דער פרק איז דער קלענסטער פרק פון הלכות עירוב תחומין, און ער באהאנדלט אופנים ווי מען קען מאכן אן עירוב תחומין אָן אוועקלייגן מאכל – דורך פשוט זיין דארט (ברגליו) אדער אפילו דורך מחשבה אליין.
יסוד פון עירוב תחומין: מדאורייתא טאר מען נישט גיין מער ווי י״ב מיל, מדרבנן אלפים אמה לכל רוח פון וואו מען „וואוינט”. חכמים האבן געזאגט אז „וואו ער וואוינט” מיינט נישט נאר וואו זיין בעט שטייט, נאר וואו ער האט ערב שבת באשלאסן אז דארט איז זיין שביתה. דער נארמאלער וועג איז דורך הנחת מאכל (מזון שתי סעודות). אין דעם פרק לערנט מען נאך צוויי וועגן: (1) ער גייט ממש אהין ברגליו, (2) ער טראכט בלויז אין זינען (מחשבה אליין).
חילוק צווישן „שבת במקום פלוני” און „עירוב”: „עירוב” מיינט אלעמאל ווען דער מענטש איז נישט אמת׳דיג דארט ווען שבת קומט אריין – ער שאפט א הלכה׳דיגע שביתה אין א פלאץ וואו ער איז בפועל נישט. דאס איז דער חילוק פון פשוט׳ע „שבת במקום פלוני” (ווען איינער איז טאקע בפועל אין א מקום ערב שבת) צו „עירוב” וואו ער שאפט א פיקטיווע שביתה.
—
דער רמב״ם׳ס לשון: „מי שיצא בערב שבת חוץ למדינה ועמד במקום בתוך התחום או בסופו ואמר שביתתי במקום זה וחזר לעירו ולן שם – יש לו להלך למחר למאותו מקום אלפים אמה לכל רוח. וזהו עיקר עירובי תחומין, לערב ברגליו.”
אן איד גייט ארויס ערב שבת אויסערהאלב זיין שטאט, שטעלט זיך אין א מקום בתוך (אדער בסוף) דעם תחום, זאגט „שביתתי במקום זה”, גייט צוריק אהיים, און שלאפט אינדערהיים. למחרת (שבת) קען ער גיין צו יענעם מקום און פון דארט אלפים אמה לכל רוח. דער רמב״ם רופט דאס „עיקר עירובי תחומין – לערב ברגליו.”
1. „בתוך התחום או בסופו” – פארוואס דער צוגאב? „בסופו” מיינט נישט בסוף תחום פון דער שטאט סתם, נאר בתוך תחום פון וואו ער קען צוריקגיין. ווייל אויב ער וואוינט טויזנט אמה אריין אין שטאט און ער גייט בסוף התחום (אלפים אמה פון שטאט-גרעניץ), וועט ער נישט קענען צוריקגיין צו זיין עירוב שבת – ער וועט נישט קענען אנקומען צו זיין עירוב. דער תחום מוז זיין אזוי אז ער קען פון זיין מקום שביתה צוריקגיין.
2. „ואמר שביתתי במקום זה” – צי דארף מען ממש זאגן? „ואמר” מיינט נישט א ממש׳ע אמירה בפה נאר א החלטה/מחשבה. שפעטער אין פרק ווערט קלאר אז די אמירה איז נישט מעכב – דער עיקר איז די כוונה/החלטה. „ואמר” ווערט פארגליכן צום רמב״ן׳ס פירוש אויף „ויאמר אלקים” (בראשית) – וואס מיינט נישט ממש רעדן נאר רצון/החלטה.
3. פארגלייך צו נוסח עירוב מיט פת: ביי א רעגולערן עירוב תחומין מיט מאכל זאגט מען „בזה העירוב יהא מותר לי להלך” – מען זאגט נישט „שביתתי במקום פלוני”. דער מעכאניזם ארבעט אויף סמך חכמים׳ס תקנה, אן מען דארף ספעציפיש ארטיקולירן דעם שביתה-קאנצעפט. אבער דא, ביי עירוב ברגליו, דארף ער זאגן (אדער מיינען) „שביתתי במקום זה” – ווייל אן מאכל דארף מען א קלארע, ספעציפישע החלטה אויף א מסוים׳ן מקום. א מענטש טראכט פיל מחשבות; ער דארף מחליט זיין אויף איין באשטימטן ארט.
4. „מקום מסוים ומזוהה”: עס איז נישט גענוג אז ער שפאצירט ערגעץ אויסערהאלב שטאט ערב שבת. ער דארף זיך שטעלן אין א ספעציפישן, אידענטיפיצירבארן מקום און דארט מחליט זיין. „במקום זה” – נישט „בערך דא”.
5. „וזהו עיקר עירובי תחומין” – לשון הגמרא לפי שיטת ר׳ יהודה. דער רמב״ם פסק׳נט ווי ר׳ יהודה אז עירוב ברגליו איז דער עיקר, נישט א קולא אדער א בדיעבד. עירוב ברגליו איז דער אורשפרינגלעכער, הויפט-אופן פון עירוב תחומין. דער עירוב מיט מאכל איז אדרבה א צוגאב/הקלה (כדי מען זאל נישט דארפן ממש גיין).
6. וואס מיינט „לערב” – עטימאלאגיע: „לערב” קען מיינען פון לשון „ערב” (נאכט/חשיכה) – ער „מאכט חשיכה” ברגליו, ד.ה. ער קונה שביתה בשעת חשיכה דורך זיין רגליים. אלטערנאטיוו: „לערב” = צומישן, ער „מישט אריין” זיין שביתה אין יענעם מקום.
7. [דיגרעסיע: דער יסוד פון עירוב איז „נישט ריאליטי”:] דער סוד פון אלע עירובין איז אז עס איז נישט ריאליטי – עס איז א הלכה׳דיגע פיקציע דורך כוונה. דאס פארבינדט זיך אויך מיט צורת הפתח (וואס איז נישט א ריכטיגע מחיצה, נאר „למדנות” א מחיצה). דער עירוב ברגליו איז דער רייניסטער אויסדרוק פון דעם פרינציפ – בלויז כוונה/החלטה שאפט א הלכה׳דיגע שביתה.
—
דער רמב״ם: „לא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד… אלא להקל על העשיר שלא יצא, אלא ישאלו חבירו או בן ביתו ויניחנו לו.”
די תקנה פון לייגן מזון שתי סעודות איז געווען א קולא פאר דעם עשיר – ער זאל נישט דארפן אליין גיין, נאר ער קען בעטן א חבר אדער א בן בית זאל עס פאר אים אוועקלייגן.
1. וואס מיינט „עשיר”? (א) ער האט ארבעטער/משרתים וואס ער קען שיקן; (ב) ער האט גוטע חברים וואס ער קען בעטן א טובה; (ג) אדער סתם – יעדער מענטש וואס טרעפט עמעצן אויפ׳ן וועג קען אים בעטן „לייג מיר א טובה.”
2. מ׳קען נישט מערב זיין ברגליו פאר אן אנדערן מענטש: א שליח׳ס פיס העלפן נישט פאר דיר. ווען מ׳שיקט א שליח, מוז ער נעמען א מאכל/פת. דאס איז דער טעם פארוואס דער רמב״ם זאגט „להקל על העשיר” – דער עשיר קען נישט שיקן זיין קנעכט ער זאל מערב זיין ברגליו פאר אים, נאר ער קען שיקן א פת.
3. „מוסר שבותך לחברך”: ס׳איז דא א בחינה וואו מ׳קען מוסר זיין שביתה צו א חבר, אבער דאס איז נאר ווען דער חבר גייט אויך אליין אנקומען צום פלאץ – ער ווייסט בלויז נישט וואו גענוי דער פלאץ איז, און דער חבר ווייסט. דאס איז „תורת כוונה” – נישט שליחות אויף ברגליו.
4. „מערב אדם על ידי בנו ובתו”: נאר א תינוק יוצא בעירוב אמו. אנדערע – אפילו בני בית – דארפן א באזונדערע עירוב, נאר מ׳קען עס טון ווי א שליח (זכות לו). א מענטש וואס איז „ממש בטל” צו דיר – אפשר „יד פועל כיד בעל הבית” – אבער סתם שליחות ברגליו ארבעט נישט.
5. ברכה אויף עירוב ברגליו (פרי מגדים): דער פרי מגדים זאגט אז ווען מ׳איז מערב ברגליו מאכט מען נישט קיין ברכה. די ברכה איז אויף דער „טריק” – דער חידוש פון חכמים צו נוצן פת. ברגליו איז דער „עיקר” – דאס וואלט געארבעט אויך אן דער תקנה פון חכמים – דעריבער איז נישטא קיין ברכה דערויף. דאס ווארט „עיקר” מיינט אזויווי „לפני עירוב” – דאס וואס וואלט געווען אויך אן דער תקנת חכמים. (אנדערע מיינונגען האלטן אז מ׳מאכט יא א ברכה.)
6. עירוב ברגליו – דברי מצוה vs. דברי רשות: עטלעכע מיינונגען האלטן אז ווען מ׳איז מערב ברגליו (נישט דורך פת), מעג מען עס טון אפילו פאר דברי רשות. דער סברא: ווייל ברגליו איז „מער עכט” – ער גייט ממש אהין – איז ס׳נישט בלויז א „טריק” פון חכמים, און דעריבער איז נישט פאראן דער תנאי פון דברי מצוה. אבער עס בלייבט שווער, ווייל לכאורה דער גזירה פון נאר דברי מצוה איז ווייל חכמים האבן נישט געוואלט מקיל זיין מער ווי אלפיים אמה.
7. וואס טוט עירוב תחומין טעכניש? א מענטש קען געווענליך גיין אלפיים אמה לכל רוח. מיט עירוב תחומין טוישט זיך נישט דער שיעור – ער קען נאך אלעמאל נאר אלפיים אמה – נאר דער נקודת ההתחלה טוישט זיך. ער פארלירט אבער אויף דער אנדערער זייט.
—
דער רמב״ם: „וכן אם נתכוון לקנות שביתתו במקום ידוע אצלו, כגון אילן או בית או גדר שמכיר מקומו… ויש בינו ובינו כשיעור זה (אלפים אמה או פחות)… והוא שהחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה. אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם… או שחזר בו מעצמו מללכת… למחר יש לו להלך עד המקום שנתכוון לו… שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם או שערב שם ברגליו בעירוב כשר.”
אויב א מענטש האט אין זין געהאט קונה שביתה צו זיין ביי א באקאנטע פלאץ (בוים, הויז, פלויט), און דער פלאץ איז אין אלפיים אמה, און ער האט אנגעהויבן גיין אהין (החזיק בדרך), אבער ער איז נישט אנגעקומען (ער איז מיד געווארן, א חבר האט אים צוריקגערופן, אדער ער האט זיך אליין מיישב געווען נישט צו גיין) – קען ער מארגן גיין ביז יענעם פלאץ פלוס אלפיים אמה לכל רוח פון דארט.
1. „החזיק בדרך” – נישט בלויז מחשבה: מ׳דארף אנהויבן גיין – נישט סתם זיצן מיט׳ן פוס ארויף און טראכטן. „החזיק” מיינט ער האט א חזקה געוויזן אז ער וויל טאקע אנקומען אהין.
2. פארוואס שטייט נישט „אמר”? ביי עירוב ברגליו שטייט „אמר שביתתי במקום פלוני” – ווייל ער שטייט אויף איין פלאץ און מוז דעקלארירן וואו. דא, ביי כוונה מיט החזיק בדרך, פעלט דאס ווארט „אמר” – ווייל ער גייט שוין צו א געוויסע דירעקשאן, ער זעט שוין דעם בוים/פלאץ, ס׳איז נישט נויטיג צו דעקלארירן.
3. „מקום ידוע אצלו” – ס׳מוז זיין א מקום מסוים: ער מוז וויסן גענוי וואו דער פלאץ איז – א ספעציפישער בוים, הויז, אדער פלויט. דאס איז נויטיג כדי מ׳זאל קענען באשטימן פאר׳ן נעקסטן טאג וואו זיין שביתה איז. ביי עירוב ברגליו, וואו ער שטייט ממש דארט, זאגט ער „איפה שאני” – ער דארף נישט וויסן דעם נאמען פון דעם פלאץ. אבער דא, וואו ער איז נישט אנגעקומען, מוז ער וויסן גענוי וואו דער פלאץ איז.
4. שיעור אלפיים אמה – פון וואו? דער פלאץ מוז זיין אין אלפיים אמה פון וואו ער איז „כשחשיכה” (בין השמשות), נישט דווקא פון וואו ער איז יעצט. אויב ער שפאצירט און ביי בין השמשות וועט ער זיין נענטער, קען ער מחבר זיין א ווייטערן פלאץ.
5. דער מהות פון עירוב: דעת אדער מעשה? אלע דריי וועגן (הנחת פת/מזון, ברגליו, מכוון בדרך) זענען וועגן פון דעת. ווען ער איז פיזיש אויף דעם פלאץ, איז דאס אויך א דעת – זיין אנוועזנהייט אליין איז אויך א פארם פון דעת. פת/מזון איז נישט א „שטאט” פון דעת, נאר נאך א וועג פון דעת דורך פת.
—
דער רמב״ם: א עני (ארעמער מענטש) וואס האט נישט קיין געלט פאר מזון צום עירוב, און אויך נישט פאר א שליח אדער טראנספארט – פאר אים האבן חכמים מקיל געווען אז ער קען קונה שביתה זיין ברגליו אדער דורך מחשבה. א עשיר זאגט מען: שיק מזון. א עני האט נישט די אפציע, דעריבער באקומט ער דעם זכות צו גיין ברגליו.
דער דין פון דחוק: א מענטש וואס איז בא בדרך (אונטערוועגס) ערב שבת, און ער האט מורא אז ס׳וועט חשיכה ווערן איידער ער קומט אן – דער איז א „דחוק”. דער דחוק קען זיין אפילו א עשיר, נאר ער איז אין א שעת הדחק ווייל ער איז אויפ׳ן וועג.
דער רמב״ם׳ס תנאי: קנין שביתה דורך מחשבה ארבעט נאר ווען ס׳איז נאך געבליבן גענוג צייט פון טאג אז ער זאל טעכניש קענען אנקומען צום מקום אם ירוץ בכל כחו (אויב ער וואלט געלאפן מיט אלע כוחות) איידער שבת. דאס מיינט: די מחשבה ארבעט נישט מיט „מעדזשיק” – ס׳מוז זיין א פלאץ וואו ער וואלט בפועל געקענט אנקומען.
חידוש: דאס מאכט דעם כח פון מחשבה אסאך קלענער ווי מ׳וואלט געמיינט. די מחשבה איז נישט א באזונדערע כח, נאר א תחליף פאר׳ן פיזיש אנקומען – ער מוז קענען אנקומען.
דער רמב״ם ברענגט פיר פעלער וואו מחשבה ארבעט נישט:
1. לא נשאר מן היום – ס׳איז נישט געבליבן גענוג צייט צו אנקומען אפילו אם ירוץ בכל כחו.
2. יותר מאלפים אמה – צווישן זיין פלאץ און דעם מקום שביתה איז מער ווי 2000 אמה ווען ס׳ווערט שבת.
3. לא נתכוין למקום מסויים – ער האט נישט געהאט א ספעציפישע פלאץ אין זינען.
4. נישט עני און נישט דחוק – ער איז נישט באגרענצט פינאנציעל און נישט אין א שעת הדחק.
דין: אין אלע פעלער – לא קנה שביתה במקום ההוא, און ער באקומט נאר אלפים אמה לכל רוח פון וואו ער שטייט.
דער ראב״ד טענה׳ט: אויב דער מענטש האט מכוון געווען קונה שביתה זיין ביי א געוויסע פלאץ (ער האט געזאגט „שביתתי במקום פלוני”), אבער ער איז נישט אנגעקומען און ס׳איז געבליבן מער ווי אלפים אמה צווישן אים און יענע פלאץ – דער ראב״ד זאגט: ער האט יא קונה שביתה געווען דארט. דאס מיינט אז ער איז יעצט ווי איינער וואס איז יצא חוץ לתחום, וואס לויט הלכות שבת קען ער נאר גיין ד׳ אמות (נישט 2000 אמה!).
דער רמב״ם איז מקיל: ער זאגט ס׳האט נישט געארבעט, ממילא ער האט 2000 אמה פון וואו ער שטייט. דער ראב״ד איז מחמיר: ער זאגט ס׳האט יא געארבעט, נאר ער איז אין דעם פאלשן פלאץ – ערגער!
וואס איז דער חילוק צווישן:
– ער קען נישט אנקומען ווייל ער קען נישט לויפן שנעל גענוג (לא נשאר מן היום) – דארט זאגט אויך דער ראב״ד אז ס׳ארבעט נישט?
– ער קען נישט אנקומען ווייל ס׳איז מער ווי אלפים אמה – דארט זאגט דער ראב״ד אז ס׳ארבעט יא (און ער איז סטאק)?
ביי ביידע פעלער קען ער למעשה נישט אנקומען אהין! דער חילוק וואס ווערט פארגעשלאגן: ביי „לא נשאר מן היום” קען ער נישט אנקומען פאר שבת (פיזישע אוממעגלעכקייט). ביי „יותר מאלפים אמה” קען ער טעכניש אנקומען פאר שבת, נאר אויף שבת גופא קען ער נישט גיין אהין ווייל די תורה לאזט אים נישט (איסור תחומין).
אבער די קשיא בלייבט: וואס איז דער חילוק? סוף כל סוף קען ער נישט אנקומען אהין! צו ער קען נישט ווייל ער קען נישט לויפן, צו ער קען נישט ווייל ס׳איז אסור – ביידע מאל זאל די מחשבה „expire’ן”!
חידוש: ביי עירוב מיט מזון/שליח – קען מען קונה שביתה זיין אן קיין חילוק ווי ווייט ער איז. ס׳איז נישטא קיין תנאי אז ער מוז קענען אנקומען. דער תנאי פון „אם ירוץ בכל כחו” איז נאר פאר מחשבה/כוונה.
לויט דער ראב״ד קען פאסירן א מציאות וואו א מענטש האט קונה שביתה געווען ביי א פלאץ וואו ער איז נישט פיזיש ווען שבת קומט, און ער איז חוץ לתחום פון זיין אייגענע שביתה. דאס ברענגט ארויס א פאני שאלה: וויאזוי קען זיין א מענטש וואס ווען שבת קומט, וואוינט ער ערגעץ וואו ער איז נישט?
—
דער רמב״ם זאגט: „מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד וקנה שם שביתה… הרי זה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.”
ווער עס שטייט ערב שבת אין א רשות היחיד (אדער איז אויפ׳ן וועג אהין) און איז קונה שביתה דארט, באקומט ער די גאנצע רשות היחיד ווי זיינע ד׳ אמות, פלוס אלפים אמה לכל רוח פון דרויסן.
1. דער כלל פון קנין שביתה ארבעט נישט נאר אויף א מוגבל׳דיגע פלאץ, נאר אויך אויף א גאנצע רשות היחיד — די גאנצע שטאט אדער רשות היחיד ווערט אזוי ווי זיינע ד׳ אמות.
2. מקום שלא הוקף לדירה: אויב די רשות היחיד איז א מקום שלא הוקף לדירה (א תל, נקיק, א.ד.ג.), איז דער דין: אויב ס׳איז בית סאתים אדער ווייניגער — מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. אבער אויב ס׳איז יתירה על בית סאתים — באקומט ער נאר ד׳ אמות דערפון (ווי א שובת בבקעה), ווייל א קרפף גרעסער פון בית סאתים שלא הוקף לדירה באקומט א דין כרמלית לגבי עירובי תחומין. ער באקומט אלפים אמה פון זיין ד׳ אמות, נישט פון דרויסן פון דעם בית סאתים.
3. כלל: אלע דריי סארטן עירובין (עירוב ממש, מערב ברגליו, מתכוון בדרך) האבן די זעלבע כללים פון שביתה, תחום, א.א.וו.
—
דער רמב״ם זאגט: „אבל הקונה שביתתו בריחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו, לא קנה שביתה שם.” דוגמאות: „שביתתי בשדה פלונית או בבקעה פלונית” אדער „בריחוק אלף אמה או אלפים אמה ממקומי” — „לא קנה שביתה בריחוק, ואינו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה.”
ווער עס זאגט נאר א כללית׳דיגע פלאץ אדער א דיסטאנץ אן א מקום מסוים, האט נישט קונה שביתה דארט, און באקומט נאר אלפים אמה פון וואו ער שטייט ווען שבת קומט אריין.
1. פארוואס העלפט נישט „ריחוק אלפים אמה”? אלפים אמה איז דאך א פונקטליכע מאס — מ׳קען אויסרעכענען עקזאקט וואו דאס איז! דער תירוץ: „מסוים” מיינט נישט אז מ׳קען עס אויסרעכענען, נאר אז ס׳איז דא א פלאץ וואס מ׳קען זען, א סימן, א באקאנטע מקום. א מענטש דארף וויסן וואו ער גייט — נישט סתם א מאטעמאטישע חשבון, נאר א פלאץ וואס איז ניכר. אפילו אויב ער זאגט „exact” די אינטש, העלפט עס נישט — ס׳דארף זיין א מקום מסוים וואס מ׳קען אידענטיפיצירן.
2. ווארט-אנאליזע פון „מסוים”: „מסוים” קען קומען פון „סימן” (א צייכן, מלשון נסמן) אדער פון „סיום” (געענדיגט/באגרענצט). דער שם פועל „מסוים” מיינט א געוויסע, מיוחד׳דיגע פלאץ — עפעס וואס איז באצייכנט און דערקענטליך.
—
דער רמב״ם זאגט: „אמר שביתתי תחת אילן פלוני או תחת סלע פלוני” — אויב אונטער דעם בוים/פעלז איז שמונה אמות או יותר, „לא קנה שביתה”, ווייל „שמא קנה שביתתו בד׳ אמות אלו, שמא בד׳ אמות אלו” — מיר ווייסן נישט וועלכע ד׳ אמות ער האט געמיינט. עצה: ער זאל זאגן „לשבות בעיקרו” (ביי דעם שטאם), אדער „בארבע אמות שבצפונו או בדרומו”. אויב ס׳איז פחות משמונה אמות — קנה, ווייל ס׳איז שוין א מקום מסוים.
1. קשיא אויף דעם שיעור פון אכט אמות: אויב ס׳איז אכט אמות, זאל ער זיך זעצן אינמיטן — דעמאלט זיצט ער אויף צוויי אמות פון יעדע זייט, און לכל הפחות צוויי פון זיינע ד׳ אמות זענען אין יעדע מעגליכע ד׳ אמות! דער תירוץ: ביי דעם רמב״ם איז דער פראבלעם נישט א ספק וועלכע ד׳ אמות — נאר אז ס׳איז בכלל נישט קיין מקום מסוים. דאס „שמא בד׳ אמות אלו, שמא בד׳ אמות אלו” איז נישט א ליטעראלער ספק-חשש, נאר א ביאור פארוואס ס׳איז נישט מסוים גענוג — ער האט נישט קונה שביתה געווען אין קיין ספעציפישע ד׳ אמות.
2. דער ראב״ד חולק אויף דעם גאנצן יסוד: דער ראב״ד פארשטייט אז ער איז יא קונה שביתה אין דעם שדה/אילן, נאר ווייל מ׳ווייסט נישט אין וועלכע חלק, דארף ער מחמיר זיין — ער טאר נישט גיין אלפים אמה פון קיין פלאץ אין דעם שדה (ד.ה. ער מוז רעכענען אלפים אמה פון דעם ענטפערנטסטן עק). דער רמב״ם אבער האלט אז ס׳איז בכלל נישט קיין קנין שביתה — ער פאלט צוריק צו זיין מקום עמידה.
3. דער יסוד פון דער מחלוקת רמב״ם וראב״ד: דער ראב״ד האט אויך געוואוסט אז עס שטייט „מקום מסוים”, אבער ער פארשטייט אז דאס מיינט ער זאל וויסן זיכער וואו ער איז כדי צו רעכענען צוויי טויזנט אמה. דער רמב״ם אבער האלט אז „מקום מסוים” איז אן ענין בעצם — דער מקום שביתה מוז זיין מסוים, און אן דעם איז נישטא קיין שביתה בכלל. ביים ראב״ד איז עס א פראקטישער ספק; ביים רמב״ם איז עס א חסרון אין דער חלות פון קניית שביתה.
4. קשיא אויף דער משנה ברורה: פארוואס ברענגט דער „רמב״ם מורה” אין נאמען פון דער משנה ברורה אז מ׳זאל מחמיר זיין? עס איז דאך א מחלוקת ראשונים (רמב״ם קעגן ראב״ד) אין א דין דרבנן, און דער כלל איז „ספק דרבנן לקולא” און „הלכה כדברי המיקל בעירוב”! מ׳דארף דאך פסק׳ענען ווי דער ראב״ד לקולא.
5. צי „מקיל בעירוב” איז מער ווי סתם ספק דרבנן: דער כלל „הלכה כדברי המיקל בעירוב” — איז דאס אן עקסטרא קולא ספעציעל ביי עירוב, אדער בלויז א רעפלעקציע פון דעם אז עירוב איז דרבנן? איין סברא: אפשר דארף מען דעם כלל ווייל מ׳קען טראכטן אז עירוב איז דאורייתא (תחומין דאורייתא), דערפאר זאגט מען בפירוש אז מ׳איז מקיל. אבער עס בלייבט נישט קלאר.
—
דער רמב״ם זאגט: „שנים שהיו מהלכין בדרך, ושניהם רוצים לקנות שביתה במקום מסוים, ואחד מהם מכיר אילן או גדר במקום שקבעו לשביתה, והשני אינו מכיר – זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, שיאמר אני קונה שביתה במקום שחברי קונה, והמכיר צריך שיכוין לשבות הוא וחבירו במקום שהוא מכיר.”
ווען צוויי מענטשן גייען אויפ׳ן וועג און ביידע ווילן קונה שביתה זיין אין א מקום מסוים, אבער נאר איינער קען דעם פלאץ (ער קען אן אילן אדער א גדר), קען דער צווייטער זיין מוסר שביתתו צום ערשטן – ער זאגט „איך בין קונה שביתה וואו מיין חבר איז קונה.” דער מכיר מוז מכוין זיין פאר ביידע.
עס ווערט פארגליכן צו איינער וואס קען נישט אליין דאווענען און הערט דעם חזרת הש״ץ – ער איז „מוסר תפלתו” צום שליח ציבור. אזוי אויך דא, ער איז בטל פאר דעם חבר׳ס קביעות.
—
דער רמב״ם: „אנשי חצר ששלחו עירובן עם אחד מהם” – און דער שליח איז נישט אנגעקומען, „ויחזור העירוב ולא יצא.”
אנשי חצר האבן צוזאמענגעזאמלט עסן פאר אן עירוב און געשיקט מיט איינעם, אבער ער איז נישט אנגעקומען צום מקום.
1. שאלה: צי דער שליח גופא קען קונה שביתה זיין דורך מחזיק בדרך? דער שליח וואס איז געגאנגען מיט דער בעג עירוב, פאר אים האט דאך „מחזיק בדרך” געדארפט העלפן – ער איז דאך געווען אויפ׳ן וועג, ער האט געהאט דעת לשבות שם. ממילא זאל מען אנקוקן כאילו ער איז געווען דארט בין השמשות מיט אלע עירובין.
2. תשובה: עירוב ברגליו ארבעט נישט פאר יענעם. דער שליח׳ס מחזיק בדרך העלפט נאר פאר אים אליין, נישט פאר די אנשי חצר. עירוב במזון (וואס ער טראגט אין דער בעג) ארבעט אנדערש ווי עירוב ברגליו. דער שליח אליין דארף בכלל נישט קיין פת – ער איז דאך מערב ברגליו, ער איז דאך אליין דארט.
3. דער עיקר חילוק: דער וואס איז אליין דארט אויפ׳ן פלאץ דארף בכלל נישט קיין פת, ווייל ער מערב ברגליו, און דאס ארבעט אפילו ביי א עשיר (נישט נאר ביי א עני). די גאנצע ספיקות הייבן זיך אן ווייל מ׳דארף יא האבן עסן דארט – ווייל ער איז נישט דארט, אדער ווייל ער מאכט פאר א צווייטן.
4. ראיה פון מרדכי: עס ווערט דערמאנט אן ענליכע זאך אין מרדכי, וואו דער עירוב איז נישט אראפגעלייגט געווארן, אבער דער שליח גופא איז יא קונה שביתה געווען ווייל ער איז געווען בדרך מיט נתכוון לשבות שם. אבער פאר די אנדערע ארבעט עס נישט.
—
דער רמב״ם: „וזה שאמרנו שצריך לקנות שביתתו בריחוק מקום שהחזיק בדרך – לא שיצא וילך בשדה, אלא אפילו ירד מן העליה לעלות על הסוסים” – אפילו ער האט נאר אנגעהויבן ארויסגיין פון דער היים, דאס הייסט שוין „מהלך בדרך.” „וכן כל הקונה שביתה ברגל מקום, אינו צריך לומר שובת אני במקום פלוני, אלא כיון שגמר בלבו” – ער איז שוין גומר געווען אין זיין הארץ, „הרי זה מהלך בדרך.” „ואין צריך לומר מי שיוצא ברגליו ועומד במקום שקונה בו שביתה” – ווער עס איז טאקע דארט, איז פשיטא.
„החזיק בדרך” מיינט נישט אז ער מוז שוין זיין אויסערהאלב דער שטאט אין פעלד. אפילו ער האט נאר אנגעהויבן אראפגיין פון זיין שטאק כדי ארויסצוגיין, איז דאס שוין „מהלך בדרך.” און ווער עס איז קונה שביתה ברגליו דארף נישט זאגן בפירוש „שובת אני במקום פלוני” – גמר בלבו איז גענוג.
1. דער רמב״ם זאגט קלאר אז די גמרא איז לאו דווקא – מ׳דארף נישט ממש ארויסגיין אין פעלד; אראפגיין פון דער עלייה איז שוין גענוג.
2. שאלה: צי „החזיק בדרך” מוז זיין דווקא חזרה לחבירו? דער מענטש מוז נישט זאגן צו א חבר „איך גיי יעצט ארויס צו קונה שביתה זיין” – ער קען עס אויך אליין באשליסן. עס קען אויך זיין חזרה מעצמו (ער באשליסט אליין).
3. שאלה וועגן חרטה: עס איז דא חזרה מעצמו – ער קען שפעטער מחליט זיין „איך וויל נישט.” אבער ביז ער איז חוזר, איז דער החזיק בדרך בתוקף.
4. פראקטישע שאלה: ווען א מענטש קומט אראפ פון זיין שטאק און דערנאך באשליסט ער „איך וויל נישט גיין” (למשל ווייל עס איז צו הייס) – וויאזוי ווייסן מיר אז ער האט אמת געוואלט? א מענטש ווייסט אז ער לייגט נישט, מ׳קען זאגן אז ער האט טאקע געוואלט, נאר ער האט זיך מייאש געווען אין די לעצטע רגעים.
—
דער רמב״ם: „התלמידים שהיו אוכלים בלילי שבתות בסעודות אצל בעלי בתים, ובאים ולנים בבית המדרש — מהלכם הפסקת מקום לכל רוחות מבית המדרש, לא ממקום אכילה. שאילו מצאו סעודתם בבית המדרש, לא היו יוצאים לסעודה.”
תלמידי חכמים וואס האבן געגעסן שבת סעודות ביי בעלי בתים (אויף „טעג”), אבער זיי האבן געשלאפן אין בית המדרש — זייער קביעות מקום פאר תחומין איז פון בית המדרש, נישט פון דעם פלאץ וואו זיי עסן.
1. דער ציור פון די הלכה: די בעלי בתים האבן נישט געוואוינט אין שטאט — זיי זענען געווען ביי די פארמערס אינדרויסן, וואו ס׳איז געווען מער שפע פון עסן. די בעלי בתים זענען באשריבן אלס „עובר ושב” — רש״י מיינט בעלי חסד אידן וואס האבן געגעבן עסן פאר מענטשן וואס גייען אדורך.
2. דער חידוש אין דער הלכה — סתירה צום כלל פון עירוב: לכאורה איז דא א סתירה: דער גאנצער דין פון עירוב איז אז „וואו דו עסט, דארט ביסטו” — אפילו ווען דו ביסט נישט עכט דארט. דא אבער, ביי א תלמיד חכם וואס עסט ביי צענדליגער בעלי בתים, זאגט מען פארקערט — זיין מקום איז נישט וואו ער עסט, נאר וואו ער שלאפט/לערנט.
3. תירוץ פון רב ששת — אומדנא דמוכח: רב ששת (גמרא עירובין) לערנט אז דא איז אן אומדנא דמוכח: דער תלמיד חכם וואלט בעצם געוואלט בלייבן אין בית המדרש — ער גייט נאר ארויס ווייל ער האט נישט צו עסן דארט. זיין דעת איז נישט „על פת” (אויף דעם עסן) — דעת על פת איז נאר א כלל פאר א בעל הבית. א תלמיד חכם — זיין דעת איז „על התורה.” ווען ער לייגט א עירוב, איז כאילו ער זאגט: ווען איך וואלט געקענט דארט וואוינען, וואלט איך געוואוינט דארט. ער קען נאר נישט — ער האט נישט קיין בעט, נישט קיין עסן.
4. נפקא מינות פאר אנדערע הלכות: דער כלל אז א תלמיד חכם „וואוינט” אין בית המדרש קען האבן נפקא מינות פאר: נרות חנוכה (וואו צינדט ער), מזוזה, שבת ליכט. ביי שבת ליכט איז דאך דער כלל אז מ׳צינדט וואו מ׳עסט די סעודה — אבער דא וואלט מען געזאגט אז דער תלמיד חכם׳ס עיקר פלאץ איז בית המדרש.
5. דער ציור — בית המדרש מחוץ לעיר: דער לשון „לכל רוחות מבית המדרש” (אלפים אמה לכל רוח) זעט אויס ווי דער בית המדרש איז אינדרויסן פון שטאט — אפשר אזא „קרית הישיבה” אפגעזונדערט, מיט שדות וכרמים ארום. אבער עס ווערט אויך פארגעלייגט אז דער בית המדרש איז אין שטאט, נאר די סעודות (ביי די פארמערס) זענען אינדרויסן, און די שאלה איז צי ער קען שפאצירן ווייטער פון יענעם פלאץ.
6. [דיגרעסיע: רבי מאיר שפירא׳ס תקנה]: פון דעם רמב״ם — אז תלמידי חכמים זאלן נישט דארפן גיין קלאפן אויף טירן פון בעלי בתים — האט רבי מאיר שפירא (גרינדער פון ישיבת חכמי לובלין) איינגעפירט אז מ׳זאל געבן תלמידי חכמים א שיינע עס-צימער (לאנטש רום) און מ׳זאל זיי געבן צו עסן אין ישיבה אליין.
7. עירוב חצרות — א רבי מיט תלמידים: אויך אין ענין עירוב חצרות איז דא א חילוק: א רבי וואס די תלמידים עסן ביי אים — דארטן אין בית המדרש איז דער עיקר, און „כולי עלמא היינו משפחה” — אלע ווערן גערעכנט ווי איין משפחה, און מ׳דארף אן עירוב.
Speaker 1:
א גוטן. מיר לערנען הלכות עירובין פרק ז׳. מ׳וואלט אזא עירוב מאכט מען בעיקר מיט פת, פאר עניים ועשירים. מיר דאנקען פאר די וואס געבן די פת לעניים וצדקה לאורחים, און די עשירים וואס שטיצן די שיעור. יעדער זאל זוכה זיין צו זיין אן עשיר וואס דארף מאכן א פת עירוב וואס מיר גייען גראדע לערנען.
יא? אונז גייען יעצט לערנען די דריטע פרק אין די נושא. די צווייטע, רייט? די דריטע פון עירוב, רייט? פרק ה׳. די זיבעטע פרק פון הלכות עירוב, און די צווייטע פרק פון תחומין, פון תחום שבת. עירוב תחומין די צווייטע. ס׳איז דא דריי פרקים וועגן עירוב תחומין. אה, יא? אקעי, גוט.
סאו, דאס איז די קלענסטע פרק פון הלכות עירוב תחומין, און ס׳רעדט זיך וועגן אזא סארט עירוב וואס מ׳מאכט אן א עירוב. א נארמאלע עירוב וואס אונז האבן געלערנט איז אז מ׳לייגט פת אדער מ׳שיקט איינעם צו לייגן – נישט פת, סארי, פארוואס זאג איך פת? עפעס מאכל, עפעס מאכלים, מזון שתי סעודות, אין א פלאץ, וואס דאס איז דעמאלטס קונה שביתה דארט. אונז גייען לערנען אז ס׳איז דא פארשידענע אופנים וואס מ׳קען טון א עירוב אן שיקן דארט קיין ברויט אדער לייגן דארט א ברויט, נאר דורך פשוט זיין דארט, אדער גיין דארט, אדער אפילו נישט גיין דארט נאר אין זינען האבן צו גיין דארט.
ס׳וועלן מיר זאגן אפשר אין מיינע ווערטער, אז אונז האבן געלערנט עירוב חצרות, נאכדעם האבן מיר געלערנט עירוב תבשילין, און אנטשולדיגט, עירוב תחומין. און אונז האבן געזאגט אז די מקשר צווישן זיי איז די ענין וואס הייסט “דאתי עלה פת”.
ס׳וועלן מיר זאגן אזוי: די הלכה פון עירוב תחומין איז אז א מענטש טאר נישט ארויסגיין מער ווי א מוגבל׳דיגע פלאץ אוועק פון וואו ער וואוינט, מדאורייתא י״ב מיל, און מדרבנן אלפים אמה לכל רוח פון וואו ער וואוינט. האבן די חכמים אבער געזאגט, אויף וואס מיינט דאס “וואו ער וואוינט”? וואו ער וואוינט איז נישט נאר וואו זיין בעט איז, וואו ער וואוינט איז די פלאץ וואו ערב שבת האט ער געטראכט אז דארטן וואוינט ער.
וויאזוי מאכט מען דאס אז ער זאל וואוינען אויף נאך א פלאץ? האבן זיי קודם גערעדט וועגן דער ענין פון די הנחת הפת, דארטן וואו א מענטש לייגט אראפ זיין ברויט, דארטן איז ווי ער טראכט אז זיין הויז איז, ממילא גייט ער קענען פון דארטן גיין אלפיים אמה. אנשטאט וואס ווי געווענליך קען ער נאר גיין אלפיים אמה לכל רוח, וועט ער קענען גיין פון יענע פלאץ, נישט נאר פון זיין דירה וואו ער וואוינט אין שטאט, נאר פון יענע פלאץ וועט ער קענען גיין פון זיין דירה אהין, און פון דארטן נאך אלפיים אמה. דאס איז געווען די ערשטע וועג וויאזוי מען מאכט אז אויף אן אנדערע פלאץ זאל מען פארמאלי הלכה׳דיג וואוינען, דורך זיין דארטן בין השמשות, דורך זיין פת.
אין די פאראגראף גייען מיר זען אז ס׳איז דא נאך צוויי וועגן פון זיין, פון האבן די דירה, נישט ביי די ליגעל, ביי די אנגענומענע אפיציעלע דירה, נאר האבן א פלאץ וואס פון דארטן וויל מען גיין אלפיים אמה לכל רוח. וואס זענען די צוויי וועגן?
איינס איז אז מ׳איז פשוט דארט, מ׳גייט אהין ערב שבת בין השמשות אויף א געוויסע פלאץ, און מ׳איז דארטן שובת. דאס איז דאך ממש, מיט דעם ווייזט ער אז ער וויל זיין דארטן, אז בין השמשות איז ער דארטן, אויסער זיין הויז וואו זיין משפחה איז, וואו זיינע זאכן זענען, איז ער וואוינט ער דארטן יעצט, ער איז דארטן ברגליו הייסט דאס.
Speaker 2:
יא, אבער איך מיין אז מ׳גייט נישט דארט ערב שבת דארט בין השמשות, עני טיים וואס ער גייט דארט ערב שבת און ער זאגט אז ער איז קובע אז ער וואוינט דארט.
Speaker 1:
ער זאגט נישט ממש, ער דארף דארט זיין, אויב ער דארף דארט זיין, הייבט זיך ממש נישט אן די שאלה, דאס הייסט שבת במקום פלוני.
Speaker 2:
יא, אבער דער חידוש איז אז זיין הויז הייבט נאך אלץ זיין… זיין הויז הייבט קיינמאל נישט, אין עני פאל הייבט נאך זיין א חידוש אז ער קען גיין פון זיין הויז אהין, און פון דארטן אלפיים אמה.
Speaker 1:
איי דאונט אנדערסטענד וויי יו קיפ סעיאינג דאס. ס׳איז נישט דא קיינמאל וואס זיין הויז בלייבט גארנישט. זיין ער בלייבט דארט וואו ס׳איז געלייגט זיין עירוב.
Speaker 2:
על כל פנים, מיר זעען, ס׳קען זיין אז ער מינ׳ט זיין דארטן, אזוי ווי דו זאגסט, ער מינ׳ט זיין דארטן בין השמשות, ס׳קען זיין אז ער איז געווען אויפ׳ן וועג אהין, אבער דאס ווערט אנגערופן מערב ברגליו.
Speaker 1:
און מיר האבן דא נאך א וועג פון מערב זיין, אויב א מענטש טראכט, ער טראכט אז ביי דעם ספעציפישן מקום וויל איך קונה שביתה זיין, ער טראכט פון דעם ערב שבת, קען דאס אויך זיין א וועג אז א עירוב תחומין. זיי קענען פון דארטן גיין אלפים אמה לכל רוח.
Speaker 2:
יא, וואס זאגסטו דארט?
Speaker 1:
ניין, ניין. ניין, איך זאג, ס׳איז דא איינער וואס וואוינט טאקע אין א פלאץ, אדער מי ששבת האבן מיר געלערנט בעצם אין הלכות שבת יענץ, ווען ס׳איז נישט הלכות עירובין. מ׳האט געלערנט פארשידענע אופנים ווי אזוי מ׳איז שובת. א נארמאלער מענטש איז שובת אין זיין הויז, אין די שטאט. אויב ער איז אינדרויסן פון שטאט, האט מען געלערנט אין הלכות שבת אז טאמער ער איז אין עני פלאץ, האט ער אלפים אמה פון דארט, וואו ער האט געסטאפט ערב שבת, אדער אויב ער איז נרשם זיוכו דארט, האט ער געקענט רשם זיוכו א פלאץ צום אלפים אמה וכדומה. דאס איז נישט קיין עירוב ברגליו, דאס איז פלעין שבת במקום פלוני.
עירוב מיינט אלעמאל ווען ער איז נישט אמת׳דיג דארט בשעת שבת קומט אריין, אדער ער איז נישט אמת׳דיג שובת דארט. נאר דעם אליינס איז דא אן אופן וואס ער קען פשוט גיין דארט, סאו ער איז מחליט, ס׳איז אלעמאל קומט מיט עפעס אן החלטה.
סאו עירוב, דו זאגסט אז עירוב ארגינעל איז מיט א פת, אבער ס׳קען זיין אז… און די אלע עירובין האבן אט ליעסט אן ענין אז זיין דעת, זיין החלטה, כאילו ווי ער איז שובת, איז נישט די זעלבע פלאץ ווי ער איז בפועל ממש. בפועל ממש איז ער… און ס׳מוז זיין בתוך צוויי טויזנט אמה, ווייל אויב ער איז שובת דארט, טאר ער דאך נישט גיין ווייטער ווי צוויי טויזנט אמה פון דארט. אבער ער איז נישט בפועל שובת אין די פלאץ וואו זיינע צוויי טויזנט אמה זענען צענטראליזירט, יא, כאילו ווי מ׳רעכנט דערפון.
און דאס קען מען טון אדער ווען דארט זיין ערב שבת, אדער די נארמאלע וועג וואס מ׳האט געלערנט פריער איז ווען מ׳לייגט דארט עפעס א מאכל, אדער איז דא אן אופן וואס אפילו ער איז נישט דארט, נאר ער האט אין זין, ווייל די עיקר איז דאך די כוונה. סאו מ׳גייט זען, דאס איז שוין נאך א גרעסערע קולא, דאס איז אסאך א גבולות יענע גרעסערע קולא. שטימט?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
מיר גייען לערנען עס, אה, סעיף א׳, יא?
Speaker 1:
הלכה א׳. יא. פארלערנען? איך קען פארלערנען ווי דו ווילסט.
מי שיצא בערב שבת חוץ למדינה, א איד איז ארויסגעגאנגען ערב שבת חוץ למדינה, ער איז ארויסגעגאנגען אינדרויסן פון זיין שטאט, יא, ועמד במקום בתוך התחום, ער האט זיך געשטעלט אין עפעס א פלאץ בתוך התחום, ס׳מוז זיך זיין בתוך התחום, או בסופו, וואס פארשטייסטו פארוואס ער זאגט דאס?
Speaker 2:
פשוט, ווי לאנג ס׳איז נאך בתוך צוויי טויזנט אמה פון די תחום פון זיין שטאט, שטימט? מ׳קען נאך נישט… ער איז בעצם פון די תחום פון וואו ער איז.
Speaker 1:
דאס איז די אמת, אזוי האב איך געדענקט אז איך האב געלערנט אין עירובין, אז אפילו אויב ער וואוינט טויזנט אמה אריין אין די שטאט און ער גייט בסוף התחום, וועט עס נישט העלפן, ווייל ער האט נישט געקענט צוריקגיין, רייט? ער האט נישט געקענט אנקומען צו זיין עירוב. סאו ממילא, וואס איז דאס בסוף התחום מיינט? ער מיינט צו זאגן בתוך התחום פון וואו ער גייט צוריקגיין צו.
ואומר… ניין, ער זאגט “שביתתי במקום זה”. באלד וועט מען זען אז מ׳דארף נישט דווקא דאס זאגן, ס׳איז די עיקר איז די כוונה. אבער איך מיין אז די… אזוי געדענק איך אז ס׳שטייט שטערקער.
Speaker 2:
יא, ער האט נישט געזאגט… נאך די ברכה האט ער געזאגט “בזה העירוב”, ווי ממש אן אמירה.
Speaker 1:
איך האב געזען נעכטן נאך דארט, ברענגט ער אונטן פון די שו״ע, ס׳שטייט נישט אין ערגעץ קלאר אז אויב מ׳זאגט נישט… למשל ביי די עירוב, ביי די עירוב זאגט מען אפילו נישט “שביתתי”. מ׳זאגט נאר “בזה העירוב יהא מותר”, רייט? מ׳זאגט נישט וויאזוי ס׳ארבעט. ס׳איז טעקניקלי, ס׳פרעגט די רב, וויאזוי ארבעט עס על דעת שביתתי במקום פלוני? מ׳דארף עס נישט זאגן, רייט? ווען מ׳מאכט אן עירוב זאגט מען סתם “בזה העירוב יהא מותר”, און על דעת חכמינו וצדיקים וואס האבן געזאגט אז דאס איז א שביתה במקום פלוני.
אבער דא דארף ער זאגן “שביתתי במקום פלוני”. אבער איך מיין, מ׳גייט זען קלאר שפעטער לכאורה אז ס׳איז נישט מעכב די אמירה, די עיקר איז די כוונה. ס׳איז קען זיין אז ווען מ׳זאגט די אמירה, מיינט מען צו זאגן אז מיט דעם איז קלאר אז ער האט געמיינט דאס. אבער איך ווייס שוין, די זעלבע זאך ביי די עירוב, איך ווייס נישט פארוואס מ׳דארף זאגן אז ס׳איז מעכב צו זאגן. איך מיין צו זאגן, מ׳דארף וויסן אז ס׳איז אן עירוב. דאס איז נישט… אויב מ׳ווייסט שוין אז ס׳איז אן עירוב…
Speaker 2:
יא, ער ברענגט דא, אויב ער האט געזאגט “הרי זה עירוב”, ער האט נישט געזאגט “בזה העירוב” די גאנצע נוסח, ער זאגט “הרי זה עירוב”, איז אויך גוט.
Speaker 1:
און איך פארשטיי נישט פארוואס ס׳דארף בכלל זיין. מ׳דארף מאכן א ברכה, דאס פארשטיי איך, די רמב״ם זאגט נישט די ראב״ד, אז ס׳איז א מצוה. אבער פארוואס דארף מען זאגן?
ס׳קען זיין אז די זאגן דא וועט מיינען אז ער דארף זיין זייער ספעציפיש. טראכטן מחשבות האט א מענטש, ער וואקט און ער טראכט דא, ער טראכט דארט, ער דארף מחליט זיין אויף א געוויסע פלאץ. דאס איז די וועג וויאזוי ער זאגט עס, “ואומר”. בסדר.
און ס׳דארף זיין א מקום מסוים ומזוהה, ס׳מוז זיין זיכער. ס׳איז נישט גענוג אז ער גייט שפאצירן ערגעץ וואו קודם שבת און ער איז געווען ווייט פון די שטאט. ניין, ניין, ניין.
Speaker 2:
ער זאגט דאך “ואמר שביתתי במקום זה”, קען מען נישט מיינען אז ס׳איז א סיגנאל וואס ער דארף חזר׳ן. דער רמב״ם מיינט דאך ארויסצוברענגען אז ער דארף גיין אויף א געוויסע פלאץ און דארטן מחליט זיין. “ואמר” קען מיינען אז ער איז מחליט זיין.
Speaker 1:
אה, יא, אה, אמת. “אמר” איך מיין אזוי ווי “ויאמר אלקים”, אז דער אייבערשטער רעדט מיט א מלאך, מיינט אז ער איז מחליט. אזוי זאגט דער רמב״ן.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
דו דארפסט זאגן אזוי, אז “אמר” האט א משמעות פון מחשבה אדער רצון. אזוי שטייט אין רמב״ן אויף פרשת בראשית, “ויאמר אלקים” מיינט ער האט געוואלט.
און יא, וואס דו זאגסט איז אמת, אז ס׳דארף זיין במקום מסוים. מען קען נישט זאגן בערך, אבער דאס איז צווישן דינים און די כוונה. “אמר” מיינט ער זאגט, איך זאג “במקום זה”. דאס איז אן… “ואמר”, אמת, ער רעדט פון א החלטה. אקעי.
בקיצור, ער האט געטון אזוי, “וחזר לעירו ולן שם”, ער איז אהיימגעגאנגען צוריק אינדערהיים. איז דעמאלטס “יש לו להלך למחר למאותו מקום אלפים אמה לכל רוח”. ער האט בקיצור זיין שביתה דארט, ער קען גיין צוויי טויזנט אמה פון דעם מקום וואו ער האט געזאגט “שביתתי במקום זה”, וואו אימער דארט איז, און פון דארט איז זיין.
זאגט דער רמב״ם, “וזהו עיקר עירובי תחומין”. דאס איז א לשון פון די גמרא, לפי שיטת רבי יהודה. דער רמב״ם פסק׳נט אזוי, אז דאס איז עיקר עירובי תחומין, “לערב ברגליו”. דאס הייסט, כאילו, זאלסט נישט זאגן אז דאס איז א קולא, ווייל ס׳איז דא א שיטה, אן אנדערע שיטה אין די גמרא וואס האלט פארקערט, אמת׳דיג. אזוי ווי אונז האלטן אויך באמת לגבי ווען מען גייט נישט דארט. אבער לגבי ווען מען גייט ממש דארט מיט זיינע אייגענע פיס, און ער זאגט “הרי שביתתי במקום פלוני”, דאס איז נישט עפעס א קולא אז מען קען עס טון אן ברויט, אן… פארוואס האלט איך אין איין זאגן ברויט? אן מאכל. ניין, דאס איז עיקר עירובי תחומין.
דאס הייסט “לערב ברגליו”, ער איז מערב, דאס הייסט ער זאגט אז… ס׳איז דא וואס ווילן זאגן “לערב” איז מלשון… ער זאגט מלשון כוונה, ער צומישט, כאילו ער מאכט זיין שביתה אין דעם פלאץ. “לערב” איז אזוי ווי “מחשיך” אפשר, צו מאכן נאכט ברגליו.
Speaker 2:
מאכן ביינאכט?
Speaker 1:
“שביתת מקום קונה שביתתו בשעת חשיכה”. מאכט זיך על מקום זה.
איך מיין אז די סוד פון א עירוב איז אז ס׳איז נישט ריאליטי, דאס איז די עיקר. ס׳איז על ידי היפך, על ידי כוונה, אפשר וועגן דעם מענטשן רופן אן די עירוב די צורת הפתח וואס מ׳מאכט. לויט מיין פשט קען מען דאס אויך פארשטיין, ס׳איז דאך נישט קיין אמת׳דיגע מחיצה. למדנות איז עס א מחיצה. עניוועיס, דאס איז די עיקר.
Speaker 2:
און פארוואס זאגט מען נישט “לערוב בהלכות מוזה שטייסטו”?
Speaker 1:
דאס איז ווייל וואנט, דאס וואס מ׳זאגט אז
Speaker 1:
אבער לגבי ווען מ׳גייט ממש דארט מיט זיינע אייגענע פיס און ער זאגט “רשותי במקום פלוני”, דאס איז נישט אפילו א קולא אז מ׳קען עס טון אן ברויט, אן… פארוואס זאל איך דען זאגן ברויט? אן מאכל? ניין, דאס איז די עיקר עירוב תחומין, דאס הייסט “לערב ברגליו”. ער איז מערב, וואס הייסט? ער זאגט אז… “לערב” קומט פון לשון… ער זאגט דאך פון לשון כוונה, אז ער צעמישט, ער מאכט זיין שביתה אין דעם פלאץ. “לערב” איז אזויווי מאכשר, צו מאכן נאכט ברגליו. מאכן ביינאכט? “שיהא מקום קונה שביתה בשעת חשיכה”. ער מאכט זיך על מקום זה.
איך מיין אז דער סוד פון אן עירוב איז אז ס׳איז נישט ריאליטי, דאס איז דער עיקר. על דעת פת, על דעת כוונה. אפשר וועגן דעם מענטשן רופן אן די עירוב די צורת הפתח וואס מ׳מאכט. לויט מיין פשט קען מען עס אויך פארשטיין, ס׳איז אויך נישט קיין אמת׳דיגע מחיצה, ס׳איז למדנות אז ס׳איז א מחיצה.
עניוועיס, דאס איז דער עיקר. “לא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד”, דאס וואס מ׳זאגט אז מ׳דארף לייגן מזון שתי סעודות במקום ששובת, דארף מען “שלא יצא ולא ימות שם”, דאס הייסט מ׳מוז נישט גיין, מ׳קען נאר לייגן דארט מזון, דעמאלטס האבן זיי געזאגט נאר “להקל על העשיר שלא יצא”. “אלא ישאלו חבירו או בן ביתו ויניחנו לו”.
דאס הייסט, אויב מ׳גייט אליינס, קען מען דאך זאגן “שביתתי במקום פלוני”, דעמאלטס דארף מען בכלל נישט לייגן ברויט. וואס איז בכלל די קולא פון לייגן ברויט, די צער פון לייגן מזון שתי סעודות? דאס האבן די חכמים געזאגט פאר איינער וואס איז א גביר.
Speaker 2:
וואס הייסט א גביר? ער קען עפארדן צו בעטן א צווייטן, ער האט איינער וואס ארבעט פאר אים, אזא זאך. דאס איז פארוואס מ׳רופט אים דאך עשיר, רייט? מ׳קען דאך סתם בעטן א טובה פאר א איד, אבער גיי אליינס… ס׳איז נישט דא די ווארט עשיר.
Speaker 1:
אדער איז ער א גביר אין גוטע חברים, וואס ער קען בעטן א טובה.
Speaker 2:
יא, ער טראכט נישט פון עשיר. ניין, אויך פונקט יענער פארט אדורך, זאגסטו אים “לייג און טו מיר א טובה”.
Speaker 1:
איך מיין דו מיינסט עפעס צו זאגן מער, אז א מענטש זאל נישט טראכטן אז פונקט ווי ער קען מערב זיין ברגליו, קען זיין קנעכט מערב זיין פאר אים ברגליו. ס׳איז דאך נישט קיין זאך. דו גייסט נישט אליינס, דארף זיין דיין פת וואס גייט דארטן.
Speaker 2:
זייער גוט. רייט, סאו דאס איז זיכער. מען קען נישט מעריב זיין ברגליו פאר אן אנדערע מענטש.
ס׳איז יא דא אזא זאך, מ׳גייט זען שפעטער, אז “מוסר שבותך לחברך” איז דא אזא בחינה, אבער דעמאלטס איז נאר די כוונה, ער גייט אויך גיין דארט, ער ווייסט נישט מיט תורת כוונה. ווייל ער גייט אויך אנקומען דארט, ער ווייסט נאר נישט וואו די פלאץ איז. אבער אזא טליא, אזא ער וועט חבר׳ע איז מסכים זיין אזא זאך.
Speaker 1:
יא, ווייל ער ווייסט נישט וואו די פלאץ איז.
Speaker 2:
אבער זיך סומך זיין אויף יענעם האט נישט קיין זין.
למעשה, מ׳דארף טראכטן, למשל מ׳האט געלערנט פריער, “מערב אדם על ידי בנו ובתו”, יא, מענטשן וואס זענען תלוי בו, שטייט יא אז זיי דארפן נישט מאכן קיין עקסטערע עירוב.
Speaker 1:
אה, אמת, אפשר נישט. ניין, ס׳דארף יא. נאר א תינוק יוצא בעירוב אמו. די אנדערע מענטשן איז יא, נאר אזוי ווי א שליח, ס׳איז א זכות לו.
Speaker 2:
סאו איך ווייס נישט. ניין, איך האב נאר געטרייט צו טראכטן אויב ס׳זאל געווען איינער וואס איז ממש בטל צו דיר, אפשר דעמאלטס קען מען יא מעריב זיין ברגליו און ס׳וועט זיין גוט פאר א צווייטע מענטש. אבער נישט א שליח, אז אויב ס׳זאל זיין א “ימין יד פועל כיד בעל הבית” טייפ פון זאך. אבער סתם אזוי שליחות, סתם יענעם׳ס פיס העלפט נישט פאר דיר, ווען דו טוסט פאר יענעם דארפסטו א מאכל. רייט.
Speaker 2:
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, אבער למשל, זיי ברענגען דא פון אונטן אז ס׳דא מענטשן וואס טראכטן אז אפשר אויף עירוב ברגליו מעג מען טון אפילו אויף דברי רשות. דאס האבן מיר געלערנט אז מ׳דארף זיין א מצוה, דאס איז ווען דו נוצסט די קולא אז דו גייסט נישט טאקע דארט, דו שיקסט נאר א ברויט, מאכל, דעמאלטס דארפסטו מאכן דוקא אין מקום מצוה. אויב דו גייסט ממש דארט, אפשר הייסט דאס מער, אזויווי דער רמב״ם זאגט, דאס איז עיקר, דאס איז שוין מער עכט. ס׳איז נישט אינגאנצן עכט, ווייל ער איז נישט אמת׳דיג דארט שבת. אבער…
איך האב שווער צו זאגן, ווייל לכאורה די ווארט פון מ׳זאל נאר גיין פאר דברי מצוה, ווייל די חכמים האבן נישט מקיל געווען די קולא פון מער ווי אלפיים אמה זאל מען נישט טון. די קולא פון… מ׳קען טון דורך א מאכל.
איך ווייס שוין פארוואס די משנה ברורה ברענגט אזוי הערות פון אנדערע. ער האט שוין געהאלטן אז דאס איז נאר פאר זיין ווייל די דיטעיל פון מאכל… דו זאגסט א גאנצע צייט אז מ׳קען גיין מער ווי אלפיים אמה, ס׳איז נאר טעקניקלי, מ׳קען אלעמאל מעגן, נאר די אלפיים אמה טוישט זיך. געווענליך קען ער נאר גיין אלפיים אמה לכל רוח. יעצט גייט ער קענען גיין פון זיין הויז צו דעם פלאץ וואו ער האט קונה שביתה געווען, אלפיים אמה. איך בין דארטן אלפיים אמה.
Speaker 1:
יא, ווייל ער קען נישט גיין די אנדערע וועג.
Speaker 2:
ער האט נישט צוויי הייזער אזויווי, צוויי פלעצער. ער האט נאר איין הויז, ווייל ער קען נישט גיין די אנדערע וועג. דאס איז פארוואס מ׳זאגט אז ס׳איז א נפקא מינה. אבער געווענליך קען מען נישט גיין פיר טויזנט אין איין דיירעקשאן. מ׳קען נאר גיין צוויי. אלעמאל, אויב דו שפאצירסט… לאמיר זאגן איך וואוין דא, און איך שפאציר ארויס צוויי טויזנט אמה, קען איך שפאצירן פון דארט צוריק all the way ביז צוויי טויזנט אמה. יעצט קען איך גיין אין איין דיירעקשאן פיר טויזנט אמה.
Speaker 1:
יא, איך פארשטיי, ווייל דו זאגסט אז די קולא איז אז ער וואוינט נישט אמת׳דיג דארט.
Speaker 2:
אבער ס׳זעט אויס, פארוואס מ׳זאגט אז עירוב ברגל איז נישט גענוי די זעלבע זאך ווי שובת במקום פלוני. שובת במקום פלוני איז נישט קיין עירוב בכלל, ס׳איז א שובת. עירוב איז טייטש איך וואוין נישט דארט, אבער למעשה זאג איך אז איך וואוין דארט ווייל איך האב געזאגט “יהא שביתתי במקום פלוני”.
ס׳זעט אבער אויס, ווייל מ׳זאגט “עיקר עירוב” – אזוי פארשטיי איך אין דעם וואס דו ברענגסט – אז דאס וואס מ׳זאגט “עיקר עירוב” מיינט צו זאגן אז דאס איז אן עירוב. ס׳איז נישט סתם אז דו זאגסט אז דו וואוינסט דארט. דאס איז נישט קיין קולא. דאס איז לכתחילה די ווארט. דאס איז נישט קיין חידוש. דאס איז א קולא אין דעם אז אזויווי דו זאגסט פריער, ווי וואוינט א מענטש? אויב ער איז געוואוינט דארט, וואוינט ער דארט. וואס מיינט וואו זיין tax return קומט אן? ס׳מיינט וואו ער וואוינט.
ס׳קען זיין די אינטערעסאנטע זאך, ס׳קען זיין אז דער “עיקר עירוב” וואס דו ווילסט זאגן… איך טראכט, ער ברענגט דאך די פרי מגדים וואס זאגט אז ווען מ׳איז מערב ברגל מאכט מען נישט קיין ברכה. ס׳איז אינטערעסאנט. ער זאגט אז דאס איז עיקר עירוב תחומין. אבער ס׳קען זיין אז די ברכה איז אויף די טריק, איז אויף די חידוש פון די חכמים צו נוצן די פת. אזוי זעט עס אויס. ס׳איז אזוי, “עיקר” מיינט נישט עיקר עירוב, ס׳איז עיקר אזויווי “לפני עירוב”. דאס וואלט געארבעט אין אנדערע ווערטער אויב וואלטן די חכמים נישט מתקן געווען עירוב תחומין בכלל. דאס וואלט מען געזאגט.
Speaker 1:
אקעי, איך הער.
Speaker 2:
די גרויסע ברעיקטרו פון די חכמים איז נישט געווען ווען זיי האבן געזאגט, איך וואלט עס געזאגט אזוי, אז אין זייער איסור פון נאר גיין אלפיים אמה, דאס אז א מענטש קען האבן נאך אויב ער איז שובת געווען ברגל אויף ערגעץ, קען ער גיין די אנדערע דיירעקשאן, דאס איז א קליינערע דעטאל. נישט דאס איז געווען די חידוש פון די חכמים וואס אויף דעם איז דא א ברכה. די ברכה איז אויף די זאכן וואס מ׳קען שיקן איינעם א פאזל, דאס איז אסאך א גרעסערע חידוש. דער מענטש זיצט באקוועם, דאס איז א גרעסערע חידוש.
Speaker 1:
ס׳איז פשוט אז מ׳מאכט נאר א ברכה פאר די חכמה פון די חכמים וואס האבן איינגעפירט, איך ווייס נישט. ס׳איז אנדערש כלל. ווערט אים געזאגט פארוואס ער ברענגט אים פירות וגדים, ס׳איז נישט קיין… ס׳קען זיין ער מאכט יא א ברכה.
Speaker 2:
אקעי.
Speaker 2:
וכן, וכן, יא. סאו אז דאס איז עירוב ברגליו, דאס קען מען זיכער טון. יעצט קומט ער אויסגעפינען נאך א זאך וואס איז נאך א גרעסערע קולא, וואס דאס האט מען געזען מ׳קען נישט אלעמאל טון. וכן, יא?
“וכן אם נתכוון לקנות שביתתו במקום ידוע אצלו.” דא גייט מען רעדן, ער מאכט אן עירוב מיט זיין כוונה. אז ער האט אין זין געהאט אז ער גייט קובע שביתה זיין במקום ידוע אצלו, ביי א געוויסע פלאץ. ס׳דארף זיין א מקום מסוים. “כגון אילן, או בית, או גדר, שמכיר מקומו”, ער ווייסט די פלאץ, און ער האט אין זין אז דארטן איז וואו ער וויל אמת׳דיג זיין, וואו ער וויל דער שבת זאל זיין זיין שביתה.
“ויש בינו ובינו כשיעור זה”, דער פלאץ וואס ער האט זיך מתכוון געווען אויף, דארף זיין, אזויווי ביי די פריערדיגע צוויי פעלער אויך, דארף זיין אין די אלפים אמה או פחות, אלפים אמה אדער ווייניגער, נאר אלפים אמה און ווייניגער פון דעם, פון וואו דער מענטש זיצט יעצט, כדי ער זאל קענען אנקומען אהין. און ס׳איז נישט געזאגט דווקא פון וואו ער זיצט יעצט, ער זאגט “כשחשיכה”, יא? ס׳קען זיין ער איז אין זיין הויז יעצט. ניין, ווייל ער גייט דאך אויפ׳ן וועג, וועט מען זען.
סאו אדרבה, אויב ער גייט זיין ביי כשחשיכה אביסל ווייטער, קען זיין ער קען שוין מחבר זיין פאר דעם. אבער איינער וואס איז נישט אין א הויז, נאר ער שפאצירט, קען ער גיין פון וואו ער האלט אינמיטן יעצט שפאצירן, קען ער טראכטן אלפים אמה, א געוויסע אילן. זאג, אויב דער אילן איז, לאמיר זאגן, דריי טויזנט אמה פון אים, אבער אין צען מינוט וועט ער אנקומען דארטן, און ס׳קען נאך זיין פארנאכט, סאו גייט ער נאך מעגן גיין דארט ביינאכט, סאו קען זיין דאס איז אויך גוט.
אבער דא לייגט ער צו מער. “אבער והוא שהחזיק בדרך והלך”, נישט סתם ער איז געזיצן מיט זיין פוס ארויף און געטראכט פון א פלאץ, ער האט שוין אנגעהויבן, דאס מיינט דאס ווארט “החזיק”, ער האט אנגעהויבן מחזיק זיין, אז די חזקה איז ער האט שוין אנגעהויבן טון, ווייזן אז ער וויל טאקע אנקומען אהין. ער האט שוין אנגעהויבן מחזיק זיין בדרך, “והלך כדי שיגיע לאותו מקום”, ער האט אנגעהויבן גיין כדי ער זאל אנקומען אהין, “ויקנה בו שביתה”. “אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם”, ער איז נישט אנגעקומען, ער האט זיך נישט אוועקגעשטעלט, ער האט נישט עקטשולי קונה שביתה געווען ברגליו.
נאר ס׳איז געשען עפעס א זאך, ער איז געווארן אנגעמוטשעט פון די וועג, ער האט אנגעהויבן גיין מיט אזא חזקות אזוי ווי ער האט שוין אנגעהויבן גיין, אבער ער האט נישט געקענט ממשיך זיין. זיין חבר האט אים צוריקגערופן, “קום שלאפן ביי מיר”. “או שחזר בו מעצמו מללכת”, ער האט זיך מיישב געווען אז ער גייט נישט יעצט גיין ביז די געוויסע פלאץ, ער גייט נעכטיגן ערגעץ אנדערש. ער איז עכ״פ געווארן אויפגעהאלטן, סא ער איז נישט אנגעקומען צו די פלאץ וואו ער האט אין זין געהאט צו זיין בערב שבת בין השמשות. אבער ער האט אמת׳דיג דארט אין זין געהאט, ס׳קען נישט זיין א טריק, ער האט אמת׳דיג אין זין געהאט אנצוקומען דארט.
איז אזוי, “למחר יש לו להלך עד המקום שנתכוון לו”, קען ער מארגן גיין ביז די פלאץ וואו ער האט אין זין געהאט, ווייל ס׳איז דאך אין די אלפים אמה, און די פלאץ וואו ער האט אין זין געהאט איז ווי די פלאץ וואו ער האט קונה שביתה געווען, און ער האט שוין א מקום, ער באקומט אלפים אמה לכל רוח. פארוואס? “שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו, והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם או שערב שם ברגליו בעירוב כשר”.
ס׳קען זיין אז דא שטייט נישט דאס ווארט “אמר”, ווייל ער האט אנגעהויבן גיין צו א געוויסע דירעקשאן. איינער פרעגט אים, “ווי גייסטו?” “אה, צו דעם בוים”. ער האט דאך א געוויסע פלאץ אין זיין מיינד. פריער, ווען ער איז מערב ברגליו, זאגט ער “אמר”, ווייל ער וואקט, די פלאץ וואו ער שטעלט זיך אראפ, דארטן איז די… דא פעלט דאך נישט אויס דאס ווארט “אמר”, ווייל ער גייט דאך צו א געוויסע דירעקשאן. ער זעט דאך די בוים, ער זעט דאך די פלאץ.
Speaker 1:
יא, ער וואקט ווי ער וואקט אויף אזאך פלעצער.
Speaker 2:
דער עמוד האט זיך אפגעשטעלט, ווייל דארטן דארף עס נישט זיין דווקא ביי א בוים אדער וואס. עס דארף יא זיין א געוויסע פלאץ, ער דארף נישט וויסן ווייל ער איז שוין דארט, א געוויסע פלאץ ווי ער זאגט. פאר׳ן נעקסטן טאג דארפן מיר וויסן ווי ס׳איז געווען.
Speaker 1:
יא, איך זאג, דא דארף זיין א געוויסער בוים, ווייל ער איז נישט וואס ביז דער מכוון און די וועלט רייט. דארט רייט ער איז מכוון, “איפה שאני”, ער דארף נישט וויסן וואס הייסט די פלאץ.
Speaker 1:
דא פעלט דאך נישט אויס די אמירה, ווייל ער גייט דאך צו א געוויסע דירעקשאן. ביידע זעט אויס אז ס׳איז נישט די אמירה. ער וואקט, ווי… ער וואקט אויף אזאך פלעצער. דער אמר האט זיך אנגעשטעלט, ווייל דארט דארף עס זיין דווקא ביי א בוים אדער וואס.
Speaker 2:
יא. עס דארף יא זיין א געוויסע פלאץ, ער דארף נישט וויסן, ווייל ער איז שוין דארט. א געוויסע פלאץ ווי אזוי. אבער אויסער דארף זיין פאר נעקסטע טאג דארף מען וויסן ווי ס׳איז געווען, פונקטליך.
Speaker 1:
יא, איך זאג, דא דארף זיין א געוויסער בוים, ווייל ער נישט וואס איז דער מכוון אין דער וועלט אריין. דארט ער איז מכוון אפשר אינוי, ער דארף נישט וויסן וואס איך דער פלאץ, ער איז דער סימן.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
אבער דעי חידוש אז מען קען טון אזוי במתכוון וועלכע זיין בטרח, דערסט האט אסאך א גבלות. מיין מדרון האבן מיר און… טראכטן א רגע. מ׳קען טראכטן צוויי וועגן. מ׳קען טראכטן אז אייביג עירוב איז דער דעת. ס׳איז נאר דא דריי וועגן צו עקספרעסן די דעת. צו דורך די פאס דאטא, יא פאס. צו דורך ברגליו און זאגן. צו גיין בדרך און טראכטן, אבער אלע דריי איז וועגן פונעם עקספרעסן די דעת, אדער קען מען זאגן אז נישט?
Speaker 2:
יא, איך מיין אז דאס איז עס. א גאנצע צעקט זעענען אז דאטו איז אויף דער פלאץ.
Speaker 1:
יא.
Speaker 2:
זייסט, מען קליך אויבן אז ער בעסטאקע דארט, עס איז אויך דאטע דארט. ווען ער איז דארטן איז אויך דארטן. איך מיין אז ס׳איז נישט אז פאס איז א שטאט דאטו. פאס איז נאך א וועג פון דאטו א פאס.
Speaker 1:
יא.
Speaker 2:
וועדורי מורי מורי מורי. זאגט דער רמב״ם. דעי דעי יעצט האט געזאגט אז מען קען אויך עס טון דורך מערב זיין פראגלע, אדער דורך מכוון זיין בדרך. כוונה דורך מכוון זיין בדרך. איך נאר דארף עס זאגן קלאר, ווייל עס האט דער סיינט אפשר פון מיין זיין זיינס, האבן עס פריער געזאגט אז מען קען סתם כוונה מען זיצט אויף די קאר. שניין, גייען אויפן וועג צו א פלאץ און מכוון זיין. דעי העטע פון טון דעי עירוב בכוונה נאר מיט די כוונה מיטן זיין מחזיק בדרך און כוונה, איז בענו דווקא.
א רעמען, שיין מתריח הנושא לנוך עירוב האט נישט קיין געלט איבערצולאזן. איך וויל נעמען מאכן ספענדער, האט נישט עקסטערע געלט, ער האט נעבעך אן אנו. איי. אה, אדער נישט פאר די עירוב, אדער ער קען נישט ספענדן געלט פאר א שליח צו שיקן אדער א קאר סערוויס. דאס הייסט, מ׳איז אים נישט מטריח נישט להניח עירוב, נישט מיט ברויט – סארי, נישט מיט מזון, פארוואס זאל איך זאגן ברויט? איך דארף תשובה טון – נישט מיט מזון, און אויך נישט ברגליו. דאס הייסט, די חכמים זאגן, אז דו ווילסט גיין ביסטו יוצא, זאג נישט “נעבעך, אן ארעמאן, ער דארף זיך שלעפן”. אויב איז ער א גביר, זאגט מען אים, “דו דארפסט זיך טאקע נישט שלעפן, שיק עסן”. אויב איז ער אן ארעמאן, האט ער נישט די אפציע ווייל ער האט נישט קיין איבריגע עסן, זאגט מען אים, “אקעי, האסטו א זכות צו גיין ברגליו”.
אויב איז ער בדוחק, דאס הייסט, א מענטש וואס איז אין א שעת הדחק, כגון מי שהיה בא בדרך, א מענטש קומט פון וועג, ויירא שמא תחשך, ער האט מורא אז ס׳גייט ווערן טונקל, און ער גייט נישט קענען אנקומען צו לייגן זיין עירוב. ער קען נישט אנקומען ביז אהין.
דער מענטש וואס איז בא בדרך איז נאר דוקא אין אזא פאל שישאר מן היום כדי להגיע לאותו מקום שקובע שביתתו קודם שתחשך אם רץ בכל כחו. דאס טייטשט אזוי: א מענטש קומט ערב שבת, און ס׳ווערט שוין אומאל שבת, וויל ער שנעל קונה שביתה זיין. זאגט דער רמב״ם, אז דאס קונה שביתה זיין במחשבתו איז נאר אז ס׳איז נאך דא גענוג צייט אז ער זאל קענען, טעקניקלי, אויב זאל ער אנהייבן זייער שנעל לויפן, די שנעלסטע לויפן וואס ער קען, קען ער נאך אנקומען צו דער פלאץ ערב שבת פאר ס׳ווערט שבת, צו די געוויסע פלאץ וואס אויף יענע פלאץ איז ער מכוון. דעמאלטס איז פשט אז ס׳איז שייך, און מיט זיין כוונה מאכט מען עס אזויווי ס׳איז געשען. און ס׳איז נאר על פי האמת, פארשטייט זיך, ווייל… אבער אויב ער וואלט נישט געקענט אנקומען אהין, העלפט נישט זיין מחשבה. די מחשבה ארבעט נישט מיט מעדזשיק, ס׳איז נאר א פלאץ וואו ער וואלט געקענט אנקומען.
Speaker 1:
יא, ס׳איז א חידוש. ס׳מאכט אויך די מחשבה אסאך קלענער ווי מ׳האט געמיינט. די מחשבה איז אז ער מוז דארפן קענען אנקומען.
Speaker 2:
און אויכעט, וויאזוי באותו מקום שתחשך על כל פנים. דאס הייסט, און אויב נישט, אבל אם לא היה דחוק ולא עני, איינער וואס איז נישט קיין דחוק, ער דארף נישט, ס׳איז נישט שפעט נאכמיטאג וואס ער איז אויפ׳ן וועג, אדער ער איז נישט קיין עני ואביון. עני ואביון קען ער זיין אפילו אינדערהיים, ווייסטו דעם נקודה? א דחוק מיינט אפילו א עשיר, ער איז אויפ׳ן וועג און ער גייט נישט קענען אנקומען. איך מיין די ווערטער “אינדערהיים” איז נישט גוט, אפילו אינדערהיים דארף ער אנהייבן גיין צו יענע דירעקשאן, ער דארף נישט היינט אנקומען.
“או שלא נשאר מן היום”, אדער אין א פאל ווען ס׳איז נישט געבליבן צייט פון דעם טאג אז ער זאל קענען לויפן אנקומען נאך פאר ס׳ווערט שבת צו די פלאץ וואו ער איז קונה שביתה.
“או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות בו ובין המקום שעומד בו”, די פלאץ וואו ער שטייט יעצט און די פלאץ וואו ער וויל קונה שביתה זיין יעצט איז מער ווי אלפים אמה.
“או שלא נתכוין למקום מסויים שיקנה בו שביתה”, ער האט געטרייט, אבער ער האט נישט געהאט א געוויסע משולחן ערוך, א געוויסע בית.
וואס איז מיט די אלע מענטשן? זאגט דער רמב״ם, די אלע מענטשן גייט די הלכה איז “אם הרי זה לא קנה שביתה במקום ההוא”, ער האט נישט קונה שביתה געווען, “ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח במקום שעומד בו”, זיין תחום איז דארט וואו ער איז, באקומט ער אלפים אמה לכל רוח, ער קען נישט גיין מער.
דער ראב״ד האט געזאגט אז ס׳איז אפילו ערגער דעמאלטס. ווייל דער ראב״ד טענה׳ט אז אויב ער האט מכוון געווען, ער האט געזאגט “הרי שביתתי במקום”, מכוון געווען אנצוקומען צו עפעס א מקום פלוני, אבער ער איז נישט אנגעקומען, ס׳איז געבליבן אז ער איז נאך חוץ לאלפים אמה פון יענע פלאץ ווען ס׳ווערט נאכט, טענה׳ט דער ראב״ד, ער האט יא קונה שביתה געווען, ער האט דאך געזאגט ער גייט קונה זיין דארט. יעצט איז ער אזויווי איינער וואס איז ארויסגעגאנגען פון זיין תחום, וואס מיר האבן געלערנט אין הלכות שבת אז ער קען נישט גיין מער ווי ד׳ אמות. דער רמב״ם האט אים מיט דעם וואס ער האט געזאגט אז ס׳האט נישט געארבעט, האט ער אים מקיל געווען, ווייל יעצט, וואו ער איז, האט ער צוויי טויזנט אמה. דער ראב״ד טענה׳ט אז ס׳ארבעט יא, נאר דו ביסט אויף די קעיס, ער רעדט פון דעם וואס ער איז נישט אנגעקומען, ער איז ווייטער פון אלפים אמה פון אים. זאגט דער ראב״ד, דאס איז יא, אבער דו ביסט אין די ראנג פלאץ, ממילא איז ערגער.
Speaker 1:
ס׳איז שווער פאר׳ן ראב״ד, פארוואס זאל דער ראב״ד למשל מחלק זיין צווישן יותר מאלפים אמה אוועק, אדער יותר ממה שרץ בכל כחו און ער קען נישט אנקומען? פארוואס זעט ער עס נישט ווי די זעלבע זאך? אויב קען ער נישט אנקומען אהין אם ירוץ בכל כחו, זאגן מיר אז דיין מחשבה איז געווען לריק, ווייל אויב ס׳גייט זיין שבת גייסטו נישט אנקומען אהין. און פארוואס ווען ס׳איז מער ווי אלפיים אמה קען ער דאך אויך נישט אנקומען אהין? איז פשט אז ס׳איז expired? פארוואס זאגט ער אז ס׳איז יא קונה און ס׳ארבעט נישט?
Speaker 2:
ס׳דארף מער דעת אז ס׳זאל expire’ן. אפשר אין אן אנדערע אופן.
Speaker 1:
דער ראב״ד רעדט דאך אז ס׳איז נישט. דער ראב״ד האט דאך געזאגט די זעלבע זאך אויף דער פאל פון לא נשאר מן היום כדי שיגיע, אדער נאר אויף אלפיים אמה אוועק ווי דער ראב״ד?
Speaker 2:
ניין, אויף דעם שטייט אלפיים אמה, ס׳איז דאך קלאר.
Speaker 1:
פארוואס איז אלפיים אמה אנדערש ווי ווען ער קען נישט אנקומען אהין?
Speaker 2:
ווייל דעמאלטס קען ער נישט מאכן קיין שביתה דארט.
Speaker 1:
א מענטש קען, דאס איז די נקודה. א מענטש קען, אזוי ווי מיר האבן געלערנט קלאר פריער, א מענטש קען קונה שביתה זיין א פלאץ וואס איז ווייטער ווי צוויי טויזנט אמה פון אים בשעת וואס ער לייגט אראפ די כוונה. דער רמב״ם האט נישט געזאגט קיין רעטעניש. דער רמב״ם האט נאר געזאגט די תנאי אז ווען ס׳וועט זיין שבת מוז עס זיין בתוך אלפיים אמה פון דיין תחום, ווייל אז נישט טארסטו דאך נישט גיין. זאגט דער ראב״ד, אקעי, און אויב נישט, ביסטו אינדרויסן פון דיין תחום ווען ס׳קומט שבת.
Speaker 2:
ס׳איז אביסל פלאני, ווייל וויאזוי קען זיין א מענטש די רגע וואס ס׳קומט שבת איז ער שוין אינדרויסן פון זיין תחום? דאס איז, איך וואלט געזאגט אז דער רמב״ם איז גערעכט, ווייל וועגן דעם האבן מיר געלערנט “מי שיצא”, דאס מאכט סענס, ער איז געווען אין זיין תחום. וויאזוי קען זיין א מענטש וואס ערב שבת האט ער שוין קונה שביתה געווען דא? וועגן דעם האב איך צוגעברענגט, ער קען נישט אנקומען אהין. וואס איז מיר א חילוק פארוואס ער קען נישט אנקומען אהין? צו ער קען נישט אנקומען אהין ווייל ער קען נישט לויפן גענוג שנעל, אדער ווייל די תורה לאזט אים נישט? ער גייט נישט למעשה קענען אנקומען אהין, ווייל פון חשכה ביז יענע פלאץ איז מער ווי אלפיים אמה. סאו דארף די טראכטן פון “שביתתי במקום פלוני” דארף expire’ן, אזויווי ס’expire’ט ווען ער קען נישט אנקומען אהין אם ירוץ בכל כחו.
Speaker 1:
ס׳איז נישט געשען נישט. דער ראב״ד איז נישט קונה שביתה ביי חשכה. ווייל ער קען נישט אנקומען אהין אפילו פאר שבת.
Speaker 2:
רייט.
Speaker 1:
אבער אין שבת ער קען אנקומען, נאר ער טאר נישט. ס׳איז נישט קונה אין שבת פונקט ווי ער איז נישט קונה ערב שבת. נאר, ביי ביידע פעלער קענען זיי נישט אנקומען אהין.
Speaker 2:
אה, זאג דאס נאכאמאל.
Speaker 1:
ס׳איז מער ווי אלפיים אמה אוועק פון אים ווי ער איז ווען ס׳איז געשען שבת.
Speaker 2:
יא, דאס איז די ווארט.
Speaker 1:
ער טראכט ביי יענער יענער בוים, אבער ווען ס׳איז געשעהט שבת איז ער ווייט מער ווי אלפיים אמה אוועק פון אים.
Speaker 2:
ווי ווייט מען וויל. ער דארף נאר אז ווען ס׳קומט שבת זאל ער קענען דארט זיין. אזוי האט דער ראב״ד פארשטאנען, עט ליעסט.
Speaker 1:
זיכער.
Speaker 2:
קענסט טאקע זאגן. דאס זאג איך, דא קען ער אויך נישט זיין דארטן ווען ס׳איז געשעהט שבת, וואס איז אלפיים אמה אוועק פון אים.
Speaker 1:
איך פארשטיי נישט וואס דו מיינסט.
Speaker 2:
אויב א מענטש איז טראכט קונה שביתה זיין ביי אילן פלוני, דער אילן פלוני כשחשיכה איז מער ווי אלפיים אמה אוועק פון אים. קען ער נישט אנקומען אהין אויף יענע פלאץ אויף שבת, ווייל ער טאר נישט.
Speaker 1:
אקעי.
Speaker 2:
ס׳איז די זעלבע ווי ער קען נישט ווייל ער קען נישט לויפן אזוי שנעל. אזוי טראכט איך, און אזוי ווילט מיר פארשטיין אז דער ראב״ד האט געטראכט. פארוואס מאכט דער ראב״ד אזוי… ער קען קונה שביתה זיין ווען ער קען נישט אנקומען אהין ווייל ס׳איז זייער ווייט, ער קען נישט לויפן אזוי שנעל?
Speaker 1:
יענץ, דרך אגב, יא. נאר דא וואלט עס געווען א ספעציעלע תנאי, ווייל די הקלה וואס זיי האבן געמאכט פאר א מכוון ברגליו קונה, יא, אדער מיט א שליח, ער שיקט א שליח מיט א ברויט, מיט א מזון, קען ער קונה שביתה זיין נישט קיין חילוק ווי ווייט ער איז, רייט? נישט קיין תנאי מ׳דארף אנקומען. די תנאי איז נאר פאר די כוונה זיינע קען נישט ארבעטן כאילו. אבער ס׳איז נישט… ס׳איז נישט דאס איז קאנעקטעד.
Speaker 2:
וואס איך וואלט נישט פארשטאנען איז, וואס איז סתם אזוי איינער אין א שטאט? מיר האבן געלערנט אין הלכות שבת אז סתם איינער איז קונה שביתה. סתם אזוי, איך וואוין יא אינדערהיים, אבער איך וויל מאכן אן עירוב דריי טויזנט אמה אוועק פון מיין שטאט. איך וואלט געזאגט אז ס׳ארבעט נישט, רייט? לויט דער ראב״ד וואלט איך געזאגט אז ס׳ארבעט יא, און דו ביסט סטאק. דאס איז וואס מ׳איז שווער, פארשטייסט? דו ווילסט נאכטס מאכן אן עירוב ביז חוץ פון דיין תחום. לויט וויאזוי דער ראב״ד האט דא געטראכט, אז איינער האט מסתמא אן עירוב, וועט עס טאקע נישט ארבעטן. אבער דאס איז דאך אן עירוב ברגליו, וואס איז בעצם אזוי א זאך וואס אפשר ארבעט בעסער אין א געוויסע זין ווי אן עירוב. און אז ס׳איז שובת געווען דארט, דער ראב״ד קוקט אן אז ער איז קונה שביתה געווען דארט טאקע.
Speaker 1:
ער קען אנקומען. איך זע נישט פארוואס נישט. ביי דיר, ער קען אנקומען. ער קען אנקומען, ס׳איז דאך פאר ערב שבת. איך זע נישט אזוי גוט פארוואס דו שטעלסט זיך אז ער דארף טראכטן. איך זע נישט אזוי גוט.
Speaker 2:
איך וואלט געוואלט וויסן סתם אזוי, צו ס׳איז דא אזא זאך. דער ראב״ד קומט אויף זייער א פענסי קעיס, ס׳איז דא אזא מענטש וואס האט קיינמאל נישט קיין תחום שבת, ווייל ער איז זיין שבת׳ס איז ער אינדערהיים. וואס מיינט דאס? דאס איז די פאני זאך. וויאזוי קען זיין א מענטש, ווען ס׳קומט שבת וואוינט ער ערגעץ וואו ער איז נישט? וואס מיינט דאס? פארשטייסט מיין שאלה?
Speaker 1:
שוין.
Speaker 1: וואס איז דא א כלל אז עירוב תחומין איז דרבנן, זאל מען מקיל זיין, אמת? מסכים? ס׳איז נישט נאר איך פסק׳ן, די ביאור הלכה פסק׳נט ווי דער ראב״ד. איך פארשטיי נישט פארוואס, אויב ס׳איז א מחלוקת דארף מען פסק׳נען אלעמאל לקולא בדרבנן.
עניוועי, וואס האבן מיר נעכטן געלערנט אין פרק ו׳? ביי וועלכע פאל איז געשטאנען אז דעמאלטס האט ער נאר זיין ד׳ אמות? אויב ער איז ארויסגעגאנגען פון זיין עירוב?
Speaker 2: אדער דארט איז געשטאנען “נתגלגל עירוב חוץ לתחום”, למשל, וואס איז דעמאלטס די הלכה?
Speaker 1: ער האט נישט קיין כשר׳ע עירוב. א געמאכטע עירוב. ביי וועלכע פאל האבן מיר געהאט אז ער קען נישט ארויסגיין פון זיינע ד׳ אמות?
Speaker 2: נעכטן, איך געדענק נישט.
Speaker 1: “נתגלגל חוץ לתחום” האט ער נישט קיין עירוב. פלאכט ער אין זיין אריגינעלע עירוב, זיין אריגינעלע תחום.
Speaker 2: איך געדענק נישט אז ס׳זאל שטיין אן אופן.
Speaker 1: מיר האבן געלערנט דאך שבת, איינער יוצא חוץ לתחום במזיד, וואטעווער, אלע מיני כללים וואס ס׳איז דא דארטן, דעמאלטס איז דא אזא זאך אז ער ווערט סטאק.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אונז זענען דא. אקעי.
Speaker 1: הלכה ד׳, יא? סאו, ס׳לוינט זיך דאס וואס מיר האבן געזאגט אז מ׳קען קונה זיין שביתה אין א פלאץ, דאס ארבעט אויך נישט נאר אין איין פלאץ, נאר אויב ער וויל קונה זיין אין א שטאט אדער א רשות היחיד, ווערט די גאנצע רשות היחיד אזויווי עניוואן וואס איז שובת אין יענע רשות היחיד, יא? אנשטאט צו טראכטן פון א מקום מסוים, קען ער טראכטן פון א גרויסע רשות היחיד, ווערט די גאנצע פלאץ זיין מקום מסוים, יא? אזויווי עניוואן.
“מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד וקנה שם שביתה”, ער איז געשטאנען ערב שבת, אדער ער האט געגאנגען. ער זאגט קלאר “בדיעבד”. ער האט שוין פריער אויך געזאגט “בדיעבד”. ווען…
Speaker 2: יא. בדיעבד. יא.
Speaker 1: בערב שבת איז דאך געשטאנען אין די ערשטע הלכה. “מי שעמד בדיעבד ערב שבת בשעת יחוד וקנה שם שביתה, או שהיה בא בדרך ונתכוון בשעת יחוד הידועה אצלו”. אדער די צווייטע פאל, אדער איז ער שוין געווען מערב ברגליו, ער איז געווען אין די רשות היחיד, אדער איז ער אויפ׳ן וועג צו די רשות היחיד און ער איז אזוי ווי מחזיק בדרך, און ער טראכט פון די רשות היחיד הידועה אצלו, “וקבע שם שביתה” אין זיין קאפ, “הרי זה מהלך את כולה”, קען ער גיין אין די גאנצע רשות היחיד, “וחוצה לה”. אויסער דעם, די גאנצע רשות היחיד ווערט אזוי ווי זיין ד׳ אמות, און ער קען נאך גיין אויסער די רשות היחיד נאך אלפים אמה לכל רוח.
דאס איז פאר עניוואן וואס איז אויף די רשות היחיד. פונקט ווי… ער זאגט נאכאמאל, די פריערדיגע הלכה ארבעט נישט נאר אויף א מוגבל׳דיגע תחום שבת, אויף א מוגבל׳דיגע עירוב, נאר אויך אויף די גרעסערע וואס דאס איז די רשות היחיד.
Speaker 1: “רשות יחיד זו, מקום שלא הוקף לדירה, או תל, או נקיק”. אויב די רשות היחיד איז א מקום שלא הוקף לדירה, ס׳האט נישט קיין מחיצות לדירה, אדער ס׳איז א בארג אדער א טאל, איז די הלכה אזוי: “אם היה בית סאתים או פחות”, און ס׳הייסט נאך אלץ רשות היחיד, “מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח”, באקומט מען נאך, און ס׳ווערט די גאנצע בית סאתים אזוי ווי זיין ד׳ אמות, און ער באקומט נאך אלפים אמה.
“ואם היתה יתירה על בית סאתים”, וואס געשעט אויב ס׳איז יתירה על בית סאתים? איז די זעלבע הלכה פון א שובת בבקעה, א קרפף וואס איז צו גרויס ווערט עס א כרמלית. ס׳האט א דין פון א כרמלית בערך, הגם ס׳איז נישט לגבי הוצאה, אבער לגבי עירובי תחומין האט עס די זעלבע דין. “אינו מהלך אלא ד׳ אמות”.
Speaker 2: ניין, דאס איז ביידע די זעלבע הלכות, כולי עלמא ס׳ווערט אויס רשות היחיד.
Speaker 1: רייט, ווייל די רשות היחיד איז א מקום שלא הוקף לדירה אדער א קליינע פלאץ וואס איז געמאכט דערפאר. “אינו מהלך אלא ד׳ אמות”. ער באקומט נאר אין די בית סאתים באקומט ער נאר ד׳ אמות דערפון, און ווייטער פון דארטן, פון די פלאץ וואו ער איז, אלפים אמה לכל רוח. ער האט נישט אלפים אמה פון דרויסן פון די בית סאתים.
“וכן אם הניח עירובו במקום שלא הוקף לדירה”. דעי דין אז דו באקומסט די גאנצע שטאט איז נאר ווען ס׳איז א שטאט אדער ווען ס׳איז א גרויסע דין וואס האט א דין רשות היחיד. אבער איינמאל דו באקומסט א דין כרמלית, הייסט עס נישט ווי דו באקומסט דעי גאנצע פלאץ, נאר דו ווערסט ווי אויס מקום מסוים.
Speaker 2: ניין, אבער סאו אלע דריי סארט עירובין ארבעטן נישט.
Speaker 1: דאס איז די פוינט. ס׳איז דאך לאווקא מקום מסוים. איך מיין, ס׳ארבעט אז ער איז קונה דארט שביתה, אבער די פלאץ איז נישט איין גרויסע מקום.
Speaker 2: יא, ער דארף מסוים זיין די מקום בתוך ד׳ אמות, די רחקה, אויב ס׳איז נישט געקומען ביז גרעניץ.
Speaker 1: דאס הייסט, נארמאל, די נעקסטע דין. אבער דער רמ״א זאגט, סך הכל, די אלע דריי סארט עירובין, סיי היער נייעך עירוב, סיי בבא דרך פון התכוון, סיי משה עמוד, די אלע דריי סארט עירובין האבן די זעלבע כללים פון… ס׳איז נישט קיין חידוש, איך מיין צו זאגן, די זעלבע כללים פון שביתה, פון תחום, פון די כללים.
Speaker 1: יעצט קען מען לערנען די פרטים וואס מ׳האט געלערנט פריער, אז ער דארף זאגן “מקום פלוני”. יעצט גייט ער זאגן, ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳איז נישט געווען אזוי קלאר, אבער יעצט גייט עס זיין קלאר, אז ער דארף מאכן א געוויסע סיום. דער רמ״א, מיין איך נישט דער רמ״א, ווייטער.
דאס וואס מ׳האט געזאגט אז אויב מ׳איז אויפ׳ן וועג צו א געוויסע פלאץ, קען מען שוין מעורב זיין במחשבתו אויף א מקום מסוים, איז נאר ווען ס׳איז ממש מ׳איז מסוים, מ׳זאגט וועלכע מקום מסוים. אבל הקונה שביתתו בריחוק מקום, ולא סיים מקום שביתתו, ער האט נישט אנגעצייכנט אז דעי און דעי געוויסע מקום וויל איך זיין, לא קנה שביתה שם, האט ער נישט קונה שביתה געווען, זעלבסטמארד, אויב מ׳איז מסוים, קען נישט זיין מער חציצה.
גייט ער א דוגמא, ס׳איז זייער פונקטליך, אלא בבא דרך, האומר שביתתי בשדה פלונית או בבקעה פלונית, אין דעי שדה אדער אין דעי בקעה, או בריחוק אלף אמה או אלפים אמה ממקומי זה, פונקט צוויי טויזנט אמות פון דא, הרי זה לא קנה שביתה בריחוק, האט ער נישט קונה שביתה געווען בריחוק, ווייל ער איז נישט געווען קיין מקום מסוים, ואינו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה, באקומט ער נאר אלפים אמה פון דארט ווי ער גייט זיין מערב ברגליו ווען שבת קומט אריין, נישט פון די פלאץ וואו ער האט מכוון געווען.
Speaker 1: ס׳איז מיר געווען אינטערעסאנט אויף דעי ריחוק אלפים, ווייל ריחוק אלפים איז דאך יא, פארוואס איז עס נישט א מקום מסוים אין טערמס פון די סייז?
Speaker 2: אונז קען מען אריינזאגן, מ׳קען זיך אויסרעכענען פונקטליך וואו ס׳איז.
Speaker 1: ווען ס׳איז דא א מסוים, מיינט עס אז אן עולם בלע״ז ווייסט. ער מוז האבן, ס׳איז דא א פלאץ וואס ס׳זעט זיך אויס. איך בין מסכים, ער זעט אויס א סימן, און נישט אז ס׳איז א ספק. ס׳איז מער אזוי, א מענטש דארף האבן דאס אז ער ווייסט וואו ער גייט. דו ווייסט וואו דו גייסט, דו זאגסט סתם, אפילו אויב ער קען אונז אויסרעכענען, ער קען עס צוריקגיין און זאגן, ס׳איז נישט סתם מ׳קען, ס׳איז דא די “altitude” אדער “whatever” וויאזוי ס׳הייסט, יעדע פלאץ קען מען, איינמאל מ׳איז מחליט אויף א פלאץ מיט אים סיי וויאזוי, קען מען אונז טרעפן. דא זאג איך, אפילו אז ער זאגט “exact” די אינטש, העלפט עס נישט. ס׳דארף זיין א מקום מסוים, א פלאץ וואו מיר קענען זען א געוויסע מקום מסוים.
Speaker 2: די ווארט מסוים, סים מקום פלוני, איז דאס אזויווי מלשון נסמן, אזויווי ער מאכט א סימן?
Speaker 1: אינטערעסאנט. מקום מסוים, סים געווענליך הייסט געענדיגט. דא זעען מיר נישט די ווארט סיום, נאר די שם פועל. סים מיינט פונקטן, “I don’t know how you say it”. מסוים, יא, מקום מסוים, יא, אונז לערנען עס אויך, א געוויסע. מסוים, אבער איך זאג, דא האסטו די שם פועל, סימן, ס׳איז א געוויסע, ס׳איז מיוחד.
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, וואס טוט זיך אזוי? אמר שביתתי תחת אילן פלוני או תחת סלע פלוני, ער האט יא געזאגט א מקום מסוים, די און די פלאץ. אבער נישט גענוג. פארוואס? אבל אם יש תחתיו צל, אויב איז עס אן אילן וואס האט א ריזיגע שאטן, און אונטער די סלע איז אויך נישטא קיין מקום מסוים, ווייל אונטער די סלע אדער אונטער די אילן איז א גרויסע שטח, שמונה אמות או יותר. מיר דארפן וויסן וואו די ד׳ אמות איז. זיין ד׳ אמות דארף זיין א מקום מסוים. אבער אויב ער האט געזאגט תחת אילן פלוני, איז עס ווייטער נישט קיין מקום מסוים צו די “exact” ד׳ אמות. לכן לא קנה שביתה. און נישט ד׳ אמות, ס׳דארף זיין ווייניגער ווי אכט לכל הפחות. שהרי אין אנו יודעים מקום שביתתו, פארוואס? שמא בנה שביתתו בד׳ אמות אלו, איז ווייטער נישט גוט, שמא בד׳ אמות אלו האחרות ישב וקנה, און מיר ווייסן נישט אין וועלכע.
לפיכך, קומט אויס דער רמב״ם, אבער איך וויל פארשטיין, אויב איז עס אכט אמות, קען ער דאך גיין אינמיטן, יא? נעמען די פיר פון אינמיטן, האט ער לכל הפחות זיצט ער אויף צוויי פון דיינע.
Speaker 2: ער ווייסט נישט וואו ער שובת איז. ער האט געזאגט צו א גרויסע פלאץ. פונקט אזוי ווי איך קען נישט זאגן “במקום בקעה פלונית”. אגב, א בקעה איז א גרויסע פלאץ.
Speaker 1: ניין, נאר איך זאג זיין לשון איז אביסל אנדערש. ער זאגט “שם בארבע אמות אלו ואחרות יש לו קנין”. אויב איז ער אינמיטן, איז ער אט ליעסט אויף צוויי פון די פיר. ס׳העלפט אים נישט.
Speaker 2: איך מיין אפשר איז עס גרעסער פון אכט, נישט פונקט אכט.
Speaker 1: ניין, ער זאגט “אמות שמונה או יותר”. איך זאג אז ס׳איז דא צוויי, ס׳צעטיילט זיך אויף צוויי גאנצע אמות, און נישט ווי דיר אז ס׳איז נאר זיבן און א האלב אמות. ער זאגט אכט גאנצע אמות. ער קען זיך נאר זעצן אין פיר אמות, ער נעמט נישט אויף מער ווי פיר אמות.
Speaker 2: ניין, אבער אז ער געבט זיך א זעץ אינמיטן, זיצט ער אויף צוויי און אויף צוויי. סאו צוויי דערפון וואו ער איז קונה שביתה געווען.
Speaker 1: ניין, ביי די רמב״ם איז די פראבלעם נישט דעי. די פראבלעם איז אז ס׳איז נישט קיין מקום מסוים, ס׳איז נישט קיין ספק.
Speaker 2: ניין, אבער די ווארט “שם בארבע אמות אלו ואחרות” מיינט ער נישט ממש די ליטעראל זיין חשש. ער מיינט נאר צו זאגן, מילא האסטו נישט קונה שביתה געווען אין א געוויסע ד׳ אמות. אפשר איז דא צוויי ד׳ אמות דא, איך ווייס נישט וועלכע דו האסט געמיינט.
Speaker 1: איך זאג נאכאמאל מיין אישו פון די פיר אינמיטן. לאמיר זען די רמב״ם. לאמיר אויספירן.
Speaker 2: יא, פיר אויס, ס׳קומט אן עצה.
Speaker 1: אפשר וואס איז די עצה? אויב איז עס אן אילן פלוני, זאל ער זאגן “לשבות בעיקרו”, אויב ער גייט זיך זעצן אין צענטער פון תחת אילן פלוני. לעבן די גזע. די עיקר מיינט די ווארצלשטאק, ממש ווי די בוים איז אין די צענטער פון די גאנצע תחת. תחת אילן מיינט איך די גאנצע שטח, אין די צענטער פון די תחת אילן פלוני, אדער ביי די עיקר פון די בוים. “או בארבע אמות שבצפונו, או בארבע אמות שבדרומו”, ער זאגט קלאר ביי וועלכע זייט פון די בוים.
“ואם היה תחתיו פחות משמונה אמות”, זהו אם הוא שמונה אמות. אבער אם הוא אמר אילן פלוני, אפילו ער האט נישט געזאגט עקזעקטלי, אבער די גאנצע שטח פון אונטער די אילן איז ווייניגער ווי שמונה אמות, איז ער נישט חושש וואס תחתיו, ער האט יא קונה געווען, ס׳איז נישטא דארטן קיין שיעור פאר צוויי ד׳ אמות, ווייל ער מאכט עס פאר א מקום מסוים. ס׳איז נישט נאר פיר אמות, ס׳איז זיבן אמות, דאס איז שוין געווען נישט א חלק פון זיין מקום מסוים.
Speaker 1: די ראב״ד איז מחולק אויף די גאנצע הלכה. דאס הייסט, אין הלכה ה׳ וואו ס׳איז געשטאנען אז די ראב״ד האט געזאגט אז דער טעם איז ווייל ער האט נישט קיין מקום מסוים, איז ער נישט קונה שביתה בכלל. און ער האט נאר צוויי טויזנט אמות פון וואו ער איז.
זאגט דער ראב״ד, ער פארשטייט נישט. דער ראב״ד זאגט אז ניין, ער איז יא קונה שביתה אין די שדה, נאר וויבאלד מען ווייסט נישט אין וועלכע חלק פון די שדה דארף ער מחמיר זיין, דארף די גאנצע שדה טאר נישט גיין צוויי טויזנט אמות פון עני פלאץ פון די שדה, בעיסיקלי. סא דער ראב״ד האט פארשטאנען נישט אזוי ווי אונז זאגן אז ס׳איז דא אפשר דריי אין די—
דער ראב״ד איז חולק אויף די גאנצע הלכה. דאס הייסט, אין די הלכה הייבט זיך אן, דער רמב״ם האט געזאגט אז טאמער האט ער נישט מקום מסוים, איז ער נישט קונה שביתה מנוחה בכלל, און ער האט נאר צוויי טויזנט אמות פון וואו ער איז.
זאגט דער ראב״ד, ער פארשטייט נישט. דער ראב״ד זאגט אז ניין, ער איז יא קונה שביתה אין די סעודה, נאר ווייל מ׳ווייסט נישט אין וועלכע חלק פון די סעודה, דארף ער מחמיר זיין אז די גאנצע סעודה טאר ער נישט גיין צוויי טויזנט אמות פון עני פלאץ פון די סעודה, בעיסיקלי.
סאו דער ראב״ד האט פארשטאנען נישט אזוי ווי אונז זאגן אז ס׳איז א גדר אין די קביעות אז ס׳דארף זיין א מקום מסוים. דער ראב״ד האט פארשטאנען אז ס׳איז פשוט א ספק, און ער דארף אראפנעמען די ד׳ אמות פון די אלפים אמה לכל רוח. למשל, אויב ביי די אכט אדער ביי די סעודה, זיי זענען גרעסער, זיי זענען מער מרוגלת, ער דארף רעכענען זיין צוויי טויזנט אמה פון עני פלאץ אין די בקעה. אבער נישט אזוי ווי דער רמב״ם.
דאס איז די מחלוקת. דער ראב״ד האט געהאלטן אז ס׳איז פשוט א ספק. אה, דער רמב״ם האלט אז ס׳הייסט נישט קיין מקום מסוים, דאס הייסט נישט קיין שביתה. דאס הייסט, דער ראב״ד האט אויך געוואוסט אז ס׳שטייט מקום מסוים, אבער דער ראב״ד האט פארשטאנען אז דאס הייסט אז ער זאל וויסן זיכער וואו ער איז, אז ער זאל קענען רעכענען צוויי טויזנט אמה. אבער דער רמב״ם האט נישט געהאלטן אז ס׳איז נאר פון ספק, דער רמב״ם האט געהאלטן אז ס׳איז אן ענין פון א מקום שביתה זאל זיין מסוים, און דאס איז נישט מסוים.
יא. ווייטער. איז די… יא. אגב, איך ווייס נישט פארוואס ער האלט אין איין ברענגען אין משנה ברורה אז מ׳זאל מחמיר זיין. איך פארשטיי נישט. אויב ס׳איז א מחלוקת בין הרבנים, דארף מען זאגן לקולא און זיך פירן אזוי ווי דער ראב״ד. איך פארשטיי נישט וואס האסטו בכלל אויפגעטון מיט׳ן ברענגען דעם משנה ברורה. דו ווייסט שוין ווער זענען די צוויי גרויסע צדיקים וואס רעדן אין דעם ענין, דער רמב״ם און דער ראב״ד. וואס האסטו יעצט צוגעלייגט?
ניין, איך זאג נאר די הלכה. ער האלט אין איין קוקן, זאל מען די… חתך רמב״ם, וויאזוי הייסט עס? רמב״ם מורה, מביא, ברענגט די הלכה למעשה, און ער האלט אין איין ברענגען בשם המשנה ברורה אז מ׳זאל מחמיר זיין. איך פארשטיי נישט פארוואס מ׳זאל מחמיר זיין. ס׳איז דאך א כלל, מחלוקת הראשונים מדרבנן דארף מען מקיל זיין. דער רמב״ם האט געזאגט אז מקיל בעירוב. יא, דאס איז דאך א הלכה, אז ספק דרבנן, ניין? חוץ אויב דו ווילסט זאגן אז איינער איז גערעכט, דעמאלט איז נישט קיין ספק.
ס׳קען זיין אז מקיל בעירוב איז נאר ווען ס׳איז שייך דער עירוב, און ס׳איז דא די טירחא. אבער דא, ווען די חשש איז צו דער עירוב איז געווארן בכלל, אלע כללים. איך זע נישט אויס אז די משברי עירוב האבן בכלל נישט געהאלטן פון די כלל אז די רבנים דארפן מקיל זיין ביי מחלוקת הפוסקים. אפשר איז א שאלה, אפשר איז ספק, מענטשן האבן דאך יא געלערנט קלאר אז אפילו ביי מחלוקת הפוסקים איז דא די הלכה.
עס האט אויסגעקוקט ווי די הלכה דברי מקיל בעירוב איז מער ווי סתם די הלכה ווייל ס׳איז א דרבנן. ס׳איז אן עקסטערע דין אין עירוב אז בעירוב איז מען מקיל. נישט קלאר. ס׳האט געסאונדט, יא, איך ווייס נישט. פארוואס זאל עס זיין מער ווי א נארמאלע דרבנן? ביי יעדע דרבנן דארף זיין אזוי. די עצם סטעיטמענט, “דברי מקיל בעירוב”. קען זיין ווייל איינער קען טראכטן אז אפשר איז עירוב א דאורייתא.
פארוואס האט עס צוטון מיט די שאלה? צי ס׳איז דא אן עירוב וואס העלפט אויף דאורייתא׳ס. אפשר איז דא שאלות וואו ס׳איז א חיוב אז מ׳זאל נישט גיין לויט די אנדערע. איך ווייס נישט.
עניוועיס, נאך אן עצה, א געוויסע פאל פון די נושא פון מ׳דארף מסוים זיין א פלאץ. יא, סעיף ח׳.
“או שנים שהיו מהלכין בדרך, ושניהם רוצים לקנות שביתה במקום מסוים, ואחד מהם מכיר אילן או גדר במקום שקבעו לשביתה, והשני אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, שיאמר אני קונה שביתה במקום שחברי קונה, והמכיר צריך שיכוין לשבות הוא וחבירו במקום שהוא מכיר.”
דאס הייסט, ער איז מסכים אז ער איז בטל פאר דיר, וואו דו גייסט גיי איך. און יענער זאגט, “אקעי, אונז גייען למקום פלוני.” אזויווי איינער וואס קען נישט אליין דאווענען און ער הערט די חזרת הש״ץ, ער איז מוסר תפלתו. יא.
אקעי. “אנשי חצר ששלחו עירובן עם אחד מהם”. מ׳האט פריער געלערנט אז אנשי חצר גייען צוזאמען מאכן אן עירוב מיט אוכל, אבער יעצט גייט מען רעדן פון ווען מ׳גייט צוזאמען און ס׳מאכט זיך בדרך. אנשי חצר גייען צוזאמען. ניין, ניין, ניין, דא רעדט מען נישט פון אנשי חצר. אה, אה, אה, אה. “אנשי חצר ששלחו עירובן”, אנטשולדיגט. מיר האבן געלערנט אז אנשי חצר זאמלען צוזאמען פון יעדן עסן און מ׳שיקט עס מיט איינעם. און דער מענטש מיט די בעג פון די עירוב איז אבער נישט אנגעקומען גענוג שנעל, ער איז געווען בדרך און ער האט אנגעהויבן גיין, און “ויחזור העירוב ולא יצא”, עס האט געשען ער איז נישט אנגעקומען מיט די עירוב.
עס מאכט זיך אפ אז זיין יחזור העירוב, ער האט געדארפט א חבר וואס האט זיך פארשמועסט. יא, איז צו טראכטן אז… מען קען דאך טראכטן אזוי, אז דער מענטש וואס איז אהינגעגאנגען, פאר אים האט דאך לכאורה די מחזיק זיין בדרך געדארפט צו העלפן. איז אפשר וואלט עס שוין העלפן מיט דעם כאילו, און זיי זאלן אנקוקן אז כאילו ער איז געווען ערב שבת בין השמשות אויף די פלאץ וואו ער האט געטראכט. ממילא ער איז געווען דארטן, און כאילו ער איז שוין געווען מיט אלע עירובין.
עס ארבעט נישט אזוי, ווייל דער עירוב במזון ארבעט נישט פאר… יא, איך זאג אזוי, עירוב ברגליו ארבעט נישט פאר יענעם.
יא, איך זאג אזוי, אויב זאלן מיר נעמען ליטעראל די ווערטער פון די חכמים, אז אונז קוקן אן ווי ער איז געווען דארטן בכשריו, ער איז דאך דארטן מיט זיין בעג אין די הענט, יא? ניין, עס ארבעט נישט אזוי. ממילא קען ער נישט וויסע באותו מקום.
ס׳איז דא אן ענליכע זאך אין מרדכי, אז זייער עירוב איז נישט געווארן אראפגעלייגט, און… יא, צוזאמען מיט די עירוב, יא, ווי… די חכם, ער איז יא קונה געווען עירוב. פארוואס? ווייל ער איז געווען בדרך, נתכוון לשבות שם ויחזיק בדרך. ער איז דאך יא געקומען, ער איז דאך יא געווען אבא בדרך, און ער האט דאך יא געזונגען לשבות שם ויחזיק בדרך. האט ער אויך געהאט א פאס אין דעם בעסקעט, יא?
ער זאגט דיר, עס איז נישט קיין חילוק, ווייל למעשה איז נישט געווען ביי אים די דעתא מחזיק צו זיין בדרך. אבער דו זעסט אז מחזיק צו זיין בדרך העלפט פאר אים. ניין, מחזיק בדרך האט ער זיכער געוואלט געפלאנט צו ברענגען דארט די באסקעט. די שאלה איז צו ער האט דעת לשבות שם. אבער איך זאג דיר, בכלל הנחת עירוב איז אויך דעת לשבות, ווייל עירוב מיינט איך קונה שביתה דארט.
אבער איך טראכט, דו מיינסט צו זאגן אזוי, לאמיר זאגן אז דער מענטש האט אויך אריינגעלייגט זיין אייגענע ברויט אין די בעג, און ער האט אבער נישט אין זין געהאט אז ער איז יעצט מחזיק… ס׳איז נישט געשען א חזירה חבירה, יא? און ער איז אנגעקומען דארטן. וואס וואלט געארבעט פאר אים, די פת אדער די… די אמת איז אז יענער מענטש דארף נישט… די אמת איז אז יענער מענטש, לכאורה, דארף נישט בכלל לייגן. ער דארף נישט לייגן קיין עירוב, ער דארף נישט לייגן קיין ברויט, ווייל ער גייט ברגליו. ער איז זיכער א עני, ווייל ער איז דער נעבעך תובע משיח.
ניין, איך וועל דיר זאגן וואס איך טראכט דא, ס׳קען זיין ס׳וועט ווערן קלארער שפעטער. אבער אונז האבן מיר דאך געלערנט, למשל, אויב די עירוב איז נאבד געווארן, די פת איז געווארן אויפגעגעסן. מ׳רעדט דאך אין אלע פלעצער, ווען ס׳איז נישט געווען קיין מחזיק בדרך, האט עס נישט געווען… די אנדערע וועג האט עס נישט געקענט ארבעטן פאר אים. נאכאמאל, די עירוב איז נאבד געווארן, און א שליח האט עס געלייגט, עפעס א עבד, למשל. אבער ווען א מענטש גייט… אויב ער איז אליינס דארט געווען, אדרבה, ער האט נישט געדארפט אפילו… קען ער נאך אלץ, ווייל ס׳איז געווען דארט א פת. איך מיין, איך טראכט… אקעי, נישט וויכטיג.
דער וואס איז אליינס דארט געווען אין יענע פלאץ, דארף בכלל נישט קיין פת. פארוואס? ווייל ער איז מחזיק ברגליו, ער מערב ברגליו. און דאס ארבעט אפילו ביי א עני, אזוי זאגט ער דאך, אפילו ביי א עשיר. סאו, אדרבה, די גאנצע ספיקות און ווייטער הייבט זיך אן… די ספיקות הייבט זיך אן ווייל מ׳דארף יא האבן די עסן דארט, ווייל ער איז נישט דארט, אדער ווייל ער האט געמאכט פאר א צווייטן.
סאו דרייען מיר ווייטער. “וזה שאמרנו שצריך לקנות…” יא. ער גייט אונז זאגן וואס ער מיינט “החזיק בדרך”. סאו, אונז האבן מיר געלערנט די “החזיק בדרך”, אז ס׳איז דא א וועג וויאזוי מ׳מאכט די עירוב מיט מחשבה, אויב מ׳איז געווען שוין אויפ׳ן וועג, מ׳האט אנגעהויבן גיין, און מ׳קען נישט גיין ווייטער, קען מען האבן א מחשבה פאר מקום מושבו. אבער ס׳איז דא א תנאי, “והוא שהחזיק בדרך”.
די הלכה שצריך לקנות שביתתו בריחוק מקום שהחזיק בדרך, דאס איז אז ווען מ׳איז קונה שביתתו בריחוק מקום נאר במחשבה, אויב ער האט שוין אנגעהויבן מהלך בדרך. וואס טייטש דאס מהלך בדרך? זאגט ער אזוי, לא שיצא וילך בשדה. ס׳מיינט נישט אז ער האט שוין געמוזט אנהייבן ארויסגיין מחוץ למדינה, ער האט שוין געדארפט זיין אין די שדה. שדה מיינט אייביג די מחוץ לעיר. אלא אפילו ירד מן העליה לעלות על הסוסים, אפילו ער האט נאר אנגעהויבן ארויסגיין פון די היים, ער האט אנגעהויבן ארויסגיין פון די שטאט, און ער האט אנגעהויבן ארויסגיין, דאס הייסט אויך מהלך בדרך, ווייל ער האט שוין אנגעהויבן גיין צו דעם מקום שקונה שביתה.
וכן כל הקונה שביתה ברגל מקום, אינו צריך לומר שובת אני במקום פלוני, אלא כיון שגמר בלבו, ער איז שוין גומר געווען, און ער האט שוין אנגעהויבן אהינגיין, הרי זה מהלך בדרך כל שהוא קונה שביתה, ווייל ער האט שוין אנגעהויבן טון.
און דער רמב״ם זאגט קלאר וועגן… ער זאגט יא, ואין צריך לומר מי שיוצא ברגליו ועומד במקום שקונה בו שביתה, אז איינער וואס איז טאקע געווען מהלך ברגליו און ער איז טאקע געווען דארטן, איז זיכער אז אין צריך לומר, כיון שגמר בלבו וכו׳, ווייל ער איז דארטן.
זאגט דער רמב״ם קלאר אז די גמרא איז לאו דווקא.
איך זאג, איז דאס ממש נאר חזירה לחבירו, אדער ער קען זאגן פאר אים, “איך גיי יעצט ארויסגיין צו קונה שביתה זיין, און איך גיי מאכן א סטאפ אויפ׳ן וועג”?
ס׳איז דאך משמע אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, אזוי ווי דו האסט געזאגט, אז ער מוז עס זאגן מיט די לעהרם. איך וואלט געזאגט אז מ׳טאר נישט מערן בזמנו. ער זאגט דאך אזא מהלך בדרך. אבער ס׳איז יא דא חזרה מעצמו. ער קען שפעטער מחליט זיין, “אך, איך וויל נישט.” אבער ס׳מוז נישט זיין דווקא חבירו, דאס האבן מיר געזען פריער.
איך וויל נישט, דאס וועט דאך העלפן. ער קומט אראפ פון די שטאק, פארוואס נישט? די זעלבע זאך, די שאלה איז נאר, וויאזוי ווייסן מיר אז ער האט געוואלט? איז ער א שקרן? א מענטש ווייסט אז ער לייגט נישט. נאכאמאל, מ׳וועט זאגן וואס, א הונדערט דעגרי? מ׳וועט זאגן, עכט האט ער טאקע געוואלט, נאר ער האט זיך געבליבן יאוש׳ן אין די לעצטע רגע׳ס. ער האט אנגעהויבן צו גיין, פרובירט צו גיין, ער זעט אז ס׳איז צו הייס. איך ווייס נישט.
אקעי, נאך אפשר איין אינטערעסאנטע פרט, פון וואו הייסט דער עירוב? א תלמידים, און ווייטער, א תלמידים!
התלמידים שהולכין ואוכלין בלילי שבת בשדות ובכרמים אצל בעלי הבתים שפיתן מצויה לעוברי דרכים הבאים שם, ובאים ולנים בבית המדרש – מהלכים אלפים אמה לכל רוח מבית המדרש, לא ממקום האכילה, שאילו מצאו סעודתן בבית המדרש לא היו יוצאין לשדה, ואין דעתן סומכת לדירה אלא על בית מדרשם.
די זעלבע זאך, דאס איז אלעס נאר שטאט, ווייל מ׳קען זיך געוואוינען צו די געוואלד. ס׳איז א שקרן, א מענטש ווייסט אליינס נישט.
יא, נאכאמאל, מ׳וועט זאגן וואס, הונדערט דעגרי, מ׳וועט זאגן עכטע טאקע געוואלד, נאר נישט זיך פארלייגן יעצט אין די לעצטע רגע. אנגעהויבן צו גיין, פרובירט צו גיין, זען ווי ס׳איז הייס, מ׳ווייסט נישט, אה, I don’t know.
אקעי, נאך עפעס איין אינטערעסאנטע פרט פון ווי הייסט די עירוב, א אינטערעסאנטע הלכה. התלמידים, ווייטער התלמידים, תלמידי חכמים, מיר האבן שוין געלערנט. יא, התלמידים שהיו אוכלים בלילי שבתות בסעודות אצל בעלי בתים, מ׳גייט עסן טעג, מ׳גייט צו די בעלי בתים, זעט אויס אז זיי האבן נישט געוואוינט, אינטערעסאנט, דו זעסט, מ׳גייט צו די סעודות, זעט אויס די בעלי בתים האבן נישט געוואוינט אין די שטאט, זיי האבן געוואוינט ביי די פארמערס, ווייל דארט איז געווען מער א שפע פון עסן. זיי זענען געגאנגען צו די פארמערס עסן.
די בעלי בתים זענען געווען עובר ושב, אדער א קרעטשמע איז דא אזא הלכה, אדער רבי ישעי׳לעס גאסט הויז, אדער מענטשן וואס האבן געגעבן פאר געלט. אפשר יא, איך ווייס נישט. ניין, סתם א פשוט׳ע עובר ושב, ס׳שטייט אזא לשון אין רש״י, ער מיינט אזעלכע בעלי חסד אידן וואס אויפן וועג זענען זיי געווען פאר מענטשן וואס גייען אדורך, עובר ושב.
ובאים ולנים בבית המדרש, זיי קומען צוריק און זיי שלאפן אין בית המדרש, אזויווי מיר האבן שוין געלערנט אז תלמידי חכמים מעגן שלאפן אין בית המדרש. זיי דארפן נישט ווי צו שלאפן, זיי וואוינען דארט, זיי קומען אין ישיבה, נכון, התלמידים. מהלכם הפסקת מקום לכל רוחות מבית המדרש, ווי הייסט זייער פלאץ? וואס איז זייער צענטער ווי זיי זענען? די הפסקת מקום זייערע איז פון בית המדרש. לא ממקום אכילה, נישט פון די פלאץ וואו זיי עסן טעג, דארטן ווי ער איז ביי די בעל הבית.
ווייל, זאגט דער רמב״ם אזוי, שאילו מצאו סעודתם בבית המדרש, אויב וואלטן זיי געטראפן די סעודה אין בית המדרש, אויב וואלט איינער געברענגט, וואלט געווען דארטן א סעודה. ווען וועלט וואלט געווען וועלט, זאגט דער רמב״ם, איך מיין אז ווען וועלט וואלט געווען וועלט, וואלט מען דאך עס געברענגט אין בית המדרש אריין, זיי זאלן קענען בשעת׳ן לערנען, זיי זאלן נישט דארפן זיך שלעפן, זיי זאלן נישט האבן קיין בושה. לא היו יוצאים לסעודה, נאר וואס, דאס איז אזא בדיעבד, און דעמאלט איז די שמחה פון די דירה, אבער אין בית המדרש, זייער עיקר פלאץ ווי זיי וואוינען, ווי זיי לעבן, ווי זיי עקזיסטירן, איז די בית המדרש.
דאס איז א חידוש, ער ברענגט דא די גמרא אין עירובין, ווייל לכאורה איז דא א סתירה. די גאנצע דין פון עירוב זאגט אז וואו דו עסט, דארט ביסטו, אפילו דו ביסט נישט עכט דארט. דא האסטו א מענטש וואס ער עסט אפילו צענדליגער בעלי בתים, זאגסטו ניין. פארדעם האט איינער אין די גמרא געזאגט, רב ששת, אז ניין, יענער מיינט טאקע צו שובת זיין דא. דער תלמיד חכם מיינט נישט, ער וואלט בעצם געוואלט בלייבן אין בית המדרש, נאר ער האט נישט צו עסן גייט ער דארט, אבער ס׳איז נישט דעתו על פת. די דעת על פת איז דא א יוצא מן הכלל, דעת על פת איז נאר פאר א בעל הבית. א תלמיד חכם, ניין, זיין דעת איז על התורה.
די פוינט איז אז בדיעבד, ער וואוינט נישט דא. אן אומדנא דמוכח, ער זאגט אז ס׳איז דא אן אומדנא דמוכח אז די אומדנא איז אז ס׳וואלט אים בעסער געווען צו בלייבן אינדערהיים. ער וויל נישט.
די הלכה איז נאר א הלכה אין תחומין שבת, אדער למשל ס׳זאל זיין עני שאלה וואו דער מענטש וואוינט, וואו ער זאל צינדן זיינע נרות חנוכה, זיינע אייגענע מזוזה, איך ווייס נישט וואס. א תלמיד חכם וואוינט אין בית המדרש. איך מיין אז פון דא האט רבי מאיר שפירא איינגעפירט אז תלמידי חכמים דארף מען געבן א שיינע לאנטש רום און מען זאל זיי געבן צו עסן, נישט זיי זאלן גיין קלאפן אויף טירן פון בעלי בתים, נישט זיין דער רמב״ם.
ער זאגט אזוי, ער זאגט די לשון פון רב ששת, ווער ס׳איז געווען, אמר רב ששת, אז ווען א מענטש לייגט א עירוב, איז כאילו ער זאגט אן אומדנא דמוכח, ווען ער וואלט געקענט דארט וואוינען, וואלט ער געוואוינט דארט. ער קען דארט נישט וואוינען, ער האט נישט קיין בעט. זאגט מען, אקעי, אבער די עיקר פלאץ איז וואו ער עסט. אבער דא איז פארקערט, וואוינען וויל ער אפילו עסן דארט וואו ער שלאפט, ער קען נאר נישט.
אבער ס׳איז דאך אינטערעסאנט, ס׳זעט מיר אויס ווי די בית המדרש איז נישט אין שטאט בכלל. ווייל ער זאגט אז ער קען גיין מבית המדרש אלפים אמה לכל רוח. זאגט ער, מיר רעדן דא פון א בית המדרש וואס איז מחוץ לעיר, און ער גייט צו די סעודות עירובין. ס׳קען זיין אז ס׳איז געווען א שדה, איך ווייס נישט, ס׳איז געווען א בית המדרש אפגעזונדערט, אזא קרית הישיבה, ס׳איז אויך נישט געווען אין די שטאט. אז ער זאגט אז מען קובע מקום אין בית המדרש, און ער גייט צו די סעודות עירובין. אפשר איז פארקערט, ס׳קען זיין די בית המדרש איז אין די שטאט, אבער די סעודות עירובין זענען אינדרויסן, און ער וויל וויסן אז ער קען שפאצירן ווייטער פון יענץ, פארשטייסט? אבער ניין, פארוואס זאל מען נישט זאגן, פון די מקום המדינה האט ער על פי הלכה.
זעט מיר דא אויס ווי עפעס פיר… נאכאמאל, בית המדרש איז אין די מדינה, נישט קיין סתירה. קען זיין די שאלה צו ער קען וואוינען ווייטער. די שדות וכרמים זענען נישט אין די מדינה, זיכער נישט. די שדות וכרמים זענען זיכער אינדרויסן.
די לכל רוחות מיט בית המדרש איז אביסל אינטערעסאנט. ווייל איך זאג, די הלכה איז נישט נוגע. איך זאג אז די ציור פון וואס ער רעדט, זעט עס אויס ווי ער רעדט פון א בית המדרש אין אזא דארף אינדרויסן פון א שטאט, און די שדות וכרמים ארום.
איך בין נישט זיכער, ווייל דאס איז דאך נישט די מעשה. איך ווייס שוין לגבי אנדערע הלכות וואס דאס איז, ווייל דאס איז לגבי עירוב וואס מ׳רעדט פון זיין קביעות דירה, פון וואו ער וואוינט. וועלכע אנדערע הלכה איז דא אזא שאלה? וואס זאגסטו אזוי ווי ביי חנוכה ליכט? וואס זאגסטו אזוי ווי ביי שבת ליכט? שבת ליכט האט מען די סעודה. האט מען די סעודה דארטן וואו זיי האבן געלערנט. איך מיין, ס׳איז נישט געווען קיין ענין פון שבת, ס׳איז געווען א לעכטיגע שבת. מ׳האט געלערנט אזוי. יא. אבער… עפעס…
ניין, איך זאג למשל היינט, ווען דו רעדסט פון אזא שאלה, רעדסטו פון די דארמיטארי מיט די בית המדרש. ס׳איז דאך אלץ איין געגנט, ס׳איז נישט עפעס א שאלה וואו ער וואוינט. ס׳איז אלץ בית המדרש. יא.
אויב ס׳איז דא עפעס א נפקא מינה, אויב ס׳איז טאקע ווייט. איז אן הכי נמי, מ׳זאל זאגן אז ער וואוינט אין בית המדרש, ער האט נישט וואו צו שלאפן דארט, ער דארף גיין שלאפן אין דערהיים.
אויך אין ענין עירוב חצרות האבן מיר עס געהאט א חילוק. א רבי וואס די תלמידים עסן ביי אים, איז דארטן אין בית המדרש, דארטן איז די עיקר. דא זאגט ער, כולי עלמא היינו משפחה. זאגט ער ביי עירוב, זאגט ער אז מ׳דארף אן עירוב, מ׳קען נישט קומען אין די פערד.
ער האט קיין פרק זיין.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.5
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
דער פרק איז דער קלענסטער פרק פון הלכות עירוב תחומין, און ער באהאנדלט אופנים ווי מען קען מאכן אן עירוב תחומין אָן אוועקלייגן מאכל – דורך פשוט זיין דארט (ברגליו) אדער אפילו דורך מחשבה אליין.
יסוד פון עירוב תחומין: מדאורייתא טאר מען נישט גיין מער ווי י״ב מיל, מדרבנן אלפים אמה לכל רוח פון וואו מען „וואוינט”. חכמים האבן געזאגט אז „וואו ער וואוינט” מיינט נישט נאר וואו זיין בעט שטייט, נאר וואו ער האט ערב שבת באשלאסן אז דארט איז זיין שביתה. דער נארמאלער וועג איז דורך הנחת מאכל (מזון שתי סעודות). אין דעם פרק לערנט מען נאך צוויי וועגן: (1) ער גייט ממש אהין ברגליו, (2) ער טראכט בלויז אין זינען (מחשבה אליין).
חילוק צווישן „שבת במקום פלוני” און „עירוב”: „עירוב” מיינט אלעמאל ווען דער מענטש איז נישט אמת׳דיג דארט ווען שבת קומט אריין – ער שאפט א הלכה׳דיגע שביתה אין א פלאץ וואו ער איז בפועל נישט. דאס איז דער חילוק פון פשוט׳ע „שבת במקום פלוני” (ווען איינער איז טאקע בפועל אין א מקום ערב שבת) צו „עירוב” וואו ער שאפט א פיקטיווע שביתה.
—
דער רמב״ם׳ס לשון: „מי שיצא בערב שבת חוץ למדינה ועמד במקום בתוך התחום או בסופו ואמר שביתתי במקום זה וחזר לעירו ולן שם – יש לו להלך למחר למאותו מקום אלפים אמה לכל רוח. וזהו עיקר עירובי תחומין, לערב ברגליו.”
אן איד גייט ארויס ערב שבת אויסערהאלב זיין שטאט, שטעלט זיך אין א מקום בתוך (אדער בסוף) דעם תחום, זאגט „שביתתי במקום זה”, גייט צוריק אהיים, און שלאפט אינדערהיים. למחרת (שבת) קען ער גיין צו יענעם מקום און פון דארט אלפים אמה לכל רוח. דער רמב״ם רופט דאס „עיקר עירובי תחומין – לערב ברגליו.”
1. „בתוך התחום או בסופו” – פארוואס דער צוגאב? „בסופו” מיינט נישט בסוף תחום פון דער שטאט סתם, נאר בתוך תחום פון וואו ער קען צוריקגיין. ווייל אויב ער וואוינט טויזנט אמה אריין אין שטאט און ער גייט בסוף התחום (אלפים אמה פון שטאט-גרעניץ), וועט ער נישט קענען צוריקגיין צו זיין עירוב שבת – ער וועט נישט קענען אנקומען צו זיין עירוב. דער תחום מוז זיין אזוי אז ער קען פון זיין מקום שביתה צוריקגיין.
2. „ואמר שביתתי במקום זה” – צי דארף מען ממש זאגן? „ואמר” מיינט נישט א ממש׳ע אמירה בפה נאר א החלטה/מחשבה. שפעטער אין פרק ווערט קלאר אז די אמירה איז נישט מעכב – דער עיקר איז די כוונה/החלטה. „ואמר” ווערט פארגליכן צום רמב״ן׳ס פירוש אויף „ויאמר אלקים” (בראשית) – וואס מיינט נישט ממש רעדן נאר רצון/החלטה.
3. פארגלייך צו נוסח עירוב מיט פת: ביי א רעגולערן עירוב תחומין מיט מאכל זאגט מען „בזה העירוב יהא מותר לי להלך” – מען זאגט נישט „שביתתי במקום פלוני”. דער מעכאניזם ארבעט אויף סמך חכמים׳ס תקנה, אן מען דארף ספעציפיש ארטיקולירן דעם שביתה-קאנצעפט. אבער דא, ביי עירוב ברגליו, דארף ער זאגן (אדער מיינען) „שביתתי במקום זה” – ווייל אן מאכל דארף מען א קלארע, ספעציפישע החלטה אויף א מסוים׳ן מקום. א מענטש טראכט פיל מחשבות; ער דארף מחליט זיין אויף איין באשטימטן ארט.
4. „מקום מסוים ומזוהה”: עס איז נישט גענוג אז ער שפאצירט ערגעץ אויסערהאלב שטאט ערב שבת. ער דארף זיך שטעלן אין א ספעציפישן, אידענטיפיצירבארן מקום און דארט מחליט זיין. „במקום זה” – נישט „בערך דא”.
5. „וזהו עיקר עירובי תחומין” – לשון הגמרא לפי שיטת ר׳ יהודה. דער רמב״ם פסק׳נט ווי ר׳ יהודה אז עירוב ברגליו איז דער עיקר, נישט א קולא אדער א בדיעבד. עירוב ברגליו איז דער אורשפרינגלעכער, הויפט-אופן פון עירוב תחומין. דער עירוב מיט מאכל איז אדרבה א צוגאב/הקלה (כדי מען זאל נישט דארפן ממש גיין).
6. וואס מיינט „לערב” – עטימאלאגיע: „לערב” קען מיינען פון לשון „ערב” (נאכט/חשיכה) – ער „מאכט חשיכה” ברגליו, ד.ה. ער קונה שביתה בשעת חשיכה דורך זיין רגליים. אלטערנאטיוו: „לערב” = צומישן, ער „מישט אריין” זיין שביתה אין יענעם מקום.
7. [דיגרעסיע: דער יסוד פון עירוב איז „נישט ריאליטי”:] דער סוד פון אלע עירובין איז אז עס איז נישט ריאליטי – עס איז א הלכה׳דיגע פיקציע דורך כוונה. דאס פארבינדט זיך אויך מיט צורת הפתח (וואס איז נישט א ריכטיגע מחיצה, נאר „למדנות” א מחיצה). דער עירוב ברגליו איז דער רייניסטער אויסדרוק פון דעם פרינציפ – בלויז כוונה/החלטה שאפט א הלכה׳דיגע שביתה.
—
דער רמב״ם: „לא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד… אלא להקל על העשיר שלא יצא, אלא ישאלו חבירו או בן ביתו ויניחנו לו.”
די תקנה פון לייגן מזון שתי סעודות איז געווען א קולא פאר דעם עשיר – ער זאל נישט דארפן אליין גיין, נאר ער קען בעטן א חבר אדער א בן בית זאל עס פאר אים אוועקלייגן.
1. וואס מיינט „עשיר”? (א) ער האט ארבעטער/משרתים וואס ער קען שיקן; (ב) ער האט גוטע חברים וואס ער קען בעטן א טובה; (ג) אדער סתם – יעדער מענטש וואס טרעפט עמעצן אויפ׳ן וועג קען אים בעטן „לייג מיר א טובה.”
2. מ׳קען נישט מערב זיין ברגליו פאר אן אנדערן מענטש: א שליח׳ס פיס העלפן נישט פאר דיר. ווען מ׳שיקט א שליח, מוז ער נעמען א מאכל/פת. דאס איז דער טעם פארוואס דער רמב״ם זאגט „להקל על העשיר” – דער עשיר קען נישט שיקן זיין קנעכט ער זאל מערב זיין ברגליו פאר אים, נאר ער קען שיקן א פת.
3. „מוסר שבותך לחברך”: ס׳איז דא א בחינה וואו מ׳קען מוסר זיין שביתה צו א חבר, אבער דאס איז נאר ווען דער חבר גייט אויך אליין אנקומען צום פלאץ – ער ווייסט בלויז נישט וואו גענוי דער פלאץ איז, און דער חבר ווייסט. דאס איז „תורת כוונה” – נישט שליחות אויף ברגליו.
4. „מערב אדם על ידי בנו ובתו”: נאר א תינוק יוצא בעירוב אמו. אנדערע – אפילו בני בית – דארפן א באזונדערע עירוב, נאר מ׳קען עס טון ווי א שליח (זכות לו). א מענטש וואס איז „ממש בטל” צו דיר – אפשר „יד פועל כיד בעל הבית” – אבער סתם שליחות ברגליו ארבעט נישט.
5. ברכה אויף עירוב ברגליו (פרי מגדים): דער פרי מגדים זאגט אז ווען מ׳איז מערב ברגליו מאכט מען נישט קיין ברכה. די ברכה איז אויף דער „טריק” – דער חידוש פון חכמים צו נוצן פת. ברגליו איז דער „עיקר” – דאס וואלט געארבעט אויך אן דער תקנה פון חכמים – דעריבער איז נישטא קיין ברכה דערויף. דאס ווארט „עיקר” מיינט אזויווי „לפני עירוב” – דאס וואס וואלט געווען אויך אן דער תקנת חכמים. (אנדערע מיינונגען האלטן אז מ׳מאכט יא א ברכה.)
6. עירוב ברגליו – דברי מצוה vs. דברי רשות: עטלעכע מיינונגען האלטן אז ווען מ׳איז מערב ברגליו (נישט דורך פת), מעג מען עס טון אפילו פאר דברי רשות. דער סברא: ווייל ברגליו איז „מער עכט” – ער גייט ממש אהין – איז ס׳נישט בלויז א „טריק” פון חכמים, און דעריבער איז נישט פאראן דער תנאי פון דברי מצוה. אבער עס בלייבט שווער, ווייל לכאורה דער גזירה פון נאר דברי מצוה איז ווייל חכמים האבן נישט געוואלט מקיל זיין מער ווי אלפיים אמה.
7. וואס טוט עירוב תחומין טעכניש? א מענטש קען געווענליך גיין אלפיים אמה לכל רוח. מיט עירוב תחומין טוישט זיך נישט דער שיעור – ער קען נאך אלעמאל נאר אלפיים אמה – נאר דער נקודת ההתחלה טוישט זיך. ער פארלירט אבער אויף דער אנדערער זייט.
—
דער רמב״ם: „וכן אם נתכוון לקנות שביתתו במקום ידוע אצלו, כגון אילן או בית או גדר שמכיר מקומו… ויש בינו ובינו כשיעור זה (אלפים אמה או פחות)… והוא שהחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה. אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם… או שחזר בו מעצמו מללכת… למחר יש לו להלך עד המקום שנתכוון לו… שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם או שערב שם ברגליו בעירוב כשר.”
אויב א מענטש האט אין זין געהאט קונה שביתה צו זיין ביי א באקאנטע פלאץ (בוים, הויז, פלויט), און דער פלאץ איז אין אלפיים אמה, און ער האט אנגעהויבן גיין אהין (החזיק בדרך), אבער ער איז נישט אנגעקומען (ער איז מיד געווארן, א חבר האט אים צוריקגערופן, אדער ער האט זיך אליין מיישב געווען נישט צו גיין) – קען ער מארגן גיין ביז יענעם פלאץ פלוס אלפיים אמה לכל רוח פון דארט.
1. „החזיק בדרך” – נישט בלויז מחשבה: מ׳דארף אנהויבן גיין – נישט סתם זיצן מיט׳ן פוס ארויף און טראכטן. „החזיק” מיינט ער האט א חזקה געוויזן אז ער וויל טאקע אנקומען אהין.
2. פארוואס שטייט נישט „אמר”? ביי עירוב ברגליו שטייט „אמר שביתתי במקום פלוני” – ווייל ער שטייט אויף איין פלאץ און מוז דעקלארירן וואו. דא, ביי כוונה מיט החזיק בדרך, פעלט דאס ווארט „אמר” – ווייל ער גייט שוין צו א געוויסע דירעקשאן, ער זעט שוין דעם בוים/פלאץ, ס׳איז נישט נויטיג צו דעקלארירן.
3. „מקום ידוע אצלו” – ס׳מוז זיין א מקום מסוים: ער מוז וויסן גענוי וואו דער פלאץ איז – א ספעציפישער בוים, הויז, אדער פלויט. דאס איז נויטיג כדי מ׳זאל קענען באשטימן פאר׳ן נעקסטן טאג וואו זיין שביתה איז. ביי עירוב ברגליו, וואו ער שטייט ממש דארט, זאגט ער „איפה שאני” – ער דארף נישט וויסן דעם נאמען פון דעם פלאץ. אבער דא, וואו ער איז נישט אנגעקומען, מוז ער וויסן גענוי וואו דער פלאץ איז.
4. שיעור אלפיים אמה – פון וואו? דער פלאץ מוז זיין אין אלפיים אמה פון וואו ער איז „כשחשיכה” (בין השמשות), נישט דווקא פון וואו ער איז יעצט. אויב ער שפאצירט און ביי בין השמשות וועט ער זיין נענטער, קען ער מחבר זיין א ווייטערן פלאץ.
5. דער מהות פון עירוב: דעת אדער מעשה? אלע דריי וועגן (הנחת פת/מזון, ברגליו, מכוון בדרך) זענען וועגן פון דעת. ווען ער איז פיזיש אויף דעם פלאץ, איז דאס אויך א דעת – זיין אנוועזנהייט אליין איז אויך א פארם פון דעת. פת/מזון איז נישט א „שטאט” פון דעת, נאר נאך א וועג פון דעת דורך פת.
—
דער רמב״ם: א עני (ארעמער מענטש) וואס האט נישט קיין געלט פאר מזון צום עירוב, און אויך נישט פאר א שליח אדער טראנספארט – פאר אים האבן חכמים מקיל געווען אז ער קען קונה שביתה זיין ברגליו אדער דורך מחשבה. א עשיר זאגט מען: שיק מזון. א עני האט נישט די אפציע, דעריבער באקומט ער דעם זכות צו גיין ברגליו.
דער דין פון דחוק: א מענטש וואס איז בא בדרך (אונטערוועגס) ערב שבת, און ער האט מורא אז ס׳וועט חשיכה ווערן איידער ער קומט אן – דער איז א „דחוק”. דער דחוק קען זיין אפילו א עשיר, נאר ער איז אין א שעת הדחק ווייל ער איז אויפ׳ן וועג.
דער רמב״ם׳ס תנאי: קנין שביתה דורך מחשבה ארבעט נאר ווען ס׳איז נאך געבליבן גענוג צייט פון טאג אז ער זאל טעכניש קענען אנקומען צום מקום אם ירוץ בכל כחו (אויב ער וואלט געלאפן מיט אלע כוחות) איידער שבת. דאס מיינט: די מחשבה ארבעט נישט מיט „מעדזשיק” – ס׳מוז זיין א פלאץ וואו ער וואלט בפועל געקענט אנקומען.
חידוש: דאס מאכט דעם כח פון מחשבה אסאך קלענער ווי מ׳וואלט געמיינט. די מחשבה איז נישט א באזונדערע כח, נאר א תחליף פאר׳ן פיזיש אנקומען – ער מוז קענען אנקומען.
דער רמב״ם ברענגט פיר פעלער וואו מחשבה ארבעט נישט:
1. לא נשאר מן היום – ס׳איז נישט געבליבן גענוג צייט צו אנקומען אפילו אם ירוץ בכל כחו.
2. יותר מאלפים אמה – צווישן זיין פלאץ און דעם מקום שביתה איז מער ווי 2000 אמה ווען ס׳ווערט שבת.
3. לא נתכוין למקום מסויים – ער האט נישט געהאט א ספעציפישע פלאץ אין זינען.
4. נישט עני און נישט דחוק – ער איז נישט באגרענצט פינאנציעל און נישט אין א שעת הדחק.
דין: אין אלע פעלער – לא קנה שביתה במקום ההוא, און ער באקומט נאר אלפים אמה לכל רוח פון וואו ער שטייט.
דער ראב״ד טענה׳ט: אויב דער מענטש האט מכוון געווען קונה שביתה זיין ביי א געוויסע פלאץ (ער האט געזאגט „שביתתי במקום פלוני”), אבער ער איז נישט אנגעקומען און ס׳איז געבליבן מער ווי אלפים אמה צווישן אים און יענע פלאץ – דער ראב״ד זאגט: ער האט יא קונה שביתה געווען דארט. דאס מיינט אז ער איז יעצט ווי איינער וואס איז יצא חוץ לתחום, וואס לויט הלכות שבת קען ער נאר גיין ד׳ אמות (נישט 2000 אמה!).
דער רמב״ם איז מקיל: ער זאגט ס׳האט נישט געארבעט, ממילא ער האט 2000 אמה פון וואו ער שטייט. דער ראב״ד איז מחמיר: ער זאגט ס׳האט יא געארבעט, נאר ער איז אין דעם פאלשן פלאץ – ערגער!
וואס איז דער חילוק צווישן:
– ער קען נישט אנקומען ווייל ער קען נישט לויפן שנעל גענוג (לא נשאר מן היום) – דארט זאגט אויך דער ראב״ד אז ס׳ארבעט נישט?
– ער קען נישט אנקומען ווייל ס׳איז מער ווי אלפים אמה – דארט זאגט דער ראב״ד אז ס׳ארבעט יא (און ער איז סטאק)?
ביי ביידע פעלער קען ער למעשה נישט אנקומען אהין! דער חילוק וואס ווערט פארגעשלאגן: ביי „לא נשאר מן היום” קען ער נישט אנקומען פאר שבת (פיזישע אוממעגלעכקייט). ביי „יותר מאלפים אמה” קען ער טעכניש אנקומען פאר שבת, נאר אויף שבת גופא קען ער נישט גיין אהין ווייל די תורה לאזט אים נישט (איסור תחומין).
אבער די קשיא בלייבט: וואס איז דער חילוק? סוף כל סוף קען ער נישט אנקומען אהין! צו ער קען נישט ווייל ער קען נישט לויפן, צו ער קען נישט ווייל ס׳איז אסור – ביידע מאל זאל די מחשבה „expire’ן”!
חידוש: ביי עירוב מיט מזון/שליח – קען מען קונה שביתה זיין אן קיין חילוק ווי ווייט ער איז. ס׳איז נישטא קיין תנאי אז ער מוז קענען אנקומען. דער תנאי פון „אם ירוץ בכל כחו” איז נאר פאר מחשבה/כוונה.
לויט דער ראב״ד קען פאסירן א מציאות וואו א מענטש האט קונה שביתה געווען ביי א פלאץ וואו ער איז נישט פיזיש ווען שבת קומט, און ער איז חוץ לתחום פון זיין אייגענע שביתה. דאס ברענגט ארויס א פאני שאלה: וויאזוי קען זיין א מענטש וואס ווען שבת קומט, וואוינט ער ערגעץ וואו ער איז נישט?
—
דער רמב״ם זאגט: „מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד וקנה שם שביתה… הרי זה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.”
ווער עס שטייט ערב שבת אין א רשות היחיד (אדער איז אויפ׳ן וועג אהין) און איז קונה שביתה דארט, באקומט ער די גאנצע רשות היחיד ווי זיינע ד׳ אמות, פלוס אלפים אמה לכל רוח פון דרויסן.
1. דער כלל פון קנין שביתה ארבעט נישט נאר אויף א מוגבל׳דיגע פלאץ, נאר אויך אויף א גאנצע רשות היחיד — די גאנצע שטאט אדער רשות היחיד ווערט אזוי ווי זיינע ד׳ אמות.
2. מקום שלא הוקף לדירה: אויב די רשות היחיד איז א מקום שלא הוקף לדירה (א תל, נקיק, א.ד.ג.), איז דער דין: אויב ס׳איז בית סאתים אדער ווייניגער — מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. אבער אויב ס׳איז יתירה על בית סאתים — באקומט ער נאר ד׳ אמות דערפון (ווי א שובת בבקעה), ווייל א קרפף גרעסער פון בית סאתים שלא הוקף לדירה באקומט א דין כרמלית לגבי עירובי תחומין. ער באקומט אלפים אמה פון זיין ד׳ אמות, נישט פון דרויסן פון דעם בית סאתים.
3. כלל: אלע דריי סארטן עירובין (עירוב ממש, מערב ברגליו, מתכוון בדרך) האבן די זעלבע כללים פון שביתה, תחום, א.א.וו.
—
דער רמב״ם זאגט: „אבל הקונה שביתתו בריחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו, לא קנה שביתה שם.” דוגמאות: „שביתתי בשדה פלונית או בבקעה פלונית” אדער „בריחוק אלף אמה או אלפים אמה ממקומי” — „לא קנה שביתה בריחוק, ואינו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה.”
ווער עס זאגט נאר א כללית׳דיגע פלאץ אדער א דיסטאנץ אן א מקום מסוים, האט נישט קונה שביתה דארט, און באקומט נאר אלפים אמה פון וואו ער שטייט ווען שבת קומט אריין.
1. פארוואס העלפט נישט „ריחוק אלפים אמה”? אלפים אמה איז דאך א פונקטליכע מאס — מ׳קען אויסרעכענען עקזאקט וואו דאס איז! דער תירוץ: „מסוים” מיינט נישט אז מ׳קען עס אויסרעכענען, נאר אז ס׳איז דא א פלאץ וואס מ׳קען זען, א סימן, א באקאנטע מקום. א מענטש דארף וויסן וואו ער גייט — נישט סתם א מאטעמאטישע חשבון, נאר א פלאץ וואס איז ניכר. אפילו אויב ער זאגט „exact” די אינטש, העלפט עס נישט — ס׳דארף זיין א מקום מסוים וואס מ׳קען אידענטיפיצירן.
2. ווארט-אנאליזע פון „מסוים”: „מסוים” קען קומען פון „סימן” (א צייכן, מלשון נסמן) אדער פון „סיום” (געענדיגט/באגרענצט). דער שם פועל „מסוים” מיינט א געוויסע, מיוחד׳דיגע פלאץ — עפעס וואס איז באצייכנט און דערקענטליך.
—
דער רמב״ם זאגט: „אמר שביתתי תחת אילן פלוני או תחת סלע פלוני” — אויב אונטער דעם בוים/פעלז איז שמונה אמות או יותר, „לא קנה שביתה”, ווייל „שמא קנה שביתתו בד׳ אמות אלו, שמא בד׳ אמות אלו” — מיר ווייסן נישט וועלכע ד׳ אמות ער האט געמיינט. עצה: ער זאל זאגן „לשבות בעיקרו” (ביי דעם שטאם), אדער „בארבע אמות שבצפונו או בדרומו”. אויב ס׳איז פחות משמונה אמות — קנה, ווייל ס׳איז שוין א מקום מסוים.
1. קשיא אויף דעם שיעור פון אכט אמות: אויב ס׳איז אכט אמות, זאל ער זיך זעצן אינמיטן — דעמאלט זיצט ער אויף צוויי אמות פון יעדע זייט, און לכל הפחות צוויי פון זיינע ד׳ אמות זענען אין יעדע מעגליכע ד׳ אמות! דער תירוץ: ביי דעם רמב״ם איז דער פראבלעם נישט א ספק וועלכע ד׳ אמות — נאר אז ס׳איז בכלל נישט קיין מקום מסוים. דאס „שמא בד׳ אמות אלו, שמא בד׳ אמות אלו” איז נישט א ליטעראלער ספק-חשש, נאר א ביאור פארוואס ס׳איז נישט מסוים גענוג — ער האט נישט קונה שביתה געווען אין קיין ספעציפישע ד׳ אמות.
2. דער ראב״ד חולק אויף דעם גאנצן יסוד: דער ראב״ד פארשטייט אז ער איז יא קונה שביתה אין דעם שדה/אילן, נאר ווייל מ׳ווייסט נישט אין וועלכע חלק, דארף ער מחמיר זיין — ער טאר נישט גיין אלפים אמה פון קיין פלאץ אין דעם שדה (ד.ה. ער מוז רעכענען אלפים אמה פון דעם ענטפערנטסטן עק). דער רמב״ם אבער האלט אז ס׳איז בכלל נישט קיין קנין שביתה — ער פאלט צוריק צו זיין מקום עמידה.
3. דער יסוד פון דער מחלוקת רמב״ם וראב״ד: דער ראב״ד האט אויך געוואוסט אז עס שטייט „מקום מסוים”, אבער ער פארשטייט אז דאס מיינט ער זאל וויסן זיכער וואו ער איז כדי צו רעכענען צוויי טויזנט אמה. דער רמב״ם אבער האלט אז „מקום מסוים” איז אן ענין בעצם — דער מקום שביתה מוז זיין מסוים, און אן דעם איז נישטא קיין שביתה בכלל. ביים ראב״ד איז עס א פראקטישער ספק; ביים רמב״ם איז עס א חסרון אין דער חלות פון קניית שביתה.
4. קשיא אויף דער משנה ברורה: פארוואס ברענגט דער „רמב״ם מורה” אין נאמען פון דער משנה ברורה אז מ׳זאל מחמיר זיין? עס איז דאך א מחלוקת ראשונים (רמב״ם קעגן ראב״ד) אין א דין דרבנן, און דער כלל איז „ספק דרבנן לקולא” און „הלכה כדברי המיקל בעירוב”! מ׳דארף דאך פסק׳ענען ווי דער ראב״ד לקולא.
5. צי „מקיל בעירוב” איז מער ווי סתם ספק דרבנן: דער כלל „הלכה כדברי המיקל בעירוב” — איז דאס אן עקסטרא קולא ספעציעל ביי עירוב, אדער בלויז א רעפלעקציע פון דעם אז עירוב איז דרבנן? איין סברא: אפשר דארף מען דעם כלל ווייל מ׳קען טראכטן אז עירוב איז דאורייתא (תחומין דאורייתא), דערפאר זאגט מען בפירוש אז מ׳איז מקיל. אבער עס בלייבט נישט קלאר.
—
דער רמב״ם זאגט: „שנים שהיו מהלכין בדרך, ושניהם רוצים לקנות שביתה במקום מסוים, ואחד מהם מכיר אילן או גדר במקום שקבעו לשביתה, והשני אינו מכיר – זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, שיאמר אני קונה שביתה במקום שחברי קונה, והמכיר צריך שיכוין לשבות הוא וחבירו במקום שהוא מכיר.”
ווען צוויי מענטשן גייען אויפ׳ן וועג און ביידע ווילן קונה שביתה זיין אין א מקום מסוים, אבער נאר איינער קען דעם פלאץ (ער קען אן אילן אדער א גדר), קען דער צווייטער זיין מוסר שביתתו צום ערשטן – ער זאגט „איך בין קונה שביתה וואו מיין חבר איז קונה.” דער מכיר מוז מכוין זיין פאר ביידע.
עס ווערט פארגליכן צו איינער וואס קען נישט אליין דאווענען און הערט דעם חזרת הש״ץ – ער איז „מוסר תפלתו” צום שליח ציבור. אזוי אויך דא, ער איז בטל פאר דעם חבר׳ס קביעות.
—
דער רמב״ם: „אנשי חצר ששלחו עירובן עם אחד מהם” – און דער שליח איז נישט אנגעקומען, „ויחזור העירוב ולא יצא.”
אנשי חצר האבן צוזאמענגעזאמלט עסן פאר אן עירוב און געשיקט מיט איינעם, אבער ער איז נישט אנגעקומען צום מקום.
1. שאלה: צי דער שליח גופא קען קונה שביתה זיין דורך מחזיק בדרך? דער שליח וואס איז געגאנגען מיט דער בעג עירוב, פאר אים האט דאך „מחזיק בדרך” געדארפט העלפן – ער איז דאך געווען אויפ׳ן וועג, ער האט געהאט דעת לשבות שם. ממילא זאל מען אנקוקן כאילו ער איז געווען דארט בין השמשות מיט אלע עירובין.
2. תשובה: עירוב ברגליו ארבעט נישט פאר יענעם. דער שליח׳ס מחזיק בדרך העלפט נאר פאר אים אליין, נישט פאר די אנשי חצר. עירוב במזון (וואס ער טראגט אין דער בעג) ארבעט אנדערש ווי עירוב ברגליו. דער שליח אליין דארף בכלל נישט קיין פת – ער איז דאך מערב ברגליו, ער איז דאך אליין דארט.
3. דער עיקר חילוק: דער וואס איז אליין דארט אויפ׳ן פלאץ דארף בכלל נישט קיין פת, ווייל ער מערב ברגליו, און דאס ארבעט אפילו ביי א עשיר (נישט נאר ביי א עני). די גאנצע ספיקות הייבן זיך אן ווייל מ׳דארף יא האבן עסן דארט – ווייל ער איז נישט דארט, אדער ווייל ער מאכט פאר א צווייטן.
4. ראיה פון מרדכי: עס ווערט דערמאנט אן ענליכע זאך אין מרדכי, וואו דער עירוב איז נישט אראפגעלייגט געווארן, אבער דער שליח גופא איז יא קונה שביתה געווען ווייל ער איז געווען בדרך מיט נתכוון לשבות שם. אבער פאר די אנדערע ארבעט עס נישט.
—
דער רמב״ם: „וזה שאמרנו שצריך לקנות שביתתו בריחוק מקום שהחזיק בדרך – לא שיצא וילך בשדה, אלא אפילו ירד מן העליה לעלות על הסוסים” – אפילו ער האט נאר אנגעהויבן ארויסגיין פון דער היים, דאס הייסט שוין „מהלך בדרך.” „וכן כל הקונה שביתה ברגל מקום, אינו צריך לומר שובת אני במקום פלוני, אלא כיון שגמר בלבו” – ער איז שוין גומר געווען אין זיין הארץ, „הרי זה מהלך בדרך.” „ואין צריך לומר מי שיוצא ברגליו ועומד במקום שקונה בו שביתה” – ווער עס איז טאקע דארט, איז פשיטא.
„החזיק בדרך” מיינט נישט אז ער מוז שוין זיין אויסערהאלב דער שטאט אין פעלד. אפילו ער האט נאר אנגעהויבן אראפגיין פון זיין שטאק כדי ארויסצוגיין, איז דאס שוין „מהלך בדרך.” און ווער עס איז קונה שביתה ברגליו דארף נישט זאגן בפירוש „שובת אני במקום פלוני” – גמר בלבו איז גענוג.
1. דער רמב״ם זאגט קלאר אז די גמרא איז לאו דווקא – מ׳דארף נישט ממש ארויסגיין אין פעלד; אראפגיין פון דער עלייה איז שוין גענוג.
2. שאלה: צי „החזיק בדרך” מוז זיין דווקא חזרה לחבירו? דער מענטש מוז נישט זאגן צו א חבר „איך גיי יעצט ארויס צו קונה שביתה זיין” – ער קען עס אויך אליין באשליסן. עס קען אויך זיין חזרה מעצמו (ער באשליסט אליין).
3. שאלה וועגן חרטה: עס איז דא חזרה מעצמו – ער קען שפעטער מחליט זיין „איך וויל נישט.” אבער ביז ער איז חוזר, איז דער החזיק בדרך בתוקף.
4. פראקטישע שאלה: ווען א מענטש קומט אראפ פון זיין שטאק און דערנאך באשליסט ער „איך וויל נישט גיין” (למשל ווייל עס איז צו הייס) – וויאזוי ווייסן מיר אז ער האט אמת געוואלט? א מענטש ווייסט אז ער לייגט נישט, מ׳קען זאגן אז ער האט טאקע געוואלט, נאר ער האט זיך מייאש געווען אין די לעצטע רגעים.
—
דער רמב״ם: „התלמידים שהיו אוכלים בלילי שבתות בסעודות אצל בעלי בתים, ובאים ולנים בבית המדרש — מהלכם הפסקת מקום לכל רוחות מבית המדרש, לא ממקום אכילה. שאילו מצאו סעודתם בבית המדרש, לא היו יוצאים לסעודה.”
תלמידי חכמים וואס האבן געגעסן שבת סעודות ביי בעלי בתים (אויף „טעג”), אבער זיי האבן געשלאפן אין בית המדרש — זייער קביעות מקום פאר תחומין איז פון בית המדרש, נישט פון דעם פלאץ וואו זיי עסן.
1. דער ציור פון די הלכה: די בעלי בתים האבן נישט געוואוינט אין שטאט — זיי זענען געווען ביי די פארמערס אינדרויסן, וואו ס׳איז געווען מער שפע פון עסן. די בעלי בתים זענען באשריבן אלס „עובר ושב” — רש״י מיינט בעלי חסד אידן וואס האבן געגעבן עסן פאר מענטשן וואס גייען אדורך.
2. דער חידוש אין דער הלכה — סתירה צום כלל פון עירוב: לכאורה איז דא א סתירה: דער גאנצער דין פון עירוב איז אז „וואו דו עסט, דארט ביסטו” — אפילו ווען דו ביסט נישט עכט דארט. דא אבער, ביי א תלמיד חכם וואס עסט ביי צענדליגער בעלי בתים, זאגט מען פארקערט — זיין מקום איז נישט וואו ער עסט, נאר וואו ער שלאפט/לערנט.
3. תירוץ פון רב ששת — אומדנא דמוכח: רב ששת (גמרא עירובין) לערנט אז דא איז אן אומדנא דמוכח: דער תלמיד חכם וואלט בעצם געוואלט בלייבן אין בית המדרש — ער גייט נאר ארויס ווייל ער האט נישט צו עסן דארט. זיין דעת איז נישט „על פת” (אויף דעם עסן) — דעת על פת איז נאר א כלל פאר א בעל הבית. א תלמיד חכם — זיין דעת איז „על התורה.” ווען ער לייגט א עירוב, איז כאילו ער זאגט: ווען איך וואלט געקענט דארט וואוינען, וואלט איך געוואוינט דארט. ער קען נאר נישט — ער האט נישט קיין בעט, נישט קיין עסן.
4. נפקא מינות פאר אנדערע הלכות: דער כלל אז א תלמיד חכם „וואוינט” אין בית המדרש קען האבן נפקא מינות פאר: נרות חנוכה (וואו צינדט ער), מזוזה, שבת ליכט. ביי שבת ליכט איז דאך דער כלל אז מ׳צינדט וואו מ׳עסט די סעודה — אבער דא וואלט מען געזאגט אז דער תלמיד חכם׳ס עיקר פלאץ איז בית המדרש.
5. דער ציור — בית המדרש מחוץ לעיר: דער לשון „לכל רוחות מבית המדרש” (אלפים אמה לכל רוח) זעט אויס ווי דער בית המדרש איז אינדרויסן פון שטאט — אפשר אזא „קרית הישיבה” אפגעזונדערט, מיט שדות וכרמים ארום. אבער עס ווערט אויך פארגעלייגט אז דער בית המדרש איז אין שטאט, נאר די סעודות (ביי די פארמערס) זענען אינדרויסן, און די שאלה איז צי ער קען שפאצירן ווייטער פון יענעם פלאץ.
6. [דיגרעסיע: רבי מאיר שפירא׳ס תקנה]: פון דעם רמב״ם — אז תלמידי חכמים זאלן נישט דארפן גיין קלאפן אויף טירן פון בעלי בתים — האט רבי מאיר שפירא (גרינדער פון ישיבת חכמי לובלין) איינגעפירט אז מ׳זאל געבן תלמידי חכמים א שיינע עס-צימער (לאנטש רום) און מ׳זאל זיי געבן צו עסן אין ישיבה אליין.
7. עירוב חצרות — א רבי מיט תלמידים: אויך אין ענין עירוב חצרות איז דא א חילוק: א רבי וואס די תלמידים עסן ביי אים — דארטן אין בית המדרש איז דער עיקר, און „כולי עלמא היינו משפחה” — אלע ווערן גערעכנט ווי איין משפחה, און מ׳דארף אן עירוב.
Speaker 1:
א גוטן. מיר לערנען הלכות עירובין פרק ז׳. מ׳וואלט אזא עירוב מאכט מען בעיקר מיט פת, פאר עניים ועשירים. מיר דאנקען פאר די וואס געבן די פת לעניים וצדקה לאורחים, און די עשירים וואס שטיצן די שיעור. יעדער זאל זוכה זיין צו זיין אן עשיר וואס דארף מאכן א פת עירוב וואס מיר גייען גראדע לערנען.
יא? אונז גייען יעצט לערנען די דריטע פרק אין די נושא. די צווייטע, רייט? די דריטע פון עירוב, רייט? פרק ה׳. די זיבעטע פרק פון הלכות עירוב, און די צווייטע פרק פון תחומין, פון תחום שבת. עירוב תחומין די צווייטע. ס׳איז דא דריי פרקים וועגן עירוב תחומין. אה, יא? אקעי, גוט.
סאו, דאס איז די קלענסטע פרק פון הלכות עירוב תחומין, און ס׳רעדט זיך וועגן אזא סארט עירוב וואס מ׳מאכט אן א עירוב. א נארמאלע עירוב וואס אונז האבן געלערנט איז אז מ׳לייגט פת אדער מ׳שיקט איינעם צו לייגן – נישט פת, סארי, פארוואס זאג איך פת? עפעס מאכל, עפעס מאכלים, מזון שתי סעודות, אין א פלאץ, וואס דאס איז דעמאלטס קונה שביתה דארט. אונז גייען לערנען אז ס׳איז דא פארשידענע אופנים וואס מ׳קען טון א עירוב אן שיקן דארט קיין ברויט אדער לייגן דארט א ברויט, נאר דורך פשוט זיין דארט, אדער גיין דארט, אדער אפילו נישט גיין דארט נאר אין זינען האבן צו גיין דארט.
ס׳וועלן מיר זאגן אפשר אין מיינע ווערטער, אז אונז האבן געלערנט עירוב חצרות, נאכדעם האבן מיר געלערנט עירוב תבשילין, און אנטשולדיגט, עירוב תחומין. און אונז האבן געזאגט אז די מקשר צווישן זיי איז די ענין וואס הייסט “דאתי עלה פת”.
ס׳וועלן מיר זאגן אזוי: די הלכה פון עירוב תחומין איז אז א מענטש טאר נישט ארויסגיין מער ווי א מוגבל׳דיגע פלאץ אוועק פון וואו ער וואוינט, מדאורייתא י״ב מיל, און מדרבנן אלפים אמה לכל רוח פון וואו ער וואוינט. האבן די חכמים אבער געזאגט, אויף וואס מיינט דאס “וואו ער וואוינט”? וואו ער וואוינט איז נישט נאר וואו זיין בעט איז, וואו ער וואוינט איז די פלאץ וואו ערב שבת האט ער געטראכט אז דארטן וואוינט ער.
וויאזוי מאכט מען דאס אז ער זאל וואוינען אויף נאך א פלאץ? האבן זיי קודם גערעדט וועגן דער ענין פון די הנחת הפת, דארטן וואו א מענטש לייגט אראפ זיין ברויט, דארטן איז ווי ער טראכט אז זיין הויז איז, ממילא גייט ער קענען פון דארטן גיין אלפיים אמה. אנשטאט וואס ווי געווענליך קען ער נאר גיין אלפיים אמה לכל רוח, וועט ער קענען גיין פון יענע פלאץ, נישט נאר פון זיין דירה וואו ער וואוינט אין שטאט, נאר פון יענע פלאץ וועט ער קענען גיין פון זיין דירה אהין, און פון דארטן נאך אלפיים אמה. דאס איז געווען די ערשטע וועג וויאזוי מען מאכט אז אויף אן אנדערע פלאץ זאל מען פארמאלי הלכה׳דיג וואוינען, דורך זיין דארטן בין השמשות, דורך זיין פת.
אין די פאראגראף גייען מיר זען אז ס׳איז דא נאך צוויי וועגן פון זיין, פון האבן די דירה, נישט ביי די ליגעל, ביי די אנגענומענע אפיציעלע דירה, נאר האבן א פלאץ וואס פון דארטן וויל מען גיין אלפיים אמה לכל רוח. וואס זענען די צוויי וועגן?
איינס איז אז מ׳איז פשוט דארט, מ׳גייט אהין ערב שבת בין השמשות אויף א געוויסע פלאץ, און מ׳איז דארטן שובת. דאס איז דאך ממש, מיט דעם ווייזט ער אז ער וויל זיין דארטן, אז בין השמשות איז ער דארטן, אויסער זיין הויז וואו זיין משפחה איז, וואו זיינע זאכן זענען, איז ער וואוינט ער דארטן יעצט, ער איז דארטן ברגליו הייסט דאס.
Speaker 2:
יא, אבער איך מיין אז מ׳גייט נישט דארט ערב שבת דארט בין השמשות, עני טיים וואס ער גייט דארט ערב שבת און ער זאגט אז ער איז קובע אז ער וואוינט דארט.
Speaker 1:
ער זאגט נישט ממש, ער דארף דארט זיין, אויב ער דארף דארט זיין, הייבט זיך ממש נישט אן די שאלה, דאס הייסט שבת במקום פלוני.
Speaker 2:
יא, אבער דער חידוש איז אז זיין הויז הייבט נאך אלץ זיין… זיין הויז הייבט קיינמאל נישט, אין עני פאל הייבט נאך זיין א חידוש אז ער קען גיין פון זיין הויז אהין, און פון דארטן אלפיים אמה.
Speaker 1:
איי דאונט אנדערסטענד וויי יו קיפ סעיאינג דאס. ס׳איז נישט דא קיינמאל וואס זיין הויז בלייבט גארנישט. זיין ער בלייבט דארט וואו ס׳איז געלייגט זיין עירוב.
Speaker 2:
על כל פנים, מיר זעען, ס׳קען זיין אז ער מינ׳ט זיין דארטן, אזוי ווי דו זאגסט, ער מינ׳ט זיין דארטן בין השמשות, ס׳קען זיין אז ער איז געווען אויפ׳ן וועג אהין, אבער דאס ווערט אנגערופן מערב ברגליו.
Speaker 1:
און מיר האבן דא נאך א וועג פון מערב זיין, אויב א מענטש טראכט, ער טראכט אז ביי דעם ספעציפישן מקום וויל איך קונה שביתה זיין, ער טראכט פון דעם ערב שבת, קען דאס אויך זיין א וועג אז א עירוב תחומין. זיי קענען פון דארטן גיין אלפים אמה לכל רוח.
Speaker 2:
יא, וואס זאגסטו דארט?
Speaker 1:
ניין, ניין. ניין, איך זאג, ס׳איז דא איינער וואס וואוינט טאקע אין א פלאץ, אדער מי ששבת האבן מיר געלערנט בעצם אין הלכות שבת יענץ, ווען ס׳איז נישט הלכות עירובין. מ׳האט געלערנט פארשידענע אופנים ווי אזוי מ׳איז שובת. א נארמאלער מענטש איז שובת אין זיין הויז, אין די שטאט. אויב ער איז אינדרויסן פון שטאט, האט מען געלערנט אין הלכות שבת אז טאמער ער איז אין עני פלאץ, האט ער אלפים אמה פון דארט, וואו ער האט געסטאפט ערב שבת, אדער אויב ער איז נרשם זיוכו דארט, האט ער געקענט רשם זיוכו א פלאץ צום אלפים אמה וכדומה. דאס איז נישט קיין עירוב ברגליו, דאס איז פלעין שבת במקום פלוני.
עירוב מיינט אלעמאל ווען ער איז נישט אמת׳דיג דארט בשעת שבת קומט אריין, אדער ער איז נישט אמת׳דיג שובת דארט. נאר דעם אליינס איז דא אן אופן וואס ער קען פשוט גיין דארט, סאו ער איז מחליט, ס׳איז אלעמאל קומט מיט עפעס אן החלטה.
סאו עירוב, דו זאגסט אז עירוב ארגינעל איז מיט א פת, אבער ס׳קען זיין אז… און די אלע עירובין האבן אט ליעסט אן ענין אז זיין דעת, זיין החלטה, כאילו ווי ער איז שובת, איז נישט די זעלבע פלאץ ווי ער איז בפועל ממש. בפועל ממש איז ער… און ס׳מוז זיין בתוך צוויי טויזנט אמה, ווייל אויב ער איז שובת דארט, טאר ער דאך נישט גיין ווייטער ווי צוויי טויזנט אמה פון דארט. אבער ער איז נישט בפועל שובת אין די פלאץ וואו זיינע צוויי טויזנט אמה זענען צענטראליזירט, יא, כאילו ווי מ׳רעכנט דערפון.
און דאס קען מען טון אדער ווען דארט זיין ערב שבת, אדער די נארמאלע וועג וואס מ׳האט געלערנט פריער איז ווען מ׳לייגט דארט עפעס א מאכל, אדער איז דא אן אופן וואס אפילו ער איז נישט דארט, נאר ער האט אין זין, ווייל די עיקר איז דאך די כוונה. סאו מ׳גייט זען, דאס איז שוין נאך א גרעסערע קולא, דאס איז אסאך א גבולות יענע גרעסערע קולא. שטימט?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
מיר גייען לערנען עס, אה, סעיף א׳, יא?
Speaker 1:
הלכה א׳. יא. פארלערנען? איך קען פארלערנען ווי דו ווילסט.
מי שיצא בערב שבת חוץ למדינה, א איד איז ארויסגעגאנגען ערב שבת חוץ למדינה, ער איז ארויסגעגאנגען אינדרויסן פון זיין שטאט, יא, ועמד במקום בתוך התחום, ער האט זיך געשטעלט אין עפעס א פלאץ בתוך התחום, ס׳מוז זיך זיין בתוך התחום, או בסופו, וואס פארשטייסטו פארוואס ער זאגט דאס?
Speaker 2:
פשוט, ווי לאנג ס׳איז נאך בתוך צוויי טויזנט אמה פון די תחום פון זיין שטאט, שטימט? מ׳קען נאך נישט… ער איז בעצם פון די תחום פון וואו ער איז.
Speaker 1:
דאס איז די אמת, אזוי האב איך געדענקט אז איך האב געלערנט אין עירובין, אז אפילו אויב ער וואוינט טויזנט אמה אריין אין די שטאט און ער גייט בסוף התחום, וועט עס נישט העלפן, ווייל ער האט נישט געקענט צוריקגיין, רייט? ער האט נישט געקענט אנקומען צו זיין עירוב. סאו ממילא, וואס איז דאס בסוף התחום מיינט? ער מיינט צו זאגן בתוך התחום פון וואו ער גייט צוריקגיין צו.
ואומר… ניין, ער זאגט “שביתתי במקום זה”. באלד וועט מען זען אז מ׳דארף נישט דווקא דאס זאגן, ס׳איז די עיקר איז די כוונה. אבער איך מיין אז די… אזוי געדענק איך אז ס׳שטייט שטערקער.
Speaker 2:
יא, ער האט נישט געזאגט… נאך די ברכה האט ער געזאגט “בזה העירוב”, ווי ממש אן אמירה.
Speaker 1:
איך האב געזען נעכטן נאך דארט, ברענגט ער אונטן פון די שו״ע, ס׳שטייט נישט אין ערגעץ קלאר אז אויב מ׳זאגט נישט… למשל ביי די עירוב, ביי די עירוב זאגט מען אפילו נישט “שביתתי”. מ׳זאגט נאר “בזה העירוב יהא מותר”, רייט? מ׳זאגט נישט וויאזוי ס׳ארבעט. ס׳איז טעקניקלי, ס׳פרעגט די רב, וויאזוי ארבעט עס על דעת שביתתי במקום פלוני? מ׳דארף עס נישט זאגן, רייט? ווען מ׳מאכט אן עירוב זאגט מען סתם “בזה העירוב יהא מותר”, און על דעת חכמינו וצדיקים וואס האבן געזאגט אז דאס איז א שביתה במקום פלוני.
אבער דא דארף ער זאגן “שביתתי במקום פלוני”. אבער איך מיין, מ׳גייט זען קלאר שפעטער לכאורה אז ס׳איז נישט מעכב די אמירה, די עיקר איז די כוונה. ס׳איז קען זיין אז ווען מ׳זאגט די אמירה, מיינט מען צו זאגן אז מיט דעם איז קלאר אז ער האט געמיינט דאס. אבער איך ווייס שוין, די זעלבע זאך ביי די עירוב, איך ווייס נישט פארוואס מ׳דארף זאגן אז ס׳איז מעכב צו זאגן. איך מיין צו זאגן, מ׳דארף וויסן אז ס׳איז אן עירוב. דאס איז נישט… אויב מ׳ווייסט שוין אז ס׳איז אן עירוב…
Speaker 2:
יא, ער ברענגט דא, אויב ער האט געזאגט “הרי זה עירוב”, ער האט נישט געזאגט “בזה העירוב” די גאנצע נוסח, ער זאגט “הרי זה עירוב”, איז אויך גוט.
Speaker 1:
און איך פארשטיי נישט פארוואס ס׳דארף בכלל זיין. מ׳דארף מאכן א ברכה, דאס פארשטיי איך, די רמב״ם זאגט נישט די ראב״ד, אז ס׳איז א מצוה. אבער פארוואס דארף מען זאגן?
ס׳קען זיין אז די זאגן דא וועט מיינען אז ער דארף זיין זייער ספעציפיש. טראכטן מחשבות האט א מענטש, ער וואקט און ער טראכט דא, ער טראכט דארט, ער דארף מחליט זיין אויף א געוויסע פלאץ. דאס איז די וועג וויאזוי ער זאגט עס, “ואומר”. בסדר.
און ס׳דארף זיין א מקום מסוים ומזוהה, ס׳מוז זיין זיכער. ס׳איז נישט גענוג אז ער גייט שפאצירן ערגעץ וואו קודם שבת און ער איז געווען ווייט פון די שטאט. ניין, ניין, ניין.
Speaker 2:
ער זאגט דאך “ואמר שביתתי במקום זה”, קען מען נישט מיינען אז ס׳איז א סיגנאל וואס ער דארף חזר׳ן. דער רמב״ם מיינט דאך ארויסצוברענגען אז ער דארף גיין אויף א געוויסע פלאץ און דארטן מחליט זיין. “ואמר” קען מיינען אז ער איז מחליט זיין.
Speaker 1:
אה, יא, אה, אמת. “אמר” איך מיין אזוי ווי “ויאמר אלקים”, אז דער אייבערשטער רעדט מיט א מלאך, מיינט אז ער איז מחליט. אזוי זאגט דער רמב״ן.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
דו דארפסט זאגן אזוי, אז “אמר” האט א משמעות פון מחשבה אדער רצון. אזוי שטייט אין רמב״ן אויף פרשת בראשית, “ויאמר אלקים” מיינט ער האט געוואלט.
און יא, וואס דו זאגסט איז אמת, אז ס׳דארף זיין במקום מסוים. מען קען נישט זאגן בערך, אבער דאס איז צווישן דינים און די כוונה. “אמר” מיינט ער זאגט, איך זאג “במקום זה”. דאס איז אן… “ואמר”, אמת, ער רעדט פון א החלטה. אקעי.
בקיצור, ער האט געטון אזוי, “וחזר לעירו ולן שם”, ער איז אהיימגעגאנגען צוריק אינדערהיים. איז דעמאלטס “יש לו להלך למחר למאותו מקום אלפים אמה לכל רוח”. ער האט בקיצור זיין שביתה דארט, ער קען גיין צוויי טויזנט אמה פון דעם מקום וואו ער האט געזאגט “שביתתי במקום זה”, וואו אימער דארט איז, און פון דארט איז זיין.
זאגט דער רמב״ם, “וזהו עיקר עירובי תחומין”. דאס איז א לשון פון די גמרא, לפי שיטת רבי יהודה. דער רמב״ם פסק׳נט אזוי, אז דאס איז עיקר עירובי תחומין, “לערב ברגליו”. דאס הייסט, כאילו, זאלסט נישט זאגן אז דאס איז א קולא, ווייל ס׳איז דא א שיטה, אן אנדערע שיטה אין די גמרא וואס האלט פארקערט, אמת׳דיג. אזוי ווי אונז האלטן אויך באמת לגבי ווען מען גייט נישט דארט. אבער לגבי ווען מען גייט ממש דארט מיט זיינע אייגענע פיס, און ער זאגט “הרי שביתתי במקום פלוני”, דאס איז נישט עפעס א קולא אז מען קען עס טון אן ברויט, אן… פארוואס האלט איך אין איין זאגן ברויט? אן מאכל. ניין, דאס איז עיקר עירובי תחומין.
דאס הייסט “לערב ברגליו”, ער איז מערב, דאס הייסט ער זאגט אז… ס׳איז דא וואס ווילן זאגן “לערב” איז מלשון… ער זאגט מלשון כוונה, ער צומישט, כאילו ער מאכט זיין שביתה אין דעם פלאץ. “לערב” איז אזוי ווי “מחשיך” אפשר, צו מאכן נאכט ברגליו.
Speaker 2:
מאכן ביינאכט?
Speaker 1:
“שביתת מקום קונה שביתתו בשעת חשיכה”. מאכט זיך על מקום זה.
איך מיין אז די סוד פון א עירוב איז אז ס׳איז נישט ריאליטי, דאס איז די עיקר. ס׳איז על ידי היפך, על ידי כוונה, אפשר וועגן דעם מענטשן רופן אן די עירוב די צורת הפתח וואס מ׳מאכט. לויט מיין פשט קען מען דאס אויך פארשטיין, ס׳איז דאך נישט קיין אמת׳דיגע מחיצה. למדנות איז עס א מחיצה. עניוועיס, דאס איז די עיקר.
Speaker 2:
און פארוואס זאגט מען נישט “לערוב בהלכות מוזה שטייסטו”?
Speaker 1:
דאס איז ווייל וואנט, דאס וואס מ׳זאגט אז
Speaker 1:
אבער לגבי ווען מ׳גייט ממש דארט מיט זיינע אייגענע פיס און ער זאגט “רשותי במקום פלוני”, דאס איז נישט אפילו א קולא אז מ׳קען עס טון אן ברויט, אן… פארוואס זאל איך דען זאגן ברויט? אן מאכל? ניין, דאס איז די עיקר עירוב תחומין, דאס הייסט “לערב ברגליו”. ער איז מערב, וואס הייסט? ער זאגט אז… “לערב” קומט פון לשון… ער זאגט דאך פון לשון כוונה, אז ער צעמישט, ער מאכט זיין שביתה אין דעם פלאץ. “לערב” איז אזויווי מאכשר, צו מאכן נאכט ברגליו. מאכן ביינאכט? “שיהא מקום קונה שביתה בשעת חשיכה”. ער מאכט זיך על מקום זה.
איך מיין אז דער סוד פון אן עירוב איז אז ס׳איז נישט ריאליטי, דאס איז דער עיקר. על דעת פת, על דעת כוונה. אפשר וועגן דעם מענטשן רופן אן די עירוב די צורת הפתח וואס מ׳מאכט. לויט מיין פשט קען מען עס אויך פארשטיין, ס׳איז אויך נישט קיין אמת׳דיגע מחיצה, ס׳איז למדנות אז ס׳איז א מחיצה.
עניוועיס, דאס איז דער עיקר. “לא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד”, דאס וואס מ׳זאגט אז מ׳דארף לייגן מזון שתי סעודות במקום ששובת, דארף מען “שלא יצא ולא ימות שם”, דאס הייסט מ׳מוז נישט גיין, מ׳קען נאר לייגן דארט מזון, דעמאלטס האבן זיי געזאגט נאר “להקל על העשיר שלא יצא”. “אלא ישאלו חבירו או בן ביתו ויניחנו לו”.
דאס הייסט, אויב מ׳גייט אליינס, קען מען דאך זאגן “שביתתי במקום פלוני”, דעמאלטס דארף מען בכלל נישט לייגן ברויט. וואס איז בכלל די קולא פון לייגן ברויט, די צער פון לייגן מזון שתי סעודות? דאס האבן די חכמים געזאגט פאר איינער וואס איז א גביר.
Speaker 2:
וואס הייסט א גביר? ער קען עפארדן צו בעטן א צווייטן, ער האט איינער וואס ארבעט פאר אים, אזא זאך. דאס איז פארוואס מ׳רופט אים דאך עשיר, רייט? מ׳קען דאך סתם בעטן א טובה פאר א איד, אבער גיי אליינס… ס׳איז נישט דא די ווארט עשיר.
Speaker 1:
אדער איז ער א גביר אין גוטע חברים, וואס ער קען בעטן א טובה.
Speaker 2:
יא, ער טראכט נישט פון עשיר. ניין, אויך פונקט יענער פארט אדורך, זאגסטו אים “לייג און טו מיר א טובה”.
Speaker 1:
איך מיין דו מיינסט עפעס צו זאגן מער, אז א מענטש זאל נישט טראכטן אז פונקט ווי ער קען מערב זיין ברגליו, קען זיין קנעכט מערב זיין פאר אים ברגליו. ס׳איז דאך נישט קיין זאך. דו גייסט נישט אליינס, דארף זיין דיין פת וואס גייט דארטן.
Speaker 2:
זייער גוט. רייט, סאו דאס איז זיכער. מען קען נישט מעריב זיין ברגליו פאר אן אנדערע מענטש.
ס׳איז יא דא אזא זאך, מ׳גייט זען שפעטער, אז “מוסר שבותך לחברך” איז דא אזא בחינה, אבער דעמאלטס איז נאר די כוונה, ער גייט אויך גיין דארט, ער ווייסט נישט מיט תורת כוונה. ווייל ער גייט אויך אנקומען דארט, ער ווייסט נאר נישט וואו די פלאץ איז. אבער אזא טליא, אזא ער וועט חבר׳ע איז מסכים זיין אזא זאך.
Speaker 1:
יא, ווייל ער ווייסט נישט וואו די פלאץ איז.
Speaker 2:
אבער זיך סומך זיין אויף יענעם האט נישט קיין זין.
למעשה, מ׳דארף טראכטן, למשל מ׳האט געלערנט פריער, “מערב אדם על ידי בנו ובתו”, יא, מענטשן וואס זענען תלוי בו, שטייט יא אז זיי דארפן נישט מאכן קיין עקסטערע עירוב.
Speaker 1:
אה, אמת, אפשר נישט. ניין, ס׳דארף יא. נאר א תינוק יוצא בעירוב אמו. די אנדערע מענטשן איז יא, נאר אזוי ווי א שליח, ס׳איז א זכות לו.
Speaker 2:
סאו איך ווייס נישט. ניין, איך האב נאר געטרייט צו טראכטן אויב ס׳זאל געווען איינער וואס איז ממש בטל צו דיר, אפשר דעמאלטס קען מען יא מעריב זיין ברגליו און ס׳וועט זיין גוט פאר א צווייטע מענטש. אבער נישט א שליח, אז אויב ס׳זאל זיין א “ימין יד פועל כיד בעל הבית” טייפ פון זאך. אבער סתם אזוי שליחות, סתם יענעם׳ס פיס העלפט נישט פאר דיר, ווען דו טוסט פאר יענעם דארפסטו א מאכל. רייט.
Speaker 2:
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, אבער למשל, זיי ברענגען דא פון אונטן אז ס׳דא מענטשן וואס טראכטן אז אפשר אויף עירוב ברגליו מעג מען טון אפילו אויף דברי רשות. דאס האבן מיר געלערנט אז מ׳דארף זיין א מצוה, דאס איז ווען דו נוצסט די קולא אז דו גייסט נישט טאקע דארט, דו שיקסט נאר א ברויט, מאכל, דעמאלטס דארפסטו מאכן דוקא אין מקום מצוה. אויב דו גייסט ממש דארט, אפשר הייסט דאס מער, אזויווי דער רמב״ם זאגט, דאס איז עיקר, דאס איז שוין מער עכט. ס׳איז נישט אינגאנצן עכט, ווייל ער איז נישט אמת׳דיג דארט שבת. אבער…
איך האב שווער צו זאגן, ווייל לכאורה די ווארט פון מ׳זאל נאר גיין פאר דברי מצוה, ווייל די חכמים האבן נישט מקיל געווען די קולא פון מער ווי אלפיים אמה זאל מען נישט טון. די קולא פון… מ׳קען טון דורך א מאכל.
איך ווייס שוין פארוואס די משנה ברורה ברענגט אזוי הערות פון אנדערע. ער האט שוין געהאלטן אז דאס איז נאר פאר זיין ווייל די דיטעיל פון מאכל… דו זאגסט א גאנצע צייט אז מ׳קען גיין מער ווי אלפיים אמה, ס׳איז נאר טעקניקלי, מ׳קען אלעמאל מעגן, נאר די אלפיים אמה טוישט זיך. געווענליך קען ער נאר גיין אלפיים אמה לכל רוח. יעצט גייט ער קענען גיין פון זיין הויז צו דעם פלאץ וואו ער האט קונה שביתה געווען, אלפיים אמה. איך בין דארטן אלפיים אמה.
Speaker 1:
יא, ווייל ער קען נישט גיין די אנדערע וועג.
Speaker 2:
ער האט נישט צוויי הייזער אזויווי, צוויי פלעצער. ער האט נאר איין הויז, ווייל ער קען נישט גיין די אנדערע וועג. דאס איז פארוואס מ׳זאגט אז ס׳איז א נפקא מינה. אבער געווענליך קען מען נישט גיין פיר טויזנט אין איין דיירעקשאן. מ׳קען נאר גיין צוויי. אלעמאל, אויב דו שפאצירסט… לאמיר זאגן איך וואוין דא, און איך שפאציר ארויס צוויי טויזנט אמה, קען איך שפאצירן פון דארט צוריק all the way ביז צוויי טויזנט אמה. יעצט קען איך גיין אין איין דיירעקשאן פיר טויזנט אמה.
Speaker 1:
יא, איך פארשטיי, ווייל דו זאגסט אז די קולא איז אז ער וואוינט נישט אמת׳דיג דארט.
Speaker 2:
אבער ס׳זעט אויס, פארוואס מ׳זאגט אז עירוב ברגל איז נישט גענוי די זעלבע זאך ווי שובת במקום פלוני. שובת במקום פלוני איז נישט קיין עירוב בכלל, ס׳איז א שובת. עירוב איז טייטש איך וואוין נישט דארט, אבער למעשה זאג איך אז איך וואוין דארט ווייל איך האב געזאגט “יהא שביתתי במקום פלוני”.
ס׳זעט אבער אויס, ווייל מ׳זאגט “עיקר עירוב” – אזוי פארשטיי איך אין דעם וואס דו ברענגסט – אז דאס וואס מ׳זאגט “עיקר עירוב” מיינט צו זאגן אז דאס איז אן עירוב. ס׳איז נישט סתם אז דו זאגסט אז דו וואוינסט דארט. דאס איז נישט קיין קולא. דאס איז לכתחילה די ווארט. דאס איז נישט קיין חידוש. דאס איז א קולא אין דעם אז אזויווי דו זאגסט פריער, ווי וואוינט א מענטש? אויב ער איז געוואוינט דארט, וואוינט ער דארט. וואס מיינט וואו זיין tax return קומט אן? ס׳מיינט וואו ער וואוינט.
ס׳קען זיין די אינטערעסאנטע זאך, ס׳קען זיין אז דער “עיקר עירוב” וואס דו ווילסט זאגן… איך טראכט, ער ברענגט דאך די פרי מגדים וואס זאגט אז ווען מ׳איז מערב ברגל מאכט מען נישט קיין ברכה. ס׳איז אינטערעסאנט. ער זאגט אז דאס איז עיקר עירוב תחומין. אבער ס׳קען זיין אז די ברכה איז אויף די טריק, איז אויף די חידוש פון די חכמים צו נוצן די פת. אזוי זעט עס אויס. ס׳איז אזוי, “עיקר” מיינט נישט עיקר עירוב, ס׳איז עיקר אזויווי “לפני עירוב”. דאס וואלט געארבעט אין אנדערע ווערטער אויב וואלטן די חכמים נישט מתקן געווען עירוב תחומין בכלל. דאס וואלט מען געזאגט.
Speaker 1:
אקעי, איך הער.
Speaker 2:
די גרויסע ברעיקטרו פון די חכמים איז נישט געווען ווען זיי האבן געזאגט, איך וואלט עס געזאגט אזוי, אז אין זייער איסור פון נאר גיין אלפיים אמה, דאס אז א מענטש קען האבן נאך אויב ער איז שובת געווען ברגל אויף ערגעץ, קען ער גיין די אנדערע דיירעקשאן, דאס איז א קליינערע דעטאל. נישט דאס איז געווען די חידוש פון די חכמים וואס אויף דעם איז דא א ברכה. די ברכה איז אויף די זאכן וואס מ׳קען שיקן איינעם א פאזל, דאס איז אסאך א גרעסערע חידוש. דער מענטש זיצט באקוועם, דאס איז א גרעסערע חידוש.
Speaker 1:
ס׳איז פשוט אז מ׳מאכט נאר א ברכה פאר די חכמה פון די חכמים וואס האבן איינגעפירט, איך ווייס נישט. ס׳איז אנדערש כלל. ווערט אים געזאגט פארוואס ער ברענגט אים פירות וגדים, ס׳איז נישט קיין… ס׳קען זיין ער מאכט יא א ברכה.
Speaker 2:
אקעי.
Speaker 2:
וכן, וכן, יא. סאו אז דאס איז עירוב ברגליו, דאס קען מען זיכער טון. יעצט קומט ער אויסגעפינען נאך א זאך וואס איז נאך א גרעסערע קולא, וואס דאס האט מען געזען מ׳קען נישט אלעמאל טון. וכן, יא?
“וכן אם נתכוון לקנות שביתתו במקום ידוע אצלו.” דא גייט מען רעדן, ער מאכט אן עירוב מיט זיין כוונה. אז ער האט אין זין געהאט אז ער גייט קובע שביתה זיין במקום ידוע אצלו, ביי א געוויסע פלאץ. ס׳דארף זיין א מקום מסוים. “כגון אילן, או בית, או גדר, שמכיר מקומו”, ער ווייסט די פלאץ, און ער האט אין זין אז דארטן איז וואו ער וויל אמת׳דיג זיין, וואו ער וויל דער שבת זאל זיין זיין שביתה.
“ויש בינו ובינו כשיעור זה”, דער פלאץ וואס ער האט זיך מתכוון געווען אויף, דארף זיין, אזויווי ביי די פריערדיגע צוויי פעלער אויך, דארף זיין אין די אלפים אמה או פחות, אלפים אמה אדער ווייניגער, נאר אלפים אמה און ווייניגער פון דעם, פון וואו דער מענטש זיצט יעצט, כדי ער זאל קענען אנקומען אהין. און ס׳איז נישט געזאגט דווקא פון וואו ער זיצט יעצט, ער זאגט “כשחשיכה”, יא? ס׳קען זיין ער איז אין זיין הויז יעצט. ניין, ווייל ער גייט דאך אויפ׳ן וועג, וועט מען זען.
סאו אדרבה, אויב ער גייט זיין ביי כשחשיכה אביסל ווייטער, קען זיין ער קען שוין מחבר זיין פאר דעם. אבער איינער וואס איז נישט אין א הויז, נאר ער שפאצירט, קען ער גיין פון וואו ער האלט אינמיטן יעצט שפאצירן, קען ער טראכטן אלפים אמה, א געוויסע אילן. זאג, אויב דער אילן איז, לאמיר זאגן, דריי טויזנט אמה פון אים, אבער אין צען מינוט וועט ער אנקומען דארטן, און ס׳קען נאך זיין פארנאכט, סאו גייט ער נאך מעגן גיין דארט ביינאכט, סאו קען זיין דאס איז אויך גוט.
אבער דא לייגט ער צו מער. “אבער והוא שהחזיק בדרך והלך”, נישט סתם ער איז געזיצן מיט זיין פוס ארויף און געטראכט פון א פלאץ, ער האט שוין אנגעהויבן, דאס מיינט דאס ווארט “החזיק”, ער האט אנגעהויבן מחזיק זיין, אז די חזקה איז ער האט שוין אנגעהויבן טון, ווייזן אז ער וויל טאקע אנקומען אהין. ער האט שוין אנגעהויבן מחזיק זיין בדרך, “והלך כדי שיגיע לאותו מקום”, ער האט אנגעהויבן גיין כדי ער זאל אנקומען אהין, “ויקנה בו שביתה”. “אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם”, ער איז נישט אנגעקומען, ער האט זיך נישט אוועקגעשטעלט, ער האט נישט עקטשולי קונה שביתה געווען ברגליו.
נאר ס׳איז געשען עפעס א זאך, ער איז געווארן אנגעמוטשעט פון די וועג, ער האט אנגעהויבן גיין מיט אזא חזקות אזוי ווי ער האט שוין אנגעהויבן גיין, אבער ער האט נישט געקענט ממשיך זיין. זיין חבר האט אים צוריקגערופן, “קום שלאפן ביי מיר”. “או שחזר בו מעצמו מללכת”, ער האט זיך מיישב געווען אז ער גייט נישט יעצט גיין ביז די געוויסע פלאץ, ער גייט נעכטיגן ערגעץ אנדערש. ער איז עכ״פ געווארן אויפגעהאלטן, סא ער איז נישט אנגעקומען צו די פלאץ וואו ער האט אין זין געהאט צו זיין בערב שבת בין השמשות. אבער ער האט אמת׳דיג דארט אין זין געהאט, ס׳קען נישט זיין א טריק, ער האט אמת׳דיג אין זין געהאט אנצוקומען דארט.
איז אזוי, “למחר יש לו להלך עד המקום שנתכוון לו”, קען ער מארגן גיין ביז די פלאץ וואו ער האט אין זין געהאט, ווייל ס׳איז דאך אין די אלפים אמה, און די פלאץ וואו ער האט אין זין געהאט איז ווי די פלאץ וואו ער האט קונה שביתה געווען, און ער האט שוין א מקום, ער באקומט אלפים אמה לכל רוח. פארוואס? “שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו, והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם או שערב שם ברגליו בעירוב כשר”.
ס׳קען זיין אז דא שטייט נישט דאס ווארט “אמר”, ווייל ער האט אנגעהויבן גיין צו א געוויסע דירעקשאן. איינער פרעגט אים, “ווי גייסטו?” “אה, צו דעם בוים”. ער האט דאך א געוויסע פלאץ אין זיין מיינד. פריער, ווען ער איז מערב ברגליו, זאגט ער “אמר”, ווייל ער וואקט, די פלאץ וואו ער שטעלט זיך אראפ, דארטן איז די… דא פעלט דאך נישט אויס דאס ווארט “אמר”, ווייל ער גייט דאך צו א געוויסע דירעקשאן. ער זעט דאך די בוים, ער זעט דאך די פלאץ.
Speaker 1:
יא, ער וואקט ווי ער וואקט אויף אזאך פלעצער.
Speaker 2:
דער עמוד האט זיך אפגעשטעלט, ווייל דארטן דארף עס נישט זיין דווקא ביי א בוים אדער וואס. עס דארף יא זיין א געוויסע פלאץ, ער דארף נישט וויסן ווייל ער איז שוין דארט, א געוויסע פלאץ ווי ער זאגט. פאר׳ן נעקסטן טאג דארפן מיר וויסן ווי ס׳איז געווען.
Speaker 1:
יא, איך זאג, דא דארף זיין א געוויסער בוים, ווייל ער איז נישט וואס ביז דער מכוון און די וועלט רייט. דארט רייט ער איז מכוון, “איפה שאני”, ער דארף נישט וויסן וואס הייסט די פלאץ.
Speaker 1:
דא פעלט דאך נישט אויס די אמירה, ווייל ער גייט דאך צו א געוויסע דירעקשאן. ביידע זעט אויס אז ס׳איז נישט די אמירה. ער וואקט, ווי… ער וואקט אויף אזאך פלעצער. דער אמר האט זיך אנגעשטעלט, ווייל דארט דארף עס זיין דווקא ביי א בוים אדער וואס.
Speaker 2:
יא. עס דארף יא זיין א געוויסע פלאץ, ער דארף נישט וויסן, ווייל ער איז שוין דארט. א געוויסע פלאץ ווי אזוי. אבער אויסער דארף זיין פאר נעקסטע טאג דארף מען וויסן ווי ס׳איז געווען, פונקטליך.
Speaker 1:
יא, איך זאג, דא דארף זיין א געוויסער בוים, ווייל ער נישט וואס איז דער מכוון אין דער וועלט אריין. דארט ער איז מכוון אפשר אינוי, ער דארף נישט וויסן וואס איך דער פלאץ, ער איז דער סימן.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
אבער דעי חידוש אז מען קען טון אזוי במתכוון וועלכע זיין בטרח, דערסט האט אסאך א גבלות. מיין מדרון האבן מיר און… טראכטן א רגע. מ׳קען טראכטן צוויי וועגן. מ׳קען טראכטן אז אייביג עירוב איז דער דעת. ס׳איז נאר דא דריי וועגן צו עקספרעסן די דעת. צו דורך די פאס דאטא, יא פאס. צו דורך ברגליו און זאגן. צו גיין בדרך און טראכטן, אבער אלע דריי איז וועגן פונעם עקספרעסן די דעת, אדער קען מען זאגן אז נישט?
Speaker 2:
יא, איך מיין אז דאס איז עס. א גאנצע צעקט זעענען אז דאטו איז אויף דער פלאץ.
Speaker 1:
יא.
Speaker 2:
זייסט, מען קליך אויבן אז ער בעסטאקע דארט, עס איז אויך דאטע דארט. ווען ער איז דארטן איז אויך דארטן. איך מיין אז ס׳איז נישט אז פאס איז א שטאט דאטו. פאס איז נאך א וועג פון דאטו א פאס.
Speaker 1:
יא.
Speaker 2:
וועדורי מורי מורי מורי. זאגט דער רמב״ם. דעי דעי יעצט האט געזאגט אז מען קען אויך עס טון דורך מערב זיין פראגלע, אדער דורך מכוון זיין בדרך. כוונה דורך מכוון זיין בדרך. איך נאר דארף עס זאגן קלאר, ווייל עס האט דער סיינט אפשר פון מיין זיין זיינס, האבן עס פריער געזאגט אז מען קען סתם כוונה מען זיצט אויף די קאר. שניין, גייען אויפן וועג צו א פלאץ און מכוון זיין. דעי העטע פון טון דעי עירוב בכוונה נאר מיט די כוונה מיטן זיין מחזיק בדרך און כוונה, איז בענו דווקא.
א רעמען, שיין מתריח הנושא לנוך עירוב האט נישט קיין געלט איבערצולאזן. איך וויל נעמען מאכן ספענדער, האט נישט עקסטערע געלט, ער האט נעבעך אן אנו. איי. אה, אדער נישט פאר די עירוב, אדער ער קען נישט ספענדן געלט פאר א שליח צו שיקן אדער א קאר סערוויס. דאס הייסט, מ׳איז אים נישט מטריח נישט להניח עירוב, נישט מיט ברויט – סארי, נישט מיט מזון, פארוואס זאל איך זאגן ברויט? איך דארף תשובה טון – נישט מיט מזון, און אויך נישט ברגליו. דאס הייסט, די חכמים זאגן, אז דו ווילסט גיין ביסטו יוצא, זאג נישט “נעבעך, אן ארעמאן, ער דארף זיך שלעפן”. אויב איז ער א גביר, זאגט מען אים, “דו דארפסט זיך טאקע נישט שלעפן, שיק עסן”. אויב איז ער אן ארעמאן, האט ער נישט די אפציע ווייל ער האט נישט קיין איבריגע עסן, זאגט מען אים, “אקעי, האסטו א זכות צו גיין ברגליו”.
אויב איז ער בדוחק, דאס הייסט, א מענטש וואס איז אין א שעת הדחק, כגון מי שהיה בא בדרך, א מענטש קומט פון וועג, ויירא שמא תחשך, ער האט מורא אז ס׳גייט ווערן טונקל, און ער גייט נישט קענען אנקומען צו לייגן זיין עירוב. ער קען נישט אנקומען ביז אהין.
דער מענטש וואס איז בא בדרך איז נאר דוקא אין אזא פאל שישאר מן היום כדי להגיע לאותו מקום שקובע שביתתו קודם שתחשך אם רץ בכל כחו. דאס טייטשט אזוי: א מענטש קומט ערב שבת, און ס׳ווערט שוין אומאל שבת, וויל ער שנעל קונה שביתה זיין. זאגט דער רמב״ם, אז דאס קונה שביתה זיין במחשבתו איז נאר אז ס׳איז נאך דא גענוג צייט אז ער זאל קענען, טעקניקלי, אויב זאל ער אנהייבן זייער שנעל לויפן, די שנעלסטע לויפן וואס ער קען, קען ער נאך אנקומען צו דער פלאץ ערב שבת פאר ס׳ווערט שבת, צו די געוויסע פלאץ וואס אויף יענע פלאץ איז ער מכוון. דעמאלטס איז פשט אז ס׳איז שייך, און מיט זיין כוונה מאכט מען עס אזויווי ס׳איז געשען. און ס׳איז נאר על פי האמת, פארשטייט זיך, ווייל… אבער אויב ער וואלט נישט געקענט אנקומען אהין, העלפט נישט זיין מחשבה. די מחשבה ארבעט נישט מיט מעדזשיק, ס׳איז נאר א פלאץ וואו ער וואלט געקענט אנקומען.
Speaker 1:
יא, ס׳איז א חידוש. ס׳מאכט אויך די מחשבה אסאך קלענער ווי מ׳האט געמיינט. די מחשבה איז אז ער מוז דארפן קענען אנקומען.
Speaker 2:
און אויכעט, וויאזוי באותו מקום שתחשך על כל פנים. דאס הייסט, און אויב נישט, אבל אם לא היה דחוק ולא עני, איינער וואס איז נישט קיין דחוק, ער דארף נישט, ס׳איז נישט שפעט נאכמיטאג וואס ער איז אויפ׳ן וועג, אדער ער איז נישט קיין עני ואביון. עני ואביון קען ער זיין אפילו אינדערהיים, ווייסטו דעם נקודה? א דחוק מיינט אפילו א עשיר, ער איז אויפ׳ן וועג און ער גייט נישט קענען אנקומען. איך מיין די ווערטער “אינדערהיים” איז נישט גוט, אפילו אינדערהיים דארף ער אנהייבן גיין צו יענע דירעקשאן, ער דארף נישט היינט אנקומען.
“או שלא נשאר מן היום”, אדער אין א פאל ווען ס׳איז נישט געבליבן צייט פון דעם טאג אז ער זאל קענען לויפן אנקומען נאך פאר ס׳ווערט שבת צו די פלאץ וואו ער איז קונה שביתה.
“או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות בו ובין המקום שעומד בו”, די פלאץ וואו ער שטייט יעצט און די פלאץ וואו ער וויל קונה שביתה זיין יעצט איז מער ווי אלפים אמה.
“או שלא נתכוין למקום מסויים שיקנה בו שביתה”, ער האט געטרייט, אבער ער האט נישט געהאט א געוויסע משולחן ערוך, א געוויסע בית.
וואס איז מיט די אלע מענטשן? זאגט דער רמב״ם, די אלע מענטשן גייט די הלכה איז “אם הרי זה לא קנה שביתה במקום ההוא”, ער האט נישט קונה שביתה געווען, “ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח במקום שעומד בו”, זיין תחום איז דארט וואו ער איז, באקומט ער אלפים אמה לכל רוח, ער קען נישט גיין מער.
דער ראב״ד האט געזאגט אז ס׳איז אפילו ערגער דעמאלטס. ווייל דער ראב״ד טענה׳ט אז אויב ער האט מכוון געווען, ער האט געזאגט “הרי שביתתי במקום”, מכוון געווען אנצוקומען צו עפעס א מקום פלוני, אבער ער איז נישט אנגעקומען, ס׳איז געבליבן אז ער איז נאך חוץ לאלפים אמה פון יענע פלאץ ווען ס׳ווערט נאכט, טענה׳ט דער ראב״ד, ער האט יא קונה שביתה געווען, ער האט דאך געזאגט ער גייט קונה זיין דארט. יעצט איז ער אזויווי איינער וואס איז ארויסגעגאנגען פון זיין תחום, וואס מיר האבן געלערנט אין הלכות שבת אז ער קען נישט גיין מער ווי ד׳ אמות. דער רמב״ם האט אים מיט דעם וואס ער האט געזאגט אז ס׳האט נישט געארבעט, האט ער אים מקיל געווען, ווייל יעצט, וואו ער איז, האט ער צוויי טויזנט אמה. דער ראב״ד טענה׳ט אז ס׳ארבעט יא, נאר דו ביסט אויף די קעיס, ער רעדט פון דעם וואס ער איז נישט אנגעקומען, ער איז ווייטער פון אלפים אמה פון אים. זאגט דער ראב״ד, דאס איז יא, אבער דו ביסט אין די ראנג פלאץ, ממילא איז ערגער.
Speaker 1:
ס׳איז שווער פאר׳ן ראב״ד, פארוואס זאל דער ראב״ד למשל מחלק זיין צווישן יותר מאלפים אמה אוועק, אדער יותר ממה שרץ בכל כחו און ער קען נישט אנקומען? פארוואס זעט ער עס נישט ווי די זעלבע זאך? אויב קען ער נישט אנקומען אהין אם ירוץ בכל כחו, זאגן מיר אז דיין מחשבה איז געווען לריק, ווייל אויב ס׳גייט זיין שבת גייסטו נישט אנקומען אהין. און פארוואס ווען ס׳איז מער ווי אלפיים אמה קען ער דאך אויך נישט אנקומען אהין? איז פשט אז ס׳איז expired? פארוואס זאגט ער אז ס׳איז יא קונה און ס׳ארבעט נישט?
Speaker 2:
ס׳דארף מער דעת אז ס׳זאל expire’ן. אפשר אין אן אנדערע אופן.
Speaker 1:
דער ראב״ד רעדט דאך אז ס׳איז נישט. דער ראב״ד האט דאך געזאגט די זעלבע זאך אויף דער פאל פון לא נשאר מן היום כדי שיגיע, אדער נאר אויף אלפיים אמה אוועק ווי דער ראב״ד?
Speaker 2:
ניין, אויף דעם שטייט אלפיים אמה, ס׳איז דאך קלאר.
Speaker 1:
פארוואס איז אלפיים אמה אנדערש ווי ווען ער קען נישט אנקומען אהין?
Speaker 2:
ווייל דעמאלטס קען ער נישט מאכן קיין שביתה דארט.
Speaker 1:
א מענטש קען, דאס איז די נקודה. א מענטש קען, אזוי ווי מיר האבן געלערנט קלאר פריער, א מענטש קען קונה שביתה זיין א פלאץ וואס איז ווייטער ווי צוויי טויזנט אמה פון אים בשעת וואס ער לייגט אראפ די כוונה. דער רמב״ם האט נישט געזאגט קיין רעטעניש. דער רמב״ם האט נאר געזאגט די תנאי אז ווען ס׳וועט זיין שבת מוז עס זיין בתוך אלפיים אמה פון דיין תחום, ווייל אז נישט טארסטו דאך נישט גיין. זאגט דער ראב״ד, אקעי, און אויב נישט, ביסטו אינדרויסן פון דיין תחום ווען ס׳קומט שבת.
Speaker 2:
ס׳איז אביסל פלאני, ווייל וויאזוי קען זיין א מענטש די רגע וואס ס׳קומט שבת איז ער שוין אינדרויסן פון זיין תחום? דאס איז, איך וואלט געזאגט אז דער רמב״ם איז גערעכט, ווייל וועגן דעם האבן מיר געלערנט “מי שיצא”, דאס מאכט סענס, ער איז געווען אין זיין תחום. וויאזוי קען זיין א מענטש וואס ערב שבת האט ער שוין קונה שביתה געווען דא? וועגן דעם האב איך צוגעברענגט, ער קען נישט אנקומען אהין. וואס איז מיר א חילוק פארוואס ער קען נישט אנקומען אהין? צו ער קען נישט אנקומען אהין ווייל ער קען נישט לויפן גענוג שנעל, אדער ווייל די תורה לאזט אים נישט? ער גייט נישט למעשה קענען אנקומען אהין, ווייל פון חשכה ביז יענע פלאץ איז מער ווי אלפיים אמה. סאו דארף די טראכטן פון “שביתתי במקום פלוני” דארף expire’ן, אזויווי ס’expire’ט ווען ער קען נישט אנקומען אהין אם ירוץ בכל כחו.
Speaker 1:
ס׳איז נישט געשען נישט. דער ראב״ד איז נישט קונה שביתה ביי חשכה. ווייל ער קען נישט אנקומען אהין אפילו פאר שבת.
Speaker 2:
רייט.
Speaker 1:
אבער אין שבת ער קען אנקומען, נאר ער טאר נישט. ס׳איז נישט קונה אין שבת פונקט ווי ער איז נישט קונה ערב שבת. נאר, ביי ביידע פעלער קענען זיי נישט אנקומען אהין.
Speaker 2:
אה, זאג דאס נאכאמאל.
Speaker 1:
ס׳איז מער ווי אלפיים אמה אוועק פון אים ווי ער איז ווען ס׳איז געשען שבת.
Speaker 2:
יא, דאס איז די ווארט.
Speaker 1:
ער טראכט ביי יענער יענער בוים, אבער ווען ס׳איז געשעהט שבת איז ער ווייט מער ווי אלפיים אמה אוועק פון אים.
Speaker 2:
ווי ווייט מען וויל. ער דארף נאר אז ווען ס׳קומט שבת זאל ער קענען דארט זיין. אזוי האט דער ראב״ד פארשטאנען, עט ליעסט.
Speaker 1:
זיכער.
Speaker 2:
קענסט טאקע זאגן. דאס זאג איך, דא קען ער אויך נישט זיין דארטן ווען ס׳איז געשעהט שבת, וואס איז אלפיים אמה אוועק פון אים.
Speaker 1:
איך פארשטיי נישט וואס דו מיינסט.
Speaker 2:
אויב א מענטש איז טראכט קונה שביתה זיין ביי אילן פלוני, דער אילן פלוני כשחשיכה איז מער ווי אלפיים אמה אוועק פון אים. קען ער נישט אנקומען אהין אויף יענע פלאץ אויף שבת, ווייל ער טאר נישט.
Speaker 1:
אקעי.
Speaker 2:
ס׳איז די זעלבע ווי ער קען נישט ווייל ער קען נישט לויפן אזוי שנעל. אזוי טראכט איך, און אזוי ווילט מיר פארשטיין אז דער ראב״ד האט געטראכט. פארוואס מאכט דער ראב״ד אזוי… ער קען קונה שביתה זיין ווען ער קען נישט אנקומען אהין ווייל ס׳איז זייער ווייט, ער קען נישט לויפן אזוי שנעל?
Speaker 1:
יענץ, דרך אגב, יא. נאר דא וואלט עס געווען א ספעציעלע תנאי, ווייל די הקלה וואס זיי האבן געמאכט פאר א מכוון ברגליו קונה, יא, אדער מיט א שליח, ער שיקט א שליח מיט א ברויט, מיט א מזון, קען ער קונה שביתה זיין נישט קיין חילוק ווי ווייט ער איז, רייט? נישט קיין תנאי מ׳דארף אנקומען. די תנאי איז נאר פאר די כוונה זיינע קען נישט ארבעטן כאילו. אבער ס׳איז נישט… ס׳איז נישט דאס איז קאנעקטעד.
Speaker 2:
וואס איך וואלט נישט פארשטאנען איז, וואס איז סתם אזוי איינער אין א שטאט? מיר האבן געלערנט אין הלכות שבת אז סתם איינער איז קונה שביתה. סתם אזוי, איך וואוין יא אינדערהיים, אבער איך וויל מאכן אן עירוב דריי טויזנט אמה אוועק פון מיין שטאט. איך וואלט געזאגט אז ס׳ארבעט נישט, רייט? לויט דער ראב״ד וואלט איך געזאגט אז ס׳ארבעט יא, און דו ביסט סטאק. דאס איז וואס מ׳איז שווער, פארשטייסט? דו ווילסט נאכטס מאכן אן עירוב ביז חוץ פון דיין תחום. לויט וויאזוי דער ראב״ד האט דא געטראכט, אז איינער האט מסתמא אן עירוב, וועט עס טאקע נישט ארבעטן. אבער דאס איז דאך אן עירוב ברגליו, וואס איז בעצם אזוי א זאך וואס אפשר ארבעט בעסער אין א געוויסע זין ווי אן עירוב. און אז ס׳איז שובת געווען דארט, דער ראב״ד קוקט אן אז ער איז קונה שביתה געווען דארט טאקע.
Speaker 1:
ער קען אנקומען. איך זע נישט פארוואס נישט. ביי דיר, ער קען אנקומען. ער קען אנקומען, ס׳איז דאך פאר ערב שבת. איך זע נישט אזוי גוט פארוואס דו שטעלסט זיך אז ער דארף טראכטן. איך זע נישט אזוי גוט.
Speaker 2:
איך וואלט געוואלט וויסן סתם אזוי, צו ס׳איז דא אזא זאך. דער ראב״ד קומט אויף זייער א פענסי קעיס, ס׳איז דא אזא מענטש וואס האט קיינמאל נישט קיין תחום שבת, ווייל ער איז זיין שבת׳ס איז ער אינדערהיים. וואס מיינט דאס? דאס איז די פאני זאך. וויאזוי קען זיין א מענטש, ווען ס׳קומט שבת וואוינט ער ערגעץ וואו ער איז נישט? וואס מיינט דאס? פארשטייסט מיין שאלה?
Speaker 1:
שוין.
Speaker 1: וואס איז דא א כלל אז עירוב תחומין איז דרבנן, זאל מען מקיל זיין, אמת? מסכים? ס׳איז נישט נאר איך פסק׳ן, די ביאור הלכה פסק׳נט ווי דער ראב״ד. איך פארשטיי נישט פארוואס, אויב ס׳איז א מחלוקת דארף מען פסק׳נען אלעמאל לקולא בדרבנן.
עניוועי, וואס האבן מיר נעכטן געלערנט אין פרק ו׳? ביי וועלכע פאל איז געשטאנען אז דעמאלטס האט ער נאר זיין ד׳ אמות? אויב ער איז ארויסגעגאנגען פון זיין עירוב?
Speaker 2: אדער דארט איז געשטאנען “נתגלגל עירוב חוץ לתחום”, למשל, וואס איז דעמאלטס די הלכה?
Speaker 1: ער האט נישט קיין כשר׳ע עירוב. א געמאכטע עירוב. ביי וועלכע פאל האבן מיר געהאט אז ער קען נישט ארויסגיין פון זיינע ד׳ אמות?
Speaker 2: נעכטן, איך געדענק נישט.
Speaker 1: “נתגלגל חוץ לתחום” האט ער נישט קיין עירוב. פלאכט ער אין זיין אריגינעלע עירוב, זיין אריגינעלע תחום.
Speaker 2: איך געדענק נישט אז ס׳זאל שטיין אן אופן.
Speaker 1: מיר האבן געלערנט דאך שבת, איינער יוצא חוץ לתחום במזיד, וואטעווער, אלע מיני כללים וואס ס׳איז דא דארטן, דעמאלטס איז דא אזא זאך אז ער ווערט סטאק.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אונז זענען דא. אקעי.
Speaker 1: הלכה ד׳, יא? סאו, ס׳לוינט זיך דאס וואס מיר האבן געזאגט אז מ׳קען קונה זיין שביתה אין א פלאץ, דאס ארבעט אויך נישט נאר אין איין פלאץ, נאר אויב ער וויל קונה זיין אין א שטאט אדער א רשות היחיד, ווערט די גאנצע רשות היחיד אזויווי עניוואן וואס איז שובת אין יענע רשות היחיד, יא? אנשטאט צו טראכטן פון א מקום מסוים, קען ער טראכטן פון א גרויסע רשות היחיד, ווערט די גאנצע פלאץ זיין מקום מסוים, יא? אזויווי עניוואן.
“מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד וקנה שם שביתה”, ער איז געשטאנען ערב שבת, אדער ער האט געגאנגען. ער זאגט קלאר “בדיעבד”. ער האט שוין פריער אויך געזאגט “בדיעבד”. ווען…
Speaker 2: יא. בדיעבד. יא.
Speaker 1: בערב שבת איז דאך געשטאנען אין די ערשטע הלכה. “מי שעמד בדיעבד ערב שבת בשעת יחוד וקנה שם שביתה, או שהיה בא בדרך ונתכוון בשעת יחוד הידועה אצלו”. אדער די צווייטע פאל, אדער איז ער שוין געווען מערב ברגליו, ער איז געווען אין די רשות היחיד, אדער איז ער אויפ׳ן וועג צו די רשות היחיד און ער איז אזוי ווי מחזיק בדרך, און ער טראכט פון די רשות היחיד הידועה אצלו, “וקבע שם שביתה” אין זיין קאפ, “הרי זה מהלך את כולה”, קען ער גיין אין די גאנצע רשות היחיד, “וחוצה לה”. אויסער דעם, די גאנצע רשות היחיד ווערט אזוי ווי זיין ד׳ אמות, און ער קען נאך גיין אויסער די רשות היחיד נאך אלפים אמה לכל רוח.
דאס איז פאר עניוואן וואס איז אויף די רשות היחיד. פונקט ווי… ער זאגט נאכאמאל, די פריערדיגע הלכה ארבעט נישט נאר אויף א מוגבל׳דיגע תחום שבת, אויף א מוגבל׳דיגע עירוב, נאר אויך אויף די גרעסערע וואס דאס איז די רשות היחיד.
Speaker 1: “רשות יחיד זו, מקום שלא הוקף לדירה, או תל, או נקיק”. אויב די רשות היחיד איז א מקום שלא הוקף לדירה, ס׳האט נישט קיין מחיצות לדירה, אדער ס׳איז א בארג אדער א טאל, איז די הלכה אזוי: “אם היה בית סאתים או פחות”, און ס׳הייסט נאך אלץ רשות היחיד, “מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח”, באקומט מען נאך, און ס׳ווערט די גאנצע בית סאתים אזוי ווי זיין ד׳ אמות, און ער באקומט נאך אלפים אמה.
“ואם היתה יתירה על בית סאתים”, וואס געשעט אויב ס׳איז יתירה על בית סאתים? איז די זעלבע הלכה פון א שובת בבקעה, א קרפף וואס איז צו גרויס ווערט עס א כרמלית. ס׳האט א דין פון א כרמלית בערך, הגם ס׳איז נישט לגבי הוצאה, אבער לגבי עירובי תחומין האט עס די זעלבע דין. “אינו מהלך אלא ד׳ אמות”.
Speaker 2: ניין, דאס איז ביידע די זעלבע הלכות, כולי עלמא ס׳ווערט אויס רשות היחיד.
Speaker 1: רייט, ווייל די רשות היחיד איז א מקום שלא הוקף לדירה אדער א קליינע פלאץ וואס איז געמאכט דערפאר. “אינו מהלך אלא ד׳ אמות”. ער באקומט נאר אין די בית סאתים באקומט ער נאר ד׳ אמות דערפון, און ווייטער פון דארטן, פון די פלאץ וואו ער איז, אלפים אמה לכל רוח. ער האט נישט אלפים אמה פון דרויסן פון די בית סאתים.
“וכן אם הניח עירובו במקום שלא הוקף לדירה”. דעי דין אז דו באקומסט די גאנצע שטאט איז נאר ווען ס׳איז א שטאט אדער ווען ס׳איז א גרויסע דין וואס האט א דין רשות היחיד. אבער איינמאל דו באקומסט א דין כרמלית, הייסט עס נישט ווי דו באקומסט דעי גאנצע פלאץ, נאר דו ווערסט ווי אויס מקום מסוים.
Speaker 2: ניין, אבער סאו אלע דריי סארט עירובין ארבעטן נישט.
Speaker 1: דאס איז די פוינט. ס׳איז דאך לאווקא מקום מסוים. איך מיין, ס׳ארבעט אז ער איז קונה דארט שביתה, אבער די פלאץ איז נישט איין גרויסע מקום.
Speaker 2: יא, ער דארף מסוים זיין די מקום בתוך ד׳ אמות, די רחקה, אויב ס׳איז נישט געקומען ביז גרעניץ.
Speaker 1: דאס הייסט, נארמאל, די נעקסטע דין. אבער דער רמ״א זאגט, סך הכל, די אלע דריי סארט עירובין, סיי היער נייעך עירוב, סיי בבא דרך פון התכוון, סיי משה עמוד, די אלע דריי סארט עירובין האבן די זעלבע כללים פון… ס׳איז נישט קיין חידוש, איך מיין צו זאגן, די זעלבע כללים פון שביתה, פון תחום, פון די כללים.
Speaker 1: יעצט קען מען לערנען די פרטים וואס מ׳האט געלערנט פריער, אז ער דארף זאגן “מקום פלוני”. יעצט גייט ער זאגן, ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳איז נישט געווען אזוי קלאר, אבער יעצט גייט עס זיין קלאר, אז ער דארף מאכן א געוויסע סיום. דער רמ״א, מיין איך נישט דער רמ״א, ווייטער.
דאס וואס מ׳האט געזאגט אז אויב מ׳איז אויפ׳ן וועג צו א געוויסע פלאץ, קען מען שוין מעורב זיין במחשבתו אויף א מקום מסוים, איז נאר ווען ס׳איז ממש מ׳איז מסוים, מ׳זאגט וועלכע מקום מסוים. אבל הקונה שביתתו בריחוק מקום, ולא סיים מקום שביתתו, ער האט נישט אנגעצייכנט אז דעי און דעי געוויסע מקום וויל איך זיין, לא קנה שביתה שם, האט ער נישט קונה שביתה געווען, זעלבסטמארד, אויב מ׳איז מסוים, קען נישט זיין מער חציצה.
גייט ער א דוגמא, ס׳איז זייער פונקטליך, אלא בבא דרך, האומר שביתתי בשדה פלונית או בבקעה פלונית, אין דעי שדה אדער אין דעי בקעה, או בריחוק אלף אמה או אלפים אמה ממקומי זה, פונקט צוויי טויזנט אמות פון דא, הרי זה לא קנה שביתה בריחוק, האט ער נישט קונה שביתה געווען בריחוק, ווייל ער איז נישט געווען קיין מקום מסוים, ואינו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה, באקומט ער נאר אלפים אמה פון דארט ווי ער גייט זיין מערב ברגליו ווען שבת קומט אריין, נישט פון די פלאץ וואו ער האט מכוון געווען.
Speaker 1: ס׳איז מיר געווען אינטערעסאנט אויף דעי ריחוק אלפים, ווייל ריחוק אלפים איז דאך יא, פארוואס איז עס נישט א מקום מסוים אין טערמס פון די סייז?
Speaker 2: אונז קען מען אריינזאגן, מ׳קען זיך אויסרעכענען פונקטליך וואו ס׳איז.
Speaker 1: ווען ס׳איז דא א מסוים, מיינט עס אז אן עולם בלע״ז ווייסט. ער מוז האבן, ס׳איז דא א פלאץ וואס ס׳זעט זיך אויס. איך בין מסכים, ער זעט אויס א סימן, און נישט אז ס׳איז א ספק. ס׳איז מער אזוי, א מענטש דארף האבן דאס אז ער ווייסט וואו ער גייט. דו ווייסט וואו דו גייסט, דו זאגסט סתם, אפילו אויב ער קען אונז אויסרעכענען, ער קען עס צוריקגיין און זאגן, ס׳איז נישט סתם מ׳קען, ס׳איז דא די “altitude” אדער “whatever” וויאזוי ס׳הייסט, יעדע פלאץ קען מען, איינמאל מ׳איז מחליט אויף א פלאץ מיט אים סיי וויאזוי, קען מען אונז טרעפן. דא זאג איך, אפילו אז ער זאגט “exact” די אינטש, העלפט עס נישט. ס׳דארף זיין א מקום מסוים, א פלאץ וואו מיר קענען זען א געוויסע מקום מסוים.
Speaker 2: די ווארט מסוים, סים מקום פלוני, איז דאס אזויווי מלשון נסמן, אזויווי ער מאכט א סימן?
Speaker 1: אינטערעסאנט. מקום מסוים, סים געווענליך הייסט געענדיגט. דא זעען מיר נישט די ווארט סיום, נאר די שם פועל. סים מיינט פונקטן, “I don’t know how you say it”. מסוים, יא, מקום מסוים, יא, אונז לערנען עס אויך, א געוויסע. מסוים, אבער איך זאג, דא האסטו די שם פועל, סימן, ס׳איז א געוויסע, ס׳איז מיוחד.
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, וואס טוט זיך אזוי? אמר שביתתי תחת אילן פלוני או תחת סלע פלוני, ער האט יא געזאגט א מקום מסוים, די און די פלאץ. אבער נישט גענוג. פארוואס? אבל אם יש תחתיו צל, אויב איז עס אן אילן וואס האט א ריזיגע שאטן, און אונטער די סלע איז אויך נישטא קיין מקום מסוים, ווייל אונטער די סלע אדער אונטער די אילן איז א גרויסע שטח, שמונה אמות או יותר. מיר דארפן וויסן וואו די ד׳ אמות איז. זיין ד׳ אמות דארף זיין א מקום מסוים. אבער אויב ער האט געזאגט תחת אילן פלוני, איז עס ווייטער נישט קיין מקום מסוים צו די “exact” ד׳ אמות. לכן לא קנה שביתה. און נישט ד׳ אמות, ס׳דארף זיין ווייניגער ווי אכט לכל הפחות. שהרי אין אנו יודעים מקום שביתתו, פארוואס? שמא בנה שביתתו בד׳ אמות אלו, איז ווייטער נישט גוט, שמא בד׳ אמות אלו האחרות ישב וקנה, און מיר ווייסן נישט אין וועלכע.
לפיכך, קומט אויס דער רמב״ם, אבער איך וויל פארשטיין, אויב איז עס אכט אמות, קען ער דאך גיין אינמיטן, יא? נעמען די פיר פון אינמיטן, האט ער לכל הפחות זיצט ער אויף צוויי פון דיינע.
Speaker 2: ער ווייסט נישט וואו ער שובת איז. ער האט געזאגט צו א גרויסע פלאץ. פונקט אזוי ווי איך קען נישט זאגן “במקום בקעה פלונית”. אגב, א בקעה איז א גרויסע פלאץ.
Speaker 1: ניין, נאר איך זאג זיין לשון איז אביסל אנדערש. ער זאגט “שם בארבע אמות אלו ואחרות יש לו קנין”. אויב איז ער אינמיטן, איז ער אט ליעסט אויף צוויי פון די פיר. ס׳העלפט אים נישט.
Speaker 2: איך מיין אפשר איז עס גרעסער פון אכט, נישט פונקט אכט.
Speaker 1: ניין, ער זאגט “אמות שמונה או יותר”. איך זאג אז ס׳איז דא צוויי, ס׳צעטיילט זיך אויף צוויי גאנצע אמות, און נישט ווי דיר אז ס׳איז נאר זיבן און א האלב אמות. ער זאגט אכט גאנצע אמות. ער קען זיך נאר זעצן אין פיר אמות, ער נעמט נישט אויף מער ווי פיר אמות.
Speaker 2: ניין, אבער אז ער געבט זיך א זעץ אינמיטן, זיצט ער אויף צוויי און אויף צוויי. סאו צוויי דערפון וואו ער איז קונה שביתה געווען.
Speaker 1: ניין, ביי די רמב״ם איז די פראבלעם נישט דעי. די פראבלעם איז אז ס׳איז נישט קיין מקום מסוים, ס׳איז נישט קיין ספק.
Speaker 2: ניין, אבער די ווארט “שם בארבע אמות אלו ואחרות” מיינט ער נישט ממש די ליטעראל זיין חשש. ער מיינט נאר צו זאגן, מילא האסטו נישט קונה שביתה געווען אין א געוויסע ד׳ אמות. אפשר איז דא צוויי ד׳ אמות דא, איך ווייס נישט וועלכע דו האסט געמיינט.
Speaker 1: איך זאג נאכאמאל מיין אישו פון די פיר אינמיטן. לאמיר זען די רמב״ם. לאמיר אויספירן.
Speaker 2: יא, פיר אויס, ס׳קומט אן עצה.
Speaker 1: אפשר וואס איז די עצה? אויב איז עס אן אילן פלוני, זאל ער זאגן “לשבות בעיקרו”, אויב ער גייט זיך זעצן אין צענטער פון תחת אילן פלוני. לעבן די גזע. די עיקר מיינט די ווארצלשטאק, ממש ווי די בוים איז אין די צענטער פון די גאנצע תחת. תחת אילן מיינט איך די גאנצע שטח, אין די צענטער פון די תחת אילן פלוני, אדער ביי די עיקר פון די בוים. “או בארבע אמות שבצפונו, או בארבע אמות שבדרומו”, ער זאגט קלאר ביי וועלכע זייט פון די בוים.
“ואם היה תחתיו פחות משמונה אמות”, זהו אם הוא שמונה אמות. אבער אם הוא אמר אילן פלוני, אפילו ער האט נישט געזאגט עקזעקטלי, אבער די גאנצע שטח פון אונטער די אילן איז ווייניגער ווי שמונה אמות, איז ער נישט חושש וואס תחתיו, ער האט יא קונה געווען, ס׳איז נישטא דארטן קיין שיעור פאר צוויי ד׳ אמות, ווייל ער מאכט עס פאר א מקום מסוים. ס׳איז נישט נאר פיר אמות, ס׳איז זיבן אמות, דאס איז שוין געווען נישט א חלק פון זיין מקום מסוים.
Speaker 1: די ראב״ד איז מחולק אויף די גאנצע הלכה. דאס הייסט, אין הלכה ה׳ וואו ס׳איז געשטאנען אז די ראב״ד האט געזאגט אז דער טעם איז ווייל ער האט נישט קיין מקום מסוים, איז ער נישט קונה שביתה בכלל. און ער האט נאר צוויי טויזנט אמות פון וואו ער איז.
זאגט דער ראב״ד, ער פארשטייט נישט. דער ראב״ד זאגט אז ניין, ער איז יא קונה שביתה אין די שדה, נאר וויבאלד מען ווייסט נישט אין וועלכע חלק פון די שדה דארף ער מחמיר זיין, דארף די גאנצע שדה טאר נישט גיין צוויי טויזנט אמות פון עני פלאץ פון די שדה, בעיסיקלי. סא דער ראב״ד האט פארשטאנען נישט אזוי ווי אונז זאגן אז ס׳איז דא אפשר דריי אין די—
דער ראב״ד איז חולק אויף די גאנצע הלכה. דאס הייסט, אין די הלכה הייבט זיך אן, דער רמב״ם האט געזאגט אז טאמער האט ער נישט מקום מסוים, איז ער נישט קונה שביתה מנוחה בכלל, און ער האט נאר צוויי טויזנט אמות פון וואו ער איז.
זאגט דער ראב״ד, ער פארשטייט נישט. דער ראב״ד זאגט אז ניין, ער איז יא קונה שביתה אין די סעודה, נאר ווייל מ׳ווייסט נישט אין וועלכע חלק פון די סעודה, דארף ער מחמיר זיין אז די גאנצע סעודה טאר ער נישט גיין צוויי טויזנט אמות פון עני פלאץ פון די סעודה, בעיסיקלי.
סאו דער ראב״ד האט פארשטאנען נישט אזוי ווי אונז זאגן אז ס׳איז א גדר אין די קביעות אז ס׳דארף זיין א מקום מסוים. דער ראב״ד האט פארשטאנען אז ס׳איז פשוט א ספק, און ער דארף אראפנעמען די ד׳ אמות פון די אלפים אמה לכל רוח. למשל, אויב ביי די אכט אדער ביי די סעודה, זיי זענען גרעסער, זיי זענען מער מרוגלת, ער דארף רעכענען זיין צוויי טויזנט אמה פון עני פלאץ אין די בקעה. אבער נישט אזוי ווי דער רמב״ם.
דאס איז די מחלוקת. דער ראב״ד האט געהאלטן אז ס׳איז פשוט א ספק. אה, דער רמב״ם האלט אז ס׳הייסט נישט קיין מקום מסוים, דאס הייסט נישט קיין שביתה. דאס הייסט, דער ראב״ד האט אויך געוואוסט אז ס׳שטייט מקום מסוים, אבער דער ראב״ד האט פארשטאנען אז דאס הייסט אז ער זאל וויסן זיכער וואו ער איז, אז ער זאל קענען רעכענען צוויי טויזנט אמה. אבער דער רמב״ם האט נישט געהאלטן אז ס׳איז נאר פון ספק, דער רמב״ם האט געהאלטן אז ס׳איז אן ענין פון א מקום שביתה זאל זיין מסוים, און דאס איז נישט מסוים.
יא. ווייטער. איז די… יא. אגב, איך ווייס נישט פארוואס ער האלט אין איין ברענגען אין משנה ברורה אז מ׳זאל מחמיר זיין. איך פארשטיי נישט. אויב ס׳איז א מחלוקת בין הרבנים, דארף מען זאגן לקולא און זיך פירן אזוי ווי דער ראב״ד. איך פארשטיי נישט וואס האסטו בכלל אויפגעטון מיט׳ן ברענגען דעם משנה ברורה. דו ווייסט שוין ווער זענען די צוויי גרויסע צדיקים וואס רעדן אין דעם ענין, דער רמב״ם און דער ראב״ד. וואס האסטו יעצט צוגעלייגט?
ניין, איך זאג נאר די הלכה. ער האלט אין איין קוקן, זאל מען די… חתך רמב״ם, וויאזוי הייסט עס? רמב״ם מורה, מביא, ברענגט די הלכה למעשה, און ער האלט אין איין ברענגען בשם המשנה ברורה אז מ׳זאל מחמיר זיין. איך פארשטיי נישט פארוואס מ׳זאל מחמיר זיין. ס׳איז דאך א כלל, מחלוקת הראשונים מדרבנן דארף מען מקיל זיין. דער רמב״ם האט געזאגט אז מקיל בעירוב. יא, דאס איז דאך א הלכה, אז ספק דרבנן, ניין? חוץ אויב דו ווילסט זאגן אז איינער איז גערעכט, דעמאלט איז נישט קיין ספק.
ס׳קען זיין אז מקיל בעירוב איז נאר ווען ס׳איז שייך דער עירוב, און ס׳איז דא די טירחא. אבער דא, ווען די חשש איז צו דער עירוב איז געווארן בכלל, אלע כללים. איך זע נישט אויס אז די משברי עירוב האבן בכלל נישט געהאלטן פון די כלל אז די רבנים דארפן מקיל זיין ביי מחלוקת הפוסקים. אפשר איז א שאלה, אפשר איז ספק, מענטשן האבן דאך יא געלערנט קלאר אז אפילו ביי מחלוקת הפוסקים איז דא די הלכה.
עס האט אויסגעקוקט ווי די הלכה דברי מקיל בעירוב איז מער ווי סתם די הלכה ווייל ס׳איז א דרבנן. ס׳איז אן עקסטערע דין אין עירוב אז בעירוב איז מען מקיל. נישט קלאר. ס׳האט געסאונדט, יא, איך ווייס נישט. פארוואס זאל עס זיין מער ווי א נארמאלע דרבנן? ביי יעדע דרבנן דארף זיין אזוי. די עצם סטעיטמענט, “דברי מקיל בעירוב”. קען זיין ווייל איינער קען טראכטן אז אפשר איז עירוב א דאורייתא.
פארוואס האט עס צוטון מיט די שאלה? צי ס׳איז דא אן עירוב וואס העלפט אויף דאורייתא׳ס. אפשר איז דא שאלות וואו ס׳איז א חיוב אז מ׳זאל נישט גיין לויט די אנדערע. איך ווייס נישט.
עניוועיס, נאך אן עצה, א געוויסע פאל פון די נושא פון מ׳דארף מסוים זיין א פלאץ. יא, סעיף ח׳.
“או שנים שהיו מהלכין בדרך, ושניהם רוצים לקנות שביתה במקום מסוים, ואחד מהם מכיר אילן או גדר במקום שקבעו לשביתה, והשני אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, שיאמר אני קונה שביתה במקום שחברי קונה, והמכיר צריך שיכוין לשבות הוא וחבירו במקום שהוא מכיר.”
דאס הייסט, ער איז מסכים אז ער איז בטל פאר דיר, וואו דו גייסט גיי איך. און יענער זאגט, “אקעי, אונז גייען למקום פלוני.” אזויווי איינער וואס קען נישט אליין דאווענען און ער הערט די חזרת הש״ץ, ער איז מוסר תפלתו. יא.
אקעי. “אנשי חצר ששלחו עירובן עם אחד מהם”. מ׳האט פריער געלערנט אז אנשי חצר גייען צוזאמען מאכן אן עירוב מיט אוכל, אבער יעצט גייט מען רעדן פון ווען מ׳גייט צוזאמען און ס׳מאכט זיך בדרך. אנשי חצר גייען צוזאמען. ניין, ניין, ניין, דא רעדט מען נישט פון אנשי חצר. אה, אה, אה, אה. “אנשי חצר ששלחו עירובן”, אנטשולדיגט. מיר האבן געלערנט אז אנשי חצר זאמלען צוזאמען פון יעדן עסן און מ׳שיקט עס מיט איינעם. און דער מענטש מיט די בעג פון די עירוב איז אבער נישט אנגעקומען גענוג שנעל, ער איז געווען בדרך און ער האט אנגעהויבן גיין, און “ויחזור העירוב ולא יצא”, עס האט געשען ער איז נישט אנגעקומען מיט די עירוב.
עס מאכט זיך אפ אז זיין יחזור העירוב, ער האט געדארפט א חבר וואס האט זיך פארשמועסט. יא, איז צו טראכטן אז… מען קען דאך טראכטן אזוי, אז דער מענטש וואס איז אהינגעגאנגען, פאר אים האט דאך לכאורה די מחזיק זיין בדרך געדארפט צו העלפן. איז אפשר וואלט עס שוין העלפן מיט דעם כאילו, און זיי זאלן אנקוקן אז כאילו ער איז געווען ערב שבת בין השמשות אויף די פלאץ וואו ער האט געטראכט. ממילא ער איז געווען דארטן, און כאילו ער איז שוין געווען מיט אלע עירובין.
עס ארבעט נישט אזוי, ווייל דער עירוב במזון ארבעט נישט פאר… יא, איך זאג אזוי, עירוב ברגליו ארבעט נישט פאר יענעם.
יא, איך זאג אזוי, אויב זאלן מיר נעמען ליטעראל די ווערטער פון די חכמים, אז אונז קוקן אן ווי ער איז געווען דארטן בכשריו, ער איז דאך דארטן מיט זיין בעג אין די הענט, יא? ניין, עס ארבעט נישט אזוי. ממילא קען ער נישט וויסע באותו מקום.
ס׳איז דא אן ענליכע זאך אין מרדכי, אז זייער עירוב איז נישט געווארן אראפגעלייגט, און… יא, צוזאמען מיט די עירוב, יא, ווי… די חכם, ער איז יא קונה געווען עירוב. פארוואס? ווייל ער איז געווען בדרך, נתכוון לשבות שם ויחזיק בדרך. ער איז דאך יא געקומען, ער איז דאך יא געווען אבא בדרך, און ער האט דאך יא געזונגען לשבות שם ויחזיק בדרך. האט ער אויך געהאט א פאס אין דעם בעסקעט, יא?
ער זאגט דיר, עס איז נישט קיין חילוק, ווייל למעשה איז נישט געווען ביי אים די דעתא מחזיק צו זיין בדרך. אבער דו זעסט אז מחזיק צו זיין בדרך העלפט פאר אים. ניין, מחזיק בדרך האט ער זיכער געוואלט געפלאנט צו ברענגען דארט די באסקעט. די שאלה איז צו ער האט דעת לשבות שם. אבער איך זאג דיר, בכלל הנחת עירוב איז אויך דעת לשבות, ווייל עירוב מיינט איך קונה שביתה דארט.
אבער איך טראכט, דו מיינסט צו זאגן אזוי, לאמיר זאגן אז דער מענטש האט אויך אריינגעלייגט זיין אייגענע ברויט אין די בעג, און ער האט אבער נישט אין זין געהאט אז ער איז יעצט מחזיק… ס׳איז נישט געשען א חזירה חבירה, יא? און ער איז אנגעקומען דארטן. וואס וואלט געארבעט פאר אים, די פת אדער די… די אמת איז אז יענער מענטש דארף נישט… די אמת איז אז יענער מענטש, לכאורה, דארף נישט בכלל לייגן. ער דארף נישט לייגן קיין עירוב, ער דארף נישט לייגן קיין ברויט, ווייל ער גייט ברגליו. ער איז זיכער א עני, ווייל ער איז דער נעבעך תובע משיח.
ניין, איך וועל דיר זאגן וואס איך טראכט דא, ס׳קען זיין ס׳וועט ווערן קלארער שפעטער. אבער אונז האבן מיר דאך געלערנט, למשל, אויב די עירוב איז נאבד געווארן, די פת איז געווארן אויפגעגעסן. מ׳רעדט דאך אין אלע פלעצער, ווען ס׳איז נישט געווען קיין מחזיק בדרך, האט עס נישט געווען… די אנדערע וועג האט עס נישט געקענט ארבעטן פאר אים. נאכאמאל, די עירוב איז נאבד געווארן, און א שליח האט עס געלייגט, עפעס א עבד, למשל. אבער ווען א מענטש גייט… אויב ער איז אליינס דארט געווען, אדרבה, ער האט נישט געדארפט אפילו… קען ער נאך אלץ, ווייל ס׳איז געווען דארט א פת. איך מיין, איך טראכט… אקעי, נישט וויכטיג.
דער וואס איז אליינס דארט געווען אין יענע פלאץ, דארף בכלל נישט קיין פת. פארוואס? ווייל ער איז מחזיק ברגליו, ער מערב ברגליו. און דאס ארבעט אפילו ביי א עני, אזוי זאגט ער דאך, אפילו ביי א עשיר. סאו, אדרבה, די גאנצע ספיקות און ווייטער הייבט זיך אן… די ספיקות הייבט זיך אן ווייל מ׳דארף יא האבן די עסן דארט, ווייל ער איז נישט דארט, אדער ווייל ער האט געמאכט פאר א צווייטן.
סאו דרייען מיר ווייטער. “וזה שאמרנו שצריך לקנות…” יא. ער גייט אונז זאגן וואס ער מיינט “החזיק בדרך”. סאו, אונז האבן מיר געלערנט די “החזיק בדרך”, אז ס׳איז דא א וועג וויאזוי מ׳מאכט די עירוב מיט מחשבה, אויב מ׳איז געווען שוין אויפ׳ן וועג, מ׳האט אנגעהויבן גיין, און מ׳קען נישט גיין ווייטער, קען מען האבן א מחשבה פאר מקום מושבו. אבער ס׳איז דא א תנאי, “והוא שהחזיק בדרך”.
די הלכה שצריך לקנות שביתתו בריחוק מקום שהחזיק בדרך, דאס איז אז ווען מ׳איז קונה שביתתו בריחוק מקום נאר במחשבה, אויב ער האט שוין אנגעהויבן מהלך בדרך. וואס טייטש דאס מהלך בדרך? זאגט ער אזוי, לא שיצא וילך בשדה. ס׳מיינט נישט אז ער האט שוין געמוזט אנהייבן ארויסגיין מחוץ למדינה, ער האט שוין געדארפט זיין אין די שדה. שדה מיינט אייביג די מחוץ לעיר. אלא אפילו ירד מן העליה לעלות על הסוסים, אפילו ער האט נאר אנגעהויבן ארויסגיין פון די היים, ער האט אנגעהויבן ארויסגיין פון די שטאט, און ער האט אנגעהויבן ארויסגיין, דאס הייסט אויך מהלך בדרך, ווייל ער האט שוין אנגעהויבן גיין צו דעם מקום שקונה שביתה.
וכן כל הקונה שביתה ברגל מקום, אינו צריך לומר שובת אני במקום פלוני, אלא כיון שגמר בלבו, ער איז שוין גומר געווען, און ער האט שוין אנגעהויבן אהינגיין, הרי זה מהלך בדרך כל שהוא קונה שביתה, ווייל ער האט שוין אנגעהויבן טון.
און דער רמב״ם זאגט קלאר וועגן… ער זאגט יא, ואין צריך לומר מי שיוצא ברגליו ועומד במקום שקונה בו שביתה, אז איינער וואס איז טאקע געווען מהלך ברגליו און ער איז טאקע געווען דארטן, איז זיכער אז אין צריך לומר, כיון שגמר בלבו וכו׳, ווייל ער איז דארטן.
זאגט דער רמב״ם קלאר אז די גמרא איז לאו דווקא.
איך זאג, איז דאס ממש נאר חזירה לחבירו, אדער ער קען זאגן פאר אים, “איך גיי יעצט ארויסגיין צו קונה שביתה זיין, און איך גיי מאכן א סטאפ אויפ׳ן וועג”?
ס׳איז דאך משמע אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, אזוי ווי דו האסט געזאגט, אז ער מוז עס זאגן מיט די לעהרם. איך וואלט געזאגט אז מ׳טאר נישט מערן בזמנו. ער זאגט דאך אזא מהלך בדרך. אבער ס׳איז יא דא חזרה מעצמו. ער קען שפעטער מחליט זיין, “אך, איך וויל נישט.” אבער ס׳מוז נישט זיין דווקא חבירו, דאס האבן מיר געזען פריער.
איך וויל נישט, דאס וועט דאך העלפן. ער קומט אראפ פון די שטאק, פארוואס נישט? די זעלבע זאך, די שאלה איז נאר, וויאזוי ווייסן מיר אז ער האט געוואלט? איז ער א שקרן? א מענטש ווייסט אז ער לייגט נישט. נאכאמאל, מ׳וועט זאגן וואס, א הונדערט דעגרי? מ׳וועט זאגן, עכט האט ער טאקע געוואלט, נאר ער האט זיך געבליבן יאוש׳ן אין די לעצטע רגע׳ס. ער האט אנגעהויבן צו גיין, פרובירט צו גיין, ער זעט אז ס׳איז צו הייס. איך ווייס נישט.
אקעי, נאך אפשר איין אינטערעסאנטע פרט, פון וואו הייסט דער עירוב? א תלמידים, און ווייטער, א תלמידים!
התלמידים שהולכין ואוכלין בלילי שבת בשדות ובכרמים אצל בעלי הבתים שפיתן מצויה לעוברי דרכים הבאים שם, ובאים ולנים בבית המדרש – מהלכים אלפים אמה לכל רוח מבית המדרש, לא ממקום האכילה, שאילו מצאו סעודתן בבית המדרש לא היו יוצאין לשדה, ואין דעתן סומכת לדירה אלא על בית מדרשם.
די זעלבע זאך, דאס איז אלעס נאר שטאט, ווייל מ׳קען זיך געוואוינען צו די געוואלד. ס׳איז א שקרן, א מענטש ווייסט אליינס נישט.
יא, נאכאמאל, מ׳וועט זאגן וואס, הונדערט דעגרי, מ׳וועט זאגן עכטע טאקע געוואלד, נאר נישט זיך פארלייגן יעצט אין די לעצטע רגע. אנגעהויבן צו גיין, פרובירט צו גיין, זען ווי ס׳איז הייס, מ׳ווייסט נישט, אה, I don’t know.
אקעי, נאך עפעס איין אינטערעסאנטע פרט פון ווי הייסט די עירוב, א אינטערעסאנטע הלכה. התלמידים, ווייטער התלמידים, תלמידי חכמים, מיר האבן שוין געלערנט. יא, התלמידים שהיו אוכלים בלילי שבתות בסעודות אצל בעלי בתים, מ׳גייט עסן טעג, מ׳גייט צו די בעלי בתים, זעט אויס אז זיי האבן נישט געוואוינט, אינטערעסאנט, דו זעסט, מ׳גייט צו די סעודות, זעט אויס די בעלי בתים האבן נישט געוואוינט אין די שטאט, זיי האבן געוואוינט ביי די פארמערס, ווייל דארט איז געווען מער א שפע פון עסן. זיי זענען געגאנגען צו די פארמערס עסן.
די בעלי בתים זענען געווען עובר ושב, אדער א קרעטשמע איז דא אזא הלכה, אדער רבי ישעי׳לעס גאסט הויז, אדער מענטשן וואס האבן געגעבן פאר געלט. אפשר יא, איך ווייס נישט. ניין, סתם א פשוט׳ע עובר ושב, ס׳שטייט אזא לשון אין רש״י, ער מיינט אזעלכע בעלי חסד אידן וואס אויפן וועג זענען זיי געווען פאר מענטשן וואס גייען אדורך, עובר ושב.
ובאים ולנים בבית המדרש, זיי קומען צוריק און זיי שלאפן אין בית המדרש, אזויווי מיר האבן שוין געלערנט אז תלמידי חכמים מעגן שלאפן אין בית המדרש. זיי דארפן נישט ווי צו שלאפן, זיי וואוינען דארט, זיי קומען אין ישיבה, נכון, התלמידים. מהלכם הפסקת מקום לכל רוחות מבית המדרש, ווי הייסט זייער פלאץ? וואס איז זייער צענטער ווי זיי זענען? די הפסקת מקום זייערע איז פון בית המדרש. לא ממקום אכילה, נישט פון די פלאץ וואו זיי עסן טעג, דארטן ווי ער איז ביי די בעל הבית.
ווייל, זאגט דער רמב״ם אזוי, שאילו מצאו סעודתם בבית המדרש, אויב וואלטן זיי געטראפן די סעודה אין בית המדרש, אויב וואלט איינער געברענגט, וואלט געווען דארטן א סעודה. ווען וועלט וואלט געווען וועלט, זאגט דער רמב״ם, איך מיין אז ווען וועלט וואלט געווען וועלט, וואלט מען דאך עס געברענגט אין בית המדרש אריין, זיי זאלן קענען בשעת׳ן לערנען, זיי זאלן נישט דארפן זיך שלעפן, זיי זאלן נישט האבן קיין בושה. לא היו יוצאים לסעודה, נאר וואס, דאס איז אזא בדיעבד, און דעמאלט איז די שמחה פון די דירה, אבער אין בית המדרש, זייער עיקר פלאץ ווי זיי וואוינען, ווי זיי לעבן, ווי זיי עקזיסטירן, איז די בית המדרש.
דאס איז א חידוש, ער ברענגט דא די גמרא אין עירובין, ווייל לכאורה איז דא א סתירה. די גאנצע דין פון עירוב זאגט אז וואו דו עסט, דארט ביסטו, אפילו דו ביסט נישט עכט דארט. דא האסטו א מענטש וואס ער עסט אפילו צענדליגער בעלי בתים, זאגסטו ניין. פארדעם האט איינער אין די גמרא געזאגט, רב ששת, אז ניין, יענער מיינט טאקע צו שובת זיין דא. דער תלמיד חכם מיינט נישט, ער וואלט בעצם געוואלט בלייבן אין בית המדרש, נאר ער האט נישט צו עסן גייט ער דארט, אבער ס׳איז נישט דעתו על פת. די דעת על פת איז דא א יוצא מן הכלל, דעת על פת איז נאר פאר א בעל הבית. א תלמיד חכם, ניין, זיין דעת איז על התורה.
די פוינט איז אז בדיעבד, ער וואוינט נישט דא. אן אומדנא דמוכח, ער זאגט אז ס׳איז דא אן אומדנא דמוכח אז די אומדנא איז אז ס׳וואלט אים בעסער געווען צו בלייבן אינדערהיים. ער וויל נישט.
די הלכה איז נאר א הלכה אין תחומין שבת, אדער למשל ס׳זאל זיין עני שאלה וואו דער מענטש וואוינט, וואו ער זאל צינדן זיינע נרות חנוכה, זיינע אייגענע מזוזה, איך ווייס נישט וואס. א תלמיד חכם וואוינט אין בית המדרש. איך מיין אז פון דא האט רבי מאיר שפירא איינגעפירט אז תלמידי חכמים דארף מען געבן א שיינע לאנטש רום און מען זאל זיי געבן צו עסן, נישט זיי זאלן גיין קלאפן אויף טירן פון בעלי בתים, נישט זיין דער רמב״ם.
ער זאגט אזוי, ער זאגט די לשון פון רב ששת, ווער ס׳איז געווען, אמר רב ששת, אז ווען א מענטש לייגט א עירוב, איז כאילו ער זאגט אן אומדנא דמוכח, ווען ער וואלט געקענט דארט וואוינען, וואלט ער געוואוינט דארט. ער קען דארט נישט וואוינען, ער האט נישט קיין בעט. זאגט מען, אקעי, אבער די עיקר פלאץ איז וואו ער עסט. אבער דא איז פארקערט, וואוינען וויל ער אפילו עסן דארט וואו ער שלאפט, ער קען נאר נישט.
אבער ס׳איז דאך אינטערעסאנט, ס׳זעט מיר אויס ווי די בית המדרש איז נישט אין שטאט בכלל. ווייל ער זאגט אז ער קען גיין מבית המדרש אלפים אמה לכל רוח. זאגט ער, מיר רעדן דא פון א בית המדרש וואס איז מחוץ לעיר, און ער גייט צו די סעודות עירובין. ס׳קען זיין אז ס׳איז געווען א שדה, איך ווייס נישט, ס׳איז געווען א בית המדרש אפגעזונדערט, אזא קרית הישיבה, ס׳איז אויך נישט געווען אין די שטאט. אז ער זאגט אז מען קובע מקום אין בית המדרש, און ער גייט צו די סעודות עירובין. אפשר איז פארקערט, ס׳קען זיין די בית המדרש איז אין די שטאט, אבער די סעודות עירובין זענען אינדרויסן, און ער וויל וויסן אז ער קען שפאצירן ווייטער פון יענץ, פארשטייסט? אבער ניין, פארוואס זאל מען נישט זאגן, פון די מקום המדינה האט ער על פי הלכה.
זעט מיר דא אויס ווי עפעס פיר… נאכאמאל, בית המדרש איז אין די מדינה, נישט קיין סתירה. קען זיין די שאלה צו ער קען וואוינען ווייטער. די שדות וכרמים זענען נישט אין די מדינה, זיכער נישט. די שדות וכרמים זענען זיכער אינדרויסן.
די לכל רוחות מיט בית המדרש איז אביסל אינטערעסאנט. ווייל איך זאג, די הלכה איז נישט נוגע. איך זאג אז די ציור פון וואס ער רעדט, זעט עס אויס ווי ער רעדט פון א בית המדרש אין אזא דארף אינדרויסן פון א שטאט, און די שדות וכרמים ארום.
איך בין נישט זיכער, ווייל דאס איז דאך נישט די מעשה. איך ווייס שוין לגבי אנדערע הלכות וואס דאס איז, ווייל דאס איז לגבי עירוב וואס מ׳רעדט פון זיין קביעות דירה, פון וואו ער וואוינט. וועלכע אנדערע הלכה איז דא אזא שאלה? וואס זאגסטו אזוי ווי ביי חנוכה ליכט? וואס זאגסטו אזוי ווי ביי שבת ליכט? שבת ליכט האט מען די סעודה. האט מען די סעודה דארטן וואו זיי האבן געלערנט. איך מיין, ס׳איז נישט געווען קיין ענין פון שבת, ס׳איז געווען א לעכטיגע שבת. מ׳האט געלערנט אזוי. יא. אבער… עפעס…
ניין, איך זאג למשל היינט, ווען דו רעדסט פון אזא שאלה, רעדסטו פון די דארמיטארי מיט די בית המדרש. ס׳איז דאך אלץ איין געגנט, ס׳איז נישט עפעס א שאלה וואו ער וואוינט. ס׳איז אלץ בית המדרש. יא.
אויב ס׳איז דא עפעס א נפקא מינה, אויב ס׳איז טאקע ווייט. איז אן הכי נמי, מ׳זאל זאגן אז ער וואוינט אין בית המדרש, ער האט נישט וואו צו שלאפן דארט, ער דארף גיין שלאפן אין דערהיים.
אויך אין ענין עירוב חצרות האבן מיר עס געהאט א חילוק. א רבי וואס די תלמידים עסן ביי אים, איז דארטן אין בית המדרש, דארטן איז די עיקר. דא זאגט ער, כולי עלמא היינו משפחה. זאגט ער ביי עירוב, זאגט ער אז מ׳דארף אן עירוב, מ׳קען נישט קומען אין די פערד.
ער האט קיין פרק זיין.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.5
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
הפרק הוא הפרק הקצר ביותר בהלכות עירוב תחומין, והוא עוסק באופנים שבהם אפשר לעשות עירוב תחומין מבלי להניח מאכל – על ידי עצם הימצאותו שם (ברגליו) או אפילו על ידי מחשבה בלבד.
יסוד עירוב תחומין: מדאורייתא אסור ללכת יותר מי״ב מיל, מדרבנן אלפיים אמה לכל רוח ממקום ה״מגורים”. חכמים אמרו ש״מקום מגוריו” אינו רק המקום שבו נמצאת מיטתו, אלא המקום שבו החליט ערב שבת שם תהיה שביתתו. הדרך הרגילה היא באמצעות הנחת מאכל (מזון שתי סעודות). בפרק זה לומדים עוד שני אופנים: (1) הוא הולך ממש לשם ברגליו, (2) הוא חושב רק במחשבתו (מחשבה בלבד).
החילוק בין “שבת במקום פלוני” ל״עירוב”: “עירוב” פירושו תמיד כאשר האדם אינו נמצא באמת שם כשנכנסת השבת – הוא יוצר שביתה הלכתית במקום שבו הוא אינו נמצא בפועל. זהו החילוק מ״שבת במקום פלוני” פשוט (כאשר מישהו נמצא בפועל במקום ערב שבת) ל״עירוב” שבו הוא יוצר שביתה פיקטיבית.
—
לשון הרמב״ם: “מי שיצא בערב שבת חוץ למדינה ועמד במקום בתוך התחום או בסופו ואמר שביתתי במקום זה וחזר לעירו ולן שם – יש לו להלך למחר למאותו מקום אלפים אמה לכל רוח. וזהו עיקר עירובי תחומין, לערב ברגליו.”
יהודי יוצא ערב שבת מחוץ לעירו, עומד במקום בתוך (או בסוף) התחום, אומר “שביתתי במקום זה”, חוזר הביתה, ולן בביתו. למחרת (בשבת) יכול הוא ללכת לאותו מקום וממנו אלפיים אמה לכל רוח. הרמב״ם קורא לזה “עיקר עירובי תחומין – לערב ברגליו.”
1. “בתוך התחום או בסופו” – מדוע התוספת? “בסופו” אינו פירושו בסוף תחום העיר סתם, אלא בתוך תחום ממקום שממנו יכול לחזור. שכן אם הוא גר אלף אמה בתוך העיר והוא הולך לסוף התחום (אלפיים אמה מגבול העיר), לא יוכל לחזור לעירובו בשבת – לא יוכל להגיע לעירובו. התחום חייב להיות כך שיוכל ממקום שביתתו לחזור.
2. “ואמר שביתתי במקום זה” – האם צריך לומר ממש? “ואמר” אינו פירושו אמירה ממשית בפה אלא החלטה/מחשבה. בהמשך הפרק יתברר שהאמירה אינה מעכבת – העיקר הוא הכוונה/ההחלטה. “ואמר” מושווה לפירוש הרמב״ן על “ויאמר אלקים” (בראשית) – שאינו פירושו דיבור ממש אלא רצון/החלטה.
3. השוואה לנוסח עירוב עם פת: בעירוב תחומין רגיל עם מאכל אומרים “בזה העירוב יהא מותר לי להלך” – אין אומרים “שביתתי במקום פלוני”. המנגנון פועל על סמך תקנת חכמים, מבלי שצריך לנסח במפורש את מושג השביתה. אבל כאן, בעירוב ברגליו, עליו לומר (או לכוון) “שביתתי במקום זה” – משום שללא מאכל צריך החלטה ברורה וספציפית על מקום מסוים. אדם חושב מחשבות רבות; עליו להחליט על מקום אחד מסוים.
4. “מקום מסוים ומזוהה”: אין די בכך שהוא מטייל איפשהו מחוץ לעיר ערב שבת. עליו לעמוד במקום ספציפי, ניתן לזיהוי ושם להחליט. “במקום זה” – לא “בערך כאן”.
5. “וזהו עיקר עירובי תחומין” – לשון הגמרא לפי שיטת ר׳ יהודה. הרמב״ם פוסק כר׳ יהודה שעירוב ברגליו הוא העיקר, לא קולא או בדיעבד. עירוב ברגליו הוא האופן המקורי, העיקרי של עירוב תחומין. העירוב עם מאכל הוא דווקא תוספת/הקלה (כדי שלא יצטרך ללכת ממש).
6. משמעות “לערב” – אטימולוגיה: “לערב” יכול להיות מלשון “ערב” (לילה/חשיכה) – הוא “עושה חשיכה” ברגליו, כלומר קונה שביתה בשעת חשיכה באמצעות רגליו. לחלופין: “לערב” = לערבב, הוא “מערבב” את שביתתו באותו מקום.
7. [דיגרסיה: יסוד העירוב הוא “לא מציאות”:] סוד כל העירובין הוא שזה אינו מציאות – זוהי פיקציה הלכתית באמצעות כוונה. זה מתקשר גם לצורת הפתח (שאינה מחיצה אמיתית, אלא “למדנות” מחיצה). העירוב ברגליו הוא הביטוי הטהור ביותר של עיקרון זה – כוונה/החלטה בלבד יוצרת שביתה הלכתית.
—
הרמב״ם: “לא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד… אלא להקל על העשיר שלא יצא, אלא ישאלו חבירו או בן ביתו ויניחנו לו.”
תקנת הנחת מזון שתי סעודות הייתה קולא לעשיר – שלא יצטרך ללכת בעצמו, אלא יכול לבקש מחבר או מבן בית שיניח עבורו.
1. מהי משמעות “עשיר”? (א) יש לו עובדים/משרתים שיכול לשלוח; (ב) יש לו חברים טובים שיכול לבקש טובה; (ג) או סתם – כל אדם שפוגש מישהו בדרך יכול לבקש ממנו “עשה לי טובה.”
2. אי אפשר להיות מערב ברגליו עבור אדם אחר: רגלי שליח אינן עוזרות לך. כאשר שולחים שליח, עליו לקחת מאכל/פת. זהו הטעם שהרמב״ם אומר “להקל על העשיר” – העשיר אינו יכול לשלוח את עבדו שיהיה מערב ברגליו עבורו, אלא יכול לשלוח פת.
3. “מוסר שבותך לחברך”: יש אפשרות למסור את שביתתו לחבר, אבל זה רק כאשר החבר גם הולך להגיע למקום – הוא רק לא יודע היכן בדיוק המקום, והחבר יודע. זוהי “תורת כוונה” – לא שליחות על ברגליו.
4. “מערב אדם על ידי בנו ובתו”: רק תינוק יוצא בעירוב אמו. אחרים – אפילו בני בית – צריכים עירוב נפרד, אבל אפשר לעשות זאת כשליח (זכות לו). אדם ש״בטל לגמרי” אליך – אולי “יד פועל כיד בעל הבית” – אבל שליחות סתם ברגליו אינה פועלת.
5. ברכה על עירוב ברגליו (פרי מגדים): הפרי מגדים אומר שכאשר מערבים ברגליו אין מברכים. הברכה היא על ה״טריק” – חידוש חכמים להשתמש בפת. ברגליו הוא ה״עיקר” – זה היה פועל גם ללא תקנת חכמים – לכן אין ברכה על כך. המילה “עיקר” פירושה כמו “לפני עירוב” – מה שהיה גם ללא תקנת חכמים. (דעות אחרות סוברות שכן מברכים.)
6. עירוב ברגליו – דברי מצוה vs. דברי רשות: כמה דעות סוברות שכאשר מערבים ברגליו (לא באמצעות פת), מותר לעשות זאת אפילו לדברי רשות. הסברא: מכיוון שברגליו הוא “יותר אמיתי” – הוא הולך ממש לשם – זה לא רק “טריק” של חכמים, ולכן אין תנאי של דברי מצוה. אבל זה נשאר קשה, כי לכאורה הגזירה של רק דברי מצוה היא משום שחכמים לא רצו להקל יותר מאלפיים אמה.
7. מה עושה עירוב תחומין טכנית? אדם יכול בדרך כלל ללכת אלפיים אמה לכל רוח. עם עירוב תחומין השיעור לא משתנה – הוא עדיין יכול רק אלפיים אמה – אלא נקודת ההתחלה משתנה. אבל הוא מפסיד בצד השני.
—
הרמב״ם: “וכן אם נתכוון לקנות שביתתו במקום ידוע אצלו, כגון אילן או בית או גדר שמכיר מקומו… ויש בינו ובינו כשיעור זה (אלפים אמה או פחות)… והוא שהחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה. אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם… או שחזר בו מעצמו מללכת… למחר יש לו להלך עד המקום שנתכוון לו… שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם או שערב שם ברגליו בעירוב כשר.”
אם אדם כיוון לקנות שביתה במקום מוכר (עץ, בית, גדר), והמקום נמצא בתוך אלפיים אמה, והוא התחיל ללכת לשם (החזיק בדרך), אבל לא הגיע (התעייף, חבר קרא לו לחזור, או החליט בעצמו שלא ללכת) – יכול הוא למחרת ללכת עד אותו מקום פלוס אלפיים אמה לכל רוח משם.
1. “החזיק בדרך” – לא רק מחשבה: צריך להתחיל ללכת – לא סתם לשבת עם הרגל למעלה ולחשוב. “החזיק” פירושו שהראה חזקה שרוצה באמת להגיע לשם.
2. מדוע לא כתוב “אמר”? בעירוב ברגליו כתוב “אמר שביתתי במקום פלוני” – כי הוא עומד במקום אחד וצריך להצהיר היכן. כאן, בכוונה עם החזיק בדרך, חסרה המילה “אמר” – כי הוא כבר הולך לכיוון מסוים, הוא כבר רואה את העץ/המקום, אין צורך להצהיר.
3. “מקום ידוע אצלו” – חייב להיות מקום מסוים: עליו לדעת בדיוק היכן המקום – עץ ספציפי, בית, או גדר. זה נחוץ כדי שיוכלו לקבוע למחרת היכן שביתתו. בעירוב ברגליו, שבו הוא עומד ממש שם, הוא אומר “איפה שאני” – אינו צריך לדעת את שם המקום. אבל כאן, שבו לא הגיע, עליו לדעת בדיוק היכן המקום.
4. שיעור אלפיים אמה – מהיכן? המקום חייב להיות בתוך אלפיים אמה ממקום שבו הוא נמצא “כשחשיכה” (בין השמשות), לא דווקא מהיכן שהוא נמצא עכשיו. אם הוא מטייל ובבין השמשות יהיה קרוב יותר, יכול לכוון למקום רחוק יותר.
5. מהות העירוב: דעת או מעשה? כל שלושת הדרכים (הנחת פת/מזון, ברגליו, מכוון בדרך) עוסקות בדעת. כאשר הוא נמצא פיזית במקום, זו גם דעת – נוכחותו עצמה היא גם צורה של דעת. פת/מזון אינו “מצב” של דעת, אלא דרך נוספת של דעת באמצעות פת.
—
הרמב״ם: עני (אדם עני) שאין לו כסף למזון לעירוב, וגם לא לשליח או תחבורה – עבורו הקלו חכמים שיכול לקנות שביתה ברגליו או באמצעות מחשבה. לעשיר אומרים: שלח מזון. לעני אין את האפשרות, לכן הוא מקבל את הזכות ללכת ברגליו.
דין דחוק: אדם שבא בדרך (בדרך) ערב שבת, והוא חושש שיחשיך לפני שיגיע – זה “דחוק”. הדחוק יכול להיות אפילו עשיר, אלא שהוא בשעת הדחק כי הוא בדרך.
תנאי הרמב״ם: קניין שביתה באמצעות מחשבה פועל רק כאשר נשאר מספיק זמן ביום שיוכל טכנית להגיע למקום אם ירוץ בכל כחו לפני שבת. פירוש: המחשבה אינה פועלת ב״קסם” – חייב להיות מקום שהיה יכול בפועל להגיע אליו.
חידוש: זה הופך את כוח המחשבה להרבה יותר קטן ממה שהיינו חושבים. המחשבה אינה כוח מיוחד, אלא תחליף להגעה הפיזית – עליו להיות מסוגל להגיע.
הרמב״ם מביא ארבעה מקרים שבהם מחשבה אינה פועלת:
1. לא נשאר מן היום – לא נשאר מספיק זמן להגיע אפילו אם ירוץ בכל כחו.
2. יותר מאלפים אמה – בין מקומו למקום השביתה יש יותר מ-2000 אמה כשנכנסת השבת.
3. לא נתכוין למקום מסויים – לא כיוון למקום ספציפי.
4. לא עני ולא דחוק – אינו מוגבל כלכלית ואינו בשעת הדחק.
דין: בכל המקרים – לא קנה שביתה במקום ההוא, והוא מקבל רק אלפים אמה לכל רוח ממקום שבו עומד.
הראב״ד טוען: אם האדם כיוון לקנות שביתה במקום מסוים (אמר “שביתתי במקום פלוני”), אבל לא הגיע ונשאר יותר מאלפיים אמה בינו לבין אותו מקום – הראב״ד אומר: הוא כן קנה שביתה שם. פירוש שהוא עכשיו כמי שיצא חוץ לתחום, שלפי הלכות שבת יכול ללכת רק ד׳ אמות (לא 2000 אמה!).
הרמב״ם מקיל: הוא אומר שזה לא פעל, ממילא יש לו 2000 אמה ממקום שבו עומד. הראב״ד מחמיר: הוא אומר שזה כן פעל, אלא שהוא במקום הלא נכון – גרוע יותר!
מה ההבדל בין:
– הוא לא יכול להגיע כי אינו יכול לרוץ מהר מספיק (לא נשאר מן היום) – שם גם הראב״ד אומר שזה לא פועל?
– הוא לא יכול להגיע כי זה יותר מאלפיים אמה – שם הראב״ד אומר שזה כן פועל (והוא תקוע)?
בשני המקרים הוא למעשה לא יכול להגיע לשם! ההבדל המוצע: ב״לא נשאר מן היום” הוא לא יכול להגיע לפני שבת (אי אפשרות פיזית). ב״יותר מאלפיים אמה” הוא טכנית יכול להגיע לפני שבת, אלא שבשבת עצמה לא יכול ללכת לשם כי התורה אוסרת עליו (איסור תחומין).
אבל הקושיא נשארת: מה ההבדל? סוף כל סוף הוא לא יכול להגיע לשם! בין אם הוא לא יכול כי אינו יכול לרוץ, ובין אם הוא לא יכול כי זה אסור – בשני המקרים המחשבה צריכה “לפוג”!
חידוש: בעירוב עם מזון/שליח – אפשר לקנות שביתה ללא הבדל כמה רחוק הוא נמצא. אין תנאי שעליו להיות מסוגל להגיע. התנאי של “אם ירוץ בכל כחו” הוא רק למחשבה/כוונה.
לפי הראב״ד יכול להיות מצב שבו אדם קנה שביתה במקום שבו הוא אינו נמצא פיזית כשנכנסת השבת, והוא חוץ לתחום משביתתו שלו. זה מעלה שאלה מעניינת: איך יכול להיות אדם שכשנכנסת השבת, הוא גר במקום שבו אינו נמצא?
—
הרמב״ם אומר: “מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד וקנה שם שביתה… הרי זה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.”
מי שעומד ערב שבת ברשות היחיד (או בדרך לשם) וקונה שביתה שם, מקבל את כל רשות היחיד כד׳ אמותיו, פלוס אלפיים אמה לכל רוח מבחוץ.
1. כלל קניין שביתה פועל לא רק על מקום מוגבל, אלא גם על רשות היחיד שלמה — כל העיר או רשות היחיד נחשבת כד׳ אמותיו.
2. מקום שלא הוקף לדירה: אם רשות היחיד היא מקום שלא הוקף לדירה (תל, נקיק וכו׳), הדין: אם זה בית סאתים או פחות — מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. אבל אם זה יתירה על בית סאתים — מקבל רק ד׳ אמות ממנו (כשובת בבקעה), כי קרפף גדול מבית סאתים שלא הוקף לדירה מקבל דין כרמלית לגבי עירובי תחומין. הוא מקבל אלפיים אמה מד׳ אמותיו, לא מחוץ לבית סאתים.
3. כלל: כל שלושת סוגי העירובין (עירוב ממש, מערב ברגליו, מתכוון בדרך) יש להם אותם כללים של שביתה, תחום וכו׳.
—
הרמב״ם אומר: “אבל הקונה שביתתו בריחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו, לא קנה שביתה שם.” דוגמאות: “שביתתי בשדה פלונית או בבקעה פלונית” או “בריחוק אלף אמה או אלפים אמה ממקומי” — “לא קנה שביתה בריחוק, ואינו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה.”
מי שאומר רק מקום כללי או מרחק ללא מקום מסוים, לא קנה שביתה שם, ומקבל רק אלפיים אמה ממקום שבו עומד כשנכנסת השבת.
1. מדוע לא עוזר “ריחוק אלפיים אמה”? אלפיים אמה היא מידה מדויקת — אפשר לחשב בדיוק היכן זה! התירוץ: “מסוים” פירושו לא שאפשר לחשב אותו, אלא שיש מקום שאפשר לראות, סימן, מקום מוכר. אדם צריך לדעת לאן הוא הולך — לא סתם חישוב מתמטי, אלא מקום שניכר. אפילו אם הוא אומר “בדיוק” את הסנטימטר, זה לא עוזר — חייב להיות מקום מסוים שאפשר לזהות.
2. ניתוח מילה של “מסוים”: “מסוים” יכול לבוא מ״סימן” (סימן, מלשון נסמן) או מ״סיום” (גמ
ור/מוגבל). שם הפועל “מסוים” פירושו מקום מסוים, מיוחד – משהו שמסומן וניתן להכרה.
—
הרמב״ם אומר: “אמר שביתתי תחת אילן פלוני או תחת סלע פלוני” — אם תחת העץ/סלע יש שמונה אמות או יותר, “לא קנה שביתה”, משום ש“שמא קנה שביתתו בד׳ אמות אלו, שמא בד׳ אמות אלו” — איננו יודעים אילו ד׳ אמות כיוון. עצה: שיאמר “לשבות בעיקרו” (ליד הגזע), או “בארבע אמות שבצפונו או בדרומו”. אם זה פחות משמונה אמות — קנה, כי זה כבר מקום מסוים.
1. קושיא על שיעור שמונה אמות: אם יש שמונה אמות, שיעמוד באמצע — אז הוא יושב על שתי אמות מכל צד, ולכל הפחות שתיים מד׳ אמותיו נמצאות בכל ד׳ אמות אפשריות! התירוץ: לפי הרמב״ם הבעיה אינה ספק אילו ד׳ אמות — אלא שזה בכלל אינו מקום מסוים. ה״שמא בד׳ אמות אלו, שמא בד׳ אמות אלו” אינו חשש ספק ממשי, אלא ביאור מדוע זה לא מספיק מסוים — הוא לא קנה שביתה בשום ד׳ אמות ספציפיות.
2. הראב״ד חולק על כל היסוד: הראב״ד מבין שהוא כן קונה שביתה בשדה/אילן, אלא שמכיוון שאין יודעים באיזה חלק, צריך להחמיר — אינו רשאי ללכת אלפיים אמה משום מקום בשדה (כלומר עליו לחשב אלפיים אמה מהפינה הרחוקה ביותר). הרמב״ם לעומת זאת סובר שזה בכלל אינו קניין שביתה — הוא חוזר למקום עמידתו.
3. יסוד מחלוקת רמב״ם וראב״ד: הראב״ד גם ידע שכתוב “מקום מסוים”, אבל הוא מבין שפירוש הדבר שעליו לדעת בוודאות היכן הוא כדי לחשב אלפיים אמה. הרמב״ם לעומת זאת סובר ש״מקום מסוים” הוא עניין בעצם — מקום השביתה חייב להיות מסוים, ובלי זה אין שביתה כלל. אצל הראב״ד זה ספק מעשי; אצל הרמב״ם זה חסרון בחלות של קניית שביתה.
4. קושיא על המשנה ברורה: מדוע ה״רמב״ם מורה” מביא בשם המשנה ברורה שצריך להחמיר? הרי זו מחלוקת ראשונים (רמב״ם נגד ראב״ד) בדין דרבנן, והכלל הוא “ספק דרבנן לקולא” ו״הלכה כדברי המיקל בעירוב”! צריך לפסוק כהראב״ד לקולא.
5. האם “מקיל בעירוב” הוא יותר מסתם ספק דרבנן: הכלל “הלכה כדברי המיקל בעירוב” — האם זו קולא נוספת במיוחד בעירוב, או רק השתקפות של כך שעירוב הוא דרבנן? סברא אחת: אולי צריך את הכלל כי אפשר לחשוב שעירוב הוא דאורייתא (תחומין דאורייתא), לכן אומרים במפורש שמקילים. אבל זה נשאר לא ברור.
—
הרמב״ם אומר: “שנים שהיו מהלכין בדרך, ושניהם רוצים לקנות שביתה במקום מסוים, ואחד מהם מכיר אילן או גדר במקום שקבעו לשביתה, והשני אינו מכיר – זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, שיאמר אני קונה שביתה במקום שחברי קונה, והמכיר צריך שיכוין לשבות הוא וחבירו במקום שהוא מכיר.”
כאשר שני אנשים הולכים בדרך ושניהם רוצים לקנות שביתה במקום מסוים, אבל רק אחד מכיר את המקום (הוא מכיר עץ או גדר), יכול השני למסור שביתתו לראשון – הוא אומר “אני קונה שביתה היכן שחברי קונה.” המכיר צריך לכוון עבור שניהם.
זה מושווה למי שאינו יכול להתפלל בעצמו ושומע את חזרת הש״ץ – הוא “מוסר תפילתו” לשליח ציבור. כך גם כאן, הוא בטל לקביעת החבר.
—
הרמב״ם: “אנשי חצר ששלחו עירובן עם אחד מהם” – והשליח לא הגיע, “ויחזור העירוב ולא יצא.”
אנשי חצר אספו אוכל לעירוב ושלחו עם אחד, אבל הוא לא הגיע למקום.
1. שאלה: האם השליח עצמו יכול לקנות שביתה באמצעות מחזיק בדרך? השליח שהלך עם שקית העירוב, עבורו היה צריך “מחזיק בדרך” לעזור – הרי הוא היה בדרך, היה לו דעת לשבות שם. ממילא צריך לראות כאילו הוא היה שם בבין השמשות עם כל העירובין.
2. תשובה: עירוב ברגליו אינו פועל עבור אחר. מחזיק בדרך של השליח עוזר רק לו עצמו, לא לאנשי החצר. עירוב במזון (שהוא נושא בשקית) פועל אחרת מעירוב ברגליו. השליח עצמו בכלל לא צריך פת – הרי הוא מערב ברגליו, הוא עצמו שם.
3. החילוק העיקרי: מי שנמצא בעצמו במקום בכלל לא צריך פת, כי הוא מערב ברגליו, וזה פועל אפילו אצל עשיר (לא רק אצל עני). כל הספקות מתחילים כי צריך כן להיות אוכל שם – כי הוא אינו שם, או כי הוא עושה עבור אחר.
4. ראיה ממרדכי: מוזכר דבר דומה במרדכי, שבו העירוב לא הונח, אבל השליח עצמו כן קנה שביתה כי היה בדרך עם כוונה לשבות שם. אבל עבור האחרים זה לא פועל.
—
הרמב״ם: “וזה שאמרנו שצריך לקנות שביתתו בריחוק מקום שהחזיק בדרך – לא שיצא וילך בשדה, אלא אפילו ירד מן העליה לעלות על הסוסים” – אפילו רק התחיל לצאת מהבית, זה כבר נקרא “מהלך בדרך.” “וכן כל הקונה שביתה ברגל מקום, אינו צריך לומר שובת אני במקום פלוני, אלא כיון שגמר בלבו” – הוא כבר גמר בליבו, “הרי זה מהלך בדרך.” “ואין צריך לומר מי שיוצא ברגליו ועומד במקום שקונה בו שביתה” – מי שנמצא באמת שם, פשיטא.
“החזיק בדרך” אינו פירושו שעליו להיות כבר מחוץ לעיר בשדה. אפילו רק התחיל לרדת מהקומה שלו כדי לצאת, זה כבר “מהלך בדרך.” ומי שקונה שביתה ברגליו אינו צריך לומר במפורש “שובת אני במקום פלוני” – גמר בלבו מספיק.
1. הרמב״ם אומר בבירור שהגמרא לאו דווקא – אין צורך לצאת ממש לשדה; ירידה מהעלייה כבר מספיקה.
2. שאלה: האם “החזיק בדרך” חייב להיות דווקא חזרה לחבירו? האדם לא צריך לומר לחבר “אני יוצא עכשיו לקנות שביתה” – הוא יכול גם להחליט זאת בעצמו. זה יכול להיות גם חזרה מעצמו (הוא מחליט בעצמו).
3. שאלה לגבי חרטה: יש חזרה מעצמו – הוא יכול להחליט מאוחר יותר “אני לא רוצה.” אבל עד שהוא חוזר, ההחזיק בדרך בתוקף.
4. שאלה מעשית: כאשר אדם יורד מהקומה שלו ואחר כך מחליט “אני לא רוצה ללכת” (למשל כי חם מדי) – איך יודעים שהוא באמת רצה? אדם יודע שהוא לא משקר, אפשר לומר שהוא באמת רצה, אלא שהתייאש ברגעים האחרונים.
—
הרמב״ם: “התלמידים שהיו אוכלים בלילי שבתות בסעודות אצל בעלי בתים, ובאים ולנים בבית המדרש — מהלכם הפסקת מקום לכל רוחות מבית המדרש, לא ממקום אכילה. שאילו מצאו סעודתם בבית המדרש, לא היו יוצאים לסעודה.”
תלמידי חכמים שאכלו סעודות שבת אצל בעלי בתים (על “ימים”), אבל ישנו בבית המדרש — קביעות מקומם לתחומין היא מבית המדרש, לא מהמקום שבו הם אוכלים.
1. התיאור של ההלכה: בעלי הבתים לא גרו בעיר — הם היו אצל החקלאים בחוץ, שם היה יותר שפע של אוכל. בעלי הבתים מתוארים כ״עובר ושב” — רש״י מתכוון לבעלי חסד יהודים שנתנו אוכל לאנשים שעוברים.
2. החידוש בהלכה — סתירה לכלל העירוב: לכאורה יש כאן סתירה: כל דין העירוב הוא ש״היכן שאתה אוכל, שם אתה נמצא” — אפילו כשאינך באמת שם. אבל כאן, אצל תלמיד חכם שאוכל אצל עשרות בעלי בתים, אומרים להיפך — מקומו אינו היכן שהוא אוכל, אלא היכן שהוא ישן/לומד.
3. תירוץ רב ששת — אומדנא דמוכח: רב ששת (גמרא עירובין) לומד שכאן יש אומדנא דמוכח: תלמיד החכם היה בעצם רוצה להישאר בבית המדרש — הוא יוצא רק כי אין לו מה לאכול שם. דעתו אינה “על פת” (על האוכל) — דעת על פת היא רק כלל לבעל בית. תלמיד חכם — דעתו “על התורה.” כאשר הוא מניח עירוב, זה כאילו הוא אומר: אם הייתי יכול לגור שם, הייתי גר שם. הוא רק לא יכול — אין לו מיטה, אין לו אוכל.
4. נפקא מינות להלכות אחרות: הכלל שתלמיד חכם “גר” בבית המדרש יכול להיות לו נפקא מינות ל: נרות חנוכה (היכן מדליק), מזוזה, נרות שבת. בנרות שבת הרי הכלל הוא שמדליקים היכן שאוכלים את הסעודה — אבל כאן היינו אומרים שהמקום העיקרי של תלמיד החכם הוא בית המדרש.
5. התיאור — בית המדרש מחוץ לעיר: הלשון “לכל רוחות מבית המדרש” (אלפיים אמה לכל רוח) נראה כאילו בית המדרש נמצא מחוץ לעיר — אולי כזה “קריית הישיבה” נפרדת, עם שדות וכרמים מסביב. אבל מוצע גם שבית המדרש בעיר, אלא שהסעודות (אצל החקלאים) הן בחוץ, והשאלה היא האם הוא יכול לטייל רחוק יותר מאותו מקום.
6. [דיגרסיה: תקנת רבי מאיר שפירא]: מהרמב״ם הזה — שתלמידי חכמים לא יצטרכו ללכת ולדפוק על דלתות בעלי בתים — רבי מאיר שפירא (מייסד ישיבת חכמי לובלין) הנהיג שיתנו לתלמידי חכמים חדר אוכל יפה ויתנו להם לאכול בישיבה עצמה.
7. עירוב חצרות — רב עם תלמידים: גם בעניין עירוב חצרות יש חילוק: רב שהתלמידים אוכלים אצלו — שם בבית המדרש הוא העיקר, ו״כולי עלמא היינו משפחה” — כולם נחשבים כמשפחה אחת, ואין צורך בעירוב.
דובר 1:
טוב. אנחנו לומדים הלכות עירובין פרק ז׳. עירוב כזה עושים בעיקר עם פת, לעניים ולעשירים. אנחנו מודים לאלו שנותנים את הפת לעניים וצדקה לאורחים, והעשירים שתומכים בשיעור. כל אחד יזכה להיות עשיר שצריך לעשות פת עירוב שאנחנו הולכים ללמוד עכשיו.
כן? אנחנו הולכים ללמוד עכשיו את הפרק השלישי בנושא. השני, נכון? השלישי של עירוב, נכון? פרק ה׳. הפרק השביעי של הלכות עירוב, והפרק השני של תחומין, של תחום שבת. עירוב תחומין השני. יש שלושה פרקים על עירוב תחומין. אה, כן? אוקיי, טוב.
אז זה הפרק הקטן ביותר של הלכות עירוב תחומין, והוא מדבר על סוג של עירוב שעושים בלי עירוב. עירוב רגיל שלמדנו הוא שמניחים פת או שולחים מישהו להניח – לא פת, סליחה, למה אני אומר פת? משהו מאכל, משהו מאכלים, מזון שתי סעודות, במקום, שזה אז קונה שביתה שם. אנחנו הולכים ללמוד שיש דרכים שונות שאפשר לעשות עירוב בלי לשלוח שם לחם או להניח שם לחם, אלא על ידי פשוט להיות שם, או ללכת לשם, או אפילו לא ללכת לשם אלא בכוונה ללכת לשם.
נאמר אולי במילים שלי, שלמדנו עירוב חצרות, אחר כך למדנו עירוב תבשילין, וסליחה, עירוב תחומין. ואמרנו שהקשר ביניהם הוא הענין שנקרא “דאתי עלה פת”.
נאמר כך: ההלכה של עירוב תחומין היא שאדם לא רשאי לצאת יותר ממקום מוגבל מהמקום שהוא גר, מדאורייתא י״ב מיל, ומדרבנן אלפיים אמה לכל רוח מהמקום שהוא גר. אבל החכמים אמרו, מה זה אומר “המקום שהוא גר”? המקום שהוא גר הוא לא רק איפה שהמיטה שלו, המקום שהוא גר הוא המקום שערב שבת חשב שהוא גר שם.
איך עושים שהוא יגור במקום אחר? אז הם דיברו קודם על הענין של הנחת הפת, שם שאדם מניח את הלחם שלו, שם זה כאילו הוא חושב שהבית שלו, ממילא הוא יוכל משם ללכת אלפיים אמה. במקום שבדרך כלל הוא יכול רק ללכת אלפיים אמה לכל רוח, הוא יוכל ללכת מאותו מקום, לא רק מהדירה שלו שהוא גר בעיר, אלא מאותו מקום הוא יוכל ללכת מהדירה שלו לשם, ומשם עוד אלפיים אמה. זו הייתה הדרך הראשונה איך עושים שבמקום אחר יגור באופן פורמלי הלכתי, על ידי להיות שם בין השמשות, על ידי הפת שלו.
בפרק הזה נראה שיש עוד שתי דרכים להיות, להיות בעל הדירה, לא בדירה המשפטית, בדירה הרשמית המקובלת, אלא להיות במקום שממנו רוצים ללכת אלפיים אמה לכל רוח. מה הן שתי הדרכים?
אחת היא שפשוט נמצאים שם, הולכים לשם ערב שבת בין השמשות למקום מסוים, ונמצאים שם שובת. זה ממש, בזה הוא מראה שהוא רוצה להיות שם, שבין השמשות הוא שם, מלבד הבית שלו שהמשפחה שלו, שהדברים שלו, הוא גר שם עכשיו, הוא שם ברגליו זה נקרא.
דובר 2:
כן, אבל אני חושב שלא הולכים לשם ערב שבת בין השמשות, בכל זמן שהולכים לשם ערב שבת ואומרים שקובעים שגרים שם.
דובר 1:
הוא לא אומר ממש, הוא צריך להיות שם, אם הוא צריך להיות שם, בכלל לא מתחילה השאלה, זה נקרא שבת במקום פלוני.
דובר 2:
כן, אבל החידוש הוא שהבית שלו עדיין… הבית שלו בכלל לא, בכל מקרה עדיין חידוש שהוא יכול ללכת מהבית שלו לשם, ומשם אלפיים אמה.
דובר 1:
אני לא מבין למה אתה ממשיך לומר את זה. אף פעם אין שהבית שלו נשאר בכלל. השביתה שלו נשארת שם שהונח העירוב שלו.
דובר 2:
על כל פנים, אנחנו רואים, יכול להיות שהוא צריך להיות שם, כמו שאתה אומר, הוא צריך להיות שם בין השמשות, יכול להיות שהוא היה בדרך לשם, אבל זה נקרא מערב ברגליו.
דובר 1:
ויש לנו כאן עוד דרך של מערב, אם אדם חושב, הוא חושב שבמקום הספציפי הזה אני רוצה לקנות שביתה, הוא חושב על זה ערב שבת, זה יכול גם להיות דרך של עירוב תחומין. הם יכולים משם ללכת אלפיים אמה לכל רוח.
דובר 2:
כן, מה אתה אומר שם?
דובר 1:
לא, לא. לא, אני אומר, יש מישהו שגר ממש במקום, או מי ששבת למדנו בעצם בהלכות שבת ההוא, כשזה לא הלכות עירובין. למדנו דרכים שונות איך שובתים. אדם רגיל שובת בבית שלו, בעיר. אם הוא מחוץ לעיר, למדנו בהלכות שבת שאם הוא במקום כלשהו, יש לו אלפיים אמה משם, איפה שהוא עצר ערב שבת, או אם הוא רשאי לזכות שם, הוא יכול לרשום זכות במקום עד אלפיים אמה וכדומה. זה לא עירוב ברגליו, זה פשוט שבת במקום פלוני.
עירוב פירושו תמיד כשהוא לא באמת שם בשעה ששבת נכנסת, או שהוא לא באמת שובת שם. אלא בעצמו יש דרך שהוא יכול פשוט ללכת לשם, אז הוא מחליט, זה תמיד בא עם איזו החלטה.
אז עירוב, אתה אומר שעירוב במקור הוא עם פת, אבל יכול להיות ש… וכל העירובין האלה יש לפחות ענין שהדעת שלו, ההחלטה שלו, כאילו שהוא שובת, היא לא אותו מקום שהוא בפועל ממש. בפועל ממש הוא… וזה חייב להיות בתוך אלפיים אמה, כי אם הוא שובת שם, הוא לא רשאי ללכת יותר מאלפיים אמה משם. אבל הוא לא בפועל שובת במקום שאלפיים האמה שלו ממורכזות, כן, כאילו שמחשבים משם.
וזה אפשר לעשות או כשנמצאים שם ערב שבת, או הדרך הרגילה שלמדנו קודם היא כשמניחים שם איזה מאכל, או יש דרך שאפילו הוא לא שם, אלא יש לו בדעתו, כי העיקר הוא הכוונה. אז נראה, זו כבר קולא יותר גדולה, יש הרבה גבולות לאותה קולא גדולה יותר. נכון?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אנחנו הולכים ללמוד את זה, אה, סעיף א׳, כן?
דובר 1:
הלכה א׳. כן. לקרוא? אני יכול לקרוא איך שאתה רוצה.
מי שיצא בערב שבת חוץ למדינה, יהודי יצא ערב שבת חוץ למדינה, הוא יצא מחוץ לעיר שלו, כן, ועמד במקום בתוך התחום, הוא עמד באיזה מקום בתוך התחום, זה חייב להיות בתוך התחום, או בסופו, מה אתה מבין למה הוא אומר את זה?
דובר 2:
פשוט, כל עוד זה עדיין בתוך אלפיים אמה מהתחום של העיר שלו, נכון? אי אפשר עדיין… הוא בעצם מהתחום של המקום שהוא נמצא.
דובר 1:
זו האמת, כך זכרתי שלמדתי בעירובין, שאפילו אם הוא גר אלף אמה בתוך העיר והוא הולך בסוף התחום, זה לא יעזור, כי הוא לא יכול היה לחזור, נכון? הוא לא יכול היה להגיע לעירוב שלו. אז ממילא, מה זה בסוף התחום אומר? הוא מתכוון לומר בתוך התחום מהמקום שהוא חוזר אליו.
ואומר… לא, הוא אומר “שביתתי במקום זה”. מיד נראה שלא דווקא צריך לומר את זה, העיקר הוא הכוונה. אבל אני חושב ש… כך אני זוכר שכתוב יותר חזק.
דובר 2:
כן, הוא לא אמר… אחרי הברכה הוא אמר “בזה העירוב”, כמו ממש אמירה.
דובר 1:
ראיתי אתמול שם, הוא מביא למטה מהשולחן ערוך, לא כתוב בשום מקום ברור שאם לא אומרים… למשל בעירוב, בעירוב אומרים אפילו לא “שביתתי”. אומרים רק “בזה העירוב יהא מותר”, נכון? לא אומרים איך זה עובד. זה טכנית, שואל הרב, איך זה עובד על דעת שביתתי במקום פלוני? לא צריך לומר את זה, נכון? כשעושים עירוב אומרים סתם “בזה העירוב יהא מותר”, ועל דעת חכמינו וצדיקים שאמרו שזו שביתה במקום פלוני.
אבל כאן הוא צריך לומר “שביתתי במקום פלוני”. אבל אני חושב, נראה ברור יותר מאוחר לכאורה שזה לא מעכב את האמירה, העיקר הוא הכוונה. יכול להיות שכשאומרים את האמירה, מתכוונים לומר שבזה ברור שהוא התכוון לזה. אבל אני יודע כבר, אותו דבר בעירוב, אני לא יודע למה צריך לומר שזה מעכב לומר. אני מתכוון לומר, צריך לדעת שזה עירוב. זה לא… אם יודעים כבר שזה עירוב…
דובר 2:
כן, הוא מביא כאן, אם אמר “הרי זה עירוב”, הוא לא אמר “בזה העירוב” את כל הנוסח, הוא אומר “הרי זה עירוב”, זה גם טוב.
דובר 1:
ואני לא מבין למה זה צריך בכלל להיות. צריך לעשות ברכה, את זה אני מבין, הרמב״ם אומר לא הראב״ד, שזו מצווה. אבל למה צריך לומר?
יכול להיות שהאמירה כאן תאמר שהוא צריך להיות מאוד ספציפי. לחשוב מחשבות יש לאדם, הוא הולך והוא חושב כאן, הוא חושב שם, הוא צריך להחליט על מקום מסוים. זו הדרך איך הוא אומר את זה, “ואומר”. בסדר.
וזה צריך להיות מקום מסוים ומזוהה, זה חייב להיות בטוח. לא מספיק שהוא מטייל איפשהו לפני שבת והוא היה רחוק מהעיר. לא, לא, לא.
דובר 2:
הוא אומר “ואמר שביתתי במקום זה”, אי אפשר לכוון שזה סימן שהוא צריך לחזור. הרמב״ם מתכוון להוציא שהוא צריך ללכת למקום מסוים ושם להחליט. “ואמר” יכול לומר שהוא מחליט.
דובר 1:
אה, כן, אה, אמת. “אמר” אני חושב כמו “ויאמר אלקים”, שהקב״ה מדבר עם מלאך, פירושו שהוא מחליט. כך אומר הרמב״ן.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אתה צריך לומר כך, ש״אמר” יש לו משמעות של מחשבה או רצון. כך כתוב ברמב״ן על פרשת בראשית, “ויאמר אלקים” פירושו הוא רצה.
וכן, מה שאתה אומר נכון, שזה צריך להיות במקום מסוים. אי אפשר לומר בערך, אבל זה בין דינים לכוונה. “אמר” פירושו הוא אומר, אני אומר “במקום זה”. זה… “ואמר”, אמת, הוא מדבר על החלטה. אוקיי.
בקיצור, הוא עשה כך, “וחזר לעירו ולן שם”, הוא חזר הביתה. אז “יש לו להלך למחר למאותו מקום אלפים אמה לכל רוח”. בקיצור יש לו את השביתה שלו שם, הוא יכול ללכת אלפיים אמה מהמקום שבו אמר “שביתתי במקום זה”, איפה שזה, ומשם זה שלו.
אומר הרמב״ם, “וזהו עיקר עירובי תחומין”. זו לשון מהגמרא, לפי שיטת רבי יהודה. הרמב״ם פוסק כך, שזה עיקר עירובי תחומין, “לערב ברגליו”. כלומר, כאילו, לא תאמר שזו קולא, כי יש שיטה, שיטה אחרת בגמרא שסוברת להיפך, באמת. כמו שאנחנו סוברים גם באמת לגבי כשלא הולכים לשם. אבל לגבי כשהולכים ממש לשם ברגליים שלו, והוא אומר “הרי שביתתי במקום פלוני”, זו לא איזו קולא שאפשר לעשות את זה בלי לחם, בלי… למה אני ממשיך לומר לחם? בלי מאכל. לא, זה עיקר עירובי תחומין.
זה נקרא “לערב ברגליו”, הוא מערב, כלומר הוא אומר ש… יש מי שרוצים לומר “לערב” הוא מלשון… הוא אומר מלשון כוונה, הוא מערבב, כאילו הוא עושה את השביתה שלו במקום הזה. “לערב” הוא כמו “מחשיך” אולי, לעשות לילה ברגליו.
דובר 2:
לעשות לילה?
דובר 1:
“שביתת מקום קונה שביתתו בשעת חשיכה”. נעשה על מקום זה.
אני חושב שהסוד של עירוב הוא שזה לא מציאות, זה העיקר. זה על ידי היפך, על ידי כוונה, אולי בגלל זה קוראים לעירוב צורת הפתח שעושים. לפי הפשט שלי אפשר גם להבין את זה, זו לא מחיצה אמיתית. למדנות זו מחיצה. בכל מקרה, זה העיקר.
דובר 2:
ולמה לא אומרים “לערוב בהלכות מוזה שטייסטו”?
דובר 1:
זה כי כאשר, מה שאומרים ש
דובר 1:
אבל לגבי כשהולכים ממש לשם ברגליים שלו והוא אומר “רשותי במקום פלוני”, זו לא אפילו קולא שאפשר לעשות את זה בלי לחם, בלי… למה אני אומר לחם? בלי מאכל? לא, זה עיקר עירוב תחומין, זה נקרא “לערב ברגליו”. הוא מערב, מה זה אומר? הוא אומר ש… “לערב” בא מלשון… הוא אומר מלשון כוונה, שהוא מערבב, הוא עושה את השביתה שלו במקום הזה. “לערב” הוא כמו מחשיך, לעשות לילה ברגליו. לעשות לילה? “שיהא מקום קונה שביתה בשעת חשיכה”. הוא נעשה על מקום זה.
אני חושב שהסוד של עירוב הוא שזה לא מציאות, זה העיקר. על דעת פת, על דעת כוונה. אולי בגלל זה קוראים לעירוב צורת הפתח שעושים. לפי הפשט שלי אפשר גם להבין את זה, זו גם לא מחיצה אמיתית, זה למדנות שזו מחיצה.
בכל מקרה, זה העיקר. “לא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד”, מה שאומרים שצריך להניח מזון שתי סעודות במקום ששובת, צריך “שלא יצא ולא ימות שם”, כלומר לא חייבים ללכת, אפשר רק להניח שם מזון, אז הם אמרו רק “להקל על העשיר שלא יצא”. “אלא ישאלו חבירו או בן ביתו ויניחנו לו”.
כלומר, אם הולכים בעצמם, אפשר לומר “שביתתי במקום פלוני”, אז בכלל לא צריך להניח לחם. מה בכלל הקולא של להניח לחם, הטרחה של להניח מזון שתי סעודות? את זה החכמים אמרו למי שהוא עשיר.
דובר 2:
מה זה עשיר? הוא יכול להרשות לעצמו לבקש ממישהו אחר, יש לו מישהו שעובד בשבילו, דבר כזה. זה למה קוראים לו עשיר, נכון? אפשר פשוט לבקש טובה מיהודי, אבל ללכת בעצמו… אין את המילה עשיר.
דובר 1:
או שהוא עשיר בחברים טובים, שהוא יכול לבקש טובה.
דובר 2:
כן, הוא לא חושב על עשיר. לא, גם בדיוק אותו אחד עובר שם, אומרים לו “הנח ועשה לי טובה”.
דובר 1:
אני חושב שאתה מתכוון לומר יותר, שאדם לא יחשוב שבדיוק כמו שהוא יכול לערב ברגליו, העבד שלו יכול לערב בשבילו ברגליו. זה לא דבר כזה. אתה לא הולך בעצמך, צריך להיות הפת שלך שהולכת לשם.
דובר 2:
מצוין. נכון, אז זה בטוח. אי אפשר לערב ברגליו בשביל אדם אחר.
יש כן דבר כזה, נראה יותר מאוחר, ש״מוסר שבותך לחברך” יש בחינה כזו, אבל אז זו רק הכוונה, הוא גם הולך ללכת לשם, הוא לא יודע עם תורת כוונה. כי הוא גם הולך להגיע לשם, הוא רק לא יודע איפה המקום. אבל חבר כזה, הוא יסכים לדבר כזה.
דובר 1:
כן, כי הוא לא יודע איפה המקום.
דובר 2:
אבל להסתמך על האחר אין בזה שום היגיון.
למעשה, צריך לחשוב, למשל למדנו קודם, “מערב אדם על ידי בנו ובתו”, כן, אנשים שתלויים בו, כתוב כן שהם לא צריכים לעשות עירוב נוסף.
דובר 1:
אה, אמת, אולי לא. לא, זה צריך כן. רק תינוק יוצא בעירוב אמו. האנשים האחרים זה כן, רק כמו שליח, זו זכות לו.
דובר 2:
אז אני לא יודע. לא, רק ניסיתי לחשוב אם יהיה מישהו שממש בטל אליך, אולי אז אפשר כן לערב ברגליו וזה יהיה טוב לאדם שני. אבל לא שליח, שאם יהיה “ימין יד פועל כיד בעל הבית” סוג של דבר. אבל סתם שליחות, סתם הרגליים של האחר לא עוזרות לך, כשאתה עושה לאחר צריך מאכל. נכון.
דובר 2:
זה מאוד מעניין, אבל למשל, הם מביאים כאן מלמטה שיש אנשים שחושבים שאולי על עירוב ברגליו מותר לעשות אפילו על דברי רשות. זה למדנו שצריך להיות מצוה, זה כשאתה משתמש בקולא שאתה לא הולך ממש לשם, אתה רק שולח לחם, מאכל, אז צריך לעשות דווקא במקום מצוה. אם אתה הולך ממש לשם, אולי זה יותר, כמו שהרמב״ם אומר, זה עיקר, זה כבר יותר אמיתי. זה לא לגמרי אמיתי, כי הוא לא באמת שם בשבת. אבל…
קשה לי לומר, כי לכאורה הדיבור שצריך ללכת רק לדברי מצוה, כי החכמים לא היקלו בקולא של יותר מאלפיים אמה לא לעשות. הקולא של… אפשר לעשות דרך מאכל.
אני כבר יודע למה המשנה ברורה מביא כך הערות מאחרים. הוא כבר סבר שזה רק בשבילו כי הפרט של מאכל… אתה אומר כל הזמן שאפשר ללכת יותר מאלפיים אמה, זה רק טכנית, תמיד אפשר, רק האלפיים אמה משתנה. בדרך כלל הוא יכול ללכת רק אלפיים אמה לכל רוח. עכשיו הוא יוכל ללכת מביתו למקום שבו הוא קנה שביתה, אלפיים אמה. אני שם אלפיים אמה.
דובר 1:
כן, כי הוא לא יכול ללכת לכיוון האחר.
דובר 2:
אין לו שני בתים כביכול, שני מקומות. יש לו רק בית אחד, כי הוא לא יכול ללכת לכיוון האחר. זו הסיבה שאומרים שיש נפקא מינה. אבל בדרך כלל אי אפשר ללכת ארבעת אלפים בכיוון אחד. אפשר ללכת רק שניים. תמיד, אם אתה מטייל… נניח אני גר כאן, ואני מטייל החוצה אלפיים אמה, אני יכול לטייל משם חזרה all the way עד אלפיים אמה. עכשיו אני יכול ללכת בכיוון אחד ארבעת אלפים אמה.
דובר 1:
כן, אני מבין, כי אתה אומר שהקולא היא שהוא לא גר באמת שם.
דובר 2:
אבל נראה, למה אומרים שעירוב ברגל זה לא בדיוק אותו דבר כמו שובת במקום פלוני. שובת במקום פלוני זה לא עירוב בכלל, זה שובת. עירוב זה אומר אני לא גר שם, אבל למעשה אני אומר שאני גר שם כי אמרתי “יהא שביתתי במקום פלוני”.
אבל נראה, כי אומרים “עיקר עירוב” – כך אני מבין במה שאתה מביא – שמה שאומרים “עיקר עירוב” זה אומר שזה עירוב. זה לא סתם שאתה אומר שאתה גר שם. זו לא קולא. זה לכתחילה הדבר. זה לא חידוש. זו קולא בזה שכמו שאתה אומר קודם, איך גר אדם? אם הוא גר שם, הוא גר שם. מה זה אומר איפה ה-tax return שלו מגיע? זה אומר איפה הוא גר.
יכול להיות הדבר המעניין, יכול להיות ש״עיקר עירוב” שאתה רוצה לומר… אני חושב, הוא מביא את הפרי מגדים שאומר שכשמערבים ברגל לא עושים ברכה. זה מעניין. הוא אומר שזה עיקר עירוב תחומין. אבל יכול להיות שהברכה היא על הטריק, על החידוש של החכמים להשתמש בפת. כך זה נראה. זה כך, “עיקר” לא אומר עיקר עירוב, זה עיקר כמו “לפני עירוב”. זה היה עובד במילים אחרות אם החכמים לא היו מתקנים עירוב תחומין בכלל. זה היו אומרים.
דובר 1:
אוקיי, אני שומע.
דובר 2:
הפריצת הדרך הגדולה של החכמים לא הייתה כשהם אמרו, הייתי אומר את זה כך, שבאיסור שלהם של רק ללכת אלפיים אמה, זה שאדם יכול לקבל עוד אם הוא היה שובת ברגל במקום כלשהו, הוא יכול ללכת לכיוון האחר, זה פרט קטן יותר. לא זה היה החידוש של החכמים שעליו יש ברכה. הברכה היא על הדברים שאפשר לשלוח למישהו חבילה, זה חידוש הרבה יותר גדול. האדם יושב בנוחות, זה חידוש גדול יותר.
דובר 1:
פשוט שעושים רק ברכה על החכמה של החכמים שהכניסו, אני לא יודע. זה אחרת לגמרי. נאמר לו למה הוא מביא לו פירות וגדיים, זה לא… יכול להיות הוא עושה כן ברכה.
דובר 2:
אוקיי.
דובר 2:
וכן, וכן, כן. אז זה עירוב ברגליו, זה בטוח אפשר לעשות. עכשיו הוא בא לגלות עוד דבר שהוא עוד קולא גדולה יותר, שזה ראינו שלא תמיד אפשר לעשות. וכן, כן?
“וכן אם נתכוון לקנות שביתתו במקום ידוע אצלו.” כאן הולכים לדבר, הוא עושה עירוב עם כוונתו. שאם היה בדעתו שהוא הולך לקבוע שביתה במקום ידוע אצלו, במקום מסוים. “כגון אילן, או בית, או גדר, שמכיר מקומו”, הוא יודע את המקום, והוא התכוון שם הוא רוצה באמת להיות, שם הוא רוצה שהשבת תהיה שביתתו.
“ויש בינו ובינו כשיעור זה”, המקום שהוא התכוון עליו, צריך להיות, כמו בשני המקרים הקודמים גם כן, צריך להיות בתוך האלפיים אמה או פחות, אלפיים אמה או פחות מזה, ממקום שהאדם יושב עכשיו, כדי שיוכל להגיע לשם. וזה לא נאמר דווקא ממקום שהוא יושב עכשיו, הוא אומר “כשחשיכה”, כן? יכול להיות הוא בבית שלו עכשיו. לא, כי הוא הולך בדרך, נראה.
אז אדרבה, אם הוא הולך להיות בכשחשיכה קצת יותר רחוק, יכול להיות הוא יכול להתחבר לזה. אבל מי שלא בבית, אלא הוא מטייל, הוא יכול ללכת ממקום שהוא נמצא באמצע עכשיו מטייל, הוא יכול לחשוב אלפיים אמה, אילן מסוים. תגיד, אם האילן הוא, נניח, שלושת אלפים אמה ממנו, אבל בעוד עשר דקות הוא יגיע לשם, ועדיין יכול להיות לפני חשיכה, אז הוא עוד יוכל ללכת שם בלילה, אז יכול להיות שזה גם טוב.
אבל כאן הוא מוסיף יותר. “אבל והוא שהחזיק בדרך והלך”, לא סתם הוא ישב עם הרגל למעלה וחשב על מקום, הוא כבר התחיל, זה אומר המילה “החזיק”, הוא התחיל להחזיק, שהחזקה היא שהוא כבר התחיל לעשות, להראות שהוא רוצה באמת להגיע לשם. הוא כבר התחיל להחזיק בדרך, “והלך כדי שיגיע לאותו מקום”, הוא התחיל ללכת כדי שיגיע לשם, “ויקנה בו שביתה”. “אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם”, הוא לא הגיע, הוא לא עמד, הוא לא באמת קנה שביתה ברגליו.
אלא קרה משהו, הוא נעשה עייף מהדרך, הוא התחיל ללכת בחוזקה כזו כמו שהוא כבר התחיל ללכת, אבל הוא לא יכול היה להמשיך. חברו קרא לו בחזרה, “בוא לישון אצלי”. “או שחזר בו מעצמו מללכת”, הוא התיישב שהוא לא הולך עכשיו ללכת עד המקום המסוים, הוא הולך ללון במקום אחר. הוא בכל מקרה נעצר, אז הוא לא הגיע למקום שהוא התכוון להיות בערב שבת בין השמשות. אבל הוא באמת התכוון לשם, זה לא יכול להיות טריק, הוא באמת התכוון להגיע לשם.
אז כך, “למחר יש לו להלך עד המקום שנתכוון לו”, הוא יכול מחר ללכת עד המקום שהתכוון, כי זה בתוך האלפיים אמה, והמקום שהתכוון הוא כמו המקום שקנה שביתה, ויש לו כבר מקום, הוא מקבל אלפיים אמה לכל רוח. למה? “שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו, והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם או שערב שם ברגליו בעירוב כשר”.
יכול להיות שכאן לא כתוב המילה “אמר”, כי הוא התחיל ללכת לכיוון מסוים. מישהו שואל אותו, “לאן אתה הולך?” “אה, לעץ”. יש לו מקום מסוים במחשבתו. קודם, כשהוא מערב ברגליו, הוא אומר “אמר”, כי הוא הולך, המקום שהוא מניח, שם הוא… כאן לא חסר המילה “אמר”, כי הוא הולך לכיוון מסוים. הוא רואה את העץ, הוא רואה את המקום.
דובר 1:
כן, הוא הולך כמו שהוא הולך למקומות כאלה.
דובר 2:
העמוד נעצר, כי שם זה לא צריך להיות דווקא ליד עץ או מה. זה צריך כן להיות מקום מסוים, הוא לא צריך לדעת כי הוא כבר שם, מקום מסוים כמו שהוא אומר. ליום הבא צריכים לדעת איך זה היה.
דובר 1:
כן, אני אומר, כאן צריך להיות עץ מסוים, כי הוא לא מה הוא המכוון והעולם נח. שם הוא נח הוא מכוון, “איפה שאני”, הוא לא צריך לדעת מה נקרא המקום.
דובר 1:
כאן לא חסרה האמירה, כי הוא הולך לכיוון מסוים. שניהם נראה שזו לא האמירה. הוא הולך, כמו… הוא הולך למקומות כאלה. האמר נעצר, כי שם זה צריך להיות דווקא ליד עץ או מה.
דובר 2:
כן. זה צריך כן להיות מקום מסוים, הוא לא צריך לדעת, כי הוא כבר שם. מקום מסוים כמו איך. אבל חוץ מזה צריך להיות ליום הבא צריכים לדעת איך זה היה, בדיוק.
דובר 1:
כן, אני אומר, כאן צריך להיות עץ מסוים, כי הוא לא מה הוא המכוון לעולם. שם הוא מכוון אולי אני, הוא לא צריך לדעת מה המקום, הוא הסימן.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אבל החידוש שאפשר לעשות כך במתכוון להיות בטרח, רק יש הרבה גבולות. המדרון שלנו יש ו… לחשוב רגע. אפשר לחשוב שתי דרכים. אפשר לחשוב שתמיד עירוב הוא הדעת. רק יש שלוש דרכים לבטא את הדעת. או דרך הפת, כן פת. או דרך ברגליו ואמירה. או ללכת בדרך ולחשוב, אבל כל השלושה זה על ביטוי הדעת, או אפשר לומר שלא?
דובר 2:
כן, אני חושב שזה זה. כל הנקודה היא שאתה במקום.
דובר 1:
כן.
דובר 2:
רואים, מקילים למעלה שהוא באמת שם, זה גם שם. כשהוא שם זה גם שם. אני חושב שזה לא שפת היא מצב של שם. פת זה עוד דרך של שם פת.
דובר 1:
כן.
דובר 2:
ודורי מורי מורי מורי. אומר הרמב״ם. זה עכשיו אמר שאפשר גם לעשות את זה דרך מערב ברגליו, או דרך מכוון בדרך. כוונה דרך מכוון בדרך. אני רק צריך לומר ברור, כי זה אולי נשמע מהמשפט שלי, אמרנו קודם שאפשר סתם כוונה יושבים על הכיסא. לא, הולכים בדרך למקום ומכוונים. החידוש של לעשות העירוב בכוונה רק עם הכוונה עם להיות מחזיק בדרך וכוונה, זה בנו דווקא.
רמב״ם, יפה מתריח הנושא לנוח עירוב אין לו כסף להשאיר. אני רוצה לעשות ספנדר, אין לו כסף נוסף, יש לו נבך עני. או. אה, או לא לעירוב, או הוא לא יכול להוציא כסף לשליח לשלוח או לשירות מכונית. זה אומר, לא מטריחים אותו לא להניח עירוב, לא עם לחם – סליחה, לא עם מזון, למה אני אומר לחם? אני צריך תשובה – לא עם מזון, וגם לא ברגליו. זה אומר, החכמים אומרים, שאתה רוצה ללכת אתה יוצא, לא אומרים “נבך, עני, הוא צריך להתגרר”. אם הוא עשיר, אומרים לו, “אתה באמת לא צריך להתגרר, שלח אוכל”. אם הוא עני, אין לו האופציה כי אין לו אוכל נוסף, אומרים לו, “אוקיי, יש לך זכות ללכת ברגליו”.
אם הוא בדוחק, זה אומר, אדם שנמצא בשעת הדחק, כגון מי שהיה בא בדרך, אדם בא מדרך, ויירא שמא תחשך, הוא חושש שיחשיך, והוא לא יוכל להגיע להניח את עירובו. הוא לא יכול להגיע עד שם.
האדם שבא בדרך זה רק דווקא במקרה כזה שישאר מן היום כדי להגיע לאותו מקום שקובע שביתתו קודם שתחשך אם רץ בכל כחו. זה אומר כך: אדם בא ערב שבת, וכבר נעשה כמעט שבת, רוצה הוא מהר לקנות שביתה. אומר הרמב״ם, שהקניין שביתה במחשבתו הוא רק אם עדיין יש מספיק זמן שהוא יוכל, טכנית, אם יתחיל לרוץ מהר מאוד, הריצה המהירה ביותר שהוא יכול, הוא עוד יכול להגיע למקום ערב שבת לפני שנעשה שבת, למקום המסוים שעל אותו מקום הוא מכוון. אז פשוט שזה שייך, ועם כוונתו עושים את זה כאילו זה קרה. וזה רק על פי האמת, מובן מאליו, כי… אבל אם הוא לא היה יכול להגיע לשם, לא עוזרת מחשבתו. המחשבה לא עובדת עם קסם, זה רק מקום שהוא היה יכול להגיע.
דובר 1:
כן, זה חידוש. זה גם עושה את המחשבה הרבה יותר קטנה ממה שחשבנו. המחשבה היא שהוא חייב להיות מסוגל להגיע.
דובר 2:
וגם, כמו באותו מקום שתחשך על כל פנים. זה אומר, ואם לא, אבל אם לא היה דחוק ולא עני, מי שאינו דחוק, הוא לא צריך, זה לא מאוחר אחר הצהריים שהוא בדרך, או שהוא לא עני ואביון. עני ואביון הוא יכול להיות אפילו בבית, אתה יודע את הנקודה? דחוק זה אומר אפילו עשיר, הוא בדרך והוא לא יוכל להגיע. אני חושב המילים “בבית” זה לא טוב, אפילו בבית הוא צריך להתחיל ללכת לאותו כיוון, הוא לא צריך להגיע היום.
“או שלא נשאר מן היום”, או במקרה שלא נשאר זמן מהיום שהוא יוכל לרוץ להגיע עוד לפני שנעשה שבת למקום שהוא קונה שביתה.
“או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות בו ובין המקום שעומד בו”, המקום שהוא עומד עכשיו והמקום שהוא רוצה לקנות שביתה עכשיו זה יותר מאלפיים אמה.
“או שלא נתכוין למקום מסויים שיקנה בו שביתה”, הוא חשב, אבל לא היה לו שולחן ערוך מסוים, בית מסוים.
מה עם כל האנשים האלה? אומר הרמב״ם, כל האנשים האלה ההלכה היא “אם הרי זה לא קנה שביתה במקום ההוא”, הוא לא קנה שביתה, “ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח במקום שעומד בו”, תחומו הוא שם שהוא נמצא, הוא מקבל אלפיים אמה לכל רוח, הוא לא יכול ללכת יותר.
הראב״ד אמר שזה אפילו יותר גרוע אז. כי הראב״ד טוען שאם הוא התכוון, הוא אמר “הרי שביתתי במקום”, התכוון להגיע למקום פלוני כלשהו, אבל הוא לא הגיע, נשאר שהוא עדיין חוץ לאלפיים אמה מאותו מקום כשנעשה לילה, טוען הראב״ד, הוא כן קנה שביתה, הוא אמר שהוא הולך לקנות שם. עכשיו הוא כמו מי שיצא מתחומו, שלמדנו בהלכות שבת שהוא לא יכול ללכת יותר מד׳ אמות. הרמב״ם עם מה שהוא אמר שזה לא עבד, הוא הקל לו, כי עכשיו, איפה שהוא, יש לו אלפיים אמה. הראב״ד טוען שזה עובד כן, אבל אתה במקרה, הוא מדבר על מה שהוא לא הגיע, הוא רחוק יותר מאלפיים אמה ממנו. אומר הראב״ד, זה כן, אבל אתה במקום הלא נכון, ממילא זה יותר גרוע.
דובר 1:
קשה על הראב״ד, למה הראב״ד למשל יחלק בין יותר מאלפיים אמה רחוק, או יותר ממה שרץ בכל כחו והוא לא יכול להגיע? למה הוא לא רואה את זה כאותו דבר? אם הוא לא יכול להגיע לשם אם ירוץ בכל כחו, אומרים שהמחשבה שלך הייתה לריק, כי אם יהיה שבת אתה לא תגיע לשם. ולמה כשזה יותר מאלפיים אמה הוא גם לא יכול להגיע לשם? אז פשוט שזה פג? למה הוא אומר שזה כן קונה וזה לא עובד?
דובר 2:
צריך יותר דעת שזה יפוג. אולי באופן אחר.
דובר 1:
הראב״ד מדבר שזה לא. הראב״ד אמר את אותו דבר על המקרה של לא נשאר מן היום כדי שיגיע, או רק על אלפיים אמה רחוק כמו הראב״ד?
דובר 2:
לא, על זה כתוב אלפיים אמה, זה ברור.
דובר 1:
למה אלפיים אמה שונה מכשהוא לא יכול להגיע לשם?
דובר 2:
כי אז הוא לא יכול לעשות שום שביתה שם.
דובר 1:
אדם יכול, זו הנקודה. אדם יכול, כמו שלמדנו בבירור קודם, אדם יכול לקנות שביתה במקום שנמצא יותר מאלפיים אמה ממנו בשעה שהוא מניח את הכוונה. הרמב״ם לא אמר שום תירוץ. הרמב״ם רק אמר את התנאי שכאשר יהיה שבת צריך להיות בתוך אלפיים אמה מהתחום שלך, כי אם לא אינך יכול ללכת. אומר הראב״ד, בסדר, ואם לא, אתה מחוץ לתחום שלך כשמגיע שבת.
דובר 2:
זה קצת מוזר, כי איך יכול להיות אדם ברגע שמגיע שבת הוא כבר מחוץ לתחום שלו? זה, הייתי אומר שהרמב״ם צודק, כי על זה למדנו “מי שיצא”, זה הגיוני, הוא היה בתחום שלו. איך יכול להיות אדם שערב שבת הוא כבר קנה שביתה כאן? על זה הבאתי, הוא לא יכול להגיע לשם. מה לי הבדל למה הוא לא יכול להגיע לשם? אם הוא לא יכול להגיע לשם כי הוא לא יכול לרוץ מספיק מהר, או כי התורה לא מרשה לו? הוא לא יוכל למעשה להגיע לשם, כי מחשיכה עד אותו מקום יש יותר מאלפיים אמה. אז המחשבה של “שביתתי במקום פלוני” צריכה לפוג, כמו שפוגה כשהוא לא יכול להגיע לשם אם ירוץ בכל כוחו.
דובר 1:
זה לא קרה. הראב״ד לא קונה שביתה בחשיכה. כי הוא לא יכול להגיע לשם אפילו לפני שבת.
דובר 2:
נכון.
דובר 1:
אבל בשבת הוא יכול להגיע, רק הוא לא רשאי. זה לא קונה בשבת בדיוק כמו שהוא לא קונה ערב שבת. רק, בשני המקרים הם לא יכולים להגיע לשם.
דובר 2:
אה, תגיד את זה שוב.
דובר 1:
זה יותר מאלפיים אמה ממנו כשהוא נמצא כשנעשה שבת.
דובר 2:
כן, זה הדיבור.
דובר 1:
הוא חושב באותו עץ, אבל כשנעשה שבת הוא רחוק הרבה יותר מאלפיים אמה ממנו.
דובר 2:
כמה שרוצים. הוא רק צריך שכשמגיע שבת יוכל להיות שם. כך הבין הראב״ד, לפי הלשון.
דובר 1:
בוודאי.
דובר 2:
אפשר באמת לומר. זה אני אומר, כאן הוא גם לא יכול להיות שם כשנעשה שבת, שנמצא אלפיים אמה ממנו.
דובר 1:
אני לא מבין מה אתה מתכוון.
דובר 2:
אם אדם חושב לקנות שביתה באילן פלוני, האילן פלוני כשחשיכה נמצא יותר מאלפיים אמה ממנו. הוא לא יכול להגיע לאותו מקום בשבת, כי הוא לא רשאי.
דובר 1:
בסדר.
דובר 2:
זה אותו דבר כמו שהוא לא יכול כי הוא לא יכול לרוץ כל כך מהר. כך אני חושב, וכך רוצה אני להבין שהראב״ד חשב. למה עושה הראב״ד כך… הוא יכול לקנות שביתה כשהוא לא יכול להגיע לשם כי זה מאוד רחוק, הוא לא יכול לרוץ כל כך מהר?
דובר 1:
זה, דרך אגב, כן. אבל כאן היה תנאי מיוחד, כי ההקלה שעשו למכוון ברגליו קונה, כן, או עם שליח, הוא שולח שליח עם לחם, עם מזון, הוא יכול לקנות שביתה לא משנה כמה רחוק הוא, נכון? אין תנאי שצריך להגיע. התנאי הוא רק שהכוונה שלו לא יכולה לעבוד כאילו. אבל זה לא… זה לא מחובר.
דובר 2:
מה שלא הייתי מבין הוא, מה עם סתם אחד בעיר? למדנו בהלכות שבת שסתם אחד קונה שביתה. סתם כך, אני גר כן בבית, אבל אני רוצה לעשות עירוב שלושת אלפים אמה מהעיר שלי. הייתי אומר שזה לא עובד, נכון? לפי הראב״ד הייתי אומר שזה עובד כן, ואתה תקוע. זה מה שקשה, מבין? אתה רוצה בלילה לעשות עירוב עד חוץ מהתחום שלך. לפי איך שהראב״ד חשב כאן, שאחד יש לו בסתמא עירוב, זה באמת לא יעבוד. אבל זה עירוב ברגליו, שהוא בעצם דבר כזה שאולי עובד טוב יותר במובן מסוים מעירוב. ואם הוא שבת שם, הראב״ד רואה שהוא קנה שביתה שם באמת.
דובר 1:
הוא יכול להגיע. אני לא רואה למה לא. אצלך, הוא יכול להגיע. הוא יכול להגיע, זה לפני ערב שבת. אני לא רואה כל כך טוב למה אתה מניח שהוא צריך לחשוב. אני לא רואה כל כך טוב.
דובר 2:
הייתי רוצה לדעת סתם כך, אם יש דבר כזה. הראב״ד מגיע למקרה מאוד מיוחד, יש אדם כזה שאין לו לעולם תחום שבת, כי בשבת הוא נמצא בבית. מה זה אומר? זה הדבר המוזר. איך יכול להיות אדם, כשמגיע שבת הוא גר איפשהו שהוא לא נמצא? מה זה אומר? מבין את השאלה שלי?
דובר 1:
כבר.
דובר 1: יש כלל שעירוב תחומין הוא דרבנן, צריך להקל, אמת? מסכים? זה לא רק אני פוסק, הביאור הלכה פוסק כמו הראב״ד. אני לא מבין למה, אם יש מחלוקת צריך לפסוק תמיד לקולא בדרבנן.
בכל אופן, מה למדנו אתמול בפרק ו׳? באיזה מקרה נאמר שאז יש לו רק ארבע אמות שלו? אם הוא יצא מהעירוב שלו?
דובר 2: או שם נאמר “נתגלגל עירוב חוץ לתחום”, למשל, מה ההלכה אז?
דובר 1: אין לו עירוב כשר. עירוב שנעשה. באיזה מקרה היה לנו שהוא לא יכול לצאת מארבע אמות שלו?
דובר 2: אתמול, אני לא זוכר.
דובר 1: “נתגלגל חוץ לתחום” אין לו עירוב. הוא חוזר לעירוב המקורי שלו, לתחום המקורי שלו.
דובר 2: אני לא זוכר שיהיה כתוב אופן.
דובר 1: למדנו בשבת, אחד שיוצא חוץ לתחום במזיד, מה שיהיה, כל מיני כללים שיש שם, אז יש דבר כזה שהוא נעשה תקוע.
דובר 2: כן.
דובר 1: אנחנו נמצאים כאן. בסדר.
דובר 1: הלכה ד׳, כן? אז, כדאי מה שאמרנו שאפשר לקנות שביתה במקום, זה עובד גם לא רק במקום אחד, אלא אם הוא רוצה לקנות בעיר או ברשות היחיד, נעשית כל רשות היחיד כמו מי ששובת באותה רשות היחיד, כן? במקום לחשוב על מקום מסוים, הוא יכול לחשוב על רשות היחיד גדולה, נעשה כל המקום המקום המסוים שלו, כן? כמו מי שהוא.
“מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד וקנה שם שביתה”, הוא עמד ערב שבת, או שהוא הלך. הוא אומר בבירור “בדיעבד”. הוא כבר אמר קודם גם “בדיעבד”. כש…
דובר 2: כן. בדיעבד. כן.
דובר 1: בערב שבת נאמר בהלכה הראשונה. “מי שעמד בדיעבד ערב שבת בשעת ייחוד וקנה שם שביתה, או שהיה בא בדרך ונתכוון בשעת ייחוד הידועה אצלו”. או המקרה השני, או שהוא כבר היה מערב ברגליו, הוא היה ברשות היחיד, או שהוא בדרך לרשות היחיד והוא כמו מחזיק בדרך, והוא חושב על רשות היחיד הידועה אצלו, “וקבע שם שביתה” במחשבתו, “הרי זה מהלך את כולה”, הוא יכול ללכת בכל רשות היחיד, “וחוצה לה”. מלבד זה, כל רשות היחיד נעשית כמו ארבע אמות שלו, והוא יכול עוד ללכת מחוץ לרשות היחיד עוד אלפיים אמה לכל רוח.
זה למי שנמצא ברשות היחיד. בדיוק כמו… הוא אומר שוב, ההלכה הקודמת עובדת לא רק על תחום שבת מוגבל, על עירוב מוגבל, אלא גם על הגדול יותר שזה רשות היחיד.
דובר 1: “רשות יחיד זו, מקום שלא הוקף לדירה, או תל, או נקיק”. אם רשות היחיד היא מקום שלא הוקף לדירה, אין לו מחיצות לדירה, או שזה הר או עמק, ההלכה היא כך: “אם היה בית סאתים או פחות”, וזה עדיין נקרא רשות היחיד, “מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח”, מקבלים עוד, וכל בית סאתים נעשה כמו ארבע אמות שלו, והוא מקבל עוד אלפיים אמה.
“ואם היתה יתירה על בית סאתים”, מה קורה אם זה יתר על בית סאתים? זה אותה הלכה של שובת בבקעה, קרפף שהוא גדול מדי נעשה כרמלית. יש לו דין של כרמלית בערך, אף על פי שזה לא לגבי הוצאה, אבל לגבי עירובי תחומין יש לו אותו דין. “אינו מהלך אלא ד׳ אמות”.
דובר 2: לא, זה שתיהן אותן הלכות, כולי עלמא זה יוצא רשות היחיד.
דובר 1: נכון, כי רשות היחיד היא מקום שלא הוקף לדירה או מקום קטן שנעשה לכך. “אינו מהלך אלא ד׳ אמות”. הוא מקבל רק בבית סאתים מקבל הוא רק ארבע אמות ממנו, והלאה משם, מהמקום שהוא נמצא, אלפיים אמה לכל רוח. אין לו אלפיים אמה מחוץ לבית סאתים.
“וכן אם הניח עירובו במקום שלא הוקף לדירה”. הדין שאתה מקבל את כל העיר הוא רק כשזו עיר או כשיש לזה דין רשות היחיד. אבל ברגע שאתה מקבל דין כרמלית, זה לא אומר שאתה מקבל את כל המקום, אלא אתה נעשה כמו מקום מסוים.
דובר 2: לא, אבל אז כל שלושת סוגי העירובין לא עובדים.
דובר 1: זו הנקודה. זה דווקא מקום מסוים. אני מתכוון, זה עובד שהוא קונה שם שביתה, אבל המקום אינו מקום גדול אחד.
דובר 2: כן, הוא צריך להיות מסוים המקום בתוך ארבע אמות, המרחק, אם לא הגיע עד הגבול.
דובר 1: זאת אומרת, בדרך כלל, הדין הבא. אבל הרמ״א אומר, בסך הכל, כל שלושת סוגי העירובין, בין עירוב חדש כאן, בין בדרך של התכוון, בין משה עמוד, כל שלושת סוגי העירובין יש להם אותם כללים של… זה לא חידוש, אני מתכוון לומר, אותם כללים של שביתה, של תחום, של הכללים.
דובר 1: עכשיו אפשר ללמוד את הפרטים שלמדנו קודם, שהוא צריך לומר “מקום פלוני”. עכשיו הוא הולך לומר, זה מעניין, זה לא היה כל כך ברור, אבל עכשיו זה יהיה ברור, שהוא צריך לעשות סיום מסוים. הרמ״א, אני לא מתכוון הרמ״א, הלאה.
מה שנאמר שאם הולכים בדרך למקום מסוים, אפשר כבר להיות מעורב במחשבתו על מקום מסוים, זה רק כשזה ממש מסוים, אומרים איזה מקום מסוים. אבל הקונה שביתתו בריחוק מקום, ולא סיים מקום שביתתו, הוא לא ציין שזה ואותו מקום מסוים הוא רוצה להיות, לא קנה שביתה שם, הוא לא קנה שביתה, מאליו, אם מסוים, לא יכול להיות יותר חציצה.
הוא נותן דוגמה, זה מאוד מדויק, אלא בבא דרך, האומר שביתתי בשדה פלונית או בבקעה פלונית, באותה שדה או באותה בקעה, או בריחוק אלף אמה או אלפים אמה ממקומי זה, בדיוק אלפיים אמה מכאן, הרי זה לא קנה שביתה בריחוק, הוא לא קנה שביתה בריחוק, כי הוא לא היה מקום מסוים, ואינו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה, הוא מקבל רק אלפיים אמה מהמקום שהוא יהיה מערב ברגליו כשנכנס שבת, לא מהמקום שהוא התכוון אליו.
דובר 1: היה לי מעניין על הריחוק אלפיים, כי ריחוק אלפיים הוא כן, למה זה לא מקום מסוים במונחים של הגודל?
דובר 2: אפשר לומר, אפשר לחשב בדיוק איפה זה נמצא.
דובר 1: כשיש מסוים, זה אומר שהעולם יודע. הוא חייב להיות, יש מקום שנראה. אני מסכים, הוא רואה סימן, ולא שזה ספק. זה יותר כך, אדם צריך להיות לו שהוא יודע לאן הוא הולך. אתה יודע לאן אתה הולך, אתה אומר סתם, אפילו אם הוא יכול לחשב אותנו, הוא יכול לחזור ולומר, זה לא סתם אפשר, יש את ה”altitude” או “whatever” איך שזה נקרא, כל מקום אפשר, ברגע שמחליטים על מקום איתו איך שיהיה, אפשר למצוא אותנו. כאן אני אומר, אפילו אם הוא אומר “exact” את הסנטימטר, זה לא עוזר. זה צריך להיות מקום מסוים, מקום שאנחנו יכולים לראות מקום מסוים מסוים.
דובר 2: המילה מסוים, סים מקום פלוני, זה כמו מלשון נסמן, כמו שהוא עושה סימן?
דובר 1: מעניין. מקום מסוים, סים בדרך כלל אומר נגמר. כאן אנחנו לא רואים את המילה סיום, אלא את שם הפועל. סים אומר לציין, “I don’t know how you say it”. מסוים, כן, מקום מסוים, כן, אנחנו לומדים את זה גם, מסוים. מסוים, אבל אני אומר, כאן יש לך את שם הפועל, סימן, זה מסוים, זה מיוחד.
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה כך? אמר שביתתי תחת אילן פלוני או תחת סלע פלוני, הוא כן אמר מקום מסוים, זה ואותו מקום. אבל לא מספיק. למה? אבל אם יש תחתיו צל, אם זה עץ שיש לו צל ענק, ומתחת לסלע גם אין מקום מסוים, כי מתחת לסלע או מתחת לעץ יש שטח גדול, שמונה אמות או יותר. אנחנו צריכים לדעת איפה ארבע האמות. ארבע אמות שלו צריכות להיות מקום מסוים. אבל אם הוא אמר תחת אילן פלוני, זה עדיין לא מקום מסוים לארבע האמות ה”exact”. לכן לא קנה שביתה. ולא ארבע אמות, זה צריך להיות פחות משמונה לכל הפחות. שהרי אין אנו יודעים מקום שביתתו, למה? שמא בנה שביתתו בד׳ אמות אלו, זה עדיין לא טוב, שמא בד׳ אמות אלו האחרות ישב וקנה, ואנחנו לא יודעים באיזה.
לפיכך, יוצא הרמב״ם, אבל אני רוצה להבין, אם זה שמונה אמות, הוא יכול ללכת לאמצע, כן? לקחת את הארבע מהאמצע, לפחות הוא יושב על שתיים משלך.
דובר 2: הוא לא יודע איפה הוא שובת. הוא אמר למקום גדול. בדיוק כמו שאני לא יכול לומר “במקום בקעה פלונית”. אגב, בקעה היא מקום גדול.
דובר 1: לא, אבל אני אומר הלשון שלו קצת אחרת. הוא אומר “שמא בארבע אמות אלו ואחרות יש לו קנין”. אם הוא באמצע, הוא לפחות על שתיים מהארבע. זה לא עוזר לו.
דובר 2: אני מתכוון אולי זה גדול יותר משמונה, לא בדיוק שמונה.
דובר 1: לא, הוא אומר “אמות שמונה או יותר”. אני אומר שיש שתיים, זה מתחלק לשתי אמות שלמות, ולא כמו שזה רק שבע וחצי אמות. הוא אומר שמונה אמות שלמות. הוא יכול רק לשבת בארבע אמות, הוא לא תופס יותר מארבע אמות.
דובר 2: לא, אבל כשהוא נותן לעצמו מקום באמצע, הוא יושב על שתיים ועל שתיים. אז שתיים מהן הוא קנה שביתה.
דובר 1: לא, אצל הרמב״ם הבעיה היא לא זו. הבעיה היא שזה לא מקום מסוים, זה לא ספק.
דובר 2: לא, אבל המילה “שמא בארבע אמות אלו ואחרות” הוא לא מתכוון ממש לחשש הליטרלי שלו. הוא רק מתכוון לומר, מילא לא קנית שביתה בארבע אמות מסוימות. אולי יש כאן שתי ארבע אמות, אני לא יודע איזו התכוונת.
דובר 1: אני אומר שוב את הבעיה שלי מהארבע באמצע. בוא נראה את הרמב״ם. בוא נסיים.
דובר 2: כן, תסיים, מגיעה עצה.
דובר 1: אולי מה העצה? אם זה אילן פלוני, שיאמר “לשבות בעיקרו”, אם הוא הולך לשבת במרכז של תחת אילן פלוני. ליד הגזע. העיקר אומר את השורש, ממש כמו שהעץ נמצא במרכז של כל התחת. תחת אילן אומר אני כל השטח, במרכז של התחת אילן פלוני, או בעיקר של העץ. “או בארבע אמות שבצפונו, או בארבע אמות שבדרומו”, הוא אומר בבירור באיזה צד של העץ.
“ואם היה תחתיו פחות משמונה אמות”, זהו אם הוא שמונה אמות. אבל אם הוא אמר אילן פלוני, אפילו הוא לא אמר בדיוק, אבל כל השטח מתחת לעץ הוא פחות משמונה אמות, הוא לא חושש מה שתחתיו, הוא כן קנה, אין שם שיעור לשתי ארבע אמות, כי הוא עושה את זה למקום מסוים. זה לא רק ארבע אמות, זה שבע אמות, זה כבר לא היה חלק מהמקום המסוים שלו.
דובר 1: הראב״ד חולק על כל ההלכה. זאת אומרת, בהלכה ה׳ שנאמר שהראב״ד אמר שהטעם הוא כי אין לו מקום מסוים, הוא לא קונה שביתה בכלל. ויש לו רק אלפיים אמה מהמקום שהוא נמצא.
אומר הראב״ד, הוא לא מבין. הראב״ד אומר שלא, הוא כן קונה שביתה בשדה, רק מכיוון שלא יודעים באיזה חלק של השדה צריך להחמיר, צריך שכל השדה לא יכול ללכת אלפיים אמה מכל מקום בשדה, בעיקרון. אז הראב״ד הבין לא כמו שאנחנו אומרים שיש אולי שלושה ב—
הראב״ד חולק על כל ההלכה. כלומר, בהלכה מתחיל, הרמב״ם אמר שאם אין לו מקום מסוים, אינו קונה שביתה כלל, ויש לו רק אלפיים אמה ממקום שהוא נמצא.
אומר הראב״ד, הוא לא מבין. הראב״ד אומר שלא, הוא כן קונה שביתה בסעודה, אלא מכיוון שאין אנו יודעים באיזה חלק מהסעודה, צריך להחמיר שכל הסעודה לא יוכל ללכת אלפיים אמה מאף מקום בסעודה, בעצם.
אז הראב״ד לא הבין כמו שאנו אומרים שזה גדר בקביעות שצריך להיות מקום מסוים. הראב״ד הבין שזה פשוט ספק, והוא צריך להוריד את ארבע האמות מהאלפיים אמה לכל רוח. למשל, אם בבקעה או בסעודה, הם גדולים יותר, הם מרווחים יותר, הוא צריך לחשב אלפיים אמה מכל מקום בבקעה. אבל לא כמו הרמב״ם.
זו המחלוקת. הראב״ד סבר שזה פשוט ספק. אה, הרמב״ם סובר שאם אין מקום מסוים, זה אומר שאין שביתה. כלומר, הראב״ד גם ידע שכתוב מקום מסוים, אבל הראב״ד הבין שזה אומר שהוא צריך לדעת בוודאות היכן הוא נמצא, כדי שיוכל לחשב אלפיים אמה. אבל הרמב״ם לא סבר שזה רק מחמת ספק, הרמב״ם סבר שזה ענין של מקום שביתה שצריך להיות מסוים, וזה לא מסוים.
כן. הלאה. אז ה… כן. אגב, אני לא יודע מדוע הוא מביא במשנה ברורה שצריך להחמיר. אני לא מבין. אם זו מחלוקת בין הראשונים, צריך לומר לקולא ולנהוג כמו הראב״ד. אני לא מבין מה בכלל עשית בהבאת המשנה ברורה. אתה כבר יודע מי הם שני הצדיקים הגדולים שמדברים בענין זה, הרמב״ם והראב״ד. מה הוספת עכשיו?
לא, אני רק אומר את ההלכה. הוא מביא, את… חתך רמב״ם, איך זה נקרא? רמב״ם מורה, מביא, מביא את ההלכה למעשה, והוא מביא בשם המשנה ברורה שצריך להחמיר. אני לא מבין מדוע צריך להחמיר. הרי זה כלל, מחלוקת הראשונים מדרבנן צריך להקל. הרמב״ם אמר להקל בעירוב. כן, זו הרי הלכה, שספק דרבנן, לא? אלא אם אתה רוצה לומר שאחד צודק, אז אין זה ספק.
יכול להיות שמקיל בעירוב הוא רק כאשר שייך העירוב, ויש את הטירחה. אבל כאן, כאשר החשש הוא שהעירוב לא נעשה בכלל, כל הכללים. אני לא רואה שחכמי העירוב בכלל לא החזיקו בכלל שהרבנים צריכים להקל במחלוקת הפוסקים. אולי זו שאלה, אולי זה ספק, אנשים למדו בבירור שאפילו במחלוקת הפוסקים יש את ההלכה.
נראה היה שההלכה מקיל בעירוב היא יותר מסתם ההלכה כי זה דרבנן. זה דין נוסף בעירוב שבעירוב מקילים. לא ברור. נשמע, כן, אני לא יודע. מדוע זה יהיה יותר מדרבנן רגיל? בכל דרבנן צריך להיות כך. עצם האמירה, “מקיל בעירוב”. יכול להיות כי אפשר לחשוב שאולי עירוב הוא דאורייתא.
מדוע זה קשור לשאלה? האם יש עירוב שעוזר על דאורייתא. אולי יש שאלות שיש חיוב שלא ללכת לפי האחר. אני לא יודע.
בכל אופן, עוד עצה, מקרה מסוים בנושא של צריך להיות מסוים מקום. כן, סעיף ח׳.
“או שנים שהיו מהלכין בדרך, ושניהם רוצים לקנות שביתה במקום מסוים, ואחד מהם מכיר אילן או גדר במקום שקבעו לשביתה, והשני אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, שיאמר אני קונה שביתה במקום שחברי קונה, והמכיר צריך שיכוין לשבות הוא וחבירו במקום שהוא מכיר.”
כלומר, הוא מסכים שהוא בטל אליך, לאן שאתה הולך אני הולך. והלה אומר, “בסדר, אנו הולכים למקום פלוני.” כמו מי שאינו יכול להתפלל בעצמו והוא שומע את חזרת הש״ץ, הוא מוסר תפילתו. כן.
בסדר. “אנשי חצר ששלחו עירובן עם אחד מהם”. למדנו קודם שאנשי חצר הולכים יחד לעשות עירוב עם אוכל, אבל עכשיו נדבר על כאשר הולכים יחד ונעשה בדרך. אנשי חצר הולכים יחד. לא, לא, לא, כאן לא מדברים על אנשי חצר. אה, אה, אה, אה. “אנשי חצר ששלחו עירובן”, סליחה. למדנו שאנשי חצר אוספים יחד מכל אחד אוכל ושולחים אותו עם אחד. והאדם עם השקית של העירוב אבל לא הגיע מהר מספיק, הוא היה בדרך והוא התחיל ללכת, ו“ויחזור העירוב ולא יצא”, קרה שהוא לא הגיע עם העירוב.
מתברר שיחזור העירוב, הוא היה צריך חבר שהתעכב. כן, אז לחשוב ש… אפשר לחשוב כך, שהאדם שהלך, עבורו הרי לכאורה המחזיק בדרך היה צריך לעזור. אז אולי זה יעזור עם הכאילו, והם יראו כאילו הוא היה ערב שבת בין השמשות במקום שחשב. ממילא הוא היה שם, וכאילו הוא כבר היה עם כל העירובין.
זה לא עובד כך, כי העירוב במזון לא עובד ל… כן, אני אומר כך, עירוב ברגליו לא עובד לאחר.
כן, אני אומר כך, אם ניקח מילולית את דברי החכמים, שאנו רואים כאילו הוא היה שם ברגליו, הוא הרי שם עם השקית בידיו, כן? לא, זה לא עובד כך. ממילא הוא לא יכול להיות באותו מקום.
יש דבר דומה במרדכי, שהעירוב שלהם לא הונח, ו… כן, יחד עם העירוב, כן, איך… החכם, הוא כן קנה עירוב. מדוע? כי הוא היה בדרך, נתכוון לשבות שם ויחזיק בדרך. הוא הרי כן הגיע, הוא הרי כן היה בדרך, והוא הרי כן התכוון לשבות שם ויחזיק בדרך. האם היה לו גם פת בסל, כן?
הוא אומר לך, אין הבדל, כי למעשה לא הייתה לו הדעת להחזיק בדרך. אבל אתה רואה שמחזיק בדרך עוזר לו. לא, מחזיק בדרך הוא בוודאי רצה לתכנן להביא שם את הסל. השאלה היא האם יש לו דעת לשבות שם. אבל אני אומר לך, בכלל הנחת עירוב היא גם דעת לשבות, כי עירוב פירושו אני קונה שביתה שם.
אבל אני חושב, אתה מתכוון לומר כך, נניח שהאדם גם הכניס את הלחם שלו לתוך השקית, והוא אבל לא התכוון שהוא עכשיו מחזיק… לא קרה חזרה, כן? והוא הגיע לשם. מה היה עובד עבורו, הפת או ה… האמת היא שאותו אדם לא צריך… האמת היא שאותו אדם, לכאורה, לא צריך בכלל לשים. הוא לא צריך לשים עירוב, הוא לא צריך לשים לחם, כי הוא הולך ברגליו. הוא בוודאי עני, כי הוא הנביא המסכן.
לא, אני אגיד לך מה אני חושב כאן, יכול להיות שזה יהיה ברור יותר מאוחר יותר. אבל למדנו הרי, למשל, אם העירוב אבד, הפת נאכלה. מדברים הרי בכל המקומות, כאשר לא היה מחזיק בדרך, לא היה… הדרך האחרת לא יכלה לעבוד עבורו. שוב, העירוב אבד, ושליח הניח אותו, איזה עבד, למשל. אבל כאשר אדם הולך… אם הוא עצמו היה שם, אדרבה, הוא לא היה צריך אפילו… הוא עדיין יכול, כי היה שם פת. אני מתכוון, אני חושב… בסדר, לא חשוב.
מי שעצמו היה שם באותו מקום, לא צריך בכלל פת. מדוע? כי הוא מחזיק ברגליו, הוא מערב ברגליו. וזה עובד אפילו אצל עני, כך הוא אומר הרי, אפילו אצל עשיר. אז, אדרבה, כל הספקות והלאה מתחילים… הספקות מתחילים כי צריך כן להיות את האוכל שם, כי הוא לא שם, או כי הוא עשה עבור אחר.
אז ממשיכים הלאה. “וזה שאמרנו שצריך לקנות…” כן. הוא הולך לומר לנו מה הוא מתכוון ב״החזיק בדרך”. אז, למדנו את ה״החזיק בדרך”, שיש דרך איך עושים את העירוב במחשבה, אם היינו כבר בדרך, התחלנו ללכת, ואי אפשר ללכת הלאה, אפשר לחשוב על מקום מושבו. אבל יש תנאי, “והוא שהחזיק בדרך”.
ההלכה שצריך לקנות שביתתו בריחוק מקום שהחזיק בדרך, זה שכאשר קונים שביתתו בריחוק מקום רק במחשבה, אם הוא כבר התחיל מהלך בדרך. מה פירוש מהלך בדרך? אומר הוא כך, לא שיצא וילך בשדה. זה לא אומר שהוא כבר היה צריך להתחיל לצאת מחוץ לעיר, הוא כבר היה צריך להיות בשדה. שדה פירושו תמיד מחוץ לעיר. אלא אפילו ירד מן העליה לעלות על הסוסים, אפילו הוא רק התחיל לצאת מהבית, הוא התחיל לצאת מהעיר, והוא התחיל לצאת, זה גם נקרא מהלך בדרך, כי הוא כבר התחיל ללכת אל המקום שקונה שביתה.
וכן כל הקונה שביתה ברגל מקום, אינו צריך לומר שובת אני במקום פלוני, אלא כיון שגמר בלבו, הוא כבר גמר, והוא כבר התחיל ללכת לשם, הרי זה מהלך בדרך כל שהוא קונה שביתה, כי הוא כבר התחיל לעשות.
והרמב״ם אומר בבירור על… הוא אומר כן, ואין צריך לומר מי שיוצא ברגליו ועומד במקום שקונה בו שביתה, שמי שהלך ממש ברגליו והוא ממש היה שם, בוודאי שאין צריך לומר, כיון שגמר בלבו וכו׳, כי הוא שם.
אומר הרמב״ם בבירור שהגמרא היא לאו דווקא.
אני אומר, האם זה ממש רק חזרה לחבירו, או שהוא יכול לומר לעצמו, “אני הולך עכשיו לצאת לקנות שביתה, ואני הולך לעשות עצירה בדרך”?
הרי משמע כמו שהרמב״ם אומר, כמו שאמרת, שהוא חייב לומר זאת בפיו. הייתי אומר שאסור לשנות בזמנו. הוא אומר הרי מהלך בדרך. אבל יש כן חזרה מעצמו. הוא יכול מאוחר יותר להחליט, “אה, אני לא רוצה.” אבל זה לא חייב להיות דווקא חבירו, זה ראינו קודם.
אני לא רוצה, זה יעזור הרי. הוא יורד מהסוס, מדוע לא? אותו דבר, השאלה היא רק, איך אנו יודעים שהוא רצה? האם הוא שקרן? אדם יודע שהוא לא משקר. שוב, מה יגידו, מאה מעלות? יגידו, באמת הוא רצה, אלא הוא נואש ברגעים האחרונים. הוא התחיל ללכת, ניסה ללכת, הוא רואה שחם מדי. אני לא יודע.
בסדר, עוד אולי פרט אחד מעניין, מהיכן נקבע העירוב? תלמידים, והלאה, תלמידים!
התלמידים שהולכין ואוכלין בלילי שבת בשדות ובכרמים אצל בעלי הבתים שפיתן מצויה לעוברי דרכים הבאים שם, ובאים ולנים בבית המדרש – מהלכים אלפים אמה לכל רוח מבית המדרש, לא ממקום האכילה, שאילו מצאו סעודתן בבית המדרש לא היו יוצאין לשדה, ואין דעתן סומכת לדירה אלא על בית מדרשם.
אותו דבר, זה הכל רק שקר, כי אפשר להתרגל לאימה. זה שקרן, אדם לא יודע בעצמו.
כן, שוב, מה יגידו, מאה מעלות, יגידו באמת רצה, אלא לא להיכנע עכשיו ברגעים האחרונים. התחיל ללכת, ניסה ללכת, לראות כמה חם, לא יודעים, אה, אני לא יודע.
בסדר, עוד אולי פרט אחד מעניין מהיכן נקבע העירוב, הלכה מעניינת. התלמידים, והלאה התלמידים, תלמידי חכמים, כבר למדנו. כן, התלמידים שהיו אוכלים בלילי שבתות בסעודות אצל בעלי בתים, הולכים לאכול סעודות, הולכים לבעלי הבתים, נראה שהם לא גרו, מעניין, אתה רואה, הולכים לסעודות, נראה שבעלי הבתים לא גרו בעיר, הם גרו אצל החקלאים, כי שם היה יותר שפע של אוכל. הם הלכו לחקלאים לאכול.
בעלי הבתים היו עובר ושב, או שיש כזו הלכה של פונדק, או בית האורחים של רבי ישעיהו, או אנשים שנתנו תמורת כסף. אולי כן, אני לא יודע. לא, סתם עובר ושב פשוט, כתובה כזו לשון ברש״י, הוא מתכוון לכאלה בעלי חסד יהודים שבדרך היו עבור אנשים שעוברים, עובר ושב.
ובאים ולנים בבית המדרש, הם חוזרים והם ישנים בבית המדרש, כמו שכבר למדנו שתלמידי חכמים מותרים לישון בבית המדרש. הם לא צריכים איפה לישון, הם גרים שם, הם באים לישיבה, נכון, התלמידים. מהלכם הפסקת מקום לכל רוחות מבית המדרש, מהיכן נקבע מקומם? מהו המרכז שלהם איפה שהם? הפסקת מקום שלהם היא מבית המדרש. לא ממקום אכילה, לא מהמקום שבו הם אוכלים סעודות, שם אצל בעל הבית.
כי, אומר הרמב״ם כך, שאילו מצאו סעודתם בבית המדרש, אם היו מוצאים את הסעודה בבית המדרש, אם מישהו היה מביא, הייתה שם סעודה. אם העולם היה עולם, אומר הרמב״ם, אני מתכוון שאם העולם היה עולם, היו הרי מביאים אותה לתוך בית המדרש, כדי שיוכלו בזמן ללמוד, שלא יצטרכו להתגרר, שלא יהיה להם בושה. לא היו יוצאים לסעודה, אלא מה, זה כזה בדיעבד, ואז השמחה היא של הדירה, אבל בבית המדרש, המקום העיקרי שבו הם גרים, שבו הם חיים, שבו הם קיימים, הוא בית המדרש.
זה חידוש, הוא מביא כאן את הגמרא בעירובין, כי לכאורה יש סתירה. כל הדין של עירוב אומר שאיפה שאתה אוכל, שם אתה נמצא, אפילו אתה לא באמת שם. כאן יש לך אדם שהוא אוכל אפילו אצל עשרות בעלי בתים, אומרים לא. לכן אמר אחד בגמרא, רב ששת, שלא, ההוא מתכוון ממש לשבות כאן. תלמיד החכם לא מתכוון, הוא היה בעצם רוצה להישאר בבית המדרש, אלא שאין לו מה לאכול הולך הוא לשם, אבל אין דעתו על פת. הדעת על פת יש יוצא מן הכלל, דעת על פת היא רק עבור בעל הבית. תלמיד חכם, לא, דעתו על התורה.
הנקודה היא שבדיעבד, הוא לא גר כאן. אומדנא דמוכח, הוא אומר שיש אומדנא דמוכח שהאומדנא היא שהיה עדיף לו להישאר בבית. הוא לא רוצה.
ההלכה היא רק הלכה בתחומין שבת, או למשל שתהיה איזו שאלה איפה האדם גר, איפה הוא צריך להדליק את נרות חנוכה שלו, את המזוזה שלו, אני לא יודע מה. תלמיד חכם גר בבית המדרש. אני מתכוון שמכאן רבי מאיר שפירא הנהיג שתלמידי חכמים צריך לתת להם חדר יפה ולתת להם לאכול, לא שילכו ידפקו על דלתות של בעלי בתים, לא להיות הרמב״ם.
הוא אומר כך, הוא אומר את הלשון של רב ששת, מי שהיה, אמר רב ששת, שכאשר אדם מניח עירוב, כאילו הוא אומר אומדנא דמוכח, כאשר היה יכול לגור שם, היה גר שם. הוא לא יכול לגור שם, אין לו מיטה. אומרים, בסדר, אבל המקום העיקרי הוא איפה שהוא אוכל. אבל כאן להיפך, לגור הוא רוצה אפילו לאכול שם איפה שהוא ישן, הוא פשוט לא יכול.
אבל זה הרי מעניין, נראה לי שבית המדרש לא בעיר בכלל. כי הוא אומר שהוא יכול ללכת מבית המדרש אלפים אמה לכל רוח. אומר הוא, אנו מדברים כאן על בית מדרש שהוא מחוץ לעיר, והוא הולך לסעודות בעיר. יכול להיות שהיה שדה, אני לא יודע, היה בית מדרש מופרד, כזה קריית הישיבה, גם לא היה בעיר. כשהוא אומר שקובעים מקום בבית המדרש, והוא הולך לסעודות בעיר. אולי להיפך, יכול להיות שבית המדרש בעיר, אבל הסעודות בעיר הן מחוצה לה, והוא רוצה לדעת שהוא יכול לטייל רחוק יותר מהן, מבין? אבל לא, מדוע לא לומר, ממקום העיר יש לו על פי הלכה.
נראה לי כאן כמו משהו ארבעה… שוב, בית המדרש בעיר, אין סתירה. יכול להיות שהשאלה האם הוא יכול לגור רחוק יותר. השדות והכרמים לא בעיר, בוודאי לא. השדות והכרמים בוודאי מחוצה לה.
הקשר של הכל עם בית המדרש הוא קצת מעניין. כי אני אומר, ההלכה לא נוגעת. אני אומר שהתיאור של מה שהוא מדבר, נראה כאילו הוא מדבר על בית מדרש בכפר כזה מחוץ לעיר, והשדות והכרמים מסביב.
אני לא בטוח, כי זה בכלל לא המעשה. אני יודע לגבי הלכות אחרות מה זה, כי זה לגבי עירוב שמדברים על קביעות דירה שלו, מאיפה הוא גר. איזו הלכה אחרת יש שאלה כזאת? מה אתה אומר כמו בנרות חנוכה? מה אתה אומר כמו בנרות שבת? נרות שבת יש את הסעודה. יש את הסעודה שם איפה שהם למדו. אני מתכוון, זה לא היה ענין של שבת, זו הייתה שבת רגילה. למדו כך. כן. אבל… משהו…
לא, אני אומר למשל היום, כשאתה מדבר על שאלה כזאת, אתה מדבר על המעונות עם בית המדרש. זה הכל אזור אחד, זו לא שאלה איפה הוא גר. הכל בית מדרש. כן.
אם יש איזה נפקא מינה, אם זה באמת רחוק. אז אכן כן, צריך לומר שהוא גר בבית המדרש, אין לו איפה לישון שם, הוא צריך ללכת לישון הביתה.
גם בענין עירוב חצרות היה לנו חילוק. רבי שהתלמידים אוכלים אצלו, הוא שם בבית המדרש, שם העיקר. כאן הוא אומר, כולי עלמא הינו משפחה. אומר הוא בעירוב, אומר שצריך עירוב, אי אפשר לבוא לחצר.
אין לו פרק משלו.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
הפרק הוא הפרק הקצר ביותר בהלכות עירוב תחומין, והוא עוסק באופנים שבהם אפשר לעשות עירוב תחומין מבלי להניח מאכל – על ידי עצם הימצאותו שם (ברגליו) או אפילו על ידי מחשבה בלבד.
יסוד עירוב תחומין: מדאורייתא אסור ללכת יותר מי״ב מיל, מדרבנן אלפיים אמה לכל רוח ממקום ה״מגורים”. חכמים אמרו ש״מקום מגוריו” אינו רק המקום שבו נמצאת מיטתו, אלא המקום שבו החליט ערב שבת שם תהיה שביתתו. הדרך הרגילה היא באמצעות הנחת מאכל (מזון שתי סעודות). בפרק זה לומדים עוד שני אופנים: (1) הוא הולך ממש לשם ברגליו, (2) הוא חושב רק במחשבתו (מחשבה בלבד).
החילוק בין “שבת במקום פלוני” ל״עירוב”: “עירוב” פירושו תמיד כאשר האדם אינו נמצא באמת שם כשנכנסת השבת – הוא יוצר שביתה הלכתית במקום שבו הוא אינו נמצא בפועל. זהו החילוק מ״שבת במקום פלוני” פשוט (כאשר מישהו נמצא בפועל במקום ערב שבת) ל״עירוב” שבו הוא יוצר שביתה פיקטיבית.
—
לשון הרמב״ם: “מי שיצא בערב שבת חוץ למדינה ועמד במקום בתוך התחום או בסופו ואמר שביתתי במקום זה וחזר לעירו ולן שם – יש לו להלך למחר למאותו מקום אלפים אמה לכל רוח. וזהו עיקר עירובי תחומין, לערב ברגליו.”
יהודי יוצא ערב שבת מחוץ לעירו, עומד במקום בתוך (או בסוף) התחום, אומר “שביתתי במקום זה”, חוזר הביתה, ולן בביתו. למחרת (בשבת) יכול הוא ללכת לאותו מקום וממנו אלפיים אמה לכל רוח. הרמב״ם קורא לזה “עיקר עירובי תחומין – לערב ברגליו.”
1. “בתוך התחום או בסופו” – מדוע התוספת? “בסופו” אינו פירושו בסוף תחום העיר סתם, אלא בתוך תחום ממקום שממנו יכול לחזור. שכן אם הוא גר אלף אמה בתוך העיר והוא הולך לסוף התחום (אלפיים אמה מגבול העיר), לא יוכל לחזור לעירובו בשבת – לא יוכל להגיע לעירובו. התחום חייב להיות כך שיוכל ממקום שביתתו לחזור.
2. “ואמר שביתתי במקום זה” – האם צריך לומר ממש? “ואמר” אינו פירושו אמירה ממשית בפה אלא החלטה/מחשבה. בהמשך הפרק יתברר שהאמירה אינה מעכבת – העיקר הוא הכוונה/ההחלטה. “ואמר” מושווה לפירוש הרמב״ן על “ויאמר אלקים” (בראשית) – שאינו פירושו דיבור ממש אלא רצון/החלטה.
3. השוואה לנוסח עירוב עם פת: בעירוב תחומין רגיל עם מאכל אומרים “בזה העירוב יהא מותר לי להלך” – אין אומרים “שביתתי במקום פלוני”. המנגנון פועל על סמך תקנת חכמים, מבלי שצריך לנסח במפורש את מושג השביתה. אבל כאן, בעירוב ברגליו, עליו לומר (או לכוון) “שביתתי במקום זה” – משום שללא מאכל צריך החלטה ברורה וספציפית על מקום מסוים. אדם חושב מחשבות רבות; עליו להחליט על מקום אחד מסוים.
4. “מקום מסוים ומזוהה”: אין די בכך שהוא מטייל איפשהו מחוץ לעיר ערב שבת. עליו לעמוד במקום ספציפי, ניתן לזיהוי ושם להחליט. “במקום זה” – לא “בערך כאן”.
5. “וזהו עיקר עירובי תחומין” – לשון הגמרא לפי שיטת ר׳ יהודה. הרמב״ם פוסק כר׳ יהודה שעירוב ברגליו הוא העיקר, לא קולא או בדיעבד. עירוב ברגליו הוא האופן המקורי, העיקרי של עירוב תחומין. העירוב עם מאכל הוא דווקא תוספת/הקלה (כדי שלא יצטרך ללכת ממש).
6. משמעות “לערב” – אטימולוגיה: “לערב” יכול להיות מלשון “ערב” (לילה/חשיכה) – הוא “עושה חשיכה” ברגליו, כלומר קונה שביתה בשעת חשיכה באמצעות רגליו. לחלופין: “לערב” = לערבב, הוא “מערבב” את שביתתו באותו מקום.
7. [דיגרסיה: יסוד העירוב הוא “לא מציאות”:] סוד כל העירובין הוא שזה אינו מציאות – זוהי פיקציה הלכתית באמצעות כוונה. זה מתקשר גם לצורת הפתח (שאינה מחיצה אמיתית, אלא “למדנות” מחיצה). העירוב ברגליו הוא הביטוי הטהור ביותר של עיקרון זה – כוונה/החלטה בלבד יוצרת שביתה הלכתית.
—
הרמב״ם: “לא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד… אלא להקל על העשיר שלא יצא, אלא ישאלו חבירו או בן ביתו ויניחנו לו.”
תקנת הנחת מזון שתי סעודות הייתה קולא לעשיר – שלא יצטרך ללכת בעצמו, אלא יכול לבקש מחבר או מבן בית שיניח עבורו.
1. מהי משמעות “עשיר”? (א) יש לו עובדים/משרתים שיכול לשלוח; (ב) יש לו חברים טובים שיכול לבקש טובה; (ג) או סתם – כל אדם שפוגש מישהו בדרך יכול לבקש ממנו “עשה לי טובה.”
2. אי אפשר להיות מערב ברגליו עבור אדם אחר: רגלי שליח אינן עוזרות לך. כאשר שולחים שליח, עליו לקחת מאכל/פת. זהו הטעם שהרמב״ם אומר “להקל על העשיר” – העשיר אינו יכול לשלוח את עבדו שיהיה מערב ברגליו עבורו, אלא יכול לשלוח פת.
3. “מוסר שבותך לחברך”: יש אפשרות למסור את שביתתו לחבר, אבל זה רק כאשר החבר גם הולך להגיע למקום – הוא רק לא יודע היכן בדיוק המקום, והחבר יודע. זוהי “תורת כוונה” – לא שליחות על ברגליו.
4. “מערב אדם על ידי בנו ובתו”: רק תינוק יוצא בעירוב אמו. אחרים – אפילו בני בית – צריכים עירוב נפרד, אבל אפשר לעשות זאת כשליח (זכות לו). אדם ש״בטל לגמרי” אליך – אולי “יד פועל כיד בעל הבית” – אבל שליחות סתם ברגליו אינה פועלת.
5. ברכה על עירוב ברגליו (פרי מגדים): הפרי מגדים אומר שכאשר מערבים ברגליו אין מברכים. הברכה היא על ה״טריק” – חידוש חכמים להשתמש בפת. ברגליו הוא ה״עיקר” – זה היה פועל גם ללא תקנת חכמים – לכן אין ברכה על כך. המילה “עיקר” פירושה כמו “לפני עירוב” – מה שהיה גם ללא תקנת חכמים. (דעות אחרות סוברות שכן מברכים.)
6. עירוב ברגליו – דברי מצוה vs. דברי רשות: כמה דעות סוברות שכאשר מערבים ברגליו (לא באמצעות פת), מותר לעשות זאת אפילו לדברי רשות. הסברא: מכיוון שברגליו הוא “יותר אמיתי” – הוא הולך ממש לשם – זה לא רק “טריק” של חכמים, ולכן אין תנאי של דברי מצוה. אבל זה נשאר קשה, כי לכאורה הגזירה של רק דברי מצוה היא משום שחכמים לא רצו להקל יותר מאלפיים אמה.
7. מה עושה עירוב תחומין טכנית? אדם יכול בדרך כלל ללכת אלפיים אמה לכל רוח. עם עירוב תחומין השיעור לא משתנה – הוא עדיין יכול רק אלפיים אמה – אלא נקודת ההתחלה משתנה. אבל הוא מפסיד בצד השני.
—
הרמב״ם: “וכן אם נתכוון לקנות שביתתו במקום ידוע אצלו, כגון אילן או בית או גדר שמכיר מקומו… ויש בינו ובינו כשיעור זה (אלפים אמה או פחות)… והוא שהחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה. אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם… או שחזר בו מעצמו מללכת… למחר יש לו להלך עד המקום שנתכוון לו… שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם או שערב שם ברגליו בעירוב כשר.”
אם אדם כיוון לקנות שביתה במקום מוכר (עץ, בית, גדר), והמקום נמצא בתוך אלפיים אמה, והוא התחיל ללכת לשם (החזיק בדרך), אבל לא הגיע (התעייף, חבר קרא לו לחזור, או החליט בעצמו שלא ללכת) – יכול הוא למחרת ללכת עד אותו מקום פלוס אלפיים אמה לכל רוח משם.
1. “החזיק בדרך” – לא רק מחשבה: צריך להתחיל ללכת – לא סתם לשבת עם הרגל למעלה ולחשוב. “החזיק” פירושו שהראה חזקה שרוצה באמת להגיע לשם.
2. מדוע לא כתוב “אמר”? בעירוב ברגליו כתוב “אמר שביתתי במקום פלוני” – כי הוא עומד במקום אחד וצריך להצהיר היכן. כאן, בכוונה עם החזיק בדרך, חסרה המילה “אמר” – כי הוא כבר הולך לכיוון מסוים, הוא כבר רואה את העץ/המקום, אין צורך להצהיר.
3. “מקום ידוע אצלו” – חייב להיות מקום מסוים: עליו לדעת בדיוק היכן המקום – עץ ספציפי, בית, או גדר. זה נחוץ כדי שיוכלו לקבוע למחרת היכן שביתתו. בעירוב ברגליו, שבו הוא עומד ממש שם, הוא אומר “איפה שאני” – אינו צריך לדעת את שם המקום. אבל כאן, שבו לא הגיע, עליו לדעת בדיוק היכן המקום.
4. שיעור אלפיים אמה – מהיכן? המקום חייב להיות בתוך אלפיים אמה ממקום שבו הוא נמצא “כשחשיכה” (בין השמשות), לא דווקא מהיכן שהוא נמצא עכשיו. אם הוא מטייל ובבין השמשות יהיה קרוב יותר, יכול לכוון למקום רחוק יותר.
5. מהות העירוב: דעת או מעשה? כל שלושת הדרכים (הנחת פת/מזון, ברגליו, מכוון בדרך) עוסקות בדעת. כאשר הוא נמצא פיזית במקום, זו גם דעת – נוכחותו עצמה היא גם צורה של דעת. פת/מזון אינו “מצב” של דעת, אלא דרך נוספת של דעת באמצעות פת.
—
הרמב״ם: עני (אדם עני) שאין לו כסף למזון לעירוב, וגם לא לשליח או תחבורה – עבורו הקלו חכמים שיכול לקנות שביתה ברגליו או באמצעות מחשבה. לעשיר אומרים: שלח מזון. לעני אין את האפשרות, לכן הוא מקבל את הזכות ללכת ברגליו.
דין דחוק: אדם שבא בדרך (בדרך) ערב שבת, והוא חושש שיחשיך לפני שיגיע – זה “דחוק”. הדחוק יכול להיות אפילו עשיר, אלא שהוא בשעת הדחק כי הוא בדרך.
תנאי הרמב״ם: קניין שביתה באמצעות מחשבה פועל רק כאשר נשאר מספיק זמן ביום שיוכל טכנית להגיע למקום אם ירוץ בכל כחו לפני שבת. פירוש: המחשבה אינה פועלת ב״קסם” – חייב להיות מקום שהיה יכול בפועל להגיע אליו.
חידוש: זה הופך את כוח המחשבה להרבה יותר קטן ממה שהיינו חושבים. המחשבה אינה כוח מיוחד, אלא תחליף להגעה הפיזית – עליו להיות מסוגל להגיע.
הרמב״ם מביא ארבעה מקרים שבהם מחשבה אינה פועלת:
1. לא נשאר מן היום – לא נשאר מספיק זמן להגיע אפילו אם ירוץ בכל כחו.
2. יותר מאלפים אמה – בין מקומו למקום השביתה יש יותר מ-2000 אמה כשנכנסת השבת.
3. לא נתכוין למקום מסויים – לא כיוון למקום ספציפי.
4. לא עני ולא דחוק – אינו מוגבל כלכלית ואינו בשעת הדחק.
דין: בכל המקרים – לא קנה שביתה במקום ההוא, והוא מקבל רק אלפים אמה לכל רוח ממקום שבו עומד.
הראב״ד טוען: אם האדם כיוון לקנות שביתה במקום מסוים (אמר “שביתתי במקום פלוני”), אבל לא הגיע ונשאר יותר מאלפיים אמה בינו לבין אותו מקום – הראב״ד אומר: הוא כן קנה שביתה שם. פירוש שהוא עכשיו כמי שיצא חוץ לתחום, שלפי הלכות שבת יכול ללכת רק ד׳ אמות (לא 2000 אמה!).
הרמב״ם מקיל: הוא אומר שזה לא פעל, ממילא יש לו 2000 אמה ממקום שבו עומד. הראב״ד מחמיר: הוא אומר שזה כן פעל, אלא שהוא במקום הלא נכון – גרוע יותר!
מה ההבדל בין:
– הוא לא יכול להגיע כי אינו יכול לרוץ מהר מספיק (לא נשאר מן היום) – שם גם הראב״ד אומר שזה לא פועל?
– הוא לא יכול להגיע כי זה יותר מאלפיים אמה – שם הראב״ד אומר שזה כן פועל (והוא תקוע)?
בשני המקרים הוא למעשה לא יכול להגיע לשם! ההבדל המוצע: ב״לא נשאר מן היום” הוא לא יכול להגיע לפני שבת (אי אפשרות פיזית). ב״יותר מאלפיים אמה” הוא טכנית יכול להגיע לפני שבת, אלא שבשבת עצמה לא יכול ללכת לשם כי התורה אוסרת עליו (איסור תחומין).
אבל הקושיא נשארת: מה ההבדל? סוף כל סוף הוא לא יכול להגיע לשם! בין אם הוא לא יכול כי אינו יכול לרוץ, ובין אם הוא לא יכול כי זה אסור – בשני המקרים המחשבה צריכה “לפוג”!
חידוש: בעירוב עם מזון/שליח – אפשר לקנות שביתה ללא הבדל כמה רחוק הוא נמצא. אין תנאי שעליו להיות מסוגל להגיע. התנאי של “אם ירוץ בכל כחו” הוא רק למחשבה/כוונה.
לפי הראב״ד יכול להיות מצב שבו אדם קנה שביתה במקום שבו הוא אינו נמצא פיזית כשנכנסת השבת, והוא חוץ לתחום משביתתו שלו. זה מעלה שאלה מעניינת: איך יכול להיות אדם שכשנכנסת השבת, הוא גר במקום שבו אינו נמצא?
—
הרמב״ם אומר: “מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד וקנה שם שביתה… הרי זה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.”
מי שעומד ערב שבת ברשות היחיד (או בדרך לשם) וקונה שביתה שם, מקבל את כל רשות היחיד כד׳ אמותיו, פלוס אלפיים אמה לכל רוח מבחוץ.
1. כלל קניין שביתה פועל לא רק על מקום מוגבל, אלא גם על רשות היחיד שלמה — כל העיר או רשות היחיד נחשבת כד׳ אמותיו.
2. מקום שלא הוקף לדירה: אם רשות היחיד היא מקום שלא הוקף לדירה (תל, נקיק וכו׳), הדין: אם זה בית סאתים או פחות — מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. אבל אם זה יתירה על בית סאתים — מקבל רק ד׳ אמות ממנו (כשובת בבקעה), כי קרפף גדול מבית סאתים שלא הוקף לדירה מקבל דין כרמלית לגבי עירובי תחומין. הוא מקבל אלפיים אמה מד׳ אמותיו, לא מחוץ לבית סאתים.
3. כלל: כל שלושת סוגי העירובין (עירוב ממש, מערב ברגליו, מתכוון בדרך) יש להם אותם כללים של שביתה, תחום וכו׳.
—
הרמב״ם אומר: “אבל הקונה שביתתו בריחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו, לא קנה שביתה שם.” דוגמאות: “שביתתי בשדה פלונית או בבקעה פלונית” או “בריחוק אלף אמה או אלפים אמה ממקומי” — “לא קנה שביתה בריחוק, ואינו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה.”
מי שאומר רק מקום כללי או מרחק ללא מקום מסוים, לא קנה שביתה שם, ומקבל רק אלפיים אמה ממקום שבו עומד כשנכנסת השבת.
1. מדוע לא עוזר “ריחוק אלפיים אמה”? אלפיים אמה היא מידה מדויקת — אפשר לחשב בדיוק היכן זה! התירוץ: “מסוים” פירושו לא שאפשר לחשב אותו, אלא שיש מקום שאפשר לראות, סימן, מקום מוכר. אדם צריך לדעת לאן הוא הולך — לא סתם חישוב מתמטי, אלא מקום שניכר. אפילו אם הוא אומר “בדיוק” את הסנטימטר, זה לא עוזר — חייב להיות מקום מסוים שאפשר לזהות.
2. ניתוח מילה של “מסוים”: “מסוים” יכול לבוא מ״סימן” (סימן, מלשון נסמן) או מ״סיום” (גמ
ור/מוגבל). שם הפועל “מסוים” פירושו מקום מסוים, מיוחד – משהו שמסומן וניתן להכרה.
—
הרמב״ם אומר: “אמר שביתתי תחת אילן פלוני או תחת סלע פלוני” — אם תחת העץ/סלע יש שמונה אמות או יותר, “לא קנה שביתה”, משום ש“שמא קנה שביתתו בד׳ אמות אלו, שמא בד׳ אמות אלו” — איננו יודעים אילו ד׳ אמות כיוון. עצה: שיאמר “לשבות בעיקרו” (ליד הגזע), או “בארבע אמות שבצפונו או בדרומו”. אם זה פחות משמונה אמות — קנה, כי זה כבר מקום מסוים.
1. קושיא על שיעור שמונה אמות: אם יש שמונה אמות, שיעמוד באמצע — אז הוא יושב על שתי אמות מכל צד, ולכל הפחות שתיים מד׳ אמותיו נמצאות בכל ד׳ אמות אפשריות! התירוץ: לפי הרמב״ם הבעיה אינה ספק אילו ד׳ אמות — אלא שזה בכלל אינו מקום מסוים. ה״שמא בד׳ אמות אלו, שמא בד׳ אמות אלו” אינו חשש ספק ממשי, אלא ביאור מדוע זה לא מספיק מסוים — הוא לא קנה שביתה בשום ד׳ אמות ספציפיות.
2. הראב״ד חולק על כל היסוד: הראב״ד מבין שהוא כן קונה שביתה בשדה/אילן, אלא שמכיוון שאין יודעים באיזה חלק, צריך להחמיר — אינו רשאי ללכת אלפיים אמה משום מקום בשדה (כלומר עליו לחשב אלפיים אמה מהפינה הרחוקה ביותר). הרמב״ם לעומת זאת סובר שזה בכלל אינו קניין שביתה — הוא חוזר למקום עמידתו.
3. יסוד מחלוקת רמב״ם וראב״ד: הראב״ד גם ידע שכתוב “מקום מסוים”, אבל הוא מבין שפירוש הדבר שעליו לדעת בוודאות היכן הוא כדי לחשב אלפיים אמה. הרמב״ם לעומת זאת סובר ש״מקום מסוים” הוא עניין בעצם — מקום השביתה חייב להיות מסוים, ובלי זה אין שביתה כלל. אצל הראב״ד זה ספק מעשי; אצל הרמב״ם זה חסרון בחלות של קניית שביתה.
4. קושיא על המשנה ברורה: מדוע ה״רמב״ם מורה” מביא בשם המשנה ברורה שצריך להחמיר? הרי זו מחלוקת ראשונים (רמב״ם נגד ראב״ד) בדין דרבנן, והכלל הוא “ספק דרבנן לקולא” ו״הלכה כדברי המיקל בעירוב”! צריך לפסוק כהראב״ד לקולא.
5. האם “מקיל בעירוב” הוא יותר מסתם ספק דרבנן: הכלל “הלכה כדברי המיקל בעירוב” — האם זו קולא נוספת במיוחד בעירוב, או רק השתקפות של כך שעירוב הוא דרבנן? סברא אחת: אולי צריך את הכלל כי אפשר לחשוב שעירוב הוא דאורייתא (תחומין דאורייתא), לכן אומרים במפורש שמקילים. אבל זה נשאר לא ברור.
—
הרמב״ם אומר: “שנים שהיו מהלכין בדרך, ושניהם רוצים לקנות שביתה במקום מסוים, ואחד מהם מכיר אילן או גדר במקום שקבעו לשביתה, והשני אינו מכיר – זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, שיאמר אני קונה שביתה במקום שחברי קונה, והמכיר צריך שיכוין לשבות הוא וחבירו במקום שהוא מכיר.”
כאשר שני אנשים הולכים בדרך ושניהם רוצים לקנות שביתה במקום מסוים, אבל רק אחד מכיר את המקום (הוא מכיר עץ או גדר), יכול השני למסור שביתתו לראשון – הוא אומר “אני קונה שביתה היכן שחברי קונה.” המכיר צריך לכוון עבור שניהם.
זה מושווה למי שאינו יכול להתפלל בעצמו ושומע את חזרת הש״ץ – הוא “מוסר תפילתו” לשליח ציבור. כך גם כאן, הוא בטל לקביעת החבר.
—
הרמב״ם: “אנשי חצר ששלחו עירובן עם אחד מהם” – והשליח לא הגיע, “ויחזור העירוב ולא יצא.”
אנשי חצר אספו אוכל לעירוב ושלחו עם אחד, אבל הוא לא הגיע למקום.
1. שאלה: האם השליח עצמו יכול לקנות שביתה באמצעות מחזיק בדרך? השליח שהלך עם שקית העירוב, עבורו היה צריך “מחזיק בדרך” לעזור – הרי הוא היה בדרך, היה לו דעת לשבות שם. ממילא צריך לראות כאילו הוא היה שם בבין השמשות עם כל העירובין.
2. תשובה: עירוב ברגליו אינו פועל עבור אחר. מחזיק בדרך של השליח עוזר רק לו עצמו, לא לאנשי החצר. עירוב במזון (שהוא נושא בשקית) פועל אחרת מעירוב ברגליו. השליח עצמו בכלל לא צריך פת – הרי הוא מערב ברגליו, הוא עצמו שם.
3. החילוק העיקרי: מי שנמצא בעצמו במקום בכלל לא צריך פת, כי הוא מערב ברגליו, וזה פועל אפילו אצל עשיר (לא רק אצל עני). כל הספקות מתחילים כי צריך כן להיות אוכל שם – כי הוא אינו שם, או כי הוא עושה עבור אחר.
4. ראיה ממרדכי: מוזכר דבר דומה במרדכי, שבו העירוב לא הונח, אבל השליח עצמו כן קנה שביתה כי היה בדרך עם כוונה לשבות שם. אבל עבור האחרים זה לא פועל.
—
הרמב״ם: “וזה שאמרנו שצריך לקנות שביתתו בריחוק מקום שהחזיק בדרך – לא שיצא וילך בשדה, אלא אפילו ירד מן העליה לעלות על הסוסים” – אפילו רק התחיל לצאת מהבית, זה כבר נקרא “מהלך בדרך.” “וכן כל הקונה שביתה ברגל מקום, אינו צריך לומר שובת אני במקום פלוני, אלא כיון שגמר בלבו” – הוא כבר גמר בליבו, “הרי זה מהלך בדרך.” “ואין צריך לומר מי שיוצא ברגליו ועומד במקום שקונה בו שביתה” – מי שנמצא באמת שם, פשיטא.
“החזיק בדרך” אינו פירושו שעליו להיות כבר מחוץ לעיר בשדה. אפילו רק התחיל לרדת מהקומה שלו כדי לצאת, זה כבר “מהלך בדרך.” ומי שקונה שביתה ברגליו אינו צריך לומר במפורש “שובת אני במקום פלוני” – גמר בלבו מספיק.
1. הרמב״ם אומר בבירור שהגמרא לאו דווקא – אין צורך לצאת ממש לשדה; ירידה מהעלייה כבר מספיקה.
2. שאלה: האם “החזיק בדרך” חייב להיות דווקא חזרה לחבירו? האדם לא צריך לומר לחבר “אני יוצא עכשיו לקנות שביתה” – הוא יכול גם להחליט זאת בעצמו. זה יכול להיות גם חזרה מעצמו (הוא מחליט בעצמו).
3. שאלה לגבי חרטה: יש חזרה מעצמו – הוא יכול להחליט מאוחר יותר “אני לא רוצה.” אבל עד שהוא חוזר, ההחזיק בדרך בתוקף.
4. שאלה מעשית: כאשר אדם יורד מהקומה שלו ואחר כך מחליט “אני לא רוצה ללכת” (למשל כי חם מדי) – איך יודעים שהוא באמת רצה? אדם יודע שהוא לא משקר, אפשר לומר שהוא באמת רצה, אלא שהתייאש ברגעים האחרונים.
—
הרמב״ם: “התלמידים שהיו אוכלים בלילי שבתות בסעודות אצל בעלי בתים, ובאים ולנים בבית המדרש — מהלכם הפסקת מקום לכל רוחות מבית המדרש, לא ממקום אכילה. שאילו מצאו סעודתם בבית המדרש, לא היו יוצאים לסעודה.”
תלמידי חכמים שאכלו סעודות שבת אצל בעלי בתים (על “ימים”), אבל ישנו בבית המדרש — קביעות מקומם לתחומין היא מבית המדרש, לא מהמקום שבו הם אוכלים.
1. התיאור של ההלכה: בעלי הבתים לא גרו בעיר — הם היו אצל החקלאים בחוץ, שם היה יותר שפע של אוכל. בעלי הבתים מתוארים כ״עובר ושב” — רש״י מתכוון לבעלי חסד יהודים שנתנו אוכל לאנשים שעוברים.
2. החידוש בהלכה — סתירה לכלל העירוב: לכאורה יש כאן סתירה: כל דין העירוב הוא ש״היכן שאתה אוכל, שם אתה נמצא” — אפילו כשאינך באמת שם. אבל כאן, אצל תלמיד חכם שאוכל אצל עשרות בעלי בתים, אומרים להיפך — מקומו אינו היכן שהוא אוכל, אלא היכן שהוא ישן/לומד.
3. תירוץ רב ששת — אומדנא דמוכח: רב ששת (גמרא עירובין) לומד שכאן יש אומדנא דמוכח: תלמיד החכם היה בעצם רוצה להישאר בבית המדרש — הוא יוצא רק כי אין לו מה לאכול שם. דעתו אינה “על פת” (על האוכל) — דעת על פת היא רק כלל לבעל בית. תלמיד חכם — דעתו “על התורה.” כאשר הוא מניח עירוב, זה כאילו הוא אומר: אם הייתי יכול לגור שם, הייתי גר שם. הוא רק לא יכול — אין לו מיטה, אין לו אוכל.
4. נפקא מינות להלכות אחרות: הכלל שתלמיד חכם “גר” בבית המדרש יכול להיות לו נפקא מינות ל: נרות חנוכה (היכן מדליק), מזוזה, נרות שבת. בנרות שבת הרי הכלל הוא שמדליקים היכן שאוכלים את הסעודה — אבל כאן היינו אומרים שהמקום העיקרי של תלמיד החכם הוא בית המדרש.
5. התיאור — בית המדרש מחוץ לעיר: הלשון “לכל רוחות מבית המדרש” (אלפיים אמה לכל רוח) נראה כאילו בית המדרש נמצא מחוץ לעיר — אולי כזה “קריית הישיבה” נפרדת, עם שדות וכרמים מסביב. אבל מוצע גם שבית המדרש בעיר, אלא שהסעודות (אצל החקלאים) הן בחוץ, והשאלה היא האם הוא יכול לטייל רחוק יותר מאותו מקום.
6. [דיגרסיה: תקנת רבי מאיר שפירא]: מהרמב״ם הזה — שתלמידי חכמים לא יצטרכו ללכת ולדפוק על דלתות בעלי בתים — רבי מאיר שפירא (מייסד ישיבת חכמי לובלין) הנהיג שיתנו לתלמידי חכמים חדר אוכל יפה ויתנו להם לאכול בישיבה עצמה.
7. עירוב חצרות — רב עם תלמידים: גם בעניין עירוב חצרות יש חילוק: רב שהתלמידים אוכלים אצלו — שם בבית המדרש הוא העיקר, ו״כולי עלמא היינו משפחה” — כולם נחשבים כמשפחה אחת, ואין צורך בעירוב.
דובר 1:
טוב. אנחנו לומדים הלכות עירובין פרק ז׳. עירוב כזה עושים בעיקר עם פת, לעניים ולעשירים. אנחנו מודים לאלו שנותנים את הפת לעניים וצדקה לאורחים, והעשירים שתומכים בשיעור. כל אחד יזכה להיות עשיר שצריך לעשות פת עירוב שאנחנו הולכים ללמוד עכשיו.
כן? אנחנו הולכים ללמוד עכשיו את הפרק השלישי בנושא. השני, נכון? השלישי של עירוב, נכון? פרק ה׳. הפרק השביעי של הלכות עירוב, והפרק השני של תחומין, של תחום שבת. עירוב תחומין השני. יש שלושה פרקים על עירוב תחומין. אה, כן? אוקיי, טוב.
אז זה הפרק הקטן ביותר של הלכות עירוב תחומין, והוא מדבר על סוג של עירוב שעושים בלי עירוב. עירוב רגיל שלמדנו הוא שמניחים פת או שולחים מישהו להניח – לא פת, סליחה, למה אני אומר פת? משהו מאכל, משהו מאכלים, מזון שתי סעודות, במקום, שזה אז קונה שביתה שם. אנחנו הולכים ללמוד שיש דרכים שונות שאפשר לעשות עירוב בלי לשלוח שם לחם או להניח שם לחם, אלא על ידי פשוט להיות שם, או ללכת לשם, או אפילו לא ללכת לשם אלא בכוונה ללכת לשם.
נאמר אולי במילים שלי, שלמדנו עירוב חצרות, אחר כך למדנו עירוב תבשילין, וסליחה, עירוב תחומין. ואמרנו שהקשר ביניהם הוא הענין שנקרא “דאתי עלה פת”.
נאמר כך: ההלכה של עירוב תחומין היא שאדם לא רשאי לצאת יותר ממקום מוגבל מהמקום שהוא גר, מדאורייתא י״ב מיל, ומדרבנן אלפיים אמה לכל רוח מהמקום שהוא גר. אבל החכמים אמרו, מה זה אומר “המקום שהוא גר”? המקום שהוא גר הוא לא רק איפה שהמיטה שלו, המקום שהוא גר הוא המקום שערב שבת חשב שהוא גר שם.
איך עושים שהוא יגור במקום אחר? אז הם דיברו קודם על הענין של הנחת הפת, שם שאדם מניח את הלחם שלו, שם זה כאילו הוא חושב שהבית שלו, ממילא הוא יוכל משם ללכת אלפיים אמה. במקום שבדרך כלל הוא יכול רק ללכת אלפיים אמה לכל רוח, הוא יוכל ללכת מאותו מקום, לא רק מהדירה שלו שהוא גר בעיר, אלא מאותו מקום הוא יוכל ללכת מהדירה שלו לשם, ומשם עוד אלפיים אמה. זו הייתה הדרך הראשונה איך עושים שבמקום אחר יגור באופן פורמלי הלכתי, על ידי להיות שם בין השמשות, על ידי הפת שלו.
בפרק הזה נראה שיש עוד שתי דרכים להיות, להיות בעל הדירה, לא בדירה המשפטית, בדירה הרשמית המקובלת, אלא להיות במקום שממנו רוצים ללכת אלפיים אמה לכל רוח. מה הן שתי הדרכים?
אחת היא שפשוט נמצאים שם, הולכים לשם ערב שבת בין השמשות למקום מסוים, ונמצאים שם שובת. זה ממש, בזה הוא מראה שהוא רוצה להיות שם, שבין השמשות הוא שם, מלבד הבית שלו שהמשפחה שלו, שהדברים שלו, הוא גר שם עכשיו, הוא שם ברגליו זה נקרא.
דובר 2:
כן, אבל אני חושב שלא הולכים לשם ערב שבת בין השמשות, בכל זמן שהולכים לשם ערב שבת ואומרים שקובעים שגרים שם.
דובר 1:
הוא לא אומר ממש, הוא צריך להיות שם, אם הוא צריך להיות שם, בכלל לא מתחילה השאלה, זה נקרא שבת במקום פלוני.
דובר 2:
כן, אבל החידוש הוא שהבית שלו עדיין… הבית שלו בכלל לא, בכל מקרה עדיין חידוש שהוא יכול ללכת מהבית שלו לשם, ומשם אלפיים אמה.
דובר 1:
אני לא מבין למה אתה ממשיך לומר את זה. אף פעם אין שהבית שלו נשאר בכלל. השביתה שלו נשארת שם שהונח העירוב שלו.
דובר 2:
על כל פנים, אנחנו רואים, יכול להיות שהוא צריך להיות שם, כמו שאתה אומר, הוא צריך להיות שם בין השמשות, יכול להיות שהוא היה בדרך לשם, אבל זה נקרא מערב ברגליו.
דובר 1:
ויש לנו כאן עוד דרך של מערב, אם אדם חושב, הוא חושב שבמקום הספציפי הזה אני רוצה לקנות שביתה, הוא חושב על זה ערב שבת, זה יכול גם להיות דרך של עירוב תחומין. הם יכולים משם ללכת אלפיים אמה לכל רוח.
דובר 2:
כן, מה אתה אומר שם?
דובר 1:
לא, לא. לא, אני אומר, יש מישהו שגר ממש במקום, או מי ששבת למדנו בעצם בהלכות שבת ההוא, כשזה לא הלכות עירובין. למדנו דרכים שונות איך שובתים. אדם רגיל שובת בבית שלו, בעיר. אם הוא מחוץ לעיר, למדנו בהלכות שבת שאם הוא במקום כלשהו, יש לו אלפיים אמה משם, איפה שהוא עצר ערב שבת, או אם הוא רשאי לזכות שם, הוא יכול לרשום זכות במקום עד אלפיים אמה וכדומה. זה לא עירוב ברגליו, זה פשוט שבת במקום פלוני.
עירוב פירושו תמיד כשהוא לא באמת שם בשעה ששבת נכנסת, או שהוא לא באמת שובת שם. אלא בעצמו יש דרך שהוא יכול פשוט ללכת לשם, אז הוא מחליט, זה תמיד בא עם איזו החלטה.
אז עירוב, אתה אומר שעירוב במקור הוא עם פת, אבל יכול להיות ש… וכל העירובין האלה יש לפחות ענין שהדעת שלו, ההחלטה שלו, כאילו שהוא שובת, היא לא אותו מקום שהוא בפועל ממש. בפועל ממש הוא… וזה חייב להיות בתוך אלפיים אמה, כי אם הוא שובת שם, הוא לא רשאי ללכת יותר מאלפיים אמה משם. אבל הוא לא בפועל שובת במקום שאלפיים האמה שלו ממורכזות, כן, כאילו שמחשבים משם.
וזה אפשר לעשות או כשנמצאים שם ערב שבת, או הדרך הרגילה שלמדנו קודם היא כשמניחים שם איזה מאכל, או יש דרך שאפילו הוא לא שם, אלא יש לו בדעתו, כי העיקר הוא הכוונה. אז נראה, זו כבר קולא יותר גדולה, יש הרבה גבולות לאותה קולא גדולה יותר. נכון?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אנחנו הולכים ללמוד את זה, אה, סעיף א׳, כן?
דובר 1:
הלכה א׳. כן. לקרוא? אני יכול לקרוא איך שאתה רוצה.
מי שיצא בערב שבת חוץ למדינה, יהודי יצא ערב שבת חוץ למדינה, הוא יצא מחוץ לעיר שלו, כן, ועמד במקום בתוך התחום, הוא עמד באיזה מקום בתוך התחום, זה חייב להיות בתוך התחום, או בסופו, מה אתה מבין למה הוא אומר את זה?
דובר 2:
פשוט, כל עוד זה עדיין בתוך אלפיים אמה מהתחום של העיר שלו, נכון? אי אפשר עדיין… הוא בעצם מהתחום של המקום שהוא נמצא.
דובר 1:
זו האמת, כך זכרתי שלמדתי בעירובין, שאפילו אם הוא גר אלף אמה בתוך העיר והוא הולך בסוף התחום, זה לא יעזור, כי הוא לא יכול היה לחזור, נכון? הוא לא יכול היה להגיע לעירוב שלו. אז ממילא, מה זה בסוף התחום אומר? הוא מתכוון לומר בתוך התחום מהמקום שהוא חוזר אליו.
ואומר… לא, הוא אומר “שביתתי במקום זה”. מיד נראה שלא דווקא צריך לומר את זה, העיקר הוא הכוונה. אבל אני חושב ש… כך אני זוכר שכתוב יותר חזק.
דובר 2:
כן, הוא לא אמר… אחרי הברכה הוא אמר “בזה העירוב”, כמו ממש אמירה.
דובר 1:
ראיתי אתמול שם, הוא מביא למטה מהשולחן ערוך, לא כתוב בשום מקום ברור שאם לא אומרים… למשל בעירוב, בעירוב אומרים אפילו לא “שביתתי”. אומרים רק “בזה העירוב יהא מותר”, נכון? לא אומרים איך זה עובד. זה טכנית, שואל הרב, איך זה עובד על דעת שביתתי במקום פלוני? לא צריך לומר את זה, נכון? כשעושים עירוב אומרים סתם “בזה העירוב יהא מותר”, ועל דעת חכמינו וצדיקים שאמרו שזו שביתה במקום פלוני.
אבל כאן הוא צריך לומר “שביתתי במקום פלוני”. אבל אני חושב, נראה ברור יותר מאוחר לכאורה שזה לא מעכב את האמירה, העיקר הוא הכוונה. יכול להיות שכשאומרים את האמירה, מתכוונים לומר שבזה ברור שהוא התכוון לזה. אבל אני יודע כבר, אותו דבר בעירוב, אני לא יודע למה צריך לומר שזה מעכב לומר. אני מתכוון לומר, צריך לדעת שזה עירוב. זה לא… אם יודעים כבר שזה עירוב…
דובר 2:
כן, הוא מביא כאן, אם אמר “הרי זה עירוב”, הוא לא אמר “בזה העירוב” את כל הנוסח, הוא אומר “הרי זה עירוב”, זה גם טוב.
דובר 1:
ואני לא מבין למה זה צריך בכלל להיות. צריך לעשות ברכה, את זה אני מבין, הרמב״ם אומר לא הראב״ד, שזו מצווה. אבל למה צריך לומר?
יכול להיות שהאמירה כאן תאמר שהוא צריך להיות מאוד ספציפי. לחשוב מחשבות יש לאדם, הוא הולך והוא חושב כאן, הוא חושב שם, הוא צריך להחליט על מקום מסוים. זו הדרך איך הוא אומר את זה, “ואומר”. בסדר.
וזה צריך להיות מקום מסוים ומזוהה, זה חייב להיות בטוח. לא מספיק שהוא מטייל איפשהו לפני שבת והוא היה רחוק מהעיר. לא, לא, לא.
דובר 2:
הוא אומר “ואמר שביתתי במקום זה”, אי אפשר לכוון שזה סימן שהוא צריך לחזור. הרמב״ם מתכוון להוציא שהוא צריך ללכת למקום מסוים ושם להחליט. “ואמר” יכול לומר שהוא מחליט.
דובר 1:
אה, כן, אה, אמת. “אמר” אני חושב כמו “ויאמר אלקים”, שהקב״ה מדבר עם מלאך, פירושו שהוא מחליט. כך אומר הרמב״ן.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אתה צריך לומר כך, ש״אמר” יש לו משמעות של מחשבה או רצון. כך כתוב ברמב״ן על פרשת בראשית, “ויאמר אלקים” פירושו הוא רצה.
וכן, מה שאתה אומר נכון, שזה צריך להיות במקום מסוים. אי אפשר לומר בערך, אבל זה בין דינים לכוונה. “אמר” פירושו הוא אומר, אני אומר “במקום זה”. זה… “ואמר”, אמת, הוא מדבר על החלטה. אוקיי.
בקיצור, הוא עשה כך, “וחזר לעירו ולן שם”, הוא חזר הביתה. אז “יש לו להלך למחר למאותו מקום אלפים אמה לכל רוח”. בקיצור יש לו את השביתה שלו שם, הוא יכול ללכת אלפיים אמה מהמקום שבו אמר “שביתתי במקום זה”, איפה שזה, ומשם זה שלו.
אומר הרמב״ם, “וזהו עיקר עירובי תחומין”. זו לשון מהגמרא, לפי שיטת רבי יהודה. הרמב״ם פוסק כך, שזה עיקר עירובי תחומין, “לערב ברגליו”. כלומר, כאילו, לא תאמר שזו קולא, כי יש שיטה, שיטה אחרת בגמרא שסוברת להיפך, באמת. כמו שאנחנו סוברים גם באמת לגבי כשלא הולכים לשם. אבל לגבי כשהולכים ממש לשם ברגליים שלו, והוא אומר “הרי שביתתי במקום פלוני”, זו לא איזו קולא שאפשר לעשות את זה בלי לחם, בלי… למה אני ממשיך לומר לחם? בלי מאכל. לא, זה עיקר עירובי תחומין.
זה נקרא “לערב ברגליו”, הוא מערב, כלומר הוא אומר ש… יש מי שרוצים לומר “לערב” הוא מלשון… הוא אומר מלשון כוונה, הוא מערבב, כאילו הוא עושה את השביתה שלו במקום הזה. “לערב” הוא כמו “מחשיך” אולי, לעשות לילה ברגליו.
דובר 2:
לעשות לילה?
דובר 1:
“שביתת מקום קונה שביתתו בשעת חשיכה”. נעשה על מקום זה.
אני חושב שהסוד של עירוב הוא שזה לא מציאות, זה העיקר. זה על ידי היפך, על ידי כוונה, אולי בגלל זה קוראים לעירוב צורת הפתח שעושים. לפי הפשט שלי אפשר גם להבין את זה, זו לא מחיצה אמיתית. למדנות זו מחיצה. בכל מקרה, זה העיקר.
דובר 2:
ולמה לא אומרים “לערוב בהלכות מוזה שטייסטו”?
דובר 1:
זה כי כאשר, מה שאומרים ש
דובר 1:
אבל לגבי כשהולכים ממש לשם ברגליים שלו והוא אומר “רשותי במקום פלוני”, זו לא אפילו קולא שאפשר לעשות את זה בלי לחם, בלי… למה אני אומר לחם? בלי מאכל? לא, זה עיקר עירוב תחומין, זה נקרא “לערב ברגליו”. הוא מערב, מה זה אומר? הוא אומר ש… “לערב” בא מלשון… הוא אומר מלשון כוונה, שהוא מערבב, הוא עושה את השביתה שלו במקום הזה. “לערב” הוא כמו מחשיך, לעשות לילה ברגליו. לעשות לילה? “שיהא מקום קונה שביתה בשעת חשיכה”. הוא נעשה על מקום זה.
אני חושב שהסוד של עירוב הוא שזה לא מציאות, זה העיקר. על דעת פת, על דעת כוונה. אולי בגלל זה קוראים לעירוב צורת הפתח שעושים. לפי הפשט שלי אפשר גם להבין את זה, זו גם לא מחיצה אמיתית, זה למדנות שזו מחיצה.
בכל מקרה, זה העיקר. “לא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד”, מה שאומרים שצריך להניח מזון שתי סעודות במקום ששובת, צריך “שלא יצא ולא ימות שם”, כלומר לא חייבים ללכת, אפשר רק להניח שם מזון, אז הם אמרו רק “להקל על העשיר שלא יצא”. “אלא ישאלו חבירו או בן ביתו ויניחנו לו”.
כלומר, אם הולכים בעצמם, אפשר לומר “שביתתי במקום פלוני”, אז בכלל לא צריך להניח לחם. מה בכלל הקולא של להניח לחם, הטרחה של להניח מזון שתי סעודות? את זה החכמים אמרו למי שהוא עשיר.
דובר 2:
מה זה עשיר? הוא יכול להרשות לעצמו לבקש ממישהו אחר, יש לו מישהו שעובד בשבילו, דבר כזה. זה למה קוראים לו עשיר, נכון? אפשר פשוט לבקש טובה מיהודי, אבל ללכת בעצמו… אין את המילה עשיר.
דובר 1:
או שהוא עשיר בחברים טובים, שהוא יכול לבקש טובה.
דובר 2:
כן, הוא לא חושב על עשיר. לא, גם בדיוק אותו אחד עובר שם, אומרים לו “הנח ועשה לי טובה”.
דובר 1:
אני חושב שאתה מתכוון לומר יותר, שאדם לא יחשוב שבדיוק כמו שהוא יכול לערב ברגליו, העבד שלו יכול לערב בשבילו ברגליו. זה לא דבר כזה. אתה לא הולך בעצמך, צריך להיות הפת שלך שהולכת לשם.
דובר 2:
מצוין. נכון, אז זה בטוח. אי אפשר לערב ברגליו בשביל אדם אחר.
יש כן דבר כזה, נראה יותר מאוחר, ש״מוסר שבותך לחברך” יש בחינה כזו, אבל אז זו רק הכוונה, הוא גם הולך ללכת לשם, הוא לא יודע עם תורת כוונה. כי הוא גם הולך להגיע לשם, הוא רק לא יודע איפה המקום. אבל חבר כזה, הוא יסכים לדבר כזה.
דובר 1:
כן, כי הוא לא יודע איפה המקום.
דובר 2:
אבל להסתמך על האחר אין בזה שום היגיון.
למעשה, צריך לחשוב, למשל למדנו קודם, “מערב אדם על ידי בנו ובתו”, כן, אנשים שתלויים בו, כתוב כן שהם לא צריכים לעשות עירוב נוסף.
דובר 1:
אה, אמת, אולי לא. לא, זה צריך כן. רק תינוק יוצא בעירוב אמו. האנשים האחרים זה כן, רק כמו שליח, זו זכות לו.
דובר 2:
אז אני לא יודע. לא, רק ניסיתי לחשוב אם יהיה מישהו שממש בטל אליך, אולי אז אפשר כן לערב ברגליו וזה יהיה טוב לאדם שני. אבל לא שליח, שאם יהיה “ימין יד פועל כיד בעל הבית” סוג של דבר. אבל סתם שליחות, סתם הרגליים של האחר לא עוזרות לך, כשאתה עושה לאחר צריך מאכל. נכון.
דובר 2:
זה מאוד מעניין, אבל למשל, הם מביאים כאן מלמטה שיש אנשים שחושבים שאולי על עירוב ברגליו מותר לעשות אפילו על דברי רשות. זה למדנו שצריך להיות מצוה, זה כשאתה משתמש בקולא שאתה לא הולך ממש לשם, אתה רק שולח לחם, מאכל, אז צריך לעשות דווקא במקום מצוה. אם אתה הולך ממש לשם, אולי זה יותר, כמו שהרמב״ם אומר, זה עיקר, זה כבר יותר אמיתי. זה לא לגמרי אמיתי, כי הוא לא באמת שם בשבת. אבל…
קשה לי לומר, כי לכאורה הדיבור שצריך ללכת רק לדברי מצוה, כי החכמים לא היקלו בקולא של יותר מאלפיים אמה לא לעשות. הקולא של… אפשר לעשות דרך מאכל.
אני כבר יודע למה המשנה ברורה מביא כך הערות מאחרים. הוא כבר סבר שזה רק בשבילו כי הפרט של מאכל… אתה אומר כל הזמן שאפשר ללכת יותר מאלפיים אמה, זה רק טכנית, תמיד אפשר, רק האלפיים אמה משתנה. בדרך כלל הוא יכול ללכת רק אלפיים אמה לכל רוח. עכשיו הוא יוכל ללכת מביתו למקום שבו הוא קנה שביתה, אלפיים אמה. אני שם אלפיים אמה.
דובר 1:
כן, כי הוא לא יכול ללכת לכיוון האחר.
דובר 2:
אין לו שני בתים כביכול, שני מקומות. יש לו רק בית אחד, כי הוא לא יכול ללכת לכיוון האחר. זו הסיבה שאומרים שיש נפקא מינה. אבל בדרך כלל אי אפשר ללכת ארבעת אלפים בכיוון אחד. אפשר ללכת רק שניים. תמיד, אם אתה מטייל… נניח אני גר כאן, ואני מטייל החוצה אלפיים אמה, אני יכול לטייל משם חזרה all the way עד אלפיים אמה. עכשיו אני יכול ללכת בכיוון אחד ארבעת אלפים אמה.
דובר 1:
כן, אני מבין, כי אתה אומר שהקולא היא שהוא לא גר באמת שם.
דובר 2:
אבל נראה, למה אומרים שעירוב ברגל זה לא בדיוק אותו דבר כמו שובת במקום פלוני. שובת במקום פלוני זה לא עירוב בכלל, זה שובת. עירוב זה אומר אני לא גר שם, אבל למעשה אני אומר שאני גר שם כי אמרתי “יהא שביתתי במקום פלוני”.
אבל נראה, כי אומרים “עיקר עירוב” – כך אני מבין במה שאתה מביא – שמה שאומרים “עיקר עירוב” זה אומר שזה עירוב. זה לא סתם שאתה אומר שאתה גר שם. זו לא קולא. זה לכתחילה הדבר. זה לא חידוש. זו קולא בזה שכמו שאתה אומר קודם, איך גר אדם? אם הוא גר שם, הוא גר שם. מה זה אומר איפה ה-tax return שלו מגיע? זה אומר איפה הוא גר.
יכול להיות הדבר המעניין, יכול להיות ש״עיקר עירוב” שאתה רוצה לומר… אני חושב, הוא מביא את הפרי מגדים שאומר שכשמערבים ברגל לא עושים ברכה. זה מעניין. הוא אומר שזה עיקר עירוב תחומין. אבל יכול להיות שהברכה היא על הטריק, על החידוש של החכמים להשתמש בפת. כך זה נראה. זה כך, “עיקר” לא אומר עיקר עירוב, זה עיקר כמו “לפני עירוב”. זה היה עובד במילים אחרות אם החכמים לא היו מתקנים עירוב תחומין בכלל. זה היו אומרים.
דובר 1:
אוקיי, אני שומע.
דובר 2:
הפריצת הדרך הגדולה של החכמים לא הייתה כשהם אמרו, הייתי אומר את זה כך, שבאיסור שלהם של רק ללכת אלפיים אמה, זה שאדם יכול לקבל עוד אם הוא היה שובת ברגל במקום כלשהו, הוא יכול ללכת לכיוון האחר, זה פרט קטן יותר. לא זה היה החידוש של החכמים שעליו יש ברכה. הברכה היא על הדברים שאפשר לשלוח למישהו חבילה, זה חידוש הרבה יותר גדול. האדם יושב בנוחות, זה חידוש גדול יותר.
דובר 1:
פשוט שעושים רק ברכה על החכמה של החכמים שהכניסו, אני לא יודע. זה אחרת לגמרי. נאמר לו למה הוא מביא לו פירות וגדיים, זה לא… יכול להיות הוא עושה כן ברכה.
דובר 2:
אוקיי.
דובר 2:
וכן, וכן, כן. אז זה עירוב ברגליו, זה בטוח אפשר לעשות. עכשיו הוא בא לגלות עוד דבר שהוא עוד קולא גדולה יותר, שזה ראינו שלא תמיד אפשר לעשות. וכן, כן?
“וכן אם נתכוון לקנות שביתתו במקום ידוע אצלו.” כאן הולכים לדבר, הוא עושה עירוב עם כוונתו. שאם היה בדעתו שהוא הולך לקבוע שביתה במקום ידוע אצלו, במקום מסוים. “כגון אילן, או בית, או גדר, שמכיר מקומו”, הוא יודע את המקום, והוא התכוון שם הוא רוצה באמת להיות, שם הוא רוצה שהשבת תהיה שביתתו.
“ויש בינו ובינו כשיעור זה”, המקום שהוא התכוון עליו, צריך להיות, כמו בשני המקרים הקודמים גם כן, צריך להיות בתוך האלפיים אמה או פחות, אלפיים אמה או פחות מזה, ממקום שהאדם יושב עכשיו, כדי שיוכל להגיע לשם. וזה לא נאמר דווקא ממקום שהוא יושב עכשיו, הוא אומר “כשחשיכה”, כן? יכול להיות הוא בבית שלו עכשיו. לא, כי הוא הולך בדרך, נראה.
אז אדרבה, אם הוא הולך להיות בכשחשיכה קצת יותר רחוק, יכול להיות הוא יכול להתחבר לזה. אבל מי שלא בבית, אלא הוא מטייל, הוא יכול ללכת ממקום שהוא נמצא באמצע עכשיו מטייל, הוא יכול לחשוב אלפיים אמה, אילן מסוים. תגיד, אם האילן הוא, נניח, שלושת אלפים אמה ממנו, אבל בעוד עשר דקות הוא יגיע לשם, ועדיין יכול להיות לפני חשיכה, אז הוא עוד יוכל ללכת שם בלילה, אז יכול להיות שזה גם טוב.
אבל כאן הוא מוסיף יותר. “אבל והוא שהחזיק בדרך והלך”, לא סתם הוא ישב עם הרגל למעלה וחשב על מקום, הוא כבר התחיל, זה אומר המילה “החזיק”, הוא התחיל להחזיק, שהחזקה היא שהוא כבר התחיל לעשות, להראות שהוא רוצה באמת להגיע לשם. הוא כבר התחיל להחזיק בדרך, “והלך כדי שיגיע לאותו מקום”, הוא התחיל ללכת כדי שיגיע לשם, “ויקנה בו שביתה”. “אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם”, הוא לא הגיע, הוא לא עמד, הוא לא באמת קנה שביתה ברגליו.
אלא קרה משהו, הוא נעשה עייף מהדרך, הוא התחיל ללכת בחוזקה כזו כמו שהוא כבר התחיל ללכת, אבל הוא לא יכול היה להמשיך. חברו קרא לו בחזרה, “בוא לישון אצלי”. “או שחזר בו מעצמו מללכת”, הוא התיישב שהוא לא הולך עכשיו ללכת עד המקום המסוים, הוא הולך ללון במקום אחר. הוא בכל מקרה נעצר, אז הוא לא הגיע למקום שהוא התכוון להיות בערב שבת בין השמשות. אבל הוא באמת התכוון לשם, זה לא יכול להיות טריק, הוא באמת התכוון להגיע לשם.
אז כך, “למחר יש לו להלך עד המקום שנתכוון לו”, הוא יכול מחר ללכת עד המקום שהתכוון, כי זה בתוך האלפיים אמה, והמקום שהתכוון הוא כמו המקום שקנה שביתה, ויש לו כבר מקום, הוא מקבל אלפיים אמה לכל רוח. למה? “שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו, והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם או שערב שם ברגליו בעירוב כשר”.
יכול להיות שכאן לא כתוב המילה “אמר”, כי הוא התחיל ללכת לכיוון מסוים. מישהו שואל אותו, “לאן אתה הולך?” “אה, לעץ”. יש לו מקום מסוים במחשבתו. קודם, כשהוא מערב ברגליו, הוא אומר “אמר”, כי הוא הולך, המקום שהוא מניח, שם הוא… כאן לא חסר המילה “אמר”, כי הוא הולך לכיוון מסוים. הוא רואה את העץ, הוא רואה את המקום.
דובר 1:
כן, הוא הולך כמו שהוא הולך למקומות כאלה.
דובר 2:
העמוד נעצר, כי שם זה לא צריך להיות דווקא ליד עץ או מה. זה צריך כן להיות מקום מסוים, הוא לא צריך לדעת כי הוא כבר שם, מקום מסוים כמו שהוא אומר. ליום הבא צריכים לדעת איך זה היה.
דובר 1:
כן, אני אומר, כאן צריך להיות עץ מסוים, כי הוא לא מה הוא המכוון והעולם נח. שם הוא נח הוא מכוון, “איפה שאני”, הוא לא צריך לדעת מה נקרא המקום.
דובר 1:
כאן לא חסרה האמירה, כי הוא הולך לכיוון מסוים. שניהם נראה שזו לא האמירה. הוא הולך, כמו… הוא הולך למקומות כאלה. האמר נעצר, כי שם זה צריך להיות דווקא ליד עץ או מה.
דובר 2:
כן. זה צריך כן להיות מקום מסוים, הוא לא צריך לדעת, כי הוא כבר שם. מקום מסוים כמו איך. אבל חוץ מזה צריך להיות ליום הבא צריכים לדעת איך זה היה, בדיוק.
דובר 1:
כן, אני אומר, כאן צריך להיות עץ מסוים, כי הוא לא מה הוא המכוון לעולם. שם הוא מכוון אולי אני, הוא לא צריך לדעת מה המקום, הוא הסימן.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אבל החידוש שאפשר לעשות כך במתכוון להיות בטרח, רק יש הרבה גבולות. המדרון שלנו יש ו… לחשוב רגע. אפשר לחשוב שתי דרכים. אפשר לחשוב שתמיד עירוב הוא הדעת. רק יש שלוש דרכים לבטא את הדעת. או דרך הפת, כן פת. או דרך ברגליו ואמירה. או ללכת בדרך ולחשוב, אבל כל השלושה זה על ביטוי הדעת, או אפשר לומר שלא?
דובר 2:
כן, אני חושב שזה זה. כל הנקודה היא שאתה במקום.
דובר 1:
כן.
דובר 2:
רואים, מקילים למעלה שהוא באמת שם, זה גם שם. כשהוא שם זה גם שם. אני חושב שזה לא שפת היא מצב של שם. פת זה עוד דרך של שם פת.
דובר 1:
כן.
דובר 2:
ודורי מורי מורי מורי. אומר הרמב״ם. זה עכשיו אמר שאפשר גם לעשות את זה דרך מערב ברגליו, או דרך מכוון בדרך. כוונה דרך מכוון בדרך. אני רק צריך לומר ברור, כי זה אולי נשמע מהמשפט שלי, אמרנו קודם שאפשר סתם כוונה יושבים על הכיסא. לא, הולכים בדרך למקום ומכוונים. החידוש של לעשות העירוב בכוונה רק עם הכוונה עם להיות מחזיק בדרך וכוונה, זה בנו דווקא.
רמב״ם, יפה מתריח הנושא לנוח עירוב אין לו כסף להשאיר. אני רוצה לעשות ספנדר, אין לו כסף נוסף, יש לו נבך עני. או. אה, או לא לעירוב, או הוא לא יכול להוציא כסף לשליח לשלוח או לשירות מכונית. זה אומר, לא מטריחים אותו לא להניח עירוב, לא עם לחם – סליחה, לא עם מזון, למה אני אומר לחם? אני צריך תשובה – לא עם מזון, וגם לא ברגליו. זה אומר, החכמים אומרים, שאתה רוצה ללכת אתה יוצא, לא אומרים “נבך, עני, הוא צריך להתגרר”. אם הוא עשיר, אומרים לו, “אתה באמת לא צריך להתגרר, שלח אוכל”. אם הוא עני, אין לו האופציה כי אין לו אוכל נוסף, אומרים לו, “אוקיי, יש לך זכות ללכת ברגליו”.
אם הוא בדוחק, זה אומר, אדם שנמצא בשעת הדחק, כגון מי שהיה בא בדרך, אדם בא מדרך, ויירא שמא תחשך, הוא חושש שיחשיך, והוא לא יוכל להגיע להניח את עירובו. הוא לא יכול להגיע עד שם.
האדם שבא בדרך זה רק דווקא במקרה כזה שישאר מן היום כדי להגיע לאותו מקום שקובע שביתתו קודם שתחשך אם רץ בכל כחו. זה אומר כך: אדם בא ערב שבת, וכבר נעשה כמעט שבת, רוצה הוא מהר לקנות שביתה. אומר הרמב״ם, שהקניין שביתה במחשבתו הוא רק אם עדיין יש מספיק זמן שהוא יוכל, טכנית, אם יתחיל לרוץ מהר מאוד, הריצה המהירה ביותר שהוא יכול, הוא עוד יכול להגיע למקום ערב שבת לפני שנעשה שבת, למקום המסוים שעל אותו מקום הוא מכוון. אז פשוט שזה שייך, ועם כוונתו עושים את זה כאילו זה קרה. וזה רק על פי האמת, מובן מאליו, כי… אבל אם הוא לא היה יכול להגיע לשם, לא עוזרת מחשבתו. המחשבה לא עובדת עם קסם, זה רק מקום שהוא היה יכול להגיע.
דובר 1:
כן, זה חידוש. זה גם עושה את המחשבה הרבה יותר קטנה ממה שחשבנו. המחשבה היא שהוא חייב להיות מסוגל להגיע.
דובר 2:
וגם, כמו באותו מקום שתחשך על כל פנים. זה אומר, ואם לא, אבל אם לא היה דחוק ולא עני, מי שאינו דחוק, הוא לא צריך, זה לא מאוחר אחר הצהריים שהוא בדרך, או שהוא לא עני ואביון. עני ואביון הוא יכול להיות אפילו בבית, אתה יודע את הנקודה? דחוק זה אומר אפילו עשיר, הוא בדרך והוא לא יוכל להגיע. אני חושב המילים “בבית” זה לא טוב, אפילו בבית הוא צריך להתחיל ללכת לאותו כיוון, הוא לא צריך להגיע היום.
“או שלא נשאר מן היום”, או במקרה שלא נשאר זמן מהיום שהוא יוכל לרוץ להגיע עוד לפני שנעשה שבת למקום שהוא קונה שביתה.
“או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות בו ובין המקום שעומד בו”, המקום שהוא עומד עכשיו והמקום שהוא רוצה לקנות שביתה עכשיו זה יותר מאלפיים אמה.
“או שלא נתכוין למקום מסויים שיקנה בו שביתה”, הוא חשב, אבל לא היה לו שולחן ערוך מסוים, בית מסוים.
מה עם כל האנשים האלה? אומר הרמב״ם, כל האנשים האלה ההלכה היא “אם הרי זה לא קנה שביתה במקום ההוא”, הוא לא קנה שביתה, “ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח במקום שעומד בו”, תחומו הוא שם שהוא נמצא, הוא מקבל אלפיים אמה לכל רוח, הוא לא יכול ללכת יותר.
הראב״ד אמר שזה אפילו יותר גרוע אז. כי הראב״ד טוען שאם הוא התכוון, הוא אמר “הרי שביתתי במקום”, התכוון להגיע למקום פלוני כלשהו, אבל הוא לא הגיע, נשאר שהוא עדיין חוץ לאלפיים אמה מאותו מקום כשנעשה לילה, טוען הראב״ד, הוא כן קנה שביתה, הוא אמר שהוא הולך לקנות שם. עכשיו הוא כמו מי שיצא מתחומו, שלמדנו בהלכות שבת שהוא לא יכול ללכת יותר מד׳ אמות. הרמב״ם עם מה שהוא אמר שזה לא עבד, הוא הקל לו, כי עכשיו, איפה שהוא, יש לו אלפיים אמה. הראב״ד טוען שזה עובד כן, אבל אתה במקרה, הוא מדבר על מה שהוא לא הגיע, הוא רחוק יותר מאלפיים אמה ממנו. אומר הראב״ד, זה כן, אבל אתה במקום הלא נכון, ממילא זה יותר גרוע.
דובר 1:
קשה על הראב״ד, למה הראב״ד למשל יחלק בין יותר מאלפיים אמה רחוק, או יותר ממה שרץ בכל כחו והוא לא יכול להגיע? למה הוא לא רואה את זה כאותו דבר? אם הוא לא יכול להגיע לשם אם ירוץ בכל כחו, אומרים שהמחשבה שלך הייתה לריק, כי אם יהיה שבת אתה לא תגיע לשם. ולמה כשזה יותר מאלפיים אמה הוא גם לא יכול להגיע לשם? אז פשוט שזה פג? למה הוא אומר שזה כן קונה וזה לא עובד?
דובר 2:
צריך יותר דעת שזה יפוג. אולי באופן אחר.
דובר 1:
הראב״ד מדבר שזה לא. הראב״ד אמר את אותו דבר על המקרה של לא נשאר מן היום כדי שיגיע, או רק על אלפיים אמה רחוק כמו הראב״ד?
דובר 2:
לא, על זה כתוב אלפיים אמה, זה ברור.
דובר 1:
למה אלפיים אמה שונה מכשהוא לא יכול להגיע לשם?
דובר 2:
כי אז הוא לא יכול לעשות שום שביתה שם.
דובר 1:
אדם יכול, זו הנקודה. אדם יכול, כמו שלמדנו בבירור קודם, אדם יכול לקנות שביתה במקום שנמצא יותר מאלפיים אמה ממנו בשעה שהוא מניח את הכוונה. הרמב״ם לא אמר שום תירוץ. הרמב״ם רק אמר את התנאי שכאשר יהיה שבת צריך להיות בתוך אלפיים אמה מהתחום שלך, כי אם לא אינך יכול ללכת. אומר הראב״ד, בסדר, ואם לא, אתה מחוץ לתחום שלך כשמגיע שבת.
דובר 2:
זה קצת מוזר, כי איך יכול להיות אדם ברגע שמגיע שבת הוא כבר מחוץ לתחום שלו? זה, הייתי אומר שהרמב״ם צודק, כי על זה למדנו “מי שיצא”, זה הגיוני, הוא היה בתחום שלו. איך יכול להיות אדם שערב שבת הוא כבר קנה שביתה כאן? על זה הבאתי, הוא לא יכול להגיע לשם. מה לי הבדל למה הוא לא יכול להגיע לשם? אם הוא לא יכול להגיע לשם כי הוא לא יכול לרוץ מספיק מהר, או כי התורה לא מרשה לו? הוא לא יוכל למעשה להגיע לשם, כי מחשיכה עד אותו מקום יש יותר מאלפיים אמה. אז המחשבה של “שביתתי במקום פלוני” צריכה לפוג, כמו שפוגה כשהוא לא יכול להגיע לשם אם ירוץ בכל כוחו.
דובר 1:
זה לא קרה. הראב״ד לא קונה שביתה בחשיכה. כי הוא לא יכול להגיע לשם אפילו לפני שבת.
דובר 2:
נכון.
דובר 1:
אבל בשבת הוא יכול להגיע, רק הוא לא רשאי. זה לא קונה בשבת בדיוק כמו שהוא לא קונה ערב שבת. רק, בשני המקרים הם לא יכולים להגיע לשם.
דובר 2:
אה, תגיד את זה שוב.
דובר 1:
זה יותר מאלפיים אמה ממנו כשהוא נמצא כשנעשה שבת.
דובר 2:
כן, זה הדיבור.
דובר 1:
הוא חושב באותו עץ, אבל כשנעשה שבת הוא רחוק הרבה יותר מאלפיים אמה ממנו.
דובר 2:
כמה שרוצים. הוא רק צריך שכשמגיע שבת יוכל להיות שם. כך הבין הראב״ד, לפי הלשון.
דובר 1:
בוודאי.
דובר 2:
אפשר באמת לומר. זה אני אומר, כאן הוא גם לא יכול להיות שם כשנעשה שבת, שנמצא אלפיים אמה ממנו.
דובר 1:
אני לא מבין מה אתה מתכוון.
דובר 2:
אם אדם חושב לקנות שביתה באילן פלוני, האילן פלוני כשחשיכה נמצא יותר מאלפיים אמה ממנו. הוא לא יכול להגיע לאותו מקום בשבת, כי הוא לא רשאי.
דובר 1:
בסדר.
דובר 2:
זה אותו דבר כמו שהוא לא יכול כי הוא לא יכול לרוץ כל כך מהר. כך אני חושב, וכך רוצה אני להבין שהראב״ד חשב. למה עושה הראב״ד כך… הוא יכול לקנות שביתה כשהוא לא יכול להגיע לשם כי זה מאוד רחוק, הוא לא יכול לרוץ כל כך מהר?
דובר 1:
זה, דרך אגב, כן. אבל כאן היה תנאי מיוחד, כי ההקלה שעשו למכוון ברגליו קונה, כן, או עם שליח, הוא שולח שליח עם לחם, עם מזון, הוא יכול לקנות שביתה לא משנה כמה רחוק הוא, נכון? אין תנאי שצריך להגיע. התנאי הוא רק שהכוונה שלו לא יכולה לעבוד כאילו. אבל זה לא… זה לא מחובר.
דובר 2:
מה שלא הייתי מבין הוא, מה עם סתם אחד בעיר? למדנו בהלכות שבת שסתם אחד קונה שביתה. סתם כך, אני גר כן בבית, אבל אני רוצה לעשות עירוב שלושת אלפים אמה מהעיר שלי. הייתי אומר שזה לא עובד, נכון? לפי הראב״ד הייתי אומר שזה עובד כן, ואתה תקוע. זה מה שקשה, מבין? אתה רוצה בלילה לעשות עירוב עד חוץ מהתחום שלך. לפי איך שהראב״ד חשב כאן, שאחד יש לו בסתמא עירוב, זה באמת לא יעבוד. אבל זה עירוב ברגליו, שהוא בעצם דבר כזה שאולי עובד טוב יותר במובן מסוים מעירוב. ואם הוא שבת שם, הראב״ד רואה שהוא קנה שביתה שם באמת.
דובר 1:
הוא יכול להגיע. אני לא רואה למה לא. אצלך, הוא יכול להגיע. הוא יכול להגיע, זה לפני ערב שבת. אני לא רואה כל כך טוב למה אתה מניח שהוא צריך לחשוב. אני לא רואה כל כך טוב.
דובר 2:
הייתי רוצה לדעת סתם כך, אם יש דבר כזה. הראב״ד מגיע למקרה מאוד מיוחד, יש אדם כזה שאין לו לעולם תחום שבת, כי בשבת הוא נמצא בבית. מה זה אומר? זה הדבר המוזר. איך יכול להיות אדם, כשמגיע שבת הוא גר איפשהו שהוא לא נמצא? מה זה אומר? מבין את השאלה שלי?
דובר 1:
כבר.
דובר 1: יש כלל שעירוב תחומין הוא דרבנן, צריך להקל, אמת? מסכים? זה לא רק אני פוסק, הביאור הלכה פוסק כמו הראב״ד. אני לא מבין למה, אם יש מחלוקת צריך לפסוק תמיד לקולא בדרבנן.
בכל אופן, מה למדנו אתמול בפרק ו׳? באיזה מקרה נאמר שאז יש לו רק ארבע אמות שלו? אם הוא יצא מהעירוב שלו?
דובר 2: או שם נאמר “נתגלגל עירוב חוץ לתחום”, למשל, מה ההלכה אז?
דובר 1: אין לו עירוב כשר. עירוב שנעשה. באיזה מקרה היה לנו שהוא לא יכול לצאת מארבע אמות שלו?
דובר 2: אתמול, אני לא זוכר.
דובר 1: “נתגלגל חוץ לתחום” אין לו עירוב. הוא חוזר לעירוב המקורי שלו, לתחום המקורי שלו.
דובר 2: אני לא זוכר שיהיה כתוב אופן.
דובר 1: למדנו בשבת, אחד שיוצא חוץ לתחום במזיד, מה שיהיה, כל מיני כללים שיש שם, אז יש דבר כזה שהוא נעשה תקוע.
דובר 2: כן.
דובר 1: אנחנו נמצאים כאן. בסדר.
דובר 1: הלכה ד׳, כן? אז, כדאי מה שאמרנו שאפשר לקנות שביתה במקום, זה עובד גם לא רק במקום אחד, אלא אם הוא רוצה לקנות בעיר או ברשות היחיד, נעשית כל רשות היחיד כמו מי ששובת באותה רשות היחיד, כן? במקום לחשוב על מקום מסוים, הוא יכול לחשוב על רשות היחיד גדולה, נעשה כל המקום המקום המסוים שלו, כן? כמו מי שהוא.
“מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד וקנה שם שביתה”, הוא עמד ערב שבת, או שהוא הלך. הוא אומר בבירור “בדיעבד”. הוא כבר אמר קודם גם “בדיעבד”. כש…
דובר 2: כן. בדיעבד. כן.
דובר 1: בערב שבת נאמר בהלכה הראשונה. “מי שעמד בדיעבד ערב שבת בשעת ייחוד וקנה שם שביתה, או שהיה בא בדרך ונתכוון בשעת ייחוד הידועה אצלו”. או המקרה השני, או שהוא כבר היה מערב ברגליו, הוא היה ברשות היחיד, או שהוא בדרך לרשות היחיד והוא כמו מחזיק בדרך, והוא חושב על רשות היחיד הידועה אצלו, “וקבע שם שביתה” במחשבתו, “הרי זה מהלך את כולה”, הוא יכול ללכת בכל רשות היחיד, “וחוצה לה”. מלבד זה, כל רשות היחיד נעשית כמו ארבע אמות שלו, והוא יכול עוד ללכת מחוץ לרשות היחיד עוד אלפיים אמה לכל רוח.
זה למי שנמצא ברשות היחיד. בדיוק כמו… הוא אומר שוב, ההלכה הקודמת עובדת לא רק על תחום שבת מוגבל, על עירוב מוגבל, אלא גם על הגדול יותר שזה רשות היחיד.
דובר 1: “רשות יחיד זו, מקום שלא הוקף לדירה, או תל, או נקיק”. אם רשות היחיד היא מקום שלא הוקף לדירה, אין לו מחיצות לדירה, או שזה הר או עמק, ההלכה היא כך: “אם היה בית סאתים או פחות”, וזה עדיין נקרא רשות היחיד, “מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח”, מקבלים עוד, וכל בית סאתים נעשה כמו ארבע אמות שלו, והוא מקבל עוד אלפיים אמה.
“ואם היתה יתירה על בית סאתים”, מה קורה אם זה יתר על בית סאתים? זה אותה הלכה של שובת בבקעה, קרפף שהוא גדול מדי נעשה כרמלית. יש לו דין של כרמלית בערך, אף על פי שזה לא לגבי הוצאה, אבל לגבי עירובי תחומין יש לו אותו דין. “אינו מהלך אלא ד׳ אמות”.
דובר 2: לא, זה שתיהן אותן הלכות, כולי עלמא זה יוצא רשות היחיד.
דובר 1: נכון, כי רשות היחיד היא מקום שלא הוקף לדירה או מקום קטן שנעשה לכך. “אינו מהלך אלא ד׳ אמות”. הוא מקבל רק בבית סאתים מקבל הוא רק ארבע אמות ממנו, והלאה משם, מהמקום שהוא נמצא, אלפיים אמה לכל רוח. אין לו אלפיים אמה מחוץ לבית סאתים.
“וכן אם הניח עירובו במקום שלא הוקף לדירה”. הדין שאתה מקבל את כל העיר הוא רק כשזו עיר או כשיש לזה דין רשות היחיד. אבל ברגע שאתה מקבל דין כרמלית, זה לא אומר שאתה מקבל את כל המקום, אלא אתה נעשה כמו מקום מסוים.
דובר 2: לא, אבל אז כל שלושת סוגי העירובין לא עובדים.
דובר 1: זו הנקודה. זה דווקא מקום מסוים. אני מתכוון, זה עובד שהוא קונה שם שביתה, אבל המקום אינו מקום גדול אחד.
דובר 2: כן, הוא צריך להיות מסוים המקום בתוך ארבע אמות, המרחק, אם לא הגיע עד הגבול.
דובר 1: זאת אומרת, בדרך כלל, הדין הבא. אבל הרמ״א אומר, בסך הכל, כל שלושת סוגי העירובין, בין עירוב חדש כאן, בין בדרך של התכוון, בין משה עמוד, כל שלושת סוגי העירובין יש להם אותם כללים של… זה לא חידוש, אני מתכוון לומר, אותם כללים של שביתה, של תחום, של הכללים.
דובר 1: עכשיו אפשר ללמוד את הפרטים שלמדנו קודם, שהוא צריך לומר “מקום פלוני”. עכשיו הוא הולך לומר, זה מעניין, זה לא היה כל כך ברור, אבל עכשיו זה יהיה ברור, שהוא צריך לעשות סיום מסוים. הרמ״א, אני לא מתכוון הרמ״א, הלאה.
מה שנאמר שאם הולכים בדרך למקום מסוים, אפשר כבר להיות מעורב במחשבתו על מקום מסוים, זה רק כשזה ממש מסוים, אומרים איזה מקום מסוים. אבל הקונה שביתתו בריחוק מקום, ולא סיים מקום שביתתו, הוא לא ציין שזה ואותו מקום מסוים הוא רוצה להיות, לא קנה שביתה שם, הוא לא קנה שביתה, מאליו, אם מסוים, לא יכול להיות יותר חציצה.
הוא נותן דוגמה, זה מאוד מדויק, אלא בבא דרך, האומר שביתתי בשדה פלונית או בבקעה פלונית, באותה שדה או באותה בקעה, או בריחוק אלף אמה או אלפים אמה ממקומי זה, בדיוק אלפיים אמה מכאן, הרי זה לא קנה שביתה בריחוק, הוא לא קנה שביתה בריחוק, כי הוא לא היה מקום מסוים, ואינו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה, הוא מקבל רק אלפיים אמה מהמקום שהוא יהיה מערב ברגליו כשנכנס שבת, לא מהמקום שהוא התכוון אליו.
דובר 1: היה לי מעניין על הריחוק אלפיים, כי ריחוק אלפיים הוא כן, למה זה לא מקום מסוים במונחים של הגודל?
דובר 2: אפשר לומר, אפשר לחשב בדיוק איפה זה נמצא.
דובר 1: כשיש מסוים, זה אומר שהעולם יודע. הוא חייב להיות, יש מקום שנראה. אני מסכים, הוא רואה סימן, ולא שזה ספק. זה יותר כך, אדם צריך להיות לו שהוא יודע לאן הוא הולך. אתה יודע לאן אתה הולך, אתה אומר סתם, אפילו אם הוא יכול לחשב אותנו, הוא יכול לחזור ולומר, זה לא סתם אפשר, יש את ה”altitude” או “whatever” איך שזה נקרא, כל מקום אפשר, ברגע שמחליטים על מקום איתו איך שיהיה, אפשר למצוא אותנו. כאן אני אומר, אפילו אם הוא אומר “exact” את הסנטימטר, זה לא עוזר. זה צריך להיות מקום מסוים, מקום שאנחנו יכולים לראות מקום מסוים מסוים.
דובר 2: המילה מסוים, סים מקום פלוני, זה כמו מלשון נסמן, כמו שהוא עושה סימן?
דובר 1: מעניין. מקום מסוים, סים בדרך כלל אומר נגמר. כאן אנחנו לא רואים את המילה סיום, אלא את שם הפועל. סים אומר לציין, “I don’t know how you say it”. מסוים, כן, מקום מסוים, כן, אנחנו לומדים את זה גם, מסוים. מסוים, אבל אני אומר, כאן יש לך את שם הפועל, סימן, זה מסוים, זה מיוחד.
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה כך? אמר שביתתי תחת אילן פלוני או תחת סלע פלוני, הוא כן אמר מקום מסוים, זה ואותו מקום. אבל לא מספיק. למה? אבל אם יש תחתיו צל, אם זה עץ שיש לו צל ענק, ומתחת לסלע גם אין מקום מסוים, כי מתחת לסלע או מתחת לעץ יש שטח גדול, שמונה אמות או יותר. אנחנו צריכים לדעת איפה ארבע האמות. ארבע אמות שלו צריכות להיות מקום מסוים. אבל אם הוא אמר תחת אילן פלוני, זה עדיין לא מקום מסוים לארבע האמות ה”exact”. לכן לא קנה שביתה. ולא ארבע אמות, זה צריך להיות פחות משמונה לכל הפחות. שהרי אין אנו יודעים מקום שביתתו, למה? שמא בנה שביתתו בד׳ אמות אלו, זה עדיין לא טוב, שמא בד׳ אמות אלו האחרות ישב וקנה, ואנחנו לא יודעים באיזה.
לפיכך, יוצא הרמב״ם, אבל אני רוצה להבין, אם זה שמונה אמות, הוא יכול ללכת לאמצע, כן? לקחת את הארבע מהאמצע, לפחות הוא יושב על שתיים משלך.
דובר 2: הוא לא יודע איפה הוא שובת. הוא אמר למקום גדול. בדיוק כמו שאני לא יכול לומר “במקום בקעה פלונית”. אגב, בקעה היא מקום גדול.
דובר 1: לא, אבל אני אומר הלשון שלו קצת אחרת. הוא אומר “שמא בארבע אמות אלו ואחרות יש לו קנין”. אם הוא באמצע, הוא לפחות על שתיים מהארבע. זה לא עוזר לו.
דובר 2: אני מתכוון אולי זה גדול יותר משמונה, לא בדיוק שמונה.
דובר 1: לא, הוא אומר “אמות שמונה או יותר”. אני אומר שיש שתיים, זה מתחלק לשתי אמות שלמות, ולא כמו שזה רק שבע וחצי אמות. הוא אומר שמונה אמות שלמות. הוא יכול רק לשבת בארבע אמות, הוא לא תופס יותר מארבע אמות.
דובר 2: לא, אבל כשהוא נותן לעצמו מקום באמצע, הוא יושב על שתיים ועל שתיים. אז שתיים מהן הוא קנה שביתה.
דובר 1: לא, אצל הרמב״ם הבעיה היא לא זו. הבעיה היא שזה לא מקום מסוים, זה לא ספק.
דובר 2: לא, אבל המילה “שמא בארבע אמות אלו ואחרות” הוא לא מתכוון ממש לחשש הליטרלי שלו. הוא רק מתכוון לומר, מילא לא קנית שביתה בארבע אמות מסוימות. אולי יש כאן שתי ארבע אמות, אני לא יודע איזו התכוונת.
דובר 1: אני אומר שוב את הבעיה שלי מהארבע באמצע. בוא נראה את הרמב״ם. בוא נסיים.
דובר 2: כן, תסיים, מגיעה עצה.
דובר 1: אולי מה העצה? אם זה אילן פלוני, שיאמר “לשבות בעיקרו”, אם הוא הולך לשבת במרכז של תחת אילן פלוני. ליד הגזע. העיקר אומר את השורש, ממש כמו שהעץ נמצא במרכז של כל התחת. תחת אילן אומר אני כל השטח, במרכז של התחת אילן פלוני, או בעיקר של העץ. “או בארבע אמות שבצפונו, או בארבע אמות שבדרומו”, הוא אומר בבירור באיזה צד של העץ.
“ואם היה תחתיו פחות משמונה אמות”, זהו אם הוא שמונה אמות. אבל אם הוא אמר אילן פלוני, אפילו הוא לא אמר בדיוק, אבל כל השטח מתחת לעץ הוא פחות משמונה אמות, הוא לא חושש מה שתחתיו, הוא כן קנה, אין שם שיעור לשתי ארבע אמות, כי הוא עושה את זה למקום מסוים. זה לא רק ארבע אמות, זה שבע אמות, זה כבר לא היה חלק מהמקום המסוים שלו.
דובר 1: הראב״ד חולק על כל ההלכה. זאת אומרת, בהלכה ה׳ שנאמר שהראב״ד אמר שהטעם הוא כי אין לו מקום מסוים, הוא לא קונה שביתה בכלל. ויש לו רק אלפיים אמה מהמקום שהוא נמצא.
אומר הראב״ד, הוא לא מבין. הראב״ד אומר שלא, הוא כן קונה שביתה בשדה, רק מכיוון שלא יודעים באיזה חלק של השדה צריך להחמיר, צריך שכל השדה לא יכול ללכת אלפיים אמה מכל מקום בשדה, בעיקרון. אז הראב״ד הבין לא כמו שאנחנו אומרים שיש אולי שלושה ב—
הראב״ד חולק על כל ההלכה. כלומר, בהלכה מתחיל, הרמב״ם אמר שאם אין לו מקום מסוים, אינו קונה שביתה כלל, ויש לו רק אלפיים אמה ממקום שהוא נמצא.
אומר הראב״ד, הוא לא מבין. הראב״ד אומר שלא, הוא כן קונה שביתה בסעודה, אלא מכיוון שאין אנו יודעים באיזה חלק מהסעודה, צריך להחמיר שכל הסעודה לא יוכל ללכת אלפיים אמה מאף מקום בסעודה, בעצם.
אז הראב״ד לא הבין כמו שאנו אומרים שזה גדר בקביעות שצריך להיות מקום מסוים. הראב״ד הבין שזה פשוט ספק, והוא צריך להוריד את ארבע האמות מהאלפיים אמה לכל רוח. למשל, אם בבקעה או בסעודה, הם גדולים יותר, הם מרווחים יותר, הוא צריך לחשב אלפיים אמה מכל מקום בבקעה. אבל לא כמו הרמב״ם.
זו המחלוקת. הראב״ד סבר שזה פשוט ספק. אה, הרמב״ם סובר שאם אין מקום מסוים, זה אומר שאין שביתה. כלומר, הראב״ד גם ידע שכתוב מקום מסוים, אבל הראב״ד הבין שזה אומר שהוא צריך לדעת בוודאות היכן הוא נמצא, כדי שיוכל לחשב אלפיים אמה. אבל הרמב״ם לא סבר שזה רק מחמת ספק, הרמב״ם סבר שזה ענין של מקום שביתה שצריך להיות מסוים, וזה לא מסוים.
כן. הלאה. אז ה… כן. אגב, אני לא יודע מדוע הוא מביא במשנה ברורה שצריך להחמיר. אני לא מבין. אם זו מחלוקת בין הראשונים, צריך לומר לקולא ולנהוג כמו הראב״ד. אני לא מבין מה בכלל עשית בהבאת המשנה ברורה. אתה כבר יודע מי הם שני הצדיקים הגדולים שמדברים בענין זה, הרמב״ם והראב״ד. מה הוספת עכשיו?
לא, אני רק אומר את ההלכה. הוא מביא, את… חתך רמב״ם, איך זה נקרא? רמב״ם מורה, מביא, מביא את ההלכה למעשה, והוא מביא בשם המשנה ברורה שצריך להחמיר. אני לא מבין מדוע צריך להחמיר. הרי זה כלל, מחלוקת הראשונים מדרבנן צריך להקל. הרמב״ם אמר להקל בעירוב. כן, זו הרי הלכה, שספק דרבנן, לא? אלא אם אתה רוצה לומר שאחד צודק, אז אין זה ספק.
יכול להיות שמקיל בעירוב הוא רק כאשר שייך העירוב, ויש את הטירחה. אבל כאן, כאשר החשש הוא שהעירוב לא נעשה בכלל, כל הכללים. אני לא רואה שחכמי העירוב בכלל לא החזיקו בכלל שהרבנים צריכים להקל במחלוקת הפוסקים. אולי זו שאלה, אולי זה ספק, אנשים למדו בבירור שאפילו במחלוקת הפוסקים יש את ההלכה.
נראה היה שההלכה מקיל בעירוב היא יותר מסתם ההלכה כי זה דרבנן. זה דין נוסף בעירוב שבעירוב מקילים. לא ברור. נשמע, כן, אני לא יודע. מדוע זה יהיה יותר מדרבנן רגיל? בכל דרבנן צריך להיות כך. עצם האמירה, “מקיל בעירוב”. יכול להיות כי אפשר לחשוב שאולי עירוב הוא דאורייתא.
מדוע זה קשור לשאלה? האם יש עירוב שעוזר על דאורייתא. אולי יש שאלות שיש חיוב שלא ללכת לפי האחר. אני לא יודע.
בכל אופן, עוד עצה, מקרה מסוים בנושא של צריך להיות מסוים מקום. כן, סעיף ח׳.
“או שנים שהיו מהלכין בדרך, ושניהם רוצים לקנות שביתה במקום מסוים, ואחד מהם מכיר אילן או גדר במקום שקבעו לשביתה, והשני אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, שיאמר אני קונה שביתה במקום שחברי קונה, והמכיר צריך שיכוין לשבות הוא וחבירו במקום שהוא מכיר.”
כלומר, הוא מסכים שהוא בטל אליך, לאן שאתה הולך אני הולך. והלה אומר, “בסדר, אנו הולכים למקום פלוני.” כמו מי שאינו יכול להתפלל בעצמו והוא שומע את חזרת הש״ץ, הוא מוסר תפילתו. כן.
בסדר. “אנשי חצר ששלחו עירובן עם אחד מהם”. למדנו קודם שאנשי חצר הולכים יחד לעשות עירוב עם אוכל, אבל עכשיו נדבר על כאשר הולכים יחד ונעשה בדרך. אנשי חצר הולכים יחד. לא, לא, לא, כאן לא מדברים על אנשי חצר. אה, אה, אה, אה. “אנשי חצר ששלחו עירובן”, סליחה. למדנו שאנשי חצר אוספים יחד מכל אחד אוכל ושולחים אותו עם אחד. והאדם עם השקית של העירוב אבל לא הגיע מהר מספיק, הוא היה בדרך והוא התחיל ללכת, ו“ויחזור העירוב ולא יצא”, קרה שהוא לא הגיע עם העירוב.
מתברר שיחזור העירוב, הוא היה צריך חבר שהתעכב. כן, אז לחשוב ש… אפשר לחשוב כך, שהאדם שהלך, עבורו הרי לכאורה המחזיק בדרך היה צריך לעזור. אז אולי זה יעזור עם הכאילו, והם יראו כאילו הוא היה ערב שבת בין השמשות במקום שחשב. ממילא הוא היה שם, וכאילו הוא כבר היה עם כל העירובין.
זה לא עובד כך, כי העירוב במזון לא עובד ל… כן, אני אומר כך, עירוב ברגליו לא עובד לאחר.
כן, אני אומר כך, אם ניקח מילולית את דברי החכמים, שאנו רואים כאילו הוא היה שם ברגליו, הוא הרי שם עם השקית בידיו, כן? לא, זה לא עובד כך. ממילא הוא לא יכול להיות באותו מקום.
יש דבר דומה במרדכי, שהעירוב שלהם לא הונח, ו… כן, יחד עם העירוב, כן, איך… החכם, הוא כן קנה עירוב. מדוע? כי הוא היה בדרך, נתכוון לשבות שם ויחזיק בדרך. הוא הרי כן הגיע, הוא הרי כן היה בדרך, והוא הרי כן התכוון לשבות שם ויחזיק בדרך. האם היה לו גם פת בסל, כן?
הוא אומר לך, אין הבדל, כי למעשה לא הייתה לו הדעת להחזיק בדרך. אבל אתה רואה שמחזיק בדרך עוזר לו. לא, מחזיק בדרך הוא בוודאי רצה לתכנן להביא שם את הסל. השאלה היא האם יש לו דעת לשבות שם. אבל אני אומר לך, בכלל הנחת עירוב היא גם דעת לשבות, כי עירוב פירושו אני קונה שביתה שם.
אבל אני חושב, אתה מתכוון לומר כך, נניח שהאדם גם הכניס את הלחם שלו לתוך השקית, והוא אבל לא התכוון שהוא עכשיו מחזיק… לא קרה חזרה, כן? והוא הגיע לשם. מה היה עובד עבורו, הפת או ה… האמת היא שאותו אדם לא צריך… האמת היא שאותו אדם, לכאורה, לא צריך בכלל לשים. הוא לא צריך לשים עירוב, הוא לא צריך לשים לחם, כי הוא הולך ברגליו. הוא בוודאי עני, כי הוא הנביא המסכן.
לא, אני אגיד לך מה אני חושב כאן, יכול להיות שזה יהיה ברור יותר מאוחר יותר. אבל למדנו הרי, למשל, אם העירוב אבד, הפת נאכלה. מדברים הרי בכל המקומות, כאשר לא היה מחזיק בדרך, לא היה… הדרך האחרת לא יכלה לעבוד עבורו. שוב, העירוב אבד, ושליח הניח אותו, איזה עבד, למשל. אבל כאשר אדם הולך… אם הוא עצמו היה שם, אדרבה, הוא לא היה צריך אפילו… הוא עדיין יכול, כי היה שם פת. אני מתכוון, אני חושב… בסדר, לא חשוב.
מי שעצמו היה שם באותו מקום, לא צריך בכלל פת. מדוע? כי הוא מחזיק ברגליו, הוא מערב ברגליו. וזה עובד אפילו אצל עני, כך הוא אומר הרי, אפילו אצל עשיר. אז, אדרבה, כל הספקות והלאה מתחילים… הספקות מתחילים כי צריך כן להיות את האוכל שם, כי הוא לא שם, או כי הוא עשה עבור אחר.
אז ממשיכים הלאה. “וזה שאמרנו שצריך לקנות…” כן. הוא הולך לומר לנו מה הוא מתכוון ב״החזיק בדרך”. אז, למדנו את ה״החזיק בדרך”, שיש דרך איך עושים את העירוב במחשבה, אם היינו כבר בדרך, התחלנו ללכת, ואי אפשר ללכת הלאה, אפשר לחשוב על מקום מושבו. אבל יש תנאי, “והוא שהחזיק בדרך”.
ההלכה שצריך לקנות שביתתו בריחוק מקום שהחזיק בדרך, זה שכאשר קונים שביתתו בריחוק מקום רק במחשבה, אם הוא כבר התחיל מהלך בדרך. מה פירוש מהלך בדרך? אומר הוא כך, לא שיצא וילך בשדה. זה לא אומר שהוא כבר היה צריך להתחיל לצאת מחוץ לעיר, הוא כבר היה צריך להיות בשדה. שדה פירושו תמיד מחוץ לעיר. אלא אפילו ירד מן העליה לעלות על הסוסים, אפילו הוא רק התחיל לצאת מהבית, הוא התחיל לצאת מהעיר, והוא התחיל לצאת, זה גם נקרא מהלך בדרך, כי הוא כבר התחיל ללכת אל המקום שקונה שביתה.
וכן כל הקונה שביתה ברגל מקום, אינו צריך לומר שובת אני במקום פלוני, אלא כיון שגמר בלבו, הוא כבר גמר, והוא כבר התחיל ללכת לשם, הרי זה מהלך בדרך כל שהוא קונה שביתה, כי הוא כבר התחיל לעשות.
והרמב״ם אומר בבירור על… הוא אומר כן, ואין צריך לומר מי שיוצא ברגליו ועומד במקום שקונה בו שביתה, שמי שהלך ממש ברגליו והוא ממש היה שם, בוודאי שאין צריך לומר, כיון שגמר בלבו וכו׳, כי הוא שם.
אומר הרמב״ם בבירור שהגמרא היא לאו דווקא.
אני אומר, האם זה ממש רק חזרה לחבירו, או שהוא יכול לומר לעצמו, “אני הולך עכשיו לצאת לקנות שביתה, ואני הולך לעשות עצירה בדרך”?
הרי משמע כמו שהרמב״ם אומר, כמו שאמרת, שהוא חייב לומר זאת בפיו. הייתי אומר שאסור לשנות בזמנו. הוא אומר הרי מהלך בדרך. אבל יש כן חזרה מעצמו. הוא יכול מאוחר יותר להחליט, “אה, אני לא רוצה.” אבל זה לא חייב להיות דווקא חבירו, זה ראינו קודם.
אני לא רוצה, זה יעזור הרי. הוא יורד מהסוס, מדוע לא? אותו דבר, השאלה היא רק, איך אנו יודעים שהוא רצה? האם הוא שקרן? אדם יודע שהוא לא משקר. שוב, מה יגידו, מאה מעלות? יגידו, באמת הוא רצה, אלא הוא נואש ברגעים האחרונים. הוא התחיל ללכת, ניסה ללכת, הוא רואה שחם מדי. אני לא יודע.
בסדר, עוד אולי פרט אחד מעניין, מהיכן נקבע העירוב? תלמידים, והלאה, תלמידים!
התלמידים שהולכין ואוכלין בלילי שבת בשדות ובכרמים אצל בעלי הבתים שפיתן מצויה לעוברי דרכים הבאים שם, ובאים ולנים בבית המדרש – מהלכים אלפים אמה לכל רוח מבית המדרש, לא ממקום האכילה, שאילו מצאו סעודתן בבית המדרש לא היו יוצאין לשדה, ואין דעתן סומכת לדירה אלא על בית מדרשם.
אותו דבר, זה הכל רק שקר, כי אפשר להתרגל לאימה. זה שקרן, אדם לא יודע בעצמו.
כן, שוב, מה יגידו, מאה מעלות, יגידו באמת רצה, אלא לא להיכנע עכשיו ברגעים האחרונים. התחיל ללכת, ניסה ללכת, לראות כמה חם, לא יודעים, אה, אני לא יודע.
בסדר, עוד אולי פרט אחד מעניין מהיכן נקבע העירוב, הלכה מעניינת. התלמידים, והלאה התלמידים, תלמידי חכמים, כבר למדנו. כן, התלמידים שהיו אוכלים בלילי שבתות בסעודות אצל בעלי בתים, הולכים לאכול סעודות, הולכים לבעלי הבתים, נראה שהם לא גרו, מעניין, אתה רואה, הולכים לסעודות, נראה שבעלי הבתים לא גרו בעיר, הם גרו אצל החקלאים, כי שם היה יותר שפע של אוכל. הם הלכו לחקלאים לאכול.
בעלי הבתים היו עובר ושב, או שיש כזו הלכה של פונדק, או בית האורחים של רבי ישעיהו, או אנשים שנתנו תמורת כסף. אולי כן, אני לא יודע. לא, סתם עובר ושב פשוט, כתובה כזו לשון ברש״י, הוא מתכוון לכאלה בעלי חסד יהודים שבדרך היו עבור אנשים שעוברים, עובר ושב.
ובאים ולנים בבית המדרש, הם חוזרים והם ישנים בבית המדרש, כמו שכבר למדנו שתלמידי חכמים מותרים לישון בבית המדרש. הם לא צריכים איפה לישון, הם גרים שם, הם באים לישיבה, נכון, התלמידים. מהלכם הפסקת מקום לכל רוחות מבית המדרש, מהיכן נקבע מקומם? מהו המרכז שלהם איפה שהם? הפסקת מקום שלהם היא מבית המדרש. לא ממקום אכילה, לא מהמקום שבו הם אוכלים סעודות, שם אצל בעל הבית.
כי, אומר הרמב״ם כך, שאילו מצאו סעודתם בבית המדרש, אם היו מוצאים את הסעודה בבית המדרש, אם מישהו היה מביא, הייתה שם סעודה. אם העולם היה עולם, אומר הרמב״ם, אני מתכוון שאם העולם היה עולם, היו הרי מביאים אותה לתוך בית המדרש, כדי שיוכלו בזמן ללמוד, שלא יצטרכו להתגרר, שלא יהיה להם בושה. לא היו יוצאים לסעודה, אלא מה, זה כזה בדיעבד, ואז השמחה היא של הדירה, אבל בבית המדרש, המקום העיקרי שבו הם גרים, שבו הם חיים, שבו הם קיימים, הוא בית המדרש.
זה חידוש, הוא מביא כאן את הגמרא בעירובין, כי לכאורה יש סתירה. כל הדין של עירוב אומר שאיפה שאתה אוכל, שם אתה נמצא, אפילו אתה לא באמת שם. כאן יש לך אדם שהוא אוכל אפילו אצל עשרות בעלי בתים, אומרים לא. לכן אמר אחד בגמרא, רב ששת, שלא, ההוא מתכוון ממש לשבות כאן. תלמיד החכם לא מתכוון, הוא היה בעצם רוצה להישאר בבית המדרש, אלא שאין לו מה לאכול הולך הוא לשם, אבל אין דעתו על פת. הדעת על פת יש יוצא מן הכלל, דעת על פת היא רק עבור בעל הבית. תלמיד חכם, לא, דעתו על התורה.
הנקודה היא שבדיעבד, הוא לא גר כאן. אומדנא דמוכח, הוא אומר שיש אומדנא דמוכח שהאומדנא היא שהיה עדיף לו להישאר בבית. הוא לא רוצה.
ההלכה היא רק הלכה בתחומין שבת, או למשל שתהיה איזו שאלה איפה האדם גר, איפה הוא צריך להדליק את נרות חנוכה שלו, את המזוזה שלו, אני לא יודע מה. תלמיד חכם גר בבית המדרש. אני מתכוון שמכאן רבי מאיר שפירא הנהיג שתלמידי חכמים צריך לתת להם חדר יפה ולתת להם לאכול, לא שילכו ידפקו על דלתות של בעלי בתים, לא להיות הרמב״ם.
הוא אומר כך, הוא אומר את הלשון של רב ששת, מי שהיה, אמר רב ששת, שכאשר אדם מניח עירוב, כאילו הוא אומר אומדנא דמוכח, כאשר היה יכול לגור שם, היה גר שם. הוא לא יכול לגור שם, אין לו מיטה. אומרים, בסדר, אבל המקום העיקרי הוא איפה שהוא אוכל. אבל כאן להיפך, לגור הוא רוצה אפילו לאכול שם איפה שהוא ישן, הוא פשוט לא יכול.
אבל זה הרי מעניין, נראה לי שבית המדרש לא בעיר בכלל. כי הוא אומר שהוא יכול ללכת מבית המדרש אלפים אמה לכל רוח. אומר הוא, אנו מדברים כאן על בית מדרש שהוא מחוץ לעיר, והוא הולך לסעודות בעיר. יכול להיות שהיה שדה, אני לא יודע, היה בית מדרש מופרד, כזה קריית הישיבה, גם לא היה בעיר. כשהוא אומר שקובעים מקום בבית המדרש, והוא הולך לסעודות בעיר. אולי להיפך, יכול להיות שבית המדרש בעיר, אבל הסעודות בעיר הן מחוצה לה, והוא רוצה לדעת שהוא יכול לטייל רחוק יותר מהן, מבין? אבל לא, מדוע לא לומר, ממקום העיר יש לו על פי הלכה.
נראה לי כאן כמו משהו ארבעה… שוב, בית המדרש בעיר, אין סתירה. יכול להיות שהשאלה האם הוא יכול לגור רחוק יותר. השדות והכרמים לא בעיר, בוודאי לא. השדות והכרמים בוודאי מחוצה לה.
הקשר של הכל עם בית המדרש הוא קצת מעניין. כי אני אומר, ההלכה לא נוגעת. אני אומר שהתיאור של מה שהוא מדבר, נראה כאילו הוא מדבר על בית מדרש בכפר כזה מחוץ לעיר, והשדות והכרמים מסביב.
אני לא בטוח, כי זה בכלל לא המעשה. אני יודע לגבי הלכות אחרות מה זה, כי זה לגבי עירוב שמדברים על קביעות דירה שלו, מאיפה הוא גר. איזו הלכה אחרת יש שאלה כזאת? מה אתה אומר כמו בנרות חנוכה? מה אתה אומר כמו בנרות שבת? נרות שבת יש את הסעודה. יש את הסעודה שם איפה שהם למדו. אני מתכוון, זה לא היה ענין של שבת, זו הייתה שבת רגילה. למדו כך. כן. אבל… משהו…
לא, אני אומר למשל היום, כשאתה מדבר על שאלה כזאת, אתה מדבר על המעונות עם בית המדרש. זה הכל אזור אחד, זו לא שאלה איפה הוא גר. הכל בית מדרש. כן.
אם יש איזה נפקא מינה, אם זה באמת רחוק. אז אכן כן, צריך לומר שהוא גר בבית המדרש, אין לו איפה לישון שם, הוא צריך ללכת לישון הביתה.
גם בענין עירוב חצרות היה לנו חילוק. רבי שהתלמידים אוכלים אצלו, הוא שם בבית המדרש, שם העיקר. כאן הוא אומר, כולי עלמא הינו משפחה. אומר הוא בעירוב, אומר שצריך עירוב, אי אפשר לבוא לחצר.
אין לו פרק משלו.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
This chapter is the shortest chapter of Hilchot Eruv Techumin, and it deals with ways one can make an eruv techumin without placing food – through simply being there (beraglov) or even through thought alone.
Foundation of eruv techumin: From the Torah, one may not walk more than twelve mil; rabbinically, two thousand amot in every direction from where one “resides.” The Sages said that “where he resides” doesn’t only mean where his bed is, but where he decided on erev Shabbat that there is his shevitah. The normal way is through hanachat mazon (placing food for two meals). In this chapter we learn two additional ways: (1) he actually goes there beraglov, (2) he only thinks in his mind (machshavah alone).
Distinction between “shavat bemakom ploni” and “eruv”: “Eruv” always means when the person is not actually there when Shabbat arrives – he creates a halachic shevitah in a place where he is not actually present. This is the distinction from simple “shavat bemakom ploni” (when someone is actually present in a place on erev Shabbat) to “eruv” where he creates a fictitious shevitah.
—
The Rambam’s language: “One who went out on erev Shabbat outside the city and stood in a place within the techum or at its end and said ‘shevitati bemakom zeh’ and returned to his city and slept there – he may walk the next day to that place two thousand amot in every direction. And this is the essence of eruv techumin, to be me’arev beraglov.”
A Jew goes out on erev Shabbat outside his city, stands in a place within (or at the end of) the techum, says “shevitati bemakom zeh,” returns home, and sleeps at home. The next day (Shabbat) he can go to that place and from there two thousand amot in every direction. The Rambam calls this “the essence of eruv techumin – to be me’arev beraglov.”
1. “Within the techum or at its end” – why the addition? “At its end” doesn’t mean at the end of the city’s techum simply, but within the techum from where he can return. Because if he lives a thousand amot into the city and he goes to the end of the techum (two thousand amot from the city boundary), he won’t be able to return to his eruv on Shabbat – he won’t be able to reach his eruv. The techum must be such that he can return from his place of shevitah.
2. “And said shevitati bemakom zeh” – must one actually say it? “And said” doesn’t mean actual verbal utterance but a decision/machshavah. Later in the chapter it becomes clear that the utterance is not me’akev – the essence is the kavanah/decision. “And said” is compared to the Ramban’s interpretation of “vayomer Elokim” (Bereishit) – which doesn’t mean actual speech but ratzon/decision.
3. Comparison to the text of eruv with bread: By a regular eruv techumin with food one says “bazeh ha’eruv yehei mutar li lehalech” – one does not say “shevitati bemakom ploni.” The mechanism works based on the Sages’ enactment, without needing to specifically articulate the shevitah concept. But here, by eruv beraglov, he must say (or intend) “shevitati bemakom zeh” – because without food one needs a clear, specific decision on a particular place. A person thinks many thoughts; he must decide on one specific place.
4. “A specific and identifiable place”: It’s not enough that he walks somewhere outside the city on erev Shabbat. He must stand in a specific, identifiable place and decide there. “Bemakom zeh” – not “approximately here.”
5. “And this is the essence of eruv techumin” – the Gemara’s language according to Rabbi Yehudah’s opinion. The Rambam rules like Rabbi Yehudah that eruv beraglov is the essence, not a leniency or bedieved. Eruv beraglov is the original, primary form of eruv techumin. The eruv with food is rather an addition/leniency (so that one shouldn’t have to actually go).
6. What does “le’arev” mean – etymology: “Le’arev” can mean from the language “erev” (night/darkness) – he “makes darkness” beraglov, i.e., he acquires shevitah at the time of darkness through his feet. Alternatively: “le’arev” = to mix, he “mixes in” his shevitah into that place.
7. [Digression: The foundation of eruv is “not reality”:] The secret of all eruvin is that it is not reality – it is a halachic fiction through kavanah. This also connects to tzurat hapetach (which is not a real mechitzah, but “learning” a mechitzah). The eruv beraglov is the purest expression of this principle – only kavanah/decision creates a halachic shevitah.
—
The Rambam: “They only said to be me’arev by placing food for two meals… to make it easy for the wealthy person so he shouldn’t have to go out, but rather he can ask his friend or his household member to place it for him.”
The enactment of placing food for two meals was a leniency for the wealthy person – he shouldn’t have to go himself, but rather he can ask a friend or household member to place it for him.
1. What does “wealthy” mean? (a) He has workers/servants whom he can send; (b) he has good friends whom he can ask a favor; (c) or simply – any person who meets someone on the way can ask him “do me a favor and place it.”
2. One cannot be me’arev beraglov for another person: A messenger’s feet don’t help for you. When one sends a messenger, he must take food/bread. This is the reason why the Rambam says “to make it easy for the wealthy person” – the wealthy person cannot send his servant to be me’arev beraglov for him, but he can send bread.
3. “Moser shevutcha lechaveircha”: There is an aspect where one can transfer his shevitah to a friend, but this is only when the friend is also going to arrive at the place himself – he just doesn’t know where exactly the place is, and the friend knows. This is “torat kavanah” – not agency on beraglov.
4. “Me’arev adam al yedei beno uvito”: Only an infant goes out with his mother’s eruv. Others – even household members – need a separate eruv, but it can be done as a messenger (zechus lo). A person who is “completely subordinate” to you – perhaps “yad po’el keyad ba’al habayit” – but simple agency beraglov doesn’t work.
5. Berachah on eruv beraglov (Pri Megadim): The Pri Megadim says that when one is me’arev beraglov one doesn’t make a berachah. The berachah is on the “trick” – the novelty of the Sages to use bread. Beraglov is the “essence” – this would have worked even without the Sages’ enactment – therefore there is no berachah on it. The word “essence” means like “before eruv” – what would have been even without the Sages’ enactment. (Other opinions hold that one does make a berachah.)
6. Eruv beraglov – divrei mitzvah vs. divrei reshut: Some opinions hold that when one is me’arev beraglov (not through bread), one may do it even for divrei reshut. The reasoning: because beraglov is “more authentic” – he actually goes there – it’s not just a “trick” of the Sages, and therefore there is no condition of divrei mitzvah. But it remains difficult, because seemingly the decree of only divrei mitzvah is because the Sages didn’t want to be lenient more than two thousand amot.
7. What does eruv techumin technically do? A person can normally walk two thousand amot in every direction. With eruv techumin the measure doesn’t change – he can still only walk two thousand amot – but the starting point changes. However, he loses on the other side.
—
The Rambam: “And similarly if he intended to acquire his shevitah in a place known to him, such as a tree or house or fence whose location he recognizes… and there is between him and it this measure (two thousand amot or less)… and he began on the way and walked in order to reach that place and acquire shevitah there. Even though he didn’t arrive and didn’t stand there… or he changed his mind on his own from going… the next day he may walk to the place he intended… for since he decided in his heart to establish his shevitah there and began on the way, it is as if he stood there or was me’arev there beraglov with a valid eruv.”
If a person intended to acquire shevitah at a known place (tree, house, fence), and the place is within two thousand amot, and he began walking there (hechezik baderech), but he didn’t arrive (he became tired, a friend called him back, or he himself decided not to go) – he can walk the next day to that place plus two thousand amot in every direction from there.
1. “Hechezik baderech” – not just machshavah: One must begin walking – not just sit with one’s foot up and think. “Hechezik” means he showed a chazakah that he truly wants to arrive there.
2. Why doesn’t it say “amar”? By eruv beraglov it says “amar shevitati bemakom ploni” – because he stands in one place and must declare where. Here, by kavanah with hechezik baderech, the word “amar” is missing – because he is already going in a certain direction, he already sees the tree/place, it’s not necessary to declare.
3. “A place known to him” – it must be a specific place: He must know exactly where the place is – a specific tree, house, or fence. This is necessary so that one can determine for the next day where his shevitah is. By eruv beraglov, where he actually stands there, he says “where I am” – he doesn’t need to know the name of the place. But here, where he didn’t arrive, he must know exactly where the place is.
4. The measure of two thousand amot – from where? The place must be within two thousand amot from where he is “when it gets dark” (bein hashemashot), not necessarily from where he is now. If he is walking and at bein hashemashot he will be closer, he can be mechaber a farther place.
5. The nature of eruv: da’at or ma’aseh? All three types of eruvin (actual eruv, me’arev beraglov, mechaven baderech) are about da’at. When he is physically at the place, that is also da’at – his presence itself is also a form of da’at. Bread/food is not a “state” of da’at, but another way of da’at through bread.
—
The Rambam: An ani (poor person) who doesn’t have money for food for the eruv, and also not for a messenger or transportation – for him the Sages were lenient that he can acquire shevitah beraglov or through machshavah. A wealthy person is told: send food. An ani doesn’t have the option, therefore he receives the right to go beraglov.
The law of dachuk: A person who is ba baderech (traveling) on erev Shabbat, and he is afraid that it will get dark before he arrives – he is a “dachuk.” The dachuk can be even a wealthy person, but he is in a time of pressure because he is on the way.
The Rambam’s condition: Acquisition of shevitah through machshavah works only when there is still enough time left in the day that he could technically arrive at the place if he ran with all his strength before Shabbat. This means: the machshavah doesn’t work with “magic” – it must be a place where he could have actually arrived.
Novelty: This makes the power of machshavah much smaller than one might have thought. The machshavah is not a special power, but a substitute for physically arriving – he must be able to arrive.
The Rambam brings four cases where machshavah does not work:
1. Not enough time remained in the day – there isn’t enough time left to arrive even if he ran with all his strength.
2. More than two thousand amot – between his place and the place of shevitah is more than 2000 amot when Shabbat arrives.
3. He didn’t intend to a specific place – he didn’t have a specific place in mind.
4. Not ani and not dachuk – he is not financially limited and not in a time of pressure.
Law: In all these cases – he didn’t acquire shevitah in that place, and he only gets two thousand amot in every direction from where he stands.
The Ra’avad argues: If the person intended to acquire shevitah at a certain place (he said “shevitati bemakom ploni”), but he didn’t arrive and there remained more than two thousand amot between him and that place – the Ra’avad says: he did acquire shevitah there. This means that he is now like one who went outside the techum, which according to the laws of Shabbat can only walk four amot (not 2000 amot!).
The Rambam is lenient: He says it didn’t work, therefore he has 2000 amot from where he stands. The Ra’avad is stringent: He says it did work, but he is in the wrong place – worse!
What is the distinction between:
– He cannot arrive because he cannot run fast enough (not enough time remained in the day) – there also the Ra’avad says it doesn’t work?
– He cannot arrive because it is more than two thousand amot – there the Ra’avad says it does work (and he is stuck)?
In both cases he cannot actually arrive there! The distinction that is suggested: By “not enough time remained in the day” he cannot arrive before Shabbat (physical impossibility). By “more than two thousand amot” he can technically arrive before Shabbat, but on Shabbat itself he cannot go there because the Torah doesn’t allow him (prohibition of techumin).
But the question remains: What is the distinction? After all, he cannot arrive there! Whether he cannot because he cannot run, or he cannot because it is forbidden – both times the machshavah should “expire”!
Novelty: By eruv with food/messenger – one can acquire shevitah regardless of how far he is. There is no condition that he must be able to arrive. The condition of “if he ran with all his strength” is only for machshavah/kavanah.
According to the Ra’avad there can occur a situation where a person acquired shevitah at a place where he is not physically when Shabbat arrives, and he is outside the techum of his own shevitah. This brings out a strange question: How can there be a person who when Shabbat arrives, resides somewhere where he is not?
—
The Rambam says: “One who stood while it was still day in a reshut hayachid and acquired shevitah there… he may walk through all of it and outside it two thousand amot in every direction.”
Whoever stands on erev Shabbat in a reshut hayachid (or is on the way there) and acquires shevitah there, gets the entire reshut hayachid as his four amot, plus two thousand amot in every direction outside.
1. The principle of acquisition of shevitah works not only on a limited place, but also on an entire reshut hayachid — the entire city or reshut hayachid becomes like his four amot.
2. A place not enclosed for dwelling: If the reshut hayachid is a place not enclosed for dwelling (a mound, ravine, etc.), the law is: if it is a beit sa’atayim or less — he walks through all of it and outside it two thousand amot. But if it is more than a beit sa’atayim — he only gets four amot of it (like one who rests in a valley), because a karpef larger than a beit sa’atayim not enclosed for dwelling gets the status of karmelit regarding eruv techumin. He gets two thousand amot from his four amot, not from outside the beit sa’atayim.
3. General rule: All three types of eruvin (actual eruv, me’arev beraglov, mechaven baderech) have the same rules of shevitah, techum, etc.
—
The Rambam says: “But one who acquires his shevitah at a distance and didn’t specify his place of shevitah, didn’t acquire shevitah there.” Examples: “Shevitati in such-and-such field or in such-and-such valley” or “at a distance of a thousand amot or two thousand amot from my place” — “he didn’t acquire shevitah at a distance, and he only has two thousand amot in every direction from the place where he stands when it gets dark.”
Whoever says only a general place or a distance without a specific place, didn’t acquire shevitah there, and only gets two thousand amot from where he stands when Shabbat arrives.
1. Why doesn’t “a distance of two thousand amot” help? Two thousand amot is a precise measurement — one can calculate exactly where that is! The answer: “Specific” doesn’t mean that one can calculate it, but that there is a place that one can see, a sign, a known place. A person must know where he is going — not just a mathematical calculation, but a place that is recognizable. Even if he says the “exact” inch, it doesn’t help — it must be a specific place that can be identified.
2. Word analysis of “metzuyam”: “Metzuyam” can come from “siman” (a sign, from the language nisman) or from “siyum” (finished/bounded). The noun “metzuyam” means a certain, special place — something that is marked and recognizable.
—
The Rambam says: “If he said shevitati under such-and-such tree or under such-and-such rock” — if under the tree/rock there is eight amot or more, “he didn’t acquire shevitah”, because “perhaps he acquired his shevitah in these four amot, perhaps in these four amot” — we don’t know which four amot he meant. Advice: He should say “to rest at its base” (by the trunk), or “in the four amot to its north or south.” If it is less than eight amot — he acquired, because it is already a specific place.
1. Question on the measure of eight amot: If it is eight amot, he should sit in the middle — then he sits within two amot of each side, and at least two of his four amot are in every possible four amot! The answer: By the Rambam the problem is not a doubt which four amot — but that it is not a specific place at all. This “perhaps in these four amot, perhaps in these four amot” is not a literal doubt-concern, but an explanation why it’s not specific enough — he didn’t acquire shevitah in any specific four amot.
2. The Ra’avad disputes the entire foundation: The Ra’avad understands that he did acquire shevitah in the field/tree, but because we don’t know in which part, he must be stringent — he may not walk two thousand amot from any place in the field (i.e., he must calculate two thousand amot from the farthest corner). But the Rambam holds that it is not an acquisition of shevitah at all — he falls back to his place of standing.
3. The foundation of the dispute between Rambam and Ra’avad: The Ra’avad also knew that it says “a specific place,” but he understands that this means he should know for certain where he is in order to calculate two thousand amot. But the Rambam holds that “a specific place” is an essential matter — the place of shevitah must be specific, and without this there is no shevitah at all. By the Ra’avad it is a practical doubt; by the Rambam it is a deficiency in the validity of acquisition of shevitah.
4. Question on the Mishnah Berurah: Why does the “Rambam Moreh” bring in the name of the Mishnah Berurah that one should be stringent? It is a dispute of Rishonim (Rambam against Ra’avad) in a rabbinic law, and the rule is “doubtful rabbinic law is lenient” and “the halachah follows the lenient opinion in eruv”! One should rule like the Ra’avad leniently.
5. Whether “lenient in eruv” is more than just doubtful rabbinic law: The rule “the halachah follows the lenient opinion in eruv” — is this an extra leniency specifically by eruv, or just a reflection that eruv is rabbinic? One reasoning: perhaps one needs this rule because one might think that eruv is from the Torah (techumin from the Torah), therefore it says explicitly that one is lenient. But it remains unclear.
—
The Rambam says: “Two people who were walking on the way, and both want to acquire shevitah in a specific place, and one of them recognizes a tree or fence in the place they set for shevitah, and the second doesn’t recognize – the one who doesn’t recognize transfers his shevitah to the one who recognizes, that he should say I am acquiring shevitah in the place where my friend is acquiring, and the one who recognizes must intend to rest both himself and his friend in the place that he recognizes.”
When two people are walking on the way and both want to acquire shevitah in a specific place, but only one knows the place (he knows a tree or fence), the second can transfer his shevitah to the first – he says “I am acquiring shevitah where my friend is acquiring.” The one who recognizes must have kavanah for both.
It is compared to one who cannot pray himself and hears the chazarat hashatz – he “transfers his prayer” to the shaliach tzibbur. So too here, he is subordinate to the friend’s establishment.
—
The Rambam: “People of a courtyard who sent their eruv with one of them” – and the messenger didn’t arrive, “and the eruv returns and didn’t go out.”
People of a courtyard collected food for an eruv and sent it with one person, but he didn’t arrive at the place.
1. Question: Can the messenger himself acquire shevitah through mechazik baderech? The messenger who walked with the bag of eruv, for him “mechazik baderech” should have helped – he was on the way, he had da’at to rest there. Therefore one should consider as if he was there at bein hashemashot with all the eruvin.
2. Answer: Eruv beraglov doesn’t work for another person. The messenger’s mechazik baderech only helps for himself, not for the people of the courtyard. Eruv with food (which he carries in the bag) works differently than eruv beraglov. The messenger himself doesn’t need any bread at all – he is me’arev beraglov, he is there himself.
3. The essential distinction: The one who is there himself at the place doesn’t need any bread at all, because he is me’arev beraglov, and this works even for a wealthy person (not only for an ani). All the doubts begin because one does need to have food there – because he is not there, or because he is making it for another person.
4. Proof from Mordechai: A similar thing is mentioned in the Mordechai, where the eruv wasn’t placed, but the messenger himself did acquire shevitah because he was on the way with intention to rest there. But for the others it doesn’t work.
—
The Rambam: “And this that we said that he needs to acquire his shevitah at a distance that he began on the way – not that he went out and walked in the field, but even if he descended from the upper floor to mount the horses” – even if he only began going out from home, this is already called “walking on the way.” “And similarly anyone who acquires shevitah on foot in a place, doesn’t need to say I am resting in such-and-such place, but since he decided in his heart” – he already decided in his heart, “behold he is walking on the way.” “And needless to say one who goes out on his feet and stands in the place where he acquires shevitah” – whoever is actually there, is obvious.
“Hechezik baderech” doesn’t mean that he must already be outside the city in the field. Even if he only began descending from his floor in order to go out, this is already “walking on the way.” And whoever acquires shevitah beraglov doesn’t need to say explicitly “I am resting in such-and-such place” – deciding in his heart is enough.
1. The Rambam says clearly that the Gemara is not literal – one doesn’t have to actually go out to the field; descending from the upper floor is already enough.
2. Question: Must “hechezik baderech” specifically be returning to a friend? The person doesn’t have to say to a friend “I am now going out to acquire shevitah” – he can also decide it himself. It can also be returning on his own (he decides himself).
3. Question about regret: There is returning on his own – he can later decide “I don’t want to.” But until he returns, the hechezik baderech is in effect.
4. Practical question: When a person comes down from his floor and then decides “I don’t want to go” (for example because it’s too hot) – how do we know that he truly wanted? A person knows that he is not lying, one can say that he truly wanted, but he became discouraged in the last moments.
—
The Rambam: “Students who ate on Shabbat nights at meals with householders, and came and slept in the beit midrash — their walking is calculated from the beit midrash in all directions, not from the place of eating. For if they found their meal in the beit midrash, they would not go out to the meal.”
Torah scholars who ate Shabbat meals at householders’ homes (on “days”), but they slept in the beit midrash — their establishment of place for techumin is from the beit midrash, not from the place where they eat.
1. The picture of the halachah: The householders didn’t live in the city — they were farmers outside, where there was more abundance of food. The householders are described as “over vashav” — Rashi means benevolent Jews who gave food to people passing through.
2. The novelty in the halachah — contradiction to the principle of eruv: Seemingly there is a contradiction: the entire law of eruv is that “where you eat, there you are” — even when you are not really there. But here, by a Torah scholar who eats at dozens of householders, it says the opposite — his place is not where he eats, but where he sleeps/learns.
3. Answer of Rav Sheshet — umdena demuchach: Rav Sheshet (Gemara Eruvin) learns that here there is an umdena demuchach: the Torah scholar would have essentially wanted to remain in the beit midrash — he only goes out because he doesn’t have food there. His da’at is not “on the bread” (on the food) — da’at on bread is only a rule for a householder. A Torah scholar — his da’at is “on the Torah.” When he places an eruv, it is as if he says: if I could have lived there, I would have lived there. He just cannot — he doesn’t have a bed, doesn’t have food.
4. Practical differences for other halachot: The principle that a Torah scholar “resides” in the beit midrash can have practical differences for: Chanukah candles (where does he light), mezuzah, Shabbat lights. By Shabbat lights the rule is that one lights where one eats the meal — but here one would say that the Torah scholar’s main place is the beit midrash.
5. The picture — beit midrash outside the city: The language “in all directions from the beit midrash” (two thousand amot in every direction) looks like the beit midrash is outside the city — perhaps such a “yeshiva campus” separate, with fields and vineyards around. But it is also explained that the beit midrash is in the city, but the meals (at the farmers) are outside, and the question is whether he can walk farther from that place.
6. [Digression: Rabbi Meir Shapira’s enactment]: From this Rambam — that Torah scholars shouldn’t have to go knocking on doors of householders — Rabbi Meir Shapira (founder of Yeshivat Chachmei Lublin) introduced that one should give Torah scholars a nice dining room (lunch room) and they should be given food in the yeshiva itself.
7. Eruv chatzerot — a rabbi with students: Also regarding eruv chatzerot there is a distinction: a rabbi whose students eat with him — there in the beit midrash is the essence, and “everyone is one family” — all are considered like one family, and one doesn’t need an eruv.
Speaker 1:
Good. We are learning Laws of Eruvin Chapter 7. Such an eruv is primarily made with bread, for the poor and the rich. We thank those who give bread to the poor and charity to guests, and the wealthy who support the shiur. Everyone should merit to be wealthy and need to make a bread eruv, which we are now going to learn.
Yes? We are now going to learn the third chapter on this topic. The second, right? The third on eruv, right? Chapter 5. The seventh chapter of Laws of Eruv, and the second chapter on techumin, on Shabbat boundaries. Eruv techumin, the second. There are three chapters about eruv techumin. Ah, yes? Okay, good.
So, this is the smallest chapter of Laws of Eruv Techumin, and it discusses a type of eruv that one makes without an eruv. A normal eruv that we have learned is that one places bread or sends someone to place – not bread, sorry, why am I saying bread? Some food, some foods, food for two meals, in a place, which then establishes residence there. We are going to learn that there are different ways one can make an eruv without sending bread there or placing bread there, but simply by being there, or going there, or even not going there but intending to go there.
We will say perhaps in my words, that we have learned eruv chatzeirot, afterwards we learned eruv tavshilin, and excuse me, eruv techumin. And we said that the connection between them is the concept called “bread establishes residence.”
We will say it this way: The law of eruv techumin is that a person may not go out more than a limited distance from where he lives, biblically twelve mil, and rabbinically two thousand amot in every direction from where he lives. But the Sages said, what does “where he lives” mean? Where he lives is not only where his bed is, where he lives is the place where on erev Shabbat he thought that he lives there.
How does one make it so that he should live in another place? First they spoke about the concept of placing bread, where a person places his bread, that is where he considers his home to be, thus he will be able to go two thousand amot from there. Instead of normally being able to go only two thousand amot in every direction, he will be able to go from that place, not only from his dwelling where he lives in the city, but from that place he will be able to go from his dwelling there, and from there another two thousand amot. That was the first way how one makes another place formally, halachically, his dwelling, by being there during bein hashemashot, through his bread.
In this section we will see that there are two more ways of being, of having the dwelling, not through the actual, through the accepted official dwelling, but having a place from which one wants to go two thousand amot in every direction. What are the two ways?
One is that one is simply there, one goes there erev Shabbat during bein hashemashot to a certain place, and one rests there. That is actual, with this he shows that he wants to be there, that during bein hashemashot he is there, besides his home where his family is, where his belongings are, he lives there now, he is there with his feet, that’s what it’s called.
Speaker 2:
Yes, but I think one doesn’t go there erev Shabbat during bein hashemashot, any time he goes there erev Shabbat and he says that he establishes that he lives there.
Speaker 1:
He doesn’t actually say, he must be there, if he must be there, the question doesn’t even begin, that means resting in such-and-such place.
Speaker 2:
Yes, but the novelty is that his house still remains… his house never remains, in any case it’s still a novelty that he can go from his house there, and from there two thousand amot.
Speaker 1:
I don’t understand why you keep saying that. There is never that his house remains nothing. His residence remains where his eruv is placed.
Speaker 2:
In any case, we see, it could be that he must be there, as you say, he must be there during bein hashemashot, it could be that he was on the way there, but that is called establishing with his feet.
Speaker 1:
And we have here another way of establishing, if a person thinks, he thinks that at that specific place I want to establish residence, he thinks about this on erev Shabbat, that too can be a way of eruv techumin. They can go from there two thousand amot in every direction.
Speaker 2:
Yes, what are you saying there?
Speaker 1:
No, no. No, I’m saying, there is one who actually lives in a place, or “one who rested” we learned actually in Laws of Shabbat itself, when it’s not Laws of Eruvin. One learned different ways how one rests. A normal person rests in his home, in the city. If he is outside the city, one learned in Laws of Shabbat that if he is in any place, he has two thousand amot from there, where he stopped on erev Shabbat, or if he acquired rights there, he could acquire rights to a place up to two thousand amot and so on. That is not eruv with his feet, that is plain resting in such-and-such place.
Eruv always means when he is not actually there when Shabbat comes in, or he is not actually resting there. But this itself there is a way that he can simply go there, so he decides, it always comes with some decision.
So eruv, you say that eruv originally is with bread, but it could be that… and all these eruvin have at least a concept that his intention, his decision, as if he is resting, is not the same place where he actually is. Actually he is… and it must be within two thousand amot, because if he is resting there, he may not go further than two thousand amot from there. But he is not actually resting in the place where his two thousand amot are centered, yes, as if one calculates from there.
And this can be done either by being there erev Shabbat, or the normal way that we learned earlier is when one places some food there, or there is a way that even he is not there, but he has in mind, because the essence is the intention. So we’ll see, this is already a greater leniency, there are many boundaries to that greater leniency. Right?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
We’re going to learn it, ah, section aleph, yes?
Speaker 1:
Law 1. Yes. Should I read it? I can read it however you want.
“One who went out on erev Shabbat outside the city,” a Jew went out on erev Shabbat outside his city, yes, “and stood in a place within the boundary,” he stood in some place within the boundary, it must be within the boundary, “or at its end,” what do you understand why he says this?
Speaker 2:
Simply, as long as it’s still within two thousand amot from the boundary of his city, right? One still cannot… he is actually from the boundary of where he is.
Speaker 1:
That is the truth, that’s how I remembered that I learned in Eruvin, that even if he lives a thousand amot into the city and he goes to the end of the boundary, it won’t help, because he couldn’t go back, right? He couldn’t reach his eruv. So therefore, what does at the end of the boundary mean? He means to say within the boundary from where he goes back to.
“And says”… no, he says “my residence is in this place.” Soon we’ll see that one doesn’t necessarily have to say this, the essence is the intention. But I think that the… that’s how I remember it’s stated more strongly.
Speaker 2:
Yes, he didn’t say… after the blessing he said “with this eruv,” like an actual statement.
Speaker 1:
I saw last night further there, he brings below from the Shulchan Aruch, it’s not stated anywhere clearly that if one doesn’t say… for example by the eruv, by the eruv one doesn’t even say “my residence.” One only says “with this eruv it shall be permitted,” right? One doesn’t say how it works. Technically, the Rav asks, how does it work on the basis that my residence is in such-and-such place? One doesn’t have to say it, right? When one makes an eruv one simply says “with this eruv it shall be permitted,” and on the basis of our Sages and righteous ones who said that this is a residence in such-and-such place.
But here he must say “my residence is in such-and-such place.” But I think, we’ll see clearly later apparently that the statement is not indispensable, the essence is the intention. It could be that when one says the statement, one means to say that with this it’s clear that he meant this. But I already know, the same thing by the eruv, I don’t know why one must say that it’s indispensable to say. I mean to say, one must know that it’s an eruv. That’s not… if one already knows that it’s an eruv…
Speaker 2:
Yes, he brings here, if he said “this is an eruv,” he didn’t say “with this eruv” the whole formula, he says “this is an eruv,” it’s also good.
Speaker 1:
And I don’t understand why it should be at all. One must make a blessing, that I understand, the Rambam says not the Raavad, that it’s a mitzvah. But why must one say?
It could be that the saying here will mean that he must be very specific. Thinking thoughts a person has, he walks and thinks here, he thinks there, he must decide on a certain place. That is the way how he says it, “and says.” Okay.
And it must be a specific and identified place, it must be certain. It’s not enough that he goes walking somewhere before Shabbat and he was far from the city. No, no, no.
Speaker 2:
He says “and said my residence is in this place,” can’t one mean that it’s a signal that he must repeat. The Rambam means to bring out that he must go to a certain place and decide there. “And said” can mean that he is deciding.
Speaker 1:
Ah, yes, ah, true. “Said” I mean like “and God said,” that the Almighty speaks with an angel, means that He is deciding. That’s what the Ramban says.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
You must say so, that “said” has a meaning of thought or will. That’s what it says in Ramban on Parashat Bereishit, “and God said” means He wanted.
And yes, what you say is true, that it must be in a specific place. One cannot say approximately, but that is between laws and the intention. “Said” means he says, I say “in this place.” That is a… “and said,” true, he speaks of a decision. Okay.
In short, he did so, “and returned to his city and slept there,” he went back home. Then “he may walk the next day to that place two thousand amot in every direction.” He basically has his residence there, he can go two thousand amot from the place where he said “my residence is in this place,” wherever that is, and from there is his.
The Rambam says, “and this is the essence of eruv techumin.” This is language from the Gemara, according to the opinion of Rabbi Yehuda. The Rambam rules this way, that this is the essence of eruv techumin, “to establish with one’s feet.” That is, as if, you shouldn’t say that this is a leniency, because there is an opinion, another opinion in the Gemara that holds the opposite, actually. As we also actually hold regarding when one doesn’t go there. But regarding when one actually goes there with one’s own feet, and he says “behold my residence is in such-and-such place,” this is not some leniency that one can do it without bread, without… why do I keep saying bread? Without food. No, this is the essence of eruv techumin.
That means “to establish with one’s feet,” he is establishing, that means he says that… there are those who want to say “to establish” is from the language… he says from the language of intention, he mixes, as if he makes his residence in that place. “To establish” is like “to darken” perhaps, to make night with his feet.
Speaker 2:
To make nightfall?
Speaker 1:
“That the place should acquire residence at the time of darkness.” It becomes upon this place.
I think that the secret of an eruv is that it’s not reality, that is the essence. It’s through intention, through intention, perhaps that’s why people call the eruv the symbolic doorway that one makes. According to my interpretation one can also understand this, it’s not an actual partition. In learning it’s a partition. Anyway, that is the essence.
Speaker 2:
And why doesn’t one say “to establish in Laws of where do you stand”?
Speaker 1:
That is because when, what one says that
Speaker 1:
But regarding when one actually goes there with one’s own feet and he says “my permission is in such-and-such place,” this is not even a leniency that one can do it without bread, without… why should I say bread? Without food? No, this is the essence of eruv techumin, that means “to establish with one’s feet.” He is establishing, what does it mean? He says that… “to establish” comes from the language… he says from the language of intention, that he mixes, he makes his residence in that place. “To establish” is like making fit, to make night with his feet. Make nightfall? “That the place should acquire residence at the time of darkness.” It becomes upon this place.
I think that the secret of an eruv is that it’s not reality, that is the essence. Based on bread, based on intention. Perhaps that’s why people call the eruv the symbolic doorway that one makes. According to my interpretation one can also understand it, it’s also not an actual partition, it’s in learning that it’s a partition.
Anyway, that is the essence. “They only said to establish by placing food for two meals”, what one says that one must place food for two meals in the place where he rests, one must “so that he doesn’t go out and rest there,” that means one doesn’t have to go, one can only place food there, then they said only “to make it easy for the wealthy so he doesn’t go out.” “Rather he should ask his friend or his household member and he will place it for him.”
That means, if one goes oneself, one can say “my residence is in such-and-such place,” then one doesn’t need to place bread at all. What is the leniency of placing bread at all, the trouble of placing food for two meals? This the Sages said for one who is wealthy.
Speaker 2:
What does wealthy mean? He can afford to ask another, he has someone who works for him, such a thing. That’s why one calls him wealthy, right? One can simply ask a favor of a Jew, but go yourself… there isn’t the word wealthy.
Speaker 1:
Or he is wealthy in good friends, that he can ask a favor.
Speaker 2:
Yes, he doesn’t think of wealthy. No, also exactly that one passes through, you tell him “place and do me a favor.”
Speaker 1:
I think you mean to say more, that a person shouldn’t think that just as he can establish with his feet, his servant can establish for him with his feet. That’s not a thing. You don’t go yourself, your bread must go there.
Speaker 2:
Very good. Right, so that is certain. One cannot establish with one’s feet for another person.
There is indeed such a thing, we’ll see later, that “transferring your residence to your friend” there is such an aspect, but then it’s only the intention, he will also go there, he doesn’t know with the theory of intention. Because he will also arrive there, he just doesn’t know where the place is. But such a condition, such he will the friend agrees to such a thing.
Speaker 1:
Yes, because he doesn’t know where the place is.
Speaker 2:
But relying on that one has no sense.
In practice, one must think, for example we learned earlier, “a person establishes through his son and daughter,” yes, people who are dependent on him, it indeed says that they don’t need to make an extra eruv.
Speaker 1:
Ah, true, perhaps not. No, it must yes. Only an infant goes out with his mother’s eruv. The other people is yes, only like an agent, it’s a benefit for him.
Speaker 2:
So I don’t know. No, I was just trying to think if it should be one who is actually nullified to you, perhaps then one can indeed establish with his feet and it will be good for a second person. But not an agent, that if it should be a “the right hand of a worker is like the hand of the homeowner” type of thing. But simply agency, simply that one’s feet don’t help for you, when you do for that one you need food. Right.
Speaker 2:
It’s very interesting, but for example, they bring here from below that there are people who think that perhaps with eruv raglav one may do it even for divrei reshut (optional matters). We learned that it must be for a mitzvah – that is, when you use the leniency that you don’t actually go there, you only send bread, food, then you must do it specifically in a place of mitzvah. If you actually go there, perhaps that means more, as the Rambam says, this is the essence (ikar), this is already more authentic. It’s not completely authentic, because he’s not truly there for Shabbat. But…
I find it difficult to say, because seemingly the idea that one should only go for matters of mitzvah, because the Sages were not lenient with the leniency that one should go more than two thousand cubits. The leniency of… one can do it through food.
I already know why the Mishnah Berurah brings such notes from others. He already held that this is only for him because the detail of food… You say the whole time that one can go more than two thousand cubits, it’s only technical, one can always be able to, only the two thousand cubits changes. Normally he can only go two thousand cubits in every direction (lechol ruach). Now he will be able to go from his house to the place where he acquired residence (koneh shevitah), two thousand cubits. I am there two thousand cubits.
Speaker 1:
Yes, because he can’t go the other way.
Speaker 2:
He doesn’t have two houses, like, two places. He only has one house, because he can’t go the other way. That’s why we say it’s a practical difference (nafka minah). But normally one cannot go four thousand in one direction. One can only go two. Always, if you walk… let’s say I live here, and I walk out two thousand cubits, I can walk from there back all the way to two thousand cubits. Now I can go in one direction four thousand cubits.
Speaker 1:
Yes, I understand, because you’re saying that the leniency is that he doesn’t truly live there.
Speaker 2:
But it seems, why we say that eruv regel is not exactly the same thing as being at a certain place (shovat bemakom ploni). Shovat bemakom ploni is not an eruv at all, it’s a residence (shevitah). Eruv means I don’t live there, but in practice I say that I live there because I said “let my residence be in such-and-such place” (yeha shevitati bemakom ploni).
But it seems, because we say “ikar eruv” – this is how I understand what you’re bringing – that what we say “ikar eruv” means to say that this is an eruv. It’s not simply that you say you live there. This is not a leniency. This is the proper way (lechatchilah). This is not a novelty (chiddush). This is a leniency in that, as you say earlier, how does a person live? If he lived there, he lives there. What does it mean where his tax return comes? It means where he lives.
It could be the interesting thing, it could be that the “ikar eruv” that you want to say… I think, he brings the Pri Megadim who says that when one is me’arev regel one doesn’t make a blessing. It’s interesting. He says that this is ikar eruv techumin. But it could be that the blessing is on the trick, is on the novelty of the Sages to use the bread (pat). That’s how it seems. It’s like this, “ikar” doesn’t mean ikar eruv, it’s ikar like “before eruv” (lifnei eruv). This would have worked in other words if the Sages had not instituted eruv techumin at all. This is what one would have said.
Speaker 1:
Okay, I hear.
Speaker 2:
The great breakthrough of the Sages was not when they said, I would say it this way, that in their prohibition of only going two thousand cubits, that a person can have more if he was residing (shovat) with his foot somewhere, he can go the other direction, that’s a smaller detail. Not that was the novelty of the Sages on which there is a blessing. The blessing is on the things that one can send someone a package, that’s a much greater novelty. The person sits comfortably, that’s a greater novelty.
Speaker 1:
It’s simple that one only makes a blessing for the wisdom of the Sages who introduced, I don’t know. It’s different altogether. He’s told why he brings fruits and vegetables, it’s not… It could be he does make a blessing.
Speaker 2:
Okay.
Speaker 2:
And so, and so, yes. So that’s eruv raglav, that one can certainly do. Now he comes to discover another thing which is an even greater leniency, which we’ve seen one cannot always do. And so, yes?
“And so if he intended to acquire his residence in a place known to him.” Here we’re going to talk, he makes an eruv with his intention. That he had in mind that he’s going to establish his residence (kovea shevitah) in a place known to him (bemakom yadu’a etzlo), at a certain place. It must be a specific place (makom mesuyan). “Such as a tree, or a house, or a fence, whose place he recognizes”, he knows the place, and he has in mind that there is where he truly wants to be, where he wants Shabbat to be his residence.
“And there is between him and it this measure”, the place that he intended, must be, as with the previous two cases also, must be within the two thousand cubits or less (o pachot), two thousand cubits or less, only two thousand cubits and less from that, from where the person sits now, so that he can arrive there. And it’s not said specifically from where he sits now, he says “when it gets dark” (keshe’chasheicha), yes? It could be he’s in his house now. No, because he’s going on the way, we’ll see.
On the contrary, if he’s going to be at nightfall a bit further, it could be he can already connect for that. But someone who is not in a house, but he’s walking, can he go from where he’s holding right now walking, can he think two thousand cubits, a certain tree. Say, if the tree is, let’s say, three thousand cubits from him, but in ten minutes he’ll arrive there, and it can still be before dark, so he’ll still be able to go there at night, so it could be that’s also good.
But here he adds more. “But only if he took hold of the way and walked” (hechezik baderech vehalach), not simply he sat with his feet up and thought of a place, he already started, that’s what the word “hechezik” means, he started to take hold (machzik), that the taking hold (chazakah) is he already started to do, to show that he actually wants to arrive there. He already started taking hold of the way (machzik baderech), “and walked in order to reach that place” (vehalach kedei sheyagi’a le’oto makom), he started walking so that he should arrive there, “and acquire residence there” (veyikneh bo shevitah). “Even though he didn’t arrive and didn’t stand there” (af al pi shelo higi’a velo amad sham), he didn’t arrive, he didn’t stop, he didn’t actually acquire residence with his feet (koneh shevitah beraglav).
But something happened, he became tired from the way, he started walking with such strength as he already started walking, but he couldn’t continue. His friend called him back, “Come sleep at my place.” “Or he changed his mind from going” (o shechazar bo me’atzmo milalechet), he decided that he’s not going to go now to the certain place, he’s going to spend the night somewhere else. He was in any case delayed, so he didn’t arrive at the place where he intended to be on Friday evening at twilight (bein hashemashot). But he truly had in mind there, it can’t be a trick, he truly had in mind to arrive there.
So, “tomorrow he may walk to the place he intended” (lamachar yesh lo lehalech ad hamakom shenichaven lo), he can tomorrow go to the place where he had in mind, because it’s within the two thousand cubits, and the place where he had in mind is like the place where he acquired residence, and he already has a place, he gets two thousand cubits in every direction (lechol ruach). Why? “Since he decided in his heart to establish his residence there, and took hold of the way, it becomes as if he stood there or made an eruv there with his feet with a proper eruv” (shekeivan shegamar belibo likvo’a sham shevitato, vehechezik baderech, na’aseh kemi she’amad sham o she’eirev sham beraglav be’eruv kasher).
It could be that here the word “amar” (said) doesn’t appear, because he started walking to a certain direction. Someone asks him, “Where are you going?” “Ah, to that tree.” He has a certain place in his mind. Earlier, when he is me’arev beraglav, he says “amar,” because he walks, the place where he stops, there is the… Here the word “amar” is not missing, because he’s going to a certain direction. He sees the tree, he sees the place.
Speaker 1:
Yes, he walks as he walks to such places.
Speaker 2:
The pillar stopped, because there it doesn’t have to be specifically at a tree or what. It must be a certain place, he doesn’t have to know because he’s already there, a certain place as he says. For the next day we need to know how it was.
Speaker 1:
Yes, I say, here there must be a certain tree, because he’s not what is the intention and the world speaks. There he speaks he intends, “where am I” (eifoh she’ani), he doesn’t have to know what the place is called.
Speaker 1:
Here the utterance is not missing, because he’s going to a certain direction. Both seem that it’s not the utterance. He walks, as… he walks to such places. The “amar” stopped, because there it must be specifically at a tree or what.
Speaker 2:
Yes. It must be a certain place, he doesn’t have to know, because he’s already there. A certain place like what. But besides that for the next day one needs to know how it was, precisely.
Speaker 1:
Yes, I say, here there must be a certain tree, because he’s not what is the intention in the world. There he intends perhaps now, he doesn’t have to know what the place is, it’s the sign.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
But the novelty that one can do so with intention which will be with effort, first has many limitations. My slope we have and… think a moment. One can think two ways. One can think that always eruv is the intention (da’at). It’s only there are three ways to express the intention. Either through the bread there, yes bread. Or through raglav and saying. Or going on the way and thinking, but all three is ways of expressing the intention, or can one say that not?
Speaker 2:
Yes, I mean that’s it. A whole section is that there is on the place.
Speaker 1:
Yes.
Speaker 2:
See, one clicks above that he’s actually there, it’s also there there. When he’s there it’s also there. I mean it’s not that bread is instead of there. Bread is another way of there a bread.
Speaker 1:
Yes.
Speaker 2:
And the Rambam says. Now he said that one can also do it through being me’arev beraglav, or through intending on the way (mechaven baderech). Intention through intending on the way. I just need to say it clearly, because it has perhaps from my being his, we said earlier that one can simply with intention one sits on the car. No, going on the way to a place and intending. The permission to do the eruv with intention only with the intention with being taking hold of the way (machzik baderech) and intention, is specifically.
A poor person, who wants to make an eruv but doesn’t have money to leave over. I want to take make spend, doesn’t have extra money, he has unfortunately a poor person. Or not for the eruv, or he can’t spend money for a messenger to send or a car service. That means, one doesn’t trouble him not to place an eruv, not with bread – sorry, not with food, why should I say bread? I need to do teshuvah – not with food, and also not with his feet (beraglav). That means, the Sages say, if you want to go you’re exempt, don’t say “poor thing, a poor person, he has to drag himself.” If he’s a wealthy person, one tells him, “You really don’t have to drag yourself, send food.” If he’s a poor person, he doesn’t have the option because he doesn’t have extra food, one tells him, “Okay, you have the right to go with your feet (beraglav).”
If he is pressed (bedochak), that means, a person who is in a time of pressure, such as one who was coming on the way (mi shehayah ba baderech), a person comes from the way, and fears lest it get dark (veyira shema techshach), and he won’t be able to arrive to place his eruv. He can’t arrive there.
The person who is coming on the way (ba baderech) is only specifically in such a case that there remains from the day enough to reach that place where he establishes his residence before it gets dark if he runs with all his strength (sheyisha’er min hayom kedei lehagi’a le’oto makom shekove’a shevitato kodem shetechshach im ratz bechol kocho). This means: a person comes on Friday evening (erev Shabbat), and it’s already almost Shabbat, he wants to quickly acquire residence. The Rambam says, that this acquiring residence with his thought is only if there is still enough time that he could, technically, if he should start running very fast, the fastest running he can, he can still arrive at the place on Friday evening before it becomes Shabbat, to the certain place that on that place he intends. Then it’s simple that it’s relevant, and with his intention we make it as if it happened. And it’s only according to the truth, of course, because… but if he couldn’t have arrived there, his thought doesn’t help. The thought doesn’t work with magic, it’s only a place where he could have arrived.
Speaker 1:
Yes, it’s a novelty. It also makes the thought much smaller than one thought. The thought is that he must be able to arrive.
Speaker 2:
And also, as at that place where it gets dark in any case. That means, and if not, but if he was not pressed and not poor (aval im lo hayah dachuk velo ani), someone who is not pressed, he doesn’t need to, it’s not late afternoon that he’s on the way, or he’s not a poor person. A poor person can be even at home, you know that point? Pressed (dachuk) means even a wealthy person, he’s on the way and he won’t be able to arrive. I mean the words “at home” is not good, even at home he must start going to that direction, he doesn’t have to arrive today.
“Or there didn’t remain from the day” (o shelo nish’ar min hayom), or in a case when there didn’t remain time from the day that he could run to arrive before it becomes Shabbat to the place where he’s acquiring residence.
“Or there was between the place he intended to rest in and the place where he stands” (o shehayah bein hamakom shenichaven lishbot bo uvein hamakom she’omed bo), the place where he stands now and the place where he wants to acquire residence now is more than two thousand cubits.
“Or he didn’t intend to a specific place that he acquire residence in” (o shelo nichaven lemakom mesuyan sheyikneh bo shevitah), he thought, but he didn’t have a certain Shulchan Aruch, a certain house.
What about all these people? The Rambam says, all these people the law is “behold he didn’t acquire residence in that place” (harei zeh lo kanah shevitah bemakom hahu), he didn’t acquire residence, “and he has only two thousand cubits in every direction in the place where he stands” (ve’ein lo ela alpayim amah lechol ruach bemakom she’omed bo), his boundary (techum) is there where he is, he gets two thousand cubits in every direction, he can’t go more.
The Ra’avad said that it’s even worse then. Because the Ra’avad argues that if he intended, he said “let my residence be in a place” (harei shevitati bemakom), intended to arrive at some certain place (makom ploni), but he didn’t arrive, it remained that he’s still outside two thousand cubits (chutz le’alpayim amah) from that place when it becomes night, the Ra’avad argues, he did acquire residence, he said he’s going to acquire there. Now he’s like someone who went out from his boundary (techum), which we learned in the laws of Shabbat that he can’t go more than four cubits. The Rambam with what he said that it didn’t work, was lenient with him, because now, where he is, he has two thousand cubits. The Ra’avad argues that it does work, but you’re in the wrong case, he’s talking about that he didn’t arrive, he’s further than two thousand cubits from it. The Ra’avad says, yes, but you’re in the wrong place, therefore it’s worse.
Speaker 1:
It’s difficult for the Ra’avad, why should the Ra’avad for example distinguish between more than two thousand cubits away, or more than if he runs with all his strength and he can’t arrive? Why doesn’t he see it as the same thing? If he can’t arrive there if he runs with all his strength (im yaratz bechol kocho), we say that your thought was for nothing, because if it’s going to be Shabbat you won’t arrive there. And why when it’s more than two thousand cubits can he also not arrive there? So it’s simple that it’s expired? Why does he say that it is acquired and it doesn’t work?
Speaker 2:
It needs more intention (da’at) that it should expire. Perhaps in another way.
Speaker 1:
The Ra’avad speaks that it’s not. The Ra’avad said the same thing on the case of there didn’t remain from the day enough to arrive (lo nish’ar min hayom kedei sheyagi’a), or only on two thousand cubits away like the Ra’avad?
Speaker 2:
No, on this it says two thousand cubits, it’s clear.
Speaker 1:
Why is two thousand cubits different than when he can’t arrive there?
Speaker 2:
Because then he can’t make any residence (shevitah) there.
Speaker 1: There’s a principle that eruv techumin is d’Rabbanan (rabbinic), so one should be lenient, right? Do you agree? It’s not just me ruling this way; the Biur Halacha rules like the Ra’avad. I don’t understand why, if it’s a dispute, one must always rule leniently in rabbinic matters.
Anyway, what did we learn last night in chapter 6? In which case was it stated that then he only has his four amot? If he went out from his eruv?
Speaker 2: Or there it said “nitgalgel eruv chutz latchum” (the eruv rolled outside the boundary), for example, what is then the law?
Speaker 1: He doesn’t have a valid eruv. A made eruv. In which case did we have that he cannot go out from his four amot?
Speaker 2: Last night, I don’t remember.
Speaker 1: “Nitgalgel chutz latchum” – he doesn’t have an eruv. He falls back to his original eruv, his original techum.
Speaker 2: I don’t remember that there should be a way.
Speaker 1: We learned in Shabbat, one who goes out chutz latchum (outside the boundary) intentionally, whatever, all kinds of rules that exist there, then there is such a thing that he becomes stuck.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: We are here. Okay.
Speaker 1: Law 4, yes? So, what we said that one can acquire shevita in a place, this works not only in one place, but if he wants to acquire in a city or a reshut hayachid (private domain), the entire reshut hayachid becomes like anyone who is resting in that reshut hayachid, yes? Instead of thinking of a specific place, he can think of a large reshut hayachid, the entire place becomes his specific place, yes? Like anyone.
“One who stood before the day in a reshut hayachid and acquired shevita there”, he stood on erev Shabbat, or he went. He says clearly “b’dieved” (after the fact). He already said earlier also “b’dieved”. When…
Speaker 2: Yes. B’dieved. Yes.
Speaker 1: On erev Shabbat it was stated in the first law. “One who stood b’dieved on erev Shabbat at the time of twilight and acquired shevita there, or one who was coming on the road and intended at the time of twilight known to him”. Or the second case, either he was already there on erev with his feet, he was in the reshut hayachid, or he is on the way to the reshut hayachid and he is as if holding on the way, and he thinks of the reshut hayachid known to him, “and established his shevita there” in his mind, “behold he may walk through all of it”, he can go in the entire reshut hayachid, “and outside it”. Besides that, the entire reshut hayachid becomes like his four amot, and he can still go outside the reshut hayachid another two thousand amot in every direction.
This is for anyone who is in the reshut hayachid. Just like… He says again, the previous law works not only on a limited techum Shabbat, on a limited eruv, but also on the larger one which is the reshut hayachid.
Speaker 1: “This reshut hayachid, a place not enclosed for dwelling, or a hill, or a valley”. If the reshut hayachid is a place not enclosed for dwelling, it doesn’t have partitions for dwelling, or it’s a mountain or a valley, the law is thus: “If it was a beit sa’atayim or less”, and it’s still called a reshut hayachid, “he may walk through all of it and outside it two thousand amot in every direction”, one still gets, and the entire beit sa’atayim becomes like his four amot, and he still gets two thousand amot.
“And if it was more than a beit sa’atayim”, what happens if it’s more than a beit sa’atayim? It’s the same law as one resting in a valley, a karpeif (enclosure) that is too large becomes a karmelit. It has a status of a karmelit approximately, although it’s not regarding carrying out, but regarding eruv techumin it has the same law. “He may only walk four amot”.
Speaker 2: No, this is both the same laws, everyone agrees it turns out to be a reshut hayachid.
Speaker 1: Right, because the reshut hayachid is a place not enclosed for dwelling or a small place that is made for that. “He may only walk four amot”. He only gets in the beit sa’atayim he only gets four amot from it, and further from there, from the place where he is, two thousand amot in every direction. He doesn’t have two thousand amot from outside the beit sa’atayim.
“And likewise if he placed his eruv in a place not enclosed for dwelling”. This law that you get the entire city is only when it’s a city or when it’s a large thing that has a status of reshut hayachid. But once you get a status of karmelit, it doesn’t mean you get the entire place, but you become like a specific place.
Speaker 2: No, but so all three types of eruvin don’t work.
Speaker 1: That’s the point. It’s specifically a specific place. I mean, it works that he acquires shevita there, but the place is not one large place.
Speaker 2: Yes, he must specify the place within four amot, the distance, if it hasn’t reached the boundary.
Speaker 1: That means, normally, the next law. But the Rema says, in total, all three types of eruvin, whether this new eruv, whether through the way of intending, whether standing in place, all three types of eruvin have the same rules of… It’s not a novelty, I mean to say, the same rules of shevita, of techum, of the rules.
Speaker 1: Now one can learn the details that were learned earlier, that he must say “a specific place.” Now he’s going to say, it’s interesting, it wasn’t so clear, but now it will be clear, that he must make a certain specification. The Rema, I don’t mean the Rema, further.
What was said that if one is on the way to a certain place, one can already make an eruv in his thought on a specific place, is only when it’s truly specified, one says which specific place. But one who acquires his shevita at a distance, and did not specify his place of shevita, he didn’t indicate that this and this certain place I want to be, he did not acquire shevita there, obviously, if one is specified, there can’t be any more separation.
He gives an example, it’s very precise, except for one coming on the road, who says my shevita is in such-and-such field or in such-and-such valley, in this field or in this valley, or at a distance of one thousand amot or two thousand amot from this place of mine, exactly two thousand amot from here, behold he did not acquire shevita at a distance, he didn’t acquire shevita at a distance, because it wasn’t a specific place, and he only has two thousand amot in every direction from the place where he is standing when it gets dark, he only gets two thousand amot from where he will be standing with his feet when Shabbat comes in, not from the place where he intended.
Speaker 1: It was interesting to me about this distance of two thousand, because a distance of two thousand is indeed, why isn’t it a specific place in terms of the size?
Speaker 2: We can say, one can calculate precisely where it is.
Speaker 1: When there’s something specific, it means that a person in the world knows. He must have, there is a place that looks like something. I agree, he sees a sign, and not that it’s a doubt. It’s more like, a person must have that he knows where he’s going. You know where you’re going, you say simply, even if he can calculate it, he can go back and say, it’s not simply that one can, there’s the “altitude” or “whatever” as it’s called, every place one can, once one decides on a place with it in any way, one can find it. Here I say, even if he says the “exact” inch, it doesn’t help. It must be a specific place, a place where we can see a certain specific place.
Speaker 2: The word specific, like the language of a specific place, is that like from the language of marked, like he makes a sign?
Speaker 1: Interesting. A specific place, usually means finished. Here we don’t see the word completion, but the noun form. Specific means to point, “I don’t know how you say it”. Specific, yes, a specific place, yes, we also learn it, a certain. Specific, but I say, here you have the noun form, a sign, it’s a certain, it’s special.
Speaker 1: The Rambam says further, what happens then? He said my shevita is under a specific tree or under a specific rock, he did say a specific place, this and this place. But not enough. Why? But if there is shade under it, if it’s a tree that has a huge shadow, and under the rock there’s also no specific place, because under the rock or under the tree is a large area, eight amot or more. We need to know where the four amot is. His four amot must be a specific place. But if he said under a specific tree, it’s still not a specific place for the “exact” four amot. Therefore he did not acquire shevita. And not four amot, it must be less than eight at least. For we don’t know the place of his shevita, why? Perhaps he established his shevita in these four amot, it’s still not good, perhaps in these other four amot he sat and acquired, and we don’t know in which.
Therefore, the Rambam concludes, but I want to understand, if it’s eight amot, he can go in the middle, yes? Take the four from the middle, at least he sits on two of yours.
Speaker 2: He doesn’t know where his shevita is. He said to a large place. Just like I can’t say “in such-and-such valley.” By the way, a valley is a large place.
Speaker 1: No, but I say his language is a bit different. He says “in these four amot and others he has acquisition.” If he’s in the middle, he’s at least on two of the four. It doesn’t help him.
Speaker 2: I mean perhaps it’s larger than eight, not exactly eight.
Speaker 1: No, he says “eight amot or more.” I say there are two, it divides into two whole amot, and not like you that it’s only seven and a half amot. He says eight whole amot. He can only sit in four amot, he doesn’t take up more than four amot.
Speaker 2: No, but if he places himself in the middle, he sits on two and on two. So two of them where he acquired shevita.
Speaker 1: No, by the Rambam the problem isn’t that. The problem is that it’s not a specific place, it’s not a doubt.
Speaker 2: No, but the words “in these four amot and others” he doesn’t mean literally his concern. He only means to say, granted you didn’t acquire shevita in certain four amot. Perhaps there are two four amot here, I don’t know which you meant.
Speaker 1: I say again my issue with the four in the middle. Let’s see the Rambam. Let’s work it out.
Speaker 2: Yes, work it out, a solution comes.
Speaker 1: Perhaps what is the solution? If it’s a specific tree, he should say “to rest at its base”, if he’s going to sit in the center of under the specific tree. Next to the trunk. The base means the root stock, just like the tree is in the center of the entire “under.” Under the tree means I the entire area, in the center of under the specific tree, or by the base of the tree. “Or in the four amot on its north side, or in the four amot on its south side”, he says clearly by which side of the tree.
“And if under it was less than eight amot”, that is if it is eight amot. But if he said a specific tree, even if he didn’t say exactly, but the entire area under the tree is less than eight amot, he’s not concerned about what’s under it, he did acquire, there isn’t there a measure for two four amot, because he makes it a specific place. It’s not only four amot, it’s seven amot, that was already not part of his specific place.
Speaker 1: The Ra’avad disagrees with the entire law. That is, in law 5 where it was stated that the Ra’avad said that the reason is because he doesn’t have a specific place, he doesn’t acquire shevita at all. And he only has two thousand amot from where he is.
The Ra’avad says, he doesn’t understand. The Ra’avad says that no, he does acquire shevita in the field, but since we don’t know in which part of the field he must be stringent, the entire field may not go two thousand amot from any place in the field, basically. So the Ra’avad understood not like we say that there’s perhaps three in the—
The Raavad disagrees with the entire law. That is, in this law it begins, the Rambam said that if he doesn’t have a specific place, he doesn’t acquire shevitah (resting place) at all, and he only has two thousand amos from where he is.
Says the Raavad, he doesn’t understand. The Raavad says that no, he does acquire shevitah in the field, but because we don’t know in which part of the field, he must be stringent that from the entire field he may not go two thousand amos from any place in the field, basically.
So the Raavad understood not the way we say that it’s a principle in the establishment that it must be a specific place. The Raavad understood that it’s simply a doubt, and he must subtract the four amos from the two thousand amos in every direction. For example, if at the valley or at the field, they are larger, they are more rounded, he must calculate his two thousand amos from any place in the valley. But not like the Rambam.
This is the dispute. The Raavad held that it’s simply a doubt. Ah, the Rambam holds that it’s not called a specific place, that means no shevitah. That is, the Raavad also knew that it says specific place, but the Raavad understood that this means he should know for certain where he is, so he can calculate two thousand amos. But the Rambam didn’t hold that it’s only from doubt, the Rambam held that it’s a concept that a place of shevitah should be specific, and this is not specific.
Yes. Further. Is the… yes. By the way, I don’t know why he holds to bring in the Mishnah Berurah that one should be stringent. I don’t understand. If it’s a dispute between the rabbis, one should say to be lenient and conduct oneself like the Raavad. I don’t understand what you’ve accomplished at all by bringing the Mishnah Berurah. You already know who are the two great tzaddikim who speak about this matter, the Rambam and the Raavad. What have you now added?
No, I’m just saying the law. He holds to look, should one… the Rambam’s ruling, how is it called? The Rambam teaches, brings, the practical law, and he holds to bring in the name of the Mishnah Berurah that one should be stringent. I don’t understand why one should be stringent. There’s a rule, a dispute of Rishonim regarding rabbinic law one should be lenient. The Rambam said to be lenient regarding eruv. Yes, that’s a law, that a rabbinic doubt, no? Unless you want to say that one is correct, then it’s not a doubt.
It could be that being lenient regarding eruv is only when the eruv is relevant, and there’s the effort. But here, when the concern is whether the eruv was established at all, all rules. I don’t see that the Mishnah Berurah held at all from the rule that the rabbis must be lenient in a dispute of poskim. Perhaps it’s a question, perhaps it’s a doubt, people have indeed learned clearly that even in a dispute of poskim there is the law.
It appeared that the law to be lenient regarding eruv is more than just the law because it’s rabbinic. It’s an extra law in eruv that regarding eruv one is lenient. Not clear. It sounded, yes, I don’t know. Why should it be more than a normal rabbinic law? By every rabbinic law it should be so. The very statement, “to be lenient regarding eruv.” Could be because one might think that perhaps eruv is biblical.
Why does it have to do with the question? Whether there’s an eruv that helps for biblical matters. Perhaps there are questions where there’s an obligation that one shouldn’t go according to the other. I don’t know.
Anyway, another solution, a certain case of the topic that one must be specific about a place. Yes, section 8.
“Or two who were walking on the way, and both want to acquire shevitah in a specific place, and one of them recognizes a tree or fence in the place they established for shevitah, and the second doesn’t recognize, the one who doesn’t recognize transfers his shevitah to the one who recognizes, that he should say I acquire shevitah in the place where my friend acquires, and the one who recognizes must intend to rest both himself and his friend in the place that he recognizes.”
That is, he agrees that he is nullified to you, where you go I go. And the other says, “Okay, we’re going to such-and-such place.” Like one who cannot pray on his own and hears the chazaras hashatz, he transfers his prayer. Yes.
Okay. “People of a courtyard who sent their eruv with one of them”. We learned earlier that people of a courtyard go together to make an eruv with food, but now we’re going to talk about when they go together and it happens on the way. People of a courtyard go together. No, no, no, here we’re not talking about people of a courtyard. Ah, ah, ah, ah. “People of a courtyard who sent their eruv”, excuse me. We learned that people of a courtyard collect together from each one food and send it with one person. And the person with the bag of the eruv however didn’t arrive quickly enough, he was on the way and he started going, and “and the eruv returned and didn’t go out”, it happened he didn’t arrive with the eruv.
It turns out that his eruv returned, he needed a friend who got delayed. Yes, so to think that… One can think this way, that the person who went, for him shouldn’t being on the way have helped. So perhaps it would already help with this as if, and they should look as if he was there erev Shabbos bein hashmashos at the place where he thought. Therefore he was there, and as if he was already with all the eruvs.
It doesn’t work that way, because eruv with food doesn’t work for… Yes, I say so, eruv with his feet doesn’t work for the other.
Yes, I say so, if we should take literally the words of the sages, that we look as if he was there with his feet, he’s there with his bag in his hands, yes? No, it doesn’t work that way. Therefore he cannot rest at that place.
There’s a similar thing in the Mordechai, that their eruv wasn’t placed down, and… yes, together with the eruv, yes, like… the sage, he did acquire eruv. Why? Because he was on the way, intended to rest there and was on the way. He did come, he was on the way, and he did intend to rest there and was on the way. Did he also have a portion in the basket, yes?
He tells you, there’s no difference, because in practice he didn’t have the intention to be on the way. But you see that being on the way helps for him. No, being on the way he certainly wanted to plan to bring there the basket. The question is whether he had intention to rest there. But I tell you, in general placing an eruv is also intention to rest, because eruv means I acquire shevitah there.
But I think, you mean to say this, let’s say that the person also put his own bread in the bag, and he however didn’t have in mind that he’s now being on the way… there didn’t happen a return of a friend, yes? And he arrived there. What would work for him, the bread or the… the truth is that that person doesn’t need… the truth is that that person, seemingly, doesn’t need at all to place. He doesn’t need to place any eruv, he doesn’t need to place any bread, because he goes with his feet. He’s certainly poor, because he’s the poor messenger.
No, I’ll tell you what I think here, it could be it will become clearer later. But we learned, for example, if the eruv was lost, the bread was eaten. We talk in all places, when there was no being on the way, it didn’t have… the other way it couldn’t work for him. Again, the eruv was lost, and a messenger placed it, some slave, for example. But when a person goes… if he himself was there, on the contrary, he didn’t even need to… he can still, because there was bread there. I mean, I think… okay, not important.
The one who himself was there in that place, doesn’t need any bread at all. Why? Because he is on the way with his feet, he makes eruv with his feet. And this works even for a poor person, so he says, even for a rich person. So, on the contrary, the whole doubts and further begins… the doubts begin because one must have the food there, because he’s not there, or because he made it for another.
So we turn further. “And this that we said that one needs to acquire…” Yes. He’s going to tell us what he means “being on the way.” So, we learned about “being on the way,” that there’s a way how one makes the eruv with thought, if one was already on the way, started going, and can’t go further, one can have a thought for the place of his dwelling. But there’s a condition, “and this is that he was on the way”.
The law that one needs to acquire his shevitah at a distance from the place that he was on the way, this is that when one acquires his shevitah at a distance from the place only with thought, if he already started walking on the way. What does this walking on the way mean? He says so, not that he went out and walked in the field. It doesn’t mean that he already had to start going out of the city, he already had to be in the field. Field always means outside the city. But even if he descended from the upper room to mount the horses, even if he only started going out from the house, he started going out from the city, and he started going out, this is also called walking on the way, because he already started going to the place where he acquires shevitah.
And so too anyone who acquires shevitah with his feet in a place, doesn’t need to say I rest in such-and-such place, rather since he resolved in his heart, he was already resolved, and he already started going there, behold this is walking on the way as long as he acquires shevitah, because he already started doing.
And the Rambam says clearly about… he says yes, and needless to say one who goes out with his feet and stands in the place where he acquires his shevitah, that one who was actually walking with his feet and was actually there, it’s certain that he doesn’t need to say, since he resolved in his heart etc., because he’s there.
The Rambam says clearly that the Gemara is not exact.
I say, is this literally only returning to a friend, or can he say for himself, “I’m now going out to acquire shevitah, and I’m going to make a stop on the way”?
It’s implied like the Rambam says, like you said, that he must say it with his lips. I would have said that one may not add at its time. He says such a walking on the way. But there is returning on its own. He can later decide, “Ah, I don’t want to.” But it doesn’t have to be specifically a friend, this we saw earlier.
I don’t want to, that will help. He comes down from the attic, why not? The same thing, the question is only, how do we know that he wanted? Is he a liar? A person knows that he doesn’t lie. Again, we’ll say what, a hundred degrees? We’ll say, truly he did want, but he remained despairing in the last moments. He started to go, tried to go, he sees that it’s too hot. I don’t know.
Okay, perhaps one more interesting detail, from where does the eruv count? Students, and further, students!
Students who go and eat on Friday nights in fields and vineyards at the homes of householders whose bread is available to wayfarers who come there, and come and sleep in the beis medrash – they walk two thousand amos in every direction from the beis medrash, not from the place of eating, for if they found their meal in the beis medrash they wouldn’t go out to the field, and their mind doesn’t rely on dwelling except on their beis medrash.
The same thing, this is all just a statement, because one can get used to the violence. It’s a liar, a person doesn’t know himself.
Yes, again, we’ll say what, a hundred degrees, we’ll say truly wanted, but not to lay down now in the last moment. Started to go, tried to go, see how it’s hot, we don’t know, ah, I don’t know.
Okay, perhaps one more interesting detail of where the eruv counts, an interesting law. The students, further the students, Torah scholars, we already learned. Yes, students who were eating on Friday nights at meals at householders, one goes to eat there, one goes to the householders, it appears that they didn’t live, interesting, you see, one goes to the meals, it appears the householders didn’t live in the city, they lived at the farmers, because there was more abundance of food there. They went to the farmers to eat.
The householders were passers-by, or there’s such a law of an inn, or Rabbi Yishmael’s guest house, or people who gave for money. Perhaps yes, I don’t know. No, just a simple passer-by, such language is in Rashi, he means such kindly Jews who on the way were for people who pass through, passers-by.
And come and sleep in the beis medrash, they come back and they sleep in the beis medrash, as we already learned that Torah scholars may sleep in the beis medrash. They don’t need to sleep, they live there, they come to yeshiva, correct, the students. Their walking is from the beis medrash in all directions from the beis medrash, where is their place? What is their center where they are? Their place is from the beis medrash. Not from the place of eating, not from the place where they eat there, there where he is at the householder.
Because, says the Rambam so, for if they found their meal in the beis medrash, if they would have found the meal in the beis medrash, if someone would have brought, there would have been a meal there. If the world would have been the world, says the Rambam, I mean that if the world would have been the world, one would have brought it into the beis medrash, they should be able to learn while eating, they shouldn’t have to drag themselves, they shouldn’t have any embarrassment. They wouldn’t go out to the meal, but what, this is such a post-facto situation, and then is the joy of the dwelling, but in the beis medrash, their main place where they live, where they exist, is the beis medrash.
This is a novelty, he brings here the Gemara in Eruvin, because seemingly there’s a contradiction. The entire law of eruv says that where you eat, there you are, even if you’re not truly there. Here you have a person who eats even at dozens of householders, you say no. Therefore one in the Gemara said, Rav Sheshes, that no, that one truly intends to rest here. The Torah scholar doesn’t intend, he would have essentially wanted to remain in the beis medrash, but he doesn’t have to eat so he goes there, but it’s not his intention on bread. The intention on bread here is an exception, intention on bread is only for a householder. A Torah scholar, no, his intention is on Torah.
The point is that post-facto, he doesn’t live here. A clear assessment, he says that there’s a clear assessment that the assessment is that it would have been better for him to remain at home. He doesn’t want to.
The law is only a law in Shabbos boundaries, or for example there should be some question where the person lives, where he should light his Chanukah candles, his own mezuzah, I don’t know what. A Torah scholar lives in the beis medrash. I mean that from here Rabbi Meir Shapiro introduced that Torah scholars must be given a nice lunch room and they should be given to eat, not that they should go knocking on doors of householders, not be like the Rambam.
He says so, he says the language of Rav Sheshes, whoever it was, said Rav Sheshes, that when a person places an eruv, it’s as if he says a clear assessment, when he could have lived there, he would have lived there. He can’t live there, he doesn’t have a bed. One says, okay, but the main place is where he eats. But here it’s the opposite, he wants to live even to eat there where he sleeps, he just can’t.
But it’s interesting, it seems to me that the beis medrash is not in the city at all. Because he says that he can go from the beis medrash two thousand amos in every direction. He says, we’re talking here about a beis medrash that is outside the city, and he goes to the eruv meals. It could be that it was a field, I don’t know, it was a beis medrash set apart, such a yeshiva campus, it also wasn’t in the city. When he says that one establishes a place in the beis medrash, and he goes to the eruv meals. Perhaps it’s the opposite, it could be the beis medrash is in the city, but the eruv meals are outside, and he wants to know that he can walk further from that, you understand? But no, why shouldn’t one say, from the place of the city he has according to the law.
It seems to me here like something four… Again, beis medrash is in the city, no contradiction. Could be the question whether he can live further. The fields and vineyards are not in the city, certainly not. The fields and vineyards are certainly outside.
The entire matter with the beis hamedrash (study hall) is a bit interesting. Because I’m saying, the halacha (law) is not relevant. I’m saying that the picture of what he’s talking about, it looks like he’s talking about a beis hamedrash in such a village outside of a city, and the fields and vineyards around.
I’m not sure, because that’s not the case. I already know regarding other halachos what this is, because this is regarding eruv that one talks about his kevius dirah (fixed residence), from where he lives. What other halacha has such a question? What do you say like by Chanukah lights? What do you say like by Shabbos lights? Shabbos lights, one has the seudah (meal). One has the seudah there where they learned. I mean, it wasn’t a matter of Shabbos, it was a bright Shabbos. They learned like that. Yes. But… something…
No, I’m saying for example today, when you talk about such a question, you’re talking about the dormitory with the beis hamedrash. It’s all one area, it’s not some question where he lives. It’s all beis hamedrash. Yes.
If there is some nafka minah (practical difference), if it’s really far. Then indeed, one should say that he lives in the beis hamedrash, he doesn’t have where to sleep there, he needs to go sleep at home.
Also in the matter of eruv chatzeiros (courtyard eruv) we had a distinction. A rebbe whose students eat by him, is there in the beis hamedrash, there is the main place. Here he says, everyone is like family. He says by eruv, he says that one needs an eruv, one cannot come into the horses.
He has no chapter his.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
This chapter is the shortest chapter of Hilchot Eruv Techumin, and it deals with ways one can make an eruv techumin without placing food – through simply being there (beraglov) or even through thought alone.
Foundation of eruv techumin: From the Torah, one may not walk more than twelve mil; rabbinically, two thousand amot in every direction from where one “resides.” The Sages said that “where he resides” doesn’t only mean where his bed is, but where he decided on erev Shabbat that there is his shevitah. The normal way is through hanachat mazon (placing food for two meals). In this chapter we learn two additional ways: (1) he actually goes there beraglov, (2) he only thinks in his mind (machshavah alone).
Distinction between “shavat bemakom ploni” and “eruv”: “Eruv” always means when the person is not actually there when Shabbat arrives – he creates a halachic shevitah in a place where he is not actually present. This is the distinction from simple “shavat bemakom ploni” (when someone is actually present in a place on erev Shabbat) to “eruv” where he creates a fictitious shevitah.
—
The Rambam’s language: “One who went out on erev Shabbat outside the city and stood in a place within the techum or at its end and said ‘shevitati bemakom zeh’ and returned to his city and slept there – he may walk the next day to that place two thousand amot in every direction. And this is the essence of eruv techumin, to be me’arev beraglov.”
A Jew goes out on erev Shabbat outside his city, stands in a place within (or at the end of) the techum, says “shevitati bemakom zeh,” returns home, and sleeps at home. The next day (Shabbat) he can go to that place and from there two thousand amot in every direction. The Rambam calls this “the essence of eruv techumin – to be me’arev beraglov.”
1. “Within the techum or at its end” – why the addition? “At its end” doesn’t mean at the end of the city’s techum simply, but within the techum from where he can return. Because if he lives a thousand amot into the city and he goes to the end of the techum (two thousand amot from the city boundary), he won’t be able to return to his eruv on Shabbat – he won’t be able to reach his eruv. The techum must be such that he can return from his place of shevitah.
2. “And said shevitati bemakom zeh” – must one actually say it? “And said” doesn’t mean actual verbal utterance but a decision/machshavah. Later in the chapter it becomes clear that the utterance is not me’akev – the essence is the kavanah/decision. “And said” is compared to the Ramban’s interpretation of “vayomer Elokim” (Bereishit) – which doesn’t mean actual speech but ratzon/decision.
3. Comparison to the text of eruv with bread: By a regular eruv techumin with food one says “bazeh ha’eruv yehei mutar li lehalech” – one does not say “shevitati bemakom ploni.” The mechanism works based on the Sages’ enactment, without needing to specifically articulate the shevitah concept. But here, by eruv beraglov, he must say (or intend) “shevitati bemakom zeh” – because without food one needs a clear, specific decision on a particular place. A person thinks many thoughts; he must decide on one specific place.
4. “A specific and identifiable place”: It’s not enough that he walks somewhere outside the city on erev Shabbat. He must stand in a specific, identifiable place and decide there. “Bemakom zeh” – not “approximately here.”
5. “And this is the essence of eruv techumin” – the Gemara’s language according to Rabbi Yehudah’s opinion. The Rambam rules like Rabbi Yehudah that eruv beraglov is the essence, not a leniency or bedieved. Eruv beraglov is the original, primary form of eruv techumin. The eruv with food is rather an addition/leniency (so that one shouldn’t have to actually go).
6. What does “le’arev” mean – etymology: “Le’arev” can mean from the language “erev” (night/darkness) – he “makes darkness” beraglov, i.e., he acquires shevitah at the time of darkness through his feet. Alternatively: “le’arev” = to mix, he “mixes in” his shevitah into that place.
7. [Digression: The foundation of eruv is “not reality”:] The secret of all eruvin is that it is not reality – it is a halachic fiction through kavanah. This also connects to tzurat hapetach (which is not a real mechitzah, but “learning” a mechitzah). The eruv beraglov is the purest expression of this principle – only kavanah/decision creates a halachic shevitah.
—
The Rambam: “They only said to be me’arev by placing food for two meals… to make it easy for the wealthy person so he shouldn’t have to go out, but rather he can ask his friend or his household member to place it for him.”
The enactment of placing food for two meals was a leniency for the wealthy person – he shouldn’t have to go himself, but rather he can ask a friend or household member to place it for him.
1. What does “wealthy” mean? (a) He has workers/servants whom he can send; (b) he has good friends whom he can ask a favor; (c) or simply – any person who meets someone on the way can ask him “do me a favor and place it.”
2. One cannot be me’arev beraglov for another person: A messenger’s feet don’t help for you. When one sends a messenger, he must take food/bread. This is the reason why the Rambam says “to make it easy for the wealthy person” – the wealthy person cannot send his servant to be me’arev beraglov for him, but he can send bread.
3. “Moser shevutcha lechaveircha”: There is an aspect where one can transfer his shevitah to a friend, but this is only when the friend is also going to arrive at the place himself – he just doesn’t know where exactly the place is, and the friend knows. This is “torat kavanah” – not agency on beraglov.
4. “Me’arev adam al yedei beno uvito”: Only an infant goes out with his mother’s eruv. Others – even household members – need a separate eruv, but it can be done as a messenger (zechus lo). A person who is “completely subordinate” to you – perhaps “yad po’el keyad ba’al habayit” – but simple agency beraglov doesn’t work.
5. Berachah on eruv beraglov (Pri Megadim): The Pri Megadim says that when one is me’arev beraglov one doesn’t make a berachah. The berachah is on the “trick” – the novelty of the Sages to use bread. Beraglov is the “essence” – this would have worked even without the Sages’ enactment – therefore there is no berachah on it. The word “essence” means like “before eruv” – what would have been even without the Sages’ enactment. (Other opinions hold that one does make a berachah.)
6. Eruv beraglov – divrei mitzvah vs. divrei reshut: Some opinions hold that when one is me’arev beraglov (not through bread), one may do it even for divrei reshut. The reasoning: because beraglov is “more authentic” – he actually goes there – it’s not just a “trick” of the Sages, and therefore there is no condition of divrei mitzvah. But it remains difficult, because seemingly the decree of only divrei mitzvah is because the Sages didn’t want to be lenient more than two thousand amot.
7. What does eruv techumin technically do? A person can normally walk two thousand amot in every direction. With eruv techumin the measure doesn’t change – he can still only walk two thousand amot – but the starting point changes. However, he loses on the other side.
—
The Rambam: “And similarly if he intended to acquire his shevitah in a place known to him, such as a tree or house or fence whose location he recognizes… and there is between him and it this measure (two thousand amot or less)… and he began on the way and walked in order to reach that place and acquire shevitah there. Even though he didn’t arrive and didn’t stand there… or he changed his mind on his own from going… the next day he may walk to the place he intended… for since he decided in his heart to establish his shevitah there and began on the way, it is as if he stood there or was me’arev there beraglov with a valid eruv.”
If a person intended to acquire shevitah at a known place (tree, house, fence), and the place is within two thousand amot, and he began walking there (hechezik baderech), but he didn’t arrive (he became tired, a friend called him back, or he himself decided not to go) – he can walk the next day to that place plus two thousand amot in every direction from there.
1. “Hechezik baderech” – not just machshavah: One must begin walking – not just sit with one’s foot up and think. “Hechezik” means he showed a chazakah that he truly wants to arrive there.
2. Why doesn’t it say “amar”? By eruv beraglov it says “amar shevitati bemakom ploni” – because he stands in one place and must declare where. Here, by kavanah with hechezik baderech, the word “amar” is missing – because he is already going in a certain direction, he already sees the tree/place, it’s not necessary to declare.
3. “A place known to him” – it must be a specific place: He must know exactly where the place is – a specific tree, house, or fence. This is necessary so that one can determine for the next day where his shevitah is. By eruv beraglov, where he actually stands there, he says “where I am” – he doesn’t need to know the name of the place. But here, where he didn’t arrive, he must know exactly where the place is.
4. The measure of two thousand amot – from where? The place must be within two thousand amot from where he is “when it gets dark” (bein hashemashot), not necessarily from where he is now. If he is walking and at bein hashemashot he will be closer, he can be mechaber a farther place.
5. The nature of eruv: da’at or ma’aseh? All three types of eruvin (actual eruv, me’arev beraglov, mechaven baderech) are about da’at. When he is physically at the place, that is also da’at – his presence itself is also a form of da’at. Bread/food is not a “state” of da’at, but another way of da’at through bread.
—
The Rambam: An ani (poor person) who doesn’t have money for food for the eruv, and also not for a messenger or transportation – for him the Sages were lenient that he can acquire shevitah beraglov or through machshavah. A wealthy person is told: send food. An ani doesn’t have the option, therefore he receives the right to go beraglov.
The law of dachuk: A person who is ba baderech (traveling) on erev Shabbat, and he is afraid that it will get dark before he arrives – he is a “dachuk.” The dachuk can be even a wealthy person, but he is in a time of pressure because he is on the way.
The Rambam’s condition: Acquisition of shevitah through machshavah works only when there is still enough time left in the day that he could technically arrive at the place if he ran with all his strength before Shabbat. This means: the machshavah doesn’t work with “magic” – it must be a place where he could have actually arrived.
Novelty: This makes the power of machshavah much smaller than one might have thought. The machshavah is not a special power, but a substitute for physically arriving – he must be able to arrive.
The Rambam brings four cases where machshavah does not work:
1. Not enough time remained in the day – there isn’t enough time left to arrive even if he ran with all his strength.
2. More than two thousand amot – between his place and the place of shevitah is more than 2000 amot when Shabbat arrives.
3. He didn’t intend to a specific place – he didn’t have a specific place in mind.
4. Not ani and not dachuk – he is not financially limited and not in a time of pressure.
Law: In all these cases – he didn’t acquire shevitah in that place, and he only gets two thousand amot in every direction from where he stands.
The Ra’avad argues: If the person intended to acquire shevitah at a certain place (he said “shevitati bemakom ploni”), but he didn’t arrive and there remained more than two thousand amot between him and that place – the Ra’avad says: he did acquire shevitah there. This means that he is now like one who went outside the techum, which according to the laws of Shabbat can only walk four amot (not 2000 amot!).
The Rambam is lenient: He says it didn’t work, therefore he has 2000 amot from where he stands. The Ra’avad is stringent: He says it did work, but he is in the wrong place – worse!
What is the distinction between:
– He cannot arrive because he cannot run fast enough (not enough time remained in the day) – there also the Ra’avad says it doesn’t work?
– He cannot arrive because it is more than two thousand amot – there the Ra’avad says it does work (and he is stuck)?
In both cases he cannot actually arrive there! The distinction that is suggested: By “not enough time remained in the day” he cannot arrive before Shabbat (physical impossibility). By “more than two thousand amot” he can technically arrive before Shabbat, but on Shabbat itself he cannot go there because the Torah doesn’t allow him (prohibition of techumin).
But the question remains: What is the distinction? After all, he cannot arrive there! Whether he cannot because he cannot run, or he cannot because it is forbidden – both times the machshavah should “expire”!
Novelty: By eruv with food/messenger – one can acquire shevitah regardless of how far he is. There is no condition that he must be able to arrive. The condition of “if he ran with all his strength” is only for machshavah/kavanah.
According to the Ra’avad there can occur a situation where a person acquired shevitah at a place where he is not physically when Shabbat arrives, and he is outside the techum of his own shevitah. This brings out a strange question: How can there be a person who when Shabbat arrives, resides somewhere where he is not?
—
The Rambam says: “One who stood while it was still day in a reshut hayachid and acquired shevitah there… he may walk through all of it and outside it two thousand amot in every direction.”
Whoever stands on erev Shabbat in a reshut hayachid (or is on the way there) and acquires shevitah there, gets the entire reshut hayachid as his four amot, plus two thousand amot in every direction outside.
1. The principle of acquisition of shevitah works not only on a limited place, but also on an entire reshut hayachid — the entire city or reshut hayachid becomes like his four amot.
2. A place not enclosed for dwelling: If the reshut hayachid is a place not enclosed for dwelling (a mound, ravine, etc.), the law is: if it is a beit sa’atayim or less — he walks through all of it and outside it two thousand amot. But if it is more than a beit sa’atayim — he only gets four amot of it (like one who rests in a valley), because a karpef larger than a beit sa’atayim not enclosed for dwelling gets the status of karmelit regarding eruv techumin. He gets two thousand amot from his four amot, not from outside the beit sa’atayim.
3. General rule: All three types of eruvin (actual eruv, me’arev beraglov, mechaven baderech) have the same rules of shevitah, techum, etc.
—
The Rambam says: “But one who acquires his shevitah at a distance and didn’t specify his place of shevitah, didn’t acquire shevitah there.” Examples: “Shevitati in such-and-such field or in such-and-such valley” or “at a distance of a thousand amot or two thousand amot from my place” — “he didn’t acquire shevitah at a distance, and he only has two thousand amot in every direction from the place where he stands when it gets dark.”
Whoever says only a general place or a distance without a specific place, didn’t acquire shevitah there, and only gets two thousand amot from where he stands when Shabbat arrives.
1. Why doesn’t “a distance of two thousand amot” help? Two thousand amot is a precise measurement — one can calculate exactly where that is! The answer: “Specific” doesn’t mean that one can calculate it, but that there is a place that one can see, a sign, a known place. A person must know where he is going — not just a mathematical calculation, but a place that is recognizable. Even if he says the “exact” inch, it doesn’t help — it must be a specific place that can be identified.
2. Word analysis of “metzuyam”: “Metzuyam” can come from “siman” (a sign, from the language nisman) or from “siyum” (finished/bounded). The noun “metzuyam” means a certain, special place — something that is marked and recognizable.
—
The Rambam says: “If he said shevitati under such-and-such tree or under such-and-such rock” — if under the tree/rock there is eight amot or more, “he didn’t acquire shevitah”, because “perhaps he acquired his shevitah in these four amot, perhaps in these four amot” — we don’t know which four amot he meant. Advice: He should say “to rest at its base” (by the trunk), or “in the four amot to its north or south.” If it is less than eight amot — he acquired, because it is already a specific place.
1. Question on the measure of eight amot: If it is eight amot, he should sit in the middle — then he sits within two amot of each side, and at least two of his four amot are in every possible four amot! The answer: By the Rambam the problem is not a doubt which four amot — but that it is not a specific place at all. This “perhaps in these four amot, perhaps in these four amot” is not a literal doubt-concern, but an explanation why it’s not specific enough — he didn’t acquire shevitah in any specific four amot.
2. The Ra’avad disputes the entire foundation: The Ra’avad understands that he did acquire shevitah in the field/tree, but because we don’t know in which part, he must be stringent — he may not walk two thousand amot from any place in the field (i.e., he must calculate two thousand amot from the farthest corner). But the Rambam holds that it is not an acquisition of shevitah at all — he falls back to his place of standing.
3. The foundation of the dispute between Rambam and Ra’avad: The Ra’avad also knew that it says “a specific place,” but he understands that this means he should know for certain where he is in order to calculate two thousand amot. But the Rambam holds that “a specific place” is an essential matter — the place of shevitah must be specific, and without this there is no shevitah at all. By the Ra’avad it is a practical doubt; by the Rambam it is a deficiency in the validity of acquisition of shevitah.
4. Question on the Mishnah Berurah: Why does the “Rambam Moreh” bring in the name of the Mishnah Berurah that one should be stringent? It is a dispute of Rishonim (Rambam against Ra’avad) in a rabbinic law, and the rule is “doubtful rabbinic law is lenient” and “the halachah follows the lenient opinion in eruv”! One should rule like the Ra’avad leniently.
5. Whether “lenient in eruv” is more than just doubtful rabbinic law: The rule “the halachah follows the lenient opinion in eruv” — is this an extra leniency specifically by eruv, or just a reflection that eruv is rabbinic? One reasoning: perhaps one needs this rule because one might think that eruv is from the Torah (techumin from the Torah), therefore it says explicitly that one is lenient. But it remains unclear.
—
The Rambam says: “Two people who were walking on the way, and both want to acquire shevitah in a specific place, and one of them recognizes a tree or fence in the place they set for shevitah, and the second doesn’t recognize – the one who doesn’t recognize transfers his shevitah to the one who recognizes, that he should say I am acquiring shevitah in the place where my friend is acquiring, and the one who recognizes must intend to rest both himself and his friend in the place that he recognizes.”
When two people are walking on the way and both want to acquire shevitah in a specific place, but only one knows the place (he knows a tree or fence), the second can transfer his shevitah to the first – he says “I am acquiring shevitah where my friend is acquiring.” The one who recognizes must have kavanah for both.
It is compared to one who cannot pray himself and hears the chazarat hashatz – he “transfers his prayer” to the shaliach tzibbur. So too here, he is subordinate to the friend’s establishment.
—
The Rambam: “People of a courtyard who sent their eruv with one of them” – and the messenger didn’t arrive, “and the eruv returns and didn’t go out.”
People of a courtyard collected food for an eruv and sent it with one person, but he didn’t arrive at the place.
1. Question: Can the messenger himself acquire shevitah through mechazik baderech? The messenger who walked with the bag of eruv, for him “mechazik baderech” should have helped – he was on the way, he had da’at to rest there. Therefore one should consider as if he was there at bein hashemashot with all the eruvin.
2. Answer: Eruv beraglov doesn’t work for another person. The messenger’s mechazik baderech only helps for himself, not for the people of the courtyard. Eruv with food (which he carries in the bag) works differently than eruv beraglov. The messenger himself doesn’t need any bread at all – he is me’arev beraglov, he is there himself.
3. The essential distinction: The one who is there himself at the place doesn’t need any bread at all, because he is me’arev beraglov, and this works even for a wealthy person (not only for an ani). All the doubts begin because one does need to have food there – because he is not there, or because he is making it for another person.
4. Proof from Mordechai: A similar thing is mentioned in the Mordechai, where the eruv wasn’t placed, but the messenger himself did acquire shevitah because he was on the way with intention to rest there. But for the others it doesn’t work.
—
The Rambam: “And this that we said that he needs to acquire his shevitah at a distance that he began on the way – not that he went out and walked in the field, but even if he descended from the upper floor to mount the horses” – even if he only began going out from home, this is already called “walking on the way.” “And similarly anyone who acquires shevitah on foot in a place, doesn’t need to say I am resting in such-and-such place, but since he decided in his heart” – he already decided in his heart, “behold he is walking on the way.” “And needless to say one who goes out on his feet and stands in the place where he acquires shevitah” – whoever is actually there, is obvious.
“Hechezik baderech” doesn’t mean that he must already be outside the city in the field. Even if he only began descending from his floor in order to go out, this is already “walking on the way.” And whoever acquires shevitah beraglov doesn’t need to say explicitly “I am resting in such-and-such place” – deciding in his heart is enough.
1. The Rambam says clearly that the Gemara is not literal – one doesn’t have to actually go out to the field; descending from the upper floor is already enough.
2. Question: Must “hechezik baderech” specifically be returning to a friend? The person doesn’t have to say to a friend “I am now going out to acquire shevitah” – he can also decide it himself. It can also be returning on his own (he decides himself).
3. Question about regret: There is returning on his own – he can later decide “I don’t want to.” But until he returns, the hechezik baderech is in effect.
4. Practical question: When a person comes down from his floor and then decides “I don’t want to go” (for example because it’s too hot) – how do we know that he truly wanted? A person knows that he is not lying, one can say that he truly wanted, but he became discouraged in the last moments.
—
The Rambam: “Students who ate on Shabbat nights at meals with householders, and came and slept in the beit midrash — their walking is calculated from the beit midrash in all directions, not from the place of eating. For if they found their meal in the beit midrash, they would not go out to the meal.”
Torah scholars who ate Shabbat meals at householders’ homes (on “days”), but they slept in the beit midrash — their establishment of place for techumin is from the beit midrash, not from the place where they eat.
1. The picture of the halachah: The householders didn’t live in the city — they were farmers outside, where there was more abundance of food. The householders are described as “over vashav” — Rashi means benevolent Jews who gave food to people passing through.
2. The novelty in the halachah — contradiction to the principle of eruv: Seemingly there is a contradiction: the entire law of eruv is that “where you eat, there you are” — even when you are not really there. But here, by a Torah scholar who eats at dozens of householders, it says the opposite — his place is not where he eats, but where he sleeps/learns.
3. Answer of Rav Sheshet — umdena demuchach: Rav Sheshet (Gemara Eruvin) learns that here there is an umdena demuchach: the Torah scholar would have essentially wanted to remain in the beit midrash — he only goes out because he doesn’t have food there. His da’at is not “on the bread” (on the food) — da’at on bread is only a rule for a householder. A Torah scholar — his da’at is “on the Torah.” When he places an eruv, it is as if he says: if I could have lived there, I would have lived there. He just cannot — he doesn’t have a bed, doesn’t have food.
4. Practical differences for other halachot: The principle that a Torah scholar “resides” in the beit midrash can have practical differences for: Chanukah candles (where does he light), mezuzah, Shabbat lights. By Shabbat lights the rule is that one lights where one eats the meal — but here one would say that the Torah scholar’s main place is the beit midrash.
5. The picture — beit midrash outside the city: The language “in all directions from the beit midrash” (two thousand amot in every direction) looks like the beit midrash is outside the city — perhaps such a “yeshiva campus” separate, with fields and vineyards around. But it is also explained that the beit midrash is in the city, but the meals (at the farmers) are outside, and the question is whether he can walk farther from that place.
6. [Digression: Rabbi Meir Shapira’s enactment]: From this Rambam — that Torah scholars shouldn’t have to go knocking on doors of householders — Rabbi Meir Shapira (founder of Yeshivat Chachmei Lublin) introduced that one should give Torah scholars a nice dining room (lunch room) and they should be given food in the yeshiva itself.
7. Eruv chatzerot — a rabbi with students: Also regarding eruv chatzerot there is a distinction: a rabbi whose students eat with him — there in the beit midrash is the essence, and “everyone is one family” — all are considered like one family, and one doesn’t need an eruv.
Speaker 1:
Good. We are learning Laws of Eruvin Chapter 7. Such an eruv is primarily made with bread, for the poor and the rich. We thank those who give bread to the poor and charity to guests, and the wealthy who support the shiur. Everyone should merit to be wealthy and need to make a bread eruv, which we are now going to learn.
Yes? We are now going to learn the third chapter on this topic. The second, right? The third on eruv, right? Chapter 5. The seventh chapter of Laws of Eruv, and the second chapter on techumin, on Shabbat boundaries. Eruv techumin, the second. There are three chapters about eruv techumin. Ah, yes? Okay, good.
So, this is the smallest chapter of Laws of Eruv Techumin, and it discusses a type of eruv that one makes without an eruv. A normal eruv that we have learned is that one places bread or sends someone to place – not bread, sorry, why am I saying bread? Some food, some foods, food for two meals, in a place, which then establishes residence there. We are going to learn that there are different ways one can make an eruv without sending bread there or placing bread there, but simply by being there, or going there, or even not going there but intending to go there.
We will say perhaps in my words, that we have learned eruv chatzeirot, afterwards we learned eruv tavshilin, and excuse me, eruv techumin. And we said that the connection between them is the concept called “bread establishes residence.”
We will say it this way: The law of eruv techumin is that a person may not go out more than a limited distance from where he lives, biblically twelve mil, and rabbinically two thousand amot in every direction from where he lives. But the Sages said, what does “where he lives” mean? Where he lives is not only where his bed is, where he lives is the place where on erev Shabbat he thought that he lives there.
How does one make it so that he should live in another place? First they spoke about the concept of placing bread, where a person places his bread, that is where he considers his home to be, thus he will be able to go two thousand amot from there. Instead of normally being able to go only two thousand amot in every direction, he will be able to go from that place, not only from his dwelling where he lives in the city, but from that place he will be able to go from his dwelling there, and from there another two thousand amot. That was the first way how one makes another place formally, halachically, his dwelling, by being there during bein hashemashot, through his bread.
In this section we will see that there are two more ways of being, of having the dwelling, not through the actual, through the accepted official dwelling, but having a place from which one wants to go two thousand amot in every direction. What are the two ways?
One is that one is simply there, one goes there erev Shabbat during bein hashemashot to a certain place, and one rests there. That is actual, with this he shows that he wants to be there, that during bein hashemashot he is there, besides his home where his family is, where his belongings are, he lives there now, he is there with his feet, that’s what it’s called.
Speaker 2:
Yes, but I think one doesn’t go there erev Shabbat during bein hashemashot, any time he goes there erev Shabbat and he says that he establishes that he lives there.
Speaker 1:
He doesn’t actually say, he must be there, if he must be there, the question doesn’t even begin, that means resting in such-and-such place.
Speaker 2:
Yes, but the novelty is that his house still remains… his house never remains, in any case it’s still a novelty that he can go from his house there, and from there two thousand amot.
Speaker 1:
I don’t understand why you keep saying that. There is never that his house remains nothing. His residence remains where his eruv is placed.
Speaker 2:
In any case, we see, it could be that he must be there, as you say, he must be there during bein hashemashot, it could be that he was on the way there, but that is called establishing with his feet.
Speaker 1:
And we have here another way of establishing, if a person thinks, he thinks that at that specific place I want to establish residence, he thinks about this on erev Shabbat, that too can be a way of eruv techumin. They can go from there two thousand amot in every direction.
Speaker 2:
Yes, what are you saying there?
Speaker 1:
No, no. No, I’m saying, there is one who actually lives in a place, or “one who rested” we learned actually in Laws of Shabbat itself, when it’s not Laws of Eruvin. One learned different ways how one rests. A normal person rests in his home, in the city. If he is outside the city, one learned in Laws of Shabbat that if he is in any place, he has two thousand amot from there, where he stopped on erev Shabbat, or if he acquired rights there, he could acquire rights to a place up to two thousand amot and so on. That is not eruv with his feet, that is plain resting in such-and-such place.
Eruv always means when he is not actually there when Shabbat comes in, or he is not actually resting there. But this itself there is a way that he can simply go there, so he decides, it always comes with some decision.
So eruv, you say that eruv originally is with bread, but it could be that… and all these eruvin have at least a concept that his intention, his decision, as if he is resting, is not the same place where he actually is. Actually he is… and it must be within two thousand amot, because if he is resting there, he may not go further than two thousand amot from there. But he is not actually resting in the place where his two thousand amot are centered, yes, as if one calculates from there.
And this can be done either by being there erev Shabbat, or the normal way that we learned earlier is when one places some food there, or there is a way that even he is not there, but he has in mind, because the essence is the intention. So we’ll see, this is already a greater leniency, there are many boundaries to that greater leniency. Right?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
We’re going to learn it, ah, section aleph, yes?
Speaker 1:
Law 1. Yes. Should I read it? I can read it however you want.
“One who went out on erev Shabbat outside the city,” a Jew went out on erev Shabbat outside his city, yes, “and stood in a place within the boundary,” he stood in some place within the boundary, it must be within the boundary, “or at its end,” what do you understand why he says this?
Speaker 2:
Simply, as long as it’s still within two thousand amot from the boundary of his city, right? One still cannot… he is actually from the boundary of where he is.
Speaker 1:
That is the truth, that’s how I remembered that I learned in Eruvin, that even if he lives a thousand amot into the city and he goes to the end of the boundary, it won’t help, because he couldn’t go back, right? He couldn’t reach his eruv. So therefore, what does at the end of the boundary mean? He means to say within the boundary from where he goes back to.
“And says”… no, he says “my residence is in this place.” Soon we’ll see that one doesn’t necessarily have to say this, the essence is the intention. But I think that the… that’s how I remember it’s stated more strongly.
Speaker 2:
Yes, he didn’t say… after the blessing he said “with this eruv,” like an actual statement.
Speaker 1:
I saw last night further there, he brings below from the Shulchan Aruch, it’s not stated anywhere clearly that if one doesn’t say… for example by the eruv, by the eruv one doesn’t even say “my residence.” One only says “with this eruv it shall be permitted,” right? One doesn’t say how it works. Technically, the Rav asks, how does it work on the basis that my residence is in such-and-such place? One doesn’t have to say it, right? When one makes an eruv one simply says “with this eruv it shall be permitted,” and on the basis of our Sages and righteous ones who said that this is a residence in such-and-such place.
But here he must say “my residence is in such-and-such place.” But I think, we’ll see clearly later apparently that the statement is not indispensable, the essence is the intention. It could be that when one says the statement, one means to say that with this it’s clear that he meant this. But I already know, the same thing by the eruv, I don’t know why one must say that it’s indispensable to say. I mean to say, one must know that it’s an eruv. That’s not… if one already knows that it’s an eruv…
Speaker 2:
Yes, he brings here, if he said “this is an eruv,” he didn’t say “with this eruv” the whole formula, he says “this is an eruv,” it’s also good.
Speaker 1:
And I don’t understand why it should be at all. One must make a blessing, that I understand, the Rambam says not the Raavad, that it’s a mitzvah. But why must one say?
It could be that the saying here will mean that he must be very specific. Thinking thoughts a person has, he walks and thinks here, he thinks there, he must decide on a certain place. That is the way how he says it, “and says.” Okay.
And it must be a specific and identified place, it must be certain. It’s not enough that he goes walking somewhere before Shabbat and he was far from the city. No, no, no.
Speaker 2:
He says “and said my residence is in this place,” can’t one mean that it’s a signal that he must repeat. The Rambam means to bring out that he must go to a certain place and decide there. “And said” can mean that he is deciding.
Speaker 1:
Ah, yes, ah, true. “Said” I mean like “and God said,” that the Almighty speaks with an angel, means that He is deciding. That’s what the Ramban says.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
You must say so, that “said” has a meaning of thought or will. That’s what it says in Ramban on Parashat Bereishit, “and God said” means He wanted.
And yes, what you say is true, that it must be in a specific place. One cannot say approximately, but that is between laws and the intention. “Said” means he says, I say “in this place.” That is a… “and said,” true, he speaks of a decision. Okay.
In short, he did so, “and returned to his city and slept there,” he went back home. Then “he may walk the next day to that place two thousand amot in every direction.” He basically has his residence there, he can go two thousand amot from the place where he said “my residence is in this place,” wherever that is, and from there is his.
The Rambam says, “and this is the essence of eruv techumin.” This is language from the Gemara, according to the opinion of Rabbi Yehuda. The Rambam rules this way, that this is the essence of eruv techumin, “to establish with one’s feet.” That is, as if, you shouldn’t say that this is a leniency, because there is an opinion, another opinion in the Gemara that holds the opposite, actually. As we also actually hold regarding when one doesn’t go there. But regarding when one actually goes there with one’s own feet, and he says “behold my residence is in such-and-such place,” this is not some leniency that one can do it without bread, without… why do I keep saying bread? Without food. No, this is the essence of eruv techumin.
That means “to establish with one’s feet,” he is establishing, that means he says that… there are those who want to say “to establish” is from the language… he says from the language of intention, he mixes, as if he makes his residence in that place. “To establish” is like “to darken” perhaps, to make night with his feet.
Speaker 2:
To make nightfall?
Speaker 1:
“That the place should acquire residence at the time of darkness.” It becomes upon this place.
I think that the secret of an eruv is that it’s not reality, that is the essence. It’s through intention, through intention, perhaps that’s why people call the eruv the symbolic doorway that one makes. According to my interpretation one can also understand this, it’s not an actual partition. In learning it’s a partition. Anyway, that is the essence.
Speaker 2:
And why doesn’t one say “to establish in Laws of where do you stand”?
Speaker 1:
That is because when, what one says that
Speaker 1:
But regarding when one actually goes there with one’s own feet and he says “my permission is in such-and-such place,” this is not even a leniency that one can do it without bread, without… why should I say bread? Without food? No, this is the essence of eruv techumin, that means “to establish with one’s feet.” He is establishing, what does it mean? He says that… “to establish” comes from the language… he says from the language of intention, that he mixes, he makes his residence in that place. “To establish” is like making fit, to make night with his feet. Make nightfall? “That the place should acquire residence at the time of darkness.” It becomes upon this place.
I think that the secret of an eruv is that it’s not reality, that is the essence. Based on bread, based on intention. Perhaps that’s why people call the eruv the symbolic doorway that one makes. According to my interpretation one can also understand it, it’s also not an actual partition, it’s in learning that it’s a partition.
Anyway, that is the essence. “They only said to establish by placing food for two meals”, what one says that one must place food for two meals in the place where he rests, one must “so that he doesn’t go out and rest there,” that means one doesn’t have to go, one can only place food there, then they said only “to make it easy for the wealthy so he doesn’t go out.” “Rather he should ask his friend or his household member and he will place it for him.”
That means, if one goes oneself, one can say “my residence is in such-and-such place,” then one doesn’t need to place bread at all. What is the leniency of placing bread at all, the trouble of placing food for two meals? This the Sages said for one who is wealthy.
Speaker 2:
What does wealthy mean? He can afford to ask another, he has someone who works for him, such a thing. That’s why one calls him wealthy, right? One can simply ask a favor of a Jew, but go yourself… there isn’t the word wealthy.
Speaker 1:
Or he is wealthy in good friends, that he can ask a favor.
Speaker 2:
Yes, he doesn’t think of wealthy. No, also exactly that one passes through, you tell him “place and do me a favor.”
Speaker 1:
I think you mean to say more, that a person shouldn’t think that just as he can establish with his feet, his servant can establish for him with his feet. That’s not a thing. You don’t go yourself, your bread must go there.
Speaker 2:
Very good. Right, so that is certain. One cannot establish with one’s feet for another person.
There is indeed such a thing, we’ll see later, that “transferring your residence to your friend” there is such an aspect, but then it’s only the intention, he will also go there, he doesn’t know with the theory of intention. Because he will also arrive there, he just doesn’t know where the place is. But such a condition, such he will the friend agrees to such a thing.
Speaker 1:
Yes, because he doesn’t know where the place is.
Speaker 2:
But relying on that one has no sense.
In practice, one must think, for example we learned earlier, “a person establishes through his son and daughter,” yes, people who are dependent on him, it indeed says that they don’t need to make an extra eruv.
Speaker 1:
Ah, true, perhaps not. No, it must yes. Only an infant goes out with his mother’s eruv. The other people is yes, only like an agent, it’s a benefit for him.
Speaker 2:
So I don’t know. No, I was just trying to think if it should be one who is actually nullified to you, perhaps then one can indeed establish with his feet and it will be good for a second person. But not an agent, that if it should be a “the right hand of a worker is like the hand of the homeowner” type of thing. But simply agency, simply that one’s feet don’t help for you, when you do for that one you need food. Right.
Speaker 2:
It’s very interesting, but for example, they bring here from below that there are people who think that perhaps with eruv raglav one may do it even for divrei reshut (optional matters). We learned that it must be for a mitzvah – that is, when you use the leniency that you don’t actually go there, you only send bread, food, then you must do it specifically in a place of mitzvah. If you actually go there, perhaps that means more, as the Rambam says, this is the essence (ikar), this is already more authentic. It’s not completely authentic, because he’s not truly there for Shabbat. But…
I find it difficult to say, because seemingly the idea that one should only go for matters of mitzvah, because the Sages were not lenient with the leniency that one should go more than two thousand cubits. The leniency of… one can do it through food.
I already know why the Mishnah Berurah brings such notes from others. He already held that this is only for him because the detail of food… You say the whole time that one can go more than two thousand cubits, it’s only technical, one can always be able to, only the two thousand cubits changes. Normally he can only go two thousand cubits in every direction (lechol ruach). Now he will be able to go from his house to the place where he acquired residence (koneh shevitah), two thousand cubits. I am there two thousand cubits.
Speaker 1:
Yes, because he can’t go the other way.
Speaker 2:
He doesn’t have two houses, like, two places. He only has one house, because he can’t go the other way. That’s why we say it’s a practical difference (nafka minah). But normally one cannot go four thousand in one direction. One can only go two. Always, if you walk… let’s say I live here, and I walk out two thousand cubits, I can walk from there back all the way to two thousand cubits. Now I can go in one direction four thousand cubits.
Speaker 1:
Yes, I understand, because you’re saying that the leniency is that he doesn’t truly live there.
Speaker 2:
But it seems, why we say that eruv regel is not exactly the same thing as being at a certain place (shovat bemakom ploni). Shovat bemakom ploni is not an eruv at all, it’s a residence (shevitah). Eruv means I don’t live there, but in practice I say that I live there because I said “let my residence be in such-and-such place” (yeha shevitati bemakom ploni).
But it seems, because we say “ikar eruv” – this is how I understand what you’re bringing – that what we say “ikar eruv” means to say that this is an eruv. It’s not simply that you say you live there. This is not a leniency. This is the proper way (lechatchilah). This is not a novelty (chiddush). This is a leniency in that, as you say earlier, how does a person live? If he lived there, he lives there. What does it mean where his tax return comes? It means where he lives.
It could be the interesting thing, it could be that the “ikar eruv” that you want to say… I think, he brings the Pri Megadim who says that when one is me’arev regel one doesn’t make a blessing. It’s interesting. He says that this is ikar eruv techumin. But it could be that the blessing is on the trick, is on the novelty of the Sages to use the bread (pat). That’s how it seems. It’s like this, “ikar” doesn’t mean ikar eruv, it’s ikar like “before eruv” (lifnei eruv). This would have worked in other words if the Sages had not instituted eruv techumin at all. This is what one would have said.
Speaker 1:
Okay, I hear.
Speaker 2:
The great breakthrough of the Sages was not when they said, I would say it this way, that in their prohibition of only going two thousand cubits, that a person can have more if he was residing (shovat) with his foot somewhere, he can go the other direction, that’s a smaller detail. Not that was the novelty of the Sages on which there is a blessing. The blessing is on the things that one can send someone a package, that’s a much greater novelty. The person sits comfortably, that’s a greater novelty.
Speaker 1:
It’s simple that one only makes a blessing for the wisdom of the Sages who introduced, I don’t know. It’s different altogether. He’s told why he brings fruits and vegetables, it’s not… It could be he does make a blessing.
Speaker 2:
Okay.
Speaker 2:
And so, and so, yes. So that’s eruv raglav, that one can certainly do. Now he comes to discover another thing which is an even greater leniency, which we’ve seen one cannot always do. And so, yes?
“And so if he intended to acquire his residence in a place known to him.” Here we’re going to talk, he makes an eruv with his intention. That he had in mind that he’s going to establish his residence (kovea shevitah) in a place known to him (bemakom yadu’a etzlo), at a certain place. It must be a specific place (makom mesuyan). “Such as a tree, or a house, or a fence, whose place he recognizes”, he knows the place, and he has in mind that there is where he truly wants to be, where he wants Shabbat to be his residence.
“And there is between him and it this measure”, the place that he intended, must be, as with the previous two cases also, must be within the two thousand cubits or less (o pachot), two thousand cubits or less, only two thousand cubits and less from that, from where the person sits now, so that he can arrive there. And it’s not said specifically from where he sits now, he says “when it gets dark” (keshe’chasheicha), yes? It could be he’s in his house now. No, because he’s going on the way, we’ll see.
On the contrary, if he’s going to be at nightfall a bit further, it could be he can already connect for that. But someone who is not in a house, but he’s walking, can he go from where he’s holding right now walking, can he think two thousand cubits, a certain tree. Say, if the tree is, let’s say, three thousand cubits from him, but in ten minutes he’ll arrive there, and it can still be before dark, so he’ll still be able to go there at night, so it could be that’s also good.
But here he adds more. “But only if he took hold of the way and walked” (hechezik baderech vehalach), not simply he sat with his feet up and thought of a place, he already started, that’s what the word “hechezik” means, he started to take hold (machzik), that the taking hold (chazakah) is he already started to do, to show that he actually wants to arrive there. He already started taking hold of the way (machzik baderech), “and walked in order to reach that place” (vehalach kedei sheyagi’a le’oto makom), he started walking so that he should arrive there, “and acquire residence there” (veyikneh bo shevitah). “Even though he didn’t arrive and didn’t stand there” (af al pi shelo higi’a velo amad sham), he didn’t arrive, he didn’t stop, he didn’t actually acquire residence with his feet (koneh shevitah beraglav).
But something happened, he became tired from the way, he started walking with such strength as he already started walking, but he couldn’t continue. His friend called him back, “Come sleep at my place.” “Or he changed his mind from going” (o shechazar bo me’atzmo milalechet), he decided that he’s not going to go now to the certain place, he’s going to spend the night somewhere else. He was in any case delayed, so he didn’t arrive at the place where he intended to be on Friday evening at twilight (bein hashemashot). But he truly had in mind there, it can’t be a trick, he truly had in mind to arrive there.
So, “tomorrow he may walk to the place he intended” (lamachar yesh lo lehalech ad hamakom shenichaven lo), he can tomorrow go to the place where he had in mind, because it’s within the two thousand cubits, and the place where he had in mind is like the place where he acquired residence, and he already has a place, he gets two thousand cubits in every direction (lechol ruach). Why? “Since he decided in his heart to establish his residence there, and took hold of the way, it becomes as if he stood there or made an eruv there with his feet with a proper eruv” (shekeivan shegamar belibo likvo’a sham shevitato, vehechezik baderech, na’aseh kemi she’amad sham o she’eirev sham beraglav be’eruv kasher).
It could be that here the word “amar” (said) doesn’t appear, because he started walking to a certain direction. Someone asks him, “Where are you going?” “Ah, to that tree.” He has a certain place in his mind. Earlier, when he is me’arev beraglav, he says “amar,” because he walks, the place where he stops, there is the… Here the word “amar” is not missing, because he’s going to a certain direction. He sees the tree, he sees the place.
Speaker 1:
Yes, he walks as he walks to such places.
Speaker 2:
The pillar stopped, because there it doesn’t have to be specifically at a tree or what. It must be a certain place, he doesn’t have to know because he’s already there, a certain place as he says. For the next day we need to know how it was.
Speaker 1:
Yes, I say, here there must be a certain tree, because he’s not what is the intention and the world speaks. There he speaks he intends, “where am I” (eifoh she’ani), he doesn’t have to know what the place is called.
Speaker 1:
Here the utterance is not missing, because he’s going to a certain direction. Both seem that it’s not the utterance. He walks, as… he walks to such places. The “amar” stopped, because there it must be specifically at a tree or what.
Speaker 2:
Yes. It must be a certain place, he doesn’t have to know, because he’s already there. A certain place like what. But besides that for the next day one needs to know how it was, precisely.
Speaker 1:
Yes, I say, here there must be a certain tree, because he’s not what is the intention in the world. There he intends perhaps now, he doesn’t have to know what the place is, it’s the sign.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
But the novelty that one can do so with intention which will be with effort, first has many limitations. My slope we have and… think a moment. One can think two ways. One can think that always eruv is the intention (da’at). It’s only there are three ways to express the intention. Either through the bread there, yes bread. Or through raglav and saying. Or going on the way and thinking, but all three is ways of expressing the intention, or can one say that not?
Speaker 2:
Yes, I mean that’s it. A whole section is that there is on the place.
Speaker 1:
Yes.
Speaker 2:
See, one clicks above that he’s actually there, it’s also there there. When he’s there it’s also there. I mean it’s not that bread is instead of there. Bread is another way of there a bread.
Speaker 1:
Yes.
Speaker 2:
And the Rambam says. Now he said that one can also do it through being me’arev beraglav, or through intending on the way (mechaven baderech). Intention through intending on the way. I just need to say it clearly, because it has perhaps from my being his, we said earlier that one can simply with intention one sits on the car. No, going on the way to a place and intending. The permission to do the eruv with intention only with the intention with being taking hold of the way (machzik baderech) and intention, is specifically.
A poor person, who wants to make an eruv but doesn’t have money to leave over. I want to take make spend, doesn’t have extra money, he has unfortunately a poor person. Or not for the eruv, or he can’t spend money for a messenger to send or a car service. That means, one doesn’t trouble him not to place an eruv, not with bread – sorry, not with food, why should I say bread? I need to do teshuvah – not with food, and also not with his feet (beraglav). That means, the Sages say, if you want to go you’re exempt, don’t say “poor thing, a poor person, he has to drag himself.” If he’s a wealthy person, one tells him, “You really don’t have to drag yourself, send food.” If he’s a poor person, he doesn’t have the option because he doesn’t have extra food, one tells him, “Okay, you have the right to go with your feet (beraglav).”
If he is pressed (bedochak), that means, a person who is in a time of pressure, such as one who was coming on the way (mi shehayah ba baderech), a person comes from the way, and fears lest it get dark (veyira shema techshach), and he won’t be able to arrive to place his eruv. He can’t arrive there.
The person who is coming on the way (ba baderech) is only specifically in such a case that there remains from the day enough to reach that place where he establishes his residence before it gets dark if he runs with all his strength (sheyisha’er min hayom kedei lehagi’a le’oto makom shekove’a shevitato kodem shetechshach im ratz bechol kocho). This means: a person comes on Friday evening (erev Shabbat), and it’s already almost Shabbat, he wants to quickly acquire residence. The Rambam says, that this acquiring residence with his thought is only if there is still enough time that he could, technically, if he should start running very fast, the fastest running he can, he can still arrive at the place on Friday evening before it becomes Shabbat, to the certain place that on that place he intends. Then it’s simple that it’s relevant, and with his intention we make it as if it happened. And it’s only according to the truth, of course, because… but if he couldn’t have arrived there, his thought doesn’t help. The thought doesn’t work with magic, it’s only a place where he could have arrived.
Speaker 1:
Yes, it’s a novelty. It also makes the thought much smaller than one thought. The thought is that he must be able to arrive.
Speaker 2:
And also, as at that place where it gets dark in any case. That means, and if not, but if he was not pressed and not poor (aval im lo hayah dachuk velo ani), someone who is not pressed, he doesn’t need to, it’s not late afternoon that he’s on the way, or he’s not a poor person. A poor person can be even at home, you know that point? Pressed (dachuk) means even a wealthy person, he’s on the way and he won’t be able to arrive. I mean the words “at home” is not good, even at home he must start going to that direction, he doesn’t have to arrive today.
“Or there didn’t remain from the day” (o shelo nish’ar min hayom), or in a case when there didn’t remain time from the day that he could run to arrive before it becomes Shabbat to the place where he’s acquiring residence.
“Or there was between the place he intended to rest in and the place where he stands” (o shehayah bein hamakom shenichaven lishbot bo uvein hamakom she’omed bo), the place where he stands now and the place where he wants to acquire residence now is more than two thousand cubits.
“Or he didn’t intend to a specific place that he acquire residence in” (o shelo nichaven lemakom mesuyan sheyikneh bo shevitah), he thought, but he didn’t have a certain Shulchan Aruch, a certain house.
What about all these people? The Rambam says, all these people the law is “behold he didn’t acquire residence in that place” (harei zeh lo kanah shevitah bemakom hahu), he didn’t acquire residence, “and he has only two thousand cubits in every direction in the place where he stands” (ve’ein lo ela alpayim amah lechol ruach bemakom she’omed bo), his boundary (techum) is there where he is, he gets two thousand cubits in every direction, he can’t go more.
The Ra’avad said that it’s even worse then. Because the Ra’avad argues that if he intended, he said “let my residence be in a place” (harei shevitati bemakom), intended to arrive at some certain place (makom ploni), but he didn’t arrive, it remained that he’s still outside two thousand cubits (chutz le’alpayim amah) from that place when it becomes night, the Ra’avad argues, he did acquire residence, he said he’s going to acquire there. Now he’s like someone who went out from his boundary (techum), which we learned in the laws of Shabbat that he can’t go more than four cubits. The Rambam with what he said that it didn’t work, was lenient with him, because now, where he is, he has two thousand cubits. The Ra’avad argues that it does work, but you’re in the wrong case, he’s talking about that he didn’t arrive, he’s further than two thousand cubits from it. The Ra’avad says, yes, but you’re in the wrong place, therefore it’s worse.
Speaker 1:
It’s difficult for the Ra’avad, why should the Ra’avad for example distinguish between more than two thousand cubits away, or more than if he runs with all his strength and he can’t arrive? Why doesn’t he see it as the same thing? If he can’t arrive there if he runs with all his strength (im yaratz bechol kocho), we say that your thought was for nothing, because if it’s going to be Shabbat you won’t arrive there. And why when it’s more than two thousand cubits can he also not arrive there? So it’s simple that it’s expired? Why does he say that it is acquired and it doesn’t work?
Speaker 2:
It needs more intention (da’at) that it should expire. Perhaps in another way.
Speaker 1:
The Ra’avad speaks that it’s not. The Ra’avad said the same thing on the case of there didn’t remain from the day enough to arrive (lo nish’ar min hayom kedei sheyagi’a), or only on two thousand cubits away like the Ra’avad?
Speaker 2:
No, on this it says two thousand cubits, it’s clear.
Speaker 1:
Why is two thousand cubits different than when he can’t arrive there?
Speaker 2:
Because then he can’t make any residence (shevitah) there.
Speaker 1: There’s a principle that eruv techumin is d’Rabbanan (rabbinic), so one should be lenient, right? Do you agree? It’s not just me ruling this way; the Biur Halacha rules like the Ra’avad. I don’t understand why, if it’s a dispute, one must always rule leniently in rabbinic matters.
Anyway, what did we learn last night in chapter 6? In which case was it stated that then he only has his four amot? If he went out from his eruv?
Speaker 2: Or there it said “nitgalgel eruv chutz latchum” (the eruv rolled outside the boundary), for example, what is then the law?
Speaker 1: He doesn’t have a valid eruv. A made eruv. In which case did we have that he cannot go out from his four amot?
Speaker 2: Last night, I don’t remember.
Speaker 1: “Nitgalgel chutz latchum” – he doesn’t have an eruv. He falls back to his original eruv, his original techum.
Speaker 2: I don’t remember that there should be a way.
Speaker 1: We learned in Shabbat, one who goes out chutz latchum (outside the boundary) intentionally, whatever, all kinds of rules that exist there, then there is such a thing that he becomes stuck.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: We are here. Okay.
Speaker 1: Law 4, yes? So, what we said that one can acquire shevita in a place, this works not only in one place, but if he wants to acquire in a city or a reshut hayachid (private domain), the entire reshut hayachid becomes like anyone who is resting in that reshut hayachid, yes? Instead of thinking of a specific place, he can think of a large reshut hayachid, the entire place becomes his specific place, yes? Like anyone.
“One who stood before the day in a reshut hayachid and acquired shevita there”, he stood on erev Shabbat, or he went. He says clearly “b’dieved” (after the fact). He already said earlier also “b’dieved”. When…
Speaker 2: Yes. B’dieved. Yes.
Speaker 1: On erev Shabbat it was stated in the first law. “One who stood b’dieved on erev Shabbat at the time of twilight and acquired shevita there, or one who was coming on the road and intended at the time of twilight known to him”. Or the second case, either he was already there on erev with his feet, he was in the reshut hayachid, or he is on the way to the reshut hayachid and he is as if holding on the way, and he thinks of the reshut hayachid known to him, “and established his shevita there” in his mind, “behold he may walk through all of it”, he can go in the entire reshut hayachid, “and outside it”. Besides that, the entire reshut hayachid becomes like his four amot, and he can still go outside the reshut hayachid another two thousand amot in every direction.
This is for anyone who is in the reshut hayachid. Just like… He says again, the previous law works not only on a limited techum Shabbat, on a limited eruv, but also on the larger one which is the reshut hayachid.
Speaker 1: “This reshut hayachid, a place not enclosed for dwelling, or a hill, or a valley”. If the reshut hayachid is a place not enclosed for dwelling, it doesn’t have partitions for dwelling, or it’s a mountain or a valley, the law is thus: “If it was a beit sa’atayim or less”, and it’s still called a reshut hayachid, “he may walk through all of it and outside it two thousand amot in every direction”, one still gets, and the entire beit sa’atayim becomes like his four amot, and he still gets two thousand amot.
“And if it was more than a beit sa’atayim”, what happens if it’s more than a beit sa’atayim? It’s the same law as one resting in a valley, a karpeif (enclosure) that is too large becomes a karmelit. It has a status of a karmelit approximately, although it’s not regarding carrying out, but regarding eruv techumin it has the same law. “He may only walk four amot”.
Speaker 2: No, this is both the same laws, everyone agrees it turns out to be a reshut hayachid.
Speaker 1: Right, because the reshut hayachid is a place not enclosed for dwelling or a small place that is made for that. “He may only walk four amot”. He only gets in the beit sa’atayim he only gets four amot from it, and further from there, from the place where he is, two thousand amot in every direction. He doesn’t have two thousand amot from outside the beit sa’atayim.
“And likewise if he placed his eruv in a place not enclosed for dwelling”. This law that you get the entire city is only when it’s a city or when it’s a large thing that has a status of reshut hayachid. But once you get a status of karmelit, it doesn’t mean you get the entire place, but you become like a specific place.
Speaker 2: No, but so all three types of eruvin don’t work.
Speaker 1: That’s the point. It’s specifically a specific place. I mean, it works that he acquires shevita there, but the place is not one large place.
Speaker 2: Yes, he must specify the place within four amot, the distance, if it hasn’t reached the boundary.
Speaker 1: That means, normally, the next law. But the Rema says, in total, all three types of eruvin, whether this new eruv, whether through the way of intending, whether standing in place, all three types of eruvin have the same rules of… It’s not a novelty, I mean to say, the same rules of shevita, of techum, of the rules.
Speaker 1: Now one can learn the details that were learned earlier, that he must say “a specific place.” Now he’s going to say, it’s interesting, it wasn’t so clear, but now it will be clear, that he must make a certain specification. The Rema, I don’t mean the Rema, further.
What was said that if one is on the way to a certain place, one can already make an eruv in his thought on a specific place, is only when it’s truly specified, one says which specific place. But one who acquires his shevita at a distance, and did not specify his place of shevita, he didn’t indicate that this and this certain place I want to be, he did not acquire shevita there, obviously, if one is specified, there can’t be any more separation.
He gives an example, it’s very precise, except for one coming on the road, who says my shevita is in such-and-such field or in such-and-such valley, in this field or in this valley, or at a distance of one thousand amot or two thousand amot from this place of mine, exactly two thousand amot from here, behold he did not acquire shevita at a distance, he didn’t acquire shevita at a distance, because it wasn’t a specific place, and he only has two thousand amot in every direction from the place where he is standing when it gets dark, he only gets two thousand amot from where he will be standing with his feet when Shabbat comes in, not from the place where he intended.
Speaker 1: It was interesting to me about this distance of two thousand, because a distance of two thousand is indeed, why isn’t it a specific place in terms of the size?
Speaker 2: We can say, one can calculate precisely where it is.
Speaker 1: When there’s something specific, it means that a person in the world knows. He must have, there is a place that looks like something. I agree, he sees a sign, and not that it’s a doubt. It’s more like, a person must have that he knows where he’s going. You know where you’re going, you say simply, even if he can calculate it, he can go back and say, it’s not simply that one can, there’s the “altitude” or “whatever” as it’s called, every place one can, once one decides on a place with it in any way, one can find it. Here I say, even if he says the “exact” inch, it doesn’t help. It must be a specific place, a place where we can see a certain specific place.
Speaker 2: The word specific, like the language of a specific place, is that like from the language of marked, like he makes a sign?
Speaker 1: Interesting. A specific place, usually means finished. Here we don’t see the word completion, but the noun form. Specific means to point, “I don’t know how you say it”. Specific, yes, a specific place, yes, we also learn it, a certain. Specific, but I say, here you have the noun form, a sign, it’s a certain, it’s special.
Speaker 1: The Rambam says further, what happens then? He said my shevita is under a specific tree or under a specific rock, he did say a specific place, this and this place. But not enough. Why? But if there is shade under it, if it’s a tree that has a huge shadow, and under the rock there’s also no specific place, because under the rock or under the tree is a large area, eight amot or more. We need to know where the four amot is. His four amot must be a specific place. But if he said under a specific tree, it’s still not a specific place for the “exact” four amot. Therefore he did not acquire shevita. And not four amot, it must be less than eight at least. For we don’t know the place of his shevita, why? Perhaps he established his shevita in these four amot, it’s still not good, perhaps in these other four amot he sat and acquired, and we don’t know in which.
Therefore, the Rambam concludes, but I want to understand, if it’s eight amot, he can go in the middle, yes? Take the four from the middle, at least he sits on two of yours.
Speaker 2: He doesn’t know where his shevita is. He said to a large place. Just like I can’t say “in such-and-such valley.” By the way, a valley is a large place.
Speaker 1: No, but I say his language is a bit different. He says “in these four amot and others he has acquisition.” If he’s in the middle, he’s at least on two of the four. It doesn’t help him.
Speaker 2: I mean perhaps it’s larger than eight, not exactly eight.
Speaker 1: No, he says “eight amot or more.” I say there are two, it divides into two whole amot, and not like you that it’s only seven and a half amot. He says eight whole amot. He can only sit in four amot, he doesn’t take up more than four amot.
Speaker 2: No, but if he places himself in the middle, he sits on two and on two. So two of them where he acquired shevita.
Speaker 1: No, by the Rambam the problem isn’t that. The problem is that it’s not a specific place, it’s not a doubt.
Speaker 2: No, but the words “in these four amot and others” he doesn’t mean literally his concern. He only means to say, granted you didn’t acquire shevita in certain four amot. Perhaps there are two four amot here, I don’t know which you meant.
Speaker 1: I say again my issue with the four in the middle. Let’s see the Rambam. Let’s work it out.
Speaker 2: Yes, work it out, a solution comes.
Speaker 1: Perhaps what is the solution? If it’s a specific tree, he should say “to rest at its base”, if he’s going to sit in the center of under the specific tree. Next to the trunk. The base means the root stock, just like the tree is in the center of the entire “under.” Under the tree means I the entire area, in the center of under the specific tree, or by the base of the tree. “Or in the four amot on its north side, or in the four amot on its south side”, he says clearly by which side of the tree.
“And if under it was less than eight amot”, that is if it is eight amot. But if he said a specific tree, even if he didn’t say exactly, but the entire area under the tree is less than eight amot, he’s not concerned about what’s under it, he did acquire, there isn’t there a measure for two four amot, because he makes it a specific place. It’s not only four amot, it’s seven amot, that was already not part of his specific place.
Speaker 1: The Ra’avad disagrees with the entire law. That is, in law 5 where it was stated that the Ra’avad said that the reason is because he doesn’t have a specific place, he doesn’t acquire shevita at all. And he only has two thousand amot from where he is.
The Ra’avad says, he doesn’t understand. The Ra’avad says that no, he does acquire shevita in the field, but since we don’t know in which part of the field he must be stringent, the entire field may not go two thousand amot from any place in the field, basically. So the Ra’avad understood not like we say that there’s perhaps three in the—
The Raavad disagrees with the entire law. That is, in this law it begins, the Rambam said that if he doesn’t have a specific place, he doesn’t acquire shevitah (resting place) at all, and he only has two thousand amos from where he is.
Says the Raavad, he doesn’t understand. The Raavad says that no, he does acquire shevitah in the field, but because we don’t know in which part of the field, he must be stringent that from the entire field he may not go two thousand amos from any place in the field, basically.
So the Raavad understood not the way we say that it’s a principle in the establishment that it must be a specific place. The Raavad understood that it’s simply a doubt, and he must subtract the four amos from the two thousand amos in every direction. For example, if at the valley or at the field, they are larger, they are more rounded, he must calculate his two thousand amos from any place in the valley. But not like the Rambam.
This is the dispute. The Raavad held that it’s simply a doubt. Ah, the Rambam holds that it’s not called a specific place, that means no shevitah. That is, the Raavad also knew that it says specific place, but the Raavad understood that this means he should know for certain where he is, so he can calculate two thousand amos. But the Rambam didn’t hold that it’s only from doubt, the Rambam held that it’s a concept that a place of shevitah should be specific, and this is not specific.
Yes. Further. Is the… yes. By the way, I don’t know why he holds to bring in the Mishnah Berurah that one should be stringent. I don’t understand. If it’s a dispute between the rabbis, one should say to be lenient and conduct oneself like the Raavad. I don’t understand what you’ve accomplished at all by bringing the Mishnah Berurah. You already know who are the two great tzaddikim who speak about this matter, the Rambam and the Raavad. What have you now added?
No, I’m just saying the law. He holds to look, should one… the Rambam’s ruling, how is it called? The Rambam teaches, brings, the practical law, and he holds to bring in the name of the Mishnah Berurah that one should be stringent. I don’t understand why one should be stringent. There’s a rule, a dispute of Rishonim regarding rabbinic law one should be lenient. The Rambam said to be lenient regarding eruv. Yes, that’s a law, that a rabbinic doubt, no? Unless you want to say that one is correct, then it’s not a doubt.
It could be that being lenient regarding eruv is only when the eruv is relevant, and there’s the effort. But here, when the concern is whether the eruv was established at all, all rules. I don’t see that the Mishnah Berurah held at all from the rule that the rabbis must be lenient in a dispute of poskim. Perhaps it’s a question, perhaps it’s a doubt, people have indeed learned clearly that even in a dispute of poskim there is the law.
It appeared that the law to be lenient regarding eruv is more than just the law because it’s rabbinic. It’s an extra law in eruv that regarding eruv one is lenient. Not clear. It sounded, yes, I don’t know. Why should it be more than a normal rabbinic law? By every rabbinic law it should be so. The very statement, “to be lenient regarding eruv.” Could be because one might think that perhaps eruv is biblical.
Why does it have to do with the question? Whether there’s an eruv that helps for biblical matters. Perhaps there are questions where there’s an obligation that one shouldn’t go according to the other. I don’t know.
Anyway, another solution, a certain case of the topic that one must be specific about a place. Yes, section 8.
“Or two who were walking on the way, and both want to acquire shevitah in a specific place, and one of them recognizes a tree or fence in the place they established for shevitah, and the second doesn’t recognize, the one who doesn’t recognize transfers his shevitah to the one who recognizes, that he should say I acquire shevitah in the place where my friend acquires, and the one who recognizes must intend to rest both himself and his friend in the place that he recognizes.”
That is, he agrees that he is nullified to you, where you go I go. And the other says, “Okay, we’re going to such-and-such place.” Like one who cannot pray on his own and hears the chazaras hashatz, he transfers his prayer. Yes.
Okay. “People of a courtyard who sent their eruv with one of them”. We learned earlier that people of a courtyard go together to make an eruv with food, but now we’re going to talk about when they go together and it happens on the way. People of a courtyard go together. No, no, no, here we’re not talking about people of a courtyard. Ah, ah, ah, ah. “People of a courtyard who sent their eruv”, excuse me. We learned that people of a courtyard collect together from each one food and send it with one person. And the person with the bag of the eruv however didn’t arrive quickly enough, he was on the way and he started going, and “and the eruv returned and didn’t go out”, it happened he didn’t arrive with the eruv.
It turns out that his eruv returned, he needed a friend who got delayed. Yes, so to think that… One can think this way, that the person who went, for him shouldn’t being on the way have helped. So perhaps it would already help with this as if, and they should look as if he was there erev Shabbos bein hashmashos at the place where he thought. Therefore he was there, and as if he was already with all the eruvs.
It doesn’t work that way, because eruv with food doesn’t work for… Yes, I say so, eruv with his feet doesn’t work for the other.
Yes, I say so, if we should take literally the words of the sages, that we look as if he was there with his feet, he’s there with his bag in his hands, yes? No, it doesn’t work that way. Therefore he cannot rest at that place.
There’s a similar thing in the Mordechai, that their eruv wasn’t placed down, and… yes, together with the eruv, yes, like… the sage, he did acquire eruv. Why? Because he was on the way, intended to rest there and was on the way. He did come, he was on the way, and he did intend to rest there and was on the way. Did he also have a portion in the basket, yes?
He tells you, there’s no difference, because in practice he didn’t have the intention to be on the way. But you see that being on the way helps for him. No, being on the way he certainly wanted to plan to bring there the basket. The question is whether he had intention to rest there. But I tell you, in general placing an eruv is also intention to rest, because eruv means I acquire shevitah there.
But I think, you mean to say this, let’s say that the person also put his own bread in the bag, and he however didn’t have in mind that he’s now being on the way… there didn’t happen a return of a friend, yes? And he arrived there. What would work for him, the bread or the… the truth is that that person doesn’t need… the truth is that that person, seemingly, doesn’t need at all to place. He doesn’t need to place any eruv, he doesn’t need to place any bread, because he goes with his feet. He’s certainly poor, because he’s the poor messenger.
No, I’ll tell you what I think here, it could be it will become clearer later. But we learned, for example, if the eruv was lost, the bread was eaten. We talk in all places, when there was no being on the way, it didn’t have… the other way it couldn’t work for him. Again, the eruv was lost, and a messenger placed it, some slave, for example. But when a person goes… if he himself was there, on the contrary, he didn’t even need to… he can still, because there was bread there. I mean, I think… okay, not important.
The one who himself was there in that place, doesn’t need any bread at all. Why? Because he is on the way with his feet, he makes eruv with his feet. And this works even for a poor person, so he says, even for a rich person. So, on the contrary, the whole doubts and further begins… the doubts begin because one must have the food there, because he’s not there, or because he made it for another.
So we turn further. “And this that we said that one needs to acquire…” Yes. He’s going to tell us what he means “being on the way.” So, we learned about “being on the way,” that there’s a way how one makes the eruv with thought, if one was already on the way, started going, and can’t go further, one can have a thought for the place of his dwelling. But there’s a condition, “and this is that he was on the way”.
The law that one needs to acquire his shevitah at a distance from the place that he was on the way, this is that when one acquires his shevitah at a distance from the place only with thought, if he already started walking on the way. What does this walking on the way mean? He says so, not that he went out and walked in the field. It doesn’t mean that he already had to start going out of the city, he already had to be in the field. Field always means outside the city. But even if he descended from the upper room to mount the horses, even if he only started going out from the house, he started going out from the city, and he started going out, this is also called walking on the way, because he already started going to the place where he acquires shevitah.
And so too anyone who acquires shevitah with his feet in a place, doesn’t need to say I rest in such-and-such place, rather since he resolved in his heart, he was already resolved, and he already started going there, behold this is walking on the way as long as he acquires shevitah, because he already started doing.
And the Rambam says clearly about… he says yes, and needless to say one who goes out with his feet and stands in the place where he acquires his shevitah, that one who was actually walking with his feet and was actually there, it’s certain that he doesn’t need to say, since he resolved in his heart etc., because he’s there.
The Rambam says clearly that the Gemara is not exact.
I say, is this literally only returning to a friend, or can he say for himself, “I’m now going out to acquire shevitah, and I’m going to make a stop on the way”?
It’s implied like the Rambam says, like you said, that he must say it with his lips. I would have said that one may not add at its time. He says such a walking on the way. But there is returning on its own. He can later decide, “Ah, I don’t want to.” But it doesn’t have to be specifically a friend, this we saw earlier.
I don’t want to, that will help. He comes down from the attic, why not? The same thing, the question is only, how do we know that he wanted? Is he a liar? A person knows that he doesn’t lie. Again, we’ll say what, a hundred degrees? We’ll say, truly he did want, but he remained despairing in the last moments. He started to go, tried to go, he sees that it’s too hot. I don’t know.
Okay, perhaps one more interesting detail, from where does the eruv count? Students, and further, students!
Students who go and eat on Friday nights in fields and vineyards at the homes of householders whose bread is available to wayfarers who come there, and come and sleep in the beis medrash – they walk two thousand amos in every direction from the beis medrash, not from the place of eating, for if they found their meal in the beis medrash they wouldn’t go out to the field, and their mind doesn’t rely on dwelling except on their beis medrash.
The same thing, this is all just a statement, because one can get used to the violence. It’s a liar, a person doesn’t know himself.
Yes, again, we’ll say what, a hundred degrees, we’ll say truly wanted, but not to lay down now in the last moment. Started to go, tried to go, see how it’s hot, we don’t know, ah, I don’t know.
Okay, perhaps one more interesting detail of where the eruv counts, an interesting law. The students, further the students, Torah scholars, we already learned. Yes, students who were eating on Friday nights at meals at householders, one goes to eat there, one goes to the householders, it appears that they didn’t live, interesting, you see, one goes to the meals, it appears the householders didn’t live in the city, they lived at the farmers, because there was more abundance of food there. They went to the farmers to eat.
The householders were passers-by, or there’s such a law of an inn, or Rabbi Yishmael’s guest house, or people who gave for money. Perhaps yes, I don’t know. No, just a simple passer-by, such language is in Rashi, he means such kindly Jews who on the way were for people who pass through, passers-by.
And come and sleep in the beis medrash, they come back and they sleep in the beis medrash, as we already learned that Torah scholars may sleep in the beis medrash. They don’t need to sleep, they live there, they come to yeshiva, correct, the students. Their walking is from the beis medrash in all directions from the beis medrash, where is their place? What is their center where they are? Their place is from the beis medrash. Not from the place of eating, not from the place where they eat there, there where he is at the householder.
Because, says the Rambam so, for if they found their meal in the beis medrash, if they would have found the meal in the beis medrash, if someone would have brought, there would have been a meal there. If the world would have been the world, says the Rambam, I mean that if the world would have been the world, one would have brought it into the beis medrash, they should be able to learn while eating, they shouldn’t have to drag themselves, they shouldn’t have any embarrassment. They wouldn’t go out to the meal, but what, this is such a post-facto situation, and then is the joy of the dwelling, but in the beis medrash, their main place where they live, where they exist, is the beis medrash.
This is a novelty, he brings here the Gemara in Eruvin, because seemingly there’s a contradiction. The entire law of eruv says that where you eat, there you are, even if you’re not truly there. Here you have a person who eats even at dozens of householders, you say no. Therefore one in the Gemara said, Rav Sheshes, that no, that one truly intends to rest here. The Torah scholar doesn’t intend, he would have essentially wanted to remain in the beis medrash, but he doesn’t have to eat so he goes there, but it’s not his intention on bread. The intention on bread here is an exception, intention on bread is only for a householder. A Torah scholar, no, his intention is on Torah.
The point is that post-facto, he doesn’t live here. A clear assessment, he says that there’s a clear assessment that the assessment is that it would have been better for him to remain at home. He doesn’t want to.
The law is only a law in Shabbos boundaries, or for example there should be some question where the person lives, where he should light his Chanukah candles, his own mezuzah, I don’t know what. A Torah scholar lives in the beis medrash. I mean that from here Rabbi Meir Shapiro introduced that Torah scholars must be given a nice lunch room and they should be given to eat, not that they should go knocking on doors of householders, not be like the Rambam.
He says so, he says the language of Rav Sheshes, whoever it was, said Rav Sheshes, that when a person places an eruv, it’s as if he says a clear assessment, when he could have lived there, he would have lived there. He can’t live there, he doesn’t have a bed. One says, okay, but the main place is where he eats. But here it’s the opposite, he wants to live even to eat there where he sleeps, he just can’t.
But it’s interesting, it seems to me that the beis medrash is not in the city at all. Because he says that he can go from the beis medrash two thousand amos in every direction. He says, we’re talking here about a beis medrash that is outside the city, and he goes to the eruv meals. It could be that it was a field, I don’t know, it was a beis medrash set apart, such a yeshiva campus, it also wasn’t in the city. When he says that one establishes a place in the beis medrash, and he goes to the eruv meals. Perhaps it’s the opposite, it could be the beis medrash is in the city, but the eruv meals are outside, and he wants to know that he can walk further from that, you understand? But no, why shouldn’t one say, from the place of the city he has according to the law.
It seems to me here like something four… Again, beis medrash is in the city, no contradiction. Could be the question whether he can live further. The fields and vineyards are not in the city, certainly not. The fields and vineyards are certainly outside.
The entire matter with the beis hamedrash (study hall) is a bit interesting. Because I’m saying, the halacha (law) is not relevant. I’m saying that the picture of what he’s talking about, it looks like he’s talking about a beis hamedrash in such a village outside of a city, and the fields and vineyards around.
I’m not sure, because that’s not the case. I already know regarding other halachos what this is, because this is regarding eruv that one talks about his kevius dirah (fixed residence), from where he lives. What other halacha has such a question? What do you say like by Chanukah lights? What do you say like by Shabbos lights? Shabbos lights, one has the seudah (meal). One has the seudah there where they learned. I mean, it wasn’t a matter of Shabbos, it was a bright Shabbos. They learned like that. Yes. But… something…
No, I’m saying for example today, when you talk about such a question, you’re talking about the dormitory with the beis hamedrash. It’s all one area, it’s not some question where he lives. It’s all beis hamedrash. Yes.
If there is some nafka minah (practical difference), if it’s really far. Then indeed, one should say that he lives in the beis hamedrash, he doesn’t have where to sleep there, he needs to go sleep at home.
Also in the matter of eruv chatzeiros (courtyard eruv) we had a distinction. A rebbe whose students eat by him, is there in the beis hamedrash, there is the main place. Here he says, everyone is like family. He says by eruv, he says that one needs an eruv, one cannot come into the horses.
He has no chapter his.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
בהרשמה אתם מאשרים קבלת הודעות תזכורת/עדכון. ניתן להסיר הרשמה בכל עת ע״י תשובת STOP (SMS) או לחיצה על הקישור באימייל. תישלח הודעת אישור לפני הפעלת המנוי.