אודות
תרומה / חברות

הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י״ד

🎓 שיעורים / Shiurim
🎧 שמיעה / Listen

דער שיעור לערנט הלכות ברכת כהנים פון רמב"ם הלכות תפילה פרק י"ד. ס'ווערט באהאנדלט דער גאנצער סדר פון נשיאת כפים - ווען די כהנים גייען ארויף, וויאזוי זיי שטייען, ווי דער שליח ציבור זאגט פאר יעדע ווארט, און די חילוקים צווישן דוכנען אין בית המקדש און אין די גבולין. אויך ווערט דורכגענומען די הלכות פון לשון הקודש, שם המפורש, די ברכה "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן", און פארשידענע תקנות ווי אז כהנים גייען בארוועס און דרייען זיך דרך ימין.

▶ וידאו / Video
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
בְּשַׁחֲרִית בְּמוּסָף וּבִנְעִילה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם. אֲבָל בְּמִנְחָה אֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. מִפְּנֵי שֶׁבְּמִנְחָה כְּבָר סָעֲדוּ כָּל הָעָם וְשֶׁמָּא שָׁתוּ הַכֹּהֲנִים יַיִן וְשִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם תַּעֲנִית אֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן בְּמִנְחָה גְּזֵרָה מִנְחַת תַּעֲנִית מִפְּנֵי מִנְחַת כָּל יוֹם:
ב
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתַעֲנִיּוֹת שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בּוֹ מִנְחָה וּנְעִילָה כְּגוֹן צוֹם כִּפּוּר וְתַעֲנִית צִבּוּר. אֲבָל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בּוֹ נְעִילָה כְּגוֹן תִּשְׁעָה בְּאָב וְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הוֹאִיל וּתְפִלַּת מִנְחָה שֶׁלָּהֶם סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה הֲרֵי נִרְאֵית כִּנְעִילָה וְאֵינָהּ מִתְחַלֶּפֶת בְּמִנְחָה שֶׁל כָּל יוֹם. וּלְפִיכָךְ יֵשׁ בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְעָלָה לַדּוּכָן בְּמִנְחָה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הוֹאִיל וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם שִׁכְרוּת הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְאֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ פָּסוּל הָיָה לְפִיכָךְ הוֹרִידוּהוּ:
ג
כֵּיצַד הִיא נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּגְּבוּלִין. בְּעֵת שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לַעֲבוֹדָה כְּשֶׁיֹּאמַר רְצֵה כָּל הַכֹּהֲנִים הָעוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נֶעֱקָרִין מִמְּקוֹמָן וְהוֹלְכִין וְעוֹלִין לַדּוּכָן וְעוֹמְדִים שָׁם פְּנֵיהֶם לַהֵיכָל וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם כְּפוּפוֹת לְתוֹךְ כַּפֵּיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁלִיחַ צִבּוּר הַהוֹדָאָה וּמַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וּפוֹשְׁטִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶם וּמַתְחִילִין (במדבר ו כד) ״יְבָרֶכְךָ״. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתָם מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ עַד שֶׁיֹּאמַר. כְּשֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק רִאשׁוֹן כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְחוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמַקְרֵא אוֹתָן פָּסוּק שֵׁנִי מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִים עַד שֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק שֵׁנִי וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְכֵן בְּפָסוּק שְׁלִישִׁי:
ד
כְּשֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מַתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל תְּפִלָּה שֶׁהִיא שִׂים שָׁלוֹם וְהַכֹּהֲנִים מַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וְקוֹפְצִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וְעוֹמְדִין שָׁם בַּדּוּכָן עַד שֶׁיִּגְמֹר הַבְּרָכָה וְחוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:
ה
אֵין הַמַּקְרֵא רַשַּׁאי (לְהַקְרוֹת לַכֹּהֲנִים) עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַתְחִיל בַּבְּרָכָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הַדִּבּוּר מִפִּי הַמַּקְרֵא. וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹנִין אָמֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַבְּרָכָה מִפִּי הַכֹּהֲנִים. וְאֵין הַכֹּהֲנִים מַתְחִילִין בִּבְרָכָה אַחֶרֶת עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. וְאֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר רַשַּׁאי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַכֹּהֲנִים כִּשְׁאָר הָעָם שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ וְלֹא יֵדַע אֵיזוֹ בְּרָכָה מַקְרֵא אוֹתָן, אִם פָּסוּק שֵׁנִי אוֹ פָּסוּק שְׁלִישִׁי:
ו
אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַחֲזִיר פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לֵעָקֵר מִמְּקוֹמָן עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין רַשָּׁאִין לָכֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר. וּמִתַּקָּנוֹת [ עֶזְרָא] שֶׁלֹּא יַעֲלוּ הַכֹּהֲנִים לַדּוּכָן בְּסַנְדְּלֵיהֶן אֶלָּא עוֹמְדִין יְחֵפִין:
ז
כְּשֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים מְבָרְכִין אֶת הָעָם לֹא יַבִּיטוּ בָּעָם וְלֹא יַסִּיחוּ דַּעְתָּן אֶלָּא יִהְיוּ עֵינֵיהֶם כְּנֶגֶד הָאָרֶץ כְּעוֹמֵד בִּתְפִלָּה. וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מְבָרְכִין אֶת הָעָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסִּיחוּ דַּעְתָּם. אֶלָּא כָּל הָעָם מִתְכַּוְּנִין לִשְׁמֹעַ הַבְּרָכָה וּמְכַוְּנִים פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד פְּנֵי הַכֹּהֲנִים וְאֵינָם מַבִּיטִים בִּפְנֵיהֶם:
ח
אִם הָיָה הַכֹּהֵן הַמְבָרֵךְ אֶחָד מַתְחִיל לְבָרֵךְ מֵעַצְמוֹ. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתוֹ מִלָּה מִלָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. הָיוּ שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר אֵינָן מַתְחִילִין לְבָרֵךְ עַד שֶׁיִּקְרָא לָהֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר לָהֶם כֹּהֲנִים וְהֵם עוֹנִין וְאוֹמְרִים (במדבר ו כד) ״יְבָרֶכְךָ״. וְהוּא מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה מִלָּה עַל הַסֵּדֶר שֶׁאָמַרְנוּ:
ט
כֵּיצַד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בַּמִּקְדָּשׁ. הַכֹּהֲנִים עוֹלִין לַדּוּכָן אַחַר שֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים עֲבוֹדַת תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם לְמַעְלָה עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן פְּשׁוּטוֹת. חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. וְאֶחָד מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה מִלָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בַּגְּבוּלִין עַד שֶׁיַּשְׁלִימוּ שְׁלֹשָׁה הַפְּסוּקִים. וְאֵין הָעָם עוֹנִין אַחַר כָּל פָּסוּק אֶלָּא עוֹשִׂין אוֹתָהּ בַּמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אַחַת. וּכְשֶׁיַּשְׁלִימוּ כָּל הָעָם עוֹנִים בָּרוּךְ יְיָ׳‎ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם:
י
וְאוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ וְהוּא הַשֵּׁם הַנֶּהְגֶּה מִיּוּ״ד הֵ״א וָא״ו הֵ״א. וְזֶה הוּא הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם. וּבַמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּכִנּוּיוֹ וְהוּא בְּאָלֶ״ף דָּלֶ״ת. שֶׁאֵין מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד. וּמִשֶּׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק פָּסְקוּ הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד אוֹתוֹ אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב וְשֶׁאֵינוֹ הָגוּן. וְלֹא הָיוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים מְלַמְּדִין שֵׁם זֶה לְתַלְמִידֵיהֶם וּבְנֵיהֶם הַהֲגוּנִים אֶלָּא פַּעַם אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים. כָּל זֶה גְּדֻלָּה לִשְׁמוֹ הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא:
יא
אֵין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נֶאֱמֶרֶת בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כֹּה תְּבָרְכוּ בַּעֲמִידָה. כֹּה תְּבָרְכוּ בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. כֹּה תְּבָרְכוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כֹּה תְּבָרְכוּ פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים. כֹּה תְּבָרְכוּ בְּקוֹל רָם. כֹּה תְּבָרְכוּ בְּשֵׁם הַמְפֹרָשׁ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:
יב
אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין בְּכָל מָקוֹם לְהוֹסִיף בְּרָכָה עַל שְׁלֹשֶׁת הַפְּסוּקִים כְּגוֹן (דברים א יא) ״יְיָ׳‎ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים״ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ לֹא בְּקוֹל רָם וְלֹא בְּלַחַשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ב) ״לֹא תּוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר״. בְּשָׁעָה שֶׁכָּל כֹּהֵן עוֹלֶה לַדּוּכָן כְּשֶׁהוּא עוֹקֵר רַגְלָיו לַעֲלוֹת אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּהְיֶה בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה שְׁלֵמָה וְאַל יְהִי בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְקֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו לְבָרֵךְ אֶת הָעָם מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה. וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר פָּנָיו לַצִּבּוּר וּמַתְחִיל לְבָרְכָם. וּכְשֶׁמַּחֲזִיר פָּנָיו מִן הַצִּבּוּר אַחַר שֶׁמַּשְׁלִים אוֹמֵר עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ (דברים כו טו) ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל״:
יג
כְּשֶׁמַּחְזִירִין הַכֹּהֲנִים אֶת פְּנֵיהֶם לַצִּבּוּר לְבָרְכָם וּכְשֶׁמַּחְזִירִין פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר אַחַר שֶׁמְּבָרְכִין לֹא יַחֲזִירוּ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ יָמִין בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן כָּל פִּנּוֹת שֶׁיִּהְיֶה אָדָם פּוֹנֶה לֹא יִהְיוּ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ יָמִין:
יד
בַּמִּקְדָּשׁ מְבָרְכִין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים פַּעַם אַחַת בְּיוֹם אַחַר תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. בָּאִין וְעוֹמְדִין עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וּמְבָרְכִין כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל בַּמְּדִינָה מְבָרְכִין אוֹתָהּ אַחַר כָּל תְּפִלָּה חוּץ מִמִּנְחָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. בְּכָל מָקוֹם מִשְׁתַּדְּלִין שֶׁיִּהְיֶה הַמַּקְרֵא אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ מִכְּלָל שֶׁאֵין הַמַּקְרֵא מֵהֶם:
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור אויף הלכות תפילה פרק י״ד — הלכות ברכת כהנים (רמב״ם) — …

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור אויף הלכות תפילה פרק י״ד — הלכות ברכת כהנים (רמב״ם)

מבנה פון הלכות תפילה בכלל — הקדמה

פשט: הלכות תפילה ביים רמב״ם: פרקים א–י זענען הלכות תפילה גופא; פרק י״א — הלכות בית הכנסת; פרקים י״ב–י״ג — הלכות קריאת התורה; פרקים י״ד–ט״ו — הלכות ברכת כהנים.

חידושים:

1. דער קשר פון ברכת כהנים צו תפילה: דער פאדעם וואס פארבינדט אלע טיילן — בית הכנסת, קריאת התורה, ברכת כהנים — איז דער ציבור. אלע דריי זאכן קומען נאר פאר ווען מ׳דאוונט בציבור. א יחיד האט נישט קיין קריאת התורה, נישט קיין הלכות בית הכנסת, און נישט קיין ברכת כהנים. די כהנים בענטשן דעם עולם דווקא ווי דער ציבור איז פארזאמלט.

2. וואס קומט מען אין שול פאר? מ׳קען פרעגן: קומט מען אין שול צום דאווענען (און ברכת כהנים איז א צוגאב), אדער אפשר קומט מען פאר קריאת התורה, אדער אפשר קומט מען פאר ברכת כהנים? ביי אשכנזים, וואו מ׳דוכנט נאר יום טוב, קומט דער עולם טאקע ספעציעל צו באקומען די ברכה — מ׳ברענגט אפילו קינדער.

דער רמב״ם הייבט נישט אן מיט דער מצוה-הגדרה

חידושים:

1. קשיא אויפ׳ן רמב״ם — פארוואס פעלט דער מצוה-הקדמה: דער רמב״ם הייבט נישט אן מיט “מצות עשה לברך את ישראל”, אף אז אין ספר המצוות און אין דעם מנין המצוות פארנט פון הלכות שטייט קלאר אז ס׳איז דא אזא מצוה. אין מנין המצוות שטייט אפילו “לברך את ישראל בכל יום” (כאטש אין אנדערע פלעצער שטייט נישט “בכל יום”). דאס איז ענליך צו הלכות תפילה, וואו דער רמב״ם וואלט אויך געקענט אנהייבן מיט דער מצוה-הגדרה. אנשטאט דעם הייבט דער רמב״ם גלייך אן מיט פרטי הלכות — ווען מ׳זאגט ברכת כהנים (שחרית, אזא טאג, אזא טאג). ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם איז נישט מסביר דעם אמת׳דיגן קשר פון ברכת כהנים מיט תפילה.

2. תירוץ פון רדב״ז: דער רדב״ז (אין א תשובה) ענטפערט אז ווען א זאך איז אזוי באקאנט אז יעדער ווייסט דערפון, הייבט דער רמב״ם נאר אן מיט פרטי הלכות, נישט מיט דער יסוד-מצוה. ער ברענגט א ראיה פון קריאת שמע, וואו דער רמב״ם הייבט אויך נישט אן מיט “מצות עשה לקרוא קריאת שמע”. דער רדב״ז מיינט אז דער רמב״ם אסומט אז דער לערנער ווייסט שוין דעם עיקר, און ער גיט נאר חידושי הלכה. קשיא אויף דעם רדב״ז: דאס שטימט אפשר פאר די משנה (וואס זאגט נאר חידושים), אבער דער רמב״ם׳ס דרך איז דאך צו זאגן יעדע מצוה. א ראיה אז דער רמב״ם אסומט געוויסע ידיעות: דער רמב״ם האט קיינמאל נישט דערמאנט אז ס׳איז דא הפטרה — ער גיט נאר פרטים דערפון.

3. [דיגרעסיע: דער רמב״ם אלס בשר ודם] — עמיצער שלאגט פאר אז אפשר האט דער רמב״ם פשוט נישט אלעס הונדערט פראצענט ארגאניזירט. אויב מ׳וויל גיין אין דעם וועג, קען מען זאגן פארקערט — דער רמב״ם האט געוואלט ווייזן אז א מענטש קען זיין א בשר ודם און דאך ווערן א רמב״ם. אבער “להורות תשובה לרב” — מ׳זאל נישט סתם מאכן א תירוץ אז ער איז געווען א מענטש.

צי ברכת כהנים איז א חיוב יומי

חידושים:

1. צי ס׳איז א חיוב יומי מדאורייתא: אין תורה שטייט אז דער כהן איז מצווה צו בענטשן אידן, אבער ס׳שטייט נישט קיין ספעציפישער זמן. ווען א מצוה האט נישט קיין זמן, טוט מען עס יעדן טאג (ווי ציצית, תפילין). אבער ס׳איז נישט פשוט אז ס׳איז א חיוב יומי ממש. ס׳קען זיין אז דאס וואס מ׳טוט עס יעדן טאג איז דרבנן. ס׳איז נישט אזוי ווי מצות מצה בפסח, וואו אויב מ׳פארפאסט איז מען מבטל א מצוה. ביי ברכת כהנים איז עס א מצוה וואס מ׳טוט ווען מ׳קען — ווען אידן קומען אין שול.

2. היסטארישער קאנטעקסט: אפשר אמאל, ווען ס׳איז נישט געווען בתי כנסיות, נאר א בית המקדש, האט מען נאר דארט געדוכנט, און אין אנדערע פלעצער איז עס פשוט נישט אויסגעקומען.

3. ראיה פון מנהג אשכנז: די גרויסע ראיה אז ס׳איז נישט ממש א חיוב יומי מדאורייתא איז פון אשכנזים וואס פירן זיך שוין א לאנגע צייט נאר צו דוכנען יום טוב. ווען ס׳וואלט געווען א קלארע מצות עשה יעדן טאג, וואלט מען נישט געקענט עס מבטל זיין.

4. טעם פון מנהג אשכנז: די אשכנזים האבן געזאגט: “אונז זענען אין גלות, אונז האבן נישט קיין כח צו געבן א ברכה אידן.” דאס איז פארבונדן מיט דער סברא אז מ׳דארף זיין אין א מצב פון שמחה/רוהיגקייט צו דוכנען.

5. צי א כהן קען בענטשן א איד פריוואט: אויב א כהן טרעפט אן איד אויף דער גאס און זאגט אים “יברכך”, איז ער מקיים א מצות עשה? לכאורה וואלט מען געזאגט יא. אבער ס׳דארף זיין אין א געוויסע צורה: דער פסוק זאגט “כה תברכו” — ס׳דארף זיין מיט נשיאת כפים, אין לשון הקודש, מיט דעם ענין פון “ואני אברכם”. ס׳איז נישט אז סתם א ברכה אויף דער גאס איז מקיים די מצוה.

6. צי א כהן מעג מאכן די ברכה “לברך את עמו ישראל” פריוואט: א כהן מעג מאכן די ברכה און בענטשן אידן אויסערהאלב דעם סדר — ס׳איז נישט קיין ברכה שאינה צריכה.

מנהגי דוכנען — סאטמאר און אנדערע

חידושים:

1. סאטמארער רב (ר׳ יואל) וועגן דוכנען אין גלות: דער סאטמארער רב שרייבט אז ס׳איז געווען מענטשן וואס האבן געוואלט מתקן זיין אז מ׳זאל אנהייבן דוכנען יעדן טאג (אדער יעדן שבת) אויך אין גלות. אבער מהר״י ששפורטש (וועמען דער סאטמארער רב דערמאנט אלס “דער גרויסער קנאי”) האט חושש געווען אז די נייע תקנה קומט פון שבתאים, און ס׳איז מבטל געווארן. דער סאטמארער רב ברענגט דערפון אז מ׳איז ממעט אין דוכנען אלס א סטעיטמענט — מ׳נעמט נישט פון רשעים.

2. סאטמאר׳ס אייגענער מנהג — שבת חול המועד: סאטמאר דוכנט שבת חול המועד — דאס איז דער איינציגער צייט ווען נאר סאטמאר דוכנט. דער סאטמארער רב איז געווען אין ארץ ישראל, האט זיך געהאלטן ווי א ירושלים׳ער (ער האט אפילו געפראוועט פורים המשולש), און האט אנגעהויבן דוכנען. דער איראניע: דער גרויסער קנאי האט דאך אנגעהויבן דוכנען — ס׳איז דאך נישט אזא גרויסע עבירה.

3. מנהג אשכנז — נישט דוכנען ווען יום טוב פאלט אויף שבת: ס׳איז דא א מנהג אז ווען יום טוב חל בשבת דוכנט מען נישט (אדער מ׳איז נישט מאריך). דער טעם: מ׳קען נישט גיין אין מקוה שבת (פאר׳ן דוכנען), סאו מ׳דוכנט נישט. היינט גייען חסידים ממילא אין מקוה פאר שבת, סאו קען מען שוין דוכנען אפילו שבת.

ווען דוכנט מען — שחרית, מוסף, נעילה, נישט מנחה (הלכות א–ו)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מ׳דוכנט ביי שחרית, מוסף, און נעילה, אבער נישט ביי מנחה — שמא שתה כדי קלילות ראש. אפילו ביום התענית — גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום.

פשט: מנחה איז געווענליך נאך דער סעודה, און אפשר האט דער כהן שוין געטרונקען. דאס גילט יעדן טאג, נישט נאר שבת/יום טוב. אפילו ביום התענית, וואו מ׳טאר נישט טרינקען, דוכנט מען נישט ביי מנחה.

חידושים:

1. רמ״א פסק׳נט אז מ׳דארף זיך פירן צו דוכנען יעדן טאג (אשכנזישער מנהג איז אבער נאר יום טוב).

2. יום טוב דוכנט מען ווייל ס׳איז רואיג: דער טעם פארוואס יום טוב דוכנט מען איז ווייל ס׳איז מער רואיג (שמחת יום טוב). שבת חול המועד איז אויך רואיג — אפשר איז דאס די סברא פארוואס סאטמאר דוכנט דעמאלט.

3. חילוק צווישן מנחה פון יום כיפור און מנחה פון שאר תעניות: ביי יום כיפור איז דא נעילה נאך מנחה, דעריבער איז מנחה פון יום כיפור א “סתם מנחה” — די ספעציעלע תענית-תפילה איז נעילה. ביי שאר תעניות אבער, וואו ס׳איז נישטא קיין נעילה, איז מנחה אליין די “לעצטע תפילה” פון דער תענית, מ׳איז מאריך בתחנונים, מ׳זאגט עננו — און דאס קען זיך מחלף זיין מיט א ספעציעלע תפילה ווי נעילה. דעריבער האט מען אויך דארט נישט מתקן נשיאות כפים.

4. דער פוינט פון נעילה: נעילה איז א תפילה וואס מ׳לייגט צו צווישן מנחה און שקיעה. דער רמב״ם האלט אז מ׳דארף דאווענען מנחה פריער, און נעילה סמוך לשקיעה. דער עיקר פוינט איז אז נעילה איז די לעצטע תפילה — ס׳איז נישטא קיין תפילה צווישן איר און באנאכט.

5. פראקטישער חילוק ביי שאר תעניות: ביי שאר תעניות קומט מען אין בית המדרש סוף טאג צו דאווענען מנחה און מעריב, מ׳וויל אויספאסטן. אבער ביי יום כיפור, וואו ס׳איז שוין דא נעילה, דאוונ׳ט מען מנחה פריער ווייל מ׳דארף נאכדעם מאכן נעילה.

6. לשונות פון די גאונים: די גאונים זאגן אז מ׳איז מאריך ביי מנחה בתחנונים ביי א תענית — דאס מאכט מנחה פון א תענית זעהן אויס ווי נעילה, און דעריבער זאל עס זיך נישט מחלף זיין מיט מנחה פון כל השנה. ביי יום כיפור אבער, וואו נעילה איז באזונדער, איז מנחה סתם א מנחה.

“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”

דער רמב״ם: אויב א כהן איז בדיעבד ארויפגעגאנגען דוכנ׳ען ביי מנחה פון יום כיפור, איז מען אים נישט מוריד.

חידושים:

1. פארוואס נישט מוריד: ביי יום כיפור ווייסט מען אז ער איז נישט שיכור — דאס איז דער גאנצער טעם פון דער גזירה. אבער מ׳האט אים נישט לכתחילה געלאזט, ווייל ס׳איז א תקנה (גזירה אטו מנחה דכל השנה). בדיעבד אבער, אויב ער איז שוין ארויף, איז מען אים נישט מוריד.

2. טעם פון נישט מוריד זיין: אויב מ׳וואלט אים מוריד געווען, וואלטן מענטשן געמיינט אז ער איז פסול — אז ער איז נישט קיין כהן, אדער אז ער איז א חלל. דאס וואלט געווען א חשש פון הוצאת שם רע אויף דעם כהן.

סדר נשיאות כפים בגבולין — הלכה ז

[דיגרעסיע: טערמינאלאגיע — ברכת כהנים / נשיאות כפים / דוכנ׳ען]

דער רמב״ם רופט עס “נשיאות כפים” — דאס מיינט דאס אויפהייבן פון די הענט. “ברכת כהנים” איז די אמת׳דיגע ברכה וואס די כהנים געבן פאר אידן. “דוכן” איז דער פלאץ וואו מ׳שטייט. אין אונזער לשון רופט מען עס “דוכנ׳ען.” דער רמב״ם׳ס באנוץ פון “נשיאות כפים” באטאנט דעם אופן — וויאזוי מ׳האלט די הענט.

דער סדר פון נשיאות כפים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כיצד נשיאות כפים בגבולין? בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה, כשמגיע ל׳רצה׳ — כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם והולכים ועולים לדוכן. ועומדים שם פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם. עד שישלים שליח ציבור ברכת הודאה — מחזירין פניהם כלפי העם, ופושטים את כפות ידיהם, ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם, ומתחילין לברך.”

פשט: ווען דער ש״ץ קומט אן צו “רצה” (ברכת העבודה), גייען אלע כהנים אוועק פון זייער פלאץ און גייען ארויף צום דוכן. זיי שטייען מיט׳ן פנים צום ארון קודש (היכל) און מיט׳ן רוקן צום עולם, מיט צוגעלייגטע פינגערס. ווען דער ש״ץ ענדיגט מודים (ברכת הודאה), דרייען זיי זיך אום צום עולם, עפענען אויף זייערע פינגערס, הייבן אויף זייערע הענט ביז די אקסלען, און הייבן אן צו בענטשן.

חידושים:

1. “כשמגיע לרצה” — ווען גענוי? אפשר מיינט ער גלייך ביים אנהייב פון דער ברכה, ביי דער ערשטער ווארט “רצה.”

2. פינגערס צוגעלייגט ביז נאך מודים: דער רמב״ם באטאנט אז ביז מודים שטייען די כהנים מיט צוגעלייגטע פינגערס (“אצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם”). נשיאות כפים — דאס עפענען פון די הענט — ווערט דוקא נישט געמאכט פריער. ערשט נאך מודים עפנט מען אויף די פינגערס און הייבט אויף די הענט. דער חידוש: דער רמב״ם מאכט א קלארע צוויי-שטופיגע פראצעדור — ערשט שטייען מיט פארמאכטע הענט צום היכל, דערנאך דרייען זיך אום מיט אפענע הענט צום עולם.

3. “מגביהין ידיהם כנגד כתפיהם”: מ׳הייבט אויף די הענט ביז דער הייך פון די אקסלען — נישט העכער (אין גבולין).

4. פארגלייך צו תפילה: ביים דאווענען איז אויך געווען הלכות וויאזוי מ׳האלט די הענט, אבער ברכת כהנים האט מער ספעציפיקאציעס. ביי ברכת כהנים איז דער ענין פון עין הרע אויך א פאקטאר (פארוואס מ׳האלט די פינגערס אויף א געוויסן אופן), כאטש דער רמב״ם ברענגט נישט דעם טעם אויסדריקליך.

[דיגרעסיע: וואס איז “דוכן”?]

1. אין בית המקדש: ס׳איז קלאר אז אין בית המקדש איז געווען א פיזישער דוכן — א באזונדערער פלאץ/פלאטפארמע וואו די כהנים (און לויים) האבן געשטאנען. מ׳ברענגט “לויים בדוכנם” — דער דוכן איז איינע פון די זאכן וואס מ׳באקלאגט אז מ׳האט פארלוירן.

2. אין בית הכנסת: ס׳איז נישט קלאר אז ס׳דארף זיין א פיזישער דוכן (סטעידזש/פלאטפארמע) אין שול. דער רמב״ם ברענגט נישט אין הלכות בית הכנסת אז מ׳דארף בויען א דוכן. ס׳איז זיכער נישט מעכב.

3. פירוש המשניות: דער רמב״ם אליין אין פירוש המשניות זאגט “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים” — עס איז סתם דער פלאץ וואו די כהנים שטייען.

4. מסקנא: “דוכן” אין קאנטעקסט פון בית הכנסת מיינט פשוט דעם פלאץ וואו מ׳דוכנ׳ט, נישט נויטווענדיג א פיזישע פלאטפארמע.

סדר פון דער רמב״ם — בגבולין פאר בית המקדש

חידוש: ס׳איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם הייבט אן מיט דעם סדר פון ברכת כהנים בגבולין (אויסער בית המקדש), און ערשט נאכדעם גייט ער זאגן וויאזוי עס איז אין בית המקדש. דאס שטימט מיט זיין שיטה אז ער פירט אויס הלכות וויאזוי מ׳דאוונ׳ט באופן כללי אין דער גאנצער וועלט, און נאכדעם ברענגט ער דעם בית המקדש סדר.

הלכה י׳ — שליח ציבור מקריא מלה במלה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: דער שליח ציבור איז מקריא די כהנים מלה במלה — ער זאגט פאר “יברכך” און זיי זאגן נאך “יברכך”, וכו׳. דער מקור איז “נאמר ‘אמור להם'”.

פשט: פשטות “אמור להם” אין פסוק מיינט אז משה זאל זאגן פאר אהרן דעם נוסח פון ברכת כהנים. די חכמים דרשנ׳ען פון דעם אז יעדע מאל דארף מען פאראויסזאגן פאר די כהנים יעדע ווארט.

חידושים:

1. דער שליח ציבור אלס משה רבינו: דער שליח ציבור שפילט די ראלע פון משה רבינו — אזוי ווי משה האט געזאגט פאר אהרן דעם נוסח, אזוי זאגט דער שליח ציבור (וואס איז דער “גואל של ציבור”, דער סובסטיטוט פאר׳ן ציבור) פאר די כהנים.

2. קשיא אויף דעם דרוש: “כה תברכו את בני ישראל אמור להם” — לכאורה מיינט “אמור להם” אז די כהנים זאלן זאגן פאר ישראל, נישט אז משה זאל זאגן פאר די כהנים. דער זוהר טייטשט אז “אמור להם” איז אזוי ווי “לאמר” — ד.ה. “זאג דאס, מיט דעם נוסח, מיט דעם לשון.”

3. א “חברא׳דיגע פשט” פארוואס דער שליח ציבור זאגט פאר: דער גאנצער ענין פון מקריא זיין איז כדי דער כהן זאל וויסן אז ער איז נישט דער מברך — ער איז נאר א צינור. דער אויבערשטער גיט די ברכה. דער כהן ווייסט אפילו נישט אליין די ווערטער, מ׳זאגט אים פאר — כדי ער זאל נישט מיינען אז ער טוט עפעס אליין.

4. אלטערנאטיווער טעם: דער שליח ציבור דארף עפעס א “דזשאב” האבן — ברכת כהנים קומט בתוך חזרת הש״ץ, סאו דער שליח ציבור מוז א ראלע האבן אין דעם.

הלכה י׳ (המשך) — “שים שלום” און ברכת כהנים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש ואחר כך כופתין את אצבעותיהן ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום וחוזרים למקומן.”

פשט: נאך ברכת כהנים דרייען זיך די כהנים צוריק כלפי ארון הקודש, מאכן צו זייערע פינגערס, און בלייבן שטיין ביז דער שליח ציבור ענדיגט “שים שלום”, ערשט דאן גייען זיי צוריק צו זייער פלאץ.

חידושים:

1. “שים שלום” איז קאנעקטעד צו ברכת כהנים: ברכת כהנים ענדיגט זיך מיט “וישם לך שלום” — “שים שלום” איז א בקשה אז דער שלום פון ברכת כהנים זאל מקוים ווערן. די לשונות פון “שים שלום” (חיים, חן, פנים) שפיגלען אפ די לשונות פון ברכת כהנים (“יאר ה׳ פניו אליך”, “וישם לך שלום”). ווייל “שים שלום” איז בעצם א ברכה אויף ברכת כהנים, בלייבן די כהנים דארט ביז עס ענדיגט זיך — ביידע זענען קאנעקטעד.

2. פאראלעל צו שטילע שמונה עשרה: דאס וואס די כהנים גייען נישט גלייך אוועק איז ענליך צום דין פון צוריקטרעטן נאך שמונה עשרה — מ׳דארף זיך “געזעגענען” פון דעם מקום התפילה, נישט אנטלויפן ווי “תנוקא ברח”.

הלכה י״א — סדר פון ברכת כהנים: ווער ווארט אויף וועמען

דער רמב״ם׳ס ווערטער: (1) מ׳רופט “כהנים” ביז דער ציבור ענדיגט שמונה עשרה. (2) די כהנים טארן נישט ארויפגיין ביז דער שליח ציבור רופט זיי. (3) די כהנים טארן נישט אנהייבן ברכה ביז דער מקריא ענדיגט זיין ווארט. (4) דער ציבור ענטפערט נישט אמן ביז די כהנים ענדיגן זייער ברכה. (5) די כהנים הייבן נישט אן די נעקסטע ברכה ביז דער ציבור ענדיגט אמן. (6) דער שליח ציבור טאר נישט ענטפערן אמן נאך די כהנים. (7) די כהנים טארן נישט אומדרייען זייערע פנים ביז דער שליח ציבור הייבט אן “שים שלום”.

פשט: אלעס גייט אין א סדר — יעדער ווארט ביז דער פריערדיגער ענדיגט.

חידושים:

1. “כהנים” רופן — ענליך צו קריאת התורה: אזוי ווי מ׳רופט “כהן” ביי קריאת התורה, רופט מען “כהנים” ביי ברכת כהנים. דער קורא/מקריא איז דער בעל תפילה — ס׳איז די זעלבע זאך. מ׳זאל נישט מיינען אז די כהנים קומען אליינס — מ׳דארף זיי רופן.

2. אמן ווערט געזאגט אויף די כהנים׳ס ברכה, נישט אויף דעם שליח ציבור: דער ציבור ענטפערט אמן אויף וואס די כהנים זאגן. דער שליח ציבור איז נאר דער וואס זאגט פאר. ס׳איז נישט צוויי ברכות — ס׳איז איין ברכה, אבער מ׳דארף א סדר אז מ׳זאל נישט “אריינהאקן” איינער אין צווייטן.

3. פארוואס דער שליח ציבור זאגט נישט אמן: “שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקריא אותן” — ער קען פארגעסן צי ער האלט ביי “יברכך” אדער “יאר”. אמן איז דאך דאס זעלבע ביי אלע ברכות, סאו ער קען פארלירן זיין פלאץ. דאס איז אן ערבות הדדית — מיר זארגן זיך אז די כהנים זאלן נישט פארמישן, דעריבער מאכט מען דעם שליח ציבור אלס “קאנטראלער”.

4. כללות׳דיגער עיקרון: דער סך הכל פון אלע דאזיגע הלכות איז אז מ׳זאל זיין רואיג — מ׳לויפט נישט, מ׳ענדיגט, נעקסטע סטעפ, נעקסטע סטעפ.

הלכה י״ב — כהנים גייען בארוועס (תקנת רבי יוחנן)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם אלא עומדים יחפים.”

פשט: רבי יוחנן האט מתקן געווען אז כהנים זאלן נישט גיין מיט שיך אויפ׳ן דוכן, נאר בארוועס.

חידושים:

1. טעמים פון גמרא: (א) כבוד הציבור — שמוציגע שיך. (ב) רב אשי׳ס טעם — אז ער גייט זיך צוגעבויגן (צו פאררעכטן א שוך), וועט מען מיינען אז ער האט א פסול (פסול כהונה).

2. פארוואס נישט דער טעם פון בית המקדש? ס׳איז נישט דא איינער וואס זאגט אז ווייל אין בית המקדש זענען די כהנים געגאנגען יחפים. דער רמב״ם ברענגט נישט דעם טעם — ער ברענגט נאר די גמרא׳ס טעמים (כבוד הציבור, חשש פסול).

הלכה י״ג — כהנים און ציבור זאלן נישט קוקן

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כשהכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתם אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה. וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים… אלא כל העם ישפילו ראשם ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם.”

פשט: ביידע — כהנים און ציבור — זאלן נישט קוקן איינער אויף דעם אנדערן. כהנים קוקן אראפ ווי ביי תפילה, ציבור שטעלן זיך קעגן די כהנים אבער קוקן נישט אין זייער פנים.

חידושים:

1. דער רמב״ם׳ס טעם vs. אנדערע מקורות: אין אנדערע פלעצער שטייט אז מ׳זאל נישט קוקן ווייל די שכינה איז שורה אויף די אצבעות פון די כהנים. אבער דער רמב״ם ברענגט נישט דעם טעם — ער גיט א פשוט׳ן טעם: “כדי שלא יסיחו דעתם” — מ׳זאל נישט ווערן דיסטראקטעד. ביי כהנים — אז ער קוקט אויף דעם עולם וועט ער אנהייבן טראכטן פון זיי. ביי ציבור — אז ער קוקט אויף דעם כהן וועט ער ווערן דיסטראקטעד פון די ווערטער.

2. שטימט מיט׳ן יסוד אז דער אויבערשטער בענטשט: דאס וואס מ׳קוקט נישט אויף דעם כהן שטימט מיט׳ן גאנצן יסוד אז ס׳איז נישט דער “משה יאנקל כהן” וואס גיט דיר א ברכה — דער אויבערשטער גיט דיר. דער כהן איז נאר דער צינור, דער “בעל מקריא”.

3. מנהג פון טלית אויפ׳ן קאפ: דער מנהג אז כהנים לייגן ארויף זייער טלית אויף די קעפ (און מענטשן טוען אויך אזוי) איז כדי מ׳זאל נישט קוקן. אבער לויט׳ן רמב״ם איז דער עיקר טעם נישט וועגן שכינה, נאר וועגן כוונה — מ׳זאל מכוון זיין און נישט דיסטראקטעד ווערן.

הלכה י״ד — איין כהן vs. מערערע כהנים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, והשליח ציבור מקריא אותו מלה במלה. כשהן שנים אין מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳.”

פשט: איין כהן הייבט אן אליין (אן דעם רוף “כהנים”), אבער דער שליח ציבור איז אים נאך אלץ מקריא. ביי צוויי אדער מער כהנים רופט דער שליח ציבור “כהנים” און ערשט דאן הייבן זיי אן.

חידושים:

1. וואס הייסט “מתחיל לברך מעצמו”? ער זאגט אליין די ברכה “לברך את עמו ישראל באהבה” — ווייל ער טראגט אליין די עול, דארף מען אים נישט רופן.

2. פארוואס ביי מערערע כהנים דארף מען רופן “כהנים”? ווען ס׳איז דא א “choir” דארף זיין איינער וואס קאנטראלירט — דער שליח ציבור רופט “כהנים” כדי זיי זאלן צוזאמען אנהייבן.

3. שווערע שטעלע — “והן עונין ואומרין ‘יברכך'”: עס זעט אויס פון רמב״ם אז דאס ערשטע ווארט “יברכך” זאגן די כהנים אליינס — דער שליח ציבור איז נישט מקריא דאס ערשטע ווארט. ערשט פון “ה'” ווייטער הייבט דער שליח ציבור אן פארצוזאגן. דאס איז א שווערע שטעלע — “ס׳איז נישט קלאר” וואס דער פשט איז.

הלכה י״ד — סדר ברכת כהנים אין בית המקדש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כהנים עולין לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר.”

פשט: אין בית המקדש איז דוכנען גלייך נאכ׳ן תמיד של שחר, נישט נאך הודאה ווי אין גבולין.

חידושים:

– דער חילוק צווישן מקדש און גבולין: אין גבולין איז ברכת כהנים נאך הודאה (ברכת מודים), אבער אין מקדש איז עס באלד נאכ׳ן תמיד.

הגבהת ידים אין מקדש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם” — אין מקדש הייבט מען די הענט העכער פון קאפ. “חוץ מכהן גדול שאינו מגביה יד למעלה מן הציץ” — כהן גדול הייבט נישט העכער פון ציץ.

פשט: אין גבולין הייבט מען נאר כנגד כתפיהם, אבער אין מקדש העכער פון קאפ — אויסער כהן גדול וואס בלייבט ביי כנגד כתפיו צוליב דעם ציץ.

מקריא אין מקדש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואין המקרי מקרא אותם” — אין מקדש איז נישטא קיין מקרי וואס זאגט פאר.

חידושים:

– דער “אחד” וואס ווערט דערמאנט — ס׳איז נישט וויכטיג ווער ס׳איז, ס׳איז סתם איינער, ענליך צו דעם וואס מישט דאס בלוט אין יום כיפור “כדי שלא יקרוש”.

עניית אמן אין מקדש

פשט: אין גבולין ענטפערט מען אמן נאך יעדער פסוק. אין מקדש ענטפערט מען נישט אמן נאך יעדער פסוק — נאר ביים סוף, און אנשטאט אמן זאגט מען “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.

שם המפורש אין מקדש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “במקדש… שם המפורש… מן י׳ וה׳ ו'” — אין מקדש זאגט מען דעם שם ככתבו, דאס הייסט די פיר אותיות. “ובמדינה אומרים אותו בכינוי… א-ד… שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד.”

חידושים:

1. שיטת הרמב״ם vs. רש״י: דער רמב״ם האלט אז “שם המפורש” מיינט דעם שם פון פיר אותיות (י-ה-ו-ה), ארויסגעזאגט ווי ס׳איז געשריבן. דאס איז נישט לויט רש״י און אנדערע ראשונים וואס האלטן אז שם המפורש איז שם מ״ב אדער אנדערע שמות. דער רמב״ם זאגט נישט ווי אזוי מ׳זאגט עס ארויס, נאר אז ס׳איז נישט מיט א כינוי.

משמת שמעון הצדיק — אויפהערן שם המפורש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש… שלא ללמדו מי שאינו הגון.”

חידושים:

1. וואס מיינט “שלא ללמדו מי שאינו הגון”? א פשוט׳ע פשט וואלט געווען אז מ׳קען מאכן מיט שמות וכשפים שעדליכע זאכן (“הרג בשם”). אבער דער רמב״ם אין מורה נבוכים (חלק א׳ פרק ס״א) איז מאריך אז ס׳איז נישט אמת אז א שם קען פיזיש עפעס אויפטון. דער רמב״ם פארשטייט עס אלס א ענין פון רעספעקט — “כל זה גדולה לשם הנכבד והנורא הזה” — מ׳רעספעקטירט דעם שם, מ׳רעדט נישט פון אים אסאך, מ׳איז עס מעלים פון פשוטי מענטשן.

2. “ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה אלא לתלמידיהן הנבונים והגונים אחת לשבע שנים” — דער עיקר איז נישט דאס ווארט אליין, נאר די הבנה וואס דער שם מיינט. א פשוט׳ער מענטש וואס וועט עס לערנען וועט אנהייבן זאגן לבטלה די הייליגע נאמען — דעריבער זאל ער בכלל נישט וויסן דערפון. דאס איז פארבונדן מיט דעם איסור פון ארויסזאגן שם השם לבטלה.

הלכה ט״ו — ברכת כהנים בלשון הקודש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “בכל מקום… בלשון הקודש” — ברכת כהנים מוז זיין דווקא אין לשון הקודש. “כה” מיינט אזוי — “ככה למדוני שומעי שמועה”.

חידושים:

1. “שומעי שמועה” vs. “פי השמועה”: אנדערע ראשונים שרייבן “פי השמועה”, דער רמב״ם שרייבט “שומעי שמועה” — אפשר ווייל “כה” אליין זאגט נישט קלאר, ס׳מיינט “אזוי ווי משה האט געוויזן”.

2. “כה תברכו” ווערט אויסגעלערנט פאר מערערע הלכות: בעמידה, בלשון הקודש, פנים כנגד פנים, בקול רם (נישט געשריגן, נאר “לאפוקי בלחש”), בשם המפורש.

3. חילוק צווישן ברכת כהנים, תפילה, און קריאת שמע: ביי קריאת שמע זאגט דער רמב״ם בפירוש אז מ׳איז יוצא בכל לשון, ביי תפילה אויך בכל לשון — אבער ברכת כהנים דארף זיין דווקא בלשון הקודש. די גמרא אין סוטה ברענגט א ליסטע פון זאכן וואס דארפן זיין בלשון הקודש, אבער דער רמב״ם מאכט נישט קיין צענטראלע ליסטע — ער ברענגט יעדע זאך אין איר אייגענעם פלאץ.

הלכה ט״ו — לא תוסיפו — נישט צולייגן צו ברכת כהנים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף בברכה זו על שלשת הפסוקים… לא בקול רם ולא בלחש, שנאמר לא תוסיפו על הדבר.”

חידושים:

1. דער רמב״ם ברענגט דעם פסוק “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים” אלס ביישפיל פון א ברכה וואס כהנים וואלטן געוואלט צולייגן — אבער מ׳טאר נישט.

2. “לא תוסיפו” ביי ברכת כהנים vs. ביי מצוות בכלל: דער געווענליכער רמב״ם לערנט אז “לא תוסיפו” מיינט צו זאגן אז א נייע זאך איז א מצוה (ווי פינף תפילות). דא אבער זעט מען אז דער רמב״ם פסק׳נט יא דעם “לא תוסיפו” פון חכמים — מ׳זאל נישט צולייגן זאכן צו א מצוה. ער איז עובר אויף א לאו.

3. “יהי רצון” וואס מיר זאגן אין מחזור: אין אונזער מחזור שטייט יא א “יהי רצון” צווישן די פסוקים, וואס לכאורה גייט אקעגן דעם רמב״ם׳ס פסק. אבער דאס “יהי רצון” וואס דאס עולם זאגט (נישט די כהנים) איז נישט א הוספה אויף ברכת כהנים גופא.

הלכה ט״ו–ט״ז — תפילות און ברכות פון די כהנים ביים בענטשן

ברכה פאר׳ן בענטשן: “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”

דער רמב״ם׳ס ווערטער: פאר׳ן זיך אומדרייען צום ציבור זאגט דער כהן: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.”

פשט: דאס איז די ברכת המצוה וואס יעדער כהן זאגט פאר׳ן מקיים זיין ברכת כהנים. “קדושתו של אהרן” איז א כינוי פאר קדושת כהונה.

חידושים:

1. דאס ווארט “באהבה” שטימט מיט דעם יסוד אז ברכת כהנים דארף זיין א “ברכה שלימה” אן מכשול — ליבשאפט איז א תנאי אין דער ברכה.

2. עס זענען דא דריי ברכות וואו מ׳דערמאנט א צדיק בשמו: (1) ברית מילה — “בבריתו של אברהם אבינו”, (2) ברכת כהנים — “בקדושתו של אהרן”, (3) ברכות התורה — וואו מ׳דערמאנט “תורת אמת” (אבער נישט “תורת משה” בפירוש). ס׳איז מסופק צי ברכות התורה דערמאנט טאקע משה׳ן בשמו אדער נאר “תורת אמת”.

3. דער דערמאנונג פון אהרן איז נישט בלויז א היסטארישע רעפערענץ, נאר א הדרכה: אהרן איז געווען אן “אוהב שלום”, און דער כהן זאל זיך פירן אזוי ווי אהרן — מיט ליבשאפט און שלום — כדי צו קענען בענטשן די אידן.

4. די ברכה ווערט געזאגט נאך פאר׳ן זיך אומדרייען צום ציבור, ווייל מ׳רעדט דא צו דער אייבערשטער (נישט צום ציבור), און דערפאר איז נישטא קיין פראבלעם פון “בל תוסיף” — ווייל דאס איז נישט א צוגאב צו די ברכה צום ציבור, נאר א באזונדערע ברכת המצוה.

תפילת “יהי
תפילת “יהי רצון” ביים עוקר רגליו

דער רמב״ם׳ס ווערטער: כשעוקר רגליו לעלות, ווען דער כהן הייבט אן צו גיין, זאגט ער: “יהי רצון לפניך… שלא תהיה תקלה על ידי, שלא אבוש מאבותי הקדושים, ושלא יבושו בי אבותי הקדושים, ושלא אבוש מהם לעולם הבא.”

פשט: א תפילה אז ער זאל נישט מכשיל זיין דורך דער ברכה.

חידושים:

1. דאס איז נישט ממש א ברכה אין דעם פארמאלן זין — עס איז א “יהי רצון” וואס שטייט נישט אין ערגעץ אז עס איז א חובה. א ברכה איז לכאורה א תקנת חכמים אין ברכת המצוות, אבער א “יהי רצון” איז סתם א תפילה.

2. דער כהן בעט: דער אייבערשטער שיקט ברכות, און איך זאל עס נישט קאליע מאכן. ס׳איז ענליך צו “אנו ממעיזים” — א תפילה וואס דריקט אויס אז מיר זענען נישט ווערדיג, אבער מיר בעטן אז ס׳זאל געלונגען.

“יהי רצון” וואס דער ציבור זאגט נאך יעדער פסוק

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “בסוף כל ברכה וברכה אומרים העם יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהא בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם.”

פשט: נאך יעדער פסוק פון ברכת כהנים זאגט דער ציבור א “יהי רצון”.

חידוש: ערשט דא ברענגט דער רמב״ם א ברכה/תפילה בנוגע ברכת כהנים — פריער איז נישט קלאר געווען צי דער רמב״ם ברענגט בכלל א ברכה דערויף.

תפילה נאכ׳ן בענטשן: “עשינו מה שגזרת עלינו”

דער רמב״ם׳ס ווערטער: נאכדעם מחזיר פניו כלפי הציבור, ואחר שיענו אמן על כל הברכות, זאגט דער כהן: “עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה עמנו מה שהבטחתנו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל.”

פשט: דער כהן בעט דעם אייבערשטן: מיר האבן געפאלגט דיין ציווי, איצט פאלג דו דיין הבטחה — קוק אראפ פון הימל און בענטש דיין פאלק.

חידושים:

1. ביי דער תפילה דרייט זיך דער כהן אוועק פון ציבור — ער רעדט ווידער צום אייבערשטן, נישט צום עולם. די מפרשים (לכאורה בעל התוספות) פרעגן וויאזוי דאס שטימט.

2. שטרוקטורעלע פאראלעל צו ברכת קריאת שמע און ברכת התורה: אלע האבן א ברכה לפניה ולאחריה מיט א דבר תורה אין מיטן. אזוי אויך ביי ברכת כהנים: (1) ברכה לפניה — “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”, (2) דער דבר תורה — די פסוקים “יברכך” וכו׳ (אזויווי ישראל ליינט “שמע ישראל”), (3) ברכה/תפילה לאחריה — “עשינו מה שגזרת עלינו”. דאס גיט א נייע פארשטענדעניש פון דער גאנצער סטרוקטור פון ברכת כהנים.

דרך ימין — ווי אזוי דרייט זיך דער כהן

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כשמחזירין הכהנים פניהם מן הציבור, לא יחזירו אלא דרך ימינם בכל מקום.”

פשט: ווען די כהנים דרייען זיך אוועק פון ציבור נאכ׳ן בענטשן, דארפן זיי זיך דרייען דורך רעכטס.

חידושים:

1. דער כלל איז: “כל פניות” — אומעטום וואו מ׳דארף זיך דרייען, זאל מען זיך דרייען דורך רעכטס. דאס שטאמט פון דער גמרא ביי כהנים, אבער ווערט אנגעווענדט ברייטער — ביי עולה זיין צום מזבח, ביי באגלייטן א חתן צו דער חופה, ביי יעדן דבר שבקדושה.

2. וואס “ימין” סימבאליזירט: “ימין ה׳ רוממה” — רעכטס איז א סימבאל פון שטארקייט, חשיבות, און גוטע זאכן. רוב מענטשן זענען רעכטערס, און דאס איז געווארן א סימבאל.

3. עס איז א גרויסע מחלוקת וואס “דרך ימין” מיינט בדיוק: (א) דער כהן דרייט זיך צו זיין אייגענע רעכטע זייט, (ב) ער דרייט זיך צו דער ימין פון חדר, (ג) יעדער איינער גייט דורך דורך דער רעכטער זייט.

ווי אפט זאגט מען ברכת כהנים — במדינה לעומת במקדש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום, אחר תמיד של שחר. אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה” — בשחרית, מוסף, און נעילה.

פשט: אין בית המקדש האט מען נאר איין מאל א טאג געבענטשט (נאכ׳ן תמיד של שחר), אבער אין מדינה בענטשט מען ביי יעדע תפילה חוץ פון מנחה.

חידושים:

– דאס איז איינע פון די זעלטענע זאכן וואו מ׳טוט מער במדינה ווי במקדש — במדינה בענטשט מען עטלעכע מאל א טאג, אבער במקדש נאר איין מאל. דאס דארף א ביאור פארוואס.

דער מקריא — ווער רופט אויס די ווערטער?

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “בכל מקום משתדלין שיהא המקריא אותם ישראל, שנאמר ‘אמור להם׳.”

פשט: מ׳פרובירט אז דער מקריא (דער וואס זאגט פאר די ווערטער פאר די כהנים) זאל זיין א ישראל.

חידושים:

1. דער רמב״ם לערנט פון “אמור להם” — נישט “אמור בעצמו” (זאג אליין), נאר “אמור להם” (זאג צו זיי) — וואס מיינט אז עמיצער אנדערש זאגט צו די כהנים וואס זיי זאלן זאגן. דערפאר איז א השתדלות אז דער מקריא זאל זיין א ישראל.

2. אפילו אין בית המקדש איז דא דער זעלבער השתדלות אז א ישראל זאל זיין דער מקריא.


תמלול מלא 📝

הלכות ברכת כהנים – פרק י״ד פון הלכות תפילה

הקדמה: מבנה פון הלכות תפילה און די קשר צו ברכת כהנים

Speaker 1: נו, רבותי, מ׳גייט אפלאזן די טיק-טאק, מ׳גייט זיך זעצן לערנען. און מ׳לערנט הלכות ברכת כהנים, הלכות תפילה, ברכת כהנים, פרק י״ד. פיינעלי איז מען אנגעקומען צו ברכת כהנים.

און מ׳איז געווען א יישר כח פאר אונזער נדבן, הרב ר׳ יואל ווערצבערגער. דער נדבן איז אין אונזער שיעור, און אין די שיעור, און אין אלע אנדערע שיעורים, און יעדער איינער זאל אים נאכטאנצן זיין סגולה, אז ווען יעדער איינער מאכט נאך די שיעור וועט מען אויך א גביר, אזוי ווי עס גייט זיך עס. און אויך אז מ׳מאכט נאך די למדן, וועט מען א למדן, און יעדער איינער זאל נאכמאכן וואס ער וויל. יא.

סאו וואס האבן מיר גערעדט? יא, הלכות ברכת כהנים. סאו מיר האבן געלערנט די פערצנטע פרק פון הלכות תפילה, ס׳איז די לעצטע צוויי פרקים פון הלכות תפילה. וואס הייסט תפילה ברכת כהנים? און מיר האבן געלערנט א שיינע פאר, די ערשטע דארטן ניין אדער צען פרקים איז געווען וועגן תפילה, און נאכדעם איז געווען אפאר וועגן קריאת התורה, און יעצט גייען מיר לערנען וועגן ברכת כהנים.

איך מיין אז ס׳איז דריי פרקים וועגן קריאת התורה, לאמיר זען. פון… פון ח׳, לאמיר זען. ווארט, איך גיי דא דזשאמפן. אה, סארי. וואס איז דען? אה, איך האב נישט געזאגט אז איך האב נישט קיין ליסט, ניין? איך האב נישט געזאגט אז איך האב נישט קיין ליסט. דער רמב״ם האט געמאכט א טשארט, וואס איז וואס. מיר וועלן זען, פון י״א, סארי. אה, ס׳איז געווען נאך, ס׳האט זיך מער געכאפט. הלכות בית הכנסת. סדר בית הכנסת.

ביז פרק י׳ איז געווען הלכות תפילה. נאכדעם פון י״א איז בית הכנסת. פון י״ב ביז י״ג, ס׳איז צוויי פרקים נאר, איז הלכות קריאת התורה. י״ד און ט״ו איז הלכות ברכת כהנים.

דער קשר פון ציבור: בית הכנסת, קריאת התורה, ברכת כהנים

סאו די קאנעקשאן באמת, די קאנעקשאן איז די ציבור, איז דאס אז די ציבור דאוונט דאס צוזאמען אין בית הכנסת. ווייל ווי לאנג מ׳דאוונט ביחידות קומט נישט מיט מיט דעם קיין קריאת התורה, קיין הלכות בית הכנסת, קיין ברכת כהנים. די כהנים דארפן בענטשן דעם עולם דארטן ווי זיי זענען, און די קריאת התורה דארף מען דארטן ווי דער עולם איז. דער עולם קומט אין שול צום דאווענען, און דעמאלטס שטעלט מען עס אריין.

אדער אפשר פארקערט, אפשר קומט מען צום ליינען, און מ׳דאוונט דעמאלטס, איך ווייס נישט. אפשר קומט מען פאר ברכת כהנים. אבער ביי אונז, וואס מ׳דוכנ׳ט א יום טוב, קומט דער עולם צום דוכנ׳ען, ניין? ס׳איז מער אזוי, מ׳קומט צו באקומען די ברכה.

Speaker 2: כ׳האב געמיינט אין שול, אבער יא, מ׳ברענגט די קינדער.

Speaker 1: ס׳איז זייער אינטערעסאנט, און די מפרשים פרעגן נישט אזוי, אונז פרעגן אויך אונזערע אייגענע קשיות אן די מפרשים, מ׳דארף נישט ווארטן די מפרשים זאלן פרעגן, אז די רמב״ם הייבט נישט אן אז ס׳איז דא א מצות עשה לברך את ישראל, ס׳שטייט דאך אין די ספר המצוות, אין די ליסט פון מצוות, א מצוה לברך את ישראל. דא אין די מנין המצוות אין די פראנט פון הלכות שטייט אויך לברך את ישראל בכל יום. אין אנדערע פלעצער שטייט נישט בכל יום, אין דא פלעצער שטייט יא, אין דא פלעצער שטייט נישט.

קשיא: פארוואס הייבט דער רמב״ם נישט אן מיט דער מצוה?

ס׳איז ענליך צו הלכות תפילה, לכאורה וואלט ער געקענט ברענגען אין הלכות תפילה אז ס׳איז דא א מצוה לברך את ישראל, אפשר איז אפילו א מצוה בכל יום, און ער האט עס אריינגעלייגט אין דאווענען. אבער מ׳זעט נישט, מ׳זעט נישט פון די אינסייד, ער הייבט גלייך אן ווען מ׳זאגט ברכת כהנים ביי שחרית איז א מצוה פאר אזא טאג און אזא טאג. ס׳זעט אויס עפעס אז ער איז נישט מסביר די קאנעקשן, די אמת׳דיגע קאנעקשן פון ברכת כהנים מיט תפילה בכלל. וואס גייט דא פאר?

דיסקוסיע: תירוץ פון רדב״ז און קושיות דערויף

Speaker 2: און דו ווייסט נישט, דו ווייסט, רייט? דו ווייסט יא? אדער האסטו מיך שוין געזאגט, ווייל די עולם איז דארט.

Speaker 1: אקעי, די עולם איז דארט, אבער ס׳איז אינטערעסאנט אז ער הייבט נישט אן מיט די פסוק אזויווי דו זאגסט, אזויווי ער הייבט אן אסאך מצוות. ער הייבט יא אן אזויווי דו ווייסט, אז דו ביסט שוין געווען אין שול, יא, ער רעדט דאך צו די דאווענער, דו ביסט געווען אין שול און האסט געזען די כהן ליינען, אויך מיין דיך, און ער זאגט דיר אזוי און אזוי איז די הלכה, עומדים כהנים בשחרית.

אזוי זאגט די רדב״ז, ס׳איז א גאנצע, ס׳שטימט נישט מיט די וועג פון די רמב״ם, איך בין נישט מסכים. די רדב״ז טענה׳ט, ער זאגט עס אויך ביי קריאת שמע, רייט? ער הייבט נישט אן מצות עשה לקרוא קריאת שמע, ער הייבט אן קריאת שמע, יום בבוקר ובערב, וואטעווער ער הייבט אן. און די רדב״ז האט א תשובה וועגן דעם, דו האסט גערעדט פון תשובות, ער האט א פירוש אויף די רמב״ם א שטיקל פון זיינע תשובות, און ער זאגט אז אמאל ווען די רמב״ם, ווען ס׳איז א זאך וואס יעדער איינער ווייסט, הייבט ער נאר אן מיט די פרטי הלכות, אבער ס׳איז מודרן.

די משנה קען מען דיר זאגן, ווייל די משנה זאגט חידושים, אבער די רמב״ם וואלט דיר יא געזאגט יעדע מצוה. סאו, איך ווייס, אבער די פאקט איז, מ׳זעט אז ער אסומט אז דו ווייסט שוין אז ס׳איז דא הפטורה למשל, ער האט קיינמאל נישט געזאגט אז ס׳איז דא הפטורה, ער האט נאר געזאגט פרטים דערפון.

איי׳ם נאט שור האו טו עקספלעין דאס. ס׳קען זיין ער איז פשוט געווען מיד און ער האט נישט געהאט אלעס, די רמב״ם איז דאך אויך געווען א בשר ודם.

Speaker 2: די רמב״ם טאר זאגן אזא פשט?

Speaker 1: מ׳דארף טראכטן, מ׳דארף טראכטן. ס׳קען נישט זיין אז די רמב״ם איז אויך געווען א בשר ודם און ער האט נישט אלעס ארגאניזירט הונדערט פראצענט לויט זיין פלאן? ניין, אויב ווילסטו זאגן די וועג, קענסטו זאגן פארקערט. די רמב״ם האט געוואלט ווייזן אז א מענטש קען זיין א בשר ודם און דאך ווערן א רמב״ם. ס׳איז זיכער אז להורות תשובה לרב, מען זאל נישט סתם אזוי זינדיגן ווייל ער איז געווען א human being. ס׳איז דא א חילוק.

Speaker 2: אקעי, דאס איז שוין טיפע תורה.

Speaker 1: ניין, ער ווייזט פאר די וועלט זיין vulnerability, צו ווייזן אז… פארוואס ווייטער זאל ער טאקע?

Speaker 2: אקעי, ניין, דאס איז אנדערע גאר.

Speaker 1: אקעי, לאמיר לערנען אבער אינעווייניג.

Speaker 2: יא, לערן פון דארט פאר. אנדערעס פאר דעם.

צי ברכת כהנים איז א חיוב יומי מדאורייתא?

Speaker 1: אקעי, סאו, אין די תורה שטייט אז דער כהן איז מצווה צו בענטשן אידן. און אסאך מאל ווען ס׳שטייט אין די תורה אז ס׳איז דא א מצוה וואס מ׳דארף טון, און ס׳שטייט נישט א זמן ווען מ׳זאל עס טון, טוט מען יעדן טאג. אזויווי ציצית, תפילין, קריאת שמע. קריאת שמע שטייט יא קלאר, ווייל ס׳שטייט “בשכבך ובקומך”. אבער אויך תפילה און נאך די אלע זאכן איז יעדן טאג, ווייל יעדן טאג איז דער מענטש טוט אלעס יעדן טאג, אזויווי מ׳טוט אן מלבושים און מ׳גייט ארויס פון הויז.

אבער נאך אלץ, ס׳קען זיין אזויווי מיר האבן געלערנט ביי תפילה, ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז דא א חיוב יומי. ס׳קען זיין אז דאס אז מ׳דארף עס טון יעדן טאג קען אפילו זיין אזוי דרבנן. ס׳איז נישט פשט אז איינער האט איין טאג פארפאסט ברכת כהנים איז פשט אז ער איז מבטל א מצוה, די זעלבע וועג ווי איינער איז מבטל א מצוות מצה אין פסח. ס׳איז א מצוה, און די מאקסימום וואס מ׳קען עס טון איז יעדן טאג ווען אידן קומען אין שול. און די אידן קומען דאך טאקע אין שול.

ס׳קען זיין אז אמאל איז נישט געווען בתי כנסיות ובתי מדרשות, און ס׳איז געווען נאר א בית המקדש, און נאר אין בית המקדש האט מען געדוכנט, און אין די אנדערע פלעצער איז טאקע געווען א קלאר אז ס׳איז נישט אויסגעקומען.

ראיה פון מנהג אשכנז

לאמיר זאגן קלאר, די גרויסע ראיה פון די ספרדים וואס דוכנען, ס׳איז נישט ממש א חיוב אזויווי א מצות עשה יעדן טאג, איז פון אונז אשכנזים וואס מיר פירן זיך שוין א לאנגע צייט נישט צו דוכנען נאר יום טוב, נאר במסיבת יום טוב. איז דאך שטייט אין מלחמה וואס טוט די מצוה, וויאזוי ס׳זעט אויס אויבן אויף. על כל פנים, האבן מיר געהאלטן אז ס׳איז נישט קיין חיוב יומי. ס׳איז א חיוב אז ווען דו קענסט, און די אשכנזים האבן געזאגט, “אונז קענען נישט, אונז זענען אין גלות, אונז האבן נישט קיין כח צו געבן א ברכה אידן”. דו קענסט געבן א ברכה פאר א צווייטן איד?

צי א כהן קען בענטשן אן איד פריוואט?

ס׳האט אבער צו טון מיט אן אנדערע שאלה, אז אויב א כהן וואונטשט אן אידן נישט ווען ס׳איז יום טוב ווען ער זאגט ברכת כהנים, ער טרעפט אן איד און ער זאגט אים “יברכך”, איז ער מקיים דערמיט א מצות עשה? לכאורה וואלט מען געזאגט אז יא. לכאורה. ווייס איך נישט וואס די הלכה איז. ס׳איז דאך א פסוק שטייט “כה תברכו”, ס׳דארף זיין אין א געוויסע צייט, ס׳דארף זיין אז דער פסוק שטייט “ואני אברכם”, ס׳דארף זיין מיט נשיאת כפים, ס׳דארף זיין אין לשון הקודש. די עקריבה זאל זיין א געוויסע אין דעי וועג, אין דעי סטייל. ס׳איז נישט אז דו זאגסט איינמאל, זאלסטו זיין געבענטשט, אויך א מצוה צו בענטשן א איד, איך ווייס שוין וועלכע מצוה איז געבענטשט.

ניין, אויב איך געדענק אין הלכה, מיין איך מ׳קען מאכן די ברכה און בענטשן, אויב מ׳וויל בענטשן אידן. א כהן מעג, ס׳איז נישט קיין ברכה שאינה צריכה אדער עפעס.

Speaker 2: וועלכע ברכה? דו מיינסט “לברך את עמו ישראל”?

Speaker 1: יא, אן די ברכה. און די וועלט אריין, איך ווייס נישט. אבער ס׳קען זיין אז דאס איז די סדר. אבער פארקערט, למיעוט קען יא זיין אז ס׳איז ווען מ׳קען, נישט ממש א חוב יעדן טאג.

די אנדערע, די וואס האבן זיי איינגעפירט שפעטער אין ארץ ישראל, פירט מען זיך היינט אויף פלעצער אז מ׳זאגט ברכת כהנים יעדן טאג. זיי קוקן עס יא ממש ווי א מצוה יומית.

מנהגי דוכנען: סאטמאר און אנדערע

סאטמארער רב וועגן דוכנען אין גלות

ס׳איז זייער אינטערעסאנט, דער רבי זכרונו לברכה, דער סאטמארער רב, נאך וועם איך הייס יואל, שרייבט אז ס׳איז געווען די וואס האבן געוואלט מתקן זיין אז מ׳זאל יא אנהייבן אין גלות זאגן יעדן שבת, יעדן טאג, אדער יעדן שבת, נאר מהר״י ששפורטש, וואס איז געווען גדול בדורו, סאטמארער רב האט אים דערמאנט אפאר מאל אלס דער גרויסער קנאי, האט חושש געווען אז די נייע תקנה קומט פון שבתאים, אדער איך געדענק נישט די דעטאלן, און ס׳איז מבטל געווארן. און פון דעם ברענגט ער אויס אז אונז זענען מיר אזוי ווי ממעטים אין א דבר הרשות כזה, איך ווייס נישט, אונז טוען מיר נישט אזוי אסאך מאל די מצוה פון ברכת כהנים ווייל אונז ווילן מיר מאכן א סטעיטמענט אז מיר גייען נישט נעמען פון קיין רשעים.

סאטמאר׳ס מנהג – שבת חול המועד

ס׳איז אינטערעסאנט, סאטמאר איז דא איין צייט ווען נאר סאטמאר דוכנ׳ט, און דאס איז שבת חול המועד. סאטמארער רב איז געווען אין ארץ ישראל, און ער האט געזען די דוכנ׳ען, און ער האט זיך געווען אין ירושלים, ער האט זיך געהאלטן ווי א ירושלימ׳ער רב, ער האט זיך געהאלטן אפאר זאכן ווי ער האט געהאלטן אז ער איז ירושלים׳ער רב, ממילא האט ער געפראוועט פורים, ער האט נאר געפראוועט פורים אין ירושלים, פורים המשולש. ער האט אנגעהויבן דוכנ׳ען. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל איינמאל ער איז דער גרויסער קנאי, ער איז דער רבי פון די קנאים, מעגן שוין יא אמאל אמאל דוכנ׳ען. ס׳איז דאך נישט די גרויסע עבירה.

דיסקוסיע: מנהג ווען יום טוב חל בשבת

Speaker 2: איך האב אמאל געהערט אז ס׳איז דא א חילוק צווישן דעם שבת חול המועד, איך געדענק נישט. עפעס מיט די מקוה, עפעס מיט א ספר תורה.

Speaker 1: איך האב אזוינס אויך אמאל געהערט, אז דאס איז א… איך געדענק נישט, אבער עפעס א שטיקל תורה. אקעי, ס׳איז נישט וויכטיג. עפעס ווייל יום טוב אויב ס׳פאלט אין שבת דוכנ׳ט מען נישט, אזוי איז דער מנהג.

Speaker 2: פארוואס נישט?

Speaker 1: מ׳זאגט נאר נישט די… מ׳דוכנ׳ט, יא, מ׳זאגט נישט די… ס׳איז דא א מנהג נישט צו דוכנ׳ען. און מ׳איז נישט מאריך. מ׳דוכנט שבת, יום טוב שחל להיות בשבת.

Speaker 2: זיכער? איך געדענק אז מ׳דוכנט בכלל נישט.

Speaker 1: מ׳איז נישט גומר אין סוף דוכנען, אבער… ניין, מ׳דוכנט יא. מ׳בעט נישט פאר חלום, באט מ׳דוכנט.

Speaker 2: אפשר אין סאטמאר? אפשר נישט איבעראל?

Speaker 1: קען זיין? איך געדענק אז ס׳איז דא, ס׳איז דא דער מנהג רוב אשכנז אז מ׳דוכנט נישט ווען ס׳איז שבת. און דער תירוץ איז, ווייל מ׳קען נישט גיין אין מקוה פאר׳ן דוכנען, און שבת טאר מען נישט גיין אין מקוה, סאו מ׳דוכנט נישט ווען ס׳איז שבת.

Speaker 2: יא, ס׳קען זיין אין סאטמאר איז אן אנדערע פראצעדור, יא.

Speaker 1: אבער אזוי איז דער מנהג על פי רוב. און עפעס, וואס איז די הלכה מיט שבת חול המועד? I’m not sure.

Speaker 2: אה, ער זאגט אז היינט גייען די חסידים ממילא אין מקוה פאר שבת, סאו קען מען שוין דוכנען אפילו שבת.

Speaker 1: פארוואס יום טוב דוכנט מען? ווייל ס׳איז מער רואיג, ס׳איז א זאך, ס׳איז א סברא. שבת חול המועד איז אויך רואיג, אפשר איז דאס די סברא. ס׳מאכט סענס.

הלכה א: ווען דוכנט מען – שחרית, מוסף, נעילה, נישט מנחה

Speaker 1: אקעי, אונז לערנען שוין גוט. און די חסידים אין צפת, די חסידים דארפן דוכנען נאר שחרית און מוסף. סאו, ס׳איז דאך א פסוק, “כה תברכו”. אבער שוין, דאס איז די הלכה.

אקעי, אבער לענין די עיקר, איך מיין דער רמ״א פסק׳נט אז מ׳דארף זיך יא פירן צו דוכנען יעדן טאג, אזוי ווי די הלכה. ס׳איז אן אשכנזיש׳ע מנהג. שחרית, מוסף און נעילה, אבער נישט קיין נשיאת כפים. שחרית, מוסף, נעילה דוכנט מען. ס׳איז אביסל, ווען מ׳קען, אויסער ווען ס׳איז דא א טשענס אז מ׳איז שוין געשיכור׳ט.

אבער במנחה אין נשיאת כפים, שמא במנחה כבר שתה כדי קלילות ראש. מנחה איז געווענליך נאך די סעודה פון שבת צופרי אדער פון יום טוב צופרי, ושמא שתה כדי קלילות ראש.

Speaker 2: ער רעדט פון א גאנצע וואך.

Speaker 1: ער רעדט פון א גאנצע וואך.

Speaker 2: אה, יעדן טאג. אה, נאר ביי שחרית, אבער נישט ביי מנחה.

Speaker 1: וואו, אפילו ביום התענית וואס מ׳טאר נישט טרינקען, אין נשיאת כפים במנחה, גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום. יא, ביום התענית האלטן מער מענטשן מיט די סדר מנחה אין ביהמ״ד, און זיי וועלן מיינען אז… יא, אזוי ווייט אז מ׳האט שוין געמאכט א תקנה אז ביי מנחה דוכנט מען נישט אפילו תענית. באיזהו מקומן אומרים… ווען וועלכע תענית דוכנט מען נישט ביי מנחה? און דאס איז די טעם פארוואס ביי מנחה אין עגלה איז דא יום כיפור מיט תענית ציבור, אבער תענית יחיד איז נישט דא קיין ענינו.

נשיאות כפים ביי מנחה און דער סדר פון נשיאות כפים בגבולין

נשיאות כפים ביי מנחה — המשך דיון

מנחה פון יום כיפור vs. מנחה פון שאר תעניות

Speaker 1: שחרית, מוסף, נעילה, דוכנ׳ט מען. אבער, ס׳איז אויסגעקלוגען ווען מען קען, אויסער ווען עס איז דא א טשענס ווען מען האט שוין געשיכור׳ט. אה, ביי מנחה, איינער נשיאות כפים? נאר ביי מנחה, כברת העדה, כל העם. מנחה איז געווענליך נאך די סעודה פון שבת צופרי, אדער פון יום טוב צופרי. ער רעדט פון א גאנצע וואך, אה, יעדן טאג. אה, נאר ביי שחרית, ס׳איז וואס נישט ביי מנחה. אווי, אפילו ביי יום התענות וואס מען טאר נישט טרינקען, אין נותן קאמפיין ביי מנחה, גזירה מנחה של תענות, און ביי מנחה של כל יום. ווען יום התענות האלטן מער מענטשן מיט דער סדר מנחה אומסט מדרש, און עס וועלן מיינען אז… יא, אז בודה אזוי. מען האט שוין געמאכט א תקנה, אז ביי מנחה דוכנ׳ט מען נישט אויף די תעניות. מען רעדט מיר אין באמירים. ווען עס וועלכע תעניות דוכנ׳ט מען נישט ביי מנחה, מים און וועלכע תעניות דוכנ׳ט מען נישט ביי מנחה דווקא…

Speaker 1: יום כיפור ותענית ציבור, ווי דוד תהילת תענית שע״ב ביי נעילה, ווי גיין תשוא בבא שבשר ותמוז, וואלו ותפילת מנחה שלום, איתמח אלשקיות החמל, תשוא בבא שבשר ותמוז, דעוועט מען מנחה שפעט. דער פוינט איז אזוי, נעילה איז א תפלה וואס מען לייגט צו צווישן מנחה און דער שקומט, דער פשט shall put, דוואו א מינך פון דאס לאנד, ווייל דער רמב״ד האט געזאגט אז וועלכע חently דארפן דוואווען מנחה פאר דער כלייג א מנחה? אבער עס קענסט איר מיינען צו זאגן, דער פוינט איז אז עס איז די לעצטע תפלה. עס זאל אין די לעקטע תפלה! ס׳איז נישט דא קיין תפלה צווישן מנחה און… באנאכט! ווי מילא, עס קומט אויס א מילא נירות קיין יילות. ס׳זעהט נישט אויס ווי די רעגלע אין מנחה. מעלה, עס זעט זיך נישט אויסגעטוישן מיט מנחה שבחוד יום. ס׳זעהט אויס ווי די ילות התענות. ס׳איז ווי מילא פון… פון התשעה ווארן פון תשעה ווארן, און פלעגט דא אזא ילות… אונז איז נאך אלץ דא, און די פלעץ מיט במשך די צעווארער. און ס׳איז אינטערסאן, ווייל ס׳זעט אז דער רבי האט נישט געטראכט אונז צו פירן זיך אז מען לייגט פלעץ די תפילה און ביי מנחה. נישט צו באהאפן, מילא טרעפמענט צו דאווענען אביסל פרי, נישט ביי א סמחי לשקיעות א חמא. ער זאגט דיר, איך מייניש וואס ער מיינט אז עס מוז אין סמחי לשקיעות א חמא. די ווארט איז אז ס׳איז נישטא קיין תפילה צווישן דעם און די שקיעה. און ס׳זעט זיך ביי מנחה תענית, אונזער מנהג איז דאך צו זאגן עננו ביי מנחה, איז דאך שוין א מנחה פון א תענית. סאו מ׳כאפט, ווען ס׳שטייט דא מנחה און נעילה, איז דאס טאקע מנחה. ווייסט יעדער איינער קלאר אז דאס איז מנחה, ס׳איז נישט די תפילת התענית און נעילה.

איך האב עס געזאגט אביסל אנדערש, אז ווען ס׳איז די סארט וואס ס׳איז דא אסאך תפילות, נעילה, איז מען זיצט מען אין ביהמ״ד אסאך. אבער אן אנדערע תענית קומט מען אין ביהמ״ד צו מנחה און מעריב, מ׳וויל דאך נישט קומען אין פאסט, די האבן זיך אנגעמוטשעט. אפילו אויב מ׳קומט געווענליך מנחה פריער, אזויווי דער רמ״א זאגט אז מ׳זאל טון לכתחילה מנחה פריער, אבער אין א תענית קומט מען אין ביהמ״ד סוף טאג צו דאווענען מנחה און מעריב, און נאכדעם קומען אויספאסטן.

Speaker 2: ניין, די חילוק איז, ווען ס׳איז דאך עניוועי פארדעם תפילת נעילה, איז געשעט די מנחה פריער, ווייל מ׳דארף נאכדעם מאכן נעילה. יא, ס׳איז נישטא ווייניג מענטשן. פארקערט, די פראבלעם איז די מענטשן.

Speaker 1: די פוינט איז אז ס׳איז כאילו, ער ברענגט די לשונות פון די גאונים, מ׳איז מאריך ביי מנחה בתחנונים. מנחה פון א תענית מאכט מען אביסל א מצב, ווייל ס׳איז דאך א תענית. זעט עס אויס אזויווי נעילה, סאו ס׳זאל זיך נישט מחלף זיין מיט מנחה פון כל השנה. ווען ס׳איז יא דא נעילה, דעמאלטס איז עס סתם א מנחה, ווייל ביי נעילה מאכט מען די נעילה דרשה, און נישט מאכן ביי מנחה. דאס איז כאילו די חילוק.

“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”

Speaker 1: יעצט, אבער וויבאלד אז די גאנצע זאך מיט די דוכן ביי מנחה אויף יום כיפור איז נאר אזויווי א תקנה, ס׳איז נאר א אותיות מנחה של כל השנה, איז ממילא די הלכה איז אז “כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”, א גאון האט נישט געוואוסט, האט ער עס עובר געווען, ער גייט יא ארויף. לדוכן מיינט לכאורה, איך מיין אז א דוכן איז די… דוכן איז א בימה, די טרעפ פון די בימה. פארוואס איז מען געגאנגען דוכן׳ען? אה, אויב איז דא ווי דו ביסט איינגעשפארט, וואס הייסט א סטעידזש? א דוכן איז א סארט סטעידזש.

אבער וואס איז די דוכן דא? וואס טייטש “בדוכנא”? איך ווייס נישט. מקום יחיד? איך ווייס נישט. אבער מיר האבן נישט געלערנט אין הלכות בית הכנסת אז ס׳איז דא א דוכן. איך ווייס נישט. ווייל ס׳דארף שטיין אין די בנין, אז מ׳זאל בויען עפעס א דוכן, איך ווייס נישט.

עניוועיס, אויב וויבאלד יום כיפור ווייסן דאך אז ער שיכור׳ט זיך נישט, איז א רייזע נשיאת כפים, ווייל איינמאל אידן נושא את ראש שעת, לא אמרינן פסולי הולפיך חרדיתו. וויבאלד אז ווען ס׳וואלט געווען ממש א נארמאלע טאג גייט א כהן שיכור און מ׳איז מוריד, נישט מוריד, אפילו סתם, ווייל די ריזען איז אז מ׳האט מוריד. סתם אז מ׳האט מוריד פון שיכור, איז דא א חשש פון שיכור. יום כיפור ווייסן דאך אז ער איז נישט שיכור. איי, זאל שוין אים אויך מוריד זיין, הכל רבוך, ווייל איז נישט דארפן מאכן אן עקסטער הלכה. אבער עס איז דא א פראוועלענט מוריד זיין, ווייל מ׳קען זיך מיינען אז פסול היו, און זיי ענעפינדען מיך פאר דעם נאך, אזוי מ׳האט געזען מיין היינכעס קריזן תורה. אה, א כהן, זיי גוטעקט. יעס, ס׳איז דא א מעלה פון נישט מוריד זיין. מילא זאלצטו נישט מוריד זיין דאסמאל, ווייל דו ווייסט אז ער איז נישט… איז אויך נישט קיין חסרון! זעקט סאו טאקע א חסרון מיט זיך מיינען בידיכן ביי מינכע יעדן טאג. אבער אויך איז דאך שער שם מיט מיינע אז ער נישט קיין כהן, און די כהנים, אזוי מען זאלן געזען, זענען די כהנים, זענען נישט א איד, און נישט קיין כהיל, א כהן, דארף מען קען נאך זיין אזוי פרסול, און א חלול, איך ווייסט מ׳גאל געווען, ער האט נישט קיין כהן. סאו, מילא, דיכם, יא.

סדר נשיאות כפים בגבולין — הלכה ג

טערמינאלאגיע: ברכת כהנים / נשיאות כפים / דוכנ׳ען

Speaker 1: שוין. יעצט, ווילסט דער סיידער, ווען דיכם, און וויאזוי ארבעט מען? עס איז וויאזוי נשיאות קאפיים? by the way, דער רבי׳ה רופט עס נישט, ברכת קהנים רופט עס, נשיאות קאפיים? הייבט אויף די הענט? ווייל דעמאלטס הייבט מען אויף די הענט. אינטרעסאנט. איז קעצן דער נשיאות קאפיים מיט געוואונד. זיי, נאר גייען לערנען אז ס׳איז דא א… דא א… אריינגעסט אנדערע מינוט, די אמתיגע זאך איז ברכת כהנים, די ברכה וואס די כהנים געבן פאר אידן. דערשיות כהנים איז וויאזוי מען האלט די הענט, און דיכון איז דער פלאץ ווי מען שטייט. אונז רוחן איז דיכונים. דער רומט עס נושא כהנים.

אבער לכאורה די ריכטיגע… וואס איז די בעסטע דעפינישן איז ברכת כהנים, די ברכה אויף די כהנים ובענטשן. דאס איז נישט די ברכה די ברכת המצוות וואס ער זאגן! נער, יברכה איך וואליינער, איז ווי פאר קהנים פון דעם. באט איך ווייס נישט, דאס איז אלץ לשורות וויאזוי מען רופט א זאך. איז נישט קיין יעצוקומען. דער ווארט איז אזוי, אונז האבן געגייען באלד לערנען, אז דא איז א סדר ברכת כהנים אין די בית המקדש. וויסוי עס גייט. אבער עס איז אינטערסאנט אז לכאורה דער עיקר איז דער בית המקדש שוין שפעטער איז געווארן, אדער דער חוץ פון דעם איז דא אויך איבער קבולים, אבער דער רבי׳ן הייפט אן מיט דער סדר ברכת כהנים איבער קבולים, ז.ע. ווי זיין מדוחים האט פארשעסן דאווענען באופן כללי אין די גאנצע וועלט, און נאכדעם גייט ער זאגן ווי דער סדר איז אין בית המקדש.

דער סדר פון נשיאות כפים

Speaker 1: סאו ער זאגט אזוי, ווי דער סדר איז אזוי, כיצד נשיאות כפים בגבולין? וויאזוי איז עס?

עס גייט אזוי, בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה, דער שליח ציבור קומט אן צו די ברכה פון עבודה, ווען ער זאגט “רצה”. לעבודה כשמגיע ל״רצה”, דאס מיינט דאס אויבן זאך, רייט? ברכת רצה איז די ברכת עבודה. אפשר מיינט ער צו זאגן גלייך אין די אנהייב פון די ברכה, אפשר דאס איז די ווארט, כשמגיע ל״רצה”, די ערשטע ווארט.

איז דעמאלטס טוט ער אזוי, כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם, אלע כהנים וואס שטייען אין שול גייען אוועק פון זייער פלאץ, והולכים ועולים לדוכן, זיי גייען ארויף צו די באקאנטע דוכן. וואס איז די דוכן? ווייסן מיר נישט. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א דוכן, עפעס א פלאץ וואו מ׳שטייט דארט און מ׳בענטשט די אידן.

Speaker 2: ווילסט טשעקן די ווארט דוכן?

Speaker 1: ניין, איך האב נישט קיין צייט. איך זאג דיר, יעדער איינער ווייסט וואס דאס מיינט.

Speaker 2: ניין, איך ווייס וואס דאס מיינט, אבער זיכער… מ׳גייט באלד קענען זען ווי ס׳שטייט “לגבי היכל”, מ׳גייט זען ווי ס׳איז, יא?

Speaker 1: ועומדים שם, זיי שטייען דארט, פניהם למול ההיכל. מ׳זעט אז די דוכן איז לעבן די היכל, אין פראנט פון די היכל, ואחוריהם כלפי העם, זיי שטייען קעגנאיבער די היכל.

ס׳קען זיין דוכן מיינט פשוט ווי מ׳דוכנ׳ט, איך ווייס נישט, ווי מ׳בענטשט. ס׳איז נישט קיין הלכה אז מ׳דארף שטיין אויף עפעס א סטעידזש אדער עפעס אזוינס.

Speaker 2: ער מיינט עפעס א געוויסע מחיצה, איך מיין ס׳איז נישט קיין לשון פון דוכן.

Speaker 1: אלעס קען זיין, אבער ס׳איז זיכער נישט מעכב, ווייל אזוי ווי דער עולם האט געשטאנען אין די רמב״ם׳ס צייטן דארף מען האבן א היכל. ס׳קען נישט זיין. סאו ער רופט עס אזוי, אפשר ווייל אין בית המקדש איז געווען א דוכן, ווייס איך, מ׳האט אריינגעמאכט אין שול אז ס׳איז דא א דוכן.

און ער זאגט אזוי, ועומדים שם פניהם למול ההיכל, זיי שטייען דארט, יא, ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם, זייערע פינגערס זענען צאמגעלייגט. דאס איז די ווארט, ער מאכט נאך נישט נשיאות כפים, דאס איז וואס ער מיינט צו זאגן, רייט? זיי זענען תפוס, רייט? ס׳איז נאך פארמאכט. ער מאכט דוקא נישט נשיאות כפים. נשיאות כפים מאכט מען מיט אפענע פינגערס, און אויך מיט הויכע הענט, אבער ער עפנט אפילו נישט די פינגערס פאר׳ן עולם פאר מ׳קומט אן.

עד שישלים שליח ציבור ברכת הודאה, ביז ער ענדיגט די ברכת הודאה, וואס דאס איז ברכת מודים. דעמאלט “מחזירין פניהם כלפי העם”, זיי דרייען זיך אויס צו די עולם, “ופושטים את כפות ידיהם”, זיי מאכן אויף זייערע פינגערס, “ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם”, זיי הייבן אויף זייערע הענט קעגן איבער זייערע אקסלען, אזוי הויך, “ומתחילין לברך”, און זיי הייבן אן צו זאגן “יברכך”.

ביים דאווענען איז אויך געווען הלכות וואס דער עמוד האט נישט געזאגט ווי מען זאל האלטן די פינגערס. אונז באמערקן אזוי שטארק ביי ברכת כהנים, אבער בעצם… אבער ס׳איז נישט… ס׳איז מער א נושא פון עין הרע. און דא איז שטארק נישט קלאר וואס איז דער ריזן. על כל פנים, מען עפנט אויף די פינגערס. אקעי.

יעצט, אין די היינטיגע כהנים האבן מנהגים וויאזוי זיי עפענען פונקטליך די פינגערס.

דיסקוסיע: וואס איז “דוכן”?

Speaker 2: איך מיין, ס׳איז דא וואס ווילן זאגן אז ס׳איז מסתמא טאקע אויף די ווארט דוכן. אפשר ווען מען וויל מאכן א בית המקדש׳דיגע תקנה, זאל מען יא מאכן א ספעשל סטעידזש, אזויווי דו ווילסט, אזויווי “לוים בדוכנם”. ס׳זאל זיין א ספעשל פלאץ וואו מ׳האט א כסא של אליהו און מ׳האט א שטענדער פאר די ראש. ס׳איז זיכער נישט קיין עבירה צו מאכן, אבער אויב ס׳איז אן עבודה וואלט עס געשטאנען אין די רמב״ם. ס׳איז דא וואס ווערט גערופן “דוכן”, ווי דער דוכן… ס׳איז גארנישט אזא מין פשט. דוכן איז א געוויסע פלאץ.

Speaker 1: ניין, ס׳איז קען זיין אז ס׳איז שוין אנגענומען. איך קען נאר זאגן אז אין בית המקדש איז געווען א דוכן. אבער דו זאגסט “לוים בדוכנם”. פארדעם זאגט מען… העלא, פארדעם וויינט מען דאך, “לוים בדוכנם”. דער דוכן איז איינע פון די רבבות וואס מ׳האט אוועקגענומען די בענקל. אויף די רגל זאגט ער “לוים בדוכנם”. וואס איז מיט די כהנים? איך ווייס נישט. אקעי.

Speaker 2: האסטו נישט געטראפן די טייטש פון דוכן? ס׳איז געווען עפעס א פלאץ. דוכן? דו האסט נישט געטראפן א פירוש?

Speaker 1: אקעי.

Speaker 2: ניין, זיי זענען געשטאנען אין א מקום מיוחד. איך האב נישט געזען קיין… קיינער זאגט נישט אז ס׳איז דא אזא פלאץ.

Speaker 1: דו ביסט א בעסערער פארשער.

Speaker 2: ניין, ניין, מאך א סוירטש “דוכן אין בית המקדש”. ס׳שטייט נישט.

Speaker 1: ניין, איך וויל נישט, איך האב נישט קיין צייט. איך האב נישט קיין צייט. איך קען נישט… אפשר ער ברענגט עס, די רמב״ם.

Speaker 2: ניין, ניין, ס׳איז נישט אמת. נעם שנעל, זאג מיר ס׳איז דא געווען. אהא. אז ער זאגט, אז ער האלט איר. ווען דו האסט די רמב״ם, גייסטו שנעל אריבער. אקעי, ער האט געעפנט די אינטערנעט, ס׳איז פארט פון די געים. איך קען דיר נישט שטערן. ער זאגט “שיס אים”, ער זאגט נישט. ער וואלט געדארפט ברענגען. ער זאגט, “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים”. אזוי ברענגט ער פון די פירוש המשניות. זיי ברענגען נישט, זיי ברענגען נאך אלעמאל פירוש המשניות. אה, אבער אנדערע טייטשן אז די דוכן איז די בימה, אבער ס׳שטימט נישט, סאו ס׳איז נישט קלאר. נו גוט, סאו זאלן זיי וויסן. בקיצור, ר׳ דוד, ווער איז ר׳ דוד? ר׳ דוד דער רמ״א? ר׳ דוד עין פת עמוד העין? האט נישט געוואוסט. אקעי, בקיצור, ס׳איז נישט קלאר, מ׳דארף מאכן בעסערע ריסערטש. ס׳זעט אויס אז אין בית המקדש איז געווען אזא פלאץ, און ס׳זעט נישט אויס אז ס׳זאל זיין אזא פלאץ אין אונזערע בתי מדרשים.

Speaker 2: אה, ליג שטארק.

ברכת כהנים: סדר הברכה, תקנות, והלכות נשיאת כפים

הלכה י׳ (המשך) — שליח ציבור מקריא מלה במלה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“ושליח ציבור מקרא אותם מלה במלה, והם עונין, שנאמר ‘אמור להם׳, עד שמשלימין פסוק ראשון, וכל העם עונין אמן.”

פשט: דער שליח ציבור זאגט פאר יעדע ווארט

אין די בית המקדש, פאלט מיר איין צו זאגן. שפעטער זאגט ער דאך וועגן דעם, ער רעדט דאך וועגן די בית המקדש. “מקום שנאמר עליו שהוא עולם”, און זיי זאגן דעם. ס׳איז דא עפעס א זאך וואס הייסט דוכן, אבער וואס דוכן טייטשט ווייסט קיינער נישט. ס׳איז דא פירושים בדבר.

אקעי, בקיצור, יעצט, פארוואס גייט עס אז די “יברכך”? זיי זאגן נישט אליין. דער שליח ציבור “מקרא אותם מלה במלה”, ער זאגט זיי פאר ווארט ביי ווארט, און זיי ענטפערן. “נאמר ‘אמור להם'”, זאגן די חכמים. פשטות “אמור להם” טייטשט אז משה זאל זאגן פאר אהרן וויאזוי די נוסח ער זאל בענטשן. לערנען די חכמים פון דעם אז יעדע מאל זאל מען פאראויסזאגן פאר די כהנים יעדע ווארט. זיי זאגן פאר “יברכך”, און זיי זאגן “יברכך”.

חידוש: דער שליח ציבור אלס משה רבינו

איך האב פארשטאנען אז ס׳איז אזויווי דער שליח ציבור מאכט ווי משה רבינו. ווייל ס׳איז די זעלבע וועג וויאזוי משה רבינו האט געזאגט פאר די כהנים, זאגט דער… ווייל דער שליח ציבור איז דאך די גואל של ציבור, און ער איז די סאבסטיטוט פאר זיי. ער זאגט נאך משה רבינו.

קשיא: “אמור להם” — צו די כהנים אדער צו ישראל?

אויב דו ווילסט פרעגן א קשיא, איך האב געטראכט די קשיא, ווי שטייט “כה תברכו את בני ישראל אמור להם”? מיינט די כהנים זאלן זאגן פאר זיי, נישט דו זאלסט זאגן פאר די כהנים. “אמור להם לישראל”, מיינט נישט דאס איז די טייטש?

אנדערע טייטשן. “כה תברכו”, זיי זאלן דאך יעצט דאווענען. זיי האבן לאו דוקא… “כה תברכו”, “אמור להם”, דאס איז וויאזוי משה רעדט צו אהרן. ער זאגט, “זאג דאס, די נוסח, מיט די לשון”. “אמור להם” איז אזויווי “לאמר”, זאגט דער זוהר.

עניוועי, די דרושה זאגט אז דאס איז אז מ׳זאל זאגן פאר די כהנים וואס צו זאגן.

חידוש: א “חברא׳דיגע פשט” — דער כהן איז נאר א צינור

לכאורה, פאלט מיר איין צו זאגן א חברא׳דיגע פשט. ס׳איז דא עפעס א זאך וואס מ׳איז מורא אז ער וועט זיך טועה זיין, ס׳איז דא אן ענין פון חזרה. מ׳וויל אז ער זאל וויסן אז ער איז נישט דער מברך. ס׳איז נאר דער אייבערשטער גיבט די ברכה. ער איז נאר דער צינור. ער גייט זאגן, ער ווייסט אפילו נישט די ווערטער, דער כהן. מ׳זאגט אים פאר די ווערטער. ער זאל נישט מיינען גארנישט, ער טוט נישט גארנישט.

איך ווייס נישט. עס קען אויך זיין אז ס׳האט עפעס מיט׳ן שליח ציבור. עפעס א דזשאב דארף דער שליח ציבור האבן. מ׳האט דיר אריינגעלייגט נישט מן הסתם. אזויווי וואס גייט זיך טון אין די חזרת הש״ץ? גייט זיין עפעס נישט שייך? עפעס איז אזוי די קאנעקטעד מיט׳ן שליח ציבור.

“בשם ה'” און די קאנעקשן צו “שים שלום”

עניוועיס, ווען זיי זאגן “בשם ה'”, ווייל דער רמ״א זאגט דאך שפעטער אז זיי זאלן עס ארויסזאגן “בשם ה'”. ווען מען גייט… יא, די לעצטע ברכה, דאס איז… אה… “שים שלום”.

איך מיין אז מ׳זאגט אויף א פשט, דאס איז “שים שלום” זעט אויס האט עס קאנעקטעד צו ברכת כהנים. מ׳זאגט אז דאס איז ווי “וישם לך שלום”, עס ענדיגט זיך “וישם לך שלום”, בעט מען א ברכה אז ס׳זאל טאקע מקוים ווערן דער שלום און ברכה. וואס עס פארשעט זיך די זעלבע לשונות, “הוי פניך”, וואס זיי זענען דאך ענליכע לשונות פון די “שים שלום” מיט… “חיים יוניקם כח בפניך”, יא… דאס איז די “חיות ה׳ פניו אליך”, דאס איז די גאנצע לשונות.

הלכה י׳ (המשך) — די כהנים בלייבן ביז “שים שלום”

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש, ואחר כך כופתין את אצבעותיהן, ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום, וחוזרים למקומן.”

פשט: די כהנים דרייען זיך צוריק און בלייבן ביז “שים שלום”

“והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש”, די כהנים דרייען זיך צוריק אויס די פנים כלפי הקודש, שוין כלפי ארון הקודש, “ואחר כך כופתין את אצבעותיהן”, זיי דרייען זיך אויס נאך מיט די פינגערס אפן און זיי מאכן זיך צו אין פראנט, “ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום”, יא, ביז די ענד פון ברכת שמונה עשרה, “וחוזרים למקומן”, זיי גייען צוריק.

חידוש: פאראלעל צו צוריקטרעטן נאך שמונה עשרה

עס איז זייער ענליך צו די הלכה פון ווען מ׳וויל צוריקטרעטן נאך שטילע שמונה עשרה. מ׳דארף זיך עפעס ווי געזעגענען פון די מקום התפילה, נישט אנטלויפן, נישט אזוי ווי “תנוקא ברח”.

אבער עס קען נאך זיין נאך וואס איך האב געזאגט, אז “שים שלום” איז בעצם א ברכה אויף די ברכת כהנים, סאו זיי זענען ביידע קאנעקטעד, סאו וועגן דעם בלייבט מען נאך דארטן ביז די ענד פון די גאנצע זאך.

יעדע מאל רופט מען עס אן, נישט אזוי? איין פלאץ איז געשטאנען מ׳זאל נישט איבערלאזן אן ענין, און איין פלאץ איז געשטאנען אזויווי מ׳גייט אוועק פון א מלך. אבער די ענין איז… אקעי.

הלכה י״א — סדר פון ברכת כהנים: ווער ווארט אויף וועמען

נאכדעם ווייטער, ענליכע הלכות וואס זיי האבן געלערנט ביי קריאת התורה.

(1) מ׳רופט “כהנים” ביז דער ציבור ענדיגט שמונה עשרה

איינס, “קורא כהנים”, “רשאי לקרות לכהנים עד שיכלה עמידה מן הציבור”. ביז מ׳האט נאך נישט געלערנט דאס, מ׳שרייט “כהנים”, יא, און ביי אונז קומט דאס מיט א נוסח, און מ׳זאגט נישט תמיד, מ׳שרייט “כהנים”. מ׳רופט זיי ארויף אז זיי זאלן עולה זיין לתורה. יא, און מ׳דארף ווארטן אז דער עומד זאל זיך ענדיגן פון די ציבור.

און ווען שרייט מען דאס? אה, נאך עבודה. עס זאגט “כהנים”. ווען די כהנים קומען, אזוי ווי דער מקריא זאל שוין דארט בעטן. ס׳איז אזוי ווי מען זאגט “יאמר”, דער קורא איז דער בעל תפילה. ס׳איז די זעלבע זאך.

חידוש: מ׳דארף רופן די כהנים — זיי קומען נישט אליין

מען רופט די כהנים, מען זאל נישט מיינען אז זיי קומען אליין, מ׳דארף זיי רופן. ואין הכהנים רשאין לעלות עד שיקרא אותם השליח ציבור. ס׳איז אן ענין פון א נביא, אזוי ווי מ׳זאל נתעורר זיין, מ׳שרייט אז מ׳נעמט שוין, מ׳בעט. יא, דאס איז אן ענין, א דיסאנטעס.

(2) די כהנים ווארטן ביז דער מקריא ענדיגט זיין ווארט

ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפיו של המקרא. ער דארף זאגן “יברכך”, און זיי ווארטן ביז ס׳ענדיגט זיך. נישט אז ער זאל זאגן “יברכך” און זיי הייבן שוין אן.

(3) דער ציבור ענטפערט אמן נאך די כהנים ענדיגן

ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. אלעס געבט מען צייט.

חידוש: מיר זאגן אמן אויף די כהנים׳ס ברכה, נישט אויף דעם שליח ציבור

ניין, אבער דאס איז אויך זייער וויכטיג צו ווייזן אז אונז זאגן אמן אויף די כהנים׳ס ברכה, און דער שליח ציבור איז נאר דער וואס זאגט פאר פאר די כהנים. און אונז זאגן אמן אויף די בעל תפילה אויך. זענען זיי צוויי מאל א ברכה? זיי זענען נישט צוויי מאל א ברכה, זיי זענען איין מאל א ברכה. אבער ס׳זאל זיין בקיצור, ס׳זאל זיין א סדר, מ׳זאל נישט אריינהאקן איינער אין צווייטן. זייער וויכטיג.

אפשר גייט מען מאכן א הלכה פאר חברותות, אז מ׳זאל נישט, איך ווייס נישט ווי אזוי ס׳גייט ארבעטן. אז אונז זאלן אויך נישט אנהייבן צו רעדן ביז דער צווייטער ענדיגט די ברכה. ס׳איז נישט איינגעפירט.

(4) די כהנים ווארטן ביז דער ציבור ענדיגט אמן

ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. יא, אויך. אה, ער זאגט “יברכך”, דער עולם זאגט אמן, ער ווארט ביז זיי ענדיגן זאגן אמן.

וואס אויב ס׳איז דא איינער וואס זאגט זייער לאנג אמן? איך ווייס נישט, מ׳דארף ווארטן פאר אים נישט.

(5) דער שליח ציבור זאגט נישט אמן

ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים. אה, דא איז אן איידעלע זאך. דער שליח ציבור זאגט נישט אמן.

פארוואס? שמא תטרף דעתו, ולא ידע איזו ברכה מקריא אותן, אם פסוק שני או שלישי. אמן איז דאך די זעלבע אין אלע ברכות. סאו ער גייט זאגן אמן, און גראדע די ברכה איז בעצם נאך פאר אים, קומט אויס אז ער ענטפערט אמן. אבער ער גייט זאגן אמן, ער גייט פארגעסן צו האלטן ביי “יברכך” אדער ביי “יאר”, און ממילא זאל ער נישט זאגן אמן.

חידוש: דאס איז אן ערבות הדדית

ס׳איז זייער ווייל אונז זארגן זיך אז אפשר וועלן די כהנים נישט קענען, מוז מען מאכן דער שליח ציבור. דאס איז אן ערבות הדדית. וואס טוט זיך אז די כהנים טארן נישט זיין אנגעטרונקען? וואס טוט זיך אז דער שליח ציבור יאכלט אויך נישט? אקעי.

(6) די כהנים דרייען זיך נישט אויס ביז “שים שלום”

אה, נאך א הלכה, נאך א הלכה. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיגיע שליח ציבור ל״שים שלום”. ס׳הייסט זיי דרייען זיך נישט אויס ביז ער הייבט אן “שים שלום”.

אויך, כדי דער ציבור זאל נישט אוועקלויפן.

כללות׳דיגער עיקרון: מ׳זאל זיין רואיג

אלעס איז פארט פון די, די סך הכל פון די אלע הלכות איז אז מ׳זאל זיין רואיג. מ׳לויפט נישט, מ׳ענדיגט, נעקסטע סטעפ, נעקסטע סטעפ.

ועד רשעים לא אכה לגרים, ימקומו שלוחו של אדם כמותו, ס׳הייסט ער גייט נישט אוועק. יא, מיר האבן עס שוין דאך געלערנט איינמאל, אפשר דער תורי זהב זאגט א מצות עשה, יעצט מאכט ער עס פון אז ועלו מושיעים, ואין אומרים לרשעים לכו קחו לכם עצמכם מעשה חזיר פנימית, דאס האבן מיר שוין דאך אויך געלערנט. ער עפנט נישט, ער מאכט נישט צו זיינע פינגערס ביז ער דרייט זיך אויס.

פריער האט ער געזאגט וואס מ׳טוט נישט, זייער אינטערעסאנט.

הלכה י״ב — כהנים גייען בארוועס (תקנת רבי יוחנן)

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם, אלא עומדים יחפים.”

פשט: תקנת רבי יוחנן — כהנים גייען בארוועס

התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם, ער זאל נישט גיין מיט זייערע שיך, אלא עומדים יחפים, זיי זאלן גיין נאקעט, בארוועס.

טעמים פון גמרא

די ריזן פאר דעם איז ווייל ס׳איז אויך א כבוד הציבור, קודם כל ווייל ס׳איז אפשר שמוציגע שיך, און אויך ווייל ס׳קען זיין אז ער האט זיך צוריבן אין זיין שיך, און מ׳וועט זיך, בקיצור.

ס׳איז נישט דא איינער וואס זאגט אז ווייל אין בית המקדש זענען די כהנים געגאנגען יחפים? ס׳שטייט נישט דא אזוי, דא שטייט אז ס׳איז אזוי שטייט אין די גמרא, ס׳איז א כבוד הציבור.

און רב אשי האט געזאגט אן אנדערע טעם, אז ער גייט זיך צוגעבויגן, און ביז דערווייל גייט מען מיינען אז ער האט א פסול. ס׳שטייט נישט, ס׳זעט נישט אויס, איך ווייס נישט.

עניוועיס, אזוי איז די מנהג אז מ׳גייט אן קיין שיך. איך מיין אז דאס איז א תקנה פון רבי יוחנן. זייער גוט.

הלכה י״ג — כהנים און ציבור זאלן נישט קוקן

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“כשהכהנים מברכין את העם, לא יביטו בעם, ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה. וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים בשעת שמברכין כדי שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם ישפילו ראשם, ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים, ואינם מביטים בפניהם.”

פשט: כהנים קוקן אראפ, ציבור קוקט נישט אויף די כהנים

יעצט, ווען די כהנים מברכין את העם, איז אזוי, לא יביטו בעם, זייער אינטערעסאנט, זיי זאלן נישט קוקן אויף די עולם, ולא יסיחו דעתם. דו האסט דאך יעצט געזאגט פניהם כנגד הציבור, אבער זיי זאלן נישט קוקן אויף די עולם. מ׳שטייט קעגן איבער דעם, אבער ער קוקט נישט דירעקטלי.

ניין גוט, ער קוקט נישט דירעקטלי, ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה, ער זאל קוקן אויף די ערד.

דער רמב״ם׳ס טעם: כדי שלא יסיחו דעתם

ניין, ס׳איז סתם פון די רמב״ם אז דאס איז כדי שלא יסיחו דעתם. אזוי זאגט ער דא נעקסטע שורה בפירוש, ער זאל נישט קוקן אויף די עולם, ער וועט אנהייבן צו טראכטן פון די עולם צופיל. ער בענטשט זיי, אבער ער קוקט נישט, ער איז מתפלל, ער קוקט אראפ.

וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים בשעת שמברכין כדי שלא יסיחו דעתם. אזוי שטייט, כדי זיי זאלן נישט פסיח דעת זיין, זיי זאלן נישט קוקן אויף די כהנים, “אה, דער כהן האט א שיינע פאות”, חס ושלום.

אלא כל העם ישפילו ראשם, ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים, ואינם מביטים בפניהם, זיי קוקן נישט אין זייער פנים.

אנדערע מקורות: די שכינה איז שורה אויף די אצבעות

אין אנדערע פלעצער שטייט וואס יעדער איינער ווייסט אז די שכינה איז שורה אויף די אצבעות, מ׳זאל נישט קוקן.

חידוש: דער רמב״ם ברענגט נישט דעם טעם פון שכינה

ס׳איז זייער שיין, ס׳שטימט זייער מיט דעם וואס דו זאגסט אז דער אייבערשטער בענטשט. קומט דורך די כהנים, but it’s not about די כהן. ס׳איז נישט אז דער משה יאנקל כהן גיט דיר א ברכה און ער גיט דיר איבער גוטע זאכן. דער אייבערשטער גיט דיר. ער איז דער וואס איז דער בעל מקריא.

אבער דער רמב״ם האט נישט געברענגט די זאך אז ס׳דארף זיין שכינה דא. דער רמב״ם ברענגט דעם טעם פשוט אז ס׳איז “לא יסיח דעת”.

ס׳קען זיין ס׳איז connected, ווייל די שכינה ליגט אין די כהונה. אבער ס׳קען זיין אז די שכינה… distracted מיין איך, פון די ווערטער און קוקן אויף די כהן. יא.

מנהג פון טלית אויף׳ן קאפ

דער מנהג איז אז די כהנים לייגן ארויף זייער טלית אויף די קעפ און אזוי ווייטער, און די מענטשן טוען אזוי. אבער דאס איז שוין… כדי מ׳זאל נישט קוקן. אבער לויט׳ן רמב״ם איז דאס אן אנדערע זאך. לויט׳ן רמב״ם איז דאס מער אז מ׳זאל מכוון זיין, מ׳זאל נישט ווערן distracted. אקעי, ס׳קען אויך זיין ס׳העלפט פאר דעם.

הלכה י״ד — איין כהן vs. מערערע כהנים

יעצט, לאמיר גיין ווייטער.

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“אם היה הכהן המברך אחד, מתחיל לברך מעצמו, והשליח ציבור מקרא אותו מלה במלה. כשהן שנים אין מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳.”

פשט: איין כהן הייבט אן אליין, מערערע כהנים ווארטן פאר׳ן רוף

“אם היה הכהן המברך אחד”, ס׳איז נאר דא איין כהן, “מתחיל לברך מעצמו”. ער הייבט אן אליינס.

וואס הייסט “מתחיל לברך”? ער זאגט די ברכה אליינס, אדער ער הייבט אן צו זאגן “יברכך”? ער מאכט די ברכה “לברך את עמו ישראל באהבה”.

ניין, יא, איך האב נישט געזאגט דאס. יא, איך האב נישט געזאגט דאס. ס׳איז פשוט.

“והשליח ציבור מקריא אותו מלה במלה כשהן שנים”. אה, וואס איז אויב ס׳איז דא מער ווי צוויי כהנים?

“אין מתחילין לברך”, זיי זאגן נישט די ברכה, “עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך'”.

שווערע שטעלע: “והן עונין ואומרין ‘יברכך'”

איך פארשטיי נישט. מ׳האט גערעדט אז ער דארף ווארטן פאר אים צו מקריא זיין. דאס איז דאך אן אנהויב. ער הייבט אן די ברכה. וואס הייסט “והן עונין ואומרין ‘יברכך'”? זיי זאגן “יברכך”?

אפשר זאגן זיי פשוט, זיי זאגן די ערשטע ווארט זאגן זיי יא אליינס?

ניין, ווען ס׳איז איין כהן, שרייט נישט דער בעל תפילה אויס “כהנים”, און ער הייבט אן זאגן די ברכה. ער הייבט אן אליין, ווייל ער טראגט אליין די עול.

וואס הייסט? ווען ס׳איז דא א choir, דארף זיין איינער וואס זאל קאנטראלירן אזוי. ווידער דארף דער שליח ציבור זאגן “כהנים”.

יא, אבער דאס איז מיט די… שרייבט די לשון, “והן עונין ואומרין ‘יברכך'”. ס׳זעט אויס פון רמב״ם אז די ערשטע ווארט “יברכך” איז מען נישט מקריא. זיי זאגן “יברכך”, נאר פון “ה'” הייבט אן דער שליח ציבור פארצוזאגן.

דאס הייסט “והן עונין ואומרין”, זיי זאגן אליינס. ער זאגט נישט זיי זאגן די ברכה “ברוך אתה ה'”. אבער אויך זעט אויס אזוי ווי דער בעל תפילה זאגט נאר “כהנים”, און דער כהן זאגט אליין “יברכך”, און ער זאגט נאר ווייטער פון “ה'”.

אבער די סאונד איז נישט אריין, איך ווייס נישט פארוואס. ס׳איז נישט קלאר. אבער די מקורות מילה במילה על הסדר שאמרנו, איך ווייס נישט וואס דער פשט איז, וואס די סאונד איז. איך ווייס נישט.

סיכום: וואס מיר האבן געלערנט ביז איצט

אקעי, איז עד כאן האבן מיר געלערנט ווי אזוי ס׳ארבעט ברכת כהנים אין דער היים, אין בית המדרש. וועגן וואס? וועגן די ברכה פון לברך את עמו ישראל באהבה. וואס? ער האט נישט געזאגט.

ברכת כהנים אין בית המקדש, שם המפורש, און הלכות ברכת כהנים

סדר ברכת כהנים אין בית המקדש

אזוי סאונדט עס פון די רמב״ם, ס׳איז נישט קלאר. און דער מקרי זאגט אים “מלא מלא על סדר שהם אומרים”. איך ווייס נישט וואס די פשט איז, אבער אזוי סאונדט עס. איך ווייס נישט.

אקעי, איז עד כאן האבן מיר געלערנט ווי אזוי ס׳ארבעט ברכת כהנים אין דערהיים, אין בית המדרש. וועגן וואס? וועגן די ברכה פון “לברך את עמו ישראל באהבה”. וואס? ער האט נישט געזאגט. “לברך” מיינט איך וועל זאגן “יברכך”. אזוי סאונדט עס, באלד וואס ס׳שטייט אין די צווייטע שטיקל. ער האט נישט געזאגט גארנישט נאך פון יענע ברכה. ס׳איז דא וואס ברענגען אז די וואס לערנען אזוי, אז ס׳מיינט די ברכה, אבער ס׳איז נישט קלאר. ס׳קען זיין אז די וואס זאגן אז ס׳איז נישט דא קיין… דער רמב״ם ברענגט בכלל נישט די ברכה. ער זאגט דיך בכלל נישט “יברכך”. ס׳איז אפשר נישט, אפשר דער רמב״ם האלט גאר אז ס׳איז נישט דא קיין ברכה אויף דעם, איך ווייס נישט. ער ברענגט בכלל א ברכה דערויף? ס׳שטייט נישט. ביז דערווייל ווייסן מיר נישט. דער רמב״ם האט געזאגט מ׳זאל לערנען נאר זיין ספר. ביז דערווייל ווייסן מיר נישט בכלל אז ס׳איז דא א ברכה דערויף.

אקעי, יעצט איז אזוי. ווי אזוי גייט ברכת כהנים אין מקדש? אין מקדש גייט עס אן אנדערע סדר. אין די גבולים גייט עס א גאנצע סדר, און נאך הודאה זאגט מען ברכת כהנים. אין בית המקדש גייט עס אנדערש. “כהנים עולין לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר”. נאך די תמיד של שחר, גלייך קומט דוכן.

“מגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם”. דאס הייסט, אין די גבולים הייבט מען נאר אויף כנגד כתפיהם, אבער אין די בית המקדש הייבט מען אויף העכער די קאפ. דאס איז די פשטות וואס אונז האבן מיר געלערנט. “חוץ מכהן גדול שאינו מגביה יד למעלה מן הציץ”. כהן גדול מאכט יא נאר כנגד כתפיו, ווייל ער וויל נישט אז די הענט זאלן זיין העכער פון די ציץ. “ואין המקרי מקרא אותם”. אה, ס׳איז יא אויך דא א מקרי. “אחד”, נישט קיין שלעכטע סברא. ס׳איז סתם איינער פון די כהנים, אדער איינער פון… ווייס איך נישט ווער איז דער “אחד”. “אחד”, איינער, איינער איז דער מן המקרי. יא. ס׳איז אודאי נישט וויכטיג ווער ס׳איז. ס׳איז די זעלבע וואס מישט די בלוט אין יום כיפור “כדי שלא יקרוש”. אקעי. א קריאת שמע במילא במילא בדרך כלל איז דא קריאת שמע מיט גבולים, אזוי ווי אונז קענען עס, עד שישלים שלוש הפסוקים.

אבער דא איז אנדערש, איין חילוק איז דא, ביי אונז די גבולים זאגט מען אמן נאך יעדער פסוק, אבער אין די מקדש איינער עונה אמן אלא ברכה אחת, און עונה אמן אלא ברכה אחת, ביז ברכה אחת, עד שישלים, ווען ער ענדיגט זאגט מען אמן, אנשטאט אמן זאגט מען ברוך השם כבוד מלכותו לעולם ועד. ס׳איז מער א לענגערע נוסח.

שם המפורש אין מקדש

אקעי, יעצט, און נאך עפעס וואס מ׳טוט אין די בית המקדש, אז מ׳טוט עס ככתבו, די עולים איז נישט נאר אין די בית המקדש, עס גייט אויך ארויף אויף די רוב מקדש. במקדש, והו דבר, ס׳איז א ווארט, דבר מפורש וואס איז ארויסגעזאגט, מן י׳ וה׳ ו׳, וזה השם המפורש שאומרים אותו במקדש. דאס איז די שיטת הרמב״ם, נישט לויט די שיטת רש״י און אנדערע וואס האבן געהאלטן אז שם המפורש איז שם מ״ב, אדער אנדערע שמות. דער רמב״ם זאגט אז ווען ס׳שטייט שם המפורש מיינט עס די נאמען פון די פיר אותיות. ער זאגט נישט וויאזוי מ׳זאגט עס, ער זאגט נאר אז ס׳איז עפעס א זאך וואס מ׳זאגט ארויס די אותיות, נישט מיט א כינוי.

ובמדינה אבער, אין די רעסט פון די שטאט, נישט אין די בית המקדש, אומרים אותו בכינוי, זאגט מען עס מיט די כינוי, והו א-ד, דאס הייסט ווי אונז זאגן א-ד. שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד. אין די בית המקדש זאגט מען נאר אויס די שם אזויווי ס׳איז געשריבן.

משמת שמעון הצדיק — פסקו מלברך בשם המפורש

ומשמת שמעון הצדיק, שוין א גאנצע לאנגע צייט וואס ס׳איז געווען, שמעון הצדיק איז געווען משיירי כנסת הגדולה, פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש. פארוואס? שלא ללמדו מי שאינו הגון. ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳איז עפעס א סוד. מ׳האט מורא פון די דעסטראקטיוו פאוער אזוי ווי… ס׳איז נישט קלאר. ווייל דער רמב״ם, וואס הייסט? א פשוט׳ע פשט וועט מען זאגן אז ס׳זעט אויס אז מ׳קען מאכן מיט שמות וכשפים זאכן, הרג בשם, מ׳קען טון זאכן.

אבער דער הייליגער רמב״ם, דער הייליגער רמב״ם אין זיין ספר מורה נבוכים חלק א׳ פרק ס״א, אויב איך געדענק, איז ער מאריך אז ס׳איז נישט אמת, ס׳איז נישטא אזא זאך א שם וואס מ׳זאגט עס און ס׳געשעט עפעס. נארמאלערהייט איז עס נאר פון פארשטיין זאכן. מוז מען פארשטיין אז ס׳איז מער א ענין פון רעספעקט. אזוי פירט אויס דער רמב״ם, דער רמב״ם גייט אויספירן אז ס׳איז א נושא פון רעספעקט. “ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה אלא לתלמידיהן הנבונים והגונים אחת לשבע שנים, ואפילו מי שהוא ראוי”, אפילו איינער וואס איז יא ראוי, “צריך שלא ילמדוהו אלא אחד מהם”. זאגט דער רמב״ם, זאלסטו נישט מיינען אז ס׳איז טאקע געווען א זמירות׳ל, זאלסטו נישט מיינען אז ס׳איז ווייל מ׳קען עפעס טון, “כל זה גדולה לשם הנכבד והנורא הזה”, מ׳רעספעקטירט אים, מ׳רעדט נישט פון אים אסאך, מ׳איז עס מעלים, מ׳זאל נישט מיינען אז ס׳איז פאר פשוטי מענטשן. אבער דער רמב״ם לערנט נישט לכאורה אז ס׳קען מזיק זיין, ווייל דאס זעט נישט אויס פון זיין לשון דא. וואס איז די ענין פון רעספעקט אז מ׳רעדט נישט דערפון? מ׳ווייסט נישט קלאר, מ׳פארשטייט דאס אזוי ווי די איסור פון ארויסזאגן די שם השם לבטלה. דער רמב״ם אליין זאגט, אפילו די זעלבע משפחה, אז א סימפל מענטש וועט עס לערנען גייט ער אנהייבן זאגן לבטלה די הייליגע נאמען, זאל ער בכלל נישט וויסן דערפון.

אבער די ווארט, דער רמב״ם לערנט דאך, די עיקר איז נישט די ווארט, די עיקר איז די הבנה, די פארשטיין וואס ער מיינט, און דאס טאר מען אויך נאר נישט אויסלערנען, יא, אזוי סתם, מ׳לערנט נישט אויס סתם אזוי. מורה נבוכים לערנט מען נאר אויס איינמאל אין זיבן יאר. דאס איז די מיינט, דאס פארשטייט דער רמב״ם. איך האב אויפן צורי חינוך, דאס איז מיין שיעור וואס איך לערן יעדע וואך. קוק, דאס איז א גדולה לשם הגדול, וואס מ׳זאגט מען נאך נאר איינמאל אין זיבן יאר. אלע אנדערע יארן זאלן זיי מיינען אז ס׳איז שרעקעדיג.

הלכות ברכת כהנים — בלשון הקודש

נאך א הלכה, א וויכטיגע הלכה. אה, עד כאן האבן מיר געלערנט די סדר האמירה, סדר ברכת כהנים. יעצט קענען מיר לערנען הלכות, בעסיק הלכות פון די תנאים פון ברכת כהנים. איז אזוי, איין הלכה איז אז ס׳מוז זיין, יא, בכל מקום, וואס הייסט אפילו, דאס הייסט אז מ׳דארף זאגן די שם ככתבו, דאס איז נאר אין בית המקדש. אבער בכל מקום, עניוועי, מוז זיין בלשון הקודש, אזוי ווי ס׳שטייט. “כה” מיינט אזוי. ככה למדוני שומעי שמועה, משה רבינו האט אויסגעהערט. אינטערעסאנט, “שומעי שמועה” שטייט דא, אנדערע ראשונים שטייט “פי השמועה”. אה, אפשר מיינט ער צו זאגן, ווייל ס׳שטייט נישט אין “כה” גארנישט. ס׳הייסט “כה” מיינט אזוי ווי משה האט געוויזן, כביכול “כה”, אזוי ווי ער ווייזט. ס׳הייסט “כה תברכו”, און ער מאכט א גאנצע ליסט פון “כה”, יא? “כה תברכו בעמידה”, ס׳הייסט בעמידה, וויאזוי האט מען עס געלערנט? ווייל משה רבינו האט געוויזן. די כהנים זענען געשטאנען און ווען ער האט עס געזאגט, “כה תברכו”, איז עס געווען צופיל.

אבער ווייטער, פון וואו ווייסט מען בכלל מען הייבט אויף די הענט? ס׳שטייט א פסוק “וישא אהרן את ידיו”, אבער וויאזוי ווייסט מען אז דאס איז א הלכה?

“כה תברכו בלשון הקודש, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם”. איז דאך “בקול רם” מיינט נישט געשריגן, ס׳מיינט נישט “לאפוקי בלחש”. “כה תברכו בשם המפורש”. אה, בשם המפורש, ווייטער, “בגבולין כבמקדש, כמו שאמרנו”, אבער אין די גבולין, ווייל מ׳איז נישט מזכיר שם המפורש נאר אין בית המקדש.

דיסקוסיע: לשון הקודש ביי ברכת כהנים

נאך א זאך וואס האט אפשר צו טון מיט כה, אדער נאך א הלכה: “אין הכהנים רשאין בכל מקום…” א מינוט, לגבי לשון הקודש האבן מיר נישט שוין געזען אין תפילה, אז אין תפילה, אויב קען מען דאווענען אין א ריינע לשון, אין איין שפראך… יא, אבער דאס האסטו מיר נישט געקלערט, מיר האבן געלערנט בפירוש… דער רמב״ם האט עס נישט ממש געברענגט, אבער ביי קריאת שמע האט דער רמב״ם געזאגט בפירוש אז מ׳איז יוצא בכל לשון. ער זאגט תפילה בכל לשון, אבער נאר ברכת כהנים דארף זיין בלשון הקודש. זענען דא נאך זאכן וואס דארפן זיין דווקא בלשון הקודש? יא, ס׳איז דא, די גמרא זאגט אין סוטה. אבער דער רמב״ם מאכט נישט קיין ליסטע, דער רמב״ם ברענגט יעדע זאך אין זיין פלאץ. יא, “אלו דברים הנאמרים בלשון הקודש”.

לא תוסיפו — נישט צולייגן צו ברכת כהנים

“אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף בברכה זו על שלשת הפסוקים”. זאגט דער רמב״ם, ווען די כהנים בענטשן אידן, און ס׳וועט זיי איינפאלן אז זיי ווילן צולייגן נאך גוטע ברכות, למשל א פסוק. יא. “ה׳ אלקי אבותיכם”, אדער וואס איז דער פסוק וואס משה רבינו האט געבענטשט די אידן? “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם”. דו זעסט, ס׳שטימט זייער גוט. “יברכך ה'”, זיי האבן געבענטשט, ס׳זאלסט זיך פארמערן, און טאקע, ברוך השם, אזוי ווי מ׳ענדיגט מיט א הלל והודאה נאך שאלת צרכים. נישט הלל והודאה, אז זיי זאלן צולייגן “יוסף עליכם”. אה, “יוסף”, זיי זאלן צולייגן, זיי זאלן צוגעבן ברכות. “וברך אתכם כאשר דבר לכם”. זאגט ער, יענע פסוק זאלן זיי נישט צולייגן. ניין, ניין, דו רעדסט פון די השכלה. די השכלה, די פערטע איז “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים”, אז זיי זאלן ווערן מער, זיי זאלן צולייגן. ער ברענגט א פסוק וואס שטארקט די הוספת ברכה. אקעי, יוצא בזה, זאגט ער, זאל מען עס נישט צולייגן, נישט בקול רם און נישט בלחש, שנאמר “לא תוסיפו על הדבר”. אינטערעסאנט, דאס איז אזוי ווי… אזוי ווי ס׳איז א מצוה, זאל מען נישט צולייגן צו א מצוה. יא, ס׳איז בערך ענליך צו פינף תפילות. דער געווענליכער רמב״ם האט געלערנט אז לא תוסיפו מיינט צו זאגן אז א נייע זאך איז א מצוה. דא זעט מען אז דער רמב״ם פסק׳נט יא די לא תוסיפו פון די חכמים, מ׳זאל נישט צולייגן זאכן צו א מצוה. איך ווייס שוין, ער איז עובער אויף א לאו. ער זאגט אזוי, איך האב געדענקט פאקטיש. ר׳ משה האט א תשובה צו די מענטשן וואס לייגן צו “נחם מקום ינחמוך”, מ׳זאל נישט וויסן פון קיין צער אדער וואטעווער ס׳איז. דארט גייט מען אקעגן די מטבע שטבעו חכמים. ס׳איז אביסל ענליך. אקעי, ס׳האט נישט קיין שייכות, ווייל דאס איז ממש ברכת כהנים.

דיסקוסיע: “יהי רצון” וואס מיר זאגן אין מחזור

אבער דא איז דאך נישט קיין הלכה פון די חכמים, דאס איז דאך פון די גמרא. ווי שטייט דען? איך ווייס שוין, ס׳איז א מנהג, איך ווייס שוין. איך ווייס שוין אז ס׳איז א מנהג, א הלכה. אקעי. ס׳איז מענטשן האבן געהאט עפעס א ריזן, איך ווייס שוין. יא, ס׳איז נישט אזוי אז מענטשן האבן ליב צוצולייגן, נישט אייביג. יא, אסאך מאל איז גוט, ס׳איז גוט, ס׳שטייט א גוטע ברכה, דו דארפסט נישט מאכן בעסער. יא. זאגט דער רמב״ם ווייטער, “בסוף כל ברכה וברכה”.

ס׳שטייט אבער יא, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל אונז האבן יא אין אונזער מחזור, ער זאגט אז ס׳ווערט געברענגט אין א גמרא, מ׳לייגט צו א “יהי רצון מלפניך כשם ששמעת את תפילתי”, “כשם ששמעת את תפילתם”, מ׳זעט יא אז מ׳לייגט צו. זעט אויס אז דער רמב״ם האט געהאלטן אז מ׳טאר נישט דאס טון. ווייל דאס איז צולייגן א שטיקל פון די תורה. ווייל זיין פראבלעם איז לא תוסיפו. מיין פראבלעם איז לא תוסיפו איז אז דו לייגסט צו א דריטע מין, דו לייגסט צו נאך א פסוק. דער אייבערשטער הייסט מ׳זאל זאגן א פסוק, זאגסטו, אבער נאר דעם הייבט אן זאגן די זאכן, לשון, אדער ווי א לשון וואס די חכמים האבן אוועקגעשטעלט, מ׳זאל זאגן א לשון, ער מיינט נישט אז ס׳איז בטעות. ער זאגט נישט בטעות, וואס ער זאגט פאר די יודן.

תפילת הכהן ביים דוכנען

דער רמב״ם גייט עס ברענגען, יא, קוק, “בסוף כל ברכה וברכה אומרים העם יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהא בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם”. דאס איז לויט אים ממש לא תוסיפו. קודם “יהי רצון”, ער ברענגט נישט פון די יודן בכלל, ער זאגט א תפילה פאר׳ן אייבערשטן. אה, דא שטייט די ברכה, אה, פיינלי דא שטייט די ברכה. ער זאגט דריי מאל א נייע הלכה. אקעי, מ׳דארף בעטן מ׳זאל מאכן א נייע הלכה, ס׳איז א נייע תפילת סובב לברכת כהנים. ברכת התורה. יא, דאס איז די ברכת ברכת כהנים. ברכת התפילות. ס׳איז א תפילה און א ברכה.

איז אזוי, ס׳איז דא דריי שטיקלעך, ער זאגט אזוי, “כשהוא עוקר רגליו לעלות”, ווען ער הייבט אן צו גיין צום דוכן, זאגט ער א תפילה, יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו שרצוננו לברך את עמך ישראל שתהא ברכה שלימה, ולא יהא בה מכשול עון ומעשה בדורנו, און איך זאל עס נישט קאליע מאכן. ס׳זאל געלונגען, דער אייבערשטער שיקט דריי שטיקלעך, און איך זאל עס נישט קאליע מאכן. ס׳זאל געלונגען מיין ברכה, ס׳זאל זיין א גוטע תפילה, איך זאל עס נישט קאליע מאכן. אזויווי דער ווארט תפילה זאגט אסאך מאל, אין אנו ממעיזים, דאס סארט תפילה. ס׳איז אן ענין.

ברכות און תפילות פון די כהנים ביי ברכת כהנים

ברכת המצוה: “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”

Speaker 1:

כשעוקר רגליו לעלות, ווען ער הייבט אן צו גיין, זאגט ער א תפילה: יהי רצון לפניך… ער זאגט א ברכה אזוי, שלא תהיה תקלה על ידי, כדי שלא אבוש מאבותי הקדושים, שלא יבושו בי אבותי הקדושים, ושלא אבוש מהם לעולם הבא. איך זאל נישט מכשיל זיין.

און נאך א ברכה זאגט ער קודם, קודם דרייט ער זיך נאך לכאורה אפילו אום, נאך פאר׳ן בענטשן, אבער די ברכה איז שוין ווען ער איז פונה… ניין, ניין, קודם איז דאך בענטשן. קודם איז דאך פונה לברך את העם. “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.” דאס הייסט אז יעדער כהן האט די קדושה פון אהרן צו קענען בענטשן. “וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.”

“קדושתו של אהרן” איז א כינוי פאר קדושת כהן.

“וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.” די “באהבה” שטימט מיט די “ברכה שלימה, ואל יהי בה מכשול”.

דערמאנונג פון צדיקים אין ברכות

ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳איז נאך צוויי ברכות וואס מ׳דערמאנט א צדיק אין די ברכות. דא איז ברית מילה, “בבריתו של אברהם אבינו”, און דא איז “בקדושתו של אהרן”. און נארמאל איז דא “תורת משה” ביי יעדע ברכות התורה.

פארוואס זאגסטו משה? ס׳שטייט נישט “תורת אמת”? מ׳דערמאנט נישט. דא איז פשוט אהרן א טייל אריינגעקומען. אפשר מיינט ער ס׳זאל דיך פירן אזוי ווי אהרן, ס׳זאל זיין א אוהב שלום, און מ׳קען בענטשן די אידן. עניוועיס, “באהבה”.

פארוואס די ברכה ווערט געזאגט נאך נישט פונה לציבור

און דערנאך, יא, ס׳קען זיין אז די ביידע זאכן זאגט מען נאכנישט פונה לציבור, ווייל מ׳רעדט דא צו די אייבערשטער, אזוי ווי דו זאגסט, ווייל ס׳זאל נישט געווען א פסול פון לא תוסיף, אז דאס איז נישט קיין ברכה.

זייער גוט.

תפילה נאכ׳ן בענטשן: “עשינו מה שגזרת עלינו”

און די לעצטע זאך אויך, ער זאגט דא אז ער זאגט, נאכדעם מחזיר פניו כלפי הציבור, ואחר שיענו אמן על כל הברכות, דעמאלטס זאגט ער נאך א שטיקל: “עשינו מה שגזרת עלינו”, מיר האבן געפאלגט, “עשה אתה עמנו מה שהבטחתנו”, דו פאלג דיין פארט, “השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל”. ס׳איז דאך א מין זאך, אז בעט די אייבערשטער, קוק אראפ און בענטש זיי אויך.

די קשיא פון די מפרשים

די סיבה “אשר קדשנו במצוותיו וציונו” איז די “יברכך”. ער פרעגט דיך, די מפרשים פרעגן די קשיא, לכאורה בעל התוספות, איך ווייס נישט פונקטליך ווער דער ערשטער פרעגט. איך ווייס נישט, איך ווייס נאר אז דו דרייסט זיך אוועק פון די ציבור, איך ווייס נאר אז דו רעדסט יעצט צו די אייבערשטער. איך הער, איך ווייס נישט וויאזוי דאס צו זאגן.

פאראלעל צו ברכת קריאת שמע און ברכת התורה

אזוי ווי דו זאגסט, אז דו זאלסט דאווענען געהעריג. און מ׳זאגט אז ער עוסק שוין אין מצוות וציונו, און מ׳זאגט נאך א ברכה. דו זאגסט אז ס׳איז זייער ענליך צו ברכת קריאת שמע און ברכת התורה, אלע האבן די זאך אזא ברכה לפניה ולאחריה און מ׳זאגט א דבר תורה.

די גמרא מאכט עס אזוי, א גמרא, די יהי רצון, סתם א יהי רצון שטייט נישט אין ערגעץ אז איינער פלעגט עס זאגן. ס׳איז נישט ממש א ברכה. ברכה איז לכאורה א חובה וואס די חכמים האבן מתקן געווען אין ברכת המצוות.

אקעי. דו זאגסט “יברכך” איז דאך אויך א פסוק תורה וואס זיי ליינען פאר, אזויווי די ישראל ליינט פאר די שמע ישראל אדער נאך א פסוק. און דו זאגסט טאקע נאך ברכת התורה, דו זאגסט אז דו זעסט טאקע אז ס׳האט עפעס צו טון. איך הער. אקעי.

דרך ימין — ווי אזוי דרייען זיך די כהנים

יעצט, נאך אן אינטערעסאנטע הלכה, כשמחזירין, יא, כשמחזירין הכהנים פניהם לציבור לברכם, ווען מ׳דרייט זיך אויס צום עולם, אדער ווען מ׳דרייט זיך אוווק פון די עולם, כשמחזירין פניהם מן הציבור, אכשר מחזירים, ווען מ׳דרייט זיך אוועק, מ׳האט שוין געענדיגט בענטשן, לא יחזירו אלא דרך ימינם בכל מקום. די כהנים דארפן זיך אייביג דרייען צו רעכטס. אה.

דער כלל פון “כל פניות”

פארוואס דרייען? ווייל “כל פניות”, פניות? אה, איבעראל וואו מ׳דארף זיך דרייען צו א געוויסע רעכטס אדער לינקס, און ביידע זענען די זעלבע, אויב דו דארפסט אנקומען לינקס דארפסטו גיין לינקס, אבער ווען דו דרייסט זיך ארום זאלסטו זיך דרייען דורך די רעכטס.

די סימבאליק פון ימין

ס׳איז א שיינע זאך, ימין איז חשוב. ס׳איז דא א זאך הלכות וואס די פוסקים האבן קיינער איינעם בארעכטיגט. דו ווילסט נישט אוועקגעבן די לינקע זייט, רייט? ניין, אבער ימין מיינט פשוט חשוב, דאס איז די טייטש. “ימין ה׳ רוממה”, ימין איז, רוב מענטשן זענען רעכטערס, ס׳איז געווארן א סימבאל. ס׳איז נישט אזא פראבלעם. ימין איז א סימבאל פון שטארקייט, פון די גוטע זאכן.

קאון. ס׳זעהט אויס ווי ס׳איז מער ווען ס׳איז א סימבאלישע זאך, ווען די כהנים טוען עס איז נישט קיין פראבלעם, און אזוי אויך “וכן כל פונות” מיינט מען סתם אויך. ווען מ׳באגלייט ארויס די קינד צו די חופה, זאל מען מאכן א ערשטע… מ׳מיינט נישט א גאנצע צייט צו די חופה.

אנווענדונג ביי אנדערע דברים שבקדושה

ווען מ׳דרייט זיך, ס׳קומט פון די גמרא פון די כהנים, יעדע מאל ווען מ׳דרייט זיך אין ציבור, אבער מ׳דרייט זיך פאר א מצוה, אבער ווען מ׳גייט אראפ פון עולה זיין למשל, יא, פאר א דבר שבקדושה, מ׳גייט צו די מזבח, נישט לאמיר דרייען, נישט לאמיר דרייען. וואס דא אין אינגערמאן ווייסט נישט די וועג, מאכן זיי רעכטס ביז זיי קומען אן. יא, דאס איז אן אנדערע נושא.

די מחלוקת וואס מיינט “דרך ימין”

יא, ס׳איז דא גראדע א גרויסע מחלוקת וואס מיינט בכלל דרך ימין. עניוועיס, לאמיר נישט אריינגיין אין דעם.

פארשטייסט, די רעכטע זייט, דאס קען שוין זיין, ער דרייט זיך צו רעכטס, דרך ימין. אפשר דארף ער זיך דרייען צו די ימין, ימין החדר, צו די ימין. פארשטייסט, ס׳שטייט נישט על דרך ימין. עניוועיס. אדער דארף יעדער איינער דורכגיין דורך די ימין. קיצור, מ׳קען אריינטייטשן פארשידענע וועגן. די עיקר איז מ׳זאל רעדן וועגן די ימין.

ווי אפט מאכט מען ברכת כהנים — במדינה לעומת במקדש

יעצט לערנען מיר אן אינטערעסאנטע זאך, ווי אפט מאכט מען ברכת כהנים? מיר האבן געלערנט אז אין די… אן אינטערעסאנטע זאך, במדינה מברכין ברכת כהנים בשחרית ובמוסף ובנעילה, אבער במקדש האט מען עס נישט געזאגט, אדער אפילו ס׳איז אין די טאג, אבער מנחה און מעריב בעיסיקלי, ווייל שחרית איז אין די טאג, אבער במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום, אחר תמיד של שחר. קוקט מען, מ׳שטייט, אה, מ׳האט עס נישט געזאגט ביי קיין מוספים. זייער גוט. ועל מה סומכין? מברכין דבריו שמעני. אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה.

מער במדינה ווי במקדש

זעהט, דאס איז איינער פון די זאכן וואס מ׳טוט מער במדינה ווי במקדש. מ׳דארף פארשטיין פארוואס. איך ווייס שוין פארוואס.

די כהנים איז עס אביסל אנדערש.

דער מקריא — ווער רופט אויס די ווערטער?

אה, פריער האב איך געפרעגט, איך האב געדענקט פון דא, איך האב געפרעגט ווער איז דער מקריא אין בית המקדש? זאגט דער רמב״ם, “בכל מקום משתדלין שיהא המקריא אותם ישראל, שנאמר אמור להם”. לכאורה איז איינער פון די כהנים איז דער זאגער, און נישט “אמור בעצמו”, נאר “אמור להם”. סא אפילו אין בית המקדש איז דא א השתדלות אז ס׳זאל זיין ישראל, אדער ס׳איז דא מיט וואס זיך צו מתרץ זיין אז ישראל זאל זיין די מקריא.

עד כאן איז די עיקר רעדע.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום שיעור על הלכות תפילה פרק …
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור על הלכות תפילה פרק י״ד — הלכות ברכת כהנים (רמב״ם)

מבנה הלכות תפילה בכלל — הקדמה

פשט: הלכות תפילה אצל הרמב״ם: פרקים א–י הם הלכות תפילה גופא; פרק י״א — הלכות בית הכנסת; פרקים י״ב–י״ג — הלכות קריאת התורה; פרקים י״ד–ט״ו — הלכות ברכת כהנים.

חידושים:

1. הקשר של ברכת כהנים לתפילה: החוט המקשר את כל החלקים — בית הכנסת, קריאת התורה, ברכת כהנים — הוא הציבור. כל שלושת הדברים מתקיימים רק כאשר מתפללים בציבור. יחיד אין לו קריאת התורה, אין לו הלכות בית הכנסת, ואין לו ברכת כהנים. הכהנים מברכים את העם דווקא כאשר הציבור מתאסף.

2. למה באים לבית הכנסת? אפשר לשאול: האם באים לבית הכנסת להתפלל (וברכת כהנים היא תוספת), או אולי באים לקריאת התורה, או אולי באים לברכת כהנים? אצל האשכנזים, שדוכנים רק ביום טוב, העם אכן בא במיוחד לקבל את הברכה — מביאים אפילו ילדים.

הרמב״ם אינו מתחיל בהגדרת המצווה

חידושים:

1. קושיא על הרמב״ם — מדוע חסרה הקדמת המצווה: הרמב״ם אינו מתחיל ב״מצות עשה לברך את ישראל”, אף על פי שבספר המצוות ובמנין המצוות שלפני ההלכות כתוב בבירור שיש מצווה כזו. במנין המצוות כתוב אפילו “לברך את ישראל בכל יום” (אף שבמקומות אחרים לא כתוב “בכל יום”). זה דומה להלכות תפילה, שבהן הרמב״ם היה יכול גם להתחיל בהגדרת המצווה. במקום זה הרמב״ם מתחיל מיד בפרטי הלכות — מתי אומרים ברכת כהנים (שחרית, יום פלוני, יום פלוני). נראה שהרמב״ם אינו מבאר את הקשר האמיתי של ברכת כהנים לתפילה.

2. תירוץ הרדב״ז: הרדב״ז (בתשובה) עונה שכאשר דבר ידוע כל כך שכולם יודעים אותו, הרמב״ם מתחיל רק בפרטי הלכות, לא ביסוד המצווה. הוא מביא ראיה מקריאת שמע, שבה הרמב״ם גם אינו מתחיל ב״מצות עשה לקרוא קריאת שמע”. הרדב״ז סובר שהרמב״ם מניח שהלומד כבר יודע את העיקר, והוא נותן רק חידושי הלכה. קושיא על הרדב״ז: זה אולי נכון למשנה (שאומרת רק חידושים), אבל דרכו של הרמב״ם היא לומר כל מצווה. ראיה שהרמב״ם מניח ידיעות מסוימות: הרמב״ם מעולם לא הזכיר שיש הפטרה — הוא נותן רק פרטים עליה.

3. [דיגרסיה: הרמב״ם כבשר ודם] — מישהו מציע שאולי הרמב״ם פשוט לא ארגן הכל מאה אחוז. אם רוצים ללכת בדרך זו, אפשר לומר להיפך — הרמב״ם רצה להראות שאדם יכול להיות בשר ודם ובכל זאת להיות רמב״ם. אבל “להורות תשובה לרב” — אין לעשות סתם תירוץ שהוא היה אדם.

האם ברכת כהנים היא חיוב יומי

חידושים:

1. האם זה חיוב יומי מדאורייתא: בתורה כתוב שהכהן מצווה לברך את ישראל, אבל לא כתוב זמן ספציפי. כאשר למצווה אין זמן, עושים אותה כל יום (כמו ציצית, תפילין). אבל זה לא פשוט שזה חיוב יומי ממש. יכול להיות שמה שעושים זאת כל יום הוא דרבנן. זה לא כמו מצוות מצה בפסח, שאם מפספסים מבטלים מצווה. אצל ברכת כהנים זו מצווה שעושים כשאפשר — כאשר ישראל באים לבית הכנסת.

2. הקשר ההיסטורי: אולי פעם, כאשר לא היו בתי כנסיות, אלא בית המקדש, דוכנו רק שם, ובמקומות אחרים זה פשוט לא יצא.

3. ראיה ממנהג אשכנז: הראיה הגדולה שזה לא ממש חיוב יומי מדאורייתא היא מהאשכנזים שנוהגים כבר זמן רב לדוכן רק ביום טוב. אם זו הייתה מצות עשה ברורה בכל יום, לא היו יכולים לבטל אותה.

4. טעם מנהג אשכנז: האשכנזים אמרו: “אנחנו בגלות, אין לנו כוח לתת ברכה לישראל.” זה קשור לסברא שצריך להיות במצב של שמחה/שלווה כדי לדוכן.

5. האם כהן יכול לברך יהודי באופן פרטי: אם כהן פוגש יהודי ברחוב ואומר לו “יברכך”, האם הוא מקיים מצות עשה? לכאורה היינו אומרים כן. אבל זה צריך להיות בצורה מסוימת: הפסוק אומר “כה תברכו” — צריך להיות עם נשיאת כפיים, בלשון הקודש, עם העניין של “ואני אברכם”. זה לא שסתם ברכה ברחוב מקיימת את המצווה.

6. האם כהן רשאי לעשות את הברכה “לברך את עמו ישראל” באופן פרטי: כהן רשאי לעשות את הברכה ולברך את ישראל מחוץ לסדר — זו אינה ברכה שאינה צריכה.

מנהגי דוכנים — סאטמר ואחרים

חידושים:

1. הרב מסאטמר (ר׳ יואל) על דוכנים בגלות: הרב מסאטמר כותב שהיו אנשים שרצו לתקן שיתחילו לדוכן כל יום (או כל שבת) גם בגלות. אבל מהר״י ששפורטש (שהרב מסאטמר מזכיר אותו כ״הקנאי הגדול”) חשש שהתקנה החדשה באה משבתאים, והיא בוטלה. הרב מסאטמר מביא מכאן שממעטים בדוכנים כהצהרה — לא לוקחים מרשעים.

2. המנהג של סאטמר עצמה — שבת חול המועד: סאטמר דוכנת שבת חול המועד — זה הזמן היחיד שרק סאטמר דוכנת. הרב מסאטמר היה בארץ ישראל, נהג כירושלמי (הוא אפילו ניסה פורים המשולש), והתחיל לדוכן. האירוניה: הקנאי הגדול התחיל לדוכן — זו לא עבירה כל כך גדולה.

3. מנהג אשכנז — לא לדוכן כאשר יום טוב חל בשבת: יש מנהג שכאשר יום טוב חל בשבת לא דוכנים (או לא מאריכים). הטעם: אי אפשר ללכת למקווה בשבת (לפני הדוכנים), לכן לא דוכנים. כיום חסידים ממילא הולכים למקווה לפני שבת, לכן אפשר כבר לדוכן אפילו בשבת.

מתי דוכנים — שחרית, מוסף, נעילה, לא מנחה (הלכות א–ו)

דברי הרמב״ם: דוכנים בשחרית, מוסף ונעילה, אבל לא במנחה — שמא שתה כדי קלות ראש. אפילו ביום התענית — גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום.

פשט: מנחה היא בדרך כלל אחרי הסעודה, ואולי הכהן כבר שתה. זה תקף כל יום, לא רק שבת/יום טוב. אפילו ביום התענית, שבו אסור לשתות, לא דוכנים במנחה.

חידושים:

1. הרמ״א פוסק שצריך לנהוג לדוכן כל יום (אבל המנהג האשכנזי הוא רק ביום טוב).

2. ביום טוב דוכנים כי יש שלווה: הטעם שביום טוב דוכנים הוא כי יש יותר שלווה (שמחת יום טוב). שבת חול המועד גם שלווה — אולי זו הסברא למה סאטמר דוכנת אז.

3. חילוק בין מנחה של יום כיפור למנחה של שאר תעניות: ביום כיפור יש נעילה אחרי מנחה, לכן מנחה של יום כיפור היא “סתם מנחה” — תפילת התענית המיוחדת היא נעילה. אבל בשאר תעניות, שבהן אין נעילה, מנחה עצמה היא “התפילה האחרונה” של התענית, מאריכים בתחנונים, אומרים עננו — וזה יכול להתבלבל עם תפילה מיוחדת כמו נעילה. לכן גם שם לא תיקנו נשיאות כפיים.

4. העניין של נעילה: נעילה היא תפילה שמוסיפים בין מנחה לשקיעה. הרמב״ם סובר שצריך להתפלל מנחה מוקדם יותר, ונעילה סמוך לשקיעה. העיקר הוא שנעילה היא התפילה האחרונה — אין תפילה בינה לבין הלילה.

5. חילוק מעשי בשאר תעניות: בשאר תעניות באים לבית המדרש בסוף היום להתפלל מנחה ומעריב, רוצים לסיים. אבל ביום כיפור, שבו כבר יש נעילה, מתפללים מנחה מוקדם יותר כי צריך אחר כך לעשות נעילה.

6. לשונות הגאונים: הגאונים אומרים שמאריכים במנחה בתחנונים בתענית — זה גורם למנחה של תענית להיראות כמו נעילה, ולכן לא תתבלבל עם מנחה של כל השנה. אבל ביום כיפור, שבו נעילה נפרדת, מנחה היא סתם מנחה.

“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”

הרמב״ם: אם כהן בדיעבד עלה לדוכן במנחה של יום כיפור, אין מורידים אותו.

חידושים:

1. מדוע אין מורידים: ביום כיפור יודעים שהוא לא שיכור — זה כל הטעם של הגזירה. אבל לא הרשו לו לכתחילה, כי זו תקנה (גזירה אטו מנחה דכל השנה). בדיעבד אבל, אם הוא כבר עלה, אין מורידים אותו.

2. טעם שלא להוריד: אם היו מורידים אותו, אנשים היו חושבים שהוא פסול — שהוא לא כהן, או שהוא חלל. זה היה חשש של הוצאת שם רע על הכהן.

סדר נשיאות כפיים בגבולין — הלכה ז

[דיגרסיה: טרמינולוגיה — ברכת כהנים / נשיאות כפיים / דוכנים]

הרמב״ם קורא לזה “נשיאות כפיים” — זה מתייחס להרמת הידיים. “ברכת כהנים” היא הברכה האמיתית שהכהנים נותנים לישראל. “דוכן” הוא המקום שבו עומדים. בלשוננו קוראים לזה “דוכנים.” השימוש של הרמב״ם ב״נשיאות כפיים” מדגיש את האופן — איך מחזיקים את הידיים.

סדר נשיאות כפיים

דברי הרמב״ם: “כיצד נשיאות כפים בגבולין? בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה, כשמגיע ל׳רצה׳ — כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם והולכים ועולים לדוכן. ועומדים שם פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם. עד שישלים שליח ציבור ברכת הודאה — מחזירין פניהם כלפי העם, ופושטים את כפות ידיהם, ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם, ומתחילין לברך.”

פשט: כאשר השליח ציבור מגיע ל״רצה” (ברכת העבודה), כל הכהנים הולכים ממקומם ועולים לדוכן. הם עומדים פונים לארון הקודש (היכל) ועורפם לעם, עם אצבעות כפופות. כאשר השליח ציבור מסיים מודים (ברכת הודאה), הם מסתובבים לעם, פותחים את אצבעותיהם, מרימים את ידיהם עד הכתפיים, ומתחילים לברך.

חידושים:

1. “כשמגיע לרצה” — מתי בדיוק? אולי הכוונה מיד בתחילת הברכה, במילה הראשונה “רצה.”

2. אצבעות כפופות עד אחרי מודים: הרמב״ם מדגיש שעד מודים הכהנים עומדים עם אצבעות כפופות (“אצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם”). נשיאת כפיים — פתיחת הידיים — נעשית דווקא לא קודם. רק אחרי מודים פותחים את האצבעות ומרימים את הידיים. החידוש: הרמב״ם עושה הליך ברור בשני שלבים — תחילה עומדים עם ידיים סגורות להיכל, אחר כך מסתובבים עם ידיים פתוחות לעם.

3. “מגביהין ידיהם כנגד כתפיהם”: מרימים את הידיים עד גובה הכתפיים — לא יותר (בגבולין).

4. השוואה לתפילה: בתפילה גם היו הלכות איך מחזיקים את הידיים, אבל ברכת כהנים יש יותר פרטים. בברכת כהנים העניין של עין הרע גם גורם (למה מחזיקים את האצבעות בצורה מסוימת), אף שהרמב״ם לא מביא את הטעם במפורש.

[דיגרסיה: מהו “דוכן”?]

1. בבית המקדש: ברור שבבית המקדש היה דוכן פיזי — מקום/במה מיוחדת שבה עמדו הכהנים (והלויים). מביאים “לויים בדוכנם” — הדוכן הוא אחד הדברים שמתאבלים על אובדנם.

2. בבית הכנסת: לא ברור שצריך להיות דוכן פיזי (במה/במה) בבית הכנסת. הרמב״ם לא מביא בהלכות בית הכנסת שצריך לבנות דוכן. זה בוודאי לא מעכב.

3. פירוש המשניות: הרמב״ם עצמו בפירוש המשניות אומר “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים” — זה סתם המקום שבו הכהנים עומדים.

4. מסקנה: “דוכן” בהקשר של בית הכנסת פשוט מתכוון למקום שבו דוכנים, לא בהכרח במה פיזית.

סדר הרמב״ם — בגבולין לפני בית המקדש

חידוש: מעניין שהרמב״ם מתחיל בסדר של ברכת כהנים בגבולין (מחוץ לבית המקדש), ורק אחר כך הוא הולך לומר איך זה בבית המקדש. זה מתאים לשיטתו שהוא מפרט הלכות איך מתפללים באופן כללי בכל העולם, ואחר כך מביא את סדר בית המקדש.

הלכה י׳ — שליח ציבור מקריא מילה במילה

דברי הרמב״ם: השליח ציבור מקריא את הכהנים מילה במילה — הוא אומר “יברכך” והם אומרים אחריו “יברכך”, וכו׳. המקור הוא “נאמר ‘אמור להם'”.

פשט: פשטות “אמור להם” בפסוק מתכוונת שמשה יאמר לאהרן את נוסח ברכת כהנים. החכמים דורשים מכאן שבכל פעם צריך להקריא לכהנים כל מילה.

חידושים:

1. השליח ציבור כמשה רבינו: השליח ציבור ממלא את תפקיד משה רבינו — כשם שמשה אמר לאהרן את הנוסח, כך השליח ציבור (שהוא “שליח הציבור”, הממלא מקום הציבור) אומר לכהנים.

2. קושיא על הדרשה: “כה תברכו את בני ישראל אמור להם” — לכאורה “אמור להם” מתכוון שהכהנים יאמרו לישראל, לא שמשה יאמר לכהנים. הזוהר מפרש ש״אמור להם” הוא כמו “לאמר” — כלומר “אמור זאת, בנוסח הזה, בלשון הזה.”

3. “פשט חברותי” למה השליח ציבור אומר: כל העניין של להקריא הוא כדי שהכהן ידע שהוא לא המברך — הוא רק צינור. הקב״ה נותן את הברכה. הכהן אפילו לא יודע בעצמו את המילים, מקריאים לו — כדי שלא יחשוב שהוא עושה משהו בעצמו.

4. טעם חלופי: השליח ציבור צריך “עבודה” כלשהי — ברכת כהנים באה בתוך חזרת הש״ץ, לכן השליח ציבור חייב להיות לו תפקיד בזה.

הלכה י׳ (המשך) — “שים שלום” וברכת כהנים

דברי הרמב״ם: “והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש ואחר כך כופתין את אצבעותיהן ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום וחוזרים למקומן.”

פשט: אחרי ברכת כהנים הכהנים מסתובבים חזרה כלפי ארון הקודש, כופתים את אצבעותיהם, ונשארים עומדים עד שהשליח ציבור מסיים “שים שלום”, רק אז הם חוזרים למקומם.

חידושים:

1. “שים שלום” קשורה לברכת כהנים: ברכת כהנים מסתיימת ב״וישם לך שלום” — “שים שלום” היא בקשה שהשלום של ברכת כהנים יתקיים. הלשונות של “שים שלום” (חיים, חן, פנים) משקפות את הלשונות של ברכת כהנים (“יאר ה׳ פניו אליך”, “וישם לך שלום”). מכיוון ש״שים שלום” היא בעצם ברכה על ברכת כהנים, הכהנים נשארים שם עד שהיא מסתיימת — שתיהן קשורות.

2. מקבילה לשמונה עשרה בלחש: מה שהכהנים לא הולכים מיד דומה לדין של צעדים לאחור אחרי שמונה עשרה — צריך “להיפרד” ממקום התפילה, לא לברוח כמו “תינוק ברח”.

הלכה י״א — סדר ברכת כהנים: מי ממתין למי

דברי הרמב״ם: (1) קוראים “כהנים” עד שהציבור מסיים שמונה עשרה. (2) הכהנים אינם רשאים לעלות עד שהשליח ציבור קורא להם. (3) הכהנים אינם רשאים להתחיל ברכה עד שהמקריא מסיים את מילתו. (4) הציבור אינו עונה אמן עד שהכהנים מסיימים את ברכתם. (5) הכהנים אינם מתחילים את הברכה הבאה עד שהציבור מסיים אמן. (6) השליח ציבור אינו רשאי לענות אמן אחרי הכהנים. (7) הכהנים אינם רשאים להחזיר את פניהם עד שהשליח ציבור מתחיל “שים שלום”.

פשט: הכל הולך בסדר — כל אחד ממתין עד שהקודם מסיים.

חידושים:

1. קריאת “כהנים” — דומה לקריאת התורה: כשם שקוראים “כהן” בקריאת התורה, קוראים “כהנים” בברכת כהנים. הקורא/מקריא הוא בעל התפילה — זה אותו דבר. לא לחשוב שהכהנים באים מעצמם — צריך לקרוא להם.

2. אמן נאמר על ברכת הכהנים, לא על השליח ציבור: הציבור עונה אמן על מה שהכהנים אומרים. השליח ציבור הוא רק זה שמקריא. אין כאן שתי ברכות — יש ברכה אחת, אבל צריך סדר כדי לא “להתערב” אחד בשני.

3. מדוע השליח ציבור לא אומר אמן: “שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקריא אותן” — הוא יכול לשכוח אם הוא אוחז ב״יברכך” או “יאר”. אמן הוא אותו דבר בכל

הברכות, לכן הוא יכול לאבד את מקומו. זו ערבות הדדית — אנחנו דואגים שהכהנים לא יתבלבלו, לכן עושים את השליח ציבור כ״בקר”.

4. עיקרון כללי: סך הכל כל ההלכות האלה הוא שיהיה שקט — לא רצים, מסיימים, שלב הבא, שלב הבא.

הלכה י״ב — כהנים עולים יחפים (תקנת רבי יוחנן)

דברי הרמב״ם: “התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם אלא עומדים יחפים.”

פשט: רבי יוחנן תיקן שכהנים לא יעלו עם נעליים על הדוכן, אלא יחפים.

חידושים:

1. טעמי הגמרא: (א) כבוד הציבור — נעליים מכוערות. (ב) טעם רב אשי — אם הוא ישתחווה (לתקן נעל), יחשבו שיש לו פסול (פסול כהונה).

2. מדוע לא הטעם של בית המקדש? אין מי שאומר שכי בבית המקדש הכהנים הלכו יחפים. הרמב״ם לא מביא את הטעם הזה — הוא מביא רק את טעמי הגמרא (כבוד הציבור, חשש פסול).

הלכה י״ג — כהנים וציבור לא יסתכלו

דברי הרמב״ם: “כשהכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתם אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה. וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים… אלא כל העם ישפילו ראשם ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם.”

פשט: שניהם — כהנים וציבור — לא יסתכלו אחד על השני. כהנים מסתכלים למטה כמו בתפילה, הציבור עומד מול הכהנים אבל לא מסתכל בפניהם.

חידושים:

1. טעם הרמב״ם לעומת מקורות אחרים: במקומות אחרים כתוב שלא להסתכל כי השכינה שורה על אצבעות הכהנים. אבל הרמב״ם לא מביא את הטעם הזה — הוא נותן טעם פשוט: “כדי שלא יסיחו דעתם” — כדי לא להיות מוסחים. אצל כהנים — אם הוא מסתכל על העם יתחיל לחשוב עליהם. אצל הציבור — אם הוא מסתכל על הכהן יוסח דעתו מהמילים.

2. מתאים ליסוד שהקב״ה מברך: מה שלא מסתכלים על הכהן מתאים לכל היסוד שזה לא “משה יאנקל הכהן” שנותן לך ברכה — הקב״ה נותן לך. הכהן הוא רק הצינור, ה״מקריא”.

3. מנהג הטלית על הראש: המנהג שכהנים שמים את הטלית על ראשם (ואנשים גם עושים כך) הוא כדי לא להסתכל. אבל לפי הרמב״ם הטעם העיקרי אינו בגלל השכינה, אלא בגלל כוונה — להתכוון ולא להיות מוסח דעת.

הלכה י״ד — כהן אחד לעומת כמה כהנים

דברי הרמב״ם: “אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, והשליח ציבור מקריא אותו מלה במלה. כשהן שנים אין מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳.”

פשט: כהן אחד מתחיל בעצמו (בלי הקריאה “כהנים”), אבל השליח ציבור עדיין מקריא לו. בשני כהנים או יותר השליח ציבור קורא “כהנים” ורק אז הם מתחילים.

חידושים:

1. מה זה “מתחיל לברך מעצמו”? הוא אומר בעצמו את הברכה “לברך את עמו ישראל באהבה” — כי הוא נושא בעול לבדו, אין צורך לקרוא לו.

2. מדוע בכמה כהנים צריך לקרוא “כהנים”? כאשר יש “מקהלה” צריך מישהו שמפקח — השליח ציבור קורא “כהנים” כדי שיתחילו ביחד.

3. מקום קשה — “והן עונין ואומרין ‘יברכך'”: נראה מהרמב״ם שאת המילה הראשונה “יברכך” הכהנים אומרים בעצמם — השליח ציבור לא מקריא את המילה הראשונה. רק מ״ה'” והלאה השליח ציבור מתחיל להקריא. זה מקום קשה — “לא ברור” מה הפשט.

הלכה י״ד — סדר ברכת כהנים בבית המקדש

דברי הרמב״ם: “כהנים עולין לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר.”

פשט: בבית המקדש דוכנים מיד אחרי תמיד של שחר, לא אחרי הודאה כמו בגבולין.

חידושים:

– החילוק בין מקדש וגבולין: בגבולין ברכת כהנים היא אחרי הודאה (ברכת מודים), אבל במקדש היא מיד אחרי התמיד.

הגבהת ידיים במקדש

דברי הרמב״ם: “מגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם” — במקדש מרימים את הידיים גבוה מהראש. “חוץ מכהן גדול שאינו מגביה יד למעלה מן הציץ” — כהן גדול לא מרים גבוה מהציץ.

פשט: בגבולין מרימים רק כנגד כתפיהם, אבל במקדש גבוה מהראש — חוץ מכהן גדול שנשאר בגובה כתפיו בגלל הציץ.

מקריא במקדש

דברי הרמב״ם: “ואין המקרי מקרא אותם” — במקדש אין מקריא שמקריא.

חידושים:

– ה״אחד” שמוזכר — לא חשוב מי הוא, זה סתם מישהו, דומה למי שמערבב את הדם ביום כיפור “כדי שלא יקרוש”.

עניית אמן במקדש

פשט: בגבולין עונים אמן אחרי כל פסוק. במקדש לא עונים אמן אחרי כל פסוק — רק בסוף, ובמקום אמן אומרים “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.

שם המפורש במקדש

דברי הרמב״ם: “במקדש… שם המפורש… מן י׳ וה׳ ו'” — במקדש אומרים את השם ככתבו, כלומר ארבע האותיות. “ובמדינה אומרים אותו בכינוי… א-ד… שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד.”

חידושים:

1. שיטת הרמב״ם לעומת רש״י: הרמב״ם סובר ש״שם המפורש” מתכוון לשם של ארבע אותיות (י-ה-ו-ה), מבוטא כפי שהוא כתוב. זה לא כמו רש״י וראשונים אחרים שסוברים ששם המפורש הוא שם מ״ב או שמות אחרים. הרמב״ם לא אומר איך מבטאים אותו, אלא שזה לא בכינוי.

משמת שמעון הצדיק — הפסקת שם המפורש

דברי הרמב״ם: “ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש… שלא ללמדו מי שאינו הגון.”

חידושים:

1. מה זה “שלא ללמדו מי שאינו הגון”? פשט פשוט היה שאפשר לעשות עם שמות וכשפים דברים מזיקים (“הרג בשם”). אבל הרמב״ם במורה נבוכים (חלק א׳ פרק ס״א) מאריך שאין זה אמת ששם יכול לעשות משהו פיזית. הרמב״ם מבין זאת כעניין של כבוד — “כל זה גדולה לשם הנכבד והנורא הזה” — מכבדים את השם, לא מדברים עליו הרבה, מעלימים אותו מאנשים פשוטים.

2. “ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה אלא לתלמידיהן הנבונים והגונים אחת לשבע שנים” — העיקר אינו המילה עצמה, אלא ההבנה של מה השם מתכוון. אדם פשוט שילמד זאת יתחיל לומר לבטלה את השמות הקדושים — לכן הוא בכלל לא צריך לדעת מזה. זה קשור לאיסור הוצאת שם ה׳ לבטלה.

הלכה ט״ו — ברכת כהנים בלשון הקודש

דברי הרמב״ם: “בכל מקום… בלשון הקודש” — ברכת כהנים חייבת להיות דווקא בלשון הקודש. “כה” מתכוון כך — “ככה למדוני שומעי שמועה”.

חידושים:

1. “שומעי שמועה” לעומת “פי השמועה”: ראשונים אחרים כותבים “פי השמועה”, הרמב״ם כותב “שומעי שמועה” — אולי כי “כה” עצמו לא אומר בבירור, זה מתכוון “כפי שמשה הראה”.

2. “כה תברכו” נדרש לכמה הלכות: בעמידה, בלשון הקודש, פנים כנגד פנים, בקול רם (לא צעקה, אלא “לאפוקי בלחש”), בשם המפורש.

3. חילוק בין ברכת כהנים, תפילה וקריאת שמע: בקריאת שמע הרמב״ם אומר במפורש שיוצאים בכל לשון, בתפילה גם בכל לשון — אבל ברכת כהנים חייבת להיות דווקא בלשון הקודש. הגמרא בסוטה מביאה רשימה של דברים שצריכים להיות בלשון הקודש, אבל הרמב״ם לא עושה רשימה מרכזית — הוא מביא כל דבר במקומו.

הלכה ט״ו — לא תוסיפו — לא להוסיף על ברכת כהנים

דברי הרמב״ם: “אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף בברכה זו על שלשת הפסוקים… לא בקול רם ולא בלחש, שנאמר לא תוסיפו על הדבר.”

חידושים:

1. הרמב״ם מביא את הפסוק “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים” כדוגמה לברכה שכהנים היו רוצים להוסיף — אבל אסור.

2. “לא תוסיפו” בברכת כהנים לעומת במצוות בכלל: בדרך כלל הרמב״ם לומד ש״לא תוסיפו” מתכוון לומר שדבר חדש הוא מצווה (כמו חמש תפילות). אבל כאן רואים שהרמב״ם פוסק כן את “לא תוסיפו” של חכמים — לא להוסיף דברים למצווה. הוא עובר על לאו.

3. “יהי רצון” שאנחנו אומרים במחזור: במחזור שלנו כתוב כן “יהי רצון” בין הפסוקים, שלכאורה סותר את פסק הרמב״ם. אבל ה״יהי רצון” שהעם אומר (לא הכהנים) אינו תוספת על ברכת כהנים עצמה.

הלכה ט״ו–ט״ז — תפילות וברכות של הכהנים בעת הברכה

ברכה לפני הברכה: “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”

דברי הרמב״ם: לפני שמסתובב לציבור הכהן אומר: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.”

פשט: זו ברכת המצווה שכל כהן אומר לפני שמקיים ברכת כהנים. “קדושתו של אהרן” הוא כינוי לקדושת כהונה.

חידושים:

1. המילה “באהבה” מתאימה ליסוד שברכת כהנים צריכה להיות “ברכה שלמה” בלי מכשול — אהבה היא תנאי בברכה.

2. יש שלוש ברכות שבהן מזכירים צדיק בשמו: (1) ברית מילה — “בבריתו של אברהם אבינו”, (2) ברכת כהנים — “בקדושתו של אהרן”, (3) ברכות התורה — שבהן מזכירים “תורת אמת” (אבל לא “תורת משה” במפורש). יש ספק אם ברכות התורה מזכירות באמת את משה בשמו או רק “תורת אמת”.

3. הזכרת אהרן אינה רק התייחסות היסטורית, אלא הדרכה: אהרן היה “אוהב שלום”, והכהן צריך להתנהג כמו אהרן — באהבה ובשלום — כדי לברך את ישראל.

4. הברכה נאמרת עוד לפני שמסתובב לציבור, כי כאן מדברים אל הקב״ה (לא אל הציבור), ולכן אין בעיה של “בל תוסיף” — כי זו לא תוספת על הברכה לציבור, אלא ברכת המצווה נפרדת.

תפילת “יהי רצון” בעת עקירת רגליו

דברי הרמב״ם: כשעוקר רגליו לעלות, כאשר הכהן מתחיל ללכת, הוא אומר: “יהי רצון לפניך… שלא תהיה תקלה על ידי, שלא אבוש מאבותי הקדושים, ושלא יבושו בי אבותי הקדושים, ושלא אבוש מהם לעולם הבא.”

פשט: תפילה שלא יכשל דרך הברכה.

חידושים:

1. זו לא ממש ברכה במובן הפורמלי — זה “יהי רצון” שלא כתוב בשום מקום שהוא חובה. ברכה היא לכאורה תקנת חכמים בברכת המצוות, אבל “יהי רצון” הוא סתם תפילה.

2. הכהן מבקש: הקב״ה שולח ברכות, ואני לא אקלקל זאת. זה דומה ל״אנו ממעיזים” — תפילה שמבטאת שאנחנו לא ראויים, אבל אנחנו מבקשים שיצליח.

“יהי רצון” שהציבור אומר אחרי כל פסוק

דברי הרמב״ם: “בסוף כל ברכה וברכה אומרים העם יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהא בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם.”

פשט: אחרי כל פסוק של ברכת כהנים הציבור אומר “יהי רצון”.

חידוש: רק כאן הרמב״ם מביא ברכה/תפילה הנוגעת לברכת כהנים — קודם לא היה ברור אם הרמב״ם מביא בכלל ברכה על כך.

תפילה אחרי הברכה: “עשינו מה שגזרת עלינו”

דברי הרמב״ם: אחר כך מחזיר פניו כלפי הציבור, ואחר שיענו אמן על כל הברכות, הכהן אומר: “עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה עמנו מה שהבטחתנו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל.”

פשט: הכהן מבקש מהקב״ה: אנחנו קיימנו את ציוויך, עכשיו קיים אתה את הבטחתך — הבט מהשמים וברך את עמך.

חידושים:

1. בתפילה הכהן מסתובב מהציבור — הוא שוב מדבר אל הקב״ה, לא אל העם. המפרשים (לכאורה בעל התוספות) שואלים איך זה מתאים.

2. מקבילה מבנית לברכת קריאת שמע וברכת התורה: לכולם יש ברכה לפניה ולאחריה עם דבר תורה באמצע. כך גם בברכת כהנים: (1) ברכה לפניה — “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”, (2) דבר התורה — הפסוקים “יברכך” וכו׳ (כמו שישראל קוראים “שמע ישראל”), (3) ברכה/תפילה לאחריה — “עשינו מה שגזרת עלינו”. זה נותן הבנה חדשה למבנה כולו של ברכת כהנים.

דרך ימין — איך הכהן מסתובב

דברי הרמב״ם: “כשמחזירין הכהנים פניהם מן הציבור, לא יחזירו אלא דרך ימינם בכל מקום.”

פשט: כאשר הכהנים מסתובבים מהציבור אחרי הברכה, עליהם להסתובב דרך ימין.

חידושים:

1. הכלל הוא: “כל פניות” — בכל מקום שצריך להסתובב, יסתובבו דרך ימין. זה מקורו בגמרא אצל כהנים, אבל מיושם רחב יותר — בעלייה למזבח, בליווי חתן לחופה, בכל דבר שבקדושה.

2. מה “ימין” מסמל: “ימין ה׳ רוממה” — ימין הוא סמל של כוח, חשיבות ודברים טובים. רוב האנשים ימניים, וזה הפך לסמל.

3. יש מחלוקת גדולה מה “דרך ימין” מתכוון בדיוק: (א) הכהן מסתובב לצד ימין שלו, (ב) הוא מסתובב לימין של החדר, (ג) כל אחד הולך דרך הצד הימני.

כמה פעמים אומרים ברכת כהנים — במדינה לעומת במקדש

דברי הרמב״ם: “במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום, אחר תמיד של שחר. אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה” — בשחרית, מוסף ונעילה.

פשט: בבית המקדש בירכו רק פעם אחת ביום (אחרי תמיד של שחר), אבל במדינה מברכים בכל תפילה חוץ ממנחה.

חידושים:

– זה אחד הדברים הנדירים שעושים יותר במדינה מאשר במקדש — במדינה מברכים כמה פעמים ביום, אבל במקדש רק פעם אחת. זה צריך ביאור למה.

המקריא — מי קורא את המילים?

דברי הרמב״ם: “בכל מקום משתדלין שיהא המקריא אותם ישראל, שנאמר ‘אמור להם׳.”

פשט: משתדלים שהמקריא (זה שאומר את המילים לכהנים) יהיה ישראל.

חידושים:

1. הרמב״ם לומד מ“אמור להם” — לא “אמור בעצמו” (אמור בעצמך), אלא “אמור להם” (אמור להם) — שמתכוון שמישהו אחר אומר לכהנים מה לומר. לכן יש השתדלות שהמקריא יהיה ישראל.

2. אפילו בבית המקדש יש אותה השתדלות שישראל יהיה המקריא.


תמלול מלא 📝

הלכות ברכת כהנים – פרק י״ד מהלכות תפילה

הקדמה: מבנה הלכות תפילה והקשר לברכת כהנים

דובר 1: נו, רבותי, משאירים את הטיק-טוק, הולכים לשבת וללמוד. ולומדים הלכות ברכת כהנים, הלכות תפילה, ברכת כהנים, פרק י״ד. סוף סוף הגענו לברכת כהנים.

והיה יישר כוח לנדבן שלנו, הרב ר׳ יואל ורצברגר. הנדבן נמצא בשיעור שלנו, ובשיעור הזה, ובכל השיעורים האחרים, וכל אחד ילך בעקבות הסגולה שלו, שכאשר כל אחד ילמד אחרי השיעור יהיה גם גביר, כמו שזה הולך. וגם כשעושים אחרי הלמדן, יהיו למדן, וכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. כן.

אז מה דיברנו? כן, הלכות ברכת כהנים. אז למדנו את הפרק הארבעה עשר מהלכות תפילה, זה שני הפרקים האחרונים מהלכות תפילה. מה הקשר בין תפילה לברכת כהנים? ולמדנו דבר יפה, תשעת או עשרת הפרקים הראשונים שם היו על תפילה, ואחר כך היו כמה על קריאת התורה, ועכשיו הולכים ללמוד על ברכת כהנים.

אני חושב שיש שלושה פרקים על קריאת התורה, בואו נראה. מ… מח׳, בואו נראה. רגע, אני קופץ כאן. אה, סליחה. מה זה? אה, לא אמרתי שאין לי רשימה, לא? לא אמרתי שאין לי רשימה. הרמב״ם עשה טבלה, מה זה מה. נראה, מי״א, סליחה. אה, היה עוד, זה תפס יותר. הלכות בית הכנסת. סדר בית הכנסת.

עד פרק י׳ היו הלכות תפילה. אחר כך מי״א זה בית הכנסת. מי״ב עד י״ג, זה רק שני פרקים, זה הלכות קריאת התורה. י״ד וט״ו זה הלכות ברכת כהנים.

הקשר של הציבור: בית הכנסת, קריאת התורה, ברכת כהנים

אז הקשר באמת, הקשר הוא הציבור, זה שהציבור מתפלל ביחד בבית הכנסת. כי כל עוד מתפללים ביחידות לא מגיעים עם זה לא לקריאת התורה, לא להלכות בית הכנסת, לא לברכת כהנים. הכהנים צריכים לברך את העם שם שהם נמצאים, והקריאת התורה צריכה להיות שם שהעם נמצא. העם בא לבית הכנסת להתפלל, ואז מכניסים את זה.

או אולי להיפך, אולי באים לקרוא, ומתפללים אז, אני לא יודע. אולי באים לברכת כהנים. אבל אצלנו, שדוכנים ביום טוב, העם בא לדוכן, לא? זה יותר כך, באים לקבל את הברכה.

דובר 2: חשבתי בבית הכנסת, אבל כן, מביאים את הילדים.

דובר 1: זה מאוד מעניין, והמפרשים לא שואלים כך, אנחנו שואלים גם את השאלות שלנו בלי המפרשים, לא צריך לחכות שהמפרשים ישאלו, שהרמב״ם לא מתחיל שיש מצות עשה לברך את ישראל, הרי כתוב בספר המצוות, ברשימת המצוות, מצוה לברך את ישראל. כאן במנין המצוות בתחילת ההלכות כתוב גם לברך את ישראל בכל יום. במקומות אחרים לא כתוב בכל יום, יש מקומות שכתוב כן, יש מקומות שלא כתוב.

קושיה: מדוע הרמב״ם לא מתחיל עם המצווה?

זה דומה להלכות תפילה, לכאורה היה יכול להביא בהלכות תפילה שיש מצוה לברך את ישראל, אולי אפילו מצוה בכל יום, והוא הכניס את זה בתפילה. אבל לא רואים, לא רואים מבפנים, הוא מתחיל מיד כשאומרים ברכת כהנים בשחרית זו מצוה ביום פלוני ופלוני. נראה משהו שהוא לא מסביר את הקשר, הקשר האמיתי של ברכת כהנים עם תפילה בכלל. מה קורה כאן?

דיון: תירוץ הרדב״ז וקושיות עליו

דובר 2: ואתה לא יודע, אתה יודע, נכון? אתה יודע כן? או שכבר אמרת לי, כי העם נמצא שם.

דובר 1: אוקיי, העם נמצא שם, אבל מעניין שהוא לא מתחיל עם הפסוק כמו שאתה אומר, כמו שהוא מתחיל הרבה מצוות. הוא כן מתחיל כמו שאתה יודע, שאתה כבר היית בבית הכנסת, כן, הוא מדבר אל המתפללים, היית בבית הכנסת וראית את הכהן קורא, גם תחשוב, והוא אומר לך כך וכך ההלכה, עומדים כהנים בשחרית.

כך אומר הרדב״ז, זה שלם, זה לא מתאים לדרך של הרמב״ם, אני לא מסכים. הרדב״ז טוען, הוא אומר את זה גם בקריאת שמע, נכון? הוא לא מתחיל מצות עשה לקרוא קריאת שמע, הוא מתחיל קריאת שמע, פעמיים ביום בבוקר ובערב, מה שהוא מתחיל. והרדב״ז יש לו תשובה על זה, דיברת על תשובות, יש לו פירוש על הרמב״ם קטע מתשובותיו, והוא אומר שלפעמים כשהרמב״ם, כשזה דבר שכל אחד יודע, הוא מתחיל רק עם פרטי ההלכות, אבל זה מודרני.

המשנה יכולה לומר לך, כי המשנה אומרת חידושים, אבל הרמב״ם היה כן אומר לך כל מצווה. אז, אני יודע, אבל העובדה היא, רואים שהוא מניח שאתה כבר יודע שיש הפטרה למשל, הוא מעולם לא אמר שיש הפטרה, הוא רק אמר פרטים ממנה.

אני לא בטוח איך להסביר את זה. יכול להיות שהוא פשוט היה עייף ולא היה לו הכל, הרמב״ם הרי גם היה בשר ודם.

דובר 2: הרמב״ם מותר לומר פשט כזה?

דובר 1: צריך לחשוב, צריך לחשוב. לא יכול להיות שהרמב״ם גם היה בשר ודם והוא לא ארגן הכל מאה אחוז לפי התוכנית שלו? לא, אם אתה רוצה לומר את הדרך, אתה יכול לומר להיפך. הרמב״ם רצה להראות שאדם יכול להיות בשר ודם ובכל זאת להיות רמב״ם. זה בטוח שלהורות תשובה לרב, שלא יחטאו סתם כך כי הוא היה human being. יש הבדל.

דובר 2: אוקיי, זה כבר תורה עמוקה.

דובר 1: לא, הוא מראה לעולם את ה-vulnerability שלו, להראות ש… למה עוד הוא צריך?

דובר 2: אוקיי, לא, זה אחרת לגמרי.

דובר 1: אוקיי, בואו נלמד אבל בפנים.

דובר 2: כן, ללמוד משם. אחרת לפני זה.

האם ברכת כהנים היא חיוב יומי מדאורייתא?

דובר 1: אוקיי, אז, בתורה כתוב שהכהן מצווה לברך יהודים. והרבה פעמים כשכתוב בתורה שיש מצווה שצריך לעשות, ולא כתוב זמן מתי לעשות אותה, עושים כל יום. כמו ציצית, תפילין, קריאת שמע. קריאת שמע כתוב כן ברור, כי כתוב “בשכבך ובקומך”. אבל גם תפילה וכל שאר הדברים האלה זה כל יום, כי כל יום האדם עושה הכל כל יום, כמו שלובשים בגדים ויוצאים מהבית.

אבל בכל זאת, יכול להיות כמו שלמדנו בתפילה, לא פשוט שיש חיוב יומי. יכול להיות שזה שצריך לעשות את זה כל יום יכול אפילו להיות דרבנן. לא פשוט שאחד שפספס יום אחד ברכת כהנים פשוט שהוא מבטל מצווה, באותה דרך כמו שאחד מבטל מצוות מצה בפסח. זו מצווה, והמקסימום שאפשר לעשות אותה זה כל יום כשיהודים באים לבית הכנסת. והיהודים באים אכן לבית הכנסת.

יכול להיות שפעם לא היו בתי כנסיות ובתי מדרשות, והיה רק בית המקדש, ורק בבית המקדש דיכנו, ובמקומות האחרים היה אכן ברור שזה לא יצא.

ראיה ממנהג אשכנז

בואו נאמר בבירור, הראיה הגדולה של הספרדים שדוכנים, שזה לא ממש חיוב כמו מצות עשה כל יום, היא מאיתנו האשכנזים שאנחנו נוהגים כבר זמן רב לא לדכן אלא ביום טוב, רק במסיבת יום טוב. הרי כתוב במלחמה מה עושים את המצווה, איך זה נראה למעלה. על כל פנים, החזקנו שזה לא חיוב יומי. זה חיוב שכאשר אתה יכול, והאשכנזים אמרו, “אנחנו לא יכולים, אנחנו בגלות, אין לנו כוח לתת ברכה ליהודים”. אתה יכול לתת ברכה ליהודי אחר?

האם כהן יכול לברך יהודי באופן פרטי?

זה קשור לשאלה אחרת, שאם כהן מאחל ליהודי לא כשזה יום טוב כשהוא אומר ברכת כהנים, הוא פוגש יהודי והוא אומר לו “יברכך”, האם הוא מקיים בזה מצות עשה? לכאורה היינו אומרים שכן. לכאורה. לא יודע מה ההלכה. הרי פסוק כתוב “כה תברכו”, צריך להיות בזמן מסוים, צריך להיות שהפסוק כתוב “ואני אברכם”, צריך להיות עם נשיאת כפיים, צריך להיות בלשון הקודש. העריכה צריכה להיות מסוימת בדרך, בסגנון. זה לא שאתה אומר פעם אחת, תהיה מבורך, גם מצווה לברך יהודי, אני כבר יודע איזו מצווה זה מבורך.

לא, אם אני זוכר בהלכה, חושב שאפשר לעשות את הברכה ולברך, אם רוצים לברך יהודים. כהן מותר, זה לא ברכה שאינה צריכה או משהו.

דובר 2: איזו ברכה? אתה מתכוון “לברך את עמו ישראל”?

דובר 1: כן, בלי הברכה. והעולם בפנים, אני לא יודע. אבל יכול להיות שזה הסדר. אבל להיפך, למיעוט כן יכול להיות שזה כשאפשר, לא ממש חובה כל יום.

האחרים, אלה שהנהיגו מאוחר יותר בארץ ישראל, נוהגים היום במקומות שאומרים ברכת כהנים כל יום. הם רואים את זה כן ממש כמו מצווה יומית.

מנהגי דוכן: סאטמר ואחרים

הרב מסאטמר על דוכן בגלות

זה מאוד מעניין, הרבי זכרונו לברכה, הרב מסאטמר, על שמו אני נקרא יואל, כותב שהיו אלה שרצו לתקן שכן יתחילו בגלות לומר כל שבת, כל יום, או כל שבת, רק מהר״י ששפורטש, שהיה גדול בדורו, הרב מסאטמר הזכיר אותו כמה פעמים כקנאי הגדול, חשש שהתקנה החדשה באה משבתאים, או אני לא זוכר את הפרטים, וזה בוטל. ומזה הוא מוציא שאנחנו כאילו ממעטים בדבר הרשות כזה, אני לא יודע, אנחנו לא עושים כל כך הרבה פעמים את המצווה של ברכת כהנים כי אנחנו רוצים לעשות הצהרה שאנחנו לא ניקח משום רשעים.

מנהג סאטמר – שבת חול המועד

זה מעניין, בסאטמר יש זמן אחד שרק סאטמר דוכנים, וזה שבת חול המועד. הרב מסאטמר היה בארץ ישראל, והואראה את הדוכן, והוא היה בירושלים, הוא החזיק את עצמו כרב ירושלמי, הוא החזיק כמה דברים כמו שהוא החזיק שהוא רב ירושלמי, לכן הוא חגג פורים, הוא רק חגג פורים בירושלים, פורים המשולש. הוא התחיל לדכן. זה מאוד מעניין, כי מצד אחד הוא הקנאי הגדול, הוא הרבי של הקנאים, אפשר כן לפעמים לדכן. זו לא העבירה הגדולה.

דיון: מנהג כשיום טוב חל בשבת

דובר 2: שמעתי פעם שיש הבדל בין שבת חול המועד, אני לא זוכר. משהו עם המקווה, משהו עם ספר תורה.

דובר 1: שמעתי גם משהו כזה, שזה… אני לא זוכר, אבל משהו קטע תורה. אוקיי, זה לא חשוב. משהו כי יום טוב אם זה נופל בשבת לא דוכנים, כך המנהג.

דובר 2: למה לא?

דובר 1: לא אומרים רק את ה… דוכנים, כן, לא אומרים את ה… יש מנהג לא לדכן. ולא מאריכים. דוכנים בשבת, יום טוב שחל להיות בשבת.

דובר 2: בטוח? אני זוכר שלא דוכנים בכלל.

דובר 1: לא גומרים בסוף דוכן, אבל… לא, דוכנים כן. לא מבקשים לחלום, אבל דוכנים.

דובר 2: אולי בסאטמר? אולי לא בכל מקום?

דובר 1: יכול להיות? אני זוכר שיש, יש את המנהג רוב אשכנז שלא דוכנים כשזה שבת. והתירוץ הוא, כי לא יכולים ללכת למקווה לפני הדוכן, ובשבת אסור ללכת למקווה, אז לא דוכנים כשזה שבת.

דובר 2: כן, יכול להיות בסאטמר יש נוהל אחר, כן.

דובר 1: אבל כך המנהג על פי רוב. ומשהו, מה ההלכה עם שבת חול המועד? I’m not sure.

דובר 2: אה, הוא אומר שהיום הולכים החסידים ממילא למקווה לפני שבת, אז אפשר כבר לדכן אפילו בשבת.

דובר 1: למה ביום טוב דוכנים? כי זה יותר רגוע, זה דבר, זו סברא. שבת חול המועד גם רגוע, אולי זו הסברא. זה הגיוני.

הלכה א: מתי דוכנים – שחרית, מוסף, נעילה, לא מנחה

דובר 1: אוקיי, אנחנו לומדים כבר טוב. והחסידים בצפת, החסידים צריכים לדכן רק שחרית ומוסף. אז, יש פסוק, “כה תברכו”. אבל כבר, זו ההלכה.

אוקיי, אבל לעניין העיקר, אני חושב שהרמ״א פוסק שצריך כן לנהוג לדכן כל יום, כמו ההלכה. זה מנהג אשכנזי. שחרית, מוסף ונעילה, אבל לא נשיאת כפיים. שחרית, מוסף, נעילה דוכנים. זה קצת, כשאפשר, חוץ מכשיש סיכוי שכבר השתכרו.

אבל במנחה אין נשיאת כפים, שמא במנחה כבר שתה כדי קלות ראש. מנחה זה בדרך כלל אחרי הסעודה של שבת צהריים או של יום טוב צהריים, ושמא שתה כדי קלות ראש.

דובר 2: הוא מדבר על שבוע שלם.

דובר 1: הוא מדבר על שבוע שלם.

דובר 2: אה, כל יום. אה, רק בשחרית, אבל לא במנחה.

דובר 1: וואו, אפילו ביום התענית שאסור לשתות, אין נשיאת כפים במנחה, גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום. כן, ביום התענית מחזיקים יותר אנשים עם סדר מנחה בבית המדרש, והם יחשבו ש… כן, עד כדי כך שכבר עשו תקנה שבמנחה לא דוכנים אפילו בתענית. באיזהו מקומן אומרים… באיזו תענית לא דוכנים במנחה? וזה הטעם למה במנחה יש יום כיפור עם תענית ציבור, אבל תענית יחיד אין בזה ענין.

נשיאות כפיים במנחה וסדר נשיאות כפיים בגבולין

נשיאות כפיים במנחה — המשך דיון

מנחה של יום כיפור לעומת מנחה של שאר תעניות

דובר 1: שחרית, מוסף, נעילה, דוכנים. אבל, זה מבורר כשאפשר, חוץ מכשיש סיכוי שכבר השתכרו. אה, במנחה, אחד נשיאות כפיים? רק במנחה, כבר העדה, כל העם. מנחה זה בדרך כלל אחרי הסעודה של שבת צהריים, או של יום טוב צהריים. הוא מדבר על שבוע שלם, אה, כל יום. אה, רק בשחרית, מה לא במנחה. אוי, אפילו ביום התענית שאסור לשתות, אין נותנים כפיים במנחה, גזירה מנחה של תענית, אטו מנחה של כל יום. ביום התענית מחזיקים יותר אנשים עם סדר מנחה בבית המדרש, והם יחשבו ש… כן, שבודאי כך. כבר עשו תקנה, שבמנחה לא דוכנים על התעניות. מדברים אנחנו באמירים. באיזו תענית לא דוכנים במנחה, ובאיזו תענית לא דוכנים במנחה דווקא…

דובר 1: יום כיפור ותענית ציבור, כמו דוד תהילת תענית שעבר בנעילה, כמו גם תשעה באב שבעשרה בטבת, ואלו בתפילת מנחה שלהם, איתמחו אלשקיות החמל, תשעה באב שבעשרה בטבת, דוכנים מנחה מאוחר. הנקודה היא כך, נעילה היא תפילה שמוסיפים בין מנחה לבין השקיעה, הפשט shall put, דווקא מינך של הלנד, כי הרמב״ד אמר שאיזה חently צריכים לדווען מנחה לפני הכלייג א מנחה? אבל אתה יכול לחשוב לומר, הנקודה היא שזו התפילה האחרונה. זו צריכה להיות התפילה האחרונה! אין תפילה בין מנחה ל… בלילה! כמו מילא, יוצא מילא נירות אין ילות. זה לא נראה כמו הרגלה במנחה. מעלה, זה לא נראה מתחלף עם מנחה שבחול יום. זה נראה כמו ילות התענית. זה כמו מילא של… של תשעה וארן של תשעה וארן, והיה אז ילות… אנחנו עדיין כאן, והמקום עם במשך הצווארר. וזה אינטרסאן, כי נראה שהרבי לא חשב אותנו לנהוג שמניחים מקום התפילה ובמנחה. לא לטעון, מילא טרעפמנט להתפלל קצת מוקדם, לא בסמוך לשקיעת החמה. הוא אומר לך, אני מיניש מה הוא מתכוון שזה חייב להיות בסמוך לשקיעת החמה. המילה היא שאין תפילה בין זה לשקיעה. וזה נראה במנחה תענית, המנהג שלנו הרי לומר עננו במנחה, זה כבר מנחה של תענית. אז תופסים, כשכתוב כאן מנחה ונעילה, זה אכן מנחה. יודע כל אחד בבירור שזו מנחה, זו לא תפילת התענית ונעילה.

אמרתי את זה קצת אחרת, שכשזה הסוג שיש הרבה תפילות, נעילה, אז יושבים בבית המדרש הרבה. אבל תענית אחרת באים לבית המדרש למנחה ולמעריב, לא רוצים לבוא בצום, הם התעייפו. אפילו אם באים בדרך כלל מנחה מוקדם יותר, כמו שהרמ״א אומר שצריך לעשות לכתחילה מנחה מוקדם יותר, אבל בתענית באים לבית המדרש בסוף היום להתפלל מנחה ומעריב, ואחר כך לצאת מהצום.

המשך – חלק 2 מתוך 4

דובר 2: לא, ההבדל הוא, כשיש בכל מקרה תפילת נעילה, אז קרתה המנחה קודם, כי צריך אחר כך לעשות נעילה. כן, אין מעט אנשים. להיפך, הבעיה היא האנשים.

דובר 1: הנקודה היא שזה כאילו, הוא מביא את הלשונות של הגאונים, מאריכים במנחה בתחנונים. מנחה של תענית עושים קצת מצב, כי זה בכל זאת תענית. נראה כמו נעילה, כדי שלא יתחלף עם מנחה של כל השנה. כשיש כן נעילה, אז זה סתם מנחה, כי בנעילה עושים את דרשת הנעילה, ולא עושים במנחה. זה כאילו ההבדל.

“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”

דובר 1: עכשיו, אבל מאחר שכל העניין של הדוכן במנחה ביום כיפור הוא רק כמו תקנה, זה רק כמו מנחה של כל השנה, אז ממילא ההלכה היא ש“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”, כהן שלא ידע, היה עובר, הוא כן עולה. לדוכן פירושו לכאורה, אני מתכוון שדוכן זה… דוכן זה במה, המדרגות של הבמה. למה הולכים לדכן? אה, אם יש כמו שאתה תקוע, מה זה במה? דוכן זה סוג של במה.

אבל מה זה הדוכן כאן? מה פירוש “בדוכנא”? אני לא יודע. מקום יחיד? אני לא יודע. אבל אנחנו לא למדנו בהלכות בית הכנסת שיש דוכן. אני לא יודע. כי צריך לעמוד בבניין, שיבנו משהו דוכן, אני לא יודע.

בכל אופן, אם מאחר ביום כיפור יודעים בכל זאת שהוא לא משתכר, זו נשיאת כפיים גדולה, כי פעם אחת יהודים נושאים את ראשם בשעת, לא אמרינן פסולי חולפי חרדיתו. מאחר שאם היה ממש יום רגיל הולך כהן שיכור ומורידים, לא מורידים, אפילו סתם, כי הסיבה היא שמורידים. סתם שמורידים משיכור, יש חשש של שיכור. יום כיפור יודעים בכל זאת שהוא לא שיכור. אז שיהיה גם לו מורידים, הכל רבוך, כי לא צריך לעשות הלכה נוספת. אבל יש פרובלם של מורידים, כי אפשר לחשוב שפסול היה, והם עונשים אותי על זה אחר כך, כך ראינו מהיינכעס קריזן תורה. אה, כהן, זה טוב. כן, יש מעלה של לא מורידים. אז לא תוריד הפעם, כי אתה יודע שהוא לא… זה גם לא חסרון! זה סך הכל חסרון לחשוב בידיכם במנחה כל יום. אבל גם יש בכל זאת שם עם לחשוב שהוא לא כהן, והכהנים, כך שיראו, הכהנים, הם לא יהודי, ולא כהיל, כהן, צריך שיכול עוד להיות כך פסול, וחלול, אתה יודע שהיה, הוא לא כהן. אז, אז, דיכם, כן.

סדר נשיאות כפים בגבולין — הלכה ג

טרמינולוגיה: ברכת כהנים / נשיאות כפים / דוכן׳ען

דובר 1: טוב. עכשיו, רוצה את הסדר, איך דוכנים, ואיך עובד? איך זה נשיאות כפיים? by the way, הרמב״ם קורא לזה לא, ברכת כהנים קורא לזה, נשיאות כפיים? הרמת הידיים? כי אז מרימים את הידיים. מעניין. אז קוראים לנשיאות כפיים מהווארט. זה, רק הולכים ללמוד שיש… יש… נכנס דקה אחרת, הדבר האמיתי הוא ברכת כהנים, הברכה שהכהנים נותנים ליהודים. נשיאות כפיים זה איך מחזיקים את הידיים, ודוכן זה המקום שעומדים. אנחנו קוראים לזה דוכנים. הוא קורא לזה נושא כהנים.

אבל לכאורה ה… מה ההגדרה הטובה ביותר היא ברכת כהנים, הברכה של הכהנים ומברכים. זו לא הברכה ברכת המצוות שהוא אומר! לא, הברכה שאני וואליינר, זה כמו לכהנים מזה. אבל אני לא יודע, זה הכל לשונות איך קוראים לדבר. זה לא יעזור. הדבר הוא כך, אנחנו הולכים מיד ללמוד, שיש סדר ברכת כהנים בבית המקדש. איך זה הולך. אבל זה מעניין שלכאורה העיקר הוא בית המקדש שרק אחר כך נעשה, או החוץ מזה יש גם בגבולים, אבל הרמב״ם מתחיל עם סדר ברכת כהנים בגבולים, כלומר איך הדוכנים התפשטו בדרך כלל בכל העולם, ואחר כך הוא הולך לומר איך הסדר הוא בבית המקדש.

סדר נשיאות כפים

דובר 1: אז הוא אומר כך, איך הסדר הוא כך, כיצד נשיאות כפים בגבולין? איך זה?

זה הולך כך, בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה, שליח הציבור מגיע לברכה של עבודה, כשהוא אומר “רצה”. לעבודה כשמגיע ל״רצה”, זה אומר את אותו דבר, נכון? ברכת רצה היא ברכת עבודה. אולי הוא מתכוון לומר מיד בתחילת הברכה, אולי זו המילה, כשמגיע ל״רצה”, המילה הראשונה.

אז אז הוא עושה כך, כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם, כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת הולכים מהמקום שלהם, והולכים ועולים לדוכן, הם הולכים עולים לדוכן המפורסם. מה זה הדוכן? אנחנו לא יודעים. הרמב״ם אומר שיש דוכן, משהו מקום שעומדים שם ומברכים את היהודים.

דובר 2: רוצה לבדוק את המילה דוכן?

דובר 1: לא, אין לי זמן. אני אומר לך, כל אחד יודע מה זה אומר.

דובר 2: לא, אני יודע מה זה אומר, אבל בטח… הולכים מיד לראות איך כתוב “לגבי היכל”, הולכים לראות איך זה, כן?

דובר 1: ועומדים שם, הם עומדים שם, פניהם למול ההיכל. רואים שהדוכן הוא ליד ההיכל, מול ההיכל, ואחוריהם כלפי העם, הם עומדים מול ההיכל.

יכול להיות דוכן פירושו פשוט כמו שדוכנים, אני לא יודע, כמו שמברכים. זו לא הלכה שצריך לעמוד על משהו במה או משהו כזה.

דובר 2: הוא מתכוון משהו מחיצה מסוימת, אני מתכוון שזו לא לשון של דוכן.

דובר 1: הכל יכול להיות, אבל זה בטח לא מעכב, כי כמו שהעולם עמד בזמנו של הרמב״ם צריך להיות היכל. זה לא יכול להיות. אז הוא קורא לזה כך, אולי כי בבית המקדש היה דוכן, יודע אני, הכניסו בבית הכנסת שיש דוכן.

והוא אומר כך, ועומדים שם פניהם למול ההיכל, הם עומדים שם, כן, ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם, האצבעות שלהם מקופלות. זו המילה, הוא עדיין לא עושה נשיאות כפיים, זה מה שהוא מתכוון לומר, נכון? הם סגורות, נכון? זה עדיין סגור. הוא דווקא לא עושה נשיאות כפיים. נשיאות כפיים עושים עם אצבעות פתוחות, וגם עם ידיים גבוהות, אבל הוא אפילו לא פותח את האצבעות לפני העולם לפני שמגיעים.

עד שישלים שליח ציבור ברכת הודאה, עד שהוא מסיים את ברכת הודאה, שזו ברכת מודים. אז “מחזירין פניהם כלפי העם”, הם מסתובבים אל העולם, “ופושטים את כפות ידיהם”, הם פותחים את האצבעות שלהם, “ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם”, הם מרימים את הידיים שלהם כנגד הכתפיים שלהם, כל כך גבוה, “ומתחילין לברך”, והם מתחילים לומר “יברכך”.

בתפילה גם היו הלכות שהעמוד לא אמר איך להחזיק את האצבעות. אנחנו שמים לב כל כך חזק בברכת כהנים, אבל בעצם… אבל זה לא… זה יותר עניין של עין הרע. וכאן ממש לא ברור מה הסיבה. על כל פנים, פותחים את האצבעות. אוקיי.

עכשיו, הכהנים של היום יש להם מנהגים איך בדיוק הם פותחים את האצבעות.

דיון: מה זה “דוכן”?

דובר 2: אני מתכוון, יש מי שרוצה לומר שזה כנראה דווקא על המילה דוכן. אולי כשרוצים לעשות תקנה של בית המקדש, שיעשו כן במה מיוחדת, כמו שאתה רוצה, כמו “לוים בדוכנם”. שיהיה מקום מיוחד שיש כסא של אליהו ויש שטנדר לראש. זה בטח לא עבירה לעשות, אבל אם זו עבודה היה כתוב ברמב״ם. יש מה שנקרא “דוכן”, כמו הדוכן… זה בכלל לא פשט כזה. דוכן זה מקום מסוים.

דובר 1: לא, יכול להיות שזה כבר מקובל. אני יכול רק לומר שבבית המקדש היה דוכן. אבל אתה אומר “לוים בדוכנם”. על זה אומרים… הלא, על זה בוכים בכל זאת, “לוים בדוכנם”. הדוכן הוא אחד מהרבבות שהסירו את הספסלים. ברגל הוא אומר “לוים בדוכנם”. מה עם הכהנים? אני לא יודע. אוקיי.

דובר 2: לא מצאת את התרגום של דוכן? זה היה משהו מקום. דוכן? לא מצאת פירוש?

דובר 1: אוקיי.

דובר 2: לא, הם עמדו במקום מיוחד. לא ראיתי שום… אף אחד לא אומר שיש מקום כזה.

דובר 1: אתה חוקר טוב יותר.

דובר 2: לא, לא, עשה חיפוש “דוכן בבית המקדש”. לא כתוב.

דובר 1: לא, אני לא רוצה, אין לי זמן. אין לי זמן. אני לא יכול… אולי הוא מביא את זה, הרמב״ם.

דובר 2: לא, לא, זה לא נכון. קח מהר, תגיד לי יש היה. אהא. שהוא אומר, שהוא מחזיק אותה. כשיש לך את הרמב״ם, עובר מהר. אוקיי, הוא פתח את האינטרנט, זה עדיין חלק מהמשחקים. אני לא יכול להפריע לך. הוא אומר “שיס אים”, הוא לא אומר. הוא היה צריך להביא. הוא אומר, “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים”. כך מביא מהפירוש המשניות. הם מביאים לא, הם מביאים תמיד פירוש המשניות. אה, אבל אחרים מתרגמים שהדוכן הוא הבימה, אבל זה לא מסתדר, אז זה לא ברור. נו טוב, אז שידעו. בקיצור, ר׳ דוד, מי זה ר׳ דוד? ר׳ דוד הרמ״א? ר׳ דוד עין פת עמוד העין? לא ידע. אוקיי, בקיצור, זה לא ברור, צריך לעשות מחקר טוב יותר. נראה שבבית המקדש היה מקום כזה, ולא נראה שיהיה מקום כזה בבתי המדרש שלנו.

דובר 2: אה, ליג חזק.

ברכת כהנים: סדר הברכה, תקנות, והלכות נשיאת כפים

הלכה י׳ (המשך) — שליח ציבור מקריא מלה במלה

דברי הרמב״ם:

“ושליח ציבור מקרא אותם מלה במלה, והם עונין, שנאמר ‘אמור להם׳, עד שמשלימין פסוק ראשון, וכל העם עונין אמן.”

פשט: שליח הציבור אומר כל מילה

בבית המקדש, נזכר לי לומר. אחר כך הוא בכל זאת אומר על זה, הוא מדבר בכל זאת על בית המקדש. “מקום שנאמר עליו שהוא עולם”, והם אומרים את זה. יש משהו שנקרא דוכן, אבל מה דוכן פירושו אף אחד לא יודע. יש פירושים בדבר.

אוקיי, בקיצור, עכשיו, למה זה הולך ש״יברכך”? הם לא אומרים לבד. שליח הציבור “מקרא אותם מלה במלה”, הוא אומר להם מילה במילה, והם עונים. “נאמר ‘אמור להם'”, אומרים החכמים. פשטות “אמור להם” פירושו שמשה יאמר לאהרן איך הנוסח שהוא יברך. לומדים החכמים מזה שכל פעם יאמרו לכהנים כל מילה. הם אומרים “יברכך”, והם אומרים “יברכך”.

חידוש: שליח הציבור כמשה רבינו

הבנתי שזה כאילו שליח הציבור עושה כמו משה רבינו. כי זה אותו אופן שמשה רבינו אמר לכהנים, אומר ה… כי שליח הציבור הוא בכל זאת הגואל של הציבור, והוא התחליף שלהם. הוא אומר אחרי משה רבינו.

קושיא: “אמור להם” — לכהנים או לישראל?

אם אתה רוצה לשאול קושיא, חשבתי על הקושיא, איך כתוב “כה תברכו את בני ישראל אמור להם”? פירושו הכהנים יאמרו להם, לא שאתה תאמר לכהנים. “אמור להם לישראל”, לא זה התרגום?

אחרים מתרגמים. “כה תברכו”, הם יתפללו עכשיו. הם לאו דווקא… “כה תברכו”, “אמור להם”, זה איך משה מדבר לאהרן. הוא אומר, “אמור את זה, הנוסח, עם הלשון”. “אמור להם” זה כמו “לאמר”, אומר הזוהר.

בכל אופן, הדרשה אומרת שזה שיאמרו לכהנים מה לומר.

חידוש: “פשט חברותי” — הכהן הוא רק צינור

לכאורה, נזכר לי לומר פשט חברותי. יש משהו שחוששים שהוא יטעה, יש עניין של חזרה. רוצים שהוא ידע שהוא לא המברך. רק הקב״ה נותן את הברכה. הוא רק הצינור. הוא הולך לומר, הוא אפילו לא יודע את המילים, הכהן. אומרים לו את המילים. הוא לא יחשוב כלום, הוא לא עושה כלום.

אני לא יודע. יכול גם להיות שיש משהו עם שליח הציבור. משהו תפקיד צריך להיות לשליח הציבור. הכניסו אותך לא מסתם. כמו מה הולך לקרות בחזרת הש״ץ? יהיה משהו לא שייך? משהו כך מחובר לשליח הציבור.

“בשם ה'” והקשר ל״שים שלום”

בכל אופן, כשהם אומרים “בשם ה'”, כי הרמ״א אומר בכל זאת אחר כך שהם יאמרו את זה “בשם ה'”. כשהולכים… כן, הברכה האחרונה, זה… אה… “שים שלום”.

אני מתכוון שאומרים על פשט, זה “שים שלום” נראה שזה מחובר לברכת כהנים. אומרים שזה כמו “וישם לך שלום”, זה מסתיים “וישם לך שלום”, מבקשים ברכה שיתקיים באמת השלום והברכה. מה שמופיעים אותם לשונות, “הוי פניך”, שהם בכל זאת לשונות דומים מ״שים שלום” עם… “חיים יוניקם כח בפניך”, כן… זה “חיות ה׳ פניו אליך”, זה כל הלשונות.

הלכה י׳ (המשך) — הכהנים נשארים עד “שים שלום”

דברי הרמב״ם:

“והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש, ואחר כך כופתין את אצבעותיהן, ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום, וחוזרים למקומן.”

פשט: הכהנים מסתובבים חזרה ונשארים עד “שים שלום”

“והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש”, הכהנים מסובבים חזרה את הפנים כלפי הקודש, שוב כלפי ארון הקודש, “ואחר כך כופתין את אצבעותיהן”, הם מסתובבים עדיין עם האצבעות פתוחות והם מקפלים אותן מלפנים, “ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום”, כן, עד סוף ברכת שמונה עשרה, “וחוזרים למקומן”, הם חוזרים.

חידוש: מקביל לנסיגה אחרי שמונה עשרה

זה מאוד דומה להלכה של כשרוצים לסגת אחרי שמונה עשרה שקטה. צריך משהו כמו להיפרד ממקום התפילה, לא לברוח, לא כמו “תינוקא ברח”.

אבל יכול להיות עוד מה שאמרתי, ש״שים שלום” היא בעצם ברכה על ברכת כהנים, אז הם שניהם מחוברים, אז בגלל זה נשארים עוד שם עד סוף כל העניין.

כל פעם קוראים לזה, לא כך? במקום אחד כתוב שלא יעזבו עניין, ובמקום אחד כתוב כאילו הולכים מאת מלך. אבל העניין הוא… אוקיי.

הלכה י״א — סדר ברכת כהנים: מי מחכה למי

אחר כך הלאה, הלכות דומות שלמדו בקריאת התורה.

(1) קוראים “כהנים” עד שהציבור מסיים שמונה עשרה

אחת, “קורא כהנים”, “רשאי לקרות לכהנים עד שיכלה עמידה מן הציבור”. עד שעדיין לא למדנו את זה, צועקים “כהנים”, כן, ואצלנו זה בא עם נוסח, ולא אומרים תמיד, צועקים “כהנים”. קוראים להם לעלות שיעלו לתורה. כן, וצריך לחכות שהעומד יסיים מהציבור.

ומתי צועקים את זה? אה, אחרי עבודה. זה אומר “כהנים”. כשהכהנים באים, כך שהמקריא יהיה כבר שם מבקש. זה כמו שאומרים “יאמר”, הקורא הוא בעל התפילה. זה אותו דבר.

חידוש: צריך לקרוא לכהנים — הם לא באים לבד

קוראים לכהנים, לא יחשבו שהם באים לבד, צריך לקרוא להם. ואין הכהנים רשאין לעלות עד שיקרא אותם השליח ציבור. יש עניין של נביא, כך שיתעוררו, צועקים שלוקחים כבר, מבקשים. כן, זה עניין, דיסאנטס.

(2) הכהנים מחכים עד שהמקריא מסיים את המילה שלו

ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפיו של המקרא. הוא צריך לומר “יברכך”, והם מחכים עד שזה מסתיים. לא שהוא יאמר “יברכך” והם כבר מתחילים.

(3) הציבור עונה אמן אחרי שהכהנים מסיימים

ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. הכל נותנים זמן.

חידוש: אנחנו אומרים אמן על ברכת הכהנים, לא על שליח הציבור

לא, אבל זה גם מאוד חשוב להראות שאנחנו אומרים אמן על ברכת הכהנים, ושליח הציבור הוא רק זה שאומר לכהנים. ואנחנו אומרים אמן על בעל התפילה גם. האם הם שתי פעמים ברכה? הם לא שתי פעמים ברכה, הם פעם אחת ברכה. אבל בקיצור, שיהיה סדר, שלא יפריעו אחד לשני. מאוד חשוב.

אולי יעשו הלכה לחברותות, שלא, אני לא יודע איך זה יעבוד. שגם אנחנו לא נתחיל לדבר עד שהשני מסיים את הברכה. זה לא הוכנס.

(4) הכהנים מחכים עד שהציבור מסיים אמן

ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. כן, גם. אה, הוא אומר “יברכך”, העולם אומר אמן, הוא מחכה עד שהם מסיימים לומר אמן.

מה אם יש מישהו שאומר אמן ארוך מאוד? אני לא יודע, לא צריך לחכות לו.

(5) שליח הציבור לא אומר אמן

ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים. אה, כאן יש דבר עדין. שליח הציבור לא אומר אמן.

למה? שמא תטרף דעתו, ולא ידע איזו ברכה מקריא אותן, אם פסוק שני או שלישי

אמן הוא דבר זהה בכל הברכות. אז הוא הולך לומר אמן, ובדיוק הברכה היא בעצם עדיין בשבילו, יוצא שהוא עונה אמן. אבל הוא הולך לומר אמן, הוא הולך לשכוח להחזיק ב״יברכך” או ב״יאר”, וממילא שלא יאמר אמן.

חידוש: זו ערבות הדדית

זה מאוד כי אנחנו דואגים שאולי הכהנים לא יוכלו, צריך לעשות את השליח ציבור. זו ערבות הדדית. מה קורה שהכהנים אסור להם להיות שיכורים? מה קורה שהשליח ציבור גם לא שותה? אוקיי.

(6) הכהנים לא מסתובבים עד “שים שלום”

אה, עוד הלכה, עוד הלכה. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיגיע שליח ציבור ל״שים שלום”. זאת אומרת הם לא מסתובבים עד שהוא מתחיל “שים שלום”.

גם, כדי שהציבור לא יברח.

עיקרון כללי: שיהיה רגוע

הכל הוא חלק מה, הסך הכל של כל ההלכות האלה הוא שיהיה רגוע. לא רצים, מסיימים, שלב הבא, שלב הבא.

ועד רשעים לא אכה לגרים, ימקומו שלוחו של אדם כמותו, זאת אומרת הוא לא הולך. כן, אנחנו כבר למדנו את זה פעם, אולי הטורי זהב אומר מצות עשה, עכשיו הוא עושה את זה מ״ועלו מושיעים”, ואין אומרים לרשעים לכו קחו לכם עצמכם מעשה חזיר פנימית, את זה כבר גם למדנו. הוא לא פותח, הוא לא סוגר את האצבעות שלו עד שהוא מסתובב.

קודם הוא אמר מה לא עושים, מאוד מעניין.

הלכה י״ב — כהנים הולכים יחפים (תקנת רבי יוחנן)

דברי הרמב״ם:

“התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם, אלא עומדים יחפים.”

פשט: תקנת רבי יוחנן — כהנים הולכים יחפים

התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם, הוא לא צריך ללכת עם הנעליים שלהם, אלא עומדים יחפים, הם צריכים ללכת ערומים, יחפים.

טעמים מהגמרא

הסיבות לזה הן כי זה גם כבוד הציבור, קודם כל כי אולי הנעליים מלוכלכות, וגם כי יכול להיות שהוא נקרע בנעל שלו, ויחשבו, בקיצור.

אין מישהו שאומר שכי בבית המקדש הכהנים הלכו יחפים? לא כתוב כאן כך, כאן כתוב שכך כתוב בגמרא, זה כבוד הציבור.

ורב אשי אמר טעם אחר, שהוא הולך להתכופף, ובינתיים יחשבו שיש לו פסול. לא כתוב, זה לא נראה, אני לא יודע.

בכל מקרה, כך הוא המנהג שהולכים בלי נעליים. אני חושב שזו תקנה של רבי יוחנן. טוב מאוד.

הלכה י״ג — כהנים וציבור לא צריכים להסתכל

דברי הרמב״ם:

“כשהכהנים מברכין את העם, לא יביטו בעם, ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה. וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים בשעת שמברכין כדי שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם ישפילו ראשם, ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים, ואינם מביטים בפניהם.”

פשט: כהנים מסתכלים למטה, ציבור לא מסתכל על הכהנים

עכשיו, כשהכהנים מברכין את העם, ככה, לא יביטו בעם, מאוד מעניין, הם לא צריכים להסתכל על העולם, ולא יסיחו דעתם. אתה הרי עכשיו אמרת פניהם כנגד הציבור, אבל הם לא צריכים להסתכל על העולם. עומדים מול זה, אבל הוא לא מסתכל ישירות.

לא טוב, הוא לא מסתכל ישירות, ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה, הוא צריך להסתכל על הארץ.

טעם הרמב״ם: כדי שלא יסיחו דעתם

לא, זה סתם מהרמב״ם שזה כדי שלא יסיחו דעתם. כך הוא אומר כאן בשורה הבאה בפירוש, הוא לא צריך להסתכל על העולם, הוא יתחיל לחשוב על העולם יותר מדי. הוא מברך אותם, אבל הוא לא מסתכל, הוא מתפלל, הוא מסתכל למטה.

וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים בשעת שמברכין כדי שלא יסיחו דעתם. כך כתוב, כדי שהם לא יהיו מוסחי דעת, הם לא צריכים להסתכל על הכהנים, “אה, לכהן יש פאות יפות”, חס ושלום.

אלא כל העם ישפילו ראשם, ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים, ואינם מביטים בפניהם, הם לא מסתכלים בפניהם.

מקורות אחרים: השכינה שורה על האצבעות

במקומות אחרים כתוב מה שכולם יודעים שהשכינה שורה על האצבעות, לא צריך להסתכל.

חידוש: הרמב״ם לא מביא את הטעם של שכינה

זה מאוד יפה, זה מתאים מאוד למה שאתה אומר שהקב״ה מברך. בא דרך הכהנים, but it’s not about הכהן. זה לא שמשה יענקל כהן נותן לך ברכה והוא נותן לך דברים טובים. הקב״ה נותן לך. הוא זה שהוא בעל המקריא.

אבל הרמב״ם לא הביא את הדבר שצריכה להיות שכינה כאן. הרמב״ם מביא את הטעם פשוט שזה “לא יסיח דעת”.

יכול להיות שזה connected, כי השכינה נמצאת בכהונה. אבל יכול להיות שהשכינה… distracted אני מתכוון, מהמילים ומלהסתכל על הכהן. כן.

מנהג של טלית על הראש

המנהג הוא שהכהנים שמים את הטלית שלהם על הראש וכן הלאה, והאנשים עושים כך. אבל זה כבר… כדי שלא יסתכלו. אבל לפי הרמב״ם זה דבר אחר. לפי הרמב״ם זה יותר שיכוונו, שלא יהיו distracted. אוקיי, יכול להיות גם שזה עוזר לזה.

הלכה י״ד — כהן אחד לעומת כמה כהנים

עכשיו, בואו נמשיך הלאה.

דברי הרמב״ם:

“אם היה הכהן המברך אחד, מתחיל לברך מעצמו, והשליח ציבור מקרא אותו מלה במלה. כשהן שנים אין מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳.”

פשט: כהן אחד מתחיל לבד, כמה כהנים ממתינים לקריאה

“אם היה הכהן המברך אחד”, יש רק כהן אחד, “מתחיל לברך מעצמו”. הוא מתחיל לבד.

מה זאת אומרת “מתחיל לברך”? הוא אומר את הברכה לבד, או שהוא מתחיל לומר “יברכך”? הוא עושה את הברכה “לברך את עמו ישראל באהבה”.

לא, כן, לא אמרתי את זה. כן, לא אמרתי את זה. זה פשוט.

“והשליח ציבור מקרא אותו מלה במלה כשהן שנים”. אה, מה אם יש יותר משני כהנים?

“אין מתחילין לברך”, הם לא אומרים את הברכה, “עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך'”.

מקום קשה: “והן עונין ואומרין ‘יברכך'”

אני לא מבין. דיברנו שהוא צריך לחכות שיקריא לו. זו התחלה. הוא מתחיל את הברכה. מה זאת אומרת “והן עונין ואומרין ‘יברכך'”? הם אומרים “יברכך”?

אולי הם אומרים פשוט, הם אומרים את המילה הראשונה הם אומרים כן לבד?

לא, כשיש כהן אחד, בעל התפילה לא קורא “כהנים”, והוא מתחיל לומר את הברכה. הוא מתחיל לבד, כי הוא נושא לבד את העול.

מה זאת אומרת? כשיש מקהלה, צריך להיות מישהו שישלוט כך. שוב צריך השליח ציבור לומר “כהנים”.

כן, אבל זה עם ה… כותב הלשון, “והן עונין ואומרין ‘יברכך'”. נראה מהרמב״ם שהמילה הראשונה “יברכך” לא מקריאים. הם אומרים “יברכך”, רק מ״ה'” מתחיל השליח ציבור לומר מראש.

זאת אומרת “והן עונין ואומרין”, הם אומרים לבד. הוא לא אומר שהם אומרים את הברכה “ברוך אתה ה'”. אבל גם נראה כאילו בעל התפילה אומר רק “כהנים”, והכהן אומר לבד “יברכך”, והוא אומר רק הלאה מ״ה'”.

אבל הצליל לא נכנס, אני לא יודע למה. זה לא ברור. אבל המקורות מילה במילה על הסדר שאמרנו, אני לא יודע מה הפשט, מה הצליל. אני לא יודע.

סיכום: מה למדנו עד עכשיו

אוקיי, עד כאן למדנו איך עובד ברכת כהנים בבית, בבית המדרש. על מה? על הברכה של לברך את עמו ישראל באהבה. מה? הוא לא אמר.

ברכת כהנים בבית המקדש, שם המפורש, והלכות ברכת כהנים

סדר ברכת כהנים בבית המקדש

כך זה נשמע מהרמב״ם, זה לא ברור. והמקריא אומר לו “מלה מלה על סדר שהם אומרים”. אני לא יודע מה הפשט, אבל כך זה נשמע. אני לא יודע.

אוקיי, עד כאן למדנו איך עובד ברכת כהנים בבית, בבית המדרש. על מה? על הברכה של “לברך את עמו ישראל באהבה”. מה? הוא לא אמר. “לברך” אני מתכוון שאני אגיד “יברכך”. כך זה נשמע, מיד שכתוב בחלק השני. הוא לא אמר כלום עוד על אותה ברכה. יש שמביאים שאלה שלומדים כך, שזה מתכוון לברכה, אבל זה לא ברור. יכול להיות שאלה שאומרים שאין… הרמב״ם בכלל לא מביא את הברכה. הוא בכלל לא אומר לך “יברכך”. אולי לא, אולי הרמב״ם סובר בכלל שאין ברכה על זה, אני לא יודע. הוא בכלל מביא ברכה על זה? לא כתוב. בינתיים אנחנו לא יודעים. הרמב״ם אמר שצריך ללמוד רק את הספר שלו. בינתיים אנחנו בכלל לא יודעים שיש ברכה על זה.

אוקיי, עכשיו ככה. איך הולך ברכת כהנים במקדש? במקדש זה הולך בסדר אחר. בגבולים זה הולך סדר שלם, ואחרי הודאה אומרים ברכת כהנים. בבית המקדש זה הולך אחרת. “כהנים עולין לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר”. אחרי התמיד של שחר, מיד באה דוכן.

“מגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם”. זאת אומרת, בגבולים מרימים רק כנגד כתפיהם, אבל בבית המקדש מרימים מעל הראש. זו הפשטות שאנחנו למדנו. “חוץ מכהן גדול שאינו מגביה יד למעלה מן הציץ”. כהן גדול עושה כן רק כנגד כתפיו, כי הוא לא רוצה שהידיים יהיו גבוה יותר מהציץ. “ואין המקרי מקרא אותם”. אה, יש כן גם מקריא. “אחד”, לא סברא רעה. זה סתם אחד מהכהנים, או אחד מ… אני לא יודע מי הוא “אחד”. “אחד”, אחד, אחד הוא המקריא. כן. זה בוודאי לא חשוב מי זה. זה אותו אחד שמערבב את הדם ביום כיפור “כדי שלא יקרוש”. אוקיי. קריאת שמע בכל מקרה בדרך כלל יש קריאת שמע בגבולים, כמו שאנחנו יודעים אותה, עד שישלים שלושת הפסוקים.

אבל כאן זה אחרת, יש חילוק אחד, אצלנו בגבולים אומרים אמן אחרי כל פסוק, אבל במקדש אחד עונה אמן אלא ברכה אחת, ועונה אמן אלא ברכה אחת, עד ברכה אחת, עד שישלים, כשהוא מסיים אומרים אמן, במקום אמן אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. זה נוסח יותר ארוך.

שם המפורש במקדש

אוקיי, עכשיו, ועוד משהו שעושים בבית המקדש, שעושים אותו ככתבו, העולים זה לא רק בבית המקדש, זה גם עולה על רוב המקדש. במקדש, והוא דבר, זה מילה, דבר מפורש שנאמר בפירוש, מן י׳ ה׳ ו׳, וזה השם המפורש שאומרים אותו במקדש. זו שיטת הרמב״ם, לא לפי שיטת רש״י ואחרים שסברו ששם המפורש הוא שם מ״ב, או שמות אחרים. הרמב״ם אומר שכשכתוב שם המפורש זה מתכוון לשם של ארבע אותיות. הוא לא אומר איך אומרים אותו, הוא רק אומר שזה משהו שאומרים בפירוש את האותיות, לא עם כינוי.

ובמדינה אבל, בשאר העיר, לא בבית המקדש, אומרים אותו בכינוי, אומרים אותו עם הכינוי, והוא א-ד, זאת אומרת כמו שאנחנו אומרים א-ד. שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד. בבית המקדש אומרים רק את השם כמו שהוא כתוב.

משמת שמעון הצדיק — פסקו מלברך בשם המפורש

ומשמת שמעון הצדיק, כבר זמן רב מאוד שהיה, שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש. למה? שלא ללמדו מי שאינו הגון. זה מעניין, זה איזה סוד. יש פחד מהכוח ההרסני כמו… זה לא ברור. כי הרמב״ם, מה זאת אומרת? פשט פשוט יגיד שנראה שאפשר לעשות עם שמות וכישופים דברים, הרג בשם, אפשר לעשות דברים.

אבל הרמב״ם הקדוש, הרמב״ם הקדוש בספרו מורה נבוכים חלק א׳ פרק ס״א, אם אני זוכר, הוא מאריך שזה לא אמת, אין דבר כזה שם שאומרים אותו וקורה משהו. בדרך כלל זה רק מהבנת דברים. צריך להבין שזה יותר ענין של כבוד. כך מסביר הרמב״ם, הרמב״ם הולך להסביר שזה נושא של כבוד. “ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה אלא לתלמידיהן הנבונים והגונים אחת לשבע שנים, ואפילו מי שהוא ראוי”, אפילו מי שכן ראוי, “צריך שלא ילמדוהו אלא אחד מהם”. אומר הרמב״ם, לא תחשוב שזה באמת היה זמירות, לא תחשוב שזה כי אפשר לעשות משהו, “כל זה גדולה לשם הנכבד והנורא הזה”, מכבדים אותו, לא מדברים עליו הרבה, מעלימים אותו, שלא יחשבו שזה לאנשים פשוטים. אבל הרמב״ם לא לומד לכאורה שזה יכול להזיק, כי זה לא נראה מהלשון שלו כאן. מה הענין של כבוד שלא מדברים על זה? לא יודעים בבירור, מבינים את זה כמו האיסור של הוצאת שם ה׳ לבטלה. הרמב״ם עצמו אומר, אפילו אותה משפחה, שאדם פשוט ילמד את זה הוא יתחיל לומר לבטלה את השמות הקדושים, שלא ידע בכלל על זה.

אבל המילה, הרמב״ם לומד, העיקר לא המילה, העיקר ההבנה, ההבנה של מה הוא מתכוון, וגם את זה אסור ללמד סתם, כן, כך סתם, לא מלמדים סתם כך. מורה נבוכים לומדים רק פעם אחת בשבע שנים. זה הכוונה, זה מה שהרמב״ם מבין. יש לי על הצורי חינוך, זה השיעור שלי שאני לומד כל שבוע. תראה, זו גדולה לשם הגדול, שאומרים אותו רק פעם אחת בשבע שנים. כל השנים האחרות שיחשבו שזה נורא.

הלכות ברכת כהנים — בלשון הקודש

עוד הלכה, הלכה חשובה. אה, עד כאן למדנו את סדר האמירה, סדר ברכת כהנים. עכשיו נוכל ללמוד הלכות, הלכות בסיסיות של התנאים של ברכת כהנים. אז ככה, הלכה אחת היא שצריך להיות, כן, בכל מקום, מה זאת אומרת אפילו, זאת אומרת שצריך לומר את השם ככתבו, זה רק בבית המקדש. אבל בכל מקום, בכל מקרה, צריך להיות בלשון הקודש, כמו שכתוב. “כה” מתכוון כך. ככה למדוני שומעי שמועה, משה רבינו שמע. מעניין, “שומעי שמועה” כתוב כאן, ראשונים אחרים כתוב “פי השמועה”. אה, אולי הוא מתכוון לומר, כי לא כתוב ב“כה” כלום. זאת אומרת “כה” מתכוון כמו שמשה הראה, כביכול “כה”, כמו שהוא מראה. זאת אומרת “כה תברכו”, והוא עושה רשימה שלמה של “כה”, כן? “כה תברכו בעמידה”, זאת אומרת בעמידה, איך למדו את זה? כי משה רבינו הראה. הכהנים עמדו וכשהוא אמר את זה, “כה תברכו”, זה היה יותר מדי.

אבל הלאה, מאיפה יודעים בכלל שמרימים את הידיים? כתוב פסוק “וישא אהרן את ידיו”, אבל איך יודעים שזו הלכה?

“כה תברכו בלשון הקודש, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם”. “בקול רם” לא מתכוון צעקות, זה מתכוון “לאפוקי בלחש”. “כה תברכו בשם המפורש”. אה, בשם המפורש, הלאה, “בגבולין כבמקדש, כמו שאמרנו”, אבל בגבולין, כי לא מזכירים שם המפורש אלא בבית המקדש.

דיון: לשון הקודש בברכת כהנים

עוד דבר שאולי קשור לכה, או עוד הלכה: “אין הכהנים רשאין בכל מקום…” רגע, לגבי לשון הקודש לא כבר ראינו בתפילה, שבתפילה, אם אפשר להתפלל בשפה נקייה, בשפה אחת… כן, אבל זה לא למדת לי, למדנו בפירוש… הרמב״ם לא ממש הביא את זה, אבל בקריאת שמע הרמב״ם אמר בפירוש שיוצאים בכל לשון. הוא אומר תפילה בכל לשון, אבל רק ברכת כהנים צריכה להיות בלשון הקודש. יש עוד דברים שצריכים להיות דווקא בלשון הקודש? כן, יש, הגמרא אומרת בסוטה. אבל הרמב״ם לא עושה רשימה, הרמב״ם מביא כל דבר במקומו. כן, “אלו דברים הנאמרים בלשון הקודש”.

לא תוסיפו — לא להוסיף לברכת כהנים

“אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף בברכה זו על שלשת הפסוקים”

אומר הרמב״ם, כשהכהנים מברכים את ישראל, ויעלה בדעתם שירצו להוסיף עוד ברכות טובות, למשל פסוק. כן. “ה׳ אלקי אבותיכם”, או מהו הפסוק שמשה רבינו בירך את ישראל? “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם”. אתה רואה, זה מתאים מאוד. “יברכך ה'”, הם בירכו, שתתרבה, ואכן, ברוך השם, כמו שמסיימים בהלל והודאה אחר שאלת צרכים. לא הלל והודאה, שיוסיפו “יוסף עליכם”. אה, “יוסף”, שיוסיפו, שיתנו ברכות. “וברך אתכם כאשר דבר לכם”. אומר הוא, אותו פסוק לא יוסיפו. לא, לא, אתה מדבר על ההשכלה. ההשכלה, הרביעי הוא “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים”, שיהיו יותר, שיוסיפו. הוא מביא פסוק שמחזק את הוספת הברכה. אוקיי, יוצא בזה, אומר הוא, שלא יוסיפו, לא בקול רם ולא בלחש, שנאמר “לא תוסיפו על הדבר”. מעניין, זה כמו… כמו שיש מצווה, שלא יוסיפו על מצווה. כן, זה בערך דומה לחמש תפילות. הרמב״ם הרגיל למד שלא תוסיפו פירושו לומר שדבר חדש הוא מצווה. כאן רואים שהרמב״ם פוסק כן את לא תוסיפו של החכמים, שלא יוסיפו דברים למצווה. אני יודע כבר, הוא עובר על לאו. הוא אומר כך, זכרתי למעשה. ר׳ משה יש לו תשובה לאנשים שמוסיפים “נחם מקום ינחמוך”, שלא ידעו מצער או מה שזה לא יהיה. שם הולכים נגד המטבע שטבעו חכמים. זה קצת דומה. אוקיי, אין לזה שייכות, כי זה ממש ברכת כהנים.

דיון: “יהי רצון” שאנו אומרים במחזור

אבל כאן אין שום הלכה מהחכמים, זה מהגמרא. איך כתוב? אני יודע כבר, זה מנהג, אני יודע כבר. אני יודע כבר שזה מנהג, הלכה. אוקיי. יש אנשים שהיה להם איזה ענק, אני יודע כבר. כן, זה לא שאנשים אוהבים להוסיף, לא תמיד. כן, הרבה פעמים זה טוב, זה טוב, כתובה ברכה טובה, אינך צריך לעשות יותר טוב. כן. אומר הרמב״ם הלאה, “בסוף כל ברכה וברכה”.

כתוב אבל כן, זה מאוד מעניין, כי לנו יש כן במחזור שלנו, הוא אומר שזה מובא בגמרא, מוסיפים “יהי רצון מלפניך כשם ששמעת את תפילתי”, “כשם ששמעת את תפילתם”, רואים כן שמוסיפים. נראה שהרמב״ם סבר שאין רשאים לעשות זאת. כי זה להוסיף חלק מהתורה. כי בעייתו היא לא תוסיפו. הבעיה שלי היא לא תוסיפו היא שאתה מוסיף מין שלישי, אתה מוסיף עוד פסוק. הקב״ה מצווה שיאמרו פסוק, אתה אומר, אבל רק זה מתחיל לומר את הדברים, לשון, או כמו לשון שהחכמים קבעו, שיאמרו לשון, הוא לא מתכוון שזה בטעות. הוא לא אומר בטעות, מה שהוא אומר ליהודים.

תפילת הכהן בדוכן

הרמב״ם הולך להביא, כן, ראה, “בסוף כל ברכה וברכה אומרים העם יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהא בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם”. זה לפי דעתו ממש לא תוסיפו. קודם “יהי רצון”, הוא לא מביא מהיהודים כלל, הוא אומר תפילה להקב״ה. אה, כאן כתובה הברכה, אה, סוף סוף כאן כתובה הברכה. הוא אומר שלוש פעמים הלכה חדשה. אוקיי, צריך לבקש שיעשו הלכה חדשה, זו תפילת סובב לברכת כהנים. ברכת התורה. כן, זו ברכת ברכת כהנים. ברכת התפילות. זו תפילה וברכה.

אז כך, יש כאן שלושה חלקים, הוא אומר כך, “כשהוא עוקר רגליו לעלות”, כשהוא מתחיל ללכת לדוכן, אומר הוא תפילה, יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו שרצוננו לברך את עמך ישראל שתהא ברכה שלימה, ולא יהא בה מכשול עון ומעשה בדורנו, ושלא אקלקל אותה. שתצליח, הקב״ה שולח שלושה חלקים, ושלא אקלקל אותה. שתצליח ברכתי, שתהיה תפילה טובה, שלא אקלקל אותה. כמו שהמילה תפילה אומרת הרבה פעמים, באנו ממעיזים, סוג זה של תפילה. זה ענין.

ברכות ותפילות של הכהנים בברכת כהנים

ברכת המצווה: “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”

דובר 1:

כשעוקר רגליו לעלות, כשהוא מתחיל ללכת, אומר הוא תפילה: יהי רצון לפניך… הוא אומר ברכה כך, שלא תהיה תקלה על ידי, כדי שלא אבוש מאבותי הקדושים, שלא יבושו בי אבותי הקדושים, ושלא אבוש מהם לעולם הבא. שלא אכשיל.

ועוד ברכה אומר הוא קודם, קודם הוא מסתובב לכאורה אפילו, עוד לפני הברכה, אבל הברכה היא כבר כשהוא פונה… לא, לא, קודם זה מברך. קודם זה פונה לברך את העם. “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.” זה אומר שכל כהן יש לו את הקדושה של אהרן כדי לברך. “וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.”

“קדושתו של אהרן” הוא כינוי לקדושת כהן.

“וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.” ה״באהבה” מתאים ל״ברכה שלימה, ואל יהי בה מכשול”.

הזכרת צדיקים בברכות

זה מעניין, יש עוד שתי ברכות שמזכירים צדיק בברכות. כאן יש ברית מילה, “בבריתו של אברהם אבינו”, וכאן יש “בקדושתו של אהרן”. ובדרך כלל יש “תורת משה” בכל ברכות התורה.

למה אומרים משה? לא כתוב “תורת אמת”? לא מזכירים. כאן פשוט אהרן נכנס כחלק. אולי הוא מתכוון שזה יוביל אותך כמו אהרן, שיהיה אוהב שלום, ואפשר לברך את היהודים. בכל אופן, “באהבה”.

למה הברכה נאמרת עדיין לא פונה לציבור

ואחר כך, כן, יכול להיות ששני הדברים אומרים עדיין לא פונה לציבור, כי מדברים כאן להקב״ה, כמו שאתה אומר, כדי שלא יהיה פסול של לא תוסיף, שזו לא ברכה.

יפה מאוד.

תפילה אחר הברכה: “עשינו מה שגזרת עלינו”

והדבר האחרון גם, הוא אומר כאן שהוא אומר, אחר שמחזיר פניו כלפי הציבור, ואחר שיענו אמן על כל הברכות, אז אומר הוא עוד חלק: “עשינו מה שגזרת עלינו”, אנחנו ציתתנו, “עשה אתה עמנו מה שהבטחתנו”, אתה צייתן לחלקך, “השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל”. זה סוג של דבר, שמבקשים מהקב״ה, הביטה למטה וברך אותם גם.

השאלה של המפרשים

הסיבה “אשר קדשנו במצוותיו וציונו” היא ה״יברכך”. הוא שואל אותך, המפרשים שואלים את השאלה, לכאורה בעל התוספות, אני לא יודע בדיוק מי הראשון שואל. אני לא יודע, אני יודע רק שאתה מסתובב מהציבור, אני יודע רק שאתה מדבר עכשיו להקב״ה. אני שומע, אני לא יודע איך לומר זאת.

הקבלה לברכת קריאת שמע וברכת התורה

כמו שאתה אומר, שתתפלל כראוי. ואומרים שהוא עוסק כבר במצוות וציונו, ואומרים עוד ברכה. אתה אומר שזה מאוד דומה לברכת קריאת שמע וברכת התורה, לכולם יש את הדבר הזה ברכה לפניה ולאחריה ואומרים דבר תורה.

הגמרא עושה זאת כך, גמרא, היהי רצון, סתם יהי רצון לא כתוב בשום מקום שמישהו היה אומר אותו. זה לא ממש ברכה. ברכה היא לכאורה חובה שהחכמים תיקנו בברכת המצוות.

אוקיי. אתה אומר “יברכך” זה גם פסוק תורה שהם קורים, כמו שישראל קורא את שמע ישראל או עוד פסוק. ואתה אומר אכן אחר ברכת התורה, אתה אומר שאתה רואה אכן שיש לזה קשר. אני שומע. אוקיי.

דרך ימין — כיצד מסתובבים הכהנים

עכשיו, עוד הלכה מעניינת, כשמחזירין, כן, כשמחזירין הכהנים פניהם לציבור לברכם, כשמסתובבים אל העם, או כשמסתובבים מהעם, כשמחזירין פניהם מן הציבור, אחר שמחזירים, כשמסתובבים, סיימו לברך, לא יחזירו אלא דרך ימינם בכל מקום. הכהנים צריכים להסתובב תמיד לימין. אה.

הכלל של “כל פניות”

למה מסתובבים? כי “כל פניות”, פניות? אה, בכל מקום שצריך להסתובב לימין או לשמאל מסוים, ושניהם זהים, אם אתה צריך להגיע לשמאל אתה צריך ללכת לשמאל, אבל כשאתה מסתובב סביב אתה צריך להסתובב דרך הימין.

הסמליות של ימין

זה דבר יפה, ימין הוא חשוב. יש דבר הלכות שהפוסקים לא זיכו אף אחד. אתה לא רוצה לתת את הצד השמאלי, נכון? לא, אבל ימין פירושו פשוט חשוב, זה הפירוש. “ימין ה׳ רוממה”, ימין הוא, רוב האנשים הם ימניים, זה הפך לסמל. זו לא בעיה כזו. ימין הוא סמל של חוזק, של הדברים הטובים.

נכון. נראה שזה יותר כשזה דבר סמלי, כשהכהנים עושים זאת אין בעיה, וכך גם “וכן כל פונות” מתכוונים סתם גם. כשמלווים את הילד לחופה, שיעשו ראשון… לא מתכוונים כל הזמן לחופה.

יישום בדברים שבקדושה אחרים

כשמסתובבים, זה בא מהגמרא של הכהנים, כל פעם שמסתובבים בציבור, אבל מסתובבים למצווה, אבל כשיורדים מלהיות עולה למשל, כן, לדבר שבקדושה, הולכים למזבח, לא הולכים להסתובב, לא הולכים להסתובב. מה כאן אינגרמן לא יודע את הדרך, עושים ימינה עד שמגיעים. כן, זה נושא אחר.

המחלוקת מה פירוש “דרך ימין”

כן, יש כאן דווקא מחלוקת גדולה מה פירוש בכלל דרך ימין. בכל אופן, לא ניכנס לזה.

מובן, הצד הימני, זה יכול להיות כבר, הוא מסתובב לימין, דרך ימין. אולי הוא צריך להסתובב לימין, ימין החדר, לימין. מובן, לא כתוב על דרך ימין. בכל אופן. או שכל אחד צריך לעבור דרך הימין. בקיצור, אפשר לפרש בדרכים שונות. העיקר שמדברים על הימין.

כמה פעמים עושים ברכת כהנים — במדינה לעומת במקדש

עכשיו נלמד דבר מעניין, כמה פעמים עושים ברכת כהנים? למדנו שב… דבר מעניין, במדינה מברכין ברכת כהנים בשחרית ובמוסף ובנעילה, אבל במקדש לא אמרו אותה, או אפילו זה ביום, אבל מנחה ומעריב בעצם, כי שחרית הוא ביום, אבל במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום, אחר תמיד של שחר. רואים, כתוב, אה, לא אמרו אותה בשום מוספים. יפה מאוד. ועל מה סומכין? מברכין דבריו שמעני. אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה.

יותר במדינה מאשר במקדש

רואים, זה אחד הדברים שעושים יותר במדינה מאשר במקדש. צריך להבין למה. אני יודע כבר למה.

הכהנים זה קצת אחרת.

המקריא — מי קורא את המילים?

אה, קודם שאלתי, זכרתי מכאן, שאלתי מי המקריא בבית המקדש? אומר הרמב״ם, “בכל מקום משתדלין שיהא המקריא אותם ישראל, שנאמר אמור להם”. לכאורה אחד הכהנים הוא האומר, ולא “אמור בעצמו”, אלא “אמור להם”. אז אפילו בבית המקדש יש השתדלות שיהיה ישראל, או שיש במה להתרץ שישראל יהיה המקריא.

עד כאן העיקר דברים.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Shiur on Hilchos …
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Shiur on Hilchos Tefillah Chapter 14 — Hilchos Birkas Kohanim (Rambam)

Structure of Hilchos Tefillah in General — Introduction

Pshat: Hilchos Tefillah by the Rambam: Chapters 1–10 are the laws of prayer itself; Chapter 11 — laws of the synagogue; Chapters 12–13 — laws of Torah reading; Chapters 14–15 — laws of Birkas Kohanim.

Chiddushim:

1. The connection of Birkas Kohanim to prayer: The thread that connects all the parts — synagogue, Torah reading, Birkas Kohanim — is the tzibbur. All three things only occur when one prays with a congregation. An individual doesn’t have Torah reading, doesn’t have laws of the synagogue, and doesn’t have Birkas Kohanim. The Kohanim bless the people specifically when the congregation is assembled.

2. What does one come to shul for? One can ask: Does one come to shul to pray (and Birkas Kohanim is an addition), or perhaps one comes for Torah reading, or perhaps one comes for Birkas Kohanim? By Ashkenazim, where they duchen only on Yom Tov, people actually come specifically to receive the blessing — they even bring children.

The Rambam Doesn’t Begin with the Mitzvah Definition

Chiddushim:

1. Question on the Rambam — why is the mitzvah introduction missing: The Rambam does not begin with “mitzvas aseh to bless Israel,” even though in Sefer HaMitzvos and in the count of mitzvos before the laws it clearly states that there is such a mitzvah. In the count of mitzvos it even says “to bless Israel every day” (although in other places it doesn’t say “every day”). This is similar to Hilchos Tefillah, where the Rambam could also have begun with the mitzvah definition. Instead, the Rambam begins directly with the detailed laws — when one says Birkas Kohanim (Shacharis, such and such a day, such and such a day). It appears that the Rambam is not explaining the true connection of Birkas Kohanim with prayer.

2. Answer of the Radbaz: The Radbaz (in a responsum) answers that when something is so well-known that everyone knows about it, the Rambam only begins with the detailed laws, not with the foundational mitzvah. He brings a proof from Krias Shema, where the Rambam also doesn’t begin with “mitzvas aseh to recite Krias Shema.” The Radbaz means that the Rambam assumes that the student already knows the principle, and he only gives chiddushei halachah. Question on the Radbaz: This may fit for the Mishnah (which only states chiddushim), but the Rambam’s way is to state every mitzvah. A proof that the Rambam assumes certain knowledge: the Rambam never mentioned that there is Haftarah — he only gives details about it.

3. [Digression: The Rambam as flesh and blood] — Someone suggests that perhaps the Rambam simply didn’t organize everything one hundred percent. If one wants to go in this direction, one can say the opposite — the Rambam wanted to show that a person can be flesh and blood and still become a Rambam. But “lehoros teshuvah larav” — one shouldn’t simply make an excuse that he was a person.

Whether Birkas Kohanim is a Daily Obligation

Chiddushim:

1. Whether it’s a daily obligation from the Torah: In the Torah it states that the Kohen is commanded to bless Jews, but it doesn’t state any specific time. When a mitzvah has no time, one does it every day (like tzitzis, tefillin). However it’s not simple that it’s truly a daily obligation. It could be that what we do every day is rabbinic. It’s not like the mitzvah of matzah on Pesach, where if one misses it, one has nullified a mitzvah. By Birkas Kohanim it’s a mitzvah that one does when one can — when Jews come to shul.

2. Historical context: Perhaps once, when there weren’t synagogues, only a Beis HaMikdash, they only duchened there, and in other places it simply didn’t happen.

3. Proof from the Ashkenazi custom: The great proof that it’s not truly a daily obligation from the Torah is from Ashkenazim who have conducted themselves for a long time to duchen only on Yom Tov. If it were a clear positive commandment every day, one couldn’t nullify it.

4. Reason for the Ashkenazi custom: The Ashkenazim said: “We are in exile, we don’t have the strength to give a blessing to Jews.” This is connected to the reasoning that one must be in a state of joy/tranquility to duchen.

5. Whether a Kohen can bless a Jew privately: If a Kohen meets a Jew on the street and says to him “yevarechecha,” is he fulfilling a positive commandment? Seemingly one would say yes. However it must be in a certain form: the verse says “koh sevarchu” — it must be with nesiyat kapayim, in lashon hakodesh, with the concept of “va’ani avarechem.” It’s not that just a blessing on the street fulfills the mitzvah.

6. Whether a Kohen may make the blessing “levarech es amo Yisrael” privately: A Kohen may make the blessing and bless Jews outside the regular order — it’s not a berachah she’einah tzrichah.

Customs of Duchening — Satmar and Others

Chiddushim:

1. Satmar Rav (R’ Yoel) regarding duchening in exile: The Satmar Rav writes that there were people who wanted to institute that one should begin duchening every day (or every Shabbos) also in exile. But Maharyi Shasportas (whom the Satmar Rav mentions as “the great zealot”) was concerned that the new enactment came from Sabbateans, and it was nullified. The Satmar Rav brings from this that one is careful about duchening as a statement — one doesn’t take from the wicked.

2. Satmar’s own custom — Shabbos Chol HaMoed: Satmar duchens Shabbos Chol HaMoed — this is the only time when only Satmar duchens. The Satmar Rav was in Eretz Yisrael, conducted himself like a Jerusalemite (he even tried Purim Meshulash), and began duchening. The irony: the great zealot did begin duchening — it’s not such a great transgression.

3. Ashkenazi custom — not duchening when Yom Tov falls on Shabbos: There is a custom that when Yom Tov falls on Shabbos one doesn’t duchen (or one doesn’t extend it). The reason: one cannot go to the mikveh on Shabbos (before duchening), so one doesn’t duchen. Today Chassidim go to mikveh anyway before Shabbos, so one can already duchen even on Shabbos.

When Does One Duchen — Shacharis, Mussaf, Ne’ilah, Not Minchah (Laws 1–6)

The Rambam’s words: One duchens at Shacharis, Mussaf, and Ne’ilah, but not at Minchah — lest he drank to the point of light-headedness. Even on a fast day — a decree regarding Minchah of a fast day because of Minchah of every day.

Pshat: Minchah is usually after the meal, and perhaps the Kohen already drank. This applies every day, not only Shabbos/Yom Tov. Even on a fast day, where one may not drink, one doesn’t duchen at Minchah.

Chiddushim:

1. Rema rules that one should conduct oneself to duchen every day (but the Ashkenazi custom is only Yom Tov).

2. On Yom Tov one duchens because it’s tranquil: The reason why one duchens on Yom Tov is because it’s more tranquil (simchas Yom Tov). Shabbos Chol HaMoed is also tranquil — perhaps this is the reasoning why Satmar duchens then.

3. Distinction between Minchah of Yom Kippur and Minchah of other fasts: On Yom Kippur there is Ne’ilah after Minchah, therefore Minchah of Yom Kippur is a “regular Minchah” — the special fast prayer is Ne’ilah. But by other fasts, where there is no Ne’ilah, Minchah itself is the “last prayer” of the fast, one extends it with supplications, one says Aneinu — and this could be confused with a special prayer like Ne’ilah. Therefore they also didn’t institute nesiyat kapayim there.

4. The point of Ne’ilah: Ne’ilah is a prayer that one adds between Minchah and sunset. The Rambam holds that one must pray Minchah earlier, and Ne’ilah close to sunset. The main point is that Ne’ilah is the last prayer — there is no prayer between it and nighttime.

5. Practical distinction by other fasts: By other fasts one comes to the beis midrash at the end of the day to pray Minchah and Maariv, one wants to finish quickly. But on Yom Kippur, where there is already Ne’ilah, one prays Minchah earlier because one must then do Ne’ilah.

6. Language of the Geonim: The Geonim say that one extends Minchah with supplications on a fast — this makes Minchah of a fast look like Ne’ilah, and therefore it shouldn’t be confused with Minchah of the whole year. But on Yom Kippur, where Ne’ilah is separate, Minchah is just a Minchah.

“Anyone Who Passed and Went Up to Duchen at Minchah of Yom Kippur”

The Rambam: If a Kohen went up to duchen at Minchah of Yom Kippur after the fact, one doesn’t bring him down.

Chiddushim:

1. Why not bring him down: On Yom Kippur we know he’s not drunk — that’s the whole reason for the decree. But we didn’t let him initially, because it’s an enactment (a decree because of Minchah of the whole year). After the fact, however, if he already went up, one doesn’t bring him down.

2. Reason for not bringing him down: If we were to bring him down, people would think he’s disqualified — that he’s not a Kohen, or that he’s a chalal. This would be a concern of spreading a bad name about the Kohen.

Order of Nesiyat Kapayim in the Provinces — Law 7

[Digression: Terminology — Birkas Kohanim / Nesiyat Kapayim / Duchening]

The Rambam calls it “nesiyat kapayim” — this means the lifting of the hands. “Birkas Kohanim” is the actual blessing that the Kohanim give to Jews. “Duchan” is the place where one stands. In our language we call it “duchening.” The Rambam’s use of “nesiyat kapayim” emphasizes the manner — how one holds the hands.

The Order of Nesiyat Kapayim

The Rambam’s words: “How is nesiyat kapayim in the provinces? When the shaliach tzibbur reaches the Avodah service, when he reaches ‘Retzei’ — all the Kohanim standing in the synagogue leave their place and go up to the duchan. And they stand there with their faces toward the Heichal and their backs toward the people, and their fingers are bent into their palms. Until the shaliach tzibbur completes the blessing of thanksgiving — they turn their faces toward the people, and spread out their palms, and raise their hands opposite their shoulders, and begin to bless.”

Pshat: When the shaliach tzibbur comes to “Retzei” (the blessing of Avodah), all the Kohanim go away from their place and go up to the duchan. They stand with their face toward the Aron Kodesh (Heichal) and with their back to the people, with folded fingers. When the shaliach tzibbur finishes Modim (the blessing of thanksgiving), they turn around to the people, open up their fingers, raise their hands up to their shoulders, and begin to bless.

Chiddushim:

1. “When he reaches Retzei” — exactly when? Perhaps he means right at the beginning of the blessing, at the first word “Retzei.”

2. Fingers folded until after Modim: The Rambam emphasizes that until Modim the Kohanim stand with folded fingers (“their fingers are bent into their palms”). Nesiyat kapayim — the opening of the hands — is specifically not done earlier. Only after Modim does one open the fingers and raise the hands. The chiddush: the Rambam makes a clear two-stage procedure — first standing with closed hands toward the Heichal, then turning around with open hands toward the people.

3. “They raise their hands opposite their shoulders”: One raises the hands to the height of the shoulders — not higher (in the provinces).

4. Comparison to prayer: During prayer there were also laws about how one holds the hands, but Birkas Kohanim has more specifications. By Birkas Kohanim the concept of ayin hara is also a factor (why one holds the fingers in a certain way), although the Rambam doesn’t bring this reason explicitly.

[Digression: What is “duchan”?]

1. In the Beis HaMikdash: It’s clear that in the Beis HaMikdash there was a physical duchan — a special place/platform where the Kohanim (and Levites) stood. We bring “Levites on their duchan” — the duchan is one of the things we mourn that we lost.

2. In the synagogue: It’s not clear that there must be a physical duchan (stage/platform) in shul. The Rambam doesn’t bring in Hilchos Beis HaKnesses that one must build a duchan. It’s certainly not indispensable.

3. Perush HaMishnayos: The Rambam himself in Perush HaMishnayos says “duchan is the place of standing of the Kohanim” — it’s simply the place where the Kohanim stand.

4. Conclusion: “Duchan” in the context of the synagogue simply means the place where one duchens, not necessarily a physical platform.

The Rambam’s Order — Provinces Before Beis HaMikdash

Chiddush: It’s interesting that the Rambam begins with the order of Birkas Kohanim in the provinces (outside the Beis HaMikdash), and only afterwards does he go to say how it is in the Beis HaMikdash. This fits with his approach that he presents the laws of how one prays generally in the entire world, and afterwards he brings the Beis HaMikdash order.

Law 10 — Shaliach Tzibbur Reads Word by Word

The Rambam’s words: The shaliach tzibbur reads to the Kohanim word by word — he says “yevarechecha” and they say after him “yevarechecha,” etc. The source is “it says ‘amor lahem'”.

Pshat: The simple meaning of “amor lahem” in the verse means that Moshe should say to Aharon the text of Birkas Kohanim. The Sages expound from this that every time one must say beforehand to the Kohanim each word.

Chiddushim:

1. The shaliach tzibbur as Moshe Rabbeinu: The shaliach tzibbur plays the role of Moshe Rabbeinu — just as Moshe said to Aharon the text, so the shaliach tzibbur (who is the “representative of the congregation,” the substitute for the congregation) says to the Kohanim.

2. Question on this exposition: “Koh sevarchu es bnei Yisrael amor lahem” — seemingly “amor lahem” means that the Kohanim should say to Israel, not that Moshe should say to the Kohanim. The Zohar interprets that “amor lahem” is like “leimor” — i.e. “say this, with this text, with this language.”

3. A “friendly pshat” why the shaliach tzibbur says it: The whole concept of reading it is so that the Kohen should know that he is not the one blessing — he is only a conduit. Hashem gives the blessing. The Kohen doesn’t even know the words himself, they’re said to him — so that he shouldn’t think he’s doing something himself.

4. Alternative reason: The shaliach tzibbur needs to have some “job” — Birkas Kohanim comes within chazaras hashatz, so the shaliach tzibbur must have a role in it.

Law 10 (Continued) — “Sim Shalom” and Birkas Kohanim

The Rambam’s words: “And the Kohanim turn their faces toward the Kodesh and afterwards they fold their fingers and stand there attached until he blesses the blessing of Sim Shalom and they return to their place.”

Pshat: After Birkas Kohanim the Kohanim turn back toward the Aron HaKodesh, close their fingers, and remain standing until the shaliach tzibbur finishes “Sim Shalom,” only then do they go back to their place.

Chiddushim:

1. “Sim Shalom” is connected to Birkas Kohanim: Birkas Kohanim ends with “veyasem lecha shalom” — “Sim Shalom” is a request that the peace of Birkas Kohanim should be fulfilled. The language of “Sim Shalom” (life, grace, face) reflects the language of Birkas Kohanim (“ya’er Hashem panav eilecha,” “veyasem lecha shalom”). Because “Sim Shalom” is essentially a blessing on Birkas Kohanim, the Kohanim remain there until it finishes — both are connected.

2. Parallel to silent Shemoneh Esrei: That the Kohanim don’t leave immediately is similar to the law of stepping back after Shemoneh Esrei — one must “take leave” from the place of prayer, not run away like “a child fleeing.”

Law 11 — Order of Birkas Kohanim: Who Waits for Whom

The Rambam’s words: (1) One calls “Kohanim” until the congregation finishes Shemoneh Esrei. (2) The Kohanim may not go up until the shaliach tzibbur calls them. (3) The Kohanim may not begin the blessing until the reader finishes his word. (4) The congregation doesn’t answer Amen until the Kohanim finish their blessing. (5) The Kohanim don’t begin the next blessing until the congregation finishes Amen. (6) The shaliach tzibbur may not answer Amen after the Kohanim. (7) The Kohanim may not turn their faces until the shaliach tzibbur begins “Sim Shalom.”

Pshat: Everything goes in order — each one waits until the previous one finishes.

Chiddushim:

1. Calling “Kohanim” — similar to Torah reading: Just as one calls “Kohen” by Torah reading, one calls “Kohanim” by Birkas Kohanim. The reader/caller is the baal tefillah — it’s the same thing. One shouldn’t think the Kohanim come on their own — one must call them.

2. Amen is said on the Kohanim’s blessing, not on the shaliach tzibbur: The congregation answers Amen on what the Kohanim say. The shaliach tzibbur is only the one who says it first. It’s not two blessings — it’s one blessing, but one needs an order so that one shouldn’t “interrupt” one another.

3. Why the shaliach tzibbur doesn’t say Amen: “Lest his mind become confused and he won’t know which blessing to read to them” — he can forget whether he’s holding at “yevarechecha” or “ya’er.” Amen is the same for all blessings, so he can lose his place. This is mutual responsibility — we ensure that the Kohanim don’t get confused, therefore we make the shaliach tzibbur as “controller.”

4. General principle: The sum total of all these laws is that one should be calm — one doesn’t run, one finishes, next step, next step.

Law 12 — Kohanim Go Barefoot (Enactment of Rabbi Yochanan)

The Rambam’s words: “Rabbi Yochanan enacted that the Kohanim should not go up on the duchan in their sandals but stand barefoot.”

Pshat: Rabbi Yochanan enacted that Kohanim should not go with shoes on the duchan, but barefoot.

Chiddushim:

1. Reasons from the Gemara: (a) Honor of the congregation — ugly shoes. (b) Rav Ashi’s reason — if he goes to bend down (to fix a shoe), people will think he has a disqualification (disqualification of priesthood).

2. Why not the reason from the Beis HaMikdash? There isn’t anyone who says that because in the Beis HaMikdash the Kohanim went barefoot. The Rambam doesn’t bring this reason — he only brings the Gemara’s reasons (honor of the congregation, concern for disqualification).

Law 13 — Kohanim and Congregation Should Not Look

The Rambam’s words: “When the Kohanim bless the people they should not look at the people and should not divert their attention but their eyes should be toward the ground like one standing in prayer. And so the people should not look at the faces of the Kohanim… but all the people should lower their heads and direct their faces toward the faces of the Kohanim and not look at their faces.”

Pshat: Both — Kohanim and congregation — should not look at each other. Kohanim look down like in prayer, the congregation positions themselves toward the Kohanim but doesn’t look at their faces.

Chiddushim:

1. The Rambam’s reason vs. other sources: In other places it states that one shouldn’t look because the Shechinah rests on the fingers of the Kohanim. But the Rambam doesn’t bring this reason — he gives a simple reason: “so that they won’t divert their attention” — so one won’t become distracted. By Kohanim — if he looks at the people he’ll start thinking about them. By the congregation — if he looks at the Kohen he’ll become distracted from the words.

2. Fits with the foundation that Hashem blesses: That one doesn’t look at the Kohen fits with the entire foundation that it’s not “Moshe Yankel the Kohen” who gives you a blessing — Hashem gives you. The Kohen is only the conduit, the “reader.”

3. Custom of tallis on the head: The custom that Kohanim put their tallis on their heads (and people do so too) is so that one shouldn’t look. But according to the Rambam the main reason is not about the Shechinah, but about kavanah — one should have intention and not become distracted.

Law 14 — One Kohen vs. Multiple Kohanim

The Rambam’s words: “If the Kohen who blesses is one, he begins to bless on his own, and the shaliach tzibbur reads to him word by word. When there are two, they don’t begin to bless until the shaliach tzibbur calls to them ‘Kohanim,’ and they answer and say ‘yevarechecha’.”

Pshat: One Kohen begins on his own (without the call “Kohanim”), but the shaliach tzibbur still reads to him. With two or more Kohanim the shaliach tzibbur calls “Kohanim” and only then do they begin.

Chiddushim:

1. What does “begins to bless on his own” mean? He says himself the blessing “levarech es amo Yisrael be’ahavah” — because he carries the burden alone, one doesn’t need to call him.

2. Why by multiple Kohanim must one call “Kohanim”? When there is a “choir” there must be someone who controls — the shaliach tzibbur calls “Kohanim” so they should begin together.

3. Difficult passage — “and they answer and say ‘yevarechecha'”: It appears from the Rambam that the first word “yevarechecha” the Kohanim say themselves — the shaliach tzibbur doesn’t read that first word. Only from “Hashem” onward does the shaliach tzibbur begin to say it first. This is a difficult passage — “it’s not clear” what the meaning is.

Law 14 — Order of Birkas Kohanim in the Beis HaMikdash

The Rambam’s words: “Kohanim go up to the duchan after they complete the service of the morning Tamid.”

Pshat: In the Beis HaMikdash duchening is right after the morning Tamid, not after Hoda’ah as in the provinces.

Chiddushim:

– The distinction between Mikdash and provinces: In the provinces Birkas Kohanim is after Hoda’ah (the blessing of Modim), but in the Mikdash it’s immediately after the Tamid.

Raising Hands in the Mikdash

The Rambam’s words: “They raise their hands above their heads” — in the Mikdash one raises the hands higher than the head. “Except for the Kohen Gadol who doesn’t raise his hand above the Tzitz” — the Kohen Gadol doesn’t raise higher than the Tzitz.

Pshat: In the provinces one only raises opposite the shoulders, but in the Mikdash higher than the head — except the Kohen Gadol who stays at opposite his shoulders because of the Tzitz.

Reader in the Mikdash

The Rambam’s words: “And there is no reader reading to them” — in the Mikdash there is no reader who says it first.

Chiddushim:

– The “one” who is mentioned — it’s not important who it is, it’s just someone, similar to the one who mixes the blood on Yom Kippur “so it shouldn’t congeal.”

Answering Amen in the Mikdash

Pshat: In the provinces one answers Amen after each verse. In the Mikdash one doesn’t answer Amen after each verse — only at the end, and instead of Amen one says “Baruch shem kevod malchuso le’olam va’ed.”

Shem HaMeforash in the Mikdash

The Rambam’s words: “In the Mikdash… the explicit Name… from yud and hei and vav” — in the Mikdash one says the Name as it’s written, that is the four letters. “And in the provinces they say it with a substitute… A-d… for they don’t mention the Name as it’s written except in the Mikdash alone.”

Chiddushim:

1. The Rambam’s approach vs. Rashi: The Rambam holds that “Shem HaMeforash” means the Name of four letters (yud-hei-vav-hei), pronounced as it’s written. This is not according to Rashi and other Rishonim who hold that Shem HaMeforash is the 42-letter Name or other Names. The Rambam doesn’t say how one pronounces it, only that it’s not with a substitute.

From the Death of Shimon HaTzaddik — Stopping the Shem HaMeforash

The Rambam’s words: “And from the death of Shimon HaTzaddik the Kohanim stopped blessing with the explicit Name even in the Mikdash… so as not to teach it to one who is not fitting.”

Chiddushim:

1. What does “so as not to teach it to one who is not fitting” mean? A simple understanding would be that one can do harmful things with Names and sorcery (“killing with the Name”). But the Rambam in Moreh Nevuchim (Part 1 Chapter 61) elaborates that it’s not true that a Name can physically do anything. The Rambam understands it as a matter of respect — “all this is greatness for this honored and awesome Name” — one respects the Name, one doesn’t speak of it much, one conceals it from simple people.

2. “And the early Sages didn’t teach this Name except to their students who were understanding and fitting once every seven years” — the essence is not the word itself, but the understanding of what the Name means. A simple person who will learn it will begin to say the holy Names in vain — therefore he shouldn’t know about it at all. This is connected to the prohibition of pronouncing Hashem’s Name in vain.

Law 15 — Birkas Kohanim in Lashon HaKodesh

The Rambam’s words: “In every place… in lashon hakodesh” — Birkas Kohanim must be specifically in lashon hakodesh. “Koh” means thus — “thus I was taught by those who heard the tradition.”

Chiddushim:

1. “Those who heard the tradition” vs. “according to the tradition”: Other Rishonim write “according to the tradition,” the Rambam writes “those who heard the tradition” — perhaps because “koh” itself doesn’t say clearly, it means “as Moshe showed.”

2. “Koh sevarchu” is expounded for several laws: Standing, in lashon hakodesh, face to face, in a loud voice (not shouted, but “to exclude silently”), with the explicit Name.

3. Distinction between Birkas Kohanim, prayer, and Krias Shema: By Krias Shema the Rambam says explicitly that one fulfills in any language, by prayer also in any language — but Birkas Kohanim must be specifically in lashon hakodesh. The Gemara in Sotah brings a list of things that must be in lashon hakodesh, but the Rambam doesn’t make any central list — he brings each thing in its own place.

Law 15 — Bal Tosif — Not Adding to Birkas Kohanim

The Rambam’s words: “The Kohanim are not permitted in any place to add to this blessing beyond the three verses… not in a loud voice and not silently, as it says do not add to the matter.”

Chiddushim:

1. The Rambam brings the verse “Hashem Elokei avoseichem yosef aleichem kachem elef pe’amim” as an example of a blessing that Kohanim would want to add — but one may not.

2. **”Bal tosif” by Bir

Law 15 — Bal Tosif — Not Adding to Birkas Kohanim

The Rambam’s words: “The Kohanim are not permitted in any place to add to this blessing beyond the three verses… not in a loud voice and not silently, as it says do not add to the matter.”

Chiddushim:

1. The Rambam brings the verse “Hashem Elokei avoseichem yosef aleichem kachem elef pe’amim” as an example of a blessing that Kohanim would want to add — but one may not.

2. “Bal tosif” by Birkas Kohanim vs. by mitzvos in general: The usual Rambam learns that “bal tosif” means to say that a new thing is a mitzvah (like five prayers). Here however we see that the Rambam does rule according to the “bal tosif” of the Sages — one shouldn’t add things to a mitzvah. He transgresses a prohibition.

3. “Yehi ratzon” that we say in the machzor: In our machzor there is indeed a “yehi ratzon” between the verses, which seemingly goes against the Rambam’s ruling. But the “yehi ratzon” that the people say (not the Kohanim) is not an addition to Birkas Kohanim itself.

Law 15–16 — Prayers and Blessings of the Kohanim While Blessing

Blessing Before Blessing: “Asher Kidshanu Bikdushaso Shel Aharon”

The Rambam’s words: Before turning to the congregation the Kohen says: “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam asher kidshanu bikdushaso shel Aharon vetzivanu levarech es amo Yisrael be’ahavah.”

Pshat: This is the blessing over the mitzvah that each Kohen says before fulfilling Birkas Kohanim. “Kedushaso shel Aharon” is a term for the holiness of priesthood.

Chiddushim:

1. The word “be’ahavah” fits with the foundation that Birkas Kohanim must be a “complete blessing” without obstacle — love is a condition in the blessing.

2. There are three blessings where we mention a tzaddik by name: (1) Bris milah — “bivrito shel Avraham avinu,” (2) Birkas Kohanim — “bikdushaso shel Aharon,” (3) Blessings of the Torah — where we mention “toras emes” (but not “toras Moshe” explicitly). It’s uncertain whether blessings of the Torah actually mention Moshe by name or only “toras emes.”

3. The mention of Aharon is not merely a historical reference, but a directive: Aharon was a “lover of peace,” and the Kohen should conduct himself like Aharon — with love and peace — in order to be able to bless the Jews.

4. The blessing is said even before turning to the congregation, because we’re speaking here to Hashem (not to the congregation), and therefore there is no problem of “bal tosif” — because this is not an addition to the blessing to the congregation, but a separate blessing over the mitzvah.

Prayer of “Yehi Ratzon” When Moving His Feet

The Rambam’s words: When moving his feet to go up, when the Kohen begins to go, he says: “Yehi ratzon lefanecha… that there should be no stumbling through me, that I should not be embarrassed from my holy ancestors, and that my holy ancestors should not be embarrassed through me, and that I should not be embarrassed from them in the World to Come.”

Pshat: A prayer that he should not cause a stumbling through the blessing.

Chiddushim:

1. This is not truly a blessing in the formal sense — it’s a “yehi ratzon” which is not stated anywhere that it’s an obligation. A blessing is seemingly an enactment of the Sages in blessings over mitzvos, but a “yehi ratzon” is just a prayer.

2. The Kohen requests: Hashem sends blessings, and I should not ruin it. It’s similar to “anu mema’izim” — a prayer that expresses that we are not worthy, but we request that it should succeed.

“Yehi Ratzon” That the Congregation Says After Each Verse

The Rambam’s words: “At the end of each and every blessing the people say yehi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu that this blessing should be that You commanded us to bless Your people Israel a complete blessing and there should not be in it any stumbling or sin from now and forever.”

Pshat: After each verse of Birkas Kohanim the congregation says a “yehi ratzon.”

Chiddush: Only here does the Rambam bring a blessing/prayer regarding Birkas Kohanim — previously it wasn’t clear whether the Rambam brings any blessing on it at all.

Prayer After Blessing: “Asinu Mah Shegazarta Aleinu”

The Rambam’s words: After turning his face toward the congregation, and after they answered Amen on all the blessings, the Kohen says: “Asinu mah shegazarta aleinu, aseh atah imanu mah shehivtachtanu: hashkifah mim’on kodshecha min hashamayim uvarech es amcha es Yisrael.”

Pshat: The Kohen requests Hashem: We have followed Your command, now You follow Your promise — look down from heaven and bless Your people.

Chiddushim:

1. During the prayer the Kohen turns away from the congregation — he’s speaking again to Hashem, not to the people. The commentators (seemingly Baal HaTosafos) ask how this fits.

2. Structural parallel to blessings of Krias Shema and blessings of the Torah: All have a blessing before and after with a davar Torah in the middle. So too by Birkas Kohanim: (1) Blessing before — “asher kidshanu bikdushaso shel Aharon,” (2) The davar Torah — the verses “yevarechecha” etc. (just as Israel reads “Shema Yisrael”), (3) Blessing/prayer after — “asinu mah shegazarta aleinu.” This gives a new understanding of the entire structure of Birkas Kohanim.

Derech Yamin — How the Kohen Turns

The Rambam’s words: “When the Kohanim turn their faces from the congregation, they should only turn through their right side in every place.”

Pshat: When the Kohanim turn away from the congregation after blessing, they must turn through the right.

Chiddushim:

1. The rule is: “All turnings” — everywhere that one must turn, one should turn through the right. This comes from the Gemara by Kohanim, but is applied more broadly — by going up to the altar, by accompanying a groom to the chuppah, by every holy matter.

2. What “yamin” symbolizes: “Yemin Hashem romemah” — right is a symbol of strength, importance, and good things. Most people are right-handed, and this became a symbol.

3. There is a great dispute what “derech yamin” means exactly: (a) The Kohen turns to his own right side, (b) He turns to the right of the room, (c) Each one goes through the right side.

How Often Does One Say Birkas Kohanim — In the Provinces Compared to the Mikdash

The Rambam’s words: “In the Mikdash they bless Birkas Kohanim once a day, after the morning Tamid. But in the provinces they bless it after every prayer except for Minchah” — at Shacharis, Mussaf, and Ne’ilah.

Pshat: In the Beis HaMikdash one blessed only once a day (after the morning Tamid), but in the provinces one blesses at every prayer except for Minchah.

Chiddushim:

– This is one of the rare things where one does more in the provinces than in the Mikdash — in the provinces one blesses several times a day, but in the Mikdash only once. This requires an explanation why.

The Reader — Who Calls Out the Words?

The Rambam’s words: “In every place they endeavor that the one who reads to them should be a Yisrael, as it says ‘amor lahem’.”

Pshat: One tries that the reader (the one who says the words first to the Kohanim) should be a Yisrael.

Chiddushim:

1. The Rambam learns from “amor lahem” — not “amor be’atzmo” (say yourself), but “amor lahem” (say to them) — which means that someone else says to the Kohanim what they should say. Therefore there is an effort that the reader should be a Yisrael.

2. Even in the Beis HaMikdash there is the same effort that a Yisrael should be the reader.


📝 Full Transcript

Laws of Birkat Kohanim – Chapter 14 of the Laws of Prayer

Introduction: Structure of the Laws of Prayer and the Connection to Birkat Kohanim

Speaker 1: So, gentlemen, we’re going to put away the TikTok, we’re going to sit down and learn. And we’re learning the Laws of Birkat Kohanim, Laws of Prayer, Birkat Kohanim, Chapter 14. Finally we’ve arrived at Birkat Kohanim.

And there was a yasher koach for our donor, Rabbi Yoel Wertzberger. The donor is in our shiur, and in this shiur, and in all the other shiurim, and everyone should follow his segulah, that when everyone supports the shiur, one will also become wealthy, as it goes. And also if one follows the scholar, one will become a scholar, and everyone should follow whatever they want. Yes.

So what have we been discussing? Yes, the Laws of Birkat Kohanim. So we’ve been learning the fourteenth chapter of the Laws of Prayer, it’s the last two chapters of the Laws of Prayer. What does prayer have to do with Birkat Kohanim? And we learned something nice, the first nine or ten chapters there were about prayer, and afterwards there were a few about the reading of the Torah, and now we’re going to learn about Birkat Kohanim.

I think it’s three chapters about the reading of the Torah, let’s see. From… from 8, let’s see. Wait, I’m jumping here. Ah, sorry. What is it? Ah, I didn’t say that I don’t have a list, no? I didn’t say that I don’t have a list. The Rambam made a chart, what is what. We’ll see, from 11, sorry. Ah, it was more, it covered more. Laws of the Synagogue. The order of the synagogue.

Until Chapter 10 was the Laws of Prayer. Afterwards from 11 is the synagogue. From 12 to 13, it’s only two chapters, are the Laws of Reading the Torah. 14 and 15 are the Laws of Birkat Kohanim.

The Connection of the Community: Synagogue, Torah Reading, Birkat Kohanim

So the connection really, the connection is the community, that the community prays together in the synagogue. Because as long as one prays individually, there’s no Torah reading, no Laws of the Synagogue, no Birkat Kohanim. The Kohanim need to bless the people there where they are, and the Torah reading needs to be there where the people are. The people come to synagogue to pray, and then one includes it.

Or perhaps the opposite, perhaps one comes to read, and prays then, I don’t know. Perhaps one comes for Birkat Kohanim. But by us, when we duchenen on Yom Tov, the people come for the duchenening, no? It’s more like, one comes to receive the blessing.

Speaker 2: I meant in synagogue, but yes, one brings the children.

Speaker 1: It’s very interesting, and the commentators don’t ask this way, we also ask our own questions without the commentators, one doesn’t need to wait for the commentators to ask, that the Rambam doesn’t begin that there is a positive commandment to bless Israel, it says in the Sefer HaMitzvot, in the list of commandments, a commandment to bless Israel. Here in the enumeration of commandments at the front of the laws it also says to bless Israel every day. In other places it doesn’t say every day, in some places it says yes, in some places it doesn’t say.

Question: Why Doesn’t the Rambam Begin with the Commandment?

It’s similar to the Laws of Prayer, seemingly he could have brought in the Laws of Prayer that there is a commandment to bless Israel, perhaps it’s even a commandment every day, and he placed it in prayer. But one doesn’t see, one doesn’t see from the inside, he begins immediately when one says Birkat Kohanim at Shacharit it’s a commandment for such and such a day. It seems somehow that he’s not explaining the connection, the true connection of Birkat Kohanim with prayer in general. What’s going on here?

Discussion: Answer of the Radbaz and Questions on It

Speaker 2: And you don’t know, you know, right? You know yes? Or did you already tell me, because the people are there.

Speaker 1: Okay, the people are there, but it’s interesting that he doesn’t begin with the verse as you say, as he begins many commandments. He does begin as you know, that you’ve already been in synagogue, yes, he’s speaking to the worshippers, you’ve been in synagogue and you’ve seen the Kohen read, you also think, and he tells you such and such is the law, the Kohanim stand at Shacharit.

So says the Radbaz, it’s a whole, it doesn’t fit with the way of the Rambam, I don’t agree. The Radbaz argues, he says it also by the reading of Shema, right? He doesn’t begin with a positive commandment to read the Shema, he begins with the reading of Shema, twice daily morning and evening, whatever he begins. And the Radbaz has an answer about this, you spoke about responsa, he has a commentary on the Rambam, a piece from his responsa, and he says that sometimes when the Rambam, when it’s something that everyone knows, he only begins with the detailed laws, but it’s strange.

The Mishnah one can tell you, because the Mishnah says novel teachings, but the Rambam would tell you every commandment. So, I know, but the fact is, one sees that he assumes that you already know that there is a Haftarah for example, he never said that there is a Haftarah, he only said details about it.

I’m not sure how to explain this. It could be he was simply tired and he didn’t have everything, the Rambam was also flesh and blood.

Speaker 2: The Rambam is allowed to say such an explanation?

Speaker 1: One must think, one must think. Can’t it be that the Rambam was also flesh and blood and he didn’t organize everything one hundred percent according to his plan? No, if you want to say the way, you can say the opposite. The Rambam wanted to show that a person can be flesh and blood and still become a Rambam. It’s certainly to teach a lesson to the rabbi, that one shouldn’t simply sin because he was a human being. There’s a difference.

Speaker 2: Okay, that’s already deep Torah.

Speaker 1: No, he shows the world his vulnerability, to show that… why further should he really?

Speaker 2: Okay, no, that’s completely different.

Speaker 1: Okay, let’s learn but inside.

Speaker 2: Yes, learn from there forward. Different before that.

Is Birkat Kohanim a Daily Biblical Obligation?

Speaker 1: Okay, so, in the Torah it says that the Kohen is commanded to bless Jews. And many times when it says in the Torah that there is a commandment that must be done, and it doesn’t say a time when it should be done, one does it every day. Like tzitzit, tefillin, Kriat Shema. Kriat Shema it says clearly, because it says “when you lie down and when you rise.” But also prayer and all these other things are every day, because every day the person does everything every day, like one puts on clothes and goes out of the house.

But still, it could be as we learned by prayer, it’s not simple that there is a daily obligation. It could be that the fact that one must do it every day could even be rabbinic. It’s not simple that if one missed one day of Birkat Kohanim it’s simple that he’s nullifying a commandment, the same way that one nullifies the commandment of matzah on Pesach. It’s a commandment, and the maximum that one can do it is every day when Jews come to synagogue. And the Jews do indeed come to synagogue.

It could be that sometimes there weren’t synagogues and study halls, and there was only the Temple, and only in the Temple did one duchen, and in the other places it was indeed clear that it didn’t come out.

Proof from Ashkenazic Custom

Let’s say clearly, the great proof from the Sephardim who duchen, it’s not really an obligation like a positive commandment every day, is from us Ashkenazim who have conducted ourselves for a long time not to duchen except on Yom Tov, only on the occasion of Yom Tov. So it says in the war what does the commandment do, how it looks up above. In any case, we held that it’s not a daily obligation. It’s an obligation that when you can, and the Ashkenazim said, “We can’t, we are in exile, we don’t have the strength to give a blessing to Jews.” Can you give a blessing to another Jew?

Can a Kohen Bless a Jew Privately?

But it has to do with another question, that if a Kohen blesses a Jew not when it’s Yom Tov when he says Birkat Kohanim, he meets a Jew and he says to him “may you be blessed,” is he thereby fulfilling a positive commandment? Seemingly one would say yes. Seemingly. I don’t know what the law is. There’s a verse that says “thus shall you bless,” it must be at a certain time, it must be that the verse says “and I will bless them,” it must be with the raising of hands, it must be in the holy tongue. The approach should be a certain in this way, in this style. It’s not that you say once, you should be blessed, also a commandment to bless a Jew, I already know which commandment is blessed.

No, if I remember in halacha, I think one can make the blessing and bless, if one wants to bless Jews. A Kohen may, it’s not an unnecessary blessing or something.

Speaker 2: Which blessing? You mean “to bless His people Israel”?

Speaker 1: Yes, without the blessing. And the world in, I don’t know. But it could be that this is the order. But conversely, as a minority it could be yes that it’s when one can, not really an obligation every day.

The others, those who instituted it later in the Land of Israel, one conducts oneself today in places that one says Birkat Kohanim every day. They do look at it really like a daily commandment.

Customs of Duchenening: Satmar and Others

Satmar Rebbe on Duchenening in Exile

It’s very interesting, the Rebbe of blessed memory, the Satmar Rebbe, after whom I’m named Yoel, writes that there were those who wanted to institute that one should indeed begin in exile to say every Shabbat, every day, or every Shabbat, but the Maharil Shasportas, who was the great one of his generation, the Satmar Rebbe mentioned him several times as the great zealot, was concerned that the new enactment comes from Sabbateans, or I don’t remember the details, and it was nullified. And from this he brings out that we are like minimizing in such a matter of permission, I don’t know, we don’t do the commandment of Birkat Kohanim so many times because we want to make a statement that we won’t take from any wicked people.

Satmar’s Custom – Shabbat Chol HaMoed

It’s interesting, Satmar has one time when only Satmar duchenens, and that is Shabbat Chol HaMoed. The Satmar Rebbe was in the Land of Israel, and he saw the duchenening, and he was in Jerusalem, he held himself like a Jerusalem rabbi, he held himself in a few things as he held that he’s a Jerusalem rabbi, therefore he celebrated Purim, he only celebrated Purim in Jerusalem, Purim Meshulash. He began duchenening. It’s very interesting, because on one hand he’s the great zealot, he’s the rabbi of the zealots, may one indeed sometimes duchen. It’s not such a great sin.

Discussion: Custom When Yom Tov Falls on Shabbat

Speaker 2: I once heard that there’s a difference regarding Shabbat Chol HaMoed, I don’t remember. Something with the mikveh, something with a Torah scroll.

Speaker 1: I also once heard such a thing, that this is a… I don’t remember, but some piece of Torah. Okay, it’s not important. Something because Yom Tov if it falls on Shabbat one doesn’t duchen, so is the custom.

Speaker 2: Why not?

Speaker 1: One just doesn’t say the… one duchenens, yes, one doesn’t say the… there’s a custom not to duchen. And one isn’t lengthy. One duchenens Shabbat, Yom Tov that falls on Shabbat.

Speaker 2: Really? I remember that one doesn’t duchen at all.

Speaker 1: One doesn’t complete at the end of duchenening, but… no, one duchenens yes. One doesn’t ask for a dream, but one duchenens.

Speaker 2: Perhaps in Satmar? Perhaps not everywhere?

Speaker 1: Could be? I remember that there is, there is the custom of most of Ashkenaz that one doesn’t duchen when it’s Shabbat. And the answer is, because one can’t go to the mikveh before duchenening, and on Shabbat one may not go to the mikveh, so one doesn’t duchen when it’s Shabbat.

Speaker 2: Yes, it could be in Satmar there’s a different procedure, yes.

Speaker 1: But so is the custom for the most part. And something, what is the law with Shabbat Chol HaMoed? I’m not sure.

Speaker 2: Ah, he says that today the Chassidim go to the mikveh anyway before Shabbat, so one can already duchen even on Shabbat.

Speaker 1: Why does one duchen on Yom Tov? Because it’s more calm, it’s a thing, it’s a reasoning. Shabbat Chol HaMoed is also calm, perhaps that’s the reasoning. It makes sense.

Law 1: When Does One Duchen – Shacharit, Musaf, Neilah, Not Mincha

Speaker 1: Okay, we’re learning well. And the Chassidim in Tzfat, the Chassidim need to duchen only at Shacharit and Musaf. So, there’s a verse, “thus shall you bless.” But already, this is the law.

Okay, but regarding the essence, I think the Rema rules that one must indeed conduct oneself to duchen every day, as is the law. It’s an Ashkenazic custom. Shacharit, Musaf and Neilah, but not any raising of hands. Shacharit, Musaf, Neilah one duchenens. It’s a bit, when one can, except when there’s a chance that one has already gotten drunk.

But at Mincha there is no raising of hands, lest at Mincha he has already drunk to the point of lightheadedness. Mincha is usually after the meal of Shabbat afternoon or Yom Tov afternoon, and perhaps he drank to the point of lightheadedness.

Speaker 2: He’s talking about a whole week.

Speaker 1: He’s talking about a whole week.

Speaker 2: Ah, every day. Ah, only at Shacharit, but not at Mincha.

Speaker 1: Wow, even on a fast day when one may not drink, there is no raising of hands at Mincha, a decree regarding Mincha of a fast day because of Mincha of every day. Yes, on a fast day more people keep the order of Mincha in the study hall, and they will think that… yes, so much so that one has already made an enactment that at Mincha one doesn’t duchen even on a fast. In which place do they say… on which fast does one not duchen at Mincha? And this is the reason why at Mincha on a fast there is Yom Kippur with a public fast, but a private fast doesn’t have this matter.

Raising of Hands at Mincha and the Order of Raising of Hands Outside the Temple

Raising of Hands at Mincha — Continuation of Discussion

Mincha of Yom Kippur vs. Mincha of Other Fasts

Speaker 1: Shacharit, Musaf, Neilah, one duchenens. But, it’s figured out when one can, except when there’s a chance when one has already gotten drunk. Ah, at Mincha, one raising of hands? Only at Mincha, the congregation, all the people. Mincha is usually after the meal of Shabbat afternoon, or Yom Tov afternoon. He’s talking about a whole week, ah, every day. Ah, only at Shacharit, what not at Mincha. Oy, even on a fast day when one may not drink, there’s no campaign at Mincha, a decree regarding Mincha of a fast, and at Mincha of every day. On a fast day more people keep the order of Mincha in the study hall, and they will think that… yes, that’s how it is. One has already made an enactment, that at Mincha one doesn’t duchen on fasts. We’re talking about them. When on which fasts does one not duchen at Mincha, and on which fasts does one not duchen at Mincha specifically…

Speaker 1: Yom Kippur and a public fast, like David’s fast on the 17th of Tammuz at Neilah, like the fast of the 9th of Av and the 17th of Tammuz, and the Mincha prayer of peace, the fast of the 9th of Av and the 17th of Tammuz, one prays Mincha late. The point is this, Neilah is a prayer that one adds between Mincha and the sunset, the simple shall put, where a monk from the land, because the Rambam said which gently need to pray Mincha before the closing of Mincha? But you can mean to say, the point is that it’s the last prayer. It should be the last prayer! There’s no prayer between Mincha and… at night! Like at least, it comes out at least lights no nights. It doesn’t look like the rule at Mincha. Above, it doesn’t look exchanged with Mincha of a weekday. It looks like the night of the fast. It’s like at least from… from the ninth were from the ninth were, and there used to be such a night… we still have, and the place with during the two. And it’s interesting, because it seems that the rabbi didn’t think to conduct ourselves that one places the prayer at Mincha. Not to claim, at least treatment to pray a bit early, not at close to sunset. He tells you, I mean what he means that it must be close to sunset. The word is that there’s no prayer between this and the sunset. And it seems at Mincha of a fast, our custom is to say Anenu at Mincha, so it’s already a Mincha of a fast. So one catches, when it says here Mincha and Neilah, that’s really Mincha. Everyone knows clearly that this is Mincha, it’s not the prayer of the fast and Neilah.

I said it a bit differently, that when it’s the sort where there are many prayers, Neilah, one sits in the study hall a lot. But on another fast one comes to the study hall for Mincha and Maariv, one doesn’t want to come fasting, they’ve gotten tired. Even if one usually comes to Mincha earlier, as the Rema says that one should preferably do Mincha earlier, but on a fast one comes to the study hall at the end of the day to pray Mincha and Maariv, and afterwards to break the fast.

Speaker 2: No, the distinction is, when it’s anyway before the Neilah prayer, Mincha happened earlier, because you have to do Neilah afterwards. Yes, there aren’t few people. On the contrary, the problem is the people.

Speaker 1: The point is that it’s as if, he brings the expressions from the Geonim, one extends Mincha with supplications. The Mincha of a fast day, one makes a bit of a situation, because it is a fast day. It should look like Neilah, so that it shouldn’t be confused with the Mincha of the entire year. When there is indeed a Neilah, then it’s just a regular Mincha, because at Neilah one makes the Neilah sermon, and not at Mincha. That is, as it were, the distinction.

“Anyone Who Transgressed and Went Up to the Platform at Mincha of Yom Kippur”

Speaker 1: Now, but since the whole thing with the platform at Mincha on Yom Kippur is only like a regulation, it’s only like the Mincha of the entire year, therefore the law is that “anyone who transgressed and went up to the platform at Mincha of Yom Kippur”, a Gaon didn’t know, he transgressed, he does go up. “To the platform” means apparently, I mean that a platform is the… a platform is a stage, the steps of the stage. Why did one go to “duchen”? Ah, if there is where you’re locked in, what does a stage mean? A platform is a sort of stage.

But what is the platform here? What does “on the platform” mean? I don’t know. A specific place? I don’t know. But we didn’t learn in the laws of the synagogue that there is a platform. I don’t know. Because it should say in the building, that one should build some kind of platform, I don’t know.

Anyway, if since on Yom Kippur we know that he doesn’t get drunk, it’s a great priestly blessing, because once Jews lift up their heads at the time, we don’t say disqualifications apply to his fear. Since if it were truly a normal day, a drunk kohen goes and we remove him, we don’t remove him, even just so, because the reason is that we remove him. Simply that we remove him from drunkenness, there is a concern about drunkenness. On Yom Kippur we know that he’s not drunk. Eh, let him also be removed, it’s all confused, because we don’t need to make an extra law. But there is a prevalent removal, because one might think he’s disqualified, and they’ll suspect me of this afterwards, so we’ve seen my weakness in Torah. Ah, a kohen, they’re good. Yes, there is a virtue in not removing him. At least you shouldn’t remove him this time, because you know that he’s not… it’s also not a deficiency! See, so it’s actually a deficiency to think in your mind at Mincha every day. But also there’s a concern with thinking that he’s not a kohen, and the kohanim, so that they should see, are the kohanim, they’re not a Jew, and not any congregation, a kohen, one needs to be able to still be so disqualified, and a desecration, I know we were, he wasn’t a kohen. So, at least, duchen, yes.

The Order of Priestly Blessing in the Diaspora — Law 3

Terminology: Birkat Kohanim / Nesi’at Kapayim / Duchening

Speaker 1: Good. Now, you want the order, when duchening, and how does it work? How is nesi’at kapayim? By the way, the Rambam doesn’t call it, he calls it birkat kohanim, nesi’at kapayim? Lifting up the hands? Because then one lifts up the hands. Interesting. So we call nesi’at kapayim with certainty. They, but we’ll learn that there is a… there a… inserted another minute, the real thing is birkat kohanim, the blessing that the kohanim give to the Jews. Nesi’at kohanim is how one holds the hands, and duchening is the place where one stands. We call it duchening. He calls it nesi’at kohanim.

But apparently the correct… what is the best definition is birkat kohanim, the blessing of the kohanim blessing. This is not the blessing of the commandments that he says! But, the blessing I alone, is like for kohanim from this. But I don’t know, this is all expressions of how one calls a thing. It’s not any issue. The point is this, we’re going to learn soon, that here is an order of birkat kohanim in the Temple. How it goes. But it’s interesting that apparently the main thing is the Temple already later became, or outside of this there is also in the diaspora, but the Rambam begins with the order of birkat kohanim in the diaspora, that is, how his laws arranged prayer in a general way in the entire world, and afterwards he goes to say how the order is in the Temple.

The Order of Nesi’at Kapayim

Speaker 1: So he says like this, how the order is like this, “How is nesi’at kapayim in the diaspora?” How is it?

It goes like this, “At the time when the prayer leader reaches the service”, the prayer leader comes to the blessing of service, when he says “Retzeh”. “To the service, when he reaches ‘Retzeh'”, that means the same thing, right? The blessing of Retzeh is the blessing of service. Perhaps he means to say right at the beginning of the blessing, perhaps that’s the word, when he reaches “Retzeh”, the first word.

Then he does this, “all the kohanim who are standing in the synagogue uproot themselves from their place”, all the kohanim who are standing in shul go away from their place, “and they go and ascend to the platform”, they go up to the known platform. What is the platform? We don’t know. The Rambam says that there is a platform, some kind of place where one stands there and blesses the Jews.

Speaker 2: Do you want to check the word platform?

Speaker 1: No, I don’t have time. I’m telling you, everyone knows what this means.

Speaker 2: No, I know what it means, but surely… we’re soon going to be able to see how it says “opposite the sanctuary”, we’ll see how it is, yes?

Speaker 1: “And they stand there”, they stand there, “their faces toward the sanctuary”. We see that the platform is next to the sanctuary, in front of the sanctuary, “and their backs toward the people”, they stand opposite the sanctuary.

It could be platform simply means where one duchens, I don’t know, where one blesses. It’s not a law that one must stand on some kind of stage or something like that.

Speaker 2: He means some kind of certain partition, I mean it’s not an expression of platform.

Speaker 1: Everything could be, but it’s certainly not indispensable, because the way the world stood in the Rambam’s times one needs to have a sanctuary. It can’t be. So he calls it that, perhaps because in the Temple there was a platform, I know, they made it in shul that there is a platform.

And he says like this, “and they stand there, their faces toward the sanctuary”, they stand there, yes, “and their backs toward the people, and their fingers are bent into their palms”, their fingers are folded together. That’s the point, he’s not yet doing nesi’at kapayim, that’s what he means to say, right? They’re closed, right? It’s still closed. He’s specifically not doing nesi’at kapayim. Nesi’at kapayim is done with open fingers, and also with raised hands, but he doesn’t even open the fingers before the congregation before arriving.

“Until the prayer leader completes the blessing of thanksgiving”, until he finishes the blessing of thanksgiving, which is the blessing of Modim. Then “they turn their faces toward the people”, they turn around to the congregation, “and they spread out their palms”, they open their fingers, “and they raise their hands opposite their shoulders”, they lift up their hands opposite their shoulders, that high, “and they begin to bless”, and they begin to say “Yevarechecha”.

During prayer there were also laws that the leader didn’t say how one should hold the fingers. We notice so strongly by birkat kohanim, but actually… but it’s not… it’s more a matter of the evil eye. And here it’s very unclear what the reason is. In any case, one opens the fingers. Okay.

Now, in today’s kohanim they have customs how exactly they open the fingers.

Discussion: What is “Platform”?

Speaker 2: I mean, there are those who want to say that it’s probably actually on the word platform. Perhaps when one wants to make a Temple-like regulation, one should indeed make a special stage, as you want, like “Levites on their platform”. It should be a special place where one has a chair of Elijah and one has a stand for the head. It’s certainly not a sin to make, but if it were a service it would have been stated in the Rambam. There is what is called “platform”, like the platform… it’s not at all such a simple explanation. Platform is a certain place.

Speaker 1: No, it could be that it’s already accepted. I can only say that in the Temple there was a platform. But you say “Levites on their platform”. For that one says… hello, for that one cries, “Levites on their platform”. The platform is one of the many things that they took away the benches. On the festival he says “Levites on their platform”. What about the kohanim? I don’t know. Okay.

Speaker 2: Didn’t you find the meaning of platform? It was some kind of place. Platform? You didn’t find an explanation?

Speaker 1: Okay.

Speaker 2: No, they stood in a special place. I didn’t see any… no one says that there is such a place.

Speaker 1: You’re a better researcher.

Speaker 2: No, no, do a search “platform in the Temple”. It doesn’t say.

Speaker 1: No, I don’t want to, I don’t have time. I don’t have time. I can’t… perhaps he brings it, the Rambam.

Speaker 2: No, no, it’s not true. Take quickly, tell me there was. Aha. That he says, that he holds it. When you have the Rambam, you go quickly over. Okay, he opened the internet, it’s still part of the games. I can’t stop you. He says “shoot him”, he doesn’t say. He should have brought. He says, “platform is the place of standing of the kohanim”. So he brings from the commentary on the Mishnayot. They don’t bring, they still always bring commentary on the Mishnayot. Ah, but others interpret that the platform is the stage, but it doesn’t fit, so it’s not clear. Well good, so let them know. In short, Rabbi David, who is Rabbi David? Rabbi David the Rema? Rabbi David Ein Pat Amud HaAyin? Didn’t know. Okay, in short, it’s not clear, one needs to do better research. It seems that in the Temple there was such a place, and it doesn’t seem that there should be such a place in our study halls.

Speaker 2: Ah, very much so.

Birkat Kohanim: Order of the Blessing, Regulations, and Laws of Nesi’at Kapayim

Law 10 (Continued) — The Prayer Leader Reads Word by Word

The Rambam’s Words:

“And the prayer leader reads to them word by word, and they answer, as it says ‘say to them’, until they complete the first verse, and all the people answer Amen.”

Explanation: The Prayer Leader Says Each Word

In the Temple, it occurs to me to say. Later he says about this, he speaks about the Temple. “A place that is called upon that it is a world”, and they say this. There is something that is called platform, but what platform means no one knows. There are explanations in the matter.

Okay, in short, now, why does it go that the “Yevarechecha”? They don’t say it themselves. The prayer leader “reads to them word by word”, he says to them word by word, and they answer. “As it says ‘say to them'”, say the Sages. The simple meaning of “say to them” means that Moshe should say to Aharon how the text he should bless. The Sages learn from this that every time one should say in advance to the kohanim each word. They say “Yevarechecha”, and they say “Yevarechecha”.

Innovation: The Prayer Leader as Moshe Rabbeinu

I understood that it’s as if the prayer leader acts like Moshe Rabbeinu. Because it’s the same way that Moshe Rabbeinu said to the kohanim, the… because the prayer leader is the goal of the congregation, and he is the substitute for them. He says after Moshe Rabbeinu.

Question: “Say to Them” — To the Kohanim or to Israel?

If you want to ask a question, I thought of the question, how does it say “Thus shall you bless the children of Israel, say to them”? Means the kohanim should say to them, not you should say to the kohanim. “Say to them to Israel”, doesn’t that mean that’s the meaning?

Others interpret. “Thus shall you bless”, they should now pray. They don’t necessarily… “Thus shall you bless”, “say to them”, this is how Moshe speaks to Aharon. He says, “say this, the text, with the language”. “Say to them” is like “saying”, says the Zohar.

Anyway, the exposition says that this is that one should say to the kohanim what to say.

Innovation: A “Chevra-like Explanation” — The Kohen is Only a Channel

Apparently, it occurs to me to say a chevra-like explanation. There is something that one is afraid he will make a mistake, there is a matter of repetition. One wants him to know that he is not the one blessing. It’s only Hashem who gives the blessing. He is only the channel. He will say, he doesn’t even know the words, the kohen. One says the words to him. He shouldn’t think anything, he doesn’t do anything.

I don’t know. It could also be that it has something to do with the prayer leader. Some kind of job the prayer leader must have. They didn’t put you in for no reason. Like what happens in the repetition of the Shemoneh Esrei? Will it be somehow not relevant? Something is so connected with the prayer leader.

“In the Name of Hashem” and the Connection to “Sim Shalom”

Anyway, when they say “in the name of Hashem”, because the Rema says later that they should say it “in the name of Hashem”. When one goes… yes, the last blessing, that is… ah… “Sim Shalom”.

I mean that one says on a simple level, this is “Sim Shalom” seems to be connected to birkat kohanim. One says that this is like “and grant you peace”, it ends “and grant you peace”, one requests a blessing that the peace should actually be fulfilled. What connects the same expressions, “turn His face”, which are similar expressions from “Sim Shalom” with… “life and kindness in Your presence”, yes… this is the “Hashem lift up His countenance to you”, these are all the expressions.

Law 10 (Continued) — The Kohanim Remain Until “Sim Shalom”

The Rambam’s Words:

“And the kohanim turn their faces toward the holy, and afterwards they bend their fingers, and they stand there in attachment until he blesses the blessing of Sim Shalom, and they return to their place.”

Explanation: The Kohanim Turn Back and Remain Until “Sim Shalom”

“And the kohanim turn their faces toward the holy”, the kohanim turn back their faces toward the holy, already toward the holy ark, “and afterwards they bend their fingers”, they turn around still with the fingers open and they close themselves in front, “and they stand there in attachment until he blesses the blessing of Sim Shalom”, yes, until the end of the blessing of Shemoneh Esrei, “and they return to their place”, they go back.

Innovation: Parallel to Stepping Back After Shemoneh Esrei

It’s very similar to the law of when one wants to step back after the silent Shemoneh Esrei. One must somehow take leave from the place of prayer, not run away, not like “a child fled”.

But it could still be what I said, that “Sim Shalom” is actually a blessing on birkat kohanim, so they’re both connected, so that’s why one remains there still until the end of the whole thing.

Every time one calls it, isn’t it so? One place it was stated one shouldn’t abandon a matter, and one place it was stated as if one goes away from a king. But the matter is… okay.

Law 11 — Order of Birkat Kohanim: Who Waits for Whom

Afterwards further, similar laws that they learned by the Torah reading.

(1) One Calls “Kohanim” Until the Congregation Finishes Shemoneh Esrei

One, “calling kohanim”, “one may call the kohanim until the standing prayer is completed by the congregation”. Until we haven’t yet learned this, one shouts “kohanim”, yes, and by us this comes with a text, and one doesn’t always say, one shouts “kohanim”. One calls them up that they should go up to the Torah. Yes, and one must wait that the standing prayer should finish from the congregation.

And when does one shout this? Ah, after the service. It says “kohanim”. When the kohanim come, so that the reader should already be there waiting. It’s like when one says “say”, the caller is the prayer leader. It’s the same thing.

Innovation: One Must Call the Kohanim — They Don’t Come on Their Own

One calls the kohanim, one shouldn’t think that they come on their own, one must call them. And the kohanim are not permitted to ascend until the prayer leader calls them. There is a matter of a prophet, so that one should be awakened, one shouts that one takes already, one requests. Yes, this is a matter, a dissonance.

(2) The Kohanim Wait Until the Reader Finishes His Word

And the kohanim are not permitted to begin the blessing until the speech is completed from the mouth of the reader. He must say “Yevarechecha”, and they wait until it finishes. Not that he should say “Yevarechecha” and they already begin.

(3) The Congregation Answers Amen After the Kohanim Finish

And the congregation does not answer Amen until the blessing is completed from the mouth of the kohanim. Everything, one gives time.

Innovation: We Say Amen on the Kohanim’s Blessing, Not on the Prayer Leader

No, but this is also very important to show that we say Amen on the kohanim’s blessing, and the prayer leader is only the one who says in advance to the kohanim. And we say Amen on the prayer leader also. Are they two times a blessing? They’re not two times a blessing, they’re one time a blessing. But in short, there should be an order, one shouldn’t interrupt one another. Very important.

Perhaps one will make a law for friendships, that one shouldn’t, I don’t know how it will work. That we also shouldn’t begin to speak until the second one finishes the blessing. It’s not implemented.

(4) The Kohanim Wait Until the Congregation Finishes Amen

And the kohanim do not begin another blessing until the Amen is completed from the mouth of the congregation. Yes, also. Ah, he says “Yevarechecha”, the congregation says Amen, he waits until they finish saying Amen.

What if there is someone who says a very long Amen? I don’t know, one doesn’t need to wait for him.

(5) The Prayer Leader Does Not Say Amen

And the prayer leader is not permitted to answer Amen after the kohanim. Ah, here is a refined thing. The prayer leader doesn’t say Amen.

Why? “Lest his mind become confused and he won’t know which blessing to read to them, whether the second or third verse.” Amen is the same in all blessings. So he’s going to say amen, and precisely this blessing is actually still for him, it turns out he’s answering amen. But he’s going to say amen, he’s going to forget to stop at “yevorechecha” or at “ya’er”, and therefore he shouldn’t say amen.

Innovation: This is Mutual Responsibility (Arevut Hadadit)

It’s very much our concern that perhaps the kohanim won’t be able to, so one must have the shaliach tzibur. This is mutual responsibility. What happens if the kohanim aren’t allowed to be drunk? What happens if the shaliach tzibur also isn’t drunk? Okay.

(6) The Kohanim Don’t Turn Around Until “Sim Shalom”

Ah, another law, another law. “The kohanim are not permitted to turn their faces from the congregation until the shaliach tzibur reaches ‘sim shalom’.” That means they don’t turn around until he begins “sim shalom”.

Also, so that the congregation shouldn’t run away.

General Principle: One Should Be Calm

Everything is part of this, the sum total of all these laws is that one should be calm. One doesn’t run, one finishes, next step, next step.

“And until the wicked don’t strike strangers, they remain – a person’s agent is like himself”, meaning he doesn’t leave. Yes, we’ve already learned this once, perhaps the Turei Zahav says it’s a positive commandment, now he makes it from “and saviors shall ascend”, “and one doesn’t say to the wicked go take for yourselves the deed of the pig internally”, we’ve already learned this too. He doesn’t open, he doesn’t close his fingers until he turns around.

Earlier he said what one doesn’t do, very interesting.

Law 12 — Kohanim Go Barefoot (Enactment of Rabbi Yochanan)

The Rambam’s words:

“Rabbi Yochanan enacted that the kohanim should not ascend the platform in their sandals, but rather stand barefoot.”

Simple meaning: Enactment of Rabbi Yochanan — Kohanim Go Barefoot

“Rabbi Yochanan enacted that the kohanim should not ascend the platform in their sandals”, he shouldn’t go with his shoes, “but rather stand barefoot”, they should go naked, barefoot.

Reasons from the Gemara

The reason for this is because it’s also an honor for the congregation, first of all because there might be torn shoes, and also because he might have rubbed his shoe, and one will, in short.

Isn’t there anyone who says it’s because in the Beit HaMikdash the kohanim went barefoot? It doesn’t say so here, here it says that it’s so as stated in the Gemara, it’s an honor for the congregation.

And Rav Ashi said another reason, that he’ll bend down, and meanwhile people will think he has a disqualification. It doesn’t say, it doesn’t look, I don’t know.

Anyway, that’s the custom that one goes without shoes. I mean this is an enactment of Rabbi Yochanan. Very good.

Law 13 — Kohanim and Congregation Should Not Look

The Rambam’s words:

“When the kohanim bless the people, they should not look at the people, nor should they divert their attention, but rather their eyes should be toward the ground like one standing in prayer. And likewise the people should not look at the faces of the kohanim when they bless, so that they don’t divert their attention, but rather all the people should lower their heads and direct their faces toward the faces of the kohanim, but they don’t look at their faces.”

Simple meaning: Kohanim Look Down, Congregation Doesn’t Look at the Kohanim

Now, when the kohanim bless the people, it’s like this, “they should not look at the people”, very interesting, they shouldn’t look at the crowd, “nor should they divert their attention”. But you just said their faces toward the congregation, but they shouldn’t look at the crowd. One stands opposite them, but he doesn’t look directly.

Well good, he doesn’t look directly, “nor should they divert their attention, but rather their eyes should be toward the ground like one standing in prayer”, he should look at the ground.

The Rambam’s Reason: So That They Don’t Divert Their Attention

Well, it’s simply from the Rambam that this is so they don’t divert their attention. So he says here in the next line explicitly, he shouldn’t look at the crowd, he’ll start thinking about the crowd too much. He’s blessing them, but he doesn’t look, he’s praying, he looks down.

“And likewise the people should not look at the faces of the kohanim when they bless so that they don’t divert their attention”. So it says, so that they shouldn’t be diverted, they shouldn’t look at the kohanim, “ah, this kohen has nice peyos”, God forbid.

“But rather all the people should lower their heads and direct their faces toward the faces of the kohanim, but they don’t look at their faces”, they don’t look at their faces.

Other Sources: The Shechina Rests on the Fingers

In other places it says what everyone knows that the Shechina rests on the fingers, one shouldn’t look.

Innovation: The Rambam Doesn’t Bring the Reason of Shechina

It’s very nice, it fits very much with what you’re saying that the Almighty blesses. It comes through the kohanim, but it’s not about the kohen. It’s not that Moshe Yankel the kohen gives you a blessing and he gives you over good things. The Almighty gives you. He’s the one who is the master reader.

But the Rambam didn’t bring the thing that there must be Shechina here. The Rambam brings the reason simply that it’s “don’t divert attention”.

It could be it’s connected, because the Shechina lies in the kehuna. But it could be that the Shechina… distracted I mean, from the words and looking at the kohen. Yes.

Custom of Tallit on the Head

The custom is that the kohanim put their tallit on their heads and so on, and people do so. But this is already… so that one shouldn’t look. But according to the Rambam this is a different thing. According to the Rambam it’s more that one should concentrate, one shouldn’t become distracted. Okay, it could also be it helps for that.

Law 14 — One Kohen vs. Multiple Kohanim

Now, let’s go further.

The Rambam’s words:

“If the kohen who blesses is one, he begins to bless on his own, and the shaliach tzibur reads to him word by word. When they are two, they don’t begin to bless until the shaliach tzibur calls to them ‘Kohanim’, and they answer and say ‘yevorechecha’.”

Simple meaning: One Kohen Begins Alone, Multiple Kohanim Wait for the Call

“If the kohen who blesses is one”, there’s only one kohen, “he begins to bless on his own”. He begins by himself.

What does “begins to bless” mean? He says the blessing himself, or he begins to say “yevorechecha”? He makes the blessing “to bless His people Israel with love”.

No, yes, I didn’t say that. Yes, I didn’t say that. It’s simple.

“And the shaliach tzibur reads to him word by word when they are two”. Ah, what if there are more than two kohanim?

“They don’t begin to bless”, they don’t say the blessing, “until the shaliach tzibur calls to them ‘Kohanim’, and they answer and say ‘yevorechecha'”.

Difficult passage: “And they answer and say ‘yevorechecha'”

I don’t understand. We were talking about him having to wait for him to read. This is a beginning. He begins the blessing. What does “and they answer and say ‘yevorechecha'” mean? They say “yevorechecha”?

Perhaps they simply say, they say the first word they say themselves?

No, when there’s one kohen, the baal tefilla doesn’t call out “Kohanim”, and he begins to say the blessing. He begins himself, because he carries the yoke alone.

What does that mean? When there’s a choir, there must be someone who should control it. Again the shaliach tzibur must say “Kohanim”.

Yes, but this is with the… write the language, “and they answer and say ‘yevorechecha'”. It appears from the Rambam that the first word “yevorechecha” is not read. They say “yevorechecha”, only from “Hashem” does the shaliach tzibur begin to say it ahead.

That means “and they answer and say”, they say it themselves. He doesn’t say they say the blessing “Baruch Ata Hashem”. But it also appears that the baal tefilla only says “Kohanim”, and the kohen says “yevorechecha” himself, and he only says further from “Hashem”.

But the sound isn’t in, I don’t know why. It’s not clear. But the sources “word by word in the order we said”, I don’t know what the simple meaning is, what the sound is. I don’t know.

Summary: What We’ve Learned Until Now

Okay, so until here we’ve learned how Birkat Kohanim works at home, in the beit midrash. About what? About the blessing of “to bless His people Israel with love”. What? He didn’t say.

Birkat Kohanim in the Beit HaMikdash, the Explicit Name, and Laws of Birkat Kohanim

Order of Birkat Kohanim in the Beit HaMikdash

That’s how it sounds from the Rambam, it’s not clear. And the reader says to him “word by word in the order they say”. I don’t know what the simple meaning is, but that’s how it sounds. I don’t know.

Okay, so until here we’ve learned how Birkat Kohanim works at home, in the beit midrash. About what? About the blessing of “to bless His people Israel with love”. What? He didn’t say. “To bless” means I will say “yevorechecha”. That’s how it sounds, as soon as it says in the second piece. He didn’t say anything yet about that blessing. There are those who bring that those who learn this way, that it means the blessing, but it’s not clear. It could be that those who say there isn’t any… the Rambam doesn’t bring the blessing at all. He doesn’t tell you “yevorechecha” at all. It’s perhaps not, perhaps the Rambam holds altogether that there’s no blessing on this, I don’t know. Does he bring a blessing on it at all? It doesn’t say. Until now we don’t know. The Rambam said one should only learn his book. Until now we don’t know at all that there’s a blessing on it.

Okay, now it’s like this. How does Birkat Kohanim go in the Mikdash? In the Mikdash it goes a different order. In the borders it goes a whole order, and after Modim one says Birkat Kohanim. In the Beit HaMikdash it goes differently. “The kohanim ascend the platform after they complete the service of the morning tamid”. After the morning tamid, immediately comes the platform.

“They raise their hands above their heads”. That means, in the borders one only raises to shoulder level, but in the Beit HaMikdash one raises above the head. This is the simple meaning that we’ve learned. “Except for the Kohen Gadol who doesn’t raise his hand above the tzitz”. The Kohen Gadol does only to his shoulders, because he doesn’t want the hands to be higher than the tzitz. “And there is no reader reading to them”. Ah, there is also a reader. “One”, not a bad reasoning. It’s simply one of the kohanim, or one of… I don’t know who the “one” is. “One”, someone, someone is the reader. Yes. It’s certainly not important who it is. It’s the same one who stirs the blood on Yom Kippur “so that it doesn’t congeal”. Okay. A Kriat Shema anyway word by word generally there is Kriat Shema with borders, as we know it, until he completes the three verses.

But here it’s different, there’s one difference, by us in the borders one says amen after each verse, but in the Mikdash one doesn’t answer amen but rather one blessing, and one answers amen but rather one blessing, until one blessing, until he finishes, when he finishes one says amen, instead of amen one says “Blessed is the name of His glorious kingdom forever and ever”. It’s a longer version.

The Explicit Name in the Mikdash

Okay, now, and another thing that one does in the Beit HaMikdash, that one does it as written, the ascent is not only in the Beit HaMikdash, it also goes up to most of the Mikdash. In the Mikdash, and this is a word, an explicit word that is pronounced, from yud-hei-vav-hei, and this is the Explicit Name that they say in the Mikdash. This is the opinion of the Rambam, not according to the opinion of Rashi and others who held that the Explicit Name is the 42-letter name, or other names. The Rambam says that when it says Explicit Name it means the name of the four letters. He doesn’t say how one says it, he only says that it’s something where one pronounces the letters, not with a substitute name.

But in the province however, in the rest of the city, not in the Beit HaMikdash, they say it with a substitute name, and this is A-donai, that means as we say A-donai. That one only mentions the Name as written in the Mikdash alone. In the Beit HaMikdash one only pronounces the Name as it’s written.

From the Death of Shimon HaTzaddik — They Stopped Blessing with the Explicit Name

And from the death of Shimon HaTzaddik, already a very long time ago, Shimon HaTzaddik was from the remnants of the Great Assembly, the kohanim stopped blessing with the Explicit Name even in the Mikdash. Why? So as not to teach it to one who is not worthy. It’s interesting, it’s some kind of secret. One is afraid of the destructive power like… It’s not clear. Because the Rambam, what does it mean? A simple explanation would say that it appears that one can do things with names and sorcery, kill with a name, one can do things.

But the holy Rambam, the holy Rambam in his book Moreh Nevuchim Part 1 Chapter 61, if I remember, elaborates at length that it’s not true, there’s no such thing as a name that one says and something happens. Normally it’s only from understanding things. One must understand that it’s more a matter of respect. That’s how the Rambam explains, the Rambam will explain that it’s a matter of respect. “And the early sages would only teach this name to their wise and worthy students once every seven years, and even one who is worthy”, even one who is worthy, “it’s necessary that only one of them teach him”. The Rambam says, you shouldn’t think it was actually a little song, you shouldn’t think it’s because one can do something, “all this is greatness for this honored and awesome Name”, one respects it, one doesn’t speak of it much, one conceals it, one shouldn’t think it’s for simple people. But the Rambam doesn’t learn apparently that it can be harmful, because that doesn’t appear from his language here. What’s the matter of respect that one doesn’t speak of it? One doesn’t know clearly, one understands this like the prohibition of pronouncing God’s name in vain. The Rambam himself says, even the same family, that if a simple person will learn it he’ll start saying the holy names in vain, he shouldn’t know about it at all.

But the word, the Rambam learns, the essence isn’t the word, the essence is the understanding, understanding what it means, and that too one may also not teach out, yes, just like that, one doesn’t teach out just like that. Moreh Nevuchim one only teaches once in seven years. That’s what it means, that’s what the Rambam understands. I have on the Tzurei Chinuch, this is my shiur that I teach every week. Look, this is a greatness for the Great Name, that one says it only once in seven years. All the other years they should think it’s terrible.

Laws of Birkat Kohanim — In the Holy Tongue

Another law, an important law. Ah, until here we’ve learned the order of recitation, the order of Birkat Kohanim. Now we can learn laws, basic laws of the conditions of Birkat Kohanim. So it is, one law is that it must be, yes, in every place, meaning even, that means that one must say the Name as written, that’s only in the Beit HaMikdash. But in every place, anyway, it must be in the Holy Tongue, as it says. “Ko” means thus. Thus I learned from those who heard the tradition, Moshe Rabbeinu heard. Interesting, “those who heard the tradition” it says here, other Rishonim say “from the mouth of tradition”. Ah, perhaps he means to say, because it doesn’t say anything in “ko”. It means “ko” means as Moshe showed, as if “ko”, as he shows. It means “ko tevarchu”, and he makes a whole list of “ko”, yes? “Ko tevarchu standing”, meaning standing, how did one learn it? Because Moshe Rabbeinu showed. The kohanim stood and when he said it, “ko tevarchu”, it was too much.

But further, from where does one know at all that one raises the hands? There’s a verse “and Aharon raised his hands”, but how does one know that this is a law?

“Ko tevarchu in the Holy Tongue, ko tevarchu face to face, ko tevarchu in a loud voice”. Now “in a loud voice” doesn’t mean shouting, it means not “to exclude whispering”. “Ko tevarchu with the Explicit Name”. Ah, with the Explicit Name, further, “in the borders as in the Mikdash, as we said”, but in the borders, because one doesn’t mention the Explicit Name except in the Beit HaMikdash.

Discussion: Holy Tongue by Birkat Kohanim

Another thing that perhaps has to do with ko, or another law: “The kohanim are not permitted in any place…” Wait, regarding the Holy Tongue haven’t we already seen in prayer, that in prayer, if one can pray in a pure language, in one language… Yes, but you didn’t explain this to me, we learned explicitly… The Rambam didn’t really bring it, but by Kriat Shema the Rambam said explicitly that one fulfills in any language. He says prayer in any language, but only Birkat Kohanim must be in the Holy Tongue. Are there other things that must specifically be in the Holy Tongue? Yes, there are, the Gemara says in Sotah. But the Rambam doesn’t make a list, the Rambam brings each thing in its place. Yes, “these are the things said in the Holy Tongue”.

Lo Tosifu — Not to Add to Birkat Kohanim

“The Kohanim are not permitted anywhere to add to this blessing beyond the three verses.”

Says the Rambam, when the Kohanim bless the Jews, and it occurs to them that they want to add more good blessings, for example a verse. Yes. “Hashem Elokei avoseichem” (God of your fathers), or what is the verse with which Moshe Rabbeinu blessed the Jews? “Hashem Elokei avoseichem yosef aleichem kachem” (May Hashem, God of your fathers, increase you a thousandfold). You see, it fits very well. “Yivarechecha Hashem” (May Hashem bless you), they blessed, that you should multiply, and indeed, baruch Hashem (thank God), just as one concludes with praise and thanksgiving after requests. Not praise and thanksgiving, that they should add “yosef aleichem”. Ah, “yosef”, they should add, they should give blessings. “Uverach eschem ka’asher diber lachem” (And bless you as He promised you). He says, that verse they should not add. No, no, you’re talking about the enlightenment. The enlightenment, the fourth is “Hashem Elokei avoseichem yosef aleichem kachem elef pe’amim” (May Hashem, God of your fathers, increase you a thousandfold), that they should become more, they should add. He brings a verse that strengthens the addition of blessing. Okay, it comes out from this, he says, one should not add it, not aloud and not silently, as it says “lo tosifu al hadavar” (Do not add to the matter). Interesting, this is like… like it’s a mitzvah (commandment), one should not add to a mitzvah. Yes, it’s roughly similar to five prayers. The usual Rambam learned that “lo tosifu” means to say that a new thing is a mitzvah. Here we see that the Rambam rules yes on the “lo tosifu” of the Sages, that one should not add things to a mitzvah. I already know, he transgresses a prohibition. He says so, I actually remembered. Rav Moshe has a responsum to the people who add “nachem makom yenachamuch” (may the Omnipresent comfort you), that one should not know of any sorrow or whatever it is. There one goes against the formula that the Sages established. It’s a bit similar. Okay, it has no connection, because this is actually Birkas Kohanim (Priestly Blessing).

Discussion: “Yehi ratzon” that we say in the machzor

But here there is no law from the Sages, this is from the Gemara. How does it stand? I already know, it’s a custom, I already know. I already know that it’s a custom, a law. Okay. It’s that people had some giant, I already know. Yes, it’s not that people like to add, not always. Yes, many times it’s good, it’s good, there’s a good blessing, you don’t need to make it better. Yes. The Rambam says further, “at the end of each and every blessing”.

But it says yes, it’s very interesting, because we do have in our machzor, he says that it’s brought in a Gemara, one adds a “yehi ratzon milfanecha k’shem sheshama’ta es tefilasi” (May it be Your will just as You heard my prayer), “k’shem sheshama’ta es tefilasam” (just as You heard their prayer), we see yes that one adds. It appears that the Rambam held that one may not do this. Because this is adding a piece from the Torah. Because his problem is “lo tosifu”. My problem is “lo tosifu” is that you add a third species, you add another verse. The Almighty commands that one should say a verse, you say, but only that begins to say the things, language, or like a language that the Sages established, that one should say a language, he doesn’t mean that it’s in error. He doesn’t say in error, what he says to the Jews.

The prayer of the Kohen during duchening

The Rambam brings it, yes, look, “at the end of each and every blessing the people say: May it be Your will, Hashem our God, that this blessing which You commanded us to bless Your people Israel be a complete blessing, and that there be no stumbling block or sin in it from now until forever”. This according to him is literally “lo tosifu”. First “yehi ratzon”, he doesn’t bring from the Jews at all, he says a prayer to the Almighty. Ah, here stands the blessing, ah, finally here stands the blessing. He says three times a new law. Okay, one must request that one make a new law, it’s a new prayer surrounding Birkas Kohanim. The blessing of the Torah. Yes, this is the blessing of Birkas Kohanim. The blessing of prayers. It’s a prayer and a blessing.

So it is, there are three pieces, he says so, “when he lifts his feet to ascend”, when he begins to go to the duchan (platform), he says a prayer, may it be Your will that this blessing which we desire to bless Your people Israel be a complete blessing, and that there be no stumbling block, sin or deed in our generation, and I should not ruin it. It should succeed, the Almighty sends three pieces, and I should not ruin it. My blessing should succeed, it should be a good prayer, I should not ruin it. Just as the word prayer says many times, in “we are not brazen”, that sort of prayer. It’s a concept.

Blessings and prayers of the Kohanim during Birkas Kohanim

The blessing of the mitzvah: “Who sanctified us with the holiness of Aharon”

Speaker 1:

When he lifts his feet to ascend, when he begins to go, he says a prayer: May it be Your will… He says a blessing thus, that there be no stumbling through me, so that I not be ashamed of my holy ancestors, that my holy ancestors not be ashamed of me, and that I not be ashamed of them in the World to Come. I should not cause stumbling.

And another blessing he says first, first he turns apparently even around, still before blessing, but the blessing is already when he is turning… No, no, first is blessing. First is turning to bless the people. “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam asher kidshanu bikdushaso shel Aharon vetzivanu levarech es amo Yisrael be’ahavah.” (Blessed are You, Hashem our God, King of the universe, Who sanctified us with the holiness of Aharon and commanded us to bless His people Israel with love.) This means that every Kohen has the holiness of Aharon to be able to bless. “Vetzivanu levarech es amo Yisrael be’ahavah.” (And commanded us to bless His people Israel with love.)

“The holiness of Aharon” is a designation for the holiness of the Kohen.

“Vetzivanu levarech es amo Yisrael be’ahavah.” The “with love” corresponds with the “complete blessing, and let there be no stumbling block in it”.

Mention of righteous people in blessings

It’s interesting, there are two more blessings where we mention a righteous person in the blessings. Here is bris milah (circumcision), “in the covenant of Avraham our father”, and here is “with the holiness of Aharon”. And normally there is “the Torah of Moshe” in every blessing of the Torah.

Why do you say Moshe? Doesn’t it say “the true Torah”? We don’t mention. Here simply Aharon came in as part. Perhaps he means it should lead you like Aharon, it should be a lover of peace, and one can bless the Jews. Anyway, “with love”.

Why the blessing is said while not yet facing the congregation

And then, yes, it could be that both things are said while not yet facing the congregation, because we’re talking here to the Almighty, as you say, so that there shouldn’t be a disqualification of “lo tosif”, that this is not a blessing.

Very good.

Prayer after blessing: “We have done what You decreed upon us”

And the last thing also, he says here that he says, after turning his face toward the congregation, and after they answered Amen to all the blessings, then he says another piece: “Asinu mah shegezarta aleinu” (We have done what You decreed upon us), we have followed, “aseh atah imanu mah shehivtachtanu” (You do with us what You promised us), You follow Your part, “hashkifah mim’on kodshecha min hashamayim uvarech es amcha es Yisrael” (Look down from Your holy dwelling from heaven and bless Your people Israel). It’s a kind of thing, that one asks the Almighty, look down and bless them too.

The question of the commentators

The reason “Who sanctified us with His commandments and commanded us” is the “May He bless you”. He asks you, the commentators ask the question, apparently the Ba’al HaTosafos, I don’t know exactly who asks first. I don’t know, I only know that you turn away from the congregation, I only know that you’re now talking to the Almighty. I hear, I don’t know how to say this.

Parallel to the blessing of Shema and the blessing of the Torah

As you say, that you should pray properly. And one says that he is already engaged in “mitzvos vetzivanu”, and one says another blessing. You say that it’s very similar to the blessing of Krias Shema and the blessing of the Torah, all have such a blessing before and after and one says a Torah matter.

The Gemara makes it so, a Gemara, the “yehi ratzon”, just a “yehi ratzon” doesn’t stand anywhere that someone used to say it. It’s not exactly a blessing. A blessing is apparently an obligation that the Sages instituted in the blessings of mitzvos.

Okay. You say “May He bless you” is also a Torah verse that they read, just as Israel reads the Shema Yisrael or another verse. And you say indeed after the blessing of the Torah, you say that you see indeed that it has something to do with it. I hear. Okay.

Derech yemin — how the Kohanim turn

Now, another interesting law, when they turn, yes, when the Kohanim turn their faces to the congregation to bless them, when one turns to the people, or when one turns away from the people, when they turn their faces from the congregation, when they turn, when one turns away, one has already finished blessing, they should only turn through their right in every place. The Kohanim must always turn to the right. Ah.

The principle of “all turnings”

Why turn? Because “all turnings”, turnings? Ah, everywhere where one must turn to a certain right or left, and both are the same, if you need to arrive at the left you must go left, but when you turn around you should turn through the right.

The symbolism of right

It’s a beautiful thing, right is important. There is a thing, laws that the poskim (halachic authorities) have authorized no one. You don’t want to give away the left side, right? No, but right simply means important, that’s the translation. “The right hand of Hashem is exalted”, right is, most people are right-handed, it became a symbol. It’s not such a problem. Right is a symbol of strength, of good things.

Correct. It appears that it’s more when it’s a symbolic thing, when the Kohanim do it there’s no problem, and so too “and so all turnings” means simply also. When one escorts the child to the chuppah (wedding canopy), one should make a first… one doesn’t mean the whole time to the chuppah.

Application to other holy matters

When one turns, it comes from the Gemara of the Kohanim, every time one turns in public, but one turns for a mitzvah, but when one descends from being on the altar for example, yes, for a holy matter, one goes to the altar, not let’s turn, not let’s turn. What here if someone doesn’t know the way, they make rights until they arrive. Yes, that’s a different topic.

The dispute about what “derech yemin” means

Yes, there is actually a great dispute about what “derech yemin” means. Anyway, let’s not go into this.

Understand, the right side, this can already be, he turns to the right, derech yemin. Perhaps he must turn to the right, the right of the room, to the right. Understand, it doesn’t say “on the right path”. Anyway. Or must each one pass through the right. In short, one can interpret different ways. The main thing is that one should speak about the right.

How often is Birkas Kohanim done — in the provinces versus in the Temple

Now we learn an interesting thing, how often does one do Birkas Kohanim? We learned that in the… an interesting thing, in the provinces they bless Birkas Kohanim at Shacharis and at Musaf and at Ne’ilah, but in the Temple one didn’t say it, or even if it’s during the day, but Minchah and Ma’ariv basically, because Shacharis is during the day, but in the Temple they bless Birkas Kohanim once a day, after the morning Tamid offering. Look, one stands, ah, one didn’t say it at any Musafs. Very good. And on what do they rely? They bless His words, hear me. But in the provinces they bless it after every prayer except for Minchah.

More in the provinces than in the Temple

See, this is one of the things that one does more in the provinces than in the Temple. One must understand why. I already know why.

The Kohanim it’s a bit different.

The prompter — who calls out the words?

Ah, earlier I asked, I remembered from here, I asked who is the prompter in the Beis HaMikdash (Temple)? Says the Rambam, “In every place they endeavor that the one who prompts them should be a Yisrael, as it says ‘say to them'”. Apparently one of the Kohanim is the sayer, and not “say yourself”, but “say to them”. So even in the Beis HaMikdash there is an effort that it should be a Yisrael, or there is something to reconcile that a Yisrael should be the prompter.

Until here is the main discourse.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.