פרק ט"ו פון הלכות תפילה וברכת כהנים לערנט די זאכן וואס מנעען א כהן פון דוכנען: שפראך-פראבלעמען (עלגות), פיזישע מומין אויף די הענט און פיס, עבירות (שפיכות דמים, עבודה זרה, שמד), עלטער (א יונגער כהן אן בארד), שכרות, און טומאת הידים. דער רמב"ם קלערט אז נשיאת כפים איז נישט א חיוב אויף יעדן כהן פרטי, נאר א מצוה וואס דארף זיין כתיקונה מיט כבוד הציבור. אויך ווערט באהאנדלט ווער איז בכלל די ברכה, ווי אפט מען קען דוכנען, און אז א כהן וואס דוכנט נישט פארלירט זיין אייגענע ברכה.
דער פרק באהאנדלט זאכן וואס זענען מעכב (מונע) נשיאת כפים – אומשטענדן וואו א כהן זאל נישט דוכנ׳ען. דער באגריף „מונע” מיינט אז לכתחילה זאל ער נישט נושא כפים זיין, ענליך צו תנאים וואס זענען מעכב תפילה (ווי ריינקייט). בדיעבד, אויב ער האט שוין געטון, האט ער געטון – אבער לכתחילה טאר ער נישט.
דער רמב״ם ציילט אויף זעקס קאטעגאריעס וואס זענען מונע נשיאת כפים:
1. הלשון – שפראך/רעדן פראבלעמען
2. פגמים/מומין – פיזישע מומין
3. עבירה – געוויסע עבירות
4. השנים – עלטער
5. היין – שכרות
6. טומאת הידיים – אומריינע הענט
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „הלשון כיצד? כגון אלו העילגים שאינן מוציאין אותיות כתיקונן” – ווי איינער וואס מאכט נישט דעם חילוק צווישן אל״ף און עי״ן, אדער קען נישט זאגן א שי״ן כהוגן – זאל נישט דוכנ׳ען.
פשט: א כהן וואס האט ספיטש-פראבלעמען און קען נישט קלאר ארויסזאגן די ווערטער פון ברכת כהנים, זאל נישט נושא כפים זיין.
חידושים און הסברות:
– פראקטישע דוגמא: איינער וואס קען נישט חילוק מאכן צווישן אל״ף און עי״ן וועט זאגן „אליך” (מיט אן עי״ן אנשטאט אל״ף) אין דעם פסוק „ישא ה׳ פניו אליך”. אדער ער וועט נישט ריכטיג זאגן „שלום” – ער וועט זאגן „שולעם” אד״ג.
– נישט נאר ספעציפישע עלגות: עס גייט בכלל אויף מענטשן וואס רעדן נישט קלאר און דער עולם פארשטייט נישט וואס ער זאגט – נישט נאר די ספעציפישע ביישפילן.
– חידוש בנוגע דעם חיוב פון נשיאת כפים: פון דעם וואס דער רמב״ם זאגט אז אזא כהן זאל פשוט נישט דוכנ׳ען (אן קיין אלטערנאטיוו), זעט מען אז נשיאת כפים איז נישט ממש א פערזענליכער חיוב אויף יעדן כהן פרטי. ווען עס וואלט געווען א שטריקטער חיוב, וואלט מען געדארפט זוכן א וועג ווי ער זאל עס מקיים זיין. אבער דא זאגט מען פשוט „ער זאל נישט גיין” – ווייל ברכת כהנים איז א טקס, א חלק פון דעם סדר, און איינער וואס קען עס נישט ריכטיג טון פאסט נישט אריין.
– טעמים פארוואס ער זאל נישט דוכנ׳ען: (א) כבוד הציבור – עס פאסט נישט; (ב) צומישן דעם עולם – עס שטערט די כוונה פון די מקבלי הברכה; (ג) מיאוס אין שפראך – ברכת כהנים דארף זיין א שיינע, פאסיגע זאך.
– [דיגרעסיע: פארגלייך צו בעל תפילה] עס ווערט פארגליכן צו דעם וואס מ׳האט פריער געלערנט אז א בעל תפילה וואס ווערט שטארק מבולבל ברענגט מען שנעל אן אנדערן. אבער ביי ברכת כהנים איז עס אנדערש – ברכת כהנים איז לכאורה א מצוה אויפ׳ן כהן גופא, נישט בלויז א שליחות ציבור ווי א ש״ץ.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן שיש בו מומין בידיו וברגליו… עקושות… בוהקניות…” – א כהן וואס האט מומין אויף זיינע הענט אדער פיס – קרומע פינגערס, ווייסע פלעקן (בוהקניות), אד״ג – זאל נישט דוכנ׳ען.
פשט: מומין וואס זענען זיכטבאר פאר׳ן עולם פסל׳ן א כהן פון נשיאת כפים.
חידושים און הסברות:
– חילוק פון מומי עבודה: דאס איז נישט די זעלבע מומין ווי ביי עבודת בית המקדש. דארט איז עס א דין אין כהונה גופא. דא גייט עס נאר אויף פלעצער וואו מענטשן זעען – הענט (וואס ער הייבט אויף) און פיס (ווייל ער האט נישט קיין שיך).
– בוהקניות: מיינט אבנארמאל ווייסע פלעקן אויף די הענט – נישט א נארמאלע ווייסקייט, נאר עפעס וואס זעט אויס ווי א מחלה אדער א פעלער. דער טעם איז ווייל עס ציט אויפמערקזאמקייט און שטערט.
– רירו יורד על זקנו: א כהן וואס שפייעכץ רינט אויף זיין בארד ווען ער רעדט – זאל נישט דוכנ׳ען. דאס ווערט פארבונדן מיט שוואכע מוסקלען, עלטער, אדער מחלות.
– דש בעירו – צוגעוואוינט אין זיין שטאט: אויב דער עולם איז שוין צוגעוואוינט צו אים (דש בעירו – „שוין אויסגעדראשן”), מעג ער דוכנ׳ען. דער לשון „דש” מיינט „שוין רעגולער” – ווען עס איז שוין נישט קיין נייע רעאקציע ביים עולם, איז עס נישט מער א פראבלעם. דער טעם: דער גאנצער חסרון איז אז עס מאכט א רעאקציע ביים עולם – ווען עס איז שוין קיין רעאקציע נישטא, פאלט אוועק דער חסרון.
– געפעינטע הענט / טאטו: א כהן וואס האט געפעינטע הענט (ווי א טאטו אדער פארב פון ארבעט) – אויב דער עולם קוקט אויף אים דערפאר, איז עס א פראבלעם. אבער אויב ער איז א ארבעטער (צבע/פעינטער) און רוב אנשי העיר זענען אויך אזוי – איז עס מותר, ווייל עס איז שוין רעגולער.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא כפיו, שנאמר ‚ידיכם דמים מלאו׳ ו‚ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם'” (ישעיה א:טו).
פשט: א כהן וואס האט געהרג׳עט א מענטש, אפילו בשוגג, זאל נישט דוכנ׳ען.
חידושים און הסברות:
– דער פסוק גייט אויף אלע אידן, נישט נאר כהנים: דער נביא ישעיה רעדט צו כלל ישראל – „ידיכם דמים מלאו” – ווען אייערע הענט זענען פול מיט בלוט, „ובפרשכם כפיכם” – ווען איר שטרעקט אויס אייערע הענט צו דאווענען – „אעלים עיני” – דער אייבערשטער וועט נישט צוהערן. דער רמב״ם אפליקירט דאס ספעציפיש אויף נשיאת כפים.
– שאלה: פארוואס העלפט נישט תשובה? דער פסוק זאגט „ידיכם דמים מלאו” – דאס רעדט ווען די הענט זענען נאך פארשמירט מיט בלוט. אויב ער האט תשובה געטון, פארוואס זאל עס נאך מעכב זיין? תשובה: תשובה העלפט נישט דא. ביי שפיכות דמים, אפילו בשוגג – למשל איינער וואס האט געפארן ווילד און געהרג׳עט א איד – „דו ווילסט א ברכה פון אים? איך וויל נישט קיין ברכה פון אים.” דער חומר פון שפיכות דמים איז אזוי גרויס אז תשובה נעמט נישט אוועק דעם פגם לענין נשיאת כפים.
– דער רמב״ם זאגט מפורש שפעטער אז שאר עבירות האבן נישט דעם דין – נאר שפיכות דמים, עבודה זרה, און שמד.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כל שכן עובדי עבודה זרה, אפילו באונס… אפילו עשה תשובה, אינו מתכפר לו לעולם. שנאמר ‚לא יעלו כהני הבמות'” (מלכים ב כג:ט).
פשט: א כהן וואס האט געדינט עבודה זרה, אפילו באונס (ער איז געצוואונגען געווארן), אפילו ער האט תשובה געטון – זאל קיינמאל נישט דוכנ׳ען.
חידושים און הסברות:
– „באונס” – ער האט נישט מקיים געווען קידוש השם: „אונס” מיינט דא אז ער איז געצוואונגען געווארן צו דינען עבודה זרה – ער האט נישט מקיים געווען די מצוה פון קידוש השם (מסירת נפש). אפילו אזוי, אפילו מיט תשובה, בלייבט ער פסול.
– ראיה פון „כהני הבמות”: דער רמב״ם ברענגט א ראיה פון מלכים ב (ביי יאשיהו): כהנים וואס האבן געארבעט אין במות האט מען נישט צוריקגעלאזט ארבעטן אין בית המקדש, אפילו נאכדעם וואס מ׳האט שוין צעבראכן די במות. דאס ווייזט אז אפילו נאך תשובה בלייבט דער פסול.
– „הברח על העבודה לעולם אין הוא משתתף עמהם בעבודה”: דער כלל איז אז איינער וואס איז אנטלאפן פון עבודה (אין בית המקדש) ווערט קיינמאל נישט צוריקגענומען. אבער איינער וואס איז אנטלאפן פון שמד (געצוואונגענע שמד) ווערט יא צוריקגענומען – און דאס איז די זעלבע קאטעגאריע ווי דער רמב״ם רעדט.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן שנשתמד לעבודה זרה… אף על פי שחזר בתשובה, אינו נושא את כפיו לעולם.”
פשט: א כהן וואס האט זיך משמד געווען צו עבודה זרה (זיך ערקלערט אלס גוי – למשל זיך געטויפט) – אפילו ער האט תשובה געטון, דוכנ׳ט ער קיינמאל נישט.
חידושים און הסברות:
– חילוק צווישן „עובד עבודה זרה” און „נשתמד לעבודה זרה”: „עובד” מיינט ער האט טאקע געדינט עבודה זרה. „נשתמד” מיינט ער האט זיך ערקלערט אלס א גוי – ער האט זיך געטויפט, אדער אנגענומען א נייע רעליגיע – אפילו אן ער האט נישט ממש קיין עבודה זרה געטון. ביידע זענען פסול לעולם.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן נער לא ישא את כפיו עד שתתמלא זקנו.”
פשט: א יונגער כהן זאל נישט דוכנ׳ען ביז ער האט א בארד.
חידושים און הסברות:
– אפילו א בר מצוה: פון דעם רמב״ם איז משמע אז אפילו א כהן וואס איז שוין בר מצוה (גדול לענין מצוות) זאל נישט דוכנ׳ען ביז ער האט א בארד. דאס איז נישט ווי דער שולחן ערוך וואס ברענגט אז אליינס טאר ער נישט, אבער מיט אנדערע גדולים (עלטערע כהנים) מעג ער יא.
– טעם: עס האט נישט צו טון מיט חיוב מצוות (ער איז שוין מחויב), נאר מיט כבוד – ענליך צו וואס מ׳האט געלערנט ביי א שליח ציבור, אז מ׳זוכט א מענטש מיט א געוויסע חשיבות און עלטער.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו. שתה רביעית בשתי פעמים או שנתן לתוכן מים — מותר.”
פשט: א כהן וואס האט געטרונקען א רביעית רויע (נישט פארמישטע) וויין אויף איין מאל, טאר נישט דוכנ׳ען ביז דער וויין גייט אוועק. אויב ער האט עס געטרונקען אין צוויי מאל אדער מיט וואסער – מעג ער.
חידושים און הסברות:
– מקור פון עבודת בית המקדש: דער מקור איז פון „יין ושכר אל תשת” – און ברכת כהנים האט דעם זעלבן גדר ווי עבודה.
– חילוק צווישן דעם דין דא און דעם דין ביי קריאת שמע: ביי קריאת שמע האט מען גערעדט וועגן „שתוי” (וואס האט געטרונקען א רביעית) און „שיכור” (וואס איז נישט קלאר אין קאפ). דארט איז דער גדר ווי קלאר דער מענטש איז. דא ביי ברכת כהנים איז דער גדר פון „שתוי” – דאס הייסט, ער האט ליטעראלי געטרונקען א רביעית, אפילו שלא מזוג, אפילו אין צוויי מאל, אדער מער ווי א רביעית אפילו מיט וואסער – טאר ער נישט דוכנ׳ען עד שיסור יינו מעליו. דער גדר איז שטרענגער דא.
– שיעור רביעית: דער רמב״ם גיט דעם ערשטן מאל א שיעור פון רביעית: „אצבע ומחצה על אצבע ומחצה ברום אצבע ומחצה וחצי אצבע וחומש אצבע.” דער „אצבע” וואס ווערט דערמאנט אין תורה איז דער אגודל (thumb/גראבער פינגער). דאס הייסט: צוויי אויף צוויי, הויך צוויי און א האלב מיט א פינפטל.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, אלא נוטל ידיו במים עד הפרק ונושא את כפיו ואחר כך מברך, שנאמר ‚שאו ידיכם קדש.'”
פשט: א כהן מוז וואשן זיינע הענט ביז דעם פרק (געלענק) פאר דוכנ׳ען.
חידושים און הסברות:
– פאר תפילה בכלל איז נטילת ידים נאר א לכתחילה אויב מ׳קען צוקומען צו וואסער. אבער פאר כהנים ביי דוכנ׳ען איז עס מער מעכב, ווייל ברכת כהנים איז דומה לעבודה.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „חלל לא ישא את כפיו, לפי שאינו בכהונה.”
פשט: א חלל (א כהן וואס איז פסול געווארן דורך פסולי כהונה) איז מער נישט קיין ריכטיגער כהן און קען נישט דוכנ׳ען. דער רמב״ם ציילט אויס וואס אלץ מחלל א כהן – סיי פון זיינע עלטערן׳ס צד, סיי פון זיינע אייגענע פראבלעמען.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן שלא היה בו דבר מכל אלו המונעים נשיאת כפים, אף על פי שהוא עם הארץ ואינו מדקדק במצות ואינו מן המהדרין ואנשי הבית מרננים אחריו — הרי זה נושא את כפיו ואין מוסרין אותו.”
פשט: א כהן וואס האט נישט קיינע פון די זעקס/זיבן מניעות, אפילו ער איז אן עם הארץ, נישט מדקדק במצוות, מענטשן רעדן שלעכט פון אים – ער דוכנט נאך אלץ.
חידושים און הסברות:
– חילוק צווישן ברכת כהנים און שליח ציבור: ביי שליח ציבור דארף מען כבוד הציבור, מ׳שיקט נישט א מענטש וואס איז נישט ערליך. אבער ביי ברכת כהנים איז עס א פערזענליכע מצוה פון דעם כהן – מ׳קען אים נישט אוועקנעמען זיין מצוה.
– דער רמב״ם׳ס טעם: „כל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, עונשו מרובה מאד שעובר על שלש עשה: כה תברכו, ושמו את שמי, אמור להם. ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והתבזה במצוות.” – מ׳זאגט נישט צו א רשע ער זאל נאך מער רשע זיין דורך מבטל זיין מצוות. דאס איז א זייער שטארקער יסוד.
– שיטת הרמב״ם אין מנין המצוות: ווען עס שטייט דריי מאל די זעלבע מצוה (כה תברכו, ושמו את שמי, אמור להם), לויט דעם רמב״ם ווערט עס נישט דריי באזונדערע מצוות, אבער ער איז „כעובר על שלושה עשה” – עס שטייט דריי מאל, יעדע מאל רעדט עפעס אנדערש.
—
חידושים און הסברות:
– א מעשה פון אן אלטן תלמיד חכם וואס האט געפרעגט: אויב דער כהן איז א נארישער מענטש, העלפט זיין ברכה? דער ענטפער: „הברכה אינה תלויה בכהנים, והקב״ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם — הכהנים עושים מצוה שנצטוו, והקב״ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.” די כהנים טוען נאר זייער מצוה; דער אייבערשטער אליין בענטשט.
– דער רמב״ם אליין זאגט נישט אז דער אייבערשטער איז תלוי אין די כהנים. די כהנים טוען א מצוה, און דער אייבערשטער בענטשט „כחפצו” – ווען ער וויל, און ער וויל דאך אייביג.
– „ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך” – עס ווערט פארגעלייגט אז „הדיוט” קען מיינען דעם כהן הדיוט, אז אפילו א פשוט׳ער כהן׳ס ברכה זאל מען נישט מזלזל זיין.
– [דיגרעסיע: מעשה מיט׳ן ראגאטשאווער] ווען א איד האט אים געבעטן א ברכה, האט ער געזאגט: „שטייט דאך ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך – כל שכן מיר, דער רב. פארוואס דארפסטו מיר? זאג דו א ברכה דיר אליין מיט כל שכן!”
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „העומדים אחורי הכהנים אינם בכלל הברכה. אבל העומדים מצדיהם — בכלל הברכה. ואם יש שם מחיצה, אפילו אינה של ברזל — פניו נראין, בכלל הברכה.”
פשט: ווער שטייט הינטער די כהנים באקומט נישט די ברכה. ווער שטייט פון די זייטן – יא. א מחיצה פאר די כהנים שטערט נישט.
חידושים און הסברות:
– די ברכה גייט אדורך ווענט (מחיצה שטערט נישט), אבער זי גייט נישט בעקווארדס (אחורי הכהנים).
—
חידושים און הסברות:
– מ׳קען רעכענען די כהנים פארט פון דעם מנין.
– אויב אלע צען זענען כהנים – כולם נושאים את כפיהם. מ׳פרעגט: ווער זענען די מקבלי הברכה? „לחיילות של צפון ולחיילות של דרום” – דאס ווערט נישט גאנץ קלאר אויסגעטייטשט.
– נשים קענען זיין אין בית המדרש און זאגן אמן – זיי האבן נישט קיין טענה נישט צו זאגן אמן.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אויב דער כהן איז שליח ציבור – אויב ס׳איז דא נאך א כהן, זאל יענער דוכנ׳ען. אויב ער איז דער איינציגער כהן – לא ישא את כפיו, ווייל ער וועט זיך צומישן. ואם הבטיחו שלא יתבלבל — רשאי.
פשט: א כהן-ש״ץ זאל לכתחילה נישט דוכנ׳ען ווייל ער קען זיך צומישן. אויב ער איז זיכער אז ער וועט זיך נישט צומישן – מעג ער.
חידושים און הסברות:
– דער חשש איז אז ער וועט זיך צומישן – ער דארף זאגן אמן, ער דארף דאווענען ווייטער, עס איז צו פיל אויף אמאל.
– ס׳איז נישט קיין חיוב אז יעדער כהן מוז דוכנ׳ען – דער שליח ציבור קען זיך באגנוגענען אז דער צווייטער כהן דוכנט.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „ואם אין כהן כלל — שליח ציבור אומר ‚אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו הכהנים עם קדושך, כאמור יברכך וגו”, ועונים אמן.”
פשט: אויב ס׳איז נישטא קיין כהן, בעט דער שליח ציבור דעם אייבערשטן זאל אליין געבן די ברכה.
חידושים און הסברות:
– דאס איז א שיינע זאך – אויב ס׳איז נישטא קיין כהן, בעט מען דעם אייבערשטן דירעקט. ענליך צו ווען א מענטש קומט צו א רבי און דער רבי וויל נישט געבן א ברכה – מ׳בעט דעם אייבערשטן אליין.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: א כהן וואס האט שוין געדוכנט אין איין שול קען גיין צו אן אנדערע שול און נאכאמאל דוכנ׳ען – נושא ידו אפילו כמה פעמים ביום.
חידושים און הסברות:
– דער חידוש איז אז מ׳זאל נישט מיינען עס איז בל תוסיף (מ׳לייגט צו אויף די מצוה). ברכת כהנים ווערט נישט „אויסגענוצט” אין איין טאג.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן שלא עקר רגליו במקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה — שוב אינו עולה באותה תפילה. אלא אם כן התחיל להתכונן מקודם.”
פשט: א כהן מוז אנהייבן צו גיין צום דוכן ווען דער ש״ץ זאגט רצה (ברכת עבודה). אויב ער האט נישט – קען ער נישט מער דוכנ׳ען אין יענער תפילה.
חידושים און הסברות:
– דער מקור איז פארבונדן מיט עבודת בית המקדש – אין בית המקדש האט מען ברכת כהנים געזאגט בשעת עבודה, דערפאר דארף ער שוין גרייט זיין ביי ברכת עבודה.
– אבער אויב ער האט זיך שוין פריער אנגעהויבן צו גרייטן (למשל, ער האט שוין געוואשן הענט), איז ער עולה ומברך. אזוי טוט מען טאקע היינט – מ׳וואשט זיך שוין פריער.
– דער עיקר איז אז ער האט זיך אנגעהויבן צו גרייטן, נישט דווקא אז ער האט עוקר רגליו ביי רצה.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כל כהן שאינו מברך אינו מבורך, וכל המברך מתברך.”
פשט: א כהן וואס בענטשט ווערט אליין געבענטשט; א כהן וואס בענטשט נישט ווערט נישט געבענטשט.
חידושים און הסברות:
– דער מקור איז פון „ואברכם” – נישט אברהם, נאר ואברכם – כל המברך מתברך.
– דאס איז נישט א ספעציעלע מעלה פון כהונה – סתם א איד באקומט אויך ברכה. דער פונקט איז אז דער כהן וואס דוכנט באקומט אן עקסטרא ברכה דורך זיין מצוה.
– דער כהן דארף אבער געדענקען צו זאגן „באהבה” – ער זאל עס נישט טון צוליב דעם אז ער זאל באקומען צוריק א ברכה, נאר מיט אהבה צו כלל ישראל.
—
דער שיעור ווערט פארענדיקט מיט א טעכנישע הערה אז א באשטימטער נוסח (תפילה) וואס דער רמב״ם ברענגט איז געדרוקט נאך ספר אהבה, כאטש עס באלאנגט אייגנטלעך דא, און דאס וועט באהאנדלט ווערן אין דעם קומענדיגן שיעור. דער שיעור ווערט פארענדיקט מיט „ברוך רחמנא דסייען” – דער נוסח וואס דער רמב״ם אליין שרייבט ביים סוף פון א ספר/אפטיילונג.
מיר לערנען יעצט פרק ט״ו פון הלכות תפילה וברכת כהנים, און זאגן א שכוח פאר די לויים וואס העלפן אונז דא מיט אונזער שיעור, ר׳ יואל הלוי. און אונז גיימיר לערנען זאכן וואס זענען מעכב נשיאות כפיים. דער וועג וויאזוי די כהנים דא קענען זיין נושא כפיים קענען נאר ווייל ס׳איז דא לויים בדחנים וואס שטייען דא און זינגען אונטער. און זיי זענען הלכות בענטשן וואס הייבן אויף די הענט און זיי געבן די מסכת כהנים מתנת יד אזוי.
אקעי, בקיצור, ס׳איז ממנו ילמדו וכן יעשו. דא גיימיר אונז לערנען די לעצטע פרק פון הלכות נשיאות כפיים פון די ברכת כהנים וואס די כהנים בענטשן אידן, און אין דעם פרק גייט שטיין זאכן וואס זענען מעכב.
אזוי ווי אין תפילה האט דער רמב״ם געהאט אז עס איז דא געוויסע זאכן וואס זענען מעכב תפילה, למשל נישט ריינקייט וכו׳. די זעלבע זאך איז דא זאכן וואס איז מונע.
וואס מיינט מונע? ס׳מאכט אז די מצווה זאל נישט זיין כתיקונה.
ניין, ס׳איז נישט יוצא. מונע מיינט אז מען איז נישט יוצא, ס׳איז אזוי ווי לא יצא.
יא, איך מיין ס׳איז נישט קיין גוטע נשיאות כפיים. ער זאל נישט, אנדערע ווערטער איינער וואס ס׳האט איין פון די ענינים זאל מען נישט נושא כפיים זיין. אבער בדיעבד אויב ער האט יא געטון האט ער געטון, דא ווארט עס מלכתחילה נישט.
אזוי ווי ענליך ביי תפילה, מעכב, אויב מען האט נישט די דאזיגע תנאים זאל מען נישט דאווענען, רייט? סאמטיימס דארט מיינט אז מען דארף איבערדאווענען, דא איז נישט שייך, איך ווייס נישט אויב ס׳איז שייך, אבער דא ווארט עס אז ער איז נישט נושא כפיים.
און די ליסט איז אזוי:
– הלשון – די שפראך, מען גייט באלד זעהן וואס עס מיינט
– פגמים – אויב דער כהן האט א געוויסע מום
– עבירה – אויב ער האט געטון געוויסע עבירות
– השנים – אויב ער האט נישט די ריכטיגע עידזש, ער איז נישט די ריכטיגע עידזש
– היין – טאמער ער איז שיכור, האבן מיר שוין דערמאנט בעצם
– וטומאת הידיים – טאמער זיינע הענט זענען טמא
אזוי הלשון כיצד? דער רמב״ם מאכט אזוי א שיינע משנה. וואס איז דאס הלשון מעכב? כגון אלו העילגים, מענטשן וואס האבן פראבלעמען מיט׳ן רעדן, זיי רעדן נישט גוט, מענטשן וואס האבן פראבלעמס מיט ספיטש טעראפי דארפן עס. דא רעדן נישט איינער וואס מוציא אותיות כתיקונן, אזוי ווי איינס וואס קען גארנישט… ער ווייסט נישט דעם חילוק פון אן א׳ און אן ע׳. ספיטש טעראפי, ער קען נישט ארויסזאגן א ש׳ כהוגן. רייט.
איינער וואס איז נושא כפיים… זאל נישט דוכנ׳ען, ווייל ער גייט נישט גוט זאגן “שלום”. ער גייט זאגן “שולעם”, איז דאס נישט קיין וועג. ער מאכט פון “שלום” נישט “שלום”.
אדער וואס? ווי איז דא אן אל״ף אין ברכת כהנים? ער גייט זאגן… אין “ישא” זאגט מען נישט די אל״ף. אין “ישא” זאגט מען נישט די אל״ף. “ישא ה׳ פניו אליך”, ער גייט זאגן “אליך”. ער גייט ציילן “אליך”. איז דא אן עי״ן? “ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום”. סאו, ס׳איז נישט שייך. ס׳איז נישט שייך אן עי״ן, ער רופט די אל״ף פאר אן עי״ן. אקעי.
סתם, לאו דווקא די סארט עלגות. בכלל, מענטשן וואס רעדן נישט קלאר און דער עולם פארשטייט נישט וואס ער רעדט, איינער וואס נושא כפים איז.
דא זעט מען זייער קלאר אז דאס איז א מצוה, ס׳איז נישט ממש א חיוב אויף יעדן כהן. ווען ס׳וואלט געווען א חיוב, וואלט מען געמוזט זאגן, “כהן, דו ביסט א כהן”. אבער אז מ׳הערט נישט… שטייט נישט אז דאס אויך נישט. ס׳איז א טקס, ס׳איז א חלק אין די סדר. דו קענסט נישט, אז דו ביסט א כהן וואס נעבעך קען נישט רעדן, איז דאס נישט. ס׳איז איינער וואס איז נישט כבוד הציבור, אדער וואס ער גייט צומישן דעם עולם, ס׳וועט פעלן כוונה, און נאך זאכן. אדער ס׳איז א מין מיאוס, א מיאוס אין די שפראך. אה, ס׳איז נישט פאסיג. ברכת כהנים דארף זיין א שיינע זאך. ס׳איז נישט קיין זאך וואס איז פראבלעמאטיש.
אפשר איז דאס אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט, א בעל תפילה וואס ווערט שטארק מבולבל, ברענגט מען שנעל אן אנדערע בעל תפילה.
יא, אבער איך זאג אז ברכת כהנים איז ממש א מצוה לכאורה אויף דעם כהן. מיר זאגן אז ס׳איז נישט ממש א מצוה אויף יעדן כהן פרטי צו גיין. ער איז יוחנן, ער זאל נישט רעדן. ער גייט, וואס איז מער אז ער זאל זיין א שליח ציבור, ס׳איז נישט אזוי ווי א כהן וואס מוז דאס טון.
“המומין כיצד?” אה, וועלכע מומין זענען מאכיל? “כהן שיש בו מומין בידיו וברגליו”. דאס איז נישט מומין אזויווי אין די עבודה, וואס מ׳איז מקריב מומין, וואס איז א חלק פון די כהונה. דא איז נאר פלעצער וואו מענטשן זאלן עס זען. ברגליו, ווייל ער האט דאך נישט קיין שיך. יא.
“גושניות, בוהקניות”. אוי, “עקושות”. טאקע, זאלן מיר שוין זיין מצליח. “קרומות”, האט פינגערס עפעס? יא, עפעס איז עס מאגער, נישט גוט.
“בוהקניות” מיינט די… ווייסט שטארק ווייס, יא? ס׳איז ווייס, ער האט עפעס סטעינס אויף די הענט. די נאמען פון די שטארק ווייסע מענטשן, די באלקאם, עס מיינט נישט דעיס, עס מיינט אז עס פעלט עפעס ראנג, א בוי הקנאי׳ס מיינט עס שיינעדיגער קאלער, עס מיינט עפעס ראנג קאלער, אדער… אדער… אדער מ׳האט קוקן, עה, אפשר דאס זאל אזוי מ׳געוואוינט זיך נישט קוקן, און ס׳מאכט מען נישט קוקן, ס׳גייט די טרעק.
נאך א זאך, מי שהיו… מי שהיו רירו יוצא בזקנו ושפתיו מדבר, ער קען נישט רעדן דא, ער רעדט עס איז שפייעכץ, ער זיין בארד ער מאכט זיך באקוועם, ניין, ער איז דאך א מחלה אזוי ווי ער פארציילט מים וואס ער האט, יא, יא, חיים סימני באכשן מיינא, אולי ס׳קאפאוו, איין גוטער בער אים.
אבער דא… עס איז שטעט ביי עני מענטש וואס האט שוואכע מוסקלען, ער איז זייער אלט, אה, ווייל ס׳נעמט אסאך שטארקע מוסקלען ווייל מ׳זאל זיין עני ארויסצורינען, אה, אז עס קען קומען פאר עפעס פאר זייער מחלה, אדער אדער אדער עני מחלה ברענגט עס, אויב מען ווערט זייער שוואך, יא, מענטשן זענען עס פאראמשטעלן עס זיין מיט זיין אויסגעוועקט, עס האט נישט די אונז, עס האט אן עקסטערע מוסקל זיין, אדער מויל, יא.
און אויב דאס ביעורא, אויב דער איז שוין צוגעוואוינט אין זיין שטאט, דאס ווי מידת הדאש, עס האט נישט… דאש באמיינט שוין רעגולער ביי אים, יא, פון ווי קומט דער לשון “נייס” נישט? שוין געדראשן, שוין אויסגעדראשן, שוין אויסגעדראשן, גוט, ס׳אינטערסאנט, ס׳קען א רעאקציע ביי עני מענטש, ביי עני אלטע פאני מענטש, “והכל רגילים בזה סימן באחת או בזה שרירות”, א מין… מ׳איז שוין מסתכל בו, די גאנצע זאך עס מאכט א רעאקציע, דא איז שוין נישט קיין רעאקציע.
אדער אויב מ׳גיט מחנך די קינדער אז מען זאל מער סענסיטיוו, אפשר זאל עס שוין אויך זיין א פראבלעם, מעיבי, אבער אונז רעדן דאך פון דער עולם העשייה, נישט פון דער עולם התיאוריה ווי דער עולם איז דער וועלט וואלט געווען וועלט.
חיים, נישט אייד אויף צווי הויז, איינער וואס האט געפעינטע הענט, צו וועט עסטעס און פער׳ס זענען די נעמען פון פערנדער קאלערס, “ליסער סקאפאוו”, באמת מיינט די ארבעטער וואס איז אריינקומען מיט א פעינטישן הענט, אויב מ׳גיט קוקן אויף אים, אדער א טאטו אדער אזוי, רייט.
די נאר א וועטשעלע וועג עס איז די מוקח און יעדער איינעם די פנים, און אזוי איז… אז מיט דער מיט ווי צו ניסטערש, און מיט די עובדים מיר איינע שטאם ווייסט עובדים, א פעינטער׳ס טוט, זאגט גוט, ער האט שוין…
יעצט גייט מען לערנען א עבירה איז אויך א מאכט, וואס הייסט א עבירה? אה, דא אינטערסאנט, דא א מאם כשר׳יגער עבירה, כשר׳יגער א נפש, אפילו בשוגג, אפילו בשוגג, אפילו בשוגג, לא יסור כפיו זאל נישט דיכען, שנאמר, דער נביא זאגט אויף אידן אין יחזקאל. און ער זאגט נישט אויף א כהן. יא, ער זאגט אז ידיכם דמים מלאו, ווען מענטשן האבן אויף זייערע הענט בלוט, אזוי ווי מיר האבן דערציילט געווען, זאגט דער אייבערשטער, אז ובפרשכם כפיכם, ווען ענק גייען אויסשטרעקן די הענט צו דאווענען, אזוי ווי אונז האבן מיר געזאגט פריער, אה, דער אייבערשטער וועט נישט אנעמען ענקער תפילה, ער גייט קוקן אויף די בלוט.
וואס איז די ענק טענה׳ן אז ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה, ווייל פארוואס האבן זיי געזאגט אז אויב ער האט שוין תשובה געטון הייסט עס נאך ידיכם דמים מלאו? דער נביא זאגט, ווען ענקערע הענט איז פארשמירט מיט בלוט, ער זאגט אז מען קען קיין תשובה טון, אפילו נישט בשוגג. אקעי?
וואס האבן זיי גענטפערט? איך ווייס נישט. איך ווייס יא. תשובה העלפט נישט. איך גלייב נישט אין תשובה אזוי שטארק ווי דיר.
וואס מיינט תשובה געטון? וואס האט ער געטון תשובה צו טון, עקזעקטלי? ער האט דאך קיינמאל נישט געווען קיין רוצח. שוגג מיינט ער האט געפארן ווילד און ער האט געהארגעט א איד. נא, דו ווילסט א ברכה פון אים? איך וויל נישט קיין ברכה פון אים. איך גלייב נישט אזוי שטארק אין תשובה. חברה בעלי תשובה, קומטס צו מיר. איך גלייב אין ענק.
ער גייט זאגן מפורש שפעטער שאר עבירות אין להם. ער גייט אריינגיין אפילו שפעטער נאך מער מפורש אין דעם. אקעי.
כל שכן עובדי עבודה זרה, אפילו באונס. אונס מיינט אז ער איז געווען א מדמה, רייט? ער האט נישט מקיים געווען די מצוה פון קידוש השם. אפילו עשה תשובה, אינו מתכפר לו לעולם. אויף דעם איז דא א ראיה, שנאמר, “לא יעלו כהני הבמות”.
דאס הייסט, ס׳שטייט ביי יאשיהו, אז די וואס האבן געמאכט במות האט מען נישט געלאזט ברענגען צו די בית המקדש. א כהן וואס האט געארבעט אין א במה האט מען נישט געלאזט ארבעטן אין די בית המקדש. מ׳לערנט מען פון דעם אז א במות, אזוי ווי עס איז אסור עבודה זרה, איז אפילו נישט ממש עבודה זרה, אבער מ׳רעדט פון א במות פון עבודה זרה, און מ׳מיינט אז אפילו זיי האבן שוין תשובה געטאן זאלן זיי נישט קומען. ביידע איז א גרויסע פלא, ווייל ביידע לכאורה מיינט מען ווי לאנג איז עבודה זרה? ווי לאנג איז במות? במות איז פריער משומר?
ניין, ניין, ס׳מאכט נישט אויס. ניין, ניין, כהלל במות, כהלל במות מאכט נישט אויס. יא, ס׳מיינט יא, ס׳מיינט אז זיי האבן תשובה געטאן. ניין, ניין, ניין, מ׳רעדט נישט פון תשובה, מ׳האט שוין צעבראכן די במות דארט. מ׳האט שוין צעבראכן די במות, ס׳שטייט דארט קלאר מ׳האט שוין צעבראכן די במות.
אזוי ווי דער רמב״ם ברענגט ווייטער, “הברוח על העבודה, לעולם אין הוא משתתף עמהם בעבודה.” יא. “והברוח על העבודה” איז נישט נמנה על ישראל, “והברוח על השמד” איז נמנה על ישראל, און דאס איז די זעלבע קאטעגאריע.
איז דער רמב״ם ברענגט ווייטער, “וכהן…” יא, די זעלבע זאך. “כהן שהשתמד לעבודה זרה”, ער איז געווארן א גוי, ער האט נישט נאר געדינט עבודה זרה, ס׳איז דא א זאך פון עובד עבודה זרה, און ס׳איז דא נשתמד לעבודה זרה. נשתמד לעבודה זרה מיינט ער איז געווארן, ער האט זיך געטויפט צו קריסטן למשל.
יא, אבער די חילוק איז, ער האט נישט געטון קיין שום עבודה, ער האט נאר אויפגעפיקט א נייע… ער האט זיך ערקלערט, ער האט זיך ערקלערט א גוי. ער האט גענומען א נייע סאשעל סעקיוריטי פון די קריסטן. ער האט זיך ערקלערט א מוסולמענער, איך ווייס נישט וואספארא זאך. “אף על פי שחזר בתשובה, אינו נושא את כפיו לעולם.”
יא, גוט. די שאלה איז נאר, וואס איז די חילוק? ס׳איז נאר שפיכות דמים אפילו בשוגג, עבודה זרה אפילו בשוגג, אדער שמד.
גוט, ווייטער. “אינו נושא את כפיו לעולם.” ווייטער, “ישנן השנים, כיצד?” זאגט דער רמב״ם, “כהן נער לא ישא את כפיו עד שתעלה בו שיער בזקנו.” איז משמע פון דעם רמב״ם, מ׳רעדט אפילו ער איז שוין בר מצוה, נישט אזא קטן, אפילו ער איז שוין בר מצוה איז משמע אז ער איז נישט נושא כפיים. דער שולחן ערוך ברענגט אביסל אנדערש די הלכה, אז נאר אליינס, מיט גדולה מעג ער יא גיין. קיצור, אנדערע הלכות.
אבער דער רמב״ם לערנט וואס ער לערנט, אז מ׳זוכט א מענטש מיט א גרויסן בארד, אן עלטערער כהן. ענליך צו וואס מ׳האט געלערנט ביי א שליח ציבור אויך, אז ס׳האט נישט מיט די חיוב במצוות, ס׳האט מער מיט א כבוד, אזא זאך.
אקעי. “יין כיצד?” וואס הייסט יין? יא. “מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת”, איינער וואס האט געטרונקען רויע וויין, איז נישט מוזיק. ווען ער האט געטרונקען א גאנצע רביעית אויפאמאל איז אסאך וויין, איז ער געווארן איבערגעטרונקען, איינעם נושר תקפה אטשו יתר יענעם עיילה ביז די וויין גייט אוועק.
ווייטער, ער שטעלט אן השנים, איז אויך אן ענין. השנים כיצד?
זאגט דער רמב״ם: כהן נער לא יטול את כפיו, עד שתתמלא זקנו.
א כהן וואס איז נאך א קינד, ביז ער האט שוין א בארד.
איז משמע פון רמב״ם אז מ׳רעדט אפילו ער איז שוין בר מצוה, נישט א קטן. אפילו ער איז שוין בר מצוה איז משמע אז ס׳איז נישט נאר די נשיאת כפים דארט.
דער שולחן ערוך ברענגט אביסל אנדערש די הלכה, אז נאר אליינס, מיט גדולים מעג ער יא גיין. בקיצור, אנדערע הלכות.
אבער דער רמב״ם לערנט דאך וואס ער לערנט, אז מ׳זוכט א מענטש מיט א גרויסן בארד, דער עלטערער כהן, ענליך וואס מ׳האט געלערנט ביי א שליח ציבור אויך, אז ס׳האט נישט מיט חיוב און מצוות, ס׳האט מער מיט א כבוד, אזא זאך.
—
אקעי. היין כיצד? וואס הייסט יין? יא.
מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת, אז איינער האט געטרונקן רויע וויין, נישט מזוג, ער האט געטרונקן א גאנצע רביעית אויף אמאל, ס׳איז אסאך וויין, איז ער בגדר שיכור, אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו, ביז די וויין גייט אוועק.
לפי ששיכור אסור לו בעבודה, ווייל ס׳איז א הלכה לענין עבודה אין בית המקדש אז א כהן טאר נישט “יין ושכר אל תשת”, אין בית המקדש לעבודה, אזוי זאגט דער לשון הפסוק. איז בברכה איז אויך די זעלבע גדר אז דו טארסט נישט טון ווען דו האסט געטרונקן.
שתה רביעית בשתי פעמים, אויב האט ער אויסגעטרונקען די רביעית נישט אויף איין שנעלע שלינג, נאר אין צוויי ביסלעך, או שנתן לתוכן מים, מותר, ווייל ער ווערט נישט אזוי שנעל אריינגעכאפט אין בגדר שיכור.
ממילא, לענין קריאת שמע איז געווען אנדערע, מ׳האט נישט גערעדט וועגן וויפיל זאל מען טרינקען, נאר ווי קלאר מ׳איז. יא, ס׳איז געווען שתוי, שתוי איז שתה רביעית יין, און שיכור וואס איז נישט קלאר.
דא איז נישט שיכור, ס׳האט גארנישט קיין שייכות. דא איז לכאורה די גדר פון שתוי דארט, אבער שתוי האט שוין געטרונקן, ליטעראלי. שתוי איז ששתה רביעית, אפילו שלא מזוג, אפילו ששתה בשתי פעמים, או ששתה יותר מרביעית, אפילו האסטו דערין וואסער, אדער אפילו ס׳איז צעטיילט אין שלינגעס, הייסט ער שיכור, טאר ער נישט דוכנ׳ען עד שיסור יינו מעליו.
פיין גוט. און דא האסטו דיסקאווערד די ערשטע מאל פון די רמב״ם אזא זאך ווי א רביעית. אהא.
קודם כל, דער רמב״ם פארציילט וואס דאס איז א רביעית. וואס איז א רביעית? אזוי: “אצבע ומחצה על אצבע ומחצה ברום אצבע ומחצה וחצי אצבע וחומש אצבע”. עס נעמט צוויי אצבעות.
וואס איז דאס אן אצבע? “והוא אצבע שמוזכר בכל התורה כולה, והוא אגודל”. ווי היינט רופט מען עס א “thumb”, דער גראבער פינגער. צוויי אויף צוויי, וואס איז הויך צוויי און א האלב מיט א פיפטל. דאס איז דער שיעור וויפיל ס׳גייט אריין, דאס הייסט א רביעית. פיגער אויס, מאך א שיעור, קוק ארום, וועסטו זען, דאס איז א רביעית. אקעי.
—
יעצט, נאך א זאך וואס מ׳האט געלערנט מאנטאג. די פיפטע זאך, טומאת הידים. זעקסטע זאך, טומאת הידים. כיצד?
“כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, אלא נוטל ידיו במים עד הפרק ונושא את כפיו, ואחר כך מברך, שנאמר ‘שאו ידיכם קדש'”. דו זאלסט מאכן דיינע הענט הייליג, דאס הייסט מיט נטילת כפיים, מיט וואשן הענט, און דאן ברך את ה׳.
פאר תפילה איז דא א מצוה פון וואשן הענט, אבער ס׳איז נאר א לכתחילה אויב מ׳קען צוקומען צו וואסער. פאר די כהנים איז דאס מער מעכב, זעט אויס, ווייל ס׳איז דומה לעבודה.
—
ווייטער, וועלכער כהן קען נישט עולה זיין? נאך איין זאך, דאס איז נישט איינע פון די זעקס זאכן, דאס איז סתם א יוצא מן הכלל, אז א פשוט׳ער איז נישט קיין כהן.
ווער איז א כהן? נאר א כהן וואס איז א כשר׳ער כהן, אבער א חלל איז נישט קיין כהן, “ולא ישא את כפיו, לפי שאינו בכהונה”. ער איז שוין מער נישט קיין ריכטיגער כהן.
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “כהן שלא היה בו דבר מכל אלו”. בעיסיקלי, ער זאגט דא וואס איז אלץ מחלל א כהן. אדער אז זיינע עלטערן האבן נישט געווען כשר וכו׳, אדער זיינע אייגענע פראבלעמען.
—
אז וואס? א כהן וואס האט נישט געהאט “דבר מכל אלו המונעים נשיאת כפים”, האט נישט איינע פון די זעקס מניעות, אדער זיבן, “אף על פי” — יעצט זאגט דער רמב״ם, דאס האבן מיר געלערנט מאנטאג — “אף על פי שהוא עם הארץ ואינו מדקדק במצות, ואינו מן המהדרין, ואנשי הבית מרננים אחריו, הרי זה נושא את כפיו”.
אף על פי וואס ער איז איינער, חכמה איז נישט קיין חכמה, ער איז נישט קיין גרויסער חכם, ער איז נישט קיין קליינער נאר. ער איז איינער וואס איז מדקדק במצוות, ער איז נישט קיין גרויסער מצוה טוער. ער איז איינער וואס איז עובר עבירות, מ׳רעדט פון אים, מענטשן זינגען אונטער פון אים. און געווענליך מיינט עס אז ער איז נישט קיין קדוש. אויב ס׳איז איינער וואס מ׳זינגט ימים, איז ער זיכער. אבער מ׳זינגט אז ער איז נישט ריין. דער רמב״ן מיינט, מען זאגט אויף אים נישט גוטע זאכן, נישט קיין שיינע זאכן, ער איז א קראנטליך, ער איז א שטיקל גנב, קען נאך אלץ האבן… הרי זה נושא כפיו, ואין מוסרין אותו. פארוואס? ער טוט דאך א מצוה. זייער שטארק.
דער רמב״ן זאגט אזוי, “וכל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, עונשו מרובה מאד, שעובר על שלש עשה, שנאמר ‘כה תברכו את בני ישראל׳, ‘ושמו את שמי על בני ישראל׳, ‘אמור להם׳. ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והתבזה במצוות.” זייער שטארק.
ווייסטו וואס דאס הייסט? די משל פון שליח ציבור און די אלע, נאר ערליכע אידן. דו שיקסט נישט קיין מצוה, דו ווילסט נישט קיין מצוה פאר א מענטש וואס איז נישט קיין כבוד הציבור, א מענטש וואס איז נישט קיין כבוד הציבור. זאל איך אים נישט שיקן אלס שליח ציבור, אבער ער האט דאך א מצוה פון א כהן.
—
זייער גוט. איי, האט א מענטש געפרעגט, איך האב אמאל געהערט פון אן אלטן תלמיד חכם, ער האט געזאגט, “אזוי ווי דו זאגסט, ‘כה תברכו׳, דו זאגסט עס, דו זאגסט עס, העלפט עס?” ער האט געזאגט, “א ברכה, דער נאר, דער אידיאט ענטפערט ער, עס איז איינגעקומען א ברכה, תלויה בכהנים, והקב״ה שנאמר ‘ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם׳. הכהנים עושים מצוה שנצטוו, והקב״ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.” דאנט ווארי, דער אייבערשטער וועט שוין מאכן זיכער אז ער ווייסט וואס צו טון. דער רמב״ן וויל דאך אויך זאגן אז אונז זענען נישט מפיל דעם אייבערשטן, אונז מאכן אים נישט טשענדזשן די מיינד.
זייער גוט. ער זאגט נישט אפילו אז דער אייבערשטער איז תלוי וועגן די כהנים. די כהנים טוען א מצוה, און דער אייבערשטער בענטשט. פעלט עפעס צו טון? נאר כחפצו, ווען ער וויל, און ער וויל דאך אייביג. אבער זייער גוט.
דאס וואס שטייט “ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך”, דאס איז אויך געווען ביי רבי ישמעאל כהן גדול, אז דער אייבערשטער האט דאך באקומען א ברכה פון רבי ישמעאל. עניוועי, עס קען זיין אז דאס מיינט די גמרא, ברכת הדיוט הכהן, דו זאלסט טראכטן אז דער כהן איז א הדיוט, ער איז גארנישט, ער איז א הדיוט.
ווען א איד איז געקומען צום ראגאטשאווער און האט אים געבעטן א ברכה, האט ער געזאגט, “שטייט דאך ‘אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך׳, כל שכן מיר, דער רב וואס איז אן עובד ה׳.” זאגט ער, “פארוואס דארף איך געבן א ברכה? מיט ‘כל שכן׳ זאג דו א ברכה דיר אליין, וואס דארפסטו מיר?”
עס קען זיין אז פשט איז, ער איז א הדיוט ווי דער רבי.
—
עניוועי, זאגט דער רמב״ן ווייטער, “אמנם, לכאורה כהנים העומדים אחורי הכהנים המברכים, לא יברכו.” דער וואס שטייט פון די אנדערע זייט פון די כהנים, ער האט נישט גערעדט אז ווען די כהנים בענטשן זאלן זיי זיך ארויפקלאפן אהין. ער האט געמיינט אז נאר דער וואס כאפט עס פון אים זענען אין די… ניין, זאגט דער רמב״ן, דער וואס שטייט ביהיינד אים איז נישט בכלל הברכה. אבער אונז האבן די מצות עשה, נישט ממש פנים, אבער ער קוקט דורך זיי, אריין בכלל הברכה.
ואם יש שם מחיצה, אפילו אויב ס׳איז דא א מחיצה, ווייל די כהנים זענען דארט, און ס׳איז דא א פוסטן אז ער גייט פנים כנגד פנים, און אין פראנט פון די כהנים איז דא א מחיצה, אפילו אם אינה של ברזל, הרי פניו נראין בכלל הברכה, ס׳שטערט נישט. די ברכה גייט אדורך ווענט, אבער ס׳גייט נישט בעקווארדס.
—
אקעי. האבן מיר געלערנט אז אסאך זאכן דארף מען א מנין. נאך ברכת כהנים, נשיאת כפים, עשרה כהנים, מ׳קען רעכענען די כהנים פארט פון די מנין.
וואס טוט מען אויב ס׳איז נישטא גענוג כהנים? כולם נושאים את כפיהם, מנין מברכין? לחיילות של צפון ולחיילות של דרום. וואס איז שייך צפון און דרום? מ׳ווייסט נישט.
ואם אין שם אלא עשרה, אה, דא זעט מען אז די נשים קענען זיין אין ביהמ״ד און זיי זאגן אמן הויך, ווייל זיי האבן נישט קיין טענה נישט צו זאגן אמן שטיל. דער עולם הערט, אבער די נשים האבן נישט קיין טענה צו זאגן אמן שטיל.
ואם אין שם אלא עשרה כהנים ויותר, אה, דאס הייסט, ס׳קען זיין אז כלל הכהנים, אויב ס׳איז דא גענוג, זאל בלייבן צען, לאזט מען צען אזוי אין שול, זאלן זיי זיין אזוי ווי די מקבלי הברכה.
—
יעצט, וואס טוט מען אויב דער כהן איז אליין דער שליח ציבור?
איז דא נאך א כהן, אויב ס׳איז דא נאך א כהן, ער קען זיין שליח ציבור און דער צווייטער זאל דוכנ׳ען. מיר האבן געלערנט, ס׳איז נישט קיין חיוב אז יעדער כהן זאל דוכנ׳ען. דער שליח ציבור וועט יענער דוכנ׳ען, ס׳איז נישט קיין פראבלעם.
אויב איז נישט דא מער ווי איין כהן, איז לא ישא את כפיו, ער זאל נישט, ווייל וואס גייט ער זיך צומישן? מיר האבן געלערנט שוין איין הלכה אז מ׳דארף זאגן אמן, וועט ער זיך צומישן.
ואם הבטיחו שלא ישא את כפיו, אויב ס׳איז זיכער אז ער קען גוט דאווענען און ער וועט זיך נישט צומישן, דעמאלט איז רשאי.
—
ואם אין כהן כלל, אזוי ווי אונז וואס מיר האבן נישט קיין כהן אין די דוכנ׳ען נישט, ש״ץ אומר, דעמאלט בעט דער אייבערשטער זאל געבן די ברכה אליין. ווייל ס׳איז דאך דא, מיר האבן נישט קיין כהן, זאגט ער, די כהנים זענען קרוביו, געבן אונז די ברכה, די דרייפאכיגע ברכה פון די תורה וואס האט געזאגט להרן למור על כהנים, און מיר זאגן אמור להם ברכה משולשת בתורה הכתובה על ידי משה, ער זאגט אמור להם, אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו הכהנים עם קדושך, כאמור יברכך וגו׳, ואנו עונים אמן. און מיר זאגן נאך, מיר זאגן כהן ירצה, אזוי ווי מיר האבן אויסגעשפילט די סיסטעם.
עניוועי, ס׳איז נישט מסכים על מה שכתבנו, דאס איז א זייער שיינע זאך. אויב ס׳איז נישט דא קיין כהן, זאל דער אייבערשטער געבן די ברכה. אזוי ווי ווען א מענטש קומט צו א רבי, און דער רבי וויל נישט געבן א ברכה, דאס איז נישט אליין העלפן, עפעס אן אנדערע זאך.
—
איי, געט כהן שנושא כפיו בבית הכנסת… סארי, איך גיי פאראויס צו שנעל, וואס איך וויל ענדיגן.
יא, אה! וואס האט עס געמאכט אז ער זאגט א כהן איבער די דוכנען, נאכדעם וויל ער גיין צו א בית הכנסת אחר? פארוואס איז ער געגאנגען נאך א שול? עס האט נישט קיין צייט צו טון מיט די צייט. ער מוז צופרי שפילן, ער וויל גיין ברכת כהנים. נושא ידו להנאת וואך אפילו כמה פעמים ביום. ס׳איז נישט קיין ברכה, עס ווערט נישט אויסגענוצט די כהן, די ברכה פון די כהן אין איין טאג. ער קען גיין אין צוויי שולן.
איך כאפ נישט דעם חידוש, וואס האט מען געמיינט אז עס ווערט אויסגענוצט? עס איז קלאר. אה, ער זאגט אז מען קען טראכטן אז עס איז בל תוסיף. וואס זאגט מען דארף נישט צולייגן. אוקעי.
—
נאך א זאך, מען האט פריער געלערנט אז מען דארף עוקר זיין רגליו ווען עס קומט ביי רצה, און בברכת עבודה דארף דער כהן אנהייבן צו גיין צו די דוכנען.
אינטערסאנט, האמיר נישט. כהן שלא עקר רגליו במקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה, שוב אינו עולה באותה תפילה, קען מען נישט גיין פארוואס ער איז נישט גרייט. אינטערסאנט. עס ווערט זייער נישט שטארק מעכב דעי עוקר רגליו ביי רצה. אבער די עיקר רגליו דארף ער שוין אנהייבן צו גיין, ער דארף שוין אנהייבן צו גיין אויף פלייש צו גיין צום דוכן.
אלא אם כן, ער האט זיך לכתחילה זעט אויס ער דארף נישט אנהייבן דעמאלטס. אזוי טוט מען טאקע היינט, מען וואשט זיך שוין פריער. אבער אויב ער איז נישט אנגעקומען, ער איז עולה ומברך, די עיקר איז אז ער האט זיך אנגעהויבן צו גרייטן.
אינטערסאנט, א גבי מען וואס שטייט א הלכה פונקטליך. איך מיין אז ס׳האט צו טון מיט די עבודה, אז מען האט געלערנט אז די כהנים… די גמרא מאכט אזא דרשה, יא, דאס איז די עבודה, אז מען האט געלערנט אז אין בית המקדש פלעגן מיר עס צו טון, בשעת עס איז די עבודה. עפעס האט עס מיט די ברכת עבודה, די ברכת כהנים, ער דארף שוין זיין פארט דערפון. I don’t know.
—
יעצט אזוי, כל כהן שאינו עולה לדוכן, ער דוכנט נישט, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, דער עצם וואס ער איז עובר געווען און מבטל געווען איין מצות עשה, וועלכע דער מצוה איז ברכת כהנים, הרי הוא כעובר על שלושה עשה. וואס כותב ברוך יאמר להם בשמי? דאס גייט מיט׳ן רמב״ם שיטה, אז ווען עס שטייט דריי מאל די זעלבע מצוה, ווערט עס נישט דריי מצוות. אבער עס שטייט דריי מאל, פשט עס איז כה, עס איז כה, עס איז כה, רעדט מען עפעס אנדערע זאך.
וכל כהן שאינו מברך, אינו מבורך. אינטערסאנט. קומט נישט די ברכה? אה, וואס שטייט ואברכם, נישט אברהם. כל המברך מתברך. ס׳הייסט, ווער בענטשט די כהנים? די כהנים ווערן געבענטשט ווייל זיי בענטשן די אידן. ממילא אויב נישט, ווערן זיי נישט.
ער האט געזאגט, “יא, יא, דאס איז די מעלה פון זיין א כהן.” ניין, סתם א איד באקומט די ברכה.
ער דארף געדענקען אבער צו זאגן “באהבה”, אז ער טוט עס נישט וועגן ער זאל באקומען צוריק די ברכה. ער דארף זיך אליינס ליב האבן אויך, ער זאל באקומען. אה, דער אייבערשטער בענטשט.
—
אקעי. עד כאן הלכות תפילה. און דאך איז דא
Speaker:
ס׳איז געדרוקט נאך ספר אהבה. הגם בעצם באלאנגט עס דא, ניין? וועלן מיר רעדן וועגן דעם נעקסט טיים.
ברוך רחמנא דסייען, זאגט דער רמב״ם.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80077#
דער פרק באהאנדלט זאכן וואס זענען מעכב (מונע) נשיאת כפים – אומשטענדן וואו א כהן זאל נישט דוכנ׳ען. דער באגריף „מונע” מיינט אז לכתחילה זאל ער נישט נושא כפים זיין, ענליך צו תנאים וואס זענען מעכב תפילה (ווי ריינקייט). בדיעבד, אויב ער האט שוין געטון, האט ער געטון – אבער לכתחילה טאר ער נישט.
דער רמב״ם ציילט אויף זעקס קאטעגאריעס וואס זענען מונע נשיאת כפים:
1. הלשון – שפראך/רעדן פראבלעמען
2. פגמים/מומין – פיזישע מומין
3. עבירה – געוויסע עבירות
4. השנים – עלטער
5. היין – שכרות
6. טומאת הידיים – אומריינע הענט
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „הלשון כיצד? כגון אלו העילגים שאינן מוציאין אותיות כתיקונן” – ווי איינער וואס מאכט נישט דעם חילוק צווישן אל״ף און עי״ן, אדער קען נישט זאגן א שי״ן כהוגן – זאל נישט דוכנ׳ען.
פשט: א כהן וואס האט ספיטש-פראבלעמען און קען נישט קלאר ארויסזאגן די ווערטער פון ברכת כהנים, זאל נישט נושא כפים זיין.
חידושים און הסברות:
– פראקטישע דוגמא: איינער וואס קען נישט חילוק מאכן צווישן אל״ף און עי״ן וועט זאגן „אליך” (מיט אן עי״ן אנשטאט אל״ף) אין דעם פסוק „ישא ה׳ פניו אליך”. אדער ער וועט נישט ריכטיג זאגן „שלום” – ער וועט זאגן „שולעם” אד״ג.
– נישט נאר ספעציפישע עלגות: עס גייט בכלל אויף מענטשן וואס רעדן נישט קלאר און דער עולם פארשטייט נישט וואס ער זאגט – נישט נאר די ספעציפישע ביישפילן.
– חידוש בנוגע דעם חיוב פון נשיאת כפים: פון דעם וואס דער רמב״ם זאגט אז אזא כהן זאל פשוט נישט דוכנ׳ען (אן קיין אלטערנאטיוו), זעט מען אז נשיאת כפים איז נישט ממש א פערזענליכער חיוב אויף יעדן כהן פרטי. ווען עס וואלט געווען א שטריקטער חיוב, וואלט מען געדארפט זוכן א וועג ווי ער זאל עס מקיים זיין. אבער דא זאגט מען פשוט „ער זאל נישט גיין” – ווייל ברכת כהנים איז א טקס, א חלק פון דעם סדר, און איינער וואס קען עס נישט ריכטיג טון פאסט נישט אריין.
– טעמים פארוואס ער זאל נישט דוכנ׳ען: (א) כבוד הציבור – עס פאסט נישט; (ב) צומישן דעם עולם – עס שטערט די כוונה פון די מקבלי הברכה; (ג) מיאוס אין שפראך – ברכת כהנים דארף זיין א שיינע, פאסיגע זאך.
– [דיגרעסיע: פארגלייך צו בעל תפילה] עס ווערט פארגליכן צו דעם וואס מ׳האט פריער געלערנט אז א בעל תפילה וואס ווערט שטארק מבולבל ברענגט מען שנעל אן אנדערן. אבער ביי ברכת כהנים איז עס אנדערש – ברכת כהנים איז לכאורה א מצוה אויפ׳ן כהן גופא, נישט בלויז א שליחות ציבור ווי א ש״ץ.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן שיש בו מומין בידיו וברגליו… עקושות… בוהקניות…” – א כהן וואס האט מומין אויף זיינע הענט אדער פיס – קרומע פינגערס, ווייסע פלעקן (בוהקניות), אד״ג – זאל נישט דוכנ׳ען.
פשט: מומין וואס זענען זיכטבאר פאר׳ן עולם פסל׳ן א כהן פון נשיאת כפים.
חידושים און הסברות:
– חילוק פון מומי עבודה: דאס איז נישט די זעלבע מומין ווי ביי עבודת בית המקדש. דארט איז עס א דין אין כהונה גופא. דא גייט עס נאר אויף פלעצער וואו מענטשן זעען – הענט (וואס ער הייבט אויף) און פיס (ווייל ער האט נישט קיין שיך).
– בוהקניות: מיינט אבנארמאל ווייסע פלעקן אויף די הענט – נישט א נארמאלע ווייסקייט, נאר עפעס וואס זעט אויס ווי א מחלה אדער א פעלער. דער טעם איז ווייל עס ציט אויפמערקזאמקייט און שטערט.
– רירו יורד על זקנו: א כהן וואס שפייעכץ רינט אויף זיין בארד ווען ער רעדט – זאל נישט דוכנ׳ען. דאס ווערט פארבונדן מיט שוואכע מוסקלען, עלטער, אדער מחלות.
– דש בעירו – צוגעוואוינט אין זיין שטאט: אויב דער עולם איז שוין צוגעוואוינט צו אים (דש בעירו – „שוין אויסגעדראשן”), מעג ער דוכנ׳ען. דער לשון „דש” מיינט „שוין רעגולער” – ווען עס איז שוין נישט קיין נייע רעאקציע ביים עולם, איז עס נישט מער א פראבלעם. דער טעם: דער גאנצער חסרון איז אז עס מאכט א רעאקציע ביים עולם – ווען עס איז שוין קיין רעאקציע נישטא, פאלט אוועק דער חסרון.
– געפעינטע הענט / טאטו: א כהן וואס האט געפעינטע הענט (ווי א טאטו אדער פארב פון ארבעט) – אויב דער עולם קוקט אויף אים דערפאר, איז עס א פראבלעם. אבער אויב ער איז א ארבעטער (צבע/פעינטער) און רוב אנשי העיר זענען אויך אזוי – איז עס מותר, ווייל עס איז שוין רעגולער.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא כפיו, שנאמר ‚ידיכם דמים מלאו׳ ו‚ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם'” (ישעיה א:טו).
פשט: א כהן וואס האט געהרג׳עט א מענטש, אפילו בשוגג, זאל נישט דוכנ׳ען.
חידושים און הסברות:
– דער פסוק גייט אויף אלע אידן, נישט נאר כהנים: דער נביא ישעיה רעדט צו כלל ישראל – „ידיכם דמים מלאו” – ווען אייערע הענט זענען פול מיט בלוט, „ובפרשכם כפיכם” – ווען איר שטרעקט אויס אייערע הענט צו דאווענען – „אעלים עיני” – דער אייבערשטער וועט נישט צוהערן. דער רמב״ם אפליקירט דאס ספעציפיש אויף נשיאת כפים.
– שאלה: פארוואס העלפט נישט תשובה? דער פסוק זאגט „ידיכם דמים מלאו” – דאס רעדט ווען די הענט זענען נאך פארשמירט מיט בלוט. אויב ער האט תשובה געטון, פארוואס זאל עס נאך מעכב זיין? תשובה: תשובה העלפט נישט דא. ביי שפיכות דמים, אפילו בשוגג – למשל איינער וואס האט געפארן ווילד און געהרג׳עט א איד – „דו ווילסט א ברכה פון אים? איך וויל נישט קיין ברכה פון אים.” דער חומר פון שפיכות דמים איז אזוי גרויס אז תשובה נעמט נישט אוועק דעם פגם לענין נשיאת כפים.
– דער רמב״ם זאגט מפורש שפעטער אז שאר עבירות האבן נישט דעם דין – נאר שפיכות דמים, עבודה זרה, און שמד.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כל שכן עובדי עבודה זרה, אפילו באונס… אפילו עשה תשובה, אינו מתכפר לו לעולם. שנאמר ‚לא יעלו כהני הבמות'” (מלכים ב כג:ט).
פשט: א כהן וואס האט געדינט עבודה זרה, אפילו באונס (ער איז געצוואונגען געווארן), אפילו ער האט תשובה געטון – זאל קיינמאל נישט דוכנ׳ען.
חידושים און הסברות:
– „באונס” – ער האט נישט מקיים געווען קידוש השם: „אונס” מיינט דא אז ער איז געצוואונגען געווארן צו דינען עבודה זרה – ער האט נישט מקיים געווען די מצוה פון קידוש השם (מסירת נפש). אפילו אזוי, אפילו מיט תשובה, בלייבט ער פסול.
– ראיה פון „כהני הבמות”: דער רמב״ם ברענגט א ראיה פון מלכים ב (ביי יאשיהו): כהנים וואס האבן געארבעט אין במות האט מען נישט צוריקגעלאזט ארבעטן אין בית המקדש, אפילו נאכדעם וואס מ׳האט שוין צעבראכן די במות. דאס ווייזט אז אפילו נאך תשובה בלייבט דער פסול.
– „הברח על העבודה לעולם אין הוא משתתף עמהם בעבודה”: דער כלל איז אז איינער וואס איז אנטלאפן פון עבודה (אין בית המקדש) ווערט קיינמאל נישט צוריקגענומען. אבער איינער וואס איז אנטלאפן פון שמד (געצוואונגענע שמד) ווערט יא צוריקגענומען – און דאס איז די זעלבע קאטעגאריע ווי דער רמב״ם רעדט.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן שנשתמד לעבודה זרה… אף על פי שחזר בתשובה, אינו נושא את כפיו לעולם.”
פשט: א כהן וואס האט זיך משמד געווען צו עבודה זרה (זיך ערקלערט אלס גוי – למשל זיך געטויפט) – אפילו ער האט תשובה געטון, דוכנ׳ט ער קיינמאל נישט.
חידושים און הסברות:
– חילוק צווישן „עובד עבודה זרה” און „נשתמד לעבודה זרה”: „עובד” מיינט ער האט טאקע געדינט עבודה זרה. „נשתמד” מיינט ער האט זיך ערקלערט אלס א גוי – ער האט זיך געטויפט, אדער אנגענומען א נייע רעליגיע – אפילו אן ער האט נישט ממש קיין עבודה זרה געטון. ביידע זענען פסול לעולם.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן נער לא ישא את כפיו עד שתתמלא זקנו.”
פשט: א יונגער כהן זאל נישט דוכנ׳ען ביז ער האט א בארד.
חידושים און הסברות:
– אפילו א בר מצוה: פון דעם רמב״ם איז משמע אז אפילו א כהן וואס איז שוין בר מצוה (גדול לענין מצוות) זאל נישט דוכנ׳ען ביז ער האט א בארד. דאס איז נישט ווי דער שולחן ערוך וואס ברענגט אז אליינס טאר ער נישט, אבער מיט אנדערע גדולים (עלטערע כהנים) מעג ער יא.
– טעם: עס האט נישט צו טון מיט חיוב מצוות (ער איז שוין מחויב), נאר מיט כבוד – ענליך צו וואס מ׳האט געלערנט ביי א שליח ציבור, אז מ׳זוכט א מענטש מיט א געוויסע חשיבות און עלטער.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו. שתה רביעית בשתי פעמים או שנתן לתוכן מים — מותר.”
פשט: א כהן וואס האט געטרונקען א רביעית רויע (נישט פארמישטע) וויין אויף איין מאל, טאר נישט דוכנ׳ען ביז דער וויין גייט אוועק. אויב ער האט עס געטרונקען אין צוויי מאל אדער מיט וואסער – מעג ער.
חידושים און הסברות:
– מקור פון עבודת בית המקדש: דער מקור איז פון „יין ושכר אל תשת” – און ברכת כהנים האט דעם זעלבן גדר ווי עבודה.
– חילוק צווישן דעם דין דא און דעם דין ביי קריאת שמע: ביי קריאת שמע האט מען גערעדט וועגן „שתוי” (וואס האט געטרונקען א רביעית) און „שיכור” (וואס איז נישט קלאר אין קאפ). דארט איז דער גדר ווי קלאר דער מענטש איז. דא ביי ברכת כהנים איז דער גדר פון „שתוי” – דאס הייסט, ער האט ליטעראלי געטרונקען א רביעית, אפילו שלא מזוג, אפילו אין צוויי מאל, אדער מער ווי א רביעית אפילו מיט וואסער – טאר ער נישט דוכנ׳ען עד שיסור יינו מעליו. דער גדר איז שטרענגער דא.
– שיעור רביעית: דער רמב״ם גיט דעם ערשטן מאל א שיעור פון רביעית: „אצבע ומחצה על אצבע ומחצה ברום אצבע ומחצה וחצי אצבע וחומש אצבע.” דער „אצבע” וואס ווערט דערמאנט אין תורה איז דער אגודל (thumb/גראבער פינגער). דאס הייסט: צוויי אויף צוויי, הויך צוויי און א האלב מיט א פינפטל.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, אלא נוטל ידיו במים עד הפרק ונושא את כפיו ואחר כך מברך, שנאמר ‚שאו ידיכם קדש.'”
פשט: א כהן מוז וואשן זיינע הענט ביז דעם פרק (געלענק) פאר דוכנ׳ען.
חידושים און הסברות:
– פאר תפילה בכלל איז נטילת ידים נאר א לכתחילה אויב מ׳קען צוקומען צו וואסער. אבער פאר כהנים ביי דוכנ׳ען איז עס מער מעכב, ווייל ברכת כהנים איז דומה לעבודה.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „חלל לא ישא את כפיו, לפי שאינו בכהונה.”
פשט: א חלל (א כהן וואס איז פסול געווארן דורך פסולי כהונה) איז מער נישט קיין ריכטיגער כהן און קען נישט דוכנ׳ען. דער רמב״ם ציילט אויס וואס אלץ מחלל א כהן – סיי פון זיינע עלטערן׳ס צד, סיי פון זיינע אייגענע פראבלעמען.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן שלא היה בו דבר מכל אלו המונעים נשיאת כפים, אף על פי שהוא עם הארץ ואינו מדקדק במצות ואינו מן המהדרין ואנשי הבית מרננים אחריו — הרי זה נושא את כפיו ואין מוסרין אותו.”
פשט: א כהן וואס האט נישט קיינע פון די זעקס/זיבן מניעות, אפילו ער איז אן עם הארץ, נישט מדקדק במצוות, מענטשן רעדן שלעכט פון אים – ער דוכנט נאך אלץ.
חידושים און הסברות:
– חילוק צווישן ברכת כהנים און שליח ציבור: ביי שליח ציבור דארף מען כבוד הציבור, מ׳שיקט נישט א מענטש וואס איז נישט ערליך. אבער ביי ברכת כהנים איז עס א פערזענליכע מצוה פון דעם כהן – מ׳קען אים נישט אוועקנעמען זיין מצוה.
– דער רמב״ם׳ס טעם: „כל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, עונשו מרובה מאד שעובר על שלש עשה: כה תברכו, ושמו את שמי, אמור להם. ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והתבזה במצוות.” – מ׳זאגט נישט צו א רשע ער זאל נאך מער רשע זיין דורך מבטל זיין מצוות. דאס איז א זייער שטארקער יסוד.
– שיטת הרמב״ם אין מנין המצוות: ווען עס שטייט דריי מאל די זעלבע מצוה (כה תברכו, ושמו את שמי, אמור להם), לויט דעם רמב״ם ווערט עס נישט דריי באזונדערע מצוות, אבער ער איז „כעובר על שלושה עשה” – עס שטייט דריי מאל, יעדע מאל רעדט עפעס אנדערש.
—
חידושים און הסברות:
– א מעשה פון אן אלטן תלמיד חכם וואס האט געפרעגט: אויב דער כהן איז א נארישער מענטש, העלפט זיין ברכה? דער ענטפער: „הברכה אינה תלויה בכהנים, והקב״ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם — הכהנים עושים מצוה שנצטוו, והקב״ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.” די כהנים טוען נאר זייער מצוה; דער אייבערשטער אליין בענטשט.
– דער רמב״ם אליין זאגט נישט אז דער אייבערשטער איז תלוי אין די כהנים. די כהנים טוען א מצוה, און דער אייבערשטער בענטשט „כחפצו” – ווען ער וויל, און ער וויל דאך אייביג.
– „ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך” – עס ווערט פארגעלייגט אז „הדיוט” קען מיינען דעם כהן הדיוט, אז אפילו א פשוט׳ער כהן׳ס ברכה זאל מען נישט מזלזל זיין.
– [דיגרעסיע: מעשה מיט׳ן ראגאטשאווער] ווען א איד האט אים געבעטן א ברכה, האט ער געזאגט: „שטייט דאך ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך – כל שכן מיר, דער רב. פארוואס דארפסטו מיר? זאג דו א ברכה דיר אליין מיט כל שכן!”
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „העומדים אחורי הכהנים אינם בכלל הברכה. אבל העומדים מצדיהם — בכלל הברכה. ואם יש שם מחיצה, אפילו אינה של ברזל — פניו נראין, בכלל הברכה.”
פשט: ווער שטייט הינטער די כהנים באקומט נישט די ברכה. ווער שטייט פון די זייטן – יא. א מחיצה פאר די כהנים שטערט נישט.
חידושים און הסברות:
– די ברכה גייט אדורך ווענט (מחיצה שטערט נישט), אבער זי גייט נישט בעקווארדס (אחורי הכהנים).
—
חידושים און הסברות:
– מ׳קען רעכענען די כהנים פארט פון דעם מנין.
– אויב אלע צען זענען כהנים – כולם נושאים את כפיהם. מ׳פרעגט: ווער זענען די מקבלי הברכה? „לחיילות של צפון ולחיילות של דרום” – דאס ווערט נישט גאנץ קלאר אויסגעטייטשט.
– נשים קענען זיין אין בית המדרש און זאגן אמן – זיי האבן נישט קיין טענה נישט צו זאגן אמן.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אויב דער כהן איז שליח ציבור – אויב ס׳איז דא נאך א כהן, זאל יענער דוכנ׳ען. אויב ער איז דער איינציגער כהן – לא ישא את כפיו, ווייל ער וועט זיך צומישן. ואם הבטיחו שלא יתבלבל — רשאי.
פשט: א כהן-ש״ץ זאל לכתחילה נישט דוכנ׳ען ווייל ער קען זיך צומישן. אויב ער איז זיכער אז ער וועט זיך נישט צומישן – מעג ער.
חידושים און הסברות:
– דער חשש איז אז ער וועט זיך צומישן – ער דארף זאגן אמן, ער דארף דאווענען ווייטער, עס איז צו פיל אויף אמאל.
– ס׳איז נישט קיין חיוב אז יעדער כהן מוז דוכנ׳ען – דער שליח ציבור קען זיך באגנוגענען אז דער צווייטער כהן דוכנט.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „ואם אין כהן כלל — שליח ציבור אומר ‚אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו הכהנים עם קדושך, כאמור יברכך וגו”, ועונים אמן.”
פשט: אויב ס׳איז נישטא קיין כהן, בעט דער שליח ציבור דעם אייבערשטן זאל אליין געבן די ברכה.
חידושים און הסברות:
– דאס איז א שיינע זאך – אויב ס׳איז נישטא קיין כהן, בעט מען דעם אייבערשטן דירעקט. ענליך צו ווען א מענטש קומט צו א רבי און דער רבי וויל נישט געבן א ברכה – מ׳בעט דעם אייבערשטן אליין.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: א כהן וואס האט שוין געדוכנט אין איין שול קען גיין צו אן אנדערע שול און נאכאמאל דוכנ׳ען – נושא ידו אפילו כמה פעמים ביום.
חידושים און הסברות:
– דער חידוש איז אז מ׳זאל נישט מיינען עס איז בל תוסיף (מ׳לייגט צו אויף די מצוה). ברכת כהנים ווערט נישט „אויסגענוצט” אין איין טאג.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כהן שלא עקר רגליו במקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה — שוב אינו עולה באותה תפילה. אלא אם כן התחיל להתכונן מקודם.”
פשט: א כהן מוז אנהייבן צו גיין צום דוכן ווען דער ש״ץ זאגט רצה (ברכת עבודה). אויב ער האט נישט – קען ער נישט מער דוכנ׳ען אין יענער תפילה.
חידושים און הסברות:
– דער מקור איז פארבונדן מיט עבודת בית המקדש – אין בית המקדש האט מען ברכת כהנים געזאגט בשעת עבודה, דערפאר דארף ער שוין גרייט זיין ביי ברכת עבודה.
– אבער אויב ער האט זיך שוין פריער אנגעהויבן צו גרייטן (למשל, ער האט שוין געוואשן הענט), איז ער עולה ומברך. אזוי טוט מען טאקע היינט – מ׳וואשט זיך שוין פריער.
– דער עיקר איז אז ער האט זיך אנגעהויבן צו גרייטן, נישט דווקא אז ער האט עוקר רגליו ביי רצה.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כל כהן שאינו מברך אינו מבורך, וכל המברך מתברך.”
פשט: א כהן וואס בענטשט ווערט אליין געבענטשט; א כהן וואס בענטשט נישט ווערט נישט געבענטשט.
חידושים און הסברות:
– דער מקור איז פון „ואברכם” – נישט אברהם, נאר ואברכם – כל המברך מתברך.
– דאס איז נישט א ספעציעלע מעלה פון כהונה – סתם א איד באקומט אויך ברכה. דער פונקט איז אז דער כהן וואס דוכנט באקומט אן עקסטרא ברכה דורך זיין מצוה.
– דער כהן דארף אבער געדענקען צו זאגן „באהבה” – ער זאל עס נישט טון צוליב דעם אז ער זאל באקומען צוריק א ברכה, נאר מיט אהבה צו כלל ישראל.
—
דער שיעור ווערט פארענדיקט מיט א טעכנישע הערה אז א באשטימטער נוסח (תפילה) וואס דער רמב״ם ברענגט איז געדרוקט נאך ספר אהבה, כאטש עס באלאנגט אייגנטלעך דא, און דאס וועט באהאנדלט ווערן אין דעם קומענדיגן שיעור. דער שיעור ווערט פארענדיקט מיט „ברוך רחמנא דסייען” – דער נוסח וואס דער רמב״ם אליין שרייבט ביים סוף פון א ספר/אפטיילונג.
מיר לערנען יעצט פרק ט״ו פון הלכות תפילה וברכת כהנים, און זאגן א שכוח פאר די לויים וואס העלפן אונז דא מיט אונזער שיעור, ר׳ יואל הלוי. און אונז גיימיר לערנען זאכן וואס זענען מעכב נשיאות כפיים. דער וועג וויאזוי די כהנים דא קענען זיין נושא כפיים קענען נאר ווייל ס׳איז דא לויים בדחנים וואס שטייען דא און זינגען אונטער. און זיי זענען הלכות בענטשן וואס הייבן אויף די הענט און זיי געבן די מסכת כהנים מתנת יד אזוי.
אקעי, בקיצור, ס׳איז ממנו ילמדו וכן יעשו. דא גיימיר אונז לערנען די לעצטע פרק פון הלכות נשיאות כפיים פון די ברכת כהנים וואס די כהנים בענטשן אידן, און אין דעם פרק גייט שטיין זאכן וואס זענען מעכב.
אזוי ווי אין תפילה האט דער רמב״ם געהאט אז עס איז דא געוויסע זאכן וואס זענען מעכב תפילה, למשל נישט ריינקייט וכו׳. די זעלבע זאך איז דא זאכן וואס איז מונע.
וואס מיינט מונע? ס׳מאכט אז די מצווה זאל נישט זיין כתיקונה.
ניין, ס׳איז נישט יוצא. מונע מיינט אז מען איז נישט יוצא, ס׳איז אזוי ווי לא יצא.
יא, איך מיין ס׳איז נישט קיין גוטע נשיאות כפיים. ער זאל נישט, אנדערע ווערטער איינער וואס ס׳האט איין פון די ענינים זאל מען נישט נושא כפיים זיין. אבער בדיעבד אויב ער האט יא געטון האט ער געטון, דא ווארט עס מלכתחילה נישט.
אזוי ווי ענליך ביי תפילה, מעכב, אויב מען האט נישט די דאזיגע תנאים זאל מען נישט דאווענען, רייט? סאמטיימס דארט מיינט אז מען דארף איבערדאווענען, דא איז נישט שייך, איך ווייס נישט אויב ס׳איז שייך, אבער דא ווארט עס אז ער איז נישט נושא כפיים.
און די ליסט איז אזוי:
– הלשון – די שפראך, מען גייט באלד זעהן וואס עס מיינט
– פגמים – אויב דער כהן האט א געוויסע מום
– עבירה – אויב ער האט געטון געוויסע עבירות
– השנים – אויב ער האט נישט די ריכטיגע עידזש, ער איז נישט די ריכטיגע עידזש
– היין – טאמער ער איז שיכור, האבן מיר שוין דערמאנט בעצם
– וטומאת הידיים – טאמער זיינע הענט זענען טמא
אזוי הלשון כיצד? דער רמב״ם מאכט אזוי א שיינע משנה. וואס איז דאס הלשון מעכב? כגון אלו העילגים, מענטשן וואס האבן פראבלעמען מיט׳ן רעדן, זיי רעדן נישט גוט, מענטשן וואס האבן פראבלעמס מיט ספיטש טעראפי דארפן עס. דא רעדן נישט איינער וואס מוציא אותיות כתיקונן, אזוי ווי איינס וואס קען גארנישט… ער ווייסט נישט דעם חילוק פון אן א׳ און אן ע׳. ספיטש טעראפי, ער קען נישט ארויסזאגן א ש׳ כהוגן. רייט.
איינער וואס איז נושא כפיים… זאל נישט דוכנ׳ען, ווייל ער גייט נישט גוט זאגן “שלום”. ער גייט זאגן “שולעם”, איז דאס נישט קיין וועג. ער מאכט פון “שלום” נישט “שלום”.
אדער וואס? ווי איז דא אן אל״ף אין ברכת כהנים? ער גייט זאגן… אין “ישא” זאגט מען נישט די אל״ף. אין “ישא” זאגט מען נישט די אל״ף. “ישא ה׳ פניו אליך”, ער גייט זאגן “אליך”. ער גייט ציילן “אליך”. איז דא אן עי״ן? “ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום”. סאו, ס׳איז נישט שייך. ס׳איז נישט שייך אן עי״ן, ער רופט די אל״ף פאר אן עי״ן. אקעי.
סתם, לאו דווקא די סארט עלגות. בכלל, מענטשן וואס רעדן נישט קלאר און דער עולם פארשטייט נישט וואס ער רעדט, איינער וואס נושא כפים איז.
דא זעט מען זייער קלאר אז דאס איז א מצוה, ס׳איז נישט ממש א חיוב אויף יעדן כהן. ווען ס׳וואלט געווען א חיוב, וואלט מען געמוזט זאגן, “כהן, דו ביסט א כהן”. אבער אז מ׳הערט נישט… שטייט נישט אז דאס אויך נישט. ס׳איז א טקס, ס׳איז א חלק אין די סדר. דו קענסט נישט, אז דו ביסט א כהן וואס נעבעך קען נישט רעדן, איז דאס נישט. ס׳איז איינער וואס איז נישט כבוד הציבור, אדער וואס ער גייט צומישן דעם עולם, ס׳וועט פעלן כוונה, און נאך זאכן. אדער ס׳איז א מין מיאוס, א מיאוס אין די שפראך. אה, ס׳איז נישט פאסיג. ברכת כהנים דארף זיין א שיינע זאך. ס׳איז נישט קיין זאך וואס איז פראבלעמאטיש.
אפשר איז דאס אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט, א בעל תפילה וואס ווערט שטארק מבולבל, ברענגט מען שנעל אן אנדערע בעל תפילה.
יא, אבער איך זאג אז ברכת כהנים איז ממש א מצוה לכאורה אויף דעם כהן. מיר זאגן אז ס׳איז נישט ממש א מצוה אויף יעדן כהן פרטי צו גיין. ער איז יוחנן, ער זאל נישט רעדן. ער גייט, וואס איז מער אז ער זאל זיין א שליח ציבור, ס׳איז נישט אזוי ווי א כהן וואס מוז דאס טון.
“המומין כיצד?” אה, וועלכע מומין זענען מאכיל? “כהן שיש בו מומין בידיו וברגליו”. דאס איז נישט מומין אזויווי אין די עבודה, וואס מ׳איז מקריב מומין, וואס איז א חלק פון די כהונה. דא איז נאר פלעצער וואו מענטשן זאלן עס זען. ברגליו, ווייל ער האט דאך נישט קיין שיך. יא.
“גושניות, בוהקניות”. אוי, “עקושות”. טאקע, זאלן מיר שוין זיין מצליח. “קרומות”, האט פינגערס עפעס? יא, עפעס איז עס מאגער, נישט גוט.
“בוהקניות” מיינט די… ווייסט שטארק ווייס, יא? ס׳איז ווייס, ער האט עפעס סטעינס אויף די הענט. די נאמען פון די שטארק ווייסע מענטשן, די באלקאם, עס מיינט נישט דעיס, עס מיינט אז עס פעלט עפעס ראנג, א בוי הקנאי׳ס מיינט עס שיינעדיגער קאלער, עס מיינט עפעס ראנג קאלער, אדער… אדער… אדער מ׳האט קוקן, עה, אפשר דאס זאל אזוי מ׳געוואוינט זיך נישט קוקן, און ס׳מאכט מען נישט קוקן, ס׳גייט די טרעק.
נאך א זאך, מי שהיו… מי שהיו רירו יוצא בזקנו ושפתיו מדבר, ער קען נישט רעדן דא, ער רעדט עס איז שפייעכץ, ער זיין בארד ער מאכט זיך באקוועם, ניין, ער איז דאך א מחלה אזוי ווי ער פארציילט מים וואס ער האט, יא, יא, חיים סימני באכשן מיינא, אולי ס׳קאפאוו, איין גוטער בער אים.
אבער דא… עס איז שטעט ביי עני מענטש וואס האט שוואכע מוסקלען, ער איז זייער אלט, אה, ווייל ס׳נעמט אסאך שטארקע מוסקלען ווייל מ׳זאל זיין עני ארויסצורינען, אה, אז עס קען קומען פאר עפעס פאר זייער מחלה, אדער אדער אדער עני מחלה ברענגט עס, אויב מען ווערט זייער שוואך, יא, מענטשן זענען עס פאראמשטעלן עס זיין מיט זיין אויסגעוועקט, עס האט נישט די אונז, עס האט אן עקסטערע מוסקל זיין, אדער מויל, יא.
און אויב דאס ביעורא, אויב דער איז שוין צוגעוואוינט אין זיין שטאט, דאס ווי מידת הדאש, עס האט נישט… דאש באמיינט שוין רעגולער ביי אים, יא, פון ווי קומט דער לשון “נייס” נישט? שוין געדראשן, שוין אויסגעדראשן, שוין אויסגעדראשן, גוט, ס׳אינטערסאנט, ס׳קען א רעאקציע ביי עני מענטש, ביי עני אלטע פאני מענטש, “והכל רגילים בזה סימן באחת או בזה שרירות”, א מין… מ׳איז שוין מסתכל בו, די גאנצע זאך עס מאכט א רעאקציע, דא איז שוין נישט קיין רעאקציע.
אדער אויב מ׳גיט מחנך די קינדער אז מען זאל מער סענסיטיוו, אפשר זאל עס שוין אויך זיין א פראבלעם, מעיבי, אבער אונז רעדן דאך פון דער עולם העשייה, נישט פון דער עולם התיאוריה ווי דער עולם איז דער וועלט וואלט געווען וועלט.
חיים, נישט אייד אויף צווי הויז, איינער וואס האט געפעינטע הענט, צו וועט עסטעס און פער׳ס זענען די נעמען פון פערנדער קאלערס, “ליסער סקאפאוו”, באמת מיינט די ארבעטער וואס איז אריינקומען מיט א פעינטישן הענט, אויב מ׳גיט קוקן אויף אים, אדער א טאטו אדער אזוי, רייט.
די נאר א וועטשעלע וועג עס איז די מוקח און יעדער איינעם די פנים, און אזוי איז… אז מיט דער מיט ווי צו ניסטערש, און מיט די עובדים מיר איינע שטאם ווייסט עובדים, א פעינטער׳ס טוט, זאגט גוט, ער האט שוין…
יעצט גייט מען לערנען א עבירה איז אויך א מאכט, וואס הייסט א עבירה? אה, דא אינטערסאנט, דא א מאם כשר׳יגער עבירה, כשר׳יגער א נפש, אפילו בשוגג, אפילו בשוגג, אפילו בשוגג, לא יסור כפיו זאל נישט דיכען, שנאמר, דער נביא זאגט אויף אידן אין יחזקאל. און ער זאגט נישט אויף א כהן. יא, ער זאגט אז ידיכם דמים מלאו, ווען מענטשן האבן אויף זייערע הענט בלוט, אזוי ווי מיר האבן דערציילט געווען, זאגט דער אייבערשטער, אז ובפרשכם כפיכם, ווען ענק גייען אויסשטרעקן די הענט צו דאווענען, אזוי ווי אונז האבן מיר געזאגט פריער, אה, דער אייבערשטער וועט נישט אנעמען ענקער תפילה, ער גייט קוקן אויף די בלוט.
וואס איז די ענק טענה׳ן אז ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה, ווייל פארוואס האבן זיי געזאגט אז אויב ער האט שוין תשובה געטון הייסט עס נאך ידיכם דמים מלאו? דער נביא זאגט, ווען ענקערע הענט איז פארשמירט מיט בלוט, ער זאגט אז מען קען קיין תשובה טון, אפילו נישט בשוגג. אקעי?
וואס האבן זיי גענטפערט? איך ווייס נישט. איך ווייס יא. תשובה העלפט נישט. איך גלייב נישט אין תשובה אזוי שטארק ווי דיר.
וואס מיינט תשובה געטון? וואס האט ער געטון תשובה צו טון, עקזעקטלי? ער האט דאך קיינמאל נישט געווען קיין רוצח. שוגג מיינט ער האט געפארן ווילד און ער האט געהארגעט א איד. נא, דו ווילסט א ברכה פון אים? איך וויל נישט קיין ברכה פון אים. איך גלייב נישט אזוי שטארק אין תשובה. חברה בעלי תשובה, קומטס צו מיר. איך גלייב אין ענק.
ער גייט זאגן מפורש שפעטער שאר עבירות אין להם. ער גייט אריינגיין אפילו שפעטער נאך מער מפורש אין דעם. אקעי.
כל שכן עובדי עבודה זרה, אפילו באונס. אונס מיינט אז ער איז געווען א מדמה, רייט? ער האט נישט מקיים געווען די מצוה פון קידוש השם. אפילו עשה תשובה, אינו מתכפר לו לעולם. אויף דעם איז דא א ראיה, שנאמר, “לא יעלו כהני הבמות”.
דאס הייסט, ס׳שטייט ביי יאשיהו, אז די וואס האבן געמאכט במות האט מען נישט געלאזט ברענגען צו די בית המקדש. א כהן וואס האט געארבעט אין א במה האט מען נישט געלאזט ארבעטן אין די בית המקדש. מ׳לערנט מען פון דעם אז א במות, אזוי ווי עס איז אסור עבודה זרה, איז אפילו נישט ממש עבודה זרה, אבער מ׳רעדט פון א במות פון עבודה זרה, און מ׳מיינט אז אפילו זיי האבן שוין תשובה געטאן זאלן זיי נישט קומען. ביידע איז א גרויסע פלא, ווייל ביידע לכאורה מיינט מען ווי לאנג איז עבודה זרה? ווי לאנג איז במות? במות איז פריער משומר?
ניין, ניין, ס׳מאכט נישט אויס. ניין, ניין, כהלל במות, כהלל במות מאכט נישט אויס. יא, ס׳מיינט יא, ס׳מיינט אז זיי האבן תשובה געטאן. ניין, ניין, ניין, מ׳רעדט נישט פון תשובה, מ׳האט שוין צעבראכן די במות דארט. מ׳האט שוין צעבראכן די במות, ס׳שטייט דארט קלאר מ׳האט שוין צעבראכן די במות.
אזוי ווי דער רמב״ם ברענגט ווייטער, “הברוח על העבודה, לעולם אין הוא משתתף עמהם בעבודה.” יא. “והברוח על העבודה” איז נישט נמנה על ישראל, “והברוח על השמד” איז נמנה על ישראל, און דאס איז די זעלבע קאטעגאריע.
איז דער רמב״ם ברענגט ווייטער, “וכהן…” יא, די זעלבע זאך. “כהן שהשתמד לעבודה זרה”, ער איז געווארן א גוי, ער האט נישט נאר געדינט עבודה זרה, ס׳איז דא א זאך פון עובד עבודה זרה, און ס׳איז דא נשתמד לעבודה זרה. נשתמד לעבודה זרה מיינט ער איז געווארן, ער האט זיך געטויפט צו קריסטן למשל.
יא, אבער די חילוק איז, ער האט נישט געטון קיין שום עבודה, ער האט נאר אויפגעפיקט א נייע… ער האט זיך ערקלערט, ער האט זיך ערקלערט א גוי. ער האט גענומען א נייע סאשעל סעקיוריטי פון די קריסטן. ער האט זיך ערקלערט א מוסולמענער, איך ווייס נישט וואספארא זאך. “אף על פי שחזר בתשובה, אינו נושא את כפיו לעולם.”
יא, גוט. די שאלה איז נאר, וואס איז די חילוק? ס׳איז נאר שפיכות דמים אפילו בשוגג, עבודה זרה אפילו בשוגג, אדער שמד.
גוט, ווייטער. “אינו נושא את כפיו לעולם.” ווייטער, “ישנן השנים, כיצד?” זאגט דער רמב״ם, “כהן נער לא ישא את כפיו עד שתעלה בו שיער בזקנו.” איז משמע פון דעם רמב״ם, מ׳רעדט אפילו ער איז שוין בר מצוה, נישט אזא קטן, אפילו ער איז שוין בר מצוה איז משמע אז ער איז נישט נושא כפיים. דער שולחן ערוך ברענגט אביסל אנדערש די הלכה, אז נאר אליינס, מיט גדולה מעג ער יא גיין. קיצור, אנדערע הלכות.
אבער דער רמב״ם לערנט וואס ער לערנט, אז מ׳זוכט א מענטש מיט א גרויסן בארד, אן עלטערער כהן. ענליך צו וואס מ׳האט געלערנט ביי א שליח ציבור אויך, אז ס׳האט נישט מיט די חיוב במצוות, ס׳האט מער מיט א כבוד, אזא זאך.
אקעי. “יין כיצד?” וואס הייסט יין? יא. “מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת”, איינער וואס האט געטרונקען רויע וויין, איז נישט מוזיק. ווען ער האט געטרונקען א גאנצע רביעית אויפאמאל איז אסאך וויין, איז ער געווארן איבערגעטרונקען, איינעם נושר תקפה אטשו יתר יענעם עיילה ביז די וויין גייט אוועק.
ווייטער, ער שטעלט אן השנים, איז אויך אן ענין. השנים כיצד?
זאגט דער רמב״ם: כהן נער לא יטול את כפיו, עד שתתמלא זקנו.
א כהן וואס איז נאך א קינד, ביז ער האט שוין א בארד.
איז משמע פון רמב״ם אז מ׳רעדט אפילו ער איז שוין בר מצוה, נישט א קטן. אפילו ער איז שוין בר מצוה איז משמע אז ס׳איז נישט נאר די נשיאת כפים דארט.
דער שולחן ערוך ברענגט אביסל אנדערש די הלכה, אז נאר אליינס, מיט גדולים מעג ער יא גיין. בקיצור, אנדערע הלכות.
אבער דער רמב״ם לערנט דאך וואס ער לערנט, אז מ׳זוכט א מענטש מיט א גרויסן בארד, דער עלטערער כהן, ענליך וואס מ׳האט געלערנט ביי א שליח ציבור אויך, אז ס׳האט נישט מיט חיוב און מצוות, ס׳האט מער מיט א כבוד, אזא זאך.
—
אקעי. היין כיצד? וואס הייסט יין? יא.
מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת, אז איינער האט געטרונקן רויע וויין, נישט מזוג, ער האט געטרונקן א גאנצע רביעית אויף אמאל, ס׳איז אסאך וויין, איז ער בגדר שיכור, אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו, ביז די וויין גייט אוועק.
לפי ששיכור אסור לו בעבודה, ווייל ס׳איז א הלכה לענין עבודה אין בית המקדש אז א כהן טאר נישט “יין ושכר אל תשת”, אין בית המקדש לעבודה, אזוי זאגט דער לשון הפסוק. איז בברכה איז אויך די זעלבע גדר אז דו טארסט נישט טון ווען דו האסט געטרונקן.
שתה רביעית בשתי פעמים, אויב האט ער אויסגעטרונקען די רביעית נישט אויף איין שנעלע שלינג, נאר אין צוויי ביסלעך, או שנתן לתוכן מים, מותר, ווייל ער ווערט נישט אזוי שנעל אריינגעכאפט אין בגדר שיכור.
ממילא, לענין קריאת שמע איז געווען אנדערע, מ׳האט נישט גערעדט וועגן וויפיל זאל מען טרינקען, נאר ווי קלאר מ׳איז. יא, ס׳איז געווען שתוי, שתוי איז שתה רביעית יין, און שיכור וואס איז נישט קלאר.
דא איז נישט שיכור, ס׳האט גארנישט קיין שייכות. דא איז לכאורה די גדר פון שתוי דארט, אבער שתוי האט שוין געטרונקן, ליטעראלי. שתוי איז ששתה רביעית, אפילו שלא מזוג, אפילו ששתה בשתי פעמים, או ששתה יותר מרביעית, אפילו האסטו דערין וואסער, אדער אפילו ס׳איז צעטיילט אין שלינגעס, הייסט ער שיכור, טאר ער נישט דוכנ׳ען עד שיסור יינו מעליו.
פיין גוט. און דא האסטו דיסקאווערד די ערשטע מאל פון די רמב״ם אזא זאך ווי א רביעית. אהא.
קודם כל, דער רמב״ם פארציילט וואס דאס איז א רביעית. וואס איז א רביעית? אזוי: “אצבע ומחצה על אצבע ומחצה ברום אצבע ומחצה וחצי אצבע וחומש אצבע”. עס נעמט צוויי אצבעות.
וואס איז דאס אן אצבע? “והוא אצבע שמוזכר בכל התורה כולה, והוא אגודל”. ווי היינט רופט מען עס א “thumb”, דער גראבער פינגער. צוויי אויף צוויי, וואס איז הויך צוויי און א האלב מיט א פיפטל. דאס איז דער שיעור וויפיל ס׳גייט אריין, דאס הייסט א רביעית. פיגער אויס, מאך א שיעור, קוק ארום, וועסטו זען, דאס איז א רביעית. אקעי.
—
יעצט, נאך א זאך וואס מ׳האט געלערנט מאנטאג. די פיפטע זאך, טומאת הידים. זעקסטע זאך, טומאת הידים. כיצד?
“כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, אלא נוטל ידיו במים עד הפרק ונושא את כפיו, ואחר כך מברך, שנאמר ‘שאו ידיכם קדש'”. דו זאלסט מאכן דיינע הענט הייליג, דאס הייסט מיט נטילת כפיים, מיט וואשן הענט, און דאן ברך את ה׳.
פאר תפילה איז דא א מצוה פון וואשן הענט, אבער ס׳איז נאר א לכתחילה אויב מ׳קען צוקומען צו וואסער. פאר די כהנים איז דאס מער מעכב, זעט אויס, ווייל ס׳איז דומה לעבודה.
—
ווייטער, וועלכער כהן קען נישט עולה זיין? נאך איין זאך, דאס איז נישט איינע פון די זעקס זאכן, דאס איז סתם א יוצא מן הכלל, אז א פשוט׳ער איז נישט קיין כהן.
ווער איז א כהן? נאר א כהן וואס איז א כשר׳ער כהן, אבער א חלל איז נישט קיין כהן, “ולא ישא את כפיו, לפי שאינו בכהונה”. ער איז שוין מער נישט קיין ריכטיגער כהן.
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “כהן שלא היה בו דבר מכל אלו”. בעיסיקלי, ער זאגט דא וואס איז אלץ מחלל א כהן. אדער אז זיינע עלטערן האבן נישט געווען כשר וכו׳, אדער זיינע אייגענע פראבלעמען.
—
אז וואס? א כהן וואס האט נישט געהאט “דבר מכל אלו המונעים נשיאת כפים”, האט נישט איינע פון די זעקס מניעות, אדער זיבן, “אף על פי” — יעצט זאגט דער רמב״ם, דאס האבן מיר געלערנט מאנטאג — “אף על פי שהוא עם הארץ ואינו מדקדק במצות, ואינו מן המהדרין, ואנשי הבית מרננים אחריו, הרי זה נושא את כפיו”.
אף על פי וואס ער איז איינער, חכמה איז נישט קיין חכמה, ער איז נישט קיין גרויסער חכם, ער איז נישט קיין קליינער נאר. ער איז איינער וואס איז מדקדק במצוות, ער איז נישט קיין גרויסער מצוה טוער. ער איז איינער וואס איז עובר עבירות, מ׳רעדט פון אים, מענטשן זינגען אונטער פון אים. און געווענליך מיינט עס אז ער איז נישט קיין קדוש. אויב ס׳איז איינער וואס מ׳זינגט ימים, איז ער זיכער. אבער מ׳זינגט אז ער איז נישט ריין. דער רמב״ן מיינט, מען זאגט אויף אים נישט גוטע זאכן, נישט קיין שיינע זאכן, ער איז א קראנטליך, ער איז א שטיקל גנב, קען נאך אלץ האבן… הרי זה נושא כפיו, ואין מוסרין אותו. פארוואס? ער טוט דאך א מצוה. זייער שטארק.
דער רמב״ן זאגט אזוי, “וכל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, עונשו מרובה מאד, שעובר על שלש עשה, שנאמר ‘כה תברכו את בני ישראל׳, ‘ושמו את שמי על בני ישראל׳, ‘אמור להם׳. ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והתבזה במצוות.” זייער שטארק.
ווייסטו וואס דאס הייסט? די משל פון שליח ציבור און די אלע, נאר ערליכע אידן. דו שיקסט נישט קיין מצוה, דו ווילסט נישט קיין מצוה פאר א מענטש וואס איז נישט קיין כבוד הציבור, א מענטש וואס איז נישט קיין כבוד הציבור. זאל איך אים נישט שיקן אלס שליח ציבור, אבער ער האט דאך א מצוה פון א כהן.
—
זייער גוט. איי, האט א מענטש געפרעגט, איך האב אמאל געהערט פון אן אלטן תלמיד חכם, ער האט געזאגט, “אזוי ווי דו זאגסט, ‘כה תברכו׳, דו זאגסט עס, דו זאגסט עס, העלפט עס?” ער האט געזאגט, “א ברכה, דער נאר, דער אידיאט ענטפערט ער, עס איז איינגעקומען א ברכה, תלויה בכהנים, והקב״ה שנאמר ‘ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם׳. הכהנים עושים מצוה שנצטוו, והקב״ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.” דאנט ווארי, דער אייבערשטער וועט שוין מאכן זיכער אז ער ווייסט וואס צו טון. דער רמב״ן וויל דאך אויך זאגן אז אונז זענען נישט מפיל דעם אייבערשטן, אונז מאכן אים נישט טשענדזשן די מיינד.
זייער גוט. ער זאגט נישט אפילו אז דער אייבערשטער איז תלוי וועגן די כהנים. די כהנים טוען א מצוה, און דער אייבערשטער בענטשט. פעלט עפעס צו טון? נאר כחפצו, ווען ער וויל, און ער וויל דאך אייביג. אבער זייער גוט.
דאס וואס שטייט “ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך”, דאס איז אויך געווען ביי רבי ישמעאל כהן גדול, אז דער אייבערשטער האט דאך באקומען א ברכה פון רבי ישמעאל. עניוועי, עס קען זיין אז דאס מיינט די גמרא, ברכת הדיוט הכהן, דו זאלסט טראכטן אז דער כהן איז א הדיוט, ער איז גארנישט, ער איז א הדיוט.
ווען א איד איז געקומען צום ראגאטשאווער און האט אים געבעטן א ברכה, האט ער געזאגט, “שטייט דאך ‘אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך׳, כל שכן מיר, דער רב וואס איז אן עובד ה׳.” זאגט ער, “פארוואס דארף איך געבן א ברכה? מיט ‘כל שכן׳ זאג דו א ברכה דיר אליין, וואס דארפסטו מיר?”
עס קען זיין אז פשט איז, ער איז א הדיוט ווי דער רבי.
—
עניוועי, זאגט דער רמב״ן ווייטער, “אמנם, לכאורה כהנים העומדים אחורי הכהנים המברכים, לא יברכו.” דער וואס שטייט פון די אנדערע זייט פון די כהנים, ער האט נישט גערעדט אז ווען די כהנים בענטשן זאלן זיי זיך ארויפקלאפן אהין. ער האט געמיינט אז נאר דער וואס כאפט עס פון אים זענען אין די… ניין, זאגט דער רמב״ן, דער וואס שטייט ביהיינד אים איז נישט בכלל הברכה. אבער אונז האבן די מצות עשה, נישט ממש פנים, אבער ער קוקט דורך זיי, אריין בכלל הברכה.
ואם יש שם מחיצה, אפילו אויב ס׳איז דא א מחיצה, ווייל די כהנים זענען דארט, און ס׳איז דא א פוסטן אז ער גייט פנים כנגד פנים, און אין פראנט פון די כהנים איז דא א מחיצה, אפילו אם אינה של ברזל, הרי פניו נראין בכלל הברכה, ס׳שטערט נישט. די ברכה גייט אדורך ווענט, אבער ס׳גייט נישט בעקווארדס.
—
אקעי. האבן מיר געלערנט אז אסאך זאכן דארף מען א מנין. נאך ברכת כהנים, נשיאת כפים, עשרה כהנים, מ׳קען רעכענען די כהנים פארט פון די מנין.
וואס טוט מען אויב ס׳איז נישטא גענוג כהנים? כולם נושאים את כפיהם, מנין מברכין? לחיילות של צפון ולחיילות של דרום. וואס איז שייך צפון און דרום? מ׳ווייסט נישט.
ואם אין שם אלא עשרה, אה, דא זעט מען אז די נשים קענען זיין אין ביהמ״ד און זיי זאגן אמן הויך, ווייל זיי האבן נישט קיין טענה נישט צו זאגן אמן שטיל. דער עולם הערט, אבער די נשים האבן נישט קיין טענה צו זאגן אמן שטיל.
ואם אין שם אלא עשרה כהנים ויותר, אה, דאס הייסט, ס׳קען זיין אז כלל הכהנים, אויב ס׳איז דא גענוג, זאל בלייבן צען, לאזט מען צען אזוי אין שול, זאלן זיי זיין אזוי ווי די מקבלי הברכה.
—
יעצט, וואס טוט מען אויב דער כהן איז אליין דער שליח ציבור?
איז דא נאך א כהן, אויב ס׳איז דא נאך א כהן, ער קען זיין שליח ציבור און דער צווייטער זאל דוכנ׳ען. מיר האבן געלערנט, ס׳איז נישט קיין חיוב אז יעדער כהן זאל דוכנ׳ען. דער שליח ציבור וועט יענער דוכנ׳ען, ס׳איז נישט קיין פראבלעם.
אויב איז נישט דא מער ווי איין כהן, איז לא ישא את כפיו, ער זאל נישט, ווייל וואס גייט ער זיך צומישן? מיר האבן געלערנט שוין איין הלכה אז מ׳דארף זאגן אמן, וועט ער זיך צומישן.
ואם הבטיחו שלא ישא את כפיו, אויב ס׳איז זיכער אז ער קען גוט דאווענען און ער וועט זיך נישט צומישן, דעמאלט איז רשאי.
—
ואם אין כהן כלל, אזוי ווי אונז וואס מיר האבן נישט קיין כהן אין די דוכנ׳ען נישט, ש״ץ אומר, דעמאלט בעט דער אייבערשטער זאל געבן די ברכה אליין. ווייל ס׳איז דאך דא, מיר האבן נישט קיין כהן, זאגט ער, די כהנים זענען קרוביו, געבן אונז די ברכה, די דרייפאכיגע ברכה פון די תורה וואס האט געזאגט להרן למור על כהנים, און מיר זאגן אמור להם ברכה משולשת בתורה הכתובה על ידי משה, ער זאגט אמור להם, אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו הכהנים עם קדושך, כאמור יברכך וגו׳, ואנו עונים אמן. און מיר זאגן נאך, מיר זאגן כהן ירצה, אזוי ווי מיר האבן אויסגעשפילט די סיסטעם.
עניוועי, ס׳איז נישט מסכים על מה שכתבנו, דאס איז א זייער שיינע זאך. אויב ס׳איז נישט דא קיין כהן, זאל דער אייבערשטער געבן די ברכה. אזוי ווי ווען א מענטש קומט צו א רבי, און דער רבי וויל נישט געבן א ברכה, דאס איז נישט אליין העלפן, עפעס אן אנדערע זאך.
—
איי, געט כהן שנושא כפיו בבית הכנסת… סארי, איך גיי פאראויס צו שנעל, וואס איך וויל ענדיגן.
יא, אה! וואס האט עס געמאכט אז ער זאגט א כהן איבער די דוכנען, נאכדעם וויל ער גיין צו א בית הכנסת אחר? פארוואס איז ער געגאנגען נאך א שול? עס האט נישט קיין צייט צו טון מיט די צייט. ער מוז צופרי שפילן, ער וויל גיין ברכת כהנים. נושא ידו להנאת וואך אפילו כמה פעמים ביום. ס׳איז נישט קיין ברכה, עס ווערט נישט אויסגענוצט די כהן, די ברכה פון די כהן אין איין טאג. ער קען גיין אין צוויי שולן.
איך כאפ נישט דעם חידוש, וואס האט מען געמיינט אז עס ווערט אויסגענוצט? עס איז קלאר. אה, ער זאגט אז מען קען טראכטן אז עס איז בל תוסיף. וואס זאגט מען דארף נישט צולייגן. אוקעי.
—
נאך א זאך, מען האט פריער געלערנט אז מען דארף עוקר זיין רגליו ווען עס קומט ביי רצה, און בברכת עבודה דארף דער כהן אנהייבן צו גיין צו די דוכנען.
אינטערסאנט, האמיר נישט. כהן שלא עקר רגליו במקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה, שוב אינו עולה באותה תפילה, קען מען נישט גיין פארוואס ער איז נישט גרייט. אינטערסאנט. עס ווערט זייער נישט שטארק מעכב דעי עוקר רגליו ביי רצה. אבער די עיקר רגליו דארף ער שוין אנהייבן צו גיין, ער דארף שוין אנהייבן צו גיין אויף פלייש צו גיין צום דוכן.
אלא אם כן, ער האט זיך לכתחילה זעט אויס ער דארף נישט אנהייבן דעמאלטס. אזוי טוט מען טאקע היינט, מען וואשט זיך שוין פריער. אבער אויב ער איז נישט אנגעקומען, ער איז עולה ומברך, די עיקר איז אז ער האט זיך אנגעהויבן צו גרייטן.
אינטערסאנט, א גבי מען וואס שטייט א הלכה פונקטליך. איך מיין אז ס׳האט צו טון מיט די עבודה, אז מען האט געלערנט אז די כהנים… די גמרא מאכט אזא דרשה, יא, דאס איז די עבודה, אז מען האט געלערנט אז אין בית המקדש פלעגן מיר עס צו טון, בשעת עס איז די עבודה. עפעס האט עס מיט די ברכת עבודה, די ברכת כהנים, ער דארף שוין זיין פארט דערפון. I don’t know.
—
יעצט אזוי, כל כהן שאינו עולה לדוכן, ער דוכנט נישט, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, דער עצם וואס ער איז עובר געווען און מבטל געווען איין מצות עשה, וועלכע דער מצוה איז ברכת כהנים, הרי הוא כעובר על שלושה עשה. וואס כותב ברוך יאמר להם בשמי? דאס גייט מיט׳ן רמב״ם שיטה, אז ווען עס שטייט דריי מאל די זעלבע מצוה, ווערט עס נישט דריי מצוות. אבער עס שטייט דריי מאל, פשט עס איז כה, עס איז כה, עס איז כה, רעדט מען עפעס אנדערע זאך.
וכל כהן שאינו מברך, אינו מבורך. אינטערסאנט. קומט נישט די ברכה? אה, וואס שטייט ואברכם, נישט אברהם. כל המברך מתברך. ס׳הייסט, ווער בענטשט די כהנים? די כהנים ווערן געבענטשט ווייל זיי בענטשן די אידן. ממילא אויב נישט, ווערן זיי נישט.
ער האט געזאגט, “יא, יא, דאס איז די מעלה פון זיין א כהן.” ניין, סתם א איד באקומט די ברכה.
ער דארף געדענקען אבער צו זאגן “באהבה”, אז ער טוט עס נישט וועגן ער זאל באקומען צוריק די ברכה. ער דארף זיך אליינס ליב האבן אויך, ער זאל באקומען. אה, דער אייבערשטער בענטשט.
—
אקעי. עד כאן הלכות תפילה. און דאך איז דא
Speaker:
ס׳איז געדרוקט נאך ספר אהבה. הגם בעצם באלאנגט עס דא, ניין? וועלן מיר רעדן וועגן דעם נעקסט טיים.
ברוך רחמנא דסייען, זאגט דער רמב״ם.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80077#
הפרק עוסק בדברים המעכבים (מונעים) נשיאת כפים – נסיבות שבהן כהן לא צריך לדוכן. המושג “מונע” פירושו שלכתחילה לא יהיה נושא כפים, בדומה לתנאים המעכבים תפילה (כמו טהרה). בדיעבד, אם כבר עשה, עשה – אבל לכתחילה אסור לו.
הרמב״ם מונה שש קטגוריות המונעות נשיאת כפים:
1. הלשון – בעיות דיבור/שפה
2. פגמים/מומין – מומים גופניים
3. עבירה – עבירות מסוימות
4. השנים – גיל
5. היין – שכרות
6. טומאת הידיים – ידיים טמאות
—
דברי הרמב״ם: “הלשון כיצד? כגון אלו העילגים שאינן מוציאין אותיות כתיקונן” – כמו מי שאינו עושה הבחנה בין אל״ף לעי״ן, או אינו יכול לומר שי״ן כראוי – לא ידוכן.
פשט: כהן שיש לו בעיות דיבור ואינו יכול להוציא בבירור את דברי ברכת כהנים, לא יהיה נושא כפים.
חידושים והסברות:
– דוגמה מעשית: מי שאינו יכול להבחין בין אל״ף לעי״ן יאמר “אליך” (עם עי״ן במקום אל״ף) בפסוק “ישא ה׳ פניו אליך”. או שלא יאמר כראוי “שלום” – יאמר “שולעם” וכדומה.
– לא רק עילגות ספציפית: זה נוגע בכלל לאנשים שאינם מדברים בבירור והציבור אינו מבין מה הוא אומר – לא רק הדוגמאות הספציפיות.
– חידוש לגבי חיוב נשיאת כפים: מכך שהרמב״ם אומר שכהן כזה פשוט לא ידוכן (ללא חלופה), רואים שנשיאת כפים אינה ממש חיוב אישי על כל כהן פרטי. אם היה חיוב מוחלט, היינו צריכים לחפש דרך שיקיים אותו. אבל כאן אומרים פשוט “לא יעלה” – כי ברכת כהנים היא טקס, חלק מהסדר, ומי שאינו יכול לעשות זאת כראוי אינו מתאים.
– טעמים מדוע לא ידוכן: (א) כבוד הציבור – אינו הולם; (ב) בלבול הציבור – זה מפריע לכוונת מקבלי הברכה; (ג) מיאוס בדיבור – ברכת כהנים צריכה להיות דבר יפה והולם.
– [דיגרסיה: השוואה לשליח ציבור] זה מושווה למה שלמדנו קודם ששליח ציבור שמתבלבל מאוד מביאים במהירות אחר. אבל בברכת כהנים זה שונה – ברכת כהנים היא לכאורה מצוה על הכהן עצמו, לא רק שליחות ציבור כמו ש״ץ.
—
דברי הרמב״ם: “כהן שיש בו מומין בידיו וברגליו… עקושות… בוהקניות…” – כהן שיש לו מומים בידיו או ברגליו – אצבעות עקומות, כתמים לבנים (בוהקניות), וכדומה – לא ידוכן.
פשט: מומים הנראים לעין הציבור פוסלים כהן מנשיאת כפים.
חידושים והסברות:
– הבדל ממומי עבודה: זה לא אותם מומים כמו בעבודת בית המקדש. שם זה דין בכהונה עצמה. כאן זה נוגע רק למקומות שאנשים רואים – ידיים (שהוא מרים) ורגליים (כי אין לו נעליים).
– בוהקניות: פירושו כתמים לבנים חריגים על הידיים – לא לובן רגיל, אלא משהו שנראה כמו מחלה או פגם. הטעם הוא כי זה מושך תשומת לב ומפריע.
– רירו יורד על זקנו: כהן שרוק זולג על זקנו כשהוא מדבר – לא ידוכן. זה קשור לשרירים חלשים, זקנה, או מחלות.
– דש בעירו – רגיל בעירו: אם הציבור כבר רגיל אליו (דש בעירו – “כבר דש”), מותר לו לדוכן. הלשון “דש” פירושו “כבר רגיל” – כשאין כבר תגובה חדשה מהציבור, זה לא בעיה. הטעם: כל החסרון הוא שזה גורם לתגובה בציבור – כשאין כבר תגובה, החסרון בטל.
– ידיים צבועות / קעקוע: כהן שיש לו ידיים צבועות (כמו קעקוע או צבע מעבודה) – אם הציבור מסתכל עליו בגלל זה, זו בעיה. אבל אם הוא פועל (צבע) ורוב אנשי העיר גם כן כך – מותר, כי זה כבר רגיל.
—
דברי הרמב״ם: “כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא כפיו, שנאמר ‘ידיכם דמים מלאו׳ ו׳בפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם'” (ישעיה א:טו).
פשט: כהן שהרג אדם, אפילו בשוגג, לא ידוכן.
חידושים והסברות:
– הפסוק נוגע לכל ישראל, לא רק לכהנים: הנביא ישעיה מדבר אל כלל ישראל – “ידיכם דמים מלאו” – כשידיכם מלאות דם, “ובפרשכם כפיכם” – כשאתם פורשים ידיכם להתפלל – “אעלים עיני” – הקב״ה לא יקשיב. הרמב״ם מיישם זאת ספציפית על נשיאת כפים.
– שאלה: מדוע תשובה לא עוזרת? הפסוק אומר “ידיכם דמים מלאו” – זה מדבר כשהידיים עדיין מלוכלכות בדם. אם עשה תשובה, מדוע זה עדיין מעכב? תשובה: תשובה לא עוזרת כאן. בשפיכות דמים, אפילו בשוגג – למשל מי שנהג בפזיזות והרג יהודי – “אתה רוצה ברכה ממנו? אני לא רוצה ברכה ממנו.” חומרת שפיכות דמים כה גדולה שתשובה אינה מסירה את הפגם לענין נשיאת כפים.
– הרמב״ם אומר במפורש מאוחר יותר ששאר עבירות אין להן דין זה – רק שפיכות דמים, עבודה זרה, ושמד.
—
דברי הרמב״ם: “כל שכן עובדי עבודה זרה, אפילו באונס… אפילו עשה תשובה, אינו מתכפר לו לעולם. שנאמר ‘לא יעלו כהני הבמות'” (מלכים ב כג:ט).
פשט: כהן שעבד עבודה זרה, אפילו באונס (נאנס), אפילו עשה תשובה – לעולם לא ידוכן.
חידושים והסברות:
– “באונס” – לא קיים קידוש השם: “אונס” פירושו כאן שנאנס לעבוד עבודה זרה – לא קיים את מצוות קידוש השם (מסירות נפש). אף על פי כן, אפילו עם תשובה, נשאר פסול.
– ראיה מ״כהני הבמות”: הרמב״ם מביא ראיה ממלכים ב (בימי יאשיהו): כהנים שעבדו בבמות לא הורשו לחזור ולעבוד בבית המקדש, אפילו לאחר שכבר הרסו את הבמות. זה מראה שאפילו לאחר תשובה נשאר הפסול.
– “הברח על העבודה לעולם אין הוא משתתף עמהם בעבודה”: הכלל הוא שמי שברח מעבודה (בבית המקדש) לעולם לא מתקבל בחזרה. אבל מי שברח משמד (שמד כפוי) כן מתקבל בחזרה – וזו אותה קטגוריה שהרמב״ם מדבר עליה.
—
דברי הרמב״ם: “כהן שנשתמד לעבודה זרה… אף על פי שחזר בתשובה, אינו נושא את כפיו לעולם.”
פשט: כהן שהשתמד לעבודה זרה (הצהיר על עצמו כגוי – למשל התנצר) – אפילו עשה תשובה, לעולם לא ידוכן.
חידושים והסברות:
– הבדל בין “עובד עבודה זרה” ל״נשתמד לעבודה זרה”: “עובד” פירושו שממש עבד עבודה זרה. “נשתמד” פירושו שהצהיר על עצמו כגוי – התנצר, או קיבל דת חדשה – אפילו לא עשה ממש עבודה זרה. שניהם פסולים לעולם.
—
דברי הרמב״ם: “כהן נער לא ישא את כפיו עד שתתמלא זקנו.”
פשט: כהן צעיר לא ידוכן עד שיהיה לו זקן.
חידושים והסברות:
– אפילו בר מצווה: מדברי הרמב״ם משמע שאפילו כהן שכבר בר מצווה (גדול לענין מצוות) לא ידוכן עד שיהיה לו זקן. זה לא כשולחן ערוך שמביא שלבדו אסור, אבל עם גדולים אחרים (כהנים מבוגרים) מותר.
– טעם: זה לא קשור לחיוב מצוות (הוא כבר מחויב), אלא לכבוד – בדומה למה שלמדנו בשליח ציבור, שמחפשים אדם עם חשיבות וגיל מסוימים.
—
דברי הרמב״ם: “מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו. שתה רביעית בשתי פעמים או שנתן לתוכן מים — מותר.”
פשט: כהן ששתה רביעית יין חי (לא מהול) בבת אחת, אסור לדוכן עד שהיין יסור. אם שתה בשני פעמים או עם מים – מותר.
חידושים והסברות:
– מקור מעבודת בית המקדש: המקור הוא מ״יין ושכר אל תשת” – וברכת כהנים יש לה אותו דין כעבודה.
– הבדל בין הדין כאן לדין בקריאת שמע: בקריאת שמע דיברנו על “שתוי” (ששתה רביעית) ו״שיכור” (שאינו צלול בדעתו). שם הגדר הוא עד כמה האדם צלול. כאן בברכת כהנים הגדר של “שתוי” – כלומר, שתה ממש רביעית, אפילו שלא מזוג, אפילו בשני פעמים, או יותר מרביעית אפילו עם מים – אסור לדוכן עד שיסור יינו מעליו. הגדר מחמיר יותר כאן.
– שיעור רביעית: הרמב״ם נותן בפעם הראשונה שיעור של רביעית: “אצבע ומחצה על אצבע ומחצה ברום אצבע ומחצה וחצי אצבע וחומש אצבע.” ה״אצבע” המוזכרת בתורה היא האגודל (thumb/אצבע גדולה). כלומר: שתיים על שתיים, בגובה שתיים וחצי וחומש.
—
דברי הרמב״ם: “כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, אלא נוטל ידיו במים עד הפרק ונושא את כפיו ואחר כך מברך, שנאמר ‘שאו ידיכם קדש.'”
פשט: כהן חייב לרחוץ את ידיו עד הפרק (מפרק) לפני דוכן.
חידושים והסברות:
– לתפילה בכלל נטילת ידיים היא רק לכתחילה אם אפשר להגיע למים. אבל לכהנים בדוכן זה יותר מעכב, כי ברכת כהנים דומה לעבודה.
—
דברי הרמב״ם: “חלל לא ישא את כפיו, לפי שאינו בכהונה.”
פשט: חלל (כהן שנפסל דרך פסולי כהונה) אינו עוד כהן אמיתי ואינו יכול לדוכן. הרמב״ם מונה מה מחלל כהן – בין מצד הוריו, בין מצד בעיותיו שלו.
—
דברי הרמב״ם: “כהן שלא היה בו דבר מכל אלו המונעים נשיאת כפים, אף על פי שהוא עם הארץ ואינו מדקדק במצות ואינו מן המהדרין ואנשי הבית מרננים אחריו — הרי זה נושא את כפיו ואין מוסרין אותו.”
פשט: כהן שאין בו אחת מששת/שבעת המניעות, אפילו הוא עם הארץ, לא מדקדק במצוות, אנשים מדברים עליו רעות – הוא עדיין דוכן.
חידושים והסברות:
– הבדל בין ברכת כהנים לשליח ציבור: בשליח ציבור צריך כבוד הציבור, לא שולחים אדם שאינו הגון. אבל בברכת כהנים זו מצווה אישית של הכהן – אי אפשר לקחת ממנו את מצוותו.
– טעם הרמב״ם: “כל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, עונשו מרובה מאד שעובר על שלש עשה: כה תברכו, ושמו את שמי, אמור להם. ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והתבזה במצוות.” – לא אומרים לרשע שיהיה רשע יותר על ידי ביטול מצוות. זה יסוד חזק מאוד.
– שיטת הרמב״ם במנין המצוות: כשכתוב שלוש פעמים אותה מצווה (כה תברכו, ושמו את שמי, אמור להם), לפי הרמב״ם זה לא נעשה שלוש מצוות נפרדות, אבל הוא “כעובר על שלושה עשה” – כתוב שלוש פעמים, כל פעם מדבר על משהו אחר.
—
חידושים והסברות:
– מעשה על תלמיד חכם זקן ששאל: אם הכהן אדם טיפש, האם ברכתו עוזרת? התשובה: “הברכה אינה תלויה בכהנים, והקב״ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם — הכהנים עושים מצוה שנצטוו, והקב״ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.” הכהנים רק עושים את מצוותם; הקב״ה עצמו מברך.
– הרמב״ם עצמו לא אומר שהקב״ה תלוי בכהנים. הכהנים עושים מצווה, והקב״ה מברך “כחפצו” – כשהוא רוצה, והוא רוצה תמיד.
– “ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך” – מוסבר ש״הדיוט” יכול להתכוון לכהן הדיוט, שאפילו ברכת כהן פשוט לא יזלזלו בה.
– [דיגרסיה: מעשה עם הרוגצ׳ובר] כשיהודי ביקש ממנו ברכה, אמר: “הרי כתוב ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך – כל שכן אני, הרב. למה אתה צריך אותי? תן לעצמך ברכה בכל שכן!”
—
דברי הרמב״ם: “העומדים אחורי הכהנים אינם בכלל הברכה. אבל העומדים מצדיהם — בכלל הברכה. ואם יש שם מחיצה, אפילו אינה של ברזל — פניו נראין, בכלל הברכה.”
פשט: מי שעומד מאחורי הכהנים אינו מקבל את הברכה. מי שעומד מהצדדים – כן. מחיצה לפני הכהנים אינה מפריעה.
חידושים והסברות:
– הברכה עוברת דרך קירות (מחיצה לא מפריעה), אבל היא לא הולכת אחורה (אחורי הכהנים).
—
חידושים והסברות:
– אפשר לספור את הכהנים כחלק מהמנין.
– אם כל עשרה כהנים – כולם נושאים את כפיהם. שואלים: מי מקבלי הברכה? “לחיילות של צפון ולחיילות של דרום” – זה לא מוסבר לגמרי בבירור.
– נשים יכולות להיות בבית המדרש ולענות אמן – אין להן טענה לא לענות אמן.
—
דברי הרמב״ם: אם הכהן הוא שליח ציבור – אם יש כהן נוסף, אותו כהן ידוכן. אם הוא הכהן היחיד – לא ישא את כפיו, כי יתבלבל. ואם הבטיחו שלא יתבלבל — רשאי.
פשט: כהן-ש״ץ לכתחילה לא ידוכן כי עלול להתבלבל. אם הוא בטוח שלא יתבלבל – מותר.
חידושים והסברות:
– החשש הוא שיתבלבל – הוא צריך לענות אמן, הוא צריך להמשיך להתפלל, זה יותר מדי בבת אחת.
– אין חיוב שכל כהן חייב לדוכן – השליח ציבור יכול להסתפק שהכהן השני דוכן.
—
דברי הרמב״ם: “ואם אין כהן כלל — שליח ציבור אומר ‘אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו הכהנים עם קדושך, כאמור יברכך וגו”, ועונים אמן.”
פשט: אם אין כהן, השליח ציבור מבקש מהקב״ה שיתן בעצמו את הברכה.
חידושים והסברות:
– זה דבר יפה – אם אין כהן, מבקשים מהקב״ה ישירות. בדומה לכשאדם בא לרבי והרבי לא רוצה לתת ברכה – מבקשים מהקב״ה עצמו.
—
דברי הרמב״ם: כהן שכבר דיכן בבית כנסת אחד יכול ללכת לבית כנסת אחר ולדוכן שוב – נושא ידו אפילו כמה פעמים ביום.
חידושים והסברות:
– החידוש הוא שלא נחשוב שזה בל תוסיף (מוסיפים על המצווה). ברכת כהנים לא “נגמרת” ביום אחד.
—
דברי הרמב״ם: “כהן שלא עקר רגליו במקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה — שוב אינו עולה באותה תפילה. אלא אם כן התחיל להתכונן מקודם.”
פשט: כהן חייב להתחיל ללכת לדוכן כשהש״ץ אומר רצה (ברכת עבודה). אם לא – לא יכול עוד לדוכן באותה תפילה.
חידושים והסברות:
– המקור קשור לעבודת בית המקדש – בבית המקדש אמרו ברכת כהנים בשעת עבודה, לכן הוא צריך להיות מוכן כבר בברכת עבודה.
– אבל אם כבר התחיל להתכונן קודם (למשל, כבר רחץ ידיים), הוא עולה ומברך. כך עושים היום – רוחצים כבר קודם.
– העיקר הוא שהתחיל להתכונן, לא דווקא שעקר רגליו ברצה.
—
דברי הרמב״ם: “כל כהן שאינו מברך אינו מבורך, וכל המברך מתברך.”
פשט: כהן שמברך מתברך בעצמ
ו; כהן שלא מברך אינו מתברך.
חידושים והסברות:
– המקור הוא מ״ואברכם” – לא אברהם, אלא ואברכם – כל המברך מתברך.
– זו לא מעלה מיוחדת של כהונה – גם יהודי רגיל מקבל ברכה. הנקודה היא שהכהן שדוכן מקבל ברכה נוספת דרך מצוותו.
– הכהן צריך אבל לזכור לומר “באהבה” – הוא לא צריך לעשות זאת בגלל שיקבל בחזרה ברכה, אלא באהבה לכלל ישראל.
—
השיעור מסתיים עם הערה טכנית שנוסח מסוים (תפילה) שהרמב״ם מביא מודפס אחרי ספר אהבה, אף על פי שהוא שייך למעשה כאן, וזה יידון בשיעור הבא. השיעור מסתיים ב“ברוך רחמנא דסייען” – הנוסח שהרמב״ם עצמו כותב בסוף ספר/מחלקה.
אנו לומדים כעת פרק ט״ו מהלכות תפילה וברכת כהנים, ונאמר תודה ללוים שעוזרים לנו כאן בשיעור שלנו, ר׳ יואל הלוי. ואנחנו הולכים ללמוד דברים המעכבים נשיאות כפיים. הדרך שבה הכהנים כאן יכולים להיות נושאים כפיים יכולה להיות רק משום שיש כאן לוים בדחנים שעומדים כאן ושרים למטה. והם הלכות ברכה שמרימים את הידיים והם נותנים את מסכת כהנים מתנת יד כך.
אוקיי, בקיצור, זה ממנו ילמדו וכן יעשו. כאן אנחנו הולכים ללמוד את הפרק האחרון מהלכות נשיאות כפיים מברכת כהנים שהכהנים מברכים יהודים, ובפרק זה יעמדו דברים המעכבים.
כמו שבתפילה היה לרמב״ם שיש דברים מסוימים המעכבים תפילה, למשל ניקיון וכו׳. אותו דבר יש דברים שהם מונעים.
מה זה אומר מונע? זה גורם שהמצווה לא תהיה כתיקונה.
לא, זה לא יצא. מונע אומר שאינו יוצא, זה כמו לא יצא.
כן, אני מתכוון שזו לא נשיאות כפיים טובה. הוא לא צריך, במילים אחרות מי שיש לו אחד מהעניינים לא צריך להיות נושא כפיים. אבל בדיעבד אם הוא כן עשה הוא עשה, כאן מדובר לכתחילה לא.
כמו בערך בתפילה, מעכב, אם אין את התנאים האלה לא צריך להתפלל, נכון? לפעמים שם זה אומר שצריך להתפלל שוב, כאן זה לא שייך, אני לא יודע אם זה שייך, אבל כאן מדובר שהוא לא נושא כפיים.
והרשימה היא כך:
– הלשון – השפה, נראה מיד מה זה אומר
– פגמים – אם לכהן יש מום מסוים
– עבירה – אם הוא עשה עבירות מסוימות
– השנים – אם אין לו את הגיל הנכון, הוא לא בגיל הנכון
– היין – אם הוא שיכור, כבר הזכרנו בעצם
– וטומאת הידיים – אם ידיו טמאות
אז הלשון כיצד? הרמב״ם עושה משנה יפה כזו. מה זה הלשון מעכב? כגון אלו העילגים, אנשים שיש להם בעיות בדיבור, הם לא מדברים טוב, אנשים שיש להם בעיות שצריכים טיפול בדיבור. כאן מדובר על מי שאינו מוציא אותיות כתיקונן, כמו מי שכלל לא יכול… הוא לא יודע את ההבדל בין א׳ לע׳. טיפול בדיבור, הוא לא יכול להוציא ש׳ כהוגן. נכון.
מי שנושא כפיים… לא צריך לדכן, כי הוא לא יגיד טוב “שלום”. הוא יגיד “שולעם”, וזה לא בסדר. הוא עושה מ״שלום” לא “שלום”.
או מה? איפה יש אל״ף בברכת כהנים? הוא יגיד… ב״ישא” לא אומרים את האל״ף. ב״ישא” לא אומרים את האל״ף. “ישא ה׳ פניו אליך”, הוא יגיד “עליך”. הוא יגיד “עליך”. האם יש עי״ן? “ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום”. אז זה לא שייך. זה לא שייך עי״ן, הוא קורא לאל״ף עי״ן. אוקיי.
סתם, לאו דווקא סוג זה של עילגות. בכלל, אנשים שלא מדברים ברור והציבור לא מבין מה הוא אומר, מי שנושא כפיים.
כאן רואים מאוד ברור שזו מצווה, זה לא ממש חיוב על כל כהן. אם זה היה חיוב, היינו צריכים לומר, “כהן, אתה כהן”. אבל אם לא שומעים… לא כתוב שגם זה לא. זה טקס, זה חלק בסדר. אתה לא יכול, אם אתה כהן שלצערו לא יכול לדבר, זה לא. זה מי שזה לא כבוד הציבור, או שהוא יבלבל את הציבור, יחסר כוונה, ועוד דברים. או שזה סוג של מיאוס, מיאוס בדיבור. אה, זה לא מתאים. ברכת כהנים צריכה להיות דבר יפה. זה לא דבר שהוא בעייתי.
אולי זה כמו שלמדנו קודם, בעל תפילה שמתבלבל מאוד, מביאים מהר בעל תפילה אחר.
כן, אבל אני אומר שברכת כהנים היא ממש מצווה לכאורה על הכהן. אנחנו אומרים שזו לא ממש מצווה על כל כהן פרטי ללכת. הוא יוחנן, הוא לא צריך לדבר. הוא הולך, מה יותר שהוא יהיה שליח ציבור, זה לא כמו כהן שחייב לעשות זאת.
“המומין כיצד?” אה, אילו מומין מעכבים? “כהן שיש בו מומין בידיו וברגליו”. זה לא מומין כמו בעבודה, שמקריבים מומין, שזה חלק מהכהונה. כאן זה רק מקומות שאנשים יראו אותם. ברגליו, כי אין לו נעליים. כן.
“גושניות, בוהקניות”. אוי, “עקושות”. באמת, בואו נצליח. “קרומות”, יש משהו באצבעות? כן, משהו כזה רזה, לא טוב.
“בוהקניות” אומר ש… לבן מאוד לבן, כן? זה לבן, יש לו כתמים על הידיים. השמות של האנשים הלבנים מאוד, הבוהק, זה לא אומר את זה, זה אומר שחסר משהו בצבע, בוהקניות אומר צבע בהיר, זה אומר צבע כלשהו, או… או… או שמסתכלים, אה, אולי שלא מתרגלים להסתכל, וזה גורם לא להסתכל, זה הולך בדרך.
עוד דבר, מי שהיו… מי שהיו רירו יוצא בזקנו ושפתיו מדברות, הוא לא יכול לדבר כאן, הוא מדבר יש ריר, זקנו הוא מתלכלך, לא, זו מחלה כמו שהוא מספר ריר שיש לו, כן, כן, חיים סימני בעיה, אולי קפאו, אחד טוב לו.
אבל כאן… זה עומד אצל אדם שיש לו שרירים חלשים, הוא מאוד זקן, אה, כי זה לוקח שרירים חזקים מאוד כדי להוציא ריר, אה, שזה יכול לקרות בגלל מחלה כלשהי, או או או מחלה מביאה את זה, אם נעשים מאוד חלשים, כן, אנשים זה מתבטא עם הפה פתוח, אין להם, יש להם שריר נוסף, או פה, כן.
ואם זה בעירו, אם הוא כבר רגיל בעירו, זה כמו מידת הדש, זה לא… דש אומר כבר רגיל אצלו, כן, מאיפה בא הלשון “דש”? כבר דש, כבר מדושדש, כבר מדושדש, טוב, זה מעניין, זה יכול להיות תגובה אצל אדם, אצל אדם זקן, “והכל רגילים בו אין בכך כלום”, סוג של… כבר מסתכלים בו, כל העניין זה עושה תגובה, כאן כבר אין תגובה.
או אם מחנכים את הילדים שיהיו יותר רגישים, אולי זה יהיה גם בעיה, אבל אנחנו מדברים על עולם המעשה, לא על עולם התיאוריה איך העולם היה צריך להיות.
חיים, לא רק על שתי ידיים, מי שיש לו ידיים צבועות, אסטיס ופרס הם שמות של צבעים, “ליסר סקפאוו”, באמת אומר העובד שנכנס עם ידיים צבועות, אם מסתכלים עליו, או קעקוע או כך, נכון.
זה רק דרך קטנה זה המוקח וכל אחד הפנים, וכך זה… שעם… ועם העובדים אנחנו אחד השבט יודע עובדים, צבע עושה, אומר טוב, הוא כבר…
עכשיו הולכים ללמוד עבירה שגם מעכבת, מה זה אומר עבירה? אה, כאן מעניין, כאן מום הורג עבירה, הורג נפש, אפילו בשוגג, אפילו בשוגג, אפילו בשוגג, לא ישא כפיו לא צריך לדכן, שנאמר, הנביא אומר על יהודים ביחזקאל. והוא לא אומר על כהן. כן, הוא אומר שידיכם דמים מלאו, כשלאנשים יש על ידיהם דם, כמו שסיפרנו, אומר הקב״ה, שובפרשכם כפיכם, כשאתם הולכים לפרוש את הידיים להתפלל, כמו שאמרנו קודם, אה, הקב״ה לא יקבל את תפילתכם, הוא יסתכל על הדם.
מה הטענה שלכם שזו הלכה מעניינת, כי למה אמרו שאם הוא כבר עשה תשובה זה עדיין נקרא ידיכם דמים מלאו? הנביא אומר, כשידיכם מלוכלכות בדם, הוא אומר שאי אפשר לעשות תשובה, אפילו לא בשוגג. אוקיי?
מה ענו? אני לא יודע. אני יודע כן. תשובה לא עוזרת. אני לא מאמין בתשובה כל כך חזק כמוך.
מה זה אומר עשה תשובה? מה הוא עשה תשובה לעשות, בדיוק? הוא מעולם לא היה רוצח. שוגג אומר שהוא נהג בפראות והוא הרג יהודי. נו, אתה רוצה ברכה ממנו? אני לא רוצה ברכה ממנו. אני לא מאמין כל כך חזק בתשובה. חברים בעלי תשובה, בואו אלי. אני מאמין בכם.
הוא יגיד מפורש יותר מאוחר שאר עבירות אין להם. הוא ייכנס אפילו יותר מאוחר יותר מפורש לזה. אוקיי.
כל שכן עובדי עבודה זרה, אפילו באונס. אונס אומר שהוא היה אנוס, נכון? הוא לא קיים את המצווה של קידוש השם. אפילו עשה תשובה, אינו מתכפר לו לעולם. על זה יש ראיה, שנאמר, “לא יעלו כהני הבמות”.
זה אומר, כתוב אצל יאשיהו, שאלה שעשו במות לא הרשו להביא לבית המקדש. כהן שעבד בבמה לא הרשו לעבוד בבית המקדש. לומדים מזה שבמות, כמו שזה אסור עבודה זרה, זה אפילו לא ממש עבודה זרה, אבל מדברים על במות של עבודה זרה, ומתכוונים שאפילו הם כבר עשו תשובה לא יבואו. שניהם זה פלא גדול, כי שניהם לכאורה אומר כמה זמן זה עבודה זרה? כמה זמן זה במות? במות זה קודם משומר?
לא, לא, זה לא משנה. לא, לא, כהלל במות, כהלל במות לא משנה. כן, זה אומר כן, זה אומר שהם עשו תשובה. לא, לא, לא, לא מדברים על תשובה, כבר שברו את הבמות שם. כבר שברו את הבמות, כתוב שם ברור כבר שברו את הבמות.
כמו שהרמב״ם מביא הלאה, “הברוח על העבודה, לעולם אינו משתתף עמהם בעבודה.” כן. “והברוח על העבודה” אינו נמנה על ישראל, “והברוח על השמד” נמנה על ישראל, וזו אותה קטגוריה.
אז הרמב״ם מביא הלאה, “וכהן…” כן, אותו דבר. “כהן שהשתמד לעבודה זרה”, הוא נעשה גוי, הוא לא רק עבד עבודה זרה, יש דבר של עובד עבודה זרה, ויש נשתמד לעבודה זרה. נשתמד לעבודה זרה אומר שהוא נעשה, הוא התנצר לנוצרים למשל.
כן, אבל ההבדל הוא, הוא לא עשה שום עבודה, הוא רק אימץ חדשה… הוא הצהיר, הוא הצהיר שהוא גוי. הוא לקח ביטוח לאומי חדש מהנוצרים. הוא הצהיר שהוא מוסלמי, אני לא יודע איזה דבר. “אף על פי שחזר בתשובה, אינו נושא את כפיו לעולם.”
כן, טוב. השאלה היא רק, מה ההבדל? זה רק שפיכות דמים אפילו בשוגג, עבודה זרה אפילו בשוגג, או שמד.
טוב, הלאה. “אינו נושא את כפיים לעולם.” הלאה, “השנים כיצד?” אומר הרמב״ם, “כהן נער לא ישא את כפיו עד שתעלה בו שיבה בזקנו.” משמע מהרמב״ם, מדברים אפילו הוא כבר בר מצווה, לא כזה קטן, אפילו הוא כבר בר מצווה משמע שהוא לא נושא כפיים. השולחן ערוך מביא קצת אחרת את ההלכה, שרק לבדו, עם גדולים הוא כן יכול ללכת. קיצור, הלכות אחרות.
אבל הרמב״ם לומד מה שהוא לומד, שמחפשים אדם עם זקן גדול, כהן מבוגר. דומה למה שלמדנו אצל שליח ציבור גם, שזה לא קשור לחיוב במצוות, זה יותר קשור לכבוד, דבר כזה.
אוקיי. “היין כיצד?” מה זה אומר יין? כן. “מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת”, מי ששתה יין לא מזוג, זה לא מזוג. הוא שתה רביעית שלמה בבת אחת, זה הרבה יין, הוא נעשה שיכור, אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו, עד שהיין יעבור.
לפי ששיכור אסור לו בעבודה, כי יש הלכה לעניין עבודה בבית המקדש שכהן לא יכול “יין ושכר אל תשת”, בבית המקדש לעבודה, כך אומר לשון הפסוק. אז בברכה זה גם אותו דין שאתה לא יכול לעשות כששתית.
שתה רביעית בשתי פעמים, אם הוא שתה את הרביעית לא בשתייה מהירה אחת, אלא בשני חלקים, או שנתן לתוכן מים, מותר, כי הוא לא נכנס כל כך מהר לגדר שיכור.
ממילא, לעניין קריאת שמע היה אחרת, לא דיברו על כמה צריך לשתות, אלא כמה ברור הוא. כן, היה שתוי, שתוי זה שתה רביעית יין, ושיכור שלא ברור.
כאן זה לא שיכור, אין לזה שום קשר. כאן זה לכאורה הדין של שתוי שם, אבל שתוי כבר שתה, ממש. שתוי זה ששתה רביעית, אפילו שלא מזוג, אפילו ששתה בשתי פעמים, או ששתה יותר מרביעית, אפילו שמת בזה מים, או אפילו זה מחולק לשתיות, נקרא שיכור, לא יכול לדכן עד שיסור יינו מעליו.
יפה מאוד. וכאן גילית בפעם הראשונה מהרמב״ם דבר כזה כמו רביעית. אהה.
קודם כל, הרמב״ם מספר מה זה רביעית. מה זה רביעית? כך: “אצבע ומחצה על אצבע ומחצה ברום אצבע ומחצה וחצי אצבע וחומש אצבע”. זה לוקח שתי אצבעות.
מה זו אצבע? “והוא אצבע שמוזכר בכל התורה כולה, והוא אגודל”. כמו שקוראים היום “thumb”, האצבע הגדולה. שתיים על שתיים, שגובהו שתיים וחצי עם חומש. זה השיעור כמה נכנס, זה אומר רביעית. תחשוב, תעשה שיעור, תסתכל סביב, תראה, זו רביעית. אוקיי.
—
עכשיו, עוד דבר שלמדנו ביום שני. הדבר החמישי, טומאת הידים. הדבר השישי, טומאת הידים. כיצד?
“כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, אלא נוטל ידיו במים עד הפרק ונושא את כפיו, ואחר כך מברך, שנאמר ‘שאו ידיכם קדש'”. אתה צריך לעשות את ידיך קדושות, זה אומר עם נטילת ידיים, עם רחיצת ידיים, ואז ברכו את ה׳.
לתפילה יש מצווה של רחיצת ידיים, אבל זה רק לכתחילה אם אפשר להגיע למים. לכהנים זה יותר מעכב, נראה, כי זה דומה לעבודה.
—
הלאה, איזה כהן לא יכול לעלות? עוד דבר אחד, זה לא אחד מששת הדברים, זה סתם יוצא מן הכלל, שחלל אינו כהן.
מי הוא כהן? רק כהן שהוא כהן כשר, אבל חלל אינו כהן, “ולא ישא את כפיו, לפי שאינו בכהונה”. הוא כבר לא כהן אמיתי.
אומר הרמב״ם הלאה, “כהן שלא היה בו דבר מכל אלו”. בעצם, הוא אומר כאן מה מחלל כהן. או שהוריו לא היו כשרים וכו׳, או הבעיות שלו עצמו.
—
אז מה? כהן שלא היה בו “דבר מכל אלו המונעים נשיאת כפים”, אין לו אחת מששת המניעות, או שבע, “אף על פי” — עכשיו אומר הרמב״ם, זה למדנו ביום שני — “אף על פי שהוא עם הארץ ואינו מדקדק במצות, ואינו מן המהדרין, ואנשי העיר מרננים אחריו, הרי זה נושא את כפיו”.
אף על פי שהוא אחד, חכמה אינה חכמה, הוא אינו חכם גדול, הוא אינו נבל קטן. הוא אחד שמדקדק במצוות, הוא אינו עושה מצוות גדול. הוא אחד שעובר עבירות, מדברים עליו, אנשים מספרים עליו. ובדרך כלל זה אומר שהוא אינו קדוש. אם יש אחד שמספרים עליו ימים, הוא בטוח. אבל מספרים שהוא אינו טהור. הרמב״ן מתכוון, אומרים עליו לא דברים טובים, לא דברים יפים, הוא חולני, הוא קצת גנב, יכול עוד הכל להיות… הרי זה נושא כפיו, ואין מוסרין אותו. למה? הרי הוא עושה מצוה. חזק מאוד.
הרמב״ן אומר כך, “וכל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, עונשו מרובה מאד, שעובר על שלש עשה, שנאמר ‘כה תברכו את בני ישראל׳, ‘ושמו את שמי על בני ישראל׳, ‘אמור להם׳. ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והתבזה במצוות.” חזק מאוד.
יודע אתה מה זה אומר? המשל של שליח ציבור וכל אלה, רק יהודים ישרים. אתה לא שולח שום מצוה, אתה לא רוצה שום מצוה עבור אדם שאינו כבוד הציבור, אדם שאינו כבוד הציבור. לא אשלח אותו כשליח ציבור, אבל יש לו מצוה של כהן.
—
טוב מאוד. אה, שאל אדם, שמעתי פעם מתלמיד חכם זקן, הוא אמר, “כמו שאתה אומר, ‘כה תברכו׳, אתה אומר את זה, אתה אומר את זה, זה עוזר?” הוא אמר, “ברכה, השוטה, האידיוט עונה הוא, נכנסה ברכה, תלויה בכהנים, והקב״ה שנאמר ‘ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם׳. הכהנים עושים מצוה שנצטוו, והקב״ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.” אל תדאג, הקב״ה יעשה בטוח שהוא יודע מה לעשות. הרמב״ן רוצה גם לומר שאנחנו לא מפילים את הקב״ה, אנחנו לא גורמים לו לשנות את דעתו.
טוב מאוד. הוא לא אומר אפילו שהקב״ה תלוי בכהנים. הכהנים עושים מצוה, והקב״ה מברך. חסר משהו לעשות? רק כחפצו, כשהוא רוצה, והוא רוצה תמיד. אבל טוב מאוד.
מה שכתוב “ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך”, זה גם היה אצל רבי ישמעאל כהן גדול, שהקב״ה קיבל ברכה מרבי ישמעאל. בכל אופן, יכול להיות שזה מתכוון הגמרא, ברכת הדיוט הכהן, שתחשוב שהכהן הוא הדיוט, הוא כלום, הוא הדיוט.
כשיהודי בא לרוגצ׳ובר וביקש ממנו ברכה, הוא אמר, “הרי כתוב ‘אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך׳, כל שכן אני, הרב שהוא עובד ה׳.” אומר הוא, “למה אני צריך לתת ברכה? עם ‘כל שכן׳ תאמר ברכה לעצמך, מה אתה צריך אותי?”
יכול להיות שהפשט הוא, הוא הדיוט כמו הרבי.
—
בכל אופן, אומר הרמב״ן הלאה, “אמנם, לכאורה כהנים העומדים אחורי הכהנים המברכים, לא יברכו.” מי שעומד מהצד השני של הכהנים, הוא לא דיבר שכאשר הכהנים מברכים ילכו לשם. הוא התכוון שרק מי שתופס את זה ממנו הם ב… לא, אומר הרמב״ן, מי שעומד מאחוריו אינו בכלל הברכה. אבל יש לנו את מצוות עשה, לא ממש פנים, אבל הוא מסתכל דרכם, בכלל הברכה.
ואם יש שם מחיצה, אפילו אם יש שם מחיצה, כי הכהנים נמצאים שם, ויש פסוק שהוא הולך פנים כנגד פנים, ומול הכהנים יש מחיצה, אפילו אם אינה של ברזל, הרי פניו נראין בכלל הברכה, זה לא מפריע. הברכה עוברת דרך קירות, אבל היא לא הולכת אחורה.
—
אוקיי. למדנו שהרבה דברים צריכים מנין. לברכת כהנים, נשיאת כפים, עשרה כהנים, אפשר לספור את הכהנים כחלק מהמנין.
מה עושים אם אין מספיק כהנים? כולם נושאים את כפיהם, מנין מברכין? לחיילות של צפון ולחיילות של דרום. מה קשור צפון ודרום? לא יודעים.
ואם אין שם אלא עשרה, אה, כאן רואים שהנשים יכולות להיות בבית המדרש והן אומרות אמן בקול רם, כי אין להן טענה לא לומר אמן בשקט. הציבור שומע, אבל לנשים אין טענה לומר אמן בשקט.
ואם אין שם אלא עשרה כהנים ויותר, אה, זה אומר, יכול להיות שכלל הכהנים, אם יש מספיק, ישארו עשרה, משאירים עשרה כך בבית הכנסת, שיהיו כמו מקבלי הברכה.
—
עכשיו, מה עושים אם הכהן עצמו הוא שליח ציבור?
יש עוד כהן, אם יש עוד כהן, הוא יכול להיות שליח ציבור והשני ידוכן. למדנו, אין חיוב שכל כהן ידוכן. שליח ציבור יהיה והאחר ידוכן, אין בעיה.
אם אין יותר מכהן אחד, לא ישא את כפיו, הוא לא צריך, כי למה הוא יתבלבל? למדנו כבר הלכה אחת שצריך לומר אמן, הוא יתבלבל.
ואם הבטיחו שלא ישא את כפיו, אם בטוח שהוא יכול להתפלל טוב והוא לא יתבלבל, אז רשאי.
—
ואם אין כהן כלל, כמו אצלנו שאין לנו כהן ולא דוכנים, ש״ץ אומר, אז מבקשים מהקב״ה שיתן את הברכה בעצמו. כי יש, אין לנו כהן, אומר הוא, הכהנים הם קרוביו, תנו לנו את הברכה, הברכה המשולשת מהתורה שנאמרה לאהרן לומר על הכהנים, ואנחנו אומרים אמור להם ברכה משולשת בתורה הכתובה על ידי משה, הוא אומר אמור להם, אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו הכהנים עם קדושך, כאמור יברכך וגו׳, ואנו עונים אמן. ואנחנו אומרים עוד, אנחנו אומרים כן ירצה, כמו שהחלפנו את המערכת.
בכל אופן, אינו מסכים על מה שכתבנו, זה דבר יפה מאוד. אם אין כהן, הקב״ה יתן את הברכה. כמו כשאדם בא לרבי, והרבי לא רוצה לתת ברכה, זה לא עוזר בעצמו, משהו אחר.
—
אה, כהן שנושא כפיו בבית הכנסת… סליחה, אני מתקדם מהר מדי, מה שאני רוצה לסיים.
כן, אה! מה גרם לו לומר כהן שדיכן, אחר כך הוא רוצה ללכת לבית כנסת אחר? למה הוא הלך לבית כנסת נוסף? אין לזה קשר לזמן. הוא צריך להתפלל שחרית, הוא רוצה ללכת לברכת כהנים. נושא ידיו להנאתו אפילו כמה פעמים ביום. אין זו ברכה, לא נגמר הכהן, הברכה של הכהן ביום אחד. הוא יכול ללכת לשני בתי כנסת.
אני לא מבין את החידוש, מה חשבו שנגמר? זה ברור. אה, הוא אומר שאפשר לחשוב שזה בל תוסיף. מה אומרים לא צריך להוסיף. אוקיי.
—
עוד דבר, למדנו קודם שצריך עוקר רגליו כשמגיע לרצה, ובברכת עבודה צריך הכהן להתחיל ללכת לדוכן.
מעניין, נכון. כהן שלא עקר רגליו במקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה, שוב אינו עולה באותה תפילה, לא יכול ללכת כי הוא לא מוכן. מעניין. זה לא מעכב חזק מאוד העוקר רגליו ברצה. אבל העיקר רגליו צריך כבר להתחיל ללכת, הוא צריך כבר להתחיל ללכת על הרגליים ללכת לדוכן.
אלא אם כן, הוא לכתחילה נראה שהוא לא צריך להתחיל אז. כך עושים אכן היום, מתרחצים כבר קודם. אבל אם הוא לא הגיע, הוא עולה ומברך, העיקר שהוא התחיל להתכונן.
מעניין, גבי מה שעומדת הלכה בדיוק. אני חושב שזה קשור לעבודה, שלמדנו שהכהנים… הגמרא עושה דרשה כזו, כן, זו העבודה, שלמדנו שבבית המקדש היו עושים את זה, בשעת העבודה. משהו יש לזה עם ברכת עבודה, ברכת כהנים, הוא צריך כבר להיות חלק מזה. אני לא יודע.
—
עכשיו כך, כל כהן שאינו עולה לדוכן, הוא לא מדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, העצם שהוא עבר וביטל מצות עשה אחת, שהמצוה היא ברכת כהנים, הרי הוא כעובר על שלושה עשה. מה כתוב ברוך יאמר להם בשמי? זה הולך עם שיטת הרמב״ם, שכאשר כתוב שלוש פעמים אותה מצוה, זה לא נעשה שלוש מצוות. אבל כתוב שלוש פעמים, הפשט הוא כה, זה כה, זה כה, מדברים על משהו אחר.
וכל כהן שאינו מברך, אינו מבורך. מעניין. לא מגיעה הברכה? אה, מה כתוב ואברכם, לא אברהם. כל המברך מתברך. זה אומר, מי מברך את הכהנים? הכהנים מתברכים כי הם מברכים את היהודים. ממילא אם לא, הם לא מתברכים.
הוא אמר, “כן, כן, זו המעלה של להיות כהן.” לא, סתם יהודי מקבל את הברכה.
הוא צריך לזכור אבל לומר “באהבה”, שהוא עושה את זה לא כדי שיקבל בחזרה את הברכה. הוא צריך לאהוב את עצמו גם, שיקבל. אה, הקב״ה מברך.
—
אוקיי. עד כאן הלכות תפילה. ובכל זאת יש
דובר:
זה מודפס בספר אהבה. אף על פי שבעצם זה שייך כאן, לא? נדבר על זה בפעם הבאה.
ברוך רחמנא דסייען, אומר הרמב״ם.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80077#
הפרק עוסק בדברים המעכבים (מונעים) נשיאת כפים – נסיבות שבהן כהן לא צריך לדוכן. המושג “מונע” פירושו שלכתחילה לא יהיה נושא כפים, בדומה לתנאים המעכבים תפילה (כמו טהרה). בדיעבד, אם כבר עשה, עשה – אבל לכתחילה אסור לו.
הרמב״ם מונה שש קטגוריות המונעות נשיאת כפים:
1. הלשון – בעיות דיבור/שפה
2. פגמים/מומין – מומים גופניים
3. עבירה – עבירות מסוימות
4. השנים – גיל
5. היין – שכרות
6. טומאת הידיים – ידיים טמאות
—
דברי הרמב״ם: “הלשון כיצד? כגון אלו העילגים שאינן מוציאין אותיות כתיקונן” – כמו מי שאינו עושה הבחנה בין אל״ף לעי״ן, או אינו יכול לומר שי״ן כראוי – לא ידוכן.
פשט: כהן שיש לו בעיות דיבור ואינו יכול להוציא בבירור את דברי ברכת כהנים, לא יהיה נושא כפים.
חידושים והסברות:
– דוגמה מעשית: מי שאינו יכול להבחין בין אל״ף לעי״ן יאמר “אליך” (עם עי״ן במקום אל״ף) בפסוק “ישא ה׳ פניו אליך”. או שלא יאמר כראוי “שלום” – יאמר “שולעם” וכדומה.
– לא רק עילגות ספציפית: זה נוגע בכלל לאנשים שאינם מדברים בבירור והציבור אינו מבין מה הוא אומר – לא רק הדוגמאות הספציפיות.
– חידוש לגבי חיוב נשיאת כפים: מכך שהרמב״ם אומר שכהן כזה פשוט לא ידוכן (ללא חלופה), רואים שנשיאת כפים אינה ממש חיוב אישי על כל כהן פרטי. אם היה חיוב מוחלט, היינו צריכים לחפש דרך שיקיים אותו. אבל כאן אומרים פשוט “לא יעלה” – כי ברכת כהנים היא טקס, חלק מהסדר, ומי שאינו יכול לעשות זאת כראוי אינו מתאים.
– טעמים מדוע לא ידוכן: (א) כבוד הציבור – אינו הולם; (ב) בלבול הציבור – זה מפריע לכוונת מקבלי הברכה; (ג) מיאוס בדיבור – ברכת כהנים צריכה להיות דבר יפה והולם.
– [דיגרסיה: השוואה לשליח ציבור] זה מושווה למה שלמדנו קודם ששליח ציבור שמתבלבל מאוד מביאים במהירות אחר. אבל בברכת כהנים זה שונה – ברכת כהנים היא לכאורה מצוה על הכהן עצמו, לא רק שליחות ציבור כמו ש״ץ.
—
דברי הרמב״ם: “כהן שיש בו מומין בידיו וברגליו… עקושות… בוהקניות…” – כהן שיש לו מומים בידיו או ברגליו – אצבעות עקומות, כתמים לבנים (בוהקניות), וכדומה – לא ידוכן.
פשט: מומים הנראים לעין הציבור פוסלים כהן מנשיאת כפים.
חידושים והסברות:
– הבדל ממומי עבודה: זה לא אותם מומים כמו בעבודת בית המקדש. שם זה דין בכהונה עצמה. כאן זה נוגע רק למקומות שאנשים רואים – ידיים (שהוא מרים) ורגליים (כי אין לו נעליים).
– בוהקניות: פירושו כתמים לבנים חריגים על הידיים – לא לובן רגיל, אלא משהו שנראה כמו מחלה או פגם. הטעם הוא כי זה מושך תשומת לב ומפריע.
– רירו יורד על זקנו: כהן שרוק זולג על זקנו כשהוא מדבר – לא ידוכן. זה קשור לשרירים חלשים, זקנה, או מחלות.
– דש בעירו – רגיל בעירו: אם הציבור כבר רגיל אליו (דש בעירו – “כבר דש”), מותר לו לדוכן. הלשון “דש” פירושו “כבר רגיל” – כשאין כבר תגובה חדשה מהציבור, זה לא בעיה. הטעם: כל החסרון הוא שזה גורם לתגובה בציבור – כשאין כבר תגובה, החסרון בטל.
– ידיים צבועות / קעקוע: כהן שיש לו ידיים צבועות (כמו קעקוע או צבע מעבודה) – אם הציבור מסתכל עליו בגלל זה, זו בעיה. אבל אם הוא פועל (צבע) ורוב אנשי העיר גם כן כך – מותר, כי זה כבר רגיל.
—
דברי הרמב״ם: “כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא כפיו, שנאמר ‘ידיכם דמים מלאו׳ ו׳בפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם'” (ישעיה א:טו).
פשט: כהן שהרג אדם, אפילו בשוגג, לא ידוכן.
חידושים והסברות:
– הפסוק נוגע לכל ישראל, לא רק לכהנים: הנביא ישעיה מדבר אל כלל ישראל – “ידיכם דמים מלאו” – כשידיכם מלאות דם, “ובפרשכם כפיכם” – כשאתם פורשים ידיכם להתפלל – “אעלים עיני” – הקב״ה לא יקשיב. הרמב״ם מיישם זאת ספציפית על נשיאת כפים.
– שאלה: מדוע תשובה לא עוזרת? הפסוק אומר “ידיכם דמים מלאו” – זה מדבר כשהידיים עדיין מלוכלכות בדם. אם עשה תשובה, מדוע זה עדיין מעכב? תשובה: תשובה לא עוזרת כאן. בשפיכות דמים, אפילו בשוגג – למשל מי שנהג בפזיזות והרג יהודי – “אתה רוצה ברכה ממנו? אני לא רוצה ברכה ממנו.” חומרת שפיכות דמים כה גדולה שתשובה אינה מסירה את הפגם לענין נשיאת כפים.
– הרמב״ם אומר במפורש מאוחר יותר ששאר עבירות אין להן דין זה – רק שפיכות דמים, עבודה זרה, ושמד.
—
דברי הרמב״ם: “כל שכן עובדי עבודה זרה, אפילו באונס… אפילו עשה תשובה, אינו מתכפר לו לעולם. שנאמר ‘לא יעלו כהני הבמות'” (מלכים ב כג:ט).
פשט: כהן שעבד עבודה זרה, אפילו באונס (נאנס), אפילו עשה תשובה – לעולם לא ידוכן.
חידושים והסברות:
– “באונס” – לא קיים קידוש השם: “אונס” פירושו כאן שנאנס לעבוד עבודה זרה – לא קיים את מצוות קידוש השם (מסירות נפש). אף על פי כן, אפילו עם תשובה, נשאר פסול.
– ראיה מ״כהני הבמות”: הרמב״ם מביא ראיה ממלכים ב (בימי יאשיהו): כהנים שעבדו בבמות לא הורשו לחזור ולעבוד בבית המקדש, אפילו לאחר שכבר הרסו את הבמות. זה מראה שאפילו לאחר תשובה נשאר הפסול.
– “הברח על העבודה לעולם אין הוא משתתף עמהם בעבודה”: הכלל הוא שמי שברח מעבודה (בבית המקדש) לעולם לא מתקבל בחזרה. אבל מי שברח משמד (שמד כפוי) כן מתקבל בחזרה – וזו אותה קטגוריה שהרמב״ם מדבר עליה.
—
דברי הרמב״ם: “כהן שנשתמד לעבודה זרה… אף על פי שחזר בתשובה, אינו נושא את כפיו לעולם.”
פשט: כהן שהשתמד לעבודה זרה (הצהיר על עצמו כגוי – למשל התנצר) – אפילו עשה תשובה, לעולם לא ידוכן.
חידושים והסברות:
– הבדל בין “עובד עבודה זרה” ל״נשתמד לעבודה זרה”: “עובד” פירושו שממש עבד עבודה זרה. “נשתמד” פירושו שהצהיר על עצמו כגוי – התנצר, או קיבל דת חדשה – אפילו לא עשה ממש עבודה זרה. שניהם פסולים לעולם.
—
דברי הרמב״ם: “כהן נער לא ישא את כפיו עד שתתמלא זקנו.”
פשט: כהן צעיר לא ידוכן עד שיהיה לו זקן.
חידושים והסברות:
– אפילו בר מצווה: מדברי הרמב״ם משמע שאפילו כהן שכבר בר מצווה (גדול לענין מצוות) לא ידוכן עד שיהיה לו זקן. זה לא כשולחן ערוך שמביא שלבדו אסור, אבל עם גדולים אחרים (כהנים מבוגרים) מותר.
– טעם: זה לא קשור לחיוב מצוות (הוא כבר מחויב), אלא לכבוד – בדומה למה שלמדנו בשליח ציבור, שמחפשים אדם עם חשיבות וגיל מסוימים.
—
דברי הרמב״ם: “מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו. שתה רביעית בשתי פעמים או שנתן לתוכן מים — מותר.”
פשט: כהן ששתה רביעית יין חי (לא מהול) בבת אחת, אסור לדוכן עד שהיין יסור. אם שתה בשני פעמים או עם מים – מותר.
חידושים והסברות:
– מקור מעבודת בית המקדש: המקור הוא מ״יין ושכר אל תשת” – וברכת כהנים יש לה אותו דין כעבודה.
– הבדל בין הדין כאן לדין בקריאת שמע: בקריאת שמע דיברנו על “שתוי” (ששתה רביעית) ו״שיכור” (שאינו צלול בדעתו). שם הגדר הוא עד כמה האדם צלול. כאן בברכת כהנים הגדר של “שתוי” – כלומר, שתה ממש רביעית, אפילו שלא מזוג, אפילו בשני פעמים, או יותר מרביעית אפילו עם מים – אסור לדוכן עד שיסור יינו מעליו. הגדר מחמיר יותר כאן.
– שיעור רביעית: הרמב״ם נותן בפעם הראשונה שיעור של רביעית: “אצבע ומחצה על אצבע ומחצה ברום אצבע ומחצה וחצי אצבע וחומש אצבע.” ה״אצבע” המוזכרת בתורה היא האגודל (thumb/אצבע גדולה). כלומר: שתיים על שתיים, בגובה שתיים וחצי וחומש.
—
דברי הרמב״ם: “כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, אלא נוטל ידיו במים עד הפרק ונושא את כפיו ואחר כך מברך, שנאמר ‘שאו ידיכם קדש.'”
פשט: כהן חייב לרחוץ את ידיו עד הפרק (מפרק) לפני דוכן.
חידושים והסברות:
– לתפילה בכלל נטילת ידיים היא רק לכתחילה אם אפשר להגיע למים. אבל לכהנים בדוכן זה יותר מעכב, כי ברכת כהנים דומה לעבודה.
—
דברי הרמב״ם: “חלל לא ישא את כפיו, לפי שאינו בכהונה.”
פשט: חלל (כהן שנפסל דרך פסולי כהונה) אינו עוד כהן אמיתי ואינו יכול לדוכן. הרמב״ם מונה מה מחלל כהן – בין מצד הוריו, בין מצד בעיותיו שלו.
—
דברי הרמב״ם: “כהן שלא היה בו דבר מכל אלו המונעים נשיאת כפים, אף על פי שהוא עם הארץ ואינו מדקדק במצות ואינו מן המהדרין ואנשי הבית מרננים אחריו — הרי זה נושא את כפיו ואין מוסרין אותו.”
פשט: כהן שאין בו אחת מששת/שבעת המניעות, אפילו הוא עם הארץ, לא מדקדק במצוות, אנשים מדברים עליו רעות – הוא עדיין דוכן.
חידושים והסברות:
– הבדל בין ברכת כהנים לשליח ציבור: בשליח ציבור צריך כבוד הציבור, לא שולחים אדם שאינו הגון. אבל בברכת כהנים זו מצווה אישית של הכהן – אי אפשר לקחת ממנו את מצוותו.
– טעם הרמב״ם: “כל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, עונשו מרובה מאד שעובר על שלש עשה: כה תברכו, ושמו את שמי, אמור להם. ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והתבזה במצוות.” – לא אומרים לרשע שיהיה רשע יותר על ידי ביטול מצוות. זה יסוד חזק מאוד.
– שיטת הרמב״ם במנין המצוות: כשכתוב שלוש פעמים אותה מצווה (כה תברכו, ושמו את שמי, אמור להם), לפי הרמב״ם זה לא נעשה שלוש מצוות נפרדות, אבל הוא “כעובר על שלושה עשה” – כתוב שלוש פעמים, כל פעם מדבר על משהו אחר.
—
חידושים והסברות:
– מעשה על תלמיד חכם זקן ששאל: אם הכהן אדם טיפש, האם ברכתו עוזרת? התשובה: “הברכה אינה תלויה בכהנים, והקב״ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם — הכהנים עושים מצוה שנצטוו, והקב״ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.” הכהנים רק עושים את מצוותם; הקב״ה עצמו מברך.
– הרמב״ם עצמו לא אומר שהקב״ה תלוי בכהנים. הכהנים עושים מצווה, והקב״ה מברך “כחפצו” – כשהוא רוצה, והוא רוצה תמיד.
– “ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך” – מוסבר ש״הדיוט” יכול להתכוון לכהן הדיוט, שאפילו ברכת כהן פשוט לא יזלזלו בה.
– [דיגרסיה: מעשה עם הרוגצ׳ובר] כשיהודי ביקש ממנו ברכה, אמר: “הרי כתוב ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך – כל שכן אני, הרב. למה אתה צריך אותי? תן לעצמך ברכה בכל שכן!”
—
דברי הרמב״ם: “העומדים אחורי הכהנים אינם בכלל הברכה. אבל העומדים מצדיהם — בכלל הברכה. ואם יש שם מחיצה, אפילו אינה של ברזל — פניו נראין, בכלל הברכה.”
פשט: מי שעומד מאחורי הכהנים אינו מקבל את הברכה. מי שעומד מהצדדים – כן. מחיצה לפני הכהנים אינה מפריעה.
חידושים והסברות:
– הברכה עוברת דרך קירות (מחיצה לא מפריעה), אבל היא לא הולכת אחורה (אחורי הכהנים).
—
חידושים והסברות:
– אפשר לספור את הכהנים כחלק מהמנין.
– אם כל עשרה כהנים – כולם נושאים את כפיהם. שואלים: מי מקבלי הברכה? “לחיילות של צפון ולחיילות של דרום” – זה לא מוסבר לגמרי בבירור.
– נשים יכולות להיות בבית המדרש ולענות אמן – אין להן טענה לא לענות אמן.
—
דברי הרמב״ם: אם הכהן הוא שליח ציבור – אם יש כהן נוסף, אותו כהן ידוכן. אם הוא הכהן היחיד – לא ישא את כפיו, כי יתבלבל. ואם הבטיחו שלא יתבלבל — רשאי.
פשט: כהן-ש״ץ לכתחילה לא ידוכן כי עלול להתבלבל. אם הוא בטוח שלא יתבלבל – מותר.
חידושים והסברות:
– החשש הוא שיתבלבל – הוא צריך לענות אמן, הוא צריך להמשיך להתפלל, זה יותר מדי בבת אחת.
– אין חיוב שכל כהן חייב לדוכן – השליח ציבור יכול להסתפק שהכהן השני דוכן.
—
דברי הרמב״ם: “ואם אין כהן כלל — שליח ציבור אומר ‘אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו הכהנים עם קדושך, כאמור יברכך וגו”, ועונים אמן.”
פשט: אם אין כהן, השליח ציבור מבקש מהקב״ה שיתן בעצמו את הברכה.
חידושים והסברות:
– זה דבר יפה – אם אין כהן, מבקשים מהקב״ה ישירות. בדומה לכשאדם בא לרבי והרבי לא רוצה לתת ברכה – מבקשים מהקב״ה עצמו.
—
דברי הרמב״ם: כהן שכבר דיכן בבית כנסת אחד יכול ללכת לבית כנסת אחר ולדוכן שוב – נושא ידו אפילו כמה פעמים ביום.
חידושים והסברות:
– החידוש הוא שלא נחשוב שזה בל תוסיף (מוסיפים על המצווה). ברכת כהנים לא “נגמרת” ביום אחד.
—
דברי הרמב״ם: “כהן שלא עקר רגליו במקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה — שוב אינו עולה באותה תפילה. אלא אם כן התחיל להתכונן מקודם.”
פשט: כהן חייב להתחיל ללכת לדוכן כשהש״ץ אומר רצה (ברכת עבודה). אם לא – לא יכול עוד לדוכן באותה תפילה.
חידושים והסברות:
– המקור קשור לעבודת בית המקדש – בבית המקדש אמרו ברכת כהנים בשעת עבודה, לכן הוא צריך להיות מוכן כבר בברכת עבודה.
– אבל אם כבר התחיל להתכונן קודם (למשל, כבר רחץ ידיים), הוא עולה ומברך. כך עושים היום – רוחצים כבר קודם.
– העיקר הוא שהתחיל להתכונן, לא דווקא שעקר רגליו ברצה.
—
דברי הרמב״ם: “כל כהן שאינו מברך אינו מבורך, וכל המברך מתברך.”
פשט: כהן שמברך מתברך בעצמ
ו; כהן שלא מברך אינו מתברך.
חידושים והסברות:
– המקור הוא מ״ואברכם” – לא אברהם, אלא ואברכם – כל המברך מתברך.
– זו לא מעלה מיוחדת של כהונה – גם יהודי רגיל מקבל ברכה. הנקודה היא שהכהן שדוכן מקבל ברכה נוספת דרך מצוותו.
– הכהן צריך אבל לזכור לומר “באהבה” – הוא לא צריך לעשות זאת בגלל שיקבל בחזרה ברכה, אלא באהבה לכלל ישראל.
—
השיעור מסתיים עם הערה טכנית שנוסח מסוים (תפילה) שהרמב״ם מביא מודפס אחרי ספר אהבה, אף על פי שהוא שייך למעשה כאן, וזה יידון בשיעור הבא. השיעור מסתיים ב“ברוך רחמנא דסייען” – הנוסח שהרמב״ם עצמו כותב בסוף ספר/מחלקה.
אנו לומדים כעת פרק ט״ו מהלכות תפילה וברכת כהנים, ונאמר תודה ללוים שעוזרים לנו כאן בשיעור שלנו, ר׳ יואל הלוי. ואנחנו הולכים ללמוד דברים המעכבים נשיאות כפיים. הדרך שבה הכהנים כאן יכולים להיות נושאים כפיים יכולה להיות רק משום שיש כאן לוים בדחנים שעומדים כאן ושרים למטה. והם הלכות ברכה שמרימים את הידיים והם נותנים את מסכת כהנים מתנת יד כך.
אוקיי, בקיצור, זה ממנו ילמדו וכן יעשו. כאן אנחנו הולכים ללמוד את הפרק האחרון מהלכות נשיאות כפיים מברכת כהנים שהכהנים מברכים יהודים, ובפרק זה יעמדו דברים המעכבים.
כמו שבתפילה היה לרמב״ם שיש דברים מסוימים המעכבים תפילה, למשל ניקיון וכו׳. אותו דבר יש דברים שהם מונעים.
מה זה אומר מונע? זה גורם שהמצווה לא תהיה כתיקונה.
לא, זה לא יצא. מונע אומר שאינו יוצא, זה כמו לא יצא.
כן, אני מתכוון שזו לא נשיאות כפיים טובה. הוא לא צריך, במילים אחרות מי שיש לו אחד מהעניינים לא צריך להיות נושא כפיים. אבל בדיעבד אם הוא כן עשה הוא עשה, כאן מדובר לכתחילה לא.
כמו בערך בתפילה, מעכב, אם אין את התנאים האלה לא צריך להתפלל, נכון? לפעמים שם זה אומר שצריך להתפלל שוב, כאן זה לא שייך, אני לא יודע אם זה שייך, אבל כאן מדובר שהוא לא נושא כפיים.
והרשימה היא כך:
– הלשון – השפה, נראה מיד מה זה אומר
– פגמים – אם לכהן יש מום מסוים
– עבירה – אם הוא עשה עבירות מסוימות
– השנים – אם אין לו את הגיל הנכון, הוא לא בגיל הנכון
– היין – אם הוא שיכור, כבר הזכרנו בעצם
– וטומאת הידיים – אם ידיו טמאות
אז הלשון כיצד? הרמב״ם עושה משנה יפה כזו. מה זה הלשון מעכב? כגון אלו העילגים, אנשים שיש להם בעיות בדיבור, הם לא מדברים טוב, אנשים שיש להם בעיות שצריכים טיפול בדיבור. כאן מדובר על מי שאינו מוציא אותיות כתיקונן, כמו מי שכלל לא יכול… הוא לא יודע את ההבדל בין א׳ לע׳. טיפול בדיבור, הוא לא יכול להוציא ש׳ כהוגן. נכון.
מי שנושא כפיים… לא צריך לדכן, כי הוא לא יגיד טוב “שלום”. הוא יגיד “שולעם”, וזה לא בסדר. הוא עושה מ״שלום” לא “שלום”.
או מה? איפה יש אל״ף בברכת כהנים? הוא יגיד… ב״ישא” לא אומרים את האל״ף. ב״ישא” לא אומרים את האל״ף. “ישא ה׳ פניו אליך”, הוא יגיד “עליך”. הוא יגיד “עליך”. האם יש עי״ן? “ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום”. אז זה לא שייך. זה לא שייך עי״ן, הוא קורא לאל״ף עי״ן. אוקיי.
סתם, לאו דווקא סוג זה של עילגות. בכלל, אנשים שלא מדברים ברור והציבור לא מבין מה הוא אומר, מי שנושא כפיים.
כאן רואים מאוד ברור שזו מצווה, זה לא ממש חיוב על כל כהן. אם זה היה חיוב, היינו צריכים לומר, “כהן, אתה כהן”. אבל אם לא שומעים… לא כתוב שגם זה לא. זה טקס, זה חלק בסדר. אתה לא יכול, אם אתה כהן שלצערו לא יכול לדבר, זה לא. זה מי שזה לא כבוד הציבור, או שהוא יבלבל את הציבור, יחסר כוונה, ועוד דברים. או שזה סוג של מיאוס, מיאוס בדיבור. אה, זה לא מתאים. ברכת כהנים צריכה להיות דבר יפה. זה לא דבר שהוא בעייתי.
אולי זה כמו שלמדנו קודם, בעל תפילה שמתבלבל מאוד, מביאים מהר בעל תפילה אחר.
כן, אבל אני אומר שברכת כהנים היא ממש מצווה לכאורה על הכהן. אנחנו אומרים שזו לא ממש מצווה על כל כהן פרטי ללכת. הוא יוחנן, הוא לא צריך לדבר. הוא הולך, מה יותר שהוא יהיה שליח ציבור, זה לא כמו כהן שחייב לעשות זאת.
“המומין כיצד?” אה, אילו מומין מעכבים? “כהן שיש בו מומין בידיו וברגליו”. זה לא מומין כמו בעבודה, שמקריבים מומין, שזה חלק מהכהונה. כאן זה רק מקומות שאנשים יראו אותם. ברגליו, כי אין לו נעליים. כן.
“גושניות, בוהקניות”. אוי, “עקושות”. באמת, בואו נצליח. “קרומות”, יש משהו באצבעות? כן, משהו כזה רזה, לא טוב.
“בוהקניות” אומר ש… לבן מאוד לבן, כן? זה לבן, יש לו כתמים על הידיים. השמות של האנשים הלבנים מאוד, הבוהק, זה לא אומר את זה, זה אומר שחסר משהו בצבע, בוהקניות אומר צבע בהיר, זה אומר צבע כלשהו, או… או… או שמסתכלים, אה, אולי שלא מתרגלים להסתכל, וזה גורם לא להסתכל, זה הולך בדרך.
עוד דבר, מי שהיו… מי שהיו רירו יוצא בזקנו ושפתיו מדברות, הוא לא יכול לדבר כאן, הוא מדבר יש ריר, זקנו הוא מתלכלך, לא, זו מחלה כמו שהוא מספר ריר שיש לו, כן, כן, חיים סימני בעיה, אולי קפאו, אחד טוב לו.
אבל כאן… זה עומד אצל אדם שיש לו שרירים חלשים, הוא מאוד זקן, אה, כי זה לוקח שרירים חזקים מאוד כדי להוציא ריר, אה, שזה יכול לקרות בגלל מחלה כלשהי, או או או מחלה מביאה את זה, אם נעשים מאוד חלשים, כן, אנשים זה מתבטא עם הפה פתוח, אין להם, יש להם שריר נוסף, או פה, כן.
ואם זה בעירו, אם הוא כבר רגיל בעירו, זה כמו מידת הדש, זה לא… דש אומר כבר רגיל אצלו, כן, מאיפה בא הלשון “דש”? כבר דש, כבר מדושדש, כבר מדושדש, טוב, זה מעניין, זה יכול להיות תגובה אצל אדם, אצל אדם זקן, “והכל רגילים בו אין בכך כלום”, סוג של… כבר מסתכלים בו, כל העניין זה עושה תגובה, כאן כבר אין תגובה.
או אם מחנכים את הילדים שיהיו יותר רגישים, אולי זה יהיה גם בעיה, אבל אנחנו מדברים על עולם המעשה, לא על עולם התיאוריה איך העולם היה צריך להיות.
חיים, לא רק על שתי ידיים, מי שיש לו ידיים צבועות, אסטיס ופרס הם שמות של צבעים, “ליסר סקפאוו”, באמת אומר העובד שנכנס עם ידיים צבועות, אם מסתכלים עליו, או קעקוע או כך, נכון.
זה רק דרך קטנה זה המוקח וכל אחד הפנים, וכך זה… שעם… ועם העובדים אנחנו אחד השבט יודע עובדים, צבע עושה, אומר טוב, הוא כבר…
עכשיו הולכים ללמוד עבירה שגם מעכבת, מה זה אומר עבירה? אה, כאן מעניין, כאן מום הורג עבירה, הורג נפש, אפילו בשוגג, אפילו בשוגג, אפילו בשוגג, לא ישא כפיו לא צריך לדכן, שנאמר, הנביא אומר על יהודים ביחזקאל. והוא לא אומר על כהן. כן, הוא אומר שידיכם דמים מלאו, כשלאנשים יש על ידיהם דם, כמו שסיפרנו, אומר הקב״ה, שובפרשכם כפיכם, כשאתם הולכים לפרוש את הידיים להתפלל, כמו שאמרנו קודם, אה, הקב״ה לא יקבל את תפילתכם, הוא יסתכל על הדם.
מה הטענה שלכם שזו הלכה מעניינת, כי למה אמרו שאם הוא כבר עשה תשובה זה עדיין נקרא ידיכם דמים מלאו? הנביא אומר, כשידיכם מלוכלכות בדם, הוא אומר שאי אפשר לעשות תשובה, אפילו לא בשוגג. אוקיי?
מה ענו? אני לא יודע. אני יודע כן. תשובה לא עוזרת. אני לא מאמין בתשובה כל כך חזק כמוך.
מה זה אומר עשה תשובה? מה הוא עשה תשובה לעשות, בדיוק? הוא מעולם לא היה רוצח. שוגג אומר שהוא נהג בפראות והוא הרג יהודי. נו, אתה רוצה ברכה ממנו? אני לא רוצה ברכה ממנו. אני לא מאמין כל כך חזק בתשובה. חברים בעלי תשובה, בואו אלי. אני מאמין בכם.
הוא יגיד מפורש יותר מאוחר שאר עבירות אין להם. הוא ייכנס אפילו יותר מאוחר יותר מפורש לזה. אוקיי.
כל שכן עובדי עבודה זרה, אפילו באונס. אונס אומר שהוא היה אנוס, נכון? הוא לא קיים את המצווה של קידוש השם. אפילו עשה תשובה, אינו מתכפר לו לעולם. על זה יש ראיה, שנאמר, “לא יעלו כהני הבמות”.
זה אומר, כתוב אצל יאשיהו, שאלה שעשו במות לא הרשו להביא לבית המקדש. כהן שעבד בבמה לא הרשו לעבוד בבית המקדש. לומדים מזה שבמות, כמו שזה אסור עבודה זרה, זה אפילו לא ממש עבודה זרה, אבל מדברים על במות של עבודה זרה, ומתכוונים שאפילו הם כבר עשו תשובה לא יבואו. שניהם זה פלא גדול, כי שניהם לכאורה אומר כמה זמן זה עבודה זרה? כמה זמן זה במות? במות זה קודם משומר?
לא, לא, זה לא משנה. לא, לא, כהלל במות, כהלל במות לא משנה. כן, זה אומר כן, זה אומר שהם עשו תשובה. לא, לא, לא, לא מדברים על תשובה, כבר שברו את הבמות שם. כבר שברו את הבמות, כתוב שם ברור כבר שברו את הבמות.
כמו שהרמב״ם מביא הלאה, “הברוח על העבודה, לעולם אינו משתתף עמהם בעבודה.” כן. “והברוח על העבודה” אינו נמנה על ישראל, “והברוח על השמד” נמנה על ישראל, וזו אותה קטגוריה.
אז הרמב״ם מביא הלאה, “וכהן…” כן, אותו דבר. “כהן שהשתמד לעבודה זרה”, הוא נעשה גוי, הוא לא רק עבד עבודה זרה, יש דבר של עובד עבודה זרה, ויש נשתמד לעבודה זרה. נשתמד לעבודה זרה אומר שהוא נעשה, הוא התנצר לנוצרים למשל.
כן, אבל ההבדל הוא, הוא לא עשה שום עבודה, הוא רק אימץ חדשה… הוא הצהיר, הוא הצהיר שהוא גוי. הוא לקח ביטוח לאומי חדש מהנוצרים. הוא הצהיר שהוא מוסלמי, אני לא יודע איזה דבר. “אף על פי שחזר בתשובה, אינו נושא את כפיו לעולם.”
כן, טוב. השאלה היא רק, מה ההבדל? זה רק שפיכות דמים אפילו בשוגג, עבודה זרה אפילו בשוגג, או שמד.
טוב, הלאה. “אינו נושא את כפיים לעולם.” הלאה, “השנים כיצד?” אומר הרמב״ם, “כהן נער לא ישא את כפיו עד שתעלה בו שיבה בזקנו.” משמע מהרמב״ם, מדברים אפילו הוא כבר בר מצווה, לא כזה קטן, אפילו הוא כבר בר מצווה משמע שהוא לא נושא כפיים. השולחן ערוך מביא קצת אחרת את ההלכה, שרק לבדו, עם גדולים הוא כן יכול ללכת. קיצור, הלכות אחרות.
אבל הרמב״ם לומד מה שהוא לומד, שמחפשים אדם עם זקן גדול, כהן מבוגר. דומה למה שלמדנו אצל שליח ציבור גם, שזה לא קשור לחיוב במצוות, זה יותר קשור לכבוד, דבר כזה.
אוקיי. “היין כיצד?” מה זה אומר יין? כן. “מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת”, מי ששתה יין לא מזוג, זה לא מזוג. הוא שתה רביעית שלמה בבת אחת, זה הרבה יין, הוא נעשה שיכור, אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו, עד שהיין יעבור.
לפי ששיכור אסור לו בעבודה, כי יש הלכה לעניין עבודה בבית המקדש שכהן לא יכול “יין ושכר אל תשת”, בבית המקדש לעבודה, כך אומר לשון הפסוק. אז בברכה זה גם אותו דין שאתה לא יכול לעשות כששתית.
שתה רביעית בשתי פעמים, אם הוא שתה את הרביעית לא בשתייה מהירה אחת, אלא בשני חלקים, או שנתן לתוכן מים, מותר, כי הוא לא נכנס כל כך מהר לגדר שיכור.
ממילא, לעניין קריאת שמע היה אחרת, לא דיברו על כמה צריך לשתות, אלא כמה ברור הוא. כן, היה שתוי, שתוי זה שתה רביעית יין, ושיכור שלא ברור.
כאן זה לא שיכור, אין לזה שום קשר. כאן זה לכאורה הדין של שתוי שם, אבל שתוי כבר שתה, ממש. שתוי זה ששתה רביעית, אפילו שלא מזוג, אפילו ששתה בשתי פעמים, או ששתה יותר מרביעית, אפילו שמת בזה מים, או אפילו זה מחולק לשתיות, נקרא שיכור, לא יכול לדכן עד שיסור יינו מעליו.
יפה מאוד. וכאן גילית בפעם הראשונה מהרמב״ם דבר כזה כמו רביעית. אהה.
קודם כל, הרמב״ם מספר מה זה רביעית. מה זה רביעית? כך: “אצבע ומחצה על אצבע ומחצה ברום אצבע ומחצה וחצי אצבע וחומש אצבע”. זה לוקח שתי אצבעות.
מה זו אצבע? “והוא אצבע שמוזכר בכל התורה כולה, והוא אגודל”. כמו שקוראים היום “thumb”, האצבע הגדולה. שתיים על שתיים, שגובהו שתיים וחצי עם חומש. זה השיעור כמה נכנס, זה אומר רביעית. תחשוב, תעשה שיעור, תסתכל סביב, תראה, זו רביעית. אוקיי.
—
עכשיו, עוד דבר שלמדנו ביום שני. הדבר החמישי, טומאת הידים. הדבר השישי, טומאת הידים. כיצד?
“כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, אלא נוטל ידיו במים עד הפרק ונושא את כפיו, ואחר כך מברך, שנאמר ‘שאו ידיכם קדש'”. אתה צריך לעשות את ידיך קדושות, זה אומר עם נטילת ידיים, עם רחיצת ידיים, ואז ברכו את ה׳.
לתפילה יש מצווה של רחיצת ידיים, אבל זה רק לכתחילה אם אפשר להגיע למים. לכהנים זה יותר מעכב, נראה, כי זה דומה לעבודה.
—
הלאה, איזה כהן לא יכול לעלות? עוד דבר אחד, זה לא אחד מששת הדברים, זה סתם יוצא מן הכלל, שחלל אינו כהן.
מי הוא כהן? רק כהן שהוא כהן כשר, אבל חלל אינו כהן, “ולא ישא את כפיו, לפי שאינו בכהונה”. הוא כבר לא כהן אמיתי.
אומר הרמב״ם הלאה, “כהן שלא היה בו דבר מכל אלו”. בעצם, הוא אומר כאן מה מחלל כהן. או שהוריו לא היו כשרים וכו׳, או הבעיות שלו עצמו.
—
אז מה? כהן שלא היה בו “דבר מכל אלו המונעים נשיאת כפים”, אין לו אחת מששת המניעות, או שבע, “אף על פי” — עכשיו אומר הרמב״ם, זה למדנו ביום שני — “אף על פי שהוא עם הארץ ואינו מדקדק במצות, ואינו מן המהדרין, ואנשי העיר מרננים אחריו, הרי זה נושא את כפיו”.
אף על פי שהוא אחד, חכמה אינה חכמה, הוא אינו חכם גדול, הוא אינו נבל קטן. הוא אחד שמדקדק במצוות, הוא אינו עושה מצוות גדול. הוא אחד שעובר עבירות, מדברים עליו, אנשים מספרים עליו. ובדרך כלל זה אומר שהוא אינו קדוש. אם יש אחד שמספרים עליו ימים, הוא בטוח. אבל מספרים שהוא אינו טהור. הרמב״ן מתכוון, אומרים עליו לא דברים טובים, לא דברים יפים, הוא חולני, הוא קצת גנב, יכול עוד הכל להיות… הרי זה נושא כפיו, ואין מוסרין אותו. למה? הרי הוא עושה מצוה. חזק מאוד.
הרמב״ן אומר כך, “וכל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, עונשו מרובה מאד, שעובר על שלש עשה, שנאמר ‘כה תברכו את בני ישראל׳, ‘ושמו את שמי על בני ישראל׳, ‘אמור להם׳. ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והתבזה במצוות.” חזק מאוד.
יודע אתה מה זה אומר? המשל של שליח ציבור וכל אלה, רק יהודים ישרים. אתה לא שולח שום מצוה, אתה לא רוצה שום מצוה עבור אדם שאינו כבוד הציבור, אדם שאינו כבוד הציבור. לא אשלח אותו כשליח ציבור, אבל יש לו מצוה של כהן.
—
טוב מאוד. אה, שאל אדם, שמעתי פעם מתלמיד חכם זקן, הוא אמר, “כמו שאתה אומר, ‘כה תברכו׳, אתה אומר את זה, אתה אומר את זה, זה עוזר?” הוא אמר, “ברכה, השוטה, האידיוט עונה הוא, נכנסה ברכה, תלויה בכהנים, והקב״ה שנאמר ‘ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם׳. הכהנים עושים מצוה שנצטוו, והקב״ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.” אל תדאג, הקב״ה יעשה בטוח שהוא יודע מה לעשות. הרמב״ן רוצה גם לומר שאנחנו לא מפילים את הקב״ה, אנחנו לא גורמים לו לשנות את דעתו.
טוב מאוד. הוא לא אומר אפילו שהקב״ה תלוי בכהנים. הכהנים עושים מצוה, והקב״ה מברך. חסר משהו לעשות? רק כחפצו, כשהוא רוצה, והוא רוצה תמיד. אבל טוב מאוד.
מה שכתוב “ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך”, זה גם היה אצל רבי ישמעאל כהן גדול, שהקב״ה קיבל ברכה מרבי ישמעאל. בכל אופן, יכול להיות שזה מתכוון הגמרא, ברכת הדיוט הכהן, שתחשוב שהכהן הוא הדיוט, הוא כלום, הוא הדיוט.
כשיהודי בא לרוגצ׳ובר וביקש ממנו ברכה, הוא אמר, “הרי כתוב ‘אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך׳, כל שכן אני, הרב שהוא עובד ה׳.” אומר הוא, “למה אני צריך לתת ברכה? עם ‘כל שכן׳ תאמר ברכה לעצמך, מה אתה צריך אותי?”
יכול להיות שהפשט הוא, הוא הדיוט כמו הרבי.
—
בכל אופן, אומר הרמב״ן הלאה, “אמנם, לכאורה כהנים העומדים אחורי הכהנים המברכים, לא יברכו.” מי שעומד מהצד השני של הכהנים, הוא לא דיבר שכאשר הכהנים מברכים ילכו לשם. הוא התכוון שרק מי שתופס את זה ממנו הם ב… לא, אומר הרמב״ן, מי שעומד מאחוריו אינו בכלל הברכה. אבל יש לנו את מצוות עשה, לא ממש פנים, אבל הוא מסתכל דרכם, בכלל הברכה.
ואם יש שם מחיצה, אפילו אם יש שם מחיצה, כי הכהנים נמצאים שם, ויש פסוק שהוא הולך פנים כנגד פנים, ומול הכהנים יש מחיצה, אפילו אם אינה של ברזל, הרי פניו נראין בכלל הברכה, זה לא מפריע. הברכה עוברת דרך קירות, אבל היא לא הולכת אחורה.
—
אוקיי. למדנו שהרבה דברים צריכים מנין. לברכת כהנים, נשיאת כפים, עשרה כהנים, אפשר לספור את הכהנים כחלק מהמנין.
מה עושים אם אין מספיק כהנים? כולם נושאים את כפיהם, מנין מברכין? לחיילות של צפון ולחיילות של דרום. מה קשור צפון ודרום? לא יודעים.
ואם אין שם אלא עשרה, אה, כאן רואים שהנשים יכולות להיות בבית המדרש והן אומרות אמן בקול רם, כי אין להן טענה לא לומר אמן בשקט. הציבור שומע, אבל לנשים אין טענה לומר אמן בשקט.
ואם אין שם אלא עשרה כהנים ויותר, אה, זה אומר, יכול להיות שכלל הכהנים, אם יש מספיק, ישארו עשרה, משאירים עשרה כך בבית הכנסת, שיהיו כמו מקבלי הברכה.
—
עכשיו, מה עושים אם הכהן עצמו הוא שליח ציבור?
יש עוד כהן, אם יש עוד כהן, הוא יכול להיות שליח ציבור והשני ידוכן. למדנו, אין חיוב שכל כהן ידוכן. שליח ציבור יהיה והאחר ידוכן, אין בעיה.
אם אין יותר מכהן אחד, לא ישא את כפיו, הוא לא צריך, כי למה הוא יתבלבל? למדנו כבר הלכה אחת שצריך לומר אמן, הוא יתבלבל.
ואם הבטיחו שלא ישא את כפיו, אם בטוח שהוא יכול להתפלל טוב והוא לא יתבלבל, אז רשאי.
—
ואם אין כהן כלל, כמו אצלנו שאין לנו כהן ולא דוכנים, ש״ץ אומר, אז מבקשים מהקב״ה שיתן את הברכה בעצמו. כי יש, אין לנו כהן, אומר הוא, הכהנים הם קרוביו, תנו לנו את הברכה, הברכה המשולשת מהתורה שנאמרה לאהרן לומר על הכהנים, ואנחנו אומרים אמור להם ברכה משולשת בתורה הכתובה על ידי משה, הוא אומר אמור להם, אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו הכהנים עם קדושך, כאמור יברכך וגו׳, ואנו עונים אמן. ואנחנו אומרים עוד, אנחנו אומרים כן ירצה, כמו שהחלפנו את המערכת.
בכל אופן, אינו מסכים על מה שכתבנו, זה דבר יפה מאוד. אם אין כהן, הקב״ה יתן את הברכה. כמו כשאדם בא לרבי, והרבי לא רוצה לתת ברכה, זה לא עוזר בעצמו, משהו אחר.
—
אה, כהן שנושא כפיו בבית הכנסת… סליחה, אני מתקדם מהר מדי, מה שאני רוצה לסיים.
כן, אה! מה גרם לו לומר כהן שדיכן, אחר כך הוא רוצה ללכת לבית כנסת אחר? למה הוא הלך לבית כנסת נוסף? אין לזה קשר לזמן. הוא צריך להתפלל שחרית, הוא רוצה ללכת לברכת כהנים. נושא ידיו להנאתו אפילו כמה פעמים ביום. אין זו ברכה, לא נגמר הכהן, הברכה של הכהן ביום אחד. הוא יכול ללכת לשני בתי כנסת.
אני לא מבין את החידוש, מה חשבו שנגמר? זה ברור. אה, הוא אומר שאפשר לחשוב שזה בל תוסיף. מה אומרים לא צריך להוסיף. אוקיי.
—
עוד דבר, למדנו קודם שצריך עוקר רגליו כשמגיע לרצה, ובברכת עבודה צריך הכהן להתחיל ללכת לדוכן.
מעניין, נכון. כהן שלא עקר רגליו במקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה, שוב אינו עולה באותה תפילה, לא יכול ללכת כי הוא לא מוכן. מעניין. זה לא מעכב חזק מאוד העוקר רגליו ברצה. אבל העיקר רגליו צריך כבר להתחיל ללכת, הוא צריך כבר להתחיל ללכת על הרגליים ללכת לדוכן.
אלא אם כן, הוא לכתחילה נראה שהוא לא צריך להתחיל אז. כך עושים אכן היום, מתרחצים כבר קודם. אבל אם הוא לא הגיע, הוא עולה ומברך, העיקר שהוא התחיל להתכונן.
מעניין, גבי מה שעומדת הלכה בדיוק. אני חושב שזה קשור לעבודה, שלמדנו שהכהנים… הגמרא עושה דרשה כזו, כן, זו העבודה, שלמדנו שבבית המקדש היו עושים את זה, בשעת העבודה. משהו יש לזה עם ברכת עבודה, ברכת כהנים, הוא צריך כבר להיות חלק מזה. אני לא יודע.
—
עכשיו כך, כל כהן שאינו עולה לדוכן, הוא לא מדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, העצם שהוא עבר וביטל מצות עשה אחת, שהמצוה היא ברכת כהנים, הרי הוא כעובר על שלושה עשה. מה כתוב ברוך יאמר להם בשמי? זה הולך עם שיטת הרמב״ם, שכאשר כתוב שלוש פעמים אותה מצוה, זה לא נעשה שלוש מצוות. אבל כתוב שלוש פעמים, הפשט הוא כה, זה כה, זה כה, מדברים על משהו אחר.
וכל כהן שאינו מברך, אינו מבורך. מעניין. לא מגיעה הברכה? אה, מה כתוב ואברכם, לא אברהם. כל המברך מתברך. זה אומר, מי מברך את הכהנים? הכהנים מתברכים כי הם מברכים את היהודים. ממילא אם לא, הם לא מתברכים.
הוא אמר, “כן, כן, זו המעלה של להיות כהן.” לא, סתם יהודי מקבל את הברכה.
הוא צריך לזכור אבל לומר “באהבה”, שהוא עושה את זה לא כדי שיקבל בחזרה את הברכה. הוא צריך לאהוב את עצמו גם, שיקבל. אה, הקב״ה מברך.
—
אוקיי. עד כאן הלכות תפילה. ובכל זאת יש
דובר:
זה מודפס בספר אהבה. אף על פי שבעצם זה שייך כאן, לא? נדבר על זה בפעם הבאה.
ברוך רחמנא דסייען, אומר הרמב״ם.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80077#
This chapter deals with things that are me’akev (prevent) nesias kapayim – circumstances where a kohen should not duchen. The term “me’akev” means that lechatchilah he should not be noseah kapayim, similar to conditions that prevent tefillah (like cleanliness). Bedieved, if he already did it, he did it – but lechatchilah he may not.
The Rambam lists six categories that prevent nesias kapayim:
1. HaLashon – speech/language problems
2. Pegamim/Mumin – physical blemishes
3. Aveirah – certain transgressions
4. HaShanim – age
5. HaYayin – intoxication
6. Tumas HaYadayim – impure hands
—
The Rambam’s words: “HaLashon keitzad? Kegon eilu ha’ilgim she’einan motzi’in osiyos ketikkunan” – like someone who doesn’t make the distinction between alef and ayin, or cannot say a shin properly – should not duchen.
Explanation: A kohen who has speech problems and cannot clearly pronounce the words of birkas kohanim should not be noseah kapayim.
Chiddushim and Explanations:
– Practical example: Someone who cannot distinguish between alef and ayin will say “eilecha” (with an ayin instead of alef) in the verse “yisa Hashem panav eilecha.” Or he won’t properly say “shalom” – he’ll say “shulem” or the like.
– Not just specific speech defects: It applies in general to people who don’t speak clearly and the congregation doesn’t understand what he’s saying – not just the specific examples.
– Chiddush regarding the obligation of nesias kapayim: From the fact that the Rambam says such a kohen should simply not duchen (without any alternative), we see that nesias kapayim is not really a personal obligation on each individual kohen. If it were a strict obligation, we would need to find a way for him to fulfill it. But here we simply say “he should not go” – because birkas kohanim is a ceremony, part of the order, and someone who cannot do it properly doesn’t fit in.
– Reasons why he shouldn’t duchen: (a) Kavod hatzibbur – it’s not fitting; (b) Confusing the congregation – it disturbs the kavanah of those receiving the blessing; (c) Repulsiveness in speech – birkas kohanim should be a beautiful, fitting thing.
– [Digression: Comparison to baal tefillah] It’s compared to what we learned earlier that a baal tefillah who becomes very confused is quickly replaced by another. But by birkas kohanim it’s different – birkas kohanim is ostensibly a mitzvah on the kohen himself, not just a shlichus tzibbur like a shatz.
—
The Rambam’s words: “Kohen sheyesh bo mumin beyadav uveraglav… akushos… bohakanyos…” – a kohen who has blemishes on his hands or feet – crooked fingers, white spots (bohakanyos), etc. – should not duchen.
Explanation: Blemishes that are visible to the congregation disqualify a kohen from nesias kapayim.
Chiddushim and Explanations:
– Distinction from mumei avodah: This is not the same blemishes as in avodas Beis HaMikdash. There it’s a din in kehunah itself. Here it only applies to places where people see – hands (which he raises) and feet (because he has no shoes).
– Bohakanyos: Means abnormally white spots on the hands – not a normal whiteness, but something that looks like an illness or defect. The reason is because it attracts attention and disturbs.
– Riro yored al zekano: A kohen whose saliva drips on his beard when he speaks – should not duchen. This is connected with weak muscles, age, or illnesses.
– Dash be’iro – accustomed in his city: If the congregation is already accustomed to him (dash be’iro – “already threshed”), he may duchen. The term “dash” means “already regular” – when it’s no longer a new reaction by the congregation, it’s no longer a problem. The reason: the entire deficiency is that it causes a reaction in the congregation – when there’s no longer a reaction, the deficiency falls away.
– Painted hands / tattoo: A kohen who has painted hands (like a tattoo or paint from work) – if the congregation looks at him because of it, it’s a problem. But if he’s a worker (painter) and most people of the city are also like that – it’s permitted, because it’s already regular.
—
The Rambam’s words: “Kohen sheharag es hanefesh, afilu beshogeg, lo yisa kapav, shene’emar ‘yedeichem damim maleu’ u’ve’forsechem kapeichem a’alim einai mikem'” (Yeshayahu 1:15).
Explanation: A kohen who killed a person, even beshogeg, should not duchen.
Chiddushim and Explanations:
– The verse applies to all Jews, not just kohanim: The prophet Yeshayahu speaks to all of Israel – “yedeichem damim maleu” – when your hands are full of blood, “u’ve’forsechem kapeichem” – when you spread out your hands to pray – “a’alim einai” – Hashem will not listen. The Rambam applies this specifically to nesias kapayim.
– Question: Why doesn’t teshuvah help? The verse says “yedeichem damim maleu” – this speaks when the hands are still smeared with blood. If he did teshuvah, why should it still be me’akev? Answer: Teshuvah doesn’t help here. By shefichas damim, even beshogeg – for example someone who drove wildly and killed a Jew – “You want a blessing from him? I don’t want a blessing from him.” The severity of shefichas damim is so great that teshuvah doesn’t remove the blemish regarding nesias kapayim.
– The Rambam says explicitly later that other transgressions don’t have this din – only shefichas damim, avodah zarah, and shmad.
—
The Rambam’s words: “Kol sheken ovdei avodah zarah, afilu be’ones… afilu asah teshuvah, eino miskaper lo le’olam. Shene’emar ‘lo ya’alu kohanei habamos'” (Melachim II 23:9).
Explanation: A kohen who served avodah zarah, even be’ones (he was forced), even if he did teshuvah – should never duchen.
Chiddushim and Explanations:
– “Be’ones” – he didn’t fulfill kiddush Hashem: “Ones” means here that he was forced to serve avodah zarah – he didn’t fulfill the mitzvah of kiddush Hashem (mesiras nefesh). Even so, even with teshuvah, he remains pasul.
– Proof from “kohanei habamos”: The Rambam brings a proof from Melachim II (by Yoshiyahu): kohanim who worked in bamos were not allowed back to work in the Beis HaMikdash, even after the bamos were already destroyed. This shows that even after teshuvah the disqualification remains.
– “Habarach al ha’avodah le’olam ein hu mishtateif imahem ba’avodah”: The rule is that someone who fled from avodah (in the Beis HaMikdash) is never taken back. But someone who fled from shmad (forced conversion) is taken back – and this is the same category the Rambam is discussing.
—
The Rambam’s words: “Kohen shenishtamad la’avodah zarah… af al pi shechazer biteshuvah, eino nosei es kapav le’olam.”
Explanation: A kohen who was meshumad to avodah zarah (declared himself a gentile – for example, was baptized) – even if he did teshuvah, he never duchens.
Chiddushim and Explanations:
– Distinction between “oved avodah zarah” and “nishtamad la’avodah zarah”: “Oved” means he actually served avodah zarah. “Nishtamad” means he declared himself a gentile – he was baptized, or accepted a new religion – even without actually doing any avodah zarah. Both are pasul le’olam.
—
The Rambam’s words: “Kohen na’ar lo yisa es kapav ad shetismalei zekano.”
Explanation: A young kohen should not duchen until he has a beard.
Chiddushim and Explanations:
– Even a bar mitzvah: From the Rambam it’s implied that even a kohen who is already bar mitzvah (gadol regarding mitzvos) should not duchen until he has a beard. This is not like the Shulchan Aruch which brings that alone he may not, but with other gedolim (older kohanim) he may.
– Reason: It has nothing to do with the obligation of mitzvos (he’s already obligated), but with kavod – similar to what we learned by a shaliach tzibbur, that we seek a person with a certain importance and age.
—
The Rambam’s words: “Mi sheshasah revi’is yayin chai bebas achas eino nosei es kapav ad sheyasur yeino me’alav. Shasah revi’is bishtei fe’amim o shenasan letochan mayim — muttar.”
Explanation: A kohen who drank a revi’is of undiluted (unmixed) wine at once may not duchen until the wine wears off. If he drank it in two times or with water – he may.
Chiddushim and Explanations:
– Source from avodas Beis HaMikdash: The source is from “yayin vesheichar al teisht” – and birkas kohanim has the same status as avodah.
– Distinction between the din here and the din by krias Shema: By krias Shema we spoke about “shasui” (who drank a revi’is) and “shikor” (who is not clear in the head). There the criterion is how clear the person is. Here by birkas kohanim the criterion is “shasui” – that is, he literally drank a revi’is, even shelo mezug, even in two times, or more than a revi’is even with water – he may not duchen ad sheyasur yeino me’alav. The criterion is stricter here.
– Shiur revi’is: The Rambam gives for the first time a shiur of revi’is: “Etzba umechetza al etzba umechetza berum etzba umechetza vachatzi etzba vechomesh etzba.” The “etzba” mentioned in the Torah is the agudal (thumb). That is: two by two, height two and a half with a fifth.
—
The Rambam’s words: “Kohen shelo natal yadav lo yisa es kapav, ela notel yadav bamayim ad haperek venosei es kapav ve’achar kach mevarech, shene’emar ‘se’u yedeichem kodesh.'”
Explanation: A kohen must wash his hands up to the wrist before duchening.
Chiddushim and Explanations:
– For tefillah in general, netilas yadayim is only a lechatchilah if one can get to water. But for kohanim by duchening it’s more me’akev, because birkas kohanim is domeh la’avodah.
—
The Rambam’s words: “Chalal lo yisa es kapav, lefi she’eino bikhunah.”
Explanation: A chalal (a kohen who became disqualified through pesulei kehunah) is no longer a proper kohen and cannot duchen. The Rambam lists what makes a kohen a chalal – whether from his parents’ side or from his own problems.
—
The Rambam’s words: “Kohen shelo hayah bo davar mikol eilu hamone’im nesias kapayim, af al pi shehu am ha’aretz ve’eino medakdek bemitzvos ve’eino min hamehadrin ve’anshei habayis meranenim acharav — harei zeh nosei es kapav ve’ein mosrin oso.”
Explanation: A kohen who doesn’t have any of the six/seven impediments, even if he’s an am ha’aretz, not medakdek bemitzvos, people speak badly of him – he still duchens.
Chiddushim and Explanations:
– Distinction between birkas kohanim and shaliach tzibbur: By shaliach tzibbur we need kavod hatzibbur, we don’t send a person who isn’t honest. But by birkas kohanim it’s a personal mitzvah of the kohen – we cannot take away his mitzvah.
– The Rambam’s reason: “Kol kohen she’eino oleh laduchon, af al pi shebitel mitzvas aseh achas, onsho merubeh me’od she’over al shalosh aseh: koh tevarchu, vesamu es shemi, emor lahem. Ve’ein omrim le’adam rasha hosef resha vehitbazeh bemitzvos.” – We don’t tell a wicked person to be even more wicked by nullifying mitzvos. This is a very strong principle.
– The Rambam’s approach in counting mitzvos: When the same mitzvah appears three times (koh tevarchu, vesamu es shemi, emor lahem), according to the Rambam it doesn’t become three separate mitzvos, but he is “ke’over al sheloshah aseh” – it appears three times, each time speaking about something different.
—
Chiddushim and Explanations:
– A story of an old talmid chacham who asked: if the kohen is a foolish person, does his blessing help? The answer: “Habrachah einah teluyah bakohanim, veHaKadosh Baruch Hu shene’emar vesamu es shemi al bnei Yisrael va’ani avarechem — hakohanim osim mitzvah shenitztuvu, veHaKadosh Baruch Hu berachamav mevarech es Yisrael kecheftzo.” The kohanim only do their mitzvah; Hashem Himself blesses.
– The Rambam himself doesn’t say that Hashem is dependent on the kohanim. The kohanim do a mitzvah, and Hashem blesses “kecheftzo” – when He wants, and He always wants.
– “Birkas hedyot al tehi kalah be’einecha” – It’s explained that “hedyot” can mean the kohen hedyot, that even a simple kohen’s blessing should not be demeaned.
– [Digression: Story with the Rogatchover] When a Jew asked him for a blessing, he said: “It says birkas hedyot al tehi kalah be’einecha – kal vachomer me, the Rav. Why do you need me? Give yourself a blessing with kal vachomer!”
—
The Rambam’s words: “Ha’omdim achorei hakohanim einam biklal habrachah. Aval ha’omdim mitzideihem — biklal habrachah. Ve’im yesh sham mechitzah, afilu einah shel barzel — panav nir’in, biklal habrachah.”
Explanation: Whoever stands behind the kohanim doesn’t receive the blessing. Whoever stands on the sides – yes. A mechitzah before the kohanim doesn’t prevent.
Chiddushim and Explanations:
– The blessing goes through walls (mechitzah doesn’t prevent), but it doesn’t go backwards (achorei hakohanim).
—
Chiddushim and Explanations:
– The kohanim can still be counted as part of the minyan.
– If all ten are kohanim – kulam nos’im es kapeihem. The question is asked: who are the mekablei habrachah? “Lechayalos shel tzafon ulechayalos shel darom” – this isn’t entirely clearly explained.
– Women can be in the beis midrash and say amen – they have no complaint about not saying amen.
—
The Rambam’s words: If the kohen is shaliach tzibbur – if there’s another kohen, let that one duchen. If he’s the only kohen – lo yisa es kapav, because he’ll get confused. Ve’im hivtichu shelo yisbalbel — rashai.
Explanation: A kohen-shatz should lechatchilah not duchen because he might get confused. If he’s certain he won’t get confused – he may.
Chiddushim and Explanations:
– The concern is that he’ll get confused – he needs to say amen, he needs to continue davening, it’s too much at once.
– It’s not an obligation that every kohen must duchen – the shaliach tzibbur can be satisfied that the second kohen duchens.
—
The Rambam’s words: “Ve’im ein kohen klal — shaliach tzibbur omer ‘Elokeinu vElokei avoseinu barchenu baberachah hameshuleshes baTorah hakesuva al yedei Moshe avdecha, ha’amurah mipi Aharon uvanav hakohanim am kedoshecha, ka’amur yevarechecha etc.’, ve’onim amen.”
Explanation: If there’s no kohen, the shaliach tzibbur asks Hashem Himself to give the blessing.
Chiddushim and Explanations:
– This is a beautiful thing – if there’s no kohen, we ask Hashem directly. Similar to when a person comes to a rebbe and the rebbe doesn’t want to give a blessing – we ask Hashem Himself.
—
The Rambam’s words: A kohen who already duchened in one shul can go to another shul and duchen again – nosei yado afilu kamah pe’amim bayom.
Chiddushim and Explanations:
– The chiddush is that we shouldn’t think it’s bal tosif (adding to the mitzvah). Birkas kohanim isn’t “used up” in one day.
—
The Rambam’s words: “Kohen shelo akar raglav bimkomo la’alos laduchon bisha’ah she’amar shaliach tzibbur Retzeh — shuv eino oleh be’osah tefillah. Ela im ken hischil lehiskonein mikodedem.”
Explanation: A kohen must begin to go to the duchan when the shatz says Retzeh (birkas avodah). If he didn’t – he can no longer duchen in that tefillah.
Chiddushim and Explanations:
– The source is connected with avodas Beis HaMikdash – in the Beis HaMikdash birkas kohanim was said during the avodah, therefore he must already be ready by birkas avodah.
– But if he already began preparing earlier (for example, he already washed his hands), he is oleh umevarech. This is indeed what we do today – we wash earlier.
– The main thing is that he began preparing, not necessarily that he was oker raglav by Retzeh.
—
The Rambam’s words: “Kol kohen she’eino mevarech eino mevorach, vechol hamevarech misbarech.”
Explanation: A kohen who blesses is himself blessed; a kohen who doesn’t bless is not blessed.
Chiddushim and Explanations:
– The source is from “va’avarechah” – not Avraham, but va’avarechah – kol hamevarech misbarech.
– This is not a special virtue of kehunah – an ordinary Jew also receives blessing. The point is that the kohen who duchens receives an extra blessing through his mitzvah.
– The kohen must remember to say “be’ahavah” – he shouldn’t do it because he’ll receive back a blessing, but with love for Klal Yisrael.
—
The shiur concludes with a technical note that a certain nusach (prayer) that the Rambam brings is printed after Sefer Ahavah, although it actually belongs here, and this will be dealt with in the next shiur. The shiur concludes with “Baruch Rachmana desayan” – the formula that the Rambam himself writes at the end of a sefer/section.
We are now learning Chapter 15 of the Laws of Prayer and Priestly Blessing, and we say thank you to the Levites who are helping us here with our shiur, Rabbi Yoel HaLevi. And we are going to learn about things that invalidate nesiat kapayim. The way that the kohanim (priests) here can perform nesiat kapayim is only because there are Levites present who stand here and sing below. And these are the laws of blessing, where they lift up their hands and they give the priestly blessing as a gift of the hand.
Okay, in short, it is “from him they shall learn and so they shall do.” Here we are learning the last chapter of the laws of nesiat kapayim, of the priestly blessing where the kohanim bless the Jews, and in this chapter it will discuss things that are me’akev (invalidating).
Just as in prayer the Rambam held that there are certain things that are me’akev prayer, for example lack of cleanliness and so forth. The same thing is that there are things that are mone’a (preventing).
What does mone’a mean? It makes it so that the mitzvah should not be done properly.
No, one is not yotzei (fulfilled). Mone’a means that one is not yotzei, it’s as if lo yatza (did not fulfill).
Yes, I mean it’s not a good nesiat kapayim. He should not, in other words, someone who has one of these matters should not perform nesiat kapayim. But b’dieved (after the fact) if he did do it, he did it, here we’re talking about l’chatchila (initially) not to.
Just as similarly by prayer, me’akev, if one doesn’t have these conditions one should not pray, right? Sometimes there it means that one must pray again, here it’s not relevant, I don’t know if it’s relevant, but here we’re talking about that he should not perform nesiat kapayim.
And the list is as follows:
– HaLashon – the language, we’ll soon see what it means
– Mumin – if the kohen has certain blemishes
– Aveira – if he has committed certain transgressions
– HaShanim – if he doesn’t have the right age, he’s not the right age
– HaYayin – if he is drunk, we’ve already mentioned this actually
– VeTumat HaYadayim – if his hands are impure
So HaLashon keitzad? The Rambam makes such a nice Mishnah. What is this HaLashon that invalidates? Like these ilgim (those with speech impediments), people who have problems with speaking, they don’t speak well, people who need speech therapy. Here we’re talking about someone who is not motzi otiyot k’tikkunan (pronounces letters properly), like someone who can’t… he doesn’t know the difference between an alef and an ayin. Speech therapy, he can’t pronounce a shin properly. Right.
Someone who performs nesiat kapayim… should not duchen, because he won’t say “shalom” properly. He’ll say “shulem”, that’s not the way. He doesn’t make “shalom” into “shalom”.
Or what? How is there an alef in birkat kohanim? He’ll say… in “yisa” one doesn’t say the alef. In “yisa” one doesn’t say the alef. “Yisa Hashem panav eilecha,” he’ll say “eilecha”. He’ll pronounce “eilecha”. Is there an ayin? “Yisa Hashem panav eilecha v’yasem lecha shalom”. So, it’s not relevant. There’s no ayin, he calls the alef an ayin. Okay.
Just, not necessarily this type of ilgut. In general, people who don’t speak clearly and the congregation doesn’t understand what he’s saying, someone who performs nesiat kapayim.
Here we see very clearly that this is a mitzvah, it’s not really an obligation on every kohen. If it were an obligation, one would have to say, “Kohen, you are a kohen.” But if one doesn’t hear… it doesn’t say that this also isn’t. It’s a ceremony, it’s a part of the order. You can’t, if you’re a kohen who unfortunately can’t speak, then it’s not. It’s someone who is not kavod hatzibbur (honor of the congregation), or he’ll confuse the congregation, there will be a lack of kavana (intention), and other things. Or it’s a kind of disgust, a disgust in the speech. Ah, it’s not fitting. Birkat kohanim must be a beautiful thing. It’s not something that is problematic.
Perhaps this is like we learned earlier, a prayer leader who becomes very confused, one quickly brings another prayer leader.
Yes, but I’m saying that birkat kohanim is seemingly really a mitzvah on the kohen. We’re saying that it’s not really a mitzvah on every individual kohen to go. He is Yochanan, he shouldn’t speak. He goes, what’s more that he should be a shaliach tzibbur (prayer leader), it’s not like a kohen who must do this.
“HaMumin keitzad?” Ah, which mumin invalidate? “A kohen who has mumin on his hands and feet”. This is not mumin like in the Temple service, where one offers sacrifices with mumin, which is part of the priesthood. Here it’s only places where people will see it. On his feet, because he doesn’t have shoes. Yes.
“Gushoniyot, bohakaniyot”. Oy, “akushot”. Really, let’s be successful. “Krumot”, has fingers something? Yes, something is thin, not good.
“Bohakaniyot” means the… very white, yes? It’s white, he has some stains on his hands. The names of the very white people, the vitiligo, it doesn’t mean that, it means that something is missing in color, bohakaniyot means a shiny color, it means some wrong color, or… or… or one looks, eh, perhaps so that one shouldn’t get used to looking, and one doesn’t look, it goes the track.
Another thing, one whose… one whose saliva drips from his beard and his lips speak, he can’t speak here, he speaks with spittle, his beard he makes himself comfortable, no, he has an illness like he tells water that he has, yes, yes, Chaim signs of illness perhaps, maybe Parkinson’s, one good bear for him.
But here… it stands by a person who has weak muscles, he is very old, ah, because it takes very strong muscles to be able to drool, ah, if it can happen something from a very serious illness, or or or a serious illness brings it, if one becomes very weak, yes, people imagine it with being awake, it doesn’t have the us, it has an extra muscle to be, or mouth, yes.
And if it’s dash b’iro, if they are already accustomed in his city, that’s like the measure of dash, it doesn’t have… dash means already regular by him, yes, where does the language “dash” come from? Already threshed, already threshed out, already threshed out, good, it’s interesting, it can be a reaction by a person, by an old person, “and everyone is accustomed to this, or to this firmness”, a kind of… one already looks at him, the whole thing makes a reaction, here there’s no longer a reaction.
Or if we educate the children to be more sensitive, perhaps it should also be a problem, maybe, but we’re talking about the world of action, not the world of theory how the world would be.
Chaim, not yet on two houses, someone who has painted hands, whether it’s dyes and paints are the names of paint colors, “laser scapow”, really means the worker who came in with painted hands, if one looks at him, or a tattoo or so, right.
Only a small way it is the buyer and everyone the face, and so is… that with the with how to nisters, and with the workers we one tribe knows workers, a painter does, says good, he already has…
Now we’re going to learn that an aveira (transgression) also invalidates, what does aveira mean? Ah, here interesting, here a murderer of a transgression, one who killed a person, even b’shogeg (unintentionally), even b’shogeg, even b’shogeg, lo yisa kapav should not duchen, she’ne’emar, the prophet says about Jews in Yechezkel. And he doesn’t say about a kohen. Yes, he says that yedeichem damim maleu, when people have blood on their hands, as we told before, the Almighty says, that u’vfarsechem kapeichem, when you go to stretch out your hands to pray, as we said earlier, ah, the Almighty will not accept your prayer, He will look at the blood.
What is your claim that it’s an interesting law, because why did they say that if he has already done teshuva (repentance) does it still mean yedeichem damim maleu? The prophet says, when your hands are smeared with blood, he says that one can do teshuva, even not b’shogeg. Okay?
What did they answer? I don’t know. I know yes. Teshuva doesn’t help. I don’t believe in teshuva as strongly as you.
What does teshuva mean to do? What did he do teshuva to do, exactly? He was never a murderer. Shogeg means he drove wildly and he killed a Jew. Nu, you want a blessing from him? I don’t want a blessing from him. I don’t believe so strongly in teshuva. Friends who are baalei teshuva, come to me. I believe in you.
He will say explicitly later that other transgressions don’t have this. He will go in even later more explicitly into this. Okay.
All the more so idol worshippers, even under duress. Duress means that he was forced, right? He was not mekayem (fulfilled) the mitzvah of kiddush Hashem (sanctification of God’s name). Even if he did teshuva, it is never atoned for him. On this there is a proof, she’ne’emar, “lo ya’alu kohanei habamot”.
That is, it says by Yoshiyahu, that those who made bamot (private altars) were not allowed to bring to the Beit HaMikdash. A kohen who worked in a bama was not allowed to work in the Beit HaMikdash. We learn from this that bamot, just as it is forbidden like idolatry, even though it’s not really idolatry, but we’re talking about a bamot of idolatry, and we mean that even if they have already done teshuva they should not come. Both is a great wonder, because both seemingly means how long is idolatry? How long is bamot? Bamot is earlier forbidden?
No, no, it doesn’t matter. No, no, kohanei bamot, kohanei bamot doesn’t matter. Yes, it means yes, it means that they did teshuva. No, no, no, we’re not talking about teshuva, they already broke the bamot there. They already broke the bamot, it says there clearly they already broke the bamot.
As the Rambam brings further, “one who rebelled against the service, forever he does not participate with them in the service.” Yes. “And one who rebelled against the service” is not counted among Israel, “and one who rebelled against forced conversion” is counted among Israel, and this is the same category.
So the Rambam brings further, “And a kohen…” Yes, the same thing. “A kohen who converted to idolatry”, he became a gentile, he didn’t just serve idolatry, there is such a thing as serving idolatry, and there is converting to idolatry. Converting to idolatry means he became, he converted to Christianity for example.
Yes, but the difference is, he didn’t do any service, he just took on a new… he declared himself, he declared himself a gentile. He took a new social security from the Christians. He declared himself a Muslim, I don’t know what kind of thing. “Even though he returned in teshuva, he never performs nesiat kapayim.”
Yes, good. The question is only, what is the difference? It’s only bloodshed even b’shogeg, idolatry even b’shogeg, or apostasy.
Good, further. “He never performs nesiat kapayim.” Further, “HaShanim, keitzad?” Says the Rambam, “A young kohen does not perform nesiat kapayim until hair grows on his beard.” It is implied from this Rambam, we’re talking even if he is already bar mitzvah, not such a minor, even if he is already bar mitzvah it is implied that he does not perform nesiat kapayim. The Shulchan Aruch brings the law slightly differently, that only alone, with adults he may go. In short, other laws.
But the Rambam learns what he learns, that one seeks a person with a large beard, an older kohen. Similar to what we learned by a shaliach tzibbur also, that it doesn’t have to do with obligation and mitzvot, it has more to do with honor, such a thing.
Okay. “Yayin keitsad?” What does wine mean? Yes. “One who drank a revi’it of undiluted wine at once”, one who drank raw wine, not diluted, he drank a whole revi’it at once, it’s a lot of wine, he is in the category of drunk, he does not perform nesiat kapayim until his wine leaves him, until the wine goes away.
Because a drunk is forbidden in the service, because it’s a law regarding service in the Beit HaMikdash that a kohen may not “yayin v’shechar al teisht”, in the Beit HaMikdash for service, so says the language of the verse. So in blessing it’s also the same rule that you may not do it when you have drunk.
If he drank a revi’it in two times, if he drank out the revi’it not in one quick gulp, but in two little bits, or if he put water in it, it is permitted, because he doesn’t get caught so quickly in the category of drunk.
Consequently, regarding Kriat Shema it was different, we didn’t talk about how much one should drink, but how clear one is. Yes, there was shatui, shatui is one who drank a revi’it of wine, and shikor which is not clear.
Here it’s not shikor, it has nothing to do with it. Here is seemingly the rule of shatui there, but shatui has already drunk, literally. Shatui is one who drank a revi’it, even undiluted, even if he drank in two times, or if he drank more than a revi’it, even if you put water in it, or even if it’s divided in gulps, he’s called drunk, he may not duchen until his wine leaves him.
Fine good. And here you’ve discovered for the first time from the Rambam such a thing as a revi’it. Aha.
First of all, the Rambam explains what a revi’it is. What is a revi’it? Like this: “A finger and a half by a finger and a half in height of a finger and a half and half a finger and a fifth of a finger”. It takes two fingers.
What is a finger? “And it is the finger that is mentioned in all the Torah, and it is the thumb”. As today one calls it a “thumb”, the thick finger. Two by two, which is high two and a half with a fifth. This is the measure of how much goes in, that is a revi’it. Figure out, make a measure, look around, you’ll see, that’s a revi’it. Okay.
—
Now, another thing that we learned Monday. The fifth thing, tumat hayadayim. Sixth thing, tumat hayadayim. Keitsad?
“A kohen who did not wash his hands does not perform nesiat kapayim, rather he washes his hands in water up to the wrist and performs nesiat kapayim, and afterwards he blesses, she’ne’emar ‘se’u yedeichem kodesh'”. You should make your hands holy, that is with netilat kapayim, with washing hands, and then bless Hashem.
For prayer there is a mitzvah of washing hands, but it’s only l’chatchila if one can get to water. For the kohanim this is more me’akev, it seems, because it is similar to the Temple service.
—
Further, which kohen cannot go up? Another thing, this is not one of the six things, this is just an exception, that a simple one is not a kohen.
Who is a kohen? Only a kohen who is a valid kohen, but a chalal is not a kohen, “and he does not perform nesiat kapayim, because he is not in the priesthood”. He is no longer a proper kohen.
Says the Rambam further, “A kohen who did not have any of all these”. Basically, he says here what disqualifies a kohen. Or that his parents were not valid etc., or his own problems.
—
So what? A kohen who did not have “any of all these things that prevent nesiat kapayim”, doesn’t have one of the six preventions, or seven, “even though” — now says the Rambam, this we learned Monday — “even though he is an am ha’aretz and is not meticulous in mitzvot, and is not among the mehadrin, and the people of the house murmur after him, behold he performs nesiat kapayim.”
Even though he is someone, wisdom is not wisdom, he’s not a great sage, he’s not a small fool. He is someone who is meticulous in mitzvos, he’s not a great mitzvah doer. He is someone who transgresses sins, people talk about him, people gossip about him. And usually it means that he’s not a saint. If there’s someone that people talk about for days, he’s certainly. But people say that he’s not pure. The Ramban means, people say about him not good things, not nice things, he’s a bit sick, he’s a bit of a thief, could still have everything… “harei zeh nosai kapav, v’ein mosrin oso” – behold he lifts his hands, and we don’t remove him. Why? He’s doing a mitzvah after all. Very strong.
The Ramban says this, “And every kohen who does not ascend to the platform, even though he has nullified one positive commandment, his punishment is very great, for he transgresses three positive commandments, as it says ‘So shall you bless the children of Israel’, ‘and they shall place My name upon the children of Israel’, ‘say to them’. And we don’t say to a wicked person, add wickedness and be disgraced with mitzvos.” Very strong.
You know what this means? The comparison to shaliach tzibur and all these, only honest Jews. You don’t send a mitzvah, you don’t want a mitzvah for a person who is not kavod hatzibur, a person who is not kavod hatzibur. I shouldn’t send him as shaliach tzibur, but he has a mitzvah as a kohen.
—
Very good. Ah, a person asked, I once heard from an old talmid chacham, he said, “As you say, ‘ko sevarchu’, you say it, you say it, does it help?” He said, “A blessing, the fool, the idiot answers, a blessing has come in, dependent on the kohanim, v’HaKadosh Baruch Hu as it says ‘and they shall place My name upon the children of Israel and I will bless them’. The kohanim do the mitzvah they were commanded, v’HaKadosh Baruch Hu in His mercy blesses Israel as He desires.” Don’t worry, the Almighty will surely make sure He knows what to do. The Ramban also wants to say that we don’t make the Almighty fall, we don’t make Him change His mind.
Very good. He doesn’t even say that the Almighty is dependent on the kohanim. The kohanim do a mitzvah, and the Almighty blesses. Is something missing to do? Only kecheftzo, when He wants, and He always wants. But very good.
What it says “birchas hedyot al tehi kalah be’einecha” – the blessing of a common person should not be light in your eyes, this was also with Rabbi Yishmael Kohen Gadol, that the Almighty received a blessing from Rabbi Yishmael. Anyway, it could be that this is what the Gemara means, birchas hedyot hakohen, you should think that the kohen is a hedyot, he’s nothing, he’s a hedyot.
When a Jew came to the Rogatchover and asked him for a blessing, he said, “It says ‘al tehi birchas hedyot kalah be’einecha’, kal vachomer me, the Rav who is an oved Hashem.” He says, “Why do I need to give a blessing? With ‘kal vachomer’ give yourself a blessing, why do you need me?”
It could be that the simple meaning is, he’s a hedyot like the Rebbe.
—
Anyway, the Ramban says further, “However, apparently kohanim standing behind the kohanim who are blessing, will not be blessed.” The one who stands on the other side of the kohanim, he didn’t say that when the kohanim bless they should turn around there. He meant that only those who receive it from them are in the… No, says the Ramban, the one who stands behind them is not included in the blessing. But we have the positive commandments, not exactly face to face, but he looks through them, included in the blessing.
“And if there is a partition there,” even if there is a partition, because the kohanim are there, and there’s a requirement that it goes face to face, and in front of the kohanim there is a partition, even if it’s not of iron, behold his face is seen included in the blessing, it doesn’t interfere. The blessing goes through walls, but it doesn’t go backwards.
—
Okay. We learned that for many things you need a minyan. For birchas kohanim, nesias kapayim, ten kohanim, you can count the kohanim as part of the minyan.
What do you do if there aren’t enough kohanim? All of them lift their hands, who blesses? To the legions of the north and to the legions of the south. What does north and south have to do with it? We don’t know.
And if there are only ten, ah, here you see that women can be in the beis midrash and they say amen loudly, because they have no claim not to say amen quietly. The public hears, but the women have no claim to say amen quietly.
And if there are only ten kohanim or more, ah, this means, it could be that all the kohanim, if there are enough, let ten remain, leave ten like this in shul, they should be like the recipients of the blessing.
—
Now, what do you do if the kohen himself is the shaliach tzibur?
Is there another kohen, if there is another kohen, he can be shaliach tzibur and the second one should duchan. We learned, it’s not an obligation that every kohen should duchan. The shaliach tzibur will let that one duchan, it’s not a problem.
If there is no more than one kohen, then “lo yisa es kapav” – he should not, because what will he confuse? We already learned one law that you need to say amen, he’ll get confused.
“And if he promised that he will not lift his hands,” if it’s certain that he can daven well and he won’t get confused, then he is permitted.
—
“And if there is no kohen at all,” like us who don’t have a kohen and don’t duchan, the shaliach tzibur says, then we ask the Almighty to give the blessing Himself. Because there is, we don’t have a kohen, he says, the kohanim are His relatives, give us the blessing, the threefold blessing from the Torah that was said to Aharon to say through the kohanim, and we say “emor lahem” – say to them the threefold blessing in the Torah written through Moshe, he says “emor lahem, Elokeinu vEilokei avoseinu barcheinu babracha hameshuleshet baTorah hakesuva al yedei Moshe avdecha, ha’amura mipi Aharon uvanav hakohanim am kedoshecha, ka’amur yevarechecha” etc., and we answer amen. And we say more, we say the kohen will be pleased, as we have fulfilled the system.
Anyway, it’s not in agreement with what we wrote, this is a very nice thing. If there is no kohen, the Almighty should give the blessing. Like when a person comes to a Rebbe, and the Rebbe doesn’t want to give a blessing, this doesn’t help itself, something else.
—
Ah, a kohen who lifts his hands in the synagogue… sorry, I’m going ahead too fast, I want to finish.
Yes, ah! What made him say about a kohen who duchans, afterwards he wants to go to another synagogue? Why did he go to another shul? It has nothing to do with time. He has to play early, he wants to go for birchas kohanim. He lifts his hands for pleasure even several times a day. It’s not a blessing, the kohen’s blessing doesn’t get used up in one day. He can go to two shuls.
I don’t understand the novelty, what did we think gets used up? It’s clear. Ah, he says that one could think it’s bal tosif. What they say you shouldn’t add. Okay.
—
Another thing, we learned earlier that one must move his feet when it comes to Retzei, and at birchas avodah the kohen must begin to go to the platform.
Interesting, let’s see. “A kohen who did not move his feet from his place to ascend to the platform when the shaliach tzibur said Retzei, he no longer ascends in that prayer,” one cannot go because he’s not ready. Interesting. It becomes very strongly preventing the moving of feet at Retzei. But the main moving of feet, he must already begin to go, he must already begin to go on his feet to go to the platform.
Unless, he initially it seems he doesn’t need to begin then. That’s what we actually do today, we wash beforehand. But if he didn’t arrive, he ascends and blesses, the main thing is that he began to prepare.
Interesting, regarding what stands a law precisely. I think it has to do with the avodah, that the kohanim… the Gemara makes such a derasha, yes, this is the avodah, that we learned that in the Beis HaMikdash we used to do it, when it’s the avodah. Something has to do with birchas avodah, birchas kohanim, he must already be part of it. I don’t know.
—
Now then, every kohen who does not ascend to the platform, he doesn’t duchan, even though he has nullified one positive commandment, the very fact that he transgressed and nullified one positive commandment, which is the mitzvah of birchas kohanim, behold he is like one who transgresses three positive commandments. What is written “Baruch will say to them in My name”? This goes with the Rambam’s approach, that when the same mitzvah is written three times, it doesn’t become three mitzvos. But it’s written three times, the simple meaning is ko, it’s ko, it’s ko, we’re talking about something else.
“And every kohen who does not bless, is not blessed.” Interesting. The blessing doesn’t come? Ah, what does it say “va’avarechem” – and I will bless them, not Avraham. “Everyone who blesses is blessed.” That is, who blesses the kohanim? The kohanim are blessed because they bless the Jews. Therefore if not, they are not.
He said, “Yes, yes, this is the virtue of being a kohen.” No, an ordinary Jew receives the blessing.
He must remember though to say “be’ahava” – with love, that he does it not because he should receive back the blessing. He must love himself too, so he should receive. Ah, the Almighty blesses.
—
Okay. Until here Laws of Prayer. And yet there is
Speaker:
It’s printed in Sefer Ahava. Although essentially it belongs here, no? We’ll talk about this next time.
Baruch Rachmana desayan, says the Rambam.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80077#
This chapter deals with things that are me’akev (prevent) nesias kapayim – circumstances where a kohen should not duchen. The term “me’akev” means that lechatchilah he should not be noseah kapayim, similar to conditions that prevent tefillah (like cleanliness). Bedieved, if he already did it, he did it – but lechatchilah he may not.
The Rambam lists six categories that prevent nesias kapayim:
1. HaLashon – speech/language problems
2. Pegamim/Mumin – physical blemishes
3. Aveirah – certain transgressions
4. HaShanim – age
5. HaYayin – intoxication
6. Tumas HaYadayim – impure hands
—
The Rambam’s words: “HaLashon keitzad? Kegon eilu ha’ilgim she’einan motzi’in osiyos ketikkunan” – like someone who doesn’t make the distinction between alef and ayin, or cannot say a shin properly – should not duchen.
Explanation: A kohen who has speech problems and cannot clearly pronounce the words of birkas kohanim should not be noseah kapayim.
Chiddushim and Explanations:
– Practical example: Someone who cannot distinguish between alef and ayin will say “eilecha” (with an ayin instead of alef) in the verse “yisa Hashem panav eilecha.” Or he won’t properly say “shalom” – he’ll say “shulem” or the like.
– Not just specific speech defects: It applies in general to people who don’t speak clearly and the congregation doesn’t understand what he’s saying – not just the specific examples.
– Chiddush regarding the obligation of nesias kapayim: From the fact that the Rambam says such a kohen should simply not duchen (without any alternative), we see that nesias kapayim is not really a personal obligation on each individual kohen. If it were a strict obligation, we would need to find a way for him to fulfill it. But here we simply say “he should not go” – because birkas kohanim is a ceremony, part of the order, and someone who cannot do it properly doesn’t fit in.
– Reasons why he shouldn’t duchen: (a) Kavod hatzibbur – it’s not fitting; (b) Confusing the congregation – it disturbs the kavanah of those receiving the blessing; (c) Repulsiveness in speech – birkas kohanim should be a beautiful, fitting thing.
– [Digression: Comparison to baal tefillah] It’s compared to what we learned earlier that a baal tefillah who becomes very confused is quickly replaced by another. But by birkas kohanim it’s different – birkas kohanim is ostensibly a mitzvah on the kohen himself, not just a shlichus tzibbur like a shatz.
—
The Rambam’s words: “Kohen sheyesh bo mumin beyadav uveraglav… akushos… bohakanyos…” – a kohen who has blemishes on his hands or feet – crooked fingers, white spots (bohakanyos), etc. – should not duchen.
Explanation: Blemishes that are visible to the congregation disqualify a kohen from nesias kapayim.
Chiddushim and Explanations:
– Distinction from mumei avodah: This is not the same blemishes as in avodas Beis HaMikdash. There it’s a din in kehunah itself. Here it only applies to places where people see – hands (which he raises) and feet (because he has no shoes).
– Bohakanyos: Means abnormally white spots on the hands – not a normal whiteness, but something that looks like an illness or defect. The reason is because it attracts attention and disturbs.
– Riro yored al zekano: A kohen whose saliva drips on his beard when he speaks – should not duchen. This is connected with weak muscles, age, or illnesses.
– Dash be’iro – accustomed in his city: If the congregation is already accustomed to him (dash be’iro – “already threshed”), he may duchen. The term “dash” means “already regular” – when it’s no longer a new reaction by the congregation, it’s no longer a problem. The reason: the entire deficiency is that it causes a reaction in the congregation – when there’s no longer a reaction, the deficiency falls away.
– Painted hands / tattoo: A kohen who has painted hands (like a tattoo or paint from work) – if the congregation looks at him because of it, it’s a problem. But if he’s a worker (painter) and most people of the city are also like that – it’s permitted, because it’s already regular.
—
The Rambam’s words: “Kohen sheharag es hanefesh, afilu beshogeg, lo yisa kapav, shene’emar ‘yedeichem damim maleu’ u’ve’forsechem kapeichem a’alim einai mikem'” (Yeshayahu 1:15).
Explanation: A kohen who killed a person, even beshogeg, should not duchen.
Chiddushim and Explanations:
– The verse applies to all Jews, not just kohanim: The prophet Yeshayahu speaks to all of Israel – “yedeichem damim maleu” – when your hands are full of blood, “u’ve’forsechem kapeichem” – when you spread out your hands to pray – “a’alim einai” – Hashem will not listen. The Rambam applies this specifically to nesias kapayim.
– Question: Why doesn’t teshuvah help? The verse says “yedeichem damim maleu” – this speaks when the hands are still smeared with blood. If he did teshuvah, why should it still be me’akev? Answer: Teshuvah doesn’t help here. By shefichas damim, even beshogeg – for example someone who drove wildly and killed a Jew – “You want a blessing from him? I don’t want a blessing from him.” The severity of shefichas damim is so great that teshuvah doesn’t remove the blemish regarding nesias kapayim.
– The Rambam says explicitly later that other transgressions don’t have this din – only shefichas damim, avodah zarah, and shmad.
—
The Rambam’s words: “Kol sheken ovdei avodah zarah, afilu be’ones… afilu asah teshuvah, eino miskaper lo le’olam. Shene’emar ‘lo ya’alu kohanei habamos'” (Melachim II 23:9).
Explanation: A kohen who served avodah zarah, even be’ones (he was forced), even if he did teshuvah – should never duchen.
Chiddushim and Explanations:
– “Be’ones” – he didn’t fulfill kiddush Hashem: “Ones” means here that he was forced to serve avodah zarah – he didn’t fulfill the mitzvah of kiddush Hashem (mesiras nefesh). Even so, even with teshuvah, he remains pasul.
– Proof from “kohanei habamos”: The Rambam brings a proof from Melachim II (by Yoshiyahu): kohanim who worked in bamos were not allowed back to work in the Beis HaMikdash, even after the bamos were already destroyed. This shows that even after teshuvah the disqualification remains.
– “Habarach al ha’avodah le’olam ein hu mishtateif imahem ba’avodah”: The rule is that someone who fled from avodah (in the Beis HaMikdash) is never taken back. But someone who fled from shmad (forced conversion) is taken back – and this is the same category the Rambam is discussing.
—
The Rambam’s words: “Kohen shenishtamad la’avodah zarah… af al pi shechazer biteshuvah, eino nosei es kapav le’olam.”
Explanation: A kohen who was meshumad to avodah zarah (declared himself a gentile – for example, was baptized) – even if he did teshuvah, he never duchens.
Chiddushim and Explanations:
– Distinction between “oved avodah zarah” and “nishtamad la’avodah zarah”: “Oved” means he actually served avodah zarah. “Nishtamad” means he declared himself a gentile – he was baptized, or accepted a new religion – even without actually doing any avodah zarah. Both are pasul le’olam.
—
The Rambam’s words: “Kohen na’ar lo yisa es kapav ad shetismalei zekano.”
Explanation: A young kohen should not duchen until he has a beard.
Chiddushim and Explanations:
– Even a bar mitzvah: From the Rambam it’s implied that even a kohen who is already bar mitzvah (gadol regarding mitzvos) should not duchen until he has a beard. This is not like the Shulchan Aruch which brings that alone he may not, but with other gedolim (older kohanim) he may.
– Reason: It has nothing to do with the obligation of mitzvos (he’s already obligated), but with kavod – similar to what we learned by a shaliach tzibbur, that we seek a person with a certain importance and age.
—
The Rambam’s words: “Mi sheshasah revi’is yayin chai bebas achas eino nosei es kapav ad sheyasur yeino me’alav. Shasah revi’is bishtei fe’amim o shenasan letochan mayim — muttar.”
Explanation: A kohen who drank a revi’is of undiluted (unmixed) wine at once may not duchen until the wine wears off. If he drank it in two times or with water – he may.
Chiddushim and Explanations:
– Source from avodas Beis HaMikdash: The source is from “yayin vesheichar al teisht” – and birkas kohanim has the same status as avodah.
– Distinction between the din here and the din by krias Shema: By krias Shema we spoke about “shasui” (who drank a revi’is) and “shikor” (who is not clear in the head). There the criterion is how clear the person is. Here by birkas kohanim the criterion is “shasui” – that is, he literally drank a revi’is, even shelo mezug, even in two times, or more than a revi’is even with water – he may not duchen ad sheyasur yeino me’alav. The criterion is stricter here.
– Shiur revi’is: The Rambam gives for the first time a shiur of revi’is: “Etzba umechetza al etzba umechetza berum etzba umechetza vachatzi etzba vechomesh etzba.” The “etzba” mentioned in the Torah is the agudal (thumb). That is: two by two, height two and a half with a fifth.
—
The Rambam’s words: “Kohen shelo natal yadav lo yisa es kapav, ela notel yadav bamayim ad haperek venosei es kapav ve’achar kach mevarech, shene’emar ‘se’u yedeichem kodesh.'”
Explanation: A kohen must wash his hands up to the wrist before duchening.
Chiddushim and Explanations:
– For tefillah in general, netilas yadayim is only a lechatchilah if one can get to water. But for kohanim by duchening it’s more me’akev, because birkas kohanim is domeh la’avodah.
—
The Rambam’s words: “Chalal lo yisa es kapav, lefi she’eino bikhunah.”
Explanation: A chalal (a kohen who became disqualified through pesulei kehunah) is no longer a proper kohen and cannot duchen. The Rambam lists what makes a kohen a chalal – whether from his parents’ side or from his own problems.
—
The Rambam’s words: “Kohen shelo hayah bo davar mikol eilu hamone’im nesias kapayim, af al pi shehu am ha’aretz ve’eino medakdek bemitzvos ve’eino min hamehadrin ve’anshei habayis meranenim acharav — harei zeh nosei es kapav ve’ein mosrin oso.”
Explanation: A kohen who doesn’t have any of the six/seven impediments, even if he’s an am ha’aretz, not medakdek bemitzvos, people speak badly of him – he still duchens.
Chiddushim and Explanations:
– Distinction between birkas kohanim and shaliach tzibbur: By shaliach tzibbur we need kavod hatzibbur, we don’t send a person who isn’t honest. But by birkas kohanim it’s a personal mitzvah of the kohen – we cannot take away his mitzvah.
– The Rambam’s reason: “Kol kohen she’eino oleh laduchon, af al pi shebitel mitzvas aseh achas, onsho merubeh me’od she’over al shalosh aseh: koh tevarchu, vesamu es shemi, emor lahem. Ve’ein omrim le’adam rasha hosef resha vehitbazeh bemitzvos.” – We don’t tell a wicked person to be even more wicked by nullifying mitzvos. This is a very strong principle.
– The Rambam’s approach in counting mitzvos: When the same mitzvah appears three times (koh tevarchu, vesamu es shemi, emor lahem), according to the Rambam it doesn’t become three separate mitzvos, but he is “ke’over al sheloshah aseh” – it appears three times, each time speaking about something different.
—
Chiddushim and Explanations:
– A story of an old talmid chacham who asked: if the kohen is a foolish person, does his blessing help? The answer: “Habrachah einah teluyah bakohanim, veHaKadosh Baruch Hu shene’emar vesamu es shemi al bnei Yisrael va’ani avarechem — hakohanim osim mitzvah shenitztuvu, veHaKadosh Baruch Hu berachamav mevarech es Yisrael kecheftzo.” The kohanim only do their mitzvah; Hashem Himself blesses.
– The Rambam himself doesn’t say that Hashem is dependent on the kohanim. The kohanim do a mitzvah, and Hashem blesses “kecheftzo” – when He wants, and He always wants.
– “Birkas hedyot al tehi kalah be’einecha” – It’s explained that “hedyot” can mean the kohen hedyot, that even a simple kohen’s blessing should not be demeaned.
– [Digression: Story with the Rogatchover] When a Jew asked him for a blessing, he said: “It says birkas hedyot al tehi kalah be’einecha – kal vachomer me, the Rav. Why do you need me? Give yourself a blessing with kal vachomer!”
—
The Rambam’s words: “Ha’omdim achorei hakohanim einam biklal habrachah. Aval ha’omdim mitzideihem — biklal habrachah. Ve’im yesh sham mechitzah, afilu einah shel barzel — panav nir’in, biklal habrachah.”
Explanation: Whoever stands behind the kohanim doesn’t receive the blessing. Whoever stands on the sides – yes. A mechitzah before the kohanim doesn’t prevent.
Chiddushim and Explanations:
– The blessing goes through walls (mechitzah doesn’t prevent), but it doesn’t go backwards (achorei hakohanim).
—
Chiddushim and Explanations:
– The kohanim can still be counted as part of the minyan.
– If all ten are kohanim – kulam nos’im es kapeihem. The question is asked: who are the mekablei habrachah? “Lechayalos shel tzafon ulechayalos shel darom” – this isn’t entirely clearly explained.
– Women can be in the beis midrash and say amen – they have no complaint about not saying amen.
—
The Rambam’s words: If the kohen is shaliach tzibbur – if there’s another kohen, let that one duchen. If he’s the only kohen – lo yisa es kapav, because he’ll get confused. Ve’im hivtichu shelo yisbalbel — rashai.
Explanation: A kohen-shatz should lechatchilah not duchen because he might get confused. If he’s certain he won’t get confused – he may.
Chiddushim and Explanations:
– The concern is that he’ll get confused – he needs to say amen, he needs to continue davening, it’s too much at once.
– It’s not an obligation that every kohen must duchen – the shaliach tzibbur can be satisfied that the second kohen duchens.
—
The Rambam’s words: “Ve’im ein kohen klal — shaliach tzibbur omer ‘Elokeinu vElokei avoseinu barchenu baberachah hameshuleshes baTorah hakesuva al yedei Moshe avdecha, ha’amurah mipi Aharon uvanav hakohanim am kedoshecha, ka’amur yevarechecha etc.’, ve’onim amen.”
Explanation: If there’s no kohen, the shaliach tzibbur asks Hashem Himself to give the blessing.
Chiddushim and Explanations:
– This is a beautiful thing – if there’s no kohen, we ask Hashem directly. Similar to when a person comes to a rebbe and the rebbe doesn’t want to give a blessing – we ask Hashem Himself.
—
The Rambam’s words: A kohen who already duchened in one shul can go to another shul and duchen again – nosei yado afilu kamah pe’amim bayom.
Chiddushim and Explanations:
– The chiddush is that we shouldn’t think it’s bal tosif (adding to the mitzvah). Birkas kohanim isn’t “used up” in one day.
—
The Rambam’s words: “Kohen shelo akar raglav bimkomo la’alos laduchon bisha’ah she’amar shaliach tzibbur Retzeh — shuv eino oleh be’osah tefillah. Ela im ken hischil lehiskonein mikodedem.”
Explanation: A kohen must begin to go to the duchan when the shatz says Retzeh (birkas avodah). If he didn’t – he can no longer duchen in that tefillah.
Chiddushim and Explanations:
– The source is connected with avodas Beis HaMikdash – in the Beis HaMikdash birkas kohanim was said during the avodah, therefore he must already be ready by birkas avodah.
– But if he already began preparing earlier (for example, he already washed his hands), he is oleh umevarech. This is indeed what we do today – we wash earlier.
– The main thing is that he began preparing, not necessarily that he was oker raglav by Retzeh.
—
The Rambam’s words: “Kol kohen she’eino mevarech eino mevorach, vechol hamevarech misbarech.”
Explanation: A kohen who blesses is himself blessed; a kohen who doesn’t bless is not blessed.
Chiddushim and Explanations:
– The source is from “va’avarechah” – not Avraham, but va’avarechah – kol hamevarech misbarech.
– This is not a special virtue of kehunah – an ordinary Jew also receives blessing. The point is that the kohen who duchens receives an extra blessing through his mitzvah.
– The kohen must remember to say “be’ahavah” – he shouldn’t do it because he’ll receive back a blessing, but with love for Klal Yisrael.
—
The shiur concludes with a technical note that a certain nusach (prayer) that the Rambam brings is printed after Sefer Ahavah, although it actually belongs here, and this will be dealt with in the next shiur. The shiur concludes with “Baruch Rachmana desayan” – the formula that the Rambam himself writes at the end of a sefer/section.
We are now learning Chapter 15 of the Laws of Prayer and Priestly Blessing, and we say thank you to the Levites who are helping us here with our shiur, Rabbi Yoel HaLevi. And we are going to learn about things that invalidate nesiat kapayim. The way that the kohanim (priests) here can perform nesiat kapayim is only because there are Levites present who stand here and sing below. And these are the laws of blessing, where they lift up their hands and they give the priestly blessing as a gift of the hand.
Okay, in short, it is “from him they shall learn and so they shall do.” Here we are learning the last chapter of the laws of nesiat kapayim, of the priestly blessing where the kohanim bless the Jews, and in this chapter it will discuss things that are me’akev (invalidating).
Just as in prayer the Rambam held that there are certain things that are me’akev prayer, for example lack of cleanliness and so forth. The same thing is that there are things that are mone’a (preventing).
What does mone’a mean? It makes it so that the mitzvah should not be done properly.
No, one is not yotzei (fulfilled). Mone’a means that one is not yotzei, it’s as if lo yatza (did not fulfill).
Yes, I mean it’s not a good nesiat kapayim. He should not, in other words, someone who has one of these matters should not perform nesiat kapayim. But b’dieved (after the fact) if he did do it, he did it, here we’re talking about l’chatchila (initially) not to.
Just as similarly by prayer, me’akev, if one doesn’t have these conditions one should not pray, right? Sometimes there it means that one must pray again, here it’s not relevant, I don’t know if it’s relevant, but here we’re talking about that he should not perform nesiat kapayim.
And the list is as follows:
– HaLashon – the language, we’ll soon see what it means
– Mumin – if the kohen has certain blemishes
– Aveira – if he has committed certain transgressions
– HaShanim – if he doesn’t have the right age, he’s not the right age
– HaYayin – if he is drunk, we’ve already mentioned this actually
– VeTumat HaYadayim – if his hands are impure
So HaLashon keitzad? The Rambam makes such a nice Mishnah. What is this HaLashon that invalidates? Like these ilgim (those with speech impediments), people who have problems with speaking, they don’t speak well, people who need speech therapy. Here we’re talking about someone who is not motzi otiyot k’tikkunan (pronounces letters properly), like someone who can’t… he doesn’t know the difference between an alef and an ayin. Speech therapy, he can’t pronounce a shin properly. Right.
Someone who performs nesiat kapayim… should not duchen, because he won’t say “shalom” properly. He’ll say “shulem”, that’s not the way. He doesn’t make “shalom” into “shalom”.
Or what? How is there an alef in birkat kohanim? He’ll say… in “yisa” one doesn’t say the alef. In “yisa” one doesn’t say the alef. “Yisa Hashem panav eilecha,” he’ll say “eilecha”. He’ll pronounce “eilecha”. Is there an ayin? “Yisa Hashem panav eilecha v’yasem lecha shalom”. So, it’s not relevant. There’s no ayin, he calls the alef an ayin. Okay.
Just, not necessarily this type of ilgut. In general, people who don’t speak clearly and the congregation doesn’t understand what he’s saying, someone who performs nesiat kapayim.
Here we see very clearly that this is a mitzvah, it’s not really an obligation on every kohen. If it were an obligation, one would have to say, “Kohen, you are a kohen.” But if one doesn’t hear… it doesn’t say that this also isn’t. It’s a ceremony, it’s a part of the order. You can’t, if you’re a kohen who unfortunately can’t speak, then it’s not. It’s someone who is not kavod hatzibbur (honor of the congregation), or he’ll confuse the congregation, there will be a lack of kavana (intention), and other things. Or it’s a kind of disgust, a disgust in the speech. Ah, it’s not fitting. Birkat kohanim must be a beautiful thing. It’s not something that is problematic.
Perhaps this is like we learned earlier, a prayer leader who becomes very confused, one quickly brings another prayer leader.
Yes, but I’m saying that birkat kohanim is seemingly really a mitzvah on the kohen. We’re saying that it’s not really a mitzvah on every individual kohen to go. He is Yochanan, he shouldn’t speak. He goes, what’s more that he should be a shaliach tzibbur (prayer leader), it’s not like a kohen who must do this.
“HaMumin keitzad?” Ah, which mumin invalidate? “A kohen who has mumin on his hands and feet”. This is not mumin like in the Temple service, where one offers sacrifices with mumin, which is part of the priesthood. Here it’s only places where people will see it. On his feet, because he doesn’t have shoes. Yes.
“Gushoniyot, bohakaniyot”. Oy, “akushot”. Really, let’s be successful. “Krumot”, has fingers something? Yes, something is thin, not good.
“Bohakaniyot” means the… very white, yes? It’s white, he has some stains on his hands. The names of the very white people, the vitiligo, it doesn’t mean that, it means that something is missing in color, bohakaniyot means a shiny color, it means some wrong color, or… or… or one looks, eh, perhaps so that one shouldn’t get used to looking, and one doesn’t look, it goes the track.
Another thing, one whose… one whose saliva drips from his beard and his lips speak, he can’t speak here, he speaks with spittle, his beard he makes himself comfortable, no, he has an illness like he tells water that he has, yes, yes, Chaim signs of illness perhaps, maybe Parkinson’s, one good bear for him.
But here… it stands by a person who has weak muscles, he is very old, ah, because it takes very strong muscles to be able to drool, ah, if it can happen something from a very serious illness, or or or a serious illness brings it, if one becomes very weak, yes, people imagine it with being awake, it doesn’t have the us, it has an extra muscle to be, or mouth, yes.
And if it’s dash b’iro, if they are already accustomed in his city, that’s like the measure of dash, it doesn’t have… dash means already regular by him, yes, where does the language “dash” come from? Already threshed, already threshed out, already threshed out, good, it’s interesting, it can be a reaction by a person, by an old person, “and everyone is accustomed to this, or to this firmness”, a kind of… one already looks at him, the whole thing makes a reaction, here there’s no longer a reaction.
Or if we educate the children to be more sensitive, perhaps it should also be a problem, maybe, but we’re talking about the world of action, not the world of theory how the world would be.
Chaim, not yet on two houses, someone who has painted hands, whether it’s dyes and paints are the names of paint colors, “laser scapow”, really means the worker who came in with painted hands, if one looks at him, or a tattoo or so, right.
Only a small way it is the buyer and everyone the face, and so is… that with the with how to nisters, and with the workers we one tribe knows workers, a painter does, says good, he already has…
Now we’re going to learn that an aveira (transgression) also invalidates, what does aveira mean? Ah, here interesting, here a murderer of a transgression, one who killed a person, even b’shogeg (unintentionally), even b’shogeg, even b’shogeg, lo yisa kapav should not duchen, she’ne’emar, the prophet says about Jews in Yechezkel. And he doesn’t say about a kohen. Yes, he says that yedeichem damim maleu, when people have blood on their hands, as we told before, the Almighty says, that u’vfarsechem kapeichem, when you go to stretch out your hands to pray, as we said earlier, ah, the Almighty will not accept your prayer, He will look at the blood.
What is your claim that it’s an interesting law, because why did they say that if he has already done teshuva (repentance) does it still mean yedeichem damim maleu? The prophet says, when your hands are smeared with blood, he says that one can do teshuva, even not b’shogeg. Okay?
What did they answer? I don’t know. I know yes. Teshuva doesn’t help. I don’t believe in teshuva as strongly as you.
What does teshuva mean to do? What did he do teshuva to do, exactly? He was never a murderer. Shogeg means he drove wildly and he killed a Jew. Nu, you want a blessing from him? I don’t want a blessing from him. I don’t believe so strongly in teshuva. Friends who are baalei teshuva, come to me. I believe in you.
He will say explicitly later that other transgressions don’t have this. He will go in even later more explicitly into this. Okay.
All the more so idol worshippers, even under duress. Duress means that he was forced, right? He was not mekayem (fulfilled) the mitzvah of kiddush Hashem (sanctification of God’s name). Even if he did teshuva, it is never atoned for him. On this there is a proof, she’ne’emar, “lo ya’alu kohanei habamot”.
That is, it says by Yoshiyahu, that those who made bamot (private altars) were not allowed to bring to the Beit HaMikdash. A kohen who worked in a bama was not allowed to work in the Beit HaMikdash. We learn from this that bamot, just as it is forbidden like idolatry, even though it’s not really idolatry, but we’re talking about a bamot of idolatry, and we mean that even if they have already done teshuva they should not come. Both is a great wonder, because both seemingly means how long is idolatry? How long is bamot? Bamot is earlier forbidden?
No, no, it doesn’t matter. No, no, kohanei bamot, kohanei bamot doesn’t matter. Yes, it means yes, it means that they did teshuva. No, no, no, we’re not talking about teshuva, they already broke the bamot there. They already broke the bamot, it says there clearly they already broke the bamot.
As the Rambam brings further, “one who rebelled against the service, forever he does not participate with them in the service.” Yes. “And one who rebelled against the service” is not counted among Israel, “and one who rebelled against forced conversion” is counted among Israel, and this is the same category.
So the Rambam brings further, “And a kohen…” Yes, the same thing. “A kohen who converted to idolatry”, he became a gentile, he didn’t just serve idolatry, there is such a thing as serving idolatry, and there is converting to idolatry. Converting to idolatry means he became, he converted to Christianity for example.
Yes, but the difference is, he didn’t do any service, he just took on a new… he declared himself, he declared himself a gentile. He took a new social security from the Christians. He declared himself a Muslim, I don’t know what kind of thing. “Even though he returned in teshuva, he never performs nesiat kapayim.”
Yes, good. The question is only, what is the difference? It’s only bloodshed even b’shogeg, idolatry even b’shogeg, or apostasy.
Good, further. “He never performs nesiat kapayim.” Further, “HaShanim, keitzad?” Says the Rambam, “A young kohen does not perform nesiat kapayim until hair grows on his beard.” It is implied from this Rambam, we’re talking even if he is already bar mitzvah, not such a minor, even if he is already bar mitzvah it is implied that he does not perform nesiat kapayim. The Shulchan Aruch brings the law slightly differently, that only alone, with adults he may go. In short, other laws.
But the Rambam learns what he learns, that one seeks a person with a large beard, an older kohen. Similar to what we learned by a shaliach tzibbur also, that it doesn’t have to do with obligation and mitzvot, it has more to do with honor, such a thing.
Okay. “Yayin keitsad?” What does wine mean? Yes. “One who drank a revi’it of undiluted wine at once”, one who drank raw wine, not diluted, he drank a whole revi’it at once, it’s a lot of wine, he is in the category of drunk, he does not perform nesiat kapayim until his wine leaves him, until the wine goes away.
Because a drunk is forbidden in the service, because it’s a law regarding service in the Beit HaMikdash that a kohen may not “yayin v’shechar al teisht”, in the Beit HaMikdash for service, so says the language of the verse. So in blessing it’s also the same rule that you may not do it when you have drunk.
If he drank a revi’it in two times, if he drank out the revi’it not in one quick gulp, but in two little bits, or if he put water in it, it is permitted, because he doesn’t get caught so quickly in the category of drunk.
Consequently, regarding Kriat Shema it was different, we didn’t talk about how much one should drink, but how clear one is. Yes, there was shatui, shatui is one who drank a revi’it of wine, and shikor which is not clear.
Here it’s not shikor, it has nothing to do with it. Here is seemingly the rule of shatui there, but shatui has already drunk, literally. Shatui is one who drank a revi’it, even undiluted, even if he drank in two times, or if he drank more than a revi’it, even if you put water in it, or even if it’s divided in gulps, he’s called drunk, he may not duchen until his wine leaves him.
Fine good. And here you’ve discovered for the first time from the Rambam such a thing as a revi’it. Aha.
First of all, the Rambam explains what a revi’it is. What is a revi’it? Like this: “A finger and a half by a finger and a half in height of a finger and a half and half a finger and a fifth of a finger”. It takes two fingers.
What is a finger? “And it is the finger that is mentioned in all the Torah, and it is the thumb”. As today one calls it a “thumb”, the thick finger. Two by two, which is high two and a half with a fifth. This is the measure of how much goes in, that is a revi’it. Figure out, make a measure, look around, you’ll see, that’s a revi’it. Okay.
—
Now, another thing that we learned Monday. The fifth thing, tumat hayadayim. Sixth thing, tumat hayadayim. Keitsad?
“A kohen who did not wash his hands does not perform nesiat kapayim, rather he washes his hands in water up to the wrist and performs nesiat kapayim, and afterwards he blesses, she’ne’emar ‘se’u yedeichem kodesh'”. You should make your hands holy, that is with netilat kapayim, with washing hands, and then bless Hashem.
For prayer there is a mitzvah of washing hands, but it’s only l’chatchila if one can get to water. For the kohanim this is more me’akev, it seems, because it is similar to the Temple service.
—
Further, which kohen cannot go up? Another thing, this is not one of the six things, this is just an exception, that a simple one is not a kohen.
Who is a kohen? Only a kohen who is a valid kohen, but a chalal is not a kohen, “and he does not perform nesiat kapayim, because he is not in the priesthood”. He is no longer a proper kohen.
Says the Rambam further, “A kohen who did not have any of all these”. Basically, he says here what disqualifies a kohen. Or that his parents were not valid etc., or his own problems.
—
So what? A kohen who did not have “any of all these things that prevent nesiat kapayim”, doesn’t have one of the six preventions, or seven, “even though” — now says the Rambam, this we learned Monday — “even though he is an am ha’aretz and is not meticulous in mitzvot, and is not among the mehadrin, and the people of the house murmur after him, behold he performs nesiat kapayim.”
Even though he is someone, wisdom is not wisdom, he’s not a great sage, he’s not a small fool. He is someone who is meticulous in mitzvos, he’s not a great mitzvah doer. He is someone who transgresses sins, people talk about him, people gossip about him. And usually it means that he’s not a saint. If there’s someone that people talk about for days, he’s certainly. But people say that he’s not pure. The Ramban means, people say about him not good things, not nice things, he’s a bit sick, he’s a bit of a thief, could still have everything… “harei zeh nosai kapav, v’ein mosrin oso” – behold he lifts his hands, and we don’t remove him. Why? He’s doing a mitzvah after all. Very strong.
The Ramban says this, “And every kohen who does not ascend to the platform, even though he has nullified one positive commandment, his punishment is very great, for he transgresses three positive commandments, as it says ‘So shall you bless the children of Israel’, ‘and they shall place My name upon the children of Israel’, ‘say to them’. And we don’t say to a wicked person, add wickedness and be disgraced with mitzvos.” Very strong.
You know what this means? The comparison to shaliach tzibur and all these, only honest Jews. You don’t send a mitzvah, you don’t want a mitzvah for a person who is not kavod hatzibur, a person who is not kavod hatzibur. I shouldn’t send him as shaliach tzibur, but he has a mitzvah as a kohen.
—
Very good. Ah, a person asked, I once heard from an old talmid chacham, he said, “As you say, ‘ko sevarchu’, you say it, you say it, does it help?” He said, “A blessing, the fool, the idiot answers, a blessing has come in, dependent on the kohanim, v’HaKadosh Baruch Hu as it says ‘and they shall place My name upon the children of Israel and I will bless them’. The kohanim do the mitzvah they were commanded, v’HaKadosh Baruch Hu in His mercy blesses Israel as He desires.” Don’t worry, the Almighty will surely make sure He knows what to do. The Ramban also wants to say that we don’t make the Almighty fall, we don’t make Him change His mind.
Very good. He doesn’t even say that the Almighty is dependent on the kohanim. The kohanim do a mitzvah, and the Almighty blesses. Is something missing to do? Only kecheftzo, when He wants, and He always wants. But very good.
What it says “birchas hedyot al tehi kalah be’einecha” – the blessing of a common person should not be light in your eyes, this was also with Rabbi Yishmael Kohen Gadol, that the Almighty received a blessing from Rabbi Yishmael. Anyway, it could be that this is what the Gemara means, birchas hedyot hakohen, you should think that the kohen is a hedyot, he’s nothing, he’s a hedyot.
When a Jew came to the Rogatchover and asked him for a blessing, he said, “It says ‘al tehi birchas hedyot kalah be’einecha’, kal vachomer me, the Rav who is an oved Hashem.” He says, “Why do I need to give a blessing? With ‘kal vachomer’ give yourself a blessing, why do you need me?”
It could be that the simple meaning is, he’s a hedyot like the Rebbe.
—
Anyway, the Ramban says further, “However, apparently kohanim standing behind the kohanim who are blessing, will not be blessed.” The one who stands on the other side of the kohanim, he didn’t say that when the kohanim bless they should turn around there. He meant that only those who receive it from them are in the… No, says the Ramban, the one who stands behind them is not included in the blessing. But we have the positive commandments, not exactly face to face, but he looks through them, included in the blessing.
“And if there is a partition there,” even if there is a partition, because the kohanim are there, and there’s a requirement that it goes face to face, and in front of the kohanim there is a partition, even if it’s not of iron, behold his face is seen included in the blessing, it doesn’t interfere. The blessing goes through walls, but it doesn’t go backwards.
—
Okay. We learned that for many things you need a minyan. For birchas kohanim, nesias kapayim, ten kohanim, you can count the kohanim as part of the minyan.
What do you do if there aren’t enough kohanim? All of them lift their hands, who blesses? To the legions of the north and to the legions of the south. What does north and south have to do with it? We don’t know.
And if there are only ten, ah, here you see that women can be in the beis midrash and they say amen loudly, because they have no claim not to say amen quietly. The public hears, but the women have no claim to say amen quietly.
And if there are only ten kohanim or more, ah, this means, it could be that all the kohanim, if there are enough, let ten remain, leave ten like this in shul, they should be like the recipients of the blessing.
—
Now, what do you do if the kohen himself is the shaliach tzibur?
Is there another kohen, if there is another kohen, he can be shaliach tzibur and the second one should duchan. We learned, it’s not an obligation that every kohen should duchan. The shaliach tzibur will let that one duchan, it’s not a problem.
If there is no more than one kohen, then “lo yisa es kapav” – he should not, because what will he confuse? We already learned one law that you need to say amen, he’ll get confused.
“And if he promised that he will not lift his hands,” if it’s certain that he can daven well and he won’t get confused, then he is permitted.
—
“And if there is no kohen at all,” like us who don’t have a kohen and don’t duchan, the shaliach tzibur says, then we ask the Almighty to give the blessing Himself. Because there is, we don’t have a kohen, he says, the kohanim are His relatives, give us the blessing, the threefold blessing from the Torah that was said to Aharon to say through the kohanim, and we say “emor lahem” – say to them the threefold blessing in the Torah written through Moshe, he says “emor lahem, Elokeinu vEilokei avoseinu barcheinu babracha hameshuleshet baTorah hakesuva al yedei Moshe avdecha, ha’amura mipi Aharon uvanav hakohanim am kedoshecha, ka’amur yevarechecha” etc., and we answer amen. And we say more, we say the kohen will be pleased, as we have fulfilled the system.
Anyway, it’s not in agreement with what we wrote, this is a very nice thing. If there is no kohen, the Almighty should give the blessing. Like when a person comes to a Rebbe, and the Rebbe doesn’t want to give a blessing, this doesn’t help itself, something else.
—
Ah, a kohen who lifts his hands in the synagogue… sorry, I’m going ahead too fast, I want to finish.
Yes, ah! What made him say about a kohen who duchans, afterwards he wants to go to another synagogue? Why did he go to another shul? It has nothing to do with time. He has to play early, he wants to go for birchas kohanim. He lifts his hands for pleasure even several times a day. It’s not a blessing, the kohen’s blessing doesn’t get used up in one day. He can go to two shuls.
I don’t understand the novelty, what did we think gets used up? It’s clear. Ah, he says that one could think it’s bal tosif. What they say you shouldn’t add. Okay.
—
Another thing, we learned earlier that one must move his feet when it comes to Retzei, and at birchas avodah the kohen must begin to go to the platform.
Interesting, let’s see. “A kohen who did not move his feet from his place to ascend to the platform when the shaliach tzibur said Retzei, he no longer ascends in that prayer,” one cannot go because he’s not ready. Interesting. It becomes very strongly preventing the moving of feet at Retzei. But the main moving of feet, he must already begin to go, he must already begin to go on his feet to go to the platform.
Unless, he initially it seems he doesn’t need to begin then. That’s what we actually do today, we wash beforehand. But if he didn’t arrive, he ascends and blesses, the main thing is that he began to prepare.
Interesting, regarding what stands a law precisely. I think it has to do with the avodah, that the kohanim… the Gemara makes such a derasha, yes, this is the avodah, that we learned that in the Beis HaMikdash we used to do it, when it’s the avodah. Something has to do with birchas avodah, birchas kohanim, he must already be part of it. I don’t know.
—
Now then, every kohen who does not ascend to the platform, he doesn’t duchan, even though he has nullified one positive commandment, the very fact that he transgressed and nullified one positive commandment, which is the mitzvah of birchas kohanim, behold he is like one who transgresses three positive commandments. What is written “Baruch will say to them in My name”? This goes with the Rambam’s approach, that when the same mitzvah is written three times, it doesn’t become three mitzvos. But it’s written three times, the simple meaning is ko, it’s ko, it’s ko, we’re talking about something else.
“And every kohen who does not bless, is not blessed.” Interesting. The blessing doesn’t come? Ah, what does it say “va’avarechem” – and I will bless them, not Avraham. “Everyone who blesses is blessed.” That is, who blesses the kohanim? The kohanim are blessed because they bless the Jews. Therefore if not, they are not.
He said, “Yes, yes, this is the virtue of being a kohen.” No, an ordinary Jew receives the blessing.
He must remember though to say “be’ahava” – with love, that he does it not because he should receive back the blessing. He must love himself too, so he should receive. Ah, the Almighty blesses.
—
Okay. Until here Laws of Prayer. And yet there is
Speaker:
It’s printed in Sefer Ahava. Although essentially it belongs here, no? We’ll talk about this next time.
Baruch Rachmana desayan, says the Rambam.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80077#
בהרשמה אתם מאשרים קבלת הודעות תזכורת/עדכון. ניתן להסיר הרשמה בכל עת ע״י תשובת STOP (SMS) או לחיצה על הקישור באימייל. תישלח הודעת אישור לפני הפעלת המנוי.