סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור על הלכות תפילה פרק י״ד — הלכות ברכת כהנים (רמב״ם)
—
מבנה הלכות תפילה בכלל — הקדמה
פשט: הלכות תפילה אצל הרמב״ם: פרקים א–י הם הלכות תפילה גופא; פרק י״א — הלכות בית הכנסת; פרקים י״ב–י״ג — הלכות קריאת התורה; פרקים י״ד–ט״ו — הלכות ברכת כהנים.
חידושים:
1. הקשר של ברכת כהנים לתפילה: החוט המקשר את כל החלקים — בית הכנסת, קריאת התורה, ברכת כהנים — הוא הציבור. כל שלושת הדברים מתקיימים רק כאשר מתפללים בציבור. יחיד אין לו קריאת התורה, אין לו הלכות בית הכנסת, ואין לו ברכת כהנים. הכהנים מברכים את העם דווקא כאשר הציבור מתאסף.
2. למה באים לבית הכנסת? אפשר לשאול: האם באים לבית הכנסת להתפלל (וברכת כהנים היא תוספת), או אולי באים לקריאת התורה, או אולי באים לברכת כהנים? אצל האשכנזים, שדוכנים רק ביום טוב, העם אכן בא במיוחד לקבל את הברכה — מביאים אפילו ילדים.
—
הרמב״ם אינו מתחיל בהגדרת המצווה
חידושים:
1. קושיא על הרמב״ם — מדוע חסרה הקדמת המצווה: הרמב״ם אינו מתחיל ב״מצות עשה לברך את ישראל”, אף על פי שבספר המצוות ובמנין המצוות שלפני ההלכות כתוב בבירור שיש מצווה כזו. במנין המצוות כתוב אפילו “לברך את ישראל בכל יום” (אף שבמקומות אחרים לא כתוב “בכל יום”). זה דומה להלכות תפילה, שבהן הרמב״ם היה יכול גם להתחיל בהגדרת המצווה. במקום זה הרמב״ם מתחיל מיד בפרטי הלכות — מתי אומרים ברכת כהנים (שחרית, יום פלוני, יום פלוני). נראה שהרמב״ם אינו מבאר את הקשר האמיתי של ברכת כהנים לתפילה.
2. תירוץ הרדב״ז: הרדב״ז (בתשובה) עונה שכאשר דבר ידוע כל כך שכולם יודעים אותו, הרמב״ם מתחיל רק בפרטי הלכות, לא ביסוד המצווה. הוא מביא ראיה מקריאת שמע, שבה הרמב״ם גם אינו מתחיל ב״מצות עשה לקרוא קריאת שמע”. הרדב״ז סובר שהרמב״ם מניח שהלומד כבר יודע את העיקר, והוא נותן רק חידושי הלכה. קושיא על הרדב״ז: זה אולי נכון למשנה (שאומרת רק חידושים), אבל דרכו של הרמב״ם היא לומר כל מצווה. ראיה שהרמב״ם מניח ידיעות מסוימות: הרמב״ם מעולם לא הזכיר שיש הפטרה — הוא נותן רק פרטים עליה.
3. [דיגרסיה: הרמב״ם כבשר ודם] — מישהו מציע שאולי הרמב״ם פשוט לא ארגן הכל מאה אחוז. אם רוצים ללכת בדרך זו, אפשר לומר להיפך — הרמב״ם רצה להראות שאדם יכול להיות בשר ודם ובכל זאת להיות רמב״ם. אבל “להורות תשובה לרב” — אין לעשות סתם תירוץ שהוא היה אדם.
—
האם ברכת כהנים היא חיוב יומי
חידושים:
1. האם זה חיוב יומי מדאורייתא: בתורה כתוב שהכהן מצווה לברך את ישראל, אבל לא כתוב זמן ספציפי. כאשר למצווה אין זמן, עושים אותה כל יום (כמו ציצית, תפילין). אבל זה לא פשוט שזה חיוב יומי ממש. יכול להיות שמה שעושים זאת כל יום הוא דרבנן. זה לא כמו מצוות מצה בפסח, שאם מפספסים מבטלים מצווה. אצל ברכת כהנים זו מצווה שעושים כשאפשר — כאשר ישראל באים לבית הכנסת.
2. הקשר ההיסטורי: אולי פעם, כאשר לא היו בתי כנסיות, אלא בית המקדש, דוכנו רק שם, ובמקומות אחרים זה פשוט לא יצא.
3. ראיה ממנהג אשכנז: הראיה הגדולה שזה לא ממש חיוב יומי מדאורייתא היא מהאשכנזים שנוהגים כבר זמן רב לדוכן רק ביום טוב. אם זו הייתה מצות עשה ברורה בכל יום, לא היו יכולים לבטל אותה.
4. טעם מנהג אשכנז: האשכנזים אמרו: “אנחנו בגלות, אין לנו כוח לתת ברכה לישראל.” זה קשור לסברא שצריך להיות במצב של שמחה/שלווה כדי לדוכן.
5. האם כהן יכול לברך יהודי באופן פרטי: אם כהן פוגש יהודי ברחוב ואומר לו “יברכך”, האם הוא מקיים מצות עשה? לכאורה היינו אומרים כן. אבל זה צריך להיות בצורה מסוימת: הפסוק אומר “כה תברכו” — צריך להיות עם נשיאת כפיים, בלשון הקודש, עם העניין של “ואני אברכם”. זה לא שסתם ברכה ברחוב מקיימת את המצווה.
6. האם כהן רשאי לעשות את הברכה “לברך את עמו ישראל” באופן פרטי: כהן רשאי לעשות את הברכה ולברך את ישראל מחוץ לסדר — זו אינה ברכה שאינה צריכה.
—
מנהגי דוכנים — סאטמר ואחרים
חידושים:
1. הרב מסאטמר (ר׳ יואל) על דוכנים בגלות: הרב מסאטמר כותב שהיו אנשים שרצו לתקן שיתחילו לדוכן כל יום (או כל שבת) גם בגלות. אבל מהר״י ששפורטש (שהרב מסאטמר מזכיר אותו כ״הקנאי הגדול”) חשש שהתקנה החדשה באה משבתאים, והיא בוטלה. הרב מסאטמר מביא מכאן שממעטים בדוכנים כהצהרה — לא לוקחים מרשעים.
2. המנהג של סאטמר עצמה — שבת חול המועד: סאטמר דוכנת שבת חול המועד — זה הזמן היחיד שרק סאטמר דוכנת. הרב מסאטמר היה בארץ ישראל, נהג כירושלמי (הוא אפילו ניסה פורים המשולש), והתחיל לדוכן. האירוניה: הקנאי הגדול התחיל לדוכן — זו לא עבירה כל כך גדולה.
3. מנהג אשכנז — לא לדוכן כאשר יום טוב חל בשבת: יש מנהג שכאשר יום טוב חל בשבת לא דוכנים (או לא מאריכים). הטעם: אי אפשר ללכת למקווה בשבת (לפני הדוכנים), לכן לא דוכנים. כיום חסידים ממילא הולכים למקווה לפני שבת, לכן אפשר כבר לדוכן אפילו בשבת.
—
מתי דוכנים — שחרית, מוסף, נעילה, לא מנחה (הלכות א–ו)
דברי הרמב״ם: דוכנים בשחרית, מוסף ונעילה, אבל לא במנחה — שמא שתה כדי קלות ראש. אפילו ביום התענית — גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום.
פשט: מנחה היא בדרך כלל אחרי הסעודה, ואולי הכהן כבר שתה. זה תקף כל יום, לא רק שבת/יום טוב. אפילו ביום התענית, שבו אסור לשתות, לא דוכנים במנחה.
חידושים:
1. הרמ״א פוסק שצריך לנהוג לדוכן כל יום (אבל המנהג האשכנזי הוא רק ביום טוב).
2. ביום טוב דוכנים כי יש שלווה: הטעם שביום טוב דוכנים הוא כי יש יותר שלווה (שמחת יום טוב). שבת חול המועד גם שלווה — אולי זו הסברא למה סאטמר דוכנת אז.
3. חילוק בין מנחה של יום כיפור למנחה של שאר תעניות: ביום כיפור יש נעילה אחרי מנחה, לכן מנחה של יום כיפור היא “סתם מנחה” — תפילת התענית המיוחדת היא נעילה. אבל בשאר תעניות, שבהן אין נעילה, מנחה עצמה היא “התפילה האחרונה” של התענית, מאריכים בתחנונים, אומרים עננו — וזה יכול להתבלבל עם תפילה מיוחדת כמו נעילה. לכן גם שם לא תיקנו נשיאות כפיים.
4. העניין של נעילה: נעילה היא תפילה שמוסיפים בין מנחה לשקיעה. הרמב״ם סובר שצריך להתפלל מנחה מוקדם יותר, ונעילה סמוך לשקיעה. העיקר הוא שנעילה היא התפילה האחרונה — אין תפילה בינה לבין הלילה.
5. חילוק מעשי בשאר תעניות: בשאר תעניות באים לבית המדרש בסוף היום להתפלל מנחה ומעריב, רוצים לסיים. אבל ביום כיפור, שבו כבר יש נעילה, מתפללים מנחה מוקדם יותר כי צריך אחר כך לעשות נעילה.
6. לשונות הגאונים: הגאונים אומרים שמאריכים במנחה בתחנונים בתענית — זה גורם למנחה של תענית להיראות כמו נעילה, ולכן לא תתבלבל עם מנחה של כל השנה. אבל ביום כיפור, שבו נעילה נפרדת, מנחה היא סתם מנחה.
“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”
הרמב״ם: אם כהן בדיעבד עלה לדוכן במנחה של יום כיפור, אין מורידים אותו.
חידושים:
1. מדוע אין מורידים: ביום כיפור יודעים שהוא לא שיכור — זה כל הטעם של הגזירה. אבל לא הרשו לו לכתחילה, כי זו תקנה (גזירה אטו מנחה דכל השנה). בדיעבד אבל, אם הוא כבר עלה, אין מורידים אותו.
2. טעם שלא להוריד: אם היו מורידים אותו, אנשים היו חושבים שהוא פסול — שהוא לא כהן, או שהוא חלל. זה היה חשש של הוצאת שם רע על הכהן.
—
סדר נשיאות כפיים בגבולין — הלכה ז
[דיגרסיה: טרמינולוגיה — ברכת כהנים / נשיאות כפיים / דוכנים]
הרמב״ם קורא לזה “נשיאות כפיים” — זה מתייחס להרמת הידיים. “ברכת כהנים” היא הברכה האמיתית שהכהנים נותנים לישראל. “דוכן” הוא המקום שבו עומדים. בלשוננו קוראים לזה “דוכנים.” השימוש של הרמב״ם ב״נשיאות כפיים” מדגיש את האופן — איך מחזיקים את הידיים.
סדר נשיאות כפיים
דברי הרמב״ם: “כיצד נשיאות כפים בגבולין? בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה, כשמגיע ל׳רצה׳ — כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם והולכים ועולים לדוכן. ועומדים שם פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם. עד שישלים שליח ציבור ברכת הודאה — מחזירין פניהם כלפי העם, ופושטים את כפות ידיהם, ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם, ומתחילין לברך.”
פשט: כאשר השליח ציבור מגיע ל״רצה” (ברכת העבודה), כל הכהנים הולכים ממקומם ועולים לדוכן. הם עומדים פונים לארון הקודש (היכל) ועורפם לעם, עם אצבעות כפופות. כאשר השליח ציבור מסיים מודים (ברכת הודאה), הם מסתובבים לעם, פותחים את אצבעותיהם, מרימים את ידיהם עד הכתפיים, ומתחילים לברך.
חידושים:
1. “כשמגיע לרצה” — מתי בדיוק? אולי הכוונה מיד בתחילת הברכה, במילה הראשונה “רצה.”
2. אצבעות כפופות עד אחרי מודים: הרמב״ם מדגיש שעד מודים הכהנים עומדים עם אצבעות כפופות (“אצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם”). נשיאת כפיים — פתיחת הידיים — נעשית דווקא לא קודם. רק אחרי מודים פותחים את האצבעות ומרימים את הידיים. החידוש: הרמב״ם עושה הליך ברור בשני שלבים — תחילה עומדים עם ידיים סגורות להיכל, אחר כך מסתובבים עם ידיים פתוחות לעם.
3. “מגביהין ידיהם כנגד כתפיהם”: מרימים את הידיים עד גובה הכתפיים — לא יותר (בגבולין).
4. השוואה לתפילה: בתפילה גם היו הלכות איך מחזיקים את הידיים, אבל ברכת כהנים יש יותר פרטים. בברכת כהנים העניין של עין הרע גם גורם (למה מחזיקים את האצבעות בצורה מסוימת), אף שהרמב״ם לא מביא את הטעם במפורש.
[דיגרסיה: מהו “דוכן”?]
1. בבית המקדש: ברור שבבית המקדש היה דוכן פיזי — מקום/במה מיוחדת שבה עמדו הכהנים (והלויים). מביאים “לויים בדוכנם” — הדוכן הוא אחד הדברים שמתאבלים על אובדנם.
2. בבית הכנסת: לא ברור שצריך להיות דוכן פיזי (במה/במה) בבית הכנסת. הרמב״ם לא מביא בהלכות בית הכנסת שצריך לבנות דוכן. זה בוודאי לא מעכב.
3. פירוש המשניות: הרמב״ם עצמו בפירוש המשניות אומר “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים” — זה סתם המקום שבו הכהנים עומדים.
4. מסקנה: “דוכן” בהקשר של בית הכנסת פשוט מתכוון למקום שבו דוכנים, לא בהכרח במה פיזית.
סדר הרמב״ם — בגבולין לפני בית המקדש
חידוש: מעניין שהרמב״ם מתחיל בסדר של ברכת כהנים בגבולין (מחוץ לבית המקדש), ורק אחר כך הוא הולך לומר איך זה בבית המקדש. זה מתאים לשיטתו שהוא מפרט הלכות איך מתפללים באופן כללי בכל העולם, ואחר כך מביא את סדר בית המקדש.
—
הלכה י׳ — שליח ציבור מקריא מילה במילה
דברי הרמב״ם: השליח ציבור מקריא את הכהנים מילה במילה — הוא אומר “יברכך” והם אומרים אחריו “יברכך”, וכו׳. המקור הוא “נאמר ‘אמור להם׳”.
פשט: פשטות “אמור להם” בפסוק מתכוונת שמשה יאמר לאהרן את נוסח ברכת כהנים. החכמים דורשים מכאן שבכל פעם צריך להקריא לכהנים כל מילה.
חידושים:
1. השליח ציבור כמשה רבינו: השליח ציבור ממלא את תפקיד משה רבינו — כשם שמשה אמר לאהרן את הנוסח, כך השליח ציבור (שהוא “שליח הציבור”, הממלא מקום הציבור) אומר לכהנים.
2. קושיא על הדרשה: “כה תברכו את בני ישראל אמור להם” — לכאורה “אמור להם” מתכוון שהכהנים יאמרו לישראל, לא שמשה יאמר לכהנים. הזוהר מפרש ש״אמור להם” הוא כמו “לאמר” — כלומר “אמור זאת, בנוסח הזה, בלשון הזה.”
3. “פשט חברותי” למה השליח ציבור אומר: כל העניין של להקריא הוא כדי שהכהן ידע שהוא לא המברך — הוא רק צינור. הקב״ה נותן את הברכה. הכהן אפילו לא יודע בעצמו את המילים, מקריאים לו — כדי שלא יחשוב שהוא עושה משהו בעצמו.
4. טעם חלופי: השליח ציבור צריך “עבודה” כלשהי — ברכת כהנים באה בתוך חזרת הש״ץ, לכן השליח ציבור חייב להיות לו תפקיד בזה.
—
הלכה י׳ (המשך) — “שים שלום” וברכת כהנים
דברי הרמב״ם: “והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש ואחר כך כופתין את אצבעותיהן ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום וחוזרים למקומן.”
פשט: אחרי ברכת כהנים הכהנים מסתובבים חזרה כלפי ארון הקודש, כופתים את אצבעותיהם, ונשארים עומדים עד שהשליח ציבור מסיים “שים שלום”, רק אז הם חוזרים למקומם.
חידושים:
1. “שים שלום” קשורה לברכת כהנים: ברכת כהנים מסתיימת ב״וישם לך שלום” — “שים שלום” היא בקשה שהשלום של ברכת כהנים יתקיים. הלשונות של “שים שלום” (חיים, חן, פנים) משקפות את הלשונות של ברכת כהנים (“יאר ה׳ פניו אליך”, “וישם לך שלום”). מכיוון ש״שים שלום” היא בעצם ברכה על ברכת כהנים, הכהנים נשארים שם עד שהיא מסתיימת — שתיהן קשורות.
2. מקבילה לשמונה עשרה בלחש: מה שהכהנים לא הולכים מיד דומה לדין של צעדים לאחור אחרי שמונה עשרה — צריך “להיפרד” ממקום התפילה, לא לברוח כמו “תינוק ברח”.
—
הלכה י״א — סדר ברכת כהנים: מי ממתין למי
דברי הרמב״ם: (1) קוראים “כהנים” עד שהציבור מסיים שמונה עשרה. (2) הכהנים אינם רשאים לעלות עד שהשליח ציבור קורא להם. (3) הכהנים אינם רשאים להתחיל ברכה עד שהמקריא מסיים את מילתו. (4) הציבור אינו עונה אמן עד שהכהנים מסיימים את ברכתם. (5) הכהנים אינם מתחילים את הברכה הבאה עד שהציבור מסיים אמן. (6) השליח ציבור אינו רשאי לענות אמן אחרי הכהנים. (7) הכהנים אינם רשאים להחזיר את פניהם עד שהשליח ציבור מתחיל “שים שלום”.
פשט: הכל הולך בסדר — כל אחד ממתין עד שהקודם מסיים.
חידושים:
1. קריאת “כהנים” — דומה לקריאת התורה: כשם שקוראים “כהן” בקריאת התורה, קוראים “כהנים” בברכת כהנים. הקורא/מקריא הוא בעל התפילה — זה אותו דבר. לא לחשוב שהכהנים באים מעצמם — צריך לקרוא להם.
2. אמן נאמר על ברכת הכהנים, לא על השליח ציבור: הציבור עונה אמן על מה שהכהנים אומרים. השליח ציבור הוא רק זה שמקריא. אין כאן שתי ברכות — יש ברכה אחת, אבל צריך סדר כדי לא “להתערב” אחד בשני.
3. מדוע השליח ציבור לא אומר אמן: “שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקריא אותן” — הוא יכול לשכוח אם הוא אוחז ב״יברכך” או “יאר”. אמן הוא אותו דבר בכל
הברכות, לכן הוא יכול לאבד את מקומו. זו ערבות הדדית — אנחנו דואגים שהכהנים לא יתבלבלו, לכן עושים את השליח ציבור כ״בקר”.
4. עיקרון כללי: סך הכל כל ההלכות האלה הוא שיהיה שקט — לא רצים, מסיימים, שלב הבא, שלב הבא.
—
הלכה י״ב — כהנים עולים יחפים (תקנת רבי יוחנן)
דברי הרמב״ם: “התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם אלא עומדים יחפים.”
פשט: רבי יוחנן תיקן שכהנים לא יעלו עם נעליים על הדוכן, אלא יחפים.
חידושים:
1. טעמי הגמרא: (א) כבוד הציבור — נעליים מכוערות. (ב) טעם רב אשי — אם הוא ישתחווה (לתקן נעל), יחשבו שיש לו פסול (פסול כהונה).
2. מדוע לא הטעם של בית המקדש? אין מי שאומר שכי בבית המקדש הכהנים הלכו יחפים. הרמב״ם לא מביא את הטעם הזה — הוא מביא רק את טעמי הגמרא (כבוד הציבור, חשש פסול).
—
הלכה י״ג — כהנים וציבור לא יסתכלו
דברי הרמב״ם: “כשהכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתם אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה. וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים… אלא כל העם ישפילו ראשם ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם.”
פשט: שניהם — כהנים וציבור — לא יסתכלו אחד על השני. כהנים מסתכלים למטה כמו בתפילה, הציבור עומד מול הכהנים אבל לא מסתכל בפניהם.
חידושים:
1. טעם הרמב״ם לעומת מקורות אחרים: במקומות אחרים כתוב שלא להסתכל כי השכינה שורה על אצבעות הכהנים. אבל הרמב״ם לא מביא את הטעם הזה — הוא נותן טעם פשוט: “כדי שלא יסיחו דעתם” — כדי לא להיות מוסחים. אצל כהנים — אם הוא מסתכל על העם יתחיל לחשוב עליהם. אצל הציבור — אם הוא מסתכל על הכהן יוסח דעתו מהמילים.
2. מתאים ליסוד שהקב״ה מברך: מה שלא מסתכלים על הכהן מתאים לכל היסוד שזה לא “משה יאנקל הכהן” שנותן לך ברכה — הקב״ה נותן לך. הכהן הוא רק הצינור, ה״מקריא”.
3. מנהג הטלית על הראש: המנהג שכהנים שמים את הטלית על ראשם (ואנשים גם עושים כך) הוא כדי לא להסתכל. אבל לפי הרמב״ם הטעם העיקרי אינו בגלל השכינה, אלא בגלל כוונה — להתכוון ולא להיות מוסח דעת.
—
הלכה י״ד — כהן אחד לעומת כמה כהנים
דברי הרמב״ם: “אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, והשליח ציבור מקריא אותו מלה במלה. כשהן שנים אין מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳.”
פשט: כהן אחד מתחיל בעצמו (בלי הקריאה “כהנים”), אבל השליח ציבור עדיין מקריא לו. בשני כהנים או יותר השליח ציבור קורא “כהנים” ורק אז הם מתחילים.
חידושים:
1. מה זה “מתחיל לברך מעצמו”? הוא אומר בעצמו את הברכה “לברך את עמו ישראל באהבה” — כי הוא נושא בעול לבדו, אין צורך לקרוא לו.
2. מדוע בכמה כהנים צריך לקרוא “כהנים”? כאשר יש “מקהלה” צריך מישהו שמפקח — השליח ציבור קורא “כהנים” כדי שיתחילו ביחד.
3. מקום קשה — “והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”: נראה מהרמב״ם שאת המילה הראשונה “יברכך” הכהנים אומרים בעצמם — השליח ציבור לא מקריא את המילה הראשונה. רק מ״ה׳” והלאה השליח ציבור מתחיל להקריא. זה מקום קשה — “לא ברור” מה הפשט.
—
הלכה י״ד — סדר ברכת כהנים בבית המקדש
דברי הרמב״ם: “כהנים עולין לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר.”
פשט: בבית המקדש דוכנים מיד אחרי תמיד של שחר, לא אחרי הודאה כמו בגבולין.
חידושים:
– החילוק בין מקדש וגבולין: בגבולין ברכת כהנים היא אחרי הודאה (ברכת מודים), אבל במקדש היא מיד אחרי התמיד.
הגבהת ידיים במקדש
דברי הרמב״ם: “מגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם” — במקדש מרימים את הידיים גבוה מהראש. “חוץ מכהן גדול שאינו מגביה יד למעלה מן הציץ” — כהן גדול לא מרים גבוה מהציץ.
פשט: בגבולין מרימים רק כנגד כתפיהם, אבל במקדש גבוה מהראש — חוץ מכהן גדול שנשאר בגובה כתפיו בגלל הציץ.
מקריא במקדש
דברי הרמב״ם: “ואין המקרי מקרא אותם” — במקדש אין מקריא שמקריא.
חידושים:
– ה״אחד” שמוזכר — לא חשוב מי הוא, זה סתם מישהו, דומה למי שמערבב את הדם ביום כיפור “כדי שלא יקרוש”.
עניית אמן במקדש
פשט: בגבולין עונים אמן אחרי כל פסוק. במקדש לא עונים אמן אחרי כל פסוק — רק בסוף, ובמקום אמן אומרים “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
שם המפורש במקדש
דברי הרמב״ם: “במקדש… שם המפורש… מן י׳ וה׳ ו׳” — במקדש אומרים את השם ככתבו, כלומר ארבע האותיות. “ובמדינה אומרים אותו בכינוי… א-ד… שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד.”
חידושים:
1. שיטת הרמב״ם לעומת רש״י: הרמב״ם סובר ש״שם המפורש” מתכוון לשם של ארבע אותיות (י-ה-ו-ה), מבוטא כפי שהוא כתוב. זה לא כמו רש״י וראשונים אחרים שסוברים ששם המפורש הוא שם מ״ב או שמות אחרים. הרמב״ם לא אומר איך מבטאים אותו, אלא שזה לא בכינוי.
משמת שמעון הצדיק — הפסקת שם המפורש
דברי הרמב״ם: “ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש… שלא ללמדו מי שאינו הגון.”
חידושים:
1. מה זה “שלא ללמדו מי שאינו הגון”? פשט פשוט היה שאפשר לעשות עם שמות וכשפים דברים מזיקים (“הרג בשם”). אבל הרמב״ם במורה נבוכים (חלק א׳ פרק ס״א) מאריך שאין זה אמת ששם יכול לעשות משהו פיזית. הרמב״ם מבין זאת כעניין של כבוד — “כל זה גדולה לשם הנכבד והנורא הזה” — מכבדים את השם, לא מדברים עליו הרבה, מעלימים אותו מאנשים פשוטים.
2. “ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה אלא לתלמידיהן הנבונים והגונים אחת לשבע שנים” — העיקר אינו המילה עצמה, אלא ההבנה של מה השם מתכוון. אדם פשוט שילמד זאת יתחיל לומר לבטלה את השמות הקדושים — לכן הוא בכלל לא צריך לדעת מזה. זה קשור לאיסור הוצאת שם ה׳ לבטלה.
—
הלכה ט״ו — ברכת כהנים בלשון הקודש
דברי הרמב״ם: “בכל מקום… בלשון הקודש” — ברכת כהנים חייבת להיות דווקא בלשון הקודש. “כה” מתכוון כך — “ככה למדוני שומעי שמועה”.
חידושים:
1. “שומעי שמועה” לעומת “פי השמועה”: ראשונים אחרים כותבים “פי השמועה”, הרמב״ם כותב “שומעי שמועה” — אולי כי “כה” עצמו לא אומר בבירור, זה מתכוון “כפי שמשה הראה”.
2. “כה תברכו” נדרש לכמה הלכות: בעמידה, בלשון הקודש, פנים כנגד פנים, בקול רם (לא צעקה, אלא “לאפוקי בלחש”), בשם המפורש.
3. חילוק בין ברכת כהנים, תפילה וקריאת שמע: בקריאת שמע הרמב״ם אומר במפורש שיוצאים בכל לשון, בתפילה גם בכל לשון — אבל ברכת כהנים חייבת להיות דווקא בלשון הקודש. הגמרא בסוטה מביאה רשימה של דברים שצריכים להיות בלשון הקודש, אבל הרמב״ם לא עושה רשימה מרכזית — הוא מביא כל דבר במקומו.
—
הלכה ט״ו — לא תוסיפו — לא להוסיף על ברכת כהנים
דברי הרמב״ם: “אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף בברכה זו על שלשת הפסוקים… לא בקול רם ולא בלחש, שנאמר לא תוסיפו על הדבר.”
חידושים:
1. הרמב״ם מביא את הפסוק “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים” כדוגמה לברכה שכהנים היו רוצים להוסיף — אבל אסור.
2. “לא תוסיפו” בברכת כהנים לעומת במצוות בכלל: בדרך כלל הרמב״ם לומד ש״לא תוסיפו” מתכוון לומר שדבר חדש הוא מצווה (כמו חמש תפילות). אבל כאן רואים שהרמב״ם פוסק כן את “לא תוסיפו” של חכמים — לא להוסיף דברים למצווה. הוא עובר על לאו.
3. “יהי רצון” שאנחנו אומרים במחזור: במחזור שלנו כתוב כן “יהי רצון” בין הפסוקים, שלכאורה סותר את פסק הרמב״ם. אבל ה״יהי רצון” שהעם אומר (לא הכהנים) אינו תוספת על ברכת כהנים עצמה.
—
הלכה ט״ו–ט״ז — תפילות וברכות של הכהנים בעת הברכה
ברכה לפני הברכה: “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”
דברי הרמב״ם: לפני שמסתובב לציבור הכהן אומר: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.”
פשט: זו ברכת המצווה שכל כהן אומר לפני שמקיים ברכת כהנים. “קדושתו של אהרן” הוא כינוי לקדושת כהונה.
חידושים:
1. המילה “באהבה” מתאימה ליסוד שברכת כהנים צריכה להיות “ברכה שלמה” בלי מכשול — אהבה היא תנאי בברכה.
2. יש שלוש ברכות שבהן מזכירים צדיק בשמו: (1) ברית מילה — “בבריתו של אברהם אבינו”, (2) ברכת כהנים — “בקדושתו של אהרן”, (3) ברכות התורה — שבהן מזכירים “תורת אמת” (אבל לא “תורת משה” במפורש). יש ספק אם ברכות התורה מזכירות באמת את משה בשמו או רק “תורת אמת”.
3. הזכרת אהרן אינה רק התייחסות היסטורית, אלא הדרכה: אהרן היה “אוהב שלום”, והכהן צריך להתנהג כמו אהרן — באהבה ובשלום — כדי לברך את ישראל.
4. הברכה נאמרת עוד לפני שמסתובב לציבור, כי כאן מדברים אל הקב״ה (לא אל הציבור), ולכן אין בעיה של “בל תוסיף” — כי זו לא תוספת על הברכה לציבור, אלא ברכת המצווה נפרדת.
תפילת “יהי רצון” בעת עקירת רגליו
דברי הרמב״ם: כשעוקר רגליו לעלות, כאשר הכהן מתחיל ללכת, הוא אומר: “יהי רצון לפניך… שלא תהיה תקלה על ידי, שלא אבוש מאבותי הקדושים, ושלא יבושו בי אבותי הקדושים, ושלא אבוש מהם לעולם הבא.”
פשט: תפילה שלא יכשל דרך הברכה.
חידושים:
1. זו לא ממש ברכה במובן הפורמלי — זה “יהי רצון” שלא כתוב בשום מקום שהוא חובה. ברכה היא לכאורה תקנת חכמים בברכת המצוות, אבל “יהי רצון” הוא סתם תפילה.
2. הכהן מבקש: הקב״ה שולח ברכות, ואני לא אקלקל זאת. זה דומה ל״אנו ממעיזים” — תפילה שמבטאת שאנחנו לא ראויים, אבל אנחנו מבקשים שיצליח.
“יהי רצון” שהציבור אומר אחרי כל פסוק
דברי הרמב״ם: “בסוף כל ברכה וברכה אומרים העם יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהא בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם.”
פשט: אחרי כל פסוק של ברכת כהנים הציבור אומר “יהי רצון”.
חידוש: רק כאן הרמב״ם מביא ברכה/תפילה הנוגעת לברכת כהנים — קודם לא היה ברור אם הרמב״ם מביא בכלל ברכה על כך.
תפילה אחרי הברכה: “עשינו מה שגזרת עלינו”
דברי הרמב״ם: אחר כך מחזיר פניו כלפי הציבור, ואחר שיענו אמן על כל הברכות, הכהן אומר: “עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה עמנו מה שהבטחתנו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל.”
פשט: הכהן מבקש מהקב״ה: אנחנו קיימנו את ציוויך, עכשיו קיים אתה את הבטחתך — הבט מהשמים וברך את עמך.
חידושים:
1. בתפילה הכהן מסתובב מהציבור — הוא שוב מדבר אל הקב״ה, לא אל העם. המפרשים (לכאורה בעל התוספות) שואלים איך זה מתאים.
2. מקבילה מבנית לברכת קריאת שמע וברכת התורה: לכולם יש ברכה לפניה ולאחריה עם דבר תורה באמצע. כך גם בברכת כהנים: (1) ברכה לפניה — “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”, (2) דבר התורה — הפסוקים “יברכך” וכו׳ (כמו שישראל קוראים “שמע ישראל”), (3) ברכה/תפילה לאחריה — “עשינו מה שגזרת עלינו”. זה נותן הבנה חדשה למבנה כולו של ברכת כהנים.
—
דרך ימין — איך הכהן מסתובב
דברי הרמב״ם: “כשמחזירין הכהנים פניהם מן הציבור, לא יחזירו אלא דרך ימינם בכל מקום.”
פשט: כאשר הכהנים מסתובבים מהציבור אחרי הברכה, עליהם להסתובב דרך ימין.
חידושים:
1. הכלל הוא: “כל פניות” — בכל מקום שצריך להסתובב, יסתובבו דרך ימין. זה מקורו בגמרא אצל כהנים, אבל מיושם רחב יותר — בעלייה למזבח, בליווי חתן לחופה, בכל דבר שבקדושה.
2. מה “ימין” מסמל: “ימין ה׳ רוממה” — ימין הוא סמל של כוח, חשיבות ודברים טובים. רוב האנשים ימניים, וזה הפך לסמל.
3. יש מחלוקת גדולה מה “דרך ימין” מתכוון בדיוק: (א) הכהן מסתובב לצד ימין שלו, (ב) הוא מסתובב לימין של החדר, (ג) כל אחד הולך דרך הצד הימני.
—
כמה פעמים אומרים ברכת כהנים — במדינה לעומת במקדש
דברי הרמב״ם: “במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום, אחר תמיד של שחר. אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה” — בשחרית, מוסף ונעילה.
פשט: בבית המקדש בירכו רק פעם אחת ביום (אחרי תמיד של שחר), אבל במדינה מברכים בכל תפילה חוץ ממנחה.
חידושים:
– זה אחד הדברים הנדירים שעושים יותר במדינה מאשר במקדש — במדינה מברכים כמה פעמים ביום, אבל במקדש רק פעם אחת. זה צריך ביאור למה.
—
המקריא — מי קורא את המילים?
דברי הרמב״ם: “בכל מקום משתדלין שיהא המקריא אותם ישראל, שנאמר ‘אמור להם׳.”
פשט: משתדלים שהמקריא (זה שאומר את המילים לכהנים) יהיה ישראל.
חידושים:
1. הרמב״ם לומד מ“אמור להם” — לא “אמור בעצמו” (אמור בעצמך), אלא “אמור להם” (אמור להם) — שמתכוון שמישהו אחר אומר לכהנים מה לומר. לכן יש השתדלות שהמקריא יהיה ישראל.
2. אפילו בבית המקדש יש אותה השתדלות שישראל יהיה המקריא.
תמלול מלא 📝
הלכות ברכת כהנים – פרק י״ד מהלכות תפילה
הקדמה: מבנה הלכות תפילה והקשר לברכת כהנים
דובר 1: נו, רבותי, משאירים את הטיק-טוק, הולכים לשבת וללמוד. ולומדים הלכות ברכת כהנים, הלכות תפילה, ברכת כהנים, פרק י״ד. סוף סוף הגענו לברכת כהנים.
והיה יישר כוח לנדבן שלנו, הרב ר׳ יואל ורצברגר. הנדבן נמצא בשיעור שלנו, ובשיעור הזה, ובכל השיעורים האחרים, וכל אחד ילך בעקבות הסגולה שלו, שכאשר כל אחד ילמד אחרי השיעור יהיה גם גביר, כמו שזה הולך. וגם כשעושים אחרי הלמדן, יהיו למדן, וכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. כן.
אז מה דיברנו? כן, הלכות ברכת כהנים. אז למדנו את הפרק הארבעה עשר מהלכות תפילה, זה שני הפרקים האחרונים מהלכות תפילה. מה הקשר בין תפילה לברכת כהנים? ולמדנו דבר יפה, תשעת או עשרת הפרקים הראשונים שם היו על תפילה, ואחר כך היו כמה על קריאת התורה, ועכשיו הולכים ללמוד על ברכת כהנים.
אני חושב שיש שלושה פרקים על קריאת התורה, בואו נראה. מ… מח׳, בואו נראה. רגע, אני קופץ כאן. אה, סליחה. מה זה? אה, לא אמרתי שאין לי רשימה, לא? לא אמרתי שאין לי רשימה. הרמב״ם עשה טבלה, מה זה מה. נראה, מי״א, סליחה. אה, היה עוד, זה תפס יותר. הלכות בית הכנסת. סדר בית הכנסת.
עד פרק י׳ היו הלכות תפילה. אחר כך מי״א זה בית הכנסת. מי״ב עד י״ג, זה רק שני פרקים, זה הלכות קריאת התורה. י״ד וט״ו זה הלכות ברכת כהנים.
הקשר של הציבור: בית הכנסת, קריאת התורה, ברכת כהנים
אז הקשר באמת, הקשר הוא הציבור, זה שהציבור מתפלל ביחד בבית הכנסת. כי כל עוד מתפללים ביחידות לא מגיעים עם זה לא לקריאת התורה, לא להלכות בית הכנסת, לא לברכת כהנים. הכהנים צריכים לברך את העם שם שהם נמצאים, והקריאת התורה צריכה להיות שם שהעם נמצא. העם בא לבית הכנסת להתפלל, ואז מכניסים את זה.
או אולי להיפך, אולי באים לקרוא, ומתפללים אז, אני לא יודע. אולי באים לברכת כהנים. אבל אצלנו, שדוכנים ביום טוב, העם בא לדוכן, לא? זה יותר כך, באים לקבל את הברכה.
דובר 2: חשבתי בבית הכנסת, אבל כן, מביאים את הילדים.
דובר 1: זה מאוד מעניין, והמפרשים לא שואלים כך, אנחנו שואלים גם את השאלות שלנו בלי המפרשים, לא צריך לחכות שהמפרשים ישאלו, שהרמב״ם לא מתחיל שיש מצות עשה לברך את ישראל, הרי כתוב בספר המצוות, ברשימת המצוות, מצוה לברך את ישראל. כאן במנין המצוות בתחילת ההלכות כתוב גם לברך את ישראל בכל יום. במקומות אחרים לא כתוב בכל יום, יש מקומות שכתוב כן, יש מקומות שלא כתוב.
קושיה: מדוע הרמב״ם לא מתחיל עם המצווה?
זה דומה להלכות תפילה, לכאורה היה יכול להביא בהלכות תפילה שיש מצוה לברך את ישראל, אולי אפילו מצוה בכל יום, והוא הכניס את זה בתפילה. אבל לא רואים, לא רואים מבפנים, הוא מתחיל מיד כשאומרים ברכת כהנים בשחרית זו מצוה ביום פלוני ופלוני. נראה משהו שהוא לא מסביר את הקשר, הקשר האמיתי של ברכת כהנים עם תפילה בכלל. מה קורה כאן?
דיון: תירוץ הרדב״ז וקושיות עליו
דובר 2: ואתה לא יודע, אתה יודע, נכון? אתה יודע כן? או שכבר אמרת לי, כי העם נמצא שם.
דובר 1: אוקיי, העם נמצא שם, אבל מעניין שהוא לא מתחיל עם הפסוק כמו שאתה אומר, כמו שהוא מתחיל הרבה מצוות. הוא כן מתחיל כמו שאתה יודע, שאתה כבר היית בבית הכנסת, כן, הוא מדבר אל המתפללים, היית בבית הכנסת וראית את הכהן קורא, גם תחשוב, והוא אומר לך כך וכך ההלכה, עומדים כהנים בשחרית.
כך אומר הרדב״ז, זה שלם, זה לא מתאים לדרך של הרמב״ם, אני לא מסכים. הרדב״ז טוען, הוא אומר את זה גם בקריאת שמע, נכון? הוא לא מתחיל מצות עשה לקרוא קריאת שמע, הוא מתחיל קריאת שמע, פעמיים ביום בבוקר ובערב, מה שהוא מתחיל. והרדב״ז יש לו תשובה על זה, דיברת על תשובות, יש לו פירוש על הרמב״ם קטע מתשובותיו, והוא אומר שלפעמים כשהרמב״ם, כשזה דבר שכל אחד יודע, הוא מתחיל רק עם פרטי ההלכות, אבל זה מודרני.
המשנה יכולה לומר לך, כי המשנה אומרת חידושים, אבל הרמב״ם היה כן אומר לך כל מצווה. אז, אני יודע, אבל העובדה היא, רואים שהוא מניח שאתה כבר יודע שיש הפטרה למשל, הוא מעולם לא אמר שיש הפטרה, הוא רק אמר פרטים ממנה.
אני לא בטוח איך להסביר את זה. יכול להיות שהוא פשוט היה עייף ולא היה לו הכל, הרמב״ם הרי גם היה בשר ודם.
דובר 2: הרמב״ם מותר לומר פשט כזה?
דובר 1: צריך לחשוב, צריך לחשוב. לא יכול להיות שהרמב״ם גם היה בשר ודם והוא לא ארגן הכל מאה אחוז לפי התוכנית שלו? לא, אם אתה רוצה לומר את הדרך, אתה יכול לומר להיפך. הרמב״ם רצה להראות שאדם יכול להיות בשר ודם ובכל זאת להיות רמב״ם. זה בטוח שלהורות תשובה לרב, שלא יחטאו סתם כך כי הוא היה human being. יש הבדל.
דובר 2: אוקיי, זה כבר תורה עמוקה.
דובר 1: לא, הוא מראה לעולם את ה-vulnerability שלו, להראות ש… למה עוד הוא צריך?
דובר 2: אוקיי, לא, זה אחרת לגמרי.
דובר 1: אוקיי, בואו נלמד אבל בפנים.
דובר 2: כן, ללמוד משם. אחרת לפני זה.
האם ברכת כהנים היא חיוב יומי מדאורייתא?
דובר 1: אוקיי, אז, בתורה כתוב שהכהן מצווה לברך יהודים. והרבה פעמים כשכתוב בתורה שיש מצווה שצריך לעשות, ולא כתוב זמן מתי לעשות אותה, עושים כל יום. כמו ציצית, תפילין, קריאת שמע. קריאת שמע כתוב כן ברור, כי כתוב “בשכבך ובקומך”. אבל גם תפילה וכל שאר הדברים האלה זה כל יום, כי כל יום האדם עושה הכל כל יום, כמו שלובשים בגדים ויוצאים מהבית.
אבל בכל זאת, יכול להיות כמו שלמדנו בתפילה, לא פשוט שיש חיוב יומי. יכול להיות שזה שצריך לעשות את זה כל יום יכול אפילו להיות דרבנן. לא פשוט שאחד שפספס יום אחד ברכת כהנים פשוט שהוא מבטל מצווה, באותה דרך כמו שאחד מבטל מצוות מצה בפסח. זו מצווה, והמקסימום שאפשר לעשות אותה זה כל יום כשיהודים באים לבית הכנסת. והיהודים באים אכן לבית הכנסת.
יכול להיות שפעם לא היו בתי כנסיות ובתי מדרשות, והיה רק בית המקדש, ורק בבית המקדש דיכנו, ובמקומות האחרים היה אכן ברור שזה לא יצא.
ראיה ממנהג אשכנז
בואו נאמר בבירור, הראיה הגדולה של הספרדים שדוכנים, שזה לא ממש חיוב כמו מצות עשה כל יום, היא מאיתנו האשכנזים שאנחנו נוהגים כבר זמן רב לא לדכן אלא ביום טוב, רק במסיבת יום טוב. הרי כתוב במלחמה מה עושים את המצווה, איך זה נראה למעלה. על כל פנים, החזקנו שזה לא חיוב יומי. זה חיוב שכאשר אתה יכול, והאשכנזים אמרו, “אנחנו לא יכולים, אנחנו בגלות, אין לנו כוח לתת ברכה ליהודים”. אתה יכול לתת ברכה ליהודי אחר?
האם כהן יכול לברך יהודי באופן פרטי?
זה קשור לשאלה אחרת, שאם כהן מאחל ליהודי לא כשזה יום טוב כשהוא אומר ברכת כהנים, הוא פוגש יהודי והוא אומר לו “יברכך”, האם הוא מקיים בזה מצות עשה? לכאורה היינו אומרים שכן. לכאורה. לא יודע מה ההלכה. הרי פסוק כתוב “כה תברכו”, צריך להיות בזמן מסוים, צריך להיות שהפסוק כתוב “ואני אברכם”, צריך להיות עם נשיאת כפיים, צריך להיות בלשון הקודש. העריכה צריכה להיות מסוימת בדרך, בסגנון. זה לא שאתה אומר פעם אחת, תהיה מבורך, גם מצווה לברך יהודי, אני כבר יודע איזו מצווה זה מבורך.
לא, אם אני זוכר בהלכה, חושב שאפשר לעשות את הברכה ולברך, אם רוצים לברך יהודים. כהן מותר, זה לא ברכה שאינה צריכה או משהו.
דובר 2: איזו ברכה? אתה מתכוון “לברך את עמו ישראל”?
דובר 1: כן, בלי הברכה. והעולם בפנים, אני לא יודע. אבל יכול להיות שזה הסדר. אבל להיפך, למיעוט כן יכול להיות שזה כשאפשר, לא ממש חובה כל יום.
האחרים, אלה שהנהיגו מאוחר יותר בארץ ישראל, נוהגים היום במקומות שאומרים ברכת כהנים כל יום. הם רואים את זה כן ממש כמו מצווה יומית.
מנהגי דוכן: סאטמר ואחרים
הרב מסאטמר על דוכן בגלות
זה מאוד מעניין, הרבי זכרונו לברכה, הרב מסאטמר, על שמו אני נקרא יואל, כותב שהיו אלה שרצו לתקן שכן יתחילו בגלות לומר כל שבת, כל יום, או כל שבת, רק מהר״י ששפורטש, שהיה גדול בדורו, הרב מסאטמר הזכיר אותו כמה פעמים כקנאי הגדול, חשש שהתקנה החדשה באה משבתאים, או אני לא זוכר את הפרטים, וזה בוטל. ומזה הוא מוציא שאנחנו כאילו ממעטים בדבר הרשות כזה, אני לא יודע, אנחנו לא עושים כל כך הרבה פעמים את המצווה של ברכת כהנים כי אנחנו רוצים לעשות הצהרה שאנחנו לא ניקח משום רשעים.
מנהג סאטמר – שבת חול המועד
זה מעניין, בסאטמר יש זמן אחד שרק סאטמר דוכנים, וזה שבת חול המועד. הרב מסאטמר היה בארץ ישראל, והואראה את הדוכן, והוא היה בירושלים, הוא החזיק את עצמו כרב ירושלמי, הוא החזיק כמה דברים כמו שהוא החזיק שהוא רב ירושלמי, לכן הוא חגג פורים, הוא רק חגג פורים בירושלים, פורים המשולש. הוא התחיל לדכן. זה מאוד מעניין, כי מצד אחד הוא הקנאי הגדול, הוא הרבי של הקנאים, אפשר כן לפעמים לדכן. זו לא העבירה הגדולה.
דיון: מנהג כשיום טוב חל בשבת
דובר 2: שמעתי פעם שיש הבדל בין שבת חול המועד, אני לא זוכר. משהו עם המקווה, משהו עם ספר תורה.
דובר 1: שמעתי גם משהו כזה, שזה… אני לא זוכר, אבל משהו קטע תורה. אוקיי, זה לא חשוב. משהו כי יום טוב אם זה נופל בשבת לא דוכנים, כך המנהג.
דובר 2: למה לא?
דובר 1: לא אומרים רק את ה… דוכנים, כן, לא אומרים את ה… יש מנהג לא לדכן. ולא מאריכים. דוכנים בשבת, יום טוב שחל להיות בשבת.
דובר 2: בטוח? אני זוכר שלא דוכנים בכלל.
דובר 1: לא גומרים בסוף דוכן, אבל… לא, דוכנים כן. לא מבקשים לחלום, אבל דוכנים.
דובר 2: אולי בסאטמר? אולי לא בכל מקום?
דובר 1: יכול להיות? אני זוכר שיש, יש את המנהג רוב אשכנז שלא דוכנים כשזה שבת. והתירוץ הוא, כי לא יכולים ללכת למקווה לפני הדוכן, ובשבת אסור ללכת למקווה, אז לא דוכנים כשזה שבת.
דובר 2: כן, יכול להיות בסאטמר יש נוהל אחר, כן.
דובר 1: אבל כך המנהג על פי רוב. ומשהו, מה ההלכה עם שבת חול המועד? I’m not sure.
דובר 2: אה, הוא אומר שהיום הולכים החסידים ממילא למקווה לפני שבת, אז אפשר כבר לדכן אפילו בשבת.
דובר 1: למה ביום טוב דוכנים? כי זה יותר רגוע, זה דבר, זו סברא. שבת חול המועד גם רגוע, אולי זו הסברא. זה הגיוני.
הלכה א: מתי דוכנים – שחרית, מוסף, נעילה, לא מנחה
דובר 1: אוקיי, אנחנו לומדים כבר טוב. והחסידים בצפת, החסידים צריכים לדכן רק שחרית ומוסף. אז, יש פסוק, “כה תברכו”. אבל כבר, זו ההלכה.
אוקיי, אבל לעניין העיקר, אני חושב שהרמ״א פוסק שצריך כן לנהוג לדכן כל יום, כמו ההלכה. זה מנהג אשכנזי. שחרית, מוסף ונעילה, אבל לא נשיאת כפיים. שחרית, מוסף, נעילה דוכנים. זה קצת, כשאפשר, חוץ מכשיש סיכוי שכבר השתכרו.
אבל במנחה אין נשיאת כפים, שמא במנחה כבר שתה כדי קלות ראש. מנחה זה בדרך כלל אחרי הסעודה של שבת צהריים או של יום טוב צהריים, ושמא שתה כדי קלות ראש.
דובר 2: הוא מדבר על שבוע שלם.
דובר 1: הוא מדבר על שבוע שלם.
דובר 2: אה, כל יום. אה, רק בשחרית, אבל לא במנחה.
דובר 1: וואו, אפילו ביום התענית שאסור לשתות, אין נשיאת כפים במנחה, גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום. כן, ביום התענית מחזיקים יותר אנשים עם סדר מנחה בבית המדרש, והם יחשבו ש… כן, עד כדי כך שכבר עשו תקנה שבמנחה לא דוכנים אפילו בתענית. באיזהו מקומן אומרים… באיזו תענית לא דוכנים במנחה? וזה הטעם למה במנחה יש יום כיפור עם תענית ציבור, אבל תענית יחיד אין בזה ענין.
נשיאות כפיים במנחה וסדר נשיאות כפיים בגבולין
נשיאות כפיים במנחה — המשך דיון
מנחה של יום כיפור לעומת מנחה של שאר תעניות
דובר 1: שחרית, מוסף, נעילה, דוכנים. אבל, זה מבורר כשאפשר, חוץ מכשיש סיכוי שכבר השתכרו. אה, במנחה, אחד נשיאות כפיים? רק במנחה, כבר העדה, כל העם. מנחה זה בדרך כלל אחרי הסעודה של שבת צהריים, או של יום טוב צהריים. הוא מדבר על שבוע שלם, אה, כל יום. אה, רק בשחרית, מה לא במנחה. אוי, אפילו ביום התענית שאסור לשתות, אין נותנים כפיים במנחה, גזירה מנחה של תענית, אטו מנחה של כל יום. ביום התענית מחזיקים יותר אנשים עם סדר מנחה בבית המדרש, והם יחשבו ש… כן, שבודאי כך. כבר עשו תקנה, שבמנחה לא דוכנים על התעניות. מדברים אנחנו באמירים. באיזו תענית לא דוכנים במנחה, ובאיזו תענית לא דוכנים במנחה דווקא…
דובר 1: יום כיפור ותענית ציבור, כמו דוד תהילת תענית שעבר בנעילה, כמו גם תשעה באב שבעשרה בטבת, ואלו בתפילת מנחה שלהם, איתמחו אלשקיות החמל, תשעה באב שבעשרה בטבת, דוכנים מנחה מאוחר. הנקודה היא כך, נעילה היא תפילה שמוסיפים בין מנחה לבין השקיעה, הפשט shall put, דווקא מינך של הלנד, כי הרמב״ד אמר שאיזה חently צריכים לדווען מנחה לפני הכלייג א מנחה? אבל אתה יכול לחשוב לומר, הנקודה היא שזו התפילה האחרונה. זו צריכה להיות התפילה האחרונה! אין תפילה בין מנחה ל… בלילה! כמו מילא, יוצא מילא נירות אין ילות. זה לא נראה כמו הרגלה במנחה. מעלה, זה לא נראה מתחלף עם מנחה שבחול יום. זה נראה כמו ילות התענית. זה כמו מילא של… של תשעה וארן של תשעה וארן, והיה אז ילות… אנחנו עדיין כאן, והמקום עם במשך הצווארר. וזה אינטרסאן, כי נראה שהרבי לא חשב אותנו לנהוג שמניחים מקום התפילה ובמנחה. לא לטעון, מילא טרעפמנט להתפלל קצת מוקדם, לא בסמוך לשקיעת החמה. הוא אומר לך, אני מיניש מה הוא מתכוון שזה חייב להיות בסמוך לשקיעת החמה. המילה היא שאין תפילה בין זה לשקיעה. וזה נראה במנחה תענית, המנהג שלנו הרי לומר עננו במנחה, זה כבר מנחה של תענית. אז תופסים, כשכתוב כאן מנחה ונעילה, זה אכן מנחה. יודע כל אחד בבירור שזו מנחה, זו לא תפילת התענית ונעילה.
אמרתי את זה קצת אחרת, שכשזה הסוג שיש הרבה תפילות, נעילה, אז יושבים בבית המדרש הרבה. אבל תענית אחרת באים לבית המדרש למנחה ולמעריב, לא רוצים לבוא בצום, הם התעייפו. אפילו אם באים בדרך כלל מנחה מוקדם יותר, כמו שהרמ״א אומר שצריך לעשות לכתחילה מנחה מוקדם יותר, אבל בתענית באים לבית המדרש בסוף היום להתפלל מנחה ומעריב, ואחר כך לצאת מהצום.
המשך – חלק 2 מתוך 4
דובר 2: לא, ההבדל הוא, כשיש בכל מקרה תפילת נעילה, אז קרתה המנחה קודם, כי צריך אחר כך לעשות נעילה. כן, אין מעט אנשים. להיפך, הבעיה היא האנשים.
דובר 1: הנקודה היא שזה כאילו, הוא מביא את הלשונות של הגאונים, מאריכים במנחה בתחנונים. מנחה של תענית עושים קצת מצב, כי זה בכל זאת תענית. נראה כמו נעילה, כדי שלא יתחלף עם מנחה של כל השנה. כשיש כן נעילה, אז זה סתם מנחה, כי בנעילה עושים את דרשת הנעילה, ולא עושים במנחה. זה כאילו ההבדל.
“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”
דובר 1: עכשיו, אבל מאחר שכל העניין של הדוכן במנחה ביום כיפור הוא רק כמו תקנה, זה רק כמו מנחה של כל השנה, אז ממילא ההלכה היא ש“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”, כהן שלא ידע, היה עובר, הוא כן עולה. לדוכן פירושו לכאורה, אני מתכוון שדוכן זה… דוכן זה במה, המדרגות של הבמה. למה הולכים לדכן? אה, אם יש כמו שאתה תקוע, מה זה במה? דוכן זה סוג של במה.
אבל מה זה הדוכן כאן? מה פירוש “בדוכנא”? אני לא יודע. מקום יחיד? אני לא יודע. אבל אנחנו לא למדנו בהלכות בית הכנסת שיש דוכן. אני לא יודע. כי צריך לעמוד בבניין, שיבנו משהו דוכן, אני לא יודע.
בכל אופן, אם מאחר ביום כיפור יודעים בכל זאת שהוא לא משתכר, זו נשיאת כפיים גדולה, כי פעם אחת יהודים נושאים את ראשם בשעת, לא אמרינן פסולי חולפי חרדיתו. מאחר שאם היה ממש יום רגיל הולך כהן שיכור ומורידים, לא מורידים, אפילו סתם, כי הסיבה היא שמורידים. סתם שמורידים משיכור, יש חשש של שיכור. יום כיפור יודעים בכל זאת שהוא לא שיכור. אז שיהיה גם לו מורידים, הכל רבוך, כי לא צריך לעשות הלכה נוספת. אבל יש פרובלם של מורידים, כי אפשר לחשוב שפסול היה, והם עונשים אותי על זה אחר כך, כך ראינו מהיינכעס קריזן תורה. אה, כהן, זה טוב. כן, יש מעלה של לא מורידים. אז לא תוריד הפעם, כי אתה יודע שהוא לא… זה גם לא חסרון! זה סך הכל חסרון לחשוב בידיכם במנחה כל יום. אבל גם יש בכל זאת שם עם לחשוב שהוא לא כהן, והכהנים, כך שיראו, הכהנים, הם לא יהודי, ולא כהיל, כהן, צריך שיכול עוד להיות כך פסול, וחלול, אתה יודע שהיה, הוא לא כהן. אז, אז, דיכם, כן.
סדר נשיאות כפים בגבולין — הלכה ג
טרמינולוגיה: ברכת כהנים / נשיאות כפים / דוכן׳ען
דובר 1: טוב. עכשיו, רוצה את הסדר, איך דוכנים, ואיך עובד? איך זה נשיאות כפיים? by the way, הרמב״ם קורא לזה לא, ברכת כהנים קורא לזה, נשיאות כפיים? הרמת הידיים? כי אז מרימים את הידיים. מעניין. אז קוראים לנשיאות כפיים מהווארט. זה, רק הולכים ללמוד שיש… יש… נכנס דקה אחרת, הדבר האמיתי הוא ברכת כהנים, הברכה שהכהנים נותנים ליהודים. נשיאות כפיים זה איך מחזיקים את הידיים, ודוכן זה המקום שעומדים. אנחנו קוראים לזה דוכנים. הוא קורא לזה נושא כהנים.
אבל לכאורה ה… מה ההגדרה הטובה ביותר היא ברכת כהנים, הברכה של הכהנים ומברכים. זו לא הברכה ברכת המצוות שהוא אומר! לא, הברכה שאני וואליינר, זה כמו לכהנים מזה. אבל אני לא יודע, זה הכל לשונות איך קוראים לדבר. זה לא יעזור. הדבר הוא כך, אנחנו הולכים מיד ללמוד, שיש סדר ברכת כהנים בבית המקדש. איך זה הולך. אבל זה מעניין שלכאורה העיקר הוא בית המקדש שרק אחר כך נעשה, או החוץ מזה יש גם בגבולים, אבל הרמב״ם מתחיל עם סדר ברכת כהנים בגבולים, כלומר איך הדוכנים התפשטו בדרך כלל בכל העולם, ואחר כך הוא הולך לומר איך הסדר הוא בבית המקדש.
סדר נשיאות כפים
דובר 1: אז הוא אומר כך, איך הסדר הוא כך, כיצד נשיאות כפים בגבולין? איך זה?
זה הולך כך, בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה, שליח הציבור מגיע לברכה של עבודה, כשהוא אומר “רצה”. לעבודה כשמגיע ל״רצה”, זה אומר את אותו דבר, נכון? ברכת רצה היא ברכת עבודה. אולי הוא מתכוון לומר מיד בתחילת הברכה, אולי זו המילה, כשמגיע ל״רצה”, המילה הראשונה.
אז אז הוא עושה כך, כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם, כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת הולכים מהמקום שלהם, והולכים ועולים לדוכן, הם הולכים עולים לדוכן המפורסם. מה זה הדוכן? אנחנו לא יודעים. הרמב״ם אומר שיש דוכן, משהו מקום שעומדים שם ומברכים את היהודים.
דובר 2: רוצה לבדוק את המילה דוכן?
דובר 1: לא, אין לי זמן. אני אומר לך, כל אחד יודע מה זה אומר.
דובר 2: לא, אני יודע מה זה אומר, אבל בטח… הולכים מיד לראות איך כתוב “לגבי היכל”, הולכים לראות איך זה, כן?
דובר 1: ועומדים שם, הם עומדים שם, פניהם למול ההיכל. רואים שהדוכן הוא ליד ההיכל, מול ההיכל, ואחוריהם כלפי העם, הם עומדים מול ההיכל.
יכול להיות דוכן פירושו פשוט כמו שדוכנים, אני לא יודע, כמו שמברכים. זו לא הלכה שצריך לעמוד על משהו במה או משהו כזה.
דובר 2: הוא מתכוון משהו מחיצה מסוימת, אני מתכוון שזו לא לשון של דוכן.
דובר 1: הכל יכול להיות, אבל זה בטח לא מעכב, כי כמו שהעולם עמד בזמנו של הרמב״ם צריך להיות היכל. זה לא יכול להיות. אז הוא קורא לזה כך, אולי כי בבית המקדש היה דוכן, יודע אני, הכניסו בבית הכנסת שיש דוכן.
והוא אומר כך, ועומדים שם פניהם למול ההיכל, הם עומדים שם, כן, ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם, האצבעות שלהם מקופלות. זו המילה, הוא עדיין לא עושה נשיאות כפיים, זה מה שהוא מתכוון לומר, נכון? הם סגורות, נכון? זה עדיין סגור. הוא דווקא לא עושה נשיאות כפיים. נשיאות כפיים עושים עם אצבעות פתוחות, וגם עם ידיים גבוהות, אבל הוא אפילו לא פותח את האצבעות לפני העולם לפני שמגיעים.
עד שישלים שליח ציבור ברכת הודאה, עד שהוא מסיים את ברכת הודאה, שזו ברכת מודים. אז “מחזירין פניהם כלפי העם”, הם מסתובבים אל העולם, “ופושטים את כפות ידיהם”, הם פותחים את האצבעות שלהם, “ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם”, הם מרימים את הידיים שלהם כנגד הכתפיים שלהם, כל כך גבוה, “ומתחילין לברך”, והם מתחילים לומר “יברכך”.
בתפילה גם היו הלכות שהעמוד לא אמר איך להחזיק את האצבעות. אנחנו שמים לב כל כך חזק בברכת כהנים, אבל בעצם… אבל זה לא… זה יותר עניין של עין הרע. וכאן ממש לא ברור מה הסיבה. על כל פנים, פותחים את האצבעות. אוקיי.
עכשיו, הכהנים של היום יש להם מנהגים איך בדיוק הם פותחים את האצבעות.
דיון: מה זה “דוכן”?
דובר 2: אני מתכוון, יש מי שרוצה לומר שזה כנראה דווקא על המילה דוכן. אולי כשרוצים לעשות תקנה של בית המקדש, שיעשו כן במה מיוחדת, כמו שאתה רוצה, כמו “לוים בדוכנם”. שיהיה מקום מיוחד שיש כסא של אליהו ויש שטנדר לראש. זה בטח לא עבירה לעשות, אבל אם זו עבודה היה כתוב ברמב״ם. יש מה שנקרא “דוכן”, כמו הדוכן… זה בכלל לא פשט כזה. דוכן זה מקום מסוים.
דובר 1: לא, יכול להיות שזה כבר מקובל. אני יכול רק לומר שבבית המקדש היה דוכן. אבל אתה אומר “לוים בדוכנם”. על זה אומרים… הלא, על זה בוכים בכל זאת, “לוים בדוכנם”. הדוכן הוא אחד מהרבבות שהסירו את הספסלים. ברגל הוא אומר “לוים בדוכנם”. מה עם הכהנים? אני לא יודע. אוקיי.
דובר 2: לא מצאת את התרגום של דוכן? זה היה משהו מקום. דוכן? לא מצאת פירוש?
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: לא, הם עמדו במקום מיוחד. לא ראיתי שום… אף אחד לא אומר שיש מקום כזה.
דובר 1: אתה חוקר טוב יותר.
דובר 2: לא, לא, עשה חיפוש “דוכן בבית המקדש”. לא כתוב.
דובר 1: לא, אני לא רוצה, אין לי זמן. אין לי זמן. אני לא יכול… אולי הוא מביא את זה, הרמב״ם.
דובר 2: לא, לא, זה לא נכון. קח מהר, תגיד לי יש היה. אהא. שהוא אומר, שהוא מחזיק אותה. כשיש לך את הרמב״ם, עובר מהר. אוקיי, הוא פתח את האינטרנט, זה עדיין חלק מהמשחקים. אני לא יכול להפריע לך. הוא אומר “שיס אים”, הוא לא אומר. הוא היה צריך להביא. הוא אומר, “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים”. כך מביא מהפירוש המשניות. הם מביאים לא, הם מביאים תמיד פירוש המשניות. אה, אבל אחרים מתרגמים שהדוכן הוא הבימה, אבל זה לא מסתדר, אז זה לא ברור. נו טוב, אז שידעו. בקיצור, ר׳ דוד, מי זה ר׳ דוד? ר׳ דוד הרמ״א? ר׳ דוד עין פת עמוד העין? לא ידע. אוקיי, בקיצור, זה לא ברור, צריך לעשות מחקר טוב יותר. נראה שבבית המקדש היה מקום כזה, ולא נראה שיהיה מקום כזה בבתי המדרש שלנו.
דובר 2: אה, ליג חזק.
ברכת כהנים: סדר הברכה, תקנות, והלכות נשיאת כפים
הלכה י׳ (המשך) — שליח ציבור מקריא מלה במלה
דברי הרמב״ם:
“ושליח ציבור מקרא אותם מלה במלה, והם עונין, שנאמר ‘אמור להם׳, עד שמשלימין פסוק ראשון, וכל העם עונין אמן.”
פשט: שליח הציבור אומר כל מילה
בבית המקדש, נזכר לי לומר. אחר כך הוא בכל זאת אומר על זה, הוא מדבר בכל זאת על בית המקדש. “מקום שנאמר עליו שהוא עולם”, והם אומרים את זה. יש משהו שנקרא דוכן, אבל מה דוכן פירושו אף אחד לא יודע. יש פירושים בדבר.
אוקיי, בקיצור, עכשיו, למה זה הולך ש״יברכך”? הם לא אומרים לבד. שליח הציבור “מקרא אותם מלה במלה”, הוא אומר להם מילה במילה, והם עונים. “נאמר ‘אמור להם׳”, אומרים החכמים. פשטות “אמור להם” פירושו שמשה יאמר לאהרן איך הנוסח שהוא יברך. לומדים החכמים מזה שכל פעם יאמרו לכהנים כל מילה. הם אומרים “יברכך”, והם אומרים “יברכך”.
חידוש: שליח הציבור כמשה רבינו
הבנתי שזה כאילו שליח הציבור עושה כמו משה רבינו. כי זה אותו אופן שמשה רבינו אמר לכהנים, אומר ה… כי שליח הציבור הוא בכל זאת הגואל של הציבור, והוא התחליף שלהם. הוא אומר אחרי משה רבינו.
קושיא: “אמור להם” — לכהנים או לישראל?
אם אתה רוצה לשאול קושיא, חשבתי על הקושיא, איך כתוב “כה תברכו את בני ישראל אמור להם”? פירושו הכהנים יאמרו להם, לא שאתה תאמר לכהנים. “אמור להם לישראל”, לא זה התרגום?
אחרים מתרגמים. “כה תברכו”, הם יתפללו עכשיו. הם לאו דווקא… “כה תברכו”, “אמור להם”, זה איך משה מדבר לאהרן. הוא אומר, “אמור את זה, הנוסח, עם הלשון”. “אמור להם” זה כמו “לאמר”, אומר הזוהר.
בכל אופן, הדרשה אומרת שזה שיאמרו לכהנים מה לומר.
חידוש: “פשט חברותי” — הכהן הוא רק צינור
לכאורה, נזכר לי לומר פשט חברותי. יש משהו שחוששים שהוא יטעה, יש עניין של חזרה. רוצים שהוא ידע שהוא לא המברך. רק הקב״ה נותן את הברכה. הוא רק הצינור. הוא הולך לומר, הוא אפילו לא יודע את המילים, הכהן. אומרים לו את המילים. הוא לא יחשוב כלום, הוא לא עושה כלום.
אני לא יודע. יכול גם להיות שיש משהו עם שליח הציבור. משהו תפקיד צריך להיות לשליח הציבור. הכניסו אותך לא מסתם. כמו מה הולך לקרות בחזרת הש״ץ? יהיה משהו לא שייך? משהו כך מחובר לשליח הציבור.
“בשם ה׳” והקשר ל״שים שלום”
בכל אופן, כשהם אומרים “בשם ה׳”, כי הרמ״א אומר בכל זאת אחר כך שהם יאמרו את זה “בשם ה׳”. כשהולכים… כן, הברכה האחרונה, זה… אה… “שים שלום”.
אני מתכוון שאומרים על פשט, זה “שים שלום” נראה שזה מחובר לברכת כהנים. אומרים שזה כמו “וישם לך שלום”, זה מסתיים “וישם לך שלום”, מבקשים ברכה שיתקיים באמת השלום והברכה. מה שמופיעים אותם לשונות, “הוי פניך”, שהם בכל זאת לשונות דומים מ״שים שלום” עם… “חיים יוניקם כח בפניך”, כן… זה “חיות ה׳ פניו אליך”, זה כל הלשונות.
הלכה י׳ (המשך) — הכהנים נשארים עד “שים שלום”
דברי הרמב״ם:
“והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש, ואחר כך כופתין את אצבעותיהן, ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום, וחוזרים למקומן.”
פשט: הכהנים מסתובבים חזרה ונשארים עד “שים שלום”
“והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש”, הכהנים מסובבים חזרה את הפנים כלפי הקודש, שוב כלפי ארון הקודש, “ואחר כך כופתין את אצבעותיהן”, הם מסתובבים עדיין עם האצבעות פתוחות והם מקפלים אותן מלפנים, “ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום”, כן, עד סוף ברכת שמונה עשרה, “וחוזרים למקומן”, הם חוזרים.
חידוש: מקביל לנסיגה אחרי שמונה עשרה
זה מאוד דומה להלכה של כשרוצים לסגת אחרי שמונה עשרה שקטה. צריך משהו כמו להיפרד ממקום התפילה, לא לברוח, לא כמו “תינוקא ברח”.
אבל יכול להיות עוד מה שאמרתי, ש״שים שלום” היא בעצם ברכה על ברכת כהנים, אז הם שניהם מחוברים, אז בגלל זה נשארים עוד שם עד סוף כל העניין.
כל פעם קוראים לזה, לא כך? במקום אחד כתוב שלא יעזבו עניין, ובמקום אחד כתוב כאילו הולכים מאת מלך. אבל העניין הוא… אוקיי.
הלכה י״א — סדר ברכת כהנים: מי מחכה למי
אחר כך הלאה, הלכות דומות שלמדו בקריאת התורה.
(1) קוראים “כהנים” עד שהציבור מסיים שמונה עשרה
אחת, “קורא כהנים”, “רשאי לקרות לכהנים עד שיכלה עמידה מן הציבור”. עד שעדיין לא למדנו את זה, צועקים “כהנים”, כן, ואצלנו זה בא עם נוסח, ולא אומרים תמיד, צועקים “כהנים”. קוראים להם לעלות שיעלו לתורה. כן, וצריך לחכות שהעומד יסיים מהציבור.
ומתי צועקים את זה? אה, אחרי עבודה. זה אומר “כהנים”. כשהכהנים באים, כך שהמקריא יהיה כבר שם מבקש. זה כמו שאומרים “יאמר”, הקורא הוא בעל התפילה. זה אותו דבר.
חידוש: צריך לקרוא לכהנים — הם לא באים לבד
קוראים לכהנים, לא יחשבו שהם באים לבד, צריך לקרוא להם. ואין הכהנים רשאין לעלות עד שיקרא אותם השליח ציבור. יש עניין של נביא, כך שיתעוררו, צועקים שלוקחים כבר, מבקשים. כן, זה עניין, דיסאנטס.
(2) הכהנים מחכים עד שהמקריא מסיים את המילה שלו
ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפיו של המקרא. הוא צריך לומר “יברכך”, והם מחכים עד שזה מסתיים. לא שהוא יאמר “יברכך” והם כבר מתחילים.
(3) הציבור עונה אמן אחרי שהכהנים מסיימים
ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. הכל נותנים זמן.
חידוש: אנחנו אומרים אמן על ברכת הכהנים, לא על שליח הציבור
לא, אבל זה גם מאוד חשוב להראות שאנחנו אומרים אמן על ברכת הכהנים, ושליח הציבור הוא רק זה שאומר לכהנים. ואנחנו אומרים אמן על בעל התפילה גם. האם הם שתי פעמים ברכה? הם לא שתי פעמים ברכה, הם פעם אחת ברכה. אבל בקיצור, שיהיה סדר, שלא יפריעו אחד לשני. מאוד חשוב.
אולי יעשו הלכה לחברותות, שלא, אני לא יודע איך זה יעבוד. שגם אנחנו לא נתחיל לדבר עד שהשני מסיים את הברכה. זה לא הוכנס.
(4) הכהנים מחכים עד שהציבור מסיים אמן
ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. כן, גם. אה, הוא אומר “יברכך”, העולם אומר אמן, הוא מחכה עד שהם מסיימים לומר אמן.
מה אם יש מישהו שאומר אמן ארוך מאוד? אני לא יודע, לא צריך לחכות לו.
(5) שליח הציבור לא אומר אמן
ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים. אה, כאן יש דבר עדין. שליח הציבור לא אומר אמן.
למה? שמא תטרף דעתו, ולא ידע איזו ברכה מקריא אותן, אם פסוק שני או שלישי
אמן הוא דבר זהה בכל הברכות. אז הוא הולך לומר אמן, ובדיוק הברכה היא בעצם עדיין בשבילו, יוצא שהוא עונה אמן. אבל הוא הולך לומר אמן, הוא הולך לשכוח להחזיק ב״יברכך” או ב״יאר”, וממילא שלא יאמר אמן.
חידוש: זו ערבות הדדית
זה מאוד כי אנחנו דואגים שאולי הכהנים לא יוכלו, צריך לעשות את השליח ציבור. זו ערבות הדדית. מה קורה שהכהנים אסור להם להיות שיכורים? מה קורה שהשליח ציבור גם לא שותה? אוקיי.
(6) הכהנים לא מסתובבים עד “שים שלום”
אה, עוד הלכה, עוד הלכה. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיגיע שליח ציבור ל״שים שלום”. זאת אומרת הם לא מסתובבים עד שהוא מתחיל “שים שלום”.
גם, כדי שהציבור לא יברח.
עיקרון כללי: שיהיה רגוע
הכל הוא חלק מה, הסך הכל של כל ההלכות האלה הוא שיהיה רגוע. לא רצים, מסיימים, שלב הבא, שלב הבא.
ועד רשעים לא אכה לגרים, ימקומו שלוחו של אדם כמותו, זאת אומרת הוא לא הולך. כן, אנחנו כבר למדנו את זה פעם, אולי הטורי זהב אומר מצות עשה, עכשיו הוא עושה את זה מ״ועלו מושיעים”, ואין אומרים לרשעים לכו קחו לכם עצמכם מעשה חזיר פנימית, את זה כבר גם למדנו. הוא לא פותח, הוא לא סוגר את האצבעות שלו עד שהוא מסתובב.
קודם הוא אמר מה לא עושים, מאוד מעניין.
הלכה י״ב — כהנים הולכים יחפים (תקנת רבי יוחנן)
דברי הרמב״ם:
“התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם, אלא עומדים יחפים.”
פשט: תקנת רבי יוחנן — כהנים הולכים יחפים
התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם, הוא לא צריך ללכת עם הנעליים שלהם, אלא עומדים יחפים, הם צריכים ללכת ערומים, יחפים.
טעמים מהגמרא
הסיבות לזה הן כי זה גם כבוד הציבור, קודם כל כי אולי הנעליים מלוכלכות, וגם כי יכול להיות שהוא נקרע בנעל שלו, ויחשבו, בקיצור.
אין מישהו שאומר שכי בבית המקדש הכהנים הלכו יחפים? לא כתוב כאן כך, כאן כתוב שכך כתוב בגמרא, זה כבוד הציבור.
ורב אשי אמר טעם אחר, שהוא הולך להתכופף, ובינתיים יחשבו שיש לו פסול. לא כתוב, זה לא נראה, אני לא יודע.
בכל מקרה, כך הוא המנהג שהולכים בלי נעליים. אני חושב שזו תקנה של רבי יוחנן. טוב מאוד.
הלכה י״ג — כהנים וציבור לא צריכים להסתכל
דברי הרמב״ם:
“כשהכהנים מברכין את העם, לא יביטו בעם, ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה. וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים בשעת שמברכין כדי שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם ישפילו ראשם, ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים, ואינם מביטים בפניהם.”
פשט: כהנים מסתכלים למטה, ציבור לא מסתכל על הכהנים
עכשיו, כשהכהנים מברכין את העם, ככה, לא יביטו בעם, מאוד מעניין, הם לא צריכים להסתכל על העולם, ולא יסיחו דעתם. אתה הרי עכשיו אמרת פניהם כנגד הציבור, אבל הם לא צריכים להסתכל על העולם. עומדים מול זה, אבל הוא לא מסתכל ישירות.
לא טוב, הוא לא מסתכל ישירות, ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה, הוא צריך להסתכל על הארץ.
טעם הרמב״ם: כדי שלא יסיחו דעתם
לא, זה סתם מהרמב״ם שזה כדי שלא יסיחו דעתם. כך הוא אומר כאן בשורה הבאה בפירוש, הוא לא צריך להסתכל על העולם, הוא יתחיל לחשוב על העולם יותר מדי. הוא מברך אותם, אבל הוא לא מסתכל, הוא מתפלל, הוא מסתכל למטה.
וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים בשעת שמברכין כדי שלא יסיחו דעתם. כך כתוב, כדי שהם לא יהיו מוסחי דעת, הם לא צריכים להסתכל על הכהנים, “אה, לכהן יש פאות יפות”, חס ושלום.
אלא כל העם ישפילו ראשם, ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים, ואינם מביטים בפניהם, הם לא מסתכלים בפניהם.
מקורות אחרים: השכינה שורה על האצבעות
במקומות אחרים כתוב מה שכולם יודעים שהשכינה שורה על האצבעות, לא צריך להסתכל.
חידוש: הרמב״ם לא מביא את הטעם של שכינה
זה מאוד יפה, זה מתאים מאוד למה שאתה אומר שהקב״ה מברך. בא דרך הכהנים, but it’s not about הכהן. זה לא שמשה יענקל כהן נותן לך ברכה והוא נותן לך דברים טובים. הקב״ה נותן לך. הוא זה שהוא בעל המקריא.
אבל הרמב״ם לא הביא את הדבר שצריכה להיות שכינה כאן. הרמב״ם מביא את הטעם פשוט שזה “לא יסיח דעת”.
יכול להיות שזה connected, כי השכינה נמצאת בכהונה. אבל יכול להיות שהשכינה… distracted אני מתכוון, מהמילים ומלהסתכל על הכהן. כן.
מנהג של טלית על הראש
המנהג הוא שהכהנים שמים את הטלית שלהם על הראש וכן הלאה, והאנשים עושים כך. אבל זה כבר… כדי שלא יסתכלו. אבל לפי הרמב״ם זה דבר אחר. לפי הרמב״ם זה יותר שיכוונו, שלא יהיו distracted. אוקיי, יכול להיות גם שזה עוזר לזה.
הלכה י״ד — כהן אחד לעומת כמה כהנים
עכשיו, בואו נמשיך הלאה.
דברי הרמב״ם:
“אם היה הכהן המברך אחד, מתחיל לברך מעצמו, והשליח ציבור מקרא אותו מלה במלה. כשהן שנים אין מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳.”
פשט: כהן אחד מתחיל לבד, כמה כהנים ממתינים לקריאה
“אם היה הכהן המברך אחד”, יש רק כהן אחד, “מתחיל לברך מעצמו”. הוא מתחיל לבד.
מה זאת אומרת “מתחיל לברך”? הוא אומר את הברכה לבד, או שהוא מתחיל לומר “יברכך”? הוא עושה את הברכה “לברך את עמו ישראל באהבה”.
לא, כן, לא אמרתי את זה. כן, לא אמרתי את זה. זה פשוט.
“והשליח ציבור מקרא אותו מלה במלה כשהן שנים”. אה, מה אם יש יותר משני כהנים?
“אין מתחילין לברך”, הם לא אומרים את הברכה, “עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”.
מקום קשה: “והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”
אני לא מבין. דיברנו שהוא צריך לחכות שיקריא לו. זו התחלה. הוא מתחיל את הברכה. מה זאת אומרת “והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”? הם אומרים “יברכך”?
אולי הם אומרים פשוט, הם אומרים את המילה הראשונה הם אומרים כן לבד?
לא, כשיש כהן אחד, בעל התפילה לא קורא “כהנים”, והוא מתחיל לומר את הברכה. הוא מתחיל לבד, כי הוא נושא לבד את העול.
מה זאת אומרת? כשיש מקהלה, צריך להיות מישהו שישלוט כך. שוב צריך השליח ציבור לומר “כהנים”.
כן, אבל זה עם ה… כותב הלשון, “והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”. נראה מהרמב״ם שהמילה הראשונה “יברכך” לא מקריאים. הם אומרים “יברכך”, רק מ״ה׳” מתחיל השליח ציבור לומר מראש.
זאת אומרת “והן עונין ואומרין”, הם אומרים לבד. הוא לא אומר שהם אומרים את הברכה “ברוך אתה ה׳”. אבל גם נראה כאילו בעל התפילה אומר רק “כהנים”, והכהן אומר לבד “יברכך”, והוא אומר רק הלאה מ״ה׳”.
אבל הצליל לא נכנס, אני לא יודע למה. זה לא ברור. אבל המקורות מילה במילה על הסדר שאמרנו, אני לא יודע מה הפשט, מה הצליל. אני לא יודע.
—
סיכום: מה למדנו עד עכשיו
אוקיי, עד כאן למדנו איך עובד ברכת כהנים בבית, בבית המדרש. על מה? על הברכה של לברך את עמו ישראל באהבה. מה? הוא לא אמר.
ברכת כהנים בבית המקדש, שם המפורש, והלכות ברכת כהנים
סדר ברכת כהנים בבית המקדש
כך זה נשמע מהרמב״ם, זה לא ברור. והמקריא אומר לו “מלה מלה על סדר שהם אומרים”. אני לא יודע מה הפשט, אבל כך זה נשמע. אני לא יודע.
אוקיי, עד כאן למדנו איך עובד ברכת כהנים בבית, בבית המדרש. על מה? על הברכה של “לברך את עמו ישראל באהבה”. מה? הוא לא אמר. “לברך” אני מתכוון שאני אגיד “יברכך”. כך זה נשמע, מיד שכתוב בחלק השני. הוא לא אמר כלום עוד על אותה ברכה. יש שמביאים שאלה שלומדים כך, שזה מתכוון לברכה, אבל זה לא ברור. יכול להיות שאלה שאומרים שאין… הרמב״ם בכלל לא מביא את הברכה. הוא בכלל לא אומר לך “יברכך”. אולי לא, אולי הרמב״ם סובר בכלל שאין ברכה על זה, אני לא יודע. הוא בכלל מביא ברכה על זה? לא כתוב. בינתיים אנחנו לא יודעים. הרמב״ם אמר שצריך ללמוד רק את הספר שלו. בינתיים אנחנו בכלל לא יודעים שיש ברכה על זה.
אוקיי, עכשיו ככה. איך הולך ברכת כהנים במקדש? במקדש זה הולך בסדר אחר. בגבולים זה הולך סדר שלם, ואחרי הודאה אומרים ברכת כהנים. בבית המקדש זה הולך אחרת. “כהנים עולין לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר”. אחרי התמיד של שחר, מיד באה דוכן.
“מגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם”. זאת אומרת, בגבולים מרימים רק כנגד כתפיהם, אבל בבית המקדש מרימים מעל הראש. זו הפשטות שאנחנו למדנו. “חוץ מכהן גדול שאינו מגביה יד למעלה מן הציץ”. כהן גדול עושה כן רק כנגד כתפיו, כי הוא לא רוצה שהידיים יהיו גבוה יותר מהציץ. “ואין המקרי מקרא אותם”. אה, יש כן גם מקריא. “אחד”, לא סברא רעה. זה סתם אחד מהכהנים, או אחד מ… אני לא יודע מי הוא “אחד”. “אחד”, אחד, אחד הוא המקריא. כן. זה בוודאי לא חשוב מי זה. זה אותו אחד שמערבב את הדם ביום כיפור “כדי שלא יקרוש”. אוקיי. קריאת שמע בכל מקרה בדרך כלל יש קריאת שמע בגבולים, כמו שאנחנו יודעים אותה, עד שישלים שלושת הפסוקים.
אבל כאן זה אחרת, יש חילוק אחד, אצלנו בגבולים אומרים אמן אחרי כל פסוק, אבל במקדש אחד עונה אמן אלא ברכה אחת, ועונה אמן אלא ברכה אחת, עד ברכה אחת, עד שישלים, כשהוא מסיים אומרים אמן, במקום אמן אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. זה נוסח יותר ארוך.
שם המפורש במקדש
אוקיי, עכשיו, ועוד משהו שעושים בבית המקדש, שעושים אותו ככתבו, העולים זה לא רק בבית המקדש, זה גם עולה על רוב המקדש. במקדש, והוא דבר, זה מילה, דבר מפורש שנאמר בפירוש, מן י׳ ה׳ ו׳, וזה השם המפורש שאומרים אותו במקדש. זו שיטת הרמב״ם, לא לפי שיטת רש״י ואחרים שסברו ששם המפורש הוא שם מ״ב, או שמות אחרים. הרמב״ם אומר שכשכתוב שם המפורש זה מתכוון לשם של ארבע אותיות. הוא לא אומר איך אומרים אותו, הוא רק אומר שזה משהו שאומרים בפירוש את האותיות, לא עם כינוי.
ובמדינה אבל, בשאר העיר, לא בבית המקדש, אומרים אותו בכינוי, אומרים אותו עם הכינוי, והוא א-ד, זאת אומרת כמו שאנחנו אומרים א-ד. שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד. בבית המקדש אומרים רק את השם כמו שהוא כתוב.
משמת שמעון הצדיק — פסקו מלברך בשם המפורש
ומשמת שמעון הצדיק, כבר זמן רב מאוד שהיה, שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש. למה? שלא ללמדו מי שאינו הגון. זה מעניין, זה איזה סוד. יש פחד מהכוח ההרסני כמו… זה לא ברור. כי הרמב״ם, מה זאת אומרת? פשט פשוט יגיד שנראה שאפשר לעשות עם שמות וכישופים דברים, הרג בשם, אפשר לעשות דברים.
אבל הרמב״ם הקדוש, הרמב״ם הקדוש בספרו מורה נבוכים חלק א׳ פרק ס״א, אם אני זוכר, הוא מאריך שזה לא אמת, אין דבר כזה שם שאומרים אותו וקורה משהו. בדרך כלל זה רק מהבנת דברים. צריך להבין שזה יותר ענין של כבוד. כך מסביר הרמב״ם, הרמב״ם הולך להסביר שזה נושא של כבוד. “ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה אלא לתלמידיהן הנבונים והגונים אחת לשבע שנים, ואפילו מי שהוא ראוי”, אפילו מי שכן ראוי, “צריך שלא ילמדוהו אלא אחד מהם”. אומר הרמב״ם, לא תחשוב שזה באמת היה זמירות, לא תחשוב שזה כי אפשר לעשות משהו, “כל זה גדולה לשם הנכבד והנורא הזה”, מכבדים אותו, לא מדברים עליו הרבה, מעלימים אותו, שלא יחשבו שזה לאנשים פשוטים. אבל הרמב״ם לא לומד לכאורה שזה יכול להזיק, כי זה לא נראה מהלשון שלו כאן. מה הענין של כבוד שלא מדברים על זה? לא יודעים בבירור, מבינים את זה כמו האיסור של הוצאת שם ה׳ לבטלה. הרמב״ם עצמו אומר, אפילו אותה משפחה, שאדם פשוט ילמד את זה הוא יתחיל לומר לבטלה את השמות הקדושים, שלא ידע בכלל על זה.
אבל המילה, הרמב״ם לומד, העיקר לא המילה, העיקר ההבנה, ההבנה של מה הוא מתכוון, וגם את זה אסור ללמד סתם, כן, כך סתם, לא מלמדים סתם כך. מורה נבוכים לומדים רק פעם אחת בשבע שנים. זה הכוונה, זה מה שהרמב״ם מבין. יש לי על הצורי חינוך, זה השיעור שלי שאני לומד כל שבוע. תראה, זו גדולה לשם הגדול, שאומרים אותו רק פעם אחת בשבע שנים. כל השנים האחרות שיחשבו שזה נורא.
הלכות ברכת כהנים — בלשון הקודש
עוד הלכה, הלכה חשובה. אה, עד כאן למדנו את סדר האמירה, סדר ברכת כהנים. עכשיו נוכל ללמוד הלכות, הלכות בסיסיות של התנאים של ברכת כהנים. אז ככה, הלכה אחת היא שצריך להיות, כן, בכל מקום, מה זאת אומרת אפילו, זאת אומרת שצריך לומר את השם ככתבו, זה רק בבית המקדש. אבל בכל מקום, בכל מקרה, צריך להיות בלשון הקודש, כמו שכתוב. “כה” מתכוון כך. ככה למדוני שומעי שמועה, משה רבינו שמע. מעניין, “שומעי שמועה” כתוב כאן, ראשונים אחרים כתוב “פי השמועה”. אה, אולי הוא מתכוון לומר, כי לא כתוב ב“כה” כלום. זאת אומרת “כה” מתכוון כמו שמשה הראה, כביכול “כה”, כמו שהוא מראה. זאת אומרת “כה תברכו”, והוא עושה רשימה שלמה של “כה”, כן? “כה תברכו בעמידה”, זאת אומרת בעמידה, איך למדו את זה? כי משה רבינו הראה. הכהנים עמדו וכשהוא אמר את זה, “כה תברכו”, זה היה יותר מדי.
אבל הלאה, מאיפה יודעים בכלל שמרימים את הידיים? כתוב פסוק “וישא אהרן את ידיו”, אבל איך יודעים שזו הלכה?
“כה תברכו בלשון הקודש, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם”. “בקול רם” לא מתכוון צעקות, זה מתכוון “לאפוקי בלחש”. “כה תברכו בשם המפורש”. אה, בשם המפורש, הלאה, “בגבולין כבמקדש, כמו שאמרנו”, אבל בגבולין, כי לא מזכירים שם המפורש אלא בבית המקדש.
דיון: לשון הקודש בברכת כהנים
עוד דבר שאולי קשור לכה, או עוד הלכה: “אין הכהנים רשאין בכל מקום…” רגע, לגבי לשון הקודש לא כבר ראינו בתפילה, שבתפילה, אם אפשר להתפלל בשפה נקייה, בשפה אחת… כן, אבל זה לא למדת לי, למדנו בפירוש… הרמב״ם לא ממש הביא את זה, אבל בקריאת שמע הרמב״ם אמר בפירוש שיוצאים בכל לשון. הוא אומר תפילה בכל לשון, אבל רק ברכת כהנים צריכה להיות בלשון הקודש. יש עוד דברים שצריכים להיות דווקא בלשון הקודש? כן, יש, הגמרא אומרת בסוטה. אבל הרמב״ם לא עושה רשימה, הרמב״ם מביא כל דבר במקומו. כן, “אלו דברים הנאמרים בלשון הקודש”.
לא תוסיפו — לא להוסיף לברכת כהנים
“אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף בברכה זו על שלשת הפסוקים”
אומר הרמב״ם, כשהכהנים מברכים את ישראל, ויעלה בדעתם שירצו להוסיף עוד ברכות טובות, למשל פסוק. כן. “ה׳ אלקי אבותיכם”, או מהו הפסוק שמשה רבינו בירך את ישראל? “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם”. אתה רואה, זה מתאים מאוד. “יברכך ה׳”, הם בירכו, שתתרבה, ואכן, ברוך השם, כמו שמסיימים בהלל והודאה אחר שאלת צרכים. לא הלל והודאה, שיוסיפו “יוסף עליכם”. אה, “יוסף”, שיוסיפו, שיתנו ברכות. “וברך אתכם כאשר דבר לכם”. אומר הוא, אותו פסוק לא יוסיפו. לא, לא, אתה מדבר על ההשכלה. ההשכלה, הרביעי הוא “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים”, שיהיו יותר, שיוסיפו. הוא מביא פסוק שמחזק את הוספת הברכה. אוקיי, יוצא בזה, אומר הוא, שלא יוסיפו, לא בקול רם ולא בלחש, שנאמר “לא תוסיפו על הדבר”. מעניין, זה כמו… כמו שיש מצווה, שלא יוסיפו על מצווה. כן, זה בערך דומה לחמש תפילות. הרמב״ם הרגיל למד שלא תוסיפו פירושו לומר שדבר חדש הוא מצווה. כאן רואים שהרמב״ם פוסק כן את לא תוסיפו של החכמים, שלא יוסיפו דברים למצווה. אני יודע כבר, הוא עובר על לאו. הוא אומר כך, זכרתי למעשה. ר׳ משה יש לו תשובה לאנשים שמוסיפים “נחם מקום ינחמוך”, שלא ידעו מצער או מה שזה לא יהיה. שם הולכים נגד המטבע שטבעו חכמים. זה קצת דומה. אוקיי, אין לזה שייכות, כי זה ממש ברכת כהנים.
דיון: “יהי רצון” שאנו אומרים במחזור
אבל כאן אין שום הלכה מהחכמים, זה מהגמרא. איך כתוב? אני יודע כבר, זה מנהג, אני יודע כבר. אני יודע כבר שזה מנהג, הלכה. אוקיי. יש אנשים שהיה להם איזה ענק, אני יודע כבר. כן, זה לא שאנשים אוהבים להוסיף, לא תמיד. כן, הרבה פעמים זה טוב, זה טוב, כתובה ברכה טובה, אינך צריך לעשות יותר טוב. כן. אומר הרמב״ם הלאה, “בסוף כל ברכה וברכה”.
כתוב אבל כן, זה מאוד מעניין, כי לנו יש כן במחזור שלנו, הוא אומר שזה מובא בגמרא, מוסיפים “יהי רצון מלפניך כשם ששמעת את תפילתי”, “כשם ששמעת את תפילתם”, רואים כן שמוסיפים. נראה שהרמב״ם סבר שאין רשאים לעשות זאת. כי זה להוסיף חלק מהתורה. כי בעייתו היא לא תוסיפו. הבעיה שלי היא לא תוסיפו היא שאתה מוסיף מין שלישי, אתה מוסיף עוד פסוק. הקב״ה מצווה שיאמרו פסוק, אתה אומר, אבל רק זה מתחיל לומר את הדברים, לשון, או כמו לשון שהחכמים קבעו, שיאמרו לשון, הוא לא מתכוון שזה בטעות. הוא לא אומר בטעות, מה שהוא אומר ליהודים.
תפילת הכהן בדוכן
הרמב״ם הולך להביא, כן, ראה, “בסוף כל ברכה וברכה אומרים העם יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהא בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם”. זה לפי דעתו ממש לא תוסיפו. קודם “יהי רצון”, הוא לא מביא מהיהודים כלל, הוא אומר תפילה להקב״ה. אה, כאן כתובה הברכה, אה, סוף סוף כאן כתובה הברכה. הוא אומר שלוש פעמים הלכה חדשה. אוקיי, צריך לבקש שיעשו הלכה חדשה, זו תפילת סובב לברכת כהנים. ברכת התורה. כן, זו ברכת ברכת כהנים. ברכת התפילות. זו תפילה וברכה.
אז כך, יש כאן שלושה חלקים, הוא אומר כך, “כשהוא עוקר רגליו לעלות”, כשהוא מתחיל ללכת לדוכן, אומר הוא תפילה, יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו שרצוננו לברך את עמך ישראל שתהא ברכה שלימה, ולא יהא בה מכשול עון ומעשה בדורנו, ושלא אקלקל אותה. שתצליח, הקב״ה שולח שלושה חלקים, ושלא אקלקל אותה. שתצליח ברכתי, שתהיה תפילה טובה, שלא אקלקל אותה. כמו שהמילה תפילה אומרת הרבה פעמים, באנו ממעיזים, סוג זה של תפילה. זה ענין.
ברכות ותפילות של הכהנים בברכת כהנים
ברכת המצווה: “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”
דובר 1:
כשעוקר רגליו לעלות, כשהוא מתחיל ללכת, אומר הוא תפילה: יהי רצון לפניך… הוא אומר ברכה כך, שלא תהיה תקלה על ידי, כדי שלא אבוש מאבותי הקדושים, שלא יבושו בי אבותי הקדושים, ושלא אבוש מהם לעולם הבא. שלא אכשיל.
ועוד ברכה אומר הוא קודם, קודם הוא מסתובב לכאורה אפילו, עוד לפני הברכה, אבל הברכה היא כבר כשהוא פונה… לא, לא, קודם זה מברך. קודם זה פונה לברך את העם. “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.” זה אומר שכל כהן יש לו את הקדושה של אהרן כדי לברך. “וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.”
“קדושתו של אהרן” הוא כינוי לקדושת כהן.
“וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.” ה״באהבה” מתאים ל״ברכה שלימה, ואל יהי בה מכשול”.
הזכרת צדיקים בברכות
זה מעניין, יש עוד שתי ברכות שמזכירים צדיק בברכות. כאן יש ברית מילה, “בבריתו של אברהם אבינו”, וכאן יש “בקדושתו של אהרן”. ובדרך כלל יש “תורת משה” בכל ברכות התורה.
למה אומרים משה? לא כתוב “תורת אמת”? לא מזכירים. כאן פשוט אהרן נכנס כחלק. אולי הוא מתכוון שזה יוביל אותך כמו אהרן, שיהיה אוהב שלום, ואפשר לברך את היהודים. בכל אופן, “באהבה”.
למה הברכה נאמרת עדיין לא פונה לציבור
ואחר כך, כן, יכול להיות ששני הדברים אומרים עדיין לא פונה לציבור, כי מדברים כאן להקב״ה, כמו שאתה אומר, כדי שלא יהיה פסול של לא תוסיף, שזו לא ברכה.
יפה מאוד.
תפילה אחר הברכה: “עשינו מה שגזרת עלינו”
והדבר האחרון גם, הוא אומר כאן שהוא אומר, אחר שמחזיר פניו כלפי הציבור, ואחר שיענו אמן על כל הברכות, אז אומר הוא עוד חלק: “עשינו מה שגזרת עלינו”, אנחנו ציתתנו, “עשה אתה עמנו מה שהבטחתנו”, אתה צייתן לחלקך, “השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל”. זה סוג של דבר, שמבקשים מהקב״ה, הביטה למטה וברך אותם גם.
השאלה של המפרשים
הסיבה “אשר קדשנו במצוותיו וציונו” היא ה״יברכך”. הוא שואל אותך, המפרשים שואלים את השאלה, לכאורה בעל התוספות, אני לא יודע בדיוק מי הראשון שואל. אני לא יודע, אני יודע רק שאתה מסתובב מהציבור, אני יודע רק שאתה מדבר עכשיו להקב״ה. אני שומע, אני לא יודע איך לומר זאת.
הקבלה לברכת קריאת שמע וברכת התורה
כמו שאתה אומר, שתתפלל כראוי. ואומרים שהוא עוסק כבר במצוות וציונו, ואומרים עוד ברכה. אתה אומר שזה מאוד דומה לברכת קריאת שמע וברכת התורה, לכולם יש את הדבר הזה ברכה לפניה ולאחריה ואומרים דבר תורה.
הגמרא עושה זאת כך, גמרא, היהי רצון, סתם יהי רצון לא כתוב בשום מקום שמישהו היה אומר אותו. זה לא ממש ברכה. ברכה היא לכאורה חובה שהחכמים תיקנו בברכת המצוות.
אוקיי. אתה אומר “יברכך” זה גם פסוק תורה שהם קורים, כמו שישראל קורא את שמע ישראל או עוד פסוק. ואתה אומר אכן אחר ברכת התורה, אתה אומר שאתה רואה אכן שיש לזה קשר. אני שומע. אוקיי.
דרך ימין — כיצד מסתובבים הכהנים
עכשיו, עוד הלכה מעניינת, כשמחזירין, כן, כשמחזירין הכהנים פניהם לציבור לברכם, כשמסתובבים אל העם, או כשמסתובבים מהעם, כשמחזירין פניהם מן הציבור, אחר שמחזירים, כשמסתובבים, סיימו לברך, לא יחזירו אלא דרך ימינם בכל מקום. הכהנים צריכים להסתובב תמיד לימין. אה.
הכלל של “כל פניות”
למה מסתובבים? כי “כל פניות”, פניות? אה, בכל מקום שצריך להסתובב לימין או לשמאל מסוים, ושניהם זהים, אם אתה צריך להגיע לשמאל אתה צריך ללכת לשמאל, אבל כשאתה מסתובב סביב אתה צריך להסתובב דרך הימין.
הסמליות של ימין
זה דבר יפה, ימין הוא חשוב. יש דבר הלכות שהפוסקים לא זיכו אף אחד. אתה לא רוצה לתת את הצד השמאלי, נכון? לא, אבל ימין פירושו פשוט חשוב, זה הפירוש. “ימין ה׳ רוממה”, ימין הוא, רוב האנשים הם ימניים, זה הפך לסמל. זו לא בעיה כזו. ימין הוא סמל של חוזק, של הדברים הטובים.
נכון. נראה שזה יותר כשזה דבר סמלי, כשהכהנים עושים זאת אין בעיה, וכך גם “וכן כל פונות” מתכוונים סתם גם. כשמלווים את הילד לחופה, שיעשו ראשון… לא מתכוונים כל הזמן לחופה.
יישום בדברים שבקדושה אחרים
כשמסתובבים, זה בא מהגמרא של הכהנים, כל פעם שמסתובבים בציבור, אבל מסתובבים למצווה, אבל כשיורדים מלהיות עולה למשל, כן, לדבר שבקדושה, הולכים למזבח, לא הולכים להסתובב, לא הולכים להסתובב. מה כאן אינגרמן לא יודע את הדרך, עושים ימינה עד שמגיעים. כן, זה נושא אחר.
המחלוקת מה פירוש “דרך ימין”
כן, יש כאן דווקא מחלוקת גדולה מה פירוש בכלל דרך ימין. בכל אופן, לא ניכנס לזה.
מובן, הצד הימני, זה יכול להיות כבר, הוא מסתובב לימין, דרך ימין. אולי הוא צריך להסתובב לימין, ימין החדר, לימין. מובן, לא כתוב על דרך ימין. בכל אופן. או שכל אחד צריך לעבור דרך הימין. בקיצור, אפשר לפרש בדרכים שונות. העיקר שמדברים על הימין.
כמה פעמים עושים ברכת כהנים — במדינה לעומת במקדש
עכשיו נלמד דבר מעניין, כמה פעמים עושים ברכת כהנים? למדנו שב… דבר מעניין, במדינה מברכין ברכת כהנים בשחרית ובמוסף ובנעילה, אבל במקדש לא אמרו אותה, או אפילו זה ביום, אבל מנחה ומעריב בעצם, כי שחרית הוא ביום, אבל במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום, אחר תמיד של שחר. רואים, כתוב, אה, לא אמרו אותה בשום מוספים. יפה מאוד. ועל מה סומכין? מברכין דבריו שמעני. אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה.
יותר במדינה מאשר במקדש
רואים, זה אחד הדברים שעושים יותר במדינה מאשר במקדש. צריך להבין למה. אני יודע כבר למה.
הכהנים זה קצת אחרת.
המקריא — מי קורא את המילים?
אה, קודם שאלתי, זכרתי מכאן, שאלתי מי המקריא בבית המקדש? אומר הרמב״ם, “בכל מקום משתדלין שיהא המקריא אותם ישראל, שנאמר אמור להם”. לכאורה אחד הכהנים הוא האומר, ולא “אמור בעצמו”, אלא “אמור להם”. אז אפילו בבית המקדש יש השתדלות שיהיה ישראל, או שיש במה להתרץ שישראל יהיה המקריא.
עד כאן העיקר דברים.