אודות
תרומה / חברות

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ח

🎓 שיעורים / Shiurim
🎧 שמיעה / Listen

דער שיעור לערנט הלכות ספר תורה פרק ח' וועגן פרשיות פתוחות וסתומות — וואס איז דער חילוק ביניהם, וויאזוי מ'שרייבט זיי, און אז א טעות דערין איז פסול אן קיין תקנה. דער רמב"ם ברענגט א פולשטענדיגע רשימה פון אלע פתוחות און סתומות אין די תורה, געשטיצט אויף דעם ספר הידוע במצרים וואס בן אשר האט מגיה געווען, און דאס איז געווארן אנגענומען ביי כלל ישראל. אויך ווערן באהאנדלט די הלכות פון שירת הים און שירת האזינו, וויאזוי מ'שרייבט זיי אריח על גבי לבנה, און די גאנצע עניין פון ספעיסעס אין א ספר תורה.

▶ וידאו / Video
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
פָּרָשָׁה פְּתוּחָה יֵשׁ לָהּ שְׁתֵּי צוּרוֹת. אִם גָּמַר בְּאֶמְצַע הַשִּׁיטָה מֵנִיחַ שְׁאָר הַשִּׁיטָה פָּנוּי וּמַתְחִיל הַפָּרָשָׁה שֶׁהִיא פְּתוּחָה מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה הַשְּׁנִיָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּשְׁאַר מִן הַשִּׁיטָה רֶוַח כְּשִׁעוּר תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאַר אֶלָּא מְעַט אוֹ אִם גָּמַר בְּסוֹף הַשִּׁיטָה מֵנִיחַ שִׁיטָה שְׁנִיָּה בְּלֹא כְּתָב וּמַתְחִיל הַפָּרָשָׁה הַפְּתוּחָה מִתְּחִלַּת שִׁיטָה הַשְּׁלִישִׁית:
ב
פָּרָשָׁה סְתוּמָה יֵשׁ לָהּ שָׁלֹשׁ צוּרוֹת. אִם גָּמַר בְּאֶמְצַע הַשִּׁיטָה מַנִּיחַ רֶוַח כַּשִּׁעוּר וּמַתְחִיל לִכְתֹּב בְּסוֹף הַשִּׁיטָה תֵּבָה אַחַת מִתְּחִלַּת הַפָּרָשָׁה שֶׁהִיא סְתוּמָה עַד שֶׁיִּמָּצֵא הָרֶוַח בָּאֶמְצַע. וְאִם לֹא נִשְׁאַר מִן הַשִּׁיטָה כְּדֵי לְהַנִּיחַ הָרֶוַח כַּשִּׁעוּר וְלִכְתֹּב בְּסוֹף הַשִּׁיטָה תֵּבָה אַחַת יָנִיחַ הַכּל פָּנוּי וְיַנִּיחַ מְעַט רֶוַח מֵרֹאשׁ שִׁיטָה שְׁנִיָּה וְיַתְחִיל לִכְתֹּב הַפָּרָשָׁה הַסְּתוּמָה מֵאֶמְצַע שִׁיטָה שְׁנִיָּה. וְאִם גָּמַר בְּסוֹף הַשִּׁיטָה מַנִּיחַ מִתְּחִלַּת שִׁיטָה שְׁנִיָּה כְּשִׁעוּר הָרֶוַח וּמַתְחִיל לִכְתֹּב הַסְּתוּמָה מֵאֶמְצַע הַשִּׁיטָה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁפָּרָשָׁה פְּתוּחָה תְּחִלָּתָהּ בִּתְחִלַּת הַשִּׁיטָה לְעוֹלָם וּפָרָשָׁה סְתוּמָה תְּחִלָּתָהּ מֵאֶמְצַע הַשִּׁיטָה לְעוֹלָם:
ג
סֵפֶר שֶׁאֵינוֹ מֻגָּהּ בְּמָלֵא וְחָסֵר אֶפְשָׁר לְתַקְּנוֹ וּלְהַגִּיהוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם טָעָה בְּרֶוַח הַפָּרָשִׁיּוֹת וְכָתַב פְּתוּחָה סְתוּמָה אוֹ סְתוּמָה פְּתוּחָה אוֹ שֶׁהִפְסִיק וְהִנִּיחַ פָּנוּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ פָּרָשָׁה אוֹ שֶׁכָּתַב כְּדַרְכּוֹ וְלֹא הִפְסִיק בְּרֶוַח בִּמְקוֹם הַפָּרָשָׁה אוֹ שֶׁשִּׁנָּה צוּרַת הַשִּׁירוֹת הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא לְסַלֵּק אֶת כָּל הַדַּף שֶׁטָּעָה בּוֹ:
ד
וּלְפִי שֶׁרָאִיתִי שִׁבּוּשׁ גָּדוֹל בְּכָל הַסְּפָרִים שֶׁרָאִיתִי בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן בַּעֲלֵי הַמָּסֹרֶת שֶׁכּוֹתְבִין וּמְחַבְּרִין לְהוֹדִיעַ הַפְּתוּחוֹת וְהַסְּתוּמוֹת נֶחְלָקִים בִּדְבָרִים אֵלּוּ בְּמַחֲלֹקֶת הַסְּפָרִים שֶׁסּוֹמְכִין עֲלֵיהֶם. רָאִיתִי לִכְתֹּב הֵנָּה כָּל פָּרָשִׁיּוֹת הַתּוֹרָה הַסְּתוּמוֹת וְהַפְּתוּחוֹת וְצוּרַת הַשִּׁירוֹת כְּדֵי לְתַקֵּן עֲלֵיהֶם כָּל הַסְּפָרִים וּלְהַגִּיהַּ מֵהֶם. וְסֵפֶר שֶׁסָּמַכְנוּ עָלָיו בִּדְבָרִים אֵלּוּ הוּא הַסֵּפֶר הַיָּדוּעַ בְּמִצְרַיִם שֶׁהוּא כּוֹלֵל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים סְפָרִים שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם מִכַּמָּה שָׁנִים לְהַגִּיהַּ מִמֶּנּוּ הַסְּפָרִים וְעָלָיו הָיוּ הַכּל סוֹמְכִין לְפִי שֶׁהִגִּיהוֹ בֶּן אָשֵׁר וְדִקְדֵּק בּוֹ שָׁנִים הַרְבֵּה וְהִגִּיהוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ וְעָלָיו סָמַכְתִּי בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי כְּהִלְכָתוֹ:
סֵפֶּר בְּרֵאשִׁית - יְהִי רָקִיעַ. יִקָּווּ הַמַּיִם. יְהִי מְאֹרֹת. יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם. תּוֹצֵא הָאָרֶץ. וַיְכֻלּוּ. אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם. כֻּלָּן פְּתוּחוֹת. וְהֵן שֶׁבַע פָּרָשִׁיּוֹת. אֶל הָאִשָּׁה אָמַר. וּלְאָדָם אָמַר. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֱלֹהִים פְּתוּחָה. וְהָאָדָם יָדַע. זֶה סֵפֶר. וַיְחִי שֵׁת. וַיְחִי אֱנוֹשׁ. וַיְחִי קֵינָן. וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל. וַיְחִי יֶרֶד. וַיְחִי חֲנוֹךְ. וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח. וַיְחִי לֶמֶךְ. וַיְהִי נֹחַ. אַחַת עֶשְׂרֵה פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ כֻּלָּן סְתוּמוֹת. וַיַּרְא יְיָ׳‎. אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וּכְנָעַן יָלַד. וּלְשֵׁם יֻלַּד. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת. אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְאַרְפַּכְשַׁד חַי. וְשֶׁלַח חַי. וַיְחִי עֵבֶר. וַיְחִי פֶלֶג. וַיְחִי רְעוּ. וַיְחִי שְׂרוּג. וַיְחִי נָחוֹר. וַיְחִי תֶרַח. כֻּלָּן סְתוּמוֹת הַשְּׁמוֹנֶה פָּרָשִׁיּוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל אַבְרָם. וַיְהִי רָעָב. וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. אַחַר הַדְּבָרִים. וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. וַיְהִי אַבְרָם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם. אַרְבַּעְתָּן סְתוּמוֹת. וַיֵּרָא אֵלָיו פְּתוּחָה. וַיִּסַּע מִשָּׁם. וַיְיָ׳‎ פָּקַד אֶת שָׂרָה. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא. וַיְהִי אַחַר. וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים. וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. וְאַבְרָהָם זָקֵן סְתוּמָה. וַיֹּסֶף אַבְרָהָם. וְאֵלֶּה תּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק. וַיְהִי רָעָב. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. וַיְהִי עֵשָׂו. וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק. וַיֵּצֵא יַעֲקֹב. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב פְּתוּחָה. וַיָּבֹא יַעֲקֹב. וַתֵּצֵא דִינָה. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים. וַיֵּרָא אֱלֹהִים. וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב. וְאֵלֶּה תּלְדוֹת עֵשָׂו. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר סְתוּמָה. וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים. וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב. וַיְהִי בָּעֵת. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה סְתוּמָה. וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיִּגַּשׁ אֵלָיו. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת. וְאֶת יְהוּדָה. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי. יְהוּדָה. זְבוּלֻן. יִשָּׂשכָר. כֻּלָּן פְּתוּחוֹת. וְהֵן שֵׁשׁ. דָּן. גָּד. מֵאָשֵׁר. נַפְתָּלִי. בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. בִּנְיָמִין פְּתוּחָה. מִנְיַן הַפְּתוּחוֹת שָׁלֹשׁ וְאַרְבָּעִים. וְהַסְּתוּמוֹת שְׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים. הַכּל תִּשְׁעִים וְאַחַת:
סֵפֶּר וְאֵלֶה שְׁמוֹת - וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. וַיֵּלֶךְ אִישׁ. וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה סְתוּמָה. וַיֵּלֶךְ משֶׁה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל אַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה בֹּא פְּתוּחָה. (וַיֹּאמֶר ה׳‎ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ). וַיֹּאמֶר ה׳‎ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר. (שְׁלָשְׁתָּן) סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יְיֳ׳‎ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה הַשְׁכֵּם סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיִֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה שֶׁל וִיהִי חשֶׁךְ. וַיֹּאמֶר שֶׁל עוֹד נֶגַע אֶחָד. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר משֶׁה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיִּקְרָא משֶׁה פְּתוּחָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה סְתוּמָה. וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה וְאַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְהִי בְּעֶצֶם סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎ כוּ׳‎ קַדֶּשׁ לִי. וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְהִי בְּשַׁלַּח סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎ וְכוּ׳‎ וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ נְטֵה אֶת יָדְךָ. אָז יָשִׁיר משֶׁה. וַתִּקַּח מִרְיָם. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וַיַּסַּע משֶׁה. וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה פְּתוּחָה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה סְתוּמָה. וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת. וַיָּבֹא עֲמָלֵק. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה כְּתֹב. וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים. אָנֹכִי. לֹא תִשָּׂא. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. זָכוֹר פְּתוּחָה. כַּבֵּד. לֹא תִּרְצָח. לֹא תִּנְאָף. לֹא תִּגְנֹב. לֹא תַעֲנֶה. לֹא תַחְמֹד. [לֹא תַחְמֹד]. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן (שֵׁשׁ). וְכָל הָעָם פְּתוּחָה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה סְתוּמָה. וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים פְּתוּחָה. וְכִי יִמְכֹּר. מַכֵּה אִישׁ. וְכִי יָזִד. וּמַכֵּה אָבִיו. וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ. וּמְקַלֵּל אָבִיו. וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים. וְכִי יַכֶּה אִישׁ. וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים. וְכִי יַכֶּה אִישׁ. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן עֶשֶׂר. וְכִי יִגַּח שׁוֹר פְּתוּחָה. וְכִי יִפְתַּח. וְכִי יִגֹּף. כִּי יִגְנֹב אִישׁ. כִּי יַבְעֶר אִישׁ. כִּי תֵצֵא אֵשׁ. כִּי יִתֵּן. כִּי יִתֵּן אִישׁ. כֻּלָּם סְתוּמוֹת. וְהֵן שֶׁבַע. וְכִי יִשְׁאַל פְּתוּחָה. וְכִי יְפַתֶּה. מְכַשֵּׁפָה. זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. אִם כֶּסֶף פְּתוּחָה. אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל. לֹא תִשָּׂא. כִּי תִפְגַּע. כִּי תִרְאֶה. לֹא תַטֶּה. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. הִנֵּה אָנֹכִי פְּתוּחָה. לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה סְתוּמָה. וְאֶל משֶׁה אָמַר פְּתוּחָה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎ פְּתוּחָה. וְעָשׂוּ אֲרוֹן סְתוּמָה. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן. וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְאֶת הַמִּשְׁכָּן סְתוּמָה. וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים פְּתוּחָה. וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת. וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ. וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן. וְאַתָּה תְּצַוֶּה. וְאַתָּה הַקְרֵב. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד פְּתוּחָה. וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת. וְעָשִׂיתָ חשֶׁן. וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל. וְעָשִׂיתָ צִּיץ. וְזֶה הַדָּבָר. וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שֵׁשׁ. וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ. וַיְדַבֵּר דְּכִי תִשָּׂא. וַיְדַבֵּר דִּוְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר. וַיְדַבֵּר דִּבְשָׂמִים. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר דְּקַח לְךָ סַמִּים. וַיְדַבֵּר דִּרְאֵה קָרָאתִי. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ פְּתוּחָה. וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּלֶךְ רֵד. וַיִּפֶן וַיֵּרֶד. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְדַבֵּר דְּלֵךְ עֲלֵה מִזֶּה סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר משֶׁה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה פְּסָל. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה כְּתָב. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. וַיַּקְהֵל משֶׁה סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר משֶׁה. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיַּעֲשׂוּ כָּל חֲכַם לֵב סְתוּמָה. וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת פְּתוּחָה. וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים סְתוּמָה. וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל. וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן. וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה. וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הָעלָה. וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר. וַיַּעַשׂ אֶת הֶחָצֵר. אֵלֶּה פְקוּדֵי. כָּל הַזָּהָב. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיַּעַשׂ אֶת הָאֵפֹד פְּתוּחָה. וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי סְתוּמָה. וַיַּעַשׂ אֶת הַחשֶׁן. וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְיַעֲשׂוּ אֶת הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ. וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ. וַתֵּכֶל. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן. וַיְדַבֵּר דִּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. וַיִּקַּח. וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן. וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה. וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח. וַיָּשֶׂם אֶת מָסַךְ. וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר. וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שְׁמֹנֶה. וַיְכַס הֶעָנָן פְּתוּחָה. מִנְיַן הַפְּתוּחוֹת תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים. וּמִנְיַן הַסְּתוּמוֹת חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים. הַכּל מֵאָה וְשִׁשִּׁים וְאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת:
סֵפֶּר וַיִּקְרָא - וְאִם מִן הַצֹּאן סְתוּמָה. וְאִם מִן הָעוֹף פְּתוּחָה. וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב. וְכִי תַקְרִב. וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת. וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת. וְאִם תַּקְרִיב. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וְאִם זֶבַח. וְאִם מִן הַצֹּאן. וְאִם עֵז. וַיְדַבֵּר. וְאִם כָּל עֲדַת. אֲשֶׁר נָשִׂיא. וְאִם נֶפֶשׁ. וְאִם כֶּבֶשׂ. וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא. כֻּלָּן פְּתוּחוֹת וְהֵן תֵּשַׁע. וְאִם לֹא תַשִּׂיג. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וְאִם נֶפֶשׁ. וַיְדַבֵּר דְּנֶפֶשׁ. וַיְדַבֵּר כוּ׳‎. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וְזֹאת תּוֹרַת סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּזֶה קָרְבַּן. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל אַהֲרֹן. וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם. וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַמַּקְרִיב. וַיְדַבֵּר דְּקַח אֶת אַהֲרֹן. כֻּלָּן פְּתוּחוֹת וְהֵן שֵׁשׁ. וַיְהִיִ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎ אֶל אַהֲרֹן. וַיְדַבֵּר משֶׁה. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וְזֶה לָכֶם. וְכִי יָמוּת. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר דְּאִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ. וַיְדַבֵּר דְּאָדָם כִּי יִהְיֶה. נֶגַע צָרַעַת. וּבָשָׂר. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. אוֹ בָשָׂר סְתוּמָה. וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה פְּתוּחָה. וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם. וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ. וְהַבֶּגֶד. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר דְּזֹאת תִּהְיֶה פְּתוּחָה. וְאִם דַּל סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּכִי תָבֹאוּ. וַיְדַבֵּר דְּדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְאִישׁ כִּי תֵצֵא סְתוּמָה. וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה פְּתוּחָה. וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּאַחֲרֵי מוֹת. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל אַהֲרֹן. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. אִישׁ אִישׁ. עֶרְוַת אָבִיךָ. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ. עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ. עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ. עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת. עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ. עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ. עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ. עֶרְוַת כַּלָּתְךָ. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ. עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל כָּל עֲדַת. וְכִי תָבֹאוּ אֶל. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְכִיִ יָגוּר סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דַּאֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ. וַיֹּאמֶר ה׳‎ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל אַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר דִּוְיִנָּזְרוּ. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְדַבֵּר דְּשׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳‎. וַיְדַבֵּר דְּכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי פְּתוּחָה. וַיְדַבֵּר דְּאַךְ בֶּעָשׂוֹר סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם. וַיְדַבֵּר דְּצַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָקַחְתָּ סלֶת. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּהוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל. וַיְדַבֵּר דִּבְהַר סִינַי. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְסָפַרְתָּ לְךָ. כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ. וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר. וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ. וְכִי יָמוּךְ. וְכִי תַשִּׂיג יַד. כֻּלָּן סְתוּמוֹת. וְהֵם שֵׁשׁ. אִם בְּחֻקֹּתַי. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְאִם בְּזֹאת סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּאִישׁ כִּי יַפְלִא פְּתוּחָה. וְאִם בְּהֵמָה סְתוּמָה. מִנְיַן הַפְּתוּחוֹת שְׁתַּיִם וַחֲמִשִּׁים. וְהַסְּתוּמוֹת שֵׁשׁ וְאַרְבָּעִים. הַכּל תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנֶה:
סֵפֶר בְּמִדְבַּר סִינַי - בְנֵי רְאוּבֵן סְתוּמָה. לִבְנֵי שִׁמְעוֹן. לִבְנֵי גָד. לִבְנֵי יְהוּדָה. לִבְנֵי יִשָּׂשכָר. לִבְנֵי זְבוּלֻן. לִבְנֵי יוֹסֵף. לִבְנֵי מְנַשֶּׁה. לִבְנֵי בִנְיָמִן. לִבְנֵי דָן. לִבְנֵי אָשֵׁר. בְּנֵי נַפְתָּלִי. אֵלֶּה הַפְּקֻדִים. וַיְדַבֵּר דְּאַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי. וַיְדַבֵּר דְּאִישׁ עַל דִּגְלוֹ. כֻּלָּן פְּתוּחוֹת וְהֵן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה. דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן. וְנָסַע אֹהֶל. דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם. דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן. אַרְבַּעְתָּן סְתוּמוֹת. אֵלֶּה פְּקוּדֵי. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת. וַיְדַבֵּר דְּהַקְרֵב. וַיְדַבֵּר דְּוַאֲנִי. וַיְדַבֵּר דִּפְקֹד. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וְלִקְהָת. וַיֹּאמֶר דִּפְקֹד. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר דְּקַח. וַיְדַבֵּר דְּנָשֹׂא. וַיְדַבֵּר דְּאַל תַּכְרִיתוּ. וַיְדַבֵּר דְּנָשֹׂא. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. בְּנֵי מְרָרִי. וּפְקוּדֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר דְּצַו. וַיְדַבֵּר דְּאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ. וַיְדַבֵּר דְּאִישׁ כִּי תִשְׂטֶה. וַיְדַבֵּר דְּאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל אַהֲרֹן. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. יְבָרֶכְךָ. יָאֵר. יִשָּׂא. וְשָׂמוּ. וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה. וַיְהִי הַמַּקְרִיב. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שֵׁשׁ. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. בַּיּוֹם הָרְבִיעִי. בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי. בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי. בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי. בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי. בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם. בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם. זֹאת חֲנֻכַּת. וַיְדַבֵּר דִּבְהַעֲלֹתְךָ. וַיְדַבֵּר דְּקַח אֶת הַלְוִיִּם. כֻּלָּן פְּתוּחוֹת וְהֵן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה. וַיְדַבֵּר דְּזֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דִּוְיַעֲשׂוּ. וַיְדַבֵּר דְּכִי יִהְיֶה טָמֵא. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וּבְיוֹם הָקִים סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דַּעֲשֵׂה לְךָ. וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב. וַיְהִי בִּנְסֹעַ. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים. וַיֹּאמֶר דְּאֶסְפָה לִּי. וַיֹּאמֶר דַּהֲיַד יְיָ׳‎ תִּקְצָר. וַתְּדַבֵּר מִרְיָם. אַרְבַּעְתָּם פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ פִּתְאֹם סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר דִּוְאָבִיהָ. וַיְדַבֵּר דִּשְׁלַח לְךָ. וַיֹּאמֶר דְּעַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי. וַיְדַבֵּר דְּעַד מָתַי. וַיְדַבֵּר דְּכִי תָבֹאוּ. וַיְדַבֵּר דִּבְבֹאֲכֶם. פְּתוּחוֹת וְהֵן שֵׁשׁ. וְכִי תִשְׁגּוּ. וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר פְּתוּחָה. וַיֹּאמֶר דְּמוֹת יוּמַת סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר דִּוְעָשׂוּ לָהֶם. וַיִּקַּח קֹרַח. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְדַבֵּר דְּהִבָּדְלוּ. וַיְדַבֵּר דְּהֵעָלוּ. וַיְדַבֵּר דְּאֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיִּלֹּנוּ פְּתוּחָה. וַיְדַבֵּר דְּהֵרֹמּוּ סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דִּוְקַח מֵאִתָּם. וַיֹּאמֶר דְּהָשֵׁב. וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל אַהֲרֹן סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎ אֶל אַהֲרֹן פְּתוּחָה. וְלִבְנֵי לֵוִי סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דִּוְאֶל הַלְוִיִּם. וַיְדַבֵּר דְּזֹאת חֻקַּת. וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר דְּקַח אֶת הַמַּטֶּה. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר דְּיַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם. וַיִּשְׁלַח משֶׁה. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ פְּתוּחָה. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי סְתוּמָה. וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר פְּתוּחָה. אָז יָשִׁיר סְתוּמָה. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל פְּתוּחָה. וַיַּרְא בָּלָק סְתוּמָה. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר דְּפִינְחָס. וַיְדַבֵּר דְּצָרוֹר. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. בְּנֵי שִׁמְעוֹן. בְּנֵי גָד. בְּנֵי יְהוּדָה. בְּנֵי יִשָּׂשכָר. בְּנֵי זְבוּלֻן. בְּנֵי יוֹסֵף. אֵלֶּה בְנֵי אֶפְרַיִם. בְּנֵי בִנְיָמִן. אֵלֶּה בְּנֵי דָן. בְּנֵי אָשֵׁר. בְּנֵי נַפְתָּלִי. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן אַחַת עֶשְׂרֵה. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎ פְּתוּחָה. וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי. וַתִּקְרַבְנָה. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר דְּכֵן בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַיֹּאמֶר דַּעֲלֵה. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְדַבֵּר משֶׁה סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּצַו. וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת. וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי פְּתוּחָה. וּבֶעָשׂוֹר. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי. וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי. וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי. וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן תֵּשַׁע. וַיְדַבֵּר משֶׁה. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיֵּצְאוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר. וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר. וַיֹּאמֶר דְּשָׂא. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וּמִקְנֶה רַב פְּתוּחָה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ. וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה. אֵלֶּה מַסְעֵי. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי. וַיְדַבֵּר דִּבְעַרְבֹת. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר דְּצַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר דְּאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים. וַיְדַבֵּר דִּבְעַרְבֹת מוֹאָב. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. מִנְיַן הַפְּתוּחוֹת שְׁתַּיִם וְתִשְׁעִים. וְהַסְּתוּמוֹת שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ. הַכּל מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה:
סֵפֶר אֵלֶּה הַדְּבָרִים - וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֵלַי. וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֵלַי רְאֵה. וָאֶתְחַנַּן. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל. כִּי תוֹלִיד בָּנִים. אָז יַבְדִּיל. וַיִּקְרָא משֶׁה. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. אָנֹכִי. לֹא תִשָּׂא. שָׁמוֹר. כַּבֵּד. לֹא תִּרְצָח. וְלֹא תִּנְאָף. וְלֹא תִּגְנֹב. וְלֹא תַעֲנֶה. וְלֹא תַחְמֹד. וְלֹא תִתְאַוֶּה. אֶת הַדְּבָרִים. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן אַחַת עֶשְׂרֵה. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל פְּתוּחָה. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ. לֹא תְנַסּוּ. כִּי יִשְׁאָלְךָ בִּנְךָ. כִּי יְבִיאֲךָ. אַרְבַּעְתָּן סְתוּמוֹת. וְהָיָה עֵקֶב פְּתוּחָה. כִּי תֹאמַר סְתוּמָה. כָּל הַמִּצְוָה. וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. בָּעֵת הַהִוא. וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. כִּי הָאָרֶץ. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ. כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן. רְאֵה אָנֹכִי. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ. כִּי יַרְחִיב. כִּי יַכְרִית. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שֶׁבַע. כִּי יָקוּם פְּתוּחָה. כִּי יְסִיתְךָ. כִּי תִשְׁמַע. בָּנִים אַתֶּם. לֹא תֹאכַל. אֶת זֶה תֹּאכְלוּ. כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שֵׁשׁ. עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר פְּתוּחָה. מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים. כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן. כִּי יִמָּכֵר לְךָ. אַרְבַּעְתָּן סְתוּמוֹת. כָּל הַבְּכוֹר. שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת סְתוּמָה. חַג הַסֻּכֹּת פְּתוּחָה. שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים. לֹא תִטַּע לְךָ. לֹא תִזְבַּח. כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ. אַרְבַּעְתָּן סְתוּמוֹת. כִּי יִפָּלֵא פְּתוּחָה. כִּי תָבֹא. לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים. וְזֶה יִהְיֶה. וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי. כִּי אַתָּה בָּא. כִּי יַכְרִית. כֻּלָּם סְתוּמוֹת. וְהֵן שֵׁשׁ. וְכִי יִהְיֶה אִישׁ פְּתוּחָה. לֹא תַסִּיג. לֹא יָקוּם עֵד. כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה. כִּי תִקְרַב אֶל עִיר. כִּי תָצוּר אֶל עִיר. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. כִּי יִמָּצֵא חָלָל פְּתוּחָה. כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה. כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ. כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ. וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ. לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר. לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שֶׁבַע. כִּי יִקָּרֵא פְּתוּחָה. כִּי תִבְנֶה. לֹא תַחֲרשׁ. גְּדִלִים. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה. וְאִם אֱמֶת הָיָה. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ. כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה. וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא. כִּי יִמְצָא. לֹא יִקַּח אִישׁ. לֹא יָבֹא פְצוּעַ. לֹא יָבֹא מַמְזֵר. לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי. לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי. כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה. לֹא תַסְגִּיר. לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה. לֹא תַשִּׁיךְ. כִּי תִדֹּר נֶדֶר. כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם. כִּי תָבֹא בְּקָמַת. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה. כִּי יִמָּצֵא. הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת. כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ. לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי. לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת. לֹא תַטֶּה. כִּי תִקְצֹר. כִּי תַחְבֹּט. כִּי יִהְיֶה רִיב. כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים. כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה. וְהָיָה כִּי תָבוֹא. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר. הַיּוֹם הַזֶּה. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְצַו משֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל פְּתוּחָה. וַיְדַבֵּר משֶׁה. וַיְצַו משֶׁה אֶת הָעָם. אָרוּר הָאִישׁ. אָרוּר מַקְלֶה. אָרוּר מַסִּיג. אָרוּר מַשְׁגֶּה. אָרוּר מַטֶּה. אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה. אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ. אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ. אָרוּר מַכֵּה. אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד. אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ. וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית סְתוּמָה. וַיִּקְרָא משֶׁה. אַתֶּם נִצָּבִים. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְהָיָה כִי יָבֹאוּ. כִּי הַמִּצְוָה. רְאֵה נָתַתִּי. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיֵּלֶךְ משֶׁה פְּתוּחָה. וַיִּקְרָא משֶׁה סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה הֵן. הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם. וַיָּבֹא משֶׁה. וַיְדַבֵּר יְיָ׳‎ אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם. וְזֹאת הַבְּרָכָה. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וְזֹאת לִיהוּדָה סְתוּמָה. וּלְלֵוִי פְּתוּחָה. לְבִנְיָמִן. וּלְיוֹסֵף. וְלִזְבוּלֻן. וּלְגָד. וּלְדָן. וּלְאָשֵׁר. וַיַּעַל משֶׁה. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שֶׁבַע. מִנְיַן הַפְּתוּחוֹת שֶׁל סֵפֶר זֶה שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע. וְהַסְּתוּמוֹת מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. הַכּל מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה. מִנְיַן הַפְּתוּחוֹת שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה מָאתַיִם וְתִשְׁעִים. וּמִנְיַן הַסְּתוּמוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וָתֵשַׁע. הַכּל שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָתֵשַׁע:
צוּרַת שִׁירַת הַאֲזִינוּ - כָּל שִׁיטָה וְשִׁיטָה יֵשׁ בָּאֶמְצַע רֶוַח אֶחָד כְּצוּרַת הַפָּרָשָׁה הַסְּתוּמָה. וְנִמְצָא כָּל שִׁיטָה חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם. וְכוֹתְבִין אוֹתָהּ בְּשִׁבְעִים שִׁיטוֹת. וְאֵלּוּ הֵן. הַתֵּבוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ כָּל שִׁיטָה וְשִׁיטָה. הַאֲזִינוּ. יַעֲרֹף. כִּשְׂעִירִם. כִּי. הַצּוּר. אֵל. שִׁחֵת. הַלַּיְיָ׳‎. הֲלוֹא. זְכֹר. שְׁאַל. בְּהַנְחֵל. יַצֵּב. כִּי. יִמְצָאֵהוּ. יְסֹבְבֶנְהוּ. כְּנֶשֶׁר. יִפְרשֹׁ. יְיָ׳‎. יַרְכִּבֵהוּ. וַיֵּנִקֵהוּ. חֶמְאַת. בְּנֵי. וְדַם. שָׁמַנְתָּ. וַיְנַבֵּל. בְּתוֹעֵבֹת. אֱלֹהִים. לֹא. וַתִּשְׁכַּח. מִכַּעַס. אֶרְאֶה. בָּנִים. כִּעֲסוּנִי. בְּגוֹי. וַתִּיקַד. וַתְּלַהֵט. חִצַּי. וְקֶטֶב. עִם. וּמֵחֲדָרִים. יוֹנֵק. אַשְׁבִּיתָה. פֶּן. וְלֹא. וְאֵין. יָבִינוּ. וּשְׁנַיִם. וַיְיָ׳‎. וְאֹיְבֵינוּ. וּמִשַּׁדְמֹת. אַשְׁכְּלֹת. וְרֹאשׁ. חָתוּם. לְעֵת. וְחָשׁ. וְעַל. וְאֶפֶס. צוּר. יִשְׁתּוּ. יְהִי. וְאֵין. מָחַצְתִּי. כִּי. אִם. אָשִׁיב. אַשְׁכִּיר. מִדַּם. הַרְנִינוּ. וְנָקָם. כָּל אֵלּוּ הַתֵּבוֹת שֶׁבָּרֹאשׁ. וְאֵלּוּ הֵן הַתֵּבוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ כָּל חֲצִי שִׁיטָה אַחֲרוֹנָה שֶׁהֵן בְּאֶמְצַע הַדַּף. וְתִשְׁמַע. תִּזַּל. וְכִרְבִיבִים. הָבוּ. כִּי. צַדִּיק. דּוֹר. עַם. הוּא. בִּינוּ. זְקֵנֶיךָ. בְּהַפְרִידוֹ. לְמִסְפַּר. יַעֲקֹב. וּבְתֹהוּ. יִצְּרֶנְהוּ. עַל. יִשָּׂאֵהוּ. וְאֵין. וַיֹּאכַל. וְשֶׁמֶן. עִם. עִם. וַיִּשְׁמַן. וַיִּטּשׁ. יַקְנִאֻהוּ. יִזְבְּחוּ. חֲדָשִׁים. צוּר. וַיַּרְא. וַיֹּאמֶר. כִּי. הֵם. וַאֲנִי. כִּי. וַתֹּאכַל. אַסְפֶּה. מְזֵי. וְשֶׁן. מִחוּץ. גַּם. אָמַרְתִּי. לוּלֵי. פֶּן. כִּי. לוּ. אֵיכָה. אִם. כִּי. כִּי. עֲנָבֵמוֹ. חֲמַת. הֲלֹא. לִי. כִּי. כִּי. כִּי. וְאָמַר. אֲשֶׁר. יָקוּמוּ. רְאוּ. אֲנִי. וְאֵין. וְאָמַרְתִּי. וְתֹאחֵז. וְלִמְשַׂנְאַי. וְחַרְבִּי. מֵרֹאשׁ. כִּי. וְכִפֶּר:
שִׁירַת הַיָּם - כּוֹתְבִין אוֹתָהּ בִּשְׁלֹשִׁים שִׁיטוֹת. שִׁיטָה רִאשׁוֹנָה כְּדַרְכָּהּ וּשְׁאָר הַשִּׁיטוֹת אַחַת מַנִּיחִין בְּאֶמְצָעָהּ רֶוַח אֶחָד וְאַחַת מַנִּיחִין הָרֶוַח בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת בְּאֶמְצָעָהּ עַד שֶׁתִּמָּצֵא הַשִּׁיטָה חֲלוּקָהּ לְשָׁלֹשׁ וְנִמְצָא רֶוַח כְּנֶגֶד הַכְּתָב וּכְתָב כְּנֶגֶד הָרֶוַח: וְזוֹ הִיא צוּרָתָה
אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ׳‎ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיְיָ׳‎ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ יְיָ׳‎ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ׳‎ שְׁמוֹ מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן יְמִינְךָ יְיָ׳‎ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ׳‎ תִּרְעַץ אוֹיֵב וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְיָ׳‎ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹת עשֵֹׁה פֶלֶא נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשְׁךָ שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כּל ישְׁבֵי כְנָעַן תִּפּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְיָ׳‎ עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ׳‎ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ יְיָ׳‎ יִמְלֹךְ לְעלָם וָעֶד כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְיָ׳‎ עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם.
כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בֵּין בְּשִׁירוֹת בֵּין בִּשְׁאָר הַכְּתָב יִתְכַּוֵּן שֶׁתִּהְיֶה אוֹת סְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ בְּיוֹתֵר וְלֹא תִּדְבַּק בָּהּ וְלֹא תִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְרָאֶה הַתֵּבָה כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת אֶלָּא יִהְיֶה בֵּין אוֹת לְאוֹת כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. וְאִם הִרְחִיק אוֹת מֵאוֹת כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה הַתֵּבָה כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת לְתִינוֹק שֶׁאֵינוֹ רָגִיל הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיְּתַקֵּן:
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור — הלכות ספר תורה, פרק ח' (הלכות תפילין מזוזה וספר תו…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור — הלכות ספר תורה, פרק ח' (הלכות תפילין מזוזה וספר תורה)

---

א. צורת פרשה פתוחה און פרשה סתומה

דברי הרמב"ם: פרשה פתוחה האט צוויי וועגן: (1) אויב מ'האט געענדיגט אינמיטן שורה און עס בלייבט איבער ריוח כשיעור תשע אותיות, לאזט מען דעם רעסט פון דער שורה ליידיג און הייבט אן די נייע פרשה פון אנהייב דער נעקסטער שורה. (2) אויב עס בלייבט נישט גענוג ריוח, ענדיגט מען די שורה, לאזט א גאנצע ליידיגע שורה, און הייבט אן די פרשה פתוחה פון אנהייב דער דריטער שורה. פרשה סתומה האט דריי צורות, אלע מיט'ן עיקר אז דער ריוח איז אינמיטן דער שורה (נישט אנהייב שורה).

פשט: דער רמב"ם'ס כלל: פרשה פתוחה הייבט זיך אייביג אן בתחילת השיטה, און פרשה סתומה הייבט זיך אן באמצע השיטה (מיט ריוח פון ביידע זייטן).

חידושים און הסברות:

1. מחלוקת רמב"ם און רא"ש: דער רא"ש האלט אז א פרשה פתוחה דארף האבן ניין אותיות ריוח אויף דער זעלבער שורה פאר דער נייער פרשה, נישט נאר אויף דער פריערדיגער שורה. לויט'ן רא"ש, אויב מ'הייבט אן אינמיטן שורה מיט ריוח פארויס, איז דאס א פרשה פתוחה. אבער לויט'ן רמב"ם וואלט דאס געווען א פרשה סתומה, ווייל פרשה פתוחה מוז זיך אנהייבן בתחילת השיטה.

2. פראקטישע נפקא מינה אין היינטיגע ספרי תורה'ס: אין אונזערע ספרי תורה'ס קומט קיינמאל נישט פאר א גאנצע ליידיגע שורה פאר א פרשה פתוחה (דער רמב"ם'ס צווייטער אופן). דער בית יוסף אין שלחן ערוך זאגט אז מ'איז מקפיד אז יעדע פרשה פתוחה זאל זיך ענדיגן מיט כאטש ניין אותיות ריוח, כדי יוצא צו זיין ביידע שיטות — סיי דעם רמב"ם (ריוח אויף סוף שורה, נייע פרשה אנהייב נעקסטע שורה) און סיי דעם רא"ש. דער עצה פון "עלה לתת לשניהם" — כאטש עס זענען דא וואס טענה'ן אז עס ארבעט נישט פולקאם.

---

ב. פסול פון טעות אין פרשיות פתוחות/סתומות — אין לו תקנה

דברי הרמב"ם: אויב מ'האט זיך טועה געווען בריוח הפרשיות — געמאכט סתומה אנשטאט פתוחה אדער פארקערט, אדער מ'האט געלאזט ריוח וואו מ'דארף נישט, אדער בכלל נישט געלאזט קיין ריוח, אדער געטוישט די צורת השירות — הרי זה פסול ואין לו תקנה, נאר מ'קען אראפנעמען דעם דף און מאכן א נייעם.

פשט: א טעות אין פתוחות/סתומות איז פסול און מ'קען עס נישט פיקסן — מ'מוז אויסבייטן דעם גאנצן דף.

חידושים און הסברות:

1. פארוואס קען מען נישט מגיה זיין? פארוואס קען מען נישט פשוט אויסמעקן און איבערשרייבן? צוויי מעגליכע תירוצים: (א) מ'דארף צו פיל אויסמעקן, און עס איז א לימיט וויפיל מ'קען פיקסן אין א ספר תורה (ווי געלערנט פריער — מער ווי פיר טעותים קען מען נישט פיקסן). (ב) עס איז א פאסודזש-ענין — א ספר תורה זאל נישט זיין "פארלאטעוועט." עס איז נישט גאנץ קלאר וואס איז דער טעם, אבער עס שטאמט לכאורה פון א גמרא.

2. וויכטיגקייט פון דער הלכה אלס הקדמה: ווייל פרשיות פתוחות/סתומות זענען פסול אן תקנה, איז עס זייער וויכטיג צו וויסן וועלכע פרשה איז פתוחה און וועלכע סתומה — וואס פירט צום רמב"ם'ס נעקסטע שריט: שרייבן א פולשטענדיגע רשימה.

---

ג. דער רמב"ם'ס רשימה פון אלע פרשיות — הקדמה, מקור, און היסטארישע באדייטונג

הקדמה: פארוואס דער רמב"ם שרייבט א רשימה

דברי הרמב"ם: "לפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורה שחולקים ומחברים... נחלקים בדברים אלו כמחלוקת הספרים עצמם" — דעריבער גייט ער שרייבן א פולשטענדיגע רשימה פון אלע פרשיות פתוחות וסתומות אין דער תורה, "כדי להגיה עליהם כל הספרים ולהגיהם."

פשט: דער רמב"ם נעמט אויף זיך צו שאפן א סטאנדארד פאר אלע ספרי תורה, אזוי ווי דער ספר תורה וואס איז געלעגן אין דער עזרה.

חידושים און הסברות:

1. דער רמב"ם'ס דראמאטישע טענה: דער רמב"ם זאגט אז אלע ספרים וואס ער האט געזען האבן שיבושים גדולים. נישט נאר די ספרי תורה אליין, נאר אפילו די בעלי המסורה — די ספרים וואס מאכן ליסטס פון פרשיות — האבן די זעלבע מחלוקת ווי די ספרי תורה'ס אליין. דאס הייסט, די "רעפערענס בוקס" העלפן נישט, ווייל זיי זענען אויך מחולק.

2. דער רמב"ם'ס היסטארישע הצלחה: דאס איז איינע פון די רמב"ם'ס גרעסטע הצלחות — גאנץ כלל ישראל, סיי ספרד סיי אשכנז, האט אנגענומען דעם רמב"ם'ס רשימה פון פרשיות. אין אשכנז האט עס גענומען אביסל צייט ביז דער רמב"ם איז אנגעקומען, און עס זענען נאך געווען ספרי תורה מיט אנדערע גרסאות, אבער נאכדעם וואס דער רמב"ם איז נתפשט געווארן, זאגן אלע פוסקים אז יעדער טוט ווי דער רמב"ם (חוץ פון איין חילוק וואו עס זענען דא צוויי גרסאות אין רמב"ם אליין).

3. איראניע מיט דער רמב"ם'ס פראיעקט: דער רמב"ם האט געזאגט ער וועט שרייבן א ספר הלכות וואס יעדער וועט פאלגן — דער ראב"ד האט אים באקעמפט, און אין פילע ענינים האט עס "נישט געלאנגט." אבער דוקא אין דעם ענין פון פרשיות ספר תורה האט דער רמב"ם'ס חלום זיך מקיים געווען — גאנץ כלל ישראל האט אנגענומען.

4. די פראבלעם פון טעות סופר אין רמב"ם אליין: דער רמב"ם'ס ספר ווערט יעצט אזויווי דער "ספר תורה וואס ליגט אין דער עזרה" — דער סטאנדארד פאר אלע אנדערע. אבער וואס געשעט אויב אין רמב"ם'ס אייגענעם ספר איז אריין א טעות סופר? דער רמב"ם האט נישט אריינגערעכנט די מעגליכקייט. כל זמן דער רמב"ם האט געלעבט, האט ער זיך אויסגערעדט מיט תלמידים און געשיקט בריוון, אזוי אז מ'האט געקענט קלערן שאלות.

דער מקור: ספר הידוע במצרים / כתר ארם צובא

דברי הרמב"ם: דער רמב"ם זאגט אז ער האט זיך פארלאזט אויף א ספר הידוע במצרים שכולל כ"ד ספרים (גאנצער תנ"ך), וואס איז געווען אין ירושלים אסאך יארן, און פון דארט פלעגט מען מגיה זיין אלע ספרים. "והוא הגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתה."

פשט: בן אשר האט דעם ספר מגיה געווען אסאך מאל, און דער רמב"ם האט זיך אויף אים פארלאזט ווען ער האט געשריבן זיין אייגענע ספר תורה כהלכה.

חידושים און הסברות:

1. "ידוע במצרים" — עס ווערט דיסקוטירט צי דאס מיינט אז דער ספר איז פיזיש געלעגן אין מצרים, אדער אז עס איז געווען באקאנט אין מצרים. דער ספר איז געווען אנגענומען אין ירושלים, און פון דארט פלעגט מען מגיה זיין.

2. דער ספר איז נישט מיוחס צו עזרא הסופר — דער רמב"ם ברענגט נישט קיין עזרא הסופר אין דעם קאנטעקסט. עס ווערט שטארק אפגעוויזן דער געדאנק אז דאס איז עזרא'ס ספר תורה.

3. דער ספר איז נישט א ספר תורה אליין — עס איז א צאמשטעל פון כ"ד ספרים (גאנצער תנ"ך).

4. בן אשר — ווער ער איז געווען: בן אשר איז געווען איינער פון די חכמי המסורה בזמן הגאונים, אפשר דער גרעסטער, וואס האט געוואוינט אין טבריה. עס איז דא א באקאנטע מחלוקת בן אשר / בן נפתלי אין געוויסע ענינים. די עיקר מעלה פון דעם ספר איז נישט אז בן אשר האט עס געשריבן (ס'קען זיין אז א סופר האט געשריבן), נאר אז ער האט עס זייער שטארק מגיה געווען — דאס איז געווען זיין לעבנס-פראיעקט, ער האט געזעסן אויף דעם צוואנציג-פערציג יאר, אלץ איבערגעגאנגען און געפיקסט.

5. דער רמב"ם האט מקיים געווען די מצוה פון שרייבן א ספר תורה, און האט זיין ספר תורה נאכגעמאכט לויט דעם כתב פון בן אשר.

כתר ארם צובא — דער פיזישער ספר

חידושים און הסברות:

1. מ'נעמט אן אז דער "ספר הידוע במצרים" איז דער ספר וואס שפעטער איז באקאנט געווארן אלס כתר ארם צובא (ארם צובא = חאלעב/אלעפּפּא, סיריע). דער ספר איז שפעטער געלעגן אין א שול אין חאלעב.

2. דער פארברענונג אין תש"ח (1947): ווען די אראבער האבן געמאכט א פאגראם אלס רעאקציע אויף דער אידישער מדינה, האבן זיי פארברענט די שול. א איד האט פרובירט ראטעווען דעם ספר, אבער איז געקומען צו שפעט — א גרויסער חלק איז פארלוירן געגאנגען: כמעט רוב חומש פעלט (בערך ביז האלב ספר דברים), און עס ענדיגט זיך אויך נישט ביז דער סוף פון תנ"ך.

3. דער ספר ליגט היינט אין ישראל מוזיאום אין ירושלים, אין דער היכל הספר, צוזאמען מיט קומראן מגילות. מ'קען עס אויך זען אויף דער אינטערנעט.

דער דיוק פון כתר ארם צובא

חידושים און הסברות:

1. חכמי המסורה פון היינט באשטעטיגן אז דער ספר איז משונה'דיג מדויק. מ'קען טשעקן דורך מסורה — נומערן וואס רעכענען וויפיל מאל חסר, וויפיל מאל מלא, א.א.וו.

2. אנדערע אלטע כתבי יד (ווי כתב יד לענינגראד, אבן שושן, א.א.וו.), אפילו כמעט טויזנט יאר אלט, זענען נישט קאהערענט מיט זייער אייגענע מסורה — זיי שטימען נישט מיט זיך אליין.

3. כתר ארם צובא, די גאנצע ריזיגע תנ"ך, האט נאר דריי אדער פיר באקאנטע טעותים — חוץ פון דעם איז עס הונדערט פראצענט מדויק. דאס איז ווייל בן אשר האט געזעסן אויף דעם יארן לאנג, און מ'קען טאקע זען אין דעם ספר שמחיקות — ער האט געטוישט זאכן.

4. מ'נוצט היינט טעכנאלאגיע (אזוי ווי עקס-רעי מיט קאמפיוטערן) צו זען אויב אונטער דער parchment ליגט נאך א תיקון אדער מחיקה. ר' נריה האט געארבעט אויף דעם.

וואס דער רמב"ם האט גענומען פון דעם ספר — און וואס נישט

חידושים און הסברות:

1. דער רמב"ם האט פון דעם ספר נאר גענומען די פתוחות וסתומות פון דער תורה. ער האט נישט געברענגט דעם נוסח לגבי נקודות, תגין, מלא וחסר, אדער אנדערע ענינים.

2. א מעגליכע סיבה פארוואס: פרשיות פתוחות וסתומות זענען פסול התורה אויב זיי זענען פאלש, און מ'קען עס נישט פיקסן (נאכ'ן שרייבן). אותיות, לעומת זאת, קען מען אלעמאל פיקסן. דערפאר איז עס געווען וויכטיגער צו ברענגען די פרשיות.

3. לגבי די אותיות: עס זענען דא צוויי-דריי אותיות אין דער תורה וואס זענען אנדערש (ווי "הדקו" מיט אן אלף אדער מיט א ה'), און מיר ווייסן נישט וואס דער רמב"ם האט געשריבן. אויב מ'וואלט געגאנגען לויט'ן רמב"ם וואלט מען געדארפט טון ווי ער, אבער מיר האבן נישט זיין אייגענע כתב יד.

4. מ'האט פרובירט משחזר זיין (רעקאנסטרוקטן) וואס איז געשטאנען אין די פארלוירענע חלקים, דורך ליסטס וואס חוקרים האבן געמאכט פאר עס איז פארברענט געווארן, און דורך מסורה פון אנדערע מקומות. ר' מרדכי ברייער האט זייער אסאך געארבעט צו מאכן א תנ"ך לויט דער אריגינעלע מסורה, און דער חומש וואס ווערט באנוצט איז באזירט אויף זיין ארבעט.

די מחלוקת: האט בן אשר טאקע מוגה געווען די פתוחות וסתומות?

חידושים און הסברות:

1. עס זענען דא היינט מענטשן וואס טענה'ן אז עס איז נישט ריכטיג אז בן אשר האט מוגה געווען די פתוחות וסתומות. דער רמב"ם האט אנגענומען אז בן אשר האט מוגה געווען אלעס, אבער:

- עס איז אמת אז בן אשר האט מוגה געווען די מסורה און דעם נוסח פון דעם ספר.

- אבער עס איז נישט דא קיין שום ראיה אז ער האט אויך מוגה געווען די פרשיות פתוחות וסתומות.

- ס'קען זיין אז בן אשר האט בכלל געהאלטן אז עס איז נישט דא קיין מסורה אויף פתוחות וסתומות, און יעדער סופר טוט אנדערש.

- ווען מ'קוקט אין אלטע ספרים, זעט מען זייער אסאך שינויים אין פתוחות וסתומות — אסאך מער שינויים ווי אין אותיות און נקודות.

- מ'זעט קיין איין מאל נישט אז זיי זאלן האבן געפיקסט א פרשה פתוחה אדער סתומה — קיין הגהות אויף דעם בכלל נישט.

- ס'וואלט געדארפט עקזיסטירן א ליסט אדער עפעס וועגן דעם, אבער ס'איז נישטא.

2. מסקנא פון דער טענה: אפשר זענען די פתוחות וסתומות אין כתר ארם צובא פשוט ווי דער סופר האט געמאכט, און אוודאי איז עס עפעס ווערט ווייל ס'איז אן אלטער ספר, אבער עס איז נישט דאס זעלבע ווי א מוגה'דיגער נוסח.

דער מנהג בפועל

חידושים און הסברות:

1. דער אשכנזישער כתב האט אפאר אותיות וואס זענען אנדערש פון כתר ארם צובא. תימן האלט אויך נישט אזוי.

2. לכאורה וואלט מען געדארפט גיין לויט'ן רמב"ם, אבער דער מנהג פון רוב סופרים איז נישט צו פאלגן דאס אין אלע פרטים.

3. מיט מאדערנע טעכנאלאגיע (אזוי ווי עקס-רעי) קען מען זען אז אין אלטע כתבי יד ליגט אונטער דער איבערגעשריבענער טינט נאך אן עלטערע שיכט — וואס באווייזט אז מ'האט איבערגעביטן דעם רמב"ם'ס נוסח צום רמב"ן'ס נוסח. עס זענען אויך דא כתבי יד פון דעם רמב"ם אליין.

---

ד. דער רמב"ם'ס ליסט פון פתוחות וסתומות — און א טעות אין אונזערע ספרי תורה

דברי הרמב"ם: דער רמב"ם מאכט א לאנגע ליסט פון יעדע פרשה פתוחה און סתומה אין דער תורה — ספר בראשית, יעדע חומש, יעדע פרשה. ער רעכנט אויס וועלכע איז פתוחה, וועלכע סתומה, אדער ביידע. ער מאכט אפילו א סך הכל אין סוף — וויפיל ס'איז דא אין יעדע ספר און אין יעדע חומש.

פשט: אונזערע ספרי תורה שטימען מיט דעם רמב"ם חוץ פון איין פלאץ.

חידושים און הסברות:

1. א טעות אין פרשת צו: אין פרשת צו איז דא א פרשה (שייך צו "כל חלב") וואס אין אונזערע ספרי תורה פעלט לכאורה — מ'מאכט עס נישט ריכטיג. דער טעות איז געקומען ווייל צוויי פרשיות הייבן זיך אן מיט די זעלבע ווערטער, און ס'איז שווער צו כאפן וועלכע דער רמב"ם מיינט. ס'קען זיין אז דער רמב"ם אליין האט געמאכט א טעות, אדער ס'איז א טעות אין דער העתקה. די תימנ'ע ספרים האבן עס ריכטיג — זיי האבן ביידע פרשיות (פתוחות אדער סתומות). ביי אונז פעלט איינס פשוט.

וועם מיר פארדאנקען אונזערע ספרי תורה

חידושים און הסברות:

1. אונזערע אלע ספרים זענען געבויט אויף צוויי-דריי גדולים. דער רמב"ם איז אנגענומען געווארן ווייל קיינער אנדערש האט זיך נישט אריינגעלייגט אין דעם נושא.

2. רבי מאיר הלוי אבולעפיא (דער רמ"ה, בעל "יד רמ"ה") — ער האט זיך זייער שטארק געקאכט אין מאכן ספרי תורה ריכטיג. ער האט א ספר "מסורת סייג לתורה" וואס גייט דורך אלע פרשיות. ער האט גענומען די פתוחות וסתומות פון דעם רמב"ם. ער האט נישט געוואוסט די ריכטיגע גירסא, האט ער געשיקט א בריוו צו רבי יהודה אבן תיבון ער זאל אים שיקן א מדויק'דיגע העתקה פון דעם רמב"ם'ס אריגינעל. א פלא'דיגע זאך: דער רמ"ה איז געווען איינער פון די ערשטע מתנגדים קעגן דעם רמב"ם — ער האט געזאגט אז דער רמב"ם האלט נישט פון תחיית המתים, השקפה'דיג איז ער געווען זייער קעגן דעם רמב"ם — אבער אין זיין ספר תורה האט ער גענוצט דעם רמב"ם'ס מסורה. אלע ספרי תורה קומען בעצם פון אים.

3. דער מאירי האט אויך געשריבן א ספר אויף ספר תורה. שפעטער איז דא דער מנחת שי פון די אחרונים, און נאך אפאר מענטשן. אבער דורכאויס דער גאנצער היסטאריע קען מען רעכענען בערך צען מענטשן וואס האבן זיך אריינגעלייגט אין דעם נושא, און אונזער תורה ליגט אויף זיי.

---

ה. הלכות שירות — שירת האזינו און שירת הים

דברי הרמב"ם: דער רמב"ם האט שוין אפאר מאל דערמאנט אז א שירה מוז געשריבן ווערן ווי א שירה. עס זענען דא צוויי שירות אין דער תורה.

שירת האזינו

דברי הרמב"ם: יעדע שורה אין שירת האזינו האט אינמיטן א רווח (אזוי ווי א פרשה סתומה — אפן פון ביידע זייטן), וואס טיילט יעדע שורה אין צוויי. דער רמב"ם זאגט מ'שרייבט עס אין שבע וששים (67) שורות. דער רמב"ם רעכנט אויס פונקטליך וועלכע ווארט קומט אויף וועלכע זייט (רעכטס אדער לינקס): "האזינו השמים ואדברה", "יערף כמטר לקחי", "תזל כטל אמרתי", "כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב" א.א.וו.

פשט: שירת האזינו איז נאר צוויי קאלומס (columns).

חידושים און הסברות:

1. עס ווערט באמערקט אז אונז טוען אפשר נישט אזוי — מ'מאכט אן אנדערע נומער שורות, און ס'זענען דא אסאך גרסאות אין דעם.

שירת הים

דברי הרמב"ם: שירת הים שרייבט מען אויף דרייסיג שורות. דאס איז דער סדר פון אריח על גבי לבנה: אריח מיינט א האלבע, לבנה מיינט א גאנצע. איין שורה האט איין לאך אינמיטן (איין רווח), און די נעקסטע שורה האט צוויי לעכער (רווחים פון ביידע זייטן), וואס מאכט דריי חלקים. אזוי קומט אויס רווח כנגד הכתב, וכתב כנגד הרווח — דאס איז אריח על גבי לבנה.

פשט: די ערשטע שורה שרייבט מען כדרכה — אן קיין ספעיס, "אז ישיר" ביז "ויאמרו".

שורות פאר און נאך די שירות

דברי הרמב"ם: די שורות פאר און נאך ביידע שירות האבן אויך א געוויסע מנהג — וועלכע ווארט הייבט אן יעדע שורה. מ'שרייבט נישט נאר די שירה אויף אן עמוד, מ'שרייבט אביסל פון אויבן און אביסל פון אונטן.

דיון: פארוואס שטימט דער סדר פון די שירות נישט מיט די פסוקים?

חידושים און הסברות:

1. די רווחים אין די שירות שטימען נישט מיט די פסוקים — נישט יעדע פלאץ וואו ס'איז א ליידיגע פלאץ איז אויך דא אן אתנחתא אדער סוף פסוק. די פאעטרי פון די שירות קאנעקט זיך נישט שטארק מיט די רווחים.

2. עס ווערט פארגעשלאגן אז ס'איז אפשר א רמז פאר דעם בעל קורא — אז ער זאל געדענקען מיט וואספארא ניגון צו לייענען. ס'איז דא וואס זאגן אז די ליידיגע פלעצער מיינען אז דארט דארף מען זינגען, אז ס'קומט עפעס א ניגון אין דער שירה מיט סלסולים אין דעם אופן הקריאה.

3. עס ווערט אויך פארגעשלאגן א בילד: ביי שירת הים זעט עס אויס ווי צוויי עקן וואסער און אינמיטן שפאנט א חברה אידן — ווי waves פון ים. אבער דער סוד פון דעם סדר פון שירת האזינו און שירת הים בלייבט א סוד — "א בן יוחאי קען אפשר זאגן די סוד."

---

ו. אותיות אין א שירה — כחוט השערה

דברי הרמב"ם: כל התורה כולה, בעת שכותבין אותה באופן שירה — צריך שתהא אות סמוכה לחברתה ביותר, אבל לא תדבק, כדי שלא תראה תיבה כשתי תיבות, ויהיה בין אות לאות כחוט השערה.

פשט: ווען מ'שרייבט די תורה אין דעם פארמאט פון א שירה, דארפן די אותיות זיין זייער נאנט איינער צום צווייטן — אבער נישט טאטשן. דער ספעיס צווישן אותיות דארף זיין כחוט השערה — נישט מער, נישט ווייניגער. דאס איז כדי אז א ווארט זאל נישט אויסזען ווי צוויי ווערטער.

חידושים און הסברות:

1. פארוואס איז דער רמב"ם אזוי מורא דערפון? דער רמב"ם ברענגט דעם מאסשטאב פון א תינוק שאינו רגיל — א קינד וואס קען נישט די פסוקים, ער וועט נישט וויסן אז דאס איז איין ווארט, ער קען עס לייענען מיט טעותים. דער רמב"ם דארף זיין זייער פונקטליך ווייל פון איין זייט דארף מען מקפיד זיין אז אותיות זאלן נישט טאטשן (ווייל מיר האבן פריער געלערנט אז ס'טאטשט איז עס פסול), אבער פון דער אנדערער זייט טאר עס נישט אויסזען ווי צוויי ווערטער — ס'דארף זיין ממש פונקטליך.

---

ז. כללי'דיגע באמערקונגען צום גאנצן פרק ח'

דער פרק אלס "הלכות ספעיסעס אין דער תורה"

חידוש: דער גאנצער פרק ח' איז אייגנטלעך הלכות ספעיסעס — ווי אזוי מען לייגט ריקע פלעצער אין דער תורה:

- גרויסע ספעיסעס — די פתוחות און סתומות (פרשיות), וואו מען לאזט ליידיגע שורות אדער פלאץ צווישן פרשיות.

- ספעיסעס פאר שירה — די ספעציעלע לייאאוט פון שירת הים און שירת האזינו, וואו דער ריקער פלאץ האט אן אייגענע צורה.

- ספעיסעס צווישן אותיות — די הלכות פון ריוח צווישן תיבות, אותיות, שיטות, א.א.וו.

פארבינדונג צום בעל שם טוב

דער בעל שם טוב זאגט אז די אותיות לבנות (די ווייסע / ליידיגע פלעצער אין דער תורה) רעפרעזענטירן א העכערן לעוועל פון קדושה ווי די שווארצע אותיות אליין. אויב אזוי, איז דער גאנצער פרק ח' — וואס באהאנדלט ווי אזוי מען לייגט אויס די ריקע פלעצער — ממש הלכות וועגן דעם העכערן, פארבארגענעם לעוועל פון דער תורה.

פארוואס קומט פתוחה דא און סתומה דארט — א שווערע שאלה

חידוש / קשיא: לכאורה וואלט געמאכט סענס אז א פתוחה (גרעסערער הפסק) זאל קומען וואו ס'איז דא א גרעסערער ענינ'דיגער הפסק אין תוכן, און א סתומה (קלענערער הפסק) וואו ס'איז א קלענערער הפסק. אבער ווער עס לערנט דעם רמב"ם'ס רשימה פון פתוחות און סתומות זעט אז ס'איז זייער שווער צו דערקלערן פארוואס דא קומט א פתוחה און דארט א סתומה. קיינער האט נישט א קלארע, באפרידיגנדע הסבר פאר דעם סיסטעם. ס'זענען דא תירוצים, אבער זיי זענען שווער.

---

עד כאן פרק ח'.


תמלול מלא 📝

הלכות ספר תורה — פרשיות פתוחות וסתומות, און דער רמב"ם'ס רשימה

הקדמה לשיעור

מיר לערנען דא הלכות תפילין מזוזה וספר תורה, פרק ח', הלכות ספר תורה. יא, דאס איז די צווייטע פרק פון הלכות ספר תורה. און מיר געבן א יישר כח פאר די אלע נדבנים פון די שיעור, אינקלודינג ר' יואל און אלע אנדערע אידן וואס גייען בעזרת השם לעתיד, און וואס העלפן שוין, און שוין.

הקדמה להלכות פרשיות פתוחות וסתומות

יעצט איז אזוי, מיר האבן געלערנט פריער אין די הלכות אז פרשה פתוחה טאר מען נישט מאכן סתומה, און סתומה טאר מען נישט מאכן פתוחה, יא? מיר האבן שוין געזען דאס אין די פריערדיגע הלכה. אבער מיר האבן נישט געוואוסט בכלל וואס דאס איז א פרשה פתוחה און א פרשה סתומה, און אויך האבן מיר נישט געוואוסט וועלכע פרשה מען דארף מאכן פתוחה און וועלכע סתומה.

סאו אין דעם פרק גייט דער רמב"ם קודם כל זאגן וואס איז דער טייטש פון פתוחה און סתומה, וואס איז די הלכה דערפון, צו מען קען עס מגיה זיין. נאכדעם גייט ער טון א זייער אינטערעסאנטע זאך, ער גייט אונז מאכן א ליסט פון יעדע פרשה פתוחה און סתומה אין די תורה. און מיר גייען נישט זאגן די גאנצע ליסט, ס'קען אונז נעמען ביז איבערמארגן. וואס דער רמב"ם מיט זיין געוואלדיגע חסד האט מעתיק געווען פון אן אלטע חשוב'ע ספר תורה וואס ער האט געהאט אונטער זיך. מיר וועלן רעדן וועגן דעם, די ספר תורה וואס דער רמב"ם ברענגט.

און די דבר פלא איז, ער גייט עס איבער אפילו ער האלט נישט אז ס'איז לעיכובא, אבער ער האלט אז ס'איז... נישט לעיכובא, דאס לעיכובא מיינט מען צו זאגן אז ס'איז נישט מעכב. ס'איז מעכב, וואס איז מעכב? דער רמב"ם האלט זייער שטארק אז ס'איז מעכב. און די דבר פלא איז, איך מיין אז ס'איז נישט מעכב, וואס איז די... די דבר פלא איז אז פאר דער רמב"ם איז געקומען איז געווען וועגן דעם מחלוקת'ן, און די גרסאות, וכדומה. גאנץ כלל ישראל פירט זיך מיט די רמב"ם'ס פרשיות, חוץ פון איין חילוק וואס איז דא, וואס איז צוויי גרסאות אין די רמב"ם. חוץ פון דעם, זייט ס'איז געקומען דער רמב"ם מאכט יעדער איינער די רמב"ם'ס הלכה. סאו ס'האט ממש אומגעזעטיגט אויפגעטון.

אסאך מאל לאכט מען, דער רמב"ם האט געזאגט ער גייט מאכן א ספר הלכות, יעדער איינער גייט עס פאלגן, און ס'איז געקומען דער ראב"ד און איז מגיה, און ס'האט נישט געלאנגט. אין געוויסע ענינים, אזוי ווי למשל די פרשיות פון ספר תורה, גאנץ כלל ישראל האט אנגענומען. ס'האט גענומען אביסל צייט אין אשכנז ביז ס'איז אנגעקומען דער רמב"ם, ס'איז נאך געווען אנדערע ספרי תורה מיט אנדערע גרסאות. אבער נאכדעם וואס ס'איז נתפשט געווארן דער רמב"ם, זאגן אלע פוסקים אז יעדער טוט ווי דער רמב"ם, און דאס איז איינע פון די רמב"ם'ס גרויסע הצלחות אין טעיקינג אווער די סיסטעם. איך מיין, ער האט עס גענומען מיט א מקור, ער זאגט נישט סתם. יא, מיר וועלן רעדן וועגן דעם אין א סעקונדע.

הלכה: וואס איז א פרשה פתוחה און א פרשה סתומה

אבער קודם דארף מען לערנען די הלכה. קודם, וואס זעט אויס א פרשה פתוחה און א פרשה סתומה. זאגט דער רמב"ם אזוי: און ווער ס'וועט וועלן וויסן, וועט ער קוקן אין שלחן ערוך און זען. איך ווייס שוין, מ'דארף האבן צייט אויסצופויגלען די פרטים, אז דער רא"ש האט אביסל א מחלוקת אין רמב"ם וויאזוי מ'מאכט א פרשה פתוחה. אונז פרובירן צו מקיים זיין "עלה לתת לשניהם". ס'דא וואס טענה'ן אז ס'ארבעט נישט אונזער עצה פון "לתת לשניהם", אבער על כל פנים, דער רמב"ם זאגט אזוי:

פרשה פתוחה — צוויי וועגן

פרשה פתוחה האט צוויי וועגן וויאזוי מ'קען עס מאכן. די פיקטשערס זענען עפעס נישט צו קלאר, איך ווייס נישט פארוואס, דאס איז עפעס א חכמה'דיגע איינער פון whatever. ער זאגט אזוי: "אם גמרה באמצע שיטה, הניח שאר השיטה פנוי". דאס הייסט, אויב איין פרשה האט זיך געענדיגט אינמיטן פון א ליין, לאזט ער יענע ליין ליידיג, און ער הייבט אן די נעקסטע פרשה הייבט ער אן מיט די נעקסטע ליין. זייער גוט, אזויווי דא האסטו א פיקטשער. ניין, די פיקטשער איז...

ער זאגט צוויי וועגן פון מאכן א פרשה פתוחה. דער ערשטער וועג איז אז מ'האט געענדיגט אינמיטן די ליין, און מ'לאזט איבער ליידיג, נאכדעם הייבט מען אן פון פריש אין די נעקסטע ליין. אבער דאס ארבעט נאר, יא?

"אמרו רבותינו, ווען די ליין וואס מ'האט געענדיגט איז געבליבן ריוח כשיעור תשע אותיות" — דאס הייסט, די ספעיס פון ניין אותיות — "אבל אם לא נשאר אלא מעט", דעמאלט איז נישט גענוג אז ער לאזט די איבריגע שורה און ער הייבט אן די נייע, "אלא גומר בסוף השיטה ומניח שיטה שניה כולה פנויה". מ'לאזט איבער א גאנצע ליידיגע ליין צו ווייזן אז דא איז א פתוחה סתומה, "בלבד שיהיה ראש הפרשה הפתוחה מתחלת בשיטה שלישית". כהאי גוונא אז מ'לאזט איבער א גאנצע ליידיגע פרשה. א גאנצע ליידיגע ליין לאזט ער איבער. דאס שטימט זייער גוט מיט'ן רמב"ם, א פרשה סתומה.

פרשה סתומה — דריי וועגן

און ס'איז דא א גוטע אינטערעסאנטע זאך, אז מ'קוקט אין די היינטיגע ספרי תורה'ס איז נישט דא אזא זאך אין די גאנצע תורה, א גאנצע ליידיגע ליין צו מאכן א פרשה פתוחה. די סיבה פון דעם איז ווייל דער רא"ש האט געהאט אן אנדערע פשט. דער רא"ש האט געהאלטן אז א פרשה פתוחה דארף האבן ניין אותיות אין פראנט פון זיך אויף די זעלבע ליין. ער האט נישט געהאלטן אז מ'איז יוצא מיט דעם. ממילא דער רא"ש האט געזאגט אז אויב ס'בלייבט איבער, דארף מען אנהייבן די פרשה פתוחה אינמיטן די ליין, אז ס'זאל זיין ניין אותיות ליידיג אויף די זעלבע ליין.

יעצט, די פראבלעם איז, לויט'ן רמב"ם וואלט דאס געדארפט זיין א פרשה סתומה, ווייל דער רמב"ם זאגט אז א פרשה פתוחה דארף זיך אנהייבן אנהייב ליין. ממילא, מ'וויל דאך זיין יוצא די מיינונג פון רמב"ם אויך, ממילא זאגט דער בית יוסף אין שלחן ערוך אז מ'פירט זיך היינט אז מ'איז מקפיד אז קיין איין פרשה פתוחה זאל זיך נישט ענדיגן מיט ווייניגער ווי ניין אותיות, כדי מ'זאל קענען מקיים זיין "עלה לתת לשניהם", ארויסצוגיין די רמב"ם. אבער אויב מ'האט נישט, זאגט דער רמ"א, דאס איז א פרשה פתוחה.

א פרשה סתומה, זאגט דער רמב"ם, יא? פרשה סתומה יש לה שלוש צורות, דריי וועגן. איין וועג איז, אם גמרה באמצע שיטה, מניח ריוח כשיעור, אזויווי ניין אותיות, ומסיים לכתוב בסוף השיטה. נאכן לאזן ניין אותיות אויף דער זעלבער שורה, אויף די ענד פון די שורה, און נאך די ניין אותיות קען ער נישט שרייבן, מתחילת הפרשה שהיא סתומה, עד שימצא הריוח באמצע כגון זה. ווייזט ער, אזויווי אנפאנג פון די ליין איז ניין אותיות, נאכדעם איז דא א ליידיגע ספעיס, און נאכדעם הייבט זיך אן אין סוף ליין ווייטער אותיות. אבל אם לא נשאר מן השיטה כדי להניח ריוח כשיעור, מניח את כל השיטה ריקה כולה. אויב קען מען נישט מאכן אזוי, אז פון ביידע זייטן זאל זיין פול ווערטער, אדער עט ליעסט א גאנצע ווארט, זאל מען לאזן אינגאנצן ליידיג, און מען זאל ערשט אנהייבן די נעקסטע ליין, ווייל ס'איז נישט שיין לכאורה. ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה באמצע שיטה כגון זה. ווייסטו דא, ער איז משלים די ריוח וואס מען דארף, און מען הייבט אן פון די נעקסטע שיטה.

קומט אויס אז לויט'ן רמב"ם, פרשה סתומה איז דוקא די וואן וואס קען זיך אנהייבן מיט ספעיס אינמיטן א ליין. ואם גמרה בסוף שיטה, עס האט זיך געענדיגט אין די ענד, די פרשה האט זיך געענדיגט אין די ענד, ויתחיל מתחילת שיטה שנייה, שיטה ריקה, ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה באמצע שיטה כגון זה. אז די גאנצע ליין איז זיין, ווייטער דא איז דער רא"ש איז מחולק, און איך געדענק נישט וואס איז די דין אין די פרשה סתומה.

עיקר הכלל: פתוחה בתחילת השיטה, סתומה באמצע השיטה

אקעי, דאס איז דער רמב"ם'ס הלכה, עפענען א פרשה פתוחה און א פרשה סתומה. מיט דעת העמוד, פירט דאס דער רמב"ם. פרשה פתוחה בתחילת השיטה לעולם, אז א פרשה פתוחה איז אייביג אנהייב פון א נייע שורה, און פרשה סתומה הייבט זיך אן דער רמב"ם איז א שיטה לעולם. דער רא"ש האלט אבער אז ס'קען נישט זיין, דאס הייסט, ס'וועט נישט הייסן א פרשה פתוחה אדער ס'וועט נישט הייסן א פרשה סתומה אויב ס'איז דא סתם ליידיגע ספעיס אנהייב ליין, ס'מוז זיין פארמאכט פון ביידע זייטן דער פרשה סתומה, און די תורה איז אויך רעגולער מיט טרייטות, לכאורה יוצא זיין ביידע, מ'דארף זען פונקטליך, אבער אזוי קומט אויס.

הלכה: טעות בריוח הפרשיות — פסול ואין לו תקנה

יעצט זאגט דער רמב"ם אזוי, די צוויי אינטערעסאנטע חומרות, יא? זאגט דער רמב"ם, מלא וחסר, אויב טעות'דיג איז ער נישט מוגה מלא וחסר, וכו', מיר האבן געלערנט אז מ'דארף מקפיד זיין יעדע מלא וחסר, יעדע מאל וואס ס'פארשטייט א ו' פאר מצות, יא, דאס קען מען פיקסן, אזויווי זיי האבן געלערנט אז מלא וחסר קען מען פיקסן, מ'איז מוגה, מ'איז צולייגן, אראפקראצן און צולייגן, לויט די הלכה וואס זיי האבן געלערנט מער ווי פיר קען מען נישט, וכו'.

זאגט דער רמב"ם דארט, אויב איינער האט זיך טועה געווען בריוח הפרשיות, אז מיט די וויפיל מ'דארף צולייגן פאר א סתומה אין פתוחה אדער פתוחה אין סתומה, מ'האט געטון פארקערט, או שהפסיק בריוח פנוי במקום שאין בו פרשה, אויב ער האט געלאזט עקסטרא ליידיג דארטן ווי די הלכה זאגט נישט אז מ'דארף לאזן ליידיג, או שכתב כדרכה און ער האט בכלל נישט געמאכט קיין ריוח צווישן פרשיות, או ששינה צורת השורות, ער האט נישט געמאכט די שורות די אופן וויאזוי מ'דארף שרייבן שורות, ס'איז דא אזויווי שירת הים, און אנדערע שירות, שירת האזינו, וואס מ'דארף שרייבן א געוויסע סדר, אריח על גבי לבנה, הרי זה פסול, ואין לו תקנה, ער האט נישט קיין תקנה, אלא, די איינציגע תקנה האט א ספר תורה געשריבן פון מערערע דפים, צו פסל'ן נישט אלע אנדערע דפים, מ'זאל אראפנעמען דארטן וואו ס'איז צוזאמגענייט, מ'זאל אראפנעמען יענע דף שטעה בו. יא, מ'דארף אויסשניידן די דף און מאכן א גאנצע נייע.

פארוואס קען מען נישט אויסמעקן און טוישן אביסל, ווייס איך נישט. די סאונד פון די רמב"ם, ער האט געהאט א גמרא. לכאורה דאס איז די ווארט, מ'דארף צו פיל אויסמעקן. ווייל איך גלייב נישט אז ס'איז דא א ענין ווייל ס'דארף זיין געשריבן כסדרן, ניין, נישט אזא זאך. בקיצור, ס'איז נישט קלאר וואס איז די פשט. ס'איז לכאורה א ווייטערע ענין פון די אופן אזויווי מיר האבן געלערנט אז ס'איז דא א לימיט וויפיל מ'קען פיקסן, פשוט ווייל ס'איז א פאסודזש אז א ספר תורה זאל זיין פארלאטעוועט.

שוין, און דאס איז די רמב"ם'ס הלכה. דער רמב"ם איז דאס לכאורה אויך א שטיקל הקדמה וואס ער גייט יעצט זאגן. ווייל עס איז זייער חמור. א פסוק סתום אדער סתום פסוק איז פסול, און מען קען עס אפילו נישט מגיה זיין. איז מעיד איז זייער וויכטיג.

דער רמב"ם'ס רשימה פון אלע פרשיות — הקדמה

זאגט דער רמב"ם אזוי, לפי... דער רמב"ם הייבט יעצט אן א זאך. דו פארשטייסט וואס דו האסט געלערנט די הלכות, יעצט גייט ער טון מער. יעצט גייט דער רמב"ם אלס דער גרויסער איש האשכולות, דער דאקטאר וואס קען זיך אויס אין אלעס, קומט ער ארויס און זאגט, "איך גיי אייך יעצט שרייבן אלעס וואס מ'דארף וויסן, וואס איך בין מגיה געווען פון די ספר תורה."

פארוואס האט דער רמב"ם געדארפט טון דאס? ווייל דער רמב"ם טענה'ט אז רוב ספרי תורה זענען פסול. למה? לפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו. ס'איז נישט קיין סתם א שיינע זאך. לפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו. ער זאגט, אלע ספרים וואס איך האב געזען, בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, אלע ספרים וואס איך האב געזען האב איך געזען גרויסע שיבושים. וכן בעלי המסורה, ס'איז דא א ספר וואס הייסט "מסורת סופרים", ס'שרייבט ליסטס. מסורת הייסט מענטשן וואס מאכן ליסטס. וואס איז די טייטש? מענטשן וואס מאכן ליסטס. שחולקים ומחברים הדיעות בסתומות ובפתוחות, זיי מאכן ליסטס, אבער זיי זענען נחלקים בדברים אלו כמחלוקת הספרים עצמם. ס'הייסט, איינער זאגט אז די ספר תורה דארף האבן אזויפיל טעותים, און די שינויים פון איין ספר תורה צום צווייטן. אקעי, מיר קוקן אין א ליסט אין די בוק, וואס שטייט א ליסט, נישט די תורה, נאר די ליסט. די פראבלעם איז, ס'איז דא מער ווי איין בוק, און די בוקס האבן די זעלבע מחלוקת ווי די תורות. ס'העלפט נישט בכלל די בוק.

זאגט ער, "איך גיי שרייבן די ריכטיגע רשימה, דהיינו, כל פרשיות התורה, איך וועל שרייבן אלע פרשיות התורה לויט די סתומות און פתוחות, און וויאזוי די שורות דארפן אויסקוקן, כדי להגיה עליהם כל הספרים ולהגיהם." כדי מ'זאל מגיה זיין.

די פראבלעם פון טעות סופר אין רמב"ם אליין

יעצט גייט נאר זיין איין קליינע פראבלעם. וואס וועט זיין אויב ס'וועט זיין א טעות סופר אין רמב"ם?

ס'הייסט, דער רמב"ם'ס ספר ווערט יעצט אזויווי דער ספר תורה וואס ליגט אין די עזרה, וואס פון דעם האט דער מלך געשריבן. יא, אבער איך זאג, ס'וועט נאר זיין איין קליינע פראבלעם. וואס וועט געשען טאמער אין רמב"ם אליינס וועט זיין א טעות סופר, אה? איז אים נישט איינגעפאלן אז ס'קען געשען א טעות סופר אין די רמב"ם אליינס?

דער רמב"ם לעבט, און ער שמועסט זיך אויס מיט תלמידים, און ער שיקט בריוון. מ'האפט אז ס'קומט אריין די בעסטע וואס מ'קען. איך וועל דיר פארציילן א מעשה וועגן דעם.

דער רמב"ם'ס מקור — ספר הידוע במצרים

זאגט דער רמב"ם אזוי. זאגט דער רמב"ם, "לפי שראיתי," זאגט ער, "די סופרים וואס האבן זיך סומך געווען אויף דעם, זיי האבן נישט געקוקט אין משנה אדער אין תורה שבעל פה. וואס איז דא? ספר הידוע במצרים,

דער רמב"ם'ס צוגאנג צו פתוחות וסתומות

Speaker 1: די רמב"ם'ס איז מער ווי איין בוק, און די בוק'ס האבן די זעלבע מחלוקת אין די תורה. ס'העלפט נישט בכלל די בוק. זאגט ער, איך גיי שרייבן די ריכטיגע... "וראיתי לכתוב הנה כל פרשת התורה, ואני אכתוב כל פרשת התורה על פי הפתוחות והסתומות, ואיך השירות צריכות להיראות, כדי שיהיו כל הספרים יוגהו מהם".

יעצט גייט נאר זיין איין קליינע פראבלעם, וואס טוט זיך אויב ס'ווערט א טעות סופר מיט'ן רמב"ם? זאגט ער, ווייל דער רמב"ם'ס ספר ווערט יעצט אזוי ווי די ספר תורה וואס ליגט אין די עזרה, פון וואס דער מלך שרייבט. יא, אבער איך זאג אז דא ווערט נאר איין קליינע פראבלעם. וואס האט געשען? טאמער דער רמב"ם אליין ווערט א טעות סופר, אה? ער האט ער נישט איינגעפאלן אז מ'קען מאכן אז עס קען געשען א טעות סופר פון דער רמב"ם.

אקעי, דער רמב"ם לעבט, און ער שמועסט זיך אויס מיט תלמידים, און ער שיקט בריוון. מען האפט אז ס'קומט ארעלע בעסטע וואס מ'קען. זיי גוט, איך האב דיר פארציילט דער מספר, און אונז האבן א חלק אין דעם. איך האב דיר פארציילט א מייסער וועגן דעם.

דער מקור: ספר הידוע במצרים

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם אזוי... אקעי, זאגט דער רמב"ם, פון וואו נעמען איך די אלע זאכן? זאגט ער, דער ספר וואס אונז האבן זיך סוומיך אויף דעם. ער האט נישט אויף דעם וואס נישט דא קיין משנה, קיין תורה של בעל פעו. וואס איז דא? עס איז דא א ספר ידיעה מצרים, דא א ספר ידיעה מצרים שכולל ארבעה ועסן מצרים, א צאמשטעל פון תנ"ך, אזוי ווי דער רמב"ם פריערדיגע סוף פירא גערעדט אז דא איז וועלכע ספרים מיסטויעה מצרים.

יא, דאס איז אויב קלער, דער רמב"ם איז דער ספר וואס דער רמב"ם זאגט ער נישט יענער ספר, אבער יענער ספר מיינט אז מען שרייבט א מגילה, אזוי א לאנגע ספר, דאס איז א חומש אזוי ווי א גרויסע דא א סאך יארן דער ספר וואס איז יעדיג... אויף ווי האט מען זיך צוhelp געווען אין מצרים אדער אין ירושלים? אה, על הכו.

דאס הייסט ידיעה אין מצרים איז ידיעה, איך ווייס ושסיס ליגט אין מצרים, אדער ווי איז געלעגן ווען דער רמב"ם האט עס געקפינד, לכאילו עס איז געלעגען אין מצרים בשעת ווי עס געקפינד... אבער, די ווארט איז... אדער דער ווארט איז... אין ירושלים איז עס געווען אנגענומען. אזוי דאסטו שמיינען, אז די פאל איז דא נאר עפעס פון מצרים, נאר עס געווען נאר מין ירושלים? ווייל נאר גוט... עס איז געווען דארט אסאך יארן וואס דאס איז געווען כלידי ספרו הזר. דארט פלעגט מען... פון דערס פלעגט מען מגיעה. אז דאס זענען אלע ספרים. יא? רייט.

בן אשר — ווער ער איז געווען און זיין ארבעט

Speaker 1: ועלעווי יעקל סמחה. לפי פארוואס האט זיך דער רמב"ם פארלאזט אויף איש הגון בן אשר? ער וועט דיר גלייך זאגן. ס'איז געווען איינער וואס האט געהייסן בן אשר, און ער האט מגיה געווען דעם ספר, און ער האט אסאך יארן עוסק געווען אין דעם. דאס איז געווען זיין פראדזשעקט פון דאס פאררעכטן.

ווער איז דער בן אשר געווען? והוא הגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו. ער האט עס מגיה געווען אזוי ווי ס'איז געשריבן, ועל זה סמכוהו. אזוי שוין צייט מלכות? כמו שהעתיקו? אפשר דאס מיינט עס? איך ווייס נישט וואס איז פשט. אזוי זאגט דיר דער רמב"ם וועגן בן אשר. איך ווייס נישט וואס פשט איז דער תיקו. ווער האט מעתיק געווען וואס? לכאורה מיינט ער מ'האט נאכגעזאגט אז בן אשר האט אסאך מאל מגיה געווען דעם ספר.

ער זאגט, ועל זה סמכתיו. דאס מיינט ער צו זאגן. ועל זה סמכתיו, נישט יא, איך זאג דיר, אין רמב"ם אליין, דער רמב"ם האט געשריבן א ספר תורה. ועל זה סמכתיו בספר תורה שכתבתי כהלכה. דער רמב"ם האט מקיים געווען די הלכה פון שרייבן א ספר תורה, און ער האט זיך גענומען, אויף יענעם נאכגעמאכט דעם ספר תורה, דעם כתב פון בן אשר.

ווער איז געווען בן אשר

Speaker 1: און דאס איז געווען דער... פון דארט האט ער גענומען דאס. דאס איז דער... בן אשר איז געווען ווער? פון די מזמן הגאונים האט געוואוינט אין טבריה. ער האט געהייסן עפעס בן אשר, איך ווייס נישט וויאזוי ס'איז געווען זיין ערשטע נאמען.

Speaker 2: דו ווייסט נישט, אדער איך ווייס נישט.

Speaker 1: און ער האט געשריבן, ער האט נישט נאר געשריבן, ער האט בעיקר מגיה געווען. דאס איז דער אמת'ע דקדוק. ווייל צו שרייבן איז נישט גענוג, ווייל מ'שרייבט א ספר, געווענליך בדרך הטבע, אפילו דער גרעסטער חכם שרייבט א ספר, מאכט ער אפאר מיסטעיקס. די מעלה פון דעם ספר איז נאר אז... מ'זעט קלאר אז דער ספר איז געווען פארלוירן, אדער מ'האט נישט געהאט עקסעס רוב מענטשן צו רוב צייט.

כתר ארם צובא — דער פיזישער ספר

Speaker 1: היינט האט מען געטראפן, יא, ס'איז דא א גאנצע מעשה וועגן דעם. ס'פלעגט ליגן אין... שפעטער איז עס געליגן אין סיריע, און דערפאר רופט זיך עס כתר ארם צובא, וואס דאס איז סיריע. מ'נעמט אן אז דאס איז די ספר וואס דער רמב"ם רעדט פון, דאס איז דער ספר הידוע במצרים.

דיסקוסיע: איז דאס מיוחס צו עזרא הסופר?

Speaker 2: אבער ניין, דער רמב"ם זאגט נישט אז דאס איז מיוחס צו עזרא הסופר.

Speaker 1: ניין, ס'קומט נישט קיין עזרא הסופר. ס'איז בן אשר. ס'איז נישט קיין סמיכות צו עזרא הסופר. ניין, ניין, ניין. ס'איז נישט קיין ספר תורה בכלל. ס'איז נישט קיין ספר תורה בכלל. ניין, נישט וועגן בן עזרא. ס'איז נישט קיין חידוש. ניין, ניין, ער האט געזאגט מפי השמועה, אבער דער רמב"ם האט געהאט א ספר, דער רמב"ם האט געהאט א ספר. אבער ס'איז נישט דער רמב"ם וואס איז קלאר אז ס'איז פון בן אשר. ס'איז נישט ריכטיג. יא, און חס ושלום ווער ס'זאל זאגן אזא זאך.

בן אשר פון די חכמי המסורה

Speaker 1: דער רמב"ם... בן אשר איז געווען פון די חכמי המסורה בזמן הגאונים, אפשר דער גרעסטער. ס'איז דא די מחלוקת בן אשר בן נפתלי אין געוויסע זאכן, ער איז געווען זיין חבר אדער בזמנו. אבער ער האט, וויאזוי הייסט עס, ער האט געמאכט די ספר וואס דער רמב"ם רעדט. איך ווייס נישט צו בן אשר האט עס אליינס געשריבן אפילו, ס'קען זיין אז א סופר האט געשריבן, אבער די עיקר מעלה איז אז ער האט עס זייער שטארק מגיה געווען.

די מעשה פון כתר ארם צובא

Speaker 1: און מ'קען טאקע זען אין די ספר וואס איז געווען אין סיריע, און שפעטער איז עס געקומען אויף ארץ ישראל. די חלקים, די פעלנדע חלקים זענען פארברענט געווארן אדער פארלוירן געווארן בשעת וואס ס'איז געווען אין תש"ח, ווען די אראבער האבן געזען אז די אידן מאכן א מדינה, האבן זיי געמאכט א גרויסע פאגראם דארט אין סיריע.

ס'איז נישט מיט קיין חרבות, ס'איז געווען אין די שול אין סיריע, אין חאלעב, און די אראבערס האבן געמאכט א פאגראם, און ערגעץ אין דעם פאגראם האט מען פארברענט די שול. עפעס א איד האט זיך אנגעגאנגען און געכאפט דעם ספר, אבער ער איז שוין געקומען צו שפעט, אדער וואטעווער עקזעקטלי די מעשה איז געווען. א חלק, א גרויסער חלק פון דעם פעלט היינט. ס'הייסט, די גאנצע כמעט רוב חומש פעלט, ס'איז דא רוב תנ"ך, אבער רוב חומש פעלט, חצי חצי פון ספר דברים בערך. און ס'ענדיגט זיך אויך נישט ביז די ענד פון תנ"ך, ס'איז נישט דא די גאנצע.

וואו מ'קען זען דעם ספר היינט

Speaker 1: אבער מ'קען זען דעם ספר, ס'איז דא, און מ'קען עס גיין זען, אין ארץ ישראל איז דא א מוזיאון, יא, די ישראל מוזיאון, און דארט איז דא א ספעציעלע היכל, ס'הייסט היכל הספר. דארט קען מען זען דעם ספר, די אריגינעל כתב יד פון בן אשר, וואס הייסט כתב ארם צובא, כתר ארם צובא. און ס'איז דארט אויך אנדערע מגילות פון די קומראן מגילות, אנדערע זאכן וואס מ'קען דארט זען, אבער מ'קען זען דעם ספר דארט. מ'קען אויך זען אויף די אינטערנעט פיקטשערס.

דער דיוק פון כתר ארם צובא

Speaker 1: און די פוינט איז, דאס איז די ספר וואס דער רמב"ם האט אליינס אויך געקוקט. און מ'זעט טאקע, די חכמי המסורה שבו בזמן הזה זאגן אז דעם ספר איז טאקע משונה'דיג מדויק. נישט נאר דעם, ס'איז דא, און מ'קען זען וויאזוי קען מען טשעקן אז א ספר איז מדויק, ווייל ס'איז דא מסורה וואס שרייבט איבער, מסורה רעכן נומבערס, וויפיל מאל איז דא חסר, וויפיל מאל איז דא מלא.

פארגלייך מיט אנדערע כתבי יד

Speaker 1: און מ'קען זען אז סתם א מחלוקת איז איין זאך, אבער מ'קען זען רוב אנדערע ספרים, אפילו אלטע כתבי יד, כתב יד לענינגראד, און אנדערע כתבי יד וואס זענען אויך כמעט טויזנט יאר אלט, אדער אביסל עלטער, אבן שושן, יא, וכו', די אלע חברה, די אלע ספרים, זעט מען, איך געדענק נישט די נאמבערס, אבער זיי זענען נישט מדויק על פי עצמם, ס'שטימט נישט מיט זייער אייגענע, ס'איז נישט קאהערענט.

און גאנץ כתר ארם צובא, די גאנצע תנ"ך, א ריזיגע גרויסע ספר, איז דא מיין איך דריי אדער פיר טעותים וואס מ'ווייסט, אבער חוץ פון דעם איז עס הונדערט פראצענט מדויק.

די סיבה פאר דעם דיוק

Speaker 1: און לכאורה די ריזען איז ווייל דער פרוש האט געזעצן, און דאס איז געווען זיין מעין ספר, ער האט געזעצן אויף דעם פאר צוואנציק, פערציק יאר, איך ווייס נישט, ער האט אלץ איבערגעגאנגען און געפיקסט און געפיקסט, און מ'זעט טאקע אין די ספר איז דא שמחיקות, מ'קען זען ער האט געטוישט זאכן. און דאס איז די רמב"ם איז סומך געווען אויף דעם ספר צו נעמען פון דעם.

וואס דער רמב"ם האט גענומען און וואס נישט

Speaker 1: יעצט, איז דא א שטיקל אינטערעסאנטע זאך, די רמב"ם האט גענומען פון דעם ספר נאר די פתוחות וסתומות פון די תורה, ער האט נישט געברענגט די נוסח דא אלס צוועקעס פון נקודות, תגין, ווייס איך נישט וואס איז דא דארט, אבער נקודות אדער מלא וחסר, אפילו אנדערע זאכן, האט די רמב"ם נישט, ער האט יא געשריבן, ער האט גענומען די יאגע, די רמב"ם'ס ספר תורה האט ער דאך יא געשריבן, ער האט געשריבן זיין ספר, מיר ווייסן נישט וואס די רמב"ם האט געהאט לגבי יענע ענין.

אותיות וואס זענען אנדערש

Speaker 1: ס'איז דא צוויי דריי אותיות אין די תורה וואס זענען אנדערש, יא, די תוספות אויף "הדקו" מיט אן אלף אדער מיט א ה', און אזעלכע זאכן, און לכאורה ווייסן מיר נישט וואס די רמב"ם האט געשריבן, אויב מ'וואלט געגאנגען מיט די רמב"ם'ס א חומש וואלטן מיר געדארפט טון אזויווי ער טוט, הגם מיר האבן נישט זיין אייגענע כתב יד.

משחזר זיין דעם רמב"ם'ס נוסח

Speaker 1: אבער מ'האט יא געטראפן, ס'איז דא וועגן וואס מ'האט משחזר געווען, מ'האט אויסגעפיגערט וואס איז געשטאנען דארט. קודם כל, ס'איז שוין געווען... אבער וואס איז מען מקפיד געווען? יא, צוויי זאכן, ס'איז דא מענטשן וואס האבן געמאכט ליסטס פון דעם ספר נאך פאר עס איז פארברענט געווארן אדער פארלוירן געווארן, ס'איז געווען חוקרים, מענטשן האבן געגאנגען דארט און איבערגעשריבן. און אויך קען מען זען פון די מסורה, קען מען זען אנדערע פלעצער וואס ער האט געהאלטן אין די תורה, די כתב יד.

תנ"כים וואס זענען געדרוקט לויט דעם

Speaker 1: סא, ס'איז דא היינט תנ"כים וואס זענען געדרוקט אזוי, אבער די אשכנז'ישע כתב איז דא אפאר אותיות וואס זענען אנדערש. און תימן האלט נישט אזוי. לכאורה וואלט געגאנגען לויט'ן רמב"ם וואלט מען געדארפט טון אזוי ווי אים, אבער דער מנהג פון רוב סופרים איז נישט צו פאלגן דאס. סאו אונז ווארטן צו זען וויאזוי אונזערע ידידים הגאון ר' יצחק...

על כל פנים, איך מאך שוין א ספר תורה. מיין חומש, מיין חומש, ניין, מיין חומש איז געקאפיט פון איינער וואס האט שוין געמאכט דאס. סאו, טוט מיין חומש איז לויט... יא, ס'איז בעיסד אויף דער... אויף בעיסד אויף הרב... וויאזוי הייסט ער? ר' מרדכי ברייער, וואס האט געארבעט זייער אסאך צו מאכן לויט די מסורה, די אריגינעלע מסורה.

די מחלוקת: האט בן אשר טאקע מוגה געווען די פתוחות וסתומות?

Speaker 1: יעצט, ס'איז דא אן אינטערעסאנטע זאך, אן אינטערעסאנטע מחלוקת וואס איז מיין דעה. סאו דער רמב"ם, ווי מיר האבן געזאגט, האט נישט געברענגט די אותיות, ער האט געזאגט ס'איז נישט דא קיין ספקות. ער האט געברענגט די פרשיות, ווייל דער רמב"ם... ס'קען זיין אויך צוליב דעם, ווייל ער האט געזען, פרשיות, אותיות קען מען דאך אלעמאל פיקסן, דער רמב"ם זאגט, אבער די פרשיות, ס'איז פסול התורה, מ'קען עס נישט פיקסן. איז צוליב דעם איז ער געווען וויכטיגער צו ברענגען די אלע פרשיות.

די טענה קעגן דער רמב"ם'ס אנאמע

Speaker 1: אבער ס'איז דא וואס טענה'ן, ס'איז דא א זייער אינטערעסאנטע זאך, ס'איז דא וואס טענה'ן, ס'איז דא היינט אפאר אידן וואס האבן געשריבן מאמרים וועגן דעם, די קובצים האבן זיך ארומגעשלאגן וועגן דעם, ס'איז בכלל א שאלה צו ס'איז ריכטיג וואס דער רמב"ם האט אנגענומען.

דער רמב"ם האט אנגענומען אז די פרשיות סתומות און פתוחות וואס שטייט אין כתר פון בן אשר, ער האט מוגה געווען בן אשר. יעצט, ס'איז אמת אז בן אשר האט מוגה געווען די מסורה פון דעם ספר און די נוסח פון דעם ספר, אבער ס'איז נישט דא קיין שום ראיה אז ער האט מוגה געווען אויך די פרשיות פתוחות און סתומות. ס'קען זיין אז ער האט בכלל געהאלטן אז ס'איז נישט דא גארנישט קיין מסורה אויף דעם, יעדער סופר טוט אנדערש.

ראיות פון אלטע ספרים

Speaker 1: און מ'קוקט אין אלטע ספרים זעט מען אז ס'איז דא זייער אסאך שינויים אין פתוחות און סתומות, נישט אפילו... אסאך מער שינויים ווי ס'איז דא אין די אותיות און נקודות און אזוי ווייטער. און מ'זעט נישט קיין איין מאל אז זיי זאלן האבן געפיקסט א פרשה פתוחה און סתומה. מ'זעט נישט בכלל קיין הגהות אויף דעם.

אה, ס'וואלט אפילו געדארפט מאכן א ליסט, עפעס וואלט געדארפט שטיין וועגן דעם. איז דא וואס טענה'ן היינט אז אפשר איז נישט ריכטיג בכלל אז בן אשר האט מוגה געווען די פתוחות און סתומות וואס דער רמב"ם האט אנגענומען. ס'קען זיין אז דאס איז פשוט געווען ווי דער סופר האט געמאכט, און אוודאי איז עס עפעס ווערט ווייל ס'איז אן אלטער ספר, אבער...

טעכנאלאגיע צו זען מחיקות

Speaker 2: איך זאג דיר נאר א הלכה. איך זאג דיר נאר א הלכה. איך זאג דיר נאר אן אינטערעסאנטע זאך. זיי נוצן טעכנאלאגיע צו זען אויב די parchment האט ער געפיקסט.

Speaker 1: מ'קען זען אז ס'איז מחיקה? יא, מ'קען זען. אונזער חבר ר' נריה האט מען געווען אין געארבעט דערויף אויף די פסי, ווי אנדערע, און מ'קען, ס'איז דא אנטוועגן וואס מ'קען מאכן אזוי ווי אן עקס-רעי מיט קאמפיוטערן אז ס'ליגט אונטן נאך עפעס א תיקון. יא.

די מעשה פלא: אלע אידן האבן אנגעהויבן צו טון אזוי ווי דער רמב"ם

Speaker 1: עניוועיס, דאס איז די מעשה פון דעם, און די אינטערעסאנטע, די מעשה פלא איז אז נאכדעם וואס איך האב אייך געזאגט ווערט צוויי קאפיס וואס דער רמב"ם האט געשריבן, אבער שפעטער האבן אלע אידן אנגעהויבן מיט צו טון אזוי ווי דער רמב"ם.

טעכנאלאגיע צו אנטדעקן איבערגעשריבענע טעקסט אין כתבי יד

Speaker 1: יא, יא, יא, אינטערעסאנטע זאך.

Speaker 2: וויאזוי קען מען איבערגיין?

Speaker 1: זיי נוצן טעכנאלאגיע צו זען. מ'קען זען, מ'קען זען. אונזער חבר ר' נריה האט מיר געוויזן, ער ארבעט דערויף, אויף די ספרים פון אנדערע. מ'קען, ס'איז דא אנטוויקלונגען וואס מ'קען מאכן אזויווי אן עקס-רעי, מ'קען זען אז ס'ליגט אונטן נאך עפעס אן טינט.

Speaker 2: יא.

די מעשה פלא: פון רמב"ם צו רמב"ן

Speaker 1: עניוועיס, דאס איז די מעשה פון דעם. די מעשה פלא איז, נאכדעם וואס איך האב דיר געזאגט וועט פייגן איז ווי דער רמב"ם האט געשריבן, און ווי שפעטער האט מען אלעס איבערגעטוישט צו דער רמב"ן.

Speaker 2: ס'איז דא אפילו כתבי יד פון די רמב"ם אליין?

Speaker 1: יא.

א טעות אין אונזערע ספרי תורה — פרשת צו

Speaker 1: סא די מעשה איז, ס'איז געווען, ס'איז דא נאך היינט א דיון אין זייער מחלוקת. אין פרשת צו איז דא איין פרשה וואס אין אונזערע ספרי תורה'ס פעלט עס לכאורה, מ'דארף עס לכאורה מאכן. ס'איז געווען א טעות אין די רמב"ם אין די ספרים. מ'ווייסט פארוואס ס'איז געשען די טעות, איך האב נישט קיין כח, איך האב עס נישט געשריבן דא. אבער קוק אריין אין פרשת צו, וועסטו זען. מ'האט געמיינט אז דער רמב"ם מיינט... ס'קען זיין דער רמב"ם אליין האט געמאכט א טעות, אדער ס'איז אפשר א טעות אין די העתקה פון די רמב"ם. ס'שטייט צוויי פרשיות הייבן זיך אן מיט די זעלבע אות, די זעלבע ווערטער, ס'איז שווער צו כאפן וועלכע ער מיינט.

Speaker 2: "וידבר"?

Speaker 1: נישט. ס'איז דא אין פרשת צו, דארט וואו ס'שטייט, אויב איך געדענק, דארט וואו ס'שטייט וועגן די חלב, "כל חלב". איינע פון די "וידבר" איז עס אפשר אזוי? יא, איך געדענק נישט וועלכע. ס'איז דא, אין די תימנ'ע ספרים האבן זיי עס ריכטיג, זיי האבן ביידע פרשיות פתוחות אדער סתומות, איך געדענק נישט. ביי אונז פעלט איינס, פשוט.

Speaker 2: אינטערעסאנט.

Speaker 1: איך געדענק שוין נישט ווי ס'הייבט זיך אן יענע פרשה. סא דאס איז נאך א זאך.

וועם מיר פארדאנקען אונזערע ספרי תורה

Speaker 1: נאך א מעשה פלא וואס ער ברענגט, הרב רבינוביץ דא, איז אז ס'איז געווען, אונזערע אלע ספרים איז געבויט אויף צוויי דריי גדולים וואס האבן זיך אפילו אריינגעלייגט אין די נושא. פארוואס איז דער רמב"ם געווארן אנגענומען? ווייל קיינער האט זיך נישט אריינגעלייגט אין דעם.

רבי מאיר הלוי אבולעפיא (דער רמ"ה)

Speaker 1: נאכדעם וואס ס'איז געקומען דער רמב"ם, איז געווען רבי מאיר הלוי אבולעפיא, יא, דער רמ"ה, יא, די יד רמ"ה. ער האט זיך זייער שטארק געקאכט אין מאכן די ספר תורה ריכטיג. ער האט א ספר וואס הייסט "מסורת סייג לתורה", וואס ער גייט דארט דורך אלע פרשיות. און ער האט גענומען די פתוחות וסתומות פון הרמב"ם. ער האט נישט געוואוסט די ריכטיגע, ער האט געשיקט א בריוו צו רבי יהודה אבן תיבון ער זאל אים שיקן די אריגינעלע כתב יד פון הרמב"ם, נישט כתב יד, אדער א מער מדויק'דיגע העתקה.

און דברים פלא, ער איז אויך געווען א גרויסע מתנגד פון הרמב"ם, די ערשטע מחלוקת איז געווען קעגן הרמב"ם, ווייל ער האט געזאגט אז הרמב"ם האלט נישט פון תחיית המתים, סאו השקפה'דיג איז ער געווען זייער קעגן הרמב"ם, אבער אין זיין ספר תורה האט ער גענוצט די רמב"ם'ס מסורה, וואס דער רמב"ם האט דארט געשריבן. סאו אלע ספר תורה קומען בעצם פון אים.

דער מאירי, מנחת שי, און אנדערע

Speaker 1: דער מאירי האט געשריבן אויך א ספר אויף ספר תורה, איך געדענק נישט וויאזוי עס הייסט. נאכדעם איז דא דער מנחת שי פון די אחרונים, און נאך אפאר מענטשן.

ס'איז זייער אינטערעסאנט, ס'איז אזא סוגיא וואס איך וויל זיין א שטיקל מיט געשמאק אין דעם. יא, אבער צווישן אלע טויזנטער גדולי ישראל וואס די חכמים איז דא אז מ'קען רעכענען אז די צען מענטשן דורכאויס די היסטאריע, און אונזער תורה ליגט אויף אפאר מענטשן. זיי האבן זיך נישט, ס'ליגט נישט אויף זיי, זיי האבן זיך אריינגעלייגט, ס'איז מגיע זיי צו מאכן ריכטיג.

דער רמב"ם'ס ליסט פון פתוחות וסתומות

Speaker 1: עניוועי, איז דאס איז דער רמב"ם'ס ליסט. דער רמב"ם מאכט דא א לאנגע ליסט פון יעדע פרשה פתוחה און סתומה אין די תורה, און לכאורה אונזער תורה'ס, ווי איך האב געזאגט, עס שטימט מיט הרמב"ם חוץ פון איינס וואס אונז מאכן לכאורה נישט ריכטיג. מ'קען פרעגן די רבנים וואס מ'זאל טון וועגן דעם.

ער רעכנט אויס יעדע ספר, ער רעכנט אויס ספר בראשית, יעדע פרשה, ממש איך גיי עס נישט זאגן, ער גייט מיט די פרשיות מיין איך, אפילו די פרשיות. ער רעכנט אויס יעדע פרשה, ער רעכנט אויס וועלכע איז פתוחה אדער סתומה, אדער וועלכע איז ביידע. יא, יעדע סינגל, נישט יעדע פרשה, יעדע פרשה פתוחה און סתומה, יא. וואס אונז גייען עס נישט זאגן ווייל מ'וועט משוגע ווערן. ער מאכט אפילו א סך הכל אין די ענד, א נאמבער הכל וויפיל ס'איז דא אין יעדע ספר און אין יעדע חומש.

ער האט געהאט נערווען דער פאר... דער אייבערשטער האט געגעבן פאר הרמב"ם מער נערווען ווי פאר אונז, ווייל ער האט עס געטון. ווען אונזער דזשאב וואלט עס געווען אונזער דזשאב, וואלטן מיר עס אפשר געטון, אבער ס'איז נישט אונזער דזשאב. אונז זענען דאך... אקעי, ווען ס'וואלט געווען אונזער דזשאב, ווען מיר שרייבן א תורה, מיר נאכמאכן און מיר טוען וואס הרמב"ם האט געטון.

הלכות שירות — שירת האזינו

Speaker 1: נאכדעם איז דא די שירות. א שירה, דער רמב"ם האט שוין אפאר מאל דערמאנט, מוז זיין געשריבן ווי א שירה. וואס איז דאס א שירה? ס'איז דא צוויי שירות אין די תורה בעיסיקלי. אקעי.

קודם כל, שירת האזינו. און דער רמב"ם זאגט דא נישט קיין שירת האזינו, ווייס איך נישט. ער זאגט אז די וועג וואס עס גייט איז, און דא גייט ער דאך נישט אראפלייגן די גאנצע ליסט, אבער די וועג וואס עס גייט איז, יא, כל שטה ושטה, יעדע ליין אין שירת האזינו האט אינצווישן א רווח, וואס איז אזוי ווי א פרשה סתומה, וואס איז דא נאר א אות אינמיטן, אבער עס איז אפן פון ביידע זייטן. קומט אויס יעדע שטה חלק לשנים.

זאגט דער רמב"ם, מען שרייבט עס אין שבע וששים, יא, אה, סארי, זיבן און זעכציג ליינס. איך מיין אז אונז טוען נישט אזוי, אונז מאכן עס אן אנדערע נאמבער פון ליינס. איך געדענק נישט. ס'איז אויך וועגן דעם דא אפשר א שטיקל מחלוקת, יא, ס'איז דא וועגן דעם גרסאות, אסאך גרסאות אין דעם.

בקיצור, און דער רמב"ם רעכנט אויס פונקטליך וועלכע זייט, די רעכטע זייט אדער די לינקע זייט פון די סדר, קומט אויס וועלכע פסוק אין האזינו. וועלכע ווארט? וועלכע אות איז ער קורא פסוקים? אזוי, וועלכע ווארט, וועלכע ווארט. האזינו השמים ואדברה, יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב וכו'. סאו דאס איז די שירת האזינו, און ער גייט דארט אריבער די גאנצע זאך.

שירת הים — אריח על גבי לבנה

Speaker 1: נאכדעם זאגט ער אז די שירת הים שרייבט מען דרייסיג ליינס. איז אזוי, די ערשטע ליין... אונז האבן געזען געלערנט פריער אז ס'איז דא ליינס אויבן און אונטן פון די שירה. ניין, ביי די שירת... סארי, אריח על גבי לבנה הייסט שירת הים. דאס הייסט אריח על גבי אריח, לבנה על גבי לבנה. עקטשועלי, יא, רייט, נאר צוויי ליינס, צוויי קאלומס. שירת האזינו איז נאר צוויי קאלומס.

און איך האב דיר געזאגט אז דער רמב"ם האט שוין פריער געזאגט אז דא די שורות פאר און נאך די שירה האט מען אויך עפעס א געוויסע מנהג וויאזוי מען שרייבט זיי, סתם וועלכע אותיות הייבן זיך אן, וועלכע ווארט הייבט זיך אן די שורות. ווייל ס'איז דא, מען שרייבט נישט אין א תורה נאר די שירת האזינו אויף אן עמוד, מען שרייבט אביסל פון אויבן און אביסל פון אונטן, און אזוי איז אויך ביי די שירת הים. און ס'איז דא א מנהג וועלכע פונקטליכע פסוקים מען שרייבט פון אויבן און פון אונטן.

און נאכדעם, די שירת הים זאגט דער רמב"ם מען שרייבט אויף דרייסיג ליינס. די ערשטע ליין שרייבט מען כדרכה. דאס הייסט אן קיין ספעיס, "אז ישיר" ביז "ויאמרו". און נאכדעם...

דיון: פארוואס שטימט דער סדר פון די שירות נישט מיט די פסוקים?

Speaker 2: מ'רעדט ווייניגער געשטימט עס.

Speaker 1: אויב דו ווילסט רעדן וועגן די פאעטרי פון די שירות, עס שטימט בכלל נישט, אנפארטשענעטלי. איך מיין, איך פארשטיי נישט אז די פאעטרי זאל קאנעקטן זיך אזוי שטארק מיט די רווח. איך זע אז ס'איז עפעס אן אנדערע סדר, נישט אז איך פארשטיי מיט מיין שכל, און מיין חומש גייט נישט אויסזען אזוי. מיין חומש גייט אויסזען לויט מיין שכל, און נישט לויט די מסורה, נישט לויט די... די שו"ע און די ספר תורה מ'שרייבט זיך אין מיין חומש. חומש מהודר. יא, איך זאג אז איך וויל תורה לימוד, איך וויל פארשטיין.

אבער וואדע מעג מען, ס'איז נישט קיין שאלה. איך זאג אזוי, ס'איז אפשר פשוט א רמז פאר די בעל קורא אז ער זאל געדענקען מיט וואספארא ניגון. יא, ס'איז דא וואס זאגן אז די אלע פלעצער וואס איז ליידיג, דארט דארף מען זינגען, אז ס'קומט עפעס א ניגון אין די שירה, און דארט מאכט מען עפעס א... א חלק פון די סלסולים אין די אופן הקריאה.

איך האב באמערקט אז אין שירת האזינו און אין שירת הים. שירת האזינו געדענק איך נישט.

וויאזוי מאכט מען שירת הים?

Speaker 1: בקיצור, די רמ"א מסביר'ט, די שיטה ראשונה, וויאזוי מאכט מען שירת הים? יא, די ערשטע שיטה איז ארוכה. שאר השיטות איז, מ'מאכט איינס אינמיטן, ס'גייט איינס איינס, רייט? די ערשטע שורה מאכט מען אינמיטן איין לאך, און די אנדערע מאכט מען צוויי לעכער, שטימט? דאס הייסט, דו האסט א שורה וואס האט איין לאך אינדערמיט, און דו האסט א שורה וואס האט צוויי לעכער פון די ביידע זייטן. קומט אויס אז דו האסט כביכול דריי פארטס, און ס'איז רווח כנגד הכתב, וכתב כנגד הרווח. דאס איז וואס מ'רופט אריח על גבי לבנה. כביכול, וואס הייסט אריח על גבי לבנה ווייס איך נישט. אריח מיינט א האלבע, און לבנה מיינט א גאנצע, עפעס אזוי. ס'איז אזוי ווי דו האסט א ליין, און אונטער דעם איז דא כתב, א ליין ליידיג און אונטער דעם כתב, און אזוי חוזר חלילה ביז די ענד פון די שירה. דאס איז וויאזוי מ'מאכט עס.

איך האב באמערקט אז די פסוקים שטימען אויך נישט. נישט יעדע פלאץ וואס ס'איז דא א ליידיגע פלאץ איז אויך דא אן אתנחתא אדער א סוף פסוק.

Speaker 2: ס'איז אמת אז ס'שטימט נישט.

Speaker 1: למשל, איך געדענק נישט. פארשטייסט וואס איך זאג? בפרט נישט דא, דא איז ממש נאר איין ווארט אלעמאל, די אנהייב און די ענד. סאו איך ווייס נישט פונקטליך אויף וואס איז געבויט די חלוקות. די מסורה זאגט אז מ'שרייבט אזוי. I don't know what's the secret of it. א בן יוחאי קען אפשר זאגן די סוד פארוואס פונקט אזוי. איך פארשטיי נישט.

Speaker 2: דו פארשטייסט?

Speaker 1: ביי שירת האזינו פארשטיי איך at least צוויי פסוקים. שירת הים איז אביסל אינטערעסאנט, וואס איז די ענין פון די גאנצע סדר?

Anyways, וואס, ס'זעט אויס ווי צוויי עקן וואסער און אינמיטן שפאנט א חברה אידן.

Speaker 2: אה, די ים, מ'זעט waves אזוי, איך קען עס צוריקהאלטן צו?

Speaker 1: יא, יא. איך ווייס נישט וואס איז די סוד פון די שירת האזינו, און שירת הים. ס'איז מורא'דיג אינטערעסאנט. אבער אזוי איז די מסורה, אזוי שרייבט מען שוין יעצט.

הלכה: אותיות אין א שירה — כחוט השערה

Speaker 1: ווייטער, כל התורה כולה, בעת שכותבין אותה באופן שירה, אזויווי די שירת הים וואס ער האט געזאגט, בעת שכותבין אותה, צריך שתהא אות סמוכה לחברתה ביותר, די אותיות זאלן זיין גאנץ נאנט איינער צום צווייטן, אבל לא תדבק, אבער ס'טאר נישט טאטשן, אבל לא תדבק, אבער אויך נישט ווייט, כדי שלא תראה תיבה כשתי תיבות, אז א ווארט זאל אויסזען אז ס'איז א ווארט, ס'זאל נישט זיין קיין עקסטערע space. ויהיה בין אות לאות כחוט השערה, צווישן איין אות און די אנדערע מוז זיין לכל הפחות כחוט השערה. אויך נישט מער, פונקט כחוט השערה. Whatever, אביסל מער, די point איז, ס'זאל זיין נאנט.

פארוואס איז דער רמב"ם אזוי מורא דערפון?

Speaker 1: פארוואס איז דער רמב"ם אזוי מורא דערפון? איך פארשטיי, אבער דער רמב"ם האט זייער מורא אז ס'זאל אויסזען ווי צוויי ווערטער, שלא תראה תיבה כשתי תיבות. איך פארשטיי נישט פארוואס ער האט אזוי מורא דערפון.

ווייטער, די תינוק שאינו רגיל, וואס ער קען נישט די פסוקים, ער קען נישט באמערקן, ער קען נישט... ער וועט נישט וויסן אז דאס איז איין ווארט. ער קען עס מיט טעותים, ער וועט דאך אויסמערקן און אריינלייגן די אותיות נתער, און אזוי ווייטער.

Speaker 2: הייסט, פארוואס זאל ער זיך אזוי worry'ן וועגן דעם suddenly?

Speaker 1: דו פארשטייסט? דאס הייסט דאך אזוי ווי צוויי... מ'דארף זיין זייער פונקטליך, ווייל מצד אחד דארף מען מקפיד זיין אז ס'זאל נישט טאטשן, ווייל מיר האבן געלערנט פריער אז ס'טאטשט איז עס פסול, אבער מ'טאר נישט אויסזען ווי צוויי ווערטער, מ'טאר נישט זיין צו ווייט. ס'דארף זיין ממש אזוי. אינטערעסאנט, פון דעם קומט ארויס די הלכה.

חידוש: דער גאנצער פרק איז "הלכות ספעיס"

Speaker 1: אה, איך כאפ וואס גייט דא פאר, איך כאפ וואס גייט דא פאר. מ'קען זאגן אזוי, די פרק איז... ספעיסעס אין די תורה. די ספעיס דארט וואס דו שטייסט, די אותיות לבנות וואס דער בעל שם טוב זאגט אז דאס איז די העכערע לעוועל. דער גאנצער פרק איז הלכות ספעיס. כאפסט? ווי מ'לייגט א גרויסע ספעיס, ווי מ'לייגט א ספעיס פאר א שירה זאגט א געוויסע סארט ספעיס, און ווי מ'לייגט א ספעיס צווישן די אותיות. זייער אינטערעסאנט. א גאנצע פרק פון הלכות ספעיס. דו ווייסט וויפיל ספעיס איז דא אין די תורה? דער פרק איז וועגן די נושא פון ספעיס.

און דעמאלט האבן מיר די גאנצע צייט געזאגט אז דאס איז אותיות התורה, ווייל אותיות התורה ליגט דאך אין די אותיות וואס שטייט נישט.

דער פרק אלס "הלכות ספעיסעס"

Speaker:

דער חסיד גייט דא פאר. מ'קען זאגן אזוי, דער פרק איז די הלכות ספעיסעס אין די תורה. די ספעיס דארט וואו ס'שטייט די אותיות לבנות, וואס דער בעל שם טוב זאגט אז דאס איז דער העכערער לעוועל.

דער גאנצער פרק איז הלכות ספעיס. כאפסט? ווי מ'לייגט א גרויסע ספעיס, ווי מ'לייגט א ספעיס פאר א שירה, דאס האט א געוויסע סארט ספעיס, און ווי מ'לייגט א ספעיס צווישן אותיות. זייער אינטערעסאנט.

דער גאנצער פרק איז הלכות ספעיס. דו ווייסט וויאזוי צו ספעיסן אויס די תורה איז דער פרק פון די נביא און ספעיסט אויס. און דאס איז דער בעקגראונד פון פתוחות און סתומות פון די תורה.

די שווערקייט צו פארשטיין די סדר פון פתוחות און סתומות

נאך א זאך וואס מ'פארשטייט נישט איז פארוואס, יא, חוץ פון דעם וואס איז דא. פארוואס, ניין, פארוואס לכאורה וואלט געמאכט סענס, וואו ס'איז דא א הפסק דארף זיין א פתוחה, א גרעסערע הפסק לכאורה איז א פתוחה און א קלענערע איז א סתומה.

אבער ווער ס'לערנט דעם רמב"ם זעט אז ס'איז זייער שווער צו מסביר זיין פארוואס דא קומט אזוי און דארט קומט אזוי. ס'איז נישט קיין זאך וואס עניוואן וואס איך ווייס פארשטייט. ס'איז דא תירוצים, אבער ס'איז שווער צו פארשטיין.

סאו, מ'דארף וויסן.

---

עד כאן פרק ח'.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 …
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור — הלכות ספר תורה, פרק ח' (הלכות תפילין מזוזה וספר תורה)

---

א. צורת פרשה פתוחה ופרשה סתומה

דברי הרמב"ם: פרשה פתוחה יש לה שני אופנים: (1) אם סיימו באמצע השורה ונשאר ריוח כשיעור תשע אותיות, משאירים את שאר השורה ריק ומתחילים את הפרשה החדשה מתחילת השורה הבאה. (2) אם לא נשאר מספיק ריוח, מסיימים את השורה, משאירים שורה ריקה שלמה, ומתחילים את הפרשה הפתוחה מתחילת השורה השלישית. פרשה סתומה יש לה שלוש צורות, כולן עם העיקר שהריוח הוא באמצע השורה (לא בתחילת שורה).

פשט: כלל הרמב"ם: פרשה פתוחה מתחילה תמיד בתחילת השיטה, ופרשה סתומה מתחילה באמצע השיטה (עם ריוח משני הצדדים).

חידושים והסברות:

1. מחלוקת רמב"ם ורא"ש: הרא"ש סובר שפרשה פתוחה צריכה להיות בה תשע אותיות ריוח באותה שורה לפני הפרשה החדשה, לא רק בשורה הקודמת. לפי הרא"ש, אם מתחילים באמצע שורה עם ריוח לפניה, זו פרשה פתוחה. אבל לפי הרמב"ם זו היתה פרשה סתומה, כי פרשה פתוחה חייבת להתחיל בתחילת השיטה.

2. נפקא מינה מעשית בספרי תורה של היום: בספרי התורה שלנו אף פעם לא מופיעה שורה ריקה שלמה לפני פרשה פתוחה (האופן השני של הרמב"ם). בית יוסף בשולחן ערוך אומר שמקפידים שכל פרשה פתוחה תסתיים עם לפחות תשע אותיות ריוח, כדי לצאת ידי שתי השיטות — גם הרמב"ם (ריוח בסוף שורה, פרשה חדשה בתחילת שורה הבאה) וגם הרא"ש. העצה של "עלה לתת לשניהם" — אם כי יש שטוענים שזה לא עובד לגמרי.

---

ב. פסול של טעות בפרשיות פתוחות/סתומות — אין לו תקנה

דברי הרמב"ם: אם טעה בריוח הפרשיות — עשה סתומה במקום פתוחה או להיפך, או השאיר ריוח במקום שאין צריך, או בכלל לא השאיר שום ריוח, או שינה את צורת השירות — הרי זה פסול ואין לו תקנה, אלא צריך להוריד את הדף ולעשות חדש.

פשט: טעות בפתוחות/סתומות היא פסול ואי אפשר לתקן אותה — צריך להחליף את כל הדף.

חידושים והסברות:

1. למה אי אפשר להגיה? למה אי אפשר פשוט למחוק ולכתוב מחדש? שני תירוצים אפשריים: (א) צריך למחוק יותר מדי, ויש גבול לכמה אפשר לתקן בספר תורה (כפי שלמדנו קודם — יותר מארבע טעויות אי אפשר לתקן). (ב) זה עניין של פגם — שספר תורה לא יהיה "מלוכלך". לא לגמרי ברור מה הטעם, אבל זה נובע לכאורה מגמרא.

2. חשיבות ההלכה כהקדמה: מכיוון שפרשיות פתוחות/סתומות הן פסול בלא תקנה, חשוב מאוד לדעת איזו פרשה היא פתוחה ואיזו סתומה — וזה מוביל לצעד הבא של הרמב"ם: לכתוב רשימה מלאה.

---

ג. רשימת הרמב"ם של כל הפרשיות — הקדמה, מקור, וחשיבות היסטורית

הקדמה: למה הרמב"ם כותב רשימה

דברי הרמב"ם: "לפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורה שחולקים ומחברים... נחלקים בדברים אלו כמחלוקת הספרים עצמם" — לכן הוא הולך לכתוב רשימה מלאה של כל הפרשיות הפתוחות והסתומות בתורה, "כדי להגיה עליהם כל הספרים ולהגיהם."

פשט: הרמב"ם לוקח על עצמו ליצור תקן לכל ספרי התורה, כמו ספר התורה שהיה מונח בעזרה.

חידושים והסברות:

1. הטענה הדרמטית של הרמב"ם: הרמב"ם אומר שכל הספרים שראה יש בהם שיבושים גדולים. לא רק ספרי התורה עצמם, אלא אפילו בעלי המסורה — הספרים שעושים רשימות של פרשיות — יש להם אותה מחלוקת כמו ספרי התורה עצמם. כלומר, ספרי העזר לא עוזרים, כי גם הם חלוקים.

2. ההצלחה ההיסטורית של הרמב"ם: זו אחת מההצלחות הגדולות ביותר של הרמב"ם — כל כלל ישראל, גם ספרד וגם אשכנז, קיבלו את רשימת הפרשיות של הרמב"ם. באשכנז לקח זמן עד שהרמב"ם הגיע, ועדיין היו ספרי תורה עם גרסאות אחרות, אבל אחרי שהרמב"ם התפשט, כל הפוסקים אומרים שכולם עושים כרמב"ם (חוץ מחילוק אחד שיש בו שתי גרסאות ברמב"ם עצמו).

3. האירוניה בפרויקט הרמב"ם: הרמב"ם אמר שיכתוב ספר הלכות שכולם יפעלו לפיו — הראב"ד התנגד לו, ובהרבה עניינים זה "לא עבד". אבל דווקא בעניין הזה של פרשיות ספר תורה החלום של הרמב"ם התקיים — כל כלל ישראל קיבל.

4. בעיית טעות סופר ברמב"ם עצמו: ספר הרמב"ם הופך עכשיו כמו "ספר התורה שמונח בעזרה" — התקן לכל האחרים. אבל מה קורה אם בספר של הרמב"ם עצמו נכנסה טעות סופר? הרמב"ם לא חישב את האפשרות הזו. כל זמן שהרמב"ם חי, הוא דיבר עם תלמידים ושלח מכתבים, כך שאפשר היה לברר שאלות.

המקור: ספר הידוע במצרים / כתר ארם צובא

דברי הרמב"ם: הרמב"ם אומר שהסתמך על ספר הידוע במצרים שכולל כ"ד ספרים (כל התנ"ך), שהיה בירושלים שנים רבות, ומשם היו מגיהים את כל הספרים. "והוא הגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתה."

פשט: בן אשר הגיה את הספר הזה פעמים רבות, והרמב"ם הסתמך עליו כשכתב את ספר התורה שלו כהלכה.

חידושים והסברות:

1. "ידוע במצרים" — נדון האם זה אומר שהספר היה פיזית במצרים, או שהיה ידוע במצרים. הספר היה מקובל בירושלים, ומשם היו מגיהים.

2. הספר אינו מיוחס לעזרא הסופר — הרמב"ם לא מביא שום עזרא הסופר בהקשר הזה. נדחית בתוקף המחשבה שזה ספר התורה של עזרא.

3. הספר אינו ספר תורה עצמו — זה אוסף של כ"ד ספרים (כל התנ"ך).

4. בן אשר — מי היה: בן אשר היה אחד מחכמי המסורה בזמן הגאונים, אולי הגדול ביותר, שגר בטבריה. יש מחלוקת ידועה בן אשר / בן נפתלי בעניינים מסוימים. המעלה העיקרית של הספר היא לא שבן אשר כתב אותו (יכול להיות שסופר כתב), אלא שהוא הגיה אותו מאוד — זה היה פרויקט חייו, הוא ישב על זה עשרים-ארבעים שנה, עבר על הכל ותיקן.

5. הרמב"ם קיים את מצוות כתיבת ספר תורה, והעתיק את ספר התורה שלו לפי כתב היד של בן אשר.

כתר ארם צובא — הספר הפיזי

חידושים והסברות:

1. מניחים ש"ספר הידוע במצרים" הוא הספר שמאוחר יותר נודע בשם כתר ארם צובא (ארם צובא = חלב/אלפו, סוריה). הספר היה מאוחר יותר בבית כנסת בחלב.

2. השריפה בתש"ח (1947): כשהערבים עשו פוגרום כתגובה למדינת ישראל, הם שרפו את בית הכנסת. יהודי ניסה להציל את הספר, אבל הגיע מאוחר מדי — חלק גדול אבד: כמעט רוב החומש חסר (בערך עד חצי ספר דברים), וגם לא מסתיים עד סוף התנ"ך.

3. הספר נמצא היום במוזיאון ישראל בירושלים, בהיכל הספר, יחד עם מגילות קומראן. אפשר לראות אותו גם באינטרנט.

הדיוק של כתר ארם צובא

חידושים והסברות:

1. חכמי המסורה של היום מאשרים שהספר מדויק בצורה יוצאת דופן. אפשר לבדוק דרך מסורה — מספרים שסופרים כמה פעמים חסר, כמה פעמים מלא, וכו'.

2. כתבי יד עתיקים אחרים (כמו כתב יד לנינגרד, אבן שושן, וכו'), אפילו כמעט אלף שנה, אינם עקביים עם המסורה שלהם — הם לא מתאימים לעצמם.

3. כתר ארם צובא, כל התנ"ך הענק, יש בו רק שלוש או ארבע טעויות ידועות — מלבד זה הוא מדויק מאה אחוז. זה בגלל שבן אשר ישב על זה שנים ארוכות, ואפשר לראות בספר מחיקות — הוא שינה דברים.

4. משתמשים היום בטכנולוגיה (כמו רנטגן עם מחשבים) לראות אם מתחת לקלף יש עוד תיקון או מחיקה. ר' נריה עבד על זה.

מה הרמב"ם לקח מהספר — ומה לא

חידושים והסברות:

1. הרמב"ם לקח מהספר רק את הפתוחות והסתומות של התורה. הוא לא הביא את הנוסח לגבי נקודות, תגין, מלא וחסר, או עניינים אחרים.

2. סיבה אפשרית למה: פרשיות פתוחות וסתומות הן פסול התורה אם הן שגויות, ואי אפשר לתקן (אחרי הכתיבה). אותיות, לעומת זאת, תמיד אפשר לתקן. לכן היה חשוב יותר להביא את הפרשיות.

3. לגבי האותיות: יש שתיים-שלוש אותיות בתורה שהן שונות (כמו "הדקו" עם אל"ף או עם ה'), ואנחנו לא יודעים מה הרמב"ם כתב. אם היינו הולכים לפי הרמב"ם היינו צריכים לעשות כמוהו, אבל אין לנו את כתב היד שלו.

4. ניסו לשחזר (לשחזר) מה היה כתוב בחלקים האבודים, דרך רשימות שחוקרים עשו לפני שנשרף, ודרך מסורה ממקומות אחרים. ר' מרדכי ברייער עבד הרבה מאוד לעשות תנ"ך לפי המסורה המקורית, והחומש שמשתמשים בו מבוסס על עבודתו.

המחלוקת: האם בן אשר באמת הגיה את הפתוחות והסתומות?

חידושים והסברות:

1. יש היום אנשים שטוענים שלא נכון שבן אשר הגיה את הפתוחות והסתומות. הרמב"ם הניח שבן אשר הגיה הכל, אבל:

- נכון שבן אשר הגיה את המסורה ואת הנוסח של הספר.

- אבל אין שום ראיה שהוא גם הגיה את הפרשיות הפתוחות והסתומות.

- יכול להיות שבן אשר בכלל סבר שאין מסורה על פתוחות וסתומות, וכל סופר עושה אחרת.

- כשמסתכלים בספרים עתיקים, רואים הרבה מאוד שינויים בפתוחות וסתומות — הרבה יותר שינויים מאשר באותיות ובנקודות.

- אף פעם לא רואים שתיקנו פרשה פתוחה או סתומה — אין הגהות על זה בכלל.

- היה צריך להיות רשימה או משהו על זה, אבל אין.

2. מסקנת הטענה: אולי הפתוחות והסתומות בכתר ארם צובא הן פשוט כמו שהסופר עשה, ובוודאי זה משהו בעל ערך כי זה ספר עתיק, אבל זה לא אותו דבר כמו נוסח מוגה.

המנהג בפועל

חידושים והסברות:

1. הכתב האשכנזי יש בו כמה אותיות שהן שונות מכתר ארם צובא. תימן גם לא מחזיקה כך.

2. לכאורה היינו צריכים ללכת לפי הרמב"ם, אבל מנהג רוב הסופרים הוא לא לעקוב אחר זה בכל הפרטים.

3. עם טכנולוגיה מודרנית (כמו רנטגן) אפשר לראות שבכתבי יד עתיקים יש מתחת לטינט הכתוב שכבה עתיקה יותר — מה שמוכיח שהעתיקו את נוסח הרמב"ם לנוסח הרמב"ן. יש גם כתבי יד מהרמב"ם עצמו.

---

ד. רשימת הרמב"ם של פתוחות וסתומות — וטעות בספרי התורה שלנו

דברי הרמב"ם: הרמב"ם עושה רשימה ארוכה של כל פרשה פתוחה וסתומה בתורה — ספר בראשית, כל חומש, כל פרשה. הוא מונה איזו היא פתוחה, איזו סתומה, או שתיהן. הוא אפילו עושה סך הכל בסוף — כמה יש בכל ספר ובכל חומש.

פשט: ספרי התורה שלנו תואמים את הרמב"ם חוץ ממקום אחד.

חידושים והסברות:

1. טעות בפרשת צו: בפרשת צו יש פרשה (שייכת ל"כל חלב") שבספרי התורה שלנו לכאורה חסרה — לא עושים אותה נכון. הטעות באה כי שתי פרשיות מתחילות באותן מילים, וקשה לתפוס איזו הרמב"ם מתכוון. יכול להיות שהרמב"ם עצמו עשה טעות, או שזו טעות בהעתקה. ספרי התימנים יש להם את זה נכון — יש להם את שתי הפרשיות (פתוחות או סתומות). אצלנו פשוט חסר אחת.

למי אנחנו חייבים את ספרי התורה שלנו

חידושים והסברות:

1. כל הספרים שלנו בנויים על שניים-שלושה גדולים. הרמב"ם התקבל כי אף אחד אחר לא השקיע בנושא הזה.

2. רבי מאיר הלוי אבולעפיא (הרמ"ה, בעל "יד רמ"ה") — הוא התעסק מאוד בעשיית ספרי תורה נכונים. יש לו ספר "מסורת סייג לתורה" שעובר על כל הפרשיות. הוא לקח את הפתוחות והסתומות מהרמב"ם. הוא לא ידע את הגרסה הנכונה, אז שלח מכתב לרבי יהודה אבן תיבון שישלח לו העתקה מדויקת מהמקור של הרמב"ם. דבר מפליא: הרמ"ה היה אחד המתנגדים הראשונים לרמב"ם — הוא אמר שהרמב"ם לא מאמין בתחיית המתים, מבחינת השקפה הוא היה מאוד נגד הרמב"ם — אבל בספר התורה שלו השתמש במסורה של הרמב"ם. כל ספרי התורה באים בעצם ממנו.

3. המאירי גם כתב ספר על ספר תורה. מאוחר יותר יש את מנחת שי מהאחרונים, ועוד כמה אנשים. אבל לאורך כל ההיסטוריה אפשר למנות בערך עשרה אנשים שהשקיעו בנושא הזה, והתורה שלנו מונחת עליהם.

---

ה. הלכות שירות — שירת האזינו ושירת הים

דברי הרמב"ם: הרמב"ם כבר הזכיר כמה פעמים ששירה צריכה להיכתב כשירה. יש שתי שירות בתורה.

שירת האזינו

דברי הרמב"ם: כל שורה בשירת האזינו יש באמצעה ריוח (כמו פרשה סתומה — פתוח משני הצדדים), שמחלק כל שורה לשניים. הרמב"ם אומר שכותבים אותה בשבע וששים (67) שורות. הרמב"ם מונה בדיוק איזו מילה באה באיזה צד (ימין או שמאל): "האזינו השמים ואדברה", "יערף כמטר לקחי", "תזל כטל אמרתי", "כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב" וכו'.

פשט: שירת האזינו היא רק שתי עמודות (columns).

חידושים והסברות:

1. מציינים שאנחנו אולי לא עושים כך — עושים מספר שורות אחר, ויש הרבה גרסאות בזה.

שירת הים

דברי הרמב"ם: שירת הים כותבים על שלושים שורות. זה הסדר של אריח על גבי לבנה: אריח פירושו חצי, לבנה פירושה שלם. שורה אחת יש בה חור אחד באמצע (ריוח אחד), והשורה הבאה יש בה שני חורים (ריוחים משני הצדדים), שעושה שלושה חלקים. כך יוצא ריוח כנגד הכתב, וכתב כנגד הריוח — זה אריח על גבי לבנה.

פשט: השורה הראשונה כותבים כדרכה — בלי רווחים, "אז ישיר" עד "ויאמרו".

שורות לפני ואחרי השירות

דברי הרמב"ם: השורות לפני ואחרי שתי השירות יש להן גם מנהג מסוים — איזו מילה מתחילה כל שורה. לא כותבים רק את השירה על עמוד, כותבים קצת מלמעלה וקצת מלמטה.

דיון: למה סדר השירות לא תואם את הפסוקים?

חידושים והסברות:

1. הריוחים בשירות לא תואמים את הפסוקים — לא בכל מקום שיש מקום ריק יש גם אתנחתא או סוף פסוק. השירה של השירות לא מתחברת חזק לריוחים.

2. מוצע שזה אולי רמז לבעל קורא — שיזכור באיזה ניגון לקרוא. יש שאומרים שהמקומות הריקים אומרים שצריך לשיר שם, שבא איזה ניגון בשירה עם סלסולים באופן הקריאה.

3. מוצע גם תמונה: בשירת הים זה נראה כמו שני קירות מים ובאמצע עוברת חבורת יהודים — כמו גלי ים. אבל הסוד של סדר שירת האזינו ושירת הים נשאר סוד — "בן יוחאי אולי יכול לומר את הסוד."

---

ו. אותיות בשירה — כחוט השערה

דברי הרמב"ם: כל התורה כולה, בעת שכותבין אותה באופן שירה — צריך שתהא אות סמוכה לחברתה ביותר, אבל לא תדבק, כדי שלא תראה תיבה כשתי תיבות, ויהיה בין אות לאות כחוט השערה.

פשט: כשכותבים את התורה בפורמט של שירה, האותיות צריכות להיות מאוד קרובות זו לזו — אבל לא לגעת. הרווח בין אותיות צריך להיות כחוט השערה — לא יותר, לא פחות. זה כדי שמילה לא תיראה כשתי מילים.

חידושים והסברות:

1. למה הרמב"ם כל כך חושש מזה? הרמב"ם מביא את המדד של **ת

ינוק שאינו רגיל** — ילד שלא יודע את הפסוקים, הוא לא יידע שזו מילה אחת, הוא יכול לקרוא את זה עם טעויות. הרמב"ם צריך להיות מאוד מדויק כי מצד אחד צריך להקפיד שאותיות לא יגעו (כי למדנו קודם שאם נוגעות זה פסול), אבל מהצד השני זה לא יכול להיראות כשתי מילים — זה צריך להיות ממש מדויק.

---

ז. הערות כלליות לכל פרק ח'

הפרק כ"הלכות רווחים בתורה"

חידוש: כל פרק ח' הוא בעצם הלכות רווחים — איך שמים מקומות ריקים בתורה:

- רווחים גדולים — הפתוחות והסתומות (פרשיות), שבהן משאירים שורות ריקות או מקום בין פרשיות.

- רווחים לשירה — הפריסה המיוחדת של שירת הים ושירת האזינו, שבהן המקום הריק יש לו צורה משלו.

- רווחים בין אותיות — הלכות הריוח בין תיבות, אותיות, שיטות, וכו'.

קשר לבעל שם טוב

הבעל שם טוב אומר שאותיות לבנות (המקומות הלבנים / הריקים בתורה) מייצגים רמה גבוהה יותר של קדושה מהאותיות השחורות עצמן. אם כך, כל פרק ח' — שעוסק באיך מסדרים את המקומות הריקים — הוא ממש הלכות על הרמה הגבוהה, הנסתרת של התורה.

למה באה פתוחה כאן וסתומה שם — שאלה קשה

חידוש / קושיא: לכאורה היה הגיוני שפתוחה (הפסק גדול יותר) תבוא במקום שיש הפסק גדול יותר בתוכן בעניין, וסתומה (הפסק קטן יותר) במקום שיש הפסק קטן יותר. אבל מי שלומד את רשימת הפתוחות והסתומות של הרמב"ם רואה שקשה מאוד להסביר למה כאן באה פתוחה ושם סתומה. אף אחד אין לו הסבר ברור ומספק למערכת. יש תירוצים, אבל הם קשים.

---

עד כאן פרק ח'.


תמלול מלא 📝

הלכות ספר תורה — פרשיות פתוחות וסתומות, ורשימת הרמב"ם

הקדמה לשיעור

אנו לומדים כאן הלכות תפילין מזוזה וספר תורה, פרק ח', הלכות ספר תורה. כן, זהו הפרק השני של הלכות ספר תורה. ואנו נותנים ישר כוח לכל הנדבנים של השיעור, כולל ר' יואל וכל שאר היהודים שילכו בעזרת השם לעתיד, ושעוזרים כבר, וכבר.

הקדמה להלכות פרשיות פתוחות וסתומות

עכשיו זה כך, למדנו קודם בהלכות שפרשה פתוחה אסור לעשות סתומה, וסתומה אסור לעשות פתוחה, כן? כבר ראינו זאת בהלכה הקודמת. אבל לא ידענו כלל מהי פרשה פתוחה ומהי פרשה סתומה, וגם לא ידענו איזו פרשה צריך לעשות פתוחה ואיזו סתומה.

אז בפרק זה הולך הרמב"ם קודם כל לומר מהו הפירוש של פתוחה וסתומה, מהי ההלכה בזה, האם אפשר להגיה אותה. אחר כך הוא הולך לעשות דבר מאוד מעניין, הוא הולך לעשות לנו רשימה של כל פרשה פתוחה וסתומה בתורה. ולא נאמר את כל הרשימה, זה יכול לקחת לנו עד מחרתיים. מה שהרמב"ם בחסדו הגדול העתיק מספר תורה ישן וחשוב שהיה לו תחת ידו. נדבר על זה, ספר התורה שהרמב"ם מביא.

והדבר הפלא הוא, הוא עובר על זה אף על פי שהוא לא סובר שזה לעיכובא, אבל הוא סובר שזה... לא לעיכובא, לעיכובא פירושו לומר שזה לא מעכב. זה מעכב, מהו מעכב? הרמב"ם סובר מאוד חזק שזה מעכב. והדבר הפלא הוא, אני מתכוון שזה לא מעכב, מהו... הדבר הפלא הוא שלפני שבא הרמב"ם היתה מחלוקת על זה, והגרסאות, וכדומה. כלל ישראל כולו נוהג לפי פרשיות הרמב"ם, חוץ מחילוק אחד שיש, שיש שתי גרסאות ברמב"ם. חוץ מזה, מאז שבא הרמב"ם עושה כל אחד את הלכת הרמב"ם. אז זה ממש הפך את המצב.

הרבה פעמים צוחקים, הרמב"ם אמר שהוא הולך לעשות ספר הלכות, כל אחד ילך אחריו, ובא הראב"ד והגיה, וזה לא הספיק. בענינים מסוימים, כמו למשל הפרשיות של ספר תורה, כל כלל ישראל קיבל. לקח קצת זמן באשכנז עד שהגיע הרמב"ם, עדיין היו ספרי תורה אחרים עם גרסאות אחרות. אבל אחרי שנתפשט הרמב"ם, אומרים כל הפוסקים שכולם עושים כרמב"ם, וזה אחד מההצלחות הגדולות של הרמב"ם בהשתלטות על המערכת. כלומר, הוא לקח את זה ממקור, הוא לא אומר סתם. כן, נדבר על זה בעוד רגע.

הלכה: מהי פרשה פתוחה ומהי פרשה סתומה

אבל קודם צריך ללמוד את ההלכה. קודם, איך נראית פרשה פתוחה ופרשה סתומה. אומר הרמב"ם כך: ומי שירצה לדעת, יסתכל בשולחן ערוך ויראה. אני יודע כבר, צריך זמן לברר את הפרטים, שהרא"ש חולק קצת על הרמב"ם איך עושים פרשה פתוחה. אנו מנסים לקיים "עולה לתת לשניהם". יש שטוענים שלא עובדת העצה שלנו של "לתת לשניהם", אבל על כל פנים, הרמב"ם אומר כך:

פרשה פתוחה — שני אופנים

פרשה פתוחה יש לה שני אופנים איך אפשר לעשות אותה. התמונות קצת לא ברורות, אני לא יודע למה, זה איזו חכמה של מה שזה לא יהיה. הוא אומר כך: "אם גמרה באמצע שיטה, הניח שאר השיטה פנוי". כלומר, אם פרשה אחת נגמרה באמצע שורה, הוא משאיר את אותה שורה ריקה, והוא מתחיל את הפרשה הבאה מהשורה הבאה. טוב מאוד, כמו שיש לך כאן תמונה. לא, התמונה היא...

הוא אומר שני אופנים לעשות פרשה פתוחה. האופן הראשון הוא שגמרו באמצע השורה, ומשאירים ריק, ואחר כך מתחילים מחדש בשורה הבאה. אבל זה עובד רק, כן?

"אמרו רבותינו, כאשר השורה שנגמרה נשאר ריוח כשיעור תשע אותיות" — כלומר, המרווח של תשע אותיות — "אבל אם לא נשאר אלא מעט", אז לא מספיק שהוא משאיר את שאר השורה והוא מתחיל את החדשה, "אלא גומר בסוף השיטה ומניח שיטה שנייה כולה פנויה". משאירים שורה ריקה שלמה כדי להראות שכאן יש פתוחה סתומה, "בלבד שיהיה ראש הפרשה הפתוחה מתחלת בשיטה שלישית". כגון זה שמשאירים שורה ריקה שלמה. שורה ריקה שלמה הוא משאיר. זה מתאים מאוד לרמב"ם, פרשה סתומה.

פרשה סתומה — שלושה אופנים

ויש כאן דבר טוב ומעניין, שמסתכלים בספרי התורה של היום אין דבר כזה בכל התורה, שורה ריקה שלמה לעשות פרשה פתוחה. הסיבה לכך היא שהרא"ש היה לו פירוש אחר. הרא"ש סבר שפרשה פתוחה צריכה להיות לה תשע אותיות לפניה באותה שורה. הוא לא סבר שיוצאים בזה. ממילא הרא"ש אמר שאם נשאר, צריך להתחיל את הפרשה הפתוחה באמצע השורה, כך שיהיו תשע אותיות ריקות באותה שורה.

עכשיו, הבעיה היא, לפי הרמב"ם זה היה צריך להיות פרשה סתומה, כי הרמב"ם אומר שפרשה פתוחה צריכה להתחיל בתחילת שורה. ממילא, רוצים להיות יוצאים גם לדעת הרמב"ם, ממילא אומר הבית יוסף בשולחן ערוך שנוהגים היום להקפיד שאף פרשה פתוחה לא תסתיים בפחות מתשע אותיות, כדי שנוכל לקיים "עולה לתת לשניהם", לצאת ידי הרמב"ם. אבל אם אין, אומר הרמ"א, זו פרשה פתוחה.

פרשה סתומה, אומר הרמב"ם, כן? פרשה סתומה יש לה שלוש צורות, שלושה אופנים. אופן אחד הוא, אם גמרה באמצע שיטה, מניח ריוח כשיעור, כמו תשע אותיות, ומסיים לכתוב בסוף השיטה. אחרי שמשאיר תשע אותיות באותה שורה, בסוף השורה, ואחרי תשע האותיות הוא לא יכול לכתוב, מתחילת הפרשה שהיא סתומה, עד שימצא הריוח באמצע כגון זה. מראה, כמו תחילת השורה יש תשע אותיות, אחר כך יש מרווח ריק, ואחר כך מתחיל בסוף השורה עוד אותיות. אבל אם לא נשאר מן השיטה כדי להניח ריוח כשיעור, מניח את כל השיטה ריקה כולה. אם לא אפשר לעשות כך, שמשני הצדדים יהיו מילים מלאות, או לפחות מילה אחת, צריך להשאיר ריק לגמרי, ורק להתחיל את השורה הבאה, כי זה לא יפה לכאורה. ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה באמצע שיטה כגון זה. יודע אתה כאן, הוא משלים את הריוח שצריך, ומתחילים מהשיטה הבאה.

יוצא שלפי הרמב"ם, פרשה סתומה היא דווקא זו שיכולה להתחיל עם מרווח באמצע שורה. ואם גמרה בסוף שיטה, זה נגמר בסוף, הפרשה נגמרה בסוף, ויתחיל מתחילת שיטה שנייה, שיטה ריקה, ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה באמצע שיטה כגון זה. שכל השורה היא שלו, הנה כאן הרא"ש חולק, ואני לא זוכר מה הדין בפרשה סתומה.

עיקר הכלל: פתוחה בתחילת השיטה, סתומה באמצע השיטה

אוקיי, זו הלכת הרמב"ם, איך פותחים פרשה פתוחה ופרשה סתומה. לדעת העמוד, כך מוביל הרמב"ם. פרשה פתוחה בתחילת השיטה לעולם, שפרשה פתוחה היא תמיד בתחילת שורה חדשה, ופרשה סתומה מתחילה לפי הרמב"ם באמצע שיטה לעולם. הרא"ש סובר אבל שזה לא יכול להיות, כלומר, זה לא ייקרא פרשה פתוחה או זה לא ייקרא פרשה סתומה אם יש סתם מרווח ריק בתחילת שורה, זה חייב להיות סגור משני הצדדים הפרשה הסתומה, והתורה היא גם רגילה עם טעויות, לכאורה לצאת ידי שניהם, צריך לראות בדיוק, אבל כך יוצא.

הלכה: טעות בריוח הפרשיות — פסול ואין לו תקנה

עכשיו אומר הרמב"ם כך, שתי החומרות המעניינות, כן? אומר הרמב"ם, מלא וחסר, אם טעה והוא לא מוגה במלא וחסר, וכו', למדנו שצריך להקפיד על כל מלא וחסר, כל פעם שחסר ו' למצווה, כן, זה אפשר לתקן, כמו שהם למדו שמלא וחסר אפשר לתקן, מוסיפים, מגרדים ומוסיפים, לפי ההלכה שהם למדו יותר מארבע לא אפשר, וכו'.

אומר הרמב"ם שם, אם אחד טעה בריוח הפרשיות, שעם כמה שצריך להוסיף לסתומה ופתוחה או פתוחה לסתומה, עשה הפוך, או שהפסיק בריוח פנוי במקום שאין בו פרשה, אם הוא השאיר ריק נוסף שם שההלכה לא אומרת שצריך להשאיר ריק, או שכתב כדרכה והוא בכלל לא עשה שום ריוח בין פרשיות, או ששינה צורת השורות, הוא לא עשה את השורות באופן שצריך לכתוב שורות, יש כמו שירת הים, ושירות אחרות, שירת האזינו, שצריך לכתוב בסדר מסוים, אריח על גבי לבנה, הרי זה פסול, ואין לו תקנה, אין לו תקנה, אלא, התקנה היחידה לספר תורה שנכתב ממספר דפים, כדי לא לפסול את כל שאר הדפים, צריך להוריד משם שזה תפור, צריך להוריד את אותו דף שטעה בו. כן, צריך לגזור את הדף ולעשות חדש לגמרי.

למה לא אפשר למחוק ולשנות קצת, אני לא יודע. נשמע מהרמב"ם, היתה לו גמרא. לכאורה זו המילה, צריך למחוק יותר מדי. כי אני לא מאמין שיש ענין כי זה צריך להיות כתוב כסדרן, לא, לא דבר כזה. בקיצור, לא ברור מה הפשט. זה לכאורה ענין נוסף של האופן כמו שלמדנו שיש גבול כמה אפשר לתקן, פשוט כי זה פסוק שספר תורה יהיה מלוכלך.

טוב, וזו הלכת הרמב"ם. הרמב"ם זה לכאורה גם קצת הקדמה למה שהוא הולך עכשיו לומר. כי זה מאוד חמור. פסוק סתום או סתום פסוק הוא פסול, ואי אפשר אפילו להגיה אותו. אז מאוד חשוב.

רשימת הרמב"ם של כל הפרשיות — הקדמה

אומר הרמב"ם כך, לפי... הרמב"ם מתחיל עכשיו דבר. אתה מבין מה למדת את ההלכות, עכשיו הוא הולך לעשות יותר. עכשיו הולך הרמב"ם כאיש האשכולות הגדול, הדוקטור שמתמצא בהכל, הוא יוצא ואומר, "אני הולך עכשיו לכתוב לכם את כל מה שצריך לדעת, מה שאני הגהתי מספר התורה."

למה הרמב"ם היה צריך לעשות זאת? כי הרמב"ם טוען שרוב ספרי התורה פסולים. למה? לפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו. זה לא סתם דבר יפה. לפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו. הוא אומר, כל הספרים שראיתי, בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, כל הספרים שראיתי ראיתי שיבושים גדולים. וכן בעלי המסורה, יש ספר שנקרא "מסורת סופרים", זה כותב רשימות. מסורה פירושה אנשים שעושים רשימות. מה הפירוש? אנשים שעושים רשימות. שחולקים ומחברים הדיעות בסתומות ובפתוחות, הם עושים רשימות, אבל הם נחלקים בדברים אלו כמחלוקת הספרים עצמם. כלומר, אחד אומר שספר התורה צריך להיות עם כל כך טעויות, והשינויים מספר תורה אחד לשני. אוקיי, אנו מסתכלים ברשימה בספר, שכתובה רשימה, לא התורה, אלא הרשימה. הבעיה היא, יש יותר מספר אחד, והספרים יש להם אותה מחלוקת כמו התורות. זה לא עוזר בכלל הספר.

אומר הוא, "אני הולך לכתוב את הרשימה הנכונה, דהיינו, כל פרשיות התורה, אני אכתוב את כל פרשיות התורה לפי הסתומות והפתוחות, ואיך השורות צריכות להיראות, כדי להגיה עליהם כל הספרים ולהגיהם." כדי שיוכלו להגיה.

הבעיה של טעות סופר ברמב"ם עצמו

עכשיו הולכת להיות רק בעיה קטנה אחת. מה יהיה אם תהיה טעות סופר ברמב"ם?

כלומר, ספר הרמב"ם הופך עכשיו כמו ספר התורה ששוכן בעזרה, שממנו המלך כתב. כן, אבל אני אומר, תהיה רק בעיה קטנה אחת. מה יקרה אם ברמב"ם עצמו תהיה טעות סופר, אה? לא עלה על דעתו שיכולה להיות טעות סופר ברמב"ם עצמו?

הרמב"ם חי, והוא משוחח עם תלמידים, והוא שולח מכתבים. מקווים שמגיע הטוב ביותר שאפשר. אני אספר לך מעשה על זה.

מקור הרמב"ם — ספר הידוע במצרים

אומר הרמב"ם כך. אומר הרמב"ם, "לפי שראיתי," אומר הוא, "הסופרים שנסמכו על זה, הם לא הסתכלו במשנה או בתורה שבעל פה. מה יש? ספר הידוע במצרים, ספר הידוע במצרים שכולל ארבעה ועשרים ספרים, אוסף של תנ"ך, כמו שהרמב"ם קודם בסוף פרק דיבר שיש אילו ספרים מסודרים בתנ"ך.

כן, זה אם כן ברור, הרמב"ם הוא הספר שהרמב"ם אומר שהוא לא אותו ספר, אבל אותו ספר פירושו שכותבים מגילה, כזו מגילה ארוכה, זה חומש כמו גדול שיש הרבה שנים הספר שהוא ידוע... על מה היו נסמכים במצרים או בירושלים? אה, על הכי.

כלומר ידוע במצרים הוא ידוע, אני יודע שהוא שוכן במצרים, או איפה הוא היה שוכן כשהרמב"ם מצא אותו, לכאורה הוא היה שוכן במצרים בזמן שמצא אותו... אבל, המילה היא... או המילה היא... בירושלים הוא היה מקובל. אז אתה חושב, שהמקרה הוא רק משהו ממצרים, אבל הוא היה רק מירושלים? כי טוב... הוא היה שם הרבה שנים שזה היה ספר התורה העיקרי. שם היו... משם היו מגיהים. שכל הספרים. כן? נכון.

בן אשר — מי הוא היה ועבודתו

ועליו סמך. למה הרמב"ם סמך על בן אשר? הוא יגיד לך מיד. היה מישהו ששמו בן אשר, והוא הגיה את הספר, והוא עסק בזה הרבה שנים. זה היה הפרויקט שלו לתקן את זה.

מי היה בן אשר? והוא הגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו. הוא הגיה אותו כמו שכתוב, ועל זה סמכוהו. אז כבר זמן מלכות? כמו שהעתיקו? אולי זה מתכוון לזה? אני לא יודע מה הפשט. כך אומר לך הרמב"ם על בן אשר. אני לא יודע מה פשט התיקו. מי העתיק מה? לכאורה מתכוון שאמרו שבן אשר הגיה את הספר הרבה פעמים.

הוא אומר, ועל זה סמכתי. זה מה שהוא מתכוון לומר. ועל זה סמכתי, לא כן, אני אומר לך, ברמב"ם עצמו, הרמב"ם כתב ספר תורה. ועל זה סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכה. הרמב"ם קיים את ההלכה של כתיבת ספר תורה, והוא לקח, על אותו העתיק את ספר התורה, את הכתב של בן אשר.

מי היה בן אשר

ומשם הוא לקח את זה. זה היה ה... בן אשר היה מי? מזמן הגאונים שגר בטבריה. הוא נקרא משהו בן אשר, אני לא יודע איך היה שמו הפרטי.

דובר 2: אתה לא יודע, או אני לא יודע.

דובר 1: והוא כתב, הוא לא רק כתב, הוא בעיקר הגיה. זה הדקדוק האמיתי. כי לכתוב לא מספיק, כי כותבים ספר, בדרך כלל בדרך הטבע, אפילו החכם הגדול ביותר כותב ספר, הוא עושה כמה טעויות. המעלה של הספר היא רק ש... רואים בבירור שהספר היה אבוד, או שלא היה גישה לרוב האנשים רוב הזמן.

כתר ארם צובא — הספר הפיזי

תרגום לעברית

דובר 1: היום מצאו, כן, יש כל מעשה על זה. היה מונח ב... אחר כך היה מונח בסוריה, ולכן קוראים לו כתר ארם צובא, שזה סוריה. מניחים שזה הספר שהרמב"ם מדבר עליו, זה הספר הידוע במצרים.

דיון: האם זה מיוחס לעזרא הסופר?

דובר 2: אבל לא, הרמב"ם לא אומר שזה מיוחס לעזרא הסופר.

דובר 1: לא, לא מגיע לעזרא הסופר. זה בן אשר. אין שום סמיכות לעזרא הסופר. לא, לא, לא. זה לא ספר תורה בכלל. זה לא ספר תורה בכלל. לא, לא על בן עזרא. זה לא חידוש. לא, לא, הוא אמר מפי השמועה, אבל לרמב"ם היה ספר, לרמב"ם היה ספר. אבל זה לא הרמב"ם שברור שזה מבן אשר. זה לא נכון. כן, וחס ושלום מי שיאמר דבר כזה.

בן אשר מחכמי המסורה

דובר 1: הרמב"ם... בן אשר היה מחכמי המסורה בזמן הגאונים, אולי הגדול ביותר. יש את המחלוקת בן אשר בן נפתלי בדברים מסוימים, הוא היה חברו או בזמנו. אבל הוא, איך אומרים, הוא עשה את הספר שהרמב"ם מדבר עליו. אני לא יודע אם בן אשר כתב אותו בעצמו אפילו, יכול להיות שסופר כתב, אבל המעלה העיקרית היא שהוא הגיה אותו מאוד חזק.

המעשה של כתר ארם צובא

דובר 1: ואפשר באמת לראות בספר שהיה בסוריה, ואחר כך הגיע לארץ ישראל. החלקים, החלקים החסרים נשרפו או אבדו בזמן שהיה בתש"ח, כשהערביםראו שהיהודים עושים מדינה, עשו פוגרום גדול שם בסוריה.

זה לא עם חרבות, זה היה בבית הכנסת בסוריה, בחלב, והערבים עשו פוגרום, ואיפשהו בפוגרום שרפו את בית הכנסת. איזה יהודי התחיל ותפס את הספר, אבל הוא כבר הגיע מאוחר מדי, או מה שבדיוק המעשה היתה. חלק, חלק גדול מזה חסר היום. כלומר, כמעט רוב החומש חסר, יש רוב התנ"ך, אבל רוב החומש חסר, בערך חצי חצי מספר דברים. וזה גם לא מסתיים עד סוף התנ"ך, אין את כולו.

איפה אפשר לראות את הספר היום

דובר 1: אבל אפשר לראות את הספר, הוא קיים, ואפשר ללכת לראות אותו, בארץ ישראל יש מוזיאון, כן, מוזיאון ישראל, ושם יש היכל מיוחד, נקרא היכל הספר. שם אפשר לראות את הספר, כתב היד המקורי של בן אשר, שנקרא כתב ארם צובא, כתר ארם צובא. ויש שם גם מגילות אחרות ממגילות קומראן, דברים אחרים שאפשר לראות שם, אבל אפשר לראות את הספר שם. אפשר גם לראות באינטרנט תמונות.

הדיוק של כתר ארם צובא

דובר 1: והעניין הוא, זה הספר שהרמב"ם בעצמו גם הסתכל בו. ורואים באמת, חכמי המסורה שבזמן הזה אומרים שהספר הזה באמת מדויק בצורה יוצאת דופן. לא רק זה, יש, ואפשר לראות איך אפשר לבדוק שספר מדויק, כי יש מסורה שכותבת, מסורה סופרת מספרים, כמה פעמים יש חסר, כמה פעמים יש מלא.

השוואה לכתבי יד אחרים

דובר 1: ואפשר לראות שסתם מחלוקת זה דבר אחד, אבל אפשר לראות רוב ספרים אחרים, אפילו כתבי יד עתיקים, כתב יד לנינגרד, וכתבי יד אחרים שגם הם כמעט אלף שנה, או קצת יותר, אבן שושן, כן, וכו', כל החבר'ה האלה, כל הספרים האלה, רואים, אני לא זוכר את המספרים, אבל הם לא מדויקים בפני עצמם, זה לא מתאים לשלהם עצמם, זה לא קוהרנטי.

וכל כתר ארם צובא, כל התנ"ך, ספר ענק גדול, יש לי נדמה שלוש אוארבע טעויות שידועות, אבל חוץ מזה הוא מאה אחוז מדויק.

הסיבה לדיוק

דובר 1: ולכאורה הסיבה היא כי הפרוש ישב, וזה היה כמו הספר שלו, הוא ישב על זה עשרים, ארבעים שנה, אני לא יודע, הוא עבר על הכל ותיקן ותיקן, ורואים באמת בספר יש מחיקות, אפשר לראות שהוא שינה דברים. וזה הרמב"ם סמך על הספר הזה לקחת ממנו.

מה הרמב"ם לקח ומה לא

דובר 1: עכשיו, יש כאן דבר מעניין, הרמב"ם לקח מהספר הזה רק את הפתוחות וסתומות של התורה, הוא לא הביא את הנוסח כאן למטרות של נקודות, תגין, לא יודע מה יש שם, אבל נקודות או מלא וחסר, אפילו דברים אחרים, הרמב"ם לא, הוא כן כתב, הוא לקח את היגיעה, ספר התורה של הרמב"ם הוא כן כתב, הוא כתב את הספר שלו, אנחנו לא יודעים מה היה לרמב"ם לגבי אותו עניין.

אותיות שהן שונות

דובר 1: יש שתיים שלוש אותיות בתורה שהן שונות, כן, התוספות על "הדקו" עם אלף או עם ה', ודברים כאלה, ולכאורה אנחנו לא יודעים מה הרמב"ם כתב, אם היינו הולכים עם החומש של הרמב"ם היינו צריכים לעשות כמוהו, אף על פי שאין לנו את כתב היד שלו עצמו.

משחזרים את נוסח הרמב"ם

דובר 1: אבל כן מצאו, יש על מה ששוחזר, גילו מה עמד שם. קודם כל, זה כבר היה... אבל על מה הקפידו? כן, שני דברים, יש אנשים שעשו רשימות מהספר עוד לפני שהוא נשרף או אבד, היו חוקרים, אנשים הלכו לשם והעתיקו. וגם אפשר לראות מהמסורה, אפשר לראות מקומות אחרים שהוא החזיק בתורה, כתב היד.

תנ"כים שמודפסים לפי זה

דובר 1: אז, יש היום תנ"כים שמודפסים כך, אבל בכתב האשכנזי יש כמה אותיות שהן שונות. ותימן לא מחזיקה כך. לכאורה אם היינו הולכים לפי הרמב"ם היינו צריכים לעשות כמוהו, אבל המנהג של רוב הסופרים הוא לא לעקוב אחר זה. אז אנחנו מחכים לראות איך חברינו הגאון ר' יצחק...

על כל פנים, אני כבר עושה ספר תורה. החומש שלי, החומש שלי, לא, החומש שלי מועתק מאחד שכבר עשה את זה. אז, החומש שלי הוא לפי... כן, זה מבוסס על ה... מבוסס על הרב... איך קוראים לו? ר' מרדכי ברויאר, שעבד מאוד כדי לעשות לפי המסורה, המסורה המקורית.

המחלוקת: האם בן אשר באמת הגיה את הפתוחות וסתומות?

דובר 1: עכשיו, יש כאן דבר מעניין, מחלוקת מעניינת שזו דעתי. אז הרמב"ם, כמו שאמרנו, לא הביא את האותיות, הוא אמר שאין שום ספקות. הוא הביא את הפרשיות, כי הרמב"ם... יכול להיות גם בגלל זה, כי הוא ראה, פרשיות, אותיות אפשר תמיד לתקן, הרמב"ם אומר, אבל הפרשיות, זה פסול התורה, אי אפשר לתקן. אז בגלל זה היה יותר חשוב להביא את כל הפרשיות.

הטענה נגד ההנחה של הרמב"ם

דובר 1: אבל יש מי שטוענים, יש דבר מאוד מעניין, יש מי שטוענים, יש היום כמה יהודים שכתבו מאמרים על זה, הקובצים התעסקו עם זה, זו בכלל שאלה אם זה נכון מה שהרמב"ם הניח.

הרמב"ם הניח שהפרשיות סתומות ופתוחות שעומדות בכתר של בן אשר, הוא הגיה בן אשר. עכשיו, זה נכון שבן אשר הגיה את המסורה של הספר ואת הנוסח של הספר, אבל אין שום ראיה שהוא הגיה גם את הפרשיות פתוחות וסתומות. יכול להיות שהוא בכלל החזיק שאין שום מסורה על זה, כל סופר עושה אחרת.

ראיות מספרים עתיקים

דובר 1: ומסתכלים בספרים עתיקים רואים שיש הרבה מאוד שינויים בפתוחות וסתומות, לא אפילו... הרבה יותר שינויים ממה שיש באותיות ובנקודות וכן הלאה. ולא רואים אף פעם אחת שהיו מתקנים פרשה פתוחה וסתומה. לא רואים בכלל שום הגהות על זה.

אה, היה צריך אפילו לעשות רשימה, משהו היה צריך לעמוד על זה. אז יש מי שטוענים היום שאולי לא נכון בכלל שבן אשר הגיה את הפתוחות וסתומות שהרמב"ם הניח. יכול להיות שזה פשוט היה איך שהסופר עשה, ובוודאי זה שווה משהו כי זה ספר עתיק, אבל...

טכנולוגיה לראות מחיקות

דובר 2: אני אומר לך רק הלכה. אני אומר לך רק הלכה. אני אומר לך רק דבר מעניין. הם משתמשים בטכנולוגיה לראות אם הקלף הוא תיקן.

דובר 1: אפשר לראות שיש מחיקה? כן, אפשר לראות. חברנו ר' נריה היה עובד על זה על הפסי, כמו אחרים, ואפשר, יש דרכים שאפשר לעשות כמו צילום רנטגן עם מחשבים שמונח למטה עוד איזה תיקון. כן.

מעשה הפלא: כל היהודים התחילו לעשות כמו הרמב"ם

דובר 1: בכל מקרה, זה המעשה של זה, והמעניין, מעשה הפלא הוא שאחרי מה שאמרתי לכם נשארו שני עותקים שהרמב"ם כתב, אבל אחר כך כל היהודים התחילו לעשות כמו הרמב"ם.

טכנולוגיה לגלות טקסט שנכתב מחדש בכתבי יד

דובר 1: כן, כן, כן, דבר מעניין.

דובר 2: איך אפשר לעבור?

דובר 1: הם משתמשים בטכנולוגיה לראות. אפשר לראות, אפשר לראות. חברנו ר' נריה הראה לי, הוא עובד על זה, על הספרים של אחרים. אפשר, יש התפתחויות שאפשר לעשות כמו צילום רנטגן, אפשר לראות שמונח למטה עוד איזה דיו.

דובר 2: כן.

מעשה הפלא: מרמב"ם לרמב"ן

דובר 1: בכל מקרה, זה המעשה של זה. מעשה הפלא הוא, אחרי מה שאמרתי לך יוצא איך שהרמב"ם כתב, ואיך אחר כך שינו הכל לרמב"ן.

דובר 2: יש אפילו כתבי יד מהרמב"ם עצמו?

דובר 1: כן.

טעות בספרי התורה שלנו — פרשת צו

דובר 1: אז המעשה היא, היה, יש עוד היום דיון במחלוקת שלהם. בפרשת צו יש פרשה אחת שבספרי התורה שלנו חסרה לכאורה, צריך לכאורה לעשות אותה. היתה טעות ברמב"ם בספרים. יודעים למה קרתה הטעות, אין לי כוח, לא כתבתי את זה כאן. אבל תסתכל בפרשת צו, תראה. חשבו שהרמב"ם מתכוון... יכול להיות שהרמב"ם עצמו עשה טעות, או אולי זו טעות בהעתקה מהרמב"ם. עומדות שתי פרשיות שמתחילות באותה אות, אותן מילים, קשה לתפוס איזו הוא מתכוון.

דובר 2: "וידבר"?

דובר 1: לא. יש בפרשת צו, שם איפה שכתוב, אם אני זוכר, שם איפה שכתוב על החלב, "כל חלב". אחת מה"וידבר" זה אולי כך? כן, אני לא זוכר איזו. יש, בספרים התימניים יש להם את זה נכון, יש להם שתי הפרשיות פתוחות או סתומות, אני לא זוכר. אצלנו חסר אחת, פשוט.

דובר 2: מעניין.

דובר 1: אני כבר לא זוכר איך מתחילה אותה פרשה. אז זה עוד דבר.

למי אנחנו חייבים תודה על ספרי התורה שלנו

דובר 1: עוד מעשה פלא שהוא מביא, הרב רבינוביץ כאן, הוא שהיה, כל הספרים שלנו בנויים על שניים שלושה גדולים שאפילו התעמקו בנושא. למה הרמב"ם התקבל? כי אף אחד לא התעמק בזה.

רבי מאיר הלוי אבולעפיא (הרמ"ה)

דובר 1: אחרי שבא הרמב"ם, היה רבי מאיר הלוי אבולעפיא, כן, הרמ"ה, כן, היד רמ"ה. הוא התעסק מאוד בעשיית ספר התורה נכון. יש לו ספר שנקרא "מסורת סייג לתורה", שהוא עובר שם על כל הפרשיות. והוא לקח את הפתוחות וסתומות מהרמב"ם. הוא לא ידע את הנכונה, הוא שלח מכתב לרבי יהודה אבן תיבון שישלח לו את כתב היד המקורי של הרמב"ם, לא כתב יד, או העתקה יותר מדויקת.

ודברים פלא, הוא גם היה מתנגד גדול של הרמב"ם, המחלוקת הראשונה היתה נגד הרמב"ם, כי הוא אמר שהרמב"ם לא מחזיק בתחיית המתים, אז השקפתית הוא היה מאוד נגד הרמב"ם, אבל בספר התורה שלו הוא השתמש במסורת של הרמב"ם, שהרמב"ם כתב שם. אז כל ספרי התורה באים בעצם ממנו.

המאירי, מנחת שי, ואחרים

דובר 1: המאירי כתב גם ספר על ספר תורה, אני לא זוכר איך קוראים לו. אחר כך יש את המנחת שי מהאחרונים, ועוד כמה אנשים.

זה מאוד מעניין, זה סוגיה כזו שאני רוצה להיות קצת עם טעם בזה. כן, אבל בין כל אלפי גדולי ישראל שהחכמים יש שאפשר לספור את עשרת האנשים לאורך ההיסטוריה, והתורה שלנו מונחת על כמה אנשים. הם לא, זה לא מונח עליהם, הם התעמקו, מגיע להם לעשות נכון.

רשימת הרמב"ם של פתוחות וסתומות

דובר 1: בכל מקרה, זו רשימת הרמב"ם. הרמב"ם עושה כאן רשימה ארוכה של כל פרשה פתוחה וסתומה בתורה, ולכאורה התורות שלנו, כמו שאמרתי, זה מתאים לרמב"ם חוץ מאחת שאנחנו עושים לכאורה לא נכון. אפשר לשאול את הרבנים מה לעשות לגבי זה.

הוא מונה כל ספר, הוא מונה ספר בראשית, כל פרשה, ממש אני לא אגיד את זה, הוא הולך עם הפרשיות נדמה לי, אפילו הפרשיות. הוא מונה כל פרשה, הוא מונה איזו פתוחה או סתומה, או איזו שתיהן. כן, כל אחת, לא כל פרשה, כל פרשה פתוחה וסתומה, כן. שאנחנו לא נגיד את זה כי נשתגע. הוא עושה אפילו סך הכל בסוף, מספר הכל כמה יש בכל ספר ובכל חומש.

היו לו עצבים ל... לה' היו עצבים לרמב"ם יותר מאשר לנו, כי הוא עשה את זה. אם זו היתה העבודה שלנו, היינו עושים את זה אולי, אבל זו לא העבודה שלנו. אנחנו הרי... אוקיי, אם זו היתה העבודה שלנו, כשאנחנו כותבים תורה, אנחנו מחקים ואנחנו עושים מה שהרמב"ם עשה.

הלכות שירות — שירת האזינו

דובר 1: אחר כך יש את השירות. שירה, הרמב"ם כבר הזכיר כמה פעמים, צריכה להיות כתובה כמו שירה. מה זו שירה? יש שתי שירות בתורה בעיקרון. אוקיי.

קודם כל, שירת האזינו. והרמב"ם אומר כאן לא שירת האזינו, לא יודע. הוא אומר שהדרך שזה הולך היא, וכאן הוא לא מוריד את כל הרשימה, אבל הדרך שזה הולך היא, כן, כל שטה ושטה, כל שורה בשירת האזינו יש ביניהם רווח, שזה כמו פרשה סתומה, שיש רק אות באמצע, אבל זה פתוח משני הצדדים. יוצא כל שטה חלק לשנים.

אומר הרמב"ם, כותבים אותה בשבע וששים, כן, אה, סליחה, שבע ושישים שורות. נדמה לי שאנחנו לא עושים כך, אנחנו עושים מספר אחר של שורות. אני לא זוכר. יש גם על זה אולי קצת מחלוקת, כן, יש על זה גרסאות, הרבה גרסאות בזה.

בקיצור, והרמב"ם מונה בדיוק איזה צד, הצד הימני או הצד השמאלי של הסדר, יוצא איזה פסוק בהאזינו. איזו מילה? איזו אות הוא קורא פסוקים? כך, איזו מילה, איזו מילה. האזינו השמים ואדברה, יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב וכו'. אז זו שירת האזינו, והוא עובר שם על כל הדבר.

שירת הים — אריח על גבי לבנה

דובר 1: אחר כך אומר הוא ששירת הים כותבים שלושים שורות. אז, השורה הראשונה... אנחנו ראינו למדנו קודם שיש שורות מעל ומתחת לשירה. לא, בשירת... סליחה, אריח על גבי לבנה זה שירת הים. כלומר אריח על גבי אריח, לבנה על גבי לבנה. בעצם, כן, נכון, רק שתי שורות, שתי עמודות. שירת האזינו היא רק שתי עמודות.

ואמרתי לך שהרמב"ם כבר אמר קודם שכאן השורות לפני ואחרי השירה יש גם איזה מנהג מסוים איך כותבים אותן, סתם אילו אותיות מתחילות, איזו מילה מתחילה השורות. כי יש, לא כותבים בתורה רק את שירת האזינו על עמוד, כותבים קצת מלמעלה וקצת מלמטה, וכך גם בשירת הים. ויש מנהג אילו פסוקים בדיוק כותבים מלמעלה ומלמטה.

ואחר כך, שירת הים אומר הרמב"ם כותבים על שלושים שורות. השורה הראשונה כותבים כדרכה. כלומר בלי רווחים, "אז ישיר" עד "ויאמרו". ואחר כך...

דיון: למה הסדר של השירות לא מתאים לפסוקים?

דובר 2: מדברים פחות מתאים את זה.

תרגום לעברית

דובר 1: אבל אם אתה רוצה לדבר על הפיוטיות של השירות, זה בכלל לא נכון, למרבה הצער. אני מתכוון, אני לא מבין שהפיוטיות תתחבר כל כך חזק לרווח. אני רואה שיש כאן סדר אחר, לא שאני מבין בשכלי, והחומש שלי לא ייראה ככה. החומש שלי ייראה לפי השכל שלי, ולא לפי המסורה, לא לפי ה... השולחן ערוך וספר התורה נכתבים בחומש שלי. חומש מהודר. כן, אני אומר שאני רוצה לימוד תורה, אני רוצה להבין.

אבל ודאי שמותר, אין שאלה. אני אומר כך, זה אולי פשוט רמז לבעל קורא שיזכור באיזה ניגון. כן, יש מי שאומרים שבכל המקומות שיש ריווח, שם צריך לשיר, שבא איזה ניגון בשירה, ושם עושים איזה... חלק מהסלסולים באופן הקריאה.

שמתי לב שבשירת האזינו ובשירת הים. שירת האזינו אני לא זוכר.

איך עושים שירת הים?

דובר 1: בקיצור, הרמ"א מסביר, השיטה הראשונה, איך עושים שירת הים? כן, השיטה הראשונה היא ארוכה. שאר השיטות הן, עושים אחד באמצע, הולך אחד אחד, נכון? השורה הראשונה עושים באמצע חלל אחד, והשנייה עושים שני חללים, נכון? כלומר, יש לך שורה שיש בה חלל אחד באמצע, ויש לך שורה שיש בה שני חללים משני הצדדים. יוצא שיש לך כביכול שלושה חלקים, וזה רווח כנגד הכתב, וכתב כנגד הרווח. זה מה שקוראים אריח על גבי לבנה. כביכול, מה זה אריח על גבי לבנה אני לא יודע. אריח פירושו חצי, ולבנה פירושה שלם, משהו כזה. זה כמו שיש לך שורה, ומתחתיה יש כתב, שורה ריקה ומתחתיה כתב, וכך חוזר חלילה עד סוף השירה. זה איך עושים את זה.

שמתי לב שגם הפסוקים לא מתאימים. לא בכל מקום שיש מקום ריק יש גם אתנחתא או סוף פסוק.

דובר 2: נכון שזה לא מתאים.

דובר 1: למשל, אני לא זוכר. מבין מה אני אומר? במיוחד לא כאן, כאן יש ממש רק מילה אחת בכל פעם, ההתחלה והסוף. אז אני לא יודע בדיוק על מה בנויות החלוקות. המסורה אומרת שכותבים כך. אני לא יודע מה הסוד של זה. בן יוחאי יכול אולי לומר את הסוד למה בדיוק כך. אני לא מבין.

דובר 2: אתה מבין?

דובר 1: בשירת האזינו אני מבין לפחות שני פסוקים. שירת הים קצת מעניינת, מה העניין של כל הסדר?

בכל אופן, מה, זה נראה כמו שני קצוות מים ובאמצע עובר חבורת יהודים.

דובר 2: אה, הים, רואים גלים כך, אני יכול להחזיק את זה?

דובר 1: כן, כן. אני לא יודע מה הסוד של שירת האזינו ושירת הים. זה מאוד מעניין. אבל כך היא המסורה, כך כותבים עכשיו.

הלכה: אותיות בשירה — כחוט השערה

דובר 1: הלאה, כל התורה כולה, בעת שכותבין אותה באופן שירה, כמו שירת הים שהוא אמר, בעת שכותבין אותה, צריך שתהא אות סמוכה לחברתה ביותר, האותיות צריכות להיות קרובות מאוד זו לזו, אבל לא תדבק, אבל אסור שיגעו, אבל לא תדבק, אבל גם לא רחוק, כדי שלא תראה תיבה כשתי תיבות, שמילה תיראה כמילה, שלא יהיה רווח יתר. ויהיה בין אות לאות כחוט השערה, בין אות אחת לשנייה חייב להיות לכל הפחות כחוט השערה. גם לא יותר, בדיוק כחוט השערה. לא משנה, קצת יותר, העיקר, שיהיה קרוב.

למה הרמב"ם כל כך חושש מזה?

דובר 1: למה הרמב"ם כל כך חושש מזה? אני מבין, אבל לרמב"ם יש חשש גדול שייראה כשתי מילים, שלא תראה תיבה כשתי תיבות. אני לא מבין למה יש לו חשש כזה.

הלאה, התינוק שאינו רגיל, שהוא לא יודע את הפסוקים, הוא לא יכול לשים לב, הוא לא יכול... הוא לא יידע שזו מילה אחת. הוא קורא אותה בטעויות, הוא יבחין וישים את האותיות אחרת, וכן הלאה.

דובר 2: כלומר, למה הוא פתאום ידאג כל כך מזה?

דובר 1: מבין? כלומר זה כמו שתי... צריך להיות מאוד מדויק, כי מצד אחד צריך להקפיד שלא יגעו, כי למדנו קודם שאם נוגעות זה פסול, אבל אסור שייראה כשתי מילים, אסור להיות רחוק מדי. זה צריך להיות ממש כך. מעניין, מזה יוצאת ההלכה.

חידוש: כל הפרק הוא "הלכות רווחים"

דובר 1: אה, אני תופס מה קורה כאן, אני תופס מה קורה כאן. אפשר לומר כך, הפרק הוא... רווחים בתורה. הרווח שם שאתה עומד, האותיות לבנות שהבעל שם טוב אומר שזו הרמה הגבוהה יותר. כל הפרק הוא הלכות רווחים. תופס? איך שמים רווח גדול, איך שמים רווח לפני שירה זה סוג מסוים של רווח, ואיך שמים רווח בין האותיות. מאוד מעניין. פרק שלם של הלכות רווחים. אתה יודע כמה רווחים יש בתורה? הפרק הוא על הנושא של רווחים.

ואז כל הזמן אמרנו שאלו אותיות התורה, כי אותיות התורה נמצאות באותיות שלא כתובות.

הפרק כ"הלכות רווחים"

דובר 1: החידוש הולך כאן. אפשר לומר כך, הפרק הוא הלכות רווחים בתורה. הרווח שם שעומדות האותיות לבנות, שהבעל שם טוב אומר שזו הרמה הגבוהה יותר.

כל הפרק הוא הלכות רווחים. תופס? איך שמים רווח גדול, איך שמים רווח לפני שירה, יש לזה סוג מסוים של רווח, ואיך שמים רווח בין אותיות. מאוד מעניין.

כל הפרק הוא הלכות רווחים. אתה יודע איך לעשות רווחים בתורה זה הפרק של הנביא ועושה רווחים. וזה הרקע של פתוחות וסתומות של התורה.

הקושי להבין את הסדר של פתוחות וסתומות

עוד דבר שלא מבינים הוא למה, כן, חוץ ממה שיש. למה, לא, למה לכאורה היה הגיוני, שבמקום שיש הפסק צריך להיות פתוחה, הפסק גדול יותר לכאורה הוא פתוחה והפסק קטן יותר הוא סתומה.

אבל מי שלומד את הרמב"ם רואה שקשה מאוד להסביר למה כאן בא כך ושם בא כך. אין דבר שמישהו שאני יודע מבין. יש תירוצים, אבל קשה להבין.

אז, צריך לדעת.

---

עד כאן פרק ח'.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
Auto Translated 📋 Shiur Overview …
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Shiur — Laws of Sefer Torah, Chapter 8 (Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah)

---

A. The Form of Parsha Petucha and Parsha Setuma

Words of the Rambam: A parsha petucha has two ways: (1) If one finishes in the middle of a line and there remains a space of nine letters, one leaves the rest of the line empty and begins the new parsha at the beginning of the next line. (2) If there isn't enough space, one finishes the line, leaves an entire empty line, and begins the parsha petucha at the beginning of the third line. A parsha setuma has three forms, all with the principle that the space is in the middle of the line (not at the beginning of a line).

Explanation: The Rambam's rule: A parsha petucha always begins at the beginning of a line, and a parsha setuma begins in the middle of a line (with space on both sides).

Novelties and Explanations:

1. Dispute between Rambam and Rosh: The Rosh holds that a parsha petucha must have nine letters of space on the same line before the new parsha, not just on the previous line. According to the Rosh, if one begins in the middle of a line with space beforehand, that is a parsha petucha. But according to the Rambam, that would be a parsha setuma, because a parsha petucha must begin at the beginning of a line.

2. Practical difference in today's Sifrei Torah: In our Sifrei Torah, there never occurs an entire empty line before a parsha petucha (the Rambam's second method). The Beit Yosef in Shulchan Aruch says that we are careful that every parsha petucha should end with at least nine letters of space, in order to fulfill both opinions — both the Rambam (space at end of line, new parsha beginning next line) and the Rosh. The solution of "aleh latet leshneihem" — although there are those who argue it doesn't work perfectly.

---

B. The Invalidation of an Error in Parshiyot Petuchot/Setumot — There Is No Remedy

Words of the Rambam: If one erred in the spacing of the parshiyot — made a setuma instead of a petucha or vice versa, or left space where one shouldn't, or didn't leave any space at all, or changed the form of the songs — this is invalid and has no remedy, rather one must remove the sheet and make a new one.

Explanation: An error in petuchot/setumot is invalid and cannot be fixed — one must discard the entire sheet.

Novelties and Explanations:

1. Why can't it be corrected? Why can't one simply erase and rewrite? Two possible answers: (a) One would need to erase too much, and there is a limit to how much can be fixed in a Sefer Torah (as learned earlier — more than four errors cannot be fixed). (b) It's a matter of appearance — a Sefer Torah shouldn't be "patched up." It's not entirely clear what the reason is, but it apparently stems from a Gemara.

2. Importance of this law as an introduction: Because parshiyot petuchot/setumot are invalid without remedy, it is very important to know which parsha is petucha and which is setuma — which leads to the Rambam's next step: writing a complete list.

---

C. The Rambam's List of All Parshiyot — Introduction, Source, and Historical Significance

Introduction: Why the Rambam Writes a List

Words of the Rambam: "Because I saw great confusion in all the books I saw regarding these matters, and also the masters of the Masorah who disagree and dispute... they disagree on these matters like the dispute of the books themselves" — therefore he will write a complete list of all parshiyot petuchot and setumot in the Torah, "in order to correct all books according to them and to correct them."

Explanation: The Rambam takes upon himself to create a standard for all Sifrei Torah, like the Sefer Torah that was in the Azara.

Novelties and Explanations:

1. The Rambam's dramatic claim: The Rambam says that all books he has seen have great confusion. Not only the Sifrei Torah themselves, but even the masters of the Masorah — the books that make lists of parshiyot — have the same dispute as the Sifrei Torah themselves. That is, the "reference books" don't help, because they too are in dispute.

2. The Rambam's historical success: This is one of the Rambam's greatest successes — all of Klal Yisrael, both Sephardic and Ashkenazic, accepted the Rambam's list of parshiyot. In Ashkenaz it took some time until the Rambam arrived, and there were still Sifrei Torah with other versions, but after the Rambam became widespread, all poskim say that everyone follows the Rambam (except for one difference where there are two versions in the Rambam himself).

3. Irony with the Rambam's project: The Rambam said he would write a book of laws that everyone would follow — the Raavad fought him, and in many matters it "didn't work." But specifically in this matter of parshiyot of Sefer Torah, the Rambam's dream was fulfilled — all of Klal Yisrael accepted it.

4. The problem of scribal error in the Rambam itself: The Rambam's book now becomes like the "Sefer Torah that lies in the Azara" — the standard for all others. But what happens if in the Rambam's own book a scribal error entered? The Rambam didn't account for this possibility. As long as the Rambam lived, he corresponded with students and sent letters, so one could clarify questions.

The Source: The Book Known in Egypt / Keter Aram Tzova

Words of the Rambam: The Rambam says he relied on a book known in Egypt that includes the 24 books (entire Tanach), which was in Jerusalem for many years, and from there they would correct all books. "And he corrected it many times as he copied it, and I relied on it in the Sefer Torah that I wrote according to its law."

Explanation: Ben Asher corrected this book many times, and the Rambam relied on it when he wrote his own Sefer Torah according to halacha.

Novelties and Explanations:

1. "Known in Egypt" — It is debated whether this means the book was physically located in Egypt, or that it was known in Egypt. The book was accepted in Jerusalem, and from there they would correct.

2. The book is not attributed to Ezra HaSofer — The Rambam doesn't bring any Ezra HaSofer in this context. The idea that this is Ezra's Sefer Torah is strongly rejected.

3. The book is not a Sefer Torah itself — it is a collection of 24 books (entire Tanach).

4. Ben Asher — who he was: Ben Asher was one of the sages of the Masorah in the time of the Geonim, perhaps the greatest, who lived in Tiberias. There is a well-known dispute Ben Asher / Ben Naftali on certain matters. The main virtue of this book is not that Ben Asher wrote it (it may be that a scribe wrote it), but that he corrected it very thoroughly — this was his life's project, he sat on it for twenty-forty years, constantly reviewing and fixing.

5. The Rambam fulfilled the mitzvah of writing a Sefer Torah, and made his Sefer Torah according to the text of Ben Asher.

Keter Aram Tzova — The Physical Book

Novelties and Explanations:

1. It is assumed that the "book known in Egypt" is the book that later became known as Keter Aram Tzova (Aram Tzova = Aleppo, Syria). The book later was kept in a synagogue in Aleppo.

2. The burning in 5708 (1947): When the Arabs made a pogrom as a reaction to the Jewish state, they burned the synagogue. A Jew tried to save the book, but came too late — a large portion was lost: almost most of Chumash is missing (approximately until half of Sefer Devarim), and it also doesn't end until the end of Tanach.

3. The book now lies in the Israel Museum in Jerusalem, in the Shrine of the Book, together with the Qumran scrolls. One can also see it on the internet.

The Precision of Keter Aram Tzova

Novelties and Explanations:

1. Sages of the Masorah today confirm that the book is extraordinarily precise. One can check through Masorah — numbers that count how many times chaser, how many times malei, etc.

2. Other ancient manuscripts (like Leningrad Codex, Even Shoshan, etc.), even almost a thousand years old, are not coherent with their own Masorah — they don't agree with themselves.

3. Keter Aram Tzova, the entire huge Tanach, has only three or four known errors — besides that it is one hundred percent precise. This is because Ben Asher sat on it for years, and one can actually see in the book erasures — he changed things.

4. Today technology is used (such as x-rays with computers) to see if under the parchment lies another correction or erasure. Rabbi Neriya worked on this.

What the Rambam Took from This Book — and What Not

Novelties and Explanations:

1. The Rambam from this book only took the petuchot and setumot of the Torah. He did not bring the text regarding vowel points, crowns, malei and chaser, or other matters.

2. A possible reason why: Parshiyot petuchot and setumot are an invalidation of the Torah if they are false, and they cannot be fixed (after writing). Letters, on the other hand, can always be fixed. Therefore it was more important to bring the parshiyot.

3. Regarding the letters: There are two-three letters in the Torah that are different (like "hadku" with an alef or with a hei), and we don't know what the Rambam wrote. If one were to go according to the Rambam, one would need to do as he did, but we don't have his own manuscript.

4. They tried to reconstruct what was in the lost portions, through lists that scholars made before it was burned, and through Masorah from other places. Rabbi Mordechai Breuer worked very much to make a Tanach according to the original Masorah, and the Chumash that is used is based on his work.

The Dispute: Did Ben Asher Actually Correct the Petuchot and Setumot?

Novelties and Explanations:

1. There are today people who claim that it is not correct that Ben Asher corrected the petuchot and setumot. The Rambam assumed that Ben Asher corrected everything, but:

- It is true that Ben Asher corrected the Masorah and the text of the book.

- But there is no proof whatsoever that he also corrected the parshiyot petuchot and setumot.

- It may be that Ben Asher held that there is no Masorah on petuchot and setumot, and each scribe does differently.

- When one looks in old books, one sees very many variations in petuchot and setumot — much more variations than in letters and vowel points.

- One never sees that they should have fixed a parsha petucha or setuma — no corrections on this at all.

- There should have existed a list or something about this, but there isn't.

2. Conclusion of the claim: Perhaps the petuchot and setumot in Keter Aram Tzova are simply as the scribe made them, and certainly it is something worthwhile because it's an old book, but it's not the same as a corrected text.

The Custom in Practice

Novelties and Explanations:

1. The Ashkenazic script has several letters that are different from Keter Aram Tzova. Yemen also doesn't hold this way.

2. Seemingly one should go according to the Rambam, but the custom of most scribes is not to follow this in all details.

3. With modern technology (such as x-rays) one can see that in old manuscripts lies under the overwritten ink another older layer — which proves that they changed from the Rambam's version to the Ramban's version. There are also manuscripts from the Rambam himself.

---

D. The Rambam's List of Petuchot and Setumot — and an Error in Our Sifrei Torah

Words of the Rambam: The Rambam makes a long list of every parsha petucha and setuma in the Torah — Sefer Bereishit, each Chumash, each parsha. He counts which is petucha, which setuma, or both. He even makes a total at the end — how many there are in each book and in each Chumash.

Explanation: Our Sifrei Torah agree with the Rambam except for one place.

Novelties and Explanations:

1. An error in Parashat Tzav: In Parashat Tzav there is a parsha (relating to "kol chelev") that in our Sifrei Torah is seemingly missing — we don't do it correctly. The error came because two parshiyot begin with the same words, and it's hard to catch which one the Rambam means. It may be that the Rambam himself made an error, or it's an error in the copying. The Yemenite books have it correctly — they have both parshiyot (petuchot or setumot). By us one is simply missing.

To Whom We Owe Our Sifrei Torah

Novelties and Explanations:

1. All our books are built on two-three great ones. The Rambam was accepted because no one else invested themselves in this topic.

2. Rabbi Meir HaLevi Abulafia (the Ramah, author of "Yad Ramah") — he was very involved in making Sifrei Torah correctly. He has a book "Masoret Seyag LaTorah" that goes through all the parshiyot. He took the petuchot and setumot from the Rambam. He didn't know the correct version, so he sent a letter to Rabbi Yehuda Ibn Tibbon that he should send him a precise copy of the Rambam's original. An amazing thing: The Ramah was one of the first opponents against the Rambam — he said that the Rambam doesn't hold of techiyat hameitim, philosophically he was very against the Rambam — but in his Sefer Torah he used the Rambam's Masorah. All Sifrei Torah essentially come from him.

3. The Meiri also wrote a book on Sefer Torah. Later there is the Minchat Shai from the Acharonim, and several other people. But throughout all of history one can count approximately ten people who invested themselves in this topic, and our Torah rests on them.

---

E. Laws of Songs — Shirat HaAzinu and Shirat HaYam

Words of the Rambam: The Rambam has already mentioned several times that a song must be written like a song. There are two songs in the Torah.

Shirat HaAzinu

Words of the Rambam: Each line in Shirat HaAzinu has in the middle a space (like a parsha setuma — open on both sides), which divides each line in two. The Rambam says it is written in sixty-seven (67) lines. The Rambam counts exactly which word comes on which side (right or left): "HaAzinu hashamayim va'adabera", "ya'arof kamatar likchi", "tizal katal imrati", "kis'irim alei desha vechirvivim alei eisev" etc.

Explanation: Shirat HaAzinu is only two columns.

Novelties and Explanations:

1. It is noted that we perhaps don't do this way — we make a different number of lines, and there are many versions in this.

Shirat HaYam

Words of the Rambam: Shirat HaYam is written on thirty lines. This is the order of ariach al gabei levena: ariach means a half, levena means a whole. One line has one gap in the middle (one space), and the next line has two gaps (spaces on both sides), which makes three parts. Thus comes out space opposite text, and text opposite space — this is ariach al gabei levena.

Explanation: The first line is written normally — without any spaces, "az yashir" until "vayomru".

Lines Before and After the Songs

Words of the Rambam: The lines before and after both songs also have a certain custom — which word begins each line. One doesn't just write the song on a page, one writes a bit from above and a bit from below.

Discussion: Why Doesn't the Order of the Songs Match the Verses?

Novelties and Explanations:

1. The spaces in the songs do not match the verses — not every place where there is an empty space is there also an etnachta or end of verse. The poetry of the songs doesn't connect strongly with the spaces.

2. It is suggested that it is perhaps a hint for the baal korei — that he should remember with what kind of tune to read. There are those who say that the empty spaces mean that there one should sing, that there comes some tune in the song with embellishments in the manner of reading.

3. It is also suggested an image: by Shirat HaYam it looks like two corners of water and in the middle a group of Jews — like waves of sea. But the secret of the order of Shirat HaAzinu and Shirat HaYam remains a secret — "a ben Yochai can perhaps say the secret."

---

F. Letters in a Song — Like a Hair's Width

Words of the Rambam: The entire Torah, when writing it in the form of a song — the letter must be very close to its neighbor, but not touching, so that a word should not appear as two words, and there should be between letter and letter like a hair's width.

Explanation: When writing the Torah in the format of a song, the letters must be very close to each other — but not touching. The space between letters must be like a hair's width — not more, not less. This is so that a word should not look like two words.

Novelties and Explanations:

1. Why is the Rambam so concerned about this? The Rambam brings the standard of a tinok she'eino ragil — a child who doesn't know the verses, he won't know that this is one word, he can read it with errors. The Rambam must be very precise because on one hand one must be careful that letters shouldn't touch (because we learned earlier that if it touches it's invalid), but on the other hand it can't look like two words — it must be exactly precise.

---

G. General Observations on All of Chapter 8

The Chapter as "Laws of Spaces in the Torah"

Novelty: The entire Chapter 8 is actually laws of spaces — how one places empty spaces in the Torah:

- Large spaces — the petuchot and setumot (parshiyot), where one leaves empty lines or space between parshiyot.

- Spaces for song — the special layout of Shirat HaYam and Shirat HaAzinu, where the empty space has its own form.

- Spaces between letters — the laws of space between words, letters, lines, etc.

Connection to the Baal Shem Tov

The Baal Shem Tov says that the white letters (the white / empty spaces in the Torah) represent a higher level of holiness than the black letters themselves. If so, the entire Chapter 8 — which deals with how one lays out the empty spaces — is truly laws about the higher, hidden level of the Torah.

Why Does Petucha Come Here and Setuma There — A Difficult Question

Novelty / Question: Seemingly it would make sense that a petucha (larger break) should come where there is a larger topical break in content, and a setuma (smaller break) where there is a smaller break. But whoever studies the Rambam's list of petuchot and setumot sees that it is very difficult to explain why here comes a petucha and there a setuma. No one has a clear, satisfying explanation for the system. There are answers, but they are difficult.

---

Until here Chapter 8.


📝 Full Transcript

Laws of a Sefer Torah — Open and Closed Parshiyos, and the Rambam's List

Introduction to the Shiur

We are learning here Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah, Chapter 8, Laws of Sefer Torah. Yes, this is the second chapter of Laws of Sefer Torah. And we give a yasher koach to all the donors of the shiur, including R' Yoel and all other Jews who will go, with God's help, in the future, and who are already helping, and already.

Introduction to the Laws of Open and Closed Parshiyos

Now it's like this, we learned earlier in the laws that one may not make a parsha petucha (open section) into a setuma (closed section), and a setuma one may not make into a petucha, yes? We already saw this in the previous halacha. But we didn't know at all what is a parsha petucha and a parsha setuma, and also we didn't know which parsha one must make petucha and which setuma.

So in this chapter the Rambam will first of all say what is the meaning of petucha and setuma, what is the law regarding it, whether one can correct it. Afterwards he will do a very interesting thing, he will make us a list of every parsha petucha and setuma in the Torah. And we won't say the entire list, it could take us until the day after tomorrow. What the Rambam with his tremendous kindness copied from an old, important Sefer Torah that he had in his possession. We will talk about this, the Sefer Torah that the Rambam brings.

And the amazing thing is, he goes over it even though he doesn't hold that it's le'ikuva, but he holds that it's... not le'ikuva, le'ikuva means to say that it's not me'akev. It is me'akev, what is me'akev? The Rambam holds very strongly that it's me'akev. And the amazing thing is, I mean that it's not me'akev, what is the... the amazing thing is that before the Rambam came there was controversy about this, and the versions, and the like. All of Klal Yisrael conducts itself according to the Rambam's parshiyos, except for one difference that exists, which is two versions in the Rambam. Aside from that, since the Rambam came, everyone does according to the Rambam's halacha. So it really completely took over.

Many times people laugh, the Rambam said he's going to make a book of laws, everyone will follow it, and the Ra'avad came and corrected it, and it wasn't enough. In certain matters, such as for example the parshiyos of a Sefer Torah, all of Klal Yisrael accepted it. It took a little time in Ashkenaz until the Rambam arrived, there were still other Sifrei Torah with other versions. But after the Rambam became widespread, all the poskim say that everyone does like the Rambam, and this is one of the Rambam's great successes in taking over the system. I mean, he took it from a source, he doesn't just say it. Yes, we will talk about this in a second.

Halacha: What is a Parsha Petucha and a Parsha Setuma

But first one must learn the halacha. First, what does a parsha petucha and a parsha setuma look like. The Rambam says like this: And whoever wants to know, will look in the Shulchan Aruch and see. I already know, one needs to have time to figure out the details, that the Rosh has a bit of a dispute with the Rambam about how one makes a parsha petucha. We try to fulfill "it is proper to give to both of them." There are those who claim that our advice of "to give to both of them" doesn't work, but in any case, the Rambam says like this:

Parsha Petucha — Two Ways

A parsha petucha has two ways how one can make it. The pictures are somewhat not too clear, I don't know why, this is some kind of clever one from whatever. He says like this: "If it ended in the middle of a line, leave the rest of the line empty". That means, if one parsha ended in the middle of a line, leave that line empty, and he begins the next parsha, he begins with the next line. Very good, like here you have a picture. No, the picture is...

He says two ways of making a parsha petucha. The first way is that one finished in the middle of the line, and one leaves it empty, afterwards one begins fresh in the next line. But this only works, yes?

"Our Rabbis said, when the line that one finished has remaining space the measure of nine letters" — that means, the space of nine letters — "but if there didn't remain except a little", then it's not enough that he leaves the remaining line and he begins the new one, "rather he completes at the end of the line and leaves the second line entirely empty". One leaves over an entire empty line to show that here is a petucha setuma, "provided that the beginning of the open parsha begins at the third line". In such a case that one leaves over an entire empty parsha. An entire empty line he leaves over. This agrees very well with the Rambam, a parsha setuma.

Parsha Setuma — Three Ways

And there is a good interesting thing, that if one looks in today's Sifrei Torah there is no such thing in the entire Torah, an entire empty line to make a parsha petucha. The reason for this is because the Rosh had a different interpretation. The Rosh held that a parsha petucha must have nine letters in front of it on the same line. He didn't hold that one fulfills it with this. Therefore the Rosh said that if there remains, one must begin the parsha petucha in the middle of the line, so that there should be nine letters empty on the same line.

Now, the problem is, according to the Rambam this should have been a parsha setuma, because the Rambam says that a parsha petucha must begin at the beginning of a line. Therefore, one wants to fulfill the opinion of the Rambam also, therefore the Beit Yosef says in the Shulchan Aruch that we conduct ourselves today that we are careful that no parsha petucha should end with less than nine letters, in order that we can fulfill "it is proper to give to both of them," to satisfy the Rambam. But if one doesn't have, says the Rema, this is a parsha petucha.

A parsha setuma, says the Rambam, yes? A parsha setuma has three forms, three ways. One way is, if it ended in the middle of a line, leave space the measure, like nine letters, and finish writing at the end of the line. After leaving nine letters on the same line, at the end of the line, and after the nine letters he cannot write, he begins the parsha that is setuma, until the space is found in the middle like this. He shows, like the beginning of the line is nine letters, afterwards there is an empty space, and afterwards it begins at the end of the line with more letters. But if there didn't remain from the line enough to leave space the measure, leave the entire line completely empty. If one cannot do it so, that from both sides there should be full words, or at least a whole word, one should leave it entirely empty, and one should only begin the next line, because it's not nice, seemingly. And he begins to write the closed parsha in the middle of the line like this. You know here, he completes the space that one needs, and one begins from the next line.

It comes out that according to the Rambam, a parsha setuma is specifically the one that can begin with space in the middle of a line. And if it ended at the end of a line, it ended at the end, the parsha ended at the end, and he begins from the beginning of the second line, an empty line, and he begins to write the closed parsha in the middle of the line like this. That the entire line is his, further here the Rosh disagrees, and I don't remember what is the law in the parsha setuma.

Main Principle: Petucha at the Beginning of the Line, Setuma in the Middle of the Line

Okay, this is the Rambam's halacha, opening a parsha petucha and a parsha setuma. With knowledge of the matter, the Rambam conducts this. Parsha petucha at the beginning of the line always, that a parsha petucha is always the beginning of a new line, and a parsha setuma begins, the Rambam is always in the middle of a line. The Rosh holds however that it cannot be, that means, it won't be called a parsha petucha or it won't be called a parsha setuma if there is just empty space at the beginning of a line, it must be closed from both sides the parsha setuma, and the Torah is also regular with columns, seemingly to fulfill both, one must see exactly, but that's how it comes out.

Halacha: Error in the Spacing of Parshiyos — Invalid and Has No Remedy

Now the Rambam says like this, the two interesting stringencies, yes? The Rambam says, full and deficient, if he erred, he is not corrected for full and deficient, etc., we learned that one must be careful about every full and deficient, every time that a vav is missing for a mitzvah, yes, this one can fix, as they learned that full and deficient one can fix, one can add, scrape off and add, according to the law that they learned more than four one cannot, etc.

The Rambam says there, if someone erred in the spacing of the parshiyos, that with how much one must add for a setuma and petucha or petucha and setuma, one did the opposite, or that he separated with empty space in a place where there is no parsha, if he left extra empty where the halacha doesn't say that one must leave empty, or that he wrote in its usual way and he didn't make any space at all between parshiyos, or that he changed the form of the lines, he didn't make the lines in the manner how one must write lines, there is such as Shirat HaYam, and other songs, Shirat Ha'azinu, which one must write in a certain order, a brick upon a brick, this is invalid, and it has no remedy, it has no remedy, except, the only remedy a Sefer Torah has written from several pages, not to invalidate all the other pages, one should remove from where it's sewn together, one should remove that page where he erred. Yes, one must cut out the page and make an entirely new one.

Why can one not erase and change a bit, I don't know. The sound of the Rambam, he had a Gemara. Seemingly this is the word, one must erase too much. Because I don't believe that there is a matter because it must be written in order, no, not such a thing. In short, it's not clear what is the explanation. It's seemingly a further matter of the manner as we learned that there is a limit how much one can fix, simply because it's improper that a Sefer Torah should be patched up.

Already, and this is the Rambam's halacha. The Rambam is this seemingly also a bit of an introduction that he will now say. Because it is very serious. A closed or closed verse is invalid, and one cannot even correct it. Therefore it is very important.

The Rambam's List of All Parshiyos — Introduction

The Rambam says like this, because... the Rambam now begins something. You understand what you learned the laws, now he will do more. Now the Rambam comes as the great man of comprehensive knowledge, the doctor who knows everything, he comes out and says, "I will now write you everything that one must know, what I corrected from the Sefer Torah."

Why did the Rambam have to do this? Because the Rambam claims that most Sifrei Torah are invalid. Why? Because I saw great confusion in all the books that I saw in these matters. It's not just a nice thing. Because I saw great confusion in all the books that I saw in these matters. He says, all the books that I saw, in all the books that I saw in these matters, all the books that I saw I saw great confusion. And also the masters of the mesorah, there is a book called "Mesoret Sofrim", it writes lists. Mesorah means people who make lists. What is the meaning? People who make lists. Who divide and combine the opinions regarding closed and open sections, they make lists, but they disagree in these matters like the dispute of the books themselves. That means, one says that the Sefer Torah must have so many errors, and the differences from one Sefer Torah to another. Okay, we look in a list in the book, which has a list, not the Torah, but the list. The problem is, there is more than one book, and the books have the same dispute as the Torahs. The book doesn't help at all.

He says, "I will write the correct list, that is, all the parshiyos of the Torah, I will write all the parshiyos of the Torah according to the closed and open sections, and how the lines must look, in order to correct from them all the books and to correct them." In order to correct.

The Problem of Scribal Error in the Rambam Itself

Now there will only be one small problem. What will be if there will be a scribal error in the Rambam?

That means, the Rambam's book now becomes like the Sefer Torah that lies in the Temple courtyard, from which the king wrote. Yes, but I say, there will only be one small problem. What will happen if in the Rambam itself there will be a scribal error, ah? Didn't it occur to him that there can be a scribal error in the Rambam itself?

The Rambam lives, and he discusses with students, and he sends letters. One hopes that the best that one can comes in. I will tell you a story about this.

The Rambam's Source — The Book Known in Egypt

The Rambam says like this. The Rambam says, "Because I saw," he says, "the scribes who relied on this, they didn't look in the Mishnah or in the Oral Torah. What is there? The book known in Egypt,

The Rambam's Approach to Open and Closed Sections

Speaker 1: The Rambam's is more than one book, and the books have the same dispute in the Torah. The book doesn't help at all. He says, I will write the correct... "And I saw to write here all the parshiyos of the Torah, and I will write all the parshiyos of the Torah according to the open and closed sections, and how the songs need to appear, so that all the books will be corrected from them".

Now there will only be one small problem, what happens if there is a scribal error with the Rambam? He says, because the Rambam's book now becomes like the Sefer Torah that lies in the Temple courtyard, from which the king writes. Yes, but I say that here there will only be one small problem. What happened? If the Rambam itself becomes a scribal error, ah? Didn't it occur to him that one can make that there can be a scribal error from the Rambam.

Okay, the Rambam lives, and he discusses with students, and he sends letters. One hopes that the best that one can comes in. Be well, I told you the story, and we have a part in this. I told you a story about this.

The Source: The Book Known in Egypt

Speaker 1: The Rambam says like this... Okay, the Rambam says, from where do I take all these things? He says, the book that we relied on. He didn't on what there is no Mishnah, no Oral Torah. What is there? There is a book known in Egypt, here a book known in Egypt that includes twenty-four books of Egypt, a collection of Tanach, as the Rambam earlier at the end of the chapter spoke that here is which books are arranged in Egypt.

Yes, this is if it's clear, the Rambam is the book that the Rambam says he's not that book, but that book means that one writes a scroll, such a long book, this is a Chumash like a large one here many years the book that is known... on how did one help oneself in Egypt or in Jerusalem? Ah, therefore.

That means known in Egypt is known, I know where it lies in Egypt, or where it lay when the Rambam found it, as if it lay in Egypt at the time when he found it... But, the word is... or the word is... in Jerusalem it was accepted. So you mean, that the case is here only something from Egypt, but it was only from Jerusalem? Because only good... it was there many years that this was the main book of the generation. There one used to... from there one used to correct. That these are all the books. Yes? Right.

Ben Asher — Who He Was and His Work

Speaker 1: And which Yaakov relied. Why did the Rambam rely on a trustworthy man Ben Asher? He will tell you right away. There was one who was called Ben Asher, and he corrected this book, and he was engaged in this for many years. This was his project of correcting this.

Who was Ben Asher? And he corrected it many times as it was copied. He corrected it as it is written, and on this they relied on him. So already time of the kingdom? As it was copied? Perhaps this means it? I don't know what is the explanation. So the Rambam tells you about Ben Asher. I don't know what the explanation of the word is. Who copied what? Seemingly he means one repeated that Ben Asher corrected the book many times.

He says, and on this I relied on it. This he means to say. And on this I relied on it, not yes, I tell you, in the Rambam itself, the Rambam wrote a Sefer Torah. And on this I relied in the Sefer Torah that I wrote according to the law. The Rambam fulfilled the law of writing a Sefer Torah, and he took, on that one he replicated the Sefer Torah, the script of Ben Asher.

Who Was Ben Asher

Speaker 1: And this was the... from there he took this. This is the... Ben Asher was who? From the time of the Geonim he lived in Tiberias. He was called something Ben Asher, I don't know what his first name was.

Speaker 2: You don't know, or I don't know.

Speaker 1: And he wrote, he didn't just write, he mainly corrected. This is the true grammar. Because to write is not enough, because one writes a book, usually naturally, even the greatest sage writes a book, he makes a few mistakes. The virtue of this book is only that... it's clear that the book was lost, or one didn't have access most people most of the time.

Keter Aram Tzova — The Physical Book

Speaker 1: Today they found, yes, there's a whole story about this. It used to be located in... later it was located in Syria, and therefore it's called Keter Aram Tzova, which is Syria. It's assumed that this is the sefer that the Rambam speaks of, this is the sefer hayadu'a b'Mitzrayim (the sefer known in Egypt).

Discussion: Is it attributed to Ezra HaSofer?

Speaker 2: But no, the Rambam doesn't say that it's attributed to Ezra HaSofer.

Speaker 1: No, Ezra HaSofer doesn't come in. It's Ben Asher. There's no connection to Ezra HaSofer. No, no, no. It's not a Sefer Torah at all. It's not a Sefer Torah at all. No, not about Ben Ezra. It's not a chiddush. No, no, he said mipei hashemu'ah (from oral tradition), but the Rambam had a sefer, the Rambam had a sefer. But it's not clear that the Rambam's was from Ben Asher. It's not correct. Yes, and chas v'shalom whoever would say such a thing.

Ben Asher from the Chachmei HaMesorah

Speaker 1: The Rambam... Ben Asher was from the chachmei hameso'rah bizman hage'onim (the sages of the mesorah in the time of the Geonim), perhaps the greatest. There's the machloket (dispute) Ben Asher Ben Naftali in certain things, he was his colleague or in his time. But he, how is it called, he made the sefer that the Rambam speaks of. I don't know if Ben Asher wrote it himself even, it could be that a sofer wrote it, but the main virtue is that he was very strongly megiha (corrected) it.

The Story of Keter Aram Tzova

Speaker 1: And one can actually see in the sefer that was in Syria, and later it came to Eretz Yisrael. The parts, the missing parts were burned or lost during what happened in 5708 (1948), when the Arabs saw that the Jews were making a state, they made a big pogrom there in Syria.

It's not with swords, it was in the shul in Syria, in Aleppo, and the Arabs made a pogrom, and somewhere in that pogrom they burned the shul. Some Jew went and grabbed the sefer, but he came too late, or whatever exactly the story was. A part, a large part of it is missing today. That is, almost the entire majority of Chumash is missing, there's most of Tanach, but most of Chumash is missing, about half of Sefer Devarim. And it also doesn't end until the end of Tanach, the whole thing isn't there.

Where One Can See the Sefer Today

Speaker 1: But one can see the sefer, it's there, and one can go see it, in Eretz Yisrael there's a museum, yes, the Israel Museum, and there's a special chamber, it's called Heichal HaSefer. There one can see the sefer, the original manuscript of Ben Asher, which is called Ketav Aram Tzova, Keter Aram Tzova. And there are also other scrolls from the Qumran scrolls, other things that one can see there, but one can see the sefer there. One can also see pictures on the internet.

The Precision of Keter Aram Tzova

Speaker 1: And the point is, this is the sefer that the Rambam himself also looked at. And one actually sees, the chachmei hameso'rah shebizman hazeh (the sages of the mesorah of this time) say that this sefer is actually remarkably precise. Not only that, there is, and one can see how one can check that a sefer is precise, because there's mesorah that records, mesorah counts numbers, how many times there's chaser (deficient spelling), how many times there's malei (full spelling).

Comparison with Other Manuscripts

Speaker 1: And one can see that a simple dispute is one thing, but one can see most other sefarim, even old manuscripts, Ketav Yad Leningrad, and other manuscripts that are also almost a thousand years old, or a bit older, Even Shushan, yes, etc., all these chevra (group), all these sefarim, one sees, I don't remember the numbers, but they're not precise al pi atzman (according to themselves), it doesn't match with their own, it's not coherent.

And the entire Keter Aram Tzova, the entire Tanach, a huge large sefer, there are I think three or four errors that are known, but aside from that it's one hundred percent precise.

The Reason for the Precision

Speaker 1: And apparently the reason is because the commentator sat, and this was his main sefer, he sat on this for twenty, forty years, I don't know, he went over everything and fixed and fixed, and one actually sees in the sefer there are erasures, one can see he changed things. And this is what the Rambam relied on this sefer to take from it.

What the Rambam Took and What Not

Speaker 1: Now, there's a somewhat interesting thing, the Rambam took from this sefer only the petuchot u'setumot (open and closed sections) of the Torah, he didn't bring the nusach (text version) there as purposes of nekudot (vowel points), ta'gin (crowns on letters), I don't know what's there, but nekudot or malei v'chaser (full and deficient spellings), even other things, the Rambam didn't, he did write, he took the yud-gimmel (13), the Rambam's Sefer Torah he did write, he wrote his sefer, we don't know what the Rambam had regarding that matter.

Letters That Are Different

Speaker 1: There are two or three letters in the Torah that are different, yes, the Tosafot on "hadeku" with an alef or with a hei, and such things, and apparently we don't know what the Rambam wrote, if one would go with the Rambam's Chumash we would have to do as he does, although we don't have his own manuscript.

Reconstructing the Rambam's Nusach

Speaker 1: But they did find, there is about what they reconstructed, they figured out what was written there. First of all, it was already... But what were they meticulous about? Yes, two things, there are people who made lists of the sefer before it was burned or lost, there were researchers, people went there and transcribed. And also one can see from the mesorah, one can see other places that he held in the Torah, the manuscript.

Tanachim That Are Printed According to This

Speaker 1: So, there are today Tanachim that are printed this way, but the Ashkenazic script has a few letters that are different. And Teiman doesn't hold this way. Apparently if one would go according to the Rambam one would have to do like him, but the custom of most sofrim is not to follow this. So we're waiting to see how our friends HaGaon Rav Yitzchak...

In any case, I'm already making a Sefer Torah. My Chumash, my Chumash, no, my Chumash is copied from one who already did this. So, my Chumash is according to... yes, it's based on the... on based on HaRav... what's his name? Rabbi Mordechai Breuer, who worked very much to make it according to the mesorah, the original mesorah.

The Dispute: Did Ben Asher Actually Correct the Petuchot U'Setumot?

Speaker 1: Now, there's an interesting thing, an interesting dispute which is my opinion. So the Rambam, as we said, didn't bring the letters, he said there are no doubts. He brought the parshiyot (sections), because the Rambam... it could also be because of this, because he saw, parshiyot, letters one can always fix, the Rambam says, but the parshiyot, it's pasul haTorah (invalidates the Torah), one can't fix it. So because of this it was more important to bring all the parshiyot.

The Claim Against the Rambam's Assumption

Speaker 1: But there are those who claim, there's a very interesting thing, there are those who claim, there are today a few Jews who have written articles about this, the collections have argued about this, it's actually a question whether what the Rambam assumed is correct.

The Rambam assumed that the parshiyot setumot and petuchot that are written in the Keter of Ben Asher, Ben Asher corrected them. Now, it's true that Ben Asher corrected the mesorah of the sefer and the nusach of the sefer, but there's no proof at all that he also corrected the parshiyot petuchot and setumot. It could be that he held altogether that there's no mesorah at all on this, every sofer does differently.

Evidence from Old Sefarim

Speaker 1: And one looks in old sefarim one sees that there are very many variations in petuchot and setumot, not even... much more variations than there are in the letters and nekudot and so forth. And one doesn't see even once that they should have fixed a parsha petucha and setuma. One doesn't see any hagahot (corrections) on this at all.

Ah, there should have even been made a list, something should have been written about this. So there are those who claim today that perhaps it's not correct at all that Ben Asher corrected the petuchot and setumot that the Rambam assumed. It could be that this was simply how the sofer made it, and certainly it's somewhat worthwhile because it's an old sefer, but...

Technology to See Erasures

Speaker 2: I'm just telling you a halacha. I'm just telling you a halacha. I'm just telling you an interesting thing. They use technology to see if the parchment he fixed.

Speaker 1: One can see that there's an erasure? Yes, one can see. Our friend Rav Neriah was working on it on the parchments, like others, and one can, there are ways that one can do like an X-ray with computers that there lies underneath still something a correction. Yes.

The Miraculous Story: All Jews Began to Do Like the Rambam

Speaker 1: Anyway, this is the story of this, and the interesting, the miraculous story is that after what I told you there were two copies that the Rambam wrote, but later all Jews began to do like the Rambam.

Technology to Discover Overwritten Text in Manuscripts

Speaker 1: Yes, yes, yes, interesting thing.

Speaker 2: How can one go over?

Speaker 1: They use technology to see. One can see, one can see. Our friend Rav Neriah showed me, he works on it, on the sefarim of others. One can, there are developments that one can do like an X-ray, one can see that there lies underneath still something ink.

Speaker 2: Yes.

The Miraculous Story: From Rambam to Ramban

Speaker 1: Anyway, this is the story of this. The miraculous story is, after what I told you will be as the Rambam wrote, and how later everything was switched to the Ramban.

Speaker 2: Are there even manuscripts from the Rambam himself?

Speaker 1: Yes.

An Error in Our Sifrei Torah — Parashat Tzav

Speaker 1: So the story is, it was, there's still today a discussion in their dispute. In Parashat Tzav there's one parsha that in our Sifrei Torah it's apparently missing, one should apparently make it. There was an error in the Rambam in the sefarim. One knows why the error happened, I don't have strength, I didn't write it here. But look into Parashat Tzav, you'll see. They thought that the Rambam means... it could be the Rambam himself made an error, or it's perhaps an error in the copying from the Rambam. There are two parshiyot that begin with the same letter, the same words, it's hard to catch which one he means.

Speaker 2: "Vayedaber"?

Speaker 1: No. There is in Parashat Tzav, there where it says, if I remember, there where it says about the chelev (fat), "kol chelev" (all fat). One of the "vayedaber" is it perhaps so? Yes, I don't remember which. There is, in the Yemenite sefarim they have it correct, they have both parshiyot petuchot or setumot, I don't remember. By us one is missing, simply.

Speaker 2: Interesting.

Speaker 1: I don't remember anymore how that parsha begins. So that's another thing.

To Whom We Owe Our Sifrei Torah

Speaker 1: Another miraculous story that he brings, Harav Rabinovitz here, is that it was, all our sefarim are built on two or three gedolim who even involved themselves in this topic. Why was the Rambam accepted? Because no one involved themselves in this.

Rabbi Meir HaLevi Abulafia (the Ramah)

Speaker 1: After the Rambam came, there was Rabbi Meir HaLevi Abulafia, yes, the Ramah, yes, the Yad Ramah. He was very strongly involved in making the Sefer Torah correct. He has a sefer called "Mesoret Seyag LaTorah," where he goes through all the parshiyot. And he took the petuchot u'setumot from the Rambam. He didn't know the correct one, he sent a letter to Rabbi Yehuda ibn Tibbon that he should send him the original manuscript of the Rambam, not manuscript, or a more precise copy.

And remarkable things, he was also a great opponent of the Rambam, the first dispute was against the Rambam, because he said that the Rambam doesn't hold of techiyat hameitim (resurrection of the dead), so hashkafa-wise (philosophically) he was very against the Rambam, but in his Sefer Torah he used the Rambam's mesorah, which the Rambam wrote there. So all Sifrei Torah come essentially from him.

The Meiri, Minchat Shai, and Others

Speaker 1: The Meiri also wrote a sefer on Sefer Torah, I don't remember what it's called. After that there's the Minchat Shai from the Acharonim, and a few more people.

It's very interesting, it's such a topic that I want to be a bit with taste in this. Yes, but among all thousands of gedolei Yisrael that the sages, it is that one can count about ten people throughout history, and our Torah lies on a few people. They didn't, it doesn't lie on them, they involved themselves, they deserve to make it correct.

The Rambam's List of Petuchot U'Setumot

Speaker 1: Anyway, this is the Rambam's list. The Rambam makes here a long list of every parsha petucha and setuma in the Torah, and apparently our Torahs, as I said, it matches with the Rambam except for one that we apparently don't do correctly. One can ask the rabbis what to do about this.

He counts out every sefer, he counts out Sefer Bereishit, every parsha, literally I won't say it, he goes with the parshiyot I mean, even the parshiyot. He counts out every parsha, he counts out which is petucha or setuma, or which is both. Yes, every single, not every parsha, every parsha petucha and setuma, yes. Which we won't say because we'll go crazy. He even makes a total in the end, a number of how much there is in each sefer and in each Chumash.

He had nerves for... Hashem gave the Rambam more nerves than us, because he did it. If our job would have been our job, we would perhaps do it, but it's not our job. We are after all... okay, if it would have been our job, when we write a Torah, we copy and we do what the Rambam did.

Hilchot Shirot — Shirat Ha'azinu

Speaker 1: After that there are the shirot (songs). A shira, the Rambam has already mentioned a few times, must be written like a shira. What is a shira? There are two shirot in the Torah basically. Okay.

First of all, Shirat Ha'azinu. And the Rambam doesn't say here Shirat Ha'azinu, I don't know. He says that the way it goes is, and here he doesn't lay down the entire list, but the way it goes is, yes, kol shita v'shita (every line and line), every line in Shirat Ha'azinu has in between a revach (space), which is like a parsha setuma, which has only one letter in the middle, but it's open from both sides. It comes out every shita is divided in two.

Says the Rambam, one writes it in sheva v'shishim (seven and sixty), yes, ah, sorry, seventy-seven lines. I think we don't do so, we make it a different number of lines. I don't remember. There's also about this perhaps a bit of dispute, yes, there are about this girsaot (versions), many girsaot in this.

In short, and the Rambam counts out precisely which side, the right side or the left side of the order, comes out which pasuk in Ha'azinu. Which word? Which letter is he reading pesukim? So, which word, which word. Ha'azinu hashamayim va'adabera, ya'arof kamatar likchi, tizal katal imrati, kis'irim alei desha v'chirvivim alei esev etc. So this is Shirat Ha'azinu, and he goes through the whole thing there.

Shirat HaYam — Ariach Al Gabei Levana

Speaker 1: After that he says that Shirat HaYam one writes thirty lines. So, the first line... we saw learned earlier that there are lines above and below the shira. No, by the Shirat... sorry, ariach al gabei levana (brick upon brick) means Shirat HaYam. That means ariach al gabei ariach, levana al gabei levana (brick upon brick, brick upon brick). Actually, yes, right, only two lines, two columns. Shirat Ha'azinu is only two columns.

And I told you that the Rambam already said earlier that here the lines before and after the shira one also has some certain custom how one writes them, simply which letters begin, which word begins the lines. Because there is, one doesn't write in a Torah only Shirat Ha'azinu on a column, one writes a bit from above and a bit from below, and so it is also by Shirat HaYam. And there's a custom which precise pesukim one writes from above and from below.

And after that, Shirat HaYam says the Rambam one writes on thirty lines. The first line one writes kidarka (in its way). That means without any spaces, "az yashir" until "vayomru." And after that...

Discussion: Why Doesn't the Order of the Shirot Match the Pesukim?

Speaker 2: One speaks less it matches.

Speaker 1: If you want to talk about the poetry of the songs (shiros), it doesn't make sense at all, unfortunately. I mean, I don't understand why the poetry should connect so strongly with the space (revach). I see that there's a different order (seder), not that I understand it with my intellect (seichel), and my Chumash doesn't look like that. My Chumash looks according to my intellect, and not according to the tradition (mesorah), not according to the... the Shulchan Aruch and the Sefer Torah that's written in my Chumash. A beautiful Chumash (Chumash mehudar). Yes, I say that I want Torah study (Torah limud), I want to understand.

But certainly one may, there's no question. I say this, it's perhaps simply a hint (remez) for the ba'al korei (Torah reader) that he should remember with what melody (nigun). Yes, there are those who say that all those places that are empty, there one must sing, that there comes a certain melody in the song (shirah), and there one makes a... a part of the embellishments in the manner of reading (ofen hakriah).

I've noticed that in Shiras Ha'azinu and in Shiras HaYam. Shiras Ha'azinu I don't remember.

How Does One Make Shiras HaYam?

Speaker 1: In short, the Rema explains, the first approach (shitah rishonah), how does one make Shiras HaYam? Yes, the first approach is aruchah. The other approaches are, one makes one in the middle, it goes one one, right? The first line one makes in the middle one space (lach), and the other one makes two spaces (lecher), correct? That means, you have a line that has one space in the middle, and you have a line that has two spaces from both sides. It comes out that you have as it were (kiv'yachol) three parts, and it's space opposite text (revach keneged haketav), and text opposite space (ketav keneged harevach). This is what's called ariach al gabei levenah. As it were, what ariach al gabei levenah means I don't know. Ariach means a half, and levenah means a whole, something like that. It's like you have a line, and under it there is text (ketav), an empty line and under it text, and so on repeatedly (chozer chalilah) until the end of the song. That's how one makes it.

I've noticed that the verses (pesukim) also don't match. Not every place where there's an empty place is there also an etnachta or an end of a verse (sof pasuk).

Speaker 2: It's true that it doesn't match.

Speaker 1: For example, I don't remember. Do you understand what I'm saying? Especially not here, here there's really only one word each time, the beginning and the end. So I don't know exactly on what the divisions (chalukos) are built. The tradition (mesorah) says that one writes this way. I don't know what's the secret of it. A Ben Yochai can perhaps say the secret (sod) of why exactly this way. I don't understand.

Speaker 2: Do you understand?

Speaker 1: By Shiras Ha'azinu I understand at least two verses. Shiras HaYam is a bit interesting, what is the matter (inyan) of the whole order?

Anyways, what, it looks like two corners of water and in the middle a group of Jews are stretched out.

Speaker 2: Ah, the sea (yam), one sees waves like this, I can hold it back?

Speaker 1: Yes, yes. I don't know what is the secret of Shiras Ha'azinu and Shiras HaYam. It's awesomely interesting. But this is the tradition, this is how one writes it now.

Halacha: Letters in a Song — Like a Hair's Breadth

Speaker 1: Further, the entire Torah, when one writes it in the form of a song (b'ofen shirah), like Shiras HaYam that he mentioned, when one writes it, the letter must be very close to its neighbor (tzrich shetehei os semuchah lachaverta beyoser), the letters should be very close one to the other, but should not touch (aval lo tidbak), but they may not touch, but should not touch, but also not far, so that a word should not appear as two words (kedei shelo tira'eh teivah kishtei teivos), that a word should look like one word, there shouldn't be extra space. And there should be between letter and letter like a hair's breadth (veyihiyeh bein os le'os kechut hase'arah), between one letter and another there must be at least like a hair's breadth. Also not more, exactly like a hair's breadth. Whatever, a bit more, the point is, it should be close.

Why Is the Rambam So Afraid of This?

Speaker 1: Why is the Rambam so afraid of this? I understand, but the Rambam is very afraid that it should look like two words, that a word should not appear as two words (shelo tira'eh teivah kishtei teivos). I don't understand why he's so afraid of this.

Further, the child who is not accustomed (tinok she'eino ragil), who doesn't know the verses, he can't notice, he can't... he won't know that this is one word. He can read it with errors (te'usim), he will indeed notice and insert the letters differently, and so forth.

Speaker 2: That is, why should he suddenly worry so much about this?

Speaker 1: Do you understand? That means it's like two... one must be very precise, because on the one hand one must be careful that they shouldn't touch, because we learned earlier that if they touch it's invalid (pasul), but they may not look like two words, they may not be too far. It must be exactly so. Interesting, from this comes out the halacha.

Innovation: The Entire Chapter Is "Laws of Spaces"

Speaker 1: Ah, I catch what's going on here, I catch what's going on here. One can say this, the chapter is... spaces in the Torah. The space there where you stand, the white letters (osiyos levanos) that the Baal Shem Tov says that this is the higher level. The entire chapter is laws of spaces (hilchos space). Do you catch it? How one places a large space, how one places a space before a song says a certain kind of space, and how one places a space between letters. Very interesting. An entire chapter of laws of spaces. Do you know how much space there is in the Torah? The chapter is about the topic (nusah) of spaces.

And then we said the whole time that this is the letters of the Torah, because the letters of the Torah lie in the letters that don't stand.

The Chapter as "Laws of Spaces"

Speaker:

The chassid goes here. One can say this, the chapter is the laws of spaces in the Torah. The space there where stand the white letters (osiyos levanos), which the Baal Shem Tov says that this is the higher level.

The entire chapter is laws of spaces. Do you catch it? How one places a large space, how one places a space before a song, this has a certain kind of space, and how one places a space between letters. Very interesting.

The entire chapter is laws of spaces. You know how to space out the Torah is the chapter of the prophet and spaces out. And this is the background of open sections and closed sections (pesuches and sesumos) of the Torah.

The Difficulty in Understanding the Order of Pesuches and Sesumos

Another thing that one doesn't understand is why, yes, besides what there is. Why, no, why seemingly it would make sense, where there is a break (hefsek) there should be a pesuchah, a larger break seemingly is a pesuchah and a smaller one is a sesumah.

But whoever learns this Rambam sees that it's very difficult to explain why here it comes this way and there it comes that way. It's not something that anyone I know understands. There are answers (tirutzim), but it's difficult to understand.

So, one must know.

---

Until here Chapter 8.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.