הנושא שלנו הוא ‘ענין יציאת מצרים – מהו’:
א) המובן שבו ‘יציאת מצרים הוא ‘יסוד התורה כולה’. כלומר, כמה פעמים נאמר, בפסוקים וגם אחר כך, שענין יציאת מצרים הוא יסוד ל’שאר כל התורה כולה’, או ‘לשאר כל המצוות’, או ל’ידיעת האל ב”ה’, ועלינו להבין במה הדבר כן, ומה היחס בין ענין יציאת מצרים לענין שאר המצוות או אל סוד התורה. (בגישה זו למדתי תשע”ט-תשפ”א)
ב) המובן שבו ‘יציאת מצרים’ הוא ‘המוטיביציה שלנו’ לקיים את התורה כולה, ‘מצדנו’, (על זה דיברתי בשיעור ליל שישי ויקרא תשפ”ו, וכבר יש על זה ברשימות במסמך ‘ענין יציאת מצרים’
ג) הענין השלישי שהזכרנו בחלק הקודם קובע שם לעצמו. כלומר, פירושו ומובנו התיאולוגי של ‘ענין יציאת מצרים’. כלומר, האם ומה מלמדת אותנו יציאת מצרים אודות עצם האלוהות. (בגישה זו למדתי תשפ”ב והלאה) או מה היא מלמדת אותנו אודות דרכי בני אדם.
[ב’ אלה מקבילים לב’ הפירושים העיקרים במושג ‘עיקר’, כמו שלמדנו =איפה?= במילה ‘עיקרי הדת’. שיש שני סוגי ‘עיקר’. ‘עיקר’ לאפוקי ‘ענף’. ו’עיקר’ לאפוקי ‘טפל’. פירוש ראשון – האקסיומות שממנו נובעים שאר דברי הדת בזרימה לוגית. כלומר ‘עיקר’ במובן של ‘שורש’, שממנו הענפים. וכך הדבר הראשון מבוסס על הרעיון ש’יציאת מצרים’ משמש באותו תפקיד של ‘עיקר הדת’, כלומר מה שנותן סיבה וטעם ושורש לשאר המצוות. ובמובן מסוים אפשר לומר שלפני שהיה מושג ‘עיקרי דת’ תיאורטיים ברשימת הנחות אודות האלוהות וההשגחה וכו’, נמצא כבר בתורה ש’יציאת מצרים’ הוא ענין שורשי לשאר המצוות.
והפירוש השני במילה ‘עיקר’ הוא ‘הדבר הכי חשוב לדעת’, ושאר הדברים אינם חשובים לגביו. בהתאם לכך ‘עיקרי הדת’ היינו אותם הדברים שהכי חשובים לדעת אותם. כאשר חושבים על כך מגלים ש’הכי חשוב’, כלומר, שהם ה’מטרה של שאר הדברים. כי כאשר אומרים שה’עיקרים’ הם הדברים ש’בגללם השאר’, אם כן תולים את ה’עיקר’ ב’טפל’, כאילו העיקר הוא חשוב בגלל שהוא מביא לידי המעשים הנובעים ממנו, ואם כן הוא אולי ‘עיקר’ אבל הוא לא ‘הכי חשוב’, שכן ‘חשוב’ משמע הדבר שאליו מתכוונים. ונמצא לפי פירוש זה ‘עיקרי התורה’, היינו ‘מטרות שאר התורה’, שהמצוות אמורות להביא אליהם, ולא שהם מביאים אל המצוות בלבד.
ולפי שאנחנו אומרים ש
ג) נושא שלישי הוא סיפור יציאת מצרים – הוא נושא בפני עצמו.
ונסדר בפני עצמו בסדרה – על מצוות סיפור יציאת מצרים, ועל סדר ההגדה והלימוד שלו = כאן=?.
אלא שיש קשר, לפי שעל הרוב נספר ב’סיפור’ את מה שנראה לנו עיקר ה’מסר’ והמטרה של ‘יסוד’ יציאת מצרים. וייתכן גם כי ‘סיפור יציאת מצרים’ כולל בעצמו את היות ‘יציאת מצרים’ הסבר וטעם ושורש לשאר המצוות,
ולכן הובאו דברי הרמב”ם העוסקים בסדר ‘סיפור יציאת מצרים’, למרות שעיקר הלימוד של זה צריך להיות בלימוד ליל הסדר ומצוותיו.
ומכל מקום,
תש”פ – שיעור א’
הקדמה א
הוא העיקר
היה צריך להיות להתחיל מהחומש, שהרי החומש לא מדבר על העסק שלנו
אבל הוא מדבר הרבה על יציאת מצרים
משמע שמבחינתו זה עיקר
אבל כדרכנו לא נוכל להתחיל מהפסוק אלא מרמבן והרמבם
נלך לאט ונבין
הקדמה ב – בענין המקרא (ענין זה במבוא שער המקרא בדפים וגם בשיעורים על המקרא הכתובים)
הזוהר שאל למה הקבה מדבר כל כך הרבה מיציאת מצרים
אבל צריכים לדייק את השאלה – מה מיוחד בריבויו בחומש
אעפ שאין זה הזמן ללמוד חומש
5 שאלות שונות –
א] ריבוי הפעמים (מוזר לשאול על ריבוי הפעמים הרי זהו הסיפור של התורה שהכל מאורגן סביבו)
ב] יש הרבה פעמים שמשתמשים ביציאת מצרים גם כשזה לא הנושא – כמו מצוות ששאלו חכמים מעקה משקולות וכו’, וכבר הקשו עליהם,
ג] המצוות שמפורש בהם זכר יציאת מצרים כמו פסח בכור תפילין
ד] מצוות אלה יש להם חומר. מ”ע של פסח ומילה בלבד יש להם כרת (למדנו על כרת במ”א.=..) כי כרת הוא מה שיהודי לא עושה, כמו לא אוכל כרת. אבל לעשות אין יהודי עושה יותר מדי דברים רק פסח ומילה.
אם כן משמע שמצוות פסח הוא מעיקרי המצוות שבתורה
עד כאן ה’דאטא’, לכאורה
השאלה מהו המשמעות של זה.
(עי’ בהקדמה ל’מראי מקומות’, תשע”ט מהדורה ב’, מ”ש בחלוקה זו)
מלימוד בפרשיות שמות תשפ”ו – א
בשעת סעודה שלישית למדתי את דברי ראב”ע ורמב”ן אודות שמי ה’ לא נודעתי להם, והרהרתי בליבי למה שני היהודים האהובים האלה לא יכולים לדבר איתי באופן ברור ואני צריך לנחש כל הזמן את כוונתם ולהשלים בעצמי מערכות מושגים לשבץ אותם בהם ומה היה חסר להם להסביר את עצמם אלי. ובערב עצמתי עיני ודמיתי שאני בדיוק פוגש אותם עומדים ביחד פה ואני אומר להם אה ממש עכשיו לא הבנתי אתכם והם מחייכים אלי ואומרים נו שאל ונסביר לך הכל, אין שום בעיה, ופתאום נעצרתי ואמרתי מה זה לא יכול להיות הרי הם כבר מתו מזמן, ופרחו להם. ולמחרת עצמתי עיני שוב ואמרתי ומה מי סיפר לי שהם מתו מזמן והם עודם פה.
ועל כל פנים, הרמב”ן אומר ש’צדקו כל דברי ראב”ע בענין הזה אלא שהוא כמתנבא ואיני יודע’. ואני רוצה לשאול את הרמב”ן מנין לו שראב”ע אינו יודע, ומאיפה הוא יודע. ועוד אני רוצה לשאול אותו שלי נראה שדברי ראב”ע שונים מאד מדבריו. כי ראב”ע מסביר שיש מערכות מזלות הקובעים את הצלחות וכשלונות האדם, אבל אם האדם מתעלה במחשבתו להבין את הסיבות העליונות על המזלות אז הוא מסוגל להתעלות עליהם בכח זה ולהצליח גם במקום שהמזל אומר שלא להצליח וכדומה. אבל רמב”ן איננו מזכיר בדבריו כאן לא את כל ענין מערכת השמים ולא את כל ענין השגת המחשבה לעולם העליון השכלי שעליהם, אלא נראה אצלו כאילו כל השינוי בין ההנהגות הוא מצד השמות בעצמם ולא שהעולמות קיימים ועומדים וההבדל הוא במקום השגת שכל האדם כדברי ראב”ע. אז אני הולך לשאול אותו.
גם לא הצלחתי לראות בדברי ראב”ע את ההבדל בין השם אל שדי וגם הויה. שהיה נראה לי ששניהם דומים בדבריו, אלא שהוא מסביר הבדל אחר בין השגת משה להשגת האבות ששם הויה הוא על הרוב שם עצם אבל לפעמים הוא שם תואר, ואת ההויה בתור שם תואר לא השיגו האבות. ואני רוצה לשאול מראב”ע מה הוא מתכוון בזה, ואולי ישלח אותי להסתכל בכתבים אחרים שלו, אבל אני רוצה לדעת אם הניחוש שלי צודק, שהוא מתכוון שעצם השגת מחוייב המציאות היה ברור לאבות אבל אופן השפע של חיות העולמות מתוכו שזהו ‘פעולת ההויה’ שבו נקרא תואר ואפשר לעשות משם הויה נסמך כמו ‘הויה צבאות’, זה לא השיגו האבות והוא השגת משה בקשר של תפילין, שפירש לי ראב”ע ביסוד מורא שהוא הקשר בין הנברא לבורא. ואני רוצה גם להבין למה שאברהם אבינו לא ישיג זה ואם זה קשור למעשיו.
וגם כל ההבדל בין ‘ניסים נסתרים’ ו’ניסים גלוים’ לא מצאתי בדבריו כלל. ואני רוצה לשאול מהרמב”ן אם הוא מבין שראב”ע לא אוחז שלולא נס נסתר או נגלה היו כל מאורעות האדם דטרמניסטיים, כי מה שקובע אצלו אינו טבע התחתון הפתוח לכאורה אלא דווקא טבע אותות השמים, ועל זה אפשר לדעתו להתגבר בנתיב ‘טבעי’ של השגת המושכלות שעליהם. ולכן אין הבדל בין נס קטן לגדול, כי גם עיקר נס יציאת מצרים לראב”ע שלפי חשבון המזלות לא היו ישראל ראויים לצאת באותו שעה
ב-
דיברתי במוצ”ש העבר על מה שהרמב”ן תולה באב”ע בענין שם הויה שלמעלה מן המזל, והיום מצאתי שדעת ראב”ע בדבר זה מפורש ביותר בדבריו ואין כאן מקום להסתפק. והוא בלשונו בפירוש הארוך לפרשת תשא שמות לג כ, סיכום דבריו שהוא לא חושב שיש מושג של ‘להתגבר על המזל’ במובן של שפשוט לא יקרה או שיישבר הטבע, אלא שאם יש גזירה אפשר בדרך כלל להינצל ממנו על ידי החכמה כמו המשל מי שיודע שבעיר תהיה רעידת אדמה והוא בורח ממנו. ועל זה הוא מביא את המשל של יציאת מצרים, וכפי הנראה כוונתו שהיה לפי הסדר הרגיל שלא יצאו אבל איכשהו משה גרם שיסובבו התנאים לפי כל מיני פרטים שונים שהמזל תלוי בהם, וכפי שהוא מציין בכתביו האסטרולוגיים הרבה דרכים שבהם המזל לא אומר דטרמניסטי מה יקרה לך כי אומר למשל מה יקרה לעיר או למשפחה ואפשר להתחמק להתחמק.
וזה לשונו
ם כל צבא השמים והשפלים קבלו מהם כמו מתכנתם, על כן לא ייטיבו ולא ירעו. והנה המשתחוה למלאכת השמים לא יועילו לו, כי מה שגזר עליו כפי מערכת כוכבי מולדתו, כן יקרנו, חוץ אם ישמרהו כח עליון מכח הכוכבים, שהיה דבק בו, אז ינצל מהגזרות.
ואתן לך משל חשוב: שהיתה מערכת הכוכבים, שיגדל נהר על עיר אחת, וישטוף אנשיה או ימותו. ובא נביא והזהירם, שישובו אל השם טרם בא יום רעתם, ושבו אליו בכל לב. ובעבור שדבקו בו, נתן בלבם, שיצאו אנשי העיר לחוץ להתפלל, והנה כן עשו. וביום ההוא גדל הנהר פתאום כמנהגו, כאשר ראינו בעינינו פעמים רבות, ושטף כל העיר. והנה לא סרה גזרת השם והוא הצילם. וחשוב, כי המשרתים כסוסים עוברים במסלה, ולא ירוצו להרע או להטיב, רק ככה דרכם. וחשוב כי במסילה איש עור, לא ידע מנהג הסוסים מתי הולכין לימין או לשמאל, והוא נשען על פקח שידע סורם. והנה הוא ישמרנו, כי ברוצם בצד זה, יוליך העור לצד אחר, ומרוצת הסוס לא תשתנה, והעור ימלט. ובעבור זה אמר השם: אשר חלק (דברים ד’:י”ט) ואתכם לקח י”י להיות לו לעם נחלה כיום הזה (דברים ד’:כ’), וככה: לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא (ירמיהו נ”א:י”ט), וזהו: ונפלינו אני ועמך (שמות ל”ג:ט”ז). וזהו שאמרו חכמינו: אין מזל לישראל (בבלי שבת קנ”ו.) כל זמן שהם שומרי התורה. ואם לא ישמרוה, ישלוט בהם המזל כאשר הוא מנוסה, כי כל מחברת ומזל דלי במערכת רעה, הנה יבא רעה לשנאי ישראל. והיודעים חכמת המזלות יודו כן. והנה היתה במערכת המחברת, שיעמדו במצרים בגלות עוד שנים. ובעבור שצעקו אל השם ושבו אליו – הושיעם השם, כאשר יקרה לכלל יקרה ליחיד. על כן: שומר תורה אשרהו (משלי כ”ט:י”ח). הנה ידעתיך בשם (שמות ל”ג:י”ב), כמו: יודע י”י דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד (תהלים א’:ו’)
הודעת יציאת מצרים –
עד כאן למדנו את שיטת הרמב”ם, הראנו איך לדעתו ב’יציאת מצרים’ (דהיינו בעצם ב’מתן תורה’, אבל הוא מרחיב פה לענין ‘שליחות משה’, שהתחיל מיציאת מצרים). בעיקר מראה לנו בדבריו מהו היה הבעיה הדתית ב’גלות מצרים’, שממילא ניתן לתאר את כל ‘מתן תורה ושליחות משה’ כפתרון ל’גלות מצרים’, שהוא הבעיה הכללית בעולם שמידרדרר תמיד לע”ז, ופתרון אברהם ומשה בהרחקת דרכי ע”ז ועשיית עבודה להשם. וזה הכל בעצם הסבר אל ‘מתחילה עובדי ע”ז היו אבותינו וגו’.
מה אין בשיטת הרמב”ם? שביחס ל’לימוד מיציאת מצרים’ (לאפוקי מענין הענווה והכרת הטוב המתחייבת מיציא”מ שהוא ענין כללי של מידה טובה אבל לא ‘עיקר’) אין הדגשה על עצם היציאה ממצרים, כלומר מה שבני ישראל יצאו, או הניסים שנעשו להם אז. מה ש’בני ישראל יצאו ממצרים’, כלומר ‘מה שאירע להם אז’, וכן ‘מה שהשם עשה לנו בהוציאנו ממצרים’, כלומר שלא נודע לנו דבר אודות
יש לרמב”ן 3 שיטות שונות
די שיעור באהאנדלט די פיר פרשיות אין תורה וואו קינדער פרעגן וועגן יציאת מצרים, און ווייזט אז יעדע פרשה ענטפערט אויף א טיפערע קשיא: פארוואס זאל א שפעטערדיגער דור, וואס איז נישט געווען אין מצרים, היטן די מצוות און געדענקען יציאת מצרים? די תשובה איז אז יציאת מצרים האט געשאפן די מעגליכקייט פאר רוחניות - דורך באפרייען אידן פון שקלאפערייַ האט דער אייבערשטער געגעבן די מתנה פון שבת, יום טוב, און צייט פאר תורה און עבודת השם. דאס איז רעלעוואנט אין יעדן דור ווייל די חירות פון מצרים איז די יסוד פאר אונזער גאנצע אידישע לעבן.
שיעור בבית המדרש ראחמיסטריווקא לעיקוואד חול המועד פסח תשע"ט
ביאור ארבע פרשיות השאלה
דרך המענה לשאלת רלבנטיות הפסח והמצוות המשתנה במשך הדורות
זכר ליציאת מצרים במה שאין צריך לעבוד כל כך.
—
יעדעס יאָר פרעגט מען אַ פיפטע קשיא נאָך די פיר פון מה נשתנה:
> פאַרוואָס פרעגט מען בכלל אַזויפיל קשיות, אויב דאָס יונגל האָט שוין צוויי וואָכן אין חדר געלערנט דעם תירוץ?
דאָס איז נישט קיין ווערטל, נאָר אַ ריכטיגע, ערנסטע קשיא וואָס פאָדערט אַ טיפער פאַרשטאַנד פון דער גאַנצער מעשה.
—
דער צענטראַלער פראָבלעם וואָס שטייט הינטער אַסאַך חסידישע שיעורים וועגן פסח:
> דרײַ טויזנט יאָר צוריק איז געווען אַ גוי (פרעה), אַ איד (משה), יציאת מצרים, צען מכות – „הו קעירס?” וואָס גייט מיך אָן? ס’איז נישט מײַן פּראָבלעם.
דאָס איז נישט קיין קונסטלעכע קשיא צו בויען אַ דרוש. די הגדה אַליין פרעגט שוין דאָס – דורך דעם פסוק „ואילו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים” – וואָס מיינט: אויב דו מיינסט ס’איז בלויז אַ היסטאָרישע מעשה, באַדענק אַז אָן דעם וואָלסטו היינט נאָך אין מצרים זיין. אָבער די מפרשים האָבן שוין שוועריקייטן מיט דעם תירוץ (פרעה איז שוין לאַנג געשטאָרבן, וכו׳) – ס’בלײַבן דוחק-תירוצים.
—
דער וועג צו אַ ריכטיגן ענטפער גייט איין טריט פריער – צו די פסוקים אַליין (נישט בלויז די הגדה). אין תורה שטייט פיר מאָל כּמעט דער זעלבער מהלך פון שאלה-ותשובה, און יעדע מאָל ווערט די קשיא ברייטער:
—
– קאָנטעקסט: פסח מצרים – דם אויף די משקוף, שמירה פון דער משחית.
– דער פּראָבלעם: פסוק י”ד זאָגט „ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם” – מאַך דעם קרבן פסח אויך שפּעטער. אין מצרים מאַכט עס סענס – ס’איז דאָ אַ משחית. אָבער „והיה כי תבואו אל הארץ” – אין ארץ ישראל איז רואיג, נישטאָ קיין משחית. פאַרוואָס ווײַטער מאַכן?
– תשובה: „זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל” – דער קרבן פסח איז נישט מער שמירה, נאָר דאַנקבאַרקייט – „ואת בתינו הציל”. מ’דאַנקט דעם אייבערשטן פאַר דער ישועה.
—
– קאָנטעקסט: מצה – געגעסן ווײַל מ’איז אַרויס בחפזון, דער טייג האָט נישט געקענט גיין.
– קשיא: אין מדבר פאַרשטייט מען – ס’איז נאָך פריש, ס’איז געווען חפזון. אָבער „והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני” – אין ארץ ישראל מאַכט מען מצה פון תבואה, נישטאָ קיין חפזון, ס’איז שטיל און רואיג. פאַרוואָס ווײַטער עסן מצה?
– תשובה: „בעבור זה… באשר הוציא ה׳ אותי ממצרים” – די מצה וואָס איך עס היינט זאָל האָבן צו טאָן מיט יציאת מצרים. (דער פסוק איז שווער, אָבער דער כיוון איז קלאָר.)
—
– קאָנטעקסט: מצוות בכורות – פדיון, פטר חמור – אַ מצוה לזכר מכת בכורות.
– קשיא: דאָס איז נאָך אַ גרעסערע קשיא – די מצוה האָט גאָרנישט צו טאָן מיט אַ פּראַקטישע סיבה (נישט שמירה, נישט חפזון). ס’איז סתם אַ זכרון. דאָס קינד פרעגט „מה זאת?” – ס’איז פאַני, ס’איז מאָדנע.
> [זייט-דיגרעסיע:] אַ ווידעאָ פון דעם סאַטמאַרער רבי’ן וואָס מאַכט אויך חוזק פון דער מאָדנעקייט פון פטר חמור – מ’נעמט אַ חמור אין בית המדרש, מ’שאָקלט אים, מ’מאַכט פדיון מיט אַ שה.
– תשובה: „בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים” – ס’איז געווען מכת בכורות, אונזערע בכורים זענען געניצול געוואָרן, דעריבער האָבן אַלע בכורים אַ קדושה. מ’איז מנחיל דאָס פאַר שפּעטערדיגע דורות.
—
– קאָנטעקסט: משנה תורה – משה רעדט צו דער דור בואו לארץ, אַ נײַע דור וואָס „לא ידעו ולא ראו את מוסר ה׳”. זיי האָבן בלויז געהערט פון זיידעס (אַזוי ווי מיר הערן פון אונזערע זיידעס וועגן היטלער און אוישוויץ).
– די קשיא: „מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה׳ אלקינו אתכם?” – אתכם מיינט ענק, די זיידעס, ענק זענט געווען בײַ הר סיני. וואָס האָט דאָס מיט מיר צו טאָן? דאָס איז שוין נישט בלויז וועגן פסח – ס’איז אַ כוללת’דיגע שאלה וועגן אַלע מצוות, וועגן אידישקייט בכלל: פאַרוואָס בין איך אַ איד?
– חידוש וועגן „מחר”: דער פסוק זאָגט „כי ישאלך בנך מחר” – „מחר” מיינט נישט מאָרגן, נאָר לאחר זמן, טויזנט יאָר אַרום. דער פסוק רעדט פון אונז – דאָס איז פּשטות הפסוק, מ’דאַרף נישט קיין דרש.
—
> [צוגאָב-חידוש / טעקסטואַלע אַנאַליז:] אויך דער אויסדרוק „והגדת לבנך ביום ההוא” – לויט פּשט מיינט „ביום ההוא” נישט דעם טאָג פון פסח (ווי דער דרש), נאָר „יענעם טאָג” = אין אַ שפּעטערדיגן דור, ווען מ’האָט שוין פאַרגעסן, ווען יציאת מצרים און מתן תורה זענען שוין ווײַט. דעמאָלט וועט דײַן זון פרעגן, און דעמאָלט וועסטו אים דאַרפן דערציילן.
—
די קשיא ווערט אַלץ ברייטער:
1. קרבן פסח – פאַרוואָס ווײַטער, אָן משחית? → דאַנקבאַרקייט.
2. מצה – פאַרוואָס ווײַטער, אָן חפזון? → זכר ליציאת מצרים.
3. בכורות – פאַרוואָס בכלל, ס’איז סתם אַ זכרון? → בחוזק יד הוציאנו.
4. אַלע מצוות – פאַרוואָס בין איך בכלל אַ איד? → דאָס איז די גרויסע קשיא פון דער נײַער דור, פון „מחר”, פון אונז.
—
אין ואתחנן איז זעקס פּסוקים (איינס שאלה, פינף ענטפער) – דאָס איז דער מקור פאַר דעם בן חכם, וואָס מ’זאָגט אים אַ לאַנגע דרשה. דער דיאַלאָג ווערט רעקאָנסטרואירט אין עטאַפּן:
דער זיידע הייבט אָן: מיר זענען געווען קנעכט אין מצרים, גאָט האָט אונז אַרויסגענומען.
דער אייניקל איז נאָך נישט צופרידן – דער זיידע דאַרף מער דערציילן: עס זענען געווען גרויסע, שרעקלעכע וואונדער.
דאָ איז דער חידוש: דער פּסוק זאָגט “ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ”. מ’האָט דאָך שוין געזאָגט “ויוציאנו” – פאַרוואָס נאָכאַמאָל “ואותנו”?
דער פּשט: דאָס איז אַ זיידע (כגון יהושע בן נון) וואָס רעדט צו אייניקלעך נאָך כיבוש וחילוק, שוין וואוינענדיג אין ארץ ישראל. דער אייניקל פרעגט: “זיידע, וואָס זענען אַלע חוקים ומשפּטים? ארום אונז זענען כנענים, אמורים – זיי טוען דאָס נישט!” דער זיידע ענטפערט:
– “אותנו הוציא משם” – איך בין דאָרט געווען, מיך האָט מען אַרויסגענומען.
– “למען הביא אותנו” – נישט פאַר מיר אַליין, פאַר ענק האָט מען מיך אַרויסגענומען – אַז איר זאָלט היינט זיצן אין ארץ ישראל.
– דער אייניקל וואָס פרעגט “פאַרוואָס מאַכסטו מיך משוגע מיט די מעשיות?” – ער פאַרשטייט נישט ווייל ער געדענקט נישט אַז זיין גאַנצע מציאות שטאַמט פון יציאת מצרים.
—
דער אייניקל איז נאָך אַלץ נישט צופרידן. ער זאָגט: “גוט, איך וועל מאַכן אַ זכר יעדע יאָר.” אָבער דער ענטפער גייט ווייטער ווי בלויז זכר ליציאת מצרים. עס איז דאָ מתן תורה – “ויצונו ה'” – פאַרוואָס טוט מען אַלע חוקים, עדות, משפּטים?
דער ענטפער: “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה” – די תורה ומצוות זענען געמאַכט פאַר אונזער טובה, פאַר אַ גוט לעבן, נישט צו רודפ’ן מענטשן.
> [וויכטיגער נעבן-פּונקט:] דער רמב”ם אין אַ באַרימטן פּרק זאָגט אַז דער פּסוק איז דער מקור פאַר טעמי המצוות אין כלל התורה כולה. עס איז דער איינציגער פּסוק אין דער גאַנצער תורה וואָס גיט אַ כללות’דיגן טעם פאַרוואָס מ’טוט מצוות:
> – “לטוב לנו כל הימים” = עולם הבא (לויט דעם רמב”ם)
> – “לחיותנו כהיום הזה” = עולם הזה
חידוש: נישט נאָר איז די תורה “לטוב לנו” – דער אייבערשטער גיט נאָך צו שכר אויך. “צדקה תהיה לנו” – אַן עקסטערע באַלוינונג אויף דעם וואָס מ’טוט שוין אַזוי אויך פאַר אונזער אייגענע טובה.
—
“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” מיינט אַז אין יעדן דור האָט מען געפרעגט די שאלה “מה העדות והחוקים והמשפטים” – אָבער אויף פאַרשידענע אופנים:
– פאַרוואָס זיצט מען אין סוכה?
– פאַרוואָס עסט מען נישט חמץ?
– פאַרוואָס איז מען בכלל אַ איד?
און יעדע מאָל איז דאָ אַ צווייטע תירוץ – עס איז נישט איין ענטפער, נאָר פאַרשידענע שיכטן.
—
> [נעבן-פּונקט – היסטאָרישע ענטוויקלונג פון דער הגדה:]
– “עבדים היינו” איז נישט דער פּשוט’ער תירוץ אויף די פיר קשיות (ווי מאַנכע הגדות שרייבן אויפן זייט). מ’וואָלט געקענט ענדיגן מיט איין פּסוק.
– מחלוקת רב און שמואל: איינער זאָגט דער עיקר מעסעדזש איז עבדות → חירות (“עבדים היינו”), דער אַנדערער זאָגט עס איז עבודה זרה → אמונה (“מתחילה עובדי עבודה זרה”). מ’טוט ביידע – ווייל ביידע זענען אמת, פאַרשידענע שיכטן.
– די הגדה איז לענגער געוואָרן מיט דער צייט – יעדע שיכט איז אַ נייער ענטפער אויף אַ נייע פאָרם פון דער שאלה.
—
“הא לחמא עניא” איז איינע פון די לעצטע צוגעלייגטע שטיקלעך אין דער הגדה, און עס קומט פון אַ גלות-קאָנטעקסט (בבל, מ’רעדט אַרמיש).
דער פּראָבלעם: ווי קען מען מאַכן אַ סדר ווען עס איז אַ לצנות? מ’רעדט וועגן גאולה, אָבער:
– מ’וואוינט אין בבל, ארומגערינגלט מיט גוים
– מ’קען קוים עפענען אַ טיר (דערפאַר שרייט מען “שפוך חמתך”)
– מ’וואוינט נישט אין ארץ ישראל
– עס איז נישט דאָ קיין גאולה
דער תירוץ – “הא לחמא עניא” אַלס הקדמה: אָן דער הקדמה וואָלט מען נישט געקענט מאַכן קיין סדר. מ’זאָגט: “השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל” – מיר האָפן נאָך. דאָס איז דער באַדינגונג וואָס מאַכט דעם סדר מעגלעך אין גלות.
—
פּסח איז נישט מער בלויז אַ זכרון פון דער פאַרגאַנגענהייט – עס ווערט אַ מקור פון חיזוק פאַר די צוקונפט’דיגע גאולה.
– “בניסן נגאלו” – אַגדות חז”ל פאַרבינדן פּסח מיט גאולה העתידה דורך אַ גזירה שווה: גאולה = גאולה.
– אַלע תפילות אויף ימים טובים (“רחם נא… על ירושלים”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון”) – דאָס איז נישט ווייל מ’וויל ממשיך זיין תשעה באב אינמיטן פּסח. עס איז ווייל פּסח מאַכט נישט קיין סענס אין גלות אָן דעם אמונה אַז עס וועט זיין אַ גאולה.
> [נעבן-ציטאַט – רב סעדיה גאון:] פאַרוואָס רעדט די תורה אַזויפיל וועגן יציאת מצרים? ענטפער: אין מצרים איז געווען אַ שרעקלעך ערגערע (אָדער גלייכע) מצב ווי דאָ – און מ’איז אַרויסגעקומען. דערפאַר רעדט מען אַזויפיל – צו געבן האָפענונג.
—
> [זייט-באמערקונג:] “אפילו עני שבעני שבישראל לא יחסר לו ארבע קושיות לתרץ” – דאָס מיינט בלויז אַז יעדער מענטש, אפילו דער פשוט’סטער, האָט גענוג קושיות צו פרעגן און תירוצים צו געבן. מ’זאָל נישט איבערטרייבן מיט דיוקים – עס איז טייל פון דעם פשט, נישט מער.
—
אין לוחות שניות שטייט: “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת.” וואָס איז די שייכות פון שבת צו יציאת מצרים? אין לוחות ראשונות איז שבת פאַרבונדן מיט מעשה בראשית – דער אייבערשטער האָט גערוט, מיר רוען אויך. דאָס מאַכט סענס. אָבער וואָס האָט עבדות מצרים צו טאָן מיט שבת?
“על כן צוך” מיינט נישט אַז שבת איז אַ זכר ליציאת מצרים (אַ זכרון פון יציאת מצרים). עס מיינט: דורכדעם וואָס דו ביסט אַרויס פון מצרים, קענסטו איבערהויפּט האָבן שבת. אין מצרים, ווען מ’איז אַ קנעכט און מ’דאַרף אַרבעטן זיבן טעג אַ וואָך, איז שבת אוממעגליך. די גאולה פון מצרים האָט באַפרײַט דעם מענטש צו קענען רוען. דעריבער, יעדע שבת דאַרף מען דאַנקען דעם אייבערשטן אַז מ’איז נישט מער אַ קנעכט – אַז מ’קען נעמען איין טאָג אָפּ. שבת איז אַ מתנת טובה וואָס איז נאָר מעגליך דורך חירות.
—
מ’קען נישט האָבן רוחניות ווען מ’דאַרף אַרבעטן אָן אויפהער. אויב מ’האָט נישט קיין צייט צו לערנען, צו דאַווענען, צו לעבן אין חירות – איז מען נאָך אַלץ אין אַ מין גלות. חירות מיינט: די מעגליכקייט צו ניצן צייט פאַר רוחניות.
– עס זענען דאָ גאַנצע קהילות וואו כמעט קיינער אַרבעט נישט חול המועד, ווייל מ’איז גענוג רייך זיך דאָס צו ערלויבן.
– וואַשינג מאַשינס, עשירות, טעכנאָלאָגיע – אַלעס וואָס מאַכט אַז מ’דאַרף נישט אַזויפיל אַרבעטן – דאָס איז אַ טייל פון דער גאולה.
– ווען מענטשן פרעגן “וואָס זאָל איך פילן פּסח?” – דער ענטפער איז: די מתנה איז אַז ברוך השם מ’דאַרף נישט אַרבעטן אַזויפיל, מ’קען האָבן פּסח, מ’קען האָבן צייט צו לערנען.
> [זייט-דיגרעסיע, אָבער אילוסטרירט דעם הויפּט-פּונקט:]
אידישע אימיגראַנטן אין אַמעריקע האָבן ליידער נישט געהיט שבת – נישט ווייל זיי האָבן נישט געהאַלטן דערביי, נאָר ווייל עס איז געווען אוממעגליך. אָן אַרבעט איז נישטאָ קיין ברויט, נישטאָ קיין וואוינונג. נאָר אָפּאָר בעלי מסירות נפש האָבן עס געטאָן. דאָס איז געווען אַ שווערע גלות – נישט בלויז אַ נסיון, נאָר אַ מציאות פון עבדות. ערשט ווען דער סדר העולם אין אַמעריקע האָט זיך אויסגעשטעלט, האָט מען געקענט היטן שבת.
—
די ערשטע און פשוט’סטע כוונה פון שבת: איך דאַרף נישט אַרבעטן. דער אייבערשטער זאָגט: “דו מוזט נישט אַרבעטן.” ברוך השם, איך קען נעמען שבת אָפּ, יום טוב אָפּ, חול המועד אָפּ, איך קען דאַווענען שחרית, מנחה, מעריב, אפילו מיט אַ מנין.
דאָס איז:
– די גרעסטע טובה – ווייל עס גיט מעגליכקייט פאַר רוחניות
– די פשוט’סטע טובה – ווייל עס איז דער בסיס’דיגסטער פשט
– די טיפסטע טובה – ווייל עס גייט ביז סוף הדורות, פאַר יעדן מענטש, איש ואשה
—
דער שיעור בויט אַ מערשיכטיגן אַרגומענט:
1. די שאלה (“וואָס האָט דאָס מיט מיר?”) איז נישט אַ איינמאָליגע שאלה – זי חזר’ט זיך אין יעדן דור, אין פיר פרשיות אין תורה, יעדע מאָל ברייטער.
2. דער ערשטער ענטפער (יציאת מצרים + אותות ומופתים) איז נישט גענוג.
3. דער צווייטער ענטפער (“ואותנו הוציא משם”) – דו עקזיסטירסט ווייל מ’האָט אונז אַרויסגענומען.
4. דער דריטער ענטפער (מתן תורה) – “לטוב לנו כל הימים” – די מצוות זענען פאַר אונזער טובה (רמב”ם: דער יסוד פון טעמי המצוות).
5. דער פערטער ענטפער (“וצדקה תהיה לנו”) – דער אייבערשטער גיט נאָך צו שכר.
6. אין גלות ווערט צוגעלייגט אַ נייע שיכט: פּסח ווערט אַ מקור פון האָפענונג אויף גאולה העתידה – “הא לחמא עניא” / “לשנה הבאה בירושלים”.
7. די הגדה וואַקסט ווייל יעדער דור האָט אַ נייע פאָרם פון דער שאלה און אַ נייע שיכט פון ענטפער.
8. דער סופי’דיגער פשט (אבן עזרא / רמב”ן): חירות מיינט די פּראַקטישע מעגליכקייט צו האָבן שבת, יום טוב, צייט פאַר רוחניות – און דאָס איז וואָס מ’דאַרף פילן פּסח: דאַנקבאַרקייט פאַר דער פרייהייט וואָס מאַכט רוחניות מעגליך.
דער שיעור ענדיגט מיט אַ תפילה: מיר זאָלן האָבן צייט, כח, און מוח אָנצוקומען צו דעם.
א גוטן מועד, כ’האב נישט געוואוסט אז ס’איז דא אן עזרת נשים. מורי ורבותי, די עסקנים, רבנים, ורבותי.
היינט איז ערב פסח, איז א מנהג צו פרעגן פיר קשיות, על פי הלכה פרעגט מען פיר קשיות ביי די סדר ביינאכט. ביי אונז אין דערהיים איז דא א מנהג צו פרעגן יעדעס יאר א פיפטע קשיא. די פיפטע קשיא גייט אזוי: פארוואס פרעגט מען בכלל אזויפיל קשיות אז דאס יונגל האט געלערנט צוויי וואכן אין חדר די תירוץ? אזא קשיא פרעגט מען אויף די מה נשתנה [Ma Nishtana: די פיר קשיות וואס מען פרעגט ביי דער סדר].
און באמת איז דאס א גרויסע קשיא, ס’איז נישט קיין חכמה צו מאכן ווערטלעך פון דעם, אבער ס’איז א קשיא. מ’דארף בעסער פארשטיין די גאנצע מעשה.
ס’איז אזא שאלה, ס’איז אסאך חסידישע שיעורים הייבן זיך אן מיט פסח, ס’גייט אזוי: „מה אכפת לי [וואס גייט מיך אן] אז דריי טויזנט יאר צוריק איז געווען עפעס א גוי, ער האט געהייסן פרעה, און ס’איז געווען עפעס א איד, ער האט געהייסן משה, ער איז גראדע געווען די ערשטע רבי פון אלע אידן, אבער ס’איז געווען זייער א לאנגע צייט צוריק. און די אלע מעשיות פון ס’איז געווען יציאת מצרים [יציאת מצרים: דער אויסגאנג פון מצרים], און ס’איז געווען צען מכות [מכות: פלאגן], די אלע זאכן, „הו קעירס”? וואס גייט מיך אן? ס’איז נישט מיין פראבלעם.
און דאס איז אויך נישט קיין ווערטל קשיא, ס’איז נישט קיין קשיא וואס מ’נוצט אויף צו אויסבויען עפעס א ליובאוויטשער תורה. די קשיא פרעגט שוין די הגדה [הגדה: דער טעקסט וואס מען ליינט ביי דער סדר], און מ’דארף קענען ליינען צווישן די שורות. ווייל די הגדה האט אנגעהויבן, מ’האט געפרעגט פיר קשיות, און ער האט געזאגט, אבער די הגדה אליין האט אנגעהויבן צו זאגן א תירוץ, ער האט געוואלט אויף א פסוק, און גלייך הייבט ער אן צו זאגן: „ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים” [און אויב וואלט דער הייליגער, געבענטשטער ער נישט ארויסגעפירט אונזערע אבות פון מצרים].
מיטאמאל האט ער געזאגט, וואס וואלט געשען אז נישט? ברוך השם ער איז ארויס. די קשיא, די „ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים” איז טייטש, אז דו פרעגסט, דער יונגל, דער יונגער בחור’ל פרעגט דאך, שיינע מעשה, דריי טויזנט יאר צוריק איז געשען א מעשה, ס’איז געווען אין מצרים. איך בין היינט, איך בין נישט דריי טויזנט יאר צוריק. האט מען געזאגט, ניין, דו מאכסט א פשט’ל, אויב וואלט מען נישט געווען ארויסגעגאנגען, וואלט מען געזאגט „והשבותי מני פאר מצרים” [און איך וואלט אייך צוריקגעבראכט קיין מצרים].
און די פשט’ל, איך מיין אפילו פשט אויך, איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין. אלע מפרשים [מפרשים: קאמענטאטארן] גלייך פרעגן, וואס הייסט פרעה איז שוין געשטארבן? „והשבותי מני פאר מצרים”? ער מאכט גאווה זיין „והשבותי מני אום פרעה”. ס’איז אלץ אזעלכע דוחק, דוחק תירוצים [געצוואונגענע ענטפערן].
און דאס איז די הגדה האט שוין געפרעגט די קשיא, און איך מיין מען קען אפילו גיין איין טריט פריער. און די פסוקים מיינעך האט עמיצער געפרעגט די קשיא. אונז זאגן שוין די פסוקים לויט די גאנצע הסבר [הסבר: דערקלערונג] פון חז”ל [חז”ל: חכמינו זכרונם לברכה – אונזערע חכמים פון געזעגנטער זכר], פון די פיר בנים [פיר בנים: די פיר זין], פון די פיר שאלות, אלעס איז אלץ פירושים [פירושים: אויסלייגונגען] אזוי אויף די „והיה כי ישאלך בנך” [און עס וועט זיין ווען דיין זון וועט דיך פרעגן] וואס שטייט ביי די פסוקים.
אויב מען קוקט אריין אין די פסוקים פשוט פשט, און איך וועל ברענגען די פסוקים אז מען זאל קענען אריינקוקן, ס’איז דא איינער וואס האט די פסוקים? ווייל ס’איז זייער וויכטיג, איך קען נישט ממש כאפן די מהלך [מהלך: גאנג, פראגרעסיע] פון די פסוקים. די פסוקים שטייט פיר מאל כמעט די זעלבע מהלך.
און ס’שטייט אזוי, די ערשטע פון פרשת בא [פרשת בא: די תורה-אפטיילונג וואס רעדט וועגן די לעצטע מכות און דעם אויסגאנג], ס’איז די פרשה פון קרבן פסח [קרבן פסח: דער פסח-קרבן], ווערט צעטיילט אזוי, ס’איז דא די זאך וואס הייסט פסח מצרים און פסח דורות. די פרשה, די ערשטע פרשה, די פרשה פון די בן הרשע [בן הרשע: דער שלעכטער זון] רופט מען עס אין די הגדה, איז די פרשה פון פסח אין מצרים.
ס’שטייט מען גייט מאכן א קרבן פסח, מען זאל אויסלייגן די דם על המשקוף ועל המזוזות [דם על המשקוף ועל המזוזות: דאס בלוט אויף דער אויבערשטער שוועל און אויף די זייט-פאסטן], אלע הלכות [הלכות: געזעצן] וואס חז”ל לכל הפחות זאגן זיכער אז די הלכות זענען נישט נוהג [נוהג: געפירט, פראקטיצירט] פסח דורות, נאר געווען איין מאל אין מצרים.
נאכדעם שטייט פסוק י”ד, „ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם” [און איר זאלט היטן דעם דבר אלס א חוק פאר אייך און פאר אייערע קינדער ביז אייביג]. די הלכות, מען דארף פארשטיין ווי די טייטש איז לויט חז”ל, אבער כפשוטו [כפשוטו: לויט דעם פשוט’ן פארשטאנד], מען זאל מאכן נאכאלץ א קרבן פסח. די זאך וואס איך זאג דיר צו מאכן א קרבן פסח איז נישט נאר היינט. ווייל היינט מאכט עס סענס, יא, היינט גייט מען ארויס פון מצרים, ס’קומט א משחית [משחית: דער פארניכטער, דער מלאך המוות], מען קען חס ושלום גיין אויף די אידישע הייזער אויך, דארף מען לייגן א קרבן פסח, ס’איז דא א בלוט, א שמירה. און זאלסט מאכן ווייטער דאס, עד עולם זאלסטו מאכן דאס.
גלייך פרעגט זיך די קשיא, פארוואס? און די פסוק איז קלאר, „והיה כי תבאו אל הארץ” [און עס וועט זיין ווען איר וועט קומען צום לאנד], דו זאלסט מאכן נאר דא אין מדבר [מדבר: מדבר], וואס מען קען מיינען אפשר אין מדבר איז אויך דא עפעס א משחית וואס מען דארף זיך היטן אויף די טיר. אין ארץ ישראל [ארץ ישראל: דאס לאנד פון ישראל], ס’איז דארט רואיג, ס’איז נישטא קיין שום גויים, קיין שום התפשטות, קיין שום משחית, ס’איז גארנישט. ווייטער דארפסטו מאכן, ס’איז דאך די זעלבע עבודה [עבודה: דינסט, ארבעט] אזוי. דו טוסט די זעלבע עבודה, אבער וואס דארפסטו טון די עבודה אזוי? די זעלבע עבודה וואס דו טוסט היינט אין מצרים, כדי דו זאלסט נישט מיט ווערן פון די משחית, זאלסטו טון די זעלבע עבודה ווען ס’איז נישט קיין שום משחית, ס’איז גארנישט דא.
און גלייך קומט אן דער חכם [חכם: דער קלוגער], דער רשע [רשע: דער שלעכטער] לויט די הגדה, ער פרעגט, „מה העבודה הזאת לכם?” [וואס איז די עבודה דא פאר אייך?] דו ענטפערסט אים, „ואמרתם זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל” [און איר זאלט זאגן: עס איז א פסח-קרבן פאר השם וואס האט איבערגעשפרונגען די הייזער פון די בני ישראל אין מצרים ווען ער האט געשלאגן מצרים, און אונזערע הייזער האט ער געראטעוועט].
דאס הייסט, מ’דארף נאך אלץ דאנקען. פארדעם איז טאקע געווען דער קרבן פסח אלס שמירה, טאקע מ’זאל זיין „ואת בתינו הציל”. און יעצט דארפסטו נאך אלץ זאגן „זבח פסח”. ס’איז דער זעלבער קרבן פסח וואס אונז מאכן, אבער דאס איז נישט אויף די גזירה לשמור אתכם ממצרים [די גזירה אייך צו היטן פון מצרים], ס’איז כדי צו דאנקען דעם אייבערשטן. ס’איז צו דאנקען דעם אייבערשטן אז „ואת בתינו הציל”, אז ער האט אונז געראטעוועט, און פארדעם מאכן מיר דעם קרבן פסח. דאס האט פארענטפערט די קשיא פון „והיה כי יביאך ה’ אל ארץ”.
און די זעלבע זאך, זייער ענליך, פרעגט מען אויף די נעקסטע פרשה, וואס די פרשה איז די פרשה פון חג המצות [חג המצות: דער יום טוב פון מצות]. ס’שטייט נישט, ס’רעדט זיך נישט וועגן קרבן פסח, דאס איז די שאלה פון דער שאינו יודע לשאול [שאינו יודע לשאול: דער וואס ווייס נישט צו פרעגן].
און ווייטער שטייט „והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני” [און עס וועט זיין ווען השם וועט דיך ברענגען צום לאנד פון די כנעני]. דאס הייסט, ס’רעדט זיך ווייטער נישט פון היינט אין מדבר. אין מדבר איז נישט דא די קשיא. יעדער איינער פארשטייט פארוואס מ’מאכט חג המצות, ווייל אונז זענען ארויסגעגאנגען בחפזון [בחפזון: אין איילונג], ס’האט נישט געקענט „להחמיץ בצקם” [להחמיץ בצקם: זייער טייג צו חמץ מאכן]. ס’איז געווען אן ענין פון חפזון פון מצרים, חפזון פון שכינה [שכינה: די געטלעכע איינוואוינונג].
וואס ס’איז געווען, מ’האט פארשטאנען די חפזון. די ערשטע יאר איז געווען חפזון. צו מ’לערנט חפזון פון די ערשטע אלף נכט, ווייל מ’האט זיך געדארפט גרייטן ארויסצוגיין, צו מ’לערנט די גדולי מצרים פון דאך לישנא מאחרינא, איך שלא יהיה, די דור, די דור המדבר [דור המדבר: די דור פון דער מדבר], זיי פארשטייען זייער גוט פארוואס זיי דארפן עסן מצה, ווייל אונז זענען ארויסגעגאנגען בחפזון פון מצרים, נישט געהאט קיין צייט צו באקן.
אבער אין ארץ ישראל, ווען מ’מאכט שוין פון „מעבור הארץ” [מעבור הארץ: פון די תבואה פון דער ארץ], מ’מאכט די מצה נישט פון די מן [מן: דאס מאן וואס איז געפאלן אין דער מדבר], מ’מאכט מצה פון די תבואה [תבואה: קארן], האט דאס גארנישט צו טון מיט חפזון, נישט דא קיין חפזון.
און שטיל, און רואיג, און גוט, דעמאלטס ויגעת וינח, ווען מ’איז ליידיג, מ’האט צייט צו זאגן, „באשר הוציא ה’ אותי ממצרים” [ווייל השם האט מיך ארויסגעפירט פון מצרים], אז וועגן די מצה האט דער אייבערשטער מיר ארויסגענומען פון מצרים. מ’דארף פארשטיין דעם פסוק, ס’איז שווער צו פארשטיין, אבער על כל פנים, ער זאגט קלאר אז די מצה וואס איך עס היינט, באשר זה, די נישט די מצה, נישט די אמאל’יגע מצה, די מצה וואס איך עס היינט, זאל האבן עפעס צו טון מיט די יציאת מצרים.
און ממש די זעלבע זאך שטייט אין די נעקסטע פרשה, אויך ווען ס’רעדט זיך וועגן קידוש פון בכורות [קידוש הבכורות: די הייליגונג פון די ערשטגעבוירענע], וואס דארט רעדט זיך בכלל נישט פון די ענין פון פסח, דארט איז שוין א מער כוללת’דיגע שאלה, און דארט דארף מען אמת’דיג רעדן וועגן די מער כוללת’דיגע שאלה וואס מ’קען, מ’דארף אמת’דיג רעדן, וואס האט נישט נאר צו טון מיט פסח, נישט דוקא פסח, נאר אין אמת’ן, די אמת’ע קשיא וואס די קינדער פרעגן, איז אזוי ווי מ’זעט דא נאך מער אין די פערטע פרשה, אין ואתחנן [פרשת ואתחנן], וואס מ’זעט זיי פרעגן, פארוואס טוסטו בכלל אלע מצוות [מצוות: געבאט]? מ’קען עס רופן אמאל די שאלה פון טעם המצוות [טעם המצוות: די סיבה פון די מצוות], אבער ס’איז אפילו פאר טעם המצוות, דו ביסט א איד, פארוואס? דאס איז די שאלה וואס שטייט אין תורה אין די פרשה פון פטר חמור [פטר חמור: דער ערשטגעבוירענער אייזל].
„והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת?” [און עס וועט זיין ווען דיין זון וועט דיך פרעגן מארגן צו זאגן: וואס איז דאס?] פארוואס מאכסטו די בכורות, מאכסטו די יונות? ס’איז עפעס א פאני זאך. איך האב געזען א ווידעא היינט פון דער סאטמארער רבי, ער מאכט עס אויך פאני. ס’האט מיר געפרעגט גלייך א שאלה אויף דעם, מה זאת? וואס איז דאס? וואס איז דאס וואס מ’נעמט א חמור, מ’לייגט אים אריין אין בית המדרש [בית המדרש: שטוב פון לימוד], מ’טוט אים אן אזוי ווי א פודל אין א בען, און מ’שאקלט אים, און מ’מאכט זיין פדיון [פדיון: אויסלייזונג] מיט א שה [שה: שאף]? ס’איז פאני! און גלייך דער קינד פרעגט, וואו? יא? און ס’איז גלייך א שאלה, מה זאת?
און די תורה זאגט ווייטער, „ואמרת אליו” [און דו וועסט אים זאגן], דו וועסט אים דאס דארפן ענטפערן א תירוץ. וואס איז די תירוץ? „בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים” [מיט א שטארקער האנט האט אונז השם ארויסגעפירט פון מצרים פון הויז פון שקלאפן]. ער האט אונז נישט נאר ארויסגעפירט פון מצרים, נאר ס’איז געשען א פרט דארט, נאך א זאך איז געשען אין מצרים, אז די אלע בכורים [בכורים: ערשטגעבוירענע] זענען געהארגעט געווארן, אונזערע בכורים זענען געניצול געווארן, און לכבוד דעם, אלע בכורים פון דעמאלטס האבן א קדושה [קדושה: הייליגקייט], און וועגן דעם טוט מען מנחיל זיין [מנחיל זיין: איבערגעבן אלס א ירושה] די מצרים פאר די קינדער וואס זענען ווייט נישט געווען אין מצרים.
און ס’איז נאך א גרעסערע קשיא, ווייל די מצוה האט זיך נישט שייך. ממילא אויף די מצה איז שוין א גוטע תירוץ, אדער אפילו די ערשטע דארט איז געווען א גוטע תירוץ, מ’עסט בחיפזון, ס’איז געווען פסח, מ’דארף די פתאום יציאה לדם. אבער דא איז דאך סתם א זאך וואס ער מאכט לזכרות [לזכרות: פאר זכרון], דער תירוץ, ובחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים.
יעצט, ס’איז געווען אזא מעשה, ס’איז דאך געגאנגען אפאר יאר, פערציג יאר at least, בערך פערציג יאר, ס’איז געווען א נייע דור. דער פסוק רופט אים „בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה'” [אייערע קינדער וואס האבן נישט געוואוסט און נישט געזען דעם מוסר פון השם]. זיי האבן קיינמאל נישט געזען פון די גאנצע מעשה, זיי האבן געהערט פון די זיידעס. בערך אזוי ווי אונז הערן פון אונזערע זיידעס, ס’איז געווען אמאל א היטלער, ס’איז געווען אן אוישוויץ, מ’האט געוואוינט דארט אין א שטעטל אין אונגארן, איך ווייס וואו. ס’איז שוין געווען א מעשה, אבער תכלית, זיי האבן נישט געהערט פון די אלע זאכן. און די קינדער, זיי פרעגן שוין אסאך א גרעסערע קשיא, אסאך א מער general קשיא. דאס איז די שאלה וואס מ’רופט די שאלה פון דער בן החכם [בן החכם: דער קלוגער זון], אבער ס’איז אויך די שאלה פון משנה תורה [משנה תורה: דאס בוך דברים], די שאלה פון דער דור בואו לארץ [דור בואו לארץ: די דור וואס קומט אריין אין דער ארץ].
און ס’איז רעדן אז די אלע שאלות זענען בעצם שאלות פון כי תבואו אל הארץ [ווען איר וועט קומען צום לאנד]. ס’איז דא שוין אינגאנצן די דור בואו לארץ. נישט מ’זאגט ווען ענק וועלן קומען, ס’איז געווען דער פלאן לכתחילה [לכתחילה: פון אנהייב] אז זיי גייען אנקומען אין ארץ ישראל, יא? דעמאלטס וועל איך געבן א גוטע תירוץ. די ערשטע דריי תשובות איז בחזק יד הוציאנו. דאס איז א תירוץ, דאס פארשטייט מען, ס’איז שטימט, ס’איז א המשך פון יציאת מצרים. אבער דא איז שוין א גאנצע נייע דור, וואס ווייסט בכלל נישט גארנישט פון די אלע זאכן.
ושאלך בנך מחר לאמר [און דיין זון וועט דיך פרעגן מארגן צו זאגן]. דאס איז א פסוק, ס’איז א המשך פון פרשת חנוך, וואו משה האלט אינמיטן איינע פון זיינע גרויסע דרשות [דרשות: לימודים] וואס ער האט געזאגט פאר די תורה און פאר ארץ ישראל. זאגט ער, ואם בנך יפרוש מחר. ער זאגט נישט מחר, לאחר זמן [לאחר זמן: נאך א צייט]. מחר מיינט נישט מארגן, ס’איז טויזנט יאר ארום. דער פסוק רעדט פון אונז, ער רעדט נישט פון… מ’דארף נישט פארגעבן א דרש אז ס’רעדט פון אונז. ס’איז פשטות הפסוק [פשטות הפסוק: דער פשוט’ער פארשטאנד פון דעם פסוק] אז מחר איז לאחר זמן. מחר מיינט אמאל, ס’וועט זיין אמאל אזא צייט, ער וועט פרעגן, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה’ אלקינו אתכם? [וואס זענען די עדות, די חוקים, און די משפטים וואס השם אונזער גאט האט געבאטן אייך?]
וואס טייטשט אתכם [אייך]? יעדער איינער פרעגט, ס’איז א חילוק פון די רשע מיט די… אתכם מיינט ענק די זיידעס, ענק זענען געווען ביי הר סיני [הר סיני: בארג סיני], ענק די פריערדיגע דורות. פארוואס האט דער אייבערשטער געהייסן די אלע זאכן וואס אונז טוען ווייטער? וואס האט דאס מיט מיר? איך בין היינט צוויי הונדערט יאר שפעטער, וואס דער פסוק פון דברים רעדט צו מיר. זאגט ער, ואמרת לבנך [און דו וועסט זאגן צו דיין זון], וועסטו אים זאגן א גאנצע לאנגע מעשה.
By the way, וואס איך האב נאכגעקוקט, נאך א חידוש, ס’שטייט אויב מ’כאפט דעם פסוק פריער פון והגדת לבנך [והגדת לבנך: און דו וועסט דערציילן צו דיין זון], שטייט דארט אויך והגדת לבנך ווען? ביום ההוא לאמר [אין יענעם טאג צו זאגן]. וואס טייטשט ביום ההוא? על פי דרש [לויט דער דרש] לערנט מען עס מיינט אין טאג פון פסח, אבער דער פשוט’ער טייטש איז „ביום ההוא” – יענע טאג, דהיינו לאחר זמן, וואס מיר זעען אין ספר דברים [ספר דברים: דאס בוך דברים], „ביום ההוא”, אסאך מאל זעט מען „ביום ההוא”, „והיה ביום ההוא על כן אלקי בקרבך” [און עס וועט זיין אין יענעם טאג דערפאר וועט דיין גאט זיין אין דיין מיטן], זעט מען אין די תורה, „ביום ההוא” איז טייטש אין א שפעטערדיגע דור, מ’האט שוין פארגעסן די תורה, מ’האט שוין פארגעסן, ס’איז שוין נישט אז מ’דארף יציאת מצרים און מתן תורה [מתן תורה: די געבונג פון דער תורה], „ביום ההוא” וועט פרעגן דיין זון, וועסטו אים פארציילן אז ס’איז געווען די מעשה פון יציאת מצרים און מתן תורה.
—
[סוף חלק 1 פון 3]
וואָס הייסט אתכם [etchem: you (plural)]? יעדער איינער פרעגט, וואָס איז די חילוק [chilek: difference] פון די ראשונים [rishonim: early authorities] מיט די… אתכם מיינט ענק, די זיידעס, ענק זענען געווען ביי הר סיני [Har Sinai: Mount Sinai], ענק די פריערדיגע דורות. פאַרוואָס האָט דער אייבערשטער געהייסן די אַלע זאַכן וואָס אונז טוען ווייטער? וואָס האָט דאָס מיט מיר? איך בין היינט צוויי הונדערט יאָר שפּעטער, וואָס דער פּסוק [pasuk: verse] פון דברים [Devarim: Deuteronomy] רעדט צו מיר. דאַרף מען אים זאָגן אַ גאַנצע לאַנגע מעשה.
און ביי די וועי, וואָס מען האָט עס געזאָגט מאַכן היינט, נאָך אַ זאַך, עס שטייט אויב מ’כאַפּט דעם פּסוק פריער פון והגדת לבנך [v’higadeta l’vincha: and you shall tell your son], וואָס שטייט אויך והגדת לבנך ביום ההוא לאמר [bayom hahu leimor: on that day, saying]. וואָס הייסט ביום ההוא? אין די על פי דרש [al pi drush: according to the homiletical interpretation] לערנט מען עס מיינט דעם טאָג פון פּסח [Pesach: Passover], אָבער דער פּשוט’ער טייטש איז ביום ההוא, יענע טאָג, די מאוחר לאחר זמן [me’uchar l’achar zman: delayed to a later time], וואָס מ’זעט אין ספר דברים, ביום ההוא, אַסאַך מאָל זעט מען ביום ההוא, ואמר ביום ההוא אלקי אלהי בקרבי [v’amar bayom hahu Elokai Elohai b’kirbi: and he will say on that day, my God, my God is within me], ישליך פסלים [yashlich pesilim: he will cast away idols]. זעט מען אין תורה [Torah], ביום ההוא איז טייטש אין אַ שפּעטערע דרגה [dargah: level], דורות האָבן שוין פאַרגעסן די תורה, מ’האָט שוין פאַרגעסן, ס’איז שוין נישט אַז מ’דאַרף יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt] צו געבן די תורה. ביום ההוא דאַרף מען זאָגן פאַר זיין זון, דאַרף מען אים פאַרציילן אַז ס’איז געווען די מעשה אַמאָל, געווען די מעשה פון יציאת מצרים.
און יעצט, אין ספר פּרשת ואתחנן [Parshas Va’eschanan], איז שוין נישט געווען גענוג צו זאָגן אַזאַ איין פּסוק, בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים [b’chozek yad hotzi’anu Hashem miMitzrayim mibeis avadim: with a strong hand God took us out of Egypt from the house of bondage]. דאָס איז למעשה [l’ma’aseh: in practice] דער מקור [makor: source] צו דער בן חכם [ben chacham: the wise son] וואָס מ’זאָגט אים אַ לאַנגע דרשה [drasha: exposition]. דער פּסוק איז דאָ זעקס פּסוקים אין די תשובה [teshuvah: answer] פון זיין… פינף פּסוקים, און איינס פאַר די שאלה. פינף פּסוקים איז די דרשה וואָס ער ענטפערט פאַר דעם כי ישאלך בנך מחר לאמר [ki yish’alcha bincha machar leimor: when your son asks you tomorrow, saying], נישט בחוזק יד הוציאנו.
און דער פּסוק גייט אַזוי, קודם וואָס קען ער זאָגן, כי ישאלך בנך, עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ ממצרים ביד חזקה [avadim hayinu l’Pharaoh b’Mitzrayim vayotzi’einu Hashem miMitzrayim b’yad chazakah: we were slaves to Pharaoh in Egypt and God took us out of Egypt with a strong hand]. זיידע, אָבער ס’איז נישט גענוג.
יעדע מאָל איינער איז עפּעס ממשיך, טייטש, מ’פרעגט מען, אָקעי, יאָ, און… זאָגט ער ווייטער, ויתן ה’ אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים [vayitein Hashem osos u’moftim gedolim v’ra’im b’Mitzrayim: and God gave great and terrible signs and wonders in Egypt]. ס’איז געווען גרויסע, נישט, מ’דאַרף שוין מער פאַרציילן, ס’איז געווען גרויסע מופתים [moftim: wonders], און שרעקלעכע מופתים, אין פּרעה [Pharaoh], און אַלע זאַכן.
נאָכדעם זאָגט ער נאָך אַ ווייטערע מאָדנע פּסוק, וואָס קיינער פאַרשטייט נישט ביז מיין פּשט. ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו [v’osanu hotzi misham l’ma’an havi osanu lases lanu es ha’aretz asher nishba la’avoseinu: and He took us out from there in order to bring us to give us the land which He swore to our forefathers]. קענסטו זאָגן וואָס ער זאָגט? איך האָב יעצט געזאָגט, עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה’ משם. ואותנו הוציא משם? זאָגט ער פּשוט, ס’איז דאָ אַז מ’דאַרף האָבן דעם מעשה.
עס איז געווען אַ זיידע, אַן עלטער עלטער זיידע שוין, און ער האָט פאַרציילט פאַר זיינע אור אור אייניקלעך, איך געדענק שוין, איך בין געווען אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel] שוין נאָך כיבוש וחילוק [kibush v’chiluk: conquest and division], אַלע זאַכן, מיר וואוינען שוין ערגעץ אין תל אביב [Tel Aviv] דאָרטן. און דער אייניקל פרעגט אים, “זיידע, וואָס איז די אַלע זאַכן וואָס מיר טוען? דאָ אַרום אונז איז דאָ כנענים, אמורים, פריזים [Kena’anim, Emorim, Perizim: Canaanites, Amorites, Perizzites] מיט די אַלע חברה [chevrah: group], זיי טוען נישט די אַלע זאַכן. נו, זיידע, וואָס איז די חוקים ומשפּטים [chukim u’mishpatim: statutes and laws]? פון וואו הייבט זיך אָן די גאַנצע מעשה פון די תורה? וואָס ווילסטו פון מיר?”
זאָגט ער, “קום אַהער, קודם כל דאַרפסטו וויסן, ס’איז געווען אַמאָל, מיר זענען אַמאָל געווען אינדערהיים, מיר זענען אַמאָל געווען אין מצרים [Mitzrayim: Egypt], און דער אייבערשטער האָט אונז אַרויסגענומען, מיר זענען נישט געקומען פון דאָ. און ס’איז געווען אַ גאַנצע מעשה, ס’איז געווען אותות ומופתים און מכות [makos: plagues] און זאַכן, און אונז, אותנו, איך בין דאָרט געווען, אותנו הוציא משם. דו פרעגסט מיר וואָס איך מאַך דיר משוגע מיט די געלע צעטלעך פון די ל”ג בעומר [Lag BaOmer]? איך בין דאָרט געווען, מיך האָט מען אַרויסגענומען פון דאָרט. און פאַרוואָס האָט מען מיך אַרויסגענומען פון דאָרט? דו מיינסט אַז ס’איז נאָר פאַר מיר, פאַר מיינעטוועגן? פאַר ענק האָט מען מיך אַרויסגענומען. מיר האָבן אותנו הוציא משם, אונז זיצן היינט אין ארץ ישראל, ס’איז געשמאַק, מיר האָבן נישט קיין פּראָבלעמען. דאָס איז געשען ווייל איך, דער זיידע, איז געווען נעבעך אין מצרים, און מ’האָט אונז אַרויסגענומען ‘למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ’, די ארץ טובה ורחבה [eretz tovah u’rechavah: good and spacious land] וואָס דו זיצסט היינט. און דו זיצסט ביי די סדר [seder: Passover ritual meal], און דו מאַכסט מיך משוגע, פאַרוואָס איך מאַך די אַלע מעשיות? דו געדענקסט נישט. ווייל ווען דו וואָלסט געהערט די ‘אותנו הוציא משם’, וואָלסטו פאַרשטאַנען וואָס מ’מאַכט דאָ פּסח.”
און נאָכדעם, יעצט איז דאָ נאָך צוויי פּסוקים וואָס ער לייגט צו, וואָס ס’שטייט נישט בכלל אין די הגדה [Haggadah: the Passover narrative], און פּסח זאָגט מען עס בכלל נישט. און די צוויי פּסוקים וואָס ער לייגט צו גייט אַזוי: “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה’ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה [vayetzaveinu Hashem la’asos es kol hachukim ha’eileh l’yirah es Hashem Elokeinu l’tov lanu kol hayamim l’chayoseinu k’hayom hazeh: and God commanded us to do all these statutes to fear God our Lord for our good all the days, to keep us alive as this day]”. דאָ כאַפּסטו, דאָ גייט די מעשה, איך בין נאָך נישט צופרידן מיט’ן אייניקל. אָקעי, ס’איז איין מעשה, ס’איז געווען אַמאָל, און מ’דאַרף מאַכן אַ זכר [zecher: remembrance]. אָקעי, איך וועל יעדע יאָר מאַכן, איך וועל קומען צום זיידן הערן די מעשיות פון די ל”ג בעומר. פיין, מילא, וואָס? זאָגט ер, “ניין, דו דאַרפסט געדענקען, דאָ איז נאָך אַ זאַך. און נאָך אַ זאַך, ס’איז נישט כללות’דיג כל התורה כולה [kol haTorah kulah: the entire Torah]. און נאָך אַ זאַך איז, פאַרוואָס, וואָס איז געשען נאָך די צוויי פּסוקים? דו קענסט זאָגן אַז דאָ פאַרציילט ער וועגן מתן תורה [matan Torah: the giving of the Torah]. פאַרוואָס איז געשען, פאַרוואָס טוען מיר די אַלע חוקים, עדות וחוקים ומשפּטים [eidos v’chukim u’mishpatim: testimonies, statutes, and laws]? נישט נאָר זכר ליציאת מצרים [zecher l’Yetzias Mitzrayim: remembrance of the Exodus], פאַרוואָס? און ווען ער וויל צו ווייזן, “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”. די תורה און מצוות [mitzvos: commandments] האָט מען פון אָנפאַנג אָן געמאַכט כדי “כהיום הזה”, היינט איז די צייט, ווען ס’וואוינען אין ארץ ישראל, נאָך צען דורות, ס’זאָל זיין “לחיותנו”. ס’איז נישט סתם צו לייכטער מאַכן דאָס לעבן אין די פּאַסט, ס’איז “לחיותנו כהיום הזה”. און “לטוב לנו כל הימים”, ס’איז נישט געמאַכט צו רודפ’ן מענטשן, זיי זאָלן האָבן נערווען, ס’איז געמאַכט “לטוב לנו כל הימים”.
דער רמב”ם [Rambam: Maimonides] זאָגט אין אַ זייער פעימאַס פּרק אַז דער פּסוק איז דער מקור פון די טעמי המצוות [ta’amei hamitzvos: reasons for the commandments] אין כל התורה כולה. ס’איז אויף אַן אופן כללי [oifen klali: general manner], ס’איז דאָ פּרטיות’דיגע טעמים [pratiyos’dige te’amim: specific reasons] פאַר אַלע מצוות, ווען ס’איז דאָ בכור [bechor: firstborn] און ווען ס’איז דאָ דאָס און ווען ס’איז דאָ יענץ. אָבער אויף אַן אופן כללי, וואו שטייט אין די תורה פאַרוואָס טוט מען מצוות? פאַרוואָס זענען מיר אידן? פאַרוואָס היטן מיר די תורה? איך ווייס נישט נאָך אַ פּסוק, אַפילו דער רמב”ם האָט נישט געטראָפן נאָך אַ פּסוק אין די גאַנצע תורה וואו ס’שטייט די טעם [ta’am: reason] פאַר די שאלה, נאָר דער פּסוק. און ער זאָגט, דער רמב”ם, וואָס שטייט? “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”. און דער רמב”ם מאַכט אַ דרשה, “לטוב לנו כל הימים” מיינט די ימות של כל עולם [yemos shel kol olam: the days of the entire world], דאָס איז עולם הבא [Olam Haba: the World to Come], “לחיותנו כהיום הזה” מיינט צו זיין גוט בעולם הזה [ba’Olam Hazeh: in this world]. פאַרוואָס איז יעדע זאַך? דאָס איז דער הסבר [hesber: explanation], דאָס איז די סיבה [sibah: reason] פאַרוואָס מ’טוט אַלע מצוות, וואָס מ’דאַרף פאַרענטפערן. אויב איינער, “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר”, פאַרוואָס טוט מען תורה? די תירוץ [teirutz: answer] איז “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”. ס’זאָל זיין אַ גוטע לעבן, אַ גוטע לעבן, דער גוף [guf: body], די נשמה [neshamah: soul], אַלע מדריגות [madreigos: levels].
און ער איז נישט געווען גענוג, איך האָב נאָך נישט געענדיגט זיין מעשה, ער האָט צוגעלייגט נאָך אַ פּסוק. “וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה’ אלקינו כאשר צונו [u’tzedakah tihyeh lanu ki nishmor la’asos es kol hamitzvah hazos lifnei Hashem Elokeinu ka’asher tzivanu: and it will be righteousness for us when we observe to do all this commandment before God our Lord as He commanded us]”. וואָס איז דער פּסוק? וואָס זאָגט אונז דער פּסוק? קיינער פאַרשטייט נישט. ס’זאָגט אַזוי, דער אייבערשטער האָט אונז געגעבן צו טון… יעצט פאַרשטייט איר וואָס איך מיין צו קומען, מיין באָבע און מיין זיידע, ס’איז געווען, מ’האָט געבראַכט, מ’איז אָנגעקומען דאָ, “כל החוקים האלה”. און איר ווייסט ווי גוט צו אונז, און נאָכדעם וואָס ס’איז אַזוי גוט, דער אייבערשטער געבט נאָך צו שכר [sachar: reward] אויף דעם אויך. “וצדקה תהיה לנו”, דער אייבערשטער וואָס האָט אונז געגעבן “כל החוקים האלה” “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”, שפּעטער איז ער נאָך מטיב [meitiv: does good] פאַר אונז אויך, אַז מיר שטעלן זיך צו צו זיינע ציווים פון מצרים און “לחיותנו כהיום הזה”. “וצדקה תהיה לנו” איז טייטש, נישט נאָר מיר האָבן די “לטוב לנו כל הימים”, נאָר מיר באַקומען נאָך צדקה [tzedakah: righteousness/charity], דער אייבערשטער איז מטיב, מיר באַקומען אַ צדקה, מיר באַקומען אַזויווי אַן עקסטערע שכר אויך פאַר אונזער טון די תורה. דאָס איז דער טייטש פון וואָס די פּרשה [parshah: Torah portion] זאָגט.
יעצט, ס’איז נישט דאָ קיין צייט אַדורך צו גיין אַלע, אַלע, די גאַנצע מעשה וואָס איז געשען במשך הדורות [b’meshech hadoros: throughout the generations], זייט יענע מעשה פון יענע זיידע וועלכער איז געווען יהושע בן נון [Yehoshua bin Nun: Joshua son of Nun] ביז היינט.
אָבער די מעשה דאַרף מען וויסן אַז יעדער דור, “שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים [sheb’chol dor vador chayav adam lir’os es atzmo k’ilu hu yatza miMitzrayim: that in every generation a person is obligated to see himself as if he himself left Egypt]”, איז די טייטש אַז יעדער דור האָט מען געפרעגט די שאלה, און איך קען עס ווייזן, ס’איז דאָ אַ גאַנצע בוך וואָס ווייזט דאָס, און ער ווייזט, יעדער דור האָט אַ מענטש געפרעגט די שאלה וואָס, “מה העדות והחוקים והמשפטים [mah ha’eidos v’hachukim v’hamishpatim: what are the testimonies, statutes, and laws]”.
ער האָט עס געפרעגט אַמאָל אויף פּרטיות [pratiyos: details] פון מציאות [metzi’us: reality] מצרים, ער קען עס פרעגן אויף אַן אַנדערע מצוה [mitzvah: commandment], פאַרוואָס זיצט מען אין סוכה [sukkah: booth/tabernacle], פאַרוואָס עסט מען נישט חמץ [chametz: leavened bread], ער קען פרעגן פאַרוואָס בכלל איז מען אַ איד, ער קען עס פרעגן אין אַלע מיני וועגן, און אין די ענד וועט ער האָבן מער ווייניגער די זעלבע פּראָבלעם.
און יעדע מאָל איז דאָ אַ צווייטע תירוץ, ס’איז נישט דאָ איין תירוץ, ס’איז נישט דאָ איינס.
מ’קען אַפילו לערנען די הגדה, מענטשן פרעגן, ווי שטייט די תירוץ אויף די פיר קשיות [fir kashyes: four questions] אין די הגדה?
עבדים היינו, די תירוץ איז אַזוי ווי س’שטייט אין פאַרשידענע הגדות אַריינגעשריבן אין די זייט.
ס’איז נישט אמת.
אויב די יודן וואָלטן געוואָלט געבן די תירוץ, וואָלט מען געקענט…
עבדים היינו לפרעה במצרים, אָקעי, מאַגי.
אָבער נישט מאַגי, דרך אגב [derech agav: by the way], יאָ, מ’קען זאָגן, גואל ישראל [go’al Yisrael: redeemer of Israel].
אָבער משמע [mashma: it implies] אַז יעדע שטיקל אין די הגדה, מ’קען זען, מ’האָט געזען אַז די הגדה איז לענגער געוואָרן.
קודם איז געווען אַ הגדה פון די רמב”ם, ר’ יהודה הנשיא [Rebbe Yehudah HaNasi: Rabbi Judah the Prince].
שפּעטער איז געקומען רב [Rav], וואָס שמואל [Shmuel] האָט זיך געדינגען, און איינער האָט געזאָגט, איין מינוט, וואָס גייט מיר אָן אַז ר’ יהודה הנשיא, איינער פון זיי האָט געזאָגט, איך דאַרף רעדן פון עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], איך דאַרף רעדן פון די מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו [mitchilah ovdei avodah zarah hayu avoseinu: in the beginning our forefathers were idol worshippers], ווייל דאָס איז די עיקר מעסעדזש [ikar message: main message] פון יציאת מצרים.
נישט אַזוי ווי שמואל זאָגט, די עיקר מעסעדזש פון יציאת מצרים איז געווען אַז אונז זענען געווען עבדים [avadim: slaves], מיר זענען אַרויסגעגאַנגען, דאָס שטייט אין איין פּסוק.
איך האָב אַ צווייטע פּסוק, די עיקר מעסעדזש איז, און וואָס טוט מען?
מ’טוט ביידע, ווייל דאָס איז ביידע אמת, ס’איז איינער ווידער ווי דעם צווייטן, וואָס איז אַן אַנדערע טייטש?
שפּעטער קומט אַ צווייטע, מ’קען נישט מאַכן אַלע לעוועלס פון די הגדה, אָבער די לעצטע, איך מיין די לעצטע שטיקל וואָס איז אַריינגעלייגט אין די הגדה, אָדער איינע פון די לעצטע, איז הא לחמא עניא [ha lachma anya: this is the bread of affliction].
הא לחמא עניא האָט געזאָגט, רבותי [rabbosai: gentlemen], מ’שטייען זיך דאָ מאַכן אַ סדר, אָבער ס’איז אַ לצנות [latznus: mockery] די גאַנצע זאַך.
מ’גייט רעדן אַז דער אייבערשטער האָט אונז אויסגעלייזט, און מיר זענען ברוך השם [baruch Hashem: thank God] אינדעפּענדענט, און דער אייבערשטער איז דאָ ערגעץ, און איך ווייס ווער האָט אונז געמאַכט, און מיר וואוינען ערגעץ אין בבל [Bavel: Babylonia], מ’רעדט אַרמיש [Aramis: Aramaic], און מיר זענען אַרומגערינגלט מיט גוים [goyim: non-Jews], מיר קענען קוים מאַכן אַ סדר, מיר עפענען די טיר פאַר אליהו הנביא [Eliyahu HaNavi: Elijah the Prophet], איך ווייס נישט פאַרוואָס, נישט קיין חילוק ווען מ’פלעגט עפענען די טיר, דאַרף מען זיך מורא [morah: fear] האָבן אַז די גוים וועלן אַריינקומען, דערפאַר שרייט מען “שפוך חמתך [sh’foch chamascha: pour out Your wrath]”, ס’איז דאָ גוים אינדרויסן, מ’קען נישט עפענען אַ טיר, און מיר וואוינען נישט אין ארץ ישראל, אין ארץ ישראל איז געווען, מ’האָט געענדיגט די כביעות [kevi’os: fixed prayers] צו פּסח, מ’האָט געעפנט די טיר, און אַרויף אויפן דאַך, איז דאָ תהלים [Tehillim: Psalms], ס’איז געווען, ס’איז געווען לאַנג פאַר אונזער צייטן, ס’איז געווען לאַנג שוין, קוים וואָס מ’קען עפענען די טיר קליינהייטן די משפּחה [mishpachah: family], און מ’האָפט אַז יאָ, נאָר ווען וועט קומען פון דעם צו, ווען וועט מען קענען אַרויסגיין ווי נאָרמאַלע מענטשן.
און בקיצור [b’kitzur: in short], מ’איז דאָך שוין צענטע סדר, זאָגט מען, רבותי, איר ווייסט, מיר זענען אַמאָל געווען אין מצרים, “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים [ha lachma anya di achalu avhasana b’ar’a d’Mitzrayim: this is the bread of affliction that our fathers ate in the land of Egypt]”. זיי האָבן אַ נייע פּשט פון יציאת מצרים, און מ’האָט אונז אַרויסגענומען, און מ’האָפט די זעלבע וועג, וואָס שרייט מען צו “השתא הכא, לשנה הבאה [hashata hacha, l’shanah haba’ah: now here, next year]”? דאָס איז אַן הקדמה [hakdamah: introduction], ווייל אָן די הקדמה האָט מען נישט געקענט מאַכן קיין סדר. וואָס וועט מען טון? מ’וועט מאַכן לצנות? ס’איז נישט דאָ קיין גאולה [geulah: redemption], ס’איז נישט דאָ קיין גאולה. זאָגט מען, ניין, “לשנה הבאה”, אונז האָפן נאָך, און ס’איז קאָל דאָך, און מ’פּרובירט נאָך וויפיל מ’קען, קאָל דאָך פון ייאוש [ye’ush: despair], אַפילו ס’איז דאָ מורא פון די גוים, און מ’האָט נאָך אַפּאַר אידן וואָס מ’קען זיי איינלאַדענען צום סדר, ס’איז נישט אינגאַנצן צופוילט די מצב [matzav: situation]. און דאָס איז די הקדמה.
און פון דעם, דאָס איז די אמת’דיגע פּשט, ס’איז דאָ פאַרשידענע דרושים [drushim: homiletical interpretations] און פּיוטים [piyutim: liturgical poems] וועגן פּסח וואָס האָט עס צו טון מיט די גאולה העתידה [geulah ha’asidah: the future redemption]. ס’שטייט “בניסן נגאלו [b’Nisan nigalu: in Nisan they were redeemed]”, פאַרשידענע אגדות חז”ל [agados Chazal: homiletical teachings of the Sages] און דרשות וואָס מ’זאָגט, און לויט די פּשט, דאָס איז נישט טייטש, ס’איז אַ רמז [remez: hint], אַזוי ווי ס’איז דאָ גאולה, ס’איז אַ גזירה שווה [gezeirah shavah: textual analogy], גאולה גאולה, אויך די גאולה פון די גאולה העתידה. דאָס איז די אמת’דיגע טייטש פאַר אידן, בכלל וואָס מ’האָט אַן אַגדה [agadah: narrative]. מ’קען ליינען אַלע תפילות [tefillos: prayers] וואָס ס’שטייט און וואָס מ’זאָגט ימים טובים [yamim tovim: holidays], כמעט [kim’at: almost] אַ גאַנצע צייט רעדט מען, מ’קען מיינען אַז אַלע ימים טובים זענען געוואָרן תשעה באב [Tisha B’Av: the Ninth of Av, a fast day]. “רחם נא ה’ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך [racheim na Hashem Elokeinu al Yisrael amecha v’al Yerushalayim irecha: please have mercy, God our Lord, on Israel Your people and on Jerusalem Your city]”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים [v’sechezenah eineinu b’shuvcha l’Tzion b’rachamim: and may our eyes see Your return to Zion with mercy]”. דאָס איז נישט סתם ווייל מ’וויל ממשיך זיין די בכיות [bechiyos: crying] פון תשעה באב אינמיטן פּסח, וואָס איז געמאַכט אַט פּסח. ס’איז ווייל פּסח מאַכט נישט קיין סענס עכט. כדי ס’זאָל מאַכן סענס, דאַרף מען זאָגן, רבותי, דער אמת, ס’איז דאָ נאָך אַ פּשט אין פּסח. ס’איז געווען איין פּשט ווי ציינו, ס’איז געווען נאָך אַ באַנטש שאלות. היינט איז די פּשט אַז די סיבה פאַרוואָס מ’רעדט וועגן פּסח איז ווייל מ’זאָל זיך מחזק [mechazek: strengthen] זיין אַז ס’וועט זיין אַ גאולה און מ’וועט דאָך אַרויסגיין.
און מ’קען קוקן אויף רב סעדיה גאון [Rav Saadiah Gaon], זאָגט ער פּערש [peirush: explicitly] אין די הקדמה, וואָס דער אריז”ל [Arizal: Rabbi Isaac Luria] פרעגט, וואָס פאַר אַ סיבה רעדט די תורה אַזויפיל וועגן יציאת מצרים? דאָס איז מאה קולות [me’ah kolos: a hundred voices/questions], איינע פון אונזערע קשיות. זאָגט ער, יאָ, אַז מ’זאָל וויסן, אין מצרים איז געווען אַ שרעקליך ערגערע מצב ווי דאָ, אָדער די זעלבע שלעכט, און מ’איז אַרויסגעקומען. פאַרדעם רעדט מען אַזויפיל וועגן דעם. דאָס איז די טייטש, דאָס איז די טייטש אַז די פּשט איז נישט געווען באַדאַנקט. און מ’קען זען, יעדער איינער האָט געזאָגט אַ צווייטע פּשט, און געזאָגט, “אַדמות אַפילו אנו שבט ישראל [admot afilu anu shevet Yisrael: even we, the tribe of Israel], לאחד כישראל אומה [l’echad k’Yisrael umah: to be one like the nation of Israel], ארבע כותל יאָ, און אַפילו אַ פּשוט’ער מענטש, זיי פאַלט נישט פיר פּשטים וויסן, פיר תירוצים, ס’איז נישט איין כח [koach: strength], עס איז אַפילו נישט קיין אָנו”.
איז איך וועל נאָר ענדיגן מיט איין פּשט, וואָס איך מיין אַז מוראָ’דיגע פּשט זענען אמת’ן נישט פאַר דעם רעדיג.
פארדעם רעדט מען אזויפיל וועגן דעם. דאס איז טייל פון די פשט, נישט קיין דיוקים.
און מ’קען זען, יעדער איינער האט געזאגט א צווייטע פשט, און ער זאגט דא, “אפילו עני שבעני שבישראל לא יחסר לו ארבע קושיות לתרץ” [afilu ani she’be’ani she’b’Yisrael lo yechsar lo arba kushiyos letaretz: even the poorest of the poor in Israel should not lack four questions to answer]. אפילו דער פשוט’סטער מענטש, ער דארף נישט פיר פשטים וויסן, פיר תירוצים [teirutzim: answers], ס’איז נישט קיין כוס, ס’איז אפילו נישט קיין ענין.
און איך וויל נאר ענדיגן מיט איין פשט וואס איך מיין אז ס’איז א מורא’דיגע פשט, און ס’איז אמת אין א זייער אסאך לעוועלס. ס’שטייט, “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת” [v’zacharta ki eved hayita b’eretz Mitzrayim, al kein tziv’cha Hashem Elokecha la’asot et yom haShabbat: and you shall remember that you were a slave in the land of Egypt, therefore the Lord your God commanded you to make the Sabbath day]. דאס שטייט אין לוחות שניות [luchot shniyot: the second tablets].
און מ’איז זיך מתקשה [mis’kasheh: has difficulty], די מפרשים [meforshim: commentators], וואס איז די שייכות שבת צו… און ס’איז נישט קיין שייכות צו מעשה בראשית [ma’aseh bereishit: the act of creation], וואס דער אייבערשטער האט געמאכט שבת. דאס מאכט סענס, שבת, דער אייבערשטער האט גערוט, און מיר רוען אויך. וואס קומט אריין די עבד היית בארץ מצרים [eved hayita b’eretz Mitzrayim: you were a slave in the land of Egypt]?
זאגט דער אבן עזרא [Ibn Ezra: medieval biblical commentator, 1089-1167] מיט’ן רמב”ן [Ramban: Nachmanides, medieval Torah commentator, 1194-1270], ביידע זאגן אזא פשט. זיי זאגן, יא, טאקע זייער גוט. די זכר פון שבת… זכר [zecher: remembrance]? וואס איז שבת א זכר צו? וואס איז די איידיע פון שבת? די איידיע פון שבת איז, מ’זאל וויסן דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אין זעקס טעג און ער האט גערוט שבת. דאס איז די איידיע פון שבת.
אבער ס’העלפט זייער אסאך איידיעס גארנישט. ווייל אויב מ’איז אין מצרים, מ’דארף ארבעטן א גאנצע טאג, קען מען נישט היטן שבת. וואס טייטש שבת אז מ’ארבעט נישט? וואס טייטש גאולה [geulah: redemption] אז מ’דארף ארבעטן? וואס טייטש “עבד היית בארץ מצרים”? וואס טייטש מ’איז א גאנצע שבת, פרייטאג, זונטאג, קען מען נישט מאכן שבת?
זאגט ער, “על כן צוך” [al kein tziv’cha: therefore He commanded you] איז נישט טייטש “זכר ליציאת מצרים” [zecher litzi’at Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt] אז מ’מאכט שבת. “על כן צוך” טייטש, דורכדעם וואס דו ביסט ארויס פון מצרים, קענסטו האבן שבת. און דו דארפסט געדענקען, יעדע מאל דו האסט שבת, איז דאס דאנקען דעם אייבערשטן אז איך קען האבן שבת, אז איך בין נישט א קנעכט און דארף נישט ארבעטן זיבן טעג א וואך. איך קען ברוך השם נעמען איין טאג א וואך אפ. און דאס איז א געוואלדיגע זאך, דאס איז מתנת טובה [matnat tovah: a good gift]. דער אייבערשטער האט געגעבן שבת, איז איין טאג א וואך קענען מיר נעמען אפ.
און ממילא [mimeilah: consequently], דאס איז דאך די פשוט’ע פשט פון יציאת מצרים [yetzi’at Mitzrayim: the Exodus from Egypt], און ס’איז אמת אויך כל אחד לפי ענינו [kol echad l’fi inyano: each person according to their level], און ס’איז אמת אויך בזמן הזה [bizman hazeh: in this time].
מ’קען נישט, מענטשן מיינען אז רוחניות [ruchniyut: spirituality] קען מען האבן ווען מ’ארבעט. מ’קען נישט. אויב מ’דארף ארבעטן א גאנצע וואך, האט מען נישט קיין צייט צו לערנען, מ’האט נישט קיין צייט צו דאווענען, מ’האט נישט קיין צייט צו לעבן אין חירות [cherut: freedom].
וויפיל א מענטש האט א מעגליכקייט, ער קען ניצן שבת, ער קען מאכן פסח. ס’איז דא גאנצע שולן פון מענטשן וואס כמעט קיינער ארבעט נישט חול המועד [chol hamo’ed: the intermediate days of a festival], ווייל ברוך השם מ’איז גענוג רייך, מ’קען זיך ערלויבן נישט צו ארבעטן חול המועד.
דאס איז די טייטש, מענטשן פרעגן, “וואס זאל איך פילן פסח? וואס איז די מתנה גייע?” די מתנה גייע איז אז ברוך השם, “ואת עיני השם בשם” [unclear phrase], מ’דארף נישט ארבעטן אזויפיל. ס’איז דא וואשינג מאשינס, און ס’איז דא אלע מיני עשירות וואס מ’דארף נישט ארבעטן, וואס מ’קען האבן פסח, און מ’קען האבן צייט יעדן טאג צו לערנען, יעדער איינער לפי וואס זיין צייט האט. דאס איז די בעסטע כוונה [kavanah: intention], און אויך די אמת’דיגע פשט, איינער פון די אמת’דיגע פשטים וואס שטייט אויף די פשט אין די ראשונים [rishonim: early medieval Torah authorities] פון פסח.
און דאס איז אויך ממש די גאולה. ס’איז געווען אידן אין אמעריקע וואס האבן ליידער נישט געהיטן שבת, נישט אזוי לאנג צוריק. און אונז פארציילט מען אז ס’איז געווען א שווערע נסיון [nisayon: test], אן עונש עולם הבא [onesh olam haba: punishment in the World to Come] איז געווען. אבער דער וועג ווי דער צדיק [tzaddik: righteous person] האט עס פארציילט, ס’איז געווען א שווערע גלות [galut: exile].
פארוואס האט מען נישט געהיטן שבת? ס’איז נישט געווען אז מ’האט נישט געהאלטן דערביי. ס’איז נישט געווען מעגליך. ס’איז געווען אפאר בעלי מסירות נפש [ba’alei mesirat nefesh: people who sacrifice themselves], משוגעים [meshuga’im: crazy people], וואס האבן געטון מעגליך אוממעגליכע זאכן. אבער פאר א נארמאלע מענטש איז געווען אזא סדר [seder: order/system], ביז ס’איז אויסגעשטעלט געווארן דער סדר העולם [seder ha’olam: the order of the world] אין אמעריקע, פאר אונזערע עלטערן, אונזערע זיידעס, וואס די אידן וואס זענען געווען אימיגראנטן, מ’קען נישט ארבעטן זעקס טעג א וואך. ס’איז נישטא קיין מעגליכקייט.
זיי זענען געווען א טרייען, פארוואס? ווייל אויב ארבעט מען נישט, איז נישטא קיין עסן, איז נישטא קיין וואו צו וואוינען, איז נישטא קיין ברויט. מ’האט געדארפט ארבעטן.
און “ואת עיני השם אין כאן משום” [unclear phrase], ברוך השם, מ’דארף נישט ארבעטן שבת. די ערשטע כוונה פון שבת איז אז איך דארף נישט ארבעטן. דער אייבערשטער הייסט, ער שטייט אויפ’ן קאפ, “דו מוזט נישט ארבעטן”. ברוך השם, איך דארף נישט. איך קען נעמען שבת אפ, איך קען נעמען יום טוב אפ, איך קען נעמען חול המועד אפ, איך קען נעמען ביינאכט אפ, איך קען נעמען אינדערפרי, איך קען דאווענען שחרית, מנחה, מעריב [shacharit, minchah, ma’ariv: the three daily prayer services], אפילו מיט א מנין [minyan: prayer quorum of ten men].
דאס איז די גרעסטע טובה [tovah: good/benefit], און די פשוט’סטע טובה, און אויך די טיפסטע טובה, וואס גייט ביז אפילו ביז סוף הדורות [sof hadorot: the end of generations]. און איך האף אז מיר וועלן האבן צייט און כח [koach: strength] און מוח [moach: mind/intellect], פשוט, איש ואשה [ish v’ishah: man and woman], צו אנקומען צו דעם.
—
יעדעס יאָר פרעגט מען אַ פיפטע קשיא נאָך די פיר פון מה נשתנה:
> פאַרוואָס פרעגט מען בכלל אַזויפיל קשיות, אויב דאָס יונגל האָט שוין צוויי וואָכן אין חדר געלערנט דעם תירוץ?
דאָס איז נישט קיין ווערטל, נאָר אַ ריכטיגע, ערנסטע קשיא וואָס פאָדערט אַ טיפער פאַרשטאַנד פון דער גאַנצער מעשה.
—
דער צענטראַלער פראָבלעם וואָס שטייט הינטער אַסאַך חסידישע שיעורים וועגן פסח:
> דרײַ טויזנט יאָר צוריק איז געווען אַ גוי (פרעה), אַ איד (משה), יציאת מצרים, צען מכות – „הו קעירס?” וואָס גייט מיך אָן? ס’איז נישט מײַן פּראָבלעם.
דאָס איז נישט קיין קונסטלעכע קשיא צו בויען אַ דרוש. די הגדה אַליין פרעגט שוין דאָס – דורך דעם פסוק „ואילו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים” – וואָס מיינט: אויב דו מיינסט ס’איז בלויז אַ היסטאָרישע מעשה, באַדענק אַז אָן דעם וואָלסטו היינט נאָך אין מצרים זיין. אָבער די מפרשים האָבן שוין שוועריקייטן מיט דעם תירוץ (פרעה איז שוין לאַנג געשטאָרבן, וכו׳) – ס’בלײַבן דוחק-תירוצים.
—
דער וועג צו אַ ריכטיגן ענטפער גייט איין טריט פריער – צו די פסוקים אַליין (נישט בלויז די הגדה). אין תורה שטייט פיר מאָל כּמעט דער זעלבער מהלך פון שאלה-ותשובה, און יעדע מאָל ווערט די קשיא ברייטער:
—
– קאָנטעקסט: פסח מצרים – דם אויף די משקוף, שמירה פון דער משחית.
– דער פּראָבלעם: פסוק י”ד זאָגט „ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם” – מאַך דעם קרבן פסח אויך שפּעטער. אין מצרים מאַכט עס סענס – ס’איז דאָ אַ משחית. אָבער „והיה כי תבואו אל הארץ” – אין ארץ ישראל איז רואיג, נישטאָ קיין משחית. פאַרוואָס ווײַטער מאַכן?
– תשובה: „זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל” – דער קרבן פסח איז נישט מער שמירה, נאָר דאַנקבאַרקייט – „ואת בתינו הציל”. מ’דאַנקט דעם אייבערשטן פאַר דער ישועה.
—
– קאָנטעקסט: מצה – געגעסן ווײַל מ’איז אַרויס בחפזון, דער טייג האָט נישט געקענט גיין.
– קשיא: אין מדבר פאַרשטייט מען – ס’איז נאָך פריש, ס’איז געווען חפזון. אָבער „והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני” – אין ארץ ישראל מאַכט מען מצה פון תבואה, נישטאָ קיין חפזון, ס’איז שטיל און רואיג. פאַרוואָס ווײַטער עסן מצה?
– תשובה: „בעבור זה… באשר הוציא ה׳ אותי ממצרים” – די מצה וואָס איך עס היינט זאָל האָבן צו טאָן מיט יציאת מצרים. (דער פסוק איז שווער, אָבער דער כיוון איז קלאָר.)
—
– קאָנטעקסט: מצוות בכורות – פדיון, פטר חמור – אַ מצוה לזכר מכת בכורות.
– קשיא: דאָס איז נאָך אַ גרעסערע קשיא – די מצוה האָט גאָרנישט צו טאָן מיט אַ פּראַקטישע סיבה (נישט שמירה, נישט חפזון). ס’איז סתם אַ זכרון. דאָס קינד פרעגט „מה זאת?” – ס’איז פאַני, ס’איז מאָדנע.
> [זייט-דיגרעסיע:] אַ ווידעאָ פון דעם סאַטמאַרער רבי’ן וואָס מאַכט אויך חוזק פון דער מאָדנעקייט פון פטר חמור – מ’נעמט אַ חמור אין בית המדרש, מ’שאָקלט אים, מ’מאַכט פדיון מיט אַ שה.
– תשובה: „בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים” – ס’איז געווען מכת בכורות, אונזערע בכורים זענען געניצול געוואָרן, דעריבער האָבן אַלע בכורים אַ קדושה. מ’איז מנחיל דאָס פאַר שפּעטערדיגע דורות.
—
– קאָנטעקסט: משנה תורה – משה רעדט צו דער דור בואו לארץ, אַ נײַע דור וואָס „לא ידעו ולא ראו את מוסר ה׳”. זיי האָבן בלויז געהערט פון זיידעס (אַזוי ווי מיר הערן פון אונזערע זיידעס וועגן היטלער און אוישוויץ).
– די קשיא: „מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה׳ אלקינו אתכם?” – אתכם מיינט ענק, די זיידעס, ענק זענט געווען בײַ הר סיני. וואָס האָט דאָס מיט מיר צו טאָן? דאָס איז שוין נישט בלויז וועגן פסח – ס’איז אַ כוללת’דיגע שאלה וועגן אַלע מצוות, וועגן אידישקייט בכלל: פאַרוואָס בין איך אַ איד?
– חידוש וועגן „מחר”: דער פסוק זאָגט „כי ישאלך בנך מחר” – „מחר” מיינט נישט מאָרגן, נאָר לאחר זמן, טויזנט יאָר אַרום. דער פסוק רעדט פון אונז – דאָס איז פּשטות הפסוק, מ’דאַרף נישט קיין דרש.
—
> [צוגאָב-חידוש / טעקסטואַלע אַנאַליז:] אויך דער אויסדרוק „והגדת לבנך ביום ההוא” – לויט פּשט מיינט „ביום ההוא” נישט דעם טאָג פון פסח (ווי דער דרש), נאָר „יענעם טאָג” = אין אַ שפּעטערדיגן דור, ווען מ’האָט שוין פאַרגעסן, ווען יציאת מצרים און מתן תורה זענען שוין ווײַט. דעמאָלט וועט דײַן זון פרעגן, און דעמאָלט וועסטו אים דאַרפן דערציילן.
—
די קשיא ווערט אַלץ ברייטער:
1. קרבן פסח – פאַרוואָס ווײַטער, אָן משחית? → דאַנקבאַרקייט.
2. מצה – פאַרוואָס ווײַטער, אָן חפזון? → זכר ליציאת מצרים.
3. בכורות – פאַרוואָס בכלל, ס’איז סתם אַ זכרון? → בחוזק יד הוציאנו.
4. אַלע מצוות – פאַרוואָס בין איך בכלל אַ איד? → דאָס איז די גרויסע קשיא פון דער נײַער דור, פון „מחר”, פון אונז.
—
אין ואתחנן איז זעקס פּסוקים (איינס שאלה, פינף ענטפער) – דאָס איז דער מקור פאַר דעם בן חכם, וואָס מ’זאָגט אים אַ לאַנגע דרשה. דער דיאַלאָג ווערט רעקאָנסטרואירט אין עטאַפּן:
דער זיידע הייבט אָן: מיר זענען געווען קנעכט אין מצרים, גאָט האָט אונז אַרויסגענומען.
דער אייניקל איז נאָך נישט צופרידן – דער זיידע דאַרף מער דערציילן: עס זענען געווען גרויסע, שרעקלעכע וואונדער.
דאָ איז דער חידוש: דער פּסוק זאָגט “ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ”. מ’האָט דאָך שוין געזאָגט “ויוציאנו” – פאַרוואָס נאָכאַמאָל “ואותנו”?
דער פּשט: דאָס איז אַ זיידע (כגון יהושע בן נון) וואָס רעדט צו אייניקלעך נאָך כיבוש וחילוק, שוין וואוינענדיג אין ארץ ישראל. דער אייניקל פרעגט: “זיידע, וואָס זענען אַלע חוקים ומשפּטים? ארום אונז זענען כנענים, אמורים – זיי טוען דאָס נישט!” דער זיידע ענטפערט:
– “אותנו הוציא משם” – איך בין דאָרט געווען, מיך האָט מען אַרויסגענומען.
– “למען הביא אותנו” – נישט פאַר מיר אַליין, פאַר ענק האָט מען מיך אַרויסגענומען – אַז איר זאָלט היינט זיצן אין ארץ ישראל.
– דער אייניקל וואָס פרעגט “פאַרוואָס מאַכסטו מיך משוגע מיט די מעשיות?” – ער פאַרשטייט נישט ווייל ער געדענקט נישט אַז זיין גאַנצע מציאות שטאַמט פון יציאת מצרים.
—
דער אייניקל איז נאָך אַלץ נישט צופרידן. ער זאָגט: “גוט, איך וועל מאַכן אַ זכר יעדע יאָר.” אָבער דער ענטפער גייט ווייטער ווי בלויז זכר ליציאת מצרים. עס איז דאָ מתן תורה – “ויצונו ה'” – פאַרוואָס טוט מען אַלע חוקים, עדות, משפּטים?
דער ענטפער: “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה” – די תורה ומצוות זענען געמאַכט פאַר אונזער טובה, פאַר אַ גוט לעבן, נישט צו רודפ’ן מענטשן.
> [וויכטיגער נעבן-פּונקט:] דער רמב”ם אין אַ באַרימטן פּרק זאָגט אַז דער פּסוק איז דער מקור פאַר טעמי המצוות אין כלל התורה כולה. עס איז דער איינציגער פּסוק אין דער גאַנצער תורה וואָס גיט אַ כללות’דיגן טעם פאַרוואָס מ’טוט מצוות:
> – “לטוב לנו כל הימים” = עולם הבא (לויט דעם רמב”ם)
> – “לחיותנו כהיום הזה” = עולם הזה
חידוש: נישט נאָר איז די תורה “לטוב לנו” – דער אייבערשטער גיט נאָך צו שכר אויך. “צדקה תהיה לנו” – אַן עקסטערע באַלוינונג אויף דעם וואָס מ’טוט שוין אַזוי אויך פאַר אונזער אייגענע טובה.
—
“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” מיינט אַז אין יעדן דור האָט מען געפרעגט די שאלה “מה העדות והחוקים והמשפטים” – אָבער אויף פאַרשידענע אופנים:
– פאַרוואָס זיצט מען אין סוכה?
– פאַרוואָס עסט מען נישט חמץ?
– פאַרוואָס איז מען בכלל אַ איד?
און יעדע מאָל איז דאָ אַ צווייטע תירוץ – עס איז נישט איין ענטפער, נאָר פאַרשידענע שיכטן.
—
> [נעבן-פּונקט – היסטאָרישע ענטוויקלונג פון דער הגדה:]
– “עבדים היינו” איז נישט דער פּשוט’ער תירוץ אויף די פיר קשיות (ווי מאַנכע הגדות שרייבן אויפן זייט). מ’וואָלט געקענט ענדיגן מיט איין פּסוק.
– מחלוקת רב און שמואל: איינער זאָגט דער עיקר מעסעדזש איז עבדות → חירות (“עבדים היינו”), דער אַנדערער זאָגט עס איז עבודה זרה → אמונה (“מתחילה עובדי עבודה זרה”). מ’טוט ביידע – ווייל ביידע זענען אמת, פאַרשידענע שיכטן.
– די הגדה איז לענגער געוואָרן מיט דער צייט – יעדע שיכט איז אַ נייער ענטפער אויף אַ נייע פאָרם פון דער שאלה.
—
“הא לחמא עניא” איז איינע פון די לעצטע צוגעלייגטע שטיקלעך אין דער הגדה, און עס קומט פון אַ גלות-קאָנטעקסט (בבל, מ’רעדט אַרמיש).
דער פּראָבלעם: ווי קען מען מאַכן אַ סדר ווען עס איז אַ לצנות? מ’רעדט וועגן גאולה, אָבער:
– מ’וואוינט אין בבל, ארומגערינגלט מיט גוים
– מ’קען קוים עפענען אַ טיר (דערפאַר שרייט מען “שפוך חמתך”)
– מ’וואוינט נישט אין ארץ ישראל
– עס איז נישט דאָ קיין גאולה
דער תירוץ – “הא לחמא עניא” אַלס הקדמה: אָן דער הקדמה וואָלט מען נישט געקענט מאַכן קיין סדר. מ’זאָגט: “השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל” – מיר האָפן נאָך. דאָס איז דער באַדינגונג וואָס מאַכט דעם סדר מעגלעך אין גלות.
—
פּסח איז נישט מער בלויז אַ זכרון פון דער פאַרגאַנגענהייט – עס ווערט אַ מקור פון חיזוק פאַר די צוקונפט’דיגע גאולה.
– “בניסן נגאלו” – אַגדות חז”ל פאַרבינדן פּסח מיט גאולה העתידה דורך אַ גזירה שווה: גאולה = גאולה.
– אַלע תפילות אויף ימים טובים (“רחם נא… על ירושלים”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון”) – דאָס איז נישט ווייל מ’וויל ממשיך זיין תשעה באב אינמיטן פּסח. עס איז ווייל פּסח מאַכט נישט קיין סענס אין גלות אָן דעם אמונה אַז עס וועט זיין אַ גאולה.
> [נעבן-ציטאַט – רב סעדיה גאון:] פאַרוואָס רעדט די תורה אַזויפיל וועגן יציאת מצרים? ענטפער: אין מצרים איז געווען אַ שרעקלעך ערגערע (אָדער גלייכע) מצב ווי דאָ – און מ’איז אַרויסגעקומען. דערפאַר רעדט מען אַזויפיל – צו געבן האָפענונג.
—
> [זייט-באמערקונג:] “אפילו עני שבעני שבישראל לא יחסר לו ארבע קושיות לתרץ” – דאָס מיינט בלויז אַז יעדער מענטש, אפילו דער פשוט’סטער, האָט גענוג קושיות צו פרעגן און תירוצים צו געבן. מ’זאָל נישט איבערטרייבן מיט דיוקים – עס איז טייל פון דעם פשט, נישט מער.
—
אין לוחות שניות שטייט: “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת.” וואָס איז די שייכות פון שבת צו יציאת מצרים? אין לוחות ראשונות איז שבת פאַרבונדן מיט מעשה בראשית – דער אייבערשטער האָט גערוט, מיר רוען אויך. דאָס מאַכט סענס. אָבער וואָס האָט עבדות מצרים צו טאָן מיט שבת?
“על כן צוך” מיינט נישט אַז שבת איז אַ זכר ליציאת מצרים (אַ זכרון פון יציאת מצרים). עס מיינט: דורכדעם וואָס דו ביסט אַרויס פון מצרים, קענסטו איבערהויפּט האָבן שבת. אין מצרים, ווען מ’איז אַ קנעכט און מ’דאַרף אַרבעטן זיבן טעג אַ וואָך, איז שבת אוממעגליך. די גאולה פון מצרים האָט באַפרײַט דעם מענטש צו קענען רוען. דעריבער, יעדע שבת דאַרף מען דאַנקען דעם אייבערשטן אַז מ’איז נישט מער אַ קנעכט – אַז מ’קען נעמען איין טאָג אָפּ. שבת איז אַ מתנת טובה וואָס איז נאָר מעגליך דורך חירות.
—
מ’קען נישט האָבן רוחניות ווען מ’דאַרף אַרבעטן אָן אויפהער. אויב מ’האָט נישט קיין צייט צו לערנען, צו דאַווענען, צו לעבן אין חירות – איז מען נאָך אַלץ אין אַ מין גלות. חירות מיינט: די מעגליכקייט צו ניצן צייט פאַר רוחניות.
– עס זענען דאָ גאַנצע קהילות וואו כמעט קיינער אַרבעט נישט חול המועד, ווייל מ’איז גענוג רייך זיך דאָס צו ערלויבן.
– וואַשינג מאַשינס, עשירות, טעכנאָלאָגיע – אַלעס וואָס מאַכט אַז מ’דאַרף נישט אַזויפיל אַרבעטן – דאָס איז אַ טייל פון דער גאולה.
– ווען מענטשן פרעגן “וואָס זאָל איך פילן פּסח?” – דער ענטפער איז: די מתנה איז אַז ברוך השם מ’דאַרף נישט אַרבעטן אַזויפיל, מ’קען האָבן פּסח, מ’קען האָבן צייט צו לערנען.
> [זייט-דיגרעסיע, אָבער אילוסטרירט דעם הויפּט-פּונקט:]
אידישע אימיגראַנטן אין אַמעריקע האָבן ליידער נישט געהיט שבת – נישט ווייל זיי האָבן נישט געהאַלטן דערביי, נאָר ווייל עס איז געווען אוממעגליך. אָן אַרבעט איז נישטאָ קיין ברויט, נישטאָ קיין וואוינונג. נאָר אָפּאָר בעלי מסירות נפש האָבן עס געטאָן. דאָס איז געווען אַ שווערע גלות – נישט בלויז אַ נסיון, נאָר אַ מציאות פון עבדות. ערשט ווען דער סדר העולם אין אַמעריקע האָט זיך אויסגעשטעלט, האָט מען געקענט היטן שבת.
—
די ערשטע און פשוט’סטע כוונה פון שבת: איך דאַרף נישט אַרבעטן. דער אייבערשטער זאָגט: “דו מוזט נישט אַרבעטן.” ברוך השם, איך קען נעמען שבת אָפּ, יום טוב אָפּ, חול המועד אָפּ, איך קען דאַווענען שחרית, מנחה, מעריב, אפילו מיט אַ מנין.
דאָס איז:
– די גרעסטע טובה – ווייל עס גיט מעגליכקייט פאַר רוחניות
– די פשוט’סטע טובה – ווייל עס איז דער בסיס’דיגסטער פשט
– די טיפסטע טובה – ווייל עס גייט ביז סוף הדורות, פאַר יעדן מענטש, איש ואשה
—
דער שיעור בויט אַ מערשיכטיגן אַרגומענט:
1. די שאלה (“וואָס האָט דאָס מיט מיר?”) איז נישט אַ איינמאָליגע שאלה – זי חזר’ט זיך אין יעדן דור, אין פיר פרשיות אין תורה, יעדע מאָל ברייטער.
2. דער ערשטער ענטפער (יציאת מצרים + אותות ומופתים) איז נישט גענוג.
3. דער צווייטער ענטפער (“ואותנו הוציא משם”) – דו עקזיסטירסט ווייל מ’האָט אונז אַרויסגענומען.
4. דער דריטער ענטפער (מתן תורה) – “לטוב לנו כל הימים” – די מצוות זענען פאַר אונזער טובה (רמב”ם: דער יסוד פון טעמי המצוות).
5. דער פערטער ענטפער (“וצדקה תהיה לנו”) – דער אייבערשטער גיט נאָך צו שכר.
6. אין גלות ווערט צוגעלייגט אַ נייע שיכט: פּסח ווערט אַ מקור פון האָפענונג אויף גאולה העתידה – “הא לחמא עניא” / “לשנה הבאה בירושלים”.
7. די הגדה וואַקסט ווייל יעדער דור האָט אַ נייע פאָרם פון דער שאלה און אַ נייע שיכט פון ענטפער.
8. דער סופי’דיגער פשט (אבן עזרא / רמב”ן): חירות מיינט די פּראַקטישע מעגליכקייט צו האָבן שבת, יום טוב, צייט פאַר רוחניות – און דאָס איז וואָס מ’דאַרף פילן פּסח: דאַנקבאַרקייט פאַר דער פרייהייט וואָס מאַכט רוחניות מעגליך.
דער שיעור ענדיגט מיט אַ תפילה: מיר זאָלן האָבן צייט, כח, און מוח אָנצוקומען צו דעם.
א גוטן מועד, כ’האב נישט געוואוסט אז ס’איז דא אן עזרת נשים. מורי ורבותי, די עסקנים, רבנים, ורבותי.
היינט איז ערב פסח, איז א מנהג צו פרעגן פיר קשיות, על פי הלכה פרעגט מען פיר קשיות ביי די סדר ביינאכט. ביי אונז אין דערהיים איז דא א מנהג צו פרעגן יעדעס יאר א פיפטע קשיא. די פיפטע קשיא גייט אזוי: פארוואס פרעגט מען בכלל אזויפיל קשיות אז דאס יונגל האט געלערנט צוויי וואכן אין חדר די תירוץ? אזא קשיא פרעגט מען אויף די מה נשתנה [Ma Nishtana: די פיר קשיות וואס מען פרעגט ביי דער סדר].
און באמת איז דאס א גרויסע קשיא, ס’איז נישט קיין חכמה צו מאכן ווערטלעך פון דעם, אבער ס’איז א קשיא. מ’דארף בעסער פארשטיין די גאנצע מעשה.
ס’איז אזא שאלה, ס’איז אסאך חסידישע שיעורים הייבן זיך אן מיט פסח, ס’גייט אזוי: „מה אכפת לי [וואס גייט מיך אן] אז דריי טויזנט יאר צוריק איז געווען עפעס א גוי, ער האט געהייסן פרעה, און ס’איז געווען עפעס א איד, ער האט געהייסן משה, ער איז גראדע געווען די ערשטע רבי פון אלע אידן, אבער ס’איז געווען זייער א לאנגע צייט צוריק. און די אלע מעשיות פון ס’איז געווען יציאת מצרים [יציאת מצרים: דער אויסגאנג פון מצרים], און ס’איז געווען צען מכות [מכות: פלאגן], די אלע זאכן, „הו קעירס”? וואס גייט מיך אן? ס’איז נישט מיין פראבלעם.
און דאס איז אויך נישט קיין ווערטל קשיא, ס’איז נישט קיין קשיא וואס מ’נוצט אויף צו אויסבויען עפעס א ליובאוויטשער תורה. די קשיא פרעגט שוין די הגדה [הגדה: דער טעקסט וואס מען ליינט ביי דער סדר], און מ’דארף קענען ליינען צווישן די שורות. ווייל די הגדה האט אנגעהויבן, מ’האט געפרעגט פיר קשיות, און ער האט געזאגט, אבער די הגדה אליין האט אנגעהויבן צו זאגן א תירוץ, ער האט געוואלט אויף א פסוק, און גלייך הייבט ער אן צו זאגן: „ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים” [און אויב וואלט דער הייליגער, געבענטשטער ער נישט ארויסגעפירט אונזערע אבות פון מצרים].
מיטאמאל האט ער געזאגט, וואס וואלט געשען אז נישט? ברוך השם ער איז ארויס. די קשיא, די „ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים” איז טייטש, אז דו פרעגסט, דער יונגל, דער יונגער בחור’ל פרעגט דאך, שיינע מעשה, דריי טויזנט יאר צוריק איז געשען א מעשה, ס’איז געווען אין מצרים. איך בין היינט, איך בין נישט דריי טויזנט יאר צוריק. האט מען געזאגט, ניין, דו מאכסט א פשט’ל, אויב וואלט מען נישט געווען ארויסגעגאנגען, וואלט מען געזאגט „והשבותי מני פאר מצרים” [און איך וואלט אייך צוריקגעבראכט קיין מצרים].
און די פשט’ל, איך מיין אפילו פשט אויך, איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין. אלע מפרשים [מפרשים: קאמענטאטארן] גלייך פרעגן, וואס הייסט פרעה איז שוין געשטארבן? „והשבותי מני פאר מצרים”? ער מאכט גאווה זיין „והשבותי מני אום פרעה”. ס’איז אלץ אזעלכע דוחק, דוחק תירוצים [געצוואונגענע ענטפערן].
און דאס איז די הגדה האט שוין געפרעגט די קשיא, און איך מיין מען קען אפילו גיין איין טריט פריער. און די פסוקים מיינעך האט עמיצער געפרעגט די קשיא. אונז זאגן שוין די פסוקים לויט די גאנצע הסבר [הסבר: דערקלערונג] פון חז”ל [חז”ל: חכמינו זכרונם לברכה – אונזערע חכמים פון געזעגנטער זכר], פון די פיר בנים [פיר בנים: די פיר זין], פון די פיר שאלות, אלעס איז אלץ פירושים [פירושים: אויסלייגונגען] אזוי אויף די „והיה כי ישאלך בנך” [און עס וועט זיין ווען דיין זון וועט דיך פרעגן] וואס שטייט ביי די פסוקים.
אויב מען קוקט אריין אין די פסוקים פשוט פשט, און איך וועל ברענגען די פסוקים אז מען זאל קענען אריינקוקן, ס’איז דא איינער וואס האט די פסוקים? ווייל ס’איז זייער וויכטיג, איך קען נישט ממש כאפן די מהלך [מהלך: גאנג, פראגרעסיע] פון די פסוקים. די פסוקים שטייט פיר מאל כמעט די זעלבע מהלך.
און ס’שטייט אזוי, די ערשטע פון פרשת בא [פרשת בא: די תורה-אפטיילונג וואס רעדט וועגן די לעצטע מכות און דעם אויסגאנג], ס’איז די פרשה פון קרבן פסח [קרבן פסח: דער פסח-קרבן], ווערט צעטיילט אזוי, ס’איז דא די זאך וואס הייסט פסח מצרים און פסח דורות. די פרשה, די ערשטע פרשה, די פרשה פון די בן הרשע [בן הרשע: דער שלעכטער זון] רופט מען עס אין די הגדה, איז די פרשה פון פסח אין מצרים.
ס’שטייט מען גייט מאכן א קרבן פסח, מען זאל אויסלייגן די דם על המשקוף ועל המזוזות [דם על המשקוף ועל המזוזות: דאס בלוט אויף דער אויבערשטער שוועל און אויף די זייט-פאסטן], אלע הלכות [הלכות: געזעצן] וואס חז”ל לכל הפחות זאגן זיכער אז די הלכות זענען נישט נוהג [נוהג: געפירט, פראקטיצירט] פסח דורות, נאר געווען איין מאל אין מצרים.
נאכדעם שטייט פסוק י”ד, „ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם” [און איר זאלט היטן דעם דבר אלס א חוק פאר אייך און פאר אייערע קינדער ביז אייביג]. די הלכות, מען דארף פארשטיין ווי די טייטש איז לויט חז”ל, אבער כפשוטו [כפשוטו: לויט דעם פשוט’ן פארשטאנד], מען זאל מאכן נאכאלץ א קרבן פסח. די זאך וואס איך זאג דיר צו מאכן א קרבן פסח איז נישט נאר היינט. ווייל היינט מאכט עס סענס, יא, היינט גייט מען ארויס פון מצרים, ס’קומט א משחית [משחית: דער פארניכטער, דער מלאך המוות], מען קען חס ושלום גיין אויף די אידישע הייזער אויך, דארף מען לייגן א קרבן פסח, ס’איז דא א בלוט, א שמירה. און זאלסט מאכן ווייטער דאס, עד עולם זאלסטו מאכן דאס.
גלייך פרעגט זיך די קשיא, פארוואס? און די פסוק איז קלאר, „והיה כי תבאו אל הארץ” [און עס וועט זיין ווען איר וועט קומען צום לאנד], דו זאלסט מאכן נאר דא אין מדבר [מדבר: מדבר], וואס מען קען מיינען אפשר אין מדבר איז אויך דא עפעס א משחית וואס מען דארף זיך היטן אויף די טיר. אין ארץ ישראל [ארץ ישראל: דאס לאנד פון ישראל], ס’איז דארט רואיג, ס’איז נישטא קיין שום גויים, קיין שום התפשטות, קיין שום משחית, ס’איז גארנישט. ווייטער דארפסטו מאכן, ס’איז דאך די זעלבע עבודה [עבודה: דינסט, ארבעט] אזוי. דו טוסט די זעלבע עבודה, אבער וואס דארפסטו טון די עבודה אזוי? די זעלבע עבודה וואס דו טוסט היינט אין מצרים, כדי דו זאלסט נישט מיט ווערן פון די משחית, זאלסטו טון די זעלבע עבודה ווען ס’איז נישט קיין שום משחית, ס’איז גארנישט דא.
און גלייך קומט אן דער חכם [חכם: דער קלוגער], דער רשע [רשע: דער שלעכטער] לויט די הגדה, ער פרעגט, „מה העבודה הזאת לכם?” [וואס איז די עבודה דא פאר אייך?] דו ענטפערסט אים, „ואמרתם זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל” [און איר זאלט זאגן: עס איז א פסח-קרבן פאר השם וואס האט איבערגעשפרונגען די הייזער פון די בני ישראל אין מצרים ווען ער האט געשלאגן מצרים, און אונזערע הייזער האט ער געראטעוועט].
דאס הייסט, מ’דארף נאך אלץ דאנקען. פארדעם איז טאקע געווען דער קרבן פסח אלס שמירה, טאקע מ’זאל זיין „ואת בתינו הציל”. און יעצט דארפסטו נאך אלץ זאגן „זבח פסח”. ס’איז דער זעלבער קרבן פסח וואס אונז מאכן, אבער דאס איז נישט אויף די גזירה לשמור אתכם ממצרים [די גזירה אייך צו היטן פון מצרים], ס’איז כדי צו דאנקען דעם אייבערשטן. ס’איז צו דאנקען דעם אייבערשטן אז „ואת בתינו הציל”, אז ער האט אונז געראטעוועט, און פארדעם מאכן מיר דעם קרבן פסח. דאס האט פארענטפערט די קשיא פון „והיה כי יביאך ה’ אל ארץ”.
און די זעלבע זאך, זייער ענליך, פרעגט מען אויף די נעקסטע פרשה, וואס די פרשה איז די פרשה פון חג המצות [חג המצות: דער יום טוב פון מצות]. ס’שטייט נישט, ס’רעדט זיך נישט וועגן קרבן פסח, דאס איז די שאלה פון דער שאינו יודע לשאול [שאינו יודע לשאול: דער וואס ווייס נישט צו פרעגן].
און ווייטער שטייט „והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני” [און עס וועט זיין ווען השם וועט דיך ברענגען צום לאנד פון די כנעני]. דאס הייסט, ס’רעדט זיך ווייטער נישט פון היינט אין מדבר. אין מדבר איז נישט דא די קשיא. יעדער איינער פארשטייט פארוואס מ’מאכט חג המצות, ווייל אונז זענען ארויסגעגאנגען בחפזון [בחפזון: אין איילונג], ס’האט נישט געקענט „להחמיץ בצקם” [להחמיץ בצקם: זייער טייג צו חמץ מאכן]. ס’איז געווען אן ענין פון חפזון פון מצרים, חפזון פון שכינה [שכינה: די געטלעכע איינוואוינונג].
וואס ס’איז געווען, מ’האט פארשטאנען די חפזון. די ערשטע יאר איז געווען חפזון. צו מ’לערנט חפזון פון די ערשטע אלף נכט, ווייל מ’האט זיך געדארפט גרייטן ארויסצוגיין, צו מ’לערנט די גדולי מצרים פון דאך לישנא מאחרינא, איך שלא יהיה, די דור, די דור המדבר [דור המדבר: די דור פון דער מדבר], זיי פארשטייען זייער גוט פארוואס זיי דארפן עסן מצה, ווייל אונז זענען ארויסגעגאנגען בחפזון פון מצרים, נישט געהאט קיין צייט צו באקן.
אבער אין ארץ ישראל, ווען מ’מאכט שוין פון „מעבור הארץ” [מעבור הארץ: פון די תבואה פון דער ארץ], מ’מאכט די מצה נישט פון די מן [מן: דאס מאן וואס איז געפאלן אין דער מדבר], מ’מאכט מצה פון די תבואה [תבואה: קארן], האט דאס גארנישט צו טון מיט חפזון, נישט דא קיין חפזון.
און שטיל, און רואיג, און גוט, דעמאלטס ויגעת וינח, ווען מ’איז ליידיג, מ’האט צייט צו זאגן, „באשר הוציא ה’ אותי ממצרים” [ווייל השם האט מיך ארויסגעפירט פון מצרים], אז וועגן די מצה האט דער אייבערשטער מיר ארויסגענומען פון מצרים. מ’דארף פארשטיין דעם פסוק, ס’איז שווער צו פארשטיין, אבער על כל פנים, ער זאגט קלאר אז די מצה וואס איך עס היינט, באשר זה, די נישט די מצה, נישט די אמאל’יגע מצה, די מצה וואס איך עס היינט, זאל האבן עפעס צו טון מיט די יציאת מצרים.
און ממש די זעלבע זאך שטייט אין די נעקסטע פרשה, אויך ווען ס’רעדט זיך וועגן קידוש פון בכורות [קידוש הבכורות: די הייליגונג פון די ערשטגעבוירענע], וואס דארט רעדט זיך בכלל נישט פון די ענין פון פסח, דארט איז שוין א מער כוללת’דיגע שאלה, און דארט דארף מען אמת’דיג רעדן וועגן די מער כוללת’דיגע שאלה וואס מ’קען, מ’דארף אמת’דיג רעדן, וואס האט נישט נאר צו טון מיט פסח, נישט דוקא פסח, נאר אין אמת’ן, די אמת’ע קשיא וואס די קינדער פרעגן, איז אזוי ווי מ’זעט דא נאך מער אין די פערטע פרשה, אין ואתחנן [פרשת ואתחנן], וואס מ’זעט זיי פרעגן, פארוואס טוסטו בכלל אלע מצוות [מצוות: געבאט]? מ’קען עס רופן אמאל די שאלה פון טעם המצוות [טעם המצוות: די סיבה פון די מצוות], אבער ס’איז אפילו פאר טעם המצוות, דו ביסט א איד, פארוואס? דאס איז די שאלה וואס שטייט אין תורה אין די פרשה פון פטר חמור [פטר חמור: דער ערשטגעבוירענער אייזל].
„והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת?” [און עס וועט זיין ווען דיין זון וועט דיך פרעגן מארגן צו זאגן: וואס איז דאס?] פארוואס מאכסטו די בכורות, מאכסטו די יונות? ס’איז עפעס א פאני זאך. איך האב געזען א ווידעא היינט פון דער סאטמארער רבי, ער מאכט עס אויך פאני. ס’האט מיר געפרעגט גלייך א שאלה אויף דעם, מה זאת? וואס איז דאס? וואס איז דאס וואס מ’נעמט א חמור, מ’לייגט אים אריין אין בית המדרש [בית המדרש: שטוב פון לימוד], מ’טוט אים אן אזוי ווי א פודל אין א בען, און מ’שאקלט אים, און מ’מאכט זיין פדיון [פדיון: אויסלייזונג] מיט א שה [שה: שאף]? ס’איז פאני! און גלייך דער קינד פרעגט, וואו? יא? און ס’איז גלייך א שאלה, מה זאת?
און די תורה זאגט ווייטער, „ואמרת אליו” [און דו וועסט אים זאגן], דו וועסט אים דאס דארפן ענטפערן א תירוץ. וואס איז די תירוץ? „בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים” [מיט א שטארקער האנט האט אונז השם ארויסגעפירט פון מצרים פון הויז פון שקלאפן]. ער האט אונז נישט נאר ארויסגעפירט פון מצרים, נאר ס’איז געשען א פרט דארט, נאך א זאך איז געשען אין מצרים, אז די אלע בכורים [בכורים: ערשטגעבוירענע] זענען געהארגעט געווארן, אונזערע בכורים זענען געניצול געווארן, און לכבוד דעם, אלע בכורים פון דעמאלטס האבן א קדושה [קדושה: הייליגקייט], און וועגן דעם טוט מען מנחיל זיין [מנחיל זיין: איבערגעבן אלס א ירושה] די מצרים פאר די קינדער וואס זענען ווייט נישט געווען אין מצרים.
און ס’איז נאך א גרעסערע קשיא, ווייל די מצוה האט זיך נישט שייך. ממילא אויף די מצה איז שוין א גוטע תירוץ, אדער אפילו די ערשטע דארט איז געווען א גוטע תירוץ, מ’עסט בחיפזון, ס’איז געווען פסח, מ’דארף די פתאום יציאה לדם. אבער דא איז דאך סתם א זאך וואס ער מאכט לזכרות [לזכרות: פאר זכרון], דער תירוץ, ובחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים.
יעצט, ס’איז געווען אזא מעשה, ס’איז דאך געגאנגען אפאר יאר, פערציג יאר at least, בערך פערציג יאר, ס’איז געווען א נייע דור. דער פסוק רופט אים „בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה'” [אייערע קינדער וואס האבן נישט געוואוסט און נישט געזען דעם מוסר פון השם]. זיי האבן קיינמאל נישט געזען פון די גאנצע מעשה, זיי האבן געהערט פון די זיידעס. בערך אזוי ווי אונז הערן פון אונזערע זיידעס, ס’איז געווען אמאל א היטלער, ס’איז געווען אן אוישוויץ, מ’האט געוואוינט דארט אין א שטעטל אין אונגארן, איך ווייס וואו. ס’איז שוין געווען א מעשה, אבער תכלית, זיי האבן נישט געהערט פון די אלע זאכן. און די קינדער, זיי פרעגן שוין אסאך א גרעסערע קשיא, אסאך א מער general קשיא. דאס איז די שאלה וואס מ’רופט די שאלה פון דער בן החכם [בן החכם: דער קלוגער זון], אבער ס’איז אויך די שאלה פון משנה תורה [משנה תורה: דאס בוך דברים], די שאלה פון דער דור בואו לארץ [דור בואו לארץ: די דור וואס קומט אריין אין דער ארץ].
און ס’איז רעדן אז די אלע שאלות זענען בעצם שאלות פון כי תבואו אל הארץ [ווען איר וועט קומען צום לאנד]. ס’איז דא שוין אינגאנצן די דור בואו לארץ. נישט מ’זאגט ווען ענק וועלן קומען, ס’איז געווען דער פלאן לכתחילה [לכתחילה: פון אנהייב] אז זיי גייען אנקומען אין ארץ ישראל, יא? דעמאלטס וועל איך געבן א גוטע תירוץ. די ערשטע דריי תשובות איז בחזק יד הוציאנו. דאס איז א תירוץ, דאס פארשטייט מען, ס’איז שטימט, ס’איז א המשך פון יציאת מצרים. אבער דא איז שוין א גאנצע נייע דור, וואס ווייסט בכלל נישט גארנישט פון די אלע זאכן.
ושאלך בנך מחר לאמר [און דיין זון וועט דיך פרעגן מארגן צו זאגן]. דאס איז א פסוק, ס’איז א המשך פון פרשת חנוך, וואו משה האלט אינמיטן איינע פון זיינע גרויסע דרשות [דרשות: לימודים] וואס ער האט געזאגט פאר די תורה און פאר ארץ ישראל. זאגט ער, ואם בנך יפרוש מחר. ער זאגט נישט מחר, לאחר זמן [לאחר זמן: נאך א צייט]. מחר מיינט נישט מארגן, ס’איז טויזנט יאר ארום. דער פסוק רעדט פון אונז, ער רעדט נישט פון… מ’דארף נישט פארגעבן א דרש אז ס’רעדט פון אונז. ס’איז פשטות הפסוק [פשטות הפסוק: דער פשוט’ער פארשטאנד פון דעם פסוק] אז מחר איז לאחר זמן. מחר מיינט אמאל, ס’וועט זיין אמאל אזא צייט, ער וועט פרעגן, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה’ אלקינו אתכם? [וואס זענען די עדות, די חוקים, און די משפטים וואס השם אונזער גאט האט געבאטן אייך?]
וואס טייטשט אתכם [אייך]? יעדער איינער פרעגט, ס’איז א חילוק פון די רשע מיט די… אתכם מיינט ענק די זיידעס, ענק זענען געווען ביי הר סיני [הר סיני: בארג סיני], ענק די פריערדיגע דורות. פארוואס האט דער אייבערשטער געהייסן די אלע זאכן וואס אונז טוען ווייטער? וואס האט דאס מיט מיר? איך בין היינט צוויי הונדערט יאר שפעטער, וואס דער פסוק פון דברים רעדט צו מיר. זאגט ער, ואמרת לבנך [און דו וועסט זאגן צו דיין זון], וועסטו אים זאגן א גאנצע לאנגע מעשה.
By the way, וואס איך האב נאכגעקוקט, נאך א חידוש, ס’שטייט אויב מ’כאפט דעם פסוק פריער פון והגדת לבנך [והגדת לבנך: און דו וועסט דערציילן צו דיין זון], שטייט דארט אויך והגדת לבנך ווען? ביום ההוא לאמר [אין יענעם טאג צו זאגן]. וואס טייטשט ביום ההוא? על פי דרש [לויט דער דרש] לערנט מען עס מיינט אין טאג פון פסח, אבער דער פשוט’ער טייטש איז „ביום ההוא” – יענע טאג, דהיינו לאחר זמן, וואס מיר זעען אין ספר דברים [ספר דברים: דאס בוך דברים], „ביום ההוא”, אסאך מאל זעט מען „ביום ההוא”, „והיה ביום ההוא על כן אלקי בקרבך” [און עס וועט זיין אין יענעם טאג דערפאר וועט דיין גאט זיין אין דיין מיטן], זעט מען אין די תורה, „ביום ההוא” איז טייטש אין א שפעטערדיגע דור, מ’האט שוין פארגעסן די תורה, מ’האט שוין פארגעסן, ס’איז שוין נישט אז מ’דארף יציאת מצרים און מתן תורה [מתן תורה: די געבונג פון דער תורה], „ביום ההוא” וועט פרעגן דיין זון, וועסטו אים פארציילן אז ס’איז געווען די מעשה פון יציאת מצרים און מתן תורה.
—
[סוף חלק 1 פון 3]
וואָס הייסט אתכם [etchem: you (plural)]? יעדער איינער פרעגט, וואָס איז די חילוק [chilek: difference] פון די ראשונים [rishonim: early authorities] מיט די… אתכם מיינט ענק, די זיידעס, ענק זענען געווען ביי הר סיני [Har Sinai: Mount Sinai], ענק די פריערדיגע דורות. פאַרוואָס האָט דער אייבערשטער געהייסן די אַלע זאַכן וואָס אונז טוען ווייטער? וואָס האָט דאָס מיט מיר? איך בין היינט צוויי הונדערט יאָר שפּעטער, וואָס דער פּסוק [pasuk: verse] פון דברים [Devarim: Deuteronomy] רעדט צו מיר. דאַרף מען אים זאָגן אַ גאַנצע לאַנגע מעשה.
און ביי די וועי, וואָס מען האָט עס געזאָגט מאַכן היינט, נאָך אַ זאַך, עס שטייט אויב מ’כאַפּט דעם פּסוק פריער פון והגדת לבנך [v’higadeta l’vincha: and you shall tell your son], וואָס שטייט אויך והגדת לבנך ביום ההוא לאמר [bayom hahu leimor: on that day, saying]. וואָס הייסט ביום ההוא? אין די על פי דרש [al pi drush: according to the homiletical interpretation] לערנט מען עס מיינט דעם טאָג פון פּסח [Pesach: Passover], אָבער דער פּשוט’ער טייטש איז ביום ההוא, יענע טאָג, די מאוחר לאחר זמן [me’uchar l’achar zman: delayed to a later time], וואָס מ’זעט אין ספר דברים, ביום ההוא, אַסאַך מאָל זעט מען ביום ההוא, ואמר ביום ההוא אלקי אלהי בקרבי [v’amar bayom hahu Elokai Elohai b’kirbi: and he will say on that day, my God, my God is within me], ישליך פסלים [yashlich pesilim: he will cast away idols]. זעט מען אין תורה [Torah], ביום ההוא איז טייטש אין אַ שפּעטערע דרגה [dargah: level], דורות האָבן שוין פאַרגעסן די תורה, מ’האָט שוין פאַרגעסן, ס’איז שוין נישט אַז מ’דאַרף יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt] צו געבן די תורה. ביום ההוא דאַרף מען זאָגן פאַר זיין זון, דאַרף מען אים פאַרציילן אַז ס’איז געווען די מעשה אַמאָל, געווען די מעשה פון יציאת מצרים.
און יעצט, אין ספר פּרשת ואתחנן [Parshas Va’eschanan], איז שוין נישט געווען גענוג צו זאָגן אַזאַ איין פּסוק, בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים [b’chozek yad hotzi’anu Hashem miMitzrayim mibeis avadim: with a strong hand God took us out of Egypt from the house of bondage]. דאָס איז למעשה [l’ma’aseh: in practice] דער מקור [makor: source] צו דער בן חכם [ben chacham: the wise son] וואָס מ’זאָגט אים אַ לאַנגע דרשה [drasha: exposition]. דער פּסוק איז דאָ זעקס פּסוקים אין די תשובה [teshuvah: answer] פון זיין… פינף פּסוקים, און איינס פאַר די שאלה. פינף פּסוקים איז די דרשה וואָס ער ענטפערט פאַר דעם כי ישאלך בנך מחר לאמר [ki yish’alcha bincha machar leimor: when your son asks you tomorrow, saying], נישט בחוזק יד הוציאנו.
און דער פּסוק גייט אַזוי, קודם וואָס קען ער זאָגן, כי ישאלך בנך, עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ ממצרים ביד חזקה [avadim hayinu l’Pharaoh b’Mitzrayim vayotzi’einu Hashem miMitzrayim b’yad chazakah: we were slaves to Pharaoh in Egypt and God took us out of Egypt with a strong hand]. זיידע, אָבער ס’איז נישט גענוג.
יעדע מאָל איינער איז עפּעס ממשיך, טייטש, מ’פרעגט מען, אָקעי, יאָ, און… זאָגט ער ווייטער, ויתן ה’ אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים [vayitein Hashem osos u’moftim gedolim v’ra’im b’Mitzrayim: and God gave great and terrible signs and wonders in Egypt]. ס’איז געווען גרויסע, נישט, מ’דאַרף שוין מער פאַרציילן, ס’איז געווען גרויסע מופתים [moftim: wonders], און שרעקלעכע מופתים, אין פּרעה [Pharaoh], און אַלע זאַכן.
נאָכדעם זאָגט ער נאָך אַ ווייטערע מאָדנע פּסוק, וואָס קיינער פאַרשטייט נישט ביז מיין פּשט. ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו [v’osanu hotzi misham l’ma’an havi osanu lases lanu es ha’aretz asher nishba la’avoseinu: and He took us out from there in order to bring us to give us the land which He swore to our forefathers]. קענסטו זאָגן וואָס ער זאָגט? איך האָב יעצט געזאָגט, עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה’ משם. ואותנו הוציא משם? זאָגט ער פּשוט, ס’איז דאָ אַז מ’דאַרף האָבן דעם מעשה.
עס איז געווען אַ זיידע, אַן עלטער עלטער זיידע שוין, און ער האָט פאַרציילט פאַר זיינע אור אור אייניקלעך, איך געדענק שוין, איך בין געווען אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel] שוין נאָך כיבוש וחילוק [kibush v’chiluk: conquest and division], אַלע זאַכן, מיר וואוינען שוין ערגעץ אין תל אביב [Tel Aviv] דאָרטן. און דער אייניקל פרעגט אים, “זיידע, וואָס איז די אַלע זאַכן וואָס מיר טוען? דאָ אַרום אונז איז דאָ כנענים, אמורים, פריזים [Kena’anim, Emorim, Perizim: Canaanites, Amorites, Perizzites] מיט די אַלע חברה [chevrah: group], זיי טוען נישט די אַלע זאַכן. נו, זיידע, וואָס איז די חוקים ומשפּטים [chukim u’mishpatim: statutes and laws]? פון וואו הייבט זיך אָן די גאַנצע מעשה פון די תורה? וואָס ווילסטו פון מיר?”
זאָגט ער, “קום אַהער, קודם כל דאַרפסטו וויסן, ס’איז געווען אַמאָל, מיר זענען אַמאָל געווען אינדערהיים, מיר זענען אַמאָל געווען אין מצרים [Mitzrayim: Egypt], און דער אייבערשטער האָט אונז אַרויסגענומען, מיר זענען נישט געקומען פון דאָ. און ס’איז געווען אַ גאַנצע מעשה, ס’איז געווען אותות ומופתים און מכות [makos: plagues] און זאַכן, און אונז, אותנו, איך בין דאָרט געווען, אותנו הוציא משם. דו פרעגסט מיר וואָס איך מאַך דיר משוגע מיט די געלע צעטלעך פון די ל”ג בעומר [Lag BaOmer]? איך בין דאָרט געווען, מיך האָט מען אַרויסגענומען פון דאָרט. און פאַרוואָס האָט מען מיך אַרויסגענומען פון דאָרט? דו מיינסט אַז ס’איז נאָר פאַר מיר, פאַר מיינעטוועגן? פאַר ענק האָט מען מיך אַרויסגענומען. מיר האָבן אותנו הוציא משם, אונז זיצן היינט אין ארץ ישראל, ס’איז געשמאַק, מיר האָבן נישט קיין פּראָבלעמען. דאָס איז געשען ווייל איך, דער זיידע, איז געווען נעבעך אין מצרים, און מ’האָט אונז אַרויסגענומען ‘למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ’, די ארץ טובה ורחבה [eretz tovah u’rechavah: good and spacious land] וואָס דו זיצסט היינט. און דו זיצסט ביי די סדר [seder: Passover ritual meal], און דו מאַכסט מיך משוגע, פאַרוואָס איך מאַך די אַלע מעשיות? דו געדענקסט נישט. ווייל ווען דו וואָלסט געהערט די ‘אותנו הוציא משם’, וואָלסטו פאַרשטאַנען וואָס מ’מאַכט דאָ פּסח.”
און נאָכדעם, יעצט איז דאָ נאָך צוויי פּסוקים וואָס ער לייגט צו, וואָס ס’שטייט נישט בכלל אין די הגדה [Haggadah: the Passover narrative], און פּסח זאָגט מען עס בכלל נישט. און די צוויי פּסוקים וואָס ער לייגט צו גייט אַזוי: “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה’ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה [vayetzaveinu Hashem la’asos es kol hachukim ha’eileh l’yirah es Hashem Elokeinu l’tov lanu kol hayamim l’chayoseinu k’hayom hazeh: and God commanded us to do all these statutes to fear God our Lord for our good all the days, to keep us alive as this day]”. דאָ כאַפּסטו, דאָ גייט די מעשה, איך בין נאָך נישט צופרידן מיט’ן אייניקל. אָקעי, ס’איז איין מעשה, ס’איז געווען אַמאָל, און מ’דאַרף מאַכן אַ זכר [zecher: remembrance]. אָקעי, איך וועל יעדע יאָר מאַכן, איך וועל קומען צום זיידן הערן די מעשיות פון די ל”ג בעומר. פיין, מילא, וואָס? זאָגט ер, “ניין, דו דאַרפסט געדענקען, דאָ איז נאָך אַ זאַך. און נאָך אַ זאַך, ס’איז נישט כללות’דיג כל התורה כולה [kol haTorah kulah: the entire Torah]. און נאָך אַ זאַך איז, פאַרוואָס, וואָס איז געשען נאָך די צוויי פּסוקים? דו קענסט זאָגן אַז דאָ פאַרציילט ער וועגן מתן תורה [matan Torah: the giving of the Torah]. פאַרוואָס איז געשען, פאַרוואָס טוען מיר די אַלע חוקים, עדות וחוקים ומשפּטים [eidos v’chukim u’mishpatim: testimonies, statutes, and laws]? נישט נאָר זכר ליציאת מצרים [zecher l’Yetzias Mitzrayim: remembrance of the Exodus], פאַרוואָס? און ווען ער וויל צו ווייזן, “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”. די תורה און מצוות [mitzvos: commandments] האָט מען פון אָנפאַנג אָן געמאַכט כדי “כהיום הזה”, היינט איז די צייט, ווען ס’וואוינען אין ארץ ישראל, נאָך צען דורות, ס’זאָל זיין “לחיותנו”. ס’איז נישט סתם צו לייכטער מאַכן דאָס לעבן אין די פּאַסט, ס’איז “לחיותנו כהיום הזה”. און “לטוב לנו כל הימים”, ס’איז נישט געמאַכט צו רודפ’ן מענטשן, זיי זאָלן האָבן נערווען, ס’איז געמאַכט “לטוב לנו כל הימים”.
דער רמב”ם [Rambam: Maimonides] זאָגט אין אַ זייער פעימאַס פּרק אַז דער פּסוק איז דער מקור פון די טעמי המצוות [ta’amei hamitzvos: reasons for the commandments] אין כל התורה כולה. ס’איז אויף אַן אופן כללי [oifen klali: general manner], ס’איז דאָ פּרטיות’דיגע טעמים [pratiyos’dige te’amim: specific reasons] פאַר אַלע מצוות, ווען ס’איז דאָ בכור [bechor: firstborn] און ווען ס’איז דאָ דאָס און ווען ס’איז דאָ יענץ. אָבער אויף אַן אופן כללי, וואו שטייט אין די תורה פאַרוואָס טוט מען מצוות? פאַרוואָס זענען מיר אידן? פאַרוואָס היטן מיר די תורה? איך ווייס נישט נאָך אַ פּסוק, אַפילו דער רמב”ם האָט נישט געטראָפן נאָך אַ פּסוק אין די גאַנצע תורה וואו ס’שטייט די טעם [ta’am: reason] פאַר די שאלה, נאָר דער פּסוק. און ער זאָגט, דער רמב”ם, וואָס שטייט? “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”. און דער רמב”ם מאַכט אַ דרשה, “לטוב לנו כל הימים” מיינט די ימות של כל עולם [yemos shel kol olam: the days of the entire world], דאָס איז עולם הבא [Olam Haba: the World to Come], “לחיותנו כהיום הזה” מיינט צו זיין גוט בעולם הזה [ba’Olam Hazeh: in this world]. פאַרוואָס איז יעדע זאַך? דאָס איז דער הסבר [hesber: explanation], דאָס איז די סיבה [sibah: reason] פאַרוואָס מ’טוט אַלע מצוות, וואָס מ’דאַרף פאַרענטפערן. אויב איינער, “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר”, פאַרוואָס טוט מען תורה? די תירוץ [teirutz: answer] איז “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”. ס’זאָל זיין אַ גוטע לעבן, אַ גוטע לעבן, דער גוף [guf: body], די נשמה [neshamah: soul], אַלע מדריגות [madreigos: levels].
און ער איז נישט געווען גענוג, איך האָב נאָך נישט געענדיגט זיין מעשה, ער האָט צוגעלייגט נאָך אַ פּסוק. “וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה’ אלקינו כאשר צונו [u’tzedakah tihyeh lanu ki nishmor la’asos es kol hamitzvah hazos lifnei Hashem Elokeinu ka’asher tzivanu: and it will be righteousness for us when we observe to do all this commandment before God our Lord as He commanded us]”. וואָס איז דער פּסוק? וואָס זאָגט אונז דער פּסוק? קיינער פאַרשטייט נישט. ס’זאָגט אַזוי, דער אייבערשטער האָט אונז געגעבן צו טון… יעצט פאַרשטייט איר וואָס איך מיין צו קומען, מיין באָבע און מיין זיידע, ס’איז געווען, מ’האָט געבראַכט, מ’איז אָנגעקומען דאָ, “כל החוקים האלה”. און איר ווייסט ווי גוט צו אונז, און נאָכדעם וואָס ס’איז אַזוי גוט, דער אייבערשטער געבט נאָך צו שכר [sachar: reward] אויף דעם אויך. “וצדקה תהיה לנו”, דער אייבערשטער וואָס האָט אונז געגעבן “כל החוקים האלה” “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”, שפּעטער איז ער נאָך מטיב [meitiv: does good] פאַר אונז אויך, אַז מיר שטעלן זיך צו צו זיינע ציווים פון מצרים און “לחיותנו כהיום הזה”. “וצדקה תהיה לנו” איז טייטש, נישט נאָר מיר האָבן די “לטוב לנו כל הימים”, נאָר מיר באַקומען נאָך צדקה [tzedakah: righteousness/charity], דער אייבערשטער איז מטיב, מיר באַקומען אַ צדקה, מיר באַקומען אַזויווי אַן עקסטערע שכר אויך פאַר אונזער טון די תורה. דאָס איז דער טייטש פון וואָס די פּרשה [parshah: Torah portion] זאָגט.
יעצט, ס’איז נישט דאָ קיין צייט אַדורך צו גיין אַלע, אַלע, די גאַנצע מעשה וואָס איז געשען במשך הדורות [b’meshech hadoros: throughout the generations], זייט יענע מעשה פון יענע זיידע וועלכער איז געווען יהושע בן נון [Yehoshua bin Nun: Joshua son of Nun] ביז היינט.
אָבער די מעשה דאַרף מען וויסן אַז יעדער דור, “שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים [sheb’chol dor vador chayav adam lir’os es atzmo k’ilu hu yatza miMitzrayim: that in every generation a person is obligated to see himself as if he himself left Egypt]”, איז די טייטש אַז יעדער דור האָט מען געפרעגט די שאלה, און איך קען עס ווייזן, ס’איז דאָ אַ גאַנצע בוך וואָס ווייזט דאָס, און ער ווייזט, יעדער דור האָט אַ מענטש געפרעגט די שאלה וואָס, “מה העדות והחוקים והמשפטים [mah ha’eidos v’hachukim v’hamishpatim: what are the testimonies, statutes, and laws]”.
ער האָט עס געפרעגט אַמאָל אויף פּרטיות [pratiyos: details] פון מציאות [metzi’us: reality] מצרים, ער קען עס פרעגן אויף אַן אַנדערע מצוה [mitzvah: commandment], פאַרוואָס זיצט מען אין סוכה [sukkah: booth/tabernacle], פאַרוואָס עסט מען נישט חמץ [chametz: leavened bread], ער קען פרעגן פאַרוואָס בכלל איז מען אַ איד, ער קען עס פרעגן אין אַלע מיני וועגן, און אין די ענד וועט ער האָבן מער ווייניגער די זעלבע פּראָבלעם.
און יעדע מאָל איז דאָ אַ צווייטע תירוץ, ס’איז נישט דאָ איין תירוץ, ס’איז נישט דאָ איינס.
מ’קען אַפילו לערנען די הגדה, מענטשן פרעגן, ווי שטייט די תירוץ אויף די פיר קשיות [fir kashyes: four questions] אין די הגדה?
עבדים היינו, די תירוץ איז אַזוי ווי س’שטייט אין פאַרשידענע הגדות אַריינגעשריבן אין די זייט.
ס’איז נישט אמת.
אויב די יודן וואָלטן געוואָלט געבן די תירוץ, וואָלט מען געקענט…
עבדים היינו לפרעה במצרים, אָקעי, מאַגי.
אָבער נישט מאַגי, דרך אגב [derech agav: by the way], יאָ, מ’קען זאָגן, גואל ישראל [go’al Yisrael: redeemer of Israel].
אָבער משמע [mashma: it implies] אַז יעדע שטיקל אין די הגדה, מ’קען זען, מ’האָט געזען אַז די הגדה איז לענגער געוואָרן.
קודם איז געווען אַ הגדה פון די רמב”ם, ר’ יהודה הנשיא [Rebbe Yehudah HaNasi: Rabbi Judah the Prince].
שפּעטער איז געקומען רב [Rav], וואָס שמואל [Shmuel] האָט זיך געדינגען, און איינער האָט געזאָגט, איין מינוט, וואָס גייט מיר אָן אַז ר’ יהודה הנשיא, איינער פון זיי האָט געזאָגט, איך דאַרף רעדן פון עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], איך דאַרף רעדן פון די מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו [mitchilah ovdei avodah zarah hayu avoseinu: in the beginning our forefathers were idol worshippers], ווייל דאָס איז די עיקר מעסעדזש [ikar message: main message] פון יציאת מצרים.
נישט אַזוי ווי שמואל זאָגט, די עיקר מעסעדזש פון יציאת מצרים איז געווען אַז אונז זענען געווען עבדים [avadim: slaves], מיר זענען אַרויסגעגאַנגען, דאָס שטייט אין איין פּסוק.
איך האָב אַ צווייטע פּסוק, די עיקר מעסעדזש איז, און וואָס טוט מען?
מ’טוט ביידע, ווייל דאָס איז ביידע אמת, ס’איז איינער ווידער ווי דעם צווייטן, וואָס איז אַן אַנדערע טייטש?
שפּעטער קומט אַ צווייטע, מ’קען נישט מאַכן אַלע לעוועלס פון די הגדה, אָבער די לעצטע, איך מיין די לעצטע שטיקל וואָס איז אַריינגעלייגט אין די הגדה, אָדער איינע פון די לעצטע, איז הא לחמא עניא [ha lachma anya: this is the bread of affliction].
הא לחמא עניא האָט געזאָגט, רבותי [rabbosai: gentlemen], מ’שטייען זיך דאָ מאַכן אַ סדר, אָבער ס’איז אַ לצנות [latznus: mockery] די גאַנצע זאַך.
מ’גייט רעדן אַז דער אייבערשטער האָט אונז אויסגעלייזט, און מיר זענען ברוך השם [baruch Hashem: thank God] אינדעפּענדענט, און דער אייבערשטער איז דאָ ערגעץ, און איך ווייס ווער האָט אונז געמאַכט, און מיר וואוינען ערגעץ אין בבל [Bavel: Babylonia], מ’רעדט אַרמיש [Aramis: Aramaic], און מיר זענען אַרומגערינגלט מיט גוים [goyim: non-Jews], מיר קענען קוים מאַכן אַ סדר, מיר עפענען די טיר פאַר אליהו הנביא [Eliyahu HaNavi: Elijah the Prophet], איך ווייס נישט פאַרוואָס, נישט קיין חילוק ווען מ’פלעגט עפענען די טיר, דאַרף מען זיך מורא [morah: fear] האָבן אַז די גוים וועלן אַריינקומען, דערפאַר שרייט מען “שפוך חמתך [sh’foch chamascha: pour out Your wrath]”, ס’איז דאָ גוים אינדרויסן, מ’קען נישט עפענען אַ טיר, און מיר וואוינען נישט אין ארץ ישראל, אין ארץ ישראל איז געווען, מ’האָט געענדיגט די כביעות [kevi’os: fixed prayers] צו פּסח, מ’האָט געעפנט די טיר, און אַרויף אויפן דאַך, איז דאָ תהלים [Tehillim: Psalms], ס’איז געווען, ס’איז געווען לאַנג פאַר אונזער צייטן, ס’איז געווען לאַנג שוין, קוים וואָס מ’קען עפענען די טיר קליינהייטן די משפּחה [mishpachah: family], און מ’האָפט אַז יאָ, נאָר ווען וועט קומען פון דעם צו, ווען וועט מען קענען אַרויסגיין ווי נאָרמאַלע מענטשן.
און בקיצור [b’kitzur: in short], מ’איז דאָך שוין צענטע סדר, זאָגט מען, רבותי, איר ווייסט, מיר זענען אַמאָל געווען אין מצרים, “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים [ha lachma anya di achalu avhasana b’ar’a d’Mitzrayim: this is the bread of affliction that our fathers ate in the land of Egypt]”. זיי האָבן אַ נייע פּשט פון יציאת מצרים, און מ’האָט אונז אַרויסגענומען, און מ’האָפט די זעלבע וועג, וואָס שרייט מען צו “השתא הכא, לשנה הבאה [hashata hacha, l’shanah haba’ah: now here, next year]”? דאָס איז אַן הקדמה [hakdamah: introduction], ווייל אָן די הקדמה האָט מען נישט געקענט מאַכן קיין סדר. וואָס וועט מען טון? מ’וועט מאַכן לצנות? ס’איז נישט דאָ קיין גאולה [geulah: redemption], ס’איז נישט דאָ קיין גאולה. זאָגט מען, ניין, “לשנה הבאה”, אונז האָפן נאָך, און ס’איז קאָל דאָך, און מ’פּרובירט נאָך וויפיל מ’קען, קאָל דאָך פון ייאוש [ye’ush: despair], אַפילו ס’איז דאָ מורא פון די גוים, און מ’האָט נאָך אַפּאַר אידן וואָס מ’קען זיי איינלאַדענען צום סדר, ס’איז נישט אינגאַנצן צופוילט די מצב [matzav: situation]. און דאָס איז די הקדמה.
און פון דעם, דאָס איז די אמת’דיגע פּשט, ס’איז דאָ פאַרשידענע דרושים [drushim: homiletical interpretations] און פּיוטים [piyutim: liturgical poems] וועגן פּסח וואָס האָט עס צו טון מיט די גאולה העתידה [geulah ha’asidah: the future redemption]. ס’שטייט “בניסן נגאלו [b’Nisan nigalu: in Nisan they were redeemed]”, פאַרשידענע אגדות חז”ל [agados Chazal: homiletical teachings of the Sages] און דרשות וואָס מ’זאָגט, און לויט די פּשט, דאָס איז נישט טייטש, ס’איז אַ רמז [remez: hint], אַזוי ווי ס’איז דאָ גאולה, ס’איז אַ גזירה שווה [gezeirah shavah: textual analogy], גאולה גאולה, אויך די גאולה פון די גאולה העתידה. דאָס איז די אמת’דיגע טייטש פאַר אידן, בכלל וואָס מ’האָט אַן אַגדה [agadah: narrative]. מ’קען ליינען אַלע תפילות [tefillos: prayers] וואָס ס’שטייט און וואָס מ’זאָגט ימים טובים [yamim tovim: holidays], כמעט [kim’at: almost] אַ גאַנצע צייט רעדט מען, מ’קען מיינען אַז אַלע ימים טובים זענען געוואָרן תשעה באב [Tisha B’Av: the Ninth of Av, a fast day]. “רחם נא ה’ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך [racheim na Hashem Elokeinu al Yisrael amecha v’al Yerushalayim irecha: please have mercy, God our Lord, on Israel Your people and on Jerusalem Your city]”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים [v’sechezenah eineinu b’shuvcha l’Tzion b’rachamim: and may our eyes see Your return to Zion with mercy]”. דאָס איז נישט סתם ווייל מ’וויל ממשיך זיין די בכיות [bechiyos: crying] פון תשעה באב אינמיטן פּסח, וואָס איז געמאַכט אַט פּסח. ס’איז ווייל פּסח מאַכט נישט קיין סענס עכט. כדי ס’זאָל מאַכן סענס, דאַרף מען זאָגן, רבותי, דער אמת, ס’איז דאָ נאָך אַ פּשט אין פּסח. ס’איז געווען איין פּשט ווי ציינו, ס’איז געווען נאָך אַ באַנטש שאלות. היינט איז די פּשט אַז די סיבה פאַרוואָס מ’רעדט וועגן פּסח איז ווייל מ’זאָל זיך מחזק [mechazek: strengthen] זיין אַז ס’וועט זיין אַ גאולה און מ’וועט דאָך אַרויסגיין.
און מ’קען קוקן אויף רב סעדיה גאון [Rav Saadiah Gaon], זאָגט ער פּערש [peirush: explicitly] אין די הקדמה, וואָס דער אריז”ל [Arizal: Rabbi Isaac Luria] פרעגט, וואָס פאַר אַ סיבה רעדט די תורה אַזויפיל וועגן יציאת מצרים? דאָס איז מאה קולות [me’ah kolos: a hundred voices/questions], איינע פון אונזערע קשיות. זאָגט ער, יאָ, אַז מ’זאָל וויסן, אין מצרים איז געווען אַ שרעקליך ערגערע מצב ווי דאָ, אָדער די זעלבע שלעכט, און מ’איז אַרויסגעקומען. פאַרדעם רעדט מען אַזויפיל וועגן דעם. דאָס איז די טייטש, דאָס איז די טייטש אַז די פּשט איז נישט געווען באַדאַנקט. און מ’קען זען, יעדער איינער האָט געזאָגט אַ צווייטע פּשט, און געזאָגט, “אַדמות אַפילו אנו שבט ישראל [admot afilu anu shevet Yisrael: even we, the tribe of Israel], לאחד כישראל אומה [l’echad k’Yisrael umah: to be one like the nation of Israel], ארבע כותל יאָ, און אַפילו אַ פּשוט’ער מענטש, זיי פאַלט נישט פיר פּשטים וויסן, פיר תירוצים, ס’איז נישט איין כח [koach: strength], עס איז אַפילו נישט קיין אָנו”.
איז איך וועל נאָר ענדיגן מיט איין פּשט, וואָס איך מיין אַז מוראָ’דיגע פּשט זענען אמת’ן נישט פאַר דעם רעדיג.
פארדעם רעדט מען אזויפיל וועגן דעם. דאס איז טייל פון די פשט, נישט קיין דיוקים.
און מ’קען זען, יעדער איינער האט געזאגט א צווייטע פשט, און ער זאגט דא, “אפילו עני שבעני שבישראל לא יחסר לו ארבע קושיות לתרץ” [afilu ani she’be’ani she’b’Yisrael lo yechsar lo arba kushiyos letaretz: even the poorest of the poor in Israel should not lack four questions to answer]. אפילו דער פשוט’סטער מענטש, ער דארף נישט פיר פשטים וויסן, פיר תירוצים [teirutzim: answers], ס’איז נישט קיין כוס, ס’איז אפילו נישט קיין ענין.
און איך וויל נאר ענדיגן מיט איין פשט וואס איך מיין אז ס’איז א מורא’דיגע פשט, און ס’איז אמת אין א זייער אסאך לעוועלס. ס’שטייט, “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת” [v’zacharta ki eved hayita b’eretz Mitzrayim, al kein tziv’cha Hashem Elokecha la’asot et yom haShabbat: and you shall remember that you were a slave in the land of Egypt, therefore the Lord your God commanded you to make the Sabbath day]. דאס שטייט אין לוחות שניות [luchot shniyot: the second tablets].
און מ’איז זיך מתקשה [mis’kasheh: has difficulty], די מפרשים [meforshim: commentators], וואס איז די שייכות שבת צו… און ס’איז נישט קיין שייכות צו מעשה בראשית [ma’aseh bereishit: the act of creation], וואס דער אייבערשטער האט געמאכט שבת. דאס מאכט סענס, שבת, דער אייבערשטער האט גערוט, און מיר רוען אויך. וואס קומט אריין די עבד היית בארץ מצרים [eved hayita b’eretz Mitzrayim: you were a slave in the land of Egypt]?
זאגט דער אבן עזרא [Ibn Ezra: medieval biblical commentator, 1089-1167] מיט’ן רמב”ן [Ramban: Nachmanides, medieval Torah commentator, 1194-1270], ביידע זאגן אזא פשט. זיי זאגן, יא, טאקע זייער גוט. די זכר פון שבת… זכר [zecher: remembrance]? וואס איז שבת א זכר צו? וואס איז די איידיע פון שבת? די איידיע פון שבת איז, מ’זאל וויסן דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אין זעקס טעג און ער האט גערוט שבת. דאס איז די איידיע פון שבת.
אבער ס’העלפט זייער אסאך איידיעס גארנישט. ווייל אויב מ’איז אין מצרים, מ’דארף ארבעטן א גאנצע טאג, קען מען נישט היטן שבת. וואס טייטש שבת אז מ’ארבעט נישט? וואס טייטש גאולה [geulah: redemption] אז מ’דארף ארבעטן? וואס טייטש “עבד היית בארץ מצרים”? וואס טייטש מ’איז א גאנצע שבת, פרייטאג, זונטאג, קען מען נישט מאכן שבת?
זאגט ער, “על כן צוך” [al kein tziv’cha: therefore He commanded you] איז נישט טייטש “זכר ליציאת מצרים” [zecher litzi’at Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt] אז מ’מאכט שבת. “על כן צוך” טייטש, דורכדעם וואס דו ביסט ארויס פון מצרים, קענסטו האבן שבת. און דו דארפסט געדענקען, יעדע מאל דו האסט שבת, איז דאס דאנקען דעם אייבערשטן אז איך קען האבן שבת, אז איך בין נישט א קנעכט און דארף נישט ארבעטן זיבן טעג א וואך. איך קען ברוך השם נעמען איין טאג א וואך אפ. און דאס איז א געוואלדיגע זאך, דאס איז מתנת טובה [matnat tovah: a good gift]. דער אייבערשטער האט געגעבן שבת, איז איין טאג א וואך קענען מיר נעמען אפ.
און ממילא [mimeilah: consequently], דאס איז דאך די פשוט’ע פשט פון יציאת מצרים [yetzi’at Mitzrayim: the Exodus from Egypt], און ס’איז אמת אויך כל אחד לפי ענינו [kol echad l’fi inyano: each person according to their level], און ס’איז אמת אויך בזמן הזה [bizman hazeh: in this time].
מ’קען נישט, מענטשן מיינען אז רוחניות [ruchniyut: spirituality] קען מען האבן ווען מ’ארבעט. מ’קען נישט. אויב מ’דארף ארבעטן א גאנצע וואך, האט מען נישט קיין צייט צו לערנען, מ’האט נישט קיין צייט צו דאווענען, מ’האט נישט קיין צייט צו לעבן אין חירות [cherut: freedom].
וויפיל א מענטש האט א מעגליכקייט, ער קען ניצן שבת, ער קען מאכן פסח. ס’איז דא גאנצע שולן פון מענטשן וואס כמעט קיינער ארבעט נישט חול המועד [chol hamo’ed: the intermediate days of a festival], ווייל ברוך השם מ’איז גענוג רייך, מ’קען זיך ערלויבן נישט צו ארבעטן חול המועד.
דאס איז די טייטש, מענטשן פרעגן, “וואס זאל איך פילן פסח? וואס איז די מתנה גייע?” די מתנה גייע איז אז ברוך השם, “ואת עיני השם בשם” [unclear phrase], מ’דארף נישט ארבעטן אזויפיל. ס’איז דא וואשינג מאשינס, און ס’איז דא אלע מיני עשירות וואס מ’דארף נישט ארבעטן, וואס מ’קען האבן פסח, און מ’קען האבן צייט יעדן טאג צו לערנען, יעדער איינער לפי וואס זיין צייט האט. דאס איז די בעסטע כוונה [kavanah: intention], און אויך די אמת’דיגע פשט, איינער פון די אמת’דיגע פשטים וואס שטייט אויף די פשט אין די ראשונים [rishonim: early medieval Torah authorities] פון פסח.
און דאס איז אויך ממש די גאולה. ס’איז געווען אידן אין אמעריקע וואס האבן ליידער נישט געהיטן שבת, נישט אזוי לאנג צוריק. און אונז פארציילט מען אז ס’איז געווען א שווערע נסיון [nisayon: test], אן עונש עולם הבא [onesh olam haba: punishment in the World to Come] איז געווען. אבער דער וועג ווי דער צדיק [tzaddik: righteous person] האט עס פארציילט, ס’איז געווען א שווערע גלות [galut: exile].
פארוואס האט מען נישט געהיטן שבת? ס’איז נישט געווען אז מ’האט נישט געהאלטן דערביי. ס’איז נישט געווען מעגליך. ס’איז געווען אפאר בעלי מסירות נפש [ba’alei mesirat nefesh: people who sacrifice themselves], משוגעים [meshuga’im: crazy people], וואס האבן געטון מעגליך אוממעגליכע זאכן. אבער פאר א נארמאלע מענטש איז געווען אזא סדר [seder: order/system], ביז ס’איז אויסגעשטעלט געווארן דער סדר העולם [seder ha’olam: the order of the world] אין אמעריקע, פאר אונזערע עלטערן, אונזערע זיידעס, וואס די אידן וואס זענען געווען אימיגראנטן, מ’קען נישט ארבעטן זעקס טעג א וואך. ס’איז נישטא קיין מעגליכקייט.
זיי זענען געווען א טרייען, פארוואס? ווייל אויב ארבעט מען נישט, איז נישטא קיין עסן, איז נישטא קיין וואו צו וואוינען, איז נישטא קיין ברויט. מ’האט געדארפט ארבעטן.
און “ואת עיני השם אין כאן משום” [unclear phrase], ברוך השם, מ’דארף נישט ארבעטן שבת. די ערשטע כוונה פון שבת איז אז איך דארף נישט ארבעטן. דער אייבערשטער הייסט, ער שטייט אויפ’ן קאפ, “דו מוזט נישט ארבעטן”. ברוך השם, איך דארף נישט. איך קען נעמען שבת אפ, איך קען נעמען יום טוב אפ, איך קען נעמען חול המועד אפ, איך קען נעמען ביינאכט אפ, איך קען נעמען אינדערפרי, איך קען דאווענען שחרית, מנחה, מעריב [shacharit, minchah, ma’ariv: the three daily prayer services], אפילו מיט א מנין [minyan: prayer quorum of ten men].
דאס איז די גרעסטע טובה [tovah: good/benefit], און די פשוט’סטע טובה, און אויך די טיפסטע טובה, וואס גייט ביז אפילו ביז סוף הדורות [sof hadorot: the end of generations]. און איך האף אז מיר וועלן האבן צייט און כח [koach: strength] און מוח [moach: mind/intellect], פשוט, איש ואשה [ish v’ishah: man and woman], צו אנקומען צו דעם.
—
בכל שנה שואלים קושיה חמישית אחרי ארבע הקושיות של מה נשתנה:
> מדוע בכלל שואלים כל כך הרבה קושיות, אם הילד כבר למד שבועיים בחדר את התשובה?
זו לא חידה, אלא קושיה אמיתית, רצינית, הדורשת הבנה עמוקה של כל המעשה.
—
הבעיה המרכזית העומדת מאחורי הרבה שיעורים חסידיים על פסח:
> לפני שלושת אלפים שנה היה גוי (פרעה), יהודי (משה), יציאת מצרים, עשר מכות – “מי אכפת לו?” מה זה קשור אליי? זו לא הבעיה שלי.
זו לא קושיה מלאכותית כדי לבנות דרוש. ההגדה עצמה כבר שואלת זאת – דרך הפסוק “ואילו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים” – שמשמעותו: אם אתה חושב שזה רק מעשה היסטורי, זכור שבלי זה היית עדיין היום במצרים. אבל המפרשים כבר מתקשים עם התירוץ הזה (פרעה כבר מת מזמן, וכו’) – נשארים תירוצי דוחק.
—
הדרך לתשובה נכונה היא צעד אחד קודם – אל הפסוקים עצמם (לא רק ההגדה). בתורה כתוב ארבע פעמים כמעט אותו מהלך של שאלה ותשובה, ובכל פעם הקושיה נעשית רחבה יותר:
—
– הקשר: פסח מצרים – דם על המשקוף, שמירה מהמשחית.
– הבעיה: פסוק י”ד אומר “ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם” – עשה את קרבן הפסח גם אחר כך. במצרים זה הגיוני – יש כאן משחית. אבל “והיה כי תבואו אל הארץ” – בארץ ישראל שקט, אין משחית. למה להמשיך?
– תשובה: “זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל” – קרבן הפסח הוא לא עוד שמירה, אלא הכרת תודה – “ואת בתינו הציל”. מודים להקב”ה על הישועה.
—
– הקשר: מצה – נאכלה כי יצאו בחפזון, הבצק לא הספיק להחמיץ.
– קושיה: במדבר מובן – זה עדיין טרי, היה חפזון. אבל “והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני” – בארץ ישראל עושים מצה מתבואה, אין חפזון, זה שקט ורגוע. למה להמשיך לאכול מצה?
– תשובה: “בעבור זה… באשר הוציא ה’ אותי ממצרים” – המצה שאני אוכל היום צריכה להיות קשורה ליציאת מצרים. (הפסוק קשה, אבל הכיוון ברור.)
—
– הקשר: מצוות בכורות – פדיון, פטר חמור – מצוה לזכר מכת בכורות.
– קושיה: זו קושיה גדולה עוד יותר – המצווה אין לה שום קשר לסיבה מעשית (לא שמירה, לא חפזון). זה סתם זיכרון. הילד שואל “מה זאת?” – זה מוזר, זה משוגע.
> [דיגרסיה צדדית:] סרטון של הרבי מסאטמר שגם מחזק את המוזרות של פטר חמור – לוקחים חמור לבית המדרש, מנענעים אותו, עושים פדיון בשה.
– תשובה: “בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים” – הייתה מכת בכורות, הבכורים שלנו ניצלו, לכן לכל הבכורים יש קדושה. מנחילים זאת לדורות הבאים.
—
– הקשר: משנה תורה – משה מדבר אל דור בואו לארץ, דור חדש ש”לא ידעו ולא ראו את מוסר ה'”. הם רק שמעו מהסבים (כמו שאנחנו שומעים מהסבים שלנו על היטלר ואושוויץ).
– השאלה: “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה’ אלקינו אתכם?” – אתכם פירושו אתם, הסבים, אתם הייתם בהר סיני. מה זה קשור אליי? זו כבר לא רק על פסח – זו שאלה כוללת על כל המצוות, על היהדות בכלל: למה אני יהודי?
– חידוש על “מחר”: הפסוק אומר “כי ישאלך בנך מחר” – “מחר” פירושו לא מחר, אלא לאחר זמן, אלף שנה. הפסוק מדבר עלינו – זה פשט הפסוק, אין צורך בדרש.
—
> [חידוש נוסף / ניתוח טקסטואלי:] גם הביטוי “והגדת לבנך ביום ההוא” – לפי הפשט “ביום ההוא” לא פירושו יום הפסח (כמו הדרש), אלא “אותו יום” = בדור מאוחר יותר, כשכבר שכחו, כשיציאת מצרים ומתן תורה כבר רחוקים. אז בנך ישאל, ואז תצטרך לספר לו.
—
הקושיה הולכת ונעשית רחבה יותר:
1. קרבן פסח – למה להמשיך, בלי משחית? → הכרת תודה.
2. מצה – למה להמשיך, בלי חפזון? → זכר ליציאת מצרים.
3. בכורות – למה בכלל, זה סתם זיכרון? → בחוזק יד הוציאנו.
4. כל המצוות – למה אני בכלל יהודי? → זו השאלה הגדולה של הדור החדש, של “מחר”, של אותנו.
—
בואתחנן יש שישה פסוקים (אחד שאלה, חמישה תשובה) – זה המקור לבן החכם, שאומרים לו דרשה ארוכה. הדיאלוג משוחזר בשלבים:
הסבא מתחיל: היינו עבדים במצרים, הקב”ה הוציא אותנו.
הנכד עדיין לא מרוצה – הסבא צריך לספר יותר: היו נסים גדולים, נוראים.
כאן החידוש: הפסוק אומר “ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ”. הרי כבר נאמר “ויוציאנו” – למה שוב “ואותנו”?
הפשט: זה סבא (כגון יהושע בן נון) שמדבר לנכדים אחרי כיבוש וחילוק, כבר גרים בארץ ישראל. הנכד שואל: “סבא, מה כל החוקים והמשפטים? סביבנו כנענים, אמוריים – הם לא עושים את זה!” הסבא עונה:
– “אותנו הוציא משם” – אני הייתי שם, אותי הוציאו.
– “למען הביא אותנו” – לא בשבילי לבד, בשבילכם הוציאו אותי – שאתם תשבו היום בארץ ישראל.
– הנכד ששואל “למה אתה משגע אותי עם הסיפורים?” – הוא לא מבין כי הוא לא זוכר שכל קיומו נובע מיציאת מצרים.
—
הנכד עדיין לא מרוצה. הוא אומר: “טוב, אעשה זיכרון כל שנה.” אבל התשובה הולכת רחוק יותר מסתם זכר ליציאת מצרים. יש כאן מתן תורה – “ויצונו ה'” – למה עושים את כל החוקים, העדות, המשפטים?
התשובה: “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה” – התורה והמצוות נעשו לטובתנו, לחיים טובים, לא כדי לרדוף אנשים.
> [נקודה צדדית חשובה:] הרמב”ם בפרק מפורסם אומר שהפסוק הוא המקור לטעמי המצוות בכלל התורה כולה. זה הפסוק היחיד בכל התורה שנותן טעם כללי למה עושים מצוות:
> – “לטוב לנו כל הימים” = עולם הבא (לפי הרמב”ם)
> – “לחיותנו כהיום הזה” = עולם הזה
חידוש: לא רק שהתורה “לטוב לנו” – הקב”ה נותן גם שכר נוסף. “צדקה תהיה לנו” – פרס נוסף על מה שאנחנו עושים ממילא לטובתנו שלנו.
—
“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” פירושו שבכל דור שאלו את השאלה “מה העדות והחוקים והמשפטים” – אבל באופנים שונים:
– למה יושבים בסוכה?
– למה לא אוכלים חמץ?
– למה בכלל להיות יהודי?
ובכל פעם יש תשובה שנייה – זו לא תשובה אחת, אלא שכבות שונות.
—
> [נקודה צדדית – התפתחות היסטורית של ההגדה:]
– “עבדים היינו” הוא לא התירוץ הפשוט על ארבע הקושיות (כמו שכמה הגדות כותבות בצד). אפשר היה לסיים בפסוק אחד.
– מחלוקת רב ושמואל: אחד אומר שהמסר העיקרי הוא עבדות → חירות (“עבדים היינו”), השני אומר שזה עבודה זרה → אמונה (“מתחילה עובדי עבודה זרה”). עושים את שניהם – כי שניהם אמת, שכבות שונות.
– ההגדה התארכה עם הזמן – כל שכבה היא תשובה חדשה לצורה חדשה של השאלה.
—
“הא לחמא עניא” הוא אחד החלקים האחרונים שנוספו להגדה, והוא בא מהקשר של גלות (בבל, מדברים ארמית).
הבעיה: איך אפשר לעשות סדר כשזה ליצנות? מדברים על גאולה, אבל:
– גרים בבבל, מוקפים בגויים
– בקושי אפשר לפתוח דלת (לכן צועקים “שפוך חמתך”)
– לא גרים בארץ ישראל
– אין גאולה
התירוץ – “הא לחמא עניא” כהקדמה: בלי ההקדמה לא היה אפשר לעשות סדר. אומרים: “השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל” – אנחנו עדיין מקווים. זה התנאי שמאפשר את הסדר בגלות.
—
פסח אינו עוד רק זיכרון מהעבר – הוא נעשה מקור חיזוק לגאולה העתידה.
– “בניסן נגאלו” – אגדות חז”ל מקשרות פסח לגאולה העתידה דרך גזירה שווה: גאולה = גאולה.
– כל התפילות בימים טובים (“רחם נא… על ירושלים”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון”) – זה לא כי רוצים להמשיך תשעה באב באמצע פסח. זה כי פסח לא הגיוני בגלות בלי האמונה שתהיה גאולה.
> [ציטוט צדדי – רב סעדיה גאון:] למה התורה מדברת כל כך הרבה על יציאת מצרים? תשובה: במצרים היה מצב נורא יותר (או שווה) לכאן – ויצאו. לכן מדברים כל כך הרבה – כדי לתת תקווה.
—
> [הערת צד:] “אפילו עני שבעני שבישראל לא יחסר לו ארבע קושיות לתרץ” – זה רק אומר שכל אדם, אפילו הפשוט ביותר, יש לו מספיק קושיות לשאול ותירוצים לתת. אין להגזים בדיוקים – זה חלק מהפשט, לא יותר.
—
בלוחות שניות כתוב: “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת.” מה הקשר של שבת ליציאת מצרים? בלוחות ראשונות שבת קשורה למעשה בראשית – הקב”ה נח, אנחנו נחים גם כן. זה הגיוני. אבל מה עבדות מצרים קשורה לשבת?
“על כן צוך” לא פירושו ששבת היא זכר ליציאת מצרים (זיכרון של יציאת מצרים). זה אומר: בגלל שיצאת ממצרים, אתה בכלל יכול לשמור שבת. במצרים, כשאתה עבד וצריך לעבוד שבעה ימים בשבוע, שבת בלתי אפשרית. הגאולה ממצרים שחררה את האדם כדי שיוכל לנוח. לכן, בכל שבת צריך להודות להקב”ה שאנחנו לא עוד עבדים – שאנחנו יכולים לקחת יום חופש. שבת היא מתנה טובה שאפשרית רק דרך חירות.
—
אי אפשר לקיים רוחניות כשצריך לעבוד בלי הפסקה. אם אין זמן ללמוד, להתפלל, לחיות בחירות – אנחנו עדיין בסוג של גלות. חירות פירושה: האפשרות לנצל זמן לרוחניות.
– יש קהילות שלמות שכמעט אף אחד לא עובד חול המועד, כי עשירים מספיק כדי להרשות זאת לעצמם.
– מכונות כביסה, עושר, טכנולוגיה – כל מה שגורם לכך שלא צריך לעבוד כל כך הרבה – זה חלק מהגאולה.
– כשאנשים שואלים “מה אני צריך להרגיש בפסח?” – התשובה היא: המתנה היא שברוך השם לא צריך לעבוד כל כך הרבה, אפשר לקיים פסח, אפשר לקיים זמן ללמוד.
> [דיגרסיה צדדית, אבל ממחישה את הנקודה העיקרית:]
מהגרים יהודים באמריקה לצערנו לא שמרו שבת – לא כי לא החזיקו בזה, אלא כי זה היה בלתי אפשרי. בלי עבודה אין לחם, אין דירה. רק כמה בעלי מסירות נפש עשו זאת. זו הייתה גלות קשה – לא רק ניסיון, אלא מציאות של עבדות. רק כשסדר העולם באמריקה השתנה, אפשר היה לשמור שבת.
—
הכוונה הראשונה והפשוטה ביותר של שבת: אני לא צריך לעבוד. הקב”ה אומר: “אתה לא חייב לעבוד.” ברוך השם, אני יכול לקחת שבת חופש, יום טוב חופש, חול המועד חופש, אני יכול להתפלל שחרית, מנחה, מעריב, אפילו במנין.
זה:
– הטובה הגדולה ביותר – כי זה נותן אפשרות לרוחניות
– הטובה הפשוטה ביותר – כי זה הפשט הבסיסי ביותר
– הטובה העמוקה ביותר – כי זה מגיע עד סוף הדורות, לכל אדם, איש ואשה
—
השיעור בונה טיעון רב-שכבתי:
1. השאלה (“מה זה קשור אליי?”) אינה שאלה חד-פעמית – היא חוזרת בכל דור, בארבע פרשיות בתורה, בכל פעם רחבה יותר.
2. התשובה הראשונה (יציאת מצרים + אותות ומופתים) אינה מספיקה.
3. התשובה השנייה (“ואותנו הוציא משם”) – אתה קיים כי הוציאו אותנו.
4. התשובה השלישית (מתן תורה) – “לטוב לנו כל הימים” – המצוות לטובתנו (רמב”ם: יסוד טעמי המצוות).
5. התשובה הרביעית (“וצדקה תהיה לנו”) – הקב”ה נותן גם שכר נוסף.
6. בגלות מתווספת שכבה חדשה: פסח נעשה מקור תקווה לגאולה העתידה – “הא לחמא עניא” / “לשנה הבאה בירושלים”.
7. ההגדה גדלה כי לכל דור יש צורה חדשה של השאלה ושכבה חדשה של תשובה.
8. הפשט הסופי (אבן עזרא / רמב”ן): חירות פירושה האפשרות המעשית לקיים שבת, יום טוב, זמן לרוחניות – וזה מה שצריך להרגיש בפסח: הכרת תודה על החירות שמאפשרת רוחניות.
השיעור מסתיים בתפילה: שיהיה לנו זמן, כוח, ושכל להגיע לזה.
מועד טוב, לא ידעתי שיש כאן עזרת נשים. מורי ורבותי, העסקנים, רבנים, ורבותי.
היום הוא ערב פסח, יש מנהג לשאול ארבע קושיות, על פי הלכה שואלים ארבע קושיות בסדר בלילה. אצלנו בבית יש מנהג לשאול בכל שנה קושיה חמישית. הקושיה החמישית היא כך: למה בכלל שואלים כל כך הרבה קושיות כשהילד למד שבועיים בחדר את התירוץ? קושיה כזו שואלים על המה נשתנה.
ובאמת זו קושיה גדולה, זה לא חכמה לעשות בדיחות על זה, אבל זו קושיה. צריך להבין טוב יותר את כל המעשה.
יש שאלה כזו, הרבה שיעורים חסידיים מתחילים עם פסח, זה הולך כך: “מה איכפת לי שלפני שלושת אלפים שנה היה איזה גוי, שקראו לו פרעה, והיה איזה יהודי, שקראו לו משה, הוא היה בדיוק הרבי הראשון של כל היהודים, אבל זה היה לפני זמן רב מאוד. וכל המעשיות האלה שהיתה יציאת מצרים, והיו עשר מכות, כל הדברים האלה, ‘מי אכפת’? מה זה נוגע לי? זו לא הבעיה שלי.”
וזו גם לא קושיה של בדיחה, זו לא קושיה שמשתמשים בה כדי לבנות איזו תורה ליובאוויטש. הקושיה כבר שואלת ההגדה, וצריך לדעת לקרוא בין השורות. כי ההגדה התחילה, שאלו ארבע קושיות, והוא אמר, אבל ההגדה עצמה התחילה לומר תירוץ, הוא רצה על פסוק, ומיד הוא מתחיל לומר: “ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים”.
פתאום הוא אמר, מה היה קורה אם לא? ברוך השם הוא יצא. הקושיה, ה”ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים” פירושה, שאתה שואל, הילד, הבחור הצעיר שואל הרי, מעשה יפה, לפני שלושת אלפים שנה קרה מעשה, זה היה במצרים. אני היום, אני לא לפני שלושת אלפים שנה. אמרו, לא, אתה טועה, אם לא היינו יוצאים, היו אומרים “והשבותי אתכם מארץ מצרים”.
והפירוש, אני מתכוון אפילו פשט גם, לא כל כך קשה להבין. כל המפרשים מיד שואלים, מה זה אומר פרעה כבר מת? “והשבותי אתכם מארץ מצרים”? הוא מתגאה “והשבותי אתכם מעם פרעה”. זה הכל תירוצים דחוקים כאלה.
וזה ההגדה כבר שאלה את הקושיה, ואני מתכוון שאפשר אפילו ללכת צעד אחד קדימה. והפסוקים עצמם מישהו שאל את הקושיה. אנחנו אומרים כבר הפסוקים לפי כל ההסבר של חז”ל, של ארבעת הבנים, של ארבע השאלות, הכל פירושים כך על ה”והיה כי ישאלך בנך” שעומד בפסוקים.
אם מסתכלים בפסוקים פשוט פשט, ואני אביא את הפסוקים שאפשר יהיה להסתכל, יש למישהו את הפסוקים? כי זה מאוד חשוב, אני לא יכול ממש לתפוס את המהלך של הפסוקים. הפסוקים עומד ארבע פעמים כמעט אותו מהלך.
וזה עומד כך, הראשונה מפרשת בא, זו הפרשה של קרבן פסח, מתחלקת כך, יש את הדבר שנקרא פסח מצרים ופסח דורות. הפרשה, הפרשה הראשונה, הפרשה של בן הרשע קוראים לה בהגדה, היא הפרשה של פסח במצרים.
עומד הולכים לעשות קרבן פסח, צריכים לשים את הדם על המשקוף ועל המזוזות, כל ההלכות שחז”ל לכל הפחות אומרים בוודאי שההלכות לא נוהגות פסח דורות, אלא היו פעם אחת במצרים.
אחר כך עומד פסוק י”ד, “ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם”. ההלכות, צריך להבין איך הפירוש לפי חז”ל, אבל כפשוטו, צריכים להמשיך לעשות קרבן פסח. הדבר שאני אומר לך לעשות קרבן פסח זה לא רק היום. כי היום זה הגיוני, כן, היום יוצאים ממצרים, בא משחית, יכולים חס ושלום ללכת על הבתים היהודיים גם, צריכים לשים קרבן פסח, יש דם, שמירה. ותעשה המשך את זה, עד עולם תעשה את זה.
מיד נשאלת הקושיה, למה? והפסוק ברור, “והיה כי תבאו אל הארץ”, תעשה רק כאן במדבר, שאפשר לחשוב אולי במדבר יש גם איזה משחית שצריך להישמר על הדלת. בארץ ישראל, שם שקט, אין שום גויים, שום התפשטות, שום משחית, אין כלום. עוד צריך לעשות, זו הרי אותה עבודה כך. אתה עושה את אותה עבודה, אבל למה צריך לעשות את העבודה כך? אותה עבודה שאתה עושה היום במצרים, כדי שלא תיפגע מהמשחית, תעשה את אותה עבודה כשאין שום משחית, אין כלום.
ומיד בא החכם, הרשע לפי ההגדה, הוא שואל, “מה העבודה הזאת לכם?” אתה עונה לו, “ואמרתם זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל”.
זה אומר, צריך עדיין להודות. בגלל זה אכן היה קרבן הפסח כשמירה, אכן כדי שיהיה “ואת בתינו הציל”. ועכשיו צריך עדיין לומר “זבח פסח”. זה אותו קרבן פסח שאנחנו עושים, אבל זה לא על הגזירה לשמור אתכם ממצרים, זה כדי להודות להקב”ה. זה להודות להקב”ה ש”ואת בתינו הציל”, שהוא הציל אותנו, ובגלל זה אנחנו עושים את קרבן הפסח. זה ענה על הקושיה של “והיה כי יביאך ה’ אל ארץ”.
ואותו דבר, מאוד דומה, שואלים על הפרשה הבאה, שהפרשה היא הפרשה של חג המצות. לא עומד, לא מדברים על קרבן פסח, זו השאלה של השאינו יודע לשאול.
ועוד עומד “והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני”. זה אומר, עוד לא מדברים מהיום במדבר. במדבר אין את הקושיה. כל אחד מבין למה עושים חג המצות, כי אנחנו יצאנו בחפזון, לא יכול היה “להחמיץ בצקם”. היה ענין של חפזון של מצרים, חפזון של שכינה.
מה שהיה, הבינו את החפזון. השנה הראשונה היה חפזון. אם לומדים חפזון מהלילה הראשון, כי היו צריכים להתכונן לצאת, אם לומדים את גדולי מצרים מלשון אחר, שלא יהיה, הדור, דור המדבר, הם מבינים מאוד טוב למה הם צריכים לאכול מצה, כי אנחנו יצאנו בחפזון ממצרים, לא היה זמן לאפות.
אבל בארץ ישראל, כשעושים כבר מ”מעבור הארץ”, עושים את המצה לא מהמן, עושים מצה מהתבואה, אין לזה שום קשר לחפזון, אין שום חפזון.
ובשקט, ובשלווה, ובטוב, אז ישבת ונחת, כשפנויים, יש זמן לומר, “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”, שבגלל המצה הקב”ה הוציא אותי ממצרים. צריך להבין את הפסוק, קשה להבין, אבל על כל פנים, הוא אומר ברור שהמצה שאני אוכל היום, בעבור זה, לא המצה, לא המצה ההיא, המצה שאני אוכל היום, צריך שיהיה לה קשר ליציאת מצרים.
וממש אותו דבר עומד בפרשה הבאה, גם כשמדברים על קידוש של בכורות, ושם בכלל לא מדברים מענין של פסח, שם כבר שאלה יותר כוללת, ושם צריך באמת לדבר על השאלה היותר כוללת שאפשר, צריך באמת לדבר, שאין לה קשר רק לפסח, לא דווקא פסח, אלא באמת, הקושיה האמיתית שהילדים שואלים, היא כמו שרואים כאן עוד יותר בפרשה הרביעית, בואתחנן, שרואים הם שואלים, למה אתה בכלל עושה כל המצוות? אפשר לקרוא לזה לפעמים השאלה של טעם המצוות, אבל זה אפילו לפני טעם המצוות, אתה יהודי, למה? זו השאלה שעומדת בתורה בפרשה של פטר חמור.
“והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת?” למה אתה עושה את הבכורות, עושה את הפדיונות? זה דבר מוזר. ראיתי סרטון היום מהרבי מסאטמר, הוא גם עושה את זה מוזר. שאל מיד שאלה על זה, מה זאת? מה זה? מה זה שלוקחים חמור, מכניסים אותו לבית המדרש, עושים לו כמו לכלב בבית, ומפדים אותו, ועושים את הפדיון שלו עם שה? זה מוזר! ומיד הילד שואל, איפה? כן? ומיד שאלה, מה זאת?
והתורה אומרת הלאה, “ואמרת אליו”, תצטרך לענות לו תירוץ. מה התירוץ? “בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים”. הוא לא רק הוציא אותנו ממצרים, אלא קרה פרט שם, עוד דבר קרה במצרים, שכל הבכורים נהרגו, הבכורים שלנו ניצלו, ולכבוד זה, כל הבכורים מאז יש להם קדושה, ובגלל זה מנחילים את המצרים לילדים שבכלל לא היו במצרים.
ויש עוד קושיה גדולה יותר, כי המצווה לא שייכת. ממילא על המצה כבר יש תירוץ טוב, או אפילו הראשונה שם היה תירוץ טוב, אוכלים בחיפזון, היה פסח, צריך את הפתאום יציאה לדם. אבל כאן זה הרי סתם דבר שהוא עושה לזכרון, התירוץ, ובחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים.
עכשיו, היה מעשה כזה, הרי עברו כמה שנים, ארבעים שנה לפחות, בערך ארבעים שנה, היה דור חדש. הפסוק קורא להם “בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה'”. הם מעולם לא ראו מכל המעשה, הם שמעו מהסבים. בערך כמו שאנחנו שומעים מהסבים שלנו, היה פעם היטלר, היה אושוויץ, גרו שם בשטעטל באונגרן, אני יודע איפה. זה כבר היה מעשה, אבל תכלית, הם לא שמעו מכל הדברים האלה. והילדים, הם שואלים כבר קושיה הרבה יותר גדולה, הרבה יותר כללית. זו השאלה שקוראים לה השאלה של בן החכם, אבל זו גם השאלה של משנה תורה, השאלה של הדור הבא לארץ.
ונכון שכל השאלות הן בעצם שאלות של כי תבואו אל הארץ. יש כבר לגמרי את הדור הבא לארץ. לא אומרים כשאתם תבואו, זו היתה התוכנית לכתחילה שהם הולכים להגיע לארץ ישראל, כן? אז אתן תירוץ טוב. שלושת התשובות הראשונות הן בחוזק יד הוציאנו. זה תירוץ, זה מובן, זה נכון, זה המשך של יציאת מצרים. אבל כאן כבר דור חדש לגמרי, שבכלל לא יודע כלום מכל הדברים האלה.
ושאלך בנך מחר לאמר. זה פסוק, זה המשך של פרשת חנוך, שבו משה נמצא באמצע אחת מהדרשות הגדולות שלו שאמר לפני התורה ולפני ארץ ישראל. אומר, ואם בנך יפרוש מחר. הוא לא אומר מחר, לאחר זמן. מחר לא אומר מחר, זה אלף שנה קדימה. הפסוק מדבר עלינו, הוא לא מדבר מ… לא צריך לתת דרש שזה מדבר עלינו. זה פשטות הפסוק שמחר זה לאחר זמן. מחר פירושו פעם, יהיה פעם זמן כזה, הוא ישאל, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלקינו אתכם?
מה פירוש אתכם? כל אחד שואל, יש הבדל בין הרשע לבין ה… אתכם פירושו אתם הסבים, אתם הייתם בהר סיני, אתם הדורות הקודמים. למה הקב”ה ציווה את כל הדברים האלה שאנחנו עושים הלאה? מה הקשר שלי? אני היום מאתיים שנה אחר כך, מה הפסוק של דברים מדבר אלי. אומר, ואמרת לבנך, תאמר לו סיפור ארוך שלם.
אגב, מה שבדקתי, עוד חידוש, עומד אם תופסים את הפסוק לפני מוהגדת לבנך, עומד שם גם והגדת לבנך מתי? ביום ההוא לאמר. מה פירוש ביום ההוא? על פי דרש לומדים זה אומר ביום של פסח, אבל הפירוש הפשוט הוא “ביום ההוא” – אותו יום, דהיינו לאחר זמן, שאנחנו רואים בספר דברים, “ביום ההוא”, הרבה פעמים רואים “ביום ההוא”, “והיה ביום ההוא על כן אלקיך בקרבך”, רואים בתורה, “ביום ההוא” פירושו בדור מאוחר יותר, כבר שכחו את התורה, כבר שכחו, זה כבר לא שצריך יציאת מצרים ומתן תורה, “ביום ההוא” ישאל בנך, תספר לו שהיה המעשה של יציאת מצרים ומתן תורה.
—
[סוף חלק 1 מתוך 3]
ודרך אגב, מה שאמרו היום, עוד דבר, כתוב אם תופסים את הפסוק הקודם של “והגדת לבנך”, שכתוב גם “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר”. מה זה “ביום ההוא”? על פי דרש לומדים שזה מתכוון ליום פסח, אבל הפירוש הפשוט הוא “ביום ההוא”, אותו יום, המאוחר לאחר זמן, שרואים בספר דברים, “ביום ההוא”, הרבה פעמים רואים “ביום ההוא”, “ואמר ביום ההוא אלקי אלהי בקרבי”, “ישליך פסלים”. רואים בתורה, “ביום ההוא” פירושו בשלב מאוחר יותר, דורות כבר שכחו את התורה, כבר שכחו, זה כבר לא שצריך יציאת מצרים כדי לתת את התורה. “ביום ההוא” צריך לומר לבנו, צריך לספר לו שהיה המעשה פעם, היה המעשה של יציאת מצרים.
ועכשיו, בספר פרשת ואתחנן, כבר לא היה מספיק לומר פסוק אחד כזה, “בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים”. זה למעשה המקור לבן החכם שאומרים לו דרשה ארוכה. הפסוק כאן שישה פסוקים בתשובה של… חמישה פסוקים, ואחד לשאלה. חמישה פסוקים היא הדרשה שהוא עונה על “כי ישאלך בנך מחר לאמר”, לא “בחוזק יד הוציאנו”.
והפסוק הולך כך, קודם מה הוא יכול לומר, “כי ישאלך בנך”, “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ ממצרים ביד חזקה”. סבא, אבל זה לא מספיק.
כל פעם שמישהו ממשיך משהו, כלומר, שואלים, אוקיי, כן, ו… אומר הוא הלאה, “ויתן ה’ אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים”. היו גדולים, לא, צריך לספר יותר, היו מופתים גדולים, ומופתים נוראים, בפרעה, וכל הדברים.
אחר כך אומר הוא עוד פסוק מדהים נוסף, שאף אחד לא מבין עד הפשט שלי. “ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו”. האם אתה יכול לומר מה הוא אומר? אני עכשיו אמרתי, “עבדים היינו לפרעה במצרים”, “ויוציאנו ה’ משם”. “ואותנו הוציא משם”? אומר הוא פשוט, יש כאן שצריך להיות את המעשה.
היה סבא, סבא זקן מאוד כבר, והוא סיפר לנכדי נכדיו, אני זוכר כבר, הייתי בארץ ישראל כבר אחרי כיבוש וחילוק, כל הדברים, אנחנו גרים כבר איפשהו בתל אביב שם. והנכד שואל אותו, “סבא, מה כל הדברים האלה שאנחנו עושים? כאן סביבנו יש כנענים, אמורים, פריזים עם כל החברה, הם לא עושים את כל הדברים האלה. נו, סבא, מה החוקים ומשפטים? מאיפה מתחיל כל המעשה של התורה? מה אתה רוצה ממני?”
אומר הוא, “בוא הנה, קודם כל אתה צריך לדעת, היה פעם, אנחנו היינו פעם בבית, אנחנו היינו פעם במצרים, והקב”ה הוציא אותנו, אנחנו לא באנו מכאן. והיה כל המעשה, היו אותות ומופתים ומכות ודברים, ואותנו, אותנו, אני הייתי שם, ‘אותנו הוציא משם’. אתה שואל אותי למה אני משגע אותך עם הפתקים הצהובים של ל”ג בעומר? אני הייתי שם, אותי הוציאו משם. ולמה הוציאו אותי משם? אתה חושב שזה רק בשבילי, בגללי? בשבילכם הוציאו אותי. אנחנו ‘אותנו הוציא משם’, אנחנו יושבים היום בארץ ישראל, זה טוב, אין לנו בעיות. זה קרה כי אני, הסבא, הייתי נבוך במצרים, והוציאו אותנו ‘למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ’, הארץ טובה ורחבה שאתה יושב בה היום. ואתה יושב בסדר, ואתה משגע אותי, למה אני עושה את כל המעשיות? אתה לא זוכר. כי אם היית שומע את ‘אותנו הוציא משם’, היית מבין מה עושים כאן פסח.”
ואחר כך, עכשיו יש עוד שני פסוקים שהוא מוסיף, שלא כתוב בכלל בהגדה, ובפסח אומרים את זה בכלל לא. ושני הפסוקים שהוא מוסיף הולכים כך: “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה’ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה”. כאן אתה תופס, כאן הולך המעשה, אני עדיין לא מרוצה מהנכד. אוקיי, זה מעשה אחד, היה פעם, וצריך לעשות זכר. אוקיי, אני אעשה כל שנה, אני אבוא לסבא לשמוע את הסיפורים של ל”ג בעומר. בסדר, מילא, מה? אומר הוא, “לא, אתה צריך לזכור, כאן יש עוד דבר. ועוד דבר, זה לא כללות כל התורה כולה. ועוד דבר הוא, למה, מה קרה עוד בשני הפסוקים? אתה יכול לומר שכאן הוא מספר על מתן תורה. למה קרה, למה אנחנו עושים את כל החוקים, עדות וחוקים ומשפטים? לא רק זכר ליציאת מצרים, למה? וכשהוא רוצה להראות, ‘ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה’. התורה ומצוות עשו מההתחלה כדי ‘כהיום הזה’, היום הוא הזמן, כשגרים בארץ ישראל, אחרי עשרה דורות, שיהיה ‘לחיותנו’. זה לא סתם כדי להקל על החיים בעבר, זה ‘לחיותנו כהיום הזה’. ו’לטוב לנו כל הימים’, זה לא נעשה כדי לרדוף אנשים, שיהיו להם עצבים, זה נעשה ‘לטוב לנו כל הימים’.
הרמב”ם אומר בפרק מפורסם מאוד שהפסוק הזה הוא המקור של טעמי המצוות בכל התורה כולה. זה באופן כללי, יש טעמים פרטיים לכל המצוות, כשיש בכור וכשיש את זה וכשיש את זה. אבל באופן כללי, איפה כתוב בתורה למה עושים מצוות? למה אנחנו יהודים? למה אנחנו שומרים את התורה? אני לא יודע עוד פסוק, אפילו הרמב”ם לא מצא עוד פסוק בכל התורה שכתוב בו הטעם לשאלה הזו, רק הפסוק הזה. והוא אומר, הרמב”ם, מה כתוב? “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”. והרמב”ם עושה דרשה, “לטוב לנו כל הימים” פירושו ימות של כל עולם, זה עולם הבא, “לחיותנו כהיום הזה” פירושו להיות טוב בעולם הזה. למה כל דבר? זה ההסבר, זו הסיבה למה עושים כל המצוות, שצריך לענות. אם מישהו, “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר”, למה עושים תורה? התירוץ הוא “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”. שיהיו חיים טובים, חיים טובים, הגוף, הנשמה, כל המדריגות.
והוא לא היה מספיק, אני עדיין לא סיימתי את הסיפור שלו, הוא הוסיף עוד פסוק. “וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה’ אלקינו כאשר צונו”. מה הפסוק הזה? מה הפסוק אומר לנו? אף אחד לא מבין. כתוב כך, הקב”ה נתן לנו לעשות… עכשיו אתם מבינים למה אני מתכוון, סבתא שלי וסבא שלי, היה, הביאו, הגענו לכאן, “כל החוקים האלה”. ואתם יודעים כמה טוב לנו, ואחרי שזה כל כך טוב, הקב”ה נותן עוד שכר על זה גם. “וצדקה תהיה לנו”, הקב”ה שנתן לנו “כל החוקים האלה” “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”, אחר כך הוא עוד מטיב לנו גם, שאנחנו מתייצבים לציוויו ממצרים ו”לחיותנו כהיום הזה”. “וצדקה תהיה לנו” פירושו, לא רק שיש לנו את “לטוב לנו כל הימים”, אלא אנחנו מקבלים עוד צדקה, הקב”ה מטיב, אנחנו מקבלים צדקה, אנחנו מקבלים כמו שכר נוסף גם על עשיית התורה שלנו. זה הפירוש של מה שהפרשה אומרת.
עכשיו, אין זמן לעבור על כל, כל, כל המעשה שקרה במשך הדורות, מאותו מעשה של אותו סבא שהיה יהושע בן נון עד היום.
אבל את המעשה צריך לדעת שבכל דור, “שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”, הפירוש הוא שבכל דור שאלו את השאלה, ואני יכול להראות את זה, יש ספר שלם שמראה את זה, והוא מראה, בכל דור אדם שאל את השאלה, “מה העדות והחוקים והמשפטים”.
הוא שאל את זה פעם על פרטים של מציאות מצרים, הוא יכול לשאול את זה על מצוה אחרת, למה יושבים בסוכה, למה לא אוכלים חמץ, הוא יכול לשאול למה בכלל הוא יהודי, הוא יכול לשאול את זה בכל מיני דרכים, ובסוף יהיה לו פחות או יותר אותה בעיה.
וכל פעם יש תירוץ שני, אין תירוץ אחד, אין אחד.
אפשר אפילו ללמוד את ההגדה, אנשים שואלים, איך עומדת התשובה על ארבע הקושיות בהגדה?
“עבדים היינו”, התשובה היא כמו שכתוב בהגדות שונות כתוב בצד.
זה לא נכון.
אם היהודים היו רוצים לתת את התשובה, אפשר היה…
“עבדים היינו לפרעה במצרים”, אוקיי, מספיק.
אבל לא מספיק, דרך אגב, כן, אפשר לומר, “גואל ישראל”.
אבל משמע שכל קטע בהגדה, אפשר לראות, ראו שההגדה התארכה.
קודם הייתה הגדה של הרמב”ם, רבי יהודה הנשיא.
אחר כך בא רב, ושמואל התווכח, ואחד אמר, רגע, מה איכפת לי שרבי יהודה הנשיא, אחד מהם אמר, אני צריך לדבר על עבודה זרה, אני צריך לדבר על “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”, כי זה העיקר מסר של יציאת מצרים.
לא כמו ששמואל אומר, העיקר מסר של יציאת מצרים היה שאנחנו היינו עבדים, יצאנו, זה כתוב בפסוק אחד.
יש לי פסוק שני, העיקר מסר הוא, ומה עושים?
עושים את שניהם, כי זה שניהם אמת, זה אחד יותר מהשני, מה זה פירוש אחר?
אחר כך בא שני, אי אפשר לעשות את כל הרמות של ההגדה, אבל האחרון, אני מתכוון לקטע האחרון שהוכנס להגדה, או אחד האחרונים, הוא “הא לחמא עניא”.
“הא לחמא עניא” אמר, רבותי, אנחנו עומדים כאן לעשות סדר, אבל זה ליצנות כל הדבר.
הולכים לדבר שהקב”ה גאל אותנו, ואנחנו ברוך השם עצמאיים, והקב”ה נמצא איפשהו, ואני יודע מי עשה אותנו, ואנחנו גרים איפשהו בבבל, מדברים ארמית, ואנחנו מוקפים בגויים, אנחנו בקושי יכולים לעשות סדר, אנחנו פותחים את הדלת לאליהו הנביא, אני לא יודע למה, לא משנה מתי היו פותחים את הדלת, צריך לפחד שהגויים ייכנסו, לכן צועקים “שפוך חמתך”, יש גויים בחוץ, אי אפשר לפתוח דלת, ואנחנו לא גרים בארץ ישראל, בארץ ישראל היה, סיימו את הקביעות לפסח, פתחו את הדלת, ועלו על הגג, יש תהלים, היה, היה הרבה לפני זמננו, היה כבר מזמן, בקושי אפשר לפתוח את הדלת קצת את המשפחה, ומקווים שכן, אבל מתי יבוא מזה, מתי אפשר יהיה לצאת כמו אנשים נורמליים.
ובקיצור, זה כבר הסדר המאה, אומרים, רבותי, אתם יודעים, אנחנו פעם היינו במצרים, “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים”. יש להם פשט חדש של יציאת מצרים, והוציאו אותנו, ומקווים באותה דרך, למה צועקים “השתא הכא, לשנה הבאה”? זו הקדמה, כי בלי ההקדמה הזו לא יכלו לעשות סדר. מה יעשו? יעשו ליצנות? אין גאולה, אין גאולה. אומרים, לא, “לשנה הבאה”, אנחנו עדיין מקווים, וזה עדיין קול, ומנסים עוד כמה שאפשר, קול של ייאוש, אפילו יש פחד מהגויים, ויש עוד כמה יהודים שאפשר להזמין אותם לסדר, זה לא לגמרי מקולקל המצב. וזו ההקדמה.
ומזה, זה הפשט האמיתי, יש דרושים שונים ופיוטים על פסח שקשורים לגאולה העתידה. כתוב “בניסן נגאלו”, אגדות חז”ל שונות ודרשות שאומרים, ולפי הפשט, זה לא פירוש, זה רמז, כשם שיש גאולה, יש גזירה שווה, גאולה גאולה, גם הגאולה מהגאולה העתידה. זה הפירוש האמיתי ליהודים, בכלל כשיש אגדה. אפשר לקרוא את כל התפילות שכתוב ושאומרים בימים טובים, כמעט כל הזמן מדברים, אפשר לחשוב שכל הימים טובים הפכו לתשעה באב. “רחם נא ה’ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. זה לא סתם כי רוצים להמשיך את הבכיות של תשעה באב באמצע פסח, שזה מה שעשוי פסח. זה כי פסח לא עושה שום הגיון באמת. כדי שיעשה הגיון, צריך לומר, רבותי, האמת, יש עוד פשט בפסח. היה פשט אחד כמו שציינו, היה עוד מה לברך שאלות. היום הפשט הוא שהסיבה למה מדברים על פסח היא כדי שיתחזקו שתהיה גאולה ושבאמת יצאו.
ואפשר להסתכל על רב סעדיה גאון, הוא אומר בפירוש בהקדמה, שהאריז”ל שואל, מה הסיבה שהתורה מדברת כל כך הרבה על יציאת מצרים? זה מאה קולות, אחת מהקושיות שלנו. הוא אומר, כן, כדי שידעו, במצרים היה מצב נורא יותר גרוע מכאן, או אותו דבר רע, ויצאו. לכן מדברים כל כך הרבה על זה. זה הפירוש, זה הפירוש שהפשט לא היה להודות. ואפשר לראות, כל אחד אמר פשט שני, ואמר, “אדמות אפילו אנו שבט ישראל, לאחד כישראל אומה, ארבע כותל כן, ואפילו אדם פשוט, הוא לא צריך לדעת ארבעה פשטים, ארבעה תירוצים, זה לא כוח, זה אפילו לא ענין”.
ואני רק אסיים עם פשט אחד, שאני חושב שפשטים נוראים הם אמת לא בשביל זה.
לכן מדברים כל כך הרבה על זה. זה חלק מהפשט, לא שום דיוקים.
ואפשר לראות, כל אחד אמר פשט שני, והוא אומר כאן, “אפילו עני שבעני שבישראל לא יחסר לו ארבע קושיות לתרץ”. אפילו האדם הפשוט ביותר, הוא לא צריך לדעת ארבעה פשטים, ארבעה תירוצים, זה לא כוס, זה אפילו לא ענין.
ואני רוצה רק לסיים עם פשט אחד שאני חושב שזה פשט נורא, וזה אמת בהרבה מאוד רמות. כתוב, “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת”. זה כתוב בלוחות שניות.
ומתקשים, המפרשים, מה השייכות של שבת ל… ואין שום שייכות למעשה בראשית, שהקב”ה עשה שבת. זה הגיוני, שבת, הקב”ה נח, וגם אנחנו נחים. מה נכנס כאן עבד היית בארץ מצרים?
אומר אבן עזרא עם הרמב”ן, שניהם אומרים פשט כזה. הם אומרים, כן, ממש טוב מאוד. הזכר של שבת… זכר? מה שבת זכר למה? מה הרעיון של שבת? הרעיון של שבת הוא, שידעו שהקב”ה עשה את העולם בששה ימים והוא נח בשבת. זה הרעיון של שבת.
אבל הרבה רעיונות לא עוזרים כלום. כי אם נמצאים במצרים, צריך לעבוד כל היום, לא יכולים לשמור שבת. מה פירוש שבת אם לא עובדים? מה פירוש גאולה אם צריך לעבוד? מה פירוש “עבד היית בארץ מצרים”? מה פירוש שכל שבת, שישי, ראשון, לא יכולים לעשות שבת?
הוא אומר, “על כן צוך” לא פירושו “זכר ליציאת מצרים” שעושים שבת. “על כן צוך” פירושו, בגלל שיצאת ממצרים, אתה יכול לקיים שבת. ואתה צריך לזכור, כל פעם שיש לך שבת, זה להודות לקב”ה שאני יכול לקיים שבת, שאני לא עבד וצריך לעבוד שבעה ימים בשבוע. אני יכול ברוך השם לקחת יום אחד בשבוע חופש. וזה דבר אדיר, זה מתנת טובה. הקב”ה נתן שבת, אז יום אחד בשבוע אנחנו יכולים לקחת חופש.
וממילא, זה בעצם הפשט הפשוט של יציאת מצרים, וזה אמת גם כל אחד לפי ענינו, וזה אמת גם בזמן הזה.
לא יכולים, אנשים חושבים שרוחניות אפשר לקיים כשעובדים. לא יכולים. אם צריך לעבוד כל השבוע, אין זמן ללמוד, אין זמן להתפלל, אין זמן לחיות בחירות.
כמה שאדם יש לו אפשרות, הוא יכול לנצל שבת, הוא יכול לעשות פסח. יש בתי ספר שלמים של אנשים שכמעט אף אחד לא עובד בחול המועד, כי ברוך השם עשירים מספיק, יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד בחול המועד.
זה הפירוש, אנשים שואלים, “מה אני צריך להרגיש בפסח? מה המתנה כאן?” המתנה היא שברוך השם, “ואת עיני השם בשם”, לא צריך לעבוד כל כך הרבה. יש מכונות כביסה, ויש כל מיני עושר שלא צריך לעבוד, שיכולים לקיים פסח, ויכולים לקיים זמן כל יום ללמוד, כל אחד לפי מה שהזמן שלו מאפשר. זו הכוונה הטובה ביותר, וגם הפשט האמיתי, אחד הפשטים האמיתיים שעומד על הפשט בראשונים של פסח.
וזו גם ממש הגאולה. היו יהודים באמריקה שלצערנו לא שמרו שבת, לא כל כך מזמן. ומספרים לנו שזה היה ניסיון קשה, עונש עולם הבא היה. אבל הדרך שהצדיק סיפר את זה, זו הייתה גלות קשה.
למה לא שמרו שבת? זה לא היה שלא החזיקו בזה. זה לא היה אפשרי. היו כמה בעלי מסירות נפש, משוגעים, שעשו דברים בלתי אפשריים. אבל לאדם רגיל היה סדר כזה, עד שהשתנה הסדר העולם באמריקה, להורינו, לסבינו, שהיהודים שהיו מהגרים, לא יכולים לעבוד ששה ימים בשבוע. אין אפשרות.
הם היו טרף, למה? כי אם לא עובדים, אין אוכל, אין איפה לגור, אין לחם. היו צריכים לעבוד.
ו”ואת עיני השם אין כאן משום”, ברוך השם, לא צריך לעבוד בשבת. הכוונה הראשונה של שבת היא שאני לא צריך לעבוד. הקב”ה מצווה, הוא עומד על הראש, “אתה לא חייב לעבוד”. ברוך השם, אני לא צריך. אני יכול לקחת שבת חופש, אני יכול לקחת יום טוב חופש, אני יכול לקחת חול המועד חופש, אני יכול לקחת בלילה חופש, אני יכול לקחת בבוקר, אני יכול להתפלל שחרית, מנחה, מעריב, אפילו עם מנין.
זו הטובה הגדולה ביותר, והטובה הפשוטה ביותר, וגם הטובה העמוקה ביותר, שמגיעה אפילו עד סוף הדורות. ואני מקווה שיהיה לנו זמן וכח ומוח, פשוט, איש ואשה, להגיע לזה.
—
בכל שנה שואלים קושיה חמישית אחרי ארבע הקושיות של מה נשתנה:
> מדוע בכלל שואלים כל כך הרבה קושיות, אם הילד כבר למד שבועיים בחדר את התשובה?
זו לא חידה, אלא קושיה אמיתית, רצינית, הדורשת הבנה עמוקה של כל המעשה.
—
הבעיה המרכזית העומדת מאחורי הרבה שיעורים חסידיים על פסח:
> לפני שלושת אלפים שנה היה גוי (פרעה), יהודי (משה), יציאת מצרים, עשר מכות – “מי אכפת לו?” מה זה קשור אליי? זו לא הבעיה שלי.
זו לא קושיה מלאכותית כדי לבנות דרוש. ההגדה עצמה כבר שואלת זאת – דרך הפסוק “ואילו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים” – שמשמעותו: אם אתה חושב שזה רק מעשה היסטורי, זכור שבלי זה היית עדיין היום במצרים. אבל המפרשים כבר מתקשים עם התירוץ הזה (פרעה כבר מת מזמן, וכו’) – נשארים תירוצי דוחק.
—
הדרך לתשובה נכונה היא צעד אחד קודם – אל הפסוקים עצמם (לא רק ההגדה). בתורה כתוב ארבע פעמים כמעט אותו מהלך של שאלה ותשובה, ובכל פעם הקושיה נעשית רחבה יותר:
—
– הקשר: פסח מצרים – דם על המשקוף, שמירה מהמשחית.
– הבעיה: פסוק י”ד אומר “ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם” – עשה את קרבן הפסח גם אחר כך. במצרים זה הגיוני – יש כאן משחית. אבל “והיה כי תבואו אל הארץ” – בארץ ישראל שקט, אין משחית. למה להמשיך?
– תשובה: “זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל” – קרבן הפסח הוא לא עוד שמירה, אלא הכרת תודה – “ואת בתינו הציל”. מודים להקב”ה על הישועה.
—
– הקשר: מצה – נאכלה כי יצאו בחפזון, הבצק לא הספיק להחמיץ.
– קושיה: במדבר מובן – זה עדיין טרי, היה חפזון. אבל “והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני” – בארץ ישראל עושים מצה מתבואה, אין חפזון, זה שקט ורגוע. למה להמשיך לאכול מצה?
– תשובה: “בעבור זה… באשר הוציא ה’ אותי ממצרים” – המצה שאני אוכל היום צריכה להיות קשורה ליציאת מצרים. (הפסוק קשה, אבל הכיוון ברור.)
—
– הקשר: מצוות בכורות – פדיון, פטר חמור – מצוה לזכר מכת בכורות.
– קושיה: זו קושיה גדולה עוד יותר – המצווה אין לה שום קשר לסיבה מעשית (לא שמירה, לא חפזון). זה סתם זיכרון. הילד שואל “מה זאת?” – זה מוזר, זה משוגע.
> [דיגרסיה צדדית:] סרטון של הרבי מסאטמר שגם מחזק את המוזרות של פטר חמור – לוקחים חמור לבית המדרש, מנענעים אותו, עושים פדיון בשה.
– תשובה: “בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים” – הייתה מכת בכורות, הבכורים שלנו ניצלו, לכן לכל הבכורים יש קדושה. מנחילים זאת לדורות הבאים.
—
– הקשר: משנה תורה – משה מדבר אל דור בואו לארץ, דור חדש ש”לא ידעו ולא ראו את מוסר ה'”. הם רק שמעו מהסבים (כמו שאנחנו שומעים מהסבים שלנו על היטלר ואושוויץ).
– השאלה: “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה’ אלקינו אתכם?” – אתכם פירושו אתם, הסבים, אתם הייתם בהר סיני. מה זה קשור אליי? זו כבר לא רק על פסח – זו שאלה כוללת על כל המצוות, על היהדות בכלל: למה אני יהודי?
– חידוש על “מחר”: הפסוק אומר “כי ישאלך בנך מחר” – “מחר” פירושו לא מחר, אלא לאחר זמן, אלף שנה. הפסוק מדבר עלינו – זה פשט הפסוק, אין צורך בדרש.
—
> [חידוש נוסף / ניתוח טקסטואלי:] גם הביטוי “והגדת לבנך ביום ההוא” – לפי הפשט “ביום ההוא” לא פירושו יום הפסח (כמו הדרש), אלא “אותו יום” = בדור מאוחר יותר, כשכבר שכחו, כשיציאת מצרים ומתן תורה כבר רחוקים. אז בנך ישאל, ואז תצטרך לספר לו.
—
הקושיה הולכת ונעשית רחבה יותר:
1. קרבן פסח – למה להמשיך, בלי משחית? → הכרת תודה.
2. מצה – למה להמשיך, בלי חפזון? → זכר ליציאת מצרים.
3. בכורות – למה בכלל, זה סתם זיכרון? → בחוזק יד הוציאנו.
4. כל המצוות – למה אני בכלל יהודי? → זו השאלה הגדולה של הדור החדש, של “מחר”, של אותנו.
—
בואתחנן יש שישה פסוקים (אחד שאלה, חמישה תשובה) – זה המקור לבן החכם, שאומרים לו דרשה ארוכה. הדיאלוג משוחזר בשלבים:
הסבא מתחיל: היינו עבדים במצרים, הקב”ה הוציא אותנו.
הנכד עדיין לא מרוצה – הסבא צריך לספר יותר: היו נסים גדולים, נוראים.
כאן החידוש: הפסוק אומר “ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ”. הרי כבר נאמר “ויוציאנו” – למה שוב “ואותנו”?
הפשט: זה סבא (כגון יהושע בן נון) שמדבר לנכדים אחרי כיבוש וחילוק, כבר גרים בארץ ישראל. הנכד שואל: “סבא, מה כל החוקים והמשפטים? סביבנו כנענים, אמוריים – הם לא עושים את זה!” הסבא עונה:
– “אותנו הוציא משם” – אני הייתי שם, אותי הוציאו.
– “למען הביא אותנו” – לא בשבילי לבד, בשבילכם הוציאו אותי – שאתם תשבו היום בארץ ישראל.
– הנכד ששואל “למה אתה משגע אותי עם הסיפורים?” – הוא לא מבין כי הוא לא זוכר שכל קיומו נובע מיציאת מצרים.
—
הנכד עדיין לא מרוצה. הוא אומר: “טוב, אעשה זיכרון כל שנה.” אבל התשובה הולכת רחוק יותר מסתם זכר ליציאת מצרים. יש כאן מתן תורה – “ויצונו ה'” – למה עושים את כל החוקים, העדות, המשפטים?
התשובה: “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה” – התורה והמצוות נעשו לטובתנו, לחיים טובים, לא כדי לרדוף אנשים.
> [נקודה צדדית חשובה:] הרמב”ם בפרק מפורסם אומר שהפסוק הוא המקור לטעמי המצוות בכלל התורה כולה. זה הפסוק היחיד בכל התורה שנותן טעם כללי למה עושים מצוות:
> – “לטוב לנו כל הימים” = עולם הבא (לפי הרמב”ם)
> – “לחיותנו כהיום הזה” = עולם הזה
חידוש: לא רק שהתורה “לטוב לנו” – הקב”ה נותן גם שכר נוסף. “צדקה תהיה לנו” – פרס נוסף על מה שאנחנו עושים ממילא לטובתנו שלנו.
—
“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” פירושו שבכל דור שאלו את השאלה “מה העדות והחוקים והמשפטים” – אבל באופנים שונים:
– למה יושבים בסוכה?
– למה לא אוכלים חמץ?
– למה בכלל להיות יהודי?
ובכל פעם יש תשובה שנייה – זו לא תשובה אחת, אלא שכבות שונות.
—
> [נקודה צדדית – התפתחות היסטורית של ההגדה:]
– “עבדים היינו” הוא לא התירוץ הפשוט על ארבע הקושיות (כמו שכמה הגדות כותבות בצד). אפשר היה לסיים בפסוק אחד.
– מחלוקת רב ושמואל: אחד אומר שהמסר העיקרי הוא עבדות → חירות (“עבדים היינו”), השני אומר שזה עבודה זרה → אמונה (“מתחילה עובדי עבודה זרה”). עושים את שניהם – כי שניהם אמת, שכבות שונות.
– ההגדה התארכה עם הזמן – כל שכבה היא תשובה חדשה לצורה חדשה של השאלה.
—
“הא לחמא עניא” הוא אחד החלקים האחרונים שנוספו להגדה, והוא בא מהקשר של גלות (בבל, מדברים ארמית).
הבעיה: איך אפשר לעשות סדר כשזה ליצנות? מדברים על גאולה, אבל:
– גרים בבבל, מוקפים בגויים
– בקושי אפשר לפתוח דלת (לכן צועקים “שפוך חמתך”)
– לא גרים בארץ ישראל
– אין גאולה
התירוץ – “הא לחמא עניא” כהקדמה: בלי ההקדמה לא היה אפשר לעשות סדר. אומרים: “השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל” – אנחנו עדיין מקווים. זה התנאי שמאפשר את הסדר בגלות.
—
פסח אינו עוד רק זיכרון מהעבר – הוא נעשה מקור חיזוק לגאולה העתידה.
– “בניסן נגאלו” – אגדות חז”ל מקשרות פסח לגאולה העתידה דרך גזירה שווה: גאולה = גאולה.
– כל התפילות בימים טובים (“רחם נא… על ירושלים”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון”) – זה לא כי רוצים להמשיך תשעה באב באמצע פסח. זה כי פסח לא הגיוני בגלות בלי האמונה שתהיה גאולה.
> [ציטוט צדדי – רב סעדיה גאון:] למה התורה מדברת כל כך הרבה על יציאת מצרים? תשובה: במצרים היה מצב נורא יותר (או שווה) לכאן – ויצאו. לכן מדברים כל כך הרבה – כדי לתת תקווה.
—
> [הערת צד:] “אפילו עני שבעני שבישראל לא יחסר לו ארבע קושיות לתרץ” – זה רק אומר שכל אדם, אפילו הפשוט ביותר, יש לו מספיק קושיות לשאול ותירוצים לתת. אין להגזים בדיוקים – זה חלק מהפשט, לא יותר.
—
בלוחות שניות כתוב: “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת.” מה הקשר של שבת ליציאת מצרים? בלוחות ראשונות שבת קשורה למעשה בראשית – הקב”ה נח, אנחנו נחים גם כן. זה הגיוני. אבל מה עבדות מצרים קשורה לשבת?
“על כן צוך” לא פירושו ששבת היא זכר ליציאת מצרים (זיכרון של יציאת מצרים). זה אומר: בגלל שיצאת ממצרים, אתה בכלל יכול לשמור שבת. במצרים, כשאתה עבד וצריך לעבוד שבעה ימים בשבוע, שבת בלתי אפשרית. הגאולה ממצרים שחררה את האדם כדי שיוכל לנוח. לכן, בכל שבת צריך להודות להקב”ה שאנחנו לא עוד עבדים – שאנחנו יכולים לקחת יום חופש. שבת היא מתנה טובה שאפשרית רק דרך חירות.
—
אי אפשר לקיים רוחניות כשצריך לעבוד בלי הפסקה. אם אין זמן ללמוד, להתפלל, לחיות בחירות – אנחנו עדיין בסוג של גלות. חירות פירושה: האפשרות לנצל זמן לרוחניות.
– יש קהילות שלמות שכמעט אף אחד לא עובד חול המועד, כי עשירים מספיק כדי להרשות זאת לעצמם.
– מכונות כביסה, עושר, טכנולוגיה – כל מה שגורם לכך שלא צריך לעבוד כל כך הרבה – זה חלק מהגאולה.
– כשאנשים שואלים “מה אני צריך להרגיש בפסח?” – התשובה היא: המתנה היא שברוך השם לא צריך לעבוד כל כך הרבה, אפשר לקיים פסח, אפשר לקיים זמן ללמוד.
> [דיגרסיה צדדית, אבל ממחישה את הנקודה העיקרית:]
מהגרים יהודים באמריקה לצערנו לא שמרו שבת – לא כי לא החזיקו בזה, אלא כי זה היה בלתי אפשרי. בלי עבודה אין לחם, אין דירה. רק כמה בעלי מסירות נפש עשו זאת. זו הייתה גלות קשה – לא רק ניסיון, אלא מציאות של עבדות. רק כשסדר העולם באמריקה השתנה, אפשר היה לשמור שבת.
—
הכוונה הראשונה והפשוטה ביותר של שבת: אני לא צריך לעבוד. הקב”ה אומר: “אתה לא חייב לעבוד.” ברוך השם, אני יכול לקחת שבת חופש, יום טוב חופש, חול המועד חופש, אני יכול להתפלל שחרית, מנחה, מעריב, אפילו במנין.
זה:
– הטובה הגדולה ביותר – כי זה נותן אפשרות לרוחניות
– הטובה הפשוטה ביותר – כי זה הפשט הבסיסי ביותר
– הטובה העמוקה ביותר – כי זה מגיע עד סוף הדורות, לכל אדם, איש ואשה
—
השיעור בונה טיעון רב-שכבתי:
1. השאלה (“מה זה קשור אליי?”) אינה שאלה חד-פעמית – היא חוזרת בכל דור, בארבע פרשיות בתורה, בכל פעם רחבה יותר.
2. התשובה הראשונה (יציאת מצרים + אותות ומופתים) אינה מספיקה.
3. התשובה השנייה (“ואותנו הוציא משם”) – אתה קיים כי הוציאו אותנו.
4. התשובה השלישית (מתן תורה) – “לטוב לנו כל הימים” – המצוות לטובתנו (רמב”ם: יסוד טעמי המצוות).
5. התשובה הרביעית (“וצדקה תהיה לנו”) – הקב”ה נותן גם שכר נוסף.
6. בגלות מתווספת שכבה חדשה: פסח נעשה מקור תקווה לגאולה העתידה – “הא לחמא עניא” / “לשנה הבאה בירושלים”.
7. ההגדה גדלה כי לכל דור יש צורה חדשה של השאלה ושכבה חדשה של תשובה.
8. הפשט הסופי (אבן עזרא / רמב”ן): חירות פירושה האפשרות המעשית לקיים שבת, יום טוב, זמן לרוחניות – וזה מה שצריך להרגיש בפסח: הכרת תודה על החירות שמאפשרת רוחניות.
השיעור מסתיים בתפילה: שיהיה לנו זמן, כוח, ושכל להגיע לזה.
מועד טוב, לא ידעתי שיש כאן עזרת נשים. מורי ורבותי, העסקנים, רבנים, ורבותי.
היום הוא ערב פסח, יש מנהג לשאול ארבע קושיות, על פי הלכה שואלים ארבע קושיות בסדר בלילה. אצלנו בבית יש מנהג לשאול בכל שנה קושיה חמישית. הקושיה החמישית היא כך: למה בכלל שואלים כל כך הרבה קושיות כשהילד למד שבועיים בחדר את התירוץ? קושיה כזו שואלים על המה נשתנה.
ובאמת זו קושיה גדולה, זה לא חכמה לעשות בדיחות על זה, אבל זו קושיה. צריך להבין טוב יותר את כל המעשה.
יש שאלה כזו, הרבה שיעורים חסידיים מתחילים עם פסח, זה הולך כך: “מה איכפת לי שלפני שלושת אלפים שנה היה איזה גוי, שקראו לו פרעה, והיה איזה יהודי, שקראו לו משה, הוא היה בדיוק הרבי הראשון של כל היהודים, אבל זה היה לפני זמן רב מאוד. וכל המעשיות האלה שהיתה יציאת מצרים, והיו עשר מכות, כל הדברים האלה, ‘מי אכפת’? מה זה נוגע לי? זו לא הבעיה שלי.”
וזו גם לא קושיה של בדיחה, זו לא קושיה שמשתמשים בה כדי לבנות איזו תורה ליובאוויטש. הקושיה כבר שואלת ההגדה, וצריך לדעת לקרוא בין השורות. כי ההגדה התחילה, שאלו ארבע קושיות, והוא אמר, אבל ההגדה עצמה התחילה לומר תירוץ, הוא רצה על פסוק, ומיד הוא מתחיל לומר: “ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים”.
פתאום הוא אמר, מה היה קורה אם לא? ברוך השם הוא יצא. הקושיה, ה”ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים” פירושה, שאתה שואל, הילד, הבחור הצעיר שואל הרי, מעשה יפה, לפני שלושת אלפים שנה קרה מעשה, זה היה במצרים. אני היום, אני לא לפני שלושת אלפים שנה. אמרו, לא, אתה טועה, אם לא היינו יוצאים, היו אומרים “והשבותי אתכם מארץ מצרים”.
והפירוש, אני מתכוון אפילו פשט גם, לא כל כך קשה להבין. כל המפרשים מיד שואלים, מה זה אומר פרעה כבר מת? “והשבותי אתכם מארץ מצרים”? הוא מתגאה “והשבותי אתכם מעם פרעה”. זה הכל תירוצים דחוקים כאלה.
וזה ההגדה כבר שאלה את הקושיה, ואני מתכוון שאפשר אפילו ללכת צעד אחד קדימה. והפסוקים עצמם מישהו שאל את הקושיה. אנחנו אומרים כבר הפסוקים לפי כל ההסבר של חז”ל, של ארבעת הבנים, של ארבע השאלות, הכל פירושים כך על ה”והיה כי ישאלך בנך” שעומד בפסוקים.
אם מסתכלים בפסוקים פשוט פשט, ואני אביא את הפסוקים שאפשר יהיה להסתכל, יש למישהו את הפסוקים? כי זה מאוד חשוב, אני לא יכול ממש לתפוס את המהלך של הפסוקים. הפסוקים עומד ארבע פעמים כמעט אותו מהלך.
וזה עומד כך, הראשונה מפרשת בא, זו הפרשה של קרבן פסח, מתחלקת כך, יש את הדבר שנקרא פסח מצרים ופסח דורות. הפרשה, הפרשה הראשונה, הפרשה של בן הרשע קוראים לה בהגדה, היא הפרשה של פסח במצרים.
עומד הולכים לעשות קרבן פסח, צריכים לשים את הדם על המשקוף ועל המזוזות, כל ההלכות שחז”ל לכל הפחות אומרים בוודאי שההלכות לא נוהגות פסח דורות, אלא היו פעם אחת במצרים.
אחר כך עומד פסוק י”ד, “ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם”. ההלכות, צריך להבין איך הפירוש לפי חז”ל, אבל כפשוטו, צריכים להמשיך לעשות קרבן פסח. הדבר שאני אומר לך לעשות קרבן פסח זה לא רק היום. כי היום זה הגיוני, כן, היום יוצאים ממצרים, בא משחית, יכולים חס ושלום ללכת על הבתים היהודיים גם, צריכים לשים קרבן פסח, יש דם, שמירה. ותעשה המשך את זה, עד עולם תעשה את זה.
מיד נשאלת הקושיה, למה? והפסוק ברור, “והיה כי תבאו אל הארץ”, תעשה רק כאן במדבר, שאפשר לחשוב אולי במדבר יש גם איזה משחית שצריך להישמר על הדלת. בארץ ישראל, שם שקט, אין שום גויים, שום התפשטות, שום משחית, אין כלום. עוד צריך לעשות, זו הרי אותה עבודה כך. אתה עושה את אותה עבודה, אבל למה צריך לעשות את העבודה כך? אותה עבודה שאתה עושה היום במצרים, כדי שלא תיפגע מהמשחית, תעשה את אותה עבודה כשאין שום משחית, אין כלום.
ומיד בא החכם, הרשע לפי ההגדה, הוא שואל, “מה העבודה הזאת לכם?” אתה עונה לו, “ואמרתם זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל”.
זה אומר, צריך עדיין להודות. בגלל זה אכן היה קרבן הפסח כשמירה, אכן כדי שיהיה “ואת בתינו הציל”. ועכשיו צריך עדיין לומר “זבח פסח”. זה אותו קרבן פסח שאנחנו עושים, אבל זה לא על הגזירה לשמור אתכם ממצרים, זה כדי להודות להקב”ה. זה להודות להקב”ה ש”ואת בתינו הציל”, שהוא הציל אותנו, ובגלל זה אנחנו עושים את קרבן הפסח. זה ענה על הקושיה של “והיה כי יביאך ה’ אל ארץ”.
ואותו דבר, מאוד דומה, שואלים על הפרשה הבאה, שהפרשה היא הפרשה של חג המצות. לא עומד, לא מדברים על קרבן פסח, זו השאלה של השאינו יודע לשאול.
ועוד עומד “והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני”. זה אומר, עוד לא מדברים מהיום במדבר. במדבר אין את הקושיה. כל אחד מבין למה עושים חג המצות, כי אנחנו יצאנו בחפזון, לא יכול היה “להחמיץ בצקם”. היה ענין של חפזון של מצרים, חפזון של שכינה.
מה שהיה, הבינו את החפזון. השנה הראשונה היה חפזון. אם לומדים חפזון מהלילה הראשון, כי היו צריכים להתכונן לצאת, אם לומדים את גדולי מצרים מלשון אחר, שלא יהיה, הדור, דור המדבר, הם מבינים מאוד טוב למה הם צריכים לאכול מצה, כי אנחנו יצאנו בחפזון ממצרים, לא היה זמן לאפות.
אבל בארץ ישראל, כשעושים כבר מ”מעבור הארץ”, עושים את המצה לא מהמן, עושים מצה מהתבואה, אין לזה שום קשר לחפזון, אין שום חפזון.
ובשקט, ובשלווה, ובטוב, אז ישבת ונחת, כשפנויים, יש זמן לומר, “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”, שבגלל המצה הקב”ה הוציא אותי ממצרים. צריך להבין את הפסוק, קשה להבין, אבל על כל פנים, הוא אומר ברור שהמצה שאני אוכל היום, בעבור זה, לא המצה, לא המצה ההיא, המצה שאני אוכל היום, צריך שיהיה לה קשר ליציאת מצרים.
וממש אותו דבר עומד בפרשה הבאה, גם כשמדברים על קידוש של בכורות, ושם בכלל לא מדברים מענין של פסח, שם כבר שאלה יותר כוללת, ושם צריך באמת לדבר על השאלה היותר כוללת שאפשר, צריך באמת לדבר, שאין לה קשר רק לפסח, לא דווקא פסח, אלא באמת, הקושיה האמיתית שהילדים שואלים, היא כמו שרואים כאן עוד יותר בפרשה הרביעית, בואתחנן, שרואים הם שואלים, למה אתה בכלל עושה כל המצוות? אפשר לקרוא לזה לפעמים השאלה של טעם המצוות, אבל זה אפילו לפני טעם המצוות, אתה יהודי, למה? זו השאלה שעומדת בתורה בפרשה של פטר חמור.
“והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת?” למה אתה עושה את הבכורות, עושה את הפדיונות? זה דבר מוזר. ראיתי סרטון היום מהרבי מסאטמר, הוא גם עושה את זה מוזר. שאל מיד שאלה על זה, מה זאת? מה זה? מה זה שלוקחים חמור, מכניסים אותו לבית המדרש, עושים לו כמו לכלב בבית, ומפדים אותו, ועושים את הפדיון שלו עם שה? זה מוזר! ומיד הילד שואל, איפה? כן? ומיד שאלה, מה זאת?
והתורה אומרת הלאה, “ואמרת אליו”, תצטרך לענות לו תירוץ. מה התירוץ? “בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים”. הוא לא רק הוציא אותנו ממצרים, אלא קרה פרט שם, עוד דבר קרה במצרים, שכל הבכורים נהרגו, הבכורים שלנו ניצלו, ולכבוד זה, כל הבכורים מאז יש להם קדושה, ובגלל זה מנחילים את המצרים לילדים שבכלל לא היו במצרים.
ויש עוד קושיה גדולה יותר, כי המצווה לא שייכת. ממילא על המצה כבר יש תירוץ טוב, או אפילו הראשונה שם היה תירוץ טוב, אוכלים בחיפזון, היה פסח, צריך את הפתאום יציאה לדם. אבל כאן זה הרי סתם דבר שהוא עושה לזכרון, התירוץ, ובחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים.
עכשיו, היה מעשה כזה, הרי עברו כמה שנים, ארבעים שנה לפחות, בערך ארבעים שנה, היה דור חדש. הפסוק קורא להם “בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה'”. הם מעולם לא ראו מכל המעשה, הם שמעו מהסבים. בערך כמו שאנחנו שומעים מהסבים שלנו, היה פעם היטלר, היה אושוויץ, גרו שם בשטעטל באונגרן, אני יודע איפה. זה כבר היה מעשה, אבל תכלית, הם לא שמעו מכל הדברים האלה. והילדים, הם שואלים כבר קושיה הרבה יותר גדולה, הרבה יותר כללית. זו השאלה שקוראים לה השאלה של בן החכם, אבל זו גם השאלה של משנה תורה, השאלה של הדור הבא לארץ.
ונכון שכל השאלות הן בעצם שאלות של כי תבואו אל הארץ. יש כבר לגמרי את הדור הבא לארץ. לא אומרים כשאתם תבואו, זו היתה התוכנית לכתחילה שהם הולכים להגיע לארץ ישראל, כן? אז אתן תירוץ טוב. שלושת התשובות הראשונות הן בחוזק יד הוציאנו. זה תירוץ, זה מובן, זה נכון, זה המשך של יציאת מצרים. אבל כאן כבר דור חדש לגמרי, שבכלל לא יודע כלום מכל הדברים האלה.
ושאלך בנך מחר לאמר. זה פסוק, זה המשך של פרשת חנוך, שבו משה נמצא באמצע אחת מהדרשות הגדולות שלו שאמר לפני התורה ולפני ארץ ישראל. אומר, ואם בנך יפרוש מחר. הוא לא אומר מחר, לאחר זמן. מחר לא אומר מחר, זה אלף שנה קדימה. הפסוק מדבר עלינו, הוא לא מדבר מ… לא צריך לתת דרש שזה מדבר עלינו. זה פשטות הפסוק שמחר זה לאחר זמן. מחר פירושו פעם, יהיה פעם זמן כזה, הוא ישאל, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלקינו אתכם?
מה פירוש אתכם? כל אחד שואל, יש הבדל בין הרשע לבין ה… אתכם פירושו אתם הסבים, אתם הייתם בהר סיני, אתם הדורות הקודמים. למה הקב”ה ציווה את כל הדברים האלה שאנחנו עושים הלאה? מה הקשר שלי? אני היום מאתיים שנה אחר כך, מה הפסוק של דברים מדבר אלי. אומר, ואמרת לבנך, תאמר לו סיפור ארוך שלם.
אגב, מה שבדקתי, עוד חידוש, עומד אם תופסים את הפסוק לפני מוהגדת לבנך, עומד שם גם והגדת לבנך מתי? ביום ההוא לאמר. מה פירוש ביום ההוא? על פי דרש לומדים זה אומר ביום של פסח, אבל הפירוש הפשוט הוא “ביום ההוא” – אותו יום, דהיינו לאחר זמן, שאנחנו רואים בספר דברים, “ביום ההוא”, הרבה פעמים רואים “ביום ההוא”, “והיה ביום ההוא על כן אלקיך בקרבך”, רואים בתורה, “ביום ההוא” פירושו בדור מאוחר יותר, כבר שכחו את התורה, כבר שכחו, זה כבר לא שצריך יציאת מצרים ומתן תורה, “ביום ההוא” ישאל בנך, תספר לו שהיה המעשה של יציאת מצרים ומתן תורה.
—
[סוף חלק 1 מתוך 3]
ודרך אגב, מה שאמרו היום, עוד דבר, כתוב אם תופסים את הפסוק הקודם של “והגדת לבנך”, שכתוב גם “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר”. מה זה “ביום ההוא”? על פי דרש לומדים שזה מתכוון ליום פסח, אבל הפירוש הפשוט הוא “ביום ההוא”, אותו יום, המאוחר לאחר זמן, שרואים בספר דברים, “ביום ההוא”, הרבה פעמים רואים “ביום ההוא”, “ואמר ביום ההוא אלקי אלהי בקרבי”, “ישליך פסלים”. רואים בתורה, “ביום ההוא” פירושו בשלב מאוחר יותר, דורות כבר שכחו את התורה, כבר שכחו, זה כבר לא שצריך יציאת מצרים כדי לתת את התורה. “ביום ההוא” צריך לומר לבנו, צריך לספר לו שהיה המעשה פעם, היה המעשה של יציאת מצרים.
ועכשיו, בספר פרשת ואתחנן, כבר לא היה מספיק לומר פסוק אחד כזה, “בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים”. זה למעשה המקור לבן החכם שאומרים לו דרשה ארוכה. הפסוק כאן שישה פסוקים בתשובה של… חמישה פסוקים, ואחד לשאלה. חמישה פסוקים היא הדרשה שהוא עונה על “כי ישאלך בנך מחר לאמר”, לא “בחוזק יד הוציאנו”.
והפסוק הולך כך, קודם מה הוא יכול לומר, “כי ישאלך בנך”, “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ ממצרים ביד חזקה”. סבא, אבל זה לא מספיק.
כל פעם שמישהו ממשיך משהו, כלומר, שואלים, אוקיי, כן, ו… אומר הוא הלאה, “ויתן ה’ אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים”. היו גדולים, לא, צריך לספר יותר, היו מופתים גדולים, ומופתים נוראים, בפרעה, וכל הדברים.
אחר כך אומר הוא עוד פסוק מדהים נוסף, שאף אחד לא מבין עד הפשט שלי. “ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו”. האם אתה יכול לומר מה הוא אומר? אני עכשיו אמרתי, “עבדים היינו לפרעה במצרים”, “ויוציאנו ה’ משם”. “ואותנו הוציא משם”? אומר הוא פשוט, יש כאן שצריך להיות את המעשה.
היה סבא, סבא זקן מאוד כבר, והוא סיפר לנכדי נכדיו, אני זוכר כבר, הייתי בארץ ישראל כבר אחרי כיבוש וחילוק, כל הדברים, אנחנו גרים כבר איפשהו בתל אביב שם. והנכד שואל אותו, “סבא, מה כל הדברים האלה שאנחנו עושים? כאן סביבנו יש כנענים, אמורים, פריזים עם כל החברה, הם לא עושים את כל הדברים האלה. נו, סבא, מה החוקים ומשפטים? מאיפה מתחיל כל המעשה של התורה? מה אתה רוצה ממני?”
אומר הוא, “בוא הנה, קודם כל אתה צריך לדעת, היה פעם, אנחנו היינו פעם בבית, אנחנו היינו פעם במצרים, והקב”ה הוציא אותנו, אנחנו לא באנו מכאן. והיה כל המעשה, היו אותות ומופתים ומכות ודברים, ואותנו, אותנו, אני הייתי שם, ‘אותנו הוציא משם’. אתה שואל אותי למה אני משגע אותך עם הפתקים הצהובים של ל”ג בעומר? אני הייתי שם, אותי הוציאו משם. ולמה הוציאו אותי משם? אתה חושב שזה רק בשבילי, בגללי? בשבילכם הוציאו אותי. אנחנו ‘אותנו הוציא משם’, אנחנו יושבים היום בארץ ישראל, זה טוב, אין לנו בעיות. זה קרה כי אני, הסבא, הייתי נבוך במצרים, והוציאו אותנו ‘למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ’, הארץ טובה ורחבה שאתה יושב בה היום. ואתה יושב בסדר, ואתה משגע אותי, למה אני עושה את כל המעשיות? אתה לא זוכר. כי אם היית שומע את ‘אותנו הוציא משם’, היית מבין מה עושים כאן פסח.”
ואחר כך, עכשיו יש עוד שני פסוקים שהוא מוסיף, שלא כתוב בכלל בהגדה, ובפסח אומרים את זה בכלל לא. ושני הפסוקים שהוא מוסיף הולכים כך: “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה’ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה”. כאן אתה תופס, כאן הולך המעשה, אני עדיין לא מרוצה מהנכד. אוקיי, זה מעשה אחד, היה פעם, וצריך לעשות זכר. אוקיי, אני אעשה כל שנה, אני אבוא לסבא לשמוע את הסיפורים של ל”ג בעומר. בסדר, מילא, מה? אומר הוא, “לא, אתה צריך לזכור, כאן יש עוד דבר. ועוד דבר, זה לא כללות כל התורה כולה. ועוד דבר הוא, למה, מה קרה עוד בשני הפסוקים? אתה יכול לומר שכאן הוא מספר על מתן תורה. למה קרה, למה אנחנו עושים את כל החוקים, עדות וחוקים ומשפטים? לא רק זכר ליציאת מצרים, למה? וכשהוא רוצה להראות, ‘ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה’. התורה ומצוות עשו מההתחלה כדי ‘כהיום הזה’, היום הוא הזמן, כשגרים בארץ ישראל, אחרי עשרה דורות, שיהיה ‘לחיותנו’. זה לא סתם כדי להקל על החיים בעבר, זה ‘לחיותנו כהיום הזה’. ו’לטוב לנו כל הימים’, זה לא נעשה כדי לרדוף אנשים, שיהיו להם עצבים, זה נעשה ‘לטוב לנו כל הימים’.
הרמב”ם אומר בפרק מפורסם מאוד שהפסוק הזה הוא המקור של טעמי המצוות בכל התורה כולה. זה באופן כללי, יש טעמים פרטיים לכל המצוות, כשיש בכור וכשיש את זה וכשיש את זה. אבל באופן כללי, איפה כתוב בתורה למה עושים מצוות? למה אנחנו יהודים? למה אנחנו שומרים את התורה? אני לא יודע עוד פסוק, אפילו הרמב”ם לא מצא עוד פסוק בכל התורה שכתוב בו הטעם לשאלה הזו, רק הפסוק הזה. והוא אומר, הרמב”ם, מה כתוב? “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”. והרמב”ם עושה דרשה, “לטוב לנו כל הימים” פירושו ימות של כל עולם, זה עולם הבא, “לחיותנו כהיום הזה” פירושו להיות טוב בעולם הזה. למה כל דבר? זה ההסבר, זו הסיבה למה עושים כל המצוות, שצריך לענות. אם מישהו, “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר”, למה עושים תורה? התירוץ הוא “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”. שיהיו חיים טובים, חיים טובים, הגוף, הנשמה, כל המדריגות.
והוא לא היה מספיק, אני עדיין לא סיימתי את הסיפור שלו, הוא הוסיף עוד פסוק. “וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה’ אלקינו כאשר צונו”. מה הפסוק הזה? מה הפסוק אומר לנו? אף אחד לא מבין. כתוב כך, הקב”ה נתן לנו לעשות… עכשיו אתם מבינים למה אני מתכוון, סבתא שלי וסבא שלי, היה, הביאו, הגענו לכאן, “כל החוקים האלה”. ואתם יודעים כמה טוב לנו, ואחרי שזה כל כך טוב, הקב”ה נותן עוד שכר על זה גם. “וצדקה תהיה לנו”, הקב”ה שנתן לנו “כל החוקים האלה” “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”, אחר כך הוא עוד מטיב לנו גם, שאנחנו מתייצבים לציוויו ממצרים ו”לחיותנו כהיום הזה”. “וצדקה תהיה לנו” פירושו, לא רק שיש לנו את “לטוב לנו כל הימים”, אלא אנחנו מקבלים עוד צדקה, הקב”ה מטיב, אנחנו מקבלים צדקה, אנחנו מקבלים כמו שכר נוסף גם על עשיית התורה שלנו. זה הפירוש של מה שהפרשה אומרת.
עכשיו, אין זמן לעבור על כל, כל, כל המעשה שקרה במשך הדורות, מאותו מעשה של אותו סבא שהיה יהושע בן נון עד היום.
אבל את המעשה צריך לדעת שבכל דור, “שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”, הפירוש הוא שבכל דור שאלו את השאלה, ואני יכול להראות את זה, יש ספר שלם שמראה את זה, והוא מראה, בכל דור אדם שאל את השאלה, “מה העדות והחוקים והמשפטים”.
הוא שאל את זה פעם על פרטים של מציאות מצרים, הוא יכול לשאול את זה על מצוה אחרת, למה יושבים בסוכה, למה לא אוכלים חמץ, הוא יכול לשאול למה בכלל הוא יהודי, הוא יכול לשאול את זה בכל מיני דרכים, ובסוף יהיה לו פחות או יותר אותה בעיה.
וכל פעם יש תירוץ שני, אין תירוץ אחד, אין אחד.
אפשר אפילו ללמוד את ההגדה, אנשים שואלים, איך עומדת התשובה על ארבע הקושיות בהגדה?
“עבדים היינו”, התשובה היא כמו שכתוב בהגדות שונות כתוב בצד.
זה לא נכון.
אם היהודים היו רוצים לתת את התשובה, אפשר היה…
“עבדים היינו לפרעה במצרים”, אוקיי, מספיק.
אבל לא מספיק, דרך אגב, כן, אפשר לומר, “גואל ישראל”.
אבל משמע שכל קטע בהגדה, אפשר לראות, ראו שההגדה התארכה.
קודם הייתה הגדה של הרמב”ם, רבי יהודה הנשיא.
אחר כך בא רב, ושמואל התווכח, ואחד אמר, רגע, מה איכפת לי שרבי יהודה הנשיא, אחד מהם אמר, אני צריך לדבר על עבודה זרה, אני צריך לדבר על “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”, כי זה העיקר מסר של יציאת מצרים.
לא כמו ששמואל אומר, העיקר מסר של יציאת מצרים היה שאנחנו היינו עבדים, יצאנו, זה כתוב בפסוק אחד.
יש לי פסוק שני, העיקר מסר הוא, ומה עושים?
עושים את שניהם, כי זה שניהם אמת, זה אחד יותר מהשני, מה זה פירוש אחר?
אחר כך בא שני, אי אפשר לעשות את כל הרמות של ההגדה, אבל האחרון, אני מתכוון לקטע האחרון שהוכנס להגדה, או אחד האחרונים, הוא “הא לחמא עניא”.
“הא לחמא עניא” אמר, רבותי, אנחנו עומדים כאן לעשות סדר, אבל זה ליצנות כל הדבר.
הולכים לדבר שהקב”ה גאל אותנו, ואנחנו ברוך השם עצמאיים, והקב”ה נמצא איפשהו, ואני יודע מי עשה אותנו, ואנחנו גרים איפשהו בבבל, מדברים ארמית, ואנחנו מוקפים בגויים, אנחנו בקושי יכולים לעשות סדר, אנחנו פותחים את הדלת לאליהו הנביא, אני לא יודע למה, לא משנה מתי היו פותחים את הדלת, צריך לפחד שהגויים ייכנסו, לכן צועקים “שפוך חמתך”, יש גויים בחוץ, אי אפשר לפתוח דלת, ואנחנו לא גרים בארץ ישראל, בארץ ישראל היה, סיימו את הקביעות לפסח, פתחו את הדלת, ועלו על הגג, יש תהלים, היה, היה הרבה לפני זמננו, היה כבר מזמן, בקושי אפשר לפתוח את הדלת קצת את המשפחה, ומקווים שכן, אבל מתי יבוא מזה, מתי אפשר יהיה לצאת כמו אנשים נורמליים.
ובקיצור, זה כבר הסדר המאה, אומרים, רבותי, אתם יודעים, אנחנו פעם היינו במצרים, “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים”. יש להם פשט חדש של יציאת מצרים, והוציאו אותנו, ומקווים באותה דרך, למה צועקים “השתא הכא, לשנה הבאה”? זו הקדמה, כי בלי ההקדמה הזו לא יכלו לעשות סדר. מה יעשו? יעשו ליצנות? אין גאולה, אין גאולה. אומרים, לא, “לשנה הבאה”, אנחנו עדיין מקווים, וזה עדיין קול, ומנסים עוד כמה שאפשר, קול של ייאוש, אפילו יש פחד מהגויים, ויש עוד כמה יהודים שאפשר להזמין אותם לסדר, זה לא לגמרי מקולקל המצב. וזו ההקדמה.
ומזה, זה הפשט האמיתי, יש דרושים שונים ופיוטים על פסח שקשורים לגאולה העתידה. כתוב “בניסן נגאלו”, אגדות חז”ל שונות ודרשות שאומרים, ולפי הפשט, זה לא פירוש, זה רמז, כשם שיש גאולה, יש גזירה שווה, גאולה גאולה, גם הגאולה מהגאולה העתידה. זה הפירוש האמיתי ליהודים, בכלל כשיש אגדה. אפשר לקרוא את כל התפילות שכתוב ושאומרים בימים טובים, כמעט כל הזמן מדברים, אפשר לחשוב שכל הימים טובים הפכו לתשעה באב. “רחם נא ה’ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. זה לא סתם כי רוצים להמשיך את הבכיות של תשעה באב באמצע פסח, שזה מה שעשוי פסח. זה כי פסח לא עושה שום הגיון באמת. כדי שיעשה הגיון, צריך לומר, רבותי, האמת, יש עוד פשט בפסח. היה פשט אחד כמו שציינו, היה עוד מה לברך שאלות. היום הפשט הוא שהסיבה למה מדברים על פסח היא כדי שיתחזקו שתהיה גאולה ושבאמת יצאו.
ואפשר להסתכל על רב סעדיה גאון, הוא אומר בפירוש בהקדמה, שהאריז”ל שואל, מה הסיבה שהתורה מדברת כל כך הרבה על יציאת מצרים? זה מאה קולות, אחת מהקושיות שלנו. הוא אומר, כן, כדי שידעו, במצרים היה מצב נורא יותר גרוע מכאן, או אותו דבר רע, ויצאו. לכן מדברים כל כך הרבה על זה. זה הפירוש, זה הפירוש שהפשט לא היה להודות. ואפשר לראות, כל אחד אמר פשט שני, ואמר, “אדמות אפילו אנו שבט ישראל, לאחד כישראל אומה, ארבע כותל כן, ואפילו אדם פשוט, הוא לא צריך לדעת ארבעה פשטים, ארבעה תירוצים, זה לא כוח, זה אפילו לא ענין”.
ואני רק אסיים עם פשט אחד, שאני חושב שפשטים נוראים הם אמת לא בשביל זה.
לכן מדברים כל כך הרבה על זה. זה חלק מהפשט, לא שום דיוקים.
ואפשר לראות, כל אחד אמר פשט שני, והוא אומר כאן, “אפילו עני שבעני שבישראל לא יחסר לו ארבע קושיות לתרץ”. אפילו האדם הפשוט ביותר, הוא לא צריך לדעת ארבעה פשטים, ארבעה תירוצים, זה לא כוס, זה אפילו לא ענין.
ואני רוצה רק לסיים עם פשט אחד שאני חושב שזה פשט נורא, וזה אמת בהרבה מאוד רמות. כתוב, “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת”. זה כתוב בלוחות שניות.
ומתקשים, המפרשים, מה השייכות של שבת ל… ואין שום שייכות למעשה בראשית, שהקב”ה עשה שבת. זה הגיוני, שבת, הקב”ה נח, וגם אנחנו נחים. מה נכנס כאן עבד היית בארץ מצרים?
אומר אבן עזרא עם הרמב”ן, שניהם אומרים פשט כזה. הם אומרים, כן, ממש טוב מאוד. הזכר של שבת… זכר? מה שבת זכר למה? מה הרעיון של שבת? הרעיון של שבת הוא, שידעו שהקב”ה עשה את העולם בששה ימים והוא נח בשבת. זה הרעיון של שבת.
אבל הרבה רעיונות לא עוזרים כלום. כי אם נמצאים במצרים, צריך לעבוד כל היום, לא יכולים לשמור שבת. מה פירוש שבת אם לא עובדים? מה פירוש גאולה אם צריך לעבוד? מה פירוש “עבד היית בארץ מצרים”? מה פירוש שכל שבת, שישי, ראשון, לא יכולים לעשות שבת?
הוא אומר, “על כן צוך” לא פירושו “זכר ליציאת מצרים” שעושים שבת. “על כן צוך” פירושו, בגלל שיצאת ממצרים, אתה יכול לקיים שבת. ואתה צריך לזכור, כל פעם שיש לך שבת, זה להודות לקב”ה שאני יכול לקיים שבת, שאני לא עבד וצריך לעבוד שבעה ימים בשבוע. אני יכול ברוך השם לקחת יום אחד בשבוע חופש. וזה דבר אדיר, זה מתנת טובה. הקב”ה נתן שבת, אז יום אחד בשבוע אנחנו יכולים לקחת חופש.
וממילא, זה בעצם הפשט הפשוט של יציאת מצרים, וזה אמת גם כל אחד לפי ענינו, וזה אמת גם בזמן הזה.
לא יכולים, אנשים חושבים שרוחניות אפשר לקיים כשעובדים. לא יכולים. אם צריך לעבוד כל השבוע, אין זמן ללמוד, אין זמן להתפלל, אין זמן לחיות בחירות.
כמה שאדם יש לו אפשרות, הוא יכול לנצל שבת, הוא יכול לעשות פסח. יש בתי ספר שלמים של אנשים שכמעט אף אחד לא עובד בחול המועד, כי ברוך השם עשירים מספיק, יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד בחול המועד.
זה הפירוש, אנשים שואלים, “מה אני צריך להרגיש בפסח? מה המתנה כאן?” המתנה היא שברוך השם, “ואת עיני השם בשם”, לא צריך לעבוד כל כך הרבה. יש מכונות כביסה, ויש כל מיני עושר שלא צריך לעבוד, שיכולים לקיים פסח, ויכולים לקיים זמן כל יום ללמוד, כל אחד לפי מה שהזמן שלו מאפשר. זו הכוונה הטובה ביותר, וגם הפשט האמיתי, אחד הפשטים האמיתיים שעומד על הפשט בראשונים של פסח.
וזו גם ממש הגאולה. היו יהודים באמריקה שלצערנו לא שמרו שבת, לא כל כך מזמן. ומספרים לנו שזה היה ניסיון קשה, עונש עולם הבא היה. אבל הדרך שהצדיק סיפר את זה, זו הייתה גלות קשה.
למה לא שמרו שבת? זה לא היה שלא החזיקו בזה. זה לא היה אפשרי. היו כמה בעלי מסירות נפש, משוגעים, שעשו דברים בלתי אפשריים. אבל לאדם רגיל היה סדר כזה, עד שהשתנה הסדר העולם באמריקה, להורינו, לסבינו, שהיהודים שהיו מהגרים, לא יכולים לעבוד ששה ימים בשבוע. אין אפשרות.
הם היו טרף, למה? כי אם לא עובדים, אין אוכל, אין איפה לגור, אין לחם. היו צריכים לעבוד.
ו”ואת עיני השם אין כאן משום”, ברוך השם, לא צריך לעבוד בשבת. הכוונה הראשונה של שבת היא שאני לא צריך לעבוד. הקב”ה מצווה, הוא עומד על הראש, “אתה לא חייב לעבוד”. ברוך השם, אני לא צריך. אני יכול לקחת שבת חופש, אני יכול לקחת יום טוב חופש, אני יכול לקחת חול המועד חופש, אני יכול לקחת בלילה חופש, אני יכול לקחת בבוקר, אני יכול להתפלל שחרית, מנחה, מעריב, אפילו עם מנין.
זו הטובה הגדולה ביותר, והטובה הפשוטה ביותר, וגם הטובה העמוקה ביותר, שמגיעה אפילו עד סוף הדורות. ואני מקווה שיהיה לנו זמן וכח ומוח, פשוט, איש ואשה, להגיע לזה.
—
Every year we ask a fifth question after the four of Mah Nishtanah:
> Why do we ask so many questions at all, if the child already learned the answer two weeks ago in cheder?
This is not a clever vort, but a real, serious question that demands a deeper understanding of the entire matter.
—
The central problem that stands behind many Chassidic lectures about Pesach:
> Three thousand years ago there was a gentile (Pharaoh), a Jew (Moses), the Exodus from Egypt, ten plagues – “Who cares?” What does it have to do with me? It’s not my problem.
This is not an artificial question to build a drasha. The Haggadah itself already asks this – through the verse “v’ilu lo hotzi HaKadosh Baruch Hu et avoteinu miMitzrayim” – which means: if you think it’s only a historical event, remember that without it you would still today be in Egypt. But the commentators already have difficulties with this answer (Pharaoh is long dead, etc.) – they remain forced answers.
—
The path to a proper answer goes one step earlier – to the verses themselves (not just the Haggadah). In the Torah it says four times almost the same pattern of question-and-answer, and each time the question becomes broader:
—
– Context: Pesach Mitzrayim – blood on the doorpost, protection from the destroyer.
– The Problem: Verse 14 says “u’shmartem et hadavar hazeh l’chok lecha ul’vanecha ad olam” – make the korban Pesach also later. In Egypt it makes sense – there’s a destroyer. But “v’hayah ki tavo’u el ha’aretz” – in Eretz Yisrael it’s quiet, there’s no destroyer. Why continue doing it?
– Answer: “Zevach Pesach hu l’Hashem asher pasach al batei bnei Yisrael” – the korban Pesach is no longer protection, but gratitude – “v’et bateinu hitzil”. We thank the Almighty for the salvation.
—
– Context: Matzah – eaten because we left in haste, the dough didn’t have time to rise.
– Question: In the desert we understand – it’s still fresh, there was haste. But “v’hayah ki yevi’acha Hashem el eretz haKena’ani” – in Eretz Yisrael we make matzah from grain, there’s no haste, it’s quiet and calm. Why continue eating matzah?
– Answer: “Ba’avur zeh… ba’asher hotzi Hashem oti miMitzrayim” – the matzah that I eat today should have to do with the Exodus from Egypt. (The verse is difficult, but the direction is clear.)
—
– Context: Mitzvot of firstborns – pidyon, peter chamor – a mitzvah to commemorate the plague of the firstborn.
– Question: This is an even greater question – the mitzvah has nothing to do with a practical reason (not protection, not haste). It’s just a memorial. The child asks “mah zot?” – it’s strange, it’s crazy.
> [Side digression:] A video of the Satmar Rebbe who also emphasizes the craziness of peter chamor – you take a donkey into the beit midrash, you shake it, you make a pidyon with a sheep.
– Answer: “B’chozek yad hotzi’anu Hashem miMitzrayim” – there was the plague of the firstborn, our firstborns were saved, therefore all firstborns have a sanctity. We transmit this to later generations.
—
– Context: Mishneh Torah – Moses speaks to the generation entering the land, a new generation that “lo yad’u v’lo ra’u et musar Hashem”. They only heard from grandparents (just as we hear from our grandparents about Hitler and Auschwitz).
– The Question: “Mah ha’edot v’hachukim v’hamishpatim asher tzivah Hashem Elokeinu etchem?” – Etchem means you, the grandparents, you were at Har Sinai. What does this have to do with me? This is already not just about Pesach – it’s a comprehensive question about all mitzvot, about Judaism in general: why am I a Jew?
– Innovation about “machar”: The verse says “ki yish’alcha bincha machar” – “machar” means not tomorrow, but after time, a thousand years later. The verse speaks of us – this is the simple meaning of the verse, we don’t need any drash.
—
> [Additional innovation / textual analysis:] Also the expression “v’higadta l’vincha bayom hahu” – according to the simple meaning, “bayom hahu” doesn’t mean the day of Pesach (like the drash), but “that day” = in a later generation, when we’ve already forgotten, when the Exodus from Egypt and the giving of the Torah are already distant. Then your son will ask, and then you will need to tell him.
—
The question becomes increasingly broader:
1. Korban Pesach – why continue, without a destroyer? → Gratitude.
2. Matzah – why continue, without haste? → Memorial of the Exodus from Egypt.
3. Firstborns – why at all, it’s just a memorial? → B’chozek yad hotzi’anu.
4. All mitzvot – why am I a Jew at all? → This is the great question of the new generation, of “machar”, of us.
—
In Va’etchanan there are six verses (one question, five answers) – this is the source for the wise son, to whom we say a long drasha. The dialogue is reconstructed in stages:
The grandfather begins: we were slaves in Egypt, God took us out.
The grandson is still not satisfied – the grandfather must tell more: there were great, terrible wonders.
Here is the innovation: The verse says “v’otanu hotzi misham l’ma’an havi otanu latet lanu et ha’aretz”. We already said “vayotzi’enu” – why again “v’otanu”?
The simple meaning: This is a grandfather (such as Yehoshua bin Nun) speaking to grandchildren after the conquest and division, already living in Eretz Yisrael. The grandson asks: “Grandfather, what are all these chukim and mishpatim? Around us are Canaanites, Amorites – they don’t do this!” The grandfather answers:
– “Otanu hotzi misham” – I was there, I was taken out.
– “L’ma’an havi otanu” – not for me alone, for you I was taken out – so that you should sit today in Eretz Yisrael.
– The grandson who asks “why are you driving me crazy with these stories?” – he doesn’t understand because he doesn’t remember that his entire existence stems from the Exodus from Egypt.
—
The grandson is still not satisfied. He says: “Fine, I’ll make a memorial every year.” But the answer goes further than just a memorial of the Exodus from Egypt. There is the giving of the Torah – “vaytzaveinu Hashem” – why do we do all the chukim, edot, mishpatim?
The Answer: “L’tov lanu kol hayamim l’chayoteinu k’hayom hazeh” – the Torah and mitzvot are made for our good, for a good life, not to persecute people.
> [Important side point:] The Rambam in a famous chapter says that this verse is the source for reasons for the mitzvot in all of the entire Torah. It’s the only verse in the entire Torah that gives a comprehensive reason why we do mitzvot:
> – “L’tov lanu kol hayamim” = the World to Come (according to the Rambam)
> – “L’chayoteinu k’hayom hazeh” = this world
Innovation: Not only is the Torah “l’tov lanu” – the Almighty gives additional reward as well. “Tzedakah tihyeh lanu” – an extra reward for what we’re already doing for our own good.
—
“B’chol dor vador chayav adam lirot et atzmo k’ilu hu yatza miMitzrayim” means that in every generation the question “mah ha’edot v’hachukim v’hamishpatim” was asked – but in different ways:
– Why do we sit in a sukkah?
– Why don’t we eat chametz?
– Why are we Jews at all?
And each time there is a second answer – it’s not one answer, but different layers.
—
> [Side point – historical development of the Haggadah:]
– “Avadim hayinu” is not the simple answer to the four questions (as some Haggadot write on the side). We could have ended with one verse.
– Dispute between Rav and Shmuel: One says the main message is slavery → freedom (“avadim hayinu”), the other says it’s idolatry → faith (“mitchilah ovdei avodah zarah”). We do both – because both are true, different layers.
– The Haggadah became longer over time – each layer is a new answer to a new form of the question.
—
“Ha lachma anya” is one of the last added pieces in the Haggadah, and it comes from an exile context (Babylon, we speak Aramaic).
The Problem: How can we make a Seder when it’s a mockery? We speak about redemption, but:
– We live in Babylon, surrounded by gentiles
– We can barely open a door (therefore we cry “shfoch chamatcha”)
– We don’t live in Eretz Yisrael
– There is no redemption
The Answer – “Ha Lachma Anya” as an Introduction: Without this introduction we couldn’t make a Seder. We say: “Hashata hacha, l’shanah haba’ah b’ar’a d’Yisrael” – we still hope. This is the condition that makes the Seder possible in exile.
—
Pesach is no longer just a memorial of the past – it becomes a source of strength for the future redemption.
– “B’Nisan nigalu” – Aggadot Chazal connect Pesach with future redemption through a gezeirah shavah: redemption = redemption.
– All prayers on holidays (“rachem na… al Yerushalayim”, “v’techezena eineinu b’shuvcha l’Tzion”) – this is not because we want to continue Tisha B’Av in the middle of Pesach. It’s because Pesach makes no sense in exile without the faith that there will be a redemption.
> [Side quote – Rav Saadiah Gaon:] Why does the Torah speak so much about the Exodus from Egypt? Answer: In Egypt there was a terribly worse (or equal) situation as here – and we got out. Therefore we speak so much – to give hope.
—
> [Side remark:] “Afilu ani shebeani shebeYisrael lo yechsar lo arba kushiyot l’taretz” – this only means that every person, even the simplest, has enough questions to ask and answers to give. We shouldn’t exaggerate with interpretations – it’s part of the simple meaning, nothing more.
—
In the second tablets it says: “V’zacharta ki eved hayita b’eretz Mitzrayim, al ken tziv’cha Hashem Elokecha la’asot et yom haShabbat.” What is the connection of Shabbat to the Exodus from Egypt? In the first tablets, Shabbat is connected to Creation – the Almighty rested, we rest too. That makes sense. But what does slavery in Egypt have to do with Shabbat?
“Al ken tziv’cha” doesn’t mean that Shabbat is a memorial of the Exodus from Egypt (a remembrance of the Exodus from Egypt). It means: because you left Egypt, you can have Shabbat at all. In Egypt, when you’re a slave and must work seven days a week, Shabbat is impossible. The redemption from Egypt freed the person to be able to rest. Therefore, every Shabbat we must thank the Almighty that we’re no longer slaves – that we can take one day off. Shabbat is a gift that is only possible through freedom.
—
You can’t have spirituality when you must work without stop. If you don’t have time to learn, to pray, to live in freedom – you’re still in a kind of exile. Freedom means: the possibility to use time for spirituality.
– There are entire communities where almost no one works on Chol HaMoed, because they’re rich enough to afford it.
– Washing machines, wealth, technology – everything that makes it so we don’t have to work so much – this is part of the redemption.
– When people ask “What should I feel on Pesach?” – the answer is: the gift is that baruch Hashem we don’t have to work so much, we can have Pesach, we can have time to learn.
> [Side digression, but illustrates the main point:]
Jewish immigrants in America unfortunately didn’t keep Shabbat – not because they didn’t hold by it, but because it was impossible. Without work there’s no bread, no apartment. Only a few with self-sacrifice did it. This was a harsh exile – not just a test, but a reality of slavery. Only when the world order in America was established could one keep Shabbat.
—
The first and simplest intention of Shabbat: I don’t have to work. The Almighty says: “You don’t have to work.” Baruch Hashem, I can take Shabbat off, Yom Tov off, Chol HaMoed off, I can pray Shacharit, Mincha, Maariv, even with a minyan.
This is:
– The greatest good – because it gives possibility for spirituality
– The simplest good – because it’s the most basic simple meaning
– The deepest good – because it extends to the end of generations, for every person, man and woman
—
The lecture builds a multi-layered argument:
1. The question (“What does this have to do with me?”) is not a one-time question – it repeats in every generation, in four parshiyot in the Torah, each time broader.
2. The first answer (Exodus from Egypt + signs and wonders) is not enough.
3. The second answer (“v’otanu hotzi misham”) – you exist because we were taken out.
4. The third answer (giving of the Torah) – “l’tov lanu kol hayamim” – the mitzvot are for our good (Rambam: the foundation of reasons for the mitzvot).
5. The fourth answer (“u’tzedakah tihyeh lanu”) – the Almighty gives additional reward.
6. In exile a new layer is added: Pesach becomes a source of hope for future redemption – “ha lachma anya” / “l’shanah haba’ah biYerushalayim”.
7. The Haggadah grows because every generation has a new form of the question and a new layer of answer.
8. The final simple meaning (Ibn Ezra / Ramban): freedom means the practical possibility to have Shabbat, Yom Tov, time for spirituality – and this is what we should feel on Pesach: gratitude for the freedom that makes spirituality possible.
The lecture ends with a prayer: May we have time, strength, and mind to achieve this.
A good moed, I didn’t know there was an ezrat nashim [women’s section]. My teachers and rabbis, the community activists, rabbis, and teachers.
Today is erev Pesach [the eve of Passover], and there’s a custom to ask four questions. According to halacha [Jewish law], one asks four questions at the seder tonight. In our home, there’s a custom to ask a fifth question every year. The fifth question goes like this: Why do we ask so many questions when the child has already learned the answer for two weeks in cheder [Jewish elementary school]? This is a question one asks about the Ma Nishtana [the four questions asked at the seder].
And indeed this is a great question. It’s not clever to make jokes about this, but it is a question. We need to better understand the whole matter.
There’s such a question, many Chassidic lectures begin with Pesach, it goes like this: “Mah achpat li [what do I care] that three thousand years ago there was some non-Jew, his name was Pharaoh, and there was some Jew, his name was Moshe, he happened to be the first Rebbe of all Jews, but it was a very long time ago. And all these stories about there was Yetziat Mitzrayim [the Exodus from Egypt], and there were ten makkot [plagues], all these things, ‘who cares’? What does it concern me? It’s not my problem.”
And this is also not a clever question, it’s not a question that’s used to build some Lubavitcher Torah. The Haggadah [the text read at the seder] itself already asks the question, and one needs to be able to read between the lines. Because the Haggadah began, we asked four questions, and it said, but the Haggadah itself began to give an answer, it wanted to cite a verse, and immediately it begins to say: “V’ilu lo hotzi HaKadosh Baruch Hu et avoteinu miMitzrayim” [And if the Holy One, Blessed be He, had not taken our forefathers out of Egypt].
Suddenly it said, what would have happened if not? Thank God He went out. The question, the “v’ilu lo hotzi HaKadosh Baruch Hu et avoteinu miMitzrayim” means, that you’re asking, the child, the young bachur [young man] is asking, nice story, three thousand years ago a story happened, it was in Egypt. I am today, I’m not three thousand years ago. So they said, no, you’re making a mistake, if we hadn’t gone out, they would say “v’hashivoti meni par Mitzrayim” [and I would return you to Egypt].
And the explanation, I mean even the simple meaning too, is not so hard to understand. All the mefarshim [commentators] immediately ask, what does it mean Pharaoh is already dead? “V’hashivoti meni par Mitzrayim”? He’s making himself important “v’hashivoti meni om Pharaoh.” These are all such forced, forced answers.
And this is the Haggadah already asked the question, and I mean one can even go one step earlier. And the verses themselves, someone asked the question. We say the verses according to the whole hesber [explanation] of Chazal [our Sages of blessed memory], of the four banim [four sons], of the four questions, everything is all perushim [interpretations] on the “v’haya ki yishalcha bincha” [and it shall be when your son asks you] that appears in the verses.
If one looks into the verses, simple meaning, and I’ll bring the verses so one can look in, does anyone have the verses? Because it’s very important, I can’t really grasp the mehalech [progression] of the verses. The verses state four times almost the same mehalech.
And it says like this, the first from Parshat Bo [the Torah portion that speaks about the last plagues and the Exodus], it’s the parsha of korban Pesach [the Passover offering], it’s divided like this, there’s the thing called Pesach Mitzrayim and Pesach dorot. The parsha, the first parsha, the parsha of the ben harasha [the wicked son] it’s called in the Haggadah, is the parsha of Pesach in Egypt.
It says one will make a korban Pesach, one should place the dam al hamashkof v’al hamezuzot [blood on the lintel and on the doorposts], all the halachot [laws] that Chazal at least say certainly that the halachot are not noheg [practiced] Pesach dorot, but were only once in Egypt.
Afterwards it says verse 14, “u’shmartem et hadavar hazeh l’chok lecha ul’vanecha ad olam” [and you shall keep this thing as a statute for you and for your children forever]. The halachot, one needs to understand how the meaning is according to Chazal, but k’pshuto [according to the simple understanding], one should continue making a korban Pesach. The thing I’m telling you to make a korban Pesach is not only today. Because today it makes sense, yes, today we’re going out from Egypt, a mashchit [destroyer, the angel of death] is coming, God forbid it could go to the Jewish houses too, so one needs to place a korban Pesach, there’s blood, a protection. And you should continue doing this, ad olam [forever] you should do this.
Immediately the question arises, why? And the verse is clear, “v’haya ki tavo’u el ha’aretz” [and it shall be when you come to the land], you should only do it here in the midbar [desert], which one might think perhaps in the midbar there’s also some mashchit that one needs to guard against at the door. In Eretz Yisrael [the Land of Israel], it’s quiet there, there are no non-Jews, no persecution, no mashchit, there’s nothing. You still need to do it, it’s the same avodah [service, work] like this. You do the same avodah, but why do you need to do the avodah like this? The same avodah that you do today in Egypt, so that you won’t be affected by the mashchit, you should do the same avodah when there’s no mashchit at all, there’s nothing there.
And immediately comes the chacham [wise one], the rasha [wicked one] according to the Haggadah, he asks, “mah ha’avodah hazot lachem?” [what is this service to you?] You answer him, “va’amartem zevach Pesach hu l’Hashem asher pasach al batei bnei Yisrael b’Mitzrayim b’nagpo et Mitzrayim v’et bateinu hitzil” [and you shall say: it is a Passover offering to Hashem who passed over the houses of the children of Israel in Egypt when He struck Egypt, and our houses He saved].
That means, one must still give thanks. Before, the korban Pesach was indeed as protection, indeed so that “v’et bateinu hitzil” [and our houses He saved]. And now you still need to say “zevach Pesach.” It’s the same korban Pesach that we make, but this is not for the decree to protect you from Egypt, it’s in order to thank the Almighty. It’s to thank the Almighty that “v’et bateinu hitzil,” that He saved us, and for this we make the korban Pesach. This answered the question of “v’haya ki yevi’acha Hashem el eretz.”
And the same thing, very similarly, is asked about the next parsha, which is the parsha of Chag HaMatzot [the festival of matzot]. It doesn’t say, it doesn’t speak about korban Pesach, this is the question of the she’eino yodea lishol [the one who doesn’t know to ask].
And further it says “v’haya ki yevi’acha Hashem el eretz haKena’ani” [and it shall be when Hashem brings you to the land of the Canaanites]. That means, it’s still not speaking about today in the midbar. In the midbar there’s no question. Everyone understands why we make Chag HaMatzot, because we went out b’chipazon [in haste], it couldn’t “l’hachmitz betzekam” [leaven their dough]. It was a matter of chipazon from Egypt, chipazon of the Shechina [Divine Presence].
What it was, they understood the chipazon. The first year there was chipazon. Whether we learn chipazon from the first thousand nights, because they had to prepare to go out, or we learn the greatness of Egypt from another language, God forbid, the generation, the dor hamidbar [generation of the desert], they understand very well why they need to eat matzah, because we went out b’chipazon from Egypt, didn’t have time to bake.
But in Eretz Yisrael, when one already makes from “me’evur ha’aretz” [from the produce of the land], one makes the matzah not from the man [manna that fell in the desert], one makes matzah from the tevuah [grain], this has nothing to do with chipazon, there’s no chipazon.
And quietly, and calmly, and well, then vigata v’nach [you labored and rested], when one is idle, one has time to say, “ba’asher hotzi Hashem oti miMitzrayim” [because Hashem took me out of Egypt], that because of the matzah the Almighty took me out of Egypt. One needs to understand the verse, it’s hard to understand, but in any case, it says clearly that the matzah that I eat today, ba’asher zeh [because of this], not the matzah, not the former matzah, the matzah that I eat today, should have something to do with Yetziat Mitzrayim.
And exactly the same thing appears in the next parsha, also when it speaks about kiddush of bechorot [sanctification of the firstborn], where there it doesn’t speak at all about the matter of Pesach, there it’s already a more comprehensive question, and there one truly needs to speak about the more comprehensive question that one can, one truly needs to speak, which doesn’t only have to do with Pesach, not specifically Pesach, but in truth, the true question that the children ask, is like we see here even more in the fourth parsha, in Va’etchanan [Parshat Va’etchanan], where we see they ask, why do you do all the mitzvot [commandments] at all? One can sometimes call it the question of ta’am hamitzvot [the reason for the commandments], but it’s even before ta’am hamitzvot, you’re a Jew, why? This is the question that appears in the Torah in the parsha of peter chamor [the firstborn donkey].
“V’haya ki yishalcha bincha machar lemor mah zot?” [And it shall be when your son asks you tomorrow saying: what is this?] Why do you do the bechorot, do you do the young ones? It’s a strange thing. I saw a video today from the Satmar Rebbe, he also makes it strange. It immediately asked me a question about this, mah zot? What is this? What is this that one takes a donkey, puts it into the beit midrash [house of study], treats it like a poodle in a bath, and shakes it, and makes its pidyon [redemption] with a seh [sheep]? It’s strange! And immediately the child asks, where? Yes? And it’s immediately a question, mah zot?
And the Torah says further, “v’amarta elav” [and you shall say to him], you will need to answer him an answer. What is the answer? “B’chozek yad hotzi’anu Hashem miMitzrayim mibeit avadim” [With a strong hand Hashem took us out of Egypt from the house of slaves]. He didn’t just take us out of Egypt, but a detail happened there, another thing happened in Egypt, that all the bechorim [firstborn] were killed, our bechorim were saved, and in honor of this, all bechorim from then have a kedusha [holiness], and because of this one passes down the mitzvot to the children who were far from being in Egypt.
And it’s an even greater question, because the mitzvah isn’t relevant. So on the matzah there’s already a good answer, or even the first one there was a good answer, one eats b’chipazon, there was Pesach, one needs the sudden exit l’dam. But here it’s just a thing that he does l’zechirut [for remembrance], the answer, u’v’chozek yad hotzi’anu Hashem miMitzrayim.
Now, there was such a story, some years had passed, forty years at least, approximately forty years, there was a new generation. The verse calls them “bneichem asher lo yad’u v’lo ra’u et musar Hashem” [your children who did not know and did not see the discipline of Hashem]. They never saw from the whole story, they heard from the grandfathers. Approximately like we hear from our grandfathers, there was once a Hitler, there was an Auschwitz, we lived there in a shtetl in Hungary, I know where. It was already a story, but ultimately, they didn’t hear from all these things. And the children, they already ask a much greater question, a much more general question. This is the question that’s called the question of the ben hachacham [the wise son], but it’s also the question of Mishneh Torah [the book of Deuteronomy], the question of the dor bo’u la’aretz [the generation that enters the land].
And it’s speaking that all these questions are essentially questions of ki tavo’u el ha’aretz [when you come to the land]. There’s already completely the dor bo’u la’aretz. Not when they will come, it was the plan l’chatchila [from the beginning] that they would arrive in Eretz Yisrael, yes? Then I’ll give a good answer. The first three answers are b’chazak yad hotzi’anu. This is an answer, this is understood, it’s correct, it’s a continuation of Yetziat Mitzrayim. But here it’s already a completely new generation, which doesn’t know anything at all from all these things.
U’sha’alcha bincha machar lemor [and your son will ask you tomorrow saying]. This is a verse, it’s a continuation of Parshat Chanoch, where Moshe is in the middle of one of his great drashot [lectures] that he said before the Torah and before Eretz Yisrael. He says, v’im bincha yifrosh machar. He doesn’t say machar, l’achar zman [after a time]. Machar doesn’t mean tomorrow, it’s a thousand years around. The verse speaks of us, it doesn’t speak of… One doesn’t need to give a drash that it speaks of us. It’s peshutot hapasuk [the simple meaning of the verse] that machar is l’achar zman. Machar means sometime, there will be sometime such a time, he will ask, mah ha’edot v’hachukim v’hamishpatim asher tzivah Hashem Elokeinu etchem? [what are the testimonies, the statutes, and the judgments that Hashem our God commanded you?]
What does etchem [you] mean? Everyone asks, there’s a difference between the rasha and the… Etchem means you the grandfathers, you were at Har Sinai [Mount Sinai], you the previous generations. Why did the Almighty command all these things that we continue doing? What does this have to do with me? I am today two hundred years later, what does the verse from Devarim speak to me. He says, v’amarta l’vincha [and you shall say to your son], you will tell him a whole long story.
By the way, which I looked up, another novel insight, it says if one grasps the verse earlier from v’higadta l’vincha [and you shall tell your son], it says there also v’higadta l’vincha when? Bayom hahu lemor [on that day saying]. What does bayom hahu mean? Al pi drash [according to the homiletical interpretation] we learn it means on the day of Pesach, but the simple meaning is “bayom hahu” – that day, meaning l’achar zman, which we see in Sefer Devarim [the Book of Deuteronomy], “bayom hahu”, many times we see “bayom hahu”, “v’haya bayom hahu al ken Elokei b’kirbecha” [and it shall be on that day therefore your God will be in your midst], we see in the Torah, “bayom hahu” means in a later generation, one has already forgotten the Torah, one has already forgotten, it’s no longer that one needs Yetziat Mitzrayim and Matan Torah [the giving of the Torah], “bayom hahu” your son will ask, you will tell him that there was the story of Yetziat Mitzrayim and Matan Torah.
—
[End of Part 1 of 3]
And by the way, what was said to do today, another thing, it says if you grasp the verse earlier from “v’higadeta l’vincha” [and you shall tell your son], which also says “v’higadeta l’vincha bayom hahu leimor” [and you shall tell your son on that day, saying]. What does “bayom hahu” mean? In the “al pi drush” [according to the homiletical interpretation] we learn it means the day of Pesach [Passover], but the simple meaning is “bayom hahu,” that day, delayed to a later time, which we see in the book of Deuteronomy, “bayom hahu,” many times we see “bayom hahu,” “v’amar bayom hahu Elokai Elohai b’kirbi” [and he will say on that day, my God, my God is within me], “yashlich pesilim” [he will cast away idols]. We see in the Torah [Torah], “bayom hahu” means at a later level, generations have already forgotten the Torah, they’ve already forgotten, it’s no longer that one needs Yetziat Mitzrayim [the Exodus from Egypt] to give the Torah. “Bayom hahu” one must tell his son, one must tell him that there was once this story, there was the story of Yetziat Mitzrayim.
And now, in the book of Parshas Va’eschanan [Parshas Va’eschanan], it was no longer enough to say such a single verse, “b’chozek yad hotzi’anu Hashem miMitzrayim mibeis avadim” [with a strong hand God took us out of Egypt from the house of bondage]. This is “l’ma’aseh” [in practice] the source for the “ben chacham” [the wise son] to whom one tells a long “drasha” [exposition]. The verse here is six verses in the answer to his… five verses, and one for the question. Five verses is the drasha that he answers for the “ki yish’alcha bincha machar leimor” [when your son asks you tomorrow, saying], not “b’chozek yad hotzi’anu.”
And the verse goes like this, first what can he say, “ki yish’alcha bincha,” “avadim hayinu l’Pharaoh b’Mitzrayim vayotzi’einu Hashem miMitzrayim b’yad chazakah” [we were slaves to Pharaoh in Egypt and God took us out of Egypt with a strong hand]. Grandfather, but it’s not enough.
Each time someone continues something, meaning, one asks, okay, yes, and… he says further, “vayitein Hashem osos u’moftim gedolim v’ra’im b’Mitzrayim” [and God gave great and terrible signs and wonders in Egypt]. There were great, no, one must tell more, there were great wonders, and terrible wonders, upon Pharaoh [Pharaoh], and all things.
After that he says another strange verse, which no one understands until my interpretation. “V’osanu hotzi misham l’ma’an havi osanu lases lanu es ha’aretz asher nishba la’avoseinu” [and He took us out from there in order to bring us to give us the land which He swore to our forefathers]. Can you say what he’s saying? I just said, “avadim hayinu l’Pharaoh b’Mitzrayim,” “vayotzi’einu Hashem misham.” “V’osanu hotzi misham”? He says simply, there is that one must have the story.
There was a grandfather, a very old grandfather already, and he told his great-great-grandchildren, I remember already, I was in Eretz Yisrael [the Land of Israel] already after the conquest and division, all things, we already live somewhere in Tel Aviv [Tel Aviv] there. And the grandchild asks him, “Grandfather, what are all these things that we do? Around us here there are Kena’anim, Emorim, Perizim [Canaanites, Amorites, Perizzites] with all this group, they don’t do all these things. So, grandfather, what are these chukim u’mishpatim [statutes and laws]? From where does this whole story of the Torah begin? What do you want from me?”
He says, “Come here, first of all you must know, there was once, we were once at home, we were once in Mitzrayim [Egypt], and the Almighty took us out, we didn’t come from here. And there was a whole story, there were signs and wonders and plagues and things, and us, ‘osanu,’ I was there, ‘osanu hotzi misham.’ You ask me why I drive you crazy with these yellow papers of Lag BaOmer [Lag BaOmer]? I was there, they took me out from there. And why did they take me out from there? You think it’s only for me, for my sake? For you they took me out. We have ‘osanu hotzi misham,’ we sit today in Eretz Yisrael, it’s good, we don’t have any problems. This happened because I, the grandfather, was unfortunately in Mitzrayim, and they took us out ‘l’ma’an havi osanu lases lanu es ha’aretz,’ the good and spacious land where you sit today. And you sit at the seder [Passover ritual meal], and you drive me crazy, why do I do all these stories? You don’t remember. Because if you had heard the ‘osanu hotzi misham,’ you would understand what we’re doing here on Pesach.”
And after that, now there are two more verses that he adds, which don’t appear at all in the Haggadah [the Passover narrative], and on Pesach we don’t say them at all. And the two verses that he adds go like this: “Vayetzaveinu Hashem la’asos es kol hachukim ha’eileh l’yirah es Hashem Elokeinu l’tov lanu kol hayamim l’chayoseinu k’hayom hazeh” [and God commanded us to do all these statutes to fear God our Lord for our good all the days, to keep us alive as this day]. Here you grasp, here goes the story, I’m still not satisfied with the grandchild. Okay, it’s one story, it was once, and one must make a remembrance. Okay, I’ll do every year, I’ll come to grandfather to hear the stories of Lag BaOmer. Fine, so what? He says, “No, you must remember, here is another thing. And another thing, it’s not generally the entire Torah. And another thing is, why, what happened after the two verses? You can say that here he tells about matan Torah [the giving of the Torah]. Why did it happen, why do we do all these chukim, eidos v’chukim u’mishpatim [testimonies, statutes, and laws]? Not only as a remembrance of the Exodus, why? And when he wants to show, ‘vayetzaveinu Hashem la’asos es kol hachukim ha’eileh l’tov lanu kol hayamim l’chayoseinu k’hayom hazeh.’ The Torah and mitzvos [commandments] were made from the beginning so that ‘k’hayom hazeh,’ today is the time, when they live in Eretz Yisrael, after ten generations, it should be ‘l’chayoseinu.’ It’s not just to make life easier in the past, it’s ‘l’chayoseinu k’hayom hazeh.’ And ‘l’tov lanu kol hayamim,’ it’s not made to persecute people, that they should have nerves, it’s made ‘l’tov lanu kol hayamim.'”
The Rambam [Maimonides] says in a very famous chapter that this verse is the source for the ta’amei hamitzvos [reasons for the commandments] in the entire Torah. It’s in a general manner, there are specific reasons for all mitzvos, when there’s bechor [firstborn] and when there’s this and when there’s that. But in a general manner, where does it say in the Torah why one does mitzvos? Why are we Jews? Why do we keep the Torah? I don’t know another verse, even the Rambam didn’t find another verse in the entire Torah where it says the reason for the question, only this verse. And he says, the Rambam, what does it say? “Vayetzaveinu Hashem la’asos es kol hachukim ha’eileh l’tov lanu kol hayamim l’chayoseinu k’hayom hazeh.” And the Rambam makes a drasha, “l’tov lanu kol hayamim” means the days of the entire world, that is Olam Haba [the World to Come], “l’chayoseinu k’hayom hazeh” means to be good in this world. Why is everything? This is the explanation, this is the reason why one does all mitzvos, which one must answer. If someone, “v’hayah ki yish’alcha bincha machar leimor,” why does one do Torah? The answer is “l’tov lanu kol hayamim l’chayoseinu k’hayom hazeh.” It should be a good life, a good life, the body, the soul, all levels.
And he wasn’t satisfied, I haven’t finished his story yet, he added another verse. “U’tzedakah tihyeh lanu ki nishmor la’asos es kol hamitzvah hazos lifnei Hashem Elokeinu ka’asher tzivanu” [and it will be righteousness for us when we observe to do all this commandment before God our Lord as He commanded us]. What is this verse? What does the verse tell us? No one understands. It says like this, the Almighty gave us to do… now you understand what I mean to come to, my grandmother and my grandfather, it was, they brought, they arrived here, “kol hachukim ha’eileh.” And you know how good for us, and after it’s so good, the Almighty gives even more reward for this too. “U’tzedakah tihyeh lanu,” the Almighty who gave us “kol hachukim ha’eileh” “l’tov lanu kol hayamim l’chayoseinu k’hayom hazeh,” later He is even more beneficent to us also, that we submit ourselves to His commands from Mitzrayim and “l’chayoseinu k’hayom hazeh.” “U’tzedakah tihyeh lanu” means, not only do we have the “l’tov lanu kol hayamim,” but we receive even more righteousness, the Almighty is beneficent, we receive righteousness, we receive like an extra reward also for our doing the Torah. This is the meaning of what the parshah [Torah portion] says.
Now, there’s no time to go through all, all, the whole story that happened throughout the generations, from that story of that grandfather who was Yehoshua bin Nun [Joshua son of Nun] until today.
But the story one must know that every generation, “sheb’chol dor vador chayav adam lir’os es atzmo k’ilu hu yatza miMitzrayim” [that in every generation a person is obligated to see himself as if he himself left Egypt], the meaning is that every generation was asked the question, and I can show it, there’s a whole book that shows this, and it shows, every generation a person asked the question, “mah ha’eidos v’hachukim v’hamishpatim” [what are the testimonies, statutes, and laws].
He asked it once about the details of the reality of Mitzrayim, he can ask it about another mitzvah [commandment], why does one sit in a sukkah [booth/tabernacle], why doesn’t one eat chametz [leavened bread], he can ask why one is a Jew at all, he can ask it in all kinds of ways, and in the end he will have more or less the same problem.
And each time there is a second answer, there isn’t one answer, there isn’t one.
One can even learn the Haggadah, people ask, how does the answer to the four questions stand in the Haggadah?
“Avadim hayinu,” the answer is as it’s written in various Haggados written in the margin.
It’s not true.
If the Jews had wanted to give the answer, one could have…
“Avadim hayinu l’Pharaoh b’Mitzrayim,” okay, enough.
But not enough, by the way, yes, one can say, “go’al Yisrael” [redeemer of Israel].
But it implies that every piece in the Haggadah, one can see, one saw that the Haggadah became longer.
First there was a Haggadah of the Rambam, Rebbe Yehudah HaNasi [Rabbi Judah the Prince].
Later came Rav [Rav], with whom Shmuel [Shmuel] argued, and one said, wait a minute, what does it matter to me that Rebbe Yehudah HaNasi, one of them said, I must speak about avodah zarah [idolatry], I must speak about “mitchilah ovdei avodah zarah hayu avoseinu” [in the beginning our forefathers were idol worshippers], because that’s the main message of Yetziat Mitzrayim.
Not like Shmuel says, the main message of Yetziat Mitzrayim was that we were slaves, we went out, that’s written in one verse.
I have a second verse, the main message is, and what does one do?
One does both, because both are true, one is different from the other, which is a different meaning?
Later comes a second, one can’t do all the levels of the Haggadah, but the last, I mean the last piece that was inserted into the Haggadah, or one of the last, is “ha lachma anya” [this is the bread of affliction].
“Ha lachma anya” said, gentlemen, we’re standing here making a seder, but it’s a mockery the whole thing.
We’re going to talk about how the Almighty redeemed us, and we are thank God independent, and the Almighty is somewhere there, and I know who made us, and we live somewhere in Bavel [Babylonia], we speak Aramaic, and we’re surrounded by non-Jews, we can barely make a seder, we open the door for Eliyahu HaNavi [Elijah the Prophet], I don’t know why, no matter when we used to open the door, one must be afraid that the non-Jews will come in, therefore one cries out “sh’foch chamascha” [pour out Your wrath], there are non-Jews outside, one can’t open a door, and we don’t live in Eretz Yisrael, in Eretz Yisrael it was, one finished the fixed prayers for Pesach, one opened the door, and up on the roof, there is Tehillim [Psalms], it was, it was long before our times, it’s been long already, one can barely open the door a little bit the family, and one hopes that yes, but when will it come from this, when will one be able to go out like normal people.
And in short, it’s already the umpteenth seder, one says, gentlemen, you know, we were once in Mitzrayim, “ha lachma anya di achalu avhasana b’ar’a d’Mitzrayim” [this is the bread of affliction that our fathers ate in the land of Egypt]. They have a new interpretation of Yetziat Mitzrayim, and they took us out, and we hope the same way, why does one cry out “hashata hacha, l’shanah haba’ah” [now here, next year]? This is an introduction, because without this introduction one couldn’t make a seder. What will one do? Will one make a mockery? There’s no redemption, there’s no redemption. One says, no, “l’shanah haba’ah,” we still hope, and it’s still a voice, and one tries as much as one can, still a voice of despair, even though there’s fear of the non-Jews, and one still has a few Jews that one can invite to the seder, the situation isn’t completely ruined. And this is the introduction.
And from this, this is the true simple meaning (peshat), there are various homiletical interpretations (drushim) and liturgical poems (piyutim) about Pesach that have to do with the future redemption (geulah ha’asidah). It says “in Nisan they were redeemed” (b’Nisan nigalu), various homiletical teachings of the Sages (agados Chazal) and sermons that are said, and according to the simple meaning, this is not the literal translation, it’s a hint (remez), just as there is redemption, it’s a textual analogy (gezeirah shavah), redemption-redemption, also the redemption of the future redemption. This is the true meaning for Jews, in general what we have as a narrative (agadah). One can read all the prayers (tefillos) that are written and that we say on holidays (yamim tovim), almost the entire time we speak, one could think that all the holidays have become Tisha B’Av. “Please have mercy, God our Lord, on Israel Your people and on Jerusalem Your city” (racheim na Hashem Elokeinu al Yisrael amecha v’al Yerushalayim irecha), “and may our eyes see Your return to Zion with mercy” (v’sechezenah eineinu b’shuvcha l’Tzion b’rachamim). This is not just because we want to continue the crying (bechiyos) of Tisha B’Av in the middle of Pesach, which is what Pesach is made for. It’s because Pesach doesn’t really make sense. In order for it to make sense, one must say, gentlemen, the truth is, there is another meaning to Pesach. There was one meaning as we mentioned, there was another blessing of questions. Today the meaning is that the reason why we speak about Pesach is so that we should strengthen ourselves (mechazek) that there will be a redemption and we will indeed go out.
And one can look at Rav Saadiah Gaon, he says explicitly (peirush) in the introduction, which the Arizal asks, what is the reason the Torah speaks so much about the Exodus from Egypt? This is one hundred voices (me’ah kolos), one of our questions. He says, yes, so that we should know, in Egypt there was a terribly worse situation than here, or the same bad, and we came out. Therefore we speak so much about this. This is the meaning, this is the meaning that the simple understanding was not to give thanks. And one can see, everyone said a second meaning, and said, “even we, the tribe of Israel” (admot afilu anu shevet Yisrael), “to be one like the nation of Israel” (l’echad k’Yisrael umah), four walls yes, and even a simple person, they don’t need to know four meanings, four answers, it’s not one strength (koach), it’s not even one “we.”
So I will just finish with one meaning, which I think are awesome meanings that are truly not for this reason.
Therefore we speak so much about this. This is part of the simple meaning, not any fine points.
And one can see, everyone said a second meaning, and he says here, “even the poorest of the poor in Israel should not lack four questions to answer” (afilu ani she’be’ani she’b’Yisrael lo yechsar lo arba kushiyot letaretz). Even the simplest person, he doesn’t need to know four meanings, four answers (teirutzim), it’s not a cup, it’s not even a matter.
And I just want to finish with one meaning which I think is an awesome meaning, and it’s true on very many levels. It says, “and you shall remember that you were a slave in the land of Egypt, therefore the Lord your God commanded you to make the Sabbath day” (v’zacharta ki eved hayita b’eretz Mitzrayim, al kein tziv’cha Hashem Elokecha la’asot et yom haShabbat). This is written in the second tablets (luchot shniyot).
And one has difficulty (mis’kasheh), the commentators (meforshim), what is the connection of Shabbat to… and there is no connection to the act of creation (ma’aseh bereishit), that the Almighty made Shabbat. That makes sense, Shabbat, the Almighty rested, and we rest too. What comes in “you were a slave in the land of Egypt” (eved hayita b’eretz Mitzrayim)?
Says Ibn Ezra with Ramban, both say such a meaning. They say, yes, actually very good. The remembrance of Shabbat… remembrance (zecher)? What is Shabbat a remembrance of? What is the idea of Shabbat? The idea of Shabbat is, we should know the Almighty made the world in six days and He rested on Shabbat. This is the idea of Shabbat.
But many ideas don’t help at all. Because if one is in Egypt, one must work the entire day, one cannot keep Shabbat. What does Shabbat mean if one doesn’t work? What does redemption (geulah) mean if one must work? What does “you were a slave in the land of Egypt” mean? What does it mean one is the entire Shabbat, Friday, Sunday, one cannot make Shabbat?
He says, “therefore He commanded you” (al kein tziv’cha) doesn’t mean “a remembrance of the Exodus from Egypt” (zecher litzi’at Mitzrayim) that one makes Shabbat. “Therefore He commanded you” means, through the fact that you went out from Egypt, you can have Shabbat. And you must remember, every time you have Shabbat, this is thanking the Almighty that I can have Shabbat, that I am not a servant and don’t have to work seven days a week. I can, thank God, take one day a week off. And this is a tremendous thing, this is a good gift (matnat tovah). The Almighty gave Shabbat, so one day a week we can take off.
And consequently (mimeilah), this is indeed the simple meaning of the Exodus from Egypt (yetzi’at Mitzrayim), and it’s true also each person according to their level (kol echad l’fi inyano), and it’s true also in this time (bizman hazeh).
One cannot, people think that spirituality (ruchniyut) one can have when one works. One cannot. If one must work the entire week, one has no time to learn, one has no time to pray, one has no time to live in freedom (cherut).
How much a person has a possibility, he can use Shabbat, he can make Pesach. There are entire communities of people where almost no one works on the intermediate days of a festival (chol hamo’ed), because thank God one is rich enough, one can afford not to work on chol hamo’ed.
This is the meaning, people ask, “What should I feel on Pesach? What is the gift?” The gift is that thank God, “and the eyes of God in the name” [unclear phrase], one doesn’t have to work so much. There are washing machines, and there are all kinds of wealth that one doesn’t have to work, that one can have Pesach, and one can have time every day to learn, everyone according to what time they have. This is the best intention (kavanah), and also the true simple meaning, one of the true simple meanings that stands on the simple meaning in the early medieval Torah authorities (rishonim) of Pesach.
And this is also literally the redemption. There were Jews in America who unfortunately did not keep Shabbat, not so long ago. And we are told that it was a difficult test (nisayon), a punishment in the World to Come (onesh olam haba) it was. But the way the righteous person (tzaddik) told it, it was a difficult exile (galut).
Why didn’t they keep Shabbat? It wasn’t that they didn’t believe in it. It wasn’t possible. There were a few people who sacrifice themselves (ba’alei mesirat nefesh), crazy people (meshuga’im), who did impossible things. But for a normal person there was such a system (seder), until the order of the world (seder ha’olam) was set up in America, for our parents, our grandparents, that the Jews who were immigrants, one cannot work six days a week. There is no possibility.
They were driven, why? Because if one doesn’t work, there is no food, there is nowhere to live, there is no bread. One had to work.
And “and the eyes of God there is no because of this” [unclear phrase], thank God, one doesn’t have to work on Shabbat. The first intention of Shabbat is that I don’t have to work. The Almighty commands, He stands on his head, “You must not work.” Thank God, I don’t have to. I can take Shabbat off, I can take a holiday off, I can take chol hamo’ed off, I can take at night off, I can take in the morning, I can pray the three daily prayer services (shacharit, minchah, ma’ariv), even with a prayer quorum of ten men (minyan).
This is the greatest benefit (tovah), and the simplest benefit, and also the deepest benefit, which goes even until the end of generations (sof hadorot). And I hope that we will have time and strength (koach) and mind/intellect (moach), simply, man and woman (ish v’ishah), to arrive at this.
—
Every year we ask a fifth question after the four of Mah Nishtanah:
> Why do we ask so many questions at all, if the child already learned the answer two weeks ago in cheder?
This is not a clever vort, but a real, serious question that demands a deeper understanding of the entire matter.
—
The central problem that stands behind many Chassidic lectures about Pesach:
> Three thousand years ago there was a gentile (Pharaoh), a Jew (Moses), the Exodus from Egypt, ten plagues – “Who cares?” What does it have to do with me? It’s not my problem.
This is not an artificial question to build a drasha. The Haggadah itself already asks this – through the verse “v’ilu lo hotzi HaKadosh Baruch Hu et avoteinu miMitzrayim” – which means: if you think it’s only a historical event, remember that without it you would still today be in Egypt. But the commentators already have difficulties with this answer (Pharaoh is long dead, etc.) – they remain forced answers.
—
The path to a proper answer goes one step earlier – to the verses themselves (not just the Haggadah). In the Torah it says four times almost the same pattern of question-and-answer, and each time the question becomes broader:
—
– Context: Pesach Mitzrayim – blood on the doorpost, protection from the destroyer.
– The Problem: Verse 14 says “u’shmartem et hadavar hazeh l’chok lecha ul’vanecha ad olam” – make the korban Pesach also later. In Egypt it makes sense – there’s a destroyer. But “v’hayah ki tavo’u el ha’aretz” – in Eretz Yisrael it’s quiet, there’s no destroyer. Why continue doing it?
– Answer: “Zevach Pesach hu l’Hashem asher pasach al batei bnei Yisrael” – the korban Pesach is no longer protection, but gratitude – “v’et bateinu hitzil”. We thank the Almighty for the salvation.
—
– Context: Matzah – eaten because we left in haste, the dough didn’t have time to rise.
– Question: In the desert we understand – it’s still fresh, there was haste. But “v’hayah ki yevi’acha Hashem el eretz haKena’ani” – in Eretz Yisrael we make matzah from grain, there’s no haste, it’s quiet and calm. Why continue eating matzah?
– Answer: “Ba’avur zeh… ba’asher hotzi Hashem oti miMitzrayim” – the matzah that I eat today should have to do with the Exodus from Egypt. (The verse is difficult, but the direction is clear.)
—
– Context: Mitzvot of firstborns – pidyon, peter chamor – a mitzvah to commemorate the plague of the firstborn.
– Question: This is an even greater question – the mitzvah has nothing to do with a practical reason (not protection, not haste). It’s just a memorial. The child asks “mah zot?” – it’s strange, it’s crazy.
> [Side digression:] A video of the Satmar Rebbe who also emphasizes the craziness of peter chamor – you take a donkey into the beit midrash, you shake it, you make a pidyon with a sheep.
– Answer: “B’chozek yad hotzi’anu Hashem miMitzrayim” – there was the plague of the firstborn, our firstborns were saved, therefore all firstborns have a sanctity. We transmit this to later generations.
—
– Context: Mishneh Torah – Moses speaks to the generation entering the land, a new generation that “lo yad’u v’lo ra’u et musar Hashem”. They only heard from grandparents (just as we hear from our grandparents about Hitler and Auschwitz).
– The Question: “Mah ha’edot v’hachukim v’hamishpatim asher tzivah Hashem Elokeinu etchem?” – Etchem means you, the grandparents, you were at Har Sinai. What does this have to do with me? This is already not just about Pesach – it’s a comprehensive question about all mitzvot, about Judaism in general: why am I a Jew?
– Innovation about “machar”: The verse says “ki yish’alcha bincha machar” – “machar” means not tomorrow, but after time, a thousand years later. The verse speaks of us – this is the simple meaning of the verse, we don’t need any drash.
—
> [Additional innovation / textual analysis:] Also the expression “v’higadta l’vincha bayom hahu” – according to the simple meaning, “bayom hahu” doesn’t mean the day of Pesach (like the drash), but “that day” = in a later generation, when we’ve already forgotten, when the Exodus from Egypt and the giving of the Torah are already distant. Then your son will ask, and then you will need to tell him.
—
The question becomes increasingly broader:
1. Korban Pesach – why continue, without a destroyer? → Gratitude.
2. Matzah – why continue, without haste? → Memorial of the Exodus from Egypt.
3. Firstborns – why at all, it’s just a memorial? → B’chozek yad hotzi’anu.
4. All mitzvot – why am I a Jew at all? → This is the great question of the new generation, of “machar”, of us.
—
In Va’etchanan there are six verses (one question, five answers) – this is the source for the wise son, to whom we say a long drasha. The dialogue is reconstructed in stages:
The grandfather begins: we were slaves in Egypt, God took us out.
The grandson is still not satisfied – the grandfather must tell more: there were great, terrible wonders.
Here is the innovation: The verse says “v’otanu hotzi misham l’ma’an havi otanu latet lanu et ha’aretz”. We already said “vayotzi’enu” – why again “v’otanu”?
The simple meaning: This is a grandfather (such as Yehoshua bin Nun) speaking to grandchildren after the conquest and division, already living in Eretz Yisrael. The grandson asks: “Grandfather, what are all these chukim and mishpatim? Around us are Canaanites, Amorites – they don’t do this!” The grandfather answers:
– “Otanu hotzi misham” – I was there, I was taken out.
– “L’ma’an havi otanu” – not for me alone, for you I was taken out – so that you should sit today in Eretz Yisrael.
– The grandson who asks “why are you driving me crazy with these stories?” – he doesn’t understand because he doesn’t remember that his entire existence stems from the Exodus from Egypt.
—
The grandson is still not satisfied. He says: “Fine, I’ll make a memorial every year.” But the answer goes further than just a memorial of the Exodus from Egypt. There is the giving of the Torah – “vaytzaveinu Hashem” – why do we do all the chukim, edot, mishpatim?
The Answer: “L’tov lanu kol hayamim l’chayoteinu k’hayom hazeh” – the Torah and mitzvot are made for our good, for a good life, not to persecute people.
> [Important side point:] The Rambam in a famous chapter says that this verse is the source for reasons for the mitzvot in all of the entire Torah. It’s the only verse in the entire Torah that gives a comprehensive reason why we do mitzvot:
> – “L’tov lanu kol hayamim” = the World to Come (according to the Rambam)
> – “L’chayoteinu k’hayom hazeh” = this world
Innovation: Not only is the Torah “l’tov lanu” – the Almighty gives additional reward as well. “Tzedakah tihyeh lanu” – an extra reward for what we’re already doing for our own good.
—
“B’chol dor vador chayav adam lirot et atzmo k’ilu hu yatza miMitzrayim” means that in every generation the question “mah ha’edot v’hachukim v’hamishpatim” was asked – but in different ways:
– Why do we sit in a sukkah?
– Why don’t we eat chametz?
– Why are we Jews at all?
And each time there is a second answer – it’s not one answer, but different layers.
—
> [Side point – historical development of the Haggadah:]
– “Avadim hayinu” is not the simple answer to the four questions (as some Haggadot write on the side). We could have ended with one verse.
– Dispute between Rav and Shmuel: One says the main message is slavery → freedom (“avadim hayinu”), the other says it’s idolatry → faith (“mitchilah ovdei avodah zarah”). We do both – because both are true, different layers.
– The Haggadah became longer over time – each layer is a new answer to a new form of the question.
—
“Ha lachma anya” is one of the last added pieces in the Haggadah, and it comes from an exile context (Babylon, we speak Aramaic).
The Problem: How can we make a Seder when it’s a mockery? We speak about redemption, but:
– We live in Babylon, surrounded by gentiles
– We can barely open a door (therefore we cry “shfoch chamatcha”)
– We don’t live in Eretz Yisrael
– There is no redemption
The Answer – “Ha Lachma Anya” as an Introduction: Without this introduction we couldn’t make a Seder. We say: “Hashata hacha, l’shanah haba’ah b’ar’a d’Yisrael” – we still hope. This is the condition that makes the Seder possible in exile.
—
Pesach is no longer just a memorial of the past – it becomes a source of strength for the future redemption.
– “B’Nisan nigalu” – Aggadot Chazal connect Pesach with future redemption through a gezeirah shavah: redemption = redemption.
– All prayers on holidays (“rachem na… al Yerushalayim”, “v’techezena eineinu b’shuvcha l’Tzion”) – this is not because we want to continue Tisha B’Av in the middle of Pesach. It’s because Pesach makes no sense in exile without the faith that there will be a redemption.
> [Side quote – Rav Saadiah Gaon:] Why does the Torah speak so much about the Exodus from Egypt? Answer: In Egypt there was a terribly worse (or equal) situation as here – and we got out. Therefore we speak so much – to give hope.
—
> [Side remark:] “Afilu ani shebeani shebeYisrael lo yechsar lo arba kushiyot l’taretz” – this only means that every person, even the simplest, has enough questions to ask and answers to give. We shouldn’t exaggerate with interpretations – it’s part of the simple meaning, nothing more.
—
In the second tablets it says: “V’zacharta ki eved hayita b’eretz Mitzrayim, al ken tziv’cha Hashem Elokecha la’asot et yom haShabbat.” What is the connection of Shabbat to the Exodus from Egypt? In the first tablets, Shabbat is connected to Creation – the Almighty rested, we rest too. That makes sense. But what does slavery in Egypt have to do with Shabbat?
“Al ken tziv’cha” doesn’t mean that Shabbat is a memorial of the Exodus from Egypt (a remembrance of the Exodus from Egypt). It means: because you left Egypt, you can have Shabbat at all. In Egypt, when you’re a slave and must work seven days a week, Shabbat is impossible. The redemption from Egypt freed the person to be able to rest. Therefore, every Shabbat we must thank the Almighty that we’re no longer slaves – that we can take one day off. Shabbat is a gift that is only possible through freedom.
—
You can’t have spirituality when you must work without stop. If you don’t have time to learn, to pray, to live in freedom – you’re still in a kind of exile. Freedom means: the possibility to use time for spirituality.
– There are entire communities where almost no one works on Chol HaMoed, because they’re rich enough to afford it.
– Washing machines, wealth, technology – everything that makes it so we don’t have to work so much – this is part of the redemption.
– When people ask “What should I feel on Pesach?” – the answer is: the gift is that baruch Hashem we don’t have to work so much, we can have Pesach, we can have time to learn.
> [Side digression, but illustrates the main point:]
Jewish immigrants in America unfortunately didn’t keep Shabbat – not because they didn’t hold by it, but because it was impossible. Without work there’s no bread, no apartment. Only a few with self-sacrifice did it. This was a harsh exile – not just a test, but a reality of slavery. Only when the world order in America was established could one keep Shabbat.
—
The first and simplest intention of Shabbat: I don’t have to work. The Almighty says: “You don’t have to work.” Baruch Hashem, I can take Shabbat off, Yom Tov off, Chol HaMoed off, I can pray Shacharit, Mincha, Maariv, even with a minyan.
This is:
– The greatest good – because it gives possibility for spirituality
– The simplest good – because it’s the most basic simple meaning
– The deepest good – because it extends to the end of generations, for every person, man and woman
—
The lecture builds a multi-layered argument:
1. The question (“What does this have to do with me?”) is not a one-time question – it repeats in every generation, in four parshiyot in the Torah, each time broader.
2. The first answer (Exodus from Egypt + signs and wonders) is not enough.
3. The second answer (“v’otanu hotzi misham”) – you exist because we were taken out.
4. The third answer (giving of the Torah) – “l’tov lanu kol hayamim” – the mitzvot are for our good (Rambam: the foundation of reasons for the mitzvot).
5. The fourth answer (“u’tzedakah tihyeh lanu”) – the Almighty gives additional reward.
6. In exile a new layer is added: Pesach becomes a source of hope for future redemption – “ha lachma anya” / “l’shanah haba’ah biYerushalayim”.
7. The Haggadah grows because every generation has a new form of the question and a new layer of answer.
8. The final simple meaning (Ibn Ezra / Ramban): freedom means the practical possibility to have Shabbat, Yom Tov, time for spirituality – and this is what we should feel on Pesach: gratitude for the freedom that makes spirituality possible.
The lecture ends with a prayer: May we have time, strength, and mind to achieve this.
A good moed, I didn’t know there was an ezrat nashim [women’s section]. My teachers and rabbis, the community activists, rabbis, and teachers.
Today is erev Pesach [the eve of Passover], and there’s a custom to ask four questions. According to halacha [Jewish law], one asks four questions at the seder tonight. In our home, there’s a custom to ask a fifth question every year. The fifth question goes like this: Why do we ask so many questions when the child has already learned the answer for two weeks in cheder [Jewish elementary school]? This is a question one asks about the Ma Nishtana [the four questions asked at the seder].
And indeed this is a great question. It’s not clever to make jokes about this, but it is a question. We need to better understand the whole matter.
There’s such a question, many Chassidic lectures begin with Pesach, it goes like this: “Mah achpat li [what do I care] that three thousand years ago there was some non-Jew, his name was Pharaoh, and there was some Jew, his name was Moshe, he happened to be the first Rebbe of all Jews, but it was a very long time ago. And all these stories about there was Yetziat Mitzrayim [the Exodus from Egypt], and there were ten makkot [plagues], all these things, ‘who cares’? What does it concern me? It’s not my problem.”
And this is also not a clever question, it’s not a question that’s used to build some Lubavitcher Torah. The Haggadah [the text read at the seder] itself already asks the question, and one needs to be able to read between the lines. Because the Haggadah began, we asked four questions, and it said, but the Haggadah itself began to give an answer, it wanted to cite a verse, and immediately it begins to say: “V’ilu lo hotzi HaKadosh Baruch Hu et avoteinu miMitzrayim” [And if the Holy One, Blessed be He, had not taken our forefathers out of Egypt].
Suddenly it said, what would have happened if not? Thank God He went out. The question, the “v’ilu lo hotzi HaKadosh Baruch Hu et avoteinu miMitzrayim” means, that you’re asking, the child, the young bachur [young man] is asking, nice story, three thousand years ago a story happened, it was in Egypt. I am today, I’m not three thousand years ago. So they said, no, you’re making a mistake, if we hadn’t gone out, they would say “v’hashivoti meni par Mitzrayim” [and I would return you to Egypt].
And the explanation, I mean even the simple meaning too, is not so hard to understand. All the mefarshim [commentators] immediately ask, what does it mean Pharaoh is already dead? “V’hashivoti meni par Mitzrayim”? He’s making himself important “v’hashivoti meni om Pharaoh.” These are all such forced, forced answers.
And this is the Haggadah already asked the question, and I mean one can even go one step earlier. And the verses themselves, someone asked the question. We say the verses according to the whole hesber [explanation] of Chazal [our Sages of blessed memory], of the four banim [four sons], of the four questions, everything is all perushim [interpretations] on the “v’haya ki yishalcha bincha” [and it shall be when your son asks you] that appears in the verses.
If one looks into the verses, simple meaning, and I’ll bring the verses so one can look in, does anyone have the verses? Because it’s very important, I can’t really grasp the mehalech [progression] of the verses. The verses state four times almost the same mehalech.
And it says like this, the first from Parshat Bo [the Torah portion that speaks about the last plagues and the Exodus], it’s the parsha of korban Pesach [the Passover offering], it’s divided like this, there’s the thing called Pesach Mitzrayim and Pesach dorot. The parsha, the first parsha, the parsha of the ben harasha [the wicked son] it’s called in the Haggadah, is the parsha of Pesach in Egypt.
It says one will make a korban Pesach, one should place the dam al hamashkof v’al hamezuzot [blood on the lintel and on the doorposts], all the halachot [laws] that Chazal at least say certainly that the halachot are not noheg [practiced] Pesach dorot, but were only once in Egypt.
Afterwards it says verse 14, “u’shmartem et hadavar hazeh l’chok lecha ul’vanecha ad olam” [and you shall keep this thing as a statute for you and for your children forever]. The halachot, one needs to understand how the meaning is according to Chazal, but k’pshuto [according to the simple understanding], one should continue making a korban Pesach. The thing I’m telling you to make a korban Pesach is not only today. Because today it makes sense, yes, today we’re going out from Egypt, a mashchit [destroyer, the angel of death] is coming, God forbid it could go to the Jewish houses too, so one needs to place a korban Pesach, there’s blood, a protection. And you should continue doing this, ad olam [forever] you should do this.
Immediately the question arises, why? And the verse is clear, “v’haya ki tavo’u el ha’aretz” [and it shall be when you come to the land], you should only do it here in the midbar [desert], which one might think perhaps in the midbar there’s also some mashchit that one needs to guard against at the door. In Eretz Yisrael [the Land of Israel], it’s quiet there, there are no non-Jews, no persecution, no mashchit, there’s nothing. You still need to do it, it’s the same avodah [service, work] like this. You do the same avodah, but why do you need to do the avodah like this? The same avodah that you do today in Egypt, so that you won’t be affected by the mashchit, you should do the same avodah when there’s no mashchit at all, there’s nothing there.
And immediately comes the chacham [wise one], the rasha [wicked one] according to the Haggadah, he asks, “mah ha’avodah hazot lachem?” [what is this service to you?] You answer him, “va’amartem zevach Pesach hu l’Hashem asher pasach al batei bnei Yisrael b’Mitzrayim b’nagpo et Mitzrayim v’et bateinu hitzil” [and you shall say: it is a Passover offering to Hashem who passed over the houses of the children of Israel in Egypt when He struck Egypt, and our houses He saved].
That means, one must still give thanks. Before, the korban Pesach was indeed as protection, indeed so that “v’et bateinu hitzil” [and our houses He saved]. And now you still need to say “zevach Pesach.” It’s the same korban Pesach that we make, but this is not for the decree to protect you from Egypt, it’s in order to thank the Almighty. It’s to thank the Almighty that “v’et bateinu hitzil,” that He saved us, and for this we make the korban Pesach. This answered the question of “v’haya ki yevi’acha Hashem el eretz.”
And the same thing, very similarly, is asked about the next parsha, which is the parsha of Chag HaMatzot [the festival of matzot]. It doesn’t say, it doesn’t speak about korban Pesach, this is the question of the she’eino yodea lishol [the one who doesn’t know to ask].
And further it says “v’haya ki yevi’acha Hashem el eretz haKena’ani” [and it shall be when Hashem brings you to the land of the Canaanites]. That means, it’s still not speaking about today in the midbar. In the midbar there’s no question. Everyone understands why we make Chag HaMatzot, because we went out b’chipazon [in haste], it couldn’t “l’hachmitz betzekam” [leaven their dough]. It was a matter of chipazon from Egypt, chipazon of the Shechina [Divine Presence].
What it was, they understood the chipazon. The first year there was chipazon. Whether we learn chipazon from the first thousand nights, because they had to prepare to go out, or we learn the greatness of Egypt from another language, God forbid, the generation, the dor hamidbar [generation of the desert], they understand very well why they need to eat matzah, because we went out b’chipazon from Egypt, didn’t have time to bake.
But in Eretz Yisrael, when one already makes from “me’evur ha’aretz” [from the produce of the land], one makes the matzah not from the man [manna that fell in the desert], one makes matzah from the tevuah [grain], this has nothing to do with chipazon, there’s no chipazon.
And quietly, and calmly, and well, then vigata v’nach [you labored and rested], when one is idle, one has time to say, “ba’asher hotzi Hashem oti miMitzrayim” [because Hashem took me out of Egypt], that because of the matzah the Almighty took me out of Egypt. One needs to understand the verse, it’s hard to understand, but in any case, it says clearly that the matzah that I eat today, ba’asher zeh [because of this], not the matzah, not the former matzah, the matzah that I eat today, should have something to do with Yetziat Mitzrayim.
And exactly the same thing appears in the next parsha, also when it speaks about kiddush of bechorot [sanctification of the firstborn], where there it doesn’t speak at all about the matter of Pesach, there it’s already a more comprehensive question, and there one truly needs to speak about the more comprehensive question that one can, one truly needs to speak, which doesn’t only have to do with Pesach, not specifically Pesach, but in truth, the true question that the children ask, is like we see here even more in the fourth parsha, in Va’etchanan [Parshat Va’etchanan], where we see they ask, why do you do all the mitzvot [commandments] at all? One can sometimes call it the question of ta’am hamitzvot [the reason for the commandments], but it’s even before ta’am hamitzvot, you’re a Jew, why? This is the question that appears in the Torah in the parsha of peter chamor [the firstborn donkey].
“V’haya ki yishalcha bincha machar lemor mah zot?” [And it shall be when your son asks you tomorrow saying: what is this?] Why do you do the bechorot, do you do the young ones? It’s a strange thing. I saw a video today from the Satmar Rebbe, he also makes it strange. It immediately asked me a question about this, mah zot? What is this? What is this that one takes a donkey, puts it into the beit midrash [house of study], treats it like a poodle in a bath, and shakes it, and makes its pidyon [redemption] with a seh [sheep]? It’s strange! And immediately the child asks, where? Yes? And it’s immediately a question, mah zot?
And the Torah says further, “v’amarta elav” [and you shall say to him], you will need to answer him an answer. What is the answer? “B’chozek yad hotzi’anu Hashem miMitzrayim mibeit avadim” [With a strong hand Hashem took us out of Egypt from the house of slaves]. He didn’t just take us out of Egypt, but a detail happened there, another thing happened in Egypt, that all the bechorim [firstborn] were killed, our bechorim were saved, and in honor of this, all bechorim from then have a kedusha [holiness], and because of this one passes down the mitzvot to the children who were far from being in Egypt.
And it’s an even greater question, because the mitzvah isn’t relevant. So on the matzah there’s already a good answer, or even the first one there was a good answer, one eats b’chipazon, there was Pesach, one needs the sudden exit l’dam. But here it’s just a thing that he does l’zechirut [for remembrance], the answer, u’v’chozek yad hotzi’anu Hashem miMitzrayim.
Now, there was such a story, some years had passed, forty years at least, approximately forty years, there was a new generation. The verse calls them “bneichem asher lo yad’u v’lo ra’u et musar Hashem” [your children who did not know and did not see the discipline of Hashem]. They never saw from the whole story, they heard from the grandfathers. Approximately like we hear from our grandfathers, there was once a Hitler, there was an Auschwitz, we lived there in a shtetl in Hungary, I know where. It was already a story, but ultimately, they didn’t hear from all these things. And the children, they already ask a much greater question, a much more general question. This is the question that’s called the question of the ben hachacham [the wise son], but it’s also the question of Mishneh Torah [the book of Deuteronomy], the question of the dor bo’u la’aretz [the generation that enters the land].
And it’s speaking that all these questions are essentially questions of ki tavo’u el ha’aretz [when you come to the land]. There’s already completely the dor bo’u la’aretz. Not when they will come, it was the plan l’chatchila [from the beginning] that they would arrive in Eretz Yisrael, yes? Then I’ll give a good answer. The first three answers are b’chazak yad hotzi’anu. This is an answer, this is understood, it’s correct, it’s a continuation of Yetziat Mitzrayim. But here it’s already a completely new generation, which doesn’t know anything at all from all these things.
U’sha’alcha bincha machar lemor [and your son will ask you tomorrow saying]. This is a verse, it’s a continuation of Parshat Chanoch, where Moshe is in the middle of one of his great drashot [lectures] that he said before the Torah and before Eretz Yisrael. He says, v’im bincha yifrosh machar. He doesn’t say machar, l’achar zman [after a time]. Machar doesn’t mean tomorrow, it’s a thousand years around. The verse speaks of us, it doesn’t speak of… One doesn’t need to give a drash that it speaks of us. It’s peshutot hapasuk [the simple meaning of the verse] that machar is l’achar zman. Machar means sometime, there will be sometime such a time, he will ask, mah ha’edot v’hachukim v’hamishpatim asher tzivah Hashem Elokeinu etchem? [what are the testimonies, the statutes, and the judgments that Hashem our God commanded you?]
What does etchem [you] mean? Everyone asks, there’s a difference between the rasha and the… Etchem means you the grandfathers, you were at Har Sinai [Mount Sinai], you the previous generations. Why did the Almighty command all these things that we continue doing? What does this have to do with me? I am today two hundred years later, what does the verse from Devarim speak to me. He says, v’amarta l’vincha [and you shall say to your son], you will tell him a whole long story.
By the way, which I looked up, another novel insight, it says if one grasps the verse earlier from v’higadta l’vincha [and you shall tell your son], it says there also v’higadta l’vincha when? Bayom hahu lemor [on that day saying]. What does bayom hahu mean? Al pi drash [according to the homiletical interpretation] we learn it means on the day of Pesach, but the simple meaning is “bayom hahu” – that day, meaning l’achar zman, which we see in Sefer Devarim [the Book of Deuteronomy], “bayom hahu”, many times we see “bayom hahu”, “v’haya bayom hahu al ken Elokei b’kirbecha” [and it shall be on that day therefore your God will be in your midst], we see in the Torah, “bayom hahu” means in a later generation, one has already forgotten the Torah, one has already forgotten, it’s no longer that one needs Yetziat Mitzrayim and Matan Torah [the giving of the Torah], “bayom hahu” your son will ask, you will tell him that there was the story of Yetziat Mitzrayim and Matan Torah.
—
[End of Part 1 of 3]
And by the way, what was said to do today, another thing, it says if you grasp the verse earlier from “v’higadeta l’vincha” [and you shall tell your son], which also says “v’higadeta l’vincha bayom hahu leimor” [and you shall tell your son on that day, saying]. What does “bayom hahu” mean? In the “al pi drush” [according to the homiletical interpretation] we learn it means the day of Pesach [Passover], but the simple meaning is “bayom hahu,” that day, delayed to a later time, which we see in the book of Deuteronomy, “bayom hahu,” many times we see “bayom hahu,” “v’amar bayom hahu Elokai Elohai b’kirbi” [and he will say on that day, my God, my God is within me], “yashlich pesilim” [he will cast away idols]. We see in the Torah [Torah], “bayom hahu” means at a later level, generations have already forgotten the Torah, they’ve already forgotten, it’s no longer that one needs Yetziat Mitzrayim [the Exodus from Egypt] to give the Torah. “Bayom hahu” one must tell his son, one must tell him that there was once this story, there was the story of Yetziat Mitzrayim.
And now, in the book of Parshas Va’eschanan [Parshas Va’eschanan], it was no longer enough to say such a single verse, “b’chozek yad hotzi’anu Hashem miMitzrayim mibeis avadim” [with a strong hand God took us out of Egypt from the house of bondage]. This is “l’ma’aseh” [in practice] the source for the “ben chacham” [the wise son] to whom one tells a long “drasha” [exposition]. The verse here is six verses in the answer to his… five verses, and one for the question. Five verses is the drasha that he answers for the “ki yish’alcha bincha machar leimor” [when your son asks you tomorrow, saying], not “b’chozek yad hotzi’anu.”
And the verse goes like this, first what can he say, “ki yish’alcha bincha,” “avadim hayinu l’Pharaoh b’Mitzrayim vayotzi’einu Hashem miMitzrayim b’yad chazakah” [we were slaves to Pharaoh in Egypt and God took us out of Egypt with a strong hand]. Grandfather, but it’s not enough.
Each time someone continues something, meaning, one asks, okay, yes, and… he says further, “vayitein Hashem osos u’moftim gedolim v’ra’im b’Mitzrayim” [and God gave great and terrible signs and wonders in Egypt]. There were great, no, one must tell more, there were great wonders, and terrible wonders, upon Pharaoh [Pharaoh], and all things.
After that he says another strange verse, which no one understands until my interpretation. “V’osanu hotzi misham l’ma’an havi osanu lases lanu es ha’aretz asher nishba la’avoseinu” [and He took us out from there in order to bring us to give us the land which He swore to our forefathers]. Can you say what he’s saying? I just said, “avadim hayinu l’Pharaoh b’Mitzrayim,” “vayotzi’einu Hashem misham.” “V’osanu hotzi misham”? He says simply, there is that one must have the story.
There was a grandfather, a very old grandfather already, and he told his great-great-grandchildren, I remember already, I was in Eretz Yisrael [the Land of Israel] already after the conquest and division, all things, we already live somewhere in Tel Aviv [Tel Aviv] there. And the grandchild asks him, “Grandfather, what are all these things that we do? Around us here there are Kena’anim, Emorim, Perizim [Canaanites, Amorites, Perizzites] with all this group, they don’t do all these things. So, grandfather, what are these chukim u’mishpatim [statutes and laws]? From where does this whole story of the Torah begin? What do you want from me?”
He says, “Come here, first of all you must know, there was once, we were once at home, we were once in Mitzrayim [Egypt], and the Almighty took us out, we didn’t come from here. And there was a whole story, there were signs and wonders and plagues and things, and us, ‘osanu,’ I was there, ‘osanu hotzi misham.’ You ask me why I drive you crazy with these yellow papers of Lag BaOmer [Lag BaOmer]? I was there, they took me out from there. And why did they take me out from there? You think it’s only for me, for my sake? For you they took me out. We have ‘osanu hotzi misham,’ we sit today in Eretz Yisrael, it’s good, we don’t have any problems. This happened because I, the grandfather, was unfortunately in Mitzrayim, and they took us out ‘l’ma’an havi osanu lases lanu es ha’aretz,’ the good and spacious land where you sit today. And you sit at the seder [Passover ritual meal], and you drive me crazy, why do I do all these stories? You don’t remember. Because if you had heard the ‘osanu hotzi misham,’ you would understand what we’re doing here on Pesach.”
And after that, now there are two more verses that he adds, which don’t appear at all in the Haggadah [the Passover narrative], and on Pesach we don’t say them at all. And the two verses that he adds go like this: “Vayetzaveinu Hashem la’asos es kol hachukim ha’eileh l’yirah es Hashem Elokeinu l’tov lanu kol hayamim l’chayoseinu k’hayom hazeh” [and God commanded us to do all these statutes to fear God our Lord for our good all the days, to keep us alive as this day]. Here you grasp, here goes the story, I’m still not satisfied with the grandchild. Okay, it’s one story, it was once, and one must make a remembrance. Okay, I’ll do every year, I’ll come to grandfather to hear the stories of Lag BaOmer. Fine, so what? He says, “No, you must remember, here is another thing. And another thing, it’s not generally the entire Torah. And another thing is, why, what happened after the two verses? You can say that here he tells about matan Torah [the giving of the Torah]. Why did it happen, why do we do all these chukim, eidos v’chukim u’mishpatim [testimonies, statutes, and laws]? Not only as a remembrance of the Exodus, why? And when he wants to show, ‘vayetzaveinu Hashem la’asos es kol hachukim ha’eileh l’tov lanu kol hayamim l’chayoseinu k’hayom hazeh.’ The Torah and mitzvos [commandments] were made from the beginning so that ‘k’hayom hazeh,’ today is the time, when they live in Eretz Yisrael, after ten generations, it should be ‘l’chayoseinu.’ It’s not just to make life easier in the past, it’s ‘l’chayoseinu k’hayom hazeh.’ And ‘l’tov lanu kol hayamim,’ it’s not made to persecute people, that they should have nerves, it’s made ‘l’tov lanu kol hayamim.'”
The Rambam [Maimonides] says in a very famous chapter that this verse is the source for the ta’amei hamitzvos [reasons for the commandments] in the entire Torah. It’s in a general manner, there are specific reasons for all mitzvos, when there’s bechor [firstborn] and when there’s this and when there’s that. But in a general manner, where does it say in the Torah why one does mitzvos? Why are we Jews? Why do we keep the Torah? I don’t know another verse, even the Rambam didn’t find another verse in the entire Torah where it says the reason for the question, only this verse. And he says, the Rambam, what does it say? “Vayetzaveinu Hashem la’asos es kol hachukim ha’eileh l’tov lanu kol hayamim l’chayoseinu k’hayom hazeh.” And the Rambam makes a drasha, “l’tov lanu kol hayamim” means the days of the entire world, that is Olam Haba [the World to Come], “l’chayoseinu k’hayom hazeh” means to be good in this world. Why is everything? This is the explanation, this is the reason why one does all mitzvos, which one must answer. If someone, “v’hayah ki yish’alcha bincha machar leimor,” why does one do Torah? The answer is “l’tov lanu kol hayamim l’chayoseinu k’hayom hazeh.” It should be a good life, a good life, the body, the soul, all levels.
And he wasn’t satisfied, I haven’t finished his story yet, he added another verse. “U’tzedakah tihyeh lanu ki nishmor la’asos es kol hamitzvah hazos lifnei Hashem Elokeinu ka’asher tzivanu” [and it will be righteousness for us when we observe to do all this commandment before God our Lord as He commanded us]. What is this verse? What does the verse tell us? No one understands. It says like this, the Almighty gave us to do… now you understand what I mean to come to, my grandmother and my grandfather, it was, they brought, they arrived here, “kol hachukim ha’eileh.” And you know how good for us, and after it’s so good, the Almighty gives even more reward for this too. “U’tzedakah tihyeh lanu,” the Almighty who gave us “kol hachukim ha’eileh” “l’tov lanu kol hayamim l’chayoseinu k’hayom hazeh,” later He is even more beneficent to us also, that we submit ourselves to His commands from Mitzrayim and “l’chayoseinu k’hayom hazeh.” “U’tzedakah tihyeh lanu” means, not only do we have the “l’tov lanu kol hayamim,” but we receive even more righteousness, the Almighty is beneficent, we receive righteousness, we receive like an extra reward also for our doing the Torah. This is the meaning of what the parshah [Torah portion] says.
Now, there’s no time to go through all, all, the whole story that happened throughout the generations, from that story of that grandfather who was Yehoshua bin Nun [Joshua son of Nun] until today.
But the story one must know that every generation, “sheb’chol dor vador chayav adam lir’os es atzmo k’ilu hu yatza miMitzrayim” [that in every generation a person is obligated to see himself as if he himself left Egypt], the meaning is that every generation was asked the question, and I can show it, there’s a whole book that shows this, and it shows, every generation a person asked the question, “mah ha’eidos v’hachukim v’hamishpatim” [what are the testimonies, statutes, and laws].
He asked it once about the details of the reality of Mitzrayim, he can ask it about another mitzvah [commandment], why does one sit in a sukkah [booth/tabernacle], why doesn’t one eat chametz [leavened bread], he can ask why one is a Jew at all, he can ask it in all kinds of ways, and in the end he will have more or less the same problem.
And each time there is a second answer, there isn’t one answer, there isn’t one.
One can even learn the Haggadah, people ask, how does the answer to the four questions stand in the Haggadah?
“Avadim hayinu,” the answer is as it’s written in various Haggados written in the margin.
It’s not true.
If the Jews had wanted to give the answer, one could have…
“Avadim hayinu l’Pharaoh b’Mitzrayim,” okay, enough.
But not enough, by the way, yes, one can say, “go’al Yisrael” [redeemer of Israel].
But it implies that every piece in the Haggadah, one can see, one saw that the Haggadah became longer.
First there was a Haggadah of the Rambam, Rebbe Yehudah HaNasi [Rabbi Judah the Prince].
Later came Rav [Rav], with whom Shmuel [Shmuel] argued, and one said, wait a minute, what does it matter to me that Rebbe Yehudah HaNasi, one of them said, I must speak about avodah zarah [idolatry], I must speak about “mitchilah ovdei avodah zarah hayu avoseinu” [in the beginning our forefathers were idol worshippers], because that’s the main message of Yetziat Mitzrayim.
Not like Shmuel says, the main message of Yetziat Mitzrayim was that we were slaves, we went out, that’s written in one verse.
I have a second verse, the main message is, and what does one do?
One does both, because both are true, one is different from the other, which is a different meaning?
Later comes a second, one can’t do all the levels of the Haggadah, but the last, I mean the last piece that was inserted into the Haggadah, or one of the last, is “ha lachma anya” [this is the bread of affliction].
“Ha lachma anya” said, gentlemen, we’re standing here making a seder, but it’s a mockery the whole thing.
We’re going to talk about how the Almighty redeemed us, and we are thank God independent, and the Almighty is somewhere there, and I know who made us, and we live somewhere in Bavel [Babylonia], we speak Aramaic, and we’re surrounded by non-Jews, we can barely make a seder, we open the door for Eliyahu HaNavi [Elijah the Prophet], I don’t know why, no matter when we used to open the door, one must be afraid that the non-Jews will come in, therefore one cries out “sh’foch chamascha” [pour out Your wrath], there are non-Jews outside, one can’t open a door, and we don’t live in Eretz Yisrael, in Eretz Yisrael it was, one finished the fixed prayers for Pesach, one opened the door, and up on the roof, there is Tehillim [Psalms], it was, it was long before our times, it’s been long already, one can barely open the door a little bit the family, and one hopes that yes, but when will it come from this, when will one be able to go out like normal people.
And in short, it’s already the umpteenth seder, one says, gentlemen, you know, we were once in Mitzrayim, “ha lachma anya di achalu avhasana b’ar’a d’Mitzrayim” [this is the bread of affliction that our fathers ate in the land of Egypt]. They have a new interpretation of Yetziat Mitzrayim, and they took us out, and we hope the same way, why does one cry out “hashata hacha, l’shanah haba’ah” [now here, next year]? This is an introduction, because without this introduction one couldn’t make a seder. What will one do? Will one make a mockery? There’s no redemption, there’s no redemption. One says, no, “l’shanah haba’ah,” we still hope, and it’s still a voice, and one tries as much as one can, still a voice of despair, even though there’s fear of the non-Jews, and one still has a few Jews that one can invite to the seder, the situation isn’t completely ruined. And this is the introduction.
And from this, this is the true simple meaning (peshat), there are various homiletical interpretations (drushim) and liturgical poems (piyutim) about Pesach that have to do with the future redemption (geulah ha’asidah). It says “in Nisan they were redeemed” (b’Nisan nigalu), various homiletical teachings of the Sages (agados Chazal) and sermons that are said, and according to the simple meaning, this is not the literal translation, it’s a hint (remez), just as there is redemption, it’s a textual analogy (gezeirah shavah), redemption-redemption, also the redemption of the future redemption. This is the true meaning for Jews, in general what we have as a narrative (agadah). One can read all the prayers (tefillos) that are written and that we say on holidays (yamim tovim), almost the entire time we speak, one could think that all the holidays have become Tisha B’Av. “Please have mercy, God our Lord, on Israel Your people and on Jerusalem Your city” (racheim na Hashem Elokeinu al Yisrael amecha v’al Yerushalayim irecha), “and may our eyes see Your return to Zion with mercy” (v’sechezenah eineinu b’shuvcha l’Tzion b’rachamim). This is not just because we want to continue the crying (bechiyos) of Tisha B’Av in the middle of Pesach, which is what Pesach is made for. It’s because Pesach doesn’t really make sense. In order for it to make sense, one must say, gentlemen, the truth is, there is another meaning to Pesach. There was one meaning as we mentioned, there was another blessing of questions. Today the meaning is that the reason why we speak about Pesach is so that we should strengthen ourselves (mechazek) that there will be a redemption and we will indeed go out.
And one can look at Rav Saadiah Gaon, he says explicitly (peirush) in the introduction, which the Arizal asks, what is the reason the Torah speaks so much about the Exodus from Egypt? This is one hundred voices (me’ah kolos), one of our questions. He says, yes, so that we should know, in Egypt there was a terribly worse situation than here, or the same bad, and we came out. Therefore we speak so much about this. This is the meaning, this is the meaning that the simple understanding was not to give thanks. And one can see, everyone said a second meaning, and said, “even we, the tribe of Israel” (admot afilu anu shevet Yisrael), “to be one like the nation of Israel” (l’echad k’Yisrael umah), four walls yes, and even a simple person, they don’t need to know four meanings, four answers, it’s not one strength (koach), it’s not even one “we.”
So I will just finish with one meaning, which I think are awesome meanings that are truly not for this reason.
Therefore we speak so much about this. This is part of the simple meaning, not any fine points.
And one can see, everyone said a second meaning, and he says here, “even the poorest of the poor in Israel should not lack four questions to answer” (afilu ani she’be’ani she’b’Yisrael lo yechsar lo arba kushiyot letaretz). Even the simplest person, he doesn’t need to know four meanings, four answers (teirutzim), it’s not a cup, it’s not even a matter.
And I just want to finish with one meaning which I think is an awesome meaning, and it’s true on very many levels. It says, “and you shall remember that you were a slave in the land of Egypt, therefore the Lord your God commanded you to make the Sabbath day” (v’zacharta ki eved hayita b’eretz Mitzrayim, al kein tziv’cha Hashem Elokecha la’asot et yom haShabbat). This is written in the second tablets (luchot shniyot).
And one has difficulty (mis’kasheh), the commentators (meforshim), what is the connection of Shabbat to… and there is no connection to the act of creation (ma’aseh bereishit), that the Almighty made Shabbat. That makes sense, Shabbat, the Almighty rested, and we rest too. What comes in “you were a slave in the land of Egypt” (eved hayita b’eretz Mitzrayim)?
Says Ibn Ezra with Ramban, both say such a meaning. They say, yes, actually very good. The remembrance of Shabbat… remembrance (zecher)? What is Shabbat a remembrance of? What is the idea of Shabbat? The idea of Shabbat is, we should know the Almighty made the world in six days and He rested on Shabbat. This is the idea of Shabbat.
But many ideas don’t help at all. Because if one is in Egypt, one must work the entire day, one cannot keep Shabbat. What does Shabbat mean if one doesn’t work? What does redemption (geulah) mean if one must work? What does “you were a slave in the land of Egypt” mean? What does it mean one is the entire Shabbat, Friday, Sunday, one cannot make Shabbat?
He says, “therefore He commanded you” (al kein tziv’cha) doesn’t mean “a remembrance of the Exodus from Egypt” (zecher litzi’at Mitzrayim) that one makes Shabbat. “Therefore He commanded you” means, through the fact that you went out from Egypt, you can have Shabbat. And you must remember, every time you have Shabbat, this is thanking the Almighty that I can have Shabbat, that I am not a servant and don’t have to work seven days a week. I can, thank God, take one day a week off. And this is a tremendous thing, this is a good gift (matnat tovah). The Almighty gave Shabbat, so one day a week we can take off.
And consequently (mimeilah), this is indeed the simple meaning of the Exodus from Egypt (yetzi’at Mitzrayim), and it’s true also each person according to their level (kol echad l’fi inyano), and it’s true also in this time (bizman hazeh).
One cannot, people think that spirituality (ruchniyut) one can have when one works. One cannot. If one must work the entire week, one has no time to learn, one has no time to pray, one has no time to live in freedom (cherut).
How much a person has a possibility, he can use Shabbat, he can make Pesach. There are entire communities of people where almost no one works on the intermediate days of a festival (chol hamo’ed), because thank God one is rich enough, one can afford not to work on chol hamo’ed.
This is the meaning, people ask, “What should I feel on Pesach? What is the gift?” The gift is that thank God, “and the eyes of God in the name” [unclear phrase], one doesn’t have to work so much. There are washing machines, and there are all kinds of wealth that one doesn’t have to work, that one can have Pesach, and one can have time every day to learn, everyone according to what time they have. This is the best intention (kavanah), and also the true simple meaning, one of the true simple meanings that stands on the simple meaning in the early medieval Torah authorities (rishonim) of Pesach.
And this is also literally the redemption. There were Jews in America who unfortunately did not keep Shabbat, not so long ago. And we are told that it was a difficult test (nisayon), a punishment in the World to Come (onesh olam haba) it was. But the way the righteous person (tzaddik) told it, it was a difficult exile (galut).
Why didn’t they keep Shabbat? It wasn’t that they didn’t believe in it. It wasn’t possible. There were a few people who sacrifice themselves (ba’alei mesirat nefesh), crazy people (meshuga’im), who did impossible things. But for a normal person there was such a system (seder), until the order of the world (seder ha’olam) was set up in America, for our parents, our grandparents, that the Jews who were immigrants, one cannot work six days a week. There is no possibility.
They were driven, why? Because if one doesn’t work, there is no food, there is nowhere to live, there is no bread. One had to work.
And “and the eyes of God there is no because of this” [unclear phrase], thank God, one doesn’t have to work on Shabbat. The first intention of Shabbat is that I don’t have to work. The Almighty commands, He stands on his head, “You must not work.” Thank God, I don’t have to. I can take Shabbat off, I can take a holiday off, I can take chol hamo’ed off, I can take at night off, I can take in the morning, I can pray the three daily prayer services (shacharit, minchah, ma’ariv), even with a prayer quorum of ten men (minyan).
This is the greatest benefit (tovah), and the simplest benefit, and also the deepest benefit, which goes even until the end of generations (sof hadorot). And I hope that we will have time and strength (koach) and mind/intellect (moach), simply, man and woman (ish v’ishah), to arrive at this.
דער רמב"ם'ס שיטה אויף יציאת מצרים איז אז עס איז א פירסום פון אמונה, נישט א הוכחה אויף אמונה. פסח און סוכות זענען געקומען צו מפרסם זיין געוויסע דעות און צו לערנען מידות טובות, אבער דער רמב"ם זאגט קיינמאל נישט אז יציאת מצרים איז א ראיה אויף השגחה פרטית אדער אויף די עקזיסטענץ פון גאט. דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק צווישן דעם רמב"ם און דעם רמב"ן, וואס דער רמב"ן קוקט אן יציאת מצרים ווי א גילוי און הוכחה אויף יסודות האמונה.
—
דער רמב”ם שטעלט אוועק א גרונט-פרינציפ אז מצוות האבן צוויי הויפט-צילן:
1. תיקון הנפש – לערנען ריכטיגע דעות (אמונות/השקפות)
2. תיקון הגוף – וואס צעטיילט זיך אין צוויי:
– גוטע מידות (פערזענלעכע כאראקטער-אייגנשאפטן)
– תיקון החברה (א פונקציאנירנדע געזעלשאפט)
דער רמב”ם שטעלט שטארק אז מצוות פאר תיקון הנפש (ריכטיגע דעות) זענען די כוונה ראשונה – דאס הויפט-ציל – כאטש אויך די אנדערע זענען וויכטיג. דאס הייסט: דער אמת’ער צוועק פון תורה איז צו ברענגען מענטשן צו ריכטיגע אמונות, און אלעס אנדערע – מידות, געזעלשאפט – איז וויכטיג אבער סעקונדער.
—
דער רמב”ם וויל ווייזן אז סיי פסח סיי סוכות האבן צוויי שיכטן:
– א דעה (אן אמונה וואס ווערט מפורסם)
– א מידה טובה (א כאראקטער-אייגנשאפט וואס ווערט אויסגעארבעט)
דער רמב”ם זאגט: “לזכור אותות מצרים ואותותם לדורות” – צו געדענקען די נסים פון מצרים.
וויכטיגער דיוק: דער רמב”ם זאגט נישט וואס מען לערנט אויס פון די נסים. ער זאגט נישט וואס פאר א דעה ווערט באוויזן דורך יציאת מצרים. דאס איז א באוואוסטע שווייגן – מען דארף עס מערקן, ווייל עס ווערט שפעטער א שליסל-פונקט אין דער גאנצער אנאליזע.
פאראלעל צו פסח – צו געדענקען די נסים פון מדבר.
דער רמב”ם זאגט: “שיהא אדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, ויביאנו זה להודות להשם וישכון במידת הענוה והשפלות” – א מענטש זאל זיך דערמאנען אין שלעכטע צייטן בעת גוטע צייטן, וואס ברענגט צו דאנקבארקייט צו ה’ און ענוה.
פראקטיש:
– פסח: מען עסט מצה און מרור – דערמאנט זיך אז מען האט אמאל נישט געהאט ברויט – דאנקט דעם אייבערשטן פאר’ן ברויט וואס מען האט יעצט.
– סוכות: מען גייט אין א סוכה – דערמאנט זיך אז מען האט אמאל נישט געהאט קיין הויז – דאנקט דעם אייבערשטן פאר’ן הויז.
וויכטיגער חידוש: דער רמב”ם’ס טייטש פון מצה און מרור איז נישט אז זיי זענען א “זכר” (סימבאלישע דערמאנונג) פון יציאת מצרים אין א היסטארישן זין, נאר א מידות-איבונג – צו אויסארבעטן די מידה פון דאנקבארקייט דורך קאנטראסט צווישן דעם אמאליגן צושטאנד און דעם יעצטיגן.
—
דער רמב”ם פרעגט אין פרק מ”א (וועגן הלכות עונשים): פארוואס באקומט מען כרת אויף חמץ בפסח? ער פארגלייכט צוויי צייטווייליגע אסורי מאכל – עסן יום כיפור און חמץ בפסח. דער רמב”ם’ס כלל: א זאך וואס איז שווער (צו האלטן) דארף א גרעסערע עונש.
דער רמב”ם ברענגט דארט אויך אז יציאת מצרים איז “פינת התורה” – אן עקשטיין פון דער תורה – וואס מפרסם א געוויסע דעה. אבער ווידער – ער זאגט נישט אויסדריקלעך וואס די דעה איז. דאס פאסט אריין אין דעם זעלבן מוסטער פון באוואוסטער שווייגן וואס איז שוין אויבן אויפגעוויזן געווארן.
—
דער רמב”ם’ס כללדיגער בליק אויף טעמי המצוות איז:
קיין מצוה איז נישט א צוועק פאר זיך אליין. אפילו שבת – וואס איז די דריטע פון עשרת הדברות, מורא’דיג וויכטיג, מיט עונש סקילה – איז א סיין (sign), א וועג צו מפרסם זיין א דעה.
דער רמב”ם (מורה נבוכים ח”ב פרק ל”א) זאגט:
– שבת איז מפרסם חידוש העולם (אז גאט האט באשאפן די וועלט).
– “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ” – דאס איז ווי שבת פונקציאנירט ווי פירסום.
– משה רבינו האט אליינס געהרג’עט איינעם פאר שבת – א נאך שטארקערע ראיה פון שבת’ס וויכטיקייט.
– דער רמב”ם ציטירט דעם כלל: “דעות שאין להם מעשים המשרישים אותם ומפרסמים אותם… אינן בנות קיימא” – דעות אן מעשים וואס מאכן זיי פאפולער און פארשפרייטן זיי, בלייבן נישט בעשטיין.
דאס הייסט: מצוות זענען מעשים וואס דינען ווי פירסום-מעכאניזמען פאר דעות. שבת = פירסום פאר חידוש העולם. פסח = פירסום פאר… (דער רמב”ם לאזט עס אפן). סוכות = פירסום פאר נסי מדבר.
דער שליסל-פונקט: מצוות זענען נישט דער ציל, נאר דער מכשיר – דער וועג וויאזוי דעות ווערן אריינגעפלאנצט און פארשפרייט אין דער וועלט.
—
דאס איז דער צענטראלער טיעון פון דעם גאנצן שיעור:
– יציאת מצרים איז אן אייגנשטענדיגע הוכחה/ראיה אז דער אייבערשטער פירט די וועלט, שולט אויף דער וועלט.
– נאך טיפער: דער וועג וויאזוי אידן ווייסן אז ס’איז דא א גאט איז פון יציאת מצרים.
– יציאת מצרים לערנט אונז אויס פונדאמענטאלע אמונות – השגחה, נסים, א.א.וו.
– מיט אנדערע ווערטער: יציאת מצרים איז די קוואל פון אמונה.
– יציאת מצרים (און דער זכר דורך פסח) איז א וועג צו מפרסם זיין א שוין-עקזיסטירנדע אמונה – נישט די קוואל פון דער אמונה אליין.
– אזוי ווי שבת איז א “סיין” פאר חידוש העולם, איז פסח א “סיין” פאר… עפעס.
– דער רמב”ם זאגט קיינמאל נישט אז יציאת מצרים באווייזט עפעס, אדער אז מען לערנט פון יציאת מצרים א יסוד פון אמונה.
– דער רמב”ם זאגט קיינמאל נישט די “גאנצע דרשה” וואס דער רמב”ן זאגט – אז יציאת מצרים לערנט אונז אויס השגחה, נסים, א.א.וו.
ס’איז בכלל נישט קלאר אז דער רמב”ם האט בכלל אנגעקוקט אז יציאת מצרים האט א שייכות מיט א יסוד פון אמונה אין דעם רמב”ן’ס זין. ס’קען זיין אז ווען דער רמב”ם זאגט “געדענק יציאת מצרים” מיינט ער כפשוטו – סתם געדענקען די היסטאריע, ווי א הכרת הטוב (דאנקבארקייט), וואס איז א הכנה צו דער מידה פון דאנקען דעם אייבערשטן פאר’ן ארויסנעמען פון מצרים, באשיצן אין מדבר, א.א.וו. – אבער נישט א הוכחה פאר מציאות ה’ אדער השגחה.
—
עס ווערן דערמאנט דריי ראיות פאר דעם חילוק, אבער נאר דער ערשטער ווערט אויסגעפירט:
– דער רמב”ם האט מחדש געווען אז “אנכי ה’ אלקיך” איז א מצוה – די מצוה פון אמונה/ידיעת ה’.
– דער פסוק זאגט “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – יציאת מצרים איז דא כדי אנצוקומען צו “אנכי ה’ אלקיך”, נישט פארקערט.
– דאס שטיצט דעם פונקט אז יציאת מצרים איז א וועג/מכשיר צום ציל (ידיעת ה’), נישט דער ציל אליין. ביי דעם רמב”ן וואלט מען געזאגט אז יציאת מצרים באווייזט ידיעת ה’; ביי דעם רמב”ם איז יציאת מצרים א מיטל צו מפרסם זיין ידיעת ה’ וואס שטייט שוין פאר זיך.
*(די צווייטע און דריטע ראיה ווערן נישט אויסגעפירט אין דעם חלק פון דעם שיעור.)*
—
“`
תיקון הנפש (דעות) ← הויפט-ציל פון תורה (כוונה ראשונה)
↑
מצוות = פירסום-מעכאניזמען (סיינס) פאר דעות
↑
שבת → מפרסם חידוש העולם
פסח → מפרסם… [רמב”ם לאזט אפן]
סוכות → מפרסם נסי מדבר
↑
+ מידות-קאמפאנענט (דאנקבארקייט, ענוה) – דורך קאנטראסט צווישן שלעכטע און גוטע צייטן
═══════════════════════════════════════
דער הויפט-חילוק:
רמב”ם: יציאת מצרים = וועג/מכשיר צו מפרסם א דעה
רמב”ן: יציאת מצרים = קוואל/הוכחה פון דער דעה אליין
═══════════════════════════════════════
“`
תיקון הנפש הייסט לערנען ריכטיגע דעות, תיקון הגוף הייסט, מען קען עס צוטיילן אויף צוויי זאכן:
– סיי אז מען זאל האבן גוטע מדות [middos: character traits]
– און סיי אז די סאסייעטי, תיקון החברה [tikkun ha-chevrah: repair/improvement of society], דער עולם [olam: world/society] זאל זיין מתוקן [metukkan: fixed/improved]
און דער רמב”ם [Rambam: Maimonides] איז זייער שטארק מדגיש [mad’gish: emphasizes] אז ס’איז דא, מ’דארף צוטיילן אז ס’איז דא מצוות [mitzvos: commandments] וואס זענען פאר די ערשטע כוונה [kavvanah: intention/purpose], ס’הייסט פאר די תיקון הנפש [tikkun ha-nefesh: perfection of the soul], און ס’איז דא וואס זענען נאר פאר תיקון הגוף [tikkun ha-guf: perfection of the body]. און מ’דארף זייער וויכטיג וויסן, אבער פאר’ן רמב”ם איז בעיקר [be-ikkar: primarily] וויכטיג די מצוות וואס זענען פאר צו געבן די ריכטיגע דעות, און אזוי ווייטער. אבער אויך די אנדערע זענען וויכטיג.
זאגט דער רמב”ם אזוי, די ביידע האט ער געוואלט טרעפן סיי אין סוכות [Sukkos: the festival of Tabernacles] און סיי אין פסח [Pesach: Passover], אז זיי האבן סיי א דעה [de’ah: belief/opinion], ס’הייסט ס’איז דא עפעס אן אמונה [emunah: faith/belief] וואס די ימים טובים [yamim tovim: festivals] מפרסם [mefarsem: publicize/make known], ס’איז פארשטייט זיך נישט ממש א מצוה פון אמונה, ס’איז ווי דער רמב”ם איז מבאר [me-va’er: explains] אין די שטיקל אויף שבת [Shabbos: the Sabbath], איך האב עס כדאי [kedai: worthwhile] צו לערנען, ס’איז, מ’גייט נישט יעצט טון, ס’איז נישט ממש צו מאכן פראפאגאנדע, אבער מ’מאכט פסח, קיינער איז נישט וויסן פון די אמונה פון פסח. פסח איז געקומען צו לערנען א געוויסע דעה, א געוויסע אמונה. און אויך איז עס געקומען אויך צו לערנען א געוויסע מדה טובה [middah tovah: good character trait].
און וואס איז די דעה פון פסח? זאגט ער, “לזכור אותות מצרים ואותותם לדורות” [lizkor osos Mitzrayim ve-ososam le-doros: to remember the signs of Egypt and their signs for generations]. דאס איז נישט קיין גרויסע פירוט [peirut: detail], אז מ’זאל געדענקען די נסים [nissim: miracles] פון מצרים [Mitzrayim: Egypt]. אבער מ’וועט שוין באלד מדייק זיין [medayek zayn: be precise/analyze carefully], ס’איז וויכטיג צו וויסן וואס ער זאגט נישט. ס’הייסט, די דעה פון פסח איז נישט… און וואס איז די אותות [osos: signs] אין מצרים? און וואס איז דעמאלטס? וואס לערן איך פון דעם? וואס איז די דעה וואס מ’לערנט פון די נסים אין מצרים? ער זאגט נישט. און זיי מערקן אז ער זאגט נישט.
און די דעה פון סוכות, דאס איז אינטערעסאנט וואס דער רמב”ם זאגט, דאס איז גוט אויך צו וויסן פאר סוכות. אזוי ווי פסח איז צו געדענקען לדורות [le-doros: for generations] די נסים פון יציאת מצרים [yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt], און סוכות איז צו געדענקען די נסים פון די מדבר [midbar: desert/wilderness]. און ער איז דן [dan: discusses/analyzes] אין עניני כבוד [inyenei kavod: matters of honor] און איך ווייס נישט וואס נאך, אבער דאס איז די רמב”ם’ס פשט [peshat: plain meaning/interpretation] אויף סוכות.
דאס איז די זאך פון די דעת [da’as: knowledge/belief] פון פסח, דו האסט דא א מידה [middah: character trait]. די מידה איז “שיהא אדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, ויביאנו זה להודות להשם וישכון במידת הענוה והשפלות” [she-yihyeh adam zokher yemei ha-ra’ah bi-yemei ha-tovah, vi-yevi’enu zeh le-hodos la-Hashem ve-yishkon be-middas ha-anavah ve-ha-shiflus: that a person should remember days of hardship in days of goodness, and this will bring him to thank God and dwell in the trait of humility and lowliness]. דאס הייסט, דאס איז א זאך וואס איז נוגע [nogei’a: relevant] אין מידות [middos: character traits], ס’איז נישט קיין עצם המציאות [etzem ha-metzi’us: essential reality] אז ס’איז א פרסום [pirsum: publicizing], נאר מ’עסט מצה [matzah: unleavened bread] און מרור [maror: bitter herbs] כדי צו געדענקען וואס איז געווען. לכאורה [le-kho’orah: apparently] די זעלבע זאך סוכה [sukkah: tabernacle/booth], מ’גייט ארויס פון די שטוב, מ’גייט אין א סוכה זיך צו דערמאנען אז מ’איז אמאל געווען אין מדבר און מ’האט נישט געהאט קיין שטוב, און שפעטער איז מען אנגעקומען אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel] און מ’האט שוין גוט צו עסן. דאס איז אלעס די מידה טובה פון פסח און סוכה.
אין אנדערע ווערטער, דער רמב”ם לערנט אז די טייטש פון די מצה, ווי ס’שטייט אז מ’עסט מצה ומרורים [u-merorim: and bitter herbs], און “שנאכל אבותינו במצרים” [she-akhlu avoseinu be-Mitzrayim: that our fathers ate in Egypt] איז זיין טייטש פון די מצה, אז מ’עסט מצה ומרור “שמורה על עניינינו במצרים” [she-moreh al inyaneinu be-Mitzrayim: that points to our affairs in Egypt], איז נישט די טייטש אז דאס איז א חלק [cheilek: part] פון די זכר ליציאת מצרים [zekher li-yetzias Mitzrayim: remembrance of the Exodus from Egypt], מ’דארף מאכן אזוי ווי א זכר לזה וזכר לזה [zekher la-zeh ve-zekher la-zeh: a remembrance of this and a remembrance of that], נאר די טייטש איז אז א מענטש זאל האבן די מידה טובה צו געדענקען בימי טובה ימי הרעה [bi-yemei tovah yemei ha-ra’ah: in good days the bad days], ווייל א מענטש ווערט צוגעוואוינט צו זיינע גוטע סיטואציעס און פארגעסט אז ס’איז אמאל געווען שלעכט. ממילא [me-meilah: consequently] סוכות גייט מען אין די סוכה, דערמאנט ער זיך אז ער איז אמאל געווען אין מדבר, און קען ער דאנקען דעם אייבערשטן אז ער האט ברוך השם [baruch Hashem: thank God] א הויז. די זעלבע זאך פסח, עסט ער מצה, קען ער דאנקען דעם אייבערשטן אז ער האט ברוך השם ברויט. דאס איז די רמב”ם’ס פירוש [peirush: interpretation] אויף די מידה פון פסח און סוכה, אז ביידע זענען די זעלבע זאך.
די זעלבע זאך זאגט דער רמב”ם אין נאך א שטיקל אין פרק מ”א [perek mem-alef: chapter 41], ווי ער רעדט דארט פון אן אנדערע שאלה וואס מיר האבן געזאגט פריער, וועלכע סארט, פארוואס געוויסע מצוות האבן געוויסע עונשים [onoshim: punishments], יענע פרק איז וועגן הלכות עונשים [hilkhos onoshim: laws of punishments]. זאגט ער, פארוואס איז דא כרת [kares: spiritual excision] אויף חמץ [chametz: leavened bread] בפסח [be-Pesach: on Passover]? צוויי סארט מאכלים [ma’akhalim: foods] האט מען גע’אסר’ט [ge-asert: forbidden] צייטווייליג, דער וואס עסט יום כיפור [Yom Kippur: the Day of Atonement] און דער וואס עסט חמץ. פסח באקומט ער א כרת. זאגט דער רמב”ם דארט, איך געדענק שוין נישט וואס שטייט דארט. זאגט ער, פארוואס? ער רעדט נישט וועגן קרבן פסח [korban Pesach: Passover sacrifice], ער רעדט וועגן עסן חמץ בפסח. וועגן קרבן פסח דארף מען קוקן ערגעץ אנדערש. זאגט ער אויך אז די סיבה איז, דאס הייסט נאך איין סיבה, ווייל עס איז א צד [tzad: aspect], דער רמב”ם האט א כלל [kelal: principle] אז יעדע זאך וואס איז שווער דארף מען מאכן א גרעסערע עונש [onesh: punishment].
און למאי ואיך יאמין בו, למען ישמעו ויחזקו דעה שהיא פינת התורה, שלא מציאות מצרים נפלאות [le-ma’i ve-eikh ya’amin bo, le-ma’an yishme’u vi-yechazku de’ah she-hi pinas ha-Torah, she-lo metzi’us Mitzrayim nifla’os: for what purpose and how will he believe in it, so that they should hear and strengthen the belief that is the cornerstone of the Torah, that the existence of the miracles of Egypt]. איז דא עפעס אזא זאך וואס הייסט פינת התורה [pinas ha-Torah: cornerstone of the Torah]? דאס הייסט, אין אנדערע ווערטער, אז די יציאת מצרים איז מפרסם [mefarsem: publicizes] עפעס א דעה וואס איז א פינת התורה. וואס איז די זאך פון יציאת מצרים?
סאו דאס איז וואס דער רמב”ם האט געזאגט. יעצט איך וויל דא אריינטראכטן אז מ’דארף אבער זייער גוט וויסן וואס דער רמב”ם מיינט ווען ער טוט דאס. דאס הייסט, ס’איז דא דער רמב”ם’ס באופן כללי [be-ofen klali: in a general manner] זיין גאנצע בליק פון טעמי המצוות [ta’amei ha-mitzvos: reasons for the commandments]. ס’איז דא א זאך וואס דו האסט געזאגט, וואס מ’רופט די מטרה השניה [matarah ha-shniyah: the second goal] אדער די כוונה הראשונה [kavvanah ha-rishonah: the first intention], דאס הייסט די תיקון הנפש, דאס הייסט די אמת’דיגע דעות. וואס איז די אמת’דיגע מטרה [matarah: goal] פון די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law]? און רוב תורה, רוב מצוות זענען נישט ממש דאס. דאס איז אפשר איין מצוה, אדער איך ווייס, אפשר דארף מען שטארק מדייק זיין פונקטליך וואס דאס איז. אבער רוב תורה איז געקומען צו מפרסם זיין דאס, צו מאכן א רעש ארום דעם. מ’וועט ליינען די שטיקל וועגן שבת דעמאלטס.
דער רמב”ם רעדט וועגן שבת, פארוואס איז שבת אזוי חמור [chamur: severe/serious]? אין פרק חלק ב’ פרק ל”א [perek cheilek beis perek lamed-alef: Part 2, Chapter 31], זאגט ער, “כבר ידעת טעם סקילה” [kevar yadata ta’am sekilah: you already know the reason for stoning]. נישט נאר אז ס’איז דא סקילה [sekilah: stoning], ס’איז אינטערעסאנט, ער זאגט אז משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] האט שוין געהארגעט איינעם לכבוד שבת [li-khvod Shabbos: in honor of the Sabbath]. ער זאגט אז דאס איז א גרעסערע ראיה [ra’ayah: proof] פון דעם אז סתם אז ס’איז דא סקילה. איך מיין, ס’איז דאך דא אסאך אנדערע סקילות וואס משה רבינו האט נישט געטון אליינס. ער זאגט אז “ידיעת אמת מתוך דבריו” [yedi’as emes mi-tokh devarav: knowledge of truth from his words]. דו ווייסט שוין פון וואס חז”ל [Chazal: our Sages of blessed memory] פארציילן, “שדעות אין להם מעשים המשישים אותם ומפרסמים אותם ומציגים אותם בציבור אינן בנות קיימא” [she-de’os ein lahem ma’asim ha-mashrishim osam u-mefarsmim osam u-matzigim osam ba-tzibur einan benos kayama: that beliefs that don’t have actions that root them and publicize them and present them to the public are not enduring]. די דעות וואס האבן נישט קיין מעשים [ma’asim: actions] וואס זיי זענען משריש [mashrish: root/establish] די דעות, עקזיסטירן מער נישט, קיינער גייט זיי נישט מער געדענקען.
“ובין הדעות שהקב”ה רוצה שנכבד את השבת, להנחיל ירושה את עיקר חידוש העולם, ולפרסם את יציאת כל האנשים בבת אחת” [u-vein ha-de’os she-ha-Kadosh Baruch Hu rotzeh she-nekhabed es ha-Shabbos, le-hanchil yerushah es ikkar chiddush ha-olam, u-lefarsem es yetzias kol ha-anashim be-vas achas: and among the beliefs that the Holy One Blessed Be He wants us to honor the Sabbath, to bequeath as an inheritance the principle of the creation of the world, and to publicize the emergence of all people at once]. און וועגן דעם, די טעם [ta’am: reason], און וועגן דעם זאגן זיי “כי ששת ימים עשה ה'” [ki sheshes yamim asah Hashem: for in six days God made]. דאס איז דער וועג וויאזוי שבת איז מפרסם די ענין [inyan: matter/concept] פון חידוש העולם [chiddush ha-olam: creation of the world]. די גאנצע פרק שטייט אין די פרקים פון חידוש העולם, און דער רמב”ם וויל פרואווען פון דעם אז חידוש העולם איז א זייער וויכטיגע זאך.
דאס איז דער רמב”ם’ס וועג. איך האב דאך געזאגט אז איך גיי באלד אנקומען צו וואס ער זאגט וועגן יציאת מצרים. דאס איז דער רמב”ם’ס וועג פון אנקוקן אלע מצוות. דאס הייסט, נישט אז די מצוה פאר זיך איז עפעס די מטרה. אפילו יום השבת [yom ha-Shabbos: the Sabbath day] איז נישט די פוינט בפני עצמה [bifnei atzmah: in and of itself], אפילו אז שבת איז די דריטע פון די עשרת הדברות [aseres ha-dibros: the Ten Commandments] און ס’איז מורא’דיג [moradik: awesomely] וויכטיג, אבער ס’איז א וועג צו מפרסם זיין. אין אנדערע ווערטער, שבת איז א גרויסע סיין, און נישט נאר שבת, אויך פסח, אויך כמעט [kimat: almost] יעדע אנדערע מצוה. ס’איז א סיין. ס’שטייט גארנישט, ס’שטייט “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ” [ki sheshes yamim asah Hashem es ha-shamayim ve-es ha-aretz: for in six days God made the heavens and the earth]. דו זאלסט וויסן אז דאס איז די וועג וויאזוי מ’איז מפרסם דורך מאכן שבת.
אין אנדערע ווערטער, איך וויל מדייק זיין אין די ווערטער, דאס איז זייער אנדערש ווי אנדערע מענטשן גייען פארשטיין, בעיקר דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides]. מ’דארף עס לערנען אינאיינעם. מ’דארף קוקן אין רמב”ן צו זען. דער רמב”ן גייט זאגן אז יציאת מצרים איז נישט עפעס א וועג, מיט אנדערע ווערטער, דאס וואס מען מאכט פסח, וויל זאגן דער רמב”ן, אז על כל פנים [al kol panim: in any case] יציאת מצרים, לאמיר טראכטן פון פסח נאכדעם. יציאת מצרים איז נישט עפעס א מעשה [ma’aseh: action/event] וואס מען פארציילט כדי אז דורך דעם זאלסטו געדענקען אז ס’איז געווען יציאת מצרים. דער רמב”ם זאגט קיינמאל נישט וואס מען זאל טון ווען דעם האבן געדענקט אז ס’איז יציאת מצרים. Just realize that.
אויב דער רמב”ן וואלט געזאגט אז יציאת מצרים איז א ראיה, עפעס א געוויסע גילוי [gilui: revelation], עפעס א געוויסע proof, א געוויסע הוכחה [hochachah: proof] אז דער אייבערשטער פירט די וועלט, דער אייבערשטער שולט אויף די וועלט, אדער אפילו טיפער, מען קען אפילו זאגן אז דער רמב”ן וואלט געזאגט אז די וועג פון ווי אונז ווייסן אז ס’איז דא א גאט, די וועג פון וויאזוי אידן ווייסן אז ס’איז דא א גאט, איז פון יציאת מצרים.
און דער רמב”ם זאגט קיינמאל נישט אזוי. דער רמב”ם קוקט עס אן אז יציאת מצרים, אדער דער זכר יציאת מצרים [zekher yetzias Mitzrayim: remembrance of the Exodus], דער פסח, איז א געוויסע וועג וויאזוי מ’זאל קענען מפרסם זיין די אמונה פון… פון… פון… אזוי ווי שבת חידוש העולם, אדער איך ווייס נישט וואס. ער זאגט קיינמאל נישט וואס צו… איך מיין אפילו אז ווען ער זאגט די דעות פון פסח, איך מיין אז פשוט צו געדענקען די היסטאריע. ס’איז נישט בכלל [bi-khlal: at all] קלאר, איך בין בכלל נישט משוכנע [meshukna: convinced] אז דער רמב”ם האט בכלל אנגעקוקט אז יציאת מצרים האט עפעס א שייכות [shaykhus: connection] מיט עפעס א יסוד [yesod: foundation/principle], עני יסוד פון אמונה.
ס’קען זיין סתם [setam: simply] אז ווען ער זאגט אז די דעת פון פסח איז אז מ’זאל געדענקען יציאת מצרים, ס’קען זיין אז ער מיינט כפשוטו [ki-fshuto: literally/in its plain sense]. ס’קען זיין אז ער מיינט פשוט אז ס’איז דא א מצוה פון הכרת הטוב [hakoras ha-tov: recognition of the good/gratitude], און די מצוה, מיט אנדערע ווערטער, דאס איז א הכנה [hachanah: preparation] צו דעם אז מ’זאל קענען טון אפשר די צווייטע זאך וואס איז א מידה, אז מ’זאל קענען דאנקען דעם אייבערשטן אז ער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, אז ער האט אונז באשיצט אין מצרים, אז ער האט אונז באשיצט אין מדבר, עפעס אזוי. ער זאגט קיינמאל נישט, דאס איז… מ’קען זיין מדייק אז דער רמב”ם זאגט קיינמאל נישט וואס, און ער רעדט קיינמאל נישט די גאנצע דרשה [derashah: homiletical interpretation] וואס יעדער איינער קען פון דעם רמב”ן אין סוף פרשת בא [parshas Bo: the Torah portion of Bo] און נאך פלעצער, וואס יציאת מצרים לערנט אונז עפעס אויס. דאס איז קיינמאל נישט די נוסח [nusach: formulation/version] פון דעם רמב”ם, און ס’איז כמעט בפירוש [bifeirush: explicitly] אז דער רמב”ם איז זיך שואל [sho’el: questioning] אויף דעם.
פארוואס איז מיין גרויסע פראוו? ווייל דער פסוק [pasuk: verse], לאמיר זאגן דער פסוק, לאמיר זאגן צוויי גרויסע ראיות [ra’ayos: proofs] וואס איך פיל אז ס’איז א ראיה צו דעם. ס’איז דא דריי, און נאכדעם איז דא א דריטע.
קודם כל [kodem kol: first of all], דער פסוק “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [Anokhi Hashem Elokekha asher hotzeisikha me-eretz Mitzrayim: I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt], וואס פון דעם האט דער רמב”ם געלערנט, אז פון דעם זעט מען אז יציאת מצרים איז כדי אנצוקומען צו “אנכי ה’ אלקיך” [Anokhi Hashem Elokekha: I am the Lord your God]. זעט מען אז די מצוה איז דאך, ווי מ’ווייסט אויב מ’לערנט, אז דער רמב”ם האט מחדש געווען [mechadesh geven: innovated/introduced a novel interpretation] אז “אנכי ה’ אלקיך” איז א מצוה. דאס איז די מצוה פון אמונה, פון ידיעת ה’ [yedi’as Hashem: knowledge of God]. און ממילא האט דער רמב”ם פארשטאנען אז ס’איז א מצוה.
—
דער רמב”ם שטעלט אוועק א גרונט-פרינציפ אז מצוות האבן צוויי הויפט-צילן:
1. תיקון הנפש – לערנען ריכטיגע דעות (אמונות/השקפות)
2. תיקון הגוף – וואס צעטיילט זיך אין צוויי:
– גוטע מידות (פערזענלעכע כאראקטער-אייגנשאפטן)
– תיקון החברה (א פונקציאנירנדע געזעלשאפט)
דער רמב”ם שטעלט שטארק אז מצוות פאר תיקון הנפש (ריכטיגע דעות) זענען די כוונה ראשונה – דאס הויפט-ציל – כאטש אויך די אנדערע זענען וויכטיג. דאס הייסט: דער אמת’ער צוועק פון תורה איז צו ברענגען מענטשן צו ריכטיגע אמונות, און אלעס אנדערע – מידות, געזעלשאפט – איז וויכטיג אבער סעקונדער.
—
דער רמב”ם וויל ווייזן אז סיי פסח סיי סוכות האבן צוויי שיכטן:
– א דעה (אן אמונה וואס ווערט מפורסם)
– א מידה טובה (א כאראקטער-אייגנשאפט וואס ווערט אויסגעארבעט)
דער רמב”ם זאגט: “לזכור אותות מצרים ואותותם לדורות” – צו געדענקען די נסים פון מצרים.
וויכטיגער דיוק: דער רמב”ם זאגט נישט וואס מען לערנט אויס פון די נסים. ער זאגט נישט וואס פאר א דעה ווערט באוויזן דורך יציאת מצרים. דאס איז א באוואוסטע שווייגן – מען דארף עס מערקן, ווייל עס ווערט שפעטער א שליסל-פונקט אין דער גאנצער אנאליזע.
פאראלעל צו פסח – צו געדענקען די נסים פון מדבר.
דער רמב”ם זאגט: “שיהא אדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, ויביאנו זה להודות להשם וישכון במידת הענוה והשפלות” – א מענטש זאל זיך דערמאנען אין שלעכטע צייטן בעת גוטע צייטן, וואס ברענגט צו דאנקבארקייט צו ה’ און ענוה.
פראקטיש:
– פסח: מען עסט מצה און מרור – דערמאנט זיך אז מען האט אמאל נישט געהאט ברויט – דאנקט דעם אייבערשטן פאר’ן ברויט וואס מען האט יעצט.
– סוכות: מען גייט אין א סוכה – דערמאנט זיך אז מען האט אמאל נישט געהאט קיין הויז – דאנקט דעם אייבערשטן פאר’ן הויז.
וויכטיגער חידוש: דער רמב”ם’ס טייטש פון מצה און מרור איז נישט אז זיי זענען א “זכר” (סימבאלישע דערמאנונג) פון יציאת מצרים אין א היסטארישן זין, נאר א מידות-איבונג – צו אויסארבעטן די מידה פון דאנקבארקייט דורך קאנטראסט צווישן דעם אמאליגן צושטאנד און דעם יעצטיגן.
—
דער רמב”ם פרעגט אין פרק מ”א (וועגן הלכות עונשים): פארוואס באקומט מען כרת אויף חמץ בפסח? ער פארגלייכט צוויי צייטווייליגע אסורי מאכל – עסן יום כיפור און חמץ בפסח. דער רמב”ם’ס כלל: א זאך וואס איז שווער (צו האלטן) דארף א גרעסערע עונש.
דער רמב”ם ברענגט דארט אויך אז יציאת מצרים איז “פינת התורה” – אן עקשטיין פון דער תורה – וואס מפרסם א געוויסע דעה. אבער ווידער – ער זאגט נישט אויסדריקלעך וואס די דעה איז. דאס פאסט אריין אין דעם זעלבן מוסטער פון באוואוסטער שווייגן וואס איז שוין אויבן אויפגעוויזן געווארן.
—
דער רמב”ם’ס כללדיגער בליק אויף טעמי המצוות איז:
קיין מצוה איז נישט א צוועק פאר זיך אליין. אפילו שבת – וואס איז די דריטע פון עשרת הדברות, מורא’דיג וויכטיג, מיט עונש סקילה – איז א סיין (sign), א וועג צו מפרסם זיין א דעה.
דער רמב”ם (מורה נבוכים ח”ב פרק ל”א) זאגט:
– שבת איז מפרסם חידוש העולם (אז גאט האט באשאפן די וועלט).
– “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ” – דאס איז ווי שבת פונקציאנירט ווי פירסום.
– משה רבינו האט אליינס געהרג’עט איינעם פאר שבת – א נאך שטארקערע ראיה פון שבת’ס וויכטיקייט.
– דער רמב”ם ציטירט דעם כלל: “דעות שאין להם מעשים המשרישים אותם ומפרסמים אותם… אינן בנות קיימא” – דעות אן מעשים וואס מאכן זיי פאפולער און פארשפרייטן זיי, בלייבן נישט בעשטיין.
דאס הייסט: מצוות זענען מעשים וואס דינען ווי פירסום-מעכאניזמען פאר דעות. שבת = פירסום פאר חידוש העולם. פסח = פירסום פאר… (דער רמב”ם לאזט עס אפן). סוכות = פירסום פאר נסי מדבר.
דער שליסל-פונקט: מצוות זענען נישט דער ציל, נאר דער מכשיר – דער וועג וויאזוי דעות ווערן אריינגעפלאנצט און פארשפרייט אין דער וועלט.
—
דאס איז דער צענטראלער טיעון פון דעם גאנצן שיעור:
– יציאת מצרים איז אן אייגנשטענדיגע הוכחה/ראיה אז דער אייבערשטער פירט די וועלט, שולט אויף דער וועלט.
– נאך טיפער: דער וועג וויאזוי אידן ווייסן אז ס’איז דא א גאט איז פון יציאת מצרים.
– יציאת מצרים לערנט אונז אויס פונדאמענטאלע אמונות – השגחה, נסים, א.א.וו.
– מיט אנדערע ווערטער: יציאת מצרים איז די קוואל פון אמונה.
– יציאת מצרים (און דער זכר דורך פסח) איז א וועג צו מפרסם זיין א שוין-עקזיסטירנדע אמונה – נישט די קוואל פון דער אמונה אליין.
– אזוי ווי שבת איז א “סיין” פאר חידוש העולם, איז פסח א “סיין” פאר… עפעס.
– דער רמב”ם זאגט קיינמאל נישט אז יציאת מצרים באווייזט עפעס, אדער אז מען לערנט פון יציאת מצרים א יסוד פון אמונה.
– דער רמב”ם זאגט קיינמאל נישט די “גאנצע דרשה” וואס דער רמב”ן זאגט – אז יציאת מצרים לערנט אונז אויס השגחה, נסים, א.א.וו.
ס’איז בכלל נישט קלאר אז דער רמב”ם האט בכלל אנגעקוקט אז יציאת מצרים האט א שייכות מיט א יסוד פון אמונה אין דעם רמב”ן’ס זין. ס’קען זיין אז ווען דער רמב”ם זאגט “געדענק יציאת מצרים” מיינט ער כפשוטו – סתם געדענקען די היסטאריע, ווי א הכרת הטוב (דאנקבארקייט), וואס איז א הכנה צו דער מידה פון דאנקען דעם אייבערשטן פאר’ן ארויסנעמען פון מצרים, באשיצן אין מדבר, א.א.וו. – אבער נישט א הוכחה פאר מציאות ה’ אדער השגחה.
—
עס ווערן דערמאנט דריי ראיות פאר דעם חילוק, אבער נאר דער ערשטער ווערט אויסגעפירט:
– דער רמב”ם האט מחדש געווען אז “אנכי ה’ אלקיך” איז א מצוה – די מצוה פון אמונה/ידיעת ה’.
– דער פסוק זאגט “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – יציאת מצרים איז דא כדי אנצוקומען צו “אנכי ה’ אלקיך”, נישט פארקערט.
– דאס שטיצט דעם פונקט אז יציאת מצרים איז א וועג/מכשיר צום ציל (ידיעת ה’), נישט דער ציל אליין. ביי דעם רמב”ן וואלט מען געזאגט אז יציאת מצרים באווייזט ידיעת ה’; ביי דעם רמב”ם איז יציאת מצרים א מיטל צו מפרסם זיין ידיעת ה’ וואס שטייט שוין פאר זיך.
*(די צווייטע און דריטע ראיה ווערן נישט אויסגעפירט אין דעם חלק פון דעם שיעור.)*
—
“`
תיקון הנפש (דעות) ← הויפט-ציל פון תורה (כוונה ראשונה)
↑
מצוות = פירסום-מעכאניזמען (סיינס) פאר דעות
↑
שבת → מפרסם חידוש העולם
פסח → מפרסם… [רמב”ם לאזט אפן]
סוכות → מפרסם נסי מדבר
↑
+ מידות-קאמפאנענט (דאנקבארקייט, ענוה) – דורך קאנטראסט צווישן שלעכטע און גוטע צייטן
═══════════════════════════════════════
דער הויפט-חילוק:
רמב”ם: יציאת מצרים = וועג/מכשיר צו מפרסם א דעה
רמב”ן: יציאת מצרים = קוואל/הוכחה פון דער דעה אליין
═══════════════════════════════════════
“`
תיקון הנפש הייסט לערנען ריכטיגע דעות, תיקון הגוף הייסט, מען קען עס צוטיילן אויף צוויי זאכן:
– סיי אז מען זאל האבן גוטע מדות [middos: character traits]
– און סיי אז די סאסייעטי, תיקון החברה [tikkun ha-chevrah: repair/improvement of society], דער עולם [olam: world/society] זאל זיין מתוקן [metukkan: fixed/improved]
און דער רמב”ם [Rambam: Maimonides] איז זייער שטארק מדגיש [mad’gish: emphasizes] אז ס’איז דא, מ’דארף צוטיילן אז ס’איז דא מצוות [mitzvos: commandments] וואס זענען פאר די ערשטע כוונה [kavvanah: intention/purpose], ס’הייסט פאר די תיקון הנפש [tikkun ha-nefesh: perfection of the soul], און ס’איז דא וואס זענען נאר פאר תיקון הגוף [tikkun ha-guf: perfection of the body]. און מ’דארף זייער וויכטיג וויסן, אבער פאר’ן רמב”ם איז בעיקר [be-ikkar: primarily] וויכטיג די מצוות וואס זענען פאר צו געבן די ריכטיגע דעות, און אזוי ווייטער. אבער אויך די אנדערע זענען וויכטיג.
זאגט דער רמב”ם אזוי, די ביידע האט ער געוואלט טרעפן סיי אין סוכות [Sukkos: the festival of Tabernacles] און סיי אין פסח [Pesach: Passover], אז זיי האבן סיי א דעה [de’ah: belief/opinion], ס’הייסט ס’איז דא עפעס אן אמונה [emunah: faith/belief] וואס די ימים טובים [yamim tovim: festivals] מפרסם [mefarsem: publicize/make known], ס’איז פארשטייט זיך נישט ממש א מצוה פון אמונה, ס’איז ווי דער רמב”ם איז מבאר [me-va’er: explains] אין די שטיקל אויף שבת [Shabbos: the Sabbath], איך האב עס כדאי [kedai: worthwhile] צו לערנען, ס’איז, מ’גייט נישט יעצט טון, ס’איז נישט ממש צו מאכן פראפאגאנדע, אבער מ’מאכט פסח, קיינער איז נישט וויסן פון די אמונה פון פסח. פסח איז געקומען צו לערנען א געוויסע דעה, א געוויסע אמונה. און אויך איז עס געקומען אויך צו לערנען א געוויסע מדה טובה [middah tovah: good character trait].
און וואס איז די דעה פון פסח? זאגט ער, “לזכור אותות מצרים ואותותם לדורות” [lizkor osos Mitzrayim ve-ososam le-doros: to remember the signs of Egypt and their signs for generations]. דאס איז נישט קיין גרויסע פירוט [peirut: detail], אז מ’זאל געדענקען די נסים [nissim: miracles] פון מצרים [Mitzrayim: Egypt]. אבער מ’וועט שוין באלד מדייק זיין [medayek zayn: be precise/analyze carefully], ס’איז וויכטיג צו וויסן וואס ער זאגט נישט. ס’הייסט, די דעה פון פסח איז נישט… און וואס איז די אותות [osos: signs] אין מצרים? און וואס איז דעמאלטס? וואס לערן איך פון דעם? וואס איז די דעה וואס מ’לערנט פון די נסים אין מצרים? ער זאגט נישט. און זיי מערקן אז ער זאגט נישט.
און די דעה פון סוכות, דאס איז אינטערעסאנט וואס דער רמב”ם זאגט, דאס איז גוט אויך צו וויסן פאר סוכות. אזוי ווי פסח איז צו געדענקען לדורות [le-doros: for generations] די נסים פון יציאת מצרים [yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt], און סוכות איז צו געדענקען די נסים פון די מדבר [midbar: desert/wilderness]. און ער איז דן [dan: discusses/analyzes] אין עניני כבוד [inyenei kavod: matters of honor] און איך ווייס נישט וואס נאך, אבער דאס איז די רמב”ם’ס פשט [peshat: plain meaning/interpretation] אויף סוכות.
דאס איז די זאך פון די דעת [da’as: knowledge/belief] פון פסח, דו האסט דא א מידה [middah: character trait]. די מידה איז “שיהא אדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, ויביאנו זה להודות להשם וישכון במידת הענוה והשפלות” [she-yihyeh adam zokher yemei ha-ra’ah bi-yemei ha-tovah, vi-yevi’enu zeh le-hodos la-Hashem ve-yishkon be-middas ha-anavah ve-ha-shiflus: that a person should remember days of hardship in days of goodness, and this will bring him to thank God and dwell in the trait of humility and lowliness]. דאס הייסט, דאס איז א זאך וואס איז נוגע [nogei’a: relevant] אין מידות [middos: character traits], ס’איז נישט קיין עצם המציאות [etzem ha-metzi’us: essential reality] אז ס’איז א פרסום [pirsum: publicizing], נאר מ’עסט מצה [matzah: unleavened bread] און מרור [maror: bitter herbs] כדי צו געדענקען וואס איז געווען. לכאורה [le-kho’orah: apparently] די זעלבע זאך סוכה [sukkah: tabernacle/booth], מ’גייט ארויס פון די שטוב, מ’גייט אין א סוכה זיך צו דערמאנען אז מ’איז אמאל געווען אין מדבר און מ’האט נישט געהאט קיין שטוב, און שפעטער איז מען אנגעקומען אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel] און מ’האט שוין גוט צו עסן. דאס איז אלעס די מידה טובה פון פסח און סוכה.
אין אנדערע ווערטער, דער רמב”ם לערנט אז די טייטש פון די מצה, ווי ס’שטייט אז מ’עסט מצה ומרורים [u-merorim: and bitter herbs], און “שנאכל אבותינו במצרים” [she-akhlu avoseinu be-Mitzrayim: that our fathers ate in Egypt] איז זיין טייטש פון די מצה, אז מ’עסט מצה ומרור “שמורה על עניינינו במצרים” [she-moreh al inyaneinu be-Mitzrayim: that points to our affairs in Egypt], איז נישט די טייטש אז דאס איז א חלק [cheilek: part] פון די זכר ליציאת מצרים [zekher li-yetzias Mitzrayim: remembrance of the Exodus from Egypt], מ’דארף מאכן אזוי ווי א זכר לזה וזכר לזה [zekher la-zeh ve-zekher la-zeh: a remembrance of this and a remembrance of that], נאר די טייטש איז אז א מענטש זאל האבן די מידה טובה צו געדענקען בימי טובה ימי הרעה [bi-yemei tovah yemei ha-ra’ah: in good days the bad days], ווייל א מענטש ווערט צוגעוואוינט צו זיינע גוטע סיטואציעס און פארגעסט אז ס’איז אמאל געווען שלעכט. ממילא [me-meilah: consequently] סוכות גייט מען אין די סוכה, דערמאנט ער זיך אז ער איז אמאל געווען אין מדבר, און קען ער דאנקען דעם אייבערשטן אז ער האט ברוך השם [baruch Hashem: thank God] א הויז. די זעלבע זאך פסח, עסט ער מצה, קען ער דאנקען דעם אייבערשטן אז ער האט ברוך השם ברויט. דאס איז די רמב”ם’ס פירוש [peirush: interpretation] אויף די מידה פון פסח און סוכה, אז ביידע זענען די זעלבע זאך.
די זעלבע זאך זאגט דער רמב”ם אין נאך א שטיקל אין פרק מ”א [perek mem-alef: chapter 41], ווי ער רעדט דארט פון אן אנדערע שאלה וואס מיר האבן געזאגט פריער, וועלכע סארט, פארוואס געוויסע מצוות האבן געוויסע עונשים [onoshim: punishments], יענע פרק איז וועגן הלכות עונשים [hilkhos onoshim: laws of punishments]. זאגט ער, פארוואס איז דא כרת [kares: spiritual excision] אויף חמץ [chametz: leavened bread] בפסח [be-Pesach: on Passover]? צוויי סארט מאכלים [ma’akhalim: foods] האט מען גע’אסר’ט [ge-asert: forbidden] צייטווייליג, דער וואס עסט יום כיפור [Yom Kippur: the Day of Atonement] און דער וואס עסט חמץ. פסח באקומט ער א כרת. זאגט דער רמב”ם דארט, איך געדענק שוין נישט וואס שטייט דארט. זאגט ער, פארוואס? ער רעדט נישט וועגן קרבן פסח [korban Pesach: Passover sacrifice], ער רעדט וועגן עסן חמץ בפסח. וועגן קרבן פסח דארף מען קוקן ערגעץ אנדערש. זאגט ער אויך אז די סיבה איז, דאס הייסט נאך איין סיבה, ווייל עס איז א צד [tzad: aspect], דער רמב”ם האט א כלל [kelal: principle] אז יעדע זאך וואס איז שווער דארף מען מאכן א גרעסערע עונש [onesh: punishment].
און למאי ואיך יאמין בו, למען ישמעו ויחזקו דעה שהיא פינת התורה, שלא מציאות מצרים נפלאות [le-ma’i ve-eikh ya’amin bo, le-ma’an yishme’u vi-yechazku de’ah she-hi pinas ha-Torah, she-lo metzi’us Mitzrayim nifla’os: for what purpose and how will he believe in it, so that they should hear and strengthen the belief that is the cornerstone of the Torah, that the existence of the miracles of Egypt]. איז דא עפעס אזא זאך וואס הייסט פינת התורה [pinas ha-Torah: cornerstone of the Torah]? דאס הייסט, אין אנדערע ווערטער, אז די יציאת מצרים איז מפרסם [mefarsem: publicizes] עפעס א דעה וואס איז א פינת התורה. וואס איז די זאך פון יציאת מצרים?
סאו דאס איז וואס דער רמב”ם האט געזאגט. יעצט איך וויל דא אריינטראכטן אז מ’דארף אבער זייער גוט וויסן וואס דער רמב”ם מיינט ווען ער טוט דאס. דאס הייסט, ס’איז דא דער רמב”ם’ס באופן כללי [be-ofen klali: in a general manner] זיין גאנצע בליק פון טעמי המצוות [ta’amei ha-mitzvos: reasons for the commandments]. ס’איז דא א זאך וואס דו האסט געזאגט, וואס מ’רופט די מטרה השניה [matarah ha-shniyah: the second goal] אדער די כוונה הראשונה [kavvanah ha-rishonah: the first intention], דאס הייסט די תיקון הנפש, דאס הייסט די אמת’דיגע דעות. וואס איז די אמת’דיגע מטרה [matarah: goal] פון די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law]? און רוב תורה, רוב מצוות זענען נישט ממש דאס. דאס איז אפשר איין מצוה, אדער איך ווייס, אפשר דארף מען שטארק מדייק זיין פונקטליך וואס דאס איז. אבער רוב תורה איז געקומען צו מפרסם זיין דאס, צו מאכן א רעש ארום דעם. מ’וועט ליינען די שטיקל וועגן שבת דעמאלטס.
דער רמב”ם רעדט וועגן שבת, פארוואס איז שבת אזוי חמור [chamur: severe/serious]? אין פרק חלק ב’ פרק ל”א [perek cheilek beis perek lamed-alef: Part 2, Chapter 31], זאגט ער, “כבר ידעת טעם סקילה” [kevar yadata ta’am sekilah: you already know the reason for stoning]. נישט נאר אז ס’איז דא סקילה [sekilah: stoning], ס’איז אינטערעסאנט, ער זאגט אז משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] האט שוין געהארגעט איינעם לכבוד שבת [li-khvod Shabbos: in honor of the Sabbath]. ער זאגט אז דאס איז א גרעסערע ראיה [ra’ayah: proof] פון דעם אז סתם אז ס’איז דא סקילה. איך מיין, ס’איז דאך דא אסאך אנדערע סקילות וואס משה רבינו האט נישט געטון אליינס. ער זאגט אז “ידיעת אמת מתוך דבריו” [yedi’as emes mi-tokh devarav: knowledge of truth from his words]. דו ווייסט שוין פון וואס חז”ל [Chazal: our Sages of blessed memory] פארציילן, “שדעות אין להם מעשים המשישים אותם ומפרסמים אותם ומציגים אותם בציבור אינן בנות קיימא” [she-de’os ein lahem ma’asim ha-mashrishim osam u-mefarsmim osam u-matzigim osam ba-tzibur einan benos kayama: that beliefs that don’t have actions that root them and publicize them and present them to the public are not enduring]. די דעות וואס האבן נישט קיין מעשים [ma’asim: actions] וואס זיי זענען משריש [mashrish: root/establish] די דעות, עקזיסטירן מער נישט, קיינער גייט זיי נישט מער געדענקען.
“ובין הדעות שהקב”ה רוצה שנכבד את השבת, להנחיל ירושה את עיקר חידוש העולם, ולפרסם את יציאת כל האנשים בבת אחת” [u-vein ha-de’os she-ha-Kadosh Baruch Hu rotzeh she-nekhabed es ha-Shabbos, le-hanchil yerushah es ikkar chiddush ha-olam, u-lefarsem es yetzias kol ha-anashim be-vas achas: and among the beliefs that the Holy One Blessed Be He wants us to honor the Sabbath, to bequeath as an inheritance the principle of the creation of the world, and to publicize the emergence of all people at once]. און וועגן דעם, די טעם [ta’am: reason], און וועגן דעם זאגן זיי “כי ששת ימים עשה ה'” [ki sheshes yamim asah Hashem: for in six days God made]. דאס איז דער וועג וויאזוי שבת איז מפרסם די ענין [inyan: matter/concept] פון חידוש העולם [chiddush ha-olam: creation of the world]. די גאנצע פרק שטייט אין די פרקים פון חידוש העולם, און דער רמב”ם וויל פרואווען פון דעם אז חידוש העולם איז א זייער וויכטיגע זאך.
דאס איז דער רמב”ם’ס וועג. איך האב דאך געזאגט אז איך גיי באלד אנקומען צו וואס ער זאגט וועגן יציאת מצרים. דאס איז דער רמב”ם’ס וועג פון אנקוקן אלע מצוות. דאס הייסט, נישט אז די מצוה פאר זיך איז עפעס די מטרה. אפילו יום השבת [yom ha-Shabbos: the Sabbath day] איז נישט די פוינט בפני עצמה [bifnei atzmah: in and of itself], אפילו אז שבת איז די דריטע פון די עשרת הדברות [aseres ha-dibros: the Ten Commandments] און ס’איז מורא’דיג [moradik: awesomely] וויכטיג, אבער ס’איז א וועג צו מפרסם זיין. אין אנדערע ווערטער, שבת איז א גרויסע סיין, און נישט נאר שבת, אויך פסח, אויך כמעט [kimat: almost] יעדע אנדערע מצוה. ס’איז א סיין. ס’שטייט גארנישט, ס’שטייט “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ” [ki sheshes yamim asah Hashem es ha-shamayim ve-es ha-aretz: for in six days God made the heavens and the earth]. דו זאלסט וויסן אז דאס איז די וועג וויאזוי מ’איז מפרסם דורך מאכן שבת.
אין אנדערע ווערטער, איך וויל מדייק זיין אין די ווערטער, דאס איז זייער אנדערש ווי אנדערע מענטשן גייען פארשטיין, בעיקר דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides]. מ’דארף עס לערנען אינאיינעם. מ’דארף קוקן אין רמב”ן צו זען. דער רמב”ן גייט זאגן אז יציאת מצרים איז נישט עפעס א וועג, מיט אנדערע ווערטער, דאס וואס מען מאכט פסח, וויל זאגן דער רמב”ן, אז על כל פנים [al kol panim: in any case] יציאת מצרים, לאמיר טראכטן פון פסח נאכדעם. יציאת מצרים איז נישט עפעס א מעשה [ma’aseh: action/event] וואס מען פארציילט כדי אז דורך דעם זאלסטו געדענקען אז ס’איז געווען יציאת מצרים. דער רמב”ם זאגט קיינמאל נישט וואס מען זאל טון ווען דעם האבן געדענקט אז ס’איז יציאת מצרים. Just realize that.
אויב דער רמב”ן וואלט געזאגט אז יציאת מצרים איז א ראיה, עפעס א געוויסע גילוי [gilui: revelation], עפעס א געוויסע proof, א געוויסע הוכחה [hochachah: proof] אז דער אייבערשטער פירט די וועלט, דער אייבערשטער שולט אויף די וועלט, אדער אפילו טיפער, מען קען אפילו זאגן אז דער רמב”ן וואלט געזאגט אז די וועג פון ווי אונז ווייסן אז ס’איז דא א גאט, די וועג פון וויאזוי אידן ווייסן אז ס’איז דא א גאט, איז פון יציאת מצרים.
און דער רמב”ם זאגט קיינמאל נישט אזוי. דער רמב”ם קוקט עס אן אז יציאת מצרים, אדער דער זכר יציאת מצרים [zekher yetzias Mitzrayim: remembrance of the Exodus], דער פסח, איז א געוויסע וועג וויאזוי מ’זאל קענען מפרסם זיין די אמונה פון… פון… פון… אזוי ווי שבת חידוש העולם, אדער איך ווייס נישט וואס. ער זאגט קיינמאל נישט וואס צו… איך מיין אפילו אז ווען ער זאגט די דעות פון פסח, איך מיין אז פשוט צו געדענקען די היסטאריע. ס’איז נישט בכלל [bi-khlal: at all] קלאר, איך בין בכלל נישט משוכנע [meshukna: convinced] אז דער רמב”ם האט בכלל אנגעקוקט אז יציאת מצרים האט עפעס א שייכות [shaykhus: connection] מיט עפעס א יסוד [yesod: foundation/principle], עני יסוד פון אמונה.
ס’קען זיין סתם [setam: simply] אז ווען ער זאגט אז די דעת פון פסח איז אז מ’זאל געדענקען יציאת מצרים, ס’קען זיין אז ער מיינט כפשוטו [ki-fshuto: literally/in its plain sense]. ס’קען זיין אז ער מיינט פשוט אז ס’איז דא א מצוה פון הכרת הטוב [hakoras ha-tov: recognition of the good/gratitude], און די מצוה, מיט אנדערע ווערטער, דאס איז א הכנה [hachanah: preparation] צו דעם אז מ’זאל קענען טון אפשר די צווייטע זאך וואס איז א מידה, אז מ’זאל קענען דאנקען דעם אייבערשטן אז ער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, אז ער האט אונז באשיצט אין מצרים, אז ער האט אונז באשיצט אין מדבר, עפעס אזוי. ער זאגט קיינמאל נישט, דאס איז… מ’קען זיין מדייק אז דער רמב”ם זאגט קיינמאל נישט וואס, און ער רעדט קיינמאל נישט די גאנצע דרשה [derashah: homiletical interpretation] וואס יעדער איינער קען פון דעם רמב”ן אין סוף פרשת בא [parshas Bo: the Torah portion of Bo] און נאך פלעצער, וואס יציאת מצרים לערנט אונז עפעס אויס. דאס איז קיינמאל נישט די נוסח [nusach: formulation/version] פון דעם רמב”ם, און ס’איז כמעט בפירוש [bifeirush: explicitly] אז דער רמב”ם איז זיך שואל [sho’el: questioning] אויף דעם.
פארוואס איז מיין גרויסע פראוו? ווייל דער פסוק [pasuk: verse], לאמיר זאגן דער פסוק, לאמיר זאגן צוויי גרויסע ראיות [ra’ayos: proofs] וואס איך פיל אז ס’איז א ראיה צו דעם. ס’איז דא דריי, און נאכדעם איז דא א דריטע.
קודם כל [kodem kol: first of all], דער פסוק “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [Anokhi Hashem Elokekha asher hotzeisikha me-eretz Mitzrayim: I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt], וואס פון דעם האט דער רמב”ם געלערנט, אז פון דעם זעט מען אז יציאת מצרים איז כדי אנצוקומען צו “אנכי ה’ אלקיך” [Anokhi Hashem Elokekha: I am the Lord your God]. זעט מען אז די מצוה איז דאך, ווי מ’ווייסט אויב מ’לערנט, אז דער רמב”ם האט מחדש געווען [mechadesh geven: innovated/introduced a novel interpretation] אז “אנכי ה’ אלקיך” איז א מצוה. דאס איז די מצוה פון אמונה, פון ידיעת ה’ [yedi’as Hashem: knowledge of God]. און ממילא האט דער רמב”ם פארשטאנען אז ס’איז א מצוה.
—
הרמב”ם מציב עקרון יסוד שלפיו למצוות שני מטרות עיקריות:
1. תיקון הנפש – ללמוד דעות נכונות (אמונות/השקפות)
2. תיקון הגוף – המתחלק לשניים:
– מידות טובות (תכונות אופי אישיות)
– תיקון החברה (חברה מתפקדת)
הרמב”ם מדגיש בתוקף שמצוות לתיקון הנפש (דעות נכונות) הן הכוונה ראשונה – המטרה העיקרית – אף שגם האחרות חשובות. כלומר: המטרה האמיתית של התורה היא להביא את האדם לדעות נכונות, וכל השאר – מידות, חברה – חשוב אך משני.
—
הרמב”ם רוצה להראות שגם לפסח וגם לסוכות יש שתי שכבות:
– דעה (אמונה המתפרסמת)
– מידה טובה (תכונת אופי המתפתחת)
הרמב”ם אומר: “לזכור אותות מצרים ואותותם לדורות” – לזכור את הנסים של מצרים.
דיוק חשוב: הרמב”ם אינו אומר מה לומדים מהנסים. הוא אינו אומר איזו דעה מוכחת על ידי יציאת מצרים. זוהי שתיקה מודעת – יש לשים לב לכך, שכן זה יהפוך מאוחר יותר לנקודת מפתח בכל הניתוח.
במקביל לפסח – לזכור את נסי המדבר.
הרמב”ם אומר: “שיהא אדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, ויביאנו זה להודות להשם וישכון במידת הענוה והשפלות” – שהאדם יזכור בימים טובים את הימים הרעים, מה שמביא להודיה לה’ ולמידת הענוה.
מעשית:
– פסח: אוכלים מצה ומרור – נזכרים שפעם לא היה לחם – מודים לקב”ה על הלחם שיש עכשיו.
– סוכות: יושבים בסוכה – נזכרים שפעם לא היה בית – מודים לקב”ה על הבית.
חידוש חשוב: פירוש הרמב”ם למצה ומרור הוא לא שהם “זכר” (זיכרון סמלי) ליציאת מצרים במובן היסטורי, אלא תרגיל במידות – לפתח את מידת ההכרת הטוב דרך ניגוד בין המצב הקודם למצב הנוכחי.
—
הרמב”ם שואל בפרק מ”א (על הלכות עונשים): מדוע יש כרת על חמץ בפסח? הוא משווה שני איסורי אכילה זמניים – אכילה ביום כיפור וחמץ בפסח. כלל הרמב”ם: דבר שקשה (לשמור) צריך עונש גדול יותר.
הרמב”ם מביא שם גם שיציאת מצרים היא “פינת התורה” – אבן פינה של התורה – המפרסמת דעה מסוימת. אבל שוב – הוא אינו אומר במפורש מהי הדעה. זה מתאים לאותו דפוס של שתיקה מודעת שכבר הוצג לעיל.
—
ההשקפה הכללית של הרמב”ם על טעמי המצוות היא:
אין מצוה שהיא מטרה בפני עצמה. אפילו שבת – שהיא השלישית מעשרת הדברות, חשובה ביותר, עם עונש סקילה – היא אות (sign), דרך לפרסם דעה.
הרמב”ם (מורה נבוכים ח”ב פרק ל”א) אומר:
– שבת מפרסמת את חידוש העולם (שהקב”ה ברא את העולם).
– “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ” – כך שבת פועלת כפרסום.
– משה רבינו עצמו הרג מישהו על שבת – ראיה חזקה נוספת לחשיבות השבת.
– הרמב”ם מצטט את הכלל: “דעות שאין להם מעשים המשרישים אותם ומפרסמים אותם… אינן בנות קיימא” – דעות ללא מעשים שמפרסמים ומפיצים אותן, אינן מתקיימות.
כלומר: מצוות הן מעשים המשמשים מנגנוני פרסום לדעות. שבת = פרסום לחידוש העולם. פסח = פרסום ל… (הרמב”ם משאיר פתוח). סוכות = פרסום לנסי המדבר.
נקודת המפתח: מצוות הן לא המטרה, אלא הכלי – הדרך שבה דעות נטועות ומתפשטות בעולם.
—
זהו הטיעון המרכזי של כל השיעור:
– יציאת מצרים היא הוכחה/ראיה עצמאית שהקב”ה מנהיג את העולם, שולט על העולם.
– עמוק יותר: הדרך שבה יהודים יודעים שיש אלוקים היא מיציאת מצרים.
– יציאת מצרים מלמדת אותנו אמונות יסודיות – השגחה, נסים, וכו’.
– במילים אחרות: יציאת מצרים היא המקור של האמונה.
– יציאת מצרים (והזכר דרך פסח) היא דרך לפרסם אמונה כבר קיימת – לא המקור של האמונה עצמה.
– כשם ששבת היא “אות” לחידוש העולם, כך פסח הוא “אות” ל… משהו.
– הרמב”ם אף פעם לא אומר שיציאת מצרים מוכיחה משהו, או שלומדים מיציאת מצרים יסוד באמונה.
– הרמב”ם אף פעם לא אומר את כל ה”דרשה” שהרמב”ן אומר – שיציאת מצרים מלמדת אותנו השגחה, נסים, וכו’.
כלל לא ברור שהרמב”ם בכלל סבר שיציאת מצרים קשורה ליסוד באמונה במובן של הרמב”ן. יכול להיות שכאשר הרמב”ם אומר “זכור יציאת מצרים” הוא מתכוון כפשוטו – פשוט לזכור את ההיסטוריה, כהכרת הטוב (תודה), שהיא הכנה למידת ההודיה לקב”ה על ההוצאה ממצרים, ההגנה במדבר, וכו’. – אבל לא הוכחה למציאות ה’ או להשגחה.
—
מוזכרות שלוש ראיות לחילוק, אך רק הראשונה מפורטת:
– הרמב”ם חידש ש”אנכי ה’ אלקיך” היא מצוה – מצוות האמונה/ידיעת ה’.
– הפסוק אומר “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – יציאת מצרים נמצאת כאן כדי להגיע ל”אנכי ה’ אלקיך”, לא להיפך.
– זה תומך בנקודה שיציאת מצרים היא דרך/כלי למטרה (ידיעת ה’), לא המטרה עצמה. אצל הרמב”ן היינו אומרים שיציאת מצרים מוכיחה ידיעת ה’; אצל הרמב”ם יציאת מצרים היא אמצעי לפרסם ידיעת ה’ שעומדת בפני עצמה.
*(הראיה השנייה והשלישית אינן מפורטות בחלק זה של השיעור.)*
—
“`
תיקון הנפש (דעות) ← מטרת התורה העיקרית (כוונה ראשונה)
↑
מצוות = מנגנוני פרסום (אותות) לדעות
↑
שבת → מפרסמת חידוש העולם
פסח → מפרסם… [רמב”ם משאיר פתוח]
סוכות → מפרסם נסי מדבר
↑
+ מרכיב מידות (הכרת הטוב, ענוה) – דרך ניגוד בין זמנים רעים וטובים
═══════════════════════════════════════
החילוק העיקרי:
רמב”ם: יציאת מצרים = דרך/כלי לפרסם דעה
רמב”ן: יציאת מצרים = מקור/הוכחה של הדעה עצמה
═══════════════════════════════════════
“`
תיקון הנפש פירושו ללמוד דעות נכונות, תיקון הגוף פירושו, אפשר לחלק לשני דברים:
– או שיהיו לאדם מידות טובות
– או שהחברה, תיקון החברה, העולם יהיה מתוקן
והרמב”ם מדגיש מאוד שיש, צריך לחלק שיש מצוות שהן לכוונה הראשונה, כלומר לתיקון הנפש, ויש שהן רק לתיקון הגוף. וצריך לדעת זאת היטב, אבל לרמב”ם בעיקר חשובות המצוות שהן לתת את הדעות הנכונות, וכן הלאה. אבל גם האחרות חשובות.
אומר הרמב”ם כך, את שניהם רצה למצוא הן בסוכות והן בפסח, שיש להם הן דעה, כלומר יש איזו אמונה שהימים טובים מפרסמים, מובן שזו לא ממש מצוות אמונה, זה כמו שהרמב”ם מבאר בקטע על שבת, כדאי ללמוד אותו, זה, לא נעשה זאת עכשיו, זה לא ממש לעשות תעמולה, אבל עושים פסח, אף אחד לא יודע על האמונה של פסח. פסח בא ללמד דעה מסוימת, אמונה מסוימת. וגם בא ללמד מידה טובה מסוימת.
ומהי הדעה של פסח? אומר הוא, “לזכור אותות מצרים ואותותם לדורות”. זה לא פירוט גדול, שצריך לזכור את הנסים של מצרים. אבל נהיה מדייקים מיד, חשוב לדעת מה הוא לא אומר. כלומר, הדעה של פסח היא לא… ומהם האותות במצרים? ומה אז? מה אני לומד מזה? מהי הדעה שלומדים מהנסים במצרים? הוא לא אומר. ושמים לב שהוא לא אומר.
והדעה של סוכות, זה מעניין מה הרמב”ם אומר, זה טוב לדעת גם לסוכות. כמו שפסח הוא לזכור לדורות את נסי יציאת מצרים, וסוכות הוא לזכור את נסי המדבר. והוא דן בעניני כבוד ואיני יודע מה עוד, אבל זה פשט הרמב”ם על סוכות.
זה העניין של הדעת של פסח, יש כאן מידה. המידה היא “שיהא אדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, ויביאנו זה להודות להשם וישכון במידת הענוה והשפלות”. כלומר, זה דבר שנוגע למידות, זה לא עצם המציאות שזה פרסום, אלא אוכלים מצה ומרור כדי לזכור מה היה. לכאורה אותו דבר סוכה, יוצאים מהבית, הולכים לסוכה כדי להיזכר שפעם היו במדבר ולא היה להם בית, ואחר כך הגיעו לארץ ישראל ויש להם טוב לאכול. זו כל המידה טובה של פסח וסוכה.
במילים אחרות, הרמב”ם לומד שהמשמעות של המצה, כמו שכתוב שאוכלים מצה ומרורים, ו”שאכלו אבותינו במצרים” היא המשמעות של המצה, שאוכלים מצה ומרור “שמורה על עניינינו במצרים”, אין המשמעות שזה חלק מהזכר ליציאת מצרים, שצריך לעשות כזכר לזה וזכר לזה, אלא המשמעות היא שאדם יהיה לו המידה טובה לזכור בימי טובה ימי הרעה, כי אדם מתרגל למצבים הטובים שלו ושוכח שפעם היה רע. ממילא סוכות הולכים לסוכה, נזכר שפעם היה במדבר, ויכול להודות להקב”ה שיש לו ברוך השם בית. אותו דבר פסח, אוכל מצה, יכול להודות להקב”ה שיש לו ברוך השם לחם. זה פירוש הרמב”ם על המידה של פסח וסוכה, ששניהם אותו דבר.
אותו דבר אומר הרמב”ם בקטע נוסף בפרק מ”א, כשהוא מדבר שם על שאלה אחרת שאמרנו קודם, איזה סוג, למה למצוות מסוימות יש עונשים מסוימים, אותו פרק הוא על הלכות עונשים. אומר הוא, למה יש כרת על חמץ בפסח? שני סוגי מאכלים נאסרו זמנית, מי שאוכל ביום כיפור ומי שאוכל חמץ. פסח מקבל כרת. אומר הרמב”ם שם, אני כבר לא זוכר מה כתוב שם. אומר הוא, למה? הוא לא מדבר על קרבן פסח, הוא מדבר על אכילת חמץ בפסח. על קרבן פסח צריך לעיין במקום אחר. אומר הוא גם שהסיבה היא, כלומר עוד סיבה, כי יש צד, לרמב”ם יש כלל שכל דבר שקשה צריך לעשות עונש גדול יותר.
ולמה ואיך יאמין בו, למען ישמעו ויחזקו דעה שהיא פינת התורה, שלא מציאות מצרים נפלאות. יש איזה דבר שנקרא פינת התורה? כלומר, במילים אחרות, שיציאת מצרים מפרסמת איזו דעה שהיא פינת התורה. מהו העניין של יציאת מצרים?
אז זה מה שהרמב”ם אמר. עכשיו אני רוצה להעיר כאן שצריך לדעת היטב מה הרמב”ם מתכוון כשהוא עושה זאת. כלומר, יש את המבט הכללי של הרמב”ם על כל טעמי המצוות. יש דבר שאמרת, שקוראים לו המטרה השנייה או הכוונה הראשונה, כלומר תיקון הנפש, כלומר הדעות האמיתיות. מהי המטרה האמיתית של התורה? ורוב תורה, רוב מצוות אינן ממש זה. זו אולי מצוה אחת, או אני יודע, אולי צריך להיות מדייק מאוד בדיוק מה זה. אבל רוב תורה באה לפרסם את זה, לעשות רעש סביב זה. נקרא את הקטע על שבת אז.
הרמב”ם מדבר על שבת, למה שבת כל כך חמורה? בפרק חלק ב’ פרק ל”א, אומר הוא, “כבר ידעת טעם סקילה”. לא רק שיש סקילה, זה מעניין, הוא אומר שמשה רבינו כבר הרג מישהו לכבוד שבת. הוא אומר שזו ראיה גדולה יותר מאשר סתם שיש סקילה. כלומר, יש הרבה סקילות אחרות שמשה רבינו לא עשה בעצמו. הוא אומר ש”ידיעת אמת מתוך דבריו”. אתה כבר יודע ממה שחז”ל מספרים, “שדעות אין להם מעשים המשרישים אותם ומפרסמים אותם ומציגים אותם בציבור אינן בנות קיימא”. הדעות שאין להן מעשים שמשרישים את הדעות, לא קיימות יותר, אף אחד לא יזכור אותן יותר.
“ובין הדעות שהקב”ה רוצה שנכבד את השבת, להנחיל ירושה את עיקר חידוש העולם, ולפרסם את יציאת כל האנשים בבת אחת”. ועל זה, הטעם, ועל זה אומרים “כי ששת ימים עשה ה'”. זו הדרך שבה שבת מפרסמת את הענין של חידוש העולם. כל הפרק עומד בפרקים של חידוש העולם, והרמב”ם רוצה להוכיח מזה שחידוש העולם הוא דבר חשוב מאוד.
זו דרכו של הרמב”ם. הרי אמרתי שאגיע בקרוב למה שהוא אומר על יציאת מצרים. זו דרכו של הרמב”ם להסתכל על כל המצוות. כלומר, לא שהמצוה בפני עצמה היא איזו מטרה. אפילו יום השבת אינו הנקודה בפני עצמה, אפילו אם שבת היא השלישית מעשרת הדברות וזה חשוב בצורה יוצאת דופן, אבל זו דרך לפרסם. במילים אחרות, שבת היא סימן גדול, ולא רק שבת, גם פסח, גם כמעט כל מצוה אחרת. זה סימן. לא כתוב כלום, כתוב “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ”. אתה צריך לדעת שזו הדרך שבה מפרסמים על ידי עשיית שבת.
במילים אחרות, אני רוצה להיות מדייק במילים, זה שונה מאוד מאיך שאנשים אחרים הולכים להבין, בעיקר הרמב”ן. צריך ללמוד את זה ביחד. צריך לעיין ברמב”ן כדי לראות. הרמב”ן הולך לומר שיציאת מצרים אינה איזו דרך, במילים אחרות, מה שעושים פסח, רוצה לומר הרמב”ן, שעל כל פנים יציאת מצרים, בואו נחשוב על פסח אחר כך. יציאת מצרים אינה איזה מעשה שמספרים כדי שדרך זה תזכור שהייתה יציאת מצרים. הרמב”ם אף פעם לא אומר מה צריך לעשות כשזכרת שהייתה יציאת מצרים. רק תבין את זה.
אם הרמב”ן היה אומר שיציאת מצרים היא ראיה, איזה גילוי מסוים, איזה הוכחה, איזו הוכחה שהקב”ה מנהיג את העולם, הקב”ה שולט על העולם, או אפילו יותר עמוק, אפשר אפילו לומר שהרמב”ן היה אומר שהדרך שבה אנו יודעים שיש אלוקים, הדרך שבה יהודים יודעים שיש אלוקים, היא מיציאת מצרים.
והרמב”ם אף פעם לא אומר כך. הרמב”ם מסתכל על זה שיציאת מצרים, או זכר יציאת מצרים, הפסח, הוא דרך מסוימת שבה אפשר לפרסם את האמונה של… של… של… כמו שבת חידוש העולם, או איני יודע מה. הוא אף פעם לא אומר מה ל… כלומר אפילו כשהוא אומר את הדעות של פסח, אני מתכוון שפשוט לזכור את ההיסטוריה. זה בכלל לא ברור, אני בכלל לא משוכנע שהרמב”ם בכלל הסתכל על זה שיציאת מצרים יש לה איזה שייכות לאיזה יסוד, איזה יסוד של אמונה.
יכול להיות סתם שכשהוא אומר שהדעת של פסח היא שצריך לזכור יציאת מצרים, יכול להיות שהוא מתכוון כפשוטו. יכול להיות שהוא מתכוון פשוט שיש מצוה של הכרת הטוב, והמצוה, במילים אחרות, זו הכנה לכך שאפשר לעשות אולי את הדבר השני שהוא מידה, שאפשר להודות להקב”ה שהוא הוציא אותנו ממצרים, שהוא הגן עלינו במצרים, שהוא הגן עלינו במדבר, משהו כזה. הוא אף פעם לא אומר, זה… אפשר להיות מדייק שהרמב”ם אף פעם לא אומר מה, והוא אף פעם לא מדבר על כל הדרשה שכל אחד יודע מהרמב”ן בסוף פרשת בא ובמקומות אחרים, שיציאת מצרים מלמדת אותנו משהו. זה אף פעם לא הנוסח של הרמב”ם, וזה כמעט בפירוש שהרמב”ם שואל על זה.
מהי הראיה הגדולה שלי? כי הפסוק, בואו נאמר הפסוק, בואו נאמר שתי ראיות גדולות שאני מרגיש שזו ראיה לכך. יש שלוש, ואחר כך יש שלישית.
קודם כל, הפסוק “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שממנו למד הרמב”ם, שמזה רואים שיציאת מצרים היא כדי להגיע ל”אנכי ה’ אלקיך”. רואים שהמצוה היא, כמו שיודעים אם לומדים, שהרמב”ם חידש ש”אנכי ה’ אלקיך” היא מצוה. זו מצוות האמונה, של ידיעת ה’. וממילא הרמב”ם הבין שזו מצוה.
—
הרמב”ם מציב עקרון יסוד שלפיו למצוות שני מטרות עיקריות:
1. תיקון הנפש – ללמוד דעות נכונות (אמונות/השקפות)
2. תיקון הגוף – המתחלק לשניים:
– מידות טובות (תכונות אופי אישיות)
– תיקון החברה (חברה מתפקדת)
הרמב”ם מדגיש בתוקף שמצוות לתיקון הנפש (דעות נכונות) הן הכוונה ראשונה – המטרה העיקרית – אף שגם האחרות חשובות. כלומר: המטרה האמיתית של התורה היא להביא את האדם לדעות נכונות, וכל השאר – מידות, חברה – חשוב אך משני.
—
הרמב”ם רוצה להראות שגם לפסח וגם לסוכות יש שתי שכבות:
– דעה (אמונה המתפרסמת)
– מידה טובה (תכונת אופי המתפתחת)
הרמב”ם אומר: “לזכור אותות מצרים ואותותם לדורות” – לזכור את הנסים של מצרים.
דיוק חשוב: הרמב”ם אינו אומר מה לומדים מהנסים. הוא אינו אומר איזו דעה מוכחת על ידי יציאת מצרים. זוהי שתיקה מודעת – יש לשים לב לכך, שכן זה יהפוך מאוחר יותר לנקודת מפתח בכל הניתוח.
במקביל לפסח – לזכור את נסי המדבר.
הרמב”ם אומר: “שיהא אדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, ויביאנו זה להודות להשם וישכון במידת הענוה והשפלות” – שהאדם יזכור בימים טובים את הימים הרעים, מה שמביא להודיה לה’ ולמידת הענוה.
מעשית:
– פסח: אוכלים מצה ומרור – נזכרים שפעם לא היה לחם – מודים לקב”ה על הלחם שיש עכשיו.
– סוכות: יושבים בסוכה – נזכרים שפעם לא היה בית – מודים לקב”ה על הבית.
חידוש חשוב: פירוש הרמב”ם למצה ומרור הוא לא שהם “זכר” (זיכרון סמלי) ליציאת מצרים במובן היסטורי, אלא תרגיל במידות – לפתח את מידת ההכרת הטוב דרך ניגוד בין המצב הקודם למצב הנוכחי.
—
הרמב”ם שואל בפרק מ”א (על הלכות עונשים): מדוע יש כרת על חמץ בפסח? הוא משווה שני איסורי אכילה זמניים – אכילה ביום כיפור וחמץ בפסח. כלל הרמב”ם: דבר שקשה (לשמור) צריך עונש גדול יותר.
הרמב”ם מביא שם גם שיציאת מצרים היא “פינת התורה” – אבן פינה של התורה – המפרסמת דעה מסוימת. אבל שוב – הוא אינו אומר במפורש מהי הדעה. זה מתאים לאותו דפוס של שתיקה מודעת שכבר הוצג לעיל.
—
ההשקפה הכללית של הרמב”ם על טעמי המצוות היא:
אין מצוה שהיא מטרה בפני עצמה. אפילו שבת – שהיא השלישית מעשרת הדברות, חשובה ביותר, עם עונש סקילה – היא אות (sign), דרך לפרסם דעה.
הרמב”ם (מורה נבוכים ח”ב פרק ל”א) אומר:
– שבת מפרסמת את חידוש העולם (שהקב”ה ברא את העולם).
– “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ” – כך שבת פועלת כפרסום.
– משה רבינו עצמו הרג מישהו על שבת – ראיה חזקה נוספת לחשיבות השבת.
– הרמב”ם מצטט את הכלל: “דעות שאין להם מעשים המשרישים אותם ומפרסמים אותם… אינן בנות קיימא” – דעות ללא מעשים שמפרסמים ומפיצים אותן, אינן מתקיימות.
כלומר: מצוות הן מעשים המשמשים מנגנוני פרסום לדעות. שבת = פרסום לחידוש העולם. פסח = פרסום ל… (הרמב”ם משאיר פתוח). סוכות = פרסום לנסי המדבר.
נקודת המפתח: מצוות הן לא המטרה, אלא הכלי – הדרך שבה דעות נטועות ומתפשטות בעולם.
—
זהו הטיעון המרכזי של כל השיעור:
– יציאת מצרים היא הוכחה/ראיה עצמאית שהקב”ה מנהיג את העולם, שולט על העולם.
– עמוק יותר: הדרך שבה יהודים יודעים שיש אלוקים היא מיציאת מצרים.
– יציאת מצרים מלמדת אותנו אמונות יסודיות – השגחה, נסים, וכו’.
– במילים אחרות: יציאת מצרים היא המקור של האמונה.
– יציאת מצרים (והזכר דרך פסח) היא דרך לפרסם אמונה כבר קיימת – לא המקור של האמונה עצמה.
– כשם ששבת היא “אות” לחידוש העולם, כך פסח הוא “אות” ל… משהו.
– הרמב”ם אף פעם לא אומר שיציאת מצרים מוכיחה משהו, או שלומדים מיציאת מצרים יסוד באמונה.
– הרמב”ם אף פעם לא אומר את כל ה”דרשה” שהרמב”ן אומר – שיציאת מצרים מלמדת אותנו השגחה, נסים, וכו’.
כלל לא ברור שהרמב”ם בכלל סבר שיציאת מצרים קשורה ליסוד באמונה במובן של הרמב”ן. יכול להיות שכאשר הרמב”ם אומר “זכור יציאת מצרים” הוא מתכוון כפשוטו – פשוט לזכור את ההיסטוריה, כהכרת הטוב (תודה), שהיא הכנה למידת ההודיה לקב”ה על ההוצאה ממצרים, ההגנה במדבר, וכו’. – אבל לא הוכחה למציאות ה’ או להשגחה.
—
מוזכרות שלוש ראיות לחילוק, אך רק הראשונה מפורטת:
– הרמב”ם חידש ש”אנכי ה’ אלקיך” היא מצוה – מצוות האמונה/ידיעת ה’.
– הפסוק אומר “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – יציאת מצרים נמצאת כאן כדי להגיע ל”אנכי ה’ אלקיך”, לא להיפך.
– זה תומך בנקודה שיציאת מצרים היא דרך/כלי למטרה (ידיעת ה’), לא המטרה עצמה. אצל הרמב”ן היינו אומרים שיציאת מצרים מוכיחה ידיעת ה’; אצל הרמב”ם יציאת מצרים היא אמצעי לפרסם ידיעת ה’ שעומדת בפני עצמה.
*(הראיה השנייה והשלישית אינן מפורטות בחלק זה של השיעור.)*
—
“`
תיקון הנפש (דעות) ← מטרת התורה העיקרית (כוונה ראשונה)
↑
מצוות = מנגנוני פרסום (אותות) לדעות
↑
שבת → מפרסמת חידוש העולם
פסח → מפרסם… [רמב”ם משאיר פתוח]
סוכות → מפרסם נסי מדבר
↑
+ מרכיב מידות (הכרת הטוב, ענוה) – דרך ניגוד בין זמנים רעים וטובים
═══════════════════════════════════════
החילוק העיקרי:
רמב”ם: יציאת מצרים = דרך/כלי לפרסם דעה
רמב”ן: יציאת מצרים = מקור/הוכחה של הדעה עצמה
═══════════════════════════════════════
“`
תיקון הנפש פירושו ללמוד דעות נכונות, תיקון הגוף פירושו, אפשר לחלק לשני דברים:
– או שיהיו לאדם מידות טובות
– או שהחברה, תיקון החברה, העולם יהיה מתוקן
והרמב”ם מדגיש מאוד שיש, צריך לחלק שיש מצוות שהן לכוונה הראשונה, כלומר לתיקון הנפש, ויש שהן רק לתיקון הגוף. וצריך לדעת זאת היטב, אבל לרמב”ם בעיקר חשובות המצוות שהן לתת את הדעות הנכונות, וכן הלאה. אבל גם האחרות חשובות.
אומר הרמב”ם כך, את שניהם רצה למצוא הן בסוכות והן בפסח, שיש להם הן דעה, כלומר יש איזו אמונה שהימים טובים מפרסמים, מובן שזו לא ממש מצוות אמונה, זה כמו שהרמב”ם מבאר בקטע על שבת, כדאי ללמוד אותו, זה, לא נעשה זאת עכשיו, זה לא ממש לעשות תעמולה, אבל עושים פסח, אף אחד לא יודע על האמונה של פסח. פסח בא ללמד דעה מסוימת, אמונה מסוימת. וגם בא ללמד מידה טובה מסוימת.
ומהי הדעה של פסח? אומר הוא, “לזכור אותות מצרים ואותותם לדורות”. זה לא פירוט גדול, שצריך לזכור את הנסים של מצרים. אבל נהיה מדייקים מיד, חשוב לדעת מה הוא לא אומר. כלומר, הדעה של פסח היא לא… ומהם האותות במצרים? ומה אז? מה אני לומד מזה? מהי הדעה שלומדים מהנסים במצרים? הוא לא אומר. ושמים לב שהוא לא אומר.
והדעה של סוכות, זה מעניין מה הרמב”ם אומר, זה טוב לדעת גם לסוכות. כמו שפסח הוא לזכור לדורות את נסי יציאת מצרים, וסוכות הוא לזכור את נסי המדבר. והוא דן בעניני כבוד ואיני יודע מה עוד, אבל זה פשט הרמב”ם על סוכות.
זה העניין של הדעת של פסח, יש כאן מידה. המידה היא “שיהא אדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, ויביאנו זה להודות להשם וישכון במידת הענוה והשפלות”. כלומר, זה דבר שנוגע למידות, זה לא עצם המציאות שזה פרסום, אלא אוכלים מצה ומרור כדי לזכור מה היה. לכאורה אותו דבר סוכה, יוצאים מהבית, הולכים לסוכה כדי להיזכר שפעם היו במדבר ולא היה להם בית, ואחר כך הגיעו לארץ ישראל ויש להם טוב לאכול. זו כל המידה טובה של פסח וסוכה.
במילים אחרות, הרמב”ם לומד שהמשמעות של המצה, כמו שכתוב שאוכלים מצה ומרורים, ו”שאכלו אבותינו במצרים” היא המשמעות של המצה, שאוכלים מצה ומרור “שמורה על עניינינו במצרים”, אין המשמעות שזה חלק מהזכר ליציאת מצרים, שצריך לעשות כזכר לזה וזכר לזה, אלא המשמעות היא שאדם יהיה לו המידה טובה לזכור בימי טובה ימי הרעה, כי אדם מתרגל למצבים הטובים שלו ושוכח שפעם היה רע. ממילא סוכות הולכים לסוכה, נזכר שפעם היה במדבר, ויכול להודות להקב”ה שיש לו ברוך השם בית. אותו דבר פסח, אוכל מצה, יכול להודות להקב”ה שיש לו ברוך השם לחם. זה פירוש הרמב”ם על המידה של פסח וסוכה, ששניהם אותו דבר.
אותו דבר אומר הרמב”ם בקטע נוסף בפרק מ”א, כשהוא מדבר שם על שאלה אחרת שאמרנו קודם, איזה סוג, למה למצוות מסוימות יש עונשים מסוימים, אותו פרק הוא על הלכות עונשים. אומר הוא, למה יש כרת על חמץ בפסח? שני סוגי מאכלים נאסרו זמנית, מי שאוכל ביום כיפור ומי שאוכל חמץ. פסח מקבל כרת. אומר הרמב”ם שם, אני כבר לא זוכר מה כתוב שם. אומר הוא, למה? הוא לא מדבר על קרבן פסח, הוא מדבר על אכילת חמץ בפסח. על קרבן פסח צריך לעיין במקום אחר. אומר הוא גם שהסיבה היא, כלומר עוד סיבה, כי יש צד, לרמב”ם יש כלל שכל דבר שקשה צריך לעשות עונש גדול יותר.
ולמה ואיך יאמין בו, למען ישמעו ויחזקו דעה שהיא פינת התורה, שלא מציאות מצרים נפלאות. יש איזה דבר שנקרא פינת התורה? כלומר, במילים אחרות, שיציאת מצרים מפרסמת איזו דעה שהיא פינת התורה. מהו העניין של יציאת מצרים?
אז זה מה שהרמב”ם אמר. עכשיו אני רוצה להעיר כאן שצריך לדעת היטב מה הרמב”ם מתכוון כשהוא עושה זאת. כלומר, יש את המבט הכללי של הרמב”ם על כל טעמי המצוות. יש דבר שאמרת, שקוראים לו המטרה השנייה או הכוונה הראשונה, כלומר תיקון הנפש, כלומר הדעות האמיתיות. מהי המטרה האמיתית של התורה? ורוב תורה, רוב מצוות אינן ממש זה. זו אולי מצוה אחת, או אני יודע, אולי צריך להיות מדייק מאוד בדיוק מה זה. אבל רוב תורה באה לפרסם את זה, לעשות רעש סביב זה. נקרא את הקטע על שבת אז.
הרמב”ם מדבר על שבת, למה שבת כל כך חמורה? בפרק חלק ב’ פרק ל”א, אומר הוא, “כבר ידעת טעם סקילה”. לא רק שיש סקילה, זה מעניין, הוא אומר שמשה רבינו כבר הרג מישהו לכבוד שבת. הוא אומר שזו ראיה גדולה יותר מאשר סתם שיש סקילה. כלומר, יש הרבה סקילות אחרות שמשה רבינו לא עשה בעצמו. הוא אומר ש”ידיעת אמת מתוך דבריו”. אתה כבר יודע ממה שחז”ל מספרים, “שדעות אין להם מעשים המשרישים אותם ומפרסמים אותם ומציגים אותם בציבור אינן בנות קיימא”. הדעות שאין להן מעשים שמשרישים את הדעות, לא קיימות יותר, אף אחד לא יזכור אותן יותר.
“ובין הדעות שהקב”ה רוצה שנכבד את השבת, להנחיל ירושה את עיקר חידוש העולם, ולפרסם את יציאת כל האנשים בבת אחת”. ועל זה, הטעם, ועל זה אומרים “כי ששת ימים עשה ה'”. זו הדרך שבה שבת מפרסמת את הענין של חידוש העולם. כל הפרק עומד בפרקים של חידוש העולם, והרמב”ם רוצה להוכיח מזה שחידוש העולם הוא דבר חשוב מאוד.
זו דרכו של הרמב”ם. הרי אמרתי שאגיע בקרוב למה שהוא אומר על יציאת מצרים. זו דרכו של הרמב”ם להסתכל על כל המצוות. כלומר, לא שהמצוה בפני עצמה היא איזו מטרה. אפילו יום השבת אינו הנקודה בפני עצמה, אפילו אם שבת היא השלישית מעשרת הדברות וזה חשוב בצורה יוצאת דופן, אבל זו דרך לפרסם. במילים אחרות, שבת היא סימן גדול, ולא רק שבת, גם פסח, גם כמעט כל מצוה אחרת. זה סימן. לא כתוב כלום, כתוב “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ”. אתה צריך לדעת שזו הדרך שבה מפרסמים על ידי עשיית שבת.
במילים אחרות, אני רוצה להיות מדייק במילים, זה שונה מאוד מאיך שאנשים אחרים הולכים להבין, בעיקר הרמב”ן. צריך ללמוד את זה ביחד. צריך לעיין ברמב”ן כדי לראות. הרמב”ן הולך לומר שיציאת מצרים אינה איזו דרך, במילים אחרות, מה שעושים פסח, רוצה לומר הרמב”ן, שעל כל פנים יציאת מצרים, בואו נחשוב על פסח אחר כך. יציאת מצרים אינה איזה מעשה שמספרים כדי שדרך זה תזכור שהייתה יציאת מצרים. הרמב”ם אף פעם לא אומר מה צריך לעשות כשזכרת שהייתה יציאת מצרים. רק תבין את זה.
אם הרמב”ן היה אומר שיציאת מצרים היא ראיה, איזה גילוי מסוים, איזה הוכחה, איזו הוכחה שהקב”ה מנהיג את העולם, הקב”ה שולט על העולם, או אפילו יותר עמוק, אפשר אפילו לומר שהרמב”ן היה אומר שהדרך שבה אנו יודעים שיש אלוקים, הדרך שבה יהודים יודעים שיש אלוקים, היא מיציאת מצרים.
והרמב”ם אף פעם לא אומר כך. הרמב”ם מסתכל על זה שיציאת מצרים, או זכר יציאת מצרים, הפסח, הוא דרך מסוימת שבה אפשר לפרסם את האמונה של… של… של… כמו שבת חידוש העולם, או איני יודע מה. הוא אף פעם לא אומר מה ל… כלומר אפילו כשהוא אומר את הדעות של פסח, אני מתכוון שפשוט לזכור את ההיסטוריה. זה בכלל לא ברור, אני בכלל לא משוכנע שהרמב”ם בכלל הסתכל על זה שיציאת מצרים יש לה איזה שייכות לאיזה יסוד, איזה יסוד של אמונה.
יכול להיות סתם שכשהוא אומר שהדעת של פסח היא שצריך לזכור יציאת מצרים, יכול להיות שהוא מתכוון כפשוטו. יכול להיות שהוא מתכוון פשוט שיש מצוה של הכרת הטוב, והמצוה, במילים אחרות, זו הכנה לכך שאפשר לעשות אולי את הדבר השני שהוא מידה, שאפשר להודות להקב”ה שהוא הוציא אותנו ממצרים, שהוא הגן עלינו במצרים, שהוא הגן עלינו במדבר, משהו כזה. הוא אף פעם לא אומר, זה… אפשר להיות מדייק שהרמב”ם אף פעם לא אומר מה, והוא אף פעם לא מדבר על כל הדרשה שכל אחד יודע מהרמב”ן בסוף פרשת בא ובמקומות אחרים, שיציאת מצרים מלמדת אותנו משהו. זה אף פעם לא הנוסח של הרמב”ם, וזה כמעט בפירוש שהרמב”ם שואל על זה.
מהי הראיה הגדולה שלי? כי הפסוק, בואו נאמר הפסוק, בואו נאמר שתי ראיות גדולות שאני מרגיש שזו ראיה לכך. יש שלוש, ואחר כך יש שלישית.
קודם כל, הפסוק “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שממנו למד הרמב”ם, שמזה רואים שיציאת מצרים היא כדי להגיע ל”אנכי ה’ אלקיך”. רואים שהמצוה היא, כמו שיודעים אם לומדים, שהרמב”ם חידש ש”אנכי ה’ אלקיך” היא מצוה. זו מצוות האמונה, של ידיעת ה’. וממילא הרמב”ם הבין שזו מצוה.
דער שיעור באהאנדלט דעם פֿונדאַמענטאַלן חילוק צווישן רמב"ם און רמב"ן אין דעם באַציִונג צווישן מצוות און אמונה. דער רמב"ם האַלט אַז מצוות זענען מיטלען צו דערגרייכן אמונה און ידיעת השם, בשעת דער רמב"ן זאָגט אַז יעדע מצוה – אַפֿילו די קלענסטע – איז אַליין אַזוי חשוב ווי אמונה, ווייל אַלע מצוות קומען צו זאָגן אמונה. דער שיעור ווייזט ווי דער חילוק ווערט קלאָר דורך די משלים פֿון שבת און יציאת מצרים, און דיסקוטירט דעם רמב"ן'ס שיטה אַז נסים און מופֿתים זענען נישט בלויז פּראַקטישע לייזונגען נאָר באַווייזן אויף די גאַנצע אמונה-סיסטעם.
—
דער שיעור הייבט אָן מיט דעם פֿונדאַמענטאַלן פּרינציפּ: כּל התּורה כּולה איז געקומען צו זאָגן אמונה, און יעדע קלענסטע מצוה איז אויך געקומען צו זאָגן אמונה. דערפֿון קומט אויס אַז די קלענסטע מצוה איז אַזוי חשוב ווי די גרעסטע מצוה — דאָס איז ליטעראַלי לשון הרמב”ן אין סוף פּרשת בא. אָבער וואָס דאָס מיינט — דאָ שפּאַלט זיך דער וועג צווישן רמב”ם און רמב”ן.
—
– דער אמת וואָס מ’דאַרף וויסן איז מציאות השם — ס’איז דאָ אַ באַשעפֿער.
– שבת איז אַ פּראַקטישער כּלי (אַ סיין/צייכן) צו פֿאַרקויפֿן דעם אמת פֿאַר נאָרמאַלע מענטשן וואָס פֿאַרשטייען נישט פֿילאָסאָפֿישע אַרגומענטן (ווי אַריסטאָ’ס באַווייזן).
– קומט אויס: שבת אַליין איז נישט אינטרינסיש חשוב — ידיעת ה’ איז חשוב, שבת איז נאָר אַ „הכרח תמצית” (נויטווענדיגער מיטל) דערפֿאַר.
– פּונקט פֿאַרקערט: אויב שבת איז אַ נורא’דיגע הכרח אין ידיעת ה’, דאַן איז שבת גופא חשוב — אַזוי חשוב ווי די עצם אמונה אַליין.
– דער רמב”ן צעשמעלצט דעם חילוק צווישן דער „סיין” (דאָס צייכן) און דער זאַך וואָס די סיין פֿאַרקויפֿט. פֿאַר אים איז דאָס מיטל אידענטיש אין ווערט מיט’ן ציל.
—
ביידע, רמב”ם און רמב”ן, זענען מודה צו דער הלכה אַז שבת איז שקול ככל התורה כולה (מחלל שבת בפרהסיא = כעובד עבודה זרה; שומר שבת = כאילו מקיים כל התורה כולה). אָבער זיי פֿאַרשטייען עס ראַדיקאַל אַנדערש:
– כּל התּורה כּולה איז נאָר געקומען דיר צו דערציילן אַז ס’איז דאָ אַ גאָט → שבת איז „גענוג” ווייל עס קאָמיוניקעיט דעם מעסעדזש.
– אַ מחלל שבת איז נישט אינהערענט אַן אפּיקורס — ער איז אַ מחלל שבת. אָבער ער רייסט אַראָפּ דעם סיין וואָס פֿאַרקויפֿט דעם אמת, און דאָס איז פּראַקטיש זייער שלעכט.
– ווער ס’איז מחלל שבת איז טאַקע אַן אפּיקורס — ווייל שבת גופא איז דער אמונה-אַקט, נישט בלויז אַ רעקלאַמע דערפֿאַר.
—
דער רמב”ן האָט אָנגענומען דעם רמב”ם לחומרא: ער אַקצעפּטירט אַז אַלע מצוות האָבן צו טאָן מיט אמונה, אָבער נישט אין דעם רמב”ם’ס זין (אַז מצוות זענען בלויז אַ „היכי תמצי” און אמונה בלייבט דער אמת’דיגער ציל). פֿאַרקערט: יעדע מצוה — אַפֿילו ציצית — קען זיין אינטרינסיש אַזוי חשוב ווי דער מצוה פֿון אמונה אַליין. דער רמב”ן האָט נישט אָנגענומען דעם רמב”ם’ס אידעע פֿון אַ קלאָרן חילוק צווישן דער אינטעלעקטועלער אמת (מחשבה) און די פּראַקטישע מיטלען (מעשים), נאָר ער האָט צוזאַמענגעשמאָלצן ביידע אין איין קאַטעגאָריע.
—
– דער רמב”ם האָט „invented” thought crimes אַלס אַ קאַטעגאָריע: ווער ס’האָט נישט קיין ריכטיגע אמונה (לויט די י”ג עיקרים) איז אויטאָמאַטיש אַ גוי — נישט ווייל ער האָט אַ גרויסע עבירה געטאָן, נאָר ווייל ער טראַכט פֿאַלש.
– ביים רמב”ם איז נישטאָ קיין „second order אפּיקורסות” — ד.ה., ער זאָגט קיינמאָל נישט: „ווייל דו האָסט אַזאַ גרויסע עבירה געטאָן, מיינט עס אַז דו ביסט אַן אפּיקורס.” טראַכטן מיינט טראַכטן — עס איז דירעקט, נישט אינדירעקט.
– עבודה זרה ביים רמב”ם: אויב דו גלייבסט אין עבודה זרה אויף אַ פֿאַרבאָטענעם אופֿן, ביסט דו אויטאָמאַטיש אַ גוי — נישט ווייל עבודה זרה איז „אַזאַ גרויסע מצוה”, נאָר ווייל דיין מחשבה איז פֿאַלש.
– דער רמב”ם’ס פּירוש אין הלכות שבת: שבת איז אַן „אות ביני ובין בני ישראל” — אַ סימן פֿון צוגעהעריקייט צו כּלל ישׂראל.
– ער נוצט נישט דעם לאָגיק אַז „מחלל שבת = אפּיקורס ווייל ער גלייבט נישט.” ער זאָגט: ווער ס’ברעכט דעם אות/ברית, איז ווי איינער וואָס געהערט נישט צו דער חבֿרה — אָבער דאָס איז נישט אין דער זעלבער קאַטעגאָריע ווי אַן אמת’ער אפּיקורס וואָס האָט פֿאַלשע אמונות.
– דער שומר שבת איז דעפֿיניטיוו נישט איינער פֿון די מענטשן וואָס דער רמב”ם רופֿט אַ גוי אין הלכות עבודה זרה/תּשובה ווייל ער האָט נישט קיין אמונה — ס’איז בכלל נישט אין דער זעלבער קאַטעגאָריע.
דאָס ווערט אָפּגעוויזן: דאָס איז נישט וואָס דער רמב”ם זאָגט. דאָס וואָלט שוין געווען אַ בעל-התּניא’דיגער לעוועל — אַ נאָך ווייטערדיגער שטאַפּל וואָס דער רמב”ם גייט נישט אַהין.
—
דער רמב”ם האַלט אַ שאַרפֿן חילוק צווישן thought (אמונה/כּפֿירה) און action (מצוות/עבירות). דער רמב”ן פֿאַרוואַשט דעם חילוק — ער האָט מסכּים געווען מיט’ן רמב”ם מער ווי דער רמב”ם אַליין, אין דעם זין אַז ער האָט צוזאַמענגעשמאָלצן מחשבה און מעשים אין איין קאַטעגאָריע, אַנשטאָט צו האַלטן דעם רמב”ם’ס קלאָרן חילוק צווישן דער אינטעלעקטועלער אמת און די פּראַקטישע מיטלען.
—
דער רמב”ן האָט טיף פֿאַרשטאַנען אַז אַלעס דרייט זיך אַרום אמיתע אמונה. ער האָט נישט אַקצעפּטירט דעם רמב”ם’ס אַפּראָטש וואו רוב טעמי המצוות זענען בלויז „second order” — ד.ה. מצוות וואָס פֿירן דיך צו אַ שיינע געזעלשאַפֿט, און עוועניטועל קענסטו ווערן אַ חכם. פֿאַר דעם רמב”ן איז דאָס נישט גענוג.
דעריבער האָט דער רמב”ן געמוזט צוריקגיין און נייטייטשן יציאת מצרים. ער האָט נישט געקענט אַקצעפּטירן אַז יציאת מצרים זאָל זיין וויכטיג בלויז ווייל מ’איז אַרויסגעגאַנגען פֿון מצרים — דאָס האָט נישט געשטימט אין זיין קאָפּ.
—
דער רמב”ן איז דער ערשטער וואָס האָט געזאָגט אַז יציאת מצרים איז זייער וויכטיג, אָבער מיט אַ גאַנץ אַנדערע מיינונג ווי דער רמב”ם:
– נישט אַז כּל התּורה כּולה איז אַרויס פֿון מצרים (דער רמב”ם’ס ערשטע מיינונג)
– נישט די אַנדערע צוויי מיינונגען פֿון רמב”ם
– נישט אַ זאַך בלויז פֿאַר דעת המון העם
– פּונקט פֿאַרקערט: יציאת מצרים ווייזט אויף, און ווען מיר באַשטעטיגן עס, שטימען מיר צו אַלעס וואָס אַ איד דאַרף גלייבן — ספּעציפֿיש שלא כּאַריסטוטעליאַנישע אידן וואָס גלייבן נישט אין דעם.
—
אַ תּלמיד פֿרעגט צי דער רמב”ם נוצט ענליכע ווערטער. דאָס ווערט שאַרף אָפּגעוויזן:
– נישטאָ אַזאַ רמב”ם וואָס זאָגט אַז יציאת מצרים’ס מופֿתים ווייזן אויף אמונה.
– דער רמב”ם זאָגט אויסדריקלעך אַז מופֿתים באַווייזן גאָרנישט און מיר גלייבן נישט אויף גרונט פֿון מופֿתים.
– דער רמב”ם’ס שיטה אין יסודי התורה פּרק ח’: גאָט האָט געמאַכט מופֿתים ווייל מ’האָט געהאַט אַ פֿיזישע פּראָבלעם — מ’האָט געדאַרפֿט קראָסן דעם ים, נישט ווייל מ’האָט געוואָלט עפּעס באַווייזן.
– פֿאַרוואָס האָבן אידן געקראָסט דעם ים סוף? — צו אָנקומען צו דער אַנדערער זייט. פּונקט.
– ווי אַזוי ווייסן מיר אַז ס’איז דאָ אַ גאָט? לויט דעם רמב”ם: ווייל מיר פֿאַרשטייען אים, נישט ווייל סיי וועלכע מעשיות אָדער מופֿתים.
—
> „והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים”
– מיר לייגן כּתב יציאת מצרים אויף דער האַנט און אויפֿ’ן קאָפּ — כּנגד הלב והמוח, וואָס זענען די משכּני המחשבה.
– די פּרשיות „קדש” און „והיה כי יביאך” רעדן וועגן יציאת מצרים; „שמע” און „והיה אם שמוע” רעדן וועגן אַנדערע מצוות — אַלע צוזאַמען ווערן געשריבן און אַרויפֿגעלייגט אויף האַנט און מוח.
„הכלל בטעם מצוות רבות” — דאָס איז דער רמב”ן’ס וועג צו פֿאַרשטיין דעם טעם פֿון אַסאַך מצוות (אפֿשר אַלע), ספּעציפֿיש די וואָס שטייט ביי זיי „זכר ליציאת מצרים” — ווי תּפֿילין, שבת, און די מצוה פֿון אמונה אַליין.
—
דער רמב”ם אין הלכות עבודה זרה פּרק א’:
– אין אָנהייב האָט יעדער געוואוסט אַז ס’איז דאָ אַ גאָט (סיבה ראשונה / חיוב המציאות).
– שפּעטער האָבן מענטשן אָנגעהויבן דינען כּוחות, מזלות, זון, לבנה — און פּאַמעלעך פֿאַרגעסן דעם אָריגינעלן גאָט.
– דער רמב”ם’ס עיקר פּראָבלעם מיט עבודה זרה: נישט אַז מ’זאָגט אַז גאָט פֿירט די וועלט דורך טבע (דאָס איז אמת, און דער רמב”ם איז מודה) — נאָר אַז ווען מ’ווערט צו פֿאַרנומען מיט די צווישנשטופֿן, פֿאַרגעסט מען גאָט אינגאַנצן. דאָס איז וואָס האָט פּאַסירט אין מצרים, און משה רבינו האָט דערציילט די אידן אַז יאָ, ס’איז דאָ אַ גאָט.
—
ס’איז דאָ נאָך אַ כּפֿירה — „עולם קדמון” (אַז די וועלט איז אייביג) — וואָס איז געווען זייער באַקאַנט אין דער רמב”ם’ס און רמב”ן’ס צייטן.
– סיי דער רמב”ם סיי דער רמב”ן פֿאַרשטייען אַז עולם קדמון איז שטאַרק פֿאַרבונדן מיט:
– דער פֿראַגע פֿון השגחה
– דער פֿראַגע פֿון טבע קעגן נס
– דער רמב”ם האָט עס מער פֿאַרשטאַנען אין איין ריכטונג; דער רמב”ן איז מודה אויף דעם אָבער טענה’ט זיך מיט דער אַנדערער זייט פֿון דער דעבאַטע.
– לויט אַריסטאָטעלעס און זיינע נאָכפֿאָלגער: ס’זענען דאָ „immutable laws” — נויטווענדיגע, אומענדערלעכע נאַטור-געזעצן וואָס זענען דער גרונט פֿון כּמעט אַלעס וואָס מיר זעען אין דער נאַטור.
—
“`
רמב”ם: מצוות = פּראַקטישע מיטלען; אמונה (מחשבה) = דער אמת’ער ציל
→ שבת = סיין/צייכן פֿאַר מציאות השם
→ מופֿתים באַווייזן גארנישט; אמונה קומט פֿון שכל
→ שאַרפֿער חילוק צווישן thought crimes און action crimes
↓
רמב”ן: נעמט אָן דעם רמב”ם’ס פּרינציפּ — אָבער לחומרא
→ פֿאַרוואַשט דעם חילוק צווישן מחשבה און מעשים
→ יעדע מצוה = אינטרינסיש אַזוי חשוב ווי אמונה אַליין
→ אמונה דאַרף זיין “first order”, נישט “second order”
↓
רמב”ן: מוז נייטייטשן יציאת מצרים
→ יציאת מצרים = דער שליסל צו אַלעס וואָס אַ איד דאַרף גלייבן
→ ספּעציפֿיש: קעגן אַריסטוטעליאַנישע שיטה פֿון עולם קדמון + אומענדערלעכע נאַטור-געזעצן
↓
תּפֿילין (און אַנדערע „זכר ליציאת מצרים” מצוות) = אַפֿירמאַציע פֿון דעם גלויבן
↓
[המשך פֿעלט — דער שיעור איז אָפּגעבראָכן]
“`
מגיד שיעור:
וויבאַלד אַז כּל התּורה כּולה איז געקומען צו זאָגן אמונה, און יעדע קלענסטע מצוה איז געקומען אויך צו זאָגן אמונה, איז דאָך די קלענסטע מצוה אַזוי חשוב ווי די גרעסטע מצוה. דאָס איז ליטעראַלי לשון הרמב”ן אין סוף פּרשת בא, און מיר וועלן אים גיין ברענגען.
אָדער די זעלבע זאַך וועגן שבת. לאָמיר אָנכאַפּן די משל פֿון שבת.
אין די רמב”ם’ס וועלט איז זייער קלאָר די חילוק. די אמת וואָס אונדז דאַרפֿן וויסן איז מציאות השם [metzius HaShem: די עקזיסטענץ פֿון גאָט]. דאָס הייסט, ס’איז דאָ אַ באַשעפֿער. נישט אַפֿילו אַסאַך מער פֿון דעם.
און שבת, ס’פֿאַרשטייט זיך געוואַלד, און מ’דאַרף אַז רוב נאָרמאַלע מענטשן זאָלן עס אויך הערן דערפֿון, און נאָרמאַלע מענטשן פֿאַרשטייען נישט ווען מ’איז זיי מסביר [mesbir: דערקלערט] אַז אַריסטאָ האָט געזאָגט אַז ס’איז דאָ אַ באַשעפֿער. גייט מען זיי זאָגן שבת, כּי ששת ימים עשה ה’ [ki sheshes yomim osa HaShem: ווייל זעקס טעג האָט גאָט געמאַכט], אַזוי האָט עס געלונגען.
היינט קומט אויס, וואָס איז חשוב? נישט שבת איז חשוב. ידיעת ה’ [yedias HaShem: דאָס וויסן פֿון גאָט] איז חשוב. שבת איז אַ הכרח תמצית [hekrech timtzi: נויטווענדיגער מיטל] פֿאַר דעם, אָבער שבת איז נישט חשוב.
קומט די רמב”ן, קומען די אַנדערע מפֿרשים [meforshim: קאָמענטאַטאָרן], זאָגן פּונקט פֿאַרקערט. אויב שבת איז אַ נורא’דיגע הכרח אין ידיעת ה’, איז שבת איז חשוב, און נישט נאָר שבת איז חשוב, שבת איז אַזוי חשוב ווי ס’איז חשוב די עצם אמונה, די עצם מציאות פֿון ידיעת ה’.
ס’קומט אויס אַזוי ווי אַ פֿאַני זאַך. למשל, ביי סיי די רמב”ם און סיי די רמב”ן זענען מודה [moyde: שטימען צו] צו די הלכה [halokhe: יידישע געזעץ] וואָס שטייט אין די גמרא [gemora: תּלמוד], אַז שבת איז שקול ככל התּורה כּולה [shokul kekol haTorah kulo: גלייך צו דער גאַנצער תּורה]. יאָ, ווער ס’איז מחלל שבת בפרהסיא [mekhalel Shabes befarhesye: ברעכט שבת עפֿנטלעך] הייסט שקול כעובד עבודה זרה [shokul ke’oyvd avoydo zoro: גלייך צו איינעם וואָס דינט עבֿודה זרה], שטייט אין די גמרא. און ס’שטייט אין פֿאַרקערט, ווער ס’איז שומר שבת [shoymer Shabes: היט שבת] איז כאילו מקיים כל התּורה כּולה [ke’ilu mekayem kol haTorah kulo: ווי איינער וואָס מקיים איז די גאַנצע תּורה].
איז אין די רמב”ם’ס שיטה מיינט דאָס אַזוי: כּל התּורה כּולה איז דאָך נאָר געקומען דיר צו פֿאַרציילן אַז ס’איז דאָ אַ גאָט. איז שבת איז גענוג בעצם. שבת איז נישט אַז שבת איז וויכטיג.
דאָס וואָס מ’זאָגט אַז אַ מחלל שבת איז אַן אפּיקורס [apikoyres: כּופֿר], איז נישט אַז אַ מחלל שבת איז אַן אפּיקורס, אַ מחלל שבת איז אַ מחלל שבת. אָבער דאָס איז זייער וויכטיג, וויבאַלד דאָס איז אַ וועג וואָס פֿאַרקויפֿט, דאָס איז אַ פּראָפּאַגאַנדע. אַ מחלל שבת, ער רייסט אַראָפּ די סיין וואָס שטייט אַז ס’איז דאָ אַ באַשעפֿער. און וויבאַלד מענטשן זענען אַזוי סטאַפּיד, אַז די עונש זיין פֿאַרשטייען זיי נישט, איז זייער וויכטיג צו הענגען אין די סיין.
אָבער דער רמב”ן, ער קוקט עס אָן פּונקט פֿאַרקערט, ער קוקט אָן אַז איינער איז אין שבת איז דיך געקומען צום מפֿרסם [mefarseym: פּובליצירט] התּורה באַשעפֿער, און דו וואָס איז מחלל שבת, דאָס איז נאָך אַ אפּיקורס.
ער נעמט אָן אַז ס’איז אַפֿילו נאָכנישט אויפֿ’ן די סענס וואָס ער זאָגט, ווייל ער קוקט אָן כאילו פֿאַרגעסט די חילוק פֿון די סיין און די זאַך וואָס די סיין פֿאַרקויפֿט. אויב שבת איז אַ סיין אַזוי ששת ימי בראשית [sheshes yemey bereshis: זעקס טעג פֿון שעפֿונג], ווער ס’רייסט אַראָפּ די סיין אַז די פֿאַרקויפֿט, ס’קען זיין אַז די פֿאַרקויפֿט אָבער מ’דאַרף אים פֿרעגן, ס’איז דאָ סטייל עט אַפּ די וועג וואָס דער רמב”ן האָט אונדז אויסגעלערנט און פֿאַרזאָגט אַז וויבאַלד כאילו דער מצוה פֿון שבת איז נאָר אַ וועג פֿון זאָגן חידושי עולם [khidushey oylem: נייעס פֿון דער וועלט] אָדער אַזאַ זאַך, ממילא [memile: דערפֿון] ווערט מען אַ פּרקודר, ער ווערט נישט קיין פּרקודר, איך מיין אַז דער רמב”ן איז אויך מודה אַז מען ווערט נישט אמת’ער פֿון קיין פּרקודר, אָבער ביי אים דאָס אַרבעט דער גאַנצע לאָדזשיק פֿאַרקערט.
און דאָס קומט פֿון דעם ווייל ער האָט אָנגענומען דער רמב”ם לחומרא [lekhhumro: שטרענג] און נישט לכילה לכילה [lekuleh lekuleh: גרינג], ער נעמט אָן דער זאַך אַז עס איז אמונה און ער נעמט אויך אָן אַז אַלע מצוות [mitzvos: געבאָט] האָבן צו טאָן מיט אמונה, אָבער נישט אינדער וועג וואָס דער רמב”ם האָט פֿאַרשטאַנען אַז עס איז אַ היכי תומצי [heykhi timtzi: נויטווענדיגער מיטל] און דער אמונה בלייבט נאָך אַלץ דער אמת’דיג זאַך, נאָך אַלץ דאָ אַ חילוק פֿון ביידע, נאָבער פּונקט פֿאַרקערט דער מצוה, אַפֿילו קענסט דער מצוה פֿון ציצית [tzitzis: רימעלעך]? זאָג, דער רמב”ם איז שוין אמונה, ווייל דער ווייסט שוין, דער האָסט אמונה, און אַזוי ווייטער, ווי ממילא איז דער מצוה פֿון ציצית? דערפֿני עצמא קען זיין חשוב אַזוי ווי דער מצוה פֿון אמונה אָדער אַלס אויף מצוה.
דאָס איז דער — a very general switch — וואָס דער רמב”ן האָט געטאָן צו דער רמב”ם’ס theology, וואָס אָדער ווייל מ’זעט לייטן פֿון דעם switch, ווייל ס’איז דאָ אַ דאָ אַ עכטע לאָך וואָס מאַכט נישט entirely simple, אין מיין אָפּיניען.
תּלמיד 1:
ס’איז נישטאָ די וואָס זאָגן אַז דער רמב”ם actually says that too? That too? That what? As this, as all these things are part of not just bringing you to a middaw, or showcasing a middaw, or whatever, and propagandizing for a middaw, but this is also, if God told you to do that in order to do that and you’re not accepting it, then that means that you’re not, that you’re not, that you don’t believe. If God told me to remember them in this way…
מגיד שיעור:
יענץ איז וואָס דער רמב”ם זאָגט נישט. יענץ זאָג איך אַפֿילו דער רמב”ם זאָגט נישט יענץ אינגאַנצן. יענץ איז אַזוי ווי וואָס אַ בעל התּניא [ba’al haTanya: רבי שניאור זלמן פֿון ליאַדי, גרינדער פֿון חבֿ”ד] וואָלט געזאָגט. ניין, יענץ איז שוין נאָך אַ לעוועל.
תּלמיד 2:
איז דאָ אַ פּלעיס למשל וואו ס’שטייט „הרי הוא ככופר בכל התּורה כּולה” [harey hu kekoyfer bekhol haTorah kulo: ער איז ווי איינער וואָס איז כּופֿר אין דער גאַנצער תּורה]?
מגיד שיעור:
ס’שטייט, יאָ, ניין. ס’שטייט נישט אויף אַזאַ זאַך אַז איינער וואָס איז אַ מחלל שבת איז כּופֿר בכל התּורה כּולה. ניין, ניין, ניין. דאָס הייסט, אַפֿילו דער רמב”ם זאָגט נישט אַז ס’גייט נישט מיט די סברא [sevore: לאָגישע אַרגומענט] וואָס געוויסע ראשונים [rishonim: פֿרי מיטלאַלטערלעכע קאָמענטאַטאָרן] האָבן זיך פֿאַרלאָזט דערויף, אַז יעדער איינער וואָס טוט עני עבֿירה [aynee aveyro: אַ עבֿירה] איז אַן אפּיקורס, וואָס קומט אויס אַז ער איז אַ גוי. דאָס איז סתּם אַזוי שטותים [shtusim: נאַרישקייטן], איך גלייב יאָ און איך טו נישט. That doesn’t really work.
וואָס דער רמב”ם זאָגט יאָ איז אַז there’s something more inherent. He doesn’t separate the…
תּלמיד 2:
איך פֿאַרשטיי, פֿאַרגעט איף איט ווארקס אָדער איט דאַזנט ווארק. אָבער דער קאָנצעפּט אַז… איך דערמאָן מיר נישט וואו ס’שטייט אַזאַ זאַך אַז איינער וואָס טוט אַזאַ זאַך איז ככופֿר בכל התּורה כּולה. וואו שטייט אַזאַ זאַך?
מגיד שיעור:
ניין, ס’שטייט אויף שבת. ס’שטייט נישט אין אַזויפֿיל מאָל. ס’שטייט אויף מחלל שבת אַז ער איז ככופֿר בכל התּורה כּולה.
תּלמיד 2:
The thought process for this איז, דער רמב”ם וואָלט געזאָגט, „ניין, ניין, ניין, that’s just a joke, just to promote it, די וואַזשנעס, אַז ס’איז אַזאַ וויכטיגע זאַך.”
מגיד שיעור:
איך זאָג, דער רמב”ם קוואָוט די זאַכן, און זיי האָבן געברענגט כּלאַחר יד [kelakhar yad: בדרך אגב] צו זען וויאַזוי פּונקטליך דער רמב”ם לייגט אַראָפּ לגבֿי [legabey: בנוגע צו] שבת. מ’דאַרף קוקן די זעלבע זאַך אויך לגבֿי עבֿודה זרה [avoydo zoro: אָבגעטערייַ].
דער רמב”ם האָט נאָר צוויי וועגן וויאַזוי מ’קען זיין עכט אַזוי ווי כּופֿר בכל התּורה כּולה. איינס איז אויב מ’איז טאַקע אַ כּופֿר, דאָס הייסט, אַזויווי דער רמב”ם זאָגט אין י”ג עיקרים [yud-gimmel ikarim: די דרייצן פּרינציפּן פֿון אמונה], ווער ס’האָט נישט קיין אמונה, because that’s the most important thing, not because… because that’s the only thing that the רמב”ם really cares about. That’s one way.
So if you’re an עובֿד עבֿודה זרה [oyvd avoydo zoro: איינער וואָס דינט עבֿודה זרה], if you look in רמב”ם הלכות עבֿודה זרה [Rambam hilkhes avoydo zoro: רמב”ם’ס געזעצן פֿון עבֿודה זרה], you’ll see the רמב”ם trying to build up an idea that says that if you don’t have the correct faith, so you’re basically a גוי, just because of that, not because of any פּשט’ל [peshtl: פּשוטע פֿאַרשטאַנד], very directly. דאָס הייסט, נישט ווייל עבֿודה זרה איז אַזאַ גרויסע מצוה אַז ווער ס’איז עובֿד עבֿודה זרה איז אַ שייגעץ. That’s not the רמב”ם’s way of thinking.
The רמב”ם’s way of thinking איז, If you believe אין עבֿודה זרה in a way that you’re not allowed to believe, you are automatically a שייגעץ. You don’t really need any גמרא, ס’איז נישט עפּעס אַן אייכל גרויסע חומרא [khumro: שטרענגקייט]. That’s why ס’איז נישט עכט די פּשט [peshat: פּשוטער זין] פֿון יענע מדרש [medrash: אַגאַדישע קאָמענטאַר]. That’s why דער רמב”ם מוז מוציא זיין [moytzi zayn: נעמט אַרויס] דאָס מדרש פֿון זיין פּשוטו [peshuto: פּשוטן זין], ווייל די חז”ל [khazal: אונדזערע חכמים זכרונם לברכה] do mean it in a way אַז דאָס איז אַזאַ גרויסע עבֿירה אַז ס’איז כאילו עבֿודה זרה.
דער רמב”ם זאָגט עס נישט אַזוי. דער רמב”ם זאָגט עס, דו ביסט אַ גוי, פּשוט, ווייל אַ איד מיינט איינער וואָס גלייבט אין אַ געוויסע ליסט פֿון true doctrines.
און דען ס’איז דאָ אַנדערע זאַכן וואָס דער רמב”ם ברענגט אַזוי ווי שבת. וואָס איז דער רמב”ם זאָגט דאָס צו מאַכן אַ קלאָרע חילוק צווישן די צוויי זאַכן, וואָס יענער ברענגט יאָ, אָבער דאָס איז אָבער תּור ממ”ח ותּור סתּם הגזמה [tur mimakh vesor stam hagzomo: אַ סאָרט פֿון איבערטרייבונג]. און אַפֿילו אויב ס’איז דאָ אַ הלכה לגבֿי דעם, אַזוי ווי למשל די הלכה פֿון חילול שבת [khilul Shabes: ברעכן שבת], זאָגט דער רמב”ם, ער לייגט צו די פּירוש [peyresh: דערקלערונג] ביי אין הלכות שבת [hilkhes Shabes: געזעצן פֿון שבת], אַז די reason פֿאַרוואָס איז ווייל שבת איז אַן אות ביני ובין בני ישׂראל [os beyni uveyn beney Yisroel: אַ צייכן צווישן מיר און די קינדער פֿון ישׂראל], נישט… in other words, ער דאַזנט יוז היז… די זאַך וואָס דו וואָלסט עקספּעקטעד אים צו יוזן, וואָס איז צו זאָגן אַז whoever doesn’t keep שבת איז אַן אפּיקורס, און עווערבאַדי ווייסט אַז דער רמב”ם האַלט אַז אַן אפּיקורס איז אַ גוי לכל דבֿריו [lekhol dvorov: אין אַלע זאַכן].
און דער רמב”ם אין הלכות עדות [hilkhes eydes: געזעצן פֿון עדות] זאָגט אַז אויף אַן אפּיקורס דאַרף מען נישט אַפֿילו אַ גמרא וואָס זאָל זאָגן אַז ער איז פּסול לעדות [posul le’eydes: פּסול פֿאַר עדות] למשל, ווייל אַן אפּיקורס איז אַ גוי, ס’איז נישט קיין שאלה. ס’איז נאָר אַ שאלה אויף איינער וואָס איז אַ מסור [moyser: פֿאַרראָטער] וכדומה [vekhadoyme: און אַזעלכע], צו ער איז גענוג אַ גרויסע שייגעץ צו זיין פּסול לעדות.
סאָו, באַט די הלכה פֿון מחלל שבת בפרהסיא איז ווען דער רמב”ם’ס view איז אַזאַ גרויסע שייגעץ, ווייל ער איז כּופֿר אין די ברית [bris: בונד], איך ווייס וואָס. ס’איז נישט פּשוט, ס’איז כּמעט מפֿורש [kim’at mefoyrosh: כּמעט קלאָר] אין די תּיקוני זוהר [tikuney Zohar: אַ קבֿלהדיגער טעקסט] אַז ער נוצט יאָ די idea פֿון אַ מינות [minus: כּפֿירה].
תּלמיד 3:
ס’איז like די ביגגעסט proof אַז ער איז אַ שייגעץ.
מגיד שיעור:
אָבער אַגעין, ס’איז אַ proof אַז…
תּלמיד 3:
וואָס?
מגיד שיעור:
Why איז דאָס אַ proof? אַזאַ… אויב ס’איז דאָ אַזאַ זאַך, מעיבי די אַנדערע זאַכן זענען נישט אַזאַ big proof. באַט ס’איז דאָ דעפֿיניטלי one מצוה…
תּלמיד 3:
וואָס?
תּלמיד 4:
Ultimately מיינט עס אַז טאַמער איז ער כּופֿר אין די ברית, האָט ער דאָס מיט שבת איז אַ ראיה [raye: באַווייז] אַז ער איז כּופֿר אין די ברית.
מגיד שיעור:
ניין, ניין, ניין, דאָס איז נישט וואָס דער רמב”ם זאָגט. דער רמב”ם דעפֿיניטלי נעווער יוזעס דאָס קיינד אָוו לאָדזשיק. דער רמב”ם, because I think אַז דער רמב”ם האָט קיינמאָל נישט גענוצט אַזאַ סאָרט לאָדזשיק און גערופֿן דעם מחלל שבת, ווייל דער רמב”ם איז זייער…
תּלמיד 4:
ער איז כּופֿר אין הברית [habris: דער בונד].
מגיד שיעור:
ניין, ניין, ער איז נישט כּופֿר אין הברית, ער איז כּופֿר אין די אות [os: צייכן]. אָבער עס איז די אות. ממילא, ווער ס’איז נישט, איז אַ גוי, ווייל one way of saying you’re a איד is because you belong to די חבֿרה שומרי שבת [khevro shomrey Shabes: די געזעלשאַפֿט פֿון שבת-היטער].
דער רמב”ם האָט קיינמאָל נישט, קיינמאָל נישט, אין כּל התּורה כּולה, doesn’t ever resort to this kind of logic that says, „Because דאָס איז אַזאַ גרויסע עבֿירה, you’re an אפּיקורס.” You never… ס’איז נישטאָ קיין second order אפּיקורסות ביים רמב”ם. פֿאַרוואָס? ווייל דער רמב”ם איז געווען דער וואָס האָט invented thought crimes אַלס אַ קאַטעגאָריע ביי זיך אַליין, און ער האָט געזאָגט אַז דאָס איז די וויכטיגסטע זאַך פֿון אַלעס.
תּלמיד 5:
אָקעי, קען איך פֿרעגן אַ שאלה? So are you saying אַז דער רמב”ם זאָגט אַז שבת איז אַ thought?
מגיד שיעור:
ניין, אָקעי, שבת איז נישט אַ thought. ניין. שבת איז obviously נישט אַ thought, ווייל ס’איז נישט. שבת איז אַן action. אָדער היט מען שבת, אָדער היט מען נישט שבת. דער רמב”ם איז זייער קלאָר אין זיין reality.
וואָס איך זאָג איז, because דער רמב”ם האָט invented thought crime אַלס אַ קאַטעגאָריע, און ער האָט געזאָגט אַז די קאַטעגאָריע איז די most important, האָט ער נישט געדאַרפֿט עס צו connecten אויף די old-fashioned way, אַזוי ווי חז”ל וואָלטן מסתּמא [mistamo: מסתּמא] געמישט מיט אַלע מיני זאַכן און געזאָגט, „דאָס מיינט אַז דו טראַכסט.” דער רמב”ם האָט נישט קיין „דאָס מיינט אַז דו טראַכסט.” ביים רמב”ם, טראַכטן מיינט טראַכטן. ס’איז זייער direct. ס’איז נישטאָ קיין second order אפּיקורסות.
תּלמיד 5:
I’m sorry, איך גיי צוריק. So וואָס מיינט דער רמב”ם למעשה [lema’ase: פּראַקטיש] ווען ער זאָגט… So why…
מגיד שיעור:
דאָס מיינט נישט for real.
תּלמיד 5:
ניין, ניין, definitely. Of course not. Obviously not. ווייל דער שומר שבת איז נישט איינער פֿון די מענטשן וואָס ער זאָגט אין הלכות עבֿודה זרה און אין הלכות תּשובה [hilkhes tshuvo: געזעצן פֿון תּשובה] אַז ער איז אַזוי ווי אַ גוי ווייל ער האָט נישט קיין אמונה. Of course not. ס’איז בכלל [bikhllal: איבערהויפּט] נישט אין די זעלבע קאַטעגאָריע.
מגיד שיעור:
אָקעי.
תּלמיד 5:
מ’דאַרף חולק זיין [khoylek zayn: מחלוקת זיין]. ס’וועט נישט ווערן טויזנט פּראָצענט מפֿורש, אָבער דאָס איז מיין feeling וואָס איך באַקום.
מגיד שיעור:
יעצט, חוץ פֿון די גאַנצע זאַך, so דאָס איז generally וואָס ס’פּאַסירט אין די interplay צווישן thought און actions. אין כּל התּורה כּולה.
יעצט, וואָס געשעט איז, אויב אַזוי, now, because דער רמב”ן האָט agreed מיט’ן רמב”ם, און somewhat agreed מער ווי דער רמב”ם אַליין, ווייל in what sense האָט ער agreed מער ווי דער רמב”ם אַליין? ווייל ער האָט נישט really accepted די idea פֿון…
[שיעור ברעכט אָפּ]
—
[סוף חלק 1 פֿון 2]
מגיד שיעור:
ער האט really פארשטאנען אז אלעס איז נאר וועגן real אמונה, און ער האט נישט accepted אז ס’זאל זיין זאכן וואס זענען second order צו דעם, אין די way אז דער רמב”ם’ס רוב טעמי המצוות זענען נאר second order, אז דאס גייט דיר lead’ן און אפשר מאכן א nice society און eventually קענסטו זיין איין חכם, ווייסטוך, דער רמב”ם’ס תורות.
So ער האט געמוזט צוריקגיין און זאגן אז יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], ער קען נישט really accept’ן אז ס’זאל זיין אזוי וויכטיג just for ווייל מ’איז ארויסגעגאנגען פון מצרים. דאס עפעס שטימט נישט אין דער רמב”ן’ס קאפ.
און דער רמב”ן איז געקומען, און ער איז דער ערשטער one וואס איך ווייס – מ’דארף מדייק זיין אין רש”י [Rashi: the primary medieval Torah commentator] און מ’דארף מדייק זיין אין מדרשי חז”ל [Midrashim of the Sages], as usual – אבער דער רמב”ן איז געקומען, דער ערשטער one, און ער האט געזאגט אז יציאת מצרים איז זייער וויכטיג, און איר meaning, די meaning פון יציאת מצרים, טוישט זיך ביי אים.
די meaning פון יציאת מצרים ביים רמב”ן איז נישט, זאג נישט אז כל התורה כולה [the entire Torah] איז ארויס פון מצרים, און אויך נישט די אנדערע צוויי meanings וואס דער רמב”ם האט געזאגט. נאר די meaning, און ס’איז זיכער נישט א זאך וואס איז נאר פאר דעת המון עם [the understanding of the common people] און אזוי ווייטער.
נאר, פונקט פארקערט, די meaning פון יציאת מצרים איז אז דאס shows, און ווען מיר affirm’ן עס, we agree to אלעס וואס א איד האט צו believe’ן. און נישט סתם אלעס וואס א איד האט צו believe’ן, נאר אלעס וואס א איד האט צו believe’ן שלא כאריסטוטיליאן אידן [unlike the Aristotelian Jews] וואס גלייבן נישט אין דעם.
That’s more or less וואס דער רמב”ן זאגט. מ’דארף דאס ווייזן אינעווייניג. איך גיי דאס ווייזן אזוי. לאמיר…
תלמיד:
Again, דער רמב”ם uses those words, but you’re saying אז ער uses just the band for them.
מגיד שיעור:
דער רמב”ם uses נישט those words, ever about יציאת מצרים. Sure, דער רמב”ם says מען האט געמאכט מופתים [miracles] און נסים [wonders] ביי יציאת מצרים. דו ווייז מיר אזא רמב”ם.
נישטא אזא רמב”ם. נישטא אזא רמב”ם. נישטא אזא רמב”ם. נישט דער לוקר [Alukri: a medieval Jewish philosopher]. נישט דער לוקר. He’s Italian. He doesn’t say that part. No, he doesn’t say anything.
ער פירט נישט אויס אז וועגן דעם גלייבט מען אין עפעס, כדי צו ווייזן אמונה. נישטא אזא רמב”ם.
תלמיד:
אבער דו ווייסט אז דער רמב”ם זאגט נאך… איך ווייס נישט. What do you mean? דער רמב”ם זאגט אז מ’האט געטון מופתים אין יענע צייט. When he speaks about מופתים, אז געוויסע times, God did מופתים.
מגיד שיעור:
No, דער רמב”ם very openly says אז מופתים don’t prove anything, און we don’t believe in any מופתים.
תלמיד:
ניין. דער רמב”ם זאגט נישט אזוי. דו וועסט נאך ווייזן אז דער רמב”ם…
מגיד שיעור:
דו קענסט אזא דרשה [interpretation] אז די יציאת מצרים ווייזט אויף אמונה? נישטא אזא רמב”ם. דער רמב”ם האט נישט יענע דרשה. ער זאגט נישט אז ס’ווייזט אויף אמונה. ער זאגט נישט יענע דרשה.
תלמיד:
וואס? ער זאגט אז דער אייבערשטער האט געמאכט מופתים אויף געוויסע צייטן.
מגיד שיעור:
ניין, דער רמב”ם זאגט יענץ נישט. דער רמב”ם זאגט וויאזוי איך האב דיר געזאגט. דער רמב”ם זאגט אז דער אייבערשטער מאכט נישט קיין מופתים צו ווייזן גארנישט.
דער רמב”ם זאגט אז דער אייבערשטער מאכט מופתים ווייל מ’האט א problem. מ’גייט אריבער דעם ים, האט מען אראפגעשטעלט. אה, אה, אה, אה, אה.
That’s what דער רמב”ם in יסודי התורה פרק ח’ [Foundations of the Torah, Chapter 8] says.
תלמיד:
So why is saying that… Okay, but because we have a problem, we all have that problem. אזוי ווי similar to… צו ר’ סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon: early medieval Jewish philosopher], this part of like, אז ס’איז א process, it’s one of those, because we have a problem, or whatever, און because… Why isn’t that…
מגיד שיעור:
Does דער רמב”ם say אז because there was a problem, האט God had to make a מופת every now and then?
תלמיד:
A physical problem.
מגיד שיעור:
A physical problem. Not a faith problem. דער רמב”ם doesn’t need מופתים. ער האלט אז ער hates זיי, whatever. We just had to cross the water. That was the…
תלמיד:
יא, that’s what it says. There was a water, and they wanted to cross, so they made a מופת. נישט ווייל מ’האט געוואלט עפעס ווייזן.
מגיד שיעור:
דער רמב”ם זאגט… Wait a second. דער רמב”ן. דאס איז דער רמב”ן. דער רמב”ם איז very against דעם. דער רמב”ם דארף נישט קיין מופתים. דער רמב”ם האלט אז מופתים זענען bad.
פארוואס האבן אידן גע’קראסט די ים סוף [the Red Sea]? צו אנקומען צו די אנדערע זייט. פונקטליך. דאס איז דער רמב”ם’ס שיטה.
און ווי אזוי ווייסן מיר אז ס’איז דא א גאט? ווייל מיר זעען אים, ווייל מיר פארשטייען אים. נישט ווייל סיי וועלכע מעשיות און נישט ווייל סיי וועלכע מופתים. דאס איז די שיטת הרמב”ם [the approach of the Rambam].
ס’איז נישט… קום לערנען וואס דער רמב”ן זאגט, ווייל איך דארף אנקומען וואס דער רמב”ן זאגט.
מגיד שיעור:
יעצט, דער רמב”ן האט געגאנגען אין זייער אן אנדערע שיטה, און איך גיי מוזן לערנען at least די שטיקל רמב”ן פון פרשת בא [the portion of Bo] וואס יעדער איינער ווייסט, וואס ער שטייט נאכאמאל אין זיין ספר “תורת השם תמימה” [The Perfect Torah of God].
If you want to get a better context of what he’s really arguing with, you could read it over there.
און דער רמב”ן הייבט אן… לאמיר אנהייבן אזוי. דער רמב”ן הייבט אן פון די ענין פון מצוות תפילין [the commandment of tefillin/phylacteries]. מיר וועלן לערנען, and maybe we’ll get a clarity of effort.
סאו, די מצוות תפילין זאגט אז וואס שטייט אין די פסוק, “והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים” [And it shall be for you as a sign on your hand and as a reminder between your eyes, so that the Torah of God will be in your mouth, for with a strong hand God took you out of Egypt], און ענליך שטייט אין די נעקסטע פרשה פון תפילין. יא?
וואס איז דאס “כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים”?
זאגט דער… let’s read the second one. זאגט דער רמב”ן:
“והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכני המחשבה” [And behold, the root of this commandment is that we place the writing of the Exodus from Egypt on the hand and on the head, corresponding to the heart and the brain, which are the dwelling places of thought].
“כי נתבאר בפרשת קדש והיה כי יביאך בטעם המצוה הזאת שנצטוינו בה לעשות יציאת מצרים לטוטפות בין עינינו” [For it was explained in the portions of “Kadesh” and “And it shall be when He brings you,” regarding the reason for this commandment, that we were commanded to make the Exodus from Egypt as totafot between our eyes].
ס’שטייט אין די פרשיות פון “קדש” און “והיה כי יביאך” אין סוף פרשת בא, האבן חז”ל [the Sages] פארשטאנען אז די ענין פון יציאת מצרים זאלסטו מאכן אונז צו טוטפות בין עיניך [totafot between your eyes].
און אין די אנדערע צוויי פרשיות, “שמע” [Shema] און “והיה אם שמוע” [And it shall be if you listen], שטייט אויך אז יענע מצוות זאל מען אויך מאכן אין סימן “לטוטפות בין עיניך” [as totafot between your eyes].
וועגן דעם שרייבן אונז די אלע מצוות און שרייבן אונז די אלע פרשיות, און לייגן עס ארויף אויפ’ן האנט און אויפ’ן מוח.
יעצט, וואס איז די real story? זאגט דער רמב”ן אזוי:
“הכלל בטעם מצוות רבות” [The general principle in the reason for many commandments].
Now, דאס איז דער רמב”ן’ס way of reading די reason פון אסאך מצוות, און אפשר אלע מצוות, אפשר כל המצוות כולם [perhaps all the commandments entirely], און על כל פנים [in any case] אסאך מצוות.
דהיינו, על כל פנים די אסאך מצוות וואס שטייט ביי זיי “זכר ליציאת מצרים” [a remembrance of the Exodus from Egypt], אזויווי תפילין, און אזויווי שבת [Sabbath] וואס מיר גייען זען, און אזויווי די actual מצוה פון אמונה [commandment of faith] וואס מיר גייען אויך זען.
מגיד שיעור:
זאגט דער רמב”ן אזוי: ס’איז דא געווען אסאך מענטשן, ס’איז דא פארשידענע סארט טעותים [errors] וואס דער רמב”ן איז worried about.
ס’איז געווען די עובדי עבודה זרה [idol worshippers], ביי אנוש [Enosh] האבן מענטשן אנגעהויבן צו מאכן טעותים. יעצט, ס’איז געווען פארשידענע טעותים, און דער רמב”ן איז very kind of confused, נישט חס ושלום [God forbid] confused, אבער ער confuses דיפערענט טעותים און מאכט עס אין איין טעות.
וואס איז די גרויסע זאך וואס דער רמב”ן וויל מיר זאלן וויסן?
If you read, און דאס איז, אגב [by the way], דארף מען זיין very good מדייק [precise] אין רמב”ם אין ערשטן פרק אין הלכות עבודה זרה [Laws of Idolatry], וואס דער רמב”ם’ס problem מיט עבודה זרה איז באמת.
און מ’לערנט עס צו זען אז דער רמב”ם זאגט, און דער רמב”ם רעדט, by the way, דאס איז א פלאץ וואס דער רמב”ם… אקעי, איך וועל נאך אנקומען צוריק צום רמב”ם נאך שפעטער.
און דער רמב”ם זאגט אז די story איז, קודם כל האט יעדער איינער געוואוסט אז ס’איז דא א גאט, אין אנדערע ווערטער, א סיבה ראשונה [first cause], און נעמען די חיוב המציאות [necessary existence].
שפעטער זענען געקומען מענטשן און האבן געזאגט אז מ’דארף דינען פארשידענע עבודה זרה, כוחות [forces] מיט מזלות [constellations] מיט זונען מיט לבנות [suns and moons] און אנדערע זאכן, און פארברענגט אלע מיני סברות [all kinds of reasons], and slowly they forgot about the original one.
Now, דער רמב”ם’ס problem איז דאס.
תלמיד:
דער רמב”ם’ס פראבלעם איז געווען אז זיי האבן פארגעסן… איך ווייס שוין וועלכע רמב”ם…
מגיד שיעור:
אה, דער רמב”ם’ס פראבלעם איז אז זיי האבן פארגעסן די ערשטע מחויב המציאות [necessary existence]. זיי האבן פארגעסן בכלל [entirely], און מיט אנדערע ווערטער, דער רמב”ם’ס פראבלעם מיט עבודה זרה איז נישט אז דו האסט טעות פאר אזא עבודה זרה זאגט “עושה שמש וארץ” [who makes sun and earth] און דער אייבערשטער פירט די וועלט דורך סיבות [causes], דורך טבע [nature], ווייל דאס איז אמת.
און דער רמב”ם איז אויך מודה אז ס’איז אמת, ביי די וועי. אבער דאס איז נאך א… דער רמב”ם האט נאר אן אנדערע ענטפער צו דעם. אבער דאס איז אמת.
דער רמב”ם’ס פראבלעם איז, ווען דו ווערסט צו פארנומען מיט דעם, ווערסטו אן אפיקורס [heretic]. דו פארגעסט די גאנצע איידיע פון גאט. דאס איז וויאזוי דער רמב”ם פארשטייט עבודה זרה.
און דער רמב”ם זאגט זייער קלאר אז די פראבלעם פון עבודה זרה איז ווען זיי הייבן אן פארגעסן וועגן גאט, און דאס איז וואס האט פאסירט אין מצרים. און משה רבינו [Moses our teacher] האט דערציילט די אידן אז יא, ס’איז דא א גאט און אזוי ווייטער.
מגיד שיעור:
קומט דער רמב”ן און ער זאגט אזוי: יעצט, ס’איז דא נאך א כפירה [heresy], וואס האט אוודאי נישט עכט עקזיסטירט, אבער ס’איז געווען זייער באקאנט אין דער רמב”ם’ס צייטן און אין דער רמב”ן’ס צייטן, וואס דאס הייסט “עולם קדמון” [eternal world], וואס סיי אין דער רמב”ם’ס און סיי אין דער רמב”ן’ס מיינונג איז דאס זייער שטארק פארבונדן מיט די איידיע פון השגחה [divine providence], פאר פארשידענע סיבות.
מיט אנדערע ווערטער, ס’איז נישט פארבונדן אזוי שטארק מיט די איידיע פון השגחה, ס’איז פארבונדן זייער שטארק מיט די איידיע פון טבע און נס [nature and miracle].
אין די וועג וואס דער רמב”ם האט עס מער פארשטאנען און דער רמב”ן איז מודה, נאר ער טענה’ט זיך מיט די אנדערע זייט פון די דעבאטע.
מיט אנדערע ווערטער, וואס איז די פשט? לויט די פארשטאנד פון די חברה, דער רמב”ם און די אריסטוטעליאנס וואס ער האט געלייענט, אין די ענין פון די דרך הטבע [the way of nature], פון וואס מיר רופן די “law of nature”, וואס זיי האבן פארשטאנען איז אז ס’זענען דא געוויסע “immutable laws”, אזויווי מיר האבן דיסקוסירט, ריכטיג?
אין די נושא [topic], און זיי האבן גערעדט וועגן “necessary laws” – certain necessary laws, which is how the reality has to be. And these laws are immutable, and they’re the reason for almost everything that we know, almost everything in nature וואס מ’זעט, everything that we see, they’re because of those laws.
Now, therefore…
—
[סוף חלק ב]
—
דער שיעור הייבט אָן מיט דעם פֿונדאַמענטאַלן פּרינציפּ: כּל התּורה כּולה איז געקומען צו זאָגן אמונה, און יעדע קלענסטע מצוה איז אויך געקומען צו זאָגן אמונה. דערפֿון קומט אויס אַז די קלענסטע מצוה איז אַזוי חשוב ווי די גרעסטע מצוה — דאָס איז ליטעראַלי לשון הרמב”ן אין סוף פּרשת בא. אָבער וואָס דאָס מיינט — דאָ שפּאַלט זיך דער וועג צווישן רמב”ם און רמב”ן.
—
– דער אמת וואָס מ’דאַרף וויסן איז מציאות השם — ס’איז דאָ אַ באַשעפֿער.
– שבת איז אַ פּראַקטישער כּלי (אַ סיין/צייכן) צו פֿאַרקויפֿן דעם אמת פֿאַר נאָרמאַלע מענטשן וואָס פֿאַרשטייען נישט פֿילאָסאָפֿישע אַרגומענטן (ווי אַריסטאָ’ס באַווייזן).
– קומט אויס: שבת אַליין איז נישט אינטרינסיש חשוב — ידיעת ה’ איז חשוב, שבת איז נאָר אַ „הכרח תמצית” (נויטווענדיגער מיטל) דערפֿאַר.
– פּונקט פֿאַרקערט: אויב שבת איז אַ נורא’דיגע הכרח אין ידיעת ה’, דאַן איז שבת גופא חשוב — אַזוי חשוב ווי די עצם אמונה אַליין.
– דער רמב”ן צעשמעלצט דעם חילוק צווישן דער „סיין” (דאָס צייכן) און דער זאַך וואָס די סיין פֿאַרקויפֿט. פֿאַר אים איז דאָס מיטל אידענטיש אין ווערט מיט’ן ציל.
—
ביידע, רמב”ם און רמב”ן, זענען מודה צו דער הלכה אַז שבת איז שקול ככל התורה כולה (מחלל שבת בפרהסיא = כעובד עבודה זרה; שומר שבת = כאילו מקיים כל התורה כולה). אָבער זיי פֿאַרשטייען עס ראַדיקאַל אַנדערש:
– כּל התּורה כּולה איז נאָר געקומען דיר צו דערציילן אַז ס’איז דאָ אַ גאָט → שבת איז „גענוג” ווייל עס קאָמיוניקעיט דעם מעסעדזש.
– אַ מחלל שבת איז נישט אינהערענט אַן אפּיקורס — ער איז אַ מחלל שבת. אָבער ער רייסט אַראָפּ דעם סיין וואָס פֿאַרקויפֿט דעם אמת, און דאָס איז פּראַקטיש זייער שלעכט.
– ווער ס’איז מחלל שבת איז טאַקע אַן אפּיקורס — ווייל שבת גופא איז דער אמונה-אַקט, נישט בלויז אַ רעקלאַמע דערפֿאַר.
—
דער רמב”ן האָט אָנגענומען דעם רמב”ם לחומרא: ער אַקצעפּטירט אַז אַלע מצוות האָבן צו טאָן מיט אמונה, אָבער נישט אין דעם רמב”ם’ס זין (אַז מצוות זענען בלויז אַ „היכי תמצי” און אמונה בלייבט דער אמת’דיגער ציל). פֿאַרקערט: יעדע מצוה — אַפֿילו ציצית — קען זיין אינטרינסיש אַזוי חשוב ווי דער מצוה פֿון אמונה אַליין. דער רמב”ן האָט נישט אָנגענומען דעם רמב”ם’ס אידעע פֿון אַ קלאָרן חילוק צווישן דער אינטעלעקטועלער אמת (מחשבה) און די פּראַקטישע מיטלען (מעשים), נאָר ער האָט צוזאַמענגעשמאָלצן ביידע אין איין קאַטעגאָריע.
—
– דער רמב”ם האָט „invented” thought crimes אַלס אַ קאַטעגאָריע: ווער ס’האָט נישט קיין ריכטיגע אמונה (לויט די י”ג עיקרים) איז אויטאָמאַטיש אַ גוי — נישט ווייל ער האָט אַ גרויסע עבירה געטאָן, נאָר ווייל ער טראַכט פֿאַלש.
– ביים רמב”ם איז נישטאָ קיין „second order אפּיקורסות” — ד.ה., ער זאָגט קיינמאָל נישט: „ווייל דו האָסט אַזאַ גרויסע עבירה געטאָן, מיינט עס אַז דו ביסט אַן אפּיקורס.” טראַכטן מיינט טראַכטן — עס איז דירעקט, נישט אינדירעקט.
– עבודה זרה ביים רמב”ם: אויב דו גלייבסט אין עבודה זרה אויף אַ פֿאַרבאָטענעם אופֿן, ביסט דו אויטאָמאַטיש אַ גוי — נישט ווייל עבודה זרה איז „אַזאַ גרויסע מצוה”, נאָר ווייל דיין מחשבה איז פֿאַלש.
– דער רמב”ם’ס פּירוש אין הלכות שבת: שבת איז אַן „אות ביני ובין בני ישראל” — אַ סימן פֿון צוגעהעריקייט צו כּלל ישׂראל.
– ער נוצט נישט דעם לאָגיק אַז „מחלל שבת = אפּיקורס ווייל ער גלייבט נישט.” ער זאָגט: ווער ס’ברעכט דעם אות/ברית, איז ווי איינער וואָס געהערט נישט צו דער חבֿרה — אָבער דאָס איז נישט אין דער זעלבער קאַטעגאָריע ווי אַן אמת’ער אפּיקורס וואָס האָט פֿאַלשע אמונות.
– דער שומר שבת איז דעפֿיניטיוו נישט איינער פֿון די מענטשן וואָס דער רמב”ם רופֿט אַ גוי אין הלכות עבודה זרה/תּשובה ווייל ער האָט נישט קיין אמונה — ס’איז בכלל נישט אין דער זעלבער קאַטעגאָריע.
דאָס ווערט אָפּגעוויזן: דאָס איז נישט וואָס דער רמב”ם זאָגט. דאָס וואָלט שוין געווען אַ בעל-התּניא’דיגער לעוועל — אַ נאָך ווייטערדיגער שטאַפּל וואָס דער רמב”ם גייט נישט אַהין.
—
דער רמב”ם האַלט אַ שאַרפֿן חילוק צווישן thought (אמונה/כּפֿירה) און action (מצוות/עבירות). דער רמב”ן פֿאַרוואַשט דעם חילוק — ער האָט מסכּים געווען מיט’ן רמב”ם מער ווי דער רמב”ם אַליין, אין דעם זין אַז ער האָט צוזאַמענגעשמאָלצן מחשבה און מעשים אין איין קאַטעגאָריע, אַנשטאָט צו האַלטן דעם רמב”ם’ס קלאָרן חילוק צווישן דער אינטעלעקטועלער אמת און די פּראַקטישע מיטלען.
—
דער רמב”ן האָט טיף פֿאַרשטאַנען אַז אַלעס דרייט זיך אַרום אמיתע אמונה. ער האָט נישט אַקצעפּטירט דעם רמב”ם’ס אַפּראָטש וואו רוב טעמי המצוות זענען בלויז „second order” — ד.ה. מצוות וואָס פֿירן דיך צו אַ שיינע געזעלשאַפֿט, און עוועניטועל קענסטו ווערן אַ חכם. פֿאַר דעם רמב”ן איז דאָס נישט גענוג.
דעריבער האָט דער רמב”ן געמוזט צוריקגיין און נייטייטשן יציאת מצרים. ער האָט נישט געקענט אַקצעפּטירן אַז יציאת מצרים זאָל זיין וויכטיג בלויז ווייל מ’איז אַרויסגעגאַנגען פֿון מצרים — דאָס האָט נישט געשטימט אין זיין קאָפּ.
—
דער רמב”ן איז דער ערשטער וואָס האָט געזאָגט אַז יציאת מצרים איז זייער וויכטיג, אָבער מיט אַ גאַנץ אַנדערע מיינונג ווי דער רמב”ם:
– נישט אַז כּל התּורה כּולה איז אַרויס פֿון מצרים (דער רמב”ם’ס ערשטע מיינונג)
– נישט די אַנדערע צוויי מיינונגען פֿון רמב”ם
– נישט אַ זאַך בלויז פֿאַר דעת המון העם
– פּונקט פֿאַרקערט: יציאת מצרים ווייזט אויף, און ווען מיר באַשטעטיגן עס, שטימען מיר צו אַלעס וואָס אַ איד דאַרף גלייבן — ספּעציפֿיש שלא כּאַריסטוטעליאַנישע אידן וואָס גלייבן נישט אין דעם.
—
אַ תּלמיד פֿרעגט צי דער רמב”ם נוצט ענליכע ווערטער. דאָס ווערט שאַרף אָפּגעוויזן:
– נישטאָ אַזאַ רמב”ם וואָס זאָגט אַז יציאת מצרים’ס מופֿתים ווייזן אויף אמונה.
– דער רמב”ם זאָגט אויסדריקלעך אַז מופֿתים באַווייזן גאָרנישט און מיר גלייבן נישט אויף גרונט פֿון מופֿתים.
– דער רמב”ם’ס שיטה אין יסודי התורה פּרק ח’: גאָט האָט געמאַכט מופֿתים ווייל מ’האָט געהאַט אַ פֿיזישע פּראָבלעם — מ’האָט געדאַרפֿט קראָסן דעם ים, נישט ווייל מ’האָט געוואָלט עפּעס באַווייזן.
– פֿאַרוואָס האָבן אידן געקראָסט דעם ים סוף? — צו אָנקומען צו דער אַנדערער זייט. פּונקט.
– ווי אַזוי ווייסן מיר אַז ס’איז דאָ אַ גאָט? לויט דעם רמב”ם: ווייל מיר פֿאַרשטייען אים, נישט ווייל סיי וועלכע מעשיות אָדער מופֿתים.
—
> „והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים”
– מיר לייגן כּתב יציאת מצרים אויף דער האַנט און אויפֿ’ן קאָפּ — כּנגד הלב והמוח, וואָס זענען די משכּני המחשבה.
– די פּרשיות „קדש” און „והיה כי יביאך” רעדן וועגן יציאת מצרים; „שמע” און „והיה אם שמוע” רעדן וועגן אַנדערע מצוות — אַלע צוזאַמען ווערן געשריבן און אַרויפֿגעלייגט אויף האַנט און מוח.
„הכלל בטעם מצוות רבות” — דאָס איז דער רמב”ן’ס וועג צו פֿאַרשטיין דעם טעם פֿון אַסאַך מצוות (אפֿשר אַלע), ספּעציפֿיש די וואָס שטייט ביי זיי „זכר ליציאת מצרים” — ווי תּפֿילין, שבת, און די מצוה פֿון אמונה אַליין.
—
דער רמב”ם אין הלכות עבודה זרה פּרק א’:
– אין אָנהייב האָט יעדער געוואוסט אַז ס’איז דאָ אַ גאָט (סיבה ראשונה / חיוב המציאות).
– שפּעטער האָבן מענטשן אָנגעהויבן דינען כּוחות, מזלות, זון, לבנה — און פּאַמעלעך פֿאַרגעסן דעם אָריגינעלן גאָט.
– דער רמב”ם’ס עיקר פּראָבלעם מיט עבודה זרה: נישט אַז מ’זאָגט אַז גאָט פֿירט די וועלט דורך טבע (דאָס איז אמת, און דער רמב”ם איז מודה) — נאָר אַז ווען מ’ווערט צו פֿאַרנומען מיט די צווישנשטופֿן, פֿאַרגעסט מען גאָט אינגאַנצן. דאָס איז וואָס האָט פּאַסירט אין מצרים, און משה רבינו האָט דערציילט די אידן אַז יאָ, ס’איז דאָ אַ גאָט.
—
ס’איז דאָ נאָך אַ כּפֿירה — „עולם קדמון” (אַז די וועלט איז אייביג) — וואָס איז געווען זייער באַקאַנט אין דער רמב”ם’ס און רמב”ן’ס צייטן.
– סיי דער רמב”ם סיי דער רמב”ן פֿאַרשטייען אַז עולם קדמון איז שטאַרק פֿאַרבונדן מיט:
– דער פֿראַגע פֿון השגחה
– דער פֿראַגע פֿון טבע קעגן נס
– דער רמב”ם האָט עס מער פֿאַרשטאַנען אין איין ריכטונג; דער רמב”ן איז מודה אויף דעם אָבער טענה’ט זיך מיט דער אַנדערער זייט פֿון דער דעבאַטע.
– לויט אַריסטאָטעלעס און זיינע נאָכפֿאָלגער: ס’זענען דאָ „immutable laws” — נויטווענדיגע, אומענדערלעכע נאַטור-געזעצן וואָס זענען דער גרונט פֿון כּמעט אַלעס וואָס מיר זעען אין דער נאַטור.
—
“`
רמב”ם: מצוות = פּראַקטישע מיטלען; אמונה (מחשבה) = דער אמת’ער ציל
→ שבת = סיין/צייכן פֿאַר מציאות השם
→ מופֿתים באַווייזן גארנישט; אמונה קומט פֿון שכל
→ שאַרפֿער חילוק צווישן thought crimes און action crimes
↓
רמב”ן: נעמט אָן דעם רמב”ם’ס פּרינציפּ — אָבער לחומרא
→ פֿאַרוואַשט דעם חילוק צווישן מחשבה און מעשים
→ יעדע מצוה = אינטרינסיש אַזוי חשוב ווי אמונה אַליין
→ אמונה דאַרף זיין “first order”, נישט “second order”
↓
רמב”ן: מוז נייטייטשן יציאת מצרים
→ יציאת מצרים = דער שליסל צו אַלעס וואָס אַ איד דאַרף גלייבן
→ ספּעציפֿיש: קעגן אַריסטוטעליאַנישע שיטה פֿון עולם קדמון + אומענדערלעכע נאַטור-געזעצן
↓
תּפֿילין (און אַנדערע „זכר ליציאת מצרים” מצוות) = אַפֿירמאַציע פֿון דעם גלויבן
↓
[המשך פֿעלט — דער שיעור איז אָפּגעבראָכן]
“`
מגיד שיעור:
וויבאַלד אַז כּל התּורה כּולה איז געקומען צו זאָגן אמונה, און יעדע קלענסטע מצוה איז געקומען אויך צו זאָגן אמונה, איז דאָך די קלענסטע מצוה אַזוי חשוב ווי די גרעסטע מצוה. דאָס איז ליטעראַלי לשון הרמב”ן אין סוף פּרשת בא, און מיר וועלן אים גיין ברענגען.
אָדער די זעלבע זאַך וועגן שבת. לאָמיר אָנכאַפּן די משל פֿון שבת.
אין די רמב”ם’ס וועלט איז זייער קלאָר די חילוק. די אמת וואָס אונדז דאַרפֿן וויסן איז מציאות השם [metzius HaShem: די עקזיסטענץ פֿון גאָט]. דאָס הייסט, ס’איז דאָ אַ באַשעפֿער. נישט אַפֿילו אַסאַך מער פֿון דעם.
און שבת, ס’פֿאַרשטייט זיך געוואַלד, און מ’דאַרף אַז רוב נאָרמאַלע מענטשן זאָלן עס אויך הערן דערפֿון, און נאָרמאַלע מענטשן פֿאַרשטייען נישט ווען מ’איז זיי מסביר [mesbir: דערקלערט] אַז אַריסטאָ האָט געזאָגט אַז ס’איז דאָ אַ באַשעפֿער. גייט מען זיי זאָגן שבת, כּי ששת ימים עשה ה’ [ki sheshes yomim osa HaShem: ווייל זעקס טעג האָט גאָט געמאַכט], אַזוי האָט עס געלונגען.
היינט קומט אויס, וואָס איז חשוב? נישט שבת איז חשוב. ידיעת ה’ [yedias HaShem: דאָס וויסן פֿון גאָט] איז חשוב. שבת איז אַ הכרח תמצית [hekrech timtzi: נויטווענדיגער מיטל] פֿאַר דעם, אָבער שבת איז נישט חשוב.
קומט די רמב”ן, קומען די אַנדערע מפֿרשים [meforshim: קאָמענטאַטאָרן], זאָגן פּונקט פֿאַרקערט. אויב שבת איז אַ נורא’דיגע הכרח אין ידיעת ה’, איז שבת איז חשוב, און נישט נאָר שבת איז חשוב, שבת איז אַזוי חשוב ווי ס’איז חשוב די עצם אמונה, די עצם מציאות פֿון ידיעת ה’.
ס’קומט אויס אַזוי ווי אַ פֿאַני זאַך. למשל, ביי סיי די רמב”ם און סיי די רמב”ן זענען מודה [moyde: שטימען צו] צו די הלכה [halokhe: יידישע געזעץ] וואָס שטייט אין די גמרא [gemora: תּלמוד], אַז שבת איז שקול ככל התּורה כּולה [shokul kekol haTorah kulo: גלייך צו דער גאַנצער תּורה]. יאָ, ווער ס’איז מחלל שבת בפרהסיא [mekhalel Shabes befarhesye: ברעכט שבת עפֿנטלעך] הייסט שקול כעובד עבודה זרה [shokul ke’oyvd avoydo zoro: גלייך צו איינעם וואָס דינט עבֿודה זרה], שטייט אין די גמרא. און ס’שטייט אין פֿאַרקערט, ווער ס’איז שומר שבת [shoymer Shabes: היט שבת] איז כאילו מקיים כל התּורה כּולה [ke’ilu mekayem kol haTorah kulo: ווי איינער וואָס מקיים איז די גאַנצע תּורה].
איז אין די רמב”ם’ס שיטה מיינט דאָס אַזוי: כּל התּורה כּולה איז דאָך נאָר געקומען דיר צו פֿאַרציילן אַז ס’איז דאָ אַ גאָט. איז שבת איז גענוג בעצם. שבת איז נישט אַז שבת איז וויכטיג.
דאָס וואָס מ’זאָגט אַז אַ מחלל שבת איז אַן אפּיקורס [apikoyres: כּופֿר], איז נישט אַז אַ מחלל שבת איז אַן אפּיקורס, אַ מחלל שבת איז אַ מחלל שבת. אָבער דאָס איז זייער וויכטיג, וויבאַלד דאָס איז אַ וועג וואָס פֿאַרקויפֿט, דאָס איז אַ פּראָפּאַגאַנדע. אַ מחלל שבת, ער רייסט אַראָפּ די סיין וואָס שטייט אַז ס’איז דאָ אַ באַשעפֿער. און וויבאַלד מענטשן זענען אַזוי סטאַפּיד, אַז די עונש זיין פֿאַרשטייען זיי נישט, איז זייער וויכטיג צו הענגען אין די סיין.
אָבער דער רמב”ן, ער קוקט עס אָן פּונקט פֿאַרקערט, ער קוקט אָן אַז איינער איז אין שבת איז דיך געקומען צום מפֿרסם [mefarseym: פּובליצירט] התּורה באַשעפֿער, און דו וואָס איז מחלל שבת, דאָס איז נאָך אַ אפּיקורס.
ער נעמט אָן אַז ס’איז אַפֿילו נאָכנישט אויפֿ’ן די סענס וואָס ער זאָגט, ווייל ער קוקט אָן כאילו פֿאַרגעסט די חילוק פֿון די סיין און די זאַך וואָס די סיין פֿאַרקויפֿט. אויב שבת איז אַ סיין אַזוי ששת ימי בראשית [sheshes yemey bereshis: זעקס טעג פֿון שעפֿונג], ווער ס’רייסט אַראָפּ די סיין אַז די פֿאַרקויפֿט, ס’קען זיין אַז די פֿאַרקויפֿט אָבער מ’דאַרף אים פֿרעגן, ס’איז דאָ סטייל עט אַפּ די וועג וואָס דער רמב”ן האָט אונדז אויסגעלערנט און פֿאַרזאָגט אַז וויבאַלד כאילו דער מצוה פֿון שבת איז נאָר אַ וועג פֿון זאָגן חידושי עולם [khidushey oylem: נייעס פֿון דער וועלט] אָדער אַזאַ זאַך, ממילא [memile: דערפֿון] ווערט מען אַ פּרקודר, ער ווערט נישט קיין פּרקודר, איך מיין אַז דער רמב”ן איז אויך מודה אַז מען ווערט נישט אמת’ער פֿון קיין פּרקודר, אָבער ביי אים דאָס אַרבעט דער גאַנצע לאָדזשיק פֿאַרקערט.
און דאָס קומט פֿון דעם ווייל ער האָט אָנגענומען דער רמב”ם לחומרא [lekhhumro: שטרענג] און נישט לכילה לכילה [lekuleh lekuleh: גרינג], ער נעמט אָן דער זאַך אַז עס איז אמונה און ער נעמט אויך אָן אַז אַלע מצוות [mitzvos: געבאָט] האָבן צו טאָן מיט אמונה, אָבער נישט אינדער וועג וואָס דער רמב”ם האָט פֿאַרשטאַנען אַז עס איז אַ היכי תומצי [heykhi timtzi: נויטווענדיגער מיטל] און דער אמונה בלייבט נאָך אַלץ דער אמת’דיג זאַך, נאָך אַלץ דאָ אַ חילוק פֿון ביידע, נאָבער פּונקט פֿאַרקערט דער מצוה, אַפֿילו קענסט דער מצוה פֿון ציצית [tzitzis: רימעלעך]? זאָג, דער רמב”ם איז שוין אמונה, ווייל דער ווייסט שוין, דער האָסט אמונה, און אַזוי ווייטער, ווי ממילא איז דער מצוה פֿון ציצית? דערפֿני עצמא קען זיין חשוב אַזוי ווי דער מצוה פֿון אמונה אָדער אַלס אויף מצוה.
דאָס איז דער — a very general switch — וואָס דער רמב”ן האָט געטאָן צו דער רמב”ם’ס theology, וואָס אָדער ווייל מ’זעט לייטן פֿון דעם switch, ווייל ס’איז דאָ אַ דאָ אַ עכטע לאָך וואָס מאַכט נישט entirely simple, אין מיין אָפּיניען.
תּלמיד 1:
ס’איז נישטאָ די וואָס זאָגן אַז דער רמב”ם actually says that too? That too? That what? As this, as all these things are part of not just bringing you to a middaw, or showcasing a middaw, or whatever, and propagandizing for a middaw, but this is also, if God told you to do that in order to do that and you’re not accepting it, then that means that you’re not, that you’re not, that you don’t believe. If God told me to remember them in this way…
מגיד שיעור:
יענץ איז וואָס דער רמב”ם זאָגט נישט. יענץ זאָג איך אַפֿילו דער רמב”ם זאָגט נישט יענץ אינגאַנצן. יענץ איז אַזוי ווי וואָס אַ בעל התּניא [ba’al haTanya: רבי שניאור זלמן פֿון ליאַדי, גרינדער פֿון חבֿ”ד] וואָלט געזאָגט. ניין, יענץ איז שוין נאָך אַ לעוועל.
תּלמיד 2:
איז דאָ אַ פּלעיס למשל וואו ס’שטייט „הרי הוא ככופר בכל התּורה כּולה” [harey hu kekoyfer bekhol haTorah kulo: ער איז ווי איינער וואָס איז כּופֿר אין דער גאַנצער תּורה]?
מגיד שיעור:
ס’שטייט, יאָ, ניין. ס’שטייט נישט אויף אַזאַ זאַך אַז איינער וואָס איז אַ מחלל שבת איז כּופֿר בכל התּורה כּולה. ניין, ניין, ניין. דאָס הייסט, אַפֿילו דער רמב”ם זאָגט נישט אַז ס’גייט נישט מיט די סברא [sevore: לאָגישע אַרגומענט] וואָס געוויסע ראשונים [rishonim: פֿרי מיטלאַלטערלעכע קאָמענטאַטאָרן] האָבן זיך פֿאַרלאָזט דערויף, אַז יעדער איינער וואָס טוט עני עבֿירה [aynee aveyro: אַ עבֿירה] איז אַן אפּיקורס, וואָס קומט אויס אַז ער איז אַ גוי. דאָס איז סתּם אַזוי שטותים [shtusim: נאַרישקייטן], איך גלייב יאָ און איך טו נישט. That doesn’t really work.
וואָס דער רמב”ם זאָגט יאָ איז אַז there’s something more inherent. He doesn’t separate the…
תּלמיד 2:
איך פֿאַרשטיי, פֿאַרגעט איף איט ווארקס אָדער איט דאַזנט ווארק. אָבער דער קאָנצעפּט אַז… איך דערמאָן מיר נישט וואו ס’שטייט אַזאַ זאַך אַז איינער וואָס טוט אַזאַ זאַך איז ככופֿר בכל התּורה כּולה. וואו שטייט אַזאַ זאַך?
מגיד שיעור:
ניין, ס’שטייט אויף שבת. ס’שטייט נישט אין אַזויפֿיל מאָל. ס’שטייט אויף מחלל שבת אַז ער איז ככופֿר בכל התּורה כּולה.
תּלמיד 2:
The thought process for this איז, דער רמב”ם וואָלט געזאָגט, „ניין, ניין, ניין, that’s just a joke, just to promote it, די וואַזשנעס, אַז ס’איז אַזאַ וויכטיגע זאַך.”
מגיד שיעור:
איך זאָג, דער רמב”ם קוואָוט די זאַכן, און זיי האָבן געברענגט כּלאַחר יד [kelakhar yad: בדרך אגב] צו זען וויאַזוי פּונקטליך דער רמב”ם לייגט אַראָפּ לגבֿי [legabey: בנוגע צו] שבת. מ’דאַרף קוקן די זעלבע זאַך אויך לגבֿי עבֿודה זרה [avoydo zoro: אָבגעטערייַ].
דער רמב”ם האָט נאָר צוויי וועגן וויאַזוי מ’קען זיין עכט אַזוי ווי כּופֿר בכל התּורה כּולה. איינס איז אויב מ’איז טאַקע אַ כּופֿר, דאָס הייסט, אַזויווי דער רמב”ם זאָגט אין י”ג עיקרים [yud-gimmel ikarim: די דרייצן פּרינציפּן פֿון אמונה], ווער ס’האָט נישט קיין אמונה, because that’s the most important thing, not because… because that’s the only thing that the רמב”ם really cares about. That’s one way.
So if you’re an עובֿד עבֿודה זרה [oyvd avoydo zoro: איינער וואָס דינט עבֿודה זרה], if you look in רמב”ם הלכות עבֿודה זרה [Rambam hilkhes avoydo zoro: רמב”ם’ס געזעצן פֿון עבֿודה זרה], you’ll see the רמב”ם trying to build up an idea that says that if you don’t have the correct faith, so you’re basically a גוי, just because of that, not because of any פּשט’ל [peshtl: פּשוטע פֿאַרשטאַנד], very directly. דאָס הייסט, נישט ווייל עבֿודה זרה איז אַזאַ גרויסע מצוה אַז ווער ס’איז עובֿד עבֿודה זרה איז אַ שייגעץ. That’s not the רמב”ם’s way of thinking.
The רמב”ם’s way of thinking איז, If you believe אין עבֿודה זרה in a way that you’re not allowed to believe, you are automatically a שייגעץ. You don’t really need any גמרא, ס’איז נישט עפּעס אַן אייכל גרויסע חומרא [khumro: שטרענגקייט]. That’s why ס’איז נישט עכט די פּשט [peshat: פּשוטער זין] פֿון יענע מדרש [medrash: אַגאַדישע קאָמענטאַר]. That’s why דער רמב”ם מוז מוציא זיין [moytzi zayn: נעמט אַרויס] דאָס מדרש פֿון זיין פּשוטו [peshuto: פּשוטן זין], ווייל די חז”ל [khazal: אונדזערע חכמים זכרונם לברכה] do mean it in a way אַז דאָס איז אַזאַ גרויסע עבֿירה אַז ס’איז כאילו עבֿודה זרה.
דער רמב”ם זאָגט עס נישט אַזוי. דער רמב”ם זאָגט עס, דו ביסט אַ גוי, פּשוט, ווייל אַ איד מיינט איינער וואָס גלייבט אין אַ געוויסע ליסט פֿון true doctrines.
און דען ס’איז דאָ אַנדערע זאַכן וואָס דער רמב”ם ברענגט אַזוי ווי שבת. וואָס איז דער רמב”ם זאָגט דאָס צו מאַכן אַ קלאָרע חילוק צווישן די צוויי זאַכן, וואָס יענער ברענגט יאָ, אָבער דאָס איז אָבער תּור ממ”ח ותּור סתּם הגזמה [tur mimakh vesor stam hagzomo: אַ סאָרט פֿון איבערטרייבונג]. און אַפֿילו אויב ס’איז דאָ אַ הלכה לגבֿי דעם, אַזוי ווי למשל די הלכה פֿון חילול שבת [khilul Shabes: ברעכן שבת], זאָגט דער רמב”ם, ער לייגט צו די פּירוש [peyresh: דערקלערונג] ביי אין הלכות שבת [hilkhes Shabes: געזעצן פֿון שבת], אַז די reason פֿאַרוואָס איז ווייל שבת איז אַן אות ביני ובין בני ישׂראל [os beyni uveyn beney Yisroel: אַ צייכן צווישן מיר און די קינדער פֿון ישׂראל], נישט… in other words, ער דאַזנט יוז היז… די זאַך וואָס דו וואָלסט עקספּעקטעד אים צו יוזן, וואָס איז צו זאָגן אַז whoever doesn’t keep שבת איז אַן אפּיקורס, און עווערבאַדי ווייסט אַז דער רמב”ם האַלט אַז אַן אפּיקורס איז אַ גוי לכל דבֿריו [lekhol dvorov: אין אַלע זאַכן].
און דער רמב”ם אין הלכות עדות [hilkhes eydes: געזעצן פֿון עדות] זאָגט אַז אויף אַן אפּיקורס דאַרף מען נישט אַפֿילו אַ גמרא וואָס זאָל זאָגן אַז ער איז פּסול לעדות [posul le’eydes: פּסול פֿאַר עדות] למשל, ווייל אַן אפּיקורס איז אַ גוי, ס’איז נישט קיין שאלה. ס’איז נאָר אַ שאלה אויף איינער וואָס איז אַ מסור [moyser: פֿאַרראָטער] וכדומה [vekhadoyme: און אַזעלכע], צו ער איז גענוג אַ גרויסע שייגעץ צו זיין פּסול לעדות.
סאָו, באַט די הלכה פֿון מחלל שבת בפרהסיא איז ווען דער רמב”ם’ס view איז אַזאַ גרויסע שייגעץ, ווייל ער איז כּופֿר אין די ברית [bris: בונד], איך ווייס וואָס. ס’איז נישט פּשוט, ס’איז כּמעט מפֿורש [kim’at mefoyrosh: כּמעט קלאָר] אין די תּיקוני זוהר [tikuney Zohar: אַ קבֿלהדיגער טעקסט] אַז ער נוצט יאָ די idea פֿון אַ מינות [minus: כּפֿירה].
תּלמיד 3:
ס’איז like די ביגגעסט proof אַז ער איז אַ שייגעץ.
מגיד שיעור:
אָבער אַגעין, ס’איז אַ proof אַז…
תּלמיד 3:
וואָס?
מגיד שיעור:
Why איז דאָס אַ proof? אַזאַ… אויב ס’איז דאָ אַזאַ זאַך, מעיבי די אַנדערע זאַכן זענען נישט אַזאַ big proof. באַט ס’איז דאָ דעפֿיניטלי one מצוה…
תּלמיד 3:
וואָס?
תּלמיד 4:
Ultimately מיינט עס אַז טאַמער איז ער כּופֿר אין די ברית, האָט ער דאָס מיט שבת איז אַ ראיה [raye: באַווייז] אַז ער איז כּופֿר אין די ברית.
מגיד שיעור:
ניין, ניין, ניין, דאָס איז נישט וואָס דער רמב”ם זאָגט. דער רמב”ם דעפֿיניטלי נעווער יוזעס דאָס קיינד אָוו לאָדזשיק. דער רמב”ם, because I think אַז דער רמב”ם האָט קיינמאָל נישט גענוצט אַזאַ סאָרט לאָדזשיק און גערופֿן דעם מחלל שבת, ווייל דער רמב”ם איז זייער…
תּלמיד 4:
ער איז כּופֿר אין הברית [habris: דער בונד].
מגיד שיעור:
ניין, ניין, ער איז נישט כּופֿר אין הברית, ער איז כּופֿר אין די אות [os: צייכן]. אָבער עס איז די אות. ממילא, ווער ס’איז נישט, איז אַ גוי, ווייל one way of saying you’re a איד is because you belong to די חבֿרה שומרי שבת [khevro shomrey Shabes: די געזעלשאַפֿט פֿון שבת-היטער].
דער רמב”ם האָט קיינמאָל נישט, קיינמאָל נישט, אין כּל התּורה כּולה, doesn’t ever resort to this kind of logic that says, „Because דאָס איז אַזאַ גרויסע עבֿירה, you’re an אפּיקורס.” You never… ס’איז נישטאָ קיין second order אפּיקורסות ביים רמב”ם. פֿאַרוואָס? ווייל דער רמב”ם איז געווען דער וואָס האָט invented thought crimes אַלס אַ קאַטעגאָריע ביי זיך אַליין, און ער האָט געזאָגט אַז דאָס איז די וויכטיגסטע זאַך פֿון אַלעס.
תּלמיד 5:
אָקעי, קען איך פֿרעגן אַ שאלה? So are you saying אַז דער רמב”ם זאָגט אַז שבת איז אַ thought?
מגיד שיעור:
ניין, אָקעי, שבת איז נישט אַ thought. ניין. שבת איז obviously נישט אַ thought, ווייל ס’איז נישט. שבת איז אַן action. אָדער היט מען שבת, אָדער היט מען נישט שבת. דער רמב”ם איז זייער קלאָר אין זיין reality.
וואָס איך זאָג איז, because דער רמב”ם האָט invented thought crime אַלס אַ קאַטעגאָריע, און ער האָט געזאָגט אַז די קאַטעגאָריע איז די most important, האָט ער נישט געדאַרפֿט עס צו connecten אויף די old-fashioned way, אַזוי ווי חז”ל וואָלטן מסתּמא [mistamo: מסתּמא] געמישט מיט אַלע מיני זאַכן און געזאָגט, „דאָס מיינט אַז דו טראַכסט.” דער רמב”ם האָט נישט קיין „דאָס מיינט אַז דו טראַכסט.” ביים רמב”ם, טראַכטן מיינט טראַכטן. ס’איז זייער direct. ס’איז נישטאָ קיין second order אפּיקורסות.
תּלמיד 5:
I’m sorry, איך גיי צוריק. So וואָס מיינט דער רמב”ם למעשה [lema’ase: פּראַקטיש] ווען ער זאָגט… So why…
מגיד שיעור:
דאָס מיינט נישט for real.
תּלמיד 5:
ניין, ניין, definitely. Of course not. Obviously not. ווייל דער שומר שבת איז נישט איינער פֿון די מענטשן וואָס ער זאָגט אין הלכות עבֿודה זרה און אין הלכות תּשובה [hilkhes tshuvo: געזעצן פֿון תּשובה] אַז ער איז אַזוי ווי אַ גוי ווייל ער האָט נישט קיין אמונה. Of course not. ס’איז בכלל [bikhllal: איבערהויפּט] נישט אין די זעלבע קאַטעגאָריע.
מגיד שיעור:
אָקעי.
תּלמיד 5:
מ’דאַרף חולק זיין [khoylek zayn: מחלוקת זיין]. ס’וועט נישט ווערן טויזנט פּראָצענט מפֿורש, אָבער דאָס איז מיין feeling וואָס איך באַקום.
מגיד שיעור:
יעצט, חוץ פֿון די גאַנצע זאַך, so דאָס איז generally וואָס ס’פּאַסירט אין די interplay צווישן thought און actions. אין כּל התּורה כּולה.
יעצט, וואָס געשעט איז, אויב אַזוי, now, because דער רמב”ן האָט agreed מיט’ן רמב”ם, און somewhat agreed מער ווי דער רמב”ם אַליין, ווייל in what sense האָט ער agreed מער ווי דער רמב”ם אַליין? ווייל ער האָט נישט really accepted די idea פֿון…
[שיעור ברעכט אָפּ]
—
[סוף חלק 1 פֿון 2]
מגיד שיעור:
ער האט really פארשטאנען אז אלעס איז נאר וועגן real אמונה, און ער האט נישט accepted אז ס’זאל זיין זאכן וואס זענען second order צו דעם, אין די way אז דער רמב”ם’ס רוב טעמי המצוות זענען נאר second order, אז דאס גייט דיר lead’ן און אפשר מאכן א nice society און eventually קענסטו זיין איין חכם, ווייסטוך, דער רמב”ם’ס תורות.
So ער האט געמוזט צוריקגיין און זאגן אז יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], ער קען נישט really accept’ן אז ס’זאל זיין אזוי וויכטיג just for ווייל מ’איז ארויסגעגאנגען פון מצרים. דאס עפעס שטימט נישט אין דער רמב”ן’ס קאפ.
און דער רמב”ן איז געקומען, און ער איז דער ערשטער one וואס איך ווייס – מ’דארף מדייק זיין אין רש”י [Rashi: the primary medieval Torah commentator] און מ’דארף מדייק זיין אין מדרשי חז”ל [Midrashim of the Sages], as usual – אבער דער רמב”ן איז געקומען, דער ערשטער one, און ער האט געזאגט אז יציאת מצרים איז זייער וויכטיג, און איר meaning, די meaning פון יציאת מצרים, טוישט זיך ביי אים.
די meaning פון יציאת מצרים ביים רמב”ן איז נישט, זאג נישט אז כל התורה כולה [the entire Torah] איז ארויס פון מצרים, און אויך נישט די אנדערע צוויי meanings וואס דער רמב”ם האט געזאגט. נאר די meaning, און ס’איז זיכער נישט א זאך וואס איז נאר פאר דעת המון עם [the understanding of the common people] און אזוי ווייטער.
נאר, פונקט פארקערט, די meaning פון יציאת מצרים איז אז דאס shows, און ווען מיר affirm’ן עס, we agree to אלעס וואס א איד האט צו believe’ן. און נישט סתם אלעס וואס א איד האט צו believe’ן, נאר אלעס וואס א איד האט צו believe’ן שלא כאריסטוטיליאן אידן [unlike the Aristotelian Jews] וואס גלייבן נישט אין דעם.
That’s more or less וואס דער רמב”ן זאגט. מ’דארף דאס ווייזן אינעווייניג. איך גיי דאס ווייזן אזוי. לאמיר…
תלמיד:
Again, דער רמב”ם uses those words, but you’re saying אז ער uses just the band for them.
מגיד שיעור:
דער רמב”ם uses נישט those words, ever about יציאת מצרים. Sure, דער רמב”ם says מען האט געמאכט מופתים [miracles] און נסים [wonders] ביי יציאת מצרים. דו ווייז מיר אזא רמב”ם.
נישטא אזא רמב”ם. נישטא אזא רמב”ם. נישטא אזא רמב”ם. נישט דער לוקר [Alukri: a medieval Jewish philosopher]. נישט דער לוקר. He’s Italian. He doesn’t say that part. No, he doesn’t say anything.
ער פירט נישט אויס אז וועגן דעם גלייבט מען אין עפעס, כדי צו ווייזן אמונה. נישטא אזא רמב”ם.
תלמיד:
אבער דו ווייסט אז דער רמב”ם זאגט נאך… איך ווייס נישט. What do you mean? דער רמב”ם זאגט אז מ’האט געטון מופתים אין יענע צייט. When he speaks about מופתים, אז געוויסע times, God did מופתים.
מגיד שיעור:
No, דער רמב”ם very openly says אז מופתים don’t prove anything, און we don’t believe in any מופתים.
תלמיד:
ניין. דער רמב”ם זאגט נישט אזוי. דו וועסט נאך ווייזן אז דער רמב”ם…
מגיד שיעור:
דו קענסט אזא דרשה [interpretation] אז די יציאת מצרים ווייזט אויף אמונה? נישטא אזא רמב”ם. דער רמב”ם האט נישט יענע דרשה. ער זאגט נישט אז ס’ווייזט אויף אמונה. ער זאגט נישט יענע דרשה.
תלמיד:
וואס? ער זאגט אז דער אייבערשטער האט געמאכט מופתים אויף געוויסע צייטן.
מגיד שיעור:
ניין, דער רמב”ם זאגט יענץ נישט. דער רמב”ם זאגט וויאזוי איך האב דיר געזאגט. דער רמב”ם זאגט אז דער אייבערשטער מאכט נישט קיין מופתים צו ווייזן גארנישט.
דער רמב”ם זאגט אז דער אייבערשטער מאכט מופתים ווייל מ’האט א problem. מ’גייט אריבער דעם ים, האט מען אראפגעשטעלט. אה, אה, אה, אה, אה.
That’s what דער רמב”ם in יסודי התורה פרק ח’ [Foundations of the Torah, Chapter 8] says.
תלמיד:
So why is saying that… Okay, but because we have a problem, we all have that problem. אזוי ווי similar to… צו ר’ סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon: early medieval Jewish philosopher], this part of like, אז ס’איז א process, it’s one of those, because we have a problem, or whatever, און because… Why isn’t that…
מגיד שיעור:
Does דער רמב”ם say אז because there was a problem, האט God had to make a מופת every now and then?
תלמיד:
A physical problem.
מגיד שיעור:
A physical problem. Not a faith problem. דער רמב”ם doesn’t need מופתים. ער האלט אז ער hates זיי, whatever. We just had to cross the water. That was the…
תלמיד:
יא, that’s what it says. There was a water, and they wanted to cross, so they made a מופת. נישט ווייל מ’האט געוואלט עפעס ווייזן.
מגיד שיעור:
דער רמב”ם זאגט… Wait a second. דער רמב”ן. דאס איז דער רמב”ן. דער רמב”ם איז very against דעם. דער רמב”ם דארף נישט קיין מופתים. דער רמב”ם האלט אז מופתים זענען bad.
פארוואס האבן אידן גע’קראסט די ים סוף [the Red Sea]? צו אנקומען צו די אנדערע זייט. פונקטליך. דאס איז דער רמב”ם’ס שיטה.
און ווי אזוי ווייסן מיר אז ס’איז דא א גאט? ווייל מיר זעען אים, ווייל מיר פארשטייען אים. נישט ווייל סיי וועלכע מעשיות און נישט ווייל סיי וועלכע מופתים. דאס איז די שיטת הרמב”ם [the approach of the Rambam].
ס’איז נישט… קום לערנען וואס דער רמב”ן זאגט, ווייל איך דארף אנקומען וואס דער רמב”ן זאגט.
מגיד שיעור:
יעצט, דער רמב”ן האט געגאנגען אין זייער אן אנדערע שיטה, און איך גיי מוזן לערנען at least די שטיקל רמב”ן פון פרשת בא [the portion of Bo] וואס יעדער איינער ווייסט, וואס ער שטייט נאכאמאל אין זיין ספר “תורת השם תמימה” [The Perfect Torah of God].
If you want to get a better context of what he’s really arguing with, you could read it over there.
און דער רמב”ן הייבט אן… לאמיר אנהייבן אזוי. דער רמב”ן הייבט אן פון די ענין פון מצוות תפילין [the commandment of tefillin/phylacteries]. מיר וועלן לערנען, and maybe we’ll get a clarity of effort.
סאו, די מצוות תפילין זאגט אז וואס שטייט אין די פסוק, “והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים” [And it shall be for you as a sign on your hand and as a reminder between your eyes, so that the Torah of God will be in your mouth, for with a strong hand God took you out of Egypt], און ענליך שטייט אין די נעקסטע פרשה פון תפילין. יא?
וואס איז דאס “כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים”?
זאגט דער… let’s read the second one. זאגט דער רמב”ן:
“והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכני המחשבה” [And behold, the root of this commandment is that we place the writing of the Exodus from Egypt on the hand and on the head, corresponding to the heart and the brain, which are the dwelling places of thought].
“כי נתבאר בפרשת קדש והיה כי יביאך בטעם המצוה הזאת שנצטוינו בה לעשות יציאת מצרים לטוטפות בין עינינו” [For it was explained in the portions of “Kadesh” and “And it shall be when He brings you,” regarding the reason for this commandment, that we were commanded to make the Exodus from Egypt as totafot between our eyes].
ס’שטייט אין די פרשיות פון “קדש” און “והיה כי יביאך” אין סוף פרשת בא, האבן חז”ל [the Sages] פארשטאנען אז די ענין פון יציאת מצרים זאלסטו מאכן אונז צו טוטפות בין עיניך [totafot between your eyes].
און אין די אנדערע צוויי פרשיות, “שמע” [Shema] און “והיה אם שמוע” [And it shall be if you listen], שטייט אויך אז יענע מצוות זאל מען אויך מאכן אין סימן “לטוטפות בין עיניך” [as totafot between your eyes].
וועגן דעם שרייבן אונז די אלע מצוות און שרייבן אונז די אלע פרשיות, און לייגן עס ארויף אויפ’ן האנט און אויפ’ן מוח.
יעצט, וואס איז די real story? זאגט דער רמב”ן אזוי:
“הכלל בטעם מצוות רבות” [The general principle in the reason for many commandments].
Now, דאס איז דער רמב”ן’ס way of reading די reason פון אסאך מצוות, און אפשר אלע מצוות, אפשר כל המצוות כולם [perhaps all the commandments entirely], און על כל פנים [in any case] אסאך מצוות.
דהיינו, על כל פנים די אסאך מצוות וואס שטייט ביי זיי “זכר ליציאת מצרים” [a remembrance of the Exodus from Egypt], אזויווי תפילין, און אזויווי שבת [Sabbath] וואס מיר גייען זען, און אזויווי די actual מצוה פון אמונה [commandment of faith] וואס מיר גייען אויך זען.
מגיד שיעור:
זאגט דער רמב”ן אזוי: ס’איז דא געווען אסאך מענטשן, ס’איז דא פארשידענע סארט טעותים [errors] וואס דער רמב”ן איז worried about.
ס’איז געווען די עובדי עבודה זרה [idol worshippers], ביי אנוש [Enosh] האבן מענטשן אנגעהויבן צו מאכן טעותים. יעצט, ס’איז געווען פארשידענע טעותים, און דער רמב”ן איז very kind of confused, נישט חס ושלום [God forbid] confused, אבער ער confuses דיפערענט טעותים און מאכט עס אין איין טעות.
וואס איז די גרויסע זאך וואס דער רמב”ן וויל מיר זאלן וויסן?
If you read, און דאס איז, אגב [by the way], דארף מען זיין very good מדייק [precise] אין רמב”ם אין ערשטן פרק אין הלכות עבודה זרה [Laws of Idolatry], וואס דער רמב”ם’ס problem מיט עבודה זרה איז באמת.
און מ’לערנט עס צו זען אז דער רמב”ם זאגט, און דער רמב”ם רעדט, by the way, דאס איז א פלאץ וואס דער רמב”ם… אקעי, איך וועל נאך אנקומען צוריק צום רמב”ם נאך שפעטער.
און דער רמב”ם זאגט אז די story איז, קודם כל האט יעדער איינער געוואוסט אז ס’איז דא א גאט, אין אנדערע ווערטער, א סיבה ראשונה [first cause], און נעמען די חיוב המציאות [necessary existence].
שפעטער זענען געקומען מענטשן און האבן געזאגט אז מ’דארף דינען פארשידענע עבודה זרה, כוחות [forces] מיט מזלות [constellations] מיט זונען מיט לבנות [suns and moons] און אנדערע זאכן, און פארברענגט אלע מיני סברות [all kinds of reasons], and slowly they forgot about the original one.
Now, דער רמב”ם’ס problem איז דאס.
תלמיד:
דער רמב”ם’ס פראבלעם איז געווען אז זיי האבן פארגעסן… איך ווייס שוין וועלכע רמב”ם…
מגיד שיעור:
אה, דער רמב”ם’ס פראבלעם איז אז זיי האבן פארגעסן די ערשטע מחויב המציאות [necessary existence]. זיי האבן פארגעסן בכלל [entirely], און מיט אנדערע ווערטער, דער רמב”ם’ס פראבלעם מיט עבודה זרה איז נישט אז דו האסט טעות פאר אזא עבודה זרה זאגט “עושה שמש וארץ” [who makes sun and earth] און דער אייבערשטער פירט די וועלט דורך סיבות [causes], דורך טבע [nature], ווייל דאס איז אמת.
און דער רמב”ם איז אויך מודה אז ס’איז אמת, ביי די וועי. אבער דאס איז נאך א… דער רמב”ם האט נאר אן אנדערע ענטפער צו דעם. אבער דאס איז אמת.
דער רמב”ם’ס פראבלעם איז, ווען דו ווערסט צו פארנומען מיט דעם, ווערסטו אן אפיקורס [heretic]. דו פארגעסט די גאנצע איידיע פון גאט. דאס איז וויאזוי דער רמב”ם פארשטייט עבודה זרה.
און דער רמב”ם זאגט זייער קלאר אז די פראבלעם פון עבודה זרה איז ווען זיי הייבן אן פארגעסן וועגן גאט, און דאס איז וואס האט פאסירט אין מצרים. און משה רבינו [Moses our teacher] האט דערציילט די אידן אז יא, ס’איז דא א גאט און אזוי ווייטער.
מגיד שיעור:
קומט דער רמב”ן און ער זאגט אזוי: יעצט, ס’איז דא נאך א כפירה [heresy], וואס האט אוודאי נישט עכט עקזיסטירט, אבער ס’איז געווען זייער באקאנט אין דער רמב”ם’ס צייטן און אין דער רמב”ן’ס צייטן, וואס דאס הייסט “עולם קדמון” [eternal world], וואס סיי אין דער רמב”ם’ס און סיי אין דער רמב”ן’ס מיינונג איז דאס זייער שטארק פארבונדן מיט די איידיע פון השגחה [divine providence], פאר פארשידענע סיבות.
מיט אנדערע ווערטער, ס’איז נישט פארבונדן אזוי שטארק מיט די איידיע פון השגחה, ס’איז פארבונדן זייער שטארק מיט די איידיע פון טבע און נס [nature and miracle].
אין די וועג וואס דער רמב”ם האט עס מער פארשטאנען און דער רמב”ן איז מודה, נאר ער טענה’ט זיך מיט די אנדערע זייט פון די דעבאטע.
מיט אנדערע ווערטער, וואס איז די פשט? לויט די פארשטאנד פון די חברה, דער רמב”ם און די אריסטוטעליאנס וואס ער האט געלייענט, אין די ענין פון די דרך הטבע [the way of nature], פון וואס מיר רופן די “law of nature”, וואס זיי האבן פארשטאנען איז אז ס’זענען דא געוויסע “immutable laws”, אזויווי מיר האבן דיסקוסירט, ריכטיג?
אין די נושא [topic], און זיי האבן גערעדט וועגן “necessary laws” – certain necessary laws, which is how the reality has to be. And these laws are immutable, and they’re the reason for almost everything that we know, almost everything in nature וואס מ’זעט, everything that we see, they’re because of those laws.
Now, therefore…
—
[סוף חלק ב]
—
השיעור מתחיל בעקרון היסודי: כל התורה כולה באה לומר אמונה, וכל מצווה קטנה ביותר גם היא באה לומר אמונה. מכאן יוצא שהמצווה הקטנה ביותר חשובה כמו המצווה הגדולה ביותר — זו ממש לשון הרמב”ן בסוף פרשת בא. אבל מה זה אומר — כאן נחלקת הדרך בין רמב”ם ורמב”ן.
—
– האמת שצריך לדעת היא מציאות ה’ — יש בורא.
– שבת הוא כלי מעשי (סימן/אות) למכור את האמת לאנשים רגילים שאינם מבינים טיעונים פילוסופיים (כמו הוכחות אריסטו).
– יוצא: שבת עצמו אינו חשוב באופן אינטרינזי — ידיעת ה’ היא החשובה, שבת הוא רק “הכרח תמצית” (אמצעי הכרחי) לכך.
– בדיוק להיפך: אם שבת הוא הכרח נורא בידיעת ה’, אזי שבת גופא חשוב — חשוב כמו עצם האמונה עצמה.
– הרמב”ן ממזג את החילוק בין ה”סימן” (האות) לבין הדבר שהסימן מוכר. עבורו האמצעי זהה בערכו למטרה.
—
שניהם, רמב”ם ורמב”ן, מודים להלכה ששבת שקול ככל התורה כולה (מחלל שבת בפרהסיא = כעובד עבודה זרה; שומר שבת = כאילו מקיים כל התורה כולה). אבל הם מבינים זאת באופן שונה לחלוטין:
– כל התורה כולה רק באה לספר לך שיש אלוקים → שבת “מספיק” כי הוא מעביר את המסר.
– מחלל שבת אינו באופן מהותי אפיקורס — הוא מחלל שבת. אבל הוא מוריד את הסימן שמוכר את האמת, וזה רע מאוד מבחינה מעשית.
– מי שמחלל שבת הוא אכן אפיקורס — כי שבת גופא הוא מעשה האמונה, לא רק פרסומת לכך.
—
הרמב”ן קיבל את הרמב”ם לחומרא: הוא מקבל שכל המצוות קשורות לאמונה, אבל לא במובן של הרמב”ם (שהמצוות הן רק “היכי תמצי” והאמונה נשארת המטרה האמיתית). להיפך: כל מצווה — אפילו ציצית — יכולה להיות חשובה באופן אינטרינזי כמו מצוות האמונה עצמה. הרמב”ן לא קיבל את הרעיון של הרמב”ם של חילוק ברור בין האמת האינטלקטואלית (מחשבה) לבין האמצעים המעשיים (מעשים), אלא הוא מיזג את שניהם לקטגוריה אחת.
—
– הרמב”ם “המציא” את ה-thought crimes כקטגוריה: מי שאין לו אמונה נכונה (לפי י”ג העיקרים) הוא אוטומטית גוי — לא בגלל שעשה עבירה גדולה, אלא בגלל שהוא חושב באופן שגוי.
– אצל הרמב”ם אין “אפיקורסות מסדר שני” — כלומר, הוא אף פעם לא אומר: “בגלל שעשית עבירה כה גדולה, זה אומר שאתה אפיקורס.” מחשבה היא מחשבה — זה ישיר, לא עקיף.
– עבודה זרה אצל הרמב”ם: אם אתה מאמין בעבודה זרה באופן אסור, אתה אוטומטית גוי — לא בגלל שעבודה זרה היא “מצווה כה גדולה”, אלא בגלל שמחשבתך שגויה.
– פירוש הרמב”ם בהלכות שבת: שבת הוא “אות ביני ובין בני ישראל” — סימן של שייכות לכלל ישראל.
– הוא לא משתמש בהיגיון ש”מחלל שבת = אפיקורס כי הוא לא מאמין.” הוא אומר: מי ששובר את האות/ברית, הוא כמי שלא שייך לחברה — אבל זה לא באותה קטגוריה כמו אפיקורס אמיתי שיש לו אמונות שגויות.
– שומר השבת בהחלט אינו אחד מהאנשים שהרמב”ם קורא להם גוי בהלכות עבודה זרה/תשובה בגלל שאין לו אמונה — זה בכלל לא באותה קטגוריה.
זה נדחה: זה לא מה שהרמב”ם אומר. זה היה כבר רמת בעל התניא — שלב נוסף שהרמב”ם לא הולך לשם.
—
הרמב”ם מחזיק חילוק חד בין thought (אמונה/כפירה) ל-action (מצוות/עבירות). הרמב”ן מטשטש את החילוק — הוא הסכים עם הרמב”ם יותר מהרמב”ם עצמו, במובן זה שהוא מיזג מחשבה ומעשים לקטגוריה אחת, במקום לשמור על החילוק הברור של הרמב”ם בין האמת האינטלקטואלית לבין האמצעים המעשיים.
—
הרמב”ן הבין לעומק שהכל סובב סביב אמונה אמיתית. הוא לא קיבל את גישת הרמב”ם שבה רוב טעמי המצוות הם רק “מסדר שני” — כלומר מצוות שמובילות אותך לחברה יפה, ובסופו של דבר תוכל להיות חכם. עבור הרמב”ן זה לא מספיק.
לכן הרמב”ן היה חייב לחזור ולפרש מחדש את יציאת מצרים. הוא לא יכול היה לקבל שיציאת מצרים תהיה חשובה רק בגלל שיצאנו ממצרים — זה לא התאים במוחו.
—
הרמב”ן הוא הראשון שאמר שיציאת מצרים חשובה מאוד, אבל עם משמעות שונה לגמרי מהרמב”ם:
– לא שכל התורה כולה יצאה ממצרים (המשמעות הראשונה של הרמב”ם)
– לא שתי המשמעויות האחרות של הרמב”ם
– לא דבר רק לדעת המון העם
– להיפך: יציאת מצרים מצביעה על, וכאשר אנו מאשרים אותה, אנו מסכימים לכל מה שיהודי צריך להאמין — במיוחד שלא כיהודים אריסטוטליאניים שלא מאמינים בזה.
—
תלמיד שואל האם הרמב”ם משתמש במילים דומות. זה נדחה בחריפות:
– אין רמב”ם כזה שאומר שמופתי יציאת מצרים מצביעים על אמונה.
– הרמב”ם אומר במפורש שמופתים לא מוכיחים כלום ואנחנו לא מאמינים על סמך מופתים.
– שיטת הרמב”ם ביסודי התורה פרק ח’: אלוקים עשה מופתים כי היתה בעיה פיזית — היה צריך לחצות את הים, לא כי רצו להוכיח משהו.
– למה יהודים חצו את ים סוף? — כדי להגיע לצד השני. נקודה.
– איך אנחנו יודעים שיש אלוקים? לפי הרמב”ם: כי אנחנו מבינים אותו, לא בגלל שום סיפורים או מופתים.
—
> “והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים”
– אנו מניחים כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש — כנגד הלב והמוח, שהם משכני המחשבה.
– הפרשיות “קדש” ו”והיה כי יביאך” מדברות על יציאת מצרים; “שמע” ו”והיה אם שמוע” מדברות על מצוות אחרות — כולן ביחד נכתבות ומונחות על יד ומוח.
“הכלל בטעם מצוות רבות” — זו דרכו של הרמב”ן להבין את הטעם של מצוות רבות (אולי כולן), במיוחד אלו שכתוב בהן “זכר ליציאת מצרים” — כמו תפילין, שבת, ומצוות האמונה עצמה.
—
הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’:
– בהתחלה כולם ידעו שיש אלוקים (סיבה ראשונה / חיוב המציאות).
– מאוחר יותר אנשים התחילו לעבוד כוחות, מזלות, שמש, ירח — ובהדרגה שכחו את האלוקים המקורי.
– הבעיה העיקרית של הרמב”ם עם עבודה זרה: לא שאומרים שאלוקים מנהל את העולם דרך הטבע (זה אמת, והרמב”ם מודה) — אלא שכאשר עסוקים מדי בשלבי הביניים, שוכחים את אלוקים לגמרי. זה מה שקרה במצרים, ומשה רבינו סיפר ליהודים שכן, יש אלוקים.
—
יש כפירה נוספת — “עולם קדמון” (שהעולם נצחי) — שהיתה מאוד מוכרת בתקופת הרמב”ם והרמב”ן.
– גם הרמב”ם וגם הרמב”ן מבינים שעולם קדמון קשור מאוד ל:
– שאלת ההשגחה
– שאלת טבע מול נס
– הרמב”ם הבין זאת יותר בכיוון אחד; הרמב”ן מודה על כך אבל חולק עם הצד השני של הדיון.
– לפי אריסטו ועוקביו: יש “immutable laws” — חוקי טבע הכרחיים, בלתי ניתנים לשינוי שהם הבסיס לכמעט כל מה שאנו רואים בטבע.
—
“`
רמב”ם: מצוות = אמצעים מעשיים; אמונה (מחשבה) = המטרה האמיתית
→ שבת = סימן/אות למציאות ה’
→ מופתים לא מוכיחים כלום; אמונה באה מהשכל
→ חילוק חד בין thought crimes ל-action crimes
↓
רמב”ן: מקבל את עקרון הרמב”ם — אבל לחומרא
→ מטשטש את החילוק בין מחשבה למעשים
→ כל מצווה = חשובה באופן אינטרינזי כמו האמונה עצמה
→ אמונה חייבת להיות “מסדר ראשון”, לא “מסדר שני”
↓
רמב”ן: חייב לפרש מחדש את יציאת מצרים
→ יציאת מצרים = המפתח לכל מה שיהודי צריך להאמין
→ במיוחד: נגד השיטה האריסטוטלית של עולם קדמון + חוקי טבע בלתי ניתנים לשינוי
↓
תפילין (ומצוות “זכר ליציאת מצרים” אחרות) = אישור האמונה
↓
[המשך חסר — השיעור נפסק]
“`
מגיד שיעור:
מאחר שכל התורה כולה באה לומר אמונה, וכל מצווה קטנה ביותר באה גם היא לומר אמונה, הרי שהמצווה הקטנה ביותר חשובה כמו המצווה הגדולה ביותר. זה ממש לשון הרמב”ן בסוף פרשת בא, ואנחנו נלך להביא אותו.
או אותו דבר לגבי שבת. בואו נתפוס את המשל של שבת.
בעולמו של הרמב”ם ברור מאוד החילוק. האמת שעלינו לדעת היא מציאות השם. כלומר, יש בורא. אפילו לא הרבה יותר מזה.
ושבת, מובן מאליו, וצריך שרוב האנשים הרגילים ישמעו על כך גם הם, ואנשים רגילים לא מבינים כשמסבירים להם שאריסטו אמר שיש בורא. הולכים ואומרים להם שבת, כי ששת ימים עשה ה’, וכך זה הצליח.
עכשיו יוצא, מה חשוב? לא שבת חשוב. ידיעת ה’ חשובה. שבת הוא אמצעי הכרחי לכך, אבל שבת לא חשוב.
בא הרמב”ן, באים המפרשים האחרים, ואומרים בדיוק להיפך. אם שבת הוא הכרח נורא בידיעת ה’, אז שבת חשוב, ולא רק ששבת חשוב, שבת חשוב כמו שחשובה עצם האמונה, עצם המציאות של ידיעת ה’.
יוצא דבר מצחיק. למשל, גם הרמב”ם וגם הרמב”ן מודים להלכה שעומדת בגמרא, ששבת שקול ככל התורה כולה. כן, מי שמחלל שבת בפרהסיא נחשב שקול כעובד עבודה זרה, עומד בגמרא. ועומד להיפך, מי ששומר שבת כאילו מקיים כל התורה כולה.
אז בשיטת הרמב”ם זה אומר כך: כל התורה כולה באה רק לספר לך שיש אלוקים. אז שבת מספיק בעצם. לא ששבת חשוב.
מה שאומרים שמחלל שבת הוא אפיקורס, זה לא שמחלל שבת הוא אפיקורס, מחלל שבת הוא מחלל שבת. אבל זה מאוד חשוב, מפני שזו דרך שמוכרת, זו תעמולה. מחלל שבת, הוא מוריד את השלט שאומר שיש בורא. ומאחר שאנשים כל כך טיפשים, שהם לא מבינים את העונש, חשוב מאוד לתלות את השלט.
אבל הרמב”ן, הוא מסתכל על זה בדיוק להיפך, הוא מסתכל שמי ששומר שבת הגיע למפרסם את הבורא, ומי שמחלל שבת, זה עדיין אפיקורס.
הוא מניח שזה אפילו לא במובן שהוא אומר, כי הוא מסתכל כאילו שוכח את החילוק בין השלט לבין הדבר שהשלט מוכר. אם שבת הוא שלט כמו ששת ימי בראשית, מי שמוריד את השלט שמוכר, יכול להיות שזה מוכר אבל צריך לשאול אותו, יש עדיין את הדרך שהרמב”ן לימד אותנו ואמר לנו שמאחר שכאילו המצווה של שבת היא רק דרך לומר חידושי עולם או משהו כזה, ממילא נעשים פורקי עול, הוא לא נעשה פורק עול, אני מתכוון שהרמב”ן גם מודה שלא נעשים באמת פורקי עול, אבל אצלו כל הלוגיקה עובדת הפוך.
וזה בא מכך שהוא קיבל את הרמב”ם לחומרא ולא לקולה לקולה, הוא מקבל את הדבר שיש אמונה והוא גם מקבל שכל המצוות קשורות לאמונה, אבל לא בדרך שהרמב”ם הבין שזה אמצעי הכרחי והאמונה נשארת עדיין הדבר האמיתי, עדיין יש חילוק בין שניהם, אלא בדיוק להיפך המצווה, אפילו המצווה של ציצית? תגיד, אצל הרמב”ם זה כבר אמונה, כי אתה כבר יודע, יש לך אמונה, וכן הלאה, אז איך ממילא המצווה של ציצית? היא עצמה יכולה להיות חשובה כמו המצווה של אמונה או כל מצווה.
זו ה — החלפה כללית מאוד — שהרמב”ן עשה לתיאולוגיה של הרמב”ם, שאולי רואים את ההשלכות של ההחלפה הזו, כי יש באמת חור שעושה את זה לא לגמרי פשוט, לדעתי.
תלמיד 1:
האם אין כאלה שאומרים שהרמב”ם בעצם אומר גם את זה? גם את זה? גם את מה? כמו זה, שכל הדברים האלה הם חלק לא רק מלהביא אותך למידה, או להציג מידה, או משהו כזה, ולעשות תעמולה למידה, אלא זה גם, אם אלוקים אמר לך לעשות את זה כדי לעשות את זה ואתה לא מקבל את זה, אז זה אומר שאתה לא, שאתה לא, שאתה לא מאמין. אם אלוקים אמר לי לזכור אותם בדרך הזו…
מגיד שיעור:
זה מה שהרמב”ם לא אומר. זה אני אומר שאפילו הרמב”ם לא אומר את זה לגמרי. זה כמו מה שבעל התניא היה אומר. לא, זה כבר רמה אחרת.
תלמיד 2:
האם יש מקום למשל שכתוב “הרי הוא ככופר בכל התורה כולה”?
מגיד שיעור:
כתוב, כן, לא. לא כתוב על דבר כזה שמי שמחלל שבת הוא כופר בכל התורה כולה. לא, לא, לא. כלומר, אפילו הרמב”ם לא אומר שזה לא הולך עם הסברא שראשונים מסוימים הסתמכו עליה, שכל מי שעושה איזו עבירה הוא אפיקורס, שיוצא שהוא גוי. זה סתם שטויות, אני מאמין שכן ואני לא עושה. זה לא באמת עובד.
מה שהרמב”ם אומר כן הוא שיש משהו יותר מהותי. הוא לא מפריד את…
תלמיד 2:
אני מבין, שכח אם זה עובד או לא עובד. אבל הרעיון ש… אני לא זוכר איפה כתוב דבר כזה שמי שעושה דבר כזה הוא ככופר בכל התורה כולה. איפה כתוב דבר כזה?
מגיד שיעור:
לא, כתוב על שבת. לא כתוב כל כך הרבה פעמים. כתוב על מחלל שבת שהוא ככופר בכל התורה כולה.
תלמיד 2:
תהליך המחשבה לזה הוא, הרמב”ם היה אומר, “לא, לא, לא, זו רק בדיחה, רק כדי לקדם את זה, את החשיבות, שזה דבר כל כך חשוב.”
מגיד שיעור:
אני אומר, הרמב”ם מצטט את הדברים האלה, והם הביאו כלאחר יד לראות איך בדיוק הרמב”ם מניח לגבי שבת. צריך לראות את אותו דבר גם לגבי עבודה זרה.
לרמב”ם יש רק שתי דרכים איך אפשר להיות באמת כמו כופר בכל התורה כולה. אחת היא אם באמת כופר, כלומר, כמו שהרמב”ם אומר בי”ג עיקרים, מי שאין לו אמונה, כי זה הדבר הכי חשוב, לא בגלל ש… כי זה הדבר היחיד שהרמב”ם באמת אכפת לו ממנו. זו דרך אחת.
אז אם אתה עובד עבודה זרה, אם תסתכל ברמב”ם הלכות עבודה זרה, תראה את הרמב”ם מנסה לבנות רעיון שאומר שאם אין לך את האמונה הנכונה, אז אתה בעצם גוי, רק בגלל זה, לא בגלל שום פשטל, מאוד ישירות. כלומר, לא בגלל שעבודה זרה היא מצווה כל כך גדולה שמי שעובד עבודה זרה הוא שייגעץ. זו לא דרך החשיבה של הרמב”ם.
דרך החשיבה של הרמב”ם היא, אם אתה מאמין בעבודה זרה בצורה שאסור לך להאמין, אתה אוטומטית שייגעץ. אתה לא באמת צריך שום גמרא, זו לא איזו חומרא גדולה במיוחד. לכן זה לא באמת הפשט של אותו מדרש. לכן הרמב”ם חייב להוציא את המדרש הזה מפשוטו, כי חז”ל כן מתכוונים לזה בצורה שזו עבירה כל כך גדולה שזה כאילו עבודה זרה.
הרמב”ם לא אומר את זה כך. הרמב”ם אומר את זה, אתה גוי, פשוט, כי יהודי פירושו מי שמאמין ברשימה מסוימת של עקרונות אמיתיים.
ואז יש דברים אחרים שהרמב”ם מביא כמו שבת. מה הרמב”ם אומר את זה כדי לעשות חילוק ברור בין שני הדברים, שאותו מביא כן, אבל זה אבל סתם הגזמה. ואפילו אם יש הלכה לגבי זה, כמו למשל ההלכה של חילול שבת, אומר הרמב”ם, הוא מוסיף את הפירוש בהלכות שבת, שהסיבה למה זה כי שבת הוא אות ביני ובין בני ישראל, לא… במילים אחרות, הוא לא משתמש ב… הדבר שהיית מצפה שהוא ישתמש בו, שהוא לומר שמי שלא שומר שבת הוא אפיקורס, וכולם יודעים שהרמב”ם סובר שאפיקורס הוא גוי לכל דבריו.
והרמב”ם בהלכות עדות אומר שעל אפיקורס לא צריך אפילו גמרא שתאמר שהוא פסול לעדות למשל, כי אפיקורס הוא גוי, אין שאלה. יש רק שאלה על מי שהוא מוסר וכדומה, האם הוא מספיק שייגעץ גדול להיות פסול לעדות.
אז, אבל ההלכה של מחלל שבת בפרהסיא היא כשלדעת הרמב”ם הוא שייגעץ כל כך גדול, כי הוא כופר בברית, אני יודע מה. זה לא פשוט, זה כמעט מפורש בתיקוני זוהר שהוא משתמש כן ברעיון של מינות.
תלמיד 3:
זה כמו ההוכחה הכי גדולה שהוא שייגעץ.
מגיד שיעור:
אבל שוב, זו הוכחה ש…
תלמיד 3:
מה?
מגיד שיעור:
למה זו הוכחה? אם… אם יש דבר כזה, אולי הדברים האחרים לא הוכחה כל כך גדולה. אבל יש בהחלט מצווה אחת…
תלמיד 3:
מה?
תלמיד 4:
בסופו של דבר זה אומר שאם הוא כופר בברית, שהוא עושה את זה עם שבת זו ראיה שהוא כופר בברית.
מגיד שיעור:
לא, לא, לא, זה לא מה שהרמב”ם אומר. הרמב”ם בהחלט אף פעם לא משתמש בסוג הזה של לוגיקה. הרמב”ם, כי אני חושב שהרמב”ם מעולם לא השתמש בסוג כזה של לוגיקה וקרא למחלל שבת, כי הרמב”ם מאוד…
תלמיד 4:
הוא כופר בהברית.
מגיד שיעור:
לא, לא, הוא לא כופר בהברית, הוא כופר באות. אבל זה האות. ממילא, מי שלא, הוא גוי, כי דרך אחת לומר שאתה יהודי היא כי אתה שייך לחברה שומרי שבת.
הרמב”ם מעולם לא, מעולם לא, בכל התורה כולה, אף פעם לא נוקט בסוג הזה של לוגיקה שאומרת, “בגלל שזו עבירה כל כך גדולה, אתה אפיקורס.” אתה אף פעם לא… אין אפיקורסות מדרגה שנייה אצל הרמב”ם. למה? כי הרמב”ם היה זה שהמציא פשעי מחשבה כקטגוריה בפני עצמה, והוא אמר שזה הדבר הכי חשוב מהכל.
תלמיד 5:
אוקיי, אפשר לשאול שאלה? אז אתה אומר שהרמב”ם אומר ששבת הוא מחשבה?
מגיד שיעור:
לא, אוקיי, שבת לא מחשבה. לא. שבת ברור שלא מחשבה, כי זה לא. שבת הוא מעשה. או שומרים שבת, או לא שומרים שבת. הרמב”ם מאוד ברור במציאות שלו.
מה שאני אומר הוא, בגלל שהרמב”ם המציא פשע מחשבה כקטגוריה, והוא אמר שהקטגוריה הזו היא הכי חשובה, הוא לא היה צריך לחבר את זה בדרך הישנה, כמו שחז”ל היו כנראה מערבבים עם כל מיני דברים ואומרים, “זה אומר שאתה חושב.” לרמב”ם אין “זה אומר שאתה חושב.” אצל הרמב”ם, לחשוב פירושו לחשוב. זה מאוד ישיר. אין אפיקורסות מדרגה שנייה.
תלמיד 5:
סליחה, אני חוזר. אז מה הרמב”ם מתכוון למעשה כשהוא אומר… אז למה…
מגיד שיעור:
זה לא אומר באמת.
תלמיד 5:
לא, לא, בהחלט. כמובן שלא. ברור שלא. כי השומר שבת הוא לא אחד מהאנשים שהוא אומר בהלכות עבודה זרה ובהלכות תשובה שהוא כמו גוי כי אין לו אמונה. כמובן שלא. זה בכלל לא באותה קטגוריה.
מגיד שיעור:
אוקיי.
תלמיד 5:
צריך להיות חולק. זה לא יהיה אלף אחוז מפורש, אבל זה התחושה שלי שאני מקבל.
מגיד שיעור:
עכשיו, חוץ מכל הדבר הזה, אז זה בדרך כלל מה שקורה במשחק ההדדי בין מחשבה למעשים. בכל התורה כולה.
עכשיו, מה שקורה הוא, אם כך, עכשיו, בגלל שהרמב”ן הסכים עם הרמב”ם, והסכים במידה מסוימת יותר מהרמב”ם עצמו, כי באיזה מובן הוא הסכים יותר מהרמב”ם עצמו? כי הוא לא באמת קיבל את הרעיון של…
[השיעור נפסק]
—
[סוף חלק 1 מתוך 2]
מגיד שיעור:
הוא באמת הבין שהכל הוא רק על אמונה אמיתית, והוא לא קיבל שיהיו דברים שהם מדרגה שנייה לזה, בדרך שרוב טעמי המצוות של הרמב”ם הם רק מדרגה שנייה, שזה הולך להוביל אותך ואולי לעשות חברה נחמדה ובסופו של דבר תוכל להיות חכם אחד, אתה יודע, תורות הרמב”ם.
אז הוא היה חייב לחזור ולומר שיציאת מצרים, הוא לא יכול באמת לקבל שזה יהיה כל כך חשוב רק בגלל שיצאו ממצרים. זה משהו לא מסתדר בראש של הרמב”ן.
והרמב”ן בא, והוא הראשון שאני יודע – צריך להיות מדייק ברש”י וצריך להיות מדייק במדרשי חז”ל, כרגיל – אבל הרמב”ן בא, הראשון, והוא אמר שיציאת מצרים מאוד חשובה, והמשמעות שלה, המשמעות של יציאת מצרים, משתנה אצלו.
המשמעות של יציאת מצרים אצל הרמב”ן היא לא, אל תגיד שכל התורה כולה יצאה ממצרים, וגם לא שתי המשמעויות האחרות שהרמב”ם אמר. אלא המשמעות, וזה בוודאי לא דבר שהוא רק לדעת המון עם וכן הלאה.
אלא, בדיוק להיפך, המשמעות של יציאת מצרים היא שזה מראה, וכשאנחנו מאשרים את זה, אנחנו מסכימים לכל מה שיהודי צריך להאמין. ולא סתם כל מה שיהודי צריך להאמין, אלא כל מה שיהודי צריך להאמין שלא כאריסטוטליאן יהודים שלא מאמינים בזה.
זה פחות או יותר מה שהרמב”ן אומר. צריך להראות את זה מבפנים. אני הולך להראות את זה כך. בואו…
תלמיד:
שוב, הרמב”ם משתמש במילים האלה, אבל אתה אומר שהוא משתמש רק בלהקה בשבילן.
מגיד שיעור:
הרמב”ם לא משתמש במילים האלה, אף פעם על יציאת מצרים. בטח, הרמב”ם אומר שעשו מופתים ונסים ביציאת מצרים. תראה לי רמב”ם כזה.
אין כאן רמב”ם כזה. אין כאן רמב”ם כזה. אין כאן רמב”ם כזה. לא האלקרי [Alukri: פילוסוף יהודי מימי הביניים]. לא האלקרי. הוא איטלקי. הוא לא אומר את החלק הזה. לא, הוא לא אומר כלום.
הוא לא מפרש שבגלל זה מאמינים במשהו, כדי להראות אמונה. אין כאן רמב”ם כזה.
תלמיד:
אבל אתה יודע שהרמב”ם אומר עוד… אני לא יודע. מה אתה מתכוון? הרמב”ם אומר שעשו מופתים באותו זמן. כשהוא מדבר על מופתים, שבזמנים מסוימים, הקב”ה עשה מופתים.
מגיד שיעור:
לא, הרמב”ם אומר בגלוי מאוד שמופתים לא מוכיחים כלום, ואנחנו לא מאמינים בשום מופתים.
תלמיד:
לא. הרמב”ם לא אומר כך. אתה עוד תראה שהרמב”ם…
מגיד שיעור:
אתה יכול לעשות דרשה כזו שיציאת מצרים מראה על אמונה? אין כאן רמב”ם כזה. לרמב”ם אין את הדרשה ההיא. הוא לא אומר שזה מראה על אמונה. הוא לא אומר את הדרשה ההיא.
תלמיד:
מה? הוא אומר שהקב”ה עשה מופתים בזמנים מסוימים.
מגיד שיעור:
לא, הרמב”ם לא אומר את זה. הרמב”ם אומר כמו שאמרתי לך. הרמב”ם אומר שהקב”ה לא עושה שום מופתים כדי להראות שום דבר.
הרמב”ם אומר שהקב”ה עושה מופתים כי יש בעיה. עוברים את הים, נתקעו. אה, אה, אה, אה, אה.
זה מה שהרמב”ם ביסודי התורה פרק ח’ אומר.
תלמיד:
אז למה לומר ש… בסדר, אבל בגלל שיש לנו בעיה, לכולנו יש את הבעיה הזו. כמו דומה ל… לר’ סעדיה גאון, החלק הזה של כאילו, שזה תהליך, זה אחד מאלה, כי יש לנו בעיה, או מה שזה לא יהיה, ובגלל… למה זה לא…
מגיד שיעור:
האם הרמב”ם אומר שבגלל שהייתה בעיה, הקב”ה היה צריך לעשות מופת מדי פעם?
תלמיד:
בעיה פיזית.
מגיד שיעור:
בעיה פיזית. לא בעיית אמונה. הרמב”ם לא צריך מופתים. הוא סובר שהוא שונא אותם, מה שזה לא יהיה. פשוט היינו צריכים לחצות את המים. זו הייתה ה…
תלמיד:
כן, זה מה שכתוב. היו מים, והם רצו לעבור, אז עשו מופת. לא כי רצו להראות משהו.
מגיד שיעור:
הרמב”ם אומר… רגע. הרמב”ן. זה הרמב”ן. הרמב”ם מאוד נגד זה. הרמב”ם לא צריך שום מופתים. הרמב”ם סובר שמופתים הם רעים.
למה יהודים חצו את ים סוף? כדי להגיע לצד השני. בדיוק. זו שיטת הרמב”ם.
ואיך אנחנו יודעים שיש אלוקים? כי אנחנו רואים אותו, כי אנחנו מבינים אותו. לא בגלל שום סיפורים ולא בגלל שום מופתים. זו שיטת הרמב”ם.
זה לא… בוא נלמד מה הרמב”ן אומר, כי אני צריך להגיע למה שהרמב”ן אומר.
מגיד שיעור:
עכשיו, הרמב”ן הלך בשיטה אחרת מאוד, ואני אצטרך ללמוד לפחות את קטע הרמב”ן מפרשת בא שכולם יודעים, שעומד שוב בספרו “תורת ה’ תמימה”.
אם אתם רוצים להבין טוב יותר את ההקשר של מה שהוא באמת מתווכח, אתם יכולים לקרוא את זה שם.
והרמב”ן מתחיל… בואו נתחיל ככה. הרמב”ן מתחיל מענין מצוות תפילין. נלמד, ואולי נקבל בהירות של מאמץ.
אז, מצוות תפילין אומרת מה כתוב בפסוק, “והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים”, ובדומה כתוב בפרשה הבאה של תפילין. כן?
מה זה “כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים”?
אומר ה… בואו נקרא את השני. אומר הרמב”ן:
“והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכני המחשבה”.
“כי נתבאר בפרשת קדש והיה כי יביאך בטעם המצוה הזאת שנצטוינו בה לעשות יציאת מצרים לטוטפות בין עינינו”.
כתוב בפרשיות “קדש” ו”והיה כי יביאך” בסוף פרשת בא, חז”ל הבינו שענין יציאת מצרים תעשה אותנו לטוטפות בין עיניך.
ובשתי הפרשיות האחרות, “שמע” ו”והיה אם שמוע”, כתוב גם שאותן מצוות יש לעשות גם בסימן “לטוטפות בין עיניך”.
לכן אנו כותבים את כל המצוות וכותבים את כל הפרשיות, ומניחים אותן על היד ועל המוח.
עכשיו, מה הסיפור האמיתי? אומר הרמב”ן כך:
“הכלל בטעם מצוות רבות”.
עכשיו, זו הדרך של הרמב”ן לקרוא את הטעם של הרבה מצוות, ואולי כל המצוות, אולי כל המצוות כולם, ועל כל פנים הרבה מצוות.
כלומר, על כל פנים את ההרבה מצוות שכתוב בהן “זכר ליציאת מצרים”, כמו תפילין, וכמו שבת שנראה, וכמו מצוות האמונה עצמה שגם נראה.
מגיד שיעור:
אומר הרמב”ן כך: היו הרבה אנשים, יש סוגים שונים של טעויות שהרמב”ן דואג מהן.
היו עובדי עבודה זרה, באנוש התחילו אנשים לעשות טעויות. עכשיו, היו טעויות שונות, והרמב”ן הוא מאוד סוג של מבולבל, לא חס ושלום מבולבל, אבל הוא מבלבל טעויות שונות ועושה מהן טעות אחת.
מה הדבר הגדול שהרמב”ן רוצה שנדע?
אם תקראו, וזה, אגב, צריך להיות מאוד מדייק ברמב”ם בפרק הראשון בהלכות עבודה זרה, מה הבעיה של הרמב”ם עם עבודה זרה באמת.
ולומדים את זה לראות שהרמב”ם אומר, והרמב”ם מדבר, אגב, זה מקום שהרמב”ם… אוקיי, אני עוד אחזור לרמב”ם אחר כך.
והרמב”ם אומר שהסיפור הוא, קודם כל כולם ידעו שיש אלוקים, במילים אחרות, סיבה ראשונה, ונקרא חיוב המציאות.
אחר כך באו אנשים ואמרו שצריך לעבוד עבודה זרה שונה, כוחות עם מזלות עם שמשות עם לבנות ודברים אחרים, ומביאים כל מיני סברות, ולאט לאט הם שכחו את המקורי.
עכשיו, זו הבעיה של הרמב”ם.
תלמיד:
הבעיה של הרמב”ם הייתה שהם שכחו… אני כבר יודע איזה רמב”ם…
מגיד שיעור:
אה, הבעיה של הרמב”ם היא שהם שכחו את מחויב המציאות הראשון. הם שכחו בכלל, ובמילים אחרות, הבעיה של הרמב”ם עם עבודה זרה היא לא שיש לך טעות לעבודה זרה כזו שאומרת “עושה שמש וארץ” והקב”ה מנהיג את העולם דרך סיבות, דרך טבע, כי זה אמת.
והרמב”ם גם מודה שזה אמת, דרך אגב. אבל זה עוד… לרמב”ם יש רק תשובה אחרת לזה. אבל זה אמת.
הבעיה של הרמב”ם היא, כשאתה נעשה עסוק מדי בזה, אתה נעשה אפיקורס. אתה שוכח את כל הרעיון של אלוקים. כך הרמב”ם מבין עבודה זרה.
והרמב”ם אומר מאוד ברור שהבעיה של עבודה זרה היא כשהם מתחילים לשכוח על אלוקים, וזה מה שקרה במצרים. ומשה רבינו סיפר ליהודים שכן, יש אלוקים וכן הלאה.
מגיד שיעור:
בא הרמב”ן והוא אומר כך: עכשיו, יש עוד כפירה, שבוודאי לא באמת התקיימה, אבל הייתה מאוד מוכרת בזמני הרמב”ם ובזמני הרמב”ן, שנקראת “עולם קדמון”, שגם לדעת הרמב”ם וגם לדעת הרמב”ן זה מאוד קשור לרעיון של השגחה, מסיבות שונות.
במילים אחרות, זה לא קשור כל כך לרעיון של השגחה, זה קשור מאוד לרעיון של טבע ונס.
בדרך שהרמב”ם הבין את זה יותר והרמב”ן מודה, רק הוא מתווכח עם הצד השני של הדיון.
במילים אחרות, מה הפשט? לפי ההבנה של החברה, הרמב”ם והאריסטוטליאנים שהוא קרא, בענין של דרך הטבע, ממה שאנו קוראים “חוק הטבע”, מה שהם הבינו הוא שיש חוקים מסוימים שאינם ניתנים לשינוי, כמו שדיברנו, נכון?
בנושא, והם דיברו על “חוקים הכרחיים” – חוקים הכרחיים מסוימים, שכך המציאות חייבת להיות. והחוקים האלה אינם ניתנים לשינוי, והם הסיבה לכמעט כל מה שאנחנו יודעים, כמעט כל דבר בטבע שרואים, כל מה שאנחנו רואים, הם בגלל החוקים האלה.
עכשיו, לכן…
—
[סוף חלק ב]
—
השיעור מתחיל בעקרון היסודי: כל התורה כולה באה לומר אמונה, וכל מצווה קטנה ביותר גם היא באה לומר אמונה. מכאן יוצא שהמצווה הקטנה ביותר חשובה כמו המצווה הגדולה ביותר — זו ממש לשון הרמב”ן בסוף פרשת בא. אבל מה זה אומר — כאן נחלקת הדרך בין רמב”ם ורמב”ן.
—
– האמת שצריך לדעת היא מציאות ה’ — יש בורא.
– שבת הוא כלי מעשי (סימן/אות) למכור את האמת לאנשים רגילים שאינם מבינים טיעונים פילוסופיים (כמו הוכחות אריסטו).
– יוצא: שבת עצמו אינו חשוב באופן אינטרינזי — ידיעת ה’ היא החשובה, שבת הוא רק “הכרח תמצית” (אמצעי הכרחי) לכך.
– בדיוק להיפך: אם שבת הוא הכרח נורא בידיעת ה’, אזי שבת גופא חשוב — חשוב כמו עצם האמונה עצמה.
– הרמב”ן ממזג את החילוק בין ה”סימן” (האות) לבין הדבר שהסימן מוכר. עבורו האמצעי זהה בערכו למטרה.
—
שניהם, רמב”ם ורמב”ן, מודים להלכה ששבת שקול ככל התורה כולה (מחלל שבת בפרהסיא = כעובד עבודה זרה; שומר שבת = כאילו מקיים כל התורה כולה). אבל הם מבינים זאת באופן שונה לחלוטין:
– כל התורה כולה רק באה לספר לך שיש אלוקים → שבת “מספיק” כי הוא מעביר את המסר.
– מחלל שבת אינו באופן מהותי אפיקורס — הוא מחלל שבת. אבל הוא מוריד את הסימן שמוכר את האמת, וזה רע מאוד מבחינה מעשית.
– מי שמחלל שבת הוא אכן אפיקורס — כי שבת גופא הוא מעשה האמונה, לא רק פרסומת לכך.
—
הרמב”ן קיבל את הרמב”ם לחומרא: הוא מקבל שכל המצוות קשורות לאמונה, אבל לא במובן של הרמב”ם (שהמצוות הן רק “היכי תמצי” והאמונה נשארת המטרה האמיתית). להיפך: כל מצווה — אפילו ציצית — יכולה להיות חשובה באופן אינטרינזי כמו מצוות האמונה עצמה. הרמב”ן לא קיבל את הרעיון של הרמב”ם של חילוק ברור בין האמת האינטלקטואלית (מחשבה) לבין האמצעים המעשיים (מעשים), אלא הוא מיזג את שניהם לקטגוריה אחת.
—
– הרמב”ם “המציא” את ה-thought crimes כקטגוריה: מי שאין לו אמונה נכונה (לפי י”ג העיקרים) הוא אוטומטית גוי — לא בגלל שעשה עבירה גדולה, אלא בגלל שהוא חושב באופן שגוי.
– אצל הרמב”ם אין “אפיקורסות מסדר שני” — כלומר, הוא אף פעם לא אומר: “בגלל שעשית עבירה כה גדולה, זה אומר שאתה אפיקורס.” מחשבה היא מחשבה — זה ישיר, לא עקיף.
– עבודה זרה אצל הרמב”ם: אם אתה מאמין בעבודה זרה באופן אסור, אתה אוטומטית גוי — לא בגלל שעבודה זרה היא “מצווה כה גדולה”, אלא בגלל שמחשבתך שגויה.
– פירוש הרמב”ם בהלכות שבת: שבת הוא “אות ביני ובין בני ישראל” — סימן של שייכות לכלל ישראל.
– הוא לא משתמש בהיגיון ש”מחלל שבת = אפיקורס כי הוא לא מאמין.” הוא אומר: מי ששובר את האות/ברית, הוא כמי שלא שייך לחברה — אבל זה לא באותה קטגוריה כמו אפיקורס אמיתי שיש לו אמונות שגויות.
– שומר השבת בהחלט אינו אחד מהאנשים שהרמב”ם קורא להם גוי בהלכות עבודה זרה/תשובה בגלל שאין לו אמונה — זה בכלל לא באותה קטגוריה.
זה נדחה: זה לא מה שהרמב”ם אומר. זה היה כבר רמת בעל התניא — שלב נוסף שהרמב”ם לא הולך לשם.
—
הרמב”ם מחזיק חילוק חד בין thought (אמונה/כפירה) ל-action (מצוות/עבירות). הרמב”ן מטשטש את החילוק — הוא הסכים עם הרמב”ם יותר מהרמב”ם עצמו, במובן זה שהוא מיזג מחשבה ומעשים לקטגוריה אחת, במקום לשמור על החילוק הברור של הרמב”ם בין האמת האינטלקטואלית לבין האמצעים המעשיים.
—
הרמב”ן הבין לעומק שהכל סובב סביב אמונה אמיתית. הוא לא קיבל את גישת הרמב”ם שבה רוב טעמי המצוות הם רק “מסדר שני” — כלומר מצוות שמובילות אותך לחברה יפה, ובסופו של דבר תוכל להיות חכם. עבור הרמב”ן זה לא מספיק.
לכן הרמב”ן היה חייב לחזור ולפרש מחדש את יציאת מצרים. הוא לא יכול היה לקבל שיציאת מצרים תהיה חשובה רק בגלל שיצאנו ממצרים — זה לא התאים במוחו.
—
הרמב”ן הוא הראשון שאמר שיציאת מצרים חשובה מאוד, אבל עם משמעות שונה לגמרי מהרמב”ם:
– לא שכל התורה כולה יצאה ממצרים (המשמעות הראשונה של הרמב”ם)
– לא שתי המשמעויות האחרות של הרמב”ם
– לא דבר רק לדעת המון העם
– להיפך: יציאת מצרים מצביעה על, וכאשר אנו מאשרים אותה, אנו מסכימים לכל מה שיהודי צריך להאמין — במיוחד שלא כיהודים אריסטוטליאניים שלא מאמינים בזה.
—
תלמיד שואל האם הרמב”ם משתמש במילים דומות. זה נדחה בחריפות:
– אין רמב”ם כזה שאומר שמופתי יציאת מצרים מצביעים על אמונה.
– הרמב”ם אומר במפורש שמופתים לא מוכיחים כלום ואנחנו לא מאמינים על סמך מופתים.
– שיטת הרמב”ם ביסודי התורה פרק ח’: אלוקים עשה מופתים כי היתה בעיה פיזית — היה צריך לחצות את הים, לא כי רצו להוכיח משהו.
– למה יהודים חצו את ים סוף? — כדי להגיע לצד השני. נקודה.
– איך אנחנו יודעים שיש אלוקים? לפי הרמב”ם: כי אנחנו מבינים אותו, לא בגלל שום סיפורים או מופתים.
—
> “והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים”
– אנו מניחים כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש — כנגד הלב והמוח, שהם משכני המחשבה.
– הפרשיות “קדש” ו”והיה כי יביאך” מדברות על יציאת מצרים; “שמע” ו”והיה אם שמוע” מדברות על מצוות אחרות — כולן ביחד נכתבות ומונחות על יד ומוח.
“הכלל בטעם מצוות רבות” — זו דרכו של הרמב”ן להבין את הטעם של מצוות רבות (אולי כולן), במיוחד אלו שכתוב בהן “זכר ליציאת מצרים” — כמו תפילין, שבת, ומצוות האמונה עצמה.
—
הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’:
– בהתחלה כולם ידעו שיש אלוקים (סיבה ראשונה / חיוב המציאות).
– מאוחר יותר אנשים התחילו לעבוד כוחות, מזלות, שמש, ירח — ובהדרגה שכחו את האלוקים המקורי.
– הבעיה העיקרית של הרמב”ם עם עבודה זרה: לא שאומרים שאלוקים מנהל את העולם דרך הטבע (זה אמת, והרמב”ם מודה) — אלא שכאשר עסוקים מדי בשלבי הביניים, שוכחים את אלוקים לגמרי. זה מה שקרה במצרים, ומשה רבינו סיפר ליהודים שכן, יש אלוקים.
—
יש כפירה נוספת — “עולם קדמון” (שהעולם נצחי) — שהיתה מאוד מוכרת בתקופת הרמב”ם והרמב”ן.
– גם הרמב”ם וגם הרמב”ן מבינים שעולם קדמון קשור מאוד ל:
– שאלת ההשגחה
– שאלת טבע מול נס
– הרמב”ם הבין זאת יותר בכיוון אחד; הרמב”ן מודה על כך אבל חולק עם הצד השני של הדיון.
– לפי אריסטו ועוקביו: יש “immutable laws” — חוקי טבע הכרחיים, בלתי ניתנים לשינוי שהם הבסיס לכמעט כל מה שאנו רואים בטבע.
—
“`
רמב”ם: מצוות = אמצעים מעשיים; אמונה (מחשבה) = המטרה האמיתית
→ שבת = סימן/אות למציאות ה’
→ מופתים לא מוכיחים כלום; אמונה באה מהשכל
→ חילוק חד בין thought crimes ל-action crimes
↓
רמב”ן: מקבל את עקרון הרמב”ם — אבל לחומרא
→ מטשטש את החילוק בין מחשבה למעשים
→ כל מצווה = חשובה באופן אינטרינזי כמו האמונה עצמה
→ אמונה חייבת להיות “מסדר ראשון”, לא “מסדר שני”
↓
רמב”ן: חייב לפרש מחדש את יציאת מצרים
→ יציאת מצרים = המפתח לכל מה שיהודי צריך להאמין
→ במיוחד: נגד השיטה האריסטוטלית של עולם קדמון + חוקי טבע בלתי ניתנים לשינוי
↓
תפילין (ומצוות “זכר ליציאת מצרים” אחרות) = אישור האמונה
↓
[המשך חסר — השיעור נפסק]
“`
מגיד שיעור:
מאחר שכל התורה כולה באה לומר אמונה, וכל מצווה קטנה ביותר באה גם היא לומר אמונה, הרי שהמצווה הקטנה ביותר חשובה כמו המצווה הגדולה ביותר. זה ממש לשון הרמב”ן בסוף פרשת בא, ואנחנו נלך להביא אותו.
או אותו דבר לגבי שבת. בואו נתפוס את המשל של שבת.
בעולמו של הרמב”ם ברור מאוד החילוק. האמת שעלינו לדעת היא מציאות השם. כלומר, יש בורא. אפילו לא הרבה יותר מזה.
ושבת, מובן מאליו, וצריך שרוב האנשים הרגילים ישמעו על כך גם הם, ואנשים רגילים לא מבינים כשמסבירים להם שאריסטו אמר שיש בורא. הולכים ואומרים להם שבת, כי ששת ימים עשה ה’, וכך זה הצליח.
עכשיו יוצא, מה חשוב? לא שבת חשוב. ידיעת ה’ חשובה. שבת הוא אמצעי הכרחי לכך, אבל שבת לא חשוב.
בא הרמב”ן, באים המפרשים האחרים, ואומרים בדיוק להיפך. אם שבת הוא הכרח נורא בידיעת ה’, אז שבת חשוב, ולא רק ששבת חשוב, שבת חשוב כמו שחשובה עצם האמונה, עצם המציאות של ידיעת ה’.
יוצא דבר מצחיק. למשל, גם הרמב”ם וגם הרמב”ן מודים להלכה שעומדת בגמרא, ששבת שקול ככל התורה כולה. כן, מי שמחלל שבת בפרהסיא נחשב שקול כעובד עבודה זרה, עומד בגמרא. ועומד להיפך, מי ששומר שבת כאילו מקיים כל התורה כולה.
אז בשיטת הרמב”ם זה אומר כך: כל התורה כולה באה רק לספר לך שיש אלוקים. אז שבת מספיק בעצם. לא ששבת חשוב.
מה שאומרים שמחלל שבת הוא אפיקורס, זה לא שמחלל שבת הוא אפיקורס, מחלל שבת הוא מחלל שבת. אבל זה מאוד חשוב, מפני שזו דרך שמוכרת, זו תעמולה. מחלל שבת, הוא מוריד את השלט שאומר שיש בורא. ומאחר שאנשים כל כך טיפשים, שהם לא מבינים את העונש, חשוב מאוד לתלות את השלט.
אבל הרמב”ן, הוא מסתכל על זה בדיוק להיפך, הוא מסתכל שמי ששומר שבת הגיע למפרסם את הבורא, ומי שמחלל שבת, זה עדיין אפיקורס.
הוא מניח שזה אפילו לא במובן שהוא אומר, כי הוא מסתכל כאילו שוכח את החילוק בין השלט לבין הדבר שהשלט מוכר. אם שבת הוא שלט כמו ששת ימי בראשית, מי שמוריד את השלט שמוכר, יכול להיות שזה מוכר אבל צריך לשאול אותו, יש עדיין את הדרך שהרמב”ן לימד אותנו ואמר לנו שמאחר שכאילו המצווה של שבת היא רק דרך לומר חידושי עולם או משהו כזה, ממילא נעשים פורקי עול, הוא לא נעשה פורק עול, אני מתכוון שהרמב”ן גם מודה שלא נעשים באמת פורקי עול, אבל אצלו כל הלוגיקה עובדת הפוך.
וזה בא מכך שהוא קיבל את הרמב”ם לחומרא ולא לקולה לקולה, הוא מקבל את הדבר שיש אמונה והוא גם מקבל שכל המצוות קשורות לאמונה, אבל לא בדרך שהרמב”ם הבין שזה אמצעי הכרחי והאמונה נשארת עדיין הדבר האמיתי, עדיין יש חילוק בין שניהם, אלא בדיוק להיפך המצווה, אפילו המצווה של ציצית? תגיד, אצל הרמב”ם זה כבר אמונה, כי אתה כבר יודע, יש לך אמונה, וכן הלאה, אז איך ממילא המצווה של ציצית? היא עצמה יכולה להיות חשובה כמו המצווה של אמונה או כל מצווה.
זו ה — החלפה כללית מאוד — שהרמב”ן עשה לתיאולוגיה של הרמב”ם, שאולי רואים את ההשלכות של ההחלפה הזו, כי יש באמת חור שעושה את זה לא לגמרי פשוט, לדעתי.
תלמיד 1:
האם אין כאלה שאומרים שהרמב”ם בעצם אומר גם את זה? גם את זה? גם את מה? כמו זה, שכל הדברים האלה הם חלק לא רק מלהביא אותך למידה, או להציג מידה, או משהו כזה, ולעשות תעמולה למידה, אלא זה גם, אם אלוקים אמר לך לעשות את זה כדי לעשות את זה ואתה לא מקבל את זה, אז זה אומר שאתה לא, שאתה לא, שאתה לא מאמין. אם אלוקים אמר לי לזכור אותם בדרך הזו…
מגיד שיעור:
זה מה שהרמב”ם לא אומר. זה אני אומר שאפילו הרמב”ם לא אומר את זה לגמרי. זה כמו מה שבעל התניא היה אומר. לא, זה כבר רמה אחרת.
תלמיד 2:
האם יש מקום למשל שכתוב “הרי הוא ככופר בכל התורה כולה”?
מגיד שיעור:
כתוב, כן, לא. לא כתוב על דבר כזה שמי שמחלל שבת הוא כופר בכל התורה כולה. לא, לא, לא. כלומר, אפילו הרמב”ם לא אומר שזה לא הולך עם הסברא שראשונים מסוימים הסתמכו עליה, שכל מי שעושה איזו עבירה הוא אפיקורס, שיוצא שהוא גוי. זה סתם שטויות, אני מאמין שכן ואני לא עושה. זה לא באמת עובד.
מה שהרמב”ם אומר כן הוא שיש משהו יותר מהותי. הוא לא מפריד את…
תלמיד 2:
אני מבין, שכח אם זה עובד או לא עובד. אבל הרעיון ש… אני לא זוכר איפה כתוב דבר כזה שמי שעושה דבר כזה הוא ככופר בכל התורה כולה. איפה כתוב דבר כזה?
מגיד שיעור:
לא, כתוב על שבת. לא כתוב כל כך הרבה פעמים. כתוב על מחלל שבת שהוא ככופר בכל התורה כולה.
תלמיד 2:
תהליך המחשבה לזה הוא, הרמב”ם היה אומר, “לא, לא, לא, זו רק בדיחה, רק כדי לקדם את זה, את החשיבות, שזה דבר כל כך חשוב.”
מגיד שיעור:
אני אומר, הרמב”ם מצטט את הדברים האלה, והם הביאו כלאחר יד לראות איך בדיוק הרמב”ם מניח לגבי שבת. צריך לראות את אותו דבר גם לגבי עבודה זרה.
לרמב”ם יש רק שתי דרכים איך אפשר להיות באמת כמו כופר בכל התורה כולה. אחת היא אם באמת כופר, כלומר, כמו שהרמב”ם אומר בי”ג עיקרים, מי שאין לו אמונה, כי זה הדבר הכי חשוב, לא בגלל ש… כי זה הדבר היחיד שהרמב”ם באמת אכפת לו ממנו. זו דרך אחת.
אז אם אתה עובד עבודה זרה, אם תסתכל ברמב”ם הלכות עבודה זרה, תראה את הרמב”ם מנסה לבנות רעיון שאומר שאם אין לך את האמונה הנכונה, אז אתה בעצם גוי, רק בגלל זה, לא בגלל שום פשטל, מאוד ישירות. כלומר, לא בגלל שעבודה זרה היא מצווה כל כך גדולה שמי שעובד עבודה זרה הוא שייגעץ. זו לא דרך החשיבה של הרמב”ם.
דרך החשיבה של הרמב”ם היא, אם אתה מאמין בעבודה זרה בצורה שאסור לך להאמין, אתה אוטומטית שייגעץ. אתה לא באמת צריך שום גמרא, זו לא איזו חומרא גדולה במיוחד. לכן זה לא באמת הפשט של אותו מדרש. לכן הרמב”ם חייב להוציא את המדרש הזה מפשוטו, כי חז”ל כן מתכוונים לזה בצורה שזו עבירה כל כך גדולה שזה כאילו עבודה זרה.
הרמב”ם לא אומר את זה כך. הרמב”ם אומר את זה, אתה גוי, פשוט, כי יהודי פירושו מי שמאמין ברשימה מסוימת של עקרונות אמיתיים.
ואז יש דברים אחרים שהרמב”ם מביא כמו שבת. מה הרמב”ם אומר את זה כדי לעשות חילוק ברור בין שני הדברים, שאותו מביא כן, אבל זה אבל סתם הגזמה. ואפילו אם יש הלכה לגבי זה, כמו למשל ההלכה של חילול שבת, אומר הרמב”ם, הוא מוסיף את הפירוש בהלכות שבת, שהסיבה למה זה כי שבת הוא אות ביני ובין בני ישראל, לא… במילים אחרות, הוא לא משתמש ב… הדבר שהיית מצפה שהוא ישתמש בו, שהוא לומר שמי שלא שומר שבת הוא אפיקורס, וכולם יודעים שהרמב”ם סובר שאפיקורס הוא גוי לכל דבריו.
והרמב”ם בהלכות עדות אומר שעל אפיקורס לא צריך אפילו גמרא שתאמר שהוא פסול לעדות למשל, כי אפיקורס הוא גוי, אין שאלה. יש רק שאלה על מי שהוא מוסר וכדומה, האם הוא מספיק שייגעץ גדול להיות פסול לעדות.
אז, אבל ההלכה של מחלל שבת בפרהסיא היא כשלדעת הרמב”ם הוא שייגעץ כל כך גדול, כי הוא כופר בברית, אני יודע מה. זה לא פשוט, זה כמעט מפורש בתיקוני זוהר שהוא משתמש כן ברעיון של מינות.
תלמיד 3:
זה כמו ההוכחה הכי גדולה שהוא שייגעץ.
מגיד שיעור:
אבל שוב, זו הוכחה ש…
תלמיד 3:
מה?
מגיד שיעור:
למה זו הוכחה? אם… אם יש דבר כזה, אולי הדברים האחרים לא הוכחה כל כך גדולה. אבל יש בהחלט מצווה אחת…
תלמיד 3:
מה?
תלמיד 4:
בסופו של דבר זה אומר שאם הוא כופר בברית, שהוא עושה את זה עם שבת זו ראיה שהוא כופר בברית.
מגיד שיעור:
לא, לא, לא, זה לא מה שהרמב”ם אומר. הרמב”ם בהחלט אף פעם לא משתמש בסוג הזה של לוגיקה. הרמב”ם, כי אני חושב שהרמב”ם מעולם לא השתמש בסוג כזה של לוגיקה וקרא למחלל שבת, כי הרמב”ם מאוד…
תלמיד 4:
הוא כופר בהברית.
מגיד שיעור:
לא, לא, הוא לא כופר בהברית, הוא כופר באות. אבל זה האות. ממילא, מי שלא, הוא גוי, כי דרך אחת לומר שאתה יהודי היא כי אתה שייך לחברה שומרי שבת.
הרמב”ם מעולם לא, מעולם לא, בכל התורה כולה, אף פעם לא נוקט בסוג הזה של לוגיקה שאומרת, “בגלל שזו עבירה כל כך גדולה, אתה אפיקורס.” אתה אף פעם לא… אין אפיקורסות מדרגה שנייה אצל הרמב”ם. למה? כי הרמב”ם היה זה שהמציא פשעי מחשבה כקטגוריה בפני עצמה, והוא אמר שזה הדבר הכי חשוב מהכל.
תלמיד 5:
אוקיי, אפשר לשאול שאלה? אז אתה אומר שהרמב”ם אומר ששבת הוא מחשבה?
מגיד שיעור:
לא, אוקיי, שבת לא מחשבה. לא. שבת ברור שלא מחשבה, כי זה לא. שבת הוא מעשה. או שומרים שבת, או לא שומרים שבת. הרמב”ם מאוד ברור במציאות שלו.
מה שאני אומר הוא, בגלל שהרמב”ם המציא פשע מחשבה כקטגוריה, והוא אמר שהקטגוריה הזו היא הכי חשובה, הוא לא היה צריך לחבר את זה בדרך הישנה, כמו שחז”ל היו כנראה מערבבים עם כל מיני דברים ואומרים, “זה אומר שאתה חושב.” לרמב”ם אין “זה אומר שאתה חושב.” אצל הרמב”ם, לחשוב פירושו לחשוב. זה מאוד ישיר. אין אפיקורסות מדרגה שנייה.
תלמיד 5:
סליחה, אני חוזר. אז מה הרמב”ם מתכוון למעשה כשהוא אומר… אז למה…
מגיד שיעור:
זה לא אומר באמת.
תלמיד 5:
לא, לא, בהחלט. כמובן שלא. ברור שלא. כי השומר שבת הוא לא אחד מהאנשים שהוא אומר בהלכות עבודה זרה ובהלכות תשובה שהוא כמו גוי כי אין לו אמונה. כמובן שלא. זה בכלל לא באותה קטגוריה.
מגיד שיעור:
אוקיי.
תלמיד 5:
צריך להיות חולק. זה לא יהיה אלף אחוז מפורש, אבל זה התחושה שלי שאני מקבל.
מגיד שיעור:
עכשיו, חוץ מכל הדבר הזה, אז זה בדרך כלל מה שקורה במשחק ההדדי בין מחשבה למעשים. בכל התורה כולה.
עכשיו, מה שקורה הוא, אם כך, עכשיו, בגלל שהרמב”ן הסכים עם הרמב”ם, והסכים במידה מסוימת יותר מהרמב”ם עצמו, כי באיזה מובן הוא הסכים יותר מהרמב”ם עצמו? כי הוא לא באמת קיבל את הרעיון של…
[השיעור נפסק]
—
[סוף חלק 1 מתוך 2]
מגיד שיעור:
הוא באמת הבין שהכל הוא רק על אמונה אמיתית, והוא לא קיבל שיהיו דברים שהם מדרגה שנייה לזה, בדרך שרוב טעמי המצוות של הרמב”ם הם רק מדרגה שנייה, שזה הולך להוביל אותך ואולי לעשות חברה נחמדה ובסופו של דבר תוכל להיות חכם אחד, אתה יודע, תורות הרמב”ם.
אז הוא היה חייב לחזור ולומר שיציאת מצרים, הוא לא יכול באמת לקבל שזה יהיה כל כך חשוב רק בגלל שיצאו ממצרים. זה משהו לא מסתדר בראש של הרמב”ן.
והרמב”ן בא, והוא הראשון שאני יודע – צריך להיות מדייק ברש”י וצריך להיות מדייק במדרשי חז”ל, כרגיל – אבל הרמב”ן בא, הראשון, והוא אמר שיציאת מצרים מאוד חשובה, והמשמעות שלה, המשמעות של יציאת מצרים, משתנה אצלו.
המשמעות של יציאת מצרים אצל הרמב”ן היא לא, אל תגיד שכל התורה כולה יצאה ממצרים, וגם לא שתי המשמעויות האחרות שהרמב”ם אמר. אלא המשמעות, וזה בוודאי לא דבר שהוא רק לדעת המון עם וכן הלאה.
אלא, בדיוק להיפך, המשמעות של יציאת מצרים היא שזה מראה, וכשאנחנו מאשרים את זה, אנחנו מסכימים לכל מה שיהודי צריך להאמין. ולא סתם כל מה שיהודי צריך להאמין, אלא כל מה שיהודי צריך להאמין שלא כאריסטוטליאן יהודים שלא מאמינים בזה.
זה פחות או יותר מה שהרמב”ן אומר. צריך להראות את זה מבפנים. אני הולך להראות את זה כך. בואו…
תלמיד:
שוב, הרמב”ם משתמש במילים האלה, אבל אתה אומר שהוא משתמש רק בלהקה בשבילן.
מגיד שיעור:
הרמב”ם לא משתמש במילים האלה, אף פעם על יציאת מצרים. בטח, הרמב”ם אומר שעשו מופתים ונסים ביציאת מצרים. תראה לי רמב”ם כזה.
אין כאן רמב”ם כזה. אין כאן רמב”ם כזה. אין כאן רמב”ם כזה. לא האלקרי [Alukri: פילוסוף יהודי מימי הביניים]. לא האלקרי. הוא איטלקי. הוא לא אומר את החלק הזה. לא, הוא לא אומר כלום.
הוא לא מפרש שבגלל זה מאמינים במשהו, כדי להראות אמונה. אין כאן רמב”ם כזה.
תלמיד:
אבל אתה יודע שהרמב”ם אומר עוד… אני לא יודע. מה אתה מתכוון? הרמב”ם אומר שעשו מופתים באותו זמן. כשהוא מדבר על מופתים, שבזמנים מסוימים, הקב”ה עשה מופתים.
מגיד שיעור:
לא, הרמב”ם אומר בגלוי מאוד שמופתים לא מוכיחים כלום, ואנחנו לא מאמינים בשום מופתים.
תלמיד:
לא. הרמב”ם לא אומר כך. אתה עוד תראה שהרמב”ם…
מגיד שיעור:
אתה יכול לעשות דרשה כזו שיציאת מצרים מראה על אמונה? אין כאן רמב”ם כזה. לרמב”ם אין את הדרשה ההיא. הוא לא אומר שזה מראה על אמונה. הוא לא אומר את הדרשה ההיא.
תלמיד:
מה? הוא אומר שהקב”ה עשה מופתים בזמנים מסוימים.
מגיד שיעור:
לא, הרמב”ם לא אומר את זה. הרמב”ם אומר כמו שאמרתי לך. הרמב”ם אומר שהקב”ה לא עושה שום מופתים כדי להראות שום דבר.
הרמב”ם אומר שהקב”ה עושה מופתים כי יש בעיה. עוברים את הים, נתקעו. אה, אה, אה, אה, אה.
זה מה שהרמב”ם ביסודי התורה פרק ח’ אומר.
תלמיד:
אז למה לומר ש… בסדר, אבל בגלל שיש לנו בעיה, לכולנו יש את הבעיה הזו. כמו דומה ל… לר’ סעדיה גאון, החלק הזה של כאילו, שזה תהליך, זה אחד מאלה, כי יש לנו בעיה, או מה שזה לא יהיה, ובגלל… למה זה לא…
מגיד שיעור:
האם הרמב”ם אומר שבגלל שהייתה בעיה, הקב”ה היה צריך לעשות מופת מדי פעם?
תלמיד:
בעיה פיזית.
מגיד שיעור:
בעיה פיזית. לא בעיית אמונה. הרמב”ם לא צריך מופתים. הוא סובר שהוא שונא אותם, מה שזה לא יהיה. פשוט היינו צריכים לחצות את המים. זו הייתה ה…
תלמיד:
כן, זה מה שכתוב. היו מים, והם רצו לעבור, אז עשו מופת. לא כי רצו להראות משהו.
מגיד שיעור:
הרמב”ם אומר… רגע. הרמב”ן. זה הרמב”ן. הרמב”ם מאוד נגד זה. הרמב”ם לא צריך שום מופתים. הרמב”ם סובר שמופתים הם רעים.
למה יהודים חצו את ים סוף? כדי להגיע לצד השני. בדיוק. זו שיטת הרמב”ם.
ואיך אנחנו יודעים שיש אלוקים? כי אנחנו רואים אותו, כי אנחנו מבינים אותו. לא בגלל שום סיפורים ולא בגלל שום מופתים. זו שיטת הרמב”ם.
זה לא… בוא נלמד מה הרמב”ן אומר, כי אני צריך להגיע למה שהרמב”ן אומר.
מגיד שיעור:
עכשיו, הרמב”ן הלך בשיטה אחרת מאוד, ואני אצטרך ללמוד לפחות את קטע הרמב”ן מפרשת בא שכולם יודעים, שעומד שוב בספרו “תורת ה’ תמימה”.
אם אתם רוצים להבין טוב יותר את ההקשר של מה שהוא באמת מתווכח, אתם יכולים לקרוא את זה שם.
והרמב”ן מתחיל… בואו נתחיל ככה. הרמב”ן מתחיל מענין מצוות תפילין. נלמד, ואולי נקבל בהירות של מאמץ.
אז, מצוות תפילין אומרת מה כתוב בפסוק, “והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים”, ובדומה כתוב בפרשה הבאה של תפילין. כן?
מה זה “כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים”?
אומר ה… בואו נקרא את השני. אומר הרמב”ן:
“והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכני המחשבה”.
“כי נתבאר בפרשת קדש והיה כי יביאך בטעם המצוה הזאת שנצטוינו בה לעשות יציאת מצרים לטוטפות בין עינינו”.
כתוב בפרשיות “קדש” ו”והיה כי יביאך” בסוף פרשת בא, חז”ל הבינו שענין יציאת מצרים תעשה אותנו לטוטפות בין עיניך.
ובשתי הפרשיות האחרות, “שמע” ו”והיה אם שמוע”, כתוב גם שאותן מצוות יש לעשות גם בסימן “לטוטפות בין עיניך”.
לכן אנו כותבים את כל המצוות וכותבים את כל הפרשיות, ומניחים אותן על היד ועל המוח.
עכשיו, מה הסיפור האמיתי? אומר הרמב”ן כך:
“הכלל בטעם מצוות רבות”.
עכשיו, זו הדרך של הרמב”ן לקרוא את הטעם של הרבה מצוות, ואולי כל המצוות, אולי כל המצוות כולם, ועל כל פנים הרבה מצוות.
כלומר, על כל פנים את ההרבה מצוות שכתוב בהן “זכר ליציאת מצרים”, כמו תפילין, וכמו שבת שנראה, וכמו מצוות האמונה עצמה שגם נראה.
מגיד שיעור:
אומר הרמב”ן כך: היו הרבה אנשים, יש סוגים שונים של טעויות שהרמב”ן דואג מהן.
היו עובדי עבודה זרה, באנוש התחילו אנשים לעשות טעויות. עכשיו, היו טעויות שונות, והרמב”ן הוא מאוד סוג של מבולבל, לא חס ושלום מבולבל, אבל הוא מבלבל טעויות שונות ועושה מהן טעות אחת.
מה הדבר הגדול שהרמב”ן רוצה שנדע?
אם תקראו, וזה, אגב, צריך להיות מאוד מדייק ברמב”ם בפרק הראשון בהלכות עבודה זרה, מה הבעיה של הרמב”ם עם עבודה זרה באמת.
ולומדים את זה לראות שהרמב”ם אומר, והרמב”ם מדבר, אגב, זה מקום שהרמב”ם… אוקיי, אני עוד אחזור לרמב”ם אחר כך.
והרמב”ם אומר שהסיפור הוא, קודם כל כולם ידעו שיש אלוקים, במילים אחרות, סיבה ראשונה, ונקרא חיוב המציאות.
אחר כך באו אנשים ואמרו שצריך לעבוד עבודה זרה שונה, כוחות עם מזלות עם שמשות עם לבנות ודברים אחרים, ומביאים כל מיני סברות, ולאט לאט הם שכחו את המקורי.
עכשיו, זו הבעיה של הרמב”ם.
תלמיד:
הבעיה של הרמב”ם הייתה שהם שכחו… אני כבר יודע איזה רמב”ם…
מגיד שיעור:
אה, הבעיה של הרמב”ם היא שהם שכחו את מחויב המציאות הראשון. הם שכחו בכלל, ובמילים אחרות, הבעיה של הרמב”ם עם עבודה זרה היא לא שיש לך טעות לעבודה זרה כזו שאומרת “עושה שמש וארץ” והקב”ה מנהיג את העולם דרך סיבות, דרך טבע, כי זה אמת.
והרמב”ם גם מודה שזה אמת, דרך אגב. אבל זה עוד… לרמב”ם יש רק תשובה אחרת לזה. אבל זה אמת.
הבעיה של הרמב”ם היא, כשאתה נעשה עסוק מדי בזה, אתה נעשה אפיקורס. אתה שוכח את כל הרעיון של אלוקים. כך הרמב”ם מבין עבודה זרה.
והרמב”ם אומר מאוד ברור שהבעיה של עבודה זרה היא כשהם מתחילים לשכוח על אלוקים, וזה מה שקרה במצרים. ומשה רבינו סיפר ליהודים שכן, יש אלוקים וכן הלאה.
מגיד שיעור:
בא הרמב”ן והוא אומר כך: עכשיו, יש עוד כפירה, שבוודאי לא באמת התקיימה, אבל הייתה מאוד מוכרת בזמני הרמב”ם ובזמני הרמב”ן, שנקראת “עולם קדמון”, שגם לדעת הרמב”ם וגם לדעת הרמב”ן זה מאוד קשור לרעיון של השגחה, מסיבות שונות.
במילים אחרות, זה לא קשור כל כך לרעיון של השגחה, זה קשור מאוד לרעיון של טבע ונס.
בדרך שהרמב”ם הבין את זה יותר והרמב”ן מודה, רק הוא מתווכח עם הצד השני של הדיון.
במילים אחרות, מה הפשט? לפי ההבנה של החברה, הרמב”ם והאריסטוטליאנים שהוא קרא, בענין של דרך הטבע, ממה שאנו קוראים “חוק הטבע”, מה שהם הבינו הוא שיש חוקים מסוימים שאינם ניתנים לשינוי, כמו שדיברנו, נכון?
בנושא, והם דיברו על “חוקים הכרחיים” – חוקים הכרחיים מסוימים, שכך המציאות חייבת להיות. והחוקים האלה אינם ניתנים לשינוי, והם הסיבה לכמעט כל מה שאנחנו יודעים, כמעט כל דבר בטבע שרואים, כל מה שאנחנו רואים, הם בגלל החוקים האלה.
עכשיו, לכן…
—
[סוף חלק ב]
דער שיעור אנאליזירט דעם פסוק "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" און פרעגט פארוואס די תורה דערמאנט יציאת מצרים אנשטאט בריאת העולם. עס ווערט געברענגט פארשידענע תירוצים פון ראשונים - אבן עזרא'ס ענטפער אז יציאת מצרים איז א זעבארע נס, חזקוני און תוספות'ס פשט אז עס שאפט א ספעציעלע חיוב פאר אידן, און דער כוזרי'ס יסוד אז נאר דורך אן אמת'דיגן מופת קען מען באווייזן אז גאט האט א ספעציפישע תורה פאר מענטשן. דער שיעור קריטיקירט די טעאלאגישע לייענונג פון די עשרת הדברות און ווייזט אז לויט פשט איז "אנכי ה' אלקיך" בלויז אן אידענטיפיקאציע, ענליך צו די נוסח פון מלכים אין תנ"ך.
—
דער יסוד’דיגער טענה: די עשרת הדברות זענען נישט א טעאלאגישע הצהרה – נישט א פרעזענטאציע פון ישראל’ס גלויבנס-סיסטעם פאר א אויסנשטייענדיגן. דאס איז א דירעקטע פאלעמיק קעגן די ראשונים (רמב”ם, רמב”ן) וואס האבן געלייענט „אנכי ה’ אלקיך” אלס א טעאלאגישער עיקר.
—
ווען מען טרעפט א מענטש, פרעגט מען „וויאזוי הייסטו?” – ער ענטפערט „יצחק.” אפשר איז ער א שקרן, אבער מיט דער צייט וועט מען זען אויב ער איז טאקע יצחק. דאס זעלבע פרינציפ גילט ביי באגעגענען א גאט – אמאל פלעגן מענטשן טרעפן געטער.
– משה טרעפט א סנה בוער באש – ער פארשטייט דאס איז א גאט
– ער פרעגט: וויאזוי הייסטו? – א פשוט’ע, נאטירליכע פראגע
– דער ענטפער: „אלקי אברהם יצחק ויעקב”
– די פראבלעם: וויאזוי וועלן די אידן אין מצרים גלייבן אז דאס איז טאקע ער?
– גאט זאגט: זיי וועלן יעצט נישט וויסן מיט זיכערהייט
– משה זאל גיין קיין מצרים, זאגן „אלקי העברים נקרא עלינו”
– דער באווייז וועט קומען שפעטער: „יעבדון את האלקים על ההר הזה” – ווען זיי קומען צו הר סיני, וועלן זיי זען און וויסן אז „אנכי” איז טאקע דער זעלבער גאט
– די אידן קומען אן צום בארג
– גאט זאגט: „אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”
– דאס איז בלויז אן אידענטיפיקאציע – „איך בין דער זעלבער וואס האט אייך ארויסגענומען” – נישט א טעאלאגישע דעקלאראציע
—
אין ספר עזרא, נחמיה, און חיי שרה זעט מען אז ווען א מלך שיקט א בריוו אדער א תקנה, הייבט ער אן מיט: „אנכי פרעה” אדער „אנכי כורש המלך הגדול” – דערנאך ערשט קומט דער אינהאלט. גאט טוט דאס זעלבע – דאס איז א סטאנדארט פארמולע, נישט א טעאלאגישע חידוש.
—
חז”ל’ס מאמרים וועגן „קבלת מלכותו” און „קבלת גזרותיו” (וואס דער רמב”ם און רמב”ן ברענגען) מיינען נישט אן עקסטערע מצוה פון קבלת עול מלכות שמים אין א טעאלאגישן זין. דאס איז שוין דרושים. דאס ווערט צוגעשריבן צו רבי חסדאי קרשקש – דאס איז קרשקש’ס טענה קעגן דעם גאנצן מהלך פון די ראשונים.
—
די ראשונים האבן יא געלערנט די תורה אין א טעאלאגישן וועג – אלס עיקרי אמונה. פון זייער שטאנדפונקט שטעלט זיך רבי יצחק’ס קשיא (אנהייב רש”י אויף בראשית): די תורה האט זיך געדארפט אנהייבן מיט „החודש הזה לכם.”
אבער – למעשה הייבט זיך די תורה יא אן מיט „בראשית ברא אלקים”, נישט מיט „אנכי ה’ אלקיך.” דאס מאכט רבי יצחק’ס קשיא „אביסל פאני” – ווייל מ’מוז אננעמען אז די „אמת’ע” תורה הייבט זיך אן ערשט אין ספר שמות, און ספר בראשית איז בלויז היסטארישער הינטערגרונט.
—
א שאלה: ווען גאט זאגט „אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך” – פארוואס דערמאנט ער נישט עפעס גרעסערס (ווי בריאת העולם)?
דער ענטפער:
– לויט דעם פשט איז דאס נישט קיין קשיא – ווייל דאס איז נישט א „introduction” וואו גאט דארף זאגן זיין גרעסטע מעלה; דאס איז בלויז אן אידענטיפיקאציע
– די אידן ביי סיני האבן נישט געוואוסט פון ספר בראשית – זיי האבן געוואוסט די משפחה-כראנאלאגיע (אברהם, יצחק, יעקב), אבער נישט די דעטאלן פון בראשית
– ספר בראשית איז ערשט שפעטער צוגעשריבן געווארן
—
א ברייטע, פראוואקאטיווע טענה אין עטליכע שטאפלען:
1. אפילו ספר בראשית זאגט נישט קלאר חידוש העולם (קעגן קדמות העולם) – דאס איז א מחלוקת מפרשים, און אויפ’ן פשט איז עס נישט קלאר
2. די ראשונים’ס אנאמע אז די תורה קעמפט קעגן אריסטו’ס קדמות העולם איז „פשוט נישט אמת”
3. די טעאלאגישע שאלות פון תנ”ך’ס צייט זענען געווען אנדערע: נישט „האט גאט באשאפן די וועלט?” נאר „ווער איז דער ריכטיגער גאט?”
– פרעה’ס „מי ה’ אשר אשמע בקולו” מיינט נישט „עולם קדמון” – ער מיינט: „איך קען אים נישט, איך האב מיינע אייגענע געטער” (רע, אמון, א גאנצע פענטיאן)
– „שמע ישראל ה’ אחד” איז א שאלה פון מאנאטעאיזם קעגן פאליטעאיזם, נישט בריאה קעגן קדמות
4. אלע פעלקער האבן מסכים געווען אז די וועלט איז אמאל באשאפן געווארן אין איינעם אדער אנדערן אופן – דאס איז נישט געווען דער שטרייט-פונקט
—
א מדייק’דיגע באאבאכטונג:
– אין גאנצן חומש (אפשר חוץ ספר בראשית, וואס איז „סתם היסטאריע”) טרעפט מען כמעט קיינמאל נישט דעם טיטל „בורא עולם” פאר גאט
– „מלך העולם” מיינט קעניג/פירער פון דער וועלט, נישט „באשעפער”
– משה, אברהם, יעקב – ווען זיי דאוונען, פאלט קיינעם נישט איין צו אנרופן גאט אלס „דער באשעפער.” דאס איז פשוט נישט דער אופן ווי גאט ווערט אנגערופן אין חומש
– אפשר אין ישעיה אדער תהלים קען מען עפעס טרעפן, אבער אין חומש גופא – נישט
– דאס שטיצט דעם פונקט אז „אשר בראתיך” וואלט געווען פרעמד אין דעם קאנטעקסט פון מתן תורה
—
דער אבן עזרא’ס תירוץ:
– „אשר בראתיך” איז שווער – נישט יעדער קען עס פארשטיין
– „אשר הוצאתיך” – יציאת מצרים – איז א שינוי אין עולם התחתון (אין דער נאטור), וואס יעדער איינער קען זען („לעיני כל העמים, לעיני כל ישראל”)
– פאר די „משכילים” איז שוין גענוג „אנכי ה’ אלקיך” – דאס מיינט שוין „אשר בראתיך”
– אבער דער חידוש פון יציאת מצרים איז א גרעסערער חידוש בפועל – א זיכטבארע ענדערונג אין דער וועלט
—
רש”י’ס ערשטער פשט אויף „אשר הוצאתיך מארץ מצרים”: „כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי” – דאס ארויסנעמען פון מצרים איז דער שטר-חוב, דער מקור פון חיוב – איר זענט מיר שולדיג צוריק.
אויב „אשר הוצאתיך” איז דער מקור פון חיוב, וואלט „אשר בראתיך” געווען א נאך גרעסערער חיוב – ווייל אן בריאה וואלט גארנישט אנגעהויבן! א מענטש וואס ווערט באשאפן איז דאך מער שולדיג ווי איינער וואס ווערט בלויז באפרייט.
„אשר בראתיך” וואלט נישט געמאכט קיין ספעציפישן חיוב פאר אידן.
– בריאה איז אוניווערסעל – גאט האט באשאפן אלעמען
– די אידן וואלטן געקענט ענטפערן: „באשאפן האסטו יעדן איינעם – וואס בין איך דיר ספעציעל שולדיג? פארוואס דארף פונקט איך מקבל זיין א תורה וואס גוים זענען פטור דערפון?”
– יציאת מצרים אבער איז א פארטיקולארע טובה – נאר פאר אידן – און דעריבער שאפט עס א ספעציפישן חיוב פאר אידן צו מקבל זיין די תורה
—
א שפאנונג צווישן דעם חזקוני/תוספות-תירוץ און דעם באקאנטן מדרש רבה אז גאט האט אנגעבאטן די תורה צו אלע פעלקער, און זיי האבן נישט געוואלט מקבל זיין:
– לויט חזקוני/תוספות: דער חיוב שטאמט פון יציאת מצרים → גוים האבן קיין שייכות נישט → דער מדרש מאכט נישט קיין סענס – וואס וויל מען פון גוים אויב זיי זענען נישט ארויס פון מצרים?
– לויט דעם מדרש: די תורה איז במהות א אוניווערסעלע טובה – „טובה שבעולם” – יעדער נארמאלער מענטש וואלט געדארפט מקבל זיין. דער חיוב איז נישט בלויז פון „אשר הוצאתיך.”
דאס ווייזט אז יענע חז”ל האבן אנדערש פארשטאנען ווי דער כוזרי/חזקוני/תוספות.
—
– אין די לעצטע פאר הונדערט יאר איז דער כוזרי געווארן זייער פאפולער ביי געוויסע קרייזן וואס האבן נישט ליב געהאט דעם פילאסאפישן צוגאנג (ווי רמב”ם, חובות הלבבות)
– דער כוזרי איז אנטי-פילאסאפיש – ער פרובירט צו מקיים זיין / דזשאסטיפייען די תורה אן פילאסאפישע יסודות און ראיות, און איז אפילו מזלזל אין פילאסאפישע ראיות
– עטלעכע (דערמאנט ווערט „דער גאון”) האבן געזאגט מ’זאל טוישן שער היחוד פון חובות הלבבות מיט דעם ערשטן מאמר פון כוזרי
ס’איז נישט סתם „איינער ברענגט פילאסאפישע ראיות, דער אנדערער ברענגט היסטארישע ראיות.” עס גייט פאר א סך מער א טיפע, יסודות’דיגע מחלוקת / חקירה.
—
דער מלך הכוזרי האט זיך מטריח געווען מיט גרויס התלהבות און ערנסטקייט צו ברענגען קרבנות פאר דער כוזרישער גאט, אליינס געקערט אין פראנט פון דעם קודש. דאן איז אים געקומען א חוזר’דיגער חלום מיט א מלאך וואס האט אים געזאגט:
> „כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים” – דיין כוונה איז גוט, אבער דיינע מעשים זענען נישט ריכטיג.
דער דאזיגער משפט איז דער יסוד פון גאנצן ספר הכוזרי און פון רבי יהודה הלוי’ס גאנצע השקפה אויף אידישקייט. אין א וויכטיגע זין איז דאס „להוציא דעת הפילוסופים” – קעגן דעם פשט פון אידישקייט וואס די פילוסופים (און אויך, אויף זייער אופן, די מקובלים) האבן פארשטאנען.
—
דער מלך גייט ערשט צום פילוסוף פרעגן וואס ער דארף טון אנדערש. דער פילוסוף ענטפערט אים:
„דו דארפסט גארנישט טון אנדערש.”
דער פילוסוף’ס שיטה:
– ס’איז נישטא אזא זאך ווי א מעשה וואס איז אין זיך נישט ריכטיג, אפגעזונדערט פון כוונה
– די עיקר שלימות פון א מענטש איז דביקות אין שכל הפועל – מ’באקומט שכל, מ’דארף האבן טהרת הלב, גוטע מחשבות, גוטע מידות
– פונקטליך וויאזוי מ’טוט עס – וויפיל קרבנות דינסטאג, וויפיל מצה פסח – מאכט נישט אויס. „טו וואס ס’ארבעט”, ס’איז נאר א מנהג, א כלי צו מרגיל זיין מידות טובות
—
דער כוזרי ענטפערט דעם פילוסוף:
> „דו זאגסט צוויי שיינע תורות, אבער איך בין טויזנט פראצענט זיכער אז דיין תורה איז נישט ריכטיג.”
דער טיעון:
1. מיין גאנצע שאלה שטאמט פון דעם חלום – א מלאך האט מיר געזאגט אז מיין כוונה איז גוט אבער מיינע מעשים זענען נישט ריכטיג
2. אויב דער פילוסוף וואלט געווען גערעכט, וואלט דער מלאך’ס באטשאפט נישט געמאכט קיין סענס – ווייל לויט דעם פילוסוף איז נאר כוונה וויכטיג, נישט ספעציפישע מעשים
3. נאך שטארקער: לויט דעם פילוסוף’ס טעאריע, זאל דער גאנצער מלאך-חלום גארנישט עקזיסטירן – אזא סארט דירעקטע קאמוניקאציע פון גאט צו מענטשן פאסט נישט אין זיין סיסטעם
4. דער כוזרי איז א „מורא’דיגער חסיד פון דירעקטע עקספיריענס” – ער גלייבט אז וואס א מענטש פילט אליינס איז וויכטיגער פון וואס א חכם זאגט אים
—
דער מלך פרעגט אלע רעליגיעס די זעלבע שאלה – וואס איז למעשה דער פילוסוף’ס שאלה אויפ’ן קאפ:
> אויב ס’איז דא א ספעציפישע מעשה רצויה וואס גאט וויל פון מענטשן – דאס אליין איז שוין א גרעסערע חידוש ווי וואס די מעשה איז. די מציאות אז גאט האט א תורה פאר בשר ודם, אז ער רעדט מיט מענטשן – דאס איז דער עיקר חידוש.
—
דער טיעון אין עטליכע שטאפלען:
– ווילסט זאגן א סברא וואס גאט וויל? „גאט וויל מ’זאל עסן א ציבעלע” – אקעי, ס’איז א סברא
– אבער אויב ס’גייט נאך סברות, געווינט אריסטו. ער האט געשריבן א ספר המידות מיט מורא’דיג אויסגעבויטע סברות – „דאס איז די בעסטע סברא”
– צו זיי: אויב דיינע סברות זענען שוואך, איז שוין בעסער דער פילוסוף וואס האט כאטש גוטע סברות
– אויב דו ווילסט זאגן עפעס וואס איז נישט בתורת סברא נאר בתורת מציאות – אז ס’איז מוכרח, אז ס’איז אמת – מוז זיין מיט א מופת, מיט א נס, מיט אזא סארט זאך וואס קען איבערדרייען סברות
> די איינציגסטע וועג צו באווייזן אז ס’איז דא א ספעציפישע „מעשה רצויה” – א מעשה (נישט נאר כוונה/מחשבה) וואס גאט וויל – איז דורך א מופת/נס. ווייל נאר דאס קען משכנע זיין אז גאט איז טאקע אינטערעסירט אין בשר ודם, אין ספעציפישע מעשים.
– ס’קומט אויס אז די ראיה וואס יעדער איינער האט (קריסטן, מוסלימענער) אז ס’איז דא אזא סארט זאך – דאס זענען דאך די אידן. זיי אלע ווייזן צוריק אויף תנ”ך, אויף דעם אייבערשטער’ס רעדן מיט מענטשן
– דער מערסט דירעקטער פאקט וואס אינטערעסירט אים איז דער איד
—
– דער מלך האט בכלל נישט געטראכט צו רעדן מיט אידן – ווייל אידן זענען „גרויסע לוזערס” אין יענע צייטן, מעונים, און „יעדער ווייסט אז ווער ס’איז א לוזער האט דער אייבערשטער פיינט”
– אבער: דאס איז נאר גוט ווי לאנג מ’גייט נאך סברות. אויב מ’גייט נאך ראיות/מופתים, קען מען נישט ניצן שכל אליין – „אפשר דער אייבערשטער דארף דווקא יא לוזערס”
– דער חבר איז רבי יהודה הלוי אליינס – ס’איז זיין קאראקטער
– דער מלך איז „די שאלה וואס מ’פרעגט” – נישט לכבוד, אבער פונקציאנעל
– דער חבר איז א „פאנטאזיע-איד” – ווייל רוב אמת’דיגע אידן וואלטן געענטפערט „מער ווייניגער אזוי ווי דער פילוסוף אדער דער קריסט” מיט השברות
דער איד הייבט נישט אן מיט סברות – „ס’איז דא א גאט, דער אייבערשטער וויל מ’זאל זיין גוט” – ווייל ער ווייסט אויך אז סברות זענען נישט גענוג.
—
“`
קרשקש’ס קריטיק אויף ראשונים
↓
“אנכי ה’ אלקיך” = בלויז אידענטיפיקאציע (ווי כתב המלכים)
↓
נישט קיין טעאלאגישע דעקלאראציע / עיקר אמונה
↓
די תורה’ס שאלה איז נישט “חידוש העולם” נאר “ווער איז דער אמת’ער גאט?”
↓
ספר בראשית איז נישט דער עיקר; די אידן ביי סיני האבן עס נישט געוואוסט
↓
תירוצים פון אבן עזרא, חזקוני/תוספות אויף “אשר הוצאתיך” (נישט “אשר בראתיך”)
↓
אייַנפירונג צום כוזרי:
↓
חלום פון מלאך: „כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים”
↓
פילוסוף: נאר כוונה איז וויכטיג, נישט ספעציפישע מעשים
↓
כוזרי ווידערלייגט: דער חלום אליין באווייזט אז דער פילוסוף איז פאלש
↓
גרונט-חידוש: ס’איז דא ספעציפישע מעשים וואס גאט וויל = גרעסערע חידוש ווי וואס די מעשים זענען
↓
סברות אליין קענען דאס נישט באווייזן → מ’דארף מופתים/נסים
↓
אלע רעליגיעס שטיצן זיך אויף אידישע מופתים → דער דירעקטסטער מקור איז אידישקייט
↓
דער חבר (= ר’ יהודה הלוי) הייבט אן צו רעדן – נישט מיט סברות…
“`
די עשרת הדברות זענען נישט די הצגה פון דאס ישראל פאר עפעס א גוי וואס פרעגט ביי די אינטערפעיט.
דער פסוק איז זייער פשוט. ווער עס ליינט די המשך פון די פסוקים ווייסט, ס’איז געווען אזא מעשה, ס’איז געקומען עפעס א גאט, ס’איז נישט געווען נאך פונקטליך וואס, משה רבינו האט געוואוסט. אבער די טבע, די סדר איז, אז מ’טרעפט א גאט דארף מען פרעגן, אזויווי מ’טרעפט א מענטש.
כביכול, איך קען דיך נישט פארענטפערן מיט צוויי אזעלכע גיגאנטישע טעאלאגישע יסודות, איך האב געזאגט די פסוק פשוט. אזויווי מ’טרעפט א מענטש, נארמאלערהייט, וויאזוי הייסט א איד? אה, איך הייס יצחק. אקעי, יעצט קען איך דיר. אפשר ביסטו א שקרן, אפשר הייסטו בכלל חיים. און שפעטער וועל איך דיך טרעפן נאך צוואנציק מאל, וועל איך זען דו ביסט טאקע יצחק. אקעי, דאס איז די וועג וויאזוי מ’טרעפט א מענטש.
די זעלבע זאך אז מ’טרעפט א גאט. אמאל פלעגן מענטשן טרעפן געטער, היינט איז עס נישט אזוי אין די מנהג אזויפיל. אבער ס’איז געווען, משה רבינו, ער האט זיך געדרייט אין עפעס א מדבר [Midbar: desert], האט ער געטראפן א סנה [Sneh: burning bush], געטראפן א גאט. וויאזוי ווייסט ער אז ס’איז א גאט? ס’איז א סנה בוער באש ואיננו אוכל [a bush burning with fire but not consumed]. אקעי, דאס איז א גאט, יא.
פרעגט ער אים, וויאזוי הייסטו? ס’איז א פשוט’ע זאך. איך מיין, ער האט אים נישט געפרעגט וויאזוי ער הייסט, ווייל פאר אים ווייסט ער שוין, כביכול. נאר וויאזוי ווייסט ער? זאגט ער, איך הייס, איך הייס אלקי אברהם יצחק וישראל [God of Abraham, Isaac, and Israel], נאר וויאזוי וועל איך זיי מסביר זיין? וויאזוי וועלן זיי וויסן? וויאזוי וועלן זיי מיר גלייבן אז דו הייסט אזוי, אז ס’איז דו?
און דער אייבערשטער זאגט אים, בקיצור, אין די ענדע זאגט אים דער אייבערשטער, דו ביסט גערעכט, זיי ווייסן נישט יעצט. דו גייסט גיין קיין מצרים, דו גייסט זאגן “אלקי העברים נקרא עלינו” [the God of the Hebrews has called upon us]. דו גייסט זאגן פאר די אידן, די אידן האבן זיך געגלייבט, פרעה האט נישט געגלייבט אזוי שטארק. דו גייסט זאגן, דער אידישער גאט, דער עברי גאט, ער האט מיט מיר גערעדט, און ער האט געזאגט ער זאל זיי ארויסנעמען פון מצרים.
און ס’שטייט דארט אין פסוק “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך” [and this shall be the sign for you that I have sent you]. די עברי טייטש, “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך”. דאס איז די ראיה אז ס’איז טאקע איך. אין אנדערע ווערטער, וויאזוי ווייסטו אז ס’איז טאקע דער אלקי אברהם יצחק ויעקב? אפשר איז עס סתם, אפשר איז דאס די סנה, די טאקינג סנה, איז עפעס א צווייטע גאט, עפעס א מלאך [angel], עפעס איך ווייס נישט, עפעס א שלאנג וואס רעדט, קיינער ווייסט נישט וואס דאס איז.
אה, “וזה לך האות”, דו ווילסט ס’זאל זיין קלאר, ס’זאל זיין א ראיה פאר דיר צו, אפשר פאר דיר, דו ווייסט שוין על כל פנים [in any case]. אנדערע ווילן מאכן אז ווען ער נעמט ארויס די אידן פון מצרים, ביז יעצט האבן זיי נאך א ספק, זיי ווייסן נישט, זיי האבן געהערט פון דער גאט, משה רבינו האט געזאגט, זיי האבן געהערט פון די אבות [forefathers], זיי האבן נישט געוואוסט אז דאס איז טאקע דער וואס רעדט מיט משה.
קומען זיי צוריק, “יעבדון את האלקים על ההר הזה” [they shall serve God on this mountain], קומען זיי צוריק צו דעם בארג און זיי וועלן מאכן די עבודה אויף דעם, זיי וועלן אים זען, דאס הייסט “יעבדון אלקים”, און ברענגען קרבנות [sacrifices] צו די מעמד הר סיני [the revelation at Mount Sinai]. וואס וועלן זיי דעמאלטס וויסן? “אז אהיה כי אנוכי”, זיי וועלן וויסן אז איך בין טאקע דער “אנוכי”, דער “אנוכי הוי’ אלקיך” [I am the Lord your God], וואס רעדט צו דיר. דאס איז דברי טעם.
וככה טאקע, זיי זענען געקומען די אידן דרך שלשת ימים [a three-day journey], עס האט נישט גענומען דריי טעג, אבער עס איז געווען דרך שלשת ימים ביז הר סיני, און זיי קומען אן צו דעם בארג וואו זיי האבן געטראפן דעם הוי’ [the Lord], און וואס זאגט ער? וואס איז די ערשטע זאך וואס ער זאגט? ער מאכט א גאנצע הכנה [preparation] ביז מיר וועלן אים קענען זען און אזוי ווייטער, און וואס זאגט ער? “אנוכי הוי’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [I am the Lord your God who brought you out of the land of Egypt]. ביז יעצט האסטו נישט געוואוסט, האסט געוואוסט אז איינער האט דיך ארויסגענומען פון מצרים, האסט געוואוסט אז איך בין טאקע דער פון דעם סנה, טאקע דער פון מעמד הר סיני? “אנוכי הוי’ אלקיך אשר הוצאתיך” – עס איז פשוט אן אידענטיפיקעישאן.
אויב מען וויל וויסן ממש על פי פשט גמור [according to the simple meaning], דאס איז די נוסח. ווער עס לערנט ספר עזרא [the Book of Ezra] און ספר נחמיה [the Book of Nehemiah] זעט, די סדר המלכים [the format of royal decrees] וואס מיר זעען אין תנ”ך איז געווען אלעמאל, מ’קען עס אויך זען אין פרשת חיי שרה [the Torah portion of Chayei Sarah], א מלך ווען ער געבט א תקנה [decree], ווען ער שיקט א בריוו פאר די גאנצע עולם, און מ’זאגט מ’מאכט א נייע תקנה, ווייס איך וואס, פאסטן אין ערב ראש חודש ניסן [fasting on the eve of the new month of Nissan], ער הייבט זיך אן, די נוסח איז, “אנוכי פרעה” [I am Pharaoh] אדער “אנוכי כורש” [I am Cyrus], ווייס איך וואס, “המלך הגדול והנורא” [the great and awesome king] און אזוי ווייטער, “ואני אומר כך וכך” [and I say thus and so]. דאס איז געווען די סדר כתב המלכים, און דער אייבערשטער אליין, דאס איז די אינטראדוקשן, מיט וועלכע כח זאגסטו, ווער ביסטו? יא, איך בין דער, און ממילא זאג איך דיר ווייטער.
דאס איז אויך די אמת’דיגע פשט פון די אלע מאמרי חז”ל [statements of our Sages] וואס דער רמב”ם [Rambam/Maimonides] און דער רמב”ן [Ramban/Nachmanides] האבן געברענגט וועגן “קבלת מלכותו ואיך קבלת גזרותו” [acceptance of His kingship and acceptance of His decrees]. ס’מיינט נישט צו זאגן אז דא איז אן עקסטערע מצוה [commandment] פון קבלת עול מלכות שמים [acceptance of the yoke of Heaven], דאס איז שוין דרושים [homiletical interpretations]. עס קען זיין אז חז”ל מיינען עפעס ענליך צו דעם, ווייל זיי לערנען דאך פון איר א מצוה קבלת עול מלכות שמים, אבער די פשוט’ע פשט כח רש”י תשובה עליו [according to Rashi’s response to this]. דאס איז די עברי טענה וואס ער זאגט דערויף, קרשקש [Crescas] זאגט, און ס’האט גארנישט קיין שייכות מיט די גאנצע טעאלאגישע שאלה וואס די חכמי הראשונים [the early sages] האבן געווען אזוי זיכער אז ס’האט עפעס צו טון מיט. און עד כאן מיין ערור [and thus far my objection], דאס איז נישט מיין, דאס איז רבי חסדאי’ס [Rabbi Chasdai Crescas’s] ערור אויף די גאנצע מהלך [approach].
אבער לחזור צו זייער שיטה [to return to their approach], זיי נעמען יא אן אז דאס איז, זיי האבן געלערנט די תורה אין א טעאלאגישע וועג, און אזוי ווי א עיקרי אמונה [fundamental principles of faith] סארט וועג, און זיי האבן פארשטייט זיך געקוקט אן אז זיי מוזן, דאס איז דברי דעת ישראל [the words of the Jewish understanding], דאס איז די עיקר, דאס איז דעת ישראל. דא, למעשה [in practice], ער קומט אן און ער זאגט, וואס איז די הול דיעל? ס’איז אים געווען שווער אז ס’וואלט זיך געדארפט אנהייבן “החודש הזה לכם” [this month shall be for you (the beginning of months)].
און למעשה, די קשיא [question] איז אויך, אפילו דעמאלטס איז עס א שטיקל פארני קשיא, ווייל מ’געדענקט זיך אזוי ווי רבי יצחק’ס קשיא אין די אנהייב פון די תורה, וואס מיר האבן גערעדט וועגן אפשר א לאנגע צייט צוריק פון די עיקרים און אנדערע מענטשן, ווייל למעשה די תורה האט זיך יא אנגעהויבן “החודש הזה לכם”. רבונו של עולם [Master of the Universe], ענק האבן געעפנט די חומש [the Torah] אפשר אפאר פרשיות [Torah portions] שפעט, יא? “בראשית ברא אלקים” [In the beginning God created] הייבט זיך אן. דאס איז וואו ס’שטייט “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך”, אבער “בראשית ברא אלקים” מ’האט פארציילט די גאנצע מעשה ביז ס’איז אנגעקומען צו מעמד הר סיני, האט ער דאך פארציילט, און דאס איז שוין אינמיטן די מעשה פון יציאת מצרים [the Exodus from Egypt]. אבער לכאורה לעולם אמת [seemingly it is truly so] אז די תורה הייבט זיך יא אן מיט די “החודש הזה לכם”, אדער אין אנדערע ווערטער, מיט “בראשית ברא אלקים”.
נאר די קשיא נעמט אן אזוי ווי רבי יצחק האט אנגענומען, אז די אידישע תורה איז די אמת’ע תורה, און אויך אזוי ווי חז”ל און די רמב”ם נעמען אן, אז די אמת’ע תורה וואס הייבט זיך נאר אן פון מעמד הר סיני, אין אנדערע ווערטער, נאך יציאת מצרים, אין ספר שמות [the Book of Exodus]. די גאנצע ספר בראשית [the Book of Genesis], אפילו דאס וואס שטייט “בראשית ברא אלקים”, איז עפעס, איך ווייס נישט וואס דאס איז, אבער ס’איז נישט אזוי ריכטיג, ס’איז נישט באמת די וועג וויאזוי מ’זאל לערנען די עיקר תורה. כלי די יסודות התורה [all the foundations of the Torah] איז די אנהייב פון ספר בראשית. ספר בראשית איז מעשיות [stories], זאלסט וויסן פון וואו זיי זענען געקומען, אבער ס’איז נישט דאס איז די עיקר זאך. די עיקר זאך הייבט זיך אן אין ספר שמות, פון יציאת מצרים, “אנכי ה’ אלקיך”.
די מענטשן וואס זענען געשטאנען ביים מתן תורה [the giving of the Torah] האבן נישט געוואוסט פון פשוט בראשית. פון וואו האבן זיי נישט געוואוסט אזוי? פון וואו האבן זיי געוואוסט? ס’איז דא אזא מדרש [Midrash] אז משה האט געהאט מגילות מגילות [scrolls upon scrolls], אבער פשוט האבן זיי נישט געוואוסט. פון וואו האבן זיי געוואוסט פון פרשת בראשית? זיי זענען געקומען ארויס פון מצרים, זיי קומען צו הר סיני, דער אייבערשטער קומט צו זיי זאגן, “איך בין אייער גאט”.
Student: So the question is, say something major.
Instructor: ס’איז אן אינטערעסאנטע קוועסטשן, איך ווייס נישט. איך דארף טראכטן, דו דארפסט מיר געבן א גוטע שאלה צו ענטפערן ווייל די תורה ווייסט שוין. ס’איז שווער, אונז האבן נישט עכט די מענטשן פון דעמאלטס, ס’איז אביסל פאני צו טראכטן בכלל אזוי. ווייל האבן זיי יא געוואוסט אז ווען מ’האט זיי געזאגט “אנכי אלקי אברהם” [I am the God of Abraham], האבן זיי געוואוסט וואס מיינט אברהם? האבן זיי געוואוסט אז ווען זיי האבן געזאגט “אלקי אברהם יצחק יעקב”, ווער האט זיי געזאגט? זיי האבן געוואוסט די family, זיי האבן געוואוסט וואס ס’שטייט. און “בראשית ברא אלקים” האבן זיי נישט געוואוסט? פון וואו האבן זיי פארציילט די מעשה פון די בארות [wells] פון יצחק וואס האט זיך געשלאגן מיט די פלשתים [Philistines]? ווען האבן זיי עס אויסגעפונען?
Student: רגע רגע, ערשטנס, קען זיין זיי האבן טאקע נישט געוואוסט פון דעם, but they know the family chronology. They know who the grandfather was, the great-grandfather, דאס איז נארמאל. זיי האבן נישט געוואוסט פון די בארות, דאס האט מען געשריבן שפעטער טאקע. ביי מתן תורה האט מען צוגעשריבן די גאנצע תורה פון בראשית, דאס איז דאך איינע פון די שיטות [opinions].
Instructor: איך הער, איך הער. איך האב עס טאקע געזאגט. דאס הייסט, מ’קען נישט פרעגן שווער מיט אונזערע נארמאלע דעת [understanding] אין די תורה וואס הייבט זיך יא אן אין ספר בראשית, און ס’זאגט נישט איבער זאכן. די תורה האט נישט פארציילט קיין מעשה. זיי זענען געקומען צו הר סיני, און דער אייבערשטער האט געזאגט, “איך בין אייער גאט וואס איך האב אייך ארויסגענומען פון מצרים”. זיי ווייסן נישט קיין בראשית פשוט.
Student: איך הער, ס’איז אבער נישט אזא שטארקע דיוק [proof] ווען דו כאפסט אז ס’איז יא דא ספר בראשית. איך דארף טראכטן וועגן דעם.
Student: The question is, when somebody introduces himself, he says a major thing who he is. He doesn’t say a detail.
Instructor: ניין, but that’s not… אקעי, סאו דאס דארף מען… אבער איך וויל שוין זאגן אזוי, ס’איז קודם כל לויט מיין פשט איז דאס נישט קיין קשיא.
ווייל דאס איז נישט קיין introduction. דער אייבערשטער קומט נישט דא צו זאגן זיין greatest… אקעי, דאס איז א שיינע פשט, ווען דער בחסדך גאט. איך מיין איך האב עס אביסל מאריך געווען זיין פשט, אבער דאס איז וואס ער זאגט. אבער… איך הער, די שאלה איז ווייטער, ווייל זיי קוקן אן אז דאס איז אזוי ווי, “What is God? What is your God?”
נאך א זאך וואס מ’דארף וויסן, אמת, דער גאר פשוט’ער פשט איז אז די לויט די ראשונים וואס זענען א גאנצע צייט זיכער אז די תורה איז דא זיך צו שלאגן מיט אריסטו’ס [Aristotle’s] חסידים וואס זאגן אז דער עולם קדמון [the world is eternal]… דאס איז פשוט נישט אמת.
און עס איז א… כל התורה כולה [the entire Torah], אפילו נישט פרשת בראשית, איך רעד שוין נישט פון ספר שמות, אפילו ספר בראשית שטייט נישט חידוש העולם [creation of the world ex nihilo] דלא כקדמות העולם [as opposed to the eternity of the world]. עס שטייט אסאך אינטערעסאנטע זאכן אין ספר בראשית, אבער עס איז בכלל נישט קלאר אז ווי ס’שטייט אין ספר בראשית די גאנצע איידיע פון חידוש העולם. מ’דארף מעיין זיין, ס’איז א מחלוקת מפרשים [a dispute among commentators], און איך… ס’איז נישט קלאר. יש מעיין [one must examine], זיכער אז ס’שטייט נישט אויף די פשט אין ספר בראשית. און… ס’איז נאך מער… די ווארט בראשית, דאס איז וואס דער מדייק [the one who analyzes precisely] איז די גאנצע… יא, יא, יא, איך ווייס, איך ווייס, איך ווייס, איך קען נישט אריינגיין אין יענע חקירה [investigation]. איך זאג נאר אז עס איז נישט אין כלל נישט אז די שאלה איז דא, און אנדערע ווערטער, פאר סאם ריזען, און דעם איז מ’אנגעקומען די קשיא, אפשר ס’שטימט בעסער מיט די שיטה, אבער איך זאג נאר אז לויט די פשט, די שאלה פון די תורה איז קיינמאל נישט איז דא א גאט וואס האט באשאפן די וועלט. It’s not, you don’t see it.
ווען פרעה זאגט “מי ה’ אשר אשמע בקולו” [Who is the Lord that I should listen to His voice], וואס מיינט ער צו זאגן, עולם קדמון? איך בעט אים תורה, דאס איז נישט וואס פרעה מיינט צו זאגן. וואס פרעה מיינט צו זאגן איז זייער פשוט אזאך. דו רעדסט מיט דעם ה’ גיי, איך קען אים נישט, איך האב א צווייטע גאט וואס הייסט, האוועווער דער גאט פון מצרים הייסט, רע [Ra], איך ווייס נישט צו ס’איז רע, יא? ווייסט אז דער גאט פון מצרים וואס דו גייסט אין רע, די קרו נגד פניכם [they called before you], יא? אדער א אנדערע נעמען, ס’איז א גאנצע פענטיאן [pantheon], יא, א גאנצע באנטש פון געטער, אמון [Amun] מיט דעם, מיט יענעם, נע, יא, אמון ווערט דערמאנט אין די חיים תנ”ך, אמון מנא פון מצרים, און די…
די גאנצע טעאלאגישע שאלות וואס זענען יא געווען בזמן התורה [in the time of the Torah], און אנדערע ווערטער, צו איז דא א שמע ישראל ה’ אחד [Hear O Israel, the Lord is One], איז קיינמאל נישט געווען ארום צו דער גאט האט באשאפן די וועלט. ס’איז נישט… מ’קען חולק זיין [disagree] פונקטליך וואס איז די מיטאלאגיע אדער די משוגעת [craziness] מצרים אויף ער גלייבט ווי אזוי מ’האט באשאפן די וועלט, אבער ס’איז געווען מוסכם על הכל [agreed upon by all] אז די וועלט האט איינער אמאל באשאפן אין סאם וועיס, איך ווייס שוין פונקטליך
Instructor: ניין, יא, איינמאל ווערט ער באנט אין תנ”ך “אמוני מנוח מצרים”.
און די טעאלאגישע שאלות וואס זענען יא געווען מזמן התורה און אדער ווערטער צו דא איז דא עבודה זרה’ס [avodah zarah: idolatry], דא איז דא שמע ישראל ה’ אחד [Shema Yisrael Hashem Echad: “Hear O Israel, the Lord is One” – the central declaration of Jewish monotheism], איז קיינמאל נישט געווען ארום צו דער גאט האט באשאפן די וועלט. ס’איז נישט אז מען קען חוקר זיין פונקטליך וואס איז א מיטאלאגיע אדער משוגעת מצרים אויף ער גלייבט וויאזוי מען האט באשאפן די וועלט, אבער עס איז געווען מסכים על הכל [agreed by all] אז די וועלט האט איינער אמאל באשאפן אין סאם וועיס, איך ווייס נישט פונקטליך וויאזוי, און אז דאס איז א גאט. אבער דער מחלוקת [dispute], דער גאט וואס האט גערעדט מיט זיי, איז בכלל נישט געווען די שאלה “היש בורא סובב” [is there a Creator?]. און דעטס וואי ס’מאכט עכט נישט קיין סענס אז עס זאל זיין בכלל די “היש בורא סובב”, ווייל נישט דאס איז געווען דאך קיינמאל די שאלה. די שאלה איז געווען אפשר, צו אין די שפעטערדיגע דורות איז אמת אז אסאך מער די שאלה איז השגחה [divine providence], וועלכער גאט איז משגיח, אדער איז דער זעלבער גאט וואס איז משגיח דער גאט וואס האט באשאפן די וועלט אדער נישט. אבער דאס צו קומען זאגן “היש בורא סובב” וואלט געווען זייער מאדנע.
און אין כל התורה כולה [in the entire Torah], איך מיין חוץ פון אין שפעטער אין תנ”ך אפשר אין ספר ישעיה [the Book of Isaiah], וואס מ’מוז גיין רעדן פון א פסוק קען מען טרעפן, אבער מען טרעפט נישט בכלל אין כל התורה כולה די דגוש [emphasis], חוץ פון אין ספר בראשית [the Book of Genesis], וואס ספר בראשית איז סתם היסטאריע. אבער מ’טרעפט קיינמאל נישט, אין רמב”ם [Rambam: Maimonides] אוודאי, אבער אין די תורה, אין די חומש [the Five Books of Moses], אפשר אין ספר תהילים [the Book of Psalms] דארף מען נאכקוקן, אבער אין חומש על פי רוב [for the most part] קענסטו קיינמאל נישט טרעפן אז מ’זאל זאגן “ברוך אתה ה’ בורא עולם” [Blessed are You, Lord, Creator of the world]. ס’איז בכלל נישט דער טיטל, גאט’ס טיטל אין אונזער תורה איז קיינמאל נישט דער באשעפער פון דער וועלט. ס’איז מדייק זאל נאר זען. איך זאג, ס’קען זיין אין ספר ישעיה איז דא אמאל, אדער אין אנדערע פלעצער אין תנ”ך, אפשר אין תהילים, אדער אין אזעלכע פלעצער. על פי רוב, דאס איז דא אסאך תפילות [prayers]. וואס זאלן מיר נאך אויך נוסח א תפילה [the text of a prayer], און אין די נוסח התפילה שטייט קיינמאל נישט. “מלך העולם” [King of the world]? וואס איז מלך העולם? אה, מלך מיינט דער קעניג, מיינט נישט דער גאט, דער באשעפער. וואטעווער איט מינס, דאס מיינט נישט די טייטש “בורא עולם”, יא? ס’איז טייטש די פירער פון די וועלט, אדער די שולט אויף די וועלט, אדער אנדערע מיני זאכן. דו קענסט זען משה רבינו [Moses our teacher] איז מתפלל [prays], אברהם אבינו [Abraham our father] איז מתפלל, יעקב אבינו [Jacob our father] איז מתפלל. קיינער פון זיי פאלט נישט איין צו זאגן “העלאו” ביים באשעפער. ס’איז עפעס נישט די זאך. איך זאג נאר, דאס איז א סארט זאך וואס מ’דארף זייער גוט מדייק זיין, אבער דאס איז קיינמאל נישט די זאך. און ס’קען זיין אז די סקול איז אין די שאלה. איך זאג נאר, אין די קאנטעקסט פון די חומש איז נישט דער פסוק פאני. אויב ס’וואלט געווען א פסוק וואס שטייט “אשר בראתיך” [who created you], וואלט עס געווען זייער פאני. און ס’איז טאקע נישטא אזא פסוק.
אקעי, לאמיר אבער צוריקגיין צו… איז דאס איז געווען די קשיא [question], און דאס איז די קאנטעקסט פון די קשיא למעשה [in practice]. און מיר האבן שוין געזען דעם אבן עזרא’ס [Ibn Ezra’s] תירוץ [answer]. דער אבן עזרא’ס תירוץ איז בקיצור [in brief] אז “אשר בראתיך” איז שווער, נישט יעדער איינער קען עס פארשטיין. “אשר עשיתיך” [who made you – referring to the Exodus] קען יעדער איינער זען, ס’איז דאך געווען א גרויסע שאלה לעיני כל העמים [in the eyes of all the nations], לעיני כל ישראל [in the eyes of all Israel]. איז דאס איז… און זיי האבן שוין מדייק געווען לעצטע מאל וואס מיר האבן גערעדט פון אבן עזרא, אז ס’איז דא מיט דעם אן אמת’דיגע חידוש [true innovation] אז יעדער איינער קען עס זען. נישט נאר דאס איז אן אות [sign] אז די אמת פאר די משכילים [the wise/enlightened], האלט ער, איז גענוג “אנכי ה’ אלקיך” [I am the Lord your God], וואס דאס מיינט שוין “אשר בראתיך”. אבער ס’איז נתחדש געווארן [was innovated] א שינוי אין עולם התחתון [the lower world], דאס הייסט אין די טבע [nature] פון עולם הזה [this world], וואס דאס קען דאך יעדער איינער זען, וואס דאס איז “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [who took you out of the land of Egypt], וואס דאס איז א גרעסערע… פשוט איז דאס א גרעסערע חידוש, ס’איז א גרעסערע חידוש בפועל ממש [an actual innovation in practice], און ס’איז זיכער א זאך וואס יעדער איינער קען האלטן.
א צווייטע זאך וואס מיר זעען אין די… לאמיר זען, איך האב עס דא געברענגט… די חזקוני [Chizkuni – a medieval Torah commentary] און אסאך אנדערע ראשונים [early medieval commentators], דער בעל התוספות [the author of Tosafot]… די חזקוני איז אזוי ווי א ליקוט [collection] פון תוספות [Tosafot – Talmudic commentary], האלט ער. און זיי זאגן אזא סארט פשט [explanation]. און זייער פשט, זיי האבן אויך געלערנט דעם אבן עזרא, ס’איז זיי האבן געוואוסט די קשיא. און זיי זאגן אזוי, לאמיר נאר ווייזן ווי… און ס’בויט זיך אויף רש”י’ס [Rashi’s] פשט. וואס איז רש”י’ס פשט? לאמיר נאר זען די ערשטע פשוט’ע פשט פון די חומש. וואס זאגט רש”י? וויאזוי טייטשט רש”י? רש”י איז קודם כל [first of all] חז”ל [Chazal: the Sages], “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, זאגט רש”י, “כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי” [the Exodus is worthy enough that you should be subservient to Me]. אזוי שטייט אין רש”י אלס דער ערשטער פשט. נאך צוויי פשטים וואס רש”י זאגט אין “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. אבער רש”י’ס ערשטע פשט איז, וואס וויל ער פון “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”? אז דאס איז די שטר חוב [promissory note/contract of obligation], דאס איז וואס אונז זענען שולדיג פאר’ן אייבערשטן. אין אנדערע ווערטער, לאמיר פרעגן אויף אים די זעלבע קשיא, “וכדאי היא הבריאה שתהיו משועבדים לי” [and the Creation is worthy enough that you should be subservient to Me], וועלן מיר לערנען.
דאס וואס דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, קומט זיך אונז עפעס, הייסט אונז זענען אים שולדיג עפעס צוריק, אז צו ווערן “אלהיך” [your God], אז איך וועל ווערן דיין גאט, אז דו וועסט ווערן מיין עבד [servant]. דאס איז “אזוי ווי אבא דאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. אבער “אשר בראתיך” איז נישט קלאר צו ס’וואלט עפעס געווען, געמאכט עפעס א שיעבוד [servitude].
לויט ווי איך האב געקוקט אין די תוספות און די חזקוני און די בעלי התוספות, וואס זיי האבן פארשטאנען איז אזוי, אה, קודם האט ער געברענגט רש”י’ס פשט, הייסט דו ביסט מיר מחויב [obligated], ווייל איך האב דיך ארויסגענומען, נישט כח. זאגט ער, אויב אזוי, איך קען דיך פרעגן די זעלבע קשיא. אין אנדערע ווערטער, ער פרעגט אויף דעם די קשיא. אויב “אשר הוצאתיך” איז א וועג צו זאגן “דאס איז וואס איך האב דיר געטון יעצט, טו דו מיר צוריק”, האט דיך דער אייבערשטער געטון א גרעסערע זאך פאר מענטשן מיט דעם וואס ער האט זיי באשאפן. דאס איז שוין אן אנדערע סארט, א סאך מער א פשוט’ערע וועג פרעגן די קשיא. אין אנדערע ווערטער, ווייל ער איז מסביר [explains] שוין אזוי ווי רש”י, אז די זאך וואס מ’זוכט דא איז עפעס א מקור החיוב [source of the obligation], הייסט עפעס א זאך וואס “כדאי הוא בשביל זה להיות משועבדים לי” [it is worthy on account of this to be subservient to Me]. אבער ער פרעגט אויף דעם, אויב אזוי, דא פרעגט ער די אבן עזרא’ס קשיא, אז די גרעסטע זאך איז עפעס יציאת מצרים? ס’איז נישט די גרעסטע זאך. לכאורה [seemingly] פשוט אז די גרעסערע זאך, די זאך נאך פאר דעם, איז די ענין [matter] פון “אשר בראתיך”. דאס איז דאך א גרעסערע זאך ווי “אשר הוצאתיך”. איך מיין, אז ער וואלט נישט באשאפן געווארן, וואלט דאך גארנישט אנגעהויבן, ס’איז נישט געווען קיין שום מענטש וועמען ארויסצונעמען פון מצרים.
און אויף דעם זאגט ער א תירוץ, זאגט ער אז די תירוץ איז אזוי, לאמר לא יאמר כך, אלא יאמר להם להשיב על היוצאים מכלל שאר אומות [to answer those who go out from the category of other nations], לאמר תתלו לכם בשביל כך אל תורתיכם [you should attribute to yourselves on account of this to your Torah]. אויב דער אויבערשטער קומט זאגן אשר הוצאתיך, האבן די אידן געקענט… אזוי לייגט ער עס אראפ, און לאמיר זען בעסער די קלערן. ווייל די אידן האבן געזאגט, נו, באשאפן האסטו יעדער איינער, וואס בין איך דיר ספעציעל שולדיג? איך בין דיר נישט ספעציעל שולדיג פאר דעם, באשאפן האסטו יעדער איינער די זעלבע. פארוואס איז דא א תורה? פארוואס קומסטו צו מיר מיט א תורה? פארוואס קומסטו צו מיר מיט א תורה וואס נאר אידן דארפן טון? די גוים דארפן לכאורה נישט טון די תורה.
פילע האבן שוין געלערנט פאפירן אין די אלע, ס’איז דא דער מדרש [Midrash – rabbinic homiletical literature] אז בעצם וואלטן די גוים אויך געדארפט געטון די תורה. ס’איז דא אזא מדרש, ביי אים איז זייער שווער אויב מ’טראכט אריין אין די קאנטעקסט, יענער גאנצער מדרש וואס אונז האבן געזאגט, יענער לכאורה דער מדרש רבה [Midrash Rabbah], וואס אונז האבן אז בעצם דארפן גוים אויך טון די תורה, נאר אז זיי האבן נישט געוואלט מקבל זיין [accept] די תורה. און יענער מדרש מאכט נישט קיין טראפ סענס אויב מ’פארשטייט אזוי ווי די אלע תירוצים גייען פארשטיין, אז די חיוב פון די תורה נעמט זיך פון אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אויב אזוי, וואס וויל מען? ווי הייבט זיך בכלל אן די שמועס מיט די גוים? די גוים זענען נישט ארויס פון מצרים, וואס וויל מען פון זייער לעבן? פון יענעם מדרש הערט מען קלאר, יענע חז”ל at least האבן נישט פארשטאנען אזוי ווי די כוזרי [the Kuzari – medieval philosophical work] און די חזקוני און די אלע גייען פארשטיין, נאר יענע חז”ל האבן פארשטאן אז די תורה איז בעצם א טובה שבעולם [the good/benefit in the world], בעצם יעדער נארמאלער מענטש וואלט געדארפט מקבל זיין די תורה, מקבל זיין די תורה, מקבל זיין די תורה. אז א גוי וואס איז נישט מקבל איז א קשיא אויף אים, אפשר האט מען אים מציע געווען [offered to him] און ער האט געזאגט ניין, ער האט געוואלט זיין א רוצח [murderer] וכדומה [and the like], ער האט אזעלכע זאכן. יענער מדרש איז אזא universalist מדרש, ס’איז פארשטייט אז די תורה איז במהות [in essence] נישט א זאך וואס איז נאר אשר הוצאתיך. אבער דער חזקוני זאגט דאס איז זיין פשוט’ער תירוץ, אז דאס איז געווען אשר הוצאתיך, ווייל דעמאלט וואלטן זיי געקענט זאגן, דעמאלט וואלט נישט געווען קיין שום טענה [claim] אויף די אידן אז פונקט זיי דארפן מקבל זיין די תורה. זיי וואלטן געקענט זאגן, whatever, וואס איז מחייב [obligates] פאר אלע דיינע נבראים [creations], בין איך אויך מחייב. איך ווייס נישט, אפשר איז דא עפעס א חיוב, איך ווייס נישט, ס’איז דא אזא זאך. אבער די תורה וואס איז מחייב אסאך זאכן וואס לכאורה איז עס מחייב אסאך זאכן וואס א גוי איז פטור [exempt]. זאגט דער אנדערער תירוץ אז די הוצאתך ממצרים איז נישט גענוג צו מחייב זיין, דארף מען צולייגן אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דאס איז לא יאכל כל גוי [no gentile may eat – referring to the Passover sacrifice], דאס איז א גוטע סיבה, דאס איז א גוטע עקסקיוז כדי שתהיו משועבדים לי אויף די ספעציעלע זאך. דאס איז תוספות’ס פשט למעשה, די בעלי התוספות על התורה אלע ברענגען די פשט.
אקעי, דאס איז זייער אזא ווי א סימפל וועג פון זאגן אזא סארט זאך. יעצט, מיר מוזן זייער וויכטיג לערנען די כוזרי. איך האב געברענגט די שטיקל ווי די כוזרי זאגט ממש די נקודה [point], אבער מ’דארף באמת לערנען די גאנצע ערשטע מאמר [first section]. איך מיין מ’דארף לערנען די גאנצע ספר, אבער די גאנצע אנהייב פון די ערשטע מאמר, די ערשטע צוואנציק, דרייסיק שטיקלעך.
ווייל די כוזרי איז א זייער אינטערעסאנטע ספר. לעצטנס, איך מיין לעצטנס מיין איך צו זאגן די לעצטע פאר הונדערט יאר, איז ער געווארן זייער פאפולער ביי געוויסע אידן, ווייל זיי האבן נישט ליב געהאט די וועג ווי אזוי מ’האט פארשטאנען די תורה בזכות [by virtue of] אונזערע פילאסאפישע רבי’ס פאר די לעצטע טויזנט יאר, האבן זיי געטראפן ברוך השם [thank God] איינער וואס ער איז טאקע אויך די אנטי-פילאסאפן, און ער פרובירט אראפצולייגן די תורה, און אנדערע ווערטער ער פרובירט צו מקיים זיין [uphold] די תורה, ער פרובירט צו דזשאסטיפייען די תורה, אן אנהייבן פון פילאסאפישע יסודות [philosophical foundations], אן ברענגען פילאסאפישע ראיות [proofs], און אזוי ווייטער, און אפילו בפירוש [explicitly] מזלזל זיין [denigrate] אין פילאסאפישע ראיות און יסודות און אזעלכע זאכן.
און מיט דעם איז געווען, ס’איז דא אזעלכע וואס זאגן אז די גאון [the Gaon – referring to the Vilna Gaon] און אנדערע מענטשן זאגן אז אנשטאט צו לערנען שער היחוד [Shaar HaYichud: the Gate of Unity – a section of Chovot HaLevavot] פון די חובות הלבבות [Chovot HaLevavot: Duties of the Heart – a medieval Jewish philosophical work] זאל מען טוישן מיט כוזרי, אדער די ערשטע מאמר פון די כוזרי. אבער די אמת איז, דאס איז נישט נאר אזוי ווי א וועג ווי צוויי מחלוקות, איינער זאגט מ’ברענגט ראיות פון די פילאסאפישע ראיות, איינער זאגט מ’ברענגט ראיות פון היסטאריע, אדער ווי יעדער איינער געדענקט אז די כוזרי איז כולו [entirely] ראיות געווען. אבער די אמת איז, גייט דא פאר א סך מער א טיפע אסאך א מער יסודות’דיגע מחלוקת, אסאך א מער יסודות’דיגע חקירה [investigation]. פארוואס? נאר לאמיר זיך דערמאנען וויאזוי דער כוזרי הייבט זיך אן.
דער כוזרי הייבט זיך אן אז ס’איז געווען א גוי, יא, מלך הכוזרים [the King of the Khazars]. און דער מלך הכוזרים איז געווען א גרויסער צדיק [righteous person]. וואס הייסט א גרויסער צדיק?
ער האט זיך אליינס מטריח געווען צו ברענגען קרבנות פאר דער כוזרי’שער גאט, און אליינס געקערט אין פראנט פון דעם קודש דארט. וואטעווער וואס מ’האט געדארפט טון, האט ער עס אליינס געטון מיט א מורא’דיגע התלהבות און זייער ערנסט.
און ס’איז געקומען א מלאך אין זיין חלום, א התשנות החלום [a recurring dream] – ס’איז געווען א חלום וואס ער האט געהאט כסדר – וואס דער מלאך האט אים געזאגט: “כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים” [your intention is pleasing, but your actions are not pleasing]. דו ביסט טאקע א מורא’דיגער צדיק, א מורא’דיגער חסיד, וואס מיינט זייער ערנסט, אסאך טהרת הלב [purity of heart], אסאך אפשר די מחשבות וואס מ’האט געהאט דארט אין די כוזרי’שע רעליגיע, האט ער אריינגעטראכט און געלערנט און געטון אלעס וואס ער קען. אבער דיינע מעשים זענען נישט רצויים, דו טוסט נישט די ריכטיגע זאך.
און די משפט, די סענטענס, איז למעשה די וואס דער רבי יהודה הלוי האט גענומען אלס די יסוד פאר זיין גאנצע ספר און פאר זיין גאנצע וועג וויאזוי ער קוקט אן אידישקייט. וואס אין א זייער וויכטיגע זין איז עס להוציא דעת הפילוסופים [to contradict the view of the philosophers], אין אנדערע ווערטער, להוציא דער פשט פון אידישקייט וואס די פילוסופים האבן פארשטאנען אינעם, און איך האלט אז די מקובלים האבן אויך פארשטאנען אויף איר אופן, און אזוי ווייטער.
און וואס איז די חילוק? אז לכאורה, דער כוזרי איז אנהייב, דער ערשטער כוזרי פארציילט זיך די מעשה, ס’איז געווען די מעשה: ער איז געגאנגען, ער האט געהערט אז ער טוט עפעס נישט ריכטיג, איז ער געגאנגען קודם רעדן מיט א פילוסוף. ער ווייסט אז ער איז א חכם, ער ווייסט וואס ס’איז כל דבר. איז ער געגאנגען פרעגן דעם פילוסוף וואס ער דארף טון, דאס איז עפעס נישט ריכטיג.
האט דער פילוסוף אים געזאגט: “דו דארפסט גארנישט טון אנדערש.” מער ווייניגער, דאס איז וואס שטייט דארט.
אז דער פילוסוף האלט, און דאס איז באמת די שיטה פון פילוסופן, אז ס’איז נישטא אזא מין זאך ווי עפעס א מעשה וואס בלי קשר צו א כוונה, בלי קשר צו וואס מ’טוט, קען זיין נישט ריכטיג. די עיקר ביי די פילוסופן, די עיקר שלימות פון א מענטש מיינט ער אז מ’ווערט נדבק אין שכל הפועל [cleaving to the Active Intellect], און מ’באקומט שכל [intellect], און אזוי ווייטער.
און וויאזוי קומט מען אן צו דעם? דאך, מ’דארף טאקע האבן טהרת הלב, מ’דארף טאקע מיינען ערנסט, מ’דארף טאקע טון די אלע זאכן וואס שטייט אין חובת הלבבות [Duties of the Heart, by Rabbeinu Bachya] און אין רמב”ם [Rambam/Maimonides]. אבער פונקטליך וויאזוי מ’טוט עס, וויפיל קרבנות מ’איז מקריב דינסטאג און וויפיל מצה מ’עסט פסח, זאגט דער פילוסוף פאר’ן כוזרי, פאר’ן מלך הכוזרי: “דאס מאכט נישט אויס בכלל. טו וואס ס’ארבעט.”
איך מיין, ער האט אים טאקע געגעבן אן עצה וואס ארבעט: “טו עס, און טראכט אז דאס איז א מנהג. ס’איז נישט קיין חילוק. די עיקר איז דאך נאר אז מ’זאל מרגיל זיין מידות טובות [habituate good character traits], און מ’זאל מרגיל זיין מחשבות, מ’זאל אריינטראכטן אין זאכן, און דאס איז די עיקר.”
דאס איז די מעשה אזויווי מיר האבן געלערנט. דאס איז ממש די שיטה פון רמב”ם וועגן אידישקייט אויך. איך גלייב אז דער רמב”ם וואלט נישט געזאגט אפשר אזוי גראב ווי דער כוזרי ברענגט פון דעם פילוסוף.
און דער כוזרי האט געזאגט פאר’ן פילוסוף: “דו זאגסט צוויי שיינע תורות, אבער איך בין טויזנט פראצענט זיכער אז דיין תורה איז נישט ריכטיג.”
פארוואס בין איך זיכער אז דיין תורה איז נישט ריכטיג? ווייל מיין גאנצע שאלה הייבט זיך אן פון דעם וואס ס’איז געקומען א מלאך און האט מיר געזאגט אז מיינען מיין איך גוט. דו זאגסט מיר אז ס’איז נישטא אזא זאך ווי די תוכן פון די מעשים. מ’דארף בעיקר מיינען גוט, מ’דארף בעיקר האבן א גוטע כוונה, מ’דארף בעיקר האבן גוטע מחשבות, מ’דארף בעיקר האבן דביקות אין שכל הפועל.
אבער מיין גאנצע פראבלעם: אויב דו וואלסט געווען גערעכט, וואלט דער מלאך נישט געמאכט קיין שום סענס. ווייל ס’איז דאך א חילוק אז איך טו תורת הכוזרים, אזוי לאנג ווי איך האב טהרת הלב און איך ניץ די הלכות, איך ניץ די עבודה זרה [idolatry] אויף אנצוקומען צו גוטע מידות, איז דאך פונקט גוט.
מיין מלאך, נישט נאר אז דו ביסט אפשר נישט ריכטיג אין מעשה – די גאנצע מציאות פון דעם מלאך וואס איך רעד מיט דיר מאכט דאס נישט עקזיסט אקארדינג טו יאר טעאריע [according to your theory]. ווייל יאר טעאריע זעד [your theory says]: דאס איז נאר סטרעסינג “כוונתך רצויה, ובל מעשיך אינם רצויים” [your intention is pleasing, but your actions are not pleasing]. ס’איז אפשר זייער א סאך “מעשיך רצויים ובל כוונתך אינם רצויים” [your actions are pleasing but your intention is not pleasing]. דאס מאכט סענס פאר א פילוסוף.
אבער דאס האט מציאות, ווייל איינער זאל האבן טאקע א גוטע כוונה, אבער זיינע מעשים זאלן זיין דער פראבלעם, האבן פשוט געטון די ראנג זאך [the wrong thing], ער מאכט נישט קיין סארט סענס לפי די אנשיטה [according to the view]. און וויבאלד איך ווייס אליינס, אבער ווייל איך אליינס געהערט א חלום, יא?
דער כוזרי איז א מורא’דיגער חסיד פון דירעקט עקספיריענס [direct experience]. ער גלייבט אז וואס א מענטש פילט אליינס איז וויכטיגער פון וואס א חכם זאגט אים, הגם ווער ווייסט צי ס’איז א גוטע וועג צום טראכטן. און דער מלאך קענסטו מיר נישט זאגן אזא זאך.
יעצט, אויב אזוי, וואס דארף מען זוכן? דארף מען זוכן, דאס איז די מעשה פון די כוזרי, דארף מען גיין זוכן ווער ס’ווייסט יא וואס מען דארף טון פון אים, ווייל דו ווייסט נישט. אקעי, מען גייט ארום דעם צו זוכן פון די מוסלעמענער, און פון די נוצרים [Christians], און אזוי ווייטער.
און דאס איז דער גאנצע שמועס דארט דרייט זיך ארום דעם וואס ער זאגט, דער חכם, חבר פון ספר הכוזרי, וואס איז למעשה דער רבי יהודה הלוי, דאס איז זיין קאראקטער. און איך מיין עס נישט לכבוד, סייער דער מלך, אבער דער מלך איז זיך אזוי ווי די שאלה וואס מען פרעגט.
און ער זאגט, אין דער ענד, פרעגט ער פון יעדער איינער, למעשה דער שאלה פון די פילוסופן. וואס איז זייער אינטערעסאנט, מענטשן כאפן מען נישט אסאך א גרויסע חלק פון די כוזרי’ס, טאקע, אזוי ווי אנטי-נאצרות און מוסלעמענער און אנדערע זאכן. אבער איז זייער א וויכטיגע זון, און זיין גאנצע פריימינג [framing] קומט קעגן דער פילוסוף.
ווייל ער גייט צו די נאצרע אידן [Christians], ער גייט צו די מוסלעמענער, און ער פרעגט זיי אלע די מעשה די שאלה פון די פילוסופן. אין אנדערע ווערטער, ער פרעגט זיי א שאלה וואס גייט אזוי:
דו זאגסט מיר, אונז רעדן דאך, צו טרעפן די ריכטיגע מעשה, די ריכטיגע מעשה של אדם [action of a person], וואס זיי דארפן מענטשן טון בעולם [in the world] כדי צו זוכה זיין [in order to merit], צו רצון אלקים [the will of God], צו רצון השם [the will of Hashem].
האבן געדארפן אבער כאפן, אז די מציאות, איז דא אזא מעשה, דאס איז למעשה א גרעסערע חידוש ווי וואס די מעשה איז. אין אנדערע ווערטער, דער מציאות העולם [the reality of the world], נישט אז ס’איז דא עפעס א מורא’דיגע מופת [proof/miracle], אדער אזויווי דער מענטש וואס האט געהאט א חלום, אפשר ביי אים איז עס גענוג.
אבער אויף צו ווייזן וועכעס איז, איז דאך נישט גענוג זיין חלום. ווייל פארוואס זיין חלום האט אים זייער שיין א טובה געטון, ער זאגט אז דאס וואס ער טוט איז נישט גוט, אבער ס’האט אים די מלאך נישט געווען אזא גוטע מלאך אים צו זאגן וואס ער זאל יא טון.
אבער איז למעשה, דאס איז די נקודה, די פארט וואס זאגט אזויווי ער לייגט עס אראפ, אז די סיבה ראשונה [First Cause] האט א תורה אויף… אז מ’דארף דאס טון מיט בני אדם [human beings], מיט מענטשן, מיט בשר ודם [flesh and blood]. דאס איז אסאך א גרעסערע חידוש, דאס איז למעשה די זאך וואס מ’דארף פרואווען [prove], דאס איז די זאך וואס אויף דעם שטייט די כוזרי שיטה פון תורה, וואס איז די לוקח שיטת הפילוסוף [contrary to the approach of the philosopher].
און למעשה אין דעם זענען מסכים אלע רעליגיעס, חוץ פון די פילוסופים. זיי האבן נאר א מחלוקה וואס די ריכטיגע מעשה איז. אבער כדי, און דא קומט אן דער כוזרי צו זיין בארימטע ראיה אז אידישקייט איז בעסער, מער מוכח פון די אנדערע:
ווייל כדי צו רעדן וועגן וואס דער אייבערשטער וויל, איז דאך נישט גענוג צו זאגן סברות [logical arguments]. ווילסט זאגן א סברא, דער אייבערשטער וויל אז מ’זאל עסן איין מאל א ציבעלע, אקעי, ס’איז א סברא. אבער סברות האבן פילוסופים בעסער פון אלע.
לעטס בי ריעל [let’s be real], אויב די מחלוקה איז אין סברות וואס מ’דארף טון, די בעסטע סברא האט אריסטו [Aristotle]. ער האט אייך געשריבן א ספר המידות [Book of Ethics/Nicomachean Ethics] מיט סברות, מורא’דיג אויסגעבויט פונקטליך מה יעשה אדם ויחיה בהם [what should a person do and live by them], דאס איז די בעסטע סברא. אויב מ’רעדט מיט סברות, דאס איז די ווינס [wins].
ממילא, דו קומסט נישט צו מיר און זאגסט, מיין סברא איז אז דער עיקר איז אז א איד זאל גלייבן, מ’זאל גלייבן אין יאשקע [Jesus] וואס דאס איז די גאנצע מעשה, און אזוי ווייטער. זאג איך, קוק, זאגט דער כוזרי פאר די קריסטן, זאגט ער: קום אהער, איך ווייס, די סברא מאכט גראדע נישט קיין סענס, אבער סברא איז נישט נוגע דא.
אבער דו דארפסט האבן אביסל א בעסערע ראיה צו די ראיה וואס דו האסט. פארוואס? ווייל אויף מיט שוואכע ראיות, אזעלכע מעשיות, איז שוין בעסער די פילוסוף שיטה, ווייל ער האט כאטש מורא’דיג גוטע סברות, אזויווי זיי זאגן.
אויב דו ווילסט זאגן א זאך וואס איז נישט בתורת מעשה [in the manner of action], נישט בתורת סברא [in the manner of logical argument], נאר דאס איז די איינציגסטע זאך, ס’איז א מציאות, ס’איז מוכרח [necessary]. די איינציגסטע וועג וואס מ’קען בכלל אננעמען אזא שמועס, שיש לאל תורה ברואה [that God has a revealed Torah], די איינציגסטע וועג וואס מ’קען בכלל אמת’דיג אקאווערן [truly cover/address] אזא סארט זאך, מוז זיין מיט א מופת [proof/miracle], מוז זיין מיט א נס [miracle], מוז זיין אזא סארט זאך.
ווייל דאס איז די איינציגסטע זאך וואס גייט מיך קענען משכנע זיין [convince] אז ס’איז טאקע דא עפעס א מעשה רצוי [a desired action]. ס’איז דא עפעס א מעשה, נישט קיין כוונה, נישט קיין מחשבה, וואס דאס וויל דער אייבערשטער, דאס האט דער אייבערשטער אליינס ליב, מיט דעם איז דער אייבערשטער אליינס רעדט מיט דיר.
דאס איז דער כוזרי’ס מעשה.
און וועגן דעם זאגט ער, און ווען ער זאל, לויט’ן כוזרי גייט ער פרעגן פאר די קריסט: וועסטו פרעגן פאר די קריסט, וואס הייסט אז דו האסט נישט געלערנט חומש [the Five Books of Moses]? דו זעסט אז דער אייבערשטער רעדט מיט מענטשן. די זעלבע זאך האט דער מוסלעמענער געזאגט, אדער ענליך.
ממילא איז ער אנגעקומען אז הגם אייך אלע זאגן אז אייערע סברות זענען בעסער פון די אידישע סברות, און דו זעסט אז די אידן זענען מעונים [afflicted/downtrodden] און זיי זענען גרויסע לוזערס אין די צייטן פון די כוזרי, און ממילא איז דאך א ראיה, און יעדער איינער ווייסט אז ווער ס’איז א לוזער האט דער אייבערשטער פיינט, יא? און ממילא האט ער בכלל נישט געטראכט אז מ’דארף רעדן מיט די אידן.
אבער דאס איז דאך אלץ געווען גוט ווי לאנג מ’האט געטראכט אז דאס איז בכלל די סברא. אבער אונזער פראבלעם איז דאך נישט דא בכלל די סברא. דער אייבערשטער איז א לוזער [the Jews are losers], אקעי, אפשר דער אייבערשטער דארף דווקא יא לוזערס, מ’קען דאך נישט בכלל ניצן די שכל [use reason], מ’מוז דאך גיין מיט ווער ס’האלט אן די ראיה, די זאך וואס מ’קען זען, וואס דאס איז אזוי שטארקע ראיה, וואס ס’קען איבערדרייען די סברות וואס זאגן אז ס’מאכט נישט קיין סענס אז דער אייבערשטער זאל האבן אויף א מעשה, און בכלל אז ער זאל רעדן מיט א מענטש, אז ער איז נאר אינטערעסירט אין א בשר ודם.
דאס איז בעיקר זיין פראבלעם.
וועגן דעם קומט ארום דער איד, און ער גייט רעדן מיט דעם איד, וואס למעשה, ס’קומט אים אויס אז די ראיה וואס יעדער איינער האט, אז ס’איז דא אזא סארט זאך א מעשה וואס דער אייבערשטער האט ליב, דאס איז דאך די אידן. און ס’קומט אויס ער איז דער מערסטער דירעקט, דער פארט וואס איז אים בכלל אינטערעסאנט איז דער איד.
וועגן דעם גייט ער און ער רעדט מיט דער חבר, מיט דער אידישער תלמיד חכם, און הייבט אים אן אויסצופרעגן זיין רעליגיע, וואס פארקויפט ער.
און דער איד טרעט אויף פאר אים, זעסט אזוי ווי דער כוזרי האט חרטה [regret] פאר די גאנצע מעשה, אז אפקורס [of course], דער איד איז נישט געווען קיין פילוסופישער איד, ווייל רוב אידן, ביי די וועי [by the way], ווען מ’וואלט געגאנגען צו זיי, וואלטן זיי געענטפערט מער ווייניגער אדער אזוי ווי דער פילוסוף, אדער אזוי ווי דער קריסט, אזא השברות’דיך [with logical arguments] און אזוי ווייטער.
אבער דער איד איז דאך א פאנטאזיע איד, דו האסט דאך נישט קיין אמת’דיגע איד. ממילא, דער איד איז רבי יהודה הלוי אליינס, און ער פרעגט אים די שאלה.
פארשטייט זיך, הייבט ער נישט אן צו זאגן סברות: ס’איז דא א גאט, און דער אייבערשטער וויל דאך מ’זאל זיין גוט, און אזעלכע אנדערע סברות. ווייל ער ווייסט דאך אויך אז די סברות…
[דער שיעור ענדיגט זיך דא]
—
דער יסוד’דיגער טענה: די עשרת הדברות זענען נישט א טעאלאגישע הצהרה – נישט א פרעזענטאציע פון ישראל’ס גלויבנס-סיסטעם פאר א אויסנשטייענדיגן. דאס איז א דירעקטע פאלעמיק קעגן די ראשונים (רמב”ם, רמב”ן) וואס האבן געלייענט „אנכי ה’ אלקיך” אלס א טעאלאגישער עיקר.
—
ווען מען טרעפט א מענטש, פרעגט מען „וויאזוי הייסטו?” – ער ענטפערט „יצחק.” אפשר איז ער א שקרן, אבער מיט דער צייט וועט מען זען אויב ער איז טאקע יצחק. דאס זעלבע פרינציפ גילט ביי באגעגענען א גאט – אמאל פלעגן מענטשן טרעפן געטער.
– משה טרעפט א סנה בוער באש – ער פארשטייט דאס איז א גאט
– ער פרעגט: וויאזוי הייסטו? – א פשוט’ע, נאטירליכע פראגע
– דער ענטפער: „אלקי אברהם יצחק ויעקב”
– די פראבלעם: וויאזוי וועלן די אידן אין מצרים גלייבן אז דאס איז טאקע ער?
– גאט זאגט: זיי וועלן יעצט נישט וויסן מיט זיכערהייט
– משה זאל גיין קיין מצרים, זאגן „אלקי העברים נקרא עלינו”
– דער באווייז וועט קומען שפעטער: „יעבדון את האלקים על ההר הזה” – ווען זיי קומען צו הר סיני, וועלן זיי זען און וויסן אז „אנכי” איז טאקע דער זעלבער גאט
– די אידן קומען אן צום בארג
– גאט זאגט: „אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”
– דאס איז בלויז אן אידענטיפיקאציע – „איך בין דער זעלבער וואס האט אייך ארויסגענומען” – נישט א טעאלאגישע דעקלאראציע
—
אין ספר עזרא, נחמיה, און חיי שרה זעט מען אז ווען א מלך שיקט א בריוו אדער א תקנה, הייבט ער אן מיט: „אנכי פרעה” אדער „אנכי כורש המלך הגדול” – דערנאך ערשט קומט דער אינהאלט. גאט טוט דאס זעלבע – דאס איז א סטאנדארט פארמולע, נישט א טעאלאגישע חידוש.
—
חז”ל’ס מאמרים וועגן „קבלת מלכותו” און „קבלת גזרותיו” (וואס דער רמב”ם און רמב”ן ברענגען) מיינען נישט אן עקסטערע מצוה פון קבלת עול מלכות שמים אין א טעאלאגישן זין. דאס איז שוין דרושים. דאס ווערט צוגעשריבן צו רבי חסדאי קרשקש – דאס איז קרשקש’ס טענה קעגן דעם גאנצן מהלך פון די ראשונים.
—
די ראשונים האבן יא געלערנט די תורה אין א טעאלאגישן וועג – אלס עיקרי אמונה. פון זייער שטאנדפונקט שטעלט זיך רבי יצחק’ס קשיא (אנהייב רש”י אויף בראשית): די תורה האט זיך געדארפט אנהייבן מיט „החודש הזה לכם.”
אבער – למעשה הייבט זיך די תורה יא אן מיט „בראשית ברא אלקים”, נישט מיט „אנכי ה’ אלקיך.” דאס מאכט רבי יצחק’ס קשיא „אביסל פאני” – ווייל מ’מוז אננעמען אז די „אמת’ע” תורה הייבט זיך אן ערשט אין ספר שמות, און ספר בראשית איז בלויז היסטארישער הינטערגרונט.
—
א שאלה: ווען גאט זאגט „אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך” – פארוואס דערמאנט ער נישט עפעס גרעסערס (ווי בריאת העולם)?
דער ענטפער:
– לויט דעם פשט איז דאס נישט קיין קשיא – ווייל דאס איז נישט א „introduction” וואו גאט דארף זאגן זיין גרעסטע מעלה; דאס איז בלויז אן אידענטיפיקאציע
– די אידן ביי סיני האבן נישט געוואוסט פון ספר בראשית – זיי האבן געוואוסט די משפחה-כראנאלאגיע (אברהם, יצחק, יעקב), אבער נישט די דעטאלן פון בראשית
– ספר בראשית איז ערשט שפעטער צוגעשריבן געווארן
—
א ברייטע, פראוואקאטיווע טענה אין עטליכע שטאפלען:
1. אפילו ספר בראשית זאגט נישט קלאר חידוש העולם (קעגן קדמות העולם) – דאס איז א מחלוקת מפרשים, און אויפ’ן פשט איז עס נישט קלאר
2. די ראשונים’ס אנאמע אז די תורה קעמפט קעגן אריסטו’ס קדמות העולם איז „פשוט נישט אמת”
3. די טעאלאגישע שאלות פון תנ”ך’ס צייט זענען געווען אנדערע: נישט „האט גאט באשאפן די וועלט?” נאר „ווער איז דער ריכטיגער גאט?”
– פרעה’ס „מי ה’ אשר אשמע בקולו” מיינט נישט „עולם קדמון” – ער מיינט: „איך קען אים נישט, איך האב מיינע אייגענע געטער” (רע, אמון, א גאנצע פענטיאן)
– „שמע ישראל ה’ אחד” איז א שאלה פון מאנאטעאיזם קעגן פאליטעאיזם, נישט בריאה קעגן קדמות
4. אלע פעלקער האבן מסכים געווען אז די וועלט איז אמאל באשאפן געווארן אין איינעם אדער אנדערן אופן – דאס איז נישט געווען דער שטרייט-פונקט
—
א מדייק’דיגע באאבאכטונג:
– אין גאנצן חומש (אפשר חוץ ספר בראשית, וואס איז „סתם היסטאריע”) טרעפט מען כמעט קיינמאל נישט דעם טיטל „בורא עולם” פאר גאט
– „מלך העולם” מיינט קעניג/פירער פון דער וועלט, נישט „באשעפער”
– משה, אברהם, יעקב – ווען זיי דאוונען, פאלט קיינעם נישט איין צו אנרופן גאט אלס „דער באשעפער.” דאס איז פשוט נישט דער אופן ווי גאט ווערט אנגערופן אין חומש
– אפשר אין ישעיה אדער תהלים קען מען עפעס טרעפן, אבער אין חומש גופא – נישט
– דאס שטיצט דעם פונקט אז „אשר בראתיך” וואלט געווען פרעמד אין דעם קאנטעקסט פון מתן תורה
—
דער אבן עזרא’ס תירוץ:
– „אשר בראתיך” איז שווער – נישט יעדער קען עס פארשטיין
– „אשר הוצאתיך” – יציאת מצרים – איז א שינוי אין עולם התחתון (אין דער נאטור), וואס יעדער איינער קען זען („לעיני כל העמים, לעיני כל ישראל”)
– פאר די „משכילים” איז שוין גענוג „אנכי ה’ אלקיך” – דאס מיינט שוין „אשר בראתיך”
– אבער דער חידוש פון יציאת מצרים איז א גרעסערער חידוש בפועל – א זיכטבארע ענדערונג אין דער וועלט
—
רש”י’ס ערשטער פשט אויף „אשר הוצאתיך מארץ מצרים”: „כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי” – דאס ארויסנעמען פון מצרים איז דער שטר-חוב, דער מקור פון חיוב – איר זענט מיר שולדיג צוריק.
אויב „אשר הוצאתיך” איז דער מקור פון חיוב, וואלט „אשר בראתיך” געווען א נאך גרעסערער חיוב – ווייל אן בריאה וואלט גארנישט אנגעהויבן! א מענטש וואס ווערט באשאפן איז דאך מער שולדיג ווי איינער וואס ווערט בלויז באפרייט.
„אשר בראתיך” וואלט נישט געמאכט קיין ספעציפישן חיוב פאר אידן.
– בריאה איז אוניווערסעל – גאט האט באשאפן אלעמען
– די אידן וואלטן געקענט ענטפערן: „באשאפן האסטו יעדן איינעם – וואס בין איך דיר ספעציעל שולדיג? פארוואס דארף פונקט איך מקבל זיין א תורה וואס גוים זענען פטור דערפון?”
– יציאת מצרים אבער איז א פארטיקולארע טובה – נאר פאר אידן – און דעריבער שאפט עס א ספעציפישן חיוב פאר אידן צו מקבל זיין די תורה
—
א שפאנונג צווישן דעם חזקוני/תוספות-תירוץ און דעם באקאנטן מדרש רבה אז גאט האט אנגעבאטן די תורה צו אלע פעלקער, און זיי האבן נישט געוואלט מקבל זיין:
– לויט חזקוני/תוספות: דער חיוב שטאמט פון יציאת מצרים → גוים האבן קיין שייכות נישט → דער מדרש מאכט נישט קיין סענס – וואס וויל מען פון גוים אויב זיי זענען נישט ארויס פון מצרים?
– לויט דעם מדרש: די תורה איז במהות א אוניווערסעלע טובה – „טובה שבעולם” – יעדער נארמאלער מענטש וואלט געדארפט מקבל זיין. דער חיוב איז נישט בלויז פון „אשר הוצאתיך.”
דאס ווייזט אז יענע חז”ל האבן אנדערש פארשטאנען ווי דער כוזרי/חזקוני/תוספות.
—
– אין די לעצטע פאר הונדערט יאר איז דער כוזרי געווארן זייער פאפולער ביי געוויסע קרייזן וואס האבן נישט ליב געהאט דעם פילאסאפישן צוגאנג (ווי רמב”ם, חובות הלבבות)
– דער כוזרי איז אנטי-פילאסאפיש – ער פרובירט צו מקיים זיין / דזשאסטיפייען די תורה אן פילאסאפישע יסודות און ראיות, און איז אפילו מזלזל אין פילאסאפישע ראיות
– עטלעכע (דערמאנט ווערט „דער גאון”) האבן געזאגט מ’זאל טוישן שער היחוד פון חובות הלבבות מיט דעם ערשטן מאמר פון כוזרי
ס’איז נישט סתם „איינער ברענגט פילאסאפישע ראיות, דער אנדערער ברענגט היסטארישע ראיות.” עס גייט פאר א סך מער א טיפע, יסודות’דיגע מחלוקת / חקירה.
—
דער מלך הכוזרי האט זיך מטריח געווען מיט גרויס התלהבות און ערנסטקייט צו ברענגען קרבנות פאר דער כוזרישער גאט, אליינס געקערט אין פראנט פון דעם קודש. דאן איז אים געקומען א חוזר’דיגער חלום מיט א מלאך וואס האט אים געזאגט:
> „כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים” – דיין כוונה איז גוט, אבער דיינע מעשים זענען נישט ריכטיג.
דער דאזיגער משפט איז דער יסוד פון גאנצן ספר הכוזרי און פון רבי יהודה הלוי’ס גאנצע השקפה אויף אידישקייט. אין א וויכטיגע זין איז דאס „להוציא דעת הפילוסופים” – קעגן דעם פשט פון אידישקייט וואס די פילוסופים (און אויך, אויף זייער אופן, די מקובלים) האבן פארשטאנען.
—
דער מלך גייט ערשט צום פילוסוף פרעגן וואס ער דארף טון אנדערש. דער פילוסוף ענטפערט אים:
„דו דארפסט גארנישט טון אנדערש.”
דער פילוסוף’ס שיטה:
– ס’איז נישטא אזא זאך ווי א מעשה וואס איז אין זיך נישט ריכטיג, אפגעזונדערט פון כוונה
– די עיקר שלימות פון א מענטש איז דביקות אין שכל הפועל – מ’באקומט שכל, מ’דארף האבן טהרת הלב, גוטע מחשבות, גוטע מידות
– פונקטליך וויאזוי מ’טוט עס – וויפיל קרבנות דינסטאג, וויפיל מצה פסח – מאכט נישט אויס. „טו וואס ס’ארבעט”, ס’איז נאר א מנהג, א כלי צו מרגיל זיין מידות טובות
—
דער כוזרי ענטפערט דעם פילוסוף:
> „דו זאגסט צוויי שיינע תורות, אבער איך בין טויזנט פראצענט זיכער אז דיין תורה איז נישט ריכטיג.”
דער טיעון:
1. מיין גאנצע שאלה שטאמט פון דעם חלום – א מלאך האט מיר געזאגט אז מיין כוונה איז גוט אבער מיינע מעשים זענען נישט ריכטיג
2. אויב דער פילוסוף וואלט געווען גערעכט, וואלט דער מלאך’ס באטשאפט נישט געמאכט קיין סענס – ווייל לויט דעם פילוסוף איז נאר כוונה וויכטיג, נישט ספעציפישע מעשים
3. נאך שטארקער: לויט דעם פילוסוף’ס טעאריע, זאל דער גאנצער מלאך-חלום גארנישט עקזיסטירן – אזא סארט דירעקטע קאמוניקאציע פון גאט צו מענטשן פאסט נישט אין זיין סיסטעם
4. דער כוזרי איז א „מורא’דיגער חסיד פון דירעקטע עקספיריענס” – ער גלייבט אז וואס א מענטש פילט אליינס איז וויכטיגער פון וואס א חכם זאגט אים
—
דער מלך פרעגט אלע רעליגיעס די זעלבע שאלה – וואס איז למעשה דער פילוסוף’ס שאלה אויפ’ן קאפ:
> אויב ס’איז דא א ספעציפישע מעשה רצויה וואס גאט וויל פון מענטשן – דאס אליין איז שוין א גרעסערע חידוש ווי וואס די מעשה איז. די מציאות אז גאט האט א תורה פאר בשר ודם, אז ער רעדט מיט מענטשן – דאס איז דער עיקר חידוש.
—
דער טיעון אין עטליכע שטאפלען:
– ווילסט זאגן א סברא וואס גאט וויל? „גאט וויל מ’זאל עסן א ציבעלע” – אקעי, ס’איז א סברא
– אבער אויב ס’גייט נאך סברות, געווינט אריסטו. ער האט געשריבן א ספר המידות מיט מורא’דיג אויסגעבויטע סברות – „דאס איז די בעסטע סברא”
– צו זיי: אויב דיינע סברות זענען שוואך, איז שוין בעסער דער פילוסוף וואס האט כאטש גוטע סברות
– אויב דו ווילסט זאגן עפעס וואס איז נישט בתורת סברא נאר בתורת מציאות – אז ס’איז מוכרח, אז ס’איז אמת – מוז זיין מיט א מופת, מיט א נס, מיט אזא סארט זאך וואס קען איבערדרייען סברות
> די איינציגסטע וועג צו באווייזן אז ס’איז דא א ספעציפישע „מעשה רצויה” – א מעשה (נישט נאר כוונה/מחשבה) וואס גאט וויל – איז דורך א מופת/נס. ווייל נאר דאס קען משכנע זיין אז גאט איז טאקע אינטערעסירט אין בשר ודם, אין ספעציפישע מעשים.
– ס’קומט אויס אז די ראיה וואס יעדער איינער האט (קריסטן, מוסלימענער) אז ס’איז דא אזא סארט זאך – דאס זענען דאך די אידן. זיי אלע ווייזן צוריק אויף תנ”ך, אויף דעם אייבערשטער’ס רעדן מיט מענטשן
– דער מערסט דירעקטער פאקט וואס אינטערעסירט אים איז דער איד
—
– דער מלך האט בכלל נישט געטראכט צו רעדן מיט אידן – ווייל אידן זענען „גרויסע לוזערס” אין יענע צייטן, מעונים, און „יעדער ווייסט אז ווער ס’איז א לוזער האט דער אייבערשטער פיינט”
– אבער: דאס איז נאר גוט ווי לאנג מ’גייט נאך סברות. אויב מ’גייט נאך ראיות/מופתים, קען מען נישט ניצן שכל אליין – „אפשר דער אייבערשטער דארף דווקא יא לוזערס”
– דער חבר איז רבי יהודה הלוי אליינס – ס’איז זיין קאראקטער
– דער מלך איז „די שאלה וואס מ’פרעגט” – נישט לכבוד, אבער פונקציאנעל
– דער חבר איז א „פאנטאזיע-איד” – ווייל רוב אמת’דיגע אידן וואלטן געענטפערט „מער ווייניגער אזוי ווי דער פילוסוף אדער דער קריסט” מיט השברות
דער איד הייבט נישט אן מיט סברות – „ס’איז דא א גאט, דער אייבערשטער וויל מ’זאל זיין גוט” – ווייל ער ווייסט אויך אז סברות זענען נישט גענוג.
—
“`
קרשקש’ס קריטיק אויף ראשונים
↓
“אנכי ה’ אלקיך” = בלויז אידענטיפיקאציע (ווי כתב המלכים)
↓
נישט קיין טעאלאגישע דעקלאראציע / עיקר אמונה
↓
די תורה’ס שאלה איז נישט “חידוש העולם” נאר “ווער איז דער אמת’ער גאט?”
↓
ספר בראשית איז נישט דער עיקר; די אידן ביי סיני האבן עס נישט געוואוסט
↓
תירוצים פון אבן עזרא, חזקוני/תוספות אויף “אשר הוצאתיך” (נישט “אשר בראתיך”)
↓
אייַנפירונג צום כוזרי:
↓
חלום פון מלאך: „כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים”
↓
פילוסוף: נאר כוונה איז וויכטיג, נישט ספעציפישע מעשים
↓
כוזרי ווידערלייגט: דער חלום אליין באווייזט אז דער פילוסוף איז פאלש
↓
גרונט-חידוש: ס’איז דא ספעציפישע מעשים וואס גאט וויל = גרעסערע חידוש ווי וואס די מעשים זענען
↓
סברות אליין קענען דאס נישט באווייזן → מ’דארף מופתים/נסים
↓
אלע רעליגיעס שטיצן זיך אויף אידישע מופתים → דער דירעקטסטער מקור איז אידישקייט
↓
דער חבר (= ר’ יהודה הלוי) הייבט אן צו רעדן – נישט מיט סברות…
“`
די עשרת הדברות זענען נישט די הצגה פון דאס ישראל פאר עפעס א גוי וואס פרעגט ביי די אינטערפעיט.
דער פסוק איז זייער פשוט. ווער עס ליינט די המשך פון די פסוקים ווייסט, ס’איז געווען אזא מעשה, ס’איז געקומען עפעס א גאט, ס’איז נישט געווען נאך פונקטליך וואס, משה רבינו האט געוואוסט. אבער די טבע, די סדר איז, אז מ’טרעפט א גאט דארף מען פרעגן, אזויווי מ’טרעפט א מענטש.
כביכול, איך קען דיך נישט פארענטפערן מיט צוויי אזעלכע גיגאנטישע טעאלאגישע יסודות, איך האב געזאגט די פסוק פשוט. אזויווי מ’טרעפט א מענטש, נארמאלערהייט, וויאזוי הייסט א איד? אה, איך הייס יצחק. אקעי, יעצט קען איך דיר. אפשר ביסטו א שקרן, אפשר הייסטו בכלל חיים. און שפעטער וועל איך דיך טרעפן נאך צוואנציק מאל, וועל איך זען דו ביסט טאקע יצחק. אקעי, דאס איז די וועג וויאזוי מ’טרעפט א מענטש.
די זעלבע זאך אז מ’טרעפט א גאט. אמאל פלעגן מענטשן טרעפן געטער, היינט איז עס נישט אזוי אין די מנהג אזויפיל. אבער ס’איז געווען, משה רבינו, ער האט זיך געדרייט אין עפעס א מדבר [Midbar: desert], האט ער געטראפן א סנה [Sneh: burning bush], געטראפן א גאט. וויאזוי ווייסט ער אז ס’איז א גאט? ס’איז א סנה בוער באש ואיננו אוכל [a bush burning with fire but not consumed]. אקעי, דאס איז א גאט, יא.
פרעגט ער אים, וויאזוי הייסטו? ס’איז א פשוט’ע זאך. איך מיין, ער האט אים נישט געפרעגט וויאזוי ער הייסט, ווייל פאר אים ווייסט ער שוין, כביכול. נאר וויאזוי ווייסט ער? זאגט ער, איך הייס, איך הייס אלקי אברהם יצחק וישראל [God of Abraham, Isaac, and Israel], נאר וויאזוי וועל איך זיי מסביר זיין? וויאזוי וועלן זיי וויסן? וויאזוי וועלן זיי מיר גלייבן אז דו הייסט אזוי, אז ס’איז דו?
און דער אייבערשטער זאגט אים, בקיצור, אין די ענדע זאגט אים דער אייבערשטער, דו ביסט גערעכט, זיי ווייסן נישט יעצט. דו גייסט גיין קיין מצרים, דו גייסט זאגן “אלקי העברים נקרא עלינו” [the God of the Hebrews has called upon us]. דו גייסט זאגן פאר די אידן, די אידן האבן זיך געגלייבט, פרעה האט נישט געגלייבט אזוי שטארק. דו גייסט זאגן, דער אידישער גאט, דער עברי גאט, ער האט מיט מיר גערעדט, און ער האט געזאגט ער זאל זיי ארויסנעמען פון מצרים.
און ס’שטייט דארט אין פסוק “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך” [and this shall be the sign for you that I have sent you]. די עברי טייטש, “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך”. דאס איז די ראיה אז ס’איז טאקע איך. אין אנדערע ווערטער, וויאזוי ווייסטו אז ס’איז טאקע דער אלקי אברהם יצחק ויעקב? אפשר איז עס סתם, אפשר איז דאס די סנה, די טאקינג סנה, איז עפעס א צווייטע גאט, עפעס א מלאך [angel], עפעס איך ווייס נישט, עפעס א שלאנג וואס רעדט, קיינער ווייסט נישט וואס דאס איז.
אה, “וזה לך האות”, דו ווילסט ס’זאל זיין קלאר, ס’זאל זיין א ראיה פאר דיר צו, אפשר פאר דיר, דו ווייסט שוין על כל פנים [in any case]. אנדערע ווילן מאכן אז ווען ער נעמט ארויס די אידן פון מצרים, ביז יעצט האבן זיי נאך א ספק, זיי ווייסן נישט, זיי האבן געהערט פון דער גאט, משה רבינו האט געזאגט, זיי האבן געהערט פון די אבות [forefathers], זיי האבן נישט געוואוסט אז דאס איז טאקע דער וואס רעדט מיט משה.
קומען זיי צוריק, “יעבדון את האלקים על ההר הזה” [they shall serve God on this mountain], קומען זיי צוריק צו דעם בארג און זיי וועלן מאכן די עבודה אויף דעם, זיי וועלן אים זען, דאס הייסט “יעבדון אלקים”, און ברענגען קרבנות [sacrifices] צו די מעמד הר סיני [the revelation at Mount Sinai]. וואס וועלן זיי דעמאלטס וויסן? “אז אהיה כי אנוכי”, זיי וועלן וויסן אז איך בין טאקע דער “אנוכי”, דער “אנוכי הוי’ אלקיך” [I am the Lord your God], וואס רעדט צו דיר. דאס איז דברי טעם.
וככה טאקע, זיי זענען געקומען די אידן דרך שלשת ימים [a three-day journey], עס האט נישט גענומען דריי טעג, אבער עס איז געווען דרך שלשת ימים ביז הר סיני, און זיי קומען אן צו דעם בארג וואו זיי האבן געטראפן דעם הוי’ [the Lord], און וואס זאגט ער? וואס איז די ערשטע זאך וואס ער זאגט? ער מאכט א גאנצע הכנה [preparation] ביז מיר וועלן אים קענען זען און אזוי ווייטער, און וואס זאגט ער? “אנוכי הוי’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [I am the Lord your God who brought you out of the land of Egypt]. ביז יעצט האסטו נישט געוואוסט, האסט געוואוסט אז איינער האט דיך ארויסגענומען פון מצרים, האסט געוואוסט אז איך בין טאקע דער פון דעם סנה, טאקע דער פון מעמד הר סיני? “אנוכי הוי’ אלקיך אשר הוצאתיך” – עס איז פשוט אן אידענטיפיקעישאן.
אויב מען וויל וויסן ממש על פי פשט גמור [according to the simple meaning], דאס איז די נוסח. ווער עס לערנט ספר עזרא [the Book of Ezra] און ספר נחמיה [the Book of Nehemiah] זעט, די סדר המלכים [the format of royal decrees] וואס מיר זעען אין תנ”ך איז געווען אלעמאל, מ’קען עס אויך זען אין פרשת חיי שרה [the Torah portion of Chayei Sarah], א מלך ווען ער געבט א תקנה [decree], ווען ער שיקט א בריוו פאר די גאנצע עולם, און מ’זאגט מ’מאכט א נייע תקנה, ווייס איך וואס, פאסטן אין ערב ראש חודש ניסן [fasting on the eve of the new month of Nissan], ער הייבט זיך אן, די נוסח איז, “אנוכי פרעה” [I am Pharaoh] אדער “אנוכי כורש” [I am Cyrus], ווייס איך וואס, “המלך הגדול והנורא” [the great and awesome king] און אזוי ווייטער, “ואני אומר כך וכך” [and I say thus and so]. דאס איז געווען די סדר כתב המלכים, און דער אייבערשטער אליין, דאס איז די אינטראדוקשן, מיט וועלכע כח זאגסטו, ווער ביסטו? יא, איך בין דער, און ממילא זאג איך דיר ווייטער.
דאס איז אויך די אמת’דיגע פשט פון די אלע מאמרי חז”ל [statements of our Sages] וואס דער רמב”ם [Rambam/Maimonides] און דער רמב”ן [Ramban/Nachmanides] האבן געברענגט וועגן “קבלת מלכותו ואיך קבלת גזרותו” [acceptance of His kingship and acceptance of His decrees]. ס’מיינט נישט צו זאגן אז דא איז אן עקסטערע מצוה [commandment] פון קבלת עול מלכות שמים [acceptance of the yoke of Heaven], דאס איז שוין דרושים [homiletical interpretations]. עס קען זיין אז חז”ל מיינען עפעס ענליך צו דעם, ווייל זיי לערנען דאך פון איר א מצוה קבלת עול מלכות שמים, אבער די פשוט’ע פשט כח רש”י תשובה עליו [according to Rashi’s response to this]. דאס איז די עברי טענה וואס ער זאגט דערויף, קרשקש [Crescas] זאגט, און ס’האט גארנישט קיין שייכות מיט די גאנצע טעאלאגישע שאלה וואס די חכמי הראשונים [the early sages] האבן געווען אזוי זיכער אז ס’האט עפעס צו טון מיט. און עד כאן מיין ערור [and thus far my objection], דאס איז נישט מיין, דאס איז רבי חסדאי’ס [Rabbi Chasdai Crescas’s] ערור אויף די גאנצע מהלך [approach].
אבער לחזור צו זייער שיטה [to return to their approach], זיי נעמען יא אן אז דאס איז, זיי האבן געלערנט די תורה אין א טעאלאגישע וועג, און אזוי ווי א עיקרי אמונה [fundamental principles of faith] סארט וועג, און זיי האבן פארשטייט זיך געקוקט אן אז זיי מוזן, דאס איז דברי דעת ישראל [the words of the Jewish understanding], דאס איז די עיקר, דאס איז דעת ישראל. דא, למעשה [in practice], ער קומט אן און ער זאגט, וואס איז די הול דיעל? ס’איז אים געווען שווער אז ס’וואלט זיך געדארפט אנהייבן “החודש הזה לכם” [this month shall be for you (the beginning of months)].
און למעשה, די קשיא [question] איז אויך, אפילו דעמאלטס איז עס א שטיקל פארני קשיא, ווייל מ’געדענקט זיך אזוי ווי רבי יצחק’ס קשיא אין די אנהייב פון די תורה, וואס מיר האבן גערעדט וועגן אפשר א לאנגע צייט צוריק פון די עיקרים און אנדערע מענטשן, ווייל למעשה די תורה האט זיך יא אנגעהויבן “החודש הזה לכם”. רבונו של עולם [Master of the Universe], ענק האבן געעפנט די חומש [the Torah] אפשר אפאר פרשיות [Torah portions] שפעט, יא? “בראשית ברא אלקים” [In the beginning God created] הייבט זיך אן. דאס איז וואו ס’שטייט “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך”, אבער “בראשית ברא אלקים” מ’האט פארציילט די גאנצע מעשה ביז ס’איז אנגעקומען צו מעמד הר סיני, האט ער דאך פארציילט, און דאס איז שוין אינמיטן די מעשה פון יציאת מצרים [the Exodus from Egypt]. אבער לכאורה לעולם אמת [seemingly it is truly so] אז די תורה הייבט זיך יא אן מיט די “החודש הזה לכם”, אדער אין אנדערע ווערטער, מיט “בראשית ברא אלקים”.
נאר די קשיא נעמט אן אזוי ווי רבי יצחק האט אנגענומען, אז די אידישע תורה איז די אמת’ע תורה, און אויך אזוי ווי חז”ל און די רמב”ם נעמען אן, אז די אמת’ע תורה וואס הייבט זיך נאר אן פון מעמד הר סיני, אין אנדערע ווערטער, נאך יציאת מצרים, אין ספר שמות [the Book of Exodus]. די גאנצע ספר בראשית [the Book of Genesis], אפילו דאס וואס שטייט “בראשית ברא אלקים”, איז עפעס, איך ווייס נישט וואס דאס איז, אבער ס’איז נישט אזוי ריכטיג, ס’איז נישט באמת די וועג וויאזוי מ’זאל לערנען די עיקר תורה. כלי די יסודות התורה [all the foundations of the Torah] איז די אנהייב פון ספר בראשית. ספר בראשית איז מעשיות [stories], זאלסט וויסן פון וואו זיי זענען געקומען, אבער ס’איז נישט דאס איז די עיקר זאך. די עיקר זאך הייבט זיך אן אין ספר שמות, פון יציאת מצרים, “אנכי ה’ אלקיך”.
די מענטשן וואס זענען געשטאנען ביים מתן תורה [the giving of the Torah] האבן נישט געוואוסט פון פשוט בראשית. פון וואו האבן זיי נישט געוואוסט אזוי? פון וואו האבן זיי געוואוסט? ס’איז דא אזא מדרש [Midrash] אז משה האט געהאט מגילות מגילות [scrolls upon scrolls], אבער פשוט האבן זיי נישט געוואוסט. פון וואו האבן זיי געוואוסט פון פרשת בראשית? זיי זענען געקומען ארויס פון מצרים, זיי קומען צו הר סיני, דער אייבערשטער קומט צו זיי זאגן, “איך בין אייער גאט”.
Student: So the question is, say something major.
Instructor: ס’איז אן אינטערעסאנטע קוועסטשן, איך ווייס נישט. איך דארף טראכטן, דו דארפסט מיר געבן א גוטע שאלה צו ענטפערן ווייל די תורה ווייסט שוין. ס’איז שווער, אונז האבן נישט עכט די מענטשן פון דעמאלטס, ס’איז אביסל פאני צו טראכטן בכלל אזוי. ווייל האבן זיי יא געוואוסט אז ווען מ’האט זיי געזאגט “אנכי אלקי אברהם” [I am the God of Abraham], האבן זיי געוואוסט וואס מיינט אברהם? האבן זיי געוואוסט אז ווען זיי האבן געזאגט “אלקי אברהם יצחק יעקב”, ווער האט זיי געזאגט? זיי האבן געוואוסט די family, זיי האבן געוואוסט וואס ס’שטייט. און “בראשית ברא אלקים” האבן זיי נישט געוואוסט? פון וואו האבן זיי פארציילט די מעשה פון די בארות [wells] פון יצחק וואס האט זיך געשלאגן מיט די פלשתים [Philistines]? ווען האבן זיי עס אויסגעפונען?
Student: רגע רגע, ערשטנס, קען זיין זיי האבן טאקע נישט געוואוסט פון דעם, but they know the family chronology. They know who the grandfather was, the great-grandfather, דאס איז נארמאל. זיי האבן נישט געוואוסט פון די בארות, דאס האט מען געשריבן שפעטער טאקע. ביי מתן תורה האט מען צוגעשריבן די גאנצע תורה פון בראשית, דאס איז דאך איינע פון די שיטות [opinions].
Instructor: איך הער, איך הער. איך האב עס טאקע געזאגט. דאס הייסט, מ’קען נישט פרעגן שווער מיט אונזערע נארמאלע דעת [understanding] אין די תורה וואס הייבט זיך יא אן אין ספר בראשית, און ס’זאגט נישט איבער זאכן. די תורה האט נישט פארציילט קיין מעשה. זיי זענען געקומען צו הר סיני, און דער אייבערשטער האט געזאגט, “איך בין אייער גאט וואס איך האב אייך ארויסגענומען פון מצרים”. זיי ווייסן נישט קיין בראשית פשוט.
Student: איך הער, ס’איז אבער נישט אזא שטארקע דיוק [proof] ווען דו כאפסט אז ס’איז יא דא ספר בראשית. איך דארף טראכטן וועגן דעם.
Student: The question is, when somebody introduces himself, he says a major thing who he is. He doesn’t say a detail.
Instructor: ניין, but that’s not… אקעי, סאו דאס דארף מען… אבער איך וויל שוין זאגן אזוי, ס’איז קודם כל לויט מיין פשט איז דאס נישט קיין קשיא.
ווייל דאס איז נישט קיין introduction. דער אייבערשטער קומט נישט דא צו זאגן זיין greatest… אקעי, דאס איז א שיינע פשט, ווען דער בחסדך גאט. איך מיין איך האב עס אביסל מאריך געווען זיין פשט, אבער דאס איז וואס ער זאגט. אבער… איך הער, די שאלה איז ווייטער, ווייל זיי קוקן אן אז דאס איז אזוי ווי, “What is God? What is your God?”
נאך א זאך וואס מ’דארף וויסן, אמת, דער גאר פשוט’ער פשט איז אז די לויט די ראשונים וואס זענען א גאנצע צייט זיכער אז די תורה איז דא זיך צו שלאגן מיט אריסטו’ס [Aristotle’s] חסידים וואס זאגן אז דער עולם קדמון [the world is eternal]… דאס איז פשוט נישט אמת.
און עס איז א… כל התורה כולה [the entire Torah], אפילו נישט פרשת בראשית, איך רעד שוין נישט פון ספר שמות, אפילו ספר בראשית שטייט נישט חידוש העולם [creation of the world ex nihilo] דלא כקדמות העולם [as opposed to the eternity of the world]. עס שטייט אסאך אינטערעסאנטע זאכן אין ספר בראשית, אבער עס איז בכלל נישט קלאר אז ווי ס’שטייט אין ספר בראשית די גאנצע איידיע פון חידוש העולם. מ’דארף מעיין זיין, ס’איז א מחלוקת מפרשים [a dispute among commentators], און איך… ס’איז נישט קלאר. יש מעיין [one must examine], זיכער אז ס’שטייט נישט אויף די פשט אין ספר בראשית. און… ס’איז נאך מער… די ווארט בראשית, דאס איז וואס דער מדייק [the one who analyzes precisely] איז די גאנצע… יא, יא, יא, איך ווייס, איך ווייס, איך ווייס, איך קען נישט אריינגיין אין יענע חקירה [investigation]. איך זאג נאר אז עס איז נישט אין כלל נישט אז די שאלה איז דא, און אנדערע ווערטער, פאר סאם ריזען, און דעם איז מ’אנגעקומען די קשיא, אפשר ס’שטימט בעסער מיט די שיטה, אבער איך זאג נאר אז לויט די פשט, די שאלה פון די תורה איז קיינמאל נישט איז דא א גאט וואס האט באשאפן די וועלט. It’s not, you don’t see it.
ווען פרעה זאגט “מי ה’ אשר אשמע בקולו” [Who is the Lord that I should listen to His voice], וואס מיינט ער צו זאגן, עולם קדמון? איך בעט אים תורה, דאס איז נישט וואס פרעה מיינט צו זאגן. וואס פרעה מיינט צו זאגן איז זייער פשוט אזאך. דו רעדסט מיט דעם ה’ גיי, איך קען אים נישט, איך האב א צווייטע גאט וואס הייסט, האוועווער דער גאט פון מצרים הייסט, רע [Ra], איך ווייס נישט צו ס’איז רע, יא? ווייסט אז דער גאט פון מצרים וואס דו גייסט אין רע, די קרו נגד פניכם [they called before you], יא? אדער א אנדערע נעמען, ס’איז א גאנצע פענטיאן [pantheon], יא, א גאנצע באנטש פון געטער, אמון [Amun] מיט דעם, מיט יענעם, נע, יא, אמון ווערט דערמאנט אין די חיים תנ”ך, אמון מנא פון מצרים, און די…
די גאנצע טעאלאגישע שאלות וואס זענען יא געווען בזמן התורה [in the time of the Torah], און אנדערע ווערטער, צו איז דא א שמע ישראל ה’ אחד [Hear O Israel, the Lord is One], איז קיינמאל נישט געווען ארום צו דער גאט האט באשאפן די וועלט. ס’איז נישט… מ’קען חולק זיין [disagree] פונקטליך וואס איז די מיטאלאגיע אדער די משוגעת [craziness] מצרים אויף ער גלייבט ווי אזוי מ’האט באשאפן די וועלט, אבער ס’איז געווען מוסכם על הכל [agreed upon by all] אז די וועלט האט איינער אמאל באשאפן אין סאם וועיס, איך ווייס שוין פונקטליך
Instructor: ניין, יא, איינמאל ווערט ער באנט אין תנ”ך “אמוני מנוח מצרים”.
און די טעאלאגישע שאלות וואס זענען יא געווען מזמן התורה און אדער ווערטער צו דא איז דא עבודה זרה’ס [avodah zarah: idolatry], דא איז דא שמע ישראל ה’ אחד [Shema Yisrael Hashem Echad: “Hear O Israel, the Lord is One” – the central declaration of Jewish monotheism], איז קיינמאל נישט געווען ארום צו דער גאט האט באשאפן די וועלט. ס’איז נישט אז מען קען חוקר זיין פונקטליך וואס איז א מיטאלאגיע אדער משוגעת מצרים אויף ער גלייבט וויאזוי מען האט באשאפן די וועלט, אבער עס איז געווען מסכים על הכל [agreed by all] אז די וועלט האט איינער אמאל באשאפן אין סאם וועיס, איך ווייס נישט פונקטליך וויאזוי, און אז דאס איז א גאט. אבער דער מחלוקת [dispute], דער גאט וואס האט גערעדט מיט זיי, איז בכלל נישט געווען די שאלה “היש בורא סובב” [is there a Creator?]. און דעטס וואי ס’מאכט עכט נישט קיין סענס אז עס זאל זיין בכלל די “היש בורא סובב”, ווייל נישט דאס איז געווען דאך קיינמאל די שאלה. די שאלה איז געווען אפשר, צו אין די שפעטערדיגע דורות איז אמת אז אסאך מער די שאלה איז השגחה [divine providence], וועלכער גאט איז משגיח, אדער איז דער זעלבער גאט וואס איז משגיח דער גאט וואס האט באשאפן די וועלט אדער נישט. אבער דאס צו קומען זאגן “היש בורא סובב” וואלט געווען זייער מאדנע.
און אין כל התורה כולה [in the entire Torah], איך מיין חוץ פון אין שפעטער אין תנ”ך אפשר אין ספר ישעיה [the Book of Isaiah], וואס מ’מוז גיין רעדן פון א פסוק קען מען טרעפן, אבער מען טרעפט נישט בכלל אין כל התורה כולה די דגוש [emphasis], חוץ פון אין ספר בראשית [the Book of Genesis], וואס ספר בראשית איז סתם היסטאריע. אבער מ’טרעפט קיינמאל נישט, אין רמב”ם [Rambam: Maimonides] אוודאי, אבער אין די תורה, אין די חומש [the Five Books of Moses], אפשר אין ספר תהילים [the Book of Psalms] דארף מען נאכקוקן, אבער אין חומש על פי רוב [for the most part] קענסטו קיינמאל נישט טרעפן אז מ’זאל זאגן “ברוך אתה ה’ בורא עולם” [Blessed are You, Lord, Creator of the world]. ס’איז בכלל נישט דער טיטל, גאט’ס טיטל אין אונזער תורה איז קיינמאל נישט דער באשעפער פון דער וועלט. ס’איז מדייק זאל נאר זען. איך זאג, ס’קען זיין אין ספר ישעיה איז דא אמאל, אדער אין אנדערע פלעצער אין תנ”ך, אפשר אין תהילים, אדער אין אזעלכע פלעצער. על פי רוב, דאס איז דא אסאך תפילות [prayers]. וואס זאלן מיר נאך אויך נוסח א תפילה [the text of a prayer], און אין די נוסח התפילה שטייט קיינמאל נישט. “מלך העולם” [King of the world]? וואס איז מלך העולם? אה, מלך מיינט דער קעניג, מיינט נישט דער גאט, דער באשעפער. וואטעווער איט מינס, דאס מיינט נישט די טייטש “בורא עולם”, יא? ס’איז טייטש די פירער פון די וועלט, אדער די שולט אויף די וועלט, אדער אנדערע מיני זאכן. דו קענסט זען משה רבינו [Moses our teacher] איז מתפלל [prays], אברהם אבינו [Abraham our father] איז מתפלל, יעקב אבינו [Jacob our father] איז מתפלל. קיינער פון זיי פאלט נישט איין צו זאגן “העלאו” ביים באשעפער. ס’איז עפעס נישט די זאך. איך זאג נאר, דאס איז א סארט זאך וואס מ’דארף זייער גוט מדייק זיין, אבער דאס איז קיינמאל נישט די זאך. און ס’קען זיין אז די סקול איז אין די שאלה. איך זאג נאר, אין די קאנטעקסט פון די חומש איז נישט דער פסוק פאני. אויב ס’וואלט געווען א פסוק וואס שטייט “אשר בראתיך” [who created you], וואלט עס געווען זייער פאני. און ס’איז טאקע נישטא אזא פסוק.
אקעי, לאמיר אבער צוריקגיין צו… איז דאס איז געווען די קשיא [question], און דאס איז די קאנטעקסט פון די קשיא למעשה [in practice]. און מיר האבן שוין געזען דעם אבן עזרא’ס [Ibn Ezra’s] תירוץ [answer]. דער אבן עזרא’ס תירוץ איז בקיצור [in brief] אז “אשר בראתיך” איז שווער, נישט יעדער איינער קען עס פארשטיין. “אשר עשיתיך” [who made you – referring to the Exodus] קען יעדער איינער זען, ס’איז דאך געווען א גרויסע שאלה לעיני כל העמים [in the eyes of all the nations], לעיני כל ישראל [in the eyes of all Israel]. איז דאס איז… און זיי האבן שוין מדייק געווען לעצטע מאל וואס מיר האבן גערעדט פון אבן עזרא, אז ס’איז דא מיט דעם אן אמת’דיגע חידוש [true innovation] אז יעדער איינער קען עס זען. נישט נאר דאס איז אן אות [sign] אז די אמת פאר די משכילים [the wise/enlightened], האלט ער, איז גענוג “אנכי ה’ אלקיך” [I am the Lord your God], וואס דאס מיינט שוין “אשר בראתיך”. אבער ס’איז נתחדש געווארן [was innovated] א שינוי אין עולם התחתון [the lower world], דאס הייסט אין די טבע [nature] פון עולם הזה [this world], וואס דאס קען דאך יעדער איינער זען, וואס דאס איז “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [who took you out of the land of Egypt], וואס דאס איז א גרעסערע… פשוט איז דאס א גרעסערע חידוש, ס’איז א גרעסערע חידוש בפועל ממש [an actual innovation in practice], און ס’איז זיכער א זאך וואס יעדער איינער קען האלטן.
א צווייטע זאך וואס מיר זעען אין די… לאמיר זען, איך האב עס דא געברענגט… די חזקוני [Chizkuni – a medieval Torah commentary] און אסאך אנדערע ראשונים [early medieval commentators], דער בעל התוספות [the author of Tosafot]… די חזקוני איז אזוי ווי א ליקוט [collection] פון תוספות [Tosafot – Talmudic commentary], האלט ער. און זיי זאגן אזא סארט פשט [explanation]. און זייער פשט, זיי האבן אויך געלערנט דעם אבן עזרא, ס’איז זיי האבן געוואוסט די קשיא. און זיי זאגן אזוי, לאמיר נאר ווייזן ווי… און ס’בויט זיך אויף רש”י’ס [Rashi’s] פשט. וואס איז רש”י’ס פשט? לאמיר נאר זען די ערשטע פשוט’ע פשט פון די חומש. וואס זאגט רש”י? וויאזוי טייטשט רש”י? רש”י איז קודם כל [first of all] חז”ל [Chazal: the Sages], “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, זאגט רש”י, “כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי” [the Exodus is worthy enough that you should be subservient to Me]. אזוי שטייט אין רש”י אלס דער ערשטער פשט. נאך צוויי פשטים וואס רש”י זאגט אין “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. אבער רש”י’ס ערשטע פשט איז, וואס וויל ער פון “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”? אז דאס איז די שטר חוב [promissory note/contract of obligation], דאס איז וואס אונז זענען שולדיג פאר’ן אייבערשטן. אין אנדערע ווערטער, לאמיר פרעגן אויף אים די זעלבע קשיא, “וכדאי היא הבריאה שתהיו משועבדים לי” [and the Creation is worthy enough that you should be subservient to Me], וועלן מיר לערנען.
דאס וואס דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, קומט זיך אונז עפעס, הייסט אונז זענען אים שולדיג עפעס צוריק, אז צו ווערן “אלהיך” [your God], אז איך וועל ווערן דיין גאט, אז דו וועסט ווערן מיין עבד [servant]. דאס איז “אזוי ווי אבא דאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. אבער “אשר בראתיך” איז נישט קלאר צו ס’וואלט עפעס געווען, געמאכט עפעס א שיעבוד [servitude].
לויט ווי איך האב געקוקט אין די תוספות און די חזקוני און די בעלי התוספות, וואס זיי האבן פארשטאנען איז אזוי, אה, קודם האט ער געברענגט רש”י’ס פשט, הייסט דו ביסט מיר מחויב [obligated], ווייל איך האב דיך ארויסגענומען, נישט כח. זאגט ער, אויב אזוי, איך קען דיך פרעגן די זעלבע קשיא. אין אנדערע ווערטער, ער פרעגט אויף דעם די קשיא. אויב “אשר הוצאתיך” איז א וועג צו זאגן “דאס איז וואס איך האב דיר געטון יעצט, טו דו מיר צוריק”, האט דיך דער אייבערשטער געטון א גרעסערע זאך פאר מענטשן מיט דעם וואס ער האט זיי באשאפן. דאס איז שוין אן אנדערע סארט, א סאך מער א פשוט’ערע וועג פרעגן די קשיא. אין אנדערע ווערטער, ווייל ער איז מסביר [explains] שוין אזוי ווי רש”י, אז די זאך וואס מ’זוכט דא איז עפעס א מקור החיוב [source of the obligation], הייסט עפעס א זאך וואס “כדאי הוא בשביל זה להיות משועבדים לי” [it is worthy on account of this to be subservient to Me]. אבער ער פרעגט אויף דעם, אויב אזוי, דא פרעגט ער די אבן עזרא’ס קשיא, אז די גרעסטע זאך איז עפעס יציאת מצרים? ס’איז נישט די גרעסטע זאך. לכאורה [seemingly] פשוט אז די גרעסערע זאך, די זאך נאך פאר דעם, איז די ענין [matter] פון “אשר בראתיך”. דאס איז דאך א גרעסערע זאך ווי “אשר הוצאתיך”. איך מיין, אז ער וואלט נישט באשאפן געווארן, וואלט דאך גארנישט אנגעהויבן, ס’איז נישט געווען קיין שום מענטש וועמען ארויסצונעמען פון מצרים.
און אויף דעם זאגט ער א תירוץ, זאגט ער אז די תירוץ איז אזוי, לאמר לא יאמר כך, אלא יאמר להם להשיב על היוצאים מכלל שאר אומות [to answer those who go out from the category of other nations], לאמר תתלו לכם בשביל כך אל תורתיכם [you should attribute to yourselves on account of this to your Torah]. אויב דער אויבערשטער קומט זאגן אשר הוצאתיך, האבן די אידן געקענט… אזוי לייגט ער עס אראפ, און לאמיר זען בעסער די קלערן. ווייל די אידן האבן געזאגט, נו, באשאפן האסטו יעדער איינער, וואס בין איך דיר ספעציעל שולדיג? איך בין דיר נישט ספעציעל שולדיג פאר דעם, באשאפן האסטו יעדער איינער די זעלבע. פארוואס איז דא א תורה? פארוואס קומסטו צו מיר מיט א תורה? פארוואס קומסטו צו מיר מיט א תורה וואס נאר אידן דארפן טון? די גוים דארפן לכאורה נישט טון די תורה.
פילע האבן שוין געלערנט פאפירן אין די אלע, ס’איז דא דער מדרש [Midrash – rabbinic homiletical literature] אז בעצם וואלטן די גוים אויך געדארפט געטון די תורה. ס’איז דא אזא מדרש, ביי אים איז זייער שווער אויב מ’טראכט אריין אין די קאנטעקסט, יענער גאנצער מדרש וואס אונז האבן געזאגט, יענער לכאורה דער מדרש רבה [Midrash Rabbah], וואס אונז האבן אז בעצם דארפן גוים אויך טון די תורה, נאר אז זיי האבן נישט געוואלט מקבל זיין [accept] די תורה. און יענער מדרש מאכט נישט קיין טראפ סענס אויב מ’פארשטייט אזוי ווי די אלע תירוצים גייען פארשטיין, אז די חיוב פון די תורה נעמט זיך פון אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אויב אזוי, וואס וויל מען? ווי הייבט זיך בכלל אן די שמועס מיט די גוים? די גוים זענען נישט ארויס פון מצרים, וואס וויל מען פון זייער לעבן? פון יענעם מדרש הערט מען קלאר, יענע חז”ל at least האבן נישט פארשטאנען אזוי ווי די כוזרי [the Kuzari – medieval philosophical work] און די חזקוני און די אלע גייען פארשטיין, נאר יענע חז”ל האבן פארשטאן אז די תורה איז בעצם א טובה שבעולם [the good/benefit in the world], בעצם יעדער נארמאלער מענטש וואלט געדארפט מקבל זיין די תורה, מקבל זיין די תורה, מקבל זיין די תורה. אז א גוי וואס איז נישט מקבל איז א קשיא אויף אים, אפשר האט מען אים מציע געווען [offered to him] און ער האט געזאגט ניין, ער האט געוואלט זיין א רוצח [murderer] וכדומה [and the like], ער האט אזעלכע זאכן. יענער מדרש איז אזא universalist מדרש, ס’איז פארשטייט אז די תורה איז במהות [in essence] נישט א זאך וואס איז נאר אשר הוצאתיך. אבער דער חזקוני זאגט דאס איז זיין פשוט’ער תירוץ, אז דאס איז געווען אשר הוצאתיך, ווייל דעמאלט וואלטן זיי געקענט זאגן, דעמאלט וואלט נישט געווען קיין שום טענה [claim] אויף די אידן אז פונקט זיי דארפן מקבל זיין די תורה. זיי וואלטן געקענט זאגן, whatever, וואס איז מחייב [obligates] פאר אלע דיינע נבראים [creations], בין איך אויך מחייב. איך ווייס נישט, אפשר איז דא עפעס א חיוב, איך ווייס נישט, ס’איז דא אזא זאך. אבער די תורה וואס איז מחייב אסאך זאכן וואס לכאורה איז עס מחייב אסאך זאכן וואס א גוי איז פטור [exempt]. זאגט דער אנדערער תירוץ אז די הוצאתך ממצרים איז נישט גענוג צו מחייב זיין, דארף מען צולייגן אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דאס איז לא יאכל כל גוי [no gentile may eat – referring to the Passover sacrifice], דאס איז א גוטע סיבה, דאס איז א גוטע עקסקיוז כדי שתהיו משועבדים לי אויף די ספעציעלע זאך. דאס איז תוספות’ס פשט למעשה, די בעלי התוספות על התורה אלע ברענגען די פשט.
אקעי, דאס איז זייער אזא ווי א סימפל וועג פון זאגן אזא סארט זאך. יעצט, מיר מוזן זייער וויכטיג לערנען די כוזרי. איך האב געברענגט די שטיקל ווי די כוזרי זאגט ממש די נקודה [point], אבער מ’דארף באמת לערנען די גאנצע ערשטע מאמר [first section]. איך מיין מ’דארף לערנען די גאנצע ספר, אבער די גאנצע אנהייב פון די ערשטע מאמר, די ערשטע צוואנציק, דרייסיק שטיקלעך.
ווייל די כוזרי איז א זייער אינטערעסאנטע ספר. לעצטנס, איך מיין לעצטנס מיין איך צו זאגן די לעצטע פאר הונדערט יאר, איז ער געווארן זייער פאפולער ביי געוויסע אידן, ווייל זיי האבן נישט ליב געהאט די וועג ווי אזוי מ’האט פארשטאנען די תורה בזכות [by virtue of] אונזערע פילאסאפישע רבי’ס פאר די לעצטע טויזנט יאר, האבן זיי געטראפן ברוך השם [thank God] איינער וואס ער איז טאקע אויך די אנטי-פילאסאפן, און ער פרובירט אראפצולייגן די תורה, און אנדערע ווערטער ער פרובירט צו מקיים זיין [uphold] די תורה, ער פרובירט צו דזשאסטיפייען די תורה, אן אנהייבן פון פילאסאפישע יסודות [philosophical foundations], אן ברענגען פילאסאפישע ראיות [proofs], און אזוי ווייטער, און אפילו בפירוש [explicitly] מזלזל זיין [denigrate] אין פילאסאפישע ראיות און יסודות און אזעלכע זאכן.
און מיט דעם איז געווען, ס’איז דא אזעלכע וואס זאגן אז די גאון [the Gaon – referring to the Vilna Gaon] און אנדערע מענטשן זאגן אז אנשטאט צו לערנען שער היחוד [Shaar HaYichud: the Gate of Unity – a section of Chovot HaLevavot] פון די חובות הלבבות [Chovot HaLevavot: Duties of the Heart – a medieval Jewish philosophical work] זאל מען טוישן מיט כוזרי, אדער די ערשטע מאמר פון די כוזרי. אבער די אמת איז, דאס איז נישט נאר אזוי ווי א וועג ווי צוויי מחלוקות, איינער זאגט מ’ברענגט ראיות פון די פילאסאפישע ראיות, איינער זאגט מ’ברענגט ראיות פון היסטאריע, אדער ווי יעדער איינער געדענקט אז די כוזרי איז כולו [entirely] ראיות געווען. אבער די אמת איז, גייט דא פאר א סך מער א טיפע אסאך א מער יסודות’דיגע מחלוקת, אסאך א מער יסודות’דיגע חקירה [investigation]. פארוואס? נאר לאמיר זיך דערמאנען וויאזוי דער כוזרי הייבט זיך אן.
דער כוזרי הייבט זיך אן אז ס’איז געווען א גוי, יא, מלך הכוזרים [the King of the Khazars]. און דער מלך הכוזרים איז געווען א גרויסער צדיק [righteous person]. וואס הייסט א גרויסער צדיק?
ער האט זיך אליינס מטריח געווען צו ברענגען קרבנות פאר דער כוזרי’שער גאט, און אליינס געקערט אין פראנט פון דעם קודש דארט. וואטעווער וואס מ’האט געדארפט טון, האט ער עס אליינס געטון מיט א מורא’דיגע התלהבות און זייער ערנסט.
און ס’איז געקומען א מלאך אין זיין חלום, א התשנות החלום [a recurring dream] – ס’איז געווען א חלום וואס ער האט געהאט כסדר – וואס דער מלאך האט אים געזאגט: “כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים” [your intention is pleasing, but your actions are not pleasing]. דו ביסט טאקע א מורא’דיגער צדיק, א מורא’דיגער חסיד, וואס מיינט זייער ערנסט, אסאך טהרת הלב [purity of heart], אסאך אפשר די מחשבות וואס מ’האט געהאט דארט אין די כוזרי’שע רעליגיע, האט ער אריינגעטראכט און געלערנט און געטון אלעס וואס ער קען. אבער דיינע מעשים זענען נישט רצויים, דו טוסט נישט די ריכטיגע זאך.
און די משפט, די סענטענס, איז למעשה די וואס דער רבי יהודה הלוי האט גענומען אלס די יסוד פאר זיין גאנצע ספר און פאר זיין גאנצע וועג וויאזוי ער קוקט אן אידישקייט. וואס אין א זייער וויכטיגע זין איז עס להוציא דעת הפילוסופים [to contradict the view of the philosophers], אין אנדערע ווערטער, להוציא דער פשט פון אידישקייט וואס די פילוסופים האבן פארשטאנען אינעם, און איך האלט אז די מקובלים האבן אויך פארשטאנען אויף איר אופן, און אזוי ווייטער.
און וואס איז די חילוק? אז לכאורה, דער כוזרי איז אנהייב, דער ערשטער כוזרי פארציילט זיך די מעשה, ס’איז געווען די מעשה: ער איז געגאנגען, ער האט געהערט אז ער טוט עפעס נישט ריכטיג, איז ער געגאנגען קודם רעדן מיט א פילוסוף. ער ווייסט אז ער איז א חכם, ער ווייסט וואס ס’איז כל דבר. איז ער געגאנגען פרעגן דעם פילוסוף וואס ער דארף טון, דאס איז עפעס נישט ריכטיג.
האט דער פילוסוף אים געזאגט: “דו דארפסט גארנישט טון אנדערש.” מער ווייניגער, דאס איז וואס שטייט דארט.
אז דער פילוסוף האלט, און דאס איז באמת די שיטה פון פילוסופן, אז ס’איז נישטא אזא מין זאך ווי עפעס א מעשה וואס בלי קשר צו א כוונה, בלי קשר צו וואס מ’טוט, קען זיין נישט ריכטיג. די עיקר ביי די פילוסופן, די עיקר שלימות פון א מענטש מיינט ער אז מ’ווערט נדבק אין שכל הפועל [cleaving to the Active Intellect], און מ’באקומט שכל [intellect], און אזוי ווייטער.
און וויאזוי קומט מען אן צו דעם? דאך, מ’דארף טאקע האבן טהרת הלב, מ’דארף טאקע מיינען ערנסט, מ’דארף טאקע טון די אלע זאכן וואס שטייט אין חובת הלבבות [Duties of the Heart, by Rabbeinu Bachya] און אין רמב”ם [Rambam/Maimonides]. אבער פונקטליך וויאזוי מ’טוט עס, וויפיל קרבנות מ’איז מקריב דינסטאג און וויפיל מצה מ’עסט פסח, זאגט דער פילוסוף פאר’ן כוזרי, פאר’ן מלך הכוזרי: “דאס מאכט נישט אויס בכלל. טו וואס ס’ארבעט.”
איך מיין, ער האט אים טאקע געגעבן אן עצה וואס ארבעט: “טו עס, און טראכט אז דאס איז א מנהג. ס’איז נישט קיין חילוק. די עיקר איז דאך נאר אז מ’זאל מרגיל זיין מידות טובות [habituate good character traits], און מ’זאל מרגיל זיין מחשבות, מ’זאל אריינטראכטן אין זאכן, און דאס איז די עיקר.”
דאס איז די מעשה אזויווי מיר האבן געלערנט. דאס איז ממש די שיטה פון רמב”ם וועגן אידישקייט אויך. איך גלייב אז דער רמב”ם וואלט נישט געזאגט אפשר אזוי גראב ווי דער כוזרי ברענגט פון דעם פילוסוף.
און דער כוזרי האט געזאגט פאר’ן פילוסוף: “דו זאגסט צוויי שיינע תורות, אבער איך בין טויזנט פראצענט זיכער אז דיין תורה איז נישט ריכטיג.”
פארוואס בין איך זיכער אז דיין תורה איז נישט ריכטיג? ווייל מיין גאנצע שאלה הייבט זיך אן פון דעם וואס ס’איז געקומען א מלאך און האט מיר געזאגט אז מיינען מיין איך גוט. דו זאגסט מיר אז ס’איז נישטא אזא זאך ווי די תוכן פון די מעשים. מ’דארף בעיקר מיינען גוט, מ’דארף בעיקר האבן א גוטע כוונה, מ’דארף בעיקר האבן גוטע מחשבות, מ’דארף בעיקר האבן דביקות אין שכל הפועל.
אבער מיין גאנצע פראבלעם: אויב דו וואלסט געווען גערעכט, וואלט דער מלאך נישט געמאכט קיין שום סענס. ווייל ס’איז דאך א חילוק אז איך טו תורת הכוזרים, אזוי לאנג ווי איך האב טהרת הלב און איך ניץ די הלכות, איך ניץ די עבודה זרה [idolatry] אויף אנצוקומען צו גוטע מידות, איז דאך פונקט גוט.
מיין מלאך, נישט נאר אז דו ביסט אפשר נישט ריכטיג אין מעשה – די גאנצע מציאות פון דעם מלאך וואס איך רעד מיט דיר מאכט דאס נישט עקזיסט אקארדינג טו יאר טעאריע [according to your theory]. ווייל יאר טעאריע זעד [your theory says]: דאס איז נאר סטרעסינג “כוונתך רצויה, ובל מעשיך אינם רצויים” [your intention is pleasing, but your actions are not pleasing]. ס’איז אפשר זייער א סאך “מעשיך רצויים ובל כוונתך אינם רצויים” [your actions are pleasing but your intention is not pleasing]. דאס מאכט סענס פאר א פילוסוף.
אבער דאס האט מציאות, ווייל איינער זאל האבן טאקע א גוטע כוונה, אבער זיינע מעשים זאלן זיין דער פראבלעם, האבן פשוט געטון די ראנג זאך [the wrong thing], ער מאכט נישט קיין סארט סענס לפי די אנשיטה [according to the view]. און וויבאלד איך ווייס אליינס, אבער ווייל איך אליינס געהערט א חלום, יא?
דער כוזרי איז א מורא’דיגער חסיד פון דירעקט עקספיריענס [direct experience]. ער גלייבט אז וואס א מענטש פילט אליינס איז וויכטיגער פון וואס א חכם זאגט אים, הגם ווער ווייסט צי ס’איז א גוטע וועג צום טראכטן. און דער מלאך קענסטו מיר נישט זאגן אזא זאך.
יעצט, אויב אזוי, וואס דארף מען זוכן? דארף מען זוכן, דאס איז די מעשה פון די כוזרי, דארף מען גיין זוכן ווער ס’ווייסט יא וואס מען דארף טון פון אים, ווייל דו ווייסט נישט. אקעי, מען גייט ארום דעם צו זוכן פון די מוסלעמענער, און פון די נוצרים [Christians], און אזוי ווייטער.
און דאס איז דער גאנצע שמועס דארט דרייט זיך ארום דעם וואס ער זאגט, דער חכם, חבר פון ספר הכוזרי, וואס איז למעשה דער רבי יהודה הלוי, דאס איז זיין קאראקטער. און איך מיין עס נישט לכבוד, סייער דער מלך, אבער דער מלך איז זיך אזוי ווי די שאלה וואס מען פרעגט.
און ער זאגט, אין דער ענד, פרעגט ער פון יעדער איינער, למעשה דער שאלה פון די פילוסופן. וואס איז זייער אינטערעסאנט, מענטשן כאפן מען נישט אסאך א גרויסע חלק פון די כוזרי’ס, טאקע, אזוי ווי אנטי-נאצרות און מוסלעמענער און אנדערע זאכן. אבער איז זייער א וויכטיגע זון, און זיין גאנצע פריימינג [framing] קומט קעגן דער פילוסוף.
ווייל ער גייט צו די נאצרע אידן [Christians], ער גייט צו די מוסלעמענער, און ער פרעגט זיי אלע די מעשה די שאלה פון די פילוסופן. אין אנדערע ווערטער, ער פרעגט זיי א שאלה וואס גייט אזוי:
דו זאגסט מיר, אונז רעדן דאך, צו טרעפן די ריכטיגע מעשה, די ריכטיגע מעשה של אדם [action of a person], וואס זיי דארפן מענטשן טון בעולם [in the world] כדי צו זוכה זיין [in order to merit], צו רצון אלקים [the will of God], צו רצון השם [the will of Hashem].
האבן געדארפן אבער כאפן, אז די מציאות, איז דא אזא מעשה, דאס איז למעשה א גרעסערע חידוש ווי וואס די מעשה איז. אין אנדערע ווערטער, דער מציאות העולם [the reality of the world], נישט אז ס’איז דא עפעס א מורא’דיגע מופת [proof/miracle], אדער אזויווי דער מענטש וואס האט געהאט א חלום, אפשר ביי אים איז עס גענוג.
אבער אויף צו ווייזן וועכעס איז, איז דאך נישט גענוג זיין חלום. ווייל פארוואס זיין חלום האט אים זייער שיין א טובה געטון, ער זאגט אז דאס וואס ער טוט איז נישט גוט, אבער ס’האט אים די מלאך נישט געווען אזא גוטע מלאך אים צו זאגן וואס ער זאל יא טון.
אבער איז למעשה, דאס איז די נקודה, די פארט וואס זאגט אזויווי ער לייגט עס אראפ, אז די סיבה ראשונה [First Cause] האט א תורה אויף… אז מ’דארף דאס טון מיט בני אדם [human beings], מיט מענטשן, מיט בשר ודם [flesh and blood]. דאס איז אסאך א גרעסערע חידוש, דאס איז למעשה די זאך וואס מ’דארף פרואווען [prove], דאס איז די זאך וואס אויף דעם שטייט די כוזרי שיטה פון תורה, וואס איז די לוקח שיטת הפילוסוף [contrary to the approach of the philosopher].
און למעשה אין דעם זענען מסכים אלע רעליגיעס, חוץ פון די פילוסופים. זיי האבן נאר א מחלוקה וואס די ריכטיגע מעשה איז. אבער כדי, און דא קומט אן דער כוזרי צו זיין בארימטע ראיה אז אידישקייט איז בעסער, מער מוכח פון די אנדערע:
ווייל כדי צו רעדן וועגן וואס דער אייבערשטער וויל, איז דאך נישט גענוג צו זאגן סברות [logical arguments]. ווילסט זאגן א סברא, דער אייבערשטער וויל אז מ’זאל עסן איין מאל א ציבעלע, אקעי, ס’איז א סברא. אבער סברות האבן פילוסופים בעסער פון אלע.
לעטס בי ריעל [let’s be real], אויב די מחלוקה איז אין סברות וואס מ’דארף טון, די בעסטע סברא האט אריסטו [Aristotle]. ער האט אייך געשריבן א ספר המידות [Book of Ethics/Nicomachean Ethics] מיט סברות, מורא’דיג אויסגעבויט פונקטליך מה יעשה אדם ויחיה בהם [what should a person do and live by them], דאס איז די בעסטע סברא. אויב מ’רעדט מיט סברות, דאס איז די ווינס [wins].
ממילא, דו קומסט נישט צו מיר און זאגסט, מיין סברא איז אז דער עיקר איז אז א איד זאל גלייבן, מ’זאל גלייבן אין יאשקע [Jesus] וואס דאס איז די גאנצע מעשה, און אזוי ווייטער. זאג איך, קוק, זאגט דער כוזרי פאר די קריסטן, זאגט ער: קום אהער, איך ווייס, די סברא מאכט גראדע נישט קיין סענס, אבער סברא איז נישט נוגע דא.
אבער דו דארפסט האבן אביסל א בעסערע ראיה צו די ראיה וואס דו האסט. פארוואס? ווייל אויף מיט שוואכע ראיות, אזעלכע מעשיות, איז שוין בעסער די פילוסוף שיטה, ווייל ער האט כאטש מורא’דיג גוטע סברות, אזויווי זיי זאגן.
אויב דו ווילסט זאגן א זאך וואס איז נישט בתורת מעשה [in the manner of action], נישט בתורת סברא [in the manner of logical argument], נאר דאס איז די איינציגסטע זאך, ס’איז א מציאות, ס’איז מוכרח [necessary]. די איינציגסטע וועג וואס מ’קען בכלל אננעמען אזא שמועס, שיש לאל תורה ברואה [that God has a revealed Torah], די איינציגסטע וועג וואס מ’קען בכלל אמת’דיג אקאווערן [truly cover/address] אזא סארט זאך, מוז זיין מיט א מופת [proof/miracle], מוז זיין מיט א נס [miracle], מוז זיין אזא סארט זאך.
ווייל דאס איז די איינציגסטע זאך וואס גייט מיך קענען משכנע זיין [convince] אז ס’איז טאקע דא עפעס א מעשה רצוי [a desired action]. ס’איז דא עפעס א מעשה, נישט קיין כוונה, נישט קיין מחשבה, וואס דאס וויל דער אייבערשטער, דאס האט דער אייבערשטער אליינס ליב, מיט דעם איז דער אייבערשטער אליינס רעדט מיט דיר.
דאס איז דער כוזרי’ס מעשה.
און וועגן דעם זאגט ער, און ווען ער זאל, לויט’ן כוזרי גייט ער פרעגן פאר די קריסט: וועסטו פרעגן פאר די קריסט, וואס הייסט אז דו האסט נישט געלערנט חומש [the Five Books of Moses]? דו זעסט אז דער אייבערשטער רעדט מיט מענטשן. די זעלבע זאך האט דער מוסלעמענער געזאגט, אדער ענליך.
ממילא איז ער אנגעקומען אז הגם אייך אלע זאגן אז אייערע סברות זענען בעסער פון די אידישע סברות, און דו זעסט אז די אידן זענען מעונים [afflicted/downtrodden] און זיי זענען גרויסע לוזערס אין די צייטן פון די כוזרי, און ממילא איז דאך א ראיה, און יעדער איינער ווייסט אז ווער ס’איז א לוזער האט דער אייבערשטער פיינט, יא? און ממילא האט ער בכלל נישט געטראכט אז מ’דארף רעדן מיט די אידן.
אבער דאס איז דאך אלץ געווען גוט ווי לאנג מ’האט געטראכט אז דאס איז בכלל די סברא. אבער אונזער פראבלעם איז דאך נישט דא בכלל די סברא. דער אייבערשטער איז א לוזער [the Jews are losers], אקעי, אפשר דער אייבערשטער דארף דווקא יא לוזערס, מ’קען דאך נישט בכלל ניצן די שכל [use reason], מ’מוז דאך גיין מיט ווער ס’האלט אן די ראיה, די זאך וואס מ’קען זען, וואס דאס איז אזוי שטארקע ראיה, וואס ס’קען איבערדרייען די סברות וואס זאגן אז ס’מאכט נישט קיין סענס אז דער אייבערשטער זאל האבן אויף א מעשה, און בכלל אז ער זאל רעדן מיט א מענטש, אז ער איז נאר אינטערעסירט אין א בשר ודם.
דאס איז בעיקר זיין פראבלעם.
וועגן דעם קומט ארום דער איד, און ער גייט רעדן מיט דעם איד, וואס למעשה, ס’קומט אים אויס אז די ראיה וואס יעדער איינער האט, אז ס’איז דא אזא סארט זאך א מעשה וואס דער אייבערשטער האט ליב, דאס איז דאך די אידן. און ס’קומט אויס ער איז דער מערסטער דירעקט, דער פארט וואס איז אים בכלל אינטערעסאנט איז דער איד.
וועגן דעם גייט ער און ער רעדט מיט דער חבר, מיט דער אידישער תלמיד חכם, און הייבט אים אן אויסצופרעגן זיין רעליגיע, וואס פארקויפט ער.
און דער איד טרעט אויף פאר אים, זעסט אזוי ווי דער כוזרי האט חרטה [regret] פאר די גאנצע מעשה, אז אפקורס [of course], דער איד איז נישט געווען קיין פילוסופישער איד, ווייל רוב אידן, ביי די וועי [by the way], ווען מ’וואלט געגאנגען צו זיי, וואלטן זיי געענטפערט מער ווייניגער אדער אזוי ווי דער פילוסוף, אדער אזוי ווי דער קריסט, אזא השברות’דיך [with logical arguments] און אזוי ווייטער.
אבער דער איד איז דאך א פאנטאזיע איד, דו האסט דאך נישט קיין אמת’דיגע איד. ממילא, דער איד איז רבי יהודה הלוי אליינס, און ער פרעגט אים די שאלה.
פארשטייט זיך, הייבט ער נישט אן צו זאגן סברות: ס’איז דא א גאט, און דער אייבערשטער וויל דאך מ’זאל זיין גוט, און אזעלכע אנדערע סברות. ווייל ער ווייסט דאך אויך אז די סברות…
[דער שיעור ענדיגט זיך דא]
—
הטענה היסודית: עשרת הדברות אינן הצהרה תיאולוגית – לא מצגת של מערכת האמונה של ישראל בפני צופה מבחוץ. זוהי פולמוס ישיר נגד הראשונים (רמב”ם, רמב”ן) שקראו את “אנכי ה’ אלקיך” כעיקר תיאולוגי.
—
כשפוגשים אדם, שואלים “מה שמך?” – הוא עונה “יצחק.” אולי הוא שקרן, אבל עם הזמן נראה אם הוא באמת יצחק. אותו עקרון חל על פגישה עם אלוה – פעם היו אנשים פוגשים אלים.
– משה פוגש סנה בוער באש – הוא מבין שזהו אלוה
– הוא שואל: מה שמך? – שאלה פשוטה, טבעית
– התשובה: “אלקי אברהם יצחק ויעקב”
– הבעיה: איך היהודים במצרים יאמינו שזה באמת הוא?
– אלוהים אומר: הם עכשיו לא ידעו בוודאות
– משה ילך למצרים, יאמר “אלקי העברים נקרא עלינו”
– ההוכחה תבוא מאוחר יותר: “יעבדון את האלקים על ההר הזה” – כשיבואו להר סיני, הם יראו וידעו ש”אנכי” הוא באמת אותו אלוהים
– היהודים מגיעים להר
– אלוהים אומר: “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”
– זוהי רק הזדהות – “אני אותו שהוצאתי אתכם” – לא הצהרה תיאולוגית
—
בספר עזרא, נחמיה, וחיי שרה רואים שכאשר מלך שולח מכתב או תקנה, הוא מתחיל ב: “אנכי פרעה” או “אנכי כורש המלך הגדול” – רק אחר כך בא התוכן. אלוהים עושה את אותו הדבר – זוהי נוסחה סטנדרטית, לא חידוש תיאולוגי.
—
מאמרי חז”ל על “קבלת מלכותו” ו”קבלת גזרותיו” (שהרמב”ם והרמב”ן מביאים) אינם מתכוונים למצווה נוספת של קבלת עול מלכות שמים במובן תיאולוגי. זה כבר דרושים. זה מיוחס לרבי חסדאי קרשקש – זוהי טענת קרשקש נגד כל המהלך של הראשונים.
—
הראשונים אכן למדו את התורה בדרך תיאולוגית – כעיקרי אמונה. מנקודת מבטם מתעוררת קושיית רבי יצחק (תחילת רש”י על בראשית): התורה הייתה צריכה להתחיל ב”החודש הזה לכם.”
אבל – למעשה התורה כן מתחילה ב”בראשית ברא אלקים”, לא ב”אנכי ה’ אלקיך.” זה הופך את קושיית רבי יצחק ל”קצת מוזרה” – כי צריך להניח שהתורה “האמיתית” מתחילה רק בספר שמות, וספר בראשית הוא רק רקע היסטורי.
—
שאלה: כשאלוהים אומר “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך” – מדוע הוא לא מזכיר משהו גדול יותר (כמו בריאת העולם)?
התשובה:
– לפי הפשט אין זו קושיא – כי זה לא “הקדמה” שבה אלוהים צריך לומר את מעלתו הגדולה ביותר; זוהי רק הזדהות
– היהודים בסיני לא ידעו את ספר בראשית – הם ידעו את הכרונולוגיה המשפחתית (אברהם, יצחק, יעקב), אבל לא את פרטי בראשית
– ספר בראשית נכתב רק מאוחר יותר
—
טענה רחבה ופרובוקטיבית במספר שלבים:
1. אפילו ספר בראשית לא אומר בבירור חידוש העולם (נגד קדמות העולם) – זוהי מחלוקת מפרשים, ועל פי הפשט זה לא ברור
2. ההנחה של הראשונים שהתורה נלחמת נגד קדמות העולם של אריסטו היא “פשוט לא נכונה”
3. השאלות התיאולוגיות של תקופת התנ”ך היו שונות: לא “האם אלוהים ברא את העולם?” אלא “מיהו האלוהים האמיתי?”
– “מי ה’ אשר אשמע בקולו” של פרעה לא מתכוון ל”עולם קדמון” – הוא מתכוון: “אני לא מכיר אותו, יש לי אלים משלי” (רע, אמון, פנתיאון שלם)
– “שמע ישראל ה’ אחד” היא שאלה של מונותאיזם נגד פוליתאיזם, לא בריאה נגד קדמות
4. כל העמים הסכימו שהעולם נברא פעם בצורה כזו או אחרת – זה לא היה נקודת המחלוקת
—
תצפית מדוקדקת:
– בכל החומש (אולי מלבד ספר בראשית, שהוא “סתם היסטוריה”) כמעט אף פעם לא מופיע התואר “בורא עולם” לאלוהים
– “מלך העולם” פירושו מלך/שליט של העולם, לא “בורא”
– משה, אברהם, יעקב – כשהם מתפללים, לאף אחד לא עולה לקרוא לאלוהים “הבורא.” זה פשוט לא האופן שבו קוראים לאלוהים בחומש
– אולי בישעיהו או תהלים אפשר למצוא משהו, אבל בחומש עצמו – לא
– זה תומך בנקודה ש”אשר בראתיך” היה זר בהקשר של מתן תורה
—
תירוץ אבן עזרא:
– “אשר בראתיך” קשה – לא כל אחד יכול להבין את זה
– “אשר הוצאתיך” – יציאת מצרים – הוא שינוי בעולם התחתון (בטבע), שכל אחד יכול לראות (“לעיני כל העמים, לעיני כל ישראל”)
– ל”משכילים” די ב”אנכי ה’ אלקיך” – זה כבר מתכוון ל”אשר בראתיך”
– אבל החידוש של יציאת מצרים הוא חידוש גדול יותר בפועל – שינוי נראה לעין בעולם
—
הפשט הראשון של רש”י על “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”: “כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי” – ההוצאה ממצרים היא שטר החוב, מקור החיוב – אתם חייבים לי.
אם “אשר הוצאתיך” הוא מקור החיוב, “אשר בראתיך” היה חיוב גדול עוד יותר – כי בלי בריאה שום דבר לא היה מתחיל! אדם שנברא חייב יותר ממי שרק משתחרר.
“אשר בראתיך” לא היה יוצר חיוב ספציפי ליהודים.
– בריאה היא אוניברסלית – אלוהים ברא את כולם
– היהודים היו יכולים לענות: “בראת את כולם – במה אני חייב לך במיוחד? מדוע דווקא אני צריך לקבל תורה שגויים פטורים ממנה?”
– יציאת מצרים לעומת זאת היא טובה פרטיקולרית – רק ליהודים – ולכן היא יוצרת חיוב ספציפי ליהודים לקבל את התורה
—
מתח בין תירוץ החזקוני/תוספות לבין המדרש רבה המפורסם שאלוהים הציע את התורה לכל העמים, והם לא רצו לקבל:
– לפי החזקוני/תוספות: החיוב נובע מיציאת מצרים → לגויים אין שייכות → המדרש לא הגיוני – מה רוצים מגויים אם הם לא יצאו ממצרים?
– לפי המדרש: התורה היא במהותה טובה אוניברסלית – “טובה שבעולם” – כל אדם נורמלי היה צריך לקבל. החיוב אינו רק מ”אשר הוצאתיך.”
זה מראה שאותם חז”ל הבינו אחרת מהכוזרי/חזקוני/תוספות.
—
– בארבע מאות השנים האחרונות הכוזרי הפך מאוד פופולרי בחוגים מסוימים שלא אהבו את הגישה הפילוסופית (כמו רמב”ם, חובות הלבבות)
– הכוזרי הוא אנטי-פילוסופי – הוא מנסה לקיים / להצדיק את התורה ללא יסודות והוכחות פילוסופיות, ואף מזלזל בהוכחות פילוסופיות
– יש שאמרו (מוזכר “הגאון”) שצריך להחליף את שער היחוד מחובות הלבבות במאמר הראשון של הכוזרי
זה לא רק “אחד מביא הוכחות פילוסופיות, השני מביא הוכחות היסטוריות.” מדובר במחלוקת/חקירה הרבה יותר עמוקה ויסודית.
—
מלך הכוזרים טרח בהתלהבות ורצינות רבה להקריב קרבנות לאלוהי הכוזרים, פנה בעצמו לפני הקודש. אז בא לו חלום חוזר עם מלאך שאמר לו:
> “כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים” – כוונתך טובה, אבל מעשיך אינם נכונים.
משפט זה הוא היסוד של כל ספר הכוזרי ושל כל השקפתו של רבי יהודה הלוי על היהדות. במובן חשוב זהו “להוציא דעת הפילוסופים” – נגד הפשט של היהדות שהפילוסופים (וגם, בדרכם, המקובלים) הבינו.
—
המלך הולך תחילה לפילוסוף לשאול מה עליו לעשות אחרת. הפילוסוף עונה לו:
“אינך צריך לעשות דבר אחרת.”
שיטת הפילוסוף:
– אין דבר כזה מעשה שהוא בעצמו לא נכון, בנפרד מהכוונה
– עיקר השלימות של האדם היא דבקות בשכל הפועל – משיגים שכל, צריך טוהר לב, מחשבות טובות, מידות טובות
– בדיוק איך עושים את זה – כמה קרבנות ביום שלישי, כמה מצה בפסח – לא משנה. “עשה מה שעובד”, זה רק מנהג, כלי להרגיל מידות טובות
—
הכוזרי עונה לפילוסוף:
> “אתה אומר שתי תורות יפות, אבל אני בטוח אלף אחוז שהתורה שלך לא נכונה.”
הטיעון:
1. כל שאלתי נובעת מהחלום – מלאך אמר לי שהכוונה שלי טובה אבל המעשים שלי לא נכונים
2. אם הפילוסוף היה צודק, מסר המלאך לא היה הגיוני – כי לפי הפילוסוף רק כוונה חשובה, לא מעשים ספציפיים
3. חזק יותר: לפי תיאוריית הפילוסוף, כל חלום המלאך לא היה צריך להתקיים – תקשורת ישירה כזו מאלוהים לבני אדם לא מתאימה למערכת שלו
4. הכוזרי הוא “חסיד נורא של חוויה ישירה” – הוא מאמין שמה שאדם חש בעצמו חשוב יותר ממה שחכם אומר לו
—
המלך שואל את כל הדתות את אותה שאלה – שהיא למעשה שאלת הפילוסוף הפוכה:
> אם יש מעשה רצויה ספציפית שאלוהים רוצה מבני אדם – זה עצמו כבר חידוש גדול יותר ממה שהמעשה היא. המציאות שלאלוהים יש תורה לבשר ודם, שהוא מדבר עם בני אדם – זה החידוש העיקרי.
—
הטיעון במספר שלבים:
– רוצה לומר סברה מה אלוהים רוצה? “אלוהים רוצה שיאכלו בצל” – בסדר, זו סברה
– אבל אם הולכים לפי סברות, אריסטו מנצח. הוא כתב ספר המידות עם סברות מפותחות נורא – “זו הסברה הטובה ביותר”
– להם: אם הסברות שלך חלשות, עדיף הפילוסוף שיש לו לפחות סברות טובות
– אם אתה רוצה לומר משהו שאינו בתורת סברה אלא בתורת מציאות – שזה מוכרח, שזה אמת – חייב להיות עם מופת, עם נס, עם דבר כזה שיכול להפוך סברות
> הדרך היחידה להוכיח שיש “מעשה רצויה” ספציפית – מעשה (לא רק כוונה/מחשבה) שאלוהים רוצה – היא דרך מופת/נס. כי רק זה יכול לשכנע שאלוהים באמת מתעניין בבשר ודם, במעשים ספציפיים.
– מתברר שההוכחה שיש לכל אחד (נוצרים, מוסלמים) שיש דבר כזה – אלה היהודים. כולם מצביעים חזרה לתנ”ך, לדיבור של ה’ עם בני אדם
– העובדה הישירה ביותר שמעניינת אותו היא היהודי
—
– המלך בכלל לא חשב לדבר עם יהודים – כי יהודים הם “לוזרים גדולים” באותם זמנים, מעונים, ו”כולם יודעים שמי שהוא לוזר ה’ שונא אותו”
– אבל: זה טוב רק כל עוד הולכים לפי סברות. אם הולכים לפי הוכחות/מופתים, אי אפשר להשתמש בשכל לבד – “אולי ה’ צריך דווקא כן לוזרים”
– החבר הוא רבי יהודה הלוי עצמו – זו הדמות שלו
– המלך הוא “השאלה ששואלים” – לא לכבוד, אבל פונקציונלית
– החבר הוא “יהודי פנטזיה” – כי רוב יהודים אמיתיים היו עונים “פחות או יותר כמו הפילוסוף או הנוצרי” בצניעות
היהודי לא מתחיל עם סברות – “יש אלוהים, ה’ רוצה שיהיו טובים” – כי הוא יודע גם שסברות לא מספיקות.
—
“`
ביקורת קרשקש על הראשונים
↓
“אנכי ה’ אלקיך” = רק הזדהות (כמו כתב המלכים)
↓
לא הצהרה תיאולוגית / עיקר אמונה
↓
שאלת התורה אינה “חידוש העולם” אלא “מיהו האלוהים האמיתי?”
↓
ספר בראשית אינו העיקר; היהודים בסיני לא ידעו אותו
↓
תירוצי אבן עזרא, חזקוני/תוספות על “אשר הוצאתיך” (ולא “אשר בראתיך”)
↓
הקדמה לכוזרי:
↓
חלום המלאך: “כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים”
↓
פילוסוף: רק כוונה חשובה, לא מעשים ספציפיים
↓
כוזרי מפריך: החלום עצמו מוכיח שהפילוסוף טועה
↓
חידוש היסוד: יש מעשים ספציפיים שאלוהים רוצה = חידוש גדול יותר ממה שהמעשים הם
↓
סברות לבדן לא יכולות להוכיח זאת → צריך מופתים/נסים
↓
כל הדתות נשענות על מופתים יהודיים → המקור הישיר ביותר הוא היהדות
↓
החבר (= ר’ יהודה הלוי) מתחיל לדבר – לא עם סברות…
“`
עשרת הדברות אינן הצגת ישראל בפני גוי כלשהו ששואל בדיאלוג בין-דתי.
הפסוק הוא פשוט מאוד. מי שקורא את המשך הפסוקים יודע, היה מעשה כזה, בא אלוהים כלשהו, עדיין לא היה ברור מה בדיוק, משה רבינו ידע. אבל הטבע, הסדר הוא, שכאשר פוגשים אלוהים צריך לשאול, כמו שפוגשים אדם.
כביכול, אני לא יכול לענות לך בשני יסודות תיאולוגיים ענקיים כאלה, אמרתי את הפסוק פשוט. כמו שפוגשים אדם, בדרך כלל, איך קוראים ליהודי? אה, קוראים לי יצחק. אוקיי, עכשיו אני מכיר אותך. אולי אתה שקרן, אולי קוראים לך בכלל חיים. ואחר כך אפגוש אותך עוד עשרים פעמים, אראה שאתה באמת יצחק. אוקיי, זו הדרך שבה פוגשים אדם.
אותו דבר כשפוגשים אלוהים. פעם אנשים היו פוגשים אלים, היום זה לא כל כך במנהג. אבל היה, משה רבינו, הוא הסתובב באיזה מדבר, פגש סנה, פגש אלוהים. איך הוא יודע שזה אלוהים? זה סנה בוער באש ואיננו אוכל. אוקיי, זה אלוהים, כן.
הוא שואל אותו, איך קוראים לך? זה דבר פשוט. כלומר, הוא לא שאל אותו איך קוראים לו, כי בשבילו הוא כבר יודע, כביכול. אבל איך הוא יודע? הוא אומר, קוראים לי, קוראים לי אלקי אברהם יצחק וישראל, אבל איך אסביר להם? איך הם ידעו? איך הם יאמינו לי שקוראים לך כך, שזה אתה?
והקב”ה אומר לו, בקיצור, בסוף אומר לו הקב”ה, אתה צודק, הם לא יודעים עכשיו. אתה הולך למצרים, אתה הולך לומר “אלקי העברים נקרא עלינו”. אתה הולך לומר ליהודים, היהודים האמינו, פרעה לא האמין כל כך חזק. אתה הולך לומר, האלוהים היהודי, האלוהים העברי, הוא דיבר איתי, והוא אמר שהוא יוציא אותם ממצרים.
וכתוב שם בפסוק “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך”. התרגום העברי, “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך”. זו הראיה שזה באמת אני. במילים אחרות, איך אתה יודע שזה באמת אלקי אברהם יצחק ויעקב? אולי זה סתם, אולי זה הסנה, הסנה המדבר, הוא איזה אלוהים שני, איזה מלאך, אני לא יודע מה, איזה נחש שמדבר, אף אחד לא יודע מה זה.
אה, “וזה לך האות”, אתה רוצה שיהיה ברור, שתהיה ראיה לך, אולי לך, אתה יודע בכל אופן. אחרים רוצים לומר שכאשר הוא מוציא את היהודים ממצרים, עד עכשיו יש להם עדיין ספק, הם לא יודעים, הם שמעו מהאלוהים, משה רבינו אמר, הם שמעו מהאבות, הם לא ידעו שזה באמת זה שמדבר עם משה.
הם חוזרים, “יעבדון את האלקים על ההר הזה”, הם חוזרים להר הזה והם יעשו את העבודה על זה, הם יראו אותו, זה אומר “יעבדון אלקים”, ויביאו קרבנות למעמד הר סיני. מה הם ידעו אז? “אז אהיה כי אנוכי”, הם ידעו שאני באמת ה”אנוכי”, ה”אנוכי הוי’ אלקיך”, שמדבר אליך. זה דברי טעם.
וככה באמת, באו היהודים דרך שלשת ימים, זה לא לקח שלושה ימים, אבל זה היה דרך שלשת ימים עד הר סיני, והם מגיעים להר שבו פגשו את הוי’, ומה הוא אומר? מה הדבר הראשון שהוא אומר? הוא עושה הכנה שלמה עד שנוכל לראות אותו וכן הלאה, ומה הוא אומר? “אנוכי הוי’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. עד עכשיו לא ידעת, ידעת שמישהו הוציא אותך ממצרים, ידעת שאני באמת זה מהסנה, באמת זה ממעמד הר סיני? “אנוכי הוי’ אלקיך אשר הוצאתיך” – זה פשוט זיהוי.
אם רוצים לדעת ממש על פי פשט גמור, זה הנוסח. מי שלומד ספר עזרא וספר נחמיה רואה, סדר המלכים שאנו רואים בתנ”ך היה תמיד, אפשר לראות זאת גם בפרשת חיי שרה, מלך כשהוא נותן תקנה, כשהוא שולח מכתב לכל העולם, ואומרים עושים תקנה חדשה, לא יודע מה, צום בערב ראש חודש ניסן, הוא מתחיל, הנוסח הוא, “אנוכי פרעה” או “אנוכי כורש”, לא יודע מה, “המלך הגדול והנורא” וכן הלאה, “ואני אומר כך וכך”. זה היה סדר כתב המלכים, והקב”ה עצמו, זו ההקדמה, באיזה כוח אתה אומר, מי אתה? כן, אני זה, וממילא אני אומר לך הלאה.
זה גם הפשט האמיתי של כל מאמרי חז”ל שהרמב”ם והרמב”ן הביאו על “קבלת מלכותו ואיך קבלת גזרותו”. זה לא אומר שיש כאן מצווה נוספת של קבלת עול מלכות שמים, זה כבר דרושים. יכול להיות שחז”ל מתכוונים למשהו דומה לזה, כי הם לומדים ממנה מצווה של קבלת עול מלכות שמים, אבל הפשט הפשוט כפי תשובת רש”י עליו. זו הטענה העברית שהוא אומר על זה, קרשקש אומר, ואין לזה שום קשר לכל השאלה התיאולוגית שחכמי הראשונים היו כל כך בטוחים שיש לה משהו לעשות עם. ועד כאן עירורי, זה לא שלי, זה עירורו של רבי חסדאי קרשקש על כל המהלך.
אבל לחזור לשיטתם, הם כן מניחים שזה, הם למדו את התורה בדרך תיאולוגית, וכמו עיקרי אמונה, והם מובן מאליו הסתכלו שהם חייבים, זה דברי דעת ישראל, זה העיקר, זה דעת ישראל. כאן, למעשה, הוא בא והוא אומר, מה כל העניין? היה לו קשה שהיה צריך להתחיל “החודש הזה לכם”.
ולמעשה, הקושיה היא גם, אפילו אז זו קצת קושיה מוזרה, כי זוכרים את קושיית רבי יצחק בתחילת התורה, שעליה דיברנו אולי לפני זמן רב על העיקרים ואנשים אחרים, כי למעשה התורה כן התחילה “החודש הזה לכם”. רבונו של עולם, אנחנו פתחנו את החומש אולי כמה פרשיות מאוחר, כן? “בראשית ברא אלקים” מתחיל. זה איפה שכתוב “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך”, אבל “בראשית ברא אלקים” סיפרו את כל המעשה עד שהגיעו למעמד הר סיני, הוא כבר סיפר, וזה כבר באמצע המעשה של יציאת מצרים. אבל לכאורה לעולם אמת שהתורה כן מתחילה עם “החודש הזה לכם”, או במילים אחרות, עם “בראשית ברא אלקים”.
אבל הקושיה מניחה כמו שרבי יצחק הניח, שהתורה היהודית היא התורה האמיתית, וגם כמו שחז”ל והרמב”ם מניחים, שהתורה האמיתית שמתחילה רק ממעמד הר סיני, במילים אחרות, אחרי יציאת מצרים, בספר שמות. כל ספר בראשית, אפילו מה שכתוב “בראשית ברא אלקים”, הוא משהו, אני לא יודע מה זה, אבל זה לא ממש נכון, זה לא באמת הדרך שבה צריך ללמוד את עיקר התורה. כל יסודות התורה הם תחילת ספר בראשית. ספר בראשית הוא מעשיות, שתדע מאיפה הם באו, אבל זה לא העיקר. העיקר מתחיל בספר שמות, מיציאת מצרים, “אנכי ה’ אלקיך”.
האנשים שעמדו במתן תורה לא ידעו מפשוט בראשית. מאיפה הם לא ידעו כך? מאיפה הם ידעו? יש מדרש כזה שלמשה היו מגילות מגילות, אבל פשוט הם לא ידעו. מאיפה הם ידעו מפרשת בראשית? הם יצאו ממצרים, הם באים להר סיני, הקב”ה בא אליהם לומר, “אני האלוהים שלכם”.
תלמיד: אז השאלה היא, תגיד משהו מהותי.
מורה: זו שאלה מעניינת, אני לא יודע. אני צריך לחשוב, אתה צריך לתת לי שאלה טובה לענות כי התורה כבר יודעת. זה קשה, אין לנו באמת את האנשים מאז, זה קצת מוזר לחשוב בכלל כך. כי האם הם כן ידעו שכאשר אמרו להם “אנכי אלקי אברהם”, הם ידעו מה זה אומר אברהם? הם ידעו שכאשר אמרו “אלקי אברהם יצחק יעקב”, מי אמר להם? הם ידעו את המשפחה, הם ידעו מה כתוב. ו”בראשית ברא אלקים” הם לא ידעו? מאיפה הם סיפרו את המעשה של הבארות של יצחק שהתקוטט עם הפלשתים? מתי הם גילו את זה?
תלמיד: רגע רגע, ראשית, יכול להיות שהם באמת לא ידעו מזה, אבל הם יודעים את הכרונולוגיה המשפחתית. הם יודעים מי היה הסבא, הסבא רבא, זה נורמלי. הם לא ידעו מהבארות, את זה כתבו מאוחר יותר באמת. במתן תורה כתבו את כל התורה מבראשית, זו אחת השיטות.
מורה: אני שומע, אני שומע. אמרתי את זה באמת. כלומר, אי אפשר לשאול קשה עם ההבנה הרגילה שלנו בתורה שכן מתחילה בספר בראשית, והיא לא אומרת דברים. התורה לא סיפרה שום מעשה. הם הגיעו להר סיני, והקב”ה אמר, “אני האלוהים שלכם שהוצאתי אתכם ממצרים”. הם לא יודעים שום בראשית פשוט.
תלמיד: אני שומע, אבל זו לא הוכחה כל כך חזקה כשאתה תופס שיש כן ספר בראשית. אני צריך לחשוב על זה.
תלמיד: השאלה היא, כשמישהו מציג את עצמו, הוא אומר דבר מהותי מי הוא. הוא לא אומר פרט.
מורה: לא, אבל זה לא… אוקיי, אז את זה צריך… אבל אני רוצה כבר לומר כך, זה קודם כל לפי הפשט שלי זו לא קושיה.
כי זו לא הקדמה. הקב”ה לא בא כאן לומר את ה… אוקיי, זה פשט יפה, כשהבורא ברוך הוא. כלומר הייתי קצת מאריך בפשט שלו, אבל זה מה שהוא אומר. אבל… אני שומע, השאלה היא עוד, כי הם מסתכלים על זה כאילו, “מהו אלוהים? מהו האלוהים שלך?”
דבר נוסף שצריך לדעת, באמת, הפשט הפשוט ביותר הוא שלפי הראשונים שכל הזמן בטוחים שהתורה כאן כדי להתווכח עם חסידי אריסטו שאומרים שהעולם קדמון… זה פשוט לא אמת.
וזה… כל התורה כולה, אפילו לא פרשת בראשית, אני כבר לא מדבר על ספר שמות, אפילו ספר בראשית לא כתוב חידוש העולם דלא כקדמות העולם. כתובים הרבה דברים מעניינים בספר בראשית, אבל בכלל לא ברור שכפי שכתוב בספר בראשית כל הרעיון של חידוש העולם. צריך לעיין, זו מחלוקת מפרשים, ואני… זה לא ברור. יש לעיין, בטוח שזה לא כתוב על הפשט בספר בראשית. ו… זה עוד יותר… המילה בראשית, זה מה שהמדייק הוא כל ה… כן, כן, כן, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני לא יכול להיכנס לאותה חקירה. אני רק אומר שזה בכלל לא שהשאלה כאן, ובמילים אחרות, עבור סתם אנשים, ולזה הגיעה הקושיה, אולי זה מתאים יותר לשיטה, אבל אני רק אומר שלפי הפשט, שאלת התורה היא אף פעם לא האם יש אלוהים שברא את העולם. זה לא, אתה לא רואה את זה.
כשפרעה אומר “מי ה’ אשר אשמע בקולו”, מה הוא מתכוון לומר, עולם קדמון? אני מבקש ממנו תורה, זה לא מה שפרעה מתכוון לומר. מה שפרעה מתכוון לומר הוא דבר פשוט מאוד. אתה מדבר עם ה’ הזה, אני לא מכיר אותו, יש לי אלוהים שני ששמו, איך שקוראים לאלוהים של מצרים, רע, אני לא יודע אם זה רע, כן? יודע שהאלוהים של מצרים שאתה הולך ברע, הם קראו נגד פניכם, כן? או שם אחר, יש פנתיאון שלם, כן, חבורה שלמה של אלים, אמון עם זה, עם זה, לא, כן, אמון מוזכר בתנ”ך, אמון מנא של מצרים, וה…
כל השאלות התיאולוגיות שכן היו בזמן התורה, ובמילים אחרות, האם יש שמע ישראל ה’ אחד, אף פעם לא היה סביב האם האלוהים ברא את העולם. זה לא… אפשר לחלוק בדיוק מה המיתולוגיה או השטות של מצרים על איך הוא מאמין שברא את העולם, אבל היה מוסכם על הכל שהעולם מישהו פעם ברא בדרך כלשהי, אני כבר לא יודע בדיוק
מורה: לא, כן, פעם אחת הוא מוזכר בתנ”ך “אמוני מנוח מצרים”.
והשאלות התיאולוגיות שכן היו מזמן התורה ובמילים אחרות האם יש עבודה זרה, יש שמע ישראל ה’ אחד, אף פעם לא היה סביב האם האלוהים ברא את העולם. זה לא שאפשר לחקור בדיוק מה המיתולוגיה או השטות של מצרים על איך הוא מאמין שברא את העולם, אבל היה מוסכם על הכל שהעולם מישהו פעם ברא בדרך כלשהי, אני לא יודע בדיוק איך, ושזה אלוהים. אבל המחלוקת, האלוהים שדיבר איתם, בכלל לא היתה השאלה “היש בורא סובב”. וזה למה זה באמת לא הגיוני שזה יהיה בכלל ה”היש בורא סובב”, כי לא זו היתה אף פעם השאלה. השאלה היתה אולי, האם בדורות המאוחרים יותר אמת שהרבה יותר השאלה היא השגחה, איזה אלוהים משגיח, או האם אותו אלוהים שמשגיח הוא האלוהים שברא את העולם או לא. אבל זה לבוא ולומר “היש בורא סובב” היה מאוד מטורף.
ובכל התורה כולה, אני מתכוון חוץ מאשר בהמשך בתנ”ך אולי בספר ישעיהו, שצריך ללכת לדבר מפסוק אפשר למצוא, אבל לא מוצאים כלל בכל התורה כולה את הדגש, חוץ מבספר בראשית, שספר בראשית הוא סתם היסטוריה. אבל לא מוצאים לעולם, ברמב”ם בוודאי, אבל בתורה, בחומש, אולי בספר תהילים צריך לבדוק, אבל בחומש על פי רוב לא תוכל למצוא לעולם שיאמרו “ברוך אתה ה’ בורא עולם”. זה בכלל לא התואר, תואר ה’ בתורה שלנו הוא לעולם לא הבורא של העולם. צריך להיות מדויק רק לראות. אני אומר, יכול להיות בספר ישעיהו יש פעם, או במקומות אחרים בתנ”ך, אולי בתהילים, או במקומות כאלה. על פי רוב, יש שם הרבה תפילות. מה נוסיף עוד גם נוסח תפילה, ובנוסח התפילה לא עומד לעולם. “מלך העולם”? מה זה מלך העולם? אה, מלך פירושו המלך, לא פירושו האלוהים, הבורא. מה שזה לא יהיה, זה לא פירושו התרגום “בורא עולם”, כן? זה תרגום המנהיג של העולם, או השליט על העולם, או מיני דברים אחרים. אתה יכול לראות משה רבינו מתפלל, אברהם אבינו מתפלל, יעקב אבינו מתפלל. אף אחד מהם לא עולה על דעתו לומר “שלום” לבורא. זה משהו לא הדבר. אני רק אומר, זה סוג של דבר שצריך להיות מאוד מדויק, אבל זה לעולם לא הדבר. ויכול להיות שהשאלה היא בשאלה. אני רק אומר, בהקשר של החומש אין הפסוק פשוט. אם היה פסוק שעומד “אשר בראתיך”, היה מאוד פשוט. וזה באמת אין פסוק כזה.
אוקיי, אבל בואו נחזור ל… זו היתה הקושיא, וזה ההקשר של הקושיא למעשה. וכבר ראינו את תירוץ אבן עזרא. תירוץ אבן עזרא הוא בקיצור ש”אשר בראתיך” קשה, לא כל אחד יכול להבין אותו. “אשר עשיתיך” כל אחד יכול לראות, זה היה דבר גדול לעיני כל העמים, לעיני כל ישראל. אז זה… והם כבר היו מדויקים בפעם האחרונה שדיברנו על אבן עזרא, שיש בזה חידוש אמיתי שכל אחד יכול לראות אותו. לא רק שזה אות שהאמת למשכילים, הוא סובר, מספיק “אנכי ה’ אלקיך”, שזה כבר פירושו “אשר בראתיך”. אבל נתחדש שינוי בעולם התחתון, כלומר בטבע של עולם הזה, שזה כל אחד יכול לראות, שזה “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שזה יותר… פשוט זה חידוש גדול יותר, זה חידוש גדול יותר בפועל ממש, וזה בוודאי דבר שכל אחד יכול להחזיק.
דבר שני שאנו רואים ב… בואו נראה, הבאתי את זה כאן… החזקוני והרבה ראשונים אחרים, בעל התוספות… החזקוני הוא כמו ליקוט של תוספות, הוא סובר. והם אומרים סוג כזה של פשט. והפשט שלהם, הם גם למדו את אבן עזרא, הם ידעו את הקושיא. והם אומרים כך, בואו רק נראה איך… וזה נבנה על פשט רש”י. מה פשט רש”י? בואו נראה את הפשט הפשוט הראשון של החומש. מה אומר רש”י? איך רש”י מתרגם? רש”י הוא קודם כל חז”ל, “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, אומר רש”י, “כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי”. כך עומד ברש”י כפשט הראשון. עוד שני פשטים שרש”י אומר ב”אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. אבל הפשט הראשון של רש”י הוא, מה הוא רוצה מ”אשר הוצאתיך מארץ מצרים”? שזה שטר החוב, זה מה שאנחנו חייבים לקב”ה. במילים אחרות, בואו נשאל עליו את אותה קושיא, “וכדאי היא הבריאה שתהיו משועבדים לי”, נלמד.
זה שהקב”ה הוציא אותנו ממצרים, מגיע לנו משהו, כלומר אנחנו חייבים לו משהו בחזרה, שיהיה “אלהיך”, שאני אהיה אלוהיך, שאתה תהיה עבדי. זה “כמו שאבא דאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. אבל “אשר בראתיך” לא ברור שהיה משהו, עושה משהו שיעבוד.
לפי מה שבדקתי בתוספות ובחזקוני ובבעלי התוספות, מה שהם הבינו הוא כך, אה, קודם הוא הביא את פשט רש”י, כלומר אתה מחויב לי, כי הוצאתי אותך, לא כוח. אומר הוא, אם כך, אני יכול לשאול אותך את אותה קושיא. במילים אחרות, הוא שואל על זה את הקושיא. אם “אשר הוצאתיך” הוא דרך לומר “זה מה שעשיתי לך עכשיו, עשה לי בחזרה”, הקב”ה עשה דבר גדול יותר לבני אדם בזה שהוא ברא אותם. זה כבר סוג אחר, הרבה יותר דרך פשוטה לשאול את הקושיא. במילים אחרות, כי הוא מסביר כבר כמו רש”י, שהדבר שמחפשים כאן הוא משהו מקור החיוב, כלומר משהו דבר ש”כדאי הוא בשביל זה להיות משועבדים לי”. אבל הוא שואל על זה, אם כך, כאן הוא שואל את קושיית אבן עזרא, שהדבר הגדול ביותר הוא משהו יציאת מצרים? זה לא הדבר הגדול ביותר. לכאורה פשוט שהדבר הגדול יותר, הדבר עוד לפני זה, הוא הענין של “אשר בראתיך”. זה דבר גדול יותר מ”אשר הוצאתיך”. אני מתכוון, אם הוא לא היה נברא, לא היה מתחיל כלום, לא היה שום אדם להוציא ממצרים.
ועל זה הוא אומר תירוץ, אומר הוא שהתירוץ הוא כך, לאמר לא יאמר כך, אלא יאמר להם להשיב על היוצאים מכלל שאר אומות, לאמר תתלו לכם בשביל כך אל תורתיכם. אם הקב”ה בא לומר אשר הוצאתיך, היו היהודים יכולים… כך הוא מניח את זה, ובואו נראה טוב יותר את הרעיון. כי היהודים אמרו, נו, ברא אתה כל אחד, מה אני חייב לך במיוחד? אני לא חייב לך במיוחד בשביל זה, ברא אתה כל אחד אותו הדבר. למה יש תורה? למה אתה בא אלי עם תורה? למה אתה בא אלי עם תורה שרק יהודים צריכים לעשות? הגויים לכאורה לא צריכים לעשות את התורה.
רבים כבר למדו מאמרים בכל אלה, יש את המדרש שבעצם היו הגויים גם צריכים לעשות את התורה. יש מדרש כזה, אצלו זה מאוד קשה אם חושבים על זה בהקשר, כל אותו מדרש שאמרנו, אותו לכאורה המדרש רבה, שאמרנו שבעצם צריכים גויים גם לעשות את התורה, רק שהם לא רצו לקבל את התורה. ואותו מדרש לא עושה שום טרופ סנס אם מבינים כמו שכל התירוצים הללו הולכים להבין, שהחיוב של התורה נובע מאשר הוצאתיך מארץ מצרים. אם כך, מה רוצים? איך בכלל מתחיל השיחה עם הגויים? הגויים לא יצאו ממצרים, מה רוצים מהחיים שלהם? מאותו מדרש שומעים ברור, אותם חז”ל לפחות לא הבינו כמו שהכוזרי והחזקוני וכל אלה הולכים להבין, אלא אותם חז”ל הבינו שהתורה היא בעצם טובה שבעולם, בעצם כל אדם נורמלי היה צריך לקבל את התורה, לקבל את התורה, לקבל את התורה. שגוי שלא מקבל זו קושיא עליו, אולי הציעו לו והוא אמר לא, הוא רצה להיות רוצח וכדומה, היו לו דברים כאלה. אותו מדרש הוא מדרש יוניברסליסטי כל כך, הוא מבין שהתורה היא במהות לא דבר שהוא רק אשר הוצאתיך. אבל החזקוני אומר זה התירוץ הפשוט שלו, שזה היה אשר הוצאתיך, כי אז היו יכולים לומר, אז לא היתה שום טענה על היהודים שדווקא הם צריכים לקבל את התורה. הם היו יכולים לומר, מה שזה לא יהיה, מה שמחייב את כל הנבראים שלך, אני גם מחויב. אני לא יודע, אולי יש משהו חיוב, אני לא יודע, יש דבר כזה. אבל התורה שמחייבת הרבה דברים שלכאורה היא מחייבת הרבה דברים שגוי פטור מהם. אומר התירוץ האחר שההוצאתך ממצרים לא מספיק לחייב, צריך להוסיף אשר הוצאתיך מארץ מצרים, זה לא יאכל כל גוי, זו סיבה טובה, זה תירוץ טוב כדי שתהיו משועבדים לי על הדבר המיוחד. זה פשט התוספות למעשה, בעלי התוספות על התורה כולם מביאים את הפשט.
אוקיי, זו דרך פשוטה מאוד של לומר סוג כזה של דבר. עכשיו, אנחנו חייבים מאוד חשוב ללמוד את הכוזרי. הבאתי את החלק איך הכוזרי אומר ממש את הנקודה, אבל צריך באמת ללמוד את כל המאמר הראשון. אני מתכוון צריך ללמוד את כל הספר, אבל כל ההתחלה של המאמר הראשון, עשרים, שלושים החלקים הראשונים.
כי הכוזרי הוא ספר מאוד מעניין. לאחרונה, אני מתכוון לאחרונה אני מתכוון לומר במאה השנים האחרונות, הוא נעשה מאוד פופולרי אצל יהודים מסוימים, כי הם לא אהבו את הדרך שבה הבינו את התורה בזכות הרבנים הפילוסופיים שלנו באלף השנים האחרונות, הם מצאו ברוך השם אחד שהוא באמת גם האנטי-פילוסוף, והוא מנסה להניח את התורה, ובמילים אחרות הוא מנסה לקיים את התורה, הוא מנסה להצדיק את התורה, מבלי להתחיל מיסודות פילוסופיים, מבלי להביא ראיות פילוסופיות, וכן הלאה, ואפילו בפירוש לזלזל בראיות פילוסופיות וביסודות ובדברים כאלה.
ועם זה היה, יש כאלה שאומרים שהגאון ואנשים אחרים אומרים שבמקום ללמוד שער היחוד של חובות הלבבות צריך להחליף עם כוזרי, או המאמר הראשון של הכוזרי. אבל האמת היא, זה לא רק כמו דרך של שתי מחלוקות, אחד אומר מביאים ראיות מהראיות הפילוסופיות, אחד אומר מביאים ראיות מההיסטוריה, או כמו שכולם זוכרים שהכוזרי היה כולו ראיות. אבל האמת היא, יש כאן הרבה יותר מחלוקת יסודית עמוקה, הרבה יותר חקירה יסודית. למה? רק בואו נזכור איך הכוזרי מתחיל.
הכוזרי מתחיל שהיה גוי, כן, מלך הכוזרים. ומלך הכוזרים היה צדיק גדול. מה פירוש צדיק גדול?
הוא טרח בעצמו להביא קרבנות לאלוהי הכוזרים, ובעצמו השתחווה לפני הקודש שם. מה שזה לא יהיה שהיה צריך לעשות, הוא עשה את זה בעצמו בהתלהבות איומה ובאופן רציני מאוד.
ובא מלאך בחלומו, חזרת החלום – זה היה חלום שהיה לו כסדר – שהמלאך אמר לו: “כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים”. אתה באמת צדיק איום, חסיד איום, שמתכוון ברצינות, הרבה טוהר לב, הרבה אולי המחשבות שהיו שם בדת הכוזרית, הוא חשב ולמד ועשה כל מה שהוא יכול. אבל המעשים שלך אינם רצויים, אתה לא עושה את הדבר הנכון.
והמשפט, המשפט, הוא למעשה מה שרבי יהודה הלוי לקח כיסוד לכל ספרו ולכל הדרך שבה הוא מסתכל על היהדות. שבמובן מאוד חשוב זה להוציא דעת הפילוסופים, במילים אחרות, להוציא את הפשט של היהדות שהפילוסופים הבינו בו, ואני סובר שהמקובלים גם הבינו בדרכם, וכן הלאה.
ומה ההבדל? שלכאורה, הכוזרי בהתחלה, הכוזרי הראשון מספר את המעשה, היה המעשה: הוא הלך, הוא שמע שהוא עושה משהו לא נכון, אז הוא הלך קודם לדבר עם פילוסוף. הוא יודע שהוא חכם, הוא יודע מה זה כל דבר. אז הוא הלך לשאול את הפילוסוף מה הוא צריך לעשות, זה משהו לא נכון.
אמר לו הפילוסוף: “אתה לא צריך לעשות שום דבר אחרת.” פחות או יותר, זה מה שעומד שם.
שהפילוסוף סובר, וזו באמת שיטת הפילוסופים, שאין דבר כזה כמו משהו מעשה שבלי קשר לכוונה, בלי קשר למה שעושים, יכול להיות לא נכון. העיקר אצל הפילוסופים, העיקר שלמות של אדם פירושו שנעשים נדבקים בשכל הפועל, ומקבלים שכל, וכן הלאה.
ואיך מגיעים לזה? כן, צריך באמת להיות טוהר לב, צריך באמת להתכוון ברצינות, צריך באמת לעשות את כל הדברים שעומד בחובות הלבבות וברמב”ם. אבל בדיוק איך עושים את זה, כמה קרבנות מקריבים ביום שלישי וכמה מצה אוכלים בפסח, אומר הפילוסוף למלך הכוזרי: “זה לא משנה בכלל. עשה מה שעובד.”
אני מתכוון, הוא באמת נתן לו עצה שעובדת: “עשה את זה, וחשוב שזה מנהג. אין הבדל. העיקר הוא רק שירגילו מידות טובות, וירגילו מחשבות, יחשבו על דברים, וזה העיקר.”
זה המעשה כמו שלמדנו. זו ממש שיטת הרמב”ם על היהדות גם. אני מאמין שהרמב”ם לא היה אומר אולי כל כך גס כמו שהכוזרי מביא מהפילוסוף.
והכוזרי אמר לפילוסוף: “אתה אומר שתי תורות יפות, אבל אני אלף אחוז בטוח שהתורה שלך לא נכונה.”
למה אני בטוח שהתורה שלך לא נכונה? כי כל השאלה שלי מתחילה מזה שבא מלאך ואמר לי שלהתכוון אני מתכוון טוב. אתה אומר לי שאין דבר כזה כמו התוכן של המעשים. צריך בעיקר להתכוון טוב, צריך בעיקר להיות כוונה טובה, צריך בעיקר להיות מחשבות טובות, צריך בעיקר להיות דבקות בשכל הפועל.
אבל כל הבעיה שלי: אם היית צודק, המלאך לא היה עושה שום סנס. כי יש הבדל שאני עושה תורת הכוזרים, כל עוד יש לי טוהר לב ואני משתמש בהלכות, אני משתמש בעבודה זרה כדי להגיע למידות טובות, זה בדיוק טוב.
מיין מלאך, לא רק שאתה אולי לא צודק במעשה – כל המציאות של המלאך שאני מדבר איתך גורמת לכך שזה לא קיים לפי התיאוריה שלך. כי התיאוריה שלך אומרת: זה רק מדגיש “כוונתך רצויה, ובל מעשיך אינם רצויים”. יכול להיות מאוד הרבה “מעשיך רצויים ובל כוונתך אינם רצויים”. זה הגיוני לפילוסוף.
אבל יש לזה מציאות, שמישהו יהיה לו באמת כוונה טובה, אבל מעשיו יהיו הבעיה, פשוט עשה את הדבר הלא נכון, זה לא הגיוני לפי ההשקפה. ומכיוון שאני יודע בעצמי, אבל כי אני בעצמי שמעתי חלום, כן?
הכוזרי הוא חסיד נורא של חוויה ישירה. הוא מאמין שמה שאדם מרגיש בעצמו חשוב יותר ממה שחכם אומר לו, אף על פי שמי יודע אם זו דרך טובה לחשוב. והמלאך לא יכול לומר לי דבר כזה.
עכשיו, אם כך, מה צריך לחפש? צריך לחפש, זה המעשה של הכוזרי, צריך ללכת לחפש מי שיודע כן מה צריך לעשות ממנו, כי אתה לא יודע. אוקיי, הולכים לחפש את זה מהמוסלמים, ומהנוצרים, וכן הלאה.
וזה כל השיחה שם סובבת סביב מה שהוא אומר, החכם, חבר מספר הכוזרי, שהוא למעשה רבי יהודה הלוי, זה הדמות שלו. ואני לא מתכוון לכבוד, כלומר המלך, אבל המלך הוא כמו השאלה ששואלים.
והוא אומר, בסופו של דבר, הוא שואל כל אחד, למעשה את השאלה של הפילוסופים. מה שמעניין, אנשים לא תופסים חלק גדול מהכוזרי, באמת, כמו אנטי-נצרות ומוסלמים ודברים אחרים. אבל יש חלק חשוב מאוד, וכל המסגרת שלו באה נגד הפילוסוף.
כי הוא הולך לנוצרים, הוא הולך למוסלמים, והוא שואל אותם את כל המעשה, את השאלה של הפילוסופים. במילים אחרות, הוא שואל אותם שאלה שהולכת כך:
אתה אומר לי, אנחנו מדברים, למצוא את המעשה הנכון, המעשה הנכון של אדם, שאנשים צריכים לעשות בעולם כדי לזכות, לרצון אלוקים, לרצון השם.
צריך אבל לתפוס, שהמציאות, שיש מעשה כזו, זה למעשה חידוש גדול יותר ממה שהמעשה היא. במילים אחרות, מציאות העולם, לא שיש איזה מופת נורא, או כמו האדם שהיה לו חלום, אולי אצלו זה מספיק.
אבל כדי להראות איזו היא, לא מספיק החלום שלו. כי למה החלום שלו עשה לו טובה יפה מאוד, הוא אומר שמה שהוא עושה לא טוב, אבל המלאך לא היה מלאך כל כך טוב לומר לו מה הוא כן צריך לעשות.
אבל למעשה, זו הנקודה, הנקודה שאומרת כביכול הוא מניח, שהסיבה הראשונה יש לה תורה על… שצריך לעשות את זה עם בני אדם, עם אנשים, עם בשר ודם. זה חידוש הרבה יותר גדול, זה למעשה הדבר שצריך להוכיח, זה הדבר שעליו עומדת שיטת הכוזרי של תורה, שהיא נגד שיטת הפילוסוף.
ולמעשה בזה מסכימות כל הדתות, חוץ מהפילוסופים. יש להם רק מחלוקת מה המעשה הנכונה. אבל כדי, וכאן בא הכוזרי לראיה המפורסמת שלו שיהדות טובה יותר, מוכחת יותר מהאחרות:
כי כדי לדבר על מה שהקב”ה רוצה, לא מספיק לומר סברות. רוצה לומר סברא, הקב”ה רוצה שיאכלו פעם אחת בצל, אוקיי, זו סברא. אבל סברות יש לפילוסופים טוב יותר מכולם.
בואו נהיה ריאליים, אם המחלוקת היא בסברות מה צריך לעשות, הסברא הכי טובה יש לאריסטו. הוא כתב לכם ספר המידות עם סברות, נורא בנוי בדיוק מה יעשה אדם ויחיה בהם, זו הסברא הכי טובה. אם מדברים בסברות, זה מנצח.
ממילא, אתה לא בא אלי ואומר, הסברא שלי היא שהעיקר הוא שיהודי יאמין, שיאמינו בישו שזה כל המעשה, וכן הלאה. אני אומר, תראה, אומר הכוזרי לנוצרים, הוא אומר: בוא הנה, אני יודע, הסברא בדיוק לא הגיונית, אבל סברא לא רלוונטית כאן.
אבל אתה צריך ראיה קצת יותר טובה מהראיה שיש לך. למה? כי עם ראיות חלשות, סיפורים כאלה, עדיף שיטת הפילוסוף, כי לו יש לפחות סברות טובות מאוד, כמו שהם אומרים.
אם אתה רוצה לומר דבר שהוא לא בתורת מעשה, לא בתורת סברא, אלא זה הדבר היחיד, זו מציאות, זה מוכרח. הדרך היחידה שאפשר בכלל לקבל שיחה כזו, שיש לאל תורה ברורה, הדרך היחידה שאפשר באמת לכסות דבר כזה, חייב להיות עם מופת, חייב להיות עם נס, חייב להיות דבר כזה.
כי זה הדבר היחיד שיכול לשכנע אותי שיש באמת איזו מעשה רצויה. יש איזו מעשה, לא כוונה, לא מחשבה, שזה רוצה הקב”ה, זה אוהב הקב”ה בעצמו, עם זה הקב”ה בעצמו מדבר איתך.
זה המעשה של הכוזרי.
ועל זה הוא אומר, וכשהוא, לפי הכוזרי הוא הולך לשאול את הנוצרי: תשאל את הנוצרי, מה זה אומר שלא למדת חומש? אתה רואה שהקב”ה מדבר עם אנשים. אותו דבר אמר המוסלמי, או דומה.
ממילא הוא הגיע למסקנה שאף על פי שכולכם אומרים שהסברות שלכם טובות יותר מהסברות היהודיות, ואתה רואה שהיהודים מעונים והם לוזרים גדולים בזמנים של הכוזרי, וממילא זו ראיה, וכל אחד יודע שמי שהוא לוזר הקב”ה שונא אותו, כן? וממילא הוא בכלל לא חשב שצריך לדבר עם היהודים.
אבל זה היה טוב כל עוד חשבו שזו בכלל הסברא. אבל הבעיה שלנו היא לא בכלל הסברא. הקב”ה הוא לוזר, אוקיי, אולי הקב”ה דווקא כן רוצה לוזרים, אי אפשר בכלל להשתמש בשכל, צריך ללכת עם מי שמחזיק בראיה, הדבר שאפשר לראות, שזו ראיה כל כך חזקה, שיכולה להפוך את הסברות שאומרות שזה לא הגיוני שלקב”ה יהיה מעשה, ובכלל שהוא ידבר עם אדם, שהוא רק מתעניין בבשר ודם.
זו בעיקר הבעיה שלו.
על זה בא היהודי, והוא הולך לדבר עם היהודי, שלמעשה, מתברר לו שהראיה שיש לכל אחד, שיש דבר כזה מעשה שהקב”ה אוהב, זה היהודים. ומתברר שהוא הכי ישיר, הנקודה שמעניינת אותו בכלל היא היהודי.
על זה הוא הולך והוא מדבר עם החבר, עם תלמיד החכם היהודי, ומתחיל לחקור אותו על דתו, מה הוא מוכר.
והיהודי מופיע לפניו, אתה רואה שלכוזרי יש חרטה על כל המעשה, שכמובן, היהודי לא היה יהודי פילוסופי, כי רוב היהודים, אגב, אם היו הולכים אליהם, היו עונים פחות או יותר כמו הפילוסוף, או כמו הנוצרי, בסברות וכן הלאה.
אבל היהודי הוא יהודי פנטזיה, אין לך יהודי אמיתי. ממילא, היהודי הוא רבי יהודה הלוי בעצמו, והוא שואל אותו את השאלה.
מובן מאליו, הוא לא מתחיל לומר סברות: יש אלוקים, והקב”ה רוצה שיהיו טובים, וסברות אחרות כאלה. כי הוא יודע גם שהסברות…
[השיעור מסתיים כאן]
—
הטענה היסודית: עשרת הדברות אינן הצהרה תיאולוגית – לא מצגת של מערכת האמונה של ישראל בפני צופה מבחוץ. זוהי פולמוס ישיר נגד הראשונים (רמב”ם, רמב”ן) שקראו את “אנכי ה’ אלקיך” כעיקר תיאולוגי.
—
כשפוגשים אדם, שואלים “מה שמך?” – הוא עונה “יצחק.” אולי הוא שקרן, אבל עם הזמן נראה אם הוא באמת יצחק. אותו עקרון חל על פגישה עם אלוה – פעם היו אנשים פוגשים אלים.
– משה פוגש סנה בוער באש – הוא מבין שזהו אלוה
– הוא שואל: מה שמך? – שאלה פשוטה, טבעית
– התשובה: “אלקי אברהם יצחק ויעקב”
– הבעיה: איך היהודים במצרים יאמינו שזה באמת הוא?
– אלוהים אומר: הם עכשיו לא ידעו בוודאות
– משה ילך למצרים, יאמר “אלקי העברים נקרא עלינו”
– ההוכחה תבוא מאוחר יותר: “יעבדון את האלקים על ההר הזה” – כשיבואו להר סיני, הם יראו וידעו ש”אנכי” הוא באמת אותו אלוהים
– היהודים מגיעים להר
– אלוהים אומר: “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”
– זוהי רק הזדהות – “אני אותו שהוצאתי אתכם” – לא הצהרה תיאולוגית
—
בספר עזרא, נחמיה, וחיי שרה רואים שכאשר מלך שולח מכתב או תקנה, הוא מתחיל ב: “אנכי פרעה” או “אנכי כורש המלך הגדול” – רק אחר כך בא התוכן. אלוהים עושה את אותו הדבר – זוהי נוסחה סטנדרטית, לא חידוש תיאולוגי.
—
מאמרי חז”ל על “קבלת מלכותו” ו”קבלת גזרותיו” (שהרמב”ם והרמב”ן מביאים) אינם מתכוונים למצווה נוספת של קבלת עול מלכות שמים במובן תיאולוגי. זה כבר דרושים. זה מיוחס לרבי חסדאי קרשקש – זוהי טענת קרשקש נגד כל המהלך של הראשונים.
—
הראשונים אכן למדו את התורה בדרך תיאולוגית – כעיקרי אמונה. מנקודת מבטם מתעוררת קושיית רבי יצחק (תחילת רש”י על בראשית): התורה הייתה צריכה להתחיל ב”החודש הזה לכם.”
אבל – למעשה התורה כן מתחילה ב”בראשית ברא אלקים”, לא ב”אנכי ה’ אלקיך.” זה הופך את קושיית רבי יצחק ל”קצת מוזרה” – כי צריך להניח שהתורה “האמיתית” מתחילה רק בספר שמות, וספר בראשית הוא רק רקע היסטורי.
—
שאלה: כשאלוהים אומר “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך” – מדוע הוא לא מזכיר משהו גדול יותר (כמו בריאת העולם)?
התשובה:
– לפי הפשט אין זו קושיא – כי זה לא “הקדמה” שבה אלוהים צריך לומר את מעלתו הגדולה ביותר; זוהי רק הזדהות
– היהודים בסיני לא ידעו את ספר בראשית – הם ידעו את הכרונולוגיה המשפחתית (אברהם, יצחק, יעקב), אבל לא את פרטי בראשית
– ספר בראשית נכתב רק מאוחר יותר
—
טענה רחבה ופרובוקטיבית במספר שלבים:
1. אפילו ספר בראשית לא אומר בבירור חידוש העולם (נגד קדמות העולם) – זוהי מחלוקת מפרשים, ועל פי הפשט זה לא ברור
2. ההנחה של הראשונים שהתורה נלחמת נגד קדמות העולם של אריסטו היא “פשוט לא נכונה”
3. השאלות התיאולוגיות של תקופת התנ”ך היו שונות: לא “האם אלוהים ברא את העולם?” אלא “מיהו האלוהים האמיתי?”
– “מי ה’ אשר אשמע בקולו” של פרעה לא מתכוון ל”עולם קדמון” – הוא מתכוון: “אני לא מכיר אותו, יש לי אלים משלי” (רע, אמון, פנתיאון שלם)
– “שמע ישראל ה’ אחד” היא שאלה של מונותאיזם נגד פוליתאיזם, לא בריאה נגד קדמות
4. כל העמים הסכימו שהעולם נברא פעם בצורה כזו או אחרת – זה לא היה נקודת המחלוקת
—
תצפית מדוקדקת:
– בכל החומש (אולי מלבד ספר בראשית, שהוא “סתם היסטוריה”) כמעט אף פעם לא מופיע התואר “בורא עולם” לאלוהים
– “מלך העולם” פירושו מלך/שליט של העולם, לא “בורא”
– משה, אברהם, יעקב – כשהם מתפללים, לאף אחד לא עולה לקרוא לאלוהים “הבורא.” זה פשוט לא האופן שבו קוראים לאלוהים בחומש
– אולי בישעיהו או תהלים אפשר למצוא משהו, אבל בחומש עצמו – לא
– זה תומך בנקודה ש”אשר בראתיך” היה זר בהקשר של מתן תורה
—
תירוץ אבן עזרא:
– “אשר בראתיך” קשה – לא כל אחד יכול להבין את זה
– “אשר הוצאתיך” – יציאת מצרים – הוא שינוי בעולם התחתון (בטבע), שכל אחד יכול לראות (“לעיני כל העמים, לעיני כל ישראל”)
– ל”משכילים” די ב”אנכי ה’ אלקיך” – זה כבר מתכוון ל”אשר בראתיך”
– אבל החידוש של יציאת מצרים הוא חידוש גדול יותר בפועל – שינוי נראה לעין בעולם
—
הפשט הראשון של רש”י על “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”: “כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי” – ההוצאה ממצרים היא שטר החוב, מקור החיוב – אתם חייבים לי.
אם “אשר הוצאתיך” הוא מקור החיוב, “אשר בראתיך” היה חיוב גדול עוד יותר – כי בלי בריאה שום דבר לא היה מתחיל! אדם שנברא חייב יותר ממי שרק משתחרר.
“אשר בראתיך” לא היה יוצר חיוב ספציפי ליהודים.
– בריאה היא אוניברסלית – אלוהים ברא את כולם
– היהודים היו יכולים לענות: “בראת את כולם – במה אני חייב לך במיוחד? מדוע דווקא אני צריך לקבל תורה שגויים פטורים ממנה?”
– יציאת מצרים לעומת זאת היא טובה פרטיקולרית – רק ליהודים – ולכן היא יוצרת חיוב ספציפי ליהודים לקבל את התורה
—
מתח בין תירוץ החזקוני/תוספות לבין המדרש רבה המפורסם שאלוהים הציע את התורה לכל העמים, והם לא רצו לקבל:
– לפי החזקוני/תוספות: החיוב נובע מיציאת מצרים → לגויים אין שייכות → המדרש לא הגיוני – מה רוצים מגויים אם הם לא יצאו ממצרים?
– לפי המדרש: התורה היא במהותה טובה אוניברסלית – “טובה שבעולם” – כל אדם נורמלי היה צריך לקבל. החיוב אינו רק מ”אשר הוצאתיך.”
זה מראה שאותם חז”ל הבינו אחרת מהכוזרי/חזקוני/תוספות.
—
– בארבע מאות השנים האחרונות הכוזרי הפך מאוד פופולרי בחוגים מסוימים שלא אהבו את הגישה הפילוסופית (כמו רמב”ם, חובות הלבבות)
– הכוזרי הוא אנטי-פילוסופי – הוא מנסה לקיים / להצדיק את התורה ללא יסודות והוכחות פילוסופיות, ואף מזלזל בהוכחות פילוסופיות
– יש שאמרו (מוזכר “הגאון”) שצריך להחליף את שער היחוד מחובות הלבבות במאמר הראשון של הכוזרי
זה לא רק “אחד מביא הוכחות פילוסופיות, השני מביא הוכחות היסטוריות.” מדובר במחלוקת/חקירה הרבה יותר עמוקה ויסודית.
—
מלך הכוזרים טרח בהתלהבות ורצינות רבה להקריב קרבנות לאלוהי הכוזרים, פנה בעצמו לפני הקודש. אז בא לו חלום חוזר עם מלאך שאמר לו:
> “כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים” – כוונתך טובה, אבל מעשיך אינם נכונים.
משפט זה הוא היסוד של כל ספר הכוזרי ושל כל השקפתו של רבי יהודה הלוי על היהדות. במובן חשוב זהו “להוציא דעת הפילוסופים” – נגד הפשט של היהדות שהפילוסופים (וגם, בדרכם, המקובלים) הבינו.
—
המלך הולך תחילה לפילוסוף לשאול מה עליו לעשות אחרת. הפילוסוף עונה לו:
“אינך צריך לעשות דבר אחרת.”
שיטת הפילוסוף:
– אין דבר כזה מעשה שהוא בעצמו לא נכון, בנפרד מהכוונה
– עיקר השלימות של האדם היא דבקות בשכל הפועל – משיגים שכל, צריך טוהר לב, מחשבות טובות, מידות טובות
– בדיוק איך עושים את זה – כמה קרבנות ביום שלישי, כמה מצה בפסח – לא משנה. “עשה מה שעובד”, זה רק מנהג, כלי להרגיל מידות טובות
—
הכוזרי עונה לפילוסוף:
> “אתה אומר שתי תורות יפות, אבל אני בטוח אלף אחוז שהתורה שלך לא נכונה.”
הטיעון:
1. כל שאלתי נובעת מהחלום – מלאך אמר לי שהכוונה שלי טובה אבל המעשים שלי לא נכונים
2. אם הפילוסוף היה צודק, מסר המלאך לא היה הגיוני – כי לפי הפילוסוף רק כוונה חשובה, לא מעשים ספציפיים
3. חזק יותר: לפי תיאוריית הפילוסוף, כל חלום המלאך לא היה צריך להתקיים – תקשורת ישירה כזו מאלוהים לבני אדם לא מתאימה למערכת שלו
4. הכוזרי הוא “חסיד נורא של חוויה ישירה” – הוא מאמין שמה שאדם חש בעצמו חשוב יותר ממה שחכם אומר לו
—
המלך שואל את כל הדתות את אותה שאלה – שהיא למעשה שאלת הפילוסוף הפוכה:
> אם יש מעשה רצויה ספציפית שאלוהים רוצה מבני אדם – זה עצמו כבר חידוש גדול יותר ממה שהמעשה היא. המציאות שלאלוהים יש תורה לבשר ודם, שהוא מדבר עם בני אדם – זה החידוש העיקרי.
—
הטיעון במספר שלבים:
– רוצה לומר סברה מה אלוהים רוצה? “אלוהים רוצה שיאכלו בצל” – בסדר, זו סברה
– אבל אם הולכים לפי סברות, אריסטו מנצח. הוא כתב ספר המידות עם סברות מפותחות נורא – “זו הסברה הטובה ביותר”
– להם: אם הסברות שלך חלשות, עדיף הפילוסוף שיש לו לפחות סברות טובות
– אם אתה רוצה לומר משהו שאינו בתורת סברה אלא בתורת מציאות – שזה מוכרח, שזה אמת – חייב להיות עם מופת, עם נס, עם דבר כזה שיכול להפוך סברות
> הדרך היחידה להוכיח שיש “מעשה רצויה” ספציפית – מעשה (לא רק כוונה/מחשבה) שאלוהים רוצה – היא דרך מופת/נס. כי רק זה יכול לשכנע שאלוהים באמת מתעניין בבשר ודם, במעשים ספציפיים.
– מתברר שההוכחה שיש לכל אחד (נוצרים, מוסלמים) שיש דבר כזה – אלה היהודים. כולם מצביעים חזרה לתנ”ך, לדיבור של ה’ עם בני אדם
– העובדה הישירה ביותר שמעניינת אותו היא היהודי
—
– המלך בכלל לא חשב לדבר עם יהודים – כי יהודים הם “לוזרים גדולים” באותם זמנים, מעונים, ו”כולם יודעים שמי שהוא לוזר ה’ שונא אותו”
– אבל: זה טוב רק כל עוד הולכים לפי סברות. אם הולכים לפי הוכחות/מופתים, אי אפשר להשתמש בשכל לבד – “אולי ה’ צריך דווקא כן לוזרים”
– החבר הוא רבי יהודה הלוי עצמו – זו הדמות שלו
– המלך הוא “השאלה ששואלים” – לא לכבוד, אבל פונקציונלית
– החבר הוא “יהודי פנטזיה” – כי רוב יהודים אמיתיים היו עונים “פחות או יותר כמו הפילוסוף או הנוצרי” בצניעות
היהודי לא מתחיל עם סברות – “יש אלוהים, ה’ רוצה שיהיו טובים” – כי הוא יודע גם שסברות לא מספיקות.
—
“`
ביקורת קרשקש על הראשונים
↓
“אנכי ה’ אלקיך” = רק הזדהות (כמו כתב המלכים)
↓
לא הצהרה תיאולוגית / עיקר אמונה
↓
שאלת התורה אינה “חידוש העולם” אלא “מיהו האלוהים האמיתי?”
↓
ספר בראשית אינו העיקר; היהודים בסיני לא ידעו אותו
↓
תירוצי אבן עזרא, חזקוני/תוספות על “אשר הוצאתיך” (ולא “אשר בראתיך”)
↓
הקדמה לכוזרי:
↓
חלום המלאך: “כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים”
↓
פילוסוף: רק כוונה חשובה, לא מעשים ספציפיים
↓
כוזרי מפריך: החלום עצמו מוכיח שהפילוסוף טועה
↓
חידוש היסוד: יש מעשים ספציפיים שאלוהים רוצה = חידוש גדול יותר ממה שהמעשים הם
↓
סברות לבדן לא יכולות להוכיח זאת → צריך מופתים/נסים
↓
כל הדתות נשענות על מופתים יהודיים → המקור הישיר ביותר הוא היהדות
↓
החבר (= ר’ יהודה הלוי) מתחיל לדבר – לא עם סברות…
“`
עשרת הדברות אינן הצגת ישראל בפני גוי כלשהו ששואל בדיאלוג בין-דתי.
הפסוק הוא פשוט מאוד. מי שקורא את המשך הפסוקים יודע, היה מעשה כזה, בא אלוהים כלשהו, עדיין לא היה ברור מה בדיוק, משה רבינו ידע. אבל הטבע, הסדר הוא, שכאשר פוגשים אלוהים צריך לשאול, כמו שפוגשים אדם.
כביכול, אני לא יכול לענות לך בשני יסודות תיאולוגיים ענקיים כאלה, אמרתי את הפסוק פשוט. כמו שפוגשים אדם, בדרך כלל, איך קוראים ליהודי? אה, קוראים לי יצחק. אוקיי, עכשיו אני מכיר אותך. אולי אתה שקרן, אולי קוראים לך בכלל חיים. ואחר כך אפגוש אותך עוד עשרים פעמים, אראה שאתה באמת יצחק. אוקיי, זו הדרך שבה פוגשים אדם.
אותו דבר כשפוגשים אלוהים. פעם אנשים היו פוגשים אלים, היום זה לא כל כך במנהג. אבל היה, משה רבינו, הוא הסתובב באיזה מדבר, פגש סנה, פגש אלוהים. איך הוא יודע שזה אלוהים? זה סנה בוער באש ואיננו אוכל. אוקיי, זה אלוהים, כן.
הוא שואל אותו, איך קוראים לך? זה דבר פשוט. כלומר, הוא לא שאל אותו איך קוראים לו, כי בשבילו הוא כבר יודע, כביכול. אבל איך הוא יודע? הוא אומר, קוראים לי, קוראים לי אלקי אברהם יצחק וישראל, אבל איך אסביר להם? איך הם ידעו? איך הם יאמינו לי שקוראים לך כך, שזה אתה?
והקב”ה אומר לו, בקיצור, בסוף אומר לו הקב”ה, אתה צודק, הם לא יודעים עכשיו. אתה הולך למצרים, אתה הולך לומר “אלקי העברים נקרא עלינו”. אתה הולך לומר ליהודים, היהודים האמינו, פרעה לא האמין כל כך חזק. אתה הולך לומר, האלוהים היהודי, האלוהים העברי, הוא דיבר איתי, והוא אמר שהוא יוציא אותם ממצרים.
וכתוב שם בפסוק “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך”. התרגום העברי, “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך”. זו הראיה שזה באמת אני. במילים אחרות, איך אתה יודע שזה באמת אלקי אברהם יצחק ויעקב? אולי זה סתם, אולי זה הסנה, הסנה המדבר, הוא איזה אלוהים שני, איזה מלאך, אני לא יודע מה, איזה נחש שמדבר, אף אחד לא יודע מה זה.
אה, “וזה לך האות”, אתה רוצה שיהיה ברור, שתהיה ראיה לך, אולי לך, אתה יודע בכל אופן. אחרים רוצים לומר שכאשר הוא מוציא את היהודים ממצרים, עד עכשיו יש להם עדיין ספק, הם לא יודעים, הם שמעו מהאלוהים, משה רבינו אמר, הם שמעו מהאבות, הם לא ידעו שזה באמת זה שמדבר עם משה.
הם חוזרים, “יעבדון את האלקים על ההר הזה”, הם חוזרים להר הזה והם יעשו את העבודה על זה, הם יראו אותו, זה אומר “יעבדון אלקים”, ויביאו קרבנות למעמד הר סיני. מה הם ידעו אז? “אז אהיה כי אנוכי”, הם ידעו שאני באמת ה”אנוכי”, ה”אנוכי הוי’ אלקיך”, שמדבר אליך. זה דברי טעם.
וככה באמת, באו היהודים דרך שלשת ימים, זה לא לקח שלושה ימים, אבל זה היה דרך שלשת ימים עד הר סיני, והם מגיעים להר שבו פגשו את הוי’, ומה הוא אומר? מה הדבר הראשון שהוא אומר? הוא עושה הכנה שלמה עד שנוכל לראות אותו וכן הלאה, ומה הוא אומר? “אנוכי הוי’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. עד עכשיו לא ידעת, ידעת שמישהו הוציא אותך ממצרים, ידעת שאני באמת זה מהסנה, באמת זה ממעמד הר סיני? “אנוכי הוי’ אלקיך אשר הוצאתיך” – זה פשוט זיהוי.
אם רוצים לדעת ממש על פי פשט גמור, זה הנוסח. מי שלומד ספר עזרא וספר נחמיה רואה, סדר המלכים שאנו רואים בתנ”ך היה תמיד, אפשר לראות זאת גם בפרשת חיי שרה, מלך כשהוא נותן תקנה, כשהוא שולח מכתב לכל העולם, ואומרים עושים תקנה חדשה, לא יודע מה, צום בערב ראש חודש ניסן, הוא מתחיל, הנוסח הוא, “אנוכי פרעה” או “אנוכי כורש”, לא יודע מה, “המלך הגדול והנורא” וכן הלאה, “ואני אומר כך וכך”. זה היה סדר כתב המלכים, והקב”ה עצמו, זו ההקדמה, באיזה כוח אתה אומר, מי אתה? כן, אני זה, וממילא אני אומר לך הלאה.
זה גם הפשט האמיתי של כל מאמרי חז”ל שהרמב”ם והרמב”ן הביאו על “קבלת מלכותו ואיך קבלת גזרותו”. זה לא אומר שיש כאן מצווה נוספת של קבלת עול מלכות שמים, זה כבר דרושים. יכול להיות שחז”ל מתכוונים למשהו דומה לזה, כי הם לומדים ממנה מצווה של קבלת עול מלכות שמים, אבל הפשט הפשוט כפי תשובת רש”י עליו. זו הטענה העברית שהוא אומר על זה, קרשקש אומר, ואין לזה שום קשר לכל השאלה התיאולוגית שחכמי הראשונים היו כל כך בטוחים שיש לה משהו לעשות עם. ועד כאן עירורי, זה לא שלי, זה עירורו של רבי חסדאי קרשקש על כל המהלך.
אבל לחזור לשיטתם, הם כן מניחים שזה, הם למדו את התורה בדרך תיאולוגית, וכמו עיקרי אמונה, והם מובן מאליו הסתכלו שהם חייבים, זה דברי דעת ישראל, זה העיקר, זה דעת ישראל. כאן, למעשה, הוא בא והוא אומר, מה כל העניין? היה לו קשה שהיה צריך להתחיל “החודש הזה לכם”.
ולמעשה, הקושיה היא גם, אפילו אז זו קצת קושיה מוזרה, כי זוכרים את קושיית רבי יצחק בתחילת התורה, שעליה דיברנו אולי לפני זמן רב על העיקרים ואנשים אחרים, כי למעשה התורה כן התחילה “החודש הזה לכם”. רבונו של עולם, אנחנו פתחנו את החומש אולי כמה פרשיות מאוחר, כן? “בראשית ברא אלקים” מתחיל. זה איפה שכתוב “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך”, אבל “בראשית ברא אלקים” סיפרו את כל המעשה עד שהגיעו למעמד הר סיני, הוא כבר סיפר, וזה כבר באמצע המעשה של יציאת מצרים. אבל לכאורה לעולם אמת שהתורה כן מתחילה עם “החודש הזה לכם”, או במילים אחרות, עם “בראשית ברא אלקים”.
אבל הקושיה מניחה כמו שרבי יצחק הניח, שהתורה היהודית היא התורה האמיתית, וגם כמו שחז”ל והרמב”ם מניחים, שהתורה האמיתית שמתחילה רק ממעמד הר סיני, במילים אחרות, אחרי יציאת מצרים, בספר שמות. כל ספר בראשית, אפילו מה שכתוב “בראשית ברא אלקים”, הוא משהו, אני לא יודע מה זה, אבל זה לא ממש נכון, זה לא באמת הדרך שבה צריך ללמוד את עיקר התורה. כל יסודות התורה הם תחילת ספר בראשית. ספר בראשית הוא מעשיות, שתדע מאיפה הם באו, אבל זה לא העיקר. העיקר מתחיל בספר שמות, מיציאת מצרים, “אנכי ה’ אלקיך”.
האנשים שעמדו במתן תורה לא ידעו מפשוט בראשית. מאיפה הם לא ידעו כך? מאיפה הם ידעו? יש מדרש כזה שלמשה היו מגילות מגילות, אבל פשוט הם לא ידעו. מאיפה הם ידעו מפרשת בראשית? הם יצאו ממצרים, הם באים להר סיני, הקב”ה בא אליהם לומר, “אני האלוהים שלכם”.
תלמיד: אז השאלה היא, תגיד משהו מהותי.
מורה: זו שאלה מעניינת, אני לא יודע. אני צריך לחשוב, אתה צריך לתת לי שאלה טובה לענות כי התורה כבר יודעת. זה קשה, אין לנו באמת את האנשים מאז, זה קצת מוזר לחשוב בכלל כך. כי האם הם כן ידעו שכאשר אמרו להם “אנכי אלקי אברהם”, הם ידעו מה זה אומר אברהם? הם ידעו שכאשר אמרו “אלקי אברהם יצחק יעקב”, מי אמר להם? הם ידעו את המשפחה, הם ידעו מה כתוב. ו”בראשית ברא אלקים” הם לא ידעו? מאיפה הם סיפרו את המעשה של הבארות של יצחק שהתקוטט עם הפלשתים? מתי הם גילו את זה?
תלמיד: רגע רגע, ראשית, יכול להיות שהם באמת לא ידעו מזה, אבל הם יודעים את הכרונולוגיה המשפחתית. הם יודעים מי היה הסבא, הסבא רבא, זה נורמלי. הם לא ידעו מהבארות, את זה כתבו מאוחר יותר באמת. במתן תורה כתבו את כל התורה מבראשית, זו אחת השיטות.
מורה: אני שומע, אני שומע. אמרתי את זה באמת. כלומר, אי אפשר לשאול קשה עם ההבנה הרגילה שלנו בתורה שכן מתחילה בספר בראשית, והיא לא אומרת דברים. התורה לא סיפרה שום מעשה. הם הגיעו להר סיני, והקב”ה אמר, “אני האלוהים שלכם שהוצאתי אתכם ממצרים”. הם לא יודעים שום בראשית פשוט.
תלמיד: אני שומע, אבל זו לא הוכחה כל כך חזקה כשאתה תופס שיש כן ספר בראשית. אני צריך לחשוב על זה.
תלמיד: השאלה היא, כשמישהו מציג את עצמו, הוא אומר דבר מהותי מי הוא. הוא לא אומר פרט.
מורה: לא, אבל זה לא… אוקיי, אז את זה צריך… אבל אני רוצה כבר לומר כך, זה קודם כל לפי הפשט שלי זו לא קושיה.
כי זו לא הקדמה. הקב”ה לא בא כאן לומר את ה… אוקיי, זה פשט יפה, כשהבורא ברוך הוא. כלומר הייתי קצת מאריך בפשט שלו, אבל זה מה שהוא אומר. אבל… אני שומע, השאלה היא עוד, כי הם מסתכלים על זה כאילו, “מהו אלוהים? מהו האלוהים שלך?”
דבר נוסף שצריך לדעת, באמת, הפשט הפשוט ביותר הוא שלפי הראשונים שכל הזמן בטוחים שהתורה כאן כדי להתווכח עם חסידי אריסטו שאומרים שהעולם קדמון… זה פשוט לא אמת.
וזה… כל התורה כולה, אפילו לא פרשת בראשית, אני כבר לא מדבר על ספר שמות, אפילו ספר בראשית לא כתוב חידוש העולם דלא כקדמות העולם. כתובים הרבה דברים מעניינים בספר בראשית, אבל בכלל לא ברור שכפי שכתוב בספר בראשית כל הרעיון של חידוש העולם. צריך לעיין, זו מחלוקת מפרשים, ואני… זה לא ברור. יש לעיין, בטוח שזה לא כתוב על הפשט בספר בראשית. ו… זה עוד יותר… המילה בראשית, זה מה שהמדייק הוא כל ה… כן, כן, כן, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני לא יכול להיכנס לאותה חקירה. אני רק אומר שזה בכלל לא שהשאלה כאן, ובמילים אחרות, עבור סתם אנשים, ולזה הגיעה הקושיה, אולי זה מתאים יותר לשיטה, אבל אני רק אומר שלפי הפשט, שאלת התורה היא אף פעם לא האם יש אלוהים שברא את העולם. זה לא, אתה לא רואה את זה.
כשפרעה אומר “מי ה’ אשר אשמע בקולו”, מה הוא מתכוון לומר, עולם קדמון? אני מבקש ממנו תורה, זה לא מה שפרעה מתכוון לומר. מה שפרעה מתכוון לומר הוא דבר פשוט מאוד. אתה מדבר עם ה’ הזה, אני לא מכיר אותו, יש לי אלוהים שני ששמו, איך שקוראים לאלוהים של מצרים, רע, אני לא יודע אם זה רע, כן? יודע שהאלוהים של מצרים שאתה הולך ברע, הם קראו נגד פניכם, כן? או שם אחר, יש פנתיאון שלם, כן, חבורה שלמה של אלים, אמון עם זה, עם זה, לא, כן, אמון מוזכר בתנ”ך, אמון מנא של מצרים, וה…
כל השאלות התיאולוגיות שכן היו בזמן התורה, ובמילים אחרות, האם יש שמע ישראל ה’ אחד, אף פעם לא היה סביב האם האלוהים ברא את העולם. זה לא… אפשר לחלוק בדיוק מה המיתולוגיה או השטות של מצרים על איך הוא מאמין שברא את העולם, אבל היה מוסכם על הכל שהעולם מישהו פעם ברא בדרך כלשהי, אני כבר לא יודע בדיוק
מורה: לא, כן, פעם אחת הוא מוזכר בתנ”ך “אמוני מנוח מצרים”.
והשאלות התיאולוגיות שכן היו מזמן התורה ובמילים אחרות האם יש עבודה זרה, יש שמע ישראל ה’ אחד, אף פעם לא היה סביב האם האלוהים ברא את העולם. זה לא שאפשר לחקור בדיוק מה המיתולוגיה או השטות של מצרים על איך הוא מאמין שברא את העולם, אבל היה מוסכם על הכל שהעולם מישהו פעם ברא בדרך כלשהי, אני לא יודע בדיוק איך, ושזה אלוהים. אבל המחלוקת, האלוהים שדיבר איתם, בכלל לא היתה השאלה “היש בורא סובב”. וזה למה זה באמת לא הגיוני שזה יהיה בכלל ה”היש בורא סובב”, כי לא זו היתה אף פעם השאלה. השאלה היתה אולי, האם בדורות המאוחרים יותר אמת שהרבה יותר השאלה היא השגחה, איזה אלוהים משגיח, או האם אותו אלוהים שמשגיח הוא האלוהים שברא את העולם או לא. אבל זה לבוא ולומר “היש בורא סובב” היה מאוד מטורף.
ובכל התורה כולה, אני מתכוון חוץ מאשר בהמשך בתנ”ך אולי בספר ישעיהו, שצריך ללכת לדבר מפסוק אפשר למצוא, אבל לא מוצאים כלל בכל התורה כולה את הדגש, חוץ מבספר בראשית, שספר בראשית הוא סתם היסטוריה. אבל לא מוצאים לעולם, ברמב”ם בוודאי, אבל בתורה, בחומש, אולי בספר תהילים צריך לבדוק, אבל בחומש על פי רוב לא תוכל למצוא לעולם שיאמרו “ברוך אתה ה’ בורא עולם”. זה בכלל לא התואר, תואר ה’ בתורה שלנו הוא לעולם לא הבורא של העולם. צריך להיות מדויק רק לראות. אני אומר, יכול להיות בספר ישעיהו יש פעם, או במקומות אחרים בתנ”ך, אולי בתהילים, או במקומות כאלה. על פי רוב, יש שם הרבה תפילות. מה נוסיף עוד גם נוסח תפילה, ובנוסח התפילה לא עומד לעולם. “מלך העולם”? מה זה מלך העולם? אה, מלך פירושו המלך, לא פירושו האלוהים, הבורא. מה שזה לא יהיה, זה לא פירושו התרגום “בורא עולם”, כן? זה תרגום המנהיג של העולם, או השליט על העולם, או מיני דברים אחרים. אתה יכול לראות משה רבינו מתפלל, אברהם אבינו מתפלל, יעקב אבינו מתפלל. אף אחד מהם לא עולה על דעתו לומר “שלום” לבורא. זה משהו לא הדבר. אני רק אומר, זה סוג של דבר שצריך להיות מאוד מדויק, אבל זה לעולם לא הדבר. ויכול להיות שהשאלה היא בשאלה. אני רק אומר, בהקשר של החומש אין הפסוק פשוט. אם היה פסוק שעומד “אשר בראתיך”, היה מאוד פשוט. וזה באמת אין פסוק כזה.
אוקיי, אבל בואו נחזור ל… זו היתה הקושיא, וזה ההקשר של הקושיא למעשה. וכבר ראינו את תירוץ אבן עזרא. תירוץ אבן עזרא הוא בקיצור ש”אשר בראתיך” קשה, לא כל אחד יכול להבין אותו. “אשר עשיתיך” כל אחד יכול לראות, זה היה דבר גדול לעיני כל העמים, לעיני כל ישראל. אז זה… והם כבר היו מדויקים בפעם האחרונה שדיברנו על אבן עזרא, שיש בזה חידוש אמיתי שכל אחד יכול לראות אותו. לא רק שזה אות שהאמת למשכילים, הוא סובר, מספיק “אנכי ה’ אלקיך”, שזה כבר פירושו “אשר בראתיך”. אבל נתחדש שינוי בעולם התחתון, כלומר בטבע של עולם הזה, שזה כל אחד יכול לראות, שזה “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שזה יותר… פשוט זה חידוש גדול יותר, זה חידוש גדול יותר בפועל ממש, וזה בוודאי דבר שכל אחד יכול להחזיק.
דבר שני שאנו רואים ב… בואו נראה, הבאתי את זה כאן… החזקוני והרבה ראשונים אחרים, בעל התוספות… החזקוני הוא כמו ליקוט של תוספות, הוא סובר. והם אומרים סוג כזה של פשט. והפשט שלהם, הם גם למדו את אבן עזרא, הם ידעו את הקושיא. והם אומרים כך, בואו רק נראה איך… וזה נבנה על פשט רש”י. מה פשט רש”י? בואו נראה את הפשט הפשוט הראשון של החומש. מה אומר רש”י? איך רש”י מתרגם? רש”י הוא קודם כל חז”ל, “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, אומר רש”י, “כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי”. כך עומד ברש”י כפשט הראשון. עוד שני פשטים שרש”י אומר ב”אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. אבל הפשט הראשון של רש”י הוא, מה הוא רוצה מ”אשר הוצאתיך מארץ מצרים”? שזה שטר החוב, זה מה שאנחנו חייבים לקב”ה. במילים אחרות, בואו נשאל עליו את אותה קושיא, “וכדאי היא הבריאה שתהיו משועבדים לי”, נלמד.
זה שהקב”ה הוציא אותנו ממצרים, מגיע לנו משהו, כלומר אנחנו חייבים לו משהו בחזרה, שיהיה “אלהיך”, שאני אהיה אלוהיך, שאתה תהיה עבדי. זה “כמו שאבא דאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. אבל “אשר בראתיך” לא ברור שהיה משהו, עושה משהו שיעבוד.
לפי מה שבדקתי בתוספות ובחזקוני ובבעלי התוספות, מה שהם הבינו הוא כך, אה, קודם הוא הביא את פשט רש”י, כלומר אתה מחויב לי, כי הוצאתי אותך, לא כוח. אומר הוא, אם כך, אני יכול לשאול אותך את אותה קושיא. במילים אחרות, הוא שואל על זה את הקושיא. אם “אשר הוצאתיך” הוא דרך לומר “זה מה שעשיתי לך עכשיו, עשה לי בחזרה”, הקב”ה עשה דבר גדול יותר לבני אדם בזה שהוא ברא אותם. זה כבר סוג אחר, הרבה יותר דרך פשוטה לשאול את הקושיא. במילים אחרות, כי הוא מסביר כבר כמו רש”י, שהדבר שמחפשים כאן הוא משהו מקור החיוב, כלומר משהו דבר ש”כדאי הוא בשביל זה להיות משועבדים לי”. אבל הוא שואל על זה, אם כך, כאן הוא שואל את קושיית אבן עזרא, שהדבר הגדול ביותר הוא משהו יציאת מצרים? זה לא הדבר הגדול ביותר. לכאורה פשוט שהדבר הגדול יותר, הדבר עוד לפני זה, הוא הענין של “אשר בראתיך”. זה דבר גדול יותר מ”אשר הוצאתיך”. אני מתכוון, אם הוא לא היה נברא, לא היה מתחיל כלום, לא היה שום אדם להוציא ממצרים.
ועל זה הוא אומר תירוץ, אומר הוא שהתירוץ הוא כך, לאמר לא יאמר כך, אלא יאמר להם להשיב על היוצאים מכלל שאר אומות, לאמר תתלו לכם בשביל כך אל תורתיכם. אם הקב”ה בא לומר אשר הוצאתיך, היו היהודים יכולים… כך הוא מניח את זה, ובואו נראה טוב יותר את הרעיון. כי היהודים אמרו, נו, ברא אתה כל אחד, מה אני חייב לך במיוחד? אני לא חייב לך במיוחד בשביל זה, ברא אתה כל אחד אותו הדבר. למה יש תורה? למה אתה בא אלי עם תורה? למה אתה בא אלי עם תורה שרק יהודים צריכים לעשות? הגויים לכאורה לא צריכים לעשות את התורה.
רבים כבר למדו מאמרים בכל אלה, יש את המדרש שבעצם היו הגויים גם צריכים לעשות את התורה. יש מדרש כזה, אצלו זה מאוד קשה אם חושבים על זה בהקשר, כל אותו מדרש שאמרנו, אותו לכאורה המדרש רבה, שאמרנו שבעצם צריכים גויים גם לעשות את התורה, רק שהם לא רצו לקבל את התורה. ואותו מדרש לא עושה שום טרופ סנס אם מבינים כמו שכל התירוצים הללו הולכים להבין, שהחיוב של התורה נובע מאשר הוצאתיך מארץ מצרים. אם כך, מה רוצים? איך בכלל מתחיל השיחה עם הגויים? הגויים לא יצאו ממצרים, מה רוצים מהחיים שלהם? מאותו מדרש שומעים ברור, אותם חז”ל לפחות לא הבינו כמו שהכוזרי והחזקוני וכל אלה הולכים להבין, אלא אותם חז”ל הבינו שהתורה היא בעצם טובה שבעולם, בעצם כל אדם נורמלי היה צריך לקבל את התורה, לקבל את התורה, לקבל את התורה. שגוי שלא מקבל זו קושיא עליו, אולי הציעו לו והוא אמר לא, הוא רצה להיות רוצח וכדומה, היו לו דברים כאלה. אותו מדרש הוא מדרש יוניברסליסטי כל כך, הוא מבין שהתורה היא במהות לא דבר שהוא רק אשר הוצאתיך. אבל החזקוני אומר זה התירוץ הפשוט שלו, שזה היה אשר הוצאתיך, כי אז היו יכולים לומר, אז לא היתה שום טענה על היהודים שדווקא הם צריכים לקבל את התורה. הם היו יכולים לומר, מה שזה לא יהיה, מה שמחייב את כל הנבראים שלך, אני גם מחויב. אני לא יודע, אולי יש משהו חיוב, אני לא יודע, יש דבר כזה. אבל התורה שמחייבת הרבה דברים שלכאורה היא מחייבת הרבה דברים שגוי פטור מהם. אומר התירוץ האחר שההוצאתך ממצרים לא מספיק לחייב, צריך להוסיף אשר הוצאתיך מארץ מצרים, זה לא יאכל כל גוי, זו סיבה טובה, זה תירוץ טוב כדי שתהיו משועבדים לי על הדבר המיוחד. זה פשט התוספות למעשה, בעלי התוספות על התורה כולם מביאים את הפשט.
אוקיי, זו דרך פשוטה מאוד של לומר סוג כזה של דבר. עכשיו, אנחנו חייבים מאוד חשוב ללמוד את הכוזרי. הבאתי את החלק איך הכוזרי אומר ממש את הנקודה, אבל צריך באמת ללמוד את כל המאמר הראשון. אני מתכוון צריך ללמוד את כל הספר, אבל כל ההתחלה של המאמר הראשון, עשרים, שלושים החלקים הראשונים.
כי הכוזרי הוא ספר מאוד מעניין. לאחרונה, אני מתכוון לאחרונה אני מתכוון לומר במאה השנים האחרונות, הוא נעשה מאוד פופולרי אצל יהודים מסוימים, כי הם לא אהבו את הדרך שבה הבינו את התורה בזכות הרבנים הפילוסופיים שלנו באלף השנים האחרונות, הם מצאו ברוך השם אחד שהוא באמת גם האנטי-פילוסוף, והוא מנסה להניח את התורה, ובמילים אחרות הוא מנסה לקיים את התורה, הוא מנסה להצדיק את התורה, מבלי להתחיל מיסודות פילוסופיים, מבלי להביא ראיות פילוסופיות, וכן הלאה, ואפילו בפירוש לזלזל בראיות פילוסופיות וביסודות ובדברים כאלה.
ועם זה היה, יש כאלה שאומרים שהגאון ואנשים אחרים אומרים שבמקום ללמוד שער היחוד של חובות הלבבות צריך להחליף עם כוזרי, או המאמר הראשון של הכוזרי. אבל האמת היא, זה לא רק כמו דרך של שתי מחלוקות, אחד אומר מביאים ראיות מהראיות הפילוסופיות, אחד אומר מביאים ראיות מההיסטוריה, או כמו שכולם זוכרים שהכוזרי היה כולו ראיות. אבל האמת היא, יש כאן הרבה יותר מחלוקת יסודית עמוקה, הרבה יותר חקירה יסודית. למה? רק בואו נזכור איך הכוזרי מתחיל.
הכוזרי מתחיל שהיה גוי, כן, מלך הכוזרים. ומלך הכוזרים היה צדיק גדול. מה פירוש צדיק גדול?
הוא טרח בעצמו להביא קרבנות לאלוהי הכוזרים, ובעצמו השתחווה לפני הקודש שם. מה שזה לא יהיה שהיה צריך לעשות, הוא עשה את זה בעצמו בהתלהבות איומה ובאופן רציני מאוד.
ובא מלאך בחלומו, חזרת החלום – זה היה חלום שהיה לו כסדר – שהמלאך אמר לו: “כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים”. אתה באמת צדיק איום, חסיד איום, שמתכוון ברצינות, הרבה טוהר לב, הרבה אולי המחשבות שהיו שם בדת הכוזרית, הוא חשב ולמד ועשה כל מה שהוא יכול. אבל המעשים שלך אינם רצויים, אתה לא עושה את הדבר הנכון.
והמשפט, המשפט, הוא למעשה מה שרבי יהודה הלוי לקח כיסוד לכל ספרו ולכל הדרך שבה הוא מסתכל על היהדות. שבמובן מאוד חשוב זה להוציא דעת הפילוסופים, במילים אחרות, להוציא את הפשט של היהדות שהפילוסופים הבינו בו, ואני סובר שהמקובלים גם הבינו בדרכם, וכן הלאה.
ומה ההבדל? שלכאורה, הכוזרי בהתחלה, הכוזרי הראשון מספר את המעשה, היה המעשה: הוא הלך, הוא שמע שהוא עושה משהו לא נכון, אז הוא הלך קודם לדבר עם פילוסוף. הוא יודע שהוא חכם, הוא יודע מה זה כל דבר. אז הוא הלך לשאול את הפילוסוף מה הוא צריך לעשות, זה משהו לא נכון.
אמר לו הפילוסוף: “אתה לא צריך לעשות שום דבר אחרת.” פחות או יותר, זה מה שעומד שם.
שהפילוסוף סובר, וזו באמת שיטת הפילוסופים, שאין דבר כזה כמו משהו מעשה שבלי קשר לכוונה, בלי קשר למה שעושים, יכול להיות לא נכון. העיקר אצל הפילוסופים, העיקר שלמות של אדם פירושו שנעשים נדבקים בשכל הפועל, ומקבלים שכל, וכן הלאה.
ואיך מגיעים לזה? כן, צריך באמת להיות טוהר לב, צריך באמת להתכוון ברצינות, צריך באמת לעשות את כל הדברים שעומד בחובות הלבבות וברמב”ם. אבל בדיוק איך עושים את זה, כמה קרבנות מקריבים ביום שלישי וכמה מצה אוכלים בפסח, אומר הפילוסוף למלך הכוזרי: “זה לא משנה בכלל. עשה מה שעובד.”
אני מתכוון, הוא באמת נתן לו עצה שעובדת: “עשה את זה, וחשוב שזה מנהג. אין הבדל. העיקר הוא רק שירגילו מידות טובות, וירגילו מחשבות, יחשבו על דברים, וזה העיקר.”
זה המעשה כמו שלמדנו. זו ממש שיטת הרמב”ם על היהדות גם. אני מאמין שהרמב”ם לא היה אומר אולי כל כך גס כמו שהכוזרי מביא מהפילוסוף.
והכוזרי אמר לפילוסוף: “אתה אומר שתי תורות יפות, אבל אני אלף אחוז בטוח שהתורה שלך לא נכונה.”
למה אני בטוח שהתורה שלך לא נכונה? כי כל השאלה שלי מתחילה מזה שבא מלאך ואמר לי שלהתכוון אני מתכוון טוב. אתה אומר לי שאין דבר כזה כמו התוכן של המעשים. צריך בעיקר להתכוון טוב, צריך בעיקר להיות כוונה טובה, צריך בעיקר להיות מחשבות טובות, צריך בעיקר להיות דבקות בשכל הפועל.
אבל כל הבעיה שלי: אם היית צודק, המלאך לא היה עושה שום סנס. כי יש הבדל שאני עושה תורת הכוזרים, כל עוד יש לי טוהר לב ואני משתמש בהלכות, אני משתמש בעבודה זרה כדי להגיע למידות טובות, זה בדיוק טוב.
מיין מלאך, לא רק שאתה אולי לא צודק במעשה – כל המציאות של המלאך שאני מדבר איתך גורמת לכך שזה לא קיים לפי התיאוריה שלך. כי התיאוריה שלך אומרת: זה רק מדגיש “כוונתך רצויה, ובל מעשיך אינם רצויים”. יכול להיות מאוד הרבה “מעשיך רצויים ובל כוונתך אינם רצויים”. זה הגיוני לפילוסוף.
אבל יש לזה מציאות, שמישהו יהיה לו באמת כוונה טובה, אבל מעשיו יהיו הבעיה, פשוט עשה את הדבר הלא נכון, זה לא הגיוני לפי ההשקפה. ומכיוון שאני יודע בעצמי, אבל כי אני בעצמי שמעתי חלום, כן?
הכוזרי הוא חסיד נורא של חוויה ישירה. הוא מאמין שמה שאדם מרגיש בעצמו חשוב יותר ממה שחכם אומר לו, אף על פי שמי יודע אם זו דרך טובה לחשוב. והמלאך לא יכול לומר לי דבר כזה.
עכשיו, אם כך, מה צריך לחפש? צריך לחפש, זה המעשה של הכוזרי, צריך ללכת לחפש מי שיודע כן מה צריך לעשות ממנו, כי אתה לא יודע. אוקיי, הולכים לחפש את זה מהמוסלמים, ומהנוצרים, וכן הלאה.
וזה כל השיחה שם סובבת סביב מה שהוא אומר, החכם, חבר מספר הכוזרי, שהוא למעשה רבי יהודה הלוי, זה הדמות שלו. ואני לא מתכוון לכבוד, כלומר המלך, אבל המלך הוא כמו השאלה ששואלים.
והוא אומר, בסופו של דבר, הוא שואל כל אחד, למעשה את השאלה של הפילוסופים. מה שמעניין, אנשים לא תופסים חלק גדול מהכוזרי, באמת, כמו אנטי-נצרות ומוסלמים ודברים אחרים. אבל יש חלק חשוב מאוד, וכל המסגרת שלו באה נגד הפילוסוף.
כי הוא הולך לנוצרים, הוא הולך למוסלמים, והוא שואל אותם את כל המעשה, את השאלה של הפילוסופים. במילים אחרות, הוא שואל אותם שאלה שהולכת כך:
אתה אומר לי, אנחנו מדברים, למצוא את המעשה הנכון, המעשה הנכון של אדם, שאנשים צריכים לעשות בעולם כדי לזכות, לרצון אלוקים, לרצון השם.
צריך אבל לתפוס, שהמציאות, שיש מעשה כזו, זה למעשה חידוש גדול יותר ממה שהמעשה היא. במילים אחרות, מציאות העולם, לא שיש איזה מופת נורא, או כמו האדם שהיה לו חלום, אולי אצלו זה מספיק.
אבל כדי להראות איזו היא, לא מספיק החלום שלו. כי למה החלום שלו עשה לו טובה יפה מאוד, הוא אומר שמה שהוא עושה לא טוב, אבל המלאך לא היה מלאך כל כך טוב לומר לו מה הוא כן צריך לעשות.
אבל למעשה, זו הנקודה, הנקודה שאומרת כביכול הוא מניח, שהסיבה הראשונה יש לה תורה על… שצריך לעשות את זה עם בני אדם, עם אנשים, עם בשר ודם. זה חידוש הרבה יותר גדול, זה למעשה הדבר שצריך להוכיח, זה הדבר שעליו עומדת שיטת הכוזרי של תורה, שהיא נגד שיטת הפילוסוף.
ולמעשה בזה מסכימות כל הדתות, חוץ מהפילוסופים. יש להם רק מחלוקת מה המעשה הנכונה. אבל כדי, וכאן בא הכוזרי לראיה המפורסמת שלו שיהדות טובה יותר, מוכחת יותר מהאחרות:
כי כדי לדבר על מה שהקב”ה רוצה, לא מספיק לומר סברות. רוצה לומר סברא, הקב”ה רוצה שיאכלו פעם אחת בצל, אוקיי, זו סברא. אבל סברות יש לפילוסופים טוב יותר מכולם.
בואו נהיה ריאליים, אם המחלוקת היא בסברות מה צריך לעשות, הסברא הכי טובה יש לאריסטו. הוא כתב לכם ספר המידות עם סברות, נורא בנוי בדיוק מה יעשה אדם ויחיה בהם, זו הסברא הכי טובה. אם מדברים בסברות, זה מנצח.
ממילא, אתה לא בא אלי ואומר, הסברא שלי היא שהעיקר הוא שיהודי יאמין, שיאמינו בישו שזה כל המעשה, וכן הלאה. אני אומר, תראה, אומר הכוזרי לנוצרים, הוא אומר: בוא הנה, אני יודע, הסברא בדיוק לא הגיונית, אבל סברא לא רלוונטית כאן.
אבל אתה צריך ראיה קצת יותר טובה מהראיה שיש לך. למה? כי עם ראיות חלשות, סיפורים כאלה, עדיף שיטת הפילוסוף, כי לו יש לפחות סברות טובות מאוד, כמו שהם אומרים.
אם אתה רוצה לומר דבר שהוא לא בתורת מעשה, לא בתורת סברא, אלא זה הדבר היחיד, זו מציאות, זה מוכרח. הדרך היחידה שאפשר בכלל לקבל שיחה כזו, שיש לאל תורה ברורה, הדרך היחידה שאפשר באמת לכסות דבר כזה, חייב להיות עם מופת, חייב להיות עם נס, חייב להיות דבר כזה.
כי זה הדבר היחיד שיכול לשכנע אותי שיש באמת איזו מעשה רצויה. יש איזו מעשה, לא כוונה, לא מחשבה, שזה רוצה הקב”ה, זה אוהב הקב”ה בעצמו, עם זה הקב”ה בעצמו מדבר איתך.
זה המעשה של הכוזרי.
ועל זה הוא אומר, וכשהוא, לפי הכוזרי הוא הולך לשאול את הנוצרי: תשאל את הנוצרי, מה זה אומר שלא למדת חומש? אתה רואה שהקב”ה מדבר עם אנשים. אותו דבר אמר המוסלמי, או דומה.
ממילא הוא הגיע למסקנה שאף על פי שכולכם אומרים שהסברות שלכם טובות יותר מהסברות היהודיות, ואתה רואה שהיהודים מעונים והם לוזרים גדולים בזמנים של הכוזרי, וממילא זו ראיה, וכל אחד יודע שמי שהוא לוזר הקב”ה שונא אותו, כן? וממילא הוא בכלל לא חשב שצריך לדבר עם היהודים.
אבל זה היה טוב כל עוד חשבו שזו בכלל הסברא. אבל הבעיה שלנו היא לא בכלל הסברא. הקב”ה הוא לוזר, אוקיי, אולי הקב”ה דווקא כן רוצה לוזרים, אי אפשר בכלל להשתמש בשכל, צריך ללכת עם מי שמחזיק בראיה, הדבר שאפשר לראות, שזו ראיה כל כך חזקה, שיכולה להפוך את הסברות שאומרות שזה לא הגיוני שלקב”ה יהיה מעשה, ובכלל שהוא ידבר עם אדם, שהוא רק מתעניין בבשר ודם.
זו בעיקר הבעיה שלו.
על זה בא היהודי, והוא הולך לדבר עם היהודי, שלמעשה, מתברר לו שהראיה שיש לכל אחד, שיש דבר כזה מעשה שהקב”ה אוהב, זה היהודים. ומתברר שהוא הכי ישיר, הנקודה שמעניינת אותו בכלל היא היהודי.
על זה הוא הולך והוא מדבר עם החבר, עם תלמיד החכם היהודי, ומתחיל לחקור אותו על דתו, מה הוא מוכר.
והיהודי מופיע לפניו, אתה רואה שלכוזרי יש חרטה על כל המעשה, שכמובן, היהודי לא היה יהודי פילוסופי, כי רוב היהודים, אגב, אם היו הולכים אליהם, היו עונים פחות או יותר כמו הפילוסוף, או כמו הנוצרי, בסברות וכן הלאה.
אבל היהודי הוא יהודי פנטזיה, אין לך יהודי אמיתי. ממילא, היהודי הוא רבי יהודה הלוי בעצמו, והוא שואל אותו את השאלה.
מובן מאליו, הוא לא מתחיל לומר סברות: יש אלוקים, והקב”ה רוצה שיהיו טובים, וסברות אחרות כאלה. כי הוא יודע גם שהסברות…
[השיעור מסתיים כאן]
דער שיעור באַהאַנדלט פיר פאַרשידענע שיטות אין פאַרשטיין יציאת מצרים: דעם רמב"ם'ס שיטה אַז ס'איז אַ באַווייז פאַר השגחה, דעם רמב"ן'ס שיטה אַז ס'ווייזט שכר ועונש דורך נסים נסתרים, און דעם כּוזרי'ס מהלך. די הויפּט טענה איז אַז דער פּשוט'סטער פּשט — אַז יציאת מצרים איז געווען די אָריגינעלע נאַציאָנאַלע באַפרייאונג — האָט געמאַכט סענס נאָר ווען אידן האָבן געוווינט אין ארץ ישראל, אָבער אין גלות האָט מען געדאַרפט טראַנספאָרמירן דעם באַגריף און געבן עס נייע פילאָזאָפישע באַדייטונגען.
—
מיר האַלטן אינמיטן דעם ענין פון יציאת מצרים. אין די לעצטע דריי-פיר שיעורים זענען דורכגעגאַנגען געוואָרן דריי הויפּט-שיטות וועגן וואָס יציאת מצרים איז בכלל — וואָס איז דער תוכן דערפון. איצט גייט מען ווייטער צו נייע מהלכים.
—
יציאת מצרים איז אַ „טרוקענע” ידיעה — מען דאַרף וויסן אַז דער אייבערשטער איז דאָ. יציאת מצרים דינט ווי אַ מין „advertisement” פאַר דעם, אָבער לויטן רמב”ם איז דאָס נישט דער בעסטער באַווייז. די אמת’ע הוכחות פאַר מציאות השם זענען שכל’דיגע, פילאָזאָפישע הוכחות, נישט היסטאָרישע אירועים.
דער רמב”ן האָט אַן אַנדער יסוד: דער עיקר פון אמונה איז שכר ועונש (באַלוינונג און שטראָף). דער רמב”ן רעדט פון נס נסתר — נישט נסתר אין דעם זין אַז ס’איז פאַרבאָרגן, נאָר אין דעם זין אַז מען קען נישט קלאָר אויפווייזן אַז דער אייבערשטער טוישט די טבע. אָבער ס’איז אַקעגן דער טבע אַז צדיקים זאָל גיין גוט און רשעים שלעכט — דאָס איז ממש אַ נס, דער אייבערשטער דרייט אָן די וועלט ברצונו. ווער ס’גלויבט נישט אין דעם, האָט נישט קיין חלק בתורת משה (דער באַרימטער נוסח פונעם רמב”ן).
יציאת מצרים „פאַרקויפט” דעם רעיון: פון נסים נגלים (אָפענע נסים) באַווייזט מען אַז דער אייבערשטער איז נישט געבונדן אין חוקי הטבע, און דערפון קען מען אויך גלויבן אין השגחה פרטית — אַז ער האָט ארויסגענומען דווקא אידן (בזכות אבות), נישט גוים.
—
פאַר מען קומט צו די פילאָזאָפישע שיטות, דאַרף מען אַוועקשטעלן אַ „נאָמבער זעראָ” — דעם אַלער-פּשוט’סטן פּשט: יציאת מצרים איז וויכטיק ווייל דאָס איז אונזער אָריגין-סטאָרי. אידן זענען געווען קנעכט אין מצרים, זיי זענען באַפרייט געוואָרן, אָנגעקומען אין ארץ ישראל — דאָס איז ווער מיר זענען.
דאָס איז צו פאַרגלייכן מיט אַמעריקאַנער אינדעפּענדענס: קיינער פרעגט נישט „וואָס איז דער מעסעדזש פון דזשאָרדזש וואַשינגטאָן?” — דאָס איז פּשוט דער פאַקט פון ווער אַמעריקאַנער זענען. אַזוי אויך „אילולי הוציאנו” — אָן יציאת מצרים וואָלט גאָרנישט געווען.
די קשיא „וואָס איז דער מעסעדזש?” מאַכט נאָר סענס נאָכן גלות. אַזוי לאַנג ווי אידן האָבן געוווינט אין אַן אומאָפּהענגיקן אידישן שטאַט (ארץ ישראל / מדינת יהודה / מדינת ישראל), האָט מען זיך נישט געדאַרפט מוטשען מיט דער פראַגע — יציאת מצרים איז געווען זייער לעבעדיקע אָריגין-סטאָרי, פּונקט ווי אַמעריקאַנער אינדעפּענדענס פאַר אַמעריקאַנער. ערשט ווען מ’איז אין גלות, ווען דער אָריגינעלער נאַראַטיוו פון „מיר זענען באַפרייט געוואָרן און אָנגעקומען אין אונזער לאַנד” שטימט נישט מער מיט דער רעאַליטעט, דאַרף מען זוכן אַ טיפערן מעסעדזש.
—
דער רמב”ן אַליין ברענגט אַ שטאַרקע ראיה: ווען אידן זענען צוריקגעקומען פון גלות בבל בימי עזרא (שיבת ציון / עליה שניה), האָבן זיי אויפגעהערט זיך אַזוי שטאַרק צו קאָכן אין יציאת מצרים. דער באַווייז: זיי האָבן אויפגעהערט צו ציילן חדשים לויט יציאת מצרים, און אָנגעהויבן ציילן לויט זייער עליה פון בבל.
דאָס איז דער קיום פון ירמיה’ס נבואה: „לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה’ אשר העלה מארץ צפון” (= בבל). מען האָט נאָך געוווסט אַז מען שטאַמט פון יציאת מצרים, אָבער ס’איז נישט מער רעלעוואַנט געווען — די נייע ישועה איז געווען וויכטיקער.
ווען עזרא האָט געמאַכט סוכות (און פסח), האָט ער זיך אַסאַך מער געפרייט אויף דעם נייעם אָנקומען אין ארץ ישראל — „והביאנו אל ארץ ישראל לבנות לנו את בית הבחירה”. דאָס באַשטעטיקט אַז ווען מען האָט אַ פרישע ישועה, ווערט די אַלטע אָריגין-סטאָרי פאַרפאַרבלאַסט.
—
> [זייט-פאַרבינדונג]
פורים איז באמת דער יום טוב וואָס פייערט די ישועה פון גלות פרס/בבל — דאָס אָנקומען אין ארץ ישראל דאָס צווייטע מאָל. דאָס איז דער פּשוט’ער פּשט פון דעם באַקאַנטן מדרש, און מען קען עס זען אין פיוטים, מדרשים, און אפילו אין דער הגדה — „קנין גיאנו למעדם לגאולת עולם” — מען טראַכט וועגן דער גאולה עתידה.
—
דאָ קומט דער צענטראַלער פּונקט פון דעם גאַנצן מהלך:
די גאַנצע פייערונג פון יציאת מצרים אין גלות (נאָכדעם וואָס מ’איז שוין ארויס פון ארץ ישראל) מאַכט נישט עכט סענס אויפן פּשוט’סטן לעוועל. ווען מען זיצט אין גלות, איז דער נאַראַטיוו „מיר זענען באַפרייט געוואָרן פון שקלאַפעריי און אָנגעקומען אין אונזער לאַנד” — אַ נאַראַטיוו וואָס שטימט נישט מיט דער רעאַליטעט. דעריבער דאַרף מען עס טראַנספאָרמירן — און דאָס איז דער מפתח צו פאַרשטיין וויאַזוי יעדע תקופה האָט יציאת מצרים אַנדערש אויסגעטייטשט.
—
די אָריגינעלע הגדה איז געבויט אויף מקרא ביכורים (פרשת כי תבוא — „ארמי אובד אבי”). דער סוף פון יענע פּרשה איז: „ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש” — דער קלייימעקס פון דער סטאָרי איז אָנקומען אין ארץ ישראל.
אַ וויכטיגע אָבסערוואַציע: אונזער הגדה’ס דרשה סקיפּט דעם לעצטן פסוק וועגן אָנקומען אין ארץ ישראל. פאַרוואָס? ווייל נאָכן חורבן, ווען מ’איז שוין נישט מער אין ארץ ישראל, קען מען דעם פסוק נישט מער זאָגן כפשוטו. מען דאַרף טרעפן אַ צווייטע זאַך אויף דעם — אַ נייע באַדייטונג.
איינע פון די גרויסע צוגעלייגטע הקדמות צו דער הגדה איז „הא לחמא עניא”, וואָס איז אויף אַרמית (אַ צייכן אַז ס’איז צוגעלייגט געוואָרן אין אַ באַשטימטע שפּעטערע תקופה). „הא לחמא עניא” איז בעצם אַ טראַנסלעישאָן/אַדאַפּטאַציע — ס’פרעגט: וואָס איז די גאַנצע הגדה וואָס מיר גייען יעצט זאָגן? „השתא עבדי” — מיר זענען דאָך יעצט קנעכט! מיר זענען דאָ אין גלות! וויאַזוי רעדט מען פון באַפרייאונג? דאָס איז דער טעקסט אַליין וואָס שרייט אַרויס דעם פּראָבלעם.
דער קאָר פון דער הגדה איז די דרשה פון רבי אליעזר און רבי עקיבא. אַרום דעם זענען צוגעלייגט געוואָרן פאַרשידענע שטיקלעך וואָס „פיקסן” פּראָבלעמען אין יענעם מעין-הגדה — יעדע צוגאָב רעפלעקטירט אַ נייע תקופה’ס באַדערפענישן.
—
> [זייט-דיגרעסיע — טעקסטואַלער פונקט]
דער אמת’ער נוסח וואָס איז געטראָפן געוואָרן איז: „כל המאריך בדברים בטלים” — דאָס הייסט, די „דברים” פון יציאת מצרים זענען שוין בטל געוואָרן (נישט מער רעלעוואַנט) זינט בית שני, ווען יציאת מצרים איז נישט מער דער לעבעדיקער נאַראַטיוו. דאָס שטיצט דעם גאַנצן אַרגומענט אַז יציאת מצרים האָט געדאַרפט ווערן טראַנספאָרמירט כדי צו בלייבן רעלעוואַנט.
—
דאָ קומט דער מעטאָ-טעזיס וואָס בינדט אַלץ צוזאַמען:
„בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” — דאָס איז נישט בלויז אַ מוסר’דיגע אויפפאָדערונג. דאָס איז אַ באַשרייבונג פון וואָס טאַקע פּאַסירט: יעדע עפּאָכע, מיט איר אייגענע פילאָזאָפיע און דענקוועג, נעמט דעם רעיון פון יציאת מצרים און לייגט עס אַריין אין זייער אייגענעם קאָנטעקסט.
דער רמב”ם, דער רמב”ן, דער כוזרי (וואָס איז כראָנאָלאָגיש פאַר דעם רמב”ם; דער רמב”ם ציטירט אים מסתמא) — יעדער איז אַ ביישפּיל פון ווי אַ באַשטימטע אינטעלעקטועלע תקופה האָט „כאילו הוא יצא ממצרים” — זיי האָבן יציאת מצרים אַריינגעלייגט אין זייער פילאָזאָפישן פרעימוואָרק:
– רמב”ם: יציאת מצרים = אַ באַווייז (כאָטש נישט דער בעסטער) פאַר מציאות השם, אַ שכל’דיגע ידיעה.
– רמב”ן: יציאת מצרים = דער יסוד פאַר אמונה אין השגחה פרטית, שכר ועונש, נס נסתר.
– כוזרי: (דער נייער מהלך וואָס גייט נאָך באַהאַנדלט ווערן.)
—
דער גאַנצער מהלך שטעלט זיך אַזוי:
1. כפשוטו איז יציאת מצרים פּשוט אונזער אָריגין-סטאָרי — באַפרייאונג פון מצרים, אָנקומען אין ארץ ישראל.
2. דער פּשט’ער פּשט ארבעט נאָר אַזוי לאַנג ווי מ’איז אין ארץ ישראל — פּונקט ווי אַמעריקאַנער אינדעפּענדענס ארבעט פאַר אַמעריקאַנער.
3. שוין בימי עזרא (שיבת ציון) האָט יציאת מצרים אָנגעהויבן פאַרלירן איר צענטראַליטעט — מען האָט אָנגעהויבן ציילן לויט דער נייער ישועה.
4. נאָכן חורבן, אין גלות, איז דער אָריגינעלער נאַראַטיוו קאָמפּלעט צובראָכן — מען קען נישט מער זאָגן „ויביאנו אל המקום הזה”.
5. דעריבער מוז יעדע תקופה יציאת מצרים טראַנספאָרמירן — אַריינלייגן אַ נייעם אינהאַלט.
6. דאָס איז דער אמת’ער פּשט אין „בכל דור ודור” — יעדע דור, מיט זיין אייגענעם וועלטבילד, טייטשט אויס יציאת מצרים אויף זיין אופן.
7. דער רמב”ם, רמב”ן, כוזרי (און ווייטער) זענען קאָנקרעטע ביישפּילן פון דעם פּראָצעס.
אָקיי, אונז האַלטן אַזוי אין די ענין פון יציאת מצרים. נאָכדעם אפשר וועלן מיר צוריקקומען צו דעם, איך האָב נישט קיין כּח. אונז האַלטן אַזוי, אונז האָבן געזען פאַרשידענע אַנדערע נפקא מינות [נפקא מינה: פּראַקטישע אונטערשייד], פאַרשידענע אַנדערע אידעיעס וואָס די זאַך פון יציאת מצרים איז בכלל. דאָס הייסט, אונז האָבן געלערנט בערך בעיקר אין די לעצטע דריי פיר שיעורים, האָבן מיר געלערנט אַזוי ווי דריי אַנדערע אידעיעס, דריי מעין שיטות.
מיר האָבן געלערנט די וועג פון די רמב”ם [Rambam: Maimonides], וואָס זאָגט לויט ווי מ’האָט פריער געזאָגט at least, אַז עס מיינט נישט גאַרנישט. דאָס איז אַ טרוקענע זאַך וואָס מ’דאַרף וויסן אַז דער אייבערשטער איז דאָ, און די יציאת מצרים איז אַ גוטע advertisement פאַר דעם, אפשר פאַר מענטשן וואָס דאַרפן אַזעלכע advertisements. עס איז נישט really אַ גוטע advertisement, די real גוטע advertisement איז נאָר שכל’דיגע advertisements, אָדער שכל’דיגע הוכּחות [הוכחות: באַווייזן] אין וועגן פון וויסן. דאָס איז די רמב”ם’ס שיטה.
נאָכדעם האָבן מיר געזען אַ צווייטע שיטה, איז די שיטה פון די רמב”ן [Ramban: Nachmanides], וואָס איז אין זאַכן מסתלק געוואָרן [מסתלק: אַוועקגעגאַנגען, אַנדערש], ווייבאַלד דער רמב”ן האָט אַזאַ אַנדערע יסוד. די וויכטיגסטע זאַך צו גלייבן, מער ווייניגער, איז שכר ועונש [שכר ועונש: באַלוינונג און שטראָף], אַזויווי מיר האָבן געזען מיט די זאַכן פריער. די רמב”ן’ס גרויסע זאַך איז שכר ועונש, און ער קוקט אָן די נס נסתר [נס נסתר: פאַרבאָרגענער נס] פון די תורה, נסתר נאָר אין די סענס אַז מ’קען נישט אויפווייזן, אַז ס’איז נישט קלאָר אַז ער טוישט די טבע [טבע: נאַטור], אָבער ס’איז אַקעגן די טבע.
לויטן רמב”ן, ווי דער רמב”ן האָט פאַרשטאַנען די טבע at least, איז נישטאָ קיין שום reason בדרך הטבע [בדרך הטבע: אויפן נאַטירלעכן וועג] אַז צדיקים זאָלן גיין גוט און רשעים זאָלן גיין שלעכט. על כּרחך [על כרחך: נויטווענדיקערווייז] איז דאָס ממש אַ נס. אין אַנדערע ווערטער, דער אייבערשטער אַליינס ברצונו [ברצונו: מיט זיין ווילן] דרייט אָן די וועלט אַז ס’זאָל אַזוי געשען, און ער טוט עס כּסדר [כסדר: שטענדיק]. דאָס דאַרף יעדער איד גלייבן. ווער ס’גלייבט נישט אין דעם, האָט ער נישט קיין חלק בתורת משה [חלק בתורת משה: אָנטייל אין דער תורה פון משה]. דאָס איז דער פעימעס נוסח זיינער.
און די זאַך איז די זאַך וואָס יציאת מצרים פאַרקויפט, ווייל דאָס קען מען זען פון יציאת מצרים, אַז דער אייבערשטער קען מאַכן נסים, ס’איז נסים נגלים [נסים נגלים: אָפענע נסים], וואָס פון די נסים נגלים האָט מען פּרוווט אַז דער אייבערשטער ווערט נישט נתפעל [נתפעל: באַאיינדרוקט, געצוואונגען] פון די חוקי הטבע [חוקי הטבע: נאַטור-געזעצן], און ממילא [ממילא: דעריבער] קען מען אויך גלייבן, דאָס איז more or less how it worked, קען מען אויך אפשר פון דעם אַליין זעט מען אַז דער אייבערשטער האָט אַרויסגענומען די אידן און נישט די גוים, בזכות אבות [בזכות אבות: אין זכות פון די אָוועס], און אַזוי ווייטער. פון דעם אַליין זעט מען אַז דאָס איז השגחה פּרטית [השגחה פרטית: אינדיווידועלע השגחה], ווייל דאָס איז דער עיקר לדעתי [לדעתי: לויט מיין מיינונג].
און ס’איז מיר געגאַנגען אַביסל צו די זאַך וואָס מ’דאַרף טון דאָ, און געגאַנגען צו די כּוזרי [Kuzari: ספר הכוזרי פון רבי יהודה הלוי]. כּוזרי איז געווען פאַר’ן רמב”ם, איך מיין אַז דער רמב”ם קוואָוט אים, איך מיין אַז יאָ. דער כּוזרי איז למעשה… דאָס הייסט, מ’דאַרף דאָך לאָמיר הערן אַביסל די מעשה, און איך וועל אָנקומען צו אַזויווי אַ פערדע אָדער אַ פיפטע מהלך דאָ.
למעשה, וואָס גייט דאָ פאָר אין אַ זייער broad sense, איז בערך אַזויווי מ’זאָגט „בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” [בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: אין יעדן דור דאַרף דער מענטש זיך זען ווי אויב ער אַליין איז אַרויסגעגאַנגען פון מצרים]. און אַזוי איז די היסטאָריע, און דאָס איז אַזויווי אַ געוויסע פרעימווארק וואָס איך האָב ליב צו רעדן אפשר אַזוי אין אַלעס, איז צו ווייזן וויאַזוי אין יעדן, בכל דור ודור, יעדער דור, און אַנדערע ווערטער, דורות איז נישט אַזוי ווייניק אינטערעסאַנט, אָבער יעדע תקופה, יעדע מאָל וואָס ס’איז דאָ אַן אַנדערע סאָרט פילאָזאָפיע, אַן אַנדערע סאָרט וועג פון טראַכטן וועגן זאַכן, איז נעמען מענטשן די „כאילו הוא יצא ממצרים” און זיי לייגן עס זיך אַריין כּאילו [כאילו: ווי אויב], דאָס הייסט, זיי זענען ממש מקיים [מקיים: מקיים זיין], איך האָב נישט געזען ווי ווייט דאָס גייט, אָבער אפילו אין די רמב”ן, וואָס איז אפשר די מערסטע קלאַסיק פּשט וואָס דער עולם ווייסט, איז נישט עכט די ערשטע יציאת מצרים.
אַזוי ווי איך לערן, די נאַמבער זעראָ פּשט, אויב מ’וויל מאַכן אַזויווי איך האָב דאָ פיר פּשטים בערך, דאָס איז יעצט די זעראָ פּשט, איז כּפשוטו ממש [כפשוטו ממש: גאָר ווערטלעך]. און ס’איז נישט אַזאַ שלעכטע פּשט, איך ווייס נישט, ס’איז שווער אפילו צו פאַרשטיין, מ’דאַרף ווען מ’איז מסביר [מסביר: דערקלערן] פאַרוואָס מענטשן זענען נישט העפּי מיט יענעם פּשט.
ס’איז געווען אידן אין מצרים, און זיי זענען געווען קנעכט, עבדי פּרעה [עבדי פרעה: קנעכט פון פּרעה]. און ברוך השם, מ’דאַרף נישט זיין קנעכט, מ’קען זיין אינדעפּענדענט, מ’קען אַרויסגיין, און מ’איז אָנגעקומען אין ארץ ישראל אפילו, דאָס איז דאָך אפילו פּשוט, this is why יציאת מצרים is important.
די whole question, אַזויווי איך האָב מסביר געווען אפילו אַמאָל, די whole question, why איז יציאת מצרים אינטערעסאַנט צו די תורה? It doesn’t really make sense, if you realize דאָס איז די most simple פּשט. ס’איז אַזויווי איינער וועט פרעגן, וואָס איז די פּשט אַז די אַמעריקאַנער רעדן אַזויפיל וועגן דזשאָרדזש וואַשינגטאָן מיט די אינדעפּענדענס מיט די אַלע זאַכן? ווייל דאָס זענען זיי. ווייל ווען נישט, ווייל אַזויווי מ’זאָגט, אילולי הוציאנו [אילולי הוציאנו: ווען ער וואָלט אונז נישט אַרויסגענומען] וואָלט נישט געווען גאַרנישט.
און דו קענסט פרעגן, וואָס האָב איך פון דעם? איך האָב גאַרנישט. ס’איז דער פאַקט, דו ביסט אַן אַמעריקאַנער בירגער, דו האָסט, די אַמעריקאַנער רעדן, if you believe אין whatever די אַמעריקאַנער אידעאָלאָגיע איז, האָסטו ברוך השם די אַלע זאַכן לכבוד ר’ דזשאָרדזש וואַשינגטאָן וחבריו [וחבריו: און זיינע חברים]. און וועגן דעם פייערט מען עס, און מ’רעדט וועגן דעם אַ גאַנצע יאָר, און די פּראָצענט צייט, און אַזוי ווייטער.
און איינער איז געקומען פרעגן אַ קשיא, אָבער וואָס איז די מעסעדזש? די קשיא מאַכט נישט קיין סענס. די קשיא מאַכט נאָר סענס ווען מ’פאַרשטייט אַז די אידן האָבן מקבל געווען קבלת עול מלכות שמים [קבלת עול מלכות שמים: אָננעמען דעם יאָך פון הימלישן מלוכה], און זיי וווינען דאָך נישט.
די אמת איז, לכאורה [לכאורה: אויף דעם ערשטן בליק] על פּי פּשט קען מען זען אַז די סאָרט שאלות איז געשען נאָך די גלות. דאָס הייסט, ווי לאַנג אידן זענען געווען אין די אינדעפּענדענט אידישע סטעיט, וואָס הייסט ארץ ישראל, אָדער whatever it was called, מדינת יהודה, מדינת ישראל, וויאַזוי ס’האָט געהייסן, און אַזוי ווייטער, האָבן זיי זיך נישט געדאַרפט מוטשען וועגן וואָס איז די גרויסע גדולה פון יציאת מצרים, ווייל זיי זענען געווען יציאת מצרים, דאָס איז געווען זייער אָרידזשין סטאָרי, זייער עכטע מעשה.
און באמת, מיר האָבן גערעדט וועגן דעם, באמת, באמת, אַזויווי דער רמב”ן אַליין זאָגט, און ס’שטייט מפורש אין פּסוק, מ’כאַפּט נישט ווי פּשוט די פּסוק איז, און ער ווייזט די חדושים [חדושים: נייע אינזיכטן] אויף דעם.
ווען די אידן זענען אַרויפגעקומען פון גלות בבל בימי עזרא [בימי עזרא: אין די צייטן פון עזרא], און די בבל די אַנדערע מענטשן וואָס האָבן געמאַכט די עליה שניה [עליה שניה: צווייטע עליה], וואָס הייסט שיבת ציון [שיבת ציון: צוריקקער צו ציון], איז זיי האָבן אויפגעהערט צו טראַכטן און זיך קאָכן אַזוי שטאַרק אין יציאת מצרים.
דער רמב”ן זאָגט אַז וועגן דעם האָבן זיי אויפגעהערט צו ציילן די חדשים צו יציאת מצרים, חודש ראשון, בחודשם את חדשיהם לעלותם מבבל [בחודשם את חדשיהם לעלותם מבבל: זיי האָבן געציילט זייערע חדשים צו זייער אַרויפגיין פון בבל]. דאָס איז די קיום [קיום: דערפילונג] פון די פּסוק וואָס ירמיה הנביא [ירמיה הנביא: דער נביא ירמיה] זאָגט, „לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, נאר חי ה’ אשר העלה מארץ צפון” [לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה מארץ צפון: זיי וועלן נישט מער זאָגן „לעבט גאָט וואָס האָט אַרויפגעברענגט ישראל פון מצרים”, נאָר „לעבט גאָט וואָס האָט אַרויפגעברענגט פון לאַנד פון צפון”], וואָס מיינט בבל ביי ירמיה, ווייל דאָס איז טאַקע געבליבן, מען האָט נאָך אַלץ געדענקט אַז זיי זענען די זעלבע חברה פון יציאת מצרים, אָבער עס איז נישט געווען רעלעוואַנט.
צו זיי איז געווען אַסאַך מער אינטערעסאַנט, זיי האָבן זיך אַסאַך… אין אַנדערע ווערטער, ווען עזרא האָט געמאַכט פּסח, עס שטייט נישט אַזוי שטאַרק ווען ער האָט געמאַכט פּסח, ער האָט געמאַכט סוכות, אָבער ווען ער האָט עס געמאַכט, האָט ער זיך אַסאַך מער געפרייט אויף די… אַזוי ווי מ’זאָגט אין די הגדה, „והביאנו אל ארץ ישראל לבנות לנו את בית הבחירה” [והביאנו אל ארץ ישראל לבנות לנו את בית הבחירה: און ער האָט אונז געברענגט צו ארץ ישראל צו בויען אונז דעם בית הבחירה].
ווער ס’קוקט אַריין אין די הגדה של פּסח, די אָריגינעלע הגדה וואָס איז פּרשת כּי תבוא [פרשת כי תבוא: די פּרשה „כי תבוא”], יאָ? אויף דעם דרש’נען חז”ל [חז”ל: חכמינו זכרונם לברכה — אונזערע חכמים זכר’ן זאָל זיין פאַר אַ ברכה] די גאַנצע הגדה, און אפילו אין אונזערע הגדות בלייבט נאָך אַלץ אַזוי, די צווייטע האַלב, די ענד פון די סטאָרי פון יציאת מצרים איז „והביאנו אל ארץ ישראל”. מ’איז אַרויס פון מצרים און אָנגעקומען אין ארץ ישראל, יעצט האָבן אונז אונזער זאַך. אַזוי שטייט בפירוש [בפירוש: קלאָר] אין די הגדה.
און אונזער דרש, זייער אינטערעסאַנט, אָבער מיר דרש’נען נאָך די פּסוק „ארמי אובד אבי” [ארמי אובד אבי: אַן אַרמעאישער האָט פאַרלוירן מיין פאָטער], דאָס איז אונזער עיקר הגדה, מיר דרש’נען די פּסוק געבויט אויף די ספרי [Sifrei: אַ הלכישער מדרש] און די מדרשי חז”ל פון די פּסוקים, און מיר סקיפּן די לעצטע פּסוק פון די… יאָ, איך האָב געדענקט, איינער זאָל נאָך נאָכטשעקן אַז איך רעד נישט שטותים, די לעצטע פּסוק וואָס איז דאָ אין די מקרא ביכּורים [מקרא ביכורים: די דעקלאַראַציע ביי די ביכורים] שטייט „ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש” [ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש: און ער האָט אונז געברענגט צו דעם אָרט און געגעבן אונז דאָס לאַנד, אַ לאַנד וואָס פליסט מיט מילך און האָניק].
אונזער דרש פון די הגדה סטאָפּט פאַר יענע פּסוק, וואָס איז לכאורה דאָס וואָס איז געשען נאָך וואָס ס’איז שוין נישט דאָ ארץ ישראל. דאַרף מען טרעפן אויף דעם אַ צווייטע זאַך. איך מיין עפּעס פּשטים, עס איז אַמאָל געווען, ס’וועט צוריקגיין אין ארץ ישראל, און אַזוי ווייטער.
That’s really why, און אין אַנדערע ווערטער, דאָס איז סתם אַ פּשוט’ע פּשט פון וואָס מיר זאָגן, אַזוי ווי איך האָב געברענגט, „כל המאריך בדברים הרי זה משובח” [כל המאריך בדברים הרי זה משובח: ווער ס’מאַכט לענגער אין די ווערטער, איז דאָס לויבנסווערט], יאָ? און אמת’דיג שטייט, די אמת’ע נוסח וואָס איך האָב געטראָפן איז, די אמת’ע נוסח איז „כל המאריך בדברים בטלים” [כל המאריך בדברים בטלים: ווער ס’מאַכט לענגער אין די ווערטער וואָס זענען בטל געוואָרן], וואָס איז שוין בטל געוואָרן, ווייל „כל המאריך בדברים” — די עיקר דברים פון די תורה זענען זאַכן פון יציאת מצרים, און שוין פון די צייט פון בית שני [בית שני: דער צווייטער בית המקדש] איז יציאת מצרים נישט געווען really relevant. די ריעל זאַך איז געווען די עליית בבל [עליית בבל: די עליה פון בבל] אפשר איז געווען רעלעוואַנט, בקושי [בקושי: קוים], אָבער יציאת מצרים זיכער נישט.
און וועגן דעם באמת האָט מען אָנגעהויבן צו מאַכן פּורים. וואָס איז פּורים? דאָס איז דאָך יענע מדרש. וואָס איז פּורים? פּורים איז ביי די ישועה. פּורים איז… מ’דאַרף דאָס מחבר זיין [מחבר זיין: פאַרבינדן]. זיי האָבן גערעדט פאַר פּורים פון די רמב”ם און אַנדערע מענטשן. באמת די יום טוב פון די חגיגה אַז זיי זענען אַרויסגעגאַנגען פון גלות פּרס און בבל און מ’איז אָנגעקומען צו ארץ ישראל די צווייטע מאָל. דאָס איז די פּשוט’ע פּשט פון יענעם מדרש, און ס’איז אמת.
און דאָס איז אויך מאַמעש די פּשוט’ע פּשט פון וואָס אונז קענען קוקן אין די פּיוטים [פיוטים: ליטורגישע לידער] און אין די מדרשים, און אפשר אפילו אין די הגדה של פּסח, „קנין גיאנו למעדם לגאולת עולם” [קנין גיאנו למעדם לגאולת עולם: ער האָט אונז געקויפט אויף אייביק צו אַן אייביקע גאולה], וואָס מ’טראַכט וועגן די גאולה עתידה [גאולה עתידה: צוקונפטיקע גאולה]. יאָ, אָקיי, מ’איז אַרויס פון מצרים, מ’רעדט פון די נפלאות [נפלאות: וואונדערן]. וואָס וויל מען פון דעם? ס’איז אַ שיינע רמז [רמז: הינט], ווייס איך, אַזוי ווי מ’קען זאָגן פאַרשידענע פּשוט’ע דברים. דער אייבערשטער האָט אַרויסגעוויזן אַז ער קען טון, און ער זאָל אויך מאַכן נאָך נסים. מ’האָט געזען אַ גזירת שוב [גזירת שוב: אַ גזירה פון צוריקקער], ווייסטו, ס’איז געווען אַ גזירת שוב. אָקיי, ס’איז געווען איין נס פון יציאת מצרים, דער אייבערשטער זאָל מאַכן נאָך נסים. זייער שיין, פיינע ווארט.
אָבער די פּשוט’ע פּשט איז כּפשוטו ממש, אַז די גאַנצע זאַך וואָס אונז פייערן אין יציאת מצרים בגלות [בגלות: אין גלות], נאָכדעם וואָס מ’איז שוין אַרויס פון ארץ ישראל, מאַכט נישט עכט סענס. ס’איז בקושי. סך הכּל [סך הכל: אין סך הכל], ווען זאָל מען עס טראַנספאָרמען אַביסל און זאָגן אַז פאַרקערט, וויאַזוי לערנען אונז היינט, אין אַנדערע ווערטער, די אידן אין גלות בבל צו אין גלות שפּעטער, וויאַזוי פייערן זיי יציאת מצרים? וויאַזוי ליינען זיי יציאת מצרים? וויאַזוי מאַכן זיי „כאילו יצא ממצרים”?
דער ערשטער פּשט, למעשה דאָס איז אַ פּשט וואָס איז לכאורה דער ערשטער פּשט וואָס מ’טרעפט אין די ראשונים [ראשונים: די פריערדיקע גדולים] אויף פאַרוואָס די תורה איז אַזוי שטאַרק מאַריך [מאריך: לענגערן] וועגן יציאת מצרים, איז דאָס איז דער פּשט. און זיי זאָגן אַז, און דאָס קען מען זען, „השתא הכא” [השתא הכא: יעצט דאָ]. דאָס איז למעשה אויך, מ’קען זען די הקדמה פון די הגדה, מ’האָט צוגעלייגט.
און ווער ס’לערנט הגדה של פּסח, אַן אַנדערע פּלאַן פון מיין שיעור איז געווען אַז איך זאָל אויך רעדן פון די הגדה של פּסח און ווייזן די אַלע סאָרט זאַכן, קען מען זען ס’איז דאָ אַזויווי אַ מרכז [מרכז: צענטער], ס’איז דאָ אַזויווי אַ מעין פּאַרט, וואָס איז בעיקר די דרשה פון רבי אליעזר ורבי עקיבא [רבי אליעזר ורבי עקיבא: Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva]. ס’איז דאָ פאַרדעם און נאָכדעם אַלע מיני שטיקלעך וואָס מ’האָט צוגעלייגט וואָס זענען פיקסן געוויסע פּראָבלעמס אין יענע מעין הגדה.
און איינע פון די גרויסע הקדמות וואָס מ’האָט צוגעלייגט, און ס’איז קדום [קדום: אַלט], מ’האָט עס צוגעלייגט שפּעטער, מ’קען עס זען אויף אַרמית [ארמית: Aramaic], ס’איז נישט די שפּראַך וואָס מ’האָט גערעדט שפּעטער, איז די שטיקל פון „הא לחמא עניא” [הא לחמא עניא: דאָס איז דאָס ברויט פון עלנד]. און „הא לחמא עניא” בעצם איז די טרענסלעישאַן. „הא לחמא עניא” בעצם איז אויך, וואָס איז די גאַנצע הגדה וואָס אונז גייען יעצט זאָגן? ס’מאַכט נישט קיין סענס. ווייל „השתא עבדי” [השתא עבדי: יעצט קנעכט], ריבונו של עולם [ריבונו של עולם: מייסטער פון דער וועלט], „הכא תיעבדי לפרעה” [הכא תיעבדי לפרעה: דאָ קנעכט צו פרעה], איך מיין נישט פּרעה, צו אַ קריג.
—
מיר האַלטן אינמיטן דעם ענין פון יציאת מצרים. אין די לעצטע דריי-פיר שיעורים זענען דורכגעגאַנגען געוואָרן דריי הויפּט-שיטות וועגן וואָס יציאת מצרים איז בכלל — וואָס איז דער תוכן דערפון. איצט גייט מען ווייטער צו נייע מהלכים.
—
יציאת מצרים איז אַ „טרוקענע” ידיעה — מען דאַרף וויסן אַז דער אייבערשטער איז דאָ. יציאת מצרים דינט ווי אַ מין „advertisement” פאַר דעם, אָבער לויטן רמב”ם איז דאָס נישט דער בעסטער באַווייז. די אמת’ע הוכחות פאַר מציאות השם זענען שכל’דיגע, פילאָזאָפישע הוכחות, נישט היסטאָרישע אירועים.
דער רמב”ן האָט אַן אַנדער יסוד: דער עיקר פון אמונה איז שכר ועונש (באַלוינונג און שטראָף). דער רמב”ן רעדט פון נס נסתר — נישט נסתר אין דעם זין אַז ס’איז פאַרבאָרגן, נאָר אין דעם זין אַז מען קען נישט קלאָר אויפווייזן אַז דער אייבערשטער טוישט די טבע. אָבער ס’איז אַקעגן דער טבע אַז צדיקים זאָל גיין גוט און רשעים שלעכט — דאָס איז ממש אַ נס, דער אייבערשטער דרייט אָן די וועלט ברצונו. ווער ס’גלויבט נישט אין דעם, האָט נישט קיין חלק בתורת משה (דער באַרימטער נוסח פונעם רמב”ן).
יציאת מצרים „פאַרקויפט” דעם רעיון: פון נסים נגלים (אָפענע נסים) באַווייזט מען אַז דער אייבערשטער איז נישט געבונדן אין חוקי הטבע, און דערפון קען מען אויך גלויבן אין השגחה פרטית — אַז ער האָט ארויסגענומען דווקא אידן (בזכות אבות), נישט גוים.
—
פאַר מען קומט צו די פילאָזאָפישע שיטות, דאַרף מען אַוועקשטעלן אַ „נאָמבער זעראָ” — דעם אַלער-פּשוט’סטן פּשט: יציאת מצרים איז וויכטיק ווייל דאָס איז אונזער אָריגין-סטאָרי. אידן זענען געווען קנעכט אין מצרים, זיי זענען באַפרייט געוואָרן, אָנגעקומען אין ארץ ישראל — דאָס איז ווער מיר זענען.
דאָס איז צו פאַרגלייכן מיט אַמעריקאַנער אינדעפּענדענס: קיינער פרעגט נישט „וואָס איז דער מעסעדזש פון דזשאָרדזש וואַשינגטאָן?” — דאָס איז פּשוט דער פאַקט פון ווער אַמעריקאַנער זענען. אַזוי אויך „אילולי הוציאנו” — אָן יציאת מצרים וואָלט גאָרנישט געווען.
די קשיא „וואָס איז דער מעסעדזש?” מאַכט נאָר סענס נאָכן גלות. אַזוי לאַנג ווי אידן האָבן געוווינט אין אַן אומאָפּהענגיקן אידישן שטאַט (ארץ ישראל / מדינת יהודה / מדינת ישראל), האָט מען זיך נישט געדאַרפט מוטשען מיט דער פראַגע — יציאת מצרים איז געווען זייער לעבעדיקע אָריגין-סטאָרי, פּונקט ווי אַמעריקאַנער אינדעפּענדענס פאַר אַמעריקאַנער. ערשט ווען מ’איז אין גלות, ווען דער אָריגינעלער נאַראַטיוו פון „מיר זענען באַפרייט געוואָרן און אָנגעקומען אין אונזער לאַנד” שטימט נישט מער מיט דער רעאַליטעט, דאַרף מען זוכן אַ טיפערן מעסעדזש.
—
דער רמב”ן אַליין ברענגט אַ שטאַרקע ראיה: ווען אידן זענען צוריקגעקומען פון גלות בבל בימי עזרא (שיבת ציון / עליה שניה), האָבן זיי אויפגעהערט זיך אַזוי שטאַרק צו קאָכן אין יציאת מצרים. דער באַווייז: זיי האָבן אויפגעהערט צו ציילן חדשים לויט יציאת מצרים, און אָנגעהויבן ציילן לויט זייער עליה פון בבל.
דאָס איז דער קיום פון ירמיה’ס נבואה: „לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה’ אשר העלה מארץ צפון” (= בבל). מען האָט נאָך געוווסט אַז מען שטאַמט פון יציאת מצרים, אָבער ס’איז נישט מער רעלעוואַנט געווען — די נייע ישועה איז געווען וויכטיקער.
ווען עזרא האָט געמאַכט סוכות (און פסח), האָט ער זיך אַסאַך מער געפרייט אויף דעם נייעם אָנקומען אין ארץ ישראל — „והביאנו אל ארץ ישראל לבנות לנו את בית הבחירה”. דאָס באַשטעטיקט אַז ווען מען האָט אַ פרישע ישועה, ווערט די אַלטע אָריגין-סטאָרי פאַרפאַרבלאַסט.
—
> [זייט-פאַרבינדונג]
פורים איז באמת דער יום טוב וואָס פייערט די ישועה פון גלות פרס/בבל — דאָס אָנקומען אין ארץ ישראל דאָס צווייטע מאָל. דאָס איז דער פּשוט’ער פּשט פון דעם באַקאַנטן מדרש, און מען קען עס זען אין פיוטים, מדרשים, און אפילו אין דער הגדה — „קנין גיאנו למעדם לגאולת עולם” — מען טראַכט וועגן דער גאולה עתידה.
—
דאָ קומט דער צענטראַלער פּונקט פון דעם גאַנצן מהלך:
די גאַנצע פייערונג פון יציאת מצרים אין גלות (נאָכדעם וואָס מ’איז שוין ארויס פון ארץ ישראל) מאַכט נישט עכט סענס אויפן פּשוט’סטן לעוועל. ווען מען זיצט אין גלות, איז דער נאַראַטיוו „מיר זענען באַפרייט געוואָרן פון שקלאַפעריי און אָנגעקומען אין אונזער לאַנד” — אַ נאַראַטיוו וואָס שטימט נישט מיט דער רעאַליטעט. דעריבער דאַרף מען עס טראַנספאָרמירן — און דאָס איז דער מפתח צו פאַרשטיין וויאַזוי יעדע תקופה האָט יציאת מצרים אַנדערש אויסגעטייטשט.
—
די אָריגינעלע הגדה איז געבויט אויף מקרא ביכורים (פרשת כי תבוא — „ארמי אובד אבי”). דער סוף פון יענע פּרשה איז: „ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש” — דער קלייימעקס פון דער סטאָרי איז אָנקומען אין ארץ ישראל.
אַ וויכטיגע אָבסערוואַציע: אונזער הגדה’ס דרשה סקיפּט דעם לעצטן פסוק וועגן אָנקומען אין ארץ ישראל. פאַרוואָס? ווייל נאָכן חורבן, ווען מ’איז שוין נישט מער אין ארץ ישראל, קען מען דעם פסוק נישט מער זאָגן כפשוטו. מען דאַרף טרעפן אַ צווייטע זאַך אויף דעם — אַ נייע באַדייטונג.
איינע פון די גרויסע צוגעלייגטע הקדמות צו דער הגדה איז „הא לחמא עניא”, וואָס איז אויף אַרמית (אַ צייכן אַז ס’איז צוגעלייגט געוואָרן אין אַ באַשטימטע שפּעטערע תקופה). „הא לחמא עניא” איז בעצם אַ טראַנסלעישאָן/אַדאַפּטאַציע — ס’פרעגט: וואָס איז די גאַנצע הגדה וואָס מיר גייען יעצט זאָגן? „השתא עבדי” — מיר זענען דאָך יעצט קנעכט! מיר זענען דאָ אין גלות! וויאַזוי רעדט מען פון באַפרייאונג? דאָס איז דער טעקסט אַליין וואָס שרייט אַרויס דעם פּראָבלעם.
דער קאָר פון דער הגדה איז די דרשה פון רבי אליעזר און רבי עקיבא. אַרום דעם זענען צוגעלייגט געוואָרן פאַרשידענע שטיקלעך וואָס „פיקסן” פּראָבלעמען אין יענעם מעין-הגדה — יעדע צוגאָב רעפלעקטירט אַ נייע תקופה’ס באַדערפענישן.
—
> [זייט-דיגרעסיע — טעקסטואַלער פונקט]
דער אמת’ער נוסח וואָס איז געטראָפן געוואָרן איז: „כל המאריך בדברים בטלים” — דאָס הייסט, די „דברים” פון יציאת מצרים זענען שוין בטל געוואָרן (נישט מער רעלעוואַנט) זינט בית שני, ווען יציאת מצרים איז נישט מער דער לעבעדיקער נאַראַטיוו. דאָס שטיצט דעם גאַנצן אַרגומענט אַז יציאת מצרים האָט געדאַרפט ווערן טראַנספאָרמירט כדי צו בלייבן רעלעוואַנט.
—
דאָ קומט דער מעטאָ-טעזיס וואָס בינדט אַלץ צוזאַמען:
„בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” — דאָס איז נישט בלויז אַ מוסר’דיגע אויפפאָדערונג. דאָס איז אַ באַשרייבונג פון וואָס טאַקע פּאַסירט: יעדע עפּאָכע, מיט איר אייגענע פילאָזאָפיע און דענקוועג, נעמט דעם רעיון פון יציאת מצרים און לייגט עס אַריין אין זייער אייגענעם קאָנטעקסט.
דער רמב”ם, דער רמב”ן, דער כוזרי (וואָס איז כראָנאָלאָגיש פאַר דעם רמב”ם; דער רמב”ם ציטירט אים מסתמא) — יעדער איז אַ ביישפּיל פון ווי אַ באַשטימטע אינטעלעקטועלע תקופה האָט „כאילו הוא יצא ממצרים” — זיי האָבן יציאת מצרים אַריינגעלייגט אין זייער פילאָזאָפישן פרעימוואָרק:
– רמב”ם: יציאת מצרים = אַ באַווייז (כאָטש נישט דער בעסטער) פאַר מציאות השם, אַ שכל’דיגע ידיעה.
– רמב”ן: יציאת מצרים = דער יסוד פאַר אמונה אין השגחה פרטית, שכר ועונש, נס נסתר.
– כוזרי: (דער נייער מהלך וואָס גייט נאָך באַהאַנדלט ווערן.)
—
דער גאַנצער מהלך שטעלט זיך אַזוי:
1. כפשוטו איז יציאת מצרים פּשוט אונזער אָריגין-סטאָרי — באַפרייאונג פון מצרים, אָנקומען אין ארץ ישראל.
2. דער פּשט’ער פּשט ארבעט נאָר אַזוי לאַנג ווי מ’איז אין ארץ ישראל — פּונקט ווי אַמעריקאַנער אינדעפּענדענס ארבעט פאַר אַמעריקאַנער.
3. שוין בימי עזרא (שיבת ציון) האָט יציאת מצרים אָנגעהויבן פאַרלירן איר צענטראַליטעט — מען האָט אָנגעהויבן ציילן לויט דער נייער ישועה.
4. נאָכן חורבן, אין גלות, איז דער אָריגינעלער נאַראַטיוו קאָמפּלעט צובראָכן — מען קען נישט מער זאָגן „ויביאנו אל המקום הזה”.
5. דעריבער מוז יעדע תקופה יציאת מצרים טראַנספאָרמירן — אַריינלייגן אַ נייעם אינהאַלט.
6. דאָס איז דער אמת’ער פּשט אין „בכל דור ודור” — יעדע דור, מיט זיין אייגענעם וועלטבילד, טייטשט אויס יציאת מצרים אויף זיין אופן.
7. דער רמב”ם, רמב”ן, כוזרי (און ווייטער) זענען קאָנקרעטע ביישפּילן פון דעם פּראָצעס.
אָקיי, אונז האַלטן אַזוי אין די ענין פון יציאת מצרים. נאָכדעם אפשר וועלן מיר צוריקקומען צו דעם, איך האָב נישט קיין כּח. אונז האַלטן אַזוי, אונז האָבן געזען פאַרשידענע אַנדערע נפקא מינות [נפקא מינה: פּראַקטישע אונטערשייד], פאַרשידענע אַנדערע אידעיעס וואָס די זאַך פון יציאת מצרים איז בכלל. דאָס הייסט, אונז האָבן געלערנט בערך בעיקר אין די לעצטע דריי פיר שיעורים, האָבן מיר געלערנט אַזוי ווי דריי אַנדערע אידעיעס, דריי מעין שיטות.
מיר האָבן געלערנט די וועג פון די רמב”ם [Rambam: Maimonides], וואָס זאָגט לויט ווי מ’האָט פריער געזאָגט at least, אַז עס מיינט נישט גאַרנישט. דאָס איז אַ טרוקענע זאַך וואָס מ’דאַרף וויסן אַז דער אייבערשטער איז דאָ, און די יציאת מצרים איז אַ גוטע advertisement פאַר דעם, אפשר פאַר מענטשן וואָס דאַרפן אַזעלכע advertisements. עס איז נישט really אַ גוטע advertisement, די real גוטע advertisement איז נאָר שכל’דיגע advertisements, אָדער שכל’דיגע הוכּחות [הוכחות: באַווייזן] אין וועגן פון וויסן. דאָס איז די רמב”ם’ס שיטה.
נאָכדעם האָבן מיר געזען אַ צווייטע שיטה, איז די שיטה פון די רמב”ן [Ramban: Nachmanides], וואָס איז אין זאַכן מסתלק געוואָרן [מסתלק: אַוועקגעגאַנגען, אַנדערש], ווייבאַלד דער רמב”ן האָט אַזאַ אַנדערע יסוד. די וויכטיגסטע זאַך צו גלייבן, מער ווייניגער, איז שכר ועונש [שכר ועונש: באַלוינונג און שטראָף], אַזויווי מיר האָבן געזען מיט די זאַכן פריער. די רמב”ן’ס גרויסע זאַך איז שכר ועונש, און ער קוקט אָן די נס נסתר [נס נסתר: פאַרבאָרגענער נס] פון די תורה, נסתר נאָר אין די סענס אַז מ’קען נישט אויפווייזן, אַז ס’איז נישט קלאָר אַז ער טוישט די טבע [טבע: נאַטור], אָבער ס’איז אַקעגן די טבע.
לויטן רמב”ן, ווי דער רמב”ן האָט פאַרשטאַנען די טבע at least, איז נישטאָ קיין שום reason בדרך הטבע [בדרך הטבע: אויפן נאַטירלעכן וועג] אַז צדיקים זאָלן גיין גוט און רשעים זאָלן גיין שלעכט. על כּרחך [על כרחך: נויטווענדיקערווייז] איז דאָס ממש אַ נס. אין אַנדערע ווערטער, דער אייבערשטער אַליינס ברצונו [ברצונו: מיט זיין ווילן] דרייט אָן די וועלט אַז ס’זאָל אַזוי געשען, און ער טוט עס כּסדר [כסדר: שטענדיק]. דאָס דאַרף יעדער איד גלייבן. ווער ס’גלייבט נישט אין דעם, האָט ער נישט קיין חלק בתורת משה [חלק בתורת משה: אָנטייל אין דער תורה פון משה]. דאָס איז דער פעימעס נוסח זיינער.
און די זאַך איז די זאַך וואָס יציאת מצרים פאַרקויפט, ווייל דאָס קען מען זען פון יציאת מצרים, אַז דער אייבערשטער קען מאַכן נסים, ס’איז נסים נגלים [נסים נגלים: אָפענע נסים], וואָס פון די נסים נגלים האָט מען פּרוווט אַז דער אייבערשטער ווערט נישט נתפעל [נתפעל: באַאיינדרוקט, געצוואונגען] פון די חוקי הטבע [חוקי הטבע: נאַטור-געזעצן], און ממילא [ממילא: דעריבער] קען מען אויך גלייבן, דאָס איז more or less how it worked, קען מען אויך אפשר פון דעם אַליין זעט מען אַז דער אייבערשטער האָט אַרויסגענומען די אידן און נישט די גוים, בזכות אבות [בזכות אבות: אין זכות פון די אָוועס], און אַזוי ווייטער. פון דעם אַליין זעט מען אַז דאָס איז השגחה פּרטית [השגחה פרטית: אינדיווידועלע השגחה], ווייל דאָס איז דער עיקר לדעתי [לדעתי: לויט מיין מיינונג].
און ס’איז מיר געגאַנגען אַביסל צו די זאַך וואָס מ’דאַרף טון דאָ, און געגאַנגען צו די כּוזרי [Kuzari: ספר הכוזרי פון רבי יהודה הלוי]. כּוזרי איז געווען פאַר’ן רמב”ם, איך מיין אַז דער רמב”ם קוואָוט אים, איך מיין אַז יאָ. דער כּוזרי איז למעשה… דאָס הייסט, מ’דאַרף דאָך לאָמיר הערן אַביסל די מעשה, און איך וועל אָנקומען צו אַזויווי אַ פערדע אָדער אַ פיפטע מהלך דאָ.
למעשה, וואָס גייט דאָ פאָר אין אַ זייער broad sense, איז בערך אַזויווי מ’זאָגט „בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” [בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: אין יעדן דור דאַרף דער מענטש זיך זען ווי אויב ער אַליין איז אַרויסגעגאַנגען פון מצרים]. און אַזוי איז די היסטאָריע, און דאָס איז אַזויווי אַ געוויסע פרעימווארק וואָס איך האָב ליב צו רעדן אפשר אַזוי אין אַלעס, איז צו ווייזן וויאַזוי אין יעדן, בכל דור ודור, יעדער דור, און אַנדערע ווערטער, דורות איז נישט אַזוי ווייניק אינטערעסאַנט, אָבער יעדע תקופה, יעדע מאָל וואָס ס’איז דאָ אַן אַנדערע סאָרט פילאָזאָפיע, אַן אַנדערע סאָרט וועג פון טראַכטן וועגן זאַכן, איז נעמען מענטשן די „כאילו הוא יצא ממצרים” און זיי לייגן עס זיך אַריין כּאילו [כאילו: ווי אויב], דאָס הייסט, זיי זענען ממש מקיים [מקיים: מקיים זיין], איך האָב נישט געזען ווי ווייט דאָס גייט, אָבער אפילו אין די רמב”ן, וואָס איז אפשר די מערסטע קלאַסיק פּשט וואָס דער עולם ווייסט, איז נישט עכט די ערשטע יציאת מצרים.
אַזוי ווי איך לערן, די נאַמבער זעראָ פּשט, אויב מ’וויל מאַכן אַזויווי איך האָב דאָ פיר פּשטים בערך, דאָס איז יעצט די זעראָ פּשט, איז כּפשוטו ממש [כפשוטו ממש: גאָר ווערטלעך]. און ס’איז נישט אַזאַ שלעכטע פּשט, איך ווייס נישט, ס’איז שווער אפילו צו פאַרשטיין, מ’דאַרף ווען מ’איז מסביר [מסביר: דערקלערן] פאַרוואָס מענטשן זענען נישט העפּי מיט יענעם פּשט.
ס’איז געווען אידן אין מצרים, און זיי זענען געווען קנעכט, עבדי פּרעה [עבדי פרעה: קנעכט פון פּרעה]. און ברוך השם, מ’דאַרף נישט זיין קנעכט, מ’קען זיין אינדעפּענדענט, מ’קען אַרויסגיין, און מ’איז אָנגעקומען אין ארץ ישראל אפילו, דאָס איז דאָך אפילו פּשוט, this is why יציאת מצרים is important.
די whole question, אַזויווי איך האָב מסביר געווען אפילו אַמאָל, די whole question, why איז יציאת מצרים אינטערעסאַנט צו די תורה? It doesn’t really make sense, if you realize דאָס איז די most simple פּשט. ס’איז אַזויווי איינער וועט פרעגן, וואָס איז די פּשט אַז די אַמעריקאַנער רעדן אַזויפיל וועגן דזשאָרדזש וואַשינגטאָן מיט די אינדעפּענדענס מיט די אַלע זאַכן? ווייל דאָס זענען זיי. ווייל ווען נישט, ווייל אַזויווי מ’זאָגט, אילולי הוציאנו [אילולי הוציאנו: ווען ער וואָלט אונז נישט אַרויסגענומען] וואָלט נישט געווען גאַרנישט.
און דו קענסט פרעגן, וואָס האָב איך פון דעם? איך האָב גאַרנישט. ס’איז דער פאַקט, דו ביסט אַן אַמעריקאַנער בירגער, דו האָסט, די אַמעריקאַנער רעדן, if you believe אין whatever די אַמעריקאַנער אידעאָלאָגיע איז, האָסטו ברוך השם די אַלע זאַכן לכבוד ר’ דזשאָרדזש וואַשינגטאָן וחבריו [וחבריו: און זיינע חברים]. און וועגן דעם פייערט מען עס, און מ’רעדט וועגן דעם אַ גאַנצע יאָר, און די פּראָצענט צייט, און אַזוי ווייטער.
און איינער איז געקומען פרעגן אַ קשיא, אָבער וואָס איז די מעסעדזש? די קשיא מאַכט נישט קיין סענס. די קשיא מאַכט נאָר סענס ווען מ’פאַרשטייט אַז די אידן האָבן מקבל געווען קבלת עול מלכות שמים [קבלת עול מלכות שמים: אָננעמען דעם יאָך פון הימלישן מלוכה], און זיי וווינען דאָך נישט.
די אמת איז, לכאורה [לכאורה: אויף דעם ערשטן בליק] על פּי פּשט קען מען זען אַז די סאָרט שאלות איז געשען נאָך די גלות. דאָס הייסט, ווי לאַנג אידן זענען געווען אין די אינדעפּענדענט אידישע סטעיט, וואָס הייסט ארץ ישראל, אָדער whatever it was called, מדינת יהודה, מדינת ישראל, וויאַזוי ס’האָט געהייסן, און אַזוי ווייטער, האָבן זיי זיך נישט געדאַרפט מוטשען וועגן וואָס איז די גרויסע גדולה פון יציאת מצרים, ווייל זיי זענען געווען יציאת מצרים, דאָס איז געווען זייער אָרידזשין סטאָרי, זייער עכטע מעשה.
און באמת, מיר האָבן גערעדט וועגן דעם, באמת, באמת, אַזויווי דער רמב”ן אַליין זאָגט, און ס’שטייט מפורש אין פּסוק, מ’כאַפּט נישט ווי פּשוט די פּסוק איז, און ער ווייזט די חדושים [חדושים: נייע אינזיכטן] אויף דעם.
ווען די אידן זענען אַרויפגעקומען פון גלות בבל בימי עזרא [בימי עזרא: אין די צייטן פון עזרא], און די בבל די אַנדערע מענטשן וואָס האָבן געמאַכט די עליה שניה [עליה שניה: צווייטע עליה], וואָס הייסט שיבת ציון [שיבת ציון: צוריקקער צו ציון], איז זיי האָבן אויפגעהערט צו טראַכטן און זיך קאָכן אַזוי שטאַרק אין יציאת מצרים.
דער רמב”ן זאָגט אַז וועגן דעם האָבן זיי אויפגעהערט צו ציילן די חדשים צו יציאת מצרים, חודש ראשון, בחודשם את חדשיהם לעלותם מבבל [בחודשם את חדשיהם לעלותם מבבל: זיי האָבן געציילט זייערע חדשים צו זייער אַרויפגיין פון בבל]. דאָס איז די קיום [קיום: דערפילונג] פון די פּסוק וואָס ירמיה הנביא [ירמיה הנביא: דער נביא ירמיה] זאָגט, „לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, נאר חי ה’ אשר העלה מארץ צפון” [לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה מארץ צפון: זיי וועלן נישט מער זאָגן „לעבט גאָט וואָס האָט אַרויפגעברענגט ישראל פון מצרים”, נאָר „לעבט גאָט וואָס האָט אַרויפגעברענגט פון לאַנד פון צפון”], וואָס מיינט בבל ביי ירמיה, ווייל דאָס איז טאַקע געבליבן, מען האָט נאָך אַלץ געדענקט אַז זיי זענען די זעלבע חברה פון יציאת מצרים, אָבער עס איז נישט געווען רעלעוואַנט.
צו זיי איז געווען אַסאַך מער אינטערעסאַנט, זיי האָבן זיך אַסאַך… אין אַנדערע ווערטער, ווען עזרא האָט געמאַכט פּסח, עס שטייט נישט אַזוי שטאַרק ווען ער האָט געמאַכט פּסח, ער האָט געמאַכט סוכות, אָבער ווען ער האָט עס געמאַכט, האָט ער זיך אַסאַך מער געפרייט אויף די… אַזוי ווי מ’זאָגט אין די הגדה, „והביאנו אל ארץ ישראל לבנות לנו את בית הבחירה” [והביאנו אל ארץ ישראל לבנות לנו את בית הבחירה: און ער האָט אונז געברענגט צו ארץ ישראל צו בויען אונז דעם בית הבחירה].
ווער ס’קוקט אַריין אין די הגדה של פּסח, די אָריגינעלע הגדה וואָס איז פּרשת כּי תבוא [פרשת כי תבוא: די פּרשה „כי תבוא”], יאָ? אויף דעם דרש’נען חז”ל [חז”ל: חכמינו זכרונם לברכה — אונזערע חכמים זכר’ן זאָל זיין פאַר אַ ברכה] די גאַנצע הגדה, און אפילו אין אונזערע הגדות בלייבט נאָך אַלץ אַזוי, די צווייטע האַלב, די ענד פון די סטאָרי פון יציאת מצרים איז „והביאנו אל ארץ ישראל”. מ’איז אַרויס פון מצרים און אָנגעקומען אין ארץ ישראל, יעצט האָבן אונז אונזער זאַך. אַזוי שטייט בפירוש [בפירוש: קלאָר] אין די הגדה.
און אונזער דרש, זייער אינטערעסאַנט, אָבער מיר דרש’נען נאָך די פּסוק „ארמי אובד אבי” [ארמי אובד אבי: אַן אַרמעאישער האָט פאַרלוירן מיין פאָטער], דאָס איז אונזער עיקר הגדה, מיר דרש’נען די פּסוק געבויט אויף די ספרי [Sifrei: אַ הלכישער מדרש] און די מדרשי חז”ל פון די פּסוקים, און מיר סקיפּן די לעצטע פּסוק פון די… יאָ, איך האָב געדענקט, איינער זאָל נאָך נאָכטשעקן אַז איך רעד נישט שטותים, די לעצטע פּסוק וואָס איז דאָ אין די מקרא ביכּורים [מקרא ביכורים: די דעקלאַראַציע ביי די ביכורים] שטייט „ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש” [ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש: און ער האָט אונז געברענגט צו דעם אָרט און געגעבן אונז דאָס לאַנד, אַ לאַנד וואָס פליסט מיט מילך און האָניק].
אונזער דרש פון די הגדה סטאָפּט פאַר יענע פּסוק, וואָס איז לכאורה דאָס וואָס איז געשען נאָך וואָס ס’איז שוין נישט דאָ ארץ ישראל. דאַרף מען טרעפן אויף דעם אַ צווייטע זאַך. איך מיין עפּעס פּשטים, עס איז אַמאָל געווען, ס’וועט צוריקגיין אין ארץ ישראל, און אַזוי ווייטער.
That’s really why, און אין אַנדערע ווערטער, דאָס איז סתם אַ פּשוט’ע פּשט פון וואָס מיר זאָגן, אַזוי ווי איך האָב געברענגט, „כל המאריך בדברים הרי זה משובח” [כל המאריך בדברים הרי זה משובח: ווער ס’מאַכט לענגער אין די ווערטער, איז דאָס לויבנסווערט], יאָ? און אמת’דיג שטייט, די אמת’ע נוסח וואָס איך האָב געטראָפן איז, די אמת’ע נוסח איז „כל המאריך בדברים בטלים” [כל המאריך בדברים בטלים: ווער ס’מאַכט לענגער אין די ווערטער וואָס זענען בטל געוואָרן], וואָס איז שוין בטל געוואָרן, ווייל „כל המאריך בדברים” — די עיקר דברים פון די תורה זענען זאַכן פון יציאת מצרים, און שוין פון די צייט פון בית שני [בית שני: דער צווייטער בית המקדש] איז יציאת מצרים נישט געווען really relevant. די ריעל זאַך איז געווען די עליית בבל [עליית בבל: די עליה פון בבל] אפשר איז געווען רעלעוואַנט, בקושי [בקושי: קוים], אָבער יציאת מצרים זיכער נישט.
און וועגן דעם באמת האָט מען אָנגעהויבן צו מאַכן פּורים. וואָס איז פּורים? דאָס איז דאָך יענע מדרש. וואָס איז פּורים? פּורים איז ביי די ישועה. פּורים איז… מ’דאַרף דאָס מחבר זיין [מחבר זיין: פאַרבינדן]. זיי האָבן גערעדט פאַר פּורים פון די רמב”ם און אַנדערע מענטשן. באמת די יום טוב פון די חגיגה אַז זיי זענען אַרויסגעגאַנגען פון גלות פּרס און בבל און מ’איז אָנגעקומען צו ארץ ישראל די צווייטע מאָל. דאָס איז די פּשוט’ע פּשט פון יענעם מדרש, און ס’איז אמת.
און דאָס איז אויך מאַמעש די פּשוט’ע פּשט פון וואָס אונז קענען קוקן אין די פּיוטים [פיוטים: ליטורגישע לידער] און אין די מדרשים, און אפשר אפילו אין די הגדה של פּסח, „קנין גיאנו למעדם לגאולת עולם” [קנין גיאנו למעדם לגאולת עולם: ער האָט אונז געקויפט אויף אייביק צו אַן אייביקע גאולה], וואָס מ’טראַכט וועגן די גאולה עתידה [גאולה עתידה: צוקונפטיקע גאולה]. יאָ, אָקיי, מ’איז אַרויס פון מצרים, מ’רעדט פון די נפלאות [נפלאות: וואונדערן]. וואָס וויל מען פון דעם? ס’איז אַ שיינע רמז [רמז: הינט], ווייס איך, אַזוי ווי מ’קען זאָגן פאַרשידענע פּשוט’ע דברים. דער אייבערשטער האָט אַרויסגעוויזן אַז ער קען טון, און ער זאָל אויך מאַכן נאָך נסים. מ’האָט געזען אַ גזירת שוב [גזירת שוב: אַ גזירה פון צוריקקער], ווייסטו, ס’איז געווען אַ גזירת שוב. אָקיי, ס’איז געווען איין נס פון יציאת מצרים, דער אייבערשטער זאָל מאַכן נאָך נסים. זייער שיין, פיינע ווארט.
אָבער די פּשוט’ע פּשט איז כּפשוטו ממש, אַז די גאַנצע זאַך וואָס אונז פייערן אין יציאת מצרים בגלות [בגלות: אין גלות], נאָכדעם וואָס מ’איז שוין אַרויס פון ארץ ישראל, מאַכט נישט עכט סענס. ס’איז בקושי. סך הכּל [סך הכל: אין סך הכל], ווען זאָל מען עס טראַנספאָרמען אַביסל און זאָגן אַז פאַרקערט, וויאַזוי לערנען אונז היינט, אין אַנדערע ווערטער, די אידן אין גלות בבל צו אין גלות שפּעטער, וויאַזוי פייערן זיי יציאת מצרים? וויאַזוי ליינען זיי יציאת מצרים? וויאַזוי מאַכן זיי „כאילו יצא ממצרים”?
דער ערשטער פּשט, למעשה דאָס איז אַ פּשט וואָס איז לכאורה דער ערשטער פּשט וואָס מ’טרעפט אין די ראשונים [ראשונים: די פריערדיקע גדולים] אויף פאַרוואָס די תורה איז אַזוי שטאַרק מאַריך [מאריך: לענגערן] וועגן יציאת מצרים, איז דאָס איז דער פּשט. און זיי זאָגן אַז, און דאָס קען מען זען, „השתא הכא” [השתא הכא: יעצט דאָ]. דאָס איז למעשה אויך, מ’קען זען די הקדמה פון די הגדה, מ’האָט צוגעלייגט.
און ווער ס’לערנט הגדה של פּסח, אַן אַנדערע פּלאַן פון מיין שיעור איז געווען אַז איך זאָל אויך רעדן פון די הגדה של פּסח און ווייזן די אַלע סאָרט זאַכן, קען מען זען ס’איז דאָ אַזויווי אַ מרכז [מרכז: צענטער], ס’איז דאָ אַזויווי אַ מעין פּאַרט, וואָס איז בעיקר די דרשה פון רבי אליעזר ורבי עקיבא [רבי אליעזר ורבי עקיבא: Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva]. ס’איז דאָ פאַרדעם און נאָכדעם אַלע מיני שטיקלעך וואָס מ’האָט צוגעלייגט וואָס זענען פיקסן געוויסע פּראָבלעמס אין יענע מעין הגדה.
און איינע פון די גרויסע הקדמות וואָס מ’האָט צוגעלייגט, און ס’איז קדום [קדום: אַלט], מ’האָט עס צוגעלייגט שפּעטער, מ’קען עס זען אויף אַרמית [ארמית: Aramaic], ס’איז נישט די שפּראַך וואָס מ’האָט גערעדט שפּעטער, איז די שטיקל פון „הא לחמא עניא” [הא לחמא עניא: דאָס איז דאָס ברויט פון עלנד]. און „הא לחמא עניא” בעצם איז די טרענסלעישאַן. „הא לחמא עניא” בעצם איז אויך, וואָס איז די גאַנצע הגדה וואָס אונז גייען יעצט זאָגן? ס’מאַכט נישט קיין סענס. ווייל „השתא עבדי” [השתא עבדי: יעצט קנעכט], ריבונו של עולם [ריבונו של עולם: מייסטער פון דער וועלט], „הכא תיעבדי לפרעה” [הכא תיעבדי לפרעה: דאָ קנעכט צו פרעה], איך מיין נישט פּרעה, צו אַ קריג.
—
אנו עומדים באמצע הענין של יציאת מצרים. בשלושה-ארבעה השיעורים האחרונים עברנו על שלוש שיטות עיקריות לגבי מהי בכלל יציאת מצרים — מהו התוכן שלה. כעת ממשיכים למהלכים חדשים.
—
יציאת מצרים היא ידיעה “יבשה” — צריך לדעת שהקב”ה קיים. יציאת מצרים משמשת כמעין “פרסומת” לכך, אבל לפי הרמב”ם זו לא ההוכחה הטובה ביותר. ההוכחות האמיתיות למציאות ה’ הן הוכחות שכליות, פילוסופיות, לא אירועים היסטוריים.
לרמב”ן יש יסוד אחר: עיקר האמונה הוא שכר ועונש. הרמב”ן מדבר על נס נסתר — לא נסתר במובן שהוא מוסתר, אלא במובן שאי אפשר להצביע בבירור על כך שהקב”ה משנה את הטבע. אבל זה נגד הטבע שצדיקים ילך להם טוב ורשעים רע — זה ממש נס, הקב”ה מנהל את העולם ברצונו. מי שאינו מאמין בכך, אין לו חלק בתורת משה (הנוסח המפורסם של הרמב”ן).
יציאת מצרים “מוכרת” את הרעיון הזה: מנסים גלויים מוכיחים שהקב”ה אינו כבול בחוקי הטבע, ומכאן אפשר גם להאמין בהשגחה פרטית — שהוא הוציא דווקא את ישראל (בזכות אבות), לא את הגויים.
—
לפני שמגיעים לשיטות הפילוסופיות, צריך להציב “מספר אפס” — את הפשט הפשוט ביותר: יציאת מצרים חשובה כי זהו סיפור המקור שלנו. היהודים היו עבדים במצרים, הם שוחררו, הגיעו לארץ ישראל — זה מי שאנחנו.
זה דומה לעצמאות אמריקה: אף אחד לא שואל “מה המסר של ג’ורג’ וושינגטון?” — זה פשוט העובדה של מי שהאמריקאים הם. כך גם “אילולי הוציאנו” — בלי יציאת מצרים לא היה כלום.
השאלה “מה המסר?” הגיונית רק לאחר הגלות. כל עוד היהודים חיו במדינה יהודית עצמאית (ארץ ישראל / מדינת יהודה / מדינת ישראל), לא היה צורך להתעסק בשאלה — יציאת מצרים הייתה סיפור המקור החי שלהם, בדיוק כמו עצמאות אמריקה לאמריקאים. רק כשנמצאים בגלות, כשהנרטיב המקורי של “שוחררנו והגענו לארצנו” אינו מתאים עוד למציאות, צריך לחפש מסר עמוק יותר.
—
הרמב”ן עצמו מביא ראיה חזקה: כשהיהודים חזרו מגלות בבל בימי עזרא (שיבת ציון / עלייה שנייה), הם הפסיקו להתרכז כל כך ביציאת מצרים. ההוכחה: הם הפסיקו למנות חודשים לפי יציאת מצרים, והתחילו למנות לפי עלייתם מבבל.
זהו קיום נבואת ירמיה: “לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה’ אשר העלה מארץ צפון” (= בבל). עדיין ידעו שהם מגיעים מיציאת מצרים, אבל זה כבר לא היה רלוונטי — הישועה החדשה הייתה חשובה יותר.
כשעזרא עשה סוכות (ופסח), הוא שמח הרבה יותר על ההגעה החדשה לארץ ישראל — “והביאנו אל ארץ ישראל לבנות לנו את בית הבחירה”. זה מאשר שכשיש ישועה טרייה, סיפור המקור הישן מתעמעם.
—
> [קישור צדדי]
פורים הוא למעשה היום טוב שחוגג את הישועה מגלות פרס/בבל — ההגעה לארץ ישראל בפעם השנייה. זהו הפשט הפשוט של המדרש המפורסם, ואפשר לראות זאת בפיוטים, במדרשים, ואפילו בהגדה — “קנין גיאנו למעדם לגאולת עולם” — חושבים על הגאולה העתידה.
—
כאן מגיע הנקודה המרכזית של כל המהלך:
כל החגיגה של יציאת מצרים בגלות (אחרי שכבר יצאו מארץ ישראל) לא הגיונית ברמה הפשוטה ביותר. כשיושבים בגלות, הנרטיב “שוחררנו מעבדות והגענו לארצנו” — נרטיב שאינו מתאים למציאות. לכן צריך לשנות אותו — וזה המפתח להבין כיצד כל תקופה פירשה את יציאת מצרים אחרת.
—
ההגדה המקורית בנויה על מקרא ביכורים (פרשת כי תבוא — “ארמי אובד אבי”). סוף אותה פרשה הוא: “ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש” — השיא של הסיפור הוא ההגעה לארץ ישראל.
תצפית חשובה: הדרשה בהגדה שלנו מדלגת על הפסוק האחרון על ההגעה לארץ ישראל. למה? כי אחרי החורבן, כשכבר לא נמצאים בארץ ישראל, אי אפשר לומר את הפסוק הזה כפשוטו. צריך למצוא משהו אחר לומר עליו — משמעות חדשה.
אחת מההקדמות הגדולות שנוספו להגדה היא “הא לחמא עניא”, שהיא בארמית (סימן שנוספה בתקופה מאוחרת מסוימת). “הא לחמא עניא” היא בעצם תרגום/התאמה — היא שואלת: מהי כל ההגדה שאנו הולכים לומר עכשיו? “השתא עבדי” — אנחנו עכשיו עבדים! אנחנו כאן בגלות! איך מדברים על שחרור? זהו הטקסט עצמו שצועק את הבעיה.
הליבה של ההגדה היא הדרשה של רבי אליעזר ורבי עקיבא. סביב זה נוספו חלקים שונים ש”מתקנים” בעיות באותה הגדה-מקור — כל תוספת משקפת את צרכי תקופה חדשה.
—
> [דיגרסיה צדדית — נקודה טקסטואלית]
הנוסח האמיתי שנמצא הוא: “כל המאריך בדברים בטלים” — כלומר, ה”דברים” של יציאת מצרים כבר בטלו (לא רלוונטיים יותר) מאז בית שני, כשיציאת מצרים כבר לא הנרטיב החי. זה תומך בכל הטענה שיציאת מצרים הייתה צריכה להשתנות כדי להישאר רלוונטית.
—
כאן מגיעה המטא-תזה שמחברת הכל יחד:
“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” — זה לא רק קריאה מוסרית. זהו תיאור של מה שבאמת קורה: כל עידן, עם הפילוסופיה ודרך החשיבה שלו, לוקח את הרעיון של יציאת מצרים ומכניס אותו להקשר שלו.
הרמב”ם, הרמב”ן, הכוזרי (שהוא כרונולוגית לפני הרמב”ם; הרמב”ם מצטט אותו כנראה) — כל אחד הוא דוגמה לאיך תקופה אינטלקטואלית מסוימת עשתה “כאילו הוא יצא ממצרים” — הם הכניסו את יציאת מצרים למסגרת הפילוסופית שלהם:
– רמב”ם: יציאת מצרים = הוכחה (אם כי לא הטובה ביותר) למציאות ה’, ידיעה שכלית.
– רמב”ן: יציאת מצרים = היסוד לאמונה בהשגחה פרטית, שכר ועונש, נס נסתר.
– כוזרי: (המהלך החדש שעוד יידון.)
—
כל המהלך נראה כך:
1. כפשוטו יציאת מצרים היא פשוט סיפור המקור שלנו — שחרור ממצרים, הגעה לארץ ישראל.
2. הפשט הפשוט עובד רק כל עוד נמצאים בארץ ישראל — בדיוק כמו עצמאות אמריקה עובדת לאמריקאים.
3. כבר בימי עזרא (שיבת ציון) יציאת מצרים התחילה לאבד את מרכזיותה — התחילו למנות לפי הישועה החדשה.
4. אחרי החורבן, בגלות, הנרטיב המקורי נשבר לחלוטין — אי אפשר עוד לומר “ויביאנו אל המקום הזה”.
5. לכן חייבת כל תקופה לשנות את יציאת מצרים — להכניס תוכן חדש.
6. זהו הפשט האמיתי ב“בכל דור ודור” — כל דור, עם תפיסת העולם שלו, מפרש את יציאת מצרים בדרכו.
7. הרמב”ם, הרמב”ן, הכוזרי (והלאה) הם דוגמאות קונקרטיות לתהליך הזה.
אוקיי, אנחנו ממשיכים בענין של יציאת מצרים. אחר כך אולי נחזור לזה, אין לי כוח. אנחנו ממשיכים, ראינו כמה נפקא מינות שונות, כמה רעיונות שונים מה בכלל העניין של יציאת מצרים. כלומר, למדנו בערך בעיקר בשלושה ארבעה שיעורים האחרונים, למדנו כמו שלושה רעיונות שונים, שלוש מעין שיטות.
למדנו את דרכו של הרמב”ם, שאומר לפי מה שאמרנו קודם לפחות, שזה לא אומר כלום. זה דבר יבש שצריך לדעת שהקב”ה קיים, ויציאת מצרים היא פרסומת טובה לזה, אולי לאנשים שצריכים פרסומות כאלה. זו לא באמת פרסומת טובה, הפרסומת הטובה באמת היא רק פרסומות שכליות, או הוכחות שכליות בעניין הידיעה. זו שיטת הרמב”ם.
אחר כך ראינו שיטה שנייה, היא שיטת הרמב”ן, שהיא שונה לגמרי, כי לרמב”ן יש יסוד אחר. הדבר החשוב ביותר להאמין, פחות או יותר, הוא שכר ועונש, כפי שראינו בדברים קודם. הדבר הגדול של הרמב”ן הוא שכר ועונש, והוא מסתכל על הנס הנסתר של התורה, נסתר רק במובן שאי אפשר להראות, שלא ברור שהוא משנה את הטבע, אבל זה נגד הטבע.
לפי הרמב”ן, כפי שהרמב”ן הבין את הטבע לפחות, אין שום סיבה בדרך הטבע שצדיקים ילך להם טוב ורשעים ילך להם רע. על כרחך זה ממש נס. במילים אחרות, הקב”ה בעצמו ברצונו מסובב את העולם שיקרה כך, והוא עושה זאת כסדר. כל יהודי חייב להאמין בזה. מי שלא מאמין בזה, אין לו חלק בתורת משה. זה הנוסח המפורסם שלו.
והדבר הזה הוא מה שיציאת מצרים מוכיחה, כי אפשר לראות מיציאת מצרים, שהקב”ה יכול לעשות נסים, אלו נסים נגלים, שמהנסים הנגלים הוכחנו שהקב”ה לא מושפע מחוקי הטבע, וממילא אפשר גם להאמין, זה פחות או יותר איך שזה עבד, אפשר גם אולי מזה עצמו רואים שהקב”ה הוציא את היהודים ולא את הגויים, בזכות אבות, וכן הלאה. מזה עצמו רואים שזו השגחה פרטית, כי זה העיקר לדעתי.
והלכתי קצת לעניין שצריך לעשות כאן, והלכתי לכוזרי. הכוזרי היה לפני הרמב”ם, אני חושב שהרמב”ם מצטט אותו, אני חושב שכן. הכוזרי הוא למעשה… כלומר, צריך בואו נשמע קצת את המעשה, ואגיע לאיזה מהלך רביעי או חמישי כאן.
למעשה, מה קורה כאן במובן רחב מאוד, זה בערך כמו שאומרים “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. וכך ההיסטוריה, וזה כמו מסגרת מסוימת שאני אוהב לדבר אולי כך בכל דבר, להראות איך בכל, בכל דור ודור, כל דור, במילים אחרות, דורות זה לא כל כך מעניין, אבל כל תקופה, כל פעם שיש פילוסופיה אחרת, דרך אחרת לחשוב על דברים, אנשים לוקחים את ה”כאילו הוא יצא ממצרים” והם מכניסים את זה לתוכם כאילו, כלומר, הם ממש מקיימים, לא ראיתי עד כמה זה הולך, אבל אפילו ברמב”ן, שהוא אולי הפשט הכי קלאסי שהעולם יודע, זה לא באמת יציאת מצרים הראשונה.
כפי שאני לומד, הפשט מספר אפס, אם רוצים לעשות כמו שיש לי כאן ארבעה פשטים בערך, זה עכשיו הפשט אפס, הוא כפשוטו ממש. וזה לא פשט כל כך רע, אני לא יודע, קשה אפילו להבין, צריך כשמסבירים למה אנשים לא מרוצים מאותו פשט.
היו יהודים במצרים, והם היו עבדים, עבדי פרעה. וברוך השם, לא צריך להיות עבד, אפשר להיות עצמאי, אפשר לצאת, והגענו לארץ ישראל אפילו, זה אפילו פשוט, זו הסיבה שיציאת מצרים חשובה.
כל השאלה, כפי שהסברתי אפילו פעם, כל השאלה, למה יציאת מצרים מעניינת לתורה? זה לא באמת הגיוני, אם מבינים שזה הפשט הכי פשוט. זה כמו שמישהו ישאל, מה הפשט שהאמריקאים מדברים כל כך הרבה על ג’ורג’ וושינגטון עם העצמאות עם כל הדברים האלה? כי זה מה שהם. כי אם לא, כמו שאומרים, אילולי הוציאנו לא היה כלום.
ואתה יכול לשאול, מה יש לי מזה? אין לי כלום. זה העובדה, אתה אזרח אמריקאי, יש לך, האמריקאים מדברים, אם אתה מאמין בכל מה שהאידיאולוגיה האמריקאית היא, יש לך ברוך השם את כל הדברים האלה לכבוד ר’ ג’ורג’ וושינגטון וחבריו. ועל זה חוגגים את זה, ומדברים על זה כל השנה, והאחוזי זמן, וכן הלאה.
ומישהו בא לשאול קושיה, אבל מה המסר? הקושיה לא הגיונית. הקושיה הגיונית רק כשמבינים שהיהודים קיבלו קבלת עול מלכות שמים, והם לא גרים שם.
האמת היא, לכאורה על פי פשט אפשר לראות שסוג השאלות האלה קרו אחרי הגלות. כלומר, כל עוד יהודים היו במדינה היהודית העצמאית, שנקראת ארץ ישראל, או איך שזה נקרא, מדינת יהודה, מדינת ישראל, איך שזה נקרא, וכן הלאה, הם לא היו צריכים להתייגע על מה הגדולה הגדולה של יציאת מצרים, כי הם היו יציאת מצרים, זה היה סיפור המקור שלהם, המעשה האמיתית שלהם.
ובאמת, דיברנו על זה, באמת, באמת, כמו שהרמב”ן עצמו אומר, וכתוב מפורש בפסוק, לא תופסים כמה הפסוק פשוט, והוא מראה את החידושים על זה.
כשהיהודים עלו מגלות בבל בימי עזרא, ובבל האנשים האחרים שעשו את העלייה השנייה, שנקראת שיבת ציון, אז הם הפסיקו לחשוב ולהתעסק כל כך חזק ביציאת מצרים.
הרמב”ן אומר שבגלל זה הם הפסיקו למנות את החודשים ליציאת מצרים, חודש ראשון, בחודשם את חדשיהם לעלותם מבבל. זה הקיום של הפסוק שירמיה הנביא אומר, “לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה מארץ צפון”, שמתכוון לבבל אצל ירמיה, כי זה אכן נשאר, עדיין זכרו שהם אותה חבורה מיציאת מצרים, אבל זה לא היה רלוונטי.
להם היה הרבה יותר מעניין, הם הרבה יותר… במילים אחרות, כשעזרא עשה פסח, לא כתוב כל כך חזק מתי הוא עשה פסח, הוא עשה סוכות, אבל כשהוא עשה את זה, הוא שמח הרבה יותר על ה… כמו שאומרים בהגדה, “והביאנו אל ארץ ישראל לבנות לנו את בית הבחירה”.
מי שמסתכל בהגדה של פסח, ההגדה המקורית שהיא פרשת כי תבוא, כן? על זה דורשים חז”ל את כל ההגדה, ואפילו בהגדות שלנו עדיין נשאר כך, החצי השני, הסוף של הסיפור של יציאת מצרים הוא “והביאנו אל ארץ ישראל”. יצאנו ממצרים והגענו לארץ ישראל, עכשיו יש לנו את הדבר שלנו. כך כתוב בפירוש בהגדה.
והדרש שלנו, מעניין מאוד, אבל אנחנו דורשים את הפסוק “ארמי אובד אבי”, זו ההגדה העיקרית שלנו, אנחנו דורשים את הפסוק בנוי על הספרי ומדרשי חז”ל של הפסוקים, ואנחנו מדלגים על הפסוק האחרון של ה… כן, זכרתי, מישהו צריך לבדוק שאני לא מדבר שטויות, הפסוק האחרון שיש כאן במקרא ביכורים כתוב “ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש”.
הדרש שלנו בהגדה עוצר לפני אותו פסוק, שלכאורה זה מה שקרה אחרי שכבר אין ארץ ישראל. צריך למצוא על זה דבר שני. אני חושב כמה פשטים, זה היה פעם, זה יחזור לארץ ישראל, וכן הלאה.
זו באמת הסיבה, ובמילים אחרות, זה סתם פשט פשוט של מה שאנחנו אומרים, כמו שהבאתי, “כל המאריך בדברים הרי זה משובח”, כן? ובאמת כתוב, הנוסח האמיתי שמצאתי הוא, הנוסח האמיתי הוא “כל המאריך בדברים בטלים”, שכבר בטל, כי “כל המאריך בדברים” — הדברים העיקריים של התורה הם דברים של יציאת מצרים, וכבר מזמן בית שני יציאת מצרים לא היתה באמת רלוונטית. הדבר האמיתי היה העלייה מבבל אולי היתה רלוונטית, בקושי, אבל יציאת מצרים בוודאי לא.
ובגלל זה באמת התחילו לעשות פורים. מה זה פורים? זה אותו מדרש. מה זה פורים? פורים הוא בישועה. פורים הוא… צריך לחבר את זה. דיברו לפני פורים על הרמב”ם ואנשים אחרים. באמת החג של החגיגה שהם יצאו מגלות פרס ובבל והגענו לארץ ישראל בפעם השנייה. זה הפשט הפשוט של אותו מדרש, וזה אמת.
וזה גם ממש הפשט הפשוט של מה שאנחנו יכולים להסתכל בפיוטים ובמדרשים, ואולי אפילו בהגדה של פסח, “קנין גאנו למעדם לגאולת עולם”, שחושבים על הגאולה העתידה. כן, אוקיי, יצאנו ממצרים, מדברים על הנפלאות. מה רוצים מזה? זה רמז יפה, יודע אני, כמו שאפשר לומר דברים פשוטים שונים. הקב”ה הראה שהוא יכול לעשות, והוא צריך גם לעשות עוד נסים. ראינו גזירת שוב, יודע אתה, היתה גזירת שוב. אוקיי, היה נס אחד של יציאת מצרים, הקב”ה צריך לעשות עוד נסים. יפה מאוד, דבר טוב.
אבל הפשט הפשוט הוא כפשוטו ממש, שכל העניין שאנחנו חוגגים את יציאת מצרים בגלות, אחרי שכבר יצאנו מארץ ישראל, לא באמת הגיוני. זה בקושי. סך הכל, מתי צריך לשנות את זה קצת ולומר שהפוך, איך לומדים אנחנו היום, במילים אחרות, היהודים בגלות בבל עד בגלות מאוחר יותר, איך הם חוגגים יציאת מצרים? איך הם קוראים יציאת מצרים? איך הם עושים “כאילו יצא ממצרים”?
הפשט הראשון, למעשה זה פשט שלכאורה הוא הפשט הראשון שמוצאים בראשונים על למה התורה כל כך מאריכה על יציאת מצרים, זה הפשט. והם אומרים ש, וזה אפשר לראות, “השתא הכא”. זה למעשה גם, אפשר לראות את ההקדמה של ההגדה, הוסיפו.
ומי שלומד הגדה של פסח, תוכנית אחרת של השיעור שלי היתה שגם אדבר על ההגדה של פסח ואראה את כל סוגי הדברים, אפשר לראות שיש כאן כמו מרכז, יש כאן כמו חלק מסוים, שהוא בעיקר הדרשה של רבי אליעזר ורבי עקיבא. יש לפני ואחרי כל מיני חלקים שהוסיפו שמתקנים בעיות מסוימות באותה הגדה.
ואחת ההקדמות הגדולות שהוסיפו, וזה קדום, הוסיפו את זה מאוחר יותר, אפשר לראות את זה בארמית, זו לא השפה שדיברו מאוחר יותר, זה החלק של “הא לחמא עניא”. ו”הא לחמא עניא” בעצם הוא התרגום. “הא לחמא עניא” בעצם הוא גם, מה כל ההגדה שאנחנו הולכים עכשיו לומר? זה לא הגיוני. כי “השתא עבדי”, ריבונו של עולם, “הכא תיעבדי לפרעה”, אני לא מתכוון לפרעה, למלחמה.
—
אנו עומדים באמצע הענין של יציאת מצרים. בשלושה-ארבעה השיעורים האחרונים עברנו על שלוש שיטות עיקריות לגבי מהי בכלל יציאת מצרים — מהו התוכן שלה. כעת ממשיכים למהלכים חדשים.
—
יציאת מצרים היא ידיעה “יבשה” — צריך לדעת שהקב”ה קיים. יציאת מצרים משמשת כמעין “פרסומת” לכך, אבל לפי הרמב”ם זו לא ההוכחה הטובה ביותר. ההוכחות האמיתיות למציאות ה’ הן הוכחות שכליות, פילוסופיות, לא אירועים היסטוריים.
לרמב”ן יש יסוד אחר: עיקר האמונה הוא שכר ועונש. הרמב”ן מדבר על נס נסתר — לא נסתר במובן שהוא מוסתר, אלא במובן שאי אפשר להצביע בבירור על כך שהקב”ה משנה את הטבע. אבל זה נגד הטבע שצדיקים ילך להם טוב ורשעים רע — זה ממש נס, הקב”ה מנהל את העולם ברצונו. מי שאינו מאמין בכך, אין לו חלק בתורת משה (הנוסח המפורסם של הרמב”ן).
יציאת מצרים “מוכרת” את הרעיון הזה: מנסים גלויים מוכיחים שהקב”ה אינו כבול בחוקי הטבע, ומכאן אפשר גם להאמין בהשגחה פרטית — שהוא הוציא דווקא את ישראל (בזכות אבות), לא את הגויים.
—
לפני שמגיעים לשיטות הפילוסופיות, צריך להציב “מספר אפס” — את הפשט הפשוט ביותר: יציאת מצרים חשובה כי זהו סיפור המקור שלנו. היהודים היו עבדים במצרים, הם שוחררו, הגיעו לארץ ישראל — זה מי שאנחנו.
זה דומה לעצמאות אמריקה: אף אחד לא שואל “מה המסר של ג’ורג’ וושינגטון?” — זה פשוט העובדה של מי שהאמריקאים הם. כך גם “אילולי הוציאנו” — בלי יציאת מצרים לא היה כלום.
השאלה “מה המסר?” הגיונית רק לאחר הגלות. כל עוד היהודים חיו במדינה יהודית עצמאית (ארץ ישראל / מדינת יהודה / מדינת ישראל), לא היה צורך להתעסק בשאלה — יציאת מצרים הייתה סיפור המקור החי שלהם, בדיוק כמו עצמאות אמריקה לאמריקאים. רק כשנמצאים בגלות, כשהנרטיב המקורי של “שוחררנו והגענו לארצנו” אינו מתאים עוד למציאות, צריך לחפש מסר עמוק יותר.
—
הרמב”ן עצמו מביא ראיה חזקה: כשהיהודים חזרו מגלות בבל בימי עזרא (שיבת ציון / עלייה שנייה), הם הפסיקו להתרכז כל כך ביציאת מצרים. ההוכחה: הם הפסיקו למנות חודשים לפי יציאת מצרים, והתחילו למנות לפי עלייתם מבבל.
זהו קיום נבואת ירמיה: “לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה’ אשר העלה מארץ צפון” (= בבל). עדיין ידעו שהם מגיעים מיציאת מצרים, אבל זה כבר לא היה רלוונטי — הישועה החדשה הייתה חשובה יותר.
כשעזרא עשה סוכות (ופסח), הוא שמח הרבה יותר על ההגעה החדשה לארץ ישראל — “והביאנו אל ארץ ישראל לבנות לנו את בית הבחירה”. זה מאשר שכשיש ישועה טרייה, סיפור המקור הישן מתעמעם.
—
> [קישור צדדי]
פורים הוא למעשה היום טוב שחוגג את הישועה מגלות פרס/בבל — ההגעה לארץ ישראל בפעם השנייה. זהו הפשט הפשוט של המדרש המפורסם, ואפשר לראות זאת בפיוטים, במדרשים, ואפילו בהגדה — “קנין גיאנו למעדם לגאולת עולם” — חושבים על הגאולה העתידה.
—
כאן מגיע הנקודה המרכזית של כל המהלך:
כל החגיגה של יציאת מצרים בגלות (אחרי שכבר יצאו מארץ ישראל) לא הגיונית ברמה הפשוטה ביותר. כשיושבים בגלות, הנרטיב “שוחררנו מעבדות והגענו לארצנו” — נרטיב שאינו מתאים למציאות. לכן צריך לשנות אותו — וזה המפתח להבין כיצד כל תקופה פירשה את יציאת מצרים אחרת.
—
ההגדה המקורית בנויה על מקרא ביכורים (פרשת כי תבוא — “ארמי אובד אבי”). סוף אותה פרשה הוא: “ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש” — השיא של הסיפור הוא ההגעה לארץ ישראל.
תצפית חשובה: הדרשה בהגדה שלנו מדלגת על הפסוק האחרון על ההגעה לארץ ישראל. למה? כי אחרי החורבן, כשכבר לא נמצאים בארץ ישראל, אי אפשר לומר את הפסוק הזה כפשוטו. צריך למצוא משהו אחר לומר עליו — משמעות חדשה.
אחת מההקדמות הגדולות שנוספו להגדה היא “הא לחמא עניא”, שהיא בארמית (סימן שנוספה בתקופה מאוחרת מסוימת). “הא לחמא עניא” היא בעצם תרגום/התאמה — היא שואלת: מהי כל ההגדה שאנו הולכים לומר עכשיו? “השתא עבדי” — אנחנו עכשיו עבדים! אנחנו כאן בגלות! איך מדברים על שחרור? זהו הטקסט עצמו שצועק את הבעיה.
הליבה של ההגדה היא הדרשה של רבי אליעזר ורבי עקיבא. סביב זה נוספו חלקים שונים ש”מתקנים” בעיות באותה הגדה-מקור — כל תוספת משקפת את צרכי תקופה חדשה.
—
> [דיגרסיה צדדית — נקודה טקסטואלית]
הנוסח האמיתי שנמצא הוא: “כל המאריך בדברים בטלים” — כלומר, ה”דברים” של יציאת מצרים כבר בטלו (לא רלוונטיים יותר) מאז בית שני, כשיציאת מצרים כבר לא הנרטיב החי. זה תומך בכל הטענה שיציאת מצרים הייתה צריכה להשתנות כדי להישאר רלוונטית.
—
כאן מגיעה המטא-תזה שמחברת הכל יחד:
“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” — זה לא רק קריאה מוסרית. זהו תיאור של מה שבאמת קורה: כל עידן, עם הפילוסופיה ודרך החשיבה שלו, לוקח את הרעיון של יציאת מצרים ומכניס אותו להקשר שלו.
הרמב”ם, הרמב”ן, הכוזרי (שהוא כרונולוגית לפני הרמב”ם; הרמב”ם מצטט אותו כנראה) — כל אחד הוא דוגמה לאיך תקופה אינטלקטואלית מסוימת עשתה “כאילו הוא יצא ממצרים” — הם הכניסו את יציאת מצרים למסגרת הפילוסופית שלהם:
– רמב”ם: יציאת מצרים = הוכחה (אם כי לא הטובה ביותר) למציאות ה’, ידיעה שכלית.
– רמב”ן: יציאת מצרים = היסוד לאמונה בהשגחה פרטית, שכר ועונש, נס נסתר.
– כוזרי: (המהלך החדש שעוד יידון.)
—
כל המהלך נראה כך:
1. כפשוטו יציאת מצרים היא פשוט סיפור המקור שלנו — שחרור ממצרים, הגעה לארץ ישראל.
2. הפשט הפשוט עובד רק כל עוד נמצאים בארץ ישראל — בדיוק כמו עצמאות אמריקה עובדת לאמריקאים.
3. כבר בימי עזרא (שיבת ציון) יציאת מצרים התחילה לאבד את מרכזיותה — התחילו למנות לפי הישועה החדשה.
4. אחרי החורבן, בגלות, הנרטיב המקורי נשבר לחלוטין — אי אפשר עוד לומר “ויביאנו אל המקום הזה”.
5. לכן חייבת כל תקופה לשנות את יציאת מצרים — להכניס תוכן חדש.
6. זהו הפשט האמיתי ב“בכל דור ודור” — כל דור, עם תפיסת העולם שלו, מפרש את יציאת מצרים בדרכו.
7. הרמב”ם, הרמב”ן, הכוזרי (והלאה) הם דוגמאות קונקרטיות לתהליך הזה.
אוקיי, אנחנו ממשיכים בענין של יציאת מצרים. אחר כך אולי נחזור לזה, אין לי כוח. אנחנו ממשיכים, ראינו כמה נפקא מינות שונות, כמה רעיונות שונים מה בכלל העניין של יציאת מצרים. כלומר, למדנו בערך בעיקר בשלושה ארבעה שיעורים האחרונים, למדנו כמו שלושה רעיונות שונים, שלוש מעין שיטות.
למדנו את דרכו של הרמב”ם, שאומר לפי מה שאמרנו קודם לפחות, שזה לא אומר כלום. זה דבר יבש שצריך לדעת שהקב”ה קיים, ויציאת מצרים היא פרסומת טובה לזה, אולי לאנשים שצריכים פרסומות כאלה. זו לא באמת פרסומת טובה, הפרסומת הטובה באמת היא רק פרסומות שכליות, או הוכחות שכליות בעניין הידיעה. זו שיטת הרמב”ם.
אחר כך ראינו שיטה שנייה, היא שיטת הרמב”ן, שהיא שונה לגמרי, כי לרמב”ן יש יסוד אחר. הדבר החשוב ביותר להאמין, פחות או יותר, הוא שכר ועונש, כפי שראינו בדברים קודם. הדבר הגדול של הרמב”ן הוא שכר ועונש, והוא מסתכל על הנס הנסתר של התורה, נסתר רק במובן שאי אפשר להראות, שלא ברור שהוא משנה את הטבע, אבל זה נגד הטבע.
לפי הרמב”ן, כפי שהרמב”ן הבין את הטבע לפחות, אין שום סיבה בדרך הטבע שצדיקים ילך להם טוב ורשעים ילך להם רע. על כרחך זה ממש נס. במילים אחרות, הקב”ה בעצמו ברצונו מסובב את העולם שיקרה כך, והוא עושה זאת כסדר. כל יהודי חייב להאמין בזה. מי שלא מאמין בזה, אין לו חלק בתורת משה. זה הנוסח המפורסם שלו.
והדבר הזה הוא מה שיציאת מצרים מוכיחה, כי אפשר לראות מיציאת מצרים, שהקב”ה יכול לעשות נסים, אלו נסים נגלים, שמהנסים הנגלים הוכחנו שהקב”ה לא מושפע מחוקי הטבע, וממילא אפשר גם להאמין, זה פחות או יותר איך שזה עבד, אפשר גם אולי מזה עצמו רואים שהקב”ה הוציא את היהודים ולא את הגויים, בזכות אבות, וכן הלאה. מזה עצמו רואים שזו השגחה פרטית, כי זה העיקר לדעתי.
והלכתי קצת לעניין שצריך לעשות כאן, והלכתי לכוזרי. הכוזרי היה לפני הרמב”ם, אני חושב שהרמב”ם מצטט אותו, אני חושב שכן. הכוזרי הוא למעשה… כלומר, צריך בואו נשמע קצת את המעשה, ואגיע לאיזה מהלך רביעי או חמישי כאן.
למעשה, מה קורה כאן במובן רחב מאוד, זה בערך כמו שאומרים “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. וכך ההיסטוריה, וזה כמו מסגרת מסוימת שאני אוהב לדבר אולי כך בכל דבר, להראות איך בכל, בכל דור ודור, כל דור, במילים אחרות, דורות זה לא כל כך מעניין, אבל כל תקופה, כל פעם שיש פילוסופיה אחרת, דרך אחרת לחשוב על דברים, אנשים לוקחים את ה”כאילו הוא יצא ממצרים” והם מכניסים את זה לתוכם כאילו, כלומר, הם ממש מקיימים, לא ראיתי עד כמה זה הולך, אבל אפילו ברמב”ן, שהוא אולי הפשט הכי קלאסי שהעולם יודע, זה לא באמת יציאת מצרים הראשונה.
כפי שאני לומד, הפשט מספר אפס, אם רוצים לעשות כמו שיש לי כאן ארבעה פשטים בערך, זה עכשיו הפשט אפס, הוא כפשוטו ממש. וזה לא פשט כל כך רע, אני לא יודע, קשה אפילו להבין, צריך כשמסבירים למה אנשים לא מרוצים מאותו פשט.
היו יהודים במצרים, והם היו עבדים, עבדי פרעה. וברוך השם, לא צריך להיות עבד, אפשר להיות עצמאי, אפשר לצאת, והגענו לארץ ישראל אפילו, זה אפילו פשוט, זו הסיבה שיציאת מצרים חשובה.
כל השאלה, כפי שהסברתי אפילו פעם, כל השאלה, למה יציאת מצרים מעניינת לתורה? זה לא באמת הגיוני, אם מבינים שזה הפשט הכי פשוט. זה כמו שמישהו ישאל, מה הפשט שהאמריקאים מדברים כל כך הרבה על ג’ורג’ וושינגטון עם העצמאות עם כל הדברים האלה? כי זה מה שהם. כי אם לא, כמו שאומרים, אילולי הוציאנו לא היה כלום.
ואתה יכול לשאול, מה יש לי מזה? אין לי כלום. זה העובדה, אתה אזרח אמריקאי, יש לך, האמריקאים מדברים, אם אתה מאמין בכל מה שהאידיאולוגיה האמריקאית היא, יש לך ברוך השם את כל הדברים האלה לכבוד ר’ ג’ורג’ וושינגטון וחבריו. ועל זה חוגגים את זה, ומדברים על זה כל השנה, והאחוזי זמן, וכן הלאה.
ומישהו בא לשאול קושיה, אבל מה המסר? הקושיה לא הגיונית. הקושיה הגיונית רק כשמבינים שהיהודים קיבלו קבלת עול מלכות שמים, והם לא גרים שם.
האמת היא, לכאורה על פי פשט אפשר לראות שסוג השאלות האלה קרו אחרי הגלות. כלומר, כל עוד יהודים היו במדינה היהודית העצמאית, שנקראת ארץ ישראל, או איך שזה נקרא, מדינת יהודה, מדינת ישראל, איך שזה נקרא, וכן הלאה, הם לא היו צריכים להתייגע על מה הגדולה הגדולה של יציאת מצרים, כי הם היו יציאת מצרים, זה היה סיפור המקור שלהם, המעשה האמיתית שלהם.
ובאמת, דיברנו על זה, באמת, באמת, כמו שהרמב”ן עצמו אומר, וכתוב מפורש בפסוק, לא תופסים כמה הפסוק פשוט, והוא מראה את החידושים על זה.
כשהיהודים עלו מגלות בבל בימי עזרא, ובבל האנשים האחרים שעשו את העלייה השנייה, שנקראת שיבת ציון, אז הם הפסיקו לחשוב ולהתעסק כל כך חזק ביציאת מצרים.
הרמב”ן אומר שבגלל זה הם הפסיקו למנות את החודשים ליציאת מצרים, חודש ראשון, בחודשם את חדשיהם לעלותם מבבל. זה הקיום של הפסוק שירמיה הנביא אומר, “לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה מארץ צפון”, שמתכוון לבבל אצל ירמיה, כי זה אכן נשאר, עדיין זכרו שהם אותה חבורה מיציאת מצרים, אבל זה לא היה רלוונטי.
להם היה הרבה יותר מעניין, הם הרבה יותר… במילים אחרות, כשעזרא עשה פסח, לא כתוב כל כך חזק מתי הוא עשה פסח, הוא עשה סוכות, אבל כשהוא עשה את זה, הוא שמח הרבה יותר על ה… כמו שאומרים בהגדה, “והביאנו אל ארץ ישראל לבנות לנו את בית הבחירה”.
מי שמסתכל בהגדה של פסח, ההגדה המקורית שהיא פרשת כי תבוא, כן? על זה דורשים חז”ל את כל ההגדה, ואפילו בהגדות שלנו עדיין נשאר כך, החצי השני, הסוף של הסיפור של יציאת מצרים הוא “והביאנו אל ארץ ישראל”. יצאנו ממצרים והגענו לארץ ישראל, עכשיו יש לנו את הדבר שלנו. כך כתוב בפירוש בהגדה.
והדרש שלנו, מעניין מאוד, אבל אנחנו דורשים את הפסוק “ארמי אובד אבי”, זו ההגדה העיקרית שלנו, אנחנו דורשים את הפסוק בנוי על הספרי ומדרשי חז”ל של הפסוקים, ואנחנו מדלגים על הפסוק האחרון של ה… כן, זכרתי, מישהו צריך לבדוק שאני לא מדבר שטויות, הפסוק האחרון שיש כאן במקרא ביכורים כתוב “ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש”.
הדרש שלנו בהגדה עוצר לפני אותו פסוק, שלכאורה זה מה שקרה אחרי שכבר אין ארץ ישראל. צריך למצוא על זה דבר שני. אני חושב כמה פשטים, זה היה פעם, זה יחזור לארץ ישראל, וכן הלאה.
זו באמת הסיבה, ובמילים אחרות, זה סתם פשט פשוט של מה שאנחנו אומרים, כמו שהבאתי, “כל המאריך בדברים הרי זה משובח”, כן? ובאמת כתוב, הנוסח האמיתי שמצאתי הוא, הנוסח האמיתי הוא “כל המאריך בדברים בטלים”, שכבר בטל, כי “כל המאריך בדברים” — הדברים העיקריים של התורה הם דברים של יציאת מצרים, וכבר מזמן בית שני יציאת מצרים לא היתה באמת רלוונטית. הדבר האמיתי היה העלייה מבבל אולי היתה רלוונטית, בקושי, אבל יציאת מצרים בוודאי לא.
ובגלל זה באמת התחילו לעשות פורים. מה זה פורים? זה אותו מדרש. מה זה פורים? פורים הוא בישועה. פורים הוא… צריך לחבר את זה. דיברו לפני פורים על הרמב”ם ואנשים אחרים. באמת החג של החגיגה שהם יצאו מגלות פרס ובבל והגענו לארץ ישראל בפעם השנייה. זה הפשט הפשוט של אותו מדרש, וזה אמת.
וזה גם ממש הפשט הפשוט של מה שאנחנו יכולים להסתכל בפיוטים ובמדרשים, ואולי אפילו בהגדה של פסח, “קנין גאנו למעדם לגאולת עולם”, שחושבים על הגאולה העתידה. כן, אוקיי, יצאנו ממצרים, מדברים על הנפלאות. מה רוצים מזה? זה רמז יפה, יודע אני, כמו שאפשר לומר דברים פשוטים שונים. הקב”ה הראה שהוא יכול לעשות, והוא צריך גם לעשות עוד נסים. ראינו גזירת שוב, יודע אתה, היתה גזירת שוב. אוקיי, היה נס אחד של יציאת מצרים, הקב”ה צריך לעשות עוד נסים. יפה מאוד, דבר טוב.
אבל הפשט הפשוט הוא כפשוטו ממש, שכל העניין שאנחנו חוגגים את יציאת מצרים בגלות, אחרי שכבר יצאנו מארץ ישראל, לא באמת הגיוני. זה בקושי. סך הכל, מתי צריך לשנות את זה קצת ולומר שהפוך, איך לומדים אנחנו היום, במילים אחרות, היהודים בגלות בבל עד בגלות מאוחר יותר, איך הם חוגגים יציאת מצרים? איך הם קוראים יציאת מצרים? איך הם עושים “כאילו יצא ממצרים”?
הפשט הראשון, למעשה זה פשט שלכאורה הוא הפשט הראשון שמוצאים בראשונים על למה התורה כל כך מאריכה על יציאת מצרים, זה הפשט. והם אומרים ש, וזה אפשר לראות, “השתא הכא”. זה למעשה גם, אפשר לראות את ההקדמה של ההגדה, הוסיפו.
ומי שלומד הגדה של פסח, תוכנית אחרת של השיעור שלי היתה שגם אדבר על ההגדה של פסח ואראה את כל סוגי הדברים, אפשר לראות שיש כאן כמו מרכז, יש כאן כמו חלק מסוים, שהוא בעיקר הדרשה של רבי אליעזר ורבי עקיבא. יש לפני ואחרי כל מיני חלקים שהוסיפו שמתקנים בעיות מסוימות באותה הגדה.
ואחת ההקדמות הגדולות שהוסיפו, וזה קדום, הוסיפו את זה מאוחר יותר, אפשר לראות את זה בארמית, זו לא השפה שדיברו מאוחר יותר, זה החלק של “הא לחמא עניא”. ו”הא לחמא עניא” בעצם הוא התרגום. “הא לחמא עניא” בעצם הוא גם, מה כל ההגדה שאנחנו הולכים עכשיו לומר? זה לא הגיוני. כי “השתא עבדי”, ריבונו של עולם, “הכא תיעבדי לפרעה”, אני לא מתכוון לפרעה, למלחמה.
דער שיעור באהאנדלט דעם צוזאמענהאנג צווישן מחשבה און מעשה, און ווי אזוי חירות און דעת זענען פארבונדן מיט יציאת מצרים. די הויפט נקודה איז אז עכטע חכמה באדייט נישט אנטלויפן פון די וועלט אין מחשבה, נאר פארשטיין די מציאות בעסער און קענען אנווענדן דעת אויף פראקטישע זאכן. דער שיעור ווארנט פאר די געפאר פון ווערן געכאפט אין אייגענע כללים און שיטות אן קוקן אויף די ריעליטעט, און ברענגט ביישפילן פון פרעה און פון היינטיגע צייטן.
—
[צדדיגע הערה] דער שיעור איז נישט צוגעגרייט געווארן אויפ’ן געוויינטלעכן אופן (מיט א מקור/סארס), ווייל דער מגיד שיעור איז פארנומען מיט א מצוה. דער שיעור הייבט זיך אן “פון וואו מ’שטייט” – וואס איז אויך א דרך אין תורה-לערנען.
—
דער צענטראלער נושא: וואס איז דער פארבאנד (אדער דער חילוק) צווישן עולם המחשבה (טראכטן, פארשטיין, השגה) און עולם המעשה (פראקטישע טאט)?
– עולם המעשה איז דער עולם פון דעם “תם” אדער “שאינו יודע לשאול” (פון די הגדה) – א פלאץ וואו מחשבות זענען כמעט נישט רעלעוואנט, אבער עס איז א זייער רעאלע פלאץ.
– מעשה האט קדימה איבער מחשבה – דאס איז דער באוואוסטער חקירה “תלמוד גדול או מעשה גדול.” דער משל: אז איינער שלאגט זיין ווייב, מוז מען אריינטאנצן און ראטעווען – אפילו מ’האלט אינמיטן לערנען גמרא תוספות. דאס איז א “מצוה עוברת” – מאראליש און שכל’דיג פשוט.
– א שארפע ווייטערדיגע קשיא: אויב מ’קען נישט זאגן “איך לערן ווייטער” ווען איינער פאלט אין טייך, פרעגט זיך: ווער האט דיר בכלל א היתר געגעבן נישט צו זיין א דאקטער אדער הצלה-מעמבער? פארוואס זיצסטו אין בית המדרש אנשטאט צו גיין זוכן מענטשן צו ראטעווען?
אסור להפריד בין המחשבה למעשה – דאס צוטיילן איז ווי מפריד זיין קוב”ה ושכינתיה, “דברים חמורים ביותר.” מ’דארף טרעפן וויאזוי דער צוזאמענהאנג ארבעט.
—
פסח = חירות. לויט אריז”ל און פנימיות: חירות = דעת = עולם הבינה. ווער ס’האט א מוח/דעת איז א בן חורין.
—
עולם הזה = עולם השיעבוד (מ’מוז ארבעטן, עסן, שלאפן – אלץ הכרח). מחשבה = עולם החירות, ווייל טראכטן קען מען וואס מ’וויל. ווי די סטואיקער זאגן: קייטן קען מען לייגן אויפ’ן גוף, נישט אויפ’ן קאפ.
דאס איז בלויז אנטלויפן פון רעאליטעט, נישט אמת’ע חירות.
– ר’ חיים קאניעווסקי’ס חבר’ס דרך: זיך אנפייפן פון reality, לעבן אין עולם המחשבה – דאס איז א “ברכה לבטלה,” א צייטווייליגע אנטלויפעניש ביז “the real world catches up.”
– דער ליובאוויטשער רבי’ס טענה: ער האט שטארק געשריגן אויף דעם מיטלער רבי’ס חסידים וואס האבן געזאגט “מיר דארפן נישט משיח, מיר האבן שוין השגת אלוקות.” דער רבי טענה’ט: משיח הייסט קיין צרות, קיין פראבלעמען, נישט אזויפיל אידן אפגעריסן – נישט בלויז זיך באהאלטן אין א “תיבת נח.”
– וואודי עלען’ס וויץ אלס משל: ער וויל נישט לעבן אייביג דורך א “לעגאסי” – ער וויל לעבן אייביג דורך נישט שטארבן. פונקט אזוי: ארויסגיין פון גלות דורך בלויז טראכטן פון גאט (וואו גלות איז נישט תופס) איז נישט ארויסגיין פון גלות.
דאס איז בכלל נישט דעת. מ’האט נישט ממשיך געווען דעת, מ’האט נישט ארויסגעגאנגען פון גלות הדעת. עס פרובירט גארנישט צו פארעכטן די פראבלעמען.
—
[אילוסטראציע פון דער פראבלעם]: ר’ ברוך בער האט געלערנט הלכות קורקבן אין גמרא. ווען איינער האט אים געבראכט א פאקטישע טשיקען מיט א שאלה, האט ער נישט געוואוסט וואס א קורקבן איז בכלל אין רעאליטעט. ער קען זאגן אלע למדנות, אבער פסק’ענען די פראקטישע שאלה – נישט. דאס איז א ריזיגע גלות – דאס איז נישט אמת געלערנט תורה.
—
יצחק לוריא (אריז”ל) האט נישט ליב געהאט עוסק צו זיין אין הלכה. דער זוהר זאגט: הלכה = עוסק זיין אין עולם הזה פראבלעמען (טאפ, זופ, חלב אין בשר – “קיטשן-ענינים”). דאס איז “not inspiring.” אבער – דווקא דא ווערט קלאר אז ווען תורה תובע צו קומען לידי מעשה, דארף דער תלמיד עס מביא זיין לידי מעשה.
—
א באזיש-חילוק צווישן צוויי טיפן מענטשן:
1. דער תם / אנשי מעשה: א פשוט’ער איד וואס לעבט אין עולם המעשה – ער גייט ארבעטן, קומט אהיים, לערנט, דאוונט, גייט שלאפן, גייט אין בית המדרש שבת. ער טראכט נישט צו פיל, ער נעמט אן זאכן ווי זיי זענען.
2. דער חכם / מחשבה-מענטש: ער טראכט אריין, נעמט נישט אן זאכן “פאר גרענטעד”, פרעגט, אנאליזירט, האט מער דעת און שכל.
—
[צדדיגע הערה – ארבע בנים]: דער חכם און דער רשע שטייען אויף איין זייט – ביידע האבן שכל, ביידע קענען רעדן, ביידע פארשטייען. דער תם און דער שאינו יודע לשאול שטייען אויף דער אנדערער זייט. דער רשע איז נישט קיין תם – ער האט שכל, נאר ער האט דעם שכל פארקערט געניצט. דער ר’ בונם’ס ווארט: “אן איד דארף זיין א שטיקל אפיקורס.”
—
ביז יעצט האט מען געמיינט:
– חכמים = מחשבה-מענטשן, טראכטערס, אנשי רוחניות
– תמימות’דיגע = מעשה-מענטשן, אנשי עולם, פראקטישע מענטשן
אבער ס’קומט ארויס פונקט פארקערט:
– די חכמים זענען טאקע די אנשי המציאות – זיי זענען דער “reality-based community.” זיי האלטן זיך אן דעם “reality principle” (פרויד’ס באגריף).
– די “תמימות’דיגע” – דווקא זיי לעבן אין פאנטאזיע, אין מחשבות וואס האבן מיט דער מציאות גארנישט צו טון.
—
א שארפע מוסר-טענה קעגן מענטשן וואס:
– זאגן “ס’איז נישטא קיין וויירוס”
– מאכן גימטריאות (“קאראנע = גימטריא X”)
– ברענגען ראיות פון מסכת תענית וועגן שיעורים פון מגפה
– האלטן אז רוחניות’דיגע מעשים אליין וועלן אויסהיילן
די טענה: די דרשות זענען שיין, מ’קען מיט זיי לערנען, מ’קען מפלפל זיין – אבער אויסהיילן זיך פון דער מחלה קען מען דערמיט נישט. “That’s the reality, unfortunately.”
דער משל פון דעם זיידע: אויב אן איד שפרינגט אראפ פון דאך און שרייט “אמן יהא שמיה רבא” בכל כוחו – ס’העלפט אים נישט, ער ווערט צעשמעטערט. דאס איז נישט קיין סתירה צו אמונה – די reality איז נאך אלץ גובר.
—
חכמה מיינט נישט אנטלויפן פון עולם הזה. נישט אמונה, נישט קדושה, נישט אלוקות – קיינס פון דעם מיינט אז מ’האט א פלאץ וואו ס’איז נישטא קיין צרות, קיין מגפות, קיין פראבלעמען.
דער פיתוי פון “עסקייפ” ווערט פארשטאנען זייער גוט. ר’ נחמן: איינער וואס “די תורה האט אים געשוי’ט לאוו” (נישט ער האט געשוי’ט לאוו פאר דער תורה) – אזא מענטש קען זיצן אין תפיסה ווי סאקראטעס און ווייטער לערנען, אפילו מארגן וועט ער שטארבן. דאס האט א כח, אן אמת’ן כח.
1. פראקטיש: ווען מ’איז קראנק, ווען מ’האט נישט געטרונקען קיין קאווע, ארבעט דער מוח נישט. נשמה און גוף ארבעטן צוזאמען – “they need each other.” נשמה און גוף זענען נישט אין קריג. ווען מ’איז געזונט, לערנט מען; ווען מ’איז קראנק, לערנט מען נישט. “That’s the reality.”
2. דער גרעסערער פראבלעם – עס איז נישט קיין חכמה:
– א חכם איז נישט איינער וואס ווייסט חכמה.
– א חכם איז איינער וואס ווייסט די reality, די מציאות.
– חכמה איז נאר א גלאז – עס דארף זיין טרענספארענט, אזוי אז מ’זאל זען די ריאליטי בעסער ווי אן אנדערער.
– א חכם איז נישט איינער וואס איז העכער פון דער וועלט – ער איז איינער וואס זעט די וועלט קלערער.
– די משנה “איזהו חכם, הרואה את הנולד” – דאס מיינט איינער וואס זעט וואס עס טוט זיך, נישט איינער וואס איז אפגעריסן.
—
דער טיפ וואס זיצט אין בית-מדרש און זאגט: “איך האב נאך קיינעם נישט געזען קראנק, איך זע נישט אז קיינער איז געשטארבן” – דאס איז פונקט דער היפוך פון חכמה. דאס איז איינער וואס זעט נישט וואס עס קומט (“הרואה את הנולד”), ער זעט נאר וואס שטייט אין זיין ספר.
—
“איזהו חכם? הרואה את הנולד” ווערט אויסגעטייטשט גאר פשוט’דיג: דער חכם קען אפשאצן וואס וועט מארגן פאסירן אויפן גרונט פון פאקטן וואס זענען היינט פאראן.
– דער נישט-חכם זיצט אין בית-המדרש, זעט אז “נאך קיינער איז נישט געשטארבן”, און מאכט א מסקנא אז “מ’איז מגזים”.
– דער חכם קען פון בסיס-פרינציפן (ווי אזוי א ווירוס שפרייט זיך, עקספאנענציעלע וואוקס) אליין אויסרעכענען אז “נעקסטע וואך וועלן דא זיין לוויות”.
– “חכם עדיף מנביא” – מ’דארף נישט קיין נבואה, נאר חכמה: פארשטיין די מציאות.
דער מגמה-פארדרייער איז דווקא דער וואס וויל דאס געשמאקע לעבן און דערפאר איז זיך מתעלם פון די פאקטן – ער וויל נישט אריינטראכטן אין די “מעט” (מאטעמאטיק/דאטא).
הויפט-נקודה: דער חכם פארשטייט דעם בית-המדרש בעסער ווי דער וואס זיצט דארט – נישט אז ער לעבט “ערגעץ אנדערש” און פארשטייט נישט.
—
דער חכם האט “חירות פון דעת” – זיין פארשטאנד איז נישט משועבד צו גארנישט אויסער צו דער מציאות אליין. און דאס איז נישט קיין פראבלעם – דאס איז דאך וואס מיר זוכן: די reality, וואס קען אריינעמען אלצדינג, אויך דורות.
רש”י אויף “וקראתם דרור”: דרור = פרייהייט = קענען וואוינען וואו מ’וויל, ווי א פויגל. אן עבד/אסיר איז פארשפארט אין איין ארט. אזוי אויך: א דעת וואס איז “סטאק” אין איין כלל – איז אין תפיסה.
—
עס זענען דא מענטשן וואס זעען אויס ווי צדיקים, אבער זענען “לא עבדו”. פארוואס?
1. דער מענטש נעמט זיך איין כלל (למשל: “מ’בלייבט אין בית-המדרש, תורה/תפילה גובר אויף אלץ”).
2. ער איז מורא’דיג קאנסיסטענט – יעדע וואך קומט א נייע סיבה צו פארמאכן, ער ווערט נישט נתפעל, ער פארט ווייטער.
3. ער האט זיך געבויט א תפיסה (בית-כלא) וואס ער רופט א “פאלאץ” – דער כלל אליין ווערט זיין טורמע.
4. ווען עס קומט א מצב וואס איז בלי שום ספק אז מ’דארף פארמאכן (ווי בשעת א מגיפה) – קען ער נישט ארויס פון זיין כלל. ער האט נישט גענוג “נערוון” צו באטראכטן צי דער כלל פאסט נאך.
– “זיין צדקות הרג’עט אים” – ליטעראלי: ער גייט אין בית-המדרש, כאפט דעם ווירוס, שטארבט.
– פאקטן בלייבן פאקטן – מ’קען נישט פארמאכן די אויגן. “איך בין נישט דער זאגער – אבער דער פאקט איז אז ער איז געגאנגען אין בית-המדרש און געשטארבן.”
ער האט נישט דאס עקסטרע שטיקל דעת וואס זאגט: “לאמיר ארויסגיין טשעקן צי מיין כלל שטימט נאך, צי די תרופה פאסט נאך צו דער מכה.” – ד.ה. חירות פון דעת.
—
> דער רב אורי האט געזאגט צו משכילים: “ענק זענט פייקערס – ס’קומט איין דינער, טוט ענק אן די קאפל און שרייט שמע ישראל. פרעה איז געווען אן עכטער אפיקורס – ניין מכות, ער האט זיך נישט געלאזט.”
– פרעה איז “אחראי דדעת” – ער האט א דעת, אבער ער איז מורא’דיג סטאק.
– ער קוקט קיינמאל נישט ארויס פון זיך – ער פרואווט קיינמאל נישט צו באטראכטן צי אפשר משה איז גערעכט.
– “לא ידעתי את ה'” – ער האט א שיטה, א מהלך, אבער ער איז פארשלאסן אין דעם.
> די בכורים גייען צו די מנהיגים/פאליטיקאנטן: “משה רבינו האט א טרעק-רעקארד – ער זאגט אז בחצות הלילה שטארבן מיר – לאזט ארויס די אידן!”
>
> די מנהיגים ענטפערן: “מיר האבן שוין א פאליסי יארן-לאנג – מיר לאזן נישט ארויס.” (און אין שטילן טראכטן זיי: “איך בין דאך נישט קיין בכור – איך האב נישט די פראבלעם…”)
>
> רעזולטאט: די בכורים נעמען מעסערס – “למכת מצרים ולבכוריהם.”
[צדדיגע הערה]: “פארוואס רעדסטו פאליטיק?” – דאס איז תורה. דער נמשל איז קלאר.
—
| מושג | שעבוד-דעת (פרעה / “צדיק” סטאק) | חירות-דעת (חכם) |
|—|—|—|
| כלל | פארשפארט אין איין כלל, קוקט נישט ארויס | באטראכט שטענדיק צי דער כלל פאסט צו דער מציאות |
| מציאות | איגנארירט פאקטן וואס שטערן דעם כלל | משועבד נאר צו דער reality |
| רעזולטאט | “צדקות הרג’עט אים” / פרעה’ס מפלה | “הרואה את הנולד” – רעטעט זיך און אנדערע |
| עקשנות | ווערט א “בית-כלא” | ווערט “דרור” – פריי ווי א פויגל |
—
חירות פון דעת מיינט נישט אז מ’האט נישט קיין כלל – נאר אז מ’איז נישט סטאק אין דעם. מ’דארף שטענדיק האבן דעם מוט און דעם כוח ארויסצוגיין און טשעקן צי דער כלל שטימט נאך מיט דער מציאות. אן דעם איז אפילו צדקות א פארעם פון גלות. אמת’ע חירות/דעת מוז זיך אויסדריקן אין עולם המעשה – נישט בלויז אין עולם המחשבה. בלויז-מחשבה איז עסקעיפיזם, נישט גאולה. דער חכם איז נישט דער וואס אנטלויפט פון דער וועלט אין זיינע ספרים – ער איז דער וואס זעט די וועלט קלערער ווי אלע אנדערע, און האנדלט לויט דעם.
מגיד שיעור:
מעשה איז אזוי, איך האב נישט קיין שיעור צוגעגרייט, sorry, I usually do, אבער איך האב יא, אבער איך האב נישט געהאט קיין וועג וויאזוי עס צו ארגאניזירן, ווייל איך בין עוסק בדבר מצוה, און איך האף אז איך וועל בלייבן אין מצוה, שיין, others know.
און דאס איז וואס איך וויל, איך גיי אנהייבן פון דעם, like as we usually do, איך מיין נישט אין אונזער שיעור, אונזער שיעור געווענליך הייבט זיך אן פון א סארס [מקור: source], איך האב נישט דא קיין סארס באמת אנצוהייבן, so we’ll do what we could. איך מיין ס’איז זיכער דא סארסעס, אבער צו טרעפן די סארסעס איז נאך א גאנצע ענין, אבער איך וועל אנהייבן פון וואו איך שטיי, that’s a way of learning Torah, מען הייבט אן פון וואו מיר שטייען, צו מיר זען וואו מיר קענען פארן מיט דעם.
מגיד שיעור:
סאו איך שטיי זייער שטארק אין די דיפערענץ, אדער אין די קוועסטשאן of the difference or connection, אה, איר דארפט קארס, פארגעסן. יא, איך זאג אז איך שטיי זייער שטארק אין די קאנעקשאן אדער די דיפערענץ, whichever way it goes, צווישן די עולם המחשבה [עולם המחשבה: the world of thought], וואס מיינט מען קען טראכטן, מען קען פארשטיין, מען קען דערהערן, מען קען משיג זיין [משיג זיין: to comprehend/grasp intellectually], און די עולם המעשה [עולם המעשה: the world of action/deed].
די עולם המעשה איז זייער נישט קיין, נישט זייער, אבער ס’איז אזוי ווי די פיר חכמים [חכמים: wise men] פון די הגדה של פסח [הגדה של פסח: the Passover Haggadah], ס’איז נישט די עולם פון די חכם [חכם: the wise son], ס’איז די עולם פון די שאינו יודע לשאול [שאינו יודע לשאול: the one who doesn’t know how to ask] אדער פון די תם [תם: the simple son], איך ווייס נישט. ס’איז נישט קיין פלאץ וואו מ’איז דא אסאך מחשבות [מחשבות: thoughts], ס’איז נישט קיין פלאץ וואו מחשבות זענען אין געוויסע זין רעלעוואנט בכלל, אבער ס’איז א זייער ריעל פלאץ, זייער, און ס’האט אסאך, it takes precedence.
מגיד שיעור:
דא די פעימעס חקירה [חקירה: inquiry/investigation], תלמוד גדול אדער מעשה גדול [תלמוד גדול או מעשה גדול: is study greater or action greater], אבער די פאקט איז אז it takes precedence over מחשבה. למשל, די משל [משל: parable/example], איך מיין די משל וואס שטייט פאר די אויגן דא איז, ס’איז דא א איד וואס איינער סטרייטענט זיין ווייב, דארף מען אים אריינטאנצן און ראטעווען, אפילו דו האלטסט אינמיטן לערנען גמרא תוספות [גמרא תוספות: Talmud with Tosafot commentary], און ס’איז אפשר א גרעסערע מצוה [מצוה: commandment/good deed], אין אנדערע ווערטער, דו באקומסט סתם אזוי גרעסערע השגות [השגות: intellectual attainments], איך גיי מיך נישט אריין אין די סוגיא [סוגיא: Talmudic topic] פון דעם, אבער דו באקומסט סתם אזוי גרעסערע השגות פון לערנען גמרא תוספות אדער זוהר [זוהר: the Zohar, primary text of Kabbalah] ווי פון אריינטאנצן, ווי פון זיין די לייפגארד און זיין די עסקן [עסקן: community activist] און אלע אזעלכע זאכן.
אבער עס איז דא אזא זאך וואס הייסט א מצוה עוברת [מצוה עוברת: a passing/fleeting mitzvah opportunity], אדער עס איז דא דאך א גדרים [גדרים: halachic parameters], איך וויל נישט יעצט זיין מעיין [מעיין: to examine carefully] אין די הלכה [הלכה: Jewish law], אבער עס איז פשוט, מאראליש און שכל’דיג [שכל’דיג: intellectually/rationally] אז עס איז גובר [גובר: prevails/overcomes]. קיינער קען נישט זאגן, “איך האלט יעצט אינמיטן לערנען, איך האלט נישט ביים ראטעווען יענעם.” מען קען בכלל מעיין זיין וויאזוי א מענטש קען דאס זאגן אין דזשענעראל, רייט?
מגיד שיעור:
אויב בפרטיות [בפרטיות: in particular] קען מען דאס נישט זאגן, איך קען נישט גיין און זאגן, “איך האלט יעצט אינמיטן לערנען, יענער פאלט אריין אין טייך, איך גיי לערנען ווייטער.” דאס קען מען זיכער נישט זאגן. פרעגט זיך דאך א קשיא [קשיא: question/difficulty], ווער האט דיר געגעבן בכלל א היתר [היתר: halachic permission] נישט צו זיין א דאקטער, נישט צו זיין א הצלה מעמבער? פארוואס ביסטו בכלל א למדן [למדן: Torah scholar]? דו זיצט יעדן טאג אין בית המדרש [בית המדרש: house of study] אנשטאט צו גיין זוכן אין די טייך מענטשן וואס מען דארף ראטעווען. דאס איז באמת א זייער קלארע קוועסטשן אין לייף און אין מאראליטי און טינגס לייק דעט.
מגיד שיעור:
ממילא [ממילא: consequently] פשוט אז על כל פנים [על כל פנים: in any case] איז דא א קאנעקשן, ס’איז דא א קאנעקשן. איך האב זייער נישט ליב צו דיסקאנעקטן די זאכן, און איך מיין אז די גאנצע שיעור וויל זיין וועגן די נקודה [נקודה: point] פון אסור להפריד בין המחשבה למעשה [אסור להפריד בין המחשבה למעשה: it is forbidden to separate thought from action]. ס’איז ממש אזוי ווי מ’איז מפריד [מפריד: separating] די קודשא בריך הוא ושכינתיה [קודשא בריך הוא ושכינתיה: the Holy One Blessed Be He and His Divine Presence], ס’איז ממש דברים חמורים ביותר [דברים חמורים ביותר: extremely serious matters]. און מ’דארף טרעפן וויאזוי די קאנעקשן איז, מ’דארף פארשטיין וויאזוי די קאנעקשן איז.
מגיד שיעור:
און איך פארשטיי אז דא פסח [פסח: Passover], איך האב געשריבן אויף מיין קעפל, דאס איז איין וועג וואס איך טראכט וועגן דעם די לעצטע טעג, אז דאס איז ענין [ענין: concept/matter] פון חירות [חירות: freedom], יעדער איינער ווייסט. און ווער ס’לערנט פנימיות [פנימיות: inner dimension of Torah] און אריז”ל [אריז”ל: Rabbi Yitzchak Luria, the Arizal], דאס איז אזוי ווי די משמעות [משמעות: meaning] פון יציאת מצרים [יציאת מצרים: the Exodus from Egypt], if you want to connect that to our previous way of שיעורים און אלעס.
און די אריז”ל איז מסביר [מסביר: explains] אז חירות הייסט אז מ’האט דעת [דעת: knowledge/consciousness], חירות הייסט עולם החירות [עולם החירות: the world of freedom], און אין זוהר הייסט דאס עולם הבינה [עולם הבינה: the world of understanding/Binah]. און איינער וואס האט א מוח, און איינער וואס האט א דעת, און איינער וואס האט א מיינד, ער איז א בן חורין [בן חורין: a free person].
מגיד שיעור:
יעצט, דא איז דא אזוי ווי א פראבלעם ווייטער. ס’איז דא איין פשט [פשט: simple/literal interpretation] אין דעם וואס זאגט אז חירות איז escapism. עולם הזה [עולם הזה: this world] איז עולם השיעבוד בהכרח [עולם השיעבוד בהכרח: the world of necessary bondage]. Everything you do איז מתוך הכרח [מתוך הכרח: out of necessity]. מ’מוז גיין ארבעטן צו האבן געלט, מ’מוז דעיס, מ’מוז אויפשטיין, מ’מוז שלאפן צו קענען האבן כח [כח: strength], מ’מוז עסן צו קענען לעבן. ס’איז אלץ עולם השיעבוד, ס’איז אלץ עולם ההכרח [עולם ההכרח: the world of necessity], עולם השיעבוד, און וואס איז דאס? די מחשבה איז עולם החירות. טראכטן קען מען טראכטן וואס מ’וויל.
At least theoretically, ס’איז נישט אמת דאס, אבער theoretically טראכטן קען מען טראכטן וואס מ’וויל. אזויווי די Stoics האבן ליב צו זאגן, מ’קען זיין אין תפיסה [תפיסה: captivity] און נישט זיין אין תפיסה, ווייל דיין מיינד קען מען נישט צובינדן. קייטן קען מען נאר לייגן אויפ’ן גוף, מ’קען נישט לייגן קייטן אויפ’ן קאפ. איז דאס איז עולם המחשבה, איז עולם החירות. פשוט, מ’קען נישט לייגן קיין קייטן אויפ’ן קאפ. אבער דאס איז נישט דער פשט.
מגיד שיעור:
וויאזוי ווייס איך אז דאס איז נישט דער פשט? ווייל דאס איז זיך צורות [צורות: troubles/problems]. ווייל רבי חיים קאניעווסקי’ס חבר [חבר: friend/colleague] מילא איז דאס, יא? לאמיר גיין אין עולם המחשבה, לאמיר לערנען תורה [תורה: Torah], לאמיר זיך אנפייפן פון די reality, און מ’וועט לעבן אין חירות, מ’וועט מאכן א לעבן. איך מיין, דער פאקט איז, ער וועט מאכן א לעבן, at least פאר די ערשטע צוויי וואכן, ביז ס’וועט אים כאפן די… ביז די real world וועט catch up צו אים, וועט ער מאכן טאקע א לעבן.
און דאס קען דאך נישט זיין קיין חירות, דאס איז דאך א ברכה לבטלה [ברכה לבטלה: a blessing in vain/a futile blessing]. מ’קען דאך נישט זיין אז חירות איז א צייטווייליגע זאך, מ’קען אנטלויפן אביסל פון די reality דורך טראכטן. און דאס איז טאקע א געוואלדיגע קשיא, ס’איז גאר א טיפע קשיא וואס מ’דארף מעיין זיין אין בכלל, אין די גאנצע ווען מ’רעדט פון גלות [גלות: exile] און גאולה [גאולה: redemption], which is just another way of saying, ס’איז דא פראבלעמען און ס’איז דא solutions, און מ’דארף קענען סאלוון די פראבלעם, מ’דארף קענען אויספירן זאכן.
מגיד שיעור:
ס’איז א ריזיגע פראבלעם. דאס הייסט, למשל, דער ליובאוויטשער רבי זכרונו לברכה [זכרונו לברכה: may his memory be a blessing] האט מורא’דיג געשריגן אויף דעם. מורא’דיג געשריגן אז ס’איז דא חסיד’ישע ווערטער, און ס’איז דא אזעלכע איידיעס ממש בפירוש [בפירוש: explicitly] אין חסיד’ישע מקורות [מקורות: sources], און אפשר בכלל, מענטשן טראכטן אזוי.
ער זאגט, אזוי ווי דער מיטלער רבי’ס [מיטלער רבי: the second Chabad Rebbe, Rabbi Dovber Schneuri] חסידים [חסידים: Hasidim] האבן געזאגט אז ער דארף נישט משיח [משיח: the Messiah]. זיי האבן געזאגט, אזוי ווי די חסידות [חסידות: Hasidic philosophy] פארשטייען אלע, ס’זאל לעבן אין השגת אלוקות [השגת אלוקות: comprehension/perception of Godliness]. וואס איז משיח? השגת אלוקות. נו, זיי האבן עס שוין. וואס דארפן זיי משיח?
און דער רבי איז מורא’דיג געווען בייז אויף דעם ווארט. ער האט גע’טענה’ט [גע’טענה’ט: argued], וואס הייסט? משיח הייסט אז ס’זאל נישט זיין קיין צרות [צרות: troubles], משיח הייסט אז ס’זאל נישט זיין קיין, איך ווייס וויפיל יצר הרע [יצר הרע: evil inclination], אבער ס’זאל נישט זיין די אלע פראבלעמען וואס אונז האבן, און נישט אזויפיל אידן זאלן זיין אפיקורסים [אפיקורסים: heretics] אדער בכלל אפגעריסן, און אזוי ווייטער.
דאס דרייט מיר אין קאפ, דו ביסט זיך אנטלאפן אין א שיינע רבי’שע פלאץ, איך זאג דיר, דו האסט געטראפן עפעס א שטיבל [שטיבל: small prayer house] צו באהאלטן זיך, א תיבת נח [תיבת נח: Noah’s ark], און פאר דיר איז משיח שוין געקומען. דאס איז נישט אפילו משיח, דאס איז נישט נאר נישט ריכטיג מאראליש זיך צו באהאלטן אין א צימער. דאס איז, לאמיר זאגן דו האסט געטראפן א היתר, און מ’מעג יא. בלית ברירה [בלית ברירה: without choice], דאס איז די בעסטע וואס איך האב, “לי חמי ובחדרי אשכב” [לי חמי ובחדרי אשכב: “I have my chambers, and in my rooms I lie down” – a phrase suggesting withdrawal]. איך האב נישט קיין ברירה, איך באהאלט זיך אין א צימער, און דארט לעב איך מיין חירות. אזוי ווי איינער האט נישט קיין ברירה, און איך האב זיך טאקע איינגערעדט.
מגיד שיעור:
אבער די טענה דא איז א זאך א טיפערע טענה. די טענה איז אז דאס איז נישט קיין חירות בכלל, ווייל דו האסט זיך נישט משחרר געווען [משחרר: freed] פון גארנישט. דו האסט נישט קיין בכלל קיין “ריעל” חירות. “ריעל” חירות איז, אזוי ווי איך זאג די דזשאוק [joke] פון וואודי עלען [Woody Allen], יא? וואודי עלען זאגט אז ער וויל נישט לעבן אויף אייביג דורך האבן א “לעגעסי” [legacy], ער וויל לעבן אויף אייביג דורך נישט שטארבן. אקעי? דאס איז דער משל.
און ער וויל ארויסגיין פון גלות דורך פארעכטן, דורך פאר ער וועט שטארבן און משה רבינו [משה רבינו: Moses our teacher] וועט מצטרף זיין [מצטרף: joining/participating]. ארויסגיין פון גלות דורך טראכטן פון גאט, וואס דארט איז נישט דא קיין, נישט תופס [תופס: grasping/taking hold] קיין גלות, דאס איז, “יו נאוי” [you know], “דאס איז גוט פאר מצרים” [referring to the Exodus from Egypt]. דאס איז נישט ארויסגיין פון גלות.
אין אנדערע ווערטער, ס’איז עכט נישט קיין חירות, נישט נאר דאס, ס’איז בכלל נישט פרובירט צו פארעכטן די פראבלעמען וואס אונז האבן דא. ס’איז בכלל, מ’קען עס רופן “עסקעיפיזם” [escapism], ס’איז נישט די ווארט, אבער די ווארט איז, ס’איז נישט קיין חירות, דאס איז נישט קיין דעת. אין אנדערע ווערטער, דאס הייסט נישט אז דו האסט דעת.
און די אריז”ל שפרעכט פון אמת, ווי ס’שטייט אין כתבי אריז”ל [כתבי אריז”ל: the writings of the Arizal], ווען ער איז געקומען צו זאגן, דאס הייסט זיכער נישט אז מ’האט דעת. אז מ’קען ארויפפליען אין די עולם ה… איך ווייס וואו, און דארט טראכטן, דאס הייסט נישט אז מ’האט טאקע געווען די דעת, דאס הייסט נישט אז מ’האט ממשיך געווען [ממשיך: drawing down/extending] די דעת, דאס הייסט נישט אז מ’האט ארויסגעגאנגען פון גלות, פון די גלות הדעת [גלות הדעת: the exile of consciousness/knowledge].
מגיד שיעור:
און אויב אזוי דארף מען אונז זייער שטארק מעיין זיין, איז וואס יא? וואס יא? מ’קען אביסל מער מתאר זיין [מתאר: describe] די פראבלעם, אפשר וועט מען עס בעסער ארויסהאבן.
מגיד שיעור:
ס’איז דא א מעשה פון די, נו, וועגן די טשיקען, די קורקבן [קורקבן: gizzard], יא? איר קענט די מעשה, ר’ ברוך בער [Rabbi Baruch Ber Leibowitz] צו איינער געלערנט חולין [חולין: tractate of Talmud dealing with kosher slaughter], איז ער געווען עוסק אין די הייליגע קורקבן וואס שטייט אין שולחן ערוך [שולחן ערוך: Code of Jewish Law], אין די גמרא [גמרא: Talmud]. איז געקומען איינער מיט א טשיקען, ער האט נישט געוואוסט בכלל פון וואס מ’רעדט. ער האט געקוקט, “אה, דאס איז די הייליגע קורקבן וואס מ’רעדט?” ער האט אים געזאגט, “איך ווייס נישט וואס דו ווילסט, פרעג א רב [רב: rabbi]. איך בין נישט קיין מורה הוראה [מורה הוראה: halachic decisor], איך בין נישט עוסק אין די זאך.” ער האט נישט געוואוסט, ער קען זאגן די סך למדנות [למדנות: Talmudic analysis] אויף די אלע טריפות [טריפות: non-kosher conditions] און אלע הלכות [הלכות: laws], אבער פסק’ענען [פסק’ענען: to rule on] די שאלה, הלכות טריפות, די קורקבן ניקב [ניקב: punctured] אדער נישט, ער האט נישט קיין מושג [מושג: concept/idea] געהאט בכלל וואס מיינט א קורקבן.
דאס איז דאך אין א געוויסע וועג א ריזיגע גלות. איך מיין, איך זאג נאכאמאל, דאס איז דאך פנימיות התורה [פנימיות התורה: the inner dimension of Torah], דאס איז דאך דברים העומדים ברומו של עולם [דברים העומדים ברומו של עולם: matters that stand at the pinnacle of the world], אבער מ’הייבט אן צו כאפן אז זייער ווילד. דאס איז, דאס איז נישט געלערנט תורה, אין אנדערע ווערטער. ס’איז דא דא א מורא’דיגע פראבלעם.
מגיד שיעור:
מ’קען זיין א גרויסער מקובל [מקובל: Kabbalist] און א גרויסער בעל מחשבה [בעל מחשבה: master of Jewish thought], און אזוי ווי איך זאג, יצחק לאהי [referring to a contemporary figure], ער האט נישט ליב צו עוסק זיין אין הלכה. פארוואס? הלכה איז זיך עוסק זיין, אזוי ווי דער זוהר זאגט, הלכה איז עוסק זיין אין עולם הזה, אין פראבלעמען, די טאפ איז אריינגעפאלן אין די זופ, די זופ איז ארויסגעפאלן פון די טאפ, די חלב [חלב: milk] איז אריינגעפאלן אין די בשר [בשר: meat], די בשר איז… דאס איז not inspiring. איך מיין, let’s be real, ס’רעדט זיך פון עניני עולם הזה [עניני עולם הזה: matters of this world], פון עניני דברים פון די קיטשן. איך מיין, דאס איז די פאקט, שולחן ערוך איז א ספר [ספר: book] פון די קיטשן, אויף א וועג וויאזוי ס’זאל נאר זיין, די אלע פלעצער פון שולחן ערוך.
באט, מ’הייבט אן צו פארשטיין, ווען ס’קומט א זאך וואס איז תובע [תובע: demands/requires] צו קומען לידי מעשה [לידי מעשה: to practical action], ס’איז תובע אז דער תלמיד [תלמיד: student] זאל מביא זיין [מביא: bringing] לידי מעשה, און דער תלמיד איז מביא לידי מעשה, איך האב נאך נישט אנגעקומען צו דעם, איך האב מורא אז איך דארף נאך מסביר זיין אז ס’איז יא דא א קאנעקשאן, ס’איז נישט מער נויטיג.
מגיד שיעור:
אבער מ’הייבט אן צו זען אז ווען מ’רעדט הלכה, איז דא, לאמיך אראפלייגן א זאך, ס’איז דא אזויווי צוויי סארט מענטשן, אזוי קוק איך עס אן. ס’איז א נאאיווע וועג, ס’איז נישט די ריכטיגע וועג, אבער דאס איז די וועג וויאזוי מען קוקט עס אן. ס’איז דא אזעלכע אנשים פשוטים [אנשים פשוטים: simple people], אזעלכע תמים’ס [תמימים: simple/wholehearted people], יא, אזעלכע פנימיות’דיגע אידן, זיי פאלגן זיך אין ערוך, און זיי לעבן זיך אזויווי מ’קען זאגן אין עולם המעשה, עולם הפשוט [עולם הפשוט: the simple world]. ער גייט אין די ארבעט און די היים, שפירט ער קדושה [קדושה: holiness].
באט, מ’הייבט אן צו פארשטיין, ווען ס’קומט א זאך וואס איז טבעי, טבעי צו קומען צו די מעשה, טבעי אז די תלמוד זאל מייבא זיין די מעשה, און תלמוד איז מייבא די מעשה, דאס איז דאך כלל נישט אנגעקומען צו דעם. איך וויל נישט זאגן אז ס’איז נישט נויטיג, אבער מ’הייבט אן צו זען אז ווען מ’רעדט א הלכה [Halacha: Jewish law], דאס הייסט, דא לאמיך פארשטעלן א זאך.
ס’איז דא אזוי ווי צוויי סארט מענטשן, אזוי קוק איך עס אן. אפשר איז עס א נאאיווע וועג, איז עס נישט דער ריכטיגער וועג, אבער דאס איז דער וועג וויאזוי מ’קוקט עס אן.
ס’איז דא זיכער אנשים פשוטים, זיכער תמים [tam: simple, wholesome], יא, זיכער תמימות’דיגע אידן. זיי פאלגן די שולחן ערוך [Shulchan Aruch: the Code of Jewish Law], און זיי לעבן זיך אין אזא, ווי מ’קען זאגן, עולם המעשה [olam hama’aseh: the world of action], עולם הפשוט [olam hapashut: the simple world].
ער גייט אין די ארבעט, און דערנאך שפעטער קומט ער אהיים, און ער לערנט אדער ער דאווענט מעריב [Ma’ariv: the evening prayer], און ער גייט שלאפן, און ער גייט אין בית המדרש [beis hamidrash: study hall] שבת [Shabbos], ער טראכט נישט צו פיל. מ’קען זאגן, ער איז א מעשה’דיגער מענטש.
און ס’איז דא איינער וואס איז מער מחשבה [machshava: thought], ער האט מער דעת [da’as: knowledge], ער האט מער שכל [seichel: intellect], יא. וואס איז דער צווייטער? ער טראכט אריין, ער נעמט נישט אן זאכן כמובן מאליו [kimuvon mei’elav: as self-evident], יא, ער נעמט נישט אן זאכן פאר גרענטעד, ער טראכט אריין, ער פרעגט אפ, ער פרעגט אריין, ער זאגט אפשר נישט, יא. אזוי ווי דער חכם [chacham: wise person] האט דאך אויך אזא שטיקל, איך ווייס, אפשר אן ענין, יא. דאס הייסט, א מער מחשבה’דיגער מענטש.
אזוי קוקט מען אן אסאך מאל די חילוק צווישן די צוויי מענטשן, אזוי ווי דער, יא, איך ווייס, דער תם מיט דער חכם אדער דער רשע [rasha: wicked person]. דער חכם און דער רשע זענען אלעמאל קעגן דעם תם און דעם שאינו יודע לשאול [she’eino yodei’a lish’ol: the one who doesn’t know how to ask], יא.
א תלמיד חכם [talmid chacham: Torah scholar] וואס איז א רשע ווייסט אויך וואס ער רעדט, יא, זייער וויכטיג. א רשע איז נישט קיין תם, א תם איז זיך א תם, ער איז א שאינו יודע לשאול. א רשע איז איינער וואס מ’קען מיט אים רעדן, יא, ער האט וואס צו זאגן, אבער ער האט פשוט גענומען די שכל און געמאכט פון אים א רשעות [rish’us: wickedness], אבער ער איז אן איינער וואס מ’קען רעדן מיט אים.
און דאס איז די געווענליך וויאזוי מ’האט אנגעקוקט אזא זאך: א תם, א חכם, א רשע, א תם. און אזוי ווייטער. דאס איז דער חכם מיט’ן רשע קעגן דעם תם מיט’ן שאינו יודע לשאול. דאס זענען די צוויי סארט מין אידן וואס מ’זעט דאך, גייען אין מקוה [mikveh: ritual bath] און פאנטאזיעס.
זאגט ער, זאגט ער אבער א צווייטע זאך וואס ס’טוישט איבער, ס’דרייט איבער די תכלית על פיהו [tachlis al pihu: the entire purpose upside down]. וואס איז די צווייטע טענה? די צווייטע טענה גייט דאך פונקט פארקערט.
וואס איז די צווייטע טענה וואס די חכמים אדער די רשעים – וואס איז געווענליך, ווי מ’האט געזאגט, איז דאס “two sides of the same coin”, אזויווי דער רבי ר’ בונם [Rebbe Reb Bunim] האט געזאגט אז א איד דארף זיין א שטיקל אפיקורס [apikorus: heretic], יא, גוט און פרום און קלוג. יא, איז דער… וואס זאגט דער חכם קעגן דעם תם בעצם? מ’טראכט אריין, זאגט ער למעשה [lema’aseh: in practice] פונקט פארקערט.
ווען איך גיי קעגן דעם מקוה איד, דער מרחץ [merchatz: bathhouse] איד, דער עם הארץ [am ha’aretz: unlearned person], דער נישט מושכל’דיגער איד, עפעס אזא פשוט’ע סארט איד – נישט פשוט’ע, א געוויסע סארט איד וואס אונז קענען און וואס אונז באמפן אריין אין דעם לעצטנס מיט א גרויסן פראבלעם – זאג איך: דו ווייסט מיין מחלוקת [machlokes: dispute] מיט דיר איז, מיין מחלוקת מיט דיר איז אז איך בין וויאזוי מ’פלעגט דאס רופן, די “reality-based community”.
איך קער וועגן די “reality”. איך האב עפעס אזא מין עיקרון [ikaron: principle], יא, פרויד [Freud] רופט דאס די “reality principle”, האבן שוין גערעדט וועגן דעם אפאר מאל אין די שיעורים. ס’איז דא עפעס אזא יסוד [yesod: foundation], עפעס אזא עיקרון, אז וואס מ’רעדט, וואס מ’טוט, וואס מ’פירט, איך דארף זיין “connected” מיט עפעס א “reality”.
אז ס’איז דא עפעס חוץ אין דרויסן פון מיין מוח, נישט אין מיין מוח וואו דארט איז ווארעם, דארט איז געשמאק, דארט איז מחשבה. עפעס זייער קאלט, זייער “bumpy”, זייער “real reality”, און מיט דעם דארף איך רעדן, איך קען מיט אים.
און וואס שריי איך ווען איך שריי אויף דעם איד וואס ער גייט ארום זאגן אז ס’איז נישטא קיין וויירוס, יא, ער האלט זיך וועגן דעם אייבערשטן פון ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel]? זאג איך דעם: זייער שיינע תורות [divrei Torah: Torah teachings].
ווען דו ווילסט רעדן מיט מיר אין דברי תורה, איך האב גארנישט קעגן דיינע דברי תורה, פארקערט, שיינע דברי תורה, א רמז [remez: hint], קאראנע איז גימטריא [gematria: numerology], איך ווייס וואס, און דאס איז גימטריא יענץ, און יענץ איז גימטריא אהין, העלא? און אזוי ווייטער, איך ווייס נישט וואס.
און וואס טענה’ איך קעגן דעם? איך טענה נישט אז זיינע מחשבות זענען נישט ריכטיג. איך טענה דאך… און דא וועל איך טענה’ן וואס איך האב געטענה’ט איבער די ערשטע הווא אמינא [hava amina: initial assumption], אז דו לעבסט אין עולם המעשה און איך פארשטיי עס נישט. פארקערט, איך פארשטיי עס צו גוט אין א געוויסע זין.
דו האסט שיינע תורות מיט דרשות [drashos: homiletical interpretations], מען קען מיט זיי לערנען, מען קען מיט זיי עפעס מאכן, יא? מ’קען… ביי די סארט דרשות וואס מענטשן האבן, מען קען דאך עפעס מאכן, מען קען מפלפל זיין [mefalfel: engage in dialectical analysis], מען קען מאכן א פשט’ל [peshat: interpretation], מען קען מאכן אלע שטותים [shtusim: nonsense], מען קען מאכן אלע מיני דרשות.
אבער אויסהיילן זיך פון די מחלה קען מען נישט. That’s the reality, unfortunately. מען קען נישט.
מען קען זאגן, איך מיין נישט צו מזלזל זיין [mezalzel: to denigrate] אין תשובה [teshuva: repentance] אדער מצוות ומעשים טובים [mitzvos uma’asim tovim: commandments and good deeds], וואס איך מיין איז, פאקטיש איז, אזוי ווי מיין זיידע זאגט – איך האב יעצט אויפגעהויבן מיט מיין טאטע – מיין זיידע זאגט: אויב ס’איז דא א איד וואס טאנצט אראפ פון דאך און ער שרייט “אמן יהא שמיה רבא” [Amen yehei shmei raba: “May His great name be blessed” – a key phrase in the Kaddish prayer] בקול כחו [bekol kocho: with all his might], ס’העלפט אים נישט ער זאל שטיין, און ער ווערט צעשמעטערט.
ס’איז נישט קיין סתירה [stira: contradiction]. די reality איז נאך אלץ גובר [gover: prevails]. אפשר דארף מען מעיין זיין [me’ayen: examine carefully] וויאזוי ס’ארבעט, חרבונא [charvona: a reference to divine providence working through natural means], און ס’דארף אן אנדערע שורה [shura: line of reasoning], אבער דאס איז דער פאקט.
מען קען נישט שרייען, זאגן, “ס’שטייט דאך אין די גמרא [Gemara: Talmud] ‘אמן יהא שמיה רבא’ איז גוזר גזר דינו [gozer gezar dino: tears up one’s evil decree]”, איך טאנץ אראפ פון דאך זאגן אן “אמן יהא שמיה רבא”, ווי איז דער אייבערשטער וואס ראטעוועט מיך? It doesn’t work like that. ס’איז נישט אזוי די זאך.
איז אין אנדערע ווערטער, איז דאך דא די פארקערטע טענה. ביז יעצט האט מען געמיינט, אונז זענען די חכמים, אונז זענען די טראכטערס, און זיי זענען די מענטשן, די אנשי העולם [anshei ha’olam: people of the world], זיי גייען מיט די, ווייס איך וואס, מיט feelings, מיט צרכים [tzorachim: needs], מיט געלט, מיט די אלע מיני זאכן.
ביז דער וועלט טרעפט זיך אז ס’איז פארקערט. די חכמים, זיי זענען די אנשי המציאות [anshei hametzius: people of reality], זיי זענען די אנשי העולם, זיי זענען די אנשי מעשה [anshei ma’aseh: people of action], אנשי עולם המעשה. און גאר די טיפשים [tipshim: fools], זיי זענען די אנשי חכמה, זיי זענען די אנשי מצמצמים [anshei metzamtzimim: people of constriction/limitation], זיי ווייסן נאר וואס ס’שטייט אין די ספר און זיי ווייסן נישט.
ער ווייסט א צייט פון גמרא, די בונה דעלמא קאלא [boneh delma kala: builds but doesn’t understand – a Talmudic expression], that’s gonna get into my rant, I’m trying not to rant, but people that you have to explain them אז דא האסטו די זאך, ס’איז א מגפה [magefa: plague], ווייל אין מסכת תענית [Maseches Ta’anis: Tractate Ta’anis] שטייט אז דא איז א דין [din: law] פון א מגפה, וואס מען דארף גוזר תענית זיין [gozer ta’anis: decree a fast].
און מ’דארף חוקר זיין [choker: investigate] צו די משנה [Mishna] זאגט עפעס א שיעור [shiur: measure], און צו מ’האלט שוין ביי די שיעור, צו מ’האלט נישט ביי די שיעור. און אפשר איז דא א צווייטע שיטה [shita: opinion] וואס מ’קען טרעפן אז אפילו ס’איז נישט די שיעור איז עס א סכנה [sakana: danger].
רבונו של עולם [Ribono shel Olam: Master of the Universe], דאס איז דאך זייער גוטע פלפולים [pilpulim: dialectical arguments], איך האב גארנישט קעגן לערנען מסכת תענית, ס’איז זייער געשמאק. ברוך השם [Baruch Hashem: Thank God], לכבוד די, אזוי ווי יעדע זאך האט איך געלערנט מיט די דברי תורה, לכבוד די פרשה [parsha: Torah portion] האב איך געלערנט נאך אפאר משניות פון מסכת תענית, און ס’איז פארפלירט געווארן, יעצט ווייס איך נאך א שטיקל אריין די דווייזע, ערגעץ פון די אלע זאכן וואס איך האב געדארפט לערנען.
פארוואס האב איך געדארפט לערנען אבער די אלע זאכן? נישט ווייל איך בין יעצט עס איז דאך אין הלכות תענית [hilchos ta’anis: laws of fasting], און הלכות סוגיות דעבר [hilchos sugyas dever: laws regarding plague discussions], א שיינע סוגיא [sugya: Talmudic topic]. איך וויל באמת, איך וועל זאגן אפאר שיעורים אין סוגיות דעבר, אבער איך האלט נישט יעצט ביי די סוגיא, איך האלט יעצט ביי די מעשה.
און די מעשה האט זייער ווייניג, נישט אז ס’האט ווייניג, ס’האט אסאך צו טון מיט די סוגיא. אבער ווען דו הייבסט אן און דו ווילסט זיך אריינברענגען פון א משנה ערגעץ, אדער פון א רבי עקיבא’ס [Rabbi Akiva] אגדה [aggada: homiletical teaching] ערגעץ, אז דאס הייסט א מגפה און א מגיפה דארף מען זיך נידערן, דאס איז דאך נישט פשט אז דו ביסט דער עולם המעשה און איך בין דער טראכטן.
פארקערט, איך בין דער מציאות און דו ביסט פאנטאזיע, דו ביסט מחשבות וואס האבן מיט די מציאות גארנישט איינגעלייגט. אין אנדערע ווערטער, דו כאפסט נישט וויאזוי זיי קאנעקטן זיך מיט די מציאות. דאס הייסט, אזא מין טראכטן טשעינדזשט ווערי מאטש די וועי וואס מ’טראכט, ס’טוישט זייער שטארק וויאזוי מ’קען טראכטן.
וועגן וואס מיינט חכמה בכלל, מיר האבן גערעדט אביסל שיעורים וועגן דעם, וועגן חכמת הגוים [chochmas hagoyim: wisdom of the nations]. חכמה מיינט נישט, היידוס [heidos: Greek term for “form” or “idea”] פון חכמה קען נישט מיינען, און די זעלבע זאך ווען מ’זאגט אמונה [emuna: faith], אדער מ’זאגט קדושה [kedusha: holiness], אדער מ’זאגט אלוקות [elokus: divinity], נאן אוו דיז טינגס, וואס איז סאמהאו טרענסלעיטעד צו די סעים טינג אין מיי מיינד, נאן אוו דיז טינגס קען מיינען אנטלויפן פון די עולם הזה [olam hazeh: this world].
אז איך האב א פלאץ וואס דארט איז חירות [cheirus: freedom], דארט ווערט מען נישט נתפעל [nispa’el: affected] פון די אלע גוים, דארט איז נישט דא די פראבלעמען, נישט דא קיין מגפות דארט, נישט דא קיין צרות [tzaros: troubles].
ס’איז אמת, אין אנדערע ווערטער, איך וויל זאגן, אויב איינער פארשטייט נישט די פיתוי [pisuי: temptation] פון דעם, איך וויל זאגן אז ער כאפט נישט די יצר הרע [yetzer hara: evil inclination], איז ער טאקע נישט קיין חכם. איך פארשטיי מורא’דיג גוט די יצר הרע, ס’איז אמת, על כל ספק [al kol safek: beyond any doubt], אין אסאך זייער שווערע מצבים קען א מענטש, איינער וואס איז זוכה [zocheh: merits], איינער וואס האט א, אזויווי רבי נחמן [Rebbe Nachman] זאגט, איינער וואס די תורה האט אים געשוי’ט עני לאוו [shaved eni lav: showed him love – Yiddish rendering of Hebrew phrase], נישט ער האט געשוי’ט לאוו פאר די תורה, די תורה האט געשוי’ט אים לאוו.
און איינער וואס די תורה איז מראה אהבה לאדם [mar’eh ahava la’adam: shows love to a person], אדער חכמה, אנאדער ווארד פאר תורה, איז זיכער בלי ספק [bli safek: without doubt] אז ער קען זיצן אין תפיסה [tefisa: prison], און אזויווי סאקראטעס [Socrates], איך מיין דאס איז אונזער גרויסע דוגמא [dugma: example], ער זיצט אין תפיסה און ער גייט אן מיט זיינע זאכן, די וועלט לעבט ער ווייטער, ער גייט אן מיט זיין לעבן. וואס טוט ער? ער לערנט ווייטער, מארגן וועט ער שטארבן, ער לערנט ווייטער. ער רירט זיך בכלל נישט אן פון שטארבן, ווייל ער לערנט יעצט. לערנען איז דאך א געשמאק.
עס האט… עס האט… עס האט עכט אזא כח [koach: power]. עס האט א כח א משכר [meshaker: intoxicating], עס האט א כח א… escape. Escape איז נישט די ריכטיגע ווארט. Escape איז א חכמה ווארט 100%, אבער דאס איז דאך נישט קיין חכמה.
איז דא א גרויסע צרה. חוץ פון די צרה וואס איך האב געזאגט, אז אויף דעם גייט נישט ארויס פון דער חכמה, ווייל דערווייל שטארבט מען – ווייל עס איז נאך דא נאך א פראבלעם, ווייל ער איז נישט טויט – טראכט מען שוין נישט.
אדיסט ווען איך האב געזאגט מיט די ליפריערדיגע שוין, ווען איך איך בין קראנק, און ווען איך האב נישט געטרונקען קיין קאווע, מיין מוח ארבעט נישט. סא איך גלייב נישט קיינער וואס זאגט אז די נשמה [neshama: soul] און די גוף [guf: body] איז צו קריג, ווייל איך ווייס נישט וועגן דעם. מיין נשמה, מיין גוף ארבעטן זייער גוט צוזאמען, זיי ארבעטן צוזאמען. They need each other.
אז די סטעט מיין מוח, לערנט מען נישט, מען דאוונט נישט, מען פארשטייט נישט. ווען מען איז געזונט, ווען מען האט ברוך השם אלעס וואס מען דארפט, ווען מ’איז ארבעט. That’s the reality. דאס איז איין פראבלעם פון זאגן אז מען זאל זיך זיך נאכדעם נארטיג זיין.
אבער דער גרעסער פראבלעם איז דאך נישט קיין חכמה. א חכם, וואס מיינט איך א חכם? א חכם מיינט איך איינער וואס ווייסט זאכן. וואס ווייסט, וואסער אז זאכן דארף מען וויסן? וואס מיינט א באדעת [ba’al da’as: person of knowledge]? איינער וואס ווייסט זאכן. וועלכע זאכן דארף מען וויסן? זאכן וואס עקזיסטירן, רייט? אן אנדערע ווערטער, די reality. די מציאות [metzius: reality].
נישט ווייסן חכמה. א חכם איז נישט איינער וואס ווייסט חכמה. א חכמה איז איינער וואס ווייסט די ריעליטי. די חכמה איז יוסט א גלאז וואס דארף אים משקב זיין [mashkev: transparent – likely meant “mashkif”], עס דארף אים מאכן טרענספארענט די חכמה, ער זאל דאך זען זען די ריאלטי בעסער ווי א צווייטע!
אן אנדערע בריט [brit: covenant/perspective], א חכם איז נישט איינער וואס איז מער העכער אזוי מ’זאגט א תפל חכן [tafel chachen: secondary wise person] פון די וועלט, איז נישט קותי [kusi: Samaritan – meaning unclear/irrelevant]! מ’דארף זיין א טעג נישט רוב וואס צו זיין א תפל חכן פון די וועלט. א חכם איז איינער וואס איז נישט קיין חכם!
לאמיר זאגן, אויב מיר זאגט אין די משנה, איזהו חכם, הרואה את הנולד [Eizehu chacham, haro’eh es hanolad: “Who is wise? One who sees what will be born” – Mishna Tamid 32a], יא? פשוט’ער דגים [dagim: fish – unclear reference]. ווי וואס הייסט הרואה את הנולד? יא? איינער וואס איז נישט קיין חכם.
ער קוקט אין בית המדרש און צוויי וואכן צוריק. איך ווייס נישט. איך האב געהערט ווען די אין הגפה [hagefa: the plague – likely “magefa”]. איך זעה נישט אז קיינער איז נישט געשטארבן נאכנישט. איך האב כמעט קיינער נאכנישט אפילו קראנק.
סתם מאגאזין [stam magazin: just a warehouse/store], די חברה איז אין די מאגאזין. יעצט קען זיין אז מ’זעמיר…
מ’דארף זיין א חכם, נישט גארנישט צו זיין א חכם. פארקערט די וועלט. א חכם איז איינער וואס פארשטייט די וועלט בעסער. איינער וואס איז נישט קיין חכם, לאמיר זאגן, וואס מ’זאגט אין די משנה [Mishnah: the foundational text of the Oral Torah], איזהו חכם? הרואה את הנולד [Who is wise? One who sees what will be born/the consequences]. יא, פשטות’דיג.
וואס הייסט הרואה את הנולד? יא, איינער וואס איז נישט קיין חכם, ער קוקט אין בית המדרש [study hall] צוויי וואכן צוריק, איך ווייס נישט, איך האב געהערט וועגן די מגיפה [plague/pandemic], איך זע נישט אז קיינער איז נישט געשטארבן נאכנישט, כמעט קיינער איז נאכנישט אפילו קראנק, סתם איז דאס סתם מגזים, די חברה זענען מגזים. יעצט, קען זיין אז מ’איז אמאל מגזים? יא, ס’קען זיין. אבער דאס איז נישט קיין חכם’דיגע וועג פון טראכטן. נישט ווייל ס’איז צו עולם הזה [this-worldly], ווייל ס’איז ווייט צו ווייניג עולם הזה, דו פארשטייסט נישט די וועלט.
דו וואלסט ווען געווען א חכם, וואלסטו פארשטאנען אז דאס זענען פשוט’ע געזעצן ווי אזוי, וואס מ’קען לערנען פון אנדערע פלעצער, וואס מ’קען לערנען פון די בעיסיק פרינציפלס פון ווי אזוי א וויירוס גייט. אויב מ’ווייסט אביסל די מציאות פון וויפיל ס’איז מתפשט און אזוי ווייטער, קענסטו זיך אליינס נעמען א פען און פעיפער, מאכן די מעט [math], וועסטו זען אז בערך נעקסטע וואך גייט דא זיין א באנטש פון לוויות [funerals].
און מ’דארף, דאס איז חכם עדיף מנביא [a wise person is superior to a prophet], מ’וואלט נישט געדארפט זיין קיין נביא, מ’וואלט געדארפט זיין א חכם. פונקט פארקערט, סאמטיים איז די סארט נביאים מענטשן וואס זיי זוכן, ער וויל דאס געשמאקע, ער וויל לעבן, און לכבוד דעם איז ער זיך מתעלם [ignoring/blinding himself], ער וויל נישט אריינטראכטן אין די מעט. מ’דארף דאך קענען די יסודות הסוגיא [the foundations of the topic], ווי אזוי מ’מאכט די מעט און אזוי ווייטער, און ווי אזוי דאס ווערקט, און וואס איז די מיינונג פון זיך, און אזוי ווייטער.
אבער דאס איז הרואה את הנולד, יא? דאס הייסט, ער פארשטייט די פאקטן בעסער, די ריעליטי. ער פארשטייט ווי אזוי ס’וועט אויסזען אין בית המדרש בעסער ווי דו פארשטייסט ווי אזוי ס’וועט אויסזען אין בית המדרש. נישט דו באהאלסט זיך אין בית המדרש און דו פארשטייסט בית המדרש, און דער חכם פארשטייט נישט בית המדרש און ער לעבט זיך ערגעץ אנדערש. ניין, דער חכם פארשטייט בית המדרש בעסער, ער ווייסט אויך וואס גייט זיין מארגן אין בית המדרש.
אין אנדערע ווערטער, מ’קען זאגן, דא קומען מיר אן צו א נקודה פון חירות [freedom]. איך וויל מסביר זיין וואס מיינט די חירות פון די דעת [knowledge/understanding]. מ’קען זאגן אז א חכם, איינער וואס האט די סארט השגה [comprehension] פון חכמה, ער האט א מורא’דיגע חירות. דאס איז אן אנדער ווארט פאר דעם צו זאגן אז ער וואלט געווען א נביא. אמאל רופט ער דאס א נביא פאר די נקודה.
וואס הייסט אז ער האט א מורא’דיגע חירות? ווייל זיין דעת זיין הבנה [understanding] פון וויאזוי זאכן זענען, איז נישט משועבד [enslaved] צו גארנישט. ס’איז נאר משועבד צו איין זאך: צו די reality. But that’s not a problem, that’s a good thing. די reality איז דאך וואס אונז זוכן. די reality קען include’ן גארנישט, ס’קען include’ן דורות [generations]. דאס איז די reality, דאס איז זיין חלק אין די reality. דאס איז וואס ער זוכט. איז ער נישט משועבד.
וואס מיינט משועבד? וואס מיינט חבל חרוץ [a strong rope/chain]? וואס מיינט א גלות [exile]? וואס מיינט איינער איז אין jail? ער קען נישט גיין פון איין פלאץ צום צווייטן, יא? אזוי ווי מיר זאגן, רש”י [Rashi: Rabbi Shlomo Yitzchaki, the primary Torah commentator] זאגט “וקראתם דרור [and you shall proclaim freedom]”. זאגט רש”י, דרור איז א לשון וווינען, ווייל איינער וואס איז פריי קען וואוינען וואו ער וויל. יא, איינער וואס איז בתפיסה [in captivity], ער איז אן עבד [slave], ער איז stuck אין איין פלאץ. דאס הייסט ער איז נגזר [decreed] צו בלייבן אין איין פלאץ. איינער וואס איז בן חורין [a free person], ער איז “מדיר ביי דיירי”, עפעס אזוי טייטשט רש”י. ער קען גיין וואוינען, ער קען זיך גיין וואו ער וויל, אזוי ווי א פייגל, ער קען גיין וואו ער וויל.
יעצט, איינער וואס ער איז… און דאס איז א פראבלעם, ווייל אסאך מענטשן וואס אונז קוקן זיי אן, און דאס איז ממש… איך האב א חבר וואס איך רעד מיט אסאך, ער זאגט מיר אז ס’זעט אים אויס ממש אזוי ווי דער פסוק זאגט אין די הפטרה [prophetic reading] פון שבת הגדול [the Shabbat before Passover], “ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו [Then you shall return and discern between the righteous and the wicked, between one who serves God and one who has not served Him]”. דאס הייסט, ס’איז דא מענטשן וואס זעען אויס צדיקים, אבער זיי זענען “לא עבדו”.
פארוואס זענען זיי “לא עבדו”? ווייל זייער צדקות, יא, דאס איז א בירור [clarification], דאס איז א מורא’דיגע זאך, יא. ס’קען זיין איינער וואס מ’קוקט אים אן, ער איז א צדיק. נישט נאר מ’קוקט אים אן אין די צייטונג, איך קוק אים אויך אן, איך האב אים אויך אנגעקוקט ביז לעצטע וואך. ביזדערווייל איז ער דער היפוך פון א צדיק. פארוואס? ער האט דא געמאכט א גרויסע טעות.
ער האט געמיינט אז די צדקות איז אז מ’נעמט זיך איין נקודה פון דעת, און דאס גייט סייבל און פועל ממש, און סיי אין די אידייע, אין די הבנה פון דעם. ער נעמט זיך איין נקודה פון דעת, יא, ער האט עפעס א דביקות [attachment/devotion], ער האט עפעס אן ענין וואס ער לערנט, ער האט עפעס אן ענין וואס ער גייט אין, ער האט א דרך, ער האט א וועג. און ער כאפט זיך אן אין דעם זייער שטארק, יא, ער לאזט זיך נישט. “כל דיבור ודיבור לא יזוז הימנו [from each and every word he shall not budge]”, ער לאזט זיך נישט, יא. וואס טוט ער ווען ס’קומט א יצר הרע [evil inclination]? ער באלט זיך אן, ער גייט ווייטער. וואס טוט ער ווען ס’קומט א צרה [trouble]? ער באלט זיך אן, ער גייט ווייטער, און ווייטער, און ווייטער.
יעצט, דא זעען אונז, קען מען זען זייער קלאר אז דאס איז נישט קיין וועג. ווייל לכאורה איז דאס די וועג, און איך טראכט אז איינער… איך טראכט אז איך האב עס אריינגעטראכט. וואס איז די פראבלעם? איך האב גערעדט אליין מיט מענטשן וואס איך בין נישט דא צו רעדן, און וואס איך רעספעקט און איך האלט זיי פאר חכמים, זיי פארשטייען אז דאס איז די שורש [root] פון חכמה בלי ספק [without doubt]. און איך רעד מיט אים וועגן די נושא [topic], און איך כאפ אז דא גאר דא האבן מיר אן ערנסטע פראבלעם.
וואס איז די פראבלעם? איך קען נישט רעדן פאר יענעם, אבער איך ממאסע דא זייער שטארק, ווייל עס האט א ביסל עסקעיפ איז אין וועג. אבער וואס ער זאגט איז אזוי, ער האט דאך געמאכט א כלל [rule/principle]. ער לעבט שוין זיבעציג יאר, איך ווייס נישט, פופציג יאר, מיט אזא כלל. ער איז מורא’דיג קאנסיסטענט, וואס איז לכאורה א גוטע זאך. יא, ער האט דאך אזא כלל, כמעט אלעמאל איז תורה [Torah], תפילה [prayer], גובר [overcomes] אויף אלעס אנדערש. דאס איז דאך זיין כלל וואס ער לעבט, און ער האט זיך אסאך, ער האט געקענט זיין א ביזנעסמאן, ער האט געקענט זיין א, ער האט געקענט, איך ווייס, יעדע וואך האט ער געקענט האבן אז ער האט א צווייטע תירוץ [excuse].
יא, ער האט געקענט, דעם מיסטער דאקטאר האט אים געזאגט אז ער דארף פארמאכן די בית מדרש וועגן די קאראנא וויירוס. ער איז געווען דער ערשטער וואס איז געווען גרייט צו פארמאכן די בית מדרש. יעדע וואך האט ער געקענט האבן א צווייטע, אדער אינטערנאל אדער עקסטערנאל, פארמאכן די בית מדרש. און וואס האט ער געטון? ער האט זיך געבויט א תפיסה [imprisonment]. אין אמת’ן האט ער זיך געבויט א פאלאץ, ער האט זיך געבויט א תפיסה, ער האט זיך געבויט א בית כלא [prison]. די בית כלא הייסט “כלל גדול בתורה [a great principle in Torah], מען בלייבט אין בית המדרש”. דאס הייסט די בית כלא, און ער גייט מיט די כלל.
און אזוי ווערט ער נישט נתפעל [affected], עס קומט איינער מיט א נייע קשיא [question] די וואך, א נייע סיבה [reason], ער ווערט נישט נתפעל. ער פארט ווייטער, ער פארט שוין ווייטער די באן, ער זאגט א שיעור [class/lecture] יעדע וואך פאר טויזנט יאר, אזוי גייט עס.
און ביזדערווייל, וואס געשעט מיט די כלל? די כלל שפארט אים איין אין בית המדרש, עס שפארט אים איין אין זיין הרגל [habit]. און יעצט ווען עס קומט א זאך וואס איז בלי שום ספק, איך ווייס נישט, איך הייב שוין אן צו חושד זיין [suspect] אז אלע פריערדיגע דיסיזשענס וואס ער האט געמאכט אויף די כלל איז אויך נישט געווען מיט שכל [intelligence]. אבער ביז יעצט איז נישט געווען אזוי קלאר, יעצט קענסטו זען קלאר. דו זעסט דאך קלאר אז די כלל ארבעט נישט דא. דא איז א מצב וואס מען דארף זיכער יא פארמאכן די בית המדרש.
וויאזוי ווייס איך? ווייל איך האב נישט אזא כלל. איך וויל טראכטן, יעדער איינער דארף טראכטן אויף די מציאות. אויב איז די מציאות סתם אזוי יעצט הארעוויל, איז ער גערעכט. אבער דא איז די מציאות אז דאס וועט גורם זיין [cause] אז מענטשן זאלן נישט הארעווען, און דער חשבון [calculation] איז אז מ’דארף יא פארמאכן דאס יעצט, איך האב נישט קיין ספק.
נאר ער האט נישט די שטיקל, די עקסטרע שטיקל דעת וואס זאגט “לאמיר נייצען ווי אזוי ס’איז טיילמאל, לאמיר ארויסגיין טשעקן צו ס’שטימט מיין כלל, צו מיין כלל איז יעצט א גוטע עצה [advice], צו דער רפואה [remedy] איז א גוטע תרופה [cure] פאר די מכה [plague], פאר די שאלה וואס איך האב”. ער האט נישט גענוג צייט, ער האט נישט קיין נערוון צו קוקן אויף די שאלה צו טיף. ער האט זיך שוין מרגיל געווען [become accustomed] אז ס’איז דא א תשובה [answer] און מ’גייט מיט דעם, און דאס איז דאס.
און דאס איז א מענטש וואס ליטעראלי זיין צדקות הרג’עט אים [his righteousness kills him]. דאס איז נישט קיין ווערטל, און מ’מעג עס זאגן. איך זע אז ס’איז דא מענטשן וואס זאגן אז מ’מעג עס נישט זאגן, און דאס איז פארט אוו די פראבלעם. זיי זאגן אליינס, מענטשן מיינען איך רעד פון גדולי צדיקים [great righteous people], איך מיין נישט סתם מענטשן, אבער דאס איז פארט אוו די פראבלעם, ווען זיי זאגן מ’טאר נישט זאגן.
וויאזוי קענסטו זאגן אז איינער איז געגאנגען אין בית המדרש לכבוד דעם וואס ער איז געשטארבן? זיי זאגן, “וויאזוי זאגסטו?” איך זאג גארנישט, אקעי? איך בין נישט דער זאגער דא. מיין גאנצע איידיע איז אז איך בין נישט קיין זאגער. זאגן קען איך זאגן שמועסן אין שיעורי תורה [Torah classes]. אבער פאקטן בלייבן פאקטן. דער פאקט איז אז יענער איז געגאנגען אין בית המדרש און געכאפט א וויירוס און געשטארבן. וואס זאל איך דיר זאגן? טו פארמאכן די אויגן? ס’וועט נישט העלפן. ס’וועט נישט פארטיג בלייבן דער פאקט אז ער איז געגאנגען אין בית המדרש און איז געשטארבן לכבוד דעם.
איז דא, איז דאך פשוט, לויט יעדן דעת, איך דארף נישט זיין קיין גרויסער חכם, קיין גרויסער פוסק [halachic decisor], קיין גרויסער בעל דעת צו פארשטיין אז יעצט איז דער מצב אז די מציאות זאגט אז מ’זאל יא פארמאכן.
אבער פאר דעם דארף מען האבן א זאך וואס הייסט חירות. פאר דעם דארף מען האבן א דעת פון חירות. מ’דארף האבן א פרי דעת [free knowledge/understanding]. וואס הייסט א פרי דעת? א פרי דעת הייסט אז זיין דעת איז נישט סטאק אין די דעת אליין. ער ווערט נישט קאט אפ אין זיין אייגענעם מיינד, אין זיין אייגענעם כלל, אין זיין אייגענעם צדקות, וואס דאס רויבט אזויפיל פון אונזערע צדיקים און פון אונזער צדקות. איך קען רעדן פאר זיך אליין, אבער פון אונזער צדקות וואס ס’שטעלט זיך ארויף א געוויסע עקשנות [stubbornness], ס’קען נעמען עפעס א כלל, ס’קען נעמען עפעס א זאך, און דארט איז עס סטאק.
און דאס הייסט א דעת פון פרעה [Pharaoh], יא? פרעה איז דאך ממש… איך בין מורא’דיג משבח [praising] פרעה, איך מיין, איר דארפט דאך וויסן. און איך בין גראדע זייער דיסעפוינטעד פון א חלק פון די מענטשן וואס האבן פריטענדעד אז זיי האבן אזא דעת און זיי האבן עס נישט.
וואס מיין איך צו זאגן? און דא זאג איך אסאך מאל די מעשה פאר די רבנים, יא, די וואס זענען לענגער האבן שוין געהערט מסתמא פון מיר, אז דער רב אורי האט געזאגט פאר די משכילים [maskilim: enlightenment figures] וואס זענען געקומען זיך דינגען מיט אים, “ענק זענט פעיקערס, ענק זענט נישט קיין עכטע אפיקורסים [heretics], ווייל ענק, ס’קומט איין דינער, טוט ענק אן די קאפל און ענק שרייען שמע ישראל [Hear O Israel]. פרעה איז געווען אן עכטער אפיקורס. ער האט געכאפט ניין מכות [plagues], ער האט זיך נישט געלאזט. און ווייסט, משה רבינו [Moses our teacher] האט געפרואווט הימסעלף ניין טיימס. לכל הדעות איז גענוג סטאטיסטיקלי וועליד, יא? הי איז פאר ריעל. ער איז נישט… פארוואס? איך ווייס נישט. ס’איז קאקשן, ווייל איך האב אזא כח, השם איז ליבעראל. דאס איז דאך די מזל. ער איז געווען א ריעל אפיקורס. יו פיפל, יו דזשאסט, יו נאו, קאל מענטשן זיך נישט צו אים צו רעדן.”
אבער וואס איז די פשט פון דעם פרעה? ס’האט דאך א פשט, יא? פרעה, ס’איז דא א ריזן אז פרעה איז אחראי דדעת [one who is responsible for/stuck in his own understanding]. אחראי דדעת מיינט, ער האט אזא סארט דעת, אבער ער איז מורא’דיג סטאק. ער קוקט קיינמאל נישט ארויס פון זיך. ער קוקט קיינמאל נישט ארויס. ווען ער וואלט געקוקט, אפשר טאקע איז משה גערעכט, פארשטייסט?
און פרעה איז… איך וויל נישט זאגן, איך האב געזאגט שבת פאר מיינע קינדער די מעשה פון שבת הגדול וואס שטייט אין טור [the Tur: a major halachic code] און אין מדרש [Midrash: rabbinic homiletical literature], וואו ס’איז געקומען די… די בכורים [firstborns], זיי האבן געזאגט, “קוק אהער, חברה,” זיי זענען געגאנגען צו די פאליטיקאנטן, צו די מנהיגים [leaders], זיי האבן געזאגט, “די חברה, איך ווייס נישט וועגן ענק, אבער משה רבינו, הי העז א טרעק רעקארד. ער זאגט אז בחצות הלילה [at midnight] שטארבן אונז, און מיר ווילן נישט שטארבן, סאו פליז, לעט אוט די אידן.”
יא? און וואס האבן די מנהיגים געזאגט? קוק אהער, מיר האבן שוין א פאליסי שוין יארן לאנג אז מיר מאכן נישט מער, מיר לאזן נישט ארויס מענטשן. מיר האבן שוין א פאליסי, ס’איז א שיטה, א כלל. און… ענק זאגן ענק גייען שטארבן?” וואס זיי האבן נישט געזאגט גארנישט, אבער וואס זיי האבן געטראכט איז, “דו גייסט שטארבן, איך בין דאך נישט קיין בכור, איך האב נישט די פראבלעם. סאו… דעיר’ס עט-ריסק פיפל סאמווער דעט אר עט ריסק אוו דייאינג, באט איי עם נאט עט ריסק, סאו…” פארשטייסט?
און וואס האבן די בכורים געטון? גענומען מעסערס און געשטאכן, יא? עט ליעסט האבן יענע עפעס געטון, פארשטייסט? און דאס איז למכת מצרים ולבכוריהם [to strike Egypt and their firstborns], און דאס ברענגט דער טור. און מיין ווייב זאגט מיר, “פארוואס רעדסטו פאליטיק?” שרייב איך עס אויף דעם טיש, פארשטייסט? איך דארף פארשטיין די נמשל [the lesson/application]. איז דאס איז די… דאס איז די… דאס איז די situation. אבער דאס איז דאך תורה. דאס איז תורה.
ער האט אזא דעה, ער האט אזא שיטה. “לא ידעתי את ה’ [I do not know God]”, איז דאך א טעות. יא, איך ווייס נישט. איך ווייס, אזוי ווי מיר האבן געלערנט לעצטע מאל, ער ווייסט יא אים. ער האט עפעס א מהלך [approach/method] וויאזוי זאכן ארבעטן. און משה, יא, און אזעלכע ווערטער, וואס איז די פשט? וואס איז די פשט? משה ווייסט? דאך משה ווייסט!
—
[צדדיגע הערה] דער שיעור איז נישט צוגעגרייט געווארן אויפ’ן געוויינטלעכן אופן (מיט א מקור/סארס), ווייל דער מגיד שיעור איז פארנומען מיט א מצוה. דער שיעור הייבט זיך אן “פון וואו מ’שטייט” – וואס איז אויך א דרך אין תורה-לערנען.
—
דער צענטראלער נושא: וואס איז דער פארבאנד (אדער דער חילוק) צווישן עולם המחשבה (טראכטן, פארשטיין, השגה) און עולם המעשה (פראקטישע טאט)?
– עולם המעשה איז דער עולם פון דעם “תם” אדער “שאינו יודע לשאול” (פון די הגדה) – א פלאץ וואו מחשבות זענען כמעט נישט רעלעוואנט, אבער עס איז א זייער רעאלע פלאץ.
– מעשה האט קדימה איבער מחשבה – דאס איז דער באוואוסטער חקירה “תלמוד גדול או מעשה גדול.” דער משל: אז איינער שלאגט זיין ווייב, מוז מען אריינטאנצן און ראטעווען – אפילו מ’האלט אינמיטן לערנען גמרא תוספות. דאס איז א “מצוה עוברת” – מאראליש און שכל’דיג פשוט.
– א שארפע ווייטערדיגע קשיא: אויב מ’קען נישט זאגן “איך לערן ווייטער” ווען איינער פאלט אין טייך, פרעגט זיך: ווער האט דיר בכלל א היתר געגעבן נישט צו זיין א דאקטער אדער הצלה-מעמבער? פארוואס זיצסטו אין בית המדרש אנשטאט צו גיין זוכן מענטשן צו ראטעווען?
אסור להפריד בין המחשבה למעשה – דאס צוטיילן איז ווי מפריד זיין קוב”ה ושכינתיה, “דברים חמורים ביותר.” מ’דארף טרעפן וויאזוי דער צוזאמענהאנג ארבעט.
—
פסח = חירות. לויט אריז”ל און פנימיות: חירות = דעת = עולם הבינה. ווער ס’האט א מוח/דעת איז א בן חורין.
—
עולם הזה = עולם השיעבוד (מ’מוז ארבעטן, עסן, שלאפן – אלץ הכרח). מחשבה = עולם החירות, ווייל טראכטן קען מען וואס מ’וויל. ווי די סטואיקער זאגן: קייטן קען מען לייגן אויפ’ן גוף, נישט אויפ’ן קאפ.
דאס איז בלויז אנטלויפן פון רעאליטעט, נישט אמת’ע חירות.
– ר’ חיים קאניעווסקי’ס חבר’ס דרך: זיך אנפייפן פון reality, לעבן אין עולם המחשבה – דאס איז א “ברכה לבטלה,” א צייטווייליגע אנטלויפעניש ביז “the real world catches up.”
– דער ליובאוויטשער רבי’ס טענה: ער האט שטארק געשריגן אויף דעם מיטלער רבי’ס חסידים וואס האבן געזאגט “מיר דארפן נישט משיח, מיר האבן שוין השגת אלוקות.” דער רבי טענה’ט: משיח הייסט קיין צרות, קיין פראבלעמען, נישט אזויפיל אידן אפגעריסן – נישט בלויז זיך באהאלטן אין א “תיבת נח.”
– וואודי עלען’ס וויץ אלס משל: ער וויל נישט לעבן אייביג דורך א “לעגאסי” – ער וויל לעבן אייביג דורך נישט שטארבן. פונקט אזוי: ארויסגיין פון גלות דורך בלויז טראכטן פון גאט (וואו גלות איז נישט תופס) איז נישט ארויסגיין פון גלות.
דאס איז בכלל נישט דעת. מ’האט נישט ממשיך געווען דעת, מ’האט נישט ארויסגעגאנגען פון גלות הדעת. עס פרובירט גארנישט צו פארעכטן די פראבלעמען.
—
[אילוסטראציע פון דער פראבלעם]: ר’ ברוך בער האט געלערנט הלכות קורקבן אין גמרא. ווען איינער האט אים געבראכט א פאקטישע טשיקען מיט א שאלה, האט ער נישט געוואוסט וואס א קורקבן איז בכלל אין רעאליטעט. ער קען זאגן אלע למדנות, אבער פסק’ענען די פראקטישע שאלה – נישט. דאס איז א ריזיגע גלות – דאס איז נישט אמת געלערנט תורה.
—
יצחק לוריא (אריז”ל) האט נישט ליב געהאט עוסק צו זיין אין הלכה. דער זוהר זאגט: הלכה = עוסק זיין אין עולם הזה פראבלעמען (טאפ, זופ, חלב אין בשר – “קיטשן-ענינים”). דאס איז “not inspiring.” אבער – דווקא דא ווערט קלאר אז ווען תורה תובע צו קומען לידי מעשה, דארף דער תלמיד עס מביא זיין לידי מעשה.
—
א באזיש-חילוק צווישן צוויי טיפן מענטשן:
1. דער תם / אנשי מעשה: א פשוט’ער איד וואס לעבט אין עולם המעשה – ער גייט ארבעטן, קומט אהיים, לערנט, דאוונט, גייט שלאפן, גייט אין בית המדרש שבת. ער טראכט נישט צו פיל, ער נעמט אן זאכן ווי זיי זענען.
2. דער חכם / מחשבה-מענטש: ער טראכט אריין, נעמט נישט אן זאכן “פאר גרענטעד”, פרעגט, אנאליזירט, האט מער דעת און שכל.
—
[צדדיגע הערה – ארבע בנים]: דער חכם און דער רשע שטייען אויף איין זייט – ביידע האבן שכל, ביידע קענען רעדן, ביידע פארשטייען. דער תם און דער שאינו יודע לשאול שטייען אויף דער אנדערער זייט. דער רשע איז נישט קיין תם – ער האט שכל, נאר ער האט דעם שכל פארקערט געניצט. דער ר’ בונם’ס ווארט: “אן איד דארף זיין א שטיקל אפיקורס.”
—
ביז יעצט האט מען געמיינט:
– חכמים = מחשבה-מענטשן, טראכטערס, אנשי רוחניות
– תמימות’דיגע = מעשה-מענטשן, אנשי עולם, פראקטישע מענטשן
אבער ס’קומט ארויס פונקט פארקערט:
– די חכמים זענען טאקע די אנשי המציאות – זיי זענען דער “reality-based community.” זיי האלטן זיך אן דעם “reality principle” (פרויד’ס באגריף).
– די “תמימות’דיגע” – דווקא זיי לעבן אין פאנטאזיע, אין מחשבות וואס האבן מיט דער מציאות גארנישט צו טון.
—
א שארפע מוסר-טענה קעגן מענטשן וואס:
– זאגן “ס’איז נישטא קיין וויירוס”
– מאכן גימטריאות (“קאראנע = גימטריא X”)
– ברענגען ראיות פון מסכת תענית וועגן שיעורים פון מגפה
– האלטן אז רוחניות’דיגע מעשים אליין וועלן אויסהיילן
די טענה: די דרשות זענען שיין, מ’קען מיט זיי לערנען, מ’קען מפלפל זיין – אבער אויסהיילן זיך פון דער מחלה קען מען דערמיט נישט. “That’s the reality, unfortunately.”
דער משל פון דעם זיידע: אויב אן איד שפרינגט אראפ פון דאך און שרייט “אמן יהא שמיה רבא” בכל כוחו – ס’העלפט אים נישט, ער ווערט צעשמעטערט. דאס איז נישט קיין סתירה צו אמונה – די reality איז נאך אלץ גובר.
—
חכמה מיינט נישט אנטלויפן פון עולם הזה. נישט אמונה, נישט קדושה, נישט אלוקות – קיינס פון דעם מיינט אז מ’האט א פלאץ וואו ס’איז נישטא קיין צרות, קיין מגפות, קיין פראבלעמען.
דער פיתוי פון “עסקייפ” ווערט פארשטאנען זייער גוט. ר’ נחמן: איינער וואס “די תורה האט אים געשוי’ט לאוו” (נישט ער האט געשוי’ט לאוו פאר דער תורה) – אזא מענטש קען זיצן אין תפיסה ווי סאקראטעס און ווייטער לערנען, אפילו מארגן וועט ער שטארבן. דאס האט א כח, אן אמת’ן כח.
1. פראקטיש: ווען מ’איז קראנק, ווען מ’האט נישט געטרונקען קיין קאווע, ארבעט דער מוח נישט. נשמה און גוף ארבעטן צוזאמען – “they need each other.” נשמה און גוף זענען נישט אין קריג. ווען מ’איז געזונט, לערנט מען; ווען מ’איז קראנק, לערנט מען נישט. “That’s the reality.”
2. דער גרעסערער פראבלעם – עס איז נישט קיין חכמה:
– א חכם איז נישט איינער וואס ווייסט חכמה.
– א חכם איז איינער וואס ווייסט די reality, די מציאות.
– חכמה איז נאר א גלאז – עס דארף זיין טרענספארענט, אזוי אז מ’זאל זען די ריאליטי בעסער ווי אן אנדערער.
– א חכם איז נישט איינער וואס איז העכער פון דער וועלט – ער איז איינער וואס זעט די וועלט קלערער.
– די משנה “איזהו חכם, הרואה את הנולד” – דאס מיינט איינער וואס זעט וואס עס טוט זיך, נישט איינער וואס איז אפגעריסן.
—
דער טיפ וואס זיצט אין בית-מדרש און זאגט: “איך האב נאך קיינעם נישט געזען קראנק, איך זע נישט אז קיינער איז געשטארבן” – דאס איז פונקט דער היפוך פון חכמה. דאס איז איינער וואס זעט נישט וואס עס קומט (“הרואה את הנולד”), ער זעט נאר וואס שטייט אין זיין ספר.
—
“איזהו חכם? הרואה את הנולד” ווערט אויסגעטייטשט גאר פשוט’דיג: דער חכם קען אפשאצן וואס וועט מארגן פאסירן אויפן גרונט פון פאקטן וואס זענען היינט פאראן.
– דער נישט-חכם זיצט אין בית-המדרש, זעט אז “נאך קיינער איז נישט געשטארבן”, און מאכט א מסקנא אז “מ’איז מגזים”.
– דער חכם קען פון בסיס-פרינציפן (ווי אזוי א ווירוס שפרייט זיך, עקספאנענציעלע וואוקס) אליין אויסרעכענען אז “נעקסטע וואך וועלן דא זיין לוויות”.
– “חכם עדיף מנביא” – מ’דארף נישט קיין נבואה, נאר חכמה: פארשטיין די מציאות.
דער מגמה-פארדרייער איז דווקא דער וואס וויל דאס געשמאקע לעבן און דערפאר איז זיך מתעלם פון די פאקטן – ער וויל נישט אריינטראכטן אין די “מעט” (מאטעמאטיק/דאטא).
הויפט-נקודה: דער חכם פארשטייט דעם בית-המדרש בעסער ווי דער וואס זיצט דארט – נישט אז ער לעבט “ערגעץ אנדערש” און פארשטייט נישט.
—
דער חכם האט “חירות פון דעת” – זיין פארשטאנד איז נישט משועבד צו גארנישט אויסער צו דער מציאות אליין. און דאס איז נישט קיין פראבלעם – דאס איז דאך וואס מיר זוכן: די reality, וואס קען אריינעמען אלצדינג, אויך דורות.
רש”י אויף “וקראתם דרור”: דרור = פרייהייט = קענען וואוינען וואו מ’וויל, ווי א פויגל. אן עבד/אסיר איז פארשפארט אין איין ארט. אזוי אויך: א דעת וואס איז “סטאק” אין איין כלל – איז אין תפיסה.
—
עס זענען דא מענטשן וואס זעען אויס ווי צדיקים, אבער זענען “לא עבדו”. פארוואס?
1. דער מענטש נעמט זיך איין כלל (למשל: “מ’בלייבט אין בית-המדרש, תורה/תפילה גובר אויף אלץ”).
2. ער איז מורא’דיג קאנסיסטענט – יעדע וואך קומט א נייע סיבה צו פארמאכן, ער ווערט נישט נתפעל, ער פארט ווייטער.
3. ער האט זיך געבויט א תפיסה (בית-כלא) וואס ער רופט א “פאלאץ” – דער כלל אליין ווערט זיין טורמע.
4. ווען עס קומט א מצב וואס איז בלי שום ספק אז מ’דארף פארמאכן (ווי בשעת א מגיפה) – קען ער נישט ארויס פון זיין כלל. ער האט נישט גענוג “נערוון” צו באטראכטן צי דער כלל פאסט נאך.
– “זיין צדקות הרג’עט אים” – ליטעראלי: ער גייט אין בית-המדרש, כאפט דעם ווירוס, שטארבט.
– פאקטן בלייבן פאקטן – מ’קען נישט פארמאכן די אויגן. “איך בין נישט דער זאגער – אבער דער פאקט איז אז ער איז געגאנגען אין בית-המדרש און געשטארבן.”
ער האט נישט דאס עקסטרע שטיקל דעת וואס זאגט: “לאמיר ארויסגיין טשעקן צי מיין כלל שטימט נאך, צי די תרופה פאסט נאך צו דער מכה.” – ד.ה. חירות פון דעת.
—
> דער רב אורי האט געזאגט צו משכילים: “ענק זענט פייקערס – ס’קומט איין דינער, טוט ענק אן די קאפל און שרייט שמע ישראל. פרעה איז געווען אן עכטער אפיקורס – ניין מכות, ער האט זיך נישט געלאזט.”
– פרעה איז “אחראי דדעת” – ער האט א דעת, אבער ער איז מורא’דיג סטאק.
– ער קוקט קיינמאל נישט ארויס פון זיך – ער פרואווט קיינמאל נישט צו באטראכטן צי אפשר משה איז גערעכט.
– “לא ידעתי את ה'” – ער האט א שיטה, א מהלך, אבער ער איז פארשלאסן אין דעם.
> די בכורים גייען צו די מנהיגים/פאליטיקאנטן: “משה רבינו האט א טרעק-רעקארד – ער זאגט אז בחצות הלילה שטארבן מיר – לאזט ארויס די אידן!”
>
> די מנהיגים ענטפערן: “מיר האבן שוין א פאליסי יארן-לאנג – מיר לאזן נישט ארויס.” (און אין שטילן טראכטן זיי: “איך בין דאך נישט קיין בכור – איך האב נישט די פראבלעם…”)
>
> רעזולטאט: די בכורים נעמען מעסערס – “למכת מצרים ולבכוריהם.”
[צדדיגע הערה]: “פארוואס רעדסטו פאליטיק?” – דאס איז תורה. דער נמשל איז קלאר.
—
| מושג | שעבוד-דעת (פרעה / “צדיק” סטאק) | חירות-דעת (חכם) |
|—|—|—|
| כלל | פארשפארט אין איין כלל, קוקט נישט ארויס | באטראכט שטענדיק צי דער כלל פאסט צו דער מציאות |
| מציאות | איגנארירט פאקטן וואס שטערן דעם כלל | משועבד נאר צו דער reality |
| רעזולטאט | “צדקות הרג’עט אים” / פרעה’ס מפלה | “הרואה את הנולד” – רעטעט זיך און אנדערע |
| עקשנות | ווערט א “בית-כלא” | ווערט “דרור” – פריי ווי א פויגל |
—
חירות פון דעת מיינט נישט אז מ’האט נישט קיין כלל – נאר אז מ’איז נישט סטאק אין דעם. מ’דארף שטענדיק האבן דעם מוט און דעם כוח ארויסצוגיין און טשעקן צי דער כלל שטימט נאך מיט דער מציאות. אן דעם איז אפילו צדקות א פארעם פון גלות. אמת’ע חירות/דעת מוז זיך אויסדריקן אין עולם המעשה – נישט בלויז אין עולם המחשבה. בלויז-מחשבה איז עסקעיפיזם, נישט גאולה. דער חכם איז נישט דער וואס אנטלויפט פון דער וועלט אין זיינע ספרים – ער איז דער וואס זעט די וועלט קלערער ווי אלע אנדערע, און האנדלט לויט דעם.
מגיד שיעור:
מעשה איז אזוי, איך האב נישט קיין שיעור צוגעגרייט, sorry, I usually do, אבער איך האב יא, אבער איך האב נישט געהאט קיין וועג וויאזוי עס צו ארגאניזירן, ווייל איך בין עוסק בדבר מצוה, און איך האף אז איך וועל בלייבן אין מצוה, שיין, others know.
און דאס איז וואס איך וויל, איך גיי אנהייבן פון דעם, like as we usually do, איך מיין נישט אין אונזער שיעור, אונזער שיעור געווענליך הייבט זיך אן פון א סארס [מקור: source], איך האב נישט דא קיין סארס באמת אנצוהייבן, so we’ll do what we could. איך מיין ס’איז זיכער דא סארסעס, אבער צו טרעפן די סארסעס איז נאך א גאנצע ענין, אבער איך וועל אנהייבן פון וואו איך שטיי, that’s a way of learning Torah, מען הייבט אן פון וואו מיר שטייען, צו מיר זען וואו מיר קענען פארן מיט דעם.
מגיד שיעור:
סאו איך שטיי זייער שטארק אין די דיפערענץ, אדער אין די קוועסטשאן of the difference or connection, אה, איר דארפט קארס, פארגעסן. יא, איך זאג אז איך שטיי זייער שטארק אין די קאנעקשאן אדער די דיפערענץ, whichever way it goes, צווישן די עולם המחשבה [עולם המחשבה: the world of thought], וואס מיינט מען קען טראכטן, מען קען פארשטיין, מען קען דערהערן, מען קען משיג זיין [משיג זיין: to comprehend/grasp intellectually], און די עולם המעשה [עולם המעשה: the world of action/deed].
די עולם המעשה איז זייער נישט קיין, נישט זייער, אבער ס’איז אזוי ווי די פיר חכמים [חכמים: wise men] פון די הגדה של פסח [הגדה של פסח: the Passover Haggadah], ס’איז נישט די עולם פון די חכם [חכם: the wise son], ס’איז די עולם פון די שאינו יודע לשאול [שאינו יודע לשאול: the one who doesn’t know how to ask] אדער פון די תם [תם: the simple son], איך ווייס נישט. ס’איז נישט קיין פלאץ וואו מ’איז דא אסאך מחשבות [מחשבות: thoughts], ס’איז נישט קיין פלאץ וואו מחשבות זענען אין געוויסע זין רעלעוואנט בכלל, אבער ס’איז א זייער ריעל פלאץ, זייער, און ס’האט אסאך, it takes precedence.
מגיד שיעור:
דא די פעימעס חקירה [חקירה: inquiry/investigation], תלמוד גדול אדער מעשה גדול [תלמוד גדול או מעשה גדול: is study greater or action greater], אבער די פאקט איז אז it takes precedence over מחשבה. למשל, די משל [משל: parable/example], איך מיין די משל וואס שטייט פאר די אויגן דא איז, ס’איז דא א איד וואס איינער סטרייטענט זיין ווייב, דארף מען אים אריינטאנצן און ראטעווען, אפילו דו האלטסט אינמיטן לערנען גמרא תוספות [גמרא תוספות: Talmud with Tosafot commentary], און ס’איז אפשר א גרעסערע מצוה [מצוה: commandment/good deed], אין אנדערע ווערטער, דו באקומסט סתם אזוי גרעסערע השגות [השגות: intellectual attainments], איך גיי מיך נישט אריין אין די סוגיא [סוגיא: Talmudic topic] פון דעם, אבער דו באקומסט סתם אזוי גרעסערע השגות פון לערנען גמרא תוספות אדער זוהר [זוהר: the Zohar, primary text of Kabbalah] ווי פון אריינטאנצן, ווי פון זיין די לייפגארד און זיין די עסקן [עסקן: community activist] און אלע אזעלכע זאכן.
אבער עס איז דא אזא זאך וואס הייסט א מצוה עוברת [מצוה עוברת: a passing/fleeting mitzvah opportunity], אדער עס איז דא דאך א גדרים [גדרים: halachic parameters], איך וויל נישט יעצט זיין מעיין [מעיין: to examine carefully] אין די הלכה [הלכה: Jewish law], אבער עס איז פשוט, מאראליש און שכל’דיג [שכל’דיג: intellectually/rationally] אז עס איז גובר [גובר: prevails/overcomes]. קיינער קען נישט זאגן, “איך האלט יעצט אינמיטן לערנען, איך האלט נישט ביים ראטעווען יענעם.” מען קען בכלל מעיין זיין וויאזוי א מענטש קען דאס זאגן אין דזשענעראל, רייט?
מגיד שיעור:
אויב בפרטיות [בפרטיות: in particular] קען מען דאס נישט זאגן, איך קען נישט גיין און זאגן, “איך האלט יעצט אינמיטן לערנען, יענער פאלט אריין אין טייך, איך גיי לערנען ווייטער.” דאס קען מען זיכער נישט זאגן. פרעגט זיך דאך א קשיא [קשיא: question/difficulty], ווער האט דיר געגעבן בכלל א היתר [היתר: halachic permission] נישט צו זיין א דאקטער, נישט צו זיין א הצלה מעמבער? פארוואס ביסטו בכלל א למדן [למדן: Torah scholar]? דו זיצט יעדן טאג אין בית המדרש [בית המדרש: house of study] אנשטאט צו גיין זוכן אין די טייך מענטשן וואס מען דארף ראטעווען. דאס איז באמת א זייער קלארע קוועסטשן אין לייף און אין מאראליטי און טינגס לייק דעט.
מגיד שיעור:
ממילא [ממילא: consequently] פשוט אז על כל פנים [על כל פנים: in any case] איז דא א קאנעקשן, ס’איז דא א קאנעקשן. איך האב זייער נישט ליב צו דיסקאנעקטן די זאכן, און איך מיין אז די גאנצע שיעור וויל זיין וועגן די נקודה [נקודה: point] פון אסור להפריד בין המחשבה למעשה [אסור להפריד בין המחשבה למעשה: it is forbidden to separate thought from action]. ס’איז ממש אזוי ווי מ’איז מפריד [מפריד: separating] די קודשא בריך הוא ושכינתיה [קודשא בריך הוא ושכינתיה: the Holy One Blessed Be He and His Divine Presence], ס’איז ממש דברים חמורים ביותר [דברים חמורים ביותר: extremely serious matters]. און מ’דארף טרעפן וויאזוי די קאנעקשן איז, מ’דארף פארשטיין וויאזוי די קאנעקשן איז.
מגיד שיעור:
און איך פארשטיי אז דא פסח [פסח: Passover], איך האב געשריבן אויף מיין קעפל, דאס איז איין וועג וואס איך טראכט וועגן דעם די לעצטע טעג, אז דאס איז ענין [ענין: concept/matter] פון חירות [חירות: freedom], יעדער איינער ווייסט. און ווער ס’לערנט פנימיות [פנימיות: inner dimension of Torah] און אריז”ל [אריז”ל: Rabbi Yitzchak Luria, the Arizal], דאס איז אזוי ווי די משמעות [משמעות: meaning] פון יציאת מצרים [יציאת מצרים: the Exodus from Egypt], if you want to connect that to our previous way of שיעורים און אלעס.
און די אריז”ל איז מסביר [מסביר: explains] אז חירות הייסט אז מ’האט דעת [דעת: knowledge/consciousness], חירות הייסט עולם החירות [עולם החירות: the world of freedom], און אין זוהר הייסט דאס עולם הבינה [עולם הבינה: the world of understanding/Binah]. און איינער וואס האט א מוח, און איינער וואס האט א דעת, און איינער וואס האט א מיינד, ער איז א בן חורין [בן חורין: a free person].
מגיד שיעור:
יעצט, דא איז דא אזוי ווי א פראבלעם ווייטער. ס’איז דא איין פשט [פשט: simple/literal interpretation] אין דעם וואס זאגט אז חירות איז escapism. עולם הזה [עולם הזה: this world] איז עולם השיעבוד בהכרח [עולם השיעבוד בהכרח: the world of necessary bondage]. Everything you do איז מתוך הכרח [מתוך הכרח: out of necessity]. מ’מוז גיין ארבעטן צו האבן געלט, מ’מוז דעיס, מ’מוז אויפשטיין, מ’מוז שלאפן צו קענען האבן כח [כח: strength], מ’מוז עסן צו קענען לעבן. ס’איז אלץ עולם השיעבוד, ס’איז אלץ עולם ההכרח [עולם ההכרח: the world of necessity], עולם השיעבוד, און וואס איז דאס? די מחשבה איז עולם החירות. טראכטן קען מען טראכטן וואס מ’וויל.
At least theoretically, ס’איז נישט אמת דאס, אבער theoretically טראכטן קען מען טראכטן וואס מ’וויל. אזויווי די Stoics האבן ליב צו זאגן, מ’קען זיין אין תפיסה [תפיסה: captivity] און נישט זיין אין תפיסה, ווייל דיין מיינד קען מען נישט צובינדן. קייטן קען מען נאר לייגן אויפ’ן גוף, מ’קען נישט לייגן קייטן אויפ’ן קאפ. איז דאס איז עולם המחשבה, איז עולם החירות. פשוט, מ’קען נישט לייגן קיין קייטן אויפ’ן קאפ. אבער דאס איז נישט דער פשט.
מגיד שיעור:
וויאזוי ווייס איך אז דאס איז נישט דער פשט? ווייל דאס איז זיך צורות [צורות: troubles/problems]. ווייל רבי חיים קאניעווסקי’ס חבר [חבר: friend/colleague] מילא איז דאס, יא? לאמיר גיין אין עולם המחשבה, לאמיר לערנען תורה [תורה: Torah], לאמיר זיך אנפייפן פון די reality, און מ’וועט לעבן אין חירות, מ’וועט מאכן א לעבן. איך מיין, דער פאקט איז, ער וועט מאכן א לעבן, at least פאר די ערשטע צוויי וואכן, ביז ס’וועט אים כאפן די… ביז די real world וועט catch up צו אים, וועט ער מאכן טאקע א לעבן.
און דאס קען דאך נישט זיין קיין חירות, דאס איז דאך א ברכה לבטלה [ברכה לבטלה: a blessing in vain/a futile blessing]. מ’קען דאך נישט זיין אז חירות איז א צייטווייליגע זאך, מ’קען אנטלויפן אביסל פון די reality דורך טראכטן. און דאס איז טאקע א געוואלדיגע קשיא, ס’איז גאר א טיפע קשיא וואס מ’דארף מעיין זיין אין בכלל, אין די גאנצע ווען מ’רעדט פון גלות [גלות: exile] און גאולה [גאולה: redemption], which is just another way of saying, ס’איז דא פראבלעמען און ס’איז דא solutions, און מ’דארף קענען סאלוון די פראבלעם, מ’דארף קענען אויספירן זאכן.
מגיד שיעור:
ס’איז א ריזיגע פראבלעם. דאס הייסט, למשל, דער ליובאוויטשער רבי זכרונו לברכה [זכרונו לברכה: may his memory be a blessing] האט מורא’דיג געשריגן אויף דעם. מורא’דיג געשריגן אז ס’איז דא חסיד’ישע ווערטער, און ס’איז דא אזעלכע איידיעס ממש בפירוש [בפירוש: explicitly] אין חסיד’ישע מקורות [מקורות: sources], און אפשר בכלל, מענטשן טראכטן אזוי.
ער זאגט, אזוי ווי דער מיטלער רבי’ס [מיטלער רבי: the second Chabad Rebbe, Rabbi Dovber Schneuri] חסידים [חסידים: Hasidim] האבן געזאגט אז ער דארף נישט משיח [משיח: the Messiah]. זיי האבן געזאגט, אזוי ווי די חסידות [חסידות: Hasidic philosophy] פארשטייען אלע, ס’זאל לעבן אין השגת אלוקות [השגת אלוקות: comprehension/perception of Godliness]. וואס איז משיח? השגת אלוקות. נו, זיי האבן עס שוין. וואס דארפן זיי משיח?
און דער רבי איז מורא’דיג געווען בייז אויף דעם ווארט. ער האט גע’טענה’ט [גע’טענה’ט: argued], וואס הייסט? משיח הייסט אז ס’זאל נישט זיין קיין צרות [צרות: troubles], משיח הייסט אז ס’זאל נישט זיין קיין, איך ווייס וויפיל יצר הרע [יצר הרע: evil inclination], אבער ס’זאל נישט זיין די אלע פראבלעמען וואס אונז האבן, און נישט אזויפיל אידן זאלן זיין אפיקורסים [אפיקורסים: heretics] אדער בכלל אפגעריסן, און אזוי ווייטער.
דאס דרייט מיר אין קאפ, דו ביסט זיך אנטלאפן אין א שיינע רבי’שע פלאץ, איך זאג דיר, דו האסט געטראפן עפעס א שטיבל [שטיבל: small prayer house] צו באהאלטן זיך, א תיבת נח [תיבת נח: Noah’s ark], און פאר דיר איז משיח שוין געקומען. דאס איז נישט אפילו משיח, דאס איז נישט נאר נישט ריכטיג מאראליש זיך צו באהאלטן אין א צימער. דאס איז, לאמיר זאגן דו האסט געטראפן א היתר, און מ’מעג יא. בלית ברירה [בלית ברירה: without choice], דאס איז די בעסטע וואס איך האב, “לי חמי ובחדרי אשכב” [לי חמי ובחדרי אשכב: “I have my chambers, and in my rooms I lie down” – a phrase suggesting withdrawal]. איך האב נישט קיין ברירה, איך באהאלט זיך אין א צימער, און דארט לעב איך מיין חירות. אזוי ווי איינער האט נישט קיין ברירה, און איך האב זיך טאקע איינגערעדט.
מגיד שיעור:
אבער די טענה דא איז א זאך א טיפערע טענה. די טענה איז אז דאס איז נישט קיין חירות בכלל, ווייל דו האסט זיך נישט משחרר געווען [משחרר: freed] פון גארנישט. דו האסט נישט קיין בכלל קיין “ריעל” חירות. “ריעל” חירות איז, אזוי ווי איך זאג די דזשאוק [joke] פון וואודי עלען [Woody Allen], יא? וואודי עלען זאגט אז ער וויל נישט לעבן אויף אייביג דורך האבן א “לעגעסי” [legacy], ער וויל לעבן אויף אייביג דורך נישט שטארבן. אקעי? דאס איז דער משל.
און ער וויל ארויסגיין פון גלות דורך פארעכטן, דורך פאר ער וועט שטארבן און משה רבינו [משה רבינו: Moses our teacher] וועט מצטרף זיין [מצטרף: joining/participating]. ארויסגיין פון גלות דורך טראכטן פון גאט, וואס דארט איז נישט דא קיין, נישט תופס [תופס: grasping/taking hold] קיין גלות, דאס איז, “יו נאוי” [you know], “דאס איז גוט פאר מצרים” [referring to the Exodus from Egypt]. דאס איז נישט ארויסגיין פון גלות.
אין אנדערע ווערטער, ס’איז עכט נישט קיין חירות, נישט נאר דאס, ס’איז בכלל נישט פרובירט צו פארעכטן די פראבלעמען וואס אונז האבן דא. ס’איז בכלל, מ’קען עס רופן “עסקעיפיזם” [escapism], ס’איז נישט די ווארט, אבער די ווארט איז, ס’איז נישט קיין חירות, דאס איז נישט קיין דעת. אין אנדערע ווערטער, דאס הייסט נישט אז דו האסט דעת.
און די אריז”ל שפרעכט פון אמת, ווי ס’שטייט אין כתבי אריז”ל [כתבי אריז”ל: the writings of the Arizal], ווען ער איז געקומען צו זאגן, דאס הייסט זיכער נישט אז מ’האט דעת. אז מ’קען ארויפפליען אין די עולם ה… איך ווייס וואו, און דארט טראכטן, דאס הייסט נישט אז מ’האט טאקע געווען די דעת, דאס הייסט נישט אז מ’האט ממשיך געווען [ממשיך: drawing down/extending] די דעת, דאס הייסט נישט אז מ’האט ארויסגעגאנגען פון גלות, פון די גלות הדעת [גלות הדעת: the exile of consciousness/knowledge].
מגיד שיעור:
און אויב אזוי דארף מען אונז זייער שטארק מעיין זיין, איז וואס יא? וואס יא? מ’קען אביסל מער מתאר זיין [מתאר: describe] די פראבלעם, אפשר וועט מען עס בעסער ארויסהאבן.
מגיד שיעור:
ס’איז דא א מעשה פון די, נו, וועגן די טשיקען, די קורקבן [קורקבן: gizzard], יא? איר קענט די מעשה, ר’ ברוך בער [Rabbi Baruch Ber Leibowitz] צו איינער געלערנט חולין [חולין: tractate of Talmud dealing with kosher slaughter], איז ער געווען עוסק אין די הייליגע קורקבן וואס שטייט אין שולחן ערוך [שולחן ערוך: Code of Jewish Law], אין די גמרא [גמרא: Talmud]. איז געקומען איינער מיט א טשיקען, ער האט נישט געוואוסט בכלל פון וואס מ’רעדט. ער האט געקוקט, “אה, דאס איז די הייליגע קורקבן וואס מ’רעדט?” ער האט אים געזאגט, “איך ווייס נישט וואס דו ווילסט, פרעג א רב [רב: rabbi]. איך בין נישט קיין מורה הוראה [מורה הוראה: halachic decisor], איך בין נישט עוסק אין די זאך.” ער האט נישט געוואוסט, ער קען זאגן די סך למדנות [למדנות: Talmudic analysis] אויף די אלע טריפות [טריפות: non-kosher conditions] און אלע הלכות [הלכות: laws], אבער פסק’ענען [פסק’ענען: to rule on] די שאלה, הלכות טריפות, די קורקבן ניקב [ניקב: punctured] אדער נישט, ער האט נישט קיין מושג [מושג: concept/idea] געהאט בכלל וואס מיינט א קורקבן.
דאס איז דאך אין א געוויסע וועג א ריזיגע גלות. איך מיין, איך זאג נאכאמאל, דאס איז דאך פנימיות התורה [פנימיות התורה: the inner dimension of Torah], דאס איז דאך דברים העומדים ברומו של עולם [דברים העומדים ברומו של עולם: matters that stand at the pinnacle of the world], אבער מ’הייבט אן צו כאפן אז זייער ווילד. דאס איז, דאס איז נישט געלערנט תורה, אין אנדערע ווערטער. ס’איז דא דא א מורא’דיגע פראבלעם.
מגיד שיעור:
מ’קען זיין א גרויסער מקובל [מקובל: Kabbalist] און א גרויסער בעל מחשבה [בעל מחשבה: master of Jewish thought], און אזוי ווי איך זאג, יצחק לאהי [referring to a contemporary figure], ער האט נישט ליב צו עוסק זיין אין הלכה. פארוואס? הלכה איז זיך עוסק זיין, אזוי ווי דער זוהר זאגט, הלכה איז עוסק זיין אין עולם הזה, אין פראבלעמען, די טאפ איז אריינגעפאלן אין די זופ, די זופ איז ארויסגעפאלן פון די טאפ, די חלב [חלב: milk] איז אריינגעפאלן אין די בשר [בשר: meat], די בשר איז… דאס איז not inspiring. איך מיין, let’s be real, ס’רעדט זיך פון עניני עולם הזה [עניני עולם הזה: matters of this world], פון עניני דברים פון די קיטשן. איך מיין, דאס איז די פאקט, שולחן ערוך איז א ספר [ספר: book] פון די קיטשן, אויף א וועג וויאזוי ס’זאל נאר זיין, די אלע פלעצער פון שולחן ערוך.
באט, מ’הייבט אן צו פארשטיין, ווען ס’קומט א זאך וואס איז תובע [תובע: demands/requires] צו קומען לידי מעשה [לידי מעשה: to practical action], ס’איז תובע אז דער תלמיד [תלמיד: student] זאל מביא זיין [מביא: bringing] לידי מעשה, און דער תלמיד איז מביא לידי מעשה, איך האב נאך נישט אנגעקומען צו דעם, איך האב מורא אז איך דארף נאך מסביר זיין אז ס’איז יא דא א קאנעקשאן, ס’איז נישט מער נויטיג.
מגיד שיעור:
אבער מ’הייבט אן צו זען אז ווען מ’רעדט הלכה, איז דא, לאמיך אראפלייגן א זאך, ס’איז דא אזויווי צוויי סארט מענטשן, אזוי קוק איך עס אן. ס’איז א נאאיווע וועג, ס’איז נישט די ריכטיגע וועג, אבער דאס איז די וועג וויאזוי מען קוקט עס אן. ס’איז דא אזעלכע אנשים פשוטים [אנשים פשוטים: simple people], אזעלכע תמים’ס [תמימים: simple/wholehearted people], יא, אזעלכע פנימיות’דיגע אידן, זיי פאלגן זיך אין ערוך, און זיי לעבן זיך אזויווי מ’קען זאגן אין עולם המעשה, עולם הפשוט [עולם הפשוט: the simple world]. ער גייט אין די ארבעט און די היים, שפירט ער קדושה [קדושה: holiness].
באט, מ’הייבט אן צו פארשטיין, ווען ס’קומט א זאך וואס איז טבעי, טבעי צו קומען צו די מעשה, טבעי אז די תלמוד זאל מייבא זיין די מעשה, און תלמוד איז מייבא די מעשה, דאס איז דאך כלל נישט אנגעקומען צו דעם. איך וויל נישט זאגן אז ס’איז נישט נויטיג, אבער מ’הייבט אן צו זען אז ווען מ’רעדט א הלכה [Halacha: Jewish law], דאס הייסט, דא לאמיך פארשטעלן א זאך.
ס’איז דא אזוי ווי צוויי סארט מענטשן, אזוי קוק איך עס אן. אפשר איז עס א נאאיווע וועג, איז עס נישט דער ריכטיגער וועג, אבער דאס איז דער וועג וויאזוי מ’קוקט עס אן.
ס’איז דא זיכער אנשים פשוטים, זיכער תמים [tam: simple, wholesome], יא, זיכער תמימות’דיגע אידן. זיי פאלגן די שולחן ערוך [Shulchan Aruch: the Code of Jewish Law], און זיי לעבן זיך אין אזא, ווי מ’קען זאגן, עולם המעשה [olam hama’aseh: the world of action], עולם הפשוט [olam hapashut: the simple world].
ער גייט אין די ארבעט, און דערנאך שפעטער קומט ער אהיים, און ער לערנט אדער ער דאווענט מעריב [Ma’ariv: the evening prayer], און ער גייט שלאפן, און ער גייט אין בית המדרש [beis hamidrash: study hall] שבת [Shabbos], ער טראכט נישט צו פיל. מ’קען זאגן, ער איז א מעשה’דיגער מענטש.
און ס’איז דא איינער וואס איז מער מחשבה [machshava: thought], ער האט מער דעת [da’as: knowledge], ער האט מער שכל [seichel: intellect], יא. וואס איז דער צווייטער? ער טראכט אריין, ער נעמט נישט אן זאכן כמובן מאליו [kimuvon mei’elav: as self-evident], יא, ער נעמט נישט אן זאכן פאר גרענטעד, ער טראכט אריין, ער פרעגט אפ, ער פרעגט אריין, ער זאגט אפשר נישט, יא. אזוי ווי דער חכם [chacham: wise person] האט דאך אויך אזא שטיקל, איך ווייס, אפשר אן ענין, יא. דאס הייסט, א מער מחשבה’דיגער מענטש.
אזוי קוקט מען אן אסאך מאל די חילוק צווישן די צוויי מענטשן, אזוי ווי דער, יא, איך ווייס, דער תם מיט דער חכם אדער דער רשע [rasha: wicked person]. דער חכם און דער רשע זענען אלעמאל קעגן דעם תם און דעם שאינו יודע לשאול [she’eino yodei’a lish’ol: the one who doesn’t know how to ask], יא.
א תלמיד חכם [talmid chacham: Torah scholar] וואס איז א רשע ווייסט אויך וואס ער רעדט, יא, זייער וויכטיג. א רשע איז נישט קיין תם, א תם איז זיך א תם, ער איז א שאינו יודע לשאול. א רשע איז איינער וואס מ’קען מיט אים רעדן, יא, ער האט וואס צו זאגן, אבער ער האט פשוט גענומען די שכל און געמאכט פון אים א רשעות [rish’us: wickedness], אבער ער איז אן איינער וואס מ’קען רעדן מיט אים.
און דאס איז די געווענליך וויאזוי מ’האט אנגעקוקט אזא זאך: א תם, א חכם, א רשע, א תם. און אזוי ווייטער. דאס איז דער חכם מיט’ן רשע קעגן דעם תם מיט’ן שאינו יודע לשאול. דאס זענען די צוויי סארט מין אידן וואס מ’זעט דאך, גייען אין מקוה [mikveh: ritual bath] און פאנטאזיעס.
זאגט ער, זאגט ער אבער א צווייטע זאך וואס ס’טוישט איבער, ס’דרייט איבער די תכלית על פיהו [tachlis al pihu: the entire purpose upside down]. וואס איז די צווייטע טענה? די צווייטע טענה גייט דאך פונקט פארקערט.
וואס איז די צווייטע טענה וואס די חכמים אדער די רשעים – וואס איז געווענליך, ווי מ’האט געזאגט, איז דאס “two sides of the same coin”, אזויווי דער רבי ר’ בונם [Rebbe Reb Bunim] האט געזאגט אז א איד דארף זיין א שטיקל אפיקורס [apikorus: heretic], יא, גוט און פרום און קלוג. יא, איז דער… וואס זאגט דער חכם קעגן דעם תם בעצם? מ’טראכט אריין, זאגט ער למעשה [lema’aseh: in practice] פונקט פארקערט.
ווען איך גיי קעגן דעם מקוה איד, דער מרחץ [merchatz: bathhouse] איד, דער עם הארץ [am ha’aretz: unlearned person], דער נישט מושכל’דיגער איד, עפעס אזא פשוט’ע סארט איד – נישט פשוט’ע, א געוויסע סארט איד וואס אונז קענען און וואס אונז באמפן אריין אין דעם לעצטנס מיט א גרויסן פראבלעם – זאג איך: דו ווייסט מיין מחלוקת [machlokes: dispute] מיט דיר איז, מיין מחלוקת מיט דיר איז אז איך בין וויאזוי מ’פלעגט דאס רופן, די “reality-based community”.
איך קער וועגן די “reality”. איך האב עפעס אזא מין עיקרון [ikaron: principle], יא, פרויד [Freud] רופט דאס די “reality principle”, האבן שוין גערעדט וועגן דעם אפאר מאל אין די שיעורים. ס’איז דא עפעס אזא יסוד [yesod: foundation], עפעס אזא עיקרון, אז וואס מ’רעדט, וואס מ’טוט, וואס מ’פירט, איך דארף זיין “connected” מיט עפעס א “reality”.
אז ס’איז דא עפעס חוץ אין דרויסן פון מיין מוח, נישט אין מיין מוח וואו דארט איז ווארעם, דארט איז געשמאק, דארט איז מחשבה. עפעס זייער קאלט, זייער “bumpy”, זייער “real reality”, און מיט דעם דארף איך רעדן, איך קען מיט אים.
און וואס שריי איך ווען איך שריי אויף דעם איד וואס ער גייט ארום זאגן אז ס’איז נישטא קיין וויירוס, יא, ער האלט זיך וועגן דעם אייבערשטן פון ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel]? זאג איך דעם: זייער שיינע תורות [divrei Torah: Torah teachings].
ווען דו ווילסט רעדן מיט מיר אין דברי תורה, איך האב גארנישט קעגן דיינע דברי תורה, פארקערט, שיינע דברי תורה, א רמז [remez: hint], קאראנע איז גימטריא [gematria: numerology], איך ווייס וואס, און דאס איז גימטריא יענץ, און יענץ איז גימטריא אהין, העלא? און אזוי ווייטער, איך ווייס נישט וואס.
און וואס טענה’ איך קעגן דעם? איך טענה נישט אז זיינע מחשבות זענען נישט ריכטיג. איך טענה דאך… און דא וועל איך טענה’ן וואס איך האב געטענה’ט איבער די ערשטע הווא אמינא [hava amina: initial assumption], אז דו לעבסט אין עולם המעשה און איך פארשטיי עס נישט. פארקערט, איך פארשטיי עס צו גוט אין א געוויסע זין.
דו האסט שיינע תורות מיט דרשות [drashos: homiletical interpretations], מען קען מיט זיי לערנען, מען קען מיט זיי עפעס מאכן, יא? מ’קען… ביי די סארט דרשות וואס מענטשן האבן, מען קען דאך עפעס מאכן, מען קען מפלפל זיין [mefalfel: engage in dialectical analysis], מען קען מאכן א פשט’ל [peshat: interpretation], מען קען מאכן אלע שטותים [shtusim: nonsense], מען קען מאכן אלע מיני דרשות.
אבער אויסהיילן זיך פון די מחלה קען מען נישט. That’s the reality, unfortunately. מען קען נישט.
מען קען זאגן, איך מיין נישט צו מזלזל זיין [mezalzel: to denigrate] אין תשובה [teshuva: repentance] אדער מצוות ומעשים טובים [mitzvos uma’asim tovim: commandments and good deeds], וואס איך מיין איז, פאקטיש איז, אזוי ווי מיין זיידע זאגט – איך האב יעצט אויפגעהויבן מיט מיין טאטע – מיין זיידע זאגט: אויב ס’איז דא א איד וואס טאנצט אראפ פון דאך און ער שרייט “אמן יהא שמיה רבא” [Amen yehei shmei raba: “May His great name be blessed” – a key phrase in the Kaddish prayer] בקול כחו [bekol kocho: with all his might], ס’העלפט אים נישט ער זאל שטיין, און ער ווערט צעשמעטערט.
ס’איז נישט קיין סתירה [stira: contradiction]. די reality איז נאך אלץ גובר [gover: prevails]. אפשר דארף מען מעיין זיין [me’ayen: examine carefully] וויאזוי ס’ארבעט, חרבונא [charvona: a reference to divine providence working through natural means], און ס’דארף אן אנדערע שורה [shura: line of reasoning], אבער דאס איז דער פאקט.
מען קען נישט שרייען, זאגן, “ס’שטייט דאך אין די גמרא [Gemara: Talmud] ‘אמן יהא שמיה רבא’ איז גוזר גזר דינו [gozer gezar dino: tears up one’s evil decree]”, איך טאנץ אראפ פון דאך זאגן אן “אמן יהא שמיה רבא”, ווי איז דער אייבערשטער וואס ראטעוועט מיך? It doesn’t work like that. ס’איז נישט אזוי די זאך.
איז אין אנדערע ווערטער, איז דאך דא די פארקערטע טענה. ביז יעצט האט מען געמיינט, אונז זענען די חכמים, אונז זענען די טראכטערס, און זיי זענען די מענטשן, די אנשי העולם [anshei ha’olam: people of the world], זיי גייען מיט די, ווייס איך וואס, מיט feelings, מיט צרכים [tzorachim: needs], מיט געלט, מיט די אלע מיני זאכן.
ביז דער וועלט טרעפט זיך אז ס’איז פארקערט. די חכמים, זיי זענען די אנשי המציאות [anshei hametzius: people of reality], זיי זענען די אנשי העולם, זיי זענען די אנשי מעשה [anshei ma’aseh: people of action], אנשי עולם המעשה. און גאר די טיפשים [tipshim: fools], זיי זענען די אנשי חכמה, זיי זענען די אנשי מצמצמים [anshei metzamtzimim: people of constriction/limitation], זיי ווייסן נאר וואס ס’שטייט אין די ספר און זיי ווייסן נישט.
ער ווייסט א צייט פון גמרא, די בונה דעלמא קאלא [boneh delma kala: builds but doesn’t understand – a Talmudic expression], that’s gonna get into my rant, I’m trying not to rant, but people that you have to explain them אז דא האסטו די זאך, ס’איז א מגפה [magefa: plague], ווייל אין מסכת תענית [Maseches Ta’anis: Tractate Ta’anis] שטייט אז דא איז א דין [din: law] פון א מגפה, וואס מען דארף גוזר תענית זיין [gozer ta’anis: decree a fast].
און מ’דארף חוקר זיין [choker: investigate] צו די משנה [Mishna] זאגט עפעס א שיעור [shiur: measure], און צו מ’האלט שוין ביי די שיעור, צו מ’האלט נישט ביי די שיעור. און אפשר איז דא א צווייטע שיטה [shita: opinion] וואס מ’קען טרעפן אז אפילו ס’איז נישט די שיעור איז עס א סכנה [sakana: danger].
רבונו של עולם [Ribono shel Olam: Master of the Universe], דאס איז דאך זייער גוטע פלפולים [pilpulim: dialectical arguments], איך האב גארנישט קעגן לערנען מסכת תענית, ס’איז זייער געשמאק. ברוך השם [Baruch Hashem: Thank God], לכבוד די, אזוי ווי יעדע זאך האט איך געלערנט מיט די דברי תורה, לכבוד די פרשה [parsha: Torah portion] האב איך געלערנט נאך אפאר משניות פון מסכת תענית, און ס’איז פארפלירט געווארן, יעצט ווייס איך נאך א שטיקל אריין די דווייזע, ערגעץ פון די אלע זאכן וואס איך האב געדארפט לערנען.
פארוואס האב איך געדארפט לערנען אבער די אלע זאכן? נישט ווייל איך בין יעצט עס איז דאך אין הלכות תענית [hilchos ta’anis: laws of fasting], און הלכות סוגיות דעבר [hilchos sugyas dever: laws regarding plague discussions], א שיינע סוגיא [sugya: Talmudic topic]. איך וויל באמת, איך וועל זאגן אפאר שיעורים אין סוגיות דעבר, אבער איך האלט נישט יעצט ביי די סוגיא, איך האלט יעצט ביי די מעשה.
און די מעשה האט זייער ווייניג, נישט אז ס’האט ווייניג, ס’האט אסאך צו טון מיט די סוגיא. אבער ווען דו הייבסט אן און דו ווילסט זיך אריינברענגען פון א משנה ערגעץ, אדער פון א רבי עקיבא’ס [Rabbi Akiva] אגדה [aggada: homiletical teaching] ערגעץ, אז דאס הייסט א מגפה און א מגיפה דארף מען זיך נידערן, דאס איז דאך נישט פשט אז דו ביסט דער עולם המעשה און איך בין דער טראכטן.
פארקערט, איך בין דער מציאות און דו ביסט פאנטאזיע, דו ביסט מחשבות וואס האבן מיט די מציאות גארנישט איינגעלייגט. אין אנדערע ווערטער, דו כאפסט נישט וויאזוי זיי קאנעקטן זיך מיט די מציאות. דאס הייסט, אזא מין טראכטן טשעינדזשט ווערי מאטש די וועי וואס מ’טראכט, ס’טוישט זייער שטארק וויאזוי מ’קען טראכטן.
וועגן וואס מיינט חכמה בכלל, מיר האבן גערעדט אביסל שיעורים וועגן דעם, וועגן חכמת הגוים [chochmas hagoyim: wisdom of the nations]. חכמה מיינט נישט, היידוס [heidos: Greek term for “form” or “idea”] פון חכמה קען נישט מיינען, און די זעלבע זאך ווען מ’זאגט אמונה [emuna: faith], אדער מ’זאגט קדושה [kedusha: holiness], אדער מ’זאגט אלוקות [elokus: divinity], נאן אוו דיז טינגס, וואס איז סאמהאו טרענסלעיטעד צו די סעים טינג אין מיי מיינד, נאן אוו דיז טינגס קען מיינען אנטלויפן פון די עולם הזה [olam hazeh: this world].
אז איך האב א פלאץ וואס דארט איז חירות [cheirus: freedom], דארט ווערט מען נישט נתפעל [nispa’el: affected] פון די אלע גוים, דארט איז נישט דא די פראבלעמען, נישט דא קיין מגפות דארט, נישט דא קיין צרות [tzaros: troubles].
ס’איז אמת, אין אנדערע ווערטער, איך וויל זאגן, אויב איינער פארשטייט נישט די פיתוי [pisuי: temptation] פון דעם, איך וויל זאגן אז ער כאפט נישט די יצר הרע [yetzer hara: evil inclination], איז ער טאקע נישט קיין חכם. איך פארשטיי מורא’דיג גוט די יצר הרע, ס’איז אמת, על כל ספק [al kol safek: beyond any doubt], אין אסאך זייער שווערע מצבים קען א מענטש, איינער וואס איז זוכה [zocheh: merits], איינער וואס האט א, אזויווי רבי נחמן [Rebbe Nachman] זאגט, איינער וואס די תורה האט אים געשוי’ט עני לאוו [shaved eni lav: showed him love – Yiddish rendering of Hebrew phrase], נישט ער האט געשוי’ט לאוו פאר די תורה, די תורה האט געשוי’ט אים לאוו.
און איינער וואס די תורה איז מראה אהבה לאדם [mar’eh ahava la’adam: shows love to a person], אדער חכמה, אנאדער ווארד פאר תורה, איז זיכער בלי ספק [bli safek: without doubt] אז ער קען זיצן אין תפיסה [tefisa: prison], און אזויווי סאקראטעס [Socrates], איך מיין דאס איז אונזער גרויסע דוגמא [dugma: example], ער זיצט אין תפיסה און ער גייט אן מיט זיינע זאכן, די וועלט לעבט ער ווייטער, ער גייט אן מיט זיין לעבן. וואס טוט ער? ער לערנט ווייטער, מארגן וועט ער שטארבן, ער לערנט ווייטער. ער רירט זיך בכלל נישט אן פון שטארבן, ווייל ער לערנט יעצט. לערנען איז דאך א געשמאק.
עס האט… עס האט… עס האט עכט אזא כח [koach: power]. עס האט א כח א משכר [meshaker: intoxicating], עס האט א כח א… escape. Escape איז נישט די ריכטיגע ווארט. Escape איז א חכמה ווארט 100%, אבער דאס איז דאך נישט קיין חכמה.
איז דא א גרויסע צרה. חוץ פון די צרה וואס איך האב געזאגט, אז אויף דעם גייט נישט ארויס פון דער חכמה, ווייל דערווייל שטארבט מען – ווייל עס איז נאך דא נאך א פראבלעם, ווייל ער איז נישט טויט – טראכט מען שוין נישט.
אדיסט ווען איך האב געזאגט מיט די ליפריערדיגע שוין, ווען איך איך בין קראנק, און ווען איך האב נישט געטרונקען קיין קאווע, מיין מוח ארבעט נישט. סא איך גלייב נישט קיינער וואס זאגט אז די נשמה [neshama: soul] און די גוף [guf: body] איז צו קריג, ווייל איך ווייס נישט וועגן דעם. מיין נשמה, מיין גוף ארבעטן זייער גוט צוזאמען, זיי ארבעטן צוזאמען. They need each other.
אז די סטעט מיין מוח, לערנט מען נישט, מען דאוונט נישט, מען פארשטייט נישט. ווען מען איז געזונט, ווען מען האט ברוך השם אלעס וואס מען דארפט, ווען מ’איז ארבעט. That’s the reality. דאס איז איין פראבלעם פון זאגן אז מען זאל זיך זיך נאכדעם נארטיג זיין.
אבער דער גרעסער פראבלעם איז דאך נישט קיין חכמה. א חכם, וואס מיינט איך א חכם? א חכם מיינט איך איינער וואס ווייסט זאכן. וואס ווייסט, וואסער אז זאכן דארף מען וויסן? וואס מיינט א באדעת [ba’al da’as: person of knowledge]? איינער וואס ווייסט זאכן. וועלכע זאכן דארף מען וויסן? זאכן וואס עקזיסטירן, רייט? אן אנדערע ווערטער, די reality. די מציאות [metzius: reality].
נישט ווייסן חכמה. א חכם איז נישט איינער וואס ווייסט חכמה. א חכמה איז איינער וואס ווייסט די ריעליטי. די חכמה איז יוסט א גלאז וואס דארף אים משקב זיין [mashkev: transparent – likely meant “mashkif”], עס דארף אים מאכן טרענספארענט די חכמה, ער זאל דאך זען זען די ריאלטי בעסער ווי א צווייטע!
אן אנדערע בריט [brit: covenant/perspective], א חכם איז נישט איינער וואס איז מער העכער אזוי מ’זאגט א תפל חכן [tafel chachen: secondary wise person] פון די וועלט, איז נישט קותי [kusi: Samaritan – meaning unclear/irrelevant]! מ’דארף זיין א טעג נישט רוב וואס צו זיין א תפל חכן פון די וועלט. א חכם איז איינער וואס איז נישט קיין חכם!
לאמיר זאגן, אויב מיר זאגט אין די משנה, איזהו חכם, הרואה את הנולד [Eizehu chacham, haro’eh es hanolad: “Who is wise? One who sees what will be born” – Mishna Tamid 32a], יא? פשוט’ער דגים [dagim: fish – unclear reference]. ווי וואס הייסט הרואה את הנולד? יא? איינער וואס איז נישט קיין חכם.
ער קוקט אין בית המדרש און צוויי וואכן צוריק. איך ווייס נישט. איך האב געהערט ווען די אין הגפה [hagefa: the plague – likely “magefa”]. איך זעה נישט אז קיינער איז נישט געשטארבן נאכנישט. איך האב כמעט קיינער נאכנישט אפילו קראנק.
סתם מאגאזין [stam magazin: just a warehouse/store], די חברה איז אין די מאגאזין. יעצט קען זיין אז מ’זעמיר…
מ’דארף זיין א חכם, נישט גארנישט צו זיין א חכם. פארקערט די וועלט. א חכם איז איינער וואס פארשטייט די וועלט בעסער. איינער וואס איז נישט קיין חכם, לאמיר זאגן, וואס מ’זאגט אין די משנה [Mishnah: the foundational text of the Oral Torah], איזהו חכם? הרואה את הנולד [Who is wise? One who sees what will be born/the consequences]. יא, פשטות’דיג.
וואס הייסט הרואה את הנולד? יא, איינער וואס איז נישט קיין חכם, ער קוקט אין בית המדרש [study hall] צוויי וואכן צוריק, איך ווייס נישט, איך האב געהערט וועגן די מגיפה [plague/pandemic], איך זע נישט אז קיינער איז נישט געשטארבן נאכנישט, כמעט קיינער איז נאכנישט אפילו קראנק, סתם איז דאס סתם מגזים, די חברה זענען מגזים. יעצט, קען זיין אז מ’איז אמאל מגזים? יא, ס’קען זיין. אבער דאס איז נישט קיין חכם’דיגע וועג פון טראכטן. נישט ווייל ס’איז צו עולם הזה [this-worldly], ווייל ס’איז ווייט צו ווייניג עולם הזה, דו פארשטייסט נישט די וועלט.
דו וואלסט ווען געווען א חכם, וואלסטו פארשטאנען אז דאס זענען פשוט’ע געזעצן ווי אזוי, וואס מ’קען לערנען פון אנדערע פלעצער, וואס מ’קען לערנען פון די בעיסיק פרינציפלס פון ווי אזוי א וויירוס גייט. אויב מ’ווייסט אביסל די מציאות פון וויפיל ס’איז מתפשט און אזוי ווייטער, קענסטו זיך אליינס נעמען א פען און פעיפער, מאכן די מעט [math], וועסטו זען אז בערך נעקסטע וואך גייט דא זיין א באנטש פון לוויות [funerals].
און מ’דארף, דאס איז חכם עדיף מנביא [a wise person is superior to a prophet], מ’וואלט נישט געדארפט זיין קיין נביא, מ’וואלט געדארפט זיין א חכם. פונקט פארקערט, סאמטיים איז די סארט נביאים מענטשן וואס זיי זוכן, ער וויל דאס געשמאקע, ער וויל לעבן, און לכבוד דעם איז ער זיך מתעלם [ignoring/blinding himself], ער וויל נישט אריינטראכטן אין די מעט. מ’דארף דאך קענען די יסודות הסוגיא [the foundations of the topic], ווי אזוי מ’מאכט די מעט און אזוי ווייטער, און ווי אזוי דאס ווערקט, און וואס איז די מיינונג פון זיך, און אזוי ווייטער.
אבער דאס איז הרואה את הנולד, יא? דאס הייסט, ער פארשטייט די פאקטן בעסער, די ריעליטי. ער פארשטייט ווי אזוי ס’וועט אויסזען אין בית המדרש בעסער ווי דו פארשטייסט ווי אזוי ס’וועט אויסזען אין בית המדרש. נישט דו באהאלסט זיך אין בית המדרש און דו פארשטייסט בית המדרש, און דער חכם פארשטייט נישט בית המדרש און ער לעבט זיך ערגעץ אנדערש. ניין, דער חכם פארשטייט בית המדרש בעסער, ער ווייסט אויך וואס גייט זיין מארגן אין בית המדרש.
אין אנדערע ווערטער, מ’קען זאגן, דא קומען מיר אן צו א נקודה פון חירות [freedom]. איך וויל מסביר זיין וואס מיינט די חירות פון די דעת [knowledge/understanding]. מ’קען זאגן אז א חכם, איינער וואס האט די סארט השגה [comprehension] פון חכמה, ער האט א מורא’דיגע חירות. דאס איז אן אנדער ווארט פאר דעם צו זאגן אז ער וואלט געווען א נביא. אמאל רופט ער דאס א נביא פאר די נקודה.
וואס הייסט אז ער האט א מורא’דיגע חירות? ווייל זיין דעת זיין הבנה [understanding] פון וויאזוי זאכן זענען, איז נישט משועבד [enslaved] צו גארנישט. ס’איז נאר משועבד צו איין זאך: צו די reality. But that’s not a problem, that’s a good thing. די reality איז דאך וואס אונז זוכן. די reality קען include’ן גארנישט, ס’קען include’ן דורות [generations]. דאס איז די reality, דאס איז זיין חלק אין די reality. דאס איז וואס ער זוכט. איז ער נישט משועבד.
וואס מיינט משועבד? וואס מיינט חבל חרוץ [a strong rope/chain]? וואס מיינט א גלות [exile]? וואס מיינט איינער איז אין jail? ער קען נישט גיין פון איין פלאץ צום צווייטן, יא? אזוי ווי מיר זאגן, רש”י [Rashi: Rabbi Shlomo Yitzchaki, the primary Torah commentator] זאגט “וקראתם דרור [and you shall proclaim freedom]”. זאגט רש”י, דרור איז א לשון וווינען, ווייל איינער וואס איז פריי קען וואוינען וואו ער וויל. יא, איינער וואס איז בתפיסה [in captivity], ער איז אן עבד [slave], ער איז stuck אין איין פלאץ. דאס הייסט ער איז נגזר [decreed] צו בלייבן אין איין פלאץ. איינער וואס איז בן חורין [a free person], ער איז “מדיר ביי דיירי”, עפעס אזוי טייטשט רש”י. ער קען גיין וואוינען, ער קען זיך גיין וואו ער וויל, אזוי ווי א פייגל, ער קען גיין וואו ער וויל.
יעצט, איינער וואס ער איז… און דאס איז א פראבלעם, ווייל אסאך מענטשן וואס אונז קוקן זיי אן, און דאס איז ממש… איך האב א חבר וואס איך רעד מיט אסאך, ער זאגט מיר אז ס’זעט אים אויס ממש אזוי ווי דער פסוק זאגט אין די הפטרה [prophetic reading] פון שבת הגדול [the Shabbat before Passover], “ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו [Then you shall return and discern between the righteous and the wicked, between one who serves God and one who has not served Him]”. דאס הייסט, ס’איז דא מענטשן וואס זעען אויס צדיקים, אבער זיי זענען “לא עבדו”.
פארוואס זענען זיי “לא עבדו”? ווייל זייער צדקות, יא, דאס איז א בירור [clarification], דאס איז א מורא’דיגע זאך, יא. ס’קען זיין איינער וואס מ’קוקט אים אן, ער איז א צדיק. נישט נאר מ’קוקט אים אן אין די צייטונג, איך קוק אים אויך אן, איך האב אים אויך אנגעקוקט ביז לעצטע וואך. ביזדערווייל איז ער דער היפוך פון א צדיק. פארוואס? ער האט דא געמאכט א גרויסע טעות.
ער האט געמיינט אז די צדקות איז אז מ’נעמט זיך איין נקודה פון דעת, און דאס גייט סייבל און פועל ממש, און סיי אין די אידייע, אין די הבנה פון דעם. ער נעמט זיך איין נקודה פון דעת, יא, ער האט עפעס א דביקות [attachment/devotion], ער האט עפעס אן ענין וואס ער לערנט, ער האט עפעס אן ענין וואס ער גייט אין, ער האט א דרך, ער האט א וועג. און ער כאפט זיך אן אין דעם זייער שטארק, יא, ער לאזט זיך נישט. “כל דיבור ודיבור לא יזוז הימנו [from each and every word he shall not budge]”, ער לאזט זיך נישט, יא. וואס טוט ער ווען ס’קומט א יצר הרע [evil inclination]? ער באלט זיך אן, ער גייט ווייטער. וואס טוט ער ווען ס’קומט א צרה [trouble]? ער באלט זיך אן, ער גייט ווייטער, און ווייטער, און ווייטער.
יעצט, דא זעען אונז, קען מען זען זייער קלאר אז דאס איז נישט קיין וועג. ווייל לכאורה איז דאס די וועג, און איך טראכט אז איינער… איך טראכט אז איך האב עס אריינגעטראכט. וואס איז די פראבלעם? איך האב גערעדט אליין מיט מענטשן וואס איך בין נישט דא צו רעדן, און וואס איך רעספעקט און איך האלט זיי פאר חכמים, זיי פארשטייען אז דאס איז די שורש [root] פון חכמה בלי ספק [without doubt]. און איך רעד מיט אים וועגן די נושא [topic], און איך כאפ אז דא גאר דא האבן מיר אן ערנסטע פראבלעם.
וואס איז די פראבלעם? איך קען נישט רעדן פאר יענעם, אבער איך ממאסע דא זייער שטארק, ווייל עס האט א ביסל עסקעיפ איז אין וועג. אבער וואס ער זאגט איז אזוי, ער האט דאך געמאכט א כלל [rule/principle]. ער לעבט שוין זיבעציג יאר, איך ווייס נישט, פופציג יאר, מיט אזא כלל. ער איז מורא’דיג קאנסיסטענט, וואס איז לכאורה א גוטע זאך. יא, ער האט דאך אזא כלל, כמעט אלעמאל איז תורה [Torah], תפילה [prayer], גובר [overcomes] אויף אלעס אנדערש. דאס איז דאך זיין כלל וואס ער לעבט, און ער האט זיך אסאך, ער האט געקענט זיין א ביזנעסמאן, ער האט געקענט זיין א, ער האט געקענט, איך ווייס, יעדע וואך האט ער געקענט האבן אז ער האט א צווייטע תירוץ [excuse].
יא, ער האט געקענט, דעם מיסטער דאקטאר האט אים געזאגט אז ער דארף פארמאכן די בית מדרש וועגן די קאראנא וויירוס. ער איז געווען דער ערשטער וואס איז געווען גרייט צו פארמאכן די בית מדרש. יעדע וואך האט ער געקענט האבן א צווייטע, אדער אינטערנאל אדער עקסטערנאל, פארמאכן די בית מדרש. און וואס האט ער געטון? ער האט זיך געבויט א תפיסה [imprisonment]. אין אמת’ן האט ער זיך געבויט א פאלאץ, ער האט זיך געבויט א תפיסה, ער האט זיך געבויט א בית כלא [prison]. די בית כלא הייסט “כלל גדול בתורה [a great principle in Torah], מען בלייבט אין בית המדרש”. דאס הייסט די בית כלא, און ער גייט מיט די כלל.
און אזוי ווערט ער נישט נתפעל [affected], עס קומט איינער מיט א נייע קשיא [question] די וואך, א נייע סיבה [reason], ער ווערט נישט נתפעל. ער פארט ווייטער, ער פארט שוין ווייטער די באן, ער זאגט א שיעור [class/lecture] יעדע וואך פאר טויזנט יאר, אזוי גייט עס.
און ביזדערווייל, וואס געשעט מיט די כלל? די כלל שפארט אים איין אין בית המדרש, עס שפארט אים איין אין זיין הרגל [habit]. און יעצט ווען עס קומט א זאך וואס איז בלי שום ספק, איך ווייס נישט, איך הייב שוין אן צו חושד זיין [suspect] אז אלע פריערדיגע דיסיזשענס וואס ער האט געמאכט אויף די כלל איז אויך נישט געווען מיט שכל [intelligence]. אבער ביז יעצט איז נישט געווען אזוי קלאר, יעצט קענסטו זען קלאר. דו זעסט דאך קלאר אז די כלל ארבעט נישט דא. דא איז א מצב וואס מען דארף זיכער יא פארמאכן די בית המדרש.
וויאזוי ווייס איך? ווייל איך האב נישט אזא כלל. איך וויל טראכטן, יעדער איינער דארף טראכטן אויף די מציאות. אויב איז די מציאות סתם אזוי יעצט הארעוויל, איז ער גערעכט. אבער דא איז די מציאות אז דאס וועט גורם זיין [cause] אז מענטשן זאלן נישט הארעווען, און דער חשבון [calculation] איז אז מ’דארף יא פארמאכן דאס יעצט, איך האב נישט קיין ספק.
נאר ער האט נישט די שטיקל, די עקסטרע שטיקל דעת וואס זאגט “לאמיר נייצען ווי אזוי ס’איז טיילמאל, לאמיר ארויסגיין טשעקן צו ס’שטימט מיין כלל, צו מיין כלל איז יעצט א גוטע עצה [advice], צו דער רפואה [remedy] איז א גוטע תרופה [cure] פאר די מכה [plague], פאר די שאלה וואס איך האב”. ער האט נישט גענוג צייט, ער האט נישט קיין נערוון צו קוקן אויף די שאלה צו טיף. ער האט זיך שוין מרגיל געווען [become accustomed] אז ס’איז דא א תשובה [answer] און מ’גייט מיט דעם, און דאס איז דאס.
און דאס איז א מענטש וואס ליטעראלי זיין צדקות הרג’עט אים [his righteousness kills him]. דאס איז נישט קיין ווערטל, און מ’מעג עס זאגן. איך זע אז ס’איז דא מענטשן וואס זאגן אז מ’מעג עס נישט זאגן, און דאס איז פארט אוו די פראבלעם. זיי זאגן אליינס, מענטשן מיינען איך רעד פון גדולי צדיקים [great righteous people], איך מיין נישט סתם מענטשן, אבער דאס איז פארט אוו די פראבלעם, ווען זיי זאגן מ’טאר נישט זאגן.
וויאזוי קענסטו זאגן אז איינער איז געגאנגען אין בית המדרש לכבוד דעם וואס ער איז געשטארבן? זיי זאגן, “וויאזוי זאגסטו?” איך זאג גארנישט, אקעי? איך בין נישט דער זאגער דא. מיין גאנצע איידיע איז אז איך בין נישט קיין זאגער. זאגן קען איך זאגן שמועסן אין שיעורי תורה [Torah classes]. אבער פאקטן בלייבן פאקטן. דער פאקט איז אז יענער איז געגאנגען אין בית המדרש און געכאפט א וויירוס און געשטארבן. וואס זאל איך דיר זאגן? טו פארמאכן די אויגן? ס’וועט נישט העלפן. ס’וועט נישט פארטיג בלייבן דער פאקט אז ער איז געגאנגען אין בית המדרש און איז געשטארבן לכבוד דעם.
איז דא, איז דאך פשוט, לויט יעדן דעת, איך דארף נישט זיין קיין גרויסער חכם, קיין גרויסער פוסק [halachic decisor], קיין גרויסער בעל דעת צו פארשטיין אז יעצט איז דער מצב אז די מציאות זאגט אז מ’זאל יא פארמאכן.
אבער פאר דעם דארף מען האבן א זאך וואס הייסט חירות. פאר דעם דארף מען האבן א דעת פון חירות. מ’דארף האבן א פרי דעת [free knowledge/understanding]. וואס הייסט א פרי דעת? א פרי דעת הייסט אז זיין דעת איז נישט סטאק אין די דעת אליין. ער ווערט נישט קאט אפ אין זיין אייגענעם מיינד, אין זיין אייגענעם כלל, אין זיין אייגענעם צדקות, וואס דאס רויבט אזויפיל פון אונזערע צדיקים און פון אונזער צדקות. איך קען רעדן פאר זיך אליין, אבער פון אונזער צדקות וואס ס’שטעלט זיך ארויף א געוויסע עקשנות [stubbornness], ס’קען נעמען עפעס א כלל, ס’קען נעמען עפעס א זאך, און דארט איז עס סטאק.
און דאס הייסט א דעת פון פרעה [Pharaoh], יא? פרעה איז דאך ממש… איך בין מורא’דיג משבח [praising] פרעה, איך מיין, איר דארפט דאך וויסן. און איך בין גראדע זייער דיסעפוינטעד פון א חלק פון די מענטשן וואס האבן פריטענדעד אז זיי האבן אזא דעת און זיי האבן עס נישט.
וואס מיין איך צו זאגן? און דא זאג איך אסאך מאל די מעשה פאר די רבנים, יא, די וואס זענען לענגער האבן שוין געהערט מסתמא פון מיר, אז דער רב אורי האט געזאגט פאר די משכילים [maskilim: enlightenment figures] וואס זענען געקומען זיך דינגען מיט אים, “ענק זענט פעיקערס, ענק זענט נישט קיין עכטע אפיקורסים [heretics], ווייל ענק, ס’קומט איין דינער, טוט ענק אן די קאפל און ענק שרייען שמע ישראל [Hear O Israel]. פרעה איז געווען אן עכטער אפיקורס. ער האט געכאפט ניין מכות [plagues], ער האט זיך נישט געלאזט. און ווייסט, משה רבינו [Moses our teacher] האט געפרואווט הימסעלף ניין טיימס. לכל הדעות איז גענוג סטאטיסטיקלי וועליד, יא? הי איז פאר ריעל. ער איז נישט… פארוואס? איך ווייס נישט. ס’איז קאקשן, ווייל איך האב אזא כח, השם איז ליבעראל. דאס איז דאך די מזל. ער איז געווען א ריעל אפיקורס. יו פיפל, יו דזשאסט, יו נאו, קאל מענטשן זיך נישט צו אים צו רעדן.”
אבער וואס איז די פשט פון דעם פרעה? ס’האט דאך א פשט, יא? פרעה, ס’איז דא א ריזן אז פרעה איז אחראי דדעת [one who is responsible for/stuck in his own understanding]. אחראי דדעת מיינט, ער האט אזא סארט דעת, אבער ער איז מורא’דיג סטאק. ער קוקט קיינמאל נישט ארויס פון זיך. ער קוקט קיינמאל נישט ארויס. ווען ער וואלט געקוקט, אפשר טאקע איז משה גערעכט, פארשטייסט?
און פרעה איז… איך וויל נישט זאגן, איך האב געזאגט שבת פאר מיינע קינדער די מעשה פון שבת הגדול וואס שטייט אין טור [the Tur: a major halachic code] און אין מדרש [Midrash: rabbinic homiletical literature], וואו ס’איז געקומען די… די בכורים [firstborns], זיי האבן געזאגט, “קוק אהער, חברה,” זיי זענען געגאנגען צו די פאליטיקאנטן, צו די מנהיגים [leaders], זיי האבן געזאגט, “די חברה, איך ווייס נישט וועגן ענק, אבער משה רבינו, הי העז א טרעק רעקארד. ער זאגט אז בחצות הלילה [at midnight] שטארבן אונז, און מיר ווילן נישט שטארבן, סאו פליז, לעט אוט די אידן.”
יא? און וואס האבן די מנהיגים געזאגט? קוק אהער, מיר האבן שוין א פאליסי שוין יארן לאנג אז מיר מאכן נישט מער, מיר לאזן נישט ארויס מענטשן. מיר האבן שוין א פאליסי, ס’איז א שיטה, א כלל. און… ענק זאגן ענק גייען שטארבן?” וואס זיי האבן נישט געזאגט גארנישט, אבער וואס זיי האבן געטראכט איז, “דו גייסט שטארבן, איך בין דאך נישט קיין בכור, איך האב נישט די פראבלעם. סאו… דעיר’ס עט-ריסק פיפל סאמווער דעט אר עט ריסק אוו דייאינג, באט איי עם נאט עט ריסק, סאו…” פארשטייסט?
און וואס האבן די בכורים געטון? גענומען מעסערס און געשטאכן, יא? עט ליעסט האבן יענע עפעס געטון, פארשטייסט? און דאס איז למכת מצרים ולבכוריהם [to strike Egypt and their firstborns], און דאס ברענגט דער טור. און מיין ווייב זאגט מיר, “פארוואס רעדסטו פאליטיק?” שרייב איך עס אויף דעם טיש, פארשטייסט? איך דארף פארשטיין די נמשל [the lesson/application]. איז דאס איז די… דאס איז די… דאס איז די situation. אבער דאס איז דאך תורה. דאס איז תורה.
ער האט אזא דעה, ער האט אזא שיטה. “לא ידעתי את ה’ [I do not know God]”, איז דאך א טעות. יא, איך ווייס נישט. איך ווייס, אזוי ווי מיר האבן געלערנט לעצטע מאל, ער ווייסט יא אים. ער האט עפעס א מהלך [approach/method] וויאזוי זאכן ארבעטן. און משה, יא, און אזעלכע ווערטער, וואס איז די פשט? וואס איז די פשט? משה ווייסט? דאך משה ווייסט!
—
[הערת צד] השיעור לא הוכן בדרך הרגילה (עם מקור/מקורות), כי המגיד שיעור עסוק במצוה. השיעור מתחיל “מהמקום בו עומדים” – שזו גם דרך בלימוד תורה.
—
הנושא המרכזי: מהו הקשר (או ההבדל) בין עולם המחשבה (חשיבה, הבנה, השגה) לבין עולם המעשה (מעשה מעשי)?
– עולם המעשה הוא עולמו של “תם” או “שאינו יודע לשאול” (מההגדה) – מקום שבו מחשבות כמעט אינן רלוונטיות, אבל זהו מקום ממשי ביותר.
– למעשה יש קדימות על המחשבה – זוהי החקירה הידועה “תלמוד גדול או מעשה גדול.” המשל: אם מישהו מכה את אשתו, צריך להיכנס ולהציל – אפילו באמצע לימוד גמרא תוספות. זוהי “מצוה עוברת” – מוסרית ושכלית פשוט.
– קושיא חריפה נוספת: אם אי אפשר לומר “אני ממשיך ללמוד” כשמישהו נופל לנהר, נשאלת השאלה: מי בכלל נתן לך היתר שלא להיות רופא או חבר הצלה? מדוע אתה יושב בבית המדרש במקום ללכת לחפש אנשים להציל?
אסור להפריד בין המחשבה למעשה – ההפרדה היא כמו להפריד בין הקב”ה ושכינתיה, “דברים חמורים ביותר.” צריך למצוא כיצד הקשר פועל.
—
פסח = חירות. לפי האריז”ל והפנימיות: חירות = דעת = עולם הבינה. מי שיש לו מוח/דעת הוא בן חורין.
—
עולם הזה = עולם השיעבוד (צריך לעבוד, לאכול, לישון – הכל הכרח). מחשבה = עולם החירות, כי בחשיבה אפשר מה שרוצים. כמו שהסטואיקנים אומרים: שלשלאות אפשר לשים על הגוף, לא על הראש.
זוהי רק בריחה מהמציאות, לא חירות אמיתית.
– דרכו של חבר ר’ חיים קנייבסקי: להתעלם מהמציאות, לחיות בעולם המחשבה – זוהי “ברכה לבטלה,” בריחה זמנית עד ש”המציאות האמיתית משיגה אותך.”
– טענת הרבי מליובאוויטש: הוא צעק בחריפות על חסידי האדמו”ר האמצעי שאמרו “אנחנו לא צריכים משיח, יש לנו כבר השגת אלוקות.” הרבי טוען: משיח פירושו אין צרות, אין בעיות, לא כל כך הרבה יהודים מנותקים – לא רק להישאר ב”תיבת נח.”
– הבדיחה של וודי אלן כמשל: הוא לא רוצה לחיות לנצח דרך “מורשת” – הוא רוצה לחיות לנצח על ידי לא למות. בדיוק כך: לצאת מהגלות רק על ידי לחשוב על ה’ (שם הגלות לא תופסת) זה לא לצאת מהגלות.
זה בכלל לא דעת. לא המשיכו דעת, לא יצאו מגלות הדעת. זה לא מנסה לתקן את הבעיות.
—
[המחשה של הבעיה]: ר’ ברוך בר למד הלכות קורקבן בגמרא. כשמישהו הביא לו תרנגולת ממשית עם שאלה, הוא לא ידע מהו קורקבן במציאות בכלל. הוא יכול לומר את כל הלמדנות, אבל לפסוק את השאלה המעשית – לא. זוהי גלות עצומה – זה לא לימוד תורה אמיתי.
—
יצחק לוריא (האריז”ל) לא אהב לעסוק בהלכה. הזוהר אומר: הלכה = לעסוק בבעיות עולם הזה (סיר, קדרה, חלב ובשר – “ענייני מטבח”). זה “לא מעורר השראה.” אבל – דווקא כאן מתברר שכאשר התורה תובעת לבוא לידי מעשה, התלמיד צריך להביא זאת לידי מעשה.
—
חילוק בסיסי בין שני טיפוסי אנשים:
1. התם / אנשי מעשה: יהודי פשוט שחי בעולם המעשה – הוא הולך לעבוד, חוזר הביתה, לומד, מתפלל, הולך לישון, הולך לבית המדרש בשבת. הוא לא חושב יותר מדי, הוא מקבל דברים כמו שהם.
2. החכם / איש המחשבה: הוא חושב לעומק, לא מקבל דברים “כמובנים מאליהם”, שואל, מנתח, יש לו יותר דעת ושכל.
—
[הערת צד – ארבעה בנים]: החכם והרשע עומדים בצד אחד – שניהם יש להם שכל, שניהם יכולים לדבר, שניהם מבינים. התם והשאינו יודע לשאול עומדים בצד השני. הרשע אינו תם – יש לו שכל, רק שהוא השתמש בשכל בצורה הפוכה. דברי ר’ בונם: “יהודי צריך להיות קצת אפיקורס.”
—
עד עכשיו חשבו:
– חכמים = אנשי מחשבה, הוגים, אנשי רוחניות
– תמימים = אנשי מעשה, אנשי עולם, אנשים מעשיים
אבל מתברר בדיוק להיפך:
– החכמים הם דווקא אנשי המציאות – הם ה”קהילה המבוססת על המציאות.” הם מחזיקים ב“עקרון המציאות” (מושג של פרויד).
– ה”תמימים” – דווקא הם חיים בפנטזיה, במחשבות שאין להן שום קשר למציאות.
—
תוכחת מוסר חריפה נגד אנשים ש:
– אומרים “אין וירוס”
– עושים גימטריאות (“קורונה = גימטריא X”)
– מביאים ראיות ממסכת תענית על שיעורי מגפה
– סבורים שמעשים רוחניים לבדם יריפאו
הטענה: הדרשות יפות, אפשר ללמוד מהן, אפשר לפלפל – אבל להתרפא מהמחלה לא אפשר בזה. “זו המציאות, לצערנו.”
משל הסבא: אם יהודי קופץ מגג וצועק “אמן יהא שמיה רבא” בכל כוחו – זה לא עוזר לו, הוא מתנפץ. זו לא סתירה לאמונה – המציאות עדיין גוברת.
—
חכמה לא פירושה לברוח מעולם הזה. לא אמונה, לא קדושה, לא אלוקות – אף אחד מאלה לא אומר שיש מקום שבו אין צרות, אין מגפות, אין בעיות.
הפיתוי של “בריחה” מובן היטב. ר’ נחמן: מי ש”התורה שייכת לו” (לא הוא שייך לתורה) – אדם כזה יכול לשבת בכלא כמו סוקרטס ולהמשיך ללמוד, אפילו מחר הוא ימות. יש לזה כוח, כוח אמיתי.
1. מעשית: כשחולים, כשלא שתו קפה, המוח לא עובד. נשמה וגוף עובדים יחד – “הם צריכים זה את זה.” נשמה וגוף אינם במלחמה. כשבריא, לומדים; כשחולה, לא לומדים. “זו המציאות.”
2. הבעיה הגדולה יותר – זו לא חכמה:
– חכם אינו מי שיודע חכמה.
– חכם הוא מי שיודע את המציאות, את הריאליות.
– חכמה היא רק משקפיים – היא צריכה להיות שקופה, כך שנראה את המציאות טוב יותר מאחרים.
– חכם אינו מי שגבוה מהעולם – הוא מי שרואה את העולם בצורה ברורה יותר.
– המשנה “איזהו חכם, הרואה את הנולד” – זה פירושו מי שרואה מה קורה, לא מי שמנותק.
—
הטיפוס שיושב בבית-מדרש ואומר: “עדיין לא ראיתי אף אחד חולה, אני לא רואה שמישהו מת” – זה בדיוק ההיפך מחכמה. זה מי שלא רואה מה בא (“הרואה את הנולד”), הוא רואה רק מה שכתוב בספרו.
—
“איזהו חכם? הרואה את הנולד” מתפרש בפשטות: החכם יכול להעריך מה יקרה מחר על בסיס עובדות שקיימות היום.
– הלא-חכם יושב בבית-המדרש, רואה ש”עדיין אף אחד לא מת”, ומסיק ש”מגזימים”.
– החכם יכול מעקרונות בסיס (איך וירוס מתפשט, צמיחה אקספוננציאלית) לחשב בעצמו ש”בשבוע הבא יהיו כאן הלוויות”.
– “חכם עדיף מנביא” – לא צריך נבואה, אלא חכמה: להבין את המציאות.
מעוות המגמה הוא דווקא מי שרוצה את החיים הנעימים ולכן מתעלם מהעובדות – הוא לא רוצה להתעמק ב”מתמטיקה” (נתונים/דאטה).
נקודה עיקרית: החכם מבין את בית-המדרש טוב יותר ממי שיושב שם – לא שהוא חי “במקום אחר” ולא מבין.
—
לחכם יש “חירות הדעת” – הבנתו אינה משועבדת לשום דבר מלבד המציאות עצמה. וזו לא בעיה – זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים: המציאות, שיכולה להכיל הכל, גם דורות.
רש”י על “וקראתם דרור”: דרור = חירות = יכולת לגור איפה שרוצים, כמו ציפור. עבד/אסיר כלוא במקום אחד. כך גם: דעת ש”תקועה” בכלל אחד – היא בכליאה.
—
יש אנשים שנראים כצדיקים, אבל הם “לא עבדו”. מדוע?
1. האדם לוקח לעצמו כלל אחד (למשל: “נשארים בבית-המדרש, תורה/תפילה גוברת על הכל”).
2. הוא עקבי להפליא – כל שבוע מגיעה סיבה חדשה לסגור, הוא לא מתרשם, הוא ממשיך.
3. הוא בנה לעצמו תפיסה (בית-כלא) שהוא קורא לה “ארמון” – הכלל עצמו הופך לכלא שלו.
4. כשמגיע מצב שבלי שום ספק צריך לסגור (כמו בעת מגפה) – הוא לא יכול לצאת מהכלל שלו. אין לו מספיק “עצבים” לבחון האם הכלל עדיין מתאים.
– “צדקתו הורגת אותו” – ממש: הוא הולך לבית-המדרש, נדבק בוירוס, מת.
– עובדות נשארות עובדות – אי אפשר לעצום עיניים. “אני לא האומר – אבל העובדה היא שהוא הלך לבית-המדרש ומת.”
אין לו את החלק הנוסף של הדעת שאומר: “בואו נצא לבדוק האם הכלל שלי עדיין נכון, האם התרופה עדיין מתאימה למכה.” – כלומר חירות הדעת.
—
> הרב אורי אמר למשכילים: “אתם מזויפים – מגיע סכנה, שמים לכם את הכיפה וצועקים שמע ישראל. פרעה היה אפיקורס אמיתי – עשר מכות, הוא לא נכנע.”
– פרעה הוא “אחראי דדעת” – יש לו דעת, אבל הוא תקוע להפליא.
– הוא אף פעם לא מסתכל מחוץ לעצמו – הוא אף פעם לא מנסה לבחון האם אולי משה צודק.
– “לא ידעתי את ה'” – יש לו שיטה, דרך, אבל הוא נעול בה.
> הבכורות הולכים למנהיגים/פוליטיקאים: “למשה רבינו יש רקורד – הוא אומר שבחצות הלילה אנחנו מתים – שחררו את היהודים!”
>
> המנהיגים עונים: “כבר יש לנו מדיניות שנים ארוכות – אנחנו לא משחררים.” (ובשקט חושבים: “אני לא בכור – לי אין את הבעיה…”)
>
> תוצאה: הבכורות לוקחים סכינים – “למכת מצרים ולבכוריהם.”
[הערת צד]: “למה אתה מדבר פוליטיקה?” – זו תורה. הנמשל ברור.
—
| מושג | שעבוד-דעת (פרעה / “צדיק” תקוע) | חירות-דעת (חכם) |
|—|—|—|
| כלל | כלוא בכלל אחד, לא מסתכל החוצה | בוחן תמיד האם הכלל מתאים למציאות |
| מציאות | מתעלם מעובדות שמפריעות לכלל | משועבד רק למציאות |
| תוצאה | “צדקתו הורגת אותו” / מפלת פרעה | “הרואה את הנולד” – מציל את עצמו ואחרים |
| עקשנות | הופכת ל”בית-כלא” | הופכת ל”דרור” – חופשי כציפור |
—
חירות הדעת לא פירושה שאין כלל – אלא שלא תקועים בו. צריך תמיד להיות האומץ והכוח לצאת ולבדוק האם הכלל עדיין מתאים למציאות. בלי זה אפילו צדקות היא צורה של גלות. חירות/דעת אמיתית חייבת להתבטא בעולם המעשה – לא רק בעולם המחשבה. מחשבה-בלבד היא בריחה, לא גאולה. החכם אינו מי שבורח מהעולם לתוך ספריו – הוא מי שרואה את העולם בצורה ברורה יותר מכולם, ופועל בהתאם.
מגיד שיעור:
המעשה הוא כך, אני לא הכנתי שיעור, סליחה, בדרך כלל אני מכין, אבל כן, אבל לא הייתה לי דרך לארגן את זה, כי אני עוסק בדבר מצוה, ואני מקווה שאשאר במצוה, יפה, אחרים יודעים.
וזה מה שאני רוצה, אני אתחיל מזה, כמו שאנחנו עושים בדרך כלל, אני לא מתכוון בשיעור שלנו, השיעור שלנו בדרך כלל מתחיל ממקור, אין לי כאן באמת מקור להתחיל ממנו, אז נעשה מה שאנחנו יכולים. אני מתכוון שבוודאי יש מקורות, אבל למצוא את המקורות זה עוד עניין שלם, אבל אני אתחיל מאיפה שאני עומד, זו דרך ללמוד תורה, מתחילים מאיפה שאנחנו עומדים, כדי שנראה לאן נוכל להגיע עם זה.
מגיד שיעור:
אז אני עומד מאוד חזק בהבדל, או בשאלה של ההבדל או הקשר, אה, אתם צריכים קורס, שכחתי. כן, אני אומר שאני עומד מאוד חזק בקשר או בהבדל, איך שזה הולך, בין עולם המחשבה, שפירושו שאפשר לחשוב, אפשר להבין, אפשר לשמוע, אפשר להיות משיג, ובין עולם המעשה.
עולם המעשה הוא מאוד לא, לא מאוד, אבל זה כמו ארבעת החכמים של הגדה של פסח, זה לא עולם של החכם, זה עולם של שאינו יודע לשאול או של התם, אני לא יודע. זה לא מקום שיש בו הרבה מחשבות, זה לא מקום שמחשבות רלוונטיות בו במובן מסוים בכלל, אבל זה מקום מאוד ריאלי, מאוד, ויש לו הרבה, הוא קודם.
מגיד שיעור:
יש כאן את החקירה המפורסמת, תלמוד גדול או מעשה גדול, אבל העובדה היא שהוא קודם למחשבה. למשל, המשל, אני מתכוון שהמשל שעומד לפני העיניים כאן הוא, יש יהודי שמישהו מכה את אשתו, צריך להיכנס ולהציל, אפילו אתה באמצע לימוד גמרא תוספות, ואולי זו מצוה גדולה יותר, במילים אחרות, אתה מקבל סתם כך השגות גדולות יותר, אני לא אכנס לסוגיא של זה, אבל אתה מקבל סתם כך השגות גדולות יותר מלימוד גמרא תוספות או זוהר מאשר מהיכנסות, מאשר להיות המציל ולהיות העסקן וכל הדברים האלה.
אבל יש דבר כזה שנקרא מצוה עוברת, או יש בכל זאת גדרים, אני לא רוצה עכשיו להיות מעיין בהלכה, אבל זה פשוט, מוסרית ושכלית שזה גובר. אף אחד לא יכול לומר, “אני עכשיו באמצע לימוד, אני לא מציל את ההוא.” אפשר בכלל להיות מעיין איך אדם יכול לומר את זה בכלל, נכון?
מגיד שיעור:
אם בפרטיות אי אפשר לומר את זה, אני לא יכול ללכת ולומר, “אני עכשיו באמצע לימוד, ההוא נופל לנהר, אני אמשיך ללמוד.” את זה בוודאי אי אפשר לומר. נשאלת בכל זאת קושיא, מי נתן לך בכלל היתר לא להיות רופא, לא להיות חבר הצלה? למה אתה בכלל למדן? אתה יושב כל יום בבית המדרש במקום ללכת לחפש בנהר אנשים שצריך להציל. זו באמת שאלה מאוד ברורה בחיים ובמוסר ודברים כאלה.
מגיד שיעור:
ממילא פשוט שעל כל פנים יש קשר, יש קשר. אני מאוד לא אוהב לנתק את הדברים, ואני חושב שכל השיעור רוצה להיות על הנקודה של אסור להפריד בין המחשבה למעשה. זה ממש כמו להפריד את קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה ממש דברים חמורים ביותר. וצריך למצוא איך הקשר, צריך להבין איך הקשר.
מגיד שיעור:
ואני מבין שכאן פסח, כתבתי על הראש שלי, זו דרך אחת שאני חושב על זה בימים האחרונים, שזה ענין של חירות, כולם יודעים. ומי שלומד פנימיות ואריז”ל, זו כמו המשמעות של יציאת מצרים, אם אתם רוצים לקשר את זה לדרך השיעורים הקודמת שלנו והכל.
והאריז”ל מסביר שחירות פירושה שיש דעת, חירות פירושה עולם החירות, ובזוהר זה נקרא עולם הבינה. ומי שיש לו מוח, ומי שיש לו דעת, ומי שיש לו שכל, הוא בן חורין.
מגיד שיעור:
עכשיו, יש כאן כמו בעיה הלאה. יש פירוש אחד בזה שאומר שחירות היא בריחה. עולם הזה הוא עולם השעבוד בהכרח. כל מה שאתה עושה הוא מתוך הכרח. צריך ללכת לעבוד כדי להרוויח כסף, צריך את זה, צריך לקום, צריך לישון כדי להיות בעל כח, צריך לאכול כדי לחיות. הכל עולם השעבוד, הכל עולם ההכרח, עולם השעבוד, ומה זה? המחשבה היא עולם החירות. לחשוב אפשר לחשוב מה שרוצים.
לפחות תיאורטית, זה לא נכון, אבל תיאורטית לחשוב אפשר לחשוב מה שרוצים. כמו שהסטואיקנים אוהבים לומר, אפשר להיות בתפיסה ולא להיות בתפיסה, כי את השכל שלך אי אפשר לכבול. כבלים אפשר לשים רק על הגוף, אי אפשר לשים כבלים על הראש. אז זה עולם המחשבה, זה עולם החירות. פשוט, אי אפשר לשים כבלים על הראש. אבל זה לא הפירוש.
מגיד שיעור:
איך אני יודע שזה לא הפירוש? כי זה צרות. כי חברו של רבי חיים קנייבסקי מילא זה, כן? בואו נלך לעולם המחשבה, בואו נלמד תורה, בואו נתעלם מהמציאות, ונחיה בחירות, נעשה חיים. אני מתכוון, העובדה היא, הוא יעשה חיים, לפחות לשבועיים הראשונים, עד שזה יתפוס אותו… עד שהעולם האמיתי ישיג אותו, הוא יעשה באמת חיים.
וזו לא יכולה להיות חירות, זו בכלל ברכה לבטלה. לא יכול להיות שחירות היא דבר זמני, אי אפשר לברוח קצת מהמציאות דרך מחשבה. וזו באמת קושיא נוראה, זו בכלל קושיא עמוקה שצריך להיות מעיין בה בכלל, בכל כשמדברים על גלות וגאולה, שזו רק דרך אחרת לומר, יש בעיות ויש פתרונות, וצריך לדעת לפתור את הבעיה, צריך לדעת לבצע דברים.
מגיד שיעור:
זו בעיה עצומה. כלומר, למשל, הרבי מליובאוויטש זכרונו לברכה צעק על זה נורא. צעק נורא שיש דברי חסידות, ויש רעיונות כאלה ממש בפירוש במקורות חסידיים, ואולי בכלל, אנשים חושבים כך.
הוא אומר, כמו שחסידי האדמו”ר האמצעי אמרו שהוא לא צריך משיח. הם אמרו, כמו שהחסידות מבינה את כולם, שיחיו בהשגת אלוקות. מה זה משיח? השגת אלוקות. נו, יש להם את זה כבר. מה הם צריכים משיח?
והרבי היה כועס נורא על הדיבור הזה. הוא טען, מה זה אומר? משיח פירושו שלא יהיו צרות, משיח פירושו שלא יהיה, אני יודע כמה יצר הרע, אבל שלא יהיו כל הבעיות שיש לנו, ולא כל כך הרבה יהודים יהיו אפיקורסים או בכלל מנותקים, וכן הלאה.
זה מסתובב לי בראש, אתה ברחת למקום יפה של רבי, אני אומר לך, מצאת איזה שטיבל להסתתר בו, תיבת נח, ובשבילך משיח כבר בא. זה אפילו לא משיח, זה לא רק לא נכון מבחינה מוסרית להסתתר בחדר. זה, נניח שמצאת היתר, ומותר כן. בלית ברירה, זה הכי טוב שיש לי, “לי חמי ובחדרי אשכב”. אין לי ברירה, אני מסתתר בחדר, ושם אני חי את החירות שלי. כמו שמישהו אין לו ברירה, ואני באמת שכנעתי את עצמי.
מגיד שיעור:
אבל הטענה כאן היא דבר עמוק יותר. הטענה היא שזו לא חירות בכלל, כי לא השתחררת משום דבר. אין לך בכלל שום חירות “אמיתית”. חירות “אמיתית” היא, כמו שאני אומר את הבדיחה של וודי אלן, כן? וודי אלן אומר שהוא לא רוצה לחיות לנצח דרך השארת “מורשת”, הוא רוצה לחיות לנצח דרך לא למות. בסדר? זה המשל.
והוא רוצה לצאת מגלות דרך תיקון, דרך לפני שהוא ימות ומשה רבינו יצטרף. לצאת מגלות דרך מחשבה על אלוקים, שם לא תופס שום גלות, זה, “אתה יודע”, “זה טוב למצרים”. זו לא יציאה מגלות.
במילים אחרות, זו באמת לא חירות, לא רק זה, זה בכלל לא מנסה לתקן את הבעיות שיש לנו כאן. זה בכלל, אפשר לקרוא לזה “בריחה”, זו לא המילה, אבל המילה היא, זו לא חירות, זו לא דעת. במילים אחרות, זה לא אומר שיש לך דעת.
והאריז”ל מדבר על אמת, כמו שכתוב בכתבי אריז”ל, כשהוא בא לומר, זה בוודאי לא אומר שיש דעת. שאפשר לעוף לעולם ה… אני יודע לאן, ושם לחשוב, זה לא אומר שיש באמת את הדעת, זה לא אומר שהמשכת את הדעת, זה לא אומר שיצאת מגלות, מגלות הדעת.
מגיד שיעור:
ואם כך צריך מאוד להיות מעיין, אז מה כן? מה כן? אפשר קצת יותר לתאר את הבעיה, אולי נבין את זה טוב יותר.
מגיד שיעור:
יש מעשה על ה, נו, על התרנגולת, הקורקבן, כן? אתם מכירים את המעשה, ר’ ברוך בר למד עם מישהו חולין, והוא היה עוסק בקורקבן הקדוש שכתוב בשולחן ערוך, בגמרא. בא מישהו עם תרנגולת, הוא לא ידע בכלל על מה מדברים. הוא הסתכל, “אה, זה הקורקבן הקדוש שעליו מדברים?” הוא אמר לו, “אני לא יודע מה אתה רוצה, שאל רב. אני לא מורה הוראה, אני לא עוסק בדבר הזה.” הוא לא ידע, הוא יכול לומר את כל הלמדנות על כל הטריפות וכל ההלכות, אבל לפסוק את השאלה, הלכות טריפות, הקורקבן ניקב או לא, לא היה לו מושג בכלל מה זה קורקבן.
זו בדרך מסוימת גלות עצומה. אני מתכוון, אני אומר שוב, זו בכל זאת פנימיות התורה, זה בכל זאת דברים העומדים ברומו של עולם, אבל מתחילים להבין שזה מאוד פראי. זה, זה לא לימוד תורה, במילים אחרות. יש כאן בעיה נוראה.
מגיד שיעור:
אפשר להיות מקובל גדול ובעל מחשבה גדול, וכמו שאני אומר, יצחק לאהי, הוא לא אוהב לעסוק בהלכה. למה? הלכה זה לעסוק, כמו שהזוהר אומר, הלכה זה לעסוק בעולם הזה, בבעיות, הסיר נפל למרק, המרק נשפך מהסיר, החלב נפל לבשר, הבשר… זה לא מעורר השראה. אני מתכוון, בואו נהיה ריאליים, זה מדבר על עניני עולם הזה, על עניני דברים של המטבח. אני מתכוון, זו העובדה, שולחן ערוך הוא ספר של המטבח, בדרך מסוימת איך שזה רק יהיה, כל המקומות של שולחן ערוך.
אבל, מתחילים להבין, כשבא דבר שתובע לבוא לידי מעשה, זה תובע שהתלמיד יהיה מביא לידי מעשה, והתלמיד מביא לידי מעשה, עדיין לא הגעתי לזה, אני חושש שאני צריך עדיין להסביר שיש כן קשר, זה לא יותר נחוץ.
מגיד שיעור:
אבל מתחילים לראות שכשמדברים הלכה, יש, תן לי להניח דבר, יש כמו שני סוגי אנשים, כך אני רואה את זה. זו דרך נאיבית, זו לא הדרך הנכונה, אבל זו הדרך איך שרואים את זה. יש אנשים פשוטים כאלה, תמימים כאלה, כן, יהודים פנימיים כאלה, הם הולכים לפי הערוך, והם חיים כמו שאפשר לומר בעולם המעשה, עולם הפשוט. הוא הולך לעבודה ולבית, הוא מרגיש קדושה.
אבל, מתחילים להבין, כשבא דבר שטבעי, טבעי לבוא למעשה, טבעי שהתלמוד יביא את המעשה, והתלמוד מביא את המעשה, זה בכלל לא הגיע לזה. אני לא רוצה לומר שזה לא נחוץ, אבל מתחילים לראות שכשמדברים הלכה, כלומר, כאן תן לי להציג דבר.
יש כמו שני סוגי אנשים, כך אני רואה את זה. אולי זו דרך נאיבית, אולי זו לא הדרך הנכונה, אבל זו הדרך איך שרואים את זה.
יש בוודאי אנשים פשוטים, בוודאי תם, כן, בוודאי יהודים תמימים. הם הולכים אחרי השולחן ערוך, והם חיים ב, כמו שאפשר לומר, עולם המעשה, עולם הפשוט.
הוא הולך לעבודה, ואחר כך מאוחר יותר הוא חוזר הביתה, והוא לומד או הוא מתפלל מעריב, והוא הולך לישון, והוא הולך לבית המדרש בשבת, הוא לא חושב יותר מדי. אפשר לומר, הוא איש מעשה.
והנה יש מי שהוא יותר מחשבה, יש לו יותר דעת, יש לו יותר שכל, כן. מהו השני? הוא חושב לעומק, הוא לא לוקח דברים כמובן מאליו, כן, הוא לא לוקח דברים כמובנים מאליו, הוא חושב לעומק, הוא שואל, הוא מעמיק בשאלות, הוא אומר אולי לא, כן. כמו שגם לחכם יש קצת מזה, אני יודע, אולי עניין, כן. כלומר, אדם יותר מחשבתי.
כך מסתכלים לעתים קרובות על ההבדל בין שני האנשים, כמו, כן, אני יודע, התם עם החכם או הרשע. החכם והרשע הם תמיד מול התם ומול שאינו יודע לשאול, כן.
תלמיד חכם שהוא רשע גם יודע על מה הוא מדבר, כן, חשוב מאוד. רשע אינו תם, תם הוא תם, הוא שאינו יודע לשאול. רשע הוא מי שאפשר לדבר איתו, כן, יש לו מה לומר, אבל הוא פשוט לקח את השכל ועשה ממנו רשעות, אבל הוא מישהו שאפשר לדבר איתו.
וזו הדרך הרגילה שבה הסתכלו על דבר כזה: תם, חכם, רשע, תם. וכן הלאה. זה החכם עם הרשע מול התם עם שאינו יודע לשאול. אלו שני סוגי היהודים שרואים, הולכים למקווה ופנטזיות.
אומר הוא, אומר הוא אבל דבר שני שהופך, הופך את התכלית על פיהו. מהי הטענה השנייה? הטענה השנייה הולכת הפוך ממש.
מהי הטענה השנייה שהחכמים או הרשעים – מה שהוא בדרך כלל, כמו שאמרנו, זה “two sides of the same coin”, כמו שהרבי ר’ בונם אמר שיהודי צריך להיות קצת אפיקורס, כן, טוב ואדוק וחכם. כן, אז ה… מה אומר החכם כנגד התם בעצם? חושבים לעומק, אומר הוא למעשה הפוך ממש.
כשאני הולך כנגד יהודי המקווה, יהודי המרחץ, עם הארץ, היהודי הלא משכיל, איזה סוג פשוט של יהודי – לא פשוט, סוג מסוים של יהודי שאנחנו מכירים ושאנחנו נתקלים בו לאחרונה עם בעיה גדולה – אומר אני: אתה יודע מה המחלוקת שלי איתך, המחלוקת שלי איתך היא שאני כמו שהיו קוראים לזה, ה”reality-based community”.
אני דואג לגבי ה”reality”. יש לי איזה עיקרון, כן, פרויד קורא לזה ה”reality principle”, כבר דיברנו על זה כמה פעמים בשיעורים. יש איזה יסוד, איזה עיקרון, שמה שמדברים, מה שעושים, מה שמנהלים, אני צריך להיות “connected” עם איזו “reality”.
שיש משהו בחוץ מחוץ למוח שלי, לא במוח שלי שם חם, שם טעים, שם מחשבה. משהו מאוד קר, מאוד “bumpy”, מאוד “real reality”, ועם זה אני צריך לדבר, אני יכול איתו.
ומה אני צועק כשאני צועק על היהודי שהוא הולך ואומר שאין וירוס, כן, הוא מחזיק בעניין של הקדוש ברוך הוא של ארץ ישראל? אומר אני לו: תורות יפות מאוד.
כשאתה רוצה לדבר איתי בדברי תורה, אין לי שום דבר נגד דברי התורה שלך, להפך, דברי תורה יפים, רמז, קורונה זה גימטריא, אני יודע מה, וזה גימטריא ככה, וככה זה גימטריא לשם, הלא? וכן הלאה, אני לא יודע מה.
ומה אני טוען נגד זה? אני לא טוען שהמחשבות שלו לא נכונות. אני טוען… וכאן אני אטען מה שטענתי על ההווא אמינא הראשונה, שאתה חי בעולם המעשה ואני לא מבין את זה. להפך, אני מבין את זה טוב מדי במובן מסוים.
יש לך תורות יפות עם דרשות, אפשר ללמוד איתם, אפשר לעשות איתם משהו, כן? אפשר… עם סוג הדרשות שיש לאנשים, אפשר לעשות משהו, אפשר להתפלפל, אפשר לעשות פשט, אפשר לעשות כל השטויות, אפשר לעשות כל מיני דרשות.
אבל להתרפא מהמחלה אי אפשר. That’s the reality, unfortunately. אי אפשר.
אפשר לומר, אני לא מתכוון לזלזל בתשובה או במצוות ומעשים טובים, מה שאני מתכוון הוא, למעשה, כמו שזקני אומר – עכשיו הרמתי את זה עם אבא שלי – זקני אומר: אם יש יהודי שקופץ מהגג והוא צועק “אמן יהא שמיה רבא” בקול כוחו, זה לא עוזר לו שיעמוד, והוא מתנפץ.
אין זו סתירה. הריאליטי עדיין גובר. אולי צריך לעיין כיצד זה עובד, חרבונא, וצריך שורה אחרת, אבל זה העובדה.
אי אפשר לצעוק, לומר, “הרי כתוב בגמרא ‘אמן יהא שמיה רבא’ גוזר גזר דינו”, אני קופץ מהגג ואומר “אמן יהא שמיה רבא”, איפה הקדוש ברוך הוא שמציל אותי? It doesn’t work like that. זה לא כך הדבר.
במילים אחרות, יש את הטענה ההפוכה. עד עכשיו חשבו, אנחנו החכמים, אנחנו החושבים, והם האנשים, אנשי העולם, הם הולכים עם ה, מה אני יודע, עם feelings, עם צרכים, עם כסף, עם כל מיני דברים.
עד שהעולם מגלה שזה הפוך. החכמים, הם אנשי המציאות, הם אנשי העולם, הם אנשי מעשה, אנשי עולם המעשה. ודווקא הטיפשים, הם אנשי חכמה, הם אנשי מצמצמים, הם יודעים רק מה שכתוב בספר והם לא יודעים.
הוא יודע קטע מהגמרא, הבונה דלמא קלא, that’s gonna get into my rant, I’m trying not to rant, but people that you have to explain them שיש לך כאן את הדבר, זו מגפה, כי במסכת תענית כתוב שיש דין של מגפה, שצריך לגזור תענית.
וצריך לחקור האם המשנה אומרת איזה שיעור, והאם מגיעים לשיעור, האם לא מגיעים לשיעור. ואולי יש שיטה שנייה שאפשר למצוא שאפילו אין השיעור זו סכנה.
רבונו של עולם, אלו פלפולים טובים מאוד, אין לי שום דבר נגד ללמוד מסכת תענית, זה מאוד טעים. ברוך השם, לכבוד ה, כמו כל דבר למדתי עם דברי התורה, לכבוד הפרשה למדתי עוד כמה משניות ממסכת תענית, וזה אבד, עכשיו אני יודע עוד קצת לתוך הדברים, איפשהו מכל הדברים שהייתי צריך ללמוד.
למה הייתי צריך ללמוד את כל הדברים האלה? לא כי אני עכשיו זה בהלכות תענית, והלכות סוגיות דבר, סוגיא יפה. אני רוצה באמת, אני אגיד כמה שיעורים בסוגיות דבר, אבל אני לא מחזיק עכשיו בסוגיא, אני מחזיק עכשיו במעשה.
והמעשה יש לו מעט מאוד, לא שיש לו מעט, יש לו הרבה מה לעשות עם הסוגיא. אבל כשאתה מתחיל ואתה רוצה להיכנס ממשנה איפשהו, או מאגדה של רבי עקיבא איפשהו, שזה נקרא מגפה ומגיפה צריך להתענות, זה לא פשט שאתה עולם המעשה ואני החושב.
להפך, אני המציאות ואתה פנטזיה, אתה מחשבות שאין להן שום קשר למציאות. במילים אחרות, אתה לא תופס איך הן מתחברות למציאות. כלומר, סוג כזה של חשיבה משנה מאוד את הדרך שבה חושבים, זה משנה מאוד חזק איך אפשר לחשוב.
לגבי מה פירוש חכמה בכלל, דיברנו קצת שיעורים על זה, על חכמת הגויים. חכמה לא אומרת, היידוס של חכמה לא יכול להיות, ואותו דבר כשאומרים אמונה, או אומרים קדושה, או אומרים אלוקות, אף אחד מהדברים האלה, שמתורגם איכשהו לאותו דבר במוח שלי, אף אחד מהדברים האלה לא יכול להיות בריחה מהעולם הזה.
שיש לי מקום שבו יש חירות, שם לא מושפעים מכל הגויים, שם אין את הבעיות, אין שם מגפות, אין צרות.
זה נכון, במילים אחרות, אני רוצה לומר, אם מישהו לא מבין את הפיתוי של זה, אני רוצה לומר שהוא לא תופס את היצר הרע, אז הוא באמת לא חכם. אני מבין מאוד טוב את היצר הרע, זה נכון, על כל ספק, בהרבה מצבים קשים מאוד אדם יכול, מי שזוכה, מי שיש לו, כמו שרבי נחמן אומר, מי שהתורה הראתה לו אהבה, לא הוא הראה אהבה לתורה, התורה הראתה לו אהבה.
ומי שהתורה מראה אהבה לאדם, או חכמה, מילה אחרת לתורה, בטוח בלי ספק שהוא יכול לשבת בתפיסה, וכמו סוקרטס, אני מתכוון שזו הדוגמא הגדולה שלנו, הוא יושב בתפיסה והוא ממשיך עם הדברים שלו, העולם הוא חי הלאה, הוא ממשיך עם החיים שלו. מה הוא עושה? הוא ממשיך ללמוד, מחר הוא ימות, הוא ממשיך ללמוד. הוא בכלל לא מתרגש ממוות, כי הוא לומד עכשיו. ללמוד זה טעים.
יש לזה… יש לזה… יש לזה באמת כוח כזה. יש לזה כוח משכר, יש לזה כוח… escape. Escape זו לא המילה הנכונה. Escape זו מילה של חכמה 100%, אבל זו לא חכמה.
יש צרה גדולה. מלבד הצרה שאמרתי, שעל זה לא יוצאים מהחכמה, כי בינתיים מתים – כי יש עוד בעיה, כי הוא לא מת – כבר לא חושבים.
או אז כשאמרתי עם הליפרירדיגע כבר, כשאני חולה, וכשלא שתיתי קפה, המוח שלי לא עובד. אז אני לא מאמין לאף אחד שאומר שהנשמה והגוף במלחמה, כי אני לא יודע על זה. הנשמה שלי, הגוף שלי עובדים מאוד טוב ביחד, הם עובדים ביחד. They need each other.
כשהמוח שלי עומד, לא לומדים, לא מתפללים, לא מבינים. כשבריא, כשיש ברוך השם את כל מה שצריך, כשזה עובד. That’s the reality. זו עובדה אחת של לומר שצריך להיות נורמלי.
אבל הבעיה הגדולה יותר היא שזו לא חכמה. חכם, מה פירושו חכם? חכם פירושו מי שיודע דברים. מה יודע, איזה דברים צריך לדעת? מה פירושו בעל דעת? מי שיודע דברים. אילו דברים צריך לדעת? דברים שקיימים, נכון? במילים אחרות, הריאליטי. המציאות.
לא לדעת חכמה. חכם הוא לא מי שיודע חכמה. חכם הוא מי שיודע את הריאליטי. החכמה היא רק זכוכית שצריכה להיות משקיפה, היא צריכה לעשות אותה שקופה החכמה, שהוא יראה את הריאליטי טוב יותר מאחר!
במילים אחרות, חכם הוא לא מי שהוא יותר גבוה כביכול טפל חכן מהעולם, זה לא קוטי! צריך להיות טג נישט רוב מה להיות טפל חכן מהעולם. חכם הוא מי שהוא לא חכם!
נאמר, אם אנחנו אומרים במשנה, איזהו חכם, הרואה את הנולד, כן? פשוט דגים. מה זה הרואה את הנולד? כן? מי שהוא לא חכם.
הוא מסתכל בבית המדרש ושבועיים אחורה. אני לא יודע. שמעתי כשהיה במגפה. אני לא רואה שאף אחד לא מת עדיין. כמעט אף אחד עדיין אפילו לא חולה.
סתם מגזין, החברה במגזין. עכשיו יכול להיות שאנחנו…
צריך להיות חכם, לא בכלל להיות חכם. להפך העולם. חכם הוא מי שמבין את העולם טוב יותר. מי שהוא לא חכם, נאמר, מה שאומרים במשנה, איזהו חכם? הרואה את הנולד. כן, בפשטות.
מה זה הרואה את הנולד? כן, מי שהוא לא חכם, הוא מסתכל בבית המדרש שבועיים אחורה, אני לא יודע, שמעתי על המגיפה, אני לא רואה שאף אחד לא מת עדיין, כמעט אף אחד עדיין אפילו לא חולה, סתם זה סתם מגזימים, החברה מגזימים. עכשיו, יכול להיות שלפעמים מגזימים? כן, יכול להיות. אבל זו לא דרך חכמה של חשיבה. לא כי זה יותר מדי עולם הזה, כי זה הרבה יותר מדי מעט עולם הזה, אתה לא מבין את העולם.
אתה אילו היית חכם, היית מבין שאלו חוקים פשוטים של איך, שאפשר ללמוד ממקומות אחרים, שאפשר ללמוד מהעקרונות הבסיסיים של איך וירוס הולך. אם יודעים קצת את המציאות של כמה זה מתפשט וכן הלאה, אתה יכול לקחת לעצמך עט ונייר, לעשות את המתמטיקה, תראה שבערך בשבוע הבא יהיה כאן הרבה הלוויות.
וצריך, זה חכם עדיף מנביא, לא היה צריך להיות נביא, היה צריך להיות חכם. הפוך ממש, לפעמים זה סוג הנביאים אנשים שהם מחפשים, הוא רוצה את הטעים, הוא רוצה לחיות, ולכבוד זה הוא מתעלם, הוא לא רוצה להיכנס למתמטיקה. צריך לדעת את יסודות הסוגיא, איך עושים את המתמטיקה וכן הלאה, ואיך זה עובד, ומה הדעה על זה, וכן הלאה.
אבל זה הרואה את הנולד, כן? כלומר, הוא מבין את העובדות טוב יותר, הריאליטי. הוא מבין איך זה ייראה בבית המדרש טוב יותר ממה שאתה מבין איך זה ייראה בבית המדרש. לא אתה נשאר בבית המדרש ואתה מבין בית המדרש, והחכם לא מבין בית המדרש והוא חי איפשהו אחר. לא, החכם מבין בית המדרש טוב יותר, הוא גם יודע מה יהיה מחר בבית המדרש.
במילים אחרות, אפשר לומר, כאן אנחנו מגיעים לנקודה של חירות. אני רוצה להסביר מה פירוש החירות של הדעת. אפשר לומר שחכם, מי שיש לו סוג ההשגה של חכמה, יש לו חירות נוראה. זו מילה אחרת לומר שהוא היה נביא. לפעמים הוא קורא לזה נביא לנקודה.
מה זה אומר שיש לו חירות נוראה? כי דעתו, הבנתו של איך הדברים, אינה משועבדת לשום דבר. היא משועבדת רק לדבר אחד: למציאות. אבל זו לא בעיה, זה דבר טוב. המציאות היא מה שאנחנו מחפשים. המציאות יכולה לכלול הכל, היא יכולה לכלול דורות. זו המציאות, זה חלקו במציאות. זה מה שהוא מחפש. אז הוא לא משועבד.
מה זה אומר משועבד? מה זה אומר חבל חרוץ? מה זה אומר גלות? מה זה אומר שמישהו נמצא בכלא? הוא לא יכול ללכת ממקום למקום, כן? כמו שאנחנו אומרים, רש”י אומר “וקראתם דרור”. אומר רש”י, דרור הוא לשון דירה, כי מי שהוא חופשי יכול לגור איפה שהוא רוצה. כן, מי שהוא בתפיסה, הוא עבד, הוא תקוע במקום אחד. זה אומר שהוא נגזר להישאר במקום אחד. מי שהוא בן חורין, הוא “מדיר ביי דיירי”, משהו כזה מתרגם רש”י. הוא יכול ללכת לגור, הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה, כמו ציפור, הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה.
עכשיו, מי שהוא… וזו בעיה, כי הרבה אנשים שאנחנו מסתכלים עליהם, וזה ממש… יש לי חבר שאני מדבר איתו הרבה, הוא אומר לי שזה נראה לו ממש כמו שהפסוק אומר בהפטרה של שבת הגדול, “ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו”. זה אומר, יש אנשים שנראים צדיקים, אבל הם “לא עבדו”.
למה הם “לא עבדו”? כי צדקותם, כן, זה בירור, זה דבר נורא, כן. יכול להיות מישהו שמסתכלים עליו, הוא צדיק. לא רק מסתכלים עליו בעיתון, אני מסתכל עליו גם, גם אני הסתכלתי עליו עד השבוע שעבר. בינתיים הוא ההיפך מצדיק. למה? הוא עשה כאן טעות גדולה.
הוא חשב שהצדקות היא שלוקחים נקודה אחת של דעת, וזה הולך בכל מקום ופועל ממש, וגם ברעיון, בהבנה של זה. הוא לוקח נקודה אחת של דעת, כן, יש לו איזו דבקות, יש לו איזה ענין שהוא לומד, יש לו איזה ענין שהוא הולך בו, יש לו דרך, יש לו דרך. והוא נאחז בזה מאוד חזק, כן, הוא לא מרפה. “כל דיבור ודיבור לא יזוז הימנו”, הוא לא מרפה, כן. מה הוא עושה כשבא יצר הרע? הוא מתחזק, הוא ממשיך הלאה. מה הוא עושה כשבאה צרה? הוא מתחזק, הוא ממשיך הלאה, והלאה, והלאה.
עכשיו, כאן אנחנו רואים, אפשר לראות מאוד ברור שזו לא דרך. כי לכאורה זו הדרך, ואני חושב שמישהו… אני חושב שאני הכנסתי את זה. מה הבעיה? דיברתי בעצמי עם אנשים שאני לא כאן כדי לדבר, ושאני מכבד ואני מחשיב אותם כחכמים, הם מבינים שזה שורש החכמה בלי ספק. ואני מדבר איתו על הנושא, ואני תופס שכאן בדיוק יש לנו בעיה רצינית.
מה הבעיה? אני לא יכול לדבר בשביל אחרים, אבל אני מהסס כאן מאוד חזק, כי יש קצת בריחה בדרך. אבל מה שהוא אומר הוא כך, הוא עשה כלל. הוא חי כבר שבעים שנה, אני לא יודע, חמישים שנה, עם כלל כזה. הוא עקבי בצורה נוראה, שזה לכאורה דבר טוב. כן, יש לו כלל כזה, כמעט תמיד תורה, תפילה, גובר על כל השאר. זה הכלל שלו שהוא חי, והוא יכול היה הרבה, הוא יכול היה להיות איש עסקים, הוא יכול היה להיות, הוא יכול היה, אני יודע, כל שבוע הוא יכול היה להיות שיש לו תירוץ שני.
כן, הוא יכול היה, מר הדוקטור אמר לו שהוא צריך לסגור את בית המדרש בגלל נגיף הקורונה. הוא היה הראשון שהיה מוכן לסגור את בית המדרש. כל שבוע הוא יכול היה להיות לו שני, או פנימי או חיצוני, לסגור את בית המדרש. ומה הוא עשה? הוא בנה לעצמו תפיסה. באמת הוא בנה לעצמו ארמון, הוא בנה לעצמו תפיסה, הוא בנה לעצמו בית כלא. בית הכלא נקרא “כלל גדול בתורה, נשארים בבית המדרש”. זה בית הכלא, והוא הולך עם הכלל.
וכך הוא לא נתפעל, בא מישהו עם קושיה חדשה השבוע, סיבה חדשה, הוא לא נתפעל. הוא ממשיך הלאה, הוא ממשיך כבר הלאה במסילה, הוא אומר שיעור כל שבוע כבר אלף שנה, ככה זה הולך.
ובינתיים, מה קורה עם הכלל? הכלל נועל אותו בבית המדרש, זה נועל אותו בהרגלו. ועכשיו כשבא דבר שהוא בלי שום ספק, אני לא יודע, אני מתחיל כבר לחשוד שכל ההחלטות הקודמות שהוא עשה על פי הכלל גם לא היו עם שכל. אבל עד עכשיו לא היה כל כך ברור, עכשיו אתה יכול לראות ברור. אתה רואה ברור שהכלל לא עובד כאן. כאן יש מצב שצריך בוודאי כן לסגור את בית המדרש.
איך אני יודע? כי אין לי כלל כזה. אני רוצה לחשוב, כל אחד צריך לחשוב על המציאות. אם המציאות היא סתם ככה עכשיו נורמלית, הוא צודק. אבל כאן המציאות היא שזה יגרום לכך שאנשים לא ישמעו, והחשבון הוא שצריך כן לסגור את זה עכשיו, אין לי שום ספק.
אבל אין לו את החלק, החלק הנוסף של דעת שאומר “בואו נבדוק איך זה לפעמים, בואו נצא לבדוק האם מתאים הכלל שלי, האם הכלל שלי הוא עכשיו עצה טובה, האם הרפואה היא תרופה טובה למכה, לשאלה שיש לי”. אין לו מספיק זמן, אין לו עצבים להסתכל על השאלה בעומק. הוא כבר התרגל שיש תשובה והולכים עם זה, וזהו זה.
וזה אדם שממש צדקותו הורגת אותו. זה לא ווארט, ומותר לומר את זה. אני רואה שיש אנשים שאומרים שאסור לומר את זה, וזו עדיין הבעיה. הם אומרים בעצמם, אנשים חושבים שאני מדבר על גדולי צדיקים, אני לא מתכוון לסתם אנשים, אבל זו עדיין הבעיה, כשהם אומרים שאסור לומר.
איך אתה יכול לומר שמישהו הלך לבית המדרש לכבוד זה שהוא מת? הם אומרים, “איך אתה אומר?” אני לא אומר כלום, בסדר? אני לא האומר כאן. כל הרעיון שלי הוא שאני לא אומר. לומר אני יכול לומר לדבר בשיעורי תורה. אבל עובדות נשארות עובדות. העובדה היא שאותו אדם הלך לבית המדרש ותפס וירוס ומת. מה אני אגיד לך? תעצום עיניים? זה לא יעזור. זה לא ישנה את העובדה שהוא הלך לבית המדרש ומת בגלל זה.
יש, זה פשוט, לפי כל דעה, אני לא צריך להיות חכם גדול, פוסק גדול, בעל דעת גדול כדי להבין שעכשיו המצב הוא שהמציאות אומרת שצריך כן לסגור.
אבל בשביל זה צריך להיות דבר שנקרא חירות. בשביל זה צריך להיות דעת של חירות. צריך להיות דעת חופשית. מה זה אומר דעת חופשית? דעת חופשית אומרת שדעתו לא תקועה בדעת עצמה. הוא לא נלכד במוח שלו עצמו, בכלל שלו עצמו, בצדקות שלו עצמו, שזה גוזל כל כך הרבה מהצדיקים שלנו ומהצדקות שלנו. אני יכול לדבר בשביל עצמי, אבל מהצדקות שלנו שמתעורר בה עקשנות מסוימת, יכולה לקחת איזה כלל, יכולה לקחת איזה דבר, ושם זה תקוע.
וזה נקרא דעת של פרעה, כן? פרעה הוא ממש… אני משבח מאוד את פרעה, אני מתכוון, אתם צריכים לדעת. ואני דווקא מאוד מאוכזב מחלק מהאנשים שהעמידו פנים שיש להם דעת כזו ואין להם.
מה אני מתכוון לומר? וכאן אני אומר הרבה פעמים את המעשה לרבנים, כן, אלה שנמצאים יותר זמן כבר שמעו בוודאי ממני, שהרב אורי אמר למשכילים שבאו להתווכח איתו, “אתם מזויפים, אתם לא אפיקורסים אמיתיים, כי אתם, בא משרת, שם לכם כיפה ואתם צועקים שמע ישראל. פרעה היה אפיקורס אמיתי. הוא קיבל תשע מכות, הוא לא התרצה. ותדעו, משה רבינו ניסה את עצמו תשע פעמים. לכל הדעות זה מספיק סטטיסטית תקף, כן? הוא אמיתי. הוא לא… למה? אני לא יודע. זה מוזר, כי יש לי כוח כזה, השם ליברלי. זה המזל. הוא היה אפיקורס אמיתי. אתם אנשים, אתם פשוט, אתם יודעים, אל תקראו לעצמכם לדבר איתו.”
אבל מה הפשט של פרעה? יש לזה פשט, כן? פרעה, יש רעיון שפרעה הוא אחראי דדעת. אחראי דדעת אומר, יש לו סוג של דעת, אבל הוא תקוע בצורה נוראה. הוא אף פעם לא מסתכל מחוץ לעצמו. הוא אף פעם לא מסתכל החוצה. אם הוא היה מסתכל, אולי אכן משה צודק, מבין?
ופרעה הוא… אני לא רוצה לומר, אמרתי בשבת לילדים שלי את המעשה של שבת הגדול שכתוב בטור ובמדרש, שבאו ה… הבכורות, הם אמרו, “תראה לכאן, חברה,” הם הלכו לפוליטיקאים, למנהיגים, הם אמרו, “חברה, אני לא יודע לגביכם, אבל למשה רבינו, יש לו רקורד. הוא אומר שבחצות הלילה מתים אנחנו, ואנחנו לא רוצים למות, אז בבקשה, שחררו את היהודים.”
כן? ומה אמרו המנהיגים? תראה, יש לנו כבר מדיניות כבר שנים ארוכות שאנחנו לא עושים יותר, אנחנו לא משחררים אנשים. יש לנו כבר מדיניות, זו שיטה, כלל. ו… אתם אומרים שאתם הולכים למות?” מה הם לא אמרו כלום, אבל מה הם חשבו זה, “אתה הולך למות, אני לא בכור, אין לי את הבעיה. אז… יש אנשים בסיכון איפשהו שנמצאים בסיכון למות, אבל אני לא בסיכון, אז…” מבין?
ומה עשו הבכורות? לקחו סכינים ודקרו, כן? לפחות אלה עשו משהו, מבין? וזה למכת מצרים ולבכוריהם, וזה מביא הטור. ואשתי אומרת לי, “למה אתה מדבר פוליטיקה?” אני כותב את זה על השולחן, מבין? אני צריך להבין את הנמשל. אז זה ה… זה ה… זה המצב. אבל זו תורה. זו תורה.
יש לו דעה כזו, יש לו שיטה כזו. “לא ידעתי את ה'”, זו טעות. כן, אני לא יודע. אני יודע, כמו שלמדנו בפעם הקודמת, הוא כן יודע אותו. יש לו איזה מהלך איך דברים עובדים. ומשה, כן, ומילים כאלה, מה הפשט? מה הפשט? משה יודע? הרי משה יודע!
—
[הערת צד] השיעור לא הוכן בדרך הרגילה (עם מקור/מקורות), כי המגיד שיעור עסוק במצוה. השיעור מתחיל “מהמקום בו עומדים” – שזו גם דרך בלימוד תורה.
—
הנושא המרכזי: מהו הקשר (או ההבדל) בין עולם המחשבה (חשיבה, הבנה, השגה) לבין עולם המעשה (מעשה מעשי)?
– עולם המעשה הוא עולמו של “תם” או “שאינו יודע לשאול” (מההגדה) – מקום שבו מחשבות כמעט אינן רלוונטיות, אבל זהו מקום ממשי ביותר.
– למעשה יש קדימות על המחשבה – זוהי החקירה הידועה “תלמוד גדול או מעשה גדול.” המשל: אם מישהו מכה את אשתו, צריך להיכנס ולהציל – אפילו באמצע לימוד גמרא תוספות. זוהי “מצוה עוברת” – מוסרית ושכלית פשוט.
– קושיא חריפה נוספת: אם אי אפשר לומר “אני ממשיך ללמוד” כשמישהו נופל לנהר, נשאלת השאלה: מי בכלל נתן לך היתר שלא להיות רופא או חבר הצלה? מדוע אתה יושב בבית המדרש במקום ללכת לחפש אנשים להציל?
אסור להפריד בין המחשבה למעשה – ההפרדה היא כמו להפריד בין הקב”ה ושכינתיה, “דברים חמורים ביותר.” צריך למצוא כיצד הקשר פועל.
—
פסח = חירות. לפי האריז”ל והפנימיות: חירות = דעת = עולם הבינה. מי שיש לו מוח/דעת הוא בן חורין.
—
עולם הזה = עולם השיעבוד (צריך לעבוד, לאכול, לישון – הכל הכרח). מחשבה = עולם החירות, כי בחשיבה אפשר מה שרוצים. כמו שהסטואיקנים אומרים: שלשלאות אפשר לשים על הגוף, לא על הראש.
זוהי רק בריחה מהמציאות, לא חירות אמיתית.
– דרכו של חבר ר’ חיים קנייבסקי: להתעלם מהמציאות, לחיות בעולם המחשבה – זוהי “ברכה לבטלה,” בריחה זמנית עד ש”המציאות האמיתית משיגה אותך.”
– טענת הרבי מליובאוויטש: הוא צעק בחריפות על חסידי האדמו”ר האמצעי שאמרו “אנחנו לא צריכים משיח, יש לנו כבר השגת אלוקות.” הרבי טוען: משיח פירושו אין צרות, אין בעיות, לא כל כך הרבה יהודים מנותקים – לא רק להישאר ב”תיבת נח.”
– הבדיחה של וודי אלן כמשל: הוא לא רוצה לחיות לנצח דרך “מורשת” – הוא רוצה לחיות לנצח על ידי לא למות. בדיוק כך: לצאת מהגלות רק על ידי לחשוב על ה’ (שם הגלות לא תופסת) זה לא לצאת מהגלות.
זה בכלל לא דעת. לא המשיכו דעת, לא יצאו מגלות הדעת. זה לא מנסה לתקן את הבעיות.
—
[המחשה של הבעיה]: ר’ ברוך בר למד הלכות קורקבן בגמרא. כשמישהו הביא לו תרנגולת ממשית עם שאלה, הוא לא ידע מהו קורקבן במציאות בכלל. הוא יכול לומר את כל הלמדנות, אבל לפסוק את השאלה המעשית – לא. זוהי גלות עצומה – זה לא לימוד תורה אמיתי.
—
יצחק לוריא (האריז”ל) לא אהב לעסוק בהלכה. הזוהר אומר: הלכה = לעסוק בבעיות עולם הזה (סיר, קדרה, חלב ובשר – “ענייני מטבח”). זה “לא מעורר השראה.” אבל – דווקא כאן מתברר שכאשר התורה תובעת לבוא לידי מעשה, התלמיד צריך להביא זאת לידי מעשה.
—
חילוק בסיסי בין שני טיפוסי אנשים:
1. התם / אנשי מעשה: יהודי פשוט שחי בעולם המעשה – הוא הולך לעבוד, חוזר הביתה, לומד, מתפלל, הולך לישון, הולך לבית המדרש בשבת. הוא לא חושב יותר מדי, הוא מקבל דברים כמו שהם.
2. החכם / איש המחשבה: הוא חושב לעומק, לא מקבל דברים “כמובנים מאליהם”, שואל, מנתח, יש לו יותר דעת ושכל.
—
[הערת צד – ארבעה בנים]: החכם והרשע עומדים בצד אחד – שניהם יש להם שכל, שניהם יכולים לדבר, שניהם מבינים. התם והשאינו יודע לשאול עומדים בצד השני. הרשע אינו תם – יש לו שכל, רק שהוא השתמש בשכל בצורה הפוכה. דברי ר’ בונם: “יהודי צריך להיות קצת אפיקורס.”
—
עד עכשיו חשבו:
– חכמים = אנשי מחשבה, הוגים, אנשי רוחניות
– תמימים = אנשי מעשה, אנשי עולם, אנשים מעשיים
אבל מתברר בדיוק להיפך:
– החכמים הם דווקא אנשי המציאות – הם ה”קהילה המבוססת על המציאות.” הם מחזיקים ב“עקרון המציאות” (מושג של פרויד).
– ה”תמימים” – דווקא הם חיים בפנטזיה, במחשבות שאין להן שום קשר למציאות.
—
תוכחת מוסר חריפה נגד אנשים ש:
– אומרים “אין וירוס”
– עושים גימטריאות (“קורונה = גימטריא X”)
– מביאים ראיות ממסכת תענית על שיעורי מגפה
– סבורים שמעשים רוחניים לבדם יריפאו
הטענה: הדרשות יפות, אפשר ללמוד מהן, אפשר לפלפל – אבל להתרפא מהמחלה לא אפשר בזה. “זו המציאות, לצערנו.”
משל הסבא: אם יהודי קופץ מגג וצועק “אמן יהא שמיה רבא” בכל כוחו – זה לא עוזר לו, הוא מתנפץ. זו לא סתירה לאמונה – המציאות עדיין גוברת.
—
חכמה לא פירושה לברוח מעולם הזה. לא אמונה, לא קדושה, לא אלוקות – אף אחד מאלה לא אומר שיש מקום שבו אין צרות, אין מגפות, אין בעיות.
הפיתוי של “בריחה” מובן היטב. ר’ נחמן: מי ש”התורה שייכת לו” (לא הוא שייך לתורה) – אדם כזה יכול לשבת בכלא כמו סוקרטס ולהמשיך ללמוד, אפילו מחר הוא ימות. יש לזה כוח, כוח אמיתי.
1. מעשית: כשחולים, כשלא שתו קפה, המוח לא עובד. נשמה וגוף עובדים יחד – “הם צריכים זה את זה.” נשמה וגוף אינם במלחמה. כשבריא, לומדים; כשחולה, לא לומדים. “זו המציאות.”
2. הבעיה הגדולה יותר – זו לא חכמה:
– חכם אינו מי שיודע חכמה.
– חכם הוא מי שיודע את המציאות, את הריאליות.
– חכמה היא רק משקפיים – היא צריכה להיות שקופה, כך שנראה את המציאות טוב יותר מאחרים.
– חכם אינו מי שגבוה מהעולם – הוא מי שרואה את העולם בצורה ברורה יותר.
– המשנה “איזהו חכם, הרואה את הנולד” – זה פירושו מי שרואה מה קורה, לא מי שמנותק.
—
הטיפוס שיושב בבית-מדרש ואומר: “עדיין לא ראיתי אף אחד חולה, אני לא רואה שמישהו מת” – זה בדיוק ההיפך מחכמה. זה מי שלא רואה מה בא (“הרואה את הנולד”), הוא רואה רק מה שכתוב בספרו.
—
“איזהו חכם? הרואה את הנולד” מתפרש בפשטות: החכם יכול להעריך מה יקרה מחר על בסיס עובדות שקיימות היום.
– הלא-חכם יושב בבית-המדרש, רואה ש”עדיין אף אחד לא מת”, ומסיק ש”מגזימים”.
– החכם יכול מעקרונות בסיס (איך וירוס מתפשט, צמיחה אקספוננציאלית) לחשב בעצמו ש”בשבוע הבא יהיו כאן הלוויות”.
– “חכם עדיף מנביא” – לא צריך נבואה, אלא חכמה: להבין את המציאות.
מעוות המגמה הוא דווקא מי שרוצה את החיים הנעימים ולכן מתעלם מהעובדות – הוא לא רוצה להתעמק ב”מתמטיקה” (נתונים/דאטה).
נקודה עיקרית: החכם מבין את בית-המדרש טוב יותר ממי שיושב שם – לא שהוא חי “במקום אחר” ולא מבין.
—
לחכם יש “חירות הדעת” – הבנתו אינה משועבדת לשום דבר מלבד המציאות עצמה. וזו לא בעיה – זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים: המציאות, שיכולה להכיל הכל, גם דורות.
רש”י על “וקראתם דרור”: דרור = חירות = יכולת לגור איפה שרוצים, כמו ציפור. עבד/אסיר כלוא במקום אחד. כך גם: דעת ש”תקועה” בכלל אחד – היא בכליאה.
—
יש אנשים שנראים כצדיקים, אבל הם “לא עבדו”. מדוע?
1. האדם לוקח לעצמו כלל אחד (למשל: “נשארים בבית-המדרש, תורה/תפילה גוברת על הכל”).
2. הוא עקבי להפליא – כל שבוע מגיעה סיבה חדשה לסגור, הוא לא מתרשם, הוא ממשיך.
3. הוא בנה לעצמו תפיסה (בית-כלא) שהוא קורא לה “ארמון” – הכלל עצמו הופך לכלא שלו.
4. כשמגיע מצב שבלי שום ספק צריך לסגור (כמו בעת מגפה) – הוא לא יכול לצאת מהכלל שלו. אין לו מספיק “עצבים” לבחון האם הכלל עדיין מתאים.
– “צדקתו הורגת אותו” – ממש: הוא הולך לבית-המדרש, נדבק בוירוס, מת.
– עובדות נשארות עובדות – אי אפשר לעצום עיניים. “אני לא האומר – אבל העובדה היא שהוא הלך לבית-המדרש ומת.”
אין לו את החלק הנוסף של הדעת שאומר: “בואו נצא לבדוק האם הכלל שלי עדיין נכון, האם התרופה עדיין מתאימה למכה.” – כלומר חירות הדעת.
—
> הרב אורי אמר למשכילים: “אתם מזויפים – מגיע סכנה, שמים לכם את הכיפה וצועקים שמע ישראל. פרעה היה אפיקורס אמיתי – עשר מכות, הוא לא נכנע.”
– פרעה הוא “אחראי דדעת” – יש לו דעת, אבל הוא תקוע להפליא.
– הוא אף פעם לא מסתכל מחוץ לעצמו – הוא אף פעם לא מנסה לבחון האם אולי משה צודק.
– “לא ידעתי את ה'” – יש לו שיטה, דרך, אבל הוא נעול בה.
> הבכורות הולכים למנהיגים/פוליטיקאים: “למשה רבינו יש רקורד – הוא אומר שבחצות הלילה אנחנו מתים – שחררו את היהודים!”
>
> המנהיגים עונים: “כבר יש לנו מדיניות שנים ארוכות – אנחנו לא משחררים.” (ובשקט חושבים: “אני לא בכור – לי אין את הבעיה…”)
>
> תוצאה: הבכורות לוקחים סכינים – “למכת מצרים ולבכוריהם.”
[הערת צד]: “למה אתה מדבר פוליטיקה?” – זו תורה. הנמשל ברור.
—
| מושג | שעבוד-דעת (פרעה / “צדיק” תקוע) | חירות-דעת (חכם) |
|—|—|—|
| כלל | כלוא בכלל אחד, לא מסתכל החוצה | בוחן תמיד האם הכלל מתאים למציאות |
| מציאות | מתעלם מעובדות שמפריעות לכלל | משועבד רק למציאות |
| תוצאה | “צדקתו הורגת אותו” / מפלת פרעה | “הרואה את הנולד” – מציל את עצמו ואחרים |
| עקשנות | הופכת ל”בית-כלא” | הופכת ל”דרור” – חופשי כציפור |
—
חירות הדעת לא פירושה שאין כלל – אלא שלא תקועים בו. צריך תמיד להיות האומץ והכוח לצאת ולבדוק האם הכלל עדיין מתאים למציאות. בלי זה אפילו צדקות היא צורה של גלות. חירות/דעת אמיתית חייבת להתבטא בעולם המעשה – לא רק בעולם המחשבה. מחשבה-בלבד היא בריחה, לא גאולה. החכם אינו מי שבורח מהעולם לתוך ספריו – הוא מי שרואה את העולם בצורה ברורה יותר מכולם, ופועל בהתאם.
מגיד שיעור:
המעשה הוא כך, אני לא הכנתי שיעור, סליחה, בדרך כלל אני מכין, אבל כן, אבל לא הייתה לי דרך לארגן את זה, כי אני עוסק בדבר מצוה, ואני מקווה שאשאר במצוה, יפה, אחרים יודעים.
וזה מה שאני רוצה, אני אתחיל מזה, כמו שאנחנו עושים בדרך כלל, אני לא מתכוון בשיעור שלנו, השיעור שלנו בדרך כלל מתחיל ממקור, אין לי כאן באמת מקור להתחיל ממנו, אז נעשה מה שאנחנו יכולים. אני מתכוון שבוודאי יש מקורות, אבל למצוא את המקורות זה עוד עניין שלם, אבל אני אתחיל מאיפה שאני עומד, זו דרך ללמוד תורה, מתחילים מאיפה שאנחנו עומדים, כדי שנראה לאן נוכל להגיע עם זה.
מגיד שיעור:
אז אני עומד מאוד חזק בהבדל, או בשאלה של ההבדל או הקשר, אה, אתם צריכים קורס, שכחתי. כן, אני אומר שאני עומד מאוד חזק בקשר או בהבדל, איך שזה הולך, בין עולם המחשבה, שפירושו שאפשר לחשוב, אפשר להבין, אפשר לשמוע, אפשר להיות משיג, ובין עולם המעשה.
עולם המעשה הוא מאוד לא, לא מאוד, אבל זה כמו ארבעת החכמים של הגדה של פסח, זה לא עולם של החכם, זה עולם של שאינו יודע לשאול או של התם, אני לא יודע. זה לא מקום שיש בו הרבה מחשבות, זה לא מקום שמחשבות רלוונטיות בו במובן מסוים בכלל, אבל זה מקום מאוד ריאלי, מאוד, ויש לו הרבה, הוא קודם.
מגיד שיעור:
יש כאן את החקירה המפורסמת, תלמוד גדול או מעשה גדול, אבל העובדה היא שהוא קודם למחשבה. למשל, המשל, אני מתכוון שהמשל שעומד לפני העיניים כאן הוא, יש יהודי שמישהו מכה את אשתו, צריך להיכנס ולהציל, אפילו אתה באמצע לימוד גמרא תוספות, ואולי זו מצוה גדולה יותר, במילים אחרות, אתה מקבל סתם כך השגות גדולות יותר, אני לא אכנס לסוגיא של זה, אבל אתה מקבל סתם כך השגות גדולות יותר מלימוד גמרא תוספות או זוהר מאשר מהיכנסות, מאשר להיות המציל ולהיות העסקן וכל הדברים האלה.
אבל יש דבר כזה שנקרא מצוה עוברת, או יש בכל זאת גדרים, אני לא רוצה עכשיו להיות מעיין בהלכה, אבל זה פשוט, מוסרית ושכלית שזה גובר. אף אחד לא יכול לומר, “אני עכשיו באמצע לימוד, אני לא מציל את ההוא.” אפשר בכלל להיות מעיין איך אדם יכול לומר את זה בכלל, נכון?
מגיד שיעור:
אם בפרטיות אי אפשר לומר את זה, אני לא יכול ללכת ולומר, “אני עכשיו באמצע לימוד, ההוא נופל לנהר, אני אמשיך ללמוד.” את זה בוודאי אי אפשר לומר. נשאלת בכל זאת קושיא, מי נתן לך בכלל היתר לא להיות רופא, לא להיות חבר הצלה? למה אתה בכלל למדן? אתה יושב כל יום בבית המדרש במקום ללכת לחפש בנהר אנשים שצריך להציל. זו באמת שאלה מאוד ברורה בחיים ובמוסר ודברים כאלה.
מגיד שיעור:
ממילא פשוט שעל כל פנים יש קשר, יש קשר. אני מאוד לא אוהב לנתק את הדברים, ואני חושב שכל השיעור רוצה להיות על הנקודה של אסור להפריד בין המחשבה למעשה. זה ממש כמו להפריד את קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה ממש דברים חמורים ביותר. וצריך למצוא איך הקשר, צריך להבין איך הקשר.
מגיד שיעור:
ואני מבין שכאן פסח, כתבתי על הראש שלי, זו דרך אחת שאני חושב על זה בימים האחרונים, שזה ענין של חירות, כולם יודעים. ומי שלומד פנימיות ואריז”ל, זו כמו המשמעות של יציאת מצרים, אם אתם רוצים לקשר את זה לדרך השיעורים הקודמת שלנו והכל.
והאריז”ל מסביר שחירות פירושה שיש דעת, חירות פירושה עולם החירות, ובזוהר זה נקרא עולם הבינה. ומי שיש לו מוח, ומי שיש לו דעת, ומי שיש לו שכל, הוא בן חורין.
מגיד שיעור:
עכשיו, יש כאן כמו בעיה הלאה. יש פירוש אחד בזה שאומר שחירות היא בריחה. עולם הזה הוא עולם השעבוד בהכרח. כל מה שאתה עושה הוא מתוך הכרח. צריך ללכת לעבוד כדי להרוויח כסף, צריך את זה, צריך לקום, צריך לישון כדי להיות בעל כח, צריך לאכול כדי לחיות. הכל עולם השעבוד, הכל עולם ההכרח, עולם השעבוד, ומה זה? המחשבה היא עולם החירות. לחשוב אפשר לחשוב מה שרוצים.
לפחות תיאורטית, זה לא נכון, אבל תיאורטית לחשוב אפשר לחשוב מה שרוצים. כמו שהסטואיקנים אוהבים לומר, אפשר להיות בתפיסה ולא להיות בתפיסה, כי את השכל שלך אי אפשר לכבול. כבלים אפשר לשים רק על הגוף, אי אפשר לשים כבלים על הראש. אז זה עולם המחשבה, זה עולם החירות. פשוט, אי אפשר לשים כבלים על הראש. אבל זה לא הפירוש.
מגיד שיעור:
איך אני יודע שזה לא הפירוש? כי זה צרות. כי חברו של רבי חיים קנייבסקי מילא זה, כן? בואו נלך לעולם המחשבה, בואו נלמד תורה, בואו נתעלם מהמציאות, ונחיה בחירות, נעשה חיים. אני מתכוון, העובדה היא, הוא יעשה חיים, לפחות לשבועיים הראשונים, עד שזה יתפוס אותו… עד שהעולם האמיתי ישיג אותו, הוא יעשה באמת חיים.
וזו לא יכולה להיות חירות, זו בכלל ברכה לבטלה. לא יכול להיות שחירות היא דבר זמני, אי אפשר לברוח קצת מהמציאות דרך מחשבה. וזו באמת קושיא נוראה, זו בכלל קושיא עמוקה שצריך להיות מעיין בה בכלל, בכל כשמדברים על גלות וגאולה, שזו רק דרך אחרת לומר, יש בעיות ויש פתרונות, וצריך לדעת לפתור את הבעיה, צריך לדעת לבצע דברים.
מגיד שיעור:
זו בעיה עצומה. כלומר, למשל, הרבי מליובאוויטש זכרונו לברכה צעק על זה נורא. צעק נורא שיש דברי חסידות, ויש רעיונות כאלה ממש בפירוש במקורות חסידיים, ואולי בכלל, אנשים חושבים כך.
הוא אומר, כמו שחסידי האדמו”ר האמצעי אמרו שהוא לא צריך משיח. הם אמרו, כמו שהחסידות מבינה את כולם, שיחיו בהשגת אלוקות. מה זה משיח? השגת אלוקות. נו, יש להם את זה כבר. מה הם צריכים משיח?
והרבי היה כועס נורא על הדיבור הזה. הוא טען, מה זה אומר? משיח פירושו שלא יהיו צרות, משיח פירושו שלא יהיה, אני יודע כמה יצר הרע, אבל שלא יהיו כל הבעיות שיש לנו, ולא כל כך הרבה יהודים יהיו אפיקורסים או בכלל מנותקים, וכן הלאה.
זה מסתובב לי בראש, אתה ברחת למקום יפה של רבי, אני אומר לך, מצאת איזה שטיבל להסתתר בו, תיבת נח, ובשבילך משיח כבר בא. זה אפילו לא משיח, זה לא רק לא נכון מבחינה מוסרית להסתתר בחדר. זה, נניח שמצאת היתר, ומותר כן. בלית ברירה, זה הכי טוב שיש לי, “לי חמי ובחדרי אשכב”. אין לי ברירה, אני מסתתר בחדר, ושם אני חי את החירות שלי. כמו שמישהו אין לו ברירה, ואני באמת שכנעתי את עצמי.
מגיד שיעור:
אבל הטענה כאן היא דבר עמוק יותר. הטענה היא שזו לא חירות בכלל, כי לא השתחררת משום דבר. אין לך בכלל שום חירות “אמיתית”. חירות “אמיתית” היא, כמו שאני אומר את הבדיחה של וודי אלן, כן? וודי אלן אומר שהוא לא רוצה לחיות לנצח דרך השארת “מורשת”, הוא רוצה לחיות לנצח דרך לא למות. בסדר? זה המשל.
והוא רוצה לצאת מגלות דרך תיקון, דרך לפני שהוא ימות ומשה רבינו יצטרף. לצאת מגלות דרך מחשבה על אלוקים, שם לא תופס שום גלות, זה, “אתה יודע”, “זה טוב למצרים”. זו לא יציאה מגלות.
במילים אחרות, זו באמת לא חירות, לא רק זה, זה בכלל לא מנסה לתקן את הבעיות שיש לנו כאן. זה בכלל, אפשר לקרוא לזה “בריחה”, זו לא המילה, אבל המילה היא, זו לא חירות, זו לא דעת. במילים אחרות, זה לא אומר שיש לך דעת.
והאריז”ל מדבר על אמת, כמו שכתוב בכתבי אריז”ל, כשהוא בא לומר, זה בוודאי לא אומר שיש דעת. שאפשר לעוף לעולם ה… אני יודע לאן, ושם לחשוב, זה לא אומר שיש באמת את הדעת, זה לא אומר שהמשכת את הדעת, זה לא אומר שיצאת מגלות, מגלות הדעת.
מגיד שיעור:
ואם כך צריך מאוד להיות מעיין, אז מה כן? מה כן? אפשר קצת יותר לתאר את הבעיה, אולי נבין את זה טוב יותר.
מגיד שיעור:
יש מעשה על ה, נו, על התרנגולת, הקורקבן, כן? אתם מכירים את המעשה, ר’ ברוך בר למד עם מישהו חולין, והוא היה עוסק בקורקבן הקדוש שכתוב בשולחן ערוך, בגמרא. בא מישהו עם תרנגולת, הוא לא ידע בכלל על מה מדברים. הוא הסתכל, “אה, זה הקורקבן הקדוש שעליו מדברים?” הוא אמר לו, “אני לא יודע מה אתה רוצה, שאל רב. אני לא מורה הוראה, אני לא עוסק בדבר הזה.” הוא לא ידע, הוא יכול לומר את כל הלמדנות על כל הטריפות וכל ההלכות, אבל לפסוק את השאלה, הלכות טריפות, הקורקבן ניקב או לא, לא היה לו מושג בכלל מה זה קורקבן.
זו בדרך מסוימת גלות עצומה. אני מתכוון, אני אומר שוב, זו בכל זאת פנימיות התורה, זה בכל זאת דברים העומדים ברומו של עולם, אבל מתחילים להבין שזה מאוד פראי. זה, זה לא לימוד תורה, במילים אחרות. יש כאן בעיה נוראה.
מגיד שיעור:
אפשר להיות מקובל גדול ובעל מחשבה גדול, וכמו שאני אומר, יצחק לאהי, הוא לא אוהב לעסוק בהלכה. למה? הלכה זה לעסוק, כמו שהזוהר אומר, הלכה זה לעסוק בעולם הזה, בבעיות, הסיר נפל למרק, המרק נשפך מהסיר, החלב נפל לבשר, הבשר… זה לא מעורר השראה. אני מתכוון, בואו נהיה ריאליים, זה מדבר על עניני עולם הזה, על עניני דברים של המטבח. אני מתכוון, זו העובדה, שולחן ערוך הוא ספר של המטבח, בדרך מסוימת איך שזה רק יהיה, כל המקומות של שולחן ערוך.
אבל, מתחילים להבין, כשבא דבר שתובע לבוא לידי מעשה, זה תובע שהתלמיד יהיה מביא לידי מעשה, והתלמיד מביא לידי מעשה, עדיין לא הגעתי לזה, אני חושש שאני צריך עדיין להסביר שיש כן קשר, זה לא יותר נחוץ.
מגיד שיעור:
אבל מתחילים לראות שכשמדברים הלכה, יש, תן לי להניח דבר, יש כמו שני סוגי אנשים, כך אני רואה את זה. זו דרך נאיבית, זו לא הדרך הנכונה, אבל זו הדרך איך שרואים את זה. יש אנשים פשוטים כאלה, תמימים כאלה, כן, יהודים פנימיים כאלה, הם הולכים לפי הערוך, והם חיים כמו שאפשר לומר בעולם המעשה, עולם הפשוט. הוא הולך לעבודה ולבית, הוא מרגיש קדושה.
אבל, מתחילים להבין, כשבא דבר שטבעי, טבעי לבוא למעשה, טבעי שהתלמוד יביא את המעשה, והתלמוד מביא את המעשה, זה בכלל לא הגיע לזה. אני לא רוצה לומר שזה לא נחוץ, אבל מתחילים לראות שכשמדברים הלכה, כלומר, כאן תן לי להציג דבר.
יש כמו שני סוגי אנשים, כך אני רואה את זה. אולי זו דרך נאיבית, אולי זו לא הדרך הנכונה, אבל זו הדרך איך שרואים את זה.
יש בוודאי אנשים פשוטים, בוודאי תם, כן, בוודאי יהודים תמימים. הם הולכים אחרי השולחן ערוך, והם חיים ב, כמו שאפשר לומר, עולם המעשה, עולם הפשוט.
הוא הולך לעבודה, ואחר כך מאוחר יותר הוא חוזר הביתה, והוא לומד או הוא מתפלל מעריב, והוא הולך לישון, והוא הולך לבית המדרש בשבת, הוא לא חושב יותר מדי. אפשר לומר, הוא איש מעשה.
והנה יש מי שהוא יותר מחשבה, יש לו יותר דעת, יש לו יותר שכל, כן. מהו השני? הוא חושב לעומק, הוא לא לוקח דברים כמובן מאליו, כן, הוא לא לוקח דברים כמובנים מאליו, הוא חושב לעומק, הוא שואל, הוא מעמיק בשאלות, הוא אומר אולי לא, כן. כמו שגם לחכם יש קצת מזה, אני יודע, אולי עניין, כן. כלומר, אדם יותר מחשבתי.
כך מסתכלים לעתים קרובות על ההבדל בין שני האנשים, כמו, כן, אני יודע, התם עם החכם או הרשע. החכם והרשע הם תמיד מול התם ומול שאינו יודע לשאול, כן.
תלמיד חכם שהוא רשע גם יודע על מה הוא מדבר, כן, חשוב מאוד. רשע אינו תם, תם הוא תם, הוא שאינו יודע לשאול. רשע הוא מי שאפשר לדבר איתו, כן, יש לו מה לומר, אבל הוא פשוט לקח את השכל ועשה ממנו רשעות, אבל הוא מישהו שאפשר לדבר איתו.
וזו הדרך הרגילה שבה הסתכלו על דבר כזה: תם, חכם, רשע, תם. וכן הלאה. זה החכם עם הרשע מול התם עם שאינו יודע לשאול. אלו שני סוגי היהודים שרואים, הולכים למקווה ופנטזיות.
אומר הוא, אומר הוא אבל דבר שני שהופך, הופך את התכלית על פיהו. מהי הטענה השנייה? הטענה השנייה הולכת הפוך ממש.
מהי הטענה השנייה שהחכמים או הרשעים – מה שהוא בדרך כלל, כמו שאמרנו, זה “two sides of the same coin”, כמו שהרבי ר’ בונם אמר שיהודי צריך להיות קצת אפיקורס, כן, טוב ואדוק וחכם. כן, אז ה… מה אומר החכם כנגד התם בעצם? חושבים לעומק, אומר הוא למעשה הפוך ממש.
כשאני הולך כנגד יהודי המקווה, יהודי המרחץ, עם הארץ, היהודי הלא משכיל, איזה סוג פשוט של יהודי – לא פשוט, סוג מסוים של יהודי שאנחנו מכירים ושאנחנו נתקלים בו לאחרונה עם בעיה גדולה – אומר אני: אתה יודע מה המחלוקת שלי איתך, המחלוקת שלי איתך היא שאני כמו שהיו קוראים לזה, ה”reality-based community”.
אני דואג לגבי ה”reality”. יש לי איזה עיקרון, כן, פרויד קורא לזה ה”reality principle”, כבר דיברנו על זה כמה פעמים בשיעורים. יש איזה יסוד, איזה עיקרון, שמה שמדברים, מה שעושים, מה שמנהלים, אני צריך להיות “connected” עם איזו “reality”.
שיש משהו בחוץ מחוץ למוח שלי, לא במוח שלי שם חם, שם טעים, שם מחשבה. משהו מאוד קר, מאוד “bumpy”, מאוד “real reality”, ועם זה אני צריך לדבר, אני יכול איתו.
ומה אני צועק כשאני צועק על היהודי שהוא הולך ואומר שאין וירוס, כן, הוא מחזיק בעניין של הקדוש ברוך הוא של ארץ ישראל? אומר אני לו: תורות יפות מאוד.
כשאתה רוצה לדבר איתי בדברי תורה, אין לי שום דבר נגד דברי התורה שלך, להפך, דברי תורה יפים, רמז, קורונה זה גימטריא, אני יודע מה, וזה גימטריא ככה, וככה זה גימטריא לשם, הלא? וכן הלאה, אני לא יודע מה.
ומה אני טוען נגד זה? אני לא טוען שהמחשבות שלו לא נכונות. אני טוען… וכאן אני אטען מה שטענתי על ההווא אמינא הראשונה, שאתה חי בעולם המעשה ואני לא מבין את זה. להפך, אני מבין את זה טוב מדי במובן מסוים.
יש לך תורות יפות עם דרשות, אפשר ללמוד איתם, אפשר לעשות איתם משהו, כן? אפשר… עם סוג הדרשות שיש לאנשים, אפשר לעשות משהו, אפשר להתפלפל, אפשר לעשות פשט, אפשר לעשות כל השטויות, אפשר לעשות כל מיני דרשות.
אבל להתרפא מהמחלה אי אפשר. That’s the reality, unfortunately. אי אפשר.
אפשר לומר, אני לא מתכוון לזלזל בתשובה או במצוות ומעשים טובים, מה שאני מתכוון הוא, למעשה, כמו שזקני אומר – עכשיו הרמתי את זה עם אבא שלי – זקני אומר: אם יש יהודי שקופץ מהגג והוא צועק “אמן יהא שמיה רבא” בקול כוחו, זה לא עוזר לו שיעמוד, והוא מתנפץ.
אין זו סתירה. הריאליטי עדיין גובר. אולי צריך לעיין כיצד זה עובד, חרבונא, וצריך שורה אחרת, אבל זה העובדה.
אי אפשר לצעוק, לומר, “הרי כתוב בגמרא ‘אמן יהא שמיה רבא’ גוזר גזר דינו”, אני קופץ מהגג ואומר “אמן יהא שמיה רבא”, איפה הקדוש ברוך הוא שמציל אותי? It doesn’t work like that. זה לא כך הדבר.
במילים אחרות, יש את הטענה ההפוכה. עד עכשיו חשבו, אנחנו החכמים, אנחנו החושבים, והם האנשים, אנשי העולם, הם הולכים עם ה, מה אני יודע, עם feelings, עם צרכים, עם כסף, עם כל מיני דברים.
עד שהעולם מגלה שזה הפוך. החכמים, הם אנשי המציאות, הם אנשי העולם, הם אנשי מעשה, אנשי עולם המעשה. ודווקא הטיפשים, הם אנשי חכמה, הם אנשי מצמצמים, הם יודעים רק מה שכתוב בספר והם לא יודעים.
הוא יודע קטע מהגמרא, הבונה דלמא קלא, that’s gonna get into my rant, I’m trying not to rant, but people that you have to explain them שיש לך כאן את הדבר, זו מגפה, כי במסכת תענית כתוב שיש דין של מגפה, שצריך לגזור תענית.
וצריך לחקור האם המשנה אומרת איזה שיעור, והאם מגיעים לשיעור, האם לא מגיעים לשיעור. ואולי יש שיטה שנייה שאפשר למצוא שאפילו אין השיעור זו סכנה.
רבונו של עולם, אלו פלפולים טובים מאוד, אין לי שום דבר נגד ללמוד מסכת תענית, זה מאוד טעים. ברוך השם, לכבוד ה, כמו כל דבר למדתי עם דברי התורה, לכבוד הפרשה למדתי עוד כמה משניות ממסכת תענית, וזה אבד, עכשיו אני יודע עוד קצת לתוך הדברים, איפשהו מכל הדברים שהייתי צריך ללמוד.
למה הייתי צריך ללמוד את כל הדברים האלה? לא כי אני עכשיו זה בהלכות תענית, והלכות סוגיות דבר, סוגיא יפה. אני רוצה באמת, אני אגיד כמה שיעורים בסוגיות דבר, אבל אני לא מחזיק עכשיו בסוגיא, אני מחזיק עכשיו במעשה.
והמעשה יש לו מעט מאוד, לא שיש לו מעט, יש לו הרבה מה לעשות עם הסוגיא. אבל כשאתה מתחיל ואתה רוצה להיכנס ממשנה איפשהו, או מאגדה של רבי עקיבא איפשהו, שזה נקרא מגפה ומגיפה צריך להתענות, זה לא פשט שאתה עולם המעשה ואני החושב.
להפך, אני המציאות ואתה פנטזיה, אתה מחשבות שאין להן שום קשר למציאות. במילים אחרות, אתה לא תופס איך הן מתחברות למציאות. כלומר, סוג כזה של חשיבה משנה מאוד את הדרך שבה חושבים, זה משנה מאוד חזק איך אפשר לחשוב.
לגבי מה פירוש חכמה בכלל, דיברנו קצת שיעורים על זה, על חכמת הגויים. חכמה לא אומרת, היידוס של חכמה לא יכול להיות, ואותו דבר כשאומרים אמונה, או אומרים קדושה, או אומרים אלוקות, אף אחד מהדברים האלה, שמתורגם איכשהו לאותו דבר במוח שלי, אף אחד מהדברים האלה לא יכול להיות בריחה מהעולם הזה.
שיש לי מקום שבו יש חירות, שם לא מושפעים מכל הגויים, שם אין את הבעיות, אין שם מגפות, אין צרות.
זה נכון, במילים אחרות, אני רוצה לומר, אם מישהו לא מבין את הפיתוי של זה, אני רוצה לומר שהוא לא תופס את היצר הרע, אז הוא באמת לא חכם. אני מבין מאוד טוב את היצר הרע, זה נכון, על כל ספק, בהרבה מצבים קשים מאוד אדם יכול, מי שזוכה, מי שיש לו, כמו שרבי נחמן אומר, מי שהתורה הראתה לו אהבה, לא הוא הראה אהבה לתורה, התורה הראתה לו אהבה.
ומי שהתורה מראה אהבה לאדם, או חכמה, מילה אחרת לתורה, בטוח בלי ספק שהוא יכול לשבת בתפיסה, וכמו סוקרטס, אני מתכוון שזו הדוגמא הגדולה שלנו, הוא יושב בתפיסה והוא ממשיך עם הדברים שלו, העולם הוא חי הלאה, הוא ממשיך עם החיים שלו. מה הוא עושה? הוא ממשיך ללמוד, מחר הוא ימות, הוא ממשיך ללמוד. הוא בכלל לא מתרגש ממוות, כי הוא לומד עכשיו. ללמוד זה טעים.
יש לזה… יש לזה… יש לזה באמת כוח כזה. יש לזה כוח משכר, יש לזה כוח… escape. Escape זו לא המילה הנכונה. Escape זו מילה של חכמה 100%, אבל זו לא חכמה.
יש צרה גדולה. מלבד הצרה שאמרתי, שעל זה לא יוצאים מהחכמה, כי בינתיים מתים – כי יש עוד בעיה, כי הוא לא מת – כבר לא חושבים.
או אז כשאמרתי עם הליפרירדיגע כבר, כשאני חולה, וכשלא שתיתי קפה, המוח שלי לא עובד. אז אני לא מאמין לאף אחד שאומר שהנשמה והגוף במלחמה, כי אני לא יודע על זה. הנשמה שלי, הגוף שלי עובדים מאוד טוב ביחד, הם עובדים ביחד. They need each other.
כשהמוח שלי עומד, לא לומדים, לא מתפללים, לא מבינים. כשבריא, כשיש ברוך השם את כל מה שצריך, כשזה עובד. That’s the reality. זו עובדה אחת של לומר שצריך להיות נורמלי.
אבל הבעיה הגדולה יותר היא שזו לא חכמה. חכם, מה פירושו חכם? חכם פירושו מי שיודע דברים. מה יודע, איזה דברים צריך לדעת? מה פירושו בעל דעת? מי שיודע דברים. אילו דברים צריך לדעת? דברים שקיימים, נכון? במילים אחרות, הריאליטי. המציאות.
לא לדעת חכמה. חכם הוא לא מי שיודע חכמה. חכם הוא מי שיודע את הריאליטי. החכמה היא רק זכוכית שצריכה להיות משקיפה, היא צריכה לעשות אותה שקופה החכמה, שהוא יראה את הריאליטי טוב יותר מאחר!
במילים אחרות, חכם הוא לא מי שהוא יותר גבוה כביכול טפל חכן מהעולם, זה לא קוטי! צריך להיות טג נישט רוב מה להיות טפל חכן מהעולם. חכם הוא מי שהוא לא חכם!
נאמר, אם אנחנו אומרים במשנה, איזהו חכם, הרואה את הנולד, כן? פשוט דגים. מה זה הרואה את הנולד? כן? מי שהוא לא חכם.
הוא מסתכל בבית המדרש ושבועיים אחורה. אני לא יודע. שמעתי כשהיה במגפה. אני לא רואה שאף אחד לא מת עדיין. כמעט אף אחד עדיין אפילו לא חולה.
סתם מגזין, החברה במגזין. עכשיו יכול להיות שאנחנו…
צריך להיות חכם, לא בכלל להיות חכם. להפך העולם. חכם הוא מי שמבין את העולם טוב יותר. מי שהוא לא חכם, נאמר, מה שאומרים במשנה, איזהו חכם? הרואה את הנולד. כן, בפשטות.
מה זה הרואה את הנולד? כן, מי שהוא לא חכם, הוא מסתכל בבית המדרש שבועיים אחורה, אני לא יודע, שמעתי על המגיפה, אני לא רואה שאף אחד לא מת עדיין, כמעט אף אחד עדיין אפילו לא חולה, סתם זה סתם מגזימים, החברה מגזימים. עכשיו, יכול להיות שלפעמים מגזימים? כן, יכול להיות. אבל זו לא דרך חכמה של חשיבה. לא כי זה יותר מדי עולם הזה, כי זה הרבה יותר מדי מעט עולם הזה, אתה לא מבין את העולם.
אתה אילו היית חכם, היית מבין שאלו חוקים פשוטים של איך, שאפשר ללמוד ממקומות אחרים, שאפשר ללמוד מהעקרונות הבסיסיים של איך וירוס הולך. אם יודעים קצת את המציאות של כמה זה מתפשט וכן הלאה, אתה יכול לקחת לעצמך עט ונייר, לעשות את המתמטיקה, תראה שבערך בשבוע הבא יהיה כאן הרבה הלוויות.
וצריך, זה חכם עדיף מנביא, לא היה צריך להיות נביא, היה צריך להיות חכם. הפוך ממש, לפעמים זה סוג הנביאים אנשים שהם מחפשים, הוא רוצה את הטעים, הוא רוצה לחיות, ולכבוד זה הוא מתעלם, הוא לא רוצה להיכנס למתמטיקה. צריך לדעת את יסודות הסוגיא, איך עושים את המתמטיקה וכן הלאה, ואיך זה עובד, ומה הדעה על זה, וכן הלאה.
אבל זה הרואה את הנולד, כן? כלומר, הוא מבין את העובדות טוב יותר, הריאליטי. הוא מבין איך זה ייראה בבית המדרש טוב יותר ממה שאתה מבין איך זה ייראה בבית המדרש. לא אתה נשאר בבית המדרש ואתה מבין בית המדרש, והחכם לא מבין בית המדרש והוא חי איפשהו אחר. לא, החכם מבין בית המדרש טוב יותר, הוא גם יודע מה יהיה מחר בבית המדרש.
במילים אחרות, אפשר לומר, כאן אנחנו מגיעים לנקודה של חירות. אני רוצה להסביר מה פירוש החירות של הדעת. אפשר לומר שחכם, מי שיש לו סוג ההשגה של חכמה, יש לו חירות נוראה. זו מילה אחרת לומר שהוא היה נביא. לפעמים הוא קורא לזה נביא לנקודה.
מה זה אומר שיש לו חירות נוראה? כי דעתו, הבנתו של איך הדברים, אינה משועבדת לשום דבר. היא משועבדת רק לדבר אחד: למציאות. אבל זו לא בעיה, זה דבר טוב. המציאות היא מה שאנחנו מחפשים. המציאות יכולה לכלול הכל, היא יכולה לכלול דורות. זו המציאות, זה חלקו במציאות. זה מה שהוא מחפש. אז הוא לא משועבד.
מה זה אומר משועבד? מה זה אומר חבל חרוץ? מה זה אומר גלות? מה זה אומר שמישהו נמצא בכלא? הוא לא יכול ללכת ממקום למקום, כן? כמו שאנחנו אומרים, רש”י אומר “וקראתם דרור”. אומר רש”י, דרור הוא לשון דירה, כי מי שהוא חופשי יכול לגור איפה שהוא רוצה. כן, מי שהוא בתפיסה, הוא עבד, הוא תקוע במקום אחד. זה אומר שהוא נגזר להישאר במקום אחד. מי שהוא בן חורין, הוא “מדיר ביי דיירי”, משהו כזה מתרגם רש”י. הוא יכול ללכת לגור, הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה, כמו ציפור, הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה.
עכשיו, מי שהוא… וזו בעיה, כי הרבה אנשים שאנחנו מסתכלים עליהם, וזה ממש… יש לי חבר שאני מדבר איתו הרבה, הוא אומר לי שזה נראה לו ממש כמו שהפסוק אומר בהפטרה של שבת הגדול, “ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו”. זה אומר, יש אנשים שנראים צדיקים, אבל הם “לא עבדו”.
למה הם “לא עבדו”? כי צדקותם, כן, זה בירור, זה דבר נורא, כן. יכול להיות מישהו שמסתכלים עליו, הוא צדיק. לא רק מסתכלים עליו בעיתון, אני מסתכל עליו גם, גם אני הסתכלתי עליו עד השבוע שעבר. בינתיים הוא ההיפך מצדיק. למה? הוא עשה כאן טעות גדולה.
הוא חשב שהצדקות היא שלוקחים נקודה אחת של דעת, וזה הולך בכל מקום ופועל ממש, וגם ברעיון, בהבנה של זה. הוא לוקח נקודה אחת של דעת, כן, יש לו איזו דבקות, יש לו איזה ענין שהוא לומד, יש לו איזה ענין שהוא הולך בו, יש לו דרך, יש לו דרך. והוא נאחז בזה מאוד חזק, כן, הוא לא מרפה. “כל דיבור ודיבור לא יזוז הימנו”, הוא לא מרפה, כן. מה הוא עושה כשבא יצר הרע? הוא מתחזק, הוא ממשיך הלאה. מה הוא עושה כשבאה צרה? הוא מתחזק, הוא ממשיך הלאה, והלאה, והלאה.
עכשיו, כאן אנחנו רואים, אפשר לראות מאוד ברור שזו לא דרך. כי לכאורה זו הדרך, ואני חושב שמישהו… אני חושב שאני הכנסתי את זה. מה הבעיה? דיברתי בעצמי עם אנשים שאני לא כאן כדי לדבר, ושאני מכבד ואני מחשיב אותם כחכמים, הם מבינים שזה שורש החכמה בלי ספק. ואני מדבר איתו על הנושא, ואני תופס שכאן בדיוק יש לנו בעיה רצינית.
מה הבעיה? אני לא יכול לדבר בשביל אחרים, אבל אני מהסס כאן מאוד חזק, כי יש קצת בריחה בדרך. אבל מה שהוא אומר הוא כך, הוא עשה כלל. הוא חי כבר שבעים שנה, אני לא יודע, חמישים שנה, עם כלל כזה. הוא עקבי בצורה נוראה, שזה לכאורה דבר טוב. כן, יש לו כלל כזה, כמעט תמיד תורה, תפילה, גובר על כל השאר. זה הכלל שלו שהוא חי, והוא יכול היה הרבה, הוא יכול היה להיות איש עסקים, הוא יכול היה להיות, הוא יכול היה, אני יודע, כל שבוע הוא יכול היה להיות שיש לו תירוץ שני.
כן, הוא יכול היה, מר הדוקטור אמר לו שהוא צריך לסגור את בית המדרש בגלל נגיף הקורונה. הוא היה הראשון שהיה מוכן לסגור את בית המדרש. כל שבוע הוא יכול היה להיות לו שני, או פנימי או חיצוני, לסגור את בית המדרש. ומה הוא עשה? הוא בנה לעצמו תפיסה. באמת הוא בנה לעצמו ארמון, הוא בנה לעצמו תפיסה, הוא בנה לעצמו בית כלא. בית הכלא נקרא “כלל גדול בתורה, נשארים בבית המדרש”. זה בית הכלא, והוא הולך עם הכלל.
וכך הוא לא נתפעל, בא מישהו עם קושיה חדשה השבוע, סיבה חדשה, הוא לא נתפעל. הוא ממשיך הלאה, הוא ממשיך כבר הלאה במסילה, הוא אומר שיעור כל שבוע כבר אלף שנה, ככה זה הולך.
ובינתיים, מה קורה עם הכלל? הכלל נועל אותו בבית המדרש, זה נועל אותו בהרגלו. ועכשיו כשבא דבר שהוא בלי שום ספק, אני לא יודע, אני מתחיל כבר לחשוד שכל ההחלטות הקודמות שהוא עשה על פי הכלל גם לא היו עם שכל. אבל עד עכשיו לא היה כל כך ברור, עכשיו אתה יכול לראות ברור. אתה רואה ברור שהכלל לא עובד כאן. כאן יש מצב שצריך בוודאי כן לסגור את בית המדרש.
איך אני יודע? כי אין לי כלל כזה. אני רוצה לחשוב, כל אחד צריך לחשוב על המציאות. אם המציאות היא סתם ככה עכשיו נורמלית, הוא צודק. אבל כאן המציאות היא שזה יגרום לכך שאנשים לא ישמעו, והחשבון הוא שצריך כן לסגור את זה עכשיו, אין לי שום ספק.
אבל אין לו את החלק, החלק הנוסף של דעת שאומר “בואו נבדוק איך זה לפעמים, בואו נצא לבדוק האם מתאים הכלל שלי, האם הכלל שלי הוא עכשיו עצה טובה, האם הרפואה היא תרופה טובה למכה, לשאלה שיש לי”. אין לו מספיק זמן, אין לו עצבים להסתכל על השאלה בעומק. הוא כבר התרגל שיש תשובה והולכים עם זה, וזהו זה.
וזה אדם שממש צדקותו הורגת אותו. זה לא ווארט, ומותר לומר את זה. אני רואה שיש אנשים שאומרים שאסור לומר את זה, וזו עדיין הבעיה. הם אומרים בעצמם, אנשים חושבים שאני מדבר על גדולי צדיקים, אני לא מתכוון לסתם אנשים, אבל זו עדיין הבעיה, כשהם אומרים שאסור לומר.
איך אתה יכול לומר שמישהו הלך לבית המדרש לכבוד זה שהוא מת? הם אומרים, “איך אתה אומר?” אני לא אומר כלום, בסדר? אני לא האומר כאן. כל הרעיון שלי הוא שאני לא אומר. לומר אני יכול לומר לדבר בשיעורי תורה. אבל עובדות נשארות עובדות. העובדה היא שאותו אדם הלך לבית המדרש ותפס וירוס ומת. מה אני אגיד לך? תעצום עיניים? זה לא יעזור. זה לא ישנה את העובדה שהוא הלך לבית המדרש ומת בגלל זה.
יש, זה פשוט, לפי כל דעה, אני לא צריך להיות חכם גדול, פוסק גדול, בעל דעת גדול כדי להבין שעכשיו המצב הוא שהמציאות אומרת שצריך כן לסגור.
אבל בשביל זה צריך להיות דבר שנקרא חירות. בשביל זה צריך להיות דעת של חירות. צריך להיות דעת חופשית. מה זה אומר דעת חופשית? דעת חופשית אומרת שדעתו לא תקועה בדעת עצמה. הוא לא נלכד במוח שלו עצמו, בכלל שלו עצמו, בצדקות שלו עצמו, שזה גוזל כל כך הרבה מהצדיקים שלנו ומהצדקות שלנו. אני יכול לדבר בשביל עצמי, אבל מהצדקות שלנו שמתעורר בה עקשנות מסוימת, יכולה לקחת איזה כלל, יכולה לקחת איזה דבר, ושם זה תקוע.
וזה נקרא דעת של פרעה, כן? פרעה הוא ממש… אני משבח מאוד את פרעה, אני מתכוון, אתם צריכים לדעת. ואני דווקא מאוד מאוכזב מחלק מהאנשים שהעמידו פנים שיש להם דעת כזו ואין להם.
מה אני מתכוון לומר? וכאן אני אומר הרבה פעמים את המעשה לרבנים, כן, אלה שנמצאים יותר זמן כבר שמעו בוודאי ממני, שהרב אורי אמר למשכילים שבאו להתווכח איתו, “אתם מזויפים, אתם לא אפיקורסים אמיתיים, כי אתם, בא משרת, שם לכם כיפה ואתם צועקים שמע ישראל. פרעה היה אפיקורס אמיתי. הוא קיבל תשע מכות, הוא לא התרצה. ותדעו, משה רבינו ניסה את עצמו תשע פעמים. לכל הדעות זה מספיק סטטיסטית תקף, כן? הוא אמיתי. הוא לא… למה? אני לא יודע. זה מוזר, כי יש לי כוח כזה, השם ליברלי. זה המזל. הוא היה אפיקורס אמיתי. אתם אנשים, אתם פשוט, אתם יודעים, אל תקראו לעצמכם לדבר איתו.”
אבל מה הפשט של פרעה? יש לזה פשט, כן? פרעה, יש רעיון שפרעה הוא אחראי דדעת. אחראי דדעת אומר, יש לו סוג של דעת, אבל הוא תקוע בצורה נוראה. הוא אף פעם לא מסתכל מחוץ לעצמו. הוא אף פעם לא מסתכל החוצה. אם הוא היה מסתכל, אולי אכן משה צודק, מבין?
ופרעה הוא… אני לא רוצה לומר, אמרתי בשבת לילדים שלי את המעשה של שבת הגדול שכתוב בטור ובמדרש, שבאו ה… הבכורות, הם אמרו, “תראה לכאן, חברה,” הם הלכו לפוליטיקאים, למנהיגים, הם אמרו, “חברה, אני לא יודע לגביכם, אבל למשה רבינו, יש לו רקורד. הוא אומר שבחצות הלילה מתים אנחנו, ואנחנו לא רוצים למות, אז בבקשה, שחררו את היהודים.”
כן? ומה אמרו המנהיגים? תראה, יש לנו כבר מדיניות כבר שנים ארוכות שאנחנו לא עושים יותר, אנחנו לא משחררים אנשים. יש לנו כבר מדיניות, זו שיטה, כלל. ו… אתם אומרים שאתם הולכים למות?” מה הם לא אמרו כלום, אבל מה הם חשבו זה, “אתה הולך למות, אני לא בכור, אין לי את הבעיה. אז… יש אנשים בסיכון איפשהו שנמצאים בסיכון למות, אבל אני לא בסיכון, אז…” מבין?
ומה עשו הבכורות? לקחו סכינים ודקרו, כן? לפחות אלה עשו משהו, מבין? וזה למכת מצרים ולבכוריהם, וזה מביא הטור. ואשתי אומרת לי, “למה אתה מדבר פוליטיקה?” אני כותב את זה על השולחן, מבין? אני צריך להבין את הנמשל. אז זה ה… זה ה… זה המצב. אבל זו תורה. זו תורה.
יש לו דעה כזו, יש לו שיטה כזו. “לא ידעתי את ה'”, זו טעות. כן, אני לא יודע. אני יודע, כמו שלמדנו בפעם הקודמת, הוא כן יודע אותו. יש לו איזה מהלך איך דברים עובדים. ומשה, כן, ומילים כאלה, מה הפשט? מה הפשט? משה יודע? הרי משה יודע!
על פי מאמר ד"ה ששת ימים תאכלו מצות בסידור עם דא"ח וביאוריו.
וביאור מקורות בעל התניא בדברי הכוזרי והרמב"ן
—
דער מאמר פון בעל התניא אין זיין סידור, גערופן “צום שיין וצבא המצות”, באהאנדלט די באקאנטע קשיא פון יציאת מצרים: פארוואס שטייט “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” און נישט “אשר בראתי שמים וארץ”?
—
מענטשן לערנען חסידישע מאמרים ווי אויב זיי זענען אנטשטאנען אין א וואַקואום — אז דער בעל שם טוב און דער בעל התניא האבן אלעס אליין אויסגעטראכט. אין אמת’ן האבן זיי געלייענט און געקענט פריערדיגע מקורות. דער בעל התניא אליין שרייבט “מפי ספרים ומפי סופרים”. דער מאמר איז בעיקר א ריטעלינג פון דעם כוזרי און דעם רמב”ן אין בעל התניא’ס אייגענעם נוסח, כמעט אן אייגענע חידושים.
—
דער בעל התניא הייבט אן מיט דער פראגע פון דעם זוהר: מצה הייסט “מיכלא דמהימנותא” (א מאכל פון אמונה) — וואס מיינט דאס?
ער גייט צו דער באקאנטער קשיא (באקאנט אין נאמען פון כוזרי, אבן עזרא, א.א.וו.):
> פארוואס שטייט “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” און נישט “אשר בראתי שמים וארץ”?
אנדערע פרעגן פשוט: “בריאת שמים וארץ” איז א גרעסערע סיבה פאר אמונה. דער בעל התניא’ס נוסח איז אנדערש — ער פרעגט פון דעם אנטאלאגישן אונטערשייד צווישן יש מאין (בריאת העולם) און יש מיש (ניסים ווי יציאת מצרים):
– יש מאין (בריאת שמים וארץ) = עפעס פון גארנישט — אן אומגלויבליכע פלא
– יש מיש (יציאת מצרים, קריעת ים סוף, בלוט אויף וואסער) = טוישן איין זאך אויף אן אנדערע — קלייניגקייט לגבי יש מאין
אויב מען וויל זיך נתפעל ווערן פון גדלות השם, זאל מען נעמען דעם גרעסערן נס — בריאה!
—
דער בעל התניא שטימט צו מיט דער קשיא: יש מיש איז טאקע גארנישט לגבי יש מאין. אבער — ער מאכט א נייעם פונקט:
> אפילו יש מאין — בריאת העולם — איז לגבי דעם אייבערשטן אליין אויך גארנישט. די גאנצע וועלט איז נאר “דבר השם” — ווי איין ווארט פון א מענטש לגבי זיין גאנצער נשמה. עשרה מאמרות — צען ווערטער — איז ווי איין טראפן פון א טיפן ים.
לגבי אין סוף, ביידע — בריאה און ניסים — זענען “גארנישט”. דעריבער פאלט אוועק דער חילוק צווישן זיי, און מען דארף זוכן א נייעם מהלך פארוואס יציאת מצרים איז מיוחד.
—
– דאס איז פשוט — אפילו גוים פארשטייען עס (קריסטן, ישמעאלים)
– זיי האבן דערפון יראת שמים און פירן זיך ריכטיג
– דאס איז נישט אפילו אמונה — מען קען עס מער-ווייניגער פארשטיין מיט שכל/סייענס
– דאס איז נישט מיוחד פאר ישראל — עס איז א שבע מצוות בני נח לעוועל
(דאס איז דער זעלבער יסוד ווי ביי דעם כוזרי, תוספות, רמב”ן — אז ס’איז דא אן אמונה-לעוועל וואס איז אוניווערסאל, און ס’איז דא עפעס מיוחד פאר ישראל.)
נאכדעם וואס מען ווייסט אז גאט באשאפט די וועלט, דארף מען נאך א שריט — פארשטיין אז די וועלט איז טפל (אונטערגעאָרדנט) לגבי דעם עיקר (גאט). וויבאלד אז אלעס לעבט נאר פון דעם כח אלקי, איז די וועלט נישט דאס וויכטיגע — גאט איז דאס וויכטיגע.
דאס טוט מען אין פסוקי דזמרה: מען קלערט אריין אין דעם חידוש — נישט נאר אז גאט האט באשאפן, נאר אז די וועלט איז ביטל לגבי גאט.
“תפל” מיינט אז די וועלט איז סעקאנדערי און נישט וויכטיג, אבער נישט אז זי עקזיסטירט נישט. דאס איז ווי א שוועבעלע קעגן א וואלקנקראצער — זי איז קליין, אבער זי איז דא. דאס איז נישט אן אנטאלאגישער ביטול (אז די וועלט עקזיסטירט נישט), נאר א וואַלוע-ביטול — די וועלט איז טפל. (ר’ יואל כהן זאגט אז דאס איז מער-ווייניגער דער איינציגער פשט.)
דער בעל התניא שרייבט אין דער הקדמה אז “לו צורך בעולם הזה הגשמי” — די וועלט דארף נישט עקזיסטירן. ביי חב”ד רופט מען דעם אייבערשטן נישט “דער באשעפער” נאר “דער אייבערשטער” — ווייל בריאה איז די מערסט אומבאדייטנדע זאך וועגן גאט (“לא זו היא מעלת הקב”ה שברא עלמא”).
חילוק: מצד גאט אליין — יא, בריאה איז אומבאדייטנד. אבער מצד אונז (וואס מען טוט אין פסוקי דזמרה) — דער פאקוס איז אויף דעם ביטול פון דער וועלט, נישט אויף גאט’ס עצם.
דאס איז נאך אלץ נישט דער עיקר חידוש — דאס איז נאר א הקדמה.
דאס איז דער עיקר חידוש, וואס ווערט אויסגעפירט אין די קומענדיגע אפשניטן.
—
דער כוזרי זאגט אז אלעס וואס דער מענטשלעכער שכל קען דערגרייכן איז “השגת המציאות” — אז גאט מוז עקזיסטירן, און נישט מער. מען קען נישט זאגן וואס גאט איז, ווי ער “קוקט אויס”, ווי ער “פילט” — דאס איז אויסער דעם שכל’ס גרענעצן.
דער חובות הלבבות (שער היחוד) זאגט: ביי יעדער זאך אין דער וועלט פרעגט מען צוויי שאלות — “אם הוא” (עקזיסטירט עס?) און “מה הוא” (וואס איז עס?). ביי דעם אייבערשטן קען מען נאר פרעגן “אם הוא” — אבער “מה הוא” איז א שאלה וואס האט נישט קיין זין.
דער כוזרי און דער בעל התניא חולק’ן אויף דעם חובות הלבבות. זיי זאגן: דאס איז גוט פאר א גוי, פאר א שכל אנושי. אבער דורך א שכל אלוקי איז יא דא א “מהי” — א ידיעת המהות. דער בעל התניא רופט עס אמאל “למעלה מן הדעת” — מען קען עס נישט אינטעלעקטועל ערקלערן, אבער מען קען עס טעם’ן/דערפילן (א שפראך וואס דער כוזרי האט געבארגט פון סופי’ס).
דער כוזרי רופט דאס “ידיעת שם עצם” — דערקענען דעם אייבערשטנ’ס פערזענלעכן נאמען (proper name), דאס הייסט ידיעת המהות. ער דארף זיך נישט מוטשען צו באווייזן אז עס איז דא א גאט, ווייל ער רעדט מיט גאט, ער זעט גאט.
—
דער בעל התניא ערקלערט על פי קבלה:
– בריאת העולם קומט נישט פון גאט’ס מהות — עס קומט פון גאט’ס מציאות, אויף א לעוועל פון “דיבור”. דעריבער קען מען פון בריאת העולם נאר הערן אז עס איז דא א גאט, אבער נישט זען גאט.
– יציאת מצרים איז משורש אין א העכערע מדריגה פון געטליכקייט ווי בריאת העולם. דא קען מען יא זען וואס ער איז — דאס איז ידיעת המהות.
דאס איז די גאנצע תורה פון מצה (מיכלא דמהימנותא): די גמרא זאגט אז ווען א תינוק טועם טעם דגן, הייבט ער אן זאגן “אבא”. דער בעל התניא איז מדייק: עס שטייט נישט אז ער פארשטייט וואס א טאטע איז — ער זעט זיין טאטע. ער האט ידיעת המהות אן ידיעת המציאות — ער קען נישט ערקלערן וואס א טאטע איז, אבער ער דערקענט אים. דער בעל התניא רופט דאס א געוויסע “קטנות” ווייל מען קען עס נישט מסביר זיין (דאס וועט ער שפעטער ערקלערן, אפשר ביי שבועות).
הערה: דאס איז נישט א חידוש פון בעל התניא אליין — עס שטייט שוין אין פריערדיגע מקובלים.
—
דער בעל התניא גיט א צווייטן ביאור, מער על פי קבלה, מיט דריי מדריגות (נישט עולם האצילות):
– זיי האבן הכרת המציאות — אפילו עובדי עבודה זרה זאגן “אלהא דאלהיא” (גאט פון אלע געטער)
– אבער זיי האבן נישט קיין relationship מיט גאט, קענען אים נישט grasp’ן — אלעס גייט דורך די שרים
– זיי פארשטייען אז ווייל עס איז דא א גאט, איז אלעס אנדערש בטל — אבער נאך נישט ידיעת המהות
– דאס איז פאראלעל צו חסידי אומות העולם — גוים וואס דינען נישט עבודה זרה למעשה. זיי האבן „אור קצת באור המלאכים” — א געוויסע התפעלות פאר’ן ביטול
– נשמות האבן נישט בלויז ביטול, נאר אויך ידיעת עצמות/מהות ה’ — נישט בלויז ידיעת המציאות
– א נשמה טעמט גאטלעכקייט דירעקט — ווי טעיסטינג/זעען לעומת בלויז פארשטיין
– דאס איז וואס דער בעל התניא רופט „פנימיות נשמות הצדיקים” — נשמות ישראל זענען „חלק אלוקה ממעל”, קאנעקטעד דירעקט צו גאט אליין (נישט פון קליפות, נישט פון מלאכים)
– דערפאר קענען זיי „רעדן מיט גאט אליינס” — דאס איז דער חידוש פון יציאת מצרים: ידיעת המהות/ידיעת שם עצם
ביז אהער — דער בעל התניא גייט מיט דער כוזרי-שיטה.
—
דער רמב”ן (אויף “אשר חלק ה’ לכל העמים”) האלט א ראדיקאלע שיטה:
– עבודה זרה איז אמת — אלע געטער (זעאוס, אמון, בעל, אאז”וו) זענען ריאלע כוחות/שרים. דער אייבערשטער האט אליין געגעבן פאר יעדער אומה א שר.
– דעריבער קען מען נישט אמת’דיג קומען מיט טענות צו א גוי וואס דינט עבודה זרה — זיין מציאות און חיות קומט פון דעם שר.
– דער טעות פון עבודה זרה איז נישט אז זיי גלויבן נישט אין גאט (אלע גלויבן!) — דער טעות איז אז זיי מאכן וויכטיג געוויסע כוחות וואס פארדינען נישט צו זיין וויכטיג. זיי מאכן א שר נעבן גאט.
דער רמב”ן זאגט: “ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן” — א איד אין חו”ל איז עובד עבודה זרה בטהרה. ווילאנג מען איז אונטער שלטון הגוים (ווי אין מצרים), איז מען סטאק אונטער כוחות וואס קענען נישט ווייזן גאט. מען קען טעאריע זאגן “איך דין נישט ע”ז”, אבער בפועל — יא.
דער עיקר חידוש פון יציאת מצרים איז: ארויסגיין פון דעם לעוועל פון שרים.
דער רמב”ן טייטשט “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים” — נישט ווי רש”י (אז ער האט צובראכן די פיזישע געטשקעס). דער רמב”ן זאגט: ער האט צובראכן זייער כח — די סטרא אחרא, די ספירות דקליפה, די שבעים שרים. דורכדעם האבן די אידן געקענט ארויסגיין פון דעם סיסטעם וואס בלאקירט ידיעת המהות.
—
אויב א נשמה איז א חלק אלוקה ממעל און פארשטייט אלעס אין גן עדן — וואס איז דער ריווח פון אראפקומען אויף דער וועלט? אויב מ’קומט נאר אראפ כדי צוריקצוגיין — דאס איז ווי א ביזנעסמאן וואס פארט אוועק און קומט צוריק מיט דער זעלבער געלט — קיין גוטער ביזנעסמאן נישט.
דער בחיי (חובות הלבבות), רב סעדיה גאון, דער כוזרי — זאגן אז א נשמה פארשטייט אלעס בעצם, קומט אראפ „במאסר הגוף”, און דארף נאר צוריקגיין צום אריגינעלן מצב. דער בעל התניא חולק: צוריקגיין אליין איז נישט גענוג — עס מוז זיין א נייער ריווח.
—
די עיקר עבודה איז נישט אז די נשמה זאל טעמ’ן גאטלעכקייט (דאס איז „איזי”, דאס האט מען אין גן עדן). די עיקר עבודה איז:
– אריינגיין אין מצרים (נישט נאר ארויסגיין!)
– דער גוף/שכל זאל פארשטיין גאט — נישט נאר די נשמה
– „אשר הוצאתיך מארץ מצרים” — דווקא די השגה וואס מ’קען פארשטיין בשכל, ד.ה. יש מאין
רוב תהילים רעדט פון יש מאין — פשוט’ע התבוננות (ווי „שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”), נישט פון חסיד’ישע השגות פון ביטול/נשמה-דערפארונגען. פארוואס? ווייל דער ציל פון עקזיסטענץ איז אז דער גוף זאל פארשטיין, נישט די נשמה.
—
דער אלטער רבי’ס טאטע האט זיך מתפלל געווען „עיניו למטה ולבו למעלה”:
– לבו למעלה = דאס הארץ שטרעבט צום אייבערשטן ✓
– עיניו למטה = די עיני השכל (התבוננות) דארפן קוקן אראפ — אריין אין פשוט’ן שכל, אין יש מאין
ווער עס דאוונט „עיניו למעלה” (מיט פארמאכטע אויגן, נאר מיט נשמה-דערפארונגען):
– וועט האבן אסאך נפילות נאכ’ן דאווענען
– וועט פארגעסן אלעס
– לעבט אין עולם הדמיון — ווערט א „גרויסער פאנטאזירער”
– אסאך מענטשן מיינען: „א גרעסערער פאנטאזירער = א גרעסערער עובד ה'” — דאס איז פאלש
—
אנדערע חסיד’ישע רבי’ס זאגן מ’זאל גיין מיט כוחות הנשמה. דער בעל התניא חולק: אויב מ’טוט נישט אויף מיט’ן שכל ווי דער רבי זאגט — איז עס „barely a waste of time.”
—
| דימענסיע | שיטה |
|—|—|
| מצד מציאות/מדריגה | כוזרי — ידיעת עצמות איז העכער |
| מצד עבודה/פראקטיש | רמב”ם — 100% — נאר שכל’דיגע השגה ציילט |
– וואס די נשמה פארשטייט איז „totally useless” פאר עבודת השם
– די עיקר עבודה איז וואס מ’קען משיג זיין מיט’ן אייגענעם שכל
דער מיטעלער רבי (ממלא מקום) שרייבט דריי-פיר מאל אין זיינע ספרים: קיינער זאל נישט מאכן א טעות — אפילו ווען דער אלטער רבי דערמאנט מדריגות העכער פון דעת, מיינט עס נישט אז מ’דארף זיך נישט מתבונן זיין. אפילו יראת הרוממות (נישט בלויז יראת העונש) דארף מען פארשטיין מיט’ן שכל.
> וואס מ’מוטשעט זיך נישט צו פארשטיין מיט’ן שכל — אז מ’זאל קענען מסביר זיין בשכל הפשוט — איז totally worthless וויפיל ס’איז נוגע צו עבודת השם און מציאות האדם בעולם הזה.
—
חב”ד’ניקעס האבן נישט ליב חקירה — אבער דאס וואס דער בעל התניא פאדערט איז ממש וואס חקירה מיינט: פלעין חקירה, פלעין פארשטיין זאכן מיט’ן שכל. נאר דער בעל התניא’ס פריימינג איז אנדערש: נישט „מ’דארף חקירה ווייל מ’האט נישט קיין אמונה”, נאר „מ’דארף חקירה ווייל מיר לעבן אין עולם השכל, נישט אין עולם הנשמה.” עולם הנשמה איז געווען גוט פאר בריאת העולם. אין עולם השכל קען מען נאר אריינברענגען מיט כח השכל.
—
דער קאצקער רבי (ביי רבי ר’ בונם) האט געזאגט א ענליכע זאך: א איד קען פארשטיין השארת הנפש — אבער „וואס האב איך פון דעם?” אלס איד באקומט מען עס for free, automatically. מיר זענען נישט געקומען אויף דער וועלט צו באקומען זאכן for free — נאר צו אפטון זאכן וואס מ’דארף פארשטיין.
—
אפילו די מצוה פון אמונה אין השארת הנפש — דער רמז איז אז מ’זאל זיך מתבונן זיין אין די מדריגות פון השארת הנפש. אפילו השארת הנפש דארף מען פארשטיין מיט שכל הפשוט וואס איז פון מעשה בראשית (נישט נאר „גלויבן”).
—
וואס איז דער חילוק צווישן דער בעל התניא’ס פארשטאנד פון „נשמה” און דעם רמב”ם’ס פארשטאנד פון „נשמה”? — דאס בלייבט אפן פאר’ן נעקסטן שיעור.
—
דער בעל התניא מאכט א דראמאטישן מהלך אין דריי שריט:
1. ער שטעלט אוועק (כוזרי-סטייל) אז נשמות ישראל האבן דירעקטע ידיעת עצמות/מהות ה’ — העכער פון בריאת העולם, העכער פון מלאכים, העכער פון גוים. דאס איז דער חידוש פון יציאת מצרים: ארויסגיין פון דעם סיסטעם פון שרים וואס בלאקירט דירעקטן צוגאנג צו גאט.
2. ער דרייט זיך ארום און פרעגט: אויב דאס איז אלעס — וואס איז דער ריווח פון אראפקומען אויף דער וועלט? די נשמה האט דאס שוין אין גן עדן!
3. ער קומט full circle צום רמב”ם: דער תכלית איז אז דער גוף/שכל זאל פארשטיין — דורך שכל’דיגע התבוננות (יש מאין, מעשה בראשית). פלעין שכל’דיגע חקירה איז דער עיקר עבודה, כאטש פון א גאר אנדער סיבה ווי דער רמב”ם’ס: נישט ווייל מ’האט נישט קיין אמונה, נאר ווייל מיר לעבן אין עולם השכל, און דער ציל איז אז דער שכל — נישט די נשמה — זאל דערגרייכן גאט.
Instructor:
וועגן די ענין פון יציאת מצרים פון אלע מיני חקירות וואס עס איז דא, “אשר תשיחו” “אשר תשיחו” און אלע מיני אזעלכע זאכן.
סאו איך האב געלערנט יום טוב דער בעל התניא האט א מאמר אין זיין סידור, עס הייסט “צום שיין וצבא המצות”, וואו ער רעדט וועגן די קשיא, און ער זאגט דארט א תירוץ לפי דרכו.
איך מיין די ליובאוויטשערס מסתם לערנען עס און זאגן הסברים און זאכן, אבער איך מיין אז ווער עס האט געלערנט מיט אונז בעיסיקלי די כוזרי, סאו ער איז לכאורה די source פון די idea, פון די וועג פון טראכטן, און אפשר אנדערע זאכן וואס מיר האבן געלערנט. איך קען זען really אין די כוזרי און דער רמב”ן, I’ll show you how, דער כוזרי און דער רמב”ן, really ער… really… sorry, I’m back. Really…
איינע פון די זאכן וואס איך האלט אין איין זאגן איז אז מענטשן האלטן אין איין לערנען זאכן אזוי ווי בעל התניא’ס מאמרים אדער אזוי ווי אנדערע חסידישע ספרים, as if they were born in a vacuum, as if they didn’t read anything before them, and they just make stuff up, און אזוי בפרט אין certain places where they like talking about the fact אז דער בעל שם טוב האט נישט געוואוסט, און ברוך השם ס’איז געקומען דער בעל שם טוב און ער האט אויסגעפונען אלעס.
And if you actually start researching things, you’ll know that obviously they were also not stupid and they also read a lot. דער בעל התניא famously has this like saying in his ספר, עס איז “מפי ספרים ומפי סופרים” [from books and from scholars], און די ליובאוויטשערס מישן זיך וועגן די ספרים און סופרים. ער האט אנדערע פלעצער וואו ער זאגט זייער קלאר, ער זאגט נישט קיין חידושים, ער זאגט נאר וואס עס שטייט.
So anyways, איך וויל אנווייזן אז ס’איז א יסוד, למעשה איז עס זייער א יסוד, איך קען עס ארויפלייגן, עס איז א very יסודות’דיגע מאמר אין חב”ד [Chabad], דאס איז א מאמר, at least די idea איז דארט, צי מ’ברענגט עס פון דא צי פון אנדערע פלעצער. וואס ער זאגט ענליכע איידיעס, צו טון מיט אלע זאכן וועגן אמונה [emunah: faith/belief], וועגן ידיעה [yediah: knowledge], אלע זאכן וואס אונז רעדן וועגן.
And you could see, if you know the sources that we read, און אמווייניגסטנס ווי אזוי ער איז עס מסביר, קען מען זען ער זאגט מער ווייניגער נאך א שטיקל כוזרי און א שטיקל רמב”ן און זייער מהלך [approach/method], און כמעט ווי ער זאגט נישט קיין אייגענע חידוש. ער האט זיין נוסח, זיין קנאק ווי ער זאגט עס, אבער דו קענסט זייער קלאר זען אז this is just him retelling the old story in his language.
סאו, איך וויל ענק ווייזן, איך האב עס זייער לאנג דא געהאט, וואס איך האב געמאכט אזא, I read through it, I made some, what’s it called, underlines, נישט די underlines, נאר די געלע highlighters אויף די מעין זאכן וואס איך האב געוויזן.
און ער גייט אזוי, איך קען אונז גיין זיין מהלך שנעל און איך קען ווייזן וואס איך זע.
ער הייבט אן מיט א שאלה, פארוואס די מצה שטייט אין זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah] אז מצה הייסט מיכלא דמהימנותא [Aramaic: the food of faith], און ער וויל וויסן וואס מיינט די זאך מיכלא דמהימנותא.
ער זאגט אזוי, קודם דארף מען פארשטיין וואס מיינט אמונה? עס הייסט א מאכל פון אמונה, so what’s אמונה all about?
עס הייבט אן פון די קשיא ידועה בשם המפרשים [the well-known question in the name of the commentators], פארוואס שטייט “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt], פארוואס שטייט נישט “אשר בראתי שמים וארץ” [who created heaven and earth]?
דו קענסט זען גראד אז די וועג ווי ער לייגט אראפ די קשיא איז א ביסל אנדערש ווי אנדערע מענטשן פשוט’ערהייט לייגן עס אראפ.
זיי האבן געלערנט דעם אבן עזרא [Ibn Ezra: 12th century Spanish biblical commentator] אדער אנדערע, אבער איך געדענק נישט אז זיי האבן געלייגט אזוי די קשיא ווי ער לייגט עס.
לכאורה די קשיא זייערע איז געווען, אז “אשר בראתי שמים וארץ” איז אסאך א גרעסערע סיבה, אדער אסאך א גרעסערע מקור פאר אמונה, אדער אסאך א גרעסערע מקור פאר עבודת השם [service of God], ווי די ענין פון “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, וואס איז לייק one story, איינע פון די זאכן וואס ער האט געטון איז “הוצאתיך מארץ מצרים”.
און אזוי ווי דער כוזרי [Kuzari: 12th century philosophical work by Rabbi Yehuda Halevi] האט געפרעגט, וואס גייט מיך אן? דאס איז דאך נאר געווען צו א פאר מענטשן, נאר אפשר בקושי קען מען צולייגן אז עס גייט אויך פאר זייערע אייניקלעך, אבער עס זעט אויס צו זיין much less מוכרח [compelling], much less א שכל’דיגע הוכחה [rational proof], דער גאנצער ענין פון יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], ס’איז נאר א עדות [testimony], נאר א מעשה [story/event].
און באמת א ביסל, ער לייגט אראפ די קשיא אנדערש, ער לייגט עס אראפ אז וואס זאגסטו מיר? אז יציאת מצרים, כולי האי [all this], דאס איז די גרויסע נס [miracle], דאס איז די גרויסע פלא [wonder], די גרויסע התפעלות [being impressed/amazed] וואס מ’דארף האבן. איך האב דא אסאך א גרעסערע חידוש [innovation/novelty], פארוואס? ווייל יציאת מצרים איז דאך נאר יש מיש [something from something], אזוי ווי אונז זאגן אלעמאל, ס’איז דא יש מאין [something from nothing] און ס’איז דא יש מיש.
יש מאין, אז דער אייבערשטער האט געמאכט די הימל און די ערד פון גארנישט, דאס איז א ריזיגע פלא, according to the בעל התניא at least, מ’קען זיך חולק זיין אויף דעם, אבער ער זאגט אז דאס איז א גרויסע פלא. ווייל סתם צו טוישן בלוט אויף וואסער, that’s small stuff, if you think about it in the context of creating something from nothing, it’s definitely a bunch of bigger חידוש.
And therefore, כולי האי, דער חפץ חיים’ס [Chofetz Chaim: 19th-20th century Torah scholar] קשיא איז אין א געוויסע זין, ער טראכט שוין ווי אזוי ער זאגט אין זיין חסידישע שיעור, וואס ער טראכט איז, איך טראכט אריין, איך האב געזאגט אז איך וויל פון דעם באקומען א געוויסע התפעלות אין גדלות השם [the greatness of God], איך גיי דאווענען, איך גיי זאגן קריאת שמע [reciting the Shema], איך גיי זאגן “אשר הוציאך מארץ מצרים”, איך וויל זיך נתפעל ווערן פון גדלות השם.
און what impresses him the most? אים, לכאורה, impressed אסאך ווייניגער יציאת מצרים ווי בריאת שמים וארץ [creation of heaven and earth], וואס איז אסאך א גרעסערע נס, אזוי ווי ס’שטייט אין שער היחוד והאמונה [Shaar HaYichud VehaEmunah: the second section of the Tanya] very famously, אז יש מאין איז אסאך א גרעסערע חידוש ווי קריעת ים סוף [splitting of the Red Sea].
ווייל קריעת ים סוף איז דאך די פשט אז ס’איז געשטאנען א שטיקל וואסער, ס’האט געדארפט זיין ליקוויד, ס’האט געדארפט פארן די וואסער, און די וואסער שטייט די וואסער. אבער דאס האט אלעס געדארפט זיין גארנישט, און ס’איז א גאנצע צייט עפעס, דאס איז אסאך א גרעסערע חידוש.
און ער גייט זאגן אזא תירוץ [answer], realize how it’s in the מהלך, און ער גייט זאגן, ער זאגט אזא תירוץ אזוי למעשה, זיין תירוץ איז, אדרבה [on the contrary], איך בין מסכים, ער גייט נישט חולק זיין אויף דעם. ס’איז זיכער אמת אז א נס פון יש מיש, קיין נס, אפילו קריעת ים סוף, איז small piece, לגבי יש מאין איז עס nothing.
אבער ס’איז דא אין דעם א געוויסע חידוש וואס איז נישט דא אין יש מאין. פארוואס? ווייל אויב דו טראכסט אריין, אפילו יש מאין, אז דאס איז דער אייבערשטער באשאפט די גאנצע וועלט, לגבי דער אייבערשטער אליין, וואס איז אין סוף [Ein Sof: the Infinite], איז עס אויך small piece.
אזוי ווי ער לייגט עס אראפ אין זיין נוסח, ס’איז נאר דבר השם [the word of God], אויב דו טראכסט א מענטש, איין ווארט וואס ער האט געזאגט, ס’איז נישט קיין גרויסע תורה, ס’איז נישט קיין גרויסע חידוש לגבי דער עצם הנשמה [the essence of the soul]. א מענטש קען דיר זאגן אן א סוף ווערטער, און זיין שכל איז אויף דעם אסאך מער.
אויב דו זאגסט למשל אז די גאנצע וועלט איז איין ווארט, עשרה מאמרות [the ten utterances with which the world was created], צען ווערטער פון אייבערשטן איז גארנישט, אזוי ווי נעמען איין ווארט פון א טיפן ים. סאו לגבי אין סוף, בריאת העולם [creation of the world] איז אויך גארנישט. סאו עס זאל זיין צוויי מאל גארנישט, בריאת העולם איז גארנישט, און קל וחומר [a fortiori] אז קריעת ים סוף איז גארנישט.
אבער דא וויל ער אנקומען צו נאך עפעס. די ידיעה, און אזוי זאגט ער, און דאס גייט שוין צוריק צו נאך א זאך וואס מיר האבן געלערנט.
די ידיעה, זאגט ער, אז די חסידים [Chasidim: pious ones; here referring to non-Jews] וואס זיי זענען אויך מודה [acknowledge] אין די זאך וואס הייסט יש מאין, וואס הייסט, ער רופט עס דא אנדערע נוסח, כח הפועל בנפעל [the power of the actor in that which is acted upon]. דאס איז אז דער אייבערשטער איז כח איז מהווה [brings into being] די וועלט, דער אייבערשטער האט דאס געמאכט.
א גוי פארשטייט דאס אויך, זיי זענען די גוטע גוים, basically he means Christians, but you know, ער זאל פארשטיין אויך די ענין פון יש מאין. קיינער נישט חולק אויף דעם. ס’ווייסט נאך אפילו אויף זיי וואס זענען די ישמעאלים [Muslims], סתם מתפללים זיי, נישט נאר, און notice what he’s saying, he’s not even saying וואס די חסידים זענען מוסף, ווי ער גייט זאגן.
א גוי, יא, ער ווייסט, אבער ס’מאכט אים נישט גארנישט צו. ניין, ס’איז דא גוים וואס זיי פארשטייען דאס, און זיי האבן טאקע יראת שמים [fear of Heaven], זיי פירן זיך אויף ריכטיג טאקע וועגן דעם, ווייל זיי האבן פארשטאנען אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט יש מאין.
אזוי ווי, וואס איז דאס אזוי ווי מיר האבן שוין געלערנט פון תוספות [Tosafot: medieval Talmudic commentaries] און פון די כוזרי און אנדערע מענטשן, דאס איז איינע פון די big ideas, דאס איז עפעס אן ענין וואס איז מיוחד פאר ישראל. ס’איז דא אמונה וואס יעדער איינער פארשטייט, א שבע מצוות בני נח [the seven Noahide commandments]. אבער וואס ס’שטייט “אנכי ה’ אלקיך”, ס’איז טאקע נישט געשריבן צו זאגן אז ס’איז א גרעסערע חידוש, אז “אשר הוצאתיך” איז עפעס א גרעסערע חידוש, אבער ס’איז יא געשריבן צו זאגן אז ס’דארף זיין א נייע סארט התבוננות [contemplation], עפעס א נייע סארט understanding אין ג-טליכקייט, וואס דאס איז מיוחד לכלל ישראל [unique to the Jewish people]. און מ’דארף אין דעם אליינס חוקר זיין, ווייל שפעטער זאגט ער אז דאס אויך קענען די גוים, אבער נאר זאגן די ווערטער.
און אזוי זאגט ער, שטייט דאך אמונה, און דאס איז נאך א וועג וואס ער זאגט איז דא, און מ’זעט שפעטער אז ער גייט צוריק פון דעם, סאו איך גיי נישט אריינגיין אין דעם. אבער על כל פנים [in any case], ס’איז דא צוויי levels.
דו קענסט זאגן אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, ער איז כח הפועל בנפעל, און דאס איז נישט אפילו אמונה, מ’דארף נישט גלייבן, דאס קען מען מער ווייניגער זען אדער פארשטיין מיט סייענס, אהא, יש, ס’מוז זיך זיין אז ס’איז געווען א גאט וואס האט עס געמאכט.
נאכדעם זאגט ער, אזוי ווי אזוי, למשל, אונז דאווענען דאך, לאמיר אריינגיין, אונז דאווענען, און לויט’ן בעל התניא’ס פשט אין דאווענען, אלעס וואס מיר טוען איז זיך מתבונן זיין אין די ענין פון יש מאין, אז ס’שטייט “הללו את ה’ מן השמים” [Praise God from the heavens], דער אייבערשטער האט געמאכט דאס, דער אייבערשטער האט געמאכט יענץ, ס’איז אלץ א התבוננות אין די ענין פון בריאת העולם.
רוב תפילה [most of prayer], ס’איז כמעט, שפעטער זאגט מען וועגן יציאת מצרים, אבער רוב תפילה איז נאר וועגן בריאת העולם. און וואס טוט מען דא? ס’איז, it makes no sense, if you think about it. ער פרעגט, ער האט אזא קשיא, כאילו, וואס טוסטו אזוי לאנג? אזוי לאנגע הללוקה’ס [praises] זיך מסביר זיין אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט פון מיין? ס’איז שוין פארשטאנען, מ’זעט גאנץ גוט. What are you trying to figure out? What are you trying to do?
און וואס דו טרייסט יעצט צו figure out איז another step, די צווייטע סטעפ. סאו סטעפ נומער איינס, וויסן יש מאין, אדער וואס ער רופט כח פועל בנפעל, דאס איז פשוט, א גוי פארשטייט עס אויך, ס’איז נישט קיין גרויסע תורה.
דא איז נאך א סטעפ, די צווייטע סטעפ איז עכט א ליובאוויטש סטעפ, די חסידישע בעל התניא סטעפ, וואס ער רופט דעם ביטול [nullification] פון די וועלט, אדער דא רופט ער עס די ביטול פון די טפל [secondary] לגבי די עיקר [primary]. דאס הייסט, נאכדעם וואס ס’איז פארשטאנען אז דער אייבערשטער באשאפט די וועלט, דארפסטו פארשטיין נאך א זאך, און דאס איז שוין נאך א חידוש, דאס פארשטייט מען נישט די פשטות, דאס דארף מען אריינקלערן, דאס טוט מען אין פסוקי דזמרה [Pesukei D’Zimra: the verses of praise section of morning prayers].
מ’קלערט אריין נאך א חידוש, און דער חידוש איז אז וויבאלד אז די גאנצע וועלט לעבט נאר פון די כח אלקי [divine power] וואס מחיה [gives life to] די וועלט, קומט אויס אז די וועלט איז נישט important. איך ווייס נישט, דאס איז very important, דאס איז די עסק אין די what “ביטול” exactly means.
At least די לעוועל וואס ער איז talking about here איז נישט א real ontological ביטול, ער איז נישט saying די וועלט doesn’t exist, און ס’איז נישט קלאר אויב ער זאגט דאס ever, און דאס דארף מען פרעגן אנדערע מענטשן. ר’ יואל כהן [Rabbi Yoel Kahn: prominent Chabad scholar] זאגט אז מער ווייניגער איז דאס די איינציגסטע זאך וואס שטייט.
סאו ער זאגט נאר אז ס’איז א טפל לגבי די עיקר. די עיקר איז דאך גאט, די וועלט איז דאך ווי א טפל, so therefore you should be more impressed by God. יא, דו ביסט נישט מסכים?
Student:
ניין, איך בין יא מסכים, אבער ער זאגט דאך דאס ווארט “טפל”. I think דער בעל התניא שרייבט אין די הקדמה [introduction], “לא זו היא מעלת הקב”ה שברא עלמא” [this is not the greatness of the Holy One, blessed be He, that He created the world]. דאס איז די מערסטע אומבאדייטנדע זאך. דאס איז פארוואס אין חב”ד רופט מען נישט דעם אייבערשטן דער באשעפער, מען רופט אים דער אייבערשטער. די געדאנק איז צו פארשטיין אז ער איז אזויפיל גרעסער פון אלעס, אז ער איז נישט אין דיין עקזיסטענץ. די וועלט דארף נישט עקזיסטירן.
Instructor:
יא, דאס איז אן אנדערע פרט ווען דו טראכסט וועגן דעם מצד גאט אליין. אבער אמווייניגסטנס מצד די וועלט, וואס דו ווילסט טון ביי פסיקתא זוטרתא [Pesukei D’Zimra]…
Student:
ניין, מצד אונז איז עס נישט אונז.
Instructor:
[The transcript ends mid-discussion]
Student: איז נאר סענק די רעולד דאסנט עקזיסט. אונז איז נישט קלאר, איבער ער זאגט דאס ever. און דאס דארפן פרעגן די אנדערע מענטשן.
Instructor: ר’ יואל קראנד, דאס איז מער ווייניג על פארדער, דאס איז די איינציגסטע זאך וואס שטייט. סוי ער זאגט נאר אז עס איז א תפל לגבי דער עיקר. דער עיקר איז דאך גאר. די וועלט איז אזוי ווי א תפל. So, therefore, you should be more impressed by God. יא. דאס איז נישט מסכים?
Student: און מיין. אזוואלי… ניין, איך בין יא מסכים. ניין, איך בין יא מסכים. איך בין יא זאגט נאר אז תפל, I think בעל התניא ווייטס אין די הקדמה, לו זי הימלת הקדש ברוך ושר בראה עלמא.
Instructor: ר’ יא, right, right. This is the most unimportant thing. That’s when חבוד, they don’t say, מען רופט נישט דער אייבערשטער דער באשעפער. You call him the אייבערשטע. The idea is to understand that he’s so much bigger than everything. That’s just for your own existence. The world doesn’t need to exist.
Yeah, that’s another platform when you think about that, מצייט God himself. But at least, besides the world, what do you want to do by פסיקי דער זינד? No, besides us, it’s not important. We’re just not important. I understand. Tephel means it’s secondary.
Student: Right. It’s not important. That’s what I’m trying to level? That’s what I’m trying to level. I understand, I understand.
Instructor: Yeah, I understand, but you’re going to the back. I’m not wanting to get confused. I’m wanting to… No, I’m trying to say, it’s not Tephel. Tephel would mean that it’s secondary, or Tephel would mean that it’s not important. That’s what I’m trying to do. You say what Bepul means. What I’m trying to say is that Bepul means it’s not important. That it’s secondary. But also, not that it doesn’t exist. That’s what I’m trying to say. That’s another thing.
Student: Right. It’s not important in the big thing. Like, a matchbox against the different towers is not small.
Instructor: Right. It doesn’t have to have a job. So, this is the second level. And this is what I’m trying to say. By the way, it’s very important to note. Here, more or less, if you’ll see later, it’s clear. Agroi, you can’t do this. By the way, this is not the Chiddush of the Hochul of the Shabbat. But, this is not the Chiddush of the Hochul of the Shabbat. that’s just what the Chiddush of the Shabbat is.
איין ווארט פון די קריאת שמע איז “ה’ אחד”. “ה’ אחד” הייסט, ס’איז דא א השגת מהותו. אין אנדערע ווערטער, אונז לערנען אלעמאל – this is also א ווארט אויף די רמב”ם already, which he kind of takes it into a different context – אבער על כל פנים, וואס ער זאגט איז, ס’איז דא אזא… ווען אונז רעדן פון גשמיות, און נישט נאר פון גשמיות, really, ווי דער כוזרי זאגט, everything that we could get with our שכל איז something called השגת המציאות.
אין אנדערע ווערטער, that God must exist, something called God must exist, און לא פחות ולא יותר. I can’t tell you what God is, what kind of a thing He is, or אין אונזערע language, וויאזוי ער קוקט אויס, וויאזוי ער פילט, וויאזוי ער טעיסט, ווייל דאס איז שוין נישט בשליטת מיין שכל, און אדרבה, די כללי השכל זאגן אז מ’טאר נישט זאגן ווייטער.
דער חובות הלבבות זאגט זייער famous אין שער היחוד, אז יעדע זאך אין די וועלט דארף מען אונז פרעגן, איז עס – “אימי”, און א צווייטע שאלה, “מהי”. Right? Does the wall exist, and what is the wall, and what is it made out of, all different kinds of questions about “what”. און דער חובות הלבבות זאגט אז די רבונו של עולם פרעגט מען נישט נאר אויב ער איז – this is a question that we have to ask, does God exist, but we cannot ask what is God, ווייל די question doesn’t really make sense. In other words, God is, that God exists, but this gets into more philosophy, אבער ס’איז נישט דא קיין “מהי”.
און די חובות הלבבות, נישט די חובות הלבבות, און די חובות הלבבות, דער כוזרי און דער בעל התניא דינגען זיך בעצם אויף דעם. זיי זאגן אז דאס איז גוט פאר א גוי, דאס איז גוט פאר א שכל אנושי. אבער די גאנצע ווארט פון א שכל אלוקי ביי אים איז אז ס’איז יא דא א “מהי”. און ער רופט עס אמאל “למעלה מן הדעת”, ווייל אפשר קען איך עס נישט זאגן אזויווי דער כוזרי וואלט געזאגט, מ’קען עס נאר טעיסטן, מ’קען עס נישט פרואוון – that’s a Sufi language that the כוזרי borrowed, but that’s really what he says.
און דאס טייטשט ער אויך, און דאס פארענטפערט ער, און מיט דעם טייטשט ער קושיות המפרשים, בריאת העולם. און ער איז מסביר, נאכדעם גייט ער צוריק און ער איז מסביר אויך על פי קבלה, אזויווי אין אן ontological sense.
וויבאלד בריאת העולם אליינס האט נישט קיין שייכות, ס’איז נישט משורש, ס’קומט נישט ארויס באמת פון God’s מהות, ס’קומט ארויס פון God’s existence, אויף עפעס א level וואס הייסט דיבור, און אזוי ווייטער. ממילא, קען מען נישט פון בריאת העולם אנקומען צו זען גאט. מען קען אנקומען צו הערן אז עס איז דא א גאט.
משא”כ יציאת מצרים, און זיין אנדערסטענדינג איז משורש, אפילו ס’קומט אליינס בעצם פון א העכערע לעוועל פון געטליכקייט ווי בריאת העולם, אבער דער עיקר חידוש פון דעם איז, דא קען מען יא זען וואס ער איז. דאס איז ידיעת המהות, און דאס איז די גאנצע תורה פון מצה, און א תינוק טועם טעם דגן, און ער רופט עס אפילו א געוויסע קטנות, ווייל ער קען עס נישט מסביר זיין, סאו הייסט עס א געוויסע קטנות, ווי דאס וואס ער גייט אים עקספלעינען אין די ענד, אפשר שבועות של פסח אדער שבועות, אבער פאר דעם מצה, ער זאגט אים מצה.
און דאס איז אויך, ביי די וועי, עווערבאדי טינקס אז דאס איז א חידוש פון בעל התניא, אבער ס’שטייט שוין אין פריערדיגע מקובלים די ווארט אז מצה איז א ידיעה, אז ס’שטייט אין די גמרא אז ווען א תינוק איז טועם טעם דגן הייבט ער אן צו זאגן “אבא”.
און דער בעל התניא איז עס מדייק אז ס’שטייט נישט אז ער איז מבין ענין אבא. א בעיבי וואס איז צוויי יאר אלט וואס הייבט אן צו עסן, ער קען שוין זאגן “טאטי”, ער פארשטייט נישט וואס מיינט א טאטע. פארקערט, ער פארשטייט נישט, אבער ער זעט זיין טאטע. ער האט א געוויסע ידיעת המהות אן ידיעת המציאות אפילו. סאו ער פעלט אים אפילו, און ווען ער איז גרעסער האט ער יא פארשטיין, אבער די מעלה האט ער אז ער זעט.
אזויווי דער כוזרי זאגט באופן כללי אויף חקירה, אז ער דארף זיך נישט מוטשען צו איז דא א גאט, ווייל ער רעדט מיט גאט, ער זעט גאט. אין אנדערע ווערטער, ער האט עפעס וואס מ’קען משייך זיין צו וואס כוזרי האט גערופן, און זיי האבן גערופן ידיעת שם עצם, יא, ערקענען דעם אייבערשטנ’ס פערסאנעל נאמען, זיין פראפער נעים, אדער וואס ער רופט ידיעת המהות.
און דאס איז לכאורה, איך מיין אז דאס איז ליטערעלי נאכגעזאגט די כוזרי מיט די אלע תורות, און די צורת מיט די רמב”ן און די תוספות וואס האבן געזאגט. די ווארט איז אז דאס איז א אידישע זאך, און ער קאנעקטעט צוויי זאכן, אז דאס איז טאקע אין די כוזרי אויך, אז דאס איז טאקע די אידישע זאך וואס ער קען האבן ידיעת המהות, ער קען דעם אייבערשטן, און די צווייטע, ער ווייסט וועגן אים.
איך וויל ווייזן נאך טיפער, אז דא איז דא צוויי ביאורים אויף די מאמר, און די דריטע, די צווייטע ביאור, איז די דריטע, איז מסביר די ענין מצד השורש, מצד, אזוי ווי ער טוט געווען לכל פי קבלה מער, און ער זאגט אזוי עס איז דא דריי מדריגות אין עולם הבריאה, עס איז נישט עולם האצילות, עס איז דא דריי סארט מדריגות.
וואס הייסט? איינס נאמנטליך וואס גייט דא די סדר, עס איז דא ממלא למטה, עס איז דא נשמות, העכסטע מדריגה. צווייטע מדריגה מלאכים, דריטע מדריגה הייסט שבעים שרים, וואס הייסט שבעים אומות, אזוי ווייטער.
און אזוי ווי ער זאגט, יעדער איינס קען מען מאכן נאך פרטים, אבער דאס איז באופן כללי.
די קלענסטע מדריגה הייסט די שבעים שרים, דאס רופט ער דאס עולם העשיה, וואס האט צו טון מיט נוגה. און די דאזיגע שרים, אוודאי האבן זיי א הכרת המציאות, אזוי ווי די גמרא זאגט, אפילו די עובדי עבודה זרה, דקרו ליה אלהא דאלהיא, זיי זאגן אז דער אייבערשטער איז דער גאט פון אלע געטער, זיי understand-ן די מציאות פון יש מאין, ער פארשטייט די מציאות אז עס איז דא א גאט.
אבער ער רעדט נישט מיט אים, ער האט נישט… דאס הייסט צוויי האט נישט דער מיטעלסטע לעוועל, ער פארשטייט נישט אז וויבאלד עס איז דא א גאט, אלעס אנדערש איז בטל, און really in the world Tanya is reading, this is the היפוך פון עבודה זרה.
Cause the עבודה זרה’ס mistake is not that they don’t believe in G-d, everyone believes in G-d. עבודה זרה’ס mistake איז זיי זענען מחשיב געוויסע פרטים פון די מציאות that don’t deserve to be important. דאס הייסט עס איז דא כוחות, עס איז דא שרים, מלאכים, אלע מיני זאכן, און דער עובד עבודה זרה ער מאכט נעבן א פאר זאכן, ער מאכט נעבן א גאט. און דאס איז א mistake, עס איז א נהירו.
פארשטיין א ביסל בעסער, איז פארשטיין אז עס איז טאקע דא א כוח, אבער ער איז בטל לגבי די עיקר, ער איז נאר א טפל, ער איז נאר… די אנדערע לעיערס האט נישט קיין אייגענע כוח, אבער ער איז בטל לגבי די עיקר, ווייל דאס איז דער גאט אליין. סא דאס איז די צוויי לעוועלס למשל, אז מען זאגט עס איז דא שרים. די שרים יעצט, it’s very important to realize how he says it.
Because this really goes back to the רמב”ן’ס old radical idea, איך מיין, די לאקא רמב”ן וועגן עבודה זרה, וואס וועגן די גאנצע פסוק פון אשר חלק לכל העמים, וואס דער רמב”ן לערנט באמת, און דער רמב”ן לערנט אז דאס איז טאקע דאס ווארט פון בחירת כלל ישראל.
וואס דער רמב”ן לערנט באמת אז עבודה זרה איז אמת. דאס הייסט צו זאגן אז עבודה זרה איז שטותים, that’s not really true. All עבודה זרה are real things, די אלהי מצרים וואס האט געהייסן אזוי און אזוי. און דער אלהי מצרים וואס האט געהייסן כך וכך. They all exist, די שרים, די 70 שרים.
אויף די אמת, ווען דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, האט ער געגעבן יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, האט ער געגעבן פאר יעדער איינע פון די אומות א גאט, literally, איינע פון די שרים. פאר די יוונים האט ער געגעבן זעאוס, און פאר די מצרים האט ער געגעבן אמון, און פאר די אנדערע האט ער געגעבן בעל, און אזוי ווייטער.
און דאס איז די אמת’ע געים, and because of that, דער רמב”ן really האלט אז מ’קען נישט אמת’דיג קומען מיט קיין טענות פאר א גוי וואס דינט עבודה זרה. In other words, maybe he would have been like אברהם אבינו וואלט ער פארשטאנען, אבער באופן כללי איז ער גערעכט, ווייל זיין מציאות, זיין חיות קומט פון דעם שר, אבער דער שר איז שוין, אין די בעל התניא’ס לענגווידזש, אין אזא צמצום, וואס ביי אים איז נישט ניכר טאקע קיין שום מקור, ביי אים איז ניכר די כח.
און עד כאן, די only thing you could know איז די מציאות פון א גאט, דאס הייסט די קריאה לאלוקי אלוהות, און יש מאין, ער ווייסט די מציאות, אבער למעשה, ער קען נישט האבן קיין relationship מיט אים, ער קען נישט grasp’ן אים, because אלעס וואס ער פארשטייט גייט דורך די שרים.
למעשה, די אידן וואס זענען אין חוץ לארץ אפילו, זענען אויך אין די זעלבע situation פאר וואס דער רמב”ן זאגט, “ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן”, א ישראל שבחוץ לארץ עובד עבודה זרה בטהרה, ווילאנג מ’איז תחת שלטון הגוים, אדער אזוי ווי אין מצרים, איז בהכרח, you’re really basically דינען עבודה זרה.
אפילו דו זאגסט אז דו דינסט נישט, איז דאך נאר די ידיעת המציאות, איך קען טעארעטיש זאגן אז איך דין נישט קיין עבודה זרה, אבער בפועל דינסטו יא עבודה זרה, ווייל איך בין סטאק אונטער געוויסע כוחות, אונטער געוויסע מציאות, וואס די מציאות ווייזן נישט גאט, זיי קענען נישט ווייזן גאט. דאס איז די ערשטע לעוועל, דאס הייסט עין שרים.
נאכדעם זאגט ער, ס’איז דא נאך א לעוועל. דאס האב איך נאר געזאגט just to show you, אז really די big thing פון יציאת מצרים איז צו גיין ארויס פון דעם לעוועל לכאורה. דאס איז literally וואס דער רמב”ן זאגט אז אין דעם גייט מען ארויס פון הנהגת השרים.
און דער רמב”ן טייטשט, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, טייטשט דער רמב”ן נישט ווי רש”י. רש”י זאגט אז דער אייבערשטער האט צובראכן די געטשקעס, די literal statues און stuff. זאגט דער רמב”ן, האט ער זיי צובראכן, who cares? ניין, ס’מיינט אז ער האט צובראכן זייער כח, די סטרא אחרא, די ספירות דקליפה, די whatever you want to call them, די עין שרים, ער האט זיי צובראכן. און אין אנדערע ווערטער, דורכדעם האבן די אידן וואס זענען באמת געווען
נאכדעם זאגט ער א צווייטע מדריגה, וואס דאס הייסט מלאכים. ס’איז טאקע דא אויך אין עולם העשיה מלאכים, און זיי פארשטייען יא די ביטול, אז זיי זענען… למעשה, ווען ער רופט זיי, דאס איז די למעשה די מדריגה ווי חסידי אומות העולם, “שיש בהם אור קצת באור המלאכים” [שיש בהם אור קצת באור המלאכים: there is in them a bit of light from the light of the angels]. דאס הייסט, דאס זענען די גוים וואס דינען נישט עבודה זרה [עבודה זרה: avodah zarah, idolatry] למעשה. זיי האבן יא א געוויסע ביטול [ביטול: bittul, self-nullification] און א התפעלות [התפעלות: hispa’alus, emotional inspiration] פאר דעם ביטול, וויבאלד זיי זענען נישט… ס’איז א מיטלסטע מדריגה.
דאס איז אבער נאך אלץ נישט די עיקר מדריגה וואס אונז ווילן אנקומען. די דריטע מדריגה איז דא נשמות, וואס זענען אפילו גרעסער פון מלאכים. און די נשמות, זיי זענען נישט אפילו ביטול. זיי זענען נישט נאר אז זיי ווייסן אז ס’איז דא א גאט, נישט נאר זיי ווייסן אז אלע אנדערע כוחות זענען נישט אימפארטענט, זענען א טפל [טפל: tafel, secondary/subordinate], נאר זיי האבן אויך א זאך וואס הייסט… וואס ער רופט אסאך מאל ידיעת עצמות הגאט [ידיעת עצמות: yedias atzmus, knowledge of God’s essence], אדער ידיעת מהותו [ידיעת מהותו: yedias mahuso, knowledge of His essence], נישט נאר ידיעת המציאות [ידיעת המציאות: yedias hametzius, knowledge of His existence].
זיי האבן… מ’קען עס זאגן די basic וועג, און איך מיין אז דא גיי איך צוריקגיין צו מיין וועג פון טראכטן, אז די קינדער גייען עס בעסער פארשטיין ווי דער בעל התניא, ווייל דער בעל התניא מישט זיך מיט אלע מיני לשונות, אבער למעשה די קינדער גייען עס בעסער פארשטיין. ער האט געזאגט אז דאס קען מען רופן אזויווי א טעיסט אדער א סיאינג ווערסעס אנדערסטענדינג. איך טעיסט עס אדער איך זע עס. און דאס מיינט א נשמה.
דאס איז די איידיע וואס ער רופט “פנימיות נשמות הצדיקים” [פנימיות נשמות הצדיקים: pnimiyus nishmos hatzaddikim, the inner essence of the souls of the righteous]. און דאס איז אין זיין שפראך די זעלבע זאך ווי צו זאגן אז נשמות ישראל זענען “חלק אלוקה ממעל” [חלק אלוקה ממעל: chelek Elokah mima’al, a part of God from above], אז זיי זענען קאנעקטעד, זיי זענען אזא יתרון השורש [יתרון השורש: yisron hashoresh, superiority of root/source], אז זיי שטאמען פון גאט אליין, נישט פון די קליפות [קליפות: klipos, husks/forces of impurity], נישט אפילו נישט פון די מלאכים, נאר פון גאט אליין. און דערפאר קענען זיי פארשטיין, זיי האבן א שפראך. ער קען רעדן מיט גאט אליינס, און דאס איז באמת די חידוש [חידוש: chiddush, novel insight] פון יציאת מצרים [יציאת מצרים: Yetzias Mitzrayim, the Exodus from Egypt], וואס איז ידיעת המהות אדער ידיעת שם עצם [ידיעת שם עצם: yedias shem etzem, knowledge of the essential Name], און אזוי ווייטער.
ביז אהער איז פשט, וואס לכאורה גייט ער מיט די כוזרי שיטה [referring to the approach of Rabbi Yehuda Halevi in the Kuzari]. דאכט זיך מיר דרייט ער זיך ארום, און ס’איז א very interesting turn וואס ער האט, און ער גייט צוריק צו די רמב”ם’ס שיטה [רמב”ם: Rambam, Maimonides], און דאס דארף מען זייער גוט פארשטיין.
דאכט זיך מיר גייט דער בעל התניא צוריק, און ער זאגט, דאס אלעס שיינט פיין און וואויל, אבער ס’איז נישט גענוג. פארוואס? ווייל אונז האבן דאך שוין געלערנט, און ער גייט עס זאגן אין זיין נוסח, אונז האבן געלערנט, אונז ווייסן אז א נשמה איז נישט געקומען אויף די וועלט צו זיין א נשמה.
ווייל ער פרעגט דאך אלעמאל די קשיא, אויב די נשמה איז א חלק אלוקה ממעל, און ער פארשטייט אלעס, און ער איז געווען אין הימל און ער האט פארשטאנען אלעס, קומט ער דאך אראפ אויף די וועלט און ער פארשטייט ווייניגער, איז דאך סתם א שאד די צייט. ס’דארף דאך זיין עפעס א ריווח [ריווח: revach, gain/profit] פון אראפקומען אויף די וועלט. זאגסטו, אה, מ’איז אראפגעקומען מיט’ן ציל ארויפצופליען, נו, we’re back to where we started, that’s no point. In his view, there needs to be some ריווח from coming in this world which we didn’t have, which is not the same as just going back to where you came from.
דערפאר איז ער זייער מחולק [מחולק: machlokes, disagrees], דער בעל התניא, דאס איז א גרויסע חידוש זיינער, וואס דער לויקע [referring to Rabbi Yehuda Halevi], דער רב סעדיה גאון [רב סעדיה גאון: Rav Saadiah Gaon, 882-942 CE], דער חובות הלבבות [חובות הלבבות: Chovos Halevavos, Duties of the Heart by Rabbeinu Bachya], און אנדערע ראשונים [ראשונים: Rishonim, early medieval rabbinic authorities], וואס זאגן אז א נשמה ביי עצם פארשטייט אלעס, קומט ער אראפ אויף די וועלט איז ער סטאק, אזוי ווי ער רופט עס, במאסר הגוף [במאסר הגוף: b’masar haguf, in the imprisonment of the body], און ער דארף צוריקגיין.
זאגט דער בעל התניא, נו, וואס האבן מיר פון צוריקגיין? וואס האט דער אייבערשטער פון דעם? דאס איז אזויווי איינער פארט אויף ביזנעס, און ער קומט צוריק מיט די זעלבע געלט וואס ער האט מיטגעברענגט, דאס איז נישט קיין גוטער ביזנעסמאן. ער דארף עפעס קויפן, און עפעס איינקויפן, און ער דארף עפעס אויפטון.
וועגן דעם זאגט ער אז מ’דארף באמת, וואס מ’דארף אויפטון איז, מ’דארף וואס ער רופט עס מברר זיין [מברר: m’varer, to clarify/refine] די קליפת נוגה [קליפת נוגה: kelipos nogah, the “translucent shell” – intermediate spiritual realm], אדער מברר זיין די גוף.
אין אנדערע ווערטער, נוגע צו די סוגיא [סוגיא: sugya, topic/subject], מיינט עס אז די עיקר עבודה פון א מענטש איז נישט צו זיין די נשמה וואס האט א טעיסט פון גאט, ווייל דאס איז איזי, דאס האסטו אין גן עדן [גן עדן: Gan Eden, Paradise], און דער אייבערשטער האט אסאך אזעלכע נשמות אין גן עדן. די עיקר זאך וואס מען דארף טון איז דעם אמת אריינגיין אין מצרים [מצרים: Mitzrayim, Egypt], נישט ארויסגיין פון מצרים, נאר אריינגיין אין מצרים כמעט.
און פארדעם לערנט ער, דאס איז נאך אזא וועג וויאזוי ער לערנט, “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [אשר הוצאתיך מארץ מצרים: “Who took you out of the land of Egypt” – opening of the Ten Commandments], וואס דו ווילסט, איך וויל דווקא די “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, וואס דאס איז דווקא נישט דאס פארשטיין דער אייבערשטער אליינס, נאר דאך פארשטיין דווקא די השגה [השגה: hasagah, comprehension] וואס מען קען פארשטיין בשכל [בשכל: b’sechel, with intellect], אין אנדערע ווערטער די איידיע וואס ער רופט דא די יש מאין [יש מאין: yesh me’ayin, something from nothing – creatio ex nihilo].
און אויף דעם זאגט ער, דאס איז די סיבה פארוואס רוב תהילים [תהילים: Tehillim, Psalms] וואס רעדט פון יש מאין, רוב תהילים רעדט נישט פון חסיד’ישע השגות פון ביטול און פון די נשמה וואס זי זעט אליין, עס האט אפשר דא פסוקים [פסוקים: pesukim, verses] אויף דעם, אבער רוב פון דעם רעדט פון יש מאין, פון פשוט’ע התבוננות [התבוננות: hisbonenus, contemplation], ווי זיי האבן געלערנט, יא, “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” [שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה: “Lift up your eyes on high and see who created these” – Isaiah 40:26] פון ישעיה הנביא [ישעיה הנביא: Yeshayahu HaNavi, the prophet Isaiah], און אסאך פסוקים וואס זענען אין תהילים זאגן זייער סימילער אזעלכע זאכן.
און פארוואס איז דאס? איי, עס איז דאך א גרויסער צמצום [צמצום: tzimtzum, contraction/limitation]? ניין, ווייל די ריזען פארוואס דו עקזיסטירסט איז נישט אז דיין נשמה זאל פארשטיין גאט, די ריזען פארוואס דו עקזיסטירסט איז אז דיין גוף זאל פארשטיין גאט, דיין שכל זאל פארשטיין גאט.
און דערפאר, איינער וואס ער טוט אזוי ווי… דאס איז דאך דער חילוק מיט די אנדערע חסיד’ישע רבי’ס וואס זיי זאגן אז מען זאל דוקא גיין מיט די כוחות הנשמה [כוחות הנשמה: kochos haneshama, powers of the soul], אויב דו גייסט נישט אויפטון אזוי ווי דער רבי זאגט מיט דיין שכל, איז עס barely a waste of time.
און דאס זאגט ער, דאס איז… איך קום, איך דזשאמפ ארום דא, וואס זאגט ער, דאס איז זיין טאטע’ס וואס שטייט אז ער האט זיך מתפלל געווען “עיניו למטה ולבו למעלה” [עיניו למטה ולבו למעלה: “his eyes below and his heart above” – Talmudic phrase describing proper prayer posture].
פלעגט ער, וואס הייסט ער האט געדארפט קוקן עיניו למטה? פארוואס קוקט ער אראפ? ער דארף דאך ארויפקוקן, ביים דאווענען פליט מען דאך ארויף, דארף מען דאך קוקן צום אייבערשטן.
ניין, ווייל לבו למעלה, דו ווילסט דאך טאקע אנגעקומען דארט, אבער די עיניו, דאס איז דיין התבוננות, דיין עיני השכל [עיני השכל: einei hasechel, the eyes of the intellect], דארף נישט זיין למעלה. למעלה איז איזי, עס דארף זיין עיניו אבער למטה, גיי אריין אין פשוט’ע שכל, אין די שכל פון יש מאין.
און ער טענה’ט אז לאו הכי, ווי ער גייט עס ליינען וואס ער זאגט דא, “ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת” [ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת: “and he shall not be called a complete servant of God if one does this”] מיט די יש מאין, “ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך” [ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך: “and he shall not be called a servant of God except from the aspect of the form of these Names, these external knowledges that he has in His unity, blessed be He”], אויב איינער האט נאר ידיעות חיצוניות [ידיעות חיצוניות: yedios chitzoniyos, external knowledges], אבער “נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו” [נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו: “his soul is truly hidden from these comprehensions”], יעדער איינער ווייסט אז די נארמאלע טעגליכע גוף האלט נישט פון דעם.
און וואס גייט געשען? וואלט ער געדאוונט עיניו למעלה, וואלט ער געדאוונט מיט פארמאכטע אויגן, און וואס וואלט געשען? וואלט ער געהאט אסאך נפילות [נפילות: nefilos, spiritual falls/descents], נאכ’ן דאווענען וואלט ער פארגעסן פון דעם.
אדער אין אן אנדערע שפראך וואלט זיך געזאגט היינט, איז אז בעיסיקלי ער לעבט אין אן עולם הדמיון [עולם הדמיון: olam hadimyon, world of imagination], און ער ווערט א גרויסער פאנטאזירער, און אזוי ווי ס’איז דא אסאך מענטשן וואס זיי מיינען אז ווי א גרעסערער פאנטאזירער, א גרעסערער עובד ה’ [עובד ה’: oved Hashem, servant of God]. פארוואס? ווייל ער איז א גאנצן טאג עיניו למעלה.
זאגט דער בעל התניא, מ’טאר נישט זיין עיניו למעלה, מ’דארף זיין לבו למעלה, אבער עיניו למטה, ווייל מיר זענען נישט געקומען אויף די וועלט צו קוקן למעלה, מיר זענען געקומען אויף די וועלט צו קוקן למטה.
און וואס דאס מיינט איז פארשטיין אז דאס איז very interesting ווי אזוי דער בעל התניא איז מלקט [מלקט: melakes, gathers/synthesizes] ווי א קוגל פון אלע שיטות פון ראשונים.
מצד אחד הייבט ער אן אז אוודאי די העכערע מדריגה איז מצד עצמות [מצד עצמות: mitzad atzmus, from the aspect of essence], אזויווי דער כוזרי זאגט, ידיעת המציאות איז ידיעת השם [ידיעת השם: yedias HaShem, knowledge of God].
אבער דא איז ער totally מסכים, מצד עבודה איז ער הונדערט פראצענט אויף דער רמב”ם’ס זייט, אז וואס די נשמה פארשטייט איז totally useless, און די עיקר עבודה פון א מענטש איז וואס ער קען משיג זיין [משיג: masig, comprehend] מיט זיין אייגענעם שכל.
און ער גייט ווייטער, דער מיטעלער רבי [מיטעלער רבי: the Mitteler Rebbe, Rabbi Dovber Schneuri, 1773-1827, son and successor of the Alter Rebbe] וואס איז געווען דער ממלא מקום [ממלא מקום: memaleh makom, successor], ער שרייבט עס איבער אזוי דריי-פיר מאל אין זיינע ספרים, איז זייער שטארק מאריך [מאריך: ma’arich, elaborates at length] אז קיינער זאל נישט מאכן קיין טעות, אז דאס וואס דער אלטער רבי [אלטער רבי: Alter Rebbe, Rabbi Schneur Zalman of Liadi, 1745-1812, author of the Tanya] זאגט אז ס’איז דא מדריגות וואס זענען העכער פון דעת [דעת: da’as, knowledge], וואס די מדריגה איז, אין אן אנדערע language פאר “יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא” [יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא: “may He be blessed and exalted and glorified and raised and uplifted” – liturgical formula], און די אלע זאכן, און מענטשן מיינען, אויב אזוי דארף מען זיך נישט מתבונן זיין אין דעם, ס’איז גענוג אז מ’ווייסט.
ניין. ווען ס’שטייט אז מ’דארף האבן יראת הרוממות [יראת הרוממות: yiras haromimus, awe of God’s exaltedness] און נישט קיין יראת העונש [יראת העונש: yiras ha’onesh, fear of punishment], גייט ער ווייטער, מיינט עס אז מ’דארף דאס אויך פארשטיין. אה, דו זאגסט אז מ’קען עס נישט פארשטיין? ס’איז שווער עס צו פארשטיין? דארף מען זיך מער מוטשענען מיט צו פארשטיין. פונקט פארקערט.
ווייל וואס מ’מוטשעט זיך נישט צו פארשטיין מיט’ן שכל, אז דו זאלסט קענען מסביר זיין [מסביר: mesbir, explain] בשכל הפשוט [בשכל הפשוט: b’sechel hapashut, with simple intellect], איז totally worthless וויפיל ס’איז נוגע צו עבודת השם [עבודת השם: avodas Hashem, service of God], צו מציאות האדם בעולם הזה [מציאות האדם בעולם הזה: metzius ha’adam b’olam hazeh, man’s existence in this world].
און דא קומט באמת דער בעל התניא צוריק full circle צו שיטת הרמב”ם [שיטת הרמב”ם: shitas haRambam, the approach of Maimonides], אז מ’דארף האבן פלעין חקירה [חקירה: chakirah, philosophical investigation] און פלעין פארשטיין זאכן. although חב”ד’ניקעס don’t like חקירה, but this is literally what חקירה means.
און דאס איז ווי אן אנדערע וועג פון אים זאגן: אנשטאט זאגן אז מ’דארף חקירה ווייל מ’האט נישט קיין אמונה [אמונה: emunah, faith] אדער אזוי ווייטער, מ’דארף חקירה ווייל אונז לעבן אין די עולם השכל [עולם השכל: olam hasechel, world of intellect], אונז לעבן נישט אין די עולם הנשמה [עולם הנשמה: olam haneshamah, world of the soul]. די עולם הנשמה איז געווען גאנץ גוט פאר פאר בריאת העולם [בריאת העולם: brias ha’olam, creation of the world]. אונז לעבן אין די עולם השכל, און די איינציגסטע וועג וויאזוי מ’קען אריינברענגען אין די עולם השכל איז מיט די כח השכל [כח השכל: koach hasechel, power of intellect].
און טאקע, אפילו ס’זענען באמת קלענערע מדריגות, מ’פארשטייט טאקע נאר א שבר שבריה [שבר שבריה: shever shevira, a fragment of a fragment]. אבער דורך דעם איז מען מברר אז אין די שבר שבריה איז אויך דא א שורש שרשיה [שורש שרשיה: shoresh shorsha, a root of roots].
און די קאצקער רבי [קאצקער רבי: the Kotzker Rebbe, Rabbi Menachem Mendel Morgenstern of Kotzk, 1787-1859] האט געזאגט ביי די רבי ר’ בונם [רבי ר’ בונם: Rabbi Simcha Bunim of Peshischa, 1765-1827] זייער אן ענליכע זאך וואס די אנדערע ספרים זענען מסביר, אז די קאצקער רבי קען ענטפערן מיט גערעכט. אז א איד קען פארשטיין השארת הנפש [השארת הנפש: hashoras hanefesh, immortality of the soul]. אבער וואס האב איך פון דעם? איך בין ברוך השם געווארן א איד, איך בין א מענטש, automatically איך האב everything for free. מיר זענען דאך נישט געקומען אויף דער וועלט צו באקומען זאכן for free. דאס איז זיכער א זאך וואס דער קאצקער רבי וואלט מסכים געווען.
מיר זענען געקומען אויף דער וועלט צו אפטון זאכן וואס מ’קען נישט for free, וואס מ’דארף פארשטיין. און פארשטיין דארף מען, אזוי ווי ס’שטייט “כי היא מורא עיניך” [כי היא מורא עיניך: “for it is the sight of your eyes” – Deuteronomy 28:34], מ’דארף זיך מתבונן זיין אין די ענינים [ענינים: inyanim, matters/topics] פון השארת הנפש.
און אנדערע ווערטער, אפילו די מצוה [מצוה: mitzvah, commandment] פון אמונה וואס ס’שטייט השארת הנפש, מיינט דער רמז [רמז: remez, hint/allusion] וואס דער בעל התניא זאגט אז מ’זאל זיך מתבונן זיין אין די מדריגות פון השארת הנפש, און די נפקא מינה [נפקא מינה: nafka minah, practical difference] איז אז אפילו די מצוה פון השארת הנפש דארף מען אויך פארשטיין מיט די שכל הפשוט וואס איז פון מעשה בראשית [מעשה בראשית: ma’aseh bereishis, the work of creation].
אקעי. דאס איז מיין שיעור וואס איך האב מחדש געווען [מחדש: mechadesh, innovated/presented a novel interpretation], איבערגעזאגט די נעכטיגע שיעור, און איך זאג אז דער בעל התניא האלט אויך אזוי ווי מיר.
וואס איז… וואס איז די difference צווישן די understanding פון א נשמה, וואס א נשמה איז, צווישן דער בעל התניא און, לעטס סעי, דער רמב”ם? וואס איז א נשמה?
—
דער מאמר פון בעל התניא אין זיין סידור, גערופן “צום שיין וצבא המצות”, באהאנדלט די באקאנטע קשיא פון יציאת מצרים: פארוואס שטייט “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” און נישט “אשר בראתי שמים וארץ”?
—
מענטשן לערנען חסידישע מאמרים ווי אויב זיי זענען אנטשטאנען אין א וואַקואום — אז דער בעל שם טוב און דער בעל התניא האבן אלעס אליין אויסגעטראכט. אין אמת’ן האבן זיי געלייענט און געקענט פריערדיגע מקורות. דער בעל התניא אליין שרייבט “מפי ספרים ומפי סופרים”. דער מאמר איז בעיקר א ריטעלינג פון דעם כוזרי און דעם רמב”ן אין בעל התניא’ס אייגענעם נוסח, כמעט אן אייגענע חידושים.
—
דער בעל התניא הייבט אן מיט דער פראגע פון דעם זוהר: מצה הייסט “מיכלא דמהימנותא” (א מאכל פון אמונה) — וואס מיינט דאס?
ער גייט צו דער באקאנטער קשיא (באקאנט אין נאמען פון כוזרי, אבן עזרא, א.א.וו.):
> פארוואס שטייט “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” און נישט “אשר בראתי שמים וארץ”?
אנדערע פרעגן פשוט: “בריאת שמים וארץ” איז א גרעסערע סיבה פאר אמונה. דער בעל התניא’ס נוסח איז אנדערש — ער פרעגט פון דעם אנטאלאגישן אונטערשייד צווישן יש מאין (בריאת העולם) און יש מיש (ניסים ווי יציאת מצרים):
– יש מאין (בריאת שמים וארץ) = עפעס פון גארנישט — אן אומגלויבליכע פלא
– יש מיש (יציאת מצרים, קריעת ים סוף, בלוט אויף וואסער) = טוישן איין זאך אויף אן אנדערע — קלייניגקייט לגבי יש מאין
אויב מען וויל זיך נתפעל ווערן פון גדלות השם, זאל מען נעמען דעם גרעסערן נס — בריאה!
—
דער בעל התניא שטימט צו מיט דער קשיא: יש מיש איז טאקע גארנישט לגבי יש מאין. אבער — ער מאכט א נייעם פונקט:
> אפילו יש מאין — בריאת העולם — איז לגבי דעם אייבערשטן אליין אויך גארנישט. די גאנצע וועלט איז נאר “דבר השם” — ווי איין ווארט פון א מענטש לגבי זיין גאנצער נשמה. עשרה מאמרות — צען ווערטער — איז ווי איין טראפן פון א טיפן ים.
לגבי אין סוף, ביידע — בריאה און ניסים — זענען “גארנישט”. דעריבער פאלט אוועק דער חילוק צווישן זיי, און מען דארף זוכן א נייעם מהלך פארוואס יציאת מצרים איז מיוחד.
—
– דאס איז פשוט — אפילו גוים פארשטייען עס (קריסטן, ישמעאלים)
– זיי האבן דערפון יראת שמים און פירן זיך ריכטיג
– דאס איז נישט אפילו אמונה — מען קען עס מער-ווייניגער פארשטיין מיט שכל/סייענס
– דאס איז נישט מיוחד פאר ישראל — עס איז א שבע מצוות בני נח לעוועל
(דאס איז דער זעלבער יסוד ווי ביי דעם כוזרי, תוספות, רמב”ן — אז ס’איז דא אן אמונה-לעוועל וואס איז אוניווערסאל, און ס’איז דא עפעס מיוחד פאר ישראל.)
נאכדעם וואס מען ווייסט אז גאט באשאפט די וועלט, דארף מען נאך א שריט — פארשטיין אז די וועלט איז טפל (אונטערגעאָרדנט) לגבי דעם עיקר (גאט). וויבאלד אז אלעס לעבט נאר פון דעם כח אלקי, איז די וועלט נישט דאס וויכטיגע — גאט איז דאס וויכטיגע.
דאס טוט מען אין פסוקי דזמרה: מען קלערט אריין אין דעם חידוש — נישט נאר אז גאט האט באשאפן, נאר אז די וועלט איז ביטל לגבי גאט.
“תפל” מיינט אז די וועלט איז סעקאנדערי און נישט וויכטיג, אבער נישט אז זי עקזיסטירט נישט. דאס איז ווי א שוועבעלע קעגן א וואלקנקראצער — זי איז קליין, אבער זי איז דא. דאס איז נישט אן אנטאלאגישער ביטול (אז די וועלט עקזיסטירט נישט), נאר א וואַלוע-ביטול — די וועלט איז טפל. (ר’ יואל כהן זאגט אז דאס איז מער-ווייניגער דער איינציגער פשט.)
דער בעל התניא שרייבט אין דער הקדמה אז “לו צורך בעולם הזה הגשמי” — די וועלט דארף נישט עקזיסטירן. ביי חב”ד רופט מען דעם אייבערשטן נישט “דער באשעפער” נאר “דער אייבערשטער” — ווייל בריאה איז די מערסט אומבאדייטנדע זאך וועגן גאט (“לא זו היא מעלת הקב”ה שברא עלמא”).
חילוק: מצד גאט אליין — יא, בריאה איז אומבאדייטנד. אבער מצד אונז (וואס מען טוט אין פסוקי דזמרה) — דער פאקוס איז אויף דעם ביטול פון דער וועלט, נישט אויף גאט’ס עצם.
דאס איז נאך אלץ נישט דער עיקר חידוש — דאס איז נאר א הקדמה.
דאס איז דער עיקר חידוש, וואס ווערט אויסגעפירט אין די קומענדיגע אפשניטן.
—
דער כוזרי זאגט אז אלעס וואס דער מענטשלעכער שכל קען דערגרייכן איז “השגת המציאות” — אז גאט מוז עקזיסטירן, און נישט מער. מען קען נישט זאגן וואס גאט איז, ווי ער “קוקט אויס”, ווי ער “פילט” — דאס איז אויסער דעם שכל’ס גרענעצן.
דער חובות הלבבות (שער היחוד) זאגט: ביי יעדער זאך אין דער וועלט פרעגט מען צוויי שאלות — “אם הוא” (עקזיסטירט עס?) און “מה הוא” (וואס איז עס?). ביי דעם אייבערשטן קען מען נאר פרעגן “אם הוא” — אבער “מה הוא” איז א שאלה וואס האט נישט קיין זין.
דער כוזרי און דער בעל התניא חולק’ן אויף דעם חובות הלבבות. זיי זאגן: דאס איז גוט פאר א גוי, פאר א שכל אנושי. אבער דורך א שכל אלוקי איז יא דא א “מהי” — א ידיעת המהות. דער בעל התניא רופט עס אמאל “למעלה מן הדעת” — מען קען עס נישט אינטעלעקטועל ערקלערן, אבער מען קען עס טעם’ן/דערפילן (א שפראך וואס דער כוזרי האט געבארגט פון סופי’ס).
דער כוזרי רופט דאס “ידיעת שם עצם” — דערקענען דעם אייבערשטנ’ס פערזענלעכן נאמען (proper name), דאס הייסט ידיעת המהות. ער דארף זיך נישט מוטשען צו באווייזן אז עס איז דא א גאט, ווייל ער רעדט מיט גאט, ער זעט גאט.
—
דער בעל התניא ערקלערט על פי קבלה:
– בריאת העולם קומט נישט פון גאט’ס מהות — עס קומט פון גאט’ס מציאות, אויף א לעוועל פון “דיבור”. דעריבער קען מען פון בריאת העולם נאר הערן אז עס איז דא א גאט, אבער נישט זען גאט.
– יציאת מצרים איז משורש אין א העכערע מדריגה פון געטליכקייט ווי בריאת העולם. דא קען מען יא זען וואס ער איז — דאס איז ידיעת המהות.
דאס איז די גאנצע תורה פון מצה (מיכלא דמהימנותא): די גמרא זאגט אז ווען א תינוק טועם טעם דגן, הייבט ער אן זאגן “אבא”. דער בעל התניא איז מדייק: עס שטייט נישט אז ער פארשטייט וואס א טאטע איז — ער זעט זיין טאטע. ער האט ידיעת המהות אן ידיעת המציאות — ער קען נישט ערקלערן וואס א טאטע איז, אבער ער דערקענט אים. דער בעל התניא רופט דאס א געוויסע “קטנות” ווייל מען קען עס נישט מסביר זיין (דאס וועט ער שפעטער ערקלערן, אפשר ביי שבועות).
הערה: דאס איז נישט א חידוש פון בעל התניא אליין — עס שטייט שוין אין פריערדיגע מקובלים.
—
דער בעל התניא גיט א צווייטן ביאור, מער על פי קבלה, מיט דריי מדריגות (נישט עולם האצילות):
– זיי האבן הכרת המציאות — אפילו עובדי עבודה זרה זאגן “אלהא דאלהיא” (גאט פון אלע געטער)
– אבער זיי האבן נישט קיין relationship מיט גאט, קענען אים נישט grasp’ן — אלעס גייט דורך די שרים
– זיי פארשטייען אז ווייל עס איז דא א גאט, איז אלעס אנדערש בטל — אבער נאך נישט ידיעת המהות
– דאס איז פאראלעל צו חסידי אומות העולם — גוים וואס דינען נישט עבודה זרה למעשה. זיי האבן „אור קצת באור המלאכים” — א געוויסע התפעלות פאר’ן ביטול
– נשמות האבן נישט בלויז ביטול, נאר אויך ידיעת עצמות/מהות ה’ — נישט בלויז ידיעת המציאות
– א נשמה טעמט גאטלעכקייט דירעקט — ווי טעיסטינג/זעען לעומת בלויז פארשטיין
– דאס איז וואס דער בעל התניא רופט „פנימיות נשמות הצדיקים” — נשמות ישראל זענען „חלק אלוקה ממעל”, קאנעקטעד דירעקט צו גאט אליין (נישט פון קליפות, נישט פון מלאכים)
– דערפאר קענען זיי „רעדן מיט גאט אליינס” — דאס איז דער חידוש פון יציאת מצרים: ידיעת המהות/ידיעת שם עצם
ביז אהער — דער בעל התניא גייט מיט דער כוזרי-שיטה.
—
דער רמב”ן (אויף “אשר חלק ה’ לכל העמים”) האלט א ראדיקאלע שיטה:
– עבודה זרה איז אמת — אלע געטער (זעאוס, אמון, בעל, אאז”וו) זענען ריאלע כוחות/שרים. דער אייבערשטער האט אליין געגעבן פאר יעדער אומה א שר.
– דעריבער קען מען נישט אמת’דיג קומען מיט טענות צו א גוי וואס דינט עבודה זרה — זיין מציאות און חיות קומט פון דעם שר.
– דער טעות פון עבודה זרה איז נישט אז זיי גלויבן נישט אין גאט (אלע גלויבן!) — דער טעות איז אז זיי מאכן וויכטיג געוויסע כוחות וואס פארדינען נישט צו זיין וויכטיג. זיי מאכן א שר נעבן גאט.
דער רמב”ן זאגט: “ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן” — א איד אין חו”ל איז עובד עבודה זרה בטהרה. ווילאנג מען איז אונטער שלטון הגוים (ווי אין מצרים), איז מען סטאק אונטער כוחות וואס קענען נישט ווייזן גאט. מען קען טעאריע זאגן “איך דין נישט ע”ז”, אבער בפועל — יא.
דער עיקר חידוש פון יציאת מצרים איז: ארויסגיין פון דעם לעוועל פון שרים.
דער רמב”ן טייטשט “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים” — נישט ווי רש”י (אז ער האט צובראכן די פיזישע געטשקעס). דער רמב”ן זאגט: ער האט צובראכן זייער כח — די סטרא אחרא, די ספירות דקליפה, די שבעים שרים. דורכדעם האבן די אידן געקענט ארויסגיין פון דעם סיסטעם וואס בלאקירט ידיעת המהות.
—
אויב א נשמה איז א חלק אלוקה ממעל און פארשטייט אלעס אין גן עדן — וואס איז דער ריווח פון אראפקומען אויף דער וועלט? אויב מ’קומט נאר אראפ כדי צוריקצוגיין — דאס איז ווי א ביזנעסמאן וואס פארט אוועק און קומט צוריק מיט דער זעלבער געלט — קיין גוטער ביזנעסמאן נישט.
דער בחיי (חובות הלבבות), רב סעדיה גאון, דער כוזרי — זאגן אז א נשמה פארשטייט אלעס בעצם, קומט אראפ „במאסר הגוף”, און דארף נאר צוריקגיין צום אריגינעלן מצב. דער בעל התניא חולק: צוריקגיין אליין איז נישט גענוג — עס מוז זיין א נייער ריווח.
—
די עיקר עבודה איז נישט אז די נשמה זאל טעמ’ן גאטלעכקייט (דאס איז „איזי”, דאס האט מען אין גן עדן). די עיקר עבודה איז:
– אריינגיין אין מצרים (נישט נאר ארויסגיין!)
– דער גוף/שכל זאל פארשטיין גאט — נישט נאר די נשמה
– „אשר הוצאתיך מארץ מצרים” — דווקא די השגה וואס מ’קען פארשטיין בשכל, ד.ה. יש מאין
רוב תהילים רעדט פון יש מאין — פשוט’ע התבוננות (ווי „שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”), נישט פון חסיד’ישע השגות פון ביטול/נשמה-דערפארונגען. פארוואס? ווייל דער ציל פון עקזיסטענץ איז אז דער גוף זאל פארשטיין, נישט די נשמה.
—
דער אלטער רבי’ס טאטע האט זיך מתפלל געווען „עיניו למטה ולבו למעלה”:
– לבו למעלה = דאס הארץ שטרעבט צום אייבערשטן ✓
– עיניו למטה = די עיני השכל (התבוננות) דארפן קוקן אראפ — אריין אין פשוט’ן שכל, אין יש מאין
ווער עס דאוונט „עיניו למעלה” (מיט פארמאכטע אויגן, נאר מיט נשמה-דערפארונגען):
– וועט האבן אסאך נפילות נאכ’ן דאווענען
– וועט פארגעסן אלעס
– לעבט אין עולם הדמיון — ווערט א „גרויסער פאנטאזירער”
– אסאך מענטשן מיינען: „א גרעסערער פאנטאזירער = א גרעסערער עובד ה'” — דאס איז פאלש
—
אנדערע חסיד’ישע רבי’ס זאגן מ’זאל גיין מיט כוחות הנשמה. דער בעל התניא חולק: אויב מ’טוט נישט אויף מיט’ן שכל ווי דער רבי זאגט — איז עס „barely a waste of time.”
—
| דימענסיע | שיטה |
|—|—|
| מצד מציאות/מדריגה | כוזרי — ידיעת עצמות איז העכער |
| מצד עבודה/פראקטיש | רמב”ם — 100% — נאר שכל’דיגע השגה ציילט |
– וואס די נשמה פארשטייט איז „totally useless” פאר עבודת השם
– די עיקר עבודה איז וואס מ’קען משיג זיין מיט’ן אייגענעם שכל
דער מיטעלער רבי (ממלא מקום) שרייבט דריי-פיר מאל אין זיינע ספרים: קיינער זאל נישט מאכן א טעות — אפילו ווען דער אלטער רבי דערמאנט מדריגות העכער פון דעת, מיינט עס נישט אז מ’דארף זיך נישט מתבונן זיין. אפילו יראת הרוממות (נישט בלויז יראת העונש) דארף מען פארשטיין מיט’ן שכל.
> וואס מ’מוטשעט זיך נישט צו פארשטיין מיט’ן שכל — אז מ’זאל קענען מסביר זיין בשכל הפשוט — איז totally worthless וויפיל ס’איז נוגע צו עבודת השם און מציאות האדם בעולם הזה.
—
חב”ד’ניקעס האבן נישט ליב חקירה — אבער דאס וואס דער בעל התניא פאדערט איז ממש וואס חקירה מיינט: פלעין חקירה, פלעין פארשטיין זאכן מיט’ן שכל. נאר דער בעל התניא’ס פריימינג איז אנדערש: נישט „מ’דארף חקירה ווייל מ’האט נישט קיין אמונה”, נאר „מ’דארף חקירה ווייל מיר לעבן אין עולם השכל, נישט אין עולם הנשמה.” עולם הנשמה איז געווען גוט פאר בריאת העולם. אין עולם השכל קען מען נאר אריינברענגען מיט כח השכל.
—
דער קאצקער רבי (ביי רבי ר’ בונם) האט געזאגט א ענליכע זאך: א איד קען פארשטיין השארת הנפש — אבער „וואס האב איך פון דעם?” אלס איד באקומט מען עס for free, automatically. מיר זענען נישט געקומען אויף דער וועלט צו באקומען זאכן for free — נאר צו אפטון זאכן וואס מ’דארף פארשטיין.
—
אפילו די מצוה פון אמונה אין השארת הנפש — דער רמז איז אז מ’זאל זיך מתבונן זיין אין די מדריגות פון השארת הנפש. אפילו השארת הנפש דארף מען פארשטיין מיט שכל הפשוט וואס איז פון מעשה בראשית (נישט נאר „גלויבן”).
—
וואס איז דער חילוק צווישן דער בעל התניא’ס פארשטאנד פון „נשמה” און דעם רמב”ם’ס פארשטאנד פון „נשמה”? — דאס בלייבט אפן פאר’ן נעקסטן שיעור.
—
דער בעל התניא מאכט א דראמאטישן מהלך אין דריי שריט:
1. ער שטעלט אוועק (כוזרי-סטייל) אז נשמות ישראל האבן דירעקטע ידיעת עצמות/מהות ה’ — העכער פון בריאת העולם, העכער פון מלאכים, העכער פון גוים. דאס איז דער חידוש פון יציאת מצרים: ארויסגיין פון דעם סיסטעם פון שרים וואס בלאקירט דירעקטן צוגאנג צו גאט.
2. ער דרייט זיך ארום און פרעגט: אויב דאס איז אלעס — וואס איז דער ריווח פון אראפקומען אויף דער וועלט? די נשמה האט דאס שוין אין גן עדן!
3. ער קומט full circle צום רמב”ם: דער תכלית איז אז דער גוף/שכל זאל פארשטיין — דורך שכל’דיגע התבוננות (יש מאין, מעשה בראשית). פלעין שכל’דיגע חקירה איז דער עיקר עבודה, כאטש פון א גאר אנדער סיבה ווי דער רמב”ם’ס: נישט ווייל מ’האט נישט קיין אמונה, נאר ווייל מיר לעבן אין עולם השכל, און דער ציל איז אז דער שכל — נישט די נשמה — זאל דערגרייכן גאט.
Instructor:
וועגן די ענין פון יציאת מצרים פון אלע מיני חקירות וואס עס איז דא, “אשר תשיחו” “אשר תשיחו” און אלע מיני אזעלכע זאכן.
סאו איך האב געלערנט יום טוב דער בעל התניא האט א מאמר אין זיין סידור, עס הייסט “צום שיין וצבא המצות”, וואו ער רעדט וועגן די קשיא, און ער זאגט דארט א תירוץ לפי דרכו.
איך מיין די ליובאוויטשערס מסתם לערנען עס און זאגן הסברים און זאכן, אבער איך מיין אז ווער עס האט געלערנט מיט אונז בעיסיקלי די כוזרי, סאו ער איז לכאורה די source פון די idea, פון די וועג פון טראכטן, און אפשר אנדערע זאכן וואס מיר האבן געלערנט. איך קען זען really אין די כוזרי און דער רמב”ן, I’ll show you how, דער כוזרי און דער רמב”ן, really ער… really… sorry, I’m back. Really…
איינע פון די זאכן וואס איך האלט אין איין זאגן איז אז מענטשן האלטן אין איין לערנען זאכן אזוי ווי בעל התניא’ס מאמרים אדער אזוי ווי אנדערע חסידישע ספרים, as if they were born in a vacuum, as if they didn’t read anything before them, and they just make stuff up, און אזוי בפרט אין certain places where they like talking about the fact אז דער בעל שם טוב האט נישט געוואוסט, און ברוך השם ס’איז געקומען דער בעל שם טוב און ער האט אויסגעפונען אלעס.
And if you actually start researching things, you’ll know that obviously they were also not stupid and they also read a lot. דער בעל התניא famously has this like saying in his ספר, עס איז “מפי ספרים ומפי סופרים” [from books and from scholars], און די ליובאוויטשערס מישן זיך וועגן די ספרים און סופרים. ער האט אנדערע פלעצער וואו ער זאגט זייער קלאר, ער זאגט נישט קיין חידושים, ער זאגט נאר וואס עס שטייט.
So anyways, איך וויל אנווייזן אז ס’איז א יסוד, למעשה איז עס זייער א יסוד, איך קען עס ארויפלייגן, עס איז א very יסודות’דיגע מאמר אין חב”ד [Chabad], דאס איז א מאמר, at least די idea איז דארט, צי מ’ברענגט עס פון דא צי פון אנדערע פלעצער. וואס ער זאגט ענליכע איידיעס, צו טון מיט אלע זאכן וועגן אמונה [emunah: faith/belief], וועגן ידיעה [yediah: knowledge], אלע זאכן וואס אונז רעדן וועגן.
And you could see, if you know the sources that we read, און אמווייניגסטנס ווי אזוי ער איז עס מסביר, קען מען זען ער זאגט מער ווייניגער נאך א שטיקל כוזרי און א שטיקל רמב”ן און זייער מהלך [approach/method], און כמעט ווי ער זאגט נישט קיין אייגענע חידוש. ער האט זיין נוסח, זיין קנאק ווי ער זאגט עס, אבער דו קענסט זייער קלאר זען אז this is just him retelling the old story in his language.
סאו, איך וויל ענק ווייזן, איך האב עס זייער לאנג דא געהאט, וואס איך האב געמאכט אזא, I read through it, I made some, what’s it called, underlines, נישט די underlines, נאר די געלע highlighters אויף די מעין זאכן וואס איך האב געוויזן.
און ער גייט אזוי, איך קען אונז גיין זיין מהלך שנעל און איך קען ווייזן וואס איך זע.
ער הייבט אן מיט א שאלה, פארוואס די מצה שטייט אין זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah] אז מצה הייסט מיכלא דמהימנותא [Aramaic: the food of faith], און ער וויל וויסן וואס מיינט די זאך מיכלא דמהימנותא.
ער זאגט אזוי, קודם דארף מען פארשטיין וואס מיינט אמונה? עס הייסט א מאכל פון אמונה, so what’s אמונה all about?
עס הייבט אן פון די קשיא ידועה בשם המפרשים [the well-known question in the name of the commentators], פארוואס שטייט “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt], פארוואס שטייט נישט “אשר בראתי שמים וארץ” [who created heaven and earth]?
דו קענסט זען גראד אז די וועג ווי ער לייגט אראפ די קשיא איז א ביסל אנדערש ווי אנדערע מענטשן פשוט’ערהייט לייגן עס אראפ.
זיי האבן געלערנט דעם אבן עזרא [Ibn Ezra: 12th century Spanish biblical commentator] אדער אנדערע, אבער איך געדענק נישט אז זיי האבן געלייגט אזוי די קשיא ווי ער לייגט עס.
לכאורה די קשיא זייערע איז געווען, אז “אשר בראתי שמים וארץ” איז אסאך א גרעסערע סיבה, אדער אסאך א גרעסערע מקור פאר אמונה, אדער אסאך א גרעסערע מקור פאר עבודת השם [service of God], ווי די ענין פון “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, וואס איז לייק one story, איינע פון די זאכן וואס ער האט געטון איז “הוצאתיך מארץ מצרים”.
און אזוי ווי דער כוזרי [Kuzari: 12th century philosophical work by Rabbi Yehuda Halevi] האט געפרעגט, וואס גייט מיך אן? דאס איז דאך נאר געווען צו א פאר מענטשן, נאר אפשר בקושי קען מען צולייגן אז עס גייט אויך פאר זייערע אייניקלעך, אבער עס זעט אויס צו זיין much less מוכרח [compelling], much less א שכל’דיגע הוכחה [rational proof], דער גאנצער ענין פון יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], ס’איז נאר א עדות [testimony], נאר א מעשה [story/event].
און באמת א ביסל, ער לייגט אראפ די קשיא אנדערש, ער לייגט עס אראפ אז וואס זאגסטו מיר? אז יציאת מצרים, כולי האי [all this], דאס איז די גרויסע נס [miracle], דאס איז די גרויסע פלא [wonder], די גרויסע התפעלות [being impressed/amazed] וואס מ’דארף האבן. איך האב דא אסאך א גרעסערע חידוש [innovation/novelty], פארוואס? ווייל יציאת מצרים איז דאך נאר יש מיש [something from something], אזוי ווי אונז זאגן אלעמאל, ס’איז דא יש מאין [something from nothing] און ס’איז דא יש מיש.
יש מאין, אז דער אייבערשטער האט געמאכט די הימל און די ערד פון גארנישט, דאס איז א ריזיגע פלא, according to the בעל התניא at least, מ’קען זיך חולק זיין אויף דעם, אבער ער זאגט אז דאס איז א גרויסע פלא. ווייל סתם צו טוישן בלוט אויף וואסער, that’s small stuff, if you think about it in the context of creating something from nothing, it’s definitely a bunch of bigger חידוש.
And therefore, כולי האי, דער חפץ חיים’ס [Chofetz Chaim: 19th-20th century Torah scholar] קשיא איז אין א געוויסע זין, ער טראכט שוין ווי אזוי ער זאגט אין זיין חסידישע שיעור, וואס ער טראכט איז, איך טראכט אריין, איך האב געזאגט אז איך וויל פון דעם באקומען א געוויסע התפעלות אין גדלות השם [the greatness of God], איך גיי דאווענען, איך גיי זאגן קריאת שמע [reciting the Shema], איך גיי זאגן “אשר הוציאך מארץ מצרים”, איך וויל זיך נתפעל ווערן פון גדלות השם.
און what impresses him the most? אים, לכאורה, impressed אסאך ווייניגער יציאת מצרים ווי בריאת שמים וארץ [creation of heaven and earth], וואס איז אסאך א גרעסערע נס, אזוי ווי ס’שטייט אין שער היחוד והאמונה [Shaar HaYichud VehaEmunah: the second section of the Tanya] very famously, אז יש מאין איז אסאך א גרעסערע חידוש ווי קריעת ים סוף [splitting of the Red Sea].
ווייל קריעת ים סוף איז דאך די פשט אז ס’איז געשטאנען א שטיקל וואסער, ס’האט געדארפט זיין ליקוויד, ס’האט געדארפט פארן די וואסער, און די וואסער שטייט די וואסער. אבער דאס האט אלעס געדארפט זיין גארנישט, און ס’איז א גאנצע צייט עפעס, דאס איז אסאך א גרעסערע חידוש.
און ער גייט זאגן אזא תירוץ [answer], realize how it’s in the מהלך, און ער גייט זאגן, ער זאגט אזא תירוץ אזוי למעשה, זיין תירוץ איז, אדרבה [on the contrary], איך בין מסכים, ער גייט נישט חולק זיין אויף דעם. ס’איז זיכער אמת אז א נס פון יש מיש, קיין נס, אפילו קריעת ים סוף, איז small piece, לגבי יש מאין איז עס nothing.
אבער ס’איז דא אין דעם א געוויסע חידוש וואס איז נישט דא אין יש מאין. פארוואס? ווייל אויב דו טראכסט אריין, אפילו יש מאין, אז דאס איז דער אייבערשטער באשאפט די גאנצע וועלט, לגבי דער אייבערשטער אליין, וואס איז אין סוף [Ein Sof: the Infinite], איז עס אויך small piece.
אזוי ווי ער לייגט עס אראפ אין זיין נוסח, ס’איז נאר דבר השם [the word of God], אויב דו טראכסט א מענטש, איין ווארט וואס ער האט געזאגט, ס’איז נישט קיין גרויסע תורה, ס’איז נישט קיין גרויסע חידוש לגבי דער עצם הנשמה [the essence of the soul]. א מענטש קען דיר זאגן אן א סוף ווערטער, און זיין שכל איז אויף דעם אסאך מער.
אויב דו זאגסט למשל אז די גאנצע וועלט איז איין ווארט, עשרה מאמרות [the ten utterances with which the world was created], צען ווערטער פון אייבערשטן איז גארנישט, אזוי ווי נעמען איין ווארט פון א טיפן ים. סאו לגבי אין סוף, בריאת העולם [creation of the world] איז אויך גארנישט. סאו עס זאל זיין צוויי מאל גארנישט, בריאת העולם איז גארנישט, און קל וחומר [a fortiori] אז קריעת ים סוף איז גארנישט.
אבער דא וויל ער אנקומען צו נאך עפעס. די ידיעה, און אזוי זאגט ער, און דאס גייט שוין צוריק צו נאך א זאך וואס מיר האבן געלערנט.
די ידיעה, זאגט ער, אז די חסידים [Chasidim: pious ones; here referring to non-Jews] וואס זיי זענען אויך מודה [acknowledge] אין די זאך וואס הייסט יש מאין, וואס הייסט, ער רופט עס דא אנדערע נוסח, כח הפועל בנפעל [the power of the actor in that which is acted upon]. דאס איז אז דער אייבערשטער איז כח איז מהווה [brings into being] די וועלט, דער אייבערשטער האט דאס געמאכט.
א גוי פארשטייט דאס אויך, זיי זענען די גוטע גוים, basically he means Christians, but you know, ער זאל פארשטיין אויך די ענין פון יש מאין. קיינער נישט חולק אויף דעם. ס’ווייסט נאך אפילו אויף זיי וואס זענען די ישמעאלים [Muslims], סתם מתפללים זיי, נישט נאר, און notice what he’s saying, he’s not even saying וואס די חסידים זענען מוסף, ווי ער גייט זאגן.
א גוי, יא, ער ווייסט, אבער ס’מאכט אים נישט גארנישט צו. ניין, ס’איז דא גוים וואס זיי פארשטייען דאס, און זיי האבן טאקע יראת שמים [fear of Heaven], זיי פירן זיך אויף ריכטיג טאקע וועגן דעם, ווייל זיי האבן פארשטאנען אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט יש מאין.
אזוי ווי, וואס איז דאס אזוי ווי מיר האבן שוין געלערנט פון תוספות [Tosafot: medieval Talmudic commentaries] און פון די כוזרי און אנדערע מענטשן, דאס איז איינע פון די big ideas, דאס איז עפעס אן ענין וואס איז מיוחד פאר ישראל. ס’איז דא אמונה וואס יעדער איינער פארשטייט, א שבע מצוות בני נח [the seven Noahide commandments]. אבער וואס ס’שטייט “אנכי ה’ אלקיך”, ס’איז טאקע נישט געשריבן צו זאגן אז ס’איז א גרעסערע חידוש, אז “אשר הוצאתיך” איז עפעס א גרעסערע חידוש, אבער ס’איז יא געשריבן צו זאגן אז ס’דארף זיין א נייע סארט התבוננות [contemplation], עפעס א נייע סארט understanding אין ג-טליכקייט, וואס דאס איז מיוחד לכלל ישראל [unique to the Jewish people]. און מ’דארף אין דעם אליינס חוקר זיין, ווייל שפעטער זאגט ער אז דאס אויך קענען די גוים, אבער נאר זאגן די ווערטער.
און אזוי זאגט ער, שטייט דאך אמונה, און דאס איז נאך א וועג וואס ער זאגט איז דא, און מ’זעט שפעטער אז ער גייט צוריק פון דעם, סאו איך גיי נישט אריינגיין אין דעם. אבער על כל פנים [in any case], ס’איז דא צוויי levels.
דו קענסט זאגן אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, ער איז כח הפועל בנפעל, און דאס איז נישט אפילו אמונה, מ’דארף נישט גלייבן, דאס קען מען מער ווייניגער זען אדער פארשטיין מיט סייענס, אהא, יש, ס’מוז זיך זיין אז ס’איז געווען א גאט וואס האט עס געמאכט.
נאכדעם זאגט ער, אזוי ווי אזוי, למשל, אונז דאווענען דאך, לאמיר אריינגיין, אונז דאווענען, און לויט’ן בעל התניא’ס פשט אין דאווענען, אלעס וואס מיר טוען איז זיך מתבונן זיין אין די ענין פון יש מאין, אז ס’שטייט “הללו את ה’ מן השמים” [Praise God from the heavens], דער אייבערשטער האט געמאכט דאס, דער אייבערשטער האט געמאכט יענץ, ס’איז אלץ א התבוננות אין די ענין פון בריאת העולם.
רוב תפילה [most of prayer], ס’איז כמעט, שפעטער זאגט מען וועגן יציאת מצרים, אבער רוב תפילה איז נאר וועגן בריאת העולם. און וואס טוט מען דא? ס’איז, it makes no sense, if you think about it. ער פרעגט, ער האט אזא קשיא, כאילו, וואס טוסטו אזוי לאנג? אזוי לאנגע הללוקה’ס [praises] זיך מסביר זיין אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט פון מיין? ס’איז שוין פארשטאנען, מ’זעט גאנץ גוט. What are you trying to figure out? What are you trying to do?
און וואס דו טרייסט יעצט צו figure out איז another step, די צווייטע סטעפ. סאו סטעפ נומער איינס, וויסן יש מאין, אדער וואס ער רופט כח פועל בנפעל, דאס איז פשוט, א גוי פארשטייט עס אויך, ס’איז נישט קיין גרויסע תורה.
דא איז נאך א סטעפ, די צווייטע סטעפ איז עכט א ליובאוויטש סטעפ, די חסידישע בעל התניא סטעפ, וואס ער רופט דעם ביטול [nullification] פון די וועלט, אדער דא רופט ער עס די ביטול פון די טפל [secondary] לגבי די עיקר [primary]. דאס הייסט, נאכדעם וואס ס’איז פארשטאנען אז דער אייבערשטער באשאפט די וועלט, דארפסטו פארשטיין נאך א זאך, און דאס איז שוין נאך א חידוש, דאס פארשטייט מען נישט די פשטות, דאס דארף מען אריינקלערן, דאס טוט מען אין פסוקי דזמרה [Pesukei D’Zimra: the verses of praise section of morning prayers].
מ’קלערט אריין נאך א חידוש, און דער חידוש איז אז וויבאלד אז די גאנצע וועלט לעבט נאר פון די כח אלקי [divine power] וואס מחיה [gives life to] די וועלט, קומט אויס אז די וועלט איז נישט important. איך ווייס נישט, דאס איז very important, דאס איז די עסק אין די what “ביטול” exactly means.
At least די לעוועל וואס ער איז talking about here איז נישט א real ontological ביטול, ער איז נישט saying די וועלט doesn’t exist, און ס’איז נישט קלאר אויב ער זאגט דאס ever, און דאס דארף מען פרעגן אנדערע מענטשן. ר’ יואל כהן [Rabbi Yoel Kahn: prominent Chabad scholar] זאגט אז מער ווייניגער איז דאס די איינציגסטע זאך וואס שטייט.
סאו ער זאגט נאר אז ס’איז א טפל לגבי די עיקר. די עיקר איז דאך גאט, די וועלט איז דאך ווי א טפל, so therefore you should be more impressed by God. יא, דו ביסט נישט מסכים?
Student:
ניין, איך בין יא מסכים, אבער ער זאגט דאך דאס ווארט “טפל”. I think דער בעל התניא שרייבט אין די הקדמה [introduction], “לא זו היא מעלת הקב”ה שברא עלמא” [this is not the greatness of the Holy One, blessed be He, that He created the world]. דאס איז די מערסטע אומבאדייטנדע זאך. דאס איז פארוואס אין חב”ד רופט מען נישט דעם אייבערשטן דער באשעפער, מען רופט אים דער אייבערשטער. די געדאנק איז צו פארשטיין אז ער איז אזויפיל גרעסער פון אלעס, אז ער איז נישט אין דיין עקזיסטענץ. די וועלט דארף נישט עקזיסטירן.
Instructor:
יא, דאס איז אן אנדערע פרט ווען דו טראכסט וועגן דעם מצד גאט אליין. אבער אמווייניגסטנס מצד די וועלט, וואס דו ווילסט טון ביי פסיקתא זוטרתא [Pesukei D’Zimra]…
Student:
ניין, מצד אונז איז עס נישט אונז.
Instructor:
[The transcript ends mid-discussion]
Student: איז נאר סענק די רעולד דאסנט עקזיסט. אונז איז נישט קלאר, איבער ער זאגט דאס ever. און דאס דארפן פרעגן די אנדערע מענטשן.
Instructor: ר’ יואל קראנד, דאס איז מער ווייניג על פארדער, דאס איז די איינציגסטע זאך וואס שטייט. סוי ער זאגט נאר אז עס איז א תפל לגבי דער עיקר. דער עיקר איז דאך גאר. די וועלט איז אזוי ווי א תפל. So, therefore, you should be more impressed by God. יא. דאס איז נישט מסכים?
Student: און מיין. אזוואלי… ניין, איך בין יא מסכים. ניין, איך בין יא מסכים. איך בין יא זאגט נאר אז תפל, I think בעל התניא ווייטס אין די הקדמה, לו זי הימלת הקדש ברוך ושר בראה עלמא.
Instructor: ר’ יא, right, right. This is the most unimportant thing. That’s when חבוד, they don’t say, מען רופט נישט דער אייבערשטער דער באשעפער. You call him the אייבערשטע. The idea is to understand that he’s so much bigger than everything. That’s just for your own existence. The world doesn’t need to exist.
Yeah, that’s another platform when you think about that, מצייט God himself. But at least, besides the world, what do you want to do by פסיקי דער זינד? No, besides us, it’s not important. We’re just not important. I understand. Tephel means it’s secondary.
Student: Right. It’s not important. That’s what I’m trying to level? That’s what I’m trying to level. I understand, I understand.
Instructor: Yeah, I understand, but you’re going to the back. I’m not wanting to get confused. I’m wanting to… No, I’m trying to say, it’s not Tephel. Tephel would mean that it’s secondary, or Tephel would mean that it’s not important. That’s what I’m trying to do. You say what Bepul means. What I’m trying to say is that Bepul means it’s not important. That it’s secondary. But also, not that it doesn’t exist. That’s what I’m trying to say. That’s another thing.
Student: Right. It’s not important in the big thing. Like, a matchbox against the different towers is not small.
Instructor: Right. It doesn’t have to have a job. So, this is the second level. And this is what I’m trying to say. By the way, it’s very important to note. Here, more or less, if you’ll see later, it’s clear. Agroi, you can’t do this. By the way, this is not the Chiddush of the Hochul of the Shabbat. But, this is not the Chiddush of the Hochul of the Shabbat. that’s just what the Chiddush of the Shabbat is.
איין ווארט פון די קריאת שמע איז “ה’ אחד”. “ה’ אחד” הייסט, ס’איז דא א השגת מהותו. אין אנדערע ווערטער, אונז לערנען אלעמאל – this is also א ווארט אויף די רמב”ם already, which he kind of takes it into a different context – אבער על כל פנים, וואס ער זאגט איז, ס’איז דא אזא… ווען אונז רעדן פון גשמיות, און נישט נאר פון גשמיות, really, ווי דער כוזרי זאגט, everything that we could get with our שכל איז something called השגת המציאות.
אין אנדערע ווערטער, that God must exist, something called God must exist, און לא פחות ולא יותר. I can’t tell you what God is, what kind of a thing He is, or אין אונזערע language, וויאזוי ער קוקט אויס, וויאזוי ער פילט, וויאזוי ער טעיסט, ווייל דאס איז שוין נישט בשליטת מיין שכל, און אדרבה, די כללי השכל זאגן אז מ’טאר נישט זאגן ווייטער.
דער חובות הלבבות זאגט זייער famous אין שער היחוד, אז יעדע זאך אין די וועלט דארף מען אונז פרעגן, איז עס – “אימי”, און א צווייטע שאלה, “מהי”. Right? Does the wall exist, and what is the wall, and what is it made out of, all different kinds of questions about “what”. און דער חובות הלבבות זאגט אז די רבונו של עולם פרעגט מען נישט נאר אויב ער איז – this is a question that we have to ask, does God exist, but we cannot ask what is God, ווייל די question doesn’t really make sense. In other words, God is, that God exists, but this gets into more philosophy, אבער ס’איז נישט דא קיין “מהי”.
און די חובות הלבבות, נישט די חובות הלבבות, און די חובות הלבבות, דער כוזרי און דער בעל התניא דינגען זיך בעצם אויף דעם. זיי זאגן אז דאס איז גוט פאר א גוי, דאס איז גוט פאר א שכל אנושי. אבער די גאנצע ווארט פון א שכל אלוקי ביי אים איז אז ס’איז יא דא א “מהי”. און ער רופט עס אמאל “למעלה מן הדעת”, ווייל אפשר קען איך עס נישט זאגן אזויווי דער כוזרי וואלט געזאגט, מ’קען עס נאר טעיסטן, מ’קען עס נישט פרואוון – that’s a Sufi language that the כוזרי borrowed, but that’s really what he says.
און דאס טייטשט ער אויך, און דאס פארענטפערט ער, און מיט דעם טייטשט ער קושיות המפרשים, בריאת העולם. און ער איז מסביר, נאכדעם גייט ער צוריק און ער איז מסביר אויך על פי קבלה, אזויווי אין אן ontological sense.
וויבאלד בריאת העולם אליינס האט נישט קיין שייכות, ס’איז נישט משורש, ס’קומט נישט ארויס באמת פון God’s מהות, ס’קומט ארויס פון God’s existence, אויף עפעס א level וואס הייסט דיבור, און אזוי ווייטער. ממילא, קען מען נישט פון בריאת העולם אנקומען צו זען גאט. מען קען אנקומען צו הערן אז עס איז דא א גאט.
משא”כ יציאת מצרים, און זיין אנדערסטענדינג איז משורש, אפילו ס’קומט אליינס בעצם פון א העכערע לעוועל פון געטליכקייט ווי בריאת העולם, אבער דער עיקר חידוש פון דעם איז, דא קען מען יא זען וואס ער איז. דאס איז ידיעת המהות, און דאס איז די גאנצע תורה פון מצה, און א תינוק טועם טעם דגן, און ער רופט עס אפילו א געוויסע קטנות, ווייל ער קען עס נישט מסביר זיין, סאו הייסט עס א געוויסע קטנות, ווי דאס וואס ער גייט אים עקספלעינען אין די ענד, אפשר שבועות של פסח אדער שבועות, אבער פאר דעם מצה, ער זאגט אים מצה.
און דאס איז אויך, ביי די וועי, עווערבאדי טינקס אז דאס איז א חידוש פון בעל התניא, אבער ס’שטייט שוין אין פריערדיגע מקובלים די ווארט אז מצה איז א ידיעה, אז ס’שטייט אין די גמרא אז ווען א תינוק איז טועם טעם דגן הייבט ער אן צו זאגן “אבא”.
און דער בעל התניא איז עס מדייק אז ס’שטייט נישט אז ער איז מבין ענין אבא. א בעיבי וואס איז צוויי יאר אלט וואס הייבט אן צו עסן, ער קען שוין זאגן “טאטי”, ער פארשטייט נישט וואס מיינט א טאטע. פארקערט, ער פארשטייט נישט, אבער ער זעט זיין טאטע. ער האט א געוויסע ידיעת המהות אן ידיעת המציאות אפילו. סאו ער פעלט אים אפילו, און ווען ער איז גרעסער האט ער יא פארשטיין, אבער די מעלה האט ער אז ער זעט.
אזויווי דער כוזרי זאגט באופן כללי אויף חקירה, אז ער דארף זיך נישט מוטשען צו איז דא א גאט, ווייל ער רעדט מיט גאט, ער זעט גאט. אין אנדערע ווערטער, ער האט עפעס וואס מ’קען משייך זיין צו וואס כוזרי האט גערופן, און זיי האבן גערופן ידיעת שם עצם, יא, ערקענען דעם אייבערשטנ’ס פערסאנעל נאמען, זיין פראפער נעים, אדער וואס ער רופט ידיעת המהות.
און דאס איז לכאורה, איך מיין אז דאס איז ליטערעלי נאכגעזאגט די כוזרי מיט די אלע תורות, און די צורת מיט די רמב”ן און די תוספות וואס האבן געזאגט. די ווארט איז אז דאס איז א אידישע זאך, און ער קאנעקטעט צוויי זאכן, אז דאס איז טאקע אין די כוזרי אויך, אז דאס איז טאקע די אידישע זאך וואס ער קען האבן ידיעת המהות, ער קען דעם אייבערשטן, און די צווייטע, ער ווייסט וועגן אים.
איך וויל ווייזן נאך טיפער, אז דא איז דא צוויי ביאורים אויף די מאמר, און די דריטע, די צווייטע ביאור, איז די דריטע, איז מסביר די ענין מצד השורש, מצד, אזוי ווי ער טוט געווען לכל פי קבלה מער, און ער זאגט אזוי עס איז דא דריי מדריגות אין עולם הבריאה, עס איז נישט עולם האצילות, עס איז דא דריי סארט מדריגות.
וואס הייסט? איינס נאמנטליך וואס גייט דא די סדר, עס איז דא ממלא למטה, עס איז דא נשמות, העכסטע מדריגה. צווייטע מדריגה מלאכים, דריטע מדריגה הייסט שבעים שרים, וואס הייסט שבעים אומות, אזוי ווייטער.
און אזוי ווי ער זאגט, יעדער איינס קען מען מאכן נאך פרטים, אבער דאס איז באופן כללי.
די קלענסטע מדריגה הייסט די שבעים שרים, דאס רופט ער דאס עולם העשיה, וואס האט צו טון מיט נוגה. און די דאזיגע שרים, אוודאי האבן זיי א הכרת המציאות, אזוי ווי די גמרא זאגט, אפילו די עובדי עבודה זרה, דקרו ליה אלהא דאלהיא, זיי זאגן אז דער אייבערשטער איז דער גאט פון אלע געטער, זיי understand-ן די מציאות פון יש מאין, ער פארשטייט די מציאות אז עס איז דא א גאט.
אבער ער רעדט נישט מיט אים, ער האט נישט… דאס הייסט צוויי האט נישט דער מיטעלסטע לעוועל, ער פארשטייט נישט אז וויבאלד עס איז דא א גאט, אלעס אנדערש איז בטל, און really in the world Tanya is reading, this is the היפוך פון עבודה זרה.
Cause the עבודה זרה’ס mistake is not that they don’t believe in G-d, everyone believes in G-d. עבודה זרה’ס mistake איז זיי זענען מחשיב געוויסע פרטים פון די מציאות that don’t deserve to be important. דאס הייסט עס איז דא כוחות, עס איז דא שרים, מלאכים, אלע מיני זאכן, און דער עובד עבודה זרה ער מאכט נעבן א פאר זאכן, ער מאכט נעבן א גאט. און דאס איז א mistake, עס איז א נהירו.
פארשטיין א ביסל בעסער, איז פארשטיין אז עס איז טאקע דא א כוח, אבער ער איז בטל לגבי די עיקר, ער איז נאר א טפל, ער איז נאר… די אנדערע לעיערס האט נישט קיין אייגענע כוח, אבער ער איז בטל לגבי די עיקר, ווייל דאס איז דער גאט אליין. סא דאס איז די צוויי לעוועלס למשל, אז מען זאגט עס איז דא שרים. די שרים יעצט, it’s very important to realize how he says it.
Because this really goes back to the רמב”ן’ס old radical idea, איך מיין, די לאקא רמב”ן וועגן עבודה זרה, וואס וועגן די גאנצע פסוק פון אשר חלק לכל העמים, וואס דער רמב”ן לערנט באמת, און דער רמב”ן לערנט אז דאס איז טאקע דאס ווארט פון בחירת כלל ישראל.
וואס דער רמב”ן לערנט באמת אז עבודה זרה איז אמת. דאס הייסט צו זאגן אז עבודה זרה איז שטותים, that’s not really true. All עבודה זרה are real things, די אלהי מצרים וואס האט געהייסן אזוי און אזוי. און דער אלהי מצרים וואס האט געהייסן כך וכך. They all exist, די שרים, די 70 שרים.
אויף די אמת, ווען דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, האט ער געגעבן יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, האט ער געגעבן פאר יעדער איינע פון די אומות א גאט, literally, איינע פון די שרים. פאר די יוונים האט ער געגעבן זעאוס, און פאר די מצרים האט ער געגעבן אמון, און פאר די אנדערע האט ער געגעבן בעל, און אזוי ווייטער.
און דאס איז די אמת’ע געים, and because of that, דער רמב”ן really האלט אז מ’קען נישט אמת’דיג קומען מיט קיין טענות פאר א גוי וואס דינט עבודה זרה. In other words, maybe he would have been like אברהם אבינו וואלט ער פארשטאנען, אבער באופן כללי איז ער גערעכט, ווייל זיין מציאות, זיין חיות קומט פון דעם שר, אבער דער שר איז שוין, אין די בעל התניא’ס לענגווידזש, אין אזא צמצום, וואס ביי אים איז נישט ניכר טאקע קיין שום מקור, ביי אים איז ניכר די כח.
און עד כאן, די only thing you could know איז די מציאות פון א גאט, דאס הייסט די קריאה לאלוקי אלוהות, און יש מאין, ער ווייסט די מציאות, אבער למעשה, ער קען נישט האבן קיין relationship מיט אים, ער קען נישט grasp’ן אים, because אלעס וואס ער פארשטייט גייט דורך די שרים.
למעשה, די אידן וואס זענען אין חוץ לארץ אפילו, זענען אויך אין די זעלבע situation פאר וואס דער רמב”ן זאגט, “ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן”, א ישראל שבחוץ לארץ עובד עבודה זרה בטהרה, ווילאנג מ’איז תחת שלטון הגוים, אדער אזוי ווי אין מצרים, איז בהכרח, you’re really basically דינען עבודה זרה.
אפילו דו זאגסט אז דו דינסט נישט, איז דאך נאר די ידיעת המציאות, איך קען טעארעטיש זאגן אז איך דין נישט קיין עבודה זרה, אבער בפועל דינסטו יא עבודה זרה, ווייל איך בין סטאק אונטער געוויסע כוחות, אונטער געוויסע מציאות, וואס די מציאות ווייזן נישט גאט, זיי קענען נישט ווייזן גאט. דאס איז די ערשטע לעוועל, דאס הייסט עין שרים.
נאכדעם זאגט ער, ס’איז דא נאך א לעוועל. דאס האב איך נאר געזאגט just to show you, אז really די big thing פון יציאת מצרים איז צו גיין ארויס פון דעם לעוועל לכאורה. דאס איז literally וואס דער רמב”ן זאגט אז אין דעם גייט מען ארויס פון הנהגת השרים.
און דער רמב”ן טייטשט, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, טייטשט דער רמב”ן נישט ווי רש”י. רש”י זאגט אז דער אייבערשטער האט צובראכן די געטשקעס, די literal statues און stuff. זאגט דער רמב”ן, האט ער זיי צובראכן, who cares? ניין, ס’מיינט אז ער האט צובראכן זייער כח, די סטרא אחרא, די ספירות דקליפה, די whatever you want to call them, די עין שרים, ער האט זיי צובראכן. און אין אנדערע ווערטער, דורכדעם האבן די אידן וואס זענען באמת געווען
נאכדעם זאגט ער א צווייטע מדריגה, וואס דאס הייסט מלאכים. ס’איז טאקע דא אויך אין עולם העשיה מלאכים, און זיי פארשטייען יא די ביטול, אז זיי זענען… למעשה, ווען ער רופט זיי, דאס איז די למעשה די מדריגה ווי חסידי אומות העולם, “שיש בהם אור קצת באור המלאכים” [שיש בהם אור קצת באור המלאכים: there is in them a bit of light from the light of the angels]. דאס הייסט, דאס זענען די גוים וואס דינען נישט עבודה זרה [עבודה זרה: avodah zarah, idolatry] למעשה. זיי האבן יא א געוויסע ביטול [ביטול: bittul, self-nullification] און א התפעלות [התפעלות: hispa’alus, emotional inspiration] פאר דעם ביטול, וויבאלד זיי זענען נישט… ס’איז א מיטלסטע מדריגה.
דאס איז אבער נאך אלץ נישט די עיקר מדריגה וואס אונז ווילן אנקומען. די דריטע מדריגה איז דא נשמות, וואס זענען אפילו גרעסער פון מלאכים. און די נשמות, זיי זענען נישט אפילו ביטול. זיי זענען נישט נאר אז זיי ווייסן אז ס’איז דא א גאט, נישט נאר זיי ווייסן אז אלע אנדערע כוחות זענען נישט אימפארטענט, זענען א טפל [טפל: tafel, secondary/subordinate], נאר זיי האבן אויך א זאך וואס הייסט… וואס ער רופט אסאך מאל ידיעת עצמות הגאט [ידיעת עצמות: yedias atzmus, knowledge of God’s essence], אדער ידיעת מהותו [ידיעת מהותו: yedias mahuso, knowledge of His essence], נישט נאר ידיעת המציאות [ידיעת המציאות: yedias hametzius, knowledge of His existence].
זיי האבן… מ’קען עס זאגן די basic וועג, און איך מיין אז דא גיי איך צוריקגיין צו מיין וועג פון טראכטן, אז די קינדער גייען עס בעסער פארשטיין ווי דער בעל התניא, ווייל דער בעל התניא מישט זיך מיט אלע מיני לשונות, אבער למעשה די קינדער גייען עס בעסער פארשטיין. ער האט געזאגט אז דאס קען מען רופן אזויווי א טעיסט אדער א סיאינג ווערסעס אנדערסטענדינג. איך טעיסט עס אדער איך זע עס. און דאס מיינט א נשמה.
דאס איז די איידיע וואס ער רופט “פנימיות נשמות הצדיקים” [פנימיות נשמות הצדיקים: pnimiyus nishmos hatzaddikim, the inner essence of the souls of the righteous]. און דאס איז אין זיין שפראך די זעלבע זאך ווי צו זאגן אז נשמות ישראל זענען “חלק אלוקה ממעל” [חלק אלוקה ממעל: chelek Elokah mima’al, a part of God from above], אז זיי זענען קאנעקטעד, זיי זענען אזא יתרון השורש [יתרון השורש: yisron hashoresh, superiority of root/source], אז זיי שטאמען פון גאט אליין, נישט פון די קליפות [קליפות: klipos, husks/forces of impurity], נישט אפילו נישט פון די מלאכים, נאר פון גאט אליין. און דערפאר קענען זיי פארשטיין, זיי האבן א שפראך. ער קען רעדן מיט גאט אליינס, און דאס איז באמת די חידוש [חידוש: chiddush, novel insight] פון יציאת מצרים [יציאת מצרים: Yetzias Mitzrayim, the Exodus from Egypt], וואס איז ידיעת המהות אדער ידיעת שם עצם [ידיעת שם עצם: yedias shem etzem, knowledge of the essential Name], און אזוי ווייטער.
ביז אהער איז פשט, וואס לכאורה גייט ער מיט די כוזרי שיטה [referring to the approach of Rabbi Yehuda Halevi in the Kuzari]. דאכט זיך מיר דרייט ער זיך ארום, און ס’איז א very interesting turn וואס ער האט, און ער גייט צוריק צו די רמב”ם’ס שיטה [רמב”ם: Rambam, Maimonides], און דאס דארף מען זייער גוט פארשטיין.
דאכט זיך מיר גייט דער בעל התניא צוריק, און ער זאגט, דאס אלעס שיינט פיין און וואויל, אבער ס’איז נישט גענוג. פארוואס? ווייל אונז האבן דאך שוין געלערנט, און ער גייט עס זאגן אין זיין נוסח, אונז האבן געלערנט, אונז ווייסן אז א נשמה איז נישט געקומען אויף די וועלט צו זיין א נשמה.
ווייל ער פרעגט דאך אלעמאל די קשיא, אויב די נשמה איז א חלק אלוקה ממעל, און ער פארשטייט אלעס, און ער איז געווען אין הימל און ער האט פארשטאנען אלעס, קומט ער דאך אראפ אויף די וועלט און ער פארשטייט ווייניגער, איז דאך סתם א שאד די צייט. ס’דארף דאך זיין עפעס א ריווח [ריווח: revach, gain/profit] פון אראפקומען אויף די וועלט. זאגסטו, אה, מ’איז אראפגעקומען מיט’ן ציל ארויפצופליען, נו, we’re back to where we started, that’s no point. In his view, there needs to be some ריווח from coming in this world which we didn’t have, which is not the same as just going back to where you came from.
דערפאר איז ער זייער מחולק [מחולק: machlokes, disagrees], דער בעל התניא, דאס איז א גרויסע חידוש זיינער, וואס דער לויקע [referring to Rabbi Yehuda Halevi], דער רב סעדיה גאון [רב סעדיה גאון: Rav Saadiah Gaon, 882-942 CE], דער חובות הלבבות [חובות הלבבות: Chovos Halevavos, Duties of the Heart by Rabbeinu Bachya], און אנדערע ראשונים [ראשונים: Rishonim, early medieval rabbinic authorities], וואס זאגן אז א נשמה ביי עצם פארשטייט אלעס, קומט ער אראפ אויף די וועלט איז ער סטאק, אזוי ווי ער רופט עס, במאסר הגוף [במאסר הגוף: b’masar haguf, in the imprisonment of the body], און ער דארף צוריקגיין.
זאגט דער בעל התניא, נו, וואס האבן מיר פון צוריקגיין? וואס האט דער אייבערשטער פון דעם? דאס איז אזויווי איינער פארט אויף ביזנעס, און ער קומט צוריק מיט די זעלבע געלט וואס ער האט מיטגעברענגט, דאס איז נישט קיין גוטער ביזנעסמאן. ער דארף עפעס קויפן, און עפעס איינקויפן, און ער דארף עפעס אויפטון.
וועגן דעם זאגט ער אז מ’דארף באמת, וואס מ’דארף אויפטון איז, מ’דארף וואס ער רופט עס מברר זיין [מברר: m’varer, to clarify/refine] די קליפת נוגה [קליפת נוגה: kelipos nogah, the “translucent shell” – intermediate spiritual realm], אדער מברר זיין די גוף.
אין אנדערע ווערטער, נוגע צו די סוגיא [סוגיא: sugya, topic/subject], מיינט עס אז די עיקר עבודה פון א מענטש איז נישט צו זיין די נשמה וואס האט א טעיסט פון גאט, ווייל דאס איז איזי, דאס האסטו אין גן עדן [גן עדן: Gan Eden, Paradise], און דער אייבערשטער האט אסאך אזעלכע נשמות אין גן עדן. די עיקר זאך וואס מען דארף טון איז דעם אמת אריינגיין אין מצרים [מצרים: Mitzrayim, Egypt], נישט ארויסגיין פון מצרים, נאר אריינגיין אין מצרים כמעט.
און פארדעם לערנט ער, דאס איז נאך אזא וועג וויאזוי ער לערנט, “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [אשר הוצאתיך מארץ מצרים: “Who took you out of the land of Egypt” – opening of the Ten Commandments], וואס דו ווילסט, איך וויל דווקא די “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, וואס דאס איז דווקא נישט דאס פארשטיין דער אייבערשטער אליינס, נאר דאך פארשטיין דווקא די השגה [השגה: hasagah, comprehension] וואס מען קען פארשטיין בשכל [בשכל: b’sechel, with intellect], אין אנדערע ווערטער די איידיע וואס ער רופט דא די יש מאין [יש מאין: yesh me’ayin, something from nothing – creatio ex nihilo].
און אויף דעם זאגט ער, דאס איז די סיבה פארוואס רוב תהילים [תהילים: Tehillim, Psalms] וואס רעדט פון יש מאין, רוב תהילים רעדט נישט פון חסיד’ישע השגות פון ביטול און פון די נשמה וואס זי זעט אליין, עס האט אפשר דא פסוקים [פסוקים: pesukim, verses] אויף דעם, אבער רוב פון דעם רעדט פון יש מאין, פון פשוט’ע התבוננות [התבוננות: hisbonenus, contemplation], ווי זיי האבן געלערנט, יא, “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” [שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה: “Lift up your eyes on high and see who created these” – Isaiah 40:26] פון ישעיה הנביא [ישעיה הנביא: Yeshayahu HaNavi, the prophet Isaiah], און אסאך פסוקים וואס זענען אין תהילים זאגן זייער סימילער אזעלכע זאכן.
און פארוואס איז דאס? איי, עס איז דאך א גרויסער צמצום [צמצום: tzimtzum, contraction/limitation]? ניין, ווייל די ריזען פארוואס דו עקזיסטירסט איז נישט אז דיין נשמה זאל פארשטיין גאט, די ריזען פארוואס דו עקזיסטירסט איז אז דיין גוף זאל פארשטיין גאט, דיין שכל זאל פארשטיין גאט.
און דערפאר, איינער וואס ער טוט אזוי ווי… דאס איז דאך דער חילוק מיט די אנדערע חסיד’ישע רבי’ס וואס זיי זאגן אז מען זאל דוקא גיין מיט די כוחות הנשמה [כוחות הנשמה: kochos haneshama, powers of the soul], אויב דו גייסט נישט אויפטון אזוי ווי דער רבי זאגט מיט דיין שכל, איז עס barely a waste of time.
און דאס זאגט ער, דאס איז… איך קום, איך דזשאמפ ארום דא, וואס זאגט ער, דאס איז זיין טאטע’ס וואס שטייט אז ער האט זיך מתפלל געווען “עיניו למטה ולבו למעלה” [עיניו למטה ולבו למעלה: “his eyes below and his heart above” – Talmudic phrase describing proper prayer posture].
פלעגט ער, וואס הייסט ער האט געדארפט קוקן עיניו למטה? פארוואס קוקט ער אראפ? ער דארף דאך ארויפקוקן, ביים דאווענען פליט מען דאך ארויף, דארף מען דאך קוקן צום אייבערשטן.
ניין, ווייל לבו למעלה, דו ווילסט דאך טאקע אנגעקומען דארט, אבער די עיניו, דאס איז דיין התבוננות, דיין עיני השכל [עיני השכל: einei hasechel, the eyes of the intellect], דארף נישט זיין למעלה. למעלה איז איזי, עס דארף זיין עיניו אבער למטה, גיי אריין אין פשוט’ע שכל, אין די שכל פון יש מאין.
און ער טענה’ט אז לאו הכי, ווי ער גייט עס ליינען וואס ער זאגט דא, “ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת” [ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת: “and he shall not be called a complete servant of God if one does this”] מיט די יש מאין, “ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך” [ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך: “and he shall not be called a servant of God except from the aspect of the form of these Names, these external knowledges that he has in His unity, blessed be He”], אויב איינער האט נאר ידיעות חיצוניות [ידיעות חיצוניות: yedios chitzoniyos, external knowledges], אבער “נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו” [נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו: “his soul is truly hidden from these comprehensions”], יעדער איינער ווייסט אז די נארמאלע טעגליכע גוף האלט נישט פון דעם.
און וואס גייט געשען? וואלט ער געדאוונט עיניו למעלה, וואלט ער געדאוונט מיט פארמאכטע אויגן, און וואס וואלט געשען? וואלט ער געהאט אסאך נפילות [נפילות: nefilos, spiritual falls/descents], נאכ’ן דאווענען וואלט ער פארגעסן פון דעם.
אדער אין אן אנדערע שפראך וואלט זיך געזאגט היינט, איז אז בעיסיקלי ער לעבט אין אן עולם הדמיון [עולם הדמיון: olam hadimyon, world of imagination], און ער ווערט א גרויסער פאנטאזירער, און אזוי ווי ס’איז דא אסאך מענטשן וואס זיי מיינען אז ווי א גרעסערער פאנטאזירער, א גרעסערער עובד ה’ [עובד ה’: oved Hashem, servant of God]. פארוואס? ווייל ער איז א גאנצן טאג עיניו למעלה.
זאגט דער בעל התניא, מ’טאר נישט זיין עיניו למעלה, מ’דארף זיין לבו למעלה, אבער עיניו למטה, ווייל מיר זענען נישט געקומען אויף די וועלט צו קוקן למעלה, מיר זענען געקומען אויף די וועלט צו קוקן למטה.
און וואס דאס מיינט איז פארשטיין אז דאס איז very interesting ווי אזוי דער בעל התניא איז מלקט [מלקט: melakes, gathers/synthesizes] ווי א קוגל פון אלע שיטות פון ראשונים.
מצד אחד הייבט ער אן אז אוודאי די העכערע מדריגה איז מצד עצמות [מצד עצמות: mitzad atzmus, from the aspect of essence], אזויווי דער כוזרי זאגט, ידיעת המציאות איז ידיעת השם [ידיעת השם: yedias HaShem, knowledge of God].
אבער דא איז ער totally מסכים, מצד עבודה איז ער הונדערט פראצענט אויף דער רמב”ם’ס זייט, אז וואס די נשמה פארשטייט איז totally useless, און די עיקר עבודה פון א מענטש איז וואס ער קען משיג זיין [משיג: masig, comprehend] מיט זיין אייגענעם שכל.
און ער גייט ווייטער, דער מיטעלער רבי [מיטעלער רבי: the Mitteler Rebbe, Rabbi Dovber Schneuri, 1773-1827, son and successor of the Alter Rebbe] וואס איז געווען דער ממלא מקום [ממלא מקום: memaleh makom, successor], ער שרייבט עס איבער אזוי דריי-פיר מאל אין זיינע ספרים, איז זייער שטארק מאריך [מאריך: ma’arich, elaborates at length] אז קיינער זאל נישט מאכן קיין טעות, אז דאס וואס דער אלטער רבי [אלטער רבי: Alter Rebbe, Rabbi Schneur Zalman of Liadi, 1745-1812, author of the Tanya] זאגט אז ס’איז דא מדריגות וואס זענען העכער פון דעת [דעת: da’as, knowledge], וואס די מדריגה איז, אין אן אנדערע language פאר “יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא” [יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא: “may He be blessed and exalted and glorified and raised and uplifted” – liturgical formula], און די אלע זאכן, און מענטשן מיינען, אויב אזוי דארף מען זיך נישט מתבונן זיין אין דעם, ס’איז גענוג אז מ’ווייסט.
ניין. ווען ס’שטייט אז מ’דארף האבן יראת הרוממות [יראת הרוממות: yiras haromimus, awe of God’s exaltedness] און נישט קיין יראת העונש [יראת העונש: yiras ha’onesh, fear of punishment], גייט ער ווייטער, מיינט עס אז מ’דארף דאס אויך פארשטיין. אה, דו זאגסט אז מ’קען עס נישט פארשטיין? ס’איז שווער עס צו פארשטיין? דארף מען זיך מער מוטשענען מיט צו פארשטיין. פונקט פארקערט.
ווייל וואס מ’מוטשעט זיך נישט צו פארשטיין מיט’ן שכל, אז דו זאלסט קענען מסביר זיין [מסביר: mesbir, explain] בשכל הפשוט [בשכל הפשוט: b’sechel hapashut, with simple intellect], איז totally worthless וויפיל ס’איז נוגע צו עבודת השם [עבודת השם: avodas Hashem, service of God], צו מציאות האדם בעולם הזה [מציאות האדם בעולם הזה: metzius ha’adam b’olam hazeh, man’s existence in this world].
און דא קומט באמת דער בעל התניא צוריק full circle צו שיטת הרמב”ם [שיטת הרמב”ם: shitas haRambam, the approach of Maimonides], אז מ’דארף האבן פלעין חקירה [חקירה: chakirah, philosophical investigation] און פלעין פארשטיין זאכן. although חב”ד’ניקעס don’t like חקירה, but this is literally what חקירה means.
און דאס איז ווי אן אנדערע וועג פון אים זאגן: אנשטאט זאגן אז מ’דארף חקירה ווייל מ’האט נישט קיין אמונה [אמונה: emunah, faith] אדער אזוי ווייטער, מ’דארף חקירה ווייל אונז לעבן אין די עולם השכל [עולם השכל: olam hasechel, world of intellect], אונז לעבן נישט אין די עולם הנשמה [עולם הנשמה: olam haneshamah, world of the soul]. די עולם הנשמה איז געווען גאנץ גוט פאר פאר בריאת העולם [בריאת העולם: brias ha’olam, creation of the world]. אונז לעבן אין די עולם השכל, און די איינציגסטע וועג וויאזוי מ’קען אריינברענגען אין די עולם השכל איז מיט די כח השכל [כח השכל: koach hasechel, power of intellect].
און טאקע, אפילו ס’זענען באמת קלענערע מדריגות, מ’פארשטייט טאקע נאר א שבר שבריה [שבר שבריה: shever shevira, a fragment of a fragment]. אבער דורך דעם איז מען מברר אז אין די שבר שבריה איז אויך דא א שורש שרשיה [שורש שרשיה: shoresh shorsha, a root of roots].
און די קאצקער רבי [קאצקער רבי: the Kotzker Rebbe, Rabbi Menachem Mendel Morgenstern of Kotzk, 1787-1859] האט געזאגט ביי די רבי ר’ בונם [רבי ר’ בונם: Rabbi Simcha Bunim of Peshischa, 1765-1827] זייער אן ענליכע זאך וואס די אנדערע ספרים זענען מסביר, אז די קאצקער רבי קען ענטפערן מיט גערעכט. אז א איד קען פארשטיין השארת הנפש [השארת הנפש: hashoras hanefesh, immortality of the soul]. אבער וואס האב איך פון דעם? איך בין ברוך השם געווארן א איד, איך בין א מענטש, automatically איך האב everything for free. מיר זענען דאך נישט געקומען אויף דער וועלט צו באקומען זאכן for free. דאס איז זיכער א זאך וואס דער קאצקער רבי וואלט מסכים געווען.
מיר זענען געקומען אויף דער וועלט צו אפטון זאכן וואס מ’קען נישט for free, וואס מ’דארף פארשטיין. און פארשטיין דארף מען, אזוי ווי ס’שטייט “כי היא מורא עיניך” [כי היא מורא עיניך: “for it is the sight of your eyes” – Deuteronomy 28:34], מ’דארף זיך מתבונן זיין אין די ענינים [ענינים: inyanim, matters/topics] פון השארת הנפש.
און אנדערע ווערטער, אפילו די מצוה [מצוה: mitzvah, commandment] פון אמונה וואס ס’שטייט השארת הנפש, מיינט דער רמז [רמז: remez, hint/allusion] וואס דער בעל התניא זאגט אז מ’זאל זיך מתבונן זיין אין די מדריגות פון השארת הנפש, און די נפקא מינה [נפקא מינה: nafka minah, practical difference] איז אז אפילו די מצוה פון השארת הנפש דארף מען אויך פארשטיין מיט די שכל הפשוט וואס איז פון מעשה בראשית [מעשה בראשית: ma’aseh bereishis, the work of creation].
אקעי. דאס איז מיין שיעור וואס איך האב מחדש געווען [מחדש: mechadesh, innovated/presented a novel interpretation], איבערגעזאגט די נעכטיגע שיעור, און איך זאג אז דער בעל התניא האלט אויך אזוי ווי מיר.
וואס איז… וואס איז די difference צווישן די understanding פון א נשמה, וואס א נשמה איז, צווישן דער בעל התניא און, לעטס סעי, דער רמב”ם? וואס איז א נשמה?
—
המאמר של בעל התניא בסידורו, הנקרא “לשון וצבא המצוות”, עוסק בקושיא המפורסמת של יציאת מצרים: מדוע נאמר “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” ולא “אשר בראתי שמים וארץ”?
—
אנשים לומדים מאמרים חסידיים כאילו הם נוצרו בוואקום — שהבעל שם טוב ובעל התניא המציאו הכל בעצמם. באמת הם קראו וידעו מקורות קודמים. בעל התניא עצמו כותב “מפי ספרים ומפי סופרים”. המאמר הוא בעיקר סיפור מחדש של הכוזרי והרמב”ן בנוסח של בעל התניא, כמעט ללא חידושים משלו.
—
בעל התניא פותח בשאלה מהזוהר: מצה נקראת “מיכלא דמהימנותא” (מאכל של אמונה) — מה זה אומר?
הוא עובר לקושיא המפורסמת (ידועה בשם הכוזרי, אבן עזרא, ועוד):
> מדוע נאמר “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” ולא “אשר בראתי שמים וארץ”?
אחרים שואלים פשוט: “בריאת שמים וארץ” היא סיבה גדולה יותר לאמונה. הנוסח של בעל התניא שונה — הוא שואל מהיהבדל האונטולוגי בין יש מאין (בריאת העולם) ליש מיש (ניסים כמו יציאת מצרים):
– יש מאין (בריאת שמים וארץ) = משהו מכלום — נס מדהים
– יש מיש (יציאת מצרים, קריעת ים סוף, דם על מים) = שינוי דבר אחד לאחר — דבר קטן ביחס ליש מאין
אם רוצים להתפעל מגדולת ה’, יש לקחת את הנס הגדול יותר — בריאה!
—
בעל התניא מסכים עם הקושיא: יש מיש אכן כלום ביחס ליש מאין. אבל — הוא מעלה נקודה חדשה:
> אפילו יש מאין — בריאת העולם — ביחס להקב”ה עצמו גם כן כלום. כל העולם הוא רק “דבר ה'” — כמו מילה אחת של אדם ביחס לכל נשמתו. עשרה מאמרות — עשר מילים — הן כמו טיפה מים עמוק.
ביחס לאין סוף, שניהם — בריאה וניסים — הם “כלום”. לכן נופל ההבדל ביניהם, וצריך לחפש מהלך חדש מדוע יציאת מצרים מיוחדת.
—
– זה פשוט — אפילו גויים מבינים זאת (נוצרים, ישמעאלים)
– יש להם מזה יראת שמים ומתנהגים נכון
– זה אפילו לא אמונה — אפשר להבין זאת פחות או יותר בשכל/מדע
– זה לא ייחודי לישראל — זו רמת שבע מצוות בני נח
(זה אותו יסוד כמו אצל הכוזרי, תוספות, רמב”ן — שיש רמת אמונה שהיא אוניברסלית, ויש משהו ייחודי לישראל.)
לאחר שיודעים שה’ ברא את העולם, צריך עוד שלב — להבין שהעולם טפל (משני) ביחס לעיקר (ה’). מכיוון שהכל חי רק מהכח האלוקי, העולם אינו העיקר — ה’ הוא העיקר.
זה עושים בפסוקי דזמרה: מתבוננים בחידוש — לא רק שה’ ברא, אלא שהעולם בטל ביחס לה’.
“טפל” פירושו שהעולם משני ולא חשוב, אבל לא שהוא לא קיים. זה כמו גפרור מול גורד שחקים — הוא קטן, אבל הוא קיים. זה לא ביטול אונטולוגי (שהעולם לא קיים), אלא ביטול ערכי — העולם טפל. (ר’ יואל כהן אומר שזה פחות או יותר הפשט היחיד.)
בעל התניא כותב בהקדמה ש”לא צורך בעולם הזה הגשמי” — העולם לא צריך להתקיים. בחב”ד לא קוראים להקב”ה “הבורא” אלא “האויבערשטער” — כי בריאה היא הדבר ההכי לא משמעותי לגבי ה’ (“לא זו היא מעלת הקב”ה שברא עלמא”).
הבדל: מצד ה’ עצמו — כן, בריאה לא משמעותית. אבל מצדנו (מה שעושים בפסוקי דזמרה) — המיקוד הוא על ביטול העולם, לא על עצם ה’.
זה עדיין לא החידוש העיקרי — זו רק הקדמה.
זה החידוש העיקרי, שמתבאר בפרקים הבאים.
—
הכוזרי אומר שכל מה שהשכל האנושי יכול להשיג הוא “השגת המציאות” — שה’ חייב להתקיים, ותו לא. אי אפשר לומר מה ה’ הוא, איך הוא “נראה”, איך הוא “מרגיש” — זה מעבר לגבולות השכל.
החובות הלבבות (שער היחוד) אומר: בכל דבר בעולם שואלים שתי שאלות — “אם הוא” (האם זה קיים?) ו“מה הוא” (מה זה?). לגבי הקב”ה אפשר רק לשאול “אם הוא” — אבל “מה הוא” היא שאלה שאין לה משמעות.
הכוזרי והבעל התניא חולקים על חובות הלבבות. הם אומרים: זה טוב לגוי, לשכל אנושי. אבל דרך שכל אלוקי כן יש “מהי” — ידיעת המהות. בעל התניא קורא לזה לפעמים “למעלה מן הדעת” — אי אפשר להסביר זאת אינטלקטואלית, אבל אפשר לטעום/להרגיש זאת (שפה שהכוזרי שאל מהסופים).
הכוזרי קורא לזה “ידיעת שם עצם” — הכרת השם האישי של הקב”ה (proper name), כלומר ידיעת המהות. הוא לא צריך להתאמץ להוכיח שיש אלוקים, כי הוא מדבר עם ה’, הוא רואה את ה’.
—
בעל התניא מסביר על פי קבלה:
– בריאת העולם לא באה ממהות ה’ — היא באה ממציאות ה’, ברמה של “דיבור”. לכן מבריאת העולם אפשר רק לשמוע שיש אלוקים, אבל לא לראות את ה’.
– יציאת מצרים משורשת במדרגה גבוהה יותר של אלוקות מבריאת העולם. כאן אפשר כן לראות מה הוא — זו ידיעת המהות.
זה כל התורה של מצה (מיכלא דמהימנותא): הגמרא אומרת שכאשר תינוק טועם טעם דגן, הוא מתחיל לומר “אבא”. בעל התניא מדייק: לא כתוב שהוא מבין מה זה אבא — הוא רואה את אביו. יש לו ידיעת המהות ללא ידיעת המציאות — הוא לא יכול להסביר מה זה אבא, אבל הוא מכיר אותו. בעל התניא קורא לזה “קטנות” מסוימת כי אי אפשר להסביר זאת (זאת הוא יסביר מאוחר יותר, אולי בשבועות).
הערה: זה לא חידוש של בעל התניא עצמו — זה כבר כתוב במקובלים קודמים.
—
בעל התניא נותן ביאור שני, יותר על פי קבלה, עם שלוש מדרגות (לא עולם האצילות):
– יש להם הכרת המציאות — אפילו עובדי עבודה זרה אומרים “אלהא דאלהיא” (אלוקי האלוקים)
– אבל אין להם שום קשר עם ה’, לא יכולים לתפוס אותו — הכל עובר דרך השרים
– הם מבינים שמכיוון שיש אלוקים, כל השאר בטל — אבל עדיין לא ידיעת המהות
– זה מקביל לחסידי אומות העולם — גויים שלא עובדים עבודה זרה למעשה. יש להם “אור קצת באור המלאכים” — התפעלות מסוימת מהביטול
– לנשמות יש לא רק ביטול, אלא גם ידיעת עצמות/מהות ה’ — לא רק ידיעת המציאות
– נשמה טועמת אלוקות ישירות — כמו טעימה/ראייה לעומת רק הבנה
– זה מה שבעל התניא קורא “פנימיות נשמות הצדיקים” — נשמות ישראל הן “חלק אלוקה ממעל”, מחוברות ישירות לה’ עצמו (לא מקליפות, לא ממלאכים)
– לכן הן יכולות “לדבר עם ה’ עצמו” — זה החידוש של יציאת מצרים: ידיעת המהות/ידיעת שם עצם
עד כאן — בעל התניא הולך עם שיטת הכוזרי.
—
הרמב”ן (על “אשר חלק ה’ לכל העמים”) מחזיק בשיטה רדיקלית:
– עבודה זרה היא אמת — כל האלים (זאוס, אמון, בעל, וכו’) הם כוחות/שרים אמיתיים. הקב”ה עצמו נתן לכל אומה שר.
– לכן אי אפשר באמת לטעון טענות לגוי שעובד עבודה זרה — המציאות והחיות שלו באות מהשר.
– הטעות של עבודה זרה אינה שהם לא מאמינים באלוקים (כולם מאמינים!) — הטעות היא שהם מייחסים חשיבות לכוחות מסוימים שלא ראויים להיות חשובים. הם עושים שר לצד ה’.
הרמב”ן אומר: “ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן” — יהודי בחו”ל עובד עבודה זרה בטהרה. כל עוד נמצאים תחת שלטון הגויים (כמו במצרים), נמצאים תקועים תחת כוחות שלא יכולים להראות את ה’. אפשר לומר בתיאוריה “אני לא עובד ע”ז”, אבל בפועל — כן.
החידוש העיקרי של יציאת מצרים הוא: יציאה מרמת השרים.
הרמב”ן מפרש “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים” — לא כמו רש”י (שהוא שבר את הפסלים הפיזיים). הרמב”ן אומר: הוא שבר את כוחם — הסטרא אחרא, הספירות דקליפה, שבעים השרים. דרך זה היהודים יכלו לצאת מהמערכת שחוסמת ידיעת המהות.
—
אם נשמה היא חלק אלוקה ממעל ומבינה הכל בגן עדן — מה הרווח של ירידה לעולם? אם יורדים רק כדי לחזור — זה כמו איש עסקים שנוסע ומחזיר את אותו כסף — לא איש עסקים טוב.
הבחיי (חובות הלבבות), רב סעדיה גאון, הכוזרי — אומרים שנשמה מבינה הכל בעצם, יורדת “במאסר הגוף”, וצריכה רק לחזור למצב המקורי. בעל התניא חולק: חזרה לבד לא מספיקה — חייב להיות רווח חדש.
—
העבודה העיקרית היא לא שהנשמה תטעם אלוקות (זה “קל”, זה היה בגן עדן). העבודה העיקרית היא:
– להיכנס למצרים (לא רק לצאת!)
– שהגוף/שכל יבין את ה’ — לא רק הנשמה
– “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” — דווקא ההשגה שאפשר להבין בשכל, כלומר יש מאין
רוב תהילים מדבר על יש מאין — התבוננות פשוטה (כמו “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”), לא על השגות חסידיות של ביטול/חוויות נשמה. למה? כי המטרה של הקיום היא שהגוף יבין, לא הנשמה.
—
אביו של האדמו”ר הזקן התפלל “עיניו למטה ולבו למעלה”:
– לבו למעלה = הלב שואף להקב”ה ✓
– עיניו למטה = עיני השכל (התבוננות) צריכות להסתכל למטה — לתוך השכל הפשוט, ליש מאין
מי שמתפלל “עיניו למעלה” (בעיניים עצומות, רק עם חוויות נשמה):
– יהיו לו הרבה נפילות אחרי התפילה
– ישכח הכל
– חי בעולם הדמיון — נעשה “פנטזיונר גדול”
– הרבה אנשים חושבים: “פנטזיונר גדול יותר = עובד ה’ גדול יותר” — זה שקר
—
רבנים חסידיים אחרים אומרים ללכת עם כוחות הנשמה. בעל התניא חולק: אם לא פותחים עם השכל כמו שהרבי אומר — זה “בקושי בזבוז זמן.”
—
| ממד | שיטה |
|—|—|
| מצד מציאות/מדרגה | כוזרי — ידיעת עצמות גבוהה יותר |
| מצד עבודה/מעשית | רמב”ם — 100% — רק השגה שכלית נחשבת |
– מה שהנשמה מבינה הוא “totally useless” לעבודת ה’
– העבודה העיקרית היא מה שאפשר להשיג עם השכל עצמו
המיטלער רבי (ממלא מקום) כותב שלוש-ארבע פעמים בספריו: אף אחד לא יטעה — אפילו כשהאדמו”ר הזקן מזכיר מדרגות גבוה מדעת, זה לא אומר שלא צריך להתבונן. אפילו יראת הרוממות (לא רק יראת העונש) צריך להבין בשכל.
> מה שלא מתאמצים להבין בשכל — שיהיה אפשר להסביר בשכל הפשוט — הוא totally worthless ככל שזה נוגע לעבודת ה’ ומציאות האדם בעולם הזה.
—
חב”דניקים לא אוהבים חקירה — אבל מה שבעל התניא דורש הוא ממש מה שחקירה אומרת: חקירה פשוטה, הבנת דברים בשכל. רק המסגור של בעל התניא שונה: לא “צריך חקירה כי אין אמונה”, אלא “צריך חקירה כי אנחנו חיים בעולם השכל, לא בעולם הנשמה.” עולם הנשמה היה טוב לפני בריאת העולם. בעולם השכל אפשר להכניס רק עם כח השכל.
—
הקוצקר רבי (אצל רבי ר’ בונם) אמר דבר דומה: יהודי יכול להבין השארת הנפש — אבל “מה יש לי מזה?” כיהודי מקבלים את זה for free, automatically. אנחנו לא באנו לעולם לקבל דברים בחינם — אלא לעשות דברים שצריך להבין.
—
אפילו מצוות האמונה בהשארת הנפש — הרמז הוא שיתבוננו במדרגות של השארת הנפש. אפילו השארת הנפש צריך להבין בשכל הפשוט שהוא ממעשה בראשית (לא רק “להאמין”).
—
מה ההבדל בין הבנת בעל התניא של “נשמה” להבנת הרמב”ם של “נשמה”? — זה נשאר פתוח לשיעור הבא.
—
בעל התניא עושה מהלך דרמטי בשלושה שלבים:
1. הוא מציב (בסגנון הכוזרי) שנשמות ישראל יש להן ידיעת עצמות/מהות ה’ ישירה — גבוה מבריאת העולם, גבוה ממלאכים, גבוה מגויים. זה החידוש של יציאת מצרים: יציאה מהמערכת של שרים שחוסמת גישה ישירה לה’.
2. הוא מסתובב ושואל: אם זה הכל — מה הרווח של ירידה לעולם? לנשמה יש את זה כבר בגן עדן!
3. הוא חוזר full circle לרמב”ם: התכלית היא שהגוף/שכל יבין — דרך התבוננות שכלית (יש מאין, מעשה בראשית). חקירה שכלית פשוטה היא העבודה העיקרית, אם כי מסיבה שונה לגמרי מהרמב”ם: לא כי אין אמונה, אלא כי אנחנו חיים בעולם השכל, והמטרה היא שהשכל — לא הנשמה — ישיג את ה’.
מרצה:
לגבי הענין של יציאת מצרים מכל מיני חקירות שיש, “אשר תשיחו” “אשר תשיחו” וכל מיני דברים כאלה.
אז למדתי ביום טוב שלבעל התניא יש מאמר בסידורו, שנקרא “לשון וצבא המצוות”, שבו הוא מדבר על הקושיא, והוא אומר שם תירוץ לפי דרכו.
אני מניח שהליובאוויטשים בדרך כלל לומדים את זה ואומרים הסברים ודברים, אבל אני חושב שמי שלמד איתנו בעיקר את הכוזרי, אז הוא לכאורה המקור של הרעיון, של דרך החשיבה, ואולי דברים אחרים שלמדנו. אני יכול לראות ממש בכוזרי וברמב”ן, אראה לכם איך, הכוזרי והרמב”ן, ממש הוא… ממש… סליחה, אני חוזר. ממש…
אחד הדברים שאני ממשיך לומר הוא שאנשים ממשיכים ללמוד דברים כמו מאמרי הבעל התניא או כמו ספרי חסידות אחרים, כאילו הם נולדו בוואקום, כאילו הם לא קראו שום דבר לפניהם, והם פשוט ממציאים דברים, וכך במיוחד במקומות מסוימים שבהם הם אוהבים לדבר על העובדה שהבעל שם טוב לא ידע, וברוך השם בא הבעל שם טוב והוא גילה הכל.
ואם באמת מתחילים לחקור דברים, תדעו שברור שגם הם לא היו טיפשים וגם הם קראו הרבה. לבעל התניא יש את האמרה המפורסמת בספרו, זה “מפי ספרים ומפי סופרים”, והליובאוויטשים מתעסקים עם הספרים והסופרים. יש לו מקומות אחרים שבהם הוא אומר מאוד ברור, הוא לא אומר חידושים, הוא אומר רק מה שכתוב.
אז בכל מקרה, אני רוצה להראות שזה יסוד, למעשה זה יסוד מאוד, אני יכול להעלות את זה, זה מאמר מאוד יסודי בחב”ד, זה מאמר, לפחות הרעיון נמצא שם, אם מביאים את זה מכאן או ממקומות אחרים. מה שהוא אומר רעיונות דומים, הקשורים לכל הדברים על אמונה, על ידיעה, כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם.
ואתם יכולים לראות, אם אתם מכירים את המקורות שקראנו, ולפחות איך שהוא מסביר את זה, אפשר לראות שהוא אומר פחות או יותר עוד קצת כוזרי וקצת רמב”ן ואת מהלכם, וכמעט שהוא לא אומר שום חידוש משלו. יש לו את הנוסח שלו, את הקנאק שלו איך שהוא אומר את זה, אבל אתה יכול לראות מאוד ברור שזה פשוט הוא מספר מחדש את הסיפור הישן בשפה שלו.
אז, אני רוצה להראות לכם, יש לי את זה כבר זמן רב, מה שעשיתי כזה, קראתי את זה, עשיתי כמה, איך קוראים לזה, קווים תחתונים, לא קווים תחתונים, אלא הסימונים הצהובים על הדברים העיקריים שהראיתי.
והוא הולך ככה, אני יכול ללכת במהלך שלו במהירות ואני יכול להראות מה אני רואה.
הוא מתחיל עם שאלה, למה המצה עומדת בזוהר שמצה נקראת מיכלא דמהימנותא, והוא רוצה לדעת מה זה אומר מיכלא דמהימנותא.
הוא אומר כך, קודם צריך להבין מה זה אומר אמונה? זה נקרא מאכל של אמונה, אז מה זה כל הענין של אמונה?
זה מתחיל מהקושיא הידועה בשם המפרשים, למה כתוב “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, למה לא כתוב “אשר בראתי שמים וארץ”?
אתה יכול לראות מיד שהדרך שבה הוא מניח את הקושיא היא קצת אחרת מאשר אנשים אחרים פשוט מניחים את זה.
הם למדו את אבן עזרא או אחרים, אבל אני לא זוכר שהם הניחו את הקושיא כמו שהוא מניח את זה.
לכאורה הקושיא שלהם הייתה, ש”אשר בראתי שמים וארץ” היא הרבה יותר סיבה גדולה, או הרבה יותר מקור גדול לאמונה, או הרבה יותר מקור גדול לעבודת השם, מאשר הענין של “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שזה כמו סיפור אחד, אחד הדברים שהוא עשה הוא “הוצאתיך מארץ מצרים”.
וכמו שהכוזרי שאל, מה זה קשור אלי? זה היה רק לכמה אנשים, רק אולי בקושי אפשר להוסיף שזה הולך גם לנכדיהם, אבל זה נראה הרבה פחות מוכרח, הרבה פחות הוכחה שכלית, כל הענין של יציאת מצרים, זו רק עדות, רק מעשה.
ובאמת קצת, הוא מניח את הקושיא אחרת, הוא מניח את זה שמה אתה אומר לי? שיציאת מצרים, כולי האי, זה הנס הגדול, זה הפלא הגדול, ההתפעלות הגדולה שצריך להיות. יש לי כאן הרבה יותר חידוש גדול, למה? כי יציאת מצרים היא רק יש מיש, כמו שאנחנו אומרים תמיד, יש יש מאין ויש יש מיש.
יש מאין, שהקב”ה עשה את השמים והארץ מכלום, זה פלא עצום, לפי הבעל התניא לפחות, אפשר לחלוק על זה, אבל הוא אומר שזה פלא גדול. כי סתם לשנות דם על מים, זה דבר קטן, אם אתה חושב על זה בהקשר של יצירת משהו מכלום, זה בהחלט הרבה יותר חידוש גדול.
ולכן, כולי האי, הקושיא של החפץ חיים היא במובן מסוים, הוא חושב כבר איך שהוא אומר בשיעור החסידי שלו, מה שהוא חושב, אני חושב פנימה, אמרתי שאני רוצה מזה לקבל התפעלות מסוימת בגדלות השם, אני הולך להתפלל, אני הולך לומר קריאת שמע, אני הולך לומר “אשר הוציאך מארץ מצרים”, אני רוצה להתפעל מגדלות השם.
ומה מרשים אותו הכי הרבה? אותו, לכאורה, מרשים הרבה פחות יציאת מצרים מאשר בריאת שמים וארץ, שזה הרבה יותר נס גדול, כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה מאוד מפורסם, שיש מאין הוא הרבה יותר חידוש גדול מאשר קריעת ים סוף.
כי קריעת ים סוף הפשט הוא שעמד קצת מים, זה היה צריך להיות נוזל, זה היה צריך לזרום המים, והמים עומדים המים. אבל זה היה צריך להיות הכל כלום, וזה כל הזמן משהו, זה הרבה יותר חידוש גדול.
והוא הולך לומר תירוץ כזה, שימו לב איך זה במהלך, והוא הולך לומר, הוא אומר תירוץ כזה למעשה, התירוץ שלו הוא, אדרבה, אני מסכים, הוא לא הולך לחלוק על זה. זה בטוח אמת שנס של יש מיש, שום נס, אפילו קריעת ים סוף, הוא דבר קטן, לגבי יש מאין זה כלום.
אבל יש בזה חידוש מסוים שאין ביש מאין. למה? כי אם אתה חושב פנימה, אפילו יש מאין, שזה הקב”ה בורא את כל העולם, לגבי הקב”ה עצמו, שהוא אין סוף, זה גם דבר קטן.
כמו שהוא מניח את זה בנוסח שלו, זה רק דבר השם, אם אתה חושב על אדם, מילה אחת שהוא אמר, זו לא תורה גדולה, זה לא חידוש גדול לגבי עצם הנשמה. אדם יכול לומר לך אינסוף מילים, והשכל שלו הוא הרבה יותר מזה.
אם אתה אומר למשל שכל העולם הוא מילה אחת, עשרה מאמרות, עשר מילים מהקב”ה זה כלום, כמו לקחת מילה אחת מים עמוקים. אז לגבי אין סוף, בריאת העולם היא גם כלום. אז יהיה פי שניים כלום, בריאת העולם היא כלום, וקל וחומר שקריעת ים סוף היא כלום.
אבל כאן הוא רוצה להגיע למשהו נוסף. הידיעה, וכך הוא אומר, וזה חוזר לדבר נוסף שלמדנו.
הידיעה, אומר הוא, שהחסידים שגם הם מודים בדבר שנקרא יש מאין, כלומר, הוא קורא לזה כאן נוסח אחר, כח הפועל בנפעל. זה שהקב”ה כוחו מהווה את העולם, הקב”ה עשה את זה.
גוי מבין את זה גם, הם הגויים הטובים, בעצם הוא מתכוון לנוצרים, אבל אתם יודעים, הוא צריך להבין גם את הענין של יש מאין. אף אחד לא חולק על זה. זה ידוע אפילו על אלה שהם הישמעאלים, סתם הם מתפללים, לא רק, ושימו לב למה שהוא אומר, הוא אפילו לא אומר מה החסידים מוסיפים, כמו שהוא הולך לומר.
גוי, כן, הוא יודע, אבל זה לא עושה לו כלום. לא, יש גויים שהם מבינים את זה, ויש להם ממש יראת שמים, הם מתנהגים נכון ממש בגלל זה, כי הם הבינו שהקב”ה ברא את העולם יש מאין.
כמו, מה זה כמו שכבר למדנו מתוספות ומהכוזרי ומאנשים אחרים, זה אחד הרעיונות הגדולים, זה ענין שאינו ייחודי לישראל. יש אמונה שכל אחד מבין, שבע מצוות בני נח. אבל מה שכתוב “אנכי ה’ אלקיך”, זה באמת לא כתוב כדי לומר שזה חידוש גדול יותר, ש”אשר הוצאתיך” הוא משהו חידוש גדול יותר, אבל זה כן כתוב כדי לומר שצריך להיות סוג חדש של התבוננות, משהו סוג חדש של הבנה באלוקות, שזה ייחודי לכלל ישראל. וצריך בזה עצמו לחקור, כי אחר כך הוא אומר שגם זה הגויים יכולים, אבל רק לומר את המילים.
וכך הוא אומר, הרי עומדת אמונה, וזו עוד דרך שהוא אומר שיש, ורואים אחר כך שהוא חוזר מזה, אז אני לא נכנס לזה. אבל על כל פנים, יש שני רמות.
אתה יכול לומר שהקב”ה עשה את העולם, הוא כח הפועל בנפעל, וזה אפילו לא אמונה, לא צריך להאמין, את זה אפשר פחות או יותר לראות או להבין עם מדע, אהה, כן, זה חייב להיות שהיה אלוקים שעשה את זה.
אחר כך הוא אומר, כמו איך, למשל, אנחנו מתפללים, בואו ננכס, אנחנו מתפללים, ולפי הפשט של הבעל התניא בתפילה, כל מה שאנחנו עושים זה להתבונן בענין של יש מאין, שכתוב “הללו את ה’ מן השמים”, הקב”ה עשה את זה, הקב”ה עשה את זה, הכל התבוננות בענין של בריאת העולם.
רוב התפילה, זה כמעט, אחר כך אומרים על יציאת מצרים, אבל רוב התפילה היא רק על בריאת העולם. ומה עושים כאן? זה לא הגיוני, אם אתה חושב על זה. הוא שואל, יש לו קושיא כזו, כאילו, מה אתה עושה כל כך הרבה זמן? כל כך הרבה הלל להסביר שהקב”ה ברא את העולם מכלום? זה כבר מובן, רואים מאוד טוב. מה אתה מנסה להבין? מה אתה מנסה לעשות?
ומה שאתה מנסה עכשיו להבין זה שלב נוסף, השלב השני. אז שלב מספר אחד, לדעת יש מאין, או מה שהוא קורא כח פועל בנפעל, זה פשוט, גוי מבין את זה גם, זו לא תורה גדולה.
כאן יש עוד שלב, השלב השני הוא באמת שלב ליובאוויטש, השלב החסידי של הבעל התניא, שהוא קורא לזה ביטול של העולם, או כאן הוא קורא לזה הביטול של הטפל לגבי העיקר. כלומר, אחרי שמובן שהקב”ה בורא את העולם, אתה צריך להבין עוד דבר, וזה כבר חידוש נוסף, את זה לא מבינים בפשטות, את זה צריך ללמוד פנימה, את זה עושים בפסוקי דזמרה.
חושבים פנימה עוד חידוש, והחידוש הוא שמאחר וכל העולם חי רק מהכח האלוקי שמחיה את העולם, יוצא שהעולם לא חשוב. אני לא יודע, זה מאוד חשוב, זה העסק במה שבדיוק “ביטול” אומר.
לפחות הרמה שהוא מדבר עליה כאן היא לא ביטול אונטולוגי אמיתי, הוא לא אומר שהעולם לא קיים, ולא ברור אם הוא אומר את זה אי פעם, ואת זה צריך לשאול אנשים אחרים. ר’ יואל כהן אומר שפחות או יותר זה הדבר היחיד שכתוב.
אז הוא אומר רק שזה טפל לגבי העיקר. העיקר הוא אלוקים, העולם הוא כמו טפל, אז לכן אתה צריך להיות יותר מתרשם מאלוקים. כן, אתה לא מסכים?
תלמיד:
לא, אני כן מסכים, אבל הוא אומר את המילה “טפל”. אני חושב שהבעל התניא כותב בהקדמה, “לא זו היא מעלת הקב”ה שברא עלמא”. זה הדבר הכי לא משמעותי. זה למה בחב”ד לא קוראים לקב”ה הבורא, קוראים לו האלוקים. הרעיון הוא להבין שהוא כל כך גדול מהכל, שהוא לא בקיום שלך. העולם לא צריך להתקיים.
מרצה:
כן, זה פרט אחר כשאתה חושב על זה מצד אלוקים עצמו. אבל לפחות מצד העולם, מה שאתה רוצה לעשות בפסוקי דזמרה…
תלמיד:
לא, מצד אותנו זה לא אנחנו.
מרצה:
[התמליל מסתיים באמצע הדיון]
תלמיד: זה רק לחשוב שהעולם לא קיים. אנחנו לא ברורים, אם הוא אומר את זה אי פעם. ואת זה צריך לשאול את האנשים האחרים.
מרצה: ר’ יואל כהן, זה פחות או יותר, זה הדבר היחיד שכתוב. אז הוא אומר רק שזה טפל לגבי העיקר. העיקר הוא אלוקים. העולם הוא כמו טפל. אז, לכן, אתה צריך להיות יותר מתרשם מאלוקים. כן. אתה לא מסכים?
תלמיד: לא. אני… לא, אני כן מסכים. לא, אני כן מסכים. אני כן אומר רק שטפל, אני חושב שבעל התניא כותב בהקדמה, לא זו היא מעלת הקדוש ברוך הוא שברא עלמא.
מרצה: כן, נכון, נכון. זה הדבר הכי לא חשוב. זה למה בחב”ד, הם לא אומרים, לא קוראים לקב”ה הבורא. קוראים לו האלוקים. הרעיון הוא להבין שהוא כל כך גדול מהכל. זה רק לקיום שלך. העולם לא צריך להתקיים.
כן, זה פלטפורמה אחרת כשאתה חושב על זה, מצד אלוקים עצמו. אבל לפחות, מלבד העולם, מה אתה רוצה לעשות בפסוקי דזמרה? לא, מלבד אותנו, זה לא חשוב. אנחנו פשוט לא חשובים. אני מבין. טפל אומר שזה משני.
תלמיד: נכון. זה לא חשוב. זה מה שאני מנסה לרמה? זה מה שאני מנסה לרמה. אני מבין, אני מבין.
מרצה: כן, אני מבין, אבל אתה הולך לאחור. אני לא רוצה להתבלבל. אני רוצה… לא, אני מנסה לומר, זה לא טפל. טפל יאמר שזה משני, או טפל יאמר שזה לא חשוב. זה מה שאני מנסה לעשות. אתה אומר מה ביטול אומר. מה שאני מנסה לומר הוא שביטול אומר שזה לא חשוב. שזה משני. אבל גם, לא שזה לא קיים. זה מה שאני מנסה לומר. זה דבר אחר.
תלמיד: נכון. זה לא חשוב בדבר הגדול. כמו, קופסת גפרורים מול המגדלים השונים היא לא קטנה.
המרצה: נכון. זה לא חייב להיות עבודה. אז זו הרמה השנייה. וזה מה שאני מנסה לומר. אגב, חשוב מאוד לציין. כאן, פחות או יותר, אם תראו מאוחר יותר, זה ברור. אגרוי, אתה לא יכול לעשות את זה. אגב, זה לא החידוש של ההוכחה של השבת. אבל, זה לא החידוש של ההוכחה של השבת. זה פשוט מה שהחידוש של השבת הוא.
איין ווארט פון די קריאת שמע איז “ה’ אחד”. “ה’ אחד” הייסט, ס’איז דא א השגת מהותו. אין אנדערע ווערטער, אונז לערנען אלעמאל – זה גם דבר על הרמב”ם כבר, שהוא לוקח את זה להקשר אחר – אבער על כל פנים, וואס ער זאגט איז, ס’איז דא אזא… ווען אונז רעדן פון גשמיות, און נישט נאר פון גשמיות, באמת, ווי דער כוזרי זאגט, כל מה שאנחנו יכולים להשיג עם השכל שלנו זה משהו שנקרא השגת המציאות.
אין אנדערע ווערטער, שאלוהים חייב להתקיים, משהו שנקרא אלוהים חייב להתקיים, און לא פחות ולא יותר. אני לא יכול להגיד לך מה זה אלוהים, איזה סוג דבר הוא, או אין אונזערע שפה, וויאזוי ער קוקט אויס, וויאזוי ער פילט, וויאזוי ער טעיסט, ווייל דאס איז שוין נישט בשליטת מיין שכל, און אדרבה, די כללי השכל זאגן אז מ’טאר נישט זאגן ווייטער.
דער חובות הלבבות זאגט זייער מפורסם אין שער היחוד, אז יעדע זאך אין די וועלט דארף מען אונז פרעגן, איז עס – “אימי”, און א צווייטע שאלה, “מהי”. נכון? האם הקיר קיים, ומה זה הקיר, וממה הוא עשוי, כל מיני שאלות שונות על “מה”. און דער חובות הלבבות זאגט אז די רבונו של עולם פרעגט מען נישט נאר אויב ער איז – זו שאלה שאנחנו חייבים לשאול, האם אלוהים קיים, אבל אנחנו לא יכולים לשאול מה זה אלוהים, ווייל די שאלה איז נישט באמת הגיונית. במילים אחרות, אלוהים הוא, שאלוהים קיים, אבל זה נכנס ליותר פילוסופיה, אבער ס’איז נישט דא קיין “מהי”.
און די חובות הלבבות, נישט די חובות הלבבות, און די חובות הלבבות, דער כוזרי און דער בעל התניא מתווכחים בעצם אויף דעם. זיי זאגן אז דאס איז גוט פאר א גוי, דאס איז גוט פאר א שכל אנושי. אבער די גאנצע ווארט פון א שכל אלוקי ביי אים איז אז ס’איז יא דא א “מהי”. און ער רופט עס אמאל “למעלה מן הדעת”, ווייל אולי אני לא יכול להגיד את זה כמו שהכוזרי היה אומר, אפשר רק לטעום את זה, אי אפשר להוכיח את זה – זו שפה סופית שהכוזרי שאל, אבל זה באמת מה שהוא אומר.
און דאס מסביר ער אויך, און דאס עונה ער, און מיט דעם מסביר ער קושיות המפרשים, בריאת העולם. און ער איז מסביר, אחר כך הוא חוזר והוא מסביר גם על פי קבלה, כמו במובן אונטולוגי.
וויבאלד בריאת העולם עצמה אין לה שייכות, ס’איז נישט משורש, ס’קומט נישט ארויס באמת פון מהות ה’, ס’קומט ארויס פון קיום ה’, אויף עפעס א רמה וואס הייסט דיבור, און אזוי ווייטער. ממילא, קען מען נישט פון בריאת העולם אנקומען צו זען גאט. אפשר להגיע להבין שיש אלוהים.
משא”כ יציאת מצרים, והבנתו היא משורשת, אפילו ס’קומט עצמה בעצם פון א העכערע לעוועל פון אלוקות ווי בריאת העולם, אבער דער עיקר חידוש פון דעם איז, דא קען מען יא זען וואס ער איז. דאס איז ידיעת המהות, און דאס איז די גאנצע תורה פון מצה, און א תינוק טועם טעם דגן, און ער רופט עס אפילו א געוויסע קטנות, ווייל ער קען עס נישט מסביר זיין, לכן הוא קורא לזה סוג של קטנות, כמו מה שהוא הולך להסביר לו בסוף, אולי שבועות של פסח או שבועות, אבער פאר דעם מצה, ער זאגט אים מצה.
און דאס איז אויך, ביי די וועי, כולם חושבים שזה חידוש של בעל התניא, אבער ס’שטייט שוין אין פריערדיגע מקובלים די ווארט אז מצה איז א ידיעה, אז ס’שטייט אין די גמרא אז ווען א תינוק איז טועם טעם דגן הייבט ער אן צו זאגן “אבא”.
און דער בעל התניא איז עס מדייק אז ס’שטייט נישט אז ער איז מבין ענין אבא. תינוק בן שנתיים שמתחיל לאכול, הוא כבר יכול להגיד “אבא”, הוא לא מבין מה זה אומר אבא. להיפך, הוא לא מבין, אבל הוא רואה את אביו. יש לו סוג של ידיעת המהות בלי ידיעת המציאות אפילו. לכן הוא חסר לו אפילו, וכשהוא גדול יותר יש לו כן הבנה, אבל המעלה שיש לו היא שהוא רואה.
כמו שהכוזרי אומר באופן כללי על חקירה, שהוא לא צריך להתאמץ האם יש אלוהים, כי הוא מדבר עם אלוהים, הוא רואה את אלוהים. במילים אחרות, יש לו משהו שאפשר לקשר למה שהכוזרי קרא, והם קראו ידיעת שם עצם, כן, להכיר את השם האישי של הקב”ה, שמו הפרטי, או מה שהוא קורא ידיעת המהות.
און דאס איז לכאורה, אני חושב שזה ממש חוזר על הכוזרי עם כל התורות האלה, והצורה עם הרמב”ן והתוספות שאמרו. הרעיון הוא שזה דבר יהודי, והוא מחבר שני דברים, שזה אכן גם בכוזרי, שזה אכן הדבר היהודי שהוא יכול להיות לו ידיעת המהות, הוא מכיר את הקב”ה, והשני, הוא יודע עליו.
אני רוצה להראות עוד יותר עמוק, שיש כאן שני ביאורים על המאמר, והשלישי, הביאור השני, הוא השלישי, מסביר את הענין מצד השורש, מצד, כמו שהוא עושה לפי קבלה יותר, והוא אומר כך יש שלוש מדרגות בעולם הבריאה, זה לא עולם האצילות, יש שלוש סוגי מדרגות.
מה זה אומר? אחת בפרט מה הולך כאן הסדר, יש ממלא למטה, יש נשמות, המדרגה הגבוהה ביותר. מדרגה שנייה מלאכים, מדרגה שלישית נקראת שבעים שרים, שזה אומר שבעים אומות, וכן הלאה.
וכמו שהוא אומר, כל אחד אפשר לעשות עוד פרטים, אבל זה באופן כללי.
המדרגה הנמוכה ביותר נקראת שבעים שרים, זה הוא קורא עולם העשיה, שקשור לנוגה. והשרים האלה, בוודאי יש להם הכרת המציאות, כמו שהגמרא אומרת, אפילו עובדי עבודה זרה, דקרו ליה אלהא דאלהיא, הם אומרים שהקב”ה הוא אלוהי האלוהים, הם מבינים את המציאות של יש מאין, הוא מבין את המציאות שיש אלוהים.
אבל הוא לא מדבר איתו, אין לו… זה אומר שני אין לו את הרמה האמצעית, הוא לא מבין שמכיוון שיש אלוהים, כל השאר בטל, ובאמת בעולם שהתניא קורא, זה ההיפך של עבודה זרה.
כי הטעות של עבודה זרה היא לא שהם לא מאמינים באלוהים, כולם מאמינים באלוהים. הטעות של עבודה זרה היא שהם מחשיבים פרטים מסוימים של המציאות שלא ראויים להיות חשובים. זה אומר יש כוחות, יש שרים, מלאכים, כל מיני דברים, ועובד עבודה זרה הוא עושה ליד כמה דברים, הוא עושה ליד אלוהים. וזו טעות, זה נהירו.
להבין קצת יותר טוב, זה להבין שיש אכן כוח, אבל הוא בטל ביחס לעיקר, הוא רק טפל, הוא רק… לשכבות האחרות אין שום כוח עצמאי, אבל הוא בטל ביחס לעיקר, כי זה אלוהים עצמו. אז אלה שתי הרמות למשל, שאומרים שיש שרים. השרים עכשיו, חשוב מאוד להבין איך הוא אומר את זה.
כי זה באמת חוזר לרעיון הרדיקלי הישן של הרמב”ן, אני מתכוון, הרמב”ן על עבודה זרה, על כל הפסוק של אשר חלק לכל העמים, שהרמב”ן לומד באמת, והרמב”ן לומד שזה אכן הרעיון של בחירת כלל ישראל.
שהרמב”ן לומד באמת שעבודה זרה היא אמת. זה אומר לומר שעבודה זרה היא שטויות, זה לא באמת נכון. כל עבודה זרה הם דברים אמיתיים, אלוהי מצרים שנקרא כך וכך. ואלוהי מצרים שנקרא כך וכך. כולם קיימים, השרים, ה-70 שרים.
באמת, כשהקב”ה ברא את העולם, הוא נתן יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, הוא נתן לכל אחת מהאומות אלוהים, ממש, אחד מהשרים. ליוונים הוא נתן את זאוס, ולמצרים הוא נתן את אמון, ולאחרים הוא נתן את בעל, וכן הלאה.
וזה המשחק האמיתי, ובגלל זה, הרמב”ן באמת סובר שאי אפשר באמת לבוא עם טענות לגוי שעובד עבודה זרה. במילים אחרות, אולי הוא היה כמו אברהם אבינו היה מבין, אבל באופן כללי הוא צודק, כי המציאות שלו, החיות שלו באה מהשר הזה, אבל השר כבר, בשפה של בעל התניא, בצמצום כזה, שאצלו לא ניכר באמת שום מקור, אצלו ניכר הכוח.
ועד כאן, הדבר היחיד שאתה יכול לדעת הוא המציאות של אלוהים, זה אומר הקריאה לאלוהי אלוהות, ויש מאין, הוא יודע את המציאות, אבל למעשה, הוא לא יכול להיות לו שום קשר איתו, הוא לא יכול לתפוס אותו, כי כל מה שהוא מבין עובר דרך השרים.
למעשה, היהודים שנמצאים בחוץ לארץ אפילו, נמצאים גם באותו מצב כי הרמב”ן אומר, “ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן”, ישראל שבחוץ לארץ עובד עבודה זרה בטהרה, כל עוד נמצאים תחת שלטון הגויים, או כמו במצרים, זה בהכרח, אתה באמת בעצם עובד עבודה זרה.
אפילו אתה אומר שאתה לא עובד, זה רק ידיעת המציאות, אני יכול תיאורטית לומר שאני לא עובד שום עבודה זרה, אבל בפועל אתה כן עובד עבודה זרה, כי אני תקוע תחת כוחות מסוימים, תחת מציאות מסוימת, שהמציאות לא מראה את אלוהים, הם לא יכולים להראות את אלוהים. זו הרמה הראשונה, זה אומר שבעים שרים.
אחר כך הוא אומר, יש עוד רמה. זה אמרתי רק כדי להראות לכם, שבאמת הדבר הגדול של יציאת מצרים הוא לצאת מהרמה הזו לכאורה. זה ממש מה שהרמב”ן אומר שבזה יוצאים מהנהגת השרים.
והרמב”ן מפרש, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, מפרש הרמב”ן לא כמו רש”י. רש”י אומר שהקב”ה שבר את הפסלים, הפסלים והדברים הממשיים. אומר הרמב”ן, הוא שבר אותם, למי אכפת? לא, זה אומר שהוא שבר את הכוח שלהם, הסטרא אחרא, הספירות דקליפה, מה שתרצה לקרוא להם, שבעים שרים, הוא שבר אותם. ובמילים אחרות, דרך זה היהודים שהיו באמת
אחר כך הוא אומר מדרגה שנייה, שזה אומר מלאכים. יש אכן גם בעולם העשיה מלאכים, והם מבינים כן את הביטול, שהם… למעשה, כשהוא קורא להם, זו למעשה המדרגה כמו חסידי אומות העולם, “שיש בהם אור קצת באור המלאכים”. זה אומר, אלה הגויים שלא עובדים עבודה זרה למעשה. יש להם כן ביטול מסוים והתפעלות לביטול, מכיוון שהם לא… זו מדרגה אמצעית.
אבל זו עדיין לא המדרגה העיקרית שאנחנו רוצים להגיע. המדרגה השלישית היא נשמות, שהן אפילו גדולות יותר ממלאכים. והנשמות, הן לא אפילו ביטול. הן לא רק שהן יודעות שיש אלוהים, לא רק שהן יודעות שכל שאר הכוחות לא חשובים, הם טפל, אלא יש להן גם דבר שנקרא… שהוא קורא הרבה פעמים ידיעת עצמות האלוהים, או ידיעת מהותו, לא רק ידיעת המציאות.
יש להן… אפשר לומר את הדרך הבסיסית, ואני חושב שכאן אני חוזר לדרך החשיבה שלי, שהילדים יבינו את זה טוב יותר מבעל התניא, כי בעל התניא מתערבב עם כל מיני לשונות, אבל למעשה הילדים יבינו את זה טוב יותר. הוא אמר שאפשר לקרוא לזה כמו טעימה או ראייה לעומת הבנה. אני טועם את זה או אני רואה את זה. וזה מה שאומרת נשמה.
זה הרעיון שהוא קורא “פנימיות נשמות הצדיקים”. וזה בשפה שלו אותו דבר כמו לומר שנשמות ישראל הן “חלק אלוקה ממעל”, שהן מחוברות, יש להן יתרון השורש כזה, שהן נובעות מאלוהים עצמו, לא מהקליפות, אפילו לא מהמלאכים, אלא מאלוהים עצמו. ולכן הן יכולות להבין, יש להן שפה. הוא יכול לדבר עם אלוהים עצמו, וזה באמת החידוש של יציאת מצרים, שהוא ידיעת המהות או ידיעת שם עצם, וכן הלאה.
עד כאן זה פשוט, שלכאורה הוא הולך עם שיטת הכוזרי. נראה לי שהוא מסתובב, ויש פנייה מעניינת מאוד שיש לו, והוא חוזר לשיטת הרמב”ם, וצריך להבין את זה טוב מאוד.
נראה לי שבעל התניא חוזר, והוא אומר, כל זה נראה יפה ונחמד, אבל זה לא מספיק. למה? כי כבר למדנו, והוא הולך להגיד את זה בנוסח שלו, למדנו, אנחנו יודעים שנשמה לא באה לעולם כדי להיות נשמה.
כי הוא שואל תמיד את השאלה, אם הנשמה היא חלק אלוקה ממעל, והיא מבינה הכל, והיא הייתה בשמים והיא הבינה הכל, היא יורדת לעולם והיא מבינה פחות, זה סתם בזבוז זמן. צריך להיות איזשהו רווח מלרדת לעולם. אתה אומר, אה, ירדנו במטרה לעלות, נו, חזרנו למקום שהתחלנו, אין בזה טעם. לדעתו, צריך להיות איזשהו רווח מלבוא לעולם הזה שלא היה לנו, שזה לא אותו דבר כמו פשוט לחזור למקום שבאת ממנו.
לכן הוא מאוד חולק, בעל התניא, זה חידוש גדול שלו, שהכוזרי, רב סעדיה גאון, חובות הלבבות, וראשונים אחרים, שאומרים שנשמה בעצם מבינה הכל, היא יורדת לעולם היא תקועה, כמו שהוא קורא לזה, במאסר הגוף, והיא צריכה לחזור.
אומר בעל התניא, נו, מה יש לנו מלחזור? מה יש לקב”ה מזה? זה כמו מישהו שנוסע לעסקים, והוא חוזר עם אותו כסף שהוא הביא, זה לא איש עסקים טוב. הוא צריך לקנות משהו, ולרכוש משהו, והוא צריך לעשות משהו.
על זה הוא אומר שצריך באמת, מה שצריך לעשות הוא, צריך מה שהוא קורא לזה מברר את קליפת נוגה, או מברר את הגוף.
במילים אחרות, ביחס לסוגיא, זה אומר שהעבודה העיקרית של אדם היא לא להיות הנשמה שיש לה טעימה של אלוהים, כי זה קל, זה יש לך בגן עדן, ולקב”ה יש הרבה נשמות כאלה בגן עדן. הדבר העיקרי שצריך לעשות הוא באמת להיכנס למצרים, לא לצאת ממצרים, אלא להיכנס למצרים כמעט.
ומלבד זאת הוא לומד, וזו עוד דרך נוספת איך הוא לומד, “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [אשר הוצאתיך מארץ מצרים: “אשר הוצאתך מארץ מצרים” – פתיחת עשרת הדברות], מה שאתה רוצה, אני רוצה דווקא את “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שזה דווקא לא הבנת הקב”ה עצמו, אלא דווקא הבנת ההשגה [השגה: השגה, הבנה] שאפשר להבין בשכל [בשכל: בשכל, בתבונה], במילים אחרות הרעיון שהוא קורא לו כאן יש מאין [יש מאין: יש מאין, בריאה מאפס – creatio ex nihilo].
ועל זה הוא אומר, זו הסיבה שרוב תהילים [תהילים: תהילים, ספר תהלים] שמדבר על יש מאין, רוב תהילים לא מדבר על השגות חסידיות של ביטול ושל הנשמה שהיא רואה בעצמה, יש אולי כאן פסוקים [פסוקים: פסוקים, פסוקי תנ”ך] על זה, אבל רוב זה מדבר על יש מאין, על התבוננות [התבוננות: התבוננות, הרהור] פשוטה, כפי שהם למדו, כן, “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” [שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה: “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” – ישעיהו מ:כו] מישעיהו הנביא [ישעיהו הנביא: ישעיהו הנביא, הנביא ישעיהו], והרבה פסוקים שנמצאים בתהילים אומרים דברים דומים מאוד לאלה.
ולמה זה? הרי זה צמצום [צמצום: צמצום, הגבלה/התכווצות] גדול? לא, כי הסיבה שאתה קיים היא לא שהנשמה שלך תבין את ה’, הסיבה שאתה קיים היא שהגוף שלך יבין את ה’, השכל שלך יבין את ה’.
ולכן, מי שהוא עושה כמו… זה הרי ההבדל עם רבי חסידים אחרים שהם אומרים שצריך דווקא ללכת עם כוחות הנשמה [כוחות הנשמה: כוחות הנשמה, כוחות הנפש], אם אתה לא הולך לעשות כמו שהרבי אומר עם השכל שלך, זה בקושי בזבוז זמן.
ועל זה הוא אומר, זה… אני בא, אני קופץ כאן, מה הוא אומר, זה של אביו שכתוב שהוא התפלל “עיניו למטה ולבו למעלה” [עיניו למטה ולבו למעלה: “עיניו למטה ולבו למעלה” – ביטוי תלמודי המתאר יציבת תפילה נכונה].
הוא נהג, מה זאת אומרת שהוא היה צריך להסתכל עיניו למטה? למה הוא מסתכל למטה? הוא צריך הרי להסתכל למעלה, בתפילה עפים הרי למעלה, צריך הרי להסתכל אל הקב”ה.
לא, כי לבו למעלה, אתה רוצה הרי באמת להגיע לשם, אבל העיניו, זו ההתבוננות שלך, עיני השכל [עיני השכל: עיני השכל, עיני התבונה], לא צריכות להיות למעלה. למעלה זה קל, זה צריך להיות עיניו אבל למטה, היכנס לשכל פשוט, לשכל של יש מאין.
והוא טוען שאם לא כך, כפי שהוא הולך לקרוא מה שהוא אומר כאן, “ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת” [ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת: “ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת”] עם היש מאין, “ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך” [ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך: “ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך”], אם למישהו יש רק ידיעות חיצוניות [ידיעות חיצוניות: ידיעות חיצוניות, ידיעות שטחיות], אבל “נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו” [נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו: “נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו”], כל אחד יודע שהגוף הרגיל היומיומי לא מחזיק מזה.
ומה יקרה? אם הוא היה מתפלל עיניו למעלה, אם הוא היה מתפלל בעיניים עצומות, ומה היה קורה? היו לו הרבה נפילות [נפילות: נפילות, ירידות רוחניות], אחרי התפילה הוא היה שוכח מזה.
או בשפה אחרת היו אומרים היום, זה שבעצם הוא חי בעולם הדמיון [עולם הדמיון: עולם הדמיון, עולם הפנטזיה], והוא הופך לפנטזר גדול, וכמו שיש הרבה אנשים שהם חושבים שככל שהוא פנטזר גדול יותר, עובד ה’ [עובד ה’: עובד ה’, משרת ה’] גדול יותר. למה? כי הוא כל היום עיניו למעלה.
אומר בעל התניא, אסור להיות עיניו למעלה, צריך להיות לבו למעלה, אבל עיניו למטה, כי לא באנו לעולם כדי להסתכל למעלה, באנו לעולם כדי להסתכל למטה.
ומה שזה אומר זה להבין שזה מאוד מעניין איך בעל התניא מלקט [מלקט: מלקט, אוסף/מסנתז] כמו קוגל של כל השיטות של ראשונים.
מצד אחד הוא מתחיל שבוודאי המדרגה הגבוהה יותר היא מצד עצמות [מצד עצמות: מצד עצמות, מבחינת המהות], כמו שהכוזרי אומר, ידיעת המציאות היא ידיעת השם [ידיעת השם: ידיעת השם, הכרת ה’].
אבל כאן הוא לגמרי מסכים, מצד עבודה הוא מאה אחוז בצד של הרמב”ם, שמה שהנשמה מבינה זה לגמרי חסר תועלת, ועיקר העבודה של אדם היא מה שהוא יכול להשיג [משיג: משיג, מבין] עם השכל שלו עצמו.
והוא ממשיך, המיטלער רבי [מיטלער רבי: המיטלער רבי, רבי דוב בער שניאורי, 1773-1827, בנו ויורשו של האדמו”ר הזקן] שהיה הממלא מקום [ממלא מקום: ממלא מקום, יורש], הוא כותב את זה שלוש-ארבע פעמים בספריו, מאריך [מאריך: מאריך, מרחיב בהסבר] מאוד שאף אחד לא יטעה, שמה שהאדמו”ר הזקן [אלטער רבי: האדמו”ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, 1745-1812, מחבר התניא] אומר שיש מדרגות שהן גבוהות יותר מדעת [דעת: דעת, ידיעה], מה המדרגה היא, בשפה אחרת עבור “יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא” [יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא: “יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא” – נוסח ליטורגי], וכל הדברים האלה, ואנשים חושבים, אם כך לא צריך להתבונן בזה, מספיק שיודעים.
לא. כשכתוב שצריך להיות יראת הרוממות [יראת הרוממות: יראת הרוממות, יראה מגדולת ה’] ולא יראת העונש [יראת העונש: יראת העונש, פחד מעונש], הוא ממשיך, זה אומר שצריך גם להבין את זה. אה, אתה אומר שאי אפשר להבין את זה? קשה להבין את זה? צריך להתאמץ יותר להבין. בדיוק להיפך.
כי מה שלא מתאמצים להבין עם השכל, שתוכל להסביר [מסביר: מסביר, להסביר] בשכל הפשוט [בשכל הפשוט: בשכל הפשוט, בתבונה פשוטה], זה לגמרי חסר ערך ככל שזה נוגע לעבודת השם [עבודת השם: עבודת השם, עבודת ה’], למציאות האדם בעולם הזה [מציאות האדם בעולם הזה: מציאות האדם בעולם הזה, קיום האדם בעולם הזה].
וכאן באמת בעל התניא חוזר מעגל שלם לשיטת הרמב”ם [שיטת הרמב”ם: שיטת הרמב”ם, גישת הרמב”ם], שצריך להיות חקירה [חקירה: חקירה, חקירה פילוסופית] פשוטה ולהבין דברים פשוט. למרות שחב”דניקים לא אוהבים חקירה, אבל זה ממש מה שחקירה אומרת.
וזו דרך אחרת שלו לומר: במקום לומר שצריך חקירה כי אין אמונה [אמונה: אמונה, אמונה] או משהו כזה, צריך חקירה כי אנחנו חיים בעולם השכל [עולם השכל: עולם השכל, עולם התבונה], אנחנו לא חיים בעולם הנשמה [עולם הנשמה: עולם הנשמה, עולם הנפש]. עולם הנשמה היה טוב מאוד לפני בריאת העולם [בריאת העולם: בריאת העולם, בריאת העולם]. אנחנו חיים בעולם השכל, והדרך היחידה איך אפשר להכניס לעולם השכל היא עם כח השכל [כח השכל: כח השכל, כוח התבונה].
ובאמת, אפילו הן באמת מדרגות קטנות יותר, מבינים באמת רק שבר שבריה [שבר שבריה: שבר שבריה, שבר של שבר]. אבל דרך זה מבררים שבשבר שבריה יש גם שורש שרשיה [שורש שרשיה: שורש שרשיה, שורש של שורש].
והקוצקר רבי [קאצקער רבי: הקוצקר רבי, רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק, 1787-1859] אמר אצל רבי ר’ בונם [רבי ר’ בונם: רבי שמחה בונם מפשיסחה, 1765-1827] דבר דומה מאוד שהספרים האחרים מסבירים, שהקוצקר רבי יכול לענות בצדק. שיהודי יכול להבין השארת הנפש [השארת הנפש: השארת הנפש, אלמוות הנשמה]. אבל מה יש לי מזה? אני ברוך השם נהייתי יהודי, אני אדם, אוטומטית יש לי הכל בחינם. אנחנו הרי לא באנו לעולם לקבל דברים בחינם. זה בוודאי דבר שהקוצקר רבי היה מסכים.
באנו לעולם לעשות דברים שאי אפשר בחינם, שצריך להבין. ולהבין צריך, כמו שכתוב “כי היא מורא עיניך” [כי היא מורא עיניך: “כי היא מורא עיניך” – דברים כח:לד], צריך להתבונן בענינים [ענינים: ענינים, נושאים/עניינים] של השארת הנפש.
ובמילים אחרות, אפילו המצווה [מצוה: מצווה, ציווי] של אמונה שכתוב השארת הנפש, הכוונה הרמז [רמז: רמז, רמז/אלוזיה] שבעל התניא אומר שצריך להתבונן במדרגות של השארת הנפש, והנפקא מינה [נפקא מינה: נפקא מינה, הבדל מעשי] היא שאפילו המצווה של השארת הנפש צריך גם להבין עם השכל הפשוט שהוא ממעשה בראשית [מעשה בראשית: מעשה בראשית, מעשה הבריאה].
אוקיי. זה השיעור שלי שחידשתי [מחדש: מחדש, חידש/הציג פירוש חדש], חזרתי על השיעור של אתמול, ואני אומר שבעל התניא מחזיק גם כמונו.
מה זה… מה ההבדל בין ההבנה של נשמה, מה נשמה היא, בין בעל התניא ו, נגיד, הרמב”ם? מה זו נשמה?
—
המאמר של בעל התניא בסידורו, הנקרא “לשון וצבא המצוות”, עוסק בקושיא המפורסמת של יציאת מצרים: מדוע נאמר “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” ולא “אשר בראתי שמים וארץ”?
—
אנשים לומדים מאמרים חסידיים כאילו הם נוצרו בוואקום — שהבעל שם טוב ובעל התניא המציאו הכל בעצמם. באמת הם קראו וידעו מקורות קודמים. בעל התניא עצמו כותב “מפי ספרים ומפי סופרים”. המאמר הוא בעיקר סיפור מחדש של הכוזרי והרמב”ן בנוסח של בעל התניא, כמעט ללא חידושים משלו.
—
בעל התניא פותח בשאלה מהזוהר: מצה נקראת “מיכלא דמהימנותא” (מאכל של אמונה) — מה זה אומר?
הוא עובר לקושיא המפורסמת (ידועה בשם הכוזרי, אבן עזרא, ועוד):
> מדוע נאמר “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” ולא “אשר בראתי שמים וארץ”?
אחרים שואלים פשוט: “בריאת שמים וארץ” היא סיבה גדולה יותר לאמונה. הנוסח של בעל התניא שונה — הוא שואל מהיהבדל האונטולוגי בין יש מאין (בריאת העולם) ליש מיש (ניסים כמו יציאת מצרים):
– יש מאין (בריאת שמים וארץ) = משהו מכלום — נס מדהים
– יש מיש (יציאת מצרים, קריעת ים סוף, דם על מים) = שינוי דבר אחד לאחר — דבר קטן ביחס ליש מאין
אם רוצים להתפעל מגדולת ה’, יש לקחת את הנס הגדול יותר — בריאה!
—
בעל התניא מסכים עם הקושיא: יש מיש אכן כלום ביחס ליש מאין. אבל — הוא מעלה נקודה חדשה:
> אפילו יש מאין — בריאת העולם — ביחס להקב”ה עצמו גם כן כלום. כל העולם הוא רק “דבר ה'” — כמו מילה אחת של אדם ביחס לכל נשמתו. עשרה מאמרות — עשר מילים — הן כמו טיפה מים עמוק.
ביחס לאין סוף, שניהם — בריאה וניסים — הם “כלום”. לכן נופל ההבדל ביניהם, וצריך לחפש מהלך חדש מדוע יציאת מצרים מיוחדת.
—
– זה פשוט — אפילו גויים מבינים זאת (נוצרים, ישמעאלים)
– יש להם מזה יראת שמים ומתנהגים נכון
– זה אפילו לא אמונה — אפשר להבין זאת פחות או יותר בשכל/מדע
– זה לא ייחודי לישראל — זו רמת שבע מצוות בני נח
(זה אותו יסוד כמו אצל הכוזרי, תוספות, רמב”ן — שיש רמת אמונה שהיא אוניברסלית, ויש משהו ייחודי לישראל.)
לאחר שיודעים שה’ ברא את העולם, צריך עוד שלב — להבין שהעולם טפל (משני) ביחס לעיקר (ה’). מכיוון שהכל חי רק מהכח האלוקי, העולם אינו העיקר — ה’ הוא העיקר.
זה עושים בפסוקי דזמרה: מתבוננים בחידוש — לא רק שה’ ברא, אלא שהעולם בטל ביחס לה’.
“טפל” פירושו שהעולם משני ולא חשוב, אבל לא שהוא לא קיים. זה כמו גפרור מול גורד שחקים — הוא קטן, אבל הוא קיים. זה לא ביטול אונטולוגי (שהעולם לא קיים), אלא ביטול ערכי — העולם טפל. (ר’ יואל כהן אומר שזה פחות או יותר הפשט היחיד.)
בעל התניא כותב בהקדמה ש”לא צורך בעולם הזה הגשמי” — העולם לא צריך להתקיים. בחב”ד לא קוראים להקב”ה “הבורא” אלא “האויבערשטער” — כי בריאה היא הדבר ההכי לא משמעותי לגבי ה’ (“לא זו היא מעלת הקב”ה שברא עלמא”).
הבדל: מצד ה’ עצמו — כן, בריאה לא משמעותית. אבל מצדנו (מה שעושים בפסוקי דזמרה) — המיקוד הוא על ביטול העולם, לא על עצם ה’.
זה עדיין לא החידוש העיקרי — זו רק הקדמה.
זה החידוש העיקרי, שמתבאר בפרקים הבאים.
—
הכוזרי אומר שכל מה שהשכל האנושי יכול להשיג הוא “השגת המציאות” — שה’ חייב להתקיים, ותו לא. אי אפשר לומר מה ה’ הוא, איך הוא “נראה”, איך הוא “מרגיש” — זה מעבר לגבולות השכל.
החובות הלבבות (שער היחוד) אומר: בכל דבר בעולם שואלים שתי שאלות — “אם הוא” (האם זה קיים?) ו“מה הוא” (מה זה?). לגבי הקב”ה אפשר רק לשאול “אם הוא” — אבל “מה הוא” היא שאלה שאין לה משמעות.
הכוזרי והבעל התניא חולקים על חובות הלבבות. הם אומרים: זה טוב לגוי, לשכל אנושי. אבל דרך שכל אלוקי כן יש “מהי” — ידיעת המהות. בעל התניא קורא לזה לפעמים “למעלה מן הדעת” — אי אפשר להסביר זאת אינטלקטואלית, אבל אפשר לטעום/להרגיש זאת (שפה שהכוזרי שאל מהסופים).
הכוזרי קורא לזה “ידיעת שם עצם” — הכרת השם האישי של הקב”ה (proper name), כלומר ידיעת המהות. הוא לא צריך להתאמץ להוכיח שיש אלוקים, כי הוא מדבר עם ה’, הוא רואה את ה’.
—
בעל התניא מסביר על פי קבלה:
– בריאת העולם לא באה ממהות ה’ — היא באה ממציאות ה’, ברמה של “דיבור”. לכן מבריאת העולם אפשר רק לשמוע שיש אלוקים, אבל לא לראות את ה’.
– יציאת מצרים משורשת במדרגה גבוהה יותר של אלוקות מבריאת העולם. כאן אפשר כן לראות מה הוא — זו ידיעת המהות.
זה כל התורה של מצה (מיכלא דמהימנותא): הגמרא אומרת שכאשר תינוק טועם טעם דגן, הוא מתחיל לומר “אבא”. בעל התניא מדייק: לא כתוב שהוא מבין מה זה אבא — הוא רואה את אביו. יש לו ידיעת המהות ללא ידיעת המציאות — הוא לא יכול להסביר מה זה אבא, אבל הוא מכיר אותו. בעל התניא קורא לזה “קטנות” מסוימת כי אי אפשר להסביר זאת (זאת הוא יסביר מאוחר יותר, אולי בשבועות).
הערה: זה לא חידוש של בעל התניא עצמו — זה כבר כתוב במקובלים קודמים.
—
בעל התניא נותן ביאור שני, יותר על פי קבלה, עם שלוש מדרגות (לא עולם האצילות):
– יש להם הכרת המציאות — אפילו עובדי עבודה זרה אומרים “אלהא דאלהיא” (אלוקי האלוקים)
– אבל אין להם שום קשר עם ה’, לא יכולים לתפוס אותו — הכל עובר דרך השרים
– הם מבינים שמכיוון שיש אלוקים, כל השאר בטל — אבל עדיין לא ידיעת המהות
– זה מקביל לחסידי אומות העולם — גויים שלא עובדים עבודה זרה למעשה. יש להם “אור קצת באור המלאכים” — התפעלות מסוימת מהביטול
– לנשמות יש לא רק ביטול, אלא גם ידיעת עצמות/מהות ה’ — לא רק ידיעת המציאות
– נשמה טועמת אלוקות ישירות — כמו טעימה/ראייה לעומת רק הבנה
– זה מה שבעל התניא קורא “פנימיות נשמות הצדיקים” — נשמות ישראל הן “חלק אלוקה ממעל”, מחוברות ישירות לה’ עצמו (לא מקליפות, לא ממלאכים)
– לכן הן יכולות “לדבר עם ה’ עצמו” — זה החידוש של יציאת מצרים: ידיעת המהות/ידיעת שם עצם
עד כאן — בעל התניא הולך עם שיטת הכוזרי.
—
הרמב”ן (על “אשר חלק ה’ לכל העמים”) מחזיק בשיטה רדיקלית:
– עבודה זרה היא אמת — כל האלים (זאוס, אמון, בעל, וכו’) הם כוחות/שרים אמיתיים. הקב”ה עצמו נתן לכל אומה שר.
– לכן אי אפשר באמת לטעון טענות לגוי שעובד עבודה זרה — המציאות והחיות שלו באות מהשר.
– הטעות של עבודה זרה אינה שהם לא מאמינים באלוקים (כולם מאמינים!) — הטעות היא שהם מייחסים חשיבות לכוחות מסוימים שלא ראויים להיות חשובים. הם עושים שר לצד ה’.
הרמב”ן אומר: “ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן” — יהודי בחו”ל עובד עבודה זרה בטהרה. כל עוד נמצאים תחת שלטון הגויים (כמו במצרים), נמצאים תקועים תחת כוחות שלא יכולים להראות את ה’. אפשר לומר בתיאוריה “אני לא עובד ע”ז”, אבל בפועל — כן.
החידוש העיקרי של יציאת מצרים הוא: יציאה מרמת השרים.
הרמב”ן מפרש “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים” — לא כמו רש”י (שהוא שבר את הפסלים הפיזיים). הרמב”ן אומר: הוא שבר את כוחם — הסטרא אחרא, הספירות דקליפה, שבעים השרים. דרך זה היהודים יכלו לצאת מהמערכת שחוסמת ידיעת המהות.
—
אם נשמה היא חלק אלוקה ממעל ומבינה הכל בגן עדן — מה הרווח של ירידה לעולם? אם יורדים רק כדי לחזור — זה כמו איש עסקים שנוסע ומחזיר את אותו כסף — לא איש עסקים טוב.
הבחיי (חובות הלבבות), רב סעדיה גאון, הכוזרי — אומרים שנשמה מבינה הכל בעצם, יורדת “במאסר הגוף”, וצריכה רק לחזור למצב המקורי. בעל התניא חולק: חזרה לבד לא מספיקה — חייב להיות רווח חדש.
—
העבודה העיקרית היא לא שהנשמה תטעם אלוקות (זה “קל”, זה היה בגן עדן). העבודה העיקרית היא:
– להיכנס למצרים (לא רק לצאת!)
– שהגוף/שכל יבין את ה’ — לא רק הנשמה
– “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” — דווקא ההשגה שאפשר להבין בשכל, כלומר יש מאין
רוב תהילים מדבר על יש מאין — התבוננות פשוטה (כמו “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”), לא על השגות חסידיות של ביטול/חוויות נשמה. למה? כי המטרה של הקיום היא שהגוף יבין, לא הנשמה.
—
אביו של האדמו”ר הזקן התפלל “עיניו למטה ולבו למעלה”:
– לבו למעלה = הלב שואף להקב”ה ✓
– עיניו למטה = עיני השכל (התבוננות) צריכות להסתכל למטה — לתוך השכל הפשוט, ליש מאין
מי שמתפלל “עיניו למעלה” (בעיניים עצומות, רק עם חוויות נשמה):
– יהיו לו הרבה נפילות אחרי התפילה
– ישכח הכל
– חי בעולם הדמיון — נעשה “פנטזיונר גדול”
– הרבה אנשים חושבים: “פנטזיונר גדול יותר = עובד ה’ גדול יותר” — זה שקר
—
רבנים חסידיים אחרים אומרים ללכת עם כוחות הנשמה. בעל התניא חולק: אם לא פותחים עם השכל כמו שהרבי אומר — זה “בקושי בזבוז זמן.”
—
| ממד | שיטה |
|—|—|
| מצד מציאות/מדרגה | כוזרי — ידיעת עצמות גבוהה יותר |
| מצד עבודה/מעשית | רמב”ם — 100% — רק השגה שכלית נחשבת |
– מה שהנשמה מבינה הוא “totally useless” לעבודת ה’
– העבודה העיקרית היא מה שאפשר להשיג עם השכל עצמו
המיטלער רבי (ממלא מקום) כותב שלוש-ארבע פעמים בספריו: אף אחד לא יטעה — אפילו כשהאדמו”ר הזקן מזכיר מדרגות גבוה מדעת, זה לא אומר שלא צריך להתבונן. אפילו יראת הרוממות (לא רק יראת העונש) צריך להבין בשכל.
> מה שלא מתאמצים להבין בשכל — שיהיה אפשר להסביר בשכל הפשוט — הוא totally worthless ככל שזה נוגע לעבודת ה’ ומציאות האדם בעולם הזה.
—
חב”דניקים לא אוהבים חקירה — אבל מה שבעל התניא דורש הוא ממש מה שחקירה אומרת: חקירה פשוטה, הבנת דברים בשכל. רק המסגור של בעל התניא שונה: לא “צריך חקירה כי אין אמונה”, אלא “צריך חקירה כי אנחנו חיים בעולם השכל, לא בעולם הנשמה.” עולם הנשמה היה טוב לפני בריאת העולם. בעולם השכל אפשר להכניס רק עם כח השכל.
—
הקוצקר רבי (אצל רבי ר’ בונם) אמר דבר דומה: יהודי יכול להבין השארת הנפש — אבל “מה יש לי מזה?” כיהודי מקבלים את זה for free, automatically. אנחנו לא באנו לעולם לקבל דברים בחינם — אלא לעשות דברים שצריך להבין.
—
אפילו מצוות האמונה בהשארת הנפש — הרמז הוא שיתבוננו במדרגות של השארת הנפש. אפילו השארת הנפש צריך להבין בשכל הפשוט שהוא ממעשה בראשית (לא רק “להאמין”).
—
מה ההבדל בין הבנת בעל התניא של “נשמה” להבנת הרמב”ם של “נשמה”? — זה נשאר פתוח לשיעור הבא.
—
בעל התניא עושה מהלך דרמטי בשלושה שלבים:
1. הוא מציב (בסגנון הכוזרי) שנשמות ישראל יש להן ידיעת עצמות/מהות ה’ ישירה — גבוה מבריאת העולם, גבוה ממלאכים, גבוה מגויים. זה החידוש של יציאת מצרים: יציאה מהמערכת של שרים שחוסמת גישה ישירה לה’.
2. הוא מסתובב ושואל: אם זה הכל — מה הרווח של ירידה לעולם? לנשמה יש את זה כבר בגן עדן!
3. הוא חוזר full circle לרמב”ם: התכלית היא שהגוף/שכל יבין — דרך התבוננות שכלית (יש מאין, מעשה בראשית). חקירה שכלית פשוטה היא העבודה העיקרית, אם כי מסיבה שונה לגמרי מהרמב”ם: לא כי אין אמונה, אלא כי אנחנו חיים בעולם השכל, והמטרה היא שהשכל — לא הנשמה — ישיג את ה’.
מרצה:
לגבי הענין של יציאת מצרים מכל מיני חקירות שיש, “אשר תשיחו” “אשר תשיחו” וכל מיני דברים כאלה.
אז למדתי ביום טוב שלבעל התניא יש מאמר בסידורו, שנקרא “לשון וצבא המצוות”, שבו הוא מדבר על הקושיא, והוא אומר שם תירוץ לפי דרכו.
אני מניח שהליובאוויטשים בדרך כלל לומדים את זה ואומרים הסברים ודברים, אבל אני חושב שמי שלמד איתנו בעיקר את הכוזרי, אז הוא לכאורה המקור של הרעיון, של דרך החשיבה, ואולי דברים אחרים שלמדנו. אני יכול לראות ממש בכוזרי וברמב”ן, אראה לכם איך, הכוזרי והרמב”ן, ממש הוא… ממש… סליחה, אני חוזר. ממש…
אחד הדברים שאני ממשיך לומר הוא שאנשים ממשיכים ללמוד דברים כמו מאמרי הבעל התניא או כמו ספרי חסידות אחרים, כאילו הם נולדו בוואקום, כאילו הם לא קראו שום דבר לפניהם, והם פשוט ממציאים דברים, וכך במיוחד במקומות מסוימים שבהם הם אוהבים לדבר על העובדה שהבעל שם טוב לא ידע, וברוך השם בא הבעל שם טוב והוא גילה הכל.
ואם באמת מתחילים לחקור דברים, תדעו שברור שגם הם לא היו טיפשים וגם הם קראו הרבה. לבעל התניא יש את האמרה המפורסמת בספרו, זה “מפי ספרים ומפי סופרים”, והליובאוויטשים מתעסקים עם הספרים והסופרים. יש לו מקומות אחרים שבהם הוא אומר מאוד ברור, הוא לא אומר חידושים, הוא אומר רק מה שכתוב.
אז בכל מקרה, אני רוצה להראות שזה יסוד, למעשה זה יסוד מאוד, אני יכול להעלות את זה, זה מאמר מאוד יסודי בחב”ד, זה מאמר, לפחות הרעיון נמצא שם, אם מביאים את זה מכאן או ממקומות אחרים. מה שהוא אומר רעיונות דומים, הקשורים לכל הדברים על אמונה, על ידיעה, כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם.
ואתם יכולים לראות, אם אתם מכירים את המקורות שקראנו, ולפחות איך שהוא מסביר את זה, אפשר לראות שהוא אומר פחות או יותר עוד קצת כוזרי וקצת רמב”ן ואת מהלכם, וכמעט שהוא לא אומר שום חידוש משלו. יש לו את הנוסח שלו, את הקנאק שלו איך שהוא אומר את זה, אבל אתה יכול לראות מאוד ברור שזה פשוט הוא מספר מחדש את הסיפור הישן בשפה שלו.
אז, אני רוצה להראות לכם, יש לי את זה כבר זמן רב, מה שעשיתי כזה, קראתי את זה, עשיתי כמה, איך קוראים לזה, קווים תחתונים, לא קווים תחתונים, אלא הסימונים הצהובים על הדברים העיקריים שהראיתי.
והוא הולך ככה, אני יכול ללכת במהלך שלו במהירות ואני יכול להראות מה אני רואה.
הוא מתחיל עם שאלה, למה המצה עומדת בזוהר שמצה נקראת מיכלא דמהימנותא, והוא רוצה לדעת מה זה אומר מיכלא דמהימנותא.
הוא אומר כך, קודם צריך להבין מה זה אומר אמונה? זה נקרא מאכל של אמונה, אז מה זה כל הענין של אמונה?
זה מתחיל מהקושיא הידועה בשם המפרשים, למה כתוב “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, למה לא כתוב “אשר בראתי שמים וארץ”?
אתה יכול לראות מיד שהדרך שבה הוא מניח את הקושיא היא קצת אחרת מאשר אנשים אחרים פשוט מניחים את זה.
הם למדו את אבן עזרא או אחרים, אבל אני לא זוכר שהם הניחו את הקושיא כמו שהוא מניח את זה.
לכאורה הקושיא שלהם הייתה, ש”אשר בראתי שמים וארץ” היא הרבה יותר סיבה גדולה, או הרבה יותר מקור גדול לאמונה, או הרבה יותר מקור גדול לעבודת השם, מאשר הענין של “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שזה כמו סיפור אחד, אחד הדברים שהוא עשה הוא “הוצאתיך מארץ מצרים”.
וכמו שהכוזרי שאל, מה זה קשור אלי? זה היה רק לכמה אנשים, רק אולי בקושי אפשר להוסיף שזה הולך גם לנכדיהם, אבל זה נראה הרבה פחות מוכרח, הרבה פחות הוכחה שכלית, כל הענין של יציאת מצרים, זו רק עדות, רק מעשה.
ובאמת קצת, הוא מניח את הקושיא אחרת, הוא מניח את זה שמה אתה אומר לי? שיציאת מצרים, כולי האי, זה הנס הגדול, זה הפלא הגדול, ההתפעלות הגדולה שצריך להיות. יש לי כאן הרבה יותר חידוש גדול, למה? כי יציאת מצרים היא רק יש מיש, כמו שאנחנו אומרים תמיד, יש יש מאין ויש יש מיש.
יש מאין, שהקב”ה עשה את השמים והארץ מכלום, זה פלא עצום, לפי הבעל התניא לפחות, אפשר לחלוק על זה, אבל הוא אומר שזה פלא גדול. כי סתם לשנות דם על מים, זה דבר קטן, אם אתה חושב על זה בהקשר של יצירת משהו מכלום, זה בהחלט הרבה יותר חידוש גדול.
ולכן, כולי האי, הקושיא של החפץ חיים היא במובן מסוים, הוא חושב כבר איך שהוא אומר בשיעור החסידי שלו, מה שהוא חושב, אני חושב פנימה, אמרתי שאני רוצה מזה לקבל התפעלות מסוימת בגדלות השם, אני הולך להתפלל, אני הולך לומר קריאת שמע, אני הולך לומר “אשר הוציאך מארץ מצרים”, אני רוצה להתפעל מגדלות השם.
ומה מרשים אותו הכי הרבה? אותו, לכאורה, מרשים הרבה פחות יציאת מצרים מאשר בריאת שמים וארץ, שזה הרבה יותר נס גדול, כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה מאוד מפורסם, שיש מאין הוא הרבה יותר חידוש גדול מאשר קריעת ים סוף.
כי קריעת ים סוף הפשט הוא שעמד קצת מים, זה היה צריך להיות נוזל, זה היה צריך לזרום המים, והמים עומדים המים. אבל זה היה צריך להיות הכל כלום, וזה כל הזמן משהו, זה הרבה יותר חידוש גדול.
והוא הולך לומר תירוץ כזה, שימו לב איך זה במהלך, והוא הולך לומר, הוא אומר תירוץ כזה למעשה, התירוץ שלו הוא, אדרבה, אני מסכים, הוא לא הולך לחלוק על זה. זה בטוח אמת שנס של יש מיש, שום נס, אפילו קריעת ים סוף, הוא דבר קטן, לגבי יש מאין זה כלום.
אבל יש בזה חידוש מסוים שאין ביש מאין. למה? כי אם אתה חושב פנימה, אפילו יש מאין, שזה הקב”ה בורא את כל העולם, לגבי הקב”ה עצמו, שהוא אין סוף, זה גם דבר קטן.
כמו שהוא מניח את זה בנוסח שלו, זה רק דבר השם, אם אתה חושב על אדם, מילה אחת שהוא אמר, זו לא תורה גדולה, זה לא חידוש גדול לגבי עצם הנשמה. אדם יכול לומר לך אינסוף מילים, והשכל שלו הוא הרבה יותר מזה.
אם אתה אומר למשל שכל העולם הוא מילה אחת, עשרה מאמרות, עשר מילים מהקב”ה זה כלום, כמו לקחת מילה אחת מים עמוקים. אז לגבי אין סוף, בריאת העולם היא גם כלום. אז יהיה פי שניים כלום, בריאת העולם היא כלום, וקל וחומר שקריעת ים סוף היא כלום.
אבל כאן הוא רוצה להגיע למשהו נוסף. הידיעה, וכך הוא אומר, וזה חוזר לדבר נוסף שלמדנו.
הידיעה, אומר הוא, שהחסידים שגם הם מודים בדבר שנקרא יש מאין, כלומר, הוא קורא לזה כאן נוסח אחר, כח הפועל בנפעל. זה שהקב”ה כוחו מהווה את העולם, הקב”ה עשה את זה.
גוי מבין את זה גם, הם הגויים הטובים, בעצם הוא מתכוון לנוצרים, אבל אתם יודעים, הוא צריך להבין גם את הענין של יש מאין. אף אחד לא חולק על זה. זה ידוע אפילו על אלה שהם הישמעאלים, סתם הם מתפללים, לא רק, ושימו לב למה שהוא אומר, הוא אפילו לא אומר מה החסידים מוסיפים, כמו שהוא הולך לומר.
גוי, כן, הוא יודע, אבל זה לא עושה לו כלום. לא, יש גויים שהם מבינים את זה, ויש להם ממש יראת שמים, הם מתנהגים נכון ממש בגלל זה, כי הם הבינו שהקב”ה ברא את העולם יש מאין.
כמו, מה זה כמו שכבר למדנו מתוספות ומהכוזרי ומאנשים אחרים, זה אחד הרעיונות הגדולים, זה ענין שאינו ייחודי לישראל. יש אמונה שכל אחד מבין, שבע מצוות בני נח. אבל מה שכתוב “אנכי ה’ אלקיך”, זה באמת לא כתוב כדי לומר שזה חידוש גדול יותר, ש”אשר הוצאתיך” הוא משהו חידוש גדול יותר, אבל זה כן כתוב כדי לומר שצריך להיות סוג חדש של התבוננות, משהו סוג חדש של הבנה באלוקות, שזה ייחודי לכלל ישראל. וצריך בזה עצמו לחקור, כי אחר כך הוא אומר שגם זה הגויים יכולים, אבל רק לומר את המילים.
וכך הוא אומר, הרי עומדת אמונה, וזו עוד דרך שהוא אומר שיש, ורואים אחר כך שהוא חוזר מזה, אז אני לא נכנס לזה. אבל על כל פנים, יש שני רמות.
אתה יכול לומר שהקב”ה עשה את העולם, הוא כח הפועל בנפעל, וזה אפילו לא אמונה, לא צריך להאמין, את זה אפשר פחות או יותר לראות או להבין עם מדע, אהה, כן, זה חייב להיות שהיה אלוקים שעשה את זה.
אחר כך הוא אומר, כמו איך, למשל, אנחנו מתפללים, בואו ננכס, אנחנו מתפללים, ולפי הפשט של הבעל התניא בתפילה, כל מה שאנחנו עושים זה להתבונן בענין של יש מאין, שכתוב “הללו את ה’ מן השמים”, הקב”ה עשה את זה, הקב”ה עשה את זה, הכל התבוננות בענין של בריאת העולם.
רוב התפילה, זה כמעט, אחר כך אומרים על יציאת מצרים, אבל רוב התפילה היא רק על בריאת העולם. ומה עושים כאן? זה לא הגיוני, אם אתה חושב על זה. הוא שואל, יש לו קושיא כזו, כאילו, מה אתה עושה כל כך הרבה זמן? כל כך הרבה הלל להסביר שהקב”ה ברא את העולם מכלום? זה כבר מובן, רואים מאוד טוב. מה אתה מנסה להבין? מה אתה מנסה לעשות?
ומה שאתה מנסה עכשיו להבין זה שלב נוסף, השלב השני. אז שלב מספר אחד, לדעת יש מאין, או מה שהוא קורא כח פועל בנפעל, זה פשוט, גוי מבין את זה גם, זו לא תורה גדולה.
כאן יש עוד שלב, השלב השני הוא באמת שלב ליובאוויטש, השלב החסידי של הבעל התניא, שהוא קורא לזה ביטול של העולם, או כאן הוא קורא לזה הביטול של הטפל לגבי העיקר. כלומר, אחרי שמובן שהקב”ה בורא את העולם, אתה צריך להבין עוד דבר, וזה כבר חידוש נוסף, את זה לא מבינים בפשטות, את זה צריך ללמוד פנימה, את זה עושים בפסוקי דזמרה.
חושבים פנימה עוד חידוש, והחידוש הוא שמאחר וכל העולם חי רק מהכח האלוקי שמחיה את העולם, יוצא שהעולם לא חשוב. אני לא יודע, זה מאוד חשוב, זה העסק במה שבדיוק “ביטול” אומר.
לפחות הרמה שהוא מדבר עליה כאן היא לא ביטול אונטולוגי אמיתי, הוא לא אומר שהעולם לא קיים, ולא ברור אם הוא אומר את זה אי פעם, ואת זה צריך לשאול אנשים אחרים. ר’ יואל כהן אומר שפחות או יותר זה הדבר היחיד שכתוב.
אז הוא אומר רק שזה טפל לגבי העיקר. העיקר הוא אלוקים, העולם הוא כמו טפל, אז לכן אתה צריך להיות יותר מתרשם מאלוקים. כן, אתה לא מסכים?
תלמיד:
לא, אני כן מסכים, אבל הוא אומר את המילה “טפל”. אני חושב שהבעל התניא כותב בהקדמה, “לא זו היא מעלת הקב”ה שברא עלמא”. זה הדבר הכי לא משמעותי. זה למה בחב”ד לא קוראים לקב”ה הבורא, קוראים לו האלוקים. הרעיון הוא להבין שהוא כל כך גדול מהכל, שהוא לא בקיום שלך. העולם לא צריך להתקיים.
מרצה:
כן, זה פרט אחר כשאתה חושב על זה מצד אלוקים עצמו. אבל לפחות מצד העולם, מה שאתה רוצה לעשות בפסוקי דזמרה…
תלמיד:
לא, מצד אותנו זה לא אנחנו.
מרצה:
[התמליל מסתיים באמצע הדיון]
תלמיד: זה רק לחשוב שהעולם לא קיים. אנחנו לא ברורים, אם הוא אומר את זה אי פעם. ואת זה צריך לשאול את האנשים האחרים.
מרצה: ר’ יואל כהן, זה פחות או יותר, זה הדבר היחיד שכתוב. אז הוא אומר רק שזה טפל לגבי העיקר. העיקר הוא אלוקים. העולם הוא כמו טפל. אז, לכן, אתה צריך להיות יותר מתרשם מאלוקים. כן. אתה לא מסכים?
תלמיד: לא. אני… לא, אני כן מסכים. לא, אני כן מסכים. אני כן אומר רק שטפל, אני חושב שבעל התניא כותב בהקדמה, לא זו היא מעלת הקדוש ברוך הוא שברא עלמא.
מרצה: כן, נכון, נכון. זה הדבר הכי לא חשוב. זה למה בחב”ד, הם לא אומרים, לא קוראים לקב”ה הבורא. קוראים לו האלוקים. הרעיון הוא להבין שהוא כל כך גדול מהכל. זה רק לקיום שלך. העולם לא צריך להתקיים.
כן, זה פלטפורמה אחרת כשאתה חושב על זה, מצד אלוקים עצמו. אבל לפחות, מלבד העולם, מה אתה רוצה לעשות בפסוקי דזמרה? לא, מלבד אותנו, זה לא חשוב. אנחנו פשוט לא חשובים. אני מבין. טפל אומר שזה משני.
תלמיד: נכון. זה לא חשוב. זה מה שאני מנסה לרמה? זה מה שאני מנסה לרמה. אני מבין, אני מבין.
מרצה: כן, אני מבין, אבל אתה הולך לאחור. אני לא רוצה להתבלבל. אני רוצה… לא, אני מנסה לומר, זה לא טפל. טפל יאמר שזה משני, או טפל יאמר שזה לא חשוב. זה מה שאני מנסה לעשות. אתה אומר מה ביטול אומר. מה שאני מנסה לומר הוא שביטול אומר שזה לא חשוב. שזה משני. אבל גם, לא שזה לא קיים. זה מה שאני מנסה לומר. זה דבר אחר.
תלמיד: נכון. זה לא חשוב בדבר הגדול. כמו, קופסת גפרורים מול המגדלים השונים היא לא קטנה.
המרצה: נכון. זה לא חייב להיות עבודה. אז זו הרמה השנייה. וזה מה שאני מנסה לומר. אגב, חשוב מאוד לציין. כאן, פחות או יותר, אם תראו מאוחר יותר, זה ברור. אגרוי, אתה לא יכול לעשות את זה. אגב, זה לא החידוש של ההוכחה של השבת. אבל, זה לא החידוש של ההוכחה של השבת. זה פשוט מה שהחידוש של השבת הוא.
איין ווארט פון די קריאת שמע איז “ה’ אחד”. “ה’ אחד” הייסט, ס’איז דא א השגת מהותו. אין אנדערע ווערטער, אונז לערנען אלעמאל – זה גם דבר על הרמב”ם כבר, שהוא לוקח את זה להקשר אחר – אבער על כל פנים, וואס ער זאגט איז, ס’איז דא אזא… ווען אונז רעדן פון גשמיות, און נישט נאר פון גשמיות, באמת, ווי דער כוזרי זאגט, כל מה שאנחנו יכולים להשיג עם השכל שלנו זה משהו שנקרא השגת המציאות.
אין אנדערע ווערטער, שאלוהים חייב להתקיים, משהו שנקרא אלוהים חייב להתקיים, און לא פחות ולא יותר. אני לא יכול להגיד לך מה זה אלוהים, איזה סוג דבר הוא, או אין אונזערע שפה, וויאזוי ער קוקט אויס, וויאזוי ער פילט, וויאזוי ער טעיסט, ווייל דאס איז שוין נישט בשליטת מיין שכל, און אדרבה, די כללי השכל זאגן אז מ’טאר נישט זאגן ווייטער.
דער חובות הלבבות זאגט זייער מפורסם אין שער היחוד, אז יעדע זאך אין די וועלט דארף מען אונז פרעגן, איז עס – “אימי”, און א צווייטע שאלה, “מהי”. נכון? האם הקיר קיים, ומה זה הקיר, וממה הוא עשוי, כל מיני שאלות שונות על “מה”. און דער חובות הלבבות זאגט אז די רבונו של עולם פרעגט מען נישט נאר אויב ער איז – זו שאלה שאנחנו חייבים לשאול, האם אלוהים קיים, אבל אנחנו לא יכולים לשאול מה זה אלוהים, ווייל די שאלה איז נישט באמת הגיונית. במילים אחרות, אלוהים הוא, שאלוהים קיים, אבל זה נכנס ליותר פילוסופיה, אבער ס’איז נישט דא קיין “מהי”.
און די חובות הלבבות, נישט די חובות הלבבות, און די חובות הלבבות, דער כוזרי און דער בעל התניא מתווכחים בעצם אויף דעם. זיי זאגן אז דאס איז גוט פאר א גוי, דאס איז גוט פאר א שכל אנושי. אבער די גאנצע ווארט פון א שכל אלוקי ביי אים איז אז ס’איז יא דא א “מהי”. און ער רופט עס אמאל “למעלה מן הדעת”, ווייל אולי אני לא יכול להגיד את זה כמו שהכוזרי היה אומר, אפשר רק לטעום את זה, אי אפשר להוכיח את זה – זו שפה סופית שהכוזרי שאל, אבל זה באמת מה שהוא אומר.
און דאס מסביר ער אויך, און דאס עונה ער, און מיט דעם מסביר ער קושיות המפרשים, בריאת העולם. און ער איז מסביר, אחר כך הוא חוזר והוא מסביר גם על פי קבלה, כמו במובן אונטולוגי.
וויבאלד בריאת העולם עצמה אין לה שייכות, ס’איז נישט משורש, ס’קומט נישט ארויס באמת פון מהות ה’, ס’קומט ארויס פון קיום ה’, אויף עפעס א רמה וואס הייסט דיבור, און אזוי ווייטער. ממילא, קען מען נישט פון בריאת העולם אנקומען צו זען גאט. אפשר להגיע להבין שיש אלוהים.
משא”כ יציאת מצרים, והבנתו היא משורשת, אפילו ס’קומט עצמה בעצם פון א העכערע לעוועל פון אלוקות ווי בריאת העולם, אבער דער עיקר חידוש פון דעם איז, דא קען מען יא זען וואס ער איז. דאס איז ידיעת המהות, און דאס איז די גאנצע תורה פון מצה, און א תינוק טועם טעם דגן, און ער רופט עס אפילו א געוויסע קטנות, ווייל ער קען עס נישט מסביר זיין, לכן הוא קורא לזה סוג של קטנות, כמו מה שהוא הולך להסביר לו בסוף, אולי שבועות של פסח או שבועות, אבער פאר דעם מצה, ער זאגט אים מצה.
און דאס איז אויך, ביי די וועי, כולם חושבים שזה חידוש של בעל התניא, אבער ס’שטייט שוין אין פריערדיגע מקובלים די ווארט אז מצה איז א ידיעה, אז ס’שטייט אין די גמרא אז ווען א תינוק איז טועם טעם דגן הייבט ער אן צו זאגן “אבא”.
און דער בעל התניא איז עס מדייק אז ס’שטייט נישט אז ער איז מבין ענין אבא. תינוק בן שנתיים שמתחיל לאכול, הוא כבר יכול להגיד “אבא”, הוא לא מבין מה זה אומר אבא. להיפך, הוא לא מבין, אבל הוא רואה את אביו. יש לו סוג של ידיעת המהות בלי ידיעת המציאות אפילו. לכן הוא חסר לו אפילו, וכשהוא גדול יותר יש לו כן הבנה, אבל המעלה שיש לו היא שהוא רואה.
כמו שהכוזרי אומר באופן כללי על חקירה, שהוא לא צריך להתאמץ האם יש אלוהים, כי הוא מדבר עם אלוהים, הוא רואה את אלוהים. במילים אחרות, יש לו משהו שאפשר לקשר למה שהכוזרי קרא, והם קראו ידיעת שם עצם, כן, להכיר את השם האישי של הקב”ה, שמו הפרטי, או מה שהוא קורא ידיעת המהות.
און דאס איז לכאורה, אני חושב שזה ממש חוזר על הכוזרי עם כל התורות האלה, והצורה עם הרמב”ן והתוספות שאמרו. הרעיון הוא שזה דבר יהודי, והוא מחבר שני דברים, שזה אכן גם בכוזרי, שזה אכן הדבר היהודי שהוא יכול להיות לו ידיעת המהות, הוא מכיר את הקב”ה, והשני, הוא יודע עליו.
אני רוצה להראות עוד יותר עמוק, שיש כאן שני ביאורים על המאמר, והשלישי, הביאור השני, הוא השלישי, מסביר את הענין מצד השורש, מצד, כמו שהוא עושה לפי קבלה יותר, והוא אומר כך יש שלוש מדרגות בעולם הבריאה, זה לא עולם האצילות, יש שלוש סוגי מדרגות.
מה זה אומר? אחת בפרט מה הולך כאן הסדר, יש ממלא למטה, יש נשמות, המדרגה הגבוהה ביותר. מדרגה שנייה מלאכים, מדרגה שלישית נקראת שבעים שרים, שזה אומר שבעים אומות, וכן הלאה.
וכמו שהוא אומר, כל אחד אפשר לעשות עוד פרטים, אבל זה באופן כללי.
המדרגה הנמוכה ביותר נקראת שבעים שרים, זה הוא קורא עולם העשיה, שקשור לנוגה. והשרים האלה, בוודאי יש להם הכרת המציאות, כמו שהגמרא אומרת, אפילו עובדי עבודה זרה, דקרו ליה אלהא דאלהיא, הם אומרים שהקב”ה הוא אלוהי האלוהים, הם מבינים את המציאות של יש מאין, הוא מבין את המציאות שיש אלוהים.
אבל הוא לא מדבר איתו, אין לו… זה אומר שני אין לו את הרמה האמצעית, הוא לא מבין שמכיוון שיש אלוהים, כל השאר בטל, ובאמת בעולם שהתניא קורא, זה ההיפך של עבודה זרה.
כי הטעות של עבודה זרה היא לא שהם לא מאמינים באלוהים, כולם מאמינים באלוהים. הטעות של עבודה זרה היא שהם מחשיבים פרטים מסוימים של המציאות שלא ראויים להיות חשובים. זה אומר יש כוחות, יש שרים, מלאכים, כל מיני דברים, ועובד עבודה זרה הוא עושה ליד כמה דברים, הוא עושה ליד אלוהים. וזו טעות, זה נהירו.
להבין קצת יותר טוב, זה להבין שיש אכן כוח, אבל הוא בטל ביחס לעיקר, הוא רק טפל, הוא רק… לשכבות האחרות אין שום כוח עצמאי, אבל הוא בטל ביחס לעיקר, כי זה אלוהים עצמו. אז אלה שתי הרמות למשל, שאומרים שיש שרים. השרים עכשיו, חשוב מאוד להבין איך הוא אומר את זה.
כי זה באמת חוזר לרעיון הרדיקלי הישן של הרמב”ן, אני מתכוון, הרמב”ן על עבודה זרה, על כל הפסוק של אשר חלק לכל העמים, שהרמב”ן לומד באמת, והרמב”ן לומד שזה אכן הרעיון של בחירת כלל ישראל.
שהרמב”ן לומד באמת שעבודה זרה היא אמת. זה אומר לומר שעבודה זרה היא שטויות, זה לא באמת נכון. כל עבודה זרה הם דברים אמיתיים, אלוהי מצרים שנקרא כך וכך. ואלוהי מצרים שנקרא כך וכך. כולם קיימים, השרים, ה-70 שרים.
באמת, כשהקב”ה ברא את העולם, הוא נתן יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, הוא נתן לכל אחת מהאומות אלוהים, ממש, אחד מהשרים. ליוונים הוא נתן את זאוס, ולמצרים הוא נתן את אמון, ולאחרים הוא נתן את בעל, וכן הלאה.
וזה המשחק האמיתי, ובגלל זה, הרמב”ן באמת סובר שאי אפשר באמת לבוא עם טענות לגוי שעובד עבודה זרה. במילים אחרות, אולי הוא היה כמו אברהם אבינו היה מבין, אבל באופן כללי הוא צודק, כי המציאות שלו, החיות שלו באה מהשר הזה, אבל השר כבר, בשפה של בעל התניא, בצמצום כזה, שאצלו לא ניכר באמת שום מקור, אצלו ניכר הכוח.
ועד כאן, הדבר היחיד שאתה יכול לדעת הוא המציאות של אלוהים, זה אומר הקריאה לאלוהי אלוהות, ויש מאין, הוא יודע את המציאות, אבל למעשה, הוא לא יכול להיות לו שום קשר איתו, הוא לא יכול לתפוס אותו, כי כל מה שהוא מבין עובר דרך השרים.
למעשה, היהודים שנמצאים בחוץ לארץ אפילו, נמצאים גם באותו מצב כי הרמב”ן אומר, “ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן”, ישראל שבחוץ לארץ עובד עבודה זרה בטהרה, כל עוד נמצאים תחת שלטון הגויים, או כמו במצרים, זה בהכרח, אתה באמת בעצם עובד עבודה זרה.
אפילו אתה אומר שאתה לא עובד, זה רק ידיעת המציאות, אני יכול תיאורטית לומר שאני לא עובד שום עבודה זרה, אבל בפועל אתה כן עובד עבודה זרה, כי אני תקוע תחת כוחות מסוימים, תחת מציאות מסוימת, שהמציאות לא מראה את אלוהים, הם לא יכולים להראות את אלוהים. זו הרמה הראשונה, זה אומר שבעים שרים.
אחר כך הוא אומר, יש עוד רמה. זה אמרתי רק כדי להראות לכם, שבאמת הדבר הגדול של יציאת מצרים הוא לצאת מהרמה הזו לכאורה. זה ממש מה שהרמב”ן אומר שבזה יוצאים מהנהגת השרים.
והרמב”ן מפרש, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, מפרש הרמב”ן לא כמו רש”י. רש”י אומר שהקב”ה שבר את הפסלים, הפסלים והדברים הממשיים. אומר הרמב”ן, הוא שבר אותם, למי אכפת? לא, זה אומר שהוא שבר את הכוח שלהם, הסטרא אחרא, הספירות דקליפה, מה שתרצה לקרוא להם, שבעים שרים, הוא שבר אותם. ובמילים אחרות, דרך זה היהודים שהיו באמת
אחר כך הוא אומר מדרגה שנייה, שזה אומר מלאכים. יש אכן גם בעולם העשיה מלאכים, והם מבינים כן את הביטול, שהם… למעשה, כשהוא קורא להם, זו למעשה המדרגה כמו חסידי אומות העולם, “שיש בהם אור קצת באור המלאכים”. זה אומר, אלה הגויים שלא עובדים עבודה זרה למעשה. יש להם כן ביטול מסוים והתפעלות לביטול, מכיוון שהם לא… זו מדרגה אמצעית.
אבל זו עדיין לא המדרגה העיקרית שאנחנו רוצים להגיע. המדרגה השלישית היא נשמות, שהן אפילו גדולות יותר ממלאכים. והנשמות, הן לא אפילו ביטול. הן לא רק שהן יודעות שיש אלוהים, לא רק שהן יודעות שכל שאר הכוחות לא חשובים, הם טפל, אלא יש להן גם דבר שנקרא… שהוא קורא הרבה פעמים ידיעת עצמות האלוהים, או ידיעת מהותו, לא רק ידיעת המציאות.
יש להן… אפשר לומר את הדרך הבסיסית, ואני חושב שכאן אני חוזר לדרך החשיבה שלי, שהילדים יבינו את זה טוב יותר מבעל התניא, כי בעל התניא מתערבב עם כל מיני לשונות, אבל למעשה הילדים יבינו את זה טוב יותר. הוא אמר שאפשר לקרוא לזה כמו טעימה או ראייה לעומת הבנה. אני טועם את זה או אני רואה את זה. וזה מה שאומרת נשמה.
זה הרעיון שהוא קורא “פנימיות נשמות הצדיקים”. וזה בשפה שלו אותו דבר כמו לומר שנשמות ישראל הן “חלק אלוקה ממעל”, שהן מחוברות, יש להן יתרון השורש כזה, שהן נובעות מאלוהים עצמו, לא מהקליפות, אפילו לא מהמלאכים, אלא מאלוהים עצמו. ולכן הן יכולות להבין, יש להן שפה. הוא יכול לדבר עם אלוהים עצמו, וזה באמת החידוש של יציאת מצרים, שהוא ידיעת המהות או ידיעת שם עצם, וכן הלאה.
עד כאן זה פשוט, שלכאורה הוא הולך עם שיטת הכוזרי. נראה לי שהוא מסתובב, ויש פנייה מעניינת מאוד שיש לו, והוא חוזר לשיטת הרמב”ם, וצריך להבין את זה טוב מאוד.
נראה לי שבעל התניא חוזר, והוא אומר, כל זה נראה יפה ונחמד, אבל זה לא מספיק. למה? כי כבר למדנו, והוא הולך להגיד את זה בנוסח שלו, למדנו, אנחנו יודעים שנשמה לא באה לעולם כדי להיות נשמה.
כי הוא שואל תמיד את השאלה, אם הנשמה היא חלק אלוקה ממעל, והיא מבינה הכל, והיא הייתה בשמים והיא הבינה הכל, היא יורדת לעולם והיא מבינה פחות, זה סתם בזבוז זמן. צריך להיות איזשהו רווח מלרדת לעולם. אתה אומר, אה, ירדנו במטרה לעלות, נו, חזרנו למקום שהתחלנו, אין בזה טעם. לדעתו, צריך להיות איזשהו רווח מלבוא לעולם הזה שלא היה לנו, שזה לא אותו דבר כמו פשוט לחזור למקום שבאת ממנו.
לכן הוא מאוד חולק, בעל התניא, זה חידוש גדול שלו, שהכוזרי, רב סעדיה גאון, חובות הלבבות, וראשונים אחרים, שאומרים שנשמה בעצם מבינה הכל, היא יורדת לעולם היא תקועה, כמו שהוא קורא לזה, במאסר הגוף, והיא צריכה לחזור.
אומר בעל התניא, נו, מה יש לנו מלחזור? מה יש לקב”ה מזה? זה כמו מישהו שנוסע לעסקים, והוא חוזר עם אותו כסף שהוא הביא, זה לא איש עסקים טוב. הוא צריך לקנות משהו, ולרכוש משהו, והוא צריך לעשות משהו.
על זה הוא אומר שצריך באמת, מה שצריך לעשות הוא, צריך מה שהוא קורא לזה מברר את קליפת נוגה, או מברר את הגוף.
במילים אחרות, ביחס לסוגיא, זה אומר שהעבודה העיקרית של אדם היא לא להיות הנשמה שיש לה טעימה של אלוהים, כי זה קל, זה יש לך בגן עדן, ולקב”ה יש הרבה נשמות כאלה בגן עדן. הדבר העיקרי שצריך לעשות הוא באמת להיכנס למצרים, לא לצאת ממצרים, אלא להיכנס למצרים כמעט.
ומלבד זאת הוא לומד, וזו עוד דרך נוספת איך הוא לומד, “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [אשר הוצאתיך מארץ מצרים: “אשר הוצאתך מארץ מצרים” – פתיחת עשרת הדברות], מה שאתה רוצה, אני רוצה דווקא את “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שזה דווקא לא הבנת הקב”ה עצמו, אלא דווקא הבנת ההשגה [השגה: השגה, הבנה] שאפשר להבין בשכל [בשכל: בשכל, בתבונה], במילים אחרות הרעיון שהוא קורא לו כאן יש מאין [יש מאין: יש מאין, בריאה מאפס – creatio ex nihilo].
ועל זה הוא אומר, זו הסיבה שרוב תהילים [תהילים: תהילים, ספר תהלים] שמדבר על יש מאין, רוב תהילים לא מדבר על השגות חסידיות של ביטול ושל הנשמה שהיא רואה בעצמה, יש אולי כאן פסוקים [פסוקים: פסוקים, פסוקי תנ”ך] על זה, אבל רוב זה מדבר על יש מאין, על התבוננות [התבוננות: התבוננות, הרהור] פשוטה, כפי שהם למדו, כן, “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” [שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה: “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” – ישעיהו מ:כו] מישעיהו הנביא [ישעיהו הנביא: ישעיהו הנביא, הנביא ישעיהו], והרבה פסוקים שנמצאים בתהילים אומרים דברים דומים מאוד לאלה.
ולמה זה? הרי זה צמצום [צמצום: צמצום, הגבלה/התכווצות] גדול? לא, כי הסיבה שאתה קיים היא לא שהנשמה שלך תבין את ה’, הסיבה שאתה קיים היא שהגוף שלך יבין את ה’, השכל שלך יבין את ה’.
ולכן, מי שהוא עושה כמו… זה הרי ההבדל עם רבי חסידים אחרים שהם אומרים שצריך דווקא ללכת עם כוחות הנשמה [כוחות הנשמה: כוחות הנשמה, כוחות הנפש], אם אתה לא הולך לעשות כמו שהרבי אומר עם השכל שלך, זה בקושי בזבוז זמן.
ועל זה הוא אומר, זה… אני בא, אני קופץ כאן, מה הוא אומר, זה של אביו שכתוב שהוא התפלל “עיניו למטה ולבו למעלה” [עיניו למטה ולבו למעלה: “עיניו למטה ולבו למעלה” – ביטוי תלמודי המתאר יציבת תפילה נכונה].
הוא נהג, מה זאת אומרת שהוא היה צריך להסתכל עיניו למטה? למה הוא מסתכל למטה? הוא צריך הרי להסתכל למעלה, בתפילה עפים הרי למעלה, צריך הרי להסתכל אל הקב”ה.
לא, כי לבו למעלה, אתה רוצה הרי באמת להגיע לשם, אבל העיניו, זו ההתבוננות שלך, עיני השכל [עיני השכל: עיני השכל, עיני התבונה], לא צריכות להיות למעלה. למעלה זה קל, זה צריך להיות עיניו אבל למטה, היכנס לשכל פשוט, לשכל של יש מאין.
והוא טוען שאם לא כך, כפי שהוא הולך לקרוא מה שהוא אומר כאן, “ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת” [ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת: “ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת”] עם היש מאין, “ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך” [ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך: “ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך”], אם למישהו יש רק ידיעות חיצוניות [ידיעות חיצוניות: ידיעות חיצוניות, ידיעות שטחיות], אבל “נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו” [נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו: “נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו”], כל אחד יודע שהגוף הרגיל היומיומי לא מחזיק מזה.
ומה יקרה? אם הוא היה מתפלל עיניו למעלה, אם הוא היה מתפלל בעיניים עצומות, ומה היה קורה? היו לו הרבה נפילות [נפילות: נפילות, ירידות רוחניות], אחרי התפילה הוא היה שוכח מזה.
או בשפה אחרת היו אומרים היום, זה שבעצם הוא חי בעולם הדמיון [עולם הדמיון: עולם הדמיון, עולם הפנטזיה], והוא הופך לפנטזר גדול, וכמו שיש הרבה אנשים שהם חושבים שככל שהוא פנטזר גדול יותר, עובד ה’ [עובד ה’: עובד ה’, משרת ה’] גדול יותר. למה? כי הוא כל היום עיניו למעלה.
אומר בעל התניא, אסור להיות עיניו למעלה, צריך להיות לבו למעלה, אבל עיניו למטה, כי לא באנו לעולם כדי להסתכל למעלה, באנו לעולם כדי להסתכל למטה.
ומה שזה אומר זה להבין שזה מאוד מעניין איך בעל התניא מלקט [מלקט: מלקט, אוסף/מסנתז] כמו קוגל של כל השיטות של ראשונים.
מצד אחד הוא מתחיל שבוודאי המדרגה הגבוהה יותר היא מצד עצמות [מצד עצמות: מצד עצמות, מבחינת המהות], כמו שהכוזרי אומר, ידיעת המציאות היא ידיעת השם [ידיעת השם: ידיעת השם, הכרת ה’].
אבל כאן הוא לגמרי מסכים, מצד עבודה הוא מאה אחוז בצד של הרמב”ם, שמה שהנשמה מבינה זה לגמרי חסר תועלת, ועיקר העבודה של אדם היא מה שהוא יכול להשיג [משיג: משיג, מבין] עם השכל שלו עצמו.
והוא ממשיך, המיטלער רבי [מיטלער רבי: המיטלער רבי, רבי דוב בער שניאורי, 1773-1827, בנו ויורשו של האדמו”ר הזקן] שהיה הממלא מקום [ממלא מקום: ממלא מקום, יורש], הוא כותב את זה שלוש-ארבע פעמים בספריו, מאריך [מאריך: מאריך, מרחיב בהסבר] מאוד שאף אחד לא יטעה, שמה שהאדמו”ר הזקן [אלטער רבי: האדמו”ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, 1745-1812, מחבר התניא] אומר שיש מדרגות שהן גבוהות יותר מדעת [דעת: דעת, ידיעה], מה המדרגה היא, בשפה אחרת עבור “יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא” [יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא: “יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא” – נוסח ליטורגי], וכל הדברים האלה, ואנשים חושבים, אם כך לא צריך להתבונן בזה, מספיק שיודעים.
לא. כשכתוב שצריך להיות יראת הרוממות [יראת הרוממות: יראת הרוממות, יראה מגדולת ה’] ולא יראת העונש [יראת העונש: יראת העונש, פחד מעונש], הוא ממשיך, זה אומר שצריך גם להבין את זה. אה, אתה אומר שאי אפשר להבין את זה? קשה להבין את זה? צריך להתאמץ יותר להבין. בדיוק להיפך.
כי מה שלא מתאמצים להבין עם השכל, שתוכל להסביר [מסביר: מסביר, להסביר] בשכל הפשוט [בשכל הפשוט: בשכל הפשוט, בתבונה פשוטה], זה לגמרי חסר ערך ככל שזה נוגע לעבודת השם [עבודת השם: עבודת השם, עבודת ה’], למציאות האדם בעולם הזה [מציאות האדם בעולם הזה: מציאות האדם בעולם הזה, קיום האדם בעולם הזה].
וכאן באמת בעל התניא חוזר מעגל שלם לשיטת הרמב”ם [שיטת הרמב”ם: שיטת הרמב”ם, גישת הרמב”ם], שצריך להיות חקירה [חקירה: חקירה, חקירה פילוסופית] פשוטה ולהבין דברים פשוט. למרות שחב”דניקים לא אוהבים חקירה, אבל זה ממש מה שחקירה אומרת.
וזו דרך אחרת שלו לומר: במקום לומר שצריך חקירה כי אין אמונה [אמונה: אמונה, אמונה] או משהו כזה, צריך חקירה כי אנחנו חיים בעולם השכל [עולם השכל: עולם השכל, עולם התבונה], אנחנו לא חיים בעולם הנשמה [עולם הנשמה: עולם הנשמה, עולם הנפש]. עולם הנשמה היה טוב מאוד לפני בריאת העולם [בריאת העולם: בריאת העולם, בריאת העולם]. אנחנו חיים בעולם השכל, והדרך היחידה איך אפשר להכניס לעולם השכל היא עם כח השכל [כח השכל: כח השכל, כוח התבונה].
ובאמת, אפילו הן באמת מדרגות קטנות יותר, מבינים באמת רק שבר שבריה [שבר שבריה: שבר שבריה, שבר של שבר]. אבל דרך זה מבררים שבשבר שבריה יש גם שורש שרשיה [שורש שרשיה: שורש שרשיה, שורש של שורש].
והקוצקר רבי [קאצקער רבי: הקוצקר רבי, רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק, 1787-1859] אמר אצל רבי ר’ בונם [רבי ר’ בונם: רבי שמחה בונם מפשיסחה, 1765-1827] דבר דומה מאוד שהספרים האחרים מסבירים, שהקוצקר רבי יכול לענות בצדק. שיהודי יכול להבין השארת הנפש [השארת הנפש: השארת הנפש, אלמוות הנשמה]. אבל מה יש לי מזה? אני ברוך השם נהייתי יהודי, אני אדם, אוטומטית יש לי הכל בחינם. אנחנו הרי לא באנו לעולם לקבל דברים בחינם. זה בוודאי דבר שהקוצקר רבי היה מסכים.
באנו לעולם לעשות דברים שאי אפשר בחינם, שצריך להבין. ולהבין צריך, כמו שכתוב “כי היא מורא עיניך” [כי היא מורא עיניך: “כי היא מורא עיניך” – דברים כח:לד], צריך להתבונן בענינים [ענינים: ענינים, נושאים/עניינים] של השארת הנפש.
ובמילים אחרות, אפילו המצווה [מצוה: מצווה, ציווי] של אמונה שכתוב השארת הנפש, הכוונה הרמז [רמז: רמז, רמז/אלוזיה] שבעל התניא אומר שצריך להתבונן במדרגות של השארת הנפש, והנפקא מינה [נפקא מינה: נפקא מינה, הבדל מעשי] היא שאפילו המצווה של השארת הנפש צריך גם להבין עם השכל הפשוט שהוא ממעשה בראשית [מעשה בראשית: מעשה בראשית, מעשה הבריאה].
אוקיי. זה השיעור שלי שחידשתי [מחדש: מחדש, חידש/הציג פירוש חדש], חזרתי על השיעור של אתמול, ואני אומר שבעל התניא מחזיק גם כמונו.
מה זה… מה ההבדל בין ההבנה של נשמה, מה נשמה היא, בין בעל התניא ו, נגיד, הרמב”ם? מה זו נשמה?
ר' חסדאי קרשקש, א ספרדישער ראשון פון די 14טע יארהונדערט, האט געשאפן א ראדיקאלע קריטיק אויפן רמב"ם'ס פילאסאפישן פראגראם. זיין הויפט טענה איז אז אמונה וואס קומט פון באווייזן אדער פון נסים האט קיין מאראלישן ווערט נישט, ווייל דער מענטש איז אן אונס צו גלייבן און האט נישט קיין בחירה אין דעם. דאס שאפט א גרויסע פראבלעם פאר די גאנצע תורה'דיגע סיסטעם פון שכר ועונש און פאר די צענטראלע באדייטונג פון יציאת מצרים אלס יסוד פון אידישער אמונה.
מבוסס על דרשת הפסח לר' חסדאי קרשקש
—
דער שיעור איז א המשך פון דעם פסח-נושא: די צענטראלע באדייטונג פון יציאת מצרים. עס זענען פאראן פילע מקורות – אין תורה, תנ”ך, חז”ל, הלכה, סידור, און ראשונים – וואס באהאנדלען דעם נושא. יציאת מצרים איז איינע פון די וויכטיגסטע ארגאניזירנדע פרינציפן פון דער תורה, פארבונדן מיט דעם קאנצעפט פון עיקרים – ווי מען ארגאניזירט די תורה פון כלל צו פרט.
צוויי וועגן פון פארשטיין דעם:
– טראדיציאנעלער וועג: אלעס דרייט זיך ארום יציאת מצרים.
– מעדיעוואלער ראציאנאליסטישער וועג (רמב”ם וכו’): יציאת מצרים איז דער לאגישער יסוד (logical basis) פאר פילע זאכן אין תורה – א באווייז פאר מציאות ה’, השגחה, בחירת ישראל, א.א.וו.
—
כמעט אלע ראשונים וואס מען האט ביז יעצט געלערנט – אפילו בעלי התוספות – ארבעטן אינערהאלב איין פאראדיגם: דעם פון רב סעדיה גאון און רמב”ם. זיי האבן באשלאסן לויט פילאסאפישע הנחות ווי צו ארגאניזירן, און אלע קשיות, סברות, טענות זענען פּרעדיקטאבל אינערהאלב דעם גרויסן סיסטעם.
אזוי ווי אין נגלה זענען זייער ווייניג ראשונים וואס פרעגן אריגינעלע, באזישע שאלות (רש”י און תוספות פרעגן אפט נישט די מערסט פשוט’ע קשיות), אזוי אויך אין טעאלאגיע – ווייניגע דענקער גייען איין שריט צוריק פון דעם אנגענומענעם פריימווארק.
—
געוויסע גרויסע דענקער זענען געווען אין דער פאלשער צייט (ציטירט פון ראוויצקי’ס ספר „יצחקי”):
– 200 יאר פריער – וואלטן זיי געהערשט.
– 200 יאר שפעטער – אויך.
– אבער זיי זענען געפאלן אין דער תקופה ווען דער ראציאנאליסטישער וועג שטארבט אויס (ספרדישע קהילות אין ירידה), און נייע וועגן (קבלה, פלפול, ענציקלאפעדישער סגנון ווי בית יוסף, שפעטער חסידות) זענען נאך נישט אויפגעבליט.
רעזולטאט: זייערע חידושים זענען געבליבן „סטאק” – א one-time דערגרייכונג אן א המשך.
—
– געלעבט אין שפאניע, צווייטע העלפט 14טן י”ה.
– תלמיד פון דער ר”ן (רבינו נסים פון גירונדי, דרשות הר”ן).
– רבי פון ר’ יוסף אלבו (ספר העיקרים – „א סאך ווייניגער אינטערעסאנט ווי זיין רבי’ס ספרים”).
– חבר/צייטגענאס פון דער ריב”ש.
כ”ף ר’ שי”ן כ”ף שי”ן. דאס איז נישט דער זעלבער קרשקש ווי דער ריטב”א (רבינו קרשקש) אויף מסכתות.
קרשקש’עס דעקלארירטער ציל אין זיין הקדמה: אראפווארפן דעם רמב”ם אינגאנצן – סיי אין הלכה סיי אין השקפה. ער האלט אז דער רמב”ם האט אלעס פארשטאנען פאלש, בעיקר, און מען דארף אנהייבן פון פריש.
1. „נר אלקים” – חלק הנגלה (הלכה): ער וויל מסדר זיין כל התורה כולה ווי דער רמב”ם, אבער מיט דריי תיקונים:
– מקורות צושרייבן (וואס דער רמב”ם האט נישט געטון).
– מחלוקות ברענגען.
– לאגישע סטרוקטור: ווייזן ווי איין הלכה שטאמט פון דער אנדערער (נביעה/דעריוויישאן), נישט בלויז א ליסטע. זיין טענה: ביים רמב”ם קען מען נישט מכריע זיין אין נייע שאלות, ווייל עס איז נאר א ליסטע פון כללים אן קלארע לאגישע קייט.
2. „אור ה'” – חלק המחשבה/טעאלאגיע: ער נעמט ראדיקאלע פאזיציעס קעגן דעם רמב”ם’ס אמונות-סיסטעם.
—
קרשקש איז איינער פון די ערשטע (אפשר דער ערשטער) וואס טשאלענדזשט די גאנצע אידעע פון די רמב”ם’ס 13 עיקרים: ווער האט געזאגט אז דאס זענען דוקא די וויכטיגע? ווער האט געזאגט אז ס’איז בכלל דא אזא זאך ווי דאגמאטישע עיקרים?
דער ספר העיקרים (ר’ יוסף אלבו) איז בלויז א שטיקל סיכום פון קרשקש’ס קשיות, אבער גייט נישט נאנט אזוי ווייט ווי דער רבי. דער רשב”ץ פרובירט פארענטפערן דעם רמב”ם.
נאך שארפער: ווייל דער רמב”ם איז געבויט אויף אראבישע אינטערפרעטאציעס פון אריסטאטל, גייט קרשקש דורך יעדע איינע פון די ~25 פיזיקאלישע/מעטאפיזישע הנחות וואס דער רמב”ם ברענגט (סוף חלק א’, אנהייב חלק ב’ פון מורה נבוכים) און האקט זיי אפ. נישט בלויז זענען דעם רמב”ם’ס סברות אין הלכה/השקפה נישט ריכטיג, נאר אויך זיינע פילאסאפישע סברות (ד.ה. אריסטאטל’ס) זענען שטותים.
שפעטערדיגע דענקער האבן אים גערן צוגעשריבן אז ער האט „פריער געכאפט” וואס מאדערנע פיזיק האט שפעטער באשטעטיגט, ווייל מאדערנע פיזיק שטימט אין אסאך וויכטיגע זינען מער מיט אים ווי מיט אריסטאטל. צוויי דוגמאות:
1. עקזיסטענץ פון void (ריקות) – אריסטאטל האט בארימטערהייט נישט געגלייבט אין void; קרשקש יא.
2. אינפיניטי בפועל (actual infinity) – אריסטאטל האט געזאגט ס’איז נישט דא; מאדערנע מאטעמאטיק שטימט מער מיט קרשקש.
דאס אונטערגראבן פון אריסטאטל’ס פיזיק צעשטערט דעם רמב”ם’ס באווייזן פאר מציאות הבורא.
אין ספר החקירה איז דער צמח צדק זייער באזארגט פון קרשקש’ס קשיא אויפ’ן רמב”ם’ס proof פאר מציאות הבורא, ווייל די גאנצע חב”ד’ישע אנקוק אויף מציאות איז געבויט אויף דעם רמב”ם’ס באווייז. לויט קרשקש (און אויך לויט מאדערנע קאסמאלאגיע) מאכט דער באווייז נישט קיין סענס. דער צמח צדק איז געווען „א שוואכער פילאסאף” און „wins נישט דעם fight.”
קרשקש איז כופר אין דער אידעע פון בחירה חפשית – ער איז א דעטערמיניסט. נישט קיין חסידישע תורה אז „העכער איז דא ידיעה און העכער בחירה” – נאר פשוטו כמשמעו: בחירה עקזיסטירט נישט. אלעס וואס מ’רעדט פון בחירה איז בלויז א „game,” אבער אין אמת’ן איז אלעס דעטערמינד.
קרשקש’ס שיטה שטימט אסאך גלאטער מיט וואס עס שטייט אין חומש און מדרשי חז”ל ווי דער רמב”ם’ס שיטה. דער רמב”ם’ס אפווייכונגען פון פשט זענען באקאנט – סיי פון external criticism (שפינאזא) סיי פון internal criticism (ר’ נחמן). אבער די חכמה פון קרשקש איז אז ער פארשטייט אלעס וואס דער רמב”ם האט געוואוסט, און קען מסביר זיין פארוואס דער פסוק שטימט בעסער לויט אמת’ע פילאסאפיע – און ער פארשטייט זיך אויך מיט’ן פסוק אליין.
ר’ שלמה פישער (ברודער פון ר’ ישראל יעקב פישער), א גרויסער תלמיד חכם וואס לעבט נאך, איז אן עכטער „חסיד” פון קרשקש. ער זאגט מ’דארף הלכה כמותו בכל מקום, ער איז ברוגז אויף דעם רמב”ם’ס דאמינאנץ, און ער האט איבערגעדרוקט קרשקש’ס ספר מיט תיקונים.
—
קרשקש’ס הויפט-ספר איז „אור ה'” – כמעט דאס איינציגע וואס איז פארבליבן פון אים. כאטש ער שיינט צו זיין א בעל הלכה, איז כמעט נישט דא קיין תשובות אדער הלכה’דיגע כתבים.
עס איז אבער דא א קליין ספר – א דרשה לפסח (שבת הגדול דרשה), בלויז ~10 זייטן. די דרשה דרייט זיך ארום דער צענטראלער פראגע:
וואס איז די אידעע פון יציאת מצרים / קריעת ים סוף / נסים? וואס איז דער צוזאמענהאנג צווישן נסים און אמונה?
—
די רמב”ם’יסטישע פארשטאנד (און אויך דער רמב”ן’ס, כאטש מיט חילוקים): נסים פון יציאת מצרים זענען א באווייז פאר אמונה. מ’האט געזען דארט, דעריבער גלייבט מען דא.
דער פסוק „אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” ווערט געלייענט אזוי:
– „אנכי ה’ אלקיך” = דאס איז די אמונה.
– „אשר הוצאתיך” = דאס איז די ראיה/מקור/באווייז פאר דער אמונה.
(דער רמב”ם לייגט דעם אקצענט אויף מציאות השם, דער רמב”ן אויף השגחה, אבער די סטרוקטור איז דאס זעלבע.)
—
קרשקש זאגט אז דער וועג פון קוקן אויף נסים אלס יסוד פון אמונה איז „שיין”, אבער ער האט גרויסע פראבלעמען דערמיט. ער גייט צו אין א סכאלאסטישן סטיל — דרײ סברות אויף איין זייט, דריי אויף דער אנדערער — און קומט צו א מסקנא:
– אויב א נס איז א געוויסע הוכחה פאר אמונה, דאן איז דער מענטש מוכרח (געצוואונגען) צו גלייבן — פונקט ווי א לאגישער באווייז צווינגט דעם שכל.
– אויב דו זעסט א נס, האסטו עס געזען — דו האסט קיין בחירה נישט צו גלייבן אדער נישט.
– דאס זעלבע גייט פארקערט: אויב איינער האט נישט געזען, קען מען אים נישט באשולדיקן פאר נישט-גלייבן.
– ער רופט דאס ממש „אונס” — א צוואנג.
– א מענטש האט נישט קיין בחירה אויף וואס ער גלייבט. אויב עס ווייזט אים אויס אזוי, גלייבט ער אזוי; ווייניגער — ווייניגער.
– אין טעכנישער שפראך: נישטא קיין „רצון” אין אמונה (קעגן William James’עס „The Will to Believe”). אמונה איז שכל, דאס היפוך פון רצון — עס איז נעצעסערי, נישט וואלונטערי.
קרשקש נעמט דעם גמרא-מאמר „כפה עליהם הר כגיגית” (שבת פ”ח) ערנסט ווי א ראיה פאר זיין שיטה:
– פשט: ביי מעמד הר סיני האבן זיי געזען דעם אייבערשטן — דערפאר האבן זיי נישט געהאט קיין בחירה צו גלייבן אדער נישט.
– דער אומגעזאגטער צווייטער צד: ווער ס’האט נישט געזען, קען מען אויך נישט פאדערן פון אים צו גלייבן.
– מסקנא: מ’קען נישט זיין א רשע פאר’ן נישט גלייבן, און מ’קען נישט זיין א צדיק פאר’ן יא גלייבן.
—
– די תורה זאגט אז מ’באקומט שכר פאר אמונה — אבער שכר פאדערט א מאראלישע האנדלונג, וואס פאדערט בחירה.
– די תורה אליין זאגט „ראה אנכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב” — אבער קרשקש זאגט: נישטא קיין בחירה!
– אלעס אין מחשבה איז אונס — אזוי קען מען נישט באקומען שכר דערפאר.
דער חזון איש איז „מורא’דיג ברוגז” אויף דעם זעלבן פונקט — ער רופט עס א „טעות מפורסם” (אן „infamous mistake”) אז די מוני מצוות (דער רמב”ם) האבן „אנכי” געציילט אלס א מצוה פון גלייבן. זיין טענה:
– אדער גלייבט מען יא אדער נישט — דאס איז נישט קיין מצוה.
– עס איז logically prior צו מצוות — אן א בורא זענען נישטא קיין מצוות.
– טיפער: מצוות מיינט בחירה, מצוות מיינט שכר — אויב נישטא קיין בחירה אין גלייבן, איז נישטא קיין מצוה, און נישטא קיין איסור אויף כפירה.
—
– דער רמב”ם האלט נישט אז שכר ועונש איז א מאראלישע פראגע — עס איז א פאקט, ווי א נאטור-געזעץ.
– משל: ווער ס’פאלט אין א לאך, טוט זיך וויי — דאס איז נאטור. דאס זעלבע: ווער ס’האט ריכטיגע דעות, זיין נשמה לעבט אויף אייביג (גן עדן לויט אריסטאטל’ס פארשטאנד) — דאס איז אויך בלויז א פאקט.
– א רשע מרושע מיט ריכטיגע דעות גייט אין גן עדן — פונקט ווי א רשע מיט א גרויסן בויך האט א גרויסן בויך. עס איז נישט מאראליש, עס איז אמאראליש.
– א צדיק אן ריכטיגע דעות — דער רמב”ם קען אים גארנישט העלפן. „נעבעך א טיפש איז א טיפש.”
א קורצער איינוואורף: א רשע מרושע איז דאך חייב כרת — דאס הייסט, זיין דעת ווערט „פארשניטן.” דאס ווערט באשטעטיגט אבער דערקלערט אז עס זענען דא פארשידענע וועגן צו פארשטיין עונש — דאס איז אויך א פאקט, נישט א מאראלישע שטראף.
—
– קרשקש רופט דעם רמב”ם’ס שיטה „דעת הכופר היווני” (= אריסטאטל’ס שיטה) — און זאגט אז „ס’איז מביא שאין לו מבוא לחוקי התורה” (עס פירט דערצו אז מ’האט קיין צוגאנג נישט צו תורה-געזעצן).
– ער ברענגט א ליסטע פון אבסורדן און סתירות השכל וואס קומען ארויס פון דעם.
דער אקאדעמיקער אביעזרי רביצקי באמערקט אז ווען קרשקש האט דאס שטיקל אריבערגעטראגן אין זיין ספר „אור ה'”, האט ער ארויסגענומען דאס ווארט „כופר היווני” און פארביטן מיט „כת חכמינו” — ער איז זייער באוואוסט אז דער „כופר היווני” (אריסטאטל) און „כת חכמינו” (דער רמב”ם) האבן דאס זעלבע מיינונג.
—
ער האט אן אפילו גרעסערע קשיא ווי דער רמב”ם: אויב אמונה האט נישט קיין moral value — אדער גלייבסטו אדער נישט — וואס איז תורה בכלל?
שארפע פשטל: מ’קאכט זיך אזוי וועגן יציאת מצרים, מ’מאכט א גאנצע פסח, מ’זאגט זכר ליציאת מצרים אין שבת — אבער וואס איז דאס? עס איז ווי מאכן א „זכר” פאר דעם באווייז אז 1+1=2. עס מאכט נישט קיין סענס — א לאגישער באווייז דארף מען נישט „געדענקען”, ער איז פשוט אמת.
—
אויב דער נס זאל זיין דער מקור פון אמונה, מוז עס זיין א פולשטענדיגער צוואנג (אונס), נישט „האלב ברצון, האלב נישט.” דאן איז אמונה א צוואנג — קיין שכר.
אויב מ’קען וועלן גלייבן, קען מען אויך וועלן גלייבן אין צוויי זאכן וואס סותר’ן זיך — וואס מענטשן טוען טאקע, אבער לאגיש מאכט עס נישט קיין סענס. מסקנא: אויב אמונה איז ברצון, ווייסטו נישט וואס דו רעדסט — דו גלייבסט נישט קיין אמונה אויך נישט. דאס הייסט, די אמונה האט א ספק — זי רוט נישט אויף קיין פעסטן גרונט.
– נס = אונס → קיין שכר, קיין מאראלישער ווערט
– אמונה = ברצון → קיין אמת’ע אמונה, בלויז ספק
—
“`
קאנטעקסט:
יציאת מצרים = יסוד פון תורה → רמב”ם’ס פאראדיגם דאמינירט → קרשקש טשאלענדזשט דעם גאנצן פונדאמענט
קרשקש’ס צוויי-פראנטן אטאקע:
1. עיקרים: ווער האט באשטימט די 13?
2. אריסטאטל’ס פיזיק: אלע הנחות זענען פאלש → רמב”ם’ס באווייזן פאלן אוועק
קרשקש’ס הויפט-טענה וועגן נסים און אמונה:
נסים/באווייזן → מוכרח צו גלייבן → קיין בחירה → קיין מאראלישער ווערט → קיין שכר → כל התורה כולה פאלט אוועק
דער רמב”ם’ס ענטפער (ווי קרשקש פארשטייט אים):
שכר ועונש איז נישט מאראליש — עס איז א נאטור-פאקט → ריכטיגע דעות = גן עדן, אן דעות = נישט
קרשקש’ס קריטיק אויף דעם רמב”ם:
דאס איז „דעת הכופר היווני” → פירט צו אבסורדן → נאך ערגער: אפילו יציאת מצרים ווערט מינינגלעס
דאס אומפארמיידלעכע דילעמע:
אויב נס = 100% אונס → קיין שכר
אויב אמונה = ברצון → קיין אמת’ע אמונה (ספק)
→ ביידע וועגן זענען פראבלעמאטיש
“`
מגיד שיעור:
אקעי, אונז האבן געהאלטן דא אזוי, אונז האבן געהאלטן אז דאס איז די שריימס פון פסח, ריעלי. סאו אונז זענען דא שריימס פון פסח? נישט שריימס, המשך, המשך פון פסח. אונז האבן געלערנט פסח, דאס הייסט פאר פסח, פסח, אלל אבאוט דיס קוועסטשן אוו יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], וויטש, אגען, לייק ווי סא, ווי העוו לייק בעיסיק דעיטא אבאוט איט, דא א פאור אנדערע ריסארסעס אוו דעיטא אין די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law], ענד מעיבי אלסאו אין חז”ל [Chazal: the Talmudic sages], איי טינק עקטשולי לעסס אין חז”ל, באט אין תורה און תנ”ך [Tanach: the Hebrew Bible] עקטשולי א לאט, אין הלכה [halachah: Jewish law], דאס הייסט אין די וועג וויאזוי די מצוות [mitzvot: commandments] ארבעטן, ענד אין די סידור [siddur: prayer book], און פארשידענע ראשונים [Rishonim: medieval rabbinic authorities] וואס נעמען די אלע מקורות [sources] און מאכן, נעמען עס ערנסט.
און זיי רעדן וועגן דעם אז יציאת מצרים איז א ווערי אימפארטענט טינג. ס’איז לייק, לייק ווי דיסקאסט לעסט, א לאנג טיים אגאו, דעריז דיס קאנסעפט אוו עיקרים [ikkarim: fundamental principles], רייט? האו ווי לייק, פיפל ארגענייזן די תורה, לייק, פראם מאר אימפארטענט צו לעסס אימפארטענט, אדער פראם מאר דזשענעראל צו מאר פארטיקולער, ווי א כלל און א פרט [a general principle and a specific detail]. און די זעלבע זאך, אונז האבן שוין גערעדט וועגן דעם אן אנדערע מאל, אז איינע פון די מער טרעדישאנעל וועגן פון ארגענייזן די תורה איז אלעס ארום און ארום יציאת מצרים אין א געוויסע וועג.
און דאס איז, אדער די אנדערע וועג, וויטש איז די מאר מעדיעוול ראציאנאליסט וועי אוו טינקינג, איז אז דאס איז די יסוד [yesod: foundation], דאס הייסט די לאדזשיקעל בעיסיס פאר א לאט אוו טינגס אין די תורה, אר די סטארי אוו יציאת מצרים. און ווי ווענט טרו דיפערענט, אה, דיפערענט וועיס האו דיפערענט פיפל סי איט, אז דאס איז א פרוף מעיבי מציאת השם [metzi’ut Hashem: the existence of God] לפי הרמב”ם [according to the Rambam/Maimonides], אדער מעיבי איוון איף איט דאזנט פרוף, דעטס ריעלי וואט היז מעסעדזש וואוד בי, אדער ס’איז א פרוף השגחה [hashgachah: divine providence], אדער סאמטינג ספעשל אבאוט כלל ישראל [Klal Yisrael: the Jewish people], בחירה בכלל ישראל [bechirah b’Klal Yisrael: the chosenness of the Jewish people], און אזוי ווייטער, אלע אנדערע מיני זאכן.
יעצט, איך דארף, איך מוז, מען קען נישט אמת’דיג ענדיגן קיין שום זאך פאר מען קומט אן אביסל און גייט אפאר טריט ווייטער פון די אלע צדיקים [tzaddikim: righteous people] וואס מיר האבן געלערנט זייערע תורות [their Torah teachings]. און אין א געוויסע סענס, און ס’איז א זייער וויכטיגע סענס צו כאפן, all of these people, meaning, actually almost all of them, דאס הייסט אפילו די בעלי התוספות [Ba’alei HaTosafot: the Tosafist scholars] וואס מיר האבן געברענגט פריער לעצטע מאל, זענען אונז טאקע אין א געוויסע paradigm פון טראכטן וועגן אלעס, וואס איז more or less, מען קען עס רופן רב סעדיה גאון’ס [Rav Saadiah Gaon’s] און די רמב”ם’ס [Rambam’s/Maimonides’] paradigm, וואס זיי האבן decided לפי געוויסע, מען קען עס רופן פילאסאפישע הנחות [philosophical assumptions], ווי אזוי מען דארף ארגאניזירן זאכן, און זיי האבן צו connected dates אריינגעפלאגט אין געוויסע מאמרי חז”ל [ma’amarei Chazal: statements of the Talmudic sages] און געוויסע פסוקים [pesukim: biblical verses], and they’re all around that. און דארט איז אלע קשיות [kushyot: questions/difficulties], אין א געוויסע סענס אלע סברות [sevarat: logical arguments], אלע קשיות, אלע טענות [te’anot: claims], אלע ארויף, ארויף, אלעס איז predictable within that big story.
Now, ס’איז important צו challenge’ן דאס. ווער ס’לערנט למדנות [lamdanut: Talmudic analytical study] ווייסט אז דא איז זייער ווייניג ראשונים וואס challenge’ן the accepted wisdom. Or, another way of thinking about it is, זיי טראכטן actually like one step before everyone else is thinking. דו קענסט לערנען א גאנצע סוגיא [sugya: Talmudic topic], ס’איז דא רש”י [Rashi] און תוספות [Tosafot] מיט’ן רמב”ם, and they each have their own קנייטש [kneitsh: twist/angle], but very few of them have any original סברות, if you notice. חס ושלום [chas v’shalom: God forbid] נישט לשון הרע [lashon hara: negative speech] אויף קיינעם, but אזוי איז די מציאות [reality]. מען קען עס רופן אין א געוויסע זין סארט סברות וואס אונז, היינטיגע מענטשן, וואס זענען מער אחרונ’ישע [acharonish: in the style of later authorities] סארט מענטשן, מער intellectual, מער סברא [sevara: logical reasoning] מענטשן, וואלטן בכלל גלייך אנגעהויבן צו טראכטן. And sometimes none of them ask even the question. למשל [for example], ס’איז דא רש”י און תוספות, ס’איז כמעט קיינמאל נישט שווער געווען געוויסע זייער basic שאלות אין אסאך סוגיות, וואס ביי אונז איז זייער basic, and they don’t even seem to think about them.
און איך מיין, אזוי ווי ס’איז אין נגלה [nigleh: the revealed/legal portion of Torah], אזוי אויך אין what we discussed, אין די מחשבה [machshavah: Jewish thought/philosophy] און די ideas פון theology, the same thing happens. און actually, איך מיין at least ביי די זעלבע מענטשן, נישט יעדער איינער וואס איז מחשבה’דיג אין theology איז מחשבה’דיג אויך אין הלכה.
אבער ס’איז דא א געוויסע וועג פון טראכטן וואס איז אלעמאל די זעלבע. דער רמב”ם’ס וועג פון טראכטן אין טעאלאגיע איז זייער ענליך צו זיין וועג פון טראכטן אין הלכה, און אזוי ווייטער. און ס’איז דא אפאר ראשונים, וואס אונז רופן ראשונים, וואס הייסט מענטשן פון סוף ימי הראשונים [the end of the period of the Rishonim], וואס זיי האבן אמת’דיג געוואוסט וויאזוי צו טראכטן זייער גוט, אין מיין פערספעקטיוו. And it’s almost a shame that they got lost.
איך האב געזען אין דעם ספר יצחקי [Sefer Yitzchaki] ביי ראוויצקי [Ravitzky], ער זאגט אז די מענטשן וואס אונז רעדן וועגן זענען אין א געוויסע זין פונקטליך אין די ראנג צייט. If they would be 200 years before, they would be מושל בכיפה [moshel bakippah: ruling/dominant], יודען וואלטן געלערנט נאר זייערע תורות. אדער וואלטן זיי געווען 200 יאר שפעטער וואלטן זיי געווען מושל בכיפה. זיי זענען פונקט געווען אין די צייט וואס די פילאסאפיע, אדער וואס מען קען רופן די rationalist – although that’s a very not-good word – the rationalist way of thinking about things is kind of dying down, for various reasons. סיי for reasons of attrition – some of them are becoming Christian, some of them are… בכלל די קאמיוניטיס אין ספעין די לעצטע 100 יאר אדער מער, 200 יאר, זענען kind of אין א downward slope בגשמיות ורוחניות [in material and spiritual matters].
And on the other hand, there isn’t really anyone ready to go in new ways. למשל, ס’איז דא אין די מאדערן פעריאד האבן מיר קבלה [Kabbalah: Jewish mysticism] blowing up in a huge way, מיר האבן later חסידות [Chasidut: Hasidic movement], different movements. Actually, even before that, we have, for example, אין פוילן, אין יוראפ, we had different ways of פלפול [pilpul: Talmudic dialectical analysis] blowing up in a very big way. And those were big innovations. אונז לאכן אסאך אויף די וואס מיר רופן דרך הפלפול [derech hapilpul: the method of pilpul], וואס איז געווען אין פוילן אזוי אין די פני יהושע’ס [Pnei Yehoshua’s] צייטן און אזוי ווייטער.
תלמיד:
יצחק, I’m really sorry, but I missed the last minute. דו האסט געזאגט אז דו האסט געזאגט אז 200 יאר ערלייער אדער 200 יאר שפעטער. So what did you say afterwards? I got disconnected.
מגיד שיעור:
Exactly. You have to be either much earlier or much later.
תלמיד:
יא, אבער פארוואס?
מגיד שיעור:
וואס?
תלמיד:
But you didn’t say why.
מגיד שיעור:
I just explained why. Because there’s one way of thinking which is the… which we call the rationalist way. Usually, like I said, it’s like… פון רב סעדיה גאון ביז דער עקדת יצחק [Akedat Yitzchak], you know, something like that. און דאס איז on the way down. דעמאלטס איז דא… I’m sorry, איך גיי דיר מוטן [mute you], ווייל עס מאכט א noise, unless דו ווילסט זאגן נאך עפעס.
און דעמאלטס איז דא א new way, וואס really corresponds זייער צו וואס מיר רופן די modern period, וואס איך האב געזאגט אז דו קענסט consider קבלה part of that, דו קענסט consider פלפול, א certain kind of פלפול part of that, א certain kind of encyclopedic way of thinking, ווי דער בית יוסף [Beit Yosef], און עס זענען דא מער מענטשן אזעלכע as part of that. און דאס זענען מענטשן וואס האבן actually געגאנגען און exploded אין זייער new ways. און ביידע פון די זאכן, דאס האט נישט פאסירט יעצט, סאו עס איז נישטא really… אויך פאר ביידע material און spiritual reasons.
און סאו, און דאס איז געבליבן סטאק. און א געוויסע מענטשן וואס זענען געווען זייער היי, און זענען געווען זייער הויך, און זיי האבן געהאט אן איידיע, זיי האבן געהאט אן איידיע, און ס’איז געווען אזוי, you know, ס’איז געווען א one-time, א one-trick. ס’איז געלונגען איינמאל, און ס’איז נישטא קיין המשך [continuation] עכט פון דעם. און און און היינט, נישט נאר היינט, אבער שוין א שטיק צייט, איז דא מענטשן וואס זענען עומד [standing] אויף דעם און פרובירן יא אביסל אריינצוגיין אין דעם.
איינער פון די מענטשן, דאס הייסט אין אין מחשבה וואס מיר רעדן, דער גרעסטער פון די מענטשן לכאורה [ostensibly] איז רבי חסדאי קרשקש [Rabbi Chasdai Crescas]. אה, דער גרעסטער אין די sense of די בעסטע פילאסאף. באט מ’קען אמת’דיג צולייגן זיין רבי, למשל דער ר”ן [Ran: Rabbeinu Nissim], וואס האט געשריבן א ספר דרשות הר”ן [Derashot HaRan: Sermons of Rabbeinu Nissim]. אה, his student, רבי יוסף אלבו [Rabbi Yosef Albo], וואס האט געשריבן ספר העיקרים [Sefer HaIkkarim: Book of Principles], וואס איז א much less interesting ספר ווי ווי זיין רבי’ס ספרים, און אזוי ווייטער, אדער maybe even ווי דער ר”ן’ס ספר.
תלמיד:
איז דאס דער קרשקש אויף פסחים [Pesachim: Talmudic tractate]?
מגיד שיעור:
נישט דער זעלבער, ניין. ס’איז א… ווער איז רבי חסדאי קרשקש? ער האט געוואוינט אין שפאניע, און I forget what the place is called, און אין בערך די 14th century, די second half of די 14th century. ער איז געווען א תלמיד [student] פון דער ר”ן, דער דרשות הר”ן, דער רבינו נסים פון גירונדי [Rabbeinu Nissim of Gerona]. און ער איז געווען א רבי [teacher] פון, למשל, רבי יוסף [Rabbi Yosef] איז געווען זיין תלמיד, אדער זיין חבר [friend/colleague], ער איז געווען א פריינט פון דער ריב”ש [Rivash]. That’s where he belongs.
And actually, this gets back to what I was saying, ווער ס’לערנט אריין, אדער אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], אדער אין מקור יוסף על הש”ס [Mikor Yosef al HaShas], ווייסט אז דער רמב”ם איז, אין א געוויסן זין, דער סמארטעסטער מענטש וואס עקזיסטירט, ווייל ער קען טראכטן פון זאכן און פון אן ענגל וואס קיינער האט נישט געטראכט פאר אים, און וואס מאכט אויך סענס צו אונז. און דאס איז וואו מיר זענען.
סאו, רבי חסדאי קרשקש שרייבט א ספר. רבי חסדאי קרשקש האט געהאט אסאך טראגעדיעס אין זיין לעבן און אלע מיני זאכן אזוי. אבער תכלית [purpose] איז, ער שרייבט א ספר, זיין ספר הייסט “אור ה'” [Or Hashem: Light of God], און זיין פלאן, זיין הקדמה [introduction] פון זיין ספר איז, דאס איז א זייער אלגעמיינע הקדמה, זיין גרונטליכער פלאן אין זיין הקדמה איז צו אראפווארפן דעם רמב”ם, אינגאנצן. דאס איז זיין זייער אמביציעזער פלאן, וואס האט אינגאנצן נישט געארבעט. אבער דאס איז זיין פלאן. ער וויל אראפווארפן דעם רמב”ם פון זיין טראן, סיי אין הלכה און סיי אין השקפה [hashkafah: Jewish philosophy/worldview].
דאס הייסט, ער איז נישט פון די מענטשן וואס זאגן אז דעם רמב”ם’ס הלכה ספר איז זייער גוט, נאר זיין לומדות איז נישט גוט. און נישט פון די מענטשן וואס זאגן אז הלכה איז הלכה, אבער דער עיקר איז מיר דארפן מאכן זיכער אז די השקפה איז די ריכטיגע. ער איז קיין איינער פון זיי. ער האלט אז דעם רמב”ם’ס השקפה איז גוט, און די הלכה, ווער קערט? ער איז נישט קיין איינער פון זיי. ער האלט אז דער רמב”ם האט אלעס פארשטאנען פאלש, בעיקר [essentially], און מיר דארפן אנהייבן אלעס פון פריש.
און ער שרייבט זיין פלאן פאר זיין ספר, אז ער גייט מאכן א ספר פון צוויי חלקים, וואס גייט הייסן “אור ה'” און “נר אלקים” [Ner Elokim: Lamp of God]. “נר אלקים” גייט זיין דער חלק הנגלה [the revealed/legal section], ער גייט מסדר זיין [organize] אלעס, גאנץ כל התורה כולה [the entire Torah], אזוי ווי דער רמב”ם, אלע הלכות, וואס איז נוגע למעשה [relevant to practice] און וואס איז נישט נוגע למעשה, ער גייט עס מסדר זיין, אבער נישט אזוי ווי דער רמב”ם וואס האט געמאכט א טעות, ער האט נישט צוגעשריבן, ער האט נישט געברענגט די מקורות, ער האט נישט געברענגט די מחלוקות [disputes].
און אויך, נאך א זייער אינטערעסאנטע זאך, ער האלט אז דער רמב”ם האט נישט גוט ארגאניזירט זיין ספר, ווייל דער רמב”ם ליינט זיך ווי א ליסטע פון הלכות. ער ערקלערט דיר נישט וויאזוי איין הלכה קומט ארויס פון די פריערדיגע. כאטש יעדער וואס ליינט דעם רמב”ם ווייסט אז דער רמב”ם פרובירט יא צו האבן א סדר אין וואס ער טוט, אבער עס איז נישט געשריבן אזוי. און ער זאגט, “איך גיי דיר שרייבן א בוך אז דו גייסט זען זייער קלאר די… וויאזוי רופט מען עס? די נביעה [derivation], וויאזוי איין זאך קומט ארויס פון די אנדערע, וויאזוי עס איז דא אן אלגעמיינער כלל און א מער פרטיות’דיגער כלל [a more particular principle].”
ווייל ער טענה’ט אז דו קענסט לערנען רמב”ם, און דו קומסט נישט ארויס מיט קיין וועג צו זיין מכריע [decide] אין קיין נייע שאלה. דאס איז נאר א ליסטע פון כללים [rules].
תלמיד:
און וואס איז יעצט? איך האב דיר געזאגט די גאנצע גמרא [Gemara: Talmud]. איז דאס totally helpful, not helpful, דער רמב”ם. That’s one of his… ער איז א סתם א פשטן [he’s just a simple person/straightforward].
מגיד שיעור:
און די זעלבע זאך טוט ער פאר די רמב”ם’ס מחשבות [thoughts/philosophy]. And he literally takes a side and in very radical ways, because for two reasons: סיי ווייל דער רמב”ם איז די גרויסע authority אויף די ריכטיגע אמונות [correct beliefs], יא, ער איז די ריכטיגע אמונות,
מרצה:
וואס גייט זיין יעצט? א סתירה צו די גמרא, ס’איז totally not helpful די רמב”ם. דאס איז איינע פון זיינע טענות דארט.
און די זעלבע זאך טוט ער פאר די רמב”ם’ס מחשבות, און ער נעמט ממש א ספר אין א very radical way, ווייל פאר צוויי סיבות. סיי ווייל די רמב”ם איז די גרויסע authority פון די ריכטיגע אמונות, יא? ער איז די בעל העיקרים, און especially actually אין די געגנט פון ר’ חסדאי קרשקש, people are very interested אין עיקרים, אין די concept of dogma, וואס מ’מעג גלייבן, וואס מ’מעג נישט גלייבן, which is also, מיר האבן שוין גערעדט באריכות, something that not before and not after, many people are interested in אין א serious way.
און ער איז actually איינער פון די ערשטע, אדער אפשר די ערשטע, צו challenge’ן די גאנצע idea פון די רמב”ם’ס עיקרים, און זאגן אז who told you אז דאס זענען די important ones? Who told you אז ס’איז בכלל אזא זאך? יעדער איינער ווייסט נאכצוזאגן פון א ספר העיקרים, אבער ספר העיקרים איז זיין תלמיד וואס מאכט א שטיקל summary פון געוויסע קשיות וואס זיין רבי האט געהאט, וואס ער גייט נישט נאנט אזוי ווייט ווי זיין רבי איז געגאנגען. און די רשב”ץ איז אויך איינער פון די מענטשן וואס זענען דארט אין יענע משפחה פון אים, און גאנצע צייט פרובירט פארענטפערן די רמב”ם, און אזוי ווייטער.
און דאס איז איינע פון די זאכן וואס ער טוט, ער פרובירט צו overthrow די רמב”ם’ס authority אלס א אידישער בעל שיטת הבעל העיקרים. און אסאך שארפער פון דעם, וואס other people are more interested אין דעם, איז since די רמב”ם איז מער ווייניגער געבויט אויף אריסטו, actually not accurate צו זאגן אויף אריסטו, more אויף די Arab interpretations פון אריסטו, גייט ער און ער נעמט ממש א ספר און ער גייט דורך, און almost, ס’איז א, some people think, like literally, some people thought already then אז ער איז crazy, ער איז דורכגעגאנגען יעדע assumption.
די רמב”ם אין די ענד פון חלק א’, אנהייב חלק ב’, גייט ער דאך דורך basic, basic Aristotelian physics און metaphysics, און פרובירט צו prove’ן פון דעם אז God exists און אלע אנדערע basic עיקרים, און ער זאגט, קודם כל, דער רמב”ם’ס סברות אין הלכה און השקפה זענען נישט ריכטיג, אבער אויך אז זיינע סברות אין פילאסאפיע זענען שטותים. דאס הייסט, אריסטו’ס סברות זענען שטותים. און ער האקט אפ יעדע איינע פון די הנחות. ער האט א ליסט פון like 25 different ones, און ער האקט אויף אלע פון זיי, און ער actually destroys, אדער at least challenges, very, very basic physical assumptions, און basically די גאנצע וועלט וויאזוי דער רמב”ם האט געזען פאר די מציאות, קומט ער און ער זאגט, “מאי חזית?” און ער האט אפאר גוטע קשיות און אפאר נישט אזעלכע גוטע קשיות.
און דאס איז עפעס וואס later people like to recognize, און sometimes, ווייל of course, די מאדערנע פיזיקס kind of אויך agrees מער מיט אים ווי מיט אריסטו אין אסאך וויכטיגע senses, so זיי like to ascribe צו אים אז ער איז איינער פון די ערשטע מענטשן וואס האבן געכאפט אז די גאנצע טעאריע וואס מ’זאגט אזוי שטארק איז אדער יא אדער ניין.
אבער וואס איז מער אינטערעסאנט פאר אונז איז די ריזיגע נפקא מינות וואס דאס מאכט צו די theology פון דעם רמב”ם. און דו קענסט לערנען, למשל, דער צמח צדק, און it actually goes very deep, און איך גיי נישט אריינגיין אין דעם, אבער just צו ווייזן ווי crazy עס איז, דער צמח צדק, למשל, אין זיין ספר החקירה איז very worried פון ר’ חסדאי קרשקש, ווייל ער פרעגט אפ דעם רמב”ם’ס proof אויף מציאות הבורא. און די גאנצע וועג וויאזוי חב”ד און וויאזוי דער צמח צדק קוקט אן די מציאות פון אין סוף איז געבויט אויף דעם רמב”ם’ס proof. און according to קרשקש, that proof makes no sense, און actually אויך according to די מאדערנע cosmology, more or less, makes no sense. און דעריבער פרובירט ער זייער שטארק צוריק אפצואווענדן. אבער דער צמח צדק איז געווען גאנץ א שוואכער פילאסאף, unfortunately, so איך מיין נישט אז ער wins that fight.
אבער דאס איז נאר אן example פון וויאזוי די גרויסע שיגעון, דאס הייסט די ראדיקאליזם פון אפפרעגן אריסטו’ס physical הנחות, changes basically דיין גאנצע theology.
אקעי, דאס איז איין זאך. אן אנדערע זאך וואס ער איז actually זייער famous פאר, ווי אן אנדערע כפירה אדער א מינות, וויאזוי דו ווילסט עס אנקוקן, איז ער איז כופר אין די idea פון בחירה, מער ווייניגער. איך האף אז מיר גייען אנקומען צו נעמען אביסל מער די פרטיות, אבער דאס איז איינע פון זיינע זייער famous ראדיקאליזמס. ר’ חסדאי קרשקש איז כופר אין די מושג פון בחירה, אז ס’איז נישט קיין יסוד. אויך נישט אמת. מער ווייניגער איז נישט דא קיין בחירה, ער איז א דעטערמיניסט, און די איינציגסטע זאך וואס ער האט געטראפן א תירוץ פאר דעם, א גאנץ א פשוט’ע תירוץ, אלדאו איטס קאנטראווערסיאל, און דאס איז וואס ער האלט. נישט קיין חסיד’ישע תורה אז ס’איז דא העכער ידיעה און העכער בחירה, ניין, פשוטו כמשמעו, ס’איז נישט דא קיין בחירה. אלעס וואס מ’זאגט אז ס’איז דא בחירה איז נאר פארט אוו א געוויסע געים, אבער ס’איז נישט דא. און ס’איז א זייער בארימטע פארט.
תלמיד:
וואטס די נאמען פון די פערסאן וואס דו רעדסט וועגן? סארי.
מרצה:
קרשקש. קרשקש איז די לעצטע נאמען.
תלמיד:
וואס?
מרצה:
כ”ף ר’ שי”ן כ”ף שי”ן, אין לשון הקודש.
תלמיד:
י”ר כ”ף?
מרצה:
כ”ף ר’ כ”ף שי”ן.
תלמיד:
דו האסט געזאגט פריער אז קרשקש איז נישט די איינער אויף די מסכתות. די ריטב”א וואס מיר קענען איז רבינו קרשקש, ריעלי. די ריטב”א וואס איז געדרוקט אלע יארן איז די מערסטע…
מרצה:
ניין, איך מיין אז ס’איז נישט ער. קרשקש איז א בארימטע נאמען, ס’איז נישט די זעלבע מענטש.
תלמיד:
אהא, אקעי, גאט איט, אקעי, דאס איז עס.
תלמיד:
ביי די וועי, איך ווייס אז ס’איז א באזונדערע סובדזשעקט, אבער קענסטו געבן איין אריסטאטעליען טעאריע וואס ער האט אזוי געווענדן און וואס די עולם האט געליבט צו הערן שפעטער?
מרצה:
יא, די עקזיסטענץ פון וואויד [void: ריקות, חלל ריק] איז איין בארימטע דוגמא. אריסטאטל גלייבט בארימטערהייט נישט אין וואויד. אדער די עקזיסטענץ פון אינפיניטי בפועל [infinity in actuality: אקטועלער אינפיניטי], וויאזוי דו זאגסט, אן עקטשועל אינפיניטי, וואס מאדערנע מאטעמאטיקס מער אדער ווייניגער איז מסכים צו. וואס איז געווען זייער וויכטיג פאר אריסטאטל’ס, אמווייניגסטנס פאר דאס וואס דער רמב”ם האט געמאכט פון טעאלאגיע. אבער איך וויל נישט אריינגיין אין דעם, איך וויל נישט רעדן וועגן דעם. אבער דאס איז אן אנדערע זייער וויכטיגע דוגמא. אריסטאטל איז געווען זייער זיכער אז ס’איז נישט דא קיין אינפיניט פאר ריעל, און ס’איז אוודאי דא. אדער אמווייניגסטנס ס’איז מעגליך צו טראכטן וועגן דעם. אקעי, איך וויל נישט אריינגיין פונקטליך וואס די טענה איז וועגן דעם, אבער דאס זענען צוויי זייער וויכטיגע דוגמאות.
מרצה:
סאו דאס איז וועגן בחירה, אקעי, דאס איז אן אנדערע תורה’דיגע דוגמא וואס איז זייער וויכטיג צו וויסן. סאו ס’איז וויכטיג צו פארשטיין, און ס’איז אויך וויכטיג צו כאפן אז… און another thing וואס איז וויכטיג וואס איך וויל אנקומען אנהייבנדיג צו איז, און פון דעם איז דא היינטיגע צדיקים וואס זענען עכטע חסידים פון דעם, וויאזוי הייסט ער נאר? ר’ שלמה פישער, if anybody knows who that is, איז א… ר’ ישראל יעקב פישער’ס ברודער, פון זייער משפחה. יא, ער לעבט נאך, ברוך השם. דאס איז די לעצטע וואס איך האב געהערט. ער איז זייער… יא. און ער איז א איד א גרויסער תלמיד חכם און א גרויסער בעל דעת, און ער איז א חסיד פון ר’ חסדאי קרשקש, און ער זאגט אז מען דארף מער ווייניגער הלכה כמותו בכל מקום, און ער שטייט זיך די לוקא הרמב”ם, ער איז ברוגז אויף דעם וואס דער רמב”ם איז אזוי משול בקופה, און ער האט איבערגעדרוקט זיין ספר און מתקן געווען אביסל אפילו.
און די reason פארוואס למשל ער איז אזא חסיד פון ר’ קרשקש איז ווייל ר’ קרשקש, על פי פשט, על פי שכל הישר, שטימט אסאך בעסער מיט וואס עס שטייט actually אין די תורה אדער אפילו אין דברי חז”ל. דער רמב”ם, at the end of the day, און דאס, of course, א lot of other people האבן שוין באמערקט ביים רמב”ם, און מיר ווייסן פון שפינוזה און external criticism אויפ’ן רמב”ם, אדער פון internal criticism פון מענטשן וואס זענען נישט קיין עכטע פילאסאפן. דאס איז נישט קיין חכמה אז עס קומט א ר’ נחמן ברסלבר און ער זאגט אז דער רמב”ם זאגט פארקערט ווי דער פסוק. נו, דער רמב”ם האט דאס אויך געוואוסט.
די חכמה איז אז עס קומט איינער וואס ווייסט אלעס וואס דער רמב”ם האט יא געוואוסט, און ער קען מסביר זיין פארוואס דער פסוק שטימט בעסער לפי פילוסופיה האמיתית, און אויך ער פארשטייט זיך מיט’ן פסוק אליין. און I think איינער פון די איינציגסטע מענטשן וואס טוען דאס איז ר’ קרשקש.
און ער, אסאך פון די זאכן וואס ער זאגט, ווען דו גייסט צוריק זעסטו אז עס איז עכט אסאך גלאטער. איך וויל נישט זאגן אז עס איז גלאטער פשט, עס איז נישט שווער צו זאגן אז ער פשט’לט של מקרא, but at least די spirit of things, די וועג וויאזוי דו ליינסט מדרשי חז”ל, דו ליינסט חומש, עס מאכט אסאך מער סענס אויב דו ליינסט עס זיין וועג. סאו דאס איז… און דאס איז וויכטיג צו וואס מיר גייען אנקומען.
סאו יעצט, סאו ר’ קרשקש האט געשריבן דעם ספר “אור ה'”, דאס איז זיין main ספר, און כמעט איינס, עס איז נישט דא קיין סאך חוץ פון דעם פון אים, כאטש ער שיינט צו זיין א בעל הלכה אויך, אבער עס איז נישט דא. דער נבוכי יוסף ברענגט אים אפשר איינס אדער צוויי מאל, עס איז כמעט נישט דא קיין תשובה פון אים ערגעץ געדרוקט, but almost nothing.
But now, there’s another math ספר פון אים, which is א lot שארטער ווי אהבת השם, און ס’איז א דרוש לפסח. ס’איז דעי קליינע ספר. Unfortunately, האב איך עס נישט אויף מיין computer, so I can’t really show you the text, but I have it here, if my camera lets you see it. און ס’איז א זייער קליינע ספר. ס’איז נישט קליין אין דעי ספר, דעי ספר איז most of it איז like some person’s פירושים און הערות און אזוי ווייטער. So ס’איז צען פעידזשעס די גאנצע זאך. און ס’איז א דרשה, ס’זעהט אויס א שבת הגדול דרשה וואס ער האט געדרש’נט אין בית המדרש.
זיין דרשה דרייט זיך ארום אזא שאלה, בעצם דרייט זיך’ס ארום אונזער שאלה. וואס איז די idea פון יציאת מצרים? אדער אין זיין ווערטער, וואס איז די idea פון קריעת ים סוף, פון נסים? וואס איז די relationship פון נסים מיט אמונה? דאס איז די, ווי זאגט מען, די כותרת, די header פון זיין דרשה.
און וואס ער גייט אריין אין איז, אוודאי, די נסים, ס’הייסט מיר רעדן דאך ספעציעל פון די נסים פון יציאת מצרים, וואס זענען די גרעסטע נסים אין די תורה basically, און we make them into א יסוד, און מיר זאגן זכר ליציאת מצרים און אזוי ווייטער.
און די רמב”ם’ס understanding פון דעם, אדער אפילו נישט די רמב”ם אליינ’ס, אבער די רמב”ם’יסטישע understanding פון דעם איז, אז דאס פראווט אין א געוויסע זין א איד’ס אמונה, יא? דאס איז מוכיח, אונזער אמונה איז געבויט פון דעם, מ’האט געזען דארט, ממילא הערט מען דא, יא?
און אזוי לערנט טאקע די רמב”ם די פסוק, וואס מיר זאלן צוריקגיין צו די פסוק, “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך”. און אפילו די רמב”ם לערנט עס אביסל אנדערש ווי די רמב”ן, און מ’קען נאהם’ען אז ער איז בעיקר אויף מציאות השם אדער בעיקר אויף השגחה אדער אזוי ווייטער, but they both read it אין די basically same way, which is, “אנכי ה’ אלקיך”, דאס איז די אמונה, דאס גלייבן אונז, מהיכן תיתי? וואס איז די מקור? וואס איז די ראיה פאר דעם? די ראיה איז “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, ושם האסטו געזען אז איך בין טאקע ה’ אלקיך, אדער איך בין ה’, אדער איך בין אלקיך.
Instructor:
זאָגט ר’ חזקיהו [ר’ חסדאי קרשקש], דאָס איז אַ זייער אַ שיינע וועג פון קוקן אויף זאַכן, אָבער איך האָב פיר גרויסע פּראָבלעמען מיט דעם. And these problems lead up to this whole major new idea that he’s thinking about.
זײַן גרויסער פּראָבלעם, דער גרעסטער פּראָבלעם וואָס ער האָט דערמיט, וואָס איז אַקטועל, און מענטשן כאַפּן נישט ווי שטאַרק דאָס גייט, איז אַז ס’זעט אים נישט אויס, און ער הייבט אָן אַז ער מאַכט, ער איז like a real scholastic, so he starts with like חקירות [chakiros: analytical investigations], דאָ דרײַ סבֿרות [sevoros: logical arguments], דרײַ ראיות [ra’ayos: proofs] פאַר די זײַט, און דרײַ סבֿרות אויף יענע זײַט, און ער איז מכריע [makhria: decides] די basic idea.
זײַן מסקנא [maskanah: conclusion] איז אַז מ’קען נישט, אויב האָסטו אַ proof פאַר אמונה [emunah: faith/belief], אויב דער נס [nes: miracle] איז אַ געוויסע הוכחה [hochachah: proof] פאַר אמונה, then your אמונה doesn’t deserve any prizes. It’s not very interesting. Because everyone knows that logical proofs are forced, right? ס’איז מוכרח [muchrah: necessary/forced], אַזוי ווי מ’זאָגט אַז ס’איז מוכרח, יאָ? אויב ס’איז מוכרח, איז דער מענטש אויך מוכרח אַזוי צו טראַכטן, אַ לאָגישער מענטש.
So you don’t have a choice to believe in the נס or not to believe in the נס. אויב דו זעסט אַ נס, האָסטו עס געזען. די זעלבע זאַך אויב דו זעסט אַ הוכחה, אַ סבֿרא’דיגע הוכחה וואָס איז מחייב [mechayev: obligates] אַז ס’איז דאָ אַ גאָט, now you must, נישט אין די like a bad sense, but it’s the fact, you must, דו ביסט אַן אונס [ones: compelled/forced], אַזוי רופט ער עס ממש אַן אונס, דו ביסט אַן אונס אויף צו גלייבן.
די זעלבע זאַך גייט אויך פאַרקערט, יאָ? This is where we get the whole question of נבֿוכדנאַצר’ס אַפּיקורסות [Nevuchadnetzar’s apikorsus: Nebuchadnezzar’s heresy]. אין ר’ חזקיהו’ס way of thinking, די whole question doesn’t make sense to talk about a person being good or bad because of their beliefs.
And that’s really why he’s ברוגז [broygez: angry] on the Rambam [Maimonides], who really believes probably that נבֿוכדנצר is נבֿוכדנצר. ווייל ס’מאַכט נישט סענס. אַ מענטש, וואָס ער גלייבט, איז נישט קיין… אַ מענטש האָט נישט קיין בחירה [bechirah: free choice] אויף וואָס ער גלייבט.
איך וואָלט אים געזען אַז ער האָט נישט קיין בחירה אויף גאָרנישט. אָבער בײַ וואָס ער גלייבט, האָט ער זיכער נישט קיין בחירה. ווייל אויב ס’ווײַזט אים אויס אַזוי, איז ער זיכער אַז ער גלייבט אַזוי. ווײַזט אים אויס אַביסל ווייניגער, און גלייבט ער אַביסל ווייניגער. There’s no level where there’s any בחירה on what to believe.
Or in his language, which is the more technical, scholastic language, there’s no will. You can’t will to believe, unlike William James, the famous article. ס’איז נישטאָ קיין רצון [ratzon: will] אין אמונה. אמונה איז שׂכל [sekhel: intellect], ס’איז די אַפּאָזיט פון רצון. דאָס הייסט, ס’איז נחוץ [nachuts: necessary]. אָדער האָסטו געזען, אָדער האָסטו נישט געזען.
און ר’ חסדאי, אַזויווי איך זאָג, ער האָט נישט ממש אַ דרשה [derashah: homiletical interpretation] אין מײַן אָפּיניען, וואָס ער נעמט עס זייער ערנסט. ער זאָגט אַז דאָס איז וואָס די גמרא [Gemara: Talmud] מיינט ווען די גמרא זאָגט אַז בײַ מעמד הר סיני [ma’amad Har Sinai: the revelation at Mount Sinai] איז נישטאָ עכט קיין moral reason צו מקבל זײַן [mekabel zayn: accept] די תורה [Torah] מצד [mitad: from the perspective of] מעמד הר סיני, ווייל כּפה עליהם הר כּגיגית [kafah aleihem har kegigis: He held the mountain over them like a barrel – Shabbos 88a].
וואָס איז פּשט [pshat: simple meaning] כּפה עליהם הר כּגיגית? מיר וועלן רעדן וועגן דעם תירוץ [teiruts: answer]. כּפה עליהם הר כּגיגית זאָגט ער איז פּשט פּשוט, זיי האָבן געזען דאָרט דעם אייבערשטן. זיי האָבן געזען דעם אייבערשטן, האָבן זיי נישט געהאַט קיין choice צו גלייבן אַז ס’איז דאָ אַן אייבערשטער אָדער נישטאָ קיין אייבערשטער.
און ער פירט נישט אויס די צווייטע צד, אָבער די צווייטע צד איז פּשוט, אויב איינער האָט נישט געזען דעם אייבערשטן, ער לעבט נישט אין יענע צײַטן און אַזוי ווײַטער, איז נישט שייך צו זאָגן טענות [te’anos: complaints/accusations] אויף אים.
ס’איז דיס איז מדעת אַראַבער לראיס [mida’as Averroes: according to the opinion of Averroes], literally מדעת אַראַבער לראיס. אָדער גלייבט מען יאָ, אָדער גלייבט מען נישט. ס’איז נישט קיין שייך, מ’קען נישט זײַן קיין רשע [rasha: wicked person] פאַר’ן נישט גלייבן. און אויב מ’איז נישט קיין רשע פאַר’ן נישט גלייבן, איז מען אויך נישט קיין צדיק [tzaddik: righteous person] פאַר’ן יאָ גלייבן.
And this is a big problem for him though. This is a big problem for a few reasons. קודם כּל [kodem kol: first of all], ווייל אויב אַזוי, כּל התורה כּולה [kol haTorah kulah: the entire Torah] פאַלט אַוועק און גייט אין גרוב אַרײַן, יאָ?
און דו לערנסט מיר אַז מ’באַקומט אַפֿילו שׂכר [sakhar: reward] פאַר’ן מקבל זײַן די תורה, פאַר אמונה. און אַפֿשר [afshar: perhaps], at least אין זײַן הוה אמינא [havah aminah: initial assumption], איז ער זיכער אַז פאַר אמונה באַקומט מען מער שׂכר ווי פאַר’ן מקבל זײַן די תורה, יאָ?
די גאַנצע כּל התורה כּולה שטייט דאָך אַז אויב מ’גלייבט אין מיר, וועט מען באַקומען שׂכר. נישט נאָר דאָס, ס’שטייט אויך אין די תורה אַז עיקר התורה [ikar haTorah: the essence of the Torah] איז דאָ פאַר דעם בחירה, יאָ? ראה אָנכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב [Re’eh anokhi nosein lifneikhem es hachaim ve’es hatov: See, I place before you life and good – Deuteronomy 30:15]. און דו זאָגסט מיר אַז ס’איז נישטאָ קיין בחירה. ווייל אָדער גלייב איך יאָ, אָדער גלייב איך נישט.
און סיי ווי איז נישט שייך צו באַקומען שׂכר אויף דעם, ווייל obviously שׂכר באַקומט מען נאָר ווען מ’האָט עפּעס געטון אַ מאָראַלי גוטע זאַך, ער רופט עס מצד הטוב אָדער הצדק [mitad hatov o hatzedek: from the perspective of goodness or justice].
און אונז זענען אים איז פּשוט, און אַסאַך פון אונז איז אויך פּשוט, אַז מ’פּײַכל’ט נישט דאָ קיין טוב [tov: good] אַרײַן, נישטאָ קיין גוטע זאַכן צו טראַכטן און שלעכטע זאַכן צו טראַכטן אין די סענס פון believing. מ’קען אַפֿשר טראַכטן מחשבֿות רעות [machshavos ra’os: evil thoughts], איך ווייס נישט, אָבער אין believing, אָדער דו גלייבסט וואָס דו זעסט דאָך אויס, ס’איז אַלעס אונס, אַלעס אין מחשבֿה [machshavah: thought] איז אונס, און ממילא [memeilah: consequently] נישט, מ’קען באַקומען שׂכר, which contradicts די whole idea פון תורה, which איז אַז דו באַקומסט שׂכר פאַר האָבן די right beliefs, אָדער די תורה’דיגע beliefs, און נישטאָ קיין בחירה, סאָו ס’מאַכט נישט קיין סענס בכלל צו האָבן אַ תורה וועגן דעם.
און דאָס איז טאַקע דאָס וואָס, מיר וועלן מסתמא [mistamah: probably] נאָך לערנען וועגן דעם, דאָס איז טאַקע וואָס דער חזון איש [Chazon Ish: Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz, 1878-1953] איז מורא’דיג ברוגז, ער זאָגט famously “טעות מפורסם [ta’us mefursam: famous error]”. איך האָב געזען די English translation האָט עס גע’translate’ט, און יענער האָט נישט געוואוסט וויאַזוי צו שרײַבן “famous mistake”, ס’איז אַן “infamous mistake”, אַז זיי האָבן נישט געוואוסט וויאַזוי צו שרײַבן.
אַז די מוני מצוות [moneh hamitzvos: those who count the commandments] האָבן געציילט אָנכי [Anokhi: “I am” – the first word of the Ten Commandments] פאַר אַ מצוה [mitzvah: commandment]. ער איז מורא’דיג ברוגז, ער זאָגט אַז די רמב”ם האָט געמאַכט אַ “famous”, אַן “infamous mistake” מיט’ן מאַכן די ערשטע מצוה די מצוה פון גלייבן, ווייל דאָס איז נישט קיין מצוה, אָדער גלייבט מען יאָ אָדער גלייבט מען נישט.
און אַזוי ווי ער זאָגט, ס’איז logically prior צו האָבן מצוות, right? אַז ס’איז נישטאָ קיין בּורא [Boreh: Creator] איז נישטאָ קיין מצוות אויך נישט, obviously. אָבער אַפֿילו אַסאַך טיפֿער פון דעם, ער האַלט אמת’דיג אַז ס’איז נישט שייך צו האָבן בחירה, מצוות מיינט בחירה, מצוות מיינט אַז דו באַקומסט שׂכר, און ממילא איז נישטאָ קיין מצוה, נישטאָ קיין מצוה פון די מצוות, ממילא איז נישטאָ קיין איסור [issur: prohibition] אויף כּפירה [kefirah: heresy], בײדע פון די זאַכן מאַכן נישט קיין סענס.
און די אמת איז, ווען מ’גייט דאָ אַרײַן, this leads us, shows us another very big difference of how he thinks about all of these things. און ער זאָגט עס אַליינס דאָ, ס’איז דאָ אַ תירוץ פאַר די קשיא [kushya: question], דער רמב”ם וואָלט נישט נתפּעל [nis’pa’el: impressed/affected] געוואָרן פון די קשיא אמת’דיג, און איך וועל מסביר זײַן [masbir zayn: explain] פאַרוואָס, איך וועל ענטפֿערן דעם רמב”ם technically פאַרוואָס ער רופט עס אַ מצוה, ווייל דער רמב”ם האָט אַן אַנדערע definition פון מצוה, און אַזוי ווײַטער.
אָבער really, אין די עיקר קשיא איז נישט שווער פאַר’ן רמב”ם, ווייל דער רמב”ם האַלט באמת נישט אַז שׂכר ועונש [sakhar ve’onesh: reward and punishment], אַה, דער רמב”ם האַלט באמת נישט אַז שׂכר ועונש איז אַ moral question.
דער רמב”ם’ס honest to God שיטה [shitah: approach/opinion] איז אַז שׂכר ועונש איז basically אַזויווי, און ער ברענגט אַליינס די משל [mashal: parable], אַז איינער איז אַרײַנגעפֿאַלן אין אַ לאָך האָט ער זיך וויי געטון, איינער האָט זיך אויסגעגליטשט, let’s say ער איז יאָ געווען נזהר [nizhar: careful], so we could blame him somehow. אָבער ער איז יאָ נזהר געווען און אַ צווייטער האָט אים אויסגעגליטשט. That’s a fact, that’s just nature, and there’s laws of nature.
און די זעלבע וועג ווי ס’איז דאָ laws of nature פון becoming sick און becoming rich און things like that, איז דאָ אויך אַ law of nature, אַ more intellectual law, וואָס זאָגט אַז איינער וואָס האָט ריכטיגע דעות [dei’os: opinions/beliefs], ער גייט אין גן עדן [Gan Eden: Paradise]. אַזויווי דער רמב”ם האָט פֿאַרשטאַנען אַריסטו’ס גן עדן, אַז ווער ס’האָט ריכטיגע דעות, זײַן דעה [dei’ah: opinion/belief] לעבט אויף אייביג, און אין דעם האָט ער אַ מורא’דיגע תּענוג [ta’anug: pleasure], and that’s גן עדן. And that’s just a fact.
And if you don’t have it, I don’t care if you’re the biggest צדיק, אויב דו הייסט דער סקולענער רבי, און דו האָסט אַ גאַנץ לעבן זיך מוסר נפש [moser nefesh: self-sacrifice] געווען פאַר קידוש השם [kiddush Hashem: sanctification of God’s name], it doesn’t help. And I can’t help you. מענטשן שרײַען, “It’s immoral.” What can I do? This is the fact.
דער רמב”ם totally doesn’t have a moral view of the ultimate שׂכר ועונש. לויט’ן רמב”ם, it’s not moral at all. It’s more or less amoral. It’s a fact. וועגן דעם, די מענטשן וואָס פֿרעגן, דער רמב”ם really bites this bullet. People don’t get how sharply he bites this bullet, at least אין די רבֿ חסדאי קרשקש view.
Some people think אַז ס’איז אַ חכמה [chokhmah: wisdom] צו ממעיגן אויפֿ’ן רמב”ם און זאָגן אַז עכט האַלט ער נישט אַזוי, איך ווייס נישט. But אין די view פון די רמב”ם’ס critics, he really bites this bullet, און ער האַלט אמת’דיג אַז אַ רשע מרושע [rasha merusheh: thoroughly wicked person] מיט ריכטיגע דעות גייט אין גן עדן, because that’s just the reality.
Just like אַ רשע מרושע וואָס האָט אַ big בּויך [boykh: belly] האָט אַ big בּויך, איז אַ רשע מרושע מיט ריכטיגע דעות גייט אין גן עדן. ס’איז נישטאָ קיין וועג אַרויס פון דעם. קיצור [kitzur: in short], דער אייבערשטער וויל דאָך מעניש זײַן, according to the רמב”ם, by the way… okay, I’m not gonna get into that. דער רמב”ם has ways, I’m not gonna get into that.
Student:
אַ רשע מרושע איז דאָך חייבֿ כּרת [chayav kares: liable to excision], וואָס ווערט פֿאַרשניטן, דאַן די דעת ווערט פֿאַרשניטן.
Instructor:
יאָ, יאָ, יאָ, מ’רעדט וועגן כּרת [kares: excision/cutting off], there’s a lot of different ways of seeing אַן עונש [onesh: punishment]. That’s a fact.
און די זעלבע וועג, דו קענסט זײַן אַ געוואַלדיגער צדיק און האָסט נישט ריכטיגע דעות, that’s why דער רמב”ם really believes אַז נעבעך אַן אַפּיקורס [apikores: heretic], אָדער נעבעך אַ טיפּש איז אַ better way of saying it, איז אַ טיפּש. איך קען דיר גאָרנישט העלפֿן. אָקיי.
זאָגט ער, but רבֿ חסדאי איז very not happy with this way of thinking, obviously, און ער איז of course right אַז ס’איז נישט אַ very religious way of thinking, און maybe really an immoral way of thinking. און… דאָס איז די… איין סעקונדע, איך וויל זען וואָס ער זאָגט וועגן דעם. I’m forgetting now for a second why he’s so mad at this.
אַה, יאָ, יאָ, יאָ, דאָס איז what I wanted to say. ער זאָגט, דאָס איז אַ שיינע שיטה, אָבער דאָס איז דעת הכּופֿר היווני [da’as hakhofer hayevani: the opinion of the Greek heretic – i.e., Aristotle], און ס’איז מביא שאין לו מבֿוא לחוקי התּורה [mevi she’ein lo mavo lechukei haTorah: leads to having no entry to the laws of the Torah]. ס’איז אַ פּשוט’ע שיטה.
Anyhow, he has a list of other questions, absurdities, according to his opinion, that this comes out, און אַ list of סתירות השׂכל [setiros hasekhel: contradictions to reason] אויך, פֿאַלקעראַסע שטותים [folkerase shtusim: utter nonsense].
And this is interesting, דער אַביעזרי רביצקי [Aviezer Ravitzky, contemporary scholar], וואָס האָט דאָ געקאָמענט, זאָגט אַז מען קען זען אַז דאָס שטיקל מער ווייניגער איז ער מעתיק [me’atik: copying] אין זײַן ספֿר “אור ה'” [Sefer Or Hashem: The Book of the Light of God], און זיי האָבן עס געלערנט אין אַן אַנדערע שיעור אין מאַנסי אַמאָל דאָס שטיקל, און ס’איז literally וואָרט בײַ וואָרט, און ער האָט אַרויסגענומען די וואָרט “כּופֿר היווני”, ער האָט אַרײַנגעשריבן “כּת חכמינו [kas chakhmeinu: the sect of our sages]”.
So he’s very conscious of this, אַז די כּופֿר היווני מיט די כּת חכמינו have the same opinion, און כּת חכמינו מיינט די רמב”ם, or at least according to this פּשט אין די רמב”ם, and he’s very not happy with this.
אָבער ער בלײַבט נאָך מיט זײַן קשיא, ער האָט אַפֿילו אַ גרעסערע קשיא ווי די רמב”ם, ווייל ער איז עכט זייער interested אין די problem אַז אמונה האָט נישט קיין moral value. ס’הייסט, אָדער גלייבסטו אָדער גלייבסטו נישט. אויב אַזוי, וואָס איז טאַקע תּורה תּורה קלה [Torah Torah kalah: what is the Torah really about]?
און אַנדערע ווערטער, לאָמיר צוריקגיין צו אונזער פֿריערדיגע זאַך, מען קאָכט זיך אַזוי וועגן יציאת מצרים [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt], מען מאַכט אַ גאַנצע פּסח [Pesach: Passover], אַ מצוה, ס’ווערט גענוצט נישט נאָר פּסח, נאָר אין שבת [Shabbos: the Sabbath] מאַכט מען זכר ליציאת מצרים [zekher liYetzias Mitzrayim: remembrance of the Exodus]. און וואָס איז דאָס? It’s a very technical thing. It’s like making אַ זכר for the proof that one plus one is two. איך מיין, ס’מאַכט שוין אַפֿילו נישט קיין סענס.
ער זאָגט, ער קומט אַרויף מיט אַזאַ שאַרפֿע פּשטל [peshtel: interpretation], און אַ זייער אינטערעסאַנטע פּשטל.
Now, but before I’m getting to that, I’m gonna give the second reason why, but actually it does match with the רמב”ם, which is interesting.
די second זאַך, די פּראָבלעם וואָס ער האָט מיט די אידעע אַז נס זאָל טאַקע זײַן די יסוד פון די תורה, איז נאָך אַ reason, איז אַז ער האַלט אַז if it’s אַ נס, דאָס הייסט, if that’s to be the source of our belief, then it has to be 100%. אין אַנדערע ווערטער, ס’דאַרף טאַקע זײַן אַן אונס, און נישט אַז ס’איז באַקע ברצון און נישט ברצון [baki beratzon ve’lo beratzon: partly by will and partly not by will].
די פּראָבלעם מיט אמונה ברצון איז נישט נאָר אַז אין אור כּשדים [Ur Kasdim: Ur of the Chaldees], אַז עס איז ווילן ורצה [vilen veratzeh: willing and wanting], but the big problem is that it’s no אמונה, right? אַזוי ווי ער זאָגט, אויב מ’קען וועלן גלייבן, מ’קען אויך וועלן גלייבן אין צוויי זאַכן וואָס contradict each other, which seems that a lot of people manage to do, so, but logically it makes no sense.
In other words, you don’t really know what you’re talking about, דו גלייבסט נישט קיין אמונה אויך נישט. So, וויפֿיל איז דאָ אמונה וואָס דאָרט רוט זיך [vifil iz do emunah vos dort rut zikh: how much faith is there that rests there]? In other words, that’s another way of saying that די אמונה האָט אַ ספֿק [safek: doubt].
—
דער שיעור איז א המשך פון דעם פסח-נושא: די צענטראלע באדייטונג פון יציאת מצרים. עס זענען פאראן פילע מקורות – אין תורה, תנ”ך, חז”ל, הלכה, סידור, און ראשונים – וואס באהאנדלען דעם נושא. יציאת מצרים איז איינע פון די וויכטיגסטע ארגאניזירנדע פרינציפן פון דער תורה, פארבונדן מיט דעם קאנצעפט פון עיקרים – ווי מען ארגאניזירט די תורה פון כלל צו פרט.
צוויי וועגן פון פארשטיין דעם:
– טראדיציאנעלער וועג: אלעס דרייט זיך ארום יציאת מצרים.
– מעדיעוואלער ראציאנאליסטישער וועג (רמב”ם וכו’): יציאת מצרים איז דער לאגישער יסוד (logical basis) פאר פילע זאכן אין תורה – א באווייז פאר מציאות ה’, השגחה, בחירת ישראל, א.א.וו.
—
כמעט אלע ראשונים וואס מען האט ביז יעצט געלערנט – אפילו בעלי התוספות – ארבעטן אינערהאלב איין פאראדיגם: דעם פון רב סעדיה גאון און רמב”ם. זיי האבן באשלאסן לויט פילאסאפישע הנחות ווי צו ארגאניזירן, און אלע קשיות, סברות, טענות זענען פּרעדיקטאבל אינערהאלב דעם גרויסן סיסטעם.
אזוי ווי אין נגלה זענען זייער ווייניג ראשונים וואס פרעגן אריגינעלע, באזישע שאלות (רש”י און תוספות פרעגן אפט נישט די מערסט פשוט’ע קשיות), אזוי אויך אין טעאלאגיע – ווייניגע דענקער גייען איין שריט צוריק פון דעם אנגענומענעם פריימווארק.
—
געוויסע גרויסע דענקער זענען געווען אין דער פאלשער צייט (ציטירט פון ראוויצקי’ס ספר „יצחקי”):
– 200 יאר פריער – וואלטן זיי געהערשט.
– 200 יאר שפעטער – אויך.
– אבער זיי זענען געפאלן אין דער תקופה ווען דער ראציאנאליסטישער וועג שטארבט אויס (ספרדישע קהילות אין ירידה), און נייע וועגן (קבלה, פלפול, ענציקלאפעדישער סגנון ווי בית יוסף, שפעטער חסידות) זענען נאך נישט אויפגעבליט.
רעזולטאט: זייערע חידושים זענען געבליבן „סטאק” – א one-time דערגרייכונג אן א המשך.
—
– געלעבט אין שפאניע, צווייטע העלפט 14טן י”ה.
– תלמיד פון דער ר”ן (רבינו נסים פון גירונדי, דרשות הר”ן).
– רבי פון ר’ יוסף אלבו (ספר העיקרים – „א סאך ווייניגער אינטערעסאנט ווי זיין רבי’ס ספרים”).
– חבר/צייטגענאס פון דער ריב”ש.
כ”ף ר’ שי”ן כ”ף שי”ן. דאס איז נישט דער זעלבער קרשקש ווי דער ריטב”א (רבינו קרשקש) אויף מסכתות.
קרשקש’עס דעקלארירטער ציל אין זיין הקדמה: אראפווארפן דעם רמב”ם אינגאנצן – סיי אין הלכה סיי אין השקפה. ער האלט אז דער רמב”ם האט אלעס פארשטאנען פאלש, בעיקר, און מען דארף אנהייבן פון פריש.
1. „נר אלקים” – חלק הנגלה (הלכה): ער וויל מסדר זיין כל התורה כולה ווי דער רמב”ם, אבער מיט דריי תיקונים:
– מקורות צושרייבן (וואס דער רמב”ם האט נישט געטון).
– מחלוקות ברענגען.
– לאגישע סטרוקטור: ווייזן ווי איין הלכה שטאמט פון דער אנדערער (נביעה/דעריוויישאן), נישט בלויז א ליסטע. זיין טענה: ביים רמב”ם קען מען נישט מכריע זיין אין נייע שאלות, ווייל עס איז נאר א ליסטע פון כללים אן קלארע לאגישע קייט.
2. „אור ה'” – חלק המחשבה/טעאלאגיע: ער נעמט ראדיקאלע פאזיציעס קעגן דעם רמב”ם’ס אמונות-סיסטעם.
—
קרשקש איז איינער פון די ערשטע (אפשר דער ערשטער) וואס טשאלענדזשט די גאנצע אידעע פון די רמב”ם’ס 13 עיקרים: ווער האט געזאגט אז דאס זענען דוקא די וויכטיגע? ווער האט געזאגט אז ס’איז בכלל דא אזא זאך ווי דאגמאטישע עיקרים?
דער ספר העיקרים (ר’ יוסף אלבו) איז בלויז א שטיקל סיכום פון קרשקש’ס קשיות, אבער גייט נישט נאנט אזוי ווייט ווי דער רבי. דער רשב”ץ פרובירט פארענטפערן דעם רמב”ם.
נאך שארפער: ווייל דער רמב”ם איז געבויט אויף אראבישע אינטערפרעטאציעס פון אריסטאטל, גייט קרשקש דורך יעדע איינע פון די ~25 פיזיקאלישע/מעטאפיזישע הנחות וואס דער רמב”ם ברענגט (סוף חלק א’, אנהייב חלק ב’ פון מורה נבוכים) און האקט זיי אפ. נישט בלויז זענען דעם רמב”ם’ס סברות אין הלכה/השקפה נישט ריכטיג, נאר אויך זיינע פילאסאפישע סברות (ד.ה. אריסטאטל’ס) זענען שטותים.
שפעטערדיגע דענקער האבן אים גערן צוגעשריבן אז ער האט „פריער געכאפט” וואס מאדערנע פיזיק האט שפעטער באשטעטיגט, ווייל מאדערנע פיזיק שטימט אין אסאך וויכטיגע זינען מער מיט אים ווי מיט אריסטאטל. צוויי דוגמאות:
1. עקזיסטענץ פון void (ריקות) – אריסטאטל האט בארימטערהייט נישט געגלייבט אין void; קרשקש יא.
2. אינפיניטי בפועל (actual infinity) – אריסטאטל האט געזאגט ס’איז נישט דא; מאדערנע מאטעמאטיק שטימט מער מיט קרשקש.
דאס אונטערגראבן פון אריסטאטל’ס פיזיק צעשטערט דעם רמב”ם’ס באווייזן פאר מציאות הבורא.
אין ספר החקירה איז דער צמח צדק זייער באזארגט פון קרשקש’ס קשיא אויפ’ן רמב”ם’ס proof פאר מציאות הבורא, ווייל די גאנצע חב”ד’ישע אנקוק אויף מציאות איז געבויט אויף דעם רמב”ם’ס באווייז. לויט קרשקש (און אויך לויט מאדערנע קאסמאלאגיע) מאכט דער באווייז נישט קיין סענס. דער צמח צדק איז געווען „א שוואכער פילאסאף” און „wins נישט דעם fight.”
קרשקש איז כופר אין דער אידעע פון בחירה חפשית – ער איז א דעטערמיניסט. נישט קיין חסידישע תורה אז „העכער איז דא ידיעה און העכער בחירה” – נאר פשוטו כמשמעו: בחירה עקזיסטירט נישט. אלעס וואס מ’רעדט פון בחירה איז בלויז א „game,” אבער אין אמת’ן איז אלעס דעטערמינד.
קרשקש’ס שיטה שטימט אסאך גלאטער מיט וואס עס שטייט אין חומש און מדרשי חז”ל ווי דער רמב”ם’ס שיטה. דער רמב”ם’ס אפווייכונגען פון פשט זענען באקאנט – סיי פון external criticism (שפינאזא) סיי פון internal criticism (ר’ נחמן). אבער די חכמה פון קרשקש איז אז ער פארשטייט אלעס וואס דער רמב”ם האט געוואוסט, און קען מסביר זיין פארוואס דער פסוק שטימט בעסער לויט אמת’ע פילאסאפיע – און ער פארשטייט זיך אויך מיט’ן פסוק אליין.
ר’ שלמה פישער (ברודער פון ר’ ישראל יעקב פישער), א גרויסער תלמיד חכם וואס לעבט נאך, איז אן עכטער „חסיד” פון קרשקש. ער זאגט מ’דארף הלכה כמותו בכל מקום, ער איז ברוגז אויף דעם רמב”ם’ס דאמינאנץ, און ער האט איבערגעדרוקט קרשקש’ס ספר מיט תיקונים.
—
קרשקש’ס הויפט-ספר איז „אור ה'” – כמעט דאס איינציגע וואס איז פארבליבן פון אים. כאטש ער שיינט צו זיין א בעל הלכה, איז כמעט נישט דא קיין תשובות אדער הלכה’דיגע כתבים.
עס איז אבער דא א קליין ספר – א דרשה לפסח (שבת הגדול דרשה), בלויז ~10 זייטן. די דרשה דרייט זיך ארום דער צענטראלער פראגע:
וואס איז די אידעע פון יציאת מצרים / קריעת ים סוף / נסים? וואס איז דער צוזאמענהאנג צווישן נסים און אמונה?
—
די רמב”ם’יסטישע פארשטאנד (און אויך דער רמב”ן’ס, כאטש מיט חילוקים): נסים פון יציאת מצרים זענען א באווייז פאר אמונה. מ’האט געזען דארט, דעריבער גלייבט מען דא.
דער פסוק „אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” ווערט געלייענט אזוי:
– „אנכי ה’ אלקיך” = דאס איז די אמונה.
– „אשר הוצאתיך” = דאס איז די ראיה/מקור/באווייז פאר דער אמונה.
(דער רמב”ם לייגט דעם אקצענט אויף מציאות השם, דער רמב”ן אויף השגחה, אבער די סטרוקטור איז דאס זעלבע.)
—
קרשקש זאגט אז דער וועג פון קוקן אויף נסים אלס יסוד פון אמונה איז „שיין”, אבער ער האט גרויסע פראבלעמען דערמיט. ער גייט צו אין א סכאלאסטישן סטיל — דרײ סברות אויף איין זייט, דריי אויף דער אנדערער — און קומט צו א מסקנא:
– אויב א נס איז א געוויסע הוכחה פאר אמונה, דאן איז דער מענטש מוכרח (געצוואונגען) צו גלייבן — פונקט ווי א לאגישער באווייז צווינגט דעם שכל.
– אויב דו זעסט א נס, האסטו עס געזען — דו האסט קיין בחירה נישט צו גלייבן אדער נישט.
– דאס זעלבע גייט פארקערט: אויב איינער האט נישט געזען, קען מען אים נישט באשולדיקן פאר נישט-גלייבן.
– ער רופט דאס ממש „אונס” — א צוואנג.
– א מענטש האט נישט קיין בחירה אויף וואס ער גלייבט. אויב עס ווייזט אים אויס אזוי, גלייבט ער אזוי; ווייניגער — ווייניגער.
– אין טעכנישער שפראך: נישטא קיין „רצון” אין אמונה (קעגן William James’עס „The Will to Believe”). אמונה איז שכל, דאס היפוך פון רצון — עס איז נעצעסערי, נישט וואלונטערי.
קרשקש נעמט דעם גמרא-מאמר „כפה עליהם הר כגיגית” (שבת פ”ח) ערנסט ווי א ראיה פאר זיין שיטה:
– פשט: ביי מעמד הר סיני האבן זיי געזען דעם אייבערשטן — דערפאר האבן זיי נישט געהאט קיין בחירה צו גלייבן אדער נישט.
– דער אומגעזאגטער צווייטער צד: ווער ס’האט נישט געזען, קען מען אויך נישט פאדערן פון אים צו גלייבן.
– מסקנא: מ’קען נישט זיין א רשע פאר’ן נישט גלייבן, און מ’קען נישט זיין א צדיק פאר’ן יא גלייבן.
—
– די תורה זאגט אז מ’באקומט שכר פאר אמונה — אבער שכר פאדערט א מאראלישע האנדלונג, וואס פאדערט בחירה.
– די תורה אליין זאגט „ראה אנכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב” — אבער קרשקש זאגט: נישטא קיין בחירה!
– אלעס אין מחשבה איז אונס — אזוי קען מען נישט באקומען שכר דערפאר.
דער חזון איש איז „מורא’דיג ברוגז” אויף דעם זעלבן פונקט — ער רופט עס א „טעות מפורסם” (אן „infamous mistake”) אז די מוני מצוות (דער רמב”ם) האבן „אנכי” געציילט אלס א מצוה פון גלייבן. זיין טענה:
– אדער גלייבט מען יא אדער נישט — דאס איז נישט קיין מצוה.
– עס איז logically prior צו מצוות — אן א בורא זענען נישטא קיין מצוות.
– טיפער: מצוות מיינט בחירה, מצוות מיינט שכר — אויב נישטא קיין בחירה אין גלייבן, איז נישטא קיין מצוה, און נישטא קיין איסור אויף כפירה.
—
– דער רמב”ם האלט נישט אז שכר ועונש איז א מאראלישע פראגע — עס איז א פאקט, ווי א נאטור-געזעץ.
– משל: ווער ס’פאלט אין א לאך, טוט זיך וויי — דאס איז נאטור. דאס זעלבע: ווער ס’האט ריכטיגע דעות, זיין נשמה לעבט אויף אייביג (גן עדן לויט אריסטאטל’ס פארשטאנד) — דאס איז אויך בלויז א פאקט.
– א רשע מרושע מיט ריכטיגע דעות גייט אין גן עדן — פונקט ווי א רשע מיט א גרויסן בויך האט א גרויסן בויך. עס איז נישט מאראליש, עס איז אמאראליש.
– א צדיק אן ריכטיגע דעות — דער רמב”ם קען אים גארנישט העלפן. „נעבעך א טיפש איז א טיפש.”
א קורצער איינוואורף: א רשע מרושע איז דאך חייב כרת — דאס הייסט, זיין דעת ווערט „פארשניטן.” דאס ווערט באשטעטיגט אבער דערקלערט אז עס זענען דא פארשידענע וועגן צו פארשטיין עונש — דאס איז אויך א פאקט, נישט א מאראלישע שטראף.
—
– קרשקש רופט דעם רמב”ם’ס שיטה „דעת הכופר היווני” (= אריסטאטל’ס שיטה) — און זאגט אז „ס’איז מביא שאין לו מבוא לחוקי התורה” (עס פירט דערצו אז מ’האט קיין צוגאנג נישט צו תורה-געזעצן).
– ער ברענגט א ליסטע פון אבסורדן און סתירות השכל וואס קומען ארויס פון דעם.
דער אקאדעמיקער אביעזרי רביצקי באמערקט אז ווען קרשקש האט דאס שטיקל אריבערגעטראגן אין זיין ספר „אור ה'”, האט ער ארויסגענומען דאס ווארט „כופר היווני” און פארביטן מיט „כת חכמינו” — ער איז זייער באוואוסט אז דער „כופר היווני” (אריסטאטל) און „כת חכמינו” (דער רמב”ם) האבן דאס זעלבע מיינונג.
—
ער האט אן אפילו גרעסערע קשיא ווי דער רמב”ם: אויב אמונה האט נישט קיין moral value — אדער גלייבסטו אדער נישט — וואס איז תורה בכלל?
שארפע פשטל: מ’קאכט זיך אזוי וועגן יציאת מצרים, מ’מאכט א גאנצע פסח, מ’זאגט זכר ליציאת מצרים אין שבת — אבער וואס איז דאס? עס איז ווי מאכן א „זכר” פאר דעם באווייז אז 1+1=2. עס מאכט נישט קיין סענס — א לאגישער באווייז דארף מען נישט „געדענקען”, ער איז פשוט אמת.
—
אויב דער נס זאל זיין דער מקור פון אמונה, מוז עס זיין א פולשטענדיגער צוואנג (אונס), נישט „האלב ברצון, האלב נישט.” דאן איז אמונה א צוואנג — קיין שכר.
אויב מ’קען וועלן גלייבן, קען מען אויך וועלן גלייבן אין צוויי זאכן וואס סותר’ן זיך — וואס מענטשן טוען טאקע, אבער לאגיש מאכט עס נישט קיין סענס. מסקנא: אויב אמונה איז ברצון, ווייסטו נישט וואס דו רעדסט — דו גלייבסט נישט קיין אמונה אויך נישט. דאס הייסט, די אמונה האט א ספק — זי רוט נישט אויף קיין פעסטן גרונט.
– נס = אונס → קיין שכר, קיין מאראלישער ווערט
– אמונה = ברצון → קיין אמת’ע אמונה, בלויז ספק
—
“`
קאנטעקסט:
יציאת מצרים = יסוד פון תורה → רמב”ם’ס פאראדיגם דאמינירט → קרשקש טשאלענדזשט דעם גאנצן פונדאמענט
קרשקש’ס צוויי-פראנטן אטאקע:
1. עיקרים: ווער האט באשטימט די 13?
2. אריסטאטל’ס פיזיק: אלע הנחות זענען פאלש → רמב”ם’ס באווייזן פאלן אוועק
קרשקש’ס הויפט-טענה וועגן נסים און אמונה:
נסים/באווייזן → מוכרח צו גלייבן → קיין בחירה → קיין מאראלישער ווערט → קיין שכר → כל התורה כולה פאלט אוועק
דער רמב”ם’ס ענטפער (ווי קרשקש פארשטייט אים):
שכר ועונש איז נישט מאראליש — עס איז א נאטור-פאקט → ריכטיגע דעות = גן עדן, אן דעות = נישט
קרשקש’ס קריטיק אויף דעם רמב”ם:
דאס איז „דעת הכופר היווני” → פירט צו אבסורדן → נאך ערגער: אפילו יציאת מצרים ווערט מינינגלעס
דאס אומפארמיידלעכע דילעמע:
אויב נס = 100% אונס → קיין שכר
אויב אמונה = ברצון → קיין אמת’ע אמונה (ספק)
→ ביידע וועגן זענען פראבלעמאטיש
“`
מגיד שיעור:
אקעי, אונז האבן געהאלטן דא אזוי, אונז האבן געהאלטן אז דאס איז די שריימס פון פסח, ריעלי. סאו אונז זענען דא שריימס פון פסח? נישט שריימס, המשך, המשך פון פסח. אונז האבן געלערנט פסח, דאס הייסט פאר פסח, פסח, אלל אבאוט דיס קוועסטשן אוו יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], וויטש, אגען, לייק ווי סא, ווי העוו לייק בעיסיק דעיטא אבאוט איט, דא א פאור אנדערע ריסארסעס אוו דעיטא אין די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law], ענד מעיבי אלסאו אין חז”ל [Chazal: the Talmudic sages], איי טינק עקטשולי לעסס אין חז”ל, באט אין תורה און תנ”ך [Tanach: the Hebrew Bible] עקטשולי א לאט, אין הלכה [halachah: Jewish law], דאס הייסט אין די וועג וויאזוי די מצוות [mitzvot: commandments] ארבעטן, ענד אין די סידור [siddur: prayer book], און פארשידענע ראשונים [Rishonim: medieval rabbinic authorities] וואס נעמען די אלע מקורות [sources] און מאכן, נעמען עס ערנסט.
און זיי רעדן וועגן דעם אז יציאת מצרים איז א ווערי אימפארטענט טינג. ס’איז לייק, לייק ווי דיסקאסט לעסט, א לאנג טיים אגאו, דעריז דיס קאנסעפט אוו עיקרים [ikkarim: fundamental principles], רייט? האו ווי לייק, פיפל ארגענייזן די תורה, לייק, פראם מאר אימפארטענט צו לעסס אימפארטענט, אדער פראם מאר דזשענעראל צו מאר פארטיקולער, ווי א כלל און א פרט [a general principle and a specific detail]. און די זעלבע זאך, אונז האבן שוין גערעדט וועגן דעם אן אנדערע מאל, אז איינע פון די מער טרעדישאנעל וועגן פון ארגענייזן די תורה איז אלעס ארום און ארום יציאת מצרים אין א געוויסע וועג.
און דאס איז, אדער די אנדערע וועג, וויטש איז די מאר מעדיעוול ראציאנאליסט וועי אוו טינקינג, איז אז דאס איז די יסוד [yesod: foundation], דאס הייסט די לאדזשיקעל בעיסיס פאר א לאט אוו טינגס אין די תורה, אר די סטארי אוו יציאת מצרים. און ווי ווענט טרו דיפערענט, אה, דיפערענט וועיס האו דיפערענט פיפל סי איט, אז דאס איז א פרוף מעיבי מציאת השם [metzi’ut Hashem: the existence of God] לפי הרמב”ם [according to the Rambam/Maimonides], אדער מעיבי איוון איף איט דאזנט פרוף, דעטס ריעלי וואט היז מעסעדזש וואוד בי, אדער ס’איז א פרוף השגחה [hashgachah: divine providence], אדער סאמטינג ספעשל אבאוט כלל ישראל [Klal Yisrael: the Jewish people], בחירה בכלל ישראל [bechirah b’Klal Yisrael: the chosenness of the Jewish people], און אזוי ווייטער, אלע אנדערע מיני זאכן.
יעצט, איך דארף, איך מוז, מען קען נישט אמת’דיג ענדיגן קיין שום זאך פאר מען קומט אן אביסל און גייט אפאר טריט ווייטער פון די אלע צדיקים [tzaddikim: righteous people] וואס מיר האבן געלערנט זייערע תורות [their Torah teachings]. און אין א געוויסע סענס, און ס’איז א זייער וויכטיגע סענס צו כאפן, all of these people, meaning, actually almost all of them, דאס הייסט אפילו די בעלי התוספות [Ba’alei HaTosafot: the Tosafist scholars] וואס מיר האבן געברענגט פריער לעצטע מאל, זענען אונז טאקע אין א געוויסע paradigm פון טראכטן וועגן אלעס, וואס איז more or less, מען קען עס רופן רב סעדיה גאון’ס [Rav Saadiah Gaon’s] און די רמב”ם’ס [Rambam’s/Maimonides’] paradigm, וואס זיי האבן decided לפי געוויסע, מען קען עס רופן פילאסאפישע הנחות [philosophical assumptions], ווי אזוי מען דארף ארגאניזירן זאכן, און זיי האבן צו connected dates אריינגעפלאגט אין געוויסע מאמרי חז”ל [ma’amarei Chazal: statements of the Talmudic sages] און געוויסע פסוקים [pesukim: biblical verses], and they’re all around that. און דארט איז אלע קשיות [kushyot: questions/difficulties], אין א געוויסע סענס אלע סברות [sevarat: logical arguments], אלע קשיות, אלע טענות [te’anot: claims], אלע ארויף, ארויף, אלעס איז predictable within that big story.
Now, ס’איז important צו challenge’ן דאס. ווער ס’לערנט למדנות [lamdanut: Talmudic analytical study] ווייסט אז דא איז זייער ווייניג ראשונים וואס challenge’ן the accepted wisdom. Or, another way of thinking about it is, זיי טראכטן actually like one step before everyone else is thinking. דו קענסט לערנען א גאנצע סוגיא [sugya: Talmudic topic], ס’איז דא רש”י [Rashi] און תוספות [Tosafot] מיט’ן רמב”ם, and they each have their own קנייטש [kneitsh: twist/angle], but very few of them have any original סברות, if you notice. חס ושלום [chas v’shalom: God forbid] נישט לשון הרע [lashon hara: negative speech] אויף קיינעם, but אזוי איז די מציאות [reality]. מען קען עס רופן אין א געוויסע זין סארט סברות וואס אונז, היינטיגע מענטשן, וואס זענען מער אחרונ’ישע [acharonish: in the style of later authorities] סארט מענטשן, מער intellectual, מער סברא [sevara: logical reasoning] מענטשן, וואלטן בכלל גלייך אנגעהויבן צו טראכטן. And sometimes none of them ask even the question. למשל [for example], ס’איז דא רש”י און תוספות, ס’איז כמעט קיינמאל נישט שווער געווען געוויסע זייער basic שאלות אין אסאך סוגיות, וואס ביי אונז איז זייער basic, and they don’t even seem to think about them.
און איך מיין, אזוי ווי ס’איז אין נגלה [nigleh: the revealed/legal portion of Torah], אזוי אויך אין what we discussed, אין די מחשבה [machshavah: Jewish thought/philosophy] און די ideas פון theology, the same thing happens. און actually, איך מיין at least ביי די זעלבע מענטשן, נישט יעדער איינער וואס איז מחשבה’דיג אין theology איז מחשבה’דיג אויך אין הלכה.
אבער ס’איז דא א געוויסע וועג פון טראכטן וואס איז אלעמאל די זעלבע. דער רמב”ם’ס וועג פון טראכטן אין טעאלאגיע איז זייער ענליך צו זיין וועג פון טראכטן אין הלכה, און אזוי ווייטער. און ס’איז דא אפאר ראשונים, וואס אונז רופן ראשונים, וואס הייסט מענטשן פון סוף ימי הראשונים [the end of the period of the Rishonim], וואס זיי האבן אמת’דיג געוואוסט וויאזוי צו טראכטן זייער גוט, אין מיין פערספעקטיוו. And it’s almost a shame that they got lost.
איך האב געזען אין דעם ספר יצחקי [Sefer Yitzchaki] ביי ראוויצקי [Ravitzky], ער זאגט אז די מענטשן וואס אונז רעדן וועגן זענען אין א געוויסע זין פונקטליך אין די ראנג צייט. If they would be 200 years before, they would be מושל בכיפה [moshel bakippah: ruling/dominant], יודען וואלטן געלערנט נאר זייערע תורות. אדער וואלטן זיי געווען 200 יאר שפעטער וואלטן זיי געווען מושל בכיפה. זיי זענען פונקט געווען אין די צייט וואס די פילאסאפיע, אדער וואס מען קען רופן די rationalist – although that’s a very not-good word – the rationalist way of thinking about things is kind of dying down, for various reasons. סיי for reasons of attrition – some of them are becoming Christian, some of them are… בכלל די קאמיוניטיס אין ספעין די לעצטע 100 יאר אדער מער, 200 יאר, זענען kind of אין א downward slope בגשמיות ורוחניות [in material and spiritual matters].
And on the other hand, there isn’t really anyone ready to go in new ways. למשל, ס’איז דא אין די מאדערן פעריאד האבן מיר קבלה [Kabbalah: Jewish mysticism] blowing up in a huge way, מיר האבן later חסידות [Chasidut: Hasidic movement], different movements. Actually, even before that, we have, for example, אין פוילן, אין יוראפ, we had different ways of פלפול [pilpul: Talmudic dialectical analysis] blowing up in a very big way. And those were big innovations. אונז לאכן אסאך אויף די וואס מיר רופן דרך הפלפול [derech hapilpul: the method of pilpul], וואס איז געווען אין פוילן אזוי אין די פני יהושע’ס [Pnei Yehoshua’s] צייטן און אזוי ווייטער.
תלמיד:
יצחק, I’m really sorry, but I missed the last minute. דו האסט געזאגט אז דו האסט געזאגט אז 200 יאר ערלייער אדער 200 יאר שפעטער. So what did you say afterwards? I got disconnected.
מגיד שיעור:
Exactly. You have to be either much earlier or much later.
תלמיד:
יא, אבער פארוואס?
מגיד שיעור:
וואס?
תלמיד:
But you didn’t say why.
מגיד שיעור:
I just explained why. Because there’s one way of thinking which is the… which we call the rationalist way. Usually, like I said, it’s like… פון רב סעדיה גאון ביז דער עקדת יצחק [Akedat Yitzchak], you know, something like that. און דאס איז on the way down. דעמאלטס איז דא… I’m sorry, איך גיי דיר מוטן [mute you], ווייל עס מאכט א noise, unless דו ווילסט זאגן נאך עפעס.
און דעמאלטס איז דא א new way, וואס really corresponds זייער צו וואס מיר רופן די modern period, וואס איך האב געזאגט אז דו קענסט consider קבלה part of that, דו קענסט consider פלפול, א certain kind of פלפול part of that, א certain kind of encyclopedic way of thinking, ווי דער בית יוסף [Beit Yosef], און עס זענען דא מער מענטשן אזעלכע as part of that. און דאס זענען מענטשן וואס האבן actually געגאנגען און exploded אין זייער new ways. און ביידע פון די זאכן, דאס האט נישט פאסירט יעצט, סאו עס איז נישטא really… אויך פאר ביידע material און spiritual reasons.
און סאו, און דאס איז געבליבן סטאק. און א געוויסע מענטשן וואס זענען געווען זייער היי, און זענען געווען זייער הויך, און זיי האבן געהאט אן איידיע, זיי האבן געהאט אן איידיע, און ס’איז געווען אזוי, you know, ס’איז געווען א one-time, א one-trick. ס’איז געלונגען איינמאל, און ס’איז נישטא קיין המשך [continuation] עכט פון דעם. און און און היינט, נישט נאר היינט, אבער שוין א שטיק צייט, איז דא מענטשן וואס זענען עומד [standing] אויף דעם און פרובירן יא אביסל אריינצוגיין אין דעם.
איינער פון די מענטשן, דאס הייסט אין אין מחשבה וואס מיר רעדן, דער גרעסטער פון די מענטשן לכאורה [ostensibly] איז רבי חסדאי קרשקש [Rabbi Chasdai Crescas]. אה, דער גרעסטער אין די sense of די בעסטע פילאסאף. באט מ’קען אמת’דיג צולייגן זיין רבי, למשל דער ר”ן [Ran: Rabbeinu Nissim], וואס האט געשריבן א ספר דרשות הר”ן [Derashot HaRan: Sermons of Rabbeinu Nissim]. אה, his student, רבי יוסף אלבו [Rabbi Yosef Albo], וואס האט געשריבן ספר העיקרים [Sefer HaIkkarim: Book of Principles], וואס איז א much less interesting ספר ווי ווי זיין רבי’ס ספרים, און אזוי ווייטער, אדער maybe even ווי דער ר”ן’ס ספר.
תלמיד:
איז דאס דער קרשקש אויף פסחים [Pesachim: Talmudic tractate]?
מגיד שיעור:
נישט דער זעלבער, ניין. ס’איז א… ווער איז רבי חסדאי קרשקש? ער האט געוואוינט אין שפאניע, און I forget what the place is called, און אין בערך די 14th century, די second half of די 14th century. ער איז געווען א תלמיד [student] פון דער ר”ן, דער דרשות הר”ן, דער רבינו נסים פון גירונדי [Rabbeinu Nissim of Gerona]. און ער איז געווען א רבי [teacher] פון, למשל, רבי יוסף [Rabbi Yosef] איז געווען זיין תלמיד, אדער זיין חבר [friend/colleague], ער איז געווען א פריינט פון דער ריב”ש [Rivash]. That’s where he belongs.
And actually, this gets back to what I was saying, ווער ס’לערנט אריין, אדער אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], אדער אין מקור יוסף על הש”ס [Mikor Yosef al HaShas], ווייסט אז דער רמב”ם איז, אין א געוויסן זין, דער סמארטעסטער מענטש וואס עקזיסטירט, ווייל ער קען טראכטן פון זאכן און פון אן ענגל וואס קיינער האט נישט געטראכט פאר אים, און וואס מאכט אויך סענס צו אונז. און דאס איז וואו מיר זענען.
סאו, רבי חסדאי קרשקש שרייבט א ספר. רבי חסדאי קרשקש האט געהאט אסאך טראגעדיעס אין זיין לעבן און אלע מיני זאכן אזוי. אבער תכלית [purpose] איז, ער שרייבט א ספר, זיין ספר הייסט “אור ה'” [Or Hashem: Light of God], און זיין פלאן, זיין הקדמה [introduction] פון זיין ספר איז, דאס איז א זייער אלגעמיינע הקדמה, זיין גרונטליכער פלאן אין זיין הקדמה איז צו אראפווארפן דעם רמב”ם, אינגאנצן. דאס איז זיין זייער אמביציעזער פלאן, וואס האט אינגאנצן נישט געארבעט. אבער דאס איז זיין פלאן. ער וויל אראפווארפן דעם רמב”ם פון זיין טראן, סיי אין הלכה און סיי אין השקפה [hashkafah: Jewish philosophy/worldview].
דאס הייסט, ער איז נישט פון די מענטשן וואס זאגן אז דעם רמב”ם’ס הלכה ספר איז זייער גוט, נאר זיין לומדות איז נישט גוט. און נישט פון די מענטשן וואס זאגן אז הלכה איז הלכה, אבער דער עיקר איז מיר דארפן מאכן זיכער אז די השקפה איז די ריכטיגע. ער איז קיין איינער פון זיי. ער האלט אז דעם רמב”ם’ס השקפה איז גוט, און די הלכה, ווער קערט? ער איז נישט קיין איינער פון זיי. ער האלט אז דער רמב”ם האט אלעס פארשטאנען פאלש, בעיקר [essentially], און מיר דארפן אנהייבן אלעס פון פריש.
און ער שרייבט זיין פלאן פאר זיין ספר, אז ער גייט מאכן א ספר פון צוויי חלקים, וואס גייט הייסן “אור ה'” און “נר אלקים” [Ner Elokim: Lamp of God]. “נר אלקים” גייט זיין דער חלק הנגלה [the revealed/legal section], ער גייט מסדר זיין [organize] אלעס, גאנץ כל התורה כולה [the entire Torah], אזוי ווי דער רמב”ם, אלע הלכות, וואס איז נוגע למעשה [relevant to practice] און וואס איז נישט נוגע למעשה, ער גייט עס מסדר זיין, אבער נישט אזוי ווי דער רמב”ם וואס האט געמאכט א טעות, ער האט נישט צוגעשריבן, ער האט נישט געברענגט די מקורות, ער האט נישט געברענגט די מחלוקות [disputes].
און אויך, נאך א זייער אינטערעסאנטע זאך, ער האלט אז דער רמב”ם האט נישט גוט ארגאניזירט זיין ספר, ווייל דער רמב”ם ליינט זיך ווי א ליסטע פון הלכות. ער ערקלערט דיר נישט וויאזוי איין הלכה קומט ארויס פון די פריערדיגע. כאטש יעדער וואס ליינט דעם רמב”ם ווייסט אז דער רמב”ם פרובירט יא צו האבן א סדר אין וואס ער טוט, אבער עס איז נישט געשריבן אזוי. און ער זאגט, “איך גיי דיר שרייבן א בוך אז דו גייסט זען זייער קלאר די… וויאזוי רופט מען עס? די נביעה [derivation], וויאזוי איין זאך קומט ארויס פון די אנדערע, וויאזוי עס איז דא אן אלגעמיינער כלל און א מער פרטיות’דיגער כלל [a more particular principle].”
ווייל ער טענה’ט אז דו קענסט לערנען רמב”ם, און דו קומסט נישט ארויס מיט קיין וועג צו זיין מכריע [decide] אין קיין נייע שאלה. דאס איז נאר א ליסטע פון כללים [rules].
תלמיד:
און וואס איז יעצט? איך האב דיר געזאגט די גאנצע גמרא [Gemara: Talmud]. איז דאס totally helpful, not helpful, דער רמב”ם. That’s one of his… ער איז א סתם א פשטן [he’s just a simple person/straightforward].
מגיד שיעור:
און די זעלבע זאך טוט ער פאר די רמב”ם’ס מחשבות [thoughts/philosophy]. And he literally takes a side and in very radical ways, because for two reasons: סיי ווייל דער רמב”ם איז די גרויסע authority אויף די ריכטיגע אמונות [correct beliefs], יא, ער איז די ריכטיגע אמונות,
מרצה:
וואס גייט זיין יעצט? א סתירה צו די גמרא, ס’איז totally not helpful די רמב”ם. דאס איז איינע פון זיינע טענות דארט.
און די זעלבע זאך טוט ער פאר די רמב”ם’ס מחשבות, און ער נעמט ממש א ספר אין א very radical way, ווייל פאר צוויי סיבות. סיי ווייל די רמב”ם איז די גרויסע authority פון די ריכטיגע אמונות, יא? ער איז די בעל העיקרים, און especially actually אין די געגנט פון ר’ חסדאי קרשקש, people are very interested אין עיקרים, אין די concept of dogma, וואס מ’מעג גלייבן, וואס מ’מעג נישט גלייבן, which is also, מיר האבן שוין גערעדט באריכות, something that not before and not after, many people are interested in אין א serious way.
און ער איז actually איינער פון די ערשטע, אדער אפשר די ערשטע, צו challenge’ן די גאנצע idea פון די רמב”ם’ס עיקרים, און זאגן אז who told you אז דאס זענען די important ones? Who told you אז ס’איז בכלל אזא זאך? יעדער איינער ווייסט נאכצוזאגן פון א ספר העיקרים, אבער ספר העיקרים איז זיין תלמיד וואס מאכט א שטיקל summary פון געוויסע קשיות וואס זיין רבי האט געהאט, וואס ער גייט נישט נאנט אזוי ווייט ווי זיין רבי איז געגאנגען. און די רשב”ץ איז אויך איינער פון די מענטשן וואס זענען דארט אין יענע משפחה פון אים, און גאנצע צייט פרובירט פארענטפערן די רמב”ם, און אזוי ווייטער.
און דאס איז איינע פון די זאכן וואס ער טוט, ער פרובירט צו overthrow די רמב”ם’ס authority אלס א אידישער בעל שיטת הבעל העיקרים. און אסאך שארפער פון דעם, וואס other people are more interested אין דעם, איז since די רמב”ם איז מער ווייניגער געבויט אויף אריסטו, actually not accurate צו זאגן אויף אריסטו, more אויף די Arab interpretations פון אריסטו, גייט ער און ער נעמט ממש א ספר און ער גייט דורך, און almost, ס’איז א, some people think, like literally, some people thought already then אז ער איז crazy, ער איז דורכגעגאנגען יעדע assumption.
די רמב”ם אין די ענד פון חלק א’, אנהייב חלק ב’, גייט ער דאך דורך basic, basic Aristotelian physics און metaphysics, און פרובירט צו prove’ן פון דעם אז God exists און אלע אנדערע basic עיקרים, און ער זאגט, קודם כל, דער רמב”ם’ס סברות אין הלכה און השקפה זענען נישט ריכטיג, אבער אויך אז זיינע סברות אין פילאסאפיע זענען שטותים. דאס הייסט, אריסטו’ס סברות זענען שטותים. און ער האקט אפ יעדע איינע פון די הנחות. ער האט א ליסט פון like 25 different ones, און ער האקט אויף אלע פון זיי, און ער actually destroys, אדער at least challenges, very, very basic physical assumptions, און basically די גאנצע וועלט וויאזוי דער רמב”ם האט געזען פאר די מציאות, קומט ער און ער זאגט, “מאי חזית?” און ער האט אפאר גוטע קשיות און אפאר נישט אזעלכע גוטע קשיות.
און דאס איז עפעס וואס later people like to recognize, און sometimes, ווייל of course, די מאדערנע פיזיקס kind of אויך agrees מער מיט אים ווי מיט אריסטו אין אסאך וויכטיגע senses, so זיי like to ascribe צו אים אז ער איז איינער פון די ערשטע מענטשן וואס האבן געכאפט אז די גאנצע טעאריע וואס מ’זאגט אזוי שטארק איז אדער יא אדער ניין.
אבער וואס איז מער אינטערעסאנט פאר אונז איז די ריזיגע נפקא מינות וואס דאס מאכט צו די theology פון דעם רמב”ם. און דו קענסט לערנען, למשל, דער צמח צדק, און it actually goes very deep, און איך גיי נישט אריינגיין אין דעם, אבער just צו ווייזן ווי crazy עס איז, דער צמח צדק, למשל, אין זיין ספר החקירה איז very worried פון ר’ חסדאי קרשקש, ווייל ער פרעגט אפ דעם רמב”ם’ס proof אויף מציאות הבורא. און די גאנצע וועג וויאזוי חב”ד און וויאזוי דער צמח צדק קוקט אן די מציאות פון אין סוף איז געבויט אויף דעם רמב”ם’ס proof. און according to קרשקש, that proof makes no sense, און actually אויך according to די מאדערנע cosmology, more or less, makes no sense. און דעריבער פרובירט ער זייער שטארק צוריק אפצואווענדן. אבער דער צמח צדק איז געווען גאנץ א שוואכער פילאסאף, unfortunately, so איך מיין נישט אז ער wins that fight.
אבער דאס איז נאר אן example פון וויאזוי די גרויסע שיגעון, דאס הייסט די ראדיקאליזם פון אפפרעגן אריסטו’ס physical הנחות, changes basically דיין גאנצע theology.
אקעי, דאס איז איין זאך. אן אנדערע זאך וואס ער איז actually זייער famous פאר, ווי אן אנדערע כפירה אדער א מינות, וויאזוי דו ווילסט עס אנקוקן, איז ער איז כופר אין די idea פון בחירה, מער ווייניגער. איך האף אז מיר גייען אנקומען צו נעמען אביסל מער די פרטיות, אבער דאס איז איינע פון זיינע זייער famous ראדיקאליזמס. ר’ חסדאי קרשקש איז כופר אין די מושג פון בחירה, אז ס’איז נישט קיין יסוד. אויך נישט אמת. מער ווייניגער איז נישט דא קיין בחירה, ער איז א דעטערמיניסט, און די איינציגסטע זאך וואס ער האט געטראפן א תירוץ פאר דעם, א גאנץ א פשוט’ע תירוץ, אלדאו איטס קאנטראווערסיאל, און דאס איז וואס ער האלט. נישט קיין חסיד’ישע תורה אז ס’איז דא העכער ידיעה און העכער בחירה, ניין, פשוטו כמשמעו, ס’איז נישט דא קיין בחירה. אלעס וואס מ’זאגט אז ס’איז דא בחירה איז נאר פארט אוו א געוויסע געים, אבער ס’איז נישט דא. און ס’איז א זייער בארימטע פארט.
תלמיד:
וואטס די נאמען פון די פערסאן וואס דו רעדסט וועגן? סארי.
מרצה:
קרשקש. קרשקש איז די לעצטע נאמען.
תלמיד:
וואס?
מרצה:
כ”ף ר’ שי”ן כ”ף שי”ן, אין לשון הקודש.
תלמיד:
י”ר כ”ף?
מרצה:
כ”ף ר’ כ”ף שי”ן.
תלמיד:
דו האסט געזאגט פריער אז קרשקש איז נישט די איינער אויף די מסכתות. די ריטב”א וואס מיר קענען איז רבינו קרשקש, ריעלי. די ריטב”א וואס איז געדרוקט אלע יארן איז די מערסטע…
מרצה:
ניין, איך מיין אז ס’איז נישט ער. קרשקש איז א בארימטע נאמען, ס’איז נישט די זעלבע מענטש.
תלמיד:
אהא, אקעי, גאט איט, אקעי, דאס איז עס.
תלמיד:
ביי די וועי, איך ווייס אז ס’איז א באזונדערע סובדזשעקט, אבער קענסטו געבן איין אריסטאטעליען טעאריע וואס ער האט אזוי געווענדן און וואס די עולם האט געליבט צו הערן שפעטער?
מרצה:
יא, די עקזיסטענץ פון וואויד [void: ריקות, חלל ריק] איז איין בארימטע דוגמא. אריסטאטל גלייבט בארימטערהייט נישט אין וואויד. אדער די עקזיסטענץ פון אינפיניטי בפועל [infinity in actuality: אקטועלער אינפיניטי], וויאזוי דו זאגסט, אן עקטשועל אינפיניטי, וואס מאדערנע מאטעמאטיקס מער אדער ווייניגער איז מסכים צו. וואס איז געווען זייער וויכטיג פאר אריסטאטל’ס, אמווייניגסטנס פאר דאס וואס דער רמב”ם האט געמאכט פון טעאלאגיע. אבער איך וויל נישט אריינגיין אין דעם, איך וויל נישט רעדן וועגן דעם. אבער דאס איז אן אנדערע זייער וויכטיגע דוגמא. אריסטאטל איז געווען זייער זיכער אז ס’איז נישט דא קיין אינפיניט פאר ריעל, און ס’איז אוודאי דא. אדער אמווייניגסטנס ס’איז מעגליך צו טראכטן וועגן דעם. אקעי, איך וויל נישט אריינגיין פונקטליך וואס די טענה איז וועגן דעם, אבער דאס זענען צוויי זייער וויכטיגע דוגמאות.
מרצה:
סאו דאס איז וועגן בחירה, אקעי, דאס איז אן אנדערע תורה’דיגע דוגמא וואס איז זייער וויכטיג צו וויסן. סאו ס’איז וויכטיג צו פארשטיין, און ס’איז אויך וויכטיג צו כאפן אז… און another thing וואס איז וויכטיג וואס איך וויל אנקומען אנהייבנדיג צו איז, און פון דעם איז דא היינטיגע צדיקים וואס זענען עכטע חסידים פון דעם, וויאזוי הייסט ער נאר? ר’ שלמה פישער, if anybody knows who that is, איז א… ר’ ישראל יעקב פישער’ס ברודער, פון זייער משפחה. יא, ער לעבט נאך, ברוך השם. דאס איז די לעצטע וואס איך האב געהערט. ער איז זייער… יא. און ער איז א איד א גרויסער תלמיד חכם און א גרויסער בעל דעת, און ער איז א חסיד פון ר’ חסדאי קרשקש, און ער זאגט אז מען דארף מער ווייניגער הלכה כמותו בכל מקום, און ער שטייט זיך די לוקא הרמב”ם, ער איז ברוגז אויף דעם וואס דער רמב”ם איז אזוי משול בקופה, און ער האט איבערגעדרוקט זיין ספר און מתקן געווען אביסל אפילו.
און די reason פארוואס למשל ער איז אזא חסיד פון ר’ קרשקש איז ווייל ר’ קרשקש, על פי פשט, על פי שכל הישר, שטימט אסאך בעסער מיט וואס עס שטייט actually אין די תורה אדער אפילו אין דברי חז”ל. דער רמב”ם, at the end of the day, און דאס, of course, א lot of other people האבן שוין באמערקט ביים רמב”ם, און מיר ווייסן פון שפינוזה און external criticism אויפ’ן רמב”ם, אדער פון internal criticism פון מענטשן וואס זענען נישט קיין עכטע פילאסאפן. דאס איז נישט קיין חכמה אז עס קומט א ר’ נחמן ברסלבר און ער זאגט אז דער רמב”ם זאגט פארקערט ווי דער פסוק. נו, דער רמב”ם האט דאס אויך געוואוסט.
די חכמה איז אז עס קומט איינער וואס ווייסט אלעס וואס דער רמב”ם האט יא געוואוסט, און ער קען מסביר זיין פארוואס דער פסוק שטימט בעסער לפי פילוסופיה האמיתית, און אויך ער פארשטייט זיך מיט’ן פסוק אליין. און I think איינער פון די איינציגסטע מענטשן וואס טוען דאס איז ר’ קרשקש.
און ער, אסאך פון די זאכן וואס ער זאגט, ווען דו גייסט צוריק זעסטו אז עס איז עכט אסאך גלאטער. איך וויל נישט זאגן אז עס איז גלאטער פשט, עס איז נישט שווער צו זאגן אז ער פשט’לט של מקרא, but at least די spirit of things, די וועג וויאזוי דו ליינסט מדרשי חז”ל, דו ליינסט חומש, עס מאכט אסאך מער סענס אויב דו ליינסט עס זיין וועג. סאו דאס איז… און דאס איז וויכטיג צו וואס מיר גייען אנקומען.
סאו יעצט, סאו ר’ קרשקש האט געשריבן דעם ספר “אור ה'”, דאס איז זיין main ספר, און כמעט איינס, עס איז נישט דא קיין סאך חוץ פון דעם פון אים, כאטש ער שיינט צו זיין א בעל הלכה אויך, אבער עס איז נישט דא. דער נבוכי יוסף ברענגט אים אפשר איינס אדער צוויי מאל, עס איז כמעט נישט דא קיין תשובה פון אים ערגעץ געדרוקט, but almost nothing.
But now, there’s another math ספר פון אים, which is א lot שארטער ווי אהבת השם, און ס’איז א דרוש לפסח. ס’איז דעי קליינע ספר. Unfortunately, האב איך עס נישט אויף מיין computer, so I can’t really show you the text, but I have it here, if my camera lets you see it. און ס’איז א זייער קליינע ספר. ס’איז נישט קליין אין דעי ספר, דעי ספר איז most of it איז like some person’s פירושים און הערות און אזוי ווייטער. So ס’איז צען פעידזשעס די גאנצע זאך. און ס’איז א דרשה, ס’זעהט אויס א שבת הגדול דרשה וואס ער האט געדרש’נט אין בית המדרש.
זיין דרשה דרייט זיך ארום אזא שאלה, בעצם דרייט זיך’ס ארום אונזער שאלה. וואס איז די idea פון יציאת מצרים? אדער אין זיין ווערטער, וואס איז די idea פון קריעת ים סוף, פון נסים? וואס איז די relationship פון נסים מיט אמונה? דאס איז די, ווי זאגט מען, די כותרת, די header פון זיין דרשה.
און וואס ער גייט אריין אין איז, אוודאי, די נסים, ס’הייסט מיר רעדן דאך ספעציעל פון די נסים פון יציאת מצרים, וואס זענען די גרעסטע נסים אין די תורה basically, און we make them into א יסוד, און מיר זאגן זכר ליציאת מצרים און אזוי ווייטער.
און די רמב”ם’ס understanding פון דעם, אדער אפילו נישט די רמב”ם אליינ’ס, אבער די רמב”ם’יסטישע understanding פון דעם איז, אז דאס פראווט אין א געוויסע זין א איד’ס אמונה, יא? דאס איז מוכיח, אונזער אמונה איז געבויט פון דעם, מ’האט געזען דארט, ממילא הערט מען דא, יא?
און אזוי לערנט טאקע די רמב”ם די פסוק, וואס מיר זאלן צוריקגיין צו די פסוק, “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך”. און אפילו די רמב”ם לערנט עס אביסל אנדערש ווי די רמב”ן, און מ’קען נאהם’ען אז ער איז בעיקר אויף מציאות השם אדער בעיקר אויף השגחה אדער אזוי ווייטער, but they both read it אין די basically same way, which is, “אנכי ה’ אלקיך”, דאס איז די אמונה, דאס גלייבן אונז, מהיכן תיתי? וואס איז די מקור? וואס איז די ראיה פאר דעם? די ראיה איז “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, ושם האסטו געזען אז איך בין טאקע ה’ אלקיך, אדער איך בין ה’, אדער איך בין אלקיך.
Instructor:
זאָגט ר’ חזקיהו [ר’ חסדאי קרשקש], דאָס איז אַ זייער אַ שיינע וועג פון קוקן אויף זאַכן, אָבער איך האָב פיר גרויסע פּראָבלעמען מיט דעם. And these problems lead up to this whole major new idea that he’s thinking about.
זײַן גרויסער פּראָבלעם, דער גרעסטער פּראָבלעם וואָס ער האָט דערמיט, וואָס איז אַקטועל, און מענטשן כאַפּן נישט ווי שטאַרק דאָס גייט, איז אַז ס’זעט אים נישט אויס, און ער הייבט אָן אַז ער מאַכט, ער איז like a real scholastic, so he starts with like חקירות [chakiros: analytical investigations], דאָ דרײַ סבֿרות [sevoros: logical arguments], דרײַ ראיות [ra’ayos: proofs] פאַר די זײַט, און דרײַ סבֿרות אויף יענע זײַט, און ער איז מכריע [makhria: decides] די basic idea.
זײַן מסקנא [maskanah: conclusion] איז אַז מ’קען נישט, אויב האָסטו אַ proof פאַר אמונה [emunah: faith/belief], אויב דער נס [nes: miracle] איז אַ געוויסע הוכחה [hochachah: proof] פאַר אמונה, then your אמונה doesn’t deserve any prizes. It’s not very interesting. Because everyone knows that logical proofs are forced, right? ס’איז מוכרח [muchrah: necessary/forced], אַזוי ווי מ’זאָגט אַז ס’איז מוכרח, יאָ? אויב ס’איז מוכרח, איז דער מענטש אויך מוכרח אַזוי צו טראַכטן, אַ לאָגישער מענטש.
So you don’t have a choice to believe in the נס or not to believe in the נס. אויב דו זעסט אַ נס, האָסטו עס געזען. די זעלבע זאַך אויב דו זעסט אַ הוכחה, אַ סבֿרא’דיגע הוכחה וואָס איז מחייב [mechayev: obligates] אַז ס’איז דאָ אַ גאָט, now you must, נישט אין די like a bad sense, but it’s the fact, you must, דו ביסט אַן אונס [ones: compelled/forced], אַזוי רופט ער עס ממש אַן אונס, דו ביסט אַן אונס אויף צו גלייבן.
די זעלבע זאַך גייט אויך פאַרקערט, יאָ? This is where we get the whole question of נבֿוכדנאַצר’ס אַפּיקורסות [Nevuchadnetzar’s apikorsus: Nebuchadnezzar’s heresy]. אין ר’ חזקיהו’ס way of thinking, די whole question doesn’t make sense to talk about a person being good or bad because of their beliefs.
And that’s really why he’s ברוגז [broygez: angry] on the Rambam [Maimonides], who really believes probably that נבֿוכדנצר is נבֿוכדנצר. ווייל ס’מאַכט נישט סענס. אַ מענטש, וואָס ער גלייבט, איז נישט קיין… אַ מענטש האָט נישט קיין בחירה [bechirah: free choice] אויף וואָס ער גלייבט.
איך וואָלט אים געזען אַז ער האָט נישט קיין בחירה אויף גאָרנישט. אָבער בײַ וואָס ער גלייבט, האָט ער זיכער נישט קיין בחירה. ווייל אויב ס’ווײַזט אים אויס אַזוי, איז ער זיכער אַז ער גלייבט אַזוי. ווײַזט אים אויס אַביסל ווייניגער, און גלייבט ער אַביסל ווייניגער. There’s no level where there’s any בחירה on what to believe.
Or in his language, which is the more technical, scholastic language, there’s no will. You can’t will to believe, unlike William James, the famous article. ס’איז נישטאָ קיין רצון [ratzon: will] אין אמונה. אמונה איז שׂכל [sekhel: intellect], ס’איז די אַפּאָזיט פון רצון. דאָס הייסט, ס’איז נחוץ [nachuts: necessary]. אָדער האָסטו געזען, אָדער האָסטו נישט געזען.
און ר’ חסדאי, אַזויווי איך זאָג, ער האָט נישט ממש אַ דרשה [derashah: homiletical interpretation] אין מײַן אָפּיניען, וואָס ער נעמט עס זייער ערנסט. ער זאָגט אַז דאָס איז וואָס די גמרא [Gemara: Talmud] מיינט ווען די גמרא זאָגט אַז בײַ מעמד הר סיני [ma’amad Har Sinai: the revelation at Mount Sinai] איז נישטאָ עכט קיין moral reason צו מקבל זײַן [mekabel zayn: accept] די תורה [Torah] מצד [mitad: from the perspective of] מעמד הר סיני, ווייל כּפה עליהם הר כּגיגית [kafah aleihem har kegigis: He held the mountain over them like a barrel – Shabbos 88a].
וואָס איז פּשט [pshat: simple meaning] כּפה עליהם הר כּגיגית? מיר וועלן רעדן וועגן דעם תירוץ [teiruts: answer]. כּפה עליהם הר כּגיגית זאָגט ער איז פּשט פּשוט, זיי האָבן געזען דאָרט דעם אייבערשטן. זיי האָבן געזען דעם אייבערשטן, האָבן זיי נישט געהאַט קיין choice צו גלייבן אַז ס’איז דאָ אַן אייבערשטער אָדער נישטאָ קיין אייבערשטער.
און ער פירט נישט אויס די צווייטע צד, אָבער די צווייטע צד איז פּשוט, אויב איינער האָט נישט געזען דעם אייבערשטן, ער לעבט נישט אין יענע צײַטן און אַזוי ווײַטער, איז נישט שייך צו זאָגן טענות [te’anos: complaints/accusations] אויף אים.
ס’איז דיס איז מדעת אַראַבער לראיס [mida’as Averroes: according to the opinion of Averroes], literally מדעת אַראַבער לראיס. אָדער גלייבט מען יאָ, אָדער גלייבט מען נישט. ס’איז נישט קיין שייך, מ’קען נישט זײַן קיין רשע [rasha: wicked person] פאַר’ן נישט גלייבן. און אויב מ’איז נישט קיין רשע פאַר’ן נישט גלייבן, איז מען אויך נישט קיין צדיק [tzaddik: righteous person] פאַר’ן יאָ גלייבן.
And this is a big problem for him though. This is a big problem for a few reasons. קודם כּל [kodem kol: first of all], ווייל אויב אַזוי, כּל התורה כּולה [kol haTorah kulah: the entire Torah] פאַלט אַוועק און גייט אין גרוב אַרײַן, יאָ?
און דו לערנסט מיר אַז מ’באַקומט אַפֿילו שׂכר [sakhar: reward] פאַר’ן מקבל זײַן די תורה, פאַר אמונה. און אַפֿשר [afshar: perhaps], at least אין זײַן הוה אמינא [havah aminah: initial assumption], איז ער זיכער אַז פאַר אמונה באַקומט מען מער שׂכר ווי פאַר’ן מקבל זײַן די תורה, יאָ?
די גאַנצע כּל התורה כּולה שטייט דאָך אַז אויב מ’גלייבט אין מיר, וועט מען באַקומען שׂכר. נישט נאָר דאָס, ס’שטייט אויך אין די תורה אַז עיקר התורה [ikar haTorah: the essence of the Torah] איז דאָ פאַר דעם בחירה, יאָ? ראה אָנכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב [Re’eh anokhi nosein lifneikhem es hachaim ve’es hatov: See, I place before you life and good – Deuteronomy 30:15]. און דו זאָגסט מיר אַז ס’איז נישטאָ קיין בחירה. ווייל אָדער גלייב איך יאָ, אָדער גלייב איך נישט.
און סיי ווי איז נישט שייך צו באַקומען שׂכר אויף דעם, ווייל obviously שׂכר באַקומט מען נאָר ווען מ’האָט עפּעס געטון אַ מאָראַלי גוטע זאַך, ער רופט עס מצד הטוב אָדער הצדק [mitad hatov o hatzedek: from the perspective of goodness or justice].
און אונז זענען אים איז פּשוט, און אַסאַך פון אונז איז אויך פּשוט, אַז מ’פּײַכל’ט נישט דאָ קיין טוב [tov: good] אַרײַן, נישטאָ קיין גוטע זאַכן צו טראַכטן און שלעכטע זאַכן צו טראַכטן אין די סענס פון believing. מ’קען אַפֿשר טראַכטן מחשבֿות רעות [machshavos ra’os: evil thoughts], איך ווייס נישט, אָבער אין believing, אָדער דו גלייבסט וואָס דו זעסט דאָך אויס, ס’איז אַלעס אונס, אַלעס אין מחשבֿה [machshavah: thought] איז אונס, און ממילא [memeilah: consequently] נישט, מ’קען באַקומען שׂכר, which contradicts די whole idea פון תורה, which איז אַז דו באַקומסט שׂכר פאַר האָבן די right beliefs, אָדער די תורה’דיגע beliefs, און נישטאָ קיין בחירה, סאָו ס’מאַכט נישט קיין סענס בכלל צו האָבן אַ תורה וועגן דעם.
און דאָס איז טאַקע דאָס וואָס, מיר וועלן מסתמא [mistamah: probably] נאָך לערנען וועגן דעם, דאָס איז טאַקע וואָס דער חזון איש [Chazon Ish: Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz, 1878-1953] איז מורא’דיג ברוגז, ער זאָגט famously “טעות מפורסם [ta’us mefursam: famous error]”. איך האָב געזען די English translation האָט עס גע’translate’ט, און יענער האָט נישט געוואוסט וויאַזוי צו שרײַבן “famous mistake”, ס’איז אַן “infamous mistake”, אַז זיי האָבן נישט געוואוסט וויאַזוי צו שרײַבן.
אַז די מוני מצוות [moneh hamitzvos: those who count the commandments] האָבן געציילט אָנכי [Anokhi: “I am” – the first word of the Ten Commandments] פאַר אַ מצוה [mitzvah: commandment]. ער איז מורא’דיג ברוגז, ער זאָגט אַז די רמב”ם האָט געמאַכט אַ “famous”, אַן “infamous mistake” מיט’ן מאַכן די ערשטע מצוה די מצוה פון גלייבן, ווייל דאָס איז נישט קיין מצוה, אָדער גלייבט מען יאָ אָדער גלייבט מען נישט.
און אַזוי ווי ער זאָגט, ס’איז logically prior צו האָבן מצוות, right? אַז ס’איז נישטאָ קיין בּורא [Boreh: Creator] איז נישטאָ קיין מצוות אויך נישט, obviously. אָבער אַפֿילו אַסאַך טיפֿער פון דעם, ער האַלט אמת’דיג אַז ס’איז נישט שייך צו האָבן בחירה, מצוות מיינט בחירה, מצוות מיינט אַז דו באַקומסט שׂכר, און ממילא איז נישטאָ קיין מצוה, נישטאָ קיין מצוה פון די מצוות, ממילא איז נישטאָ קיין איסור [issur: prohibition] אויף כּפירה [kefirah: heresy], בײדע פון די זאַכן מאַכן נישט קיין סענס.
און די אמת איז, ווען מ’גייט דאָ אַרײַן, this leads us, shows us another very big difference of how he thinks about all of these things. און ער זאָגט עס אַליינס דאָ, ס’איז דאָ אַ תירוץ פאַר די קשיא [kushya: question], דער רמב”ם וואָלט נישט נתפּעל [nis’pa’el: impressed/affected] געוואָרן פון די קשיא אמת’דיג, און איך וועל מסביר זײַן [masbir zayn: explain] פאַרוואָס, איך וועל ענטפֿערן דעם רמב”ם technically פאַרוואָס ער רופט עס אַ מצוה, ווייל דער רמב”ם האָט אַן אַנדערע definition פון מצוה, און אַזוי ווײַטער.
אָבער really, אין די עיקר קשיא איז נישט שווער פאַר’ן רמב”ם, ווייל דער רמב”ם האַלט באמת נישט אַז שׂכר ועונש [sakhar ve’onesh: reward and punishment], אַה, דער רמב”ם האַלט באמת נישט אַז שׂכר ועונש איז אַ moral question.
דער רמב”ם’ס honest to God שיטה [shitah: approach/opinion] איז אַז שׂכר ועונש איז basically אַזויווי, און ער ברענגט אַליינס די משל [mashal: parable], אַז איינער איז אַרײַנגעפֿאַלן אין אַ לאָך האָט ער זיך וויי געטון, איינער האָט זיך אויסגעגליטשט, let’s say ער איז יאָ געווען נזהר [nizhar: careful], so we could blame him somehow. אָבער ער איז יאָ נזהר געווען און אַ צווייטער האָט אים אויסגעגליטשט. That’s a fact, that’s just nature, and there’s laws of nature.
און די זעלבע וועג ווי ס’איז דאָ laws of nature פון becoming sick און becoming rich און things like that, איז דאָ אויך אַ law of nature, אַ more intellectual law, וואָס זאָגט אַז איינער וואָס האָט ריכטיגע דעות [dei’os: opinions/beliefs], ער גייט אין גן עדן [Gan Eden: Paradise]. אַזויווי דער רמב”ם האָט פֿאַרשטאַנען אַריסטו’ס גן עדן, אַז ווער ס’האָט ריכטיגע דעות, זײַן דעה [dei’ah: opinion/belief] לעבט אויף אייביג, און אין דעם האָט ער אַ מורא’דיגע תּענוג [ta’anug: pleasure], and that’s גן עדן. And that’s just a fact.
And if you don’t have it, I don’t care if you’re the biggest צדיק, אויב דו הייסט דער סקולענער רבי, און דו האָסט אַ גאַנץ לעבן זיך מוסר נפש [moser nefesh: self-sacrifice] געווען פאַר קידוש השם [kiddush Hashem: sanctification of God’s name], it doesn’t help. And I can’t help you. מענטשן שרײַען, “It’s immoral.” What can I do? This is the fact.
דער רמב”ם totally doesn’t have a moral view of the ultimate שׂכר ועונש. לויט’ן רמב”ם, it’s not moral at all. It’s more or less amoral. It’s a fact. וועגן דעם, די מענטשן וואָס פֿרעגן, דער רמב”ם really bites this bullet. People don’t get how sharply he bites this bullet, at least אין די רבֿ חסדאי קרשקש view.
Some people think אַז ס’איז אַ חכמה [chokhmah: wisdom] צו ממעיגן אויפֿ’ן רמב”ם און זאָגן אַז עכט האַלט ער נישט אַזוי, איך ווייס נישט. But אין די view פון די רמב”ם’ס critics, he really bites this bullet, און ער האַלט אמת’דיג אַז אַ רשע מרושע [rasha merusheh: thoroughly wicked person] מיט ריכטיגע דעות גייט אין גן עדן, because that’s just the reality.
Just like אַ רשע מרושע וואָס האָט אַ big בּויך [boykh: belly] האָט אַ big בּויך, איז אַ רשע מרושע מיט ריכטיגע דעות גייט אין גן עדן. ס’איז נישטאָ קיין וועג אַרויס פון דעם. קיצור [kitzur: in short], דער אייבערשטער וויל דאָך מעניש זײַן, according to the רמב”ם, by the way… okay, I’m not gonna get into that. דער רמב”ם has ways, I’m not gonna get into that.
Student:
אַ רשע מרושע איז דאָך חייבֿ כּרת [chayav kares: liable to excision], וואָס ווערט פֿאַרשניטן, דאַן די דעת ווערט פֿאַרשניטן.
Instructor:
יאָ, יאָ, יאָ, מ’רעדט וועגן כּרת [kares: excision/cutting off], there’s a lot of different ways of seeing אַן עונש [onesh: punishment]. That’s a fact.
און די זעלבע וועג, דו קענסט זײַן אַ געוואַלדיגער צדיק און האָסט נישט ריכטיגע דעות, that’s why דער רמב”ם really believes אַז נעבעך אַן אַפּיקורס [apikores: heretic], אָדער נעבעך אַ טיפּש איז אַ better way of saying it, איז אַ טיפּש. איך קען דיר גאָרנישט העלפֿן. אָקיי.
זאָגט ער, but רבֿ חסדאי איז very not happy with this way of thinking, obviously, און ער איז of course right אַז ס’איז נישט אַ very religious way of thinking, און maybe really an immoral way of thinking. און… דאָס איז די… איין סעקונדע, איך וויל זען וואָס ער זאָגט וועגן דעם. I’m forgetting now for a second why he’s so mad at this.
אַה, יאָ, יאָ, יאָ, דאָס איז what I wanted to say. ער זאָגט, דאָס איז אַ שיינע שיטה, אָבער דאָס איז דעת הכּופֿר היווני [da’as hakhofer hayevani: the opinion of the Greek heretic – i.e., Aristotle], און ס’איז מביא שאין לו מבֿוא לחוקי התּורה [mevi she’ein lo mavo lechukei haTorah: leads to having no entry to the laws of the Torah]. ס’איז אַ פּשוט’ע שיטה.
Anyhow, he has a list of other questions, absurdities, according to his opinion, that this comes out, און אַ list of סתירות השׂכל [setiros hasekhel: contradictions to reason] אויך, פֿאַלקעראַסע שטותים [folkerase shtusim: utter nonsense].
And this is interesting, דער אַביעזרי רביצקי [Aviezer Ravitzky, contemporary scholar], וואָס האָט דאָ געקאָמענט, זאָגט אַז מען קען זען אַז דאָס שטיקל מער ווייניגער איז ער מעתיק [me’atik: copying] אין זײַן ספֿר “אור ה'” [Sefer Or Hashem: The Book of the Light of God], און זיי האָבן עס געלערנט אין אַן אַנדערע שיעור אין מאַנסי אַמאָל דאָס שטיקל, און ס’איז literally וואָרט בײַ וואָרט, און ער האָט אַרויסגענומען די וואָרט “כּופֿר היווני”, ער האָט אַרײַנגעשריבן “כּת חכמינו [kas chakhmeinu: the sect of our sages]”.
So he’s very conscious of this, אַז די כּופֿר היווני מיט די כּת חכמינו have the same opinion, און כּת חכמינו מיינט די רמב”ם, or at least according to this פּשט אין די רמב”ם, and he’s very not happy with this.
אָבער ער בלײַבט נאָך מיט זײַן קשיא, ער האָט אַפֿילו אַ גרעסערע קשיא ווי די רמב”ם, ווייל ער איז עכט זייער interested אין די problem אַז אמונה האָט נישט קיין moral value. ס’הייסט, אָדער גלייבסטו אָדער גלייבסטו נישט. אויב אַזוי, וואָס איז טאַקע תּורה תּורה קלה [Torah Torah kalah: what is the Torah really about]?
און אַנדערע ווערטער, לאָמיר צוריקגיין צו אונזער פֿריערדיגע זאַך, מען קאָכט זיך אַזוי וועגן יציאת מצרים [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt], מען מאַכט אַ גאַנצע פּסח [Pesach: Passover], אַ מצוה, ס’ווערט גענוצט נישט נאָר פּסח, נאָר אין שבת [Shabbos: the Sabbath] מאַכט מען זכר ליציאת מצרים [zekher liYetzias Mitzrayim: remembrance of the Exodus]. און וואָס איז דאָס? It’s a very technical thing. It’s like making אַ זכר for the proof that one plus one is two. איך מיין, ס’מאַכט שוין אַפֿילו נישט קיין סענס.
ער זאָגט, ער קומט אַרויף מיט אַזאַ שאַרפֿע פּשטל [peshtel: interpretation], און אַ זייער אינטערעסאַנטע פּשטל.
Now, but before I’m getting to that, I’m gonna give the second reason why, but actually it does match with the רמב”ם, which is interesting.
די second זאַך, די פּראָבלעם וואָס ער האָט מיט די אידעע אַז נס זאָל טאַקע זײַן די יסוד פון די תורה, איז נאָך אַ reason, איז אַז ער האַלט אַז if it’s אַ נס, דאָס הייסט, if that’s to be the source of our belief, then it has to be 100%. אין אַנדערע ווערטער, ס’דאַרף טאַקע זײַן אַן אונס, און נישט אַז ס’איז באַקע ברצון און נישט ברצון [baki beratzon ve’lo beratzon: partly by will and partly not by will].
די פּראָבלעם מיט אמונה ברצון איז נישט נאָר אַז אין אור כּשדים [Ur Kasdim: Ur of the Chaldees], אַז עס איז ווילן ורצה [vilen veratzeh: willing and wanting], but the big problem is that it’s no אמונה, right? אַזוי ווי ער זאָגט, אויב מ’קען וועלן גלייבן, מ’קען אויך וועלן גלייבן אין צוויי זאַכן וואָס contradict each other, which seems that a lot of people manage to do, so, but logically it makes no sense.
In other words, you don’t really know what you’re talking about, דו גלייבסט נישט קיין אמונה אויך נישט. So, וויפֿיל איז דאָ אמונה וואָס דאָרט רוט זיך [vifil iz do emunah vos dort rut zikh: how much faith is there that rests there]? In other words, that’s another way of saying that די אמונה האָט אַ ספֿק [safek: doubt].
—
השיעור הוא המשך לנושא פסח: המשמעות המרכזית של יציאת מצרים. ישנם מקורות רבים – בתורה, תנ”ך, חז”ל, הלכה, סידור וראשונים – העוסקים בנושא זה. יציאת מצרים היא אחד מעקרונות הארגון החשובים ביותר של התורה, הקשורה למושג עיקרים – כיצד מארגנים את התורה מכלל לפרט.
שתי דרכים להבנת הדבר:
– הדרך המסורתית: הכל סובב סביב יציאת מצרים.
– הדרך הרציונליסטית מימי הביניים (רמב”ם וכו’): יציאת מצרים היא היסוד הלוגי (logical basis) לדברים רבים בתורה – הוכחה למציאות ה’, השגחה, בחירת ישראל וכו’.
—
כמעט כל הראשונים שלמדנו עד כה – אפילו בעלי התוספות – עובדים בתוך פרדיגמה אחת: זו של רב סעדיה גאון והרמב”ם. הם החליטו על פי הנחות פילוסופיות כיצד לארגן, וכל הקושיות, הסברות והטענות הן צפויות מראש בתוך המערכת הגדולה הזו.
כשם שבנגלה מעט מאוד ראשונים שואלים שאלות מקוריות ויסודיות (רש”י ותוספות לעתים קרובות אינם שואלים את הקושיות הפשוטות ביותר), כך גם בתיאולוגיה – מעט הוגים חוזרים צעד אחד אחורה מהמסגרת המקובלת.
—
הוגים גדולים מסוימים היו בזמן הלא נכון (מצוטט מספרו של רביצקי “יצחקי”):
– 200 שנה קודם לכן – היו שולטים.
– 200 שנה אחר כך – גם כן.
– אבל הם נפלו בתקופה שבה הדרך הרציונליסטית גוועת (קהילות ספרד בירידה), ודרכים חדשות (קבלה, פלפול, סגנון אנציקלופדי כמו בית יוסף, מאוחר יותר חסידות) עדיין לא צמחו.
תוצאה: חידושיהם נשארו “תקועים” – הישג חד-פעמי ללא המשך.
—
– חי בספרד, מחצית שנייה של המאה ה-14.
– תלמיד של ר”ן (רבינו נסים מגירונדי, דרשות הר”ן).
– רבו של ר’ יוסף אלבו (ספר העיקרים – “הרבה פחות מעניין מספרי רבו”).
– חבר/בן דורו של ריב”ש.
כ”ף ר’ שי”ן כ”ף שי”ן. זה לא אותו קרשקש כמו הריטב”א (רבינו קרשקש) על מסכתות.
המטרה המוצהרת של קרשקש בהקדמתו: להפיל את הרמב”ם כולו – הן בהלכה והן בהשקפה. הוא סבור שהרמב”ם הבין הכל לא נכון, בעיקרו, וצריך להתחיל מחדש.
1. “נר אלקים” – חלק הנגלה (הלכה): הוא רוצה לסדר את כל התורה כולה כמו הרמב”ם, אבל עם שלושה תיקונים:
– לציין מקורות (שהרמב”ם לא עשה).
– להביא מחלוקות.
– מבנה לוגי: להראות כיצד הלכה אחת נובעת מהאחרת (נביעה/דריווציה), לא רק רשימה. טענתו: אצל הרמב”ם אי אפשר להכריע בשאלות חדשות, כי זו רק רשימת כללים ללא שרשרת לוגית ברורה.
2. “אור ה'” – חלק המחשבה/תיאולוגיה: הוא נוקט עמדות רדיקליות נגד מערכת האמונות של הרמב”ם.
—
קרשקש הוא אחד הראשונים (אולי הראשון) שמאתגר את כל הרעיון של 13 העיקרים של הרמב”ם: מי אמר שאלו דווקא החשובים? מי אמר שיש בכלל דבר כזה עיקרים דוגמטיים?
ספר העיקרים (ר’ יוסף אלבו) הוא רק סיכום חלקי של קושיות קרשקש, אבל אינו הולך קרוב כל כך רחוק כמו הרב. הרשב”ץ מנסה להגן על הרמב”ם.
חד יותר: מכיוון שהרמב”ם בנוי על פרשנויות ערביות לאריסטו, קרשקש עובר על כל אחת מ-~25 ההנחות הפיזיקליות/מטפיזיות שהרמב”ם מביא (סוף חלק א’, תחילת חלק ב’ במורה נבוכים) ומפריך אותן. לא רק שהסברות של הרמב”ם בהלכה/השקפה אינן נכונות, אלא גם הסברותיו הפילוסופיות (כלומר, של אריסטו) הן שטויות.
הוגים מאוחרים אהבו לייחס לו שהוא “תפס מראש” מה שהפיזיקה המודרנית אישרה מאוחר יותר, כי הפיזיקה המודרנית מסכימה בהרבה מובנים חשובים יותר איתו מאשר עם אריסטו. שתי דוגמאות:
1. קיום ריק (void) – אריסטו לא האמין בריק באופן מפורסם; קרשקש כן.
2. אינסוף בפועל (actual infinity) – אריסטו אמר שאין כזה דבר; המתמטיקה המודרנית מסכימה יותר עם קרשקש.
חתירה תחת הפיזיקה של אריסטו הורסת את הוכחות הרמב”ם למציאות הבורא.
בספר החקירה הצמח צדק מודאג מאוד מקושיית קרשקש על הוכחת הרמב”ם למציאות הבורא, כי כל ההשקפה החב”דית על המציאות בנויה על הוכחת הרמב”ם. לפי קרשקש (וגם לפי הקוסמולוגיה המודרנית) ההוכחה לא הגיונית. הצמח צדק היה “פילוסוף חלש” ו”לא מנצח את הקרב.”
קרשקש כופר ברעיון של בחירה חופשית – הוא דטרמיניסט. לא תורה חסידית ש”למעלה יש ידיעה ולמעלה בחירה” – אלא פשוטו כמשמעו: בחירה לא קיימת. כל מה שמדברים על בחירה הוא רק “משחק,” אבל באמת הכל קבוע מראש.
שיטת קרשקש מתאימה הרבה יותר חלק למה שכתוב בחומש ובמדרשי חז”ל מאשר שיטת הרמב”ם. סטיות הרמב”ם מהפשט ידועות – הן מביקורת חיצונית (שפינוזה) והן מביקורת פנימית (ר’ נחמן). אבל החכמה של קרשקש היא שהוא מבין כל מה שהרמב”ם ידע, ויכול להסביר מדוע הפסוק מתאים יותר לפי הפילוסופיה האמיתית – והוא גם מבין את הפסוק עצמו.
ר’ שלמה פישר (אחיו של ר’ ישראל יעקב פישר), תלמיד חכם גדול שעדיין חי, הוא “חסיד” אמיתי של קרשקש. הוא אומר שצריך הלכה כמותו בכל מקום, הוא כועס על הדומיננטיות של הרמב”ם, והוא הדפיס מחדש את ספרו של קרשקש עם תיקונים.
—
הספר העיקרי של קרשקש הוא “אור ה'” – כמעט היחיד שנשאר ממנו. למרות שנראה שהיה בעל הלכה, כמעט אין תשובות או כתבים הלכתיים.
אבל יש ספר קטן – דרשה לפסח (דרשת שבת הגדול), רק ~10 עמודים. הדרשה סובבת סביב השאלה המרכזית:
מהו הרעיון של יציאת מצרים / קריעת ים סוף / ניסים? מה הקשר בין ניסים לאמונה?
—
ההבנה הרמב”מית (וגם של הרמב”ן, אם כי עם הבדלים): ניסי יציאת מצרים הם הוכחה לאמונה. ראו שם, לכן מאמינים כאן.
הפסוק “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” נקרא כך:
– “אנכי ה’ אלקיך” = זו האמונה.
– “אשר הוצאתיך” = זו הראיה/מקור/הוכחה לאמונה.
(הרמב”ם שם את הדגש על מציאות השם, הרמב”ן על השגחה, אבל המבנה זהה.)
—
קרשקש אומר שהדרך של להסתכל על ניסים כיסוד האמונה היא “יפה”, אבל יש לו בעיות גדולות איתה. הוא ממשיך בסגנון סכולסטי — שלוש סברות לצד אחד, שלוש לצד השני — ומגיע למסקנה:
– אם נס הוא הוכחה ודאית לאמונה, אז האדם מוכרח (נכפה) להאמין — בדיוק כמו הוכחה לוגית כופה את השכל.
– אם אתה רואה נס, ראית אותו — אין לך בחירה להאמין או לא.
– אותו דבר להיפך: אם מישהו לאראה, אי אפשר להאשים אותו בחוסר אמונה.
– הוא קורא לזה ממש “אונס” – כפייה.
– לאדם אין בחירה במה שהוא מאמין. אם זה נראה לו כך, הוא מאמין כך; פחות – פחות.
– בשפה טכנית: אין “רצון” באמונה (נגד “The Will to Believe” של ויליאם ג’יימס). אמונה היא שכל, ההיפך מרצון — היא נחוצה, לא רצונית.
קרשקש לוקח את מאמר הגמרא “כפה עליהם הר כגיגית” (שבת פ”ח) ברצינות כראיה לשיטתו:
– פשט: במעמד הר סיני ראו את הקב”ה — לכן לא הייתה להם בחירה להאמין או לא.
– הצד השני הלא נאמר: מי שלא ראה, גם אי אפשר לדרוש ממנו להאמין.
– מסקנה: אי אפשר להיות רשע על אי-האמונה, ואי אפשר להיות צדיק על האמונה.
—
– התורה אומרת שמקבלים שכר על אמונה — אבל שכר דורש מעשה מוסרי, שדורש בחירה.
– התורה עצמה אומרת “ראה אנכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב” — אבל קרשקש אומר: אין בחירה!
– הכל במחשבה הוא אונס — אז אי אפשר לקבל שכר על כך.
החזון איש “כועס נורא” על אותה נקודה — הוא קורא לזה “טעות מפורסמת” (an “infamous mistake”) שמוני המצוות (הרמב”ם) מנו את “אנכי” כמצוה להאמין. טענתו:
– או מאמינים או לא — זו לא מצוה.
– זה logically prior למצוות — בלי בורא אין מצוות.
– עמוק יותר: מצוות פירושן בחירה, מצוות פירושן שכר — אם אין בחירה באמונה, אין מצוה, ואין איסור על כפירה.
—
– הרמב”ם לא סבור ששכר ועונש הם שאלה מוסרית — זה עובדה, כמו חוק טבע.
– משל: מי שנופל לבור, כואב לו — זה טבע. אותו דבר: מי שיש לו דעות נכונות, נשמתו חיה לנצח (גן עדן לפי הבנת אריסטו) — זה גם רק עובדה.
– רשע מרושע עם דעות נכונות הולך לגן עדן — בדיוק כמו רשע עם בטן גדולה יש לו בטן גדולה. זה לא מוסרי, זה א-מוסרי.
– צדיק בלי דעות נכונות — הרמב”ם לא יכול לעזור לו. “נבך טיפש הוא טיפש.”
הערה קצרה: רשע מרושע הרי חייב כרת — כלומר, דעתו “נכרתת.” זה מאשר אבל מסביר שיש דרכים שונות להבין עונש — זה גם עובדה, לא עונש מוסרי.
—
– קרשקש קורא לשיטת הרמב”ם “דעת הכופר היווני” (= שיטת אריסטו) — ואומר ש“היא מביאה שאין לה מבוא לחוקי התורה” (היא מובילה לכך שאין גישה לחוקי התורה).
– הוא מביא רשימה של אבסורדים וסתירות השכל שיוצאים מזה.
האקדמאי אביעזר רביצקי מעיר שכאשר קרשקש העתיק את הקטע הזה לספרו “אור ה'”, הוא הוציא את המילה “כופר היווני” והחליף ב“כת חכמינו” — הוא מודע מאוד לכך ש”הכופר היווני” (אריסטו) ו”כת חכמינו” (הרמב”ם) בעלי אותה דעה.
—
יש לו קושיה גדולה אפילו יותר מהרמב”ם: אם לאמונה אין ערך מוסרי — או מאמין או לא — מהי תורה בכלל?
פשטל חד: מתעסקים כל כך ביציאת מצרים, עושים פסח שלם, אומרים זכר ליציאת מצרים בשבת — אבל מה זה? זה כמו לעשות “זכר” להוכחה ש-1+1=2. זה לא הגיוני — הוכחה לוגית לא צריך “לזכור”, היא פשוט אמת.
—
אם הנס אמור להיות המקור של האמונה, חייב להיות כפייה מוחלטת (אונס), לא “חצי ברצון, חצי לא.” אז אמונה היא כפייה — אין שכר.
אם אפשר לרצות להאמין, אפשר גם לרצות להאמין בשני דברים שסותרים זה את זה — שאנשים עושים בפועל, אבל לוגית זה לא הגיוני. מסקנה: אם אמונה היא ברצון, אינך יודע על מה אתה מדבר — אינך מאמין באמונה אמיתית גם כן. כלומר, לאמונה יש ספק — היא לא נשענת על בסיס איתן.
– נס = אונס → אין שכר, אין ערך מוסרי
– אמונה = ברצון → אין אמונה אמיתית, רק ספק
—
“`
הקשר:
יציאת מצרים = יסוד התורה → פרדיגמת הרמב”ם שולטת → קרשקש מאתגר את כל היסוד
מתקפת שני החזיתות של קרשקש:
1. עיקרים: מי קבע את ה-13?
2. הפיזיקה של אריסטו: כל ההנחות שגויות → הוכחות הרמב”ם נופלות
הטענה המרכזית של קרשקש על ניסים ואמונה:
ניסים/הוכחות → מוכרח להאמין → אין בחירה → אין ערך מוסרי → אין שכר → כל התורה כולה נופלת
תשובת הרמב”ם (כפי שקרשקש מבין אותו):
שכר ועונש אינם מוסריים — זו עובדה טבעית → דעות נכונות = גן עדן, בלי דעות = לא
ביקורת קרשקש על הרמב”ם:
זו “דעת הכופר היווני” → מובילה לאבסורדים → אפילו יותר גרוע: אפילו יציאת מצרים נעשית חסרת משמעות
הדילמה הבלתי נמנעת:
אם נס = 100% אונס → אין שכר
אם אמונה = ברצון → אין אמונה אמיתית (ספק)
→ שתי הדרכים בעייתיות
“`
מגיד שיעור:
אוקיי, אנחנו החזקנו כאן ככה, החזקנו שזה שרידי פסח, באמת. אז אנחנו כאן שרידי פסח? לא שרידים, המשך, המשך של פסח. למדנו פסח, כלומר לפני פסח, פסח, הכל על השאלה הזאת של יציאת מצרים, שוב, כמו שכן, יש לנו נתונים בסיסיים על זה, יש עוד כמה מקורות נתונים בתורה, ואולי גם בחז”ל, אני חושב שבעצם פחות בחז”ל, אבל בתורה ובתנ”ך בעצם הרבה, בהלכה, כלומר באופן שבו המצוות עובדות, ובסידור, ובראשונים שונים שלוקחים את כל המקורות האלה ועושים, לוקחים את זה ברצינות.
והם מדברים על כך שיציאת מצרים היא דבר חשוב מאוד. זה כמו, כמו שדיברנו בעבר, לפני הרבה זמן, יש את המושג הזה של עיקרים, נכון? איך כמו, אנשים מארגנים את התורה, כמו, מהחשוב יותר לפחות חשוב, או מהכללי יותר לפרטי יותר, כמו כלל ופרט. ואותו דבר, כבר דיברנו על זה פעם אחרת, שאחת הדרכים המסורתיות יותר לארגן את התורה היא הכל סביב יציאת מצרים במובן מסוים.
וזה, או הדרך האחרת, שהיא הדרך הרציונליסטית מימי הביניים יותר של חשיבה, היא שזה היסוד, כלומר הבסיס ההגיוני להרבה דברים בתורה, או הסיפור של יציאת מצרים. ואיך זה עובר דרך דרכים שונות, אה, דרכים שונות איך אנשים שונים רואים את זה, שזו הוכחה אולי למציאת השם לפי הרמב”ם, או אולי גם אם זה לא מוכיח, זה באמת מה שהמסר שלו היה, או שזו הוכחה להשגחה, או משהו מיוחד לגבי כלל ישראל, בחירה בכלל ישראל, וכן הלאה, כל מיני דברים אחרים.
עכשיו, אני צריך, אני חייב, אי אפשר באמת לסיים שום דבר לפני שבאים קצת והולכים כמה צעדים הלאה מכל הצדיקים האלה שלמדנו את תורותיהם. ובמובן מסוים, וזה מובן חשוב מאוד להבין, כל האנשים האלה, כלומר, בעצם כמעט כולם, כלומר אפילו בעלי התוספות שהבאנו קודם בפעם הקודמת, הם בעצם בפרדיגמה מסוימת של חשיבה על הכל, שהיא פחות או יותר, אפשר לקרוא לזה של רב סעדיה גאון ושל הרמב”ם, שהם החליטו לפי הנחות מסוימות, אפשר לקרוא לזה הנחות פילוסופיות, איך צריך לארגן דברים, והם קישרו תאריכים והכניסו מאמרי חז”ל מסוימים ופסוקים מסוימים, והכל סביב זה. ושם כל הקושיות, במובן מסוים כל הסברות, כל הקושיות, כל הטענות, הכל למעלה, למעלה, הכל צפוי בתוך הסיפור הגדול הזה.
עכשיו, חשוב לאתגר את זה. מי שלומד למדנות יודע שיש מעט מאוד ראשונים שמאתגרים את החוכמה המקובלת. או, דרך אחרת לחשוב על זה היא, הם חושבים בעצם כמו צעד אחד לפני שכולם חושבים. אתה יכול ללמוד סוגיה שלמה, יש שם רש”י ותוספות עם הרמב”ם, ולכל אחד יש את הקנייטש שלו, אבל מעט מאוד מהם יש סברות מקוריות, אם שמת לב. חס ושלום לא לשון הרע על אף אחד, אבל כך היא המציאות. אפשר לקרוא לזה במובן מסוים סוג של סברות שאנחנו, אנשים של היום, שהם יותר אחרונים סוג של אנשים, יותר אינטלקטואליים, יותר אנשי סברא, היינו בכלל מתחילים לחשוב מיד. ולפעמים אף אחד מהם לא שואל אפילו את השאלה. למשל, יש רש”י ותוספות, כמעט אף פעם לא היה קשה להם שאלות בסיסיות מאוד בהרבה סוגיות, שאצלנו הן מאוד בסיסיות, והם אפילו לא נראים חושבים עליהן.
וכוונתי, כמו שזה בנגלה, כך גם במה שדיברנו, במחשבה וברעיונות של תיאולוגיה, אותו דבר קורה. ובעצם, אני מתכוון לפחות אצל אותם אנשים, לא כל מי שהוא מחשבתי בתיאולוגיה הוא מחשבתי גם בהלכה.
אבל יש דרך מסוימת של חשיבה שהיא תמיד אותו דבר. דרך החשיבה של הרמב”ם בתיאולוגיה דומה מאוד לדרך החשיבה שלו בהלכה, וכן הלאה. ויש כמה ראשונים, שאנחנו קוראים להם ראשונים, כלומר אנשים מסוף ימי הראשונים, שהם באמת ידעו איך לחשוב טוב מאוד, בפרספקטיבה שלי. וזה כמעט חבל שהם אבדו.
ראיתי בספר יצחקי אצל רביצקי, הוא אומר שהאנשים שאנחנו מדברים עליהם הם במובן מסוים בדיוק בזמן הלא נכון. אם הם היו 200 שנה לפני, הם היו מושל בכיפה, יהודים היו לומדים רק את תורותיהם. או אם הם היו 200 שנה אחר כך הם היו מושל בכיפה. הם בדיוק היו בזמן שהפילוסופיה, או מה שאפשר לקרוא הדרך הרציונליסטית – אם כי זו מילה לא טובה מאוד – הדרך הרציונליסטית של חשיבה על דברים היא קצת בדעיכה, מסיבות שונות. הן מסיבות של התשה – חלקם הופכים לנוצרים, חלקם… בכלל הקהילות בספרד ב-100 השנים האחרונות או יותר, 200 שנה, הן קצת במדרון יורד בגשמיות וברוחניות.
ומצד שני, אין באמת אף אחד מוכן ללכת בדרכים חדשות. למשל, יש בתקופה המודרנית יש לנו קבלה שמתפוצצת בצורה ענקית, יש לנו מאוחר יותר חסידות, תנועות שונות. בעצם, אפילו לפני כן, יש לנו, למשל, בפולין, באירופה, היו לנו דרכים שונות של פלפול שמתפוצצות בצורה גדולה מאוד. ואלו היו חידושים גדולים. אנחנו צוחקים הרבה על מה שאנחנו קוראים דרך הפלפול, שהיה בפולין כך בתקופות של הפני יהושע וכן הלאה.
תלמיד:
יצחק, אני באמת מצטער, אבל פספסתי את הדקה האחרונה. אמרת שאמרת ש-200 שנה קודם או 200 שנה אחר כך. אז מה אמרת אחר כך? התנתקתי.
מגיד שיעור:
בדיוק. צריך להיות או הרבה יותר מוקדם או הרבה יותר מאוחר.
תלמיד:
כן, אבל למה?
מגיד שיעור:
מה?
תלמיד:
אבל לא אמרת למה.
מגיד שיעור:
הרגע הסברתי למה. כי יש דרך חשיבה אחת שהיא… שאנחנו קוראים לה הדרך הרציונליסטית. בדרך כלל, כמו שאמרתי, זה כמו… מרב סעדיה גאון עד העקדת יצחק, אתה יודע, משהו כזה. וזה בדרך למטה. אז יש… סליחה, אני אשתיק אותך, כי זה עושה רעש, אלא אם כן אתה רוצה לומר עוד משהו.
ואז יש דרך חדשה, שבאמת מתאימה מאוד למה שאנחנו קוראים התקופה המודרנית, שאמרתי שאתה יכול לראות את הקבלה כחלק מזה, אתה יכול לראות את הפלפול, סוג מסוים של פלפול כחלק מזה, סוג מסוים של דרך אנציקלופדית של חשיבה, כמו הבית יוסף, ויש יותר אנשים כאלה כחלק מזה. ואלה אנשים שבעצם הלכו והתפוצצו בדרכים החדשות שלהם. ושני הדברים האלה, זה לא קרה עכשיו, אז אין באמת… גם מסיבות חומריות ורוחניות.
ואז, וזה נשאר תקוע. ואנשים מסוימים שהיו גבוהים מאוד, והיו גבוהים מאוד, והיה להם רעיון, היה להם רעיון, וזה היה כך, אתה יודע, זה היה חד-פעמי, טריק חד-פעמי. זה הצליח פעם אחת, ואין המשך אמיתי מזה. והיום, לא רק היום, אבל כבר זמן מה, יש אנשים שעומדים על זה ומנסים כן קצת להיכנס לזה.
אחד האנשים, כלומר במחשבה שאנחנו מדברים, הגדול ביותר מהאנשים לכאורה הוא רבי חסדאי קרשקש. אה, הגדול ביותר במובן של הפילוסוף הטוב ביותר. אבל אפשר באמת להוסיף את רבו, למשל הר”ן, שכתב ספר דרשות הר”ן. אה, תלמידו, רבי יוסף אלבו, שכתב ספר העיקרים, שהוא ספר הרבה פחות מעניין מספרי רבו, וכן הלאה, או אולי אפילו מספר הר”ן.
תלמיד:
האם זה הקרשקש על פסחים?
מגיד שיעור:
לא אותו אחד, לא. זה… מי הוא רבי חסדאי קרשקש? הוא גר בספרד, ואני שכחתי איך קוראים למקום, ובערך במאה ה-14, במחצית השנייה של המאה ה-14. הוא היה תלמיד של הר”ן, הדרשות הר”ן, רבינו נסים מגירונדי. והוא היה רבי של, למשל, רבי יוסף היה תלמידו, או חברו, הוא היה חבר של הריב”ש. שם הוא שייך.
ובעצם, זה חוזר למה שאמרתי, מי שלומד, או במורה נבוכים, או במקור יוסף על הש”ס, יודע שהרמב”ם הוא, במובן מסוים, האדם החכם ביותר שקיים, כי הוא יכול לחשוב על דברים ומזווית שאף אחד לא חשב לפניו, ושגם הגיוני לנו. וזה איפה שאנחנו נמצאים.
אז, רבי חסדאי קרשקש כותב ספר. לרבי חסדאי קרשקש היו הרבה טרגדיות בחייו וכל מיני דברים כאלה. אבל התכלית היא, הוא כותב ספר, הספר שלו נקרא “אור ה'”, והתוכנית שלו, ההקדמה שלו לספר היא, זו הקדמה כללית מאוד, התוכנית היסודית שלו בהקדמה היא להפיל את הרמב”ם, לחלוטין. זו התוכנית השאפתנית מאוד שלו, שלא עבדה בכלל. אבל זו התוכנית שלו. הוא רוצה להפיל את הרמב”ם מכסאו, הן בהלכה והן בהשקפה.
כלומר, הוא לא מאלה שאומרים שספר ההלכה של הרמב”ם טוב מאוד, אבל הלמדנות שלו לא טובה. ולא מאלה שאומרים שהלכה זה הלכה, אבל העיקר שצריך לוודא שההשקפה נכונה. הוא לא אחד מהם. הוא סובר שההשקפה של הרמב”ם טובה, וההלכה, מי אכפת? הוא לא אחד מהם. הוא סובר שהרמב”ם הבין הכל לא נכון, בעיקר, ואנחנו צריכים להתחיל הכל מחדש.
והוא כותב את התוכנית שלו לספר, שהוא הולך לעשות ספר משני חלקים, שיקרא “אור ה'” ו”נר אלקים”. “נר אלקים” יהיה חלק הנגלה, הוא יסדר הכל, ממש כל התורה כולה, כמו הרמב”ם, כל ההלכות, מה שנוגע למעשה ומה שלא נוגע למעשה, הוא יסדר את זה, אבל לא כמו הרמב”ם שעשה טעות, הוא לא ציין, הוא לא הביא את המקורות, הוא לא הביא את המחלוקות.
וגם, עוד דבר מעניין מאוד, הוא סובר שהרמב”ם לא ארגן טוב את הספר שלו, כי הרמב”ם נקרא כמו רשימה של הלכות. הוא לא מסביר לך איך הלכה אחת יוצאת מהקודמת. למרות שכל מי שקורא את הרמב”ם יודע שהרמב”ם מנסה כן להיות לו סדר במה שהוא עושה, אבל זה לא כתוב כך. והוא אומר, “אני אכתוב לך ספר שתראה מאוד ברור את… איך קוראים לזה? את הנביעה, איך דבר אחד יוצא מהאחר, איך יש כלל כללי וכלל יותר פרטי.”
כי הוא טוען שאתה יכול ללמוד רמב”ם, ואתה לא יוצא עם שום דרך להכריע בשאלה חדשה. זו רק רשימה של כללים.
תלמיד:
ומה עכשיו? אמרתי לך את כל הגמרא. האם זה totally helpful, not helpful, הרמב”ם. זו אחת מה… הוא סתם פשטן.
מגיד שיעור:
ואותו דבר הוא עושה למחשבות של הרמב”ם. והוא ממש לוקח צד ובדרכים מאוד רדיקליות, כי משתי סיבות: הן כי הרמב”ם הוא הסמכות הגדולה על האמונות הנכונות, כן, הוא האמונות הנכונות,
מרצה:
מה יהיה עכשיו? סתירה לגמרא, זה totally not helpful הרמב”ם. זו אחת מטענותיו שם.
ואותו דבר הוא עושה למחשבות של הרמב”ם, והוא לוקח ממש ספר בדרך מאוד רדיקלית, כי משתי סיבות. הן כי הרמב”ם הוא הסמכות הגדולה של האמונות הנכונות, כן? הוא בעל העיקרים, ובמיוחד בעצם באזור של ר’ חסדאי קרשקש, אנשים מאוד מתעניינים בעיקרים, במושג של דוגמה, במה שמותר להאמין, במה שאסור להאמין, שזה גם, כבר דיברנו בהרחבה, משהו שלא לפני ולא אחרי, הרבה אנשים מתעניינים בו בצורה רצינית.
והוא בעצם אחד הראשונים, או אולי הראשון, לאתגר את כל הרעיון של עיקרי הרמב”ם, ולומר שמי אמר לך שאלה החשובים? מי אמר לך שיש בכלל דבר כזה? כולם יודעים לחזור על ספר העיקרים, אבל ספר העיקרים הוא תלמידו שעושה קצת סיכום של קושיות מסוימות שהיו לרבו, שהוא לא הולך קרוב כל כך רחוק כמו שרבו הלך. והרשב”ץ הוא גם אחד האנשים שנמצאים שם באותה משפחה שלו, וכל הזמן מנסה לענות על הרמב”ם, וכן הלאה.
וזה אחד הדברים שהוא עושה, הוא מנסה להפיל את סמכות הרמב”ם כבעל שיטת העיקרים היהודי. והרבה יותר חד מזה, שאנשים אחרים מתעניינים יותר בזה, הוא מאחר שהרמב”ם בנוי פחות או יותר על אריסטו, בעצם לא מדויק לומר על אריסטו, יותר על הפרשנויות הערביות של אריסטו, הוא הולך והוא לוקח ממש ספר והוא עובר, וכמעט, זה, יש אנשים שחושבים, כמו ממש, יש אנשים שחשבו כבר אז שהוא משוגע, הוא עבר על כל הנחה.
הרמב”ם בסוף חלק א’, תחילת חלק ב’, הוא עובר על פיזיקה ומטאפיזיקה אריסטוטלית בסיסית, בסיסית, ומנסה להוכיח מזה שאלוהים קיים וכל שאר העיקרים הבסיסיים, והוא אומר, קודם כל, הסברות של הרמב”ם בהלכה ובהשקפה לא נכונות, אבל גם שהסברות שלו בפילוסופיה הן שטויות. כלומר, הסברות של אריסטו הן שטויות. והוא חותך כל אחת מההנחות. יש לו רשימה של כמו 25 שונות, והוא חותך על כולן, והוא בעצם הורס, או לפחות מאתגר, הנחות פיזיקליות מאוד, מאוד בסיסיות, ובעצם את כל העולם איך שהרמב”ם ראה את המציאות, הוא בא והוא אומר, “מאי חזית?” ויש לו כמה קושיות טובות וכמה קושיות לא כל כך טובות.
וזה משהו שאנשים מאוחרים יותר אוהבים להכיר, ולפעמים, כי כמובן, הפיזיקה המודרנית קצת גם מסכימה יותר איתו מאשר עם אריסטו בהרבה מובנים חשובים, אז הם אוהבים לייחס לו שהוא אחד האנשים הראשונים שתפסו שכל התיאוריה שאומרים כל כך חזק היא או כן או לא.
ואפשר ללמוד, למשל, את הצמח צדק, וזה למעשה הולך עמוק מאוד, ואני לא אכנס לזה, אבל רק כדי להראות עד כמה זה מטורף, הצמח צדק, למשל, בספרו החקירה דואג מאוד מר’ חסדאי קרשקש, כי הוא מפקפק בהוכחת הרמב”ם על מציאות הבורא. וכל הדרך שבה חב”ד ושבה הצמח צדק מסתכל על מציאות אין סוף בנויה על ההוכחה של הרמב”ם. ולפי קרשקש, ההוכחה הזו לא הגיונית, וגם לפי הקוסמולוגיה המודרנית, פחות או יותר, לא הגיונית. ולכן הוא מנסה מאוד חזק להדוף זאת. אבל הצמח צדק היה פילוסוף די חלש, למרבה הצער, אז אני לא חושב שהוא מנצח במאבק הזה.
אבל זו רק דוגמה לאיך השיגעון הגדול הזה, כלומר הרדיקליזם של הפקפוק בהנחות הפיזיקליות של אריסטו, משנה בעצם את כל התיאולוגיה שלך.
אוקיי, זה דבר אחד. דבר אחר שהוא למעשה מפורסם מאוד בו, כעוד כפירה או מינות, איך שתרצה להסתכל על זה, הוא שהוא כופר ברעיון של בחירה, פחות או יותר. אני מקווה שנגיע לקחת קצת יותר את הפרטים, אבל זה אחד הרדיקליזמים המפורסמים מאוד שלו. ר’ חסדאי קרשקש כופר במושג של בחירה, שזה לא יסוד. גם לא אמת. פחות או יותר אין בחירה, הוא דטרמיניסט, והדבר היחיד שהוא מצא תירוץ לזה, תירוץ די פשוט, אם כי זה שנוי במחלוקת, וזה מה שהוא סובר. לא תורה חסידית שיש ידיעה עליונה ובחירה עליונה, לא, פשוטו כמשמעו, אין בחירה. כל מה שאומרים שיש בחירה זה רק חלק ממשחק מסוים, אבל אין. וזה חלק מפורסם מאוד.
תלמיד:
מה שם האדם שאתה מדבר עליו? סליחה.
מרצה:
קרשקש. קרשקש זה שם המשפחה.
תלמיד:
מה?
מרצה:
כ”ף ר’ שי”ן כ”ף שי”ן, בלשון הקודש.
תלמיד:
י”ר כ”ף?
מרצה:
כ”ף ר’ שי”ן כ”ף שי”ן.
תלמיד:
אמרת קודם שקרשקש הוא לא זה שעל המסכתות. הריטב”א שאנחנו מכירים הוא רבינו קרשקש, באמת. הריטב”א שמודפס כל השנים הוא ברובו…
מרצה:
לא, אני חושב שזה לא הוא. קרשקש זה שם מפורסם, זה לא אותו אדם.
תלמיד:
אהה, אוקיי, הבנתי, אוקיי, זה זה.
תלמיד:
דרך אגב, אני יודע שזה נושא נפרד, אבל אתה יכול לתת תיאוריה אריסטוטלית אחת שהוא כל כך פקפק בה ושהעולם אהב לשמוע אחר כך?
מרצה:
כן, קיומו של ריק [void] זו דוגמה מפורסמת אחת. אריסטו מאמין באופן מפורסם שאין ריק. או קיומו של אינסוף בפועל [infinity in actuality], איך שאתה אומר, אינסוף ממשי, שהמתמטיקה המודרנית פחות או יותר מסכימה איתו. מה שהיה מאוד חשוב לאריסטו, לפחות למה שהרמב”ם עשה מהתיאולוגיה. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה, אני לא רוצה לדבר על זה. אבל זו דוגמה חשובה מאוד נוספת. אריסטו היה בטוח מאוד שאין אינסוף באמת, וזה בהחלט קיים. או לפחות אפשר לחשוב על זה. אוקיי, אני לא רוצה להיכנס בדיוק מה הטענה על זה, אבל אלו שתי דוגמאות חשובות מאוד.
מרצה:
אז זה לגבי בחירה, אוקיי, זו תורה נוספת שחשוב מאוד לדעת. אז חשוב להבין, וחשוב גם לתפוס ש… ועוד דבר שחשוב שאני רוצה להגיע אליו מתחיל הוא, ויש מזה צדיקים היום שהם חסידים אמיתיים שלו, איך קוראים לו רק? ר’ שלמה פישר, אם מישהו יודע מי זה, הוא… אחיו של ר’ ישראל יעקב פישר, מהמשפחה שלהם. כן, הוא עדיין חי, ברוך השם. זה מה ששמעתי לאחרונה. הוא מאוד… כן. והוא יהודי תלמיד חכם גדול ובעל דעת גדול, והוא חסיד של ר’ חסדאי קרשקש, והוא אומר שצריך פחות או יותר הלכה כמותו בכל מקום, והוא עומד כנגד הרמב”ם, הוא כועס על זה שהרמב”ם כל כך שולט, והוא אפילו הדפיס מחדש את ספרו ותיקן אותו קצת אפילו.
והסיבה למשל שהוא כזה חסיד של ר’ קרשקש היא כי ר’ קרשקש, על פי פשט, על פי שכל הישר, מתאים הרבה יותר למה שכתוב בעצם בתורה או אפילו בדברי חז”ל. הרמב”ם, בסופו של דבר, וזה, כמובן, הרבה אנשים אחרים כבר הבחינו ברמב”ם, ואנחנו יודעים מספינוזה וביקורת חיצונית על הרמב”ם, או מביקורת פנימית של אנשים שאינם פילוסופים אמיתיים. זו לא חכמה שבא ר’ נחמן מברסלב והוא אומר שהרמב”ם אומר הפוך מהפסוק. נו, הרמב”ם גם ידע את זה.
החכמה היא שבא מישהו שיודע את כל מה שהרמב”ם כן ידע, והוא יכול להסביר למה הפסוק מתאים יותר לפי הפילוסופיה האמיתית, וגם הוא מתיישב עם הפסוק עצמו. ואני חושב שאחד האנשים היחידים שעושים את זה הוא ר’ קרשקש.
והוא, הרבה מהדברים שהוא אומר, כשאתה חוזר אתה רואה שזה באמת הרבה יותר חלק. אני לא רוצה לומר שזה פשט יותר חלק, לא קשה לומר שהוא מפשט את המקרא, אבל לפחות רוח הדברים, הדרך שבה אתה קורא מדרשי חז”ל, אתה קורא חומש, זה הרבה יותר הגיוני אם אתה קורא את זה בדרכו. אז זה… וזה חשוב למה שאנחנו הולכים להגיע.
אז עכשיו, אז ר’ קרשקש כתב את הספר “אור ה'”, זה הספר העיקרי שלו, וכמעט היחיד, אין הרבה חוץ מזה ממנו, אם כי נראה שהוא גם בעל הלכה, אבל אין. הנבוכי יוסף מביא אותו אולי פעם או פעמיים, כמעט אין שום תשובה ממנו מודפסת איפשהו, אבל כמעט כלום.
אבל עכשיו, יש עוד ספר ממנו, שהוא הרבה יותר קצר מאהבת השם, וזה דרוש לפסח. זה ספר קטן. למרבה הצער, אין לי אותו במחשב שלי, אז אני לא באמת יכול להראות לכם את הטקסט, אבל יש לי אותו כאן, אם המצלמה שלי נותנת לכם לראות אותו. וזה ספר מאוד קטן. זה לא קטן בספר, הספר רובו כמו פירושים והערות של מישהו וכן הלאה. אז זה עשרה עמודים כל הדבר. וזה דרשה, נראה כמו דרשת שבת הגדול שהוא דרש בבית המדרש.
הדרשה שלו סובבת סביב שאלה כזו, בעצם סובבת סביב השאלה שלנו. מה הרעיון של יציאת מצרים? או במילים שלו, מה הרעיון של קריעת ים סוף, של ניסים? מה הקשר של ניסים עם אמונה? זה, איך אומרים, הכותרת, הכותרת של הדרשה שלו.
ומה שהוא נכנס אליו הוא, בוודאי, הניסים, כלומר אנחנו מדברים במיוחד על ניסי יציאת מצרים, שהם הניסים הגדולים ביותר בתורה בעצם, ואנחנו עושים מהם יסוד, ואנחנו אומרים זכר ליציאת מצרים וכן הלאה.
וההבנה של הרמב”ם על זה, או אפילו לא של הרמב”ם עצמו, אבל ההבנה הרמב”מית של זה היא, שזה מוכיח במובן מסוים את אמונת היהודי, כן? זה מוכיח, האמונה שלנו בנויה מזה, ראו שם, ממילא שומעים כאן, כן?
וכך לומד אכן הרמב”ם את הפסוק, שנחזור לפסוק, “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך”. ואפילו הרמב”ם לומד את זה קצת אחרת מהרמב”ן, ואפשר לומר שהוא בעיקר על מציאות השם או בעיקר על השגחה וכן הלאה, אבל שניהם קוראים את זה בעצם באותה דרך, שהיא, “אנכי ה’ אלקיך”, זו האמונה, זה מה שאנחנו מאמינים, מהיכן תיתי? מה המקור? מה הראיה לזה? הראיה היא “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, ושם ראית שאני אכן ה’ אלקיך, או אני ה’, או אני אלקיך.
מרצה:
אומר ר’ חסדאי [ר’ חסדאי קרשקש], זו דרך יפה מאוד להסתכל על דברים, אבל יש לי ארבע בעיות גדולות עם זה. והבעיות האלה מובילות לכל הרעיון החדש הגדול הזה שהוא חושב עליו.
הבעיה הגדולה שלו, הבעיה הגדולה ביותר שיש לו עם זה, שהיא ממשית, ואנשים לא תופסים עד כמה זה הולך, היא שזה לא נראה לו, והוא מתחיל שהוא עושה, הוא כמו סכולסטיקן אמיתי, אז הוא מתחיל עם כמו חקירות, כאן שלוש סברות לצד זה, ושלוש סברות לצד השני, והוא מכריע את הרעיון הבסיסי.
המסקנה שלו היא שאי אפשר, אם יש לך הוכחה לאמונה, אם הנס הוא הוכחה מסוימת לאמונה, אז האמונה שלך לא ראויה לשום פרסים. זה לא מאוד מעניין. כי כולם יודעים שהוכחות לוגיות הן כפויות, נכון? זה מוכרח, כמו שאומרים שזה מוכרח, כן? אם זה מוכרח, האדם גם מוכרח לחשוב כך, אדם לוגי.
אז אין לך בחירה להאמין בנס או לא להאמין בנס. אם אתה רואה נס, ראית אותו. אותו דבר אם אתה רואה הוכחה, הוכחה סברתית שמחייבת שיש אלוקים, עכשיו אתה חייב, לא במובן הרע, אבל זו העובדה, אתה חייב, אתה אנוס, כך הוא קורא לזה ממש אונס, אתה אנוס להאמין.
אותו דבר הולך גם להיפך, כן? זה המקום שבו אנחנו מגיעים לכל השאלה של אפיקורסות של נבוכדנצר. בדרך החשיבה של ר’ חסדאי, כל השאלה לא הגיונית לדבר על אדם שהוא טוב או רע בגלל האמונות שלו.
וזו באמת הסיבה שהוא כועס על הרמב”ם, שבאמת מאמין כנראה שנבוכדנצר הוא נבוכדנצר. כי זה לא הגיוני. אדם, מה שהוא מאמין, זה לא… לאדם אין בחירה על מה שהוא מאמין.
הייתי אומר לו שאין לו בחירה על כלום. אבל במה שהוא מאמין, בטוח אין לו בחירה. כי אם זה נראה לו כך, הוא בטוח שהוא מאמין כך. נראה לו קצת פחות, והוא מאמין קצת פחות. אין שום רמה שבה יש בחירה על מה להאמין.
או בשפה שלו, שהיא יותר טכנית, סכולסטית, אין רצון. אתה לא יכול לרצות להאמין, בניגוד לוויליאם ג’יימס, המאמר המפורסם. אין רצון באמונה. אמונה היא שכל, זה ההפך מרצון. כלומר, זה נחוץ. או ראית, או לא ראית.
ור’ חסדאי, כמו שאני אומר, אין לו ממש דרשה לדעתי, שהוא לוקח את זה מאוד ברצינות. הוא אומר שזה מה שהגמרא מתכוונת כשהגמרא אומרת שבמעמד הר סיני אין באמת שום סיבה מוסרית לקבל את התורה מצד מעמד הר סיני, כי כפה עליהם הר כגיגית.
מה פשט כפה עליהם הר כגיגית? נדבר על התירוץ. כפה עליהם הר כגיגית אומר הוא פשט פשוט, הם ראו שם את הקב”ה. הם ראו את הקב”ה, לא היה להם שום בחירה להאמין שיש קב”ה או שאין קב”ה.
והוא לא מפרט את הצד השני, אבל הצד השני פשוט, אם מישהו לא ראה את הקב”ה, הוא לא חי באותם זמנים וכן הלאה, לא שייך לומר טענות עליו.
זה מדעת אבן רושד, ממש מדעת אבן רושד. או מאמינים כן, או מאמינים לא. לא שייך, אי אפשר להיות רשע על זה שלא מאמינים. ואם אי אפשר להיות רשע על זה שלא מאמינים, גם אי אפשר להיות צדיק על זה שכן מאמינים.
וזו בעיה גדולה עבורו. זו בעיה גדולה מכמה סיבות. קודם כל, כי אם כך, כל התורה כולה נופלת ויורדת לבור, כן?
ואתה לומד לי שמקבלים אפילו שכר על קבלת התורה, על אמונה. ואולי, לפחות בהווה אמינה שלו, הוא בטוח שעל אמונה מקבלים יותר שכר מאשר על קבלת התורה, כן?
כל התורה כולה עומדת על זה שאם מאמינים בי, יקבלו שכר. לא רק זה, כתוב גם בתורה שעיקר התורה קיים בשביל הבחירה, כן? ראה אנכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב. ואתה אומר לי שאין בחירה. כי או אני מאמין כן, או אני לא מאמין.
ובכל מקרה לא שייך לקבל שכר על זה, כי ברור ששכר מקבלים רק כשעשו משהו טוב מבחינה מוסרית, הוא קורא לזה מצד הטוב או הצדק.
ולנו זה פשוט לו, ולהרבה מאיתנו גם פשוט, שלא מכניסים כאן שום טוב, אין דברים טובים לחשוב ודברים רעים לחשוב במובן של believing. אפשר אולי לחשוב מחשבות רעות, אני לא יודע, אבל ב-believing, או אתה מאמין במה שאתה רואה, הכל אונס, הכל במחשבה הוא אונס, וממילא לא, אי אפשר לקבל שכר, מה שסותר את כל הרעיון של תורה, שהוא שאתה מקבל שכר על זה שיש לך את האמונות הנכונות, או האמונות התורניות, ואין בחירה, אז לא הגיוני בכלל שתהיה תורה על זה.
וזה אכן מה ש, נלמד כנראה עוד על זה, זה אכן מה שהחזון איש כועס נורא, הוא אומר באופן מפורסם “טעות מפורסם”. ראיתי את התרגום לאנגלית תרגם את זה, והוא לא ידע איך לכתוב “famous mistake”, זה “infamous mistake”, שהם לא ידעו איך לכתוב.
שהמונה מצוות מנו את אנכי כמצוה. הוא כועס נורא, הוא אומר שהרמב”ם עשה “famous”, “infamous mistake” בכך שעשה את המצווה הראשונה מצוות האמונה, כי זו לא מצווה, או מאמינים כן או מאמינים לא.
וכמו שהוא אומר, זה logically קודם למצוות, נכון? שאם אין בורא אין גם מצוות, ברור. אבל אפילו הרבה יותר עמוק מזה, הוא באמת סובר שלא שייך שתהיה בחירה, מצוות פירושן בחירה, מצוות פירושן שמקבלים שכר, וממילא אין מצווה, אין מצווה מהמצוות, ממילא אין איסור על כפירה, שני הדברים האלה לא הגיוניים.
והאמת היא, כשנכנסים לכאן, זה מוביל אותנו, מראה לנו הבדל גדול מאוד נוסף באיך שהוא חושב על כל הדברים האלה. והוא אומר את זה בעצמו כאן, יש תירוץ לקושיה, הרמב”ם לא היה מתרשם מהקושיה באמת, ואני אסביר למה, אני אענה לרמב”ם טכנית למה הוא קורא לזה מצווה, כי לרמב”ם יש הגדרה אחרת של מצווה, וכן הלאה.
אבל באמת, הקושיא העיקרית אינה קשה עבור הרמב”ם, כי הרמב”ם באמת לא סובר ששכר ועונש הוא שאלה מוסרית.
השיטה האמיתית של הרמב”ם היא ששכר ועונש הוא בעצם כמו, והוא עצמו מביא את המשל, שאחד נפל לבור ונפגע, אחד החליק, נניח שהוא כן היה נזהר, אז נוכל איכשהו להאשים אותו. אבל הוא כן היה נזהר ואחר הוא שהחליק אותו. זו עובדה, זה פשוט הטבע, ויש חוקי טבע.
ובאותו אופן שיש חוקי טבע של להיות חולה ולהיות עשיר ודברים כאלה, יש גם חוק טבע, חוק אינטלקטואלי יותר, שאומר שמי שיש לו דעות נכונות, הוא הולך לגן עדן. כפי שהרמב”ם הבין את גן עדן של אריסטו, שמי שיש לו דעות נכונות, דעתו חיה לנצח, ויש לו בזה תענוג נורא, וזה גן עדן. וזו פשוט עובדה.
ואם אין לך את זה, לא אכפת לי אם אתה הצדיק הגדול ביותר, אם אתה הסקולענער רבי, ואתה היית מוסר נפש כל החיים על קידוש השם, זה לא עוזר. ואני לא יכול לעזור לך. אנשים צועקים, “זה לא מוסרי.” מה אני יכול לעשות? זו העובדה.
לרמב”ם אין לחלוטין השקפה מוסרית על שכר ועונש האולטימטיבי. לפי הרמב”ם, זה לא מוסרי כלל. זה יותר או פחות א-מוסרי. זו עובדה. בגלל זה, האנשים ששואלים, הרמב”ם באמת נוטל על עצמו את הקושי הזה. אנשים לא מבינים עד כמה בחדות הוא נוטל על עצמו את הקושי הזה, לפחות לפי השקפת רב חסדאי קרשקש.
יש אנשים שחושבים שזו חכמה להגן על הרמב”ם ולומר שבאמת הוא לא סובר כך, אני לא יודע. אבל לפי השקפת מבקרי הרמב”ם, הוא באמת נוטל על עצמו את הקושי הזה, והוא סובר באמת שרשע מרושע עם דעות נכונות הולך לגן עדן, כי זו פשוט המציאות.
בדיוק כמו שרשע מרושע שיש לו בטן גדולה יש לו בטן גדולה, כך רשע מרושע עם דעות נכונות הולך לגן עדן. אין שום דרך לצאת מזה. קיצור, הקב”ה רוצה להעניש, לפי הרמב”ם, אגב… אוקיי, אני לא אכנס לזה. לרמב”ם יש דרכים, אני לא אכנס לזה.
תלמיד:
רשע מרושע הוא חייב כרת, שנכרת, אז הדעת נכרתת.
מרצה:
כן, כן, כן, מדברים על כרת, יש הרבה דרכים שונות לראות עונש. זו עובדה.
ובאותו אופן, אתה יכול להיות צדיק אדיר ואין לך דעות נכונות, לכן הרמב”ם באמת מאמין שנבך אפיקורס, או נבך טיפש זו דרך טובה יותר לומר זאת, הוא טיפש. אני לא יכול לעזור לך בכלום. אוקיי.
הוא אומר, אבל רב חסדאי מאוד לא מרוצה מדרך חשיבה זו, כמובן, והוא כמובן צודק שזו לא דרך חשיבה דתית במיוחד, ואולי באמת דרך חשיבה לא מוסרית. ו… זה ה… רגע אחד, אני רוצה לראות מה הוא אומר על זה. אני שוכח עכשיו לרגע למה הוא כל כך כועס על זה.
אה, כן, כן, כן, זה מה שרציתי לומר. הוא אומר, זו שיטה יפה, אבל זו דעת הכופר היווני, וזה מביא שאין לו מבוא לחוקי התורה. זו שיטה פשוטה.
בכל אופן, יש לו רשימה של שאלות אחרות, אבסורדים, לפי דעתו, שיוצאים מזה, ורשימה של סתירות השכל גם, שטויות מוחלטות.
וזה מעניין, אביעזרי רביצקי, שכתב כאן הערה, אומר שאפשר לראות שהקטע הזה פחות או יותר הוא מעתיק בספרו “אור ה'”, והם למדו את הקטע הזה בשיעור אחר במאנסי פעם, וזה ממש מילה במילה, והוא הוציא את המילה “כופר היווני”, הוא כתב “כת חכמינו”.
אז הוא מאוד מודע לזה, שלכופר היווני ולכת חכמינו יש אותה דעה, וכת חכמינו מתכוון לרמב”ם, או לפחות לפי הפשט הזה ברמב”ם, והוא מאוד לא מרוצה מזה.
אבל הוא נשאר עדיין עם הקושיא שלו, יש לו אפילו קושיא גדולה יותר מהרמב”ם, כי הוא באמת מאוד מתעניין בבעיה שלאמונה אין ערך מוסרי. כלומר, או שאתה מאמין או שאתה לא מאמין. אם כך, מה באמת התורה?
במילים אחרות, בואו נחזור לדבר הקודם שלנו, מתרגשים כל כך לגבי יציאת מצרים, עושים פסח שלם, מצווה, זה משמש לא רק בפסח, אלא בשבת עושים זכר ליציאת מצרים. ומה זה? זה דבר מאוד טכני. זה כמו לעשות זכר להוכחה שאחד ועוד אחד שווה שניים. אני מתכוון, זה אפילו לא הגיוני.
הוא אומר, הוא מעלה פשט כל כך חד, ופשט מאוד מעניין.
עכשיו, אבל לפני שאני מגיע לזה, אני אתן את הסיבה השנייה למה, אבל למעשה זה כן מתאים לרמב”ם, וזה מעניין.
הדבר השני, הבעיה שיש לו עם הרעיון שנס יהיה באמת היסוד של התורה, היא עוד סיבה, והיא שהוא סובר שאם זה נס, כלומר, אם זה אמור להיות המקור של האמונה שלנו, אז זה חייב להיות 100%. במילים אחרות, זה חייב באמת להיות אונס, ולא שזה בקי ברצון ולא ברצון.
הבעיה עם אמונה ברצון היא לא רק שבאור כשדים, שזה רצון ורצה, אלא הבעיה הגדולה היא שזו לא אמונה, נכון? כמו שהוא אומר, אם אפשר לרצות להאמין, אפשר גם לרצות להאמין בשני דברים שסותרים זה את זה, מה שנראה שהרבה אנשים מצליחים לעשות, אז, אבל לוגית זה לא הגיוני.
במילים אחרות, אתה לא באמת יודע על מה אתה מדבר, אתה גם לא מאמין שום אמונה. אז, כמה יש שם אמונה שנשענת שם? במילים אחרות, זו דרך אחרת לומר שלאמונה יש ספק.
—
השיעור הוא המשך לנושא פסח: המשמעות המרכזית של יציאת מצרים. ישנם מקורות רבים – בתורה, תנ”ך, חז”ל, הלכה, סידור וראשונים – העוסקים בנושא זה. יציאת מצרים היא אחד מעקרונות הארגון החשובים ביותר של התורה, הקשורה למושג עיקרים – כיצד מארגנים את התורה מכלל לפרט.
שתי דרכים להבנת הדבר:
– הדרך המסורתית: הכל סובב סביב יציאת מצרים.
– הדרך הרציונליסטית מימי הביניים (רמב”ם וכו’): יציאת מצרים היא היסוד הלוגי (logical basis) לדברים רבים בתורה – הוכחה למציאות ה’, השגחה, בחירת ישראל וכו’.
—
כמעט כל הראשונים שלמדנו עד כה – אפילו בעלי התוספות – עובדים בתוך פרדיגמה אחת: זו של רב סעדיה גאון והרמב”ם. הם החליטו על פי הנחות פילוסופיות כיצד לארגן, וכל הקושיות, הסברות והטענות הן צפויות מראש בתוך המערכת הגדולה הזו.
כשם שבנגלה מעט מאוד ראשונים שואלים שאלות מקוריות ויסודיות (רש”י ותוספות לעתים קרובות אינם שואלים את הקושיות הפשוטות ביותר), כך גם בתיאולוגיה – מעט הוגים חוזרים צעד אחד אחורה מהמסגרת המקובלת.
—
הוגים גדולים מסוימים היו בזמן הלא נכון (מצוטט מספרו של רביצקי “יצחקי”):
– 200 שנה קודם לכן – היו שולטים.
– 200 שנה אחר כך – גם כן.
– אבל הם נפלו בתקופה שבה הדרך הרציונליסטית גוועת (קהילות ספרד בירידה), ודרכים חדשות (קבלה, פלפול, סגנון אנציקלופדי כמו בית יוסף, מאוחר יותר חסידות) עדיין לא צמחו.
תוצאה: חידושיהם נשארו “תקועים” – הישג חד-פעמי ללא המשך.
—
– חי בספרד, מחצית שנייה של המאה ה-14.
– תלמיד של ר”ן (רבינו נסים מגירונדי, דרשות הר”ן).
– רבו של ר’ יוסף אלבו (ספר העיקרים – “הרבה פחות מעניין מספרי רבו”).
– חבר/בן דורו של ריב”ש.
כ”ף ר’ שי”ן כ”ף שי”ן. זה לא אותו קרשקש כמו הריטב”א (רבינו קרשקש) על מסכתות.
המטרה המוצהרת של קרשקש בהקדמתו: להפיל את הרמב”ם כולו – הן בהלכה והן בהשקפה. הוא סבור שהרמב”ם הבין הכל לא נכון, בעיקרו, וצריך להתחיל מחדש.
1. “נר אלקים” – חלק הנגלה (הלכה): הוא רוצה לסדר את כל התורה כולה כמו הרמב”ם, אבל עם שלושה תיקונים:
– לציין מקורות (שהרמב”ם לא עשה).
– להביא מחלוקות.
– מבנה לוגי: להראות כיצד הלכה אחת נובעת מהאחרת (נביעה/דריווציה), לא רק רשימה. טענתו: אצל הרמב”ם אי אפשר להכריע בשאלות חדשות, כי זו רק רשימת כללים ללא שרשרת לוגית ברורה.
2. “אור ה'” – חלק המחשבה/תיאולוגיה: הוא נוקט עמדות רדיקליות נגד מערכת האמונות של הרמב”ם.
—
קרשקש הוא אחד הראשונים (אולי הראשון) שמאתגר את כל הרעיון של 13 העיקרים של הרמב”ם: מי אמר שאלו דווקא החשובים? מי אמר שיש בכלל דבר כזה עיקרים דוגמטיים?
ספר העיקרים (ר’ יוסף אלבו) הוא רק סיכום חלקי של קושיות קרשקש, אבל אינו הולך קרוב כל כך רחוק כמו הרב. הרשב”ץ מנסה להגן על הרמב”ם.
חד יותר: מכיוון שהרמב”ם בנוי על פרשנויות ערביות לאריסטו, קרשקש עובר על כל אחת מ-~25 ההנחות הפיזיקליות/מטפיזיות שהרמב”ם מביא (סוף חלק א’, תחילת חלק ב’ במורה נבוכים) ומפריך אותן. לא רק שהסברות של הרמב”ם בהלכה/השקפה אינן נכונות, אלא גם הסברותיו הפילוסופיות (כלומר, של אריסטו) הן שטויות.
הוגים מאוחרים אהבו לייחס לו שהוא “תפס מראש” מה שהפיזיקה המודרנית אישרה מאוחר יותר, כי הפיזיקה המודרנית מסכימה בהרבה מובנים חשובים יותר איתו מאשר עם אריסטו. שתי דוגמאות:
1. קיום ריק (void) – אריסטו לא האמין בריק באופן מפורסם; קרשקש כן.
2. אינסוף בפועל (actual infinity) – אריסטו אמר שאין כזה דבר; המתמטיקה המודרנית מסכימה יותר עם קרשקש.
חתירה תחת הפיזיקה של אריסטו הורסת את הוכחות הרמב”ם למציאות הבורא.
בספר החקירה הצמח צדק מודאג מאוד מקושיית קרשקש על הוכחת הרמב”ם למציאות הבורא, כי כל ההשקפה החב”דית על המציאות בנויה על הוכחת הרמב”ם. לפי קרשקש (וגם לפי הקוסמולוגיה המודרנית) ההוכחה לא הגיונית. הצמח צדק היה “פילוסוף חלש” ו”לא מנצח את הקרב.”
קרשקש כופר ברעיון של בחירה חופשית – הוא דטרמיניסט. לא תורה חסידית ש”למעלה יש ידיעה ולמעלה בחירה” – אלא פשוטו כמשמעו: בחירה לא קיימת. כל מה שמדברים על בחירה הוא רק “משחק,” אבל באמת הכל קבוע מראש.
שיטת קרשקש מתאימה הרבה יותר חלק למה שכתוב בחומש ובמדרשי חז”ל מאשר שיטת הרמב”ם. סטיות הרמב”ם מהפשט ידועות – הן מביקורת חיצונית (שפינוזה) והן מביקורת פנימית (ר’ נחמן). אבל החכמה של קרשקש היא שהוא מבין כל מה שהרמב”ם ידע, ויכול להסביר מדוע הפסוק מתאים יותר לפי הפילוסופיה האמיתית – והוא גם מבין את הפסוק עצמו.
ר’ שלמה פישר (אחיו של ר’ ישראל יעקב פישר), תלמיד חכם גדול שעדיין חי, הוא “חסיד” אמיתי של קרשקש. הוא אומר שצריך הלכה כמותו בכל מקום, הוא כועס על הדומיננטיות של הרמב”ם, והוא הדפיס מחדש את ספרו של קרשקש עם תיקונים.
—
הספר העיקרי של קרשקש הוא “אור ה'” – כמעט היחיד שנשאר ממנו. למרות שנראה שהיה בעל הלכה, כמעט אין תשובות או כתבים הלכתיים.
אבל יש ספר קטן – דרשה לפסח (דרשת שבת הגדול), רק ~10 עמודים. הדרשה סובבת סביב השאלה המרכזית:
מהו הרעיון של יציאת מצרים / קריעת ים סוף / ניסים? מה הקשר בין ניסים לאמונה?
—
ההבנה הרמב”מית (וגם של הרמב”ן, אם כי עם הבדלים): ניסי יציאת מצרים הם הוכחה לאמונה. ראו שם, לכן מאמינים כאן.
הפסוק “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” נקרא כך:
– “אנכי ה’ אלקיך” = זו האמונה.
– “אשר הוצאתיך” = זו הראיה/מקור/הוכחה לאמונה.
(הרמב”ם שם את הדגש על מציאות השם, הרמב”ן על השגחה, אבל המבנה זהה.)
—
קרשקש אומר שהדרך של להסתכל על ניסים כיסוד האמונה היא “יפה”, אבל יש לו בעיות גדולות איתה. הוא ממשיך בסגנון סכולסטי — שלוש סברות לצד אחד, שלוש לצד השני — ומגיע למסקנה:
– אם נס הוא הוכחה ודאית לאמונה, אז האדם מוכרח (נכפה) להאמין — בדיוק כמו הוכחה לוגית כופה את השכל.
– אם אתה רואה נס, ראית אותו — אין לך בחירה להאמין או לא.
– אותו דבר להיפך: אם מישהו לאראה, אי אפשר להאשים אותו בחוסר אמונה.
– הוא קורא לזה ממש “אונס” – כפייה.
– לאדם אין בחירה במה שהוא מאמין. אם זה נראה לו כך, הוא מאמין כך; פחות – פחות.
– בשפה טכנית: אין “רצון” באמונה (נגד “The Will to Believe” של ויליאם ג’יימס). אמונה היא שכל, ההיפך מרצון — היא נחוצה, לא רצונית.
קרשקש לוקח את מאמר הגמרא “כפה עליהם הר כגיגית” (שבת פ”ח) ברצינות כראיה לשיטתו:
– פשט: במעמד הר סיני ראו את הקב”ה — לכן לא הייתה להם בחירה להאמין או לא.
– הצד השני הלא נאמר: מי שלא ראה, גם אי אפשר לדרוש ממנו להאמין.
– מסקנה: אי אפשר להיות רשע על אי-האמונה, ואי אפשר להיות צדיק על האמונה.
—
– התורה אומרת שמקבלים שכר על אמונה — אבל שכר דורש מעשה מוסרי, שדורש בחירה.
– התורה עצמה אומרת “ראה אנכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב” — אבל קרשקש אומר: אין בחירה!
– הכל במחשבה הוא אונס — אז אי אפשר לקבל שכר על כך.
החזון איש “כועס נורא” על אותה נקודה — הוא קורא לזה “טעות מפורסמת” (an “infamous mistake”) שמוני המצוות (הרמב”ם) מנו את “אנכי” כמצוה להאמין. טענתו:
– או מאמינים או לא — זו לא מצוה.
– זה logically prior למצוות — בלי בורא אין מצוות.
– עמוק יותר: מצוות פירושן בחירה, מצוות פירושן שכר — אם אין בחירה באמונה, אין מצוה, ואין איסור על כפירה.
—
– הרמב”ם לא סבור ששכר ועונש הם שאלה מוסרית — זה עובדה, כמו חוק טבע.
– משל: מי שנופל לבור, כואב לו — זה טבע. אותו דבר: מי שיש לו דעות נכונות, נשמתו חיה לנצח (גן עדן לפי הבנת אריסטו) — זה גם רק עובדה.
– רשע מרושע עם דעות נכונות הולך לגן עדן — בדיוק כמו רשע עם בטן גדולה יש לו בטן גדולה. זה לא מוסרי, זה א-מוסרי.
– צדיק בלי דעות נכונות — הרמב”ם לא יכול לעזור לו. “נבך טיפש הוא טיפש.”
הערה קצרה: רשע מרושע הרי חייב כרת — כלומר, דעתו “נכרתת.” זה מאשר אבל מסביר שיש דרכים שונות להבין עונש — זה גם עובדה, לא עונש מוסרי.
—
– קרשקש קורא לשיטת הרמב”ם “דעת הכופר היווני” (= שיטת אריסטו) — ואומר ש“היא מביאה שאין לה מבוא לחוקי התורה” (היא מובילה לכך שאין גישה לחוקי התורה).
– הוא מביא רשימה של אבסורדים וסתירות השכל שיוצאים מזה.
האקדמאי אביעזר רביצקי מעיר שכאשר קרשקש העתיק את הקטע הזה לספרו “אור ה'”, הוא הוציא את המילה “כופר היווני” והחליף ב“כת חכמינו” — הוא מודע מאוד לכך ש”הכופר היווני” (אריסטו) ו”כת חכמינו” (הרמב”ם) בעלי אותה דעה.
—
יש לו קושיה גדולה אפילו יותר מהרמב”ם: אם לאמונה אין ערך מוסרי — או מאמין או לא — מהי תורה בכלל?
פשטל חד: מתעסקים כל כך ביציאת מצרים, עושים פסח שלם, אומרים זכר ליציאת מצרים בשבת — אבל מה זה? זה כמו לעשות “זכר” להוכחה ש-1+1=2. זה לא הגיוני — הוכחה לוגית לא צריך “לזכור”, היא פשוט אמת.
—
אם הנס אמור להיות המקור של האמונה, חייב להיות כפייה מוחלטת (אונס), לא “חצי ברצון, חצי לא.” אז אמונה היא כפייה — אין שכר.
אם אפשר לרצות להאמין, אפשר גם לרצות להאמין בשני דברים שסותרים זה את זה — שאנשים עושים בפועל, אבל לוגית זה לא הגיוני. מסקנה: אם אמונה היא ברצון, אינך יודע על מה אתה מדבר — אינך מאמין באמונה אמיתית גם כן. כלומר, לאמונה יש ספק — היא לא נשענת על בסיס איתן.
– נס = אונס → אין שכר, אין ערך מוסרי
– אמונה = ברצון → אין אמונה אמיתית, רק ספק
—
“`
הקשר:
יציאת מצרים = יסוד התורה → פרדיגמת הרמב”ם שולטת → קרשקש מאתגר את כל היסוד
מתקפת שני החזיתות של קרשקש:
1. עיקרים: מי קבע את ה-13?
2. הפיזיקה של אריסטו: כל ההנחות שגויות → הוכחות הרמב”ם נופלות
הטענה המרכזית של קרשקש על ניסים ואמונה:
ניסים/הוכחות → מוכרח להאמין → אין בחירה → אין ערך מוסרי → אין שכר → כל התורה כולה נופלת
תשובת הרמב”ם (כפי שקרשקש מבין אותו):
שכר ועונש אינם מוסריים — זו עובדה טבעית → דעות נכונות = גן עדן, בלי דעות = לא
ביקורת קרשקש על הרמב”ם:
זו “דעת הכופר היווני” → מובילה לאבסורדים → אפילו יותר גרוע: אפילו יציאת מצרים נעשית חסרת משמעות
הדילמה הבלתי נמנעת:
אם נס = 100% אונס → אין שכר
אם אמונה = ברצון → אין אמונה אמיתית (ספק)
→ שתי הדרכים בעייתיות
“`
מגיד שיעור:
אוקיי, אנחנו החזקנו כאן ככה, החזקנו שזה שרידי פסח, באמת. אז אנחנו כאן שרידי פסח? לא שרידים, המשך, המשך של פסח. למדנו פסח, כלומר לפני פסח, פסח, הכל על השאלה הזאת של יציאת מצרים, שוב, כמו שכן, יש לנו נתונים בסיסיים על זה, יש עוד כמה מקורות נתונים בתורה, ואולי גם בחז”ל, אני חושב שבעצם פחות בחז”ל, אבל בתורה ובתנ”ך בעצם הרבה, בהלכה, כלומר באופן שבו המצוות עובדות, ובסידור, ובראשונים שונים שלוקחים את כל המקורות האלה ועושים, לוקחים את זה ברצינות.
והם מדברים על כך שיציאת מצרים היא דבר חשוב מאוד. זה כמו, כמו שדיברנו בעבר, לפני הרבה זמן, יש את המושג הזה של עיקרים, נכון? איך כמו, אנשים מארגנים את התורה, כמו, מהחשוב יותר לפחות חשוב, או מהכללי יותר לפרטי יותר, כמו כלל ופרט. ואותו דבר, כבר דיברנו על זה פעם אחרת, שאחת הדרכים המסורתיות יותר לארגן את התורה היא הכל סביב יציאת מצרים במובן מסוים.
וזה, או הדרך האחרת, שהיא הדרך הרציונליסטית מימי הביניים יותר של חשיבה, היא שזה היסוד, כלומר הבסיס ההגיוני להרבה דברים בתורה, או הסיפור של יציאת מצרים. ואיך זה עובר דרך דרכים שונות, אה, דרכים שונות איך אנשים שונים רואים את זה, שזו הוכחה אולי למציאת השם לפי הרמב”ם, או אולי גם אם זה לא מוכיח, זה באמת מה שהמסר שלו היה, או שזו הוכחה להשגחה, או משהו מיוחד לגבי כלל ישראל, בחירה בכלל ישראל, וכן הלאה, כל מיני דברים אחרים.
עכשיו, אני צריך, אני חייב, אי אפשר באמת לסיים שום דבר לפני שבאים קצת והולכים כמה צעדים הלאה מכל הצדיקים האלה שלמדנו את תורותיהם. ובמובן מסוים, וזה מובן חשוב מאוד להבין, כל האנשים האלה, כלומר, בעצם כמעט כולם, כלומר אפילו בעלי התוספות שהבאנו קודם בפעם הקודמת, הם בעצם בפרדיגמה מסוימת של חשיבה על הכל, שהיא פחות או יותר, אפשר לקרוא לזה של רב סעדיה גאון ושל הרמב”ם, שהם החליטו לפי הנחות מסוימות, אפשר לקרוא לזה הנחות פילוסופיות, איך צריך לארגן דברים, והם קישרו תאריכים והכניסו מאמרי חז”ל מסוימים ופסוקים מסוימים, והכל סביב זה. ושם כל הקושיות, במובן מסוים כל הסברות, כל הקושיות, כל הטענות, הכל למעלה, למעלה, הכל צפוי בתוך הסיפור הגדול הזה.
עכשיו, חשוב לאתגר את זה. מי שלומד למדנות יודע שיש מעט מאוד ראשונים שמאתגרים את החוכמה המקובלת. או, דרך אחרת לחשוב על זה היא, הם חושבים בעצם כמו צעד אחד לפני שכולם חושבים. אתה יכול ללמוד סוגיה שלמה, יש שם רש”י ותוספות עם הרמב”ם, ולכל אחד יש את הקנייטש שלו, אבל מעט מאוד מהם יש סברות מקוריות, אם שמת לב. חס ושלום לא לשון הרע על אף אחד, אבל כך היא המציאות. אפשר לקרוא לזה במובן מסוים סוג של סברות שאנחנו, אנשים של היום, שהם יותר אחרונים סוג של אנשים, יותר אינטלקטואליים, יותר אנשי סברא, היינו בכלל מתחילים לחשוב מיד. ולפעמים אף אחד מהם לא שואל אפילו את השאלה. למשל, יש רש”י ותוספות, כמעט אף פעם לא היה קשה להם שאלות בסיסיות מאוד בהרבה סוגיות, שאצלנו הן מאוד בסיסיות, והם אפילו לא נראים חושבים עליהן.
וכוונתי, כמו שזה בנגלה, כך גם במה שדיברנו, במחשבה וברעיונות של תיאולוגיה, אותו דבר קורה. ובעצם, אני מתכוון לפחות אצל אותם אנשים, לא כל מי שהוא מחשבתי בתיאולוגיה הוא מחשבתי גם בהלכה.
אבל יש דרך מסוימת של חשיבה שהיא תמיד אותו דבר. דרך החשיבה של הרמב”ם בתיאולוגיה דומה מאוד לדרך החשיבה שלו בהלכה, וכן הלאה. ויש כמה ראשונים, שאנחנו קוראים להם ראשונים, כלומר אנשים מסוף ימי הראשונים, שהם באמת ידעו איך לחשוב טוב מאוד, בפרספקטיבה שלי. וזה כמעט חבל שהם אבדו.
ראיתי בספר יצחקי אצל רביצקי, הוא אומר שהאנשים שאנחנו מדברים עליהם הם במובן מסוים בדיוק בזמן הלא נכון. אם הם היו 200 שנה לפני, הם היו מושל בכיפה, יהודים היו לומדים רק את תורותיהם. או אם הם היו 200 שנה אחר כך הם היו מושל בכיפה. הם בדיוק היו בזמן שהפילוסופיה, או מה שאפשר לקרוא הדרך הרציונליסטית – אם כי זו מילה לא טובה מאוד – הדרך הרציונליסטית של חשיבה על דברים היא קצת בדעיכה, מסיבות שונות. הן מסיבות של התשה – חלקם הופכים לנוצרים, חלקם… בכלל הקהילות בספרד ב-100 השנים האחרונות או יותר, 200 שנה, הן קצת במדרון יורד בגשמיות וברוחניות.
ומצד שני, אין באמת אף אחד מוכן ללכת בדרכים חדשות. למשל, יש בתקופה המודרנית יש לנו קבלה שמתפוצצת בצורה ענקית, יש לנו מאוחר יותר חסידות, תנועות שונות. בעצם, אפילו לפני כן, יש לנו, למשל, בפולין, באירופה, היו לנו דרכים שונות של פלפול שמתפוצצות בצורה גדולה מאוד. ואלו היו חידושים גדולים. אנחנו צוחקים הרבה על מה שאנחנו קוראים דרך הפלפול, שהיה בפולין כך בתקופות של הפני יהושע וכן הלאה.
תלמיד:
יצחק, אני באמת מצטער, אבל פספסתי את הדקה האחרונה. אמרת שאמרת ש-200 שנה קודם או 200 שנה אחר כך. אז מה אמרת אחר כך? התנתקתי.
מגיד שיעור:
בדיוק. צריך להיות או הרבה יותר מוקדם או הרבה יותר מאוחר.
תלמיד:
כן, אבל למה?
מגיד שיעור:
מה?
תלמיד:
אבל לא אמרת למה.
מגיד שיעור:
הרגע הסברתי למה. כי יש דרך חשיבה אחת שהיא… שאנחנו קוראים לה הדרך הרציונליסטית. בדרך כלל, כמו שאמרתי, זה כמו… מרב סעדיה גאון עד העקדת יצחק, אתה יודע, משהו כזה. וזה בדרך למטה. אז יש… סליחה, אני אשתיק אותך, כי זה עושה רעש, אלא אם כן אתה רוצה לומר עוד משהו.
ואז יש דרך חדשה, שבאמת מתאימה מאוד למה שאנחנו קוראים התקופה המודרנית, שאמרתי שאתה יכול לראות את הקבלה כחלק מזה, אתה יכול לראות את הפלפול, סוג מסוים של פלפול כחלק מזה, סוג מסוים של דרך אנציקלופדית של חשיבה, כמו הבית יוסף, ויש יותר אנשים כאלה כחלק מזה. ואלה אנשים שבעצם הלכו והתפוצצו בדרכים החדשות שלהם. ושני הדברים האלה, זה לא קרה עכשיו, אז אין באמת… גם מסיבות חומריות ורוחניות.
ואז, וזה נשאר תקוע. ואנשים מסוימים שהיו גבוהים מאוד, והיו גבוהים מאוד, והיה להם רעיון, היה להם רעיון, וזה היה כך, אתה יודע, זה היה חד-פעמי, טריק חד-פעמי. זה הצליח פעם אחת, ואין המשך אמיתי מזה. והיום, לא רק היום, אבל כבר זמן מה, יש אנשים שעומדים על זה ומנסים כן קצת להיכנס לזה.
אחד האנשים, כלומר במחשבה שאנחנו מדברים, הגדול ביותר מהאנשים לכאורה הוא רבי חסדאי קרשקש. אה, הגדול ביותר במובן של הפילוסוף הטוב ביותר. אבל אפשר באמת להוסיף את רבו, למשל הר”ן, שכתב ספר דרשות הר”ן. אה, תלמידו, רבי יוסף אלבו, שכתב ספר העיקרים, שהוא ספר הרבה פחות מעניין מספרי רבו, וכן הלאה, או אולי אפילו מספר הר”ן.
תלמיד:
האם זה הקרשקש על פסחים?
מגיד שיעור:
לא אותו אחד, לא. זה… מי הוא רבי חסדאי קרשקש? הוא גר בספרד, ואני שכחתי איך קוראים למקום, ובערך במאה ה-14, במחצית השנייה של המאה ה-14. הוא היה תלמיד של הר”ן, הדרשות הר”ן, רבינו נסים מגירונדי. והוא היה רבי של, למשל, רבי יוסף היה תלמידו, או חברו, הוא היה חבר של הריב”ש. שם הוא שייך.
ובעצם, זה חוזר למה שאמרתי, מי שלומד, או במורה נבוכים, או במקור יוסף על הש”ס, יודע שהרמב”ם הוא, במובן מסוים, האדם החכם ביותר שקיים, כי הוא יכול לחשוב על דברים ומזווית שאף אחד לא חשב לפניו, ושגם הגיוני לנו. וזה איפה שאנחנו נמצאים.
אז, רבי חסדאי קרשקש כותב ספר. לרבי חסדאי קרשקש היו הרבה טרגדיות בחייו וכל מיני דברים כאלה. אבל התכלית היא, הוא כותב ספר, הספר שלו נקרא “אור ה'”, והתוכנית שלו, ההקדמה שלו לספר היא, זו הקדמה כללית מאוד, התוכנית היסודית שלו בהקדמה היא להפיל את הרמב”ם, לחלוטין. זו התוכנית השאפתנית מאוד שלו, שלא עבדה בכלל. אבל זו התוכנית שלו. הוא רוצה להפיל את הרמב”ם מכסאו, הן בהלכה והן בהשקפה.
כלומר, הוא לא מאלה שאומרים שספר ההלכה של הרמב”ם טוב מאוד, אבל הלמדנות שלו לא טובה. ולא מאלה שאומרים שהלכה זה הלכה, אבל העיקר שצריך לוודא שההשקפה נכונה. הוא לא אחד מהם. הוא סובר שההשקפה של הרמב”ם טובה, וההלכה, מי אכפת? הוא לא אחד מהם. הוא סובר שהרמב”ם הבין הכל לא נכון, בעיקר, ואנחנו צריכים להתחיל הכל מחדש.
והוא כותב את התוכנית שלו לספר, שהוא הולך לעשות ספר משני חלקים, שיקרא “אור ה'” ו”נר אלקים”. “נר אלקים” יהיה חלק הנגלה, הוא יסדר הכל, ממש כל התורה כולה, כמו הרמב”ם, כל ההלכות, מה שנוגע למעשה ומה שלא נוגע למעשה, הוא יסדר את זה, אבל לא כמו הרמב”ם שעשה טעות, הוא לא ציין, הוא לא הביא את המקורות, הוא לא הביא את המחלוקות.
וגם, עוד דבר מעניין מאוד, הוא סובר שהרמב”ם לא ארגן טוב את הספר שלו, כי הרמב”ם נקרא כמו רשימה של הלכות. הוא לא מסביר לך איך הלכה אחת יוצאת מהקודמת. למרות שכל מי שקורא את הרמב”ם יודע שהרמב”ם מנסה כן להיות לו סדר במה שהוא עושה, אבל זה לא כתוב כך. והוא אומר, “אני אכתוב לך ספר שתראה מאוד ברור את… איך קוראים לזה? את הנביעה, איך דבר אחד יוצא מהאחר, איך יש כלל כללי וכלל יותר פרטי.”
כי הוא טוען שאתה יכול ללמוד רמב”ם, ואתה לא יוצא עם שום דרך להכריע בשאלה חדשה. זו רק רשימה של כללים.
תלמיד:
ומה עכשיו? אמרתי לך את כל הגמרא. האם זה totally helpful, not helpful, הרמב”ם. זו אחת מה… הוא סתם פשטן.
מגיד שיעור:
ואותו דבר הוא עושה למחשבות של הרמב”ם. והוא ממש לוקח צד ובדרכים מאוד רדיקליות, כי משתי סיבות: הן כי הרמב”ם הוא הסמכות הגדולה על האמונות הנכונות, כן, הוא האמונות הנכונות,
מרצה:
מה יהיה עכשיו? סתירה לגמרא, זה totally not helpful הרמב”ם. זו אחת מטענותיו שם.
ואותו דבר הוא עושה למחשבות של הרמב”ם, והוא לוקח ממש ספר בדרך מאוד רדיקלית, כי משתי סיבות. הן כי הרמב”ם הוא הסמכות הגדולה של האמונות הנכונות, כן? הוא בעל העיקרים, ובמיוחד בעצם באזור של ר’ חסדאי קרשקש, אנשים מאוד מתעניינים בעיקרים, במושג של דוגמה, במה שמותר להאמין, במה שאסור להאמין, שזה גם, כבר דיברנו בהרחבה, משהו שלא לפני ולא אחרי, הרבה אנשים מתעניינים בו בצורה רצינית.
והוא בעצם אחד הראשונים, או אולי הראשון, לאתגר את כל הרעיון של עיקרי הרמב”ם, ולומר שמי אמר לך שאלה החשובים? מי אמר לך שיש בכלל דבר כזה? כולם יודעים לחזור על ספר העיקרים, אבל ספר העיקרים הוא תלמידו שעושה קצת סיכום של קושיות מסוימות שהיו לרבו, שהוא לא הולך קרוב כל כך רחוק כמו שרבו הלך. והרשב”ץ הוא גם אחד האנשים שנמצאים שם באותה משפחה שלו, וכל הזמן מנסה לענות על הרמב”ם, וכן הלאה.
וזה אחד הדברים שהוא עושה, הוא מנסה להפיל את סמכות הרמב”ם כבעל שיטת העיקרים היהודי. והרבה יותר חד מזה, שאנשים אחרים מתעניינים יותר בזה, הוא מאחר שהרמב”ם בנוי פחות או יותר על אריסטו, בעצם לא מדויק לומר על אריסטו, יותר על הפרשנויות הערביות של אריסטו, הוא הולך והוא לוקח ממש ספר והוא עובר, וכמעט, זה, יש אנשים שחושבים, כמו ממש, יש אנשים שחשבו כבר אז שהוא משוגע, הוא עבר על כל הנחה.
הרמב”ם בסוף חלק א’, תחילת חלק ב’, הוא עובר על פיזיקה ומטאפיזיקה אריסטוטלית בסיסית, בסיסית, ומנסה להוכיח מזה שאלוהים קיים וכל שאר העיקרים הבסיסיים, והוא אומר, קודם כל, הסברות של הרמב”ם בהלכה ובהשקפה לא נכונות, אבל גם שהסברות שלו בפילוסופיה הן שטויות. כלומר, הסברות של אריסטו הן שטויות. והוא חותך כל אחת מההנחות. יש לו רשימה של כמו 25 שונות, והוא חותך על כולן, והוא בעצם הורס, או לפחות מאתגר, הנחות פיזיקליות מאוד, מאוד בסיסיות, ובעצם את כל העולם איך שהרמב”ם ראה את המציאות, הוא בא והוא אומר, “מאי חזית?” ויש לו כמה קושיות טובות וכמה קושיות לא כל כך טובות.
וזה משהו שאנשים מאוחרים יותר אוהבים להכיר, ולפעמים, כי כמובן, הפיזיקה המודרנית קצת גם מסכימה יותר איתו מאשר עם אריסטו בהרבה מובנים חשובים, אז הם אוהבים לייחס לו שהוא אחד האנשים הראשונים שתפסו שכל התיאוריה שאומרים כל כך חזק היא או כן או לא.
ואפשר ללמוד, למשל, את הצמח צדק, וזה למעשה הולך עמוק מאוד, ואני לא אכנס לזה, אבל רק כדי להראות עד כמה זה מטורף, הצמח צדק, למשל, בספרו החקירה דואג מאוד מר’ חסדאי קרשקש, כי הוא מפקפק בהוכחת הרמב”ם על מציאות הבורא. וכל הדרך שבה חב”ד ושבה הצמח צדק מסתכל על מציאות אין סוף בנויה על ההוכחה של הרמב”ם. ולפי קרשקש, ההוכחה הזו לא הגיונית, וגם לפי הקוסמולוגיה המודרנית, פחות או יותר, לא הגיונית. ולכן הוא מנסה מאוד חזק להדוף זאת. אבל הצמח צדק היה פילוסוף די חלש, למרבה הצער, אז אני לא חושב שהוא מנצח במאבק הזה.
אבל זו רק דוגמה לאיך השיגעון הגדול הזה, כלומר הרדיקליזם של הפקפוק בהנחות הפיזיקליות של אריסטו, משנה בעצם את כל התיאולוגיה שלך.
אוקיי, זה דבר אחד. דבר אחר שהוא למעשה מפורסם מאוד בו, כעוד כפירה או מינות, איך שתרצה להסתכל על זה, הוא שהוא כופר ברעיון של בחירה, פחות או יותר. אני מקווה שנגיע לקחת קצת יותר את הפרטים, אבל זה אחד הרדיקליזמים המפורסמים מאוד שלו. ר’ חסדאי קרשקש כופר במושג של בחירה, שזה לא יסוד. גם לא אמת. פחות או יותר אין בחירה, הוא דטרמיניסט, והדבר היחיד שהוא מצא תירוץ לזה, תירוץ די פשוט, אם כי זה שנוי במחלוקת, וזה מה שהוא סובר. לא תורה חסידית שיש ידיעה עליונה ובחירה עליונה, לא, פשוטו כמשמעו, אין בחירה. כל מה שאומרים שיש בחירה זה רק חלק ממשחק מסוים, אבל אין. וזה חלק מפורסם מאוד.
תלמיד:
מה שם האדם שאתה מדבר עליו? סליחה.
מרצה:
קרשקש. קרשקש זה שם המשפחה.
תלמיד:
מה?
מרצה:
כ”ף ר’ שי”ן כ”ף שי”ן, בלשון הקודש.
תלמיד:
י”ר כ”ף?
מרצה:
כ”ף ר’ שי”ן כ”ף שי”ן.
תלמיד:
אמרת קודם שקרשקש הוא לא זה שעל המסכתות. הריטב”א שאנחנו מכירים הוא רבינו קרשקש, באמת. הריטב”א שמודפס כל השנים הוא ברובו…
מרצה:
לא, אני חושב שזה לא הוא. קרשקש זה שם מפורסם, זה לא אותו אדם.
תלמיד:
אהה, אוקיי, הבנתי, אוקיי, זה זה.
תלמיד:
דרך אגב, אני יודע שזה נושא נפרד, אבל אתה יכול לתת תיאוריה אריסטוטלית אחת שהוא כל כך פקפק בה ושהעולם אהב לשמוע אחר כך?
מרצה:
כן, קיומו של ריק [void] זו דוגמה מפורסמת אחת. אריסטו מאמין באופן מפורסם שאין ריק. או קיומו של אינסוף בפועל [infinity in actuality], איך שאתה אומר, אינסוף ממשי, שהמתמטיקה המודרנית פחות או יותר מסכימה איתו. מה שהיה מאוד חשוב לאריסטו, לפחות למה שהרמב”ם עשה מהתיאולוגיה. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה, אני לא רוצה לדבר על זה. אבל זו דוגמה חשובה מאוד נוספת. אריסטו היה בטוח מאוד שאין אינסוף באמת, וזה בהחלט קיים. או לפחות אפשר לחשוב על זה. אוקיי, אני לא רוצה להיכנס בדיוק מה הטענה על זה, אבל אלו שתי דוגמאות חשובות מאוד.
מרצה:
אז זה לגבי בחירה, אוקיי, זו תורה נוספת שחשוב מאוד לדעת. אז חשוב להבין, וחשוב גם לתפוס ש… ועוד דבר שחשוב שאני רוצה להגיע אליו מתחיל הוא, ויש מזה צדיקים היום שהם חסידים אמיתיים שלו, איך קוראים לו רק? ר’ שלמה פישר, אם מישהו יודע מי זה, הוא… אחיו של ר’ ישראל יעקב פישר, מהמשפחה שלהם. כן, הוא עדיין חי, ברוך השם. זה מה ששמעתי לאחרונה. הוא מאוד… כן. והוא יהודי תלמיד חכם גדול ובעל דעת גדול, והוא חסיד של ר’ חסדאי קרשקש, והוא אומר שצריך פחות או יותר הלכה כמותו בכל מקום, והוא עומד כנגד הרמב”ם, הוא כועס על זה שהרמב”ם כל כך שולט, והוא אפילו הדפיס מחדש את ספרו ותיקן אותו קצת אפילו.
והסיבה למשל שהוא כזה חסיד של ר’ קרשקש היא כי ר’ קרשקש, על פי פשט, על פי שכל הישר, מתאים הרבה יותר למה שכתוב בעצם בתורה או אפילו בדברי חז”ל. הרמב”ם, בסופו של דבר, וזה, כמובן, הרבה אנשים אחרים כבר הבחינו ברמב”ם, ואנחנו יודעים מספינוזה וביקורת חיצונית על הרמב”ם, או מביקורת פנימית של אנשים שאינם פילוסופים אמיתיים. זו לא חכמה שבא ר’ נחמן מברסלב והוא אומר שהרמב”ם אומר הפוך מהפסוק. נו, הרמב”ם גם ידע את זה.
החכמה היא שבא מישהו שיודע את כל מה שהרמב”ם כן ידע, והוא יכול להסביר למה הפסוק מתאים יותר לפי הפילוסופיה האמיתית, וגם הוא מתיישב עם הפסוק עצמו. ואני חושב שאחד האנשים היחידים שעושים את זה הוא ר’ קרשקש.
והוא, הרבה מהדברים שהוא אומר, כשאתה חוזר אתה רואה שזה באמת הרבה יותר חלק. אני לא רוצה לומר שזה פשט יותר חלק, לא קשה לומר שהוא מפשט את המקרא, אבל לפחות רוח הדברים, הדרך שבה אתה קורא מדרשי חז”ל, אתה קורא חומש, זה הרבה יותר הגיוני אם אתה קורא את זה בדרכו. אז זה… וזה חשוב למה שאנחנו הולכים להגיע.
אז עכשיו, אז ר’ קרשקש כתב את הספר “אור ה'”, זה הספר העיקרי שלו, וכמעט היחיד, אין הרבה חוץ מזה ממנו, אם כי נראה שהוא גם בעל הלכה, אבל אין. הנבוכי יוסף מביא אותו אולי פעם או פעמיים, כמעט אין שום תשובה ממנו מודפסת איפשהו, אבל כמעט כלום.
אבל עכשיו, יש עוד ספר ממנו, שהוא הרבה יותר קצר מאהבת השם, וזה דרוש לפסח. זה ספר קטן. למרבה הצער, אין לי אותו במחשב שלי, אז אני לא באמת יכול להראות לכם את הטקסט, אבל יש לי אותו כאן, אם המצלמה שלי נותנת לכם לראות אותו. וזה ספר מאוד קטן. זה לא קטן בספר, הספר רובו כמו פירושים והערות של מישהו וכן הלאה. אז זה עשרה עמודים כל הדבר. וזה דרשה, נראה כמו דרשת שבת הגדול שהוא דרש בבית המדרש.
הדרשה שלו סובבת סביב שאלה כזו, בעצם סובבת סביב השאלה שלנו. מה הרעיון של יציאת מצרים? או במילים שלו, מה הרעיון של קריעת ים סוף, של ניסים? מה הקשר של ניסים עם אמונה? זה, איך אומרים, הכותרת, הכותרת של הדרשה שלו.
ומה שהוא נכנס אליו הוא, בוודאי, הניסים, כלומר אנחנו מדברים במיוחד על ניסי יציאת מצרים, שהם הניסים הגדולים ביותר בתורה בעצם, ואנחנו עושים מהם יסוד, ואנחנו אומרים זכר ליציאת מצרים וכן הלאה.
וההבנה של הרמב”ם על זה, או אפילו לא של הרמב”ם עצמו, אבל ההבנה הרמב”מית של זה היא, שזה מוכיח במובן מסוים את אמונת היהודי, כן? זה מוכיח, האמונה שלנו בנויה מזה, ראו שם, ממילא שומעים כאן, כן?
וכך לומד אכן הרמב”ם את הפסוק, שנחזור לפסוק, “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך”. ואפילו הרמב”ם לומד את זה קצת אחרת מהרמב”ן, ואפשר לומר שהוא בעיקר על מציאות השם או בעיקר על השגחה וכן הלאה, אבל שניהם קוראים את זה בעצם באותה דרך, שהיא, “אנכי ה’ אלקיך”, זו האמונה, זה מה שאנחנו מאמינים, מהיכן תיתי? מה המקור? מה הראיה לזה? הראיה היא “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, ושם ראית שאני אכן ה’ אלקיך, או אני ה’, או אני אלקיך.
מרצה:
אומר ר’ חסדאי [ר’ חסדאי קרשקש], זו דרך יפה מאוד להסתכל על דברים, אבל יש לי ארבע בעיות גדולות עם זה. והבעיות האלה מובילות לכל הרעיון החדש הגדול הזה שהוא חושב עליו.
הבעיה הגדולה שלו, הבעיה הגדולה ביותר שיש לו עם זה, שהיא ממשית, ואנשים לא תופסים עד כמה זה הולך, היא שזה לא נראה לו, והוא מתחיל שהוא עושה, הוא כמו סכולסטיקן אמיתי, אז הוא מתחיל עם כמו חקירות, כאן שלוש סברות לצד זה, ושלוש סברות לצד השני, והוא מכריע את הרעיון הבסיסי.
המסקנה שלו היא שאי אפשר, אם יש לך הוכחה לאמונה, אם הנס הוא הוכחה מסוימת לאמונה, אז האמונה שלך לא ראויה לשום פרסים. זה לא מאוד מעניין. כי כולם יודעים שהוכחות לוגיות הן כפויות, נכון? זה מוכרח, כמו שאומרים שזה מוכרח, כן? אם זה מוכרח, האדם גם מוכרח לחשוב כך, אדם לוגי.
אז אין לך בחירה להאמין בנס או לא להאמין בנס. אם אתה רואה נס, ראית אותו. אותו דבר אם אתה רואה הוכחה, הוכחה סברתית שמחייבת שיש אלוקים, עכשיו אתה חייב, לא במובן הרע, אבל זו העובדה, אתה חייב, אתה אנוס, כך הוא קורא לזה ממש אונס, אתה אנוס להאמין.
אותו דבר הולך גם להיפך, כן? זה המקום שבו אנחנו מגיעים לכל השאלה של אפיקורסות של נבוכדנצר. בדרך החשיבה של ר’ חסדאי, כל השאלה לא הגיונית לדבר על אדם שהוא טוב או רע בגלל האמונות שלו.
וזו באמת הסיבה שהוא כועס על הרמב”ם, שבאמת מאמין כנראה שנבוכדנצר הוא נבוכדנצר. כי זה לא הגיוני. אדם, מה שהוא מאמין, זה לא… לאדם אין בחירה על מה שהוא מאמין.
הייתי אומר לו שאין לו בחירה על כלום. אבל במה שהוא מאמין, בטוח אין לו בחירה. כי אם זה נראה לו כך, הוא בטוח שהוא מאמין כך. נראה לו קצת פחות, והוא מאמין קצת פחות. אין שום רמה שבה יש בחירה על מה להאמין.
או בשפה שלו, שהיא יותר טכנית, סכולסטית, אין רצון. אתה לא יכול לרצות להאמין, בניגוד לוויליאם ג’יימס, המאמר המפורסם. אין רצון באמונה. אמונה היא שכל, זה ההפך מרצון. כלומר, זה נחוץ. או ראית, או לא ראית.
ור’ חסדאי, כמו שאני אומר, אין לו ממש דרשה לדעתי, שהוא לוקח את זה מאוד ברצינות. הוא אומר שזה מה שהגמרא מתכוונת כשהגמרא אומרת שבמעמד הר סיני אין באמת שום סיבה מוסרית לקבל את התורה מצד מעמד הר סיני, כי כפה עליהם הר כגיגית.
מה פשט כפה עליהם הר כגיגית? נדבר על התירוץ. כפה עליהם הר כגיגית אומר הוא פשט פשוט, הם ראו שם את הקב”ה. הם ראו את הקב”ה, לא היה להם שום בחירה להאמין שיש קב”ה או שאין קב”ה.
והוא לא מפרט את הצד השני, אבל הצד השני פשוט, אם מישהו לא ראה את הקב”ה, הוא לא חי באותם זמנים וכן הלאה, לא שייך לומר טענות עליו.
זה מדעת אבן רושד, ממש מדעת אבן רושד. או מאמינים כן, או מאמינים לא. לא שייך, אי אפשר להיות רשע על זה שלא מאמינים. ואם אי אפשר להיות רשע על זה שלא מאמינים, גם אי אפשר להיות צדיק על זה שכן מאמינים.
וזו בעיה גדולה עבורו. זו בעיה גדולה מכמה סיבות. קודם כל, כי אם כך, כל התורה כולה נופלת ויורדת לבור, כן?
ואתה לומד לי שמקבלים אפילו שכר על קבלת התורה, על אמונה. ואולי, לפחות בהווה אמינה שלו, הוא בטוח שעל אמונה מקבלים יותר שכר מאשר על קבלת התורה, כן?
כל התורה כולה עומדת על זה שאם מאמינים בי, יקבלו שכר. לא רק זה, כתוב גם בתורה שעיקר התורה קיים בשביל הבחירה, כן? ראה אנכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב. ואתה אומר לי שאין בחירה. כי או אני מאמין כן, או אני לא מאמין.
ובכל מקרה לא שייך לקבל שכר על זה, כי ברור ששכר מקבלים רק כשעשו משהו טוב מבחינה מוסרית, הוא קורא לזה מצד הטוב או הצדק.
ולנו זה פשוט לו, ולהרבה מאיתנו גם פשוט, שלא מכניסים כאן שום טוב, אין דברים טובים לחשוב ודברים רעים לחשוב במובן של believing. אפשר אולי לחשוב מחשבות רעות, אני לא יודע, אבל ב-believing, או אתה מאמין במה שאתה רואה, הכל אונס, הכל במחשבה הוא אונס, וממילא לא, אי אפשר לקבל שכר, מה שסותר את כל הרעיון של תורה, שהוא שאתה מקבל שכר על זה שיש לך את האמונות הנכונות, או האמונות התורניות, ואין בחירה, אז לא הגיוני בכלל שתהיה תורה על זה.
וזה אכן מה ש, נלמד כנראה עוד על זה, זה אכן מה שהחזון איש כועס נורא, הוא אומר באופן מפורסם “טעות מפורסם”. ראיתי את התרגום לאנגלית תרגם את זה, והוא לא ידע איך לכתוב “famous mistake”, זה “infamous mistake”, שהם לא ידעו איך לכתוב.
שהמונה מצוות מנו את אנכי כמצוה. הוא כועס נורא, הוא אומר שהרמב”ם עשה “famous”, “infamous mistake” בכך שעשה את המצווה הראשונה מצוות האמונה, כי זו לא מצווה, או מאמינים כן או מאמינים לא.
וכמו שהוא אומר, זה logically קודם למצוות, נכון? שאם אין בורא אין גם מצוות, ברור. אבל אפילו הרבה יותר עמוק מזה, הוא באמת סובר שלא שייך שתהיה בחירה, מצוות פירושן בחירה, מצוות פירושן שמקבלים שכר, וממילא אין מצווה, אין מצווה מהמצוות, ממילא אין איסור על כפירה, שני הדברים האלה לא הגיוניים.
והאמת היא, כשנכנסים לכאן, זה מוביל אותנו, מראה לנו הבדל גדול מאוד נוסף באיך שהוא חושב על כל הדברים האלה. והוא אומר את זה בעצמו כאן, יש תירוץ לקושיה, הרמב”ם לא היה מתרשם מהקושיה באמת, ואני אסביר למה, אני אענה לרמב”ם טכנית למה הוא קורא לזה מצווה, כי לרמב”ם יש הגדרה אחרת של מצווה, וכן הלאה.
אבל באמת, הקושיא העיקרית אינה קשה עבור הרמב”ם, כי הרמב”ם באמת לא סובר ששכר ועונש הוא שאלה מוסרית.
השיטה האמיתית של הרמב”ם היא ששכר ועונש הוא בעצם כמו, והוא עצמו מביא את המשל, שאחד נפל לבור ונפגע, אחד החליק, נניח שהוא כן היה נזהר, אז נוכל איכשהו להאשים אותו. אבל הוא כן היה נזהר ואחר הוא שהחליק אותו. זו עובדה, זה פשוט הטבע, ויש חוקי טבע.
ובאותו אופן שיש חוקי טבע של להיות חולה ולהיות עשיר ודברים כאלה, יש גם חוק טבע, חוק אינטלקטואלי יותר, שאומר שמי שיש לו דעות נכונות, הוא הולך לגן עדן. כפי שהרמב”ם הבין את גן עדן של אריסטו, שמי שיש לו דעות נכונות, דעתו חיה לנצח, ויש לו בזה תענוג נורא, וזה גן עדן. וזו פשוט עובדה.
ואם אין לך את זה, לא אכפת לי אם אתה הצדיק הגדול ביותר, אם אתה הסקולענער רבי, ואתה היית מוסר נפש כל החיים על קידוש השם, זה לא עוזר. ואני לא יכול לעזור לך. אנשים צועקים, “זה לא מוסרי.” מה אני יכול לעשות? זו העובדה.
לרמב”ם אין לחלוטין השקפה מוסרית על שכר ועונש האולטימטיבי. לפי הרמב”ם, זה לא מוסרי כלל. זה יותר או פחות א-מוסרי. זו עובדה. בגלל זה, האנשים ששואלים, הרמב”ם באמת נוטל על עצמו את הקושי הזה. אנשים לא מבינים עד כמה בחדות הוא נוטל על עצמו את הקושי הזה, לפחות לפי השקפת רב חסדאי קרשקש.
יש אנשים שחושבים שזו חכמה להגן על הרמב”ם ולומר שבאמת הוא לא סובר כך, אני לא יודע. אבל לפי השקפת מבקרי הרמב”ם, הוא באמת נוטל על עצמו את הקושי הזה, והוא סובר באמת שרשע מרושע עם דעות נכונות הולך לגן עדן, כי זו פשוט המציאות.
בדיוק כמו שרשע מרושע שיש לו בטן גדולה יש לו בטן גדולה, כך רשע מרושע עם דעות נכונות הולך לגן עדן. אין שום דרך לצאת מזה. קיצור, הקב”ה רוצה להעניש, לפי הרמב”ם, אגב… אוקיי, אני לא אכנס לזה. לרמב”ם יש דרכים, אני לא אכנס לזה.
תלמיד:
רשע מרושע הוא חייב כרת, שנכרת, אז הדעת נכרתת.
מרצה:
כן, כן, כן, מדברים על כרת, יש הרבה דרכים שונות לראות עונש. זו עובדה.
ובאותו אופן, אתה יכול להיות צדיק אדיר ואין לך דעות נכונות, לכן הרמב”ם באמת מאמין שנבך אפיקורס, או נבך טיפש זו דרך טובה יותר לומר זאת, הוא טיפש. אני לא יכול לעזור לך בכלום. אוקיי.
הוא אומר, אבל רב חסדאי מאוד לא מרוצה מדרך חשיבה זו, כמובן, והוא כמובן צודק שזו לא דרך חשיבה דתית במיוחד, ואולי באמת דרך חשיבה לא מוסרית. ו… זה ה… רגע אחד, אני רוצה לראות מה הוא אומר על זה. אני שוכח עכשיו לרגע למה הוא כל כך כועס על זה.
אה, כן, כן, כן, זה מה שרציתי לומר. הוא אומר, זו שיטה יפה, אבל זו דעת הכופר היווני, וזה מביא שאין לו מבוא לחוקי התורה. זו שיטה פשוטה.
בכל אופן, יש לו רשימה של שאלות אחרות, אבסורדים, לפי דעתו, שיוצאים מזה, ורשימה של סתירות השכל גם, שטויות מוחלטות.
וזה מעניין, אביעזרי רביצקי, שכתב כאן הערה, אומר שאפשר לראות שהקטע הזה פחות או יותר הוא מעתיק בספרו “אור ה'”, והם למדו את הקטע הזה בשיעור אחר במאנסי פעם, וזה ממש מילה במילה, והוא הוציא את המילה “כופר היווני”, הוא כתב “כת חכמינו”.
אז הוא מאוד מודע לזה, שלכופר היווני ולכת חכמינו יש אותה דעה, וכת חכמינו מתכוון לרמב”ם, או לפחות לפי הפשט הזה ברמב”ם, והוא מאוד לא מרוצה מזה.
אבל הוא נשאר עדיין עם הקושיא שלו, יש לו אפילו קושיא גדולה יותר מהרמב”ם, כי הוא באמת מאוד מתעניין בבעיה שלאמונה אין ערך מוסרי. כלומר, או שאתה מאמין או שאתה לא מאמין. אם כך, מה באמת התורה?
במילים אחרות, בואו נחזור לדבר הקודם שלנו, מתרגשים כל כך לגבי יציאת מצרים, עושים פסח שלם, מצווה, זה משמש לא רק בפסח, אלא בשבת עושים זכר ליציאת מצרים. ומה זה? זה דבר מאוד טכני. זה כמו לעשות זכר להוכחה שאחד ועוד אחד שווה שניים. אני מתכוון, זה אפילו לא הגיוני.
הוא אומר, הוא מעלה פשט כל כך חד, ופשט מאוד מעניין.
עכשיו, אבל לפני שאני מגיע לזה, אני אתן את הסיבה השנייה למה, אבל למעשה זה כן מתאים לרמב”ם, וזה מעניין.
הדבר השני, הבעיה שיש לו עם הרעיון שנס יהיה באמת היסוד של התורה, היא עוד סיבה, והיא שהוא סובר שאם זה נס, כלומר, אם זה אמור להיות המקור של האמונה שלנו, אז זה חייב להיות 100%. במילים אחרות, זה חייב באמת להיות אונס, ולא שזה בקי ברצון ולא ברצון.
הבעיה עם אמונה ברצון היא לא רק שבאור כשדים, שזה רצון ורצה, אלא הבעיה הגדולה היא שזו לא אמונה, נכון? כמו שהוא אומר, אם אפשר לרצות להאמין, אפשר גם לרצות להאמין בשני דברים שסותרים זה את זה, מה שנראה שהרבה אנשים מצליחים לעשות, אז, אבל לוגית זה לא הגיוני.
במילים אחרות, אתה לא באמת יודע על מה אתה מדבר, אתה גם לא מאמין שום אמונה. אז, כמה יש שם אמונה שנשענת שם? במילים אחרות, זו דרך אחרת לומר שלאמונה יש ספק.
דער שיעור באהאנדלט די פיר דימענסיעס פון "כל המרבה לספר ביציאת מצרים" לויטן רמב"ם אין ספר המצוות: גדולת מה שעשה לנו השם, מה שעשה למצרים מעוול וחמס, איך לקח השם נקמותינו, און הודאה. דער רמב"ם אין הלכות חמץ ומצה אונטערשיידט צווישן צוויי לעוועלס פון פארשטיין יציאת מצרים - די פשוטע לעוועל פון "עבדים היינו" (פאר קטנים און טיפשים) און די העכערע לעוועל פון "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" (פאר גדולים וחכמים), וואס לערנט אז דער עיקר מעסעדזש פון יציאת מצרים איז די דעת האמת וואס אברהם אבינו האט מחדש געווען - אז ס'איז דא איין גאט און אים אליין דארף מען דינען, און משה רבינו האט געראטעוועט די ירושה דורך ארויסנעמען די אידן פון עבודה זרה.
—
די מצוה פון סיפור יציאת מצרים פאָדערט אַז מען זאָל מרבה זיין, מוסיף זיין, מחדש זיין ענינים — נישט בלויז „ריסייקלינג” פון אַלטע תורות, נאָר אַ נייע וועלט עפענען יעדע יאָר. דאָס איז אויך דער ענין פון „שואלין ודורשין קודם החג.”
„לספר” האָט אַ דאָפּלטע באַדייטונג: סיי מעשיות דערציילן, סיי דברי תורה מרחיב זיין — ביידע זענען חלקים פון דער מצוה.
די גרונט-שאלה וואָס שטייט אין צענטער: וואָס איז דער מעסעדזש פון יציאת מצרים? פאַרוואָס מאַכט מען פסח? די שאלה אַליין איז אַ גרעסערע ברכה ווי דער תירוץ.
—
דער ערשטער פּשוט’ער ענטפער: דער אייבערשטער האָט אונז אַרויסגענומען פון מצרים — מיר דאַנקען אים דערפאַר. דאָס איז דער ענין פון הלל והודאה (הלל המצרי, שירת הים, „בצאת ישראל ממצרים”).
—
דער רמב”ם איז דער ערשטער בעל המצוות וואָס האָט געמאַכט אַ באַזונדערע מצוה פון תרי”ג — „לספר ביציאת מצרים” (דאָס אַליין איז שוין אַ חידוש, נישט אַלע שטימען צו). ער זאָגט: „לספר פלאי ה’ בשפה רכה“, און „כל המרבה לספר ומאריך בדברים.”
פון זיין לשון קומען אַרויס פיר באַזונדערע נקודות וואָס מען קען מרבה זיין:
1. „גדולת מה שעשה לנו השם” — מאַכן גרעסער די נסים, מרחיב זיין די גדלות פון הקב”ה (ווי די מדרשים טוען: נישט איין נס, נאָר פופציג נסים, א.א.וו.)
2. „מה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס” — מרבה זיין אין דער רשעות פון די מצרים, ווי שלעכט זיי האָבן אונז באַהאַנדלט
3. „איך לקח השם נקמותינו מהם” — וויאַזוי דער אייבערשטער האָט נקמה גענומען (די מכות, די עונשים)
4. „להודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו” — דאַנקען דעם אייבערשטן פאַר זיין חסד
– (1) → „ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל”
– (2) → „פרעה הרשע גזר על הזכרים”, „וירעו אותנו המצרים”, „ויעבידו אותנו בפרך”
– (3) → די מכות, נקמה אין די מצרים
– (4) → הלל, „בצאת ישראל ממצרים”, הלל הגדול, נשמת
מעיקר הדין זאָגט מען איין ווארט פון יעדע זאך — די הגדה אַליין איז שוין דער „מרבה לספר”.
—
די ערשטע דריי נקודות זענען „סיפור דברים”, אָבער בפּשטות, דער עיקר פון פסח איז הודאה — דאַנקען דעם אייבערשטן. פאַר אַ איד וואָס זיין זיידע איז נאָך געווען אין מצרים, איז דאָס געווען לעבעדיג און פּערזענלעך — „מיר זענען אַרויס, מיר זענען געגאַנגען קיין ארץ ישראל, וחיינו.”
אָבער — ס’איז שוין געוויזן געוואָרן (פון ראשונים אין די פסוקים) אַז ס’איז נישט נאָר הודאה, ס’האָט אויך אַ מעסעדזש. און דאָ קומט דער שליסל-אונטערשייד:
> דאַנקען איז נאָר שייך ווען איך האָב עפּעס פון דעם יעצט. מ’קען נישט עכט דאַנקען אויף אַ בלויזע היסטאָרישע אידעע.
—
ר’ חיים קאַניעווסקי פרעגט: פאַרוואָס שטייט אין „על הניסים” נישט דער נס פון די נרות חנוכה (נאָר דער נס פון דער מלחמה)?
זיין תירוץ: דאַנקען איז נאָר שייך אויף אַ זאך וואָס האָט געטון צו דיר. דער נס פון דער מלחמה — אַז די אידן האָבן געכאַפּט דעם בית המקדש — איז געווען „לאבותינו ולנו”: מיר לעבן נאָך, מיר קענען מקיים זיין תורה, מיר האָבן נישט קיין פּראָבלעם מיט די יוונים. אָבער דער נס פון די נרות איז געווען אַ פּרטיות’דיגע זאַך דעמאָלטס — נישט עפּעס וואָס מיר האָבן הנאה פון היינט.
דער כלל: „שעשה ניסים לאבותינו ולנו” — מ’דאַנקט נאָר ווען אונז האָבן אויך נאָך אַלץ הנאה דערפון.
—
די הגדה זאָגט: „שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו” — ווען נישט יציאת מצרים, וואָלטן מיר נאָך אין מצרים. דאָס רעכטפאַרטיקט דאַנקען.
אָבער — מצרים עקזיסטירט שוין נישט! עם ישראל עקזיסטירט נאָך, אָבער די מצרים (ווי אַ פאָלק) זענען נעלם געוואָרן. אפשר אין דער צייט ווען מ’האָט געשריבן די הגדה (ביז צייט התנאים, ביז קלעאָפּאַטרא) האָט מצרים נאָך עקזיסטירט. אָבער שפּעטער — ס’איז דאָך נישטאָ קיין מצרים, פאַרוואָס זאָל מען זאָגן „מיר וואָלטן געווען אין מצרים”? דאָס מאַכט נישט עכט סענס.
מסקנא: ס’מוז זיין אַ טיפערער מעסעדזש — נישט בלויז הודאה (וואָס איז פּראָבלעמאַטיש בזמן הזה), נאָר אויך „להודיע” — צו מודיע זיין, „למען דעת”, „וידעו מצרים כי אני ה'”. דאָס איז נישט תלוי אין „איך האָב עפּעס פון דעם” — דאָס איז אַ פרינציפּ, אַ לימוד, אַ מעסעדזש וואָס בלייבט רעלעוואַנט אויך ווען מצרים עקזיסטירט שוין נישט.
דער חילוק פון דעם רמב”ם: להודות (דאַנקען) vs. להודיע (באַקאַנט מאַכן) — צוויי פאַרשידענע ענינים.
—
דאָ ווערט אַוועקגעשטעלט אַ יסודות’דיגער חילוק:
– הלל/הודאה = דאַנקען פאַר אַ טובה. דאָס פאָדערט אַז די טובה זאָל נאָך שטיין, „לנו ולאבותינו” — מ’זאָגט הלל נאָר אויף וואָס מ’האָט עפּעס פון דעם היינט. מ’קען נישט מאַכן אַ ברכה אויף אַ בלויזע דרשה.
– סיפור/לימוד = וואָס לערנט מען זיך פון דער היסטאָריע? דאָס איז אַ תורה-דימענסיע: גדלות השם, אמונות ודעות, לימודים. דאָס קען מען לערנען אפילו ווען מצרים עקזיסטירט שוין נישט, ווייל תורה איז חיי עולם — דער לימוד איז נישט אָפּהענגיק פון דער היסטאָרישער מציאות.
דאָס זענען צוויי באַזונדערע זאַכן — הלל און סיפור — און דער חילוק צווישן זיי איז דער ערשטער יסוד וואָס מ’דאַרף האָבן כדי אַריינצוגיין אין סיפור.
—
ווען עפּעס איז לעבעדיק, פרעגט קיינער נישט „וואָס לערנט מען זיך פון דעם?” — קיינער גייט נישט צו אַ חתונה און פרעגט „וואָס לערנט מען זיך פון חתונה האָבן?” מ’האָט חתונה, האָט מען חתונה. אויב מ’דאַרף פרעגן „וואָס לערנט מען זיך?” — איז פּשט אַז די זאַך אַליינס איז אין אַ געוויסע זין טויט, נישט עכט. אָבער — דער לימוד קען זיין „תחיית המתים” פאַר די זאַך — עס קען אויפלעבן וואָס איז אַנדערש טויט. דאָס איז אַן אמת, אַ תורה-אמת וואָס שטייט אויף זיך אַליין.
—
דער רמב”ם ברענגט נאָך אַ גרסא (נאָך דעם ספר המצוות) ווי ער באַשרייבט די מצוה: „לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים” — און „כל המרבה בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.” דער לשון „שאירעו ושהיו” איז אינטערעסאַנט — צוויי אויסדרוקן וואָס קלינגען ווי די זעלבע זאַך.
—
מ’זאָל זאָגן: „בני, כולנו היינו עבדים, כשפחה זו או כעבד זה” — מ’ווייזט אויף אַן עכטן עבד/שפחה (אָדער אַ בילד דערפון) און זאָגט: אַזוי זענען מיר געווען, „ובלילה הזה פדאנו הקב”ה ויוציאנו לחירות” — און היינט נאַכט האָט דער אייבערשטער אונז באַפרייט.
קריטישער דיוק: פאַר דעם קטן/טיפש שטייט גאָרנישט וועגן נסים, גאָרנישט וועגן מכות, גאָרנישט וועגן משה רבינו. נאָר: מיר זענען געווען עבדים, יעצט זענען מיר פריי. דאָס איז די סימפּליפיקאַציע — און אַ סימפּליפיקאַציע ווייזט וואָס דער מחבר האַלט פאַר דעם עיקר.
ווען מ’מאַכט אַ קיצור, איז אַלעמאָל אַ שאלה: וועלכע נקודה איז די מרכזית? מ’קען יציאת מצרים קיצורן אויף אַסאַך וועגן — קריעת ים סוף, צען מכות, אא”וו. דער רמב”ם’ס קיצור ווייזט אַז פאַר אים איז דער עיקר: עבדות → חירות.
„מודיעו מה שאירע לנו במצרים ובנסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו.” דאָ לייגט ער צו צוויי זאַכן וואָס פעלן ביים קטן/טיפש:
1. נסים
2. משה רבינו
– קטן או טיפש — גענוג איינס פון ביידע (אַ גדול טיפש איז אויך אין דער קאַטעגאָריע).
– גדול וחכם — מ’דאַרף ביידע: סיי גרויס סיי חכם. אַ קטן וחכם איז נישט גענוג — ווייל אַ קטן איז מצד זיין קטנות שוין אַ טיפש.
—
אַ שטאַרקע קשיא: לכאורה זענען נסים די גרינגסטע זאַך צו דערציילן! מכות — דם, צפרדע, כנים — דאָס זענען „פּיקטשערס”, גראַפישע בילדער, פּונקט אַזוי ווי דער עבד/שפחה וואָס מ’ווייזט דעם קטן. פאַרוואָס לאָזט דער רמב”ם דאָס אויס פאַר דעם טיפש?
—
| לעוועל | רמב”ם’ס טערמין | אינהאַלט |
|—|—|—|
| ערשטע | תיקון הגוף / שלימות ראשונה | מידות, בין אדם לחבירו, נגלה, עולם הזה |
| צווייטע | תיקון הנפש / שלימות שניה | דעות, שכל, אמונה, אלוקות |
– אַ מענטש וואָס איז מושחת במידות (גנב, וכדומה) קען נישט אָנקומען צו טיפע השגות.
– עס זענען מדרגות אין השגה אַליין — נישט בלויז שטופן אין צייט.
אַ בלינדער קען נאָכזאָגן קאָלירן (אָרענדזש, גרין, רויט) אָן מיסטעיקס, אָבער ער ווייסט נישט פון וואָס ער רעדט — ער האָט נישט דעם חוש. אַזוי אויך:
– אַ קינד (אָדער אַ טיפישער גדול) קען נאָכזאָגן עשר ספירות, מלאכים, חסידות — אָבער עס מיינט גאָרנישט צו אים.
– „אמונה הנאמרת בפה” — בלויז ווערטער, נישט אמת’דיגע השגה.
פאַר אַ קינד זאָגט מען „ס’איז דאָ אַ באַשעפער, שכר ועונש” — כדי ער זאָל נישט גנב’ענען. דאָס איז לעגיטים אַלס שלא לשמה, וואָס ברענגט סוף כל סוף צו לשמה. אָבער עס איז נישט עכטע דעת.
—
– אַ נס האָט אַ פּוינט — מ’לערנט עפּעס דערפון (רצון אלוקי, השגחה).
– פאַר אַ יונגל איז אַ נס בלויז „אַן אינטערעסאַנטע מעשה” — די שכל’דיגע מיסטיק פון אַ נס עקזיסטירט נישט אין זיין וועלט.
– „משה רבינו” ברענגט אַריין דעם עלעמענט פון לימוד — דאָס איז נאָר רעלעוואַנט פאַר איינער וואָס האָט שוין אַ נשמה/שכל צו פאַרשטיין.
– אין דעם קטן’ס וועלט עקזיסטירן עבדים — דאָס איז אַ עולם-הזה-קאָנצעפּט.
– „דו ביסט געווען אַן עבד, יעצט ביסטו פריי, דאַנק דעם וואָס האָט דיך אַרויסגענומען” — דאָס בלייבט אין דער לעוועל פון השגת עולם הזה, הכרת הטוב, הודאה.
—
דער רמב”ם אין חלק ג’ פרק מ”ג — מידות:
– געדענקען בימי הטובה אַז מ’איז אַמאָל געווען אַן עני/עבד
– ענוה, הכרת הטוב
– סוכות און פסח — זעלבע פונקציע: „בעבור זה עשה ה’ לי”
– דאָס איז על פי רוב ווי דער רמב”ם רעדט פון יציאת מצרים
– נסים ונפלאות פון יציאת מצרים
– לעוועל פון דעת, שלמות הנפש
– וואָס איז די דעת וואָס פסח לערנט אונז? — דאָס איז די הויפּט-שאלה.
—
עס איז אַמאָל געזאָגט געוואָרן אַ מהלך אַז ביי יציאת מצרים איז נתחדש געוואָרן אַ מציאות אין דער וועלט (בדומה צום רמב”ן / כוזרי — נתגלה שם הוי”ה, אַ שינוי אין דער וועלט). אָבער — דאָס איז נישט די שמועס-וועג וואָס ווערט דאָ געלערנט. דער שיעור גייט אין אַן אַנדער ריכטונג — דעם רמב”ם’ס וועג. דעם רמב”ן’ס וועג וועט מען בעזרת השם באַהאַנדלען שפּעטער.
—
דער רמב”ם ברענגט די ברייתא/גמרא (פּסחים) אַז מען דאַרף אָנהייבן מיט גנות און ענדיגן מיט שבח, אָבער ער טוישט אַביסל די לשון — און דווקא די שינויים גיבן אונז אַ בליק אין זיין הבנה.
| לעוועל | גנות | שבח | קאָרעספּאָנדירט צו |
|—|—|—|—|
| נשמה / דעת | „בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” (תרח ולפניו) | „קרבנו המקום לעבודתו” — דת האמת, הבדילנו מן התועים, קרבנו ליחודו | שכל / נשמה |
| גוף / עולם הזה | „עבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעות” | ניסים ונפלאות, חירותינו | גוף / מידות |
ביים סדר הייבט מען אָן דווקא מיט דער נשמה-לעוועל (עבודה זרה פון תרח) און ערשט דערנאָך גייט מען צו דער גוף-לעוועל (שעבוד מצרים). דאָס פּאַסט מיט דעם יסוד אַז אַלע תרי”ג מצוות האָבן צוויי לעוועלס: שכל/נשמה און גוף/מידות.
—
וואָס איז דער שייכות צווישן תרח’ס עבודה זרה און יציאת מצרים? כדי צו ענטפערן דאָס, דאַרף מען גיין צום רמב”ם הלכות עבודה זרה פּרק א’, וואו ער לייגט אַראָפּ זיין היסטאָרישע נאַראַטיוו פון עבודה זרה.
—
אַלע האָבן געוואוסט דעם אמת — איין גאָט, ער האָט באַשאַפן די וועלט, ער פירט זי, אים דאַרף מען דינען.
מענטשן האָבן ריכטיג פאַרשטאַנען אַז גאָט פירט נישט די וועלט גלייך/דירעקט, נאָר דורך אַ סדר פון שרי הכוכבים, מזלות, שכלים נבדלים, מלאכים. דאָס איז אמת.
אָבער דער הבל (טעות) איז געווען: זיי האָבן געמיינט אַז די אמצעים האָבן אַ כח עצמי, און אַז גאָט’ס רצון איז אַז מען זאָל זיי מכבד זיין/דינען. דאָס איז דער ערשטער שלב פון אַוועקגליטשן.
מען האָט אָנגעהויבן בויען מקדשים, פּסלים לכבוד די שטערנס/מלאכים. אפילו אויב דער כהן האָט געוואוסט אַז דער פּסל איז בלויז אַ רמז, דער פּשוט’ער מענטש האָט נאָר געזען דעם פּסל — און פאַר זיין וועגן טאָר מען דאָס נישט טון (חינוך-אַרגומענט).
צום סוף האָט מען אינגאַנצן פאַרגעסן פון דעם אייבערשטן אַליין. אפילו די כהנים האָבן נאָר געוואוסט פון מלאכים/שכלים — אָבער נישט פון אַ גאָט וואָס איז העכער פון זיי. קיינער האָט נישט געוואוסט פון קיין גאָט. עבודה זרה פירט צום סוף צו אפיקורסות/כפירה.
1. אמת-טעם: עס איז פּשוט אַ טעות — די אמצעים זענען נישט קיין גאָט.
2. חינוך/פּראַקטישער טעם: עס איז גורם — וואָס מער מען באַטאָנט די אמצעים, אַלץ מער פאַרגעסט מען דעם עיקר, ביז מען ווערט אַ כופר.
—
| לשון | באַדייט | שלב |
|—|—|—|
| תועים אחר ההבל | דור אנוש’ס טעות — מיינען אַז אמצעים האָבן כח עצמי | אָנהייב |
| רודפים אחר עבודה זרה | בויען מקדשים, פּסלים, אַקטיוו דינען | אינצווישן |
| כופרים | פאַרגעסן בכלל פון גאָט — ענד-רעזולטאַט | מסקנא |
—
אברהם אבינו האָט אַליין צוריק-אַנטדעקט דעם אייבערשטן דורך שכל’דיגע חכמה — ער האָט אַריינגעטראַכט, איינגעזען אַז עבודה זרה איז פאַלש, פאַרשטאַנען אַז ס’איז דאָ איין גאָט וואָס האָט באַשאַפן אַלעס, צובראָכן די עבודה זרות, און — דאָס איז דער עיקר — אָנגעהויבן אויסלערנען מענטשן אַז ס’איז דאָ איין גאָט און אים אַליין זאָל מען דינען. דאָס איז דת האמת.
– „וקרבנו ליחודו” = צו וויסן אַז ס’איז נאָר דאָ איין גאָט (יחוד השם — ער איז למעלה פון אַלע מושגים און השכלות).
– „וקרבנו לו” = אַז מיר דינען נאָר אים אַליין, נישט קיין צורות, נישט קיין אמצעים.
דאָס זענען צוויי באַזונדערע מדרגות: וויסן אַז ער איז איינער, און אים אַליין דינען.
—
דער רמב”ם אין הלכות עבודה זרה פּרק א’ דערציילט דעם גאַנצן סדר:
– אברהם → יצחק → יעקב → צוועלף שבטים — אַלע האָבן געהאַט דת האמת (נאָך פאַר מתן תורה).
– „עד שארכו הימים לישראל במצרים” — די אידן האָבן זיך אויסגעמישט מיט די מצרים און זענען צוריקגעפאַלן צו עבודה זרה.
אַ גרויסער חידוש: דער „מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” איז געשען צוויי מאָל:
1. ביי תרח (פון דור אנוש’ס טעות).
2. צוריק אין מצרים — כמעט אַלע אידן זענען צוריקגעפאַלן.
—
דער רמב”ם שרייבט: „חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה.”
פאַרוואָס דערמאָנט דער רמב”ם דאָס? ווייל משה רבינו קומט פון שבט לוי. שבט לוי איז דער ברידזש — זיי האָבן נישט געמאַכט דעם צווייטן פאַל, און דורך זיי איז די ירושה פון אברהם אבינו’ס דעת געראַטעוועט געוואָרן.
—
אַ קריטישער פּונקט: משה רבינו האָט נישט סתם אַ נייע זאַך געברענגט. ער האָט געראַטעוועט די מורשה פון אברהם אבינו. ער האָט צוריק דערמאָנט און אויפגעוועקט דעם יחוד וואָס אברהם אבינו האָט געוואוסט — אַז מען דינט נאָר דעם אייבערשטן. ער האָט אויסגעקליבן שבט לוי און זיי געלערנט תורה ומצוות.
—
מצרים = עבודה זרה. מצרים איז נישט בלויז אַ געאָגראַפישער פּלאַץ — עס רעפּרעזענטירט דעם צושטאַנד פון עבודה זרה, דעם צוריקפאַל צו דינען אמצעים און צורות.
„הוציאנו ממצרים” = „שלח לנו משה” — גאָט האָט געשיקט משה רבינו כדי צוריק צו דערמאָנען די אהבת אברהם אבינו, די ברית, דעם יחוד.
דער מעסעדזש פון יציאת מצרים (לויטן רמב”ם): מען זאָל נישט זיין קיין מצרי, מען זאָל נישט דינען עבודה זרה. „משכו ידיכם מעבודה זרה” — דאָס איז דער עיקר ענין.
—
דער רמב”ם (מורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”ו) איז מסביר אַז קרבן פסח איז בעצם אַ דחיה און מיאוס פון עבודה זרה — מען זאָל מאוס מאַכן דעם ענין פון עבודה זרה. די רמזים אין קרבן פסח שטעלן דאָס אַלץ פאָר.
—
„כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים” — מיר זענען נישט מצריים, מיר זענען בני אברהם. די מצריים האָבן כמעט געמאַכט אַז מיר זאָלן פאַרגעסן אברהם אבינו’ס חידוש. משה רבינו איז געקומען, געמאַכט אַלע ניסים, און צוריקגעברענגט די דעת האמת.
דאָס איז דער ערשטער פּשט אין דעם ענין — מאָרגן וועט מען אפשר זען אַנדערע טייטשן (ווי דער חסיד’ישער פּשט אַז „מצרים” מיינט „מצרים ומגבילים” — באַגרענעצונגען).
—
“`
שאלה: וואס איז דער מעסעדזש פון פסח?
↓
פּשוט’ער ענטפער: הודאה/דאנקען → רמב”ם’ס 4 נקודות
↓
פּראבלעם: דאנקען פאדערט הנאה היינט → מצרים עקזיסטירט שוין נישט
[ראיה: ר’ חיים קאניעווסקי אויף חנוכה]
↓
חילוק: הלל (דאנקען) ≠ סיפור (לימוד/תורה)
↓
רמב”ם: קטן/טיפש = עבדות→חירות (עולם הזה) | חכם = נסים + משה רבינו (דעת)
↓
קשיא: פארוואס נסים נישט פאר’ן קטן?
↓
תירוץ: רמב”ם’ס צוויי-לעוועל סיסטעם (תיקון הגוף / תיקון הנפש)
[משל הבלינדער: נאכזאגן ≠ פארשטיין]
↓
„מתחיל בגנות”: נשמה-לעוועל = תרח’ס ע”ז | גוף-לעוועל = שעבוד
↓
קשיא: וואס האט תרח מיט יציאת מצרים?
↓
תשובה: הלכות ע”ז פרק א’ — היסטאריע פון דעגראדאציע:
אמת → הבל → ע”ז → כפירה
↓
אברהם’ס רי-דיסקאווערי → קייט ביז מצרים → צווייטער פאל
↓
שבט לוי בלייבט טריי → משה רבינו = הצלת ירושת אברהם
↓
מצרים = עבודה זרה | יציאת מצרים = ארויס פון ע”ז
↓
קרבן פסח = מיאוס פון ע”ז
↓
מסקנא: „כי עבדי הם” — מיר זענען בני אברהם, נישט מצריים
[דאס איז דער ערשטער פּשט — ווייטער וועט מען לערנען נאך]
“`
רבותי, אביסל מקיים זיין כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. די מצוה צו מרבה זיין, צו מוסיף זיין, צו מחדש זיין ענינים פון יציאת מצרים, ענינים פון חג הפסח, אזוי ווי דער ענין פון שואלין ודורשין קודם החג [שואלין ודורשין: מ’פרעגט און מ’דרשנט, מ’לערנט די הלכות פון יום טוב פאר דעם יום טוב], וואס איז בעיקר דער ענין פון פשוט מרבה צו זיין.
און אזוי ווי ס’איז נוהג זיך צוצוגרייטן אביסל פאר די יום טוב, הגם בעיקר האט מען געדארפט לערנען פסח אליין בעזרת השם, אבער אונז טרעפן זיך נישט, ס’איז שווער, וועלן מיר לערנען אביסל יעצט.
און מ’לערנט אסאך זאכן, יעדע יאר לערנט מען נייע זאכן, נייע קנייטשן, נייע הבנות, נייע חידושים. באמת דארף זיין א גאנצע חידוש, מ’דארף א גאנצע נייע וועלט דארף מען עפענען יעדע יאר, מ’קען נישט איבערזאגן תורות פון פאר יאר, איבערמאכן זאכן, דאס איז ריסייקלינג. אבער פארדעם דארף מען נאך אביסל מסדר זיין, אביסל קלאר מאכן.
און זיך הייבן דא אזוי, לפי הענין, לפי היכולת, לפי המזדמן וואס מ’לערנט יעדן טאג, און אפשר אביסל אנקומען צו חידושי תורה אויך, אז דאס איז כל המרבה לספר, דאס איז דער אופן וואס איך שטעל אוועק, דער סארט חידושי תורה, דאס איז מרבה לספר.
מרבה לספר, לספר, אזוי ווי יעדער איינער ווייסט, מיינט סיי צו פארציילן מעשיות, סיי צו עוסק זיין אין דברי תורה, צו מרחיב זיין די הבנה.
און ס’דאכט מיר אזוי, ס’איז געווען אמאל, מיר האבן געלערנט אמאל, פאר צוויי יאר צוריק מיין איך, האבן מיר געלערנט א סעריע שיעורים, האבן מיר דורכגעגאנגען, און ס’איז א זייער וויכטיגע, די שאלה אליין איז א גרעסערע ברכה ווי די תירוץ אין א געוויסע זין.
האבן מיר דורכגעגאנגען אז אונז לערנען פסח, ס’איז דא אזוי ווי מ’זאגט כאילו א מעסעדזש, ס’איז דא א מעסעדזש פון די מעשה פון פסח, פון די מעשה פון יציאת מצרים, אז מ’איז מסופר סיפור יציאת מצרים, ס’האט לכאורה א מעסעדזש, יא?
מ’קען, מ’קען זאגן אן א מעסעדזש, לאמיר קלאר מאכן, מ’האט שוין קלאר געמאכט אין אפאר אופנים, אבער מ’קען זאגן צוויי זאכן. מ’קען זאגן אז פארוואס מאכט מען פסח? וואס איז די ענין פון „למען תספר באזני בנך ובן בנך” [למען תספר באזני בנך ובן בנך: כדי אז דו זאלסט דערציילן אין די אויערן פון דיין זון און דיין אייניקל]? וואס איז די ענין פון מאכן א סדר, פון מאכן פסח?
קען מען זאגן, פשוט, דער אייבערשטער האט אונז געטון א טובה, דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, דאנקען מיר אים אויף דעם. ס’איז די ענין פון הלל [הלל: די מזמורים פון הודאה וואס מ’זאגט אויף יום טוב].
אזוי ווי מיר האבן געלערנט, ווען די אידן האבן געזאגט הלל ווען זיי זענען ארויסגעגאנגען פון מצרים, האבן זיי געזאגט שירת הים [שירת הים: דאס ליד וואס די אידן האבן געזונגען ביים ים סוף]. לויט איין נוסח אין די גמרא אין פסחים האבן זיי געזאגט הלל, הלל המצרי. אקעי, פיין, די הלל המצרי וואס מיר האבן רעדט זיך „בצאת ישראל ממצרים” [בצאת ישראל ממצרים: ווען ישראל איז ארויסגעגאנגען פון מצרים]. דאס איז איין מהלך, עכ”פ פשוט הלל הודאה. די ענין פון הלל איז די ענין פון הודאה. דאס איז זיכער די ערשטע זאך.
ווען מ’לערנט למשל אין ספר המצוות, און מ’איז מדייק אין די רמב”ם אין ספר המצוות אין עשה קנ”ז [עשה קנ”ז: די הונדערט זיבן און פופציקסטע מצות עשה], ווי ער לייגט אראפ די מצוה פון „לספר ביציאת מצרים”. דער רמב”ם איז דער ערשטער בעל המצוות וואס האט געמאכט א מצוה פון די תרי”ג מצוות [תרי”ג מצוות: די זעקס הונדערט דרייצן מצוות] „לספר ביציאת מצרים”. ס’איז נישט פשוט, ס’איז א חידוש וואס ער האט געהאט, ס’איז נישט קלאר אז ס’איז ריכטיג אזוי. על כל פנים, אזוי האט דער רמב”ם מסדר געווען אז ס’איז דא אזא מצוה.
און ער זאגט אזוי, די מצוה איז „לספר פלאי ה’ בשפה רכה” [לספר פלאי ה’ בשפה רכה: צו דערציילן די וואונדער פון השם אין א ווייכע שפראך]. און ער זאגט „כל המרבה לספר”, און מיר האבן אמאל געוואוסט וואס איז דאס „כל המרבה לספר”, „כל המרבה לספר ומאריך בדברים” [ומאריך בדברים: און פארלענגערט אין די רייד].
און ער זאגט אזוי, „בגדולת מה שעשה לנו השם” [בגדולת מה שעשה לנו השם: אין דער גרויסקייט פון וואס השם האט אונז געטון], מאריך זיין אין די גרויסקייט וואס דער אייבערשטער האט אונז געטון, מאכן גרעסער די נסים, אריינקלערן, מרחיב זיין וואס איז די גרויסקייט דערפון.
„ומה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס” [ומה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס: און וואס ער האט געטון צו די מצרים פון עוול און חמס].
די צוויי זאכן איז אינטערעסאנט, סתם אז מ’איז מדייק אין די לשון. יעדע זאך וואס מ’דארף מרחיב זיין? „כל המרבה לספר”, וועלכע נקודה? וואס זאל מען מרבה לספר? איז דא צוויי זאכן וואס מ’מאכט גרעסער. יא, „מרבה לספר” טייטש מ’קען גרעסער מאכן.
יא, אזוי ווי דאס וואס די מדרשים טוען, יא? איז דאס געשען ממש אזוי? ס’איז נישט געשען. מ’מאכט גרעסער וואס ס’איז געווען. יא, ס’שטייט סתם אז ס’איז געווען איין נס, מאכט מען גרעסער, ס’איז נישט געווען סתם איין נס, ס’איז געווען פופציק נסים. יא, דאס איז איין זאך, מאכן גרעסער וואס דער אייבערשטער האט געטון. אדער מ’זאל מעמיק זיין, מבאר זיין די גדלות דערפון, אזוי ווי די דרך המדרש, בדרך מליצה, בדרך מוסר, מ’איז ממחיש די שמחה, מ’לייגט צו נסים, מ’לייגט צו מעשיות, און אזוי ווייטער. דאס איז איינס, מאכן גרעסער.
וואס נאך מאכן גרעסער? די רשעות פון די מצריים, ווי שלעכט די מצריים זענען געווען. און דאס איז דאך נאמבער צוויי.
„וירא ישראל את היד הגדולה” [וירא ישראל את היד הגדולה: און ישראל האט געזען די גרויסע האנט] — שטייט דאך נישט אין די פסוק אז דאס איז נישט מפורש, און אין די הגדה איז נישט מפורש דאך, וואס איז די וועג צו טון? מען לייגט צו, די מצרים האבן געשלאגן, אזוי ווי יעדער ווייסט די מעשיות פון די מדרשים, מען קען מאריך זיין על פי אוימעק און אזוי ווייטער. דאס איז די צווייטע זאך.
די דריטע זאך, „ואיך לקח השם נקמותינו מהם” [ואיך לקח השם נקמותינו מהם: און וויאזוי השם האט גענומען אונזער נקמה פון זיי], וויאזוי דער אייבערשטער האט אונז נקמה גענומען. עס זענען דאך צוויי אנדערע זאכן. אפשר מיינט ער אז עס איז א המשך פון די זעלבע זאך, אבער מען קען זאגן אז עס זענען צוויי אנדערע זאכן.
עס איז דא „גדולת מה שעשה השם”, יא, „לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל” [לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל: צו אלע די אותות און מופתים וואס משה האט געטון פאר די אויגן פון גאנץ ישראל], די גרויסע נסים וואס איז א גרויסער חידוש הנס, און אזוי ווייטער. מען קען עס רופן מצד גדולת השם.
נאכדעם איז דא מצד די נקמה, דאס הייסט, אין דעם מצרי וואס ער האט אונז אזוי אונטערדרוקט און געשלאגן, יענער האט זיך טאקע באקומען די עונשים און אוועקגעכאפט זיינע קינדער, און אזוי ווייטער ווי די מעשיות וואס גייען אין די מדרשים. דאס איז „לקיחת נקמותינו מהם”.
נאכדעם, די פערטע זאך זאגט ער, „ולהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו” [ולהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו: און צו דאנקען אים יתברך אויף וואס ער האט אונז גומל געווען פון זיינע חסדים]. דאנקען דעם אייבערשטן וואס ער האט אונז געגעבן א טובה, אונז גומל חסד געווען.
קומט אויס פון די רמב”ם, פון די לשון ספר המצוות, פיר אנדערע זאכן וואס מען קען מרבה זיין אין לספר:
1. מען קען מרבה זיין גדולת מה שעשה לנו השם
2. מען קען מרבה זיין מה שעשה לנו המצרים
3. מען קען מרבה זיין איך לקח השם נקמותינו מהם
4. און מען קען להודות לו יתברך
אפשר קומט טרעפן אין די הגדה ביינו בלע”ז, קען מען אוועקשטעלן, איך ווייס נישט:
למשל „ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל” [ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל: געבענטשט איז דער אָרט, געבענטשט איז ער, געבענטשט איז דער וואס האט געגעבן תורה צו זיין פאלק ישראל], דאס איז להגדיל מה שעשה לנו השם.
יא, „מה שעשה לנו המצרים” — דאס איז „פרעה הרשע גזר על הזכרים, וירעו אותנו המצרים, ויעבידו אותנו בפרך” [פרעה הרשע גזר על הזכרים, וירעו אותנו המצרים, ויעבידו אותנו בפרך: פרעה דער רשע האט גזר געווען אויף די זכרים, און די מצרים האבן אונז געטון שלעכטס, און זיי האבן אונז געארבעט מיט פרך], פארשידענע חלקים פון דעם.
„ואיך לקח השם נקמותינו” — דאס איז מ’רעדט פון די מכות, מ’רעדט וויאזוי מ’האט נקמה גענומען אין די מצרים.
און נאכדעם „להודות” — דאס איז ווי מ’זאגט, יא, „בצאת ישראל ממצרים”, הלל, יא, „הללו עבדי ה'” [הללו עבדי ה’: לויבט, קנעכט פון השם], „הלל הגדול”, „נשמת”. דאס איז אלעס הרחבות פון… אזוי טוט מען טאקע אין די הגדה, יא.
מעיקר הדין, לכאורה, זאגט מען איין ווארט הלל, אדער מ’זאגט איין ווארט פון די אלע זאכן, און מ’איז יוצא. און די הגדה איז שוין מרחיב געווען, אזוי ווי ער ברענגט „כמו שאמרו כל המרבה לספר הרי זה משובח”. דאס זענען די פיר זאכן.
און די אלע פיר זאכן, די ערשטע דריי איז סיפור דברים, אדער צוויי פון זיי איז סיפור דברים. אבער בפשטות, די עיקר איז, פארוואס מאכט מען פסח? מ’פרעגט א איד, פארוואס מאכט מען פסח?
בפשטות, ס’איז נישט ממש וואס ס’שטייט אין ספר דברים, אבער בפשטות, וואס מאכט מען פסח? כדי צו דאנקען דעם אייבערשטן.
מיר האבן שוין מאריך געווען לעצטע יאר אויך מער אין פשוטו של מקרא, אז מיר האבן מסביר געווען פאר א איד וואס איז געווען דעמאלט, זיין זיידע איז נאך געווען אין מצרים — זיין מאמע’ס זיידע, נישט זיין זיידע טעארעטיש — זיין זיידע כפשוטו איז געווען אין מצרים, איז זיכער די עיקר שמחה, די עיקר חיות פון פסח איז געווען אז מיר זענען ארויס פון מצרים, מיר זענען געגאנגען קיין ארץ ישראל, וחיינו.
איצט, מיר האבן שוין געלערנט אבער אז ס’איז געקומען שפעטער. ראשונים אין די פסוקים קען מען דאס זען, מיר האבן שוין געוויזן לעצטע יאר, ראשונים אין די פסוקים זעט מען דאס, אז ס’איז נישט נאר דאס. ס’האט אויך א מעסעדזש.
וואס איז די מעלה פון א מעסעדזש? די מעלה פון א מעסעדזש איז אז דאס איז שוין נישט קיין זאך וואס איז נאר שייך צו דאנקען.
דאנקען, איך האב געזען אין ר’ חיים קאניעווסקי’ס ספר אויף די תורה, טעמא דקרא אויף חנוכה, ער ברענגט אויך פון איינעם, ער רעדט וועגן דעם אז דאנקען איז נישט שייך אויף א זאך וואס האט נישט געטון צו דיר.
ער זאגט אזוי, ער זאגט פאר א תירוץ, ווייל וואס שטייט נישט אין על הניסים די נס פון די נרות חנוכה? דאס איז די קשיא וואס אלע פרעגן. ס’שטייט די נס פון די מלחמה, ס’שטייט „ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות” [ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות: און נאכדעם זענען געקומען דיינע קינדער… און האבן אנגעצונדן ליכט], אבער ס’איז א חלק פון די סיפור, ס’שטייט נישט „ונעשה נס והדליקו נרות” [ונעשה נס והדליקו נרות: און ס’איז געשען א נס און זיי האבן אנגעצונדן ליכט].
זאגט ער אזוי, אז ס’איז געשען צו דיר א נס, יא? דער אייבערשטער האט געהאלפן אז דו האסט געקענט מאכן א מצוה. מ’קען אפילו אויף דעם דאנקען. ס’איז נישט קיין נס פאר מיר, ס’איז א נס פאר’ן אייבערשטן אז מ’קען מאכן א מצוה. אקעי, זאגן מיר אז ס’איז געשען צו דיר א נס אז דו קענסט מאכן א מצוה. דו דאנקסט דעם אייבערשטן, דו מאכסט א הלל והודאה.
אבער ס’איז געשען פאר דיין טאטע א נס אז ער האט געקענט מאכן א מצוה, און ס’איז געשען עפעס צו אים וואס דו האסט מיט דעם גארנישט, וואס האסטו צו דאנקען? מיין טאטע האט געשען א גוטע זאך, פארוואס דארף איך דאנקען אז מיין טאטע האט געשען?
ווען דאנקט מען? אזוי זאגט ער. ווען דאנקט מען אויף א נס שנעשה לאבותינו [שנעשה לאבותינו: וואס איז געשען צו אונזערע אבות]? „שעשה ניסים לאבותינו ולנו” [שעשה ניסים לאבותינו ולנו: וואס האט געטון נסים צו אונזערע אבות און צו אונז]. ס’איז א זאך וואס אונז האבן נאך אלץ הנאה דערפון.
אזוי ווי מ’זעט טאקע ביי פסח, די הגדה איז מדגיש, פון די משנה, „שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו” [שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו: נישט נאר אונזערע אבות אליין האט ער גאל געווען, נאר אונז]. דאס הייסט, ווען נישט גאולת מצרים, זענען מיר דאך אויך אינדרויסן פון מצרים. אז מיר זענען שוין אינדרויסן פון מצרים, מיר זענען דאך אלץ אינדרויסן, קען מען דאנקען „שעשה לאבותינו ולנו”. דאס איז די טייטש, „שעשה ניסים לאבותינו ולנו”. אבותינו, ולנו בכלל אבותינו. און ס’איז געווען נסים צו אונז בכלל, די נסים שנעשו לאבותינו. אז דאך, די נסים וואס איז געשען צו זיי איז געשען צו אונז.
דאס זאגט ער דארט, אז די זאכן פון די מלחמה, אז די אידן האבן געכאפט די בית המקדש און אזוי ווייטער, דאס האט נאר געווען לאבותינו ולא לנו. אונז זענען דאך אויך, אונז זענען אייניקלעך, אונז זענען נישט געשטארבן, אונז קענען מקיים זיין די תורה, די יוונים לאזן אונז, און אזוי ווייטער, אונז האבן נישט קיין פראבלעם מיט די יוונים. אבער דאס איז געווען עפעס א פרטיות’דיגע זאך דעמאלטס, אויף דעם איז שייך צו דאנקען. אזוי טענה’ט ער, א טענה, און איך קען מסכים זיין אויף פשוט’ן דא.
אבער די נקודה וואס איך וויל דא ארויסנעמען איז ריכטיג. די נקודה וואס איך נעם דא ארויס איז אז דאנקען איז אלעמאל א זאך וואס איך האב עפעס פון דעם יעצט. ס’איז נישט שייך עכט צו דאנקען אויף אן איידיע, אויף א זאך וואס איז געשען דעמאלטס, א היסטאריע.
אויף די היסטאריע איז שייך אנדערע זאכן, דאס איז וואס איך וויל זאגן. אויף חנוכה, אזוי ווי ער זאגט, אז מיר רעדן וועגן די נס חנוכה, ווייל דעמאלטס איז מער אזוי געווען א ענין פון להודיע [להודיע: צו מודיע זיין, באקאנט צו מאכן], נישט קיין ענין פון דאנקען.
מיר האבן גערעדט פורים אויך פון די רמב”ם, אז ס’איז דא צוויי דיוקים, ס’איז דא להודות [להודות: צו דאנקען] און ס’איז דא להודיע. מיר זאלן אים פשוט הודאה, און פארוואס דארף מען אים הודאה? על כל פנים, הודאה איז איין זאך, און הודאה, יא, מ’קען זאגן הודאה מיט א יו”ד און הודאה מיט אן עי”ן און א ה”א, צו מודיע זיין, למען דעת [למען דעת: כדי צו וויסן], וידעו מצרים וידעו כי אני ה’ [וידעו מצרים וידעו כי אני ה’: און די מצרים זאלן וויסן און זיי זאלן וויסן אז איך בין השם] און אזוי ווייטער, וואס ס’שטייט אזעלכע סארט זאכן. דאס איז שוין נישט קיין זאך וואס איז תלוי אין איך האב עפעס פון דעם.
ס’איז דא אן אנדערע פשט, זייער אינטערעסאנט, ס’איז דא אן אנדערע פשט אין די „אף עתה אנו גאולים מהם” [אף עתה אנו גאולים מהם: אפילו איצט זענען מיר גאל געווארן פון זיי]. יא, די „אף עתה אנו גאולים מהם” זאגט אויף א פשט, פאר דעם קען מען דאנקען.
אבער ס’קען זיין אז אן דעם, נאך אזוי ווי איך טראכט אז בזמן הזה, הגם טעארעטיש זענען מיר אויך טאקע „ראו עינינו ומשועבדים היינו לפרעה במצרים” [ראו עינינו ומשועבדים היינו לפרעה במצרים: זעט מיט אייערע אויגן און משועבד זענען מיר געווען צו פרעה אין מצרים], אבער דאס איז נישט, איך ווייס נישט צו איך זאל זאגן, ס’איז נישט ריכטיג היינט בזמן הזה.
מצרים עקזיסטירט דאך שוין נישט. אונז עקזיסטירן נאך אביסל, עם ישראל, אבער מצרים עקזיסטירט שוין נישט, נישט די מצרים, דאס איז מצרים, אבער די מצרים זענען נעלם געווארן שוין. ס’קען זיין בזמן וואס מ’האט געשריבן די הגדה האט עס נאך עקזיסטירט, און מצרים האט דאך עקזיסטירט פאר א לאנגע צייט, ביז… איך ווייס נישט פונקטליך ווען. ביז קלעאפעטרא, אבער בפנים ביז די זמן התנאים אפשר קען מען זאגן.
אבער עס קען זיין די הגדה איז נאך פון א צייט וואס מצרים איז נאך געווען אן עכטע זאך, וועלכע איז א חלק פון מצרים וואס איז נאך געווען תחת יד רומא [תחת יד רומא: אונטער דער האנט פון רוים] און אזוי ווייטער.
אבער ביז שפעטער, עס איז דאך נישטא קיין מצרים, איז דאך נישט עכט שייך צו זאגן אז אונז וואלטן מיר געווען אין מצרים. ס’איז דאך נישטא מצרים, פארוואס מאכט עס נישט עכט קיין סענס? קען מען זאגן, דא האסטו דאך תורת יעקב, א צייט וואס איז שוין אראפ פון די צייט.
אבער עס קען זיין אז אן דעם, נאך אזוי ווי איך טראכט אז בזמן הזה, הגם טעארעטיש איז עס אויך אטאקע “ראינו ונינו ועבדים היינו לפרעה במצרים”, אבער דאס איז נישט… איך ווייס נישט צו מ’טאר זאגן, עס איז נישט עכט ריכטיג היינט בזמן הזה. דאס הייסט, מצרים עקזיסטירט דאך שוין נישט. אונז עקזיסטירן נאך אביסל, עם ישראל, אבער מצרים עקזיסטירט שוין נישט. נישט די מצרים, דאס איז מצרים, אבער די מצרים זענען נעבעך אוועקגעפארן שוין.
עס קען זיין אז די זמן וואס מ’האט געשריבן די הגדה האט עס דאך עקזיסטירט, און מצרים האט דאך עקזיסטירט פאר א לאנגע צייט, ביז… איך ווייס נישט פונקטליך ווען, מ’דערציילט ביז קלעאפאטרע, אבער על כל פנים ביז די זמן התנאים, אפשר קענסטו זאגן. אבער עס קען זיין די הגדה איז דאך פון א צייט וואס מצרים איז נאך געווען אן עכטע זאך, וועלכעס א חלק פון מצרים איז נאך געווען תחת יון, און אזוי ווייטער. אבער שפעטער, איז דאך נישטא קיין מצרים, איז נישט עכט שייך צו זאגן אז אונז זענען געווען אין מצרים. ס’איז דאך נישטא מצרים, פארוואס… עס מאכט נישט עכט קיין סענס.
קענסט זאגן, דא איז א זאך תורה, איז יעצט א צייט וואס שוין רוב פון די תורות זענען, אז מ’מיינט טאקע נישט דאס, מ’מיינט טאקע נישט צו דאנקען. דאנקען מיר זאלן האבן פועל’ן נאכדעם א ברכה, “להלל ולהודות”. מ’קען עפעס מאכן א ברכה פאר א דרשה? ס’קוקט נישט אויס אזוי. נאר וואס? דאן די ידיעות, ווען די טובה שטייט שוין. פון דעם וואס מ’איז געגאנגען אין מצרים לערנט מען זיך זאכן, לערנט מען זיך גדולת השם, לערנט מען זיך לימודים פון אמונה, לימודים פון אמונות ודעות, און אזוי ווייטער. דאס קען מען לערנען פון די היסטאריע, מען קען עס לערנען פון די פון וואס עס איז היינט, מען קען עס לערנען אין אסאך אנדערע וועגן, אבער דאס איז די אנדערע סארט נקודה. ס’איז דא א חילוק פון א ידיעה, וואס דאס איז פארוואס מ’זאגט הלל. דעמאלט לכאורה קען מען נאר זאגן אויף וואס אונז האבן עפעס פון דעם היינט, “לנו ולאבותינו”, ווי ישלם, וויאזוי אויף וואס פונקטליך מ’זאגט הלל ווען ס’איז פסח.
און נאכדעם איז דא דער סיפור. מ’קען עס רופן דער סיפור, עס איז נישט סיפור יציאת מצרים, עס איז נישט די זעלבע זאך ווי להלל על יציאת מצרים. הגם קען זיין אז ס’איז נכלל די זעלבע זאך, פון וואו שטייט אז מ’דארף עס זאגן הלל? אפשר אויך פון דעם, מ’דארף מעיין זיין. אבער איך זאג נאר די חילוק, אז ס’איז צוויי אנדערע זאכן. דאס איז די ערשטע יסוד וואס מ’דארף האבן צו קענען אריינגיין אין סיפור.
עס איז דא הלל, עס איז דא סיפור, אדער וואס לערנט מען זיך?
אזוי ווי מען זאגט, אונז פירן זיך אזוי געווענליך, עס קומט א שבת, עס קומט א יום טוב, עס קומט עני פרשה וואס מען לערנט, זאגט מען, וואס לערנט מען זיך פון דעם? וואס לערנט מען זיך פון דעם מיט א טייטש? ווען א זאך איז דא, פרעגט מען נישט וואס מען לערנט זיך. קיינער גייט נישט צו א בר מצוה, אפשר איז דא וואס גייען יא, ווייל ס’איז אויך נישט עכט. אבער קיינער גייט נישט צו א חתונה און זאגט, וואס לערנט מען זיך פון דעם וואס מען האט חתונה? מען האט חתונה, האט מען חתונה. יעצט, פארוואס מאכט מען פונקטליך צו ברעכן די גלאז? כדי צו געדענקען די חורבן בית המקדש. פארוואס טאנצט מען די חתן ארום די כלה? דאס קען מען אפשר זאגן טייטשן, אפשר פירושים וואס מען לערנט זיך פון זיין. אבער א פאקט פרעגט קיינער נישט וואס מען לערנט זיך. יא, אויב מען דארף פרעגן וואס מען לערנט זיך, איז פשט אז די זאך אליינס איז טויט, אין א געוויסע זין איז עס נישט עכט. אז מען דארף וויסן וואס מען לערנט זיך. נו אוודאי, דאס קען מחיה מתים זיין די זאך. דאס קען זיין תחיית המתים אין די תורה. דאס קען אויפלעבן די זאך, אז מען וועט זיך עפעס לערנען פון דעם.
א מעשה פון היסטאריע קען מען זיך לערנען פון מעשיות וואס זענען אמאל געווען, קען מען זיך לערנען פונקט אזוי ווי מעשיות וואס זענען געווען היינט. איז מצד די תורה, ווי זיי זאגן אלעמאל, די תורה איז חיי עולם, מצד די תורה, מצד די לימוד, איז אפילו דו זאגסט אז היינט איז שוין נישטא קיין מצרים, אפילו “אלי הוציא” קען נאך שיין חל זיין. פארוואס? ווייל ס’איז נישטא קיין מצרים? וואס איז די תירוץ וואס מען האט געווען? ס’וואלט עפעס אנדערש געשען, איך ווייס נישט וואס. מען קען זאגן טייטש, איך זאג נישט אז מען קען נישט פארענטפערן יענע קשיא.
די אנדערע וועג, די זאך וואס מען קען טון איז וואס מען קען ווייזן, מען קען מסביר זיין די נקודה פון די מעשה, די לימוד, די תורה דערפון. די תורה איז א זאך, די איידיע איז א זאך וואס איז נוגע נישט קיין חילוק. וואס מען קען דאן צוריקקומען צו ר’ חיים’ס תגובה אז ס’איז אן אמת. יעצט, האבן מיר געוויזן אין יענע שיעורים, מען קען מאכן א גרויסע ליסט, אפילו פון לעצטע יאר געוויזן, אפילו פון די תורה אליינס, פון די חומש, פון די נביאים כתובים, קען מען מאכן א לאנגע ליסט פון לימודי יציאת מצרים. אפילו ממש פון פשוטי של מקרא קען מען זען אפשר, איך ווייס נישט ווי לאנג די ליסט איז, אבער צען אפשר זאכן וואס מען קען לערנען פון יציאת מצרים.
לאמיר לערנען איין זאך, לאמיר לערנען איין זאך וואס איך מיין אז איך האב עס נישט געזאגט דעמאלט, נישט אין די וועג וואס איך זאג עס יעצט. ס’איז דא איין זאך, א נייע זאך וואס איך זעה וואס שטייט וואס מען לערנט פון יציאת מצרים, וואס דער ווארט, וואס דער לימוד דערפון.
איז אזוי, לאמיר צוריקגיין צום רמב”ם, לאמיר צוריקגיין צום רמב”ם אין הלכות חמץ ומצה פרק ז’. איז נאך א גרסא, יא, מיר האבן פריער גערעדט פון די ספר המצוות, נאך א גרסא ווי דער רמב”ם זאגט וואס פארציילט מען, וואס פארציילט מען ביציאת מצרים, ווייטער די מצות הסיפור, דארט ברענגט ער די מצוה, לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים. זאגט ער, וכל המרבה בדברים שאירעו ושהיו, אן אינטערעסאנטע לשון, דברים שאירעו ושהיו, וואס איז די זעלבע זאך, די צוויי זאכן, הרי זה משובח. ווי מער מ’איז מרבה, לכאורה איז עס בכלל, אין ספר המצוות איז עס אביסל מער מפורש געווען וואס מיינט להרבות בדברים שאירעו ושהיו.
יעצט, שפעטער ברענגט ער מער פרטי הלכות, וואס איז בכלל שטייט שוין אין די ברייתא, אין די גמרא, פונקטליך וואס מ’לערנט. ס’איז וויכטיג מדייק צו זיין, ווייל איך וויל אנקומען צו א הבנה. ער זאגט אזוי, אין הלכה ב’ שטייט, ער ברענגט טאקע די לשון, אבער מ’דארף זען ווי ער טוישט אביסל פון די לשון וואס שטייט אין די גמרא, מ’זעט אז ער איז מחדש עפעס. ער זאגט אזוי, לפי דעתו של בן אביו מלמדו. דאס שטייט, שטייט נישט אין ערגעץ נישט אזוי, לפי דעתו של בן אביו מלמדו. ס’שטייט אפשר אין די הגדה של פסח, מ’מאכט א גאנצע דרשה פון דעם, כנגד ארבעה בנים, ווי יעדער איינער לערנט מען לפי דעתו. אין רמב”ם איז עס מצויר אזוי קצר.
אם היה קטן או טיפש, טאמער איז דער יונגל, דער בן, איז א קטן, דאס הייסט ער איז נאך קליין, אדער איז ער אפילו גרויס און ער איז א טיפש. יא, ס’מאכט זיך א גדול’דיגער איד כמו קטן. אומר לו, זאגט ער אים אזוי, וזה הלשון, בני, מיין קינד טייערער, כולנו היינו עבדים, מיר זענען אלע געווען עבדים. און דער קינד פארשטייט דאך נישט וואס מיינט אן עבד, וואס איז אן עבד. זאגט ער אזוי, כשפחה זו או כעבד זה, דאס איז א נייע באגריף דא, ס’איז נישט געווען. דו פאססט זיך אן באגריף דא, דו הייבסט אויף די מצה, דו דארפסט אויפהייבן די שפחה און די עבד, און קענען זאגן כשפחה זו. לכאורה הייסט עס אז די ילדים הקטנים ווייסן נישט וואס מיינט א שפחה. היינט, אפשר איז נישט דא אין בנינו ברוך השם קיין עבדים ושפחות.
קען מען דאס נישט מקיים זיין, אפשר איז דאס אליינס בכלל יציאת מצרים, נישט איינער עבדים ושפחות. אפשר דארף מען ברענגען א בוק, א פיקטשער פון א… איך ווייס נישט ווי אזוי, און ווי אזוי זעט אויס אן עבד, ווי אזוי זעט אויס א שפחה, און זאגן, “אונז זענען געווען עבדים, כמו עבד זה, כמו שפחה זו, כמו עבד זה.” דער גוי, דער שפחה, אזוי, אזוי זענען מיר געווען פאר די מצרים, און אונז זענען יעדער איינער, און בלילה הזה, און די נאכט, פדאנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות. די נאכט האט דער אייבערשטער אונז אויסגעלייזט און אונז ארויסגענומען צו פרייהייט. יעצט זענען מיר נישט קיין עבדים, יעצט זענען מיר נישט קיין עבדים. קוק אויף אונז, קוק אויף אונז, און קוק אויף די עבד. ס’איז ממש א זאך וואס מ’קען זען היינט, איך ווייס נישט, א זאך וואס מ’קען זען היינט, יא, זעסט ווי אזוי ס’קוקט אויס אן עבד, זעסט ווי אזוי ס’קוקט אויס א שפחה, זעסט ווי אזוי ס’קוקט אויס אן עבד. איך ווייס נישט צו דער רמב”ם מיינט ממש אן עבד, ס’מוז זיין ממש עבדים, אדער ס’איז געווען, אפשר האט יעדער געהאט אן עבד וואס מ’קען ווייזן, אפנים, ס’איז אן איידיע, און אונז זענען נישט קיין עבדים. די נאכט איז געשען, דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, ויוציאנו לחירות. דאס איז די פשוט’סטע לעוועל פון די מעשה.
אינטערעסאנט, ס’שטייט נישט אין די מעשה קיין נסים, ער לייגט נישט אין די קיצור, אין די קיצור וואס דער רמב”ם איז ממחיש פאר די קטנים, איז ער טיפיש לייגט ער נישט אריין גארנישט אז דער אייבערשטער האט געמאכט נסים. מ’זעט אין די נעקסטע שטיקל שטייט שוין יא, ס’איז אינטערעסאנט, א דיוק וואס מ’דארף מתבונן זיין. ס’שטייט נישט אז דער אייבערשטער האט געמאכט נסים, ס’שטייט נישט וועגן די מכות, ס’שטייט נישט וועגן משה רבינו איז געקומען און געזאגט פאר פרעה, ס’שטייט נישט די אלע זאכן. ס’שטייט פשוט, “היונו עבדים”, אזוי ווי ס’שטייט אין די הגדה של פסח, “עבדים היינו ויוציאנו”. מיר זענען געווען עבדים און מיר זענען נישט קיין עבדים. דאס איז די סימפליפיקעישן.
ס’איז זייער וויכטיג צו מתבונן זיין, ווייל ווען מ’מאכט א סימפליפיקעישן, קען מען דאך אלעמאל סימפליפייען אנדערע זאכן. ס’איז דא איינער וואס וועט אפשר זאגן אז די… מ’דארף עס זאגן אויף א פשוט’ע שפראך, מ’דארף עס זאגן אויף אידיש, מ’דארף עס זאגן אז די קינדער זאלן פארשטיין. פיין, אבער וואס זאגט מען? פון וואס מאכט מען די קיצור? ווען איינער מאכט א קיצור איז אלעמאל א טריקי זאך. ווען איינער מאכט א קיצור פון א ספר, קיצור פון אן ענין, ער נעמט א חסידישע ספר און ער מאכט א קיצור, ער נעמט א גמרא און ער מאכט א קיצור פאר די קינדער, פאר די קליינע בחורים זאלן פארשטיין. נו, פיין, איז מיינט מען אז דאס איז די פשוט’ע זאך, ער מאכט א קיצור פאר די קינדער. ס’איז אלעמאל א שאלה וועלכע חלק, וועלכע נקודה גייט מען פארשטיין אז דאס איז די עיקר, די נקודה המרכזית, וואס דאס לאזט מען מקצר זיין.
מען קען זאגן א מעשה אזוי ווי יציאת מצרים, ס’איז האלב ספר שמות. מען קען ארויסנעמען פון דעם זייער אסאך זאכן. ס’קען איינער זאגן, עיקר יציאת מצרים איז אז מ’האט געשפאלטן דעם ים. וואס, פאר די קינדער וויל מען אז מ’האט געשפאלטן דעם ים. ס’איז איינס. מ’קען זאגן אסאך זאכן, ניין, אפשר מיינט נישט קריעת ים סוף בכלל די יציאת מצרים, יש לן. אבער על כל פנים, מ’קען זאגן אסאך זאכן. ס’איז געווען צען מכות, מ’קען זאגן אסאך זאכן. דער רמב”ם זאגט די נקודות, זעט אויס אז דאס איז אפשר דער עיקר סיפור יציאת מצרים, אז מ’איז געווען אן עבד און מ’איז ארויס. זייער אינטערעסאנט, צו מדייק זיין, אפשר איז דאס די פשוט’סטע זאך. פאר אים איז דאס געווען די פשוט’סטע זאך. איך האב אן ענווה אין דעם, אבער איך וועל אפשר זאגן אין א מינוט, אבער דאס איז דאס וואס ער זאגט.
נאכדעם זאגט ער, “ואם היה הבן גדול וחכם”. אויב ער איז געווען גרויס און חכם. ער זאגט נישט “או” חכם, יא? אזוי ווי א קטן וטיפש. א גדול… פריער האט ער געזאגט קטן או טיפש, קען זיין א גדול טיפש. דא זאגט ער גדול וחכם. ס’איז נישט קיין קטן וחכם. געווענליך, א גדול איז ביידע דארפן זיין, סיי א גדול און סיי א חכם. סאו אויב איז ער א גדול און א חכם, אויב איז ער א גדול און א טיפש האבן מיר שוין פריער גערעדט. אויב איז ער א קטן און א חכם, יא, ס’איז נישט אזא כלל, ס’מאכט זיך אמאל, אבער באופן כללי אפשר איז אפילו נישט גענוג, אפשר אפילו ער איז א חכם דארף מען ווארטן ער זאל זיין גרויס. א קטן איז דאך א טיפש, מצד דעם וואס ער איז א קטן איז ער שוין א טיפש.
איז אויב איז ער יא א חכם, “מודיעו מה שאירע לנו במצרים”. פארציילט אים וואס ס’איז געשען צו אונז אין מצרים. וואס לייגט ער דא צו אנדערש וואס ער האט געזאגט פריער? ער לייגט נישט צו זייער אסאך. “כמו עבד זה, כמו שפחה זו”. פארשטייסט דאך וואס מיינט אן עבד, דו דארפסט נישט מסביר זיין וואס איז אן עבד, דו דארפסט נישט ברענגען קיין פיקטשער וואס איז אן עבד. פארציילט אים וואס ס’איז געווען אין מצרים, און “במה שאירע לנו”, אז ס’איז געווען “בדברים שאירעו ושהו”.
און נסים, דא לייגט ער צו נאך א זאך, “ובנסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. מ’לייגט אים צו די נסים וואס משה רבינו האט אונז געמאכט. ער האט צוגעלייגט צוויי זאכן ביי די צווייטע חלק פון דעם חכם. דעם חכם לייגט מען צו מ’פארציילט נסים. אבער פאר דעם טיפש האט מען נישט צוגעלייגט מ’פארציילט גארנישט וועגן נסים.
זייער אינטערעסאנט, לכאורה נסים איז די גרינגסטע זאך צו זאגן. א נס איז דאך אן עין תחת עין, א חשבון, יא? און די מעשה פון די מכות איז דאך אזוי זיך אליין צו זאגן.
מ’ברענגט א פיקטשער פון אן עבד. א מכה, דאס איז א פיקטשער. איך מיין, די מעשה פון די מכות, די דם צפרדע כנים, דאס איז נאך א פיקטשער.
מגיד שיעור:
וואס לייגט ער צו די נסים וואס משה רבינו האט אונז געמאכט? ער האט צוגעלייגט צוויי זאכן ביי די צווייטע חלק פון די חכם. דער חכם האט צוגעלייגט אז מ’דארף פארציילן נסים. אדרבה, פאר די טיפש זאל מען נישט פארציילן גארנישט וועגן נסים.
ס’איז זייער אינטערעסאנט, לכאורה נסים איז די גרינגסטע זאך צו פארציילן. א נס קומט דאך אליינס מיט א מעשה, יא? די מעשה פון די מכות [plagues] איז דאך אליינס… איך זאג, אז מ’ברענגט א פיקטשער פון אן עבד, א מכה איז א פיקטשער. איך מיין, די מעשה פון די מכות, די דם צפרדע [blood and frogs], דאס איז דאך א פיקטשער. פארוואס זאל מען דאס נישט פארציילן? דאס איז די איין זאך.
און די צווייטע זאך איז דאך, מ’דארף עס פארציילן, און ער לייגט אריין “על ידי משה רבינו” [through Moshe Rabbeinu: Moses our teacher]. וואס איז משה רבינו דא אריינגעקומען? די נסים וואס איז געווען על ידי משה רבינו. איך בין מסכים, דאס איז די, אזויווי מ’קען זאגן, די פתח [opening] פון אריינגיין טיפער אריין אין פסח איז נסים שנעשו על ידי משה רבינו [miracles that were done through Moshe Rabbeinu]. נסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא [miracles that the Holy One, blessed be He, did for us].
מ’קען זאגן אזויווי מ’האט געזאגט פריער פון די ספר המצוות [Book of Commandments], “אל נקמות ה’ נקמות הופיע” [God of vengeance, God of vengeance appear], “גמול על אויבינו מחסדיו” [repayment upon our enemies from His kindnesses]. אלע מיני זאכן. די צוויי זאכן וואס ער לייגט צו ביי די חכם, “מה שעשה ה’ במצרים ונסים שנעשו על ידי משה רבינו” [what God did in Egypt and the miracles that were done through Moshe Rabbeinu], דאס איז א זאך וואס מ’דארף אריינקלערן, מ’דארף דאס באמערקן, צו זען וואס איז די טיפערע פשט אין יציאת מצרים [the Exodus from Egypt].
איז לאמיר טרעפן א מהלך [approach]. לאמיר קודם זאגן איין הקדמה [introduction], נאכדעם וועלן מיר גיין אביסל ווייטער אין דער רמב”ם, און מיר וועלן זען וואס מיין מהלך איז.
הקדמה נומער איינס איז, דער רמב”ם איז מסביר אין חלק ג’ אין מורה נבוכים [Guide for the Perplexed, Part III], און ער גייט אלעמאל, כמעט אלעמאל גייט ער מיט די חלוקה [division], אפשר די גאנצע מורה נבוכים דרייט זיך ארום דעם אין א געוויסן זין, אז ס’איז דא אין דער וועלט צוויי לעוועלס פון הבנות [levels of understanding]. מ’קען אפילו זאגן, ס’איז דא צוויי נאטורן פאר די תורה [Torah]. און ביידע זענען וויכטיג.
ער רופט עס דארט “תיקון הגוף” [perfection of the body] און “תיקון הנפש” [perfection of the soul]. די זעלבע זאך קען מען עס רופן באופן כללי [in a general way], ס’איז דא ווען מ’איז מחנך [educates] א יונגל, ס’איז דא א חינוך לקטנים [education for the young], און נאכדעם איז דא חינוך לגדולים [education for adults], וואס מ’דארף אמת’דיג. ער רופט עס די “שלימות הראשונה” [first perfection] און די “שלימות השניה” [second perfection].
יעצט, מיר האבן גערעדט אפאר מאל וועגן דעם מער באריכות [at length]. דאס ווארט איז, דאס זענען סיי לעוועלס פון עליות המדרגה [ascents in levels], עליות החינוך [ascents in education]. קודם דארף א מענטש, כאילו מ’קען זאגן למשל [for example], קודם דארף ער זיין מתוקן בין אדם לחבירו [perfected in interpersonal relations], קודם דארף ער זיין מתוקן בנגלה [perfected in the revealed Torah], נאכדעם דארף ער זיין מתוקן בנשמה [perfected in the soul], ער דארף האבן די ריכטיגע דעות [beliefs], ער דארף פארשטיין.
דאס זענען צוויי לעוועלס, איינס נאכ’ן צווייטן. און ס’איז אויך נישט נאר ס’איז צוויי לעוועלס פון א סדר [order], יא, מ’זאל זאגן, כאילו איינער וואס איז א גנב [thief], איינער וואס איז א מושחת במידות [corrupted in character traits], איינער וואס איז נישט אויסגעהאלטן בין אדם לחבירו, ער קען נישט פארשטיין אלוקות [Godliness], ער קען נישט פארשטיין טיפע זאכן, ער קען נישט זיין קיין בעל תורה [Torah scholar], ער קען נישט זיין קיין בעל חכמה [wise person], ער קען נישט אנקומען צו קיין תלמוד [Talmud] בכלל אויב ער האט נישט דעם, דאס איז מדרגות פון חינוך, פון סדר עבודה [order of service].
דאס איז אויך א מדרגה אין השגה אליין [in understanding itself], מדרגות אין השגה. ווייל א יונגל, איינער וואס ער איז נאר אויף די לעוועל וואס פארשטייט עולם הזה [this world], וואס פארשטייט נאר עניני הגוף [matters of the body], ס’איז נישט מעגליך אים צו מסביר זיין וואס מיינט השם אחד [God is One]. יא, ס’איז נישט מעגליך. דו גייסט אים מסביר זיין, ער האט נישט זייער וויכטיג דאס צו כאפן.
אפילו מ’זאגט אים יא, האט ער דאס נאר געזאגט, ווי דער רמב”ם זאגט אין חלק אנהייב פרק י’, ס’איז די אמונה הנאמרת בפה [faith spoken by mouth], ס’איז סתם געזאגט. ער זאגט, קינדער, ס’קאסט נישט קיין געלט, מ’קען זיי אויסלערנען. ס’איז זייער וויכטיג מ’זאל אויסלערנען פאר קינדער צו זאגן די ריכטיגע זאכן, אבער ס’איז נישט עכט, ס’איז נאר דעמאלטס איז נאר שלא לשמה [not for its own sake].
דאס הייסט, דעמאלטס איז די דעת [knowledge], די שכל [intellect], די אמונה [faith] וואס א מענטש האט, די נפקא מינה [practical difference] פון דעם איז ער זאל זיין א מענטש. יא, מ’זאגט פאר א יונגל, “אה, דו ווייסט אז ס’איז דא א באשעפער, און ס’איז דא שכר ועונש [reward and punishment], ס’איז דא עולם הבא [the World to Come].” פארוואס זאגט מען אים דאס? כדי ער זאל נישט גנב’ענען. יא, ס’איז דאך פארווערד, ווייל אויב ס’איז נישט אמת’דיג, אזוי אמת’דיג איז דאך פארוואס גנב’עט מען נישט? פארוואס איז מען א מענטש? כדי אנצוקומען צו עולם הבא, כדי אנצוקומען צו שלימות הנפש [perfection of the soul].
אבער פאר א יונגל, ער פארשטייט דאס נישט, ס’איז ממש אבסורד. אבער שלא לשמה, דאס איז בדרך שלא לשמה, מתוך שלא לשמה בא לשמה [through not-for-its-own-sake one comes to for-its-own-sake]. אוודאי, ער האט זיך אויפגעהערט צו גנב’ענען, ער איז געווארן א מענטש, צוביסלעך קען ער אנקומען צו לשמה [for its own sake], צו פארשטיין אז באמת איז אלעס פארקערט.
אבער על כל פנים [in any case], וואס איך וויל דא מדגיש זיין איז אז די מדרגות, די צוויי לעוועלס וואס איז דא, מ’קען עס רופן תיקון הגוף און תיקון הנפש, דאס זענען נישט נאר לעוועלס פון זמן, יא, כאילו קודם ווען א יונגל איז פאר בר מצוה [bar mitzvah], ביז די צוואנציג, איך ווייס, דארף מען ווערן א מענטש, נאכדעם קען מען אים אנפאנגען צו פארשטיין. נאר עס האט אויך מדריגות און השגות, ווייל מ’קען נישט מסביר זיין פאר א יונגל ענינים פון שכל עמוק [deep intellectual matters].
מ’קען אים נישט מסביר זיין, ער האט נישט קיין נשמה [soul], אויף די שפראך פון די זוהר [Zohar], אויף די שפראך פון קבלה [Kabbalah], יא, ער האט נישט קיין נשמה, ער האט נישט קיין יצר טוב [good inclination], ער האט אויך נישט די מדריגה פון שכל, די מדריגה פון שכל איז נשמה, יא, אפשר רוח [spirit], נפש [soul], אנדערע זאכן, ער האט נאכנישט די מדריגה אז ער זאל קענען פארשטיין.
דאס איז וויכטיג צו כאפן. דאס הייסט אז מ’קען אים זאגן, מ’קען אים אויסלערנען, מ’קען אויסלערנען פאר א קינד טיפע חסידות [Hasidic teachings], קבלה, מ’קען אויסלערנען זיין קינד צען ספירות [ten sefirot] מיט מלאכים [angels], מ’קען אים אויסלערנען וואס מ’וויל, און זאגן אז ער איז א חשובער, ער האט נישט קיין געלט, ער קען דאך טאקע זיין גענוג קלוג נאכצוזאגן די ווערטער וואס מ’האט אים געזאגט. נו, אסאך קינדער זענען גענוג קלוג דאס נאכצוזאגן. אבער אין זיין קאפ איז נישטא אמת’דיג א פלאץ פאר דעם. עס מיינט נישט גארנישט צו אים.
עס מיינט נישט גארנישט, נישט נאר פאר א קינד, פאר א גדול אויך נישט, פאר די רוב גדולים מיינט עס אויך גארנישט. אבער עס מיינט נישט גארנישט צו אים. אין זיין וועלט, אזוי לאנג א מענטש גייט נישט אריין אין די עולם השכל [world of intellect], וואס דאס איז דא א חילוק [difference], יא, איך האב שוין גערעדט אסאך שמועסן און אסאך דרשות [sermons] וועגן דעם, איך האף אז עס איז שוין קלאר, עס מיינט דאס גארנישט צו אים.
נישט נאר אז ער פארשטייט עס נישט, אפשר פארשטייט ער עס אפילו יא, ער קען שפילן מיט די ווערטער ריכטיג, אבער עס מיינט נישט גארנישט, עס האט נישט, אזוי ווי כאילו די משל [parable], דער רמב”ם ברענגט א משל אין פרק חלק [chapter on Helek] פון איינער וואס האט נישט קיין טעיסט [taste], ער האט נישט קיין געוויסע חוש [sense], יא, אזוי ווי ער האט נישט קיין חוש, איינער וואס איז בלינד האט נישט קיין חוש צו זען קאלירן [colors], ער קען זאגן קאלירן, מ’קען אים אויסלערנען ארענדזש, גרין, רויט, ארענדזש איז נעבן רויט, רויט איז נעבן ארענדזש, אזוי ווייטער, ער קען אלעס נאכזאגן, ער וועט נישט מאכן קיין מיסטעיקס, אבער ער ווייסט נישט פון וואס ער רעדט. דאס איז נאר א משל צו מסביר זיין.
די זעלבע זאך, צו זאגן אז ס’איז דא א גאט, אז ס’איז דא א נס [miracle], דא קומען מיר אן, נסים, וואס ווייזט דיך? נסים איז אויך נאר אפשר א משל אויף עפעס, אבער וואס ווייזט דיך עפעס אויף רצון אלוקי [Divine will]? וואס ווייזט דיך עפעס א לימוד [teaching] על ידי משה רבינו? משה רבינו, וואס געט אונז דאס? משה רבינו איז אונזער רבי [teacher], יא, רבינו, רבן של נביאים [teacher of the prophets], ער לערנט אונז אויס די תורה, ער לערנט אונז אויס די מצוות [commandments].
דאס איז דעם… אויף דעם בכלל צו פארשטיין, דארף מען דאך זיין א גדול [adult/mature person], מ’דארף דאך האבן א נשמה, מ’דארף דאך האבן א לעוועל פון שכל. ממילא [therefore], אויב דו ביסט א קליין קינד… דאס פארשטייט מען שוין אביסל בעסער, פארוואס דער רמב”ם האט אהין געטראפן, דעי, ‘כמו עבד’ [like a slave] זיי. פארוואס טוט ער נישט זאגן, לאמיר זאגן, פאר די קינדער האבן געמאכט נסים.
ווייל נסים… דער גאנצער פוינט פון נסים… אפילו דארט דער רמב”ם, קען עס א חוקה [law] זיין, וואס איז דער פוינט פון נסים. אבער דאס איז זיכער אז ס’איז שייך צו די קאטעגאריעס, ס’ברענגט עס אריין עפעס אין אן עולם שכלי [intellectual world], אין א מקום פון פארשטיין עפעס, אין אמונה פארשטיין עפעס, אין דעת פארשטיין עפעס.
א יונגל, קענסטו אים דאס זאגן, אבער עס איז ‘נו פוינט’. א יונגל דארף לעבן אין דער עולם הזה. נישט נאר א יונגל, א טיפישער גדול, א נארמאלער מענטש. ס’איז אויך די ערשטע לעוועל פון יעדער מענטש, ער האט געזאגט פריער וועגן דער הודאה [thanksgiving]. דאס איז דער לעוועל פון הודאה. דער לעוועל פון דאנק [thanks].
דאס הייסט… אין דעי וועלט, א ארטיסט, אויף דעם קען אן ארטיסט, דעי קטנות טיפ [the small-minded type], עס איז אויך א לעוועל פון דעת. יא, נישט ממש קיין אידיאט וואס קען גארנישט. יא, נישט קיין… א בעיבי קען מען נישט מסביר זיין, אפילו אמאל א טיפישער גדול וואס מען קען נישט מסביר זיין. דאס איז אז אמאל איז געווען אנדערש ווי ס’איז יעצט. עס איז שוין אליינס א לעוועל פון דעת.
אקעי, אבער ער פארשטייט שוין. אבער אין זיין וועלט איז דא עבדים [slaves], און דו ביסט געווארן פון אן עבד, און אויסנער ווען מ’דארף טון לכבוד דעם [in honor of that], דארף מען דאנקן דעם וואס ‘מי שהוציאנו’ [He who brought us out], בסדר [okay], מען קען דאנקן פאר דעם און אזוי ווייטער. עס האלט זיך אלץ נאך אין דער לעוועל פון השגת עולם הזה [understanding of this world], פון השגת הקטנות טיפ [understanding of the small-minded type].
שוין, אויב דו ביסט א גדול און א חכם [wise person], דארף מען דאך אן אמת’דיגער חכם, דאס איז דאך די מדרגה וואס מען דארף אנקומען, די ‘היכל החכמה’ [palace of wisdom]. דאמאלט, ביי דעה, וואס איז אמת’דיג געשען אין מצרים, און באלד וועלן מיר זען וואס איז אמת’דיג געשען אין מצרים.
און נסים, נסים איז דאך א למעלה מן הטבע’דיגע זאך [supernatural thing]. א נס, א נס קען מען טעכניש זען. מען קען זען אז דער ים האט זיך געשפאלטן [the sea split]. אבער א נס האט דאך א פוינט. מען לערנט דאך עפעס פון דעם. עס איז דאך א גאנצע סוגיא [topic].
משה רבינו… משה רבינו האט געמאכט די נסים… עס הייסט אז די נסים אזוי… פשט [simple meaning] ווייזט אז עס איז א נביא [prophet], אדער דער רמב”ם וועט זאגן אז עס מיינט נישט דאס. אבער כפנים [inwardly], עס הייבט אן צו… ער ברענגט טאקע אריין דעם משה רבינו בדוקא [specifically]. זאלסט פארשטיין אז מען לערנט עפעס פון דעם.
א נס איז דאך א וועג פון עפעס לערנען. אויף דעם דארף עס נישט זיין א שטיקל גדול וואס אין זיין וועלט איז דא נסים. בכלל, פאר א יונגל, א נס מיינט נישט גארנישט. ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך, ס’איז געשען עפעס. יא, פשיטא [obviously], ס’איז אינטערעסאנט. אבער א נס, די מיסטיק פון א נס, די שכל’דיגע מיסטיק, יא, ס’איז דא טובה [goodness], ס’איז דא נס. פאר א יונגל, ער ווייסט נישט פון גארנישט, אלעס איז דאך די זעלבע. ס’קען אפילו זיין אז ס’איז ריכטיג, אבער על כל פנים, איז דאס נאר פון א גדול קען מען זאגן “ניסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו” [miracles that were done for us through Moshe Rabbeinu]. אקעי, דאס פארשטייען מיר איינמאל פאר אלעמאל.
יעצט דארף מען פארשטיין אביסל בעסער, וואס איז טאקע די נסים? וואס לערנט מען זיך טאקע פון די נסים שהראונו [that He showed us]? וואס לערנט מען זיך טאקע? וואס איז טאקע בעצם די מעשה פון יציאת מצרים? וואס דער גדול מיינט, וואס פארציילט דער רמב”ם, וואס טראכט דער רמב”ם פון יציאת מצרים?
און מיר האבן געלערנט לעצטע מאל, מיר האבן געלערנט אז דער רמב”ם זאגט כמעט נישט גארנישט. דאס הייסט, על פי רוב [for the most part], און דאס איז וויכטיג, על פי רוב, דאס הייסט על כל פנים א חלק, על פי רוב, דער רמב”ם ווען ער רעדט פון יציאת מצרים רעדט ער נאר פון די ערשטע לעוועל, פון דאס וואס פשוט מ’איז ארויסגעגאנגען פון מצרים דארף מען דאנקען, און נאך מידות [character traits].
ער זאגט אין חלק ג’ פרק מ”ג [Part III, Chapter 43] אז מ’לערנט זיך פון דעם צו געדענקען בימי הרעה [in bad times], בימי הטובה [in good times] דארף מען געדענקען, א מענטש זאל זיך האלטן אן עניו [humble], ער איז נישט אלעמאל געווען אזוי גרויס, ער איז אמאל געווען אן עני [poor person], עבדים היינו [we were slaves], ער האט אמאל געגעסן מצה [matzah].
אזוי ווי סוכות [Sukkot] און פסח [Passover], זאגט ער, איז די זעלבע זאך. דאס איז די מידות וואס מ’לערנט פון יציאת מצרים, דאס איז “בעבור זה עשה ה’ לי” [for this God did for me], דאס איז די ערשטע לעוועל וואס מ’לערנט מידות טובות [good character traits], מ’לערנט הכרת הטוב [gratitude], און אזוי ווייטער.
אבער ער זאגט דארט אויך אז ס’איז דא א צווייטע לעוועל. די צווייטע לעוועל איז די נסים פון וואס מ’רעדט, און יציאת מצרים ונפלאותיו [and its wonders], אלעמאל זאגט ער די נסים פון יציאת מצרים. איז אויך דאס דארף מען פארשטיין, וואס לערנט מען זיך פון דעם? דאס איז די צווייטע לעוועל.
אזוי ווי מיר האבן געלערנט, דער רמב”ם דארט מאכט קלאר די חילוק אז ס’איז דא די ערשטע לעוועל וואס מ’לערנט, און אזוי ווי מיר האבן געלערנט, דאס לערנט מען אויס פאר די בן קטן [young child]. נאכדעם איז דא די צווייטע לעוועל, און דאס איז די לעוועל פון דעת, דאס איז די לעוועל פון שלמות הנפש [perfection of the soul].
איז וואס איז די לעוועל, וואס איז די דעת וואס פסח לערנט אונז? און מיר זענען מסכים געווען אז ס’איז נישט קיין עמקות’דיגע זאך [deep thing], נאר לערנט אונז עפעס. אבער וואס לערנט עס אונז? אקעי.
איך האב אמאל געזאגט א מהלך צום ענין, נישט אז ס’איז נתחדש געווארן [was newly created] דעמאלטס עפעס א מציאות [reality] אין די וועלט, יא, אזויווי איך ווייס אפשר דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] זאגט אין איין פלאץ אז דעמאלטס איז ארויסגענומען די כוזרי [Kuzari], דעמאלטס איז נתגלה געווארן [was revealed] דער שם הוי”ה [the Tetragrammaton], ס’איז עפעס געשען עכט אין די וועלט פון דאס, און די וועלט איז אמת געשען עפעס א שינוי [change], ס’איז דא א חילוק פון קודם יציאת מצרים [before the Exodus] מיט אחר יציאת מצרים [after the Exodus].
דאס איז נישט די שמועס וועג וואס אונז לערנען יעצט, און אונז גייען—
און ס’איז אונז מן הסתם נישט געווען אַז ס’איז נישט קיין אמת’דיגע זאַך, נאָר ס’לערנט אונז עפּעס. אָבער וואָס לערנט אונז? נישט קיין אמת’דיגע זאַך מיין איך צו זאָגן, נישט אַז ס’איז נישט חדוש געוואָרן דעמאָלטס עפּעס אַ מציאות אין די וועלט. יאָ, אַזוי ווי, איך ווייס, אפֿשר דער רמב”ן [Ramban: Rabbi Moshe ben Nachman, Nachmanides] זאָגט אין איין פּלאַץ, אַז דעמאָלטס איז אַרויסגעקומען די חכמה [chochma: wisdom], דעמאָלטס איז נתגלה געוואָרן די שם הוי”ה [Shem Havaya: the four-letter name of God]. ס’איז עפּעס געשען עכט אין די וועלט פֿון דעת [da’at: knowledge], אין די וועלט פֿון דעת איז אמת’דיג געשען עפּעס אַ שינוי. ס’איז דאָ אַ חילוק [chiluk: distinction] פֿון קודם יציאת מצרים [before the Exodus from Egypt] מיט אַחר יציאת מצרים [after the Exodus from Egypt].
אָבער דאָס איז נישט דער שמועס וועגן וואָס מיר לערנען יעצט, און מיר גייען בעזרת השם [with God’s help] מאָרגן אפֿשר מסביר זיין עפּעס וועגן דעם, אָדער די נעקסטע מאָל מסביר זיין וועגן דעם, די סאָרט וועג פֿון טראַכטן. אָבער קודם דאַרף מען זען וואָס דער רמב”ם’ס [Rambam’s: Maimonides’] וועג פֿון מסביר זיין דאָס איז. אָבער יאָ, איז דאָ זייער אַ וויכטיגע זאַך וואָס דער רמב”ם האָט פֿאַרשטאַנען אַז ס’איז געשען ביי יציאת מצרים.
און דאָס קענען מיר זען פֿון די נעקסטע שטיקל רמב”ם, דאָרט אין פּרק ז’ הלכה ד’. ער שטייט אַזוי, און ווייטער, ער ברענגט די לשון פֿון די ברייתא [Baraita: a Tannaitic teaching not included in the Mishna], ער ברענגט די לשון פֿון די ברייתא וואָס ווערט געבראַכט אין די גמרא [Gemara: the Talmud] דאָרט, אפֿשר איז נישט קיין ברייתא, אין די גמרא אין פּסחים [Tractate Pesachim], און ער לייגט צו אַלעמאָל. מ’דאַרף אַלעמאָל צולייגן וואָס מ’דאַרף דייק זיין וואָס דער רמב”ם טוישט אַביסל. ער איז כאילו [as if] ער לייגט עס נאָר אַראָפּ אין זיין שפּראַך וואָס שטייט אין די גמרא, אָבער עצם גיבט אונז דאָס אַ בליק אַריין אין זיין וועג פֿון מסביר זיין וואָס ער איז דאָ מסביר.
ער זאָגט אַזוי: צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח [one must begin with disgrace and end with praise], כיצד [how so]? און ס’איז דאָ צוויי פּשטים [two interpretations], און דער ראב”ד [Ra’avad: Rabbi Abraham ben David] ברענגט ביידע, כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה [one begins and relates that initially our forefathers were idol worshippers].
ער זאָגט אַזוי, דאָס איז זייער גוט, זייער געשמאַק, סתם ווי איך האָב געזאָגט, יאָ? איך האָב געזאָגט אַז דער רמב”ם לערנט אַז אַלע מצוות [mitzvot: commandments], כל התרי”ג [all 613], האָבן די צוויי פּשטים, די לעוועל פֿון שכל [seichel: intellect], פֿון דעת אָדער נשמה [neshama: soul], און די לעוועל פֿון גוף [guf: body], פֿון עולם הזה [olam hazeh: this world], פֿון מידות [middot: character traits]. דאָס איז ממש די צוויי זאַכן, יאָ?
דער “בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” דאָס איז די לעוועל פֿון די נשמה, און דער “עבדים היינו [we were slaves]” דאָס איז די לעוועל פֿון די גוף. דער “בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” דאָס איז די לעוועל פֿון די נשמה. אינטערעסאַנט אַז מיר ביי די סדר של פּסח [the Passover Seder] הייבן מיר אָן קודם מיט די נשמה, קודם מיט די דעת הייבן מיר אָן מיט די “בתחילה עובדי עבודה זרה”, שפּעטער גייען מיר צו ווייטער צו די לעוועל פֿון די גוף, די פּשוט’ע גאולה [geula: redemption].
און איך האָב געזאָגט פֿריער דאָס איז די לעוועל פֿון די ווען קאַרטן. און ער זאָגט אַזוי, קודם כל, מתחלה מסביר שבתחלה היו אבותינו, און דעמאָלטס איז אבותינו, בימי תרח ולפניו [in the days of Terach and before him], יאָ? זייער אינטערעסאַנט זענען דיר די צייטן פֿון תרח [Terach: Abraham’s father] און נאָך פֿאַר תרח, יעדער איינער פֿאַר תרח, אָדער די געוויסע צייט פֿאַר תרח, יאָ, דאָס איז דאָך די פּסוק “תרח אבי אברהם ואבי נחור [Terach, father of Abraham and father of Nachor]”.
ער זאָגט אַזוי, כופרים [kofrim: deniers/heretics], זיי זענען געווען כופרים, ותועים אחר ההבל [and straying after vanity], זיי זענען געווען תועה [to’eh: straying] נאָך שטותים, נאָך הבל [hevel: vanity], נאָך ליצנות, ורודפים אחר עבודת אלילים [and pursuing idol worship], מען האָט נאָכגעלאָפֿן עבודת אלילים [avodat elilim: idol worship], אַזוי איז די לשון.
ומסיים בשבח [and one concludes with praise], וואָס איז די לשון פֿון שבח? “ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו [and now the Omnipresent has brought us close to His service]”, זאָגט די הגדה [Haggadah: the Passover narrative], זאָגט ער, די יהושע [Joshua] האָט געזאָגט “ואקח את אברהם מעבר הנהר [and I took Abraham from beyond the river]” און אַזוי ווייטער, וואָס דאָרט ענדיגט זיך נישט ממש מיט עבודתו, און מסיים זאָגט ער אַזוי, “בדת האמת שקרבנו המקום לו, והבדילנו מן התועים, וקרבנו ליחודו [in the true faith that the Omnipresent brought us close to Him, and separated us from those who stray, and brought us close to His unity]”.
אָקיי, דאָס איז די לשון, מ’דאַרף מדייק זיין אין די ווערטער, איך האָב נישט אויף די מינוט אַ פּשט אויף יעדע סינגל ווואָרט, אָבער בסיעתא דשמיא [with Heaven’s help] וועלן מיר פֿאַרשטיין אַ מאַסע וואָס ער זאָגט.
נאָכדעם זאָגט ער, “וכן מתחיל ומגיד שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעות שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותינו [and likewise one begins and relates that we were slaves to Pharaoh in Egypt, and all the evils he inflicted upon us, and concludes with the miracles and wonders that were done for us and our freedom]”, און דאָס איז מער ווייניגער די צווייטע זאַך וואָס מיר האָבן פֿריער געלערנט.
איז לאָמיר אַביסל פֿאַרשטיין וואָס דער רמב”ם האָט געטראַכט ווען ער האָט מסביר געווען קודם כל וואָס האָט דאָס מיט יציאת מצרים? לכאורה [apparently] איז דאָס נישט… בכלל דאַרף מען פֿאַרשטיין, יאָ, מ’דאַרף פֿאַרשטיין אפֿילו אָן דעם רמב”ם, וואָס האָט די מתחילה דאָ געזאָגט? וואָס האָט די עבודה זרה פֿון תרח געדינט מיט יציאת מצרים? האָט יציאת מצרים עפּעס מיט תרח’ס עבודה זרה? וואו קומט דאָס דאָ אַריין?
און אַזוי שטייט אַז מ’דאַרף טראַכטן, מ’דאַרף קוקן אין דעם רמב”ם אין הלכות עבודה זרה פּרק א’, וואָס דאָרט לייגט אַראָפּ דער רמב”ם זיין היסטאָריע, די היסטאָריע וואָס ער פֿאַרשטייט וועגן די היסטאָריע פֿון נישט דינען עבודה זרה. ס’איז דאָ זייער אַסאַך זאַכן וואָס מ’קען דאָ מדייק זיין, אָבער לאָמיר געדענקען די פּשוט’ע מעשה, קודם די סדר היסטאָריע וואָס שטייט דאָרט.
שטייט דאָרט אַ מעשה אַזוי, וואָס שטייט מעשה אַז קודם, בזמן אדם הראשון [in the time of Adam, the first man], האָט יעדער איינער געוואוסט די אמת. יאָ, ס’איז געווען די אמת אַז ס’איז דאָ איין גאָט, און ער האָט געמאַכט די וועלט, און אַזוי ווייטער, ער פֿירט די וועלט, און אים דאַרף מען דינען. דאָס איז אַ וויכטיגע זאַך, שפּעטער איז ער מסביר אַ גאַנצע לעוועל פֿון טעותים [te’utim: errors].
יאָ, ס’איז זייער וויכטיג צו עס פֿאַרשטיין, ווייל דאָס איז לכאורה די דיוק [diyuk: precise inference]. איך האָב נישט יעצט אויף די מינוט ממש קלאָר די אַלע דריי זאַכן וואָס ער זאָגט, כופרים, וטועים אחר הבל, ורוצים אחר עבודה זרה, אָבער איך מיין אַז ס’גייט אַזוי. לאָמיר זען אַז ער זאָגט די לשון “הבל”. יאָ, ער זאָגט די לשון “הבל”. ס’גייט לכאורה אַזוי, ס’גייט לכאורה אַזוי, די דריי זאַכן, ס’איז נישט על הסדר [in order], אָבער לכאורה די הבנה [havana: understanding] וואָס שטייט דאָרט איז אַזוי.
דער רמב”ם זאָגט אַזוי, אַז קודם, מענטשן האָבן געזען, און ס’איז די אמת, דער רמב”ם איז מעורר [me’orer: emphasizes] אַסאַך מאָל אַז ס’איז די אמת, ס’איז די אמת. מענטשן האָבן געזען אַז דער אייבערשטער פֿירט נישט די וועלט גלייך. יאָ, דער אייבערשטער האָט געמאַכט די וועלט, די תכלית [tachlit: purpose] איז, דאָס איז ער איז דער גאָט, ער איז דער מהוה העולם [mehave ha’olam: the one who brings the world into being], דאָס איז אַלעס קלאָר. אָבער למעשה [in practice], די וועלט פֿירט זיך נישט גלייך דורך דעם אייבערשטן. די וועלט פֿירט זיך דורך די שרי הכוכבים [sarei hakochavim: the celestial princes], די מזלות [mazalot: constellations], דער רמב”ם רופֿט עס די שרי השכלים [sarei hasechalim: the intellectual princes]. ס’איז דאָ אַ גאַנצע סדר, מלאכים [malachim: angels], ס’איז דאָ אַ גאַנצע סדר וויאַזוי די וועלט פֿירט זיך, צווישן גאָט און אונז, צווישן גאָט און די וועלט, איז דאָ אַ גאַנצע סדר וויאַזוי די זאַכן פֿירן זיך.
איז מסביר דער רמב”ם, האָבן געזאָגט, האָבן מענטשן געטראַכט, דאָס איז אמת, עד כאן [until here] איז אמת, דאָס איז נישט קיין הבל. אָבער וואָס איז די הבל? הבל איז אַז זיי האָבן אַ כח עצמי [koach atzmi: independent power]. דאָס איז די הבל. אַזוי ווי ער ברענגט אַ פּסוק, “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם [But your blood of your lives will I require; from every beast will I require it, and from man, from every man’s brother will I require the life of man]”. יאָ, כלומר [that is to say], הכל יודע בשעתו על כל פנים [everyone knew at that time in any case], אלא שטעותם וכסלותם שמדמים שזה הבל רצונו יתברך [but their error and foolishness was that they imagined that this vanity was His blessed will]. די טעותם וכסלותם איז אַז די הבל איז רצונו יתברך [His blessed will].
וואָס איז די רצונו יתברך? אַז מ’זאָגט אַז דאָרט איז ער שוין געמאַכט אַ טעות, אַז מ’דאַרף מכבד זיין [mechabed zein: honor] די דינער, זיי דינען, זיי נישט אַ מחבד [mechaber: one who honors] ווי מחבד זיין אפֿשר קומען, אָבער דינען די עמוצבים [amutzvim: idols], די לעוועלס וואָס דורך זיי פֿיר איז דער אייבערשטער די וועלט? פֿאַרטעווער לעוועל וואָס מען דאַרף פֿאַרשטייטן די חילוק אין כח עצמה אינישטער, אָבער על כל פנים איז אָבער נישט קיין ריכטיגע כח פֿון זיך אַליין.
ס’איז מיילא [that is] צו מאַכן פֿון זייער כח איז דאָרבן, יאָ, דאָס איז אַ שטוף, און דאָס איז נישט וואָס דער אייבערשטער וויל. ס’איז צוויי ריזנס [reasons], קודם, איז דאָ מען מען זאָגט צוויי ריזנס וואָס דאַרף מען אַלעמאָל געדענקען אויף עבודה זרה. ס’איז אַלעמאָל צוויי ריזנס פֿאַר דעם.
איינס, איז דאָ מסביר. איינס, איז אַ ליבער דער אמת. ווייל ליבער דער אמת איז איך נישט קיין גאָט. ס’איז אַ טעות. און די צווייטע איז, ווייל ס’איז גורם [gorem: causes] ברויט פֿון מאַכן עבודה זרה. ס’איז גורם, אָבער ווי מער איז מדגש [medagesh: emphasizes], דאָס איז אַ חינוכ’טיגע ספֿרים. ווי מער מ’איז מדגש’טער מצהים, ווי מער מ’איז מדגש’טער אינצווישן, צום סוף פֿאַרגעסט מען, און צום סוף וועט מען קאָפּערן. דאָס איז אַ וויכטיגע זאַך.
די ווואָרט כפרון [kfiron: heresy], דאַרף דיך געדענקען, ווייל דיך נישט געדענקען, און קען דיך אַלעמאָל פֿרעגן, וואָס די איין זאַך זאָל איין זייער, וואָס מ’איז זיכער דאַווינען. און קען דיך אַלעמאָל פֿרעגן, וואָס הייסט כפרון? אַ תרח איז געווען אַ כופר? כופר [kofer: denier] מיינט דיך אַן אמין [amin: believer], יאָ איינער וואָס ווייסט נישט קיין גאָט, אַ הייטער איסט, כופר פֿריכל האָט געהאַט אַסאַך אַ געווען די פֿאַרקערט פֿון אַ כופר, ערייט ער האָט געהאַט מלום [melumim: gods] אַסאַך אַסאַך, אַגעטשקעס, אַסאַך אַסאַך אַליו, נישט קיין כופר, ער געצה פֿיל אים, יאָ? וואָס זאָגט מען אַסאַך מאָל?
אָבער דער רמב”ם האָט פֿאַרשטאַנען, און דער רמב”ם מסביר זייער קלאָר, אין דער ענין זאָגט, וואָס געשעט? וואָס געשעט? וואָס געשעט פֿון דעם וואָס קיינער ווייסט נישט. נע, פֿאַרגעסט פֿון די צעור עולם [tzurot olam: forms of the world], מען פֿאַרגעסט פֿון די אמת’דיגע בורא [Bore: Creator]. ווייל די אַלע זאַכן, די אַלע דברים [devarim: things], די אַברהם – די כחבים [kochavim: stars], און מזלות, און שכלים [sechalim: intellects] – די אַלע זאַכן, נאָך נישט דבורי, נאָך דברים אַחראי בורי, און אַז עס איז גוט וואָס זיי זענען, אָבער נישט קיין גאָט. אָבער אויב מיר רעדטן נאָר פֿון זיי, מיר דינט נאָר פֿון זיין דער רבי, און מ’זאָגט איינמאָל אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], עס איז עמונה עם [emuna am: simple faith], אַ פּשוט’ער מענטש, און ווייסט איך, פֿאַרשטייט איך נישט וואָס איז אין שכל, אויב עס שטייט נאָר אויף וואָס מען קען זען, איז מען דאַרף מען זען, וואָס שטייט אויף אין בית המדרש [beit hamidrash: house of study]? אין דער מקום עבודה [makom avoda: place of worship], אין דער מקדש [mikdash: Temple]?
וואָס שטייט דאָרט? אויב ס’שטייט דאָרט אַ פּסל [pesel: idol], און דער פּסל איז לכבוד [lichvod: in honor of] די זון, זעט ער די זון, אַנשטאָט צו זאָגן אַז ער דאַרף אַריינטראַכטן אַז די זון איז אַ שמש [shamash: servant] פֿון אייבערשטן און ער איז אים מכבד ווייל ער איז אַ שמש פֿון אייבערשטן, דאָס איז שוין אַן הבנה, דאָס ליגט שוין נישט אַזוי היינט, דאָס קען מען שוין נישט זען. ווייטער, די פּשוט’ע אידן, זיי זענען דאָך נישט דאָס, איז וועגן לכבוד זיי טאָר מען נישט מאַכן אַזאַ מקדש צו די זון, אפֿילו דו מיינסט לשם שמים [leshem shamayim: for the sake of Heaven], דו מיינסט גוט, ווייל מיט דער אינגל האָט נישט געזען דאָס, דער אינגל האָט הויזן. דאָס איז איין זאַך, מיט רודפי עבודה זרה פֿאַרגעסט מען פֿון דעם.
אָבער נאָכדעם, צום סוף ווערט מען אינגאַנצן אַ כופר, ווייל מ’פֿאַרגעסט מען נאָך בכלל, ווייל ס’איז אַזוי מדגיש אַז קיינער ווייסט נישט. איז בעצם [be’etzem: essentially], לויט די רמב”ם, האָבן זיי געזאָגט אַז עבודה זרה איז אַ גדר [geder: category] פֿון אפֿיקורסות [apikorsut: heresy]. צום סוף פֿון עבודה זרה ווערט מען אַן אפֿיקורס [apikoros: heretic], ווייל מ’פֿאַרגעסט מען בכלל פֿון דעם אייבערשטן אַליינס.
און דאָס זענען די דריי זאַכן, וואָס ס’איז כופרים, ותועים אחר ההבל, ורודפים אחר עבודה זרה. דאָס איז כופרים וואָס איז די מסקנא [maskana: conclusion] געשעעניש, תועים אחר ההבל איז די תאוות [ta’avot: errors] פֿון דור אנוש [the generation of Enosh], און רודפים אחר עבודה זרה איז אינצווישן. ס’איז נישט אַלעס די סדר וואָס איך טו, אפֿשר האָט מען מדייק זיין בעסער און מ’קען דאָרט טרעפֿן אַ בעסערע פּשט, אָבער דאָס איז די זאַך וואָס ברענגט פֿון תועים אחר ההבל צו ווערן אַ כופר.
און דאָס איז געווען, די גאַנצע צייט איז דאָס געווען תועים, יאָ, אָבער ביז דערווייל, ס’הייסט אין דור אנוש, אָבער אנוש אַליינס אפֿשר האָט נאָך געדענקט אַז ס’איז דאָ אַ גאָט, אָבער די רמב”ם זאָגט אַז אפֿילו שפּעטער, אפֿשר די כהנים [kohanim: priests] האָבן געוואוסט, אָבער די פּשוט’ע מענטשן האָבן נישט געוואוסט. על כל פנים, שפּעטער האָט מען אויפֿגעהערט צו וויסן בכלל פֿון די ענין פֿון אַ גאָט. ניין, די רמב”ם זאָגט אַז אפֿילו די כהנים האָבן נישט געוואוסט פֿון די ערשטע גאָט. די כהנים האָבן געוואוסט אַז מ’דינט נישט טאַקע די פּיקטשער, מ’דינט די רמז [remez: hint/symbol], מ’דינט נישט טאַקע די זון, מ’דינט די שכל, די מלאך [malach: angel] פֿון די זון, מסתמא [mistama: presumably]. אָבער דאָס אַז ס’איז דאָ אַ גאָט וואָס איז העכער די מלאכים, דאָס האָט מען אויך נישט געוואוסט. איז קיינער האָט נישט געוואוסט פֿון אַ גאָט. איז צום סוף זענען אַלע כופרים, קיינער ווייסט נישט פֿון אַ גאָט, ער ווייסט נאָר פֿון מלאכים, און מלאכים איז נישט קיין גאָט, ער ווייסט קיינער נישט פֿון קיין גאָט.
און וואָס איז מסביר די רמב”ם, ווער האָט געדיסקאַווערט צוריק, רי-דיסקאַווערט, יאָ? ווער האָט רי-דיסקאַווערט די גאָט? אברהם אבינו [Abraham our forefather]. אַזוי מאַכט די רמב”ם, כיון שנגמל איתן זה וכו’ [when this mighty one was weaned, etc.], די אברהם אבינו האָט אַריינגעטראַכטן, און ער איז מסביר דאָרט די חכמה, חכמה שכלית [chochma sichlit: intellectual wisdom] דאָרט. קען מען זען גאָט, ער האָט פֿאַרשטאַנען אַז ס’שטימט נישט, ער האָט אַליין זיך דערמאַנט, ער האָט אַליין געזונדן די עבודה זרה, אָנהייב האָט ער געקוקט, ער האָט איינגעזען אַז דאָס איז פֿאַלש, אַז ס’איז נישט ריכטיג, און ס’איז נישט ריכטיג צו דינען עבודה זרה, אונז איז דאָ אַ גאָט וואָס איז פֿאַראַן, ער האָט אַלע עבודה זרות, ער האָט געמאַכט די אַלע שטערנס און אַלע זאַכן. און וואָס האָט ער געטון? ער האָט צובראָכן די עבודה זרות, און די עיקר [ikar: main thing], די עיקר זיינע אַרבעט איז געווען
דער אברהם אבינו האט אריינגעטראכט, אזוי ווי דער רמב”ם איז מסביר, ער האט געזאגט “נהי חכמה וכו’ סכלות”, אז פון דעם קען מען זען גאט. ער האט פארשטאנען אז ס’שטימט נישט, ער האט אליין אריינגעטראכט, ער האט אליין געזען די עבודה זרה, און ער האט איינגעזען אז דאס איז פאלש, אז ס’איז נישט ריכטיג, און ס’איז נישט ריכטיג צו דינען עבודה זרה, און ס’איז דא א גאט וואס איז פאר די אלע עבודה זרות, וואס האט געמאכט די אלע שטערנס און די אלע זאכן.
וואס האט ער געטון? ער האט צובראכן די עבודה זרות, און דער עיקר זאך האט ער אנגעהויבן צו אויסלערנען פאר מענטשן אז ס’איז דא איין גאט און אים זאל מען דינען. דאס איז א ריזיגע חידוש, יא? אז ס’איז דא איין גאט, דאס איז בעצם יעדער איינער האט געוואוסט, מען האט שוין פארגעסן, אבער באמת האט מען נאך דאס געדענקט. אבער אז אים זאל מען דינען, און דאס איז די דת האמת. מען דארף געדענקען, ס’איז דא דער אמת און ס’איז דא די דת האמת.
נישט אז דאס איז א ריכטיגע דיוק, אבער דאס מיינט “וקרבנו המקום”. זייער אינטערעסאנט, ער זאגט נישט “לעבדו”, ער זאגט “לו”, יא? לכאורה, איך ווייס נישט, שפעטער זאגט ער “וקרבנו ליחודו”. ס’איז דא צוויי לשונות דא, “וקרבנו ליחודו” און “וקרבנו לו”, “והבדילנו מן התועים”.
מ’דארף מעיין זיין פונקטליך אין יעדע ווארט, ווייל איך מיין אז מ’קען טרעפן א תירוץ אויף יעדע ווארט. אבער לכאורה, די כללות הדברים על כל פנים איז, “וקרבנו ליחודו” מיינט צו וויסן אז ס’איז נאר דא איין גאט, דאס איז יחוד השם. דאס איז אלעמאל וואס דער רמב”ם מיינט מיט יחוד השם, אז דער אייבערשטער איז איינער, ער גיבט, ער איז למעלה פון די אלע מושגים, פון די אלע השכלות, למעלה פון די אלע זאכן, דאס איז השם אחד. דאס איז “וקרבנו ליחודו”, און ווער האט דאס געברענגט? קודם כל אברהם אבינו, יא?
מ’גייט האלטן נאך פאר מצרים, מ’דארף קודם פארשטיין וואס אברהם אבינו האט אויפגעטון, יא? און אברהם אבינו איז אוועקגעגאנגען פון אלע תועים, אוועקגעגאנגען פון די תועים, פון די דור אנוש און אזוי ווייטער, וואס האבן טועה געווען אחר ההבל, אוועקגעגאנגען פון זיי, יא? און געמאכט א דת האמת, געמאכט א “וקרבנו לו”.
וואס איז דאס “וקרבנו לו”? אז אונז דינען נישט קיין, אפילו מיר מאכן אפילו אן עסק פאר דעם, מיר דינען נישט די אלע צורות, מיר מאכן נישט קיין שום זאך אים צו דינען, נאר דעם אייבערשטן אליין, יא?
יעצט, לאמיר פרובירן אנצוקומען פון תרח ביז מצרים, יא? ער האט געסקיפט דא אביסל די מעשה, און דער רמב”ם, עס איז זייער אינטערעסאנט אז ער לייגט אונז נישט דא אריבער, ער וואלט אפשר געקענט אריינלייגן דא אינגאנצן, אבער דא שטייט עס בפירוש. און וואס שטייט בפירוש? דא שטייט אז די תרח האבן געדינט עבודה זרה, און נאכדעם איז דת האמת שקראנו המקום לו. דאס איז אביסל א סקיפ, ווייל די דת האמת איז דאך פשטות די דת משה רבינו. זאגט ער, ער איז זיך נישט משריב, ער רעדט נישט פון יציאת מצרים, ער רעדט נישט פון אברהם אבינו, ער סקיפט אביסל די מעשה.
אבער אין הלכות עבודה זרה איז ער יא משלים די גאנצע מעשה, און ער איז משלים לאמיר זאגן אזוי די מעשה. ער זאגט אז אברהם אבינו האט אויסגעלערנט פאר יצחק, יצחק האט אויסגעלערנט פאר יעקב, און יעקב האט געהאט זיינע צוועלף קינדער, האבן זיי אלע געהאט די דת האמת בעצם. ס’איז נאכנישט געווען קיין תורה, ס’איז געווען מצוות, און אזוי ווייטער, אבער ס’איז געווען די ריכטיגע וועג.
נאכדעם זאגט דער רמב”ם, “עד שארכו הימים לישראל במצרים”. דאס איז די לשון הרמב”ם אין הלכות עבודה זרה אין פרק א’. יא, ער זאגט אז יעקב האט אויסגעלערנט פאר זיינע קינדער, “והדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שיודעת את השם”. דאס איז א גרויסע חידוש. “עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד כוכבים כמותם”.
זאגט דער רמב”ם, אזוי שטייט עס, דאס איז א גרויסע חידוש, עס שטייט אין די מדרשים, ס’איז נישט דער רמב”ם האט מחדש געווען די פאקט, אבער אונז פארציילן נישט געווענליך, אזוי לכאורה מיינט אז מ’דארף מען עס יא פארציילן. אין מצרים האבן די אידן געדינט עבודה זרה. אין אנדערע ווערטער, די “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” איז געשען צוויי מאל אין א געוויסע זין. דארף מען געדענקען, איז איינמאל ביי תרח שוין פון די טעות פון דור אנוש, און איינמאל צוריק אין מצרים. מ’האט פארגעסן, “ארכו הימים”, דער עולם האט זיך אויסגעמישט מיט די מצרים, מצרים איז געווען א גרויסע עבודה זרה פלאץ, יעדער ווייסט, און מ’האט געקומען צוריק צו דינען עבודה זרה.
זאגט דער רמב”ם, “חוץ משבט לוי, שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה”. פארוואס זאגט ער שבט לוי? וואס וויל ער זאגן פון שבט לוי דא? וואס, סתם א שטיקל אינפארמאציע אז שבט לוי האט נישט געדינט עבודה זרה? לכאורה, די סיבה פארוואס ער וויל זאגן פון שבט לוי דא איז ווייל משה רבינו קומט פון שבט לוי. און ער גייט א מינוט ארום רעדן פון משה רבינו. אזוי שטייט א פסוק, די גאנצע זענען קלאר, יא, דער באשעפער האט פאר משה רבינו געהייסן אזוי גיין, “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי”, יא, אזוי האט דער רמב”ם געלערנט, ס’שטייט נישט אין פסוק, אבער דאס איז דער מדרש, אז שבט לוי האט נישט געמאכט די טעות צו צווייטע מאל.
שבט לוי, וואס איז משה רבינו וואס קומט פון שבט לוי, איז דאס וואס איז אונז מקשר, וואס ברענגט אונז די דעת האמת וואס אברהם אבינו האט אויסגעטראפן, די קרבנות המקום לאל עליון פון אברהם אבינו, מתחילה עובד עבודה זרה, וואס אברהם אבינו האט געסטאפט, און ס’ברענגט אונז אדורך די גלות מצרים וואס דארט איז נתק, און אז ס’ווערט אזוי כמעט כרתה ועיקר ששתל אברהם אבינו ועקר, וחזר בן יעקב לטעות עולם ותעיותיו, קומט ממש די זעלבע לשון טעות ותעיותיו, טועה אחר הבל ועובדים מן הטועים, כמעט זענען אלע אידן געווארן צוריק, נאר חמשה וואס איז געווען א פאר לוויים וואס איז געבליבן משה רבינו וואס האט נאך געדענקט, אבער די עיקר איז אן אינטערעסאנטע קומט אויס אז משה רבינו איז געקומען, איז מהרסי השם אסוני, משומרי השוואה אברהם אבינו, עשה משה רבינו, דער רמב”ם שרייבט דא, ובחר, און ער האט אויסגעלערנט תורה ומצוות ודין דרך עבודתו ומה יעשה משפט, ער האט אויסגעקליבן א שבט בישראל, און ער האט זיי געלערנט תורה ומצוות ודין דרך עבודתו ומה יעשה משפט, איז משה רבינו נישט נאר וואס ער האט מחדש געווען, ער האט געראטעוועט די מורשה פון אברהם אבינו האט משה רבינו געראטעוועט, ווייל דאס איז די מורשה פון נישט דינען עבודה זרה, און פאר דעם איז דאס דער רמב”ם זאגט דא מצוות עבודה זרה.
אבער קודם כל דארף מען פארשטיין וואס דער רמב”ם האט אין די ערשטע מאמר אריינגעלייגט די נסים שנעשו על ידי משה רבינו.
משה רבינו איז זייער וויכטיג, ווייל משה רבינו איז פון שבט לוי, ער איז דער וואס איז מציל די ירושה, ער איז מציל די דעת וואס אברהם אבינו האט מנחיל געווען פאר די אידן, אז זיי זאלן אלעמאל ידעת את השם, דאס וואס ער טוט, עס איז נישט סתם א נייע זאך פון משה רבינו.
און צווייטנס, אז די קרבנות ליחידו, וואס איז די קרבנות ליחידו?
וואס איז די עיקר נס פון יציאת מצרים?
וואס מיינט מצרים?
אנדערע ווערטער, וואס זאגט דער רמב”ם, וואס מיינט מצרים?
מצרים מיינט, דא רעדט ער נישט, מצרים איז צוריק, לגבי די אידן איז צוריק, לגבי די וועלט איז דאס זעלבע, זיי האבן נישט געהערט דערפון.
מצרים מיינט עבודה זרה, מצרים מיינט אז מ’מיינט אז מ’דארף דינען די אלע המצרים, און נאכדעם פארגעסט מען אונזערע כופרים וטועים אחרי הבל. דאס מיינט, דאס איז דער טייטש מצרים.
און “הוציאנו ממצרים” מיינט “שלח לנו משה”. וואס מיינט “שלח לנו משה”? ער האט צוריק דערמאנט, אויפגעוועקט די אהבה פון אברהם אבינו, די אהבת אברהם אבינו, צוריק דערמאנט די ברית, די יחוד וואס אברהם אבינו האט געהאט, וואס ער האט געוואוסט אז מען דינט נאר דעם אייבערשטן. און דאס מיינט אז ער האט ארויסגענומען פון מצרים.
אין אנדערע ווערטער, וואס איז דער מעסעדזש, בקיצור, וואס לערנט אונז די נסי יציאת מצרים? ס’לערנט אונז וואס אברהם אבינו האט אונז געלערנט. ס’לערנט אונז אז ס’איז דא איין גאט און אים דארף מען דינען, און נישט מאכן קיין עסק פון די אלע אמצעים מיט אלע זאכן, ווייל דאס איז נישט קיין וועג, ווייל דאס ברענגט אז פון סוף זאל מען פארגעסן פון דיין גאט, אז מען זאל ווערן אן אפיקורס און זאל ווערן א כופר. אן אפיקורס איז אפשר נישט דער ווארט.
און “הוציאנו משם” זעען מיר בקיצור הדברים, איז דאס דער רמב”ם. וואס מ’האט געפרעגט צו דער רמב”ם, ער זאגט, איך ווייס נישט צו מ’איז ממש קלאר דאס, אבער דער רמב”ם, וואס מיינט דער גנות? וואס איז דער שבח יציאת מצרים של אמונה? וואס איז דער שבח יציאת מצרים של דעת?
וואס איז דער מעסעדזש פון יציאת מצרים? דער מעסעדזש פון יציאת מצרים איז אז מען זאל נישט זיין קיין מצרי, מען זאל נישט דינען עבודה זרה. דאס איז וואס מיר זאגן “משכו ידיכם מעבודה זרה”. דאס איז דער משמעות פון די רמזים אין דעם קרבן פסח, אז דאס איז א דחיה, מען זאל נישט דינען עבודה זרה, און פארשידענע אנדערע זאכן.
דער רמב”ם איז מרחיב באריכות דאס ענין פון קרבן פסח, אז מען זאל נישט… וואס הייסט עס? אז מען זאל אוועקגיין, מאוס מאכן דעם ענין פון עבודה זרה. דער רמב”ם איז אויך מסביר אזוי אין חלק ג’ פרק מ”ו באריכות וועגן קרבן פסח, די גבורים, וואס דאס איז דער עיקר ענין פון פסח.
און אין אנדערע ווערטער, ס’איז זייער קלאר צו זאגן, אויב מען גייט נישט א חסיד’ישע שטיקל זאגן, מצרים מיינט מצרים ומגבילים, מצרים מיינט אנדערע זאכן, וועלן מיר זען אפשר מארגן. אבער מצרים לויט’ן רמב”ם מיינט עבודה זרה. מצרים איז די שטאט פון עבודה זרה, און “הוציאנו ממצרים” מיינט “הוציאנו” אז מיר זאלן נישט זיין קיין מצרי, אז מיר זאלן נישט זיין קיין עובדי עבודה זרה.
כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד. זיי זענען נישט די מצריים. די מצריים האבן די אידן כמעט פארגעסן וואס אברהם אבינו האט מחדש געווען, כמעט געמיינט אז מען גייט צוריק צו דינען עבודה זרה. קומט משה רבינו און דערמאנט אונז, “ניין, אונז זענען נישט מצריים, אונז זענען בני אברהם”. אברהם אבינו האט נישט געדינט עבודה זרה. און “הוציאנו ממצרים” כדי… פארדעם איז משה רבינו געקומען, געמאכט אלע ניסים, און זאלן האבן די דעת האמת, כוונת הרמב”ם לא… דאס איז די ערשטע פשט פון די יאר…
—
די מצוה פון סיפור יציאת מצרים פאָדערט אַז מען זאָל מרבה זיין, מוסיף זיין, מחדש זיין ענינים — נישט בלויז „ריסייקלינג” פון אַלטע תורות, נאָר אַ נייע וועלט עפענען יעדע יאָר. דאָס איז אויך דער ענין פון „שואלין ודורשין קודם החג.”
„לספר” האָט אַ דאָפּלטע באַדייטונג: סיי מעשיות דערציילן, סיי דברי תורה מרחיב זיין — ביידע זענען חלקים פון דער מצוה.
די גרונט-שאלה וואָס שטייט אין צענטער: וואָס איז דער מעסעדזש פון יציאת מצרים? פאַרוואָס מאַכט מען פסח? די שאלה אַליין איז אַ גרעסערע ברכה ווי דער תירוץ.
—
דער ערשטער פּשוט’ער ענטפער: דער אייבערשטער האָט אונז אַרויסגענומען פון מצרים — מיר דאַנקען אים דערפאַר. דאָס איז דער ענין פון הלל והודאה (הלל המצרי, שירת הים, „בצאת ישראל ממצרים”).
—
דער רמב”ם איז דער ערשטער בעל המצוות וואָס האָט געמאַכט אַ באַזונדערע מצוה פון תרי”ג — „לספר ביציאת מצרים” (דאָס אַליין איז שוין אַ חידוש, נישט אַלע שטימען צו). ער זאָגט: „לספר פלאי ה’ בשפה רכה“, און „כל המרבה לספר ומאריך בדברים.”
פון זיין לשון קומען אַרויס פיר באַזונדערע נקודות וואָס מען קען מרבה זיין:
1. „גדולת מה שעשה לנו השם” — מאַכן גרעסער די נסים, מרחיב זיין די גדלות פון הקב”ה (ווי די מדרשים טוען: נישט איין נס, נאָר פופציג נסים, א.א.וו.)
2. „מה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס” — מרבה זיין אין דער רשעות פון די מצרים, ווי שלעכט זיי האָבן אונז באַהאַנדלט
3. „איך לקח השם נקמותינו מהם” — וויאַזוי דער אייבערשטער האָט נקמה גענומען (די מכות, די עונשים)
4. „להודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו” — דאַנקען דעם אייבערשטן פאַר זיין חסד
– (1) → „ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל”
– (2) → „פרעה הרשע גזר על הזכרים”, „וירעו אותנו המצרים”, „ויעבידו אותנו בפרך”
– (3) → די מכות, נקמה אין די מצרים
– (4) → הלל, „בצאת ישראל ממצרים”, הלל הגדול, נשמת
מעיקר הדין זאָגט מען איין ווארט פון יעדע זאך — די הגדה אַליין איז שוין דער „מרבה לספר”.
—
די ערשטע דריי נקודות זענען „סיפור דברים”, אָבער בפּשטות, דער עיקר פון פסח איז הודאה — דאַנקען דעם אייבערשטן. פאַר אַ איד וואָס זיין זיידע איז נאָך געווען אין מצרים, איז דאָס געווען לעבעדיג און פּערזענלעך — „מיר זענען אַרויס, מיר זענען געגאַנגען קיין ארץ ישראל, וחיינו.”
אָבער — ס’איז שוין געוויזן געוואָרן (פון ראשונים אין די פסוקים) אַז ס’איז נישט נאָר הודאה, ס’האָט אויך אַ מעסעדזש. און דאָ קומט דער שליסל-אונטערשייד:
> דאַנקען איז נאָר שייך ווען איך האָב עפּעס פון דעם יעצט. מ’קען נישט עכט דאַנקען אויף אַ בלויזע היסטאָרישע אידעע.
—
ר’ חיים קאַניעווסקי פרעגט: פאַרוואָס שטייט אין „על הניסים” נישט דער נס פון די נרות חנוכה (נאָר דער נס פון דער מלחמה)?
זיין תירוץ: דאַנקען איז נאָר שייך אויף אַ זאך וואָס האָט געטון צו דיר. דער נס פון דער מלחמה — אַז די אידן האָבן געכאַפּט דעם בית המקדש — איז געווען „לאבותינו ולנו”: מיר לעבן נאָך, מיר קענען מקיים זיין תורה, מיר האָבן נישט קיין פּראָבלעם מיט די יוונים. אָבער דער נס פון די נרות איז געווען אַ פּרטיות’דיגע זאַך דעמאָלטס — נישט עפּעס וואָס מיר האָבן הנאה פון היינט.
דער כלל: „שעשה ניסים לאבותינו ולנו” — מ’דאַנקט נאָר ווען אונז האָבן אויך נאָך אַלץ הנאה דערפון.
—
די הגדה זאָגט: „שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו” — ווען נישט יציאת מצרים, וואָלטן מיר נאָך אין מצרים. דאָס רעכטפאַרטיקט דאַנקען.
אָבער — מצרים עקזיסטירט שוין נישט! עם ישראל עקזיסטירט נאָך, אָבער די מצרים (ווי אַ פאָלק) זענען נעלם געוואָרן. אפשר אין דער צייט ווען מ’האָט געשריבן די הגדה (ביז צייט התנאים, ביז קלעאָפּאַטרא) האָט מצרים נאָך עקזיסטירט. אָבער שפּעטער — ס’איז דאָך נישטאָ קיין מצרים, פאַרוואָס זאָל מען זאָגן „מיר וואָלטן געווען אין מצרים”? דאָס מאַכט נישט עכט סענס.
מסקנא: ס’מוז זיין אַ טיפערער מעסעדזש — נישט בלויז הודאה (וואָס איז פּראָבלעמאַטיש בזמן הזה), נאָר אויך „להודיע” — צו מודיע זיין, „למען דעת”, „וידעו מצרים כי אני ה'”. דאָס איז נישט תלוי אין „איך האָב עפּעס פון דעם” — דאָס איז אַ פרינציפּ, אַ לימוד, אַ מעסעדזש וואָס בלייבט רעלעוואַנט אויך ווען מצרים עקזיסטירט שוין נישט.
דער חילוק פון דעם רמב”ם: להודות (דאַנקען) vs. להודיע (באַקאַנט מאַכן) — צוויי פאַרשידענע ענינים.
—
דאָ ווערט אַוועקגעשטעלט אַ יסודות’דיגער חילוק:
– הלל/הודאה = דאַנקען פאַר אַ טובה. דאָס פאָדערט אַז די טובה זאָל נאָך שטיין, „לנו ולאבותינו” — מ’זאָגט הלל נאָר אויף וואָס מ’האָט עפּעס פון דעם היינט. מ’קען נישט מאַכן אַ ברכה אויף אַ בלויזע דרשה.
– סיפור/לימוד = וואָס לערנט מען זיך פון דער היסטאָריע? דאָס איז אַ תורה-דימענסיע: גדלות השם, אמונות ודעות, לימודים. דאָס קען מען לערנען אפילו ווען מצרים עקזיסטירט שוין נישט, ווייל תורה איז חיי עולם — דער לימוד איז נישט אָפּהענגיק פון דער היסטאָרישער מציאות.
דאָס זענען צוויי באַזונדערע זאַכן — הלל און סיפור — און דער חילוק צווישן זיי איז דער ערשטער יסוד וואָס מ’דאַרף האָבן כדי אַריינצוגיין אין סיפור.
—
ווען עפּעס איז לעבעדיק, פרעגט קיינער נישט „וואָס לערנט מען זיך פון דעם?” — קיינער גייט נישט צו אַ חתונה און פרעגט „וואָס לערנט מען זיך פון חתונה האָבן?” מ’האָט חתונה, האָט מען חתונה. אויב מ’דאַרף פרעגן „וואָס לערנט מען זיך?” — איז פּשט אַז די זאַך אַליינס איז אין אַ געוויסע זין טויט, נישט עכט. אָבער — דער לימוד קען זיין „תחיית המתים” פאַר די זאַך — עס קען אויפלעבן וואָס איז אַנדערש טויט. דאָס איז אַן אמת, אַ תורה-אמת וואָס שטייט אויף זיך אַליין.
—
דער רמב”ם ברענגט נאָך אַ גרסא (נאָך דעם ספר המצוות) ווי ער באַשרייבט די מצוה: „לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים” — און „כל המרבה בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.” דער לשון „שאירעו ושהיו” איז אינטערעסאַנט — צוויי אויסדרוקן וואָס קלינגען ווי די זעלבע זאַך.
—
מ’זאָל זאָגן: „בני, כולנו היינו עבדים, כשפחה זו או כעבד זה” — מ’ווייזט אויף אַן עכטן עבד/שפחה (אָדער אַ בילד דערפון) און זאָגט: אַזוי זענען מיר געווען, „ובלילה הזה פדאנו הקב”ה ויוציאנו לחירות” — און היינט נאַכט האָט דער אייבערשטער אונז באַפרייט.
קריטישער דיוק: פאַר דעם קטן/טיפש שטייט גאָרנישט וועגן נסים, גאָרנישט וועגן מכות, גאָרנישט וועגן משה רבינו. נאָר: מיר זענען געווען עבדים, יעצט זענען מיר פריי. דאָס איז די סימפּליפיקאַציע — און אַ סימפּליפיקאַציע ווייזט וואָס דער מחבר האַלט פאַר דעם עיקר.
ווען מ’מאַכט אַ קיצור, איז אַלעמאָל אַ שאלה: וועלכע נקודה איז די מרכזית? מ’קען יציאת מצרים קיצורן אויף אַסאַך וועגן — קריעת ים סוף, צען מכות, אא”וו. דער רמב”ם’ס קיצור ווייזט אַז פאַר אים איז דער עיקר: עבדות → חירות.
„מודיעו מה שאירע לנו במצרים ובנסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו.” דאָ לייגט ער צו צוויי זאַכן וואָס פעלן ביים קטן/טיפש:
1. נסים
2. משה רבינו
– קטן או טיפש — גענוג איינס פון ביידע (אַ גדול טיפש איז אויך אין דער קאַטעגאָריע).
– גדול וחכם — מ’דאַרף ביידע: סיי גרויס סיי חכם. אַ קטן וחכם איז נישט גענוג — ווייל אַ קטן איז מצד זיין קטנות שוין אַ טיפש.
—
אַ שטאַרקע קשיא: לכאורה זענען נסים די גרינגסטע זאַך צו דערציילן! מכות — דם, צפרדע, כנים — דאָס זענען „פּיקטשערס”, גראַפישע בילדער, פּונקט אַזוי ווי דער עבד/שפחה וואָס מ’ווייזט דעם קטן. פאַרוואָס לאָזט דער רמב”ם דאָס אויס פאַר דעם טיפש?
—
| לעוועל | רמב”ם’ס טערמין | אינהאַלט |
|—|—|—|
| ערשטע | תיקון הגוף / שלימות ראשונה | מידות, בין אדם לחבירו, נגלה, עולם הזה |
| צווייטע | תיקון הנפש / שלימות שניה | דעות, שכל, אמונה, אלוקות |
– אַ מענטש וואָס איז מושחת במידות (גנב, וכדומה) קען נישט אָנקומען צו טיפע השגות.
– עס זענען מדרגות אין השגה אַליין — נישט בלויז שטופן אין צייט.
אַ בלינדער קען נאָכזאָגן קאָלירן (אָרענדזש, גרין, רויט) אָן מיסטעיקס, אָבער ער ווייסט נישט פון וואָס ער רעדט — ער האָט נישט דעם חוש. אַזוי אויך:
– אַ קינד (אָדער אַ טיפישער גדול) קען נאָכזאָגן עשר ספירות, מלאכים, חסידות — אָבער עס מיינט גאָרנישט צו אים.
– „אמונה הנאמרת בפה” — בלויז ווערטער, נישט אמת’דיגע השגה.
פאַר אַ קינד זאָגט מען „ס’איז דאָ אַ באַשעפער, שכר ועונש” — כדי ער זאָל נישט גנב’ענען. דאָס איז לעגיטים אַלס שלא לשמה, וואָס ברענגט סוף כל סוף צו לשמה. אָבער עס איז נישט עכטע דעת.
—
– אַ נס האָט אַ פּוינט — מ’לערנט עפּעס דערפון (רצון אלוקי, השגחה).
– פאַר אַ יונגל איז אַ נס בלויז „אַן אינטערעסאַנטע מעשה” — די שכל’דיגע מיסטיק פון אַ נס עקזיסטירט נישט אין זיין וועלט.
– „משה רבינו” ברענגט אַריין דעם עלעמענט פון לימוד — דאָס איז נאָר רעלעוואַנט פאַר איינער וואָס האָט שוין אַ נשמה/שכל צו פאַרשטיין.
– אין דעם קטן’ס וועלט עקזיסטירן עבדים — דאָס איז אַ עולם-הזה-קאָנצעפּט.
– „דו ביסט געווען אַן עבד, יעצט ביסטו פריי, דאַנק דעם וואָס האָט דיך אַרויסגענומען” — דאָס בלייבט אין דער לעוועל פון השגת עולם הזה, הכרת הטוב, הודאה.
—
דער רמב”ם אין חלק ג’ פרק מ”ג — מידות:
– געדענקען בימי הטובה אַז מ’איז אַמאָל געווען אַן עני/עבד
– ענוה, הכרת הטוב
– סוכות און פסח — זעלבע פונקציע: „בעבור זה עשה ה’ לי”
– דאָס איז על פי רוב ווי דער רמב”ם רעדט פון יציאת מצרים
– נסים ונפלאות פון יציאת מצרים
– לעוועל פון דעת, שלמות הנפש
– וואָס איז די דעת וואָס פסח לערנט אונז? — דאָס איז די הויפּט-שאלה.
—
עס איז אַמאָל געזאָגט געוואָרן אַ מהלך אַז ביי יציאת מצרים איז נתחדש געוואָרן אַ מציאות אין דער וועלט (בדומה צום רמב”ן / כוזרי — נתגלה שם הוי”ה, אַ שינוי אין דער וועלט). אָבער — דאָס איז נישט די שמועס-וועג וואָס ווערט דאָ געלערנט. דער שיעור גייט אין אַן אַנדער ריכטונג — דעם רמב”ם’ס וועג. דעם רמב”ן’ס וועג וועט מען בעזרת השם באַהאַנדלען שפּעטער.
—
דער רמב”ם ברענגט די ברייתא/גמרא (פּסחים) אַז מען דאַרף אָנהייבן מיט גנות און ענדיגן מיט שבח, אָבער ער טוישט אַביסל די לשון — און דווקא די שינויים גיבן אונז אַ בליק אין זיין הבנה.
| לעוועל | גנות | שבח | קאָרעספּאָנדירט צו |
|—|—|—|—|
| נשמה / דעת | „בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” (תרח ולפניו) | „קרבנו המקום לעבודתו” — דת האמת, הבדילנו מן התועים, קרבנו ליחודו | שכל / נשמה |
| גוף / עולם הזה | „עבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעות” | ניסים ונפלאות, חירותינו | גוף / מידות |
ביים סדר הייבט מען אָן דווקא מיט דער נשמה-לעוועל (עבודה זרה פון תרח) און ערשט דערנאָך גייט מען צו דער גוף-לעוועל (שעבוד מצרים). דאָס פּאַסט מיט דעם יסוד אַז אַלע תרי”ג מצוות האָבן צוויי לעוועלס: שכל/נשמה און גוף/מידות.
—
וואָס איז דער שייכות צווישן תרח’ס עבודה זרה און יציאת מצרים? כדי צו ענטפערן דאָס, דאַרף מען גיין צום רמב”ם הלכות עבודה זרה פּרק א’, וואו ער לייגט אַראָפּ זיין היסטאָרישע נאַראַטיוו פון עבודה זרה.
—
אַלע האָבן געוואוסט דעם אמת — איין גאָט, ער האָט באַשאַפן די וועלט, ער פירט זי, אים דאַרף מען דינען.
מענטשן האָבן ריכטיג פאַרשטאַנען אַז גאָט פירט נישט די וועלט גלייך/דירעקט, נאָר דורך אַ סדר פון שרי הכוכבים, מזלות, שכלים נבדלים, מלאכים. דאָס איז אמת.
אָבער דער הבל (טעות) איז געווען: זיי האָבן געמיינט אַז די אמצעים האָבן אַ כח עצמי, און אַז גאָט’ס רצון איז אַז מען זאָל זיי מכבד זיין/דינען. דאָס איז דער ערשטער שלב פון אַוועקגליטשן.
מען האָט אָנגעהויבן בויען מקדשים, פּסלים לכבוד די שטערנס/מלאכים. אפילו אויב דער כהן האָט געוואוסט אַז דער פּסל איז בלויז אַ רמז, דער פּשוט’ער מענטש האָט נאָר געזען דעם פּסל — און פאַר זיין וועגן טאָר מען דאָס נישט טון (חינוך-אַרגומענט).
צום סוף האָט מען אינגאַנצן פאַרגעסן פון דעם אייבערשטן אַליין. אפילו די כהנים האָבן נאָר געוואוסט פון מלאכים/שכלים — אָבער נישט פון אַ גאָט וואָס איז העכער פון זיי. קיינער האָט נישט געוואוסט פון קיין גאָט. עבודה זרה פירט צום סוף צו אפיקורסות/כפירה.
1. אמת-טעם: עס איז פּשוט אַ טעות — די אמצעים זענען נישט קיין גאָט.
2. חינוך/פּראַקטישער טעם: עס איז גורם — וואָס מער מען באַטאָנט די אמצעים, אַלץ מער פאַרגעסט מען דעם עיקר, ביז מען ווערט אַ כופר.
—
| לשון | באַדייט | שלב |
|—|—|—|
| תועים אחר ההבל | דור אנוש’ס טעות — מיינען אַז אמצעים האָבן כח עצמי | אָנהייב |
| רודפים אחר עבודה זרה | בויען מקדשים, פּסלים, אַקטיוו דינען | אינצווישן |
| כופרים | פאַרגעסן בכלל פון גאָט — ענד-רעזולטאַט | מסקנא |
—
אברהם אבינו האָט אַליין צוריק-אַנטדעקט דעם אייבערשטן דורך שכל’דיגע חכמה — ער האָט אַריינגעטראַכט, איינגעזען אַז עבודה זרה איז פאַלש, פאַרשטאַנען אַז ס’איז דאָ איין גאָט וואָס האָט באַשאַפן אַלעס, צובראָכן די עבודה זרות, און — דאָס איז דער עיקר — אָנגעהויבן אויסלערנען מענטשן אַז ס’איז דאָ איין גאָט און אים אַליין זאָל מען דינען. דאָס איז דת האמת.
– „וקרבנו ליחודו” = צו וויסן אַז ס’איז נאָר דאָ איין גאָט (יחוד השם — ער איז למעלה פון אַלע מושגים און השכלות).
– „וקרבנו לו” = אַז מיר דינען נאָר אים אַליין, נישט קיין צורות, נישט קיין אמצעים.
דאָס זענען צוויי באַזונדערע מדרגות: וויסן אַז ער איז איינער, און אים אַליין דינען.
—
דער רמב”ם אין הלכות עבודה זרה פּרק א’ דערציילט דעם גאַנצן סדר:
– אברהם → יצחק → יעקב → צוועלף שבטים — אַלע האָבן געהאַט דת האמת (נאָך פאַר מתן תורה).
– „עד שארכו הימים לישראל במצרים” — די אידן האָבן זיך אויסגעמישט מיט די מצרים און זענען צוריקגעפאַלן צו עבודה זרה.
אַ גרויסער חידוש: דער „מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” איז געשען צוויי מאָל:
1. ביי תרח (פון דור אנוש’ס טעות).
2. צוריק אין מצרים — כמעט אַלע אידן זענען צוריקגעפאַלן.
—
דער רמב”ם שרייבט: „חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה.”
פאַרוואָס דערמאָנט דער רמב”ם דאָס? ווייל משה רבינו קומט פון שבט לוי. שבט לוי איז דער ברידזש — זיי האָבן נישט געמאַכט דעם צווייטן פאַל, און דורך זיי איז די ירושה פון אברהם אבינו’ס דעת געראַטעוועט געוואָרן.
—
אַ קריטישער פּונקט: משה רבינו האָט נישט סתם אַ נייע זאַך געברענגט. ער האָט געראַטעוועט די מורשה פון אברהם אבינו. ער האָט צוריק דערמאָנט און אויפגעוועקט דעם יחוד וואָס אברהם אבינו האָט געוואוסט — אַז מען דינט נאָר דעם אייבערשטן. ער האָט אויסגעקליבן שבט לוי און זיי געלערנט תורה ומצוות.
—
מצרים = עבודה זרה. מצרים איז נישט בלויז אַ געאָגראַפישער פּלאַץ — עס רעפּרעזענטירט דעם צושטאַנד פון עבודה זרה, דעם צוריקפאַל צו דינען אמצעים און צורות.
„הוציאנו ממצרים” = „שלח לנו משה” — גאָט האָט געשיקט משה רבינו כדי צוריק צו דערמאָנען די אהבת אברהם אבינו, די ברית, דעם יחוד.
דער מעסעדזש פון יציאת מצרים (לויטן רמב”ם): מען זאָל נישט זיין קיין מצרי, מען זאָל נישט דינען עבודה זרה. „משכו ידיכם מעבודה זרה” — דאָס איז דער עיקר ענין.
—
דער רמב”ם (מורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”ו) איז מסביר אַז קרבן פסח איז בעצם אַ דחיה און מיאוס פון עבודה זרה — מען זאָל מאוס מאַכן דעם ענין פון עבודה זרה. די רמזים אין קרבן פסח שטעלן דאָס אַלץ פאָר.
—
„כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים” — מיר זענען נישט מצריים, מיר זענען בני אברהם. די מצריים האָבן כמעט געמאַכט אַז מיר זאָלן פאַרגעסן אברהם אבינו’ס חידוש. משה רבינו איז געקומען, געמאַכט אַלע ניסים, און צוריקגעברענגט די דעת האמת.
דאָס איז דער ערשטער פּשט אין דעם ענין — מאָרגן וועט מען אפשר זען אַנדערע טייטשן (ווי דער חסיד’ישער פּשט אַז „מצרים” מיינט „מצרים ומגבילים” — באַגרענעצונגען).
—
“`
שאלה: וואס איז דער מעסעדזש פון פסח?
↓
פּשוט’ער ענטפער: הודאה/דאנקען → רמב”ם’ס 4 נקודות
↓
פּראבלעם: דאנקען פאדערט הנאה היינט → מצרים עקזיסטירט שוין נישט
[ראיה: ר’ חיים קאניעווסקי אויף חנוכה]
↓
חילוק: הלל (דאנקען) ≠ סיפור (לימוד/תורה)
↓
רמב”ם: קטן/טיפש = עבדות→חירות (עולם הזה) | חכם = נסים + משה רבינו (דעת)
↓
קשיא: פארוואס נסים נישט פאר’ן קטן?
↓
תירוץ: רמב”ם’ס צוויי-לעוועל סיסטעם (תיקון הגוף / תיקון הנפש)
[משל הבלינדער: נאכזאגן ≠ פארשטיין]
↓
„מתחיל בגנות”: נשמה-לעוועל = תרח’ס ע”ז | גוף-לעוועל = שעבוד
↓
קשיא: וואס האט תרח מיט יציאת מצרים?
↓
תשובה: הלכות ע”ז פרק א’ — היסטאריע פון דעגראדאציע:
אמת → הבל → ע”ז → כפירה
↓
אברהם’ס רי-דיסקאווערי → קייט ביז מצרים → צווייטער פאל
↓
שבט לוי בלייבט טריי → משה רבינו = הצלת ירושת אברהם
↓
מצרים = עבודה זרה | יציאת מצרים = ארויס פון ע”ז
↓
קרבן פסח = מיאוס פון ע”ז
↓
מסקנא: „כי עבדי הם” — מיר זענען בני אברהם, נישט מצריים
[דאס איז דער ערשטער פּשט — ווייטער וועט מען לערנען נאך]
“`
רבותי, אביסל מקיים זיין כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. די מצוה צו מרבה זיין, צו מוסיף זיין, צו מחדש זיין ענינים פון יציאת מצרים, ענינים פון חג הפסח, אזוי ווי דער ענין פון שואלין ודורשין קודם החג [שואלין ודורשין: מ’פרעגט און מ’דרשנט, מ’לערנט די הלכות פון יום טוב פאר דעם יום טוב], וואס איז בעיקר דער ענין פון פשוט מרבה צו זיין.
און אזוי ווי ס’איז נוהג זיך צוצוגרייטן אביסל פאר די יום טוב, הגם בעיקר האט מען געדארפט לערנען פסח אליין בעזרת השם, אבער אונז טרעפן זיך נישט, ס’איז שווער, וועלן מיר לערנען אביסל יעצט.
און מ’לערנט אסאך זאכן, יעדע יאר לערנט מען נייע זאכן, נייע קנייטשן, נייע הבנות, נייע חידושים. באמת דארף זיין א גאנצע חידוש, מ’דארף א גאנצע נייע וועלט דארף מען עפענען יעדע יאר, מ’קען נישט איבערזאגן תורות פון פאר יאר, איבערמאכן זאכן, דאס איז ריסייקלינג. אבער פארדעם דארף מען נאך אביסל מסדר זיין, אביסל קלאר מאכן.
און זיך הייבן דא אזוי, לפי הענין, לפי היכולת, לפי המזדמן וואס מ’לערנט יעדן טאג, און אפשר אביסל אנקומען צו חידושי תורה אויך, אז דאס איז כל המרבה לספר, דאס איז דער אופן וואס איך שטעל אוועק, דער סארט חידושי תורה, דאס איז מרבה לספר.
מרבה לספר, לספר, אזוי ווי יעדער איינער ווייסט, מיינט סיי צו פארציילן מעשיות, סיי צו עוסק זיין אין דברי תורה, צו מרחיב זיין די הבנה.
און ס’דאכט מיר אזוי, ס’איז געווען אמאל, מיר האבן געלערנט אמאל, פאר צוויי יאר צוריק מיין איך, האבן מיר געלערנט א סעריע שיעורים, האבן מיר דורכגעגאנגען, און ס’איז א זייער וויכטיגע, די שאלה אליין איז א גרעסערע ברכה ווי די תירוץ אין א געוויסע זין.
האבן מיר דורכגעגאנגען אז אונז לערנען פסח, ס’איז דא אזוי ווי מ’זאגט כאילו א מעסעדזש, ס’איז דא א מעסעדזש פון די מעשה פון פסח, פון די מעשה פון יציאת מצרים, אז מ’איז מסופר סיפור יציאת מצרים, ס’האט לכאורה א מעסעדזש, יא?
מ’קען, מ’קען זאגן אן א מעסעדזש, לאמיר קלאר מאכן, מ’האט שוין קלאר געמאכט אין אפאר אופנים, אבער מ’קען זאגן צוויי זאכן. מ’קען זאגן אז פארוואס מאכט מען פסח? וואס איז די ענין פון „למען תספר באזני בנך ובן בנך” [למען תספר באזני בנך ובן בנך: כדי אז דו זאלסט דערציילן אין די אויערן פון דיין זון און דיין אייניקל]? וואס איז די ענין פון מאכן א סדר, פון מאכן פסח?
קען מען זאגן, פשוט, דער אייבערשטער האט אונז געטון א טובה, דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, דאנקען מיר אים אויף דעם. ס’איז די ענין פון הלל [הלל: די מזמורים פון הודאה וואס מ’זאגט אויף יום טוב].
אזוי ווי מיר האבן געלערנט, ווען די אידן האבן געזאגט הלל ווען זיי זענען ארויסגעגאנגען פון מצרים, האבן זיי געזאגט שירת הים [שירת הים: דאס ליד וואס די אידן האבן געזונגען ביים ים סוף]. לויט איין נוסח אין די גמרא אין פסחים האבן זיי געזאגט הלל, הלל המצרי. אקעי, פיין, די הלל המצרי וואס מיר האבן רעדט זיך „בצאת ישראל ממצרים” [בצאת ישראל ממצרים: ווען ישראל איז ארויסגעגאנגען פון מצרים]. דאס איז איין מהלך, עכ”פ פשוט הלל הודאה. די ענין פון הלל איז די ענין פון הודאה. דאס איז זיכער די ערשטע זאך.
ווען מ’לערנט למשל אין ספר המצוות, און מ’איז מדייק אין די רמב”ם אין ספר המצוות אין עשה קנ”ז [עשה קנ”ז: די הונדערט זיבן און פופציקסטע מצות עשה], ווי ער לייגט אראפ די מצוה פון „לספר ביציאת מצרים”. דער רמב”ם איז דער ערשטער בעל המצוות וואס האט געמאכט א מצוה פון די תרי”ג מצוות [תרי”ג מצוות: די זעקס הונדערט דרייצן מצוות] „לספר ביציאת מצרים”. ס’איז נישט פשוט, ס’איז א חידוש וואס ער האט געהאט, ס’איז נישט קלאר אז ס’איז ריכטיג אזוי. על כל פנים, אזוי האט דער רמב”ם מסדר געווען אז ס’איז דא אזא מצוה.
און ער זאגט אזוי, די מצוה איז „לספר פלאי ה’ בשפה רכה” [לספר פלאי ה’ בשפה רכה: צו דערציילן די וואונדער פון השם אין א ווייכע שפראך]. און ער זאגט „כל המרבה לספר”, און מיר האבן אמאל געוואוסט וואס איז דאס „כל המרבה לספר”, „כל המרבה לספר ומאריך בדברים” [ומאריך בדברים: און פארלענגערט אין די רייד].
און ער זאגט אזוי, „בגדולת מה שעשה לנו השם” [בגדולת מה שעשה לנו השם: אין דער גרויסקייט פון וואס השם האט אונז געטון], מאריך זיין אין די גרויסקייט וואס דער אייבערשטער האט אונז געטון, מאכן גרעסער די נסים, אריינקלערן, מרחיב זיין וואס איז די גרויסקייט דערפון.
„ומה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס” [ומה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס: און וואס ער האט געטון צו די מצרים פון עוול און חמס].
די צוויי זאכן איז אינטערעסאנט, סתם אז מ’איז מדייק אין די לשון. יעדע זאך וואס מ’דארף מרחיב זיין? „כל המרבה לספר”, וועלכע נקודה? וואס זאל מען מרבה לספר? איז דא צוויי זאכן וואס מ’מאכט גרעסער. יא, „מרבה לספר” טייטש מ’קען גרעסער מאכן.
יא, אזוי ווי דאס וואס די מדרשים טוען, יא? איז דאס געשען ממש אזוי? ס’איז נישט געשען. מ’מאכט גרעסער וואס ס’איז געווען. יא, ס’שטייט סתם אז ס’איז געווען איין נס, מאכט מען גרעסער, ס’איז נישט געווען סתם איין נס, ס’איז געווען פופציק נסים. יא, דאס איז איין זאך, מאכן גרעסער וואס דער אייבערשטער האט געטון. אדער מ’זאל מעמיק זיין, מבאר זיין די גדלות דערפון, אזוי ווי די דרך המדרש, בדרך מליצה, בדרך מוסר, מ’איז ממחיש די שמחה, מ’לייגט צו נסים, מ’לייגט צו מעשיות, און אזוי ווייטער. דאס איז איינס, מאכן גרעסער.
וואס נאך מאכן גרעסער? די רשעות פון די מצריים, ווי שלעכט די מצריים זענען געווען. און דאס איז דאך נאמבער צוויי.
„וירא ישראל את היד הגדולה” [וירא ישראל את היד הגדולה: און ישראל האט געזען די גרויסע האנט] — שטייט דאך נישט אין די פסוק אז דאס איז נישט מפורש, און אין די הגדה איז נישט מפורש דאך, וואס איז די וועג צו טון? מען לייגט צו, די מצרים האבן געשלאגן, אזוי ווי יעדער ווייסט די מעשיות פון די מדרשים, מען קען מאריך זיין על פי אוימעק און אזוי ווייטער. דאס איז די צווייטע זאך.
די דריטע זאך, „ואיך לקח השם נקמותינו מהם” [ואיך לקח השם נקמותינו מהם: און וויאזוי השם האט גענומען אונזער נקמה פון זיי], וויאזוי דער אייבערשטער האט אונז נקמה גענומען. עס זענען דאך צוויי אנדערע זאכן. אפשר מיינט ער אז עס איז א המשך פון די זעלבע זאך, אבער מען קען זאגן אז עס זענען צוויי אנדערע זאכן.
עס איז דא „גדולת מה שעשה השם”, יא, „לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל” [לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל: צו אלע די אותות און מופתים וואס משה האט געטון פאר די אויגן פון גאנץ ישראל], די גרויסע נסים וואס איז א גרויסער חידוש הנס, און אזוי ווייטער. מען קען עס רופן מצד גדולת השם.
נאכדעם איז דא מצד די נקמה, דאס הייסט, אין דעם מצרי וואס ער האט אונז אזוי אונטערדרוקט און געשלאגן, יענער האט זיך טאקע באקומען די עונשים און אוועקגעכאפט זיינע קינדער, און אזוי ווייטער ווי די מעשיות וואס גייען אין די מדרשים. דאס איז „לקיחת נקמותינו מהם”.
נאכדעם, די פערטע זאך זאגט ער, „ולהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו” [ולהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו: און צו דאנקען אים יתברך אויף וואס ער האט אונז גומל געווען פון זיינע חסדים]. דאנקען דעם אייבערשטן וואס ער האט אונז געגעבן א טובה, אונז גומל חסד געווען.
קומט אויס פון די רמב”ם, פון די לשון ספר המצוות, פיר אנדערע זאכן וואס מען קען מרבה זיין אין לספר:
1. מען קען מרבה זיין גדולת מה שעשה לנו השם
2. מען קען מרבה זיין מה שעשה לנו המצרים
3. מען קען מרבה זיין איך לקח השם נקמותינו מהם
4. און מען קען להודות לו יתברך
אפשר קומט טרעפן אין די הגדה ביינו בלע”ז, קען מען אוועקשטעלן, איך ווייס נישט:
למשל „ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל” [ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל: געבענטשט איז דער אָרט, געבענטשט איז ער, געבענטשט איז דער וואס האט געגעבן תורה צו זיין פאלק ישראל], דאס איז להגדיל מה שעשה לנו השם.
יא, „מה שעשה לנו המצרים” — דאס איז „פרעה הרשע גזר על הזכרים, וירעו אותנו המצרים, ויעבידו אותנו בפרך” [פרעה הרשע גזר על הזכרים, וירעו אותנו המצרים, ויעבידו אותנו בפרך: פרעה דער רשע האט גזר געווען אויף די זכרים, און די מצרים האבן אונז געטון שלעכטס, און זיי האבן אונז געארבעט מיט פרך], פארשידענע חלקים פון דעם.
„ואיך לקח השם נקמותינו” — דאס איז מ’רעדט פון די מכות, מ’רעדט וויאזוי מ’האט נקמה גענומען אין די מצרים.
און נאכדעם „להודות” — דאס איז ווי מ’זאגט, יא, „בצאת ישראל ממצרים”, הלל, יא, „הללו עבדי ה'” [הללו עבדי ה’: לויבט, קנעכט פון השם], „הלל הגדול”, „נשמת”. דאס איז אלעס הרחבות פון… אזוי טוט מען טאקע אין די הגדה, יא.
מעיקר הדין, לכאורה, זאגט מען איין ווארט הלל, אדער מ’זאגט איין ווארט פון די אלע זאכן, און מ’איז יוצא. און די הגדה איז שוין מרחיב געווען, אזוי ווי ער ברענגט „כמו שאמרו כל המרבה לספר הרי זה משובח”. דאס זענען די פיר זאכן.
און די אלע פיר זאכן, די ערשטע דריי איז סיפור דברים, אדער צוויי פון זיי איז סיפור דברים. אבער בפשטות, די עיקר איז, פארוואס מאכט מען פסח? מ’פרעגט א איד, פארוואס מאכט מען פסח?
בפשטות, ס’איז נישט ממש וואס ס’שטייט אין ספר דברים, אבער בפשטות, וואס מאכט מען פסח? כדי צו דאנקען דעם אייבערשטן.
מיר האבן שוין מאריך געווען לעצטע יאר אויך מער אין פשוטו של מקרא, אז מיר האבן מסביר געווען פאר א איד וואס איז געווען דעמאלט, זיין זיידע איז נאך געווען אין מצרים — זיין מאמע’ס זיידע, נישט זיין זיידע טעארעטיש — זיין זיידע כפשוטו איז געווען אין מצרים, איז זיכער די עיקר שמחה, די עיקר חיות פון פסח איז געווען אז מיר זענען ארויס פון מצרים, מיר זענען געגאנגען קיין ארץ ישראל, וחיינו.
איצט, מיר האבן שוין געלערנט אבער אז ס’איז געקומען שפעטער. ראשונים אין די פסוקים קען מען דאס זען, מיר האבן שוין געוויזן לעצטע יאר, ראשונים אין די פסוקים זעט מען דאס, אז ס’איז נישט נאר דאס. ס’האט אויך א מעסעדזש.
וואס איז די מעלה פון א מעסעדזש? די מעלה פון א מעסעדזש איז אז דאס איז שוין נישט קיין זאך וואס איז נאר שייך צו דאנקען.
דאנקען, איך האב געזען אין ר’ חיים קאניעווסקי’ס ספר אויף די תורה, טעמא דקרא אויף חנוכה, ער ברענגט אויך פון איינעם, ער רעדט וועגן דעם אז דאנקען איז נישט שייך אויף א זאך וואס האט נישט געטון צו דיר.
ער זאגט אזוי, ער זאגט פאר א תירוץ, ווייל וואס שטייט נישט אין על הניסים די נס פון די נרות חנוכה? דאס איז די קשיא וואס אלע פרעגן. ס’שטייט די נס פון די מלחמה, ס’שטייט „ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות” [ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות: און נאכדעם זענען געקומען דיינע קינדער… און האבן אנגעצונדן ליכט], אבער ס’איז א חלק פון די סיפור, ס’שטייט נישט „ונעשה נס והדליקו נרות” [ונעשה נס והדליקו נרות: און ס’איז געשען א נס און זיי האבן אנגעצונדן ליכט].
זאגט ער אזוי, אז ס’איז געשען צו דיר א נס, יא? דער אייבערשטער האט געהאלפן אז דו האסט געקענט מאכן א מצוה. מ’קען אפילו אויף דעם דאנקען. ס’איז נישט קיין נס פאר מיר, ס’איז א נס פאר’ן אייבערשטן אז מ’קען מאכן א מצוה. אקעי, זאגן מיר אז ס’איז געשען צו דיר א נס אז דו קענסט מאכן א מצוה. דו דאנקסט דעם אייבערשטן, דו מאכסט א הלל והודאה.
אבער ס’איז געשען פאר דיין טאטע א נס אז ער האט געקענט מאכן א מצוה, און ס’איז געשען עפעס צו אים וואס דו האסט מיט דעם גארנישט, וואס האסטו צו דאנקען? מיין טאטע האט געשען א גוטע זאך, פארוואס דארף איך דאנקען אז מיין טאטע האט געשען?
ווען דאנקט מען? אזוי זאגט ער. ווען דאנקט מען אויף א נס שנעשה לאבותינו [שנעשה לאבותינו: וואס איז געשען צו אונזערע אבות]? „שעשה ניסים לאבותינו ולנו” [שעשה ניסים לאבותינו ולנו: וואס האט געטון נסים צו אונזערע אבות און צו אונז]. ס’איז א זאך וואס אונז האבן נאך אלץ הנאה דערפון.
אזוי ווי מ’זעט טאקע ביי פסח, די הגדה איז מדגיש, פון די משנה, „שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו” [שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו: נישט נאר אונזערע אבות אליין האט ער גאל געווען, נאר אונז]. דאס הייסט, ווען נישט גאולת מצרים, זענען מיר דאך אויך אינדרויסן פון מצרים. אז מיר זענען שוין אינדרויסן פון מצרים, מיר זענען דאך אלץ אינדרויסן, קען מען דאנקען „שעשה לאבותינו ולנו”. דאס איז די טייטש, „שעשה ניסים לאבותינו ולנו”. אבותינו, ולנו בכלל אבותינו. און ס’איז געווען נסים צו אונז בכלל, די נסים שנעשו לאבותינו. אז דאך, די נסים וואס איז געשען צו זיי איז געשען צו אונז.
דאס זאגט ער דארט, אז די זאכן פון די מלחמה, אז די אידן האבן געכאפט די בית המקדש און אזוי ווייטער, דאס האט נאר געווען לאבותינו ולא לנו. אונז זענען דאך אויך, אונז זענען אייניקלעך, אונז זענען נישט געשטארבן, אונז קענען מקיים זיין די תורה, די יוונים לאזן אונז, און אזוי ווייטער, אונז האבן נישט קיין פראבלעם מיט די יוונים. אבער דאס איז געווען עפעס א פרטיות’דיגע זאך דעמאלטס, אויף דעם איז שייך צו דאנקען. אזוי טענה’ט ער, א טענה, און איך קען מסכים זיין אויף פשוט’ן דא.
אבער די נקודה וואס איך וויל דא ארויסנעמען איז ריכטיג. די נקודה וואס איך נעם דא ארויס איז אז דאנקען איז אלעמאל א זאך וואס איך האב עפעס פון דעם יעצט. ס’איז נישט שייך עכט צו דאנקען אויף אן איידיע, אויף א זאך וואס איז געשען דעמאלטס, א היסטאריע.
אויף די היסטאריע איז שייך אנדערע זאכן, דאס איז וואס איך וויל זאגן. אויף חנוכה, אזוי ווי ער זאגט, אז מיר רעדן וועגן די נס חנוכה, ווייל דעמאלטס איז מער אזוי געווען א ענין פון להודיע [להודיע: צו מודיע זיין, באקאנט צו מאכן], נישט קיין ענין פון דאנקען.
מיר האבן גערעדט פורים אויך פון די רמב”ם, אז ס’איז דא צוויי דיוקים, ס’איז דא להודות [להודות: צו דאנקען] און ס’איז דא להודיע. מיר זאלן אים פשוט הודאה, און פארוואס דארף מען אים הודאה? על כל פנים, הודאה איז איין זאך, און הודאה, יא, מ’קען זאגן הודאה מיט א יו”ד און הודאה מיט אן עי”ן און א ה”א, צו מודיע זיין, למען דעת [למען דעת: כדי צו וויסן], וידעו מצרים וידעו כי אני ה’ [וידעו מצרים וידעו כי אני ה’: און די מצרים זאלן וויסן און זיי זאלן וויסן אז איך בין השם] און אזוי ווייטער, וואס ס’שטייט אזעלכע סארט זאכן. דאס איז שוין נישט קיין זאך וואס איז תלוי אין איך האב עפעס פון דעם.
ס’איז דא אן אנדערע פשט, זייער אינטערעסאנט, ס’איז דא אן אנדערע פשט אין די „אף עתה אנו גאולים מהם” [אף עתה אנו גאולים מהם: אפילו איצט זענען מיר גאל געווארן פון זיי]. יא, די „אף עתה אנו גאולים מהם” זאגט אויף א פשט, פאר דעם קען מען דאנקען.
אבער ס’קען זיין אז אן דעם, נאך אזוי ווי איך טראכט אז בזמן הזה, הגם טעארעטיש זענען מיר אויך טאקע „ראו עינינו ומשועבדים היינו לפרעה במצרים” [ראו עינינו ומשועבדים היינו לפרעה במצרים: זעט מיט אייערע אויגן און משועבד זענען מיר געווען צו פרעה אין מצרים], אבער דאס איז נישט, איך ווייס נישט צו איך זאל זאגן, ס’איז נישט ריכטיג היינט בזמן הזה.
מצרים עקזיסטירט דאך שוין נישט. אונז עקזיסטירן נאך אביסל, עם ישראל, אבער מצרים עקזיסטירט שוין נישט, נישט די מצרים, דאס איז מצרים, אבער די מצרים זענען נעלם געווארן שוין. ס’קען זיין בזמן וואס מ’האט געשריבן די הגדה האט עס נאך עקזיסטירט, און מצרים האט דאך עקזיסטירט פאר א לאנגע צייט, ביז… איך ווייס נישט פונקטליך ווען. ביז קלעאפעטרא, אבער בפנים ביז די זמן התנאים אפשר קען מען זאגן.
אבער עס קען זיין די הגדה איז נאך פון א צייט וואס מצרים איז נאך געווען אן עכטע זאך, וועלכע איז א חלק פון מצרים וואס איז נאך געווען תחת יד רומא [תחת יד רומא: אונטער דער האנט פון רוים] און אזוי ווייטער.
אבער ביז שפעטער, עס איז דאך נישטא קיין מצרים, איז דאך נישט עכט שייך צו זאגן אז אונז וואלטן מיר געווען אין מצרים. ס’איז דאך נישטא מצרים, פארוואס מאכט עס נישט עכט קיין סענס? קען מען זאגן, דא האסטו דאך תורת יעקב, א צייט וואס איז שוין אראפ פון די צייט.
אבער עס קען זיין אז אן דעם, נאך אזוי ווי איך טראכט אז בזמן הזה, הגם טעארעטיש איז עס אויך אטאקע “ראינו ונינו ועבדים היינו לפרעה במצרים”, אבער דאס איז נישט… איך ווייס נישט צו מ’טאר זאגן, עס איז נישט עכט ריכטיג היינט בזמן הזה. דאס הייסט, מצרים עקזיסטירט דאך שוין נישט. אונז עקזיסטירן נאך אביסל, עם ישראל, אבער מצרים עקזיסטירט שוין נישט. נישט די מצרים, דאס איז מצרים, אבער די מצרים זענען נעבעך אוועקגעפארן שוין.
עס קען זיין אז די זמן וואס מ’האט געשריבן די הגדה האט עס דאך עקזיסטירט, און מצרים האט דאך עקזיסטירט פאר א לאנגע צייט, ביז… איך ווייס נישט פונקטליך ווען, מ’דערציילט ביז קלעאפאטרע, אבער על כל פנים ביז די זמן התנאים, אפשר קענסטו זאגן. אבער עס קען זיין די הגדה איז דאך פון א צייט וואס מצרים איז נאך געווען אן עכטע זאך, וועלכעס א חלק פון מצרים איז נאך געווען תחת יון, און אזוי ווייטער. אבער שפעטער, איז דאך נישטא קיין מצרים, איז נישט עכט שייך צו זאגן אז אונז זענען געווען אין מצרים. ס’איז דאך נישטא מצרים, פארוואס… עס מאכט נישט עכט קיין סענס.
קענסט זאגן, דא איז א זאך תורה, איז יעצט א צייט וואס שוין רוב פון די תורות זענען, אז מ’מיינט טאקע נישט דאס, מ’מיינט טאקע נישט צו דאנקען. דאנקען מיר זאלן האבן פועל’ן נאכדעם א ברכה, “להלל ולהודות”. מ’קען עפעס מאכן א ברכה פאר א דרשה? ס’קוקט נישט אויס אזוי. נאר וואס? דאן די ידיעות, ווען די טובה שטייט שוין. פון דעם וואס מ’איז געגאנגען אין מצרים לערנט מען זיך זאכן, לערנט מען זיך גדולת השם, לערנט מען זיך לימודים פון אמונה, לימודים פון אמונות ודעות, און אזוי ווייטער. דאס קען מען לערנען פון די היסטאריע, מען קען עס לערנען פון די פון וואס עס איז היינט, מען קען עס לערנען אין אסאך אנדערע וועגן, אבער דאס איז די אנדערע סארט נקודה. ס’איז דא א חילוק פון א ידיעה, וואס דאס איז פארוואס מ’זאגט הלל. דעמאלט לכאורה קען מען נאר זאגן אויף וואס אונז האבן עפעס פון דעם היינט, “לנו ולאבותינו”, ווי ישלם, וויאזוי אויף וואס פונקטליך מ’זאגט הלל ווען ס’איז פסח.
און נאכדעם איז דא דער סיפור. מ’קען עס רופן דער סיפור, עס איז נישט סיפור יציאת מצרים, עס איז נישט די זעלבע זאך ווי להלל על יציאת מצרים. הגם קען זיין אז ס’איז נכלל די זעלבע זאך, פון וואו שטייט אז מ’דארף עס זאגן הלל? אפשר אויך פון דעם, מ’דארף מעיין זיין. אבער איך זאג נאר די חילוק, אז ס’איז צוויי אנדערע זאכן. דאס איז די ערשטע יסוד וואס מ’דארף האבן צו קענען אריינגיין אין סיפור.
עס איז דא הלל, עס איז דא סיפור, אדער וואס לערנט מען זיך?
אזוי ווי מען זאגט, אונז פירן זיך אזוי געווענליך, עס קומט א שבת, עס קומט א יום טוב, עס קומט עני פרשה וואס מען לערנט, זאגט מען, וואס לערנט מען זיך פון דעם? וואס לערנט מען זיך פון דעם מיט א טייטש? ווען א זאך איז דא, פרעגט מען נישט וואס מען לערנט זיך. קיינער גייט נישט צו א בר מצוה, אפשר איז דא וואס גייען יא, ווייל ס’איז אויך נישט עכט. אבער קיינער גייט נישט צו א חתונה און זאגט, וואס לערנט מען זיך פון דעם וואס מען האט חתונה? מען האט חתונה, האט מען חתונה. יעצט, פארוואס מאכט מען פונקטליך צו ברעכן די גלאז? כדי צו געדענקען די חורבן בית המקדש. פארוואס טאנצט מען די חתן ארום די כלה? דאס קען מען אפשר זאגן טייטשן, אפשר פירושים וואס מען לערנט זיך פון זיין. אבער א פאקט פרעגט קיינער נישט וואס מען לערנט זיך. יא, אויב מען דארף פרעגן וואס מען לערנט זיך, איז פשט אז די זאך אליינס איז טויט, אין א געוויסע זין איז עס נישט עכט. אז מען דארף וויסן וואס מען לערנט זיך. נו אוודאי, דאס קען מחיה מתים זיין די זאך. דאס קען זיין תחיית המתים אין די תורה. דאס קען אויפלעבן די זאך, אז מען וועט זיך עפעס לערנען פון דעם.
א מעשה פון היסטאריע קען מען זיך לערנען פון מעשיות וואס זענען אמאל געווען, קען מען זיך לערנען פונקט אזוי ווי מעשיות וואס זענען געווען היינט. איז מצד די תורה, ווי זיי זאגן אלעמאל, די תורה איז חיי עולם, מצד די תורה, מצד די לימוד, איז אפילו דו זאגסט אז היינט איז שוין נישטא קיין מצרים, אפילו “אלי הוציא” קען נאך שיין חל זיין. פארוואס? ווייל ס’איז נישטא קיין מצרים? וואס איז די תירוץ וואס מען האט געווען? ס’וואלט עפעס אנדערש געשען, איך ווייס נישט וואס. מען קען זאגן טייטש, איך זאג נישט אז מען קען נישט פארענטפערן יענע קשיא.
די אנדערע וועג, די זאך וואס מען קען טון איז וואס מען קען ווייזן, מען קען מסביר זיין די נקודה פון די מעשה, די לימוד, די תורה דערפון. די תורה איז א זאך, די איידיע איז א זאך וואס איז נוגע נישט קיין חילוק. וואס מען קען דאן צוריקקומען צו ר’ חיים’ס תגובה אז ס’איז אן אמת. יעצט, האבן מיר געוויזן אין יענע שיעורים, מען קען מאכן א גרויסע ליסט, אפילו פון לעצטע יאר געוויזן, אפילו פון די תורה אליינס, פון די חומש, פון די נביאים כתובים, קען מען מאכן א לאנגע ליסט פון לימודי יציאת מצרים. אפילו ממש פון פשוטי של מקרא קען מען זען אפשר, איך ווייס נישט ווי לאנג די ליסט איז, אבער צען אפשר זאכן וואס מען קען לערנען פון יציאת מצרים.
לאמיר לערנען איין זאך, לאמיר לערנען איין זאך וואס איך מיין אז איך האב עס נישט געזאגט דעמאלט, נישט אין די וועג וואס איך זאג עס יעצט. ס’איז דא איין זאך, א נייע זאך וואס איך זעה וואס שטייט וואס מען לערנט פון יציאת מצרים, וואס דער ווארט, וואס דער לימוד דערפון.
איז אזוי, לאמיר צוריקגיין צום רמב”ם, לאמיר צוריקגיין צום רמב”ם אין הלכות חמץ ומצה פרק ז’. איז נאך א גרסא, יא, מיר האבן פריער גערעדט פון די ספר המצוות, נאך א גרסא ווי דער רמב”ם זאגט וואס פארציילט מען, וואס פארציילט מען ביציאת מצרים, ווייטער די מצות הסיפור, דארט ברענגט ער די מצוה, לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים. זאגט ער, וכל המרבה בדברים שאירעו ושהיו, אן אינטערעסאנטע לשון, דברים שאירעו ושהיו, וואס איז די זעלבע זאך, די צוויי זאכן, הרי זה משובח. ווי מער מ’איז מרבה, לכאורה איז עס בכלל, אין ספר המצוות איז עס אביסל מער מפורש געווען וואס מיינט להרבות בדברים שאירעו ושהיו.
יעצט, שפעטער ברענגט ער מער פרטי הלכות, וואס איז בכלל שטייט שוין אין די ברייתא, אין די גמרא, פונקטליך וואס מ’לערנט. ס’איז וויכטיג מדייק צו זיין, ווייל איך וויל אנקומען צו א הבנה. ער זאגט אזוי, אין הלכה ב’ שטייט, ער ברענגט טאקע די לשון, אבער מ’דארף זען ווי ער טוישט אביסל פון די לשון וואס שטייט אין די גמרא, מ’זעט אז ער איז מחדש עפעס. ער זאגט אזוי, לפי דעתו של בן אביו מלמדו. דאס שטייט, שטייט נישט אין ערגעץ נישט אזוי, לפי דעתו של בן אביו מלמדו. ס’שטייט אפשר אין די הגדה של פסח, מ’מאכט א גאנצע דרשה פון דעם, כנגד ארבעה בנים, ווי יעדער איינער לערנט מען לפי דעתו. אין רמב”ם איז עס מצויר אזוי קצר.
אם היה קטן או טיפש, טאמער איז דער יונגל, דער בן, איז א קטן, דאס הייסט ער איז נאך קליין, אדער איז ער אפילו גרויס און ער איז א טיפש. יא, ס’מאכט זיך א גדול’דיגער איד כמו קטן. אומר לו, זאגט ער אים אזוי, וזה הלשון, בני, מיין קינד טייערער, כולנו היינו עבדים, מיר זענען אלע געווען עבדים. און דער קינד פארשטייט דאך נישט וואס מיינט אן עבד, וואס איז אן עבד. זאגט ער אזוי, כשפחה זו או כעבד זה, דאס איז א נייע באגריף דא, ס’איז נישט געווען. דו פאססט זיך אן באגריף דא, דו הייבסט אויף די מצה, דו דארפסט אויפהייבן די שפחה און די עבד, און קענען זאגן כשפחה זו. לכאורה הייסט עס אז די ילדים הקטנים ווייסן נישט וואס מיינט א שפחה. היינט, אפשר איז נישט דא אין בנינו ברוך השם קיין עבדים ושפחות.
קען מען דאס נישט מקיים זיין, אפשר איז דאס אליינס בכלל יציאת מצרים, נישט איינער עבדים ושפחות. אפשר דארף מען ברענגען א בוק, א פיקטשער פון א… איך ווייס נישט ווי אזוי, און ווי אזוי זעט אויס אן עבד, ווי אזוי זעט אויס א שפחה, און זאגן, “אונז זענען געווען עבדים, כמו עבד זה, כמו שפחה זו, כמו עבד זה.” דער גוי, דער שפחה, אזוי, אזוי זענען מיר געווען פאר די מצרים, און אונז זענען יעדער איינער, און בלילה הזה, און די נאכט, פדאנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות. די נאכט האט דער אייבערשטער אונז אויסגעלייזט און אונז ארויסגענומען צו פרייהייט. יעצט זענען מיר נישט קיין עבדים, יעצט זענען מיר נישט קיין עבדים. קוק אויף אונז, קוק אויף אונז, און קוק אויף די עבד. ס’איז ממש א זאך וואס מ’קען זען היינט, איך ווייס נישט, א זאך וואס מ’קען זען היינט, יא, זעסט ווי אזוי ס’קוקט אויס אן עבד, זעסט ווי אזוי ס’קוקט אויס א שפחה, זעסט ווי אזוי ס’קוקט אויס אן עבד. איך ווייס נישט צו דער רמב”ם מיינט ממש אן עבד, ס’מוז זיין ממש עבדים, אדער ס’איז געווען, אפשר האט יעדער געהאט אן עבד וואס מ’קען ווייזן, אפנים, ס’איז אן איידיע, און אונז זענען נישט קיין עבדים. די נאכט איז געשען, דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, ויוציאנו לחירות. דאס איז די פשוט’סטע לעוועל פון די מעשה.
אינטערעסאנט, ס’שטייט נישט אין די מעשה קיין נסים, ער לייגט נישט אין די קיצור, אין די קיצור וואס דער רמב”ם איז ממחיש פאר די קטנים, איז ער טיפיש לייגט ער נישט אריין גארנישט אז דער אייבערשטער האט געמאכט נסים. מ’זעט אין די נעקסטע שטיקל שטייט שוין יא, ס’איז אינטערעסאנט, א דיוק וואס מ’דארף מתבונן זיין. ס’שטייט נישט אז דער אייבערשטער האט געמאכט נסים, ס’שטייט נישט וועגן די מכות, ס’שטייט נישט וועגן משה רבינו איז געקומען און געזאגט פאר פרעה, ס’שטייט נישט די אלע זאכן. ס’שטייט פשוט, “היונו עבדים”, אזוי ווי ס’שטייט אין די הגדה של פסח, “עבדים היינו ויוציאנו”. מיר זענען געווען עבדים און מיר זענען נישט קיין עבדים. דאס איז די סימפליפיקעישן.
ס’איז זייער וויכטיג צו מתבונן זיין, ווייל ווען מ’מאכט א סימפליפיקעישן, קען מען דאך אלעמאל סימפליפייען אנדערע זאכן. ס’איז דא איינער וואס וועט אפשר זאגן אז די… מ’דארף עס זאגן אויף א פשוט’ע שפראך, מ’דארף עס זאגן אויף אידיש, מ’דארף עס זאגן אז די קינדער זאלן פארשטיין. פיין, אבער וואס זאגט מען? פון וואס מאכט מען די קיצור? ווען איינער מאכט א קיצור איז אלעמאל א טריקי זאך. ווען איינער מאכט א קיצור פון א ספר, קיצור פון אן ענין, ער נעמט א חסידישע ספר און ער מאכט א קיצור, ער נעמט א גמרא און ער מאכט א קיצור פאר די קינדער, פאר די קליינע בחורים זאלן פארשטיין. נו, פיין, איז מיינט מען אז דאס איז די פשוט’ע זאך, ער מאכט א קיצור פאר די קינדער. ס’איז אלעמאל א שאלה וועלכע חלק, וועלכע נקודה גייט מען פארשטיין אז דאס איז די עיקר, די נקודה המרכזית, וואס דאס לאזט מען מקצר זיין.
מען קען זאגן א מעשה אזוי ווי יציאת מצרים, ס’איז האלב ספר שמות. מען קען ארויסנעמען פון דעם זייער אסאך זאכן. ס’קען איינער זאגן, עיקר יציאת מצרים איז אז מ’האט געשפאלטן דעם ים. וואס, פאר די קינדער וויל מען אז מ’האט געשפאלטן דעם ים. ס’איז איינס. מ’קען זאגן אסאך זאכן, ניין, אפשר מיינט נישט קריעת ים סוף בכלל די יציאת מצרים, יש לן. אבער על כל פנים, מ’קען זאגן אסאך זאכן. ס’איז געווען צען מכות, מ’קען זאגן אסאך זאכן. דער רמב”ם זאגט די נקודות, זעט אויס אז דאס איז אפשר דער עיקר סיפור יציאת מצרים, אז מ’איז געווען אן עבד און מ’איז ארויס. זייער אינטערעסאנט, צו מדייק זיין, אפשר איז דאס די פשוט’סטע זאך. פאר אים איז דאס געווען די פשוט’סטע זאך. איך האב אן ענווה אין דעם, אבער איך וועל אפשר זאגן אין א מינוט, אבער דאס איז דאס וואס ער זאגט.
נאכדעם זאגט ער, “ואם היה הבן גדול וחכם”. אויב ער איז געווען גרויס און חכם. ער זאגט נישט “או” חכם, יא? אזוי ווי א קטן וטיפש. א גדול… פריער האט ער געזאגט קטן או טיפש, קען זיין א גדול טיפש. דא זאגט ער גדול וחכם. ס’איז נישט קיין קטן וחכם. געווענליך, א גדול איז ביידע דארפן זיין, סיי א גדול און סיי א חכם. סאו אויב איז ער א גדול און א חכם, אויב איז ער א גדול און א טיפש האבן מיר שוין פריער גערעדט. אויב איז ער א קטן און א חכם, יא, ס’איז נישט אזא כלל, ס’מאכט זיך אמאל, אבער באופן כללי אפשר איז אפילו נישט גענוג, אפשר אפילו ער איז א חכם דארף מען ווארטן ער זאל זיין גרויס. א קטן איז דאך א טיפש, מצד דעם וואס ער איז א קטן איז ער שוין א טיפש.
איז אויב איז ער יא א חכם, “מודיעו מה שאירע לנו במצרים”. פארציילט אים וואס ס’איז געשען צו אונז אין מצרים. וואס לייגט ער דא צו אנדערש וואס ער האט געזאגט פריער? ער לייגט נישט צו זייער אסאך. “כמו עבד זה, כמו שפחה זו”. פארשטייסט דאך וואס מיינט אן עבד, דו דארפסט נישט מסביר זיין וואס איז אן עבד, דו דארפסט נישט ברענגען קיין פיקטשער וואס איז אן עבד. פארציילט אים וואס ס’איז געווען אין מצרים, און “במה שאירע לנו”, אז ס’איז געווען “בדברים שאירעו ושהו”.
און נסים, דא לייגט ער צו נאך א זאך, “ובנסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. מ’לייגט אים צו די נסים וואס משה רבינו האט אונז געמאכט. ער האט צוגעלייגט צוויי זאכן ביי די צווייטע חלק פון דעם חכם. דעם חכם לייגט מען צו מ’פארציילט נסים. אבער פאר דעם טיפש האט מען נישט צוגעלייגט מ’פארציילט גארנישט וועגן נסים.
זייער אינטערעסאנט, לכאורה נסים איז די גרינגסטע זאך צו זאגן. א נס איז דאך אן עין תחת עין, א חשבון, יא? און די מעשה פון די מכות איז דאך אזוי זיך אליין צו זאגן.
מ’ברענגט א פיקטשער פון אן עבד. א מכה, דאס איז א פיקטשער. איך מיין, די מעשה פון די מכות, די דם צפרדע כנים, דאס איז נאך א פיקטשער.
מגיד שיעור:
וואס לייגט ער צו די נסים וואס משה רבינו האט אונז געמאכט? ער האט צוגעלייגט צוויי זאכן ביי די צווייטע חלק פון די חכם. דער חכם האט צוגעלייגט אז מ’דארף פארציילן נסים. אדרבה, פאר די טיפש זאל מען נישט פארציילן גארנישט וועגן נסים.
ס’איז זייער אינטערעסאנט, לכאורה נסים איז די גרינגסטע זאך צו פארציילן. א נס קומט דאך אליינס מיט א מעשה, יא? די מעשה פון די מכות [plagues] איז דאך אליינס… איך זאג, אז מ’ברענגט א פיקטשער פון אן עבד, א מכה איז א פיקטשער. איך מיין, די מעשה פון די מכות, די דם צפרדע [blood and frogs], דאס איז דאך א פיקטשער. פארוואס זאל מען דאס נישט פארציילן? דאס איז די איין זאך.
און די צווייטע זאך איז דאך, מ’דארף עס פארציילן, און ער לייגט אריין “על ידי משה רבינו” [through Moshe Rabbeinu: Moses our teacher]. וואס איז משה רבינו דא אריינגעקומען? די נסים וואס איז געווען על ידי משה רבינו. איך בין מסכים, דאס איז די, אזויווי מ’קען זאגן, די פתח [opening] פון אריינגיין טיפער אריין אין פסח איז נסים שנעשו על ידי משה רבינו [miracles that were done through Moshe Rabbeinu]. נסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא [miracles that the Holy One, blessed be He, did for us].
מ’קען זאגן אזויווי מ’האט געזאגט פריער פון די ספר המצוות [Book of Commandments], “אל נקמות ה’ נקמות הופיע” [God of vengeance, God of vengeance appear], “גמול על אויבינו מחסדיו” [repayment upon our enemies from His kindnesses]. אלע מיני זאכן. די צוויי זאכן וואס ער לייגט צו ביי די חכם, “מה שעשה ה’ במצרים ונסים שנעשו על ידי משה רבינו” [what God did in Egypt and the miracles that were done through Moshe Rabbeinu], דאס איז א זאך וואס מ’דארף אריינקלערן, מ’דארף דאס באמערקן, צו זען וואס איז די טיפערע פשט אין יציאת מצרים [the Exodus from Egypt].
איז לאמיר טרעפן א מהלך [approach]. לאמיר קודם זאגן איין הקדמה [introduction], נאכדעם וועלן מיר גיין אביסל ווייטער אין דער רמב”ם, און מיר וועלן זען וואס מיין מהלך איז.
הקדמה נומער איינס איז, דער רמב”ם איז מסביר אין חלק ג’ אין מורה נבוכים [Guide for the Perplexed, Part III], און ער גייט אלעמאל, כמעט אלעמאל גייט ער מיט די חלוקה [division], אפשר די גאנצע מורה נבוכים דרייט זיך ארום דעם אין א געוויסן זין, אז ס’איז דא אין דער וועלט צוויי לעוועלס פון הבנות [levels of understanding]. מ’קען אפילו זאגן, ס’איז דא צוויי נאטורן פאר די תורה [Torah]. און ביידע זענען וויכטיג.
ער רופט עס דארט “תיקון הגוף” [perfection of the body] און “תיקון הנפש” [perfection of the soul]. די זעלבע זאך קען מען עס רופן באופן כללי [in a general way], ס’איז דא ווען מ’איז מחנך [educates] א יונגל, ס’איז דא א חינוך לקטנים [education for the young], און נאכדעם איז דא חינוך לגדולים [education for adults], וואס מ’דארף אמת’דיג. ער רופט עס די “שלימות הראשונה” [first perfection] און די “שלימות השניה” [second perfection].
יעצט, מיר האבן גערעדט אפאר מאל וועגן דעם מער באריכות [at length]. דאס ווארט איז, דאס זענען סיי לעוועלס פון עליות המדרגה [ascents in levels], עליות החינוך [ascents in education]. קודם דארף א מענטש, כאילו מ’קען זאגן למשל [for example], קודם דארף ער זיין מתוקן בין אדם לחבירו [perfected in interpersonal relations], קודם דארף ער זיין מתוקן בנגלה [perfected in the revealed Torah], נאכדעם דארף ער זיין מתוקן בנשמה [perfected in the soul], ער דארף האבן די ריכטיגע דעות [beliefs], ער דארף פארשטיין.
דאס זענען צוויי לעוועלס, איינס נאכ’ן צווייטן. און ס’איז אויך נישט נאר ס’איז צוויי לעוועלס פון א סדר [order], יא, מ’זאל זאגן, כאילו איינער וואס איז א גנב [thief], איינער וואס איז א מושחת במידות [corrupted in character traits], איינער וואס איז נישט אויסגעהאלטן בין אדם לחבירו, ער קען נישט פארשטיין אלוקות [Godliness], ער קען נישט פארשטיין טיפע זאכן, ער קען נישט זיין קיין בעל תורה [Torah scholar], ער קען נישט זיין קיין בעל חכמה [wise person], ער קען נישט אנקומען צו קיין תלמוד [Talmud] בכלל אויב ער האט נישט דעם, דאס איז מדרגות פון חינוך, פון סדר עבודה [order of service].
דאס איז אויך א מדרגה אין השגה אליין [in understanding itself], מדרגות אין השגה. ווייל א יונגל, איינער וואס ער איז נאר אויף די לעוועל וואס פארשטייט עולם הזה [this world], וואס פארשטייט נאר עניני הגוף [matters of the body], ס’איז נישט מעגליך אים צו מסביר זיין וואס מיינט השם אחד [God is One]. יא, ס’איז נישט מעגליך. דו גייסט אים מסביר זיין, ער האט נישט זייער וויכטיג דאס צו כאפן.
אפילו מ’זאגט אים יא, האט ער דאס נאר געזאגט, ווי דער רמב”ם זאגט אין חלק אנהייב פרק י’, ס’איז די אמונה הנאמרת בפה [faith spoken by mouth], ס’איז סתם געזאגט. ער זאגט, קינדער, ס’קאסט נישט קיין געלט, מ’קען זיי אויסלערנען. ס’איז זייער וויכטיג מ’זאל אויסלערנען פאר קינדער צו זאגן די ריכטיגע זאכן, אבער ס’איז נישט עכט, ס’איז נאר דעמאלטס איז נאר שלא לשמה [not for its own sake].
דאס הייסט, דעמאלטס איז די דעת [knowledge], די שכל [intellect], די אמונה [faith] וואס א מענטש האט, די נפקא מינה [practical difference] פון דעם איז ער זאל זיין א מענטש. יא, מ’זאגט פאר א יונגל, “אה, דו ווייסט אז ס’איז דא א באשעפער, און ס’איז דא שכר ועונש [reward and punishment], ס’איז דא עולם הבא [the World to Come].” פארוואס זאגט מען אים דאס? כדי ער זאל נישט גנב’ענען. יא, ס’איז דאך פארווערד, ווייל אויב ס’איז נישט אמת’דיג, אזוי אמת’דיג איז דאך פארוואס גנב’עט מען נישט? פארוואס איז מען א מענטש? כדי אנצוקומען צו עולם הבא, כדי אנצוקומען צו שלימות הנפש [perfection of the soul].
אבער פאר א יונגל, ער פארשטייט דאס נישט, ס’איז ממש אבסורד. אבער שלא לשמה, דאס איז בדרך שלא לשמה, מתוך שלא לשמה בא לשמה [through not-for-its-own-sake one comes to for-its-own-sake]. אוודאי, ער האט זיך אויפגעהערט צו גנב’ענען, ער איז געווארן א מענטש, צוביסלעך קען ער אנקומען צו לשמה [for its own sake], צו פארשטיין אז באמת איז אלעס פארקערט.
אבער על כל פנים [in any case], וואס איך וויל דא מדגיש זיין איז אז די מדרגות, די צוויי לעוועלס וואס איז דא, מ’קען עס רופן תיקון הגוף און תיקון הנפש, דאס זענען נישט נאר לעוועלס פון זמן, יא, כאילו קודם ווען א יונגל איז פאר בר מצוה [bar mitzvah], ביז די צוואנציג, איך ווייס, דארף מען ווערן א מענטש, נאכדעם קען מען אים אנפאנגען צו פארשטיין. נאר עס האט אויך מדריגות און השגות, ווייל מ’קען נישט מסביר זיין פאר א יונגל ענינים פון שכל עמוק [deep intellectual matters].
מ’קען אים נישט מסביר זיין, ער האט נישט קיין נשמה [soul], אויף די שפראך פון די זוהר [Zohar], אויף די שפראך פון קבלה [Kabbalah], יא, ער האט נישט קיין נשמה, ער האט נישט קיין יצר טוב [good inclination], ער האט אויך נישט די מדריגה פון שכל, די מדריגה פון שכל איז נשמה, יא, אפשר רוח [spirit], נפש [soul], אנדערע זאכן, ער האט נאכנישט די מדריגה אז ער זאל קענען פארשטיין.
דאס איז וויכטיג צו כאפן. דאס הייסט אז מ’קען אים זאגן, מ’קען אים אויסלערנען, מ’קען אויסלערנען פאר א קינד טיפע חסידות [Hasidic teachings], קבלה, מ’קען אויסלערנען זיין קינד צען ספירות [ten sefirot] מיט מלאכים [angels], מ’קען אים אויסלערנען וואס מ’וויל, און זאגן אז ער איז א חשובער, ער האט נישט קיין געלט, ער קען דאך טאקע זיין גענוג קלוג נאכצוזאגן די ווערטער וואס מ’האט אים געזאגט. נו, אסאך קינדער זענען גענוג קלוג דאס נאכצוזאגן. אבער אין זיין קאפ איז נישטא אמת’דיג א פלאץ פאר דעם. עס מיינט נישט גארנישט צו אים.
עס מיינט נישט גארנישט, נישט נאר פאר א קינד, פאר א גדול אויך נישט, פאר די רוב גדולים מיינט עס אויך גארנישט. אבער עס מיינט נישט גארנישט צו אים. אין זיין וועלט, אזוי לאנג א מענטש גייט נישט אריין אין די עולם השכל [world of intellect], וואס דאס איז דא א חילוק [difference], יא, איך האב שוין גערעדט אסאך שמועסן און אסאך דרשות [sermons] וועגן דעם, איך האף אז עס איז שוין קלאר, עס מיינט דאס גארנישט צו אים.
נישט נאר אז ער פארשטייט עס נישט, אפשר פארשטייט ער עס אפילו יא, ער קען שפילן מיט די ווערטער ריכטיג, אבער עס מיינט נישט גארנישט, עס האט נישט, אזוי ווי כאילו די משל [parable], דער רמב”ם ברענגט א משל אין פרק חלק [chapter on Helek] פון איינער וואס האט נישט קיין טעיסט [taste], ער האט נישט קיין געוויסע חוש [sense], יא, אזוי ווי ער האט נישט קיין חוש, איינער וואס איז בלינד האט נישט קיין חוש צו זען קאלירן [colors], ער קען זאגן קאלירן, מ’קען אים אויסלערנען ארענדזש, גרין, רויט, ארענדזש איז נעבן רויט, רויט איז נעבן ארענדזש, אזוי ווייטער, ער קען אלעס נאכזאגן, ער וועט נישט מאכן קיין מיסטעיקס, אבער ער ווייסט נישט פון וואס ער רעדט. דאס איז נאר א משל צו מסביר זיין.
די זעלבע זאך, צו זאגן אז ס’איז דא א גאט, אז ס’איז דא א נס [miracle], דא קומען מיר אן, נסים, וואס ווייזט דיך? נסים איז אויך נאר אפשר א משל אויף עפעס, אבער וואס ווייזט דיך עפעס אויף רצון אלוקי [Divine will]? וואס ווייזט דיך עפעס א לימוד [teaching] על ידי משה רבינו? משה רבינו, וואס געט אונז דאס? משה רבינו איז אונזער רבי [teacher], יא, רבינו, רבן של נביאים [teacher of the prophets], ער לערנט אונז אויס די תורה, ער לערנט אונז אויס די מצוות [commandments].
דאס איז דעם… אויף דעם בכלל צו פארשטיין, דארף מען דאך זיין א גדול [adult/mature person], מ’דארף דאך האבן א נשמה, מ’דארף דאך האבן א לעוועל פון שכל. ממילא [therefore], אויב דו ביסט א קליין קינד… דאס פארשטייט מען שוין אביסל בעסער, פארוואס דער רמב”ם האט אהין געטראפן, דעי, ‘כמו עבד’ [like a slave] זיי. פארוואס טוט ער נישט זאגן, לאמיר זאגן, פאר די קינדער האבן געמאכט נסים.
ווייל נסים… דער גאנצער פוינט פון נסים… אפילו דארט דער רמב”ם, קען עס א חוקה [law] זיין, וואס איז דער פוינט פון נסים. אבער דאס איז זיכער אז ס’איז שייך צו די קאטעגאריעס, ס’ברענגט עס אריין עפעס אין אן עולם שכלי [intellectual world], אין א מקום פון פארשטיין עפעס, אין אמונה פארשטיין עפעס, אין דעת פארשטיין עפעס.
א יונגל, קענסטו אים דאס זאגן, אבער עס איז ‘נו פוינט’. א יונגל דארף לעבן אין דער עולם הזה. נישט נאר א יונגל, א טיפישער גדול, א נארמאלער מענטש. ס’איז אויך די ערשטע לעוועל פון יעדער מענטש, ער האט געזאגט פריער וועגן דער הודאה [thanksgiving]. דאס איז דער לעוועל פון הודאה. דער לעוועל פון דאנק [thanks].
דאס הייסט… אין דעי וועלט, א ארטיסט, אויף דעם קען אן ארטיסט, דעי קטנות טיפ [the small-minded type], עס איז אויך א לעוועל פון דעת. יא, נישט ממש קיין אידיאט וואס קען גארנישט. יא, נישט קיין… א בעיבי קען מען נישט מסביר זיין, אפילו אמאל א טיפישער גדול וואס מען קען נישט מסביר זיין. דאס איז אז אמאל איז געווען אנדערש ווי ס’איז יעצט. עס איז שוין אליינס א לעוועל פון דעת.
אקעי, אבער ער פארשטייט שוין. אבער אין זיין וועלט איז דא עבדים [slaves], און דו ביסט געווארן פון אן עבד, און אויסנער ווען מ’דארף טון לכבוד דעם [in honor of that], דארף מען דאנקן דעם וואס ‘מי שהוציאנו’ [He who brought us out], בסדר [okay], מען קען דאנקן פאר דעם און אזוי ווייטער. עס האלט זיך אלץ נאך אין דער לעוועל פון השגת עולם הזה [understanding of this world], פון השגת הקטנות טיפ [understanding of the small-minded type].
שוין, אויב דו ביסט א גדול און א חכם [wise person], דארף מען דאך אן אמת’דיגער חכם, דאס איז דאך די מדרגה וואס מען דארף אנקומען, די ‘היכל החכמה’ [palace of wisdom]. דאמאלט, ביי דעה, וואס איז אמת’דיג געשען אין מצרים, און באלד וועלן מיר זען וואס איז אמת’דיג געשען אין מצרים.
און נסים, נסים איז דאך א למעלה מן הטבע’דיגע זאך [supernatural thing]. א נס, א נס קען מען טעכניש זען. מען קען זען אז דער ים האט זיך געשפאלטן [the sea split]. אבער א נס האט דאך א פוינט. מען לערנט דאך עפעס פון דעם. עס איז דאך א גאנצע סוגיא [topic].
משה רבינו… משה רבינו האט געמאכט די נסים… עס הייסט אז די נסים אזוי… פשט [simple meaning] ווייזט אז עס איז א נביא [prophet], אדער דער רמב”ם וועט זאגן אז עס מיינט נישט דאס. אבער כפנים [inwardly], עס הייבט אן צו… ער ברענגט טאקע אריין דעם משה רבינו בדוקא [specifically]. זאלסט פארשטיין אז מען לערנט עפעס פון דעם.
א נס איז דאך א וועג פון עפעס לערנען. אויף דעם דארף עס נישט זיין א שטיקל גדול וואס אין זיין וועלט איז דא נסים. בכלל, פאר א יונגל, א נס מיינט נישט גארנישט. ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך, ס’איז געשען עפעס. יא, פשיטא [obviously], ס’איז אינטערעסאנט. אבער א נס, די מיסטיק פון א נס, די שכל’דיגע מיסטיק, יא, ס’איז דא טובה [goodness], ס’איז דא נס. פאר א יונגל, ער ווייסט נישט פון גארנישט, אלעס איז דאך די זעלבע. ס’קען אפילו זיין אז ס’איז ריכטיג, אבער על כל פנים, איז דאס נאר פון א גדול קען מען זאגן “ניסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו” [miracles that were done for us through Moshe Rabbeinu]. אקעי, דאס פארשטייען מיר איינמאל פאר אלעמאל.
יעצט דארף מען פארשטיין אביסל בעסער, וואס איז טאקע די נסים? וואס לערנט מען זיך טאקע פון די נסים שהראונו [that He showed us]? וואס לערנט מען זיך טאקע? וואס איז טאקע בעצם די מעשה פון יציאת מצרים? וואס דער גדול מיינט, וואס פארציילט דער רמב”ם, וואס טראכט דער רמב”ם פון יציאת מצרים?
און מיר האבן געלערנט לעצטע מאל, מיר האבן געלערנט אז דער רמב”ם זאגט כמעט נישט גארנישט. דאס הייסט, על פי רוב [for the most part], און דאס איז וויכטיג, על פי רוב, דאס הייסט על כל פנים א חלק, על פי רוב, דער רמב”ם ווען ער רעדט פון יציאת מצרים רעדט ער נאר פון די ערשטע לעוועל, פון דאס וואס פשוט מ’איז ארויסגעגאנגען פון מצרים דארף מען דאנקען, און נאך מידות [character traits].
ער זאגט אין חלק ג’ פרק מ”ג [Part III, Chapter 43] אז מ’לערנט זיך פון דעם צו געדענקען בימי הרעה [in bad times], בימי הטובה [in good times] דארף מען געדענקען, א מענטש זאל זיך האלטן אן עניו [humble], ער איז נישט אלעמאל געווען אזוי גרויס, ער איז אמאל געווען אן עני [poor person], עבדים היינו [we were slaves], ער האט אמאל געגעסן מצה [matzah].
אזוי ווי סוכות [Sukkot] און פסח [Passover], זאגט ער, איז די זעלבע זאך. דאס איז די מידות וואס מ’לערנט פון יציאת מצרים, דאס איז “בעבור זה עשה ה’ לי” [for this God did for me], דאס איז די ערשטע לעוועל וואס מ’לערנט מידות טובות [good character traits], מ’לערנט הכרת הטוב [gratitude], און אזוי ווייטער.
אבער ער זאגט דארט אויך אז ס’איז דא א צווייטע לעוועל. די צווייטע לעוועל איז די נסים פון וואס מ’רעדט, און יציאת מצרים ונפלאותיו [and its wonders], אלעמאל זאגט ער די נסים פון יציאת מצרים. איז אויך דאס דארף מען פארשטיין, וואס לערנט מען זיך פון דעם? דאס איז די צווייטע לעוועל.
אזוי ווי מיר האבן געלערנט, דער רמב”ם דארט מאכט קלאר די חילוק אז ס’איז דא די ערשטע לעוועל וואס מ’לערנט, און אזוי ווי מיר האבן געלערנט, דאס לערנט מען אויס פאר די בן קטן [young child]. נאכדעם איז דא די צווייטע לעוועל, און דאס איז די לעוועל פון דעת, דאס איז די לעוועל פון שלמות הנפש [perfection of the soul].
איז וואס איז די לעוועל, וואס איז די דעת וואס פסח לערנט אונז? און מיר זענען מסכים געווען אז ס’איז נישט קיין עמקות’דיגע זאך [deep thing], נאר לערנט אונז עפעס. אבער וואס לערנט עס אונז? אקעי.
איך האב אמאל געזאגט א מהלך צום ענין, נישט אז ס’איז נתחדש געווארן [was newly created] דעמאלטס עפעס א מציאות [reality] אין די וועלט, יא, אזויווי איך ווייס אפשר דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] זאגט אין איין פלאץ אז דעמאלטס איז ארויסגענומען די כוזרי [Kuzari], דעמאלטס איז נתגלה געווארן [was revealed] דער שם הוי”ה [the Tetragrammaton], ס’איז עפעס געשען עכט אין די וועלט פון דאס, און די וועלט איז אמת געשען עפעס א שינוי [change], ס’איז דא א חילוק פון קודם יציאת מצרים [before the Exodus] מיט אחר יציאת מצרים [after the Exodus].
דאס איז נישט די שמועס וועג וואס אונז לערנען יעצט, און אונז גייען—
און ס’איז אונז מן הסתם נישט געווען אַז ס’איז נישט קיין אמת’דיגע זאַך, נאָר ס’לערנט אונז עפּעס. אָבער וואָס לערנט אונז? נישט קיין אמת’דיגע זאַך מיין איך צו זאָגן, נישט אַז ס’איז נישט חדוש געוואָרן דעמאָלטס עפּעס אַ מציאות אין די וועלט. יאָ, אַזוי ווי, איך ווייס, אפֿשר דער רמב”ן [Ramban: Rabbi Moshe ben Nachman, Nachmanides] זאָגט אין איין פּלאַץ, אַז דעמאָלטס איז אַרויסגעקומען די חכמה [chochma: wisdom], דעמאָלטס איז נתגלה געוואָרן די שם הוי”ה [Shem Havaya: the four-letter name of God]. ס’איז עפּעס געשען עכט אין די וועלט פֿון דעת [da’at: knowledge], אין די וועלט פֿון דעת איז אמת’דיג געשען עפּעס אַ שינוי. ס’איז דאָ אַ חילוק [chiluk: distinction] פֿון קודם יציאת מצרים [before the Exodus from Egypt] מיט אַחר יציאת מצרים [after the Exodus from Egypt].
אָבער דאָס איז נישט דער שמועס וועגן וואָס מיר לערנען יעצט, און מיר גייען בעזרת השם [with God’s help] מאָרגן אפֿשר מסביר זיין עפּעס וועגן דעם, אָדער די נעקסטע מאָל מסביר זיין וועגן דעם, די סאָרט וועג פֿון טראַכטן. אָבער קודם דאַרף מען זען וואָס דער רמב”ם’ס [Rambam’s: Maimonides’] וועג פֿון מסביר זיין דאָס איז. אָבער יאָ, איז דאָ זייער אַ וויכטיגע זאַך וואָס דער רמב”ם האָט פֿאַרשטאַנען אַז ס’איז געשען ביי יציאת מצרים.
און דאָס קענען מיר זען פֿון די נעקסטע שטיקל רמב”ם, דאָרט אין פּרק ז’ הלכה ד’. ער שטייט אַזוי, און ווייטער, ער ברענגט די לשון פֿון די ברייתא [Baraita: a Tannaitic teaching not included in the Mishna], ער ברענגט די לשון פֿון די ברייתא וואָס ווערט געבראַכט אין די גמרא [Gemara: the Talmud] דאָרט, אפֿשר איז נישט קיין ברייתא, אין די גמרא אין פּסחים [Tractate Pesachim], און ער לייגט צו אַלעמאָל. מ’דאַרף אַלעמאָל צולייגן וואָס מ’דאַרף דייק זיין וואָס דער רמב”ם טוישט אַביסל. ער איז כאילו [as if] ער לייגט עס נאָר אַראָפּ אין זיין שפּראַך וואָס שטייט אין די גמרא, אָבער עצם גיבט אונז דאָס אַ בליק אַריין אין זיין וועג פֿון מסביר זיין וואָס ער איז דאָ מסביר.
ער זאָגט אַזוי: צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח [one must begin with disgrace and end with praise], כיצד [how so]? און ס’איז דאָ צוויי פּשטים [two interpretations], און דער ראב”ד [Ra’avad: Rabbi Abraham ben David] ברענגט ביידע, כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה [one begins and relates that initially our forefathers were idol worshippers].
ער זאָגט אַזוי, דאָס איז זייער גוט, זייער געשמאַק, סתם ווי איך האָב געזאָגט, יאָ? איך האָב געזאָגט אַז דער רמב”ם לערנט אַז אַלע מצוות [mitzvot: commandments], כל התרי”ג [all 613], האָבן די צוויי פּשטים, די לעוועל פֿון שכל [seichel: intellect], פֿון דעת אָדער נשמה [neshama: soul], און די לעוועל פֿון גוף [guf: body], פֿון עולם הזה [olam hazeh: this world], פֿון מידות [middot: character traits]. דאָס איז ממש די צוויי זאַכן, יאָ?
דער “בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” דאָס איז די לעוועל פֿון די נשמה, און דער “עבדים היינו [we were slaves]” דאָס איז די לעוועל פֿון די גוף. דער “בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” דאָס איז די לעוועל פֿון די נשמה. אינטערעסאַנט אַז מיר ביי די סדר של פּסח [the Passover Seder] הייבן מיר אָן קודם מיט די נשמה, קודם מיט די דעת הייבן מיר אָן מיט די “בתחילה עובדי עבודה זרה”, שפּעטער גייען מיר צו ווייטער צו די לעוועל פֿון די גוף, די פּשוט’ע גאולה [geula: redemption].
און איך האָב געזאָגט פֿריער דאָס איז די לעוועל פֿון די ווען קאַרטן. און ער זאָגט אַזוי, קודם כל, מתחלה מסביר שבתחלה היו אבותינו, און דעמאָלטס איז אבותינו, בימי תרח ולפניו [in the days of Terach and before him], יאָ? זייער אינטערעסאַנט זענען דיר די צייטן פֿון תרח [Terach: Abraham’s father] און נאָך פֿאַר תרח, יעדער איינער פֿאַר תרח, אָדער די געוויסע צייט פֿאַר תרח, יאָ, דאָס איז דאָך די פּסוק “תרח אבי אברהם ואבי נחור [Terach, father of Abraham and father of Nachor]”.
ער זאָגט אַזוי, כופרים [kofrim: deniers/heretics], זיי זענען געווען כופרים, ותועים אחר ההבל [and straying after vanity], זיי זענען געווען תועה [to’eh: straying] נאָך שטותים, נאָך הבל [hevel: vanity], נאָך ליצנות, ורודפים אחר עבודת אלילים [and pursuing idol worship], מען האָט נאָכגעלאָפֿן עבודת אלילים [avodat elilim: idol worship], אַזוי איז די לשון.
ומסיים בשבח [and one concludes with praise], וואָס איז די לשון פֿון שבח? “ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו [and now the Omnipresent has brought us close to His service]”, זאָגט די הגדה [Haggadah: the Passover narrative], זאָגט ער, די יהושע [Joshua] האָט געזאָגט “ואקח את אברהם מעבר הנהר [and I took Abraham from beyond the river]” און אַזוי ווייטער, וואָס דאָרט ענדיגט זיך נישט ממש מיט עבודתו, און מסיים זאָגט ער אַזוי, “בדת האמת שקרבנו המקום לו, והבדילנו מן התועים, וקרבנו ליחודו [in the true faith that the Omnipresent brought us close to Him, and separated us from those who stray, and brought us close to His unity]”.
אָקיי, דאָס איז די לשון, מ’דאַרף מדייק זיין אין די ווערטער, איך האָב נישט אויף די מינוט אַ פּשט אויף יעדע סינגל ווואָרט, אָבער בסיעתא דשמיא [with Heaven’s help] וועלן מיר פֿאַרשטיין אַ מאַסע וואָס ער זאָגט.
נאָכדעם זאָגט ער, “וכן מתחיל ומגיד שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעות שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותינו [and likewise one begins and relates that we were slaves to Pharaoh in Egypt, and all the evils he inflicted upon us, and concludes with the miracles and wonders that were done for us and our freedom]”, און דאָס איז מער ווייניגער די צווייטע זאַך וואָס מיר האָבן פֿריער געלערנט.
איז לאָמיר אַביסל פֿאַרשטיין וואָס דער רמב”ם האָט געטראַכט ווען ער האָט מסביר געווען קודם כל וואָס האָט דאָס מיט יציאת מצרים? לכאורה [apparently] איז דאָס נישט… בכלל דאַרף מען פֿאַרשטיין, יאָ, מ’דאַרף פֿאַרשטיין אפֿילו אָן דעם רמב”ם, וואָס האָט די מתחילה דאָ געזאָגט? וואָס האָט די עבודה זרה פֿון תרח געדינט מיט יציאת מצרים? האָט יציאת מצרים עפּעס מיט תרח’ס עבודה זרה? וואו קומט דאָס דאָ אַריין?
און אַזוי שטייט אַז מ’דאַרף טראַכטן, מ’דאַרף קוקן אין דעם רמב”ם אין הלכות עבודה זרה פּרק א’, וואָס דאָרט לייגט אַראָפּ דער רמב”ם זיין היסטאָריע, די היסטאָריע וואָס ער פֿאַרשטייט וועגן די היסטאָריע פֿון נישט דינען עבודה זרה. ס’איז דאָ זייער אַסאַך זאַכן וואָס מ’קען דאָ מדייק זיין, אָבער לאָמיר געדענקען די פּשוט’ע מעשה, קודם די סדר היסטאָריע וואָס שטייט דאָרט.
שטייט דאָרט אַ מעשה אַזוי, וואָס שטייט מעשה אַז קודם, בזמן אדם הראשון [in the time of Adam, the first man], האָט יעדער איינער געוואוסט די אמת. יאָ, ס’איז געווען די אמת אַז ס’איז דאָ איין גאָט, און ער האָט געמאַכט די וועלט, און אַזוי ווייטער, ער פֿירט די וועלט, און אים דאַרף מען דינען. דאָס איז אַ וויכטיגע זאַך, שפּעטער איז ער מסביר אַ גאַנצע לעוועל פֿון טעותים [te’utim: errors].
יאָ, ס’איז זייער וויכטיג צו עס פֿאַרשטיין, ווייל דאָס איז לכאורה די דיוק [diyuk: precise inference]. איך האָב נישט יעצט אויף די מינוט ממש קלאָר די אַלע דריי זאַכן וואָס ער זאָגט, כופרים, וטועים אחר הבל, ורוצים אחר עבודה זרה, אָבער איך מיין אַז ס’גייט אַזוי. לאָמיר זען אַז ער זאָגט די לשון “הבל”. יאָ, ער זאָגט די לשון “הבל”. ס’גייט לכאורה אַזוי, ס’גייט לכאורה אַזוי, די דריי זאַכן, ס’איז נישט על הסדר [in order], אָבער לכאורה די הבנה [havana: understanding] וואָס שטייט דאָרט איז אַזוי.
דער רמב”ם זאָגט אַזוי, אַז קודם, מענטשן האָבן געזען, און ס’איז די אמת, דער רמב”ם איז מעורר [me’orer: emphasizes] אַסאַך מאָל אַז ס’איז די אמת, ס’איז די אמת. מענטשן האָבן געזען אַז דער אייבערשטער פֿירט נישט די וועלט גלייך. יאָ, דער אייבערשטער האָט געמאַכט די וועלט, די תכלית [tachlit: purpose] איז, דאָס איז ער איז דער גאָט, ער איז דער מהוה העולם [mehave ha’olam: the one who brings the world into being], דאָס איז אַלעס קלאָר. אָבער למעשה [in practice], די וועלט פֿירט זיך נישט גלייך דורך דעם אייבערשטן. די וועלט פֿירט זיך דורך די שרי הכוכבים [sarei hakochavim: the celestial princes], די מזלות [mazalot: constellations], דער רמב”ם רופֿט עס די שרי השכלים [sarei hasechalim: the intellectual princes]. ס’איז דאָ אַ גאַנצע סדר, מלאכים [malachim: angels], ס’איז דאָ אַ גאַנצע סדר וויאַזוי די וועלט פֿירט זיך, צווישן גאָט און אונז, צווישן גאָט און די וועלט, איז דאָ אַ גאַנצע סדר וויאַזוי די זאַכן פֿירן זיך.
איז מסביר דער רמב”ם, האָבן געזאָגט, האָבן מענטשן געטראַכט, דאָס איז אמת, עד כאן [until here] איז אמת, דאָס איז נישט קיין הבל. אָבער וואָס איז די הבל? הבל איז אַז זיי האָבן אַ כח עצמי [koach atzmi: independent power]. דאָס איז די הבל. אַזוי ווי ער ברענגט אַ פּסוק, “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם [But your blood of your lives will I require; from every beast will I require it, and from man, from every man’s brother will I require the life of man]”. יאָ, כלומר [that is to say], הכל יודע בשעתו על כל פנים [everyone knew at that time in any case], אלא שטעותם וכסלותם שמדמים שזה הבל רצונו יתברך [but their error and foolishness was that they imagined that this vanity was His blessed will]. די טעותם וכסלותם איז אַז די הבל איז רצונו יתברך [His blessed will].
וואָס איז די רצונו יתברך? אַז מ’זאָגט אַז דאָרט איז ער שוין געמאַכט אַ טעות, אַז מ’דאַרף מכבד זיין [mechabed zein: honor] די דינער, זיי דינען, זיי נישט אַ מחבד [mechaber: one who honors] ווי מחבד זיין אפֿשר קומען, אָבער דינען די עמוצבים [amutzvim: idols], די לעוועלס וואָס דורך זיי פֿיר איז דער אייבערשטער די וועלט? פֿאַרטעווער לעוועל וואָס מען דאַרף פֿאַרשטייטן די חילוק אין כח עצמה אינישטער, אָבער על כל פנים איז אָבער נישט קיין ריכטיגע כח פֿון זיך אַליין.
ס’איז מיילא [that is] צו מאַכן פֿון זייער כח איז דאָרבן, יאָ, דאָס איז אַ שטוף, און דאָס איז נישט וואָס דער אייבערשטער וויל. ס’איז צוויי ריזנס [reasons], קודם, איז דאָ מען מען זאָגט צוויי ריזנס וואָס דאַרף מען אַלעמאָל געדענקען אויף עבודה זרה. ס’איז אַלעמאָל צוויי ריזנס פֿאַר דעם.
איינס, איז דאָ מסביר. איינס, איז אַ ליבער דער אמת. ווייל ליבער דער אמת איז איך נישט קיין גאָט. ס’איז אַ טעות. און די צווייטע איז, ווייל ס’איז גורם [gorem: causes] ברויט פֿון מאַכן עבודה זרה. ס’איז גורם, אָבער ווי מער איז מדגש [medagesh: emphasizes], דאָס איז אַ חינוכ’טיגע ספֿרים. ווי מער מ’איז מדגש’טער מצהים, ווי מער מ’איז מדגש’טער אינצווישן, צום סוף פֿאַרגעסט מען, און צום סוף וועט מען קאָפּערן. דאָס איז אַ וויכטיגע זאַך.
די ווואָרט כפרון [kfiron: heresy], דאַרף דיך געדענקען, ווייל דיך נישט געדענקען, און קען דיך אַלעמאָל פֿרעגן, וואָס די איין זאַך זאָל איין זייער, וואָס מ’איז זיכער דאַווינען. און קען דיך אַלעמאָל פֿרעגן, וואָס הייסט כפרון? אַ תרח איז געווען אַ כופר? כופר [kofer: denier] מיינט דיך אַן אמין [amin: believer], יאָ איינער וואָס ווייסט נישט קיין גאָט, אַ הייטער איסט, כופר פֿריכל האָט געהאַט אַסאַך אַ געווען די פֿאַרקערט פֿון אַ כופר, ערייט ער האָט געהאַט מלום [melumim: gods] אַסאַך אַסאַך, אַגעטשקעס, אַסאַך אַסאַך אַליו, נישט קיין כופר, ער געצה פֿיל אים, יאָ? וואָס זאָגט מען אַסאַך מאָל?
אָבער דער רמב”ם האָט פֿאַרשטאַנען, און דער רמב”ם מסביר זייער קלאָר, אין דער ענין זאָגט, וואָס געשעט? וואָס געשעט? וואָס געשעט פֿון דעם וואָס קיינער ווייסט נישט. נע, פֿאַרגעסט פֿון די צעור עולם [tzurot olam: forms of the world], מען פֿאַרגעסט פֿון די אמת’דיגע בורא [Bore: Creator]. ווייל די אַלע זאַכן, די אַלע דברים [devarim: things], די אַברהם – די כחבים [kochavim: stars], און מזלות, און שכלים [sechalim: intellects] – די אַלע זאַכן, נאָך נישט דבורי, נאָך דברים אַחראי בורי, און אַז עס איז גוט וואָס זיי זענען, אָבער נישט קיין גאָט. אָבער אויב מיר רעדטן נאָר פֿון זיי, מיר דינט נאָר פֿון זיין דער רבי, און מ’זאָגט איינמאָל אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], עס איז עמונה עם [emuna am: simple faith], אַ פּשוט’ער מענטש, און ווייסט איך, פֿאַרשטייט איך נישט וואָס איז אין שכל, אויב עס שטייט נאָר אויף וואָס מען קען זען, איז מען דאַרף מען זען, וואָס שטייט אויף אין בית המדרש [beit hamidrash: house of study]? אין דער מקום עבודה [makom avoda: place of worship], אין דער מקדש [mikdash: Temple]?
וואָס שטייט דאָרט? אויב ס’שטייט דאָרט אַ פּסל [pesel: idol], און דער פּסל איז לכבוד [lichvod: in honor of] די זון, זעט ער די זון, אַנשטאָט צו זאָגן אַז ער דאַרף אַריינטראַכטן אַז די זון איז אַ שמש [shamash: servant] פֿון אייבערשטן און ער איז אים מכבד ווייל ער איז אַ שמש פֿון אייבערשטן, דאָס איז שוין אַן הבנה, דאָס ליגט שוין נישט אַזוי היינט, דאָס קען מען שוין נישט זען. ווייטער, די פּשוט’ע אידן, זיי זענען דאָך נישט דאָס, איז וועגן לכבוד זיי טאָר מען נישט מאַכן אַזאַ מקדש צו די זון, אפֿילו דו מיינסט לשם שמים [leshem shamayim: for the sake of Heaven], דו מיינסט גוט, ווייל מיט דער אינגל האָט נישט געזען דאָס, דער אינגל האָט הויזן. דאָס איז איין זאַך, מיט רודפי עבודה זרה פֿאַרגעסט מען פֿון דעם.
אָבער נאָכדעם, צום סוף ווערט מען אינגאַנצן אַ כופר, ווייל מ’פֿאַרגעסט מען נאָך בכלל, ווייל ס’איז אַזוי מדגיש אַז קיינער ווייסט נישט. איז בעצם [be’etzem: essentially], לויט די רמב”ם, האָבן זיי געזאָגט אַז עבודה זרה איז אַ גדר [geder: category] פֿון אפֿיקורסות [apikorsut: heresy]. צום סוף פֿון עבודה זרה ווערט מען אַן אפֿיקורס [apikoros: heretic], ווייל מ’פֿאַרגעסט מען בכלל פֿון דעם אייבערשטן אַליינס.
און דאָס זענען די דריי זאַכן, וואָס ס’איז כופרים, ותועים אחר ההבל, ורודפים אחר עבודה זרה. דאָס איז כופרים וואָס איז די מסקנא [maskana: conclusion] געשעעניש, תועים אחר ההבל איז די תאוות [ta’avot: errors] פֿון דור אנוש [the generation of Enosh], און רודפים אחר עבודה זרה איז אינצווישן. ס’איז נישט אַלעס די סדר וואָס איך טו, אפֿשר האָט מען מדייק זיין בעסער און מ’קען דאָרט טרעפֿן אַ בעסערע פּשט, אָבער דאָס איז די זאַך וואָס ברענגט פֿון תועים אחר ההבל צו ווערן אַ כופר.
און דאָס איז געווען, די גאַנצע צייט איז דאָס געווען תועים, יאָ, אָבער ביז דערווייל, ס’הייסט אין דור אנוש, אָבער אנוש אַליינס אפֿשר האָט נאָך געדענקט אַז ס’איז דאָ אַ גאָט, אָבער די רמב”ם זאָגט אַז אפֿילו שפּעטער, אפֿשר די כהנים [kohanim: priests] האָבן געוואוסט, אָבער די פּשוט’ע מענטשן האָבן נישט געוואוסט. על כל פנים, שפּעטער האָט מען אויפֿגעהערט צו וויסן בכלל פֿון די ענין פֿון אַ גאָט. ניין, די רמב”ם זאָגט אַז אפֿילו די כהנים האָבן נישט געוואוסט פֿון די ערשטע גאָט. די כהנים האָבן געוואוסט אַז מ’דינט נישט טאַקע די פּיקטשער, מ’דינט די רמז [remez: hint/symbol], מ’דינט נישט טאַקע די זון, מ’דינט די שכל, די מלאך [malach: angel] פֿון די זון, מסתמא [mistama: presumably]. אָבער דאָס אַז ס’איז דאָ אַ גאָט וואָס איז העכער די מלאכים, דאָס האָט מען אויך נישט געוואוסט. איז קיינער האָט נישט געוואוסט פֿון אַ גאָט. איז צום סוף זענען אַלע כופרים, קיינער ווייסט נישט פֿון אַ גאָט, ער ווייסט נאָר פֿון מלאכים, און מלאכים איז נישט קיין גאָט, ער ווייסט קיינער נישט פֿון קיין גאָט.
און וואָס איז מסביר די רמב”ם, ווער האָט געדיסקאַווערט צוריק, רי-דיסקאַווערט, יאָ? ווער האָט רי-דיסקאַווערט די גאָט? אברהם אבינו [Abraham our forefather]. אַזוי מאַכט די רמב”ם, כיון שנגמל איתן זה וכו’ [when this mighty one was weaned, etc.], די אברהם אבינו האָט אַריינגעטראַכטן, און ער איז מסביר דאָרט די חכמה, חכמה שכלית [chochma sichlit: intellectual wisdom] דאָרט. קען מען זען גאָט, ער האָט פֿאַרשטאַנען אַז ס’שטימט נישט, ער האָט אַליין זיך דערמאַנט, ער האָט אַליין געזונדן די עבודה זרה, אָנהייב האָט ער געקוקט, ער האָט איינגעזען אַז דאָס איז פֿאַלש, אַז ס’איז נישט ריכטיג, און ס’איז נישט ריכטיג צו דינען עבודה זרה, אונז איז דאָ אַ גאָט וואָס איז פֿאַראַן, ער האָט אַלע עבודה זרות, ער האָט געמאַכט די אַלע שטערנס און אַלע זאַכן. און וואָס האָט ער געטון? ער האָט צובראָכן די עבודה זרות, און די עיקר [ikar: main thing], די עיקר זיינע אַרבעט איז געווען
דער אברהם אבינו האט אריינגעטראכט, אזוי ווי דער רמב”ם איז מסביר, ער האט געזאגט “נהי חכמה וכו’ סכלות”, אז פון דעם קען מען זען גאט. ער האט פארשטאנען אז ס’שטימט נישט, ער האט אליין אריינגעטראכט, ער האט אליין געזען די עבודה זרה, און ער האט איינגעזען אז דאס איז פאלש, אז ס’איז נישט ריכטיג, און ס’איז נישט ריכטיג צו דינען עבודה זרה, און ס’איז דא א גאט וואס איז פאר די אלע עבודה זרות, וואס האט געמאכט די אלע שטערנס און די אלע זאכן.
וואס האט ער געטון? ער האט צובראכן די עבודה זרות, און דער עיקר זאך האט ער אנגעהויבן צו אויסלערנען פאר מענטשן אז ס’איז דא איין גאט און אים זאל מען דינען. דאס איז א ריזיגע חידוש, יא? אז ס’איז דא איין גאט, דאס איז בעצם יעדער איינער האט געוואוסט, מען האט שוין פארגעסן, אבער באמת האט מען נאך דאס געדענקט. אבער אז אים זאל מען דינען, און דאס איז די דת האמת. מען דארף געדענקען, ס’איז דא דער אמת און ס’איז דא די דת האמת.
נישט אז דאס איז א ריכטיגע דיוק, אבער דאס מיינט “וקרבנו המקום”. זייער אינטערעסאנט, ער זאגט נישט “לעבדו”, ער זאגט “לו”, יא? לכאורה, איך ווייס נישט, שפעטער זאגט ער “וקרבנו ליחודו”. ס’איז דא צוויי לשונות דא, “וקרבנו ליחודו” און “וקרבנו לו”, “והבדילנו מן התועים”.
מ’דארף מעיין זיין פונקטליך אין יעדע ווארט, ווייל איך מיין אז מ’קען טרעפן א תירוץ אויף יעדע ווארט. אבער לכאורה, די כללות הדברים על כל פנים איז, “וקרבנו ליחודו” מיינט צו וויסן אז ס’איז נאר דא איין גאט, דאס איז יחוד השם. דאס איז אלעמאל וואס דער רמב”ם מיינט מיט יחוד השם, אז דער אייבערשטער איז איינער, ער גיבט, ער איז למעלה פון די אלע מושגים, פון די אלע השכלות, למעלה פון די אלע זאכן, דאס איז השם אחד. דאס איז “וקרבנו ליחודו”, און ווער האט דאס געברענגט? קודם כל אברהם אבינו, יא?
מ’גייט האלטן נאך פאר מצרים, מ’דארף קודם פארשטיין וואס אברהם אבינו האט אויפגעטון, יא? און אברהם אבינו איז אוועקגעגאנגען פון אלע תועים, אוועקגעגאנגען פון די תועים, פון די דור אנוש און אזוי ווייטער, וואס האבן טועה געווען אחר ההבל, אוועקגעגאנגען פון זיי, יא? און געמאכט א דת האמת, געמאכט א “וקרבנו לו”.
וואס איז דאס “וקרבנו לו”? אז אונז דינען נישט קיין, אפילו מיר מאכן אפילו אן עסק פאר דעם, מיר דינען נישט די אלע צורות, מיר מאכן נישט קיין שום זאך אים צו דינען, נאר דעם אייבערשטן אליין, יא?
יעצט, לאמיר פרובירן אנצוקומען פון תרח ביז מצרים, יא? ער האט געסקיפט דא אביסל די מעשה, און דער רמב”ם, עס איז זייער אינטערעסאנט אז ער לייגט אונז נישט דא אריבער, ער וואלט אפשר געקענט אריינלייגן דא אינגאנצן, אבער דא שטייט עס בפירוש. און וואס שטייט בפירוש? דא שטייט אז די תרח האבן געדינט עבודה זרה, און נאכדעם איז דת האמת שקראנו המקום לו. דאס איז אביסל א סקיפ, ווייל די דת האמת איז דאך פשטות די דת משה רבינו. זאגט ער, ער איז זיך נישט משריב, ער רעדט נישט פון יציאת מצרים, ער רעדט נישט פון אברהם אבינו, ער סקיפט אביסל די מעשה.
אבער אין הלכות עבודה זרה איז ער יא משלים די גאנצע מעשה, און ער איז משלים לאמיר זאגן אזוי די מעשה. ער זאגט אז אברהם אבינו האט אויסגעלערנט פאר יצחק, יצחק האט אויסגעלערנט פאר יעקב, און יעקב האט געהאט זיינע צוועלף קינדער, האבן זיי אלע געהאט די דת האמת בעצם. ס’איז נאכנישט געווען קיין תורה, ס’איז געווען מצוות, און אזוי ווייטער, אבער ס’איז געווען די ריכטיגע וועג.
נאכדעם זאגט דער רמב”ם, “עד שארכו הימים לישראל במצרים”. דאס איז די לשון הרמב”ם אין הלכות עבודה זרה אין פרק א’. יא, ער זאגט אז יעקב האט אויסגעלערנט פאר זיינע קינדער, “והדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שיודעת את השם”. דאס איז א גרויסע חידוש. “עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד כוכבים כמותם”.
זאגט דער רמב”ם, אזוי שטייט עס, דאס איז א גרויסע חידוש, עס שטייט אין די מדרשים, ס’איז נישט דער רמב”ם האט מחדש געווען די פאקט, אבער אונז פארציילן נישט געווענליך, אזוי לכאורה מיינט אז מ’דארף מען עס יא פארציילן. אין מצרים האבן די אידן געדינט עבודה זרה. אין אנדערע ווערטער, די “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” איז געשען צוויי מאל אין א געוויסע זין. דארף מען געדענקען, איז איינמאל ביי תרח שוין פון די טעות פון דור אנוש, און איינמאל צוריק אין מצרים. מ’האט פארגעסן, “ארכו הימים”, דער עולם האט זיך אויסגעמישט מיט די מצרים, מצרים איז געווען א גרויסע עבודה זרה פלאץ, יעדער ווייסט, און מ’האט געקומען צוריק צו דינען עבודה זרה.
זאגט דער רמב”ם, “חוץ משבט לוי, שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה”. פארוואס זאגט ער שבט לוי? וואס וויל ער זאגן פון שבט לוי דא? וואס, סתם א שטיקל אינפארמאציע אז שבט לוי האט נישט געדינט עבודה זרה? לכאורה, די סיבה פארוואס ער וויל זאגן פון שבט לוי דא איז ווייל משה רבינו קומט פון שבט לוי. און ער גייט א מינוט ארום רעדן פון משה רבינו. אזוי שטייט א פסוק, די גאנצע זענען קלאר, יא, דער באשעפער האט פאר משה רבינו געהייסן אזוי גיין, “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי”, יא, אזוי האט דער רמב”ם געלערנט, ס’שטייט נישט אין פסוק, אבער דאס איז דער מדרש, אז שבט לוי האט נישט געמאכט די טעות צו צווייטע מאל.
שבט לוי, וואס איז משה רבינו וואס קומט פון שבט לוי, איז דאס וואס איז אונז מקשר, וואס ברענגט אונז די דעת האמת וואס אברהם אבינו האט אויסגעטראפן, די קרבנות המקום לאל עליון פון אברהם אבינו, מתחילה עובד עבודה זרה, וואס אברהם אבינו האט געסטאפט, און ס’ברענגט אונז אדורך די גלות מצרים וואס דארט איז נתק, און אז ס’ווערט אזוי כמעט כרתה ועיקר ששתל אברהם אבינו ועקר, וחזר בן יעקב לטעות עולם ותעיותיו, קומט ממש די זעלבע לשון טעות ותעיותיו, טועה אחר הבל ועובדים מן הטועים, כמעט זענען אלע אידן געווארן צוריק, נאר חמשה וואס איז געווען א פאר לוויים וואס איז געבליבן משה רבינו וואס האט נאך געדענקט, אבער די עיקר איז אן אינטערעסאנטע קומט אויס אז משה רבינו איז געקומען, איז מהרסי השם אסוני, משומרי השוואה אברהם אבינו, עשה משה רבינו, דער רמב”ם שרייבט דא, ובחר, און ער האט אויסגעלערנט תורה ומצוות ודין דרך עבודתו ומה יעשה משפט, ער האט אויסגעקליבן א שבט בישראל, און ער האט זיי געלערנט תורה ומצוות ודין דרך עבודתו ומה יעשה משפט, איז משה רבינו נישט נאר וואס ער האט מחדש געווען, ער האט געראטעוועט די מורשה פון אברהם אבינו האט משה רבינו געראטעוועט, ווייל דאס איז די מורשה פון נישט דינען עבודה זרה, און פאר דעם איז דאס דער רמב”ם זאגט דא מצוות עבודה זרה.
אבער קודם כל דארף מען פארשטיין וואס דער רמב”ם האט אין די ערשטע מאמר אריינגעלייגט די נסים שנעשו על ידי משה רבינו.
משה רבינו איז זייער וויכטיג, ווייל משה רבינו איז פון שבט לוי, ער איז דער וואס איז מציל די ירושה, ער איז מציל די דעת וואס אברהם אבינו האט מנחיל געווען פאר די אידן, אז זיי זאלן אלעמאל ידעת את השם, דאס וואס ער טוט, עס איז נישט סתם א נייע זאך פון משה רבינו.
און צווייטנס, אז די קרבנות ליחידו, וואס איז די קרבנות ליחידו?
וואס איז די עיקר נס פון יציאת מצרים?
וואס מיינט מצרים?
אנדערע ווערטער, וואס זאגט דער רמב”ם, וואס מיינט מצרים?
מצרים מיינט, דא רעדט ער נישט, מצרים איז צוריק, לגבי די אידן איז צוריק, לגבי די וועלט איז דאס זעלבע, זיי האבן נישט געהערט דערפון.
מצרים מיינט עבודה זרה, מצרים מיינט אז מ’מיינט אז מ’דארף דינען די אלע המצרים, און נאכדעם פארגעסט מען אונזערע כופרים וטועים אחרי הבל. דאס מיינט, דאס איז דער טייטש מצרים.
און “הוציאנו ממצרים” מיינט “שלח לנו משה”. וואס מיינט “שלח לנו משה”? ער האט צוריק דערמאנט, אויפגעוועקט די אהבה פון אברהם אבינו, די אהבת אברהם אבינו, צוריק דערמאנט די ברית, די יחוד וואס אברהם אבינו האט געהאט, וואס ער האט געוואוסט אז מען דינט נאר דעם אייבערשטן. און דאס מיינט אז ער האט ארויסגענומען פון מצרים.
אין אנדערע ווערטער, וואס איז דער מעסעדזש, בקיצור, וואס לערנט אונז די נסי יציאת מצרים? ס’לערנט אונז וואס אברהם אבינו האט אונז געלערנט. ס’לערנט אונז אז ס’איז דא איין גאט און אים דארף מען דינען, און נישט מאכן קיין עסק פון די אלע אמצעים מיט אלע זאכן, ווייל דאס איז נישט קיין וועג, ווייל דאס ברענגט אז פון סוף זאל מען פארגעסן פון דיין גאט, אז מען זאל ווערן אן אפיקורס און זאל ווערן א כופר. אן אפיקורס איז אפשר נישט דער ווארט.
און “הוציאנו משם” זעען מיר בקיצור הדברים, איז דאס דער רמב”ם. וואס מ’האט געפרעגט צו דער רמב”ם, ער זאגט, איך ווייס נישט צו מ’איז ממש קלאר דאס, אבער דער רמב”ם, וואס מיינט דער גנות? וואס איז דער שבח יציאת מצרים של אמונה? וואס איז דער שבח יציאת מצרים של דעת?
וואס איז דער מעסעדזש פון יציאת מצרים? דער מעסעדזש פון יציאת מצרים איז אז מען זאל נישט זיין קיין מצרי, מען זאל נישט דינען עבודה זרה. דאס איז וואס מיר זאגן “משכו ידיכם מעבודה זרה”. דאס איז דער משמעות פון די רמזים אין דעם קרבן פסח, אז דאס איז א דחיה, מען זאל נישט דינען עבודה זרה, און פארשידענע אנדערע זאכן.
דער רמב”ם איז מרחיב באריכות דאס ענין פון קרבן פסח, אז מען זאל נישט… וואס הייסט עס? אז מען זאל אוועקגיין, מאוס מאכן דעם ענין פון עבודה זרה. דער רמב”ם איז אויך מסביר אזוי אין חלק ג’ פרק מ”ו באריכות וועגן קרבן פסח, די גבורים, וואס דאס איז דער עיקר ענין פון פסח.
און אין אנדערע ווערטער, ס’איז זייער קלאר צו זאגן, אויב מען גייט נישט א חסיד’ישע שטיקל זאגן, מצרים מיינט מצרים ומגבילים, מצרים מיינט אנדערע זאכן, וועלן מיר זען אפשר מארגן. אבער מצרים לויט’ן רמב”ם מיינט עבודה זרה. מצרים איז די שטאט פון עבודה זרה, און “הוציאנו ממצרים” מיינט “הוציאנו” אז מיר זאלן נישט זיין קיין מצרי, אז מיר זאלן נישט זיין קיין עובדי עבודה זרה.
כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד. זיי זענען נישט די מצריים. די מצריים האבן די אידן כמעט פארגעסן וואס אברהם אבינו האט מחדש געווען, כמעט געמיינט אז מען גייט צוריק צו דינען עבודה זרה. קומט משה רבינו און דערמאנט אונז, “ניין, אונז זענען נישט מצריים, אונז זענען בני אברהם”. אברהם אבינו האט נישט געדינט עבודה זרה. און “הוציאנו ממצרים” כדי… פארדעם איז משה רבינו געקומען, געמאכט אלע ניסים, און זאלן האבן די דעת האמת, כוונת הרמב”ם לא… דאס איז די ערשטע פשט פון די יאר…
—
מצוות סיפור יציאת מצרים דורשת שנרבה, נוסיף, נחדש ענינים — לא רק “מיחזור” של תורות ישנות, אלא לפתוח עולם חדש בכל שנה. זהו גם הענין של “שואלין ודורשין קודם החג”.
“לספר” יש משמעות כפולה: הן לספר מעשיות, הן להרחיב בדברי תורה — שניהם חלקים מהמצווה.
השאלה המרכזית העומדת במרכז: מהו המסר של יציאת מצרים? למה עושים פסח? השאלה עצמה היא ברכה גדולה יותר מהתשובה.
—
התשובה הפשוטה הראשונה: הקב”ה הוציא אותנו ממצרים — אנו מודים לו על כך. זהו ענין הלל והודאה (הלל המצרי, שירת הים, “בצאת ישראל ממצרים”).
—
הרמב”ם הוא בעל המצוות הראשון שעשה מצווה נפרדת מתרי”ג — “לספר ביציאת מצרים” (זה עצמו חידוש, לא כולם מסכימים). הוא אומר: “לספר פלאי ה’ בשפה רכה“, ו”כל המרבה לספר ומאריך בדברים“.
מלשונו עולות ארבע נקודות מיוחדות שבהן אפשר להרבות:
1. “גדולת מה שעשה לנו השם” — להגדיל את הניסים, להרחיב בגדולת הקב”ה (כמו שהמדרשים עושים: לא נס אחד, אלא חמישים ניסים, וכו’)
2. “מה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס” — להרבות ברשעות המצרים, כמה רע התנהגו אלינו
3. “איך לקח השם נקמותינו מהם” — כיצד הקב”ה נקם נקמתנו (המכות, העונשים)
4. “להודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו” — להודות להקב”ה על חסדו
– (1) → “ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל”
– (2) → “פרעה הרשע גזר על הזכרים”, “וירעו אותנו המצרים”, “ויעבידו אותנו בפרך”
– (3) → המכות, נקמה במצרים
– (4) → הלל, “בצאת ישראל ממצרים”, הלל הגדול, נשמת
מעיקר הדין אומרים מילה אחת מכל דבר — ההגדה עצמה היא כבר ה”מרבה לספר”.
—
שלוש הנקודות הראשונות הן “סיפור דברים”, אבל בפשטות, עיקר פסח הוא הודאה — להודות להקב”ה. ליהודי שסבו עדיין היה במצרים, זה היה חי ואישי — “אנחנו יצאנו, הלכנו לארץ ישראל, וחיינו”.
אבל — כבר הוכח (מהראשונים בפסוקים) שזה לא רק הודאה, יש גם מסר. וכאן מגיע ההבדל המרכזי:
> הודאה שייכת רק כאשר יש לי משהו מזה עכשיו. אי אפשר באמת להודות על רעיון היסטורי בלבד.
—
ר’ חיים קניבסקי שואל: מדוע לא מוזכר ב”על הניסים” נס נרות חנוכה (אלא רק נס המלחמה)?
תשובתו: הודאה שייכת רק על דבר שעשה לך. נס המלחמה — שהיהודים כבשו את בית המקדש — היה “לאבותינו ולנו”: אנחנו חיים, אנחנו יכולים לקיים תורה, אין לנו בעיה עם היוונים. אבל נס הנרות היה עניין פרטי אז — לא משהו שיש לנו הנאה ממנו היום.
הכלל: “שעשה ניסים לאבותינו ולנו” — מודים רק כאשר גם לנו יש עדיין הנאה מזה.
—
ההגדה אומרת: “שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו” — אלמלא יציאת מצרים, היינו עדיין במצרים. זה מצדיק הודאה.
אבל — מצרים כבר לא קיימת! עם ישראל עדיין קיים, אבל המצרים (כעם) נעלמו. אולי בזמן שכתבו את ההגדה (עד תקופת התנאים, עד קליאופטרה) מצרים עדיין היתה קיימת. אבל מאוחר יותר — אין מצרים, למה נאמר “היינו במצרים”? זה לא הגיוני באמת.
מסקנה: חייב להיות מסר עמוק יותר — לא רק הודאה (שבעייתית בזמן הזה), אלא גם “להודיע” — להודיע, “למען דעת”, “וידעו מצרים כי אני ה'”. זה לא תלוי ב”יש לי משהו מזה” — זה עיקרון, לימוד, מסר שנשאר רלוונטי גם כשמצרים כבר לא קיימת.
החילוק של הרמב”ם: להודות (להודות) מול להודיע (להודיע) — שני ענינים שונים.
—
כאן מוצב חילוק יסודי:
– הלל/הודאה = להודות על טובה. זה דורש שהטובה עדיין עומדת, “לנו ולאבותינו” — אומרים הלל רק על מה שיש לנו משהו ממנו היום. אי אפשר לברך על דרשה בלבד.
– סיפור/לימוד = מה לומדים מההיסטוריה? זהו ממד תורה: גדולת ה’, אמונות ודעות, לימודים. זה אפשר ללמוד אפילו כשמצרים כבר לא קיימת, כי תורה היא חיי עולם — הלימוד לא תלוי במציאות ההיסטורית.
אלו שני דברים נפרדים — הלל וסיפור — וההבדל ביניהם הוא היסוד הראשון שצריך כדי להיכנס לסיפור.
—
כשמשהו חי, אף אחד לא שואל “מה לומדים מזה?” — אף אחד לא הולך לחתונה ושואל “מה לומדים מלהתחתן?” יש חתונה, יש חתונה. אם צריך לשאול “מה לומדים?” — פשוט שהדבר עצמו במובן מסוים מת, לא אמיתי. אבל — הלימוד יכול להיות “תחיית המתים” לדבר — זה יכול להחיות מה שאחרת מת. זוהי אמת, אמת תורה העומדת בפני עצמה.
—
הרמב”ם מביא גרסה נוספת (אחרי ספר המצוות) כיצד הוא מתאר את המצווה: “לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים” — ו“כל המרבה בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח”. הלשון “שאירעו ושהיו” מעניינת — שני ביטויים שנשמעים כמו אותו דבר.
—
יאמר: “בני, כולנו היינו עבדים, כשפחה זו או כעבד זה” — מראה על עבד/שפחה אמיתיים (או תמונה שלהם) ואומר: כך היינו, “ובלילה הזה פדאנו הקב”ה ויוציאנו לחירות” — והלילה הזה הקב”ה שחרר אותנו.
דיוק קריטי: לקטן/טיפש לא כתוב כלום על ניסים, כלום על מכות, כלום על משה רבינו. רק: היינו עבדים, עכשיו אנחנו חופשיים. זוהי הפשטה — והפשטה מראה מה המחבר מחשיב לעיקר.
כשעושים קיצור, תמיד יש שאלה: איזו נקודה היא המרכזית? אפשר לקצר יציאת מצרים על הרבה דברים — קריעת ים סוף, עשר מכות, וכו’. קיצור הרמב”ם מראה שבשבילו העיקר: עבדות → חירות.
“מודיעו מה שאירע לנו במצרים ובנסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. כאן הוא מוסיף שני דברים שחסרים אצל הקטן/טיפש:
1. ניסים
2. משה רבינו
– קטן או טיפש — מספיק אחד משניהם (גדול טיפש גם בקטגוריה).
– גדול וחכם — צריך שניהם: גם גדול גם חכם. קטן וחכם לא מספיק — כי קטן מצד קטנותו כבר טיפש.
—
קושיא חזקה: לכאורה ניסים הם הדבר הכי קל לספר! מכות — דם, צפרדע, כינים — אלו “תמונות”, דימויים גרפיים, בדיוק כמו העבד/שפחה שמראים לקטן. למה הרמב”ם משמיט זאת לטיפש?
—
| רמה | מונח הרמב”ם | תוכן |
|—|—|—|
| ראשונה | תיקון הגוף / שלמות ראשונה | מידות, בין אדם לחברו, נגלה, עולם הזה |
| שנייה | תיקון הנפש / שלמות שניה | דעות, שכל, אמונה, אלוקות |
– אדם שמשובש במידות (גנב, וכדומה) לא יכול להגיע להשגות עמוקות.
– יש מדרגות בהשגה עצמה — לא רק שלבים בזמן.
עיוור יכול לחזור על צבעים (כתום, ירוק, אדום) בלי טעויות, אבל הוא לא יודע על מה הוא מדבר — אין לו את החוש. כך גם:
– ילד (או גדול טיפש) יכול לחזור על עשר ספירות, מלאכים, חסידות — אבל זה לא אומר לו כלום.
– “אמונה הנאמרת בפה” — רק מילים, לא השגה אמיתית.
לילד אומרים “יש בורא, שכר ועונש” — כדי שלא יגנוב. זה לגיטימי כשלא לשמה, שמביא בסופו של דבר ללשמה. אבל זו לא דעת אמיתית.
—
– נס יש לו נקודה — לומדים ממנו משהו (רצון אלוקי, השגחה).
– לילד נס הוא רק “סיפור מעניין” — המשמעות השכלית של נס לא קיימת בעולמו.
– “משה רבינו” מכניס את יסוד הלימוד — זה רלוונטי רק למי שיש לו כבר נשמה/שכל להבין.
– בעולם הקטן קיימים עבדים — זה מושג עולם-הזה.
– “היית עבד, עכשיו אתה חופשי, תודה למי שהוציא אותך” — זה נשאר ברמה של השגת עולם הזה, הכרת הטוב, הודאה.
—
הרמב”ם בחלק ג’ פרק מ”ג — מידות:
– לזכור בימי הטובה שהיית פעם עני/עבד
– ענווה, הכרת הטוב
– סוכות ופסח — אותה תפקיד: “בעבור זה עשה ה’ לי”
– זה על פי רוב איך הרמב”ם מדבר על יציאת מצרים
– ניסים ונפלאות של יציאת מצרים
– רמת דעת, שלמות הנפש
– מהי הדעת שפסח מלמד אותנו? — זו השאלה המרכזית.
—
פעם נאמר מהלך שביציאת מצרים התחדש מציאות בעולם (בדומה לרמב”ן / כוזרי — נתגלה שם הוי”ה, שינוי בעולם). אבל — זה לא דרך השיעור שנלמד כאן. השיעור הולך בכיוון אחר — דרך הרמב”ם. דרך הרמב”ן תידון בעזרת ה’ מאוחר יותר.
—
הרמב”ם מביא את הברייתא/גמרא (פסחים) שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, אבל הוא משנה מעט את הלשון — ודווקא השינויים נותנים לנו הצצה להבנתו.
| רמה | גנות | שבח | מתאים ל |
|—|—|—|—|
| נשמה / דעת | “בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” (תרח ולפניו) | “קרבנו המקום לעבודתו” — דת האמת, הבדילנו מן התועים, קרבנו ליחודו | שכל / נשמה |
| גוף / עולם הזה | “עבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעות” | ניסים ונפלאות, חירותינו | גוף / מידות |
בסדר מתחילים דווקא ברמת הנשמה (עבודה זרה של תרח) ורק אחר כך עוברים לרמת הגוף (שעבוד מצרים). זה מתאים ליסוד שכל תרי”ג מצוות יש להן שתי רמות: שכל/נשמה וגוף/מידות.
—
מה הקשר בין עבודה זרה של תרח ליציאת מצרים? כדי לענות על כך, צריך ללכת לרמב”ם הלכות עבודה זרה פרק א’, שם הוא מניח את הנרטיב ההיסטורי של עבודה זרה.
—
כולם ידעו את האמת — אל אחד, הוא ברא את העולם, הוא מנהל אותו, אותו צריך לעבוד.
אנשים הבינו נכון שאלוקים לא מנהל את העולם ישירות, אלא דרך סדר של שרי הכוכבים, מזלות, שכלים נבדלים, מלאכים. זה אמת.
אבל ההבל (טעות) היה: חשבו שלאמצעים יש כוח עצמי, ושרצון אלוקים שיכבדו/יעבדו אותם. זה השלב הראשון של החלקה.
התחילו לבנות מקדשים, פסלים לכבוד הכוכבים/מלאכים. אפילו אם הכהן ידע שהפסל הוא רק רמז, האדם הפשוט ראה רק את הפסל — ובשבילו אסור לעשות זאת (טיעון חינוכי).
בסוף שכחו לגמרי מהקב”ה עצמו. אפילו הכהנים ידעו רק על מלאכים/שכלים — אבל לא על אלוקים שמעליהם. אף אחד לא ידע על אלוקים. עבודה זרה מובילה בסוף לאפיקורסות/כפירה.
1. טעם אמת: זה פשוט טעות — האמצעים אינם אלוקים.
2. טעם חינוכי/מעשי: זה גורם — ככל שמדגישים יותר את האמצעים, כך שוכחים יותר את העיקר, עד שהופכים לכופר.
—
| לשון | משמעות | שלב |
|—|—|—|
| תועים אחר ההבל | טעות דור אנוש — לחשוב שלאמצעים יש כוח עצמי | התחלה |
| רודפים אחר עבודה זרה | בניית מקדשים, פסלים, עבודה אקטיבית | ביניים |
| כופרים | שכחה מוחלטת מאלוקים — תוצאה סופית | מסקנה |
—
אברהם אבינו גילה מחדש בעצמו את הקב”ה דרך חכמה שכלית — הוא חשב, הבין שעבודה זרה שקר, הבין שיש אל אחד שברא הכל, שבר את העבודה זרה, ו — זה העיקר — התחיל ללמד אנשים שיש אל אחד ואותו לבדו צריך לעבוד. זוהי דת האמת.
– “וקרבנו ליחודו” = לדעת שיש רק אל אחד (יחוד ה’ — הוא למעלה מכל מושגים והשכלות).
– “וקרבנו לו” = שעובדים רק אותו, לא צורות, לא אמצעים.
אלו שתי מדרגות נפרדות: לדעת שהוא אחד, ולעבוד אותו לבדו.
—
הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’ מספר את כל הסדר:
– אברהם → יצחק → יעקב → שנים עשר שבטים — כולם היו בעלי דת האמת (עוד לפני מתן תורה).
– “עד שארכו הימים לישראל במצרים” — היהודים התערבו עם המצרים ונפלו חזרה לעבודה זרה.
חידוש גדול: ה”מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” קרה פעמיים:
1. אצל תרח (מטעות דור אנוש).
2. חזרה במצרים — כמעט כל היהודים נפלו חזרה.
—
הרמב”ם כותב: “חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה”.
למה הרמב”ם מזכיר זאת? כי משה רבינו בא משבט לוי. שבט לוי הוא הגשר — הם לא עשו את הנפילה השנייה, ודרכם ירושת הדעת של אברהם אבינו ניצלה.
—
נקודה קריטית: משה רבינו לא הביא סתם דבר חדש. הוא הציל את מורשת אברהם אבינו. הוא הזכיר מחדש והעיר את היחוד שאברהם אבינו ידע — שעובדים רק את הקב”ה. הוא בחר בשבט לוי ולימד אותם תורה ומצוות.
—
מצרים = עבודה זרה. מצרים אינה רק מקום גיאוגרפי — היא מייצגת את מצב העבודה זרה, הנפילה חזרה לעבוד אמצעים וצורות.
“הוציאנו ממצרים” = “שלח לנו משה” — אלוקים שלח את משה רבינו כדי להזכיר מחדש את אהבת אברהם אבינו, את הברית, את היחוד.
המסר של יציאת מצרים (לפי הרמב”ם): לא להיות מצרי, לא לעבוד עבודה זרה. “משכו ידיכם מעבודה זרה” — זהו עיקר הענין.
—
הרמב”ם (מורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”ו) מסביר שקרבן פסח הוא בעצם דחייה ובוז לעבודה זרה — לבזות את ענין העבודה זרה. הרמזים בקרבן פסח מציגים את כל זה.
—
“כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים” — אנחנו לא מצרים, אנחנו בני אברהם. המצרים כמעט גרמו לנו לשכוח את חידושו של אברהם אבינו. משה רבינו בא, עשה את כל הניסים, והחזיר את דעת האמת.
זהו הפשט הראשון בענין — מחר אולי נראה פירושים אחרים (כמו הפשט החסידי ש”מצרים” פירושו “מצרים ומגבילים” — מגבלות).
—
“`
שאלה: מהו המסר של פסח?
↓
תשובה פשוטה: הודאה/להודות → 4 נקודות הרמב”ם
↓
בעיה: הודאה דורשת הנאה היום → מצרים כבר לא קיימת
[ראיה: ר’ חיים קניבסקי על חנוכה]
↓
חילוק: הלל (הודאה) ≠ סיפור (לימוד/תורה)
↓
רמב”ם: קטן/טיפש = עבדות→חירות (עולם הזה) | חכם = ניסים + משה רבינו (דעת)
↓
קושיא: למה ניסים לא לקטן?
↓
תירוץ: מערכת שתי-הרמות של הרמב”ם (תיקון הגוף / תיקון הנפש)
[משל העיוור: לחזור ≠ להבין]
↓
“מתחיל בגנות”: רמת נשמה = ע”ז של תרח | רמת גוף = שעבוד
↓
קושיא: מה קשור תרח ליציאת מצרים?
↓
תשובה: הלכות ע”ז פרק א’ — היסטוריה של דגרדציה:
אמת → הבל → ע”ז → כפירה
↓
גילוי מחדש של אברהם → שרשרת עד מצרים → נפילה שנייה
↓
שבט לוי נשאר נאמן → משה רבינו = הצלת ירושת אברהם
↓
מצרים = עבודה זרה | יציאת מצרים = יציאה מע”ז
↓
קרבן פסח = בוז לע”ז
↓
מסקנה: “כי עבדי הם” — אנחנו בני אברהם, לא מצרים
[זה הפשט הראשון — עוד נלמד יותר]
“`
רבותי, בואו נקיים מעט את “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”. המצווה להרבות, להוסיף, לחדש ענינים של יציאת מצרים, ענינים של חג הפסח, כמו הענין של שואלין ודורשין קודם החג [שואלין ודורשין: שואלים ודורשים, לומדים את הלכות יום טוב לפני יום טוב], שזה בעיקר הענין של פשוט להרבות.
וכמו שנוהגים להתכונן מעט לפני יום טוב, אף על פי שבעיקר היה צריך ללמוד פסח עצמו בעזרת השם, אבל אנחנו לא נפגשים, זה קשה, אז נלמד מעט עכשיו.
ולומדים הרבה דברים, כל שנה לומדים דברים חדשים, חידושים חדשים, הבנות חדשות, חידושים חדשים. באמת צריך להיות חידוש גמור, צריך עולם חדש לגמרי צריך לפתוח כל שנה, אי אפשר לחזור על תורות משנה שעברה, לחזור על דברים, זה רִיסַייקְלִינְג. אבל לפני כן צריך עוד מעט לסדר, מעט להבהיר.
ומתחילים כאן ככה, לפי הענין, לפי היכולת, לפי המזדמן שלומדים כל יום, ואולי מעט להגיע גם לחידושי תורה, כי זה “כל המרבה לספר”, זה האופן שאני מציב, הסוג של חידושי תורה, זה “מרבה לספר”.
“מרבה לספר”, “לספר”, כמו שכל אחד יודע, פירושו גם לספר מעשיות, גם לעסוק בדברי תורה, להרחיב את ההבנה.
ונראה לי ככה, היה פעם, למדנו פעם, לפני שנתיים אני חושב, למדנו סדרת שיעורים, עברנו, וזו שאלה חשובה מאוד, השאלה עצמה היא ברכה גדולה יותר מהתשובה במובן מסוים.
עברנו שאנחנו לומדים פסח, יש כביכול מסר, יש מסר של המעשה של פסח, של המעשה של יציאת מצרים, שכשמספרים את סיפור יציאת מצרים, יש לכאורה מסר, כן?
אפשר, אפשר לומר בלי מסר, בואו נבהיר, כבר הבהרנו בכמה אופנים, אבל אפשר לומר שני דברים. אפשר לומר למה עושים פסח? מהו הענין של “למען תספר באזני בנך ובן בנך” [למען תספר באזני בנך ובן בנך: כדי שתספר באוזני בנך ובן בנך]? מהו הענין של לעשות סדר, של לעשות פסח?
אפשר לומר, פשוט, הקדוש ברוך הוא עשה לנו טובה, הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים, אנחנו מודים לו על כך. זה הענין של הלל [הלל: המזמורים של הודאה שאומרים ביום טוב].
כמו שלמדנו, כשהיהודים אמרו הלל כשיצאו ממצרים, אמרו את שירת הים [שירת הים: השיר שהיהודים שרו בים סוף]. לפי נוסח אחד בגמרא בפסחים אמרו הלל, הלל המצרי. בסדר, יפה, הלל המצרי שאנחנו מדברים “בצאת ישראל ממצרים” [בצאת ישראל ממצרים: כשישראל יצא ממצרים]. זה מהלך אחד, בכל אופן פשוט הלל הודאה. הענין של הלל הוא הענין של הודאה. זה בוודאי הדבר הראשון.
כשלומדים למשל בספר המצוות, ומדייקים ברמב”ם בספר המצוות במצות עשה קנ”ז [עשה קנ”ז: מצות עשה מאה חמישים ושבע], איך הוא מניח את המצווה של “לספר ביציאת מצרים”. הרמב”ם הוא בעל המצוות הראשון שעשה מצווה מתרי”ג המצוות [תרי”ג מצוות: שש מאות ושלוש עשרה המצוות] “לספר ביציאת מצרים”. זה לא פשוט, זה חידוש שהיה לו, לא ברור שזה נכון כך. בכל אופן, כך הרמב”ם סידר שיש מצווה כזו.
והוא אומר כך, המצווה היא “לספר פלאי ה’ בשפה רכה” [לספר פלאי ה’ בשפה רכה: לספר את נפלאות ה’ בשפה רכה]. והוא אומר “כל המרבה לספר”, וכבר ידענו מהו “כל המרבה לספר”, “כל המרבה לספר ומאריך בדברים” [ומאריך בדברים: ומאריך בדברים].
והוא אומר כך, “בגדולת מה שעשה לנו השם” [בגדולת מה שעשה לנו השם: בגדולת מה שעשה לנו ה’], להאריך בגדולה שהקדוש ברוך הוא עשה לנו, להגדיל את הנסים, להבהיר, להרחיב מהי הגדולה שבכך.
“ומה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס” [ומה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס: ומה שהוא עשה למצרים מעוול וחמס].
שני הדברים מעניינים, סתם אם מדייקים בלשון. כל דבר שצריך להרחיב? “כל המרבה לספר”, איזו נקודה? מה צריך להרבות לספר? יש שני דברים שמגדילים. כן, “מרבה לספר” פירושו אפשר להגדיל.
כן, כמו שהמדרשים עושים, כן? האם זה קרה ממש כך? זה לא קרה. מגדילים את מה שהיה. כן, כתוב סתם שהיה נס אחד, מגדילים, לא היה סתם נס אחד, היו חמישים נסים. כן, זה דבר אחד, להגדיל את מה שהקדוש ברוך הוא עשה. או להעמיק, לבאר את הגדולה שבכך, כמו דרך המדרש, בדרך מליצה, בדרך מוסר, מממשים את השמחה, מוסיפים נסים, מוסיפים מעשיות, וכן הלאה. זה אחד, להגדיל.
מה עוד להגדיל? את רשעות המצרים, כמה רעים היו המצרים. וזה הרי מספר שתיים.
“וירא ישראל את היד הגדולה” [וירא ישראל את היד הגדולה: וישראל ראה את היד הגדולה] — הרי לא כתוב בפסוק שזה לא מפורש, ובהגדה לא מפורש הרי, מה הדרך לעשות? מוסיפים, המצרים הכו, כמו שכל אחד יודע את המעשיות של המדרשים, אפשר להאריך לפי ערכם וכן הלאה. זה הדבר השני.
הדבר השלישי, “ואיך לקח השם נקמותינו מהם” [ואיך לקח השם נקמותינו מהם: ואיך ה’ לקח את נקמתנו מהם], איך הקדוש ברוך הוא לקח לנו נקמה. אלו שני דברים אחרים. אולי הוא מתכוון שזה המשך של אותו דבר, אבל אפשר לומר שאלו שני דברים אחרים.
יש “גדולת מה שעשה השם”, כן, “לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל” [לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל: לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל], הנסים הגדולים שזה חידוש גדול של הנס, וכן הלאה. אפשר לקרוא לזה מצד גדולת ה’.
אחר כך יש מצד הנקמה, כלומר, באותו מצרי שהוא דיכא אותנו והכה אותנו כל כך, הוא אכן קיבל את העונשים ונלקחו ממנו ילדיו, וכן הלאה כמו המעשיות שהולכות במדרשים. זה “לקיחת נקמותינו מהם”.
אחר כך, הדבר הרביעי הוא אומר, “ולהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו” [ולהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו: ולהודות לו יתברך על מה שגמל אותנו מחסדיו]. להודות לקדוש ברוך הוא שהוא נתן לנו טובה, גמל אותנו חסד.
יוצא מהרמב”ם, מלשון ספר המצוות, ארבעה דברים שונים שאפשר להרבות בלספר:
1. אפשר להרבות בגדולת מה שעשה לנו השם
2. אפשר להרבות במה שעשו לנו המצרים
3. אפשר להרבות באיך לקח השם נקמותינו מהם
4. ואפשר להודות לו יתברך
אולי מתאים בהגדה בערך, אפשר לסדר, אני לא יודע:
למשל “ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל” [ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל: ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל], זה להגדיל מה שעשה לנו השם.
כן, “מה שעשו לנו המצרים” — זה “פרעה הרשע גזר על הזכרים, וירעו אותנו המצרים, ויעבידו אותנו בפרך” [פרעה הרשע גזר על הזכרים, וירעו אותנו המצרים, ויעבידו אותנו בפרך: פרעה הרשע גזר על הזכרים, והמצרים הרעו לנו, והעבידו אותנו בפרך], חלקים שונים מזה.
“ואיך לקח השם נקמותינו” — זה מדברים על המכות, מדברים איך לקחו נקמה במצרים.
ואחר כך “להודות” — זה כמו שאומרים, כן, “בצאת ישראל ממצרים”, הלל, כן, “הללו עבדי ה'” [הללו עבדי ה’: הללו עבדי ה’], “הלל הגדול”, “נשמת”. זה הכל הרחבות של… כך עושים אכן בהגדה, כן.
מעיקר הדין, לכאורה, אומרים מילה אחת של הלל, או אומרים מילה אחת מכל הדברים האלה, ויוצאים. וההגדה כבר הרחיבה, כמו שהוא מביא “כמו שאמרו כל המרבה לספר הרי זה משובח”. אלו ארבעת הדברים.
וכל ארבעת הדברים האלה, שלושת הראשונים הם סיפור דברים, או שניים מהם הם סיפור דברים. אבל בפשטות, העיקר הוא, למה עושים פסח? שואלים יהודי, למה עושים פסח?
בפשטות, זה לא ממש מה שכתוב בספר דברים, אבל בפשטות, למה עושים פסח? כדי להודות לקדוש ברוך הוא.
כבר הארכנו בשנה שעברה גם יותר בפשוטו של מקרא, שהסברנו ליהודי שהיה אז, סבו עדיין היה במצרים — סבא של אמו, לא סבו תיאורטית — סבו כפשוטו היה במצרים, בוודאי עיקר השמחה, עיקר החיות של פסח היה שאנחנו יצאנו ממצרים, אנחנו הלכנו לארץ ישראל, וחיינו.
עכשיו, כבר למדנו אבל שזה בא מאוחר יותר. ראשונים בפסוקים אפשר לראות את זה, כבר הראינו בשנה שעברה, ראשונים בפסוקים רואים את זה, שזה לא רק זה. יש לזה גם מסר.
מהי המעלה של מסר? המעלה של מסר היא שזה כבר לא דבר ששייך רק להודאה.
הודאה, ראיתי בספרו של ר’ חיים קנייבסקי על התורה, טעמא דקרא על חנוכה, הוא מביא גם ממישהו, הוא מדבר על כך שהודאה לא שייכת על דבר שלא קרה לך.
הוא אומר כך, הוא אומר לתירוץ, כי למה לא כתוב בעל הנסים את נס נרות חנוכה? זו הקושיה שכולם שואלים. כתוב נס המלחמה, כתוב “ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות” [ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות: ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות], אבל זה חלק מהסיפור, לא כתוב “ונעשה נס והדליקו נרות” [ונעשה נס והדליקו נרות: ונעשה נס והדליקו נרות].
אומר הוא כך, שקרה לך נס, כן? הקדוש ברוך הוא עזר שיכולת לעשות מצווה. אפשר אפילו על זה להודות. זה לא נס בשבילנו, זה נס בשביל הקדוש ברוך הוא שאפשר לעשות מצווה. בסדר, נאמר שקרה לך נס שאתה יכול לעשות מצווה. אתה מודה לקדוש ברוך הוא, אתה עושה הלל והודאה.
אבל קרה לאביך נס שהוא יכול לעשות מצווה, וקרה לו משהו שאין לך שום קשר אליו, מה יש לך להודות? לאבי קרה דבר טוב, למה אני צריך להודות שלאבי קרה?
מתי מודים? כך הוא אומר. מתי מודים על נס שנעשה לאבותינו [שנעשה לאבותינו: שנעשה לאבותינו]? “שעשה ניסים לאבותינו ולנו” [שעשה ניסים לאבותינו ולנו: שעשה נסים לאבותינו ולנו]. זה דבר שיש לנו עדיין הנאה ממנו.
כמו שרואים אכן בפסח, ההגדה מדגישה, מהמשנה, “שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו” [שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו: שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו]. כלומר, אילולא גאולת מצרים, הרי גם אנחנו עדיין במצרים. אם אנחנו כבר מחוץ למצרים, אנחנו הרי עדיין בחוץ, אפשר להודות “שעשה לאבותינו ולנו”. זה הפירוש, “שעשה ניסים לאבותינו ולנו”. אבותינו, ולנו בכלל אבותינו. והיו נסים לנו בכלל, הנסים שנעשו לאבותינו. כי הרי, הנסים שקרו להם קרו לנו.
זה הוא אומר שם, שהדברים של המלחמה, שהיהודים תפסו את בית המקדש וכן הלאה, זה היה רק לאבותינו ולא לנו. אנחנו הרי גם, אנחנו נכדים, אנחנו לא מתנו, אנחנו יכולים לקיים את התורה, היוונים משאירים אותנו, וכן הלאה, אין לנו שום בעיה עם היוונים. אבל זה היה משהו פרטי אז, על זה שייך להודות. כך הוא טוען, טענה, ואני יכול להסכים על הפשט כאן.
אבל הנקודה שאני רוצה להוציא כאן נכונה. הנקודה שאני מוציא כאן היא שהודאה היא תמיד דבר שיש לי משהו ממנו עכשיו. לא שייך באמת להודות על רעיון, על דבר שקרה אז, היסטוריה.
על ההיסטוריה שייכים דברים אחרים, זה מה שאני רוצה לומר. על חנוכה, כמו שהוא אומר, שאנחנו מדברים על נס חנוכה, כי אז היה יותר ענין של להודיע [להודיע: להודיע], לא ענין של הודאה.
דיברנו בפורים גם מהרמב”ם, שיש שני דיוקים, יש להודות [להודות: להודות] ויש להודיע. אנחנו נותנים לו פשוט הודאה, ולמה צריך לו הודאה? בכל אופן, הודאה היא דבר אחד, והודאה, כן, אפשר לומר הודאה עם יו”ד והודאה עם עי”ן וה”א, להודיע, למען דעת [למען דעת: למען דעת], וידעו מצרים וידעו כי אני ה’ [וידעו מצרים וידעו כי אני ה’: וידעו מצרים וידעו כי אני ה’] וכן הלאה, מה שכתוב סוגים כאלה של דברים. זה כבר לא דבר שתלוי באם יש לי משהו מזה.
יש פירוש אחר, מעניין מאוד, יש פירוש אחר ב”אף עתה אנו גאולים מהם” [אף עתה אנו גאולים מהם: אף עתה אנו גאולים מהם]. כן, ה”אף עתה אנו גאולים מהם” אומר על פירוש, על זה אפשר להודות.
אבל יכול להיות שבלי זה, עוד כמו שאני חושב שבזמן הזה, אף על פי שתיאורטית אנחנו גם אכן “ראו עינינו ומשועבדים היינו לפרעה במצרים” [ראו עינינו ומשועבדים היינו לפרעה במצרים: ראו בעיניכם ומשועבדים היינו לפרעה במצרים], אבל זה לא, אני לא יודע אם אני צריך לומר, זה לא נכון באמת היום בזמן הזה.
מצרים כבר לא קיימת. אנחנו עדיין קיימים קצת, עם ישראל, אבל מצרים כבר לא קיימת, לא המצרים, זה מצרים, אבל המצרים כבר נעלמו.
יכול להיות בזמן שכתבו את ההגדה זה עדיין היה קיים, ומצרים אכן היתה קיימת זמן רב, עד… אני לא יודע בדיוק מתי. עד קליאופטרה, אבל בפנים עד זמן התנאים אולי אפשר לומר.
אבל יכול להיות שההגדה היא עדיין מזמן שמצרים עדיין היתה דבר אמיתי, שחלק ממצרים עדיין היה תחת יד רומא [תחת יד רומא: תחת יד רומי] וכן הלאה.
אבל אחר כך, הרי אין מצרים, אז לא באמת שייך לומר שאנחנו היינו במצרים. הרי אין מצרים, למה זה לא באמת הגיוני? אפשר לומר, הנה יש לך תורת יעקב, זמן שכבר ירד מהזמן.
אבל יכול להיות שבלי זה, עוד כמו שאני חושב שבזמן הזה, אף על פי שתיאורטית זה גם אכן “ראינו ונינו ועבדים היינו לפרעה במצרים”, אבל זה לא… אני לא יודע אם מותר לומר, זה לא באמת נכון היום בזמן הזה. כלומר, מצרים כבר לא קיימת. אנחנו עדיין קיימים קצת, עם ישראל, אבל מצרים כבר לא קיימת. לא המצרים, זה מצרים, אבל המצרים כבר נעלמו למרבה הצער.
יכול להיות שהזמן שכתבו את ההגדה זה אכן היה קיים, ומצרים אכן היתה קיימת זמן רב, עד… אני לא יודע בדיוק מתי, מספרים עד קליאופטרה, אבל בכל אופן עד זמן התנאים, אולי אפשר לומר. אבל יכול להיות שההגדה היא מזמן שמצרים עדיין היתה דבר אמיתי, שחלק ממצרים עדיין היה תחת יון, וכן הלאה. אבל אחר כך, הרי אין מצרים, אז לא באמת שייך לומר שאנחנו היינו במצרים. הרי אין מצרים, למה… זה לא באמת הגיוני.
אפשר לומר, הנה יש כאן עניין של תורה, ועכשיו זה זמן שכבר רוב התורות הן כאלה, שלא באמת מתכוונים לכך, לא באמת מתכוונים להודות. להודות אנחנו צריכים לפעול אחרי ברכה, “להלל ולהודות”. האם אפשר לברך על דרשה? לא נראה כך. אלא מה? אז הידיעות, כשהטובה כבר עומדת. ממה שהלכנו במצרים לומדים דברים, לומדים גדולת ה’, לומדים לימודים באמונה, לימודים באמונות ודעות, וכן הלאה. את זה אפשר ללמוד מההיסטוריה, אפשר ללמוד את זה ממה שקיים היום, אפשר ללמוד את זה בהרבה דרכים אחרות, אבל זו נקודה אחרת. יש הבדל של ידיעה, וזה למה אומרים הלל. אז לכאורה אפשר לומר רק על מה שיש לנו מזה היום, “לנו ולאבותינו”, כמו שישלם, איך בדיוק אומרים הלל כשזה פסח.
ואחר כך יש את הסיפור. אפשר לקרוא לזה הסיפור, זה לא סיפור יציאת מצרים, זה לא אותו דבר כמו להלל על יציאת מצרים. אף על פי שיכול להיות שזה נכלל באותו דבר, מאיפה עומד שצריך לומר הלל? אולי גם מזה, צריך לעיין. אבל אני אומר רק את ההבדל, שאלו שני דברים שונים. זה היסוד הראשון שצריך להיות כדי להיכנס לסיפור.
יש הלל, יש סיפור, או מה לומדים?
כמו שאומרים, אנחנו מתנהגים כך בדרך כלל, בא שבת, בא יום טוב, באה איזו פרשה שלומדים, אומרים, מה לומדים מזה? מה לומדים מזה עם פירוש? כשדבר קיים, לא שואלים מה לומדים. אף אחד לא הולך לבר מצווה, אולי יש כאלה שהולכים כן, כי זה גם לא אמיתי. אבל אף אחד לא הולך לחתונה ואומר, מה לומדים מזה שיש חתונה? יש חתונה, יש חתונה. עכשיו, למה עושים בדיוק לשבור את הכוס? כדי לזכור את חורבן בית המקדש. למה רוקדים את החתן סביב הכלה? את זה אפשר אולי לומר לפרש, אולי פירושים שלומדים מהם. אבל עצם העובדה אף אחד לא שואל מה לומדים. כן, אם צריך לשאול מה לומדים, פשוט שהדבר עצמו מת, במובן מסוים זה לא אמיתי. שצריך לדעת מה לומדים. ובכן בוודאי, זה יכול להיות תחיית המתים של הדבר. זה יכול להיות תחיית המתים בתורה. זה יכול להחיות את הדבר, שילמדו משהו מזה.
מעשה מההיסטוריה אפשר ללמוד ממעשיות שהיו פעם, אפשר ללמוד בדיוק כמו ממעשיות שהיו היום. מצד התורה, כמו שאומרים תמיד, התורה היא חיי עולם, מצד התורה, מצד הלימוד, אפילו אם אתה אומר שהיום אין כבר מצרים, אפילו “אלי הוציא” עדיין יכול להיות חל. למה? כי אין מצרים? מה התירוץ שהיה? היה קורה משהו אחר, אני לא יודע מה. אפשר לומר פירוש, אני לא אומר שאי אפשר לענות על אותה קושיה.
הדרך האחרת, הדבר שאפשר לעשות הוא שאפשר להראות, אפשר להסביר את הנקודה של המעשה, הלימוד, התורה שבו. התורה היא דבר, הרעיון הוא דבר שנוגע ללא הבדל. שאפשר אז לחזור לתגובה של ר’ חיים שזו אמת. עכשיו, הראינו באותם שיעורים, אפשר לעשות רשימה גדולה, אפילו מהשנה שעברה הראינו, אפילו מהתורה עצמה, מהחומש, מהנביאים כתובים, אפשר לעשות רשימה ארוכה של לימודי יציאת מצרים. אפילו ממש מפשוטו של מקרא אפשר לראות אולי, אני לא יודע כמה ארוכה הרשימה, אבל עשרה אולי דברים שאפשר ללמוד מיציאת מצרים.
בואו נלמד דבר אחד, בואו נלמד דבר אחד שאני חושב שלא אמרתי אז, לא בדרך שאני אומר את זה עכשיו. יש דבר אחד, דבר חדש שאני רואה שכתוב מה לומדים מיציאת מצרים, מה המילה, מה הלימוד ממנו.
אז כך, בואו נחזור לרמב”ם, בואו נחזור לרמב”ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז’. יש עוד גרסה, כן, דיברנו קודם על ספר המצוות, עוד גרסה איך הרמב”ם אומר מה מספרים, מה מספרים ביציאת מצרים, עוד על מצוות הסיפור, שם הוא מביא את המצווה, לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים. אומר, וכל המרבה בדברים שאירעו ושהיו, לשון מעניינת, דברים שאירעו ושהיו, מה זה אותו דבר, שני הדברים, הרי זה משובח. ככל שמרבים, לכאורה זה בכלל, בספר המצוות זה היה קצת יותר מפורש מה זה להרבות בדברים שאירעו ושהיו.
עכשיו, אחר כך הוא מביא עוד פרטי הלכות, שבכלל כבר עומד בברייתא, בגמרא, בדיוק מה לומדים. חשוב להיות מדויק, כי אני רוצה להגיע להבנה. הוא אומר כך, בהלכה ב’ כתוב, הוא מביא את הלשון, אבל צריך לראות איך הוא משנה קצת מהלשון שכתוב בגמרא, רואים שהוא מחדש משהו. הוא אומר כך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו. זה כתוב, לא כתוב בשום מקום כך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כתוב אולי בהגדה של פסח, עושים דרשה שלמה מזה, כנגד ארבעה בנים, איך כל אחד לומדים לפי דעתו. ברמב”ם זה מצויר כל כך קצר.
אם היה קטן או טיפש, אם הילד, הבן, הוא קטן, כלומר הוא עדיין קטן, או שהוא אפילו גדול והוא טיפש. כן, נעשה יהודי גדול כמו קטן. אומר לו, וזה הלשון, בני, ילד יקר שלי, כולנו היינו עבדים, כולנו היינו עבדים. והילד לא מבין מה זה עבד, מה זה עבד. אומר כך, כשפחה זו או כעבד זה, זה מושג חדש כאן, לא היה. אתה מתאים מושג כאן, אתה מרים את המצה, אתה צריך להרים את השפחה ואת העבד, ויכולים לומר כשפחה זו. לכאורה זה אומר שהילדים הקטנים לא יודעים מה זה שפחה. היום, אולי אין בבנינו ברוך השם עבדים ושפחות.
האם אי אפשר לקיים את זה, אולי זה עצמו בכלל יציאת מצרים, שאין עבדים ושפחות. אולי צריך להביא ספר, תמונה של… אני לא יודע איך, ואיך נראה עבד, איך נראית שפחה, ולומר, “אנחנו היינו עבדים, כמו עבד זה, כמו שפחה זו, כמו עבד זה.” הגוי, השפחה, כך, כך היינו למצרים, ואנחנו היינו כל אחד, ובלילה הזה, והלילה, פדאנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות. הלילה הזה הקב”ה פדה אותנו והוציא אותנו לחירות. עכשיו אנחנו לא עבדים, עכשיו אנחנו לא עבדים. תסתכל עלינו, תסתכל עלינו, ותסתכל על העבד. זה ממש דבר שאפשר לראות היום, אני לא יודע, דבר שאפשר לראות היום, כן, רואה איך נראה עבד, רואה איך נראית שפחה, רואה איך נראה עבד. אני לא יודע אם הרמב”ם מתכוון ממש לעבד, זה חייב להיות ממש עבדים, או שהיה, אולי לכל אחד היה עבד שאפשר להראות, בכל אופן, זה רעיון, ואנחנו לא עבדים. הלילה הזה קרה, הקב”ה הוציא אותנו ממצרים, ויוציאנו לחירות. זו הרמה הפשוטה ביותר של המעשה.
מעניין, לא כתוב במעשה שום נסים, הוא לא שם בקיצור, בקיצור שהרמב”ם ממחיש לקטנים, אם הוא טיפש הוא לא שם בכלל כלום שהקב”ה עשה נסים. רואים בחלק הבא כתוב כבר כן, זה מעניין, דיוק שצריך להתבונן. לא כתוב שהקב”ה עשה נסים, לא כתוב על המכות, לא כתוב שמשה רבינו בא ואמר לפרעה, לא כתוב כל הדברים האלה. כתוב פשוט, “היינו עבדים”, כמו שכתוב בהגדה של פסח, “עבדים היינו ויוציאנו”. היינו עבדים ואנחנו לא עבדים. זה הפישוט.
חשוב מאוד להתבונן, כי כשעושים פישוט, אפשר תמיד לפשט דברים אחרים. יש מישהו שאולי יגיד שה… צריך לומר את זה בשפה פשוטה, צריך לומר את זה ביידיש, צריך לומר את זה שהילדים יבינו. טוב, אבל מה אומרים? ממה עושים את הקיצור? כשמישהו עושה קיצור זה תמיד דבר מסובך. כשמישהו עושה קיצור של ספר, קיצור של עניין, הוא לוקח ספר חסידי והוא עושה קיצור, הוא לוקח גמרא והוא עושה קיצור לילדים, לבחורים הקטנים שיבינו. נו, טוב, חושבים שזה הדבר הפשוט, הוא עושה קיצור לילדים. תמיד יש שאלה איזה חלק, איזו נקודה מבינים שזה העיקר, הנקודה המרכזית, מה משאירים לקצר.
אפשר לספר מעשה כמו יציאת מצרים, זה חצי ספר שמות. אפשר להוציא מזה הרבה מאוד דברים. מישהו יכול לומר, עיקר יציאת מצרים זה שפיצלו את הים. מה, לילדים רוצים שפיצלו את הים. זה אחד. אפשר לומר הרבה דברים, לא, אולי לא מתכוונים לקריעת ים סוף בכלל ביציאת מצרים, יש לנו. אבל בכל אופן, אפשר לומר הרבה דברים. היו עשר מכות, אפשר לומר הרבה דברים. הרמב”ם אומר את הנקודות, נראה שזה אולי עיקר סיפור יציאת מצרים, שהיינו עבד ויצאנו. מאוד מעניין, להיות מדויק, אולי זה הדבר הפשוט ביותר. לו זה היה הדבר הפשוט ביותר. יש לי ענווה בזה, אבל אולי אגיד בעוד דקה, אבל זה מה שהוא אומר.
אחר כך אומר, “ואם היה הבן גדול וחכם”. אם הוא היה גדול וחכם. הוא לא אומר “או” חכם, כן? כמו קטן וטיפש. גדול… קודם הוא אמר קטן או טיפש, יכול להיות גדול טיפש. כאן הוא אומר גדול וחכם. אין קטן וחכם. בדרך כלל, גדול שניהם צריכים להיות, גם גדול וגם חכם. אז אם הוא גדול וחכם, אם הוא גדול וטיפש כבר דיברנו קודם. אם הוא קטן וחכם, כן, זה לא כזה כלל, זה קורה לפעמים, אבל באופן כללי אולי זה אפילו לא מספיק, אולי אפילו אם הוא חכם צריך לחכות שיהיה גדול. קטן הוא טיפש, מצד זה שהוא קטן הוא כבר טיפש.
אז אם הוא כן חכם, “מודיעו מה שאירע לנו במצרים”. מספר לו מה קרה לנו במצרים. מה הוא מוסיף כאן אחרת ממה שאמר קודם? הוא לא מוסיף הרבה מאוד. “כמו עבד זה, כמו שפחה זו”. מבין מה זה עבד, אתה לא צריך להסביר מה זה עבד, אתה לא צריך להביא שום תמונה מה זה עבד. מספר לו מה היה במצרים, ו”במה שאירע לנו”, שהיה “בדברים שאירעו ושהיו”.
ונסים, כאן הוא מוסיף עוד דבר, “ובנסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. מוסיפים לו את הנסים שמשה רבינו עשה לנו. הוא הוסיף שני דברים בחלק השני של החכם. לחכם מוסיפים שמספרים נסים. אבל לטיפש לא הוסיפו שמספרים כלום על נסים.
מאוד מעניין, לכאורה נסים זה הדבר הכי קל לומר. נס הוא דבר שרואים בעיניים, חשבון, כן? והמעשה של המכות הוא כל כך מובן מאליו לספר.
מביאים תמונה של עבד. מכה, זו תמונה. אני מתכוון, המעשה של המכות, הדם צפרדע כינים, זו עוד תמונה.
מגיד שיעור:
מה הוא מוסיף את הנסים שמשה רבינו עשה לנו? הוא הוסיף שני דברים בחלק השני של החכם. החכם הוסיף שצריך לספר נסים. דווקא, לטיפש לא צריך לספר כלום על נסים.
זה מאוד מעניין, לכאורה נסים זה הדבר הכי קל לספר. נס בא עם מעשה, כן? המעשה של המכות הוא בעצמו… אני אומר, שאם מביאים תמונה של עבד, מכה היא תמונה. אני מתכוון, המעשה של המכות, הדם צפרדע, זו תמונה. למה לא לספר את זה? זה הדבר האחד.
והדבר השני הוא, צריך לספר את זה, והוא שם “על ידי משה רבינו”. מה משה רבינו נכנס כאן? הנסים שהיו על ידי משה רבינו. אני מסכים, זה ה, כמו שאפשר לומר, הפתח להיכנס עמוק יותר לפסח הוא נסים שנעשו על ידי משה רבינו. נסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא.
אפשר לומר כמו שאמרנו קודם מספר המצוות, “אל נקמות ה’ נקמות הופיע”, “גמול על אויבינו מחסדיו”. כל מיני דברים. שני הדברים שהוא מוסיף אצל החכם, “מה שעשה ה’ במצרים ונסים שנעשו על ידי משה רבינו”, זה דבר שצריך להבהיר, צריך לשים לב לזה, לראות מה הפשט העמוק יותר ביציאת מצרים.
אז בואו נמצא מהלך. בואו קודם נגיד הקדמה אחת, אחר כך נלך קצת יותר הלאה ברמב”ם, ונראה מה המהלך שלי.
הקדמה מספר אחת היא, הרמב”ם מסביר בחלק ג’ במורה נבוכים, והוא הולך תמיד, כמעט תמיד הוא הולך עם החלוקה, אולי כל המורה נבוכים מסתובב סביב זה במובן מסוים, שיש בעולם שתי רמות של הבנות. אפשר אפילו לומר, יש שתי טבעים לתורה. ושניהם חשובים.
הוא קורא לזה שם “תיקון הגוף” ו”תיקון הנפש”. אותו דבר אפשר לקרוא לזה באופן כללי, יש כשמחנכים ילד, יש חינוך לקטנים, ואחר כך יש חינוך לגדולים, שצריך באמת. הוא קורא לזה ה”שלימות הראשונה” וה”שלימות השנייה”.
עכשיו, דיברנו כמה פעמים על זה יותר בארוכות. העניין הוא, אלו גם רמות של עליות המדרגה, עליות החינוך. קודם אדם צריך, כביכול אפשר לומר למשל, קודם הוא צריך להיות מתוקן בין אדם לחברו, קודם הוא צריך להיות מתוקן בנגלה, אחר כך הוא צריך להיות מתוקן בנשמה, הוא צריך להיות עם הדעות הנכונות, הוא צריך להבין.
אלו שתי רמות, אחת אחרי השנייה. וזה גם לא רק שזה שתי רמות של סדר, כן, שנאמר, כביכול מישהו שהוא גנב, מישהו שהוא מושחת במידות, מישהו שלא מסודר בין אדם לחברו, הוא לא יכול להבין אלוקות, הוא לא יכול להבין דברים עמוקים, הוא לא יכול להיות בעל תורה, הוא לא יכול להיות בעל חכמה, הוא לא יכול להגיע לתלמוד בכלל אם אין לו את זה, אלו מדרגות של חינוך, של סדר עבודה.
זו גם מדרגה בהשגה עצמה, מדרגות בהשגה. כי ילד, מישהו שהוא רק ברמה שמבין עולם הזה, שמבין רק ענייני הגוף, אי אפשר להסביר לו מה זה השם אחד. כן, אי אפשר. אתה הולך להסביר לו, לא כל כך חשוב לו לתפוס את זה.
אפילו אם אומרים לו כן, יש לו את זה רק באמירה, כמו שהרמב”ם אומר בחלק בתחילת פרק י’, זו האמונה הנאמרת בפה, זה סתם נאמר. הוא אומר, ילדים, זה לא עולה כסף, אפשר ללמד אותם. זה מאוד חשוב שילמדו לילדים לומר את הדברים הנכונים, אבל זה לא אמיתי, זה רק אז זה רק שלא לשמה.
זאת אומרת, אז הדעת, השכל, האמונה שיש לאדם, הנפקא מינה מזה היא שיהיה אדם. כן, אומרים לילד, “אה, אתה יודע שיש בורא, ויש שכר ועונש, יש עולם הבא.” למה אומרים לו זאת? כדי שלא יגנוב. כן, זה הפוך, כי אם זה לא אמיתי, אז למה באמת לא גונבים? למה אדם הוא אדם? כדי להגיע לעולם הבא, כדי להגיע לשלימות הנפש.
אבל לילד, הוא לא מבין זאת, זה ממש אבסורד. אבל שלא לשמה, זה בדרך שלא לשמה, מתוך שלא לשמה בא לשמה. בוודאי, הוא הפסיק לגנוב, הוא נעשה אדם, לאט לאט הוא יכול להגיע ללשמה, להבין שבאמת הכל הפוך.
אבל על כל פנים, מה שאני רוצה להדגיש כאן הוא שהמדרגות, שתי הרמות שיש, אפשר לקרוא להן תיקון הגוף ותיקון הנפש, אלו לא רק רמות של זמן, כן, כאילו קודם כשילד הוא לפני בר מצוה, עד עשרים, אני יודע, צריך להיות אדם, אחר כך אפשר להתחיל להבין. אלא יש גם מדרגות והשגות, כי אי אפשר להסביר לילד ענייני שכל עמוק.
אי אפשר להסביר לו, אין לו נשמה, בלשון הזוהר, בלשון הקבלה, כן, אין לו נשמה, אין לו יצר טוב, אין לו גם את מדרגת השכל, מדרגת השכל היא נשמה, כן, אולי רוח, נפש, דברים אחרים, אין לו עדיין את המדרגה שיוכל להבין.
זה חשוב לתפוס. זאת אומרת שאפשר לומר לו, אפשר ללמד אותו, אפשר ללמד ילד חסידות עמוקה, קבלה, אפשר ללמד את הילד עשר ספירות עם מלאכים, אפשר ללמד אותו מה שרוצים, ולומר שהוא חשוב, אין לו כסף, הוא יכול להיות חכם מספיק לחזור על המילים שאמרו לו. נו, הרבה ילדים חכמים מספיק לחזור על זה. אבל בראשו אין באמת מקום לזה. זה לא אומר לו כלום.
זה לא אומר כלום, לא רק לילד, גם למבוגר לא, לרוב המבוגרים זה גם לא אומר כלום. אבל זה לא אומר לו כלום. בעולמו, כל עוד אדם לא נכנס לעולם השכל, שיש כאן חילוק, כן, כבר דיברתי הרבה שיחות והרבה דרשות על זה, אני מקווה שזה כבר ברור, זה לא אומר לו כלום.
לא רק שהוא לא מבין את זה, אולי הוא מבין את זה אפילו כן, הוא יכול לשחק עם המילים נכון, אבל זה לא אומר כלום, זה לא, כמו המשל, הרמב”ם מביא משל בפרק חלק של מישהו שאין לו טעם, אין לו חוש מסוים, כן, כמו שאין לו חוש, מי שהוא עיוור אין לו חוש לראות צבעים, הוא יכול לומר צבעים, אפשר ללמד אותו כתום, ירוק, אדום, כתום הוא ליד אדום, אדום הוא ליד כתום, וכן הלאה, הוא יכול לחזור על הכל, הוא לא יעשה טעויות, אבל הוא לא יודע על מה הוא מדבר. זה רק משל להסביר.
אותו דבר, לומר שיש אלוקים, שיש נס, הנה אנחנו מגיעים, ניסים, מה זה מראה לך? ניסים זה גם אולי רק משל על משהו, אבל מה מראה לך משהו על רצון אלוקי? מה מראה לך משהו לימוד על ידי משה רבינו? משה רבינו, מה זה נותן לנו? משה רבינו הוא רבינו, כן, רבינו, רבן של נביאים, הוא מלמד אותנו את התורה, הוא מלמד אותנו את המצוות.
זה את ה… בכלל להבין את זה, צריך להיות גדול, צריך להיות נשמה, צריך להיות רמה של שכל. ממילא, אם אתה ילד קטן… זה מובן כבר קצת יותר טוב, למה הרמב”ם הגיע לכאן, הנה, ‘כמו עבד’ תהיו. למה הוא לא אומר, נניח, לילדים עשו ניסים.
כי ניסים… כל הנקודה של ניסים… אפילו שם הרמב”ם, יכול להיות חוקה, מה הנקודה של ניסים. אבל זה בטוח ששייך לקטגוריות, זה מכניס משהו לעולם שכלי, למקום של הבנת משהו, באמונה הבנת משהו, בדעת הבנת משהו.
לילד, אתה יכול לומר לו זאת, אבל זה ‘אין טעם’. ילד צריך לחיות בעולם הזה. לא רק ילד, מבוגר טיפוסי, אדם רגיל. זו גם הרמה הראשונה של כל אדם, הוא אמר קודם על ההודאה. זו רמת ההודאה. רמת התודה.
זאת אומרת… בעולם הזה, אמן, על זה יכול אמן, הקטנות טיפ, זו גם רמה של דעת. כן, לא ממש אידיוט שלא יודע כלום. כן, לא… לתינוק אי אפשר להסביר, אפילו לפעמים למבוגר טיפוסי שאי אפשר להסביר. זה שפעם היה אחרת ממה שזה עכשיו. זו כבר רמה של דעת.
אוקיי, אבל הוא מבין כבר. אבל בעולמו יש עבדים, ואתה נעשית מעבד, וחוץ מזה כשצריך לעשות לכבוד זה, צריך להודות למי שהוציאנו, בסדר, אפשר להודות על זה וכן הלאה. הכל עדיין נשאר ברמה של השגת עולם הזה, של השגת הקטנות טיפ.
כבר, אם אתה גדול וחכם, צריך חכם אמיתי, זו המדרגה שצריך להגיע, ה’היכל החכמה’. אז, בדעה, מה באמת קרה במצרים, ובקרוב נראה מה באמת קרה במצרים.
וניסים, ניסים זה דבר למעלה מן הטבע. נס, נס אפשר לראות טכנית. אפשר לראות שהים נבקע. אבל לנס יש נקודה. לומדים משהו מזה. זו סוגיה שלמה.
משה רבינו… משה רבינו עשה את הניסים… זה אומר שהניסים ככה… פשט מראה שזה נביא, או שהרמב”ם יאמר שזה לא אומר את זה. אבל כפנים, זה מתחיל ל… הוא מביא דווקא את משה רבינו בדווקא. שתבין שלומדים משהו מזה.
נס זה דרך ללמוד משהו. על זה לא צריך להיות קצת גדול שבעולמו יש ניסים. בכלל, לילד, נס לא אומר כלום. זה דבר מעניין, קרה משהו. כן, פשיטא, זה מעניין. אבל נס, המיסטיקה של נס, המיסטיקה השכלית, כן, יש טובה, יש נס. לילד, הוא לא יודע מכלום, הכל זה אותו דבר. יכול אפילו להיות שזה נכון, אבל על כל פנים, זה רק מגדול אפשר לומר “ניסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. אוקיי, את זה אנחנו מבינים פעם אחת ולתמיד.
עכשיו צריך להבין קצת יותר טוב, מה באמת הניסים? מה באמת לומדים מהניסים שהראונו? מה באמת לומדים? מה בעצם המעשה של יציאת מצרים? מה הגדול מתכוון, מה הרמב”ם מספר, מה הרמב”ם חושב על יציאת מצרים?
ולמדנו בפעם הקודמת, למדנו שהרמב”ם כמעט לא אומר כלום. זאת אומרת, על פי רוב, וזה חשוב, על פי רוב, זאת אומרת על כל פנים חלק, על פי רוב, הרמב”ם כשהוא מדבר על יציאת מצרים הוא מדבר רק על הרמה הראשונה, על זה שפשוט יצאנו ממצרים צריך להודות, ועוד מידות.
הוא אומר בחלק ג’ פרק מ”ג שלומדים מזה לזכור בימי הרעה, בימי הטובה צריך לזכור, אדם צריך להישאר עניו, הוא לא תמיד היה כל כך גדול, הוא פעם היה עני, עבדים היינו, הוא פעם אכל מצה.
כמו סוכות ופסח, הוא אומר, זה אותו דבר. אלו המידות שלומדים מיציאת מצרים, זה “בעבור זה עשה ה’ לי”, זו הרמה הראשונה שלומדים מידות טובות, לומדים הכרת הטוב, וכן הלאה.
אבל הוא אומר שם גם שיש רמה שנייה. הרמה השנייה היא הניסים שמדברים עליהם, ויציאת מצרים ונפלאותיו, תמיד הוא אומר את ניסי יציאת מצרים. גם את זה צריך להבין, מה לומדים מזה? זו הרמה השנייה.
כמו שלמדנו, הרמב”ם שם מבהיר את החילוק שיש את הרמה הראשונה שלומדים, וכמו שלמדנו, את זה מלמדים לבן קטן. אחר כך יש את הרמה השנייה, וזו רמת הדעת, זו רמת שלמות הנפש.
אז מה הרמה, מה הדעת שפסח מלמד אותנו? והסכמנו שזה לא דבר עמוק, אלא מלמד אותנו משהו. אבל מה זה מלמד אותנו? אוקיי.
אמרתי פעם מהלך לענין, לא שנתחדש אז משהו מציאות בעולם, כן, כמו שאני יודע אולי הרמב”ן אומר במקום אחד שאז יצא הכוזרי, אז נתגלה שם הוי”ה, קרה משהו ממש בעולם מזה, והעולם באמת קרה משהו שינוי, יש חילוק מקודם יציאת מצרים עם אחר יציאת מצרים.
זה לא דרך השיחה שאנחנו לומדים עכשיו, ואנחנו הולכים—
וזה מן הסתם לא היה שזה לא דבר אמיתי, אלא זה מלמד אותנו משהו. אבל מה זה מלמד אותנו? לא דבר אמיתי אני מתכוון לומר, לא שלא נתחדש אז משהו מציאות בעולם. כן, כמו, אני יודע, אולי הרמב”ן אומר במקום אחד, שאז יצאה החכמה, אז נתגלה שם הוי”ה. קרה משהו ממש בעולם של דעת, בעולם של דעת באמת קרה משהו שינוי. יש חילוק מקודם יציאת מצרים עם אחר יציאת מצרים.
אבל זה לא השיחה שאנחנו לומדים עכשיו, ואנחנו הולכים בעזרת השם מחר אולי להסביר משהו על זה, או בפעם הבאה להסביר על זה, סוג הדרך של חשיבה. אבל קודם צריך לראות מה דרך ההסבר של הרמב”ם. אבל כן, יש דבר מאוד חשוב שהרמב”ם הבין שקרה ביציאת מצרים.
ואת זה אנחנו יכולים לראות מהקטע הבא של הרמב”ם, שם בפרק ז’ הלכה ד’. הוא עומד כך, והלאה, הוא מביא את הלשון של הברייתא, הוא מביא את הלשון של הברייתא שמובאת בגמרא שם, אולי זה לא ברייתא, בגמרא בפסחים, והוא מוסיף תמיד. צריך תמיד להוסיף מה צריך לדייק מה הרמב”ם משנה קצת. הוא כאילו הוא רק מעתיק את זה בשפתו מה שכתוב בגמרא, אבל עצם זה נותן לנו הצצה לתוך דרכו להסביר מה שהוא מסביר כאן.
הוא אומר כך: צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד? ויש שני פשטים, והראב”ד מביא את שניהם, כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה.
הוא אומר כך, זה מאוד טוב, מאוד טעים, סתם כמו שאמרתי, כן? אמרתי שהרמב”ם לומד שכל המצוות, כל התרי”ג, יש להן שני פשטים, רמת השכל, של דעת או נשמה, ורמת הגוף, של עולם הזה, של מידות. אלו ממש שני הדברים, כן?
ה”בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” זו רמת הנשמה, וה”עבדים היינו” זו רמת הגוף. ה”בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” זו רמת הנשמה. מעניין שאנחנו בסדר של פסח מתחילים קודם עם הנשמה, קודם עם הדעת אנחנו מתחילים עם ה”בתחילה עובדי עבודה זרה”, אחר כך אנחנו הולכים הלאה לרמת הגוף, הגאולה הפשוטה.
ואמרתי קודם זו רמת הון קארטן. והוא אומר כך, קודם כל, מתחיל מסביר שבתחילה היו אבותינו, ואז זה אבותינו, בימי תרח ולפניו, כן? מאוד מעניינים הזמנים של תרח ועוד לפני תרח, כל אחד לפני תרח, או הזמן המסוים לפני תרח, כן, זה הפסוק “תרח אבי אברהם ואבי נחור”.
הוא אומר כך, כופרים, הם היו כופרים, ותועים אחר ההבל, הם היו תועים אחר שטויות, אחר הבל, אחר ליצנות, ורודפים אחר עבודת אלילים, רדפו אחרי עבודת אלילים, כך הלשון.
ומסיים בשבח, מה הלשון של שבח? “ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו”, אומרת ההגדה, הוא אומר, יהושע אמר “ואקח את אברהם מעבר הנהר” וכן הלאה, שם לא נגמר ממש בעבודתו, ומסיים הוא אומר כך, “בדת האמת שקרבנו המקום לו, והבדילנו מן התועים, וקרבנו ליחודו”.
אוקיי, זו הלשון, צריך לדייק במילים, אין לי ברגע זה פשט על כל מילה בודדת, אבל בסייעתא דשמיא נבין הרבה ממה שהוא אומר.
אחר כך הוא אומר, “וכן מתחיל ומגיד שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעות שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותינו”, וזה פחות או יותר הדבר השני שלמדנו קודם.
אז בואו נבין קצת מה הרמב”ם חשב כשהוא הסביר קודם כל מה הקשר של זה ליציאת מצרים? לכאורה זה לא… בכלל צריך להבין, כן, צריך להבין אפילו בלי הרמב”ם, מה המתחיל אמר כאן? מה שימשה עבודת הזרה של תרח ליציאת מצרים? יש ליציאת מצרים משהו עם עבודת הזרה של תרח? מאיפה זה בא לכאן?
וכך עומד שצריך לחשוב, צריך להסתכל ברמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’, ששם מעתיק הרמב”ם את ההיסטוריה שלו, ההיסטוריה שהוא מבין על ההיסטוריה של לא לעבוד עבודה זרה. יש הרבה מאוד דברים שאפשר לדייק כאן, אבל בואו נזכור את המעשה הפשוט, קודם את סדר ההיסטוריה שכתוב שם.
המילה כפירה, צריך לזכור, כי אם לא תזכור, תמיד יכול לשאול, מה הדבר האחד שצריך להיות בטוח בו. ותמיד יכול לשאול, מה זה אומר כפירה? האם תרח היה כופר? כופר פירושו לא מאמין, כן, מישהו שלא יודע על אלוהים, היום, כופר פירושו היה ההפך מכופר, הרי היו לו אלילים הרבה מאוד, אלילים, הרבה מאוד, לא כופר, הוא האמין בהם, כן? מה אומרים הרבה פעמים?
אבל הרמב”ם הבין, והרמב”ם מסביר מאוד ברור, בענין זה אומר, מה קורה? מה קורה? מה קורה מזה שאף אחד לא יודע. הנה, שוכחים מצורות העולם, שוכחים מהבורא האמיתי. כי כל הדברים האלה, כל הדברים – הכוכבים, והמזלות, והשכלים – כל הדברים האלה, הם לא הבורא, הם דברים אחרים שהבורא ברא, וזה טוב שהם קיימים, אבל הם לא אלוהים. אבל אם אנחנו מדברים רק עליהם, אנחנו עובדים רק אותם, והוא אומר פעם במורה נבוכים, יש אמונת עם, אדם פשוט, ואני יודע, אני לא מבין מה זה שכל, אם הוא עומד רק על מה שאפשר לראות, צריך לראות, מה עומד בבית המדרש? במקום העבודה, במקדש?
מה עומד שם? אם עומד שם פסל, והפסל הוא לכבוד השמש, הוא רואה את השמש, במקום לומר שהוא צריך לחשוב שהשמש היא שמש של הקב”ה והוא מכבד אותה כי היא שמש של הקב”ה, זו כבר הבנה, זה כבר לא כל כך פשוט, זה כבר לא אפשר לראות. עוד, היהודים הפשוטים, הם לא כאלה, אז לכבודם אסור לעשות מקדש כזה לשמש, אפילו אתה מתכוון לשם שמים, אתה מתכוון טוב, כי הילד לא ראה את זה, הילד ראה את הפסל. זה דבר אחד, עם רודפי עבודה זרה שוכחים מזה.
אבל אחר כך, בסוף נעשים כופרים לגמרי, כי שוכחים בכלל, כי כל כך מדגישים שאף אחד לא יודע. אז בעצם, לפי הרמב”ם, הם אמרו שעבודה זרה היא גדר של אפיקורסות. בסוף של עבודה זרה נעשים אפיקורס, כי שוכחים בכלל מהקב”ה עצמו.
ואלו הם שלושת הדברים, שיש כופרים, ותועים אחר ההבל, ורודפים אחר עבודה זרה. זה כופרים שזו המסקנה הסופית, תועים אחר ההבל זו הטעות של דור אנוש, ורודפים אחר עבודה זרה זה באמצע. זה לא כל הסדר שאני עושה, אולי צריך לדייק יותר ואפשר למצוא שם פשט טוב יותר, אבל זה הדבר שמביא מתועים אחר ההבל להיות כופר.
וזה היה, כל הזמן זה היה תועים, כן, אבל בינתיים, זה אומר בדור אנוש, אבל אנוש עצמו אולי עדיין זכר שיש אלוהים, אבל הרמב”ם אומר שאפילו אחר כך, אולי הכהנים ידעו, אבל האנשים הפשוטים לא ידעו. על כל פנים, אחר כך הפסיקו לדעת בכלל מהענין של אלוהים. לא, הרמב”ם אומר שאפילו הכהנים לא ידעו מהאל הראשון. הכהנים ידעו שלא עובדים ממש את התמונות, עובדים את הרמז, לא עובדים ממש את השמש, עובדים את השכל, את המלאך של השמש, מסתמא. אבל זה שיש אלוהים שהוא למעלה מהמלאכים, גם את זה לא ידעו. אז אף אחד לא ידע מאלוהים. אז בסוף כולם כופרים, אף אחד לא יודע מאלוהים, הוא יודע רק ממלאכים, ומלאכים זה לא אלוהים, אף אחד לא יודע מאלוהים.
ומה מסביר הרמב”ם, מי גילה מחדש, גילה מחדש, כן? מי גילה מחדש את האלוהים? אברהם אבינו. כך עושה הרמב”ם, כיון שנגמל איתן זה וכו’, אברהם אבינו חשב, והוא מסביר שם את החכמה, חכמה שכלית שם. אפשר לראות את ה’, הוא הבין שזה לא מסתדר, הוא זכר בעצמו, הוא מצא בעצמו את עבודה זרה, בהתחלה הוא הסתכל, הוא ראה שזה שקר, שזה לא נכון, ולא נכון לעבוד עבודה זרה, ויש אלוהים שקיים, הוא עשה את כל עבודות זרה, הוא עשה את כל הכוכבים וכל הדברים. ומה הוא עשה? הוא שבר את עבודות הזרה, והעיקר, העיקר עבודתו הייתה
אברהם אבינו חשב, כמו שהרמב”ם מסביר, הוא אמר “נהי חכמה וכו’ סכלות”, שמזה אפשר לראות את ה’. הוא הבין שזה לא מסתדר, הוא חשב בעצמו, הוא ראה בעצמו את עבודה זרה, והוא ראה שזה שקר, שזה לא נכון, ולא נכון לעבוד עבודה זרה, ויש אלוהים שהוא לפני כל עבודות הזרה, שעשה את כל הכוכבים ואת כל הדברים.
מה הוא עשה? הוא שבר את עבודות הזרה, והעיקר הוא התחיל ללמד לאנשים שיש אלוהים אחד ואותו צריך לעבוד. זה חידוש עצום, כן? שיש אלוהים אחד, זה בעצם כל אחד ידע, כבר שכחו, אבל באמת עדיין זכרו את זה. אבל שאותו צריך לעבוד, וזו הדת האמת. צריך לזכור, יש את האמת ויש את דת האמת.
לא שזה דיוק נכון, אבל זה אומר “וקרבנו המקום”. מאוד מעניין, הוא לא אומר “לעבדו”, הוא אומר “לו”, כן? לכאורה, אני לא יודע, אחר כך הוא אומר “וקרבנו ליחודו”. יש שתי לשונות כאן, “וקרבנו ליחודו” ו”וקרבנו לו”, “והבדילנו מן התועים”.
צריך לעיין בדיוק בכל מילה, כי אני חושב שאפשר למצוא תירוץ לכל מילה. אבל לכאורה, כללות הדברים על כל פנים היא, “וקרבנו ליחודו” פירושו לדעת שיש רק אלוהים אחד, זה יחוד השם. זה תמיד מה שהרמב”ם מתכוון ביחוד השם, שהקב”ה הוא אחד, הוא נותן, הוא למעלה מכל המושגים, מכל ההשכלות, למעלה מכל הדברים, זה השם אחד. זה “וקרבנו ליחודו”, ומי הביא את זה? קודם כל אברהם אבינו, כן?
נמשיך עוד לפני מצרים, צריך קודם להבין מה אברהם אבינו עשה, כן? ואברהם אבינו הלך מכל התועים, הלך מהתועים, מדור אנוש וכן הלאה, שטעו אחר ההבל, הלך מהם, כן? ועשה דת האמת, עשה “וקרבנו לו”.
מה זה “וקרבנו לו”? שאנחנו לא עובדים שום, אפילו אנחנו עושים אפילו עסק בשביל זה, אנחנו לא עובדים את כל הצורות, אנחנו לא עושים שום דבר כדי לעבוד אותם, אלא את הקב”ה עצמו, כן?
עכשיו, בואו ננסה להגיע מתרח עד מצרים, כן? הוא דילג כאן קצת על המעשה, והרמב”ם, זה מאוד מעניין שהוא לא מעביר אותנו כאן, הוא אולי היה יכול להכניס כאן לגמרי, אבל כאן זה כתוב בפירוש. ומה כתוב בפירוש? כאן כתוב שתרח עבדו עבודה זרה, ואחר כך דת האמת שקראנו המקום לו. זה קצת דילוג, כי דת האמת היא פשוט דת משה רבינו. הוא אומר, הוא לא מפרט, הוא לא מדבר על יציאת מצרים, הוא לא מדבר על אברהם אבינו, הוא מדלג קצת על המעשה.
אבל בהלכות עבודה זרה הוא כן משלים את כל המעשה, והוא משלים בואו נגיד כך את המעשה. הוא אומר שאברהם אבינו לימד את יצחק, יצחק לימד את יעקב, ויעקב היו לו שנים עשר בניו, כולם היו להם את דת האמת בעצם. עדיין לא הייתה תורה, היו מצוות, וכן הלאה, אבל הייתה הדרך הנכונה.
אחר כך אומר הרמב”ם, “עד שארכו הימים לישראל במצרים”. זו לשון הרמב”ם בהלכות עבודה זרה בפרק א’. כן, הוא אומר שיעקב לימד את בניו, “והדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שיודעת את השם”. זה חידוש גדול. “עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד כוכבים כמותם”.
אומר הרמב”ם, כך זה כתוב, זה חידוש גדול, זה כתוב במדרשים, זה לא הרמב”ם חידש את העובדה, אבל אנחנו לא מספרים בדרך כלל, אז לכאורה זה אומר שצריך כן לספר את זה. במצרים היהודים עבדו עבודה זרה. במילים אחרות, “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” קרה פעמיים במובן מסוים. צריך לזכור, פעם אחת אצל תרח כבר מהטעות של דור אנוש, ופעם אחת חזרה במצרים. שכחו, “ארכו הימים”, העולם התערבב עם המצרים, מצרים הייתה מקום עבודה זרה גדול, כולם יודעים, וחזרו לעבוד עבודה זרה.
אומר הרמב”ם, “חוץ משבט לוי, שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה”. למה הוא אומר שבט לוי? מה הוא רוצה לומר משבט לוי כאן? מה, סתם קצת מידע ששבט לוי לא עבד עבודה זרה? לכאורה, הסיבה שהוא רוצה לומר משבט לוי כאן היא כי משה רבינו בא משבט לוי. והוא הולך רגע לדבר על משה רבינו. כך כתוב פסוק, הכל ברור, כן, הקב”ה ציווה למשה רבינו כך ללכת, “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי”, כן, כך הרמב”ם למד, זה לא כתוב בפסוק, אבל זה המדרש, ששבט לוי לא עשה את הטעות בפעם השנייה.
שבט לוי, שמשה רבינו שבא משבט לוי, הוא זה שמקשר אותנו, שמביא לנו את דעת האמת שאברהם אבינו מצא, הקירוב של המקום לאל עליון מאברהם אבינו, מתחילה עובד עבודה זרה, שאברהם אבינו עצר, וזה מביא אותנו דרך גלות מצרים שם נקטע, וכשזה נעשה כמעט נכרת ונעקר מה ששתל אברהם אבינו ונעקר, וחזרו בני יעקב לטעות העולם ותעיותיו, בא ממש אותה לשון טעות ותעיותיו, תועה אחר הבל ועובדים מן התועים, כמעט כל היהודים חזרו, רק חמישה שהיו כמה לווים שנשארו משה רבינו שעדיין זכר, אבל העיקר זה מעניין יוצא שמשה רבינו בא, הקב”ה שלח אותו, כמו שעשה אברהם אבינו, עשה משה רבינו, הרמב”ם כותב כאן, ובחר, והוא לימד תורה ומצוות ודרך עבודתו ומה יעשה משפט, הוא בחר שבט בישראל, והוא לימד אותם תורה ומצוות ודרך עבודתו ומה יעשה משפט, אז משה רבינו לא רק שהוא חידש, הוא הציל את הירושה של אברהם אבינו, משה רבינו הציל, כי זו הירושה של לא לעבוד עבודה זרה, ובשביל זה הרמב”ם אומר כאן מצוות עבודה זרה.
אבל קודם כל צריך להבין מה הרמב”ם הכניס במאמר הראשון את הנסים שנעשו על ידי משה רבינו.
משה רבינו מאוד חשוב, כי משה רבינו הוא משבט לוי, הוא זה שמציל את הירושה, הוא מציל את הדעת שאברהם אבינו הנחיל ליהודים, שהם תמיד ידעו את השם, מה שהוא עושה, זה לא סתם דבר חדש של משה רבינו.
ושנית, שהקירוב ליחודו, מה זה הקירוב ליחודו?
מה הנס העיקרי של יציאת מצרים?
מה זה אומר מצרים?
במילים אחרות, מה אומר הרמב”ם, מה זה אומר מצרים?
מצרים אומר, כאן הוא לא מדבר, מצרים זה חזרה, לגבי היהודים זו חזרה, לגבי העולם זה אותו דבר, הם לא שמעו על זה.
מצרים אומר עבודה זרה, מצרים אומר שחושבים שצריך לעבוד את כל המצרים, ואחר כך שוכחים ונעשים כופרים ותועים אחרי הבל. זה אומר, זו המשמעות של מצרים.
ו”הוציאנו ממצרים” אומר “שלח לנו משה”. מה זה אומר “שלח לנו משה”? הוא הזכיר שוב, העיר את האהבה של אברהם אבינו, אהבת אברהם אבינו, הזכיר שוב את הברית, את היחוד שהיה לאברהם אבינו, שהוא ידע שעובדים רק את הקב”ה. וזה אומר שהוא הוציא ממצרים.
במילים אחרות, מה המסר, בקיצור, מה לומד אותנו נס יציאת מצרים? הוא לומד אותנו מה שאברהם אבינו לימד אותנו. הוא לומד אותנו שיש אל אחד ואותו צריך לעבוד, ולא לעשות שום עסק עם כל האמצעים עם כל הדברים, כי זו לא דרך, כי זה מביא לכך שבסוף ישכחו מאלוקיך, שיהפכו לאפיקורס ויהפכו לכופר. אפיקורס אולי לא המילה.
ו”הוציאנו משם” רואים אנו בקיצור הדברים, זהו הרמב”ם. מה ששאלו את הרמב”ם, הוא אומר, אני לא יודע אם זה ממש ברור, אבל הרמב”ם, מה הוא מתכוון בגנות? מה השבח של יציאת מצרים של אמונה? מה השבח של יציאת מצרים של דעת?
מה המסר של יציאת מצרים? המסר של יציאת מצרים הוא שלא להיות מצרי, שלא לעבוד עבודה זרה. זה מה שאנו אומרים “משכו ידיכם מעבודה זרה”. זו המשמעות של הרמזים בקרבן פסח, שזו דחייה, שלא לעבוד עבודה זרה, ודברים שונים אחרים.
הרמב”ם מרחיב באריכות את ענין קרבן פסח, שלא… מה זה אומר? שילכו, יבזו את ענין עבודה זרה. הרמב”ם גם מסביר כך בחלק ג’ פרק מ”ו באריכות על קרבן פסח, הגבורים, שזה עיקר ענין הפסח.
ובמילים אחרות, מאוד ברור לומר, אם לא הולכים לומר דבר חסידי, מצרים פירושו מצרים ומגבילים, מצרים פירושו דברים אחרים, נראה אולי מחר. אבל מצרים לפי הרמב”ם פירושו עבודה זרה. מצרים היא עיר של עבודה זרה, ו”הוציאנו ממצרים” פירושו “הוציאנו” שלא נהיה מצרים, שלא נהיה עובדי עבודה זרה.
כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד. הם לא המצרים. המצרים כמעט גרמו ליהודים לשכוח מה שאברהם אבינו חידש, כמעט חשבו שחוזרים לעבוד עבודה זרה. בא משה רבינו ומזכיר לנו, “לא, אנחנו לא מצרים, אנחנו בני אברהם”. אברהם אבינו לא עבד עבודה זרה. ו”הוציאנו ממצרים” כדי… לכן בא משה רבינו, עשה את כל הניסים, ושיהיה להם דעת האמת, כוונת הרמב”ם לא… זהו הפשט הראשון של השנה…
—
מצוות סיפור יציאת מצרים דורשת שנרבה, נוסיף, נחדש ענינים — לא רק “מיחזור” של תורות ישנות, אלא לפתוח עולם חדש בכל שנה. זהו גם הענין של “שואלין ודורשין קודם החג”.
“לספר” יש משמעות כפולה: הן לספר מעשיות, הן להרחיב בדברי תורה — שניהם חלקים מהמצווה.
השאלה המרכזית העומדת במרכז: מהו המסר של יציאת מצרים? למה עושים פסח? השאלה עצמה היא ברכה גדולה יותר מהתשובה.
—
התשובה הפשוטה הראשונה: הקב”ה הוציא אותנו ממצרים — אנו מודים לו על כך. זהו ענין הלל והודאה (הלל המצרי, שירת הים, “בצאת ישראל ממצרים”).
—
הרמב”ם הוא בעל המצוות הראשון שעשה מצווה נפרדת מתרי”ג — “לספר ביציאת מצרים” (זה עצמו חידוש, לא כולם מסכימים). הוא אומר: “לספר פלאי ה’ בשפה רכה“, ו”כל המרבה לספר ומאריך בדברים“.
מלשונו עולות ארבע נקודות מיוחדות שבהן אפשר להרבות:
1. “גדולת מה שעשה לנו השם” — להגדיל את הניסים, להרחיב בגדולת הקב”ה (כמו שהמדרשים עושים: לא נס אחד, אלא חמישים ניסים, וכו’)
2. “מה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס” — להרבות ברשעות המצרים, כמה רע התנהגו אלינו
3. “איך לקח השם נקמותינו מהם” — כיצד הקב”ה נקם נקמתנו (המכות, העונשים)
4. “להודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו” — להודות להקב”ה על חסדו
– (1) → “ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל”
– (2) → “פרעה הרשע גזר על הזכרים”, “וירעו אותנו המצרים”, “ויעבידו אותנו בפרך”
– (3) → המכות, נקמה במצרים
– (4) → הלל, “בצאת ישראל ממצרים”, הלל הגדול, נשמת
מעיקר הדין אומרים מילה אחת מכל דבר — ההגדה עצמה היא כבר ה”מרבה לספר”.
—
שלוש הנקודות הראשונות הן “סיפור דברים”, אבל בפשטות, עיקר פסח הוא הודאה — להודות להקב”ה. ליהודי שסבו עדיין היה במצרים, זה היה חי ואישי — “אנחנו יצאנו, הלכנו לארץ ישראל, וחיינו”.
אבל — כבר הוכח (מהראשונים בפסוקים) שזה לא רק הודאה, יש גם מסר. וכאן מגיע ההבדל המרכזי:
> הודאה שייכת רק כאשר יש לי משהו מזה עכשיו. אי אפשר באמת להודות על רעיון היסטורי בלבד.
—
ר’ חיים קניבסקי שואל: מדוע לא מוזכר ב”על הניסים” נס נרות חנוכה (אלא רק נס המלחמה)?
תשובתו: הודאה שייכת רק על דבר שעשה לך. נס המלחמה — שהיהודים כבשו את בית המקדש — היה “לאבותינו ולנו”: אנחנו חיים, אנחנו יכולים לקיים תורה, אין לנו בעיה עם היוונים. אבל נס הנרות היה עניין פרטי אז — לא משהו שיש לנו הנאה ממנו היום.
הכלל: “שעשה ניסים לאבותינו ולנו” — מודים רק כאשר גם לנו יש עדיין הנאה מזה.
—
ההגדה אומרת: “שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו” — אלמלא יציאת מצרים, היינו עדיין במצרים. זה מצדיק הודאה.
אבל — מצרים כבר לא קיימת! עם ישראל עדיין קיים, אבל המצרים (כעם) נעלמו. אולי בזמן שכתבו את ההגדה (עד תקופת התנאים, עד קליאופטרה) מצרים עדיין היתה קיימת. אבל מאוחר יותר — אין מצרים, למה נאמר “היינו במצרים”? זה לא הגיוני באמת.
מסקנה: חייב להיות מסר עמוק יותר — לא רק הודאה (שבעייתית בזמן הזה), אלא גם “להודיע” — להודיע, “למען דעת”, “וידעו מצרים כי אני ה'”. זה לא תלוי ב”יש לי משהו מזה” — זה עיקרון, לימוד, מסר שנשאר רלוונטי גם כשמצרים כבר לא קיימת.
החילוק של הרמב”ם: להודות (להודות) מול להודיע (להודיע) — שני ענינים שונים.
—
כאן מוצב חילוק יסודי:
– הלל/הודאה = להודות על טובה. זה דורש שהטובה עדיין עומדת, “לנו ולאבותינו” — אומרים הלל רק על מה שיש לנו משהו ממנו היום. אי אפשר לברך על דרשה בלבד.
– סיפור/לימוד = מה לומדים מההיסטוריה? זהו ממד תורה: גדולת ה’, אמונות ודעות, לימודים. זה אפשר ללמוד אפילו כשמצרים כבר לא קיימת, כי תורה היא חיי עולם — הלימוד לא תלוי במציאות ההיסטורית.
אלו שני דברים נפרדים — הלל וסיפור — וההבדל ביניהם הוא היסוד הראשון שצריך כדי להיכנס לסיפור.
—
כשמשהו חי, אף אחד לא שואל “מה לומדים מזה?” — אף אחד לא הולך לחתונה ושואל “מה לומדים מלהתחתן?” יש חתונה, יש חתונה. אם צריך לשאול “מה לומדים?” — פשוט שהדבר עצמו במובן מסוים מת, לא אמיתי. אבל — הלימוד יכול להיות “תחיית המתים” לדבר — זה יכול להחיות מה שאחרת מת. זוהי אמת, אמת תורה העומדת בפני עצמה.
—
הרמב”ם מביא גרסה נוספת (אחרי ספר המצוות) כיצד הוא מתאר את המצווה: “לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים” — ו“כל המרבה בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח”. הלשון “שאירעו ושהיו” מעניינת — שני ביטויים שנשמעים כמו אותו דבר.
—
יאמר: “בני, כולנו היינו עבדים, כשפחה זו או כעבד זה” — מראה על עבד/שפחה אמיתיים (או תמונה שלהם) ואומר: כך היינו, “ובלילה הזה פדאנו הקב”ה ויוציאנו לחירות” — והלילה הזה הקב”ה שחרר אותנו.
דיוק קריטי: לקטן/טיפש לא כתוב כלום על ניסים, כלום על מכות, כלום על משה רבינו. רק: היינו עבדים, עכשיו אנחנו חופשיים. זוהי הפשטה — והפשטה מראה מה המחבר מחשיב לעיקר.
כשעושים קיצור, תמיד יש שאלה: איזו נקודה היא המרכזית? אפשר לקצר יציאת מצרים על הרבה דברים — קריעת ים סוף, עשר מכות, וכו’. קיצור הרמב”ם מראה שבשבילו העיקר: עבדות → חירות.
“מודיעו מה שאירע לנו במצרים ובנסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. כאן הוא מוסיף שני דברים שחסרים אצל הקטן/טיפש:
1. ניסים
2. משה רבינו
– קטן או טיפש — מספיק אחד משניהם (גדול טיפש גם בקטגוריה).
– גדול וחכם — צריך שניהם: גם גדול גם חכם. קטן וחכם לא מספיק — כי קטן מצד קטנותו כבר טיפש.
—
קושיא חזקה: לכאורה ניסים הם הדבר הכי קל לספר! מכות — דם, צפרדע, כינים — אלו “תמונות”, דימויים גרפיים, בדיוק כמו העבד/שפחה שמראים לקטן. למה הרמב”ם משמיט זאת לטיפש?
—
| רמה | מונח הרמב”ם | תוכן |
|—|—|—|
| ראשונה | תיקון הגוף / שלמות ראשונה | מידות, בין אדם לחברו, נגלה, עולם הזה |
| שנייה | תיקון הנפש / שלמות שניה | דעות, שכל, אמונה, אלוקות |
– אדם שמשובש במידות (גנב, וכדומה) לא יכול להגיע להשגות עמוקות.
– יש מדרגות בהשגה עצמה — לא רק שלבים בזמן.
עיוור יכול לחזור על צבעים (כתום, ירוק, אדום) בלי טעויות, אבל הוא לא יודע על מה הוא מדבר — אין לו את החוש. כך גם:
– ילד (או גדול טיפש) יכול לחזור על עשר ספירות, מלאכים, חסידות — אבל זה לא אומר לו כלום.
– “אמונה הנאמרת בפה” — רק מילים, לא השגה אמיתית.
לילד אומרים “יש בורא, שכר ועונש” — כדי שלא יגנוב. זה לגיטימי כשלא לשמה, שמביא בסופו של דבר ללשמה. אבל זו לא דעת אמיתית.
—
– נס יש לו נקודה — לומדים ממנו משהו (רצון אלוקי, השגחה).
– לילד נס הוא רק “סיפור מעניין” — המשמעות השכלית של נס לא קיימת בעולמו.
– “משה רבינו” מכניס את יסוד הלימוד — זה רלוונטי רק למי שיש לו כבר נשמה/שכל להבין.
– בעולם הקטן קיימים עבדים — זה מושג עולם-הזה.
– “היית עבד, עכשיו אתה חופשי, תודה למי שהוציא אותך” — זה נשאר ברמה של השגת עולם הזה, הכרת הטוב, הודאה.
—
הרמב”ם בחלק ג’ פרק מ”ג — מידות:
– לזכור בימי הטובה שהיית פעם עני/עבד
– ענווה, הכרת הטוב
– סוכות ופסח — אותה תפקיד: “בעבור זה עשה ה’ לי”
– זה על פי רוב איך הרמב”ם מדבר על יציאת מצרים
– ניסים ונפלאות של יציאת מצרים
– רמת דעת, שלמות הנפש
– מהי הדעת שפסח מלמד אותנו? — זו השאלה המרכזית.
—
פעם נאמר מהלך שביציאת מצרים התחדש מציאות בעולם (בדומה לרמב”ן / כוזרי — נתגלה שם הוי”ה, שינוי בעולם). אבל — זה לא דרך השיעור שנלמד כאן. השיעור הולך בכיוון אחר — דרך הרמב”ם. דרך הרמב”ן תידון בעזרת ה’ מאוחר יותר.
—
הרמב”ם מביא את הברייתא/גמרא (פסחים) שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, אבל הוא משנה מעט את הלשון — ודווקא השינויים נותנים לנו הצצה להבנתו.
| רמה | גנות | שבח | מתאים ל |
|—|—|—|—|
| נשמה / דעת | “בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” (תרח ולפניו) | “קרבנו המקום לעבודתו” — דת האמת, הבדילנו מן התועים, קרבנו ליחודו | שכל / נשמה |
| גוף / עולם הזה | “עבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעות” | ניסים ונפלאות, חירותינו | גוף / מידות |
בסדר מתחילים דווקא ברמת הנשמה (עבודה זרה של תרח) ורק אחר כך עוברים לרמת הגוף (שעבוד מצרים). זה מתאים ליסוד שכל תרי”ג מצוות יש להן שתי רמות: שכל/נשמה וגוף/מידות.
—
מה הקשר בין עבודה זרה של תרח ליציאת מצרים? כדי לענות על כך, צריך ללכת לרמב”ם הלכות עבודה זרה פרק א’, שם הוא מניח את הנרטיב ההיסטורי של עבודה זרה.
—
כולם ידעו את האמת — אל אחד, הוא ברא את העולם, הוא מנהל אותו, אותו צריך לעבוד.
אנשים הבינו נכון שאלוקים לא מנהל את העולם ישירות, אלא דרך סדר של שרי הכוכבים, מזלות, שכלים נבדלים, מלאכים. זה אמת.
אבל ההבל (טעות) היה: חשבו שלאמצעים יש כוח עצמי, ושרצון אלוקים שיכבדו/יעבדו אותם. זה השלב הראשון של החלקה.
התחילו לבנות מקדשים, פסלים לכבוד הכוכבים/מלאכים. אפילו אם הכהן ידע שהפסל הוא רק רמז, האדם הפשוט ראה רק את הפסל — ובשבילו אסור לעשות זאת (טיעון חינוכי).
בסוף שכחו לגמרי מהקב”ה עצמו. אפילו הכהנים ידעו רק על מלאכים/שכלים — אבל לא על אלוקים שמעליהם. אף אחד לא ידע על אלוקים. עבודה זרה מובילה בסוף לאפיקורסות/כפירה.
1. טעם אמת: זה פשוט טעות — האמצעים אינם אלוקים.
2. טעם חינוכי/מעשי: זה גורם — ככל שמדגישים יותר את האמצעים, כך שוכחים יותר את העיקר, עד שהופכים לכופר.
—
| לשון | משמעות | שלב |
|—|—|—|
| תועים אחר ההבל | טעות דור אנוש — לחשוב שלאמצעים יש כוח עצמי | התחלה |
| רודפים אחר עבודה זרה | בניית מקדשים, פסלים, עבודה אקטיבית | ביניים |
| כופרים | שכחה מוחלטת מאלוקים — תוצאה סופית | מסקנה |
—
אברהם אבינו גילה מחדש בעצמו את הקב”ה דרך חכמה שכלית — הוא חשב, הבין שעבודה זרה שקר, הבין שיש אל אחד שברא הכל, שבר את העבודה זרה, ו — זה העיקר — התחיל ללמד אנשים שיש אל אחד ואותו לבדו צריך לעבוד. זוהי דת האמת.
– “וקרבנו ליחודו” = לדעת שיש רק אל אחד (יחוד ה’ — הוא למעלה מכל מושגים והשכלות).
– “וקרבנו לו” = שעובדים רק אותו, לא צורות, לא אמצעים.
אלו שתי מדרגות נפרדות: לדעת שהוא אחד, ולעבוד אותו לבדו.
—
הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’ מספר את כל הסדר:
– אברהם → יצחק → יעקב → שנים עשר שבטים — כולם היו בעלי דת האמת (עוד לפני מתן תורה).
– “עד שארכו הימים לישראל במצרים” — היהודים התערבו עם המצרים ונפלו חזרה לעבודה זרה.
חידוש גדול: ה”מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” קרה פעמיים:
1. אצל תרח (מטעות דור אנוש).
2. חזרה במצרים — כמעט כל היהודים נפלו חזרה.
—
הרמב”ם כותב: “חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה”.
למה הרמב”ם מזכיר זאת? כי משה רבינו בא משבט לוי. שבט לוי הוא הגשר — הם לא עשו את הנפילה השנייה, ודרכם ירושת הדעת של אברהם אבינו ניצלה.
—
נקודה קריטית: משה רבינו לא הביא סתם דבר חדש. הוא הציל את מורשת אברהם אבינו. הוא הזכיר מחדש והעיר את היחוד שאברהם אבינו ידע — שעובדים רק את הקב”ה. הוא בחר בשבט לוי ולימד אותם תורה ומצוות.
—
מצרים = עבודה זרה. מצרים אינה רק מקום גיאוגרפי — היא מייצגת את מצב העבודה זרה, הנפילה חזרה לעבוד אמצעים וצורות.
“הוציאנו ממצרים” = “שלח לנו משה” — אלוקים שלח את משה רבינו כדי להזכיר מחדש את אהבת אברהם אבינו, את הברית, את היחוד.
המסר של יציאת מצרים (לפי הרמב”ם): לא להיות מצרי, לא לעבוד עבודה זרה. “משכו ידיכם מעבודה זרה” — זהו עיקר הענין.
—
הרמב”ם (מורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”ו) מסביר שקרבן פסח הוא בעצם דחייה ובוז לעבודה זרה — לבזות את ענין העבודה זרה. הרמזים בקרבן פסח מציגים את כל זה.
—
“כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים” — אנחנו לא מצרים, אנחנו בני אברהם. המצרים כמעט גרמו לנו לשכוח את חידושו של אברהם אבינו. משה רבינו בא, עשה את כל הניסים, והחזיר את דעת האמת.
זהו הפשט הראשון בענין — מחר אולי נראה פירושים אחרים (כמו הפשט החסידי ש”מצרים” פירושו “מצרים ומגבילים” — מגבלות).
—
“`
שאלה: מהו המסר של פסח?
↓
תשובה פשוטה: הודאה/להודות → 4 נקודות הרמב”ם
↓
בעיה: הודאה דורשת הנאה היום → מצרים כבר לא קיימת
[ראיה: ר’ חיים קניבסקי על חנוכה]
↓
חילוק: הלל (הודאה) ≠ סיפור (לימוד/תורה)
↓
רמב”ם: קטן/טיפש = עבדות→חירות (עולם הזה) | חכם = ניסים + משה רבינו (דעת)
↓
קושיא: למה ניסים לא לקטן?
↓
תירוץ: מערכת שתי-הרמות של הרמב”ם (תיקון הגוף / תיקון הנפש)
[משל העיוור: לחזור ≠ להבין]
↓
“מתחיל בגנות”: רמת נשמה = ע”ז של תרח | רמת גוף = שעבוד
↓
קושיא: מה קשור תרח ליציאת מצרים?
↓
תשובה: הלכות ע”ז פרק א’ — היסטוריה של דגרדציה:
אמת → הבל → ע”ז → כפירה
↓
גילוי מחדש של אברהם → שרשרת עד מצרים → נפילה שנייה
↓
שבט לוי נשאר נאמן → משה רבינו = הצלת ירושת אברהם
↓
מצרים = עבודה זרה | יציאת מצרים = יציאה מע”ז
↓
קרבן פסח = בוז לע”ז
↓
מסקנה: “כי עבדי הם” — אנחנו בני אברהם, לא מצרים
[זה הפשט הראשון — עוד נלמד יותר]
“`
רבותי, בואו נקיים מעט את “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”. המצווה להרבות, להוסיף, לחדש ענינים של יציאת מצרים, ענינים של חג הפסח, כמו הענין של שואלין ודורשין קודם החג [שואלין ודורשין: שואלים ודורשים, לומדים את הלכות יום טוב לפני יום טוב], שזה בעיקר הענין של פשוט להרבות.
וכמו שנוהגים להתכונן מעט לפני יום טוב, אף על פי שבעיקר היה צריך ללמוד פסח עצמו בעזרת השם, אבל אנחנו לא נפגשים, זה קשה, אז נלמד מעט עכשיו.
ולומדים הרבה דברים, כל שנה לומדים דברים חדשים, חידושים חדשים, הבנות חדשות, חידושים חדשים. באמת צריך להיות חידוש גמור, צריך עולם חדש לגמרי צריך לפתוח כל שנה, אי אפשר לחזור על תורות משנה שעברה, לחזור על דברים, זה רִיסַייקְלִינְג. אבל לפני כן צריך עוד מעט לסדר, מעט להבהיר.
ומתחילים כאן ככה, לפי הענין, לפי היכולת, לפי המזדמן שלומדים כל יום, ואולי מעט להגיע גם לחידושי תורה, כי זה “כל המרבה לספר”, זה האופן שאני מציב, הסוג של חידושי תורה, זה “מרבה לספר”.
“מרבה לספר”, “לספר”, כמו שכל אחד יודע, פירושו גם לספר מעשיות, גם לעסוק בדברי תורה, להרחיב את ההבנה.
ונראה לי ככה, היה פעם, למדנו פעם, לפני שנתיים אני חושב, למדנו סדרת שיעורים, עברנו, וזו שאלה חשובה מאוד, השאלה עצמה היא ברכה גדולה יותר מהתשובה במובן מסוים.
עברנו שאנחנו לומדים פסח, יש כביכול מסר, יש מסר של המעשה של פסח, של המעשה של יציאת מצרים, שכשמספרים את סיפור יציאת מצרים, יש לכאורה מסר, כן?
אפשר, אפשר לומר בלי מסר, בואו נבהיר, כבר הבהרנו בכמה אופנים, אבל אפשר לומר שני דברים. אפשר לומר למה עושים פסח? מהו הענין של “למען תספר באזני בנך ובן בנך” [למען תספר באזני בנך ובן בנך: כדי שתספר באוזני בנך ובן בנך]? מהו הענין של לעשות סדר, של לעשות פסח?
אפשר לומר, פשוט, הקדוש ברוך הוא עשה לנו טובה, הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים, אנחנו מודים לו על כך. זה הענין של הלל [הלל: המזמורים של הודאה שאומרים ביום טוב].
כמו שלמדנו, כשהיהודים אמרו הלל כשיצאו ממצרים, אמרו את שירת הים [שירת הים: השיר שהיהודים שרו בים סוף]. לפי נוסח אחד בגמרא בפסחים אמרו הלל, הלל המצרי. בסדר, יפה, הלל המצרי שאנחנו מדברים “בצאת ישראל ממצרים” [בצאת ישראל ממצרים: כשישראל יצא ממצרים]. זה מהלך אחד, בכל אופן פשוט הלל הודאה. הענין של הלל הוא הענין של הודאה. זה בוודאי הדבר הראשון.
כשלומדים למשל בספר המצוות, ומדייקים ברמב”ם בספר המצוות במצות עשה קנ”ז [עשה קנ”ז: מצות עשה מאה חמישים ושבע], איך הוא מניח את המצווה של “לספר ביציאת מצרים”. הרמב”ם הוא בעל המצוות הראשון שעשה מצווה מתרי”ג המצוות [תרי”ג מצוות: שש מאות ושלוש עשרה המצוות] “לספר ביציאת מצרים”. זה לא פשוט, זה חידוש שהיה לו, לא ברור שזה נכון כך. בכל אופן, כך הרמב”ם סידר שיש מצווה כזו.
והוא אומר כך, המצווה היא “לספר פלאי ה’ בשפה רכה” [לספר פלאי ה’ בשפה רכה: לספר את נפלאות ה’ בשפה רכה]. והוא אומר “כל המרבה לספר”, וכבר ידענו מהו “כל המרבה לספר”, “כל המרבה לספר ומאריך בדברים” [ומאריך בדברים: ומאריך בדברים].
והוא אומר כך, “בגדולת מה שעשה לנו השם” [בגדולת מה שעשה לנו השם: בגדולת מה שעשה לנו ה’], להאריך בגדולה שהקדוש ברוך הוא עשה לנו, להגדיל את הנסים, להבהיר, להרחיב מהי הגדולה שבכך.
“ומה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס” [ומה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס: ומה שהוא עשה למצרים מעוול וחמס].
שני הדברים מעניינים, סתם אם מדייקים בלשון. כל דבר שצריך להרחיב? “כל המרבה לספר”, איזו נקודה? מה צריך להרבות לספר? יש שני דברים שמגדילים. כן, “מרבה לספר” פירושו אפשר להגדיל.
כן, כמו שהמדרשים עושים, כן? האם זה קרה ממש כך? זה לא קרה. מגדילים את מה שהיה. כן, כתוב סתם שהיה נס אחד, מגדילים, לא היה סתם נס אחד, היו חמישים נסים. כן, זה דבר אחד, להגדיל את מה שהקדוש ברוך הוא עשה. או להעמיק, לבאר את הגדולה שבכך, כמו דרך המדרש, בדרך מליצה, בדרך מוסר, מממשים את השמחה, מוסיפים נסים, מוסיפים מעשיות, וכן הלאה. זה אחד, להגדיל.
מה עוד להגדיל? את רשעות המצרים, כמה רעים היו המצרים. וזה הרי מספר שתיים.
“וירא ישראל את היד הגדולה” [וירא ישראל את היד הגדולה: וישראל ראה את היד הגדולה] — הרי לא כתוב בפסוק שזה לא מפורש, ובהגדה לא מפורש הרי, מה הדרך לעשות? מוסיפים, המצרים הכו, כמו שכל אחד יודע את המעשיות של המדרשים, אפשר להאריך לפי ערכם וכן הלאה. זה הדבר השני.
הדבר השלישי, “ואיך לקח השם נקמותינו מהם” [ואיך לקח השם נקמותינו מהם: ואיך ה’ לקח את נקמתנו מהם], איך הקדוש ברוך הוא לקח לנו נקמה. אלו שני דברים אחרים. אולי הוא מתכוון שזה המשך של אותו דבר, אבל אפשר לומר שאלו שני דברים אחרים.
יש “גדולת מה שעשה השם”, כן, “לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל” [לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל: לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל], הנסים הגדולים שזה חידוש גדול של הנס, וכן הלאה. אפשר לקרוא לזה מצד גדולת ה’.
אחר כך יש מצד הנקמה, כלומר, באותו מצרי שהוא דיכא אותנו והכה אותנו כל כך, הוא אכן קיבל את העונשים ונלקחו ממנו ילדיו, וכן הלאה כמו המעשיות שהולכות במדרשים. זה “לקיחת נקמותינו מהם”.
אחר כך, הדבר הרביעי הוא אומר, “ולהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו” [ולהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו: ולהודות לו יתברך על מה שגמל אותנו מחסדיו]. להודות לקדוש ברוך הוא שהוא נתן לנו טובה, גמל אותנו חסד.
יוצא מהרמב”ם, מלשון ספר המצוות, ארבעה דברים שונים שאפשר להרבות בלספר:
1. אפשר להרבות בגדולת מה שעשה לנו השם
2. אפשר להרבות במה שעשו לנו המצרים
3. אפשר להרבות באיך לקח השם נקמותינו מהם
4. ואפשר להודות לו יתברך
אולי מתאים בהגדה בערך, אפשר לסדר, אני לא יודע:
למשל “ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל” [ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל: ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל], זה להגדיל מה שעשה לנו השם.
כן, “מה שעשו לנו המצרים” — זה “פרעה הרשע גזר על הזכרים, וירעו אותנו המצרים, ויעבידו אותנו בפרך” [פרעה הרשע גזר על הזכרים, וירעו אותנו המצרים, ויעבידו אותנו בפרך: פרעה הרשע גזר על הזכרים, והמצרים הרעו לנו, והעבידו אותנו בפרך], חלקים שונים מזה.
“ואיך לקח השם נקמותינו” — זה מדברים על המכות, מדברים איך לקחו נקמה במצרים.
ואחר כך “להודות” — זה כמו שאומרים, כן, “בצאת ישראל ממצרים”, הלל, כן, “הללו עבדי ה'” [הללו עבדי ה’: הללו עבדי ה’], “הלל הגדול”, “נשמת”. זה הכל הרחבות של… כך עושים אכן בהגדה, כן.
מעיקר הדין, לכאורה, אומרים מילה אחת של הלל, או אומרים מילה אחת מכל הדברים האלה, ויוצאים. וההגדה כבר הרחיבה, כמו שהוא מביא “כמו שאמרו כל המרבה לספר הרי זה משובח”. אלו ארבעת הדברים.
וכל ארבעת הדברים האלה, שלושת הראשונים הם סיפור דברים, או שניים מהם הם סיפור דברים. אבל בפשטות, העיקר הוא, למה עושים פסח? שואלים יהודי, למה עושים פסח?
בפשטות, זה לא ממש מה שכתוב בספר דברים, אבל בפשטות, למה עושים פסח? כדי להודות לקדוש ברוך הוא.
כבר הארכנו בשנה שעברה גם יותר בפשוטו של מקרא, שהסברנו ליהודי שהיה אז, סבו עדיין היה במצרים — סבא של אמו, לא סבו תיאורטית — סבו כפשוטו היה במצרים, בוודאי עיקר השמחה, עיקר החיות של פסח היה שאנחנו יצאנו ממצרים, אנחנו הלכנו לארץ ישראל, וחיינו.
עכשיו, כבר למדנו אבל שזה בא מאוחר יותר. ראשונים בפסוקים אפשר לראות את זה, כבר הראינו בשנה שעברה, ראשונים בפסוקים רואים את זה, שזה לא רק זה. יש לזה גם מסר.
מהי המעלה של מסר? המעלה של מסר היא שזה כבר לא דבר ששייך רק להודאה.
הודאה, ראיתי בספרו של ר’ חיים קנייבסקי על התורה, טעמא דקרא על חנוכה, הוא מביא גם ממישהו, הוא מדבר על כך שהודאה לא שייכת על דבר שלא קרה לך.
הוא אומר כך, הוא אומר לתירוץ, כי למה לא כתוב בעל הנסים את נס נרות חנוכה? זו הקושיה שכולם שואלים. כתוב נס המלחמה, כתוב “ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות” [ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות: ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות], אבל זה חלק מהסיפור, לא כתוב “ונעשה נס והדליקו נרות” [ונעשה נס והדליקו נרות: ונעשה נס והדליקו נרות].
אומר הוא כך, שקרה לך נס, כן? הקדוש ברוך הוא עזר שיכולת לעשות מצווה. אפשר אפילו על זה להודות. זה לא נס בשבילנו, זה נס בשביל הקדוש ברוך הוא שאפשר לעשות מצווה. בסדר, נאמר שקרה לך נס שאתה יכול לעשות מצווה. אתה מודה לקדוש ברוך הוא, אתה עושה הלל והודאה.
אבל קרה לאביך נס שהוא יכול לעשות מצווה, וקרה לו משהו שאין לך שום קשר אליו, מה יש לך להודות? לאבי קרה דבר טוב, למה אני צריך להודות שלאבי קרה?
מתי מודים? כך הוא אומר. מתי מודים על נס שנעשה לאבותינו [שנעשה לאבותינו: שנעשה לאבותינו]? “שעשה ניסים לאבותינו ולנו” [שעשה ניסים לאבותינו ולנו: שעשה נסים לאבותינו ולנו]. זה דבר שיש לנו עדיין הנאה ממנו.
כמו שרואים אכן בפסח, ההגדה מדגישה, מהמשנה, “שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו” [שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו: שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו]. כלומר, אילולא גאולת מצרים, הרי גם אנחנו עדיין במצרים. אם אנחנו כבר מחוץ למצרים, אנחנו הרי עדיין בחוץ, אפשר להודות “שעשה לאבותינו ולנו”. זה הפירוש, “שעשה ניסים לאבותינו ולנו”. אבותינו, ולנו בכלל אבותינו. והיו נסים לנו בכלל, הנסים שנעשו לאבותינו. כי הרי, הנסים שקרו להם קרו לנו.
זה הוא אומר שם, שהדברים של המלחמה, שהיהודים תפסו את בית המקדש וכן הלאה, זה היה רק לאבותינו ולא לנו. אנחנו הרי גם, אנחנו נכדים, אנחנו לא מתנו, אנחנו יכולים לקיים את התורה, היוונים משאירים אותנו, וכן הלאה, אין לנו שום בעיה עם היוונים. אבל זה היה משהו פרטי אז, על זה שייך להודות. כך הוא טוען, טענה, ואני יכול להסכים על הפשט כאן.
אבל הנקודה שאני רוצה להוציא כאן נכונה. הנקודה שאני מוציא כאן היא שהודאה היא תמיד דבר שיש לי משהו ממנו עכשיו. לא שייך באמת להודות על רעיון, על דבר שקרה אז, היסטוריה.
על ההיסטוריה שייכים דברים אחרים, זה מה שאני רוצה לומר. על חנוכה, כמו שהוא אומר, שאנחנו מדברים על נס חנוכה, כי אז היה יותר ענין של להודיע [להודיע: להודיע], לא ענין של הודאה.
דיברנו בפורים גם מהרמב”ם, שיש שני דיוקים, יש להודות [להודות: להודות] ויש להודיע. אנחנו נותנים לו פשוט הודאה, ולמה צריך לו הודאה? בכל אופן, הודאה היא דבר אחד, והודאה, כן, אפשר לומר הודאה עם יו”ד והודאה עם עי”ן וה”א, להודיע, למען דעת [למען דעת: למען דעת], וידעו מצרים וידעו כי אני ה’ [וידעו מצרים וידעו כי אני ה’: וידעו מצרים וידעו כי אני ה’] וכן הלאה, מה שכתוב סוגים כאלה של דברים. זה כבר לא דבר שתלוי באם יש לי משהו מזה.
יש פירוש אחר, מעניין מאוד, יש פירוש אחר ב”אף עתה אנו גאולים מהם” [אף עתה אנו גאולים מהם: אף עתה אנו גאולים מהם]. כן, ה”אף עתה אנו גאולים מהם” אומר על פירוש, על זה אפשר להודות.
אבל יכול להיות שבלי זה, עוד כמו שאני חושב שבזמן הזה, אף על פי שתיאורטית אנחנו גם אכן “ראו עינינו ומשועבדים היינו לפרעה במצרים” [ראו עינינו ומשועבדים היינו לפרעה במצרים: ראו בעיניכם ומשועבדים היינו לפרעה במצרים], אבל זה לא, אני לא יודע אם אני צריך לומר, זה לא נכון באמת היום בזמן הזה.
מצרים כבר לא קיימת. אנחנו עדיין קיימים קצת, עם ישראל, אבל מצרים כבר לא קיימת, לא המצרים, זה מצרים, אבל המצרים כבר נעלמו.
יכול להיות בזמן שכתבו את ההגדה זה עדיין היה קיים, ומצרים אכן היתה קיימת זמן רב, עד… אני לא יודע בדיוק מתי. עד קליאופטרה, אבל בפנים עד זמן התנאים אולי אפשר לומר.
אבל יכול להיות שההגדה היא עדיין מזמן שמצרים עדיין היתה דבר אמיתי, שחלק ממצרים עדיין היה תחת יד רומא [תחת יד רומא: תחת יד רומי] וכן הלאה.
אבל אחר כך, הרי אין מצרים, אז לא באמת שייך לומר שאנחנו היינו במצרים. הרי אין מצרים, למה זה לא באמת הגיוני? אפשר לומר, הנה יש לך תורת יעקב, זמן שכבר ירד מהזמן.
אבל יכול להיות שבלי זה, עוד כמו שאני חושב שבזמן הזה, אף על פי שתיאורטית זה גם אכן “ראינו ונינו ועבדים היינו לפרעה במצרים”, אבל זה לא… אני לא יודע אם מותר לומר, זה לא באמת נכון היום בזמן הזה. כלומר, מצרים כבר לא קיימת. אנחנו עדיין קיימים קצת, עם ישראל, אבל מצרים כבר לא קיימת. לא המצרים, זה מצרים, אבל המצרים כבר נעלמו למרבה הצער.
יכול להיות שהזמן שכתבו את ההגדה זה אכן היה קיים, ומצרים אכן היתה קיימת זמן רב, עד… אני לא יודע בדיוק מתי, מספרים עד קליאופטרה, אבל בכל אופן עד זמן התנאים, אולי אפשר לומר. אבל יכול להיות שההגדה היא מזמן שמצרים עדיין היתה דבר אמיתי, שחלק ממצרים עדיין היה תחת יון, וכן הלאה. אבל אחר כך, הרי אין מצרים, אז לא באמת שייך לומר שאנחנו היינו במצרים. הרי אין מצרים, למה… זה לא באמת הגיוני.
אפשר לומר, הנה יש כאן עניין של תורה, ועכשיו זה זמן שכבר רוב התורות הן כאלה, שלא באמת מתכוונים לכך, לא באמת מתכוונים להודות. להודות אנחנו צריכים לפעול אחרי ברכה, “להלל ולהודות”. האם אפשר לברך על דרשה? לא נראה כך. אלא מה? אז הידיעות, כשהטובה כבר עומדת. ממה שהלכנו במצרים לומדים דברים, לומדים גדולת ה’, לומדים לימודים באמונה, לימודים באמונות ודעות, וכן הלאה. את זה אפשר ללמוד מההיסטוריה, אפשר ללמוד את זה ממה שקיים היום, אפשר ללמוד את זה בהרבה דרכים אחרות, אבל זו נקודה אחרת. יש הבדל של ידיעה, וזה למה אומרים הלל. אז לכאורה אפשר לומר רק על מה שיש לנו מזה היום, “לנו ולאבותינו”, כמו שישלם, איך בדיוק אומרים הלל כשזה פסח.
ואחר כך יש את הסיפור. אפשר לקרוא לזה הסיפור, זה לא סיפור יציאת מצרים, זה לא אותו דבר כמו להלל על יציאת מצרים. אף על פי שיכול להיות שזה נכלל באותו דבר, מאיפה עומד שצריך לומר הלל? אולי גם מזה, צריך לעיין. אבל אני אומר רק את ההבדל, שאלו שני דברים שונים. זה היסוד הראשון שצריך להיות כדי להיכנס לסיפור.
יש הלל, יש סיפור, או מה לומדים?
כמו שאומרים, אנחנו מתנהגים כך בדרך כלל, בא שבת, בא יום טוב, באה איזו פרשה שלומדים, אומרים, מה לומדים מזה? מה לומדים מזה עם פירוש? כשדבר קיים, לא שואלים מה לומדים. אף אחד לא הולך לבר מצווה, אולי יש כאלה שהולכים כן, כי זה גם לא אמיתי. אבל אף אחד לא הולך לחתונה ואומר, מה לומדים מזה שיש חתונה? יש חתונה, יש חתונה. עכשיו, למה עושים בדיוק לשבור את הכוס? כדי לזכור את חורבן בית המקדש. למה רוקדים את החתן סביב הכלה? את זה אפשר אולי לומר לפרש, אולי פירושים שלומדים מהם. אבל עצם העובדה אף אחד לא שואל מה לומדים. כן, אם צריך לשאול מה לומדים, פשוט שהדבר עצמו מת, במובן מסוים זה לא אמיתי. שצריך לדעת מה לומדים. ובכן בוודאי, זה יכול להיות תחיית המתים של הדבר. זה יכול להיות תחיית המתים בתורה. זה יכול להחיות את הדבר, שילמדו משהו מזה.
מעשה מההיסטוריה אפשר ללמוד ממעשיות שהיו פעם, אפשר ללמוד בדיוק כמו ממעשיות שהיו היום. מצד התורה, כמו שאומרים תמיד, התורה היא חיי עולם, מצד התורה, מצד הלימוד, אפילו אם אתה אומר שהיום אין כבר מצרים, אפילו “אלי הוציא” עדיין יכול להיות חל. למה? כי אין מצרים? מה התירוץ שהיה? היה קורה משהו אחר, אני לא יודע מה. אפשר לומר פירוש, אני לא אומר שאי אפשר לענות על אותה קושיה.
הדרך האחרת, הדבר שאפשר לעשות הוא שאפשר להראות, אפשר להסביר את הנקודה של המעשה, הלימוד, התורה שבו. התורה היא דבר, הרעיון הוא דבר שנוגע ללא הבדל. שאפשר אז לחזור לתגובה של ר’ חיים שזו אמת. עכשיו, הראינו באותם שיעורים, אפשר לעשות רשימה גדולה, אפילו מהשנה שעברה הראינו, אפילו מהתורה עצמה, מהחומש, מהנביאים כתובים, אפשר לעשות רשימה ארוכה של לימודי יציאת מצרים. אפילו ממש מפשוטו של מקרא אפשר לראות אולי, אני לא יודע כמה ארוכה הרשימה, אבל עשרה אולי דברים שאפשר ללמוד מיציאת מצרים.
בואו נלמד דבר אחד, בואו נלמד דבר אחד שאני חושב שלא אמרתי אז, לא בדרך שאני אומר את זה עכשיו. יש דבר אחד, דבר חדש שאני רואה שכתוב מה לומדים מיציאת מצרים, מה המילה, מה הלימוד ממנו.
אז כך, בואו נחזור לרמב”ם, בואו נחזור לרמב”ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז’. יש עוד גרסה, כן, דיברנו קודם על ספר המצוות, עוד גרסה איך הרמב”ם אומר מה מספרים, מה מספרים ביציאת מצרים, עוד על מצוות הסיפור, שם הוא מביא את המצווה, לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים. אומר, וכל המרבה בדברים שאירעו ושהיו, לשון מעניינת, דברים שאירעו ושהיו, מה זה אותו דבר, שני הדברים, הרי זה משובח. ככל שמרבים, לכאורה זה בכלל, בספר המצוות זה היה קצת יותר מפורש מה זה להרבות בדברים שאירעו ושהיו.
עכשיו, אחר כך הוא מביא עוד פרטי הלכות, שבכלל כבר עומד בברייתא, בגמרא, בדיוק מה לומדים. חשוב להיות מדויק, כי אני רוצה להגיע להבנה. הוא אומר כך, בהלכה ב’ כתוב, הוא מביא את הלשון, אבל צריך לראות איך הוא משנה קצת מהלשון שכתוב בגמרא, רואים שהוא מחדש משהו. הוא אומר כך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו. זה כתוב, לא כתוב בשום מקום כך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כתוב אולי בהגדה של פסח, עושים דרשה שלמה מזה, כנגד ארבעה בנים, איך כל אחד לומדים לפי דעתו. ברמב”ם זה מצויר כל כך קצר.
אם היה קטן או טיפש, אם הילד, הבן, הוא קטן, כלומר הוא עדיין קטן, או שהוא אפילו גדול והוא טיפש. כן, נעשה יהודי גדול כמו קטן. אומר לו, וזה הלשון, בני, ילד יקר שלי, כולנו היינו עבדים, כולנו היינו עבדים. והילד לא מבין מה זה עבד, מה זה עבד. אומר כך, כשפחה זו או כעבד זה, זה מושג חדש כאן, לא היה. אתה מתאים מושג כאן, אתה מרים את המצה, אתה צריך להרים את השפחה ואת העבד, ויכולים לומר כשפחה זו. לכאורה זה אומר שהילדים הקטנים לא יודעים מה זה שפחה. היום, אולי אין בבנינו ברוך השם עבדים ושפחות.
האם אי אפשר לקיים את זה, אולי זה עצמו בכלל יציאת מצרים, שאין עבדים ושפחות. אולי צריך להביא ספר, תמונה של… אני לא יודע איך, ואיך נראה עבד, איך נראית שפחה, ולומר, “אנחנו היינו עבדים, כמו עבד זה, כמו שפחה זו, כמו עבד זה.” הגוי, השפחה, כך, כך היינו למצרים, ואנחנו היינו כל אחד, ובלילה הזה, והלילה, פדאנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות. הלילה הזה הקב”ה פדה אותנו והוציא אותנו לחירות. עכשיו אנחנו לא עבדים, עכשיו אנחנו לא עבדים. תסתכל עלינו, תסתכל עלינו, ותסתכל על העבד. זה ממש דבר שאפשר לראות היום, אני לא יודע, דבר שאפשר לראות היום, כן, רואה איך נראה עבד, רואה איך נראית שפחה, רואה איך נראה עבד. אני לא יודע אם הרמב”ם מתכוון ממש לעבד, זה חייב להיות ממש עבדים, או שהיה, אולי לכל אחד היה עבד שאפשר להראות, בכל אופן, זה רעיון, ואנחנו לא עבדים. הלילה הזה קרה, הקב”ה הוציא אותנו ממצרים, ויוציאנו לחירות. זו הרמה הפשוטה ביותר של המעשה.
מעניין, לא כתוב במעשה שום נסים, הוא לא שם בקיצור, בקיצור שהרמב”ם ממחיש לקטנים, אם הוא טיפש הוא לא שם בכלל כלום שהקב”ה עשה נסים. רואים בחלק הבא כתוב כבר כן, זה מעניין, דיוק שצריך להתבונן. לא כתוב שהקב”ה עשה נסים, לא כתוב על המכות, לא כתוב שמשה רבינו בא ואמר לפרעה, לא כתוב כל הדברים האלה. כתוב פשוט, “היינו עבדים”, כמו שכתוב בהגדה של פסח, “עבדים היינו ויוציאנו”. היינו עבדים ואנחנו לא עבדים. זה הפישוט.
חשוב מאוד להתבונן, כי כשעושים פישוט, אפשר תמיד לפשט דברים אחרים. יש מישהו שאולי יגיד שה… צריך לומר את זה בשפה פשוטה, צריך לומר את זה ביידיש, צריך לומר את זה שהילדים יבינו. טוב, אבל מה אומרים? ממה עושים את הקיצור? כשמישהו עושה קיצור זה תמיד דבר מסובך. כשמישהו עושה קיצור של ספר, קיצור של עניין, הוא לוקח ספר חסידי והוא עושה קיצור, הוא לוקח גמרא והוא עושה קיצור לילדים, לבחורים הקטנים שיבינו. נו, טוב, חושבים שזה הדבר הפשוט, הוא עושה קיצור לילדים. תמיד יש שאלה איזה חלק, איזו נקודה מבינים שזה העיקר, הנקודה המרכזית, מה משאירים לקצר.
אפשר לספר מעשה כמו יציאת מצרים, זה חצי ספר שמות. אפשר להוציא מזה הרבה מאוד דברים. מישהו יכול לומר, עיקר יציאת מצרים זה שפיצלו את הים. מה, לילדים רוצים שפיצלו את הים. זה אחד. אפשר לומר הרבה דברים, לא, אולי לא מתכוונים לקריעת ים סוף בכלל ביציאת מצרים, יש לנו. אבל בכל אופן, אפשר לומר הרבה דברים. היו עשר מכות, אפשר לומר הרבה דברים. הרמב”ם אומר את הנקודות, נראה שזה אולי עיקר סיפור יציאת מצרים, שהיינו עבד ויצאנו. מאוד מעניין, להיות מדויק, אולי זה הדבר הפשוט ביותר. לו זה היה הדבר הפשוט ביותר. יש לי ענווה בזה, אבל אולי אגיד בעוד דקה, אבל זה מה שהוא אומר.
אחר כך אומר, “ואם היה הבן גדול וחכם”. אם הוא היה גדול וחכם. הוא לא אומר “או” חכם, כן? כמו קטן וטיפש. גדול… קודם הוא אמר קטן או טיפש, יכול להיות גדול טיפש. כאן הוא אומר גדול וחכם. אין קטן וחכם. בדרך כלל, גדול שניהם צריכים להיות, גם גדול וגם חכם. אז אם הוא גדול וחכם, אם הוא גדול וטיפש כבר דיברנו קודם. אם הוא קטן וחכם, כן, זה לא כזה כלל, זה קורה לפעמים, אבל באופן כללי אולי זה אפילו לא מספיק, אולי אפילו אם הוא חכם צריך לחכות שיהיה גדול. קטן הוא טיפש, מצד זה שהוא קטן הוא כבר טיפש.
אז אם הוא כן חכם, “מודיעו מה שאירע לנו במצרים”. מספר לו מה קרה לנו במצרים. מה הוא מוסיף כאן אחרת ממה שאמר קודם? הוא לא מוסיף הרבה מאוד. “כמו עבד זה, כמו שפחה זו”. מבין מה זה עבד, אתה לא צריך להסביר מה זה עבד, אתה לא צריך להביא שום תמונה מה זה עבד. מספר לו מה היה במצרים, ו”במה שאירע לנו”, שהיה “בדברים שאירעו ושהיו”.
ונסים, כאן הוא מוסיף עוד דבר, “ובנסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. מוסיפים לו את הנסים שמשה רבינו עשה לנו. הוא הוסיף שני דברים בחלק השני של החכם. לחכם מוסיפים שמספרים נסים. אבל לטיפש לא הוסיפו שמספרים כלום על נסים.
מאוד מעניין, לכאורה נסים זה הדבר הכי קל לומר. נס הוא דבר שרואים בעיניים, חשבון, כן? והמעשה של המכות הוא כל כך מובן מאליו לספר.
מביאים תמונה של עבד. מכה, זו תמונה. אני מתכוון, המעשה של המכות, הדם צפרדע כינים, זו עוד תמונה.
מגיד שיעור:
מה הוא מוסיף את הנסים שמשה רבינו עשה לנו? הוא הוסיף שני דברים בחלק השני של החכם. החכם הוסיף שצריך לספר נסים. דווקא, לטיפש לא צריך לספר כלום על נסים.
זה מאוד מעניין, לכאורה נסים זה הדבר הכי קל לספר. נס בא עם מעשה, כן? המעשה של המכות הוא בעצמו… אני אומר, שאם מביאים תמונה של עבד, מכה היא תמונה. אני מתכוון, המעשה של המכות, הדם צפרדע, זו תמונה. למה לא לספר את זה? זה הדבר האחד.
והדבר השני הוא, צריך לספר את זה, והוא שם “על ידי משה רבינו”. מה משה רבינו נכנס כאן? הנסים שהיו על ידי משה רבינו. אני מסכים, זה ה, כמו שאפשר לומר, הפתח להיכנס עמוק יותר לפסח הוא נסים שנעשו על ידי משה רבינו. נסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא.
אפשר לומר כמו שאמרנו קודם מספר המצוות, “אל נקמות ה’ נקמות הופיע”, “גמול על אויבינו מחסדיו”. כל מיני דברים. שני הדברים שהוא מוסיף אצל החכם, “מה שעשה ה’ במצרים ונסים שנעשו על ידי משה רבינו”, זה דבר שצריך להבהיר, צריך לשים לב לזה, לראות מה הפשט העמוק יותר ביציאת מצרים.
אז בואו נמצא מהלך. בואו קודם נגיד הקדמה אחת, אחר כך נלך קצת יותר הלאה ברמב”ם, ונראה מה המהלך שלי.
הקדמה מספר אחת היא, הרמב”ם מסביר בחלק ג’ במורה נבוכים, והוא הולך תמיד, כמעט תמיד הוא הולך עם החלוקה, אולי כל המורה נבוכים מסתובב סביב זה במובן מסוים, שיש בעולם שתי רמות של הבנות. אפשר אפילו לומר, יש שתי טבעים לתורה. ושניהם חשובים.
הוא קורא לזה שם “תיקון הגוף” ו”תיקון הנפש”. אותו דבר אפשר לקרוא לזה באופן כללי, יש כשמחנכים ילד, יש חינוך לקטנים, ואחר כך יש חינוך לגדולים, שצריך באמת. הוא קורא לזה ה”שלימות הראשונה” וה”שלימות השנייה”.
עכשיו, דיברנו כמה פעמים על זה יותר בארוכות. העניין הוא, אלו גם רמות של עליות המדרגה, עליות החינוך. קודם אדם צריך, כביכול אפשר לומר למשל, קודם הוא צריך להיות מתוקן בין אדם לחברו, קודם הוא צריך להיות מתוקן בנגלה, אחר כך הוא צריך להיות מתוקן בנשמה, הוא צריך להיות עם הדעות הנכונות, הוא צריך להבין.
אלו שתי רמות, אחת אחרי השנייה. וזה גם לא רק שזה שתי רמות של סדר, כן, שנאמר, כביכול מישהו שהוא גנב, מישהו שהוא מושחת במידות, מישהו שלא מסודר בין אדם לחברו, הוא לא יכול להבין אלוקות, הוא לא יכול להבין דברים עמוקים, הוא לא יכול להיות בעל תורה, הוא לא יכול להיות בעל חכמה, הוא לא יכול להגיע לתלמוד בכלל אם אין לו את זה, אלו מדרגות של חינוך, של סדר עבודה.
זו גם מדרגה בהשגה עצמה, מדרגות בהשגה. כי ילד, מישהו שהוא רק ברמה שמבין עולם הזה, שמבין רק ענייני הגוף, אי אפשר להסביר לו מה זה השם אחד. כן, אי אפשר. אתה הולך להסביר לו, לא כל כך חשוב לו לתפוס את זה.
אפילו אם אומרים לו כן, יש לו את זה רק באמירה, כמו שהרמב”ם אומר בחלק בתחילת פרק י’, זו האמונה הנאמרת בפה, זה סתם נאמר. הוא אומר, ילדים, זה לא עולה כסף, אפשר ללמד אותם. זה מאוד חשוב שילמדו לילדים לומר את הדברים הנכונים, אבל זה לא אמיתי, זה רק אז זה רק שלא לשמה.
זאת אומרת, אז הדעת, השכל, האמונה שיש לאדם, הנפקא מינה מזה היא שיהיה אדם. כן, אומרים לילד, “אה, אתה יודע שיש בורא, ויש שכר ועונש, יש עולם הבא.” למה אומרים לו זאת? כדי שלא יגנוב. כן, זה הפוך, כי אם זה לא אמיתי, אז למה באמת לא גונבים? למה אדם הוא אדם? כדי להגיע לעולם הבא, כדי להגיע לשלימות הנפש.
אבל לילד, הוא לא מבין זאת, זה ממש אבסורד. אבל שלא לשמה, זה בדרך שלא לשמה, מתוך שלא לשמה בא לשמה. בוודאי, הוא הפסיק לגנוב, הוא נעשה אדם, לאט לאט הוא יכול להגיע ללשמה, להבין שבאמת הכל הפוך.
אבל על כל פנים, מה שאני רוצה להדגיש כאן הוא שהמדרגות, שתי הרמות שיש, אפשר לקרוא להן תיקון הגוף ותיקון הנפש, אלו לא רק רמות של זמן, כן, כאילו קודם כשילד הוא לפני בר מצוה, עד עשרים, אני יודע, צריך להיות אדם, אחר כך אפשר להתחיל להבין. אלא יש גם מדרגות והשגות, כי אי אפשר להסביר לילד ענייני שכל עמוק.
אי אפשר להסביר לו, אין לו נשמה, בלשון הזוהר, בלשון הקבלה, כן, אין לו נשמה, אין לו יצר טוב, אין לו גם את מדרגת השכל, מדרגת השכל היא נשמה, כן, אולי רוח, נפש, דברים אחרים, אין לו עדיין את המדרגה שיוכל להבין.
זה חשוב לתפוס. זאת אומרת שאפשר לומר לו, אפשר ללמד אותו, אפשר ללמד ילד חסידות עמוקה, קבלה, אפשר ללמד את הילד עשר ספירות עם מלאכים, אפשר ללמד אותו מה שרוצים, ולומר שהוא חשוב, אין לו כסף, הוא יכול להיות חכם מספיק לחזור על המילים שאמרו לו. נו, הרבה ילדים חכמים מספיק לחזור על זה. אבל בראשו אין באמת מקום לזה. זה לא אומר לו כלום.
זה לא אומר כלום, לא רק לילד, גם למבוגר לא, לרוב המבוגרים זה גם לא אומר כלום. אבל זה לא אומר לו כלום. בעולמו, כל עוד אדם לא נכנס לעולם השכל, שיש כאן חילוק, כן, כבר דיברתי הרבה שיחות והרבה דרשות על זה, אני מקווה שזה כבר ברור, זה לא אומר לו כלום.
לא רק שהוא לא מבין את זה, אולי הוא מבין את זה אפילו כן, הוא יכול לשחק עם המילים נכון, אבל זה לא אומר כלום, זה לא, כמו המשל, הרמב”ם מביא משל בפרק חלק של מישהו שאין לו טעם, אין לו חוש מסוים, כן, כמו שאין לו חוש, מי שהוא עיוור אין לו חוש לראות צבעים, הוא יכול לומר צבעים, אפשר ללמד אותו כתום, ירוק, אדום, כתום הוא ליד אדום, אדום הוא ליד כתום, וכן הלאה, הוא יכול לחזור על הכל, הוא לא יעשה טעויות, אבל הוא לא יודע על מה הוא מדבר. זה רק משל להסביר.
אותו דבר, לומר שיש אלוקים, שיש נס, הנה אנחנו מגיעים, ניסים, מה זה מראה לך? ניסים זה גם אולי רק משל על משהו, אבל מה מראה לך משהו על רצון אלוקי? מה מראה לך משהו לימוד על ידי משה רבינו? משה רבינו, מה זה נותן לנו? משה רבינו הוא רבינו, כן, רבינו, רבן של נביאים, הוא מלמד אותנו את התורה, הוא מלמד אותנו את המצוות.
זה את ה… בכלל להבין את זה, צריך להיות גדול, צריך להיות נשמה, צריך להיות רמה של שכל. ממילא, אם אתה ילד קטן… זה מובן כבר קצת יותר טוב, למה הרמב”ם הגיע לכאן, הנה, ‘כמו עבד’ תהיו. למה הוא לא אומר, נניח, לילדים עשו ניסים.
כי ניסים… כל הנקודה של ניסים… אפילו שם הרמב”ם, יכול להיות חוקה, מה הנקודה של ניסים. אבל זה בטוח ששייך לקטגוריות, זה מכניס משהו לעולם שכלי, למקום של הבנת משהו, באמונה הבנת משהו, בדעת הבנת משהו.
לילד, אתה יכול לומר לו זאת, אבל זה ‘אין טעם’. ילד צריך לחיות בעולם הזה. לא רק ילד, מבוגר טיפוסי, אדם רגיל. זו גם הרמה הראשונה של כל אדם, הוא אמר קודם על ההודאה. זו רמת ההודאה. רמת התודה.
זאת אומרת… בעולם הזה, אמן, על זה יכול אמן, הקטנות טיפ, זו גם רמה של דעת. כן, לא ממש אידיוט שלא יודע כלום. כן, לא… לתינוק אי אפשר להסביר, אפילו לפעמים למבוגר טיפוסי שאי אפשר להסביר. זה שפעם היה אחרת ממה שזה עכשיו. זו כבר רמה של דעת.
אוקיי, אבל הוא מבין כבר. אבל בעולמו יש עבדים, ואתה נעשית מעבד, וחוץ מזה כשצריך לעשות לכבוד זה, צריך להודות למי שהוציאנו, בסדר, אפשר להודות על זה וכן הלאה. הכל עדיין נשאר ברמה של השגת עולם הזה, של השגת הקטנות טיפ.
כבר, אם אתה גדול וחכם, צריך חכם אמיתי, זו המדרגה שצריך להגיע, ה’היכל החכמה’. אז, בדעה, מה באמת קרה במצרים, ובקרוב נראה מה באמת קרה במצרים.
וניסים, ניסים זה דבר למעלה מן הטבע. נס, נס אפשר לראות טכנית. אפשר לראות שהים נבקע. אבל לנס יש נקודה. לומדים משהו מזה. זו סוגיה שלמה.
משה רבינו… משה רבינו עשה את הניסים… זה אומר שהניסים ככה… פשט מראה שזה נביא, או שהרמב”ם יאמר שזה לא אומר את זה. אבל כפנים, זה מתחיל ל… הוא מביא דווקא את משה רבינו בדווקא. שתבין שלומדים משהו מזה.
נס זה דרך ללמוד משהו. על זה לא צריך להיות קצת גדול שבעולמו יש ניסים. בכלל, לילד, נס לא אומר כלום. זה דבר מעניין, קרה משהו. כן, פשיטא, זה מעניין. אבל נס, המיסטיקה של נס, המיסטיקה השכלית, כן, יש טובה, יש נס. לילד, הוא לא יודע מכלום, הכל זה אותו דבר. יכול אפילו להיות שזה נכון, אבל על כל פנים, זה רק מגדול אפשר לומר “ניסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. אוקיי, את זה אנחנו מבינים פעם אחת ולתמיד.
עכשיו צריך להבין קצת יותר טוב, מה באמת הניסים? מה באמת לומדים מהניסים שהראונו? מה באמת לומדים? מה בעצם המעשה של יציאת מצרים? מה הגדול מתכוון, מה הרמב”ם מספר, מה הרמב”ם חושב על יציאת מצרים?
ולמדנו בפעם הקודמת, למדנו שהרמב”ם כמעט לא אומר כלום. זאת אומרת, על פי רוב, וזה חשוב, על פי רוב, זאת אומרת על כל פנים חלק, על פי רוב, הרמב”ם כשהוא מדבר על יציאת מצרים הוא מדבר רק על הרמה הראשונה, על זה שפשוט יצאנו ממצרים צריך להודות, ועוד מידות.
הוא אומר בחלק ג’ פרק מ”ג שלומדים מזה לזכור בימי הרעה, בימי הטובה צריך לזכור, אדם צריך להישאר עניו, הוא לא תמיד היה כל כך גדול, הוא פעם היה עני, עבדים היינו, הוא פעם אכל מצה.
כמו סוכות ופסח, הוא אומר, זה אותו דבר. אלו המידות שלומדים מיציאת מצרים, זה “בעבור זה עשה ה’ לי”, זו הרמה הראשונה שלומדים מידות טובות, לומדים הכרת הטוב, וכן הלאה.
אבל הוא אומר שם גם שיש רמה שנייה. הרמה השנייה היא הניסים שמדברים עליהם, ויציאת מצרים ונפלאותיו, תמיד הוא אומר את ניסי יציאת מצרים. גם את זה צריך להבין, מה לומדים מזה? זו הרמה השנייה.
כמו שלמדנו, הרמב”ם שם מבהיר את החילוק שיש את הרמה הראשונה שלומדים, וכמו שלמדנו, את זה מלמדים לבן קטן. אחר כך יש את הרמה השנייה, וזו רמת הדעת, זו רמת שלמות הנפש.
אז מה הרמה, מה הדעת שפסח מלמד אותנו? והסכמנו שזה לא דבר עמוק, אלא מלמד אותנו משהו. אבל מה זה מלמד אותנו? אוקיי.
אמרתי פעם מהלך לענין, לא שנתחדש אז משהו מציאות בעולם, כן, כמו שאני יודע אולי הרמב”ן אומר במקום אחד שאז יצא הכוזרי, אז נתגלה שם הוי”ה, קרה משהו ממש בעולם מזה, והעולם באמת קרה משהו שינוי, יש חילוק מקודם יציאת מצרים עם אחר יציאת מצרים.
זה לא דרך השיחה שאנחנו לומדים עכשיו, ואנחנו הולכים—
וזה מן הסתם לא היה שזה לא דבר אמיתי, אלא זה מלמד אותנו משהו. אבל מה זה מלמד אותנו? לא דבר אמיתי אני מתכוון לומר, לא שלא נתחדש אז משהו מציאות בעולם. כן, כמו, אני יודע, אולי הרמב”ן אומר במקום אחד, שאז יצאה החכמה, אז נתגלה שם הוי”ה. קרה משהו ממש בעולם של דעת, בעולם של דעת באמת קרה משהו שינוי. יש חילוק מקודם יציאת מצרים עם אחר יציאת מצרים.
אבל זה לא השיחה שאנחנו לומדים עכשיו, ואנחנו הולכים בעזרת השם מחר אולי להסביר משהו על זה, או בפעם הבאה להסביר על זה, סוג הדרך של חשיבה. אבל קודם צריך לראות מה דרך ההסבר של הרמב”ם. אבל כן, יש דבר מאוד חשוב שהרמב”ם הבין שקרה ביציאת מצרים.
ואת זה אנחנו יכולים לראות מהקטע הבא של הרמב”ם, שם בפרק ז’ הלכה ד’. הוא עומד כך, והלאה, הוא מביא את הלשון של הברייתא, הוא מביא את הלשון של הברייתא שמובאת בגמרא שם, אולי זה לא ברייתא, בגמרא בפסחים, והוא מוסיף תמיד. צריך תמיד להוסיף מה צריך לדייק מה הרמב”ם משנה קצת. הוא כאילו הוא רק מעתיק את זה בשפתו מה שכתוב בגמרא, אבל עצם זה נותן לנו הצצה לתוך דרכו להסביר מה שהוא מסביר כאן.
הוא אומר כך: צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד? ויש שני פשטים, והראב”ד מביא את שניהם, כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה.
הוא אומר כך, זה מאוד טוב, מאוד טעים, סתם כמו שאמרתי, כן? אמרתי שהרמב”ם לומד שכל המצוות, כל התרי”ג, יש להן שני פשטים, רמת השכל, של דעת או נשמה, ורמת הגוף, של עולם הזה, של מידות. אלו ממש שני הדברים, כן?
ה”בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” זו רמת הנשמה, וה”עבדים היינו” זו רמת הגוף. ה”בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” זו רמת הנשמה. מעניין שאנחנו בסדר של פסח מתחילים קודם עם הנשמה, קודם עם הדעת אנחנו מתחילים עם ה”בתחילה עובדי עבודה זרה”, אחר כך אנחנו הולכים הלאה לרמת הגוף, הגאולה הפשוטה.
ואמרתי קודם זו רמת הון קארטן. והוא אומר כך, קודם כל, מתחיל מסביר שבתחילה היו אבותינו, ואז זה אבותינו, בימי תרח ולפניו, כן? מאוד מעניינים הזמנים של תרח ועוד לפני תרח, כל אחד לפני תרח, או הזמן המסוים לפני תרח, כן, זה הפסוק “תרח אבי אברהם ואבי נחור”.
הוא אומר כך, כופרים, הם היו כופרים, ותועים אחר ההבל, הם היו תועים אחר שטויות, אחר הבל, אחר ליצנות, ורודפים אחר עבודת אלילים, רדפו אחרי עבודת אלילים, כך הלשון.
ומסיים בשבח, מה הלשון של שבח? “ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו”, אומרת ההגדה, הוא אומר, יהושע אמר “ואקח את אברהם מעבר הנהר” וכן הלאה, שם לא נגמר ממש בעבודתו, ומסיים הוא אומר כך, “בדת האמת שקרבנו המקום לו, והבדילנו מן התועים, וקרבנו ליחודו”.
אוקיי, זו הלשון, צריך לדייק במילים, אין לי ברגע זה פשט על כל מילה בודדת, אבל בסייעתא דשמיא נבין הרבה ממה שהוא אומר.
אחר כך הוא אומר, “וכן מתחיל ומגיד שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעות שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותינו”, וזה פחות או יותר הדבר השני שלמדנו קודם.
אז בואו נבין קצת מה הרמב”ם חשב כשהוא הסביר קודם כל מה הקשר של זה ליציאת מצרים? לכאורה זה לא… בכלל צריך להבין, כן, צריך להבין אפילו בלי הרמב”ם, מה המתחיל אמר כאן? מה שימשה עבודת הזרה של תרח ליציאת מצרים? יש ליציאת מצרים משהו עם עבודת הזרה של תרח? מאיפה זה בא לכאן?
וכך עומד שצריך לחשוב, צריך להסתכל ברמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’, ששם מעתיק הרמב”ם את ההיסטוריה שלו, ההיסטוריה שהוא מבין על ההיסטוריה של לא לעבוד עבודה זרה. יש הרבה מאוד דברים שאפשר לדייק כאן, אבל בואו נזכור את המעשה הפשוט, קודם את סדר ההיסטוריה שכתוב שם.
המילה כפירה, צריך לזכור, כי אם לא תזכור, תמיד יכול לשאול, מה הדבר האחד שצריך להיות בטוח בו. ותמיד יכול לשאול, מה זה אומר כפירה? האם תרח היה כופר? כופר פירושו לא מאמין, כן, מישהו שלא יודע על אלוהים, היום, כופר פירושו היה ההפך מכופר, הרי היו לו אלילים הרבה מאוד, אלילים, הרבה מאוד, לא כופר, הוא האמין בהם, כן? מה אומרים הרבה פעמים?
אבל הרמב”ם הבין, והרמב”ם מסביר מאוד ברור, בענין זה אומר, מה קורה? מה קורה? מה קורה מזה שאף אחד לא יודע. הנה, שוכחים מצורות העולם, שוכחים מהבורא האמיתי. כי כל הדברים האלה, כל הדברים – הכוכבים, והמזלות, והשכלים – כל הדברים האלה, הם לא הבורא, הם דברים אחרים שהבורא ברא, וזה טוב שהם קיימים, אבל הם לא אלוהים. אבל אם אנחנו מדברים רק עליהם, אנחנו עובדים רק אותם, והוא אומר פעם במורה נבוכים, יש אמונת עם, אדם פשוט, ואני יודע, אני לא מבין מה זה שכל, אם הוא עומד רק על מה שאפשר לראות, צריך לראות, מה עומד בבית המדרש? במקום העבודה, במקדש?
מה עומד שם? אם עומד שם פסל, והפסל הוא לכבוד השמש, הוא רואה את השמש, במקום לומר שהוא צריך לחשוב שהשמש היא שמש של הקב”ה והוא מכבד אותה כי היא שמש של הקב”ה, זו כבר הבנה, זה כבר לא כל כך פשוט, זה כבר לא אפשר לראות. עוד, היהודים הפשוטים, הם לא כאלה, אז לכבודם אסור לעשות מקדש כזה לשמש, אפילו אתה מתכוון לשם שמים, אתה מתכוון טוב, כי הילד לא ראה את זה, הילד ראה את הפסל. זה דבר אחד, עם רודפי עבודה זרה שוכחים מזה.
אבל אחר כך, בסוף נעשים כופרים לגמרי, כי שוכחים בכלל, כי כל כך מדגישים שאף אחד לא יודע. אז בעצם, לפי הרמב”ם, הם אמרו שעבודה זרה היא גדר של אפיקורסות. בסוף של עבודה זרה נעשים אפיקורס, כי שוכחים בכלל מהקב”ה עצמו.
ואלו הם שלושת הדברים, שיש כופרים, ותועים אחר ההבל, ורודפים אחר עבודה זרה. זה כופרים שזו המסקנה הסופית, תועים אחר ההבל זו הטעות של דור אנוש, ורודפים אחר עבודה זרה זה באמצע. זה לא כל הסדר שאני עושה, אולי צריך לדייק יותר ואפשר למצוא שם פשט טוב יותר, אבל זה הדבר שמביא מתועים אחר ההבל להיות כופר.
וזה היה, כל הזמן זה היה תועים, כן, אבל בינתיים, זה אומר בדור אנוש, אבל אנוש עצמו אולי עדיין זכר שיש אלוהים, אבל הרמב”ם אומר שאפילו אחר כך, אולי הכהנים ידעו, אבל האנשים הפשוטים לא ידעו. על כל פנים, אחר כך הפסיקו לדעת בכלל מהענין של אלוהים. לא, הרמב”ם אומר שאפילו הכהנים לא ידעו מהאל הראשון. הכהנים ידעו שלא עובדים ממש את התמונות, עובדים את הרמז, לא עובדים ממש את השמש, עובדים את השכל, את המלאך של השמש, מסתמא. אבל זה שיש אלוהים שהוא למעלה מהמלאכים, גם את זה לא ידעו. אז אף אחד לא ידע מאלוהים. אז בסוף כולם כופרים, אף אחד לא יודע מאלוהים, הוא יודע רק ממלאכים, ומלאכים זה לא אלוהים, אף אחד לא יודע מאלוהים.
ומה מסביר הרמב”ם, מי גילה מחדש, גילה מחדש, כן? מי גילה מחדש את האלוהים? אברהם אבינו. כך עושה הרמב”ם, כיון שנגמל איתן זה וכו’, אברהם אבינו חשב, והוא מסביר שם את החכמה, חכמה שכלית שם. אפשר לראות את ה’, הוא הבין שזה לא מסתדר, הוא זכר בעצמו, הוא מצא בעצמו את עבודה זרה, בהתחלה הוא הסתכל, הוא ראה שזה שקר, שזה לא נכון, ולא נכון לעבוד עבודה זרה, ויש אלוהים שקיים, הוא עשה את כל עבודות זרה, הוא עשה את כל הכוכבים וכל הדברים. ומה הוא עשה? הוא שבר את עבודות הזרה, והעיקר, העיקר עבודתו הייתה
אברהם אבינו חשב, כמו שהרמב”ם מסביר, הוא אמר “נהי חכמה וכו’ סכלות”, שמזה אפשר לראות את ה’. הוא הבין שזה לא מסתדר, הוא חשב בעצמו, הוא ראה בעצמו את עבודה זרה, והוא ראה שזה שקר, שזה לא נכון, ולא נכון לעבוד עבודה זרה, ויש אלוהים שהוא לפני כל עבודות הזרה, שעשה את כל הכוכבים ואת כל הדברים.
מה הוא עשה? הוא שבר את עבודות הזרה, והעיקר הוא התחיל ללמד לאנשים שיש אלוהים אחד ואותו צריך לעבוד. זה חידוש עצום, כן? שיש אלוהים אחד, זה בעצם כל אחד ידע, כבר שכחו, אבל באמת עדיין זכרו את זה. אבל שאותו צריך לעבוד, וזו הדת האמת. צריך לזכור, יש את האמת ויש את דת האמת.
לא שזה דיוק נכון, אבל זה אומר “וקרבנו המקום”. מאוד מעניין, הוא לא אומר “לעבדו”, הוא אומר “לו”, כן? לכאורה, אני לא יודע, אחר כך הוא אומר “וקרבנו ליחודו”. יש שתי לשונות כאן, “וקרבנו ליחודו” ו”וקרבנו לו”, “והבדילנו מן התועים”.
צריך לעיין בדיוק בכל מילה, כי אני חושב שאפשר למצוא תירוץ לכל מילה. אבל לכאורה, כללות הדברים על כל פנים היא, “וקרבנו ליחודו” פירושו לדעת שיש רק אלוהים אחד, זה יחוד השם. זה תמיד מה שהרמב”ם מתכוון ביחוד השם, שהקב”ה הוא אחד, הוא נותן, הוא למעלה מכל המושגים, מכל ההשכלות, למעלה מכל הדברים, זה השם אחד. זה “וקרבנו ליחודו”, ומי הביא את זה? קודם כל אברהם אבינו, כן?
נמשיך עוד לפני מצרים, צריך קודם להבין מה אברהם אבינו עשה, כן? ואברהם אבינו הלך מכל התועים, הלך מהתועים, מדור אנוש וכן הלאה, שטעו אחר ההבל, הלך מהם, כן? ועשה דת האמת, עשה “וקרבנו לו”.
מה זה “וקרבנו לו”? שאנחנו לא עובדים שום, אפילו אנחנו עושים אפילו עסק בשביל זה, אנחנו לא עובדים את כל הצורות, אנחנו לא עושים שום דבר כדי לעבוד אותם, אלא את הקב”ה עצמו, כן?
עכשיו, בואו ננסה להגיע מתרח עד מצרים, כן? הוא דילג כאן קצת על המעשה, והרמב”ם, זה מאוד מעניין שהוא לא מעביר אותנו כאן, הוא אולי היה יכול להכניס כאן לגמרי, אבל כאן זה כתוב בפירוש. ומה כתוב בפירוש? כאן כתוב שתרח עבדו עבודה זרה, ואחר כך דת האמת שקראנו המקום לו. זה קצת דילוג, כי דת האמת היא פשוט דת משה רבינו. הוא אומר, הוא לא מפרט, הוא לא מדבר על יציאת מצרים, הוא לא מדבר על אברהם אבינו, הוא מדלג קצת על המעשה.
אבל בהלכות עבודה זרה הוא כן משלים את כל המעשה, והוא משלים בואו נגיד כך את המעשה. הוא אומר שאברהם אבינו לימד את יצחק, יצחק לימד את יעקב, ויעקב היו לו שנים עשר בניו, כולם היו להם את דת האמת בעצם. עדיין לא הייתה תורה, היו מצוות, וכן הלאה, אבל הייתה הדרך הנכונה.
אחר כך אומר הרמב”ם, “עד שארכו הימים לישראל במצרים”. זו לשון הרמב”ם בהלכות עבודה זרה בפרק א’. כן, הוא אומר שיעקב לימד את בניו, “והדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שיודעת את השם”. זה חידוש גדול. “עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד כוכבים כמותם”.
אומר הרמב”ם, כך זה כתוב, זה חידוש גדול, זה כתוב במדרשים, זה לא הרמב”ם חידש את העובדה, אבל אנחנו לא מספרים בדרך כלל, אז לכאורה זה אומר שצריך כן לספר את זה. במצרים היהודים עבדו עבודה זרה. במילים אחרות, “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” קרה פעמיים במובן מסוים. צריך לזכור, פעם אחת אצל תרח כבר מהטעות של דור אנוש, ופעם אחת חזרה במצרים. שכחו, “ארכו הימים”, העולם התערבב עם המצרים, מצרים הייתה מקום עבודה זרה גדול, כולם יודעים, וחזרו לעבוד עבודה זרה.
אומר הרמב”ם, “חוץ משבט לוי, שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה”. למה הוא אומר שבט לוי? מה הוא רוצה לומר משבט לוי כאן? מה, סתם קצת מידע ששבט לוי לא עבד עבודה זרה? לכאורה, הסיבה שהוא רוצה לומר משבט לוי כאן היא כי משה רבינו בא משבט לוי. והוא הולך רגע לדבר על משה רבינו. כך כתוב פסוק, הכל ברור, כן, הקב”ה ציווה למשה רבינו כך ללכת, “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי”, כן, כך הרמב”ם למד, זה לא כתוב בפסוק, אבל זה המדרש, ששבט לוי לא עשה את הטעות בפעם השנייה.
שבט לוי, שמשה רבינו שבא משבט לוי, הוא זה שמקשר אותנו, שמביא לנו את דעת האמת שאברהם אבינו מצא, הקירוב של המקום לאל עליון מאברהם אבינו, מתחילה עובד עבודה זרה, שאברהם אבינו עצר, וזה מביא אותנו דרך גלות מצרים שם נקטע, וכשזה נעשה כמעט נכרת ונעקר מה ששתל אברהם אבינו ונעקר, וחזרו בני יעקב לטעות העולם ותעיותיו, בא ממש אותה לשון טעות ותעיותיו, תועה אחר הבל ועובדים מן התועים, כמעט כל היהודים חזרו, רק חמישה שהיו כמה לווים שנשארו משה רבינו שעדיין זכר, אבל העיקר זה מעניין יוצא שמשה רבינו בא, הקב”ה שלח אותו, כמו שעשה אברהם אבינו, עשה משה רבינו, הרמב”ם כותב כאן, ובחר, והוא לימד תורה ומצוות ודרך עבודתו ומה יעשה משפט, הוא בחר שבט בישראל, והוא לימד אותם תורה ומצוות ודרך עבודתו ומה יעשה משפט, אז משה רבינו לא רק שהוא חידש, הוא הציל את הירושה של אברהם אבינו, משה רבינו הציל, כי זו הירושה של לא לעבוד עבודה זרה, ובשביל זה הרמב”ם אומר כאן מצוות עבודה זרה.
אבל קודם כל צריך להבין מה הרמב”ם הכניס במאמר הראשון את הנסים שנעשו על ידי משה רבינו.
משה רבינו מאוד חשוב, כי משה רבינו הוא משבט לוי, הוא זה שמציל את הירושה, הוא מציל את הדעת שאברהם אבינו הנחיל ליהודים, שהם תמיד ידעו את השם, מה שהוא עושה, זה לא סתם דבר חדש של משה רבינו.
ושנית, שהקירוב ליחודו, מה זה הקירוב ליחודו?
מה הנס העיקרי של יציאת מצרים?
מה זה אומר מצרים?
במילים אחרות, מה אומר הרמב”ם, מה זה אומר מצרים?
מצרים אומר, כאן הוא לא מדבר, מצרים זה חזרה, לגבי היהודים זו חזרה, לגבי העולם זה אותו דבר, הם לא שמעו על זה.
מצרים אומר עבודה זרה, מצרים אומר שחושבים שצריך לעבוד את כל המצרים, ואחר כך שוכחים ונעשים כופרים ותועים אחרי הבל. זה אומר, זו המשמעות של מצרים.
ו”הוציאנו ממצרים” אומר “שלח לנו משה”. מה זה אומר “שלח לנו משה”? הוא הזכיר שוב, העיר את האהבה של אברהם אבינו, אהבת אברהם אבינו, הזכיר שוב את הברית, את היחוד שהיה לאברהם אבינו, שהוא ידע שעובדים רק את הקב”ה. וזה אומר שהוא הוציא ממצרים.
במילים אחרות, מה המסר, בקיצור, מה לומד אותנו נס יציאת מצרים? הוא לומד אותנו מה שאברהם אבינו לימד אותנו. הוא לומד אותנו שיש אל אחד ואותו צריך לעבוד, ולא לעשות שום עסק עם כל האמצעים עם כל הדברים, כי זו לא דרך, כי זה מביא לכך שבסוף ישכחו מאלוקיך, שיהפכו לאפיקורס ויהפכו לכופר. אפיקורס אולי לא המילה.
ו”הוציאנו משם” רואים אנו בקיצור הדברים, זהו הרמב”ם. מה ששאלו את הרמב”ם, הוא אומר, אני לא יודע אם זה ממש ברור, אבל הרמב”ם, מה הוא מתכוון בגנות? מה השבח של יציאת מצרים של אמונה? מה השבח של יציאת מצרים של דעת?
מה המסר של יציאת מצרים? המסר של יציאת מצרים הוא שלא להיות מצרי, שלא לעבוד עבודה זרה. זה מה שאנו אומרים “משכו ידיכם מעבודה זרה”. זו המשמעות של הרמזים בקרבן פסח, שזו דחייה, שלא לעבוד עבודה זרה, ודברים שונים אחרים.
הרמב”ם מרחיב באריכות את ענין קרבן פסח, שלא… מה זה אומר? שילכו, יבזו את ענין עבודה זרה. הרמב”ם גם מסביר כך בחלק ג’ פרק מ”ו באריכות על קרבן פסח, הגבורים, שזה עיקר ענין הפסח.
ובמילים אחרות, מאוד ברור לומר, אם לא הולכים לומר דבר חסידי, מצרים פירושו מצרים ומגבילים, מצרים פירושו דברים אחרים, נראה אולי מחר. אבל מצרים לפי הרמב”ם פירושו עבודה זרה. מצרים היא עיר של עבודה זרה, ו”הוציאנו ממצרים” פירושו “הוציאנו” שלא נהיה מצרים, שלא נהיה עובדי עבודה זרה.
כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד. הם לא המצרים. המצרים כמעט גרמו ליהודים לשכוח מה שאברהם אבינו חידש, כמעט חשבו שחוזרים לעבוד עבודה זרה. בא משה רבינו ומזכיר לנו, “לא, אנחנו לא מצרים, אנחנו בני אברהם”. אברהם אבינו לא עבד עבודה זרה. ו”הוציאנו ממצרים” כדי… לכן בא משה רבינו, עשה את כל הניסים, ושיהיה להם דעת האמת, כוונת הרמב”ם לא… זהו הפשט הראשון של השנה…
די שיעור אנאליזירט די מחלוקת צווישן דעם רמב"ם און רמב"ן וועגן די טעאלאגישע באדייט פון יציאת מצרים און שבת. דער רמב"ם פארשטייט יציאת מצרים אלס א היסטארישע געשעעניש וואס האט געברענגט ידיעת השם דורך משה רבינו, בשעת דער רמב"ן לערנט אז ביי יציאת מצרים איז טאקע געשען א מעטאפיזישע ענדערונג אין דער בריאה - די אידן זענען ארויסגענומען געווארן פון די רשות פון די זיבעציג שרים (מלאכים וואס פירן די אומות) און געווארן א "חלק ה' עמו", געפירט דירעקט דורך השם. דער רמב"ן'ס שיטה באזירט זיך אויף די פסוקים "אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים" און "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", און דאס ערקלערט פארוואס יציאת מצרים איז דער יסוד פון אלע מצוות און פארוואס עס איז אזוי אפט דערמאנט אין דער תורה.
הכנה לפסח תשפ"ב שיעור ב
—
יציאת מצרים האט צוויי מדריגות פון באדייטונג:
רמה ראשונה – פראקטיש/גופנית: מען איז ארויס פון מצרים, מען איז פריי, מען דאנקט דעם אייבערשטן – „ברוך הנותן” (רמב”ם’ס לשון). דאס איז פשוט’ע הכרת הטוב פאר א גשמיות’דיגע הצלה.
רמה שניה – טעאלאגיש/אינטעלעקטועל: עס ליגט א טיפערע מעסעדזש אין יציאת מצרים וואס דארף אויסגעפארשט ווערן. די ערשטע דור האט נישט געדארפט אנאליזירן „וואס מיינט יציאת מצרים” – זיי האבן עס דערלעבט. אבער מיט דער צייט, ווערט די טיפערע פראגע אלץ וויכטיגער.
—
שבת האט צוויי באזונדערע טעמים:
– חידוש העולם (זכר למעשה בראשית) – א דעת/שכל’דיגע מדריגה: שבת ווייזט אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט. דאס איז „שבת עליון.”
– זכר ליציאת מצרים – א גופניות’דיגע/פראקטישע מדריגה: אין מצרים האט מען נישט געקענט רוען (עבדות), און יעצט רוט מען – דאס איז א סימן אז מען איז פריי. דאס איז „שבת תחתון.”
וויכטיגער חילוק: ביים רמב”ם ווייזט יציאת מצרים אליין נישט אויף חידוש העולם. דאס זענען צוויי באזונדערע בחינות.
ווען א מענטש רוט שבת – וויאזוי זעט מען דערפון אז מען איז ארויס פון מצרים? א מענטש קען רוען סתם פאר זיין גוף’ס וועגן! „כי יתכן שינוח אדם במלאכתו בעבור מנוחת גופו” – בלויזע מנוחה איז קיין ראיה נישט אויף יציאת מצרים.
> [מעטאדאלאגישע צד-הערה:] ווען מענטשן מיינען זיי האבן א „גוטע קשיא” אויפ’ן רמב”ם, איז עס אפט נאר א קשיא לפי דעם רמב”ן’ס וועלט-בילד, נישט לפי דעם רמב”ם’ס אייגענע הנחות. ווען מען לעבט אין דעם רמב”ם’ס סיסטעם, מיט אלע זיינע כללים, פאלט די קשיא אוועק.
דער ריטב”א פארשטייט דעם רמב”ן’ס קשיא אזוי: בזמן יציאת מצרים – יענע ערשטע שבת – האט מנוחה טאקע קלאר געוויזן אז מען איז ארויס פון עבדות. אבער היינט, אזויפיל יארן שפעטער, זעט מען עס שוין נישט.
דער ריטב”א פארענטפערט: דאס איז קיין קשיא נישט לפי דעם רמב”ם, ווייל דער רמב”ם’ס שיטה אין מורה נבוכים איז אז אסאך מצוות האבן טעמים וואס זענען געווען מער אקטועל אין דער צייט פון מתן תורה – קרבנות (וואס שפיגלט אפ דעם דעמאלטיגן מנהג), יבום, א.א.וו. – און מען איז ממשיך זיי אויך ווען דער אריגינעלער קאנטעקסט איז נישט מער דא. דאס איז דער רמב”ם’ס גאנצע דרך אין טעמי המצוות.
[קאונטער-פראגע וואס בלייבט אביסל אפן:] דער זעלבער קשיא גילט דאך אויך פאר חידוש העולם! ווען א מענטש רוט שבת – וויאזוי זעט מען דערפון אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט? מען דארף דאך אויך זאגן קידוש, דערקלערן עס. פארוואס איז דער רמב”ן’ס קשיא שטערקער ביי יציאת מצרים ווי ביי חידוש העולם?
—
יציאת מצרים און חידוש העולם זענען איין זאך. ממילא איז שבת פון יציאת מצרים אויך די דעת-שבת, די רוחניות’דיגע שבת. עס איז נישט דא צוויי באזונדערע שבתים – „היא יציאת מצרים, היא חידוש העולם.”
ווייל ביים רמב”ן מיינט חידוש העולם בעיקר: חידוש העולם ברצון – דער אייבערשטער האט א רצון, ער קען מאכן נסים, ער קען מאכן השגחה פרטית, ידיעה, נבואה. דער „רצון” איז דער עיקר. יציאת מצרים (מיט אירע נסים) ווייזט דירעקט אויף דעם רצון, ממילא ווייזט עס אויך אויף חידוש העולם.
ביים רמב”ם מיינט חידוש העולם בעיקר: דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט – אז די וועלט קומט פון א סיבת הסיבות, א מחויב המציאות. יציאת מצרים ווייזט אפשר אז דער אייבערשטער איז משגיח בעולם, אבער נישט אז עס איז דא א גאט וואס האט באשאפן די וועלט. דאס קען מען נאר לערנען פון תורה, שכל, משה רבינו – נישט פון נסים אליין.
ממילא מוז דער רמב”ם טיילן צווישן יציאת מצרים (גופניות’דיגע מדריגה) און חידוש העולם (דעת-מדריגה) – זיי זענען נישט די זעלבע זאך.
| | רמב”ם | רמב”ן |
|—|—|—|
| שבת – יציאת מצרים | גופניות’דיגע מנוחה (פראקטיש) | = חידוש העולם |
| שבת – חידוש העולם | דעת/שכל (באזונדערע מדריגה) | = יציאת מצרים |
| צוויי שבתים? | יא – צוויי באזונדערע בחינות | ניין – איין שבת |
| נסים ווייזן אויף חידוש העולם? | נישט דירעקט | יא, דורך רצון ה’ |
| חידוש העולם מיינט | סיבת הסיבות / מחויב המציאות | רצון, השגחה, ידיעה, נבואה |
—
אברהם אבינו האט אויסגעלערנט דעם אמת – אז ס’איז דא א סיבה ראשונה, א מחויב המציאות – פאר יצחק, יעקב, ביז אין מצרים. אין מצרים אבער האבן די אידן כמעט אינגאנצן פארגעסן דעם עיקר. רוב פון כלל ישראל האט געדינט עבודה זרה, חוץ פון שבט לוי.
> [צד-באמערקונג:] אין תורה זעט מען נישט די גייסטיגע ירידה – מ’זעט בלויז גשמיות’דיגע צרות. די ירידה ברוחניות שטאמט פון מדרשי חז”ל און דעם רמב”ם’ס פשט. ראשונים (רמב”ן און אנדערע) האבן שוין געפרעגט אויף דעם רמב”ם: ווי קען מען זאגן אז די אידן האבן קוים געגלייבט אין גאט, ווען זיי האבן דאך אלעמאל געגלייבט?
פון נסים לערנט מען גאָרנישט – נישט אז ס’איז דא א גאט, נישט אז די תורה איז אמת. מ’קען אלעמאל טראכטן אז עס איז כישוף. כהגדרה קען א נס נישט זיין א ראיה – נישט בלויז א שוואכע ראיה, נאר בעצם אוממעגליך אלס ראיה.
דער איינציגער וועג צו וויסן אז ס’איז דא א גאט איז דורך שכל – דורך דעם וואס משה רבינו האט אויסגעלערנט: „אהיה אשר אהיה” = מחויב המציאות. דאס איז געקומען דורך משה’ס שליחות און מעמד הר סיני, נישט דורך די נסים אליין.
לויט דעם רמב”ם: אין דער וועלט האט זיך גאָרנישט געטוישט. ס’האט זיך געטוישט אין דעת בני אדם – מענטשן האבן געהאט א טעות (עבודה זרה, ווי נמרוד, ווי פרעה), און משה רבינו האט צוריק אויפגעוועקט די אמונה/ידיעה פון אברהם אבינו’ס צייט. „ושולח לנו משה” – דאס איז די עיקר מעשה פון יציאת מצרים.
—
אויך לויט דעם רמב”ן האט זיך באמת גאָרנישט געטוישט אין הנהגת השם ביי יציאת מצרים. דער אייבערשטער האט אלעמאל געהאט רצון, השגחה, שכר ועונש. נאר מענטשן האבן נישט געזען – ווייל נסים נסתרים (ווי ביי אברהם, „אל שדי”) זעט מען נישט. די נסים מפורסמים פון יציאת מצרים האבן בלויז אנטפלעקט וואס איז שוין אלעמאל געווען אמת.
דער רמב”ן’ס פיר עיקרים וואס מ’לערנט פון יציאת מצרים (סוף פרשת בא – „כל פינות התורה”):
1. חידוש העולם
2. ידיעת הבורא
3. השגחה
4. נבואה
פלוס: דער אייבערשטער העלפט, „עוזר רצונו,” „עושה עבדים לחירות,” זכות אבות, חפץ בבני ישראל.
דער רמב”ם לערנט דאס נישט פון די נסים פון יציאת מצרים, נאר פון די תורה/ידיעות וואס משה רבינו האט געלערנט. דער רמב”ן לערנט עס דווקא פון די נסים מפורסמים אליין – ווייל א נס מפורסם ווייזט קלאר אז דער אייבערשטער האט רצון און השגחה.
—
> [מעטאדאלאגישע צד-הערה וועגן רמב”ן’ס צוגאנג:] דער רמב”ן האט אלעמאל צוויי מדריגות פון ערקלערן זאכן – איין חלק וואס די מקובלים (תלמידי רמב”ן, זוהר) באטאנען, און אן אנדער חלק וואס שטייט אין פשט. מ’דארף אלעמאל קענען מיישב זיין ביידע צוזאמען. דער רמב”ן איז א מייסטער פון „ישוב השקולות” – ער ברענגט צוזאם פארשידענע וועגן פון טראכטן.
—
משה רבינו דערקלערט דעם חילוק צווישן אידן און גוים – צווישן עובדי ה’ און עובדי עבודה זרה:
– „ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים” – די גוים וועלן דערקענען אז אידן זענען אנדערש.
– אידן האבן צוויי מעלות: (1) חוקים ומשפטים צדיקים, (2) „אלקים אשר קרוב אליו” – אן אנדערע סארט באציאונג צו גאט.
– דער באווייז: ביי הר סיני האבן אידן געהערט גאט’ס קול אן קיין תמונה – דערפון לערנט מען אז גאט האט נישט קיין געשטאלט.
משה רבינו זאגט: זאלסט נישט אויפהייבן דיינע אויגן צום הימל און דינען זון, לבנה, שטערן – „אשר חלק ה’ אלקיך אותם לכל העמים… ואתכם לקח ה'”.
דער „בעל-הבית’ישער” פשט: גאט האט אייך ארויסגענומען פון מצרים, איר זענט אים שולדיג הכרת הטוב, ממילא זייט נישט ווי די גוים. אבער – דאס ענטפערט נישט דעם לשון פון „חלק” (צוגעטיילט).
דער פסוק משמע אז גאט האט צוגעטיילט די צבא השמים פאר די גוים זיי צו דינען – כמעט ווי עס איז בסדר פאר גוים צו דינען עבודה זרה! דאס שטייט אין סתירה צו:
– עבודה זרה איז אן איסור פון שבע מצוות בני נח – אויך גוים טארן נישט
– אומעטום אין תורה איז עבודה זרה פארמשפט פאר אלעמען
> [אפענע שאלה:] אפילו נאכ’ן רמב”ן’ס פשט בלייבט די שאלה: וואס טוט מען מיט דעם אז א גוי טאר אויך נישט דינען עבודה זרה? (דערמאנט א מעגליכע תירוץ דורך „שיתוף” אבער בלייבט אפן.)
—
דער רמב”ן שרייבט דאס בעיקר אין פרשת אחרי מות (וועגן ארץ ישראל), אויך אין פרשת האזינו. ער איז נישט דער ערשטער (כוזרי, זוהר, פריערדיגע ספרים), אבער ער לייגט עס אראפ אין דעם קלארסטן, שארפסטן אופן.
אפילו דער רמב”ם איז מודה אז עס איז אמת – אבער ער וויל נישט מ’זאל פאוקעסן אויף דעם. די וועלט האט א גשמיות’דיגע סדר (וואלקנס → רעגן) און א העכערע סדר (אסטראלאגיע, שרים, מלאכים).
שרים = כוחות/מלאכים דורך וועלכע גאט דעלעגירט די פירונג פון דער וועלט. „יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה” (דניאל/ישעיה).
– די שרי מעלה זענען דברים קיימים – נישט סתם דברים שאינם.
– וואס די פאליטעאיסטן רופן „געטער” – דאס זענען די שרים, די מלאכים.
– זיי האבן א נטיה צו מאכן פון זיי זעלבסטשטענדיגע געטער וואס פאדערן דרשנות – דאס איז דער טעות, אבער דער שורש איז אמת.
– „יצב גבולות עמים למספר בני ישראל” – 70 אומות קעגן 70 בני ישראל וואס זענען אראפ קיין מצרים.
– יעדע אומה האט איר אייגענעם שר – א כח וואס איז מושל איבער איר.
– דער גוי וואס דינט זיין שר מאכט נישט קיין טעות אין א געוויסן זין: „שרו של מצרים טלה” – ווען דער מצרי דינט דעם טלה, דינט ער טאקע זיין שר, דאס איז טאקע זיין גאט.
– דער אייבערשטער איז „חלק עליון לכולם” – ער שטייט איבער אלעמען, אבער די שפע פאר מצרים קומט טאקע דורך דעם טלה/מזל/שר.
דער אייבערשטער האט א סיסטעם פון דעלעגאציע – ער פירט נישט דירעקט, נאר דורך שרים. וויאזוי פונקטליך די דעלעגאציע ארבעט איז א „גרויסע פראבלעם טעאלאגיש”, אבער אלע זענען מודה אז די וועלט ארבעט אזוי.
—
ווען א גוי דינט זיין מזל אדער שר, איז ער נישט טועה – דאס איז טאקע זיין גאט. דער פסוק „אשר חלק ה’ אלוקיך אותם לכל העמים” ווייזט אז דער אייבערשטער אליין האט אויפגעשטעלט דעם סיסטעם פון שרים, מזלות, און שפע וואס פירט יעדע אומה.
דער אייבערשטער האט אויסגעוועלט איין פאלק (און אפשר איין לאנד – ארץ ישראל) וואס ווערט נישט געפירט דורך שרים, נאר דירעקט דורך גאט. דאס איז דער יסוד פון פרשת האזינו.
> [צדדי-שאלה:] דאס איז זייער שווער צו פארשטיין – וויאזוי איז מעגליך אז א פאלק זאל עקזיסטירן אויסערהאלב דעם נאטירליכן סדר פון שרים?
– בזמן הגלות זענען אידן אויך אביסל אונטער די שרים
– בזמן הגאולה / אין ארץ ישראל – דירעקטע הנהגה פון השם
– פאר אידן: שכר ועונש דירעקט – גוט גייט גוט, שלעכט גייט שלעכט
– פאר גוים: הנהגה לויט דעם שר, נישט לויט שכר ועונש
> [שווערע קשיא וואס בלייבט אפן:] אויב דער גוי’ס שר איז טאקע זיין לעגיטימער ממוצע, פארוואס איז עבודה זרה אסור פאר גוים? דער רמב”ם’ס תירוץ (דער גוי מאכט א טעות אז דער שר איז דער ערשטער גאט) העלפט נישט אינגאנצן: אויב א גוי ווייסט אז ס’איז דא איין העכסטער גאט, וואספארא טענה האט מען אויף אים? דער רמב”ם זאגט ווייל זיי וואוינען אין ארץ ישראל – אבער וואס מיט גוים אויסערהאלב ארץ ישראל? „יש כאן מקום עיון גדול.”
—
אידן זענען אויך געווען אונטער שלטון השרים. „הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה” – קיין טענות אויף זיי.
א ריאלע אנטאלאגישע ענדערונג – אידן זענען ארויסגענומען פון אונטער דעם סיסטעם פון שרים. „כור הברזל” רמז’ט אויף דעם שר של מצרים. „ואקח אתכם לי” = „ואבדיל אתכם מן העמים” = נישט מער אונטער שלטון השרים.
„אל מוציאם ממצרים… כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל” – נאכדעם וואס גאט האט ארויסגענומען די אידן, ארבעט נחש און קסם (וואס זענען פירות פון די שרים, ווי דער רמב”ן איז מסביר ביי „תמים תהיה”) נישט מער אויף אידן. „כעת יאמר ליעקב… מה פעל אל” – זיי רעדן דירעקט מיט גאט.
> [קשיא וואס בלייבט אפן:] אין ספר דניאל שטייט בפירוש „מיכאל שרכם” – אידן האבן א שר! וויאזוי זאגט דער רמב”ן אז אידן זענען למעלה מכל השרים? „ס’איז דא א זייער טיפע זאך וואס קען נישט קלאר געזאגט ווערן.”
– שבת/חידוש העולם: גאט קען טעארעטיש מאכן וואס ער וויל
– יציאת מצרים: גאט האט עס טאקע געטון – ער האט אויסגעוועלט אידן און פירט זיי דירעקט
דערפאר דארף מען ביידע – שבת אליין איז נישט גענוג. יציאת מצרים לערנט א מערדיגע זאך: נישט נאר אז גאט קען, נאר אז ער האט א ספעציפישע באציאונג צו ישראל, אויסערהאלב דעם נאטירליכן סיסטעם.
רבינו בחיי בן אשר, וואס גייט שטארק אין דעם רמב”ן’ס שיטות (בפרט על דרך הקבלה), טייטשט ממש אזוי אין זיין פירוש אויף דער תורה – וואס באשטעטיגט אז דאס איז טאקע דעם רמב”ן’ס כוונה.
—
רבינו בחיי אין פרשת יתרו טייטשט דעם פסוק „מבית עבדים” נישט פשוט ווי א פיזישע שקלאפעריי, נאר „מבית האסורים המלאכים שהם עבדים של הקב”ה” – דער אויבערשטער האט ארויסגענומען די אידן פון דער מערכת המזלות, וואס די מלאכים/שרים זענען נאר „עבדים” אן קיין כח עצמי.
„כור הברזל” (דער אייזערנער שמעלצאויוון) איז מרמז אויף דעם שר העליון פון מצרים – נישט בלויז א מעטאפאר פאר פיזישע צרות. פארוואס שטייט „ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” און נישט פארקערט? ווייל ערשט צעברעכט מען דעם שר העליון (כור הברזל = די שבעים שרים), און נאכדעם ערשט קומט די פיזישע באפרייאונג – אזוי ווי דער פסוק „יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה.”
—
> [צד-דיגרעסיע – כראנאלאגישע קשיות:]
דער פסוק „בהנחל עליון גוים” רעדט לכאורה פון דור הפלגה, וואו די אומות זענען צעטיילט געווארן צווישן שרים. אבער ס’איז אויך משמע אז עס קען זיין נאך פריער – ביי בריאת העולם. אויב אזוי, ווען איז טאקע געשען דער חידוש אז אידן זענען „חלק ה'”?
– ביי דור הפלגה איז עס געווען „במחשבה” (א הכנה), און ביי יציאת מצרים איז עס געווארן „במעשה” – אזוי ווי „מעשה אבות סימן לבנים.”
– ביי די אבות איז עס געווען אויף אן אינדיווידועלע מדרגה (נסים נסתרים, אל שדי), אבער נישט פאר א גאנצע אומה. ערשט ביי יציאת מצרים איז עס נתחדש געווארן פאר כלל ישראל.
– אלע שלבים – בריאה, דור הפלגה, אבות, יציאת מצרים – זענען סטעפס/לעוועלס פון דער זעלבער ענין.
—
דאס איז נישט בלויז א רעיון – עס איז טאקע געשען. א טאג פאר יציאת מצרים האבן די אידן נאך געדארפט דורכגיין דורך די טומאה פון מצרים; א טאג נאכדעם האבן זיי שוין געקענט גיין גלייך צו הקב”ה.
—
כמעט יעדע פלאץ וואו דער רמב”ן רעדט פון יציאת מצרים (פרשת צו, אמור, בא, שמות) קומט ער צוריק צו דער זעלבער נקודה:
– אין מצרים זענען די אידן געווען „תחת רשות הסטרא אחרא” – אין דעם זוהר’ס לשון, אדער „תחת רשות השבעה שרים” – אין דעם רמב”ן’ס אייגענעם לשון (פרשת שמות).
– „משכו ידיכם מעבודה זרה” מיינט נישט בלויז אז מ’האט אויפגעהערט דינען עבודה זרה (ווי דער רמב”ם זאגט), נאר אז מ’איז טאקע אנטלאפן פון דער מציאות פון עבודה זרה – מ’איז ארויס פון דער רשות פון די שרים.
– חמץ איז מרמז אויף עבודה זרה – דער זוהר דארשנ’ט „השמר לך פן תאכל חמץ” אין דעם קאנטעקסט.
—
דער רמב”ן נוצט דריי פארשידענע נוסחאות/פריימווערקס פאר דער זעלבער יסוד:
| שפראך # | מושג | אינהאלט |
|———-|——-|———|
| 1 | שבעים שרים / „חלק ה’ עמו” | די אומות זענען אונטער שרים; ישראל איז דירעקט אונטער הקב”ה |
| 2 | רצון / חידוש / השגחה פרטית | ס’איז דא שכר ועונש, רצון, השגחה אויף צדיקים און אויף ישראל בפרטות |
| 3 | „אל שדי” vs. „שם הוי”ה” | אל שדי = נסים נסתרים (ביי די אבות); שם הוי”ה = הנהגה גלויה פון השגחה (ביי יציאת מצרים) |
אלע דריי שפראכן דרייען זיך ארום דער זעלבער זאך, אבער יעדע נוסח גיט ארויס א באזונדערע נואנס.
—
סתם זאגן „סוד האמת” איז נישט גענוג – מ’דארף נאך א „פירוש לפירושו” צו פארשטיין וואס עס קען בכלל מיינען אז ס’איז דא אזא רוחניות’דיגע מציאות, וויאזוי מ’קען עס משכיל זיין. דאס איז אבער א גרעסערע ארבעט. על כל פנים, איז אפגעטון געווארן א גרויסע הבהרה אין דעם מהלך – דער רמב”ן’ס שיטה אז יציאת מצרים איז געווען א מציאות’דיגער חידוש וואו „ואסרתי אתכם לי לעם” – די אידן זענען אריינגעפירט געווארן אין א נייעם דרך פון סוד האמת, ארויסגענומען פון אונטער דעם סיסטעם פון שבעים שרים, און אריינגעטראטן אין א דירעקטע באציאונג מיט דעם אייבערשטן.
און מיר וועלן ממשיך זיין בסיעתא דשמיא [בסייעתא דשמיא: מיט הימלישע הילף] דעם הסבר פון וואס איז די מעשה וואס איז געשען ביי יציאת מצרים? וואס איז געשען אין די בחינה [בחינה: היבט, פערספעקטיוו], טעאלאגיש גערעדט, וואס איז די מעשה פון יציאת מצרים?
לחזור א מינוט וואס מיר האבן געלערנט נעכטן, וואס מיר האבן געלערנט אין די פריערדיגע יארן אין שיעורים, האבן מיר געלערנט אז באופן כללי קען מען הערן א מעשה, קען מען עס זיין א סיפור יציאת מצרים, וואס די עיקר דגוש [דגוש: עמפאזיס] איז אויף די ידיעה אז מ’איז פשוט ארויס פון מצרים. די דור, די ערשטע דור וואס איז ארויס פון מצרים, אדער זייערע קינדער, און אזוי ווייטער, האבן לכאורה נישט געדארפט אויסעקזאמען די שאלה וואס איז די מעסעדזש, וואס מיינט יציאת מצרים?
פשוט, אבער מ’קען זאגן אז ס’איז געווען דעמאלט אויך מענטשן וואס האבן עס געוואלט וויסן טיפער. אבער ווען איך זאג היסטאריש, כאילו ס’איז געווען דעמאלט, מיינט עס נישט דוקא דעמאלט, ס’איז היסטאריש, ס’איז א וועג פון פארשטיין, די פשוט’ע וועג.
די פשוט’ע איז, מ’איז ארויס פון מצרים, דארף מען דאנקען דעם אייבערשטן, און דאס איז די פשוט’ע לעוועל. מ’האט באקומען א תועלת [תועלת: נוצן], מ’קען עס רופן תועלת גשמיות [תועלת גשמיות: פיזישע נוצן], תועלת גופניות [תועלת גופניות: קערפערלעכע נוצן], מ’איז ארויס, ארויס איז א גוטע זאך. דאס איז געווען די ערשטע זאך, און מיר האבן געזאגט אז דאס איז די רמב”ם’ס [רמב”ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס] לעוועל פון ברוך הנותן [ברוך הנותן: געבענטשט איז דער געבער], אז זיי זענען ארויס פון מצרים. דער רמב”ם זאגט דאס נאך אפאר מאל.
מיר האבן דערמאנט נאך א זאך, דער רמב”ם זאגט דארט אז שבת שטייט “זכר ליציאת מצרים” [זכר ליציאת מצרים: א זכרון צו די ארויסגיין פון מצרים]. האבן מיר דערמאנט א מינוט אז דער רמב”ם איז מסביר אז שבת איז זכר ליציאת מצרים, און דער רמב”ם איז מסביר אויך אין די צוויי לעוועלס.
איך האב געזאגט אז מ’דארף זיין זייער גוט מדייק [מדייק: פרעציז], ווייל דער רמב”ן [רמב”ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס] דינגט זיך זייער שטארק אין עשרת הדיברות [עשרת הדיברות: די צען געבאט], דער רמב”ן ברענגט דעם רמב”ם’ס פשט און ער דינגט זיך. איך האב געזען דער ריטב”א [ריטב”א: רבי יום טוב בן אברהם אלאשבילי] אין ספר הזכרון פארענטפערט דעם רמב”ם אויף א געוויסע וועג.
דער רמב”ם האט געזאגט אז ס’איז דא צוויי זאכן אין זכר שבת ליציאת מצרים. ס’איז דא די ענין פון חידוש העולם [חידוש העולם: די באשאפונג פון דער וועלט], וואס דאס זאגט דער רמב”ם איז די ערשטע ריזען, און די צווייטע ריזען פארוואס ס’איז דא שבת בעצם.
אבער דער רמב”ם זאגט, פארוואס היטסטו שבת? אזוי זאגט דער רמב”ם, אזוי איז דער רמב”ם מסביר דארט, ווייל מ’איז ארויס פון מצרים, און אין מצרים האט מען נישט געקענט ארבעטן, און אז מ’היט שבת הייסט עס מ’רוט, איז דאס א סימן אז מ’איז ארויס פון מצרים.
און דער רמב”ן פרעגט דארט אויף אים, דער רמב”ן אין פרשת יתרו, סארי, נישט אין פרשת יתרו, אין פרשת ואתחנן, פרעגט דער רמב”ן, דארט שטייט דאך אז “אל קין צבחה לתי יוי”, און פרשת יתרו שטייט טאקע נאר דער טעם פון “אל קין” וועגן ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: די זעקס טעג פון באשאפונג]. אין פרשת יתרו שטייט אויך אז “ובלבד שתזכור כי היית עבד במצרים” [ובלבד שתזכור כי היית עבד במצרים: און דו זאלסט געדענקען אז דו ביסט געווען א שקלאף אין מצרים]. מ’דארף דאך פארשטיין וואס דאס מיינט.
ער זאגט ער פארשטייט נישט דעם רמב”ם סתם. ווען איינער רוט, זעט מען עפעס אז מ’איז ארויס פון מצרים? מ’זעט דאך גארנישט. מ’זעט בסך הכל אז מ’רוט יעצט. וויאזוי זעט מען פון דעם אז א מענטש רוט יעצט אז מ’איז ארויס פון מצרים?
ער זאגט, “כי יתכן שינוח אדם במלאכתו בעבור מנוחת גופו, ואין לנו בזה זכרון כלל ליציאת מצרים, ואין לראותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה” [כי יתכן שינוח אדם במלאכתו בעבור מנוחת גופו, ואין לנו בזה זכרון כלל ליציאת מצרים, ואין לראותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה: ווייל עס איז מעגליך אז א מענטש זאל רוען פון זיין ארבעט פאר די רו פון זיין קערפער, און מיר האבן אין דעם קיין זכרון נישט צו יציאת מצרים, און אונז צו זען בטל פון ארבעט איז קיין וויסן נישט אין דעם].
אן אינטערעסאנטע וועג פון פרעגן די קשיא. כאילו דער רמב”ן פרעגט אז א איד רוט יעצט אינדערהיים, און ער עסט און ער רוט שבת און ער ארבעט נישט, פון דעם זעט מען עפעס? איינער ווייסט אז מ’איז ארויס פון מצרים? ס’איז אן אינטערעסאנטע קשיא, וואס הייסט דער רמב”ן נעמט אן אז מ’דארף עפעס ווייזן פון דעם.
מיר האבן געזאגט לעצטע מאל, דער רמב”ן פארשטייט, און מיר קענען ממשיך זיין היינט צו זאגן א נייע פשט אין דעם רמב”ן, נאך א תוספת [תוספת: צוגאב] אין דעם וואס מ’דארף אפשר פארשטיין. מיר האבן אנגענומען אז די וועג וויאזוי דער זכרון ארבעט איז קלאר אזויווי א “סיין”. ווייל מ’רוט שבת, פון דעם זעט מען אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט. דאס פארשטייט דער רמב”ן.
אבער צו זאגן אז מ’רוט שבת ווייל דער פאקט אז איך רו, לכאורה איז עס נישט אפילו ווערד, ס’איז ווייניגער ווי א “סיין”. ס’איז א פאקט אז איך רו, איך זאג אז איך בין נישט קיין עבד. איך בין געווען אן עבד, איך האב נישט געקענט רוען. אן עבד איז דער איינער וואס ארבעט. איז ממילא, אז שבת רו איך, איז דאס א זכר אז איך בין ארויס פון מצרים.
און דער רמב”ן זאגט, ס’זעט אויס אז אזוי האט דער ריטב”א פארשטאנען. דער ריטב”א קומט דא אויפ’ן פלאץ, דער ריטב”א אין זיין ספר “ספר הזכרון”, צו פארענטפערן דעם רמב”ן’ס קשיא אויפ’ן רמב”ם. און דער ריטב”א זאגט אז דער רמב”ן’ס קשיא איז גערעכט. ער האט פארשטאנען די קשיא כאילו בזמן הזה [בזמן הזה: אין דער איצטיגער צייט], ס’איז א חילוק.
און אזוי קומט אויס פון די וועג וויאזוי דער ריטב”א פארשטייט, אז דער רמב”ן וואלט מודה געווען אז ווען דו זאגסט א וואך נאך יציאת מצרים, יענע ערשטע שבת, די ערשטע שבת נאך פסח נאך יציאת מצרים, אוודאי, פון דעם וואס מ’רוט זעט מען אז מ’איז ארויס פון מצרים. אבער היינט, אזויפיל יארן שפעטער, זעט מען דאך גארנישט.
יעצט, וויאזוי זעט מען פון דעם וואס מ’רוט שבת אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט? איך ווייס אויך נישט. מ’דארף דאך זאגן קידוש, מ’דארף פרעגן, “מה נשתנה שבת” [מה נשתנה שבת: וואס איז אנדערש שבת], און מ’פארענטפערט די קשיא. פארוואס קען מען נישט זאגן די זעלבע תירוץ אויף דעם?
איך פארשטיי טאקע נישט אויף דעם רמב”ן’ס קשיא בעצם, פארוואס דאס איז מער שווער און דאס איז ווייניגער שווער. איך ווייס נישט פונקטליך. ביידע לכאורה קען מען זאגן. מ’קען זאגן אז מ’דארף עס זאגן, אז מ’רוט שבת ווייל מ’איז ארויס פון מצרים.
אבער על כל פנים, דער ריטב”א פארענטפערט, און ער זאגט אז אדרבה, דאס איז די דרך פון די ריטב”א אסאך פון זיינע תירוצים אויף די רמב”ן. און ס’איז אמת, ס’איז אלעמאל א כלל, ווען מ’זעט איינס צוויי מענטשן דינגען זיך, בפרט אזעלכע סארט מחלוקת וואס זענען תלויים בשורשים [תלויים בשורשים: אפהענגיג אין פונדאמענטאלע יסודות], וויאזוי מ’פארשטייט די וועלט, וויאזוי מ’פארשטייט די תורה, די קשיא פון די רמב”ן איז א קשיא לפי שיטתו [לפי שיטתו: לויט זיין שיטה]. אלעמאל לפי שיטת הרמב”ם אליין איז נישט שווער די רמב”ן’ס קשיא.
און די סיבה איז זייער פאני, מענטשן מיינען אסאך מאל, איך וועל דיר זאגן א כלליות’דיגע כלל וואס איך בין אנגעקומען צו דעם, מענטשן מיינען אסאך מאל, “איך האב געפרעגט א גוטע קשיא אויף די רמב”ם.” דו האסט זיך געפרעגט? ניין.
די קשיא, ווען דו לעבסט אין די רמב”ם’ס וועלט, מיט אלע מושגים, אלע כללים, די וועג וויאזוי מ’ליינט די תורה, און די פשט פון וואס ס’מיינט תורה און אזוי ווייטער, וואס האט געפירט די רמב”ם, דעמאלטס איז עס טאקע נישט די רמב”ם, דעמאלטס איז עס א קשיא גוט. אבער ווען דו וואלסט געווען די רמב”ם, וואלט די קשיא נישט געווען בכלל.
דאס איז די זעלבע זאך, די ריטב”א זאגט, אין די רמב”ם’ס וועלט האט ער זיך שוין געווענליך געלערנט מורה נבוכים [מורה נבוכים: פירער פאר די פארווירטע, דער רמב”ם’ס פילאזאפישע ווערק], און ער ווייסט אז די רמב”ם אין מורה נבוכים זאגט אז אסאך מצוות, איך האב געזאגט אין די הקדמה פון די שיעור, די מצוות פון קרבנות [קרבנות: אפערונגען] איז די מערסטע בולט, אבער ס’איז דא נאך מצוות וואס ס’איז דא קלאר, די מצוה פון יבום [יבום: לעווירעט חתונה], און נאך מצוות וואס ער זאגט קלאר אין די הקדמה, אז די מצוות, די טעם פון די מצוות איז נישט אזוי אקטועל היינט.
איך קען ווייטער פרעגן אויף די רמב”ם א קשיא, “אויב אזוי, פארוואס טוט מען עס היינט?” א גוטע קשיא. אבער דאס איז די רמב”ם’ס וועג פון פארשטיין טעמי המצוות [טעמי המצוות: די סיבות פון די מצוות]. די ראב”ד [ראב”ד: רבי אברהם בן דוד] קוקט אויף דעם און זאגט אז ס’איז ארכיאלאגיש, יא, אז ס’זאגט נאר וואס ס’איז אמאל געווען. שוין, ס’איז א גוטע קשיא.
אבער די רמב”ם האט נישט קיין פראבלעם, און פארקערט, ס’איז מסביר ברווח פארוואס ס’מאכט סענס אז די מצוות זאלן זיין אזוי, אז אסאך מצוות וואס מיר האבן יעצט, זיי וואלטן בזמן משה רבינו [בזמן משה רבינו: אין דער צייט פון משה רבינו], אין די צייט וואס מ’האט געגעבן די תורה, האט עס געמאכט סענס בפשטות. איי, פארוואס זאל מען דאס ממשיך זיין צו טון? מ’זאגט א תירוץ, פארוואס איז א דוחק’דיגע תירוץ פארוואס מ’זאל עס ממשיך זיין צו טון. אבער די פשט פון דעם איז אזוי.
ממילא זאגט די ריטב”א, בזמן יציאת מצרים האט עס געמאכט סענס אז שבת מיינט מנוחה [מנוחה: רו] פון מצרים, מ’רוט. איי, היינט זעט מען עס נישט? ס’איז נישט קיין קשיא, ס’איז אזא קשיא אזויווי קרבנות. דעמאלטס איז געווען די מנהג צו מאכן קרבנות, איי היינט איז נישט די מנהג? פארוואס יבום, מאכט מען היינט? איז נישט געווען די מנהג צו מאכן יבום? די רמב”ם זאגט אז די תורה איז ממשיך די מנהג וואס איז געווען. אה, שוין, אזוי ארבעט שוין די גאנצע תורה.
דאס איז א קלוש’דיגע קשיא, ס’איז א גוטע קשיא אויף די רמב”ם. אבער ווען די רמב”ם’ס וועג פון טראכטן, און זיין הנחה [הנחה: אנאמע] איז אז ס’שטימט אזוי, ממילא איז עס נישט קיין קשיא אמת’דיג. דאס איז אלץ די מחלוקת פון די רמב”ן און די רמב”ם, און די ריטב”א’ס תירוץ דארט אין פרשת ואתחנן אויף די פשט הפסוק [הפסוק: דער פסוק] “וזכרת כי עבד היית על כן ציווך לעשות את יום השבת” [וזכרת כי עבד היית על כן ציווך לעשות את יום השבת: און דו זאלסט געדענקען אז דו ביסט געווען א שקלאף, דערפאר האט ער דיר באפוילן צו מאכן דעם שבת טאג].
אבער צוריק צו ווי אונז זענען, און פון דעם קען מען מסביר זיין וואס מיר האבן געזאגט נעכטן אז דער ערשטער לעוועל, דאס איז דער לכאורה אזוי ווער ס’פארשטייט יענע רמב”ם, יענע פרק רמב”ם וועגן שבת, וואס ער רעדט פון די צוויי לעוועלס. ווען ער זאגט די צוויי לעוועלס אין טעם פון מצוה, מיינט ער דאך די צוויי זאכן.
דער ענין פון שבת חידוש העולם איז דער רמב”ם אויך מודה, דער רמב”ם האט אפשר אביסל אן אנדערע קנייטש וויאזוי ער פארשטייט עס, אבער ער איז אויך מודה, ס’איז דאך א פסוק, מפרשי פסוק [מפרשי פסוק: פירוש אויפ’ן פסוק], דאס איז טאקע די ענין פון דעת [דעת: וויסן], אז שבת איז מנחיל [מנחיל: גיט איבער], על ידי שביתת שבת [על ידי שביתת שבת: דורך דעם רוען פון שבת] באקומט מען די ריכטיגע דעת, די דעת פון חידוש העולם, די וויסן די ריכטיגע אמונה [אמונה: גלויבן], אלעס וואס דאס ווייזט, לויט ווי דער רמב”ם פארשטייט וואס דאס ווייזט, דער רמב”ם פארשטייט אז עס ווייזט עפעס אנדערש, איז דאס נאך א שמועס.
אבער דער ערשטער ענין פון שבת, דער ענין הגופני [ענין הגופני: די קערפערלעכע ענין], וואס מ’קען עס רופן דער ערשטער, און מ’קען עס רופן דער צווייטער, דאס איז טאקע א פראקטישע ענין, מיר זענען ארויס פון מצרים, און מיר קענען רוען אין ענגלאנד, אזוי ווי דער ריטב”א איז מסביר. דאס איז אין א געוויסע זין געווען מער אקטועל אמאל, ס’איז ווייניגער אקטועל היינט. די נצחי [נצחי: אייביגע] איז די דעת איז אלעמאל אקטועל. דעת איז דאך אן דעת נצחי.
אבער די פשט, די גופניות’דיגע פשט פון שבת, וואס איז זכר ליציאת מצרים, די ענין איז אז מיר זענען ארויס פון מצרים, קענען מיר רוען, דאס איז טאקע א פראקטישע זאך, און דאס איז א לעוועל פון קליינע קינדער, ס’איז אן עולם הזה’דיגע [עולם הזה: דער דאזיגער וועלט] לעוועל, און דאס איז טאקע מער געווען דעמאלטס, און דאס איז דער ערשטער לעוועל פון יציאת מצרים אויך.
אויב אין שבת איז דא די צוויי לעוועלס, דער רמב”ם זאגט, דאס איז דא א חילוק, מ’דארף געדענקען. אויב מ’רעכנט דא די חשבון הסוגיא [חשבון הסוגיא: די רעכענונג פון דער סוגיא], דער רמב”ם האלט נישט אז ווען שבת איז זכר ליציאת מצרים, איז עס מיט דעם אויך זכר לחידוש העולם [זכר לחידוש העולם: א זכרון צו די באשאפונג פון דער וועלט]. דאס איז א וויכטיגער חילוק. איך האף אז דער עולם האלט דא מיט, ווייל איך גיי אביסל גג על גב [גג על גב: דאך אויף דאך, קאמפליצירט] אין די מהלך [מהלך: גאנג]. איך וועל צוריקקומען צו די פשטות אין א מינוט.
אבער ווען דער רמב”ם, דער רמב”ם טיילט זיך זייער קלאר אין יענע פרק וואס דער רמב”ם ברענגט דא אין ואתחנן, דער רמב”ם ברענגט אין ואתחנן, און ער זאגט אז דאס וואס שבת איז זכר ליציאת מצרים, דאס מיינט די פראקטישע זאך אז מ’קען רוען. דאס וואס שבת איז זכר למעשה בראשית [זכר למעשה בראשית: א זכרון צו די מעשה פון באשאפונג], דאס איז אן אנדערע טעם, דאס גייט טאקע אויף די דעת פון שבת וואס ס’ווייזט אונז דער ענין פון חידוש העולם.
און דאס זענען טאקע צוויי אנדערע טעמים, און דער רמב”ם זאגט קלאר, די צוויי טעמים זענען אויף צוויי אנדערע בחינות פון שבת, צוויי אנדערע מדריגות [מדריגות: לעוועלס] פון שבת. מ’קען עס רופן וויאזוי מ’וויל אין די שפראך פון די מקובלים [מקובלים: קבלה געלערנטע], ס’איז שבת עליון [שבת עליון: אויבערשטע שבת], שבת תחתון [שבת תחתון: אונטערשטע שבת]. שבת תחתון, פון די סגולות [סגולות: ספעציעלע מעלות], פון די עקשן. דאס איז שבת וואס מ’רוהט, שבת הגדול [שבת הגדול: די גרויסע שבת], שבת פון די דעת, דאס איז די שבת פון עולם הבא [עולם הבא: די קומענדיגע וועלט], אדער די שבת פון די בריאת העולם [בריאת העולם: די באשאפונג פון דער וועלט].
אבער ס’איז נישט יציאת מצרים. יציאת מצרים איז נאר די לעוועל פון עולם הזה.
קומט דער רמב”ן, ער פארשטייט דאס נישט, זאגט ער ניין. וואס טוט דער רמב”ן? ס’איז א חילוק אין א געוויסע זין צווישן שמואל דאטשניק און בניו [און בניו: און זיינע זין]. וואס זאגט דער רמב”ן? יציאת מצרים מיינט אויך חידוש העולם. יציאת מצרים מיינט אויך חידוש העולם.
ממילא, די שבת פון יציאת מצרים איז נישט די גופניות’דיגע שבת. שבת פון יציאת מצרים איז אויך די דעת שבת, איז אויך די רוחניות’דיגע שבת פון די שכל [שכל: אינטעלעקט]. ווייל באמת יציאת מצרים ווייזט אויך אויף חידוש העולם, און ממילא איז ביידע שבת איין שבת. ס’איז נישט דא צוויי שבתים, איינס פון יציאת מצרים און איינס פון חידוש העולם. ס’איז דא איין שבת, היא יציאת מצרים היא חידוש העולם [היא יציאת מצרים היא חידוש העולם: עס איז יציאת מצרים, עס איז חידוש העולם]. דאס איז די פשט פון די רמב”ן, ס’ווערט געברענגט אין די תורה אור [תורה אור: א קבלה’דיגע ספר], בכל שבת קודש [בכל שבת קודש: אין יעדע הייליגע שבת], און אזוי ווייטער.
יעצט, פארוואס, אויב מ’וויל שוין אראפשטעלן די נקודה [נקודה: פונקט], פארוואס טאקע קען דער רמב”ן זאגן אז שבת און חידוש העולם און יציאת מצרים איז די זעלבע זאך? ווייל דער רמב”ן איז מסביר, ווייל לויט’ן רמב”ן, חידוש העולם ווייזט בעיקר אז דער אייבערשטער האט א רצון [רצון: ווילן]. אין אנדערע ווערטער, אז דער אייבערשטער קען מאכן נסים [נסים: וואונדערן] און ער קען מאכן השגחה פרטית [השגחה פרטית: אינדיווידועלע פראווידענץ], אויף וועלכע וועג מ’דארף מען לערנען עקסטער, מ’האט עס געלערנט פארגאנגענע וואך אין די סוגיא פון השגחה. און דאס ווייזט נסים.
אין אנדערע ווערטער, לויט’ן רמב”ן, און ס’שטייט אין רמב”ם אויך, אבער דער רמב”ם ווען ער זאגט חידוש העולם פון שבת מיינט ער נישט בעיקר דאס לכאורה, ווייל דארט מיינט ער פשוט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, אז די וועלט קומט פון אייבערשטן.
אבער ווען דער רמב”ן זאגט חידוש העולם, מיינט ער נישט סתם חידוש העולם, מיינט ער חידוש העולם ברצון [חידוש העולם ברצון: באשאפונג פון דער וועלט דורך ווילן], וואס דאס איז נאך א לעוועל. ס’שטייט נישט אין רמב”ם. דער רמב”ן איז דער וואס איז דאס מדגיש [מדגיש: עמפאזייזט]. דער רמב”ם, הגם אז לכאורה גלייבט ער אין דעם, ער וואקלט זיך אין דעם אסאך אין די מורה נבוכים, אבער ער גלייבט אין דעם, איז ער מאכט נישט דאס פאר די עיקר [עיקר: הויפט זאך].
ממילא, דער רמב”ם, לויט זיין אנווייזונג אין חידוש העולם, איז דאס שטימט מיט שבת, אבער ס’שטימט נישט מיט יציאת מצרים. ווייל יציאת מצרים ווייזט נישט אז ס’איז דא א גאט, אז ס’איז דא א סיבת הסיבות [סיבת הסיבות: די סיבה פון אלע סיבות]. ס’ווייזט אפשר אז דער אייבערשטער איז משגיח בעולם [משגיח בעולם: קוקט איבער די וועלט], און אזוי ווייטער. אבער פשטות ווייזט עס נישט אז ס’איז דא א גאט בעולם.
דאס קען מען נאר לערנען פון תורה, דאס קען מען נאר לערנען פון די שכל, פון משה רבינו, וואס מיר האבן געלערנט לעצטע וואך און נעכטן פון די אמונה, שהאותות על ידי משה [שהאותות על ידי משה: אז די צייכנס דורך משה], וואס משה ווייזט אונז וואס די אמת’ע נסים דארף ווייזן. אבער פון די נסים אליינס קען מען דאס נישט לערנען.
ממילא, דער רמב”ם מוז טיילן, ער קען נישט זאגן אז יציאת מצרים מיט חידוש העולם איז די זעלבע זאך אזוי ווי דער רמב”ן.
אבער צוריק צו וואו מיר זענען, על כל פנים האבן מיר דא די דעת פון דריי
אבער ווען דער רמב”ן זאגט חידוש העולם, מיינט ער נישט סתם חידוש העולם, ער מיינט חידוש העולם ברצון, וואס איז נאך א לעוועל וואס שטייט נישט אין דער רמב”ם. דער רמב”ן איז דער וואס איז מדגיש דעם רצון, הגם אז לכאורה גלייבט ער אין דעם, על כל פנים ער וואקלט זיך אין דעם אסאך, ממה נפשך, אבער ער גלייבט אין דעם, ער מאכט עס די עיקר.
ממילא דער רמב”ן, לפי זיין הבנה אין חידוש העולם, דאס שטימט מיט שבת, אבער ס’שטימט נישט מיט יציאת מצרים. ווייל יציאת מצרים ווייזט נישט אז ס’איז דא א גאט וואס איז די סיבת העולם, ס’ווייזט אפשר אז דער אייבערשטער איז א משגיח בעולם, און אזוי ווייטער. אבער פשטות ווייזט עס נישט אז ס’איז דא א גאט בעולם. דאס קען מען נאר לערנען פון תורה, אדער דאס קען מען נאר לערנען פון די נסים פון משה רבינו, וואס אונז האבן מיר געלערנט לעצטע וואך, עכטען פון די “ויתן ה’ אותות ומופתים” [וויתן ה’ אותות ומופתים: “און גאָט האָט געגעבן אותות און מופתים”], וואס משה ווייזט וואס די אמת’ע נסים דארפן ווייזן. אבער פון די נסים אליינס קען מען דאס נישט לערנען.
ממילא דער רמב”ם מוז טיילן, ער קען נישט זאגן אז יציאת מצרים און חידוש העולם איז די זעלבע זאך אזוי ווי דער רמב”ן.
אבער צוריק צו ווי אונז זענען, על כל פנים האבן אונז די צוויי זאכן. אונז האבן די זאך פון פשוט’ע יציאת מצרים, מ’איז ארויס פון מצרים, מ’איז העפי, מ’דארף דאנקען, ס’איז א יום טוב פון מידות טובות צו דאנקען, ס’איז א יום טוב פון לערנען זיך מיט די תורה וואס צו טון, דאנקען, און אזוי ווייטער, וואס דאס איז טאקע די פראקטישע זאך. ס’מאכט מער סענס טאקע ביי אונז היינט ווען ס’איז געווען. יא, ס’מאכט אפשר א געוויסע סענס, ס’מאכט נישט אזויפיל סענס דעריבער, אויב ס’איז רחוק דארף מען מאכן א פשט אז אונז האבן אויך הנאה דערפון, ביז מ’איז מסביר אז מ’האט הנאה פון דעם, אבער אויב דאס איז אויך נישט דא איז אויך נישט שייך.
נאכדעם איז דא, וואס איז דער געדאנק? יעצט, אונז האבן געברענגט פון דער רמב”ם. יעצט, דא דארף מען מדייק זיין. איך האב יעצט געזאגט אז דער רמב”ם האלט נישט אינגאנצן אז פון יציאת מצרים לערנט מען דאס. און דאס גייען מיר היינט פרובירן צו טיילן, פרובירן צו לערנען קלאר וואס דער רמב”ם האט פארשטאנען איז יציאת מצרים, די מעשה פון יציאת מצרים, און וואס איז דא די אנדערע וועג פון דער רמב”ם. הגם אין אסאך מאל איז משמע אז ער זאגט די זעלבע זאך, און אונז האבן לכאורה לעצטע מאל געלערנט אז ער איז זייער ענליך צו דעם, וועלן מיר זען היינט א נייע חידוש, א נייע קלארקייט וואס דער רמב”ם לערנט אין דעם, און דער זוהר לערנט עס אויך אפאר מאל אין די וועג.
און וואס איז דער נייער וועג? וואס איז דער חידוש? האבן זיי געזאגט אז דער רמב”ם האט געזאגט אז יציאת מצרים מיינט בעצם משה רבינו. אין אנדערע ווערטער, ס’איז געווען אברהם אבינו, מ’דארף נאר געדענקען אברהם אבינו. מ’דארף צוריקגיין צו אברהם אבינו.
אברהם אבינו האט צוריק צוריק, במשיך לו, יא, “כיון שנגמל איתן זה והיה בן ארבעים שנה הכיר את בוראו” [כיון שנגמל איתן זה והיה בן ארבעים שנה הכיר את בוראו: “ווען דער שטארקער איתן איז אָפּגעוואוינט געוואָרן און איז געווען פערציג יאָר אַלט, האָט ער דערקענט זיין באַשעפער”], איז ער איינגעווען בשכלו אז ס’מוז זיין אז ס’איז דא א גאט, א סיבה ראשונה וואס איז פאר די אלע עלילים וואס זיי האבן געגלייבט אין די אלע סיבות און צורות, די אלע כוכבים ומזלות [כוכבים ומזלות: שטערן און מזלות] און אזוי ווייטער וואס מ’האט געגלייבט אין תרח [תרח: אברהם’ס פאָטער] און זיינע זיידעס האבן געגלייבט אין. און דאס האט ער אויסגעלערנט פאר זיינע קינדער, ויעקב ליצחק און צו יעקב, ביז אין מצרים האט מען זיך צוריק אויסגעמישט מיט די מצריים.
וואס עס זעט אויס זייער אינטערעסאנט, ווייל מ’זעט נישט די ירידה. דאס איז א גרויסע ירידה. מ’זעט עס אין מדרשי חז”ל [מדרשי חז”ל: די מדרשים פון חכמינו זכרונם לברכה], אבער מ’זעט נישט אין די תורה. דאס איז א וויכטיגע זאך וואס מ’דארף מדייק זיין. מ’זעט נישט אין די תורה אזוי אז ס’איז געווען אזא ירידה. מ’זעט אז אין מצרים איז געווען צרות בגשמיות, אבער מ’זעט נישט אז ס’איז געווען צרות ברוחניות. מ’זעט נישט אז מ’האט כמעט פארגעסן, כמעט נשתכח עיקר הגדול ששתל אברהם אבינו [נשתכח עיקר הגדול ששתל אברהם אבינו: פאַרגעסן געוואָרן דער גרויסער עיקר וואָס אברהם אבינו האָט איינגעפלאַנצט]. כמעט וואס דער בוים וואס אברהם אבינו האט איינגעפלאנצט האט זיך אויסגעריסן אין מצרים. מ’זעט נישט דאס. מ’זעט נישט אז דאס איז געווען די מעשה אין מצרים נאך שבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה [שבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה: זיבעציג מענטשן זענען אַראָפּ דיינע עלטערן קיין מצרים].
אזויווי די ראשונים [ראשונים: די פרי-מאָדערנע תּורה קאָמענטאַטאָרן] זענען שוין מדייק אין אנדערע קאנטעקסט אויף די רמב”ם וואס האט געזאגט “כמה שנים עמדו ישראל במצרים” [כמה שנים עמדו ישראל במצרים: ווי פיל יאָרן האָבן די אידן געשטאַנען אין מצרים], האבן די אידן אנגעהויבן צו גלייבן אין א גאט. קומט דער רמב”ן און אנדערע און זאגן וואס הייסט? זיי האבן דאך געגלייבט אין גאט א גאנצע צייט. וויאזוי קען מען זאגן אז די אידן אין מצרים האבן קוים געגלייבט אין גאט און מ’האט געדארפט לערנען צו “למען תדע” [למען תדע: כדי אַז דו זאָלסט וויסן], צו וויסן “מה שמו” [מה שמו: וואָס איז זיין נאָמען] און אזוי ווייטער, ווי דער רמב”ם’ס פשט אין די אלע סוגיות וואס משה רבינו האט אויסגעלערנט פאר אידן אין מצרים.
אבער דער רמב”ם איז זייער קלאר אזוי. ער האט מקורות, חז”ל’ן, ער האט מקורות, און וויאזוי ער פארשטייט די וועלט, אזוי האבן מיר געווען אזוי.
אז אין מצרים, בעצם זענען מיר כמעט צוריקגעגאנגען צו פאר אברהם אבינו, און זענען כמעט, און נישט כמעט, רוב העולם, חוץ פון שבט לוי [שבט לוי: דער שטאַם פון לוי] וואו ס’איז געווען נאך א מסורה פון אברהם אבינו וואס משה רבינו האט געברענגט. אבער חוץ פון דעם, רוב העולם האט אין גאנצן פארגעסן, האט געדינט עבודה זרה [עבודה זרה: אַבגעטערייַ], און דערצו האבן זיי נישט פארשטאנען בכלל די מושג פון סיבה ראשונה [סיבה ראשונה: ערשטע אורזאַך], די מושג פון מחויב המציאות [מחויב המציאות: נויטווענדיגע עקזיסטענץ], וואס דאס מיינט א-ה-י-ה אשר א-ה-י-ה [א-ה-י-ה אשר א-ה-י-ה: איך בין וואָס איך בין] ווי דער רמב”ם איז מסביר. זיי האבן נישט געוואוסט פון די אלע זאכן. זיי זענען געווארן די עיקר ידיעות אלוקות [ידיעות אלוקות: קענטעניש פון גאָט].
עיקר ידיעות אז ס’איז דא א גאט איז נתגלה געווארן אין מצרים, און לויט דעם קען מען פארשטיין וואס ס’איז צוריק דערמאנט, וואס דאס איז די מעשה פון יציאת מצרים. אויב מ’פארציילט די מעשה פון “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” [מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו: אין אָנהייב זענען אונזערע עלטערן געווען דינער פון אַבגעטערייַ] איז די עיקר, הגם, דער עצם – דאס וויל איך קלאר מאכן דא – דער עצם יציאת מצרים מצד עצמו לערנט עס נישט גארנישט, ווייל נסים לערנען דאס נישט.
דאס איז זייער קלאר, דער רמב”ם זאגט אין יסודי התורה פרק ח’ [יסודי התורה פרק ח’: גרונדלאַגן פון תּורה, קאַפּיטל 8] אז פון נסים לערנט מען נישט צו גלייבן אין די תורה, נישט צו גלייבן אין גארנישט. מ’לערנט נישט גארנישט פון נסים. נסים איז נישט קיין זאך וואס מ’קען פון דעם לערנען.
און דער איינציגסטער וועג ווי מ’קען לערנען אז ס’איז דא א גאט, איז אזויווי משה רבינו האט געזאגט “מהבלי מה שמו” [מהבלי מה שמו: פון דער פראַגע “וואָס איז זיין נאָמען”], זאגט דער רמב”ם, מוזטו אויסלערנען “אהיה אשר אהיה” און מסביר זיין די הוכחה [הוכחה: באַווייַז], די וועג פון אנקומען צו פארשטיין אז ס’מוז זיין א מחויב המציאות. דאס איז די איינציגסטע וועג. דאס דארף מען לערנען פון משה רבינו. ס’איז נישטא קיין וועג, מ’קען מאכן אותות ומופתים [אותות ומופתים: צייכנס און וואונדערן], מ’קען אלעמאל טראכטן אפשר איז עס בלט בכישוף [בכישוף: דורך כישוף]. ס’איז נישטא קיין וועג צו פרואוון אז ס’איז דא א גאט פון נסים.
לפי שיטת הרמב”ם [לפי שיטת הרמב”ם: לויט דעם רמב”ם’ס שיטה], און ס’איז דא אריכות אין דעם, אבער ס’איז קלאר אז ס’איז נישטא. ס’איז נישט נאר אז ס’איז נישט קיין גוטע ראיה, כסברא [כסברא: אַלס לאָגישע אַרגומענט], כהגדרה [כהגדרה: לויט דער דעפֿיניציע] קען עס נישט זיין קיין גוטע ראיה.
און ממילא, דער איינציגסטער וועג ווי מ’קען דאס לערנען איז פון, אזויווי ער זאגט, פון “נודע הדבר לכל פינות שמים” [נודע הדבר לכל פינות שמים: די זאַך איז געוואָרן באַוואוסט צו אַלע ענדן פון הימל], מ’האט פארשטאנען מציאות אלקות [מציאות אלקות: די עקזיסטענץ פון גאָט] פון משה רבינו, פון מעמד הר סיני [מעמד הר סיני: די שטייענונג ביי באַרג סיני], אפשר לפי דרגתם [לפי דרגתם: לויט זייער מדרגה], דארף מען אריינגיין פונקטליך וואס יעדער האט פארשטאנען, אבער כל מקום איז דאס די איינציגסטע אמת’ע וועג.
אויב אזוי, אויב דאס איז די מעשה פון יציאת מצרים, דאס וויל איך יעצט זאגן, אז דאס איז נאכאלץ די אמת’ע עיקר מעשה אויב מ’איז קערן וועגן דעת [דעת: קענטעניש], אויב מ’איז קערן וועגן די מדרגה פון שלימות השגת הנשמה [שלימות השגת הנשמה: די פולקאָמענקייט פון דער נשמה’ס פאַרשטאַנד], דאס איז די מעשה פון יציאת מצרים, מיינט עס נישט אז ס’איז געשען עפעס, פאר דעם איז נישט געווען א גאט, יא? חס ושלום [חס ושלום: גאָט באַהיט]. און פאר דעם איז עפעס, עפעס איז קלאר, ס’איז געשען אין די וועלט אפילו א בעסערע ראיה, מ’קען זאגן, אויב מ’האט עס פארשטאנען אזויווי אונז האבן פארשטאנען דעם רמב”ן לעצטע מאל, פון א נס איז א ראיה אז ס’איז דא א גאט וואס האט רצון און השגחה [השגחה: פּראָווידענץ] און אזוי ווייטער. אויב אזוי, פאר דעם איז געווען א נס, איז געווען אמת, אבער ס’איז נישט געווען קיין ראיה. קיין ראיה אויף דער וועלט איז נישט געווען אז ס’איז דא אזא סארט גאט.
לויט’ן רמב”ם, נסים ברענגען נישט קיין ראיה פאר גארנישט. ממילא, וואס איז נתגלה געווארן? וואס איז געשען? האט זיך עפעס געטוישט אין די וועלט ביי יציאת מצרים? ס’האט זיך גארנישט געטוישט אין די וועלט ביי יציאת מצרים. נאר וואס? ביי יציאת מצרים האט פאסירט דאס איז די גאנצע סיבה. דער אייבערשטער איז דא אין די מרומז אין די וועג וויאזוי ער פארציילט די מעשה, אבער די עיקר מעשה איז אז דער אייבערשטער האט געשיקט משה, “ושולח לנו משה” [ושולח לנו משה: און ער האָט געשיקט אונז משה], ער האט געשיקט משה צוריק צו מעורר זיין ביי די אידן די אמונה וואס זיי האבן געהאט פון זמן אברהם אבינו, די ידיעה וואס זיי האבן געהאט פון זמן אברהם אבינו און ווידער עס צוריק אויפגעוועקט. דאס איז וואס ס’איז געשען ביי יציאת מצרים, אז ס’איז געקומען משה רבינו. דאס איז די עיקר מעשה.
דאס וואס ס’איז געשען עפעס, ס’איז געשען עפעס אין דעת בני אדם [דעת בני אדם: די קענטעניש פון מענטשן], וואס איז געווען א גאנצע טעות. אין די דריי מצרים האבן רוב זאכן געשען בדעת בני אדם, ס’איז נישט געשען אין די וועלט, און די וועלט איז גארנישט געטוישט. פשוט מענטשן האבן געהאט א טעות. פארוואס מאכן זיי א טעות? אזויווי דער נמרוד [נמרוד: נימראָד] האט געמאכט א טעות, אזויווי דער פרעה [פרעה: פאַראָ] האט געמאכט א טעות. זיי, “מי ה’ אשר אשמע בקולו?” [מי ה’ אשר אשמע בקולו: ווער איז גאָט אַז איך זאָל הערן אויף זיין קול?] מענטשן האבן טעותים פון פארשידענע סיבות. אפשר איז דא נאך סיבות פארוואס מען קען מאכן טעותים וואס דער רמב”ם ברענגט נישט אפילו, אבער ס’איז דא פריזן סיבות פארוואס מען זאל טראכטן אז מען זאל דינען עבודה זרה.
און קומט משה און ער ראטעוועט, עס קומט דער אייבערשטער און ער נעמט ארויס פון מצרים, ער נעמט ארויס פון די עבודה זרה מצרים, און יעצט טוט מען מעניש זיין די טעות. עד כאן שיטת הרמב”ם [עד כאן שיטת הרמב”ם: ביז דאָ די שיטה פון דעם רמב”ם].
יעצט, מיר האבן געלערנט לעצטע מאל אז דער רמב”ן האט, און אזויווי דער רמב”ן זאגט בפירוש אין פרשת יתרו [פרשת יתרו: די פּאַרשה פון יתרו], אין פרשת “אנכי ה’ אלקיך” [אנכי ה’ אלקיך: איך בין גאָט דיין גאָט], אין זיין דרשה “תורת ה’ תמימה” [תורת ה’ תמימה: די תּורה פון גאָט איז גאַנץ], אפאר מאל וואס ער רעדט ארום וועגן די ענין, יא, ער מוטשעט זיך פארוואס איז דער ענין פון יציאת מצרים די יסוד פון די תורה? יא, דאס איז זיין קושיא [קושיא: שווערע פראַגע], זיין קשיא, זיין טענה.
און דער רמב”ן האט געלערנט אז יציאת מצרים ווייזט אויף חידוש העולם. ווען ער זאגט חידוש העולם מיינט ער צו זאגן בעיקר, אזויווי ער זאגט, אזויווי דער רמב”ן, לשון הרמב”ן איז, אז דער אייבערשטער האט רצון און ידיעה [ידיעה: קענטעניש] און השגחה און נבואה [נבואה: פּראָפֿעציע]. דאס זענען מער ווייניגער, אפשר איז דא נאך א זאך וואס ער זאגט, איך געדענק נישט. על כל פנים, פאר הודאי, אזויווי ער זאגט ביי די לשון הרמב”ן סוף פרשת בא [סוף פרשת בא: סוף פון די פּאַרשה פון בא], וואס ער זאגט, “כל פינות התורה” [כל פינות התורה: אַלע ווינקלען פון דער תּורה]. וואס זענען כל פינות התורה? חידוש העולם, ידיעת הבורא [ידיעת הבורא: קענטעניש פון דעם באַשעפער], השגחתו [השגחתו: זיין פּראָווידענץ], נבואה. דאס זענען די פיר זאכן, און דאס איז די עיקר זאך.
חוץ פון דעם וואס דער אייבערשטער העלפט, “עוזר רצונו” [עוזר רצונו: העלפֿט זיין ווילן], ער נעמט ארויס “עושה עבדים לחירות” [עושה עבדים לחירות: מאַכט שקלאַפֿן צו פרייע], “זכר טובות” [זכר טובות: געדענקען גוטס], “זכות אבות” [זכות אבות: די צדקה פון די עלטערן], “חפץ בבני ישראל” [חפץ בבני ישראל: ער האָט חשק אין די קינדער פון ישׂראל]. על כל פנים, די עיקר אבער אין די נקודת התורה [נקודת התורה: דער פּונקט פון דער תּורה], וואס לערנט מען פון יציאת מצרים?
און דער רמב”ן דא אין די סענס, אין די רמב”ן אין פרשת יתרו, און אין פרשת בא, און אין אנדערע פלעצער וואס ער זאגט דעם ווארט, שטייט נאך אלץ אין דעם זעלבן סענס ווי דער רמב”ם, יא? ס’איז נישט אמת’דיג נתחדש געווארן גארנישט אין יציאת מצרים. דער אייבערשטער האט אלעמאל ליב געהאט צדיקים [צדיקים: צדיקים], און דער אייבערשטער האט אלעמאל געהאט רצון, און דער אייבערשטער האט אלעמאל געהאט השגחה אויף די וועלט, לפחות אויף די צדיקים, אויף אברהם אבינו, און אזוי ווייטער.
אבער ביי יציאת מצרים, די נסים פון יציאת מצרים, דאס וואס מיר דערמאנען די נסים פון יציאת מצרים, אבער די נסים פון יציאת מצרים, זיי ווייזן אונז קלאר. דער רגע וואס איינער גלייבט, נסים מפורסמים [נסים מפורסמים: עפֿנטלעכע נסים], וואס ער רופט עס נסים מפורסמים, יא, נישט נסים נסתרים [נסים נסתרים: פאַרבאָרגענע נסים], ווייסט ער אז דער אייבערשטער האט רצון, ווייסט ער אז דער אייבערשטער’ס השגחה איז… ווייסט ער. יא, נישט אז די נסים האבן עס געמאכט. נישט אז דער אייבערשטער האט ביז דעמאלטס אין עפעס א זין נישט געמאכט נסים. דאס דארף מען טראכטן יעצט. אבער אונז האט אנגעהויבן צו מאכן נסים.
ס’איז אלעמאל געווען חידוש העולם. אין אנדערע ווערטער, די וועלט איז אלעמאל געווען נברא ברצונו [נברא ברצונו: באַשאַפֿן דורך זיין ווילן], און אלעמאל געווען נברא בהשגחתו [נברא בהשגחתו: באַשאַפֿן דורך זיין השגחה], און אלעמאל האט זיך געפירט בהשגחתו. און מענטשן האבן נישט געוואוסט. פארוואס? ווייל נסים נסתרים זעען דאס נישט מענטשן. יא, מען זעט דאס אז דער אייבערשטער, אזוי ווי דער רמב”ן זאגט, דער עצם איז דאך דער זעלבער נס. בעצם, דאס וואס דער אייבערשטער מאכט נסים פאר אברהם אבינו, און אזוי ווייטער, ביי אל שדי [אל שדי: דער נאָמען “אל שדי”], דאס איז דאך אויך בעצם א נס. ס’איז נישטא קיין שום טבע’דיגע סיבה פארוואס דאס זאל קענען זיין, אזוי טענה’ט דער רמב”ן על כל פנים. אבער מענטשן האבן נישט געזען.
איז די נסים ווייזן אונז דאס, און דערפאר מאכן מיר אזא עסק פון די נסים און מאכן מיר אזא עסק פון יציאת מצרים, כדי צו ווייזן קלאר אז דער אייבערשטער פירט די וועלט בדרך רצון [בדרך רצון: אויף דעם וועג פון ווילן], בדרך השגחה, בדרך שכר ועונש [שכר ועונש: באַלוינונג און שטראָף], און אזוי ווייטער.
איז קומט אויס אז מצד אחד איז עס ענליך צו דער רמב”ם’ס הבנה, הגם דער רמב”ם האט אפשר נישט געזאגט. ס’איז ענליך, לאמיר אזוי זאגן, ס’איז ענליך צו דער רמב”ם’ס הבנה אין דעם סענס אז ס’איז נישט געשען גארנישט. דער סיפור יציאת מצרים איז נישט די ווארט, ס’האט זיך נישט געטוישט עפעס אמת’דיג אין הנהגת השם [הנהגת השם: די פירונג פון גאָט], הנהגת עולם [הנהגת עולם: די פירונג פון דער וועלט], ביי יציאת מצרים. ס’וואלט געווען אן אנדערע נס, ס’וואלט געווען נישט, ס’וואלט געווען א נס וואס געשעט פאר א גוי ערגעץ אין חושך, וואלט מען אויך געקענט טראכטן אזוי אין א געוויסן סענס, אין דעם סענס. ס’איז אח, ס’איז א וועג צו ווייזן אז דער אייבערשטער האט השגחה.
מצד שני איז ער נישט די זעלבע ווי דער רמב”ם, ווייל דער רמב”ם האט דאס נישט געלערנט פון די נסים פון יציאת מצרים. דער רמב”ם האט עס געלערנט פון די ידיעות וואס משה רבינו, פון די תורה וואס משה רבינו האט אונז געלערנט, אבער נישט פון די נסים פון יציאת מצרים, ווייל דאס איז דער פון עד כאן.
יעצט, מ’דארף אבער ווייטער גיין, און מ’דארף זען אז ס’איז דא נאך א וויכטיגע סטעפ וואס ס’איז דא דא אין רמב”ן, און דאס איז א כלל גדול [כלל גדול: גרויסע כּלל] אין גאנץ תורת הרמב”ן [תורת הרמב”ן: די תּורה פון דעם רמב”ן]. ער האט אלעמאל די צוויי מדריגות פון וואס ביז א זאך נעמען די מקובלים [מקובלים: קבּליסטן], וואס איז די תלמידי המקובלים [תלמידי המקובלים: די תּלמידים פון די מקובלים] פון די רמב”ן און די זוהר [זוהר: דער זוהר] וואס גייט אין זייער אסאך וועגן די מקובלים חלקים פון די זוהר וואס גייט דאן צווישן
און דאס איז דער סך הכל פון עד כאן.
יעצט, מ’דארף אבער ווייטער גיין, און מ’דארף זען אז ס’איז דא נאך א וויכטיגע סטעפ וואס איז דא דא אין רמב”ן [Ramban/Nachmanides: medieval Spanish Torah commentator and Kabbalist], און דאס איז א כלל גדול אין די גאנצע תורת הרמב”ן. ער האט אלעמאל די צוויי מדריגות פון מסביר זיין זאכן. נעמען די מקובלים [Kabbalists], וואס די תלמידי מקובלים פון די רמב”ן און די זוהר [Zohar: foundational Kabbalistic text] וואס גייט אין זייער אסאך וועגן, די הקדמות החלקים פון די זוהר וואס גייט אין די שטיקלעך וואס גייען זייער אסאך וועגן, און זייער ענליכע זאכן וואס דער רמב”ן זאגט אין די יסודות, מ’איז מדגיש אלעמאל איין חלק, און אין די פשט שטייט אן אנדערע חלק, און מ’דארף אלעמאל וויסן צו מיושב זיין די צוויי זאכן. דער רמב”ן איז א זייער גרויסער ישוב השקולות [reconciler of opposing views], ברענגט צוזאם אנדערע וועגן פון טראכטן, אנדערע נקודות וואס מ’דארף קענען מיושב זיין.
על כל פנים, ס’איז דא נאך א זאך, ס’איז דא נאך א גאנצע זאך. און מ’וועט אנהייבן פון די פסוק, מ’וועט אנהייבן פון די פסוק און מ’וועט צוריקקומען צו דא. ס’איז דא א פסוק, א פסוק אין פרשת דברים [Deuteronomy], סארי, אין פרשת… אין וועלכע פרשה איז די פסוק? יא, א פסוק אין פרשת דברים שטייט אזוי… פרשת ואתחנן, יא, סארי. פרשת ואתחנן שטייט אזא פעימעס פסוק, אזא יסודות’דיגע פסוק פאר די ענין פון עבודה זרה [idolatry], וואס איז די חילוק פון עבודה זרה און עבודת השם [service of God]. שטייט א פסוק, “ראה… יא, ו… ואשר צוה ה'”, שטייט אזוי: “ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל” וכו’ וכו’ “תבנית” וכו’. “פן” – יעצט, משה רבינו פארציילט די מעשה.
נאר מיר קענען אנהייבן באמת, מ’דארף אנהייבן אזוי, מ’דארף אנהייבן פון “ועתה ישראל ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים”, דאס איז דברים פרק ד’ פסוק ה’, “כאשר צוני ה’ אלקי לעשות כן בקרב הארץ”. און משה רבינו פרובירט צו מסביר זיין, דאס איז די סוף פון דברים באופן כללי, די איינציגסטע, די קלארסטע פלאץ וואס איז מסביר די חילוק פון די אידן מיט די גוים, אין אנדערע ווערטער, פון די עובדי ה’ און די עובדי עבודה זרה.
“ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”. ושמרתם את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון. זיי וועלן זאגן, וואס זאלן זיי דאס זאגן? זיי וועלן וויסן אז ענק זענען אנדערש פון די גוים. וועלן די גוים קומען זען די גוים וואס זיי דינען עבודה זרה און אזוי ווייטער. ענק האבן צוויי גרויסע זאכן, ענק האבן א “חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת”, און אויך האט איר “אלקים אשר קרוב אליו”, איר האט אן אנדערע סארט גאט ווי די גוים.
און ער איז מסביר, וויאזוי ווייס איך דאס, ווי קענען ענק דאס זען? ענק האבן דאס געזען “ביום אשר עמדתם לפני אלקיכם בחורב”, דעמאלטס האבן ענק געזען ווי “דבר ה’ אליכם מתוך האש”, און ענק האבן נישט געזען קיין שום תמונה. פון דעם לערנט מען אז דער אייבערשטער האט נישט קיין תמונה, נישט אזוי ווי די גוים וואס זאגן אז דער אייבערשטער האט א תמונה. און דער אייבערשטער האט ענק געזאגט “הזהרו”, ענק זאלן זיך זייער היטן נישט צו מאכן קיין טעותים, נישט צו פארגעסן, “השמרו לכם פן תשכחו”, “פן תראו כל תמונה”, “פן תעשון לכם פסל”.
ס’איז איין זאך, און דאן טוסטו “ונשאת עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה’ אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. ואתכם לקח ה’ ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כהיום הזה”. עד כאן איז די לשון, די פסוק, די פרשה פון משה רבינו.
יעצט, דא שטייט שוין אין פשט, דער פשט הכי פשוט, דארף טאקע פארשטיין וואס ס’מיינט, אז ס’איז דא א חילוק פון “כל העמים אשר חלק ה’ אלקיך אותם”. וואס האט ער זיי געטיילט? לכאורה די שמש וירח כל צבא השמים מיט ענק. און דער חילוק האט עפעס צו טון מיט “ואתכם לקח ה'”, און ס’האט עפעס צו טון מיט “ויוציא אתכם מכור הברזל”.
מ’קען עס ליינען פארשידענע וועגן. מ’קען אפשר זאגן סתם, ענק האט דער אייבערשטער ארויסגענומען פון מצרים, זענט איר אים שולדיג הכרת הטוב [gratitude], ער האט ענק געוויזן וואספארא גאט ער איז, ממילא זייט נישט ווי די גוים וואס דינען די צבא השמים. דאס איז אפשר דער פשוט’סטער און דער מערסטער כאילו בעל-הבית’ישער וועג וואס מ’וואלט געקענט ליינען דעם פסוק.
אבער, שוין ווען מ’קוקט אריין אין רמב”ן דא אויפ’ן פלאץ, גלייך דער רמב”ן דא אין פרשת ואתחנן, און אזוי איז דא די שיטות פון חז”ל [Chazal: the Talmudic Sages] וואס זענען מסביר אזא סארט מהלך, וואס ער זאגט אז ניין, דא שטייט אסאך א טיפערע זאך.
דא שטייט אין דער פסוק וואס איז שווער דא צו פארשטיין, וואס איז שוין גלייך רש”י [Rashi: primary medieval Torah commentator] און אלע מפרשים מוטשען זיך, וואס איז דאס “אשר חלק ה’ אלקיך אותם”?
כאילו וואס דער אייבערשטער האט געטיילט פאר די גוים זאלן דינען עבודה זרה, איז זייער א מאדנע זאך.
פשטות לערנען מיר דאך אז עבודה זרה איז אן איסור ביי כסף וזהב, וואס איז ביי מאמעש אלס קיין נארישקייט מיט גארנישט.
מיט אמאל איז אפשר א נפקא מינה [practical difference], אפשר איז דא אנדערע סארט עבודה זרה, דא פסל תמונת כל, ווייס איך נישט, אפשר איז נישט דא קיין סיבה צו מאכן, אבער “תשא עיניך השמימה”, מ’רעדט דא טאקע פון שמש וירח.
וואס זיי זאגן דאך די מפרשים, “אשר חלק ה’ אלקיך להאיר”, יא, דער אייבערשטער האט דאך געמאכט די שמש וירח, נאר ער האט זיי געמאכט לכל העמים צו געבן צו מאכן לעכטיגקייט, נישט געמאכט פאר זיינע געטער.
און דאס איז אויך מאדנע, ווייל עס שטייט דאך א חילוק לכל העמים, “ואתכם לקח ה'”.
עס זעט אויס פשטות פון די פסוק, אז עס איז דא עפעס א זאך וואס דער אייבערשטער האט צעטיילט פאר אלע אומות, ער האט זיי געגעבן די שמש וירח וכוכבים, און ענק האט דער אייבערשטער גענומען.
איז דא מפרשים, שוין פון די מאמרי חז”ל, האבן זיי זיך שטארק געמוטשעט און זאגן, די חילוק איז אין די ווערטער, אז עס איז דא א מקום לטעות [place for error], מ’קען זען אז די שמש איז אזוי גרויס, קען מען זיך טועה זיין און מיינען אז די זון איז עפעס א גאט.
ס’איז דא א פראבלעם מיט דעם פסוק, אז עס איז משמע אין דעם פסוק אז דער אייבערשטער האט געגעבן די שמש און די צבא השמים פאר די גוים זיי צו דינען, און עס איז עפעס בסדר, כאילו פאר א גוי מעג דינען עבודה זרה.
“ואתכם לקח ה'”, ענק קענען נישט דינען עבודה זרה.
אזוי איז משמע.
און אלע רוב ספרים וואס רעדן וועגן עבודה זרה, אפילו אין די פסוקים, איז דער פשט זייער אנדערש ווי דעם, איז זייער פארקערט, אז עס זעט אויס אז קיינער טאר נישט טון עבודה זרה.
יא, עס איז דאך א שכלי’דיגע זאך, א מצוה פון שבע מצוות בני נח [seven Noahide commandments], אז קיינער טאר נישט דינען עבודה זרה.
דא מיט אמאל זעט אויס אז א גוי טאר יא דינען עבודה זרה.
ס’איז זייער א שווערע זאך אויב דאס איז דער פשט, ס’איז ממש שווער.
אפילו נאך דעם רמב”ן’ס פשט דארף מען זאגן אז עס איז שווער, ווייל וואס וועט דער רמב”ן טון מיט דעם אז א גוי בפשטות טאר אויך נישט דינען עבודה זרה?
קען מען זאגן אז ס’איז דא א חילוק, א לומד’ישע חילוק פון שיתוף [associating other powers with God] און אנדערע זאכן וואס עס שטייט אין פוסקים [halachic authorities], אבער מיר דארפן דאס, ס’איז א גרויסע דילעמא, ס’איז א גרויסע פראבלעם אין דעם פסוק פאר די טעאלאגיע פון אנטי עבודה זרה טעאלאגיע.
איז דא דער רמב”ן, און ס’איז דאך יש לו דבר יסוד, ס’האט אוודאי א געוויסע יסוד אין פשט הפסוקים, ס’האט א געוויסע יסוד אין היסטאריע, ס’האט א געוויסע יסוד אין מאמרי חז”ל, אבער מ’מוז זאגן אז דאס איז א גרויסן חידוש [novel interpretation], א גרויסן חידוש.
און ס’איז דא פאר’ן רמב”ן, וואס מ’זאגט ס’שטייט אין זוהר שטייט, אפילו נישט נאר אין די זוהר שטייט, ס’איז דא נאך פריערדיגע ספרים, כתבי דת ספרים און ענליכע ספרים וואס שטייט ענליכע זאכן, איך קען נישט אינגאנצן אומלאזן א חידוש פון דער רמב”ן, אבער דער רמב”ן איז מיין איך דער ערשטער, אדער אין דער כוזרי [Kuzari: medieval Jewish philosophical work by Rabbi Yehuda Halevi] אפשר שטייט ס’איז א געוויסע וועג, און אנדערע ספרים וואס מ’קען זען אז ס’שטייט, אבער דער רמב”ן איז זיכער דער וואס לייגט עס אראפ אין דעם קלאר’סטן אופן, כמעט אין דעם שארפ’סטן אופן וואס ס’קען נאר זיין.
און דער רמב”ן זאגט אזא פשט, און דאס איז דער חדוש צו ווערט. בעיקר דער ערשטער פלאץ וואס ער שרייבט איז אין די פרשת אחרי מות, וואס דארט רעדט ער וועגן ארץ ישראל [the Land of Israel], און ער גייט אויפ’ן פסוק, ס’איז ווייטער נאך אן אינטערעסאנטע פסוק, דער פסוק פרשת האזינו, דארט איז דער פלאץ צו דארשנ’ען דאס. וויבאלד מיר רעדן א מינוט וואס איז טאקע געשען ביי די האזינו, ווען ס’איז געשען. אבער דער רמב”ן זאגט אז ס’איז דא זיבעציג שרים [seventy celestial princes], יעדער איינער ווייסט וואס איז דער מדרש רמב”ן, אבער מ’דארף עס זיך חזר’ן און עס זאל קלאר מאכן וואס גייט דא פאר א מינוט.
ס’איז דא די וועלט, איינער וואס האט געלערנט דארף נאך אביסל כאפן אין די קאנטעקסט פון דער רמב”ם [Rambam/Maimonides] וואס האט געזאגט מען זאל פארשטיין וואס איז די באמבע דא. אונז האבן דאך געלערנט אז ס’איז דא טאקע, ס’איז אמת, און אפילו דער רמב”ם, מ’זאגט דער רמב”ם וויל נישט מ’זאל וויסן פון דעם, וויל נישט מ’זאל פאוקעסן אויף דעם, אבער ס’איז אמת, די וועלט פירט נישט דער אייבערשטער דירעקט. וואס ער וואלט געפירט דירעקט וואלט געווען אן אנדערע וועלט, דאס איז אפשר פאדער צמצום [contraction/concealment] אין דער שפראך פונעם קבלה [Kabbalah] און איך ווייס וואס.
אין די וועלט איז דא א סדר, איז דא א גשמיות’דיגע סדר וואס יעדער איינער קען זען, יא, פון די וואלקענעס קען קומען רעגן און אזוי ווייטער. ס’איז אויך דא א העכערע סדר, גבוה מעל גבוה שומר [there is a higher power watching over the high one], ס’איז דא א העכערע סדר, און די העכערע סדר קענסט עס רופן אזוי אסטראלאגיע, די אסטראלאגן זאגן דאס, אבער פילע אן דעם און אנדערע וועגן.
יעדע זאך אויף די וועלט קומט, וואס מיט די חז”ל און שלום פון פסוק אין דניאל [Book of Daniel], דאס איז דער גרויסער מקור פאר דער ענין, ס’איז דא זאך וואס הייסט שרים [celestial princes/powers], יפקוד ה’ על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה [God will punish the host of heaven in heaven, and the kings of the earth on earth], אז ס’איז דא א זאך וואס מ’רופט שרים. שר מיינט כביכול א מלך, א גאט, כמעט א גאט, א מלך, א גאט, וואס דאס זענען כוחות, דאס זענען סדרים.
דאס הייסט, דער אייבערשטער פירט נישט די וועלט דירעקט, נאר דורך א גאנצע צבא השמים [host of heaven]. אזוי ווי צבא השמים כפשוטו, נישט צבא השמים די שטערן, די גשמיות’דיגע שטערן, נאר צבא השמים די מלאכים [angels], צבא השמים פארשידענע אנדערע ווערטער, זאכן. דאס הייסט, זאכן וואס דער עובד עבודה זרה וואלט זיי גערופן געטער.
דאס איז קלאר. ס’איז קלאר אז אין די רמב”ם’ס שיטה, די שרי מעלה [celestial princes], די מלאכים, די שבעים שרים [seventy princes], דאס איז ליטערעלי וואס די פאליטיאיסטן רופן גאט אזוי, דער גאט איז אהער, און אזוי ווייטער. דאס איז אמת אזוי, פארשטייט זיך, זיי האבן א נטיה [tendency] אז זיי מאכן פון אים א גאט וואס וויל דורשנות [worship/service], אבער ס’איז אמת. אמת איז אמת. אמת איז אז ס’עקזיסטירן די אלע געטער. אלהים אחרים [other gods] זענען נישט סתם דברים שאינם קיימים [things that don’t exist], נאר ס’איז דא א שורש [root] פון זיי. די שרי מעלה זענען דברים קיימים [existing things].
ס’איז דא א שר פון אדום, און א שר פון יון, און א שר פון פרס, און אזוי ווייטער. און יעדע אומה, אפשר נאך שרים, סתם שרים פון ארצות, איך ווייס נישט, אבער אפילו אויב ס’איז נאר דא די זיבעציג שרים, די איינציגסטע שרים וואס עקזיסטירן, אבער דאס איז א כלל. ס’איז דא א גאנצע עולם, א גאנצע מהלך, א גאנצע מערכת השמים [celestial system], וואס דורך זיי פירט זיך די וועלט. ס’פירט זיך נישט דירעקט פון גאט, ס’פירט זיך אז דער אייבערשטער האט כביכול דעלעגירט [delegated].
פונקטליך וויאזוי ס’ארבעט די דעלעגאציע, איז געווארן א גרויסע פראבלעם טעאלאגיש, אבער יעדער איינער איז עצם מודה אז די וועלט ארבעט אזוי. מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם אסאך מאל.
איז דא אזא סדר.
יעצט, און דא געשעט אזא אינטערעסאנטע זאך. דא איז דער טייטש פון דעם פסוק, “בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל” [When the Most High gave nations their inheritance, when He separated the children of man, He set the boundaries of peoples according to the number of the children of Israel]. אזויפיל וויפיל אידן ס’איז דא זיבעציג בני ישראל וואס זענען געקומען קיין מצרים, אזויפיל אומות זענען דא. איז דא טאקע, יעדע איינס האט אן אנדערע גאט, אן אנדערע שר וואס איז מושל אויף אים, כביכול אן אנדערע גאט.
און די גוים וואס זיי דינען, יא? וואס זאגט דער מדרש, “שרו של מצרים טלה” [the celestial prince of Egypt is Aries], דער גוי ער דינט זיין גאט, ער מאכט נישט קיין טעות. ווען דער מצרי האט געדינט דעם טלה, טלה צו וואטעווער איט איז, ער מאכט נישט קיין טעות, ער איז גערעכט, דאס איז טאקע זיין גאט. דער אייבערשטער איז חלק עליון לכולם [the supreme portion over all], דער אייבערשטער פירט צד מצרים פירט זיך דורך די טלה, ער פירט זיך דורך די מזל [constellation/fortune], דורך די שר בשמים [celestial prince], און אלעס איז שפע [divine flow/abundance] און אלעס קומט טאקע דורך דעם, אמת לאמיתו [absolute truth].
דאס הייסט, דער גוי דינט זיין גאט, ער מאכט נישט קיין טעות. ווען דער מצרי דינט דעם מזל תלה [מזל תלה: constellation/astrological sign], דער תלה צו וואטעווער עס איז, ער מאכט נישט קיין טעות, ער איז גערעכט. דאס איז טאקע זיין גאט. “אשר חלק ה’ אלוקיך אותם לכל העמים” [דברים ד:יט – “which Hashem your God has apportioned to all the peoples”]. דער אייבערשטער האט געפירט דעם שר של מצרים [שר של מצרים: the angelic prince/minister of Egypt], פירט זיך דורך דעם תלה, דער פירט זיך דורך דעם מזל, דער איז דורך דעם שר בשמים [שר בשמים: heavenly minister], אלעס זענען שפע [שפע: divine flow/emanation], און אלעס קומט טאקע דורך דעם, אמת לאמיתו [אמת לאמיתו: absolute truth].
און וואס איז די אינטערעסאנטע זאך פון אידן? “כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו” [דברים לב:ט – “For Hashem’s portion is His people, Jacob the lot of His inheritance”]. דער אייבערשטער האט בחר געווען פון די זיבעציג אומות איין פאלק, און אפשר איין לאנד, ארץ ישראל [ארץ ישראל: the Land of Israel]. דאס דארף מען איינזען, צו ס’איז די אדמה, צו ס’איז די אידן. דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך. פונקטליך די פרטים פון די מהלך איז אלעמאל נתון לוויכוח [נתון לוויכוח: subject to debate], דאס איז נישט אינגאנצן קלאר. און זיי פירן זיך נישט דורך די שרים [שרים: angelic ministers]. פארשטייט זיך, די זאך אליינס איז א זייער שווערע זאך צו פארשטיין. וואס מיינט דאס? וויאזוי איז דאס בכלל מעגליך אז זיי פירן זיך נישט דורך די שרים? ס’איז דאך דא א סדר [סדר: order], ס’איז דאך דא א טבע [טבע: nature].
אבער דאס איז דער רמב”ן’ס מהלך, אז די אידן פירן זיך נישט דורך די שרים. אקעי, פונקט, די אידן בזמן הגאולה [בזמן הגאולה: in the time of redemption], יא, בזמן הגלות [בזמן הגלות: in the time of exile] זענען זיי אויך דורך די שרים בדרך כלל [בדרך כלל: generally], און זיי זענען יא אביסל דורך די שרים, און אזוי ווייטער. אבער אידן אין ארץ ישראל, אידן בזמן הגאולה, אין אנדערע ווערטער, צוריק צו די פריערדיגע רמב”ן, אידן בזמן… וואס מיינט דאס טעאלאגיש גערעדט? דאס איז דאך א חלק פון קבלה [קבלה: Jewish mysticism], און קיינער האט דאך נישט געזען די שר. אבער ס’מיינט דאך עפעס. ס’מיינט אז אין מצרים איז דא א מהלך וויאזוי ס’ארבעט, אזוי ווי דרך הטבע [דרך הטבע: the way of nature], נישט שכר ועונש [שכר ועונש: reward and punishment], נישט אויב מ’זינדיגט גייט שלעכט און אויב מ’איז גוט גייט גוט, נאר וויאזוי דער שר של מצרים וויל.
מה שאין כן [מה שאין כן: in contrast] אידן ווערן געפירט דורך הנהגת השם באופן ישיר [הנהגת השם באופן ישיר: God’s direct providence], אויף א דירעקטן אופן. אין אנדערע ווערטער, ווען די אידן זענען גוט, האבן זיי גוט, און ווען זיי האבן שלעכט, האבן זיי שלעכט. און דעמאלטס גייט עס נישט צוריק צו די שרים. אקעי, ס’איז אביסל קאמפליצירטער. אבער דאס איז דער חידוש, דאס איז די נקודת החידוש [נקודת החידוש: the essential innovation], דאס איז די נקודת החידוש פון ארץ ישראל, דאס איז די נקודת החידוש פון עם ישראל [עם ישראל: the Jewish people] וואס שטייט אין פרשת האזינו [פרשת האזינו: the Torah portion of Ha’azinu], אז זיי זענען נישט פארט פון די שרים, נאר פארט פון… זיי זענען נישט געפירט דורך די שרים, נאר געפירט דורך גאט.
און וועגן דעם, און איך זאג אז ס’איז מיר אביסל שווער, ווייל לויט דעם דארפן גוים דינים האבן עבודה זרה [עבודה זרה: idolatry]? ס’איז זייער א שווערע זאך. פארשטייט זיך, מ’קען אלעמאל זאגן א חילוק [חילוק: distinction], ווייל ער מיינט נישט, ער מאכט א מיסטעיק, ער מיינט זיך אזוי ווי דער רמב”ם איז מסביר דארט, ער מיינט אז דער שר איז דער ערשטער גאט. אקעי. אויב ער מיינט נישט, אויב דער גוי זאגט “כולא עלמא דא אלהא” [כולא עלמא דא אלהא: “the entire world has one God”], אויב ער זאגט אז איינס העכער פון אלע געטער איז דא איין גאט וואס ער איז דער אמת’דיגער גאט, אונזער גאט, איז וואספארא טענה קען מען האבן אויף אים?
פארוואס האט די תורה… ס’איז דא זייער אסאך וואס די תורה האט א טענה צו די גוים, און דער רמב”ם זאגט ווייל זיי וואוינען אין ארץ ישראל. אקעי, און די גוים וואס וואוינען נישט אין ארץ ישראל האבן טאקע נישט קיין טענות אויף די ענין פון עבודה זרה? יש לעיין, יש כאן מקום עיון גדול [יש לעיין, יש כאן מקום עיון גדול: this requires investigation, there is room here for great study], ס’איז נישט קיין דבר פשוט [דבר פשוט: simple matter] יעדער איינער קען עס נאכזאגן, ס’איז דא א געשמאק, אבער ס’איז גורם צו אסאך פראבלעמען אין דעם מהלך, און איך קען נישט אויף די מינוט מיישב זיין [מיישב זיין: resolve] די פראבלעמען.
ווייל על כל פנים [על כל פנים: in any case], דאס איז דער רמב”ם’ס מהלך, איז דאס א יסוד פון דעם רמב”ן, אז ס’איז דא שבעים שרים [שבעים שרים: seventy angelic ministers], און די אידן זענען נישט איינע פון די שבעים שרים. און דאס איז די פשט וואס ס’שטייט “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה’ עמו” [דברים לב:ח-ט – “He established the borders of peoples according to the number of the children of Israel, for Hashem’s portion is His people”], און דאס איז אויך די פשט וואס ס’שטייט “אשר חלק ה’ אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ה’ לכם” [דברים ד:יט-כ – “which Hashem has apportioned to all peoples under the entire heaven, but you Hashem has taken for Himself”], אליינס, דירעקט, נישט דורך די מערכת השרים [מערכת השרים: the system of angelic ministers], “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” [דברים ד:כ – “and He took you out from the iron crucible, from Egypt”].
און דער רמב”ן זאגט דארט, אז דאס איז משמע [משמע: implies] אז ער האט אונז ארויסגענומען, און דא קום איך אן צום פשט אין יציאת מצרים [יציאת מצרים: the Exodus from Egypt], וואס דאס האב איך נישט געזען קלאר קיינער זאל זאגן, און דער באר מים חיים [באר מים חיים: a commentary on the Ramban] זאגט עס כמעט קלאר. ס’איז דא א שיינע ספר אויף שיטת הרמב”ן [שיטת הרמב”ן: the approach of the Ramban], ס’הייסט “יהודה ועמי”, ער ברענגט זייער שיין אראפ די ענין, און ער האט א פרק וועגן דעם, ס’שטייט “עם ישראל לעמים” שער ד’ פרק א’, אבער ער פרעגט אן אנדערע קשיא, ער רעדט נישט פון די ענין אז ס’זאל האבן געשען ביי יציאת מצרים. אבער לכאורה [לכאורה: seemingly], דער פסוק שטייט קלאר לויט ווי דער רמב”ן לערנט דעם פסוק, אז דאס איז די מעשה פון יציאת מצרים.
לוק, דער רמב”ן זאגט “כור הברזל” [כור הברזל: iron crucible] איז מרמז [מרמז: alludes] אויף די שר של מצרים, אז די בור של כללות די שבעים שרים וואס זיי פירן די אומות, ענדיג איז ארויסגענומען פון דארט, ארויסגענומען פון די כור הברזל ממצרים, כדי איר זאלט זיין עם נחלה [עם נחלה: a nation of inheritance], כדי איר זאלט זיין א נחלה. וואס מיינט נחלה? “חלק ה’ עמו”. אונז האבן נישט קיין חלק אין די שבעים שרים, אונז זענען באהאפטן צו השם, און אונז ווערן געפירט דורך גאט דירעקט, נישט דורך די שרים. דאס איז די מהלך.
אויב אונז פארשטייען אזוי, דארף מען קלאר מאכן אז ס’קומט אויס א חידוש נפלא ביותר [חידוש נפלא ביותר: an absolutely wondrous innovation], נישט אז אונז זאלן מחדש זיין [מחדש זיין: innovate], ווייל לויט די רמב”ן זיכער, און אפילו לויט די רמב”ן, די יציאת מצרים בעצמו ווייזט נישט גארנישט, ס’איז אפשר א גוטע ראיה, אבער באמת איז די השגחה [השגחה: divine providence] אלעמאל געווען. ניין, ווייל אפשר איז דא א געוויסע סארט השגחה. דא דארף מען טראכטן צו די ענין פון נישט זיין פון די שבעים שרים איז די זעלבע זאך ווי די ענין פון נסים נגלים [נסים נגלים: revealed miracles] וואס די רמב”ן זאגט. ס’קען זיין אז ס’איז די זעלבע זאך, ס’קען זיין אז נישט, מען דארף מעיין זיין [מעיין זיין: investigate]. ס’איז נאך א… ער האט אלעמאל פארשידענע “פרעימווארקס” וואס די רמב”ן רעדט, און מען דארף פארשטיין צו ס’איז די זעלבע זאך. ס’איז דא די סוגיא [סוגיא: topic] פון נסים נסתרים [נסים נסתרים: hidden miracles], ס’איז דא די סוגיא פון שבעים אומות [שבעים אומות: seventy nations], ס’איז דא נאך סוגיות, דארף מען מעיין זיין צו ס’איז די זעלבע זאך. אבער ס’איז זיכער אז ס’איז דא א גרויסע שייכות [שייכות: connection], זיכער אז די רמב”ן פארשטייט אז ס’איז דא א גרויסע שייכות צווישן די זאכן.
און דאס איז נישט חדש געווארן [חדש געווארן: became new], דאס איז געשען ביי יציאת מצרים. וואס איז, אין אנדערע ווערטער, וואס איז די אמת? אונז זענען נישט סתם אז זיי מאכן א טעות די גוים, “ויהי דעתך דיבוס ונידחת” [ויהי דעתך דיבוס ונידחת: “and your knowledge will be confused and rejected”]. אויב א איד דינט עבודה זרה, איז ער ווי נדחת [נדחת: rejected]. אבער א גוי דינט עבודה זרה, איז ער נישט קיין ווי נדחת. ס’פאסט. וויאזוי קען זיין אזוי? ס’פאסט אז ער זאל דינען עבודה זרה, ווייל זיין גאט איז טאקע יענער. א איד וואס דינט עבודה זרה איז ער אפגעשטויסן, ווייל ער איז “חלק ה’ עמו”. ווען איז געווען די חלק ה’ עמו? ביי מצרים.
פאר דעם, אויב די אידן האבן אין מצרים געדינט עבודה זרה, “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה” [הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה: “these serve idolatry and these serve idolatry” – from the Passover Haggadah], איז נישט געווען קיין טענות אויף זיי. זיי זענען טאקע געווען געפירט דורך די שר של מצרים אדער די שר של ישראל.
דאס איז א פראבלעם, ווייל איך מוטשע זיך אלעמאל אין די רמב”ן, ווייל אין ספר דניאל [ספר דניאל: the Book of Daniel] שטייט בפשטות [בפשטות: plainly] אז ס’איז דא א שר פון ישראל. וויאזוי קען די רמב”ן זאגן אז אידן האבן נישט קיין שר? אבער מען דארף זייער טיף אריינטראכטן אין די ענין, ס’איז דא א זייער טיפע זאך וואס איך קען נישט זאגן קלאר, איך ווייס נישט קלאר וואס גייט פאר מיט דעם. אבער על כל פנים שטייט גאנץ קלאר אז “מיכאל שרכם” [מיכאל שרכם: “Michael your prince” – Daniel 10:21], מיכאל בפשטות איז די שר פון ישראל. אזוי שטייט אין די זמירות [זמירות: Sabbath songs], “מיכאל שר ישראל”. ס’איז דאך א מפורש’ע פסוק [מפורש’ע פסוק: explicit verse]. ס’איז זייער שווער וואס די רמב”ן נעמט פון דעם אז אידן זענען למעלה מכל השרים [למעלה מכל השרים: above all the ministers]. אקעי, דאס איז א שאלה.
אבער על כל פנים, דאס איז וויאזוי די פאלק איז געשען, א זאך איז טאקע געשען. ס’קען זיין פאר דעם, די אידן אין מצרים, אז זיי זענען נישט געווען אין די לעוועל. “ויתאשם לו קח השם מקרא בארץ לא במצרים” [ויתאשם לו קח השם מקרא בארץ לא במצרים: unclear reference – possibly garbled]. פארדעם איז טאקע געווען ריכטיג און רעכט פארדינט די עובדי עבודה זרה.
וואס קומט דאך אויס אז יציאת מצרים איז נישט נאר אז ס’איז נתגלה געווארן [נתגלה געווארן: was revealed] אז די עובדי עבודה זרה מאכן א מיסטעיק, אדער אזוי ווי דער רמב”ם זאגט אז ס’איז נתגלה געווארן אז משה רבינו [משה רבינו: Moses our teacher] האט אויסגעלערנט אז ס’איז דא א גאט, אזוי ווי דער רמב”ן האט אויסגעלערנט, און אזוי ווייטער. נאר וואס, ס’האט זיך טאקע געטוישט, ס’האט זיך געטוישט עפעס אין די וועלט. ביז יעצט האט זיך די וועלט געפירט דורך מזלות [מזלות: constellations], דורך אומות, און אזוי ווייטער. יעצט פירט זיך עס דורך “כי חלק ה’ עמו”. פאר די אידן. פאר די גוים נישט, זיי זענען געבליבן וואו זיי זענען. אבער פאר די אידן איז געווארן א נייע שינוי אין די בריאה [בריאה: creation].
מכאן ואילך [מכאן ואילך: from here onward], יצאו ישראל מתחת שלטון הטבע ושבעת האומות [יצאו ישראל מתחת שלטון הטבע ושבעת האומות: Israel left from under the dominion of nature and the seventy nations], וואס איז אפשר די זעלבע זאך ווי טבע און אפשר נישט, אבער על כל פנים, דא רעדט ער די שפראך פון שבעת השרים, ונכנסו לחלק ה’ עמו [ונכנסו לחלק ה’ עמו: and they entered into “Hashem’s portion is His people”].
און אזוי לערנט טאקע דער רמב”ן פשט אין די פסוק “ובארץ יסתר תורתם” [ובארץ יסתר תורתם: unclear reference], אז די אומות האבן געזאגט “אשר תמשול בהם שרי מצרים, והאלוקים עקר חקם עליהם, והם נתגלו” [אשר תמשול בהם שרי מצרים, והאלוקים עקר חקם עליהם, והם נתגלו: unclear reference]. אזוי טייטשט דער רמב”ן. “ואקח אתכם לי” [ואקח אתכם לי: “and I took you for Myself”] מיינט די זעלבע זאך ווי “ואבדיל אתכם מן העמים” [ואבדיל אתכם מן העמים: “and I separated you from the peoples” – Leviticus 20:26]. ס’מיינט אלץ אז ענק גייען נישט זיין נתונים תחת שלטון השרים [נתונים תחת שלטון השרים: given under the dominion of the ministers], איך גיי ענק פירן דירעקט.
ס’איז גאנץ קלאר פון די רמב”ן אין די פלעצער אז דאס איז טאקע געשען בשעת יציאת מצרים [בשעת יציאת מצרים: at the time of the Exodus]. איך האב נאך צוויי ראיות אז דאס איז דער רמב”ן’ס פשט אין יציאת מצרים.
קודם כל, אין איין פלאץ וואס מ’קען עס טרעפן, ס’איז אפשר א שוואכערע ראיה, אבער אז ער ברענגט עס אליין זעט עס אויס א גוטע ראיה, טאקע פון בלעם [בלעם: Balaam]. וואס זאגט בלעם? “אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל” [במדבר כג:כב-כג – “God who brought them out of Egypt is like the lofty horns of the wild ox for them. For there is no divination in Jacob and no sorcery in Israel; at this time it is said to Jacob and Israel what God has wrought”].
זאגט דער רמב”ן אויף דעם, “כי לא נחש ביעקב” [כי לא נחש ביעקב: “for there is no divination in Jacob”], פארוואס? און ס’זעט אויס אז דאס איז וואס ער וויל מסביר זיין. יא, “אל מוציאם ממצרים”, דער אייבערשטער האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים, און פון יעצט זענען די אידן נישט נתונים תחת אומות. פארוואס דא נחש און קסם [נחש און קסם: divination and sorcery]? דער רמב”ן איז מסביר אין פרשת שופטים [פרשת שופטים: the Torah portion of Shoftim] ביי “תמים תהיה” [תמים תהיה: “you shall be wholehearted” – Deuteronomy 18:13], אז נחש און קסם איז אלץ די פירות פון די שרים, פון די מלאכים [מלאכים: angels], פון די זאכן. זיי קענען מאכן כישוף [כישוף: sorcery], זיי קענען מאכן פארשידענע זאכן, זיי ארבעטן. דאס איז דאך די גאנצע זאך, זיי ארבעטן. פארוואס זיי ארבעטן? אבער אויב איז דא “ויתאשם לו קח השם”, ארבעט עס נישט.
נאכדעם וואס “אל מוציאם ממצרים”, זאגט בלעם, ארבעט נישט “נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. פארוואס? “כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל” [כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל: “at this time it is said to Jacob and Israel what God has wrought”], זיי רעדן דירעקט מיט גאט. קען מען נישט מאכן קיין ברכות הנקללות [ברכות הנקללות: curses], קען מען נישט מאכן קיין די אלע מעדזשיק, קען מען נישט מאכן די עבודה זרה. דאס איז נאך א זייער שיינע ראיה אז יציאת מצרים, עט ליעסט עס ווייזט די ענין פון אז דער אייבערשטער פירט דיר אליין.
און דאס איז בעצם, אויב מ’גייט צוריק, גייט מען באמת אין א געוויסן זין צוריק צו וואס דער רמב”ן לערנט אפילו פשטות אין יציאת מצרים. יא, עס ווייזט השגחה. דא זאגן מיר א נייע חידוש, דער עולם כאפט נישט דאס אלעמאל וואס מ’לערנט דעם רמב”ן אין פרשת בא [פרשת בא: the Torah portion of Bo], ווייל דער רמב”ן, וואס דאס האבן מיר שוין געלערנט אפאר מאל, אז דאס איז אמת אז ס’איז נישט אינגאנצן די פשטות אזוי, ס’איז נישט אלעמאל אזוי, ס’איז נאר אזוי פאר אידן, ס’איז נאר אזוי פאר צדיקים [צדיקים: righteous people], אמאל זאגט דער רמב”ן נאך, אמאל זאגט ער פאר צדיקים, אדער ווייטער. אבער ס’איז זיכער אז ס’איז א חידוש פון די בריאה וואלט געווען אזוי.
יציאת מצרים איז נישט נאר א ראיה אז שם השם יוכל לעשות נסים [שם השם יוכל לעשות נסים: the Name of God can perform miracles], מ’גייט זען אז ער קען, אז ער קען, ער קען דאך פאר יעדן, און פונקט האט ער אויסגעוועלט נאר צו מאכן פאר די אידן, אבער ער קען קענען פאר יעדן. אקעי, דאס איז אמת, אבער אויכעט, ס’איז טאקע געשען דעמאלט, טאקע געשען דעמאלט, יציאת מצרים, די חידוש אז די אידן ווערן געפירט על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו [על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו: by the Holy One Blessed Be He Himself], נישט על ידי מלאך [על ידי מלאך: by an angel], נישט על ידי שליח [על ידי שליח: by an emissary]. יא, דאס איז אפשר דער רמז [רמז: hint] פון דעם שטיקל פון די הגדה [הגדה: the Passover Haggadah], און אזוי ווייטער.
און דאס איז טאקע די זעלבע זאך פון וואס מ’לערנט, אבער נישט פשט אזוי ווי מ’האט געלערנט פריער אז ס’איז נאר א ראיה און א זכרון [זכרון: remembrance] פאר די ענין פון חידוש העולם [חידוש העולם: creation of the world]. און אז ס’איז אן אנדערע ווערטער… עס שטימט נישט אזוי גוט, ווייל דער רמב”ן זאגט א גאנצע תורה וועגן שבת [שבת: the Sabbath] איז זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus] וועגן דעם. ווייל חידוש העולם לערנט אונז נישט דאס, אוודאי טעארעטיש לערנט עס דאס. אבער יציאת מצרים לערנט מער ווי שבת, לערנט מער ווי חידוש העולם. מ’קען נישט זאגן, אפשר איז דאס טאקע די פשט, ווייל דעמאלט דארף מען זאגן בשבת יציאת מצרים, נישט גענוג צו זאגן חידוש העולם, און איז די זעלבע זאך. און וואס, לויט דעם רמב”ן איז ביידע די זעלבע זאך, פארוואס זאגט ער ביידע מאל?
ניין. חידוש העולם זאגט אז טעארעטיש קען דער אייבערשטער מאכן וואס ער וויל. יציאת מצרים זאגט אז ער האט געטון וואס ער ווילט, און ער האט אויסגעוועלט די גרופע פאלק, די אידן, און זיי פירט ער טאקע דירעקט אליינס, אזוי ווי ער וויל, נישט לפי מערכת החוקים והשרים [לפי מערכת החוקים והשרים: according to the system of laws and ministers], אזוי ווי ער טוט פאר אלע גוים, און אזוי ווי ער טוט טאקע פאר אלע גוים, ווייל אזוי וויל ער פאר זיי אויכעט.
און יעצט נאך איין ענין, דאס איז טאקע נישט אין דעם רמב”ן, אבער דער רבינו בחיי [רבינו בחיי: Rabbeinu Bachya], רבינו בחיי בן אשר אין זיין פירוש על התורה [פירוש על התורה: commentary on the Torah], וואס כידוע [כידוע: as is known] גייט ער זייער שטארק אין די שיטות פון רמב”ן, בפרט [בפרט: especially] ווען ער גייט על דרך הקבלה [על דרך הקבלה: according to the way of Kabbalah], ס’איז א געוואלדיגע פירוש ווער ס’וויל פארשטיין דעם רמב”ן’ס קבלה, דער רמב”ן’ס פנימיות [פנימיות: inner dimension] צו קוקן אין דעם ספר. און רבינו בחיי, רבינו בחיי אין זיין פירוש אין פרשת ישראל, זאגט ער טייטשט ער ממש אזוי, און ער ברענגט טאקע דעם זעלבן פסוק. און ס’איז זיכער אז דער רמב”ן וואלט אויך אזוי געטראכט. דער רמב”ן איז נישט אלעמאל מאריך [מאריך: elaborate] וואס ס’איז טאקע זיין דרוש [דרוש: interpretation], אבער ס’איז גאנץ זיכער אז
ס’איז א געוואלדיגע פירוש ווער ס’וויל פארשטיין דער רמב”ן’ס קבלה, דער רמב”ן’ס פנימיות, צו קוקן אין דעם ספר. און רבינו בחיי, האט רבינו בחיי אין זיין פירוש אין פרשת יתרו, זאגט ער טייטשט אים ממש אזוי, און ער ברענגט טאקע דעם זעלבן פסוק, און ער איז זיכער אז דער רמב”ן וואלט אויך אזוי געטראכט, דער רמב”ן איז נישט אלעמאל מאריך וויאזוי עס איז טאקע זיינע דרושים, אבער ס’איז גאנץ זיכער אז דאס עולה בקנה אחד [עולה בקנה אחד: איז קאנסיסטענט] מיט שיטת הרמב”ן [שיטת הרמב”ן: דעם רמב”ן’ס שיטה].
און ער זאגט אז וואס דאס טייטשט “אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” [אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים: וואס איך האב דיך ארויסגענומען פון לאנד מצרים פון הויז פון שקלאפן], טייטשט ער, זאגט ער אז ס’איז א טייטש אז “בית עבדים” [בית עבדים: הויז פון שקלאפן] מיינט “מבית האסורים המלאכים שהם עבדים של הקדוש ברוך הוא” [מבית האסורים המלאכים שהם עבדים של הקדוש ברוך הוא: פון הויז פון די געפאנגענע מלאכים וואס זיי זענען שקלאפן פון דעם הייליגן, געבענטשטן איז ער]. דער אייבערשטער האט ארויסגענומען די אידן פון די מערכת המזלות [מערכת המזלות: דער סיסטעם פון די מזלות/שטערן], וואס זיי זענען נאר עבדים [עבדים: שקלאפן], זיי האבן נישט קיין כח עצמי [כח עצמי: אייגענע כח]. און ער זאגט “כי ירמוז הוציא את ישראל מן הרשות הנתונה למצרים מן משפט הכוכבים, לולי השם שהשפיל כוחם והוציאם בדרך נס” [כי ירמוז הוציא את ישראל מן הרשות הנתונה למצרים מן משפט הכוכבים, לולי השם שהשפיל כוחם והוציאם בדרך נס: ווייל עס איז מרמז אז ער האט ארויסגענומען ישראל פון דער רשות וואס איז געגעבן געווארן צו מצרים פון דעם משפט פון די שטערן, אויסער השם וואס האט דערנידעריקט זייער כח און האט זיי ארויסגענומען דורך א נס].
און דאס טייטשט “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” [ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים: און ער האט אייך ארויסגענומען פון דעם אייזערנעם שמעלצאויוון פון מצרים]. דאס הייסט, ער ווייזט, עס שטייט נישט אינגאנצן וואס איך האב געוואלט אז עס זאל שטיין, אבער לכאורה מיינט ער אויך דאס, אדער מען קען לכאורה לערנען דאס אויך. איך האב געמאכט א גרויסע חשבון מיט דעם רמב”ן פון כור הברזל [כור הברזל: אייזערנער שמעלצאויוון]. עס איז דאך לכאורה סתם, אז לפי די משפט הכוכבים [משפט הכוכבים: דעם משפט פון די שטערן] האבן אידן געזאלט בלייבן אין מצרים, און דער אייבערשטער האט צעבראכן די בריח התיכון [בריח התיכון: די מיטלסטע ריגל].
אבער איך זאג נאכמער, אז דא האט דער אייבערשטער טאקע מחדש געווען [מחדש: באשאפן א חידוש] אז די אידן זענען למעלה פון בריח התיכון, די אידן זענען טאקע חלק אלוקה ממעל [חלק אלוקה ממעל: א חלק פון גאט פון אויבן]. און דאס איז די טייטש כור הברזל. ער זאגט דאס די פשט, ווייל פארוואס שטייט נישט “ויוציא אתכם ממצרים מכור הברזל”? פארוואס איז כור הברזל אויף מצרים? נאר כור הברזל איז מרמז אויף די שר העליון [שר העליון: דער הויכער ענגל/שר]. אדער ווייל ס’איז געווען ראויים לתוך פולחן [ראויים לתוך פולחן: געפאסט אין דער דינסט] זיי זאלן זיין כלי כור הברזל [כלי כור הברזל: א געפעס פון דעם אייזערנעם שמעלצאויוון]. מען קען זאגן פשוט אז די כור הברזל איז מרמז אויף די שרים העליונים [שרים העליונים: די הויכע ענגלען/שרים], און דאס גיבט נאכדעם די מוציא ממצרים [מוציא ממצרים: ארויסנעמען פון מצרים], אזויווי עס שטייט “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה” [יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה: השם וועט באזוכן דעם צבא פון די הויך אין די הויך און די מלכים פון דער ערד אויף דער ערד]. קודם איז צעברעכט מען דעם מצרים, דער שר העליון, וואס דאס איז די כור הברזל, דאס הייסט די שבעים אומות [שבעים אומות: זיבעציק אומות], און נאכדעם די ישראל.
איז דאס איז דער רמב”נ’ס פשט, די צווייטע זאך פון רמב”ן. נישט נאר אז ס’איז דא השגחה פרטית [השגחה פרטית: אינדיווידועלע השגחה] און אזוי ווייטער, נאר אז ס’איז טאקע געשען א חידוש [חידוש: א נייע באשאפונג] ביי יציאת מצרים [יציאת מצרים: דעם ארויסגיין פון מצרים], אז ס’איז געווארן די אידן ארויס פון די שילטן האשרים [שילטן האשרים: די קאנטראל פון די שרים].
ווייל דא איז דא, מיר דארפן נאר געדענקען איין הערה, ווייל לכאורה, איך האב געזען דער מענטש פרעגט אביסל אן אנדערע הערה, ענליך, ס’שטייט דאך לכאורה ביי דור הפלגה [דור הפלגה: דער דור פון דער צעטיילונג], “בהנחל עליון” [בהנחל עליון: ווען דער העכסטער האט צעטיילט], רעדט מען דאך פון דור הפלגה. איז ווען איז עס געשען? ביי דור הפלגה? איז עס געשען אין מצרים? ער פרעגט אפילו נאך מער, ס’איז משמע אביסל אז ס’איז געשען ביי בריאת העולם [בריאת העולם: די באשאפונג פון דער וועלט], פאר די שונאס… שונאס איז אפשר א שטיקל דיוק? איך ווייס נישט צו ס’איז ממש א דיוק, ווייל אפילו אין “בהנחל עליון” גייט ער דאך אן צו רעדן בעצם פון מצרים, “ויתיצב גבולות עמים למספר בני ישראל” [ויתיצב גבולות עמים למספר בני ישראל: און ער האט געשטעלט די גרעניצן פון די פעלקער לויט דער צאל פון די קינדער פון ישראל]. וואס הייסט? וואו האט מען געטראפן טאקע די גוים עליון [גוים עליון: די אומות געגעבן צו די הויכע], און די חלקים שמים [חלקים שמים: די חלקים פון הימל], טאקע ביי די מדבר [מדבר: מדבר]? דעמאלטס זענען געווארן די חלקים? איז נישט אזוי מוכרח.
מ’קען אלעמאל זאגן אז ס’איז געווען א הכנה [הכנה: פארגרייטונג], דעמאלטס איז עס געווען במחשבה [במחשבה: אין געדאנק], נאכדעם איז עס געווארן במעשה [במעשה: אין מעשה]. ס’איז זיכער אז אביסל אזוי ארבעט דאך די סדר התורה [סדר התורה: די סדר פון דער תורה], די מעשה אבות סימן לבנים [מעשה אבות סימן לבנים: די מעשים פון די אבות זענען א סימן פאר די קינדער], און אזוי ווייטער. אדער וואלט מען געזאגט אזוי ווי דער רמב”ם, אז מעשה גייט לפחות, אז ענדליך האט אברהם אבינו [אברהם אבינו: אונזער פאטער אברהם] געהאט די לעוועל, אבער נישט, ס’איז נישט געווען קלאר. אדער קען מען זיך ווייטער צוריקקאנעקטן מיט דער ענין פון אל שדי [אל שדי: דער נאמען פון גאט “אל שדי”] און שם הוי”ה [שם הוי”ה: דער נאמען פון גאט הוי”ה], אז וואס? אז אברהם אבינו איז טאקע געווען דאס, אבער ס’איז נישט געווען, ווי דער רמב”ן זאגט, נישט געווען פון א גאנצע אומה. ממילא הייסט עס נאך אלץ א דין פון נסים נסתרים [נסים נסתרים: פארבארגענע נסים]. ס’איז נישט געווען קלאר, דאס זאל זיין א גאנצע אומה. איז טאקע נתחדש געווארן [נתחדש: באשאפן געווארן א חידוש] ביי יציאת מצרים. אבער סוף סוף, ס’זעט אויס אזוי קען מען זאגן, ס’איז זיכער דא עפעס א יציאת מצרים שפילט א ראלע אין די מעשה.
אגב, מ’קען זאגן, און דאס דארף מען געדענקען, מ’קען זאגן אז די אידן זענען געווען אידן אין מצרים אויך. ניין, מצרים וואלטן זיי נישט געווען, על פי רוב [על פי רוב: לויט דער רוב] נישט די גאנצע, נישט די גאנצע פאלק, אפשר נאר די צדיקים [צדיקים: געראכטע]. מ’קען זאגן פארשידענע טעכנישע חילוקים [חילוקים: אונטערשיידן] צו מסביר זיין [מסביר זיין: דערקלערן], כאילו אויב מ’פארגרייט נאך דאס וואס מ’האלט, וואס איז געווען ביי בריאת העולם, וואס איז געווען ביי דור הפלגה, וואס איז געווען… איך ווייס נישט פונקטליך אויב מ’דארף עס מיישב זיין [מיישב זיין: אויסגלייכן], אדער ס’איז אלעס סטעפס פון די זעלבע ענין, אז ס’איז אלעס לעוועלס פון די זעלבע ענין. אבער ס’איז זיכער אז אין די רמב”ן’ס וועג איז דאס א גרויסע מעסעדזש, נישט א מעסעדזש, ס’איז טאקע א מעשה שהיה ביציאת מצרים [מעשה שהיה ביציאת מצרים: א מעשה וואס איז געשען ביי יציאת מצרים], שהוציאנו מעבדות לחירות אמת [שהוציאנו מעבדות לחירות אמת: וואס האט אונז ארויסגענומען פון שקלאפעריי צו אמת’דיגע פרייהייט], לחירות שרי אמת [לחירות שרי אמת: צו פרייהייט פון אמת’דיגע שרים], נישט נאר לחירות אמת. און דאס איז טאקע א רוחניות’דיגע זאך, אן עצמיות’דיגע זאך, וואס מ’קען נאך אלץ רעדן.
טאקע געשען דעמאלטס. ס’איז אזא פייער רוחניות’דיגע זאך, און ס’איז טאקע געשען. ס’איז טאקע געשען. פאר א טאג פאר דעם האבן די אידן געדארפט גיין דורך די טומאה של מצרים [טומאה של מצרים: די אומריינקייט פון מצרים], און א טאג נאכדעם זענען זיי געווען, קענען זיי גיין גלייך צו גאט.
יעצט, דער רמב”ן, האב איך געזאגט, ס’איז… מ’קען שטופן ארויף און אראפ ווי מ’וויל. דו עפנסט א ספר אזוי, כמעט יעדע פלאץ וואו ער רעדט פון יציאת מצרים, אין פרשת צו, אין פרשת אמור, אין פרשת בא, כמעט יעדע מאל רעדט ער וועגן דעם אז אין מצרים, די אידן זענען ארויסגעגאנגען, דאס איז זיין לשון, אז אין דעם איז ער מרמז טויזנט זאכן, ער איז מרמז די ענין פון חמץ [חמץ: געזויערטס], און ס’אלעס רמזים [רמזים: רמזים] אויף די זעלבע זאך. די נקודה וואס דער זוהר [זוהר: דער זוהר] זאגט די גאנצע צייט, אז די אידן אין מצרים זענען געווען תחת רשות הסטרא אחרא [תחת רשות הסטרא אחרא: אונטער דער רשות פון דער אנדערע זייט]. אין אנדערע ווערטער זאגט ער, תחת רשות השבעה מסרים [תחת רשות השבעה מסרים: אונטער דער רשות פון די זיבן שרים]. אין פרשת שמות זאגט ער עס אזוי קלאר אין דעם נוסח, תחת רשות השבעה מסרים. און שפעטער זענען זיי ארויסגעגאנגען, און דאס איז די עיקר יציאת מצרים [עיקר יציאת מצרים: דער הויפט-ענין פון יציאת מצרים], מ’איז ארויסגעגאנגען פון די עבודה זרה [עבודה זרה: עבודה זרה].
“משכו ידיכם מעבודה זרה” [משכו ידיכם מעבודה זרה: ציט אייערע הענט פון עבודה זרה] מיינט נישט נאר מ’האט נישט געדארפט דינען עבודה זרה, אזוי ווי דער רמב”ם האט געזאגט, מ’האט נעבעך געהאט טויזנט מיני עבודה זרה. ניין, מ’איז טאקע געווארן אויס עבודה זרה. דאס הייסט, מ’איז טאקע געווארן ארויס פון ארץ ישראל [ארץ ישראל: לאנד ישראל], און דעמאלטס האט דער אייבערשטער מרומם געווען [מרומם: דערהויבן] די אידן העכער פון די מדרגות [מדרגות: לעוועלס] פון די שבע אומות [שבע אומות: זיבן אומות], פון די שבעה שרים [שבעה שרים: זיבן שרים]. און דאס איז די ענין פון מ’עסט נישט קיין חמץ. דער חמץ איז מרמז אויף די עבודה זרה. וכן וכן [וכן וכן: און אזוי ווייטער], איז דא דער זוהר דארשנ’ט [דארשנ’ט: דארשנט], “השמר לך פן תאכל חמץ” [השמר לך פן תאכל חמץ: היט זיך אז דו זאלסט נישט עסן חמץ], איז חג המצות תשמור [חג המצות תשמור: דעם יום טוב פון מצות זאלסטו היטן], אז פון חג המצות ווייסטו אז זיי זענען נישט אן היימישע סחורה [סחורה: סחורה]. וכולי וכולי [וכולי וכולי: און אזוי ווייטער], נאך אסאך דרושים [דרושים: דרשות]. מ’וועט לערנען אזוי, בעזרת השם [בעזרת השם: מיט גאטס הילף], לפי דרכי [לפי דרכי: לויט מיין וועג], וועט מען זען אסאך זאכן, ווייל אזוי גייט זייער קלאר מיט דעם וועג, אז ס’איז טאקע געווען ברשות הסטרא אחרא באמת [ברשות הסטרא אחרא באמת: אין דער רשות פון דער אנדערע זייט אמת] די אידן אין מצרים, און זיי זענען ארויס. ביי יציאת מצרים איז טאקע געשען די אמת’דיגע זאך, אז זיי זענען ארויס פון די שבעה שרים, וואס דאס איז די ענין פון “חלק ה’ עמו” [חלק ה’ עמו: דער חלק פון השם איז זיין פאלק].
יעצט, דארף מען געדענקען, אזוי ווי איך זאג, דאס זענען דא דריי אנדערע בילדער, דריי אנדערע ווערטער, וואס לכאורה אלעס דרייט זיך ארום די זעלבע זאך. איך ווייס, און מ’דארף עס מיישב זיין, אבער דער רמב”ן, אבער דאס דארף מען געדענקען, איז זייער קלאר, ס’איז דא דער מושג [מושג: קאנצעפט] פון שבעה מסרים, פון “חלק לכל העמים” [חלק לכל העמים: א חלק פאר אלע די פעלקער], “חלק ה’ עמו”. איז דער מושג… נאכדעם איז דא א צווייטע מושג וואס דער רמב”ן רעדט, דער מושג פון רצון [רצון: ווילן], וואס ער רופט חידוש עולם [חידוש עולם: באשאפונג פון דער וועלט], דער מושג פון השגחה פרטית [השגחה פרטית: אינדיווידועלע השגחה], השגחה על הצדיקים בפרטות [השגחה על הצדיקים בפרטות: השגחה אויף די צדיקים אין פרטות], השגחה על ישראל בפרטות [השגחה על ישראל בפרטות: השגחה אויף ישראל אין פרטות], ווייל דאך לויט די וואס מאכן השגחה פרטית, איז דאך דא שכר ועונש [שכר ועונש: שכר און שטראף], איז דאך דא רצון. איז דאס איז אן אנדערע שפראך, קען מען זאגן שפה נומער צוויי [שפה נומער צוויי: שפראך נומער צוויי], וואס איז דא אין דער רמב”ן’ס וועלט פאר די ענין.
די דריטע שפראך איז דא די ענין פון “אל שדי” [אל שדי: דער נאמען פון גאט “אל שדי”] און “שמי הוי”ה” [שמי הוי”ה: מיין נאמען הוי”ה], וואס דער רמב”ן איז מקשר [מקשר: פארבינדט] צו די ענין, ער זאגט אז “אל שדי” ווייזט אויף נסים נסתרים [נסים נסתרים: פארבארגענע נסים] וואס דער אייבערשטער האט געטון פאר די אבות [אבות: פעטער], און “שמי הוי”ה” ווייזט אויף די הנהגה הגלויה [הנהגה הגלויה: אפענע פירונג] פון השגחה. דאס איז די זעלבע זאך ממש, אבער עס איז אן אנדערע נוסח פון די זעלבע זאך. “אל שדי” איז דאך נסים נסתרים. סאו מ’דארף פרובירן צו פארענטפערן די אלע זאכן, פונקטליך מאכן יעדע זאך א מקומה [מקומה: פלאץ], וואס איז יעדע נוסח, וואס איז יעדע דרש [דרש: דרשה], וואס ער געבט ארויס. אבער אלע חלקים [חלקים: טיילן] פון די פאזל הייבן זיך אן צוזאמצוקומען אין די ענין, און דאס איז יציאת מצרים, וואו די נייע וועג, “ואסרתי אתכם לי לעם” [ואסרתי אתכם לי לעם: און איך וועל אייך פארבינדן צו מיר פאר א פאלק], דעמאלטס האבן די אידן פארלוירן די שבועה [שבועה: שבועה], מ’האט זיי אריינגעפירט אין א נייע דרך פון סוד האמת [סוד האמת: דער סוד פון דער אמת].
דאס איז אלץ וואס איך האב גערעדט אביסל בדרך אגב [בדרך אגב: ביידערהאנד] וואס ער שטייט, צו מסביר זיין וואס דאס מיינט, וויאזוי דאס קען צו מיינען בכלל, איז נאך א גאנצע דזשאב. מ’דארף קענען אריינקלערן צו מאכן סענס פון דעם, וואס מיינט עס אז ס’איז דא סוד האמת, וואס מיינט עס. דאס איז א שמועס מער פון וואס איך קען טון היינט אין די קאנטעקסט, אבער דאס איז זיכער א זאך וואס מ’דארף טון. סתם זאגן סוד האמת וכו’ וכו’ איז נישט גענוג. אויב איינער פארשטייט עס, פארשטייט ער עס, אבער לפחות למאן דסייכל [למאן דסייכל: פאר דעם וואס פארשטייט] דארף דאס נאך א גרויסע פירוש לפירושו [פירוש לפירושו: א פירוש אויף דעם פירוש] צו אביסל משכיל זיין [משכיל זיין: פארשטענדיק זיין] וואס דאס קען בכלל מיינען, וויאזוי מ’קען עס נאכדעם פארשטיין. אבער על כל פנים [על כל פנים: אויף יעדן פאל], האבן מיר אפגעטון נאך איין גרויסע הבהרה [הבהרה: קלארשטעלונג] אין די מהלך [מהלך: גאנג].
—
יציאת מצרים האט צוויי מדריגות פון באדייטונג:
רמה ראשונה – פראקטיש/גופנית: מען איז ארויס פון מצרים, מען איז פריי, מען דאנקט דעם אייבערשטן – „ברוך הנותן” (רמב”ם’ס לשון). דאס איז פשוט’ע הכרת הטוב פאר א גשמיות’דיגע הצלה.
רמה שניה – טעאלאגיש/אינטעלעקטועל: עס ליגט א טיפערע מעסעדזש אין יציאת מצרים וואס דארף אויסגעפארשט ווערן. די ערשטע דור האט נישט געדארפט אנאליזירן „וואס מיינט יציאת מצרים” – זיי האבן עס דערלעבט. אבער מיט דער צייט, ווערט די טיפערע פראגע אלץ וויכטיגער.
—
שבת האט צוויי באזונדערע טעמים:
– חידוש העולם (זכר למעשה בראשית) – א דעת/שכל’דיגע מדריגה: שבת ווייזט אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט. דאס איז „שבת עליון.”
– זכר ליציאת מצרים – א גופניות’דיגע/פראקטישע מדריגה: אין מצרים האט מען נישט געקענט רוען (עבדות), און יעצט רוט מען – דאס איז א סימן אז מען איז פריי. דאס איז „שבת תחתון.”
וויכטיגער חילוק: ביים רמב”ם ווייזט יציאת מצרים אליין נישט אויף חידוש העולם. דאס זענען צוויי באזונדערע בחינות.
ווען א מענטש רוט שבת – וויאזוי זעט מען דערפון אז מען איז ארויס פון מצרים? א מענטש קען רוען סתם פאר זיין גוף’ס וועגן! „כי יתכן שינוח אדם במלאכתו בעבור מנוחת גופו” – בלויזע מנוחה איז קיין ראיה נישט אויף יציאת מצרים.
> [מעטאדאלאגישע צד-הערה:] ווען מענטשן מיינען זיי האבן א „גוטע קשיא” אויפ’ן רמב”ם, איז עס אפט נאר א קשיא לפי דעם רמב”ן’ס וועלט-בילד, נישט לפי דעם רמב”ם’ס אייגענע הנחות. ווען מען לעבט אין דעם רמב”ם’ס סיסטעם, מיט אלע זיינע כללים, פאלט די קשיא אוועק.
דער ריטב”א פארשטייט דעם רמב”ן’ס קשיא אזוי: בזמן יציאת מצרים – יענע ערשטע שבת – האט מנוחה טאקע קלאר געוויזן אז מען איז ארויס פון עבדות. אבער היינט, אזויפיל יארן שפעטער, זעט מען עס שוין נישט.
דער ריטב”א פארענטפערט: דאס איז קיין קשיא נישט לפי דעם רמב”ם, ווייל דער רמב”ם’ס שיטה אין מורה נבוכים איז אז אסאך מצוות האבן טעמים וואס זענען געווען מער אקטועל אין דער צייט פון מתן תורה – קרבנות (וואס שפיגלט אפ דעם דעמאלטיגן מנהג), יבום, א.א.וו. – און מען איז ממשיך זיי אויך ווען דער אריגינעלער קאנטעקסט איז נישט מער דא. דאס איז דער רמב”ם’ס גאנצע דרך אין טעמי המצוות.
[קאונטער-פראגע וואס בלייבט אביסל אפן:] דער זעלבער קשיא גילט דאך אויך פאר חידוש העולם! ווען א מענטש רוט שבת – וויאזוי זעט מען דערפון אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט? מען דארף דאך אויך זאגן קידוש, דערקלערן עס. פארוואס איז דער רמב”ן’ס קשיא שטערקער ביי יציאת מצרים ווי ביי חידוש העולם?
—
יציאת מצרים און חידוש העולם זענען איין זאך. ממילא איז שבת פון יציאת מצרים אויך די דעת-שבת, די רוחניות’דיגע שבת. עס איז נישט דא צוויי באזונדערע שבתים – „היא יציאת מצרים, היא חידוש העולם.”
ווייל ביים רמב”ן מיינט חידוש העולם בעיקר: חידוש העולם ברצון – דער אייבערשטער האט א רצון, ער קען מאכן נסים, ער קען מאכן השגחה פרטית, ידיעה, נבואה. דער „רצון” איז דער עיקר. יציאת מצרים (מיט אירע נסים) ווייזט דירעקט אויף דעם רצון, ממילא ווייזט עס אויך אויף חידוש העולם.
ביים רמב”ם מיינט חידוש העולם בעיקר: דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט – אז די וועלט קומט פון א סיבת הסיבות, א מחויב המציאות. יציאת מצרים ווייזט אפשר אז דער אייבערשטער איז משגיח בעולם, אבער נישט אז עס איז דא א גאט וואס האט באשאפן די וועלט. דאס קען מען נאר לערנען פון תורה, שכל, משה רבינו – נישט פון נסים אליין.
ממילא מוז דער רמב”ם טיילן צווישן יציאת מצרים (גופניות’דיגע מדריגה) און חידוש העולם (דעת-מדריגה) – זיי זענען נישט די זעלבע זאך.
| | רמב”ם | רמב”ן |
|—|—|—|
| שבת – יציאת מצרים | גופניות’דיגע מנוחה (פראקטיש) | = חידוש העולם |
| שבת – חידוש העולם | דעת/שכל (באזונדערע מדריגה) | = יציאת מצרים |
| צוויי שבתים? | יא – צוויי באזונדערע בחינות | ניין – איין שבת |
| נסים ווייזן אויף חידוש העולם? | נישט דירעקט | יא, דורך רצון ה’ |
| חידוש העולם מיינט | סיבת הסיבות / מחויב המציאות | רצון, השגחה, ידיעה, נבואה |
—
אברהם אבינו האט אויסגעלערנט דעם אמת – אז ס’איז דא א סיבה ראשונה, א מחויב המציאות – פאר יצחק, יעקב, ביז אין מצרים. אין מצרים אבער האבן די אידן כמעט אינגאנצן פארגעסן דעם עיקר. רוב פון כלל ישראל האט געדינט עבודה זרה, חוץ פון שבט לוי.
> [צד-באמערקונג:] אין תורה זעט מען נישט די גייסטיגע ירידה – מ’זעט בלויז גשמיות’דיגע צרות. די ירידה ברוחניות שטאמט פון מדרשי חז”ל און דעם רמב”ם’ס פשט. ראשונים (רמב”ן און אנדערע) האבן שוין געפרעגט אויף דעם רמב”ם: ווי קען מען זאגן אז די אידן האבן קוים געגלייבט אין גאט, ווען זיי האבן דאך אלעמאל געגלייבט?
פון נסים לערנט מען גאָרנישט – נישט אז ס’איז דא א גאט, נישט אז די תורה איז אמת. מ’קען אלעמאל טראכטן אז עס איז כישוף. כהגדרה קען א נס נישט זיין א ראיה – נישט בלויז א שוואכע ראיה, נאר בעצם אוממעגליך אלס ראיה.
דער איינציגער וועג צו וויסן אז ס’איז דא א גאט איז דורך שכל – דורך דעם וואס משה רבינו האט אויסגעלערנט: „אהיה אשר אהיה” = מחויב המציאות. דאס איז געקומען דורך משה’ס שליחות און מעמד הר סיני, נישט דורך די נסים אליין.
לויט דעם רמב”ם: אין דער וועלט האט זיך גאָרנישט געטוישט. ס’האט זיך געטוישט אין דעת בני אדם – מענטשן האבן געהאט א טעות (עבודה זרה, ווי נמרוד, ווי פרעה), און משה רבינו האט צוריק אויפגעוועקט די אמונה/ידיעה פון אברהם אבינו’ס צייט. „ושולח לנו משה” – דאס איז די עיקר מעשה פון יציאת מצרים.
—
אויך לויט דעם רמב”ן האט זיך באמת גאָרנישט געטוישט אין הנהגת השם ביי יציאת מצרים. דער אייבערשטער האט אלעמאל געהאט רצון, השגחה, שכר ועונש. נאר מענטשן האבן נישט געזען – ווייל נסים נסתרים (ווי ביי אברהם, „אל שדי”) זעט מען נישט. די נסים מפורסמים פון יציאת מצרים האבן בלויז אנטפלעקט וואס איז שוין אלעמאל געווען אמת.
דער רמב”ן’ס פיר עיקרים וואס מ’לערנט פון יציאת מצרים (סוף פרשת בא – „כל פינות התורה”):
1. חידוש העולם
2. ידיעת הבורא
3. השגחה
4. נבואה
פלוס: דער אייבערשטער העלפט, „עוזר רצונו,” „עושה עבדים לחירות,” זכות אבות, חפץ בבני ישראל.
דער רמב”ם לערנט דאס נישט פון די נסים פון יציאת מצרים, נאר פון די תורה/ידיעות וואס משה רבינו האט געלערנט. דער רמב”ן לערנט עס דווקא פון די נסים מפורסמים אליין – ווייל א נס מפורסם ווייזט קלאר אז דער אייבערשטער האט רצון און השגחה.
—
> [מעטאדאלאגישע צד-הערה וועגן רמב”ן’ס צוגאנג:] דער רמב”ן האט אלעמאל צוויי מדריגות פון ערקלערן זאכן – איין חלק וואס די מקובלים (תלמידי רמב”ן, זוהר) באטאנען, און אן אנדער חלק וואס שטייט אין פשט. מ’דארף אלעמאל קענען מיישב זיין ביידע צוזאמען. דער רמב”ן איז א מייסטער פון „ישוב השקולות” – ער ברענגט צוזאם פארשידענע וועגן פון טראכטן.
—
משה רבינו דערקלערט דעם חילוק צווישן אידן און גוים – צווישן עובדי ה’ און עובדי עבודה זרה:
– „ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים” – די גוים וועלן דערקענען אז אידן זענען אנדערש.
– אידן האבן צוויי מעלות: (1) חוקים ומשפטים צדיקים, (2) „אלקים אשר קרוב אליו” – אן אנדערע סארט באציאונג צו גאט.
– דער באווייז: ביי הר סיני האבן אידן געהערט גאט’ס קול אן קיין תמונה – דערפון לערנט מען אז גאט האט נישט קיין געשטאלט.
משה רבינו זאגט: זאלסט נישט אויפהייבן דיינע אויגן צום הימל און דינען זון, לבנה, שטערן – „אשר חלק ה’ אלקיך אותם לכל העמים… ואתכם לקח ה'”.
דער „בעל-הבית’ישער” פשט: גאט האט אייך ארויסגענומען פון מצרים, איר זענט אים שולדיג הכרת הטוב, ממילא זייט נישט ווי די גוים. אבער – דאס ענטפערט נישט דעם לשון פון „חלק” (צוגעטיילט).
דער פסוק משמע אז גאט האט צוגעטיילט די צבא השמים פאר די גוים זיי צו דינען – כמעט ווי עס איז בסדר פאר גוים צו דינען עבודה זרה! דאס שטייט אין סתירה צו:
– עבודה זרה איז אן איסור פון שבע מצוות בני נח – אויך גוים טארן נישט
– אומעטום אין תורה איז עבודה זרה פארמשפט פאר אלעמען
> [אפענע שאלה:] אפילו נאכ’ן רמב”ן’ס פשט בלייבט די שאלה: וואס טוט מען מיט דעם אז א גוי טאר אויך נישט דינען עבודה זרה? (דערמאנט א מעגליכע תירוץ דורך „שיתוף” אבער בלייבט אפן.)
—
דער רמב”ן שרייבט דאס בעיקר אין פרשת אחרי מות (וועגן ארץ ישראל), אויך אין פרשת האזינו. ער איז נישט דער ערשטער (כוזרי, זוהר, פריערדיגע ספרים), אבער ער לייגט עס אראפ אין דעם קלארסטן, שארפסטן אופן.
אפילו דער רמב”ם איז מודה אז עס איז אמת – אבער ער וויל נישט מ’זאל פאוקעסן אויף דעם. די וועלט האט א גשמיות’דיגע סדר (וואלקנס → רעגן) און א העכערע סדר (אסטראלאגיע, שרים, מלאכים).
שרים = כוחות/מלאכים דורך וועלכע גאט דעלעגירט די פירונג פון דער וועלט. „יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה” (דניאל/ישעיה).
– די שרי מעלה זענען דברים קיימים – נישט סתם דברים שאינם.
– וואס די פאליטעאיסטן רופן „געטער” – דאס זענען די שרים, די מלאכים.
– זיי האבן א נטיה צו מאכן פון זיי זעלבסטשטענדיגע געטער וואס פאדערן דרשנות – דאס איז דער טעות, אבער דער שורש איז אמת.
– „יצב גבולות עמים למספר בני ישראל” – 70 אומות קעגן 70 בני ישראל וואס זענען אראפ קיין מצרים.
– יעדע אומה האט איר אייגענעם שר – א כח וואס איז מושל איבער איר.
– דער גוי וואס דינט זיין שר מאכט נישט קיין טעות אין א געוויסן זין: „שרו של מצרים טלה” – ווען דער מצרי דינט דעם טלה, דינט ער טאקע זיין שר, דאס איז טאקע זיין גאט.
– דער אייבערשטער איז „חלק עליון לכולם” – ער שטייט איבער אלעמען, אבער די שפע פאר מצרים קומט טאקע דורך דעם טלה/מזל/שר.
דער אייבערשטער האט א סיסטעם פון דעלעגאציע – ער פירט נישט דירעקט, נאר דורך שרים. וויאזוי פונקטליך די דעלעגאציע ארבעט איז א „גרויסע פראבלעם טעאלאגיש”, אבער אלע זענען מודה אז די וועלט ארבעט אזוי.
—
ווען א גוי דינט זיין מזל אדער שר, איז ער נישט טועה – דאס איז טאקע זיין גאט. דער פסוק „אשר חלק ה’ אלוקיך אותם לכל העמים” ווייזט אז דער אייבערשטער אליין האט אויפגעשטעלט דעם סיסטעם פון שרים, מזלות, און שפע וואס פירט יעדע אומה.
דער אייבערשטער האט אויסגעוועלט איין פאלק (און אפשר איין לאנד – ארץ ישראל) וואס ווערט נישט געפירט דורך שרים, נאר דירעקט דורך גאט. דאס איז דער יסוד פון פרשת האזינו.
> [צדדי-שאלה:] דאס איז זייער שווער צו פארשטיין – וויאזוי איז מעגליך אז א פאלק זאל עקזיסטירן אויסערהאלב דעם נאטירליכן סדר פון שרים?
– בזמן הגלות זענען אידן אויך אביסל אונטער די שרים
– בזמן הגאולה / אין ארץ ישראל – דירעקטע הנהגה פון השם
– פאר אידן: שכר ועונש דירעקט – גוט גייט גוט, שלעכט גייט שלעכט
– פאר גוים: הנהגה לויט דעם שר, נישט לויט שכר ועונש
> [שווערע קשיא וואס בלייבט אפן:] אויב דער גוי’ס שר איז טאקע זיין לעגיטימער ממוצע, פארוואס איז עבודה זרה אסור פאר גוים? דער רמב”ם’ס תירוץ (דער גוי מאכט א טעות אז דער שר איז דער ערשטער גאט) העלפט נישט אינגאנצן: אויב א גוי ווייסט אז ס’איז דא איין העכסטער גאט, וואספארא טענה האט מען אויף אים? דער רמב”ם זאגט ווייל זיי וואוינען אין ארץ ישראל – אבער וואס מיט גוים אויסערהאלב ארץ ישראל? „יש כאן מקום עיון גדול.”
—
אידן זענען אויך געווען אונטער שלטון השרים. „הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה” – קיין טענות אויף זיי.
א ריאלע אנטאלאגישע ענדערונג – אידן זענען ארויסגענומען פון אונטער דעם סיסטעם פון שרים. „כור הברזל” רמז’ט אויף דעם שר של מצרים. „ואקח אתכם לי” = „ואבדיל אתכם מן העמים” = נישט מער אונטער שלטון השרים.
„אל מוציאם ממצרים… כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל” – נאכדעם וואס גאט האט ארויסגענומען די אידן, ארבעט נחש און קסם (וואס זענען פירות פון די שרים, ווי דער רמב”ן איז מסביר ביי „תמים תהיה”) נישט מער אויף אידן. „כעת יאמר ליעקב… מה פעל אל” – זיי רעדן דירעקט מיט גאט.
> [קשיא וואס בלייבט אפן:] אין ספר דניאל שטייט בפירוש „מיכאל שרכם” – אידן האבן א שר! וויאזוי זאגט דער רמב”ן אז אידן זענען למעלה מכל השרים? „ס’איז דא א זייער טיפע זאך וואס קען נישט קלאר געזאגט ווערן.”
– שבת/חידוש העולם: גאט קען טעארעטיש מאכן וואס ער וויל
– יציאת מצרים: גאט האט עס טאקע געטון – ער האט אויסגעוועלט אידן און פירט זיי דירעקט
דערפאר דארף מען ביידע – שבת אליין איז נישט גענוג. יציאת מצרים לערנט א מערדיגע זאך: נישט נאר אז גאט קען, נאר אז ער האט א ספעציפישע באציאונג צו ישראל, אויסערהאלב דעם נאטירליכן סיסטעם.
רבינו בחיי בן אשר, וואס גייט שטארק אין דעם רמב”ן’ס שיטות (בפרט על דרך הקבלה), טייטשט ממש אזוי אין זיין פירוש אויף דער תורה – וואס באשטעטיגט אז דאס איז טאקע דעם רמב”ן’ס כוונה.
—
רבינו בחיי אין פרשת יתרו טייטשט דעם פסוק „מבית עבדים” נישט פשוט ווי א פיזישע שקלאפעריי, נאר „מבית האסורים המלאכים שהם עבדים של הקב”ה” – דער אויבערשטער האט ארויסגענומען די אידן פון דער מערכת המזלות, וואס די מלאכים/שרים זענען נאר „עבדים” אן קיין כח עצמי.
„כור הברזל” (דער אייזערנער שמעלצאויוון) איז מרמז אויף דעם שר העליון פון מצרים – נישט בלויז א מעטאפאר פאר פיזישע צרות. פארוואס שטייט „ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” און נישט פארקערט? ווייל ערשט צעברעכט מען דעם שר העליון (כור הברזל = די שבעים שרים), און נאכדעם ערשט קומט די פיזישע באפרייאונג – אזוי ווי דער פסוק „יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה.”
—
> [צד-דיגרעסיע – כראנאלאגישע קשיות:]
דער פסוק „בהנחל עליון גוים” רעדט לכאורה פון דור הפלגה, וואו די אומות זענען צעטיילט געווארן צווישן שרים. אבער ס’איז אויך משמע אז עס קען זיין נאך פריער – ביי בריאת העולם. אויב אזוי, ווען איז טאקע געשען דער חידוש אז אידן זענען „חלק ה'”?
– ביי דור הפלגה איז עס געווען „במחשבה” (א הכנה), און ביי יציאת מצרים איז עס געווארן „במעשה” – אזוי ווי „מעשה אבות סימן לבנים.”
– ביי די אבות איז עס געווען אויף אן אינדיווידועלע מדרגה (נסים נסתרים, אל שדי), אבער נישט פאר א גאנצע אומה. ערשט ביי יציאת מצרים איז עס נתחדש געווארן פאר כלל ישראל.
– אלע שלבים – בריאה, דור הפלגה, אבות, יציאת מצרים – זענען סטעפס/לעוועלס פון דער זעלבער ענין.
—
דאס איז נישט בלויז א רעיון – עס איז טאקע געשען. א טאג פאר יציאת מצרים האבן די אידן נאך געדארפט דורכגיין דורך די טומאה פון מצרים; א טאג נאכדעם האבן זיי שוין געקענט גיין גלייך צו הקב”ה.
—
כמעט יעדע פלאץ וואו דער רמב”ן רעדט פון יציאת מצרים (פרשת צו, אמור, בא, שמות) קומט ער צוריק צו דער זעלבער נקודה:
– אין מצרים זענען די אידן געווען „תחת רשות הסטרא אחרא” – אין דעם זוהר’ס לשון, אדער „תחת רשות השבעה שרים” – אין דעם רמב”ן’ס אייגענעם לשון (פרשת שמות).
– „משכו ידיכם מעבודה זרה” מיינט נישט בלויז אז מ’האט אויפגעהערט דינען עבודה זרה (ווי דער רמב”ם זאגט), נאר אז מ’איז טאקע אנטלאפן פון דער מציאות פון עבודה זרה – מ’איז ארויס פון דער רשות פון די שרים.
– חמץ איז מרמז אויף עבודה זרה – דער זוהר דארשנ’ט „השמר לך פן תאכל חמץ” אין דעם קאנטעקסט.
—
דער רמב”ן נוצט דריי פארשידענע נוסחאות/פריימווערקס פאר דער זעלבער יסוד:
| שפראך # | מושג | אינהאלט |
|———-|——-|———|
| 1 | שבעים שרים / „חלק ה’ עמו” | די אומות זענען אונטער שרים; ישראל איז דירעקט אונטער הקב”ה |
| 2 | רצון / חידוש / השגחה פרטית | ס’איז דא שכר ועונש, רצון, השגחה אויף צדיקים און אויף ישראל בפרטות |
| 3 | „אל שדי” vs. „שם הוי”ה” | אל שדי = נסים נסתרים (ביי די אבות); שם הוי”ה = הנהגה גלויה פון השגחה (ביי יציאת מצרים) |
אלע דריי שפראכן דרייען זיך ארום דער זעלבער זאך, אבער יעדע נוסח גיט ארויס א באזונדערע נואנס.
—
סתם זאגן „סוד האמת” איז נישט גענוג – מ’דארף נאך א „פירוש לפירושו” צו פארשטיין וואס עס קען בכלל מיינען אז ס’איז דא אזא רוחניות’דיגע מציאות, וויאזוי מ’קען עס משכיל זיין. דאס איז אבער א גרעסערע ארבעט. על כל פנים, איז אפגעטון געווארן א גרויסע הבהרה אין דעם מהלך – דער רמב”ן’ס שיטה אז יציאת מצרים איז געווען א מציאות’דיגער חידוש וואו „ואסרתי אתכם לי לעם” – די אידן זענען אריינגעפירט געווארן אין א נייעם דרך פון סוד האמת, ארויסגענומען פון אונטער דעם סיסטעם פון שבעים שרים, און אריינגעטראטן אין א דירעקטע באציאונג מיט דעם אייבערשטן.
און מיר וועלן ממשיך זיין בסיעתא דשמיא [בסייעתא דשמיא: מיט הימלישע הילף] דעם הסבר פון וואס איז די מעשה וואס איז געשען ביי יציאת מצרים? וואס איז געשען אין די בחינה [בחינה: היבט, פערספעקטיוו], טעאלאגיש גערעדט, וואס איז די מעשה פון יציאת מצרים?
לחזור א מינוט וואס מיר האבן געלערנט נעכטן, וואס מיר האבן געלערנט אין די פריערדיגע יארן אין שיעורים, האבן מיר געלערנט אז באופן כללי קען מען הערן א מעשה, קען מען עס זיין א סיפור יציאת מצרים, וואס די עיקר דגוש [דגוש: עמפאזיס] איז אויף די ידיעה אז מ’איז פשוט ארויס פון מצרים. די דור, די ערשטע דור וואס איז ארויס פון מצרים, אדער זייערע קינדער, און אזוי ווייטער, האבן לכאורה נישט געדארפט אויסעקזאמען די שאלה וואס איז די מעסעדזש, וואס מיינט יציאת מצרים?
פשוט, אבער מ’קען זאגן אז ס’איז געווען דעמאלט אויך מענטשן וואס האבן עס געוואלט וויסן טיפער. אבער ווען איך זאג היסטאריש, כאילו ס’איז געווען דעמאלט, מיינט עס נישט דוקא דעמאלט, ס’איז היסטאריש, ס’איז א וועג פון פארשטיין, די פשוט’ע וועג.
די פשוט’ע איז, מ’איז ארויס פון מצרים, דארף מען דאנקען דעם אייבערשטן, און דאס איז די פשוט’ע לעוועל. מ’האט באקומען א תועלת [תועלת: נוצן], מ’קען עס רופן תועלת גשמיות [תועלת גשמיות: פיזישע נוצן], תועלת גופניות [תועלת גופניות: קערפערלעכע נוצן], מ’איז ארויס, ארויס איז א גוטע זאך. דאס איז געווען די ערשטע זאך, און מיר האבן געזאגט אז דאס איז די רמב”ם’ס [רמב”ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס] לעוועל פון ברוך הנותן [ברוך הנותן: געבענטשט איז דער געבער], אז זיי זענען ארויס פון מצרים. דער רמב”ם זאגט דאס נאך אפאר מאל.
מיר האבן דערמאנט נאך א זאך, דער רמב”ם זאגט דארט אז שבת שטייט “זכר ליציאת מצרים” [זכר ליציאת מצרים: א זכרון צו די ארויסגיין פון מצרים]. האבן מיר דערמאנט א מינוט אז דער רמב”ם איז מסביר אז שבת איז זכר ליציאת מצרים, און דער רמב”ם איז מסביר אויך אין די צוויי לעוועלס.
איך האב געזאגט אז מ’דארף זיין זייער גוט מדייק [מדייק: פרעציז], ווייל דער רמב”ן [רמב”ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס] דינגט זיך זייער שטארק אין עשרת הדיברות [עשרת הדיברות: די צען געבאט], דער רמב”ן ברענגט דעם רמב”ם’ס פשט און ער דינגט זיך. איך האב געזען דער ריטב”א [ריטב”א: רבי יום טוב בן אברהם אלאשבילי] אין ספר הזכרון פארענטפערט דעם רמב”ם אויף א געוויסע וועג.
דער רמב”ם האט געזאגט אז ס’איז דא צוויי זאכן אין זכר שבת ליציאת מצרים. ס’איז דא די ענין פון חידוש העולם [חידוש העולם: די באשאפונג פון דער וועלט], וואס דאס זאגט דער רמב”ם איז די ערשטע ריזען, און די צווייטע ריזען פארוואס ס’איז דא שבת בעצם.
אבער דער רמב”ם זאגט, פארוואס היטסטו שבת? אזוי זאגט דער רמב”ם, אזוי איז דער רמב”ם מסביר דארט, ווייל מ’איז ארויס פון מצרים, און אין מצרים האט מען נישט געקענט ארבעטן, און אז מ’היט שבת הייסט עס מ’רוט, איז דאס א סימן אז מ’איז ארויס פון מצרים.
און דער רמב”ן פרעגט דארט אויף אים, דער רמב”ן אין פרשת יתרו, סארי, נישט אין פרשת יתרו, אין פרשת ואתחנן, פרעגט דער רמב”ן, דארט שטייט דאך אז “אל קין צבחה לתי יוי”, און פרשת יתרו שטייט טאקע נאר דער טעם פון “אל קין” וועגן ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: די זעקס טעג פון באשאפונג]. אין פרשת יתרו שטייט אויך אז “ובלבד שתזכור כי היית עבד במצרים” [ובלבד שתזכור כי היית עבד במצרים: און דו זאלסט געדענקען אז דו ביסט געווען א שקלאף אין מצרים]. מ’דארף דאך פארשטיין וואס דאס מיינט.
ער זאגט ער פארשטייט נישט דעם רמב”ם סתם. ווען איינער רוט, זעט מען עפעס אז מ’איז ארויס פון מצרים? מ’זעט דאך גארנישט. מ’זעט בסך הכל אז מ’רוט יעצט. וויאזוי זעט מען פון דעם אז א מענטש רוט יעצט אז מ’איז ארויס פון מצרים?
ער זאגט, “כי יתכן שינוח אדם במלאכתו בעבור מנוחת גופו, ואין לנו בזה זכרון כלל ליציאת מצרים, ואין לראותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה” [כי יתכן שינוח אדם במלאכתו בעבור מנוחת גופו, ואין לנו בזה זכרון כלל ליציאת מצרים, ואין לראותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה: ווייל עס איז מעגליך אז א מענטש זאל רוען פון זיין ארבעט פאר די רו פון זיין קערפער, און מיר האבן אין דעם קיין זכרון נישט צו יציאת מצרים, און אונז צו זען בטל פון ארבעט איז קיין וויסן נישט אין דעם].
אן אינטערעסאנטע וועג פון פרעגן די קשיא. כאילו דער רמב”ן פרעגט אז א איד רוט יעצט אינדערהיים, און ער עסט און ער רוט שבת און ער ארבעט נישט, פון דעם זעט מען עפעס? איינער ווייסט אז מ’איז ארויס פון מצרים? ס’איז אן אינטערעסאנטע קשיא, וואס הייסט דער רמב”ן נעמט אן אז מ’דארף עפעס ווייזן פון דעם.
מיר האבן געזאגט לעצטע מאל, דער רמב”ן פארשטייט, און מיר קענען ממשיך זיין היינט צו זאגן א נייע פשט אין דעם רמב”ן, נאך א תוספת [תוספת: צוגאב] אין דעם וואס מ’דארף אפשר פארשטיין. מיר האבן אנגענומען אז די וועג וויאזוי דער זכרון ארבעט איז קלאר אזויווי א “סיין”. ווייל מ’רוט שבת, פון דעם זעט מען אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט. דאס פארשטייט דער רמב”ן.
אבער צו זאגן אז מ’רוט שבת ווייל דער פאקט אז איך רו, לכאורה איז עס נישט אפילו ווערד, ס’איז ווייניגער ווי א “סיין”. ס’איז א פאקט אז איך רו, איך זאג אז איך בין נישט קיין עבד. איך בין געווען אן עבד, איך האב נישט געקענט רוען. אן עבד איז דער איינער וואס ארבעט. איז ממילא, אז שבת רו איך, איז דאס א זכר אז איך בין ארויס פון מצרים.
און דער רמב”ן זאגט, ס’זעט אויס אז אזוי האט דער ריטב”א פארשטאנען. דער ריטב”א קומט דא אויפ’ן פלאץ, דער ריטב”א אין זיין ספר “ספר הזכרון”, צו פארענטפערן דעם רמב”ן’ס קשיא אויפ’ן רמב”ם. און דער ריטב”א זאגט אז דער רמב”ן’ס קשיא איז גערעכט. ער האט פארשטאנען די קשיא כאילו בזמן הזה [בזמן הזה: אין דער איצטיגער צייט], ס’איז א חילוק.
און אזוי קומט אויס פון די וועג וויאזוי דער ריטב”א פארשטייט, אז דער רמב”ן וואלט מודה געווען אז ווען דו זאגסט א וואך נאך יציאת מצרים, יענע ערשטע שבת, די ערשטע שבת נאך פסח נאך יציאת מצרים, אוודאי, פון דעם וואס מ’רוט זעט מען אז מ’איז ארויס פון מצרים. אבער היינט, אזויפיל יארן שפעטער, זעט מען דאך גארנישט.
יעצט, וויאזוי זעט מען פון דעם וואס מ’רוט שבת אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט? איך ווייס אויך נישט. מ’דארף דאך זאגן קידוש, מ’דארף פרעגן, “מה נשתנה שבת” [מה נשתנה שבת: וואס איז אנדערש שבת], און מ’פארענטפערט די קשיא. פארוואס קען מען נישט זאגן די זעלבע תירוץ אויף דעם?
איך פארשטיי טאקע נישט אויף דעם רמב”ן’ס קשיא בעצם, פארוואס דאס איז מער שווער און דאס איז ווייניגער שווער. איך ווייס נישט פונקטליך. ביידע לכאורה קען מען זאגן. מ’קען זאגן אז מ’דארף עס זאגן, אז מ’רוט שבת ווייל מ’איז ארויס פון מצרים.
אבער על כל פנים, דער ריטב”א פארענטפערט, און ער זאגט אז אדרבה, דאס איז די דרך פון די ריטב”א אסאך פון זיינע תירוצים אויף די רמב”ן. און ס’איז אמת, ס’איז אלעמאל א כלל, ווען מ’זעט איינס צוויי מענטשן דינגען זיך, בפרט אזעלכע סארט מחלוקת וואס זענען תלויים בשורשים [תלויים בשורשים: אפהענגיג אין פונדאמענטאלע יסודות], וויאזוי מ’פארשטייט די וועלט, וויאזוי מ’פארשטייט די תורה, די קשיא פון די רמב”ן איז א קשיא לפי שיטתו [לפי שיטתו: לויט זיין שיטה]. אלעמאל לפי שיטת הרמב”ם אליין איז נישט שווער די רמב”ן’ס קשיא.
און די סיבה איז זייער פאני, מענטשן מיינען אסאך מאל, איך וועל דיר זאגן א כלליות’דיגע כלל וואס איך בין אנגעקומען צו דעם, מענטשן מיינען אסאך מאל, “איך האב געפרעגט א גוטע קשיא אויף די רמב”ם.” דו האסט זיך געפרעגט? ניין.
די קשיא, ווען דו לעבסט אין די רמב”ם’ס וועלט, מיט אלע מושגים, אלע כללים, די וועג וויאזוי מ’ליינט די תורה, און די פשט פון וואס ס’מיינט תורה און אזוי ווייטער, וואס האט געפירט די רמב”ם, דעמאלטס איז עס טאקע נישט די רמב”ם, דעמאלטס איז עס א קשיא גוט. אבער ווען דו וואלסט געווען די רמב”ם, וואלט די קשיא נישט געווען בכלל.
דאס איז די זעלבע זאך, די ריטב”א זאגט, אין די רמב”ם’ס וועלט האט ער זיך שוין געווענליך געלערנט מורה נבוכים [מורה נבוכים: פירער פאר די פארווירטע, דער רמב”ם’ס פילאזאפישע ווערק], און ער ווייסט אז די רמב”ם אין מורה נבוכים זאגט אז אסאך מצוות, איך האב געזאגט אין די הקדמה פון די שיעור, די מצוות פון קרבנות [קרבנות: אפערונגען] איז די מערסטע בולט, אבער ס’איז דא נאך מצוות וואס ס’איז דא קלאר, די מצוה פון יבום [יבום: לעווירעט חתונה], און נאך מצוות וואס ער זאגט קלאר אין די הקדמה, אז די מצוות, די טעם פון די מצוות איז נישט אזוי אקטועל היינט.
איך קען ווייטער פרעגן אויף די רמב”ם א קשיא, “אויב אזוי, פארוואס טוט מען עס היינט?” א גוטע קשיא. אבער דאס איז די רמב”ם’ס וועג פון פארשטיין טעמי המצוות [טעמי המצוות: די סיבות פון די מצוות]. די ראב”ד [ראב”ד: רבי אברהם בן דוד] קוקט אויף דעם און זאגט אז ס’איז ארכיאלאגיש, יא, אז ס’זאגט נאר וואס ס’איז אמאל געווען. שוין, ס’איז א גוטע קשיא.
אבער די רמב”ם האט נישט קיין פראבלעם, און פארקערט, ס’איז מסביר ברווח פארוואס ס’מאכט סענס אז די מצוות זאלן זיין אזוי, אז אסאך מצוות וואס מיר האבן יעצט, זיי וואלטן בזמן משה רבינו [בזמן משה רבינו: אין דער צייט פון משה רבינו], אין די צייט וואס מ’האט געגעבן די תורה, האט עס געמאכט סענס בפשטות. איי, פארוואס זאל מען דאס ממשיך זיין צו טון? מ’זאגט א תירוץ, פארוואס איז א דוחק’דיגע תירוץ פארוואס מ’זאל עס ממשיך זיין צו טון. אבער די פשט פון דעם איז אזוי.
ממילא זאגט די ריטב”א, בזמן יציאת מצרים האט עס געמאכט סענס אז שבת מיינט מנוחה [מנוחה: רו] פון מצרים, מ’רוט. איי, היינט זעט מען עס נישט? ס’איז נישט קיין קשיא, ס’איז אזא קשיא אזויווי קרבנות. דעמאלטס איז געווען די מנהג צו מאכן קרבנות, איי היינט איז נישט די מנהג? פארוואס יבום, מאכט מען היינט? איז נישט געווען די מנהג צו מאכן יבום? די רמב”ם זאגט אז די תורה איז ממשיך די מנהג וואס איז געווען. אה, שוין, אזוי ארבעט שוין די גאנצע תורה.
דאס איז א קלוש’דיגע קשיא, ס’איז א גוטע קשיא אויף די רמב”ם. אבער ווען די רמב”ם’ס וועג פון טראכטן, און זיין הנחה [הנחה: אנאמע] איז אז ס’שטימט אזוי, ממילא איז עס נישט קיין קשיא אמת’דיג. דאס איז אלץ די מחלוקת פון די רמב”ן און די רמב”ם, און די ריטב”א’ס תירוץ דארט אין פרשת ואתחנן אויף די פשט הפסוק [הפסוק: דער פסוק] “וזכרת כי עבד היית על כן ציווך לעשות את יום השבת” [וזכרת כי עבד היית על כן ציווך לעשות את יום השבת: און דו זאלסט געדענקען אז דו ביסט געווען א שקלאף, דערפאר האט ער דיר באפוילן צו מאכן דעם שבת טאג].
אבער צוריק צו ווי אונז זענען, און פון דעם קען מען מסביר זיין וואס מיר האבן געזאגט נעכטן אז דער ערשטער לעוועל, דאס איז דער לכאורה אזוי ווער ס’פארשטייט יענע רמב”ם, יענע פרק רמב”ם וועגן שבת, וואס ער רעדט פון די צוויי לעוועלס. ווען ער זאגט די צוויי לעוועלס אין טעם פון מצוה, מיינט ער דאך די צוויי זאכן.
דער ענין פון שבת חידוש העולם איז דער רמב”ם אויך מודה, דער רמב”ם האט אפשר אביסל אן אנדערע קנייטש וויאזוי ער פארשטייט עס, אבער ער איז אויך מודה, ס’איז דאך א פסוק, מפרשי פסוק [מפרשי פסוק: פירוש אויפ’ן פסוק], דאס איז טאקע די ענין פון דעת [דעת: וויסן], אז שבת איז מנחיל [מנחיל: גיט איבער], על ידי שביתת שבת [על ידי שביתת שבת: דורך דעם רוען פון שבת] באקומט מען די ריכטיגע דעת, די דעת פון חידוש העולם, די וויסן די ריכטיגע אמונה [אמונה: גלויבן], אלעס וואס דאס ווייזט, לויט ווי דער רמב”ם פארשטייט וואס דאס ווייזט, דער רמב”ם פארשטייט אז עס ווייזט עפעס אנדערש, איז דאס נאך א שמועס.
אבער דער ערשטער ענין פון שבת, דער ענין הגופני [ענין הגופני: די קערפערלעכע ענין], וואס מ’קען עס רופן דער ערשטער, און מ’קען עס רופן דער צווייטער, דאס איז טאקע א פראקטישע ענין, מיר זענען ארויס פון מצרים, און מיר קענען רוען אין ענגלאנד, אזוי ווי דער ריטב”א איז מסביר. דאס איז אין א געוויסע זין געווען מער אקטועל אמאל, ס’איז ווייניגער אקטועל היינט. די נצחי [נצחי: אייביגע] איז די דעת איז אלעמאל אקטועל. דעת איז דאך אן דעת נצחי.
אבער די פשט, די גופניות’דיגע פשט פון שבת, וואס איז זכר ליציאת מצרים, די ענין איז אז מיר זענען ארויס פון מצרים, קענען מיר רוען, דאס איז טאקע א פראקטישע זאך, און דאס איז א לעוועל פון קליינע קינדער, ס’איז אן עולם הזה’דיגע [עולם הזה: דער דאזיגער וועלט] לעוועל, און דאס איז טאקע מער געווען דעמאלטס, און דאס איז דער ערשטער לעוועל פון יציאת מצרים אויך.
אויב אין שבת איז דא די צוויי לעוועלס, דער רמב”ם זאגט, דאס איז דא א חילוק, מ’דארף געדענקען. אויב מ’רעכנט דא די חשבון הסוגיא [חשבון הסוגיא: די רעכענונג פון דער סוגיא], דער רמב”ם האלט נישט אז ווען שבת איז זכר ליציאת מצרים, איז עס מיט דעם אויך זכר לחידוש העולם [זכר לחידוש העולם: א זכרון צו די באשאפונג פון דער וועלט]. דאס איז א וויכטיגער חילוק. איך האף אז דער עולם האלט דא מיט, ווייל איך גיי אביסל גג על גב [גג על גב: דאך אויף דאך, קאמפליצירט] אין די מהלך [מהלך: גאנג]. איך וועל צוריקקומען צו די פשטות אין א מינוט.
אבער ווען דער רמב”ם, דער רמב”ם טיילט זיך זייער קלאר אין יענע פרק וואס דער רמב”ם ברענגט דא אין ואתחנן, דער רמב”ם ברענגט אין ואתחנן, און ער זאגט אז דאס וואס שבת איז זכר ליציאת מצרים, דאס מיינט די פראקטישע זאך אז מ’קען רוען. דאס וואס שבת איז זכר למעשה בראשית [זכר למעשה בראשית: א זכרון צו די מעשה פון באשאפונג], דאס איז אן אנדערע טעם, דאס גייט טאקע אויף די דעת פון שבת וואס ס’ווייזט אונז דער ענין פון חידוש העולם.
און דאס זענען טאקע צוויי אנדערע טעמים, און דער רמב”ם זאגט קלאר, די צוויי טעמים זענען אויף צוויי אנדערע בחינות פון שבת, צוויי אנדערע מדריגות [מדריגות: לעוועלס] פון שבת. מ’קען עס רופן וויאזוי מ’וויל אין די שפראך פון די מקובלים [מקובלים: קבלה געלערנטע], ס’איז שבת עליון [שבת עליון: אויבערשטע שבת], שבת תחתון [שבת תחתון: אונטערשטע שבת]. שבת תחתון, פון די סגולות [סגולות: ספעציעלע מעלות], פון די עקשן. דאס איז שבת וואס מ’רוהט, שבת הגדול [שבת הגדול: די גרויסע שבת], שבת פון די דעת, דאס איז די שבת פון עולם הבא [עולם הבא: די קומענדיגע וועלט], אדער די שבת פון די בריאת העולם [בריאת העולם: די באשאפונג פון דער וועלט].
אבער ס’איז נישט יציאת מצרים. יציאת מצרים איז נאר די לעוועל פון עולם הזה.
קומט דער רמב”ן, ער פארשטייט דאס נישט, זאגט ער ניין. וואס טוט דער רמב”ן? ס’איז א חילוק אין א געוויסע זין צווישן שמואל דאטשניק און בניו [און בניו: און זיינע זין]. וואס זאגט דער רמב”ן? יציאת מצרים מיינט אויך חידוש העולם. יציאת מצרים מיינט אויך חידוש העולם.
ממילא, די שבת פון יציאת מצרים איז נישט די גופניות’דיגע שבת. שבת פון יציאת מצרים איז אויך די דעת שבת, איז אויך די רוחניות’דיגע שבת פון די שכל [שכל: אינטעלעקט]. ווייל באמת יציאת מצרים ווייזט אויך אויף חידוש העולם, און ממילא איז ביידע שבת איין שבת. ס’איז נישט דא צוויי שבתים, איינס פון יציאת מצרים און איינס פון חידוש העולם. ס’איז דא איין שבת, היא יציאת מצרים היא חידוש העולם [היא יציאת מצרים היא חידוש העולם: עס איז יציאת מצרים, עס איז חידוש העולם]. דאס איז די פשט פון די רמב”ן, ס’ווערט געברענגט אין די תורה אור [תורה אור: א קבלה’דיגע ספר], בכל שבת קודש [בכל שבת קודש: אין יעדע הייליגע שבת], און אזוי ווייטער.
יעצט, פארוואס, אויב מ’וויל שוין אראפשטעלן די נקודה [נקודה: פונקט], פארוואס טאקע קען דער רמב”ן זאגן אז שבת און חידוש העולם און יציאת מצרים איז די זעלבע זאך? ווייל דער רמב”ן איז מסביר, ווייל לויט’ן רמב”ן, חידוש העולם ווייזט בעיקר אז דער אייבערשטער האט א רצון [רצון: ווילן]. אין אנדערע ווערטער, אז דער אייבערשטער קען מאכן נסים [נסים: וואונדערן] און ער קען מאכן השגחה פרטית [השגחה פרטית: אינדיווידועלע פראווידענץ], אויף וועלכע וועג מ’דארף מען לערנען עקסטער, מ’האט עס געלערנט פארגאנגענע וואך אין די סוגיא פון השגחה. און דאס ווייזט נסים.
אין אנדערע ווערטער, לויט’ן רמב”ן, און ס’שטייט אין רמב”ם אויך, אבער דער רמב”ם ווען ער זאגט חידוש העולם פון שבת מיינט ער נישט בעיקר דאס לכאורה, ווייל דארט מיינט ער פשוט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, אז די וועלט קומט פון אייבערשטן.
אבער ווען דער רמב”ן זאגט חידוש העולם, מיינט ער נישט סתם חידוש העולם, מיינט ער חידוש העולם ברצון [חידוש העולם ברצון: באשאפונג פון דער וועלט דורך ווילן], וואס דאס איז נאך א לעוועל. ס’שטייט נישט אין רמב”ם. דער רמב”ן איז דער וואס איז דאס מדגיש [מדגיש: עמפאזייזט]. דער רמב”ם, הגם אז לכאורה גלייבט ער אין דעם, ער וואקלט זיך אין דעם אסאך אין די מורה נבוכים, אבער ער גלייבט אין דעם, איז ער מאכט נישט דאס פאר די עיקר [עיקר: הויפט זאך].
ממילא, דער רמב”ם, לויט זיין אנווייזונג אין חידוש העולם, איז דאס שטימט מיט שבת, אבער ס’שטימט נישט מיט יציאת מצרים. ווייל יציאת מצרים ווייזט נישט אז ס’איז דא א גאט, אז ס’איז דא א סיבת הסיבות [סיבת הסיבות: די סיבה פון אלע סיבות]. ס’ווייזט אפשר אז דער אייבערשטער איז משגיח בעולם [משגיח בעולם: קוקט איבער די וועלט], און אזוי ווייטער. אבער פשטות ווייזט עס נישט אז ס’איז דא א גאט בעולם.
דאס קען מען נאר לערנען פון תורה, דאס קען מען נאר לערנען פון די שכל, פון משה רבינו, וואס מיר האבן געלערנט לעצטע וואך און נעכטן פון די אמונה, שהאותות על ידי משה [שהאותות על ידי משה: אז די צייכנס דורך משה], וואס משה ווייזט אונז וואס די אמת’ע נסים דארף ווייזן. אבער פון די נסים אליינס קען מען דאס נישט לערנען.
ממילא, דער רמב”ם מוז טיילן, ער קען נישט זאגן אז יציאת מצרים מיט חידוש העולם איז די זעלבע זאך אזוי ווי דער רמב”ן.
אבער צוריק צו וואו מיר זענען, על כל פנים האבן מיר דא די דעת פון דריי
אבער ווען דער רמב”ן זאגט חידוש העולם, מיינט ער נישט סתם חידוש העולם, ער מיינט חידוש העולם ברצון, וואס איז נאך א לעוועל וואס שטייט נישט אין דער רמב”ם. דער רמב”ן איז דער וואס איז מדגיש דעם רצון, הגם אז לכאורה גלייבט ער אין דעם, על כל פנים ער וואקלט זיך אין דעם אסאך, ממה נפשך, אבער ער גלייבט אין דעם, ער מאכט עס די עיקר.
ממילא דער רמב”ן, לפי זיין הבנה אין חידוש העולם, דאס שטימט מיט שבת, אבער ס’שטימט נישט מיט יציאת מצרים. ווייל יציאת מצרים ווייזט נישט אז ס’איז דא א גאט וואס איז די סיבת העולם, ס’ווייזט אפשר אז דער אייבערשטער איז א משגיח בעולם, און אזוי ווייטער. אבער פשטות ווייזט עס נישט אז ס’איז דא א גאט בעולם. דאס קען מען נאר לערנען פון תורה, אדער דאס קען מען נאר לערנען פון די נסים פון משה רבינו, וואס אונז האבן מיר געלערנט לעצטע וואך, עכטען פון די “ויתן ה’ אותות ומופתים” [וויתן ה’ אותות ומופתים: “און גאָט האָט געגעבן אותות און מופתים”], וואס משה ווייזט וואס די אמת’ע נסים דארפן ווייזן. אבער פון די נסים אליינס קען מען דאס נישט לערנען.
ממילא דער רמב”ם מוז טיילן, ער קען נישט זאגן אז יציאת מצרים און חידוש העולם איז די זעלבע זאך אזוי ווי דער רמב”ן.
אבער צוריק צו ווי אונז זענען, על כל פנים האבן אונז די צוויי זאכן. אונז האבן די זאך פון פשוט’ע יציאת מצרים, מ’איז ארויס פון מצרים, מ’איז העפי, מ’דארף דאנקען, ס’איז א יום טוב פון מידות טובות צו דאנקען, ס’איז א יום טוב פון לערנען זיך מיט די תורה וואס צו טון, דאנקען, און אזוי ווייטער, וואס דאס איז טאקע די פראקטישע זאך. ס’מאכט מער סענס טאקע ביי אונז היינט ווען ס’איז געווען. יא, ס’מאכט אפשר א געוויסע סענס, ס’מאכט נישט אזויפיל סענס דעריבער, אויב ס’איז רחוק דארף מען מאכן א פשט אז אונז האבן אויך הנאה דערפון, ביז מ’איז מסביר אז מ’האט הנאה פון דעם, אבער אויב דאס איז אויך נישט דא איז אויך נישט שייך.
נאכדעם איז דא, וואס איז דער געדאנק? יעצט, אונז האבן געברענגט פון דער רמב”ם. יעצט, דא דארף מען מדייק זיין. איך האב יעצט געזאגט אז דער רמב”ם האלט נישט אינגאנצן אז פון יציאת מצרים לערנט מען דאס. און דאס גייען מיר היינט פרובירן צו טיילן, פרובירן צו לערנען קלאר וואס דער רמב”ם האט פארשטאנען איז יציאת מצרים, די מעשה פון יציאת מצרים, און וואס איז דא די אנדערע וועג פון דער רמב”ם. הגם אין אסאך מאל איז משמע אז ער זאגט די זעלבע זאך, און אונז האבן לכאורה לעצטע מאל געלערנט אז ער איז זייער ענליך צו דעם, וועלן מיר זען היינט א נייע חידוש, א נייע קלארקייט וואס דער רמב”ם לערנט אין דעם, און דער זוהר לערנט עס אויך אפאר מאל אין די וועג.
און וואס איז דער נייער וועג? וואס איז דער חידוש? האבן זיי געזאגט אז דער רמב”ם האט געזאגט אז יציאת מצרים מיינט בעצם משה רבינו. אין אנדערע ווערטער, ס’איז געווען אברהם אבינו, מ’דארף נאר געדענקען אברהם אבינו. מ’דארף צוריקגיין צו אברהם אבינו.
אברהם אבינו האט צוריק צוריק, במשיך לו, יא, “כיון שנגמל איתן זה והיה בן ארבעים שנה הכיר את בוראו” [כיון שנגמל איתן זה והיה בן ארבעים שנה הכיר את בוראו: “ווען דער שטארקער איתן איז אָפּגעוואוינט געוואָרן און איז געווען פערציג יאָר אַלט, האָט ער דערקענט זיין באַשעפער”], איז ער איינגעווען בשכלו אז ס’מוז זיין אז ס’איז דא א גאט, א סיבה ראשונה וואס איז פאר די אלע עלילים וואס זיי האבן געגלייבט אין די אלע סיבות און צורות, די אלע כוכבים ומזלות [כוכבים ומזלות: שטערן און מזלות] און אזוי ווייטער וואס מ’האט געגלייבט אין תרח [תרח: אברהם’ס פאָטער] און זיינע זיידעס האבן געגלייבט אין. און דאס האט ער אויסגעלערנט פאר זיינע קינדער, ויעקב ליצחק און צו יעקב, ביז אין מצרים האט מען זיך צוריק אויסגעמישט מיט די מצריים.
וואס עס זעט אויס זייער אינטערעסאנט, ווייל מ’זעט נישט די ירידה. דאס איז א גרויסע ירידה. מ’זעט עס אין מדרשי חז”ל [מדרשי חז”ל: די מדרשים פון חכמינו זכרונם לברכה], אבער מ’זעט נישט אין די תורה. דאס איז א וויכטיגע זאך וואס מ’דארף מדייק זיין. מ’זעט נישט אין די תורה אזוי אז ס’איז געווען אזא ירידה. מ’זעט אז אין מצרים איז געווען צרות בגשמיות, אבער מ’זעט נישט אז ס’איז געווען צרות ברוחניות. מ’זעט נישט אז מ’האט כמעט פארגעסן, כמעט נשתכח עיקר הגדול ששתל אברהם אבינו [נשתכח עיקר הגדול ששתל אברהם אבינו: פאַרגעסן געוואָרן דער גרויסער עיקר וואָס אברהם אבינו האָט איינגעפלאַנצט]. כמעט וואס דער בוים וואס אברהם אבינו האט איינגעפלאנצט האט זיך אויסגעריסן אין מצרים. מ’זעט נישט דאס. מ’זעט נישט אז דאס איז געווען די מעשה אין מצרים נאך שבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה [שבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה: זיבעציג מענטשן זענען אַראָפּ דיינע עלטערן קיין מצרים].
אזויווי די ראשונים [ראשונים: די פרי-מאָדערנע תּורה קאָמענטאַטאָרן] זענען שוין מדייק אין אנדערע קאנטעקסט אויף די רמב”ם וואס האט געזאגט “כמה שנים עמדו ישראל במצרים” [כמה שנים עמדו ישראל במצרים: ווי פיל יאָרן האָבן די אידן געשטאַנען אין מצרים], האבן די אידן אנגעהויבן צו גלייבן אין א גאט. קומט דער רמב”ן און אנדערע און זאגן וואס הייסט? זיי האבן דאך געגלייבט אין גאט א גאנצע צייט. וויאזוי קען מען זאגן אז די אידן אין מצרים האבן קוים געגלייבט אין גאט און מ’האט געדארפט לערנען צו “למען תדע” [למען תדע: כדי אַז דו זאָלסט וויסן], צו וויסן “מה שמו” [מה שמו: וואָס איז זיין נאָמען] און אזוי ווייטער, ווי דער רמב”ם’ס פשט אין די אלע סוגיות וואס משה רבינו האט אויסגעלערנט פאר אידן אין מצרים.
אבער דער רמב”ם איז זייער קלאר אזוי. ער האט מקורות, חז”ל’ן, ער האט מקורות, און וויאזוי ער פארשטייט די וועלט, אזוי האבן מיר געווען אזוי.
אז אין מצרים, בעצם זענען מיר כמעט צוריקגעגאנגען צו פאר אברהם אבינו, און זענען כמעט, און נישט כמעט, רוב העולם, חוץ פון שבט לוי [שבט לוי: דער שטאַם פון לוי] וואו ס’איז געווען נאך א מסורה פון אברהם אבינו וואס משה רבינו האט געברענגט. אבער חוץ פון דעם, רוב העולם האט אין גאנצן פארגעסן, האט געדינט עבודה זרה [עבודה זרה: אַבגעטערייַ], און דערצו האבן זיי נישט פארשטאנען בכלל די מושג פון סיבה ראשונה [סיבה ראשונה: ערשטע אורזאַך], די מושג פון מחויב המציאות [מחויב המציאות: נויטווענדיגע עקזיסטענץ], וואס דאס מיינט א-ה-י-ה אשר א-ה-י-ה [א-ה-י-ה אשר א-ה-י-ה: איך בין וואָס איך בין] ווי דער רמב”ם איז מסביר. זיי האבן נישט געוואוסט פון די אלע זאכן. זיי זענען געווארן די עיקר ידיעות אלוקות [ידיעות אלוקות: קענטעניש פון גאָט].
עיקר ידיעות אז ס’איז דא א גאט איז נתגלה געווארן אין מצרים, און לויט דעם קען מען פארשטיין וואס ס’איז צוריק דערמאנט, וואס דאס איז די מעשה פון יציאת מצרים. אויב מ’פארציילט די מעשה פון “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” [מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו: אין אָנהייב זענען אונזערע עלטערן געווען דינער פון אַבגעטערייַ] איז די עיקר, הגם, דער עצם – דאס וויל איך קלאר מאכן דא – דער עצם יציאת מצרים מצד עצמו לערנט עס נישט גארנישט, ווייל נסים לערנען דאס נישט.
דאס איז זייער קלאר, דער רמב”ם זאגט אין יסודי התורה פרק ח’ [יסודי התורה פרק ח’: גרונדלאַגן פון תּורה, קאַפּיטל 8] אז פון נסים לערנט מען נישט צו גלייבן אין די תורה, נישט צו גלייבן אין גארנישט. מ’לערנט נישט גארנישט פון נסים. נסים איז נישט קיין זאך וואס מ’קען פון דעם לערנען.
און דער איינציגסטער וועג ווי מ’קען לערנען אז ס’איז דא א גאט, איז אזויווי משה רבינו האט געזאגט “מהבלי מה שמו” [מהבלי מה שמו: פון דער פראַגע “וואָס איז זיין נאָמען”], זאגט דער רמב”ם, מוזטו אויסלערנען “אהיה אשר אהיה” און מסביר זיין די הוכחה [הוכחה: באַווייַז], די וועג פון אנקומען צו פארשטיין אז ס’מוז זיין א מחויב המציאות. דאס איז די איינציגסטע וועג. דאס דארף מען לערנען פון משה רבינו. ס’איז נישטא קיין וועג, מ’קען מאכן אותות ומופתים [אותות ומופתים: צייכנס און וואונדערן], מ’קען אלעמאל טראכטן אפשר איז עס בלט בכישוף [בכישוף: דורך כישוף]. ס’איז נישטא קיין וועג צו פרואוון אז ס’איז דא א גאט פון נסים.
לפי שיטת הרמב”ם [לפי שיטת הרמב”ם: לויט דעם רמב”ם’ס שיטה], און ס’איז דא אריכות אין דעם, אבער ס’איז קלאר אז ס’איז נישטא. ס’איז נישט נאר אז ס’איז נישט קיין גוטע ראיה, כסברא [כסברא: אַלס לאָגישע אַרגומענט], כהגדרה [כהגדרה: לויט דער דעפֿיניציע] קען עס נישט זיין קיין גוטע ראיה.
און ממילא, דער איינציגסטער וועג ווי מ’קען דאס לערנען איז פון, אזויווי ער זאגט, פון “נודע הדבר לכל פינות שמים” [נודע הדבר לכל פינות שמים: די זאַך איז געוואָרן באַוואוסט צו אַלע ענדן פון הימל], מ’האט פארשטאנען מציאות אלקות [מציאות אלקות: די עקזיסטענץ פון גאָט] פון משה רבינו, פון מעמד הר סיני [מעמד הר סיני: די שטייענונג ביי באַרג סיני], אפשר לפי דרגתם [לפי דרגתם: לויט זייער מדרגה], דארף מען אריינגיין פונקטליך וואס יעדער האט פארשטאנען, אבער כל מקום איז דאס די איינציגסטע אמת’ע וועג.
אויב אזוי, אויב דאס איז די מעשה פון יציאת מצרים, דאס וויל איך יעצט זאגן, אז דאס איז נאכאלץ די אמת’ע עיקר מעשה אויב מ’איז קערן וועגן דעת [דעת: קענטעניש], אויב מ’איז קערן וועגן די מדרגה פון שלימות השגת הנשמה [שלימות השגת הנשמה: די פולקאָמענקייט פון דער נשמה’ס פאַרשטאַנד], דאס איז די מעשה פון יציאת מצרים, מיינט עס נישט אז ס’איז געשען עפעס, פאר דעם איז נישט געווען א גאט, יא? חס ושלום [חס ושלום: גאָט באַהיט]. און פאר דעם איז עפעס, עפעס איז קלאר, ס’איז געשען אין די וועלט אפילו א בעסערע ראיה, מ’קען זאגן, אויב מ’האט עס פארשטאנען אזויווי אונז האבן פארשטאנען דעם רמב”ן לעצטע מאל, פון א נס איז א ראיה אז ס’איז דא א גאט וואס האט רצון און השגחה [השגחה: פּראָווידענץ] און אזוי ווייטער. אויב אזוי, פאר דעם איז געווען א נס, איז געווען אמת, אבער ס’איז נישט געווען קיין ראיה. קיין ראיה אויף דער וועלט איז נישט געווען אז ס’איז דא אזא סארט גאט.
לויט’ן רמב”ם, נסים ברענגען נישט קיין ראיה פאר גארנישט. ממילא, וואס איז נתגלה געווארן? וואס איז געשען? האט זיך עפעס געטוישט אין די וועלט ביי יציאת מצרים? ס’האט זיך גארנישט געטוישט אין די וועלט ביי יציאת מצרים. נאר וואס? ביי יציאת מצרים האט פאסירט דאס איז די גאנצע סיבה. דער אייבערשטער איז דא אין די מרומז אין די וועג וויאזוי ער פארציילט די מעשה, אבער די עיקר מעשה איז אז דער אייבערשטער האט געשיקט משה, “ושולח לנו משה” [ושולח לנו משה: און ער האָט געשיקט אונז משה], ער האט געשיקט משה צוריק צו מעורר זיין ביי די אידן די אמונה וואס זיי האבן געהאט פון זמן אברהם אבינו, די ידיעה וואס זיי האבן געהאט פון זמן אברהם אבינו און ווידער עס צוריק אויפגעוועקט. דאס איז וואס ס’איז געשען ביי יציאת מצרים, אז ס’איז געקומען משה רבינו. דאס איז די עיקר מעשה.
דאס וואס ס’איז געשען עפעס, ס’איז געשען עפעס אין דעת בני אדם [דעת בני אדם: די קענטעניש פון מענטשן], וואס איז געווען א גאנצע טעות. אין די דריי מצרים האבן רוב זאכן געשען בדעת בני אדם, ס’איז נישט געשען אין די וועלט, און די וועלט איז גארנישט געטוישט. פשוט מענטשן האבן געהאט א טעות. פארוואס מאכן זיי א טעות? אזויווי דער נמרוד [נמרוד: נימראָד] האט געמאכט א טעות, אזויווי דער פרעה [פרעה: פאַראָ] האט געמאכט א טעות. זיי, “מי ה’ אשר אשמע בקולו?” [מי ה’ אשר אשמע בקולו: ווער איז גאָט אַז איך זאָל הערן אויף זיין קול?] מענטשן האבן טעותים פון פארשידענע סיבות. אפשר איז דא נאך סיבות פארוואס מען קען מאכן טעותים וואס דער רמב”ם ברענגט נישט אפילו, אבער ס’איז דא פריזן סיבות פארוואס מען זאל טראכטן אז מען זאל דינען עבודה זרה.
און קומט משה און ער ראטעוועט, עס קומט דער אייבערשטער און ער נעמט ארויס פון מצרים, ער נעמט ארויס פון די עבודה זרה מצרים, און יעצט טוט מען מעניש זיין די טעות. עד כאן שיטת הרמב”ם [עד כאן שיטת הרמב”ם: ביז דאָ די שיטה פון דעם רמב”ם].
יעצט, מיר האבן געלערנט לעצטע מאל אז דער רמב”ן האט, און אזויווי דער רמב”ן זאגט בפירוש אין פרשת יתרו [פרשת יתרו: די פּאַרשה פון יתרו], אין פרשת “אנכי ה’ אלקיך” [אנכי ה’ אלקיך: איך בין גאָט דיין גאָט], אין זיין דרשה “תורת ה’ תמימה” [תורת ה’ תמימה: די תּורה פון גאָט איז גאַנץ], אפאר מאל וואס ער רעדט ארום וועגן די ענין, יא, ער מוטשעט זיך פארוואס איז דער ענין פון יציאת מצרים די יסוד פון די תורה? יא, דאס איז זיין קושיא [קושיא: שווערע פראַגע], זיין קשיא, זיין טענה.
און דער רמב”ן האט געלערנט אז יציאת מצרים ווייזט אויף חידוש העולם. ווען ער זאגט חידוש העולם מיינט ער צו זאגן בעיקר, אזויווי ער זאגט, אזויווי דער רמב”ן, לשון הרמב”ן איז, אז דער אייבערשטער האט רצון און ידיעה [ידיעה: קענטעניש] און השגחה און נבואה [נבואה: פּראָפֿעציע]. דאס זענען מער ווייניגער, אפשר איז דא נאך א זאך וואס ער זאגט, איך געדענק נישט. על כל פנים, פאר הודאי, אזויווי ער זאגט ביי די לשון הרמב”ן סוף פרשת בא [סוף פרשת בא: סוף פון די פּאַרשה פון בא], וואס ער זאגט, “כל פינות התורה” [כל פינות התורה: אַלע ווינקלען פון דער תּורה]. וואס זענען כל פינות התורה? חידוש העולם, ידיעת הבורא [ידיעת הבורא: קענטעניש פון דעם באַשעפער], השגחתו [השגחתו: זיין פּראָווידענץ], נבואה. דאס זענען די פיר זאכן, און דאס איז די עיקר זאך.
חוץ פון דעם וואס דער אייבערשטער העלפט, “עוזר רצונו” [עוזר רצונו: העלפֿט זיין ווילן], ער נעמט ארויס “עושה עבדים לחירות” [עושה עבדים לחירות: מאַכט שקלאַפֿן צו פרייע], “זכר טובות” [זכר טובות: געדענקען גוטס], “זכות אבות” [זכות אבות: די צדקה פון די עלטערן], “חפץ בבני ישראל” [חפץ בבני ישראל: ער האָט חשק אין די קינדער פון ישׂראל]. על כל פנים, די עיקר אבער אין די נקודת התורה [נקודת התורה: דער פּונקט פון דער תּורה], וואס לערנט מען פון יציאת מצרים?
און דער רמב”ן דא אין די סענס, אין די רמב”ן אין פרשת יתרו, און אין פרשת בא, און אין אנדערע פלעצער וואס ער זאגט דעם ווארט, שטייט נאך אלץ אין דעם זעלבן סענס ווי דער רמב”ם, יא? ס’איז נישט אמת’דיג נתחדש געווארן גארנישט אין יציאת מצרים. דער אייבערשטער האט אלעמאל ליב געהאט צדיקים [צדיקים: צדיקים], און דער אייבערשטער האט אלעמאל געהאט רצון, און דער אייבערשטער האט אלעמאל געהאט השגחה אויף די וועלט, לפחות אויף די צדיקים, אויף אברהם אבינו, און אזוי ווייטער.
אבער ביי יציאת מצרים, די נסים פון יציאת מצרים, דאס וואס מיר דערמאנען די נסים פון יציאת מצרים, אבער די נסים פון יציאת מצרים, זיי ווייזן אונז קלאר. דער רגע וואס איינער גלייבט, נסים מפורסמים [נסים מפורסמים: עפֿנטלעכע נסים], וואס ער רופט עס נסים מפורסמים, יא, נישט נסים נסתרים [נסים נסתרים: פאַרבאָרגענע נסים], ווייסט ער אז דער אייבערשטער האט רצון, ווייסט ער אז דער אייבערשטער’ס השגחה איז… ווייסט ער. יא, נישט אז די נסים האבן עס געמאכט. נישט אז דער אייבערשטער האט ביז דעמאלטס אין עפעס א זין נישט געמאכט נסים. דאס דארף מען טראכטן יעצט. אבער אונז האט אנגעהויבן צו מאכן נסים.
ס’איז אלעמאל געווען חידוש העולם. אין אנדערע ווערטער, די וועלט איז אלעמאל געווען נברא ברצונו [נברא ברצונו: באַשאַפֿן דורך זיין ווילן], און אלעמאל געווען נברא בהשגחתו [נברא בהשגחתו: באַשאַפֿן דורך זיין השגחה], און אלעמאל האט זיך געפירט בהשגחתו. און מענטשן האבן נישט געוואוסט. פארוואס? ווייל נסים נסתרים זעען דאס נישט מענטשן. יא, מען זעט דאס אז דער אייבערשטער, אזוי ווי דער רמב”ן זאגט, דער עצם איז דאך דער זעלבער נס. בעצם, דאס וואס דער אייבערשטער מאכט נסים פאר אברהם אבינו, און אזוי ווייטער, ביי אל שדי [אל שדי: דער נאָמען “אל שדי”], דאס איז דאך אויך בעצם א נס. ס’איז נישטא קיין שום טבע’דיגע סיבה פארוואס דאס זאל קענען זיין, אזוי טענה’ט דער רמב”ן על כל פנים. אבער מענטשן האבן נישט געזען.
איז די נסים ווייזן אונז דאס, און דערפאר מאכן מיר אזא עסק פון די נסים און מאכן מיר אזא עסק פון יציאת מצרים, כדי צו ווייזן קלאר אז דער אייבערשטער פירט די וועלט בדרך רצון [בדרך רצון: אויף דעם וועג פון ווילן], בדרך השגחה, בדרך שכר ועונש [שכר ועונש: באַלוינונג און שטראָף], און אזוי ווייטער.
איז קומט אויס אז מצד אחד איז עס ענליך צו דער רמב”ם’ס הבנה, הגם דער רמב”ם האט אפשר נישט געזאגט. ס’איז ענליך, לאמיר אזוי זאגן, ס’איז ענליך צו דער רמב”ם’ס הבנה אין דעם סענס אז ס’איז נישט געשען גארנישט. דער סיפור יציאת מצרים איז נישט די ווארט, ס’האט זיך נישט געטוישט עפעס אמת’דיג אין הנהגת השם [הנהגת השם: די פירונג פון גאָט], הנהגת עולם [הנהגת עולם: די פירונג פון דער וועלט], ביי יציאת מצרים. ס’וואלט געווען אן אנדערע נס, ס’וואלט געווען נישט, ס’וואלט געווען א נס וואס געשעט פאר א גוי ערגעץ אין חושך, וואלט מען אויך געקענט טראכטן אזוי אין א געוויסן סענס, אין דעם סענס. ס’איז אח, ס’איז א וועג צו ווייזן אז דער אייבערשטער האט השגחה.
מצד שני איז ער נישט די זעלבע ווי דער רמב”ם, ווייל דער רמב”ם האט דאס נישט געלערנט פון די נסים פון יציאת מצרים. דער רמב”ם האט עס געלערנט פון די ידיעות וואס משה רבינו, פון די תורה וואס משה רבינו האט אונז געלערנט, אבער נישט פון די נסים פון יציאת מצרים, ווייל דאס איז דער פון עד כאן.
יעצט, מ’דארף אבער ווייטער גיין, און מ’דארף זען אז ס’איז דא נאך א וויכטיגע סטעפ וואס ס’איז דא דא אין רמב”ן, און דאס איז א כלל גדול [כלל גדול: גרויסע כּלל] אין גאנץ תורת הרמב”ן [תורת הרמב”ן: די תּורה פון דעם רמב”ן]. ער האט אלעמאל די צוויי מדריגות פון וואס ביז א זאך נעמען די מקובלים [מקובלים: קבּליסטן], וואס איז די תלמידי המקובלים [תלמידי המקובלים: די תּלמידים פון די מקובלים] פון די רמב”ן און די זוהר [זוהר: דער זוהר] וואס גייט אין זייער אסאך וועגן די מקובלים חלקים פון די זוהר וואס גייט דאן צווישן
און דאס איז דער סך הכל פון עד כאן.
יעצט, מ’דארף אבער ווייטער גיין, און מ’דארף זען אז ס’איז דא נאך א וויכטיגע סטעפ וואס איז דא דא אין רמב”ן [Ramban/Nachmanides: medieval Spanish Torah commentator and Kabbalist], און דאס איז א כלל גדול אין די גאנצע תורת הרמב”ן. ער האט אלעמאל די צוויי מדריגות פון מסביר זיין זאכן. נעמען די מקובלים [Kabbalists], וואס די תלמידי מקובלים פון די רמב”ן און די זוהר [Zohar: foundational Kabbalistic text] וואס גייט אין זייער אסאך וועגן, די הקדמות החלקים פון די זוהר וואס גייט אין די שטיקלעך וואס גייען זייער אסאך וועגן, און זייער ענליכע זאכן וואס דער רמב”ן זאגט אין די יסודות, מ’איז מדגיש אלעמאל איין חלק, און אין די פשט שטייט אן אנדערע חלק, און מ’דארף אלעמאל וויסן צו מיושב זיין די צוויי זאכן. דער רמב”ן איז א זייער גרויסער ישוב השקולות [reconciler of opposing views], ברענגט צוזאם אנדערע וועגן פון טראכטן, אנדערע נקודות וואס מ’דארף קענען מיושב זיין.
על כל פנים, ס’איז דא נאך א זאך, ס’איז דא נאך א גאנצע זאך. און מ’וועט אנהייבן פון די פסוק, מ’וועט אנהייבן פון די פסוק און מ’וועט צוריקקומען צו דא. ס’איז דא א פסוק, א פסוק אין פרשת דברים [Deuteronomy], סארי, אין פרשת… אין וועלכע פרשה איז די פסוק? יא, א פסוק אין פרשת דברים שטייט אזוי… פרשת ואתחנן, יא, סארי. פרשת ואתחנן שטייט אזא פעימעס פסוק, אזא יסודות’דיגע פסוק פאר די ענין פון עבודה זרה [idolatry], וואס איז די חילוק פון עבודה זרה און עבודת השם [service of God]. שטייט א פסוק, “ראה… יא, ו… ואשר צוה ה'”, שטייט אזוי: “ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל” וכו’ וכו’ “תבנית” וכו’. “פן” – יעצט, משה רבינו פארציילט די מעשה.
נאר מיר קענען אנהייבן באמת, מ’דארף אנהייבן אזוי, מ’דארף אנהייבן פון “ועתה ישראל ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים”, דאס איז דברים פרק ד’ פסוק ה’, “כאשר צוני ה’ אלקי לעשות כן בקרב הארץ”. און משה רבינו פרובירט צו מסביר זיין, דאס איז די סוף פון דברים באופן כללי, די איינציגסטע, די קלארסטע פלאץ וואס איז מסביר די חילוק פון די אידן מיט די גוים, אין אנדערע ווערטער, פון די עובדי ה’ און די עובדי עבודה זרה.
“ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”. ושמרתם את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון. זיי וועלן זאגן, וואס זאלן זיי דאס זאגן? זיי וועלן וויסן אז ענק זענען אנדערש פון די גוים. וועלן די גוים קומען זען די גוים וואס זיי דינען עבודה זרה און אזוי ווייטער. ענק האבן צוויי גרויסע זאכן, ענק האבן א “חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת”, און אויך האט איר “אלקים אשר קרוב אליו”, איר האט אן אנדערע סארט גאט ווי די גוים.
און ער איז מסביר, וויאזוי ווייס איך דאס, ווי קענען ענק דאס זען? ענק האבן דאס געזען “ביום אשר עמדתם לפני אלקיכם בחורב”, דעמאלטס האבן ענק געזען ווי “דבר ה’ אליכם מתוך האש”, און ענק האבן נישט געזען קיין שום תמונה. פון דעם לערנט מען אז דער אייבערשטער האט נישט קיין תמונה, נישט אזוי ווי די גוים וואס זאגן אז דער אייבערשטער האט א תמונה. און דער אייבערשטער האט ענק געזאגט “הזהרו”, ענק זאלן זיך זייער היטן נישט צו מאכן קיין טעותים, נישט צו פארגעסן, “השמרו לכם פן תשכחו”, “פן תראו כל תמונה”, “פן תעשון לכם פסל”.
ס’איז איין זאך, און דאן טוסטו “ונשאת עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה’ אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. ואתכם לקח ה’ ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כהיום הזה”. עד כאן איז די לשון, די פסוק, די פרשה פון משה רבינו.
יעצט, דא שטייט שוין אין פשט, דער פשט הכי פשוט, דארף טאקע פארשטיין וואס ס’מיינט, אז ס’איז דא א חילוק פון “כל העמים אשר חלק ה’ אלקיך אותם”. וואס האט ער זיי געטיילט? לכאורה די שמש וירח כל צבא השמים מיט ענק. און דער חילוק האט עפעס צו טון מיט “ואתכם לקח ה'”, און ס’האט עפעס צו טון מיט “ויוציא אתכם מכור הברזל”.
מ’קען עס ליינען פארשידענע וועגן. מ’קען אפשר זאגן סתם, ענק האט דער אייבערשטער ארויסגענומען פון מצרים, זענט איר אים שולדיג הכרת הטוב [gratitude], ער האט ענק געוויזן וואספארא גאט ער איז, ממילא זייט נישט ווי די גוים וואס דינען די צבא השמים. דאס איז אפשר דער פשוט’סטער און דער מערסטער כאילו בעל-הבית’ישער וועג וואס מ’וואלט געקענט ליינען דעם פסוק.
אבער, שוין ווען מ’קוקט אריין אין רמב”ן דא אויפ’ן פלאץ, גלייך דער רמב”ן דא אין פרשת ואתחנן, און אזוי איז דא די שיטות פון חז”ל [Chazal: the Talmudic Sages] וואס זענען מסביר אזא סארט מהלך, וואס ער זאגט אז ניין, דא שטייט אסאך א טיפערע זאך.
דא שטייט אין דער פסוק וואס איז שווער דא צו פארשטיין, וואס איז שוין גלייך רש”י [Rashi: primary medieval Torah commentator] און אלע מפרשים מוטשען זיך, וואס איז דאס “אשר חלק ה’ אלקיך אותם”?
כאילו וואס דער אייבערשטער האט געטיילט פאר די גוים זאלן דינען עבודה זרה, איז זייער א מאדנע זאך.
פשטות לערנען מיר דאך אז עבודה זרה איז אן איסור ביי כסף וזהב, וואס איז ביי מאמעש אלס קיין נארישקייט מיט גארנישט.
מיט אמאל איז אפשר א נפקא מינה [practical difference], אפשר איז דא אנדערע סארט עבודה זרה, דא פסל תמונת כל, ווייס איך נישט, אפשר איז נישט דא קיין סיבה צו מאכן, אבער “תשא עיניך השמימה”, מ’רעדט דא טאקע פון שמש וירח.
וואס זיי זאגן דאך די מפרשים, “אשר חלק ה’ אלקיך להאיר”, יא, דער אייבערשטער האט דאך געמאכט די שמש וירח, נאר ער האט זיי געמאכט לכל העמים צו געבן צו מאכן לעכטיגקייט, נישט געמאכט פאר זיינע געטער.
און דאס איז אויך מאדנע, ווייל עס שטייט דאך א חילוק לכל העמים, “ואתכם לקח ה'”.
עס זעט אויס פשטות פון די פסוק, אז עס איז דא עפעס א זאך וואס דער אייבערשטער האט צעטיילט פאר אלע אומות, ער האט זיי געגעבן די שמש וירח וכוכבים, און ענק האט דער אייבערשטער גענומען.
איז דא מפרשים, שוין פון די מאמרי חז”ל, האבן זיי זיך שטארק געמוטשעט און זאגן, די חילוק איז אין די ווערטער, אז עס איז דא א מקום לטעות [place for error], מ’קען זען אז די שמש איז אזוי גרויס, קען מען זיך טועה זיין און מיינען אז די זון איז עפעס א גאט.
ס’איז דא א פראבלעם מיט דעם פסוק, אז עס איז משמע אין דעם פסוק אז דער אייבערשטער האט געגעבן די שמש און די צבא השמים פאר די גוים זיי צו דינען, און עס איז עפעס בסדר, כאילו פאר א גוי מעג דינען עבודה זרה.
“ואתכם לקח ה'”, ענק קענען נישט דינען עבודה זרה.
אזוי איז משמע.
און אלע רוב ספרים וואס רעדן וועגן עבודה זרה, אפילו אין די פסוקים, איז דער פשט זייער אנדערש ווי דעם, איז זייער פארקערט, אז עס זעט אויס אז קיינער טאר נישט טון עבודה זרה.
יא, עס איז דאך א שכלי’דיגע זאך, א מצוה פון שבע מצוות בני נח [seven Noahide commandments], אז קיינער טאר נישט דינען עבודה זרה.
דא מיט אמאל זעט אויס אז א גוי טאר יא דינען עבודה זרה.
ס’איז זייער א שווערע זאך אויב דאס איז דער פשט, ס’איז ממש שווער.
אפילו נאך דעם רמב”ן’ס פשט דארף מען זאגן אז עס איז שווער, ווייל וואס וועט דער רמב”ן טון מיט דעם אז א גוי בפשטות טאר אויך נישט דינען עבודה זרה?
קען מען זאגן אז ס’איז דא א חילוק, א לומד’ישע חילוק פון שיתוף [associating other powers with God] און אנדערע זאכן וואס עס שטייט אין פוסקים [halachic authorities], אבער מיר דארפן דאס, ס’איז א גרויסע דילעמא, ס’איז א גרויסע פראבלעם אין דעם פסוק פאר די טעאלאגיע פון אנטי עבודה זרה טעאלאגיע.
איז דא דער רמב”ן, און ס’איז דאך יש לו דבר יסוד, ס’האט אוודאי א געוויסע יסוד אין פשט הפסוקים, ס’האט א געוויסע יסוד אין היסטאריע, ס’האט א געוויסע יסוד אין מאמרי חז”ל, אבער מ’מוז זאגן אז דאס איז א גרויסן חידוש [novel interpretation], א גרויסן חידוש.
און ס’איז דא פאר’ן רמב”ן, וואס מ’זאגט ס’שטייט אין זוהר שטייט, אפילו נישט נאר אין די זוהר שטייט, ס’איז דא נאך פריערדיגע ספרים, כתבי דת ספרים און ענליכע ספרים וואס שטייט ענליכע זאכן, איך קען נישט אינגאנצן אומלאזן א חידוש פון דער רמב”ן, אבער דער רמב”ן איז מיין איך דער ערשטער, אדער אין דער כוזרי [Kuzari: medieval Jewish philosophical work by Rabbi Yehuda Halevi] אפשר שטייט ס’איז א געוויסע וועג, און אנדערע ספרים וואס מ’קען זען אז ס’שטייט, אבער דער רמב”ן איז זיכער דער וואס לייגט עס אראפ אין דעם קלאר’סטן אופן, כמעט אין דעם שארפ’סטן אופן וואס ס’קען נאר זיין.
און דער רמב”ן זאגט אזא פשט, און דאס איז דער חדוש צו ווערט. בעיקר דער ערשטער פלאץ וואס ער שרייבט איז אין די פרשת אחרי מות, וואס דארט רעדט ער וועגן ארץ ישראל [the Land of Israel], און ער גייט אויפ’ן פסוק, ס’איז ווייטער נאך אן אינטערעסאנטע פסוק, דער פסוק פרשת האזינו, דארט איז דער פלאץ צו דארשנ’ען דאס. וויבאלד מיר רעדן א מינוט וואס איז טאקע געשען ביי די האזינו, ווען ס’איז געשען. אבער דער רמב”ן זאגט אז ס’איז דא זיבעציג שרים [seventy celestial princes], יעדער איינער ווייסט וואס איז דער מדרש רמב”ן, אבער מ’דארף עס זיך חזר’ן און עס זאל קלאר מאכן וואס גייט דא פאר א מינוט.
ס’איז דא די וועלט, איינער וואס האט געלערנט דארף נאך אביסל כאפן אין די קאנטעקסט פון דער רמב”ם [Rambam/Maimonides] וואס האט געזאגט מען זאל פארשטיין וואס איז די באמבע דא. אונז האבן דאך געלערנט אז ס’איז דא טאקע, ס’איז אמת, און אפילו דער רמב”ם, מ’זאגט דער רמב”ם וויל נישט מ’זאל וויסן פון דעם, וויל נישט מ’זאל פאוקעסן אויף דעם, אבער ס’איז אמת, די וועלט פירט נישט דער אייבערשטער דירעקט. וואס ער וואלט געפירט דירעקט וואלט געווען אן אנדערע וועלט, דאס איז אפשר פאדער צמצום [contraction/concealment] אין דער שפראך פונעם קבלה [Kabbalah] און איך ווייס וואס.
אין די וועלט איז דא א סדר, איז דא א גשמיות’דיגע סדר וואס יעדער איינער קען זען, יא, פון די וואלקענעס קען קומען רעגן און אזוי ווייטער. ס’איז אויך דא א העכערע סדר, גבוה מעל גבוה שומר [there is a higher power watching over the high one], ס’איז דא א העכערע סדר, און די העכערע סדר קענסט עס רופן אזוי אסטראלאגיע, די אסטראלאגן זאגן דאס, אבער פילע אן דעם און אנדערע וועגן.
יעדע זאך אויף די וועלט קומט, וואס מיט די חז”ל און שלום פון פסוק אין דניאל [Book of Daniel], דאס איז דער גרויסער מקור פאר דער ענין, ס’איז דא זאך וואס הייסט שרים [celestial princes/powers], יפקוד ה’ על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה [God will punish the host of heaven in heaven, and the kings of the earth on earth], אז ס’איז דא א זאך וואס מ’רופט שרים. שר מיינט כביכול א מלך, א גאט, כמעט א גאט, א מלך, א גאט, וואס דאס זענען כוחות, דאס זענען סדרים.
דאס הייסט, דער אייבערשטער פירט נישט די וועלט דירעקט, נאר דורך א גאנצע צבא השמים [host of heaven]. אזוי ווי צבא השמים כפשוטו, נישט צבא השמים די שטערן, די גשמיות’דיגע שטערן, נאר צבא השמים די מלאכים [angels], צבא השמים פארשידענע אנדערע ווערטער, זאכן. דאס הייסט, זאכן וואס דער עובד עבודה זרה וואלט זיי גערופן געטער.
דאס איז קלאר. ס’איז קלאר אז אין די רמב”ם’ס שיטה, די שרי מעלה [celestial princes], די מלאכים, די שבעים שרים [seventy princes], דאס איז ליטערעלי וואס די פאליטיאיסטן רופן גאט אזוי, דער גאט איז אהער, און אזוי ווייטער. דאס איז אמת אזוי, פארשטייט זיך, זיי האבן א נטיה [tendency] אז זיי מאכן פון אים א גאט וואס וויל דורשנות [worship/service], אבער ס’איז אמת. אמת איז אמת. אמת איז אז ס’עקזיסטירן די אלע געטער. אלהים אחרים [other gods] זענען נישט סתם דברים שאינם קיימים [things that don’t exist], נאר ס’איז דא א שורש [root] פון זיי. די שרי מעלה זענען דברים קיימים [existing things].
ס’איז דא א שר פון אדום, און א שר פון יון, און א שר פון פרס, און אזוי ווייטער. און יעדע אומה, אפשר נאך שרים, סתם שרים פון ארצות, איך ווייס נישט, אבער אפילו אויב ס’איז נאר דא די זיבעציג שרים, די איינציגסטע שרים וואס עקזיסטירן, אבער דאס איז א כלל. ס’איז דא א גאנצע עולם, א גאנצע מהלך, א גאנצע מערכת השמים [celestial system], וואס דורך זיי פירט זיך די וועלט. ס’פירט זיך נישט דירעקט פון גאט, ס’פירט זיך אז דער אייבערשטער האט כביכול דעלעגירט [delegated].
פונקטליך וויאזוי ס’ארבעט די דעלעגאציע, איז געווארן א גרויסע פראבלעם טעאלאגיש, אבער יעדער איינער איז עצם מודה אז די וועלט ארבעט אזוי. מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם אסאך מאל.
איז דא אזא סדר.
יעצט, און דא געשעט אזא אינטערעסאנטע זאך. דא איז דער טייטש פון דעם פסוק, “בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל” [When the Most High gave nations their inheritance, when He separated the children of man, He set the boundaries of peoples according to the number of the children of Israel]. אזויפיל וויפיל אידן ס’איז דא זיבעציג בני ישראל וואס זענען געקומען קיין מצרים, אזויפיל אומות זענען דא. איז דא טאקע, יעדע איינס האט אן אנדערע גאט, אן אנדערע שר וואס איז מושל אויף אים, כביכול אן אנדערע גאט.
און די גוים וואס זיי דינען, יא? וואס זאגט דער מדרש, “שרו של מצרים טלה” [the celestial prince of Egypt is Aries], דער גוי ער דינט זיין גאט, ער מאכט נישט קיין טעות. ווען דער מצרי האט געדינט דעם טלה, טלה צו וואטעווער איט איז, ער מאכט נישט קיין טעות, ער איז גערעכט, דאס איז טאקע זיין גאט. דער אייבערשטער איז חלק עליון לכולם [the supreme portion over all], דער אייבערשטער פירט צד מצרים פירט זיך דורך די טלה, ער פירט זיך דורך די מזל [constellation/fortune], דורך די שר בשמים [celestial prince], און אלעס איז שפע [divine flow/abundance] און אלעס קומט טאקע דורך דעם, אמת לאמיתו [absolute truth].
דאס הייסט, דער גוי דינט זיין גאט, ער מאכט נישט קיין טעות. ווען דער מצרי דינט דעם מזל תלה [מזל תלה: constellation/astrological sign], דער תלה צו וואטעווער עס איז, ער מאכט נישט קיין טעות, ער איז גערעכט. דאס איז טאקע זיין גאט. “אשר חלק ה’ אלוקיך אותם לכל העמים” [דברים ד:יט – “which Hashem your God has apportioned to all the peoples”]. דער אייבערשטער האט געפירט דעם שר של מצרים [שר של מצרים: the angelic prince/minister of Egypt], פירט זיך דורך דעם תלה, דער פירט זיך דורך דעם מזל, דער איז דורך דעם שר בשמים [שר בשמים: heavenly minister], אלעס זענען שפע [שפע: divine flow/emanation], און אלעס קומט טאקע דורך דעם, אמת לאמיתו [אמת לאמיתו: absolute truth].
און וואס איז די אינטערעסאנטע זאך פון אידן? “כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו” [דברים לב:ט – “For Hashem’s portion is His people, Jacob the lot of His inheritance”]. דער אייבערשטער האט בחר געווען פון די זיבעציג אומות איין פאלק, און אפשר איין לאנד, ארץ ישראל [ארץ ישראל: the Land of Israel]. דאס דארף מען איינזען, צו ס’איז די אדמה, צו ס’איז די אידן. דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך. פונקטליך די פרטים פון די מהלך איז אלעמאל נתון לוויכוח [נתון לוויכוח: subject to debate], דאס איז נישט אינגאנצן קלאר. און זיי פירן זיך נישט דורך די שרים [שרים: angelic ministers]. פארשטייט זיך, די זאך אליינס איז א זייער שווערע זאך צו פארשטיין. וואס מיינט דאס? וויאזוי איז דאס בכלל מעגליך אז זיי פירן זיך נישט דורך די שרים? ס’איז דאך דא א סדר [סדר: order], ס’איז דאך דא א טבע [טבע: nature].
אבער דאס איז דער רמב”ן’ס מהלך, אז די אידן פירן זיך נישט דורך די שרים. אקעי, פונקט, די אידן בזמן הגאולה [בזמן הגאולה: in the time of redemption], יא, בזמן הגלות [בזמן הגלות: in the time of exile] זענען זיי אויך דורך די שרים בדרך כלל [בדרך כלל: generally], און זיי זענען יא אביסל דורך די שרים, און אזוי ווייטער. אבער אידן אין ארץ ישראל, אידן בזמן הגאולה, אין אנדערע ווערטער, צוריק צו די פריערדיגע רמב”ן, אידן בזמן… וואס מיינט דאס טעאלאגיש גערעדט? דאס איז דאך א חלק פון קבלה [קבלה: Jewish mysticism], און קיינער האט דאך נישט געזען די שר. אבער ס’מיינט דאך עפעס. ס’מיינט אז אין מצרים איז דא א מהלך וויאזוי ס’ארבעט, אזוי ווי דרך הטבע [דרך הטבע: the way of nature], נישט שכר ועונש [שכר ועונש: reward and punishment], נישט אויב מ’זינדיגט גייט שלעכט און אויב מ’איז גוט גייט גוט, נאר וויאזוי דער שר של מצרים וויל.
מה שאין כן [מה שאין כן: in contrast] אידן ווערן געפירט דורך הנהגת השם באופן ישיר [הנהגת השם באופן ישיר: God’s direct providence], אויף א דירעקטן אופן. אין אנדערע ווערטער, ווען די אידן זענען גוט, האבן זיי גוט, און ווען זיי האבן שלעכט, האבן זיי שלעכט. און דעמאלטס גייט עס נישט צוריק צו די שרים. אקעי, ס’איז אביסל קאמפליצירטער. אבער דאס איז דער חידוש, דאס איז די נקודת החידוש [נקודת החידוש: the essential innovation], דאס איז די נקודת החידוש פון ארץ ישראל, דאס איז די נקודת החידוש פון עם ישראל [עם ישראל: the Jewish people] וואס שטייט אין פרשת האזינו [פרשת האזינו: the Torah portion of Ha’azinu], אז זיי זענען נישט פארט פון די שרים, נאר פארט פון… זיי זענען נישט געפירט דורך די שרים, נאר געפירט דורך גאט.
און וועגן דעם, און איך זאג אז ס’איז מיר אביסל שווער, ווייל לויט דעם דארפן גוים דינים האבן עבודה זרה [עבודה זרה: idolatry]? ס’איז זייער א שווערע זאך. פארשטייט זיך, מ’קען אלעמאל זאגן א חילוק [חילוק: distinction], ווייל ער מיינט נישט, ער מאכט א מיסטעיק, ער מיינט זיך אזוי ווי דער רמב”ם איז מסביר דארט, ער מיינט אז דער שר איז דער ערשטער גאט. אקעי. אויב ער מיינט נישט, אויב דער גוי זאגט “כולא עלמא דא אלהא” [כולא עלמא דא אלהא: “the entire world has one God”], אויב ער זאגט אז איינס העכער פון אלע געטער איז דא איין גאט וואס ער איז דער אמת’דיגער גאט, אונזער גאט, איז וואספארא טענה קען מען האבן אויף אים?
פארוואס האט די תורה… ס’איז דא זייער אסאך וואס די תורה האט א טענה צו די גוים, און דער רמב”ם זאגט ווייל זיי וואוינען אין ארץ ישראל. אקעי, און די גוים וואס וואוינען נישט אין ארץ ישראל האבן טאקע נישט קיין טענות אויף די ענין פון עבודה זרה? יש לעיין, יש כאן מקום עיון גדול [יש לעיין, יש כאן מקום עיון גדול: this requires investigation, there is room here for great study], ס’איז נישט קיין דבר פשוט [דבר פשוט: simple matter] יעדער איינער קען עס נאכזאגן, ס’איז דא א געשמאק, אבער ס’איז גורם צו אסאך פראבלעמען אין דעם מהלך, און איך קען נישט אויף די מינוט מיישב זיין [מיישב זיין: resolve] די פראבלעמען.
ווייל על כל פנים [על כל פנים: in any case], דאס איז דער רמב”ם’ס מהלך, איז דאס א יסוד פון דעם רמב”ן, אז ס’איז דא שבעים שרים [שבעים שרים: seventy angelic ministers], און די אידן זענען נישט איינע פון די שבעים שרים. און דאס איז די פשט וואס ס’שטייט “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה’ עמו” [דברים לב:ח-ט – “He established the borders of peoples according to the number of the children of Israel, for Hashem’s portion is His people”], און דאס איז אויך די פשט וואס ס’שטייט “אשר חלק ה’ אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ה’ לכם” [דברים ד:יט-כ – “which Hashem has apportioned to all peoples under the entire heaven, but you Hashem has taken for Himself”], אליינס, דירעקט, נישט דורך די מערכת השרים [מערכת השרים: the system of angelic ministers], “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” [דברים ד:כ – “and He took you out from the iron crucible, from Egypt”].
און דער רמב”ן זאגט דארט, אז דאס איז משמע [משמע: implies] אז ער האט אונז ארויסגענומען, און דא קום איך אן צום פשט אין יציאת מצרים [יציאת מצרים: the Exodus from Egypt], וואס דאס האב איך נישט געזען קלאר קיינער זאל זאגן, און דער באר מים חיים [באר מים חיים: a commentary on the Ramban] זאגט עס כמעט קלאר. ס’איז דא א שיינע ספר אויף שיטת הרמב”ן [שיטת הרמב”ן: the approach of the Ramban], ס’הייסט “יהודה ועמי”, ער ברענגט זייער שיין אראפ די ענין, און ער האט א פרק וועגן דעם, ס’שטייט “עם ישראל לעמים” שער ד’ פרק א’, אבער ער פרעגט אן אנדערע קשיא, ער רעדט נישט פון די ענין אז ס’זאל האבן געשען ביי יציאת מצרים. אבער לכאורה [לכאורה: seemingly], דער פסוק שטייט קלאר לויט ווי דער רמב”ן לערנט דעם פסוק, אז דאס איז די מעשה פון יציאת מצרים.
לוק, דער רמב”ן זאגט “כור הברזל” [כור הברזל: iron crucible] איז מרמז [מרמז: alludes] אויף די שר של מצרים, אז די בור של כללות די שבעים שרים וואס זיי פירן די אומות, ענדיג איז ארויסגענומען פון דארט, ארויסגענומען פון די כור הברזל ממצרים, כדי איר זאלט זיין עם נחלה [עם נחלה: a nation of inheritance], כדי איר זאלט זיין א נחלה. וואס מיינט נחלה? “חלק ה’ עמו”. אונז האבן נישט קיין חלק אין די שבעים שרים, אונז זענען באהאפטן צו השם, און אונז ווערן געפירט דורך גאט דירעקט, נישט דורך די שרים. דאס איז די מהלך.
אויב אונז פארשטייען אזוי, דארף מען קלאר מאכן אז ס’קומט אויס א חידוש נפלא ביותר [חידוש נפלא ביותר: an absolutely wondrous innovation], נישט אז אונז זאלן מחדש זיין [מחדש זיין: innovate], ווייל לויט די רמב”ן זיכער, און אפילו לויט די רמב”ן, די יציאת מצרים בעצמו ווייזט נישט גארנישט, ס’איז אפשר א גוטע ראיה, אבער באמת איז די השגחה [השגחה: divine providence] אלעמאל געווען. ניין, ווייל אפשר איז דא א געוויסע סארט השגחה. דא דארף מען טראכטן צו די ענין פון נישט זיין פון די שבעים שרים איז די זעלבע זאך ווי די ענין פון נסים נגלים [נסים נגלים: revealed miracles] וואס די רמב”ן זאגט. ס’קען זיין אז ס’איז די זעלבע זאך, ס’קען זיין אז נישט, מען דארף מעיין זיין [מעיין זיין: investigate]. ס’איז נאך א… ער האט אלעמאל פארשידענע “פרעימווארקס” וואס די רמב”ן רעדט, און מען דארף פארשטיין צו ס’איז די זעלבע זאך. ס’איז דא די סוגיא [סוגיא: topic] פון נסים נסתרים [נסים נסתרים: hidden miracles], ס’איז דא די סוגיא פון שבעים אומות [שבעים אומות: seventy nations], ס’איז דא נאך סוגיות, דארף מען מעיין זיין צו ס’איז די זעלבע זאך. אבער ס’איז זיכער אז ס’איז דא א גרויסע שייכות [שייכות: connection], זיכער אז די רמב”ן פארשטייט אז ס’איז דא א גרויסע שייכות צווישן די זאכן.
און דאס איז נישט חדש געווארן [חדש געווארן: became new], דאס איז געשען ביי יציאת מצרים. וואס איז, אין אנדערע ווערטער, וואס איז די אמת? אונז זענען נישט סתם אז זיי מאכן א טעות די גוים, “ויהי דעתך דיבוס ונידחת” [ויהי דעתך דיבוס ונידחת: “and your knowledge will be confused and rejected”]. אויב א איד דינט עבודה זרה, איז ער ווי נדחת [נדחת: rejected]. אבער א גוי דינט עבודה זרה, איז ער נישט קיין ווי נדחת. ס’פאסט. וויאזוי קען זיין אזוי? ס’פאסט אז ער זאל דינען עבודה זרה, ווייל זיין גאט איז טאקע יענער. א איד וואס דינט עבודה זרה איז ער אפגעשטויסן, ווייל ער איז “חלק ה’ עמו”. ווען איז געווען די חלק ה’ עמו? ביי מצרים.
פאר דעם, אויב די אידן האבן אין מצרים געדינט עבודה זרה, “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה” [הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה: “these serve idolatry and these serve idolatry” – from the Passover Haggadah], איז נישט געווען קיין טענות אויף זיי. זיי זענען טאקע געווען געפירט דורך די שר של מצרים אדער די שר של ישראל.
דאס איז א פראבלעם, ווייל איך מוטשע זיך אלעמאל אין די רמב”ן, ווייל אין ספר דניאל [ספר דניאל: the Book of Daniel] שטייט בפשטות [בפשטות: plainly] אז ס’איז דא א שר פון ישראל. וויאזוי קען די רמב”ן זאגן אז אידן האבן נישט קיין שר? אבער מען דארף זייער טיף אריינטראכטן אין די ענין, ס’איז דא א זייער טיפע זאך וואס איך קען נישט זאגן קלאר, איך ווייס נישט קלאר וואס גייט פאר מיט דעם. אבער על כל פנים שטייט גאנץ קלאר אז “מיכאל שרכם” [מיכאל שרכם: “Michael your prince” – Daniel 10:21], מיכאל בפשטות איז די שר פון ישראל. אזוי שטייט אין די זמירות [זמירות: Sabbath songs], “מיכאל שר ישראל”. ס’איז דאך א מפורש’ע פסוק [מפורש’ע פסוק: explicit verse]. ס’איז זייער שווער וואס די רמב”ן נעמט פון דעם אז אידן זענען למעלה מכל השרים [למעלה מכל השרים: above all the ministers]. אקעי, דאס איז א שאלה.
אבער על כל פנים, דאס איז וויאזוי די פאלק איז געשען, א זאך איז טאקע געשען. ס’קען זיין פאר דעם, די אידן אין מצרים, אז זיי זענען נישט געווען אין די לעוועל. “ויתאשם לו קח השם מקרא בארץ לא במצרים” [ויתאשם לו קח השם מקרא בארץ לא במצרים: unclear reference – possibly garbled]. פארדעם איז טאקע געווען ריכטיג און רעכט פארדינט די עובדי עבודה זרה.
וואס קומט דאך אויס אז יציאת מצרים איז נישט נאר אז ס’איז נתגלה געווארן [נתגלה געווארן: was revealed] אז די עובדי עבודה זרה מאכן א מיסטעיק, אדער אזוי ווי דער רמב”ם זאגט אז ס’איז נתגלה געווארן אז משה רבינו [משה רבינו: Moses our teacher] האט אויסגעלערנט אז ס’איז דא א גאט, אזוי ווי דער רמב”ן האט אויסגעלערנט, און אזוי ווייטער. נאר וואס, ס’האט זיך טאקע געטוישט, ס’האט זיך געטוישט עפעס אין די וועלט. ביז יעצט האט זיך די וועלט געפירט דורך מזלות [מזלות: constellations], דורך אומות, און אזוי ווייטער. יעצט פירט זיך עס דורך “כי חלק ה’ עמו”. פאר די אידן. פאר די גוים נישט, זיי זענען געבליבן וואו זיי זענען. אבער פאר די אידן איז געווארן א נייע שינוי אין די בריאה [בריאה: creation].
מכאן ואילך [מכאן ואילך: from here onward], יצאו ישראל מתחת שלטון הטבע ושבעת האומות [יצאו ישראל מתחת שלטון הטבע ושבעת האומות: Israel left from under the dominion of nature and the seventy nations], וואס איז אפשר די זעלבע זאך ווי טבע און אפשר נישט, אבער על כל פנים, דא רעדט ער די שפראך פון שבעת השרים, ונכנסו לחלק ה’ עמו [ונכנסו לחלק ה’ עמו: and they entered into “Hashem’s portion is His people”].
און אזוי לערנט טאקע דער רמב”ן פשט אין די פסוק “ובארץ יסתר תורתם” [ובארץ יסתר תורתם: unclear reference], אז די אומות האבן געזאגט “אשר תמשול בהם שרי מצרים, והאלוקים עקר חקם עליהם, והם נתגלו” [אשר תמשול בהם שרי מצרים, והאלוקים עקר חקם עליהם, והם נתגלו: unclear reference]. אזוי טייטשט דער רמב”ן. “ואקח אתכם לי” [ואקח אתכם לי: “and I took you for Myself”] מיינט די זעלבע זאך ווי “ואבדיל אתכם מן העמים” [ואבדיל אתכם מן העמים: “and I separated you from the peoples” – Leviticus 20:26]. ס’מיינט אלץ אז ענק גייען נישט זיין נתונים תחת שלטון השרים [נתונים תחת שלטון השרים: given under the dominion of the ministers], איך גיי ענק פירן דירעקט.
ס’איז גאנץ קלאר פון די רמב”ן אין די פלעצער אז דאס איז טאקע געשען בשעת יציאת מצרים [בשעת יציאת מצרים: at the time of the Exodus]. איך האב נאך צוויי ראיות אז דאס איז דער רמב”ן’ס פשט אין יציאת מצרים.
קודם כל, אין איין פלאץ וואס מ’קען עס טרעפן, ס’איז אפשר א שוואכערע ראיה, אבער אז ער ברענגט עס אליין זעט עס אויס א גוטע ראיה, טאקע פון בלעם [בלעם: Balaam]. וואס זאגט בלעם? “אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל” [במדבר כג:כב-כג – “God who brought them out of Egypt is like the lofty horns of the wild ox for them. For there is no divination in Jacob and no sorcery in Israel; at this time it is said to Jacob and Israel what God has wrought”].
זאגט דער רמב”ן אויף דעם, “כי לא נחש ביעקב” [כי לא נחש ביעקב: “for there is no divination in Jacob”], פארוואס? און ס’זעט אויס אז דאס איז וואס ער וויל מסביר זיין. יא, “אל מוציאם ממצרים”, דער אייבערשטער האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים, און פון יעצט זענען די אידן נישט נתונים תחת אומות. פארוואס דא נחש און קסם [נחש און קסם: divination and sorcery]? דער רמב”ן איז מסביר אין פרשת שופטים [פרשת שופטים: the Torah portion of Shoftim] ביי “תמים תהיה” [תמים תהיה: “you shall be wholehearted” – Deuteronomy 18:13], אז נחש און קסם איז אלץ די פירות פון די שרים, פון די מלאכים [מלאכים: angels], פון די זאכן. זיי קענען מאכן כישוף [כישוף: sorcery], זיי קענען מאכן פארשידענע זאכן, זיי ארבעטן. דאס איז דאך די גאנצע זאך, זיי ארבעטן. פארוואס זיי ארבעטן? אבער אויב איז דא “ויתאשם לו קח השם”, ארבעט עס נישט.
נאכדעם וואס “אל מוציאם ממצרים”, זאגט בלעם, ארבעט נישט “נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. פארוואס? “כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל” [כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל: “at this time it is said to Jacob and Israel what God has wrought”], זיי רעדן דירעקט מיט גאט. קען מען נישט מאכן קיין ברכות הנקללות [ברכות הנקללות: curses], קען מען נישט מאכן קיין די אלע מעדזשיק, קען מען נישט מאכן די עבודה זרה. דאס איז נאך א זייער שיינע ראיה אז יציאת מצרים, עט ליעסט עס ווייזט די ענין פון אז דער אייבערשטער פירט דיר אליין.
און דאס איז בעצם, אויב מ’גייט צוריק, גייט מען באמת אין א געוויסן זין צוריק צו וואס דער רמב”ן לערנט אפילו פשטות אין יציאת מצרים. יא, עס ווייזט השגחה. דא זאגן מיר א נייע חידוש, דער עולם כאפט נישט דאס אלעמאל וואס מ’לערנט דעם רמב”ן אין פרשת בא [פרשת בא: the Torah portion of Bo], ווייל דער רמב”ן, וואס דאס האבן מיר שוין געלערנט אפאר מאל, אז דאס איז אמת אז ס’איז נישט אינגאנצן די פשטות אזוי, ס’איז נישט אלעמאל אזוי, ס’איז נאר אזוי פאר אידן, ס’איז נאר אזוי פאר צדיקים [צדיקים: righteous people], אמאל זאגט דער רמב”ן נאך, אמאל זאגט ער פאר צדיקים, אדער ווייטער. אבער ס’איז זיכער אז ס’איז א חידוש פון די בריאה וואלט געווען אזוי.
יציאת מצרים איז נישט נאר א ראיה אז שם השם יוכל לעשות נסים [שם השם יוכל לעשות נסים: the Name of God can perform miracles], מ’גייט זען אז ער קען, אז ער קען, ער קען דאך פאר יעדן, און פונקט האט ער אויסגעוועלט נאר צו מאכן פאר די אידן, אבער ער קען קענען פאר יעדן. אקעי, דאס איז אמת, אבער אויכעט, ס’איז טאקע געשען דעמאלט, טאקע געשען דעמאלט, יציאת מצרים, די חידוש אז די אידן ווערן געפירט על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו [על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו: by the Holy One Blessed Be He Himself], נישט על ידי מלאך [על ידי מלאך: by an angel], נישט על ידי שליח [על ידי שליח: by an emissary]. יא, דאס איז אפשר דער רמז [רמז: hint] פון דעם שטיקל פון די הגדה [הגדה: the Passover Haggadah], און אזוי ווייטער.
און דאס איז טאקע די זעלבע זאך פון וואס מ’לערנט, אבער נישט פשט אזוי ווי מ’האט געלערנט פריער אז ס’איז נאר א ראיה און א זכרון [זכרון: remembrance] פאר די ענין פון חידוש העולם [חידוש העולם: creation of the world]. און אז ס’איז אן אנדערע ווערטער… עס שטימט נישט אזוי גוט, ווייל דער רמב”ן זאגט א גאנצע תורה וועגן שבת [שבת: the Sabbath] איז זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus] וועגן דעם. ווייל חידוש העולם לערנט אונז נישט דאס, אוודאי טעארעטיש לערנט עס דאס. אבער יציאת מצרים לערנט מער ווי שבת, לערנט מער ווי חידוש העולם. מ’קען נישט זאגן, אפשר איז דאס טאקע די פשט, ווייל דעמאלט דארף מען זאגן בשבת יציאת מצרים, נישט גענוג צו זאגן חידוש העולם, און איז די זעלבע זאך. און וואס, לויט דעם רמב”ן איז ביידע די זעלבע זאך, פארוואס זאגט ער ביידע מאל?
ניין. חידוש העולם זאגט אז טעארעטיש קען דער אייבערשטער מאכן וואס ער וויל. יציאת מצרים זאגט אז ער האט געטון וואס ער ווילט, און ער האט אויסגעוועלט די גרופע פאלק, די אידן, און זיי פירט ער טאקע דירעקט אליינס, אזוי ווי ער וויל, נישט לפי מערכת החוקים והשרים [לפי מערכת החוקים והשרים: according to the system of laws and ministers], אזוי ווי ער טוט פאר אלע גוים, און אזוי ווי ער טוט טאקע פאר אלע גוים, ווייל אזוי וויל ער פאר זיי אויכעט.
און יעצט נאך איין ענין, דאס איז טאקע נישט אין דעם רמב”ן, אבער דער רבינו בחיי [רבינו בחיי: Rabbeinu Bachya], רבינו בחיי בן אשר אין זיין פירוש על התורה [פירוש על התורה: commentary on the Torah], וואס כידוע [כידוע: as is known] גייט ער זייער שטארק אין די שיטות פון רמב”ן, בפרט [בפרט: especially] ווען ער גייט על דרך הקבלה [על דרך הקבלה: according to the way of Kabbalah], ס’איז א געוואלדיגע פירוש ווער ס’וויל פארשטיין דעם רמב”ן’ס קבלה, דער רמב”ן’ס פנימיות [פנימיות: inner dimension] צו קוקן אין דעם ספר. און רבינו בחיי, רבינו בחיי אין זיין פירוש אין פרשת ישראל, זאגט ער טייטשט ער ממש אזוי, און ער ברענגט טאקע דעם זעלבן פסוק. און ס’איז זיכער אז דער רמב”ן וואלט אויך אזוי געטראכט. דער רמב”ן איז נישט אלעמאל מאריך [מאריך: elaborate] וואס ס’איז טאקע זיין דרוש [דרוש: interpretation], אבער ס’איז גאנץ זיכער אז
ס’איז א געוואלדיגע פירוש ווער ס’וויל פארשטיין דער רמב”ן’ס קבלה, דער רמב”ן’ס פנימיות, צו קוקן אין דעם ספר. און רבינו בחיי, האט רבינו בחיי אין זיין פירוש אין פרשת יתרו, זאגט ער טייטשט אים ממש אזוי, און ער ברענגט טאקע דעם זעלבן פסוק, און ער איז זיכער אז דער רמב”ן וואלט אויך אזוי געטראכט, דער רמב”ן איז נישט אלעמאל מאריך וויאזוי עס איז טאקע זיינע דרושים, אבער ס’איז גאנץ זיכער אז דאס עולה בקנה אחד [עולה בקנה אחד: איז קאנסיסטענט] מיט שיטת הרמב”ן [שיטת הרמב”ן: דעם רמב”ן’ס שיטה].
און ער זאגט אז וואס דאס טייטשט “אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” [אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים: וואס איך האב דיך ארויסגענומען פון לאנד מצרים פון הויז פון שקלאפן], טייטשט ער, זאגט ער אז ס’איז א טייטש אז “בית עבדים” [בית עבדים: הויז פון שקלאפן] מיינט “מבית האסורים המלאכים שהם עבדים של הקדוש ברוך הוא” [מבית האסורים המלאכים שהם עבדים של הקדוש ברוך הוא: פון הויז פון די געפאנגענע מלאכים וואס זיי זענען שקלאפן פון דעם הייליגן, געבענטשטן איז ער]. דער אייבערשטער האט ארויסגענומען די אידן פון די מערכת המזלות [מערכת המזלות: דער סיסטעם פון די מזלות/שטערן], וואס זיי זענען נאר עבדים [עבדים: שקלאפן], זיי האבן נישט קיין כח עצמי [כח עצמי: אייגענע כח]. און ער זאגט “כי ירמוז הוציא את ישראל מן הרשות הנתונה למצרים מן משפט הכוכבים, לולי השם שהשפיל כוחם והוציאם בדרך נס” [כי ירמוז הוציא את ישראל מן הרשות הנתונה למצרים מן משפט הכוכבים, לולי השם שהשפיל כוחם והוציאם בדרך נס: ווייל עס איז מרמז אז ער האט ארויסגענומען ישראל פון דער רשות וואס איז געגעבן געווארן צו מצרים פון דעם משפט פון די שטערן, אויסער השם וואס האט דערנידעריקט זייער כח און האט זיי ארויסגענומען דורך א נס].
און דאס טייטשט “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” [ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים: און ער האט אייך ארויסגענומען פון דעם אייזערנעם שמעלצאויוון פון מצרים]. דאס הייסט, ער ווייזט, עס שטייט נישט אינגאנצן וואס איך האב געוואלט אז עס זאל שטיין, אבער לכאורה מיינט ער אויך דאס, אדער מען קען לכאורה לערנען דאס אויך. איך האב געמאכט א גרויסע חשבון מיט דעם רמב”ן פון כור הברזל [כור הברזל: אייזערנער שמעלצאויוון]. עס איז דאך לכאורה סתם, אז לפי די משפט הכוכבים [משפט הכוכבים: דעם משפט פון די שטערן] האבן אידן געזאלט בלייבן אין מצרים, און דער אייבערשטער האט צעבראכן די בריח התיכון [בריח התיכון: די מיטלסטע ריגל].
אבער איך זאג נאכמער, אז דא האט דער אייבערשטער טאקע מחדש געווען [מחדש: באשאפן א חידוש] אז די אידן זענען למעלה פון בריח התיכון, די אידן זענען טאקע חלק אלוקה ממעל [חלק אלוקה ממעל: א חלק פון גאט פון אויבן]. און דאס איז די טייטש כור הברזל. ער זאגט דאס די פשט, ווייל פארוואס שטייט נישט “ויוציא אתכם ממצרים מכור הברזל”? פארוואס איז כור הברזל אויף מצרים? נאר כור הברזל איז מרמז אויף די שר העליון [שר העליון: דער הויכער ענגל/שר]. אדער ווייל ס’איז געווען ראויים לתוך פולחן [ראויים לתוך פולחן: געפאסט אין דער דינסט] זיי זאלן זיין כלי כור הברזל [כלי כור הברזל: א געפעס פון דעם אייזערנעם שמעלצאויוון]. מען קען זאגן פשוט אז די כור הברזל איז מרמז אויף די שרים העליונים [שרים העליונים: די הויכע ענגלען/שרים], און דאס גיבט נאכדעם די מוציא ממצרים [מוציא ממצרים: ארויסנעמען פון מצרים], אזויווי עס שטייט “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה” [יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה: השם וועט באזוכן דעם צבא פון די הויך אין די הויך און די מלכים פון דער ערד אויף דער ערד]. קודם איז צעברעכט מען דעם מצרים, דער שר העליון, וואס דאס איז די כור הברזל, דאס הייסט די שבעים אומות [שבעים אומות: זיבעציק אומות], און נאכדעם די ישראל.
איז דאס איז דער רמב”נ’ס פשט, די צווייטע זאך פון רמב”ן. נישט נאר אז ס’איז דא השגחה פרטית [השגחה פרטית: אינדיווידועלע השגחה] און אזוי ווייטער, נאר אז ס’איז טאקע געשען א חידוש [חידוש: א נייע באשאפונג] ביי יציאת מצרים [יציאת מצרים: דעם ארויסגיין פון מצרים], אז ס’איז געווארן די אידן ארויס פון די שילטן האשרים [שילטן האשרים: די קאנטראל פון די שרים].
ווייל דא איז דא, מיר דארפן נאר געדענקען איין הערה, ווייל לכאורה, איך האב געזען דער מענטש פרעגט אביסל אן אנדערע הערה, ענליך, ס’שטייט דאך לכאורה ביי דור הפלגה [דור הפלגה: דער דור פון דער צעטיילונג], “בהנחל עליון” [בהנחל עליון: ווען דער העכסטער האט צעטיילט], רעדט מען דאך פון דור הפלגה. איז ווען איז עס געשען? ביי דור הפלגה? איז עס געשען אין מצרים? ער פרעגט אפילו נאך מער, ס’איז משמע אביסל אז ס’איז געשען ביי בריאת העולם [בריאת העולם: די באשאפונג פון דער וועלט], פאר די שונאס… שונאס איז אפשר א שטיקל דיוק? איך ווייס נישט צו ס’איז ממש א דיוק, ווייל אפילו אין “בהנחל עליון” גייט ער דאך אן צו רעדן בעצם פון מצרים, “ויתיצב גבולות עמים למספר בני ישראל” [ויתיצב גבולות עמים למספר בני ישראל: און ער האט געשטעלט די גרעניצן פון די פעלקער לויט דער צאל פון די קינדער פון ישראל]. וואס הייסט? וואו האט מען געטראפן טאקע די גוים עליון [גוים עליון: די אומות געגעבן צו די הויכע], און די חלקים שמים [חלקים שמים: די חלקים פון הימל], טאקע ביי די מדבר [מדבר: מדבר]? דעמאלטס זענען געווארן די חלקים? איז נישט אזוי מוכרח.
מ’קען אלעמאל זאגן אז ס’איז געווען א הכנה [הכנה: פארגרייטונג], דעמאלטס איז עס געווען במחשבה [במחשבה: אין געדאנק], נאכדעם איז עס געווארן במעשה [במעשה: אין מעשה]. ס’איז זיכער אז אביסל אזוי ארבעט דאך די סדר התורה [סדר התורה: די סדר פון דער תורה], די מעשה אבות סימן לבנים [מעשה אבות סימן לבנים: די מעשים פון די אבות זענען א סימן פאר די קינדער], און אזוי ווייטער. אדער וואלט מען געזאגט אזוי ווי דער רמב”ם, אז מעשה גייט לפחות, אז ענדליך האט אברהם אבינו [אברהם אבינו: אונזער פאטער אברהם] געהאט די לעוועל, אבער נישט, ס’איז נישט געווען קלאר. אדער קען מען זיך ווייטער צוריקקאנעקטן מיט דער ענין פון אל שדי [אל שדי: דער נאמען פון גאט “אל שדי”] און שם הוי”ה [שם הוי”ה: דער נאמען פון גאט הוי”ה], אז וואס? אז אברהם אבינו איז טאקע געווען דאס, אבער ס’איז נישט געווען, ווי דער רמב”ן זאגט, נישט געווען פון א גאנצע אומה. ממילא הייסט עס נאך אלץ א דין פון נסים נסתרים [נסים נסתרים: פארבארגענע נסים]. ס’איז נישט געווען קלאר, דאס זאל זיין א גאנצע אומה. איז טאקע נתחדש געווארן [נתחדש: באשאפן געווארן א חידוש] ביי יציאת מצרים. אבער סוף סוף, ס’זעט אויס אזוי קען מען זאגן, ס’איז זיכער דא עפעס א יציאת מצרים שפילט א ראלע אין די מעשה.
אגב, מ’קען זאגן, און דאס דארף מען געדענקען, מ’קען זאגן אז די אידן זענען געווען אידן אין מצרים אויך. ניין, מצרים וואלטן זיי נישט געווען, על פי רוב [על פי רוב: לויט דער רוב] נישט די גאנצע, נישט די גאנצע פאלק, אפשר נאר די צדיקים [צדיקים: געראכטע]. מ’קען זאגן פארשידענע טעכנישע חילוקים [חילוקים: אונטערשיידן] צו מסביר זיין [מסביר זיין: דערקלערן], כאילו אויב מ’פארגרייט נאך דאס וואס מ’האלט, וואס איז געווען ביי בריאת העולם, וואס איז געווען ביי דור הפלגה, וואס איז געווען… איך ווייס נישט פונקטליך אויב מ’דארף עס מיישב זיין [מיישב זיין: אויסגלייכן], אדער ס’איז אלעס סטעפס פון די זעלבע ענין, אז ס’איז אלעס לעוועלס פון די זעלבע ענין. אבער ס’איז זיכער אז אין די רמב”ן’ס וועג איז דאס א גרויסע מעסעדזש, נישט א מעסעדזש, ס’איז טאקע א מעשה שהיה ביציאת מצרים [מעשה שהיה ביציאת מצרים: א מעשה וואס איז געשען ביי יציאת מצרים], שהוציאנו מעבדות לחירות אמת [שהוציאנו מעבדות לחירות אמת: וואס האט אונז ארויסגענומען פון שקלאפעריי צו אמת’דיגע פרייהייט], לחירות שרי אמת [לחירות שרי אמת: צו פרייהייט פון אמת’דיגע שרים], נישט נאר לחירות אמת. און דאס איז טאקע א רוחניות’דיגע זאך, אן עצמיות’דיגע זאך, וואס מ’קען נאך אלץ רעדן.
טאקע געשען דעמאלטס. ס’איז אזא פייער רוחניות’דיגע זאך, און ס’איז טאקע געשען. ס’איז טאקע געשען. פאר א טאג פאר דעם האבן די אידן געדארפט גיין דורך די טומאה של מצרים [טומאה של מצרים: די אומריינקייט פון מצרים], און א טאג נאכדעם זענען זיי געווען, קענען זיי גיין גלייך צו גאט.
יעצט, דער רמב”ן, האב איך געזאגט, ס’איז… מ’קען שטופן ארויף און אראפ ווי מ’וויל. דו עפנסט א ספר אזוי, כמעט יעדע פלאץ וואו ער רעדט פון יציאת מצרים, אין פרשת צו, אין פרשת אמור, אין פרשת בא, כמעט יעדע מאל רעדט ער וועגן דעם אז אין מצרים, די אידן זענען ארויסגעגאנגען, דאס איז זיין לשון, אז אין דעם איז ער מרמז טויזנט זאכן, ער איז מרמז די ענין פון חמץ [חמץ: געזויערטס], און ס’אלעס רמזים [רמזים: רמזים] אויף די זעלבע זאך. די נקודה וואס דער זוהר [זוהר: דער זוהר] זאגט די גאנצע צייט, אז די אידן אין מצרים זענען געווען תחת רשות הסטרא אחרא [תחת רשות הסטרא אחרא: אונטער דער רשות פון דער אנדערע זייט]. אין אנדערע ווערטער זאגט ער, תחת רשות השבעה מסרים [תחת רשות השבעה מסרים: אונטער דער רשות פון די זיבן שרים]. אין פרשת שמות זאגט ער עס אזוי קלאר אין דעם נוסח, תחת רשות השבעה מסרים. און שפעטער זענען זיי ארויסגעגאנגען, און דאס איז די עיקר יציאת מצרים [עיקר יציאת מצרים: דער הויפט-ענין פון יציאת מצרים], מ’איז ארויסגעגאנגען פון די עבודה זרה [עבודה זרה: עבודה זרה].
“משכו ידיכם מעבודה זרה” [משכו ידיכם מעבודה זרה: ציט אייערע הענט פון עבודה זרה] מיינט נישט נאר מ’האט נישט געדארפט דינען עבודה זרה, אזוי ווי דער רמב”ם האט געזאגט, מ’האט נעבעך געהאט טויזנט מיני עבודה זרה. ניין, מ’איז טאקע געווארן אויס עבודה זרה. דאס הייסט, מ’איז טאקע געווארן ארויס פון ארץ ישראל [ארץ ישראל: לאנד ישראל], און דעמאלטס האט דער אייבערשטער מרומם געווען [מרומם: דערהויבן] די אידן העכער פון די מדרגות [מדרגות: לעוועלס] פון די שבע אומות [שבע אומות: זיבן אומות], פון די שבעה שרים [שבעה שרים: זיבן שרים]. און דאס איז די ענין פון מ’עסט נישט קיין חמץ. דער חמץ איז מרמז אויף די עבודה זרה. וכן וכן [וכן וכן: און אזוי ווייטער], איז דא דער זוהר דארשנ’ט [דארשנ’ט: דארשנט], “השמר לך פן תאכל חמץ” [השמר לך פן תאכל חמץ: היט זיך אז דו זאלסט נישט עסן חמץ], איז חג המצות תשמור [חג המצות תשמור: דעם יום טוב פון מצות זאלסטו היטן], אז פון חג המצות ווייסטו אז זיי זענען נישט אן היימישע סחורה [סחורה: סחורה]. וכולי וכולי [וכולי וכולי: און אזוי ווייטער], נאך אסאך דרושים [דרושים: דרשות]. מ’וועט לערנען אזוי, בעזרת השם [בעזרת השם: מיט גאטס הילף], לפי דרכי [לפי דרכי: לויט מיין וועג], וועט מען זען אסאך זאכן, ווייל אזוי גייט זייער קלאר מיט דעם וועג, אז ס’איז טאקע געווען ברשות הסטרא אחרא באמת [ברשות הסטרא אחרא באמת: אין דער רשות פון דער אנדערע זייט אמת] די אידן אין מצרים, און זיי זענען ארויס. ביי יציאת מצרים איז טאקע געשען די אמת’דיגע זאך, אז זיי זענען ארויס פון די שבעה שרים, וואס דאס איז די ענין פון “חלק ה’ עמו” [חלק ה’ עמו: דער חלק פון השם איז זיין פאלק].
יעצט, דארף מען געדענקען, אזוי ווי איך זאג, דאס זענען דא דריי אנדערע בילדער, דריי אנדערע ווערטער, וואס לכאורה אלעס דרייט זיך ארום די זעלבע זאך. איך ווייס, און מ’דארף עס מיישב זיין, אבער דער רמב”ן, אבער דאס דארף מען געדענקען, איז זייער קלאר, ס’איז דא דער מושג [מושג: קאנצעפט] פון שבעה מסרים, פון “חלק לכל העמים” [חלק לכל העמים: א חלק פאר אלע די פעלקער], “חלק ה’ עמו”. איז דער מושג… נאכדעם איז דא א צווייטע מושג וואס דער רמב”ן רעדט, דער מושג פון רצון [רצון: ווילן], וואס ער רופט חידוש עולם [חידוש עולם: באשאפונג פון דער וועלט], דער מושג פון השגחה פרטית [השגחה פרטית: אינדיווידועלע השגחה], השגחה על הצדיקים בפרטות [השגחה על הצדיקים בפרטות: השגחה אויף די צדיקים אין פרטות], השגחה על ישראל בפרטות [השגחה על ישראל בפרטות: השגחה אויף ישראל אין פרטות], ווייל דאך לויט די וואס מאכן השגחה פרטית, איז דאך דא שכר ועונש [שכר ועונש: שכר און שטראף], איז דאך דא רצון. איז דאס איז אן אנדערע שפראך, קען מען זאגן שפה נומער צוויי [שפה נומער צוויי: שפראך נומער צוויי], וואס איז דא אין דער רמב”ן’ס וועלט פאר די ענין.
די דריטע שפראך איז דא די ענין פון “אל שדי” [אל שדי: דער נאמען פון גאט “אל שדי”] און “שמי הוי”ה” [שמי הוי”ה: מיין נאמען הוי”ה], וואס דער רמב”ן איז מקשר [מקשר: פארבינדט] צו די ענין, ער זאגט אז “אל שדי” ווייזט אויף נסים נסתרים [נסים נסתרים: פארבארגענע נסים] וואס דער אייבערשטער האט געטון פאר די אבות [אבות: פעטער], און “שמי הוי”ה” ווייזט אויף די הנהגה הגלויה [הנהגה הגלויה: אפענע פירונג] פון השגחה. דאס איז די זעלבע זאך ממש, אבער עס איז אן אנדערע נוסח פון די זעלבע זאך. “אל שדי” איז דאך נסים נסתרים. סאו מ’דארף פרובירן צו פארענטפערן די אלע זאכן, פונקטליך מאכן יעדע זאך א מקומה [מקומה: פלאץ], וואס איז יעדע נוסח, וואס איז יעדע דרש [דרש: דרשה], וואס ער געבט ארויס. אבער אלע חלקים [חלקים: טיילן] פון די פאזל הייבן זיך אן צוזאמצוקומען אין די ענין, און דאס איז יציאת מצרים, וואו די נייע וועג, “ואסרתי אתכם לי לעם” [ואסרתי אתכם לי לעם: און איך וועל אייך פארבינדן צו מיר פאר א פאלק], דעמאלטס האבן די אידן פארלוירן די שבועה [שבועה: שבועה], מ’האט זיי אריינגעפירט אין א נייע דרך פון סוד האמת [סוד האמת: דער סוד פון דער אמת].
דאס איז אלץ וואס איך האב גערעדט אביסל בדרך אגב [בדרך אגב: ביידערהאנד] וואס ער שטייט, צו מסביר זיין וואס דאס מיינט, וויאזוי דאס קען צו מיינען בכלל, איז נאך א גאנצע דזשאב. מ’דארף קענען אריינקלערן צו מאכן סענס פון דעם, וואס מיינט עס אז ס’איז דא סוד האמת, וואס מיינט עס. דאס איז א שמועס מער פון וואס איך קען טון היינט אין די קאנטעקסט, אבער דאס איז זיכער א זאך וואס מ’דארף טון. סתם זאגן סוד האמת וכו’ וכו’ איז נישט גענוג. אויב איינער פארשטייט עס, פארשטייט ער עס, אבער לפחות למאן דסייכל [למאן דסייכל: פאר דעם וואס פארשטייט] דארף דאס נאך א גרויסע פירוש לפירושו [פירוש לפירושו: א פירוש אויף דעם פירוש] צו אביסל משכיל זיין [משכיל זיין: פארשטענדיק זיין] וואס דאס קען בכלל מיינען, וויאזוי מ’קען עס נאכדעם פארשטיין. אבער על כל פנים [על כל פנים: אויף יעדן פאל], האבן מיר אפגעטון נאך איין גרויסע הבהרה [הבהרה: קלארשטעלונג] אין די מהלך [מהלך: גאנג].
—
ליציאת מצרים יש שתי מדרגות של משמעות:
רמה ראשונה – מעשית/גשמית: יצאנו ממצרים, אנו חופשיים, אנו מודים להקב”ה – “ברוך הנותן” (לשון הרמב”ם). זוהי הכרת הטוב פשוטה על הצלה גשמית.
רמה שנייה – תיאולוגית/אינטלקטואלית: יש מסר עמוק יותר ביציאת מצרים שצריך להיחקר. הדור הראשון לא היה צריך לנתח “מה משמעות יציאת מצרים” – הם חוו זאת. אבל עם הזמן, השאלה העמוקה יותר הופכת חשובה יותר.
—
לשבת יש שני טעמים נפרדים:
– חידוש העולם (זכר למעשה בראשית) – מדרגת דעת/שכל: שבת מראה שהקב”ה ברא את העולם. זהו “שבת עליון”.
– זכר ליציאת מצרים – מדרגה גשמית/מעשית: במצרים לא יכלו לנוח (עבדות), ועכשיו נחים – זהו סימן שאנו חופשיים. זהו “שבת תחתון”.
חילוק חשוב: לפי הרמב”ם, יציאת מצרים עצמה אינה מראה על חידוש העולם. אלו שתי בחינות נפרדות.
כאשר אדם נח בשבת – כיצד רואים מכך שיצא ממצרים? אדם יכול לנוח סתם למען גופו! “כי יתכן שינוח אדם במלאכתו בעבור מנוחת גופו” – מנוחה בלבד אינה ראיה על יציאת מצרים.
> [הערת צד מתודולוגית:] כאשר אנשים חושבים שיש להם “קושיא טובה” על הרמב”ם, לעתים קרובות זו רק קושיא לפי תפיסת עולמו של הרמב”ן, לא לפי הנחותיו של הרמב”ם עצמו. כאשר חיים במערכת הרמב”ם, עם כל כלליו, הקושיא נופלת.
הריטב”א מבין את קושיית הרמב”ן כך: בזמן יציאת מצרים – אותה שבת ראשונה – המנוחה אכן הראתה בבירור שיצאו מעבדות. אבל היום, כל כך הרבה שנים אחר כך, כבר לא רואים זאת.
הריטב”א עונה: זו אינה קושיא לפי הרמב”ם, כי שיטת הרמב”ם במורה נבוכים היא שהרבה מצוות יש להן טעמים שהיו רלוונטיים יותר בזמן מתן תורה – קרבנות (המשקף את המנהג דאז), יבום, וכו’ – וממשיכים אותן גם כאשר ההקשר המקורי כבר לא קיים. זוהי כל דרכו של הרמב”ם בטעמי המצוות.
[שאלת נגד שנשארת קצת פתוחה:] אותה קושיא שייכת גם לחידוש העולם! כאשר אדם נח בשבת – כיצד רואים מכך שהקב”ה ברא את העולם? צריך גם לומר קידוש, להסביר זאת. מדוע קושיית הרמב”ן חזקה יותר ביציאת מצרים מאשר בחידוש העולם?
—
יציאת מצרים וחידוש העולם הם דבר אחד. ממילא שבת של יציאת מצרים היא גם שבת הדעת, השבת הרוחנית. אין כאן שתי שבתות נפרדות – “היא יציאת מצרים, היא חידוש העולם”.
כי אצל הרמב”ן חידוש העולם פירושו בעיקר: חידוש העולם ברצון – הקב”ה יש לו רצון, הוא יכול לעשות ניסים, הוא יכול לעשות השגחה פרטית, ידיעה, נבואה. ה”רצון” הוא העיקר. יציאת מצרים (עם ניסיה) מראה ישירות על הרצון הזה, ממילא מראה גם על חידוש העולם.
אצל הרמב”ם חידוש העולם פירושו בעיקר: הקב”ה ברא את העולם – שהעולם בא מסיבת הסיבות, ממחויב המציאות. יציאת מצרים אולי מראה שהקב”ה משגיח בעולם, אבל לא שיש אלוה שברא את העולם. זאת אפשר ללמוד רק מתורה, שכל, משה רבינו – לא מניסים עצמם.
ממילא הרמב”ם חייב לחלק בין יציאת מצרים (מדרגה גשמית) לחידוש העולם (מדרגת דעת) – הם אינם אותו דבר.
| | רמב”ם | רמב”ן |
|—|—|—|
| שבת – יציאת מצרים | מנוחה גשמית (מעשית) | = חידוש העולם |
| שבת – חידוש העולם | דעת/שכל (מדרגה נפרדת) | = יציאת מצרים |
| שתי שבתות? | כן – שתי בחינות נפרדות | לא – שבת אחת |
| ניסים מראים על חידוש העולם? | לא ישירות | כן, דרך רצון ה’ |
| חידוש העולם פירושו | סיבת הסיבות / מחויב המציאות | רצון, השגחה, ידיעה, נבואה |
—
אברהם אבינו לימד את האמת – שיש סיבה ראשונה, מחויב המציאות – ליצחק, יעקב, עד למצרים. אבל במצרים היהודים כמעט שכחו לגמרי את העיקר. רוב כלל ישראל עבד עבודה זרה, חוץ משבט לוי.
> [הערת צד:] בתורה לא רואים את הירידה הרוחנית – רואים רק צרות גשמיות. הירידה ברוחניות באה ממדרשי חז”ל ומפשט הרמב”ם. ראשונים (רמב”ן ואחרים) כבר שאלו על הרמב”ם: כיצד אפשר לומר שהיהודים בקושי האמינו באלוקים, כאשר הם תמיד האמינו?
מניסים לא לומדים כלום – לא שיש אלוקים, לא שהתורה אמת. תמיד אפשר לחשוב שזה כישוף. מעצם הגדרתו נס לא יכול להיות ראיה – לא רק ראיה חלשה, אלא בעצם בלתי אפשרי כראיה.
הדרך היחידה לדעת שיש אלוקים היא דרך שכל – דרך מה שמשה רבינו לימד: “אהיה אשר אהיה” = מחויב המציאות. זה בא דרך שליחות משה ומעמד הר סיני, לא דרך הניסים עצמם.
לפי הרמב”ם: בעולם לא השתנה כלום. השתנה בדעת בני אדם – אנשים היו בטעות (עבודה זרה, כמו נמרוד, כמו פרעה), ומשה רבינו החזיר את האמונה/ידיעה מזמן אברהם אבינו. “ושולח לנו משה” – זהו עיקר מעשה יציאת מצרים.
—
גם לפי הרמב”ן באמת לא השתנה כלום בהנהגת השם ביציאת מצרים. הקב”ה תמיד היה לו רצון, השגחה, שכר ועונש. רק אנשים לא ראו – כי ניסים נסתרים (כמו אצל אברהם, “אל שדי”) לא רואים. הניסים המפורסמים של יציאת מצרים רק גילו מה שתמיד היה אמת.
ארבעת העיקרים של הרמב”ן שלומדים מיציאת מצרים (סוף פרשת בא – “כל פינות התורה”):
1. חידוש העולם
2. ידיעת הבורא
3. השגחה
4. נבואה
בנוסף: הקב”ה עוזר, “עוזר רצונו”, “עושה עבדים לחירות”, זכות אבות, חפץ בבני ישראל.
הרמב”ם לומד זאת לא מהניסים של יציאת מצרים, אלא מהתורה/ידיעות שמשה רבינו לימד. הרמב”ן לומד זאת דווקא מהניסים המפורסמים עצמם – כי נס מפורסם מראה בבירור שהקב”ה יש לו רצון והשגחה.
—
> [הערת צד מתודולוגית על גישת הרמב”ן:] לרמב”ן תמיד יש שתי מדרגות של הסבר דברים – חלק אחד שהמקובלים (תלמידי רמב”ן, זוהר) מדגישים, וחלק אחר שעומד בפשט. צריך תמיד לדעת ליישב את שניהם יחד. הרמב”ן הוא מומחה ב”ישוב השקולות” – הוא מביא יחד דרכים שונות של חשיבה.
—
משה רבינו מסביר את החילוק בין יהודים לגויים – בין עובדי ה’ לעובדי עבודה זרה:
– “ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים” – הגויים יכירו שיהודים שונים.
– ליהודים יש שתי מעלות: (1) חוקים ומשפטים צדיקים, (2) “אלקים אשר קרוב אליו” – סוג אחר של יחס לאלוקים.
– ההוכחה: בהר סיני היהודים שמעו את קול אלוקים בלי שום תמונה – מכאן לומדים שלאלוקים אין צורה.
משה רבינו אומר: לא תרים עיניך לשמים ותעבוד שמש, ירח, כוכבים – “אשר חלק ה’ אלקיך אותם לכל העמים… ואתכם לקח ה'”.
הפשט ה”בעל-הבית’י”: אלוקים הוציא אתכם ממצרים, אתם חייבים לו הכרת הטוב, ממילא אל תהיו כמו הגויים. אבל – זה לא עונה על לשון “חלק” (חילק).
הפסוק משמע שאלוקים חילק את צבא השמים לגויים לעבוד אותם – כמעט כאילו זה בסדר לגויים לעבוד עבודה זרה! זה סותר את:
– עבודה זרה היא איסור משבע מצוות בני נח – גם גויים אסורים
– בכל התורה עבודה זרה מגונה לכולם
> [שאלה פתוחה:] אפילו לפי פשט הרמב”ן נשארת השאלה: מה עושים עם זה שגוי גם אסור לעבוד עבודה זרה? (מזכיר תירוץ אפשרי דרך “שיתוף” אבל נשאר פתוח.)
—
הרמב”ן כותב זאת בעיקר בפרשת אחרי מות (על ארץ ישראל), גם בפרשת האזינו. הוא לא הראשון (כוזרי, זוהר, ספרים קודמים), אבל הוא מניח זאת בצורה הברורה והחדה ביותר.
אפילו הרמב”ם מודה שזה אמת – אבל הוא לא רוצה שיתמקדו בזה. לעולם יש סדר גשמי (עננים → גשם) וסדר עליון (אסטרולוגיה, שרים, מלאכים).
שרים = כוחות/מלאכים שדרכם אלוקים מאציל את ניהול העולם. “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה” (דניאל/ישעיה).
– שרי מעלה הם דברים קיימים – לא סתם דברים שאינם.
– מה שהפוליתאיסטים קוראים “אלים” – אלו השרים, המלאכים.
– יש להם נטייה לעשות מהם אלים עצמאיים הדורשים דרישות – זו הטעות, אבל השורש הוא אמת.
– “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל” – 70 אומות כנגד 70 בני ישראל שירדו למצרים.
– לכל אומה יש שר משלה – כוח השולט עליה.
– הגוי שעובד את שרו לא טועה במובן מסוים: “שרו של מצרים טלה” – כאשר המצרי עובד את הטלה, הוא עובד באמת את שרו, זה הוא באמת אלוהיו.
– הקב”ה הוא “חלק עליון לכולם” – הוא עומד מעל כולם, אבל השפע למצרים בא באמת דרך הטלה/מזל/שר.
לקב”ה יש מערכת של האצלה – הוא לא מנהל ישירות, אלא דרך שרים. עד כמה בדיוק ההאצלה עובדת היא “בעיה גדולה תיאולוגית”, אבל כולם מודים שהעולם עובד כך.
—
כאשר גוי עובד את מזלו או שרו, הוא לא טועה – זה באמת אלוהיו. הפסוק “אשר חלק ה’ אלוקיך אותם לכל העמים” מראה שהקב”ה עצמו הקים את מערכת השרים, המזלות, והשפע המנהל כל אומה.
הקב”ה בחר עם אחד (ואולי ארץ אחת – ארץ ישראל) שאינו מנוהל דרך שרים, אלא ישירות על ידי אלוקים. זהו יסוד פרשת האזינו.
> [שאלת צד:] זה קשה מאוד להבין – כיצד אפשר שעם יתקיים מחוץ לסדר הטבעי של שרים?
– בזמן הגלות היהודים גם קצת תחת השרים
– בזמן הגאולה / בארץ ישראל – הנהגה ישירה של השם
– ליהודים: שכר ועונש ישיר – טוב הולך טוב, רע הולך רע
– לגויים: הנהגה לפי השר, לא לפי שכר ועונש
> [קושיא קשה שנשארת פתוחה:] אם שר הגוי הוא באמת אמצעיו הלגיטימי, מדוע עבודה זרה אסורה לגויים? תירוץ הרמב”ם (הגוי טועה שהשר הוא האל הראשון) לא עוזר לגמרי: אם גוי יודע שיש אל עליון אחד, איזו טענה יש עליו? הרמב”ם אומר כי הם גרים בארץ ישראל – אבל מה עם גויים מחוץ לארץ ישראל? “יש כאן מקום עיון גדול”.
—
היהודים גם היו תחת שלטון השרים. “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה” – אין טענות עליהם.
שינוי אונטולוגי אמיתי – היהודים הוצאו מתחת למערכת השרים. “כור הברזל” רומז לשר של מצרים. “ואקח אתכם לי” = “ואבדיל אתכם מן העמים” = לא עוד תחת שלטון השרים.
“אל מוציאם ממצרים… כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל” – לאחר שאלוקים הוציא את היהודים, נחש וקסם (שהם פירות השרים, כפי שהרמב”ן מסביר ב”תמים תהיה”) לא עובדים עוד על יהודים. “כעת יאמר ליעקב… מה פעל אל” – הם מדברים ישירות עם אלוקים.
> [קושיא שנשארת פתוחה:] בספר דניאל כתוב בפירוש “מיכאל שרכם” – ליהודים יש שר! כיצד אומר הרמב”ן שיהודים למעלה מכל השרים? “יש כאן דבר עמוק מאוד שלא ניתן לומר בבירור”.
– שבת/חידוש העולם: אלוקים יכול תיאורטית לעשות מה שהוא רוצה
– יציאת מצרים: אלוקים עשה זאת באמת – הוא בחר ביהודים ומנהל אותם ישירות
לכן צריך את שניהם – שבת לבדה לא מספיקה. יציאת מצרים מלמדת דבר נוסף: לא רק שאלוקים יכול, אלא שיש לו יחס ספציפי לישראל, מחוץ למערכת הטבעית.
רבינו בחיי בן אשר, ההולך מאוד בשיטות הרמב”ן (בפרט על דרך הקבלה), מפרש ממש כך בפירושו על התורה – מה שמאשר שזו באמת כוונת הרמב”ן.
—
רבינו בחיי בפרשת יתרו מפרש את הפסוק “מבית עבדים” לא פשוט כשעבוד פיזי, אלא “מבית האסורים המלאכים שהם עבדים של הקב”ה” – הקב”ה הוציא את היהודים ממערכת המזלות, שהמלאכים/שרים הם רק “עבדים” בלי כוח עצמי.
“כור הברזל” (כבשן הברזל) רומז לשר העליון של מצרים – לא רק מטאפורה לצרות פיזיות. מדוע כתוב “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” ולא להיפך? כי תחילה שוברים את השר העליון (כור הברזל = השבעים שרים), ואחר כך רק באה הגאולה הפיזית – כמו הפסוק “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה”.
—
> [דיגרסיה צדדית – קושיות כרונולוגיות:]
הפסוק “בהנחל עליון גוים” מדבר לכאורה על דור הפלגה, שבו האומות חולקו בין שרים. אבל גם משמע שזה יכול להיות עוד קודם – בבריאת העולם. אם כך, מתי באמת קרה החידוש שיהודים הם “חלק ה'”?
– בדור הפלגה היה זה “במחשבה” (הכנה), וביציאת מצרים נעשה “במעשה” – כמו “מעשה אבות סימן לבנים”.
– אצל האבות היה זה ברמה אינדיבידואלית (ניסים נסתרים, אל שדי), אבל לא לאומה שלמה. רק ביציאת מצרים התחדש זה לכלל ישראל.
– כל השלבים – בריאה, דור הפלגה, אבות, יציאת מצרים – הם שלבים/רמות של אותו ענין.
—
זה לא רק רעיון – זה באמת קרה. יום לפני יציאת מצרים היהודים עדיין היו צריכים לעבור דרך הטומאה של מצרים; יום אחרי הם כבר יכלו ללכת ישר להקב”ה.
—
כמעט בכל מקום שהרמב”ן מדבר על יציאת מצרים (פרשת צו, אמור, בא, שמות) הוא חוזר לאותה נקודה:
– במצרים היהודים היו “תחת רשות הסטרא אחרא” – בלשון הזוהר, או “תחת רשות השבעה שרים” – בלשון הרמב”ן עצמו (פרשת שמות).
– “משכו ידיכם מעבודה זרה” פירושו לא רק שהפסיקו לעבוד עבודה זרה (כמו שהרמב”ם אומר), אלא שבאמת ברחו ממציאות העבודה זרה – יצאו מרשות השרים.
– חמץ רומז לעבודה זרה – הזוהר דורש “השמר לך פן תאכל חמץ” בהקשר זה.
—
הרמב”ן משתמש בשלוש נוסחאות/מסגרות שונות לאותו יסוד:
| שפה # | מושג | תוכן |
|———-|——-|———|
| 1 | שבעים שרים / “חלק ה’ עמו” | האומות תחת שרים; ישראל ישירות תחת הקב”ה |
| 2 | רצון / חידוש / השגחה פרטית | יש שכר ועונש, רצון, השגחה על צדיקים ועל ישראל בפרטות |
| 3 | “אל שדי” מול “שם הוי”ה” | אל שדי = ניסים נסתרים (אצל האבות); שם הוי”ה = הנהגה גלויה של השגחה (ביציאת מצרים) |
כל שלוש השפות מסתובבות סביב אותו דבר, אבל כל נוסח נותן ניואנס מיוחד.
—
סתם לומר “סוד האמת” לא מספיק – צריך עוד “פירוש לפירושו” כדי להבין מה זה בכלל יכול להיות שיש מציאות רוחנית כזו, איך אפשר להשכיל זאת. אבל זו עבודה גדולה יותר. על כל פנים, נעשתה הבהרה גדולה במהלך – שיטת הרמב”ן שיציאת מצרים היתה חידוש מציאותי שבו “ואסרתי אתכם לי לעם” – היהודים הוכנסו לדרך חדשה של סוד האמת, הוצאו מתחת למערכת השבעים שרים, ונכנסו ליחס ישיר עם הקב”ה.
ונמשיך בסייעתא דשמיא את ההסבר של מה המעשה שקרה ביציאת מצרים? מה קרה בבחינה, תיאולוגית, מה המעשה של יציאת מצרים?
לחזור רגע על מה שלמדנו אתמול, מה שלמדנו בשנים הקודמות בשיעורים, למדנו שבאופן כללי אפשר לשמוע מעשה, יכול להיות סיפור יציאת מצרים, שהדגש העיקרי הוא על הידיעה שפשוט יצאו ממצרים. הדור, הדור הראשון שיצא ממצרים, או ילדיהם, וכן הלאה, לכאורה לא היו צריכים לבחון את השאלה מה המסר, מה משמעות יציאת מצרים?
פשוט, אבל אפשר לומר שהיו גם אז אנשים שרצו לדעת יותר לעומק. אבל כשאני אומר היסטורית, כאילו היה אז, זה לא אומר דווקא אז, זה היסטורי, זו דרך הבנה, הדרך הפשוטה.
הפשוטה היא, יצאו ממצרים, צריך להודות להקב”ה, וזו הרמה הפשוטה. קיבלו תועלת, אפשר לקרוא לזה תועלת גשמית, תועלת גופנית, יצאו, יציאה היא דבר טוב. זה היה הדבר הראשון, ואמרנו שזו רמת הרמב”ם של ברוך הנותן, שהם יצאו ממצרים. הרמב”ם אומר זאת עוד כמה פעמים.
הזכרנו עוד דבר, הרמב”ם אומר שם ששבת עומדת “זכר ליציאת מצרים”. הזכרנו רגע שהרמב”ם מסביר ששבת היא זכר ליציאת מצרים, והרמב”ם מסביר גם בשתי הרמות.
אמרתי שצריך להיות מאוד מדויק, כי הרמב”ן חולק מאוד בחריפות בעשרת הדיברות, הרמב”ן מביא את פשט הרמב”ם והוא חולק. ראיתי שהריטב”א בספר הזכרון עונה על הרמב”ם בדרך מסוימת.
הרמב”ם אמר שיש שני דברים בזכר שבת ליציאת מצרים. יש את הענין של חידוש העולם, שזה אומר הרמב”ם הוא הסיבה הראשונה, והסיבה השנייה למה יש שבת בעצם.
אבל הרמב”ם אומר, למה שומרים שבת? כך אומר הרמב”ם, כך הרמב”ם מסביר שם, כי יצאו ממצרים, ובמצרים לא יכלו לנוח, וכששומרים שבת זה אומר שנחים, זה סימן שיצאו ממצרים.
והרמב”ן שואל עליו שם, הרמב”ן בפרשת יתרו, סליחה, לא בפרשת יתרו, בפרשת ואתחנן, שואל הרמב”ן, הרי כתוב שם “זכור את יום השבת לקדשו”, ובפרשת יתרו כתוב רק את הטעם של “זכור” בענין ששת ימי בראשית. בפרשת יתרו כתוב גם “ובלבד שתזכור כי עבד היית במצרים”. צריך להבין מה זה אומר.
הוא אומר שהוא לא מבין את הרמב”ם סתם. כשאחד נח, רואים משהו שיצאו ממצרים? לא רואים כלום. רואים בסך הכל שנחים עכשיו. איך רואים מזה שאדם נח עכשיו שיצאו ממצרים?
הוא אומר, “כי יתכן שינוח אדם במלאכתו בעבור מנוחת גופו, ואין לנו בזה זכרון כלל ליציאת מצרים, ואין לראותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה”.
דרך מעניינת לשאול את הקושיא. כאילו הרמב”ן שואל שיהודי נח עכשיו בבית, והוא אוכל והוא נח בשבת והוא לא עובד, מזה רואים משהו? מישהו יודע שיצאו ממצרים? זו קושיא מעניינת, מה זה אומר שהרמב”ן מניח שצריך להראות משהו מזה.
אמרנו בפעם הקודמת, הרמב”ן מבין, ואנחנו יכולים להמשיך היום לומר פשט חדש ברמב”ן, תוספת נוספת במה שצריך אולי להבין. הנחנו שהדרך איך הזיכרון עובד ברורה כמו “סימן”. כי נחים בשבת, מזה רואים שהקב”ה ברא את העולם. זה הרמב”ן מבין.
אבל לומר שנחים בשבת כי העובדה שאני נח, לכאורה זה אפילו לא שווה, זה פחות מ”סימן”. זו עובדה שאני נח, אני אומר שאני לא עבד. אני הייתי עבד, לא יכולתי לנוח. עבד הוא זה שעובד. אז ממילא, כששבת אני נח, זה זכר שיצאתי ממצרים.
והרמב”ן אומר, נראה שכך הבין הריטב”א. הריטב”א בא כאן למקום, הריטב”א בספרו “ספר הזכרון”, לענות על קושיית הרמב”ן על הרמב”ם. והריטב”א אומר שקושיית הרמב”ן צודקת. הוא הבין את הקושיא כאילו בזמן הזה, יש הבדל.
וכך יוצא מהדרך שהריטב”א מבין, שהרמב”ן היה מודה שכשאתה אומר שבוע אחרי יציאת מצרים, אותה שבת ראשונה, השבת הראשונה אחרי פסח אחרי יציאת מצרים, בוודאי, מזה שנחים רואים שיצאו ממצרים. אבל היום, כל כך הרבה שנים אחר כך, לא רואים כלום.
עכשיו, איך רואים מזה שנחים בשבת שהקב”ה ברא את העולם? גם אני לא יודע. צריך לומר קידוש, צריך לשאול, “מה נשתנה שבת”, ועונים על השאלה. למה לא אפשר לומר את אותו תירוץ על זה?
אני באמת לא מבין את קושיית הרמב”ן בעצם, למה זה יותר קשה וזה פחות קשה. אני לא יודע בדיוק. שניהם לכאורה אפשר לומר. אפשר לומר שצריך לומר זאת, שנחים בשבת כי יצאו ממצרים.
אבל על כל פנים, הריטב”א עונה, והוא אומר שאדרבה, זו דרך הריטב”א בהרבה מתירוציו על הרמב”ן. וזה אמת, זה תמיד כלל, כשרואים שני אנשים חולקים, בפרט מחלוקת כזו שתלויה בשורשים, איך מבינים את העולם, איך מבינים את התורה, הקושיא של הרמב”ן היא קושיא לפי שיטתו. תמיד לפי שיטת הרמב”ם עצמו לא קשה קושיית הרמב”ן.
והסיבה מאוד פשוטה, אנשים חושבים הרבה פעמים, אני אגיד לך כלל כללי שהגעתי אליו, אנשים חושבים הרבה פעמים, “שאלתי קושיא טובה על הרמב”ם.” אתה שאלת את עצמך? לא.
הקושיא, כשאתה חי בעולם הרמב”ם, עם כל המושגים, כל הכללים, הדרך איך קוראים את התורה, והפשט של מה זה אומר תורה וכן הלאה, מה הוביל את הרמב”ם, אז זה באמת לא הרמב”ם, אז זו קושיא טובה. אבל אם היית הרמב”ם, הקושיא לא הייתה בכלל.
זה אותו דבר, הריטב”א אומר, בעולם הרמב”ם הוא כבר למד בדרך כלל מורה נבוכים, והוא יודע שהרמב”ם במורה נבוכים אומר שהרבה מצוות, אמרתי בהקדמה של השיעור, מצוות הקרבנות היא הבולטת ביותר, אבל יש עוד מצוות שיש בהן בבירור, מצוות יבום, ועוד מצוות שהוא אומר בבירור בהקדמה, שהמצוות, הטעם של המצוות לא כל כך אקטואלי היום.
אני יכול עוד לשאול על הרמב”ם קושיא, “אם כך, למה עושים את זה היום?” קושיא טובה. אבל זו דרך הרמב”ם של הבנת טעמי המצוות. הראב”ד מסתכל על זה ואומר שזה ארכיאולוגי, כן, שזה אומר רק מה שהיה פעם. נו, זו קושיא טובה.
אבל לרמב”ם אין בעיה, ולהיפך, זה מסביר בהרחבה למה זה הגיוני שהמצוות יהיו כך, שהרבה מצוות שיש לנו עכשיו, הן היו בזמן משה רבינו, בזמן שניתנה התורה, זה היה הגיוני בפשטות. אה, למה להמשיך לעשות את זה? אומרים תירוץ, למה זה תירוץ דחוק למה להמשיך לעשות את זה. אבל הפשט של זה הוא כך.
ממילא אומר הריטב”א, בזמן יציאת מצרים היה הגיוני ששבת אומרת מנוחה ממצרים, נחים. אה, היום לא רואים את זה? זו לא קושיא, זו קושיא כמו קרבנות. אז היה המנהג לעשות קרבנות, אה היום אין המנהג? למה יבום, עושים היום? לא היה המנהג לעשות יבום? הרמב”ם אומר שהתורה ממשיכה את המנהג שהיה. אה, נו, כך עובדת כל התורה.
זו קושיא כללית, זו קושיא טובה על הרמב”ם. אבל כשדרך החשיבה של הרמב”ם, וההנחה שלו היא שזה נכון כך, ממילא זו לא קושיא אמיתית. זו כל המחלוקת של הרמב”ן והרמב”ם, ותירוץ הריטב”א שם בפרשת ואתחנן על פשט הפסוק “וזכרת כי עבד היית על כן ציוך לעשות את יום השבת”.
אבל חזרה לאן שאנחנו, ומזה אפשר להסביר מה שאמרנו אתמול שהרמה הראשונה, זה לכאורה כך מי שמבין את אותו רמב”ם, אותו פרק רמב”ם בענין שבת, שהוא מדבר על שתי הרמות. כשהוא אומר את שתי הרמות בטעם של מצווה, הוא מתכוון לשני הדברים.
הענין של שבת חידוש העולם גם הרמב”ם מודה, לרמב”ם יש אולי קצת פיתול אחר איך הוא מבין את זה, אבל הוא גם מודה, הרי יש פסוק, מפרשי פסוק, זה באמת הענין של דעת, ששבת מנחיל, על ידי שביתת שבת מקבלים את הדעת הנכונה, הדעת של חידוש העולם, הידיעה האמונה הנכונה, כל מה שזה מראה, לפי איך שהרמב”ם מבין מה זה מראה, הרמב”ם מבין שזה מראה משהו אחר, זה עוד שיחה.
אבל הענין הראשון של שבת, הענין הגופני, שאפשר לקרוא לזה הראשון, ואפשר לקרוא לזה השני, זה באמת ענין מעשי, יצאנו ממצרים, ואנחנו יכולים לנוח באנגליה, כמו שהריטב”א מסביר. זה במובן מסוים היה יותר אקטואלי פעם, זה פחות אקטואלי היום. הנצחי הוא הדעת תמיד אקטואלי. דעת הוא דעת נצחי.
אבל הפשט, הפשט הגופני של שבת, שהוא זכר ליציאת מצרים, הענין הוא שיצאנו ממצרים, יכולים לנוח, זה באמת דבר מעשי, וזו רמה של ילדים קטנים, זו רמת עולם הזה, וזה באמת היה יותר אז, וזו הרמה הראשונה של יציאת מצרים גם.
אם בשבת יש את שתי הרמות, הרמב”ם אומר, יש כאן הבדל, צריך לזכור. אם עושים כאן את חשבון הסוגיא, הרמב”ם לא סובר שכששבת היא זכר ליציאת מצרים, היא בזה גם זכר לחידוש העולם. זה הבדל חשוב. אני מקווה שהקהל עוקב כאן, כי אני הולך קצת גג על גב במהלך. אני אחזור לפשטות בעוד רגע.
אבל כשהרמב”ם, הרמב”ם מחלק מאוד בבירור באותו פרק שהרמב”ם מביא כאן בואתחנן, הרמב”ם מביא בואתחנן, והוא אומר שמה ששבת היא זכר ליציאת מצרים, זה אומר את הדבר המעשי שאפשר לנוח. מה ששבת היא זכר למעשה בראשית, זה טעם אחר, זה הולך באמת על הדעת של שבת שמראה לנו את הענין של חידוש העולם.
ואלו באמת שני טעמים שונים, והרמב”ם אומר בבירור, שני הטעמים הם על שתי בחינות שונות של שבת, שתי מדרגות שונות של שבת. אפשר לקרוא לזה איך שרוצים בשפה של המקובלים, יש שבת עליון, שבת תחתון. שבת תחתון, מהסגולות, מהעקשן. זו שבת שנחים, שבת הגדול, שבת של הדעת, זו השבת של עולם הבא, או השבת של בריאת העולם.
אבל זה לא יציאת מצרים. יציאת מצרים היא רק הרמה של עולם הזה.
בא הרמב”ן, הוא לא מבין את זה, אומר הוא לא. מה עושה הרמב”ן? יש הבדל במובן מסוים בין שמואל דטשניק ובניו. מה אומר הרמב”ן? יציאת מצרים אומרת גם חידוש העולם. יציאת מצרים אומרת גם חידוש העולם.
ממילא, השבת של יציאת מצרים היא לא השבת הגופנית. שבת של יציאת מצרים היא גם שבת הדעת, היא גם השבת הרוחנית של השכל. כי באמת יציאת מצרים מראה גם על חידוש העולם, וממילא שתי השבתות הן שבת אחת. אין כאן שתי שבתות, אחת של יציאת מצרים ואחת של חידוש העולם. יש כאן שבת אחת, היא יציאת מצרים היא חידוש העולם. זה הפשט של הרמב”ן, זה מובא בתורה אור, בכל שבת קודש, וכן הלאה.
עכשיו, למה, אם רוצים להוריד את הנקודה, למה באמת הרמב”ן יכול לומר ששבת וחידוש העולם ויציאת מצרים הם אותו דבר? כי הרמב”ן מסביר, כי לפי הרמב”ן, חידוש העולם מראה בעיקר שלקב”ה יש רצון. במילים אחרות, שהקב”ה יכול לעשות נסים והוא יכול לעשות השגחה פרטית, באיזו דרך צריך ללמוד יותר, למדנו את זה בשבוע שעבר בסוגיא של השגחה. וזה מראה נסים.
במילים אחרות, לפי הרמב”ן, וזה כתוב גם ברמב”ם, אבל הרמב”ם כשהוא אומר חידוש העולם משבת הוא לא מתכוון בעיקר לזה לכאורה, כי שם הוא מתכוון פשוט שהקב”ה ברא את העולם, שהעולם בא מהקב”ה.
אבל כשהרמב”ן אומר חידוש העולם, הוא לא מתכוון סתם חידוש העולם, הוא מתכוון חידוש העולם ברצון, שזו עוד רמה. זה לא כתוב ברמב”ם. הרמב”ן הוא זה שמדגיש את זה. הרמב”ם, אף על פי שלכאורה הוא מאמין בזה, הוא מתלבט בזה הרבה במורה נבוכים, אבל הוא מאמין בזה, הוא לא עושה את זה לעיקר.
ממילא, הרמב”ם, לפי הבנתו בחידוש העולם, זה מתאים לשבת, אבל זה לא מתאים ליציאת מצרים. כי יציאת מצרים לא מראה שיש אלוקים, שיש סיבת הסיבות. זה מראה אולי שהקב”ה משגיח בעולם, וכן הלאה. אבל פשוט זה לא מראה שיש אלוקים בעולם.
את זה אפשר ללמוד רק מהתורה, את זה אפשר ללמוד רק מהשכל, ממשה רבינו, שלמדנו בשבוע שעבר ואתמול מהאמונה, שהאותות על ידי משה, שמשה מראה לנו מה הנסים האמיתיים צריכים להראות. אבל מהנסים עצמם אי אפשר ללמוד את זה.
מכאן, הרמב”ם חייב לחלוק, הוא לא יכול לומר שיציאת מצרים עם חידוש העולם הם אותו דבר כמו הרמב”ן.
אבל חזרה לאן שאנחנו, על כל פנים יש לנו כאן את הדעה של שלושה
אבל כשהרמב”ן אומר חידוש העולם, הוא לא מתכוון סתם לחידוש העולם, הוא מתכוון לחידוש העולם ברצון, שזו עוד רמה שלא עומדת ברמב”ם. הרמב”ן הוא זה שמדגיש את הרצון, אף על פי שלכאורה הוא מאמין בזה, על כל פנים הוא מתלבט בזה הרבה, ממה נפשך, אבל הוא מאמין בזה, הוא עושה את זה העיקר.
מכאן הרמב”ן, לפי הבנתו בחידוש העולם, זה מתאים לשבת, אבל זה לא מתאים ליציאת מצרים. כי יציאת מצרים לא מראה שיש אלוקים שהוא סיבת העולם, זה אולי מראה שהקב”ה הוא משגיח בעולם, וכן הלאה. אבל פשוט זה לא מראה שיש אלוקים בעולם. את זה אפשר ללמוד רק מהתורה, או את זה אפשר ללמוד רק מהנסים של משה רבינו, שאותנו למדנו בשבוע שעבר, אתמול מ”ויתן ה’ אותות ומופתים”, שמשה מראה מה הנסים האמיתיים צריכים להראות. אבל מהנסים עצמם אי אפשר ללמוד את זה.
מכאן הרמב”ם חייב לחלוק, הוא לא יכול לומר שיציאת מצרים וחידוש העולם הם אותו דבר כמו הרמב”ן.
אבל חזרה לאן שאנחנו, על כל פנים יש לנו את שני הדברים. יש לנו את הדבר של יציאת מצרים הפשוטה, יצאנו ממצרים, אנחנו שמחים, צריך להודות, זה יום טוב של מידות טובות להודות, זה יום טוב של ללמוד עם התורה מה לעשות, להודות, וכן הלאה, שזה באמת הדבר המעשי. זה הגיוני יותר באמת אצלנו היום מאשר כשזה היה. כן, זה אולי הגיוני במידה מסוימת, זה לא כל כך הגיוני לכן, אם זה רחוק צריך לעשות פשט שגם לנו יש הנאה מזה, עד שמסבירים שיש הנאה מזה, אבל אם גם זה לא קיים גם זה לא שייך.
אחר כך יש, מה הרעיון? עכשיו, הבאנו מהרמב”ם. עכשיו, כאן צריך להיות מדייק. אמרתי עכשיו שהרמב”ם לא סובר לגמרי שמיציאת מצרים לומדים את זה. ואת זה נלך היום לנסות לחלק, לנסות ללמוד בבירור מה הרמב”ם הבין שזה יציאת מצרים, המעשה של יציאת מצרים, ומה יש את הדרך האחרת של הרמב”ם. אף על פי שבהרבה פעמים משמע שהוא אומר את אותו דבר, ולכאורה למדנו בפעם הקודמת שהוא מאוד דומה לזה, נראה היום חידוש חדש, בהירות חדשה שהרמב”ם לומד בזה, והזוהר לומד את זה גם כמה פעמים בדרך זו.
ומה הדרך החדשה? מה החידוש? הם אמרו שהרמב”ם אמר שיציאת מצרים מתכוונת בעצם למשה רבינו. במילים אחרות, היה אברהם אבינו, צריך רק לזכור את אברהם אבינו. צריך לחזור לאברהם אבינו.
אברהם אבינו חזר אחורה, במשיך לו, כן, “כיון שנגמל איתן זה והיה בן ארבעים שנה הכיר את בוראו”, הוא הבין בשכלו שחייב להיות שיש אלוקים, סיבה ראשונה שהיא לפני כל האלילים שהם האמינו בכל הסיבות והצורות, כל הכוכבים והמזלות וכן הלאה שהאמינו בתרח וסבותיו האמינו בהם. ואת זה הוא לימד לילדיו, ויעקב ליצחק וליעקב, עד שבמצרים התערבבו שוב עם המצרים.
מה שנראה מאוד מעניין, כי לא רואים את הירידה. זו ירידה גדולה. רואים את זה במדרשי חז”ל, אבל לא רואים בתורה. זה דבר חשוב שצריך להיות מדייק. לא רואים בתורה כך שהייתה ירידה כזו. רואים שבמצרים היו צרות בגשמיות, אבל לא רואים שהיו צרות ברוחניות. לא רואים שכמעט שכחו, כמעט נשתכח עיקר הגדול ששתל אברהם אבינו. כמעט שהעץ שאברהם אבינו נטע נעקר במצרים. לא רואים את זה. לא רואים שזה היה המעשה במצרים אחרי שבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה.
כמו שהראשונים כבר מדייקים בהקשר אחר על הרמב”ם שאמר “כמה שנים עמדו ישראל במצרים”, התחילו היהודים להאמין באלוקים. בא הרמב”ן ואחרים ואומרים מה זה אומר? הם האמינו באלוקים כל הזמן. איך אפשר לומר שהיהודים במצרים בקושי האמינו באלוקים והיה צריך ללמד “למען תדע”, לדעת “מה שמו” וכן הלאה, כמו פשט הרמב”ם בכל הסוגיות האלה שמשה רבינו לימד ליהודים במצרים.
אבל הרמב”ם מאוד ברור כך. יש לו מקורות, חז”ל, יש לו מקורות, ואיך הוא מבין את העולם, כך היינו כך.
שבמצרים, בעצם חזרנו כמעט לפני אברהם אבינו, והיינו כמעט, ולא כמעט, רוב העולם, חוץ משבט לוי שבו הייתה עדיין מסורה של אברהם אבינו שמשה רבינו הביא. אבל חוץ מזה, רוב העולם שכח לגמרי, עבד עבודה זרה, ובנוסף לא הבינו בכלל את המושג של סיבה ראשונה, את המושג של מחויב המציאות, מה זה אומר א-ה-י-ה אשר א-ה-י-ה כמו שהרמב”ם מסביר. הם לא ידעו מכל הדברים האלה. הם הפכו לעיקר ידיעות אלוקות.
עיקר הידיעה שיש אלוקים התגלתה במצרים, ולפי זה אפשר להבין מה מוזכר שוב, מה זה המעשה של יציאת מצרים. אם מספרים את המעשה של “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” זה העיקר, אף על פי, העצם – זה אני רוצה להבהיר כאן – העצם יציאת מצרים מצד עצמו לא לומד כלום, כי נסים לא לומדים את זה.
זה מאוד ברור, הרמב”ם אומר ביסודי התורה פרק ח’ שמנסים לא לומדים להאמין בתורה, לא להאמין בכלום. לא לומדים כלום מנסים. נסים זה לא דבר שאפשר ללמוד ממנו.
והדרך היחידה איך אפשר ללמוד שיש אלוקים, זה כמו שמשה רבינו אמר “מהבלי מה שמו”, אומר הרמב”ם, אתה חייב ללמד “אהיה אשר אהיה” ולהסביר את ההוכחה, את הדרך של להגיע להבין שחייב להיות מחויב המציאות. זו הדרך היחידה. את זה צריך ללמוד ממשה רבינו. אין שום דרך, אפשר לעשות אותות ומופתים, אפשר תמיד לחשוב אולי זה בלט בכישוף. אין שום דרך להוכיח שיש אלוקים מנסים.
לפי שיטת הרמב”ם, ויש אריכות בזה, אבל ברור שאין. זה לא רק שזו לא ראיה טובה, כסברא, כהגדרה זה לא יכול להיות ראיה טובה.
ומכאן, הדרך היחידה איך אפשר ללמוד את זה היא מ, כמו שהוא אומר, מ”נודע הדבר לכל פינות שמים”, הבינו מציאות אלוקות ממשה רבינו, ממעמד הר סיני, אולי לפי דרגתם, צריך להיכנס בדיוק מה כל אחד הבין, אבל בכל מקום זו הדרך האמיתית היחידה.
אם כך, אם זה המעשה של יציאת מצרים, זה אני רוצה עכשיו לומר, שזה בכל זאת העיקר המעשה האמיתי אם מדברים על דעת, אם מדברים על המדרגה של שלימות השגת הנשמה, זה המעשה של יציאת מצרים, זה לא אומר שקרה משהו, לפני זה לא היה אלוקים, כן? חס ושלום. ולפני זה משהו, משהו ברור, קרה בעולם אפילו ראיה טובה יותר, אפשר לומר, אם הבינו את זה כמו שהבנו את הרמב”ן בפעם הקודמת, מנס זו ראיה שיש אלוקים שיש לו רצון והשגחה וכן הלאה. אם כך, לפני זה היה נס, היה אמת, אבל לא הייתה שום ראיה. שום ראיה בעולם לא הייתה שיש סוג כזה של אלוקים.
לפי הרמב”ם, נסים לא מביאים שום ראיה לכלום. מכאן, מה התגלה? מה קרה? השתנה משהו בעולם ביציאת מצרים? לא השתנה כלום בעולם ביציאת מצרים. רק מה? ביציאת מצרים קרה זו כל הסיבה. הקב”ה נמצא כאן ברמוז בדרך איך הוא מספר את המעשה, אבל העיקר המעשה הוא שהקב”ה שלח את משה, “ושולח לנו משה”, הוא שלח את משה חזרה לעורר אצל היהודים את האמונה שהייתה להם מזמן אברהם אבינו, את הידיעה שהייתה להם מזמן אברהם אבינו ולעורר את זה שוב. זה מה שקרה ביציאת מצרים, שבא משה רבינו. זה העיקר המעשה.
זה שקרה משהו, קרה משהו בדעת בני אדם, שהייתה כל הטעות. בשלוש מצרים רוב הדברים קרו בדעת בני אדם, זה לא קרה בעולם, והעולם לא השתנה כלום. פשוט אנשים עשו טעות. למה הם עושים טעות? כמו שנמרוד עשה טעות, כמו שפרעה עשה טעות. הם, “מי ה’ אשר אשמע בקולו?” אנשים עושים טעויות מסיבות שונות. אולי יש עוד סיבות למה אפשר לעשות טעויות שהרמב”ם אפילו לא מביא, אבל יש סיבות ברורות למה צריך לחשוב שצריך לעבוד עבודה זרה.
ובא משה והוא מציל, בא הקב”ה והוא מוציא ממצרים, הוא מוציא מעבודה זרה של מצרים, ועכשיו מפסיקים לעשות את הטעות. עד כאן שיטת הרמב”ם.
עכשיו, למדנו בפעם הקודמת שהרמב”ן, וכמו שהרמב”ן אומר בפירוש בפרשת יתרו, בפרשת “אנכי ה’ אלקיך”, בדרשתו “תורת ה’ תמימה”, כמה פעמים שהוא מדבר סביב הענין, כן, הוא מתקשה למה הענין של יציאת מצרים הוא היסוד של התורה? כן, זו הקושיא שלו, השאלה שלו, הטענה שלו.
והרמב”ן למד שיציאת מצרים מראה על חידוש העולם. כשהוא אומר חידוש העולם הוא מתכוון לומר בעיקר, כמו שהוא אומר, כמו הרמב”ן, לשון הרמב”ן הוא, שלקב”ה יש רצון וידיעה והשגחה ונבואה. אלה פחות או יותר, אולי יש עוד דבר שהוא אומר, אני לא זוכר. על כל פנים, בוודאי, כמו שהוא אומר בלשון הרמב”ן בסוף פרשת בא, שהוא אומר, “כל פינות התורה”. מה הם כל פינות התורה? חידוש העולם, ידיעת הבורא, השגחתו, נבואה. אלה ארבעת הדברים, וזה העיקר.
חוץ מזה שהקב”ה עוזר, “עוזר רצונו”, הוא מוציא “עושה עבדים לחירות”, “זכר טובות”, “זכות אבות”, “חפץ בבני ישראל”. על כל פנים, העיקר אבל בנקודת התורה, מה לומדים מיציאת מצרים?
והרמב”ן כאן במובן הזה, ברמב”ן בפרשת יתרו, ובפרשת בא, ובמקומות אחרים שהוא אומר את הדבר הזה, עומד עדיין באותו מובן כמו הרמב”ם, כן? זה לא באמת התחדש כלום ביציאת מצרים. הקב”ה תמיד אהב צדיקים, והקב”ה תמיד היה לו רצון, והקב”ה תמיד היה לו השגחה על העולם, לפחות על הצדיקים, על אברהם אבינו, וכן הלאה.
אבל ביציאת מצרים, הנסים של יציאת מצרים, זה שאנחנו מזכירים את הנסים של יציאת מצרים, אבל הנסים של יציאת מצרים, הם מראים לנו בבירור. ברגע שמישהו מאמין, נסים מפורסמים, שהוא קורא להם נסים מפורסמים, כן, לא נסים נסתרים, הוא יודע שלקב”ה יש רצון, הוא יודע שההשגחה של הקב”ה היא… הוא יודע. כן, לא שהנסים עשו את זה. לא שהקב”ה עד אז במובן מסוים לא עשה נסים. את זה צריך לחשוב עכשיו. אבל אנחנו התחלנו לעשות נסים.
תמיד היה חידוש העולם. במילים אחרות, העולם תמיד היה נברא ברצונו, ותמיד היה נברא בהשגחתו, ותמיד התנהל בהשגחתו. ואנשים לא ידעו. למה? כי נסים נסתרים לא רואים את זה אנשים. כן, רואים את זה שהקב”ה, כמו שהרמב”ן אומר, העצם הוא אותו נס. בעצם, זה שהקב”ה עושה נסים לאברהם אבינו, וכן הלאה, באל שדי, זה גם בעצם נס. אין שום סיבה טבעית למה זה צריך להיות יכול להיות, כך טוען הרמב”ן על כל פנים. אבל אנשים לא ראו.
אז הנסים מראים לנו את זה, ולכן אנחנו עושים עניין כזה מהנסים ועושים עניין כזה מיציאת מצרים, כדי להראות בבירור שהקב”ה מנהיג את העולם בדרך רצון, בדרך השגחה, בדרך שכר ועונש, וכן הלאה.
כלומר, הגוי עובד את אלוהיו, והוא אינו טועה. כאשר המצרי עבד את מזל טלה, את הטלה לכל מה שהוא, הוא אינו טועה, הוא צודק. זהו באמת אלוהיו. “אשר חלק ה’ אלוקיך אותם לכל העמים” [דברים ד:יט]. הקב”ה הנהיג את שר של מצרים, מתנהג דרך הטלה, מתנהג דרך המזל, דרך השר שבשמים, הכל הוא שפע, והכל בא באמת דרך זה, אמת לאמיתו.
אבל כלל ישראל, “ואתכם לקח ה'” [דברים ד:כ], “כי חלק ה’ עמו” [דברים לב:ט] – אתם לא שייכים לשום שר. אין לכם שר. אתם שייכים ישירות לקב”ה. זהו החידוש הגדול של עם ישראל.
ומה קרה ביציאת מצרים? ביציאת מצרים, הקב”ה לא רק עשה נסים, אלא הוא שבר את כל המערכת. הוא הראה שהוא יכול לפעול ישירות, בלי שום שר, בלי שום מלאך, בלי שום כוח אמצעי. “אני ולא מלאך, אני ולא שרף” [מהגדה של פסח]. זה לא היה רק נס, זה היה שינוי במציאות עצמה.
ולכן זה היה צריך להיות דווקא במצרים, במקום שיש שם את השר הכי חזק, את המזל הכי חזק. הקב”ה בא ושבר את השר של מצרים, הראה שהוא למעלה מכל השרים, שהוא יכול לפעול ישירות בעולם הזה.
עכשיו אפשר להבין למה הנסים של יציאת מצרים היו כל כך חשובים. זה לא היה רק כדי להראות שיש השגחה, כמו שהרמב”ם אמר. זה היה כדי להראות משהו הרבה יותר עמוק – שהקב”ה יכול לפעול ישירות בעולם, בלי שום תיווך, בלי שום שר, בלי שום מלאך.
וזה ההבדל הגדול מהרמב”ם. הרמב”ם אמר שהנסים מלמדים אותנו על השגחה, אבל הם לא משנים שום דבר במציאות עצמה. לפי הרמב”ן, הנסים של יציאת מצרים שינו את המציאות עצמה. הם יצרו מציאות חדשה, שבה עם ישראל שייך ישירות לקב”ה, בלי שום תיווך.
יש כאן שתי מדרגות בדברי הרמב”ן. המדרגה הראשונה היא הפשט, מה שכתוב בפירושו על התורה בפשטות. שם הוא מסביר את הפסוקים בדרך שכל אדם יכול להבין.
אבל יש גם מדרגה שנייה, עמוקה יותר, שהיא מבוססת על הקבלה, על הזוהר, על תורת המקובלים. ושם הדברים הולכים עוד יותר עמוק.
הרמב”ם אומר: הנסים מלמדים אותנו על השגחה, אבל הם לא משנים שום דבר במציאות. העולם ממשיך לפעול לפי אותם חוקים.
הרמב”ן במדרגה הראשונה אומר: הנסים מראים שהקב”ה יכול לפעול ישירות בעולם, בלי תיווך. זה שינוי במציאות, אבל שינוי זמני.
הרמב”ן במדרגה השנייה, בקבלה, אומר: יציאת מצרים שינתה את המציאות לגמרי. היא יצרה מציאות חדשה, שבה עם ישראל שייך ישירות לקב”ה, בלי שום שר, בלי שום תיווך. וזה שינוי קבוע, שינוי שנשאר לעולם.
ולכן אנחנו חוזרים על יציאת מצרים כל הזמן, בכל תפילה, בכל ברכה. כי זה לא רק אירוע היסטורי שקרה פעם אחת. זה המציאות שלנו, המציאות שבה אנחנו חיים. אנחנו עם שלא שייך לשום שר, לשום כוח אמצעי, אלא ישירות לקב”ה. וזה מה שיציאת מצרים באה ללמד אותנו.
ומה הדבר המעניין ביהודים? “כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו” [דברים לב:ט]. הקב”ה בחר משבעים האומות עם אחד, ואולי ארץ אחת, ארץ ישראל. צריך להבין האם מדובר באדמה או ביהודים. זה דבר מעניין. בדיוק הפרטים של המהלך הם תמיד נתון לוויכוח, זה לא לגמרי ברור. והם לא מתנהגים דרך השרים. מובן מאליו, הדבר עצמו הוא דבר קשה מאוד להבנה. מה זה אומר? איך בכלל אפשרי שהם לא מתנהגים דרך השרים? הרי יש סדר, הרי יש טבע.
אבל זה המהלך של הרמב”ן, שהיהודים לא מתנהגים דרך השרים. נכון, בדיוק, היהודים בזמן הגאולה, כן, בזמן הגלות הם גם דרך השרים בדרך כלל, והם כן קצת דרך השרים, וכן הלאה. אבל יהודים בארץ ישראל, יהודים בזמן הגאולה, במילים אחרות, חזרה לרמב”ן הקודם, יהודים בזמן… מה זה אומר תיאולוגית? זה הרי חלק מקבלה, ואף אחד לא ראה את השר. אבל זה בוודאי אומר משהו. זה אומר שבמצרים יש מהלך איך זה עובד, כמו דרך הטבע, לא שכר ועונש, לא אם חוטאים הולך רע ואם טובים הולך טוב, אלא איך שהשר של מצרים רוצה.
מה שאין כן יהודים מתנהגים בהנהגת השם באופן ישיר, באופן ישיר. במילים אחרות, כשהיהודים טובים, יש להם טוב, וכשהם רעים, יש להם רע. ואז זה לא חוזר לשרים. נכון, זה קצת יותר מסובך. אבל זה החידוש, זו נקודת החידוש, זו נקודת החידוש של ארץ ישראל, זו נקודת החידוש של עם ישראל שעומדת בפרשת האזינו, שהם לא חלק מהשרים, אלא חלק מ… הם לא מונהגים דרך השרים, אלא מונהגים דרך ה’.
ועל זה, ואני אומר שקצת קשה לי, כי לפי זה גויים צריכים לעבוד עבודה זרה? זה דבר קשה מאוד. מובן מאליו, אפשר תמיד לומר חילוק, כי הוא לא מתכוון, הוא עושה טעות, הוא מתכוון כמו שהרמב”ם מסביר שם, הוא מתכוון שהשר הוא האל הראשון. בסדר. אם הוא לא מתכוון, אם הגוי אומר “כולא עלמא דא אלהא”, אם הוא אומר שמעל כל האלים יש אל אחד שהוא האל האמיתי, האל שלנו, איזו טענה יכולה להיות עליו?
למה התורה… יש הרבה מאוד שהתורה טוענת לגויים, והרמב”ם אומר כי הם גרים בארץ ישראל. בסדר, והגויים שלא גרים בארץ ישראל אין להם באמת שום טענות על עניין עבודה זרה? יש לעיין, יש כאן מקום עיון גדול, זה לא דבר פשוט שכל אחד יכול לחזור עליו, יש בזה טעם, אבל זה גורם להרבה בעיות במהלך, ואני לא יכול ברגע זה מיישב זיין את הבעיות.
כי על כל פנים, זה המהלך של הרמב”ם, זה יסוד של הרמב”ן, שיש שבעים שרים, והיהודים אינם אחד משבעים השרים. וזה הפשט של מה שכתוב “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה’ עמו” [דברים לב:ח-ט], וזה גם הפשט של מה שכתוב “אשר חלק ה’ אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ה’ לכם” [דברים ד:יט-כ], בעצמו, ישירות, לא דרך מערכת השרים, “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” [דברים ד:כ].
והרמב”ן אומר שם, שזה משמע שהוא הוציא אותנו, וכאן אני מגיע לפשט ביציאת מצרים, שזה לא ראיתי ברור שמישהו אומר, והבאר מים חיים אומר את זה כמעט בבירור. יש ספר יפה על שיטת הרמב”ן, נקרא “יהודה ועמי”, הוא מביא יפה מאוד את העניין, ויש לו פרק על זה, כתוב “עם ישראל לעמים” שער ד’ פרק א’, אבל הוא שואל קושיה אחרת, הוא לא מדבר על העניין שזה היה צריך לקרות ביציאת מצרים. אבל לכאורה, הפסוק עומד ברור לפי איך שהרמב”ן לומד את הפסוק, שזה המעשה של יציאת מצרים.
הנה, הרמב”ן אומר “כור הברזל” מרמז על השר של מצרים, שהכור של כלל שבעים השרים שמנהיגים את האומות, סוף סוף הוצא משם, הוצא מכור הברזל ממצרים, כדי שתהיו עם נחלה, כדי שתהיו נחלה. מה זה נחלה? “חלק ה’ עמו”. אין לנו חלק בשבעים השרים, אנחנו שייכים לה’, ואנחנו מונהגים דרך ה’ ישירות, לא דרך השרים. זה המהלך.
אם אנחנו מבינים כך, צריך להבהיר שיוצא חידוש נפלא ביותר, לא שאנחנו צריכים מחדש זיין, כי לפי הרמב”ן בוודאי, ואפילו לפי הרמב”ן, יציאת מצרים עצמה לא מראה כלום, זו אולי ראיה טובה, אבל באמת ההשגחה תמיד הייתה. לא, כי אולי יש סוג מסוים של השגחה. כאן צריך לחשוב האם העניין של לא להיות מהשבעים שרים הוא אותו דבר כמו העניין של נסים נגלים שהרמב”ן אומר. יכול להיות שזה אותו דבר, יכול להיות שלא, צריך מעיין זיין. זה עוד… יש לו תמיד “פריימוורקס” שונים שהרמב”ן מדבר, וצריך להבין האם זה אותו דבר. יש את הסוגיא של נסים נסתרים, יש את הסוגיא של שבעים אומות, יש עוד סוגיות, צריך מעיין זיין האם זה אותו דבר. אבל בוודאי שיש שייכות גדולה, בוודאי שהרמב”ן מבין שיש שייכות גדולה בין הדברים.
וזה לא חדש געווארן, זה קרה ביציאת מצרים. מה זה, במילים אחרות, מה האמת? אנחנו לא סתם שהם עושים טעות הגויים, “ויהי דעתך דיבוס ונידחת”. אם יהודי עובד עבודה זרה, הוא כמו נדחת. אבל גוי עובד עבודה זרה, הוא לא כמו נדחת. זה מתאים. איך יכול להיות כך? זה מתאים שהוא יעבוד עבודה זרה, כי האל שלו הוא באמת ההוא. יהודי שעובד עבודה זרה הוא דחוי, כי הוא “חלק ה’ עמו”. מתי היה “חלק ה’ עמו”? במצרים.
לפני כן, אם היהודים במצרים עבדו עבודה זרה, “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”, לא היו טענות עליהם. הם באמת היו מונהגים דרך השר של מצרים או השר של ישראל.
זו בעיה, כי אני מתלבט תמיד ברמב”ן, כי בספר דניאל כתוב בפשטות שיש שר של ישראל. איך הרמב”ן יכול לומר שליהודים אין שר? אבל צריך להתעמק מאוד בעניין, יש כאן דבר עמוק מאוד שאני לא יכול לומר בבירור, אני לא יודע בבירור מה קורה עם זה. אבל על כל פנים עומד די ברור ש”מיכאל שרכם” [דניאל י:כא], מיכאל בפשטות הוא השר של ישראל. כך כתוב בזמירות, “מיכאל שר ישראל”. זה הרי פסוק מפורש. קשה מאוד מה הרמב”ן לוקח מזה שיהודים הם למעלה מכל השרים. בסדר, זו שאלה.
אבל על כל פנים, כך העם נעשה, משהו באמת קרה. יכול להיות לפני כן, היהודים במצרים, שהם לא היו ברמה. “ויתאשם לו קח השם מקרא בארץ לא במצרים”. לפני כן היה באמת נכון וצודק שיהיו עובדי עבודה זרה.
מה יוצא אם כן שיציאת מצרים היא לא רק שנתגלה געווארן שעובדי עבודה זרה עושים טעות, או כמו שהרמב”ם אומר שנתגלה געווארן שמשה רבינו לימד שיש אל, כמו שהרמב”ן לימד, וכן הלאה. אלא מה, באמת השתנה, השתנה משהו בעולם. עד עכשיו העולם התנהג דרך מזלות, דרך אומות, וכן הלאה. עכשיו זה מתנהג דרך “כי חלק ה’ עמו”. עבור היהודים. עבור הגויים לא, הם נשארו איפה שהם. אבל עבור היהודים נעשה שינוי חדש בבריאה.
מכאן ואילך, יצאו ישראל מתחת שלטון הטבע ושבעת האומות, שזה אולי אותו דבר כמו טבע ואולי לא, אבל על כל פנים, כאן הוא מדבר בשפה של שבעת השרים, ונכנסו לחלק ה’ עמו.
וכך לומד באמת הרמב”ן פשט בפסוק “ובארץ יסתר תורתם”, שהאומות אמרו “אשר תמשול בהם שרי מצרים, והאלוקים עקר חקם עליהם, והם נתגלו”. כך מפרש הרמב”ן. “ואקח אתכם לי” אומר אותו דבר כמו “ואבדיל אתכם מן העמים” [ויקרא כ:כו]. זה אומר הכל שאתם לא תהיו נתונים תחת שלטון השרים, אני אנהיג אתכם ישירות.
די ברור מהרמב”ן במקומות שזה באמת קרה בשעת יציאת מצרים. יש לי עוד שתי ראיות שזה פשט הרמב”ן ביציאת מצרים.
קודם כל, במקום אחד שאפשר למצוא את זה, זו אולי ראיה חלשה יותר, אבל כשהוא מביא את זה בעצמו זה נראה ראיה טובה, דווקא מבלעם. מה אומר בלעם? “אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל” [במדבר כג:כב-כג].
אומר הרמב”ן על זה, “כי לא נחש ביעקב”, למה? ונראה שזה מה שהוא רוצה להסביר. כן, “אל מוציאם ממצרים”, הקב”ה הוציא את היהודים ממצרים, ומעכשיו היהודים אינם נתונים תחת אומות. למה כאן נחש וקסם? הרמב”ן מסביר בפרשת שופטים ב”תמים תהיה” [דברים יח:יג], שנחש וקסם הם כולם פירות השרים, של המלאכים, של הדברים. הם יכולים לעשות כישוף, הם יכולים לעשות דברים שונים, הם עובדים. זה הרי כל העניין, הם עובדים. למה הם עובדים? אבל אם יש “ויתאשם לו קח השם”, זה לא עובד.
אחרי ש”אל מוציאם ממצרים”, אומר בלעם, לא עובד “נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. למה? “כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל”, הם מדברים ישירות עם ה’. אי אפשר לעשות ברכות הנקללות, אי אפשר לעשות את כל הקסמים האלה, אי אפשר לעשות את עבודה זרה. זו עוד ראיה יפה מאוד שיציאת מצרים, כשקוראים את זה מראה את העניין שהקב”ה מנהיג אותך בעצמו.
וזה בעצם, אם חוזרים, הולכים באמת במובן מסוים חזרה למה שהרמב”ן לומד אפילו בפשטות ביציאת מצרים. כן, זה מראה השגחה. כאן אנחנו אומרים חידוש חדש, העולם לא תופס את זה תמיד כשלומדים את הרמב”ן בפרשת בא, כי הרמב”ן, שזה כבר למדנו כמה פעמים, שזה אמת שזה לא לגמרי הפשטות כך, זה לא תמיד כך, זה רק כך ליהודים, זה רק כך לצדיקים, לפעמים הרמב”ן אומר עוד, לפעמים הוא אומר לצדיקים, או יותר. אבל בוודאי שזה חידוש של הבריאה שהיה כך.
יציאת מצרים היא לא רק ראיה ששם השם יוכל לעשות נסים, הולכים לראות שהוא יכול, שהוא יכול, הוא יכול הרי לכולם, ובדיוק הוא בחר רק לעשות ליהודים, אבל הוא יכול לכולם. בסדר, זה אמת, אבל גם, זה באמת קרה אז, באמת קרה אז, יציאת מצרים, החידוש שהיהודים מונהגים על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, לא על ידי מלאך, לא על ידי שליח. כן, זה אולי הרמז של החלק הזה מההגדה, וכן הלאה.
וזה באמת אותו דבר ממה שלומדים, אבל לא פשט כמו שלמדנו קודם שזו רק ראיה וזכרון לעניין חידוש העולם. ובמילים אחרות… זה לא מסתדר כל כך טוב, כי הרמב”ן אומר תורה שלמה על שבת שהיא זכר ליציאת מצרים על זה. כי חידוש העולם לא מלמד אותנו את זה, בוודאי תיאורטית זה מלמד את זה. אבל יציאת מצרים מלמדת יותר משבת, מלמדת יותר מחידוש העולם. אי אפשר לומר, אולי זה באמת הפשט, כי אז צריך לומר בשבת יציאת מצרים, לא מספיק לומר חידוש העולם, וזה אותו דבר. ומה, לפי הרמב”ן שניהם אותו דבר, למה הוא אומר את שניהם?
לא. חידוש העולם אומר שתיאורטית הקב”ה יכול לעשות מה שהוא רוצה. יציאת מצרים אומרת שהוא עשה מה שהוא רוצה, והוא בחר את קבוצת העם, היהודים, והוא מנהיג אותם באמת ישירות בעצמו, כמו שהוא רוצה, לא לפי מערכת החוקים והשרים, כמו שהוא עושה לכל הגויים, וכמו שהוא עושה באמת לכל הגויים, כי כך הוא רוצה להם גם כן.
ועכשיו עוד ענין אחד, זה אמנם לא ברמב”ן, אבל רבינו בחיי, רבינו בחיי בן אשר בפירושו על התורה, שכידוע הולך מאוד בשיטות הרמב”ן, בפרט כשהוא הולך על דרך הקבלה, זהו פירוש נפלא למי שרוצה להבין את קבלת הרמב”ן, את פנימיות הרמב”ן, להסתכל בספר זה. ורבינו בחיי, רבינו בחיי בפירושו בפרשת יתרו, אומר הוא מפרש ממש כך, והוא מביא דווקא את אותו הפסוק. ובטוח שהרמב”ן גם היה חושב כך. הרמב”ן לא תמיד מאריך מה זה בדיוק דרושו, אבל זה בהחלט ברור ש
זהו פירוש נפלא למי שרוצה להבין את קבלת הרמב”ן, את פנימיות הרמב”ן, להסתכל בספר זה. ורבינו בחיי, רבינו בחיי בפירושו בפרשת יתרו, אומר הוא מפרש אותו ממש כך, והוא מביא דווקא את אותו הפסוק, והוא בטוח שהרמב”ן גם היה חושב כך, הרמב”ן לא תמיד מאריך כיצד זה בדיוק דרושיו, אבל זה בהחלט ברור שזה עולה בקנה אחד עם שיטת הרמב”ן.
והוא אומר שמה שמשמעות “אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”, מפרש הוא, אומר הוא שיש פירוש ש”בית עבדים” פירושו “מבית האסורים המלאכים שהם עבדים של הקדוש ברוך הוא”. הקב”ה הוציא את היהודים ממערכת המזלות, שהם רק עבדים, אין להם כח עצמי. והוא אומר “כי ירמוז הוציא את ישראל מן הרשות הנתונה למצרים מן משפט הכוכבים, לולי השם שהשפיל כוחם והוציאם בדרך נס”.
וזו משמעות “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים”. כלומר, הוא מראה, לא כתוב בדיוק מה שרציתי שיהיה כתוב, אבל לכאורה מתכוון הוא גם לכך, או שאפשר לכאורה ללמוד זאת גם כן. עשיתי חשבון גדול עם הרמב”ן מכור הברזל. זה הרי לכאורה פשוט, שלפי משפט הכוכבים היו היהודים צריכים להישאר במצרים, והקב”ה שבר את בריח התיכון.
אבל אני אומר עוד, שכאן חידש הקב”ה דווקא שהיהודים הם למעלה מבריח התיכון, היהודים הם דווקא חלק אלוקה ממעל. וזו משמעות כור הברזל. הוא אומר זאת הפשט, כי למה לא כתוב “ויוציא אתכם ממצרים מכור הברזל”? למה כור הברזל על מצרים? אלא כור הברזל מרמז על השר העליון. או כי היה ראוי לתוך פולחן שיהיו כלי כור הברזל. אפשר לומר פשוט שכור הברזל מרמז על השרים העליונים, וזה נותן אחר כך את המוציא ממצרים, כמו שכתוב “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה”. תחילה נשבר את מצרים, השר העליון, שזהו כור הברזל, כלומר שבעים האומות, ואחר כך את ישראל.
אז זה פשט הרמב”ן, הדבר השני של הרמב”ן. לא רק שיש השגחה פרטית וכן הלאה, אלא שדווקא נעשה חידוש ביציאת מצרים, שנעשו היהודים מחוץ לשלטון השרים.
כי כאן יש, אנחנו צריכים רק לזכור הערה אחת, כי לכאורה, ראיתי שהאדם שואל קצת הערה אחרת, דומה, הרי כתוב לכאורה בדור הפלגה, “בהנחל עליון”, מדברים הרי על דור הפלגה. אז מתי זה קרה? בדור הפלגה? האם זה קרה במצרים? הוא שואל אפילו יותר, משמע קצת שזה קרה בבריאת העולם, לפני השנאה… שנאה היא אולי קצת דיוק? אני לא יודע אם זה ממש דיוק, כי אפילו ב”בהנחל עליון” הוא הרי ממשיך לדבר בעצם על מצרים, “ויתיצב גבולות עמים למספר בני ישראל”. מה פירוש? איפה מצאנו דווקא את הגויים העליון, ואת חלקי השמים, דווקא במדבר? אז נעשו החלקים? זה לא כל כך מוכרח.
אפשר תמיד לומר שהיתה הכנה, אז זה היה במחשבה, אחר כך זה נעשה במעשה. בטוח שקצת כך עובד הרי סדר התורה, מעשה אבות סימן לבנים, וכן הלאה. או היינו אומרים כמו הרמב”ם, שלפחות במעשה, שסוף סוף אברהם אבינו היה ברמה, אבל לא, זה לא היה ברור. או אפשר להתחבר עוד יותר לענין של אל שדי ושם הוי”ה, שמה? שאברהם אבינו היה דווקא כך, אבל זה לא היה, כמו שהרמב”ן אומר, לא היה מאומה שלמה. ממילא פירוש זה עדיין דין של נסים נסתרים. זה לא היה ברור, שזה יהיה אומה שלמה. אז דווקא נתחדש ביציאת מצרים. אבל סוף סוף, נראה כך אפשר לומר, בטוח יש משהו שיציאת מצרים משחקת תפקיד במעשה.
אגב, אפשר לומר, וזאת צריך לזכור, אפשר לומר שהיהודים היו יהודים במצרים גם. לא, במצרים לא היו, על פי רוב לא כולם, לא כל העם, אולי רק הצדיקים. אפשר לומר חילוקים טכניים שונים כדי להסביר, כאילו אם מפרטים עוד את מה שמחזיקים, מה היה בבריאת העולם, מה היה בדור הפלגה, מה היה… אני לא יודע בדיוק אם צריך ליישב את זה, או שהכל שלבים של אותו ענין, שהכל רמות של אותו ענין. אבל בטוח שבדרך הרמב”ן זה מסר גדול, לא מסר, זה דווקא מעשה שהיה ביציאת מצרים, שהוציאנו מעבדות לחירות אמת, לחירות שרי אמת, לא רק לחירות אמת. וזה דווקא דבר רוחני, דבר עצמי, שאפשר עוד לדבר.
דווקא קרה אז. זה דבר רוחני כל כך עדין, וזה דווקא קרה. זה דווקא קרה. יום לפני כן היו היהודים צריכים לעבור דרך טומאה של מצרים, ויום אחרי כן היו הם, יכולים הם ללכת ישר לה’.
עכשיו, הרמב”ן, אמרתי, זה… אפשר לדפדף למעלה ולמטה כמה שרוצים. אתה פותח ספר כך, כמעט בכל מקום שהוא מדבר על יציאת מצרים, בפרשת צו, בפרשת אמור, בפרשת בא, כמעט כל פעם הוא מדבר על כך שבמצרים, היהודים יצאו, זו לשונו, שבזה הוא מרמז אלף דברים, הוא מרמז את ענין החמץ, והכל רמזים על אותו דבר. הנקודה שהזוהר אומר כל הזמן, שהיהודים במצרים היו תחת רשות הסטרא אחרא. במילים אחרות הוא אומר, תחת רשות השבעה מסרים. בפרשת שמות הוא אומר זאת כל כך ברור בנוסח הזה, תחת רשות השבעה מסרים. ואחר כך הם יצאו, וזה עיקר יציאת מצרים, יצאנו מהעבודה זרה.
“משכו ידיכם מעבודה זרה” פירושו לא רק שלא היינו צריכים לעבוד עבודה זרה, כמו שהרמב”ם אמר, שהיו אלפי מיני עבודה זרה. לא, נעשינו דווקא מחוץ לעבודה זרה. כלומר, נעשינו דווקא מחוץ לארץ ישראל, ואז הקב”ה רומם את היהודים גבוה יותר מהמדרגות של שבע האומות, של שבעה השרים. וזה ענין שלא אוכלים חמץ. החמץ מרמז על העבודה זרה. וכן וכן, יש שהזוהר דורש, “השמר לך פן תאכל חמץ”, אז חג המצות תשמור, שמחג המצות אתה יודע שהם לא סחורה ביתית. וכולי וכולי, עוד הרבה דרושים. נלמד כך, בעזרת השם, לפי דרכי, נראה הרבה דברים, כי כך הולך מאוד ברור עם הדרך הזו, שדווקא היה ברשות הסטרא אחרא באמת היהודים במצרים, והם יצאו. ביציאת מצרים קרה דווקא הדבר האמיתי, שהם יצאו מהשבעה שרים, שזה ענין “חלק ה’ עמו”.
עכשיו, צריך לזכור, כמו שאני אומר, יש כאן שלוש תמונות אחרות, שלוש מילים אחרות, שלכאורה הכל מסתובב סביב אותו דבר. אני יודע, וצריך ליישב את זה, אבל הרמב”ן, אבל זאת צריך לזכור, זה מאוד ברור, יש את המושג של שבעה מסרים, של “חלק לכל העמים”, “חלק ה’ עמו”. אז המושג… אחר כך יש מושג שני שהרמב”ן מדבר, המושג של רצון, שהוא קורא חידוש עולם, המושג של השגחה פרטית, השגחה על הצדיקים בפרטות, השגחה על ישראל בפרטות, כי הרי לפי מה שעושים השגחה פרטית, הרי יש שכר ועונש, הרי יש רצון. אז זו שפה אחרת, אפשר לומר שפה נומר שתיים, שיש בעולם הרמב”ן לענין.
השפה השלישית היא ענין “אל שדי” ו”שמי הוי”ה”, שהרמב”ן מקשר לענין, הוא אומר ש”אל שדי” מראה על נסים נסתרים שהקב”ה עשה לאבות, ו”שמי הוי”ה” מראה על ההנהגה הגלויה של השגחה. זה אותו דבר ממש, אבל זה נוסח אחר של אותו דבר. “אל שדי” הוא הרי נסים נסתרים. אז צריך לנסות לענות על כל הדברים האלה, לעשות בדיוק לכל דבר מקומה, מה זה כל נוסח, מה זה כל דרש, מה הוא מוציא. אבל כל חלקי הפאזל מתחילים להתאחד בענין, וזה יציאת מצרים, שבו הדרך החדשה, “ואסרתי אתכם לי לעם”, אז היהודים איבדו את השבועה, הכניסו אותם לדרך חדשה של סוד האמת.
זה כל מה שדיברתי קצת בדרך אגב מה שכתוב, להסביר מה זה אומר, איך זה יכול לומר בכלל, זה עוד עבודה שלמה. צריך לדעת להבהיר לעשות סנס מזה, מה פירוש שיש סוד האמת, מה פירוש. זה שיחה יותר ממה שאני יכול לעשות היום בהקשר הזה, אבל זה בטוח דבר שצריך לעשות. סתם לומר סוד האמת וכו’ וכו’ זה לא מספיק. אם מישהו מבין את זה, הוא מבין את זה, אבל לפחות למאן דסייכל צריך זה עוד פירוש גדול לפירושו כדי להשכיל קצת מה זה יכול בכלל לומר, איך אפשר אחר כך להבין את זה. אבל על כל פנים, עשינו עוד הבהרה גדולה אחת במהלך.
—
ליציאת מצרים יש שתי מדרגות של משמעות:
רמה ראשונה – מעשית/גשמית: יצאנו ממצרים, אנו חופשיים, אנו מודים להקב”ה – “ברוך הנותן” (לשון הרמב”ם). זוהי הכרת הטוב פשוטה על הצלה גשמית.
רמה שנייה – תיאולוגית/אינטלקטואלית: יש מסר עמוק יותר ביציאת מצרים שצריך להיחקר. הדור הראשון לא היה צריך לנתח “מה משמעות יציאת מצרים” – הם חוו זאת. אבל עם הזמן, השאלה העמוקה יותר הופכת חשובה יותר.
—
לשבת יש שני טעמים נפרדים:
– חידוש העולם (זכר למעשה בראשית) – מדרגת דעת/שכל: שבת מראה שהקב”ה ברא את העולם. זהו “שבת עליון”.
– זכר ליציאת מצרים – מדרגה גשמית/מעשית: במצרים לא יכלו לנוח (עבדות), ועכשיו נחים – זהו סימן שאנו חופשיים. זהו “שבת תחתון”.
חילוק חשוב: לפי הרמב”ם, יציאת מצרים עצמה אינה מראה על חידוש העולם. אלו שתי בחינות נפרדות.
כאשר אדם נח בשבת – כיצד רואים מכך שיצא ממצרים? אדם יכול לנוח סתם למען גופו! “כי יתכן שינוח אדם במלאכתו בעבור מנוחת גופו” – מנוחה בלבד אינה ראיה על יציאת מצרים.
> [הערת צד מתודולוגית:] כאשר אנשים חושבים שיש להם “קושיא טובה” על הרמב”ם, לעתים קרובות זו רק קושיא לפי תפיסת עולמו של הרמב”ן, לא לפי הנחותיו של הרמב”ם עצמו. כאשר חיים במערכת הרמב”ם, עם כל כלליו, הקושיא נופלת.
הריטב”א מבין את קושיית הרמב”ן כך: בזמן יציאת מצרים – אותה שבת ראשונה – המנוחה אכן הראתה בבירור שיצאו מעבדות. אבל היום, כל כך הרבה שנים אחר כך, כבר לא רואים זאת.
הריטב”א עונה: זו אינה קושיא לפי הרמב”ם, כי שיטת הרמב”ם במורה נבוכים היא שהרבה מצוות יש להן טעמים שהיו רלוונטיים יותר בזמן מתן תורה – קרבנות (המשקף את המנהג דאז), יבום, וכו’ – וממשיכים אותן גם כאשר ההקשר המקורי כבר לא קיים. זוהי כל דרכו של הרמב”ם בטעמי המצוות.
[שאלת נגד שנשארת קצת פתוחה:] אותה קושיא שייכת גם לחידוש העולם! כאשר אדם נח בשבת – כיצד רואים מכך שהקב”ה ברא את העולם? צריך גם לומר קידוש, להסביר זאת. מדוע קושיית הרמב”ן חזקה יותר ביציאת מצרים מאשר בחידוש העולם?
—
יציאת מצרים וחידוש העולם הם דבר אחד. ממילא שבת של יציאת מצרים היא גם שבת הדעת, השבת הרוחנית. אין כאן שתי שבתות נפרדות – “היא יציאת מצרים, היא חידוש העולם”.
כי אצל הרמב”ן חידוש העולם פירושו בעיקר: חידוש העולם ברצון – הקב”ה יש לו רצון, הוא יכול לעשות ניסים, הוא יכול לעשות השגחה פרטית, ידיעה, נבואה. ה”רצון” הוא העיקר. יציאת מצרים (עם ניסיה) מראה ישירות על הרצון הזה, ממילא מראה גם על חידוש העולם.
אצל הרמב”ם חידוש העולם פירושו בעיקר: הקב”ה ברא את העולם – שהעולם בא מסיבת הסיבות, ממחויב המציאות. יציאת מצרים אולי מראה שהקב”ה משגיח בעולם, אבל לא שיש אלוה שברא את העולם. זאת אפשר ללמוד רק מתורה, שכל, משה רבינו – לא מניסים עצמם.
ממילא הרמב”ם חייב לחלק בין יציאת מצרים (מדרגה גשמית) לחידוש העולם (מדרגת דעת) – הם אינם אותו דבר.
| | רמב”ם | רמב”ן |
|—|—|—|
| שבת – יציאת מצרים | מנוחה גשמית (מעשית) | = חידוש העולם |
| שבת – חידוש העולם | דעת/שכל (מדרגה נפרדת) | = יציאת מצרים |
| שתי שבתות? | כן – שתי בחינות נפרדות | לא – שבת אחת |
| ניסים מראים על חידוש העולם? | לא ישירות | כן, דרך רצון ה’ |
| חידוש העולם פירושו | סיבת הסיבות / מחויב המציאות | רצון, השגחה, ידיעה, נבואה |
—
אברהם אבינו לימד את האמת – שיש סיבה ראשונה, מחויב המציאות – ליצחק, יעקב, עד למצרים. אבל במצרים היהודים כמעט שכחו לגמרי את העיקר. רוב כלל ישראל עבד עבודה זרה, חוץ משבט לוי.
> [הערת צד:] בתורה לא רואים את הירידה הרוחנית – רואים רק צרות גשמיות. הירידה ברוחניות באה ממדרשי חז”ל ומפשט הרמב”ם. ראשונים (רמב”ן ואחרים) כבר שאלו על הרמב”ם: כיצד אפשר לומר שהיהודים בקושי האמינו באלוקים, כאשר הם תמיד האמינו?
מניסים לא לומדים כלום – לא שיש אלוקים, לא שהתורה אמת. תמיד אפשר לחשוב שזה כישוף. מעצם הגדרתו נס לא יכול להיות ראיה – לא רק ראיה חלשה, אלא בעצם בלתי אפשרי כראיה.
הדרך היחידה לדעת שיש אלוקים היא דרך שכל – דרך מה שמשה רבינו לימד: “אהיה אשר אהיה” = מחויב המציאות. זה בא דרך שליחות משה ומעמד הר סיני, לא דרך הניסים עצמם.
לפי הרמב”ם: בעולם לא השתנה כלום. השתנה בדעת בני אדם – אנשים היו בטעות (עבודה זרה, כמו נמרוד, כמו פרעה), ומשה רבינו החזיר את האמונה/ידיעה מזמן אברהם אבינו. “ושולח לנו משה” – זהו עיקר מעשה יציאת מצרים.
—
גם לפי הרמב”ן באמת לא השתנה כלום בהנהגת השם ביציאת מצרים. הקב”ה תמיד היה לו רצון, השגחה, שכר ועונש. רק אנשים לא ראו – כי ניסים נסתרים (כמו אצל אברהם, “אל שדי”) לא רואים. הניסים המפורסמים של יציאת מצרים רק גילו מה שתמיד היה אמת.
ארבעת העיקרים של הרמב”ן שלומדים מיציאת מצרים (סוף פרשת בא – “כל פינות התורה”):
1. חידוש העולם
2. ידיעת הבורא
3. השגחה
4. נבואה
בנוסף: הקב”ה עוזר, “עוזר רצונו”, “עושה עבדים לחירות”, זכות אבות, חפץ בבני ישראל.
הרמב”ם לומד זאת לא מהניסים של יציאת מצרים, אלא מהתורה/ידיעות שמשה רבינו לימד. הרמב”ן לומד זאת דווקא מהניסים המפורסמים עצמם – כי נס מפורסם מראה בבירור שהקב”ה יש לו רצון והשגחה.
—
> [הערת צד מתודולוגית על גישת הרמב”ן:] לרמב”ן תמיד יש שתי מדרגות של הסבר דברים – חלק אחד שהמקובלים (תלמידי רמב”ן, זוהר) מדגישים, וחלק אחר שעומד בפשט. צריך תמיד לדעת ליישב את שניהם יחד. הרמב”ן הוא מומחה ב”ישוב השקולות” – הוא מביא יחד דרכים שונות של חשיבה.
—
משה רבינו מסביר את החילוק בין יהודים לגויים – בין עובדי ה’ לעובדי עבודה זרה:
– “ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים” – הגויים יכירו שיהודים שונים.
– ליהודים יש שתי מעלות: (1) חוקים ומשפטים צדיקים, (2) “אלקים אשר קרוב אליו” – סוג אחר של יחס לאלוקים.
– ההוכחה: בהר סיני היהודים שמעו את קול אלוקים בלי שום תמונה – מכאן לומדים שלאלוקים אין צורה.
משה רבינו אומר: לא תרים עיניך לשמים ותעבוד שמש, ירח, כוכבים – “אשר חלק ה’ אלקיך אותם לכל העמים… ואתכם לקח ה'”.
הפשט ה”בעל-הבית’י”: אלוקים הוציא אתכם ממצרים, אתם חייבים לו הכרת הטוב, ממילא אל תהיו כמו הגויים. אבל – זה לא עונה על לשון “חלק” (חילק).
הפסוק משמע שאלוקים חילק את צבא השמים לגויים לעבוד אותם – כמעט כאילו זה בסדר לגויים לעבוד עבודה זרה! זה סותר את:
– עבודה זרה היא איסור משבע מצוות בני נח – גם גויים אסורים
– בכל התורה עבודה זרה מגונה לכולם
> [שאלה פתוחה:] אפילו לפי פשט הרמב”ן נשארת השאלה: מה עושים עם זה שגוי גם אסור לעבוד עבודה זרה? (מזכיר תירוץ אפשרי דרך “שיתוף” אבל נשאר פתוח.)
—
הרמב”ן כותב זאת בעיקר בפרשת אחרי מות (על ארץ ישראל), גם בפרשת האזינו. הוא לא הראשון (כוזרי, זוהר, ספרים קודמים), אבל הוא מניח זאת בצורה הברורה והחדה ביותר.
אפילו הרמב”ם מודה שזה אמת – אבל הוא לא רוצה שיתמקדו בזה. לעולם יש סדר גשמי (עננים → גשם) וסדר עליון (אסטרולוגיה, שרים, מלאכים).
שרים = כוחות/מלאכים שדרכם אלוקים מאציל את ניהול העולם. “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה” (דניאל/ישעיה).
– שרי מעלה הם דברים קיימים – לא סתם דברים שאינם.
– מה שהפוליתאיסטים קוראים “אלים” – אלו השרים, המלאכים.
– יש להם נטייה לעשות מהם אלים עצמאיים הדורשים דרישות – זו הטעות, אבל השורש הוא אמת.
– “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל” – 70 אומות כנגד 70 בני ישראל שירדו למצרים.
– לכל אומה יש שר משלה – כוח השולט עליה.
– הגוי שעובד את שרו לא טועה במובן מסוים: “שרו של מצרים טלה” – כאשר המצרי עובד את הטלה, הוא עובד באמת את שרו, זה הוא באמת אלוהיו.
– הקב”ה הוא “חלק עליון לכולם” – הוא עומד מעל כולם, אבל השפע למצרים בא באמת דרך הטלה/מזל/שר.
לקב”ה יש מערכת של האצלה – הוא לא מנהל ישירות, אלא דרך שרים. עד כמה בדיוק ההאצלה עובדת היא “בעיה גדולה תיאולוגית”, אבל כולם מודים שהעולם עובד כך.
—
כאשר גוי עובד את מזלו או שרו, הוא לא טועה – זה באמת אלוהיו. הפסוק “אשר חלק ה’ אלוקיך אותם לכל העמים” מראה שהקב”ה עצמו הקים את מערכת השרים, המזלות, והשפע המנהל כל אומה.
הקב”ה בחר עם אחד (ואולי ארץ אחת – ארץ ישראל) שאינו מנוהל דרך שרים, אלא ישירות על ידי אלוקים. זהו יסוד פרשת האזינו.
> [שאלת צד:] זה קשה מאוד להבין – כיצד אפשר שעם יתקיים מחוץ לסדר הטבעי של שרים?
– בזמן הגלות היהודים גם קצת תחת השרים
– בזמן הגאולה / בארץ ישראל – הנהגה ישירה של השם
– ליהודים: שכר ועונש ישיר – טוב הולך טוב, רע הולך רע
– לגויים: הנהגה לפי השר, לא לפי שכר ועונש
> [קושיא קשה שנשארת פתוחה:] אם שר הגוי הוא באמת אמצעיו הלגיטימי, מדוע עבודה זרה אסורה לגויים? תירוץ הרמב”ם (הגוי טועה שהשר הוא האל הראשון) לא עוזר לגמרי: אם גוי יודע שיש אל עליון אחד, איזו טענה יש עליו? הרמב”ם אומר כי הם גרים בארץ ישראל – אבל מה עם גויים מחוץ לארץ ישראל? “יש כאן מקום עיון גדול”.
—
היהודים גם היו תחת שלטון השרים. “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה” – אין טענות עליהם.
שינוי אונטולוגי אמיתי – היהודים הוצאו מתחת למערכת השרים. “כור הברזל” רומז לשר של מצרים. “ואקח אתכם לי” = “ואבדיל אתכם מן העמים” = לא עוד תחת שלטון השרים.
“אל מוציאם ממצרים… כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל” – לאחר שאלוקים הוציא את היהודים, נחש וקסם (שהם פירות השרים, כפי שהרמב”ן מסביר ב”תמים תהיה”) לא עובדים עוד על יהודים. “כעת יאמר ליעקב… מה פעל אל” – הם מדברים ישירות עם אלוקים.
> [קושיא שנשארת פתוחה:] בספר דניאל כתוב בפירוש “מיכאל שרכם” – ליהודים יש שר! כיצד אומר הרמב”ן שיהודים למעלה מכל השרים? “יש כאן דבר עמוק מאוד שלא ניתן לומר בבירור”.
– שבת/חידוש העולם: אלוקים יכול תיאורטית לעשות מה שהוא רוצה
– יציאת מצרים: אלוקים עשה זאת באמת – הוא בחר ביהודים ומנהל אותם ישירות
לכן צריך את שניהם – שבת לבדה לא מספיקה. יציאת מצרים מלמדת דבר נוסף: לא רק שאלוקים יכול, אלא שיש לו יחס ספציפי לישראל, מחוץ למערכת הטבעית.
רבינו בחיי בן אשר, ההולך מאוד בשיטות הרמב”ן (בפרט על דרך הקבלה), מפרש ממש כך בפירושו על התורה – מה שמאשר שזו באמת כוונת הרמב”ן.
—
רבינו בחיי בפרשת יתרו מפרש את הפסוק “מבית עבדים” לא פשוט כשעבוד פיזי, אלא “מבית האסורים המלאכים שהם עבדים של הקב”ה” – הקב”ה הוציא את היהודים ממערכת המזלות, שהמלאכים/שרים הם רק “עבדים” בלי כוח עצמי.
“כור הברזל” (כבשן הברזל) רומז לשר העליון של מצרים – לא רק מטאפורה לצרות פיזיות. מדוע כתוב “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” ולא להיפך? כי תחילה שוברים את השר העליון (כור הברזל = השבעים שרים), ואחר כך רק באה הגאולה הפיזית – כמו הפסוק “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה”.
—
> [דיגרסיה צדדית – קושיות כרונולוגיות:]
הפסוק “בהנחל עליון גוים” מדבר לכאורה על דור הפלגה, שבו האומות חולקו בין שרים. אבל גם משמע שזה יכול להיות עוד קודם – בבריאת העולם. אם כך, מתי באמת קרה החידוש שיהודים הם “חלק ה'”?
– בדור הפלגה היה זה “במחשבה” (הכנה), וביציאת מצרים נעשה “במעשה” – כמו “מעשה אבות סימן לבנים”.
– אצל האבות היה זה ברמה אינדיבידואלית (ניסים נסתרים, אל שדי), אבל לא לאומה שלמה. רק ביציאת מצרים התחדש זה לכלל ישראל.
– כל השלבים – בריאה, דור הפלגה, אבות, יציאת מצרים – הם שלבים/רמות של אותו ענין.
—
זה לא רק רעיון – זה באמת קרה. יום לפני יציאת מצרים היהודים עדיין היו צריכים לעבור דרך הטומאה של מצרים; יום אחרי הם כבר יכלו ללכת ישר להקב”ה.
—
כמעט בכל מקום שהרמב”ן מדבר על יציאת מצרים (פרשת צו, אמור, בא, שמות) הוא חוזר לאותה נקודה:
– במצרים היהודים היו “תחת רשות הסטרא אחרא” – בלשון הזוהר, או “תחת רשות השבעה שרים” – בלשון הרמב”ן עצמו (פרשת שמות).
– “משכו ידיכם מעבודה זרה” פירושו לא רק שהפסיקו לעבוד עבודה זרה (כמו שהרמב”ם אומר), אלא שבאמת ברחו ממציאות העבודה זרה – יצאו מרשות השרים.
– חמץ רומז לעבודה זרה – הזוהר דורש “השמר לך פן תאכל חמץ” בהקשר זה.
—
הרמב”ן משתמש בשלוש נוסחאות/מסגרות שונות לאותו יסוד:
| שפה # | מושג | תוכן |
|———-|——-|———|
| 1 | שבעים שרים / “חלק ה’ עמו” | האומות תחת שרים; ישראל ישירות תחת הקב”ה |
| 2 | רצון / חידוש / השגחה פרטית | יש שכר ועונש, רצון, השגחה על צדיקים ועל ישראל בפרטות |
| 3 | “אל שדי” מול “שם הוי”ה” | אל שדי = ניסים נסתרים (אצל האבות); שם הוי”ה = הנהגה גלויה של השגחה (ביציאת מצרים) |
כל שלוש השפות מסתובבות סביב אותו דבר, אבל כל נוסח נותן ניואנס מיוחד.
—
סתם לומר “סוד האמת” לא מספיק – צריך עוד “פירוש לפירושו” כדי להבין מה זה בכלל יכול להיות שיש מציאות רוחנית כזו, איך אפשר להשכיל זאת. אבל זו עבודה גדולה יותר. על כל פנים, נעשתה הבהרה גדולה במהלך – שיטת הרמב”ן שיציאת מצרים היתה חידוש מציאותי שבו “ואסרתי אתכם לי לעם” – היהודים הוכנסו לדרך חדשה של סוד האמת, הוצאו מתחת למערכת השבעים שרים, ונכנסו ליחס ישיר עם הקב”ה.
ונמשיך בסייעתא דשמיא את ההסבר של מה המעשה שקרה ביציאת מצרים? מה קרה בבחינה, תיאולוגית, מה המעשה של יציאת מצרים?
לחזור רגע על מה שלמדנו אתמול, מה שלמדנו בשנים הקודמות בשיעורים, למדנו שבאופן כללי אפשר לשמוע מעשה, יכול להיות סיפור יציאת מצרים, שהדגש העיקרי הוא על הידיעה שפשוט יצאו ממצרים. הדור, הדור הראשון שיצא ממצרים, או ילדיהם, וכן הלאה, לכאורה לא היו צריכים לבחון את השאלה מה המסר, מה משמעות יציאת מצרים?
פשוט, אבל אפשר לומר שהיו גם אז אנשים שרצו לדעת יותר לעומק. אבל כשאני אומר היסטורית, כאילו היה אז, זה לא אומר דווקא אז, זה היסטורי, זו דרך הבנה, הדרך הפשוטה.
הפשוטה היא, יצאו ממצרים, צריך להודות להקב”ה, וזו הרמה הפשוטה. קיבלו תועלת, אפשר לקרוא לזה תועלת גשמית, תועלת גופנית, יצאו, יציאה היא דבר טוב. זה היה הדבר הראשון, ואמרנו שזו רמת הרמב”ם של ברוך הנותן, שהם יצאו ממצרים. הרמב”ם אומר זאת עוד כמה פעמים.
הזכרנו עוד דבר, הרמב”ם אומר שם ששבת עומדת “זכר ליציאת מצרים”. הזכרנו רגע שהרמב”ם מסביר ששבת היא זכר ליציאת מצרים, והרמב”ם מסביר גם בשתי הרמות.
אמרתי שצריך להיות מאוד מדויק, כי הרמב”ן חולק מאוד בחריפות בעשרת הדיברות, הרמב”ן מביא את פשט הרמב”ם והוא חולק. ראיתי שהריטב”א בספר הזכרון עונה על הרמב”ם בדרך מסוימת.
הרמב”ם אמר שיש שני דברים בזכר שבת ליציאת מצרים. יש את הענין של חידוש העולם, שזה אומר הרמב”ם הוא הסיבה הראשונה, והסיבה השנייה למה יש שבת בעצם.
אבל הרמב”ם אומר, למה שומרים שבת? כך אומר הרמב”ם, כך הרמב”ם מסביר שם, כי יצאו ממצרים, ובמצרים לא יכלו לנוח, וכששומרים שבת זה אומר שנחים, זה סימן שיצאו ממצרים.
והרמב”ן שואל עליו שם, הרמב”ן בפרשת יתרו, סליחה, לא בפרשת יתרו, בפרשת ואתחנן, שואל הרמב”ן, הרי כתוב שם “זכור את יום השבת לקדשו”, ובפרשת יתרו כתוב רק את הטעם של “זכור” בענין ששת ימי בראשית. בפרשת יתרו כתוב גם “ובלבד שתזכור כי עבד היית במצרים”. צריך להבין מה זה אומר.
הוא אומר שהוא לא מבין את הרמב”ם סתם. כשאחד נח, רואים משהו שיצאו ממצרים? לא רואים כלום. רואים בסך הכל שנחים עכשיו. איך רואים מזה שאדם נח עכשיו שיצאו ממצרים?
הוא אומר, “כי יתכן שינוח אדם במלאכתו בעבור מנוחת גופו, ואין לנו בזה זכרון כלל ליציאת מצרים, ואין לראותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה”.
דרך מעניינת לשאול את הקושיא. כאילו הרמב”ן שואל שיהודי נח עכשיו בבית, והוא אוכל והוא נח בשבת והוא לא עובד, מזה רואים משהו? מישהו יודע שיצאו ממצרים? זו קושיא מעניינת, מה זה אומר שהרמב”ן מניח שצריך להראות משהו מזה.
אמרנו בפעם הקודמת, הרמב”ן מבין, ואנחנו יכולים להמשיך היום לומר פשט חדש ברמב”ן, תוספת נוספת במה שצריך אולי להבין. הנחנו שהדרך איך הזיכרון עובד ברורה כמו “סימן”. כי נחים בשבת, מזה רואים שהקב”ה ברא את העולם. זה הרמב”ן מבין.
אבל לומר שנחים בשבת כי העובדה שאני נח, לכאורה זה אפילו לא שווה, זה פחות מ”סימן”. זו עובדה שאני נח, אני אומר שאני לא עבד. אני הייתי עבד, לא יכולתי לנוח. עבד הוא זה שעובד. אז ממילא, כששבת אני נח, זה זכר שיצאתי ממצרים.
והרמב”ן אומר, נראה שכך הבין הריטב”א. הריטב”א בא כאן למקום, הריטב”א בספרו “ספר הזכרון”, לענות על קושיית הרמב”ן על הרמב”ם. והריטב”א אומר שקושיית הרמב”ן צודקת. הוא הבין את הקושיא כאילו בזמן הזה, יש הבדל.
וכך יוצא מהדרך שהריטב”א מבין, שהרמב”ן היה מודה שכשאתה אומר שבוע אחרי יציאת מצרים, אותה שבת ראשונה, השבת הראשונה אחרי פסח אחרי יציאת מצרים, בוודאי, מזה שנחים רואים שיצאו ממצרים. אבל היום, כל כך הרבה שנים אחר כך, לא רואים כלום.
עכשיו, איך רואים מזה שנחים בשבת שהקב”ה ברא את העולם? גם אני לא יודע. צריך לומר קידוש, צריך לשאול, “מה נשתנה שבת”, ועונים על השאלה. למה לא אפשר לומר את אותו תירוץ על זה?
אני באמת לא מבין את קושיית הרמב”ן בעצם, למה זה יותר קשה וזה פחות קשה. אני לא יודע בדיוק. שניהם לכאורה אפשר לומר. אפשר לומר שצריך לומר זאת, שנחים בשבת כי יצאו ממצרים.
אבל על כל פנים, הריטב”א עונה, והוא אומר שאדרבה, זו דרך הריטב”א בהרבה מתירוציו על הרמב”ן. וזה אמת, זה תמיד כלל, כשרואים שני אנשים חולקים, בפרט מחלוקת כזו שתלויה בשורשים, איך מבינים את העולם, איך מבינים את התורה, הקושיא של הרמב”ן היא קושיא לפי שיטתו. תמיד לפי שיטת הרמב”ם עצמו לא קשה קושיית הרמב”ן.
והסיבה מאוד פשוטה, אנשים חושבים הרבה פעמים, אני אגיד לך כלל כללי שהגעתי אליו, אנשים חושבים הרבה פעמים, “שאלתי קושיא טובה על הרמב”ם.” אתה שאלת את עצמך? לא.
הקושיא, כשאתה חי בעולם הרמב”ם, עם כל המושגים, כל הכללים, הדרך איך קוראים את התורה, והפשט של מה זה אומר תורה וכן הלאה, מה הוביל את הרמב”ם, אז זה באמת לא הרמב”ם, אז זו קושיא טובה. אבל אם היית הרמב”ם, הקושיא לא הייתה בכלל.
זה אותו דבר, הריטב”א אומר, בעולם הרמב”ם הוא כבר למד בדרך כלל מורה נבוכים, והוא יודע שהרמב”ם במורה נבוכים אומר שהרבה מצוות, אמרתי בהקדמה של השיעור, מצוות הקרבנות היא הבולטת ביותר, אבל יש עוד מצוות שיש בהן בבירור, מצוות יבום, ועוד מצוות שהוא אומר בבירור בהקדמה, שהמצוות, הטעם של המצוות לא כל כך אקטואלי היום.
אני יכול עוד לשאול על הרמב”ם קושיא, “אם כך, למה עושים את זה היום?” קושיא טובה. אבל זו דרך הרמב”ם של הבנת טעמי המצוות. הראב”ד מסתכל על זה ואומר שזה ארכיאולוגי, כן, שזה אומר רק מה שהיה פעם. נו, זו קושיא טובה.
אבל לרמב”ם אין בעיה, ולהיפך, זה מסביר בהרחבה למה זה הגיוני שהמצוות יהיו כך, שהרבה מצוות שיש לנו עכשיו, הן היו בזמן משה רבינו, בזמן שניתנה התורה, זה היה הגיוני בפשטות. אה, למה להמשיך לעשות את זה? אומרים תירוץ, למה זה תירוץ דחוק למה להמשיך לעשות את זה. אבל הפשט של זה הוא כך.
ממילא אומר הריטב”א, בזמן יציאת מצרים היה הגיוני ששבת אומרת מנוחה ממצרים, נחים. אה, היום לא רואים את זה? זו לא קושיא, זו קושיא כמו קרבנות. אז היה המנהג לעשות קרבנות, אה היום אין המנהג? למה יבום, עושים היום? לא היה המנהג לעשות יבום? הרמב”ם אומר שהתורה ממשיכה את המנהג שהיה. אה, נו, כך עובדת כל התורה.
זו קושיא כללית, זו קושיא טובה על הרמב”ם. אבל כשדרך החשיבה של הרמב”ם, וההנחה שלו היא שזה נכון כך, ממילא זו לא קושיא אמיתית. זו כל המחלוקת של הרמב”ן והרמב”ם, ותירוץ הריטב”א שם בפרשת ואתחנן על פשט הפסוק “וזכרת כי עבד היית על כן ציוך לעשות את יום השבת”.
אבל חזרה לאן שאנחנו, ומזה אפשר להסביר מה שאמרנו אתמול שהרמה הראשונה, זה לכאורה כך מי שמבין את אותו רמב”ם, אותו פרק רמב”ם בענין שבת, שהוא מדבר על שתי הרמות. כשהוא אומר את שתי הרמות בטעם של מצווה, הוא מתכוון לשני הדברים.
הענין של שבת חידוש העולם גם הרמב”ם מודה, לרמב”ם יש אולי קצת פיתול אחר איך הוא מבין את זה, אבל הוא גם מודה, הרי יש פסוק, מפרשי פסוק, זה באמת הענין של דעת, ששבת מנחיל, על ידי שביתת שבת מקבלים את הדעת הנכונה, הדעת של חידוש העולם, הידיעה האמונה הנכונה, כל מה שזה מראה, לפי איך שהרמב”ם מבין מה זה מראה, הרמב”ם מבין שזה מראה משהו אחר, זה עוד שיחה.
אבל הענין הראשון של שבת, הענין הגופני, שאפשר לקרוא לזה הראשון, ואפשר לקרוא לזה השני, זה באמת ענין מעשי, יצאנו ממצרים, ואנחנו יכולים לנוח באנגליה, כמו שהריטב”א מסביר. זה במובן מסוים היה יותר אקטואלי פעם, זה פחות אקטואלי היום. הנצחי הוא הדעת תמיד אקטואלי. דעת הוא דעת נצחי.
אבל הפשט, הפשט הגופני של שבת, שהוא זכר ליציאת מצרים, הענין הוא שיצאנו ממצרים, יכולים לנוח, זה באמת דבר מעשי, וזו רמה של ילדים קטנים, זו רמת עולם הזה, וזה באמת היה יותר אז, וזו הרמה הראשונה של יציאת מצרים גם.
אם בשבת יש את שתי הרמות, הרמב”ם אומר, יש כאן הבדל, צריך לזכור. אם עושים כאן את חשבון הסוגיא, הרמב”ם לא סובר שכששבת היא זכר ליציאת מצרים, היא בזה גם זכר לחידוש העולם. זה הבדל חשוב. אני מקווה שהקהל עוקב כאן, כי אני הולך קצת גג על גב במהלך. אני אחזור לפשטות בעוד רגע.
אבל כשהרמב”ם, הרמב”ם מחלק מאוד בבירור באותו פרק שהרמב”ם מביא כאן בואתחנן, הרמב”ם מביא בואתחנן, והוא אומר שמה ששבת היא זכר ליציאת מצרים, זה אומר את הדבר המעשי שאפשר לנוח. מה ששבת היא זכר למעשה בראשית, זה טעם אחר, זה הולך באמת על הדעת של שבת שמראה לנו את הענין של חידוש העולם.
ואלו באמת שני טעמים שונים, והרמב”ם אומר בבירור, שני הטעמים הם על שתי בחינות שונות של שבת, שתי מדרגות שונות של שבת. אפשר לקרוא לזה איך שרוצים בשפה של המקובלים, יש שבת עליון, שבת תחתון. שבת תחתון, מהסגולות, מהעקשן. זו שבת שנחים, שבת הגדול, שבת של הדעת, זו השבת של עולם הבא, או השבת של בריאת העולם.
אבל זה לא יציאת מצרים. יציאת מצרים היא רק הרמה של עולם הזה.
בא הרמב”ן, הוא לא מבין את זה, אומר הוא לא. מה עושה הרמב”ן? יש הבדל במובן מסוים בין שמואל דטשניק ובניו. מה אומר הרמב”ן? יציאת מצרים אומרת גם חידוש העולם. יציאת מצרים אומרת גם חידוש העולם.
ממילא, השבת של יציאת מצרים היא לא השבת הגופנית. שבת של יציאת מצרים היא גם שבת הדעת, היא גם השבת הרוחנית של השכל. כי באמת יציאת מצרים מראה גם על חידוש העולם, וממילא שתי השבתות הן שבת אחת. אין כאן שתי שבתות, אחת של יציאת מצרים ואחת של חידוש העולם. יש כאן שבת אחת, היא יציאת מצרים היא חידוש העולם. זה הפשט של הרמב”ן, זה מובא בתורה אור, בכל שבת קודש, וכן הלאה.
עכשיו, למה, אם רוצים להוריד את הנקודה, למה באמת הרמב”ן יכול לומר ששבת וחידוש העולם ויציאת מצרים הם אותו דבר? כי הרמב”ן מסביר, כי לפי הרמב”ן, חידוש העולם מראה בעיקר שלקב”ה יש רצון. במילים אחרות, שהקב”ה יכול לעשות נסים והוא יכול לעשות השגחה פרטית, באיזו דרך צריך ללמוד יותר, למדנו את זה בשבוע שעבר בסוגיא של השגחה. וזה מראה נסים.
במילים אחרות, לפי הרמב”ן, וזה כתוב גם ברמב”ם, אבל הרמב”ם כשהוא אומר חידוש העולם משבת הוא לא מתכוון בעיקר לזה לכאורה, כי שם הוא מתכוון פשוט שהקב”ה ברא את העולם, שהעולם בא מהקב”ה.
אבל כשהרמב”ן אומר חידוש העולם, הוא לא מתכוון סתם חידוש העולם, הוא מתכוון חידוש העולם ברצון, שזו עוד רמה. זה לא כתוב ברמב”ם. הרמב”ן הוא זה שמדגיש את זה. הרמב”ם, אף על פי שלכאורה הוא מאמין בזה, הוא מתלבט בזה הרבה במורה נבוכים, אבל הוא מאמין בזה, הוא לא עושה את זה לעיקר.
ממילא, הרמב”ם, לפי הבנתו בחידוש העולם, זה מתאים לשבת, אבל זה לא מתאים ליציאת מצרים. כי יציאת מצרים לא מראה שיש אלוקים, שיש סיבת הסיבות. זה מראה אולי שהקב”ה משגיח בעולם, וכן הלאה. אבל פשוט זה לא מראה שיש אלוקים בעולם.
את זה אפשר ללמוד רק מהתורה, את זה אפשר ללמוד רק מהשכל, ממשה רבינו, שלמדנו בשבוע שעבר ואתמול מהאמונה, שהאותות על ידי משה, שמשה מראה לנו מה הנסים האמיתיים צריכים להראות. אבל מהנסים עצמם אי אפשר ללמוד את זה.
מכאן, הרמב”ם חייב לחלוק, הוא לא יכול לומר שיציאת מצרים עם חידוש העולם הם אותו דבר כמו הרמב”ן.
אבל חזרה לאן שאנחנו, על כל פנים יש לנו כאן את הדעה של שלושה
אבל כשהרמב”ן אומר חידוש העולם, הוא לא מתכוון סתם לחידוש העולם, הוא מתכוון לחידוש העולם ברצון, שזו עוד רמה שלא עומדת ברמב”ם. הרמב”ן הוא זה שמדגיש את הרצון, אף על פי שלכאורה הוא מאמין בזה, על כל פנים הוא מתלבט בזה הרבה, ממה נפשך, אבל הוא מאמין בזה, הוא עושה את זה העיקר.
מכאן הרמב”ן, לפי הבנתו בחידוש העולם, זה מתאים לשבת, אבל זה לא מתאים ליציאת מצרים. כי יציאת מצרים לא מראה שיש אלוקים שהוא סיבת העולם, זה אולי מראה שהקב”ה הוא משגיח בעולם, וכן הלאה. אבל פשוט זה לא מראה שיש אלוקים בעולם. את זה אפשר ללמוד רק מהתורה, או את זה אפשר ללמוד רק מהנסים של משה רבינו, שאותנו למדנו בשבוע שעבר, אתמול מ”ויתן ה’ אותות ומופתים”, שמשה מראה מה הנסים האמיתיים צריכים להראות. אבל מהנסים עצמם אי אפשר ללמוד את זה.
מכאן הרמב”ם חייב לחלוק, הוא לא יכול לומר שיציאת מצרים וחידוש העולם הם אותו דבר כמו הרמב”ן.
אבל חזרה לאן שאנחנו, על כל פנים יש לנו את שני הדברים. יש לנו את הדבר של יציאת מצרים הפשוטה, יצאנו ממצרים, אנחנו שמחים, צריך להודות, זה יום טוב של מידות טובות להודות, זה יום טוב של ללמוד עם התורה מה לעשות, להודות, וכן הלאה, שזה באמת הדבר המעשי. זה הגיוני יותר באמת אצלנו היום מאשר כשזה היה. כן, זה אולי הגיוני במידה מסוימת, זה לא כל כך הגיוני לכן, אם זה רחוק צריך לעשות פשט שגם לנו יש הנאה מזה, עד שמסבירים שיש הנאה מזה, אבל אם גם זה לא קיים גם זה לא שייך.
אחר כך יש, מה הרעיון? עכשיו, הבאנו מהרמב”ם. עכשיו, כאן צריך להיות מדייק. אמרתי עכשיו שהרמב”ם לא סובר לגמרי שמיציאת מצרים לומדים את זה. ואת זה נלך היום לנסות לחלק, לנסות ללמוד בבירור מה הרמב”ם הבין שזה יציאת מצרים, המעשה של יציאת מצרים, ומה יש את הדרך האחרת של הרמב”ם. אף על פי שבהרבה פעמים משמע שהוא אומר את אותו דבר, ולכאורה למדנו בפעם הקודמת שהוא מאוד דומה לזה, נראה היום חידוש חדש, בהירות חדשה שהרמב”ם לומד בזה, והזוהר לומד את זה גם כמה פעמים בדרך זו.
ומה הדרך החדשה? מה החידוש? הם אמרו שהרמב”ם אמר שיציאת מצרים מתכוונת בעצם למשה רבינו. במילים אחרות, היה אברהם אבינו, צריך רק לזכור את אברהם אבינו. צריך לחזור לאברהם אבינו.
אברהם אבינו חזר אחורה, במשיך לו, כן, “כיון שנגמל איתן זה והיה בן ארבעים שנה הכיר את בוראו”, הוא הבין בשכלו שחייב להיות שיש אלוקים, סיבה ראשונה שהיא לפני כל האלילים שהם האמינו בכל הסיבות והצורות, כל הכוכבים והמזלות וכן הלאה שהאמינו בתרח וסבותיו האמינו בהם. ואת זה הוא לימד לילדיו, ויעקב ליצחק וליעקב, עד שבמצרים התערבבו שוב עם המצרים.
מה שנראה מאוד מעניין, כי לא רואים את הירידה. זו ירידה גדולה. רואים את זה במדרשי חז”ל, אבל לא רואים בתורה. זה דבר חשוב שצריך להיות מדייק. לא רואים בתורה כך שהייתה ירידה כזו. רואים שבמצרים היו צרות בגשמיות, אבל לא רואים שהיו צרות ברוחניות. לא רואים שכמעט שכחו, כמעט נשתכח עיקר הגדול ששתל אברהם אבינו. כמעט שהעץ שאברהם אבינו נטע נעקר במצרים. לא רואים את זה. לא רואים שזה היה המעשה במצרים אחרי שבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה.
כמו שהראשונים כבר מדייקים בהקשר אחר על הרמב”ם שאמר “כמה שנים עמדו ישראל במצרים”, התחילו היהודים להאמין באלוקים. בא הרמב”ן ואחרים ואומרים מה זה אומר? הם האמינו באלוקים כל הזמן. איך אפשר לומר שהיהודים במצרים בקושי האמינו באלוקים והיה צריך ללמד “למען תדע”, לדעת “מה שמו” וכן הלאה, כמו פשט הרמב”ם בכל הסוגיות האלה שמשה רבינו לימד ליהודים במצרים.
אבל הרמב”ם מאוד ברור כך. יש לו מקורות, חז”ל, יש לו מקורות, ואיך הוא מבין את העולם, כך היינו כך.
שבמצרים, בעצם חזרנו כמעט לפני אברהם אבינו, והיינו כמעט, ולא כמעט, רוב העולם, חוץ משבט לוי שבו הייתה עדיין מסורה של אברהם אבינו שמשה רבינו הביא. אבל חוץ מזה, רוב העולם שכח לגמרי, עבד עבודה זרה, ובנוסף לא הבינו בכלל את המושג של סיבה ראשונה, את המושג של מחויב המציאות, מה זה אומר א-ה-י-ה אשר א-ה-י-ה כמו שהרמב”ם מסביר. הם לא ידעו מכל הדברים האלה. הם הפכו לעיקר ידיעות אלוקות.
עיקר הידיעה שיש אלוקים התגלתה במצרים, ולפי זה אפשר להבין מה מוזכר שוב, מה זה המעשה של יציאת מצרים. אם מספרים את המעשה של “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” זה העיקר, אף על פי, העצם – זה אני רוצה להבהיר כאן – העצם יציאת מצרים מצד עצמו לא לומד כלום, כי נסים לא לומדים את זה.
זה מאוד ברור, הרמב”ם אומר ביסודי התורה פרק ח’ שמנסים לא לומדים להאמין בתורה, לא להאמין בכלום. לא לומדים כלום מנסים. נסים זה לא דבר שאפשר ללמוד ממנו.
והדרך היחידה איך אפשר ללמוד שיש אלוקים, זה כמו שמשה רבינו אמר “מהבלי מה שמו”, אומר הרמב”ם, אתה חייב ללמד “אהיה אשר אהיה” ולהסביר את ההוכחה, את הדרך של להגיע להבין שחייב להיות מחויב המציאות. זו הדרך היחידה. את זה צריך ללמוד ממשה רבינו. אין שום דרך, אפשר לעשות אותות ומופתים, אפשר תמיד לחשוב אולי זה בלט בכישוף. אין שום דרך להוכיח שיש אלוקים מנסים.
לפי שיטת הרמב”ם, ויש אריכות בזה, אבל ברור שאין. זה לא רק שזו לא ראיה טובה, כסברא, כהגדרה זה לא יכול להיות ראיה טובה.
ומכאן, הדרך היחידה איך אפשר ללמוד את זה היא מ, כמו שהוא אומר, מ”נודע הדבר לכל פינות שמים”, הבינו מציאות אלוקות ממשה רבינו, ממעמד הר סיני, אולי לפי דרגתם, צריך להיכנס בדיוק מה כל אחד הבין, אבל בכל מקום זו הדרך האמיתית היחידה.
אם כך, אם זה המעשה של יציאת מצרים, זה אני רוצה עכשיו לומר, שזה בכל זאת העיקר המעשה האמיתי אם מדברים על דעת, אם מדברים על המדרגה של שלימות השגת הנשמה, זה המעשה של יציאת מצרים, זה לא אומר שקרה משהו, לפני זה לא היה אלוקים, כן? חס ושלום. ולפני זה משהו, משהו ברור, קרה בעולם אפילו ראיה טובה יותר, אפשר לומר, אם הבינו את זה כמו שהבנו את הרמב”ן בפעם הקודמת, מנס זו ראיה שיש אלוקים שיש לו רצון והשגחה וכן הלאה. אם כך, לפני זה היה נס, היה אמת, אבל לא הייתה שום ראיה. שום ראיה בעולם לא הייתה שיש סוג כזה של אלוקים.
לפי הרמב”ם, נסים לא מביאים שום ראיה לכלום. מכאן, מה התגלה? מה קרה? השתנה משהו בעולם ביציאת מצרים? לא השתנה כלום בעולם ביציאת מצרים. רק מה? ביציאת מצרים קרה זו כל הסיבה. הקב”ה נמצא כאן ברמוז בדרך איך הוא מספר את המעשה, אבל העיקר המעשה הוא שהקב”ה שלח את משה, “ושולח לנו משה”, הוא שלח את משה חזרה לעורר אצל היהודים את האמונה שהייתה להם מזמן אברהם אבינו, את הידיעה שהייתה להם מזמן אברהם אבינו ולעורר את זה שוב. זה מה שקרה ביציאת מצרים, שבא משה רבינו. זה העיקר המעשה.
זה שקרה משהו, קרה משהו בדעת בני אדם, שהייתה כל הטעות. בשלוש מצרים רוב הדברים קרו בדעת בני אדם, זה לא קרה בעולם, והעולם לא השתנה כלום. פשוט אנשים עשו טעות. למה הם עושים טעות? כמו שנמרוד עשה טעות, כמו שפרעה עשה טעות. הם, “מי ה’ אשר אשמע בקולו?” אנשים עושים טעויות מסיבות שונות. אולי יש עוד סיבות למה אפשר לעשות טעויות שהרמב”ם אפילו לא מביא, אבל יש סיבות ברורות למה צריך לחשוב שצריך לעבוד עבודה זרה.
ובא משה והוא מציל, בא הקב”ה והוא מוציא ממצרים, הוא מוציא מעבודה זרה של מצרים, ועכשיו מפסיקים לעשות את הטעות. עד כאן שיטת הרמב”ם.
עכשיו, למדנו בפעם הקודמת שהרמב”ן, וכמו שהרמב”ן אומר בפירוש בפרשת יתרו, בפרשת “אנכי ה’ אלקיך”, בדרשתו “תורת ה’ תמימה”, כמה פעמים שהוא מדבר סביב הענין, כן, הוא מתקשה למה הענין של יציאת מצרים הוא היסוד של התורה? כן, זו הקושיא שלו, השאלה שלו, הטענה שלו.
והרמב”ן למד שיציאת מצרים מראה על חידוש העולם. כשהוא אומר חידוש העולם הוא מתכוון לומר בעיקר, כמו שהוא אומר, כמו הרמב”ן, לשון הרמב”ן הוא, שלקב”ה יש רצון וידיעה והשגחה ונבואה. אלה פחות או יותר, אולי יש עוד דבר שהוא אומר, אני לא זוכר. על כל פנים, בוודאי, כמו שהוא אומר בלשון הרמב”ן בסוף פרשת בא, שהוא אומר, “כל פינות התורה”. מה הם כל פינות התורה? חידוש העולם, ידיעת הבורא, השגחתו, נבואה. אלה ארבעת הדברים, וזה העיקר.
חוץ מזה שהקב”ה עוזר, “עוזר רצונו”, הוא מוציא “עושה עבדים לחירות”, “זכר טובות”, “זכות אבות”, “חפץ בבני ישראל”. על כל פנים, העיקר אבל בנקודת התורה, מה לומדים מיציאת מצרים?
והרמב”ן כאן במובן הזה, ברמב”ן בפרשת יתרו, ובפרשת בא, ובמקומות אחרים שהוא אומר את הדבר הזה, עומד עדיין באותו מובן כמו הרמב”ם, כן? זה לא באמת התחדש כלום ביציאת מצרים. הקב”ה תמיד אהב צדיקים, והקב”ה תמיד היה לו רצון, והקב”ה תמיד היה לו השגחה על העולם, לפחות על הצדיקים, על אברהם אבינו, וכן הלאה.
אבל ביציאת מצרים, הנסים של יציאת מצרים, זה שאנחנו מזכירים את הנסים של יציאת מצרים, אבל הנסים של יציאת מצרים, הם מראים לנו בבירור. ברגע שמישהו מאמין, נסים מפורסמים, שהוא קורא להם נסים מפורסמים, כן, לא נסים נסתרים, הוא יודע שלקב”ה יש רצון, הוא יודע שההשגחה של הקב”ה היא… הוא יודע. כן, לא שהנסים עשו את זה. לא שהקב”ה עד אז במובן מסוים לא עשה נסים. את זה צריך לחשוב עכשיו. אבל אנחנו התחלנו לעשות נסים.
תמיד היה חידוש העולם. במילים אחרות, העולם תמיד היה נברא ברצונו, ותמיד היה נברא בהשגחתו, ותמיד התנהל בהשגחתו. ואנשים לא ידעו. למה? כי נסים נסתרים לא רואים את זה אנשים. כן, רואים את זה שהקב”ה, כמו שהרמב”ן אומר, העצם הוא אותו נס. בעצם, זה שהקב”ה עושה נסים לאברהם אבינו, וכן הלאה, באל שדי, זה גם בעצם נס. אין שום סיבה טבעית למה זה צריך להיות יכול להיות, כך טוען הרמב”ן על כל פנים. אבל אנשים לא ראו.
אז הנסים מראים לנו את זה, ולכן אנחנו עושים עניין כזה מהנסים ועושים עניין כזה מיציאת מצרים, כדי להראות בבירור שהקב”ה מנהיג את העולם בדרך רצון, בדרך השגחה, בדרך שכר ועונש, וכן הלאה.
כלומר, הגוי עובד את אלוהיו, והוא אינו טועה. כאשר המצרי עבד את מזל טלה, את הטלה לכל מה שהוא, הוא אינו טועה, הוא צודק. זהו באמת אלוהיו. “אשר חלק ה’ אלוקיך אותם לכל העמים” [דברים ד:יט]. הקב”ה הנהיג את שר של מצרים, מתנהג דרך הטלה, מתנהג דרך המזל, דרך השר שבשמים, הכל הוא שפע, והכל בא באמת דרך זה, אמת לאמיתו.
אבל כלל ישראל, “ואתכם לקח ה'” [דברים ד:כ], “כי חלק ה’ עמו” [דברים לב:ט] – אתם לא שייכים לשום שר. אין לכם שר. אתם שייכים ישירות לקב”ה. זהו החידוש הגדול של עם ישראל.
ומה קרה ביציאת מצרים? ביציאת מצרים, הקב”ה לא רק עשה נסים, אלא הוא שבר את כל המערכת. הוא הראה שהוא יכול לפעול ישירות, בלי שום שר, בלי שום מלאך, בלי שום כוח אמצעי. “אני ולא מלאך, אני ולא שרף” [מהגדה של פסח]. זה לא היה רק נס, זה היה שינוי במציאות עצמה.
ולכן זה היה צריך להיות דווקא במצרים, במקום שיש שם את השר הכי חזק, את המזל הכי חזק. הקב”ה בא ושבר את השר של מצרים, הראה שהוא למעלה מכל השרים, שהוא יכול לפעול ישירות בעולם הזה.
עכשיו אפשר להבין למה הנסים של יציאת מצרים היו כל כך חשובים. זה לא היה רק כדי להראות שיש השגחה, כמו שהרמב”ם אמר. זה היה כדי להראות משהו הרבה יותר עמוק – שהקב”ה יכול לפעול ישירות בעולם, בלי שום תיווך, בלי שום שר, בלי שום מלאך.
וזה ההבדל הגדול מהרמב”ם. הרמב”ם אמר שהנסים מלמדים אותנו על השגחה, אבל הם לא משנים שום דבר במציאות עצמה. לפי הרמב”ן, הנסים של יציאת מצרים שינו את המציאות עצמה. הם יצרו מציאות חדשה, שבה עם ישראל שייך ישירות לקב”ה, בלי שום תיווך.
יש כאן שתי מדרגות בדברי הרמב”ן. המדרגה הראשונה היא הפשט, מה שכתוב בפירושו על התורה בפשטות. שם הוא מסביר את הפסוקים בדרך שכל אדם יכול להבין.
אבל יש גם מדרגה שנייה, עמוקה יותר, שהיא מבוססת על הקבלה, על הזוהר, על תורת המקובלים. ושם הדברים הולכים עוד יותר עמוק.
הרמב”ם אומר: הנסים מלמדים אותנו על השגחה, אבל הם לא משנים שום דבר במציאות. העולם ממשיך לפעול לפי אותם חוקים.
הרמב”ן במדרגה הראשונה אומר: הנסים מראים שהקב”ה יכול לפעול ישירות בעולם, בלי תיווך. זה שינוי במציאות, אבל שינוי זמני.
הרמב”ן במדרגה השנייה, בקבלה, אומר: יציאת מצרים שינתה את המציאות לגמרי. היא יצרה מציאות חדשה, שבה עם ישראל שייך ישירות לקב”ה, בלי שום שר, בלי שום תיווך. וזה שינוי קבוע, שינוי שנשאר לעולם.
ולכן אנחנו חוזרים על יציאת מצרים כל הזמן, בכל תפילה, בכל ברכה. כי זה לא רק אירוע היסטורי שקרה פעם אחת. זה המציאות שלנו, המציאות שבה אנחנו חיים. אנחנו עם שלא שייך לשום שר, לשום כוח אמצעי, אלא ישירות לקב”ה. וזה מה שיציאת מצרים באה ללמד אותנו.
ומה הדבר המעניין ביהודים? “כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו” [דברים לב:ט]. הקב”ה בחר משבעים האומות עם אחד, ואולי ארץ אחת, ארץ ישראל. צריך להבין האם מדובר באדמה או ביהודים. זה דבר מעניין. בדיוק הפרטים של המהלך הם תמיד נתון לוויכוח, זה לא לגמרי ברור. והם לא מתנהגים דרך השרים. מובן מאליו, הדבר עצמו הוא דבר קשה מאוד להבנה. מה זה אומר? איך בכלל אפשרי שהם לא מתנהגים דרך השרים? הרי יש סדר, הרי יש טבע.
אבל זה המהלך של הרמב”ן, שהיהודים לא מתנהגים דרך השרים. נכון, בדיוק, היהודים בזמן הגאולה, כן, בזמן הגלות הם גם דרך השרים בדרך כלל, והם כן קצת דרך השרים, וכן הלאה. אבל יהודים בארץ ישראל, יהודים בזמן הגאולה, במילים אחרות, חזרה לרמב”ן הקודם, יהודים בזמן… מה זה אומר תיאולוגית? זה הרי חלק מקבלה, ואף אחד לא ראה את השר. אבל זה בוודאי אומר משהו. זה אומר שבמצרים יש מהלך איך זה עובד, כמו דרך הטבע, לא שכר ועונש, לא אם חוטאים הולך רע ואם טובים הולך טוב, אלא איך שהשר של מצרים רוצה.
מה שאין כן יהודים מתנהגים בהנהגת השם באופן ישיר, באופן ישיר. במילים אחרות, כשהיהודים טובים, יש להם טוב, וכשהם רעים, יש להם רע. ואז זה לא חוזר לשרים. נכון, זה קצת יותר מסובך. אבל זה החידוש, זו נקודת החידוש, זו נקודת החידוש של ארץ ישראל, זו נקודת החידוש של עם ישראל שעומדת בפרשת האזינו, שהם לא חלק מהשרים, אלא חלק מ… הם לא מונהגים דרך השרים, אלא מונהגים דרך ה’.
ועל זה, ואני אומר שקצת קשה לי, כי לפי זה גויים צריכים לעבוד עבודה זרה? זה דבר קשה מאוד. מובן מאליו, אפשר תמיד לומר חילוק, כי הוא לא מתכוון, הוא עושה טעות, הוא מתכוון כמו שהרמב”ם מסביר שם, הוא מתכוון שהשר הוא האל הראשון. בסדר. אם הוא לא מתכוון, אם הגוי אומר “כולא עלמא דא אלהא”, אם הוא אומר שמעל כל האלים יש אל אחד שהוא האל האמיתי, האל שלנו, איזו טענה יכולה להיות עליו?
למה התורה… יש הרבה מאוד שהתורה טוענת לגויים, והרמב”ם אומר כי הם גרים בארץ ישראל. בסדר, והגויים שלא גרים בארץ ישראל אין להם באמת שום טענות על עניין עבודה זרה? יש לעיין, יש כאן מקום עיון גדול, זה לא דבר פשוט שכל אחד יכול לחזור עליו, יש בזה טעם, אבל זה גורם להרבה בעיות במהלך, ואני לא יכול ברגע זה מיישב זיין את הבעיות.
כי על כל פנים, זה המהלך של הרמב”ם, זה יסוד של הרמב”ן, שיש שבעים שרים, והיהודים אינם אחד משבעים השרים. וזה הפשט של מה שכתוב “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה’ עמו” [דברים לב:ח-ט], וזה גם הפשט של מה שכתוב “אשר חלק ה’ אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ה’ לכם” [דברים ד:יט-כ], בעצמו, ישירות, לא דרך מערכת השרים, “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” [דברים ד:כ].
והרמב”ן אומר שם, שזה משמע שהוא הוציא אותנו, וכאן אני מגיע לפשט ביציאת מצרים, שזה לא ראיתי ברור שמישהו אומר, והבאר מים חיים אומר את זה כמעט בבירור. יש ספר יפה על שיטת הרמב”ן, נקרא “יהודה ועמי”, הוא מביא יפה מאוד את העניין, ויש לו פרק על זה, כתוב “עם ישראל לעמים” שער ד’ פרק א’, אבל הוא שואל קושיה אחרת, הוא לא מדבר על העניין שזה היה צריך לקרות ביציאת מצרים. אבל לכאורה, הפסוק עומד ברור לפי איך שהרמב”ן לומד את הפסוק, שזה המעשה של יציאת מצרים.
הנה, הרמב”ן אומר “כור הברזל” מרמז על השר של מצרים, שהכור של כלל שבעים השרים שמנהיגים את האומות, סוף סוף הוצא משם, הוצא מכור הברזל ממצרים, כדי שתהיו עם נחלה, כדי שתהיו נחלה. מה זה נחלה? “חלק ה’ עמו”. אין לנו חלק בשבעים השרים, אנחנו שייכים לה’, ואנחנו מונהגים דרך ה’ ישירות, לא דרך השרים. זה המהלך.
אם אנחנו מבינים כך, צריך להבהיר שיוצא חידוש נפלא ביותר, לא שאנחנו צריכים מחדש זיין, כי לפי הרמב”ן בוודאי, ואפילו לפי הרמב”ן, יציאת מצרים עצמה לא מראה כלום, זו אולי ראיה טובה, אבל באמת ההשגחה תמיד הייתה. לא, כי אולי יש סוג מסוים של השגחה. כאן צריך לחשוב האם העניין של לא להיות מהשבעים שרים הוא אותו דבר כמו העניין של נסים נגלים שהרמב”ן אומר. יכול להיות שזה אותו דבר, יכול להיות שלא, צריך מעיין זיין. זה עוד… יש לו תמיד “פריימוורקס” שונים שהרמב”ן מדבר, וצריך להבין האם זה אותו דבר. יש את הסוגיא של נסים נסתרים, יש את הסוגיא של שבעים אומות, יש עוד סוגיות, צריך מעיין זיין האם זה אותו דבר. אבל בוודאי שיש שייכות גדולה, בוודאי שהרמב”ן מבין שיש שייכות גדולה בין הדברים.
וזה לא חדש געווארן, זה קרה ביציאת מצרים. מה זה, במילים אחרות, מה האמת? אנחנו לא סתם שהם עושים טעות הגויים, “ויהי דעתך דיבוס ונידחת”. אם יהודי עובד עבודה זרה, הוא כמו נדחת. אבל גוי עובד עבודה זרה, הוא לא כמו נדחת. זה מתאים. איך יכול להיות כך? זה מתאים שהוא יעבוד עבודה זרה, כי האל שלו הוא באמת ההוא. יהודי שעובד עבודה זרה הוא דחוי, כי הוא “חלק ה’ עמו”. מתי היה “חלק ה’ עמו”? במצרים.
לפני כן, אם היהודים במצרים עבדו עבודה זרה, “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”, לא היו טענות עליהם. הם באמת היו מונהגים דרך השר של מצרים או השר של ישראל.
זו בעיה, כי אני מתלבט תמיד ברמב”ן, כי בספר דניאל כתוב בפשטות שיש שר של ישראל. איך הרמב”ן יכול לומר שליהודים אין שר? אבל צריך להתעמק מאוד בעניין, יש כאן דבר עמוק מאוד שאני לא יכול לומר בבירור, אני לא יודע בבירור מה קורה עם זה. אבל על כל פנים עומד די ברור ש”מיכאל שרכם” [דניאל י:כא], מיכאל בפשטות הוא השר של ישראל. כך כתוב בזמירות, “מיכאל שר ישראל”. זה הרי פסוק מפורש. קשה מאוד מה הרמב”ן לוקח מזה שיהודים הם למעלה מכל השרים. בסדר, זו שאלה.
אבל על כל פנים, כך העם נעשה, משהו באמת קרה. יכול להיות לפני כן, היהודים במצרים, שהם לא היו ברמה. “ויתאשם לו קח השם מקרא בארץ לא במצרים”. לפני כן היה באמת נכון וצודק שיהיו עובדי עבודה זרה.
מה יוצא אם כן שיציאת מצרים היא לא רק שנתגלה געווארן שעובדי עבודה זרה עושים טעות, או כמו שהרמב”ם אומר שנתגלה געווארן שמשה רבינו לימד שיש אל, כמו שהרמב”ן לימד, וכן הלאה. אלא מה, באמת השתנה, השתנה משהו בעולם. עד עכשיו העולם התנהג דרך מזלות, דרך אומות, וכן הלאה. עכשיו זה מתנהג דרך “כי חלק ה’ עמו”. עבור היהודים. עבור הגויים לא, הם נשארו איפה שהם. אבל עבור היהודים נעשה שינוי חדש בבריאה.
מכאן ואילך, יצאו ישראל מתחת שלטון הטבע ושבעת האומות, שזה אולי אותו דבר כמו טבע ואולי לא, אבל על כל פנים, כאן הוא מדבר בשפה של שבעת השרים, ונכנסו לחלק ה’ עמו.
וכך לומד באמת הרמב”ן פשט בפסוק “ובארץ יסתר תורתם”, שהאומות אמרו “אשר תמשול בהם שרי מצרים, והאלוקים עקר חקם עליהם, והם נתגלו”. כך מפרש הרמב”ן. “ואקח אתכם לי” אומר אותו דבר כמו “ואבדיל אתכם מן העמים” [ויקרא כ:כו]. זה אומר הכל שאתם לא תהיו נתונים תחת שלטון השרים, אני אנהיג אתכם ישירות.
די ברור מהרמב”ן במקומות שזה באמת קרה בשעת יציאת מצרים. יש לי עוד שתי ראיות שזה פשט הרמב”ן ביציאת מצרים.
קודם כל, במקום אחד שאפשר למצוא את זה, זו אולי ראיה חלשה יותר, אבל כשהוא מביא את זה בעצמו זה נראה ראיה טובה, דווקא מבלעם. מה אומר בלעם? “אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל” [במדבר כג:כב-כג].
אומר הרמב”ן על זה, “כי לא נחש ביעקב”, למה? ונראה שזה מה שהוא רוצה להסביר. כן, “אל מוציאם ממצרים”, הקב”ה הוציא את היהודים ממצרים, ומעכשיו היהודים אינם נתונים תחת אומות. למה כאן נחש וקסם? הרמב”ן מסביר בפרשת שופטים ב”תמים תהיה” [דברים יח:יג], שנחש וקסם הם כולם פירות השרים, של המלאכים, של הדברים. הם יכולים לעשות כישוף, הם יכולים לעשות דברים שונים, הם עובדים. זה הרי כל העניין, הם עובדים. למה הם עובדים? אבל אם יש “ויתאשם לו קח השם”, זה לא עובד.
אחרי ש”אל מוציאם ממצרים”, אומר בלעם, לא עובד “נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. למה? “כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל”, הם מדברים ישירות עם ה’. אי אפשר לעשות ברכות הנקללות, אי אפשר לעשות את כל הקסמים האלה, אי אפשר לעשות את עבודה זרה. זו עוד ראיה יפה מאוד שיציאת מצרים, כשקוראים את זה מראה את העניין שהקב”ה מנהיג אותך בעצמו.
וזה בעצם, אם חוזרים, הולכים באמת במובן מסוים חזרה למה שהרמב”ן לומד אפילו בפשטות ביציאת מצרים. כן, זה מראה השגחה. כאן אנחנו אומרים חידוש חדש, העולם לא תופס את זה תמיד כשלומדים את הרמב”ן בפרשת בא, כי הרמב”ן, שזה כבר למדנו כמה פעמים, שזה אמת שזה לא לגמרי הפשטות כך, זה לא תמיד כך, זה רק כך ליהודים, זה רק כך לצדיקים, לפעמים הרמב”ן אומר עוד, לפעמים הוא אומר לצדיקים, או יותר. אבל בוודאי שזה חידוש של הבריאה שהיה כך.
יציאת מצרים היא לא רק ראיה ששם השם יוכל לעשות נסים, הולכים לראות שהוא יכול, שהוא יכול, הוא יכול הרי לכולם, ובדיוק הוא בחר רק לעשות ליהודים, אבל הוא יכול לכולם. בסדר, זה אמת, אבל גם, זה באמת קרה אז, באמת קרה אז, יציאת מצרים, החידוש שהיהודים מונהגים על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, לא על ידי מלאך, לא על ידי שליח. כן, זה אולי הרמז של החלק הזה מההגדה, וכן הלאה.
וזה באמת אותו דבר ממה שלומדים, אבל לא פשט כמו שלמדנו קודם שזו רק ראיה וזכרון לעניין חידוש העולם. ובמילים אחרות… זה לא מסתדר כל כך טוב, כי הרמב”ן אומר תורה שלמה על שבת שהיא זכר ליציאת מצרים על זה. כי חידוש העולם לא מלמד אותנו את זה, בוודאי תיאורטית זה מלמד את זה. אבל יציאת מצרים מלמדת יותר משבת, מלמדת יותר מחידוש העולם. אי אפשר לומר, אולי זה באמת הפשט, כי אז צריך לומר בשבת יציאת מצרים, לא מספיק לומר חידוש העולם, וזה אותו דבר. ומה, לפי הרמב”ן שניהם אותו דבר, למה הוא אומר את שניהם?
לא. חידוש העולם אומר שתיאורטית הקב”ה יכול לעשות מה שהוא רוצה. יציאת מצרים אומרת שהוא עשה מה שהוא רוצה, והוא בחר את קבוצת העם, היהודים, והוא מנהיג אותם באמת ישירות בעצמו, כמו שהוא רוצה, לא לפי מערכת החוקים והשרים, כמו שהוא עושה לכל הגויים, וכמו שהוא עושה באמת לכל הגויים, כי כך הוא רוצה להם גם כן.
ועכשיו עוד ענין אחד, זה אמנם לא ברמב”ן, אבל רבינו בחיי, רבינו בחיי בן אשר בפירושו על התורה, שכידוע הולך מאוד בשיטות הרמב”ן, בפרט כשהוא הולך על דרך הקבלה, זהו פירוש נפלא למי שרוצה להבין את קבלת הרמב”ן, את פנימיות הרמב”ן, להסתכל בספר זה. ורבינו בחיי, רבינו בחיי בפירושו בפרשת יתרו, אומר הוא מפרש ממש כך, והוא מביא דווקא את אותו הפסוק. ובטוח שהרמב”ן גם היה חושב כך. הרמב”ן לא תמיד מאריך מה זה בדיוק דרושו, אבל זה בהחלט ברור ש
זהו פירוש נפלא למי שרוצה להבין את קבלת הרמב”ן, את פנימיות הרמב”ן, להסתכל בספר זה. ורבינו בחיי, רבינו בחיי בפירושו בפרשת יתרו, אומר הוא מפרש אותו ממש כך, והוא מביא דווקא את אותו הפסוק, והוא בטוח שהרמב”ן גם היה חושב כך, הרמב”ן לא תמיד מאריך כיצד זה בדיוק דרושיו, אבל זה בהחלט ברור שזה עולה בקנה אחד עם שיטת הרמב”ן.
והוא אומר שמה שמשמעות “אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”, מפרש הוא, אומר הוא שיש פירוש ש”בית עבדים” פירושו “מבית האסורים המלאכים שהם עבדים של הקדוש ברוך הוא”. הקב”ה הוציא את היהודים ממערכת המזלות, שהם רק עבדים, אין להם כח עצמי. והוא אומר “כי ירמוז הוציא את ישראל מן הרשות הנתונה למצרים מן משפט הכוכבים, לולי השם שהשפיל כוחם והוציאם בדרך נס”.
וזו משמעות “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים”. כלומר, הוא מראה, לא כתוב בדיוק מה שרציתי שיהיה כתוב, אבל לכאורה מתכוון הוא גם לכך, או שאפשר לכאורה ללמוד זאת גם כן. עשיתי חשבון גדול עם הרמב”ן מכור הברזל. זה הרי לכאורה פשוט, שלפי משפט הכוכבים היו היהודים צריכים להישאר במצרים, והקב”ה שבר את בריח התיכון.
אבל אני אומר עוד, שכאן חידש הקב”ה דווקא שהיהודים הם למעלה מבריח התיכון, היהודים הם דווקא חלק אלוקה ממעל. וזו משמעות כור הברזל. הוא אומר זאת הפשט, כי למה לא כתוב “ויוציא אתכם ממצרים מכור הברזל”? למה כור הברזל על מצרים? אלא כור הברזל מרמז על השר העליון. או כי היה ראוי לתוך פולחן שיהיו כלי כור הברזל. אפשר לומר פשוט שכור הברזל מרמז על השרים העליונים, וזה נותן אחר כך את המוציא ממצרים, כמו שכתוב “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה”. תחילה נשבר את מצרים, השר העליון, שזהו כור הברזל, כלומר שבעים האומות, ואחר כך את ישראל.
אז זה פשט הרמב”ן, הדבר השני של הרמב”ן. לא רק שיש השגחה פרטית וכן הלאה, אלא שדווקא נעשה חידוש ביציאת מצרים, שנעשו היהודים מחוץ לשלטון השרים.
כי כאן יש, אנחנו צריכים רק לזכור הערה אחת, כי לכאורה, ראיתי שהאדם שואל קצת הערה אחרת, דומה, הרי כתוב לכאורה בדור הפלגה, “בהנחל עליון”, מדברים הרי על דור הפלגה. אז מתי זה קרה? בדור הפלגה? האם זה קרה במצרים? הוא שואל אפילו יותר, משמע קצת שזה קרה בבריאת העולם, לפני השנאה… שנאה היא אולי קצת דיוק? אני לא יודע אם זה ממש דיוק, כי אפילו ב”בהנחל עליון” הוא הרי ממשיך לדבר בעצם על מצרים, “ויתיצב גבולות עמים למספר בני ישראל”. מה פירוש? איפה מצאנו דווקא את הגויים העליון, ואת חלקי השמים, דווקא במדבר? אז נעשו החלקים? זה לא כל כך מוכרח.
אפשר תמיד לומר שהיתה הכנה, אז זה היה במחשבה, אחר כך זה נעשה במעשה. בטוח שקצת כך עובד הרי סדר התורה, מעשה אבות סימן לבנים, וכן הלאה. או היינו אומרים כמו הרמב”ם, שלפחות במעשה, שסוף סוף אברהם אבינו היה ברמה, אבל לא, זה לא היה ברור. או אפשר להתחבר עוד יותר לענין של אל שדי ושם הוי”ה, שמה? שאברהם אבינו היה דווקא כך, אבל זה לא היה, כמו שהרמב”ן אומר, לא היה מאומה שלמה. ממילא פירוש זה עדיין דין של נסים נסתרים. זה לא היה ברור, שזה יהיה אומה שלמה. אז דווקא נתחדש ביציאת מצרים. אבל סוף סוף, נראה כך אפשר לומר, בטוח יש משהו שיציאת מצרים משחקת תפקיד במעשה.
אגב, אפשר לומר, וזאת צריך לזכור, אפשר לומר שהיהודים היו יהודים במצרים גם. לא, במצרים לא היו, על פי רוב לא כולם, לא כל העם, אולי רק הצדיקים. אפשר לומר חילוקים טכניים שונים כדי להסביר, כאילו אם מפרטים עוד את מה שמחזיקים, מה היה בבריאת העולם, מה היה בדור הפלגה, מה היה… אני לא יודע בדיוק אם צריך ליישב את זה, או שהכל שלבים של אותו ענין, שהכל רמות של אותו ענין. אבל בטוח שבדרך הרמב”ן זה מסר גדול, לא מסר, זה דווקא מעשה שהיה ביציאת מצרים, שהוציאנו מעבדות לחירות אמת, לחירות שרי אמת, לא רק לחירות אמת. וזה דווקא דבר רוחני, דבר עצמי, שאפשר עוד לדבר.
דווקא קרה אז. זה דבר רוחני כל כך עדין, וזה דווקא קרה. זה דווקא קרה. יום לפני כן היו היהודים צריכים לעבור דרך טומאה של מצרים, ויום אחרי כן היו הם, יכולים הם ללכת ישר לה’.
עכשיו, הרמב”ן, אמרתי, זה… אפשר לדפדף למעלה ולמטה כמה שרוצים. אתה פותח ספר כך, כמעט בכל מקום שהוא מדבר על יציאת מצרים, בפרשת צו, בפרשת אמור, בפרשת בא, כמעט כל פעם הוא מדבר על כך שבמצרים, היהודים יצאו, זו לשונו, שבזה הוא מרמז אלף דברים, הוא מרמז את ענין החמץ, והכל רמזים על אותו דבר. הנקודה שהזוהר אומר כל הזמן, שהיהודים במצרים היו תחת רשות הסטרא אחרא. במילים אחרות הוא אומר, תחת רשות השבעה מסרים. בפרשת שמות הוא אומר זאת כל כך ברור בנוסח הזה, תחת רשות השבעה מסרים. ואחר כך הם יצאו, וזה עיקר יציאת מצרים, יצאנו מהעבודה זרה.
“משכו ידיכם מעבודה זרה” פירושו לא רק שלא היינו צריכים לעבוד עבודה זרה, כמו שהרמב”ם אמר, שהיו אלפי מיני עבודה זרה. לא, נעשינו דווקא מחוץ לעבודה זרה. כלומר, נעשינו דווקא מחוץ לארץ ישראל, ואז הקב”ה רומם את היהודים גבוה יותר מהמדרגות של שבע האומות, של שבעה השרים. וזה ענין שלא אוכלים חמץ. החמץ מרמז על העבודה זרה. וכן וכן, יש שהזוהר דורש, “השמר לך פן תאכל חמץ”, אז חג המצות תשמור, שמחג המצות אתה יודע שהם לא סחורה ביתית. וכולי וכולי, עוד הרבה דרושים. נלמד כך, בעזרת השם, לפי דרכי, נראה הרבה דברים, כי כך הולך מאוד ברור עם הדרך הזו, שדווקא היה ברשות הסטרא אחרא באמת היהודים במצרים, והם יצאו. ביציאת מצרים קרה דווקא הדבר האמיתי, שהם יצאו מהשבעה שרים, שזה ענין “חלק ה’ עמו”.
עכשיו, צריך לזכור, כמו שאני אומר, יש כאן שלוש תמונות אחרות, שלוש מילים אחרות, שלכאורה הכל מסתובב סביב אותו דבר. אני יודע, וצריך ליישב את זה, אבל הרמב”ן, אבל זאת צריך לזכור, זה מאוד ברור, יש את המושג של שבעה מסרים, של “חלק לכל העמים”, “חלק ה’ עמו”. אז המושג… אחר כך יש מושג שני שהרמב”ן מדבר, המושג של רצון, שהוא קורא חידוש עולם, המושג של השגחה פרטית, השגחה על הצדיקים בפרטות, השגחה על ישראל בפרטות, כי הרי לפי מה שעושים השגחה פרטית, הרי יש שכר ועונש, הרי יש רצון. אז זו שפה אחרת, אפשר לומר שפה נומר שתיים, שיש בעולם הרמב”ן לענין.
השפה השלישית היא ענין “אל שדי” ו”שמי הוי”ה”, שהרמב”ן מקשר לענין, הוא אומר ש”אל שדי” מראה על נסים נסתרים שהקב”ה עשה לאבות, ו”שמי הוי”ה” מראה על ההנהגה הגלויה של השגחה. זה אותו דבר ממש, אבל זה נוסח אחר של אותו דבר. “אל שדי” הוא הרי נסים נסתרים. אז צריך לנסות לענות על כל הדברים האלה, לעשות בדיוק לכל דבר מקומה, מה זה כל נוסח, מה זה כל דרש, מה הוא מוציא. אבל כל חלקי הפאזל מתחילים להתאחד בענין, וזה יציאת מצרים, שבו הדרך החדשה, “ואסרתי אתכם לי לעם”, אז היהודים איבדו את השבועה, הכניסו אותם לדרך חדשה של סוד האמת.
זה כל מה שדיברתי קצת בדרך אגב מה שכתוב, להסביר מה זה אומר, איך זה יכול לומר בכלל, זה עוד עבודה שלמה. צריך לדעת להבהיר לעשות סנס מזה, מה פירוש שיש סוד האמת, מה פירוש. זה שיחה יותר ממה שאני יכול לעשות היום בהקשר הזה, אבל זה בטוח דבר שצריך לעשות. סתם לומר סוד האמת וכו’ וכו’ זה לא מספיק. אם מישהו מבין את זה, הוא מבין את זה, אבל לפחות למאן דסייכל צריך זה עוד פירוש גדול לפירושו כדי להשכיל קצת מה זה יכול בכלל לומר, איך אפשר אחר כך להבין את זה. אבל על כל פנים, עשינו עוד הבהרה גדולה אחת במהלך.
דער שיעור באהאנדלט דריי וועגן אין פארשטיין יציאת מצרים: דער רמב"ם'ס וועג פון לימוד און ידיעה, דער רמב"ן און זוהר'ס וועג פון מציאות'דיגע ענדערונג אין די עולמות העליונים, און דער חסידות'ס וועג וואס ברענגט צוריק די עבודה. די הויפט נקודה איז אז יציאת מצרים האט אויפגעטון די מעגליכקייט פון דירעקטן צוגאנג צו גאט אן קיין אמצעיים - "בכל קראנו אליו" - וואס דאס איז די אמת'דיגע חירות וואס באפרייט פון אלע באגרעניצונגען פון שרים, מלאכים, און אפילו פון די מצוות גופא ווען מען פארשטייט זיי ווי א מחיצה.
הכנה לפסח תשפב שיעור ג
—
דער שיעור איז נישט קיין מסקנות אדער דברים מוחלטים, נאר א פראצעס פון לערנען – „עד פתח לו” – עפענען שאלות, נקודות און ענגלען צום טראכטן, מער ווי פארמאכן.
—
אין מצרים איז „כמעט כלה ונשתכח” דער עיקר פון אברהם אבינו – מ’האט פארגעסן דעם אמת’ן גאט און מ’איז אריינגעפאלן אין עבודה זרה (לויט דעם רמב”ם’ס הגדרה אין הלכות עבודה זרה). משה רבינו האט צוריק אויפגעוועקט די ריכטיגע אמונה/עבודה.
אבער: דאס איז נאך אלץ נישט קיין סיבה פאר יציאת מצרים אליין – עס איז א לערנען, נישט א געשעעניש.
דער רמב”ם’ס נוסח אין הגדה: „וכוונת המקום לעבודתו” – וואס מיינט „לעבודתו” לעומת „לו”? „קרבה לו” ביים רמב”ם (מורה נבוכים) מיינט וויסן (בדעת בלבד), בעת „עבודה” קען מיינען אויך א פראקטישע זאך – נישט דינען עבודה זרה, הלכה למעשה.
דער עיקר ביים רמב”ם: ידיעת מציאות השם (ערשטע 4 עיקרים), דערנאך דער 5טער עיקר (נאר גאט דינען) – וואס איז שוין כמעט א „חוק”, ווייל מ’איז טועה מאחר הבל ווערט מען א כופר.
דער רמב”ן לייגט צו: השגחה, רצון, בחירת השם בישראל. אבער אויך דא: דאס זענען זאכן וואס מ’האט געלערנט ביי יציאת מצרים, נישט וואס איז געשען – עס בלייבט א לערנען, נישט א סיפור פון א געשעעניש.
—
מלכות שמים מיינט ייחוד השם (ספר המצוות). עס געשעט גארנישט אין דער וועלט – נאר אין דעם מענטש’ס הכרה/שכל/פילינג. דער אייבערשטער בלייבט דער אייבערשטער צי מ’ווייסט דערפון צי נישט.
דארט געשעט טאקע עפעס: דער עם זאגט „יחי המלך” – דורכדעם ווערט ער א מלך. א דיבור וואס מאכט א חלות, א פערפארמאטיווער אקט. אן דעם וואלט ער נישט געווען קיין מלך.
דער שיעור קינדיגט אן אז ער וויל מער ווי דעם רמב”ם’ס וועג: אז קבלת מלכותו זאל טאקע עפעס טוישן – נישט נאר אין דעם מענטש’ס קאפ, נאר אין א געוויסע לעוועל פון השגחה, קירבה, הנהגה.
—
מקובלים (און אויך געוויסע פילאסאפן) טראכטן אז די מציאות שפיגלט אפ דעם מענטש’ס שכל – וואס א מענטש טראכט אין א געוויסע סדר, עקזיסטירט אין א געוויסע לעוועל. אויב איך ווייס נישט פון גאט, זאגט א מקובל נישט בלויז „דו ווייסט נישט” – נאר אז אין א געוויסע לעוועל איז גאט טאקע נסתר, הסתר פנים איז א ריעלע זאך.
א קליין קינד פארמאכט די אויגן און מיינט דער טאטע זעט אים נישט. די מקובלים זאגן: אין א געוויסע לעוועל איז דא אן אמת אין דעם קינדערישן טראכטן – ס’איז דא טאקע א הפסק, א פירוד, כאטש דער טאטע (= גאט) איז גרעסער דערפון.
ווען מ’זאגט „שמע ישראל ה’ אחד” – לויט מקובלים ווערט ה’ אחד אין דער וועלט, נישט בלויז אז מ’דערמאנט זיך. דאס מאכט עס לעבעדיגער, שטערקער, מער ערנסט – ווייל עס איז אינדעפענדענט פון דעם מענטש, נישט בלויז תלוי אויף זיין זכרון.
דער פראבלעם מיט’ן רמב”ם’ס וועג: אויב אלעס איז נאר אין מיין קאפ, און איך פארגעס – איז עס גארנישט. דער מקובלים’ס וועג גיט דעם א „אינדעפענדענט מציאות” – א יחוד וואס עקזיסטירט אין עולם האצילות, אפילו אין דעם מענטש’ס אייגענעם קאפ, און בלייבט באשטיין אויך ווען מ’פארגעסט.
פילאסאפיש קען מען טענה’ן אז דאס איז א טעות – אז מ’פראיעקטירט אויף דער וועלט וואס איז נאר אין קאפ. אבער עס ווערט געברענגט ווייל עס איז „מקרב על השכל, מקרב על הלב” – עס גיט א פאעטישע און היסטארישע קראפט. מענטשן נעמען מער ערנסט זאכן וואס זענען נישט „נאר אין זייער קאפ” – דאס איז א מענטשליכע שוואכקייט, אבער אויך א ריעליטעט.
—
לויט דעם רמב”ם איז ביי יציאת מצרים נישט געשען קיין מציאות’דיגע ענדערונג אין דער וועלט. די וועלט איז געבליבן די זעלבע וועלט. וואס האט זיך געטוישט? די מענטשן – דורך משה רבינו’ס נסים, תורה, און לימודים האבן זיי זיך אויסגעלערנט דעם ריכטיגן וועג.
לויט דעם רמב”ן (און מפורש אין זוהר) איז ביי יציאת מצרים טאקע עפעס געשען אין מציאות: „ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” – דער אייבערשטער האט די אידן ארויסגענומען פון רשות הסטרא אחרא, פון רשות שרו של מצרים, און אריינגעברענגט אין רשות ה’ – „חלק ה’ עמו.”
דער רמב”ן רעדט כמעט אלעמאל נענטער צו דעם לשון פון רמב”ם, אפילו ווען ער מיינט קבלה’דיגע זאכן. מ’דארף זיין חוקר צי ער מיינט עס ממש אזוי. דער רמב”ן ברענגט אויך ר’ אברהם בן הרמב”ם, וואס זאגט עס כמעט אפן. אבער אין זוהר שטייט עס אפן.
—
דאס איז דער הויפט-חידוש פון דעם חלק:
וואס זאגט דער רמב”ם? משה רבינו האט אויסגעלערנט אז מ’דארף נישט מכבד זיין די אמצעיים – כוכבים, מזלות, מלאכים, מדרגות. זיי זענען אמת’דיג גרויס, זיי האבן טאקע פיל מאכט, די וועלט פירט זיך טאקע דורך זיי – אבער מ’דארף דורכברעכן די מחיצה און זיך פארבינדן גלייך מיט גאט. דאס איז „כוונה המקום לעבודתו.”
וואס זאגט דער זוהר? נישט בלויז א לימוד, נאר דאס איז טאקע געשען – די אידן זענען ארויסגעגאנגען פון רשות אחרת אין רשות ה’.
אבער די פועל יוצא – די עבודה – איז ביי ביידע די זעלבע: א איד קען און דארף רעדן גלייך מיט גאט, אן אמצעיים.
– דער רמב”ם רעדט נאר פון עבודה – וואס דער מענטש דארף טון. ביי אים עקזיסטירט נישט א מציאות’דיגע ענדערונג.
– די קבלה זאגט: ס’איז אויך מציאות, א מעשה שהיה – קוק אין די עולמות העליונים, דארט טוט זיך עפעס.
– די חסידות נעמט די קבלה’דיגע מציאות און ברענגט עס צוריק צו עבודה – וואס געשעט אין עולמות העליונים דארף געשען ביי דיר. און דאס קומט אויס ממש די זעלבע זאך וואס דער רמב”ם זאגט.
> דאס איז א דבר המוסכם לויט אלע דריי וועגן – רמב”ם, מקובלים, חסידות.
—
„עבודה” אלס קאנצעפט איז שרעקעדיג – מ’דארף כסדר טון, כסדר טראכטן, כסדר געדענקען. אבער א מעשה פארציילן – דאס גיט חיזוק. „סיפור יציאת מצרים” איז דעריבער אזוי וויכטיג: מ’פארציילט א מעשה, נישט מ’גיט א מוסר-שמועס.
וואס איז די מעשה? אמאל איז געווען א וועלט וואו מ’האט געדארפט גיין דורך שרים, דורך פרעה, דורך שרו של מצרים, כדי צו באקומען שפע. דאס איז געווען שרעקליך שווער – דער זוהר אין פרשת בא גייט באריכות אז משה רבינו האט געדארפט פארשטיין די גאנצע קליפה פון מצרים, רעדן אין זייער שפראך, פארשטיין זייער דיפלאמאטיע און פאליטיק. „בא אל פרעה” – מ’דארף אריינגיין פונקטליך אין פרעה.
און דאן – „הוציאנו ה’ אלקינו משם” – דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען. יעצט קען א איד רעדן גלייך מיט גאט, אן אמצעיים.
—
משה רבינו אין ספר דברים (וואס חז”ל באהאנדלען אלס משה’ס אייגענער פירוש אויף די ערשטע פיר ספרים) פרובירט משכנע זיין די אידן זיי זאלן האלטן די מצוות און נישט דינען עבודה זרה.
זיין אַרגומענט: „כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו” – קיין אנדער פאלק האט נישט א גאט וואס איז אזוי נאנט. יעדער פאלק האט א גאט – מואב האט בעל, יוון האט זעוס, מצרים האט אמון – אבער דער אידישער גאט איז נאנט.
—
לכאורה איז דער אידישער גאט דוקא דער ווייטסטער – „אלהי השמים”, קיין דמות הגוף, קיין גוף, נישט איינער וואס מ’קען אים מסביר זיין. אפילו דער מקדש, אפילו מצוות – מ’דארף אלץ געדענקען אז דער שכר קומט נאר פון אין סוף’ס כח, נישט פון דער מצוה אליין.
דער יצר פון עבודה זרה איז דעריבער: עבודה זרה פילט זיך נאנט. א גאט מיט א גוף, א בילד, א מקום – דאס איז גרינגער. אסאך אידן פילן אז עס וואלט געווען בעסער מ’זאל האבן א גאט וואס מ’קען „אנקומען” צו אים.
אפשר איז דער אידישער גאט טאקע ווייטער פון דעם קריסטלעכן? א קריסט קען זען זיין גאט אויפ’ן צלם, ס’איז שיינע אימעדזשערי, א מענטש וואס מ’קען „רעלעיטן” צו – „א גאט איז א מענטש, א מענטש פארשטיי איך.” דאס איז דאך לכאורה נענטער, געשמאקער, צוגענגלעכער.
—
א חסיד’ישער איד טאנצט ווען זיין שטעטל ברענט. מ’מיינט ער איז משוגע געווארן. ער ענטפערט: מיין גוי’אישער שכן’ס געטשקע האט זיך פארברענט – זיין גאט איז פארברענט, ער האט נישט צו וועמען צו רעדן. מיין גאט איז נישט פארברענט – „אני ה’ לא שניתי” – דער זעלבער גאט האט פארברענט מיין הויז, אבער ער אליין איז אומפארענדערלעך.
דער עיקר פרינציפ: די ערשטע מעלה פון א נישט-מוחשי’דיגן גאט איז אז ער קען נישט צעשטערט ווערן. א מוגבל’דיגער ציור פון גאט מאכט דעם מענטש’ס גאט מוגבל.
—
דער אַרגומענט ווערט נאך ווייטער געשטופט: אפילו אויב דיין גאט איז דער גאט פון דער תורה – קען ער אויך זיין „מורא’דיג מוגבל.” ווען מ’זאגט אז מ’קען נאר אנקומען צו גאט דורך תפילין – איז תפילין א געוויסע „פסל ומסכה.”
דער פסוק: „ועשית לך פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך” – דאס איז א וואָרנונג נישט צו מאכן א פסל ותמונה פון די מצוות גופא וואס גאט האט געהייסן. דער אידישער גאט „גייט נישט א באָרד מיט פאות” – ווער עס רעדוצירט גאט צו אזא ציור, דאס איז אויך עבודה זרה.
אבער – א באלאנס: ס’איז אמת אז ס’איז דא א וועג צו גאט דורך מצוות, אבער גאט ווערט נישט „סטאק” אין דעם. מ’שניידט אפ א איד’ס באָרד און פאות – ער איז נישט געווארן ווייניגער איד, נישט ווייניגער קרוב צו גאט. „ה’ קרוב לכל קוראיו” – מיט באָרד, אן באָרד; מיט שבת, אן שבת; מיט בית המקדש, אן בית המקדש; מיט מצה, אן מצה. קיין אויסערלעכע זאך איז נישט דער מחלק.
—
די ערשטע און עיקר’דיגע מעלה פון אזא סארט גאט – א „גאט נפשי” (א גאט פון דער נשמה, נישט פון אויסערלעכע כלים) – איז אז ער מאכט א גוטן מענטש. מקובלים, פילאסאפן, חסידים – אלע קומען אן צו דעם פונקט.
—
מצרים איז געווען די פארגעשריטנסטע ציוויליזאציע – מיט ספעציפישע געטער פאר יעדע באדערפעניש (רפואה, וכו’), מיט כהנים, סגולות, סדרים, חכמות. אלעס איז געווען מורא’דיג מסודר – יעדער גאט האט געהאט זיין פלאץ, זיין מקדש, זיינע ריטואלן.
יציאת מצרים איז ווי ארויסגיין פון אמעריקע היינט – נישט נאר פון א שלעכטע מאכט, נאר פון דער מערסט פארגעשריטענער ציוויליזאציע – און גיין אין מדבר (ווי אפגאניסטאן אין די בערג). נישט בחנם האבן די אידן קאמפליינט אז אין מצרים איז געווען בעסער.
„ויוציאו גוי מקרב גוי” מיינט: מיר ווילן נישט די שיינע, מסודר’דיגע סיסטעם פון כהנים וואס ווייסן פונקטליך וועלכע גאט מ’דארף אויפוועקן פאר וועלכע רפואה. דער אייבערשטער זאגט נאך יציאת מצרים: „כי אני ה’ רופאך” – איך וועל זיין דיין דאקטאר. נישט דער מצרי’שער דאקטאר מיט זיינע סגולות – נאר גאט אליין, דירעקט.
—
די געדאנק פון יציאת מצרים איז „א חירות שאין לה קצבה” – א פרייהייט אן גרענעצן. עד היום הזה איז דאס נאך נישט דערגרייכט. דערפאר דארף מען טרינקען פיר כוסות וויין – אריינגיין אין עולם החירות.
דער עיקר חידוש: נישט אז מ’דארף (חוב), נאר אז מ’קען – דאס איז וואס איז געשען. ביז דעמאלט האט קיינער נישט געגלייבט אז מ’קען דירעקט צו גאט אן אלע מיטלען. מענטשן זענען נאך היינט זיכער אז מ’דארף לערנען גאנץ ש”ס, גיין סטעפס, סדר המדרגות, זיין א גרויסער בעל השגה – ערשט דאן קען מען רעדן צו גאט. משה רבינו’ס גאנצע מעסעדזש איז דאס פארקערטע.
—
א מאמר פון א „גרויסן איד, א בעל השגה”: די שווערסטע זאך פאר מענטשן צו גלייבן איז אז וואס מ’טוט איז גוט, און וויאזוי מ’טוט איז גוט – כל זמן „רחמנא ליבא בעי” (גאט וויל דאס הארץ). מ’דארף נישט:
– גיין צו דער „ריכטיגער” קבר
– מאכן א סגולה אויפ’ן ניינטן טאג פונעם ניינטן חודש
– שיקן געלט צום „ריכטיגן” מוסד
– גארנישט ספעציעלעס
דער יסוד: „בכל קראנו אליו” – סטרעיט, דירעקט, אן קיין מיטלער.
—
א העזה’דיגער חידוש: די דעה אז דער אידישער גאט איז נישט קיין איינע פון די שרים (הימלישע פירסטן/כוחות). דער באגריף אז גאט איז א „לבוש”, א „צורה פון געטליכקייט” וואס רעדט אידיש אדער לשון הקודש – ווערט אפגעוויזן. ניין:
– לא זכר ולא נקבה
– לא שחור ולא לבן, לא אדום ולא צהוב
– אין לו פנים, לא שינה, לא מנוחה, לא יגיעה, לא כעס, לא אהבה
– גארנישט – און גארנישט הייסט איבעראל
ער איז דער זעלבער אין מצרים ווי אין ארץ ישראל, אלעמאל דאס זעלבע.
—
קיינער איז נישט איינגעפאלן די השגה – נישט קיין מלאך, נישט קיין שר. משה רבינו האט דאס אויפגעטון. ער איז געקומען זאגן פאר די אידן אין מצרים:
– גאט איז דא אזוי ווי ער איז איבעראל
– ער דארף נישט גארנישט פון דיר
– דו דארפסט נישט מורא האבן פון די אלהי מצרים
– „כי אם ליראה את ה’ אלקיך וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו” – דאס איז די גאנצע זאך
בטחון איז א פשוט’ע זאך – נאר מ’טוט עס נישט ווייל ס’איז צו פשוט.
—
דער חיוב פון „בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”: מ’דארף פרובירן ארויסצוגיין פון מצרים – פרובירן צו גלייבן אז גאט איז „בכל קראנו אליו.” ס’איז נישט קיין חילוק אין וועלכע שטעטל מ’גייט, גארנישט. „אני ולא מלאך, אני ולא שרף.”
—
א מענטש האט באגרענעצונגען. דו גייסט צום דאקטאר – ס’איז א סדר. א צדיק איז „אביסל ברייטער” – ער קען פארנעמען מער סארטן מענטשן:
– מיט א 6XL קאפל – יא
– מיט א 4XL קאפל – אויך יא ביי א גרויסן צדיק
– אן א קאפל אינגאנצן – שוין שווערער
– אן א העמד אינגאנצן – פאלט קיינעם נישט איין
– א ליטוואק? – „וואו וואו!”
– א מזרחי’סט? – „ממש א צדיק!”
– א גוי? – אפשר
– א בורטשקע? א שטיקל האלץ? – נישט מעגליך
דער פונקט: אפילו דער גרעסטער צדיק, אפילו ספירות אין עולם האצילות, האבן באגרענעצונגען. נאר גאט אליין פארשטייט אלעס אן גרענעצן.
—
צום מלאך מיכאל דארף מען:
– זיין א גרויסער מקובל
– וויסן פונקטליך וועלכע שם צו זאגן
– מאכסט א טעות – „ווארפט ער דיך ארויס”
– זאגסט איין שם פאלש – רעדסטו שוין מיט’ן ס”מ אנשטאט מיט’ן מלאך מיכאל
דער אייבערשטער קערט נישט! דער מאמר חז”ל: איינער האט געזאגט „ואיבת” אנשטאט „ואהבת” (פארקערט פון ליבשאפט!) – דער אייבערשטער זאגט „ודגלו עלי אהבה” – איך לייען עס ווי אהבה, ווייל ער מיינט דאך גוט. נאר גאט קען דאס טון – קיינער אנדערש קען נישט.
—
א מלאך האט נישט קיין „גוף אין מצרים” – ער קען נישט פארשטיין דעם ענין. אפילו משה רבינו, אפילו דער אריז”ל – ווייל זיי זענען נישט גאט. „ס’איז נישטא קיין שום צדיק וואס פארשטייט גאט אזויווי גאט פארשטייט א ליידיגער.” ספירות אין עולם האצילות פארשטייען מער ווי מלאכים, מלאכים מער ווי צדיקים – אבער ס’איז נישט וואס גאט פארשטייט.
—
משה רבינו’ס מעסעדזש: אידן קענען זיך פונה זיין צו גאט כמו שהוא –
– נישט מיט די ריכטיגע שם
– נישט מיט די ריכטיגע מהלך
– נישט מיט די ריכטיגע לבוש
– נישט מיט די ריכטיגע מצוה
– גארנישט – „בכל קראנו אליו”
פילאזאפיש, קבלה’דיג – ס’איז נישט קלאר וויאזוי ס’איז מעגליך – אבער דאס האט משה רבינו געוואלט אונז אויסלערנען.
—
דאס איז טייטש חירות: דו ביסט משוחרר פון אלעס, דו דארפסט נישט קיין שום תנאים. „אונז גלייבן נישט דאס. אפילו די ברסלב’ער גלייבן עס נישט. און מ’האט אונז געגעבן צו גלייבן. מ’מעג.”
דער איינווענדונג: „נישט גענוג אז איך דארף קויפן מצות פאר $130 א פונט, איך דארף נאך האבן דביקות אויך?!” ענטפער:
ניין! ס’איז פארקערט. נישט מ’דארף מצות כדי צו האבן דביקות. מ’קען אזוי ווי ס’איז. ס’איז גרינג. „בכל קראנו אליו” – ס’איז ווי גרינג ס’קען נאר זיין, און נאך אסאך גרינגער.
„ס’איז מותר צו האבן דביקות” – מ’דארף נישט זאגן קיין דרשות אז מ’איז מחויב – ס’איז מותר. ס’איז מותר צו האבן אמונה אין אין סוף כמות שהוא.
—
דער גריכישער פילאזאף פלוטינוס (Plotinus) האט פארשטאנען אביסל דעם ענין – אז ס’איז דא „דער וואן” (The One), דער אחד למעלה מכל המדריגות, און א מענטש דארף שואף זיין צו אים. אבער זיין תלמיד (פורפיריוס) שרייבט אז פלוטינוס האט נאר פיר מאל אין זיין גאנצן לעבן זוכה געווען צו יענע דביקות.
דער קאנטראסט: ביי אידן, לויט משה רבינו’ס תורה – „לא תהיה משכלה ועקרה” – פון דא הייבן מיר אן! א איד הייבט אן פון דארט וואו פלוטינוס האט צוגעזען פיר מאל אין זיין לעבן. ביי יעדן איד איז עס בפנימיות שוין דא.
—
דער מעסעדזש צו אידן:
– מ’דארף נישט רעדן קיין שום מלאכים
– מ’דארף נישט וויסן קיין אות קבלה
– מ’דארף נישט וויסן קיין אות פילאסאפיע
– מ’דארף נישט וויסן קיין חסידות
„אפשר צו פארשטיין פון וואס מ’רעדט דארף מען לערנען די אלע זאכן, אבער בעצם צו ארבעטן דארף מען נישט וויסן גארנישט.”
—
דער פסוק (דברים ד): „כי תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים” – א שיינע בילד, מ’קוקט ארויף. אבער:
– פריער איז געזאגט געווארן אז מ’דארף נישט ארויפקוקן
– „בכל קראנו אליו” – מ’קען אראפקוקן, אין טיפן תהום, אין שאול תחתיות – ס’ארבעט פונקט אזוי
– „פן תשא עיניך השמימה” – מ’דארף נישט
ווען מ’קוקט ארויף און מ’זעט די גרויסקייט פון די הימלישע כוחות – „ונדחת והשתחוית להם ועבדתם” – מ’ווערט נדחה, מ’פילט זיך קליין, מ’פאלט אריין אין עבודה זרה.
דער תורה’ס ענטפער: „אשר חלק ה’ אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים” – יא, גאט האט געמאכט די שמש, ירח, צבא השמים פאר אלע פעלקער. אבער דיך האט מען ארויסגענומען פון מצרים!
—
„ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים” – כור הברזל מיינט א צינור פון פייער וואו מ’שמעלצט אייזן, וואו ס’איז נישטא קיין וועג ארויס. אבער מ’קען ארויסקומען – און נישט אנגיין די גאנצע קליפת הברזל.
ס’איז דא מלאכים, פייערדיגע שרים – מ’דארף נישט רעדן מיט זיי. עץ החיים איז דא אפילו אין קליפת הברזל. „חלק ה’ עמו” – א סטרעיט ליין, דירעקט.
—
1. דער וועג פון אברהם אבינו / משה רבינו – מען קען גיין דירעקט צו גאט, אן מיטלערס.
2. דער וועג פון מדריגות – עס איז אמאל געווען שבעים אומות מיט שבעים שרים, אבער נאך יציאת מצרים איז דאס נישט מער חל אויף א איד. „כי אתם המעט מכל העמים” – מען ווייסט אז מען קען.
3. די עבודה וואס קומט ארויס פון דעם – „שמע ישראל ה’ אחד” – דאס פאדערט „לבי אחד” (אן אחדות’דיגע הארץ), נישט א צעטיילטע.
די יכולת – מען קען. „כי מאת ה’ יצא הדבר.” דאס איז דער חידוש:
– מען קען רעדן צו גאט כמו שהוא – ער ווי ער איז, איך ווי איך בין.
– מען דארף גארנישט טוישן, גארנישט אנטון, גארנישט באזונדערס טון.
– דאס איז אן „אויפרייס” (דורכברוך), און דאס איז חירות.
—
געטשקעס האבן א גרויסע חסרון: זיי זענען קליין. ווי קלענער א מענטש’ס „געטשקע” (זיין באגרעניצטע פארשטעלונג פון גאט), אזוי קלענער ווערט זיין ציור פון גאט.
א חסיד’ישער ליובאוויטשער איד פרעגט א ליטוואק וועגן גדולת השם. דער ליטוואק ענטפערט: אויב דער אייבערשטער וויל אים „אויסמאכן” – זאל מען מאכן א פייער און פארברענען. דער פונקט: אויב דיין גאט קען פארברענט ווערן, איז ער נישט קיין גאט.
—
א מדרש תהלים (פרק ל’, „רגשו גוים”, „כי באש ה’ נשפט”):
– דוד המלך שטעלט פאר א סצענע: אלע פעלקער זאלן זיך צוזאמענקומען און פרובירן – יעדער זאל גיין אין פייער צוזאמען מיט זיין גאט. ווער עס קומט ארויס – דער בלייבט.
– רעזולטאט: ביי אלע אומות ווערט דער גאט פארברענט, ווערן זיי אויך פארברענט. אבער דער איד גייט אין פייער מיט זיין גאט, און ביידע ווערן נישט פארברענט – „כי נס נברא באש ואינו נאכל” (דער סנה וואס ברענט און ווערט נישט פארצערט).
דער „אידישער גאט” הייסט נישט אז גאט איז „מער אידיש” – נאר אז די אידן האבן געמאכט דעם פתח (דעם אפענונג). משה רבינו איז געקומען מיט דעם אויפרייס: מען קען דינען דעם גאט, מען מעג, עס איז מותר – אן קיין מיטלערס, אן קיין פאראויסבאדינגונגען.
און אז א איד ווערט נישט פארברענט – מיינט עס: גאט האט ליב א איד, א איד קען האבן א קשר מיט גאט לעולם. דאס איז דער חידוש פון יציאת מצרים.
—
נאך יציאת מצרים איז א איד א בן חורין – נישט משועבד צו גארנישט.
א איד הייסט דאך אן „עבד” צו גאט? ענטפער: דער אידישער גאט איז נישט אזא סארט גאט וואס נעמט עבדים. אנדערע געטער דארפן עבדים – דער אמת’ער גאט ווערט נישט נתפעל (באאיינפלוסט/באדארפט).
דער איינציגסטער וועג וואס מענטשן פארשטייען גאט איז דורך א טשעין (קייט), א מהלך (פראצעס), א מחיצה (באריער). דאס איז גלות.
„והוצאתי אתכם” – דער אייבערשטער אליין האט זיך ארויסגענומען פון מצרים. ער האט געזאגט: מען דארף נישט קיין מחיצות, נישט קיין נוסח ספרד, נישט קיין נוסח אשכנז, נישט קיין שער הכולל – אלעס איז נאנסענס לגבי דעם עיקר. עס איז נאר דא איין גאט, און אלע וועגן קומען אן צו דער זעלבער פלאץ – „כל קוראנו אליו.”
ביי יציאת מצרים האט מען געוויזן אז עס איז דא א גאט למעלה מכל הגבלות – און מען קען עס זען, מען קען עס דינען, מען קען.
—
אז א מענטש פארשטייט דאס, פילט ער זיך מער פרייהייט. מענטשן מיינען אז ווי מער פרום, אלץ ווייניגער פריי. אבער:
– פרומקייט קען זיין א „מצרים” אויב מען קוקט עס אן פארקערט.
– אבער: דער „היפוך פון פריי” (וואס מענטשן רופן „פריי” – חילוני’שע פרייהייט) איז אויך נישט גענוג פריי. פארוואס? ווייל דער „פרייער” מענטש איז סטאק (שטעקט) אין זיין תפיסת עולם – ער דארף געלט, ער איז אונטערטעניג צו חוקים פון דער וועלט, צו פאליטיק, צו א פרעזידענט, צו פאקטן פון דער וועלט.
א איד וואס ווייסט וואס „איד” מיינט, איז ביי גדרה נישט אונטערטעניג צו דעם אלעם:
– הלכה למעשה – יא, מען צאלט טעקסעס, מען איז מכבד די מלכות, „דרשו שלום העיר” – קיין פראבלעם.
– אבער אין מיין שכל, אין מיין דעת – וואס מאכט מיך א מענטש? וואס איז מיך מחיה? וואס איז מיין בטחון? – דאס איז חירות עולם. די חירות קען מען נישט קויפן.
א איד זאגט צום נכרי’שן מלך: יא, דו ביסט מלך אויף עולם הזה, מיר פאלגן דיר. אבער וואס שייך צו געטליכקייט, צו קשר מיט’ן אייבערשטן – דו מיט א הונט זענען דאס זעלבע. ווייל מיין קשר איז מיט א זאך וואס איז למעלה מכל מתגער עולם.
גאט מאכט נישט קיין חילוק – נישט צווישן חנצה (א פשוט’ער מענטש) און דער בעל שם טוב. אויב איינער מיינט אים – מיינט אים. נישטא קיין שום חילוק. דאס איז חירות איבער חירות.
—
אידן זענען אלעמאל געווען א ווידערשפעניג פאלק – זיי לאזן זיך נישט. זיי זענען נישט אמת’דיג נכנע צו קיין מלוכה. אפילו שאול המלך איז נישט געווען גענוג גוט פאר שמואל הנביא. „שום תשים עליך מלך” – אפילו א מלך אויף אידן איז א פראבלעם, ווייל דער אייבערשטער איז דער מלך. „לא ימכרו ממכרת עבד” – מען קען נישט פארקויפן א איד וואס איז ארויס פון מצרים.
—
> חירות איז תלוי אין פשיטות אלוקות.
– ווי מער מען איז מפשיט גאט (ווי מער מען האט א פשוט’ע, אומבאגרעניצטע תפיסה פון גאטליכקייט) – אלץ מער ווערט מען א בן חורין.
– די עבודה: מען זאל גלייבן אז מען קען, און מען זאל מסכים זיין אז מען קען.
– מען זאל נישט פאלגן אלע פילאסאפישע באגרעניצונגען – מען זאל פארשטיין אז אלעס איז אנדערש.
און מיט דעם גייט מען ארויס פון מצרים.
—
“`
רמב”ם: יציאת מצרים = לימוד (ידיעה בלבד, נישט קיין מציאות’דיגע ענדערונג)
↓
רמב”ן/זוהר: יציאת מצרים = מעשה שהיה (ארויס פון רשות הסטרא אחרא)
↓
[דיגרעסיע: מקובלים – מציאות שפיגלט אפ שכל, גיט אינדעפענדענטע ממשות]
↓
חידוש: אין עבודה זענען אלע מסכים – דירעקטער צוגאנג צו גאט אן מיטלערס
↓
משה רבינו’ס טענה: „כי מי גוי גדול” – אונזער גאט איז דער נאנטסטער
↓
פאראדאקס: לכאורה איז ער דער ווייטסטער (קיין גוף, קיין בילד)
↓
ענטפער 1: מוחשי’דיגער גאט קען צעשטערט ווערן
↓
ענטפער 2 (ראדיקאל): אפילו תורה-כלים קענען ווערן עבודה זרה
↓
„פסל תמונת כל אשר צוך ה'” = נישט מאכן פסל פון מצוות אליין
↓
גאט ווערט נישט „סטאק” אין קיין אויסערלעכע פארם
↓
עיקר מעלה = „גאט נפשי” מאכט א גוטן מענטש
↓
יציאת מצרים = באפרייאונג פון מסודר’דיגע עבודה זרה (מצרים = סופער-פאוער)
↓
„אני ה’ רופאך” = דירעקטער צוגאנג צו ג
“`
„אני ה’ רופאך” = דירעקטער צוגאנג צו גאט אן מיטלער
↓
חירות שאין לה קצבה: מ’קען – נישט נאר מ’דארף
↓
דער אידישער גאט איז נישט קיין „שר” – גארנישט, און גארנישט הייסט איבעראל
↓
משה רבינו’ס ייחודיגע אויפטו: קיינער איז נישט איינגעפאלן די השגה פריער
↓
קיין באשעפעניש (מלאך, ספירה, צדיק) קען נישט נאכמאכן גאט’ס אומבאגרעניצטקייט
↓
מלאך מיכאל דארף פונקטליכע שמות – גאט נעמט אן אפילו „ואיבת” אנשטאט „ואהבת”
↓
[דיגרעסיע: פלוטינוס – 4 מאל אין לעבן; א איד הייבט אן פון דארט]
↓
מ’דארף נישט וויסן גארנישט – נאר גלייבן און טון
↓
„פן תשא עיניך השמימה” – ארויפקוקן פירט צו נדחה ווערן
↓
„ואתכם לקח ה’ מכור הברזל” – ארויס פון אומעגליכע לאגע, דירעקט
↓
דביקות איז נישט א חיוב – ס’איז א דערלויבעניש, ס’איז מותר
↓
מדרש תהלים: פייער-פרוב – אלע געטער פארברענען, דער אידישער גאט נישט
↓
חירות = נישט משועבד צו גארנישט, אפילו נישט צו „פרומקייט”
↓
אבער אויך „פרייע” חילוני’שע פרייהייט איז נישט גענוג פריי
↓
אידישע חירות = אין שכל, אין דעת – למעלה מכל מתגער עולם
↓
בעל שם טוב: גאט מאכט נישט קיין חילוק – חנצה = בעש”ט
↓
אידן = ווידערשפעניג פאלק, נישט נכנע צו קיין מלוכה
↓
הויפט-מסקנא: חירות איז תלוי אין פשיטות אלוקות
↓
ווי מער מ’איז מפשיט גאט = אלץ מער בן חורין
↓
מ’זאל גלייבן אז מ’קען, מסכים זיין אז מ’קען
↓
און מיט דעם גייט מען ארויס פון מצרים.
“`
מגיד שיעור:
רבותי, מיר זענען ממשיך דא צו רעדן וועגן יציאת מצרים [yetzias mitzrayim: the Exodus from Egypt]. דער שיעור איז, מען דארף געדענקען, עס איז נישט קיין דברים מסכנים [devarim mesukanim: definitive statements], נישט קיין מסקנות [maskanot: conclusions], נישט קיין דברים מוחלטים [devarim muchlotim: absolute statements]. מער ווייניגער, איך לערן דא. על הסדר [al haseder: in order] פרוביר איך מחדש צו זיין [mechadesh: to innovate], פרוביר איך קלאר צו מאכן נייע זאכן, אבער עס איז דא זייער אסאך זאכן וואס מען דארף נאך שטארק מעיין זיין [me’ayen: to examine carefully], עס איז נאך דא אסאך מקום [makom: room]. איך פרוביר אביסל מער צו עפענען, “עד פתח לו” [ad pesach lo: until he opens for him], אביסל מער צו עפענען ווי פארמאכן, עפענען שאלות, עפענען נושאים [nusaim: topics], נקודות [nekudot: points], ענגלס וואס מען קען טראכטן.
זאלן מיר אביסל חזר’ן [chazern: review] וואס מיר האבן אויפגעטון ביז יעצט, און אריינגיין פאר א דריטע וועג היינט, אדער אנרירן און עפענען א דריטע וועג, און ווייזן וויאזוי עס איז קאנעקטעד מיט נאך א גאנצע סוגיא [sugya: topic], אדער נאך איין גאנצע פרעימינג וויאזוי מען קען פרעימען די סוגיא פון יציאת מצרים.
אונז האבן מיר געלערנט נעכטן און איינער נעכטן, די לעצטע צוויי שיעורים, איז דא דער וועג פון דער רמב”ם [Rambam: Maimonides], וואס איז דער עיקר [ikar: main point] עומד אויף דער ענין [inyan: matter], קען מען זאגן, ווי זענען די יארן מפרש [mefaresh: explaining] געווען דער רמב”ם אויף דער ענין פון כמעט כלה ונשתכח העיקר של אברהם אבינו [kimat kala venishkach ha’ikar shel Avraham Avinu: the essence of Abraham our father was almost lost and forgotten], פון דער עיקר פון נישט דין עבודה זרה [avodah zarah: idolatry] אין מצרים, און וואס מען דארף פארשטייט זיך פארשטיין די מושג [musag: concept] פון עבודה זרה לויט ווי דער רמב”ם איז מסביר [masbir: explaining] אין אנהייב הלכות עבודה זרה [Hilchot Avodah Zarah: Laws of Idolatry]. און משה [Moshe: Moses] איז געקומען און ער האט צוריק אויפגעוועקט די ריכטיגע אמונה [emunah: faith], מען קען עס רופן די ריכטיגע עבודה [avodah: service]. דאס האט נאך אלץ נישט געטראפן קיין ריכטיגע סיבה [sibah: reason].
און מיר האבן גערעדט דארט, דער רמב”ם אין דער “מתחיל בגנות ומסיים בשבח” [matchil bigenut umesayem beshevach: beginning with disgrace and ending with praise] האט גערעדט די לשון [lashon: language] “וכוונת המקום לא” [vechavanat hamakom lo: and the intention of the Omnipresent to Him], און די נוסח ההגדה [nusach haHagadah: text of the Haggadah] טאקע וואס ער אליינס ברענגט, אפילו ער שטייט “וכוונת המקום לעבודתו” [la’avodato: to His service], מיר דארפן וויסן וואס איז דאך די כוונה לעבודתו [kavanah la’avodato: intention to His service], און וואס איז די כוונה לו [kavanah lo: intention to Him]. איך קען טראכטן א השערות [hasa’arot: speculations], אבער איך ווייס נישט קיין קלארע פשט [peshat: plain meaning] וואס איז דער פשט פון דעם.
ס’זעט אויס בכוונה [bechavana: intentionally], לכאורה [lichora: apparently] די נוסח פון די הגדה איז “לעבודתו”. ס’זעט אויס אז ס’איז דא “קרבה לו” [kirvah lo: closeness to Him], וואס דער רמב”ם זאגט אסאך מאל אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], “קרבת השם לחיינו, וכל השמות הגדולים השלולים, קרבת העילה” [kirvat Hashem lechayeinu, vechol hashemot hagedolim hashelulim, kirvat ha’ilah: closeness to God in our lives, and all the great negative attributes, closeness to the Cause]. קרבה מיינט וויסן, קרבה מיינט נאר בדעת [beda’at: in knowledge]. עבודה איז שוין אפשר… עבודה מיינט אויך צו וויסן, אבער עבודה קען זיין ס’איז נאך א זאך, דאס איז טאקע הלכה למעשה [halacha lema’aseh: practical law], מ’דארף דינען נאר דעם אייבערשטן, נישט דינען עבודה זרה, אבער דאס איז שוין אן עקסטערע זאך.
דער עיקר איז די ידיעת האמונה [yedi’at ha’emunah: knowledge of faith], די ערשטע פיר עיקרים [ikarim: principles], וואס דאס איז ידיעת מציאות השם [yedi’at metzi’ut Hashem: knowledge of God’s existence] ריכטיג. נאכדעם די פינפטע עיקר, וואס זאגט אז מ’זאל נישט דינען נאר גאט, דאס איז שוין א געוויסע, מ’קען עס רופן אפשר א חוק [chok: decree], אזוי ווי מ’האט געזאגט, אויב מ’וועט דינען עפעס אנדערש, און דינען מיין איך צו זאגן מאכן אן עסק און מאכן א פיקטשער און מ’וועט רעדן וועגן דעם צופיל, איז עס גורם [gorem: causes] אז מ’זאל פארגעסן, אזוי ווי מ’זאגט, מ’איז טועה [to’eh: errs] מאחר הבל [me’achar hevel: after vanity] ווערט מען א כופר [kofer: heretic]. אבער קען זיין אז דאס איז דער מרומז [merumaz: hinted] אין די קרבני לאו [kirvah lo], לאו דווקא [lo davka: not necessarily], אבער דאס איז… קען זיין.
נאכדעם האבן מיר גערעדט נעכטן א וויכטיגע זאך, אז לויט דעם, און אויך לויט דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides], וואס דער רמב”ן האט געזאגט לאו דווקא נאר מציאות השם [metzi’ut Hashem: God’s existence], נאר אויך די ענין פון השגחה [hashgachah: divine providence], די ענין פון רצון [ratzon: will], די ענין פון בחירת השם בישראל [bechirat Hashem beYisrael: God’s choosing of Israel], יא?
דאס איז נאך אלץ, ביי די אלע וועגן, זענען זאכן וואס איז נישט געשען ביי יציאת מצרים, דאס איז נישט קיין סיפור יציאת מצרים, דאס איז דעמאלטס האט מען זיך געכאפט און מ’האט געלערנט. יא, דער חילוק [chiluk: distinction] פון לערנען און געשעעניש, האבן מיר גערעדט אמאל באריכות [be’arichut: at length], און מיר האבן נישט דערמאנט נעכטן, ווייל מיר האבן נישט גערעדט וועגן ברכות [Berachot: tractate Berachot].
איז דא א גרויסער חילוק, וויאזוי מ’איז מפרש למשל [lemoshal: for example] די משנה [Mishnah], קבלת עול מלכות שמים [kabalat ol malchut shamayim: accepting the yoke of the kingdom of heaven].
דער רמב”ם טייטשט אלעמאל זייער קלאר אין ספר המצוות [Sefer HaMitzvot: Book of Commandments] אז מלכות שמים [malchut shamayim: kingdom of heaven] מיינט ייחוד השם [yichud Hashem: unity of God], אזוי איז מדויק [meduyak: precise] אויך אין די גמרא [Gemara: Talmud]. אין אנדערע ווערטער, קבלת עול מלכות שמים מיינט זיך דערמאנען, צו וויסן, קען מען זאגן רופן זיך צו דערמאנען אז ס’איז דא א גאט, אז ס’איז דא א גאט וואס האט געמאכט אדער וואס איז אחראי [achrai: responsible], וואס האט געמאכט אז ס’זאל זיין די וועלט, און אזוי ווייטער.
און ס’איז נישט דא קיין… ס’געשעט נישט גארנישט, יא? אויב ס’געשעט עפעס, איז עס בדעת האדם [beda’at ha’adam: in the person’s knowledge], נישט אין דער וועלט, נישט אינדרויסן פון דער וועלט, נישט צווישן דער אייבערשטער און דער מענטש געשעט נישט גארנישט. ווען מ’זאגט אז ס’געשעט עפעס איז עס קבלת עול מלכות שמים, און ס’איז זייער אנדערש ווי למשל קבלת מלך בשר ודם [kabalat melech basar vadam: accepting a king of flesh and blood].
קבלת עול מלכות בשר ודם, דער טייטש, לפחות [lifchot: at least] אין א געוויסע זין, ס’קען זיין דער מלך האט א פאוער פאר זיך, אבער לפחות אין א געוויסע זין איז דער עם איז מקבל [mekabel: accepts] דעם מלך, אזוי ווי דער לשון פון חז”ל [Chazal: our Sages of blessed memory] וואס מ’ברענגט אלעמאל פון “אנוכי ה’ אלקיך” [Anochi Hashem Elokecha: I am the Lord your God], “קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי” [kiblu malchuti ve’achar kach kiblu gezeirotai: accept My kingship and then accept My decrees].
דאס הייסט, זיי דארפן מקבל זיין, ווייל זיי זאגן “יחי המלך” [yechi hamelech: long live the king], זיי זאגן “אתה המלך” [atah hamelech: you are the king]. מיט דעם ווערט ער טאקע דער מלך, ער ווערט טאקע זייער מלך דורכ’ן זייער זאגן. ס’געשעט עפעס, ס’מאכט א חלות [chalut: legal effect]. מ’קען עס רופן א דיבור [dibur: speech] וואס מאכט א חלות, א דיבור וואס פועל’ט [po’el: effects] עפעס. דער דיבור פון מלך בשר ודם וואס מ’זאגט “מיר זענען מקבל מלכותו”, דעמאלט מיט דעם ווערט ער א מלך. ווען נישט דאן וואלט ער נישט געווען קיין מלך.
משא”כ [masha kach: but in contrast] ביי קבלת עול מלכות שמים, ווי דער רמב”ם פארשטייט, געשעט נישט גארנישט. דער אייבערשטער בלייבט דער אייבערשטער צי מ’ווייסט יא דערפון צי מ’ווייסט נישט דערפון. נאר וואס דען? אז דו זאלסט וויסן. דאס רופן מיר קבלת עול מלכות שמים, אז אין דיין הכרה [hakara: recognition], אין דיין קאפ, אין דיין שכל [sechel: intellect], אין דיין פילינג ווערט עס אזוי. מער אלס די פשט. און מ’דארף טאקע, ס’איז זייער שווער, ס’איז נישט קיין פשוט’ע זאך.
די אמת איז, אלעס וואס מיר רעדן אין קבלה [Kabbalah: Jewish mysticism], למשל, זייער שטארק, מ’מוטשעט זיך זייער שטארק מגדיר צו זיין [megader: to define] און ארויסברענגען וואס ס’מיינט. זיי רופן דאס “עבודה צורך גבוה” [avodah tzorech gavo’ah: service for the need of the Most High], “כביכול המקום לעבודתו” [kiveyachol hamakom la’avodato: as it were, the Omnipresent for His service], אז דער אייבערשטער כביכול [kiveyachol: as it were] האט עפעס פון דעם וואס מיר דינען דעם אייבערשטן. ס’איז א זייער שווערע זאך צו זאגן פילאסאפיש, ווען מ’פארשטייט וואס מיינט גאט.
און צום סוף קען מען זאגן פשוט אז ס’איז דא א געוויסע זאך וואס ער ווערט טאקע מלך דורכדעם. אוודאי, אויב מ’זאגט צוריק אז ס’איז אין דעם מענטש’נס קאפ, און ביי בני אדם [benei adam: human beings] ווערט ער ניכר [nikar: recognized], ער ווערט נודע [noda: known], ער ווערט באקאנט צווישן מענטשן, אזוי ווי ס’שטייט די אלע לשונות פון פסוקים [pesukim: verses], “ונודעתי” [venoda’ti: and I will be made known] און אזוי ווייטער, ס’איז נאך אלץ געשעענישן צווישן מענטשן.
אונז ווילן מער. מיר קענען אזוי קיינמאל נישט זיין ממש בתכלית [mamash betachlit: truly completely], אבער מיר ווילן מער מדגיש [madgish: to emphasize] זיין די פשוט’ע פשט אז “קבלו” – ס’איז אזוי ווי די גמרא לייגט עס אראפ, כאילו [ke’ilu: as if]. און טאקע, איך פארשטיי אז ס’וועט נישט אנרירן דעם אייבערשטן אליין, ס’וועט נישט אנרירן דעם אייבערשטנ’ס הנהגה [hanhagah: conduct], דעם אייבערשטנ’ס וועג וויאזוי ער איז זיך מתגלה [mitgaleh: revealing], דעם אייבערשטנ’ס וועג וויאזוי די וועלט.
אבער ס’וועט עס אנרירן, און מ’וועט זאגן אז פארדעם וואס מ’איז מקבל מלכותו איז ער טאקע נישט א מלך, און נאכדעם איז ער יא דער מלך. אין אנדערע ווערטער, איז דא א געוויסע לעוועל פון השגחה און א געוויסע לעוועל פון קירבה [kirvah: closeness] וואס ס’טאקע טוישט זיך נאכדעם וואס מ’איז מקבל מלכותו. אזוי ווי די מקובלים [mekubalim: Kabbalists] זאגן אז ס’ווערט א ייחוד [yichud: unification] אין עולם האצילות [olam ha’atzilut: world of emanation], און נאכדעם געשעט עפעס מער. ס’געשעט טאקע עפעס מער. פאקוס אין א געוויסע עולם [olam: world], אין א געוויסע לעוועל, געשעט אמת’דיג עפעס מער אין די וועלט ווען מ’איז מקבל מלכותו. און זיי קענען זען אזוי.
דער אמת איז אזוי טראכטן מקובלים אויף אלע זאכן, און דאס איז זייער… די שיעורים וויל איך זאגן אביסל מער פשוט און ווייניגער פילאסאפיש, אבער דאס האט צו טון זייער שטארק מיט’ן וועג וויאזוי זיי פארשטייען די וועלט אויף אן אופן הכי כללי [ofen hachi kelali: most general manner].
זיי טראכטן א גאנצע צייט אז די מציאות [metzi’ut: reality], די “ריעליטי”, שפיגלט אפ דעם מענטש’ס שכל. דאס איז א יסוד [yesod: foundation] פון וויאזוי מקובלים טראכטן, און נישט נאר מקובלים. ס’איז דא פילאסאפן וואס טראכטן אזוי. ס’איז דא סיבות [sibot: reasons] אפשר צו טראכטן אזוי. מ’קען טענה’ן אז ס’איז א טעות, א מענטש מיינט אז די וועלט שפיגלט אים אפ, אבער ס’מוז נישט זיין, ס’קען זיין אז ס’איז נאר ווי דיין קאפ שטעלט זיך פאר. דאס איז א גוטע חקירה [chakira: investigation].
אבער די מקובלים כמעט אלעמאל, “עט ליעסט” [at least] טראכטן זיי אז דאס וואס א מענטש טראכט אין א געוויסע סדר [seder: order], דאס עקזיסטירט. ס’איז דאך דא אין א געוויסע זין, אין א געוויסע “לעוועל”, אפשר נישט באופן הכי מוחלט [be’ofen hachi muchlet: in the most absolute manner], אבער אין א געוויסע “לעוועל” איז עס עכט.
אן אנדערע ווערטל: אויב איך ווייס נישט פון גאט, וועט א מקובל נישט זאגן נאר אז דו ווייסט נישט פון גאט. ס’איז זייער “אבדזשעקטיוו” אזוי, ווי זיי רופן עס אלעמאל. נאר זיי וועלן זאגן, ס’איז דא עפעס א “לעוועל” וואו גאט איז נסתר [nistar: hidden], ער איז טאקע באהאלטן, ס’איז דא א הסתר פנים [hester panim: hiding of the face]. ס’הייסט הסתר פנים.
אז איך גיי ארויף, יא, איך ווייס נישט, ווען א קליין אינגעלע כאפט נאך נישט ווי די וועלט ארבעט, און זיי מאכן אזוי… מ’שפילט “הייד ענד סיק”, כמעט יעדע אינגל מאכט די טעות, יעדע קליין קינד, און ער באהאלט זיך און ער מאכט אזוי, “אהא, יעצט זעסטו מיר נישט”. און מ’דארף ווארטן אפאר יאר ביז ער… איך ווייס נישט וועלכע עלטער פונקטליך, ס’איז דא מסתמא [mistama: presumably] פסיכאלאגן וואס האבן דאס גוט געפארשט, ביז ער כאפט אז ניין, אז דו מאכסט אזוי מיינט אז דו קענסט נישט זען דעם טאטן, אבער דער טאטע קען דיך נאך אלץ זען, יא.
איז דאס איז אין א געוויסע זין, און זאגן די מקובלים אז ס’איז דא א געוויסע אמת אין די קינדערישע וועג פון טראכטן. אפילו ס’איז אין א געוויסע “לעוועל”, דארף אן אמת’דיגער מעיין זיין צו זיך איינהאלטן בכלל [bichlal: at all] צו זאגן באופן מוחלט. אבער אין א געוויסע “לעוועל”, יא, אז איך זע נישט, איז פשט אז ס’איז דא עפעס א הסתר פנים אויף די וועלט. אין א געוויסע זין איז דאס אמת.
ס’איז דאך דא טאקע די הענט וואס גייט צווישן אים און דעם טאטן. פאר דעם טאטן איז די זאך גרעסער פון דעם, דער טאטע איז דאך נישט קיין קליינע מורא’דיגע האנט וואס דער טאטע האט געשטעלט דארט. דער טאטע איז דאך גרעסער, ער שטייט העכער דעם. אבער אין א געוויסע “לעוועל” געשעט דארט טאקע עפעס א הפסק [hefsek: interruption], עפעס א פירוד [perud: separation] געשעט אמת’דיג.
איז די שפראך פון די מקובלים… איך זאג עס דא ווייל ס’איז מקרב על השכל [mekarev al hasechel: brings close to the intellect], ס’איז מקרב על הלב [mekarev al halev: brings close to the heart] די וועג פון טראכטן. ווייל אסאך מאל די איינציגסטע וועג וואס מענטשן רעדן די שפראך – מען עפנט חסיד’ישע ספרים, קבלת ספרים, ווען מען זאגט ס’מקרף א מנה פשוטה – אזוי איז עס, און ווער ס’וויל טראכטן, ווער ס’וואלט פארשטיין, האט נישט קיין עצה [eitzah: advice] נאר צו טראכטן אין די רעשאנעל וועג, אין די רמב”ם וועג, און אזוי ווייטער.
אבער עס איז דא א מבנה [mivneh: structure] און דעם, איז דא א פאוער, איז דא א… עליסט א פויעטיק פאוער, עליסט א היטאריקל פאוער, ס’גיט א מער משמעות [mashma’ut: significance], א מער געשמאק ווייל מ’רעטן די שפראך, און איך וועל קען מאכן אזוי עס פליגט גאג א גאג, און זאגן אז די מענטשליכע סייכל איז געפויעט, אז ער נעמט מער ערנסט זאכן, וואס מען זאגט אז עס זענען נישט נאר זיין סייכל, לאז ארבעטן מענטשן, מענטשן זענען… ס’איז א געוויסע שוואכקייט וואס מענטשן דא האבן, איך זאג דיך א גאנצע צייט אז דו ווייסט נישט, ס’איז דיין קאפ, מיינט ער, אקעי, איז אלץ אין מיין קאפ, דיין קאפ איז דאך אויך א וויכטיגע זאך, און אונז האבן א נעטועה [neti’ah: tendency] נישט צו נעמען גענוג ערנסט וואס גייט פאר אין אונזער קאפ.
און אונז האבן איך האבן גערעדט אין די שיעורים וועגן קדושת הזמן [kedushat hazman: sanctity of time], עס האט א געוויסער פאוער אווער דיר, ס’איז נישט פשט א געדאנק וואס א מענטש גלייבט אין דעם, ס’ווערט גרעסער פון אים, ס’ווערט גרעסער א מענטשליכע שבחה [shevach: praise] יעדע מינוט וואס ער זאל טראכטן, דאס האט ער געטראכט נעכטן, און דאס וואס עס איז שוין געווארן ביים א גאנצע פארום, און עס האט באקומען א עפעס א צועה [tzu’ah: form] די מחשבה [machshavah: thought] די מהלך [mahalach: approach] נאכטעם האט ער זיין א אינדיפענדענט מציאות אין א געוויסע זין, און עס איז צוריק צו ווערן זאגן די אנדערע ווערט, אויב מען זאגט עס איז דא כיוודות [kivunim: directions] אויף מלכות שמים, למשל וואס ער מאכט טאקע א מלכות שמים, אזוי א מקובל יעצט זאגן, ווען דער זאגט שמי ישראל [Shema Yisrael: Hear O Israel] דארפסט איך פארשטעלן, נישט נאר אזוי ווי רבי ישראל סינדאנטער האט געזאגט, פארקערט סיי רבי ישראל סינדאנטע, יא נישט נאר אז וואס מקובל אויף א זיין איך, אויף מאנער מחאי אברים אויף מאן מחשבה די ומעשה גיי איך זיך פירן, ווי ס’דארף זיך פירן א מענטש מיט מלכות שמים, נאר וואס מקבל אז ס’איז עולם, וואס הייסט תשכינה [Shechinah: Divine Presence], עס הייסט די מלכות שמים, ווען די מלכות שמים אליינס איז צובראכן, וויבאלד מיינער קענט נישט איר.
פאר דעם איז עס טאקע צובראכן, פארשטייט זיך דאס זאגן תלת די חלה מיטי פלים, און יעצט איך אנערקענען איך, יעצט עס זאגט שמי ישראל השם אחד [Hashem echad: God is one], קענעקט דיך די השם אחד, קענעקט דיך די וו, אין די איד, אין די איד, און אזוי ווייטער. און ס’ווערט אין די וועלט השם אחד.
דעי וועג פון טראכטן, פארקערט פון אז ר’ יסתם לאנדערסט, דער מערס ווארט זאגט, מאכט אז א מענטש זאל מער עהרנסט נעמענט. ס’פועלט [po’el: effects] אויך אויף דעם מענטש צום סוף. עס קענען זיך גאנצט צום סוף קומט עס צוריק צום מענטש, עס פילט אויך אויף א מענטש, עס מאכט עס… יעדע איינער עס פארשטייט אז עס איז נאך מער לעבעדיג. וויאזוי סאונדט מער לעבעדיג די מעשה? אז איך זאג אז ווען מ’זאגט “ה’ אחד” ווערט ה’ אחד, אדער דארף איך זאגן אז ס’איז אלעמאל געווען, יעצט דערמאנסטו זיך?
אוודאי, פאר רוב מענטשן, על כל פנים [al kol panim: in any case], א ליסט פאר מיר, ווען ס’איז דא געלעזענט אז דו ווערסט דא אזא מהלך, ס’איז דא אזא אמת אין דעם, זאגט אז ווען מ’מאכט פון דעם א מעשה [ma’aseh: deed], ס’איז אינדעפענדענט, איז עס שטערקער. ווייל די פראבלעם פון זאכן וואס זענען תלוי [talui: dependent] אויף מיר, אז ס’איז תלוי אויף מיר, אויב איך האב פארגעסן, פשט אז ס’איז גארנישט.
די וועג פון טראכטן, פארקערט ווי ר’ ישראל סאלאנטער וואלט געזאגט, מאכט אז א מענטש זאל עס מער ערנסט נעמען. ס’פועל’ט אויף די מענטש צום סוף. קען זיין אז צום סוף קומט עס צוריק צום מענטש, אבער ס’פועל’ט אויף א מענטש. ס’מאכט עס יעדן איינעם שטאט אז ס’איז מער לעבעדיג.
וויאזוי סאונדט מער לעבעדיג די מעשה? אז איך זאג אז ווען מ’זאגט “ה’ אחד” ווערט ה’ אחד, אדער איך זאג אז ס’איז אלעמאל געווען, יעצט דערמאנסטו זיך? אוודאי, די רוב מענטשן, אדער רוב מקובלים [mekubalim: Kabbalists], עט ליעסט פאר מיר, און ס’איז דא א גרויסע ליסט, און ས’ווערט צו אזא מהלך [mahalach: approach/method].
ס’איז דא אזא אמת אין דעם. ס’זאגט אז ווען מ’מאכט פון דעם א מציאות אינדעפענדענט איז עס שטערקער. ווייל די פראבלעם פון זאכן וואס זענען תלוי [talui: dependent] אויף מיר איז אז זיי זענען תלוי אויף מיר. אויב איך האב פארגעסן, פשט איז אז ס’איז גארנישט. ס’איז אויס ה’ אחד?
ניין. ס’האט געמאכט א יחוד [yichud: unification], און די יחוד עקזיסטירט אין עולם האצילות [Olam HaAtzilus: the World of Emanation in Kabbalistic cosmology], און מ’קען אלעמאל הנאה [hana’ah: satisfaction/benefit] האבן אז ס’איז אמת. און די עולם האצילות איז אפילו אין די עולם האצילות פון דיין קאפ, פון דיין ברעין, עקזיסטירט דאך די יחוד, און ס’בלייבט טאקע. ס’האט אן אינדעפענדענט מציאות. ס’איז נישט נאר א זאך וואס מ’דארף כסדר מכוון [mechavein: intend/direct] זיין.
איך וועל נישט אריינגיין מער אין די נקודה [nekudah: point] אויף די מינוט, אבער דאס איז אלעס צוריקצוגיין צו מסביר [mesbir: explain] זיין די חילוק [chiluk: distinction], נאך א חילוק יסודי [yesodi: fundamental], אין וואס איז תלוי די וועג פון רעדן און גיין צוריק צו יציאת מצרים [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt].
און די רמב”ם’ס [Rambam: Maimonides] וועג איז נישט געשען. ס’איז נישט דא א מציאות וואס איז געווען אנדערש אין די וועלט פאר יציאת מצרים און נאך יציאת מצרים. די וועלט איז די זעלבע וועלט. די מענטשן זענען אנדערע מענטשן. די מענטשן האבן זיך אויסגעלערנט דורך משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher], און דורך די נסים [nissim: miracles] פון משה רבינו, און דורך די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law] פון משה רבינו. האבן זיי זיך אויסגעלערנט די ריכטיגע וועג פון לעבן, די ריכטיגע וועג פון טראכטן, די ריכטיגע וועג פון דיר און גאט.
משא”כ [masha kach: in contrast] אין די רמב”ן’ס [Ramban: Nachmanides] וועג, לפחות [lifchot: at least] לויט ווי איך האב געלערנט די רמב”ן – איך האב געוויזן אז ס’איז נישט – אין די זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah] שטייט עס מפורש [meforash: explicitly]. סאו מ’קען זיכער זאגן אז ס’איז די זוהר’ס וועג, און ס’קאנעקט זיך מיט די איידיע פון די רמב”ן.
די רמב”ן כמעט [kimat: almost] אלעמאל רעדט נענטער צו די לענגווידזש פון די רמב”ם, אפילו ווען ער זאגט אזעלכע זאכן, און מ’דארף זיין חוקר [choker: investigate] צו ער מיינט עס אזוי. אבער אזוי קוקט ער אויס, אזוי ווי דער רמב”ן ברענגט אין ר’ אברהם בן הרמב”ם [R’ Avraham ben HaRambam: Maimonides’ son], וואס ער זאגט כמעט אזוי אפן. אבער אין זוהר שטייט עס אפן אז “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, ואתכם לקח ה'” [vayotzi eschem mikur habarzel miMitzrayim, v’eschem lakach Hashem: “And He took you out from the iron furnace, from Egypt, and Hashem took you”]. דעמאלט האט דער אייבערשטער ארויסגענומען די אידן טאקע. עס איז עפעס געשען.
אין אנדערע ווערטער, די זעלבע זאך וואס דער רמב”ם דארף זיך ערקלערן, איז כמעט די זעלבע זאך וואס דער רמב”ם זאגט. מען קען זאגן אז ס’איז דא אפשר א חילוק צו מען זאגט אז ס’איז דא זיבעציג שרים [sarim: angelic princes], אדער מען זאגט אז ס’איז דא א כוכב [kochav: star/planet]. און באמת זאגט דער רמב”ם קיינמאל נישט די נאמבער זיבעציג שרים פון שרי אומות העולם [sarei umos ha’olam: the angelic princes of the nations]. מען קען זאגן אז דאס איז עפעס א חילוק, אבער ס’איז זיך נאר צוגעלייגט פרטים [peratim: details] וואס זענען בעסער ממחיש [mamchish: illustrative] און בעסער מסביר וואס ס’גייט פאר. אבער ס’איז זיכער אז ס’איז דא עפעס אזא זאך ווי שרי אומות העולם, אין עפעס א געוויסע זין, און מיר וועלן זען די זין דערפון.
קומט אויס אז די חילוק פון די מקובלים, וואס דער זוהר זאגט אז ביי יציאת מצרים זענען ארויסגעגאנגען די אידן פון רשות אחרת [reshus acheres: another domain], פון רשות הסטרא אחרא [reshus hasitra achra: the domain of the Other Side/forces of impurity], פון רשות שרו של מצרים [reshus saro shel Mitzrayim: the domain of the angelic prince of Egypt], און אזוי ווייטער, און זיי זענען אריינגעגאנגען אין רשות ה’ [reshus Hashem: Hashem’s domain], “כי אתכם לקח ה'” [ki eschem lakach Hashem: “for Hashem took you”], “חלק ה’ עמו” [chelek Hashem amo: “Hashem’s portion is His people”], איז דאך בעצם [be’etzem: essentially] די זעלבע זאך וואס דער רמב”ם זאגט.
איך וויל דאס מדגיש [madgish: emphasize] זיין זייער שטארק, און ס’איז א געוויסע אופן [ofen: manner] וואס איך האב דא. ס’איז בעצם די זעלבע זאך.
משה רבינו האט אויסגעלערנט אז מען דארף נישט מכבד [mechabed: honor] זיין די אלע אמצעיים [emtza’im: intermediaries], די אלע כוכבים [kochavim: stars/planets], די אלע מזלות [mazalos: constellations], די אלע מלאכים [malachim: angels], די אלע מדרגות [madreigos: levels/gradations]. אפילו זיי זענען אמת’דיג גאר גרויס, און אמת’דיג האבן זיי פיל ארבעט און פיל מאסע. ס’איז נישט שקר [sheker: falsehood] אז זיי האבן אן אינדעפענדענט פאוער, אבער ס’איז שוין נישט שקר אז די וועלט פירט זיך דורך זיי.
און מכל מקום [mikol makom: nevertheless], אין יציאת מצרים, “כוונה המקום לעבודתו” [kivnah haMakom la’avodaso: Hashem intended them for His service]. וואס איז “כוונה המקום לעבודתו”? אז ער האט דורכגעבראכן די מחיצה [mechitzah: partition/barrier]. משה רבינו האט אויסגעלערנט – ס’איז אוודאי דא א לימוד, און ס’איז אוודאי דא א גאנצע סוגיא [sugya: Talmudic topic/discussion] וואס מען קען דן [dan: judge/discuss] זיין און מען קען פרובירן נאכצוגיין וואס האט משה רבינו געזאגט. צו דורך נסים, צו דורך סברות [sevoros: logical arguments], צו דורך סייעתא דשמיא [siyata diShmaya: divine assistance], צו דורך לימודים, צו דורך השתדלות [hishtadlus: effort].
וואס האט ער געטון צו מאכן די אידן פארשטיין אדער צו מאכן גלייבן אז מען קען – דאס איז דער עיקר [ikar: main] חידוש [chiddush: novel insight] דא אפשר – אז מען קען דינען גלייך דעם גאט וואס האט געמאכט די אלע שרים, וואס איז געשטאנען העכער פון די אלע. “הויה אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [Havayah Elokecha asher hotzeisicha me’eretz Mitzrayim: “Hashem your God who took you out from the land of Egypt”], וואס האט ארויסגענומען העכער פון די גאנצע לעוועל אין עולמות עליונים [olamos elyonim: higher worlds], יא?
אין עולמות עליונים איז דאך שרעקליך געווען. מ’האט געקענט זאגן, ארויס פון פרעה [Pharaoh], פון דעם עבד [eved: slave]. דער אייבערשטער האט ארויסגענומען פון מצרים, פון דעם זוהר, פון עולמות עליונים. אין עולמות עליונים איז דאך מצרים, איז דאך שר האומה [sar ha’umah: the angelic prince of the nation], און נביאים [nevi’im: prophets] האבן געזען די שר פון יואב און זיי האבן זיך מורא’דיג [moradik: fearfully] דערשראקן. דאס זענען זייער פייערדיגע זאכן, ס’איז זייער אן עכטע זאך. און ס’איז געשען אז מ’איז ארויסגעגאנגען פון דעם. דאס איז א גרויסע חידוש.
משה רבינו האט אונז אויסגעלערנט, אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father] האט אונז אויסגעלערנט, מסביר געווען, געגעבן די תרי”ג מצוות [taryag mitzvos: 613 commandments] וואס זענען מקשר [mekasher: connect] אונז צו אים, געגעבן אסאך עצות [eitzos: advice/strategies], אסאך דרכים [drachim: ways] וויאזוי מ’זאל ארויסגיין פון דעם.
און וואס זאגט דער זוהר? אז נישט סתם, נאר ס’איז טאקע דאס געשען, די פועל יוצא [po’el yotzei: the resulting effect] איז דאס.
הלכה למעשה [halachah lema’aseh: in practical terms], פרעגט אסאך מאל די דרך עבודה [derech avodah: path of service]… דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך וואס איך זאג אונז דא. אסאך מאל זאגט מען למשל [lemoshal: for example], די חסיד’ישע [Chasidic] ספרים נעמען פון קבלה [Kabbalah] און זיי מאכן עס דרך עבודה. די דרך עבודה פון די קבלה קומט אויס צו זיין די זעלבע זאך וואס דער רמב”ם האט געזאגט.
דער רמב”ם איז דאך נאר עבודה, אבער ביי די רמב”ם עקזיסטירט נישט חוץ פון עבודה. ס’איז נישטא די מציאות. ער קערט נישט, ער איז נישט מדגיש די מציאות פון די עולם וואס טוישט זיך און אזוי ווייטער. ער איז נאר מדגיש די עבודה. א איד דארף אנערקענען אין די אין סוף [Ein Sof: the Infinite], וואס איז די כוונה [kavanah: intention] דערפון, אז ער איז מחויב [mechuyav: obligated] אין מציאות, די גאט וואס איז פאר אלעס. דאס זאגט דער רמב”ם. און דאס איז דאך עבודה, אנערקענען, יא? עבודה, מ’דארף דאס טון. אויב דו טוסט עס נישט, וויאזוי דו טוסט עס, און די סדר עבודה [seder avodah: order of service], דאס איז א גאנצע ענין [inyan: matter]. אבער דאס איז וואס ער מיינט.
קומט די קבלה און זאגט ניין, ס’איז נישט נאר עבודה, ס’איז אויך מציאות, יא? ס’איז אויך א מעשה שהיה [ma’aseh shehayah: an event that occurred]. קוק אין די עולמות העליונים, ביי נאקולס, דו וועסט זען, דארט טוט זיך זאכן. ס’שטייט זיך על ידי [al yedei: through] עבודה, אבער ס’איז נישט נאר עבודה.
קומען די חסיד’ישע ספרים און מ’גייט צוריק. זיי זאגן, וואס איז די חילוק וואס גייט פאר אין די עולמות העליונים? דו דארפסט עס טון, ס’דארף געשען ביי דיר, יא? און ס’קומט אויס אז וואס די חסיד’ישע ספרים זאגן פון די עבודה פון קבלה איז ממש די זעלבע זאך וואס דער רמב”ם זאגט. סך הכל [sach hakol: in sum], געבט עס צו, און איך מיין אז ס’איז וויכטיג פאר די חסידות דורות [Chasidus doros: Chasidic teachings through the generations] און פאר די זוהר אויך, און די מקובלים אליינס, און די וואס האבן געוואוסט די עבודה, צו ווייזן אז די עבודה איז דא אין דעם א מעשה.
אז די עבודה, סיפור יציאת מצרים [sippur Yetzias Mitzrayim: the story of the Exodus], ס’איז זייער אינטערעסאנט צו רעדן וועגן דעם, יא? סיפור יציאת מצרים איז דאך פשוט, מ’פארציילט א מעשה. יעדער האט ליב צו הערן מעשיות [ma’asiyos: stories]. ס’שטייט אין חסיד’ישע ספרים אז מ’ברענגט ארויס אמונה [emunah: faith] מיט די מעשיות, איך ווייס.
א מעשה איז דאך א פשוט’ע עבודה. עבודה איז זייער א שרעקעדיגע זאך צו רעדן וועגן. הגם [hagam: although] אז די אמת איז, רוב זאכן זענען עבודה, אבער מענטשן לעבן נישט אין די וועלט פון עבודה. ס’איז זייער א שווערע וועלט צו לעבן אין. דו דארפסט כסדר [keseder: constantly] טון, דו דארפסט כסדר טראכטן, דו דארפסט כסדר געדענקען, האלטן אין קאפ. ס’זעט אויס זייער שרעקעדיג.
פארצייל דאך א מעשה! דאס איז זייער אנדערש. דאס סאונדט זייער מער חיזוק [chizuk: encouragement]. אנשטאט זאגן, “מ’דארף, מ’איז מחויב, א איד, א מענטש בערך [be’erech: approximately]”. אבער א איד איז מחויב צו געדענקען גאט, נישט צו טראכטן, נישט צו פאקוסן אויף די שרי האומות, נישט צו פאקוסן אויף די מלאכים, נישט צו פאקוסן אויף די שרים, נישט צו פאקוסן אויף די סדרי הטבע [sidrei hateva: the natural order], נאר צו פאקוסן אויף גאט.
דאס איז די עבודה.
עבודה?
אה, דאס סאונדט…
מען זאגט פאר מענטשן, מען זאגט, דאס וועלן מיר זאגן פסח [Pesach: Passover] ביינאכט. אפשר א חסידישע שיעור, דאס גייט מען זאגן א מאמר [ma’amar: Chasidic discourse], און פאר קינדער, דאס איז נישט. מען זאגט א מעשה.
וואס איז די מעשה? די מעשה זאלסטו אויך נאך די מקובלים זאגן.
וואס איז די מעשה? זאלט איר וויסן אז ס’איז דא געווען אמאל א וועלט וואו מ’האט געדארפט גיין דורך די שרים. ס’איז געווען אמאל א וועלט וואו מ’איז געגאנגען אין מצרים, און מ’האט געוואלט גיין עפעס באקומען, עפעס א שפע [shefa: abundance/divine flow], עפעס אן אור [or: light], עפעס א…
אבער מ’האט געדארפט גיין צו שרו של מצרים, מ’האט געדארפט גיין צו פרעה, רעדן מיט אים. אזוי ווי משה רבינו, ער האט געוואלט ארויסגיין פון מצרים, וויאזוי איז ער געגאנגען? צו פרעה, ער האט געדארפט רעדן מיט אים. און צו רעדן מיט פרעה איז נישט קיין פשוט’ע זאך.
איר ווייסט, דער זוהר אין פרשת בא [Parshas Bo: the Torah portion “Come”] גייט אריין באריכות [be’arichus: at length] ובאורך גדול [uve’orech gadol: and at great length] אז משה רבינו האט געדארפט פארשטיין די גאנצע קליפה [kelipah: husk/shell of impurity] פון מצרים, ער האט געדארפט רעדן מיט מצרים, ער האט געדארפט רעדן מיט פרעה. און ס’איז זייער א שווערע זאך, “בא אל פרעה” [bo el Pharaoh: “come to Pharaoh”], זאגט דער זוהר, מ’דארף קומען אריין פונקטליך אין פרעה.
פארשטייט יעדער איינער צו מהלך די קליפה, וואס מ’האט גערעדט וועגן די עמלק ברכות [Amalek berachos: Amalek blessings] אין אן אנדערע קאנטעקסט. ס’איז זייער וויכטיג, און מ’דארף רעדן אין זייער שפראך, מ’דארף פארשטיין די דיפלאמאטיע, מ’דארף פארשטיין די פאליטיק פון מצרים, מ’דארף וויסן ווער איז ווער, מ’גייט און וואס. און ברוחניות [beruchnius: spiritually] וגשמיות [ugashmiyus: and physically] צוזאמען, דאס הייסט אז מ’איז תלוי אין מצרים, דאס איז די וועלט.
און אונז פארציילן דיר די מעשה, און ברוך השם [baruch Hashem: thank God], “הוציאנו ה’ אלקינו משם” [hotzi’anu Hashem Elokeinu misham: “Hashem our God took us out from there”]. דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון דארט. און יעצט, אז א איד דארף עפעס, אידיאל, דארף ער נישט גיין צו קיינעם נישט, ער דארף נישט רעדן מיט פרעה, ער דארף נישט רעדן מיט קיינעם נישט, ער קען רעדן גלייך מיט גאט.
נו, ודאי [vadai: certainly], אונז זענען נאך אין גלות [galus: exile], “עתה עבדי” [atah avadai: “now My servants”], דאך א שווערע זאך, מיר דארפן נאך יא ארבעטן, און די וועלט איז געמאכט אזוי. אבער ברוחניות איז דאך אזוי, בתחילה [bischilah: at the outset] איז דאך אזוי, מ’דארף דאס געדענקען.
און איך וויל דאס ארויסברענגען, מדגיש זיין, אז דאס איז א דבר המוסכם [davar hamuskan: an agreed-upon matter] סיי על פי [sei al pi: whether according to] הרמב”ם, סיי על פי המקובלים, און סיי על פי החסידות. ס’איז א דבר המוסכם לויט אלע דריי וועגן וואס אונז לייגן דא אראפ אויפן טיש. דאס איז יעדער איינער מסכים [maskim: agrees], דאס איז א חידוש נפלא [chiddush nifla: a wondrous novel insight].
דאס איז א מעשה שהיה, מ’דארף עס פארציילן אלס א מעשה שהיה, ווייל נישט ווען קענען אונז נישט זיין מקבל [mekabel: receive/accept]. דאס איז א מעשה שהיה, אונז איז טאקע געשען א היסטאריע, א סדר [seder: order], א ליסט, און איך מיין אז ס’איז נאך נישט אינגאנצן געשען, מ’דארף נאך ארבעטן דערויף.
שטייט א פסוק [pasuk: verse], און דער פסוק ציהט זיך אן אין וואס חנה [Chanah: Hannah] האט געזאגט, וואס משה רבינו פרובירט משכנע [mashkena: convince] זיין די מענטשן. ער לערנט דאך ספר דברים [Sefer Devarim: the Book of Deuteronomy], ספר דברים איז דאך, חז”ל [Chazal: our Sages of blessed memory] זאגן, א זיסע ספר אין א געוויסע זין. ספר דברים איז דאך משה רבינו זאגט זיין פשט [peshat: plain meaning] אויף וואס ס’איז געשען אין די ערשטע פיר ספרים, און ער רעדט דא וועגן יציאת מצרים, ער רעדט וועגן מתן תורה [matan Torah: the giving of the Torah].
און וואס זאגט ער? “ועתה ישראל שמע” [ve’atah Yisrael shema: “and now, Israel, listen”], הערטס אויס, הערטס מיך אויס, פליז, ער וויל דיר מסביר זיין, ער זאגט דיר סתם אזוי ווי ס’איז. לפי [lefi: according to] משה רבינו איז השגה [hasagah: comprehension], לפי משה רבינו איז דעת [da’as: knowledge], איז ער מסביר וואס ער וויל מ’זאל ארויסנעמען, וויאזוי ער וויל. און מ’זעט דאך טאקע אז ער לערנט זאכן, ער ענטפערט ארויס זאכן אביסל אן אנדערע וועג וויאזוי מ’האט זיי פארשטאנען פארדעם, ווייל ער האט פרובירט, משה רבינו האט פרובירט, די אידן, רוב ספר דברים האט זיך געמאכט פאר דעם, יא? משה רבינו האט פרובירט משכנע זיין די אידן זיי זאלן טון די מצוות אזוי ווי נישט דין עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], אז זיי זאלן דוקא [davka: specifically] יא טון וואס מ’האט געהייסן, נישט דין עבודה זרה.
און וואס איז ער מסביר? ער זאגט, קוקט אויס, ענק האבן א זאך, “חכמה ותבונה לעיני העמים” [chochmah usevunah le’einei ha’amim: “wisdom and understanding in the eyes of the nations”], קיין גוי [goy: nation] האט עס נישט. “כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו” [ki mi goy gadol asher lo Elokim kerovim eilav kaHashem Elokeinu bechol kore’einu eilav: “For what great nation has a God close to it like Hashem our God whenever we call to Him”]. ס’איז נישטא נאך א גוי, ס’איז נישטא נאך א פאלק וואס האט א גאט וואס איז אזוי נאנט צו אים אזויווי אונזער גאט איז נאנט צו אונז. דאס איז דער טייטש וואס ער זאגט, יא?
דאס הייסט, יעדער גוי האט א גאט, “כל העמים ילכו איש בשם אלהיו” [kol ha’amim yeilchu ish beshem Elokav: “all the nations will walk each in the name of its god”]. די מואבים [Moabites] דינען בעל [Ba’al], און די יונים [Yevanim: Greeks] דינען זעוס [Zeus], און די מצרים דינען אמון [Amun], און אזוי ווייטער, יעדער איינער דינט זיך זיין גאט. וואס הייסט דו האסט נישט קיין גאט? יעדער האט דאך א גאט.
און נישט נאר דעם, מענטשן קענען דאך אזוי טראכטן, איך וויל שוין נישט מאכן א דרשה [derashah: sermon]. עבודה זרה האט א גרויסע יצר [yetzer: inclination]. וואס איז דער יצר פון עבודה זרה? דער יצר פון עבודה זרה איז עס איז נאנט, לכאורה [lechorah: seemingly]. בפשטות [bifshitus: simply], א נארמאלער מענטש פארשטייט דאך אז דער אידישער גאט, אונזער גאט, דער רמב”ם’ס גאט, אבער ס’איז דער אידישער גאט, דער גאט פון דער תורה, דער טראדיציאנאלער גאט, איז דער גאט וואס איז מורא’דיג [moradik: fearfully] ווייט.
“אלהי השמים ואת על הארץ” [Elokei hashamayim ve’es al ha’aretz: “God of the heavens and the earth”], ס’איז נישטא קיין דמות הגוף [demus haguf: physical form], ער האט נישט קיין גוף, ער איז נישט איינער וואס מ’קען אים מסביר זיין, ער האט נישט קיין גוף. אפילו ווען ער האט א מקדש [Mikdash: Temple], “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” [ve’asu li Mikdash veshachanti besocham: “And they shall make Me a sanctuary and I will dwell among them”], און מ’איז משיג [masig: comprehend] על מקדש, אפילו ווען מ’טוט א מצוה [mitzvah: commandment], דארף מען דאך אלץ געדענקען אז “אלה מלך אדיר משגיא” [Eleh Melech adir mashgia: “these are a mighty King who supervises”], די שכר [sachar: reward] פון די מצוות איז נאר מיט די כח [koach: power] פון אין סוף וואס האט געמאכט די מצוה, נישט אז חס ושלום [chas vesholom: God forbid] ער האט די מצוה, ער טוט עפעס אזוי.
איז ווי, ווי, אונז זענען נישט אזוי ווייט, וואלט געווען סאך בעסער. מ’זעט דאך אסאך אידן מיינען אזוי, ס’וואלט געווען סאך בעסער, מ’זאל זיין א גאט, און מ’זאל אים דינען א גאט, אדער מ’זאל אנקומען צו גאט לפחות.
מ’דאַרף נישט איינגעבן, ווייל ס’איז געווען א סוגיא גוף. אפילו ווען ער האָט א מקדש, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם [ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם: “און זיי זאָלן מיר מאַכן א מקדש און איך וועל וווינען צווישן זיי” – שמות כ”ה:ח], על מה שציוויתי על המקדש. אפילו ווען ער טוט א מצוה, דאַרף מען זיך אַלץ געדענקען אַז אשר קדשנו במצוותיו [אשר קדשנו במצוותיו: “וואָס האָט אונז געהייליגט מיט זיינע מצוות” – די ברכה-פאָרמולע], נאָר מיט די כח פון אין סוף וואָס האָט געמאַכט די מצוה. נישט אַז חס ושלום ער’ד די מצוה צו עפעס אַזוי.
און אַזוי ווייטער, מ’גייט צו א צדיק, צו עפעס א רבי, צו עפעס איינער וואָס ער זאָל זיין אַנשטאַט, והיו עיניך רואות את מוריך [והיו עיניך רואות את מוריך: “און דיינע אויגן וועלן זען דיין לערער” – ישעיהו ל’:כ], ער זאָל לענג זיין דער שליח פון גאָט, דער נציג פון גאָט.
דאָס איז דאָך די גאַנצע עבודה זרה איז געבויט אויף די יסוד, לפחות ווי דער רמב”ם לייגט עס אַראָפּ, ס’איז געבויט אויף די יסוד. דער גאָט איז זייער ווייט, דער אמת’דיגער גאָט, דער גאָט אין סוף. מ’קען זיך אפילו נישט מצייר זיין, קוים וואָס ס’איז דאָ א ווארט, רוב מענטשן אפילו ווייסן נישט וויאַזוי מ’זאָגט זיי, מ’זאָגט זיי אַזאַ ווארט, אין סוף, א זאַך וואָס איז נישט מוגבל, א זאַך וואָס איז נישט איינגעגעבן, וואָס ווייסטו? איך ווייס נישט וואָס דאָס מיינט, איך האָב קיין מושג נישט, איך ווייס אפילו נישט וויאַזוי מ’טראַכט פון דעם. מ’קען זאָגן די ווערטער, מ’זאָגט די ווערטער, אני מאמין [אני מאמין: “איך גלייב” – דער אָנהייב פון די דרייצן עיקרים], אָבער ס’מיינט דאָך גאַרנישט צו מיר, ס’איז זייער שטער, ס’איז זייער ווייט, מורא’דיג ווייט, אַזוי טראַכטן רוב מענטשן.
און דאָ שטייט א פסוק, משה רבינו זאָגט ניין, פּונקט פאַרקערט. דו ווייסט, אַלע געטער, אַלע פעלקער’ס געטער זענען ווייט פון זיי, דיין גאָט איז נאָנט, כי ה’ אלקינו בכל קראנו אליו [כי ה’ אלקינו בכל קראנו אליו: “ווארום ה’ אונזער גאָט איז ביי אונז אין אַלעס וואָס מיר רופן אים” – דברים ד’:ז]. ווי מ’רופט אים איז ער נאָנט. ודאָס איז דאָך די תורה, ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום [ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום: “ווי די גאַנצע תורה וואָס איך גיב פאַר אייך היינט” – דברים ד’:ח], דאָס דרייט זיך אַרום די נקודה פון נישט עבודה זרה, פון א גאָט וואָס איז נאָנט און נישט ווייט. מ’דאַרף דאָס אַרויסברענגען.
מען דאַרף דאָך פרעגן די קשיא, אפשר איז עס א גוטע קשיא, אפשר איז עס טאַקע סתם געזאָגט, אפשר איז עס א גוטע קשיא, א אידישע גאָט איז ווייטער פון די גוי’אישע גאָט.
אפילו היינט, אפילו מען קען זיין א קריסט, קען מען דאָך זען אַז זיין גאָט ליגט דאָרט אויפ’ן צלם, עס איז א זאַך וואָס מען קען זען, ס’איז דאָ שיינע אימעדזשערי, שיינע אַרט, ס’איז אַסאַך מער געשמאַק, ס’איז אַסאַך נענטער, מענטשן קענען רעלעיטן צו דעם, מענטשן זאָגן איך קען רעדן, א גאָט איז א מענטש, ער איז געוואָרן א מענטש, א מענטש פאַרשטיי איך, איך ווייס וואָס מיינט א מענטש, וואָס מיינט א גאָט ווייס איך נישט, איך קען רעדן צו דעם, ס’איז דאָך געוואַלדיג.
איי רבותי, וואָס זאָל מען זאָגן? וואָס זאָל מען זאָגן? ס’איז דאָ א פּראָבלעם, קודם לאָמיר מסביר זיין, פּרובירן מסביר צו זיין, אַז דער גאָט וואָס איז נאָנט, וויפיל ער איז נאָנט איז ער אויך ווייט, יא? פאַרוואָס איז ער נאָנט? אַזויווי איינער האָט געזאָגט, דיין גאָט קען מען פאַרברענען, יא?
ידוע, ס’איז דאָ א ווערטל, ס’איז געווען א איד, געוווינט נעבן זיין שכן דער גוי, דער איד, זיין הויז האָט זיך פאַרברענט, ס’איז געווען א צרה, די שטעטל האָט זיך פאַרברענט, ס’מאַכט זיך, די שטעטל האָט זיך פאַרברענט. דער גוי איז געווען צובראָכן, ער זעט וואָס דאָ פּאַסירט, זעט ער דער איד, א חסיד’ישער איד, ער טאַנצט, ער מאַכט א ריקודל, ער שרייט “מה טוב חלקנו” [מה טוב חלקנו: “ווי גוט איז אונזער חלק” – פון די דאַווענען]. איז מען געגאַנגען פרעגן פאַר די אידן, וואָס איז די טאַנצעריי? וואָס טאַנצט ער אַזוי? זיין הויז איז פאַרברענט, אפשר איז ער נעבעך משוגע געוואָרן? ס’מאַכט זיך אַמאָל, איינער האָט אַזאַ צרה, ער ווערט משוגע, אַמאָל זענען דאָ אַזעלכע מענטשן וואָס מיינען אַז זיי זענען מקבל יסורים באהבה [מקבל יסורים באהבה: אָננעמען ליידן מיט ליבע], ער איז משוגע געוואָרן, יוצא מדעתו [יוצא מדעתו: אַרויס פון זיין דעה, משוגע].
זאָגט ער, “ניין, קום איך וועל דיר פאַרענטפערן, קוק, איך האָב דאָ א שכן א גוי, ביי אים אין דערהיים איז דאָ א קליינע צלמ’ל, א קליינע געטשקעלע, איך ווייס וואָס, זיין געטשקעלע האָט זיך פאַרברענט, ער איז אויף עכטע צרות, זיין געטשקע איז פאַרברענט, ער האָט נישט צו וועמען צו רעדן. מיין גאָט איז נישט פאַרברענט, ס’איז גאַרנישט געשען צו אים, ער האָט זיך נישט געטוישט, קיין אונקי איז ער, אני ה’ לא שניתי [אני ה’ לא שניתי: “איך ה’ האָב זיך נישט געענדערט” – מלאכי ג’:ו], עד שלא נברא העולם, משנברא העולם [עד שלא נברא העולם, משנברא העולם: פאַר די וועלט איז געשאַפן געוואָרן, נאָכדעם וואָס די וועלט איז געשאַפן געוואָרן], דער זעלבער גאָט האָט פאַרברענט מיין הויז, אָבער מיין גאָט האָט זיך נישט פאַרברענט.” איז ער דאָך אַזוי פרייליך נעבעך, איינער אַז זיין גאָט האָט זיך פאַרברענט.
איז דאָ איז דאָ א גרויסע מעלה נישט צו האָבן קיין מוחשי’דיגע גאָט, אַז ער קען נישט פאַרברענט ווערן, יא? ערשטע מעלה, ערשטע מעלה, פּשוט’ע זאַכן. און וואָס ער מיינט בעומק איז אַז וויפיל א מענטש האָט א ציור מוגבל פון א גאָט, איז א מענטש זיין גאָט איז מוגבל.
אין עני וועג, אין עני וועג, יא, איך דאַרף זאָגן אין עני וועג, אין עני וועג, אפילו אויב דיין גאָט איז דער גאָט פון די תורה, איז אויך מורא’דיג מוגבל. ווען איך זאָג אַז מען קען נישט אַנקומען צו גאָט נאָר ווען מען לייגט תפילין, תפילין איז א געוויסע פסל ומסכה [פסל ומסכה: געשניצטע בילד און געגאָסענע בילד – טערמינען פאַר עבודה זרה].
ס’שטייט דאָך, איך האָב עס שוין געזאָגט אַסאַך מאָל, לאָמיר זען דאָ די פסוק, דאָ, יא, דאָס איז וואָס דער רבי האָט געזאָגט. ס’שטייט, “לא תעשון לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה כי אני ה’ אלקיכם” [לא תעשון לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה כי אני ה’ אלקיכם: “איר זאָלט נישט מאַכן פאַר אייך קיין געצן און געשניצטע בילד און שטיין-זייל זאָלט איר נישט אויפשטעלן פאַר אייך און א געמאָלענעם שטיין זאָלט איר נישט געבן אין אייער לאַנד זיך צו בוקן דערויף ווארום איך בין ה’ אייער גאָט” – ויקרא כ”ו:א]. אַזוי שטייט א פסוק. וואו שטייט די פסוק? יא, “פן תשכח את ברית ה’ אלקיך אשר כרת עמך ועשית לך פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך” [פן תשכח את ברית ה’ אלקיך אשר כרת עמך ועשית לך פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך: “פּאַס אויף אַז דו זאָלסט נישט פאַרגעסן דעם ברית פון ה’ דיין גאָט וואָס ער האָט געשלאָסן מיט דיר און מאַכן פאַר דיר א געשניצטע בילד, א תמונה פון אַלעס וואָס ה’ דיין גאָט האָט דיר באַפוילן” – דברים ד’:כג].
אה, דאָס איז וואָס דער רבי האָט געזאָגט. ס’איז א היטן אַז דו זאָלסט נישט מאַכן קיין פסל ותמונה פון די מצוות וואָס דער אייבערשטער האָט דיר געהייסן. דאָס איז דאָך די נקודה, ס’איז אַן אמת’ע נקודה, און וויפיל, ווי שטאַרק מ’קען דאָס, די סוף פון די פסוק, ווי ווייט מ’קען רעדן, איך קען פאַר דיר רעדן איינשטיין, דער אייבערשטער איז נישט קיין תמונה פון די תורה אויך נישט.
אויב איינער איז גאָט זעט נאָר אויס מ’דאַרף גיין א באָרד מיט פאות, דער אידישער גאָט גייט א באָרד מיט פאות, יא? איך וויל פרעגן אַן אַנדערע, וויאַזוי זעט אויס דער אידישער גאָט? א באָרד מיט פאות? ס’שטייט א פסוק, “כי צורם תלם שחת” [כי צורם תלם שחת: די פּשט’ע באַטייט איז נישט קלאָר אין דעם קאָנטעקסט]. יא, יא, דאָס איז דאָס עבודה זרה. דאָס איז ער מוגבל געווען.
ס’איז אמת, אַנדערע זאָגן ס’איז אמת, ס’איז דאָ א וועג צו גאָט אין א געוויסע זין, און דאָס איז א שוועריקייט, און אין א געוויסע זין איז דאָס די אידישע וועג צו גאָט. אָבער דער אייבערשטער איז נישט סטאַק אין דעם, ער ווערט נישט סטאַק.
מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, ס’איז דאָך א גרויסע זאַך. מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, און מ’גייט אים ליידער, איך ווייס ווי, ס’געשעט א צרה צו אַלע מיני דברים רעים וואָס מ’וויל נישט דערמאָנען, און מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, אָדער סתם, ס’האָט זיך אָפּגעשניטן די באָרד און פאות, איז ער נישט געוואָרן ווייניגער איד, ער איז נישט געוואָרן ווייניגער קרוב אליו [קרוב אליו: נאָענט צו אים]. דורך די גאַנצע זאַך, “ה’ קרוב לכל קוראיו” [ה’ קרוב לכל קוראיו: “ה’ איז נאָענט צו אַלע וואָס רופן אים” – תהלים קמ”ה:יח].
ווי מ’זאָגט, “בכל קוראי אליו” מיינט מיט א באָרד, אָן א באָרד. מיט געהיטן שבת, אָן געהיטן שבת, מיט געהאַט ארץ ישראל, אָן געהאַט ארץ ישראל, מיט א בית המקדש, אָן א בית המקדש, מיט פסח, אָן פסח, מיט מצה, אָן מצה, וואָס איז די טייטש? ס’איז נישט קיין “כלל לא קראנו אליו” [כלל לא קראנו אליו: בכלל נישט גערופן אים], ס’איז “בכל קראנו אליו” ווען מ’טוט עס אויף די ריכטיגע וועג, מיט א גאַרטל, מיט א פאות, מיט א באַקעטשע. דאָס איז נישט קיין מחלק אין אליו.
איין זאַך וואָס קומט מיר יא פאַר, א פּאַר ענינים, א פּאַר זאַכן, ס’איז דאָ reasons פאַר דעם, מיר זענען נישט קעגן דעם. אָבער די ערשטע מעלה פון אַזאַ סאָרט גאָט, א גאָט נפשי, איז א גוטער מענטש. איך מיין אַז דאָס איז ממש… איך האָב גערעדט א מפריד מיט מיין חבר יוסף, ס’איז ממש חיות. דאָס איז די ערשטע, די עיקר זאַך.
און דאָ גייען מיר צוריק צו משפיע זיין די מקובלים און די פילאָסאָפן און די חסידים, אַלע קומען אָן צו דעם. מ’דאַרף אַרויסנעמען גאָט. ס’שטייט דאָך “ויוציאו גוי מקרב גוי” [ויוציאו גוי מקרב גוי: “און ער האָט אַרויסגענומען א פאָלק פון צווישן א פאָלק” – דברים ד’:לד], יא? אַרויסגענומען גוי מקרב גוי פון מצרים. וואָס מיינט “ויוציאו גוי מקרב גוי” פון מצרים?
מצרים איז געווען א משונה’דיגע, ס’איז טאַקע אמת היסטאָריש, א משונה’דיגע מסודר’דיגע פּלאַץ. אין מצרים האָט יעדער געוואוסט פּונקטליך וועלכע גאָט. ס’איז געווען א גאָט פון רפואה, איך האָב שוין פאַרגעסן זיין נאָמען, ס’שטייט, מ’האָט געלערנט עבודה זרה וואָס ער רופט אים. יא, יוסף האָט געהאַט צו טון מיט דאָקטוירים אין מצרים, יא? ס’איז געווען חניטים [חניטים: באַלזאַמירער], בכלל דאָקטוירים. און זיי האָבן געהאַט א געוויסע געטשקע, א געוויסע מקדש, א געוויסע פּלאַץ וואו מ’האָט געדאַרפט גיין. אויב דו האָסט געדאַרפט א רפואה, האָסטו געמוזט גיין צו יענע פּלאַץ, צו יענע כהנים וואָס האָבן מקובל געווען איש מפי איש [איש מפי איש: איינער פון דעם צווייטן’ס מויל – א טראַדיציע] וועלכע סגולות מ’דאַרף טון, און וועלכע תפילות מ’דאַרף זאָגן, און וועלכע רפואות מ’דאַרף זאָגן. און זיי זענען געגאַנגען, געגאַנגען מיט זייער סדר. דאָס זענען מיר מצרים.
זיי זענען געווען גרויסע דאָקטוירים אין די גאַנצע וועלט, אין די ancient וועלט. ווען מ’האָט געדאַרפט א דאָקטאָר, האָט מען געשיקט אויף מצרים. זיי זענען געווען מפורסם. חכמת מצרים איז געווען מפורסם, די גרעסטע ציוויליזאַציע, די אַלטע ציוויליזאַציע וואָס מ’ווייסט פון. זיי האָבן געהאַט חכמות און סדרים און געטשקעס, אַלעס איז געווען מורא’דיג מסודר.
און דער אייבערשטער האָט אונז אַרויסגענומען פון דאָרט, און ס’איז געווען יציאת מצרים. און ס’איז זייער אינטערעסאַנט, איך האָב שוין דאָך אַזאַ זאַך געזאָגט דרך אגב, אפשר וועל איך צוריקקומען צו דעם אויפן סדר. ס’איז זייער אינטערעסאַנט אַז אין יציאת מצרים, אונז, אַסאַך מאָל פרעגט מען, וואָס זענען די אידן געווען אין מצרים? מצרים, מצרים איז א שלעכטע פּלאַץ. פאַרוואָס איז עס געווען א שלעכטע פּלאַץ פאַר זיי? קודם כל, איז געווען א… און פאַרוואָס מצרים? פרעגט מען אַסאַך מאָל, א קשיא וואָס מ’פרעגט, פאַרוואָס מצרים?
דער קנעכט פון דיר, וועגן דעם, וועגן יענץ. מצרים איז געווען די מערסט פאַרגעשריטענע לאַנד, די מערסט פאַרגעשריטענע ציוויליזאַציע וואָס די וועלט האָט געזען ביז יענע צייטן. ס’איז געווען אַזוי ווי… יציאת מצרים איז אַזוי ווי אַרויסגיין פון אַמעריקע היינט, יא? פּחות. נישט נאָר מצד הרע אַז אַמעריקע וועט זיין זייער שווער אַרויסצוקעמפן מצרים, טאַקע ווייל זיי זענען געווען א סופּער פּאַוער און די אַלע זאַכן, אָבער זיי זענען אויך געווען די מערסטע פאַרגעשריטן. אונז זענען אַרויס פון דאָרט צום מדבר, אונז צילן צו ערגעץ נישט. דאָס איז אַזוי ווי איינער אַנטלויפט פון אַמעריקע און גייט אין אַפגאַניסטאַן אין די בערג דאָרט. דאָס איז וואָס יציאת מצרים האָט אויסגעזען. נישט בחנם האָבן די אידן קאָמפּלעינט צו משה רבינו אַז אין מצרים איז געווען בעסער, ס’איז געווען בעסערע פיש דאָרט.
און וואָס ער מיינט בעומק, אויב מען טראַכט אַרויין אין די עומק דערפון, וואָס ער מיינט אין די מיסטיק און די פּאָליטיק דערפון, די טעאָלאָגיע דערפון מיינט עס, אַז אונזער מעשה פון יציאת מצרים איז אַז אונז ווילן נישט הערן פון די אַלע שיינע תורות, אונז ווילן נישט האָבן די אַלע מענטשן מיט סטראָוקעס, די כהנים פון מצרים מיט גאַרטלעך, וואָס ווייסן פּונקטליך וויפיל אַזייגער מ’דאַרף אויפוועקן די ריכטיגע גאָט נאָכדעם וואָס ער האָט געהאַט זיין נעפּ כדי צו באַקומען א רפואה.
און וואָס זאָגט דער אייבערשטער ווען מ’קומט אַרויס פון מצרים? “אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ” [אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ: “אויב דו וועסט הערן צו דער שטימע פון ה’ דיין גאָט און דאָס ריכטיגע אין זיינע אויגן וועסטו טון און וועסט אָפּהערן צו זיינע מצוות און היטן אַלע זיינע חוקים, אַלע די קראַנקהייטן וואָס איך האָב געלייגט אין מצרים וועל איך נישט לייגן אויף דיר ווארום איך בין ה’ דיין דאָקטאָר” – שמות ט”ו:כו]. איך וועל זיין דיין דאָקטאָר. ס’איז נישט גיין צו דער מצרי’שער דאָקטאָר. איך זאָג נישט אַז מ’דאַרף גיין צו א דאָקטאָר אָדער נישט, אָבער ס’איז נישט גיין צו דער מצרי’שער דאָקטאָר. ס’איז ווידער א גאַנצע סייענס, ווי דאָס איז אין מדבר. ווי לאַנג א מענטש איז “הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו”, איז דאָ “אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ”.
און איך זאָג נישט למעשה, איך זאָג אָבער די געדאַנק דאָ. די געדאַנק איז דאָך א מין חירות שאין לה קצבה [חירות שאין לה קצבה: א פרייהייט אָן גרענעצן]. און איך מיין אַז עד היום הזה זענען מיר נאָך נישט משיג געווען. מ’דאַרף טרינקען פיר כוסות וויין, מ’דאַרף אַריינגיין אין די עולם החירות, דרך החירות. מיר זענען נאָך עד היום הזה נישט משיג געווען די חירות פון מצרים, די חירות פון אַרויסנעמען גוי מקרב גוי, די חירות פון געטליכקייט, די חירות פון פאַרשטיין אַז מ’קען.
אַז מ’קען, דאָס איז די עיקר זאַך, נישט אַז מ’דאַרף. דאָס איז די חוב, דאָס איז די חוב פון די מעשה. וואָס איז געשען טאַקע אין די וועלט עפּעס, אַז מ’קען. ביז ער האָט קיינער נישט געגלייבט, און עד היום הזה גלייבן נישט מענטשן. מענטשן זענען זיכער אַז מ’דאַרף, כדי אָנצוקומען צו גאָט, דאַרף מען… ס’איז א גופה, מ’דאַרף לערנען גאַנץ ש”ס, מ’דאַרף טון אַהין, מ’דאַרף טון אַהער, מ’דאַרף גיין סטעפּס, ס’איז דאָ סדר המדרגות [סדר המדרגות: אָרדענונג פון די מדריגות], מ’דאַרף זיין א גרויסער בעל השגה, מ’דאַרף זיין א גרויסער דאָס, מ’דאַרף טון אַלע מיני זאַכן, קענסטו אָנקומען צו רעדן צו גאָט. משה רבינו, זיין גאַנצע מעסעדזש, זיין גאַנצע לעבן,
איך האב אמאל געהערט פון א גרויסן איד, א גרויסע בעל השגה [ba’al hasagah: someone with deep understanding/spiritual attainment], ער זאגט די שווערסטע זאך פאר מענטשן צו גלייבן איז אז וואס מ’טוט איז גוט, און וויאזוי מ’טוט איז גוט. כל זמן רחמנא ליבא בעי [kol zman rachmana liba ba’ei: as long as the Merciful One desires the heart]. און אז מ’קען, מ’קען, מ’קען.
מ’דארף נישט גיין צו די ריכטיגע קבר, מ’דארף נישט מאכן א סגולה [segulah: spiritual remedy/practice] די ניינטע טאג פון די ניינטע חודש פון די ניינטע יאר, מ’דארף נישט שיקן געלט צו די ריכטיגע מוסד [institution], מ’דארף נישט גארנישט. בכל קראי אליו [bechol kor’av eilav: whenever we call to Him]. סטרעיט [straight].
פארוואס סטרעיט? ווייל דער גאט וואס אונז דינען, וואס אונז רופן אים אלקי ישראל [Elokei Yisrael: God of Israel], איך האב מורא אז דאס איז אליין א זאך וואס ס’איז שווער צו משיג זיין בכלל [to comprehend at all].
איך גיי שוין אריין אין רעדן דרך הסוד [derech hasod: in the mystical/esoteric way], וואס וועט דאס רעדן די שווערקייט פון דעם. אבער די דעה אז דער אידישער גאט איז נישט קיין איינע פון די שרים [sarim: celestial princes/angelic powers], דאס איז א חידוש נפלא [chiddush nifla: wondrous innovation].
דו זאגסט אז דער אידישער גאט איז דער שר, א געוויסע לבוש [levush: garment/manifestation], א געוויסע צורה פון געטליכקייט, וואס דער האט אונז ליב, ער רעדט אויף אידיש, ער רעדט אויף לשון הקודש [lashon hakodesh: the holy tongue, Hebrew], ס’איז געוואלדיג.
ניין, ניין. דער אידישער גאט רעדט נישט קיין איין שפראך. דער אידישער גאט איז נישט לא זכר ולא נקבה [lo zachar velo nekevah: neither male nor female], ולא שחור ולא לבן [velo shachor velo lavan: neither black nor white], ולא אדום ולא צהוב [velo adom velo tzahov: neither red nor yellow], ואין לו פנים ולא שינה ולא מנוחה ולא יגיעה ולא כעס ולא אהבה [ve’ein lo panim velo sheinah velo menuchah velo yegi’ah velo ka’as velo ahavah: and He has no face, no sleep, no rest, no weariness, no anger, no love], גארנישט.
און גארנישט הייסט איבעראל. ער איז דער זעלבער גאט אזוי ווי ער איז. אזוי ווי ער איז דא, אזוי ווי ער איז דארט, אזוי ווי ער איז אין מצרים, אזוי ווי ער איז אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], אזוי ווי ער איז אלעמאל דאס זעלבע. בכל קראי אליו.
דאס האט קיינער נישט, קיינער איז נישט איינגעפאלן די השגה [hasagah: understanding/comprehension], די מדריגה [madreigah: spiritual level] איז קיינעם נישט איינגעפאלן.
און דאס האט משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] אויפגעטון. משה רבינו איז עס איינגעפאלן. משה רבינו איז געקומען זאגן פאר די אידן אין מצרים, אז דו ווייסט אז גאט איז דא אזוי ווי ער איז איבעראל, און ער דארף נישט גארנישט פון דיר. ער דארף נאר דאס. דאס איז די גאנצע מעשה.
און דו דארפסט נישט מורא האבן פון די אלהי מצרים [elohei Mitzrayim: the gods of Egypt], דו דארפסט נישט מורא האבן פון די אלע מעשיות, דו דארפסט נאר מורא האבן פון גאט. “כי אם ליראה את ה’ אלקיך וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו” [ki im leyir’ah et Hashem Elokecha velalechet bechol derachav uledavkah bo: but only to fear Hashem your God and to walk in all His ways and to cleave to Him]. דאס איז די גאנצע זאך.
ס’איז פשוט. ס’איז פשוט, בטחון [bitachon: trust/faith] איז א פשוט’ע זאך, נאר מ’טוט עס נישט ווייל ס’איז צו פשוט. אזוי ווי אונז רעדן אלעמאל. און דאס איז צוריק צו ווי אונז זענען, דאס איז די חלק עבודה [chelek avodah: part of the spiritual work] וואס איך זאג איז בדרך סיפור [bederech sippur: by way of story/narrative], אז ס’איז טאקע זייער שווער. ס’איז זייער שווער, און ווי איך זאג, אויב מ’טראכט אריין וועגן די נקודה [nekudah: point/essence], מיינט עס אז מ’איז שוין מצליח געווען [matzliach: successful].
ס’איז “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” [bechol dor vador chayav adam lir’ot et atzmo ke’ilu hu yatza miMitzrayim: in every generation a person is obligated to see himself as if he personally left Egypt]. מ’דארף טאקע פרובירן ארויסצוגיין פון מצרים, פרובירן צו גלייבן אז גאט איז ווי מ’וויל אז ער זאל זיין. אז גאט איז איבעראל, אז גאט איז “בכל קראינו אליו”. ווי מ’וועט אים רופן וועט ער קומען. ס’איז נישט קיין חילוק [chiluk: difference] אין וועלכע שטעטל מ’גייט, ס’איז נישט קיין חילוק גארנישט.
קיינער אנדערש איז נישט אזוי. מ’דארף געדענקען, “אני ולא מלאך, אני ולא שרף” [ani velo malach, ani velo saraf: I and not an angel, I and not a seraph]. קיינער אנדערש איז נישט אזוי. נישט אונז קענען נישט זיין אזוי, ווייל מיר זענען דאך נבראים [nivra’im: created beings], מיר זענען דאך בעלי גבול [ba’alei gevul: limited/bounded]. קיינער איז נישט אזוי, די גרעסטע צדיק איז נישט אזוי. די גרעסטע צדיק איז נישט אזוי, קיינער איז נישט אזוי.
מ’גייט צום דאקטאר, מ’גייט אין ישיבה, מ’לערנט תורה, מ’דארף גיין מיט א געוויסע סדר. ס’איז נישט “ה’ אלקינו בכל קראינו אליו” [Hashem Elokeinu bechol kor’einu eilav: Hashem our God whenever we call to Him]. ס’איז מיט א… דו גייסט צו א 6XL קאפל, מיט א 4XL קאפל קומסטו נישט אן.
און אפילו מיט א גרויסן צדיק, א גרויסער צדיק, א מענטש איז באמת, וואס גרעסער א צדיק א מענטש איז, איז ער אביסל ברייטער, אקעי, אביסל ברייטער, אביסל. נישט ממש, א 4XL קאפל קען אויך קומען, אקעי. אבער אן א קאפל אינגאנצן פאלט אים בכלל נישט איין. און אפילו ער איז אן א קאפל אינגאנצן, אבער אן א העמד אינגאנצן פאלט אים נישט איין. קיינעם פאלט נישט איין.
א ריזיגער צדיק, א ריזיגער צדיק, ער איז אזא גוטער צדיק, אזא גרויסער, ער קען פארנעמען אפילו א איד א ליטוואק, וואו, וואו. אפילו א מזרחי’סט [Mizrachi: Middle Eastern/Sephardic Jew] קען ער פארנעמען, ממש א צדיק. אפילו א גוי קען ער פארנעמען. און וואס איז מיט אן בורטשקע? און וואס איז מיט א שטיקל האלץ? נאר אפילו יא זענען דאך אלץ דא מוגבלות [mugbalut: limitations] צו זען אז ס’גייט נישט אלעמאל. נישט אויף אזא זאך. און ס’איז אמת.
אויב דו ווילסט, דער מלאך מיכאל [Malach Michael: the angel Michael] קען נישט פארנעמען אלעס. דער מלאך מיכאל דארף מען האבן דרך הרמז [derech haremez: through hints/allusions]. מ’דארף גיין, ס’דא א געוויסע מהלך [mahalach: approach/method] וויאזוי מ’רעדט מיט’ן מלאך מיכאל. מ’דארף זיין א גרויסער מקובל [mekubal: Kabbalist], און לערנען אלע קבלה ספרים [Kabbalah sefarim: Kabbalistic books] פונקטליך וועלכע שם [shem: Divine name], און ס’שטייט אין די קבלה ספרים, יא, ווער ס’מאכט א טעות, ס’איז קבלה מעשית [Kabbalah ma’asit: practical Kabbalah], דו ווילסט מאכן עליות נשמה [aliyot neshamah: soul ascents], עליות העולמות [aliyot ha’olamot: ascents through the spiritual worlds], און דו זאגסט איין שם ראנג [wrong], ווארפט ער דיך ארויס. דו לאזט נישט אנקומען ריכטיג. דו זאגסט ריכטיג, דו מאכסט א מיסטעיק, יא. מאכסט א מיסטעיק, רעדסטו שוין יעצט נישט מיט’ן מלאך מיכאל, יעצט רעדסטו מיט’ן ס”מ [Samael: the Satan/accusing angel], איך ווייס מיט וועמען דו רעדסט. ס’גייט נישט אזוי.
דער אייבערשטער קערט נישט. דער אייבערשטער זאגט “ודגלו עלי אהבה” [vedeglo alai ahavah: and His banner over me is love], ער זאגט סתם טעותים [te’utim: mistakes], אויך גוט. ס’שטייט, ס’איז געווען איינער וואס האט געזאגט “ואהבת” “ואיבת” [ve’ahavta/ve’eivat: “and you shall love”/”and you shall hate”], דער אייבערשטער גייט מיר נישט אן ער זאגט “ואיבת”, ס’מיינט פארקערט. ער ווייסט דאך נישט, ער מיינט דאך גוט, ער מיינט דאך אז ער האט ליב. ס’איז דאך גוט, “ודגלו עלי אהבה”, איך לייען עס ווי קלי [kelai: my vessel/instrument], קלי זאגט אהבה.
נאר דער אייבערשטער קען דאס טון. קיינער קען נישט דאס טון, און מ’זאל נישט עקספעקטן פון קיינעם אנדערש דאס צו טון.
אזויווי די ספרים זאגן, א מלאך האט נישט קיין גוף אין מצרים. א מלאך קען נישט דאס פארשטיין, ס’איז נישט מעגליך. מ’קען אים טענה’ן [ta’anah: argue/question], פארוואס משה רבינו, פארוואס דער גרעסטער צדיק, פארוואס דער אריז”ל [the Ari z”l: Rabbi Isaac Luria, the great 16th century Kabbalist], פארוואס האט ער דאס נישט פארשטאנען? ווייל ער קען נישט.
ס’איז נישטא קיין שום צדיק וואס פארשטייט גאט אזויווי גאט פארשטייט א ליידיגער. ס’איז נישטא. ער איז קיין גאט נישט, ער איז נישט קיין גאט, ער איז א צדיק, ער איז א מענטש. אפילו א מלאך פארשטייט נישט. פילע זאכן וואס זענען גרעסער פון מלאכים פארשטייען נישט, יא, פילע ספירות [sefirot: Divine emanations] אין עולם האצילות [Olam HaAtzilut: the World of Emanation] פארשטייען נישט.
זיי האבן א סדר, ס’איז דא א כלל [kelal: rule/principle], איך בין ספירת החסד [sefirat hachesed: the emanation of Kindness], א ביסל פארשטייט ער, ער האט שכל [seichel: intellect], אלעס, ס’איז אסאך מער ווי אונז פארשטייען, אסאך מער ווי מלאכים פארשטייען, אסאך מער ווי צדיקים פארשטייען, אבער ס’איז נישט וואס גאט פארשטייט. נישט מעגליך. מ’קען נישט עקספעקטן אז קיינער זאל פארשטיין אזויווי גאט פארשטייט, קיינער זאל זיין אזויווי גאט איז.
און משה רבינו’ס תורה איז אז אידן קענען פארשטיין, קענען פונה זיין [poneh: turn/direct oneself] צו גאט כמו שהיא [kemo shehi: as He is], כמו שהיא. נישט מיט די ריכטיגע שם, נישט מיט די ריכטיגע מהלך, נישט מיט די ריכטיגע לבוש, נישט מיט די ריכטיגע מצוה, ס’איז גארנישט. “בכל קראינו אליו”.
איך ווייס נישט אויב מ’האט שוין געטראפן די תירוץ [teiretz: answer/resolution] וויאזוי ס’איז טאקע מעגליך? איך ווייס נישט. איך ווייס נישט אויב פילאזאפיש, טעארעטיש, על פי קבלה [al pi Kabbalah: according to Kabbalah], איך ווייס נישט אויב מ’האט אויסגעפינען וויאזוי דאס איז מעגליך. אבער דאס האט משה רבינו געוואלט אונז אויסלערנען. און דאס איז די חירות [cherut: freedom]. דאס איז טייטש חירות. יעצט ביסטו משוחרר [meshuchrар: liberated] פון אלעס. דו דארפסט נישט גארנישט. קענסט האבן חירות, און דו דארפסט נישט קיין שום תנאים [tena’im: conditions].
אונז גלייבן נישט, אונז גלייבן נישט דאס. אונז גלייבן נישט דאס. אפילו די ברסלב’ער [Breslov Chasidim] גלייבן עס נישט. און מ’האט אונז געגעבן צו גלייבן. מ’מעג. מ’מעג. דאס איז די גאנצע זאך. נישט נעמען רשות [reshut: permission].
די מענטשן מיינען, ווען מ’זאגט ער רעדט וועגן דביקות [devekut: cleaving/attachment to God], ער רעדט מיר פון נאך א חיוב [chiyuv: obligation]. אה, נישט גענוג אז איך דארף קויפן מצות פאר הונדערט און דרייסיג דאלער א פונט, איך דארף נאך האבן דביקות אויך. אקעי, פליז [please], קענסטו נישט מאכן גרינגער מיין לעבן?
ניין, ניין, איך זאג עפעס אנדערש. נישט מ’דארף מצות כדי צו האבן דביקות. נישט מ’דארף. מ’קען אזוי ווי ס’איז. מ’קען. ס’איז גאנץ גוט. ס’איז גרינג. “בכל קראנו אליו”. ס’איז ווי גרינג ס’קען נאר זיין, און נאך אסאך גרינגער. מ’מעג. ס’איז מותר. ס’איז מותר צו האבן דביקות.
איך מיין אז מ’דארף נישט זאגן קיין דרשות [derashot: sermons] אז מ’איז מחויב צו האבן דביקות. ס’איז מותר. ס’איז מותר צו האבן דביקות. ס’איז מותר צו האבן די אמונה אין אין סוף כמות שהוא [Ein Sof kemot shehu: the Infinite as He is], אין גאט כמות שהוא. ס’איז נישט קיין פשוט’ע זאך.
ער זאגט, ס’איז געווען א גרויסער פילאסאף, פלוטינוס [Plotinus: the Neoplatonic philosopher]. פלוטינוס האט פארשטאנען די ענין אביסל, און זיין תלמיד [talmid: student] שרייבט זיינע תולדות [toldot: biography], און ער זאגט אז ער האט גערעדט אסאך מאל, ער האט געמיינט אז וועגן דעם, אז ס’איז דא אסאך מדריגות, ס’איז דא דער וואס ער רופט די “וואן” [the One], די איין גאט, די אחד [echad: One] וואס איז למעלה מכל המדריגות [lema’alah mikol hamadreigot: above all levels], און צו אים דארף א מענטש שואף זיין [sho’ef: strive], זיך מחבר צו זיין [mechaber: connect], און זיין דבוק [davuk: cleaving].
זאגט ער אז ער האט געקענט דער רבי, ער מיינט אז פיר מאל, פיר מאל אין זיין גאנצן לעבן האט ער זוכה געווען [zocheh: merited] צו די דביקות, צו פארשטיין און אנגערירט די גאט, די איין גאט. אזוי אז דאס איז, מ’זאגט דאך אין חז”ל [Chazal: our Sages of blessed memory], אז ס’איז נישט קיין פשוט’ע זאך.
אבער די אידישקייט פון משה רבינו, די יסוד [yesod: foundation] פון די תורה, “לא תהיה משכלה ועקרה” [lo tiheyeh mashkelah va’akarah: there shall not be one who miscarries or is barren], “לא תהיה משכלה ועקרה” מיינט אז פון דא הייבן מיר אן. עס דארף אזוי זיין! א איד הייבט אן פון דארט ווי ער האט יענע פלאטינוס [Plotinus] האט צוגעזען יענעם פיר מאל אין זיין לעבן. אוודאי, צו יעדער איד איז עס בפנימיות [bifnimiyut: internally/inwardly]. איז עס אויך דא, שוין, אוודאי איז דאס א שמועס.
אבער דאס איז דער מעסעדזש, דאס איז דער מעסעדזש צו אידן צו זאגן אז מ’קען, אז מ’קען, אז מ’דארף נישט רעדן קיין שום מלאכים, מ’דארף נישט וויסן קיין איין אות קבלה, מ’דארף נישט וויסן קיין איין אות פילאסאפיע. אפשר צו פארשטיין פון וואס מ’רעדט דארף מען לערנען די אלע זאכן, אבער בעצם צו ארבעטן דארף מען נישט וויסן גארנישט. מ’דארף נישט וויסן קיין חסידות, מ’דארף נישט גארנישט וויסן. בכל קראנו אליו.
און אויב א איד האט געמאכט א טעות, ער האט געמיינט אז מ’קוקט, כי תשא עיניך השמימה [ki tisa einecha hashamaimah: when you lift your eyes to the heavens] – ס’איז דא א פסוק וואס איז אינטערעסאנט ווי בכל קראנו אליו – כי תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים [ure’ita et hashemesh ve’et hayare’ach ve’et hakochavim kol tzeva hashamayim: and you see the sun and the moon and the stars, all the host of heaven], א גאנצע שיינע פיקטשער [picture], כי תשא עיניך השמימה וראית – שוין, ס’איז דאך א רעכט, קוקסט ארויף.
פריער האבן מיר געזאגט אז מ’דארף נישט ארויפקוקן. בכל קראנו אליו דארף מען נישט ארויפקוקן, מ’דארף אראפקוקן, מ’דארף אין טיפן תהום [tehom: abyss] אריין, אין שאול תחתיות [she’ol tachtiyot: the lowest depths], עס ארבעט פונקט אזוי. פארוואס דארף מען שוין יא ארויפקוקן? שטייט טאקע פן תשא עיניך השמימה [pen tisa: lest you lift], מ’דארף נישט. ס’ארבעט פונקט אזוי געטון דעם. אונז דארפן פנים זיין [panim: face/direction] אין די דרך התפילה [derech hatefilah: way of prayer], דרך העבודה [derech ha’avodah: way of service], מ’דארף נישט. ס’ארבעט פונקט אזוי, בכל קראנו אליו. ס’ארבעט אזוי אויך.
און ס’קומט איינער איז כי תשא עיניך און דו ווערסט נדחה [nidcheh: rejected/pushed away]. דאס הייסט, ער פילט זיך געשלאגן ביי זיך, ער פילט זיך שוואך, איך בין א קליינער מענטש, איך קוק אויף די שטערן, אויף די מלאכים, אויף די… ונדחת והשתחוית להם ועבדתם [venidachta vehishtachavita lahem va’avadtam: and you will be drawn away and bow down to them and serve them].
זאגט דער תורה, משה רבינו, אשר חלק ה’ אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים [asher chalak Hashem Elokecha otam lechol ha’amim tachat kol hashamayim: which Hashem your God has apportioned to all the peoples under all the heavens]. דו ביסט גערעכט, דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, ער האט געטיילט פאר אלע פעלקער די אלע שמש און די ירח, צבא השמים. אבער דו ביסט דאך נישט דארט, דיך האט מען דאך ארויסגענומען פון מצרים. פאר דיר איז דאס אז דו ווערסט נדחה, פאר דיר איז דאס אז דו ווערסט נדחה און אפגעשטויסן געווארן.
ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה [ve’etchem lakach Hashem vayotzi etchem mikur habarzel miMitzrayim liheyot lo le’am nachalah kayom hazeh: But you Hashem took and brought out from the iron crucible, from Egypt, to be for Him a people of inheritance as this day]. ענק [only] האט דער אייבערשטער ארויסגענומען פון מצרים, פון דעם כור הברזל [kur habarzel: iron crucible]. כור הברזל מיינט אז ס’איז נישטא קיין וועג ארויס פון דארט. ס’איז נישטא קיין וועג ארויס. ס’איז א צינור פון א פייער וואס מ’פארברענט דארט די ברזל [barzel: iron], יא? ס’קומט ארויס אנדערש פון דארט.
ניין, מ’קען ארויסקומען. און ער קען ארויסגיין פון דארט און נישט אנגיין די גאנצע קליפת הברזל [klipat habarzel: the shell/husk of iron]. ס’איז דא מלאכים, פייערדיגע מלאכים, פייערדיגע שרים, ס’טוט זיך, מ’קען נישט רעדן מיט זיי אפילו, מ’דארף נישט רעדן מיט זיי. ס’איז דא עץ החיים דעת טוב ורע [Etz HaChaim da’at tov vara: the Tree of Life, knowledge of good and evil], ס’איז דא עץ החיים בקליפת הברזל [beklipat habarzel: within the shell of iron]. עץ החיים איז א נחלה [nachalah: inheritance], איז א חלק ה’ עמו [chelek Hashem amo: Hashem’s portion is His people].
און ער קען גיין דירעקט, סטרעיט, סטרעיט ליין [straight line], א סטרעיט ליין, סטרעיט. איך ווייס נישט, אפשר האבן מיר גערעדט וועגן דעם גענוג, מ’דארף נאר צוגלייבן אין דעם אביסל, און צומאל טון אביסל.
עד כאן [ad kan: until here].
דאס קומט ארויס אנדערש פון דארט. ניין, מ’קען ארויסקומען. מ’קען ארויסגיין פון דארט און נישט אנגיין די גאנצע כור הברזל [kur habarzel: the iron furnace, referring to Egyptian bondage]. ס’איז דא מלאכים [malachim: angels], פייערדיגע מלאכים, פייערדיגע שרפים [serafim: fiery angels], ס’טוט זיך. מ’קען נישט רעדן מיט זיי פאר דעם, מ’דארף נישט רעדן מיט זיי. ס’איז דא מלאכים פון יוצא, ס’איז דא מלאכים פון כור הברזל. מ’קען גיין נאך ווייטער, די חלק ה’ עמו [chelek Hashem amo: God’s portion is His people]. מ’קען גיין דירעקט, סטרעיט, א סטרעיט ליין, סטרעיט. איך ווייס נישט, אפשר מ’רעדט וועגן דעם גענוג, אז מ’זאל גלייבן אין דעם אביסל און צומאל טון אביסל. עד כאן א שטיקל דרשה.
גייען מיר צוריק צו אונזער שיעור, און מיר וועלן אויספירן די נקודה [nekudah: point]. איך האב שוין געוואלט אנקומען צו אדער נאך א פשט [pshat: interpretation], אבער מ’האט שוין נישט אנגעקומען צו דעם היינט. מיט דעם זענען מיר משלים [mashlim: completing] די אלע זאכן, די אלע שיטות [shitos: approaches], די אלע דרכים [drachim: paths].
ס’איז דא דעם וואס משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] האט אויסגעלערנט, דאס איז די דרך פון אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father], אז מ’קען גיין דירעקט צו גאט. ס’איז דא דעם וואס מ’האט טאקע ארויסגענומען פון די מדריגות [madreigos: levels], ס’איז טאקע געווען שבעים אומות [shivim umos: seventy nations], ס’איז אמאל געווען, אבער היינט איז נישט אזוי, ס’איז נישט נוגע [nogea: relevant], ס’איז נישט חל [chal: applicable] אויף דיר, ס’איז נישט חל אויף קיין מענטש באמת נאך יציאת מצרים [yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt]. מ’ווייסט אז מ’קען. “כי אתם המעט מכל העמים [ki atem hame’at mikol ha’amim: for you are the fewest of all peoples]”, מילא. איז דא אן עבודה [avodah: service/spiritual work] וואס איז מחייב [mechayev: obligates], וואס איז חייב [chayav: obligated] פון דעם. “שמע ישראל ה’ אחד [Shema Yisrael Hashem echad: Hear O Israel, the Lord is One]”, דאס איז דאך די עבודה, יא? פון דעם קומט ארויס אן עבודה. מ’דארף מחייב זיין, “לבי אחד לבי משפשמים”, דאס איז די עבודה וואס קומט ארויס פון דעם. זייער גוט.
אבער די עיקר [ikar: main point], און דאס איז די צד השוה שבהם [tzad hashaveh shebahem: the common denominator among them], איז די יכולת [yecholes: ability]. מ’קען. אפשר, “כי מאת ה’ יצא הדבר [ki me’eis Hashem yatza hadavar: for the matter came from God]”, יא? דאס איז די חידוש [chiddush: novel insight]. מ’קען. ווייסט וואס מ’קען? מ’קען רעדן צו גאט, כמו שהוא [kmo shehu: as He is]. איך כמו שהוא, ער כמו שהוא. מ’דארף נישט גארנישט טוישן, מ’דארף נישט אנטון גארנישט, מ’דארף גארנישט טון. דאס קען מען. און דאס איז אן אויפרייס מיט אים, אבער דאס איז חירות [cheirus: freedom]. דאס גיבט א מענטש חירות.
דאס מיינט נישט פארקערט וואס איינער זאגט אז א געטשקעס [getchkes: idols] פיטערן אין טאש איז געווען גוט. ניין, פארקערט, אז געטשקעס האבן א גרויסע חסרון [chesaron: deficiency], אז זיי זענען קליין, קליינע געטשקעס. זיי מאכן א מענטש, וויפיל מער אז א מענטש’ס געטשקע איז קליין, אזויפיל מער ווערט א מענטש’ס ציור פון גאט קליין. דאס מיינט עס דאך, יא? ער מאכט אים קליין. א חשוב פאר דעם. וויפיל א מענטש מיינט אז זיין גאט איז אזא חרדי’ש, איז ער די וויסטערע חרדי. ער קען טאקע נישט, וועט ער טאקע נישט טאן. ער איז א משיבה תחת מצרים [mashivah tachas Mitzrayim: returning under Egypt].
מ’קען די מעשה [maaseh: story], ס’איז געווען א חסיד’ישער ליובאוויטשער איד, ער האט געפרעגט א ליטוואק וואס ער האלט פון גדולת השם [gedulas Hashem: the greatness of God], זאגט ער, דער אייבערשטער וויל אים מאכן אויס, וואס זאל ער טון? האט יענער געזאגט, מאכן א גרויסן פייער און פארברענען. די איד זאל פארברענט ווערן צוזאמען מיט זיין גאט. דאס איז נישט קיין גאט, א גאט וואס דארף מאכן א פייער, דער אייבערשטער וויל אויס, איז ער אויס נארמאלערהייט. דאס האט געזאגט דער ליובאוויטשער מהר”ל מפראג [Maharal miPrague], מ’דארף אביסל מסביר זיין [masbir zayn: explain] די קליינטשיקע געטער. ס’איז נישטא קיין וועג. דער וואס מיינט אז זיין גאט איז אזוי, וועט ער פארברענט ווערן צוזאמען מיט זיין גאט. אויב האסטו א גאט וואס דו קענסט פארברענט ווערן צוזאמען מיט אים, דאס איז דאך די פראבלעם.
ס’שטייט אין מדרש תהלים [Midrash Tehillim: Midrash on Psalms], א פסוק [pasuk: verse] אין פרק למ”ד [lamed-daled: Psalm 34], “רגשו גוים [rigshu goyim: the nations are in tumult]”, שטייט דארט, מ’דערקלערט דעם פסוק “כי באש ה’ נשפט [ki ba’eish Hashem nishpat: for with fire God judges]”, זאגט ער, “אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כן [ilmalei mikra kasuv i efshar l’omro ken: were it not written in Scripture, it would be impossible to say so]”. דוד המלך [Dovid HaMelech: King David] זאגט, מ’גייט נעמען אלע געטער, אלע מענטשן זאלן זיך צוזאמענקומען, ס’איז א משל [mashal: parable], ס’איז א מעשה שהיה [maaseh shehayah: an event that occurred], צוזאמעננעמען אלע מענטשן און זאגן, ווער איז גערעכט? נו, “כל לאומים יאספו יחד ויאמרו [kol le’umim ye’asfu yachad v’yomru: all nations shall gather together and say]”, לאמיר זען ווער איז דער עכטער גאט, וועלכע פאלק איז די בעסטע, ווער גייט בלייבן?
און מ’זאגט אזוי, מ’דארף זיך צוזאמפירן, מ’קען נישט זאגן אז איינער האט באקומען אן אנדערע עדות [eidos: testimony] פון א צווייטן. א פשוט’ע זאך, זאל יעדער איינער גיין אין פייער צוזאמען מיט זיין גאט, ווער ס’וועט ארויסקומען, ער וועט בלייבן. און אזוי וכך הוה [v’chach havah: and so it was], גייען אלע פעלקער, יעדער איינער גייט זיך אין פייער מיט זיין גאט, און די גאט ווערט פארברענט, ווערט ער אויך פארברענט. און די איד גייט אין פייער צוזאמען מיט זיין גאט, און זיי ווערן נישט פארברענט. פארוואס ווערן זיי נישט פארברענט? “כי נס נברא באש ואינו נאכל [ki nes nivra ba’eish v’eino ne’echal: for a miracle was created with fire and it is not consumed]”. גאט איז נישט אזוי.
דער אידישער גאט, צו זאגן “אידישער גאט” איז אויך א שטיקל שקר [sheker: falsehood]. ער איז דער אידישער גאט ווייל די אידן האבן געמאכט דעם א פתח [pesach: opening]. משה רבינו איז געקומען מיט אזא אויפרייס און געזאגט, מ’קען דינען דעם גאט, מ’מעג, ס’איז מותר [mutar: permitted] צו דינען דעם גאט, מ’דארף נישט וויסן גארנישט אנדערש. דאס האט ער געזאגט, דאס איז די גאנצע זאך. פאר דעם הייסט ער דער אידישער גאט, נישט ווייל ער איז מער אידישער גאט פון א צווייטער גאט. אבער דאס איז א חידוש. ביז דערווייל קומען די אידן און גלייבן אין דעם. ווייס איך נישט, אויב איינער צוויי אנדערע גוים וועלן גלייבן אין דעם, איז דאך אויך גוט. אבער דאס איז די ווארט.
און אז א איד ווערט נישט פארברענט, ער קען אים ליב האבן לעולם [le’olam: forever]. גאט האט ליב גאט, האט ליב א איד א איד. דאס איז דער גאנצער חידוש, דאס איז די גאנצע זאך פון יציאת מצרים. דאס מיינט אז יעצט איז א איד א בן חורין [ben chorin: a free person], יעצט איז ער נישט משועבד [meshubad: enslaved] צו גארנישט. א איד איז א בן חורין.
און מ’זאגט אלעמאל, הייס איך דאך אן עבד [eved: servant] צו גאט? ניין. ביי זיין גאט איז דאך נישט אזא סארט גאט וואס נעמט עבדים. ס’איז דא גאט’ן וואס דארפן עבדים, ס’איז דא א זאך עבדים, וואס נעמט עבדים. דער גאט ווערט נישט נתפעל [nispael: affected/impressed]. אבער די וועג וואס די מענטשן פארשטייען גאט, דער איינציגסטער וועג וואס מ’קומט אן צו גאט איז דאך עפעס א טשעין, עפעס א מהלך [mahalach: process], עפעס א מחיצה [mechitzah: partition]. דאס איז גלות [golus: exile].
וואס איז דער יציאת מצרים? וואס האט זיך אליין ארויסגענומען דער אייבערשטער, “והוצאתי אתכם [v’hotzeisi eschem: and I will take you out]”, “והוצאתי אתכם”. דער אייבערשטער האט זיך אליין ארויסגענומען פון מצרים. אז ער האט געזאגט אז מ’גייט נישט גיין, מ’דארף נישט קיין מחיצות, מ’דארף נישט קיין גארנישט, מ’דארף נישט קיין חילוק [chiluk: distinction] צו מ’דארף נוסח ספרד [nusach Sefard: Sephardic prayer rite], מ’דארף נישט קיין נוסח אשכנז [nusach Ashkenaz: Ashkenazic prayer rite], צו וואס דער שער הכולל איז נישט קיין חילוק. די אנדערע זאך, ס’איז אלעס נאנסענס. ס’איז נאר דא איין גאט, און נאר אים דארף מען דינען, און מ’דארף נישט קיין חילוק וועלכע וועג. אלע וועגן קומען אן צו דער זעלבער פלאץ. “כל קוראנו אליו [kol kor’anu eilav: all who call upon Him]”. פארשטייט זיך, מ’דארף פארשטיין וואס דאס שטייט. אבער דאס האבן די… דאס האט משה רבינו אויפגעטון ביי יציאת מצרים, דאס האט דער אייבערשטער אויפגעטון ביי יציאת מצרים, און ער האט טאקע ארויסגעהויבן מיט די אידן, “ויוציאו את כל צבאות ה’ [vayotzi’u es kol tziv’os Hashem: and all the hosts of God went out]”, ארויסגעהויבן מיט די אידן העכער.
זיי האבן געוויזן, דאס הייסט “ומורא גדול זו גילוי שכינה [umora gadol zu gilui Shechinah: and great fear, this is the revelation of the Divine Presence]”. זיי האבן געוויזן, געוויזן וויאזוי זיי קענען עס זען. איך ווייס נישט צו מ’קען עס זען. זיי האבן געוויזן אז ס’איז דא א גאט וואס איז למעלה מכל הגבלות [lema’alah mikol hagbalos: above all limitations] ווארלד. ס’איז דא, און מ’קען עס זען, מ’קען עס דינען, מ’קען.
אז א מענטש פארשטייט דאס, איז ער טאקע א בן חורין, אן אמת’דיגער בן חורין. הלכה למעשה [halachah lema’aseh: in practical terms], ער פילט זיך מער פרייהייט. אסאך מאל מיינט מען אז ווי מער פרום א מענטש איז, איז ער ווייניגער פריי. דער היפוך [heifech: opposite] פון פרום, דער עומק [omek: depth] פון פרום… פרום איז טאקע א געוויסע מצרים אויב איינער קוקט אן פרומקייט אזוי. אבער דער היפוך פון פריי איז נאך מער פריי. פריי איז נישט גענוג פריי. וואס מ’רופט פריי איז נישט גענוג פריי.
פארוואס זענען זיי נישט גענוג פריי? וואס זאל עס זיין די סטאק אין די וועלט? ער איז סטאק אין זיין תפיסת המחשבה [tafisas hamachshavah: conception of thought], זיין תפיסת עולם [tafisas olam: worldview]. די גאנצע וועלט איז געבויט אויף דעם. עס ארבעט אזוי, מ’דארף האבן געלט, און אזוי ווייטער. פארשידענע הלכות [halachos: laws], פארשידענע וואס איז חוק [chok: statute] פון די יאר, עס איז דא קיין וועג ארויס פון זיי. די חילוני’שע [chiloni’she: secular] חוקים, די חוקים פון די עולם [olam: world], ער איז דער מלך [melech: king], למשל [lemoshal: for example] פאליטיק, יא? עס איז דא א פרעזידענט, ער איז פרעזידענט! טוב לו לבדו [tov lo levado: good for him alone]! עס איז נישטא קיין וועג ארויס פון אים.
וואס קומט א איד אין אזא קשר פון די נכרי אומות העולם [nochri umos ha’olam: gentile nations of the world], חנינא שלא זאגן, יא יא, עולם הזה [olam hazeh: this world] ביסטו מלך און זייער גוט, מיר דארפן דיר פאלגן. אבער דו רעדסט פון געטליכקייט, אדווערטייזן דיין קשר מיט’ן אייבערשטן? דו מיט א הונט זענען די זעלבע. דאס איז א חירות צו זאגן, צו גלייבן, צו זאגן אז די קעניג, די מלך מלכי המלכים [Melech malchei hamelachim: King of kings of kings], די נכרי אומות העולם פירט די וועלט, די סופער-פאוער, זאגן פאר אים אז יא יא, דו ביסט גאנץ גוט אויף די וועלט, אויף וואס איז נוגע די וועלט, און וואס איז נוגע וועלט מיינט מען אויף די וועלט’ס אויך דערנאך קומען. יא, ווייל איך, מיין אמונה [emunah: faith], מיין קשר צו גאט, איז לגבי [legabei: in relation to] דעם וואס דו ביסטו מיט א הונט דאס זעלבע. דו ביסט א הונט, דו ביסט גארנישט. אה, אויך קום א הונט, א הונט דארף מען רעכענען. דו ביסט גארנישט.
פארוואס ביסטו גארנישט? ווייל איך האב קשר מיט א זאך וואס איז דפשט, א זאך וואס איז נארמאלע מכל מתגער עולם אזוי. ביסט אהער די וואס טערענט די זעלבע. דו ווייסט אז דער איז גען, נישט לאנדער ווי חנצה. בעל שם טוב וואכעט. אז דער בעל שם טוב [Baal Shem Tov: founder of Chassidism] וועט זאגן פאר א איד, וואס וויסן אז דו קענסט נישט דיר אין די אייבערשטע אין אזוי. וואס וויסן אז עס איז עד וקל בן שוון. ווייל גאט מאכט נישט קיין חילוק אין די חנצה מיט דער בעל שם טוב. ער מאכט נישט קיין חילוק גארנישט. אויב איינער מיינט אים, מיינט אים. מיינט אים. מיינט אים. נישט דא קיין שום חילוק. דאס הייסט חירות איבער איבער איבער זיין גרעסערע חירות פון דעם.
עס קען זיין גרעסערע פרייט. עס קען זיין איינער וואס איז מער כף שמי שיבט מלכות מכל שיבט של עולם ווי דעי, עס קען דאך נישט זיין, האט איך נישט וואס אנצוהעגן, יעדער איינע ווי פרייער זאלן זיין, צום סוף איז ער, דארף ער צאלן טעקסט, צום סוף איז ער נתן צו די מלכות, צו די פאקטן פון דער וועלט, אבער א איד, א איד וואס ווייסט וואס מיינט א איד, ער איז ביי גדרה [gedarah: definition] נישט דאס, אוודאי [vadai: certainly], הלכה למעשה פארקערט, הלכה למעשה האט נישט קיין פראבלעם, דאס וואס זאל צאלן טעקסט, וועט איך צאלן טעקסט, נישט קיין פראבלעם, טעקסט און עולם הזה, איז אלט גיי גוט, מ’דארף מחבר זיין [mechaber zayn: be friendly with] דער מלך, דרשו שלום העיר [dirshu shlom ha’ir: seek the peace of the city], און אזוי ווייטער.
אבער אין מיין שכל [sechel: intellect], אין מיין דעת [da’as: knowledge], וואס מאכט מיך א מענטש? וואס איז מיך מחיה [mechayeh: gives life to] אמת’דיג? אין וואס בין איך מתנחם [misnachem: consoled]? וואס איז מיר נישט שיין? וואס איז מיין בטחון [bitachon: trust]? “סורו אכסבי”? וואס איז דעת? דאס איז חירות עולם [cheirus olam: eternal freedom]. די חירות קען מען נישט קויפן. דאס איז א זאך וואס אין א געוויסן זין איז משה געווען דעת. אידן זענען אזא ווידערשפעניג פאלק און זיי לאזן זיך נישט. זיי האבן זיך קיינמאל נישט געלאזט צו פיל פון צו פיל מלכיות. און אלעמאל, ס’איז דא אין דעם חסרונות [chesronos: deficiencies], יעדע זאך האט חסרונות און מעלות [ma’alos: virtues], מען צאלט טעקס, אבער אונז זענען נישט אמת’דיג נכנע [nichnas: submitting] צו די מלוכה [malchus: kingdom] קיינעם נישט. נישט אמת’דיג.
אפילו שאול המלך [Shaul HaMelech: King Saul] איז נישט געווען גענוג גוט פאר שמואל הנביא [Shmuel HaNavi: Samuel the Prophet], יא? “שום תשים עליך מלך [som tasim alecha melech: you shall surely set a king over you]”. אפילו א מלך, א גרעסטער צדיק [tzaddik: righteous person] וואס מען קען טרעפן, אבער א מלך אויף אידן? דער אייבערשטער איז א מלך. “לא ימכרו ממכרת עבד [lo yimachru mimcheres eved: they shall not be sold as slaves are sold]” – ס’איז נישטא קיין שום זאך וואס מען קען פארקויפן א איד פאר, פארקויפן איינער וואס איז ארויס פון מצרים.
שוין, דאס איז עד כאן די היינטיגע שמועס וועגן חירות, וויאזוי חירות איז תלוי [talui: dependent] אין פשיטות אלוקות [pshitus Elokus: simplicity/unity of Godliness]. ווי מער מען איז מפשיט [mafshet: simplifies/strips down] גאט, ווערט מען מער א בן חורין. און די עבודה פון דעם, די פאקט איז אז מען קען, און די עבודה איז אז מען זאל גלייבן אז מען קען, און מען זאל מסכים זיין [maskim zayn: agree] אז מען קען. ווי מער מען האט א מפשיט’דיגע תפיסה [tafisah: conception] פון גאטליכקייט, און מען פאלגט נישט די אלע זאכן, ניטשע מיט די אלע זאכן, מען פארשטייט אז אלעס איז אנדערש, איז עד כאן, און מיט דעם גייט מען ארויס פון מצרים.
—
דער שיעור איז נישט קיין מסקנות אדער דברים מוחלטים, נאר א פראצעס פון לערנען – „עד פתח לו” – עפענען שאלות, נקודות און ענגלען צום טראכטן, מער ווי פארמאכן.
—
אין מצרים איז „כמעט כלה ונשתכח” דער עיקר פון אברהם אבינו – מ’האט פארגעסן דעם אמת’ן גאט און מ’איז אריינגעפאלן אין עבודה זרה (לויט דעם רמב”ם’ס הגדרה אין הלכות עבודה זרה). משה רבינו האט צוריק אויפגעוועקט די ריכטיגע אמונה/עבודה.
אבער: דאס איז נאך אלץ נישט קיין סיבה פאר יציאת מצרים אליין – עס איז א לערנען, נישט א געשעעניש.
דער רמב”ם’ס נוסח אין הגדה: „וכוונת המקום לעבודתו” – וואס מיינט „לעבודתו” לעומת „לו”? „קרבה לו” ביים רמב”ם (מורה נבוכים) מיינט וויסן (בדעת בלבד), בעת „עבודה” קען מיינען אויך א פראקטישע זאך – נישט דינען עבודה זרה, הלכה למעשה.
דער עיקר ביים רמב”ם: ידיעת מציאות השם (ערשטע 4 עיקרים), דערנאך דער 5טער עיקר (נאר גאט דינען) – וואס איז שוין כמעט א „חוק”, ווייל מ’איז טועה מאחר הבל ווערט מען א כופר.
דער רמב”ן לייגט צו: השגחה, רצון, בחירת השם בישראל. אבער אויך דא: דאס זענען זאכן וואס מ’האט געלערנט ביי יציאת מצרים, נישט וואס איז געשען – עס בלייבט א לערנען, נישט א סיפור פון א געשעעניש.
—
מלכות שמים מיינט ייחוד השם (ספר המצוות). עס געשעט גארנישט אין דער וועלט – נאר אין דעם מענטש’ס הכרה/שכל/פילינג. דער אייבערשטער בלייבט דער אייבערשטער צי מ’ווייסט דערפון צי נישט.
דארט געשעט טאקע עפעס: דער עם זאגט „יחי המלך” – דורכדעם ווערט ער א מלך. א דיבור וואס מאכט א חלות, א פערפארמאטיווער אקט. אן דעם וואלט ער נישט געווען קיין מלך.
דער שיעור קינדיגט אן אז ער וויל מער ווי דעם רמב”ם’ס וועג: אז קבלת מלכותו זאל טאקע עפעס טוישן – נישט נאר אין דעם מענטש’ס קאפ, נאר אין א געוויסע לעוועל פון השגחה, קירבה, הנהגה.
—
מקובלים (און אויך געוויסע פילאסאפן) טראכטן אז די מציאות שפיגלט אפ דעם מענטש’ס שכל – וואס א מענטש טראכט אין א געוויסע סדר, עקזיסטירט אין א געוויסע לעוועל. אויב איך ווייס נישט פון גאט, זאגט א מקובל נישט בלויז „דו ווייסט נישט” – נאר אז אין א געוויסע לעוועל איז גאט טאקע נסתר, הסתר פנים איז א ריעלע זאך.
א קליין קינד פארמאכט די אויגן און מיינט דער טאטע זעט אים נישט. די מקובלים זאגן: אין א געוויסע לעוועל איז דא אן אמת אין דעם קינדערישן טראכטן – ס’איז דא טאקע א הפסק, א פירוד, כאטש דער טאטע (= גאט) איז גרעסער דערפון.
ווען מ’זאגט „שמע ישראל ה’ אחד” – לויט מקובלים ווערט ה’ אחד אין דער וועלט, נישט בלויז אז מ’דערמאנט זיך. דאס מאכט עס לעבעדיגער, שטערקער, מער ערנסט – ווייל עס איז אינדעפענדענט פון דעם מענטש, נישט בלויז תלוי אויף זיין זכרון.
דער פראבלעם מיט’ן רמב”ם’ס וועג: אויב אלעס איז נאר אין מיין קאפ, און איך פארגעס – איז עס גארנישט. דער מקובלים’ס וועג גיט דעם א „אינדעפענדענט מציאות” – א יחוד וואס עקזיסטירט אין עולם האצילות, אפילו אין דעם מענטש’ס אייגענעם קאפ, און בלייבט באשטיין אויך ווען מ’פארגעסט.
פילאסאפיש קען מען טענה’ן אז דאס איז א טעות – אז מ’פראיעקטירט אויף דער וועלט וואס איז נאר אין קאפ. אבער עס ווערט געברענגט ווייל עס איז „מקרב על השכל, מקרב על הלב” – עס גיט א פאעטישע און היסטארישע קראפט. מענטשן נעמען מער ערנסט זאכן וואס זענען נישט „נאר אין זייער קאפ” – דאס איז א מענטשליכע שוואכקייט, אבער אויך א ריעליטעט.
—
לויט דעם רמב”ם איז ביי יציאת מצרים נישט געשען קיין מציאות’דיגע ענדערונג אין דער וועלט. די וועלט איז געבליבן די זעלבע וועלט. וואס האט זיך געטוישט? די מענטשן – דורך משה רבינו’ס נסים, תורה, און לימודים האבן זיי זיך אויסגעלערנט דעם ריכטיגן וועג.
לויט דעם רמב”ן (און מפורש אין זוהר) איז ביי יציאת מצרים טאקע עפעס געשען אין מציאות: „ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” – דער אייבערשטער האט די אידן ארויסגענומען פון רשות הסטרא אחרא, פון רשות שרו של מצרים, און אריינגעברענגט אין רשות ה’ – „חלק ה’ עמו.”
דער רמב”ן רעדט כמעט אלעמאל נענטער צו דעם לשון פון רמב”ם, אפילו ווען ער מיינט קבלה’דיגע זאכן. מ’דארף זיין חוקר צי ער מיינט עס ממש אזוי. דער רמב”ן ברענגט אויך ר’ אברהם בן הרמב”ם, וואס זאגט עס כמעט אפן. אבער אין זוהר שטייט עס אפן.
—
דאס איז דער הויפט-חידוש פון דעם חלק:
וואס זאגט דער רמב”ם? משה רבינו האט אויסגעלערנט אז מ’דארף נישט מכבד זיין די אמצעיים – כוכבים, מזלות, מלאכים, מדרגות. זיי זענען אמת’דיג גרויס, זיי האבן טאקע פיל מאכט, די וועלט פירט זיך טאקע דורך זיי – אבער מ’דארף דורכברעכן די מחיצה און זיך פארבינדן גלייך מיט גאט. דאס איז „כוונה המקום לעבודתו.”
וואס זאגט דער זוהר? נישט בלויז א לימוד, נאר דאס איז טאקע געשען – די אידן זענען ארויסגעגאנגען פון רשות אחרת אין רשות ה’.
אבער די פועל יוצא – די עבודה – איז ביי ביידע די זעלבע: א איד קען און דארף רעדן גלייך מיט גאט, אן אמצעיים.
– דער רמב”ם רעדט נאר פון עבודה – וואס דער מענטש דארף טון. ביי אים עקזיסטירט נישט א מציאות’דיגע ענדערונג.
– די קבלה זאגט: ס’איז אויך מציאות, א מעשה שהיה – קוק אין די עולמות העליונים, דארט טוט זיך עפעס.
– די חסידות נעמט די קבלה’דיגע מציאות און ברענגט עס צוריק צו עבודה – וואס געשעט אין עולמות העליונים דארף געשען ביי דיר. און דאס קומט אויס ממש די זעלבע זאך וואס דער רמב”ם זאגט.
> דאס איז א דבר המוסכם לויט אלע דריי וועגן – רמב”ם, מקובלים, חסידות.
—
„עבודה” אלס קאנצעפט איז שרעקעדיג – מ’דארף כסדר טון, כסדר טראכטן, כסדר געדענקען. אבער א מעשה פארציילן – דאס גיט חיזוק. „סיפור יציאת מצרים” איז דעריבער אזוי וויכטיג: מ’פארציילט א מעשה, נישט מ’גיט א מוסר-שמועס.
וואס איז די מעשה? אמאל איז געווען א וועלט וואו מ’האט געדארפט גיין דורך שרים, דורך פרעה, דורך שרו של מצרים, כדי צו באקומען שפע. דאס איז געווען שרעקליך שווער – דער זוהר אין פרשת בא גייט באריכות אז משה רבינו האט געדארפט פארשטיין די גאנצע קליפה פון מצרים, רעדן אין זייער שפראך, פארשטיין זייער דיפלאמאטיע און פאליטיק. „בא אל פרעה” – מ’דארף אריינגיין פונקטליך אין פרעה.
און דאן – „הוציאנו ה’ אלקינו משם” – דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען. יעצט קען א איד רעדן גלייך מיט גאט, אן אמצעיים.
—
משה רבינו אין ספר דברים (וואס חז”ל באהאנדלען אלס משה’ס אייגענער פירוש אויף די ערשטע פיר ספרים) פרובירט משכנע זיין די אידן זיי זאלן האלטן די מצוות און נישט דינען עבודה זרה.
זיין אַרגומענט: „כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו” – קיין אנדער פאלק האט נישט א גאט וואס איז אזוי נאנט. יעדער פאלק האט א גאט – מואב האט בעל, יוון האט זעוס, מצרים האט אמון – אבער דער אידישער גאט איז נאנט.
—
לכאורה איז דער אידישער גאט דוקא דער ווייטסטער – „אלהי השמים”, קיין דמות הגוף, קיין גוף, נישט איינער וואס מ’קען אים מסביר זיין. אפילו דער מקדש, אפילו מצוות – מ’דארף אלץ געדענקען אז דער שכר קומט נאר פון אין סוף’ס כח, נישט פון דער מצוה אליין.
דער יצר פון עבודה זרה איז דעריבער: עבודה זרה פילט זיך נאנט. א גאט מיט א גוף, א בילד, א מקום – דאס איז גרינגער. אסאך אידן פילן אז עס וואלט געווען בעסער מ’זאל האבן א גאט וואס מ’קען „אנקומען” צו אים.
אפשר איז דער אידישער גאט טאקע ווייטער פון דעם קריסטלעכן? א קריסט קען זען זיין גאט אויפ’ן צלם, ס’איז שיינע אימעדזשערי, א מענטש וואס מ’קען „רעלעיטן” צו – „א גאט איז א מענטש, א מענטש פארשטיי איך.” דאס איז דאך לכאורה נענטער, געשמאקער, צוגענגלעכער.
—
א חסיד’ישער איד טאנצט ווען זיין שטעטל ברענט. מ’מיינט ער איז משוגע געווארן. ער ענטפערט: מיין גוי’אישער שכן’ס געטשקע האט זיך פארברענט – זיין גאט איז פארברענט, ער האט נישט צו וועמען צו רעדן. מיין גאט איז נישט פארברענט – „אני ה’ לא שניתי” – דער זעלבער גאט האט פארברענט מיין הויז, אבער ער אליין איז אומפארענדערלעך.
דער עיקר פרינציפ: די ערשטע מעלה פון א נישט-מוחשי’דיגן גאט איז אז ער קען נישט צעשטערט ווערן. א מוגבל’דיגער ציור פון גאט מאכט דעם מענטש’ס גאט מוגבל.
—
דער אַרגומענט ווערט נאך ווייטער געשטופט: אפילו אויב דיין גאט איז דער גאט פון דער תורה – קען ער אויך זיין „מורא’דיג מוגבל.” ווען מ’זאגט אז מ’קען נאר אנקומען צו גאט דורך תפילין – איז תפילין א געוויסע „פסל ומסכה.”
דער פסוק: „ועשית לך פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך” – דאס איז א וואָרנונג נישט צו מאכן א פסל ותמונה פון די מצוות גופא וואס גאט האט געהייסן. דער אידישער גאט „גייט נישט א באָרד מיט פאות” – ווער עס רעדוצירט גאט צו אזא ציור, דאס איז אויך עבודה זרה.
אבער – א באלאנס: ס’איז אמת אז ס’איז דא א וועג צו גאט דורך מצוות, אבער גאט ווערט נישט „סטאק” אין דעם. מ’שניידט אפ א איד’ס באָרד און פאות – ער איז נישט געווארן ווייניגער איד, נישט ווייניגער קרוב צו גאט. „ה’ קרוב לכל קוראיו” – מיט באָרד, אן באָרד; מיט שבת, אן שבת; מיט בית המקדש, אן בית המקדש; מיט מצה, אן מצה. קיין אויסערלעכע זאך איז נישט דער מחלק.
—
די ערשטע און עיקר’דיגע מעלה פון אזא סארט גאט – א „גאט נפשי” (א גאט פון דער נשמה, נישט פון אויסערלעכע כלים) – איז אז ער מאכט א גוטן מענטש. מקובלים, פילאסאפן, חסידים – אלע קומען אן צו דעם פונקט.
—
מצרים איז געווען די פארגעשריטנסטע ציוויליזאציע – מיט ספעציפישע געטער פאר יעדע באדערפעניש (רפואה, וכו’), מיט כהנים, סגולות, סדרים, חכמות. אלעס איז געווען מורא’דיג מסודר – יעדער גאט האט געהאט זיין פלאץ, זיין מקדש, זיינע ריטואלן.
יציאת מצרים איז ווי ארויסגיין פון אמעריקע היינט – נישט נאר פון א שלעכטע מאכט, נאר פון דער מערסט פארגעשריטענער ציוויליזאציע – און גיין אין מדבר (ווי אפגאניסטאן אין די בערג). נישט בחנם האבן די אידן קאמפליינט אז אין מצרים איז געווען בעסער.
„ויוציאו גוי מקרב גוי” מיינט: מיר ווילן נישט די שיינע, מסודר’דיגע סיסטעם פון כהנים וואס ווייסן פונקטליך וועלכע גאט מ’דארף אויפוועקן פאר וועלכע רפואה. דער אייבערשטער זאגט נאך יציאת מצרים: „כי אני ה’ רופאך” – איך וועל זיין דיין דאקטאר. נישט דער מצרי’שער דאקטאר מיט זיינע סגולות – נאר גאט אליין, דירעקט.
—
די געדאנק פון יציאת מצרים איז „א חירות שאין לה קצבה” – א פרייהייט אן גרענעצן. עד היום הזה איז דאס נאך נישט דערגרייכט. דערפאר דארף מען טרינקען פיר כוסות וויין – אריינגיין אין עולם החירות.
דער עיקר חידוש: נישט אז מ’דארף (חוב), נאר אז מ’קען – דאס איז וואס איז געשען. ביז דעמאלט האט קיינער נישט געגלייבט אז מ’קען דירעקט צו גאט אן אלע מיטלען. מענטשן זענען נאך היינט זיכער אז מ’דארף לערנען גאנץ ש”ס, גיין סטעפס, סדר המדרגות, זיין א גרויסער בעל השגה – ערשט דאן קען מען רעדן צו גאט. משה רבינו’ס גאנצע מעסעדזש איז דאס פארקערטע.
—
א מאמר פון א „גרויסן איד, א בעל השגה”: די שווערסטע זאך פאר מענטשן צו גלייבן איז אז וואס מ’טוט איז גוט, און וויאזוי מ’טוט איז גוט – כל זמן „רחמנא ליבא בעי” (גאט וויל דאס הארץ). מ’דארף נישט:
– גיין צו דער „ריכטיגער” קבר
– מאכן א סגולה אויפ’ן ניינטן טאג פונעם ניינטן חודש
– שיקן געלט צום „ריכטיגן” מוסד
– גארנישט ספעציעלעס
דער יסוד: „בכל קראנו אליו” – סטרעיט, דירעקט, אן קיין מיטלער.
—
א העזה’דיגער חידוש: די דעה אז דער אידישער גאט איז נישט קיין איינע פון די שרים (הימלישע פירסטן/כוחות). דער באגריף אז גאט איז א „לבוש”, א „צורה פון געטליכקייט” וואס רעדט אידיש אדער לשון הקודש – ווערט אפגעוויזן. ניין:
– לא זכר ולא נקבה
– לא שחור ולא לבן, לא אדום ולא צהוב
– אין לו פנים, לא שינה, לא מנוחה, לא יגיעה, לא כעס, לא אהבה
– גארנישט – און גארנישט הייסט איבעראל
ער איז דער זעלבער אין מצרים ווי אין ארץ ישראל, אלעמאל דאס זעלבע.
—
קיינער איז נישט איינגעפאלן די השגה – נישט קיין מלאך, נישט קיין שר. משה רבינו האט דאס אויפגעטון. ער איז געקומען זאגן פאר די אידן אין מצרים:
– גאט איז דא אזוי ווי ער איז איבעראל
– ער דארף נישט גארנישט פון דיר
– דו דארפסט נישט מורא האבן פון די אלהי מצרים
– „כי אם ליראה את ה’ אלקיך וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו” – דאס איז די גאנצע זאך
בטחון איז א פשוט’ע זאך – נאר מ’טוט עס נישט ווייל ס’איז צו פשוט.
—
דער חיוב פון „בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”: מ’דארף פרובירן ארויסצוגיין פון מצרים – פרובירן צו גלייבן אז גאט איז „בכל קראנו אליו.” ס’איז נישט קיין חילוק אין וועלכע שטעטל מ’גייט, גארנישט. „אני ולא מלאך, אני ולא שרף.”
—
א מענטש האט באגרענעצונגען. דו גייסט צום דאקטאר – ס’איז א סדר. א צדיק איז „אביסל ברייטער” – ער קען פארנעמען מער סארטן מענטשן:
– מיט א 6XL קאפל – יא
– מיט א 4XL קאפל – אויך יא ביי א גרויסן צדיק
– אן א קאפל אינגאנצן – שוין שווערער
– אן א העמד אינגאנצן – פאלט קיינעם נישט איין
– א ליטוואק? – „וואו וואו!”
– א מזרחי’סט? – „ממש א צדיק!”
– א גוי? – אפשר
– א בורטשקע? א שטיקל האלץ? – נישט מעגליך
דער פונקט: אפילו דער גרעסטער צדיק, אפילו ספירות אין עולם האצילות, האבן באגרענעצונגען. נאר גאט אליין פארשטייט אלעס אן גרענעצן.
—
צום מלאך מיכאל דארף מען:
– זיין א גרויסער מקובל
– וויסן פונקטליך וועלכע שם צו זאגן
– מאכסט א טעות – „ווארפט ער דיך ארויס”
– זאגסט איין שם פאלש – רעדסטו שוין מיט’ן ס”מ אנשטאט מיט’ן מלאך מיכאל
דער אייבערשטער קערט נישט! דער מאמר חז”ל: איינער האט געזאגט „ואיבת” אנשטאט „ואהבת” (פארקערט פון ליבשאפט!) – דער אייבערשטער זאגט „ודגלו עלי אהבה” – איך לייען עס ווי אהבה, ווייל ער מיינט דאך גוט. נאר גאט קען דאס טון – קיינער אנדערש קען נישט.
—
א מלאך האט נישט קיין „גוף אין מצרים” – ער קען נישט פארשטיין דעם ענין. אפילו משה רבינו, אפילו דער אריז”ל – ווייל זיי זענען נישט גאט. „ס’איז נישטא קיין שום צדיק וואס פארשטייט גאט אזויווי גאט פארשטייט א ליידיגער.” ספירות אין עולם האצילות פארשטייען מער ווי מלאכים, מלאכים מער ווי צדיקים – אבער ס’איז נישט וואס גאט פארשטייט.
—
משה רבינו’ס מעסעדזש: אידן קענען זיך פונה זיין צו גאט כמו שהוא –
– נישט מיט די ריכטיגע שם
– נישט מיט די ריכטיגע מהלך
– נישט מיט די ריכטיגע לבוש
– נישט מיט די ריכטיגע מצוה
– גארנישט – „בכל קראנו אליו”
פילאזאפיש, קבלה’דיג – ס’איז נישט קלאר וויאזוי ס’איז מעגליך – אבער דאס האט משה רבינו געוואלט אונז אויסלערנען.
—
דאס איז טייטש חירות: דו ביסט משוחרר פון אלעס, דו דארפסט נישט קיין שום תנאים. „אונז גלייבן נישט דאס. אפילו די ברסלב’ער גלייבן עס נישט. און מ’האט אונז געגעבן צו גלייבן. מ’מעג.”
דער איינווענדונג: „נישט גענוג אז איך דארף קויפן מצות פאר $130 א פונט, איך דארף נאך האבן דביקות אויך?!” ענטפער:
ניין! ס’איז פארקערט. נישט מ’דארף מצות כדי צו האבן דביקות. מ’קען אזוי ווי ס’איז. ס’איז גרינג. „בכל קראנו אליו” – ס’איז ווי גרינג ס’קען נאר זיין, און נאך אסאך גרינגער.
„ס’איז מותר צו האבן דביקות” – מ’דארף נישט זאגן קיין דרשות אז מ’איז מחויב – ס’איז מותר. ס’איז מותר צו האבן אמונה אין אין סוף כמות שהוא.
—
דער גריכישער פילאזאף פלוטינוס (Plotinus) האט פארשטאנען אביסל דעם ענין – אז ס’איז דא „דער וואן” (The One), דער אחד למעלה מכל המדריגות, און א מענטש דארף שואף זיין צו אים. אבער זיין תלמיד (פורפיריוס) שרייבט אז פלוטינוס האט נאר פיר מאל אין זיין גאנצן לעבן זוכה געווען צו יענע דביקות.
דער קאנטראסט: ביי אידן, לויט משה רבינו’ס תורה – „לא תהיה משכלה ועקרה” – פון דא הייבן מיר אן! א איד הייבט אן פון דארט וואו פלוטינוס האט צוגעזען פיר מאל אין זיין לעבן. ביי יעדן איד איז עס בפנימיות שוין דא.
—
דער מעסעדזש צו אידן:
– מ’דארף נישט רעדן קיין שום מלאכים
– מ’דארף נישט וויסן קיין אות קבלה
– מ’דארף נישט וויסן קיין אות פילאסאפיע
– מ’דארף נישט וויסן קיין חסידות
„אפשר צו פארשטיין פון וואס מ’רעדט דארף מען לערנען די אלע זאכן, אבער בעצם צו ארבעטן דארף מען נישט וויסן גארנישט.”
—
דער פסוק (דברים ד): „כי תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים” – א שיינע בילד, מ’קוקט ארויף. אבער:
– פריער איז געזאגט געווארן אז מ’דארף נישט ארויפקוקן
– „בכל קראנו אליו” – מ’קען אראפקוקן, אין טיפן תהום, אין שאול תחתיות – ס’ארבעט פונקט אזוי
– „פן תשא עיניך השמימה” – מ’דארף נישט
ווען מ’קוקט ארויף און מ’זעט די גרויסקייט פון די הימלישע כוחות – „ונדחת והשתחוית להם ועבדתם” – מ’ווערט נדחה, מ’פילט זיך קליין, מ’פאלט אריין אין עבודה זרה.
דער תורה’ס ענטפער: „אשר חלק ה’ אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים” – יא, גאט האט געמאכט די שמש, ירח, צבא השמים פאר אלע פעלקער. אבער דיך האט מען ארויסגענומען פון מצרים!
—
„ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים” – כור הברזל מיינט א צינור פון פייער וואו מ’שמעלצט אייזן, וואו ס’איז נישטא קיין וועג ארויס. אבער מ’קען ארויסקומען – און נישט אנגיין די גאנצע קליפת הברזל.
ס’איז דא מלאכים, פייערדיגע שרים – מ’דארף נישט רעדן מיט זיי. עץ החיים איז דא אפילו אין קליפת הברזל. „חלק ה’ עמו” – א סטרעיט ליין, דירעקט.
—
1. דער וועג פון אברהם אבינו / משה רבינו – מען קען גיין דירעקט צו גאט, אן מיטלערס.
2. דער וועג פון מדריגות – עס איז אמאל געווען שבעים אומות מיט שבעים שרים, אבער נאך יציאת מצרים איז דאס נישט מער חל אויף א איד. „כי אתם המעט מכל העמים” – מען ווייסט אז מען קען.
3. די עבודה וואס קומט ארויס פון דעם – „שמע ישראל ה’ אחד” – דאס פאדערט „לבי אחד” (אן אחדות’דיגע הארץ), נישט א צעטיילטע.
די יכולת – מען קען. „כי מאת ה’ יצא הדבר.” דאס איז דער חידוש:
– מען קען רעדן צו גאט כמו שהוא – ער ווי ער איז, איך ווי איך בין.
– מען דארף גארנישט טוישן, גארנישט אנטון, גארנישט באזונדערס טון.
– דאס איז אן „אויפרייס” (דורכברוך), און דאס איז חירות.
—
געטשקעס האבן א גרויסע חסרון: זיי זענען קליין. ווי קלענער א מענטש’ס „געטשקע” (זיין באגרעניצטע פארשטעלונג פון גאט), אזוי קלענער ווערט זיין ציור פון גאט.
א חסיד’ישער ליובאוויטשער איד פרעגט א ליטוואק וועגן גדולת השם. דער ליטוואק ענטפערט: אויב דער אייבערשטער וויל אים „אויסמאכן” – זאל מען מאכן א פייער און פארברענען. דער פונקט: אויב דיין גאט קען פארברענט ווערן, איז ער נישט קיין גאט.
—
א מדרש תהלים (פרק ל’, „רגשו גוים”, „כי באש ה’ נשפט”):
– דוד המלך שטעלט פאר א סצענע: אלע פעלקער זאלן זיך צוזאמענקומען און פרובירן – יעדער זאל גיין אין פייער צוזאמען מיט זיין גאט. ווער עס קומט ארויס – דער בלייבט.
– רעזולטאט: ביי אלע אומות ווערט דער גאט פארברענט, ווערן זיי אויך פארברענט. אבער דער איד גייט אין פייער מיט זיין גאט, און ביידע ווערן נישט פארברענט – „כי נס נברא באש ואינו נאכל” (דער סנה וואס ברענט און ווערט נישט פארצערט).
דער „אידישער גאט” הייסט נישט אז גאט איז „מער אידיש” – נאר אז די אידן האבן געמאכט דעם פתח (דעם אפענונג). משה רבינו איז געקומען מיט דעם אויפרייס: מען קען דינען דעם גאט, מען מעג, עס איז מותר – אן קיין מיטלערס, אן קיין פאראויסבאדינגונגען.
און אז א איד ווערט נישט פארברענט – מיינט עס: גאט האט ליב א איד, א איד קען האבן א קשר מיט גאט לעולם. דאס איז דער חידוש פון יציאת מצרים.
—
נאך יציאת מצרים איז א איד א בן חורין – נישט משועבד צו גארנישט.
א איד הייסט דאך אן „עבד” צו גאט? ענטפער: דער אידישער גאט איז נישט אזא סארט גאט וואס נעמט עבדים. אנדערע געטער דארפן עבדים – דער אמת’ער גאט ווערט נישט נתפעל (באאיינפלוסט/באדארפט).
דער איינציגסטער וועג וואס מענטשן פארשטייען גאט איז דורך א טשעין (קייט), א מהלך (פראצעס), א מחיצה (באריער). דאס איז גלות.
„והוצאתי אתכם” – דער אייבערשטער אליין האט זיך ארויסגענומען פון מצרים. ער האט געזאגט: מען דארף נישט קיין מחיצות, נישט קיין נוסח ספרד, נישט קיין נוסח אשכנז, נישט קיין שער הכולל – אלעס איז נאנסענס לגבי דעם עיקר. עס איז נאר דא איין גאט, און אלע וועגן קומען אן צו דער זעלבער פלאץ – „כל קוראנו אליו.”
ביי יציאת מצרים האט מען געוויזן אז עס איז דא א גאט למעלה מכל הגבלות – און מען קען עס זען, מען קען עס דינען, מען קען.
—
אז א מענטש פארשטייט דאס, פילט ער זיך מער פרייהייט. מענטשן מיינען אז ווי מער פרום, אלץ ווייניגער פריי. אבער:
– פרומקייט קען זיין א „מצרים” אויב מען קוקט עס אן פארקערט.
– אבער: דער „היפוך פון פריי” (וואס מענטשן רופן „פריי” – חילוני’שע פרייהייט) איז אויך נישט גענוג פריי. פארוואס? ווייל דער „פרייער” מענטש איז סטאק (שטעקט) אין זיין תפיסת עולם – ער דארף געלט, ער איז אונטערטעניג צו חוקים פון דער וועלט, צו פאליטיק, צו א פרעזידענט, צו פאקטן פון דער וועלט.
א איד וואס ווייסט וואס „איד” מיינט, איז ביי גדרה נישט אונטערטעניג צו דעם אלעם:
– הלכה למעשה – יא, מען צאלט טעקסעס, מען איז מכבד די מלכות, „דרשו שלום העיר” – קיין פראבלעם.
– אבער אין מיין שכל, אין מיין דעת – וואס מאכט מיך א מענטש? וואס איז מיך מחיה? וואס איז מיין בטחון? – דאס איז חירות עולם. די חירות קען מען נישט קויפן.
א איד זאגט צום נכרי’שן מלך: יא, דו ביסט מלך אויף עולם הזה, מיר פאלגן דיר. אבער וואס שייך צו געטליכקייט, צו קשר מיט’ן אייבערשטן – דו מיט א הונט זענען דאס זעלבע. ווייל מיין קשר איז מיט א זאך וואס איז למעלה מכל מתגער עולם.
גאט מאכט נישט קיין חילוק – נישט צווישן חנצה (א פשוט’ער מענטש) און דער בעל שם טוב. אויב איינער מיינט אים – מיינט אים. נישטא קיין שום חילוק. דאס איז חירות איבער חירות.
—
אידן זענען אלעמאל געווען א ווידערשפעניג פאלק – זיי לאזן זיך נישט. זיי זענען נישט אמת’דיג נכנע צו קיין מלוכה. אפילו שאול המלך איז נישט געווען גענוג גוט פאר שמואל הנביא. „שום תשים עליך מלך” – אפילו א מלך אויף אידן איז א פראבלעם, ווייל דער אייבערשטער איז דער מלך. „לא ימכרו ממכרת עבד” – מען קען נישט פארקויפן א איד וואס איז ארויס פון מצרים.
—
> חירות איז תלוי אין פשיטות אלוקות.
– ווי מער מען איז מפשיט גאט (ווי מער מען האט א פשוט’ע, אומבאגרעניצטע תפיסה פון גאטליכקייט) – אלץ מער ווערט מען א בן חורין.
– די עבודה: מען זאל גלייבן אז מען קען, און מען זאל מסכים זיין אז מען קען.
– מען זאל נישט פאלגן אלע פילאסאפישע באגרעניצונגען – מען זאל פארשטיין אז אלעס איז אנדערש.
און מיט דעם גייט מען ארויס פון מצרים.
—
“`
רמב”ם: יציאת מצרים = לימוד (ידיעה בלבד, נישט קיין מציאות’דיגע ענדערונג)
↓
רמב”ן/זוהר: יציאת מצרים = מעשה שהיה (ארויס פון רשות הסטרא אחרא)
↓
[דיגרעסיע: מקובלים – מציאות שפיגלט אפ שכל, גיט אינדעפענדענטע ממשות]
↓
חידוש: אין עבודה זענען אלע מסכים – דירעקטער צוגאנג צו גאט אן מיטלערס
↓
משה רבינו’ס טענה: „כי מי גוי גדול” – אונזער גאט איז דער נאנטסטער
↓
פאראדאקס: לכאורה איז ער דער ווייטסטער (קיין גוף, קיין בילד)
↓
ענטפער 1: מוחשי’דיגער גאט קען צעשטערט ווערן
↓
ענטפער 2 (ראדיקאל): אפילו תורה-כלים קענען ווערן עבודה זרה
↓
„פסל תמונת כל אשר צוך ה'” = נישט מאכן פסל פון מצוות אליין
↓
גאט ווערט נישט „סטאק” אין קיין אויסערלעכע פארם
↓
עיקר מעלה = „גאט נפשי” מאכט א גוטן מענטש
↓
יציאת מצרים = באפרייאונג פון מסודר’דיגע עבודה זרה (מצרים = סופער-פאוער)
↓
„אני ה’ רופאך” = דירעקטער צוגאנג צו ג
“`
„אני ה’ רופאך” = דירעקטער צוגאנג צו גאט אן מיטלער
↓
חירות שאין לה קצבה: מ’קען – נישט נאר מ’דארף
↓
דער אידישער גאט איז נישט קיין „שר” – גארנישט, און גארנישט הייסט איבעראל
↓
משה רבינו’ס ייחודיגע אויפטו: קיינער איז נישט איינגעפאלן די השגה פריער
↓
קיין באשעפעניש (מלאך, ספירה, צדיק) קען נישט נאכמאכן גאט’ס אומבאגרעניצטקייט
↓
מלאך מיכאל דארף פונקטליכע שמות – גאט נעמט אן אפילו „ואיבת” אנשטאט „ואהבת”
↓
[דיגרעסיע: פלוטינוס – 4 מאל אין לעבן; א איד הייבט אן פון דארט]
↓
מ’דארף נישט וויסן גארנישט – נאר גלייבן און טון
↓
„פן תשא עיניך השמימה” – ארויפקוקן פירט צו נדחה ווערן
↓
„ואתכם לקח ה’ מכור הברזל” – ארויס פון אומעגליכע לאגע, דירעקט
↓
דביקות איז נישט א חיוב – ס’איז א דערלויבעניש, ס’איז מותר
↓
מדרש תהלים: פייער-פרוב – אלע געטער פארברענען, דער אידישער גאט נישט
↓
חירות = נישט משועבד צו גארנישט, אפילו נישט צו „פרומקייט”
↓
אבער אויך „פרייע” חילוני’שע פרייהייט איז נישט גענוג פריי
↓
אידישע חירות = אין שכל, אין דעת – למעלה מכל מתגער עולם
↓
בעל שם טוב: גאט מאכט נישט קיין חילוק – חנצה = בעש”ט
↓
אידן = ווידערשפעניג פאלק, נישט נכנע צו קיין מלוכה
↓
הויפט-מסקנא: חירות איז תלוי אין פשיטות אלוקות
↓
ווי מער מ’איז מפשיט גאט = אלץ מער בן חורין
↓
מ’זאל גלייבן אז מ’קען, מסכים זיין אז מ’קען
↓
און מיט דעם גייט מען ארויס פון מצרים.
“`
מגיד שיעור:
רבותי, מיר זענען ממשיך דא צו רעדן וועגן יציאת מצרים [yetzias mitzrayim: the Exodus from Egypt]. דער שיעור איז, מען דארף געדענקען, עס איז נישט קיין דברים מסכנים [devarim mesukanim: definitive statements], נישט קיין מסקנות [maskanot: conclusions], נישט קיין דברים מוחלטים [devarim muchlotim: absolute statements]. מער ווייניגער, איך לערן דא. על הסדר [al haseder: in order] פרוביר איך מחדש צו זיין [mechadesh: to innovate], פרוביר איך קלאר צו מאכן נייע זאכן, אבער עס איז דא זייער אסאך זאכן וואס מען דארף נאך שטארק מעיין זיין [me’ayen: to examine carefully], עס איז נאך דא אסאך מקום [makom: room]. איך פרוביר אביסל מער צו עפענען, “עד פתח לו” [ad pesach lo: until he opens for him], אביסל מער צו עפענען ווי פארמאכן, עפענען שאלות, עפענען נושאים [nusaim: topics], נקודות [nekudot: points], ענגלס וואס מען קען טראכטן.
זאלן מיר אביסל חזר’ן [chazern: review] וואס מיר האבן אויפגעטון ביז יעצט, און אריינגיין פאר א דריטע וועג היינט, אדער אנרירן און עפענען א דריטע וועג, און ווייזן וויאזוי עס איז קאנעקטעד מיט נאך א גאנצע סוגיא [sugya: topic], אדער נאך איין גאנצע פרעימינג וויאזוי מען קען פרעימען די סוגיא פון יציאת מצרים.
אונז האבן מיר געלערנט נעכטן און איינער נעכטן, די לעצטע צוויי שיעורים, איז דא דער וועג פון דער רמב”ם [Rambam: Maimonides], וואס איז דער עיקר [ikar: main point] עומד אויף דער ענין [inyan: matter], קען מען זאגן, ווי זענען די יארן מפרש [mefaresh: explaining] געווען דער רמב”ם אויף דער ענין פון כמעט כלה ונשתכח העיקר של אברהם אבינו [kimat kala venishkach ha’ikar shel Avraham Avinu: the essence of Abraham our father was almost lost and forgotten], פון דער עיקר פון נישט דין עבודה זרה [avodah zarah: idolatry] אין מצרים, און וואס מען דארף פארשטייט זיך פארשטיין די מושג [musag: concept] פון עבודה זרה לויט ווי דער רמב”ם איז מסביר [masbir: explaining] אין אנהייב הלכות עבודה זרה [Hilchot Avodah Zarah: Laws of Idolatry]. און משה [Moshe: Moses] איז געקומען און ער האט צוריק אויפגעוועקט די ריכטיגע אמונה [emunah: faith], מען קען עס רופן די ריכטיגע עבודה [avodah: service]. דאס האט נאך אלץ נישט געטראפן קיין ריכטיגע סיבה [sibah: reason].
און מיר האבן גערעדט דארט, דער רמב”ם אין דער “מתחיל בגנות ומסיים בשבח” [matchil bigenut umesayem beshevach: beginning with disgrace and ending with praise] האט גערעדט די לשון [lashon: language] “וכוונת המקום לא” [vechavanat hamakom lo: and the intention of the Omnipresent to Him], און די נוסח ההגדה [nusach haHagadah: text of the Haggadah] טאקע וואס ער אליינס ברענגט, אפילו ער שטייט “וכוונת המקום לעבודתו” [la’avodato: to His service], מיר דארפן וויסן וואס איז דאך די כוונה לעבודתו [kavanah la’avodato: intention to His service], און וואס איז די כוונה לו [kavanah lo: intention to Him]. איך קען טראכטן א השערות [hasa’arot: speculations], אבער איך ווייס נישט קיין קלארע פשט [peshat: plain meaning] וואס איז דער פשט פון דעם.
ס’זעט אויס בכוונה [bechavana: intentionally], לכאורה [lichora: apparently] די נוסח פון די הגדה איז “לעבודתו”. ס’זעט אויס אז ס’איז דא “קרבה לו” [kirvah lo: closeness to Him], וואס דער רמב”ם זאגט אסאך מאל אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], “קרבת השם לחיינו, וכל השמות הגדולים השלולים, קרבת העילה” [kirvat Hashem lechayeinu, vechol hashemot hagedolim hashelulim, kirvat ha’ilah: closeness to God in our lives, and all the great negative attributes, closeness to the Cause]. קרבה מיינט וויסן, קרבה מיינט נאר בדעת [beda’at: in knowledge]. עבודה איז שוין אפשר… עבודה מיינט אויך צו וויסן, אבער עבודה קען זיין ס’איז נאך א זאך, דאס איז טאקע הלכה למעשה [halacha lema’aseh: practical law], מ’דארף דינען נאר דעם אייבערשטן, נישט דינען עבודה זרה, אבער דאס איז שוין אן עקסטערע זאך.
דער עיקר איז די ידיעת האמונה [yedi’at ha’emunah: knowledge of faith], די ערשטע פיר עיקרים [ikarim: principles], וואס דאס איז ידיעת מציאות השם [yedi’at metzi’ut Hashem: knowledge of God’s existence] ריכטיג. נאכדעם די פינפטע עיקר, וואס זאגט אז מ’זאל נישט דינען נאר גאט, דאס איז שוין א געוויסע, מ’קען עס רופן אפשר א חוק [chok: decree], אזוי ווי מ’האט געזאגט, אויב מ’וועט דינען עפעס אנדערש, און דינען מיין איך צו זאגן מאכן אן עסק און מאכן א פיקטשער און מ’וועט רעדן וועגן דעם צופיל, איז עס גורם [gorem: causes] אז מ’זאל פארגעסן, אזוי ווי מ’זאגט, מ’איז טועה [to’eh: errs] מאחר הבל [me’achar hevel: after vanity] ווערט מען א כופר [kofer: heretic]. אבער קען זיין אז דאס איז דער מרומז [merumaz: hinted] אין די קרבני לאו [kirvah lo], לאו דווקא [lo davka: not necessarily], אבער דאס איז… קען זיין.
נאכדעם האבן מיר גערעדט נעכטן א וויכטיגע זאך, אז לויט דעם, און אויך לויט דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides], וואס דער רמב”ן האט געזאגט לאו דווקא נאר מציאות השם [metzi’ut Hashem: God’s existence], נאר אויך די ענין פון השגחה [hashgachah: divine providence], די ענין פון רצון [ratzon: will], די ענין פון בחירת השם בישראל [bechirat Hashem beYisrael: God’s choosing of Israel], יא?
דאס איז נאך אלץ, ביי די אלע וועגן, זענען זאכן וואס איז נישט געשען ביי יציאת מצרים, דאס איז נישט קיין סיפור יציאת מצרים, דאס איז דעמאלטס האט מען זיך געכאפט און מ’האט געלערנט. יא, דער חילוק [chiluk: distinction] פון לערנען און געשעעניש, האבן מיר גערעדט אמאל באריכות [be’arichut: at length], און מיר האבן נישט דערמאנט נעכטן, ווייל מיר האבן נישט גערעדט וועגן ברכות [Berachot: tractate Berachot].
איז דא א גרויסער חילוק, וויאזוי מ’איז מפרש למשל [lemoshal: for example] די משנה [Mishnah], קבלת עול מלכות שמים [kabalat ol malchut shamayim: accepting the yoke of the kingdom of heaven].
דער רמב”ם טייטשט אלעמאל זייער קלאר אין ספר המצוות [Sefer HaMitzvot: Book of Commandments] אז מלכות שמים [malchut shamayim: kingdom of heaven] מיינט ייחוד השם [yichud Hashem: unity of God], אזוי איז מדויק [meduyak: precise] אויך אין די גמרא [Gemara: Talmud]. אין אנדערע ווערטער, קבלת עול מלכות שמים מיינט זיך דערמאנען, צו וויסן, קען מען זאגן רופן זיך צו דערמאנען אז ס’איז דא א גאט, אז ס’איז דא א גאט וואס האט געמאכט אדער וואס איז אחראי [achrai: responsible], וואס האט געמאכט אז ס’זאל זיין די וועלט, און אזוי ווייטער.
און ס’איז נישט דא קיין… ס’געשעט נישט גארנישט, יא? אויב ס’געשעט עפעס, איז עס בדעת האדם [beda’at ha’adam: in the person’s knowledge], נישט אין דער וועלט, נישט אינדרויסן פון דער וועלט, נישט צווישן דער אייבערשטער און דער מענטש געשעט נישט גארנישט. ווען מ’זאגט אז ס’געשעט עפעס איז עס קבלת עול מלכות שמים, און ס’איז זייער אנדערש ווי למשל קבלת מלך בשר ודם [kabalat melech basar vadam: accepting a king of flesh and blood].
קבלת עול מלכות בשר ודם, דער טייטש, לפחות [lifchot: at least] אין א געוויסע זין, ס’קען זיין דער מלך האט א פאוער פאר זיך, אבער לפחות אין א געוויסע זין איז דער עם איז מקבל [mekabel: accepts] דעם מלך, אזוי ווי דער לשון פון חז”ל [Chazal: our Sages of blessed memory] וואס מ’ברענגט אלעמאל פון “אנוכי ה’ אלקיך” [Anochi Hashem Elokecha: I am the Lord your God], “קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי” [kiblu malchuti ve’achar kach kiblu gezeirotai: accept My kingship and then accept My decrees].
דאס הייסט, זיי דארפן מקבל זיין, ווייל זיי זאגן “יחי המלך” [yechi hamelech: long live the king], זיי זאגן “אתה המלך” [atah hamelech: you are the king]. מיט דעם ווערט ער טאקע דער מלך, ער ווערט טאקע זייער מלך דורכ’ן זייער זאגן. ס’געשעט עפעס, ס’מאכט א חלות [chalut: legal effect]. מ’קען עס רופן א דיבור [dibur: speech] וואס מאכט א חלות, א דיבור וואס פועל’ט [po’el: effects] עפעס. דער דיבור פון מלך בשר ודם וואס מ’זאגט “מיר זענען מקבל מלכותו”, דעמאלט מיט דעם ווערט ער א מלך. ווען נישט דאן וואלט ער נישט געווען קיין מלך.
משא”כ [masha kach: but in contrast] ביי קבלת עול מלכות שמים, ווי דער רמב”ם פארשטייט, געשעט נישט גארנישט. דער אייבערשטער בלייבט דער אייבערשטער צי מ’ווייסט יא דערפון צי מ’ווייסט נישט דערפון. נאר וואס דען? אז דו זאלסט וויסן. דאס רופן מיר קבלת עול מלכות שמים, אז אין דיין הכרה [hakara: recognition], אין דיין קאפ, אין דיין שכל [sechel: intellect], אין דיין פילינג ווערט עס אזוי. מער אלס די פשט. און מ’דארף טאקע, ס’איז זייער שווער, ס’איז נישט קיין פשוט’ע זאך.
די אמת איז, אלעס וואס מיר רעדן אין קבלה [Kabbalah: Jewish mysticism], למשל, זייער שטארק, מ’מוטשעט זיך זייער שטארק מגדיר צו זיין [megader: to define] און ארויסברענגען וואס ס’מיינט. זיי רופן דאס “עבודה צורך גבוה” [avodah tzorech gavo’ah: service for the need of the Most High], “כביכול המקום לעבודתו” [kiveyachol hamakom la’avodato: as it were, the Omnipresent for His service], אז דער אייבערשטער כביכול [kiveyachol: as it were] האט עפעס פון דעם וואס מיר דינען דעם אייבערשטן. ס’איז א זייער שווערע זאך צו זאגן פילאסאפיש, ווען מ’פארשטייט וואס מיינט גאט.
און צום סוף קען מען זאגן פשוט אז ס’איז דא א געוויסע זאך וואס ער ווערט טאקע מלך דורכדעם. אוודאי, אויב מ’זאגט צוריק אז ס’איז אין דעם מענטש’נס קאפ, און ביי בני אדם [benei adam: human beings] ווערט ער ניכר [nikar: recognized], ער ווערט נודע [noda: known], ער ווערט באקאנט צווישן מענטשן, אזוי ווי ס’שטייט די אלע לשונות פון פסוקים [pesukim: verses], “ונודעתי” [venoda’ti: and I will be made known] און אזוי ווייטער, ס’איז נאך אלץ געשעענישן צווישן מענטשן.
אונז ווילן מער. מיר קענען אזוי קיינמאל נישט זיין ממש בתכלית [mamash betachlit: truly completely], אבער מיר ווילן מער מדגיש [madgish: to emphasize] זיין די פשוט’ע פשט אז “קבלו” – ס’איז אזוי ווי די גמרא לייגט עס אראפ, כאילו [ke’ilu: as if]. און טאקע, איך פארשטיי אז ס’וועט נישט אנרירן דעם אייבערשטן אליין, ס’וועט נישט אנרירן דעם אייבערשטנ’ס הנהגה [hanhagah: conduct], דעם אייבערשטנ’ס וועג וויאזוי ער איז זיך מתגלה [mitgaleh: revealing], דעם אייבערשטנ’ס וועג וויאזוי די וועלט.
אבער ס’וועט עס אנרירן, און מ’וועט זאגן אז פארדעם וואס מ’איז מקבל מלכותו איז ער טאקע נישט א מלך, און נאכדעם איז ער יא דער מלך. אין אנדערע ווערטער, איז דא א געוויסע לעוועל פון השגחה און א געוויסע לעוועל פון קירבה [kirvah: closeness] וואס ס’טאקע טוישט זיך נאכדעם וואס מ’איז מקבל מלכותו. אזוי ווי די מקובלים [mekubalim: Kabbalists] זאגן אז ס’ווערט א ייחוד [yichud: unification] אין עולם האצילות [olam ha’atzilut: world of emanation], און נאכדעם געשעט עפעס מער. ס’געשעט טאקע עפעס מער. פאקוס אין א געוויסע עולם [olam: world], אין א געוויסע לעוועל, געשעט אמת’דיג עפעס מער אין די וועלט ווען מ’איז מקבל מלכותו. און זיי קענען זען אזוי.
דער אמת איז אזוי טראכטן מקובלים אויף אלע זאכן, און דאס איז זייער… די שיעורים וויל איך זאגן אביסל מער פשוט און ווייניגער פילאסאפיש, אבער דאס האט צו טון זייער שטארק מיט’ן וועג וויאזוי זיי פארשטייען די וועלט אויף אן אופן הכי כללי [ofen hachi kelali: most general manner].
זיי טראכטן א גאנצע צייט אז די מציאות [metzi’ut: reality], די “ריעליטי”, שפיגלט אפ דעם מענטש’ס שכל. דאס איז א יסוד [yesod: foundation] פון וויאזוי מקובלים טראכטן, און נישט נאר מקובלים. ס’איז דא פילאסאפן וואס טראכטן אזוי. ס’איז דא סיבות [sibot: reasons] אפשר צו טראכטן אזוי. מ’קען טענה’ן אז ס’איז א טעות, א מענטש מיינט אז די וועלט שפיגלט אים אפ, אבער ס’מוז נישט זיין, ס’קען זיין אז ס’איז נאר ווי דיין קאפ שטעלט זיך פאר. דאס איז א גוטע חקירה [chakira: investigation].
אבער די מקובלים כמעט אלעמאל, “עט ליעסט” [at least] טראכטן זיי אז דאס וואס א מענטש טראכט אין א געוויסע סדר [seder: order], דאס עקזיסטירט. ס’איז דאך דא אין א געוויסע זין, אין א געוויסע “לעוועל”, אפשר נישט באופן הכי מוחלט [be’ofen hachi muchlet: in the most absolute manner], אבער אין א געוויסע “לעוועל” איז עס עכט.
אן אנדערע ווערטל: אויב איך ווייס נישט פון גאט, וועט א מקובל נישט זאגן נאר אז דו ווייסט נישט פון גאט. ס’איז זייער “אבדזשעקטיוו” אזוי, ווי זיי רופן עס אלעמאל. נאר זיי וועלן זאגן, ס’איז דא עפעס א “לעוועל” וואו גאט איז נסתר [nistar: hidden], ער איז טאקע באהאלטן, ס’איז דא א הסתר פנים [hester panim: hiding of the face]. ס’הייסט הסתר פנים.
אז איך גיי ארויף, יא, איך ווייס נישט, ווען א קליין אינגעלע כאפט נאך נישט ווי די וועלט ארבעט, און זיי מאכן אזוי… מ’שפילט “הייד ענד סיק”, כמעט יעדע אינגל מאכט די טעות, יעדע קליין קינד, און ער באהאלט זיך און ער מאכט אזוי, “אהא, יעצט זעסטו מיר נישט”. און מ’דארף ווארטן אפאר יאר ביז ער… איך ווייס נישט וועלכע עלטער פונקטליך, ס’איז דא מסתמא [mistama: presumably] פסיכאלאגן וואס האבן דאס גוט געפארשט, ביז ער כאפט אז ניין, אז דו מאכסט אזוי מיינט אז דו קענסט נישט זען דעם טאטן, אבער דער טאטע קען דיך נאך אלץ זען, יא.
איז דאס איז אין א געוויסע זין, און זאגן די מקובלים אז ס’איז דא א געוויסע אמת אין די קינדערישע וועג פון טראכטן. אפילו ס’איז אין א געוויסע “לעוועל”, דארף אן אמת’דיגער מעיין זיין צו זיך איינהאלטן בכלל [bichlal: at all] צו זאגן באופן מוחלט. אבער אין א געוויסע “לעוועל”, יא, אז איך זע נישט, איז פשט אז ס’איז דא עפעס א הסתר פנים אויף די וועלט. אין א געוויסע זין איז דאס אמת.
ס’איז דאך דא טאקע די הענט וואס גייט צווישן אים און דעם טאטן. פאר דעם טאטן איז די זאך גרעסער פון דעם, דער טאטע איז דאך נישט קיין קליינע מורא’דיגע האנט וואס דער טאטע האט געשטעלט דארט. דער טאטע איז דאך גרעסער, ער שטייט העכער דעם. אבער אין א געוויסע “לעוועל” געשעט דארט טאקע עפעס א הפסק [hefsek: interruption], עפעס א פירוד [perud: separation] געשעט אמת’דיג.
איז די שפראך פון די מקובלים… איך זאג עס דא ווייל ס’איז מקרב על השכל [mekarev al hasechel: brings close to the intellect], ס’איז מקרב על הלב [mekarev al halev: brings close to the heart] די וועג פון טראכטן. ווייל אסאך מאל די איינציגסטע וועג וואס מענטשן רעדן די שפראך – מען עפנט חסיד’ישע ספרים, קבלת ספרים, ווען מען זאגט ס’מקרף א מנה פשוטה – אזוי איז עס, און ווער ס’וויל טראכטן, ווער ס’וואלט פארשטיין, האט נישט קיין עצה [eitzah: advice] נאר צו טראכטן אין די רעשאנעל וועג, אין די רמב”ם וועג, און אזוי ווייטער.
אבער עס איז דא א מבנה [mivneh: structure] און דעם, איז דא א פאוער, איז דא א… עליסט א פויעטיק פאוער, עליסט א היטאריקל פאוער, ס’גיט א מער משמעות [mashma’ut: significance], א מער געשמאק ווייל מ’רעטן די שפראך, און איך וועל קען מאכן אזוי עס פליגט גאג א גאג, און זאגן אז די מענטשליכע סייכל איז געפויעט, אז ער נעמט מער ערנסט זאכן, וואס מען זאגט אז עס זענען נישט נאר זיין סייכל, לאז ארבעטן מענטשן, מענטשן זענען… ס’איז א געוויסע שוואכקייט וואס מענטשן דא האבן, איך זאג דיך א גאנצע צייט אז דו ווייסט נישט, ס’איז דיין קאפ, מיינט ער, אקעי, איז אלץ אין מיין קאפ, דיין קאפ איז דאך אויך א וויכטיגע זאך, און אונז האבן א נעטועה [neti’ah: tendency] נישט צו נעמען גענוג ערנסט וואס גייט פאר אין אונזער קאפ.
און אונז האבן איך האבן גערעדט אין די שיעורים וועגן קדושת הזמן [kedushat hazman: sanctity of time], עס האט א געוויסער פאוער אווער דיר, ס’איז נישט פשט א געדאנק וואס א מענטש גלייבט אין דעם, ס’ווערט גרעסער פון אים, ס’ווערט גרעסער א מענטשליכע שבחה [shevach: praise] יעדע מינוט וואס ער זאל טראכטן, דאס האט ער געטראכט נעכטן, און דאס וואס עס איז שוין געווארן ביים א גאנצע פארום, און עס האט באקומען א עפעס א צועה [tzu’ah: form] די מחשבה [machshavah: thought] די מהלך [mahalach: approach] נאכטעם האט ער זיין א אינדיפענדענט מציאות אין א געוויסע זין, און עס איז צוריק צו ווערן זאגן די אנדערע ווערט, אויב מען זאגט עס איז דא כיוודות [kivunim: directions] אויף מלכות שמים, למשל וואס ער מאכט טאקע א מלכות שמים, אזוי א מקובל יעצט זאגן, ווען דער זאגט שמי ישראל [Shema Yisrael: Hear O Israel] דארפסט איך פארשטעלן, נישט נאר אזוי ווי רבי ישראל סינדאנטער האט געזאגט, פארקערט סיי רבי ישראל סינדאנטע, יא נישט נאר אז וואס מקובל אויף א זיין איך, אויף מאנער מחאי אברים אויף מאן מחשבה די ומעשה גיי איך זיך פירן, ווי ס’דארף זיך פירן א מענטש מיט מלכות שמים, נאר וואס מקבל אז ס’איז עולם, וואס הייסט תשכינה [Shechinah: Divine Presence], עס הייסט די מלכות שמים, ווען די מלכות שמים אליינס איז צובראכן, וויבאלד מיינער קענט נישט איר.
פאר דעם איז עס טאקע צובראכן, פארשטייט זיך דאס זאגן תלת די חלה מיטי פלים, און יעצט איך אנערקענען איך, יעצט עס זאגט שמי ישראל השם אחד [Hashem echad: God is one], קענעקט דיך די השם אחד, קענעקט דיך די וו, אין די איד, אין די איד, און אזוי ווייטער. און ס’ווערט אין די וועלט השם אחד.
דעי וועג פון טראכטן, פארקערט פון אז ר’ יסתם לאנדערסט, דער מערס ווארט זאגט, מאכט אז א מענטש זאל מער עהרנסט נעמענט. ס’פועלט [po’el: effects] אויך אויף דעם מענטש צום סוף. עס קענען זיך גאנצט צום סוף קומט עס צוריק צום מענטש, עס פילט אויך אויף א מענטש, עס מאכט עס… יעדע איינער עס פארשטייט אז עס איז נאך מער לעבעדיג. וויאזוי סאונדט מער לעבעדיג די מעשה? אז איך זאג אז ווען מ’זאגט “ה’ אחד” ווערט ה’ אחד, אדער דארף איך זאגן אז ס’איז אלעמאל געווען, יעצט דערמאנסטו זיך?
אוודאי, פאר רוב מענטשן, על כל פנים [al kol panim: in any case], א ליסט פאר מיר, ווען ס’איז דא געלעזענט אז דו ווערסט דא אזא מהלך, ס’איז דא אזא אמת אין דעם, זאגט אז ווען מ’מאכט פון דעם א מעשה [ma’aseh: deed], ס’איז אינדעפענדענט, איז עס שטערקער. ווייל די פראבלעם פון זאכן וואס זענען תלוי [talui: dependent] אויף מיר, אז ס’איז תלוי אויף מיר, אויב איך האב פארגעסן, פשט אז ס’איז גארנישט.
די וועג פון טראכטן, פארקערט ווי ר’ ישראל סאלאנטער וואלט געזאגט, מאכט אז א מענטש זאל עס מער ערנסט נעמען. ס’פועל’ט אויף די מענטש צום סוף. קען זיין אז צום סוף קומט עס צוריק צום מענטש, אבער ס’פועל’ט אויף א מענטש. ס’מאכט עס יעדן איינעם שטאט אז ס’איז מער לעבעדיג.
וויאזוי סאונדט מער לעבעדיג די מעשה? אז איך זאג אז ווען מ’זאגט “ה’ אחד” ווערט ה’ אחד, אדער איך זאג אז ס’איז אלעמאל געווען, יעצט דערמאנסטו זיך? אוודאי, די רוב מענטשן, אדער רוב מקובלים [mekubalim: Kabbalists], עט ליעסט פאר מיר, און ס’איז דא א גרויסע ליסט, און ས’ווערט צו אזא מהלך [mahalach: approach/method].
ס’איז דא אזא אמת אין דעם. ס’זאגט אז ווען מ’מאכט פון דעם א מציאות אינדעפענדענט איז עס שטערקער. ווייל די פראבלעם פון זאכן וואס זענען תלוי [talui: dependent] אויף מיר איז אז זיי זענען תלוי אויף מיר. אויב איך האב פארגעסן, פשט איז אז ס’איז גארנישט. ס’איז אויס ה’ אחד?
ניין. ס’האט געמאכט א יחוד [yichud: unification], און די יחוד עקזיסטירט אין עולם האצילות [Olam HaAtzilus: the World of Emanation in Kabbalistic cosmology], און מ’קען אלעמאל הנאה [hana’ah: satisfaction/benefit] האבן אז ס’איז אמת. און די עולם האצילות איז אפילו אין די עולם האצילות פון דיין קאפ, פון דיין ברעין, עקזיסטירט דאך די יחוד, און ס’בלייבט טאקע. ס’האט אן אינדעפענדענט מציאות. ס’איז נישט נאר א זאך וואס מ’דארף כסדר מכוון [mechavein: intend/direct] זיין.
איך וועל נישט אריינגיין מער אין די נקודה [nekudah: point] אויף די מינוט, אבער דאס איז אלעס צוריקצוגיין צו מסביר [mesbir: explain] זיין די חילוק [chiluk: distinction], נאך א חילוק יסודי [yesodi: fundamental], אין וואס איז תלוי די וועג פון רעדן און גיין צוריק צו יציאת מצרים [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt].
און די רמב”ם’ס [Rambam: Maimonides] וועג איז נישט געשען. ס’איז נישט דא א מציאות וואס איז געווען אנדערש אין די וועלט פאר יציאת מצרים און נאך יציאת מצרים. די וועלט איז די זעלבע וועלט. די מענטשן זענען אנדערע מענטשן. די מענטשן האבן זיך אויסגעלערנט דורך משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher], און דורך די נסים [nissim: miracles] פון משה רבינו, און דורך די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law] פון משה רבינו. האבן זיי זיך אויסגעלערנט די ריכטיגע וועג פון לעבן, די ריכטיגע וועג פון טראכטן, די ריכטיגע וועג פון דיר און גאט.
משא”כ [masha kach: in contrast] אין די רמב”ן’ס [Ramban: Nachmanides] וועג, לפחות [lifchot: at least] לויט ווי איך האב געלערנט די רמב”ן – איך האב געוויזן אז ס’איז נישט – אין די זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah] שטייט עס מפורש [meforash: explicitly]. סאו מ’קען זיכער זאגן אז ס’איז די זוהר’ס וועג, און ס’קאנעקט זיך מיט די איידיע פון די רמב”ן.
די רמב”ן כמעט [kimat: almost] אלעמאל רעדט נענטער צו די לענגווידזש פון די רמב”ם, אפילו ווען ער זאגט אזעלכע זאכן, און מ’דארף זיין חוקר [choker: investigate] צו ער מיינט עס אזוי. אבער אזוי קוקט ער אויס, אזוי ווי דער רמב”ן ברענגט אין ר’ אברהם בן הרמב”ם [R’ Avraham ben HaRambam: Maimonides’ son], וואס ער זאגט כמעט אזוי אפן. אבער אין זוהר שטייט עס אפן אז “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, ואתכם לקח ה'” [vayotzi eschem mikur habarzel miMitzrayim, v’eschem lakach Hashem: “And He took you out from the iron furnace, from Egypt, and Hashem took you”]. דעמאלט האט דער אייבערשטער ארויסגענומען די אידן טאקע. עס איז עפעס געשען.
אין אנדערע ווערטער, די זעלבע זאך וואס דער רמב”ם דארף זיך ערקלערן, איז כמעט די זעלבע זאך וואס דער רמב”ם זאגט. מען קען זאגן אז ס’איז דא אפשר א חילוק צו מען זאגט אז ס’איז דא זיבעציג שרים [sarim: angelic princes], אדער מען זאגט אז ס’איז דא א כוכב [kochav: star/planet]. און באמת זאגט דער רמב”ם קיינמאל נישט די נאמבער זיבעציג שרים פון שרי אומות העולם [sarei umos ha’olam: the angelic princes of the nations]. מען קען זאגן אז דאס איז עפעס א חילוק, אבער ס’איז זיך נאר צוגעלייגט פרטים [peratim: details] וואס זענען בעסער ממחיש [mamchish: illustrative] און בעסער מסביר וואס ס’גייט פאר. אבער ס’איז זיכער אז ס’איז דא עפעס אזא זאך ווי שרי אומות העולם, אין עפעס א געוויסע זין, און מיר וועלן זען די זין דערפון.
קומט אויס אז די חילוק פון די מקובלים, וואס דער זוהר זאגט אז ביי יציאת מצרים זענען ארויסגעגאנגען די אידן פון רשות אחרת [reshus acheres: another domain], פון רשות הסטרא אחרא [reshus hasitra achra: the domain of the Other Side/forces of impurity], פון רשות שרו של מצרים [reshus saro shel Mitzrayim: the domain of the angelic prince of Egypt], און אזוי ווייטער, און זיי זענען אריינגעגאנגען אין רשות ה’ [reshus Hashem: Hashem’s domain], “כי אתכם לקח ה'” [ki eschem lakach Hashem: “for Hashem took you”], “חלק ה’ עמו” [chelek Hashem amo: “Hashem’s portion is His people”], איז דאך בעצם [be’etzem: essentially] די זעלבע זאך וואס דער רמב”ם זאגט.
איך וויל דאס מדגיש [madgish: emphasize] זיין זייער שטארק, און ס’איז א געוויסע אופן [ofen: manner] וואס איך האב דא. ס’איז בעצם די זעלבע זאך.
משה רבינו האט אויסגעלערנט אז מען דארף נישט מכבד [mechabed: honor] זיין די אלע אמצעיים [emtza’im: intermediaries], די אלע כוכבים [kochavim: stars/planets], די אלע מזלות [mazalos: constellations], די אלע מלאכים [malachim: angels], די אלע מדרגות [madreigos: levels/gradations]. אפילו זיי זענען אמת’דיג גאר גרויס, און אמת’דיג האבן זיי פיל ארבעט און פיל מאסע. ס’איז נישט שקר [sheker: falsehood] אז זיי האבן אן אינדעפענדענט פאוער, אבער ס’איז שוין נישט שקר אז די וועלט פירט זיך דורך זיי.
און מכל מקום [mikol makom: nevertheless], אין יציאת מצרים, “כוונה המקום לעבודתו” [kivnah haMakom la’avodaso: Hashem intended them for His service]. וואס איז “כוונה המקום לעבודתו”? אז ער האט דורכגעבראכן די מחיצה [mechitzah: partition/barrier]. משה רבינו האט אויסגעלערנט – ס’איז אוודאי דא א לימוד, און ס’איז אוודאי דא א גאנצע סוגיא [sugya: Talmudic topic/discussion] וואס מען קען דן [dan: judge/discuss] זיין און מען קען פרובירן נאכצוגיין וואס האט משה רבינו געזאגט. צו דורך נסים, צו דורך סברות [sevoros: logical arguments], צו דורך סייעתא דשמיא [siyata diShmaya: divine assistance], צו דורך לימודים, צו דורך השתדלות [hishtadlus: effort].
וואס האט ער געטון צו מאכן די אידן פארשטיין אדער צו מאכן גלייבן אז מען קען – דאס איז דער עיקר [ikar: main] חידוש [chiddush: novel insight] דא אפשר – אז מען קען דינען גלייך דעם גאט וואס האט געמאכט די אלע שרים, וואס איז געשטאנען העכער פון די אלע. “הויה אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [Havayah Elokecha asher hotzeisicha me’eretz Mitzrayim: “Hashem your God who took you out from the land of Egypt”], וואס האט ארויסגענומען העכער פון די גאנצע לעוועל אין עולמות עליונים [olamos elyonim: higher worlds], יא?
אין עולמות עליונים איז דאך שרעקליך געווען. מ’האט געקענט זאגן, ארויס פון פרעה [Pharaoh], פון דעם עבד [eved: slave]. דער אייבערשטער האט ארויסגענומען פון מצרים, פון דעם זוהר, פון עולמות עליונים. אין עולמות עליונים איז דאך מצרים, איז דאך שר האומה [sar ha’umah: the angelic prince of the nation], און נביאים [nevi’im: prophets] האבן געזען די שר פון יואב און זיי האבן זיך מורא’דיג [moradik: fearfully] דערשראקן. דאס זענען זייער פייערדיגע זאכן, ס’איז זייער אן עכטע זאך. און ס’איז געשען אז מ’איז ארויסגעגאנגען פון דעם. דאס איז א גרויסע חידוש.
משה רבינו האט אונז אויסגעלערנט, אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father] האט אונז אויסגעלערנט, מסביר געווען, געגעבן די תרי”ג מצוות [taryag mitzvos: 613 commandments] וואס זענען מקשר [mekasher: connect] אונז צו אים, געגעבן אסאך עצות [eitzos: advice/strategies], אסאך דרכים [drachim: ways] וויאזוי מ’זאל ארויסגיין פון דעם.
און וואס זאגט דער זוהר? אז נישט סתם, נאר ס’איז טאקע דאס געשען, די פועל יוצא [po’el yotzei: the resulting effect] איז דאס.
הלכה למעשה [halachah lema’aseh: in practical terms], פרעגט אסאך מאל די דרך עבודה [derech avodah: path of service]… דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך וואס איך זאג אונז דא. אסאך מאל זאגט מען למשל [lemoshal: for example], די חסיד’ישע [Chasidic] ספרים נעמען פון קבלה [Kabbalah] און זיי מאכן עס דרך עבודה. די דרך עבודה פון די קבלה קומט אויס צו זיין די זעלבע זאך וואס דער רמב”ם האט געזאגט.
דער רמב”ם איז דאך נאר עבודה, אבער ביי די רמב”ם עקזיסטירט נישט חוץ פון עבודה. ס’איז נישטא די מציאות. ער קערט נישט, ער איז נישט מדגיש די מציאות פון די עולם וואס טוישט זיך און אזוי ווייטער. ער איז נאר מדגיש די עבודה. א איד דארף אנערקענען אין די אין סוף [Ein Sof: the Infinite], וואס איז די כוונה [kavanah: intention] דערפון, אז ער איז מחויב [mechuyav: obligated] אין מציאות, די גאט וואס איז פאר אלעס. דאס זאגט דער רמב”ם. און דאס איז דאך עבודה, אנערקענען, יא? עבודה, מ’דארף דאס טון. אויב דו טוסט עס נישט, וויאזוי דו טוסט עס, און די סדר עבודה [seder avodah: order of service], דאס איז א גאנצע ענין [inyan: matter]. אבער דאס איז וואס ער מיינט.
קומט די קבלה און זאגט ניין, ס’איז נישט נאר עבודה, ס’איז אויך מציאות, יא? ס’איז אויך א מעשה שהיה [ma’aseh shehayah: an event that occurred]. קוק אין די עולמות העליונים, ביי נאקולס, דו וועסט זען, דארט טוט זיך זאכן. ס’שטייט זיך על ידי [al yedei: through] עבודה, אבער ס’איז נישט נאר עבודה.
קומען די חסיד’ישע ספרים און מ’גייט צוריק. זיי זאגן, וואס איז די חילוק וואס גייט פאר אין די עולמות העליונים? דו דארפסט עס טון, ס’דארף געשען ביי דיר, יא? און ס’קומט אויס אז וואס די חסיד’ישע ספרים זאגן פון די עבודה פון קבלה איז ממש די זעלבע זאך וואס דער רמב”ם זאגט. סך הכל [sach hakol: in sum], געבט עס צו, און איך מיין אז ס’איז וויכטיג פאר די חסידות דורות [Chasidus doros: Chasidic teachings through the generations] און פאר די זוהר אויך, און די מקובלים אליינס, און די וואס האבן געוואוסט די עבודה, צו ווייזן אז די עבודה איז דא אין דעם א מעשה.
אז די עבודה, סיפור יציאת מצרים [sippur Yetzias Mitzrayim: the story of the Exodus], ס’איז זייער אינטערעסאנט צו רעדן וועגן דעם, יא? סיפור יציאת מצרים איז דאך פשוט, מ’פארציילט א מעשה. יעדער האט ליב צו הערן מעשיות [ma’asiyos: stories]. ס’שטייט אין חסיד’ישע ספרים אז מ’ברענגט ארויס אמונה [emunah: faith] מיט די מעשיות, איך ווייס.
א מעשה איז דאך א פשוט’ע עבודה. עבודה איז זייער א שרעקעדיגע זאך צו רעדן וועגן. הגם [hagam: although] אז די אמת איז, רוב זאכן זענען עבודה, אבער מענטשן לעבן נישט אין די וועלט פון עבודה. ס’איז זייער א שווערע וועלט צו לעבן אין. דו דארפסט כסדר [keseder: constantly] טון, דו דארפסט כסדר טראכטן, דו דארפסט כסדר געדענקען, האלטן אין קאפ. ס’זעט אויס זייער שרעקעדיג.
פארצייל דאך א מעשה! דאס איז זייער אנדערש. דאס סאונדט זייער מער חיזוק [chizuk: encouragement]. אנשטאט זאגן, “מ’דארף, מ’איז מחויב, א איד, א מענטש בערך [be’erech: approximately]”. אבער א איד איז מחויב צו געדענקען גאט, נישט צו טראכטן, נישט צו פאקוסן אויף די שרי האומות, נישט צו פאקוסן אויף די מלאכים, נישט צו פאקוסן אויף די שרים, נישט צו פאקוסן אויף די סדרי הטבע [sidrei hateva: the natural order], נאר צו פאקוסן אויף גאט.
דאס איז די עבודה.
עבודה?
אה, דאס סאונדט…
מען זאגט פאר מענטשן, מען זאגט, דאס וועלן מיר זאגן פסח [Pesach: Passover] ביינאכט. אפשר א חסידישע שיעור, דאס גייט מען זאגן א מאמר [ma’amar: Chasidic discourse], און פאר קינדער, דאס איז נישט. מען זאגט א מעשה.
וואס איז די מעשה? די מעשה זאלסטו אויך נאך די מקובלים זאגן.
וואס איז די מעשה? זאלט איר וויסן אז ס’איז דא געווען אמאל א וועלט וואו מ’האט געדארפט גיין דורך די שרים. ס’איז געווען אמאל א וועלט וואו מ’איז געגאנגען אין מצרים, און מ’האט געוואלט גיין עפעס באקומען, עפעס א שפע [shefa: abundance/divine flow], עפעס אן אור [or: light], עפעס א…
אבער מ’האט געדארפט גיין צו שרו של מצרים, מ’האט געדארפט גיין צו פרעה, רעדן מיט אים. אזוי ווי משה רבינו, ער האט געוואלט ארויסגיין פון מצרים, וויאזוי איז ער געגאנגען? צו פרעה, ער האט געדארפט רעדן מיט אים. און צו רעדן מיט פרעה איז נישט קיין פשוט’ע זאך.
איר ווייסט, דער זוהר אין פרשת בא [Parshas Bo: the Torah portion “Come”] גייט אריין באריכות [be’arichus: at length] ובאורך גדול [uve’orech gadol: and at great length] אז משה רבינו האט געדארפט פארשטיין די גאנצע קליפה [kelipah: husk/shell of impurity] פון מצרים, ער האט געדארפט רעדן מיט מצרים, ער האט געדארפט רעדן מיט פרעה. און ס’איז זייער א שווערע זאך, “בא אל פרעה” [bo el Pharaoh: “come to Pharaoh”], זאגט דער זוהר, מ’דארף קומען אריין פונקטליך אין פרעה.
פארשטייט יעדער איינער צו מהלך די קליפה, וואס מ’האט גערעדט וועגן די עמלק ברכות [Amalek berachos: Amalek blessings] אין אן אנדערע קאנטעקסט. ס’איז זייער וויכטיג, און מ’דארף רעדן אין זייער שפראך, מ’דארף פארשטיין די דיפלאמאטיע, מ’דארף פארשטיין די פאליטיק פון מצרים, מ’דארף וויסן ווער איז ווער, מ’גייט און וואס. און ברוחניות [beruchnius: spiritually] וגשמיות [ugashmiyus: and physically] צוזאמען, דאס הייסט אז מ’איז תלוי אין מצרים, דאס איז די וועלט.
און אונז פארציילן דיר די מעשה, און ברוך השם [baruch Hashem: thank God], “הוציאנו ה’ אלקינו משם” [hotzi’anu Hashem Elokeinu misham: “Hashem our God took us out from there”]. דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון דארט. און יעצט, אז א איד דארף עפעס, אידיאל, דארף ער נישט גיין צו קיינעם נישט, ער דארף נישט רעדן מיט פרעה, ער דארף נישט רעדן מיט קיינעם נישט, ער קען רעדן גלייך מיט גאט.
נו, ודאי [vadai: certainly], אונז זענען נאך אין גלות [galus: exile], “עתה עבדי” [atah avadai: “now My servants”], דאך א שווערע זאך, מיר דארפן נאך יא ארבעטן, און די וועלט איז געמאכט אזוי. אבער ברוחניות איז דאך אזוי, בתחילה [bischilah: at the outset] איז דאך אזוי, מ’דארף דאס געדענקען.
און איך וויל דאס ארויסברענגען, מדגיש זיין, אז דאס איז א דבר המוסכם [davar hamuskan: an agreed-upon matter] סיי על פי [sei al pi: whether according to] הרמב”ם, סיי על פי המקובלים, און סיי על פי החסידות. ס’איז א דבר המוסכם לויט אלע דריי וועגן וואס אונז לייגן דא אראפ אויפן טיש. דאס איז יעדער איינער מסכים [maskim: agrees], דאס איז א חידוש נפלא [chiddush nifla: a wondrous novel insight].
דאס איז א מעשה שהיה, מ’דארף עס פארציילן אלס א מעשה שהיה, ווייל נישט ווען קענען אונז נישט זיין מקבל [mekabel: receive/accept]. דאס איז א מעשה שהיה, אונז איז טאקע געשען א היסטאריע, א סדר [seder: order], א ליסט, און איך מיין אז ס’איז נאך נישט אינגאנצן געשען, מ’דארף נאך ארבעטן דערויף.
שטייט א פסוק [pasuk: verse], און דער פסוק ציהט זיך אן אין וואס חנה [Chanah: Hannah] האט געזאגט, וואס משה רבינו פרובירט משכנע [mashkena: convince] זיין די מענטשן. ער לערנט דאך ספר דברים [Sefer Devarim: the Book of Deuteronomy], ספר דברים איז דאך, חז”ל [Chazal: our Sages of blessed memory] זאגן, א זיסע ספר אין א געוויסע זין. ספר דברים איז דאך משה רבינו זאגט זיין פשט [peshat: plain meaning] אויף וואס ס’איז געשען אין די ערשטע פיר ספרים, און ער רעדט דא וועגן יציאת מצרים, ער רעדט וועגן מתן תורה [matan Torah: the giving of the Torah].
און וואס זאגט ער? “ועתה ישראל שמע” [ve’atah Yisrael shema: “and now, Israel, listen”], הערטס אויס, הערטס מיך אויס, פליז, ער וויל דיר מסביר זיין, ער זאגט דיר סתם אזוי ווי ס’איז. לפי [lefi: according to] משה רבינו איז השגה [hasagah: comprehension], לפי משה רבינו איז דעת [da’as: knowledge], איז ער מסביר וואס ער וויל מ’זאל ארויסנעמען, וויאזוי ער וויל. און מ’זעט דאך טאקע אז ער לערנט זאכן, ער ענטפערט ארויס זאכן אביסל אן אנדערע וועג וויאזוי מ’האט זיי פארשטאנען פארדעם, ווייל ער האט פרובירט, משה רבינו האט פרובירט, די אידן, רוב ספר דברים האט זיך געמאכט פאר דעם, יא? משה רבינו האט פרובירט משכנע זיין די אידן זיי זאלן טון די מצוות אזוי ווי נישט דין עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], אז זיי זאלן דוקא [davka: specifically] יא טון וואס מ’האט געהייסן, נישט דין עבודה זרה.
און וואס איז ער מסביר? ער זאגט, קוקט אויס, ענק האבן א זאך, “חכמה ותבונה לעיני העמים” [chochmah usevunah le’einei ha’amim: “wisdom and understanding in the eyes of the nations”], קיין גוי [goy: nation] האט עס נישט. “כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו” [ki mi goy gadol asher lo Elokim kerovim eilav kaHashem Elokeinu bechol kore’einu eilav: “For what great nation has a God close to it like Hashem our God whenever we call to Him”]. ס’איז נישטא נאך א גוי, ס’איז נישטא נאך א פאלק וואס האט א גאט וואס איז אזוי נאנט צו אים אזויווי אונזער גאט איז נאנט צו אונז. דאס איז דער טייטש וואס ער זאגט, יא?
דאס הייסט, יעדער גוי האט א גאט, “כל העמים ילכו איש בשם אלהיו” [kol ha’amim yeilchu ish beshem Elokav: “all the nations will walk each in the name of its god”]. די מואבים [Moabites] דינען בעל [Ba’al], און די יונים [Yevanim: Greeks] דינען זעוס [Zeus], און די מצרים דינען אמון [Amun], און אזוי ווייטער, יעדער איינער דינט זיך זיין גאט. וואס הייסט דו האסט נישט קיין גאט? יעדער האט דאך א גאט.
און נישט נאר דעם, מענטשן קענען דאך אזוי טראכטן, איך וויל שוין נישט מאכן א דרשה [derashah: sermon]. עבודה זרה האט א גרויסע יצר [yetzer: inclination]. וואס איז דער יצר פון עבודה זרה? דער יצר פון עבודה זרה איז עס איז נאנט, לכאורה [lechorah: seemingly]. בפשטות [bifshitus: simply], א נארמאלער מענטש פארשטייט דאך אז דער אידישער גאט, אונזער גאט, דער רמב”ם’ס גאט, אבער ס’איז דער אידישער גאט, דער גאט פון דער תורה, דער טראדיציאנאלער גאט, איז דער גאט וואס איז מורא’דיג [moradik: fearfully] ווייט.
“אלהי השמים ואת על הארץ” [Elokei hashamayim ve’es al ha’aretz: “God of the heavens and the earth”], ס’איז נישטא קיין דמות הגוף [demus haguf: physical form], ער האט נישט קיין גוף, ער איז נישט איינער וואס מ’קען אים מסביר זיין, ער האט נישט קיין גוף. אפילו ווען ער האט א מקדש [Mikdash: Temple], “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” [ve’asu li Mikdash veshachanti besocham: “And they shall make Me a sanctuary and I will dwell among them”], און מ’איז משיג [masig: comprehend] על מקדש, אפילו ווען מ’טוט א מצוה [mitzvah: commandment], דארף מען דאך אלץ געדענקען אז “אלה מלך אדיר משגיא” [Eleh Melech adir mashgia: “these are a mighty King who supervises”], די שכר [sachar: reward] פון די מצוות איז נאר מיט די כח [koach: power] פון אין סוף וואס האט געמאכט די מצוה, נישט אז חס ושלום [chas vesholom: God forbid] ער האט די מצוה, ער טוט עפעס אזוי.
איז ווי, ווי, אונז זענען נישט אזוי ווייט, וואלט געווען סאך בעסער. מ’זעט דאך אסאך אידן מיינען אזוי, ס’וואלט געווען סאך בעסער, מ’זאל זיין א גאט, און מ’זאל אים דינען א גאט, אדער מ’זאל אנקומען צו גאט לפחות.
מ’דאַרף נישט איינגעבן, ווייל ס’איז געווען א סוגיא גוף. אפילו ווען ער האָט א מקדש, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם [ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם: “און זיי זאָלן מיר מאַכן א מקדש און איך וועל וווינען צווישן זיי” – שמות כ”ה:ח], על מה שציוויתי על המקדש. אפילו ווען ער טוט א מצוה, דאַרף מען זיך אַלץ געדענקען אַז אשר קדשנו במצוותיו [אשר קדשנו במצוותיו: “וואָס האָט אונז געהייליגט מיט זיינע מצוות” – די ברכה-פאָרמולע], נאָר מיט די כח פון אין סוף וואָס האָט געמאַכט די מצוה. נישט אַז חס ושלום ער’ד די מצוה צו עפעס אַזוי.
און אַזוי ווייטער, מ’גייט צו א צדיק, צו עפעס א רבי, צו עפעס איינער וואָס ער זאָל זיין אַנשטאַט, והיו עיניך רואות את מוריך [והיו עיניך רואות את מוריך: “און דיינע אויגן וועלן זען דיין לערער” – ישעיהו ל’:כ], ער זאָל לענג זיין דער שליח פון גאָט, דער נציג פון גאָט.
דאָס איז דאָך די גאַנצע עבודה זרה איז געבויט אויף די יסוד, לפחות ווי דער רמב”ם לייגט עס אַראָפּ, ס’איז געבויט אויף די יסוד. דער גאָט איז זייער ווייט, דער אמת’דיגער גאָט, דער גאָט אין סוף. מ’קען זיך אפילו נישט מצייר זיין, קוים וואָס ס’איז דאָ א ווארט, רוב מענטשן אפילו ווייסן נישט וויאַזוי מ’זאָגט זיי, מ’זאָגט זיי אַזאַ ווארט, אין סוף, א זאַך וואָס איז נישט מוגבל, א זאַך וואָס איז נישט איינגעגעבן, וואָס ווייסטו? איך ווייס נישט וואָס דאָס מיינט, איך האָב קיין מושג נישט, איך ווייס אפילו נישט וויאַזוי מ’טראַכט פון דעם. מ’קען זאָגן די ווערטער, מ’זאָגט די ווערטער, אני מאמין [אני מאמין: “איך גלייב” – דער אָנהייב פון די דרייצן עיקרים], אָבער ס’מיינט דאָך גאַרנישט צו מיר, ס’איז זייער שטער, ס’איז זייער ווייט, מורא’דיג ווייט, אַזוי טראַכטן רוב מענטשן.
און דאָ שטייט א פסוק, משה רבינו זאָגט ניין, פּונקט פאַרקערט. דו ווייסט, אַלע געטער, אַלע פעלקער’ס געטער זענען ווייט פון זיי, דיין גאָט איז נאָנט, כי ה’ אלקינו בכל קראנו אליו [כי ה’ אלקינו בכל קראנו אליו: “ווארום ה’ אונזער גאָט איז ביי אונז אין אַלעס וואָס מיר רופן אים” – דברים ד’:ז]. ווי מ’רופט אים איז ער נאָנט. ודאָס איז דאָך די תורה, ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום [ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום: “ווי די גאַנצע תורה וואָס איך גיב פאַר אייך היינט” – דברים ד’:ח], דאָס דרייט זיך אַרום די נקודה פון נישט עבודה זרה, פון א גאָט וואָס איז נאָנט און נישט ווייט. מ’דאַרף דאָס אַרויסברענגען.
מען דאַרף דאָך פרעגן די קשיא, אפשר איז עס א גוטע קשיא, אפשר איז עס טאַקע סתם געזאָגט, אפשר איז עס א גוטע קשיא, א אידישע גאָט איז ווייטער פון די גוי’אישע גאָט.
אפילו היינט, אפילו מען קען זיין א קריסט, קען מען דאָך זען אַז זיין גאָט ליגט דאָרט אויפ’ן צלם, עס איז א זאַך וואָס מען קען זען, ס’איז דאָ שיינע אימעדזשערי, שיינע אַרט, ס’איז אַסאַך מער געשמאַק, ס’איז אַסאַך נענטער, מענטשן קענען רעלעיטן צו דעם, מענטשן זאָגן איך קען רעדן, א גאָט איז א מענטש, ער איז געוואָרן א מענטש, א מענטש פאַרשטיי איך, איך ווייס וואָס מיינט א מענטש, וואָס מיינט א גאָט ווייס איך נישט, איך קען רעדן צו דעם, ס’איז דאָך געוואַלדיג.
איי רבותי, וואָס זאָל מען זאָגן? וואָס זאָל מען זאָגן? ס’איז דאָ א פּראָבלעם, קודם לאָמיר מסביר זיין, פּרובירן מסביר צו זיין, אַז דער גאָט וואָס איז נאָנט, וויפיל ער איז נאָנט איז ער אויך ווייט, יא? פאַרוואָס איז ער נאָנט? אַזויווי איינער האָט געזאָגט, דיין גאָט קען מען פאַרברענען, יא?
ידוע, ס’איז דאָ א ווערטל, ס’איז געווען א איד, געוווינט נעבן זיין שכן דער גוי, דער איד, זיין הויז האָט זיך פאַרברענט, ס’איז געווען א צרה, די שטעטל האָט זיך פאַרברענט, ס’מאַכט זיך, די שטעטל האָט זיך פאַרברענט. דער גוי איז געווען צובראָכן, ער זעט וואָס דאָ פּאַסירט, זעט ער דער איד, א חסיד’ישער איד, ער טאַנצט, ער מאַכט א ריקודל, ער שרייט “מה טוב חלקנו” [מה טוב חלקנו: “ווי גוט איז אונזער חלק” – פון די דאַווענען]. איז מען געגאַנגען פרעגן פאַר די אידן, וואָס איז די טאַנצעריי? וואָס טאַנצט ער אַזוי? זיין הויז איז פאַרברענט, אפשר איז ער נעבעך משוגע געוואָרן? ס’מאַכט זיך אַמאָל, איינער האָט אַזאַ צרה, ער ווערט משוגע, אַמאָל זענען דאָ אַזעלכע מענטשן וואָס מיינען אַז זיי זענען מקבל יסורים באהבה [מקבל יסורים באהבה: אָננעמען ליידן מיט ליבע], ער איז משוגע געוואָרן, יוצא מדעתו [יוצא מדעתו: אַרויס פון זיין דעה, משוגע].
זאָגט ער, “ניין, קום איך וועל דיר פאַרענטפערן, קוק, איך האָב דאָ א שכן א גוי, ביי אים אין דערהיים איז דאָ א קליינע צלמ’ל, א קליינע געטשקעלע, איך ווייס וואָס, זיין געטשקעלע האָט זיך פאַרברענט, ער איז אויף עכטע צרות, זיין געטשקע איז פאַרברענט, ער האָט נישט צו וועמען צו רעדן. מיין גאָט איז נישט פאַרברענט, ס’איז גאַרנישט געשען צו אים, ער האָט זיך נישט געטוישט, קיין אונקי איז ער, אני ה’ לא שניתי [אני ה’ לא שניתי: “איך ה’ האָב זיך נישט געענדערט” – מלאכי ג’:ו], עד שלא נברא העולם, משנברא העולם [עד שלא נברא העולם, משנברא העולם: פאַר די וועלט איז געשאַפן געוואָרן, נאָכדעם וואָס די וועלט איז געשאַפן געוואָרן], דער זעלבער גאָט האָט פאַרברענט מיין הויז, אָבער מיין גאָט האָט זיך נישט פאַרברענט.” איז ער דאָך אַזוי פרייליך נעבעך, איינער אַז זיין גאָט האָט זיך פאַרברענט.
איז דאָ איז דאָ א גרויסע מעלה נישט צו האָבן קיין מוחשי’דיגע גאָט, אַז ער קען נישט פאַרברענט ווערן, יא? ערשטע מעלה, ערשטע מעלה, פּשוט’ע זאַכן. און וואָס ער מיינט בעומק איז אַז וויפיל א מענטש האָט א ציור מוגבל פון א גאָט, איז א מענטש זיין גאָט איז מוגבל.
אין עני וועג, אין עני וועג, יא, איך דאַרף זאָגן אין עני וועג, אין עני וועג, אפילו אויב דיין גאָט איז דער גאָט פון די תורה, איז אויך מורא’דיג מוגבל. ווען איך זאָג אַז מען קען נישט אַנקומען צו גאָט נאָר ווען מען לייגט תפילין, תפילין איז א געוויסע פסל ומסכה [פסל ומסכה: געשניצטע בילד און געגאָסענע בילד – טערמינען פאַר עבודה זרה].
ס’שטייט דאָך, איך האָב עס שוין געזאָגט אַסאַך מאָל, לאָמיר זען דאָ די פסוק, דאָ, יא, דאָס איז וואָס דער רבי האָט געזאָגט. ס’שטייט, “לא תעשון לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה כי אני ה’ אלקיכם” [לא תעשון לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה כי אני ה’ אלקיכם: “איר זאָלט נישט מאַכן פאַר אייך קיין געצן און געשניצטע בילד און שטיין-זייל זאָלט איר נישט אויפשטעלן פאַר אייך און א געמאָלענעם שטיין זאָלט איר נישט געבן אין אייער לאַנד זיך צו בוקן דערויף ווארום איך בין ה’ אייער גאָט” – ויקרא כ”ו:א]. אַזוי שטייט א פסוק. וואו שטייט די פסוק? יא, “פן תשכח את ברית ה’ אלקיך אשר כרת עמך ועשית לך פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך” [פן תשכח את ברית ה’ אלקיך אשר כרת עמך ועשית לך פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך: “פּאַס אויף אַז דו זאָלסט נישט פאַרגעסן דעם ברית פון ה’ דיין גאָט וואָס ער האָט געשלאָסן מיט דיר און מאַכן פאַר דיר א געשניצטע בילד, א תמונה פון אַלעס וואָס ה’ דיין גאָט האָט דיר באַפוילן” – דברים ד’:כג].
אה, דאָס איז וואָס דער רבי האָט געזאָגט. ס’איז א היטן אַז דו זאָלסט נישט מאַכן קיין פסל ותמונה פון די מצוות וואָס דער אייבערשטער האָט דיר געהייסן. דאָס איז דאָך די נקודה, ס’איז אַן אמת’ע נקודה, און וויפיל, ווי שטאַרק מ’קען דאָס, די סוף פון די פסוק, ווי ווייט מ’קען רעדן, איך קען פאַר דיר רעדן איינשטיין, דער אייבערשטער איז נישט קיין תמונה פון די תורה אויך נישט.
אויב איינער איז גאָט זעט נאָר אויס מ’דאַרף גיין א באָרד מיט פאות, דער אידישער גאָט גייט א באָרד מיט פאות, יא? איך וויל פרעגן אַן אַנדערע, וויאַזוי זעט אויס דער אידישער גאָט? א באָרד מיט פאות? ס’שטייט א פסוק, “כי צורם תלם שחת” [כי צורם תלם שחת: די פּשט’ע באַטייט איז נישט קלאָר אין דעם קאָנטעקסט]. יא, יא, דאָס איז דאָס עבודה זרה. דאָס איז ער מוגבל געווען.
ס’איז אמת, אַנדערע זאָגן ס’איז אמת, ס’איז דאָ א וועג צו גאָט אין א געוויסע זין, און דאָס איז א שוועריקייט, און אין א געוויסע זין איז דאָס די אידישע וועג צו גאָט. אָבער דער אייבערשטער איז נישט סטאַק אין דעם, ער ווערט נישט סטאַק.
מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, ס’איז דאָך א גרויסע זאַך. מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, און מ’גייט אים ליידער, איך ווייס ווי, ס’געשעט א צרה צו אַלע מיני דברים רעים וואָס מ’וויל נישט דערמאָנען, און מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, אָדער סתם, ס’האָט זיך אָפּגעשניטן די באָרד און פאות, איז ער נישט געוואָרן ווייניגער איד, ער איז נישט געוואָרן ווייניגער קרוב אליו [קרוב אליו: נאָענט צו אים]. דורך די גאַנצע זאַך, “ה’ קרוב לכל קוראיו” [ה’ קרוב לכל קוראיו: “ה’ איז נאָענט צו אַלע וואָס רופן אים” – תהלים קמ”ה:יח].
ווי מ’זאָגט, “בכל קוראי אליו” מיינט מיט א באָרד, אָן א באָרד. מיט געהיטן שבת, אָן געהיטן שבת, מיט געהאַט ארץ ישראל, אָן געהאַט ארץ ישראל, מיט א בית המקדש, אָן א בית המקדש, מיט פסח, אָן פסח, מיט מצה, אָן מצה, וואָס איז די טייטש? ס’איז נישט קיין “כלל לא קראנו אליו” [כלל לא קראנו אליו: בכלל נישט גערופן אים], ס’איז “בכל קראנו אליו” ווען מ’טוט עס אויף די ריכטיגע וועג, מיט א גאַרטל, מיט א פאות, מיט א באַקעטשע. דאָס איז נישט קיין מחלק אין אליו.
איין זאַך וואָס קומט מיר יא פאַר, א פּאַר ענינים, א פּאַר זאַכן, ס’איז דאָ reasons פאַר דעם, מיר זענען נישט קעגן דעם. אָבער די ערשטע מעלה פון אַזאַ סאָרט גאָט, א גאָט נפשי, איז א גוטער מענטש. איך מיין אַז דאָס איז ממש… איך האָב גערעדט א מפריד מיט מיין חבר יוסף, ס’איז ממש חיות. דאָס איז די ערשטע, די עיקר זאַך.
און דאָ גייען מיר צוריק צו משפיע זיין די מקובלים און די פילאָסאָפן און די חסידים, אַלע קומען אָן צו דעם. מ’דאַרף אַרויסנעמען גאָט. ס’שטייט דאָך “ויוציאו גוי מקרב גוי” [ויוציאו גוי מקרב גוי: “און ער האָט אַרויסגענומען א פאָלק פון צווישן א פאָלק” – דברים ד’:לד], יא? אַרויסגענומען גוי מקרב גוי פון מצרים. וואָס מיינט “ויוציאו גוי מקרב גוי” פון מצרים?
מצרים איז געווען א משונה’דיגע, ס’איז טאַקע אמת היסטאָריש, א משונה’דיגע מסודר’דיגע פּלאַץ. אין מצרים האָט יעדער געוואוסט פּונקטליך וועלכע גאָט. ס’איז געווען א גאָט פון רפואה, איך האָב שוין פאַרגעסן זיין נאָמען, ס’שטייט, מ’האָט געלערנט עבודה זרה וואָס ער רופט אים. יא, יוסף האָט געהאַט צו טון מיט דאָקטוירים אין מצרים, יא? ס’איז געווען חניטים [חניטים: באַלזאַמירער], בכלל דאָקטוירים. און זיי האָבן געהאַט א געוויסע געטשקע, א געוויסע מקדש, א געוויסע פּלאַץ וואו מ’האָט געדאַרפט גיין. אויב דו האָסט געדאַרפט א רפואה, האָסטו געמוזט גיין צו יענע פּלאַץ, צו יענע כהנים וואָס האָבן מקובל געווען איש מפי איש [איש מפי איש: איינער פון דעם צווייטן’ס מויל – א טראַדיציע] וועלכע סגולות מ’דאַרף טון, און וועלכע תפילות מ’דאַרף זאָגן, און וועלכע רפואות מ’דאַרף זאָגן. און זיי זענען געגאַנגען, געגאַנגען מיט זייער סדר. דאָס זענען מיר מצרים.
זיי זענען געווען גרויסע דאָקטוירים אין די גאַנצע וועלט, אין די ancient וועלט. ווען מ’האָט געדאַרפט א דאָקטאָר, האָט מען געשיקט אויף מצרים. זיי זענען געווען מפורסם. חכמת מצרים איז געווען מפורסם, די גרעסטע ציוויליזאַציע, די אַלטע ציוויליזאַציע וואָס מ’ווייסט פון. זיי האָבן געהאַט חכמות און סדרים און געטשקעס, אַלעס איז געווען מורא’דיג מסודר.
און דער אייבערשטער האָט אונז אַרויסגענומען פון דאָרט, און ס’איז געווען יציאת מצרים. און ס’איז זייער אינטערעסאַנט, איך האָב שוין דאָך אַזאַ זאַך געזאָגט דרך אגב, אפשר וועל איך צוריקקומען צו דעם אויפן סדר. ס’איז זייער אינטערעסאַנט אַז אין יציאת מצרים, אונז, אַסאַך מאָל פרעגט מען, וואָס זענען די אידן געווען אין מצרים? מצרים, מצרים איז א שלעכטע פּלאַץ. פאַרוואָס איז עס געווען א שלעכטע פּלאַץ פאַר זיי? קודם כל, איז געווען א… און פאַרוואָס מצרים? פרעגט מען אַסאַך מאָל, א קשיא וואָס מ’פרעגט, פאַרוואָס מצרים?
דער קנעכט פון דיר, וועגן דעם, וועגן יענץ. מצרים איז געווען די מערסט פאַרגעשריטענע לאַנד, די מערסט פאַרגעשריטענע ציוויליזאַציע וואָס די וועלט האָט געזען ביז יענע צייטן. ס’איז געווען אַזוי ווי… יציאת מצרים איז אַזוי ווי אַרויסגיין פון אַמעריקע היינט, יא? פּחות. נישט נאָר מצד הרע אַז אַמעריקע וועט זיין זייער שווער אַרויסצוקעמפן מצרים, טאַקע ווייל זיי זענען געווען א סופּער פּאַוער און די אַלע זאַכן, אָבער זיי זענען אויך געווען די מערסטע פאַרגעשריטן. אונז זענען אַרויס פון דאָרט צום מדבר, אונז צילן צו ערגעץ נישט. דאָס איז אַזוי ווי איינער אַנטלויפט פון אַמעריקע און גייט אין אַפגאַניסטאַן אין די בערג דאָרט. דאָס איז וואָס יציאת מצרים האָט אויסגעזען. נישט בחנם האָבן די אידן קאָמפּלעינט צו משה רבינו אַז אין מצרים איז געווען בעסער, ס’איז געווען בעסערע פיש דאָרט.
און וואָס ער מיינט בעומק, אויב מען טראַכט אַרויין אין די עומק דערפון, וואָס ער מיינט אין די מיסטיק און די פּאָליטיק דערפון, די טעאָלאָגיע דערפון מיינט עס, אַז אונזער מעשה פון יציאת מצרים איז אַז אונז ווילן נישט הערן פון די אַלע שיינע תורות, אונז ווילן נישט האָבן די אַלע מענטשן מיט סטראָוקעס, די כהנים פון מצרים מיט גאַרטלעך, וואָס ווייסן פּונקטליך וויפיל אַזייגער מ’דאַרף אויפוועקן די ריכטיגע גאָט נאָכדעם וואָס ער האָט געהאַט זיין נעפּ כדי צו באַקומען א רפואה.
און וואָס זאָגט דער אייבערשטער ווען מ’קומט אַרויס פון מצרים? “אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ” [אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ: “אויב דו וועסט הערן צו דער שטימע פון ה’ דיין גאָט און דאָס ריכטיגע אין זיינע אויגן וועסטו טון און וועסט אָפּהערן צו זיינע מצוות און היטן אַלע זיינע חוקים, אַלע די קראַנקהייטן וואָס איך האָב געלייגט אין מצרים וועל איך נישט לייגן אויף דיר ווארום איך בין ה’ דיין דאָקטאָר” – שמות ט”ו:כו]. איך וועל זיין דיין דאָקטאָר. ס’איז נישט גיין צו דער מצרי’שער דאָקטאָר. איך זאָג נישט אַז מ’דאַרף גיין צו א דאָקטאָר אָדער נישט, אָבער ס’איז נישט גיין צו דער מצרי’שער דאָקטאָר. ס’איז ווידער א גאַנצע סייענס, ווי דאָס איז אין מדבר. ווי לאַנג א מענטש איז “הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו”, איז דאָ “אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ”.
און איך זאָג נישט למעשה, איך זאָג אָבער די געדאַנק דאָ. די געדאַנק איז דאָך א מין חירות שאין לה קצבה [חירות שאין לה קצבה: א פרייהייט אָן גרענעצן]. און איך מיין אַז עד היום הזה זענען מיר נאָך נישט משיג געווען. מ’דאַרף טרינקען פיר כוסות וויין, מ’דאַרף אַריינגיין אין די עולם החירות, דרך החירות. מיר זענען נאָך עד היום הזה נישט משיג געווען די חירות פון מצרים, די חירות פון אַרויסנעמען גוי מקרב גוי, די חירות פון געטליכקייט, די חירות פון פאַרשטיין אַז מ’קען.
אַז מ’קען, דאָס איז די עיקר זאַך, נישט אַז מ’דאַרף. דאָס איז די חוב, דאָס איז די חוב פון די מעשה. וואָס איז געשען טאַקע אין די וועלט עפּעס, אַז מ’קען. ביז ער האָט קיינער נישט געגלייבט, און עד היום הזה גלייבן נישט מענטשן. מענטשן זענען זיכער אַז מ’דאַרף, כדי אָנצוקומען צו גאָט, דאַרף מען… ס’איז א גופה, מ’דאַרף לערנען גאַנץ ש”ס, מ’דאַרף טון אַהין, מ’דאַרף טון אַהער, מ’דאַרף גיין סטעפּס, ס’איז דאָ סדר המדרגות [סדר המדרגות: אָרדענונג פון די מדריגות], מ’דאַרף זיין א גרויסער בעל השגה, מ’דאַרף זיין א גרויסער דאָס, מ’דאַרף טון אַלע מיני זאַכן, קענסטו אָנקומען צו רעדן צו גאָט. משה רבינו, זיין גאַנצע מעסעדזש, זיין גאַנצע לעבן,
איך האב אמאל געהערט פון א גרויסן איד, א גרויסע בעל השגה [ba’al hasagah: someone with deep understanding/spiritual attainment], ער זאגט די שווערסטע זאך פאר מענטשן צו גלייבן איז אז וואס מ’טוט איז גוט, און וויאזוי מ’טוט איז גוט. כל זמן רחמנא ליבא בעי [kol zman rachmana liba ba’ei: as long as the Merciful One desires the heart]. און אז מ’קען, מ’קען, מ’קען.
מ’דארף נישט גיין צו די ריכטיגע קבר, מ’דארף נישט מאכן א סגולה [segulah: spiritual remedy/practice] די ניינטע טאג פון די ניינטע חודש פון די ניינטע יאר, מ’דארף נישט שיקן געלט צו די ריכטיגע מוסד [institution], מ’דארף נישט גארנישט. בכל קראי אליו [bechol kor’av eilav: whenever we call to Him]. סטרעיט [straight].
פארוואס סטרעיט? ווייל דער גאט וואס אונז דינען, וואס אונז רופן אים אלקי ישראל [Elokei Yisrael: God of Israel], איך האב מורא אז דאס איז אליין א זאך וואס ס’איז שווער צו משיג זיין בכלל [to comprehend at all].
איך גיי שוין אריין אין רעדן דרך הסוד [derech hasod: in the mystical/esoteric way], וואס וועט דאס רעדן די שווערקייט פון דעם. אבער די דעה אז דער אידישער גאט איז נישט קיין איינע פון די שרים [sarim: celestial princes/angelic powers], דאס איז א חידוש נפלא [chiddush nifla: wondrous innovation].
דו זאגסט אז דער אידישער גאט איז דער שר, א געוויסע לבוש [levush: garment/manifestation], א געוויסע צורה פון געטליכקייט, וואס דער האט אונז ליב, ער רעדט אויף אידיש, ער רעדט אויף לשון הקודש [lashon hakodesh: the holy tongue, Hebrew], ס’איז געוואלדיג.
ניין, ניין. דער אידישער גאט רעדט נישט קיין איין שפראך. דער אידישער גאט איז נישט לא זכר ולא נקבה [lo zachar velo nekevah: neither male nor female], ולא שחור ולא לבן [velo shachor velo lavan: neither black nor white], ולא אדום ולא צהוב [velo adom velo tzahov: neither red nor yellow], ואין לו פנים ולא שינה ולא מנוחה ולא יגיעה ולא כעס ולא אהבה [ve’ein lo panim velo sheinah velo menuchah velo yegi’ah velo ka’as velo ahavah: and He has no face, no sleep, no rest, no weariness, no anger, no love], גארנישט.
און גארנישט הייסט איבעראל. ער איז דער זעלבער גאט אזוי ווי ער איז. אזוי ווי ער איז דא, אזוי ווי ער איז דארט, אזוי ווי ער איז אין מצרים, אזוי ווי ער איז אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], אזוי ווי ער איז אלעמאל דאס זעלבע. בכל קראי אליו.
דאס האט קיינער נישט, קיינער איז נישט איינגעפאלן די השגה [hasagah: understanding/comprehension], די מדריגה [madreigah: spiritual level] איז קיינעם נישט איינגעפאלן.
און דאס האט משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] אויפגעטון. משה רבינו איז עס איינגעפאלן. משה רבינו איז געקומען זאגן פאר די אידן אין מצרים, אז דו ווייסט אז גאט איז דא אזוי ווי ער איז איבעראל, און ער דארף נישט גארנישט פון דיר. ער דארף נאר דאס. דאס איז די גאנצע מעשה.
און דו דארפסט נישט מורא האבן פון די אלהי מצרים [elohei Mitzrayim: the gods of Egypt], דו דארפסט נישט מורא האבן פון די אלע מעשיות, דו דארפסט נאר מורא האבן פון גאט. “כי אם ליראה את ה’ אלקיך וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו” [ki im leyir’ah et Hashem Elokecha velalechet bechol derachav uledavkah bo: but only to fear Hashem your God and to walk in all His ways and to cleave to Him]. דאס איז די גאנצע זאך.
ס’איז פשוט. ס’איז פשוט, בטחון [bitachon: trust/faith] איז א פשוט’ע זאך, נאר מ’טוט עס נישט ווייל ס’איז צו פשוט. אזוי ווי אונז רעדן אלעמאל. און דאס איז צוריק צו ווי אונז זענען, דאס איז די חלק עבודה [chelek avodah: part of the spiritual work] וואס איך זאג איז בדרך סיפור [bederech sippur: by way of story/narrative], אז ס’איז טאקע זייער שווער. ס’איז זייער שווער, און ווי איך זאג, אויב מ’טראכט אריין וועגן די נקודה [nekudah: point/essence], מיינט עס אז מ’איז שוין מצליח געווען [matzliach: successful].
ס’איז “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” [bechol dor vador chayav adam lir’ot et atzmo ke’ilu hu yatza miMitzrayim: in every generation a person is obligated to see himself as if he personally left Egypt]. מ’דארף טאקע פרובירן ארויסצוגיין פון מצרים, פרובירן צו גלייבן אז גאט איז ווי מ’וויל אז ער זאל זיין. אז גאט איז איבעראל, אז גאט איז “בכל קראינו אליו”. ווי מ’וועט אים רופן וועט ער קומען. ס’איז נישט קיין חילוק [chiluk: difference] אין וועלכע שטעטל מ’גייט, ס’איז נישט קיין חילוק גארנישט.
קיינער אנדערש איז נישט אזוי. מ’דארף געדענקען, “אני ולא מלאך, אני ולא שרף” [ani velo malach, ani velo saraf: I and not an angel, I and not a seraph]. קיינער אנדערש איז נישט אזוי. נישט אונז קענען נישט זיין אזוי, ווייל מיר זענען דאך נבראים [nivra’im: created beings], מיר זענען דאך בעלי גבול [ba’alei gevul: limited/bounded]. קיינער איז נישט אזוי, די גרעסטע צדיק איז נישט אזוי. די גרעסטע צדיק איז נישט אזוי, קיינער איז נישט אזוי.
מ’גייט צום דאקטאר, מ’גייט אין ישיבה, מ’לערנט תורה, מ’דארף גיין מיט א געוויסע סדר. ס’איז נישט “ה’ אלקינו בכל קראינו אליו” [Hashem Elokeinu bechol kor’einu eilav: Hashem our God whenever we call to Him]. ס’איז מיט א… דו גייסט צו א 6XL קאפל, מיט א 4XL קאפל קומסטו נישט אן.
און אפילו מיט א גרויסן צדיק, א גרויסער צדיק, א מענטש איז באמת, וואס גרעסער א צדיק א מענטש איז, איז ער אביסל ברייטער, אקעי, אביסל ברייטער, אביסל. נישט ממש, א 4XL קאפל קען אויך קומען, אקעי. אבער אן א קאפל אינגאנצן פאלט אים בכלל נישט איין. און אפילו ער איז אן א קאפל אינגאנצן, אבער אן א העמד אינגאנצן פאלט אים נישט איין. קיינעם פאלט נישט איין.
א ריזיגער צדיק, א ריזיגער צדיק, ער איז אזא גוטער צדיק, אזא גרויסער, ער קען פארנעמען אפילו א איד א ליטוואק, וואו, וואו. אפילו א מזרחי’סט [Mizrachi: Middle Eastern/Sephardic Jew] קען ער פארנעמען, ממש א צדיק. אפילו א גוי קען ער פארנעמען. און וואס איז מיט אן בורטשקע? און וואס איז מיט א שטיקל האלץ? נאר אפילו יא זענען דאך אלץ דא מוגבלות [mugbalut: limitations] צו זען אז ס’גייט נישט אלעמאל. נישט אויף אזא זאך. און ס’איז אמת.
אויב דו ווילסט, דער מלאך מיכאל [Malach Michael: the angel Michael] קען נישט פארנעמען אלעס. דער מלאך מיכאל דארף מען האבן דרך הרמז [derech haremez: through hints/allusions]. מ’דארף גיין, ס’דא א געוויסע מהלך [mahalach: approach/method] וויאזוי מ’רעדט מיט’ן מלאך מיכאל. מ’דארף זיין א גרויסער מקובל [mekubal: Kabbalist], און לערנען אלע קבלה ספרים [Kabbalah sefarim: Kabbalistic books] פונקטליך וועלכע שם [shem: Divine name], און ס’שטייט אין די קבלה ספרים, יא, ווער ס’מאכט א טעות, ס’איז קבלה מעשית [Kabbalah ma’asit: practical Kabbalah], דו ווילסט מאכן עליות נשמה [aliyot neshamah: soul ascents], עליות העולמות [aliyot ha’olamot: ascents through the spiritual worlds], און דו זאגסט איין שם ראנג [wrong], ווארפט ער דיך ארויס. דו לאזט נישט אנקומען ריכטיג. דו זאגסט ריכטיג, דו מאכסט א מיסטעיק, יא. מאכסט א מיסטעיק, רעדסטו שוין יעצט נישט מיט’ן מלאך מיכאל, יעצט רעדסטו מיט’ן ס”מ [Samael: the Satan/accusing angel], איך ווייס מיט וועמען דו רעדסט. ס’גייט נישט אזוי.
דער אייבערשטער קערט נישט. דער אייבערשטער זאגט “ודגלו עלי אהבה” [vedeglo alai ahavah: and His banner over me is love], ער זאגט סתם טעותים [te’utim: mistakes], אויך גוט. ס’שטייט, ס’איז געווען איינער וואס האט געזאגט “ואהבת” “ואיבת” [ve’ahavta/ve’eivat: “and you shall love”/”and you shall hate”], דער אייבערשטער גייט מיר נישט אן ער זאגט “ואיבת”, ס’מיינט פארקערט. ער ווייסט דאך נישט, ער מיינט דאך גוט, ער מיינט דאך אז ער האט ליב. ס’איז דאך גוט, “ודגלו עלי אהבה”, איך לייען עס ווי קלי [kelai: my vessel/instrument], קלי זאגט אהבה.
נאר דער אייבערשטער קען דאס טון. קיינער קען נישט דאס טון, און מ’זאל נישט עקספעקטן פון קיינעם אנדערש דאס צו טון.
אזויווי די ספרים זאגן, א מלאך האט נישט קיין גוף אין מצרים. א מלאך קען נישט דאס פארשטיין, ס’איז נישט מעגליך. מ’קען אים טענה’ן [ta’anah: argue/question], פארוואס משה רבינו, פארוואס דער גרעסטער צדיק, פארוואס דער אריז”ל [the Ari z”l: Rabbi Isaac Luria, the great 16th century Kabbalist], פארוואס האט ער דאס נישט פארשטאנען? ווייל ער קען נישט.
ס’איז נישטא קיין שום צדיק וואס פארשטייט גאט אזויווי גאט פארשטייט א ליידיגער. ס’איז נישטא. ער איז קיין גאט נישט, ער איז נישט קיין גאט, ער איז א צדיק, ער איז א מענטש. אפילו א מלאך פארשטייט נישט. פילע זאכן וואס זענען גרעסער פון מלאכים פארשטייען נישט, יא, פילע ספירות [sefirot: Divine emanations] אין עולם האצילות [Olam HaAtzilut: the World of Emanation] פארשטייען נישט.
זיי האבן א סדר, ס’איז דא א כלל [kelal: rule/principle], איך בין ספירת החסד [sefirat hachesed: the emanation of Kindness], א ביסל פארשטייט ער, ער האט שכל [seichel: intellect], אלעס, ס’איז אסאך מער ווי אונז פארשטייען, אסאך מער ווי מלאכים פארשטייען, אסאך מער ווי צדיקים פארשטייען, אבער ס’איז נישט וואס גאט פארשטייט. נישט מעגליך. מ’קען נישט עקספעקטן אז קיינער זאל פארשטיין אזויווי גאט פארשטייט, קיינער זאל זיין אזויווי גאט איז.
און משה רבינו’ס תורה איז אז אידן קענען פארשטיין, קענען פונה זיין [poneh: turn/direct oneself] צו גאט כמו שהיא [kemo shehi: as He is], כמו שהיא. נישט מיט די ריכטיגע שם, נישט מיט די ריכטיגע מהלך, נישט מיט די ריכטיגע לבוש, נישט מיט די ריכטיגע מצוה, ס’איז גארנישט. “בכל קראינו אליו”.
איך ווייס נישט אויב מ’האט שוין געטראפן די תירוץ [teiretz: answer/resolution] וויאזוי ס’איז טאקע מעגליך? איך ווייס נישט. איך ווייס נישט אויב פילאזאפיש, טעארעטיש, על פי קבלה [al pi Kabbalah: according to Kabbalah], איך ווייס נישט אויב מ’האט אויסגעפינען וויאזוי דאס איז מעגליך. אבער דאס האט משה רבינו געוואלט אונז אויסלערנען. און דאס איז די חירות [cherut: freedom]. דאס איז טייטש חירות. יעצט ביסטו משוחרר [meshuchrар: liberated] פון אלעס. דו דארפסט נישט גארנישט. קענסט האבן חירות, און דו דארפסט נישט קיין שום תנאים [tena’im: conditions].
אונז גלייבן נישט, אונז גלייבן נישט דאס. אונז גלייבן נישט דאס. אפילו די ברסלב’ער [Breslov Chasidim] גלייבן עס נישט. און מ’האט אונז געגעבן צו גלייבן. מ’מעג. מ’מעג. דאס איז די גאנצע זאך. נישט נעמען רשות [reshut: permission].
די מענטשן מיינען, ווען מ’זאגט ער רעדט וועגן דביקות [devekut: cleaving/attachment to God], ער רעדט מיר פון נאך א חיוב [chiyuv: obligation]. אה, נישט גענוג אז איך דארף קויפן מצות פאר הונדערט און דרייסיג דאלער א פונט, איך דארף נאך האבן דביקות אויך. אקעי, פליז [please], קענסטו נישט מאכן גרינגער מיין לעבן?
ניין, ניין, איך זאג עפעס אנדערש. נישט מ’דארף מצות כדי צו האבן דביקות. נישט מ’דארף. מ’קען אזוי ווי ס’איז. מ’קען. ס’איז גאנץ גוט. ס’איז גרינג. “בכל קראנו אליו”. ס’איז ווי גרינג ס’קען נאר זיין, און נאך אסאך גרינגער. מ’מעג. ס’איז מותר. ס’איז מותר צו האבן דביקות.
איך מיין אז מ’דארף נישט זאגן קיין דרשות [derashot: sermons] אז מ’איז מחויב צו האבן דביקות. ס’איז מותר. ס’איז מותר צו האבן דביקות. ס’איז מותר צו האבן די אמונה אין אין סוף כמות שהוא [Ein Sof kemot shehu: the Infinite as He is], אין גאט כמות שהוא. ס’איז נישט קיין פשוט’ע זאך.
ער זאגט, ס’איז געווען א גרויסער פילאסאף, פלוטינוס [Plotinus: the Neoplatonic philosopher]. פלוטינוס האט פארשטאנען די ענין אביסל, און זיין תלמיד [talmid: student] שרייבט זיינע תולדות [toldot: biography], און ער זאגט אז ער האט גערעדט אסאך מאל, ער האט געמיינט אז וועגן דעם, אז ס’איז דא אסאך מדריגות, ס’איז דא דער וואס ער רופט די “וואן” [the One], די איין גאט, די אחד [echad: One] וואס איז למעלה מכל המדריגות [lema’alah mikol hamadreigot: above all levels], און צו אים דארף א מענטש שואף זיין [sho’ef: strive], זיך מחבר צו זיין [mechaber: connect], און זיין דבוק [davuk: cleaving].
זאגט ער אז ער האט געקענט דער רבי, ער מיינט אז פיר מאל, פיר מאל אין זיין גאנצן לעבן האט ער זוכה געווען [zocheh: merited] צו די דביקות, צו פארשטיין און אנגערירט די גאט, די איין גאט. אזוי אז דאס איז, מ’זאגט דאך אין חז”ל [Chazal: our Sages of blessed memory], אז ס’איז נישט קיין פשוט’ע זאך.
אבער די אידישקייט פון משה רבינו, די יסוד [yesod: foundation] פון די תורה, “לא תהיה משכלה ועקרה” [lo tiheyeh mashkelah va’akarah: there shall not be one who miscarries or is barren], “לא תהיה משכלה ועקרה” מיינט אז פון דא הייבן מיר אן. עס דארף אזוי זיין! א איד הייבט אן פון דארט ווי ער האט יענע פלאטינוס [Plotinus] האט צוגעזען יענעם פיר מאל אין זיין לעבן. אוודאי, צו יעדער איד איז עס בפנימיות [bifnimiyut: internally/inwardly]. איז עס אויך דא, שוין, אוודאי איז דאס א שמועס.
אבער דאס איז דער מעסעדזש, דאס איז דער מעסעדזש צו אידן צו זאגן אז מ’קען, אז מ’קען, אז מ’דארף נישט רעדן קיין שום מלאכים, מ’דארף נישט וויסן קיין איין אות קבלה, מ’דארף נישט וויסן קיין איין אות פילאסאפיע. אפשר צו פארשטיין פון וואס מ’רעדט דארף מען לערנען די אלע זאכן, אבער בעצם צו ארבעטן דארף מען נישט וויסן גארנישט. מ’דארף נישט וויסן קיין חסידות, מ’דארף נישט גארנישט וויסן. בכל קראנו אליו.
און אויב א איד האט געמאכט א טעות, ער האט געמיינט אז מ’קוקט, כי תשא עיניך השמימה [ki tisa einecha hashamaimah: when you lift your eyes to the heavens] – ס’איז דא א פסוק וואס איז אינטערעסאנט ווי בכל קראנו אליו – כי תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים [ure’ita et hashemesh ve’et hayare’ach ve’et hakochavim kol tzeva hashamayim: and you see the sun and the moon and the stars, all the host of heaven], א גאנצע שיינע פיקטשער [picture], כי תשא עיניך השמימה וראית – שוין, ס’איז דאך א רעכט, קוקסט ארויף.
פריער האבן מיר געזאגט אז מ’דארף נישט ארויפקוקן. בכל קראנו אליו דארף מען נישט ארויפקוקן, מ’דארף אראפקוקן, מ’דארף אין טיפן תהום [tehom: abyss] אריין, אין שאול תחתיות [she’ol tachtiyot: the lowest depths], עס ארבעט פונקט אזוי. פארוואס דארף מען שוין יא ארויפקוקן? שטייט טאקע פן תשא עיניך השמימה [pen tisa: lest you lift], מ’דארף נישט. ס’ארבעט פונקט אזוי געטון דעם. אונז דארפן פנים זיין [panim: face/direction] אין די דרך התפילה [derech hatefilah: way of prayer], דרך העבודה [derech ha’avodah: way of service], מ’דארף נישט. ס’ארבעט פונקט אזוי, בכל קראנו אליו. ס’ארבעט אזוי אויך.
און ס’קומט איינער איז כי תשא עיניך און דו ווערסט נדחה [nidcheh: rejected/pushed away]. דאס הייסט, ער פילט זיך געשלאגן ביי זיך, ער פילט זיך שוואך, איך בין א קליינער מענטש, איך קוק אויף די שטערן, אויף די מלאכים, אויף די… ונדחת והשתחוית להם ועבדתם [venidachta vehishtachavita lahem va’avadtam: and you will be drawn away and bow down to them and serve them].
זאגט דער תורה, משה רבינו, אשר חלק ה’ אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים [asher chalak Hashem Elokecha otam lechol ha’amim tachat kol hashamayim: which Hashem your God has apportioned to all the peoples under all the heavens]. דו ביסט גערעכט, דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, ער האט געטיילט פאר אלע פעלקער די אלע שמש און די ירח, צבא השמים. אבער דו ביסט דאך נישט דארט, דיך האט מען דאך ארויסגענומען פון מצרים. פאר דיר איז דאס אז דו ווערסט נדחה, פאר דיר איז דאס אז דו ווערסט נדחה און אפגעשטויסן געווארן.
ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה [ve’etchem lakach Hashem vayotzi etchem mikur habarzel miMitzrayim liheyot lo le’am nachalah kayom hazeh: But you Hashem took and brought out from the iron crucible, from Egypt, to be for Him a people of inheritance as this day]. ענק [only] האט דער אייבערשטער ארויסגענומען פון מצרים, פון דעם כור הברזל [kur habarzel: iron crucible]. כור הברזל מיינט אז ס’איז נישטא קיין וועג ארויס פון דארט. ס’איז נישטא קיין וועג ארויס. ס’איז א צינור פון א פייער וואס מ’פארברענט דארט די ברזל [barzel: iron], יא? ס’קומט ארויס אנדערש פון דארט.
ניין, מ’קען ארויסקומען. און ער קען ארויסגיין פון דארט און נישט אנגיין די גאנצע קליפת הברזל [klipat habarzel: the shell/husk of iron]. ס’איז דא מלאכים, פייערדיגע מלאכים, פייערדיגע שרים, ס’טוט זיך, מ’קען נישט רעדן מיט זיי אפילו, מ’דארף נישט רעדן מיט זיי. ס’איז דא עץ החיים דעת טוב ורע [Etz HaChaim da’at tov vara: the Tree of Life, knowledge of good and evil], ס’איז דא עץ החיים בקליפת הברזל [beklipat habarzel: within the shell of iron]. עץ החיים איז א נחלה [nachalah: inheritance], איז א חלק ה’ עמו [chelek Hashem amo: Hashem’s portion is His people].
און ער קען גיין דירעקט, סטרעיט, סטרעיט ליין [straight line], א סטרעיט ליין, סטרעיט. איך ווייס נישט, אפשר האבן מיר גערעדט וועגן דעם גענוג, מ’דארף נאר צוגלייבן אין דעם אביסל, און צומאל טון אביסל.
עד כאן [ad kan: until here].
דאס קומט ארויס אנדערש פון דארט. ניין, מ’קען ארויסקומען. מ’קען ארויסגיין פון דארט און נישט אנגיין די גאנצע כור הברזל [kur habarzel: the iron furnace, referring to Egyptian bondage]. ס’איז דא מלאכים [malachim: angels], פייערדיגע מלאכים, פייערדיגע שרפים [serafim: fiery angels], ס’טוט זיך. מ’קען נישט רעדן מיט זיי פאר דעם, מ’דארף נישט רעדן מיט זיי. ס’איז דא מלאכים פון יוצא, ס’איז דא מלאכים פון כור הברזל. מ’קען גיין נאך ווייטער, די חלק ה’ עמו [chelek Hashem amo: God’s portion is His people]. מ’קען גיין דירעקט, סטרעיט, א סטרעיט ליין, סטרעיט. איך ווייס נישט, אפשר מ’רעדט וועגן דעם גענוג, אז מ’זאל גלייבן אין דעם אביסל און צומאל טון אביסל. עד כאן א שטיקל דרשה.
גייען מיר צוריק צו אונזער שיעור, און מיר וועלן אויספירן די נקודה [nekudah: point]. איך האב שוין געוואלט אנקומען צו אדער נאך א פשט [pshat: interpretation], אבער מ’האט שוין נישט אנגעקומען צו דעם היינט. מיט דעם זענען מיר משלים [mashlim: completing] די אלע זאכן, די אלע שיטות [shitos: approaches], די אלע דרכים [drachim: paths].
ס’איז דא דעם וואס משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] האט אויסגעלערנט, דאס איז די דרך פון אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father], אז מ’קען גיין דירעקט צו גאט. ס’איז דא דעם וואס מ’האט טאקע ארויסגענומען פון די מדריגות [madreigos: levels], ס’איז טאקע געווען שבעים אומות [shivim umos: seventy nations], ס’איז אמאל געווען, אבער היינט איז נישט אזוי, ס’איז נישט נוגע [nogea: relevant], ס’איז נישט חל [chal: applicable] אויף דיר, ס’איז נישט חל אויף קיין מענטש באמת נאך יציאת מצרים [yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt]. מ’ווייסט אז מ’קען. “כי אתם המעט מכל העמים [ki atem hame’at mikol ha’amim: for you are the fewest of all peoples]”, מילא. איז דא אן עבודה [avodah: service/spiritual work] וואס איז מחייב [mechayev: obligates], וואס איז חייב [chayav: obligated] פון דעם. “שמע ישראל ה’ אחד [Shema Yisrael Hashem echad: Hear O Israel, the Lord is One]”, דאס איז דאך די עבודה, יא? פון דעם קומט ארויס אן עבודה. מ’דארף מחייב זיין, “לבי אחד לבי משפשמים”, דאס איז די עבודה וואס קומט ארויס פון דעם. זייער גוט.
אבער די עיקר [ikar: main point], און דאס איז די צד השוה שבהם [tzad hashaveh shebahem: the common denominator among them], איז די יכולת [yecholes: ability]. מ’קען. אפשר, “כי מאת ה’ יצא הדבר [ki me’eis Hashem yatza hadavar: for the matter came from God]”, יא? דאס איז די חידוש [chiddush: novel insight]. מ’קען. ווייסט וואס מ’קען? מ’קען רעדן צו גאט, כמו שהוא [kmo shehu: as He is]. איך כמו שהוא, ער כמו שהוא. מ’דארף נישט גארנישט טוישן, מ’דארף נישט אנטון גארנישט, מ’דארף גארנישט טון. דאס קען מען. און דאס איז אן אויפרייס מיט אים, אבער דאס איז חירות [cheirus: freedom]. דאס גיבט א מענטש חירות.
דאס מיינט נישט פארקערט וואס איינער זאגט אז א געטשקעס [getchkes: idols] פיטערן אין טאש איז געווען גוט. ניין, פארקערט, אז געטשקעס האבן א גרויסע חסרון [chesaron: deficiency], אז זיי זענען קליין, קליינע געטשקעס. זיי מאכן א מענטש, וויפיל מער אז א מענטש’ס געטשקע איז קליין, אזויפיל מער ווערט א מענטש’ס ציור פון גאט קליין. דאס מיינט עס דאך, יא? ער מאכט אים קליין. א חשוב פאר דעם. וויפיל א מענטש מיינט אז זיין גאט איז אזא חרדי’ש, איז ער די וויסטערע חרדי. ער קען טאקע נישט, וועט ער טאקע נישט טאן. ער איז א משיבה תחת מצרים [mashivah tachas Mitzrayim: returning under Egypt].
מ’קען די מעשה [maaseh: story], ס’איז געווען א חסיד’ישער ליובאוויטשער איד, ער האט געפרעגט א ליטוואק וואס ער האלט פון גדולת השם [gedulas Hashem: the greatness of God], זאגט ער, דער אייבערשטער וויל אים מאכן אויס, וואס זאל ער טון? האט יענער געזאגט, מאכן א גרויסן פייער און פארברענען. די איד זאל פארברענט ווערן צוזאמען מיט זיין גאט. דאס איז נישט קיין גאט, א גאט וואס דארף מאכן א פייער, דער אייבערשטער וויל אויס, איז ער אויס נארמאלערהייט. דאס האט געזאגט דער ליובאוויטשער מהר”ל מפראג [Maharal miPrague], מ’דארף אביסל מסביר זיין [masbir zayn: explain] די קליינטשיקע געטער. ס’איז נישטא קיין וועג. דער וואס מיינט אז זיין גאט איז אזוי, וועט ער פארברענט ווערן צוזאמען מיט זיין גאט. אויב האסטו א גאט וואס דו קענסט פארברענט ווערן צוזאמען מיט אים, דאס איז דאך די פראבלעם.
ס’שטייט אין מדרש תהלים [Midrash Tehillim: Midrash on Psalms], א פסוק [pasuk: verse] אין פרק למ”ד [lamed-daled: Psalm 34], “רגשו גוים [rigshu goyim: the nations are in tumult]”, שטייט דארט, מ’דערקלערט דעם פסוק “כי באש ה’ נשפט [ki ba’eish Hashem nishpat: for with fire God judges]”, זאגט ער, “אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כן [ilmalei mikra kasuv i efshar l’omro ken: were it not written in Scripture, it would be impossible to say so]”. דוד המלך [Dovid HaMelech: King David] זאגט, מ’גייט נעמען אלע געטער, אלע מענטשן זאלן זיך צוזאמענקומען, ס’איז א משל [mashal: parable], ס’איז א מעשה שהיה [maaseh shehayah: an event that occurred], צוזאמעננעמען אלע מענטשן און זאגן, ווער איז גערעכט? נו, “כל לאומים יאספו יחד ויאמרו [kol le’umim ye’asfu yachad v’yomru: all nations shall gather together and say]”, לאמיר זען ווער איז דער עכטער גאט, וועלכע פאלק איז די בעסטע, ווער גייט בלייבן?
און מ’זאגט אזוי, מ’דארף זיך צוזאמפירן, מ’קען נישט זאגן אז איינער האט באקומען אן אנדערע עדות [eidos: testimony] פון א צווייטן. א פשוט’ע זאך, זאל יעדער איינער גיין אין פייער צוזאמען מיט זיין גאט, ווער ס’וועט ארויסקומען, ער וועט בלייבן. און אזוי וכך הוה [v’chach havah: and so it was], גייען אלע פעלקער, יעדער איינער גייט זיך אין פייער מיט זיין גאט, און די גאט ווערט פארברענט, ווערט ער אויך פארברענט. און די איד גייט אין פייער צוזאמען מיט זיין גאט, און זיי ווערן נישט פארברענט. פארוואס ווערן זיי נישט פארברענט? “כי נס נברא באש ואינו נאכל [ki nes nivra ba’eish v’eino ne’echal: for a miracle was created with fire and it is not consumed]”. גאט איז נישט אזוי.
דער אידישער גאט, צו זאגן “אידישער גאט” איז אויך א שטיקל שקר [sheker: falsehood]. ער איז דער אידישער גאט ווייל די אידן האבן געמאכט דעם א פתח [pesach: opening]. משה רבינו איז געקומען מיט אזא אויפרייס און געזאגט, מ’קען דינען דעם גאט, מ’מעג, ס’איז מותר [mutar: permitted] צו דינען דעם גאט, מ’דארף נישט וויסן גארנישט אנדערש. דאס האט ער געזאגט, דאס איז די גאנצע זאך. פאר דעם הייסט ער דער אידישער גאט, נישט ווייל ער איז מער אידישער גאט פון א צווייטער גאט. אבער דאס איז א חידוש. ביז דערווייל קומען די אידן און גלייבן אין דעם. ווייס איך נישט, אויב איינער צוויי אנדערע גוים וועלן גלייבן אין דעם, איז דאך אויך גוט. אבער דאס איז די ווארט.
און אז א איד ווערט נישט פארברענט, ער קען אים ליב האבן לעולם [le’olam: forever]. גאט האט ליב גאט, האט ליב א איד א איד. דאס איז דער גאנצער חידוש, דאס איז די גאנצע זאך פון יציאת מצרים. דאס מיינט אז יעצט איז א איד א בן חורין [ben chorin: a free person], יעצט איז ער נישט משועבד [meshubad: enslaved] צו גארנישט. א איד איז א בן חורין.
און מ’זאגט אלעמאל, הייס איך דאך אן עבד [eved: servant] צו גאט? ניין. ביי זיין גאט איז דאך נישט אזא סארט גאט וואס נעמט עבדים. ס’איז דא גאט’ן וואס דארפן עבדים, ס’איז דא א זאך עבדים, וואס נעמט עבדים. דער גאט ווערט נישט נתפעל [nispael: affected/impressed]. אבער די וועג וואס די מענטשן פארשטייען גאט, דער איינציגסטער וועג וואס מ’קומט אן צו גאט איז דאך עפעס א טשעין, עפעס א מהלך [mahalach: process], עפעס א מחיצה [mechitzah: partition]. דאס איז גלות [golus: exile].
וואס איז דער יציאת מצרים? וואס האט זיך אליין ארויסגענומען דער אייבערשטער, “והוצאתי אתכם [v’hotzeisi eschem: and I will take you out]”, “והוצאתי אתכם”. דער אייבערשטער האט זיך אליין ארויסגענומען פון מצרים. אז ער האט געזאגט אז מ’גייט נישט גיין, מ’דארף נישט קיין מחיצות, מ’דארף נישט קיין גארנישט, מ’דארף נישט קיין חילוק [chiluk: distinction] צו מ’דארף נוסח ספרד [nusach Sefard: Sephardic prayer rite], מ’דארף נישט קיין נוסח אשכנז [nusach Ashkenaz: Ashkenazic prayer rite], צו וואס דער שער הכולל איז נישט קיין חילוק. די אנדערע זאך, ס’איז אלעס נאנסענס. ס’איז נאר דא איין גאט, און נאר אים דארף מען דינען, און מ’דארף נישט קיין חילוק וועלכע וועג. אלע וועגן קומען אן צו דער זעלבער פלאץ. “כל קוראנו אליו [kol kor’anu eilav: all who call upon Him]”. פארשטייט זיך, מ’דארף פארשטיין וואס דאס שטייט. אבער דאס האבן די… דאס האט משה רבינו אויפגעטון ביי יציאת מצרים, דאס האט דער אייבערשטער אויפגעטון ביי יציאת מצרים, און ער האט טאקע ארויסגעהויבן מיט די אידן, “ויוציאו את כל צבאות ה’ [vayotzi’u es kol tziv’os Hashem: and all the hosts of God went out]”, ארויסגעהויבן מיט די אידן העכער.
זיי האבן געוויזן, דאס הייסט “ומורא גדול זו גילוי שכינה [umora gadol zu gilui Shechinah: and great fear, this is the revelation of the Divine Presence]”. זיי האבן געוויזן, געוויזן וויאזוי זיי קענען עס זען. איך ווייס נישט צו מ’קען עס זען. זיי האבן געוויזן אז ס’איז דא א גאט וואס איז למעלה מכל הגבלות [lema’alah mikol hagbalos: above all limitations] ווארלד. ס’איז דא, און מ’קען עס זען, מ’קען עס דינען, מ’קען.
אז א מענטש פארשטייט דאס, איז ער טאקע א בן חורין, אן אמת’דיגער בן חורין. הלכה למעשה [halachah lema’aseh: in practical terms], ער פילט זיך מער פרייהייט. אסאך מאל מיינט מען אז ווי מער פרום א מענטש איז, איז ער ווייניגער פריי. דער היפוך [heifech: opposite] פון פרום, דער עומק [omek: depth] פון פרום… פרום איז טאקע א געוויסע מצרים אויב איינער קוקט אן פרומקייט אזוי. אבער דער היפוך פון פריי איז נאך מער פריי. פריי איז נישט גענוג פריי. וואס מ’רופט פריי איז נישט גענוג פריי.
פארוואס זענען זיי נישט גענוג פריי? וואס זאל עס זיין די סטאק אין די וועלט? ער איז סטאק אין זיין תפיסת המחשבה [tafisas hamachshavah: conception of thought], זיין תפיסת עולם [tafisas olam: worldview]. די גאנצע וועלט איז געבויט אויף דעם. עס ארבעט אזוי, מ’דארף האבן געלט, און אזוי ווייטער. פארשידענע הלכות [halachos: laws], פארשידענע וואס איז חוק [chok: statute] פון די יאר, עס איז דא קיין וועג ארויס פון זיי. די חילוני’שע [chiloni’she: secular] חוקים, די חוקים פון די עולם [olam: world], ער איז דער מלך [melech: king], למשל [lemoshal: for example] פאליטיק, יא? עס איז דא א פרעזידענט, ער איז פרעזידענט! טוב לו לבדו [tov lo levado: good for him alone]! עס איז נישטא קיין וועג ארויס פון אים.
וואס קומט א איד אין אזא קשר פון די נכרי אומות העולם [nochri umos ha’olam: gentile nations of the world], חנינא שלא זאגן, יא יא, עולם הזה [olam hazeh: this world] ביסטו מלך און זייער גוט, מיר דארפן דיר פאלגן. אבער דו רעדסט פון געטליכקייט, אדווערטייזן דיין קשר מיט’ן אייבערשטן? דו מיט א הונט זענען די זעלבע. דאס איז א חירות צו זאגן, צו גלייבן, צו זאגן אז די קעניג, די מלך מלכי המלכים [Melech malchei hamelachim: King of kings of kings], די נכרי אומות העולם פירט די וועלט, די סופער-פאוער, זאגן פאר אים אז יא יא, דו ביסט גאנץ גוט אויף די וועלט, אויף וואס איז נוגע די וועלט, און וואס איז נוגע וועלט מיינט מען אויף די וועלט’ס אויך דערנאך קומען. יא, ווייל איך, מיין אמונה [emunah: faith], מיין קשר צו גאט, איז לגבי [legabei: in relation to] דעם וואס דו ביסטו מיט א הונט דאס זעלבע. דו ביסט א הונט, דו ביסט גארנישט. אה, אויך קום א הונט, א הונט דארף מען רעכענען. דו ביסט גארנישט.
פארוואס ביסטו גארנישט? ווייל איך האב קשר מיט א זאך וואס איז דפשט, א זאך וואס איז נארמאלע מכל מתגער עולם אזוי. ביסט אהער די וואס טערענט די זעלבע. דו ווייסט אז דער איז גען, נישט לאנדער ווי חנצה. בעל שם טוב וואכעט. אז דער בעל שם טוב [Baal Shem Tov: founder of Chassidism] וועט זאגן פאר א איד, וואס וויסן אז דו קענסט נישט דיר אין די אייבערשטע אין אזוי. וואס וויסן אז עס איז עד וקל בן שוון. ווייל גאט מאכט נישט קיין חילוק אין די חנצה מיט דער בעל שם טוב. ער מאכט נישט קיין חילוק גארנישט. אויב איינער מיינט אים, מיינט אים. מיינט אים. מיינט אים. נישט דא קיין שום חילוק. דאס הייסט חירות איבער איבער איבער זיין גרעסערע חירות פון דעם.
עס קען זיין גרעסערע פרייט. עס קען זיין איינער וואס איז מער כף שמי שיבט מלכות מכל שיבט של עולם ווי דעי, עס קען דאך נישט זיין, האט איך נישט וואס אנצוהעגן, יעדער איינע ווי פרייער זאלן זיין, צום סוף איז ער, דארף ער צאלן טעקסט, צום סוף איז ער נתן צו די מלכות, צו די פאקטן פון דער וועלט, אבער א איד, א איד וואס ווייסט וואס מיינט א איד, ער איז ביי גדרה [gedarah: definition] נישט דאס, אוודאי [vadai: certainly], הלכה למעשה פארקערט, הלכה למעשה האט נישט קיין פראבלעם, דאס וואס זאל צאלן טעקסט, וועט איך צאלן טעקסט, נישט קיין פראבלעם, טעקסט און עולם הזה, איז אלט גיי גוט, מ’דארף מחבר זיין [mechaber zayn: be friendly with] דער מלך, דרשו שלום העיר [dirshu shlom ha’ir: seek the peace of the city], און אזוי ווייטער.
אבער אין מיין שכל [sechel: intellect], אין מיין דעת [da’as: knowledge], וואס מאכט מיך א מענטש? וואס איז מיך מחיה [mechayeh: gives life to] אמת’דיג? אין וואס בין איך מתנחם [misnachem: consoled]? וואס איז מיר נישט שיין? וואס איז מיין בטחון [bitachon: trust]? “סורו אכסבי”? וואס איז דעת? דאס איז חירות עולם [cheirus olam: eternal freedom]. די חירות קען מען נישט קויפן. דאס איז א זאך וואס אין א געוויסן זין איז משה געווען דעת. אידן זענען אזא ווידערשפעניג פאלק און זיי לאזן זיך נישט. זיי האבן זיך קיינמאל נישט געלאזט צו פיל פון צו פיל מלכיות. און אלעמאל, ס’איז דא אין דעם חסרונות [chesronos: deficiencies], יעדע זאך האט חסרונות און מעלות [ma’alos: virtues], מען צאלט טעקס, אבער אונז זענען נישט אמת’דיג נכנע [nichnas: submitting] צו די מלוכה [malchus: kingdom] קיינעם נישט. נישט אמת’דיג.
אפילו שאול המלך [Shaul HaMelech: King Saul] איז נישט געווען גענוג גוט פאר שמואל הנביא [Shmuel HaNavi: Samuel the Prophet], יא? “שום תשים עליך מלך [som tasim alecha melech: you shall surely set a king over you]”. אפילו א מלך, א גרעסטער צדיק [tzaddik: righteous person] וואס מען קען טרעפן, אבער א מלך אויף אידן? דער אייבערשטער איז א מלך. “לא ימכרו ממכרת עבד [lo yimachru mimcheres eved: they shall not be sold as slaves are sold]” – ס’איז נישטא קיין שום זאך וואס מען קען פארקויפן א איד פאר, פארקויפן איינער וואס איז ארויס פון מצרים.
שוין, דאס איז עד כאן די היינטיגע שמועס וועגן חירות, וויאזוי חירות איז תלוי [talui: dependent] אין פשיטות אלוקות [pshitus Elokus: simplicity/unity of Godliness]. ווי מער מען איז מפשיט [mafshet: simplifies/strips down] גאט, ווערט מען מער א בן חורין. און די עבודה פון דעם, די פאקט איז אז מען קען, און די עבודה איז אז מען זאל גלייבן אז מען קען, און מען זאל מסכים זיין [maskim zayn: agree] אז מען קען. ווי מער מען האט א מפשיט’דיגע תפיסה [tafisah: conception] פון גאטליכקייט, און מען פאלגט נישט די אלע זאכן, ניטשע מיט די אלע זאכן, מען פארשטייט אז אלעס איז אנדערש, איז עד כאן, און מיט דעם גייט מען ארויס פון מצרים.
—
השיעור אינו מסקנות או דברים מוחלטים, אלא תהליך של לימוד – “עד פתח לו” – לפתוח שאלות, נקודות וזוויות למחשבה, יותר מאשר לסגור.
—
במצרים “כמעט כלה ונשתכח” עיקרו של אברהם אבינו – שכחו את האלוקים האמיתי ונפלו לעבודה זרה (לפי הגדרת הרמב”ם בהלכות עבודה זרה). משה רבינו העיר מחדש את האמונה/עבודה הנכונה.
אבל: זה עדיין אינו סיבה ליציאת מצרים עצמה – זה לימוד, לא מאורע.
נוסח הרמב”ם בהגדה: “וכוונת המקום לעבודתו” – מה משמעות “לעבודתו” לעומת “לו”? “קרבה לו” אצל הרמב”ם (מורה נבוכים) פירושה ידיעה (בדעת בלבד), בעוד “עבודה” יכולה להיות גם דבר מעשי – לא לעבוד עבודה זרה, הלכה למעשה.
העיקר אצל הרמב”ם: ידיעת מציאות השם (4 העיקרים הראשונים), ואחר כך העיקר החמישי (לעבוד רק את ה’) – שהוא כמעט “חוק”, כי מי שטועה אחר הבל הופך לכופר.
הרמב”ן מוסיף: השגחה, רצון, בחירת השם בישראל. אבל גם כאן: אלו דברים שלמדו ביציאת מצרים, לא מה שקרה – זה נשאר לימוד, לא סיפור של מאורע.
—
מלכות שמים פירושה ייחוד השם (ספר המצוות). לא קורה כלום בעולם – רק בהכרת האדם/שכלו/רגשו. הקב”ה נשאר הקב”ה בין אם יודעים זאת ובין אם לאו.
שם באמת קורה משהו: העם אומר “יחי המלך” – ובכך הופך להיות מלך. דיבור שיוצר חלות, מעשה פרפורמטיבי. בלעדיו לא היה מלך.
השיעור מכריז שהוא רוצה יותר מדרכו של הרמב”ם: שקבלת מלכותו תשנה באמת משהו – לא רק בראשו של האדם, אלא ברמה מסוימת של השגחה, קירבה, הנהגה.
—
מקובלים (וגם פילוסופים מסוימים) סוברים שהמציאות משקפת את שכל האדם – מה שאדם חושב בסדר מסוים, קיים ברמה מסוימת. אם אינני יודע מאלוקים, מקובל לא יאמר רק “אתה לא יודע” – אלא שברמה מסוימת אלוקים באמת נסתר, הסתר פנים הוא דבר ממשי.
ילד קטן עוצם עיניו וחושב שאביו לא רואה אותו. המקובלים אומרים: ברמה מסוימת יש אמת במחשבה הילדותית הזו – יש באמת הפסק, פירוד, אף שהאב (= הקב”ה) גדול מכך.
כשאומרים “שמע ישראל ה’ אחד” – לפי המקובלים נעשה ה’ אחד בעולם, לא רק שמזכירים זאת. זה עושה את זה חי יותר, חזק יותר, רציני יותר – כי זה בלתי תלוי באדם, לא רק תלוי בזכרונו.
הבעיה בדרך הרמב”ם: אם הכל רק בראשי, ואני שוכח – אין כלום. דרך המקובלים נותנת לזה “מציאות עצמאית” – ייחוד שקיים בעולם האצילות, אפילו בראשו של האדם עצמו, ונשאר קיים גם כששוכחים.
פילוסופית אפשר לטעון שזו טעות – שמקרינים על העולם מה שנמצא רק בראש. אבל זה מובא כי זה “מקרב על השכל, מקרב על הלב” – זה נותן כוח פואטי והיסטורי. אנשים לוקחים ברצינות יותר דברים שאינם “רק בראשם” – זו חולשה אנושית, אבל גם מציאות.
—
לפי הרמב”ם ביציאת מצרים לא קרה שינוי ממשי בעולם. העולם נשאר אותו עולם. מה השתנה? האנשים – דרך ניסי משה רבינו, תורתו ולימודיו למדו את הדרך הנכונה.
לפי הרמב”ן (ומפורש בזוהר) ביציאת מצרים באמת קרה משהו במציאות: “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” – הקב”ה הוציא את היהודים מרשות הסטרא אחרא, מרשות שרו של מצרים, והכניס אותם לרשות ה’ – “חלק ה’ עמו”.
הרמב”ן מדבר כמעט תמיד קרוב יותר ללשון הרמב”ם, אפילו כשהוא מתכוון לדברי קבלה. צריך לחקור אם הוא מתכוון לזה ממש כך. הרמב”ן מביא גם את ר’ אברהם בן הרמב”ם, שאומר זאת כמעט בגלוי. אבל בזוהר זה כתוב בגלוי.
—
זהו החידוש העיקרי של חלק זה:
מה אומר הרמב”ם? משה רבינו לימד שאין לכבד את האמצעים – כוכבים, מזלות, מלאכים, מדרגות. הם באמת גדולים, יש להם באמת הרבה כוח, העולם באמת מתנהג דרכם – אבל צריך לפרוץ את המחיצה ולהתחבר ישירות לאלוקים. זהו “כוונת המקום לעבודתו”.
מה אומר הזוהר? לא רק לימוד, אלא זה באמת קרה – היהודים יצאו מרשות אחרת לרשות ה’.
אבל התוצאה המעשית – העבודה – היא אצל שניהם אותו דבר: יהודי יכול וצריך לדבר ישירות עם אלוקים, ללא אמצעים.
– הרמב”ם מדבר רק על עבודה – מה שהאדם צריך לעשות. אצלו לא קיים שינוי ממשי.
– הקבלה אומרת: זה גם מציאות, מעשה שהיה – תסתכל בעולמות העליונים, שם קורה משהו.
– החסידות לוקחת את המציאות הקבלית ומחזירה אותה לעבודה – מה שקורה בעולמות העליונים צריך לקרות אצלך. וזה יוצא ממש אותו דבר שהרמב”ם אומר.
> זהו דבר המוסכם לפי כל שלושת הדרכים – רמב”ם, מקובלים, חסידות.
—
“עבודה” כמושג היא מפחידה – צריך כל הזמן לעשות, כל הזמן לחשוב, כל הזמן לזכור. אבל לספר סיפור – זה נותן חיזוק. “סיפור יציאת מצרים” לכן כל כך חשוב: מספרים סיפור, לא נותנים שיחת מוסר.
מהו הסיפור? פעם היה עולם שבו היה צריך לעבור דרך שרים, דרך פרעה, דרך שרו של מצרים, כדי לקבל שפע. זה היה קשה נורא – הזוהר בפרשת בא מאריך שמשה רבינו היה צריך להבין את כל הקליפה של מצרים, לדבר בשפתם, להבין את הדיפלומטיה והפוליטיקה שלהם. “בא אל פרעה” – צריך להיכנס בדיוק לתוך פרעה.
ואז – “הוציאנו ה’ אלקינו משם” – הקב”ה הוציא אותנו. עכשיו יהודי יכול לדבר ישירות עם אלוקים, ללא אמצעים.
—
משה רבינו בספר דברים (שחז”ל מתייחסים אליו כפירושו של משה על ארבעת הספרים הראשונים) מנסה לשכנע את היהודים שישמרו את המצוות ולא יעבדו עבודה זרה.
הטיעון שלו: “כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו” – אין עם אחר שיש לו אלוקים כל כך קרוב. לכל עם יש אלוקים – למואב יש בעל, ליוון יש זאוס, למצרים יש אמון – אבל האלוקים היהודי קרוב.
—
לכאורה האלוקים היהודי דווקא הרחוק ביותר – “אלהי השמים”, אין דמות הגוף, אין גוף, לא מישהו שאפשר להסביר אותו. אפילו המקדש, אפילו מצוות – צריך תמיד לזכור שהשכר בא רק מכוחו של אין סוף, לא מהמצווה עצמה.
היצר של עבודה זרה לכן: עבודה זרה מרגישה קרובה. אלוקים עם גוף, פסל, מקום – זה יותר קל. הרבה יהודים מרגישים שהיה עדיף שיהיה אלוקים שאפשר “להגיע” אליו.
אולי האלוקים היהודי באמת רחוק יותר מהנוצרי? נוצרי יכול לראות את אלוקיו על הצלם, יש דימויים יפים, אדם שאפשר “להתייחס” אליו – “אלוקים הוא אדם, אדם אני מבין”. זה לכאורה יותר קרוב, יותר טעים, יותר נגיש.
—
יהודי חסידי רוקד כשהעיירה שלו בוערת. חושבים שהשתגע. הוא עונה: הגטשקה של השכן הגוי שלי נשרפה – האלוקים שלו נשרף, אין לו עם מי לדבר. האלוקים שלי לא נשרף – “אני ה’ לא שניתי” – אותו אלוקים שרף את ביתי, אבל הוא עצמו בלתי משתנה.
העיקרון המרכזי: המעלה הראשונה של אלוקים לא-מוחשי היא שאי אפשר להרוס אותו. ציור מוגבל של אלוקים עושה את אלוקי האדם מוגבלים.
—
הטיעון נדחף עוד יותר: אפילו אם האלוקים שלך הוא אלוקי התורה – הוא יכול להיות “מפחיד מוגבל”. כשאומרים שאפשר להגיע לאלוקים רק דרך תפילין – תפילין הם סוג של “פסל ומסכה”.
הפסוק: “ועשית לך פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך” – זו אזהרה לא לעשות פסל ותמונה מהמצוות עצמן שאלוקים ציווה. האלוקים היהודי “לא הולך עם זקן ופאות” – מי שמצמצם את אלוקים לציור כזה, זו גם עבודה זרה.
אבל – איזון: נכון שיש דרך לאלוקים דרך מצוות, אבל אלוקים לא “תקוע” בזה. חותכים את הזקן והפאות של יהודי – הוא לא נעשה פחות יהודי, לא פחות קרוב לאלוקים. “ה’ קרוב לכל קוראיו” – עם זקן, בלי זקן; עם שבת, בלי שבת; עם בית המקדש, בלי בית המקדש; עם מצה, בלי מצה. אין דבר חיצוני שהוא המחלק.
—
המעלה הראשונה והעיקרית של סוג כזה של אלוקים – “אלוקים נפשי” (אלוקים של הנשמה, לא של כלים חיצוניים) – היא שהוא עושה אדם טוב. מקובלים, פילוסופים, חסידים – כולם מגיעים לנקודה הזו.
—
מצרים הייתה הציוויליזציה המתקדמת ביותר – עם אלים ספציפיים לכל צורך (רפואה וכו’), עם כוהנים, סגולות, סדרים, חכמות. הכל היה מסודר מאוד – לכל אל היה מקומו, מקדשו, הטקסים שלו.
יציאת מצרים היא כמו יציאה מאמריקה היום – לא רק ממעצמה רעה, אלא מהציוויליזציה המתקדמת ביותר – וללכת למדבר (כמו אפגניסטאן בהרים). לא בכדי היהודים התלוננו שבמצרים היה טוב יותר.
“ויוציאו גוי מקרב גוי” פירושו: אנחנו לא רוצים את המערכת היפה והמסודרת של כוהנים שיודעים בדיוק איזה אל צריך להעיר לאיזו רפואה. הקב”ה אומר אחרי יציאת מצרים: “כי אני ה’ רופאך” – אני אהיה הרופא שלך. לא הרופא המצרי עם הסגולות שלו – אלא אלוקים עצמו, ישירות.
—
הרעיון של יציאת מצרים הוא “חירות שאין לה קצבה” – חירות ללא גבולות. עד היום הזה זה עדיין לא הושג. לכן צריך לשתות ארבע כוסות יין – להיכנס לעולם החירות.
החידוש העיקרי: לא שצריך (חובה), אלא שאפשר – זה מה שקרה. עד אז אף אחד לא האמין שאפשר ישירות לאלוקים בלי כל האמצעים. אנשים עדיין בטוחים היום שצריך ללמוד כל הש”ס, לעבור שלבים, סדר המדרגות, להיות בעל השגה גדול – רק אז אפשר לדבר עם אלוקים. כל המסר של משה רבינו הוא ההיפך.
—
מאמר של “יהודי גדול, בעל השגה”: הדבר הכי קשה לאנשים להאמין הוא שמה שעושים טוב, ואיך שעושים טוב – כל עוד “רחמנא ליבא בעי” (אלוקים רוצה את הלב). לא צריך:
– ללכת לקבר ה”נכון”
– לעשות סגולה ביום התשיעי של החודש התשיעי
– לשלוח כסף למוסד ה”נכון”
– שום דבר מיוחד
היסוד: “בכל קראנו אליו” – ישר, ישירות, בלי שום מתווך.
—
חידוש נועז: הדעה שהאלוקים היהודי אינו אחד מהשרים (שרים שמימיים/כוחות). המושג שאלוקים הוא “לבוש”, “צורה של אלוקות” שמדברת יידיש או לשון הקודש – נדחה. לא:
– לא זכר ולא נקבה
– לא שחור ולא לבן, לא אדום ולא צהוב
– אין לו פנים, לא שינה, לא מנוחה, לא יגיעה, לא כעס, לא אהבה
– כלום – וכלום פירושו בכל מקום
הוא אותו דבר במצרים כמו בארץ ישראל, תמיד אותו דבר.
—
אף אחד לא הגיע להשגה הזו – לא מלאך, לא שר. משה רבינו גילה זאת. הוא בא לומר ליהודים במצרים:
– אלוקים כאן כמו שהוא בכל מקום
– הוא לא צריך כלום ממך
– אתה לא צריך לפחד מאלהי מצרים
– “כי אם ליראה את ה’ אלקיך וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו” – זה כל העניין
בטחון הוא דבר פשוט – רק לא עושים אותו כי הוא פשוט מדי.
—
החיוב של “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”: צריך לנסות לצאת ממצרים – לנסות להאמין שאלוקים הוא “בכל קראנו אליו”. אין הבדל לאיזו עיירה הולכים, כלום. “אני ולא מלאך, אני ולא שרף”.
—
לאדם יש מגבלות. הולכים לרופא – זה בסדר. צדיק הוא “קצת יותר רחב” – הוא יכול לקלוט יותר סוגי אנשים:
– עם כיפה 6XL – כן
– עם כיפה 4XL – גם כן אצל צדיק גדול
– בלי כיפה בכלל – כבר יותר קשה
– בלי חולצה בכלל – לא עולה על הדעת
– ליטאי? – “רגע רגע!”
– מזרחי? – “ממש צדיק!”
– גוי? – אולי
– בורשט? חתיכת עץ? – לא אפשרי
הנקודה: אפילו הצדיק הגדול ביותר, אפילו ספירות בעולם האצילות, יש להם מגבלות. רק אלוקים עצמו מבין הכל ללא גבול.
—
למלאך מיכאל צריך:
– להיות מקובל גדול
– לדעת בדיוק איזה שם לומר
– עושים טעות – “הוא זורק אותך החוצה”
– אומרים שם אחד לא נכון – כבר מדברים עם הס”מ במקום עם המלאך מיכאל
הקב”ה לא מקפיד! המאמר חז”ל: מישהו אמר “ואיבת” במקום “ואהבת” (הפוך משנאה!) – הקב”ה אומר “ודגלו עלי אהבה” – אני קורא את זה כאהבה, כי הוא מתכוון טוב. רק אלוקים יכול לעשות את זה – אף אחד אחר לא יכול.
—
למלאך אין “גוף במצרים” – הוא לא יכול להבין את העניין. אפילו משה רבינו, אפילו האריז”ל – כי הם לא אלוקים. “אין שום צדיק שמבין את אלוקים כמו שאלוקים מבין אדם פשוט.” ספירות בעולם האצילות מבינות יותר ממלאכים, מלאכים יות
ר מצדיקים – אבל זה לא מה שאלוקים מבין.
—
מסר משה רבינו: יהודים יכולים לפנות לאלוקים כמו שהוא –
– לא עם השם הנכון
– לא עם המהלך הנכון
– לא עם הלבוש הנכון
– לא עם המצווה הנכונה
– כלום – “בכל קראנו אליו”
פילוסופית, קבלית – לא ברור איך זה אפשרי – אבל זה מה שמשה רבינו רצה ללמד אותנו.
—
זה פירוש חירות: אתה משוחרר מהכל, אתה לא צריך שום תנאים. “אנחנו לא מאמינים בזה. אפילו הברסלבאים לא מאמינים בזה. ונתנו לנו להאמין. מותר.”
ההתנגדות: “לא מספיק שאני צריך לקנות מצות ב-130 דולר לפאונד, אני צריך גם דבקות?!” תשובה:
לא! זה הפוך. לא צריך מצוות כדי לקבל דבקות. אפשר ככה שזה. זה קל. “בכל קראנו אליו” – זה קל ככל שיכול להיות, ועוד הרבה יותר קל.
“מותר לקבל דבקות” – לא צריך לומר דרשות שחייבים – מותר. מותר לקבל אמונה באין סוף כמות שהוא.
—
הפילוסוף היווני פלוטינוס (Plotinus) הבין קצת את העניין – שיש “האחד” (The One), האחד למעלה מכל המדרגות, ואדם צריך לשאוף אליו. אבל תלמידו (פורפיריוס) כותב שפלוטינוס רק ארבע פעמים בכל חייו זכה לאותה דבקות.
הניגוד: אצל יהודים, לפי תורת משה רבינו – “לא תהיה משכלה ועקרה” – מכאן אנחנו מתחילים! יהודי מתחיל משם שפלוטינוס ראה ארבע פעמים בחייו. אצל כל יהודי זה בפנימיות כבר קיים.
—
המסר ליהודים:
– לא צריך לדבר עם שום מלאכים
– לא צריך לדעת שום אות קבלה
– לא צריך לדעת שום אות פילוסופיה
– לא צריך לדעת חסידות
“אולי כדי להבין על מה מדברים צריך ללמוד את כל הדברים האלה, אבל בעצם כדי לעבוד לא צריך לדעת כלום.”
—
הפסוק (דברים ד): “כי תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים” – תמונה יפה, מסתכלים למעלה. אבל:
– קודם נאמר שצריך לא להסתכל למעלה
– “בכל קראנו אליו” – אפשר להסתכל למטה, בתהום העמוק, בשאול תחתיות – זה עובד בדיוק אותו דבר
– “פן תשא עיניך השמימה” – לא צריך
כשמסתכלים למעלה ורואים את גדולת הכוחות השמימיים – “ונדחת והשתחוית להם ועבדתם” – נדחים, מרגישים קטנים, נופלים לעבודה זרה.
תשובת התורה: “אשר חלק ה’ אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים” – כן, אלוקים עשה את השמש, ירח, צבא השמים לכל העמים. אבל אותך הוציא ממצרים!
—
“ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים” – כור הברזל פירושו תנור של אש שבו מתיכים ברזל, שבו אין דרך החוצה. אבל אפשר לצאת – ולא לעבור דרך כל קליפת הברזל.
יש מלאכים, שרים של אש – לא צריך לדבר איתם. עץ החיים קיים אפילו בקליפת הברזל. “חלק ה’ עמו” – קו ישר, ישירות.
—
1. דרך אברהם אבינו / משה רבינו – אפשר ללכת ישירות לאלוקים, בלי מתווכים.
2. דרך המדרגות – פעם היו שבעים אומות עם שבעים שרים, אבל אחרי יציאת מצרים זה כבר לא חל על יהודי. “כי אתם המעט מכל העמים” – יודעים שאפשר.
3. העבודה שיוצאת מזה – “שמע ישראל ה’ אחד” – זה דורש “לבי אחד” (לב מאוחד), לא לב מפוצל.
היכולת – אפשר. “כי מאת ה’ יצא הדבר.” זה החידוש:
– אפשר לדבר עם אלוקים כמו שהוא – הוא כמו שהוא, אני כמו שאני.
– לא צריך לשנות כלום, לא ללבוש כלום, לא לעשות משהו מיוחד.
– זו “פריצה” (breakthrough), וזו חירות.
—
לגטשקות יש חיסרון גדול: הן קטנות. ככל שה”גטשקה” של האדם (התפיסה המוגבלת שלו לגבי אלוקים) קטנה יותר, כך הציור שלו לגבי אלוקים נעשה קטן יותר.
יהודי חסידי ליובאוויטש שואל ליטאי על גדולת השם. הליטאי עונה: אם הקב”ה רוצה “לבטל” אותו – שיעשו אש וישרפו. הנקודה: אם האלוקים שלך יכול להישרף, הוא לא אלוקים.
—
מדרש תהלים (פרק ל’, “רגשו גוים”, “כי באש ה’ נשפט”):
– דוד המלך מציג תרחיש: כל העמים יתכנסו וינסו – כל אחד ייכנס לאש יחד עם האלוקים שלו. מי שיוצא – הוא נשאר.
– תוצאה: אצל כל האומות האלוקים נשרף, גם הם נשרפים. אבל היהודי נכנס לאש עם האלוקים שלו, ושניהם לא נשרפים – “כי נס נברא באש ואינו נאכל” (הסנה שבוער ואינו נשרף).
ה”אלוקים היהודי” לא אומר שאלוקים “יותר יהודי” – אלא שהיהודים עשו את הפתח (הפתיחה). משה רבינו בא עם הפריצה: אפשר לעבוד את האלוקים, מותר, זה מותר – בלי מתווכים, בלי תנאים מוקדמים.
וכשיהודי לא נשרף – פירוש הדבר: אלוקים אוהב יהודי, יהודי יכול לקבל קשר עם אלוקים לעולם. זה החידוש של יציאת מצרים.
—
אחרי יציאת מצרים יהודי הוא בן חורין – לא משועבד לכלום.
יהודי נקרא “עבד” לאלוקים? תשובה: האלוקים היהודי אינו מסוג האלים שלוקחים עבדים. אלים אחרים צריכים עבדים – האלוקים האמיתי לא מושפע (לא נצרך/לא מושפע).
הדרך היחידה שאנשים מבינים אלוקים היא דרך שרשרת (chain), תהליך (process), מחיצה (barrier). זו גלות.
“והוצאתי אתכם” – הקב”ה עצמו הוציא את עצמו ממצרים. הוא אמר: לא צריך שום מחיצות, לא נוסח ספרד, לא נוסח אשכנז, לא שער הכולל – הכל שטויות ביחס לעיקר. יש רק אלוקים אחד, וכל הדרכים מגיעות לאותו מקום – “כל קוראנו אליו”.
ביציאת מצרים הראו שיש אלוקים למעלה מכל ההגבלות – ואפשר לראות אותו, אפשר לעבוד אותו, אפשר.
—
כשאדם מבין את זה, הוא מרגיש יותר חירות. אנשים חושבים שככל שיותר דתי, כך פחות חופשי. אבל:
– דתיות יכולה להיות “מצרים” אם מסתכלים עליה הפוך.
– אבל: ה”הפך של חופשי” (מה שאנשים קוראים “חופשי” – חירות חילונית) גם לא מספיק חופשי. למה? כי האדם ה”חופשי” תקוע בתפיסת עולמו – הוא צריך כסף, הוא כפוף לחוקי העולם, לפוליטיקה, לנשיא, לעובדות העולם.
יהודי שיודע מה “יהודי” פירושו, הוא בהגדרה לא כפוף לכל אלה:
– הלכה למעשה – כן, משלמים מיסים, מכבדים את המלכות, “דרשו שלום העיר” – אין בעיה.
– אבל בשכל שלי, בדעת שלי – מה שעושה אותי אדם? מה מחיה אותי? מה הבטחון שלי? – זו חירות עולם. את החירות הזו אי אפשר לקנות.
יהודי אומר למלך הנכרי: כן, אתה מלך על עולם הזה, אנחנו מצייתים לך. אבל מה שקשור לאלוקות, לקשר עם הקב”ה – אתה וכלב זה אותו דבר. כי הקשר שלי הוא עם דבר שלמעלה מכל מתגר עולם.
אלוקים לא עושה הבדל – לא בין חנצה (אדם פשוט) לבעל שם טוב. אם מישהו מתכוון אליו – מתכוון אליו. אין שום הבדל. זו חירות על חירות.
—
יהודים תמיד היו עם סרבן – הם לא נכנעים. הם לא באמת נכנעים לשום מלוכה. אפילו שאול המלך לא היה מספיק טוב לשמואל הנביא. “שום תשים עליך מלך” – אפילו מלך על יהודים הוא בעיה, כי הקב”ה הוא המלך. “לא ימכרו ממכרת עבד” – אי אפשר למכור יהודי שיצא ממצרים.
—
> חירות תלויה בפשיטות אלוקות.
– ככל שמפשיטים יותר את אלוקים (ככל שיש תפיסה פשוטה יותר, בלתי מוגבלת של אלוקות) – כך נעשים יותר בני חורין.
– העבודה: שיאמינו שאפשר, ושיסכימו שאפשר.
– שלא יעקבו אחרי כל ההגבלות הפילוסופיות – שיבינו שהכל אחרת.
ובזה יוצאים ממצרים.
—
“`
רמב”ם: יציאת מצרים = לימוד (ידיעה בלבד, לא שינוי ממשי)
↓
רמב”ן/זוהר: יציאת מצרים = מעשה שהיה (יציאה מרשות הסטרא אחרא)
↓
[דיגרסיה: מקובלים – מציאות משקפת שכל, נותנת ממשות עצמאית]
↓
חידוש: בעבודה כולם מסכימים – גישה ישירה לאלוקים בלי מתווכים
↓
טענת משה רבינו: “כי מי גוי גדול” – האלוקים שלנו הכי קרוב
↓
פרדוקס: לכאורה הוא הכי רחוק (אין גוף, אין דימוי)
↓
תשובה 1: אלוקים מוחשי יכול להיהרס
↓
תשובה 2 (רדיקלית): אפילו כלי תורה יכולים להיות עבודה זרה
↓
“פסל תמונת כל אשר צוך ה'” = לא לעשות פסל מהמצוות עצמן
↓
אלוקים לא “תקוע” בשום צורה חיצונית
↓
מעלה עיקרית = “אלוקים נפשי” עושה אדם טוב
↓
יציאת מצרים = שחרור מעבודה זרה מסודרת (מצרים = סופר-פאוור)
↓
“אני ה’ רופאך” = גישה ישירה לאלוקים בלי מתווך
↓
חירות שאין לה קצבה: אפשר – לא רק צריך
↓
האלוקים היהודי אינו “שר” – כלום, וכלום פירושו בכל מקום
↓
תפקידו הייחודי של משה רבינו: אף אחד לא הגיע להשגה הזו קודם
↓
אין נברא (מלאך, ספירה, צדיק) יכול לחקות את חוסר ההגבלה של אלוקים
↓
מלאך מיכאל צריך שמות מדויקים – אלוקים מקבל אפילו “ואיבת” במקום “ואהבת”
↓
[דיגרסיה: פלוטינוס – 4 פעמים בחיים; יהודי מתחיל משם]
↓
לא צריך לדעת כלום – רק להאמין ולעשות
↓
“פן תשא עיניך השמימה” – הסתכלות למעלה מובילה לדחייה
↓
“ואתכם לקח ה’ מכור הברזל” – יציאה ממצב בלתי אפשרי, ישירות
↓
דבקות אינה חיוב – זו הרשאה, זה מותר
↓
מדרש תהלים: מבחן אש – כל האלים נשרפים, האלוקים היהודי לא
↓
חירות = לא משועבד לכלום, אפילו לא ל”דתיות”
↓
אבל גם חירות חילונית “חופשית” לא מספיק חופשית
↓
חירות יהודית = בשכל, בדעת – למעלה מכל מתגר עולם
↓
בעל שם טוב: אלוקים לא עושה הבדל – חנצה = בעש”ט
↓
יהודים = עם סרבן, לא נכנע לשום מלוכה
↓
מסקנה עיקרית: חירות תלויה בפשיטות אלוקות
↓
ככל שמפשיטים יותר את אלוקים = כך יותר בני חורין
↓
שיאמינו שאפשר, שיסכימו שאפשר
↓
ובזה יוצאים ממצרים.
“`
מגיד שיעור:
רבותי, אנו ממשיכים כאן לדבר על יציאת מצרים. השיעור הוא, צריך לזכור, אין אלה דברים מסוכנים, לא מסקנות, לא דברים מוחלטים. פחות או יותר, אני לומד כאן. על הסדר מנסה אני להתחדש, מנסה אני להבהיר דברים חדשים, אבל יש כאן הרבה מאוד דברים שצריך עדיין להיות מעיין בהם היטב, יש עדיין הרבה מקום. אני מנסה קצת יותר לפתוח, “עד פתח לו”, קצת יותר לפתוח מאשר לסגור, לפתוח שאלות, לפתוח נושאים, נקודות, זוויות שאפשר לחשוב.
הבה נחזור מעט על מה שעשינו עד כה, ונכנס לדרך שלישית היום, או נגע ונפתח דרך שלישית, ונראה כיצד היא מתחברת עם עוד סוגיא שלמה, או עוד מסגרת אחת כיצד אפשר למסגר את הסוגיא של יציאת מצרים.
למדנו אתמול ושלשום, בשני השיעורים האחרונים, יש את דרך הרמב”ם, שהעיקר עומד על הענין, אפשר לומר, כיצד היה הרמב”ם מפרש את הענין של כמעט כלה ונשתכח העיקר של אברהם אבינו, מהעיקר של לא לעבוד עבודה זרה במצרים, ומה שצריך להבין את המושג של עבודה זרה לפי שהרמב”ם מסביר בתחילת הלכות עבודה זרה. ומשה בא והוא העיר מחדש את האמונה הנכונה, אפשר לקרוא לזה העבודה הנכונה. זה עדיין לא פגע בשום סיבה ממשית.
ודיברנו שם, הרמב”ם ב”מתחיל בגנות ומסיים בשבח” דיבר בלשון “וכוונת המקום לא”, ונוסח ההגדה ממש שהוא עצמו מביא, אף על פי שכתוב “וכוונת המקום לעבודתו”, אנו צריכים לדעת מהי אכן הכוונה לעבודתו, ומהי הכוונה לו. אני יכול לחשוב השערות, אבל אינני יודע פשט ברור מהו הפשט בזה.
נראה בכוונה, לכאורה נוסח ההגדה הוא “לעבודתו”. נראה שיש “קרבה לו”, שהרמב”ם אומר הרבה פעמים במורה נבוכים, “קרבת השם לחיינו, וכל השמות הגדולים השלולים, קרבת העילה”. קרבה פירושה ידיעה, קרבה פירושה רק בדעת. עבודה היא אולי… עבודה פירושה גם לדעת, אבל עבודה יכולה להיות שזה עוד דבר, זה ממש הלכה למעשה, צריך לעבוד רק את הקב”ה, לא לעבוד עבודה זרה, אבל זה כבר דבר חיצוני.
העיקר הוא ידיעת האמונה, ארבעת העיקרים הראשונים, שזה ידיעת מציאות השם כראוי. אחר כך העיקר החמישי, שאומר שלא לעבוד אלא את ה’, זה כבר מסוים, אפשר לקרוא לזה אולי חוק, כמו שנאמר, אם יעבדו משהו אחר, ועבודה פירושה לעשות עסק ולעשות דימוי ומדברים על זה יותר מדי, זה גורם לשכוח, כמו שאומרים, טועה מאחר הבל נעשה כופר. אבל יכול להיות שזה מרומז בקרבה לו, לאו דווקא, אבל זה… יכול להיות.
אחר כך דיברנו אתמול דבר חשוב, שלפי זה, וגם לפי הרמב”ן, שהרמב”ן אמר לאו דווקא רק מציאות השם, אלא גם הענין של השגחה, הענין של רצון, הענין של בחירת השם בישראל, כן?
זה עדיין, בכל הדרכים הללו, הם דברים שלא קרו ביציאת מצרים, זה לא סיפור יציאת מצרים, זה אז נתפסו ולמדו. כן, ההבדל של לימוד ומאורע, דיברנו פעם באריכות, ולא הזכרנו אתמול, כי לא דיברנו על ברכות.
יש הבדל גדול, כיצד מפרשים למשל את המשנה, קבלת עול מלכות שמים.
הרמב”ם מתרגם תמיד בבירור רב בספר המצוות שמלכות שמים פירושה ייחוד השם, כך מדויק גם בגמרא. במילים אחרות, קבלת עול מלכות שמים פירושה להיזכר, לדעת, אפשר לומר לקרוא להיזכר שיש אלוקים, שיש אלוקים שעשה או שאחראי, שעשה שתהיה העולם, וכן הלאה.
ואין שום… לא קורה כלום, כן? אם קורה משהו, זה בדעת האדם, לא בעולם, לא מחוץ לעולם, לא בין הקב”ה והאדם לא קורה כלום. כשאומרים שקורה משהו זה קבלת עול מלכות שמים, וזה שונה מאוד מלמשל קבלת מלך בשר ודם.
קבלת עול מלכות בשר ודם, הפירוש, לפחות במובן מסוים, יכול להיות שהמלך יש לו כוח בפני עצמו, אבל לפחות במובן מסוים העם מקבל את המלך, כמו לשון חז”ל שמביאים תמיד מ”אנוכי ה’ אלקיך”, “קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי”.
כלומר, הם צריכים לקבל, כי הם אומרים “יחי המלך”, הם אומרים “אתה המלך”. בכך הוא נעשה ממש המלך, הוא נעשה ממש מלכם דרך אמירתם. קורה משהו, זה עושה חלות. אפשר לקרוא לזה דיבור שעושה חלות, דיבור שפועל משהו. הדיבור של מלך בשר ודם שאומרים “אנו מקבלים מלכותו”, אז בכך הוא נעשה מלך. אם לא אז לא היה מלך.
משא”כ בקבלת עול מלכות שמים, כפי שהרמב”ם מבין, לא קורה כלום. הקב”ה נשאר הקב”ה בין אם יודעים מזה בין אם לא יודעים מזה. אלא מה? שאתה תדע. זה קוראים אנו קבלת עול מלכות שמים, שבהכרתך, בראשך, בשכלך, ברגשך זה נעשה כך. יותר מהפשט. וצריך ממש, זה מאוד קשה, זה לא דבר פשוט.
האמת היא, כל מה שמדברים בקבלה, למשל, מאוד, מתאמצים מאוד להגדיר ולהוציא מה זה אומר. הם קוראים לזה “עבודה צורך גבוה”, “כביכול המקום לעבודתו”, שהקב”ה כביכול יש לו משהו ממה שאנו עובדים את הקב”ה. זה דבר מאוד קשה לומר פילוסופית, כשמבינים מה פירוש אלוקים.
ולבסוף אפשר לומר פשוט שיש דבר מסוים שהוא נעשה ממש מלך דרך זה. בוודאי, אם אומרים חזרה שזה בראשו של האדם, ואצל בני אדם הוא נעשה ניכר, הוא נעשה נודע, הוא נעשה מוכר בין אנשים, כמו שכתוב כל הלשונות של פסוקים, “ונודעתי” וכן הלאה, זה עדיין מאורעות בין אנשים.
אנו רוצים יותר. אנו יכולים כך לעולם לא להיות ממש בתכלית, אבל אנו רוצים יותר להדגיש את הפשט הפשוט ש”קבלו” – זה כמו שהגמרא מניחה, כאילו. וממש, אני מבין שזה לא יגע בקב”ה עצמו, זה לא יגע בהנהגת הקב”ה, בדרך הקב”ה כיצד הוא מתגלה, בדרך הקב”ה כיצד העולם.
אבל זה יגע בזה, ונאמר שלפני שמקבלים מלכותו הוא ממש לא מלך, ואחר כך הוא כן המלך. במילים אחרות, יש רמה מסוימת של השגחה ורמה מסוימת של קירבה שממש משתנה אחרי שמקבלים מלכותו. כמו שהמקובלים אומרים שנעשה ייחוד בעולם האצילות, ואחר כך קורה משהו יותר. קורה ממש משהו יותר. ממש ברמה מסוימת, בעולם מסוים, קורה באמת משהו יותר בעולם כשמקבלים מלכותו. והם יכולים לראות כך.
האמת היא שכך חושבים מקובלים על כל הדברים, וזה… השיעורים אני רוצה לומר קצת יותר פשוט ופחות פילוסופי, אבל זה קשור מאוד לדרך שבה הם מבינים את העולם באופן הכי כללי.
הם חושבים כל הזמן שהמציאות, ה”ריאליטי”, משקפת את שכל האדם. זה יסוד של איך מקובלים חושבים, ולא רק מקובלים. יש פילוסופים שחושבים כך. יש סיבות אולי לחשוב כך. אפשר לטעון שזו טעות, אדם חושב שהעולם משקף אותו, אבל זה לא חייב להיות, יכול להיות שזה רק איך הראש שלך מציג. זו חקירה טובה.
אבל המקובלים כמעט תמיד, לפחות חושבים הם שמה שאדם חושב בסדר מסוים, זה קיים. זה כן יש במובן מסוים, ברמה מסוימת, אולי לא באופן הכי מוחלט, אבל ברמה מסוימת זה אמיתי.
במילים אחרות: אם אני לא יודע מאלוקים, מקובל לא יאמר רק שאתה לא יודע מאלוקים. זה מאוד “אובייקטיבי” כך, כמו שהם קוראים לזה תמיד. אלא הם יאמרו, יש רמה מסוימת שבה אלוקים נסתר, הוא ממש מוסתר, יש הסתר פנים. זה נקרא הסתר פנים.
אם אני עולה, כן, אני לא יודע, כשילד קטן עדיין לא תופס איך העולם עובד, והם עושים כך… משחקים “מחבואים”, כמעט כל ילד עושה את הטעות, כל ילד קטן, והוא מתחבא והוא עושה כך, “אהה, עכשיו אתה לא רואה אותי”. וצריך לחכות כמה שנים עד ש… אני לא יודע באיזה גיל בדיוק, יש בוודאי פסיכולוגים שחקרו זאת היטב, עד שהוא תופס שלא, שאתה עושה כך פירושו שאתה לא יכול לראות את האבא, אבל האבא עדיין יכול לראות אותך, כן.
אז זה במובן מסוים, ואומרים המקובלים שיש אמת מסוימת בדרך החשיבה הילדותית. אף על פי שזה ברמה מסוימת, צריך באמת להיות מעיין להחזיק בכלל לומר באופן מוחלט. אבל ברמה מסוימת, כן, אם אני לא רואה, הפשט הוא שיש הסתר פנים מסוים בעולם. במובן מסוים זה אמת.
יש כן ממש את היד שהולכת בינו לבין האבא. עבור האבא הדבר גדול מזה, האבא הוא כן לא יד קטנה מפחידה שהאבא שם שם. האבא הוא כן גדול יותר, הוא עומד מעל לזה. אבל ברמה מסוימת קורה שם ממש הפסק מסוים, פירוד מסוים קורה באמת.
אז שפת המקובלים… אני אומר זאת כאן כי זה מקרב על השכל, זה מקרב על הלב את דרך החשיבה. כי הרבה פעמים הדרך היחידה שבה אנשים מדברים את השפה – פותחים ספרים חסידיים, ספרי קבלה, כשאומרים זה מקרב את האדם הפשוט – כך זה, ומי שרוצה לחשוב, מי שהיה מבין, אין עצה אלא לחשוב בדרך הרציונלית, בדרך הרמב”ם, וכן הלאה.
אבל יש מבנה ובזה, יש כוח, יש… לפחות כוח פואטי, לפחות כוח רטורי, זה נותן יותר משמעות, יותר טעם כי מדברים את השפה, ואני יכול לעשות כך זה עף גבוה גבוה, ולומר שהשכל האנושי בנוי, שהוא לוקח יותר ברצינות דברים, שאומרים שהם לא רק השכל שלו, שעובד אנשים, אנשים הם… יש חולשה מסוימת שיש לאנשים כאן, אני אומר לך כל הזמן שאתה לא יודע, זה הראש שלך, הוא אומר, אוקיי, אז הכל בראש שלי, הראש שלך הוא כן דבר חשוב, ויש לנו נטייה לא לקחת מספיק ברצינות מה שקורה בראש שלנו.
ואנו דיברנו בשיעורים על קדושת הזמן, יש לזה כוח מסוים מעליך, זה לא פשוט מחשבה שאדם מאמין בה, זה נעשה גדול ממנו, זה נעשה גדול משבח אנושי בכל רגע שהוא יחשוב, זה מה שהוא חשב אתמול, ומה שזה כבר נעשה אצל פורום שלם, וזה קיבל צורה מסוימת המחשבה המהלך אחר כך יש לו מציאות עצמאית במובן מסוים, וזה חוזר להיות אומרים את המילים האחרות, אם אומרים שיש כיוונים על מלכות שמים, למשל שהוא עושה ממש מלכות שמים, כך מקובל עכשיו יאמר, כשהוא אומר שמע ישראל צריך אני לדמיין, לא רק כמו שרבי ישראל סלנטר אמר, להיפך בין אם רבי ישראל סלנטר, כן לא רק מה שמקובל על עצמי, על איך אני מתנהג על איך מחשבה ומעשה אני מתנהג, כמו שצריך להתנהג אדם עם מלכות שמים, אלא מה שמקבל שיש עולם, שנקרא שכינה, זה נקרא מלכות שמים, כשמלכות שמים עצמה שבורה, מפני שאינם מכירים אותה.
לפני כן היא ממש שבורה, מובן שזה אומרים תלוי במילים, ועכשיו אני מכיר אני, עכשיו זה אומר שמע ישראל השם אחד, מחבר את השם אחד, מחבר את הוא”ו, והיו”ד, והה”א, וכן הלאה. ונעשה בעולם השם אחד.
הדרך של חשיבה, להיפך מאשר רק בתוכי, הדבר הזה אומר, גורם שאדם יקח יותר ברצינות. זה פועל גם על האדם לבסוף. זה יכול להיות בסוף חוזר לאדם, זה משפיע גם על אדם, זה עושה את זה… כל אחד מבין שזה יותר חי. איך נשמע יותר חי המעשה? אם אני אומר שכשאומרים “ה’ אחד” נעשה ה’ אחד, או צריך אני לומר שזה תמיד היה, עכשיו אתה נזכר?
בוודאי, עבור רוב האנשים, על כל פנים, לפחות עבורי, כשיש רעיון שאתה עושה כזה מהלך, יש אמת כזו בזה, אומר שכשעושים מזה מעשה, זה עצמאי, זה חזק יותר. כי הבעיה של דברים שתלויים בי, אם זה תלוי בי, אם אני שכחתי, הפשט הוא שאין כלום.
דרך החשיבה, בניגוד למה שר’ ישראל סלנטר היה אומר, גורמת לאדם לקחת את הדבר ברצינות רבה יותר. היא פועלת על האדם בסופו של דבר. יכול להיות שבסופו של דבר זה חוזר אל האדם, אבל זה פועל על האדם. זה גורם לכל אחד להרגיש שהדבר חי יותר.
איך נשמע יותר חי המעשה? אם אני אומר שכאשר אומרים “ה’ אחד” נעשה ה’ אחד, או שאני אומר שזה תמיד היה, עכשיו אתה נזכר? בוודאי, רוב האנשים, או רוב המקובלים, יקראו לי, ויש רשימה ארוכה, וזה הופך למהלך כזה.
יש אמת כזו בדבר. זה אומר שכאשר עושים מזה מציאות עצמאית זה חזק יותר. כי הבעיה של דברים שתלויים בי היא שהם תלויים בי. אם שכחתי, פשוט אין כלום. האם נגמר ה’ אחד?
לא. זה עשה יחוד, והיחוד קיים בעולם האצילות, ותמיד אפשר להנות מכך שזה אמת. ועולם האצילות אפילו בעולם האצילות של הראש שלך, של המוח שלך, הרי קיים היחוד, וזה באמת נשאר. יש לזה מציאות עצמאית. זה לא רק דבר שצריך כל הזמן לכוון.
אני לא אכנס יותר לנקודה הזו ברגע זה, אבל כל זה כדי לחזור ולהסביר את החילוק, עוד חילוק יסודי, במה תלויה דרך הדיבור וחזרה ליציאת מצרים.
ודרכו של הרמב”ם היא שלא קרה. אין מציאות שהייתה שונה בעולם לפני יציאת מצרים ואחרי יציאת מצרים. העולם הוא אותו עולם. האנשים הם אנשים אחרים. האנשים למדו דרך משה רבינו, ודרך הניסים של משה רבינו, ודרך התורה של משה רבינו. הם למדו את הדרך הנכונה של החיים, הדרך הנכונה של החשיבה, הדרך הנכונה שלך ושל אלוקים.
משא”כ בדרכו של הרמב”ן, לפחות לפי מה שלמדתי את הרמב”ן – הראיתי שזה לא כך – בזוהר כתוב זה מפורש. אז בוודאי אפשר לומר שזו דרכו של הזוהר, וזה מתחבר לרעיון של הרמב”ן.
הרמב”ן כמעט תמיד מדבר קרוב יותר ללשון של הרמב”ם, אפילו כשהוא אומר דברים כאלה, וצריך לחקור אם הוא מתכוין לזה כך. אבל כך הוא נראה, כמו שהרמב”ן מביא בר’ אברהם בן הרמב”ם, שהוא אומר כמעט כך בגלוי. אבל בזוהר כתוב בגלוי “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, ואתכם לקח ה'”. אז הקב”ה הוציא את היהודים באמת. משהו קרה.
במילים אחרות, אותו דבר שהרמב”ם צריך להסביר, זה כמעט אותו דבר שהרמב”ם אומר. אפשר לומר שיש אולי חילוק אם אומרים שיש שבעים שרים, או אומרים שיש כוכב. ובאמת הרמב”ם אף פעם לא אומר את המספר שבעים שרים של שרי אומות העולם. אפשר לומר שזה איזה חילוק, אבל זה רק מוסיף פרטים שממחישים יותר ומסבירים יותר מה קורה. אבל בוודאי שיש משהו כזה כמו שרי אומות העולם, באיזה משמעות מסוימת, ונראה את המשמעות של זה.
יצא שהחילוק של המקובלים, שהזוהר אומר שביציאת מצרים יצאו היהודים מרשות אחרת, מרשות הסטרא אחרא, מרשות שרו של מצרים, וכן הלאה, והם נכנסו לרשות ה’, “כי אתכם לקח ה'”, “חלק ה’ עמו”, זה בעצם אותו דבר שהרמב”ם אומר.
אני רוצה להדגיש את זה מאוד חזק, ויש לי אופן מסוים כאן. זה בעצם אותו דבר.
משה רבינו לימד שאין צריך לכבד את כל האמצעים האלה, את כל הכוכבים, את כל המזלות, את כל המלאכים, את כל המדרגות. אפילו הם באמת גדולים מאוד, ובאמת יש להם הרבה עבודה והרבה מסה. זה לא שקר שיש להם כוח עצמאי, אבל זה כבר לא שקר שהעולם מתנהג דרכם.
ומכל מקום, ביציאת מצרים, “כיוונה המקום לעבודתו”. מה זה “כיוונה המקום לעבודתו”? שהוא פרץ את המחיצה. משה רבינו לימד – בוודאי יש לימוד, ובוודאי יש סוגיא שלמה שאפשר לדון ואפשר לנסות לעקוב אחר מה משה רבינו אמר. אם דרך ניסים, אם דרך סברות, אם דרך סייעתא דשמיא, אם דרך לימודים, אם דרך השתדלות.
מה הוא עשה כדי לגרום ליהודים להבין או לגרום להאמין שאפשר – זה אולי החידוש העיקרי כאן – שאפשר לעבוד ישירות את האלוקים שעשה את כל השרים האלה, שעמד מעל לכולם. “הוי-ה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שהוציא מעל לכל הרמה בעולמות עליונים, כן?
בעולמות עליונים היה נורא. אפשר היה לומר, יציאה מפרעה, מהעבד. הקב”ה הוציא ממצרים, מהזוהר, מעולמות עליונים. בעולמות עליונים הרי מצרים, הרי שר האומה, ונביאים ראו את השר של יואב והם נבהלו מאוד. אלה דברים מאוד לוהטים, זה דבר אמיתי מאוד. וקרה שיצאו מזה. זה חידוש גדול.
משה רבינו לימד אותנו, אברהם אבינו לימד אותנו, הסביר, נתן את תרי”ג מצוות שמקשרות אותנו אליו, נתן הרבה עצות, הרבה דרכים איך לצאת מזה.
ומה אומר הזוהר? שלא סתם, אלא שזה באמת קרה, הפועל יוצא הוא זה.
הלכה למעשה, שואלים הרבה פעמים את דרך העבודה… זה דבר מעניין שאני אומר לנו כאן. הרבה פעמים אומרים למשל, הספרים החסידיים לוקחים מהקבלה והם עושים מזה דרך עבודה. דרך העבודה של הקבלה יוצא שהיא אותו דבר שהרמב”ם אמר.
הרמב”ם הרי רק עבודה, אבל אצל הרמב”ם לא קיים חוץ מעבודה. אין את המציאות. הוא לא מתעניין, הוא לא מדגיש את המציאות של העולם שמשתנה וכן הלאה. הוא רק מדגיש את העבודה. יהודי צריך להכיר באין סוף, מה הכוונה של זה, שהוא מחויב במציאות, האלוקים שלפני הכל. זה אומר הרמב”ם. וזו הרי עבודה, הכרה, כן? עבודה, צריך לעשות את זה. אם אתה לא עושה את זה, איך אתה עושה את זה, וסדר העבודה, זה עניין שלם. אבל זה מה שהוא מתכוון.
באה הקבלה ואומרת לא, זה לא רק עבודה, זה גם מציאות, כן? זה גם מעשה שהיה. תסתכל בעולמות העליונים, בנוקלאוס, תראה, שם קורים דברים. זה קורה על ידי עבודה, אבל זה לא רק עבודה.
באים הספרים החסידיים וחוזרים. הם אומרים, מה החילוק שקורה בעולמות העליונים? אתה צריך לעשות את זה, זה צריך לקרות אצלך, כן? ויוצא שמה שהספרים החסידיים אומרים מהעבודה של הקבלה זה ממש אותו דבר שהרמב”ם אומר. סך הכל, תסכים, ואני חושב שזה חשוב לחסידות דורות ולזוהר גם, ולמקובלים עצמם, ולאלה שידעו את העבודה, להראות שהעבודה נמצאת כאן במעשה.
שהעבודה, סיפור יציאת מצרים, זה מאוד מעניין לדבר על זה, כן? סיפור יציאת מצרים הרי פשוט, מספרים מעשה. כולם אוהבים לשמוע מעשיות. כתוב בספרים חסידיים שמוציאים אמונה עם המעשיות, אני יודע.
מעשה היא הרי עבודה פשוטה. עבודה היא דבר נורא לדבר עליו. הגם שהאמת היא, רוב הדברים הם עבודה, אבל אנשים לא חיים בעולם של עבודה. זה עולם מאוד קשה לחיות בו. אתה צריך כל הזמן לעשות, אתה צריך כל הזמן לחשוב, אתה צריך כל הזמן לזכור, להחזיק בראש. זה נראה מאוד נורא.
תספר מעשה! זה מאוד שונה. זה נשמע הרבה יותר מחזק. במקום לומר, “צריך, מחויב, יהודי, אדם בערך”. אבל יהודי מחויב לזכור את אלוקים, לא לחשוב, לא להתמקד בשרי האומות, לא להתמקד במלאכים, לא להתמקד בשרים, לא להתמקד בסדרי הטבע, אלא להתמקד באלוקים.
זו העבודה.
עבודה?
אה, זה נשמע…
אומרים לאנשים, אומרים, את זה נאמר בליל פסח. אולי שיעור חסידי, הולכים לומר מאמר, ולילדים, זה לא כך. אומרים מעשה.
מה המעשה? את המעשה צריך גם לפי המקובלים לומר.
מה המעשה? תדעו שהיה פעם עולם שהיה צריך לעבור דרך השרים. היה פעם עולם שהלכו למצרים, ורצו ללכת לקבל משהו, איזה שפע, איזה אור, איזה…
אבל היה צריך ללכת לשרו של מצרים, היה צריך ללכת לפרעה, לדבר איתו. כמו משה רבינו, הוא רצה לצאת ממצרים, איך הוא הלך? לפרעה, הוא היה צריך לדבר איתו. ולדבר עם פרעה זה לא דבר פשוט.
אתם יודעים, הזוהר בפרשת בא נכנס באריכות ובאורך גדול שמשה רבינו היה צריך להבין את כל הקליפה של מצרים, הוא היה צריך לדבר עם מצרים, הוא היה צריך לדבר עם פרעה. וזה דבר מאוד קשה, “בא אל פרעה”, אומר הזוהר, צריך להיכנס בדיוק לתוך פרעה.
מבין כל אחד את מהלך הקליפה, שדיברו על עמלק ברכות בהקשר אחר. זה מאוד חשוב, וצריך לדבר בשפה שלהם, צריך להבין את הדיפלומטיה, צריך להבין את הפוליטיקה של מצרים, צריך לדעת מי זה מי, הולכים ומה. וברוחניות ובגשמיות ביחד, זה אומר שתלויים במצרים, זה העולם.
ומספרים לך את המעשה, וברוך השם, “הוציאנו ה’ אלוקינו משם”. הקב”ה הוציא אותנו משם. ועכשיו, כשיהודי צריך משהו, באופן אידיאלי, הוא לא צריך ללכת לאף אחד, הוא לא צריך לדבר עם פרעה, הוא לא צריך לדבר עם אף אחד, הוא יכול לדבר ישירות עם אלוקים.
נו, ודאי, אנחנו עדיין בגלות, “עתה עבדי”, זה דבר קשה, אנחנו צריכים עדיין כן לעבוד, והעולם עשוי כך. אבל ברוחניות זה הרי כך, בתחילה זה הרי כך, צריך לזכור את זה.
ואני רוצה להוציא את זה, להדגיש, שזה דבר המוסכם סיי על פי הרמב”ם, סיי על פי המקובלים, וסיי על פי החסידות. זה דבר המוסכם לפי כל שלוש הדרכים שאנחנו מניחים כאן על השולחן. זה כל אחד מסכים, זה חידוש נפלא.
זה מעשה שהיה, צריך לספר את זה כמעשה שהיה, כי אחרת לא נוכל לקבל. זה מעשה שהיה, באמת קרה לנו היסטוריה, סדר, רשימה, ואני חושב שזה עדיין לא קרה לגמרי, צריך עדיין לעבוד על זה.
עומד פסוק, והפסוק נמשך במה שחנה אמרה, שמשה רבינו מנסה לשכנע את האנשים. הוא הרי לומד ספר דברים, ספר דברים הוא הרי, חז”ל אומרים, ספר מתוק במובן מסוים. ספר דברים הרי משה רבינו אומר את הפשט שלו על מה שקרה בארבעת הספרים הראשונים, והוא מדבר כאן על יציאת מצרים, הוא מדבר על מתן תורה.
ומה הוא אומר? “ועתה ישראל שמע”, תקשיב, תקשיב לי, בבקשה, הוא רוצה להסביר לך, הוא אומר לך סתם כמו שזה. לפי משה רבינו זו השגה, לפי משה רבינו זו דעת, הוא מסביר מה הוא רוצה שנוציא, איך הוא רוצה. ורואים באמת שהוא לומד דברים, הוא מוציא דברים קצת בדרך אחרת מאיך הבינו אותם קודם, כי הוא ניסה, משה רבינו ניסה, את היהודים, רוב ספר דברים נעשה בשביל זה, כן? משה רבינו ניסה לשכנע את היהודים שיעשו את המצוות כך שלא יעשו עבודה זרה, שהם דווקא כן יעשו מה שנצטוו, לא יעשו עבודה זרה.
ומה הוא מסביר? הוא אומר, תראו, יש לכם דבר, “חכמה ותבונה לעיני העמים”, אף גוי אין לו את זה. “כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו”. אין עוד גוי, אין עוד עם שיש לו אלוקים שקרוב אליו כמו שהאלוקים שלנו קרוב אלינו. זה התרגום שהוא אומר, כן?
זאת אומרת, לכל גוי יש אלוקים, “כל העמים ילכו איש בשם אלהיו”. המואבים עובדים את בעל, והיוונים עובדים את זאוס, והמצרים עובדים את אמון, וכן הלאה, כל אחד עובד את האלוקים שלו. מה זה שאין לך אלוקים? לכולם יש הרי אלוקים.
מ’דאַרף נישט איינגעבן, ווייל ס’איז געווען א סוגיא גופא. אפילו ווען ער האָט א מקדש, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, על מה שציוויתי על המקדש. אפילו ווען ער טוט א מצוה, דאַרף מען זיך אַלץ געדענקען אַז אשר קדשנו במצוותיו, נאָר מיט די כח פון אין סוף וואָס האָט געמאַכט די מצוה. נישט אַז חס ושלום ער’ד די מצוה צו עפעס אַזוי.
און אַזוי ווייטער, מ’גייט צו א צדיק, צו עפעס א רבי, צו עפעס איינער וואָס ער זאָל זיין אַנשטאַט, והיו עיניך רואות את מוריך, ער זאָל לאַנג זיין דער שליח פון גאָט, דער נציג פון גאָט.
דאָס איז דאָך די גאַנצע עבודה זרה איז געבויט אויף די יסוד, לפחות ווי דער רמב”ם לייגט עס אַראָפּ, ס’איז געבויט אויף די יסוד. דער גאָט איז זייער ווייט, דער אמת’דיגער גאָט, דער גאָט אין סוף. מ’קען זיך אפילו נישט מצייר זיין, קוים וואָס ס’איז דאָ א ווארט, רוב מענטשן אפילו ווייסן נישט וויאַזוי מ’זאָגט זיי, מ’זאָגט זיי אַזאַ ווארט, אין סוף, א זאַך וואָס איז נישט מוגבל, א זאַך וואָס איז נישט איינגעגעבן, וואָס ווייסטו? איך ווייס נישט וואָס דאָס מיינט, איך האָב קיין מושג נישט, איך ווייס אפילו נישט וויאַזוי מ’טראַכט פון דעם. מ’קען זאָגן די ווערטער, מ’זאָגט די ווערטער, אני מאמין, אָבער ס’מיינט דאָך גאַרנישט צו מיר, ס’איז זייער שטער, ס’איז זייער ווייט, מורא’דיג ווייט, אַזוי טראַכטן רוב מענטשן.
און דאָ שטייט א פסוק, משה רבינו זאָגט ניין, פּונקט פאַרקערט. דו ווייסט, אַלע געטער, אַלע פעלקער’ס געטער זענען ווייט פון זיי, דיין גאָט איז נאָנט, כי ה’ אלקינו בכל קראנו אליו. ווי מ’רופט אים איז ער נאָנט. ודאָס איז דאָך די תורה, ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום, דאָס דרייט זיך אַרום די נקודה פון נישט עבודה זרה, פון א גאָט וואָס איז נאָנט און נישט ווייט. מ’דאַרף דאָס אַרויסברענגען.
מען דאַרף דאָך פרעגן די קושיא, אפשר איז עס א גוטע קושיא, אפשר איז עס טאַקע סתם געזאָגט, אפשר איז עס א גוטע קושיא, א אידישע גאָט איז ווייטער פון די גוי’אישע גאָט.
אפילו היינט, אפילו מען קען זיין א קריסט, קען מען דאָך זען אַז זיין גאָט ליגט דאָרט אויפ’ן צלם, עס איז א זאַך וואָס מען קען זען, ס’איז דאָ שיינע אימעדזשערי, שיינע אַרט, ס’איז אַסאַך מער געשמאַק, ס’איז אַסאַך נענטער, מענטשן קענען רעלעיטן צו דעם, מענטשן זאָגן איך קען רעדן, א גאָט איז א מענטש, ער איז געוואָרן א מענטש, א מענטש פאַרשטיי איך, איך ווייס וואָס מיינט א מענטש, וואָס מיינט א גאָט ווייס איך נישט, איך קען רעדן צו דעם, ס’איז דאָך געוואַלדיג.
איי רבותי, וואָס זאָל מען זאָגן? וואָס זאָל מען זאָגן? ס’איז דאָ א פּראָבלעם, קודם לאָמיר מסביר זיין, פּרובירן מסביר צו זיין, אַז דער גאָט וואָס איז נאָנט, וויפיל ער איז נאָנט איז ער אויך ווייט, יא? פאַרוואָס איז ער נאָנט? אַזויווי איינער האָט געזאָגט, דיין גאָט קען מען פאַרברענען, יא?
ידוע, ס’איז דאָ א ווערטל, ס’איז געווען א איד, געוווינט נעבן זיין שכן דער גוי, דער איד, זיין הויז האָט זיך פאַרברענט, ס’איז געווען א צרה, די שטעטל האָט זיך פאַרברענט, ס’מאַכט זיך, די שטעטל האָט זיך פאַרברענט. דער גוי איז געווען צובראָכן, ער זעט וואָס דאָ פּאַסירט, זעט ער דער איד, א חסיד’ישער איד, ער טאַנצט, ער מאַכט א ריקודל, ער שרייט “מה טוב חלקנו”. איז מען געגאַנגען פרעגן פאַר די אידן, וואָס איז די טאַנצעריי? וואָס טאַנצט ער אַזוי? זיין הויז איז פאַרברענט, אפשר איז ער נעבעך משוגע געוואָרן? ס’מאַכט זיך אַמאָל, איינער האָט אַזאַ צרה, ער ווערט משוגע, אַמאָל זענען דאָ אַזעלכע מענטשן וואָס מיינען אַז זיי זענען מקבל יסורים באהבה, ער איז משוגע געוואָרן, יוצא מדעתו.
זאָגט ער, “ניין, קום איך וועל דיר פאַרענטפערן, קוק, איך האָב דאָ א שכן א גוי, ביי אים אין דערהיים איז דאָ א קליינע צלמ’ל, א קליינע געטשקעלע, איך ווייס וואָס, זיין געטשקעלע האָט זיך פאַרברענט, ער איז אויף אמתע צרות, זיין געטשקע איז פאַרברענט, ער האָט נישט צו וועמען צו רעדן. מיין גאָט איז נישט פאַרברענט, ס’איז גאַרנישט געשען צו אים, ער האָט זיך נישט געטוישט, קיין אונקי איז ער, אני ה’ לא שניתי, עד שלא נברא העולם, משנברא העולם, דער זעלבער גאָט האָט פאַרברענט מיין הויז, אָבער מיין גאָט האָט זיך נישט פאַרברענט.” איז ער דאָך אַזוי פרייליך נעבעך, איינער אַז זיין גאָט האָט זיך פאַרברענט.
איז דאָ איז דאָ א גרויסע מעלה נישט צו האָבן קיין מוחשי’דיגע גאָט, אַז ער קען נישט פאַרברענט ווערן, יא? ערשטע מעלה, ערשטע מעלה, פּשוט’ע זאַכן. און וואָס ער מיינט בעומק איז אַז וויפיל א מענטש האָט א ציור מוגבל פון א גאָט, איז א מענטש זיין גאָט איז מוגבל.
אין עניי וועג, אין עניי וועג, יא, איך דאַרף זאָגן אין עניי וועג, אין עניי וועג, אפילו אויב דיין גאָט איז דער גאָט פון די תורה, איז אויך מורא’דיג מוגבל. ווען איך זאָג אַז מען קען נישט אַנקומען צו גאָט נאָר ווען מען לייגט תפילין, תפילין איז א געוויסע פסל ומסכה.
ס’שטייט דאָך, איך האָב עס שוין געזאָגט אַסאַך מאָל, לאָמיר זען דאָ די פסוק, דאָ, יא, דאָס איז וואָס דער רבי האָט געזאָגט. ס’שטייט, “לא תעשון לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה כי אני ה’ אלקיכם”. אַזוי שטייט א פסוק. וואו שטייט די פסוק? יא, “פן תשכח את ברית ה’ אלקיך אשר כרת עמך ועשית לך פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך”.
אה, דאָס איז וואָס דער רבי האָט געזאָגט. ס’איז א היטן אַז דו זאָלסט נישט מאַכן קיין פסל ותמונה פון די מצוות וואָס דער אייבערשטער האָט דיר געהייסן. דאָס איז דאָך די נקודה, ס’איז אַן אמת’ע נקודה, און וויפיל, ווי שטאַרק מ’קען דאָס, די סוף פון די פסוק, ווי ווייט מ’קען רעדן, איך קען פאַר דיר רעדן איינשטיין, דער אייבערשטער איז נישט קיין תמונה פון די תורה אויך נישט.
אויב איינער איז גאָט זעט נאָר אויס מ’דאַרף גיין א באָרד מיט פאות, דער אידישער גאָט גייט א באָרד מיט פאות, יא? איך וויל פרעגן אַן אַנדערע, וויאַזוי זעט אויס דער אידישער גאָט? א באָרד מיט פאות? ס’שטייט א פסוק, “כי צורם תלם שחת”. יא, יא, דאָס איז דאָס עבודה זרה. דאָס איז ער מוגבל געווען.
ס’איז אמת, אַנדערע זאָגן ס’איז אמת, ס’איז דאָ א דרך צו גאָט אין א געוויסע זין, און דאָס איז א שוועריקייט, און אין א געוויסע זין איז דאָס די אידישע דרך צו גאָט. אָבער דער אייבערשטער איז נישט תקוע אין דעם, ער ווערט נישט תקוע.
מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, ס’איז דאָך א גרויסע זאַך. מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, און מ’גייט אים ליידער, איך ווייס ווי, ס’געשעט א צרה צו אַלע מיני דברים רעים וואָס מ’וויל נישט דערמאָנען, און מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, אָדער סתם, ס’האָט זיך אָפּגעשניטן די באָרד און פאות, איז ער נישט געוואָרן ווייניגער איד, ער איז נישט געוואָרן ווייניגער קרוב אליו. דורך די גאַנצע זאַך, “ה’ קרוב לכל קוראיו”.
ווי מ’זאָגט, “בכל קוראי אליו” מיינט מיט א באָרד, אָן א באָרד. מיט געהיטן שבת, אָן געהיטן שבת, מיט געהאַט ארץ ישראל, אָן געהאַט ארץ ישראל, מיט א בית המקדש, אָן א בית המקדש, מיט פסח, אָן פסח, מיט מצה, אָן מצה, וואָס איז די משמעות? ס’איז נישט קיין “כלל לא קראנו אליו”, ס’איז “בכל קראנו אליו” ווען מ’טוט עס אויף די ריכטיגע אופן, מיט א גאַרטל, מיט א פאות, מיט א בעקעשע. דאָס איז נישט קיין מחלק אין אליו.
איין זאַך וואָס קומט מיר יא פאַר, א פּאַר ענינים, א פּאַר זאַכן, ס’איז דאָ סיבות פאַר דעם, מיר זענען נישט קעגן דעם. אָבער די ערשטע מעלה פון אַזאַ סאָרט גאָט, א גאָט נפשי, איז א גוטער מענטש. איך מיין אַז דאָס איז ממש… איך האָב גערעדט א שיחה מיט מיין חבר יוסף, ס’איז ממש חיות. דאָס איז די ערשטע, די עיקר זאַך.
און דאָ גייען מיר צוריק צו משפיע זיין די מקובלים און די פילאָסאָפן און די חסידים, אַלע קומען אָן צו דעם. מ’דאַרף אַרויסנעמען גאָט. ס’שטייט דאָך “ויוציאו גוי מקרב גוי”, יא? אַרויסגענומען גוי מקרב גוי פון מצרים. וואָס מיינט “ויוציאו גוי מקרב גוי” פון מצרים?
מצרים איז געווען א משונה’דיגע, ס’איז טאַקע אמת היסטאָריש, א משונה’דיגע מסודר’דיגע מקום. אין מצרים האָט יעדער געוואוסט פּונקטליך וועלכע גאָט. ס’איז געווען א גאָט פון רפואה, איך האָב שוין פאַרגעסן זיין שם, ס’שטייט, מ’האָט געלערנט עבודה זרה וואָס ער רופט אים. יא, יוסף האָט געהאַט צו טון מיט רופאים אין מצרים, יא? ס’איז געווען חניטים, בכלל רופאים. און זיי האָבן געהאַט א געוויסע געטשקע, א געוויסע מקדש, א געוויסע מקום וואו מ’האָט געדאַרפט גיין. אויב דו האָסט געדאַרפט א רפואה, האָסטו געמוזט גיין צו יענע מקום, צו יענע כהנים וואָס האָבן מקובל געווען איש מפי איש וועלכע סגולות מ’דאַרף טון, און וועלכע תפילות מ’דאַרף זאָגן, און וועלכע רפואות מ’דאַרף זאָגן. און זיי זענען געגאַנגען, געגאַנגען מיט זייער סדר. דאָס זענען מיר מצרים.
זיי זענען געווען גרויסע רופאים אין די גאַנצע וועלט, אין די עולם העתיק. ווען מ’האָט געדאַרפט א רופא, האָט מען געשיקט אויף מצרים. זיי זענען געווען מפורסם. חכמת מצרים איז געווען מפורסם, די גרעסטע ציוויליזאַציע, די אַלטע ציוויליזאַציע וואָס מ’ווייסט פון. זיי האָבן געהאַט חכמות און סדרים און געטשקעס, אַלעס איז געווען מורא’דיג מסודר.
און דער אייבערשטער האָט אונז אַרויסגענומען פון דאָרט, און ס’איז געווען יציאת מצרים. און ס’איז זייער מעניין, איך האָב שוין דאָך אַזאַ זאַך געזאָגט דרך אגב, אפשר וועל איך צוריקקומען צו דעם אויפן סדר. ס’איז זייער מעניין אַז אין יציאת מצרים, אונז, אַסאַך מאָל פרעגט מען, וואָס זענען די אידן געווען אין מצרים? מצרים, מצרים איז א שלעכטע מקום. פאַרוואָס איז עס געווען א שלעכטע מקום פאַר זיי? קודם כל, איז געווען א… און פאַרוואָס מצרים? פרעגט מען אַסאַך מאָל, א קושיא וואָס מ’פרעגט, פאַרוואָס מצרים?
דער תירוץ פון דעם, וועגן דעם, וועגן יענץ. מצרים איז געווען די מערסט מתקדמת ארץ, די מערסט מתקדמת ציוויליזאַציע וואָס די וועלט האָט געזען ביז יענע צייטן. ס’איז געווען אַזוי ווי… יציאת מצרים איז אַזוי ווי יציאה פון אַמעריקע היינט, יא? פחות. נישט נאָר מצד הרע אַז אַמעריקע וועט זיין זייער שווער אַרויסצוקעמפן מצרים, טאַקע ווייל זיי זענען געווען א מעצמה און די אַלע זאַכן, אָבער זיי זענען אויך געווען די מערסטע מתקדמים. אונז זענען אַרויס פון דאָרט צום מדבר, אונז מכוונים צו ערגעץ נישט. דאָס איז אַזוי ווי איינער בורח פון אַמעריקע און גייט אין אַפגאַניסטאַן אין די הרים דאָרט. דאָס איז וואָס יציאת מצרים האָט אויסגעזען. נישט בחנם האָבן די אידן מתלונן געווען צו משה רבינו אַז אין מצרים איז געווען בעסער, ס’איז געווען בעסערע דגים דאָרט.
און וואָס ער מיינט בעומק, אויב מען טראַכט אַרויין אין די עומק דערפון, וואָס ער מיינט אין די מיסטיק און די פּאָליטיק דערפון, די תיאולוגיה דערפון מיינט עס, אַז אונזער מעשה פון יציאת מצרים איז אַז אונז ווילן נישט הערן פון די אַלע שיינע תורות, אונז ווילן נישט האָבן די אַלע מענטשן מיט מעלות, די כהנים פון מצרים מיט גאַרטלעך, וואָס ווייסן פּונקטליך וויפיל אַזייגער מ’דאַרף אויפוועקן די ריכטיגע גאָט נאָכדעם וואָס ער האָט געהאַט זיין שינה כדי צו באַקומען א רפואה.
און וואָס זאָגט דער אייבערשטער ווען מ’קומט אַרויס פון מצרים? “אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ”. איך וועל זיין דיין רופא. ס’איז נישט גיין צו דער מצרי’שער רופא. איך זאָג נישט אַז מ’דאַרף גיין צו א רופא אָדער נישט, אָבער ס’איז נישט גיין צו דער מצרי’שער רופא. ס’איז ווידער א גאַנצע מדע, ווי דאָס איז אין מדבר. ווי לאַנג א מענטש איז “הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו”, איז דאָ “אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ”.
און איך זאָג נישט למעשה, איך זאָג אָבער די מחשבה דאָ. די מחשבה איז דאָך א מין חירות שאין לה קצבה. און איך מיין אַז עד היום הזה זענען מיר נאָך נישט משיג געווען. מ’דאַרף שתות ארבע כוסות יין, מ’דאַרף נכנס זיין אין די עולם החירות, דרך החירות. מיר זענען נאָך עד היום הזה נישט משיג געווען די חירות פון מצרים, די חירות פון אַרויסנעמען גוי מקרב גוי, די חירות פון אלוקות, די חירות פון הבנה אַז מ’קען.
אַז מ’קען, דאָס איז די עיקר זאַך, נישט אַז מ’דאַרף. דאָס איז די חובה, דאָס איז די חובה פון די מעשה. וואָס איז קרה טאַקע אין די וועלט עפּעס, אַז מ’קען. ביז אז קיינער נישט האָט געגלייבט, און עד היום הזה גלייבן נישט מענטשן. מענטשן זענען בטוחים אַז מ’דאַרף, כדי להגיע צו גאָט, דאַרף מען… ס’איז א גופה, מ’דאַרף לערנען גאַנץ ש”ס, מ’דאַרף טון אַהין, מ’דאַרף טון אַהער, מ’דאַרף גיין שלבים, ס’איז דאָ סדר המדרגות, מ’דאַרף זיין א גרויסער בעל השגה, מ’דאַרף זיין א גרויסער דאָס, מ’דאַרף טון אַלע מיני זאַכן, תוכל להגיע לדבר צו גאָט. משה רבינו, זיין גאַנצע מסר, זיין גאַנצע חיים,
שמעתי פעם מיהודי גדול, בעל השגה גדול, הוא אומר שהדבר הקשה ביותר לבני אדם להאמין הוא שמה שעושים הוא טוב, ואיך שעושים הוא טוב. כל זמן רחמנא לבא בעי. ושאפשר, אפשר, אפשר.
לא צריך ללכת לקבר הנכון, לא צריך לעשות סגולה ביום התשיעי של החודש התשיעי של השנה התשיעית, לא צריך לשלוח כסף למוסד הנכון, לא צריך כלום. בכל קראי אליו. ישר.
למה ישר? כי האלוקים שאנו עובדים, שאנו קוראים לו אלקי ישראל, אני חושש שזה עצמו דבר שקשה להשיג בכלל.
אני כבר נכנס לדבר בדרך הסוד, שידבר על הקושי של הדבר. אבל הדעה שהאלוקים היהודי אינו אחד מהשרים, זהו חידוש נפלא.
אתה אומר שהאלוקים היהודי הוא השר, לבוש מסוים, צורה מסוימת של אלוקות, שהוא אוהב אותנו, הוא מדבר יידיש, הוא מדבר לשון הקודש, זה נפלא.
לא, לא. האלוקים היהודי לא מדבר שום שפה. האלוקים היהודי הוא לא זכר ולא נקבה, ולא שחור ולא לבן, ולא אדום ולא צהוב, ואין לו פנים ולא שינה ולא מנוחה ולא יגיעה ולא כעס ולא אהבה, כלום.
וכלום פירושו בכל מקום. הוא אותו האלוקים כמו שהוא. כמו שהוא כאן, כמו שהוא שם, כמו שהוא במצרים, כמו שהוא בארץ ישראל, כמו שהוא תמיד אותו הדבר. בכל קראי אליו.
זה אין לאף אחד, לאף אחד לא עלתה בדעתו ההשגה, המדרגה לא עלתה בדעתו של אף אחד.
וזה משה רבינו גילה. למשה רבינו זה עלה בדעתו. משה רבינו בא לומר ליהודים במצרים, שאתה יודע שאלוקים נמצא כאן כמו שהוא בכל מקום, והוא לא צריך כלום ממך. הוא צריך רק את זה. זה כל המעשה.
ואתה לא צריך לפחד מאלהי מצרים, אתה לא צריך לפחד מכל המעשיות, אתה צריך רק לפחד מאלוקים. “כי אם ליראה את ה’ אלקיך וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו”. זה כל הדבר.
זה פשוט. זה פשוט, בטחון הוא דבר פשוט, אלא שלא עושים אותו כי הוא פשוט מדי. כמו שאנו אומרים תמיד. וזה חזרה למה שאנחנו, זה חלק העבודה שאני אומר בדרך סיפור, שזה באמת קשה מאוד. זה קשה מאוד, וכמו שאני אומר, אם חושבים על הנקודה, זה אומר שכבר הצליחו.
זה “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. צריך באמת לנסות לצאת ממצרים, לנסות להאמין שאלוקים הוא כמו שרוצים שהוא יהיה. שאלוקים נמצא בכל מקום, שאלוקים הוא “בכל קראינו אליו”. איך שיקראו לו הוא יבוא. אין שום חילוק לאיזה עיירה הולכים, אין שום חילוק כלל.
אף אחד אחר לא כך. צריך לזכור, “אני ולא מלאך, אני ולא שרף”. אף אחד אחר לא כך. לא שאנחנו לא יכולים להיות כך, כי אנחנו נבראים, אנחנו בעלי גבול. אף אחד לא כך, הצדיק הגדול ביותר לא כך. הצדיק הגדול ביותר לא כך, אף אחד לא כך.
הולכים לרופא, הולכים לישיבה, לומדים תורה, צריך ללכת עם סדר מסוים. זה לא “ה’ אלקינו בכל קראינו אליו”. זה עם… אתה הולך לכיפה 6XL, עם כיפה 4XL לא מגיעים.
ואפילו עם צדיק גדול, צדיק גדול, אדם באמת, שככל שאדם צדיק יותר גדול, הוא קצת יותר רחב, בסדר, קצת יותר רחב, קצת. לא ממש, כיפה 4XL יכולה גם לבוא, בסדר. אבל בלי כיפה כלל לא עולה לו בדעת בכלל. ואפילו הוא בלי כיפה כלל, אבל בלי חולצה כלל לא עולה לו בדעת. לאף אחד לא עולה בדעת.
צדיק עצום, צדיק עצום, הוא צדיק כל כך טוב, כל כך גדול, הוא יכול לקבל אפילו יהודי ליטאי, היכן, היכן. אפילו מזרחי הוא יכול לקבל, ממש צדיק. אפילו גוי הוא יכול לקבל. ומה עם בורשט? ומה עם חתיכת עץ? אבל אפילו כן יש תמיד מוגבלות לראות שזה לא הולך תמיד. לא על דבר כזה. וזה אמת.
אם רוצים, המלאך מיכאל לא יכול לקבל הכל. למלאך מיכאל צריך להיות דרך הרמז. צריך ללכת, יש דרך מסוימת איך מדברים עם המלאך מיכאל. צריך להיות מקובל גדול, וללמוד את כל ספרי הקבלה בדיוק איזה שם, וכתוב בספרי הקבלה, כן, מי שעושה טעות, זה קבלה מעשית, רוצים לעשות עליות נשמה, עליות העולמות, ואומרים שם אחד לא נכון, הוא זורק אותך החוצה. לא נותנים להגיע נכון. אומרים נכון, עושים טעות, כן. עושים טעות, עכשיו כבר לא מדברים עם המלאך מיכאל, עכשיו מדברים עם הס”מ, אני יודע עם מי מדברים. זה לא הולך כך.
הקב”ה לא משנה. הקב”ה אומר “ודגלו עלי אהבה”, הוא אומר סתם טעויות, גם טוב. כתוב, היה מישהו שאמר “ואהבת” “ואיבת”, הקב”ה לא אכפת לו שהוא אומר “ואיבת”, זה אומר הפוך. הוא לא יודע, הוא מתכוון טוב, הוא מתכוון שהוא אוהב. זה טוב, “ודגלו עלי אהבה”, אני קורא את זה כמו כלי, כלי אומר אהבה.
אבל הקב”ה יכול לעשות את זה. אף אחד לא יכול לעשות את זה, ולא צריך לצפות מאף אחד אחר לעשות את זה.
כמו שהספרים אומרים, למלאך אין גוף במצרים. מלאך לא יכול להבין את זה, זה לא אפשרי. אפשר לטעון, למה משה רבינו, למה הצדיק הגדול ביותר, למה האריז”ל, למה הוא לא הבין את זה? כי הוא לא יכול.
אין שום צדיק שמבין את אלוקים כמו שאלוקים מבין אדם פשוט. אין. הוא לא אלוקים, הוא לא אלוקים, הוא צדיק, הוא אדם. אפילו מלאך לא מבין. הרבה דברים שגדולים יותר ממלאכים לא מבינים, כן, הרבה ספירות בעולם האצילות לא מבינים.
יש להם סדר, יש כלל, אני ספירת החסד, קצת הוא מבין, יש לו שכל, הכל, זה הרבה יותר ממה שאנחנו מבינים, הרבה יותר ממה שמלאכים מבינים, הרבה יותר ממה שצדיקים מבינים, אבל זה לא מה שאלוקים מבין. לא אפשרי. לא אפשר לצפות שאף אחד יבין כמו שאלוקים מבין, שאף אחד יהיה כמו שאלוקים הוא.
ותורתו של משה רבינו היא שיהודים יכולים להבין, יכולים לפנות אל אלוקים כמו שהיא, כמו שהיא. לא עם השם הנכון, לא עם הדרך הנכונה, לא עם הלבוש הנכון, לא עם המצווה הנכונה, זה כלום. “בכל קראינו אליו”.
אני לא יודע אם כבר מצאו את התירוץ איך זה באמת אפשרי? אני לא יודע. אני לא יודע אם פילוסופית, תיאורטית, על פי קבלה, אני לא יודע אם גילו איך זה אפשרי. אבל זה מה שמשה רבינו רצה ללמד אותנו. וזו החירות. זה פירוש חירות. עכשיו אתה משוחרר מהכל. אתה לא צריך כלום. יכול להיות לך חירות, ואתה לא צריך שום תנאים.
אנחנו לא מאמינים, אנחנו לא מאמינים בזה. אנחנו לא מאמינים בזה. אפילו חסידי ברסלב לא מאמינים בזה. ונתנו לנו להאמין. מותר. מותר. זה כל הדבר. לא לקחת רשות.
האנשים חושבים, כשאומרים שהוא מדבר על דבקות, הוא מדבר לי על עוד חיוב. אה, לא מספיק שאני צריך לקנות מצות במאה ושלושים דולר לפאונד, אני צריך עוד להיות בדבקות גם. בסדר, בבקשה, אתה לא יכול להקל על החיים שלי?
לא, לא, אני אומר משהו אחר. לא שצריך מצוות כדי להיות בדבקות. לא צריך. אפשר כמו שזה. אפשר. זה טוב לגמרי. זה קל. “בכל קראנו אליו”. זה קל ככל שיכול להיות, ועוד הרבה יותר קל. מותר. זה מותר להיות בדבקות.
אני חושב שלא צריך לומר דרשות שחייבים להיות בדבקות. זה מותר. זה מותר להיות בדבקות. זה מותר להיות באמונה באין סוף כמות שהוא, באלוקים כמות שהוא. זה לא דבר פשוט.
הוא אומר, היה פילוסוף גדול, פלוטינוס. פלוטינוס הבין את הענין קצת, ותלמידו כותב את תולדותיו, והוא אומר שהוא דיבר הרבה פעמים, הוא התכוון לזה, שיש הרבה מדרגות, יש את מה שהוא קורא “האחד”, האל האחד, האחד שהוא למעלה מכל המדריגות, ואליו צריך אדם לשאוף, להתחבר, ולהיות דבוק.
אומר שהוא הכיר את הרבי, הוא חושב שארבע פעמים, ארבע פעמים בכל חייו הוא זכה לדבקות, להבין ולגעת באלוקים, באל האחד. אז זה, אומרים בחז”ל, שזה לא דבר פשוט.
אבל היהדות של משה רבינו, היסוד של התורה, “לא תהיה משכלה ועקרה”, “לא תהיה משכלה ועקרה” פירושו שמכאן אנחנו מתחילים. זה צריך להיות כך! יהודי מתחיל מהמקום שאותו פלוטינוס ראה ארבע פעמים בחייו. בוודאי, לכל יהודי זה בפנימיות. זה גם כאן, כבר, בוודאי זה שיחה.
אבל זה המסר, זה המסר ליהודים לומר שאפשר, שאפשר, שלא צריך לדבר עם שום מלאכים, לא צריך לדעת אות אחת של קבלה, לא צריך לדעת אות אחת של פילוסופיה. אולי כדי להבין על מה מדברים צריך ללמוד את כל הדברים האלה, אבל בעצם כדי לעבוד לא צריך לדעת כלום. לא צריך לדעת חסידות, לא צריך לדעת כלום. בכל קראנו אליו.
ואם יהודי עשה טעות, הוא חשב שמסתכלים, כי תשא עיניך השמימה – יש פסוק שמעניין כמו בכל קראנו אליו – כי תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, תמונה יפה כולה, כי תשא עיניך השמימה וראית – כבר, זה זכות, מסתכלים למעלה.
קודם אמרנו שלא צריך להסתכל למעלה. בכל קראנו אליו לא צריך להסתכל למעלה, צריך להסתכל למטה, צריך להיכנס לעומק התהום, לשאול תחתיות, זה עובד בדיוק כך. למה צריך כן להסתכל למעלה? כתוב באמת פן תשא עיניך השמימה, לא צריך. זה עובד בדיוק כך גם בלי זה. אנחנו צריכים להיות פנים בדרך התפילה, דרך העבודה, לא צריך. זה עובד בדיוק כך, בכל קראנו אליו. זה עובד כך גם.
ובא מישהו שכי תשא עיניך ואתה נדחה. כלומר, הוא מרגיש מוכה בעצמו, הוא מרגיש חלש, אני אדם קטן, אני מסתכל על הכוכבים, על המלאכים, על ה… ונדחת והשתחוית להם ועבדתם.
אומרת התורה, משה רבינו, אשר חלק ה’ אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים. אתה צודק, הקב”ה עשה את העולם, הוא חילק לכל העמים את כל השמש והירח, צבא השמים. אבל אתה לא שם, אותך הוציאו ממצרים. בשבילך זה שאתה נדחה, בשבילך זה שאתה נדחה ונדחף.
ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה. רק אתכם הקב”ה הוציא ממצרים, מכור הברזל. כור הברזל פירושו שאין שום דרך לצאת משם. אין שום דרך לצאת. זה צינור של אש ששורפים שם את הברזל, כן? יוצא משם אחרת.
לא, אפשר לצאת. והוא יכול לצאת משם ולא לגעת בכל קליפת הברזל. יש מלאכים, מלאכים של אש, שרים של אש, זה קורה, לא אפשר לדבר איתם אפילו, לא צריך לדבר איתם. יש עץ החיים דעת טוב ורע, יש עץ החיים בקליפת הברזל. עץ החיים הוא נחלה, הוא חלק ה’ עמו.
והוא יכול ללכת ישירות, ישר, קו ישר, קו ישר, ישר. אני לא יודע, אולי דיברנו על זה מספיק, צריך רק להאמין בזה קצת, ולפעמים לעשות קצת.
עד כאן.
זה יוצא אחרת משם. לא, אפשר לצאת. אפשר לצאת משם ולא לגעת בכל כור הברזל. יש מלאכים, מלאכים של אש, שרפים של אש, זה קורה. לא אפשר לדבר איתם לפני כן, לא צריך לדבר איתם. יש מלאכים של יוצא, יש מלאכים של כור הברזל. אפשר ללכת עוד יותר רחוק, חלק ה’ עמו. אפשר ללכת ישירות, ישר, קו ישר, ישר. אני לא יודע, אולי מדברים על זה מספיק, שיאמינו בזה קצת ולפעמים יעשו קצת. עד כאן קצת דרשה.
נחזור לשיעור שלנו, ונסיים את הנקודה. כבר רציתי להגיע לעוד פשט, אבל לא הגענו לזה היום. בזה אנחנו משלימים את כל הדברים, את כל השיטות, את כל הדרכים.
יש כאן את מה שמשה רבינו לימד, זו הדרך של אברהם אבינו, שאפשר ללכת ישירות אל ה’. יש כאן את מה שהוציאו מהמדרגות, היו שבעים אומות, פעם היה כך, אבל היום זה לא כך, זה לא נוגע, זה לא חל עליך, זה לא חל על שום אדם באמת אחרי יציאת מצרים. יודעים שאפשר. “כי אתם המעט מכל העמים”, נו. יש עבודה שמחייבת, שחייבים מזה. “שמע ישראל ה’ אחד”, זו העבודה, כן? מזה יוצאת עבודה. צריך להתחייב, “ליבי אחד ליבי משפשמים”, זו העבודה שיוצאת מזה. יפה מאוד.
אבל העיקר, וזה הצד השווה שבהם, היא היכולת. אפשר. אפשר, “כי מאת ה’ יצא הדבר”, כן? זה החידוש. אפשר. יודעים מה אפשר? אפשר לדבר עם ה’, כמו שהוא. אני כמו שהוא, הוא כמו שהוא. לא צריך לשנות כלום, לא צריך ללבוש כלום, לא צריך לעשות כלום. זה אפשר. וזה עימות איתו, אבל זה חירות. זה נותן לאדם חירות.
זה לא אומר להיפך שמישהו אומר שצעצועים בכיס היה טוב. לא, להיפך, שלצעצועים יש חיסרון גדול, שהם קטנים, צעצועים קטנים. הם עושים לאדם, ככל שהצעצוע של האדם קטן יותר, כך הדימוי של האדם מאלוקים נעשה קטן יותר. זה מה שזה אומר, כן? הוא עושה אותו קטן. חשוב על זה. ככל שאדם חושב שהאלוקים שלו כל כך חרדי, הוא החרדי הכי גרוע. הוא באמת לא יכול, הוא באמת לא יעשה. הוא משיבה תחת מצרים.
יודעים את המעשה, היה יהודי חסידי חב”די, הוא שאל ליטאי מה הוא חושב על גדולת השם, אומר, הקב”ה רוצה לבטל אותו, מה הוא צריך לעשות? אמר לו, לעשות אש גדולה ולשרוף. היהודי צריך להישרף ביחד עם האלוקים שלו. זה לא אלוקים, אלוקים שצריך לעשות אש, הקב”ה רוצה לבטל, הוא מבוטל באופן רגיל. זה אמר החסיד החב”די מהר”ל מפראג, צריך קצת להסביר את האלים הקטנים. אין שום דרך. מי שחושב שהאלוקים שלו כך, הוא יישרף ביחד עם האלוקים שלו. אם יש לך אלוקים שאתה יכול להישרף ביחד איתו, זו הבעיה.
כתוב במדרש תהלים, פסוק בפרק ל”ד, “רגשו גוים”, כתוב שם, מסבירים את הפסוק “כי באש ה’ נשפט”, אומר, “אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כן”. דוד המלך אומר, הולכים לקחת את כל האלים, כל האנשים יתכנסו, זה משל, זה מעשה שהיה, לאסוף את כל האנשים ולומר, מי צודק? נו, “כל לאומים יאספו יחד ויאמרו”, בואו נראה מי האלוקים האמיתי, איזה עם הכי טוב, מי יישאר?
ואומרים כך, צריך להתכנס, אי אפשר לומר שאחד קיבל עדות אחרת מהשני. דבר פשוט, שכל אחד ילך לאש ביחד עם האלוקים שלו, מי שיצא, הוא יישאר. וכך הוה, הולכים כל העמים, כל אחד נכנס לאש עם האלוקים שלו, והאלוקים נשרף, גם הוא נשרף. והיהודי נכנס לאש ביחד עם האלוקים שלו, והם לא נשרפים. למה הם לא נשרפים? “כי נס נברא באש ואינו נאכל”. אלוקים לא כך.
האלוקים היהודי, לומר “אלוקים יהודי” זה גם קצת שקר. הוא האלוקים היהודי כי היהודים עשו את זה פתח. משה רבינו בא עם עימות כזה ואמר, אפשר לעבוד את האלוקים, מותר, מותר לעבוד את האלוקים, לא צריך לדעת שום דבר אחר. זה הוא אמר, זה כל העניין. לכן הוא נקרא האלוקים היהודי, לא כי הוא יותר אלוקים יהודי מאלוקים אחר. אבל זה חידוש. בינתיים באים היהודים ומאמינים בזה. לא יודע, אם עוד אחד שניים גויים יאמינו בזה, גם טוב. אבל זה הדבר.
וכשיהודי לא נשרף, הוא יכול לאהוב אותו לעולם. אלוקים אוהב אלוקים, אוהב יהודי יהודי. זה כל החידוש, זה כל העניין של יציאת מצרים. זה אומר שעכשיו יהודי הוא בן חורין, עכשיו הוא לא משועבד לכלום. יהודי הוא בן חורין.
ואומרים תמיד, הרי אני נקרא עבד לה’? לא. אצל האלוקים שלו אין כזה סוג אלוקים שלוקח עבדים. יש אלוקים שצריכים עבדים, יש דבר עבדים, שלוקח עבדים. האלוקים לא מתפעל. אבל הדרך שהאנשים מבינים אלוקים, הדרך היחידה שמגיעים אל אלוקים היא משהו שרשרת, משהו מהלך, משהו מחיצה. זה גלות.
מה זה יציאת מצרים? מה הוציא הקב”ה בעצמו, “והוצאתי אתכם”, “והוצאתי אתכם”. הקב”ה הוציא את עצמו ממצרים. כשהוא אמר שלא הולכים, לא צריך מחיצות, לא צריך כלום, לא צריך שום חילוק, לא צריך נוסח ספרד, לא צריך נוסח אשכנז, או מה שהשער הכולל לא חילוק. הדבר האחר, הכל שטויות. יש רק אלוקים אחד, ורק אותו צריך לעבוד, ולא צריך שום חילוק איזו דרך. כל הדרכים מגיעות לאותו מקום. “כל קוראנו אליו”. מובן, צריך להבין מה זה אומר. אבל זה… זה משה רבינו פתח ביציאת מצרים, זה הקב”ה פתח ביציאת מצרים, והוא באמת הוציא עם היהודים, “ויוציאו את כל צבאות ה'”, הוציא עם היהודים למעלה.
הם הראו, זה אומר “ומורא גדול זו גילוי שכינה”. הם הראו, הראו איך הם יכולים לראות את זה. אני לא יודע אם אפשר לראות את זה. הם הראו שיש אלוקים שהוא למעלה מכל הגבלות העולם. יש, ואפשר לראות את זה, אפשר לעבוד אותו, אפשר.
כשאדם מבין את זה, הוא באמת בן חורין, בן חורין אמיתי. הלכה למעשה, הוא מרגיש יותר חופש. הרבה פעמים חושבים שככל שאדם יותר דתי, הוא פחות חופשי. ההיפך של דתי, העומק של דתי… דתי זה באמת מצרים מסוימת אם מישהו מסתכל על דתיות כך. אבל ההיפך של חופשי הוא עוד יותר חופשי. חופשי זה לא מספיק חופשי. מה שקורא חופשי זה לא מספיק חופשי.
למה הם לא מספיק חופשיים? מה צריך להיות התקוע בעולם? הוא תקוע בתפיסת המחשבה שלו, תפיסת עולם שלו. כל העולם בנוי על זה. זה עובד כך, צריך להיות כסף, וכן הלאה. הלכות שונות, מה שהוא חוק של השנה, אין דרך לצאת מהם. החוקים החילוניים, החוקים של העולם, הוא המלך, למשל פוליטיקה, כן? יש נשיא, הוא נשיא! טוב לו לבדו! אין דרך לצאת ממנו.
מה בא יהודי בקשר כזה עם אומות העולם הנכריות, חנינא שלא לומר, כן כן, עולם הזה אתה מלך ויפה מאוד, אנחנו צריכים לציית לך. אבל אתה מדבר על אלוקות, מפרסם את הקשר שלך עם הקב”ה? אתה עם כלב אתם אותו דבר. זו חירות לומר, להאמין, לומר שהמלך, מלך מלכי המלכים, אומות העולם הנכריות מנהלות את העולם, המעצמה, לומר לו כן כן, אתה מאוד טוב בעולם, במה שנוגע לעולם, ומה שנוגע לעולם אומר על העולם גם אחר כך יבוא. כן, כי אני, האמונה שלי, הקשר שלי לאלוקים, הוא לגבי מה שאתה אתה עם כלב אותו דבר. אתה כלב, אתה כלום. אה, גם כלב בא, כלב צריך לחשוב. אתה כלום.
למה אתה כלום? כי יש לי קשר עם דבר שהוא פשוט, דבר שהוא נורמלי מכל מתגער עולם כך. אתה כאן מה שטוען אותו דבר. אתה יודע שזה גן, לא לנדר כמו חנצה. בעל שם טוב שומר. שהבעל שם טוב יגיד ליהודי, מה יודעים שאתה לא יכול לך אל הקב”ה ככה. מה יודעים שזה עד וקל בן שווה. כי אלוקים לא עושה שום חילוק בין החנצה לבעל שם טוב. הוא לא עושה שום חילוק כלום. אם מישהו מתכוון אליו, מתכוון אליו. מתכוון אליו. מתכוון אליו. אין שום חילוק. זה נקרא חירות יותר יותר יותר להיות חירות גדולה יותר מזה.
יכול להיות חופש גדול יותר. יכול להיות מישהו שיותר כף שמי שיבט מלכות מכל שיבט של עולם מאלה, זה לא יכול להיות, אין לי מה להגיד, כל אחד כמה חופשיים שיהיו, בסוף הוא, הוא צריך לשלם מיסים, בסוף הוא נתון למלכות, לעובדות של העולם, אבל יהודי, יהודי שיודע מה זה אומר יהודי, הוא בגדרה לא זה, ודאי, הלכה למעשה להיפך, הלכה למעשה אין בעיה, מה שצריך לשלם מיסים, אשלם מיסים, אין בעיה, מיסים ועולם הזה, הכל בסדר, צריך להיות מחובר למלך, דרשו שלום העיר, וכן הלאה.
אבל בשכל שלי, בדעת שלי, מה עושה אותי אדם? מה מחיה אותי באמת? במה אני מתנחם? מה לא נעים לי? מה הבטחון שלי? “סורו אכסבי”? מה זה דעת? זו חירות עולם. את החירות הזו אי אפשר לקנות. זה דבר שבמובן מסוים משה היה דעת. יהודים הם עם כל כך עקשן והם לא מתפשרים. הם אף פעם לא התפשרו יותר מדי עם יותר מדי מלכויות. ותמיד, יש בזה חסרונות, כל דבר יש חסרונות ומעלות, משלמים מיסים, אבל אנחנו לא באמת נכנעים למלוכה של אף אחד. לא באמת.
אפילו שאול המלך לא היה מספיק טוב לשמואל הנביא, כן? “שום תשים עליך מלך”. אפילו מלך, הצדיק הכי גדול שאפשר למצוא, אבל מלך על יהודים? הקב”ה הוא מלך. “לא ימכרו ממכרת עבד” – אין שום דבר שאפשר למכור יהודי בשבילו, למכור מישהו שיצא ממצרים.
נו, זה עד כאן השיחה של היום על חירות, איך חירות תלויה בפשיטות אלוקות. ככל שמפשיטים יותר את אלוקים, נעשים יותר בני חורין. והעבודה של זה, העובדה היא שאפשר, והעבודה היא שצריך להאמין שאפשר, וצריך להסכים שאפשר. ככל שיש תפיסה יותר מופשטת של אלוקות, ולא עוקבים אחרי כל הדברים האלה, ניטשה עם כל הדברים האלה, מבינים שהכל אחרת, זה עד כאן, ועם זה יוצאים ממצרים.
—
השיעור אינו מסקנות או דברים מוחלטים, אלא תהליך של לימוד – “עד פתח לו” – לפתוח שאלות, נקודות וזוויות למחשבה, יותר מאשר לסגור.
—
במצרים “כמעט כלה ונשתכח” עיקרו של אברהם אבינו – שכחו את האלוקים האמיתי ונפלו לעבודה זרה (לפי הגדרת הרמב”ם בהלכות עבודה זרה). משה רבינו העיר מחדש את האמונה/עבודה הנכונה.
אבל: זה עדיין אינו סיבה ליציאת מצרים עצמה – זה לימוד, לא מאורע.
נוסח הרמב”ם בהגדה: “וכוונת המקום לעבודתו” – מה משמעות “לעבודתו” לעומת “לו”? “קרבה לו” אצל הרמב”ם (מורה נבוכים) פירושה ידיעה (בדעת בלבד), בעוד “עבודה” יכולה להיות גם דבר מעשי – לא לעבוד עבודה זרה, הלכה למעשה.
העיקר אצל הרמב”ם: ידיעת מציאות השם (4 העיקרים הראשונים), ואחר כך העיקר החמישי (לעבוד רק את ה’) – שהוא כמעט “חוק”, כי מי שטועה אחר הבל הופך לכופר.
הרמב”ן מוסיף: השגחה, רצון, בחירת השם בישראל. אבל גם כאן: אלו דברים שלמדו ביציאת מצרים, לא מה שקרה – זה נשאר לימוד, לא סיפור של מאורע.
—
מלכות שמים פירושה ייחוד השם (ספר המצוות). לא קורה כלום בעולם – רק בהכרת האדם/שכלו/רגשו. הקב”ה נשאר הקב”ה בין אם יודעים זאת ובין אם לאו.
שם באמת קורה משהו: העם אומר “יחי המלך” – ובכך הופך להיות מלך. דיבור שיוצר חלות, מעשה פרפורמטיבי. בלעדיו לא היה מלך.
השיעור מכריז שהוא רוצה יותר מדרכו של הרמב”ם: שקבלת מלכותו תשנה באמת משהו – לא רק בראשו של האדם, אלא ברמה מסוימת של השגחה, קירבה, הנהגה.
—
מקובלים (וגם פילוסופים מסוימים) סוברים שהמציאות משקפת את שכל האדם – מה שאדם חושב בסדר מסוים, קיים ברמה מסוימת. אם אינני יודע מאלוקים, מקובל לא יאמר רק “אתה לא יודע” – אלא שברמה מסוימת אלוקים באמת נסתר, הסתר פנים הוא דבר ממשי.
ילד קטן עוצם עיניו וחושב שאביו לא רואה אותו. המקובלים אומרים: ברמה מסוימת יש אמת במחשבה הילדותית הזו – יש באמת הפסק, פירוד, אף שהאב (= הקב”ה) גדול מכך.
כשאומרים “שמע ישראל ה’ אחד” – לפי המקובלים נעשה ה’ אחד בעולם, לא רק שמזכירים זאת. זה עושה את זה חי יותר, חזק יותר, רציני יותר – כי זה בלתי תלוי באדם, לא רק תלוי בזכרונו.
הבעיה בדרך הרמב”ם: אם הכל רק בראשי, ואני שוכח – אין כלום. דרך המקובלים נותנת לזה “מציאות עצמאית” – ייחוד שקיים בעולם האצילות, אפילו בראשו של האדם עצמו, ונשאר קיים גם כששוכחים.
פילוסופית אפשר לטעון שזו טעות – שמקרינים על העולם מה שנמצא רק בראש. אבל זה מובא כי זה “מקרב על השכל, מקרב על הלב” – זה נותן כוח פואטי והיסטורי. אנשים לוקחים ברצינות יותר דברים שאינם “רק בראשם” – זו חולשה אנושית, אבל גם מציאות.
—
לפי הרמב”ם ביציאת מצרים לא קרה שינוי ממשי בעולם. העולם נשאר אותו עולם. מה השתנה? האנשים – דרך ניסי משה רבינו, תורתו ולימודיו למדו את הדרך הנכונה.
לפי הרמב”ן (ומפורש בזוהר) ביציאת מצרים באמת קרה משהו במציאות: “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” – הקב”ה הוציא את היהודים מרשות הסטרא אחרא, מרשות שרו של מצרים, והכניס אותם לרשות ה’ – “חלק ה’ עמו”.
הרמב”ן מדבר כמעט תמיד קרוב יותר ללשון הרמב”ם, אפילו כשהוא מתכוון לדברי קבלה. צריך לחקור אם הוא מתכוון לזה ממש כך. הרמב”ן מביא גם את ר’ אברהם בן הרמב”ם, שאומר זאת כמעט בגלוי. אבל בזוהר זה כתוב בגלוי.
—
זהו החידוש העיקרי של חלק זה:
מה אומר הרמב”ם? משה רבינו לימד שאין לכבד את האמצעים – כוכבים, מזלות, מלאכים, מדרגות. הם באמת גדולים, יש להם באמת הרבה כוח, העולם באמת מתנהג דרכם – אבל צריך לפרוץ את המחיצה ולהתחבר ישירות לאלוקים. זהו “כוונת המקום לעבודתו”.
מה אומר הזוהר? לא רק לימוד, אלא זה באמת קרה – היהודים יצאו מרשות אחרת לרשות ה’.
אבל התוצאה המעשית – העבודה – היא אצל שניהם אותו דבר: יהודי יכול וצריך לדבר ישירות עם אלוקים, ללא אמצעים.
– הרמב”ם מדבר רק על עבודה – מה שהאדם צריך לעשות. אצלו לא קיים שינוי ממשי.
– הקבלה אומרת: זה גם מציאות, מעשה שהיה – תסתכל בעולמות העליונים, שם קורה משהו.
– החסידות לוקחת את המציאות הקבלית ומחזירה אותה לעבודה – מה שקורה בעולמות העליונים צריך לקרות אצלך. וזה יוצא ממש אותו דבר שהרמב”ם אומר.
> זהו דבר המוסכם לפי כל שלושת הדרכים – רמב”ם, מקובלים, חסידות.
—
“עבודה” כמושג היא מפחידה – צריך כל הזמן לעשות, כל הזמן לחשוב, כל הזמן לזכור. אבל לספר סיפור – זה נותן חיזוק. “סיפור יציאת מצרים” לכן כל כך חשוב: מספרים סיפור, לא נותנים שיחת מוסר.
מהו הסיפור? פעם היה עולם שבו היה צריך לעבור דרך שרים, דרך פרעה, דרך שרו של מצרים, כדי לקבל שפע. זה היה קשה נורא – הזוהר בפרשת בא מאריך שמשה רבינו היה צריך להבין את כל הקליפה של מצרים, לדבר בשפתם, להבין את הדיפלומטיה והפוליטיקה שלהם. “בא אל פרעה” – צריך להיכנס בדיוק לתוך פרעה.
ואז – “הוציאנו ה’ אלקינו משם” – הקב”ה הוציא אותנו. עכשיו יהודי יכול לדבר ישירות עם אלוקים, ללא אמצעים.
—
משה רבינו בספר דברים (שחז”ל מתייחסים אליו כפירושו של משה על ארבעת הספרים הראשונים) מנסה לשכנע את היהודים שישמרו את המצוות ולא יעבדו עבודה זרה.
הטיעון שלו: “כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו” – אין עם אחר שיש לו אלוקים כל כך קרוב. לכל עם יש אלוקים – למואב יש בעל, ליוון יש זאוס, למצרים יש אמון – אבל האלוקים היהודי קרוב.
—
לכאורה האלוקים היהודי דווקא הרחוק ביותר – “אלהי השמים”, אין דמות הגוף, אין גוף, לא מישהו שאפשר להסביר אותו. אפילו המקדש, אפילו מצוות – צריך תמיד לזכור שהשכר בא רק מכוחו של אין סוף, לא מהמצווה עצמה.
היצר של עבודה זרה לכן: עבודה זרה מרגישה קרובה. אלוקים עם גוף, פסל, מקום – זה יותר קל. הרבה יהודים מרגישים שהיה עדיף שיהיה אלוקים שאפשר “להגיע” אליו.
אולי האלוקים היהודי באמת רחוק יותר מהנוצרי? נוצרי יכול לראות את אלוקיו על הצלם, יש דימויים יפים, אדם שאפשר “להתייחס” אליו – “אלוקים הוא אדם, אדם אני מבין”. זה לכאורה יותר קרוב, יותר טעים, יותר נגיש.
—
יהודי חסידי רוקד כשהעיירה שלו בוערת. חושבים שהשתגע. הוא עונה: הגטשקה של השכן הגוי שלי נשרפה – האלוקים שלו נשרף, אין לו עם מי לדבר. האלוקים שלי לא נשרף – “אני ה’ לא שניתי” – אותו אלוקים שרף את ביתי, אבל הוא עצמו בלתי משתנה.
העיקרון המרכזי: המעלה הראשונה של אלוקים לא-מוחשי היא שאי אפשר להרוס אותו. ציור מוגבל של אלוקים עושה את אלוקי האדם מוגבלים.
—
הטיעון נדחף עוד יותר: אפילו אם האלוקים שלך הוא אלוקי התורה – הוא יכול להיות “מפחיד מוגבל”. כשאומרים שאפשר להגיע לאלוקים רק דרך תפילין – תפילין הם סוג של “פסל ומסכה”.
הפסוק: “ועשית לך פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך” – זו אזהרה לא לעשות פסל ותמונה מהמצוות עצמן שאלוקים ציווה. האלוקים היהודי “לא הולך עם זקן ופאות” – מי שמצמצם את אלוקים לציור כזה, זו גם עבודה זרה.
אבל – איזון: נכון שיש דרך לאלוקים דרך מצוות, אבל אלוקים לא “תקוע” בזה. חותכים את הזקן והפאות של יהודי – הוא לא נעשה פחות יהודי, לא פחות קרוב לאלוקים. “ה’ קרוב לכל קוראיו” – עם זקן, בלי זקן; עם שבת, בלי שבת; עם בית המקדש, בלי בית המקדש; עם מצה, בלי מצה. אין דבר חיצוני שהוא המחלק.
—
המעלה הראשונה והעיקרית של סוג כזה של אלוקים – “אלוקים נפשי” (אלוקים של הנשמה, לא של כלים חיצוניים) – היא שהוא עושה אדם טוב. מקובלים, פילוסופים, חסידים – כולם מגיעים לנקודה הזו.
—
מצרים הייתה הציוויליזציה המתקדמת ביותר – עם אלים ספציפיים לכל צורך (רפואה וכו’), עם כוהנים, סגולות, סדרים, חכמות. הכל היה מסודר מאוד – לכל אל היה מקומו, מקדשו, הטקסים שלו.
יציאת מצרים היא כמו יציאה מאמריקה היום – לא רק ממעצמה רעה, אלא מהציוויליזציה המתקדמת ביותר – וללכת למדבר (כמו אפגניסטאן בהרים). לא בכדי היהודים התלוננו שבמצרים היה טוב יותר.
“ויוציאו גוי מקרב גוי” פירושו: אנחנו לא רוצים את המערכת היפה והמסודרת של כוהנים שיודעים בדיוק איזה אל צריך להעיר לאיזו רפואה. הקב”ה אומר אחרי יציאת מצרים: “כי אני ה’ רופאך” – אני אהיה הרופא שלך. לא הרופא המצרי עם הסגולות שלו – אלא אלוקים עצמו, ישירות.
—
הרעיון של יציאת מצרים הוא “חירות שאין לה קצבה” – חירות ללא גבולות. עד היום הזה זה עדיין לא הושג. לכן צריך לשתות ארבע כוסות יין – להיכנס לעולם החירות.
החידוש העיקרי: לא שצריך (חובה), אלא שאפשר – זה מה שקרה. עד אז אף אחד לא האמין שאפשר ישירות לאלוקים בלי כל האמצעים. אנשים עדיין בטוחים היום שצריך ללמוד כל הש”ס, לעבור שלבים, סדר המדרגות, להיות בעל השגה גדול – רק אז אפשר לדבר עם אלוקים. כל המסר של משה רבינו הוא ההיפך.
—
מאמר של “יהודי גדול, בעל השגה”: הדבר הכי קשה לאנשים להאמין הוא שמה שעושים טוב, ואיך שעושים טוב – כל עוד “רחמנא ליבא בעי” (אלוקים רוצה את הלב). לא צריך:
– ללכת לקבר ה”נכון”
– לעשות סגולה ביום התשיעי של החודש התשיעי
– לשלוח כסף למוסד ה”נכון”
– שום דבר מיוחד
היסוד: “בכל קראנו אליו” – ישר, ישירות, בלי שום מתווך.
—
חידוש נועז: הדעה שהאלוקים היהודי אינו אחד מהשרים (שרים שמימיים/כוחות). המושג שאלוקים הוא “לבוש”, “צורה של אלוקות” שמדברת יידיש או לשון הקודש – נדחה. לא:
– לא זכר ולא נקבה
– לא שחור ולא לבן, לא אדום ולא צהוב
– אין לו פנים, לא שינה, לא מנוחה, לא יגיעה, לא כעס, לא אהבה
– כלום – וכלום פירושו בכל מקום
הוא אותו דבר במצרים כמו בארץ ישראל, תמיד אותו דבר.
—
אף אחד לא הגיע להשגה הזו – לא מלאך, לא שר. משה רבינו גילה זאת. הוא בא לומר ליהודים במצרים:
– אלוקים כאן כמו שהוא בכל מקום
– הוא לא צריך כלום ממך
– אתה לא צריך לפחד מאלהי מצרים
– “כי אם ליראה את ה’ אלקיך וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו” – זה כל העניין
בטחון הוא דבר פשוט – רק לא עושים אותו כי הוא פשוט מדי.
—
החיוב של “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”: צריך לנסות לצאת ממצרים – לנסות להאמין שאלוקים הוא “בכל קראנו אליו”. אין הבדל לאיזו עיירה הולכים, כלום. “אני ולא מלאך, אני ולא שרף”.
—
לאדם יש מגבלות. הולכים לרופא – זה בסדר. צדיק הוא “קצת יותר רחב” – הוא יכול לקלוט יותר סוגי אנשים:
– עם כיפה 6XL – כן
– עם כיפה 4XL – גם כן אצל צדיק גדול
– בלי כיפה בכלל – כבר יותר קשה
– בלי חולצה בכלל – לא עולה על הדעת
– ליטאי? – “רגע רגע!”
– מזרחי? – “ממש צדיק!”
– גוי? – אולי
– בורשט? חתיכת עץ? – לא אפשרי
הנקודה: אפילו הצדיק הגדול ביותר, אפילו ספירות בעולם האצילות, יש להם מגבלות. רק אלוקים עצמו מבין הכל ללא גבול.
—
למלאך מיכאל צריך:
– להיות מקובל גדול
– לדעת בדיוק איזה שם לומר
– עושים טעות – “הוא זורק אותך החוצה”
– אומרים שם אחד לא נכון – כבר מדברים עם הס”מ במקום עם המלאך מיכאל
הקב”ה לא מקפיד! המאמר חז”ל: מישהו אמר “ואיבת” במקום “ואהבת” (הפוך משנאה!) – הקב”ה אומר “ודגלו עלי אהבה” – אני קורא את זה כאהבה, כי הוא מתכוון טוב. רק אלוקים יכול לעשות את זה – אף אחד אחר לא יכול.
—
למלאך אין “גוף במצרים” – הוא לא יכול להבין את העניין. אפילו משה רבינו, אפילו האריז”ל – כי הם לא אלוקים. “אין שום צדיק שמבין את אלוקים כמו שאלוקים מבין אדם פשוט.” ספירות בעולם האצילות מבינות יותר ממלאכים, מלאכים יות
ר מצדיקים – אבל זה לא מה שאלוקים מבין.
—
מסר משה רבינו: יהודים יכולים לפנות לאלוקים כמו שהוא –
– לא עם השם הנכון
– לא עם המהלך הנכון
– לא עם הלבוש הנכון
– לא עם המצווה הנכונה
– כלום – “בכל קראנו אליו”
פילוסופית, קבלית – לא ברור איך זה אפשרי – אבל זה מה שמשה רבינו רצה ללמד אותנו.
—
זה פירוש חירות: אתה משוחרר מהכל, אתה לא צריך שום תנאים. “אנחנו לא מאמינים בזה. אפילו הברסלבאים לא מאמינים בזה. ונתנו לנו להאמין. מותר.”
ההתנגדות: “לא מספיק שאני צריך לקנות מצות ב-130 דולר לפאונד, אני צריך גם דבקות?!” תשובה:
לא! זה הפוך. לא צריך מצוות כדי לקבל דבקות. אפשר ככה שזה. זה קל. “בכל קראנו אליו” – זה קל ככל שיכול להיות, ועוד הרבה יותר קל.
“מותר לקבל דבקות” – לא צריך לומר דרשות שחייבים – מותר. מותר לקבל אמונה באין סוף כמות שהוא.
—
הפילוסוף היווני פלוטינוס (Plotinus) הבין קצת את העניין – שיש “האחד” (The One), האחד למעלה מכל המדרגות, ואדם צריך לשאוף אליו. אבל תלמידו (פורפיריוס) כותב שפלוטינוס רק ארבע פעמים בכל חייו זכה לאותה דבקות.
הניגוד: אצל יהודים, לפי תורת משה רבינו – “לא תהיה משכלה ועקרה” – מכאן אנחנו מתחילים! יהודי מתחיל משם שפלוטינוס ראה ארבע פעמים בחייו. אצל כל יהודי זה בפנימיות כבר קיים.
—
המסר ליהודים:
– לא צריך לדבר עם שום מלאכים
– לא צריך לדעת שום אות קבלה
– לא צריך לדעת שום אות פילוסופיה
– לא צריך לדעת חסידות
“אולי כדי להבין על מה מדברים צריך ללמוד את כל הדברים האלה, אבל בעצם כדי לעבוד לא צריך לדעת כלום.”
—
הפסוק (דברים ד): “כי תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים” – תמונה יפה, מסתכלים למעלה. אבל:
– קודם נאמר שצריך לא להסתכל למעלה
– “בכל קראנו אליו” – אפשר להסתכל למטה, בתהום העמוק, בשאול תחתיות – זה עובד בדיוק אותו דבר
– “פן תשא עיניך השמימה” – לא צריך
כשמסתכלים למעלה ורואים את גדולת הכוחות השמימיים – “ונדחת והשתחוית להם ועבדתם” – נדחים, מרגישים קטנים, נופלים לעבודה זרה.
תשובת התורה: “אשר חלק ה’ אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים” – כן, אלוקים עשה את השמש, ירח, צבא השמים לכל העמים. אבל אותך הוציא ממצרים!
—
“ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים” – כור הברזל פירושו תנור של אש שבו מתיכים ברזל, שבו אין דרך החוצה. אבל אפשר לצאת – ולא לעבור דרך כל קליפת הברזל.
יש מלאכים, שרים של אש – לא צריך לדבר איתם. עץ החיים קיים אפילו בקליפת הברזל. “חלק ה’ עמו” – קו ישר, ישירות.
—
1. דרך אברהם אבינו / משה רבינו – אפשר ללכת ישירות לאלוקים, בלי מתווכים.
2. דרך המדרגות – פעם היו שבעים אומות עם שבעים שרים, אבל אחרי יציאת מצרים זה כבר לא חל על יהודי. “כי אתם המעט מכל העמים” – יודעים שאפשר.
3. העבודה שיוצאת מזה – “שמע ישראל ה’ אחד” – זה דורש “לבי אחד” (לב מאוחד), לא לב מפוצל.
היכולת – אפשר. “כי מאת ה’ יצא הדבר.” זה החידוש:
– אפשר לדבר עם אלוקים כמו שהוא – הוא כמו שהוא, אני כמו שאני.
– לא צריך לשנות כלום, לא ללבוש כלום, לא לעשות משהו מיוחד.
– זו “פריצה” (breakthrough), וזו חירות.
—
לגטשקות יש חיסרון גדול: הן קטנות. ככל שה”גטשקה” של האדם (התפיסה המוגבלת שלו לגבי אלוקים) קטנה יותר, כך הציור שלו לגבי אלוקים נעשה קטן יותר.
יהודי חסידי ליובאוויטש שואל ליטאי על גדולת השם. הליטאי עונה: אם הקב”ה רוצה “לבטל” אותו – שיעשו אש וישרפו. הנקודה: אם האלוקים שלך יכול להישרף, הוא לא אלוקים.
—
מדרש תהלים (פרק ל’, “רגשו גוים”, “כי באש ה’ נשפט”):
– דוד המלך מציג תרחיש: כל העמים יתכנסו וינסו – כל אחד ייכנס לאש יחד עם האלוקים שלו. מי שיוצא – הוא נשאר.
– תוצאה: אצל כל האומות האלוקים נשרף, גם הם נשרפים. אבל היהודי נכנס לאש עם האלוקים שלו, ושניהם לא נשרפים – “כי נס נברא באש ואינו נאכל” (הסנה שבוער ואינו נשרף).
ה”אלוקים היהודי” לא אומר שאלוקים “יותר יהודי” – אלא שהיהודים עשו את הפתח (הפתיחה). משה רבינו בא עם הפריצה: אפשר לעבוד את האלוקים, מותר, זה מותר – בלי מתווכים, בלי תנאים מוקדמים.
וכשיהודי לא נשרף – פירוש הדבר: אלוקים אוהב יהודי, יהודי יכול לקבל קשר עם אלוקים לעולם. זה החידוש של יציאת מצרים.
—
אחרי יציאת מצרים יהודי הוא בן חורין – לא משועבד לכלום.
יהודי נקרא “עבד” לאלוקים? תשובה: האלוקים היהודי אינו מסוג האלים שלוקחים עבדים. אלים אחרים צריכים עבדים – האלוקים האמיתי לא מושפע (לא נצרך/לא מושפע).
הדרך היחידה שאנשים מבינים אלוקים היא דרך שרשרת (chain), תהליך (process), מחיצה (barrier). זו גלות.
“והוצאתי אתכם” – הקב”ה עצמו הוציא את עצמו ממצרים. הוא אמר: לא צריך שום מחיצות, לא נוסח ספרד, לא נוסח אשכנז, לא שער הכולל – הכל שטויות ביחס לעיקר. יש רק אלוקים אחד, וכל הדרכים מגיעות לאותו מקום – “כל קוראנו אליו”.
ביציאת מצרים הראו שיש אלוקים למעלה מכל ההגבלות – ואפשר לראות אותו, אפשר לעבוד אותו, אפשר.
—
כשאדם מבין את זה, הוא מרגיש יותר חירות. אנשים חושבים שככל שיותר דתי, כך פחות חופשי. אבל:
– דתיות יכולה להיות “מצרים” אם מסתכלים עליה הפוך.
– אבל: ה”הפך של חופשי” (מה שאנשים קוראים “חופשי” – חירות חילונית) גם לא מספיק חופשי. למה? כי האדם ה”חופשי” תקוע בתפיסת עולמו – הוא צריך כסף, הוא כפוף לחוקי העולם, לפוליטיקה, לנשיא, לעובדות העולם.
יהודי שיודע מה “יהודי” פירושו, הוא בהגדרה לא כפוף לכל אלה:
– הלכה למעשה – כן, משלמים מיסים, מכבדים את המלכות, “דרשו שלום העיר” – אין בעיה.
– אבל בשכל שלי, בדעת שלי – מה שעושה אותי אדם? מה מחיה אותי? מה הבטחון שלי? – זו חירות עולם. את החירות הזו אי אפשר לקנות.
יהודי אומר למלך הנכרי: כן, אתה מלך על עולם הזה, אנחנו מצייתים לך. אבל מה שקשור לאלוקות, לקשר עם הקב”ה – אתה וכלב זה אותו דבר. כי הקשר שלי הוא עם דבר שלמעלה מכל מתגר עולם.
אלוקים לא עושה הבדל – לא בין חנצה (אדם פשוט) לבעל שם טוב. אם מישהו מתכוון אליו – מתכוון אליו. אין שום הבדל. זו חירות על חירות.
—
יהודים תמיד היו עם סרבן – הם לא נכנעים. הם לא באמת נכנעים לשום מלוכה. אפילו שאול המלך לא היה מספיק טוב לשמואל הנביא. “שום תשים עליך מלך” – אפילו מלך על יהודים הוא בעיה, כי הקב”ה הוא המלך. “לא ימכרו ממכרת עבד” – אי אפשר למכור יהודי שיצא ממצרים.
—
> חירות תלויה בפשיטות אלוקות.
– ככל שמפשיטים יותר את אלוקים (ככל שיש תפיסה פשוטה יותר, בלתי מוגבלת של אלוקות) – כך נעשים יותר בני חורין.
– העבודה: שיאמינו שאפשר, ושיסכימו שאפשר.
– שלא יעקבו אחרי כל ההגבלות הפילוסופיות – שיבינו שהכל אחרת.
ובזה יוצאים ממצרים.
—
“`
רמב”ם: יציאת מצרים = לימוד (ידיעה בלבד, לא שינוי ממשי)
↓
רמב”ן/זוהר: יציאת מצרים = מעשה שהיה (יציאה מרשות הסטרא אחרא)
↓
[דיגרסיה: מקובלים – מציאות משקפת שכל, נותנת ממשות עצמאית]
↓
חידוש: בעבודה כולם מסכימים – גישה ישירה לאלוקים בלי מתווכים
↓
טענת משה רבינו: “כי מי גוי גדול” – האלוקים שלנו הכי קרוב
↓
פרדוקס: לכאורה הוא הכי רחוק (אין גוף, אין דימוי)
↓
תשובה 1: אלוקים מוחשי יכול להיהרס
↓
תשובה 2 (רדיקלית): אפילו כלי תורה יכולים להיות עבודה זרה
↓
“פסל תמונת כל אשר צוך ה'” = לא לעשות פסל מהמצוות עצמן
↓
אלוקים לא “תקוע” בשום צורה חיצונית
↓
מעלה עיקרית = “אלוקים נפשי” עושה אדם טוב
↓
יציאת מצרים = שחרור מעבודה זרה מסודרת (מצרים = סופר-פאוור)
↓
“אני ה’ רופאך” = גישה ישירה לאלוקים בלי מתווך
↓
חירות שאין לה קצבה: אפשר – לא רק צריך
↓
האלוקים היהודי אינו “שר” – כלום, וכלום פירושו בכל מקום
↓
תפקידו הייחודי של משה רבינו: אף אחד לא הגיע להשגה הזו קודם
↓
אין נברא (מלאך, ספירה, צדיק) יכול לחקות את חוסר ההגבלה של אלוקים
↓
מלאך מיכאל צריך שמות מדויקים – אלוקים מקבל אפילו “ואיבת” במקום “ואהבת”
↓
[דיגרסיה: פלוטינוס – 4 פעמים בחיים; יהודי מתחיל משם]
↓
לא צריך לדעת כלום – רק להאמין ולעשות
↓
“פן תשא עיניך השמימה” – הסתכלות למעלה מובילה לדחייה
↓
“ואתכם לקח ה’ מכור הברזל” – יציאה ממצב בלתי אפשרי, ישירות
↓
דבקות אינה חיוב – זו הרשאה, זה מותר
↓
מדרש תהלים: מבחן אש – כל האלים נשרפים, האלוקים היהודי לא
↓
חירות = לא משועבד לכלום, אפילו לא ל”דתיות”
↓
אבל גם חירות חילונית “חופשית” לא מספיק חופשית
↓
חירות יהודית = בשכל, בדעת – למעלה מכל מתגר עולם
↓
בעל שם טוב: אלוקים לא עושה הבדל – חנצה = בעש”ט
↓
יהודים = עם סרבן, לא נכנע לשום מלוכה
↓
מסקנה עיקרית: חירות תלויה בפשיטות אלוקות
↓
ככל שמפשיטים יותר את אלוקים = כך יותר בני חורין
↓
שיאמינו שאפשר, שיסכימו שאפשר
↓
ובזה יוצאים ממצרים.
“`
מגיד שיעור:
רבותי, אנו ממשיכים כאן לדבר על יציאת מצרים. השיעור הוא, צריך לזכור, אין אלה דברים מסוכנים, לא מסקנות, לא דברים מוחלטים. פחות או יותר, אני לומד כאן. על הסדר מנסה אני להתחדש, מנסה אני להבהיר דברים חדשים, אבל יש כאן הרבה מאוד דברים שצריך עדיין להיות מעיין בהם היטב, יש עדיין הרבה מקום. אני מנסה קצת יותר לפתוח, “עד פתח לו”, קצת יותר לפתוח מאשר לסגור, לפתוח שאלות, לפתוח נושאים, נקודות, זוויות שאפשר לחשוב.
הבה נחזור מעט על מה שעשינו עד כה, ונכנס לדרך שלישית היום, או נגע ונפתח דרך שלישית, ונראה כיצד היא מתחברת עם עוד סוגיא שלמה, או עוד מסגרת אחת כיצד אפשר למסגר את הסוגיא של יציאת מצרים.
למדנו אתמול ושלשום, בשני השיעורים האחרונים, יש את דרך הרמב”ם, שהעיקר עומד על הענין, אפשר לומר, כיצד היה הרמב”ם מפרש את הענין של כמעט כלה ונשתכח העיקר של אברהם אבינו, מהעיקר של לא לעבוד עבודה זרה במצרים, ומה שצריך להבין את המושג של עבודה זרה לפי שהרמב”ם מסביר בתחילת הלכות עבודה זרה. ומשה בא והוא העיר מחדש את האמונה הנכונה, אפשר לקרוא לזה העבודה הנכונה. זה עדיין לא פגע בשום סיבה ממשית.
ודיברנו שם, הרמב”ם ב”מתחיל בגנות ומסיים בשבח” דיבר בלשון “וכוונת המקום לא”, ונוסח ההגדה ממש שהוא עצמו מביא, אף על פי שכתוב “וכוונת המקום לעבודתו”, אנו צריכים לדעת מהי אכן הכוונה לעבודתו, ומהי הכוונה לו. אני יכול לחשוב השערות, אבל אינני יודע פשט ברור מהו הפשט בזה.
נראה בכוונה, לכאורה נוסח ההגדה הוא “לעבודתו”. נראה שיש “קרבה לו”, שהרמב”ם אומר הרבה פעמים במורה נבוכים, “קרבת השם לחיינו, וכל השמות הגדולים השלולים, קרבת העילה”. קרבה פירושה ידיעה, קרבה פירושה רק בדעת. עבודה היא אולי… עבודה פירושה גם לדעת, אבל עבודה יכולה להיות שזה עוד דבר, זה ממש הלכה למעשה, צריך לעבוד רק את הקב”ה, לא לעבוד עבודה זרה, אבל זה כבר דבר חיצוני.
העיקר הוא ידיעת האמונה, ארבעת העיקרים הראשונים, שזה ידיעת מציאות השם כראוי. אחר כך העיקר החמישי, שאומר שלא לעבוד אלא את ה’, זה כבר מסוים, אפשר לקרוא לזה אולי חוק, כמו שנאמר, אם יעבדו משהו אחר, ועבודה פירושה לעשות עסק ולעשות דימוי ומדברים על זה יותר מדי, זה גורם לשכוח, כמו שאומרים, טועה מאחר הבל נעשה כופר. אבל יכול להיות שזה מרומז בקרבה לו, לאו דווקא, אבל זה… יכול להיות.
אחר כך דיברנו אתמול דבר חשוב, שלפי זה, וגם לפי הרמב”ן, שהרמב”ן אמר לאו דווקא רק מציאות השם, אלא גם הענין של השגחה, הענין של רצון, הענין של בחירת השם בישראל, כן?
זה עדיין, בכל הדרכים הללו, הם דברים שלא קרו ביציאת מצרים, זה לא סיפור יציאת מצרים, זה אז נתפסו ולמדו. כן, ההבדל של לימוד ומאורע, דיברנו פעם באריכות, ולא הזכרנו אתמול, כי לא דיברנו על ברכות.
יש הבדל גדול, כיצד מפרשים למשל את המשנה, קבלת עול מלכות שמים.
הרמב”ם מתרגם תמיד בבירור רב בספר המצוות שמלכות שמים פירושה ייחוד השם, כך מדויק גם בגמרא. במילים אחרות, קבלת עול מלכות שמים פירושה להיזכר, לדעת, אפשר לומר לקרוא להיזכר שיש אלוקים, שיש אלוקים שעשה או שאחראי, שעשה שתהיה העולם, וכן הלאה.
ואין שום… לא קורה כלום, כן? אם קורה משהו, זה בדעת האדם, לא בעולם, לא מחוץ לעולם, לא בין הקב”ה והאדם לא קורה כלום. כשאומרים שקורה משהו זה קבלת עול מלכות שמים, וזה שונה מאוד מלמשל קבלת מלך בשר ודם.
קבלת עול מלכות בשר ודם, הפירוש, לפחות במובן מסוים, יכול להיות שהמלך יש לו כוח בפני עצמו, אבל לפחות במובן מסוים העם מקבל את המלך, כמו לשון חז”ל שמביאים תמיד מ”אנוכי ה’ אלקיך”, “קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי”.
כלומר, הם צריכים לקבל, כי הם אומרים “יחי המלך”, הם אומרים “אתה המלך”. בכך הוא נעשה ממש המלך, הוא נעשה ממש מלכם דרך אמירתם. קורה משהו, זה עושה חלות. אפשר לקרוא לזה דיבור שעושה חלות, דיבור שפועל משהו. הדיבור של מלך בשר ודם שאומרים “אנו מקבלים מלכותו”, אז בכך הוא נעשה מלך. אם לא אז לא היה מלך.
משא”כ בקבלת עול מלכות שמים, כפי שהרמב”ם מבין, לא קורה כלום. הקב”ה נשאר הקב”ה בין אם יודעים מזה בין אם לא יודעים מזה. אלא מה? שאתה תדע. זה קוראים אנו קבלת עול מלכות שמים, שבהכרתך, בראשך, בשכלך, ברגשך זה נעשה כך. יותר מהפשט. וצריך ממש, זה מאוד קשה, זה לא דבר פשוט.
האמת היא, כל מה שמדברים בקבלה, למשל, מאוד, מתאמצים מאוד להגדיר ולהוציא מה זה אומר. הם קוראים לזה “עבודה צורך גבוה”, “כביכול המקום לעבודתו”, שהקב”ה כביכול יש לו משהו ממה שאנו עובדים את הקב”ה. זה דבר מאוד קשה לומר פילוסופית, כשמבינים מה פירוש אלוקים.
ולבסוף אפשר לומר פשוט שיש דבר מסוים שהוא נעשה ממש מלך דרך זה. בוודאי, אם אומרים חזרה שזה בראשו של האדם, ואצל בני אדם הוא נעשה ניכר, הוא נעשה נודע, הוא נעשה מוכר בין אנשים, כמו שכתוב כל הלשונות של פסוקים, “ונודעתי” וכן הלאה, זה עדיין מאורעות בין אנשים.
אנו רוצים יותר. אנו יכולים כך לעולם לא להיות ממש בתכלית, אבל אנו רוצים יותר להדגיש את הפשט הפשוט ש”קבלו” – זה כמו שהגמרא מניחה, כאילו. וממש, אני מבין שזה לא יגע בקב”ה עצמו, זה לא יגע בהנהגת הקב”ה, בדרך הקב”ה כיצד הוא מתגלה, בדרך הקב”ה כיצד העולם.
אבל זה יגע בזה, ונאמר שלפני שמקבלים מלכותו הוא ממש לא מלך, ואחר כך הוא כן המלך. במילים אחרות, יש רמה מסוימת של השגחה ורמה מסוימת של קירבה שממש משתנה אחרי שמקבלים מלכותו. כמו שהמקובלים אומרים שנעשה ייחוד בעולם האצילות, ואחר כך קורה משהו יותר. קורה ממש משהו יותר. ממש ברמה מסוימת, בעולם מסוים, קורה באמת משהו יותר בעולם כשמקבלים מלכותו. והם יכולים לראות כך.
האמת היא שכך חושבים מקובלים על כל הדברים, וזה… השיעורים אני רוצה לומר קצת יותר פשוט ופחות פילוסופי, אבל זה קשור מאוד לדרך שבה הם מבינים את העולם באופן הכי כללי.
הם חושבים כל הזמן שהמציאות, ה”ריאליטי”, משקפת את שכל האדם. זה יסוד של איך מקובלים חושבים, ולא רק מקובלים. יש פילוסופים שחושבים כך. יש סיבות אולי לחשוב כך. אפשר לטעון שזו טעות, אדם חושב שהעולם משקף אותו, אבל זה לא חייב להיות, יכול להיות שזה רק איך הראש שלך מציג. זו חקירה טובה.
אבל המקובלים כמעט תמיד, לפחות חושבים הם שמה שאדם חושב בסדר מסוים, זה קיים. זה כן יש במובן מסוים, ברמה מסוימת, אולי לא באופן הכי מוחלט, אבל ברמה מסוימת זה אמיתי.
במילים אחרות: אם אני לא יודע מאלוקים, מקובל לא יאמר רק שאתה לא יודע מאלוקים. זה מאוד “אובייקטיבי” כך, כמו שהם קוראים לזה תמיד. אלא הם יאמרו, יש רמה מסוימת שבה אלוקים נסתר, הוא ממש מוסתר, יש הסתר פנים. זה נקרא הסתר פנים.
אם אני עולה, כן, אני לא יודע, כשילד קטן עדיין לא תופס איך העולם עובד, והם עושים כך… משחקים “מחבואים”, כמעט כל ילד עושה את הטעות, כל ילד קטן, והוא מתחבא והוא עושה כך, “אהה, עכשיו אתה לא רואה אותי”. וצריך לחכות כמה שנים עד ש… אני לא יודע באיזה גיל בדיוק, יש בוודאי פסיכולוגים שחקרו זאת היטב, עד שהוא תופס שלא, שאתה עושה כך פירושו שאתה לא יכול לראות את האבא, אבל האבא עדיין יכול לראות אותך, כן.
אז זה במובן מסוים, ואומרים המקובלים שיש אמת מסוימת בדרך החשיבה הילדותית. אף על פי שזה ברמה מסוימת, צריך באמת להיות מעיין להחזיק בכלל לומר באופן מוחלט. אבל ברמה מסוימת, כן, אם אני לא רואה, הפשט הוא שיש הסתר פנים מסוים בעולם. במובן מסוים זה אמת.
יש כן ממש את היד שהולכת בינו לבין האבא. עבור האבא הדבר גדול מזה, האבא הוא כן לא יד קטנה מפחידה שהאבא שם שם. האבא הוא כן גדול יותר, הוא עומד מעל לזה. אבל ברמה מסוימת קורה שם ממש הפסק מסוים, פירוד מסוים קורה באמת.
אז שפת המקובלים… אני אומר זאת כאן כי זה מקרב על השכל, זה מקרב על הלב את דרך החשיבה. כי הרבה פעמים הדרך היחידה שבה אנשים מדברים את השפה – פותחים ספרים חסידיים, ספרי קבלה, כשאומרים זה מקרב את האדם הפשוט – כך זה, ומי שרוצה לחשוב, מי שהיה מבין, אין עצה אלא לחשוב בדרך הרציונלית, בדרך הרמב”ם, וכן הלאה.
אבל יש מבנה ובזה, יש כוח, יש… לפחות כוח פואטי, לפחות כוח רטורי, זה נותן יותר משמעות, יותר טעם כי מדברים את השפה, ואני יכול לעשות כך זה עף גבוה גבוה, ולומר שהשכל האנושי בנוי, שהוא לוקח יותר ברצינות דברים, שאומרים שהם לא רק השכל שלו, שעובד אנשים, אנשים הם… יש חולשה מסוימת שיש לאנשים כאן, אני אומר לך כל הזמן שאתה לא יודע, זה הראש שלך, הוא אומר, אוקיי, אז הכל בראש שלי, הראש שלך הוא כן דבר חשוב, ויש לנו נטייה לא לקחת מספיק ברצינות מה שקורה בראש שלנו.
ואנו דיברנו בשיעורים על קדושת הזמן, יש לזה כוח מסוים מעליך, זה לא פשוט מחשבה שאדם מאמין בה, זה נעשה גדול ממנו, זה נעשה גדול משבח אנושי בכל רגע שהוא יחשוב, זה מה שהוא חשב אתמול, ומה שזה כבר נעשה אצל פורום שלם, וזה קיבל צורה מסוימת המחשבה המהלך אחר כך יש לו מציאות עצמאית במובן מסוים, וזה חוזר להיות אומרים את המילים האחרות, אם אומרים שיש כיוונים על מלכות שמים, למשל שהוא עושה ממש מלכות שמים, כך מקובל עכשיו יאמר, כשהוא אומר שמע ישראל צריך אני לדמיין, לא רק כמו שרבי ישראל סלנטר אמר, להיפך בין אם רבי ישראל סלנטר, כן לא רק מה שמקובל על עצמי, על איך אני מתנהג על איך מחשבה ומעשה אני מתנהג, כמו שצריך להתנהג אדם עם מלכות שמים, אלא מה שמקבל שיש עולם, שנקרא שכינה, זה נקרא מלכות שמים, כשמלכות שמים עצמה שבורה, מפני שאינם מכירים אותה.
לפני כן היא ממש שבורה, מובן שזה אומרים תלוי במילים, ועכשיו אני מכיר אני, עכשיו זה אומר שמע ישראל השם אחד, מחבר את השם אחד, מחבר את הוא”ו, והיו”ד, והה”א, וכן הלאה. ונעשה בעולם השם אחד.
הדרך של חשיבה, להיפך מאשר רק בתוכי, הדבר הזה אומר, גורם שאדם יקח יותר ברצינות. זה פועל גם על האדם לבסוף. זה יכול להיות בסוף חוזר לאדם, זה משפיע גם על אדם, זה עושה את זה… כל אחד מבין שזה יותר חי. איך נשמע יותר חי המעשה? אם אני אומר שכשאומרים “ה’ אחד” נעשה ה’ אחד, או צריך אני לומר שזה תמיד היה, עכשיו אתה נזכר?
בוודאי, עבור רוב האנשים, על כל פנים, לפחות עבורי, כשיש רעיון שאתה עושה כזה מהלך, יש אמת כזו בזה, אומר שכשעושים מזה מעשה, זה עצמאי, זה חזק יותר. כי הבעיה של דברים שתלויים בי, אם זה תלוי בי, אם אני שכחתי, הפשט הוא שאין כלום.
דרך החשיבה, בניגוד למה שר’ ישראל סלנטר היה אומר, גורמת לאדם לקחת את הדבר ברצינות רבה יותר. היא פועלת על האדם בסופו של דבר. יכול להיות שבסופו של דבר זה חוזר אל האדם, אבל זה פועל על האדם. זה גורם לכל אחד להרגיש שהדבר חי יותר.
איך נשמע יותר חי המעשה? אם אני אומר שכאשר אומרים “ה’ אחד” נעשה ה’ אחד, או שאני אומר שזה תמיד היה, עכשיו אתה נזכר? בוודאי, רוב האנשים, או רוב המקובלים, יקראו לי, ויש רשימה ארוכה, וזה הופך למהלך כזה.
יש אמת כזו בדבר. זה אומר שכאשר עושים מזה מציאות עצמאית זה חזק יותר. כי הבעיה של דברים שתלויים בי היא שהם תלויים בי. אם שכחתי, פשוט אין כלום. האם נגמר ה’ אחד?
לא. זה עשה יחוד, והיחוד קיים בעולם האצילות, ותמיד אפשר להנות מכך שזה אמת. ועולם האצילות אפילו בעולם האצילות של הראש שלך, של המוח שלך, הרי קיים היחוד, וזה באמת נשאר. יש לזה מציאות עצמאית. זה לא רק דבר שצריך כל הזמן לכוון.
אני לא אכנס יותר לנקודה הזו ברגע זה, אבל כל זה כדי לחזור ולהסביר את החילוק, עוד חילוק יסודי, במה תלויה דרך הדיבור וחזרה ליציאת מצרים.
ודרכו של הרמב”ם היא שלא קרה. אין מציאות שהייתה שונה בעולם לפני יציאת מצרים ואחרי יציאת מצרים. העולם הוא אותו עולם. האנשים הם אנשים אחרים. האנשים למדו דרך משה רבינו, ודרך הניסים של משה רבינו, ודרך התורה של משה רבינו. הם למדו את הדרך הנכונה של החיים, הדרך הנכונה של החשיבה, הדרך הנכונה שלך ושל אלוקים.
משא”כ בדרכו של הרמב”ן, לפחות לפי מה שלמדתי את הרמב”ן – הראיתי שזה לא כך – בזוהר כתוב זה מפורש. אז בוודאי אפשר לומר שזו דרכו של הזוהר, וזה מתחבר לרעיון של הרמב”ן.
הרמב”ן כמעט תמיד מדבר קרוב יותר ללשון של הרמב”ם, אפילו כשהוא אומר דברים כאלה, וצריך לחקור אם הוא מתכוין לזה כך. אבל כך הוא נראה, כמו שהרמב”ן מביא בר’ אברהם בן הרמב”ם, שהוא אומר כמעט כך בגלוי. אבל בזוהר כתוב בגלוי “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, ואתכם לקח ה'”. אז הקב”ה הוציא את היהודים באמת. משהו קרה.
במילים אחרות, אותו דבר שהרמב”ם צריך להסביר, זה כמעט אותו דבר שהרמב”ם אומר. אפשר לומר שיש אולי חילוק אם אומרים שיש שבעים שרים, או אומרים שיש כוכב. ובאמת הרמב”ם אף פעם לא אומר את המספר שבעים שרים של שרי אומות העולם. אפשר לומר שזה איזה חילוק, אבל זה רק מוסיף פרטים שממחישים יותר ומסבירים יותר מה קורה. אבל בוודאי שיש משהו כזה כמו שרי אומות העולם, באיזה משמעות מסוימת, ונראה את המשמעות של זה.
יצא שהחילוק של המקובלים, שהזוהר אומר שביציאת מצרים יצאו היהודים מרשות אחרת, מרשות הסטרא אחרא, מרשות שרו של מצרים, וכן הלאה, והם נכנסו לרשות ה’, “כי אתכם לקח ה'”, “חלק ה’ עמו”, זה בעצם אותו דבר שהרמב”ם אומר.
אני רוצה להדגיש את זה מאוד חזק, ויש לי אופן מסוים כאן. זה בעצם אותו דבר.
משה רבינו לימד שאין צריך לכבד את כל האמצעים האלה, את כל הכוכבים, את כל המזלות, את כל המלאכים, את כל המדרגות. אפילו הם באמת גדולים מאוד, ובאמת יש להם הרבה עבודה והרבה מסה. זה לא שקר שיש להם כוח עצמאי, אבל זה כבר לא שקר שהעולם מתנהג דרכם.
ומכל מקום, ביציאת מצרים, “כיוונה המקום לעבודתו”. מה זה “כיוונה המקום לעבודתו”? שהוא פרץ את המחיצה. משה רבינו לימד – בוודאי יש לימוד, ובוודאי יש סוגיא שלמה שאפשר לדון ואפשר לנסות לעקוב אחר מה משה רבינו אמר. אם דרך ניסים, אם דרך סברות, אם דרך סייעתא דשמיא, אם דרך לימודים, אם דרך השתדלות.
מה הוא עשה כדי לגרום ליהודים להבין או לגרום להאמין שאפשר – זה אולי החידוש העיקרי כאן – שאפשר לעבוד ישירות את האלוקים שעשה את כל השרים האלה, שעמד מעל לכולם. “הוי-ה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שהוציא מעל לכל הרמה בעולמות עליונים, כן?
בעולמות עליונים היה נורא. אפשר היה לומר, יציאה מפרעה, מהעבד. הקב”ה הוציא ממצרים, מהזוהר, מעולמות עליונים. בעולמות עליונים הרי מצרים, הרי שר האומה, ונביאים ראו את השר של יואב והם נבהלו מאוד. אלה דברים מאוד לוהטים, זה דבר אמיתי מאוד. וקרה שיצאו מזה. זה חידוש גדול.
משה רבינו לימד אותנו, אברהם אבינו לימד אותנו, הסביר, נתן את תרי”ג מצוות שמקשרות אותנו אליו, נתן הרבה עצות, הרבה דרכים איך לצאת מזה.
ומה אומר הזוהר? שלא סתם, אלא שזה באמת קרה, הפועל יוצא הוא זה.
הלכה למעשה, שואלים הרבה פעמים את דרך העבודה… זה דבר מעניין שאני אומר לנו כאן. הרבה פעמים אומרים למשל, הספרים החסידיים לוקחים מהקבלה והם עושים מזה דרך עבודה. דרך העבודה של הקבלה יוצא שהיא אותו דבר שהרמב”ם אמר.
הרמב”ם הרי רק עבודה, אבל אצל הרמב”ם לא קיים חוץ מעבודה. אין את המציאות. הוא לא מתעניין, הוא לא מדגיש את המציאות של העולם שמשתנה וכן הלאה. הוא רק מדגיש את העבודה. יהודי צריך להכיר באין סוף, מה הכוונה של זה, שהוא מחויב במציאות, האלוקים שלפני הכל. זה אומר הרמב”ם. וזו הרי עבודה, הכרה, כן? עבודה, צריך לעשות את זה. אם אתה לא עושה את זה, איך אתה עושה את זה, וסדר העבודה, זה עניין שלם. אבל זה מה שהוא מתכוון.
באה הקבלה ואומרת לא, זה לא רק עבודה, זה גם מציאות, כן? זה גם מעשה שהיה. תסתכל בעולמות העליונים, בנוקלאוס, תראה, שם קורים דברים. זה קורה על ידי עבודה, אבל זה לא רק עבודה.
באים הספרים החסידיים וחוזרים. הם אומרים, מה החילוק שקורה בעולמות העליונים? אתה צריך לעשות את זה, זה צריך לקרות אצלך, כן? ויוצא שמה שהספרים החסידיים אומרים מהעבודה של הקבלה זה ממש אותו דבר שהרמב”ם אומר. סך הכל, תסכים, ואני חושב שזה חשוב לחסידות דורות ולזוהר גם, ולמקובלים עצמם, ולאלה שידעו את העבודה, להראות שהעבודה נמצאת כאן במעשה.
שהעבודה, סיפור יציאת מצרים, זה מאוד מעניין לדבר על זה, כן? סיפור יציאת מצרים הרי פשוט, מספרים מעשה. כולם אוהבים לשמוע מעשיות. כתוב בספרים חסידיים שמוציאים אמונה עם המעשיות, אני יודע.
מעשה היא הרי עבודה פשוטה. עבודה היא דבר נורא לדבר עליו. הגם שהאמת היא, רוב הדברים הם עבודה, אבל אנשים לא חיים בעולם של עבודה. זה עולם מאוד קשה לחיות בו. אתה צריך כל הזמן לעשות, אתה צריך כל הזמן לחשוב, אתה צריך כל הזמן לזכור, להחזיק בראש. זה נראה מאוד נורא.
תספר מעשה! זה מאוד שונה. זה נשמע הרבה יותר מחזק. במקום לומר, “צריך, מחויב, יהודי, אדם בערך”. אבל יהודי מחויב לזכור את אלוקים, לא לחשוב, לא להתמקד בשרי האומות, לא להתמקד במלאכים, לא להתמקד בשרים, לא להתמקד בסדרי הטבע, אלא להתמקד באלוקים.
זו העבודה.
עבודה?
אה, זה נשמע…
אומרים לאנשים, אומרים, את זה נאמר בליל פסח. אולי שיעור חסידי, הולכים לומר מאמר, ולילדים, זה לא כך. אומרים מעשה.
מה המעשה? את המעשה צריך גם לפי המקובלים לומר.
מה המעשה? תדעו שהיה פעם עולם שהיה צריך לעבור דרך השרים. היה פעם עולם שהלכו למצרים, ורצו ללכת לקבל משהו, איזה שפע, איזה אור, איזה…
אבל היה צריך ללכת לשרו של מצרים, היה צריך ללכת לפרעה, לדבר איתו. כמו משה רבינו, הוא רצה לצאת ממצרים, איך הוא הלך? לפרעה, הוא היה צריך לדבר איתו. ולדבר עם פרעה זה לא דבר פשוט.
אתם יודעים, הזוהר בפרשת בא נכנס באריכות ובאורך גדול שמשה רבינו היה צריך להבין את כל הקליפה של מצרים, הוא היה צריך לדבר עם מצרים, הוא היה צריך לדבר עם פרעה. וזה דבר מאוד קשה, “בא אל פרעה”, אומר הזוהר, צריך להיכנס בדיוק לתוך פרעה.
מבין כל אחד את מהלך הקליפה, שדיברו על עמלק ברכות בהקשר אחר. זה מאוד חשוב, וצריך לדבר בשפה שלהם, צריך להבין את הדיפלומטיה, צריך להבין את הפוליטיקה של מצרים, צריך לדעת מי זה מי, הולכים ומה. וברוחניות ובגשמיות ביחד, זה אומר שתלויים במצרים, זה העולם.
ומספרים לך את המעשה, וברוך השם, “הוציאנו ה’ אלוקינו משם”. הקב”ה הוציא אותנו משם. ועכשיו, כשיהודי צריך משהו, באופן אידיאלי, הוא לא צריך ללכת לאף אחד, הוא לא צריך לדבר עם פרעה, הוא לא צריך לדבר עם אף אחד, הוא יכול לדבר ישירות עם אלוקים.
נו, ודאי, אנחנו עדיין בגלות, “עתה עבדי”, זה דבר קשה, אנחנו צריכים עדיין כן לעבוד, והעולם עשוי כך. אבל ברוחניות זה הרי כך, בתחילה זה הרי כך, צריך לזכור את זה.
ואני רוצה להוציא את זה, להדגיש, שזה דבר המוסכם סיי על פי הרמב”ם, סיי על פי המקובלים, וסיי על פי החסידות. זה דבר המוסכם לפי כל שלוש הדרכים שאנחנו מניחים כאן על השולחן. זה כל אחד מסכים, זה חידוש נפלא.
זה מעשה שהיה, צריך לספר את זה כמעשה שהיה, כי אחרת לא נוכל לקבל. זה מעשה שהיה, באמת קרה לנו היסטוריה, סדר, רשימה, ואני חושב שזה עדיין לא קרה לגמרי, צריך עדיין לעבוד על זה.
עומד פסוק, והפסוק נמשך במה שחנה אמרה, שמשה רבינו מנסה לשכנע את האנשים. הוא הרי לומד ספר דברים, ספר דברים הוא הרי, חז”ל אומרים, ספר מתוק במובן מסוים. ספר דברים הרי משה רבינו אומר את הפשט שלו על מה שקרה בארבעת הספרים הראשונים, והוא מדבר כאן על יציאת מצרים, הוא מדבר על מתן תורה.
ומה הוא אומר? “ועתה ישראל שמע”, תקשיב, תקשיב לי, בבקשה, הוא רוצה להסביר לך, הוא אומר לך סתם כמו שזה. לפי משה רבינו זו השגה, לפי משה רבינו זו דעת, הוא מסביר מה הוא רוצה שנוציא, איך הוא רוצה. ורואים באמת שהוא לומד דברים, הוא מוציא דברים קצת בדרך אחרת מאיך הבינו אותם קודם, כי הוא ניסה, משה רבינו ניסה, את היהודים, רוב ספר דברים נעשה בשביל זה, כן? משה רבינו ניסה לשכנע את היהודים שיעשו את המצוות כך שלא יעשו עבודה זרה, שהם דווקא כן יעשו מה שנצטוו, לא יעשו עבודה זרה.
ומה הוא מסביר? הוא אומר, תראו, יש לכם דבר, “חכמה ותבונה לעיני העמים”, אף גוי אין לו את זה. “כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו”. אין עוד גוי, אין עוד עם שיש לו אלוקים שקרוב אליו כמו שהאלוקים שלנו קרוב אלינו. זה התרגום שהוא אומר, כן?
זאת אומרת, לכל גוי יש אלוקים, “כל העמים ילכו איש בשם אלהיו”. המואבים עובדים את בעל, והיוונים עובדים את זאוס, והמצרים עובדים את אמון, וכן הלאה, כל אחד עובד את האלוקים שלו. מה זה שאין לך אלוקים? לכולם יש הרי אלוקים.
מ’דאַרף נישט איינגעבן, ווייל ס’איז געווען א סוגיא גופא. אפילו ווען ער האָט א מקדש, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, על מה שציוויתי על המקדש. אפילו ווען ער טוט א מצוה, דאַרף מען זיך אַלץ געדענקען אַז אשר קדשנו במצוותיו, נאָר מיט די כח פון אין סוף וואָס האָט געמאַכט די מצוה. נישט אַז חס ושלום ער’ד די מצוה צו עפעס אַזוי.
און אַזוי ווייטער, מ’גייט צו א צדיק, צו עפעס א רבי, צו עפעס איינער וואָס ער זאָל זיין אַנשטאַט, והיו עיניך רואות את מוריך, ער זאָל לאַנג זיין דער שליח פון גאָט, דער נציג פון גאָט.
דאָס איז דאָך די גאַנצע עבודה זרה איז געבויט אויף די יסוד, לפחות ווי דער רמב”ם לייגט עס אַראָפּ, ס’איז געבויט אויף די יסוד. דער גאָט איז זייער ווייט, דער אמת’דיגער גאָט, דער גאָט אין סוף. מ’קען זיך אפילו נישט מצייר זיין, קוים וואָס ס’איז דאָ א ווארט, רוב מענטשן אפילו ווייסן נישט וויאַזוי מ’זאָגט זיי, מ’זאָגט זיי אַזאַ ווארט, אין סוף, א זאַך וואָס איז נישט מוגבל, א זאַך וואָס איז נישט איינגעגעבן, וואָס ווייסטו? איך ווייס נישט וואָס דאָס מיינט, איך האָב קיין מושג נישט, איך ווייס אפילו נישט וויאַזוי מ’טראַכט פון דעם. מ’קען זאָגן די ווערטער, מ’זאָגט די ווערטער, אני מאמין, אָבער ס’מיינט דאָך גאַרנישט צו מיר, ס’איז זייער שטער, ס’איז זייער ווייט, מורא’דיג ווייט, אַזוי טראַכטן רוב מענטשן.
און דאָ שטייט א פסוק, משה רבינו זאָגט ניין, פּונקט פאַרקערט. דו ווייסט, אַלע געטער, אַלע פעלקער’ס געטער זענען ווייט פון זיי, דיין גאָט איז נאָנט, כי ה’ אלקינו בכל קראנו אליו. ווי מ’רופט אים איז ער נאָנט. ודאָס איז דאָך די תורה, ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום, דאָס דרייט זיך אַרום די נקודה פון נישט עבודה זרה, פון א גאָט וואָס איז נאָנט און נישט ווייט. מ’דאַרף דאָס אַרויסברענגען.
מען דאַרף דאָך פרעגן די קושיא, אפשר איז עס א גוטע קושיא, אפשר איז עס טאַקע סתם געזאָגט, אפשר איז עס א גוטע קושיא, א אידישע גאָט איז ווייטער פון די גוי’אישע גאָט.
אפילו היינט, אפילו מען קען זיין א קריסט, קען מען דאָך זען אַז זיין גאָט ליגט דאָרט אויפ’ן צלם, עס איז א זאַך וואָס מען קען זען, ס’איז דאָ שיינע אימעדזשערי, שיינע אַרט, ס’איז אַסאַך מער געשמאַק, ס’איז אַסאַך נענטער, מענטשן קענען רעלעיטן צו דעם, מענטשן זאָגן איך קען רעדן, א גאָט איז א מענטש, ער איז געוואָרן א מענטש, א מענטש פאַרשטיי איך, איך ווייס וואָס מיינט א מענטש, וואָס מיינט א גאָט ווייס איך נישט, איך קען רעדן צו דעם, ס’איז דאָך געוואַלדיג.
איי רבותי, וואָס זאָל מען זאָגן? וואָס זאָל מען זאָגן? ס’איז דאָ א פּראָבלעם, קודם לאָמיר מסביר זיין, פּרובירן מסביר צו זיין, אַז דער גאָט וואָס איז נאָנט, וויפיל ער איז נאָנט איז ער אויך ווייט, יא? פאַרוואָס איז ער נאָנט? אַזויווי איינער האָט געזאָגט, דיין גאָט קען מען פאַרברענען, יא?
ידוע, ס’איז דאָ א ווערטל, ס’איז געווען א איד, געוווינט נעבן זיין שכן דער גוי, דער איד, זיין הויז האָט זיך פאַרברענט, ס’איז געווען א צרה, די שטעטל האָט זיך פאַרברענט, ס’מאַכט זיך, די שטעטל האָט זיך פאַרברענט. דער גוי איז געווען צובראָכן, ער זעט וואָס דאָ פּאַסירט, זעט ער דער איד, א חסיד’ישער איד, ער טאַנצט, ער מאַכט א ריקודל, ער שרייט “מה טוב חלקנו”. איז מען געגאַנגען פרעגן פאַר די אידן, וואָס איז די טאַנצעריי? וואָס טאַנצט ער אַזוי? זיין הויז איז פאַרברענט, אפשר איז ער נעבעך משוגע געוואָרן? ס’מאַכט זיך אַמאָל, איינער האָט אַזאַ צרה, ער ווערט משוגע, אַמאָל זענען דאָ אַזעלכע מענטשן וואָס מיינען אַז זיי זענען מקבל יסורים באהבה, ער איז משוגע געוואָרן, יוצא מדעתו.
זאָגט ער, “ניין, קום איך וועל דיר פאַרענטפערן, קוק, איך האָב דאָ א שכן א גוי, ביי אים אין דערהיים איז דאָ א קליינע צלמ’ל, א קליינע געטשקעלע, איך ווייס וואָס, זיין געטשקעלע האָט זיך פאַרברענט, ער איז אויף אמתע צרות, זיין געטשקע איז פאַרברענט, ער האָט נישט צו וועמען צו רעדן. מיין גאָט איז נישט פאַרברענט, ס’איז גאַרנישט געשען צו אים, ער האָט זיך נישט געטוישט, קיין אונקי איז ער, אני ה’ לא שניתי, עד שלא נברא העולם, משנברא העולם, דער זעלבער גאָט האָט פאַרברענט מיין הויז, אָבער מיין גאָט האָט זיך נישט פאַרברענט.” איז ער דאָך אַזוי פרייליך נעבעך, איינער אַז זיין גאָט האָט זיך פאַרברענט.
איז דאָ איז דאָ א גרויסע מעלה נישט צו האָבן קיין מוחשי’דיגע גאָט, אַז ער קען נישט פאַרברענט ווערן, יא? ערשטע מעלה, ערשטע מעלה, פּשוט’ע זאַכן. און וואָס ער מיינט בעומק איז אַז וויפיל א מענטש האָט א ציור מוגבל פון א גאָט, איז א מענטש זיין גאָט איז מוגבל.
אין עניי וועג, אין עניי וועג, יא, איך דאַרף זאָגן אין עניי וועג, אין עניי וועג, אפילו אויב דיין גאָט איז דער גאָט פון די תורה, איז אויך מורא’דיג מוגבל. ווען איך זאָג אַז מען קען נישט אַנקומען צו גאָט נאָר ווען מען לייגט תפילין, תפילין איז א געוויסע פסל ומסכה.
ס’שטייט דאָך, איך האָב עס שוין געזאָגט אַסאַך מאָל, לאָמיר זען דאָ די פסוק, דאָ, יא, דאָס איז וואָס דער רבי האָט געזאָגט. ס’שטייט, “לא תעשון לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה כי אני ה’ אלקיכם”. אַזוי שטייט א פסוק. וואו שטייט די פסוק? יא, “פן תשכח את ברית ה’ אלקיך אשר כרת עמך ועשית לך פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך”.
אה, דאָס איז וואָס דער רבי האָט געזאָגט. ס’איז א היטן אַז דו זאָלסט נישט מאַכן קיין פסל ותמונה פון די מצוות וואָס דער אייבערשטער האָט דיר געהייסן. דאָס איז דאָך די נקודה, ס’איז אַן אמת’ע נקודה, און וויפיל, ווי שטאַרק מ’קען דאָס, די סוף פון די פסוק, ווי ווייט מ’קען רעדן, איך קען פאַר דיר רעדן איינשטיין, דער אייבערשטער איז נישט קיין תמונה פון די תורה אויך נישט.
אויב איינער איז גאָט זעט נאָר אויס מ’דאַרף גיין א באָרד מיט פאות, דער אידישער גאָט גייט א באָרד מיט פאות, יא? איך וויל פרעגן אַן אַנדערע, וויאַזוי זעט אויס דער אידישער גאָט? א באָרד מיט פאות? ס’שטייט א פסוק, “כי צורם תלם שחת”. יא, יא, דאָס איז דאָס עבודה זרה. דאָס איז ער מוגבל געווען.
ס’איז אמת, אַנדערע זאָגן ס’איז אמת, ס’איז דאָ א דרך צו גאָט אין א געוויסע זין, און דאָס איז א שוועריקייט, און אין א געוויסע זין איז דאָס די אידישע דרך צו גאָט. אָבער דער אייבערשטער איז נישט תקוע אין דעם, ער ווערט נישט תקוע.
מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, ס’איז דאָך א גרויסע זאַך. מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, און מ’גייט אים ליידער, איך ווייס ווי, ס’געשעט א צרה צו אַלע מיני דברים רעים וואָס מ’וויל נישט דערמאָנען, און מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, אָדער סתם, ס’האָט זיך אָפּגעשניטן די באָרד און פאות, איז ער נישט געוואָרן ווייניגער איד, ער איז נישט געוואָרן ווייניגער קרוב אליו. דורך די גאַנצע זאַך, “ה’ קרוב לכל קוראיו”.
ווי מ’זאָגט, “בכל קוראי אליו” מיינט מיט א באָרד, אָן א באָרד. מיט געהיטן שבת, אָן געהיטן שבת, מיט געהאַט ארץ ישראל, אָן געהאַט ארץ ישראל, מיט א בית המקדש, אָן א בית המקדש, מיט פסח, אָן פסח, מיט מצה, אָן מצה, וואָס איז די משמעות? ס’איז נישט קיין “כלל לא קראנו אליו”, ס’איז “בכל קראנו אליו” ווען מ’טוט עס אויף די ריכטיגע אופן, מיט א גאַרטל, מיט א פאות, מיט א בעקעשע. דאָס איז נישט קיין מחלק אין אליו.
איין זאַך וואָס קומט מיר יא פאַר, א פּאַר ענינים, א פּאַר זאַכן, ס’איז דאָ סיבות פאַר דעם, מיר זענען נישט קעגן דעם. אָבער די ערשטע מעלה פון אַזאַ סאָרט גאָט, א גאָט נפשי, איז א גוטער מענטש. איך מיין אַז דאָס איז ממש… איך האָב גערעדט א שיחה מיט מיין חבר יוסף, ס’איז ממש חיות. דאָס איז די ערשטע, די עיקר זאַך.
און דאָ גייען מיר צוריק צו משפיע זיין די מקובלים און די פילאָסאָפן און די חסידים, אַלע קומען אָן צו דעם. מ’דאַרף אַרויסנעמען גאָט. ס’שטייט דאָך “ויוציאו גוי מקרב גוי”, יא? אַרויסגענומען גוי מקרב גוי פון מצרים. וואָס מיינט “ויוציאו גוי מקרב גוי” פון מצרים?
מצרים איז געווען א משונה’דיגע, ס’איז טאַקע אמת היסטאָריש, א משונה’דיגע מסודר’דיגע מקום. אין מצרים האָט יעדער געוואוסט פּונקטליך וועלכע גאָט. ס’איז געווען א גאָט פון רפואה, איך האָב שוין פאַרגעסן זיין שם, ס’שטייט, מ’האָט געלערנט עבודה זרה וואָס ער רופט אים. יא, יוסף האָט געהאַט צו טון מיט רופאים אין מצרים, יא? ס’איז געווען חניטים, בכלל רופאים. און זיי האָבן געהאַט א געוויסע געטשקע, א געוויסע מקדש, א געוויסע מקום וואו מ’האָט געדאַרפט גיין. אויב דו האָסט געדאַרפט א רפואה, האָסטו געמוזט גיין צו יענע מקום, צו יענע כהנים וואָס האָבן מקובל געווען איש מפי איש וועלכע סגולות מ’דאַרף טון, און וועלכע תפילות מ’דאַרף זאָגן, און וועלכע רפואות מ’דאַרף זאָגן. און זיי זענען געגאַנגען, געגאַנגען מיט זייער סדר. דאָס זענען מיר מצרים.
זיי זענען געווען גרויסע רופאים אין די גאַנצע וועלט, אין די עולם העתיק. ווען מ’האָט געדאַרפט א רופא, האָט מען געשיקט אויף מצרים. זיי זענען געווען מפורסם. חכמת מצרים איז געווען מפורסם, די גרעסטע ציוויליזאַציע, די אַלטע ציוויליזאַציע וואָס מ’ווייסט פון. זיי האָבן געהאַט חכמות און סדרים און געטשקעס, אַלעס איז געווען מורא’דיג מסודר.
און דער אייבערשטער האָט אונז אַרויסגענומען פון דאָרט, און ס’איז געווען יציאת מצרים. און ס’איז זייער מעניין, איך האָב שוין דאָך אַזאַ זאַך געזאָגט דרך אגב, אפשר וועל איך צוריקקומען צו דעם אויפן סדר. ס’איז זייער מעניין אַז אין יציאת מצרים, אונז, אַסאַך מאָל פרעגט מען, וואָס זענען די אידן געווען אין מצרים? מצרים, מצרים איז א שלעכטע מקום. פאַרוואָס איז עס געווען א שלעכטע מקום פאַר זיי? קודם כל, איז געווען א… און פאַרוואָס מצרים? פרעגט מען אַסאַך מאָל, א קושיא וואָס מ’פרעגט, פאַרוואָס מצרים?
דער תירוץ פון דעם, וועגן דעם, וועגן יענץ. מצרים איז געווען די מערסט מתקדמת ארץ, די מערסט מתקדמת ציוויליזאַציע וואָס די וועלט האָט געזען ביז יענע צייטן. ס’איז געווען אַזוי ווי… יציאת מצרים איז אַזוי ווי יציאה פון אַמעריקע היינט, יא? פחות. נישט נאָר מצד הרע אַז אַמעריקע וועט זיין זייער שווער אַרויסצוקעמפן מצרים, טאַקע ווייל זיי זענען געווען א מעצמה און די אַלע זאַכן, אָבער זיי זענען אויך געווען די מערסטע מתקדמים. אונז זענען אַרויס פון דאָרט צום מדבר, אונז מכוונים צו ערגעץ נישט. דאָס איז אַזוי ווי איינער בורח פון אַמעריקע און גייט אין אַפגאַניסטאַן אין די הרים דאָרט. דאָס איז וואָס יציאת מצרים האָט אויסגעזען. נישט בחנם האָבן די אידן מתלונן געווען צו משה רבינו אַז אין מצרים איז געווען בעסער, ס’איז געווען בעסערע דגים דאָרט.
און וואָס ער מיינט בעומק, אויב מען טראַכט אַרויין אין די עומק דערפון, וואָס ער מיינט אין די מיסטיק און די פּאָליטיק דערפון, די תיאולוגיה דערפון מיינט עס, אַז אונזער מעשה פון יציאת מצרים איז אַז אונז ווילן נישט הערן פון די אַלע שיינע תורות, אונז ווילן נישט האָבן די אַלע מענטשן מיט מעלות, די כהנים פון מצרים מיט גאַרטלעך, וואָס ווייסן פּונקטליך וויפיל אַזייגער מ’דאַרף אויפוועקן די ריכטיגע גאָט נאָכדעם וואָס ער האָט געהאַט זיין שינה כדי צו באַקומען א רפואה.
און וואָס זאָגט דער אייבערשטער ווען מ’קומט אַרויס פון מצרים? “אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ”. איך וועל זיין דיין רופא. ס’איז נישט גיין צו דער מצרי’שער רופא. איך זאָג נישט אַז מ’דאַרף גיין צו א רופא אָדער נישט, אָבער ס’איז נישט גיין צו דער מצרי’שער רופא. ס’איז ווידער א גאַנצע מדע, ווי דאָס איז אין מדבר. ווי לאַנג א מענטש איז “הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו”, איז דאָ “אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ”.
און איך זאָג נישט למעשה, איך זאָג אָבער די מחשבה דאָ. די מחשבה איז דאָך א מין חירות שאין לה קצבה. און איך מיין אַז עד היום הזה זענען מיר נאָך נישט משיג געווען. מ’דאַרף שתות ארבע כוסות יין, מ’דאַרף נכנס זיין אין די עולם החירות, דרך החירות. מיר זענען נאָך עד היום הזה נישט משיג געווען די חירות פון מצרים, די חירות פון אַרויסנעמען גוי מקרב גוי, די חירות פון אלוקות, די חירות פון הבנה אַז מ’קען.
אַז מ’קען, דאָס איז די עיקר זאַך, נישט אַז מ’דאַרף. דאָס איז די חובה, דאָס איז די חובה פון די מעשה. וואָס איז קרה טאַקע אין די וועלט עפּעס, אַז מ’קען. ביז אז קיינער נישט האָט געגלייבט, און עד היום הזה גלייבן נישט מענטשן. מענטשן זענען בטוחים אַז מ’דאַרף, כדי להגיע צו גאָט, דאַרף מען… ס’איז א גופה, מ’דאַרף לערנען גאַנץ ש”ס, מ’דאַרף טון אַהין, מ’דאַרף טון אַהער, מ’דאַרף גיין שלבים, ס’איז דאָ סדר המדרגות, מ’דאַרף זיין א גרויסער בעל השגה, מ’דאַרף זיין א גרויסער דאָס, מ’דאַרף טון אַלע מיני זאַכן, תוכל להגיע לדבר צו גאָט. משה רבינו, זיין גאַנצע מסר, זיין גאַנצע חיים,
שמעתי פעם מיהודי גדול, בעל השגה גדול, הוא אומר שהדבר הקשה ביותר לבני אדם להאמין הוא שמה שעושים הוא טוב, ואיך שעושים הוא טוב. כל זמן רחמנא לבא בעי. ושאפשר, אפשר, אפשר.
לא צריך ללכת לקבר הנכון, לא צריך לעשות סגולה ביום התשיעי של החודש התשיעי של השנה התשיעית, לא צריך לשלוח כסף למוסד הנכון, לא צריך כלום. בכל קראי אליו. ישר.
למה ישר? כי האלוקים שאנו עובדים, שאנו קוראים לו אלקי ישראל, אני חושש שזה עצמו דבר שקשה להשיג בכלל.
אני כבר נכנס לדבר בדרך הסוד, שידבר על הקושי של הדבר. אבל הדעה שהאלוקים היהודי אינו אחד מהשרים, זהו חידוש נפלא.
אתה אומר שהאלוקים היהודי הוא השר, לבוש מסוים, צורה מסוימת של אלוקות, שהוא אוהב אותנו, הוא מדבר יידיש, הוא מדבר לשון הקודש, זה נפלא.
לא, לא. האלוקים היהודי לא מדבר שום שפה. האלוקים היהודי הוא לא זכר ולא נקבה, ולא שחור ולא לבן, ולא אדום ולא צהוב, ואין לו פנים ולא שינה ולא מנוחה ולא יגיעה ולא כעס ולא אהבה, כלום.
וכלום פירושו בכל מקום. הוא אותו האלוקים כמו שהוא. כמו שהוא כאן, כמו שהוא שם, כמו שהוא במצרים, כמו שהוא בארץ ישראל, כמו שהוא תמיד אותו הדבר. בכל קראי אליו.
זה אין לאף אחד, לאף אחד לא עלתה בדעתו ההשגה, המדרגה לא עלתה בדעתו של אף אחד.
וזה משה רבינו גילה. למשה רבינו זה עלה בדעתו. משה רבינו בא לומר ליהודים במצרים, שאתה יודע שאלוקים נמצא כאן כמו שהוא בכל מקום, והוא לא צריך כלום ממך. הוא צריך רק את זה. זה כל המעשה.
ואתה לא צריך לפחד מאלהי מצרים, אתה לא צריך לפחד מכל המעשיות, אתה צריך רק לפחד מאלוקים. “כי אם ליראה את ה’ אלקיך וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו”. זה כל הדבר.
זה פשוט. זה פשוט, בטחון הוא דבר פשוט, אלא שלא עושים אותו כי הוא פשוט מדי. כמו שאנו אומרים תמיד. וזה חזרה למה שאנחנו, זה חלק העבודה שאני אומר בדרך סיפור, שזה באמת קשה מאוד. זה קשה מאוד, וכמו שאני אומר, אם חושבים על הנקודה, זה אומר שכבר הצליחו.
זה “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. צריך באמת לנסות לצאת ממצרים, לנסות להאמין שאלוקים הוא כמו שרוצים שהוא יהיה. שאלוקים נמצא בכל מקום, שאלוקים הוא “בכל קראינו אליו”. איך שיקראו לו הוא יבוא. אין שום חילוק לאיזה עיירה הולכים, אין שום חילוק כלל.
אף אחד אחר לא כך. צריך לזכור, “אני ולא מלאך, אני ולא שרף”. אף אחד אחר לא כך. לא שאנחנו לא יכולים להיות כך, כי אנחנו נבראים, אנחנו בעלי גבול. אף אחד לא כך, הצדיק הגדול ביותר לא כך. הצדיק הגדול ביותר לא כך, אף אחד לא כך.
הולכים לרופא, הולכים לישיבה, לומדים תורה, צריך ללכת עם סדר מסוים. זה לא “ה’ אלקינו בכל קראינו אליו”. זה עם… אתה הולך לכיפה 6XL, עם כיפה 4XL לא מגיעים.
ואפילו עם צדיק גדול, צדיק גדול, אדם באמת, שככל שאדם צדיק יותר גדול, הוא קצת יותר רחב, בסדר, קצת יותר רחב, קצת. לא ממש, כיפה 4XL יכולה גם לבוא, בסדר. אבל בלי כיפה כלל לא עולה לו בדעת בכלל. ואפילו הוא בלי כיפה כלל, אבל בלי חולצה כלל לא עולה לו בדעת. לאף אחד לא עולה בדעת.
צדיק עצום, צדיק עצום, הוא צדיק כל כך טוב, כל כך גדול, הוא יכול לקבל אפילו יהודי ליטאי, היכן, היכן. אפילו מזרחי הוא יכול לקבל, ממש צדיק. אפילו גוי הוא יכול לקבל. ומה עם בורשט? ומה עם חתיכת עץ? אבל אפילו כן יש תמיד מוגבלות לראות שזה לא הולך תמיד. לא על דבר כזה. וזה אמת.
אם רוצים, המלאך מיכאל לא יכול לקבל הכל. למלאך מיכאל צריך להיות דרך הרמז. צריך ללכת, יש דרך מסוימת איך מדברים עם המלאך מיכאל. צריך להיות מקובל גדול, וללמוד את כל ספרי הקבלה בדיוק איזה שם, וכתוב בספרי הקבלה, כן, מי שעושה טעות, זה קבלה מעשית, רוצים לעשות עליות נשמה, עליות העולמות, ואומרים שם אחד לא נכון, הוא זורק אותך החוצה. לא נותנים להגיע נכון. אומרים נכון, עושים טעות, כן. עושים טעות, עכשיו כבר לא מדברים עם המלאך מיכאל, עכשיו מדברים עם הס”מ, אני יודע עם מי מדברים. זה לא הולך כך.
הקב”ה לא משנה. הקב”ה אומר “ודגלו עלי אהבה”, הוא אומר סתם טעויות, גם טוב. כתוב, היה מישהו שאמר “ואהבת” “ואיבת”, הקב”ה לא אכפת לו שהוא אומר “ואיבת”, זה אומר הפוך. הוא לא יודע, הוא מתכוון טוב, הוא מתכוון שהוא אוהב. זה טוב, “ודגלו עלי אהבה”, אני קורא את זה כמו כלי, כלי אומר אהבה.
אבל הקב”ה יכול לעשות את זה. אף אחד לא יכול לעשות את זה, ולא צריך לצפות מאף אחד אחר לעשות את זה.
כמו שהספרים אומרים, למלאך אין גוף במצרים. מלאך לא יכול להבין את זה, זה לא אפשרי. אפשר לטעון, למה משה רבינו, למה הצדיק הגדול ביותר, למה האריז”ל, למה הוא לא הבין את זה? כי הוא לא יכול.
אין שום צדיק שמבין את אלוקים כמו שאלוקים מבין אדם פשוט. אין. הוא לא אלוקים, הוא לא אלוקים, הוא צדיק, הוא אדם. אפילו מלאך לא מבין. הרבה דברים שגדולים יותר ממלאכים לא מבינים, כן, הרבה ספירות בעולם האצילות לא מבינים.
יש להם סדר, יש כלל, אני ספירת החסד, קצת הוא מבין, יש לו שכל, הכל, זה הרבה יותר ממה שאנחנו מבינים, הרבה יותר ממה שמלאכים מבינים, הרבה יותר ממה שצדיקים מבינים, אבל זה לא מה שאלוקים מבין. לא אפשרי. לא אפשר לצפות שאף אחד יבין כמו שאלוקים מבין, שאף אחד יהיה כמו שאלוקים הוא.
ותורתו של משה רבינו היא שיהודים יכולים להבין, יכולים לפנות אל אלוקים כמו שהיא, כמו שהיא. לא עם השם הנכון, לא עם הדרך הנכונה, לא עם הלבוש הנכון, לא עם המצווה הנכונה, זה כלום. “בכל קראינו אליו”.
אני לא יודע אם כבר מצאו את התירוץ איך זה באמת אפשרי? אני לא יודע. אני לא יודע אם פילוסופית, תיאורטית, על פי קבלה, אני לא יודע אם גילו איך זה אפשרי. אבל זה מה שמשה רבינו רצה ללמד אותנו. וזו החירות. זה פירוש חירות. עכשיו אתה משוחרר מהכל. אתה לא צריך כלום. יכול להיות לך חירות, ואתה לא צריך שום תנאים.
אנחנו לא מאמינים, אנחנו לא מאמינים בזה. אנחנו לא מאמינים בזה. אפילו חסידי ברסלב לא מאמינים בזה. ונתנו לנו להאמין. מותר. מותר. זה כל הדבר. לא לקחת רשות.
האנשים חושבים, כשאומרים שהוא מדבר על דבקות, הוא מדבר לי על עוד חיוב. אה, לא מספיק שאני צריך לקנות מצות במאה ושלושים דולר לפאונד, אני צריך עוד להיות בדבקות גם. בסדר, בבקשה, אתה לא יכול להקל על החיים שלי?
לא, לא, אני אומר משהו אחר. לא שצריך מצוות כדי להיות בדבקות. לא צריך. אפשר כמו שזה. אפשר. זה טוב לגמרי. זה קל. “בכל קראנו אליו”. זה קל ככל שיכול להיות, ועוד הרבה יותר קל. מותר. זה מותר להיות בדבקות.
אני חושב שלא צריך לומר דרשות שחייבים להיות בדבקות. זה מותר. זה מותר להיות בדבקות. זה מותר להיות באמונה באין סוף כמות שהוא, באלוקים כמות שהוא. זה לא דבר פשוט.
הוא אומר, היה פילוסוף גדול, פלוטינוס. פלוטינוס הבין את הענין קצת, ותלמידו כותב את תולדותיו, והוא אומר שהוא דיבר הרבה פעמים, הוא התכוון לזה, שיש הרבה מדרגות, יש את מה שהוא קורא “האחד”, האל האחד, האחד שהוא למעלה מכל המדריגות, ואליו צריך אדם לשאוף, להתחבר, ולהיות דבוק.
אומר שהוא הכיר את הרבי, הוא חושב שארבע פעמים, ארבע פעמים בכל חייו הוא זכה לדבקות, להבין ולגעת באלוקים, באל האחד. אז זה, אומרים בחז”ל, שזה לא דבר פשוט.
אבל היהדות של משה רבינו, היסוד של התורה, “לא תהיה משכלה ועקרה”, “לא תהיה משכלה ועקרה” פירושו שמכאן אנחנו מתחילים. זה צריך להיות כך! יהודי מתחיל מהמקום שאותו פלוטינוס ראה ארבע פעמים בחייו. בוודאי, לכל יהודי זה בפנימיות. זה גם כאן, כבר, בוודאי זה שיחה.
אבל זה המסר, זה המסר ליהודים לומר שאפשר, שאפשר, שלא צריך לדבר עם שום מלאכים, לא צריך לדעת אות אחת של קבלה, לא צריך לדעת אות אחת של פילוסופיה. אולי כדי להבין על מה מדברים צריך ללמוד את כל הדברים האלה, אבל בעצם כדי לעבוד לא צריך לדעת כלום. לא צריך לדעת חסידות, לא צריך לדעת כלום. בכל קראנו אליו.
ואם יהודי עשה טעות, הוא חשב שמסתכלים, כי תשא עיניך השמימה – יש פסוק שמעניין כמו בכל קראנו אליו – כי תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, תמונה יפה כולה, כי תשא עיניך השמימה וראית – כבר, זה זכות, מסתכלים למעלה.
קודם אמרנו שלא צריך להסתכל למעלה. בכל קראנו אליו לא צריך להסתכל למעלה, צריך להסתכל למטה, צריך להיכנס לעומק התהום, לשאול תחתיות, זה עובד בדיוק כך. למה צריך כן להסתכל למעלה? כתוב באמת פן תשא עיניך השמימה, לא צריך. זה עובד בדיוק כך גם בלי זה. אנחנו צריכים להיות פנים בדרך התפילה, דרך העבודה, לא צריך. זה עובד בדיוק כך, בכל קראנו אליו. זה עובד כך גם.
ובא מישהו שכי תשא עיניך ואתה נדחה. כלומר, הוא מרגיש מוכה בעצמו, הוא מרגיש חלש, אני אדם קטן, אני מסתכל על הכוכבים, על המלאכים, על ה… ונדחת והשתחוית להם ועבדתם.
אומרת התורה, משה רבינו, אשר חלק ה’ אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים. אתה צודק, הקב”ה עשה את העולם, הוא חילק לכל העמים את כל השמש והירח, צבא השמים. אבל אתה לא שם, אותך הוציאו ממצרים. בשבילך זה שאתה נדחה, בשבילך זה שאתה נדחה ונדחף.
ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה. רק אתכם הקב”ה הוציא ממצרים, מכור הברזל. כור הברזל פירושו שאין שום דרך לצאת משם. אין שום דרך לצאת. זה צינור של אש ששורפים שם את הברזל, כן? יוצא משם אחרת.
לא, אפשר לצאת. והוא יכול לצאת משם ולא לגעת בכל קליפת הברזל. יש מלאכים, מלאכים של אש, שרים של אש, זה קורה, לא אפשר לדבר איתם אפילו, לא צריך לדבר איתם. יש עץ החיים דעת טוב ורע, יש עץ החיים בקליפת הברזל. עץ החיים הוא נחלה, הוא חלק ה’ עמו.
והוא יכול ללכת ישירות, ישר, קו ישר, קו ישר, ישר. אני לא יודע, אולי דיברנו על זה מספיק, צריך רק להאמין בזה קצת, ולפעמים לעשות קצת.
עד כאן.
זה יוצא אחרת משם. לא, אפשר לצאת. אפשר לצאת משם ולא לגעת בכל כור הברזל. יש מלאכים, מלאכים של אש, שרפים של אש, זה קורה. לא אפשר לדבר איתם לפני כן, לא צריך לדבר איתם. יש מלאכים של יוצא, יש מלאכים של כור הברזל. אפשר ללכת עוד יותר רחוק, חלק ה’ עמו. אפשר ללכת ישירות, ישר, קו ישר, ישר. אני לא יודע, אולי מדברים על זה מספיק, שיאמינו בזה קצת ולפעמים יעשו קצת. עד כאן קצת דרשה.
נחזור לשיעור שלנו, ונסיים את הנקודה. כבר רציתי להגיע לעוד פשט, אבל לא הגענו לזה היום. בזה אנחנו משלימים את כל הדברים, את כל השיטות, את כל הדרכים.
יש כאן את מה שמשה רבינו לימד, זו הדרך של אברהם אבינו, שאפשר ללכת ישירות אל ה’. יש כאן את מה שהוציאו מהמדרגות, היו שבעים אומות, פעם היה כך, אבל היום זה לא כך, זה לא נוגע, זה לא חל עליך, זה לא חל על שום אדם באמת אחרי יציאת מצרים. יודעים שאפשר. “כי אתם המעט מכל העמים”, נו. יש עבודה שמחייבת, שחייבים מזה. “שמע ישראל ה’ אחד”, זו העבודה, כן? מזה יוצאת עבודה. צריך להתחייב, “ליבי אחד ליבי משפשמים”, זו העבודה שיוצאת מזה. יפה מאוד.
אבל העיקר, וזה הצד השווה שבהם, היא היכולת. אפשר. אפשר, “כי מאת ה’ יצא הדבר”, כן? זה החידוש. אפשר. יודעים מה אפשר? אפשר לדבר עם ה’, כמו שהוא. אני כמו שהוא, הוא כמו שהוא. לא צריך לשנות כלום, לא צריך ללבוש כלום, לא צריך לעשות כלום. זה אפשר. וזה עימות איתו, אבל זה חירות. זה נותן לאדם חירות.
זה לא אומר להיפך שמישהו אומר שצעצועים בכיס היה טוב. לא, להיפך, שלצעצועים יש חיסרון גדול, שהם קטנים, צעצועים קטנים. הם עושים לאדם, ככל שהצעצוע של האדם קטן יותר, כך הדימוי של האדם מאלוקים נעשה קטן יותר. זה מה שזה אומר, כן? הוא עושה אותו קטן. חשוב על זה. ככל שאדם חושב שהאלוקים שלו כל כך חרדי, הוא החרדי הכי גרוע. הוא באמת לא יכול, הוא באמת לא יעשה. הוא משיבה תחת מצרים.
יודעים את המעשה, היה יהודי חסידי חב”די, הוא שאל ליטאי מה הוא חושב על גדולת השם, אומר, הקב”ה רוצה לבטל אותו, מה הוא צריך לעשות? אמר לו, לעשות אש גדולה ולשרוף. היהודי צריך להישרף ביחד עם האלוקים שלו. זה לא אלוקים, אלוקים שצריך לעשות אש, הקב”ה רוצה לבטל, הוא מבוטל באופן רגיל. זה אמר החסיד החב”די מהר”ל מפראג, צריך קצת להסביר את האלים הקטנים. אין שום דרך. מי שחושב שהאלוקים שלו כך, הוא יישרף ביחד עם האלוקים שלו. אם יש לך אלוקים שאתה יכול להישרף ביחד איתו, זו הבעיה.
כתוב במדרש תהלים, פסוק בפרק ל”ד, “רגשו גוים”, כתוב שם, מסבירים את הפסוק “כי באש ה’ נשפט”, אומר, “אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כן”. דוד המלך אומר, הולכים לקחת את כל האלים, כל האנשים יתכנסו, זה משל, זה מעשה שהיה, לאסוף את כל האנשים ולומר, מי צודק? נו, “כל לאומים יאספו יחד ויאמרו”, בואו נראה מי האלוקים האמיתי, איזה עם הכי טוב, מי יישאר?
ואומרים כך, צריך להתכנס, אי אפשר לומר שאחד קיבל עדות אחרת מהשני. דבר פשוט, שכל אחד ילך לאש ביחד עם האלוקים שלו, מי שיצא, הוא יישאר. וכך הוה, הולכים כל העמים, כל אחד נכנס לאש עם האלוקים שלו, והאלוקים נשרף, גם הוא נשרף. והיהודי נכנס לאש ביחד עם האלוקים שלו, והם לא נשרפים. למה הם לא נשרפים? “כי נס נברא באש ואינו נאכל”. אלוקים לא כך.
האלוקים היהודי, לומר “אלוקים יהודי” זה גם קצת שקר. הוא האלוקים היהודי כי היהודים עשו את זה פתח. משה רבינו בא עם עימות כזה ואמר, אפשר לעבוד את האלוקים, מותר, מותר לעבוד את האלוקים, לא צריך לדעת שום דבר אחר. זה הוא אמר, זה כל העניין. לכן הוא נקרא האלוקים היהודי, לא כי הוא יותר אלוקים יהודי מאלוקים אחר. אבל זה חידוש. בינתיים באים היהודים ומאמינים בזה. לא יודע, אם עוד אחד שניים גויים יאמינו בזה, גם טוב. אבל זה הדבר.
וכשיהודי לא נשרף, הוא יכול לאהוב אותו לעולם. אלוקים אוהב אלוקים, אוהב יהודי יהודי. זה כל החידוש, זה כל העניין של יציאת מצרים. זה אומר שעכשיו יהודי הוא בן חורין, עכשיו הוא לא משועבד לכלום. יהודי הוא בן חורין.
ואומרים תמיד, הרי אני נקרא עבד לה’? לא. אצל האלוקים שלו אין כזה סוג אלוקים שלוקח עבדים. יש אלוקים שצריכים עבדים, יש דבר עבדים, שלוקח עבדים. האלוקים לא מתפעל. אבל הדרך שהאנשים מבינים אלוקים, הדרך היחידה שמגיעים אל אלוקים היא משהו שרשרת, משהו מהלך, משהו מחיצה. זה גלות.
מה זה יציאת מצרים? מה הוציא הקב”ה בעצמו, “והוצאתי אתכם”, “והוצאתי אתכם”. הקב”ה הוציא את עצמו ממצרים. כשהוא אמר שלא הולכים, לא צריך מחיצות, לא צריך כלום, לא צריך שום חילוק, לא צריך נוסח ספרד, לא צריך נוסח אשכנז, או מה שהשער הכולל לא חילוק. הדבר האחר, הכל שטויות. יש רק אלוקים אחד, ורק אותו צריך לעבוד, ולא צריך שום חילוק איזו דרך. כל הדרכים מגיעות לאותו מקום. “כל קוראנו אליו”. מובן, צריך להבין מה זה אומר. אבל זה… זה משה רבינו פתח ביציאת מצרים, זה הקב”ה פתח ביציאת מצרים, והוא באמת הוציא עם היהודים, “ויוציאו את כל צבאות ה'”, הוציא עם היהודים למעלה.
הם הראו, זה אומר “ומורא גדול זו גילוי שכינה”. הם הראו, הראו איך הם יכולים לראות את זה. אני לא יודע אם אפשר לראות את זה. הם הראו שיש אלוקים שהוא למעלה מכל הגבלות העולם. יש, ואפשר לראות את זה, אפשר לעבוד אותו, אפשר.
כשאדם מבין את זה, הוא באמת בן חורין, בן חורין אמיתי. הלכה למעשה, הוא מרגיש יותר חופש. הרבה פעמים חושבים שככל שאדם יותר דתי, הוא פחות חופשי. ההיפך של דתי, העומק של דתי… דתי זה באמת מצרים מסוימת אם מישהו מסתכל על דתיות כך. אבל ההיפך של חופשי הוא עוד יותר חופשי. חופשי זה לא מספיק חופשי. מה שקורא חופשי זה לא מספיק חופשי.
למה הם לא מספיק חופשיים? מה צריך להיות התקוע בעולם? הוא תקוע בתפיסת המחשבה שלו, תפיסת עולם שלו. כל העולם בנוי על זה. זה עובד כך, צריך להיות כסף, וכן הלאה. הלכות שונות, מה שהוא חוק של השנה, אין דרך לצאת מהם. החוקים החילוניים, החוקים של העולם, הוא המלך, למשל פוליטיקה, כן? יש נשיא, הוא נשיא! טוב לו לבדו! אין דרך לצאת ממנו.
מה בא יהודי בקשר כזה עם אומות העולם הנכריות, חנינא שלא לומר, כן כן, עולם הזה אתה מלך ויפה מאוד, אנחנו צריכים לציית לך. אבל אתה מדבר על אלוקות, מפרסם את הקשר שלך עם הקב”ה? אתה עם כלב אתם אותו דבר. זו חירות לומר, להאמין, לומר שהמלך, מלך מלכי המלכים, אומות העולם הנכריות מנהלות את העולם, המעצמה, לומר לו כן כן, אתה מאוד טוב בעולם, במה שנוגע לעולם, ומה שנוגע לעולם אומר על העולם גם אחר כך יבוא. כן, כי אני, האמונה שלי, הקשר שלי לאלוקים, הוא לגבי מה שאתה אתה עם כלב אותו דבר. אתה כלב, אתה כלום. אה, גם כלב בא, כלב צריך לחשוב. אתה כלום.
למה אתה כלום? כי יש לי קשר עם דבר שהוא פשוט, דבר שהוא נורמלי מכל מתגער עולם כך. אתה כאן מה שטוען אותו דבר. אתה יודע שזה גן, לא לנדר כמו חנצה. בעל שם טוב שומר. שהבעל שם טוב יגיד ליהודי, מה יודעים שאתה לא יכול לך אל הקב”ה ככה. מה יודעים שזה עד וקל בן שווה. כי אלוקים לא עושה שום חילוק בין החנצה לבעל שם טוב. הוא לא עושה שום חילוק כלום. אם מישהו מתכוון אליו, מתכוון אליו. מתכוון אליו. מתכוון אליו. אין שום חילוק. זה נקרא חירות יותר יותר יותר להיות חירות גדולה יותר מזה.
יכול להיות חופש גדול יותר. יכול להיות מישהו שיותר כף שמי שיבט מלכות מכל שיבט של עולם מאלה, זה לא יכול להיות, אין לי מה להגיד, כל אחד כמה חופשיים שיהיו, בסוף הוא, הוא צריך לשלם מיסים, בסוף הוא נתון למלכות, לעובדות של העולם, אבל יהודי, יהודי שיודע מה זה אומר יהודי, הוא בגדרה לא זה, ודאי, הלכה למעשה להיפך, הלכה למעשה אין בעיה, מה שצריך לשלם מיסים, אשלם מיסים, אין בעיה, מיסים ועולם הזה, הכל בסדר, צריך להיות מחובר למלך, דרשו שלום העיר, וכן הלאה.
אבל בשכל שלי, בדעת שלי, מה עושה אותי אדם? מה מחיה אותי באמת? במה אני מתנחם? מה לא נעים לי? מה הבטחון שלי? “סורו אכסבי”? מה זה דעת? זו חירות עולם. את החירות הזו אי אפשר לקנות. זה דבר שבמובן מסוים משה היה דעת. יהודים הם עם כל כך עקשן והם לא מתפשרים. הם אף פעם לא התפשרו יותר מדי עם יותר מדי מלכויות. ותמיד, יש בזה חסרונות, כל דבר יש חסרונות ומעלות, משלמים מיסים, אבל אנחנו לא באמת נכנעים למלוכה של אף אחד. לא באמת.
אפילו שאול המלך לא היה מספיק טוב לשמואל הנביא, כן? “שום תשים עליך מלך”. אפילו מלך, הצדיק הכי גדול שאפשר למצוא, אבל מלך על יהודים? הקב”ה הוא מלך. “לא ימכרו ממכרת עבד” – אין שום דבר שאפשר למכור יהודי בשבילו, למכור מישהו שיצא ממצרים.
נו, זה עד כאן השיחה של היום על חירות, איך חירות תלויה בפשיטות אלוקות. ככל שמפשיטים יותר את אלוקים, נעשים יותר בני חורין. והעבודה של זה, העובדה היא שאפשר, והעבודה היא שצריך להאמין שאפשר, וצריך להסכים שאפשר. ככל שיש תפיסה יותר מופשטת של אלוקות, ולא עוקבים אחרי כל הדברים האלה, ניטשה עם כל הדברים האלה, מבינים שהכל אחרת, זה עד כאן, ועם זה יוצאים ממצרים.
דער שיעור באהאנדלט דעם יסוד פון אידישקייט אז יעדער איד דארף זיין א בן חורין (פריי מענטש) און נישט א פאסיווער עבד. די הויפט נקודה איז אז מענטשן דארפן זיין אקטיוו און פארענטפערטלעך אין אלע געביטן פון זייער לעבן - אין שול, אין שלום בית, און אין עבודת ה' - און נישט זיך פארלאזן אז אנדערע זאלן טון פאר זיי. עס ווערט אויך דיסקוטירט ווי מחלוקת און "זיך שלאגן" איז א געזונטע וועג צו לייזן פראבלעמען, און ווי דאס אז מען זאגט "איך קער נישט" נעמט אוועק פון א מענטשנס humanity.
שיעור ליל שישי פרשת ויקרא תשפ"ה
ביאור התשובה לבן הרשע והתנגדות לשיטת ה' אוהב את כולם
ביאור אני ולא מלאך בעומק הפילוסופיה
—
„עבדי הייינו” – אידן זענען געגאַנגען מעבדות לחירות. דאָס איז גענוג פֿאַר אַ גאַנץ יאָר. חירות מיינט נישט אַז מ’איז „שיין” צו דיר, מ’לעקט דיר, מ’גיט דיר האָניג. חירות מיינט responsibility – אַז וואָס דו טוסט מאַכט אַ חילוק.
אַלע דרשנים וואָס זאָגן „הארי מי קארפי, מיר האָבן דיך ליב ווי דו ביסט” – דאָס איז דער זעלבער מעכאַניזם ווי אַ קאַלט-לידער: love bombing → מאַכן מענטשן משועבד, עבדים. דער הגדה’דיגער „רשע” – דער פֿאָטער זאָל נישט זיין nice; ער זאָל „מאַכן קריצן מיט די ציין.” דאָס איז אמת’ע קירוב: איך בין צעקריגט מיט דיר = איך רעספּעקטיר דיך אַלס אַ באַזונדערער מענטש.
ווער עס זאָגט „גאָט האָט דיך ליב no matter what” – מאַכט דיך אַ בהמה, נעמט אַוועק דיין מענטשלעכקייט, מאַכט דיך פּאַסיוו.
—
חכמה = פֿאַרשטיין; מעשה = טאָן. סיבה ומסובב. אַ נשמה מיינט: עפּעס וואָס קען זיין אַ סיבה (cause). דאָס איז בחירה, דאָס איז לעבן. אַ טויטער מענטש = איינער וואָס טוט נישט; אַ לעבעדיגער = איינער וואָס טוט.
– „עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר” – ווען אַלץ ווערט דערלויבט, ביסטו שוין ווידער אַן עבד (= אַפּיקורס).
– אָבער אויך דער וואָס זאָגט „איך בין מקרב יעדן” – לאָזט דיך אויך אַרויס, ווייל ער זאָגט: דו מאַכסט נישט קיין חילוק.
– בלייבן אין כלל = דו ביסט נישט אַפּיקורס, מיר לאָזן דיך נישט אַרויס, אָבער דו מוזט זיך אויך צושטעלן.
—
מענטשן וואָס פֿייטן פֿאַר עליות (= זענען אַקטיוו אין אידישקייט) – גייען בכלל נישט צו בעלי-בתים פֿאַר חיזוק. זיי זענען בני-חורין, זיי דאַרפֿן עס נישט. מענטשן וואָס עס אַרט זיי נישט צי זיי באַקומען אַן עליה – דאָס זענען די וואָס קומען מיט דיפּרעסיע, מיט „איך פֿיל נישט קיין טעם.”
אין שול: דער סאָציאַלער טייל (קידוש, סאָשעלייזן) איז שיין, אָבער דאָס איז נישט דער אידישקייט-טייל. דער אידישקייט-טייל = ריטואַלן, מנין, קדיש, ניגונים – דאָרט מוז מען זיין אַקטיוו, זונסט איז מען „נישט לעבעדיג” אין דעם. „דאווענען קענסטו אינדערהיים” — אויב דו קומסט נאָר צו סאָשעלייזן, איז דאָס נישט דער פּונקט.
– זכר (בחינת agent): אויב ער גייט נישט אַרבעטן, האָט ער נישט צו עסן → וואָס ער טוט מאַכט אַ חילוק → מער שמחה.
– נקבה („תשוקתך אל אישך”): אפילו ער טוט נישט, באַקומט ער → ווייניגער agency → ווייניגער שמחה.
– דאָס מיינט נישט ווערקאַהאָליזם; דער פּרינציפּ איז אַז אין יעדער אַריע פון לעבן (טאַטע, זון, שול-מענטש, לערנער) – ביז וויפֿל דו ביסט נישט אַקטיוו, ביסטו חומר אָן צורה.
אין אַ רייכע קאָמיוניטי מיט צופֿיל סופּאָרט – דער זעלבער פּראָבלעם: גאָרנישט וואָס דו טוסט מאַכט אַ דיפֿערענץ. „איז דאָ אַ חילוק צו איך קום מיט געלט פון ביזנעס אָדער פון צדקה-פּושקעס?” – דער דאָלאַר איז דער זעלבער, אָבער דער מענטש איז נישט דער זעלבער.
—
אין אַלטע שטעט האָט יעדער געהאַט אַ ראָלע – דער רב, דער שיכור, דער גנב (אַ גמרא אַז אַ שטאָט דאַרף אַ גנב). בית-זונות: ס’איז אַלעמאָל געווען, ס’וועט אַלעמאָל זיין. די מחלוקת רמב”ם מיט ראב”ד צי ס’איז בכלל דאָ אַ היתר (פילגש), פֿאַרשידענע לעוועלס פון איסורים. צי דער רב איז פֿאַראַנטוואָרטלעך אַז פרויען גייען אין מקוה? – אוודאי איז דאָס דער רב’ס דזשאָב (מאַכן זיכער אַז ס’איז דאָ אַ באָד, אַז מ’גייט אין מקוה), אָבער נישט צו קאָנטראָלירן יעדעם’ס פּריוואַטע לעבן.
—
זנות איז אַלעמאָל געווען אַ רעאַליטעט אין אידישע שטעט – עס איז נישט נייַ, עס וועט נישט אַוועקגיין. ס’איז דאָ לעוועלס פון איסורים – נדה איז דאורייתא, אַנדערע זאַכן זענען אפשר נאָר דרבנן. דער רב’ס תפקיד איז צו מאַכן זיכער אַז מענטשן קומען צו קלענערע עבירות און נישט צו גרעסערע – דאָס איז די „בעיסיק דזשאַב” פון אַן authority figure.
אַרויסוואַרפן מענטשן פון שול איז אַ סימן פון שוואַכקייט – ווען מען קען נישט פירן אַ דיאַלאָג. אָבער אויך בלינד אַריינלאָזן און אַקצעפּטירן אַלעמען אָן שום שמועס איז אויך שוואַכקייט. דער אמת’ער וועג: ביידע זייַטן דאַרפן שטאַרק זיין, מענטשלעך זיין, און רעדן.
—
ס’איז נישטאָ קיין פאַרטיגע אַלטערנאַטיוו-קאָמיוניטי – נישט אין דער פרומער וועלט, נישט אין דער פרייער וועלט. OTDs האָבן נישט קיין פּלאַץ וואָס נעמט זיי אויף. „דו קענסט נישט דזשוינען גאָרנישט.” ס’איז נישטאָ קיין „אויסן” – ביידע זייַטן, פרומע און פרייע, האָבן אויסגעטראַכט אַז ס’איז דאָ עפּעס אַנדערש וואוהין מ’קען אַנטלויפן. דאָס איז אַן אימאַדזשינאַציע.
מענטשן קומען און ווילן זיך גט’ן ווייַל זיי קענען זיך נישט אייניגן (אפילו אויף קליינע זאַכן ווי צמירות שבת). אָבער גט סאָלווט נישט די פּראָבלעמען – עס לייגט נאָר צו קאָמפּליקאַציעס. „גרושה נשאת לגרוש” – אַלע פּראָבלעמען בלייַבן. ס’איז נישטאָ קיין „עולם הגרושים” וואָס סאָלווט עפּעס. דער עיקר סברה: בלייַב און שלאָג זיך (אין זין פון קעמפן פאַר דעם באַציאונג).
—
מחלוקת איז ווי אַזוי לעבן פונקציאָנירט. ווען צוויי מענטשן קענען נישט רעדן, איז מחלוקת/קאַמף דער מעכאַניזם וואָס צווינגט זיי צו קומען צו אַ רעזולטאַט.
משל פון מלחמה: קלאַוזעוויץ – מלחמה איז אַ סאָלושן צו אַ פּראָבלעם, נישט דער פּראָבלעם אַליין. Victory מיינט אַז ביידע זייַטן קענען זיך איינרעדן אויף איין נאַראַטיוו (ווי אַמעריקאַנער און דייַטשן נאָך WW2). אלי ראָטענבערג’ס אַרטיקל קעגן אַ טעאָרעטיקער וואָס האָט געזאָגט victory = genocide: ראָטענבערג ענטפערט אַז victory מיינט בלויז אַז מ’קומט צו אַן אייניגקייט.
דער קלישע אַז „קינדער זענען בעסער ווען עלטערן בלייַבן צוזאַמען” – דאָס איז אויסגעטראַכט געוואָרן פון „עפּעס אַ ראש ישיבה אין די 1980ס” און איז שקר. קינדער זענען בעסער ווען עלטערן קעמפן עכט אין זייער אייגן הויז, ווייַל זיי קעמפן סייַ ווי סייַ – נאָר אין אַנדערע הייַזער.
—
יעדעס מאָל דו זאָגסט „I don’t care” גיסטו אַוועק אַ שטיק פון דייַן agency, פון דייַן מענטשלעכקייט. דער ר’ אלימלך פון ליזענסק: אַ יונגערמאַן וואָס עס אַרט אים נישט אַז דער הויז איז נישט ריין – איז פון עולם התוהו.
„לאָזן לויפן” איז טייַטש מיתה – „עני חשוב כמת” – אַלע בחינות פון „חשוב כמת” זענען בחינת פּאַסיוויטעט. אַלעמאָל איז דער סאָלושן: מער טון – נישט שטותים, אָבער טון. ייאוש און אויפגעבן מיינט אַז ס’איז גאָרנישט צו לערנען.
—
מענטשן וואָס האָבן ownership איבער עפּעס – זייערע פּראָבלעמען ווערן געסאָלווט. ווען מ’פילט אַז מ’איז needed, אַז מ’קען נישט אָפּגעוואָרפן ווערן – דאָס סאָלווט „זייער אַסאַך” פּראָבלעמען. Disaffection מיט ווייַבס/מענער קומט פון דער אימאַדזשינאַציע אַז „מ’דאַרף דיך נישט” – אַז דער הויז קען ווייַטער פאָרן אָן דיר.
אַ מעשה: איינער איז געפאָרן צום רבי’ן, און דער הויז איז „געפאָרן אויף רעדער” – ווייַל ער טוט נישט גאָרנישט „עכט”, אָבער זייַן בלויזע אָנוועזנהייט האַלט אַ סדר.
דער חדר (נישט דער „בבא דרבא”) לערנט קינדער אַז אַלעס פאָרט אָן דיר, מ’דאַרף דיך נישט. דערפאַר איז יעדער דעפּרעסט, און דאַן שיקט מען זיי צו סייקאָלאָגן.
יעדער מענטש וויל matter’ן – אפילו דער פּשוט’סטער מענטש אין שול שטופּט זייַן טיש, עפּעס. אָבער וועלן matter’ן אומעטום, אַלע מאָל, איז אַ חסרון. די תורה גיט דיר אַ רשות צו matter’ן אין באַשטימטע ערטער.
—
ווען איינער קען נישט עפּעס טון, באַשליסט ער אַז עס איז נישט קיין מעלה עס צו וועלן. דאָס איז “sour grapes.” ערשט באַווייז אַז דו קענסט, און דערנאָך קענסטו זאָגן אַז דו ווילסט נישט. אַז דו קענסט נישט בויען אַ פּאַלאַץ מיט אַלע פינוקים, און דו זאָגסט “עס איז גאָרנישט” — דאָס איז נישט גלויבווירדיג.
יאָ — אַלעס וואָס מען קען וועלן, דאַרף מען וועלן. אָבער — נאָר אין זאַכן וואו מען איז שוין involved. אויב מען איז נישט involved, איז מען נישט פאַרפליכטעט. אָבער אויב מען איז involved, דאַרף מען פרעגן: בין איך involved בתור בן חורין (מיט ליבשאַפט און מינינג) אָדער בתור עבד (מעכאַניש, טויט)?
מינינג קומט דורך דעם טון אַליין. נישט אַז מען דאַרף ערשט מינינג געפינען און דערנאָך טון — דאָס טון איז דער מינינג. אויב עס איז נישטאָ קיין ראָלע פאַר דיר, געהערסטו נישט דאָרט. אָבער אויב עס איז אַ ראָלע — דאַרפסטו זי אויספילן.
—
„ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” און „כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו”:
– ביי אומות העולם: דער כהן (פּריסטער — יתרו כהן מדין, פוטיפרע כהן און) נעמט קעיר פון תפילה, ניסים, דעם קאָנטאַקט מיט גאָט. דער פּשוט’ער מענטש שיקט דעם כהן אַריין אין מדבר איינמאָל אַ יאָר. פרעה רעדט צו די געטער פאַר אַלע מצרים — דאָס איז אַ סיסטעם פון עבדים.
– ביי אידן: יעדער איד רעדט מיט’ן אייבערשטן סטרעיט (דירעקט). מ’קען נישט זאָגן “דער רב דאַוונט שוין, איינער ליינט שוין, איך דאַרף נישט.” יעדער דאַרף ליינען, יעדער דאַרף דאַווענען, יעדער דאַרף זיין אַקטיוו.
אויב אידישקייט וואָלט געווען אַ סיסטעם וואו דער רב טוט אַלעס פאַר דיר — וואָס איז דער חילוק צווישן דעם און בלייבן אין מצרים? “מה לי הכא מה לי התם?” — איך בין סייַ ווי סייַ אַ קנעכט. דער גאַנצער פּונקט פון יציאת מצרים איז אַז מ’זאָל נישט זיין אין אַזאַ סיסטעם.
אַ פּראַקטישע אילוסטראַציע: אין שול (ער דערמאָנט “בויאַן”) איז אָפטמאָל נישטאָ קיין מנין אויף אַ וואָכטאָג. אַ מנין דאַרף נישט בלויז 10 מענטשן — אַ ריכטיגע קהילה’דיגע שול דאַרף 20-30 מענטשן. ממילא — מ’דאַרף דיך. ווען מ’דאַרף דיך, טוסטו עפּעס. ווען דו קומסט און מ’דאַרף דיך — ביסטו אַ בן חורין וואָס טוט.
—
דאָס גאַנצע פּראָבלעם פון “איך מאַך” אָדער “איך מאַך נישט” איז אַ סימפּטאָם פון דער טיפערער קרענק. יעדער איד איז אַ מכריע — דאָס ווערט “שיין גערעדט ביי יעדער דינער,” אָבער מענטשן לעבן עס נישט.
ביי אַ דינער (אָדער יעדע קהילה-פונקציע): די וואָס טוען עפּעס — זיי זענען בני חורין, פירער. די וואָס טוען גאָרנישט — דאָס איז „טויטע עבודה.” אויב עס איז גוט צו זיין לעבעדיג און נישט טויט, דאַרף מען זיך אויסשטעלן אַז יעדער זאָל האָבן אַ ראָלע — איינמאָל ער רעדט, איינמאָל דער אַנדערער. פאַר די וואָס זענען “slaves” וואָס וועלן גאָרנישט טון — דאַרף מען זיי שמייסן ביז זיי טוען עפּעס. (האַלב-הומאָריסטיש אָבער מיט אַ פּונקט.)
—
דער באַליבטער תירוץ: “דאָס איז מיין תכונת הנפש — אַזוי בין איך געבוירן.”
– „דאָס איז אַן excuse. איך קויף עס נישט. און דו דאַרפסט עס נישט קויפן.”
– דו פאַרבייטסט facts מיט interpretation of facts. דער פאַקט איז אַז דו טוסט נישט. דער פאַקט איז אַז דו האַלטסט אויך אַז מ’זאָל נישט. אָבער דיין אינטערפּרעטאַציע — אַז דאָס קומט פון אַ מיסטישע “תכונת הנפש” — איז נישט באַוויזן.
– “האָסטו געטרייט די אַנדערע וועג?” — אויב נישט, ווייסטו נישט אַז דו קענסט נישט.
– דער באַגריף פון “roots” (שורשים, טבע הנפש) — “nobody ever saw it, ס’הייבט זיך בכלל נישט אָן, ס’מאַכט נישט קיין סענס.”
– אַלטערנאַטיווע אינטערפּרעטאַציע: אפשר ווילסטו נישט ווייַל דו טוסט נישט, און דו טראַכטסט אַריין אין דיר אַליין אַז ס’איז ריכטיג — נישט פאַרקערט.
—
אַ בוים רעדט נישט, אַ מענטש רעדט. ווען איינער זאָגט “ער רעדט דורך מיר” (דער רב רעדט שוין, איך דאַרף נישט) — “It’s YOU talking. קיינער העלפט נישט דיר.” עס איז אַ זכיה צו רעדן, צו פירן אַ טיש, צו רעדן פון יציאת מצרים ביינאַכט.
ווען איינער מאַכט אַ חתונה — אויב ער האָט אַ ריכטיגע need, זאָל ער מאַכן. עס דאַרף נישט זיין פאַר attention. אַ ספּעציפישער מענטש (“אשר”) ווערט פאַרטיידיגט אַז ער זוכט נישט attention.
—
דאַווענען אין סטאַבניץ — ווען מ’גייט נישט צום עמוד — “בין איך טויט, איך האָב נישט קיין געדולד.” דאָס ווערט דערקענט אין זיך אַליין. אָבער דער פּונקט: „איך דאַרף אַלעס טון.”
„I don’t think you should do anything where you’re dead.” אָבער דאָס מיינט נישט אַז מ’זאָל נישט טון — דאָס מיינט אַז מ’זאָל נישט טויט זיין. מינינג קומט פון טון — „מינינג איז פון טון.”
„ווייסט ווי לאַנג דו גייסט זיין טויט פאַר דו ביסט געבוירן געוואָרן און נאָכדעם וואָס דו גייסט נעלם ווערן? טויזנטער יאָרן.” — דער קורצער צייַט וואָס מ’לעבט, דאַרף מען לעבן. מ’מעג שלאָפן, מ’מעג רוען — אָבער נישט זיין טויט ווען מ’איז לעבעדיג.
—
יציאת מצרים מיינט: יעדער איד איז אַרויס פון אַ סיסטעם וואו דער כהן/פרעה טוט אַלעס — צו אַ סיסטעם וואו יעדער רעדט מיט גאָט אַליין. חירות = responsibility = דיין טון מאַכט אַ חילוק. דערפאַר:
1. „Love bombing” / אומבאַדינגטע אַקצעפּטאַנץ איז עבדות — עס מאַכט מענטשן פּאַסיוו
2. ס’איז נישטאָ קיין „אויסן” — נישט OTD, נישט גט, נישט אַנטלויפן
3. מחלוקת/קאַמף איז דער סאָלושן, נישט דער פּראָבלעם
4. „Sour grapes” איז נישט לעגיטים — ערשט באַווייז אַז דו קענסט
5. „תכונת הנפש” איז אַ תירוץ, נישט אַ פאַקט
6. מינינג קומט דורך טון, נישט פאַרקערט
7. Ownership און being needed סאָלווט פּראָבלעמען
8. ווער עס איז „טויט אינעווייניג” איז נאָך אין מצרים — און דער קורצער צייַט וואָס מ’לעבט, דאַרף מען לעבן.
רבי יוסף:
רבי יוסף, רבי יוסף, איך וויל דיר זאָגן אַ נייע זאַך, די עיקר יסוד. איך קען זאָגן איין ווארט, און קענסט אויסלעשן די ווידעאָ, ס’איז גענוג פֿאַר אַ גאַנצע יאָר, אָקיי?
די עיקר יסוד פֿון אידישקייט איז… עבדי היינו, עבדי היינו לפרעה במצרים [„מיר זענען געווען קנעכט, מיר זענען געווען קנעכט צו פרעה אין מצרים”], בלשון אבותינו הקדושים [אין דער שפּראַך פֿון אונדזערע הייליגע אָבות], אידן זענען געגאַנגען מעבדות לחירות [פֿון שקלאַפֿערייַ צו פֿרייהייט].
חירות [פֿרייהייט] מיינט responsibility, חירות מיינט נישט ליגן און זיין שיין צו דיר.
און וואָס איז מיין ראיה [באַווייז]? אַלע דרשנים [פּרעדיקער] זאָגן, יאָ, הארי מי קארפי פֿאַר אידישקייט, you’re nice to them, און מ’לעקט זיי, און מ’געט זיי צו עסן האָניג, שטותים מיט לאָקשן [נאַרישקייטן].
No one needs to be given honey, little kids. That means to keep people משועבד [אונטערטעניק], every cult leader knows this, how do you get people? It’s called, they have a word for this, love bombing, אָקיי?
How we love you and we’re listening to your problems and you feel so heard and seen and accepted. And this is how you make people cult members. משועבדים, עבדים [אונטערטעניקע, קנעכט].
דאָס איז ווי אַזוי מ’קויפֿט זיך לקוחות עבדים [קונה-קנעכט] ביי דיר, דאָס איז ווי אַזוי מ’קויפֿט עבדים, דורך זיין שיין צו זיי.
דער הייליגער אגדישער פֿאָטער זאָגט אַזוי, דו האָסט אַ זון אַ רשע [אַ שלעכטער]? וואָס טוסטו מיט אים? זאָלסטו זיין nice צו אים און accept אים און we love you anyways? No!
וואָס האָט ער געזאָגט? מ’דאַרף מאַכן קריצן מיט די ציין [צו קריצן מיט די ציין]. Know why? Because that’s the only way to be מקרב [צו ברענגען נעענטער] a human being.
דו ביסט צעקריצט מיט דיך, איך בין צעקריצט מיט דיך אויך. I respect you. בי א לוחם בלוי, לא יבוא לו [ווען אַ קעמפֿער איז אָפּגעמאַטערט, ער קומט נישט]. מיינט איך קען נישט צוריקווארפֿן? איך קען אויך. Let’s fight it out. דאָס… אַה, חירות [פֿרייהייט].
If I always accept you, so nothing I say means anything. Remember, the whole point of being a human being is cause and effect. That’s חכמה [חכמה: wisdom] and that’s מעשה [מעשה: action], right?
חכמה is to understand and מעשה is to do, right? The things that you do make a difference, yeah, they cause things. סיבה ומסובב [אורזאַך און ווירקונג], סיבה ומסובב, און ווי אַזוי איך ווייס נישט.
You know, that’s what it means to be alive, to have a נשמה [נשמה: soul] means something that can be a cause, right? ס’איז אַ תקנה [תקנה: correction/institution] פֿון דיך, צו זיין בחירה [בחירה: free choice], ס’איז אַ תקנה פֿון עפּעס ווייס איך וואָס. דאָס מיינט זיין לעבעדיק, right? דאָס הייסט אַ נפש [נפש: soul].
אַ טויטער מענטש איז איינער וואָס טוט נישט, אַ לעבעדיגער איז איינער וואָס טוט יאָ.
So anyone that tells you God loves you no matter what you do is taking you away from God. He’s making you גאָט’ס בהמה [בהמה: animal]. דער אייבערשטער האָט דיר געמאַכט אַ בהמה, ברוך השם [ברוך השם: thank God]. דו קענסט גיין אין די מדרשים [מדרשים: Midrashic texts] צו זען. אָבער דער אייבערשטער האָט אויך געמאַכט מענטשן. ס’איז דאָ אדם [אדם: human], ס’איז דאָ בהמה, ס’איז דאָ די ענינים [ענינים: matters/topics]. אָבער די עצם [עצם: essence], דער אייבערשטער האָט געמאַכט מענטשן צו זיין מענטשן, נישט צו זיין בהמות.
And that means that it’s very, very… דו מיינסט אַז דו העלפֿסט איינעם ביי telling them אַז דער אייבערשטער האָט דיר ליב no matter what? No, you’re hurting them. You’re putting them down. You’re not putting them up, you’re putting them down. You’re making him passive, as passive as possible. ס’איז נישט קיין חילוק [חילוק: difference] וואָס דו טוסט, אונדז וועלן דיר אַלעמאָל accept-ן. וואָס האַקסטו אין קאָפּ אַריין?
מענטשן דאַרפֿן דאָס. איך האָב שוין גערעדט וועגן דעם אַמאָל, whatever, for all kinds of messed up, וויילע ס’איז אַלעס messed up, און whatever, איך האָב נישט קיין כּח [כּח: strength] צו דעם. אָבער למעשה [למעשה: in practice], in reality, this is the way to do it, אַז וואָס דו טוסט מאַכט אַ חילוק. און דו וועסט זיך שלאָגן, איך וועל דיר צוריקשלאָגן.
Just to be clear, די זאַך וואָס מענטשן זענען worried אַז ס’גייט דיר אַרויסווארפֿן, יאָ? אַרויסווארפֿן איז another way of saying ס’מאַכט נישט קיין חילוק, right? עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר [עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר: when a person commits a sin and repeats it, it becomes permitted to him]. יאָ, דו פֿאַרשטייסט אַז נעשית לו כהיתר, דו ביסט שוין ווייטער אַן עבד. עבד in the sense אַז whatever you do, it doesn’t matter, right? דו ביסט שוין אַן אפיקורס [אפיקורס: heretic], ס’איז נישט קיין חילוק וואָס דו טוסט, ניין. That’s not better.
בלייבן אין די כלל [כלל: community] מיינט אַז דו ביסט נישט קיין אפיקורס. יאָ, we’re not letting you out. We’re not letting you out. Letting you out איז דער וואָס זאָגט “איך בין מקריב [מקריב: bringing close] יעדער” איז אויך letting you out. ס’איז דאָ מענטשן וואָס מאַכן אַ חילוק, דו ביסט נישט דער מענטש וואָס מאַכט אַ חילוק. אונדז האָבן ליב יעדער, אַלע זענען אונדזערע קנעכט. ניין, ניין, ס’איז נישט קיין קנעכט. דו ביסט אויך אַ מענטש, און וואָס דו טוסט מאַכט אַ חילוק.
אויב דו וואָלסט דאָרט געווען, אַפֿשר וואָלט מען נישט אַרויסגעגאַנגען, וואָלט מען געדאַרפֿט מענטשן זאָלן ווייניגער אַרויסגיין. ס’גייט נישט אַז מען נעמט דיך אַרויס. אַ ביסל, אָבער דו דאַרפֿסט זיך אויך צושטעלן.
תלמיד [Student]:
ס’איז אַ fine line.
רבי יוסף:
ס’איז נישט קיין fine line, ס’איז ברור וברור [ברור וברור: clear and clear]. און די עיקר פּראָבלעם פֿון מענטשן וואָס איך ווייס, all depression און all things וואָס מענטשן דאַרפֿן חיזוק [חיזוק: encouragement/strengthening], און די reason פֿאַרוואָס זיי גייען צו בעלי בתים [בעלי בתים: laymen/householders], איז ווייל זיי פֿייטן נישט פֿאַר עליות משיח [עליות: Torah honors; משיח: Messiah]. דו וועסט זען אַז מענטשן וואָס פֿייטן פֿאַר עליות, די גייען בכלל נישט צו בעלי בתים פֿאַר חיזוק.
תלמיד:
True?
רבי יוסף:
דו האָסט געמיינט אַז זיי וועלן זיין low lives? ניין, ס’איז ווייל זיי זענען בני חורין [בני חורין: free people]. בני חורין דאַרפֿן נישט קיין חיזוק. אוודאי בני חורין דאַרפֿן פּעטש, ס’איז אַ פּראָבלעם, דו קענסט נישט האָבן קיין פּאַרטי. טריי עס. איך זאָג נישט אַז מ’דאַרף נישט האָבן חיזוק אַפֿשר פֿאַר די מינוט פֿון זיך אויפֿהייבן, אָקיי, וואָטעווער.
רוב מענטשן זענען נישט אַזוי. אוודאי? ניין. נאָר אַ פּאָר מענטשן וואָס זענען נעבעך דיסעפֿעקטעד, ווייל זיי זענען אַזוי, נאָטינג וואָס זיי טוען האָט קיינמאָל נישט געמאַכט קיין דיפֿערענץ. איך רעד אין אידישקייט, איך רעד נישט אין ביזנעס און זאַכן. רוב מענטשן, אויב זיי זענען לאַקי, וואָס זיי טוען מאַכט אַ דיפֿערענץ. אָבער אין אידישקייט, אַפֿילו דעמאָלטס, right?
אויב דו וואַקסט אויף אין אַ רייכע קאָמיוניטי, אָדער אין אַ קאָמיוניטי וווּ ס’איז דאָ צופֿיל סופּאָרט, האָסטו אויך די זעלבע פּראָבלעם. דו וועסט דאַרפֿן אַרבעטן. עניוועי, איז דאָ אַ חילוק צו איך קום מיט געלט פֿון די ביזנעס אָדער איך קום עס פֿון צדקה פושקעס [צדקה פושקעס: charity boxes]? די זעלבע דאָלאַר. דאָס איז נאָך אַ וועג פֿון מאַכן מענטשן אויס מענטשן, right?
תלמיד:
זאָל מען טאַקע נישט מאַכן אַ סעיפֿטי נעט?
רבי יוסף:
איך ווייס נישט. איך זאָג דאָך נאָר אַז ס’איז אַ פּראָבלעם. ווייל דעמאָלטס, גאָרנישט וואָס דו טוסט מאַכט אַ דיפֿערענץ.
אַ מעיל מענטש [זכר], אָקיי? איך וויל באַלד רעדן וועגן נשים [נשים: women], איך ווייס נישט. אַ מעיל מענטש, וואָס איז די איידעל מענטש, right? איך וויל נישט זאָגן… יאָ, ניין, ניין. איך מיין דאָך דער איז בבחינת עידזשענט [בבחינת: in the aspect of]. די פֿעמינין איז… די פֿימעיל איז קלאָוזער צו די עידזשענט. איך וויל זיין אַזוי. ווען איך רעד זכר [זכר: masculine], מיין איך די בחינת זכר [בחינת זכר: the aspect of masculine], right?
איז איינער וואָס אויב ער גייט נישט אַרבעטן, גייט ער נישט האָבן צו עסן. אַ נקבה [נקבה: feminine], תשוקתך אל אישך [תשוקתך אל אישך: your desire is for your husband], מיינט אַז אַפֿילו ער גייט נישט אַרבעטן, גייט ער האָבן צו עסן. וועלכע איז בעסער? וועלכע מאַכט אַ מענטש מער העפּי?
די ערשטע. ער האָט אַפֿשר ווייניגער רואיגקייט, אָבער ער איז מער העפּי.
תלמיד:
דאָס מיינט אַז איך דאַרף זיין אַ ווערקאַהאָליק און אַרבעטן און דאַרפֿן עסן און אויפֿשטיין אין דער פֿרי און זיין ווי אַ דינער?
רבי יוסף:
ניין, ס’מיינט נישט! וואָס דען מיינט עס? ס’מיינט נישט. וואָס דען מיינט עס? מיינט נישט! וואָס דען מיינט עס?
ווייל די טרוט איז אויך, אַזוי ווי איך האָב דיר געזאָגט, איך האָב עס געזאָגט פֿאַרדעם. יעדער איינער, אַ מענטש לעבט אין זייער אַ סאַך לייווס, right? אַ מענטש טוט נישט נאָר איין זאַך און לעבט נישט נאָר איין לעבן. ער איז אויך אַ טאַטע פֿאַר זיינע קינדער, און אויך אַ זון פֿאַר זיין טאַטע, און אויך אַ מענטש אין די שול, און אויך אַ טאַטע וואָס זאָגט אַ לימוד [לימוד: Torah study], וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: etc.]. ער איז זייער אַ סאַך זאַכן.
אָבער אין יעדע עריע פֿון דיין לעבן, פֿון יעדע פּלאַץ וואָס דו לעבסט, right, יעדע הוט וואָס דו טראָגסט, צו די עקסטענט וואָס דו ביסט נישט אַקטיוו אין דעם, You’re not a human in it. You’re חומר [חומר: matter], נישט צורה [צורה: form].
And this is why, this is the source of why people that come to me… איך זאָג דיר, איך באַדי קאָמיוניסטן… מענטשן וואָס קומען צו מיר, אוודאי, מענטשן וואָס קומען צו מיר און דיס-עפֿעקטן די אידישקייט, all of them are the people that don’t care if they get an עליה [עליה: Torah honor].
עס איז נאָך שוין געקומען צו מיר איין יונגערמאַן וואָס cared צי ער באַקומט אַן עליה, און עס איז דאָ אַ מדבר [מדבר: wilderness/issue] און נישט מען געט אים ווייל ער געט געלט אָדער עפּעס וואָס ער זאָל זאָגן, “יצחק, איך ווייס נישט, איך פֿיל נישט קיין טעם, איך גיי נישט אַהער.” דאָרט איז נישט שייך אַזאַ זאַך.
איך רעד דיר פֿון מענטשן, אַ סך מענטשן, and they knew a lot of people, and they watch a lot of people. It’s always like that. The moment, אויב… ווי האָט ער מיר געזאָגט? איינער האָט מיר פֿאַרציילט, איך וויל שוין… אַ רגע, אַ רגע, נאָר צו זיין קלאָר, איך פֿאַרשטיי נישט 90%, but let’s assume for argument’s sake, as those people could find to be affected in other parts of Yiddishkeit.
תלמיד:
Why can’t it be that they really don’t care about their עליה, and maybe it’s the עליה, and it’s their חלק [חלק: portion] נישט?
רבי יוסף:
עס איז נאָר אַ משל [משל: parable/example]. עפּעס אַ פּאַרט דאַרף עס זיין.
But just to be clear, anything that you do when you’re dead is a problem. סאָ, גיי נישט אין שול. אויב דו גייסט אין שול, דו קיסן, נישט איך סתם צו זאָגן. סאָ, אויב דו גייסט אין שול און גייסט אין שול, עס איז איינע פֿון די functions וואָס… עס איז געזאָגט, מען מאַכט דאָך אַ גרויסע חילוק ווען אַ מענטש שטייט דאָרט. איך מיין, עס איז נישט קיין זאַך… מען גייט אין שול, מען סאָושעלייזט, מען גייט צו אַ קידוש [קידוש: blessing over wine/reception].
But דעיס… דעיס איז נישט די אידישקייט פּאַרט פֿון די שול, right? דעיס איז די social part. עס איז אַ שיינע זאַך. אָבער, that’s not the Yiddishkeit part of the shul. The Yiddishkeit part is the טעקס [טעקס: rituals], the rituals, מען שפּילט מיט אַנדערע מיט אַ מנין [מנין: prayer quorum], מען זאָגט קדיש [קדיש: mourner’s prayer], מען זינגט עפּעס אַ ניגון [ניגון: melody] פֿאַר “לכה דודי” [לכה דודי: “Come my beloved” – Sabbath hymn] און אַנדערע ניגונים פֿאַר “מזמור שיר” [מזמור שיר: “A psalm, a song”] וכולי וכולי [וכולי: etc.].
And if you’re not active in that, then you’re not alive in that.
תלמיד:
Did I say that everyone has to be א איד?
רבי יוסף:
איך האָב נישט געזאָגט. דער רמב”ם [רמב”ם: Maimonides] זאָגט אַז “חסידי אומות העולם” [חסידי אומות העולם: the righteous of the nations] זאָגט מען אויף אַ וווילער מענטש, ער האָט געמיינט “מקרב זיין מענטשן”. No problem! איך זאָג נישט אַז מען דאַרף זיין אַ איד. איך זאָג נישט גאָרנישט. איך ווייס נישט… אַפֿשר איך גיי דאָ ממש צו ווייט. איך וויל נישט צומישן, אָבער… עפּעס אין מיין קאָפּ זאָגט מיר אַז ס’איז אמת.
תלמיד:
לאָמיר זאָגן אויף אַן אדם פרטי [אדם פרטי: individual person] מאַכט עס סענס, אָבער מיר רעדן וועגן אַ כלל.
רבי יוסף:
איך קען זאָגן אַפֿילו אַ זאַך וואָס איז ווערד. לאָמיר זאָגן אַמאָל, ווייסטו, אין די אַלטע שטעט האָט מען געוווּסט אַז די שטאָט האָט געהאַט אַ רבי, אַ רב, אַ תלמיד חכם [תלמיד חכם: Torah scholar], מען האָט געהאַט די שטאָט’ס שיכור [שיכור: drunkard], די שטאָט’ס גנב [גנב: thief], די שטאָט’ס… שפּעטער איז געוואָרן אַזאַ זאַך אַז מען דאַרף דעם גנב מאַכן אויס גנב, די הולך רכיל [הולך רכיל: gossiper] דאַרף מען פֿאַרמאַכן, און וואָטעווער.
און עפּעס, לויט ווי מיר רעדן יעצט האָט אויסגעקומען אַז ניין, ווי לאַנג מיר זענען מסכים [מסכים: agreeing] צו האָבן דעם גנב אין שטאָט, אַז ער איז דער גנב, ער איז דער שנארער [שנארער: beggar]… אַ גנב איז אַ דזשאָב. אַ גנב איז אַ דזשאָב. איך ווייס נישט וואָס דו זאָגסט, אָבער יעדער שטאָט דאַרף האָבן… ס’שטייט אַ גמרא [גמרא: Talmud], און דאָרט איז דאָ אַ ליסט פֿון מענטשן וואָס מוזן זיין אין יעדע שטאָט, אַ סנהדרין [סנהדרין: Sanhedrin/court], און אַ גנב איז איינער פֿון זיי. איך ווייס נישט צי ס’שטייט ממש דאָרט, אָבער מער ווייניגער, אַ שטאָט דאַרף אַ גנב, אָקיי? נישט צו הילכיג [הילכיג: frequently], מ’דאַרף מאַכן זיכער אַז מ’זעצט אים איין סאַמטיימס, נישט צו הילכיג גנב’ענען. אַ שטאָט דאַרף אַ גנב.
תלמיד:
און אַזוי ווי דו זאָגסט, אַ בית זונה [בית זונה: brothel] איז לכאורה [לכאורה: apparently] דאָס זעלבע.
רבי יוסף:
פֿאַרוואָס דאַרף אַ שטאָט, און נישט אַז ס’דאַרף אַ שטאָט, איך האָב געזאָגט אַזאַ זאַך, ס’איז אַ זאַך וואָס מיר קעירן נישט וועגן דעם. אַזוי ווי אַ בית זונה, אויב ס’וועט זיין, זאָל עס זיין ערגעץ אַנדערש. דער רב איז נישט פֿאַראַנטווערטליך אַז ער מאַכט נישט זיכער אַז די פֿרויען זאָלן גיין אין מקוה [מקוה: ritual bath]. די עיזתא דאַפּיקורסות [די עיזתא דאַפּיקורסות: the essence of heresy].
תלמיד:
פֿאַרוואָס דאַרף דער רב זיך מאַכן זיכער? איז דאָס דער רב’ס דזשאָב?
רבי יוסף:
ניין. וואָס הייסט ניין? וואָס הייסט ניין? ס’איז דאָ אַ מחלוקת ראשונים [מחלוקת ראשונים: dispute among early authorities] איבער דעם. דער רב איז שוין אַן אַנדערע וועלט. דער רב איז שוין אַן אַנדערע וועלט ווי אונדז. ס’איז דאָ איינער קעגן וואָס איז דאָס יחוד [יחוד: seclusion] וואָס יעדער ברענגט.
אָבער נאָכאַמאָל, ס’איז דאָ מענטשן וואָס דאַרפֿן גיין צו זונות [זונות: prostitutes]. איך מעג זאָגן אויף אידיש, ס’איז דאָ אַזאַ זאַך, אָקיי? ס’איז דאָ בחורים [בחורים: young men], ס’איז דאָ יונגעלייט [יונגעלייט: young married men] וואָס האָבן נישט קיין שלום בית [שלום בית: marital harmony]. יאָ, פֿאַרוואָס נישט? ס’איז דאָך אַ הלכה פסוקה [הלכה פסוקה: decided law].
תלמיד:
אָבער זיי דינגען זיך מיט אַן הלכה, רבנו תם [רבנו תם: Rabbeinu Tam] און רבנו יונה [רבנו יונה: Rabbeinu Yonah] דינגען זיך, אָבער איך זאָג דיר דאָך אַז די הלכה איז דאָ.
רבי יוסף:
ס’איז דאָ אַזאַ זאַך, אָקיי? ס’איז נישט געווען, ס’איז אַלעמאָל געווען, ס’וועט אַלעמאָל זיין, אָקיי? אויב דו ווייסט פֿון איין שטאָט וווּ קיינער איז נישט געגאַנגען צו אַ זונה, זאָג מיר, ווייל איך ווייס נישט דערפֿון. אָקיי? נישט אַז ס’איז געווען, נישט וואָס ס’איז יעצט, און נישט וואָס ס’וועט זיין, יאָ?
יעצט, ס’איז דאָ אַ סאַך איסורים [איסורים: prohibitions], ס’איז אַ סאַך. ס’איז אַ שאלה [שאלה: question], און אין רמב”ם איז דאָ אַ מחלוקת רמב”ם מיט’ן ראב”ד [ראב”ד: Raavad] צי ס’איז בכלל דאָ אַ היתר [היתר: permission]. שוין, אַ גרויסע מחלוקת, אַ גרויסע און צונגען, right? אָבער די ריאַליטי איז, ס’איז דאָ אַ סאַך עבירות [עבירות: transgressions], און די לעוועלס פֿון איסורים, בלייבט נישט, ס’איז איינס פֿון זיי איז נישט אַזוי ווי די צווייטע, און פרי עריות [פרי עריות: sexual immorality] איז נישט אַזוי ווי די רבנן [רבנן: rabbis], אַפֿשר איז דאָ אַ יחיד [יחיד: individual opinion] וואָס איז דאָ אַ רמב”ם וואָס איז בכלל מתיר [מתיר: permitting], און מאַכט אַ פילגש [פילגש: concubine]. איך ווייס נישט צי ס’איז דאָ אַ רמב”ם.
תלמיד:
און אוודאי איז דער רב’ס דזשאָב צו מאַכן זיכער אַז יעדער איינער… אוודאי. אוודאי. איך פֿאַרשטיי נישט, דאָס איז דאָך די תורה [תורה: Torah].
רבי יוסף:
די איינציגסטע זאַך איז אַפֿשר די רבנים. זיי מאַכן זיכער אַז עס איז דאָ אַ באַד, אַז מען גייט אין מקוה. אוודאי. די הלכה שטייט נישט ווער עס זאָל דאָס טון, די תורה זאָגט. די תורה שטייט “אשה כי תזוב דם ימים רבים” [אשה כי תזוב דם ימים רבים: “When a woman has a discharge of blood for many days”]. עס שטייט נישט אַפֿשר די רבנים זאָגן. די רבנים זאָגן וואָס די הלכה איז מפני [מפני: because of]… זייער גוט. אָבער אוודאי איז דאָס די דזשאָב פֿון די רבנים.
אבער איך זאג דיר די הלכה לפי דעתי. ס’איז דא אזא זאך, אקעי? ס’איז נישט אלעמאל געווען, ס’גייט אלעמאל זיין, אקעי? אויב דו ווייסט פון א אידישע שטאט וואו ס’איז קיינמאל נישט געווען קיין זונה, זאג מיר, ווייל איך ווייס נישט דערפון. אקעי? נישט וואס ס’איז געווען, נישט וואס ס’איז יעצט, און נישט וואס ס’גייט זיין. יא?
יעצט, ס’איז דא אסאך איסורים פון אסאך, דא איז א שאלה פון די רמב”ם [Rambam: Maimonides], ס’איז א מחלוקת [dispute] רמב”ם און ראב”ד [Raavad: Rabbi Avraham ben David] צו ס’איז דא בכלל א היתר [permission]. ס’איז א גרויסע סוגיא [Talmudic topic], רייט? But the reality איז, ס’איז דא אסאך עבירות [transgressions], און די לעוועלס פון איסורים [prohibitions]. מ’רעדט נישט דא, איינער פון זיי איז א צווייטע, און פנויה יחד עם פנויה [unmarried woman with unmarried man] איז אפשר נאר רבנים [only rabbinically prohibited], און אפשר לויט’ן ראב”ד איז בכלל מותר [permitted], ער מאכט אפילו נישט קיין חילוק צווישן רמב”ם און ראב”ד. אקעי? יא?
And now, דער רב’ס דזשאב איז צו מאכן זיכער אז יעדער איינער… אוודאי! איך שטיי נישט, נדה [menstrual impurity] איז א דאורייתא [Torah-level prohibition], די anything else איז אפשר דרבנן [rabbinically prohibited]. ער דארף מאכן זיכער אז אויב ס’איז דא אן עבירה אז ער גייט אין מקוה [ritual bath]. אוודאי! און בשעת וואס ער איז נישט… די הלכה [Jewish law], איך שטיי נישט וואס די תורה [Torah] זאגט. די תורה שטייט “אשת איש מות תמות” [a married woman shall surely die], “לא תקרב” [do not approach]. שטייט אפשר די רבנן [the Rabbis] האבן געזאגט, די רבנן האבן גוזר געווען א ייחוד [seclusion] מיט א פנויה [unmarried woman], זייער גוט. אבער אוודאי די דזשאב פון די רב איז צו מאכן זיכער אז מ’קומט צו קלענערע עבירות און נישט צו גרעסערע עבירות. דאס איז די basic דזשאב. די גאנצע דזשאב פון א רב איז דאס. א רב, איך ווייס נישט ווער, א רב, אדער whoever, איך ווייס נישט ווער דו רופסט אן א רב, איך ווייס נישט ווער די ראש ישיבה [head of yeshiva], איך ווייס נישט ווער. דער whoever וואס איז די authority figure.
אבער דער רב זאגט ער פארשטייט אז מ’זאל גיין אין די בתי זונות [houses of prostitution], דאס מאכט זייער א גרויסע… נישט ער פארשטייט, everyone has their job. איך זאג נישט אז ס’איז א מצוה [commandment] צו זיין דאס. יעדער איינער האט זיין דזשאב. א שול וואס האט נישט קיין אשפה [garbage can] על יד בית הכנסת [next to the synagogue] איז נישט קיין שול. און מ’דארף רעדן, פשוט מ’דארף רעדן.
וואס אויב מ’ווארפט ארויס די אשת איש [married woman], וואס, ער גייט אין אן אנדערע שול, סאו ס’איז נישט קיין גיין. So you just tell them אז ס’מאכט נישט קיין דיפערענץ וואו ער גייט דאווענען [pray], רייט? פאר מ’גייט אים ארויסווארפן. ארויסווארפן איז נישט קיין סאלושן. ארויסווארפן איז what you do when you’re weak, רייט? When you can’t actually have a dialogue with people, רייט? And the same thing, אריינלאזן און accept’ן יעדער איז what you do when you’re weak, רייט? When you do, and you’re strong, and when both sides are strong, both sides are a human being, איז, דו ביסט דא, ס’איז נישטא אזא זאך דו גייסט ארויס.
יא, די בכורים [first fruits] זענען פטור [exempt], אקעי? דו ביסט נישט קיין בכור [firstborn], דאס מיינט אז דו ביסט נישט קיין בכור. דו גייסט ארויס, we’ll get it in. You’re gonna drop out? Where are you gonna go with that thing? וואו? You’re not gonna be dropping out.
We live in this world where there’s always like somewhere, people have imagined both the פרומע [religious] and the פרייע [secular]. דאס איז אן imagination אז ס’איז אלעמאל דא somewhere צו drop’ן out צו, דו ווייסט? Since די times of… פליי אויך. …when you’re in your year and your father wrote a book, טעטס מ’נאר זען מענטערס. ס’איז נישט קיין חילוק [difference]. פליי אויך? יא. All the OTDs [off the derech: those who leave religious observance]. איך רעד מיט א בחור [young man]. איך האב זיין אויט די… אקעי, ווי גייסטו אין די ארויס? אפשר זאגסטו מיר. דו ווייסט אז ס’איז נישט דא קיין שום… You know, there’s not like a package. ווען דו גייסט ארויס, און אפילו אין שובבים [acronym: שנים ובחורים בישראל מחזירים – organization for those returning to observance] איז נישט דא קיין package. א מיידל מיט א קאר, מיט א… ס’איז נישט דא קיין package. מ’האט נישט… נישט צו לערנען, נישט וואס צו טון. ס’איז נישט דא קיין אלטערנאטיוו packages. ס’איז נישט דא קיין קבלה’דיגע פנים [welcoming face] package פאר יעדע OTD.
קיצור, זיי זענען די זעלבע משוגע ווי דו ביסט יעצט. זיי דארפן זיך מיטשען. פונקט ווי דו מיטשעסט זיך יעצט, זיי גייען נישט סאלוון גארנישט. ס’איז נישט דא קיין… ס’איז נישט דא קיין נייעס פאר דיר. אויב מיר ווילן זיך צושטעלן דארפן… ס’איז נישט… איך האב געשווארן א קאמיוניטי. איך בין א נפה. ווי איז די קאמיוניטי פונקטליך וואס לעבט אריין יעדער? איך ווייס נישט. איך האב גראדע געזוכט דערפאר, ס’איז נישט דא. מ’קען נישט דזשוינען גארנישט. איך מיין אז מ’קען נישט. און איך רעד פון אמת’ן, דו ווילסט וויסן ברוטא פרוטא, and you know already. But די reality איז, that for the most part, there’s some communities that have different setups און stuff. איך רעד נישט. וואס אונז רעדן דא, for the most part, ס’איז נישט דא קיין outside וואס מ’קען… You can’t drop out. אקעי?
און איך וועל נעמען די זעלבע זאך. אקעי, אין marriage איז די זעלבע זאך. אקעי? How many people came to me and like, “You know, איך קען זיך נישט שניידן מיט מיין ווייב. איך האב מחלוקת [dispute] מיט איר וועגן דאס און וועגן יענץ.” און יעדער צווישן זיי, both people feel like זיי האבן א גוטע excuse, און זיי דארפן זיך נישט גיין א low life. איך וויל זיך שניידן מיט איר. איך האלט אז מ’דארף זינגען צוויי מאל זמירות שבת [Sabbath songs], זי האלט אז מ’דארף נאר איינס זינגען. און מוצאי שבת [Saturday night] בכלל האלט זי אז מ’דארף נישט זינגען די זמירות. סאו, איך וויל זיך גט’ן [divorce]. מ’איז שוין אן אידיש… צוויי שיטות [approaches], right? ס’איז נישט דא קיין צוויי שיטות. ס’איז צוויי מענטשן.
But in any case, און ער רעדט אים איין, און דעמאלטס זאגט ער, “ווייסטו וואס? ביידע זייטן זאלן זיין משוגע. Let’s solve the problem מיט זיך גט’ן.” אקעי, ווי? ס’איז נישט דא קיין עולם הגרושים [world of the divorced] וואס סאלווט פראבלעמען. The only added problem איז אז דו ביסט א מענטש וואס דארף זיך לאזן גט’ן. די ביגער גט’ן איז אז דו גייסט ארויס און דו זאגסט, “איי, you know, it doesn’t matter.” ניין, חס ושלום [God forbid], it matters. פייט, פייט איז גוט. זיין גע’גט מיינט נאר אז דו האסט דא צוויי מענטשן אויף די זעלבע צייט. דו ווייסט, און איך האב דיך גע’גט, און איך האב דיך experience. די גמרא [Talmud] זאגט, “גרושה נשאת לגרוש” [a divorced woman marries a divorced man], די אלע ארבעט איז א מותר [permitted]. It just only adds to the complications. It doesn’t take away any complications. ס’זאגט נישט בשעת whatever, גדיחה תפילה וואס מ’דארף זיך גט’ן. But די סדר פון די ענד, it doesn’t add any… It doesn’t solve any of the problems. די אידישקייט פראבלעם איז זיכער נישט. אבער קיין אנדערע פראבלעמען הייבט עס אויך נישט. ס’איז נישט דא, די סטאטיסטיקס זענען אויך נישט קיין גוטע פראבלעמען, זיי זאגן אז ס’איז נישט געפארן גוט פאר א האלבע יאר. ס’איז דא אזא זאך.
בקיצור, די ערשטע סברה [reasoning] איז אז יא, שלאג זיך.
זיך שלאגן איז, ביי די וועי, זיך שלאגן איז א נארמאלע זאך. People are so against מחלוקת. מחלוקת is how life works. מחלוקת is good. מחלוקת is the way that people settle hard-to-settle things. וואס איז די שלעכטע מחלוקת? וואס איז די מוטער פון מחלוקת? אהבה און מחלוקת.
שבת מיט קינדער, אה, די קינדער זענען בעסער ווען זיי זענען צוזאמען. איך וויל דיר זאגן, איך צוזאג דיר, די סברה was invented by some ראש ישיבה אין די 1980s, we actually don’t know who, I forgot who now, און ס’איז בודאי קומט נישט אז ס’איז שקר [falsehood]. די קינדער זענען אסאך מער happy ווען די עלטערן שלאגן זיך קעפ, הענט און פיס ווען זיי זענען עקסטערן. ביי די וועי, זיי שלאגן זיך ממילא [anyway], נאר אין אנדערע הייזער. מען טוט גארנישט אויף. מען טוט נאר… This is what’s proven. איך זאג עס דיר פאר א משל [parable]. איך וויל נישט לייגן א דרוק אויף marriage. איך וויל נישט גיין אין מחלוקת אויך. קיינער וויל זיך נישט גט’ן. זיי וועלן זיך ענדערש שלאגן א גאנץ לעבן. אונזערע אלע זיידעס האבן זיך א גאנץ לעבן… ס’איז גארנישט געשען. ס’איז געשען. ס’איז געשען ערגער ווען מען טוט די אנדערע וועג. ס’איז געשען. די אנדערע איז נישט קיין סאלושן. זיי זאגן, “There’s no way out. You want to be יוצא [fulfill] פון א קללה [curse]? וואו גייסטו גיין פונקטליך? ס’איז נישט דא וואו צו גיין.” אקעי?
און וואס איז שלעכט זיך שלאגן? איך פארשטיי נישט. זיך שלאגן איז אן amazing invention. You know that? If you think about it? Why am I saying so many שטותים [foolish things] today? ס’איז אן amazing invention. געווענליך, אז צוויי מענטשן זענען מסכים [agree] איינער מיטן צווייטן, אקעי, ס’איז גוט. ווען זיי האבן א קליינע debate, קענען זיי עס דורכשמועסן. ווען זיי האבן א גרויסע debate, וואס טוען זיי? זיי שלאגן זיך. דאס איז די סאלושן צו די big problem. מחלוקת איז די סאלושן. War, right? אפילו אין פאליטיקס. War איז א סאלושן צו א פראבלעם. דאס איז וואס קלאוזעוויץ [Clausewitz] זאגט.
יעצט וועל איך פארשטיין די טענה פון די וואס זאגן אז מ’דארף נישט האבן war. יא, אבער… War איז א סאלושן צו א פראבלעם. ס’איז נישט א פראבלעם. Of course, you shouldn’t do it when you don’t have the right problem, right? סתם פראבלעמען, war איז א נארישקייט. מ’קען זיך דאך רעדן, מ’דארף זיך רעדן. אבער אויב נישט, war means that we care about each other, right?
מיין פריינד, אלי ראטענבערג [Eli Rotenberg], wrote an article against some American war theorist that said that victory is a גרויסע problem, ווייל victory איז genocide, basically. און אפילו עס איז נישט ממש, איז די בחינה [aspect] איז genocide. קומט אויס, we have to have a theory of war that doesn’t include victory in it. און ער זאגט, ביסטו גאר משוגע? Victory מיינט תכלית [purpose] אזוי, אונז האבן א debate, און אונז דארפן זיך דורכקומען. Either וועט זיך דורכקומען מיט א פשרה [compromise], אדער וועט זיך דורכקומען אז everyone will be מסכים to me, because I killed everyone that wasn’t מסכים. But victory just means that we could agree on one narrative. Both the Americans and the Germans agreed that the Americans won in World War II. און די victory האט געמאכט א געוואלדיגע אחדות [unity]. ס’איז נישט אז everyone agrees who is the loser or who is the winner. As long as ביידע קענען זיך איינרעדן אז זיי האבן געוואונען, כדי זיי זאלן רעדן זיך נישט צונויף. Right? The war didn’t accomplish its main goal, which is to force people to talk to each other. געווענליך, איז בעסער מען זאל רעדן אין די UN. אקעי, מען קען נישט, force’ט מען זיך. וויאזוי force’ט מען זיך? מען שלאגט זיך. וואס איז שלעכט? אוודאי איז עס שלעכט, it’s hard, it’s pain, and stuff. But fight איז א solution צו א problem. ס’איז נישט די problem, ס’איז נישט די source of the problem. ס’איז א solution צו א bigger problem, וואס איז אז מען קען נישט רעדן איינער צום צווייטן.
וואס קום איך פלוצלינג מיט די גאנצע זאך? Anyways, I’m very much… יא, אונז דארפן זיין אויף די זייט פון בני חורין [free people]. און בני חורין מיינט מענטשן וואס זענען caring, מענטשן וואס מאכט זיי אויס. Every time you say “I don’t care,” you’re giving up part of your agency, part of your humanity. Every time, אין anything. Now, do I say you should care about everything? It’s very hard. אבער מוכרח איז צו זיין אן ענין. ס’איז א שאלה. Exactly. דער רבי ר’ אלימלך פון ליזענסק [Rabbi Elimelech of Lizhensk] זאגט אז א יונגערמאן וואס ער קערט נישט אז די הויז איז געקלינט, איז ער פון עולם התוהו [world of chaos]. You gotta care. דו ווילסט נישט האבן קיין שלום בית [domestic peace]? ער זאל יא האבן. You need to make sure, אויב די ווייב האט נישט קיין כח [strength], זאל ער דינגען א קלינער. איך ווייס נישט, זאל ער אליינס טון. There’s ways to solve this problem. The way איז נישט צו זאגן, “אה, ענטשיך, לאז לויפן.” לאזן לויפן, דאס איז טייטש מיתה [death]. דאס איז טייטש עני חשוב כמת [a poor person is considered as dead], די אלע חשוב כמת. ס’איז נישט בחינות, ס’איז בחינת מיתה. Being passive. דו קענסט האבן שונאים [enemies] פאר אלעס. אלעמאל די solution איז מער טון. ס’מיינט נישט אז מען זאל טון שטותים. אה, ס’הייבט זיך אן א פלאן, וואס זאל מען טון? הייבט מען עס אן צו לערנען. But as long as you think דאס איז די solution, גייט גארנישט טון, גייט אויפגעבן ייאוש [despair], then there’s nothing to learn, because you’re ready.
ס’איז א חילוק ווער איז דער שלישי [third party]. וואס איז די חילוק? פארוואס לייגט מען נישט אריין נישט צו געבן פאר די ריכטיגע מענטש שלישי? You’re totally wrong. דאכט זיך דיר אז שלישי איז דאס? דו ווייסט נישט אז דער שלישי איז דער בעל הבית [master of the house].
I personally know many people, all of their problems were solved once they kept ownership over something, אז זיי זענען needed, נישט אז מ’קען זיי אוועקווארפן און ס’טוט זיך גארנישט. ס’סאלעווט ממש אלע פראבלעמען, איך האב איבערגעטריבן, שוין, נישט אלע פראבלעמען ווערן נישט געסאלעווט, אבער זייער אסאך פון זיי. Most people who are disaffected with their wives, איז ווייל זיי האבן די imagination, און די ווייבס האבן די imagination, אז בעצם דארף מען דיך נישט. דו קענסט אוועקוואקן מיט די שטוב ווייטער, און ער האט שוין געברענגט אריין, ער איז געפארן איינמאל צום רבי’ן, און די שטוב איז געפארן אויף רעדער. ווייל ער איז געפארן אויף רעדער, ווייל ער טוט נישט גארנישט עכט. די מעשה איז געפארן אויף רעדער for some reason. Did you notice? איך טו נישט אסאך מאל, איך טו נישט גארנישט אין דרך ארץ שלא. איך טו נישט אסאך זאכן, איך טו נישט אסאך זאכן, אבער ס’העלפט זייער אסאך אז איך בין דארט. Somehow, ס’פארט זיך א געוויסע סדר [order].
And as long as you think, one of the things that we get taught ווען דו גייסט צו די בבא דחדר [elementary religious school], not צו די בבא דרבא [advanced Talmudic academy], אבער די בבא דחדר, איז אז everything, אלעס פארט פאר דיר, נאך דיר, מ’דארף דיך נישט, גארנישט דארף דיך נישט. And that’s why everyone is depressed. And then they get psychologists to teach you not to be depressed.
Anyway, ווייל ער וויל זיין אן עובד ה’ [servant of God]. ער וויל זיין אן עובד ה’. Every person wants to matter, right? A person wants to matter. דער מענטש וואס איז פארנומען גייט אין שול, ער נעמט זיך די טויזנטסטע רעדי צידן אין שול, און ער also wants to matter פאר זיינע אייגענע צוויי מענטשן ארום זיך ביי זיין טיש, ער שטופט די טיש, עפעס. You matter, something you matter. Wanting to matter everywhere, all the time, איז א חסרון [deficiency]. די תורה האט דיר געגעבן א רשות [permission] צו matter, און דו האסט נישט צו matter. ברענגט פיל צו חסרון, און מאכט די חסרון מער און מער און מער און מער.
דאס איז sour grapes. Everything that you can’t do, you decide that it’s a bad thing to want. דו האסט נישט די כוחות [strength] נישט. ווען דו וואלסט געהאט די כוחות, קענסט. First prove me that you could, דאן וועלן מיר רעדן ווייטער. ווייל עס איז א מעלה [virtue], ווייל עס איז א וועליכקייט, דו קענסט בויען א פאלאץ מיט אלע מיני תענוגים [pleasures]. ווייל סתם טענה’ן צו איינעם און זאגן אז ס’איז גארנישט, דו קענסט נישט, זאגט ער מיר, חס ושלום גארנישט, אדרבה [on the contrary], די בירות מיר נישט.
סאו דארף מען אלעס וועלן וואס איז א מעלה? סאו אייביג און ווייטער אלעס אנדרייען? And everything that you’re involved in already, and everything that you’re not involved in already, איז נישט, the guy איז נישט.
מגיד שיעור:
דאס רופט מען “sour grapes” [זויערע טרויבן — פון איזאפ’ס פאבל: דער פוקס וואס קען נישט דערגרייכן די טרויבן, זאגט אז זיי זענען זויער]. אלעס וואס דו קענסט נישט טון, באשליסטו אז עס איז א שלעכטע זאך צו וועלן. דו קענסט נישט, דו קויפסט עס נישט. ווען דו וואלסט געזאגט “דו קענסט” — ערשט באווייז מיר אז דו קענסט, דעמאלט וועלן מיר רעדן ווייטער. דו קענסט נישט, דו זאגסט אז ס’איז נישט קיין מעלה. איך קען נישט בויען א פאלאץ מיט אלע מיני פינוקים, און מיר וועלן אנהייבן נעמען א מענטש ווען ער זאגט אז ס’איז גארנישט. דו קענסט נישט, דו זאגסט אז ס’איז גארנישט. אוקיי, דו ביסט מיר נישט [איך קויף עס נישט].
תלמיד:
סאו דארף מען אלעס וועלן איז א מעלה?
מגיד שיעור:
יא.
תלמיד:
סאו דארף מען אייביג זיין involved אין אלעס אנדרייען?
מגיד שיעור:
און אלעס וואס דו ביסט involved אין שוין. אויב דו ביסט נישט involved, איז נישט. סאו גיי איך נישט.
סאו דארף איך — זאכן וואס דו ביסט involved, דאס איז א מעלה בתור בן חורין [פריי מענטש], אדער דו ביסט involved בתור עבד [שקלאף]. איך דארף זיין involved אויב איך האב עס ליב, אויב איך זע מינינג [באדייט] דערין. נאר צו זיין involved — דאס איז זיין א מכריע [דער וואס באשליסט]?
תלמיד:
יא, די מינינג איז דורך דעם.
מגיד שיעור:
פארשטייסטו? נישט זיין א מכריע — זיין א מכריע. איך ווייס נישט וואס דאס מיינט. וואטעווער דער ראלע איז — אויב עס איז דא אזא ראלע, אויב עס איז נישטא קיין ראלע פאר דיר, דעמאלט געהערסטו נישט דארט.
איך דארף האבן… דער ראלע איז דא פאר א מענטש וואס קומט צו שול. ווענדט זיך אין וועלכע שול.
תלמיד:
בויאן [שול-נאמען].
מגיד שיעור:
נישט, איך ווייס נישט. איך בין דארט נישט געווען. איך בין דארט יא געווען. אויב מ’דארף דיך פאר די מנין, אדער מ’דארף דיך פאר די צווייטע מנין, איך ווייס נישט — דעמאלט ביסטו דוינג סאמטינג [טוסט עפעס].
תלמיד:
וואס דארפן דיך צוויי מענטשן נאך מיר? וואס דארף איך בארגן דארט? איך קום דאווענען.
מגיד שיעור:
דזשאסט טו בי קליר [נאר צו זיין קלאר]: א מנין דארף בערך דרייסיג מענטשן. צען מענטשן איז נישט גענוג פאר א מנין. דו ווייסט, יא?
תלמיד:
איין מינוט, איך האב דיר געזאגט א פשוט’ע זאך. א מנין — איך ווייס אז אין בויאן אויב דו גייסט אויף א וואך טאג אין דער צייט איז נישט דא קיין מנין.
מגיד שיעור:
אמת?
תלמיד:
ס’איז דא א שמחה, דריי זאכן וואס זענען נישט דא קיין מענטשן.
מגיד שיעור:
דזשאסט טו בי קליר: מ’דארף דיך אין בויאן פאר א מנין. נישט ממש אז ס’שטייט אויסווייניג [outside], באט א שול צו זיין אן אמת’ע קהילה’דיגע שול, דארף נישט גענוג זיין צען מענטשן און איך לעג דיך דאווענען גיין אין שול. ס’איז נישט גענוג. דו דארפסט האבן אט ליסט [לכל הפחות] 20-30 מענטשן.
אוקיי, באט… סאו, וואס איז די מעלה אז מ’דארף מיר? דען יו’ר דוינג סאמטינג [דעמאלט טוסטו עפעס]. אז מ’דארף דיך, יו’ר דוינג סאמטינג. ווען דו קומסט אז דו טוסט עפעס.
תלמיד:
איך קום דאווענען.
מגיד שיעור:
דאווענען קענסטו אינדערהיים, האסטו שוין געוואוסט?
תלמיד:
איך דאווען אינדערהיים. איך וויל קומען דאווענען דארט. איך וויל סאושעלייזן [זיך געזעלשאפטלעך אויפהאלטן].
מגיד שיעור:
איך רעד נישט פון סאושעלייזן, איך האב יעצט גערעדט פון די דאווענען פארט.
תלמיד:
פארוואס דארף איך דען וועלן זיין א מכריע און נישט מיר טוען?
מגיד שיעור:
נישט וועלן זיין א מכריע. איך דארף נישט וועלן זיין א מכריע. די גאנצע זאך אז דו מאכסט און דו מאכסט נישט איז נאר א סימפטאם [סימן] אויף די פראבלעם וואס איך רעד דא. יעדער איד איז א מכריע.
תלמיד:
שיין גערעדט פאר יעדער דינער [סעודה, פונקציע].
מגיד שיעור:
איך וויל נישט רעדן ביי די דינער.
תלמיד:
איך וויל נישט.
מגיד שיעור:
איך ווייס וואס דו ביסט פויל, און דו ענדזשויסט [הנאה האבן] זיין פויל, קענסטו גארנישט קיין תורה [Torah: די אידישע ביבל/געזעץ].
תלמיד:
פוילקייט?
מגיד שיעור:
א מאדערן ספיקער [רעדנער], איי’ם א קערפול רידער [איך בין א זארגפאלדיגער לייענער].
תלמיד:
דו ביסט נישט קיין מאדערן ספיקער.
מגיד שיעור:
נישט פאר א שיעור, איי דאונט קעיר [עס איז מיר נישט נוגע]. איי דאונט קעיר טו טאק [עס איז מיר נישט נוגע צו רעדן].
איך ווייס, איך ווייס, מאך דיך פאר א חתונה, די וועלט זאל עס זען, מאך זיך א חתונה. יא, אויב דו האסט דיס קיינד אוו א ניד [אזא סארט באדערפעניש], מאך דיך א חתונה. עס איז נישט קיין ניד, עס איז א פלא [וואונדער]. ניד איז ניד, מען דארף עס נישט, עס איז נישט פאר אטענשאן [אויפמערקזאמקייט].
תלמיד:
עס איז נישט פאר אטענשאן.
מגיד שיעור:
אשר! צו דאס איז א מענטש וואס קען נישט, אבער א מענטש וואס דארף זיך חתונה האבן, נישט קיין מאל. איך ווייס ער זוכט נישט קיין אטענשאן, איך ווייס ער זוכט נישט קיין אטענשאן.
עס איז דא א דינער, עס איז דא מענטשן וואס מען דארף זיי דארט, וואס טוען עפעס דארט. די וואס טוען נישט גארנישט זענען טויטע עבודה, טויטע עבודה. די וואס טוען זאכן, זיי זענען די בני חורין [פריי מענטשן], זיי זענען די פירער, זיי טוען זאכן.
יא, אויב עס איז גוט צו זיין לעבעדיג און נישט טויט, אפשר איז גוט צו זיין טויט — נא פראבלעם. אויב עס איז גוט צו זיין לעבעדיג און נישט טויט, דעמאלטס דארף זיך אויסשטעלן אז יעדע וואך זאל מען רעדן ביי די דינער — איינמאל ער, איינמאל דער אנדערער, וואטעווער עס איז. מען מעג א ביסל דארפן שלאפן, מען מעג רעסטן. וואטעווער דער סדר [אויפשטעל] איז, עווריוואן עקסערטס הארט אין זייער ראלע [יעדער איינער שטרענגט זיך אן אין זייער ראלע]. אוו קורס. אוו קורס. בעיסט אויף אידישקייט איז דאס.
אפשר זענען דא מענטשן וואס זענען, אזוי ווי ער האט געזאגט, נאשפיל סלייווס [געבוירענע שקלאפן], זיי וועלן אומשטאנד זיין צו טון גארנישט, אוקיי? דארף מען איינער זאל זיי שמייסן ביז זיי טוען עפעס. דאס איז די סאלושאן [לייזונג].
מען רעדט פון די אידעע אז א איד איז ארויסגעגאנגען פון מצרים כדי צו זיין א בן חורין. א בן חורין. אידישקייט איז נישט א סיסטעם וואו דו ביסט ערלאובט צו לייען באק [זיך צוריקלייגן] און לאזן דעם רוף טון זאכן פאר דיר.
תלמיד:
וואי נאט [פארוואס נישט]?
מגיד שיעור:
עס שטייט אין די תורה. עס שטייט נישט אין די גאנצע תורה אז דו זאלסט זיין א רוף. אדרבה, עס שטייט נישט אין קיין איין תורה נישט, סטאפ מייקינג אפ סטאף [הער אויף אויסטראכטן זאכן]. אלעס וואס איך זאג איז די גאנצע חומש [Chumash: די פינף ביכער פון משה], בראשית, ויקרא, אלעס.
תלמיד:
יא.
מגיד שיעור:
די תורה זאגט אז יעדער איינציגסטער דארף עפעס טון, רייט?
תלמיד:
עס שטייט אין די גאנצע תורה?
מגיד שיעור:
אודאי. דער האול תורה איז אבאוט דיס [די גאנצע תורה האנדלט פון דעם]. אויב מען איז א…
און דארט וויינט ער אויף דעם קול, “מי כמוך ה’ אלקינו בכל קראנו אליו” [ווער איז ווי דו, השם אונזער גאט, אין אלעס וואס מיר רופן צו אים]. נאר וואס שטייט דארט? “כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו” [ווארום ווער איז א גרויסע נאציע וואס האט א גאט נאנט צו אים ווי השם אונזער גאט אין אלעס וואס מיר רופן צו אים]. וואס איז די טייטש? שטייט אזוי: א גוי, און די אנדערע גוים, און די אנדערע — ווען דער אייבערשטער זאגט “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” [און איר וועט זיין פאר מיר א קעניגרייך פון כהנים און א הייליגע נאציע], דאס איז איבערגעטייטשט.
דער אייבערשטער, דער עקבי הלוי מאן [ר’ יעקב עטלינגער, בעל ערוך לנר], ער ווייסט אסאך וועגן דעם. א גוי איז, האט א כהן [Kohen: פריסטער]. ס’איז דא יתרו כהן מדין [Yisro, פריסטער פון מדין], און פוטיפרע כהן און [Potiphera, פריסטער], און אזוי ווייטער. און זיי טעיקן קעיר אוו די אימפארטענט סטאף [נעמען זארג פון די וויכטיגע זאכן]. יעדער איינער זאל נעמען קעיר פון זיין טראגן און זיין פייט [זיין שלעפן און זיין פעט]. אבער די ריכטיגע זאך, די אמת’דיגע תפילה וניסים [תפילה און ניסים], וואס תפילה וניסים איז די אונלי וויי טו טאטש גאד [איינציגער וועג צו נוגע זיין גאט], דאס רופט מען סאמטינג [עפעס]. די זאכן, דער כהן נעמט שוין קעיר. מען שיקט אים אין מדבר איינמאל א יאר, צוויי מאל א יאר, ווענעווער ער איז, און ער נעמט קעיר פון דעם.
קומט די תורה און זאגט: דאס איז גוט פאר עובדים [שקלאפן]. פרעה נעמט קעיר, ער רעדט צווישן צו די גאט פון מצרים פאר אלע מצרים. דאס הייסט ביי עובדים. אונזער תורה גייט אנדערש. אונזער תורה גייט אז יעדער איד זאל רעדן מיט’ן אייבערשטן סטרעיט [גלייך, דירעקט].
תלמיד:
יא, דאס איז גוט.
מגיד שיעור:
אין אנדערע ווערטער, ער זאל נישט זאגן אז דער רב דאוונט שוין, און איינער ליינט שוין, איך דארף נישט ליינען. יעדער דארף ליינען. אוקיי, משום א כהן, קען זיין ער האט אויך אפשר א בחינה [אספעקט], ער האט א ראלע צו שפילן. אבער אויב ער שפילט נישט, ער רעדט נישט, ס’איז נישט קיין שום חילוק. מיר זענען א גוי. מיר זענען רעדן פון די עובדים, פון די מענטשן וואס זענען געבליבן אין מצרים.
וואס איז א חילוק? מה לי הכא מה לי התם [וואס איז דער אונטערשייד צווישן דא און דארט]? איך דארף עניוועי זיין א קנעכט, איך קען בלייבן אין מצרים. דאס איז וואס מיר זאגן אז מ’האט געדארפט ארויסגיין פון מצרים, ווייל פארוואס? ווייל ס’איז נישטא קיין פוינט אז מ’נעמט דיך ארויס. ס’איז נישטא קיין פוינט. איך בין אוקיי צו זיין אפשר א גוי און צאלן פאר געוויסע זאכן. איך בין אוקיי אז דער רב איז איינער וואס דאוונט פאר אלעמען. איך בין אוקיי צו זאגן אז איך האב מער מינינג, איך בין נישט גרייט צו זיין, ס’איז נישט אזוי.
וויאזוי שטייט אין אונזער תורה? איך בין אן עובד ה’ לעבן בארג החיים [איך בין א דינער פון השם לעבן בארג סיני]. יא, איך דארף נאך שלאפן, איך דארף נאך עסן, איך דארף נאך טרינקען.
תלמיד:
דו ביסט מער א רב זאך, וועגן דעם האלטסטו אז יעדער איז אזא איינער.
מגיד שיעור:
איך בין נישט קיין רב זאך. איך קוק אויף מידות און נישט אמות, איך בין נישט קיין רב זאך.
תלמיד:
און דו ביסט יא. און טאקע ווען דו עסט אזוי, דו ביסט מער רב זאך, ווייל די זאכן זענען מער דיר.
מגיד שיעור:
דיס איז נאט אן עקסקיוז [דאס איז נישט קיין אנטשולדיגונג]. איינע פון די… לייק, דערעס א האול ליסט אוו עקסקיוזעס דאט עווריוואן האז [עס איז דא א גאנצע רשימה פון אנטשולדיגונגען וואס יעדער איינער האט]. ווען עווריבאדי סעז סאמטינג דאט מייקס יו מייבי האוו א האביט אוו דוינג סאמטינג [ווען יעדער איינער זאגט עפעס וואס מאכט אז דו האסט אפשר א געוואוינהייט צו טון עפעס], יו האוו א ליסט אוו עקסקיוזעס פון דא ביז מארגן. יעדער איינער האט א תכונת הנפש [נאטור פון דער נשמה], וואס איז איינס פון די מיטס דאט עווריוואן ביליווס [איינס פון די מיתוסן וואס יעדער איינער גלייבט]. דו ביסט אזא זאך, אזוי ווי איך האב דיר געזאגט, איך האב דיר מסביר געווען אז מ’דארף עס נישט אננעמען בכלל.
תלמיד:
ניין, גיי פארקערט. ווייל פארוואס? ווייל יענער ווערט געסטראנגט.
מגיד שיעור:
איך וויל דיר זאגן אז איך בין נישט אזוי שטארק. פארקערט, די אנדערע וועג וואלט געווען, איך וויל נישט זאגן אז איך בין נישט אזוי שטארק. די אנדערע וועג וואלט געווען: יא, דו דארפסט נישט זיין אזוי שטארק. לאמיר דיר זאגן אביסל טויב פאר דעם. טינגס דאט יו דאונט קעיר אבאוט, יו’ר דעד אבאוט [זאכן וואס דו האסט נישט ליב, ביסטו טויט דערויף]. יא, שוין.
סאו, לאמיר מאכן אז דו דארפסט נישט זיין א לייב אבער פייטן פאר אן עליה [אויפרוף צו די תורה]. אן עליה? דאס קען מען זאגן, דו זאלסט זיין א מרא דאתיא [בעל הבית]. לאמיר אויסרעכענען אז דו דארפסט זיין א מרא דאתיא. ווייל די טבע הנפש, סאו שוין ווייטער מיט די טבע הנפש.
תלמיד:
יא.
מגיד שיעור:
איי טאלד יו, דאס איז אן עקסקיוז. איך קויף עס נישט. און דו דארפסט עס נישט קויפן. ס’איז נישט אמת, ווייל ס’איז דזשאסט אן עקסקיוז.
תלמיד:
פארוואס, וויאזוי ווייסטו אז ס’איז אן עקסקיוז?
מגיד שיעור:
ווייל אויב מ’וואלט געזאגט אז דאס איז א זאך וואס מענטשן זענען געווארן קאנווינסט [איבערצייגט], און ממילא האבן זיי עס געטון, קען זיין איך קען אויך ווערן קאנווינסט און עס טון.
תלמיד:
אה, ממילא האבן זיי אנדערע עקסקיוזעס.
מגיד שיעור:
קען זיין אז נישט, מ’דארף בכלל נישט ווערן קאנווינסט פון גארנישט, און מ’דארף בכלל נישט גארנישט טון. וואטעווער איי’ם דוינג, דאס איז מיין תכונת הנפש. העלאו, וויאזוי ווייסטו? האסטו געטרייט די אנדערע וועג?
תלמיד:
איך וויל נישט טרייען די אנדערע וועג.
מגיד שיעור:
דער פאקט אז דו ווילסט נישט טרייען די אנדערע וועג, דאטס דער פאקט אז דו האסט נישט קיין תכונת הנפש. איטס א פאקט דאט יו טינק דאט יו שוד דו איט דער אדער וויי [עס איז א פאקט אז דו האלטסט אז מ’זאל עס טון אויף דער אנדערער וועג]. דערעס טו אינטערפרעטיישאנס אוו דער פאקטס [עס איז דא צוויי אינטערפרעטאציעס פון די פאקטן]. יו’ר אלווייז קאנפיוזינג דער פאקטס אנד דער אינטערפרעטיישאן אוו דער פאקטס [דו פארמישט אלעמאל די פאקטן און די אינטערפרעטאציע פון די פאקטן].
דער פאקט איז אז דו טוסט נישט. דער פאקט איז אז דו האלטסט אויך אז מ’זאל נישט, אנד דערפאר טוסטו עס נישט. זאג איך דיר, איך האלט אז מ’זאל יא, און איך טו יא.
באט יו האוו נא פאקטס אגענסט דאט [אבער דו האסט נישט קיין פאקטן קעגן דעם]. יו האוו אן אינטערפרעטיישאן אגענסט דאט. אנד יו סעי, דאס וואס דו טוסט נישט און דו האלטסט נישט אז מ’זאל, איז ווייל דו ווילסט נישט, און ס’איז דא עפעס א מעדזשיק טינג קאלד רוטס [א מאגישע זאך גערופן שורשים], וואס מיר האבן שוין דיסקאסט לאנג צוריק [וואס מיר האבן שוין דיסקוטירט לאנג צוריק], דאט נאובאדי עווער סא איט [וואס קיינער האט עס קיינמאל נישט געזען], און ס’הייבט זיך בכלל נישט אן, ס’מאכט נישט קיין סענס. אנד דאטס דער ריזאן [און דאס איז דער סיבה]. ס’הייבט זיך נישט אן.
מייבי יו דאונט וואנט, ביקאז יו דאונט דו איט, ביקאז יו דאונט וואנט [אפשר ווילסטו נישט, ווייל דו טוסט עס נישט, ווייל דו ווילסט נישט], דו האלטסט נישט דערפון, און דו טראכטסט אריין אין דיר אליין אז ס’איז ריכטיג.
סאו איך דארף אלעס וועלן, אלעס וואס איך קען נאר וועלן דארף איך וועלן, און נישט זיין טויט אויף קיין איין זאך.
תלמיד:
אלעס דארף איך וועלן. וואס איך דארף וועלן רעדן יעצט ביי די בוימען דינער.
מגיד שיעור:
וואס?
תלמיד:
ריאלי? שוד בי בושעס פאר מי [טאקע? זאל זיין בושעס פאר מיר].
מגיד שיעור:
דו ביסט א איד, דו קענסט פונקט אזוי גוט רעדן ווי אים, האסט פונקט אזוי וואס צו זאגן ווי אים, און ער שטעלט זיך אויף און דו ביסט טויט אינעווייניג.
תלמיד:
איי’ם הא־פי, איי’ם גאוינג טו דו דיס [איך בין צופרידן, איך וועל דאס טון]. סאו בי בושעס, איי’ם הא־פי.
מגיד שיעור:
דו ביסט נישט בושעס, דו ביסט א מענטש אדער ביסט א בוים? וועלכע?
תלמיד:
סאו וואי דו יו סעי דאט [סאו פארוואס זאגסטו דאס]?
מגיד שיעור:
סאו דאס גאנצע חלק פון א מענטש א בוים, א בוים וועט גערעדט און א מענטש רעדט. יא? סאו בשעה ער רעדט דורך מיר, נע, שוין איינמאל.
תלמיד:
פרעגער [שאלה].
מגיד שיעור:
קען וויי סטאפ [קענען מיר אויפהערן]? ס’איז נישט קיין אבזערוויישאן [באמערקונג]. ער רעדט. ער רעדט. איטס יו טאקינג [עס איז דו רעדסט]. קיינער העלפט נישט דיר. ס’איז א זכיה [זכות, פריווילעג], ס’איז א זכיה, ס’איז א זכיה. שוד בי בושעס אוו קורס. ס’איז א זכיה, דו פירט א טיש, דו טוסט עפעס. אוו קורס. ס’איז א זכיה, א אידישע שעה, מ’דארף רעדן פון יציאת מצרים ביינאכט.
שוד בי בושעס, ארום האט מען געוואלט שלאפן ביינאכט? שלאף! האלב פון די צייט שלאפט מען, מ’נעמט די סעודה. ניין, מ’דארף מאכן די גאנצע זאך אפן מיט יציאת מצרים 25 אוערס א דיי [25 שעה א טאג]. קען קיינער נישט שלאפן. טריי [פרוב].
איי טינק דאט פיפל שוד דו [איך האלט אז מענטשן זאלן טון]… אקטשואלי, איי דאונט טינק יו שוד דו עניטינג ווער יו’ר דעד [טאקע, איך האלט נישט אז מ’זאל טון עפעס וואו מ’איז טויט]. וואי שוד יו דו עניטינג ווער יו’ר דעד [פארוואס זאל מען טון עפעס וואו מ’איז טויט]? עס מאכט נישט קיין סענס.
תלמיד:
אבער וואס זאל מען טון? ס’איז דאך גאנץ לאנג טויט.
מגיד שיעור:
ניין. ווייסט ווי לאנג דו גייסט זיין טויט פאר דו ביסט געבוירן געווארן און נאכדעם וואס דו גייסט נעלם ווערן [שטארבן]? טויזנטער יארן, איך ווייס נישט, אפשר גיין א פריערדיגער גלגול [פריערדיגע גילגול נשמה], איך ווייס נישט. העלפט, העלפט נישט גאר.
תלמיד:
דא שלאפן?
מגיד שיעור:
נא, שלאפן.
אוקיי. איך דאוון צום פרי אין סטאבניץ, און איך דארף אז קיינער זאל נישט צוגיין צום עמוד. דא און דארט גיי איך צו, ווייל ס’איז שפעט, אבער איך האב נישט קיין געדולד. אז איך גיי נישט בין איך טויט, איך האב נישט קיין געדולד צו גיין צום עמוד. איך דארף האבן די געדולד צו זאגן, איך גיי דאך צו… איך גיי צו ווייל איך האב נישט קיין ברירה, וואס מיינט עס? איך בין טויט אינעווייניג.
איך דארף אלעס טון. איך טון זאכן וואס איך האב מינינג דערין. וועסטו מינינג? מינינג איז פון טון. דא איז די אוטער וועט רעפט [דא איז די אנדערע וועג ארום]. דאס איר געבן [דאס איז געגעבן]. איך טון זאכן ארויפן. מינינג, נישט, איך ווייסט אן דערויף [איך ווייס נישט דערפון]. איך ווייסן זייער פייטל [איך ווייס זייער ווייניג]. א טאג וואס איז א ס’ יק״ג צום עומד [א טאג וואס עס איז שווער צו גיין צום עמוד], איך ביז מיין מוי מיין מיין עומד [איך בין מיד פון מיין עמוד]? איך ווי… [די טראנסקריפט ברעכט זיך אפ]
—
„עבדי הייינו” – אידן זענען געגאַנגען מעבדות לחירות. דאָס איז גענוג פֿאַר אַ גאַנץ יאָר. חירות מיינט נישט אַז מ’איז „שיין” צו דיר, מ’לעקט דיר, מ’גיט דיר האָניג. חירות מיינט responsibility – אַז וואָס דו טוסט מאַכט אַ חילוק.
אַלע דרשנים וואָס זאָגן „הארי מי קארפי, מיר האָבן דיך ליב ווי דו ביסט” – דאָס איז דער זעלבער מעכאַניזם ווי אַ קאַלט-לידער: love bombing → מאַכן מענטשן משועבד, עבדים. דער הגדה’דיגער „רשע” – דער פֿאָטער זאָל נישט זיין nice; ער זאָל „מאַכן קריצן מיט די ציין.” דאָס איז אמת’ע קירוב: איך בין צעקריגט מיט דיר = איך רעספּעקטיר דיך אַלס אַ באַזונדערער מענטש.
ווער עס זאָגט „גאָט האָט דיך ליב no matter what” – מאַכט דיך אַ בהמה, נעמט אַוועק דיין מענטשלעכקייט, מאַכט דיך פּאַסיוו.
—
חכמה = פֿאַרשטיין; מעשה = טאָן. סיבה ומסובב. אַ נשמה מיינט: עפּעס וואָס קען זיין אַ סיבה (cause). דאָס איז בחירה, דאָס איז לעבן. אַ טויטער מענטש = איינער וואָס טוט נישט; אַ לעבעדיגער = איינער וואָס טוט.
– „עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר” – ווען אַלץ ווערט דערלויבט, ביסטו שוין ווידער אַן עבד (= אַפּיקורס).
– אָבער אויך דער וואָס זאָגט „איך בין מקרב יעדן” – לאָזט דיך אויך אַרויס, ווייל ער זאָגט: דו מאַכסט נישט קיין חילוק.
– בלייבן אין כלל = דו ביסט נישט אַפּיקורס, מיר לאָזן דיך נישט אַרויס, אָבער דו מוזט זיך אויך צושטעלן.
—
מענטשן וואָס פֿייטן פֿאַר עליות (= זענען אַקטיוו אין אידישקייט) – גייען בכלל נישט צו בעלי-בתים פֿאַר חיזוק. זיי זענען בני-חורין, זיי דאַרפֿן עס נישט. מענטשן וואָס עס אַרט זיי נישט צי זיי באַקומען אַן עליה – דאָס זענען די וואָס קומען מיט דיפּרעסיע, מיט „איך פֿיל נישט קיין טעם.”
אין שול: דער סאָציאַלער טייל (קידוש, סאָשעלייזן) איז שיין, אָבער דאָס איז נישט דער אידישקייט-טייל. דער אידישקייט-טייל = ריטואַלן, מנין, קדיש, ניגונים – דאָרט מוז מען זיין אַקטיוו, זונסט איז מען „נישט לעבעדיג” אין דעם. „דאווענען קענסטו אינדערהיים” — אויב דו קומסט נאָר צו סאָשעלייזן, איז דאָס נישט דער פּונקט.
– זכר (בחינת agent): אויב ער גייט נישט אַרבעטן, האָט ער נישט צו עסן → וואָס ער טוט מאַכט אַ חילוק → מער שמחה.
– נקבה („תשוקתך אל אישך”): אפילו ער טוט נישט, באַקומט ער → ווייניגער agency → ווייניגער שמחה.
– דאָס מיינט נישט ווערקאַהאָליזם; דער פּרינציפּ איז אַז אין יעדער אַריע פון לעבן (טאַטע, זון, שול-מענטש, לערנער) – ביז וויפֿל דו ביסט נישט אַקטיוו, ביסטו חומר אָן צורה.
אין אַ רייכע קאָמיוניטי מיט צופֿיל סופּאָרט – דער זעלבער פּראָבלעם: גאָרנישט וואָס דו טוסט מאַכט אַ דיפֿערענץ. „איז דאָ אַ חילוק צו איך קום מיט געלט פון ביזנעס אָדער פון צדקה-פּושקעס?” – דער דאָלאַר איז דער זעלבער, אָבער דער מענטש איז נישט דער זעלבער.
—
אין אַלטע שטעט האָט יעדער געהאַט אַ ראָלע – דער רב, דער שיכור, דער גנב (אַ גמרא אַז אַ שטאָט דאַרף אַ גנב). בית-זונות: ס’איז אַלעמאָל געווען, ס’וועט אַלעמאָל זיין. די מחלוקת רמב”ם מיט ראב”ד צי ס’איז בכלל דאָ אַ היתר (פילגש), פֿאַרשידענע לעוועלס פון איסורים. צי דער רב איז פֿאַראַנטוואָרטלעך אַז פרויען גייען אין מקוה? – אוודאי איז דאָס דער רב’ס דזשאָב (מאַכן זיכער אַז ס’איז דאָ אַ באָד, אַז מ’גייט אין מקוה), אָבער נישט צו קאָנטראָלירן יעדעם’ס פּריוואַטע לעבן.
—
זנות איז אַלעמאָל געווען אַ רעאַליטעט אין אידישע שטעט – עס איז נישט נייַ, עס וועט נישט אַוועקגיין. ס’איז דאָ לעוועלס פון איסורים – נדה איז דאורייתא, אַנדערע זאַכן זענען אפשר נאָר דרבנן. דער רב’ס תפקיד איז צו מאַכן זיכער אַז מענטשן קומען צו קלענערע עבירות און נישט צו גרעסערע – דאָס איז די „בעיסיק דזשאַב” פון אַן authority figure.
אַרויסוואַרפן מענטשן פון שול איז אַ סימן פון שוואַכקייט – ווען מען קען נישט פירן אַ דיאַלאָג. אָבער אויך בלינד אַריינלאָזן און אַקצעפּטירן אַלעמען אָן שום שמועס איז אויך שוואַכקייט. דער אמת’ער וועג: ביידע זייַטן דאַרפן שטאַרק זיין, מענטשלעך זיין, און רעדן.
—
ס’איז נישטאָ קיין פאַרטיגע אַלטערנאַטיוו-קאָמיוניטי – נישט אין דער פרומער וועלט, נישט אין דער פרייער וועלט. OTDs האָבן נישט קיין פּלאַץ וואָס נעמט זיי אויף. „דו קענסט נישט דזשוינען גאָרנישט.” ס’איז נישטאָ קיין „אויסן” – ביידע זייַטן, פרומע און פרייע, האָבן אויסגעטראַכט אַז ס’איז דאָ עפּעס אַנדערש וואוהין מ’קען אַנטלויפן. דאָס איז אַן אימאַדזשינאַציע.
מענטשן קומען און ווילן זיך גט’ן ווייַל זיי קענען זיך נישט אייניגן (אפילו אויף קליינע זאַכן ווי צמירות שבת). אָבער גט סאָלווט נישט די פּראָבלעמען – עס לייגט נאָר צו קאָמפּליקאַציעס. „גרושה נשאת לגרוש” – אַלע פּראָבלעמען בלייַבן. ס’איז נישטאָ קיין „עולם הגרושים” וואָס סאָלווט עפּעס. דער עיקר סברה: בלייַב און שלאָג זיך (אין זין פון קעמפן פאַר דעם באַציאונג).
—
מחלוקת איז ווי אַזוי לעבן פונקציאָנירט. ווען צוויי מענטשן קענען נישט רעדן, איז מחלוקת/קאַמף דער מעכאַניזם וואָס צווינגט זיי צו קומען צו אַ רעזולטאַט.
משל פון מלחמה: קלאַוזעוויץ – מלחמה איז אַ סאָלושן צו אַ פּראָבלעם, נישט דער פּראָבלעם אַליין. Victory מיינט אַז ביידע זייַטן קענען זיך איינרעדן אויף איין נאַראַטיוו (ווי אַמעריקאַנער און דייַטשן נאָך WW2). אלי ראָטענבערג’ס אַרטיקל קעגן אַ טעאָרעטיקער וואָס האָט געזאָגט victory = genocide: ראָטענבערג ענטפערט אַז victory מיינט בלויז אַז מ’קומט צו אַן אייניגקייט.
דער קלישע אַז „קינדער זענען בעסער ווען עלטערן בלייַבן צוזאַמען” – דאָס איז אויסגעטראַכט געוואָרן פון „עפּעס אַ ראש ישיבה אין די 1980ס” און איז שקר. קינדער זענען בעסער ווען עלטערן קעמפן עכט אין זייער אייגן הויז, ווייַל זיי קעמפן סייַ ווי סייַ – נאָר אין אַנדערע הייַזער.
—
יעדעס מאָל דו זאָגסט „I don’t care” גיסטו אַוועק אַ שטיק פון דייַן agency, פון דייַן מענטשלעכקייט. דער ר’ אלימלך פון ליזענסק: אַ יונגערמאַן וואָס עס אַרט אים נישט אַז דער הויז איז נישט ריין – איז פון עולם התוהו.
„לאָזן לויפן” איז טייַטש מיתה – „עני חשוב כמת” – אַלע בחינות פון „חשוב כמת” זענען בחינת פּאַסיוויטעט. אַלעמאָל איז דער סאָלושן: מער טון – נישט שטותים, אָבער טון. ייאוש און אויפגעבן מיינט אַז ס’איז גאָרנישט צו לערנען.
—
מענטשן וואָס האָבן ownership איבער עפּעס – זייערע פּראָבלעמען ווערן געסאָלווט. ווען מ’פילט אַז מ’איז needed, אַז מ’קען נישט אָפּגעוואָרפן ווערן – דאָס סאָלווט „זייער אַסאַך” פּראָבלעמען. Disaffection מיט ווייַבס/מענער קומט פון דער אימאַדזשינאַציע אַז „מ’דאַרף דיך נישט” – אַז דער הויז קען ווייַטער פאָרן אָן דיר.
אַ מעשה: איינער איז געפאָרן צום רבי’ן, און דער הויז איז „געפאָרן אויף רעדער” – ווייַל ער טוט נישט גאָרנישט „עכט”, אָבער זייַן בלויזע אָנוועזנהייט האַלט אַ סדר.
דער חדר (נישט דער „בבא דרבא”) לערנט קינדער אַז אַלעס פאָרט אָן דיר, מ’דאַרף דיך נישט. דערפאַר איז יעדער דעפּרעסט, און דאַן שיקט מען זיי צו סייקאָלאָגן.
יעדער מענטש וויל matter’ן – אפילו דער פּשוט’סטער מענטש אין שול שטופּט זייַן טיש, עפּעס. אָבער וועלן matter’ן אומעטום, אַלע מאָל, איז אַ חסרון. די תורה גיט דיר אַ רשות צו matter’ן אין באַשטימטע ערטער.
—
ווען איינער קען נישט עפּעס טון, באַשליסט ער אַז עס איז נישט קיין מעלה עס צו וועלן. דאָס איז “sour grapes.” ערשט באַווייז אַז דו קענסט, און דערנאָך קענסטו זאָגן אַז דו ווילסט נישט. אַז דו קענסט נישט בויען אַ פּאַלאַץ מיט אַלע פינוקים, און דו זאָגסט “עס איז גאָרנישט” — דאָס איז נישט גלויבווירדיג.
יאָ — אַלעס וואָס מען קען וועלן, דאַרף מען וועלן. אָבער — נאָר אין זאַכן וואו מען איז שוין involved. אויב מען איז נישט involved, איז מען נישט פאַרפליכטעט. אָבער אויב מען איז involved, דאַרף מען פרעגן: בין איך involved בתור בן חורין (מיט ליבשאַפט און מינינג) אָדער בתור עבד (מעכאַניש, טויט)?
מינינג קומט דורך דעם טון אַליין. נישט אַז מען דאַרף ערשט מינינג געפינען און דערנאָך טון — דאָס טון איז דער מינינג. אויב עס איז נישטאָ קיין ראָלע פאַר דיר, געהערסטו נישט דאָרט. אָבער אויב עס איז אַ ראָלע — דאַרפסטו זי אויספילן.
—
„ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” און „כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו”:
– ביי אומות העולם: דער כהן (פּריסטער — יתרו כהן מדין, פוטיפרע כהן און) נעמט קעיר פון תפילה, ניסים, דעם קאָנטאַקט מיט גאָט. דער פּשוט’ער מענטש שיקט דעם כהן אַריין אין מדבר איינמאָל אַ יאָר. פרעה רעדט צו די געטער פאַר אַלע מצרים — דאָס איז אַ סיסטעם פון עבדים.
– ביי אידן: יעדער איד רעדט מיט’ן אייבערשטן סטרעיט (דירעקט). מ’קען נישט זאָגן “דער רב דאַוונט שוין, איינער ליינט שוין, איך דאַרף נישט.” יעדער דאַרף ליינען, יעדער דאַרף דאַווענען, יעדער דאַרף זיין אַקטיוו.
אויב אידישקייט וואָלט געווען אַ סיסטעם וואו דער רב טוט אַלעס פאַר דיר — וואָס איז דער חילוק צווישן דעם און בלייבן אין מצרים? “מה לי הכא מה לי התם?” — איך בין סייַ ווי סייַ אַ קנעכט. דער גאַנצער פּונקט פון יציאת מצרים איז אַז מ’זאָל נישט זיין אין אַזאַ סיסטעם.
אַ פּראַקטישע אילוסטראַציע: אין שול (ער דערמאָנט “בויאַן”) איז אָפטמאָל נישטאָ קיין מנין אויף אַ וואָכטאָג. אַ מנין דאַרף נישט בלויז 10 מענטשן — אַ ריכטיגע קהילה’דיגע שול דאַרף 20-30 מענטשן. ממילא — מ’דאַרף דיך. ווען מ’דאַרף דיך, טוסטו עפּעס. ווען דו קומסט און מ’דאַרף דיך — ביסטו אַ בן חורין וואָס טוט.
—
דאָס גאַנצע פּראָבלעם פון “איך מאַך” אָדער “איך מאַך נישט” איז אַ סימפּטאָם פון דער טיפערער קרענק. יעדער איד איז אַ מכריע — דאָס ווערט “שיין גערעדט ביי יעדער דינער,” אָבער מענטשן לעבן עס נישט.
ביי אַ דינער (אָדער יעדע קהילה-פונקציע): די וואָס טוען עפּעס — זיי זענען בני חורין, פירער. די וואָס טוען גאָרנישט — דאָס איז „טויטע עבודה.” אויב עס איז גוט צו זיין לעבעדיג און נישט טויט, דאַרף מען זיך אויסשטעלן אַז יעדער זאָל האָבן אַ ראָלע — איינמאָל ער רעדט, איינמאָל דער אַנדערער. פאַר די וואָס זענען “slaves” וואָס וועלן גאָרנישט טון — דאַרף מען זיי שמייסן ביז זיי טוען עפּעס. (האַלב-הומאָריסטיש אָבער מיט אַ פּונקט.)
—
דער באַליבטער תירוץ: “דאָס איז מיין תכונת הנפש — אַזוי בין איך געבוירן.”
– „דאָס איז אַן excuse. איך קויף עס נישט. און דו דאַרפסט עס נישט קויפן.”
– דו פאַרבייטסט facts מיט interpretation of facts. דער פאַקט איז אַז דו טוסט נישט. דער פאַקט איז אַז דו האַלטסט אויך אַז מ’זאָל נישט. אָבער דיין אינטערפּרעטאַציע — אַז דאָס קומט פון אַ מיסטישע “תכונת הנפש” — איז נישט באַוויזן.
– “האָסטו געטרייט די אַנדערע וועג?” — אויב נישט, ווייסטו נישט אַז דו קענסט נישט.
– דער באַגריף פון “roots” (שורשים, טבע הנפש) — “nobody ever saw it, ס’הייבט זיך בכלל נישט אָן, ס’מאַכט נישט קיין סענס.”
– אַלטערנאַטיווע אינטערפּרעטאַציע: אפשר ווילסטו נישט ווייַל דו טוסט נישט, און דו טראַכטסט אַריין אין דיר אַליין אַז ס’איז ריכטיג — נישט פאַרקערט.
—
אַ בוים רעדט נישט, אַ מענטש רעדט. ווען איינער זאָגט “ער רעדט דורך מיר” (דער רב רעדט שוין, איך דאַרף נישט) — “It’s YOU talking. קיינער העלפט נישט דיר.” עס איז אַ זכיה צו רעדן, צו פירן אַ טיש, צו רעדן פון יציאת מצרים ביינאַכט.
ווען איינער מאַכט אַ חתונה — אויב ער האָט אַ ריכטיגע need, זאָל ער מאַכן. עס דאַרף נישט זיין פאַר attention. אַ ספּעציפישער מענטש (“אשר”) ווערט פאַרטיידיגט אַז ער זוכט נישט attention.
—
דאַווענען אין סטאַבניץ — ווען מ’גייט נישט צום עמוד — “בין איך טויט, איך האָב נישט קיין געדולד.” דאָס ווערט דערקענט אין זיך אַליין. אָבער דער פּונקט: „איך דאַרף אַלעס טון.”
„I don’t think you should do anything where you’re dead.” אָבער דאָס מיינט נישט אַז מ’זאָל נישט טון — דאָס מיינט אַז מ’זאָל נישט טויט זיין. מינינג קומט פון טון — „מינינג איז פון טון.”
„ווייסט ווי לאַנג דו גייסט זיין טויט פאַר דו ביסט געבוירן געוואָרן און נאָכדעם וואָס דו גייסט נעלם ווערן? טויזנטער יאָרן.” — דער קורצער צייַט וואָס מ’לעבט, דאַרף מען לעבן. מ’מעג שלאָפן, מ’מעג רוען — אָבער נישט זיין טויט ווען מ’איז לעבעדיג.
—
יציאת מצרים מיינט: יעדער איד איז אַרויס פון אַ סיסטעם וואו דער כהן/פרעה טוט אַלעס — צו אַ סיסטעם וואו יעדער רעדט מיט גאָט אַליין. חירות = responsibility = דיין טון מאַכט אַ חילוק. דערפאַר:
1. „Love bombing” / אומבאַדינגטע אַקצעפּטאַנץ איז עבדות — עס מאַכט מענטשן פּאַסיוו
2. ס’איז נישטאָ קיין „אויסן” — נישט OTD, נישט גט, נישט אַנטלויפן
3. מחלוקת/קאַמף איז דער סאָלושן, נישט דער פּראָבלעם
4. „Sour grapes” איז נישט לעגיטים — ערשט באַווייז אַז דו קענסט
5. „תכונת הנפש” איז אַ תירוץ, נישט אַ פאַקט
6. מינינג קומט דורך טון, נישט פאַרקערט
7. Ownership און being needed סאָלווט פּראָבלעמען
8. ווער עס איז „טויט אינעווייניג” איז נאָך אין מצרים — און דער קורצער צייַט וואָס מ’לעבט, דאַרף מען לעבן.
רבי יוסף:
רבי יוסף, רבי יוסף, איך וויל דיר זאָגן אַ נייע זאַך, די עיקר יסוד. איך קען זאָגן איין ווארט, און קענסט אויסלעשן די ווידעאָ, ס’איז גענוג פֿאַר אַ גאַנצע יאָר, אָקיי?
די עיקר יסוד פֿון אידישקייט איז… עבדי היינו, עבדי היינו לפרעה במצרים [„מיר זענען געווען קנעכט, מיר זענען געווען קנעכט צו פרעה אין מצרים”], בלשון אבותינו הקדושים [אין דער שפּראַך פֿון אונדזערע הייליגע אָבות], אידן זענען געגאַנגען מעבדות לחירות [פֿון שקלאַפֿערייַ צו פֿרייהייט].
חירות [פֿרייהייט] מיינט responsibility, חירות מיינט נישט ליגן און זיין שיין צו דיר.
און וואָס איז מיין ראיה [באַווייז]? אַלע דרשנים [פּרעדיקער] זאָגן, יאָ, הארי מי קארפי פֿאַר אידישקייט, you’re nice to them, און מ’לעקט זיי, און מ’געט זיי צו עסן האָניג, שטותים מיט לאָקשן [נאַרישקייטן].
No one needs to be given honey, little kids. That means to keep people משועבד [אונטערטעניק], every cult leader knows this, how do you get people? It’s called, they have a word for this, love bombing, אָקיי?
How we love you and we’re listening to your problems and you feel so heard and seen and accepted. And this is how you make people cult members. משועבדים, עבדים [אונטערטעניקע, קנעכט].
דאָס איז ווי אַזוי מ’קויפֿט זיך לקוחות עבדים [קונה-קנעכט] ביי דיר, דאָס איז ווי אַזוי מ’קויפֿט עבדים, דורך זיין שיין צו זיי.
דער הייליגער אגדישער פֿאָטער זאָגט אַזוי, דו האָסט אַ זון אַ רשע [אַ שלעכטער]? וואָס טוסטו מיט אים? זאָלסטו זיין nice צו אים און accept אים און we love you anyways? No!
וואָס האָט ער געזאָגט? מ’דאַרף מאַכן קריצן מיט די ציין [צו קריצן מיט די ציין]. Know why? Because that’s the only way to be מקרב [צו ברענגען נעענטער] a human being.
דו ביסט צעקריצט מיט דיך, איך בין צעקריצט מיט דיך אויך. I respect you. בי א לוחם בלוי, לא יבוא לו [ווען אַ קעמפֿער איז אָפּגעמאַטערט, ער קומט נישט]. מיינט איך קען נישט צוריקווארפֿן? איך קען אויך. Let’s fight it out. דאָס… אַה, חירות [פֿרייהייט].
If I always accept you, so nothing I say means anything. Remember, the whole point of being a human being is cause and effect. That’s חכמה [חכמה: wisdom] and that’s מעשה [מעשה: action], right?
חכמה is to understand and מעשה is to do, right? The things that you do make a difference, yeah, they cause things. סיבה ומסובב [אורזאַך און ווירקונג], סיבה ומסובב, און ווי אַזוי איך ווייס נישט.
You know, that’s what it means to be alive, to have a נשמה [נשמה: soul] means something that can be a cause, right? ס’איז אַ תקנה [תקנה: correction/institution] פֿון דיך, צו זיין בחירה [בחירה: free choice], ס’איז אַ תקנה פֿון עפּעס ווייס איך וואָס. דאָס מיינט זיין לעבעדיק, right? דאָס הייסט אַ נפש [נפש: soul].
אַ טויטער מענטש איז איינער וואָס טוט נישט, אַ לעבעדיגער איז איינער וואָס טוט יאָ.
So anyone that tells you God loves you no matter what you do is taking you away from God. He’s making you גאָט’ס בהמה [בהמה: animal]. דער אייבערשטער האָט דיר געמאַכט אַ בהמה, ברוך השם [ברוך השם: thank God]. דו קענסט גיין אין די מדרשים [מדרשים: Midrashic texts] צו זען. אָבער דער אייבערשטער האָט אויך געמאַכט מענטשן. ס’איז דאָ אדם [אדם: human], ס’איז דאָ בהמה, ס’איז דאָ די ענינים [ענינים: matters/topics]. אָבער די עצם [עצם: essence], דער אייבערשטער האָט געמאַכט מענטשן צו זיין מענטשן, נישט צו זיין בהמות.
And that means that it’s very, very… דו מיינסט אַז דו העלפֿסט איינעם ביי telling them אַז דער אייבערשטער האָט דיר ליב no matter what? No, you’re hurting them. You’re putting them down. You’re not putting them up, you’re putting them down. You’re making him passive, as passive as possible. ס’איז נישט קיין חילוק [חילוק: difference] וואָס דו טוסט, אונדז וועלן דיר אַלעמאָל accept-ן. וואָס האַקסטו אין קאָפּ אַריין?
מענטשן דאַרפֿן דאָס. איך האָב שוין גערעדט וועגן דעם אַמאָל, whatever, for all kinds of messed up, וויילע ס’איז אַלעס messed up, און whatever, איך האָב נישט קיין כּח [כּח: strength] צו דעם. אָבער למעשה [למעשה: in practice], in reality, this is the way to do it, אַז וואָס דו טוסט מאַכט אַ חילוק. און דו וועסט זיך שלאָגן, איך וועל דיר צוריקשלאָגן.
Just to be clear, די זאַך וואָס מענטשן זענען worried אַז ס’גייט דיר אַרויסווארפֿן, יאָ? אַרויסווארפֿן איז another way of saying ס’מאַכט נישט קיין חילוק, right? עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר [עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר: when a person commits a sin and repeats it, it becomes permitted to him]. יאָ, דו פֿאַרשטייסט אַז נעשית לו כהיתר, דו ביסט שוין ווייטער אַן עבד. עבד in the sense אַז whatever you do, it doesn’t matter, right? דו ביסט שוין אַן אפיקורס [אפיקורס: heretic], ס’איז נישט קיין חילוק וואָס דו טוסט, ניין. That’s not better.
בלייבן אין די כלל [כלל: community] מיינט אַז דו ביסט נישט קיין אפיקורס. יאָ, we’re not letting you out. We’re not letting you out. Letting you out איז דער וואָס זאָגט “איך בין מקריב [מקריב: bringing close] יעדער” איז אויך letting you out. ס’איז דאָ מענטשן וואָס מאַכן אַ חילוק, דו ביסט נישט דער מענטש וואָס מאַכט אַ חילוק. אונדז האָבן ליב יעדער, אַלע זענען אונדזערע קנעכט. ניין, ניין, ס’איז נישט קיין קנעכט. דו ביסט אויך אַ מענטש, און וואָס דו טוסט מאַכט אַ חילוק.
אויב דו וואָלסט דאָרט געווען, אַפֿשר וואָלט מען נישט אַרויסגעגאַנגען, וואָלט מען געדאַרפֿט מענטשן זאָלן ווייניגער אַרויסגיין. ס’גייט נישט אַז מען נעמט דיך אַרויס. אַ ביסל, אָבער דו דאַרפֿסט זיך אויך צושטעלן.
תלמיד [Student]:
ס’איז אַ fine line.
רבי יוסף:
ס’איז נישט קיין fine line, ס’איז ברור וברור [ברור וברור: clear and clear]. און די עיקר פּראָבלעם פֿון מענטשן וואָס איך ווייס, all depression און all things וואָס מענטשן דאַרפֿן חיזוק [חיזוק: encouragement/strengthening], און די reason פֿאַרוואָס זיי גייען צו בעלי בתים [בעלי בתים: laymen/householders], איז ווייל זיי פֿייטן נישט פֿאַר עליות משיח [עליות: Torah honors; משיח: Messiah]. דו וועסט זען אַז מענטשן וואָס פֿייטן פֿאַר עליות, די גייען בכלל נישט צו בעלי בתים פֿאַר חיזוק.
תלמיד:
True?
רבי יוסף:
דו האָסט געמיינט אַז זיי וועלן זיין low lives? ניין, ס’איז ווייל זיי זענען בני חורין [בני חורין: free people]. בני חורין דאַרפֿן נישט קיין חיזוק. אוודאי בני חורין דאַרפֿן פּעטש, ס’איז אַ פּראָבלעם, דו קענסט נישט האָבן קיין פּאַרטי. טריי עס. איך זאָג נישט אַז מ’דאַרף נישט האָבן חיזוק אַפֿשר פֿאַר די מינוט פֿון זיך אויפֿהייבן, אָקיי, וואָטעווער.
רוב מענטשן זענען נישט אַזוי. אוודאי? ניין. נאָר אַ פּאָר מענטשן וואָס זענען נעבעך דיסעפֿעקטעד, ווייל זיי זענען אַזוי, נאָטינג וואָס זיי טוען האָט קיינמאָל נישט געמאַכט קיין דיפֿערענץ. איך רעד אין אידישקייט, איך רעד נישט אין ביזנעס און זאַכן. רוב מענטשן, אויב זיי זענען לאַקי, וואָס זיי טוען מאַכט אַ דיפֿערענץ. אָבער אין אידישקייט, אַפֿילו דעמאָלטס, right?
אויב דו וואַקסט אויף אין אַ רייכע קאָמיוניטי, אָדער אין אַ קאָמיוניטי וווּ ס’איז דאָ צופֿיל סופּאָרט, האָסטו אויך די זעלבע פּראָבלעם. דו וועסט דאַרפֿן אַרבעטן. עניוועי, איז דאָ אַ חילוק צו איך קום מיט געלט פֿון די ביזנעס אָדער איך קום עס פֿון צדקה פושקעס [צדקה פושקעס: charity boxes]? די זעלבע דאָלאַר. דאָס איז נאָך אַ וועג פֿון מאַכן מענטשן אויס מענטשן, right?
תלמיד:
זאָל מען טאַקע נישט מאַכן אַ סעיפֿטי נעט?
רבי יוסף:
איך ווייס נישט. איך זאָג דאָך נאָר אַז ס’איז אַ פּראָבלעם. ווייל דעמאָלטס, גאָרנישט וואָס דו טוסט מאַכט אַ דיפֿערענץ.
אַ מעיל מענטש [זכר], אָקיי? איך וויל באַלד רעדן וועגן נשים [נשים: women], איך ווייס נישט. אַ מעיל מענטש, וואָס איז די איידעל מענטש, right? איך וויל נישט זאָגן… יאָ, ניין, ניין. איך מיין דאָך דער איז בבחינת עידזשענט [בבחינת: in the aspect of]. די פֿעמינין איז… די פֿימעיל איז קלאָוזער צו די עידזשענט. איך וויל זיין אַזוי. ווען איך רעד זכר [זכר: masculine], מיין איך די בחינת זכר [בחינת זכר: the aspect of masculine], right?
איז איינער וואָס אויב ער גייט נישט אַרבעטן, גייט ער נישט האָבן צו עסן. אַ נקבה [נקבה: feminine], תשוקתך אל אישך [תשוקתך אל אישך: your desire is for your husband], מיינט אַז אַפֿילו ער גייט נישט אַרבעטן, גייט ער האָבן צו עסן. וועלכע איז בעסער? וועלכע מאַכט אַ מענטש מער העפּי?
די ערשטע. ער האָט אַפֿשר ווייניגער רואיגקייט, אָבער ער איז מער העפּי.
תלמיד:
דאָס מיינט אַז איך דאַרף זיין אַ ווערקאַהאָליק און אַרבעטן און דאַרפֿן עסן און אויפֿשטיין אין דער פֿרי און זיין ווי אַ דינער?
רבי יוסף:
ניין, ס’מיינט נישט! וואָס דען מיינט עס? ס’מיינט נישט. וואָס דען מיינט עס? מיינט נישט! וואָס דען מיינט עס?
ווייל די טרוט איז אויך, אַזוי ווי איך האָב דיר געזאָגט, איך האָב עס געזאָגט פֿאַרדעם. יעדער איינער, אַ מענטש לעבט אין זייער אַ סאַך לייווס, right? אַ מענטש טוט נישט נאָר איין זאַך און לעבט נישט נאָר איין לעבן. ער איז אויך אַ טאַטע פֿאַר זיינע קינדער, און אויך אַ זון פֿאַר זיין טאַטע, און אויך אַ מענטש אין די שול, און אויך אַ טאַטע וואָס זאָגט אַ לימוד [לימוד: Torah study], וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: etc.]. ער איז זייער אַ סאַך זאַכן.
אָבער אין יעדע עריע פֿון דיין לעבן, פֿון יעדע פּלאַץ וואָס דו לעבסט, right, יעדע הוט וואָס דו טראָגסט, צו די עקסטענט וואָס דו ביסט נישט אַקטיוו אין דעם, You’re not a human in it. You’re חומר [חומר: matter], נישט צורה [צורה: form].
And this is why, this is the source of why people that come to me… איך זאָג דיר, איך באַדי קאָמיוניסטן… מענטשן וואָס קומען צו מיר, אוודאי, מענטשן וואָס קומען צו מיר און דיס-עפֿעקטן די אידישקייט, all of them are the people that don’t care if they get an עליה [עליה: Torah honor].
עס איז נאָך שוין געקומען צו מיר איין יונגערמאַן וואָס cared צי ער באַקומט אַן עליה, און עס איז דאָ אַ מדבר [מדבר: wilderness/issue] און נישט מען געט אים ווייל ער געט געלט אָדער עפּעס וואָס ער זאָל זאָגן, “יצחק, איך ווייס נישט, איך פֿיל נישט קיין טעם, איך גיי נישט אַהער.” דאָרט איז נישט שייך אַזאַ זאַך.
איך רעד דיר פֿון מענטשן, אַ סך מענטשן, and they knew a lot of people, and they watch a lot of people. It’s always like that. The moment, אויב… ווי האָט ער מיר געזאָגט? איינער האָט מיר פֿאַרציילט, איך וויל שוין… אַ רגע, אַ רגע, נאָר צו זיין קלאָר, איך פֿאַרשטיי נישט 90%, but let’s assume for argument’s sake, as those people could find to be affected in other parts of Yiddishkeit.
תלמיד:
Why can’t it be that they really don’t care about their עליה, and maybe it’s the עליה, and it’s their חלק [חלק: portion] נישט?
רבי יוסף:
עס איז נאָר אַ משל [משל: parable/example]. עפּעס אַ פּאַרט דאַרף עס זיין.
But just to be clear, anything that you do when you’re dead is a problem. סאָ, גיי נישט אין שול. אויב דו גייסט אין שול, דו קיסן, נישט איך סתם צו זאָגן. סאָ, אויב דו גייסט אין שול און גייסט אין שול, עס איז איינע פֿון די functions וואָס… עס איז געזאָגט, מען מאַכט דאָך אַ גרויסע חילוק ווען אַ מענטש שטייט דאָרט. איך מיין, עס איז נישט קיין זאַך… מען גייט אין שול, מען סאָושעלייזט, מען גייט צו אַ קידוש [קידוש: blessing over wine/reception].
But דעיס… דעיס איז נישט די אידישקייט פּאַרט פֿון די שול, right? דעיס איז די social part. עס איז אַ שיינע זאַך. אָבער, that’s not the Yiddishkeit part of the shul. The Yiddishkeit part is the טעקס [טעקס: rituals], the rituals, מען שפּילט מיט אַנדערע מיט אַ מנין [מנין: prayer quorum], מען זאָגט קדיש [קדיש: mourner’s prayer], מען זינגט עפּעס אַ ניגון [ניגון: melody] פֿאַר “לכה דודי” [לכה דודי: “Come my beloved” – Sabbath hymn] און אַנדערע ניגונים פֿאַר “מזמור שיר” [מזמור שיר: “A psalm, a song”] וכולי וכולי [וכולי: etc.].
And if you’re not active in that, then you’re not alive in that.
תלמיד:
Did I say that everyone has to be א איד?
רבי יוסף:
איך האָב נישט געזאָגט. דער רמב”ם [רמב”ם: Maimonides] זאָגט אַז “חסידי אומות העולם” [חסידי אומות העולם: the righteous of the nations] זאָגט מען אויף אַ וווילער מענטש, ער האָט געמיינט “מקרב זיין מענטשן”. No problem! איך זאָג נישט אַז מען דאַרף זיין אַ איד. איך זאָג נישט גאָרנישט. איך ווייס נישט… אַפֿשר איך גיי דאָ ממש צו ווייט. איך וויל נישט צומישן, אָבער… עפּעס אין מיין קאָפּ זאָגט מיר אַז ס’איז אמת.
תלמיד:
לאָמיר זאָגן אויף אַן אדם פרטי [אדם פרטי: individual person] מאַכט עס סענס, אָבער מיר רעדן וועגן אַ כלל.
רבי יוסף:
איך קען זאָגן אַפֿילו אַ זאַך וואָס איז ווערד. לאָמיר זאָגן אַמאָל, ווייסטו, אין די אַלטע שטעט האָט מען געוווּסט אַז די שטאָט האָט געהאַט אַ רבי, אַ רב, אַ תלמיד חכם [תלמיד חכם: Torah scholar], מען האָט געהאַט די שטאָט’ס שיכור [שיכור: drunkard], די שטאָט’ס גנב [גנב: thief], די שטאָט’ס… שפּעטער איז געוואָרן אַזאַ זאַך אַז מען דאַרף דעם גנב מאַכן אויס גנב, די הולך רכיל [הולך רכיל: gossiper] דאַרף מען פֿאַרמאַכן, און וואָטעווער.
און עפּעס, לויט ווי מיר רעדן יעצט האָט אויסגעקומען אַז ניין, ווי לאַנג מיר זענען מסכים [מסכים: agreeing] צו האָבן דעם גנב אין שטאָט, אַז ער איז דער גנב, ער איז דער שנארער [שנארער: beggar]… אַ גנב איז אַ דזשאָב. אַ גנב איז אַ דזשאָב. איך ווייס נישט וואָס דו זאָגסט, אָבער יעדער שטאָט דאַרף האָבן… ס’שטייט אַ גמרא [גמרא: Talmud], און דאָרט איז דאָ אַ ליסט פֿון מענטשן וואָס מוזן זיין אין יעדע שטאָט, אַ סנהדרין [סנהדרין: Sanhedrin/court], און אַ גנב איז איינער פֿון זיי. איך ווייס נישט צי ס’שטייט ממש דאָרט, אָבער מער ווייניגער, אַ שטאָט דאַרף אַ גנב, אָקיי? נישט צו הילכיג [הילכיג: frequently], מ’דאַרף מאַכן זיכער אַז מ’זעצט אים איין סאַמטיימס, נישט צו הילכיג גנב’ענען. אַ שטאָט דאַרף אַ גנב.
תלמיד:
און אַזוי ווי דו זאָגסט, אַ בית זונה [בית זונה: brothel] איז לכאורה [לכאורה: apparently] דאָס זעלבע.
רבי יוסף:
פֿאַרוואָס דאַרף אַ שטאָט, און נישט אַז ס’דאַרף אַ שטאָט, איך האָב געזאָגט אַזאַ זאַך, ס’איז אַ זאַך וואָס מיר קעירן נישט וועגן דעם. אַזוי ווי אַ בית זונה, אויב ס’וועט זיין, זאָל עס זיין ערגעץ אַנדערש. דער רב איז נישט פֿאַראַנטווערטליך אַז ער מאַכט נישט זיכער אַז די פֿרויען זאָלן גיין אין מקוה [מקוה: ritual bath]. די עיזתא דאַפּיקורסות [די עיזתא דאַפּיקורסות: the essence of heresy].
תלמיד:
פֿאַרוואָס דאַרף דער רב זיך מאַכן זיכער? איז דאָס דער רב’ס דזשאָב?
רבי יוסף:
ניין. וואָס הייסט ניין? וואָס הייסט ניין? ס’איז דאָ אַ מחלוקת ראשונים [מחלוקת ראשונים: dispute among early authorities] איבער דעם. דער רב איז שוין אַן אַנדערע וועלט. דער רב איז שוין אַן אַנדערע וועלט ווי אונדז. ס’איז דאָ איינער קעגן וואָס איז דאָס יחוד [יחוד: seclusion] וואָס יעדער ברענגט.
אָבער נאָכאַמאָל, ס’איז דאָ מענטשן וואָס דאַרפֿן גיין צו זונות [זונות: prostitutes]. איך מעג זאָגן אויף אידיש, ס’איז דאָ אַזאַ זאַך, אָקיי? ס’איז דאָ בחורים [בחורים: young men], ס’איז דאָ יונגעלייט [יונגעלייט: young married men] וואָס האָבן נישט קיין שלום בית [שלום בית: marital harmony]. יאָ, פֿאַרוואָס נישט? ס’איז דאָך אַ הלכה פסוקה [הלכה פסוקה: decided law].
תלמיד:
אָבער זיי דינגען זיך מיט אַן הלכה, רבנו תם [רבנו תם: Rabbeinu Tam] און רבנו יונה [רבנו יונה: Rabbeinu Yonah] דינגען זיך, אָבער איך זאָג דיר דאָך אַז די הלכה איז דאָ.
רבי יוסף:
ס’איז דאָ אַזאַ זאַך, אָקיי? ס’איז נישט געווען, ס’איז אַלעמאָל געווען, ס’וועט אַלעמאָל זיין, אָקיי? אויב דו ווייסט פֿון איין שטאָט וווּ קיינער איז נישט געגאַנגען צו אַ זונה, זאָג מיר, ווייל איך ווייס נישט דערפֿון. אָקיי? נישט אַז ס’איז געווען, נישט וואָס ס’איז יעצט, און נישט וואָס ס’וועט זיין, יאָ?
יעצט, ס’איז דאָ אַ סאַך איסורים [איסורים: prohibitions], ס’איז אַ סאַך. ס’איז אַ שאלה [שאלה: question], און אין רמב”ם איז דאָ אַ מחלוקת רמב”ם מיט’ן ראב”ד [ראב”ד: Raavad] צי ס’איז בכלל דאָ אַ היתר [היתר: permission]. שוין, אַ גרויסע מחלוקת, אַ גרויסע און צונגען, right? אָבער די ריאַליטי איז, ס’איז דאָ אַ סאַך עבירות [עבירות: transgressions], און די לעוועלס פֿון איסורים, בלייבט נישט, ס’איז איינס פֿון זיי איז נישט אַזוי ווי די צווייטע, און פרי עריות [פרי עריות: sexual immorality] איז נישט אַזוי ווי די רבנן [רבנן: rabbis], אַפֿשר איז דאָ אַ יחיד [יחיד: individual opinion] וואָס איז דאָ אַ רמב”ם וואָס איז בכלל מתיר [מתיר: permitting], און מאַכט אַ פילגש [פילגש: concubine]. איך ווייס נישט צי ס’איז דאָ אַ רמב”ם.
תלמיד:
און אוודאי איז דער רב’ס דזשאָב צו מאַכן זיכער אַז יעדער איינער… אוודאי. אוודאי. איך פֿאַרשטיי נישט, דאָס איז דאָך די תורה [תורה: Torah].
רבי יוסף:
די איינציגסטע זאַך איז אַפֿשר די רבנים. זיי מאַכן זיכער אַז עס איז דאָ אַ באַד, אַז מען גייט אין מקוה. אוודאי. די הלכה שטייט נישט ווער עס זאָל דאָס טון, די תורה זאָגט. די תורה שטייט “אשה כי תזוב דם ימים רבים” [אשה כי תזוב דם ימים רבים: “When a woman has a discharge of blood for many days”]. עס שטייט נישט אַפֿשר די רבנים זאָגן. די רבנים זאָגן וואָס די הלכה איז מפני [מפני: because of]… זייער גוט. אָבער אוודאי איז דאָס די דזשאָב פֿון די רבנים.
אבער איך זאג דיר די הלכה לפי דעתי. ס’איז דא אזא זאך, אקעי? ס’איז נישט אלעמאל געווען, ס’גייט אלעמאל זיין, אקעי? אויב דו ווייסט פון א אידישע שטאט וואו ס’איז קיינמאל נישט געווען קיין זונה, זאג מיר, ווייל איך ווייס נישט דערפון. אקעי? נישט וואס ס’איז געווען, נישט וואס ס’איז יעצט, און נישט וואס ס’גייט זיין. יא?
יעצט, ס’איז דא אסאך איסורים פון אסאך, דא איז א שאלה פון די רמב”ם [Rambam: Maimonides], ס’איז א מחלוקת [dispute] רמב”ם און ראב”ד [Raavad: Rabbi Avraham ben David] צו ס’איז דא בכלל א היתר [permission]. ס’איז א גרויסע סוגיא [Talmudic topic], רייט? But the reality איז, ס’איז דא אסאך עבירות [transgressions], און די לעוועלס פון איסורים [prohibitions]. מ’רעדט נישט דא, איינער פון זיי איז א צווייטע, און פנויה יחד עם פנויה [unmarried woman with unmarried man] איז אפשר נאר רבנים [only rabbinically prohibited], און אפשר לויט’ן ראב”ד איז בכלל מותר [permitted], ער מאכט אפילו נישט קיין חילוק צווישן רמב”ם און ראב”ד. אקעי? יא?
And now, דער רב’ס דזשאב איז צו מאכן זיכער אז יעדער איינער… אוודאי! איך שטיי נישט, נדה [menstrual impurity] איז א דאורייתא [Torah-level prohibition], די anything else איז אפשר דרבנן [rabbinically prohibited]. ער דארף מאכן זיכער אז אויב ס’איז דא אן עבירה אז ער גייט אין מקוה [ritual bath]. אוודאי! און בשעת וואס ער איז נישט… די הלכה [Jewish law], איך שטיי נישט וואס די תורה [Torah] זאגט. די תורה שטייט “אשת איש מות תמות” [a married woman shall surely die], “לא תקרב” [do not approach]. שטייט אפשר די רבנן [the Rabbis] האבן געזאגט, די רבנן האבן גוזר געווען א ייחוד [seclusion] מיט א פנויה [unmarried woman], זייער גוט. אבער אוודאי די דזשאב פון די רב איז צו מאכן זיכער אז מ’קומט צו קלענערע עבירות און נישט צו גרעסערע עבירות. דאס איז די basic דזשאב. די גאנצע דזשאב פון א רב איז דאס. א רב, איך ווייס נישט ווער, א רב, אדער whoever, איך ווייס נישט ווער דו רופסט אן א רב, איך ווייס נישט ווער די ראש ישיבה [head of yeshiva], איך ווייס נישט ווער. דער whoever וואס איז די authority figure.
אבער דער רב זאגט ער פארשטייט אז מ’זאל גיין אין די בתי זונות [houses of prostitution], דאס מאכט זייער א גרויסע… נישט ער פארשטייט, everyone has their job. איך זאג נישט אז ס’איז א מצוה [commandment] צו זיין דאס. יעדער איינער האט זיין דזשאב. א שול וואס האט נישט קיין אשפה [garbage can] על יד בית הכנסת [next to the synagogue] איז נישט קיין שול. און מ’דארף רעדן, פשוט מ’דארף רעדן.
וואס אויב מ’ווארפט ארויס די אשת איש [married woman], וואס, ער גייט אין אן אנדערע שול, סאו ס’איז נישט קיין גיין. So you just tell them אז ס’מאכט נישט קיין דיפערענץ וואו ער גייט דאווענען [pray], רייט? פאר מ’גייט אים ארויסווארפן. ארויסווארפן איז נישט קיין סאלושן. ארויסווארפן איז what you do when you’re weak, רייט? When you can’t actually have a dialogue with people, רייט? And the same thing, אריינלאזן און accept’ן יעדער איז what you do when you’re weak, רייט? When you do, and you’re strong, and when both sides are strong, both sides are a human being, איז, דו ביסט דא, ס’איז נישטא אזא זאך דו גייסט ארויס.
יא, די בכורים [first fruits] זענען פטור [exempt], אקעי? דו ביסט נישט קיין בכור [firstborn], דאס מיינט אז דו ביסט נישט קיין בכור. דו גייסט ארויס, we’ll get it in. You’re gonna drop out? Where are you gonna go with that thing? וואו? You’re not gonna be dropping out.
We live in this world where there’s always like somewhere, people have imagined both the פרומע [religious] and the פרייע [secular]. דאס איז אן imagination אז ס’איז אלעמאל דא somewhere צו drop’ן out צו, דו ווייסט? Since די times of… פליי אויך. …when you’re in your year and your father wrote a book, טעטס מ’נאר זען מענטערס. ס’איז נישט קיין חילוק [difference]. פליי אויך? יא. All the OTDs [off the derech: those who leave religious observance]. איך רעד מיט א בחור [young man]. איך האב זיין אויט די… אקעי, ווי גייסטו אין די ארויס? אפשר זאגסטו מיר. דו ווייסט אז ס’איז נישט דא קיין שום… You know, there’s not like a package. ווען דו גייסט ארויס, און אפילו אין שובבים [acronym: שנים ובחורים בישראל מחזירים – organization for those returning to observance] איז נישט דא קיין package. א מיידל מיט א קאר, מיט א… ס’איז נישט דא קיין package. מ’האט נישט… נישט צו לערנען, נישט וואס צו טון. ס’איז נישט דא קיין אלטערנאטיוו packages. ס’איז נישט דא קיין קבלה’דיגע פנים [welcoming face] package פאר יעדע OTD.
קיצור, זיי זענען די זעלבע משוגע ווי דו ביסט יעצט. זיי דארפן זיך מיטשען. פונקט ווי דו מיטשעסט זיך יעצט, זיי גייען נישט סאלוון גארנישט. ס’איז נישט דא קיין… ס’איז נישט דא קיין נייעס פאר דיר. אויב מיר ווילן זיך צושטעלן דארפן… ס’איז נישט… איך האב געשווארן א קאמיוניטי. איך בין א נפה. ווי איז די קאמיוניטי פונקטליך וואס לעבט אריין יעדער? איך ווייס נישט. איך האב גראדע געזוכט דערפאר, ס’איז נישט דא. מ’קען נישט דזשוינען גארנישט. איך מיין אז מ’קען נישט. און איך רעד פון אמת’ן, דו ווילסט וויסן ברוטא פרוטא, and you know already. But די reality איז, that for the most part, there’s some communities that have different setups און stuff. איך רעד נישט. וואס אונז רעדן דא, for the most part, ס’איז נישט דא קיין outside וואס מ’קען… You can’t drop out. אקעי?
און איך וועל נעמען די זעלבע זאך. אקעי, אין marriage איז די זעלבע זאך. אקעי? How many people came to me and like, “You know, איך קען זיך נישט שניידן מיט מיין ווייב. איך האב מחלוקת [dispute] מיט איר וועגן דאס און וועגן יענץ.” און יעדער צווישן זיי, both people feel like זיי האבן א גוטע excuse, און זיי דארפן זיך נישט גיין א low life. איך וויל זיך שניידן מיט איר. איך האלט אז מ’דארף זינגען צוויי מאל זמירות שבת [Sabbath songs], זי האלט אז מ’דארף נאר איינס זינגען. און מוצאי שבת [Saturday night] בכלל האלט זי אז מ’דארף נישט זינגען די זמירות. סאו, איך וויל זיך גט’ן [divorce]. מ’איז שוין אן אידיש… צוויי שיטות [approaches], right? ס’איז נישט דא קיין צוויי שיטות. ס’איז צוויי מענטשן.
But in any case, און ער רעדט אים איין, און דעמאלטס זאגט ער, “ווייסטו וואס? ביידע זייטן זאלן זיין משוגע. Let’s solve the problem מיט זיך גט’ן.” אקעי, ווי? ס’איז נישט דא קיין עולם הגרושים [world of the divorced] וואס סאלווט פראבלעמען. The only added problem איז אז דו ביסט א מענטש וואס דארף זיך לאזן גט’ן. די ביגער גט’ן איז אז דו גייסט ארויס און דו זאגסט, “איי, you know, it doesn’t matter.” ניין, חס ושלום [God forbid], it matters. פייט, פייט איז גוט. זיין גע’גט מיינט נאר אז דו האסט דא צוויי מענטשן אויף די זעלבע צייט. דו ווייסט, און איך האב דיך גע’גט, און איך האב דיך experience. די גמרא [Talmud] זאגט, “גרושה נשאת לגרוש” [a divorced woman marries a divorced man], די אלע ארבעט איז א מותר [permitted]. It just only adds to the complications. It doesn’t take away any complications. ס’זאגט נישט בשעת whatever, גדיחה תפילה וואס מ’דארף זיך גט’ן. But די סדר פון די ענד, it doesn’t add any… It doesn’t solve any of the problems. די אידישקייט פראבלעם איז זיכער נישט. אבער קיין אנדערע פראבלעמען הייבט עס אויך נישט. ס’איז נישט דא, די סטאטיסטיקס זענען אויך נישט קיין גוטע פראבלעמען, זיי זאגן אז ס’איז נישט געפארן גוט פאר א האלבע יאר. ס’איז דא אזא זאך.
בקיצור, די ערשטע סברה [reasoning] איז אז יא, שלאג זיך.
זיך שלאגן איז, ביי די וועי, זיך שלאגן איז א נארמאלע זאך. People are so against מחלוקת. מחלוקת is how life works. מחלוקת is good. מחלוקת is the way that people settle hard-to-settle things. וואס איז די שלעכטע מחלוקת? וואס איז די מוטער פון מחלוקת? אהבה און מחלוקת.
שבת מיט קינדער, אה, די קינדער זענען בעסער ווען זיי זענען צוזאמען. איך וויל דיר זאגן, איך צוזאג דיר, די סברה was invented by some ראש ישיבה אין די 1980s, we actually don’t know who, I forgot who now, און ס’איז בודאי קומט נישט אז ס’איז שקר [falsehood]. די קינדער זענען אסאך מער happy ווען די עלטערן שלאגן זיך קעפ, הענט און פיס ווען זיי זענען עקסטערן. ביי די וועי, זיי שלאגן זיך ממילא [anyway], נאר אין אנדערע הייזער. מען טוט גארנישט אויף. מען טוט נאר… This is what’s proven. איך זאג עס דיר פאר א משל [parable]. איך וויל נישט לייגן א דרוק אויף marriage. איך וויל נישט גיין אין מחלוקת אויך. קיינער וויל זיך נישט גט’ן. זיי וועלן זיך ענדערש שלאגן א גאנץ לעבן. אונזערע אלע זיידעס האבן זיך א גאנץ לעבן… ס’איז גארנישט געשען. ס’איז געשען. ס’איז געשען ערגער ווען מען טוט די אנדערע וועג. ס’איז געשען. די אנדערע איז נישט קיין סאלושן. זיי זאגן, “There’s no way out. You want to be יוצא [fulfill] פון א קללה [curse]? וואו גייסטו גיין פונקטליך? ס’איז נישט דא וואו צו גיין.” אקעי?
און וואס איז שלעכט זיך שלאגן? איך פארשטיי נישט. זיך שלאגן איז אן amazing invention. You know that? If you think about it? Why am I saying so many שטותים [foolish things] today? ס’איז אן amazing invention. געווענליך, אז צוויי מענטשן זענען מסכים [agree] איינער מיטן צווייטן, אקעי, ס’איז גוט. ווען זיי האבן א קליינע debate, קענען זיי עס דורכשמועסן. ווען זיי האבן א גרויסע debate, וואס טוען זיי? זיי שלאגן זיך. דאס איז די סאלושן צו די big problem. מחלוקת איז די סאלושן. War, right? אפילו אין פאליטיקס. War איז א סאלושן צו א פראבלעם. דאס איז וואס קלאוזעוויץ [Clausewitz] זאגט.
יעצט וועל איך פארשטיין די טענה פון די וואס זאגן אז מ’דארף נישט האבן war. יא, אבער… War איז א סאלושן צו א פראבלעם. ס’איז נישט א פראבלעם. Of course, you shouldn’t do it when you don’t have the right problem, right? סתם פראבלעמען, war איז א נארישקייט. מ’קען זיך דאך רעדן, מ’דארף זיך רעדן. אבער אויב נישט, war means that we care about each other, right?
מיין פריינד, אלי ראטענבערג [Eli Rotenberg], wrote an article against some American war theorist that said that victory is a גרויסע problem, ווייל victory איז genocide, basically. און אפילו עס איז נישט ממש, איז די בחינה [aspect] איז genocide. קומט אויס, we have to have a theory of war that doesn’t include victory in it. און ער זאגט, ביסטו גאר משוגע? Victory מיינט תכלית [purpose] אזוי, אונז האבן א debate, און אונז דארפן זיך דורכקומען. Either וועט זיך דורכקומען מיט א פשרה [compromise], אדער וועט זיך דורכקומען אז everyone will be מסכים to me, because I killed everyone that wasn’t מסכים. But victory just means that we could agree on one narrative. Both the Americans and the Germans agreed that the Americans won in World War II. און די victory האט געמאכט א געוואלדיגע אחדות [unity]. ס’איז נישט אז everyone agrees who is the loser or who is the winner. As long as ביידע קענען זיך איינרעדן אז זיי האבן געוואונען, כדי זיי זאלן רעדן זיך נישט צונויף. Right? The war didn’t accomplish its main goal, which is to force people to talk to each other. געווענליך, איז בעסער מען זאל רעדן אין די UN. אקעי, מען קען נישט, force’ט מען זיך. וויאזוי force’ט מען זיך? מען שלאגט זיך. וואס איז שלעכט? אוודאי איז עס שלעכט, it’s hard, it’s pain, and stuff. But fight איז א solution צו א problem. ס’איז נישט די problem, ס’איז נישט די source of the problem. ס’איז א solution צו א bigger problem, וואס איז אז מען קען נישט רעדן איינער צום צווייטן.
וואס קום איך פלוצלינג מיט די גאנצע זאך? Anyways, I’m very much… יא, אונז דארפן זיין אויף די זייט פון בני חורין [free people]. און בני חורין מיינט מענטשן וואס זענען caring, מענטשן וואס מאכט זיי אויס. Every time you say “I don’t care,” you’re giving up part of your agency, part of your humanity. Every time, אין anything. Now, do I say you should care about everything? It’s very hard. אבער מוכרח איז צו זיין אן ענין. ס’איז א שאלה. Exactly. דער רבי ר’ אלימלך פון ליזענסק [Rabbi Elimelech of Lizhensk] זאגט אז א יונגערמאן וואס ער קערט נישט אז די הויז איז געקלינט, איז ער פון עולם התוהו [world of chaos]. You gotta care. דו ווילסט נישט האבן קיין שלום בית [domestic peace]? ער זאל יא האבן. You need to make sure, אויב די ווייב האט נישט קיין כח [strength], זאל ער דינגען א קלינער. איך ווייס נישט, זאל ער אליינס טון. There’s ways to solve this problem. The way איז נישט צו זאגן, “אה, ענטשיך, לאז לויפן.” לאזן לויפן, דאס איז טייטש מיתה [death]. דאס איז טייטש עני חשוב כמת [a poor person is considered as dead], די אלע חשוב כמת. ס’איז נישט בחינות, ס’איז בחינת מיתה. Being passive. דו קענסט האבן שונאים [enemies] פאר אלעס. אלעמאל די solution איז מער טון. ס’מיינט נישט אז מען זאל טון שטותים. אה, ס’הייבט זיך אן א פלאן, וואס זאל מען טון? הייבט מען עס אן צו לערנען. But as long as you think דאס איז די solution, גייט גארנישט טון, גייט אויפגעבן ייאוש [despair], then there’s nothing to learn, because you’re ready.
ס’איז א חילוק ווער איז דער שלישי [third party]. וואס איז די חילוק? פארוואס לייגט מען נישט אריין נישט צו געבן פאר די ריכטיגע מענטש שלישי? You’re totally wrong. דאכט זיך דיר אז שלישי איז דאס? דו ווייסט נישט אז דער שלישי איז דער בעל הבית [master of the house].
I personally know many people, all of their problems were solved once they kept ownership over something, אז זיי זענען needed, נישט אז מ’קען זיי אוועקווארפן און ס’טוט זיך גארנישט. ס’סאלעווט ממש אלע פראבלעמען, איך האב איבערגעטריבן, שוין, נישט אלע פראבלעמען ווערן נישט געסאלעווט, אבער זייער אסאך פון זיי. Most people who are disaffected with their wives, איז ווייל זיי האבן די imagination, און די ווייבס האבן די imagination, אז בעצם דארף מען דיך נישט. דו קענסט אוועקוואקן מיט די שטוב ווייטער, און ער האט שוין געברענגט אריין, ער איז געפארן איינמאל צום רבי’ן, און די שטוב איז געפארן אויף רעדער. ווייל ער איז געפארן אויף רעדער, ווייל ער טוט נישט גארנישט עכט. די מעשה איז געפארן אויף רעדער for some reason. Did you notice? איך טו נישט אסאך מאל, איך טו נישט גארנישט אין דרך ארץ שלא. איך טו נישט אסאך זאכן, איך טו נישט אסאך זאכן, אבער ס’העלפט זייער אסאך אז איך בין דארט. Somehow, ס’פארט זיך א געוויסע סדר [order].
And as long as you think, one of the things that we get taught ווען דו גייסט צו די בבא דחדר [elementary religious school], not צו די בבא דרבא [advanced Talmudic academy], אבער די בבא דחדר, איז אז everything, אלעס פארט פאר דיר, נאך דיר, מ’דארף דיך נישט, גארנישט דארף דיך נישט. And that’s why everyone is depressed. And then they get psychologists to teach you not to be depressed.
Anyway, ווייל ער וויל זיין אן עובד ה’ [servant of God]. ער וויל זיין אן עובד ה’. Every person wants to matter, right? A person wants to matter. דער מענטש וואס איז פארנומען גייט אין שול, ער נעמט זיך די טויזנטסטע רעדי צידן אין שול, און ער also wants to matter פאר זיינע אייגענע צוויי מענטשן ארום זיך ביי זיין טיש, ער שטופט די טיש, עפעס. You matter, something you matter. Wanting to matter everywhere, all the time, איז א חסרון [deficiency]. די תורה האט דיר געגעבן א רשות [permission] צו matter, און דו האסט נישט צו matter. ברענגט פיל צו חסרון, און מאכט די חסרון מער און מער און מער און מער.
דאס איז sour grapes. Everything that you can’t do, you decide that it’s a bad thing to want. דו האסט נישט די כוחות [strength] נישט. ווען דו וואלסט געהאט די כוחות, קענסט. First prove me that you could, דאן וועלן מיר רעדן ווייטער. ווייל עס איז א מעלה [virtue], ווייל עס איז א וועליכקייט, דו קענסט בויען א פאלאץ מיט אלע מיני תענוגים [pleasures]. ווייל סתם טענה’ן צו איינעם און זאגן אז ס’איז גארנישט, דו קענסט נישט, זאגט ער מיר, חס ושלום גארנישט, אדרבה [on the contrary], די בירות מיר נישט.
סאו דארף מען אלעס וועלן וואס איז א מעלה? סאו אייביג און ווייטער אלעס אנדרייען? And everything that you’re involved in already, and everything that you’re not involved in already, איז נישט, the guy איז נישט.
מגיד שיעור:
דאס רופט מען “sour grapes” [זויערע טרויבן — פון איזאפ’ס פאבל: דער פוקס וואס קען נישט דערגרייכן די טרויבן, זאגט אז זיי זענען זויער]. אלעס וואס דו קענסט נישט טון, באשליסטו אז עס איז א שלעכטע זאך צו וועלן. דו קענסט נישט, דו קויפסט עס נישט. ווען דו וואלסט געזאגט “דו קענסט” — ערשט באווייז מיר אז דו קענסט, דעמאלט וועלן מיר רעדן ווייטער. דו קענסט נישט, דו זאגסט אז ס’איז נישט קיין מעלה. איך קען נישט בויען א פאלאץ מיט אלע מיני פינוקים, און מיר וועלן אנהייבן נעמען א מענטש ווען ער זאגט אז ס’איז גארנישט. דו קענסט נישט, דו זאגסט אז ס’איז גארנישט. אוקיי, דו ביסט מיר נישט [איך קויף עס נישט].
תלמיד:
סאו דארף מען אלעס וועלן איז א מעלה?
מגיד שיעור:
יא.
תלמיד:
סאו דארף מען אייביג זיין involved אין אלעס אנדרייען?
מגיד שיעור:
און אלעס וואס דו ביסט involved אין שוין. אויב דו ביסט נישט involved, איז נישט. סאו גיי איך נישט.
סאו דארף איך — זאכן וואס דו ביסט involved, דאס איז א מעלה בתור בן חורין [פריי מענטש], אדער דו ביסט involved בתור עבד [שקלאף]. איך דארף זיין involved אויב איך האב עס ליב, אויב איך זע מינינג [באדייט] דערין. נאר צו זיין involved — דאס איז זיין א מכריע [דער וואס באשליסט]?
תלמיד:
יא, די מינינג איז דורך דעם.
מגיד שיעור:
פארשטייסטו? נישט זיין א מכריע — זיין א מכריע. איך ווייס נישט וואס דאס מיינט. וואטעווער דער ראלע איז — אויב עס איז דא אזא ראלע, אויב עס איז נישטא קיין ראלע פאר דיר, דעמאלט געהערסטו נישט דארט.
איך דארף האבן… דער ראלע איז דא פאר א מענטש וואס קומט צו שול. ווענדט זיך אין וועלכע שול.
תלמיד:
בויאן [שול-נאמען].
מגיד שיעור:
נישט, איך ווייס נישט. איך בין דארט נישט געווען. איך בין דארט יא געווען. אויב מ’דארף דיך פאר די מנין, אדער מ’דארף דיך פאר די צווייטע מנין, איך ווייס נישט — דעמאלט ביסטו דוינג סאמטינג [טוסט עפעס].
תלמיד:
וואס דארפן דיך צוויי מענטשן נאך מיר? וואס דארף איך בארגן דארט? איך קום דאווענען.
מגיד שיעור:
דזשאסט טו בי קליר [נאר צו זיין קלאר]: א מנין דארף בערך דרייסיג מענטשן. צען מענטשן איז נישט גענוג פאר א מנין. דו ווייסט, יא?
תלמיד:
איין מינוט, איך האב דיר געזאגט א פשוט’ע זאך. א מנין — איך ווייס אז אין בויאן אויב דו גייסט אויף א וואך טאג אין דער צייט איז נישט דא קיין מנין.
מגיד שיעור:
אמת?
תלמיד:
ס’איז דא א שמחה, דריי זאכן וואס זענען נישט דא קיין מענטשן.
מגיד שיעור:
דזשאסט טו בי קליר: מ’דארף דיך אין בויאן פאר א מנין. נישט ממש אז ס’שטייט אויסווייניג [outside], באט א שול צו זיין אן אמת’ע קהילה’דיגע שול, דארף נישט גענוג זיין צען מענטשן און איך לעג דיך דאווענען גיין אין שול. ס’איז נישט גענוג. דו דארפסט האבן אט ליסט [לכל הפחות] 20-30 מענטשן.
אוקיי, באט… סאו, וואס איז די מעלה אז מ’דארף מיר? דען יו’ר דוינג סאמטינג [דעמאלט טוסטו עפעס]. אז מ’דארף דיך, יו’ר דוינג סאמטינג. ווען דו קומסט אז דו טוסט עפעס.
תלמיד:
איך קום דאווענען.
מגיד שיעור:
דאווענען קענסטו אינדערהיים, האסטו שוין געוואוסט?
תלמיד:
איך דאווען אינדערהיים. איך וויל קומען דאווענען דארט. איך וויל סאושעלייזן [זיך געזעלשאפטלעך אויפהאלטן].
מגיד שיעור:
איך רעד נישט פון סאושעלייזן, איך האב יעצט גערעדט פון די דאווענען פארט.
תלמיד:
פארוואס דארף איך דען וועלן זיין א מכריע און נישט מיר טוען?
מגיד שיעור:
נישט וועלן זיין א מכריע. איך דארף נישט וועלן זיין א מכריע. די גאנצע זאך אז דו מאכסט און דו מאכסט נישט איז נאר א סימפטאם [סימן] אויף די פראבלעם וואס איך רעד דא. יעדער איד איז א מכריע.
תלמיד:
שיין גערעדט פאר יעדער דינער [סעודה, פונקציע].
מגיד שיעור:
איך וויל נישט רעדן ביי די דינער.
תלמיד:
איך וויל נישט.
מגיד שיעור:
איך ווייס וואס דו ביסט פויל, און דו ענדזשויסט [הנאה האבן] זיין פויל, קענסטו גארנישט קיין תורה [Torah: די אידישע ביבל/געזעץ].
תלמיד:
פוילקייט?
מגיד שיעור:
א מאדערן ספיקער [רעדנער], איי’ם א קערפול רידער [איך בין א זארגפאלדיגער לייענער].
תלמיד:
דו ביסט נישט קיין מאדערן ספיקער.
מגיד שיעור:
נישט פאר א שיעור, איי דאונט קעיר [עס איז מיר נישט נוגע]. איי דאונט קעיר טו טאק [עס איז מיר נישט נוגע צו רעדן].
איך ווייס, איך ווייס, מאך דיך פאר א חתונה, די וועלט זאל עס זען, מאך זיך א חתונה. יא, אויב דו האסט דיס קיינד אוו א ניד [אזא סארט באדערפעניש], מאך דיך א חתונה. עס איז נישט קיין ניד, עס איז א פלא [וואונדער]. ניד איז ניד, מען דארף עס נישט, עס איז נישט פאר אטענשאן [אויפמערקזאמקייט].
תלמיד:
עס איז נישט פאר אטענשאן.
מגיד שיעור:
אשר! צו דאס איז א מענטש וואס קען נישט, אבער א מענטש וואס דארף זיך חתונה האבן, נישט קיין מאל. איך ווייס ער זוכט נישט קיין אטענשאן, איך ווייס ער זוכט נישט קיין אטענשאן.
עס איז דא א דינער, עס איז דא מענטשן וואס מען דארף זיי דארט, וואס טוען עפעס דארט. די וואס טוען נישט גארנישט זענען טויטע עבודה, טויטע עבודה. די וואס טוען זאכן, זיי זענען די בני חורין [פריי מענטשן], זיי זענען די פירער, זיי טוען זאכן.
יא, אויב עס איז גוט צו זיין לעבעדיג און נישט טויט, אפשר איז גוט צו זיין טויט — נא פראבלעם. אויב עס איז גוט צו זיין לעבעדיג און נישט טויט, דעמאלטס דארף זיך אויסשטעלן אז יעדע וואך זאל מען רעדן ביי די דינער — איינמאל ער, איינמאל דער אנדערער, וואטעווער עס איז. מען מעג א ביסל דארפן שלאפן, מען מעג רעסטן. וואטעווער דער סדר [אויפשטעל] איז, עווריוואן עקסערטס הארט אין זייער ראלע [יעדער איינער שטרענגט זיך אן אין זייער ראלע]. אוו קורס. אוו קורס. בעיסט אויף אידישקייט איז דאס.
אפשר זענען דא מענטשן וואס זענען, אזוי ווי ער האט געזאגט, נאשפיל סלייווס [געבוירענע שקלאפן], זיי וועלן אומשטאנד זיין צו טון גארנישט, אוקיי? דארף מען איינער זאל זיי שמייסן ביז זיי טוען עפעס. דאס איז די סאלושאן [לייזונג].
מען רעדט פון די אידעע אז א איד איז ארויסגעגאנגען פון מצרים כדי צו זיין א בן חורין. א בן חורין. אידישקייט איז נישט א סיסטעם וואו דו ביסט ערלאובט צו לייען באק [זיך צוריקלייגן] און לאזן דעם רוף טון זאכן פאר דיר.
תלמיד:
וואי נאט [פארוואס נישט]?
מגיד שיעור:
עס שטייט אין די תורה. עס שטייט נישט אין די גאנצע תורה אז דו זאלסט זיין א רוף. אדרבה, עס שטייט נישט אין קיין איין תורה נישט, סטאפ מייקינג אפ סטאף [הער אויף אויסטראכטן זאכן]. אלעס וואס איך זאג איז די גאנצע חומש [Chumash: די פינף ביכער פון משה], בראשית, ויקרא, אלעס.
תלמיד:
יא.
מגיד שיעור:
די תורה זאגט אז יעדער איינציגסטער דארף עפעס טון, רייט?
תלמיד:
עס שטייט אין די גאנצע תורה?
מגיד שיעור:
אודאי. דער האול תורה איז אבאוט דיס [די גאנצע תורה האנדלט פון דעם]. אויב מען איז א…
און דארט וויינט ער אויף דעם קול, “מי כמוך ה’ אלקינו בכל קראנו אליו” [ווער איז ווי דו, השם אונזער גאט, אין אלעס וואס מיר רופן צו אים]. נאר וואס שטייט דארט? “כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו” [ווארום ווער איז א גרויסע נאציע וואס האט א גאט נאנט צו אים ווי השם אונזער גאט אין אלעס וואס מיר רופן צו אים]. וואס איז די טייטש? שטייט אזוי: א גוי, און די אנדערע גוים, און די אנדערע — ווען דער אייבערשטער זאגט “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” [און איר וועט זיין פאר מיר א קעניגרייך פון כהנים און א הייליגע נאציע], דאס איז איבערגעטייטשט.
דער אייבערשטער, דער עקבי הלוי מאן [ר’ יעקב עטלינגער, בעל ערוך לנר], ער ווייסט אסאך וועגן דעם. א גוי איז, האט א כהן [Kohen: פריסטער]. ס’איז דא יתרו כהן מדין [Yisro, פריסטער פון מדין], און פוטיפרע כהן און [Potiphera, פריסטער], און אזוי ווייטער. און זיי טעיקן קעיר אוו די אימפארטענט סטאף [נעמען זארג פון די וויכטיגע זאכן]. יעדער איינער זאל נעמען קעיר פון זיין טראגן און זיין פייט [זיין שלעפן און זיין פעט]. אבער די ריכטיגע זאך, די אמת’דיגע תפילה וניסים [תפילה און ניסים], וואס תפילה וניסים איז די אונלי וויי טו טאטש גאד [איינציגער וועג צו נוגע זיין גאט], דאס רופט מען סאמטינג [עפעס]. די זאכן, דער כהן נעמט שוין קעיר. מען שיקט אים אין מדבר איינמאל א יאר, צוויי מאל א יאר, ווענעווער ער איז, און ער נעמט קעיר פון דעם.
קומט די תורה און זאגט: דאס איז גוט פאר עובדים [שקלאפן]. פרעה נעמט קעיר, ער רעדט צווישן צו די גאט פון מצרים פאר אלע מצרים. דאס הייסט ביי עובדים. אונזער תורה גייט אנדערש. אונזער תורה גייט אז יעדער איד זאל רעדן מיט’ן אייבערשטן סטרעיט [גלייך, דירעקט].
תלמיד:
יא, דאס איז גוט.
מגיד שיעור:
אין אנדערע ווערטער, ער זאל נישט זאגן אז דער רב דאוונט שוין, און איינער ליינט שוין, איך דארף נישט ליינען. יעדער דארף ליינען. אוקיי, משום א כהן, קען זיין ער האט אויך אפשר א בחינה [אספעקט], ער האט א ראלע צו שפילן. אבער אויב ער שפילט נישט, ער רעדט נישט, ס’איז נישט קיין שום חילוק. מיר זענען א גוי. מיר זענען רעדן פון די עובדים, פון די מענטשן וואס זענען געבליבן אין מצרים.
וואס איז א חילוק? מה לי הכא מה לי התם [וואס איז דער אונטערשייד צווישן דא און דארט]? איך דארף עניוועי זיין א קנעכט, איך קען בלייבן אין מצרים. דאס איז וואס מיר זאגן אז מ’האט געדארפט ארויסגיין פון מצרים, ווייל פארוואס? ווייל ס’איז נישטא קיין פוינט אז מ’נעמט דיך ארויס. ס’איז נישטא קיין פוינט. איך בין אוקיי צו זיין אפשר א גוי און צאלן פאר געוויסע זאכן. איך בין אוקיי אז דער רב איז איינער וואס דאוונט פאר אלעמען. איך בין אוקיי צו זאגן אז איך האב מער מינינג, איך בין נישט גרייט צו זיין, ס’איז נישט אזוי.
וויאזוי שטייט אין אונזער תורה? איך בין אן עובד ה’ לעבן בארג החיים [איך בין א דינער פון השם לעבן בארג סיני]. יא, איך דארף נאך שלאפן, איך דארף נאך עסן, איך דארף נאך טרינקען.
תלמיד:
דו ביסט מער א רב זאך, וועגן דעם האלטסטו אז יעדער איז אזא איינער.
מגיד שיעור:
איך בין נישט קיין רב זאך. איך קוק אויף מידות און נישט אמות, איך בין נישט קיין רב זאך.
תלמיד:
און דו ביסט יא. און טאקע ווען דו עסט אזוי, דו ביסט מער רב זאך, ווייל די זאכן זענען מער דיר.
מגיד שיעור:
דיס איז נאט אן עקסקיוז [דאס איז נישט קיין אנטשולדיגונג]. איינע פון די… לייק, דערעס א האול ליסט אוו עקסקיוזעס דאט עווריוואן האז [עס איז דא א גאנצע רשימה פון אנטשולדיגונגען וואס יעדער איינער האט]. ווען עווריבאדי סעז סאמטינג דאט מייקס יו מייבי האוו א האביט אוו דוינג סאמטינג [ווען יעדער איינער זאגט עפעס וואס מאכט אז דו האסט אפשר א געוואוינהייט צו טון עפעס], יו האוו א ליסט אוו עקסקיוזעס פון דא ביז מארגן. יעדער איינער האט א תכונת הנפש [נאטור פון דער נשמה], וואס איז איינס פון די מיטס דאט עווריוואן ביליווס [איינס פון די מיתוסן וואס יעדער איינער גלייבט]. דו ביסט אזא זאך, אזוי ווי איך האב דיר געזאגט, איך האב דיר מסביר געווען אז מ’דארף עס נישט אננעמען בכלל.
תלמיד:
ניין, גיי פארקערט. ווייל פארוואס? ווייל יענער ווערט געסטראנגט.
מגיד שיעור:
איך וויל דיר זאגן אז איך בין נישט אזוי שטארק. פארקערט, די אנדערע וועג וואלט געווען, איך וויל נישט זאגן אז איך בין נישט אזוי שטארק. די אנדערע וועג וואלט געווען: יא, דו דארפסט נישט זיין אזוי שטארק. לאמיר דיר זאגן אביסל טויב פאר דעם. טינגס דאט יו דאונט קעיר אבאוט, יו’ר דעד אבאוט [זאכן וואס דו האסט נישט ליב, ביסטו טויט דערויף]. יא, שוין.
סאו, לאמיר מאכן אז דו דארפסט נישט זיין א לייב אבער פייטן פאר אן עליה [אויפרוף צו די תורה]. אן עליה? דאס קען מען זאגן, דו זאלסט זיין א מרא דאתיא [בעל הבית]. לאמיר אויסרעכענען אז דו דארפסט זיין א מרא דאתיא. ווייל די טבע הנפש, סאו שוין ווייטער מיט די טבע הנפש.
תלמיד:
יא.
מגיד שיעור:
איי טאלד יו, דאס איז אן עקסקיוז. איך קויף עס נישט. און דו דארפסט עס נישט קויפן. ס’איז נישט אמת, ווייל ס’איז דזשאסט אן עקסקיוז.
תלמיד:
פארוואס, וויאזוי ווייסטו אז ס’איז אן עקסקיוז?
מגיד שיעור:
ווייל אויב מ’וואלט געזאגט אז דאס איז א זאך וואס מענטשן זענען געווארן קאנווינסט [איבערצייגט], און ממילא האבן זיי עס געטון, קען זיין איך קען אויך ווערן קאנווינסט און עס טון.
תלמיד:
אה, ממילא האבן זיי אנדערע עקסקיוזעס.
מגיד שיעור:
קען זיין אז נישט, מ’דארף בכלל נישט ווערן קאנווינסט פון גארנישט, און מ’דארף בכלל נישט גארנישט טון. וואטעווער איי’ם דוינג, דאס איז מיין תכונת הנפש. העלאו, וויאזוי ווייסטו? האסטו געטרייט די אנדערע וועג?
תלמיד:
איך וויל נישט טרייען די אנדערע וועג.
מגיד שיעור:
דער פאקט אז דו ווילסט נישט טרייען די אנדערע וועג, דאטס דער פאקט אז דו האסט נישט קיין תכונת הנפש. איטס א פאקט דאט יו טינק דאט יו שוד דו איט דער אדער וויי [עס איז א פאקט אז דו האלטסט אז מ’זאל עס טון אויף דער אנדערער וועג]. דערעס טו אינטערפרעטיישאנס אוו דער פאקטס [עס איז דא צוויי אינטערפרעטאציעס פון די פאקטן]. יו’ר אלווייז קאנפיוזינג דער פאקטס אנד דער אינטערפרעטיישאן אוו דער פאקטס [דו פארמישט אלעמאל די פאקטן און די אינטערפרעטאציע פון די פאקטן].
דער פאקט איז אז דו טוסט נישט. דער פאקט איז אז דו האלטסט אויך אז מ’זאל נישט, אנד דערפאר טוסטו עס נישט. זאג איך דיר, איך האלט אז מ’זאל יא, און איך טו יא.
באט יו האוו נא פאקטס אגענסט דאט [אבער דו האסט נישט קיין פאקטן קעגן דעם]. יו האוו אן אינטערפרעטיישאן אגענסט דאט. אנד יו סעי, דאס וואס דו טוסט נישט און דו האלטסט נישט אז מ’זאל, איז ווייל דו ווילסט נישט, און ס’איז דא עפעס א מעדזשיק טינג קאלד רוטס [א מאגישע זאך גערופן שורשים], וואס מיר האבן שוין דיסקאסט לאנג צוריק [וואס מיר האבן שוין דיסקוטירט לאנג צוריק], דאט נאובאדי עווער סא איט [וואס קיינער האט עס קיינמאל נישט געזען], און ס’הייבט זיך בכלל נישט אן, ס’מאכט נישט קיין סענס. אנד דאטס דער ריזאן [און דאס איז דער סיבה]. ס’הייבט זיך נישט אן.
מייבי יו דאונט וואנט, ביקאז יו דאונט דו איט, ביקאז יו דאונט וואנט [אפשר ווילסטו נישט, ווייל דו טוסט עס נישט, ווייל דו ווילסט נישט], דו האלטסט נישט דערפון, און דו טראכטסט אריין אין דיר אליין אז ס’איז ריכטיג.
סאו איך דארף אלעס וועלן, אלעס וואס איך קען נאר וועלן דארף איך וועלן, און נישט זיין טויט אויף קיין איין זאך.
תלמיד:
אלעס דארף איך וועלן. וואס איך דארף וועלן רעדן יעצט ביי די בוימען דינער.
מגיד שיעור:
וואס?
תלמיד:
ריאלי? שוד בי בושעס פאר מי [טאקע? זאל זיין בושעס פאר מיר].
מגיד שיעור:
דו ביסט א איד, דו קענסט פונקט אזוי גוט רעדן ווי אים, האסט פונקט אזוי וואס צו זאגן ווי אים, און ער שטעלט זיך אויף און דו ביסט טויט אינעווייניג.
תלמיד:
איי’ם הא־פי, איי’ם גאוינג טו דו דיס [איך בין צופרידן, איך וועל דאס טון]. סאו בי בושעס, איי’ם הא־פי.
מגיד שיעור:
דו ביסט נישט בושעס, דו ביסט א מענטש אדער ביסט א בוים? וועלכע?
תלמיד:
סאו וואי דו יו סעי דאט [סאו פארוואס זאגסטו דאס]?
מגיד שיעור:
סאו דאס גאנצע חלק פון א מענטש א בוים, א בוים וועט גערעדט און א מענטש רעדט. יא? סאו בשעה ער רעדט דורך מיר, נע, שוין איינמאל.
תלמיד:
פרעגער [שאלה].
מגיד שיעור:
קען וויי סטאפ [קענען מיר אויפהערן]? ס’איז נישט קיין אבזערוויישאן [באמערקונג]. ער רעדט. ער רעדט. איטס יו טאקינג [עס איז דו רעדסט]. קיינער העלפט נישט דיר. ס’איז א זכיה [זכות, פריווילעג], ס’איז א זכיה, ס’איז א זכיה. שוד בי בושעס אוו קורס. ס’איז א זכיה, דו פירט א טיש, דו טוסט עפעס. אוו קורס. ס’איז א זכיה, א אידישע שעה, מ’דארף רעדן פון יציאת מצרים ביינאכט.
שוד בי בושעס, ארום האט מען געוואלט שלאפן ביינאכט? שלאף! האלב פון די צייט שלאפט מען, מ’נעמט די סעודה. ניין, מ’דארף מאכן די גאנצע זאך אפן מיט יציאת מצרים 25 אוערס א דיי [25 שעה א טאג]. קען קיינער נישט שלאפן. טריי [פרוב].
איי טינק דאט פיפל שוד דו [איך האלט אז מענטשן זאלן טון]… אקטשואלי, איי דאונט טינק יו שוד דו עניטינג ווער יו’ר דעד [טאקע, איך האלט נישט אז מ’זאל טון עפעס וואו מ’איז טויט]. וואי שוד יו דו עניטינג ווער יו’ר דעד [פארוואס זאל מען טון עפעס וואו מ’איז טויט]? עס מאכט נישט קיין סענס.
תלמיד:
אבער וואס זאל מען טון? ס’איז דאך גאנץ לאנג טויט.
מגיד שיעור:
ניין. ווייסט ווי לאנג דו גייסט זיין טויט פאר דו ביסט געבוירן געווארן און נאכדעם וואס דו גייסט נעלם ווערן [שטארבן]? טויזנטער יארן, איך ווייס נישט, אפשר גיין א פריערדיגער גלגול [פריערדיגע גילגול נשמה], איך ווייס נישט. העלפט, העלפט נישט גאר.
תלמיד:
דא שלאפן?
מגיד שיעור:
נא, שלאפן.
אוקיי. איך דאוון צום פרי אין סטאבניץ, און איך דארף אז קיינער זאל נישט צוגיין צום עמוד. דא און דארט גיי איך צו, ווייל ס’איז שפעט, אבער איך האב נישט קיין געדולד. אז איך גיי נישט בין איך טויט, איך האב נישט קיין געדולד צו גיין צום עמוד. איך דארף האבן די געדולד צו זאגן, איך גיי דאך צו… איך גיי צו ווייל איך האב נישט קיין ברירה, וואס מיינט עס? איך בין טויט אינעווייניג.
איך דארף אלעס טון. איך טון זאכן וואס איך האב מינינג דערין. וועסטו מינינג? מינינג איז פון טון. דא איז די אוטער וועט רעפט [דא איז די אנדערע וועג ארום]. דאס איר געבן [דאס איז געגעבן]. איך טון זאכן ארויפן. מינינג, נישט, איך ווייסט אן דערויף [איך ווייס נישט דערפון]. איך ווייסן זייער פייטל [איך ווייס זייער ווייניג]. א טאג וואס איז א ס’ יק״ג צום עומד [א טאג וואס עס איז שווער צו גיין צום עמוד], איך ביז מיין מוי מיין מיין עומד [איך בין מיד פון מיין עמוד]? איך ווי… [די טראנסקריפט ברעכט זיך אפ]
—
“עבדים היינו” – עם ישראל יצא מעבדות לחירות. זה מספיק לשנה שלמה. חירות אינה שמתייחסים אליך “יפה”, מלטפים אותך, נותנים לך דבש. חירות היא אחריות – שמה שאתה עושה עושה הבדל.
כל הדרשנים שאומרים “הארי מי קארפי, אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה” – זה אותו מנגנון כמו מנהיג כת: הפצצת אהבה → הופכת אנשים למשועבדים, לעבדים. הרשע של ההגדה – האב לא צריך להיות נחמד; הוא צריך “להקהות את שיניו”. זה קירוב אמיתי: אני כועס עליך = אני מכבד אותך כאדם נפרד.
מי שאומר “אלוהים אוהב אותך בכל מצב” – הופך אותך לבהמה, לוקח ממך את האנושיות שלך, הופך אותך לפסיווי.
—
חכמה = הבנה; מעשה = עשייה. סיבה ומסובב. נשמה פירושה: משהו שיכול להיות סיבה (cause). זו בחירה, אלו חיים. אדם מת = מי שלא עושה; אדם חי = מי שעושה.
– “עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר” – כשהכל הופך למותר, אתה שוב עבד (= אפיקורוס).
– אבל גם מי שאומר “אני מקרב את כולם” – גם זורק אותך החוצה, כי הוא אומר: אתה לא עושה שום הבדל.
– להישאר בכלל = אתה לא אפיקורוס, אנחנו לא זורקים אותך החוצה, אבל אתה גם חייב להתייצב.
—
אנשים שנלחמים על עליות (= פעילים ביהדות) – בכלל לא הולכים לבעלי בתים לחיזוק. הם בני חורין, הם לא צריכים את זה. אנשים שלא אכפת להם אם הם מקבלים עלייה – אלה שבאים עם דיכאון, עם “אני לא מרגיש שום טעם”.
בבית הכנסת: החלק החברתי (קידוש, התרועעות) נחמד, אבל זה לא חלק היהדות. חלק היהדות = טקסים, מניין, קדיש, ניגונים – שם צריך להיות פעיל, אחרת אתה “לא חי” בזה. “להתפלל אפשר גם בבית” — אם אתה בא רק להתרועע, זו לא הנקודה.
– זכר (בחינת agent): אם הוא לא הולך לעבוד, אין לו מה לאכול → מה שהוא עושה עושה הבדל → יותר שמחה.
– נקבה (“אל אישך תשוקתך”): גם אם הוא לא עושה, הוא מקבל → פחות agency → פחות שמחה.
– זה לא אומר וורקוהוליזם; העיקרון הוא שבכל תחום בחיים (אב, בן, איש בית כנסת, לומד) – ככל שאתה לא פעיל, אתה חומר בלי צורה.
בקהילה עשירה עם יותר מדי תמיכה – אותה בעיה: שום דבר שאתה עושה לא עושה הבדל. “האם יש הבדל אם אני בא עם כסף מעסק או מקופות צדקה?” – הדולר זהה, אבל האדם לא זהה.
—
בערים הישנות לכל אחד היה תפקיד – הרב, השיכור, הגנב (גמרא שעיר צריכה גנב). בית זונות: תמיד היה, תמיד יהיה. מחלוקת הרמב”ם עם הראב”ד האם יש בכלל היתר (פילגש), רמות שונות של איסורים. האם הרב אחראי שנשים הולכות למקווה? – בוודאי זו עבודת הרב (לוודא שיש מקווה, שהולכים למקווה), אבל לא לשלוט בחיים הפרטיים של כל אחד.
—
זנות תמיד הייתה מציאות בערים יהודיות – זה לא חדש, זה לא ייעלם. יש רמות של איסורים – נידה דאורייתא, דברים אחרים אולי רק דרבנן. תפקיד הרב הוא לוודא שאנשים מגיעים לעבירות קטנות יותר ולא לגדולות יותר – זו “העבודה הבסיסית” של דמות סמכות.
לזרוק אנשים מבית הכנסת זה סימן לחולשה – כשלא יכולים לנהל דיאלוג. אבל גם להכניס ולקבל את כולם באופן עיוור בלי שום שיחה זו גם חולשה. הדרך האמיתית: שני הצדדים צריכים להיות חזקים, אנושיים, ולדבר.
—
אין קהילה אלטרנטיבית מוכנה – לא בעולם החרדי, לא בעולם החילוני. ל-OTDs אין מקום שקולט אותם. “אתה לא יכול להצטרף לשום דבר”. אין “בחוץ” – שני הצדדים, חרדים וחילונים, דמיינו שיש משהו אחר לאן אפשר לברוח. זו דמיון.
אנשים באים ורוצים להתגרש כי הם לא יכולים להסכים (אפילו על דברים קטנים כמו זמירות שבת). אבל גט לא פותר את הבעיות – זה רק מוסיף סיבוכים. “גרושה נשאת לגרוש” – כל הבעיות נשארות. אין “עולם הגרושים” שפותר משהו. העיקרון המרכזי: תישאר ותילחם (במובן של להילחם על הקשר).
—
מחלוקת היא איך החיים עובדים. כששני אנשים לא יכולים לדבר, מחלוקת/מאבק הוא המנגנון שמכריח אותם להגיע לתוצאה.
משל ממלחמה: קלאוזביץ – מלחמה היא פתרון לבעיה, לא הבעיה עצמה. ניצחון פירושו ששני הצדדים יכולים להסכים על נרטיב אחד (כמו אמריקאים וגרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה). מאמר של אלי רוטנברג נגד תיאורטיקן שאמר שניצחון = רצח עם: רוטנברג עונה שניצחון פירושו רק שמגיעים לאחדות.
הקלישאה ש”ילדים טובים יותר כשההורים נשארים ביחד” – זה הומצא על ידי “איזה ראש ישיבה בשנות ה-80” וזה שקר. ילדים טובים יותר כשההורים נלחמים באמת בבית שלהם, כי הם נלחמים ממילא – רק בבתים אחרים.
—
כל פעם שאתה אומר “לא אכפת לי” אתה מוותר על חלק מה-agency שלך, מהאנושיות שלך. ר’ אלימלך מליז’נסק: בחור צעיר שלא אכפת לו שהבית לא נקי – הוא מעולם התוהו.
“לתת לזה לרוץ” פירושו מוות – “עני חשוב כמת” – כל בחינות “חשוב כמת” הן בחינת פסיביות. תמיד הפתרון: לעשות יותר – לא שטויות, אבל לעשות. ייאוש וויתור פירושם שאין מה ללמוד.
—
אנשים שיש להם ownership על משהו – הבעיות שלהם נפתרות. כשמרגישים שצריכים אותך, שלא יכולים לזרוק אותך – זה פותר “הרבה מאוד” בעיות. Disaffection עם נשים/גברים באה מהדמיון ש”לא צריכים אותך” – שהבית יכול להמשיך בלעדיך.
מעשה: אחד נסע לרבי, והבית “נסע על גלגלים” – כי הוא לא עושה שום דבר “באמת”, אבל עצם נוכחותו שומרת על סדר.
החדר (לא “בבא דרבא”) מלמד ילדים שהכל ממשיך בלעדיך, לא צריכים אותך. לכן כולם מדוכאים, ואז שולחים אותם לפסיכולוגים.
כל אדם רוצה להיות חשוב – אפילו האדם הפשוט ביותר בבית הכנסת דוחף את השולחן שלו, משהו. אבל לרצות להיות חשוב בכל מקום, כל הזמן, זה חיסרון. התורה נותנת לך רשות להיות חשוב במקומות מסוימים.
—
כשמישהו לא יכול לעשות משהו, הוא מחליט שזה לא מעלה לרצות את זה. זה “sour grapes”. קודם הוכח שאתה יכול, ואחר כך תוכל לומר שאתה לא רוצה. אם אתה לא יכול לבנות ארמון עם כל התענוגים, ואתה אומר “זה כלום” — זה לא אמין.
כן — כל מה שאפשר לרצות, צריך לרצות. אבל — רק בדברים שבהם כבר מעורב. אם לא מעורב, לא מחויב. אבל אם כן מעורב, צריך לשאול: האם אני מעורב בתור בן חורין (עם תשוקה ומשמעות) או בתור עבד (מכני, מת)?
משמעות באה דרך העשייה עצמה. לא שצריך קודם למצוא משמעות ואחר כך לעשות — העשייה היא המשמעות. אם אין תפקיד בשבילך, אתה לא שייך שם. אבל אם יש תפקיד — אתה צריך למלא אותו.
—
“ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” ו“כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו”:
– אצל אומות העולם: הכהן (כומר — יתרו כהן מדין, פוטיפרע כהן און) דואג לתפילה, לניסים, לקשר עם האלוהים. האדם הפשוט שולח את הכהן למדבר פעם בשנה. פרעה מדבר לאלים עבור כל מצרים — זו מערכת של עבדים.
– אצל יהודים: כל יהודי מדבר עם הקב”ה ישירות (סטרייט). אי אפשר לומר “הרב מתפלל כבר, אחד קורא כבר, אני לא צריך”. כולם צריכים לקרוא, כולם צריכים להתפלל, כולם צריכים להיות פעילים.
אם היהדות הייתה מערכת שבה הרב עושה הכל בשבילך — מה ההבדל בין זה לבין להישאר במצרים? “מה לי הכא מה לי התם?” — אני ממילא עבד. כל הנקודה של יציאת מצרים היא שלא להיות במערכת כזו.
המחשה מעשית: בבית הכנסת (הוא מזכיר “בויאן”) לעיתים קרובות אין מניין ביום חול. מניין לא צריך רק 10 אנשים — בית כנסת קהילתי אמיתי צריך 20-30 אנשים. ממילא — צריכים אותך. כשצריכים אותך, אתה עושה משהו. כשאתה בא וצריכים אותך — אתה בן חורין שעושה.
—
כל הבעיה של “אני עושה” או “אני לא עושה” היא סימפטום של המחלה העמוקה יותר. כל יהודי הוא מכריע — זה “נאמר יפה בכל דינר”, אבל אנשים לא חיים את זה.
בדינר (או כל אירוע קהילתי): אלה שעושים משהו — הם בני חורין, מנהיגים. אלה שלא עושים כלום — זו “עבודה מתה”. אם טוב להיות חי ולא מת, צריך לדאוג שלכולם יהיה תפקיד — פעם הוא מדבר, פעם השני. למי שהם “עבדים” שלא רוצים לעשות כלום — צריך לזרוק אותם עד שהם עושים משהו. (חצי הומוריסטי אבל עם נקודה.)
—
התירוץ האהוב: “זו תכונת הנפש שלי — ככה נולדתי”.
– “זה תירוץ. אני לא קונה את זה. ואתה לא צריך לקנות את זה”.
– אתה מערבב עובדות עם פרשנות של עובדות. העובדה היא שאתה לא עושה. העובדה היא שאתה גם חושב שלא צריך. אבל הפרשנות שלך — שזה בא מ”תכונת נפש” מיסטית — לא מוכחת.
– “ניסית את הדרך האחרת?” — אם לא, אתה לא יודע שאתה לא יכול.
– המושג של “שורשים” (roots, טבע הנפש) — “אף אחד מעולם לא ראה את זה, זה בכלל לא מתחיל, זה לא הגיוני”.
– פרשנות אלטרנטיבית: אולי אתה לא רוצה כי אתה לא עושה, ואתה משכנע את עצמך שזה נכון — לא להיפך.
—
עץ לא מדבר, אדם מדבר. כשמישהו אומר “הוא מדבר דרכי” (הרב מדבר כבר, אני לא צריך) — “It’s YOU talking. אף אחד לא עוזר לך”. זו זכות לדבר, לנהל שולחן, לדבר על יציאת מצרים בלילה.
כשמישהו עושה חתונה — אם יש לו צורך אמיתי, שיעשה. זה לא צריך להיות בשביל תשומת לב. אדם ספציפי (“אשר”) מוגן שהוא לא מחפש תשומת לב.
—
להתפלל בסטבניץ — כשלא הולכים לעמוד — “אני מת, אין לי סבלנות”. זה מוכר בעצמו. אבל הנקודה: “אני צריך לעשות הכל”.
“I don’t think you should do anything where you’re dead”. אבל זה לא אומר שלא צריך לעשות — זה אומר שלא צריך להיות מת. משמעות באה מעשייה — “משמעות היא מעשייה”.
“יודע כמה זמן אתה הולך להיות מת לפני שנולדת ואחרי שתהיה נפטר? אלפי שנים”. — הזמן הקצר שחיים, צריך לחיות. מותר לישון, מותר לנוח — אבל לא להיות מת כשחיים.
—
יציאת מצרים פירושה: כל יהודי יצא ממערכת שבה הכהן/פרעה עושה הכל — למערכת שבה כולם מדברים עם אלוהים בעצמם. חירות = אחריות = העשייה שלך עושה הבדל. לכן:
1. “הפצצת אהבה” / קבלה בלתי מותנית היא עבדות — היא הופכת אנשים לפסיוויים
2. אין “בחוץ” — לא OTD, לא גט, לא בריחה
3. מחלוקת/מאבק הוא הפתרון, לא הבעיה
4. “ענבי שועלים” לא לגיטימי — קודם הוכח שאתה יכול
5. “תכונת הנפש” היא תירוץ, לא עובדה
6. משמעות באה דרך עשייה, לא להיפך
7. Ownership ו-being needed פותרים בעיות
8. מי ש”מת מבפנים” עדיין במצרים — והזמן הקצר שחיים, צריך לחיות.
רבי יוסף:
רבי יוסף, רבי יוסף, אני רוצה לומר לך דבר חדש, עיקר היסוד. אני יכול לומר מילה אחת, ואתה יכול למחוק את הסרטון, זה מספיק לשנה שלמה, בסדר?
עיקר היסוד של היהדות הוא… עבדים היינו, עבדים היינו לפרעה במצרים, בלשון אבותינו הקדושים, יהודים הלכו מעבדות לחירות.
חירות פירושה אחריות, חירות לא פירושה לשכב ולהיות נחמד אליך.
ומה הראיה שלי? כל הדרשנים אומרים, כן, הארי מי קארפי של היהדות, you’re nice to them, ומלקקים אותם, ונותנים להם לאכול דבש, שטויות מטולטלות.
אף אחד לא צריך שיתנו לו דבש, ילדים קטנים. זה אומר לשמור אנשים משועבדים, כל מנהיג כת יודע את זה, איך משיגים אנשים? יש להם מילה לזה, love bombing, בסדר?
איך אנחנו אוהבים אותך ואנחנו מקשיבים לבעיות שלך ואתה מרגיש כל כך נשמע ונראה ומקובל. וככה עושים אנשים לחברי כת. משועבדים, עבדים.
זה איך קונים לקוחות עבדים אצלך, זה איך קונים עבדים, על ידי להיות נחמד אליהם.
האדמו”ר הקדוש מאגודה אומר כך, יש לך בן רשע? מה עושים איתו? צריך להיות nice אליו ולקבל אותו ואנחנו אוהבים אותך בכל מקרה? לא!
מה הוא אמר? צריך לחרוק שיניים. יודע למה? כי זו הדרך היחידה להיות מקרב אדם.
אתה חרוק שיניים עם עצמך, אני חרוק שיניים איתך גם. אני מכבד אותך. בלוי לוחם בלוי, לא יבוא לו. פירושו שאני לא יכול להשיב? אני יכול גם. בוא נילחם. זה… אה, חירות.
אם אני תמיד מקבל אותך, אז שום דבר שאני אומר לא אומר כלום. זכור, כל העניין של להיות בן אדם הוא סיבה ותוצאה. זה חכמה וזה מעשה, נכון?
חכמה זה להבין ומעשה זה לעשות, נכון? הדברים שאתה עושה עושים הבדל, כן, הם גורמים לדברים. סיבה ומסובב, סיבה ומסובב, ואיך אני יודע לא.
אתה יודע, זה מה שזה אומר להיות חי, להיות בעל נשמה פירושו משהו שיכול להיות סיבה, נכון? זה תיקון שלך, להיות בעל בחירה, זה תיקון של משהו אני לא יודע מה. זה פירושו להיות חי, נכון? זה נקרא נפש.
אדם מת הוא מי שלא עושה, חי הוא מי שכן עושה.
אז כל מי שאומר לך שאלוהים אוהב אותך לא משנה מה אתה עושה מרחיק אותך מאלוהים. הוא הופך אותך לבהמה של הקב”ה. הקב”ה עשה אותך בהמה, ברוך השם. אתה יכול ללכת למדרשים לראות. אבל הקב”ה גם עשה בני אדם. יש אדם, יש בהמה, יש את העניינים. אבל העצם, הקב”ה עשה בני אדם להיות בני אדם, לא להיות בהמות.
וזה אומר שזה מאוד מאוד… אתה חושב שאתה עוזר למישהו על ידי לומר לו שהקב”ה אוהב אותך לא משנה מה? לא, אתה פוגע בהם. אתה משפיל אותם. אתה לא מרים אותם, אתה משפיל אותם. אתה הופך אותו לפסיבי, פסיבי ככל האפשר. אין הבדל מה אתה עושה, אנחנו תמיד נקבל אותך. מה אתה מכניס לראש?
אנשים צריכים את זה. כבר דיברתי על זה פעם, whatever, לכל מיני דברים מקולקלים, כי הכל מקולקל, ו-whatever, אין לי כוח לזה. אבל למעשה, במציאות, זו הדרך לעשות את זה, שמה שאתה עושה עושה הבדל. ואתה תכה, אני אכה אותך בחזרה.
רק כדי להיות ברור, הדבר שאנשים דואגים שהולכים להוציא אותך, כן? להוציא זו דרך אחרת לומר שזה לא עושה הבדל, נכון? עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. כן, אתה מבין שנעשית לו כהיתר, אתה כבר עבד. עבד במובן של whatever you do, it doesn’t matter, נכון? אתה כבר אפיקורוס, אין הבדל מה אתה עושה, לא. זה לא יותר טוב.
להישאר בכלל פירושו שאתה לא אפיקורוס. כן, אנחנו לא נותנים לך לצאת. אנחנו לא נותנים לך לצאת. לתת לך לצאת זה מה שאומר “אני מקרב כולם” זה גם לתת לך לצאת. יש אנשים שעושים הבדל, אתה לא האדם שעושה הבדל. אנחנו אוהבים כולם, כולם עבדים שלנו. לא, לא, זה לא עבד. אתה גם בן אדם, ומה שאתה עושה עושה הבדל.
אם היית שם, אולי לא היו יוצאים, היה צריך שאנשים יצאו פחות. זה לא שמוציאים אותך. קצת, אבל אתה גם צריך להתייצב.
תלמיד:
זה קו דק.
רבי יוסף:
זה לא קו דק, זה ברור וברור. והבעיה העיקרית של אנשים שאני יודע, כל הדיכאון וכל הדברים שאנשים צריכים חיזוק, והסיבה למה הם הולכים לבעלי בתים, זה כי הם לא נלחמים על עליות למשיח. אתה תראה שאנשים שנלחמים על עליות, הם בכלל לא הולכים לבעלי בתים לחיזוק.
תלמיד:
נכון?
רבי יוסף:
חשבת שהם יהיו low lives? לא, זה כי הם בני חורין. בני חורין לא צריכים חיזוק. בטח בני חורין צריכים מכות, זו בעיה, אתה לא יכול לעשות מסיבה. נסה את זה. אני לא אומר שלא צריך חיזוק אולי לרגע של להתרומם, אוקיי, whatever.
רוב האנשים לא כאלה. בטח? לא. רק כמה אנשים שהם נבך פגומים, כי הם כאלה, שום דבר שהם עושים מעולם לא עשה הבדל. אני מדבר ביהדות, אני לא מדבר בעסקים ודברים. רוב האנשים, אם הם בני מזל, מה שהם עושים עושה הבדל. אבל ביהדות, אפילו אז, נכון?
אם אתה גדל בקהילה עשירה, או בקהילה שיש יותר מדי תמיכה, יש לך גם את אותה בעיה. אתה תצטרך לעבוד. בכל מקרה, יש הבדל אם אני מגיע עם כסף מהעסק או אני מגיע מקופות צדקה? אותו דולר. זו עוד דרך להפוך אנשים לא-אנשים, נכון?
תלמיד:
האם באמת לא צריך לעשות רשת ביטחון?
רבי יוסף:
אני לא יודע. אני רק אומר שזו בעיה. כי אז, שום דבר שאתה עושה לא עושה הבדל.
גבר, אוקיי? אני רוצה בקרוב לדבר על נשים, אני לא יודע. גבר, מה זה הגבר, נכון? אני לא רוצה לומר… כן, לא, לא. אני מתכוון שהוא בבחינת סוכן. הנקבה היא… הנקבה היא יותר קרובה לסוכן. אני רוצה להיות כך. כשאני מדבר זכר, אני מתכוון לבחינת זכר, נכון?
זה מי שאם הוא לא הולך לעבוד, לא יהיה לו מה לאכול. נקבה, תשוקתך אל אישך, פירושו שגם אם הוא לא הולך לעבוד, יהיה לו מה לאכול. איזה יותר טוב? איזה עושה אדם יותר מאושר?
הראשון. יש לו אולי פחות שקט, אבל הוא יותר מאושר.
תלמיד:
זה אומר שאני צריך להיות workaholic ולעבוד ולצטרך לאכול ולקום מוקדם ולהיות כמו דינר?
רבי יוסף:
לא, זה לא אומר! אז מה זה אומר? זה לא אומר. אז מה זה אומר? לא אומר! אז מה זה אומר?
כי האמת היא גם, כמו שאמרתי לך, אמרתי את זה קודם. כל אחד, אדם חי הרבה מאוד חיים, נכון? אדם לא עושה רק דבר אחד ולא חי רק חיים אחד. הוא גם אבא לילדים שלו, וגם בן לאבא שלו, וגם אדם בבית הכנסת, וגם אבא שאומר לימוד, וכו’ וכו’ וכו’. הוא הרבה מאוד דברים.
אבל בכל תחום בחייך, בכל מקום שאתה חי, נכון, כל כובע שאתה חובש, במידה שאתה לא פעיל בזה, אתה לא אדם בזה. אתה חומר, לא צורה.
וזו הסיבה, זה המקור למה אנשים שבאים אליי… אני אומר לך, אני מכיר קומוניסטים… אנשים שבאים אליי, בטח, אנשים שבאים אליי ומתנתקים מהיהדות, כולם האנשים שלא אכפת להם אם הם מקבלים עלייה.
עוד לא בא אליי אף בחור אחד שאכפת לו אם הוא מקבל עלייה, ויש מדבר ולא נותנים לו כי הוא נותן כסף או משהו שהוא יגיד, “יצחק, אני לא יודע, אני לא מרגיש טעם, אני לא הולך לשם.” שם לא שייך דבר כזה.
אני מדבר לך על אנשים, הרבה אנשים, והם הכירו הרבה אנשים, והם צופים בהרבה אנשים. זה תמיד ככה. ברגע, אם… איך הוא אמר לי? מישהו סיפר לי, אני רוצה כבר… רגע, רגע, רק כדי להיות ברור, אני לא מבין 90%, אבל בוא נניח לצורך הדיון, שאותם אנשים יכולים להימצא מושפעים בחלקים אחרים של היהדות.
תלמיד:
למה זה לא יכול להיות שבאמת לא אכפת להם מהעלייה שלהם, ואולי זה העלייה, וזה החלק שלהם לא?
רבי יוסף:
זה רק משל. משהו חלק זה צריך להיות.
אבל רק כדי להיות ברור, כל דבר שאתה עושה כשאתה מת זו בעיה. אז, אל תלך לבית כנסת. אם אתה הולך לבית כנסת, אתה מתנשק, לא אני סתם אומר. אז, אם אתה הולך לבית כנסת והולך לבית כנסת, זו אחת הפונקציות ש… זה נאמר, עושים הבדל גדול כשאדם עומד שם. אני מתכוון, זה לא דבר… הולכים לבית כנסת, מתרועעים, הולכים לקידוש.
אבל זה… זה לא החלק היהדות של בית הכנסת, נכון? זה החלק החברתי. זה דבר יפה. אבל, זה לא החלק יהדות של בית הכנסת. החלק יהדות הוא הטקסים, הטקסים, משחקים עם אחרים במניין, אומרים קדיש, שרים איזה ניגון ל”לכה דודי” וניגונים אחרים ל”מזמור שיר” וכולי וכולי.
ואם אתה לא פעיל בזה, אז אתה לא חי בזה.
תלמיד:
אמרתי שכולם צריכים להיות יהודי?
רבי יוסף:
לא אמרתי. הרמב”ם אומר ש”חסידי אומות העולם” אומרים על גוי, הוא התכוון “לקרב אנשים”. אין בעיה! אני לא אומר שצריך להיות יהודי. אני לא אומר כלום. אני לא יודע… אולי אני הולך כאן ממש רחוק מדי. אני לא רוצה לבלבל, אבל… משהו בראש שלי אומר לי שזה אמת.
תלמיד:
נגיד על אדם פרטי זה הגיוני, אבל אנחנו מדברים על כלל.
רבי יוסף:
אני יכול לומר אפילו דבר ששווה. נגיד פעם, אתה יודע, בערים הישנות ידעו שלעיר היה רב, רב, תלמיד חכם, היה לעיר השיכור של העיר, הגנב של העיר, ה… אחר כך נעשה דבר כזה שצריך להפוך את הגנב לגנב, את הרכיל צריך לסגור, ו-whatever.
ומשהו, לפי מה שאנחנו מדברים עכשיו יצא שלא, כל עוד אנחנו מסכימים שיהיה לנו את הגנב בעיר, שהוא הגנב, הוא השנורר… גנב זו עבודה. גנב זו עבודה. אני לא יודע מה אתה אומר, אבל כל עיר צריכה להיות… עומד בגמרא, ושם יש רשימה של אנשים שחייבים להיות בכל עיר, סנהדרין, וגנב הוא אחד מהם. אני לא יודע אם עומד ממש שם, אבל פחות או יותר, עיר צריכה גנב, אוקיי? לא יותר מדי, צריך לוודא שסוגרים אותו לפעמים, לא יותר מדי לגנוב. עיר צריכה גנב.
תלמיד:
וכמו שאתה אומר, בית זונה לכאורה זה אותו דבר.
רבי יוסף:
למה עיר צריכה, ולא שעיר צריכה, אמרתי דבר כזה, זה דבר שלא אכפת לנו מזה. כמו בית זונה, אם זה יהיה, שיהיה במקום אחר. הרב לא אחראי שהוא לא מוודא שהנשים ילכו למקוה. זו עצם הכפירה.
תלמיד:
למה הרב צריך לוודא? זו עבודת הרב?
רבי יוסף:
לא. מה זאת אומרת לא? מה זאת אומרת לא? יש מחלוקת ראשונים על זה. הרב זה כבר עולם אחר. הרב זה כבר עולם אחר מאיתנו. יש מישהו נגד מה זה היחוד שכל אחד מביא.
אבל שוב, יש אנשים שצריכים ללכת לזונות. אני יכול לומר ביידיש, יש דבר כזה, אוקיי? יש בחורים, יש יונגעלייט שאין להם שלום בית. כן, למה לא? זו הלכה פסוקה.
תלמיד:
אבל הם מתווכחים עם הלכה, רבנו תם ורבנו יונה מתווכחים, אבל אני אומר לך שההלכה קיימת.
רבי יוסף:
יש דבר כזה, אוקיי? לא היה, תמיד היה, תמיד יהיה, אוקיי? אם אתה יודע על עיר אחת שאף אחד לא הלך לזונה, תגיד לי, כי אני לא יודע על זה. אוקיי? לא מה שהיה, לא מה שזה עכשיו, ולא מה שזה יהיה, כן?
עכשיו, יש הרבה איסורים, יש הרבה. זו שאלה, וברמב”ם יש מחלוקת רמב”ם עם הראב”ד האם בכלל יש היתר. כבר, מחלוקת גדולה, גדולה ולשונות, נכון? אבל המציאות היא, יש הרבה עבירות, ורמות האיסורים, נשאר לא, אחד מהם לא כמו השני, וערוות פנויה לא כמו דרבנן, אולי יש יחיד שיש רמב”ם שבכלל מתיר, ועושה פילגש. אני לא יודע אם יש רמב”ם.
תלמיד:
ובטח זו עבודת הרב לוודא שכל אחד… בטח. בטח. אני לא מבין, זו התורה.
רבי יוסף:
הדבר היחיד הוא אולי הרבנים. הם מוודאים שיש מקווה, שהולכים למקוה. בטח. ההלכה לא אומרת מי צריך לעשות את זה, התורה אומרת. התורה אומרת “אשה כי תזריע”. לא כתוב אולי הרבנים אומרים. הרבנים אומרים מה ההלכה היא מפני… טוב מאוד. אבל בטח זו עבודת הרבנים.
אבל אני אומר לך את ההלכה לפי דעתי. יש דבר כזה, אוקיי? לא תמיד היה, תמיד יהיה, אוקיי? אם אתה יודע על עיר יהודית שמעולם לא הייתה שם זונה, תגיד לי, כי אני לא יודע על זה. אוקיי? לא מה שהיה, לא מה שזה עכשיו, ולא מה שזה יהיה. כן?
עכשיו, יש הרבה איסורים של הרבה, יש כאן שאלה של הרמב”ם, יש מחלוקת רמב”ם וראב”ד אם יש בכלל היתר. זו סוגיא גדולה, נכון? אבל המציאות היא, יש הרבה עבירות, ורמות של איסורים. לא מדברים כאן, אחד מהם הוא שני, ופנויה יחד עם פנוי אולי רק מדרבנן, ואולי לפי הראב”ד בכלל מותר, הוא אפילו לא עושה חילוק בין רמב”ם וראב”ד. בסדר? כן?
ועכשיו, תפקיד הרב הוא לוודא שכל אחד… בוודאי! אני לא עומד, נדה היא דאורייתא, כל דבר אחר אולי דרבנן. הוא צריך לוודא שאם יש עבירה שהוא הולך למקווה. בוודאי! ובזמן שהוא לא… ההלכה, אני לא עומד מה התורה אומרת. התורה אומרת “אשת איש מות תמות”, “לא תקרב”. אולי הרבנן אמרו, הרבנן גזרו ייחוד עם פנויה, יפה מאוד. אבל בוודאי התפקיד של הרב הוא לוודא שמגיעים לעבירות קלות ולא לעבירות חמורות. זה התפקיד הבסיסי. כל התפקיד של רב הוא זה. רב, אני לא יודע מי, רב, או מי שזה לא יהיה, אני לא יודע למי אתה קורא רב, אני לא יודע מי ראש הישיבה, אני לא יודע מי. מי שהוא שהוא דמות הסמכות.
אבל הרב אומר שהוא מבין שצריך ללכת לבתי זונות, זה עושה מאוד… לא שהוא מבין, לכל אחד יש את התפקיד שלו. אני לא אומר שזו מצווה להיות זה. לכל אחד יש את התפקיד שלו. בית כנסת שאין לו פח אשפה ליד בית הכנסת אינו בית כנסת. וצריך לדבר, פשוט צריך לדבר.
מה אם מסלקים את אשת איש, מה, הוא הולך לבית כנסת אחר, אז זה לא הולך. אז פשוט אומרים לו שזה לא משנה איפה הוא הולך להתפלל, נכון? לפני שמסלקים אותו. סילוק אינו פתרון. סילוק הוא מה שעושים כשחלשים, נכון? כשלא יכולים באמת לנהל דיאלוג עם אנשים, נכון? ואותו דבר, להכניס ולקבל את כולם הוא מה שעושים כשחלשים, נכון? כשעושים, וכשחזקים, וכששני הצדדים חזקים, שני הצדדים הם בני אדם, אז, אתה כאן, אין דבר כזה שאתה יוצא.
כן, הבכורים פטורים, בסדר? אתה לא בכור, זה אומר שאתה לא בכור. אתה יוצא, נכניס אותך. אתה הולך לנשור? לאן אתה הולך ללכת עם הדבר הזה? לאן? אתה לא הולך לנשור.
אנחנו חיים בעולם הזה שבו תמיד יש כאילו איפשהו, אנשים דמיינו גם הפרומים וגם החילוניים. זו דמיון שתמיד יש איפשהו לנשור אליו, אתה יודע? מאז התקופות של… גם בורח. …כשאתה בשנה שלך ואביך כתב ספר, רואים רק מנטורים. אין הבדל. גם בורח? כן. כל ה-OTDs. אני מדבר עם בחור. יש לי את… בסדר, איך אתה יוצא? אולי תגיד לי. אתה יודע שאין שום… אתה יודע, אין כמו חבילה. כשאתה יוצא, ואפילו בשובבים אין חבילה. ילדה עם מכונית, עם… אין חבילה. אין… לא ללמוד, לא מה לעשות. אין חבילות אלטרנטיביות. אין חבילת קבלת פנים לכל OTD.
בקיצור, הם אותו משוגע כמו שאתה עכשיו. הם צריכים להתמודד. בדיוק כמו שאתה מתמודד עכשיו, הם לא הולכים לפתור כלום. אין… אין חדשות בשבילך. אם אנחנו רוצים להתארגן צריכים… זה לא… נשבעתי קהילה. אני נפה. איפה הקהילה בדיוק שחיה בתוכה כולם? אני לא יודע. בדיוק חיפשתי את זה, אין. אי אפשר להצטרף לכלום. אני מתכוון שאי אפשר. ואני מדבר מהאמת, אתה רוצה לדעת ברוטו, ואתה כבר יודע. אבל המציאות היא, שברוב המקרים, יש כמה קהילות שיש להן הסדרים שונים ודברים. אני לא מדבר. מה שאנחנו מדברים כאן, ברוב המקרים, אין בחוץ שאפשר… אי אפשר לנשור. בסדר?
ואני אקח את אותו דבר. בסדר, בנישואין זה אותו דבר. בסדר? כמה אנשים באו אלי וכמו, “אתה יודע, אני לא יכול להסתדר עם אשתי. יש לי מחלוקת איתה על זה ועל זה.” וכל אחד מהם, שני האנשים מרגישים שיש להם תירוץ טוב, והם לא צריכים להיות נמוכים. אני רוצה להסתדר איתה. אני חושב שצריך לשיר פעמיים זמירות שבת, היא חושבת שצריך לשיר רק פעם אחת. ובמוצאי שבת בכלל היא חושבת שלא צריך לשיר את הזמירות. אז, אני רוצה להתגרש. זה כבר יהודי… שתי שיטות, נכון? אין שתי שיטות. יש שני אנשים.
אבל בכל מקרה, והוא משכנע אותו, ואז הוא אומר, “אתה יודע מה? שני הצדדים יהיו משוגעים. בוא נפתור את הבעיה בגירושין.” בסדר, איך? אין עולם הגרושים שפותר בעיות. הבעיה הנוספת היחידה היא שאתה אדם שצריך להתגרש. הבעיה הגדולה יותר בגירושין היא שאתה יוצא ואתה אומר, “אה, אתה יודע, זה לא משנה.” לא, חס ושלום, זה משנה. לריב, לריב זה טוב. להיות גרוש אומר רק שיש לך שני אנשים באותו זמן. אתה יודע, ואני גירשתי אותך, ויש לי את החוויה שלך. הגמרא אומרת, “גרושה נשאת לגרוש”, כל העבודה היא מותר. זה רק מוסיף לסיבוכים. זה לא מסיר שום סיבוכים. זה לא אומר שבזמן שכל מה שצריך להתגרש. אבל הסדר של הסוף, זה לא מוסיף שום… זה לא פותר אף אחת מהבעיות. בעיית היהדות בוודאי לא. אבל גם שום בעיות אחרות זה לא מרים. אין, הסטטיסטיקות גם לא בעיות טובות, הם אומרים שזה לא הלך טוב במשך חצי שנה. יש דבר כזה.
בקיצור, הסברה הראשונה היא שכן, תריבו.
לריב זה, אגב, לריב זה דבר נורמלי. אנשים כל כך נגד מחלוקת. מחלוקת זה איך החיים עובדים. מחלוקת זה טוב. מחלוקת זו הדרך שבה אנשים מסדרים דברים קשים להסדרה. מה זו מחלוקת רעה? מה היא אם המחלוקת? אהבה ומחלוקת.
שבת עם ילדים, אה, הילדים טובים יותר כשהם ביחד. אני רוצה להגיד לך, אני מבטיח לך, הסברה הומצאה על ידי איזה ראש ישיבה בשנות ה-1980, אנחנו בעצם לא יודעים מי, שכחתי מי עכשיו, וזה בוודאי לא נכון שזה שקר. הילדים הרבה יותר שמחים כשההורים רבים בראש, ידיים ורגליים כשהם חיצוניים. אגב, הם רבים ממילא, רק בבתים אחרים. לא עושים כלום על זה. רק עושים… זה מה שמוכח. אני אומר לך למשל. אני לא רוצה לשים לחץ על נישואין. אני לא רוצה להיכנס למחלוקת גם. אף אחד לא רוצה להתגרש. הם ירבו אחרת כל החיים. כל הסבים שלנו רבו כל החיים… לא קרה כלום. זה קרה. זה קרה יותר גרוע כשעושים את הדרך האחרת. זה קרה. האחר אינו פתרון. הם אומרים, “אין דרך החוצה. אתה רוצה לצאת מקללה? לאן בדיוק אתה הולך? אין לאן ללכת.” בסדר?
ומה רע לריב? אני לא מבין. לריב זו המצאה מדהימה. אתה יודע את זה? אם אתה חושב על זה? למה אני אומר כל כך הרבה שטויות היום? זו המצאה מדהימה. בדרך כלל, אם שני אנשים מסכימים אחד עם השני, בסדר, זה טוב. כשיש להם ויכוח קטן, הם יכולים לדבר על זה. כשיש להם ויכוח גדול, מה הם עושים? הם רבים. זה הפתרון לבעיה הגדולה. מחלוקת היא הפתרון. מלחמה, נכון? אפילו בפוליטיקה. מלחמה היא פתרון לבעיה. זה מה שקלאוזביץ אומר.
עכשיו אני אבין את הטענה של אלה שאומרים שלא צריך להיות מלחמה. כן, אבל… מלחמה היא פתרון לבעיה. זו לא בעיה. כמובן, לא צריך לעשות את זה כשאין לך את הבעיה הנכונה, נכון? סתם בעיות, מלחמה היא שטות. אפשר לדבר, צריך לדבר. אבל אם לא, מלחמה אומרת שאכפת לנו אחד מהשני, נכון?
חברי, אלי רוטנברג, כתב מאמר נגד איזה תיאורטיקן מלחמה אמריקאי שאמר שניצחון הוא בעיה גדולה, כי ניצחון הוא רצח עם, בעצם. ואפילו אם זה לא ממש, הבחינה היא רצח עם. יוצא, צריך להיות לנו תיאוריה של מלחמה שלא כוללת בה ניצחון. והוא אומר, אתה בכלל משוגע? ניצחון אומר תכלית כך, יש לנו ויכוח, ואנחנו צריכים להגיע. או שנגיע עם פשרה, או שנגיע שכולם יסכימו איתי, כי הרגתי את כל מי שלא הסכים. אבל ניצחון פשוט אומר שנוכל להסכים על נרטיב אחד. גם האמריקאים וגם הגרמנים הסכימו שהאמריקאים ניצחו במלחמת העולם השנייה. והניצחון עשה אחדות נפלאה. זה לא שכולם מסכימים מי המפסיד או מי המנצח. כל עוד שניהם יכולים לשכנע את עצמם שהם ניצחו, כדי שלא ידברו זה עם זה. נכון? המלחמה לא השיגה את המטרה העיקרית שלה, שהיא לאלץ אנשים לדבר זה עם זה. בדרך כלל, עדיף שידברו באו”ם. בסדר, אי אפשר, כופים את עצמם. איך כופים את עצמם? רבים. מה רע? בוודאי זה רע, זה קשה, זה כואב, ודברים. אבל ריב הוא פתרון לבעיה. זו לא הבעיה, זה לא המקור של הבעיה. זה פתרון לבעיה גדולה יותר, שהיא שאי אפשר לדבר אחד עם השני.
למה אני בא פתאום עם כל הדבר הזה? בכל מקרה, אני מאוד… כן, אנחנו צריכים להיות בצד של בני חורין. ובני חורין אומר אנשים שאכפת להם, אנשים שאכפת להם. כל פעם שאתה אומר “לא אכפת לי,” אתה מוותר על חלק מהסוכנות שלך, חלק מהאנושיות שלך. כל פעם, בכל דבר. עכשיו, האם אני אומר שצריך לאכפת לך מהכל? זה מאוד קשה. אבל מוכרח להיות עניין. זו שאלה. בדיוק. רבי אלימלך מליזנסק אומר שבחור שלא אכפת לו שהבית נקי, הוא מעולם התוהו. צריך לאכפת. אתה לא רוצה שיהיה שלום בית? שיהיה כן. אתה צריך לוודא, אם לאישה אין כוח, שישכור מנקה. אני לא יודע, שיעשה בעצמו. יש דרכים לפתור את הבעיה הזו. הדרך היא לא לומר, “אה, סוף סוף, תן לזה ללכת.” לתת לזה ללכת, זה אומר מוות. זה אומר עני חשוב כמת, כל החשוב כמת. זו לא בחינות, זו בחינת מוות. להיות פסיבי. אתה יכול להיות לך שונאים על הכל. תמיד הפתרון הוא לעשות יותר. זה לא אומר שצריך לעשות שטויות. אה, מתחילה תוכנית, מה לעשות? מתחילים ללמוד. אבל כל עוד אתה חושב שזה הפתרון, לא לעשות כלום, לוותר בייאוש, אז אין מה ללמוד, כי אתה מוכן.
יש הבדל מי השלישי. מה ההבדל? למה לא שמים לא לתת לאדם השלישי הנכון? אתה לגמרי טועה. אתה חושב שהשלישי הוא זה? אתה לא יודע שהשלישי הוא בעל הבית.
אני אישית מכיר הרבה אנשים, כל הבעיות שלהם נפתרו ברגע ששמרו על בעלות על משהו, שהם נחוצים, לא שאפשר לזרוק אותם וזה לא משנה כלום. זה פותר ממש את כל הבעיות, הגזמתי, כבר, לא כל הבעיות לא נפתרות, אבל הרבה מאוד מהן. רוב האנשים שמנותקים מנשותיהם, זה בגלל שיש להם את הדמיון, ולנשים יש את הדמיון, שבעצם לא צריכים אותך. אתה יכול לעזוב עם הבית הלאה, והוא כבר הביא פנימה, הוא נסע פעם אחת לרבי, והבית נסע על גלגלים. כי הוא נסע על גלגלים, כי הוא לא עושה שום דבר אמיתי. המעשה נסע על גלגלים מסיבה כלשהי. שמת לב? אני לא עושה הרבה פעמים, אני לא עושה כלום בדרך ארץ שלא. אני לא עושה הרבה דברים, אני לא עושה הרבה דברים, אבל זה עוזר מאוד שאני שם. איכשהו, נוסע סדר מסוים.
וכל עוד אתה חושב, אחד הדברים שמלמדים אותנו כשאתה הולך לבבא דחדר, לא לבבא דרבא, אבל בבבא דחדר, הוא שהכל, הכל נוסע בשבילך, אחריך, לא צריכים אותך, כלום לא צריך אותך. ולכן כולם מדוכאים. ואז מביאים פסיכולוגים ללמד אותך לא להיות מדוכא.
בכל מקרה, כי הוא רוצה להיות עובד ה’. הוא רוצה להיות עובד ה’. כל אדם רוצה להיות חשוב, נכון? אדם רוצה להיות חשוב. האדם שעסוק הולך לבית הכנסת, הוא לוקח את הצד האלפי בבית הכנסת, והוא גם רוצה להיות חשוב לשני האנשים שלו סביבו ליד השולחן שלו, הוא דוחף את השולחן, משהו. אתה חשוב, משהו אתה חשוב. לרצות להיות חשוב בכל מקום, כל הזמן, זה חסרון. התורה נתנה לך רשות להיות חשוב, ואתה לא צריך להיות חשוב. מביא הרבה לחסרון, ועושה את החסרון יותר ויותר ויותר ויותר.
זה ענבי שועל. כל מה שאתה לא יכול לעשות, אתה מחליט שזה דבר רע לרצות. אין לך את הכוחות לא. כשהיה לך את הכוחות, אתה יכול. קודם תוכיח לי שאתה יכול, אז נדבר הלאה. כי זו מעלה, כי זו גדולה, אתה יכול לבנות ארמון עם כל מיני תענוגים. כי סתם לטעון למישהו ולומר שזה כלום, אתה לא יכול, הוא אומר לי, חס ושלום כלום, אדרבה, זה לא מפריע לי.
אז צריך לרצות הכל מה שזו מעלה? אז תמיד והלאה להסתובב בכל? וכל מה שאתה מעורב בו כבר, וכל מה שאתה לא מעורב בו כבר, זה לא, האיש הזה לא.
מגיד שיעור:
זה נקרא “ענבי שועל”. כל מה שאתה לא יכול לעשות, אתה מחליט שזה דבר רע לרצות. אתה לא יכול, אתה לא קונה את זה. כשהיית אומר “אתה יכול” — קודם תוכיח לי שאתה יכול, אז נדבר הלאה. אתה לא יכול, אתה אומר שזו לא מעלה. אני לא יכול לבנות ארמון עם כל מיני פינוקים, ואנחנו נתחיל לקחת אדם כשהוא אומר שזה כלום. אתה לא יכול, אתה אומר שזה כלום. בסדר, אתה לא בשבילי.
תלמיד:
אז צריך לרצות הכל זו מעלה?
מגיד שיעור:
כן.
תלמיד:
אז צריך תמיד להיות מעורב בהכל להסתובב?
מגיד שיעור:
וכל מה שאתה מעורב בו כבר. אם אתה לא מעורב, זה לא. אז אני לא הולך.
אז צריך אני — דברים שאתה מעורב, זו מעלה בתור בן חורין, או שאתה מעורב בתור עבד. אני צריך להיות מעורב אם אני אוהב את זה, אם אני רואה משמעות בזה. רק להיות מעורב — זה להיות מכריע?
תלמיד:
כן, המשמעות היא דרך זה.
מגיד שיעור:
מבינים? לא להיות מכריע — להיות מכריע. אני לא יודע מה זה אומר. מה שהתפקיד הוא — אם יש תפקיד כזה, אם אין תפקיד בשבילך, אז אתה לא שייך שם.
אני צריך להיות… התפקיד קיים עבור אדם שבא לבית הכנסת. תלוי באיזה בית כנסת.
תלמיד:
בויאן [שם בית כנסת].
מגיד שיעור:
לא, אני לא יודע. לא הייתי שם. כן הייתי שם. אם צריכים אותך למניין, או צריכים אותך למניין השני, אני לא יודע — אז אתה עושה משהו.
תלמיד:
למה צריכים אותי שני אנשים אחרי? למה אני צריך לדאוג שם? אני בא להתפלל.
מגיד שיעור:
רק כדי להיות ברור: מניין צריך בערך שלושים איש. עשרה אנשים זה לא מספיק למניין. אתה יודע, כן?
תלמיד:
רגע, אמרתי לך דבר פשוט. מניין — אני יודע שבבויאן אם אתה הולך ביום חול בזמן אין שם מניין.
מגיד שיעור:
באמת?
תלמיד:
יש שמחה, שלושה דברים שאין שם אנשים.
מגיד שיעור:
רק כדי להיות ברור: צריכים אותך בבויאן למניין. לא ממש שכתוב בחוץ, אבל בית כנסת להיות בית כנסת קהילתי אמיתי, לא מספיק עשרה אנשים ואני שולח אותך להתפלל בבית הכנסת. זה לא מספיק. אתה צריך לפחות 20-30 איש.
בסדר, אבל… אז מה המעלה שצריכים אותי? אז אתה עושה משהו. כשצריכים אותך, אתה עושה משהו. כשאתה בא אתה עושה משהו.
תלמיד:
אני בא להתפלל.
מגיד שיעור:
להתפלל אתה יכול בבית, כבר ידעת?
תלמיד:
אני מתפלל בבית. אני רוצה לבוא להתפלל שם. אני רוצה להיות חברתי.
מגיד שיעור:
אני לא מדבר על להיות חברתי, דיברתי עכשיו על התפילה עצמה.
תלמיד:
למה אני צריך לרצות להיות מכריע ולא לעשות את שלי?
מגיד שיעור:
לא לרצות להיות מכריע. אני לא צריך לרצות להיות מכריע. כל העניין שאתה עושה ואתה לא עושה זה רק סימפטום על הבעיה שאני מדבר עליה כאן. כל יהודי הוא מכריע.
תlמיד:
יפה נאמר לכל ארוחה.
מגיד שיעור:
אני לא רוצה לדבר בארוחה.
תלמיד:
אני לא רוצה.
מגיד שיעור:
אני יודע שאתה עצלן, ואתה נהנה להיות עצלן, אתה לא יכול בכלל תורה.
תלמיד:
עצלות?
מגיד שיעור:
דובר מודרני, אני קורא זהיר.
תלמיד:
אתה לא דובר מודרני.
מגיד שיעור:
לא לשיעור, לא אכפת לי. לא אכפת לי לדבר.
אני יודע, אני יודע, תעשה חתונה, שהעולם יראה, תעשה חתונה. כן, אם יש לך צורך כזה, תעשה חתונה. זה לא צורך, זה פלא. צורך זה צורך, לא צריכים אותו, זה לא לתשומת לב.
תלמיד:
זה לא לתשומת לב.
מגיד שיעור:
אשר! האם זה אדם שלא יכול, אבל אדם שצריך להיות לו חתונה, אף פעם לא. אני יודע שהוא לא מחפש תשומת לב, אני יודע שהוא לא מחפש תשומת לב.
יש ארוחה, יש אנשים שצריכים אותם שם, שעושים משהו שם. אלה שלא עושים כלום הם עבודה מתה, עבודה מתה. אלה שעושים דברים, הם בני החורין, הם המנהיגים, הם עושים דברים.
כן, אם טוב להיות חי ולא מת, אולי טוב להיות מת — אין בעיה. אם טוב להיות חי ולא מת, אז צריך להסתדר שכל שבוע ידברו בארוחה — פעם הוא, פעם השני, מה שזה לא יהיה. אפשר קצת לישון, אפשר לנוח. מה שהסדר הוא, כולם משתדלים קשה בתפקידם. כמובן. כמובן. ביהדות זה ככה.
אולי יש אנשים שהם, כמו שהוא אמר, עבדים מלידה, הם לא יוכלו לעשות כלום, בסדר? צריך שמישהו יכריח אותם עד שיעשו משהו. זה הפתרון.
מדברים על הרעיון שיהודי יצא ממצרים כדי להיות בן חורין. בן חורין. יהדות היא לא מערכת שבה מותר לך להישען לאחור ולתת לרב לעשות דברים בשבילך.
תלמיד:
למה לא?
מגיד שיעור:
כתוב בתורה. לא כתוב בכל התורה שאתה צריך להיות רב. להיפך, לא כתוב באף תורה, תפסיק להמציא דברים. כל מה שאני אומר זה כל החומש, בראשית, ויקרא, הכל.
תלמיד:
כן.
מגיד שיעור:
התורה אומרת שכל אחד ואחד צריך לעשות משהו, נכון?
תלמיד:
כתוב בכל התורה?
מגיד שיעור:
בוודאי. כל התורה עוסקת בזה. אם אדם הוא…
ושם הוא בוכה על הקול, “מי כמוך ה’ אלקינו בכל קראנו אליו”. אבל מה כתוב שם? “כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו”. מה הפירוש? כתוב כך: גוי, והגויים האחרים, והאחרים — כשהקב”ה אומר “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”, זה מתורגם.
הקב”ה, העקבי הלוי [ר’ יעקב עטלינגר, בעל ערוך לנר], הוא יודע הרבה על זה. גוי, יש לו כהן. יש יתרו כהן מדין, ופוטיפרע כהן, וכן הלאה. והם דואגים לדברים החשובים. כל אחד ידאג לסחיבה שלו ולשומן שלו. אבל הדבר האמיתי, התפילה והניסים האמיתיים, שתפילה וניסים זה הדרך היחידה לגעת באלוקים, זה קוראים משהו. הדברים האלה, הכהן כבר דואג. שולחים אותו למדבר פעם בשנה, פעמיים בשנה, מתי שהוא, והוא דואג לזה.
באה התורה ואומרת: זה טוב לעבדים. פרעה דואג, הוא מדבר עם אלוהי מצרים בשביל כל מצרים. זה נקרא אצל עבדים. התורה שלנו הולכת אחרת. התורה שלנו הולכת שכל יהודי ידבר עם הקב”ה ישירות.
תלמיד:
כן, זה טוב.
מגיד שיעור:
במילים אחרות, הוא לא יגיד שהרב מתפלל כבר, ואחד קורא כבר, אני לא צריך לקרוא. כולם צריכים לקרוא. בסדר, אולי לכהן, יכול להיות שיש לו גם אולי בחינה, יש לו תפקיד למלא. אבל אם הוא לא ממלא, הוא לא מדבר, אין שום הבדל. אנחנו גוי. אנחנו מדברים על העבדים, על האנשים שנשארו במצרים.
מה ההבדל? מה לי הכא מה לי התם? אני צריך בכל מקרה להיות עבד, אני יכול להישאר במצרים. זה מה שאנחנו אומרים שהיה צריך לצאת ממצרים, למה? כי אין טעם שמוציאים אותך. אין טעם. אני בסדר להיות אולי גוי ולשלם על דברים מסוימים. אני בסדר שהרב הוא זה שמתפלל בשביל כולם. אני בסדר לומר שיש לי יותר משמעות, אני לא מוכן להיות, זה לא ככה.
איך כתוב בתורה שלנו? אני עובד ה’ ליד הר סיני. כן, אני צריך עוד לישון, אני צריך עוד לאכול, אני צריך עוד לשתות.
תלמיד:
אתה יותר דבר רבני, בגלל זה אתה חושב שכולם כאלה.
מגיד שיעור:
אני לא דבר רבני. אני מסתכל על מידות ולא אמות, אני לא דבר רבני.
תלמיד:
ואתה כן. ודווקא כשאתה כזה, אתה יותר דבר רבני, כי הדברים יותר שלך.
מגיד שיעור:
זה לא תירוץ. אחד מה… כאילו, יש רשימה שלמה של תירוצים שלכולם יש. כשכולם אומרים משהו שגורם לך אולי להיות בעל הרגל לעשות משהו, יש לך רשימה של תירוצים מכאן עד מחר. לכל אחד יש תכונת הנפש, שזה אחד המיתוסים שכולם מאמינים. אתה דבר כזה, כמו שאמרתי לך, הסברתי לך שלא צריך לקבל את זה בכלל.
תלמיד:
לא, לך הפוך. למה? כי ההוא מתאמץ.
מגיד שיעור:
אני רוצה להגיד לך שאני לא כל כך חזק. להיפך, הדרך האחרת הייתה, אני לא רוצה להגיד שאני לא כל כך חזק. הדרך האחרת הייתה: כן, אתה לא צריך להיות כל כך חזק. תן לי להגיד לך קצת חירש לזה. דברים שלא אכפת לך מהם, אתה מת עליהם. כן, כבר.
אז בוא נעשה שאתה לא צריך להיות חי אבל להילחם על עלייה. עלייה? אפשר להגיד, אתה צריך להיות בעל הבית. בוא נחשב שאתה צריך להיות בעל הבית. כי טבע הנפש, אז תמשיך עם טבע הנפש.
תלמיד:
כן.
מגיד שיעור:
אמרתי לך, זה תירוץ. אני לא קונה את זה. ואתה לא צריך לקנות את זה. זה לא אמת, כי זה רק תירוץ.
תלמיד:
למה, איך אתה יודע שזה תירוץ?
מגיד שיעור:
כי אם היו אומרים שזה דבר שאנשים השתכנעו, וממילא הם עשו את זה, יכול להיות שגם אני יכול להשתכנע ולעשות את זה.
תלמיד:
אה, ממילא יש להם תירוצים אחרים.
מגיד שיעור:
יכול להיות שלא, לא צריך בכלל להשתכנע מכלום, ולא צריך בכלל לעשות כלום. מה שאני עושה, זו תכונת הנפש שלי. הלו, איך אתה יודע? ניסית את הדרך האחרת?
תלמיד:
אני לא רוצה לנסות את הדרך האחרת.
מגיד שיעור:
העובדה שאתה לא רוצה לנסות את הדרך האחרת, זו העובדה שאין לך תכונת נפש. זו עובדה שאתה חושב שצריך לעשות את זה בדרך האחרת. יש שתי פרשנויות של העובדות. אתה תמיד מבלבל את העובדות ואת הפרשנות של העובדות.
העובדה היא שאתה לא עושה. העובדה היא שאתה גם חושב שלא צריך, ולכן אתה לא עושה את זה. אני אומר לך, אני חושב שכן צריך, ואני עושה כן.
אבל אין לך עובדות נגד זה. יש לך פרשנות נגד זה. ואתה אומר, מה שאתה לא עושה ואתה לא חושב שצריך, זה בגלל שאתה לא רוצה, ויש משהו קסום שנקרא שורשים, שכבר דיברנו עליו מזמן, שאף אחד מעולם לא ראה אותו, וזה בכלל לא מתחיל, זה לא הגיוני. וזו הסיבה. זה לא מתחיל.
אולי אתה לא רוצה, כי אתה לא עושה, כי אתה לא רוצה, אתה לא חושב על זה, ואתה חושב בעצמך שזה נכון.
אז אני צריך לרצות הכל, כל מה שאני יכול רק לרצות אני צריך לרצות, ולא להיות מת על שום דבר.
תלמיד:
הכל אני צריך לרצות. מה אני צריך לרצות לדבר עכשיו בארוחת העצים.
מגיד שיעור:
מה?
תלמיד:
באמת? צריך להתבייש בשבילי.
מגיד שיעור:
אתה יהודי, אתה יכול לדבר בדיוק כמוהו, יש לך בדיוק מה להגיד כמוהו, והוא קם ואתה מת בפנים.
תלמיד:
אני שמח, אני הולך לעשות את זה. אז תתבייש, אני שמח.
מגיד שיעור:
אתה לא מתבייש, אתה אדם או אתה עץ? מה?
תלמיד:
אז למה אתה אומר את זה?
מגיד שיעור:
אז כל החלק של אדם עץ, עץ יידבר ואדם מדבר. כן? אז בשעה שהוא מדבר דרכי, לא, כבר פעם אחת.
תלמיד:
שאלה.
מגיד שיעור:
אפשר נפסיק? זו לא הערה. הוא מדבר. הוא מדבר. זה אתה מדבר. אף אחד לא עוזר לך. זו זכות, זו זכות, זו זכות. צריך להתבייש כמובן. זו זכות, אתה מנהל שולחן, אתה עושה משהו. כמובן. זו זכות, שעה יהודית, צריך לדבר על יציאת מצרים בלילה.
צריך להתבייש, למה רצו לישון בלילה? תישן! חצי מהזמן ישנים, לוקחים את הסעודה. לא, צריך לעשות את כל העניין פתוח עם יציאת מצרים 25 שעות ביום. אף אחד לא יכול לישון. נסה.
אני חושב שאנשים צריכים לעשות… בעצם, אני לא חושב שצריך לעשות משהו שאתה מת עליו. למה לעשות משהו שאתה מת עליו? זה לא הגיוני.
תלמיד:
אבל מה לעשות? זה כל כך הרבה זמן מת.
מגיד שיעור:
לא. יודע כמה זמן אתה הולך להיות מת לפני שנולדת ואחרי שתמות? אלפי שנים, אני לא יודע, אולי גלגול קודם, אני לא יודע. עוזר, לא עוזר בכלל.
תלמיד:
כאן לישון?
מגיד שיעור:
לא, לישון.
בסדר. אני מתפלל שחרית בסטאבניץ, ואני צריך שאף אחד לא יגש לעמוד. פה ושם אני ניגש, כי זה מאוחר, אבל אין לי סבלנות. אם אני לא ניגש אני מת, אין לי סבלנות לגשת לעמוד. אני צריך להיות בעל הסבלנות לומר, אני ניגש… אני ניגש כי אין לי ברירה, מה זה אומר? אני מת בפנים.
אני צריך לעשות הכל. אני עושה דברים שיש לי משמעות בהם. תרצה משמעות? משמעות היא מלעשות. כאן זה הדרך ההפוכה. זה נתון. אני עושה דברים למעלה. משמעות, לא, אני לא יודע על זה. אני יודע מעט מאוד. יום שקשה לגשת לעמוד, אני עייף מהעמוד שלי? אני רו… [התמליל נפסק]
—
“עבדים היינו” – עם ישראל יצא מעבדות לחירות. זה מספיק לשנה שלמה. חירות אינה שמתייחסים אליך “יפה”, מלטפים אותך, נותנים לך דבש. חירות היא אחריות – שמה שאתה עושה עושה הבדל.
כל הדרשנים שאומרים “הארי מי קארפי, אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה” – זה אותו מנגנון כמו מנהיג כת: הפצצת אהבה → הופכת אנשים למשועבדים, לעבדים. הרשע של ההגדה – האב לא צריך להיות נחמד; הוא צריך “להקהות את שיניו”. זה קירוב אמיתי: אני כועס עליך = אני מכבד אותך כאדם נפרד.
מי שאומר “אלוהים אוהב אותך בכל מצב” – הופך אותך לבהמה, לוקח ממך את האנושיות שלך, הופך אותך לפסיווי.
—
חכמה = הבנה; מעשה = עשייה. סיבה ומסובב. נשמה פירושה: משהו שיכול להיות סיבה (cause). זו בחירה, אלו חיים. אדם מת = מי שלא עושה; אדם חי = מי שעושה.
– “עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר” – כשהכל הופך למותר, אתה שוב עבד (= אפיקורוס).
– אבל גם מי שאומר “אני מקרב את כולם” – גם זורק אותך החוצה, כי הוא אומר: אתה לא עושה שום הבדל.
– להישאר בכלל = אתה לא אפיקורוס, אנחנו לא זורקים אותך החוצה, אבל אתה גם חייב להתייצב.
—
אנשים שנלחמים על עליות (= פעילים ביהדות) – בכלל לא הולכים לבעלי בתים לחיזוק. הם בני חורין, הם לא צריכים את זה. אנשים שלא אכפת להם אם הם מקבלים עלייה – אלה שבאים עם דיכאון, עם “אני לא מרגיש שום טעם”.
בבית הכנסת: החלק החברתי (קידוש, התרועעות) נחמד, אבל זה לא חלק היהדות. חלק היהדות = טקסים, מניין, קדיש, ניגונים – שם צריך להיות פעיל, אחרת אתה “לא חי” בזה. “להתפלל אפשר גם בבית” — אם אתה בא רק להתרועע, זו לא הנקודה.
– זכר (בחינת agent): אם הוא לא הולך לעבוד, אין לו מה לאכול → מה שהוא עושה עושה הבדל → יותר שמחה.
– נקבה (“אל אישך תשוקתך”): גם אם הוא לא עושה, הוא מקבל → פחות agency → פחות שמחה.
– זה לא אומר וורקוהוליזם; העיקרון הוא שבכל תחום בחיים (אב, בן, איש בית כנסת, לומד) – ככל שאתה לא פעיל, אתה חומר בלי צורה.
בקהילה עשירה עם יותר מדי תמיכה – אותה בעיה: שום דבר שאתה עושה לא עושה הבדל. “האם יש הבדל אם אני בא עם כסף מעסק או מקופות צדקה?” – הדולר זהה, אבל האדם לא זהה.
—
בערים הישנות לכל אחד היה תפקיד – הרב, השיכור, הגנב (גמרא שעיר צריכה גנב). בית זונות: תמיד היה, תמיד יהיה. מחלוקת הרמב”ם עם הראב”ד האם יש בכלל היתר (פילגש), רמות שונות של איסורים. האם הרב אחראי שנשים הולכות למקווה? – בוודאי זו עבודת הרב (לוודא שיש מקווה, שהולכים למקווה), אבל לא לשלוט בחיים הפרטיים של כל אחד.
—
זנות תמיד הייתה מציאות בערים יהודיות – זה לא חדש, זה לא ייעלם. יש רמות של איסורים – נידה דאורייתא, דברים אחרים אולי רק דרבנן. תפקיד הרב הוא לוודא שאנשים מגיעים לעבירות קטנות יותר ולא לגדולות יותר – זו “העבודה הבסיסית” של דמות סמכות.
לזרוק אנשים מבית הכנסת זה סימן לחולשה – כשלא יכולים לנהל דיאלוג. אבל גם להכניס ולקבל את כולם באופן עיוור בלי שום שיחה זו גם חולשה. הדרך האמיתית: שני הצדדים צריכים להיות חזקים, אנושיים, ולדבר.
—
אין קהילה אלטרנטיבית מוכנה – לא בעולם החרדי, לא בעולם החילוני. ל-OTDs אין מקום שקולט אותם. “אתה לא יכול להצטרף לשום דבר”. אין “בחוץ” – שני הצדדים, חרדים וחילונים, דמיינו שיש משהו אחר לאן אפשר לברוח. זו דמיון.
אנשים באים ורוצים להתגרש כי הם לא יכולים להסכים (אפילו על דברים קטנים כמו זמירות שבת). אבל גט לא פותר את הבעיות – זה רק מוסיף סיבוכים. “גרושה נשאת לגרוש” – כל הבעיות נשארות. אין “עולם הגרושים” שפותר משהו. העיקרון המרכזי: תישאר ותילחם (במובן של להילחם על הקשר).
—
מחלוקת היא איך החיים עובדים. כששני אנשים לא יכולים לדבר, מחלוקת/מאבק הוא המנגנון שמכריח אותם להגיע לתוצאה.
משל ממלחמה: קלאוזביץ – מלחמה היא פתרון לבעיה, לא הבעיה עצמה. ניצחון פירושו ששני הצדדים יכולים להסכים על נרטיב אחד (כמו אמריקאים וגרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה). מאמר של אלי רוטנברג נגד תיאורטיקן שאמר שניצחון = רצח עם: רוטנברג עונה שניצחון פירושו רק שמגיעים לאחדות.
הקלישאה ש”ילדים טובים יותר כשההורים נשארים ביחד” – זה הומצא על ידי “איזה ראש ישיבה בשנות ה-80” וזה שקר. ילדים טובים יותר כשההורים נלחמים באמת בבית שלהם, כי הם נלחמים ממילא – רק בבתים אחרים.
—
כל פעם שאתה אומר “לא אכפת לי” אתה מוותר על חלק מה-agency שלך, מהאנושיות שלך. ר’ אלימלך מליז’נסק: בחור צעיר שלא אכפת לו שהבית לא נקי – הוא מעולם התוהו.
“לתת לזה לרוץ” פירושו מוות – “עני חשוב כמת” – כל בחינות “חשוב כמת” הן בחינת פסיביות. תמיד הפתרון: לעשות יותר – לא שטויות, אבל לעשות. ייאוש וויתור פירושם שאין מה ללמוד.
—
אנשים שיש להם ownership על משהו – הבעיות שלהם נפתרות. כשמרגישים שצריכים אותך, שלא יכולים לזרוק אותך – זה פותר “הרבה מאוד” בעיות. Disaffection עם נשים/גברים באה מהדמיון ש”לא צריכים אותך” – שהבית יכול להמשיך בלעדיך.
מעשה: אחד נסע לרבי, והבית “נסע על גלגלים” – כי הוא לא עושה שום דבר “באמת”, אבל עצם נוכחותו שומרת על סדר.
החדר (לא “בבא דרבא”) מלמד ילדים שהכל ממשיך בלעדיך, לא צריכים אותך. לכן כולם מדוכאים, ואז שולחים אותם לפסיכולוגים.
כל אדם רוצה להיות חשוב – אפילו האדם הפשוט ביותר בבית הכנסת דוחף את השולחן שלו, משהו. אבל לרצות להיות חשוב בכל מקום, כל הזמן, זה חיסרון. התורה נותנת לך רשות להיות חשוב במקומות מסוימים.
—
כשמישהו לא יכול לעשות משהו, הוא מחליט שזה לא מעלה לרצות את זה. זה “sour grapes”. קודם הוכח שאתה יכול, ואחר כך תוכל לומר שאתה לא רוצה. אם אתה לא יכול לבנות ארמון עם כל התענוגים, ואתה אומר “זה כלום” — זה לא אמין.
כן — כל מה שאפשר לרצות, צריך לרצות. אבל — רק בדברים שבהם כבר מעורב. אם לא מעורב, לא מחויב. אבל אם כן מעורב, צריך לשאול: האם אני מעורב בתור בן חורין (עם תשוקה ומשמעות) או בתור עבד (מכני, מת)?
משמעות באה דרך העשייה עצמה. לא שצריך קודם למצוא משמעות ואחר כך לעשות — העשייה היא המשמעות. אם אין תפקיד בשבילך, אתה לא שייך שם. אבל אם יש תפקיד — אתה צריך למלא אותו.
—
“ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” ו“כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו”:
– אצל אומות העולם: הכהן (כומר — יתרו כהן מדין, פוטיפרע כהן און) דואג לתפילה, לניסים, לקשר עם האלוהים. האדם הפשוט שולח את הכהן למדבר פעם בשנה. פרעה מדבר לאלים עבור כל מצרים — זו מערכת של עבדים.
– אצל יהודים: כל יהודי מדבר עם הקב”ה ישירות (סטרייט). אי אפשר לומר “הרב מתפלל כבר, אחד קורא כבר, אני לא צריך”. כולם צריכים לקרוא, כולם צריכים להתפלל, כולם צריכים להיות פעילים.
אם היהדות הייתה מערכת שבה הרב עושה הכל בשבילך — מה ההבדל בין זה לבין להישאר במצרים? “מה לי הכא מה לי התם?” — אני ממילא עבד. כל הנקודה של יציאת מצרים היא שלא להיות במערכת כזו.
המחשה מעשית: בבית הכנסת (הוא מזכיר “בויאן”) לעיתים קרובות אין מניין ביום חול. מניין לא צריך רק 10 אנשים — בית כנסת קהילתי אמיתי צריך 20-30 אנשים. ממילא — צריכים אותך. כשצריכים אותך, אתה עושה משהו. כשאתה בא וצריכים אותך — אתה בן חורין שעושה.
—
כל הבעיה של “אני עושה” או “אני לא עושה” היא סימפטום של המחלה העמוקה יותר. כל יהודי הוא מכריע — זה “נאמר יפה בכל דינר”, אבל אנשים לא חיים את זה.
בדינר (או כל אירוע קהילתי): אלה שעושים משהו — הם בני חורין, מנהיגים. אלה שלא עושים כלום — זו “עבודה מתה”. אם טוב להיות חי ולא מת, צריך לדאוג שלכולם יהיה תפקיד — פעם הוא מדבר, פעם השני. למי שהם “עבדים” שלא רוצים לעשות כלום — צריך לזרוק אותם עד שהם עושים משהו. (חצי הומוריסטי אבל עם נקודה.)
—
התירוץ האהוב: “זו תכונת הנפש שלי — ככה נולדתי”.
– “זה תירוץ. אני לא קונה את זה. ואתה לא צריך לקנות את זה”.
– אתה מערבב עובדות עם פרשנות של עובדות. העובדה היא שאתה לא עושה. העובדה היא שאתה גם חושב שלא צריך. אבל הפרשנות שלך — שזה בא מ”תכונת נפש” מיסטית — לא מוכחת.
– “ניסית את הדרך האחרת?” — אם לא, אתה לא יודע שאתה לא יכול.
– המושג של “שורשים” (roots, טבע הנפש) — “אף אחד מעולם לא ראה את זה, זה בכלל לא מתחיל, זה לא הגיוני”.
– פרשנות אלטרנטיבית: אולי אתה לא רוצה כי אתה לא עושה, ואתה משכנע את עצמך שזה נכון — לא להיפך.
—
עץ לא מדבר, אדם מדבר. כשמישהו אומר “הוא מדבר דרכי” (הרב מדבר כבר, אני לא צריך) — “It’s YOU talking. אף אחד לא עוזר לך”. זו זכות לדבר, לנהל שולחן, לדבר על יציאת מצרים בלילה.
כשמישהו עושה חתונה — אם יש לו צורך אמיתי, שיעשה. זה לא צריך להיות בשביל תשומת לב. אדם ספציפי (“אשר”) מוגן שהוא לא מחפש תשומת לב.
—
להתפלל בסטבניץ — כשלא הולכים לעמוד — “אני מת, אין לי סבלנות”. זה מוכר בעצמו. אבל הנקודה: “אני צריך לעשות הכל”.
“I don’t think you should do anything where you’re dead”. אבל זה לא אומר שלא צריך לעשות — זה אומר שלא צריך להיות מת. משמעות באה מעשייה — “משמעות היא מעשייה”.
“יודע כמה זמן אתה הולך להיות מת לפני שנולדת ואחרי שתהיה נפטר? אלפי שנים”. — הזמן הקצר שחיים, צריך לחיות. מותר לישון, מותר לנוח — אבל לא להיות מת כשחיים.
—
יציאת מצרים פירושה: כל יהודי יצא ממערכת שבה הכהן/פרעה עושה הכל — למערכת שבה כולם מדברים עם אלוהים בעצמם. חירות = אחריות = העשייה שלך עושה הבדל. לכן:
1. “הפצצת אהבה” / קבלה בלתי מותנית היא עבדות — היא הופכת אנשים לפסיוויים
2. אין “בחוץ” — לא OTD, לא גט, לא בריחה
3. מחלוקת/מאבק הוא הפתרון, לא הבעיה
4. “ענבי שועלים” לא לגיטימי — קודם הוכח שאתה יכול
5. “תכונת הנפש” היא תירוץ, לא עובדה
6. משמעות באה דרך עשייה, לא להיפך
7. Ownership ו-being needed פותרים בעיות
8. מי ש”מת מבפנים” עדיין במצרים — והזמן הקצר שחיים, צריך לחיות.
רבי יוסף:
רבי יוסף, רבי יוסף, אני רוצה לומר לך דבר חדש, עיקר היסוד. אני יכול לומר מילה אחת, ואתה יכול למחוק את הסרטון, זה מספיק לשנה שלמה, בסדר?
עיקר היסוד של היהדות הוא… עבדים היינו, עבדים היינו לפרעה במצרים, בלשון אבותינו הקדושים, יהודים הלכו מעבדות לחירות.
חירות פירושה אחריות, חירות לא פירושה לשכב ולהיות נחמד אליך.
ומה הראיה שלי? כל הדרשנים אומרים, כן, הארי מי קארפי של היהדות, you’re nice to them, ומלקקים אותם, ונותנים להם לאכול דבש, שטויות מטולטלות.
אף אחד לא צריך שיתנו לו דבש, ילדים קטנים. זה אומר לשמור אנשים משועבדים, כל מנהיג כת יודע את זה, איך משיגים אנשים? יש להם מילה לזה, love bombing, בסדר?
איך אנחנו אוהבים אותך ואנחנו מקשיבים לבעיות שלך ואתה מרגיש כל כך נשמע ונראה ומקובל. וככה עושים אנשים לחברי כת. משועבדים, עבדים.
זה איך קונים לקוחות עבדים אצלך, זה איך קונים עבדים, על ידי להיות נחמד אליהם.
האדמו”ר הקדוש מאגודה אומר כך, יש לך בן רשע? מה עושים איתו? צריך להיות nice אליו ולקבל אותו ואנחנו אוהבים אותך בכל מקרה? לא!
מה הוא אמר? צריך לחרוק שיניים. יודע למה? כי זו הדרך היחידה להיות מקרב אדם.
אתה חרוק שיניים עם עצמך, אני חרוק שיניים איתך גם. אני מכבד אותך. בלוי לוחם בלוי, לא יבוא לו. פירושו שאני לא יכול להשיב? אני יכול גם. בוא נילחם. זה… אה, חירות.
אם אני תמיד מקבל אותך, אז שום דבר שאני אומר לא אומר כלום. זכור, כל העניין של להיות בן אדם הוא סיבה ותוצאה. זה חכמה וזה מעשה, נכון?
חכמה זה להבין ומעשה זה לעשות, נכון? הדברים שאתה עושה עושים הבדל, כן, הם גורמים לדברים. סיבה ומסובב, סיבה ומסובב, ואיך אני יודע לא.
אתה יודע, זה מה שזה אומר להיות חי, להיות בעל נשמה פירושו משהו שיכול להיות סיבה, נכון? זה תיקון שלך, להיות בעל בחירה, זה תיקון של משהו אני לא יודע מה. זה פירושו להיות חי, נכון? זה נקרא נפש.
אדם מת הוא מי שלא עושה, חי הוא מי שכן עושה.
אז כל מי שאומר לך שאלוהים אוהב אותך לא משנה מה אתה עושה מרחיק אותך מאלוהים. הוא הופך אותך לבהמה של הקב”ה. הקב”ה עשה אותך בהמה, ברוך השם. אתה יכול ללכת למדרשים לראות. אבל הקב”ה גם עשה בני אדם. יש אדם, יש בהמה, יש את העניינים. אבל העצם, הקב”ה עשה בני אדם להיות בני אדם, לא להיות בהמות.
וזה אומר שזה מאוד מאוד… אתה חושב שאתה עוזר למישהו על ידי לומר לו שהקב”ה אוהב אותך לא משנה מה? לא, אתה פוגע בהם. אתה משפיל אותם. אתה לא מרים אותם, אתה משפיל אותם. אתה הופך אותו לפסיבי, פסיבי ככל האפשר. אין הבדל מה אתה עושה, אנחנו תמיד נקבל אותך. מה אתה מכניס לראש?
אנשים צריכים את זה. כבר דיברתי על זה פעם, whatever, לכל מיני דברים מקולקלים, כי הכל מקולקל, ו-whatever, אין לי כוח לזה. אבל למעשה, במציאות, זו הדרך לעשות את זה, שמה שאתה עושה עושה הבדל. ואתה תכה, אני אכה אותך בחזרה.
רק כדי להיות ברור, הדבר שאנשים דואגים שהולכים להוציא אותך, כן? להוציא זו דרך אחרת לומר שזה לא עושה הבדל, נכון? עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. כן, אתה מבין שנעשית לו כהיתר, אתה כבר עבד. עבד במובן של whatever you do, it doesn’t matter, נכון? אתה כבר אפיקורוס, אין הבדל מה אתה עושה, לא. זה לא יותר טוב.
להישאר בכלל פירושו שאתה לא אפיקורוס. כן, אנחנו לא נותנים לך לצאת. אנחנו לא נותנים לך לצאת. לתת לך לצאת זה מה שאומר “אני מקרב כולם” זה גם לתת לך לצאת. יש אנשים שעושים הבדל, אתה לא האדם שעושה הבדל. אנחנו אוהבים כולם, כולם עבדים שלנו. לא, לא, זה לא עבד. אתה גם בן אדם, ומה שאתה עושה עושה הבדל.
אם היית שם, אולי לא היו יוצאים, היה צריך שאנשים יצאו פחות. זה לא שמוציאים אותך. קצת, אבל אתה גם צריך להתייצב.
תלמיד:
זה קו דק.
רבי יוסף:
זה לא קו דק, זה ברור וברור. והבעיה העיקרית של אנשים שאני יודע, כל הדיכאון וכל הדברים שאנשים צריכים חיזוק, והסיבה למה הם הולכים לבעלי בתים, זה כי הם לא נלחמים על עליות למשיח. אתה תראה שאנשים שנלחמים על עליות, הם בכלל לא הולכים לבעלי בתים לחיזוק.
תלמיד:
נכון?
רבי יוסף:
חשבת שהם יהיו low lives? לא, זה כי הם בני חורין. בני חורין לא צריכים חיזוק. בטח בני חורין צריכים מכות, זו בעיה, אתה לא יכול לעשות מסיבה. נסה את זה. אני לא אומר שלא צריך חיזוק אולי לרגע של להתרומם, אוקיי, whatever.
רוב האנשים לא כאלה. בטח? לא. רק כמה אנשים שהם נבך פגומים, כי הם כאלה, שום דבר שהם עושים מעולם לא עשה הבדל. אני מדבר ביהדות, אני לא מדבר בעסקים ודברים. רוב האנשים, אם הם בני מזל, מה שהם עושים עושה הבדל. אבל ביהדות, אפילו אז, נכון?
אם אתה גדל בקהילה עשירה, או בקהילה שיש יותר מדי תמיכה, יש לך גם את אותה בעיה. אתה תצטרך לעבוד. בכל מקרה, יש הבדל אם אני מגיע עם כסף מהעסק או אני מגיע מקופות צדקה? אותו דולר. זו עוד דרך להפוך אנשים לא-אנשים, נכון?
תלמיד:
האם באמת לא צריך לעשות רשת ביטחון?
רבי יוסף:
אני לא יודע. אני רק אומר שזו בעיה. כי אז, שום דבר שאתה עושה לא עושה הבדל.
גבר, אוקיי? אני רוצה בקרוב לדבר על נשים, אני לא יודע. גבר, מה זה הגבר, נכון? אני לא רוצה לומר… כן, לא, לא. אני מתכוון שהוא בבחינת סוכן. הנקבה היא… הנקבה היא יותר קרובה לסוכן. אני רוצה להיות כך. כשאני מדבר זכר, אני מתכוון לבחינת זכר, נכון?
זה מי שאם הוא לא הולך לעבוד, לא יהיה לו מה לאכול. נקבה, תשוקתך אל אישך, פירושו שגם אם הוא לא הולך לעבוד, יהיה לו מה לאכול. איזה יותר טוב? איזה עושה אדם יותר מאושר?
הראשון. יש לו אולי פחות שקט, אבל הוא יותר מאושר.
תלמיד:
זה אומר שאני צריך להיות workaholic ולעבוד ולצטרך לאכול ולקום מוקדם ולהיות כמו דינר?
רבי יוסף:
לא, זה לא אומר! אז מה זה אומר? זה לא אומר. אז מה זה אומר? לא אומר! אז מה זה אומר?
כי האמת היא גם, כמו שאמרתי לך, אמרתי את זה קודם. כל אחד, אדם חי הרבה מאוד חיים, נכון? אדם לא עושה רק דבר אחד ולא חי רק חיים אחד. הוא גם אבא לילדים שלו, וגם בן לאבא שלו, וגם אדם בבית הכנסת, וגם אבא שאומר לימוד, וכו’ וכו’ וכו’. הוא הרבה מאוד דברים.
אבל בכל תחום בחייך, בכל מקום שאתה חי, נכון, כל כובע שאתה חובש, במידה שאתה לא פעיל בזה, אתה לא אדם בזה. אתה חומר, לא צורה.
וזו הסיבה, זה המקור למה אנשים שבאים אליי… אני אומר לך, אני מכיר קומוניסטים… אנשים שבאים אליי, בטח, אנשים שבאים אליי ומתנתקים מהיהדות, כולם האנשים שלא אכפת להם אם הם מקבלים עלייה.
עוד לא בא אליי אף בחור אחד שאכפת לו אם הוא מקבל עלייה, ויש מדבר ולא נותנים לו כי הוא נותן כסף או משהו שהוא יגיד, “יצחק, אני לא יודע, אני לא מרגיש טעם, אני לא הולך לשם.” שם לא שייך דבר כזה.
אני מדבר לך על אנשים, הרבה אנשים, והם הכירו הרבה אנשים, והם צופים בהרבה אנשים. זה תמיד ככה. ברגע, אם… איך הוא אמר לי? מישהו סיפר לי, אני רוצה כבר… רגע, רגע, רק כדי להיות ברור, אני לא מבין 90%, אבל בוא נניח לצורך הדיון, שאותם אנשים יכולים להימצא מושפעים בחלקים אחרים של היהדות.
תלמיד:
למה זה לא יכול להיות שבאמת לא אכפת להם מהעלייה שלהם, ואולי זה העלייה, וזה החלק שלהם לא?
רבי יוסף:
זה רק משל. משהו חלק זה צריך להיות.
אבל רק כדי להיות ברור, כל דבר שאתה עושה כשאתה מת זו בעיה. אז, אל תלך לבית כנסת. אם אתה הולך לבית כנסת, אתה מתנשק, לא אני סתם אומר. אז, אם אתה הולך לבית כנסת והולך לבית כנסת, זו אחת הפונקציות ש… זה נאמר, עושים הבדל גדול כשאדם עומד שם. אני מתכוון, זה לא דבר… הולכים לבית כנסת, מתרועעים, הולכים לקידוש.
אבל זה… זה לא החלק היהדות של בית הכנסת, נכון? זה החלק החברתי. זה דבר יפה. אבל, זה לא החלק יהדות של בית הכנסת. החלק יהדות הוא הטקסים, הטקסים, משחקים עם אחרים במניין, אומרים קדיש, שרים איזה ניגון ל”לכה דודי” וניגונים אחרים ל”מזמור שיר” וכולי וכולי.
ואם אתה לא פעיל בזה, אז אתה לא חי בזה.
תלמיד:
אמרתי שכולם צריכים להיות יהודי?
רבי יוסף:
לא אמרתי. הרמב”ם אומר ש”חסידי אומות העולם” אומרים על גוי, הוא התכוון “לקרב אנשים”. אין בעיה! אני לא אומר שצריך להיות יהודי. אני לא אומר כלום. אני לא יודע… אולי אני הולך כאן ממש רחוק מדי. אני לא רוצה לבלבל, אבל… משהו בראש שלי אומר לי שזה אמת.
תלמיד:
נגיד על אדם פרטי זה הגיוני, אבל אנחנו מדברים על כלל.
רבי יוסף:
אני יכול לומר אפילו דבר ששווה. נגיד פעם, אתה יודע, בערים הישנות ידעו שלעיר היה רב, רב, תלמיד חכם, היה לעיר השיכור של העיר, הגנב של העיר, ה… אחר כך נעשה דבר כזה שצריך להפוך את הגנב לגנב, את הרכיל צריך לסגור, ו-whatever.
ומשהו, לפי מה שאנחנו מדברים עכשיו יצא שלא, כל עוד אנחנו מסכימים שיהיה לנו את הגנב בעיר, שהוא הגנב, הוא השנורר… גנב זו עבודה. גנב זו עבודה. אני לא יודע מה אתה אומר, אבל כל עיר צריכה להיות… עומד בגמרא, ושם יש רשימה של אנשים שחייבים להיות בכל עיר, סנהדרין, וגנב הוא אחד מהם. אני לא יודע אם עומד ממש שם, אבל פחות או יותר, עיר צריכה גנב, אוקיי? לא יותר מדי, צריך לוודא שסוגרים אותו לפעמים, לא יותר מדי לגנוב. עיר צריכה גנב.
תלמיד:
וכמו שאתה אומר, בית זונה לכאורה זה אותו דבר.
רבי יוסף:
למה עיר צריכה, ולא שעיר צריכה, אמרתי דבר כזה, זה דבר שלא אכפת לנו מזה. כמו בית זונה, אם זה יהיה, שיהיה במקום אחר. הרב לא אחראי שהוא לא מוודא שהנשים ילכו למקוה. זו עצם הכפירה.
תלמיד:
למה הרב צריך לוודא? זו עבודת הרב?
רבי יוסף:
לא. מה זאת אומרת לא? מה זאת אומרת לא? יש מחלוקת ראשונים על זה. הרב זה כבר עולם אחר. הרב זה כבר עולם אחר מאיתנו. יש מישהו נגד מה זה היחוד שכל אחד מביא.
אבל שוב, יש אנשים שצריכים ללכת לזונות. אני יכול לומר ביידיש, יש דבר כזה, אוקיי? יש בחורים, יש יונגעלייט שאין להם שלום בית. כן, למה לא? זו הלכה פסוקה.
תלמיד:
אבל הם מתווכחים עם הלכה, רבנו תם ורבנו יונה מתווכחים, אבל אני אומר לך שההלכה קיימת.
רבי יוסף:
יש דבר כזה, אוקיי? לא היה, תמיד היה, תמיד יהיה, אוקיי? אם אתה יודע על עיר אחת שאף אחד לא הלך לזונה, תגיד לי, כי אני לא יודע על זה. אוקיי? לא מה שהיה, לא מה שזה עכשיו, ולא מה שזה יהיה, כן?
עכשיו, יש הרבה איסורים, יש הרבה. זו שאלה, וברמב”ם יש מחלוקת רמב”ם עם הראב”ד האם בכלל יש היתר. כבר, מחלוקת גדולה, גדולה ולשונות, נכון? אבל המציאות היא, יש הרבה עבירות, ורמות האיסורים, נשאר לא, אחד מהם לא כמו השני, וערוות פנויה לא כמו דרבנן, אולי יש יחיד שיש רמב”ם שבכלל מתיר, ועושה פילגש. אני לא יודע אם יש רמב”ם.
תלמיד:
ובטח זו עבודת הרב לוודא שכל אחד… בטח. בטח. אני לא מבין, זו התורה.
רבי יוסף:
הדבר היחיד הוא אולי הרבנים. הם מוודאים שיש מקווה, שהולכים למקוה. בטח. ההלכה לא אומרת מי צריך לעשות את זה, התורה אומרת. התורה אומרת “אשה כי תזריע”. לא כתוב אולי הרבנים אומרים. הרבנים אומרים מה ההלכה היא מפני… טוב מאוד. אבל בטח זו עבודת הרבנים.
אבל אני אומר לך את ההלכה לפי דעתי. יש דבר כזה, אוקיי? לא תמיד היה, תמיד יהיה, אוקיי? אם אתה יודע על עיר יהודית שמעולם לא הייתה שם זונה, תגיד לי, כי אני לא יודע על זה. אוקיי? לא מה שהיה, לא מה שזה עכשיו, ולא מה שזה יהיה. כן?
עכשיו, יש הרבה איסורים של הרבה, יש כאן שאלה של הרמב”ם, יש מחלוקת רמב”ם וראב”ד אם יש בכלל היתר. זו סוגיא גדולה, נכון? אבל המציאות היא, יש הרבה עבירות, ורמות של איסורים. לא מדברים כאן, אחד מהם הוא שני, ופנויה יחד עם פנוי אולי רק מדרבנן, ואולי לפי הראב”ד בכלל מותר, הוא אפילו לא עושה חילוק בין רמב”ם וראב”ד. בסדר? כן?
ועכשיו, תפקיד הרב הוא לוודא שכל אחד… בוודאי! אני לא עומד, נדה היא דאורייתא, כל דבר אחר אולי דרבנן. הוא צריך לוודא שאם יש עבירה שהוא הולך למקווה. בוודאי! ובזמן שהוא לא… ההלכה, אני לא עומד מה התורה אומרת. התורה אומרת “אשת איש מות תמות”, “לא תקרב”. אולי הרבנן אמרו, הרבנן גזרו ייחוד עם פנויה, יפה מאוד. אבל בוודאי התפקיד של הרב הוא לוודא שמגיעים לעבירות קלות ולא לעבירות חמורות. זה התפקיד הבסיסי. כל התפקיד של רב הוא זה. רב, אני לא יודע מי, רב, או מי שזה לא יהיה, אני לא יודע למי אתה קורא רב, אני לא יודע מי ראש הישיבה, אני לא יודע מי. מי שהוא שהוא דמות הסמכות.
אבל הרב אומר שהוא מבין שצריך ללכת לבתי זונות, זה עושה מאוד… לא שהוא מבין, לכל אחד יש את התפקיד שלו. אני לא אומר שזו מצווה להיות זה. לכל אחד יש את התפקיד שלו. בית כנסת שאין לו פח אשפה ליד בית הכנסת אינו בית כנסת. וצריך לדבר, פשוט צריך לדבר.
מה אם מסלקים את אשת איש, מה, הוא הולך לבית כנסת אחר, אז זה לא הולך. אז פשוט אומרים לו שזה לא משנה איפה הוא הולך להתפלל, נכון? לפני שמסלקים אותו. סילוק אינו פתרון. סילוק הוא מה שעושים כשחלשים, נכון? כשלא יכולים באמת לנהל דיאלוג עם אנשים, נכון? ואותו דבר, להכניס ולקבל את כולם הוא מה שעושים כשחלשים, נכון? כשעושים, וכשחזקים, וכששני הצדדים חזקים, שני הצדדים הם בני אדם, אז, אתה כאן, אין דבר כזה שאתה יוצא.
כן, הבכורים פטורים, בסדר? אתה לא בכור, זה אומר שאתה לא בכור. אתה יוצא, נכניס אותך. אתה הולך לנשור? לאן אתה הולך ללכת עם הדבר הזה? לאן? אתה לא הולך לנשור.
אנחנו חיים בעולם הזה שבו תמיד יש כאילו איפשהו, אנשים דמיינו גם הפרומים וגם החילוניים. זו דמיון שתמיד יש איפשהו לנשור אליו, אתה יודע? מאז התקופות של… גם בורח. …כשאתה בשנה שלך ואביך כתב ספר, רואים רק מנטורים. אין הבדל. גם בורח? כן. כל ה-OTDs. אני מדבר עם בחור. יש לי את… בסדר, איך אתה יוצא? אולי תגיד לי. אתה יודע שאין שום… אתה יודע, אין כמו חבילה. כשאתה יוצא, ואפילו בשובבים אין חבילה. ילדה עם מכונית, עם… אין חבילה. אין… לא ללמוד, לא מה לעשות. אין חבילות אלטרנטיביות. אין חבילת קבלת פנים לכל OTD.
בקיצור, הם אותו משוגע כמו שאתה עכשיו. הם צריכים להתמודד. בדיוק כמו שאתה מתמודד עכשיו, הם לא הולכים לפתור כלום. אין… אין חדשות בשבילך. אם אנחנו רוצים להתארגן צריכים… זה לא… נשבעתי קהילה. אני נפה. איפה הקהילה בדיוק שחיה בתוכה כולם? אני לא יודע. בדיוק חיפשתי את זה, אין. אי אפשר להצטרף לכלום. אני מתכוון שאי אפשר. ואני מדבר מהאמת, אתה רוצה לדעת ברוטו, ואתה כבר יודע. אבל המציאות היא, שברוב המקרים, יש כמה קהילות שיש להן הסדרים שונים ודברים. אני לא מדבר. מה שאנחנו מדברים כאן, ברוב המקרים, אין בחוץ שאפשר… אי אפשר לנשור. בסדר?
ואני אקח את אותו דבר. בסדר, בנישואין זה אותו דבר. בסדר? כמה אנשים באו אלי וכמו, “אתה יודע, אני לא יכול להסתדר עם אשתי. יש לי מחלוקת איתה על זה ועל זה.” וכל אחד מהם, שני האנשים מרגישים שיש להם תירוץ טוב, והם לא צריכים להיות נמוכים. אני רוצה להסתדר איתה. אני חושב שצריך לשיר פעמיים זמירות שבת, היא חושבת שצריך לשיר רק פעם אחת. ובמוצאי שבת בכלל היא חושבת שלא צריך לשיר את הזמירות. אז, אני רוצה להתגרש. זה כבר יהודי… שתי שיטות, נכון? אין שתי שיטות. יש שני אנשים.
אבל בכל מקרה, והוא משכנע אותו, ואז הוא אומר, “אתה יודע מה? שני הצדדים יהיו משוגעים. בוא נפתור את הבעיה בגירושין.” בסדר, איך? אין עולם הגרושים שפותר בעיות. הבעיה הנוספת היחידה היא שאתה אדם שצריך להתגרש. הבעיה הגדולה יותר בגירושין היא שאתה יוצא ואתה אומר, “אה, אתה יודע, זה לא משנה.” לא, חס ושלום, זה משנה. לריב, לריב זה טוב. להיות גרוש אומר רק שיש לך שני אנשים באותו זמן. אתה יודע, ואני גירשתי אותך, ויש לי את החוויה שלך. הגמרא אומרת, “גרושה נשאת לגרוש”, כל העבודה היא מותר. זה רק מוסיף לסיבוכים. זה לא מסיר שום סיבוכים. זה לא אומר שבזמן שכל מה שצריך להתגרש. אבל הסדר של הסוף, זה לא מוסיף שום… זה לא פותר אף אחת מהבעיות. בעיית היהדות בוודאי לא. אבל גם שום בעיות אחרות זה לא מרים. אין, הסטטיסטיקות גם לא בעיות טובות, הם אומרים שזה לא הלך טוב במשך חצי שנה. יש דבר כזה.
בקיצור, הסברה הראשונה היא שכן, תריבו.
לריב זה, אגב, לריב זה דבר נורמלי. אנשים כל כך נגד מחלוקת. מחלוקת זה איך החיים עובדים. מחלוקת זה טוב. מחלוקת זו הדרך שבה אנשים מסדרים דברים קשים להסדרה. מה זו מחלוקת רעה? מה היא אם המחלוקת? אהבה ומחלוקת.
שבת עם ילדים, אה, הילדים טובים יותר כשהם ביחד. אני רוצה להגיד לך, אני מבטיח לך, הסברה הומצאה על ידי איזה ראש ישיבה בשנות ה-1980, אנחנו בעצם לא יודעים מי, שכחתי מי עכשיו, וזה בוודאי לא נכון שזה שקר. הילדים הרבה יותר שמחים כשההורים רבים בראש, ידיים ורגליים כשהם חיצוניים. אגב, הם רבים ממילא, רק בבתים אחרים. לא עושים כלום על זה. רק עושים… זה מה שמוכח. אני אומר לך למשל. אני לא רוצה לשים לחץ על נישואין. אני לא רוצה להיכנס למחלוקת גם. אף אחד לא רוצה להתגרש. הם ירבו אחרת כל החיים. כל הסבים שלנו רבו כל החיים… לא קרה כלום. זה קרה. זה קרה יותר גרוע כשעושים את הדרך האחרת. זה קרה. האחר אינו פתרון. הם אומרים, “אין דרך החוצה. אתה רוצה לצאת מקללה? לאן בדיוק אתה הולך? אין לאן ללכת.” בסדר?
ומה רע לריב? אני לא מבין. לריב זו המצאה מדהימה. אתה יודע את זה? אם אתה חושב על זה? למה אני אומר כל כך הרבה שטויות היום? זו המצאה מדהימה. בדרך כלל, אם שני אנשים מסכימים אחד עם השני, בסדר, זה טוב. כשיש להם ויכוח קטן, הם יכולים לדבר על זה. כשיש להם ויכוח גדול, מה הם עושים? הם רבים. זה הפתרון לבעיה הגדולה. מחלוקת היא הפתרון. מלחמה, נכון? אפילו בפוליטיקה. מלחמה היא פתרון לבעיה. זה מה שקלאוזביץ אומר.
עכשיו אני אבין את הטענה של אלה שאומרים שלא צריך להיות מלחמה. כן, אבל… מלחמה היא פתרון לבעיה. זו לא בעיה. כמובן, לא צריך לעשות את זה כשאין לך את הבעיה הנכונה, נכון? סתם בעיות, מלחמה היא שטות. אפשר לדבר, צריך לדבר. אבל אם לא, מלחמה אומרת שאכפת לנו אחד מהשני, נכון?
חברי, אלי רוטנברג, כתב מאמר נגד איזה תיאורטיקן מלחמה אמריקאי שאמר שניצחון הוא בעיה גדולה, כי ניצחון הוא רצח עם, בעצם. ואפילו אם זה לא ממש, הבחינה היא רצח עם. יוצא, צריך להיות לנו תיאוריה של מלחמה שלא כוללת בה ניצחון. והוא אומר, אתה בכלל משוגע? ניצחון אומר תכלית כך, יש לנו ויכוח, ואנחנו צריכים להגיע. או שנגיע עם פשרה, או שנגיע שכולם יסכימו איתי, כי הרגתי את כל מי שלא הסכים. אבל ניצחון פשוט אומר שנוכל להסכים על נרטיב אחד. גם האמריקאים וגם הגרמנים הסכימו שהאמריקאים ניצחו במלחמת העולם השנייה. והניצחון עשה אחדות נפלאה. זה לא שכולם מסכימים מי המפסיד או מי המנצח. כל עוד שניהם יכולים לשכנע את עצמם שהם ניצחו, כדי שלא ידברו זה עם זה. נכון? המלחמה לא השיגה את המטרה העיקרית שלה, שהיא לאלץ אנשים לדבר זה עם זה. בדרך כלל, עדיף שידברו באו”ם. בסדר, אי אפשר, כופים את עצמם. איך כופים את עצמם? רבים. מה רע? בוודאי זה רע, זה קשה, זה כואב, ודברים. אבל ריב הוא פתרון לבעיה. זו לא הבעיה, זה לא המקור של הבעיה. זה פתרון לבעיה גדולה יותר, שהיא שאי אפשר לדבר אחד עם השני.
למה אני בא פתאום עם כל הדבר הזה? בכל מקרה, אני מאוד… כן, אנחנו צריכים להיות בצד של בני חורין. ובני חורין אומר אנשים שאכפת להם, אנשים שאכפת להם. כל פעם שאתה אומר “לא אכפת לי,” אתה מוותר על חלק מהסוכנות שלך, חלק מהאנושיות שלך. כל פעם, בכל דבר. עכשיו, האם אני אומר שצריך לאכפת לך מהכל? זה מאוד קשה. אבל מוכרח להיות עניין. זו שאלה. בדיוק. רבי אלימלך מליזנסק אומר שבחור שלא אכפת לו שהבית נקי, הוא מעולם התוהו. צריך לאכפת. אתה לא רוצה שיהיה שלום בית? שיהיה כן. אתה צריך לוודא, אם לאישה אין כוח, שישכור מנקה. אני לא יודע, שיעשה בעצמו. יש דרכים לפתור את הבעיה הזו. הדרך היא לא לומר, “אה, סוף סוף, תן לזה ללכת.” לתת לזה ללכת, זה אומר מוות. זה אומר עני חשוב כמת, כל החשוב כמת. זו לא בחינות, זו בחינת מוות. להיות פסיבי. אתה יכול להיות לך שונאים על הכל. תמיד הפתרון הוא לעשות יותר. זה לא אומר שצריך לעשות שטויות. אה, מתחילה תוכנית, מה לעשות? מתחילים ללמוד. אבל כל עוד אתה חושב שזה הפתרון, לא לעשות כלום, לוותר בייאוש, אז אין מה ללמוד, כי אתה מוכן.
יש הבדל מי השלישי. מה ההבדל? למה לא שמים לא לתת לאדם השלישי הנכון? אתה לגמרי טועה. אתה חושב שהשלישי הוא זה? אתה לא יודע שהשלישי הוא בעל הבית.
אני אישית מכיר הרבה אנשים, כל הבעיות שלהם נפתרו ברגע ששמרו על בעלות על משהו, שהם נחוצים, לא שאפשר לזרוק אותם וזה לא משנה כלום. זה פותר ממש את כל הבעיות, הגזמתי, כבר, לא כל הבעיות לא נפתרות, אבל הרבה מאוד מהן. רוב האנשים שמנותקים מנשותיהם, זה בגלל שיש להם את הדמיון, ולנשים יש את הדמיון, שבעצם לא צריכים אותך. אתה יכול לעזוב עם הבית הלאה, והוא כבר הביא פנימה, הוא נסע פעם אחת לרבי, והבית נסע על גלגלים. כי הוא נסע על גלגלים, כי הוא לא עושה שום דבר אמיתי. המעשה נסע על גלגלים מסיבה כלשהי. שמת לב? אני לא עושה הרבה פעמים, אני לא עושה כלום בדרך ארץ שלא. אני לא עושה הרבה דברים, אני לא עושה הרבה דברים, אבל זה עוזר מאוד שאני שם. איכשהו, נוסע סדר מסוים.
וכל עוד אתה חושב, אחד הדברים שמלמדים אותנו כשאתה הולך לבבא דחדר, לא לבבא דרבא, אבל בבבא דחדר, הוא שהכל, הכל נוסע בשבילך, אחריך, לא צריכים אותך, כלום לא צריך אותך. ולכן כולם מדוכאים. ואז מביאים פסיכולוגים ללמד אותך לא להיות מדוכא.
בכל מקרה, כי הוא רוצה להיות עובד ה’. הוא רוצה להיות עובד ה’. כל אדם רוצה להיות חשוב, נכון? אדם רוצה להיות חשוב. האדם שעסוק הולך לבית הכנסת, הוא לוקח את הצד האלפי בבית הכנסת, והוא גם רוצה להיות חשוב לשני האנשים שלו סביבו ליד השולחן שלו, הוא דוחף את השולחן, משהו. אתה חשוב, משהו אתה חשוב. לרצות להיות חשוב בכל מקום, כל הזמן, זה חסרון. התורה נתנה לך רשות להיות חשוב, ואתה לא צריך להיות חשוב. מביא הרבה לחסרון, ועושה את החסרון יותר ויותר ויותר ויותר.
זה ענבי שועל. כל מה שאתה לא יכול לעשות, אתה מחליט שזה דבר רע לרצות. אין לך את הכוחות לא. כשהיה לך את הכוחות, אתה יכול. קודם תוכיח לי שאתה יכול, אז נדבר הלאה. כי זו מעלה, כי זו גדולה, אתה יכול לבנות ארמון עם כל מיני תענוגים. כי סתם לטעון למישהו ולומר שזה כלום, אתה לא יכול, הוא אומר לי, חס ושלום כלום, אדרבה, זה לא מפריע לי.
אז צריך לרצות הכל מה שזו מעלה? אז תמיד והלאה להסתובב בכל? וכל מה שאתה מעורב בו כבר, וכל מה שאתה לא מעורב בו כבר, זה לא, האיש הזה לא.
מגיד שיעור:
זה נקרא “ענבי שועל”. כל מה שאתה לא יכול לעשות, אתה מחליט שזה דבר רע לרצות. אתה לא יכול, אתה לא קונה את זה. כשהיית אומר “אתה יכול” — קודם תוכיח לי שאתה יכול, אז נדבר הלאה. אתה לא יכול, אתה אומר שזו לא מעלה. אני לא יכול לבנות ארמון עם כל מיני פינוקים, ואנחנו נתחיל לקחת אדם כשהוא אומר שזה כלום. אתה לא יכול, אתה אומר שזה כלום. בסדר, אתה לא בשבילי.
תלמיד:
אז צריך לרצות הכל זו מעלה?
מגיד שיעור:
כן.
תלמיד:
אז צריך תמיד להיות מעורב בהכל להסתובב?
מגיד שיעור:
וכל מה שאתה מעורב בו כבר. אם אתה לא מעורב, זה לא. אז אני לא הולך.
אז צריך אני — דברים שאתה מעורב, זו מעלה בתור בן חורין, או שאתה מעורב בתור עבד. אני צריך להיות מעורב אם אני אוהב את זה, אם אני רואה משמעות בזה. רק להיות מעורב — זה להיות מכריע?
תלמיד:
כן, המשמעות היא דרך זה.
מגיד שיעור:
מבינים? לא להיות מכריע — להיות מכריע. אני לא יודע מה זה אומר. מה שהתפקיד הוא — אם יש תפקיד כזה, אם אין תפקיד בשבילך, אז אתה לא שייך שם.
אני צריך להיות… התפקיד קיים עבור אדם שבא לבית הכנסת. תלוי באיזה בית כנסת.
תלמיד:
בויאן [שם בית כנסת].
מגיד שיעור:
לא, אני לא יודע. לא הייתי שם. כן הייתי שם. אם צריכים אותך למניין, או צריכים אותך למניין השני, אני לא יודע — אז אתה עושה משהו.
תלמיד:
למה צריכים אותי שני אנשים אחרי? למה אני צריך לדאוג שם? אני בא להתפלל.
מגיד שיעור:
רק כדי להיות ברור: מניין צריך בערך שלושים איש. עשרה אנשים זה לא מספיק למניין. אתה יודע, כן?
תלמיד:
רגע, אמרתי לך דבר פשוט. מניין — אני יודע שבבויאן אם אתה הולך ביום חול בזמן אין שם מניין.
מגיד שיעור:
באמת?
תלמיד:
יש שמחה, שלושה דברים שאין שם אנשים.
מגיד שיעור:
רק כדי להיות ברור: צריכים אותך בבויאן למניין. לא ממש שכתוב בחוץ, אבל בית כנסת להיות בית כנסת קהילתי אמיתי, לא מספיק עשרה אנשים ואני שולח אותך להתפלל בבית הכנסת. זה לא מספיק. אתה צריך לפחות 20-30 איש.
בסדר, אבל… אז מה המעלה שצריכים אותי? אז אתה עושה משהו. כשצריכים אותך, אתה עושה משהו. כשאתה בא אתה עושה משהו.
תלמיד:
אני בא להתפלל.
מגיד שיעור:
להתפלל אתה יכול בבית, כבר ידעת?
תלמיד:
אני מתפלל בבית. אני רוצה לבוא להתפלל שם. אני רוצה להיות חברתי.
מגיד שיעור:
אני לא מדבר על להיות חברתי, דיברתי עכשיו על התפילה עצמה.
תלמיד:
למה אני צריך לרצות להיות מכריע ולא לעשות את שלי?
מגיד שיעור:
לא לרצות להיות מכריע. אני לא צריך לרצות להיות מכריע. כל העניין שאתה עושה ואתה לא עושה זה רק סימפטום על הבעיה שאני מדבר עליה כאן. כל יהודי הוא מכריע.
תlמיד:
יפה נאמר לכל ארוחה.
מגיד שיעור:
אני לא רוצה לדבר בארוחה.
תלמיד:
אני לא רוצה.
מגיד שיעור:
אני יודע שאתה עצלן, ואתה נהנה להיות עצלן, אתה לא יכול בכלל תורה.
תלמיד:
עצלות?
מגיד שיעור:
דובר מודרני, אני קורא זהיר.
תלמיד:
אתה לא דובר מודרני.
מגיד שיעור:
לא לשיעור, לא אכפת לי. לא אכפת לי לדבר.
אני יודע, אני יודע, תעשה חתונה, שהעולם יראה, תעשה חתונה. כן, אם יש לך צורך כזה, תעשה חתונה. זה לא צורך, זה פלא. צורך זה צורך, לא צריכים אותו, זה לא לתשומת לב.
תלמיד:
זה לא לתשומת לב.
מגיד שיעור:
אשר! האם זה אדם שלא יכול, אבל אדם שצריך להיות לו חתונה, אף פעם לא. אני יודע שהוא לא מחפש תשומת לב, אני יודע שהוא לא מחפש תשומת לב.
יש ארוחה, יש אנשים שצריכים אותם שם, שעושים משהו שם. אלה שלא עושים כלום הם עבודה מתה, עבודה מתה. אלה שעושים דברים, הם בני החורין, הם המנהיגים, הם עושים דברים.
כן, אם טוב להיות חי ולא מת, אולי טוב להיות מת — אין בעיה. אם טוב להיות חי ולא מת, אז צריך להסתדר שכל שבוע ידברו בארוחה — פעם הוא, פעם השני, מה שזה לא יהיה. אפשר קצת לישון, אפשר לנוח. מה שהסדר הוא, כולם משתדלים קשה בתפקידם. כמובן. כמובן. ביהדות זה ככה.
אולי יש אנשים שהם, כמו שהוא אמר, עבדים מלידה, הם לא יוכלו לעשות כלום, בסדר? צריך שמישהו יכריח אותם עד שיעשו משהו. זה הפתרון.
מדברים על הרעיון שיהודי יצא ממצרים כדי להיות בן חורין. בן חורין. יהדות היא לא מערכת שבה מותר לך להישען לאחור ולתת לרב לעשות דברים בשבילך.
תלמיד:
למה לא?
מגיד שיעור:
כתוב בתורה. לא כתוב בכל התורה שאתה צריך להיות רב. להיפך, לא כתוב באף תורה, תפסיק להמציא דברים. כל מה שאני אומר זה כל החומש, בראשית, ויקרא, הכל.
תלמיד:
כן.
מגיד שיעור:
התורה אומרת שכל אחד ואחד צריך לעשות משהו, נכון?
תלמיד:
כתוב בכל התורה?
מגיד שיעור:
בוודאי. כל התורה עוסקת בזה. אם אדם הוא…
ושם הוא בוכה על הקול, “מי כמוך ה’ אלקינו בכל קראנו אליו”. אבל מה כתוב שם? “כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו”. מה הפירוש? כתוב כך: גוי, והגויים האחרים, והאחרים — כשהקב”ה אומר “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”, זה מתורגם.
הקב”ה, העקבי הלוי [ר’ יעקב עטלינגר, בעל ערוך לנר], הוא יודע הרבה על זה. גוי, יש לו כהן. יש יתרו כהן מדין, ופוטיפרע כהן, וכן הלאה. והם דואגים לדברים החשובים. כל אחד ידאג לסחיבה שלו ולשומן שלו. אבל הדבר האמיתי, התפילה והניסים האמיתיים, שתפילה וניסים זה הדרך היחידה לגעת באלוקים, זה קוראים משהו. הדברים האלה, הכהן כבר דואג. שולחים אותו למדבר פעם בשנה, פעמיים בשנה, מתי שהוא, והוא דואג לזה.
באה התורה ואומרת: זה טוב לעבדים. פרעה דואג, הוא מדבר עם אלוהי מצרים בשביל כל מצרים. זה נקרא אצל עבדים. התורה שלנו הולכת אחרת. התורה שלנו הולכת שכל יהודי ידבר עם הקב”ה ישירות.
תלמיד:
כן, זה טוב.
מגיד שיעור:
במילים אחרות, הוא לא יגיד שהרב מתפלל כבר, ואחד קורא כבר, אני לא צריך לקרוא. כולם צריכים לקרוא. בסדר, אולי לכהן, יכול להיות שיש לו גם אולי בחינה, יש לו תפקיד למלא. אבל אם הוא לא ממלא, הוא לא מדבר, אין שום הבדל. אנחנו גוי. אנחנו מדברים על העבדים, על האנשים שנשארו במצרים.
מה ההבדל? מה לי הכא מה לי התם? אני צריך בכל מקרה להיות עבד, אני יכול להישאר במצרים. זה מה שאנחנו אומרים שהיה צריך לצאת ממצרים, למה? כי אין טעם שמוציאים אותך. אין טעם. אני בסדר להיות אולי גוי ולשלם על דברים מסוימים. אני בסדר שהרב הוא זה שמתפלל בשביל כולם. אני בסדר לומר שיש לי יותר משמעות, אני לא מוכן להיות, זה לא ככה.
איך כתוב בתורה שלנו? אני עובד ה’ ליד הר סיני. כן, אני צריך עוד לישון, אני צריך עוד לאכול, אני צריך עוד לשתות.
תלמיד:
אתה יותר דבר רבני, בגלל זה אתה חושב שכולם כאלה.
מגיד שיעור:
אני לא דבר רבני. אני מסתכל על מידות ולא אמות, אני לא דבר רבני.
תלמיד:
ואתה כן. ודווקא כשאתה כזה, אתה יותר דבר רבני, כי הדברים יותר שלך.
מגיד שיעור:
זה לא תירוץ. אחד מה… כאילו, יש רשימה שלמה של תירוצים שלכולם יש. כשכולם אומרים משהו שגורם לך אולי להיות בעל הרגל לעשות משהו, יש לך רשימה של תירוצים מכאן עד מחר. לכל אחד יש תכונת הנפש, שזה אחד המיתוסים שכולם מאמינים. אתה דבר כזה, כמו שאמרתי לך, הסברתי לך שלא צריך לקבל את זה בכלל.
תלמיד:
לא, לך הפוך. למה? כי ההוא מתאמץ.
מגיד שיעור:
אני רוצה להגיד לך שאני לא כל כך חזק. להיפך, הדרך האחרת הייתה, אני לא רוצה להגיד שאני לא כל כך חזק. הדרך האחרת הייתה: כן, אתה לא צריך להיות כל כך חזק. תן לי להגיד לך קצת חירש לזה. דברים שלא אכפת לך מהם, אתה מת עליהם. כן, כבר.
אז בוא נעשה שאתה לא צריך להיות חי אבל להילחם על עלייה. עלייה? אפשר להגיד, אתה צריך להיות בעל הבית. בוא נחשב שאתה צריך להיות בעל הבית. כי טבע הנפש, אז תמשיך עם טבע הנפש.
תלמיד:
כן.
מגיד שיעור:
אמרתי לך, זה תירוץ. אני לא קונה את זה. ואתה לא צריך לקנות את זה. זה לא אמת, כי זה רק תירוץ.
תלמיד:
למה, איך אתה יודע שזה תירוץ?
מגיד שיעור:
כי אם היו אומרים שזה דבר שאנשים השתכנעו, וממילא הם עשו את זה, יכול להיות שגם אני יכול להשתכנע ולעשות את זה.
תלמיד:
אה, ממילא יש להם תירוצים אחרים.
מגיד שיעור:
יכול להיות שלא, לא צריך בכלל להשתכנע מכלום, ולא צריך בכלל לעשות כלום. מה שאני עושה, זו תכונת הנפש שלי. הלו, איך אתה יודע? ניסית את הדרך האחרת?
תלמיד:
אני לא רוצה לנסות את הדרך האחרת.
מגיד שיעור:
העובדה שאתה לא רוצה לנסות את הדרך האחרת, זו העובדה שאין לך תכונת נפש. זו עובדה שאתה חושב שצריך לעשות את זה בדרך האחרת. יש שתי פרשנויות של העובדות. אתה תמיד מבלבל את העובדות ואת הפרשנות של העובדות.
העובדה היא שאתה לא עושה. העובדה היא שאתה גם חושב שלא צריך, ולכן אתה לא עושה את זה. אני אומר לך, אני חושב שכן צריך, ואני עושה כן.
אבל אין לך עובדות נגד זה. יש לך פרשנות נגד זה. ואתה אומר, מה שאתה לא עושה ואתה לא חושב שצריך, זה בגלל שאתה לא רוצה, ויש משהו קסום שנקרא שורשים, שכבר דיברנו עליו מזמן, שאף אחד מעולם לא ראה אותו, וזה בכלל לא מתחיל, זה לא הגיוני. וזו הסיבה. זה לא מתחיל.
אולי אתה לא רוצה, כי אתה לא עושה, כי אתה לא רוצה, אתה לא חושב על זה, ואתה חושב בעצמך שזה נכון.
אז אני צריך לרצות הכל, כל מה שאני יכול רק לרצות אני צריך לרצות, ולא להיות מת על שום דבר.
תלמיד:
הכל אני צריך לרצות. מה אני צריך לרצות לדבר עכשיו בארוחת העצים.
מגיד שיעור:
מה?
תלמיד:
באמת? צריך להתבייש בשבילי.
מגיד שיעור:
אתה יהודי, אתה יכול לדבר בדיוק כמוהו, יש לך בדיוק מה להגיד כמוהו, והוא קם ואתה מת בפנים.
תלמיד:
אני שמח, אני הולך לעשות את זה. אז תתבייש, אני שמח.
מגיד שיעור:
אתה לא מתבייש, אתה אדם או אתה עץ? מה?
תלמיד:
אז למה אתה אומר את זה?
מגיד שיעור:
אז כל החלק של אדם עץ, עץ יידבר ואדם מדבר. כן? אז בשעה שהוא מדבר דרכי, לא, כבר פעם אחת.
תלמיד:
שאלה.
מגיד שיעור:
אפשר נפסיק? זו לא הערה. הוא מדבר. הוא מדבר. זה אתה מדבר. אף אחד לא עוזר לך. זו זכות, זו זכות, זו זכות. צריך להתבייש כמובן. זו זכות, אתה מנהל שולחן, אתה עושה משהו. כמובן. זו זכות, שעה יהודית, צריך לדבר על יציאת מצרים בלילה.
צריך להתבייש, למה רצו לישון בלילה? תישן! חצי מהזמן ישנים, לוקחים את הסעודה. לא, צריך לעשות את כל העניין פתוח עם יציאת מצרים 25 שעות ביום. אף אחד לא יכול לישון. נסה.
אני חושב שאנשים צריכים לעשות… בעצם, אני לא חושב שצריך לעשות משהו שאתה מת עליו. למה לעשות משהו שאתה מת עליו? זה לא הגיוני.
תלמיד:
אבל מה לעשות? זה כל כך הרבה זמן מת.
מגיד שיעור:
לא. יודע כמה זמן אתה הולך להיות מת לפני שנולדת ואחרי שתמות? אלפי שנים, אני לא יודע, אולי גלגול קודם, אני לא יודע. עוזר, לא עוזר בכלל.
תלמיד:
כאן לישון?
מגיד שיעור:
לא, לישון.
בסדר. אני מתפלל שחרית בסטאבניץ, ואני צריך שאף אחד לא יגש לעמוד. פה ושם אני ניגש, כי זה מאוחר, אבל אין לי סבלנות. אם אני לא ניגש אני מת, אין לי סבלנות לגשת לעמוד. אני צריך להיות בעל הסבלנות לומר, אני ניגש… אני ניגש כי אין לי ברירה, מה זה אומר? אני מת בפנים.
אני צריך לעשות הכל. אני עושה דברים שיש לי משמעות בהם. תרצה משמעות? משמעות היא מלעשות. כאן זה הדרך ההפוכה. זה נתון. אני עושה דברים למעלה. משמעות, לא, אני לא יודע על זה. אני יודע מעט מאוד. יום שקשה לגשת לעמוד, אני עייף מהעמוד שלי? אני רו… [התמליל נפסק]
This shiur examines the fundamental question of Jewish identity: are we defined by the Exodus from Egypt or by receiving the Torah at Sinai? The instructor argues that while contemporary Jews primarily identify through Torah and mitzvot, the biblical text consistently emphasizes yetziat Mitzrayim as God's primary identification. The Rambam's approach is analyzed in depth, explaining how the Exodus represented a revolutionary system: the prohibition of avodah zarah (idolatry) and the establishment of direct service to God, creating a framework that could be transmitted to children across generations. This stands in contrast to the pre-Abrahamic world where knowledge of God was limited to exceptional individuals who would inevitably be forgotten. The shiur explores how Moshe Rabbeinu's innovation at the Exodus wasn't merely philosophical knowledge of God, but rather a practical system ensuring that even simple people and children would maintain pure monotheism, distinguishing Judaism fundamentally from other religions that may acknowledge one God philosophically but teach their children about intermediary powers.
Please support our beis medrash
https://www.paypal.com/donate/?hosted_button_id=SMGXBETTK3Z94
make a monthly membership
https://yitzchoklowy.com/membership-account/membership-levels/
—
The lecture addresses a problem that has been long in the making. Some listeners have already heard parts of a series on Hilkhot Avodah Zarah, Chapter 1. There is a possible connection to the division of *middot* (character traits) and Pesach, but that remains unworked-out and is set aside.
—
Throughout Tanakh, when God identifies Himself, He consistently says: *”I am the Lord your God who took you out of Egypt”* (“Anokhi Hashem Elokekha asher hotzetikha me’eretz Mitzrayim”). The Zohar counts fifty mentions, but the actual occurrences are far more — one must *cut down* to reach fifty, not add. This pattern runs through Chumash, Nevi’im, and beyond.
Conclusion: The God of the Jews is defined as the God who took them out of Egypt. Yetziat Mitzrayim is the foundational self-identification of God in the Jewish textual tradition.
—
Despite this overwhelming textual evidence, in lived Jewish experience, most Jews identify primarily with Matan Torah (the giving of the Torah), not with Yetziat Mitzrayim.
– When asked “What is a Jew?” people say: “We believe God gave us the Torah.”
– They do not say: “We believe God took us out of Egypt.”
– When asked “Why do you keep mitzvot / grow peyot / daven?” — people answer: “Because it’s a mitzvah (from Torah).” Nobody says: “To remember Yetziat Mitzrayim.”
– Even when a mitzvah is explicitly *zekher l’yetziat Mitzrayim*, the operative framework is still the *mitzvah system* — i.e., Torah — not the Exodus experience itself.
Formulation: “We are Jews of Matan Torah, not Jews of Yetziat Mitzrayim.” Matan Torah = Shavuot; Yetziat Mitzrayim = Pesach — these are different focal points with different implications.
The Rambam’s position regarding Ma’amad Har Sinai as proof, and the Kuzari’s similar argument, are acknowledged as valid discussions. However, the question of *proof* (“How do you know?”) is not the interest here. The focus is on the lived meaning and functional role of Yetziat Mitzrayim vs. Matan Torah. The Rambam is “a bit guilty” of contributing to the Matan Torah–centered orientation. He draws a deeper distinction between Yetziat Mitzrayim (witnessed by 600,000 but not in the same direct revelatory mode) and Matan Torah — but the real difference is deeper than the standard reading.
—
In the prophetic literature (Yirmiyahu, Shmuel, Tehillim/Asaf’s psalm “Ha’azina ami torati,” etc.), the Exodus narrative functioned as a living motivational force:
– The prophets rebuked Israel by invoking: “God took you out of Egypt — why don’t you serve Him? Where is your *hakarat ha-tov*?”
– This rhetoric made sense to the people; it was their lived story, their *mesorah* to their children, their explanation for how they came to live in Eretz Yisrael.
But today this rhetoric does not work. Telling a yeshiva student struggling with his yetzer hara, “But God took you out of Egypt!” would not be effective. It is no longer a living *orot la-avodat Hashem* (a light/energy for serving God).
—
This shift is very old — going back to the beginning of Bayit Sheni (Second Temple period), possibly connected to the era of Abaye and Rava or earlier.
Textual support: Yirmiyahu 23:7–8 states: *”It shall no longer be said ‘As the Lord lives who brought up Israel from Egypt,’ but rather ‘who brought up Israel from the land of the north…'”* — This prophetic statement itself signals the displacement of Yetziat Mitzrayim as the primary reference point.
Bold claim: The prophecy that Yetziat Mitzrayim will become *batel* (nullified/secondary) has already been fulfilled. Even when we still mention it (as a mitzvah obligation), we mean other things by it — it functions as a *tafel* (secondary element), not the *ikkar* (primary).
—
What replaced Yetziat Mitzrayim as the living core?
This refers to the return from Babylonian exile. It functioned as a replacement narrative during or after the Second Temple period. People would cite this verse, tell their children on Pesach about a *second* redemption. But this was acknowledged as a *lesser* redemption (“b’dieved” — after the fact, not ideal). It worked, Jews survived, the covenant’s conditions carried over. However, this version too had a limited shelf life — it applied only until the next exile or the ultimate redemption.
This is the Talmudic teaching that during the Purim story, the Jews re-accepted the Torah voluntarily, out of love. This is not a “Purim Torah” (a joke teaching) — it is deeply serious and historically descriptive.
Key philosophical claim: The reason a Jew keeps the Torah *today* is ultimately rooted in Purim, not Sinai. At Sinai, acceptance was coerced (“He held the mountain over them”). At Purim, Jews recognized that the Torah is good — intrinsically valuable.
Distinction between “true” and “good”: Truth (*emes*) is one thing, but goodness (*tov*) is even more. Love (*ahavah*) comes from recognizing goodness. Rashi says “me’ahavat ha-nes” (from love of the miracle), but the deeper meaning is: they recognized the Torah’s inherent goodness.
This marks a paradigm shift: Torah becomes more central than the Exodus. Chazal’s literature reflects this — there are vastly more midrashim praising Torah’s value than discussing the Exodus itself.
—
A Jew is now defined as someone who walks with the Torah, loves the Torah, and is loved by the Torah — whether the acceptance is from love or awe. The older identity — “we are the generation taken out of Egypt, so we have a deal with God” — has been replaced.
The opening blessing of the Shemoneh Esreh functions as an “introduction to God” — what does a Jew say about who God is when standing before Him?
– “God of Abraham, Isaac, and Jacob” — connection to ancestral tradition/mesorah.
– “Ha-El ha-Gadol ha-Gibor v’ha-Nora, El Elyon” — God as Creator; the second blessing elaborates on nature (rain, wind, etc.), meaning roughly “Master/Creator of all” (*Koneh ha-kol*).
– “Meivi Go’el livnei v’neihem” — God as the one who brings the redeemer (Mashiach).
How does Mashiach enter the very first blessing? This is significant — redemption is presented as a core identifying feature of the Jewish God, not a peripheral belief.
The Chatam Sofer asks: If God hypothetically did *not* bring Mashiach, would Jews be exempt from Judaism? His answer: Belief in Mashiach is not an independent *ikkar* in the sense that Judaism couldn’t exist without it. A Jew must believe everything in the Torah (including Mashiach), but it’s not a standalone foundational principle. This reflects a Torah-centered Jewish mindset: the Torah is inherently obligatory and good; Mashiach is part of Torah but not the structural foundation.
Textual note: Some scholars (*chokerim*) argue that certain parts of this liturgical passage are later additions not found in older versions (*nuschaot*).
—
| | Torah-Centered Jew | Exodus-Centered Jew |
|—|—|—|
| Basis of identity | Torah is intrinsically good | God’s historical acts of redemption |
| Mashiach | Important but not structurally essential | Absolutely essential — without it, the whole system collapses |
| Abraham’s precedent | Abraham had Torah *before* the Exodus — Torah precedes and transcends it | The specific Jewish story *begins* with the Exodus |
| Crisis in exile | Torah remains good regardless | If redemption doesn’t come, there’s a fundamental problem |
The Exodus-centered Jew cannot do without Mashiach. For this Jew, the entire relationship with God is transactional/historical: God took us out of Egypt, will give us the Land, and will redeem us again. If that redemption doesn’t come, there’s a crisis of faith. This Jew’s God is defined by “Ehyeh asher Ehyeh” — “I will take you out of Egypt [and its future equivalents].”
The *Edah Hachareidit* (ultra-Orthodox anti-Zionist community) exemplifies the Exodus-centered Jew: “I want the *old* [covenant] back — who will take us out of exile?” If the old redemptive pattern has ended, they insist on waiting for its restoration rather than accepting a new framework.
The painful question this Exodus-centered Jew must face: “But meanwhile God is tormenting us, meanwhile He makes Holocausts, meanwhile our people perish…” — the theological crisis of a redemption-based faith confronting unredeemed suffering.
—
If the specific Jewish covenant (belonging to Abraham, Isaac, Jacob, the whole story) has ended, one might need to create a new one. But the Exodus-centered Jew rejects this: “I don’t make a new one — I want the old one. The old one is coming back!” God will take us out of exile. Even if one asks about suffering, the Holocaust, and the apparent absence of God — the answer is: “Ani ma’amin ba-geulah” (I believe in the redemption) — it will come back.
There is a distinction between yeshiva Jews and simpler/ordinary Jews (our grandmothers). Yeshiva people, when asked why they are Jewish, typically answer “the Torah.” But for most ordinary Jews, they believed in the Torah not because it says so in the Torah, but because God is going to bring Mashiach. The Torah’s authority was grounded in the promise of future redemption.
A telling cultural fact: People sing “Ani ma’amin b’viat ha-Mashiach” but nobody ever sings “Ani ma’amin b’techiyat ha-metim” (resurrection of the dead). Yet the Mishnah lists denial of resurrection as heresy, not denial of Mashiach’s coming. This shows that belief in Mashiach is existentially important to people in a way that resurrection is not — it sustains the living relationship with God.
Believing things written in the Torah is important because it builds the *relationship* — but only when things are currently good. When things are good, one can say “who took us out of Egypt” and it resonates. But when things are not good, one needs the future-oriented dimension of redemption.
—
After the *churban* (destruction of the Temple), the Tannaim added to the Pesach blessing: saying “Ga’al Yisrael” (who redeemed Israel) alone would be somewhat false — “a fake seder” — since we are still in exile. So they appended: “So too, Hashem our God… should bring us to other festivals and holidays” — a promise of future redemption. This reframes the Pesach seder: We don’t celebrate Pesach merely because God took us out of Egypt in the past, but because He is going to take us out again, just as the Jews in Egypt made their seder in anticipation of the coming exodus.
Rav Saadia Gaon asks why Yetziat Mitzrayim is so important and answers: because the Exodus demonstrates that God will redeem us from our current exile — “just as He did for our ancestors, so He will do for us.” The Exodus is a paradigm for future redemption from “our own Egypt.”
R’ Elazar HaKalir wrote piyyutim (liturgical poems) for virtually every prayer occasion. Every single piyyut ends with Mashiach’s coming. HaKalir always asks “What is this relevant to me?” — and the answer is never simply “it’s a mitzvah.” The answer is always: Mashiach is coming. There is not a single piyyut whose conclusion (*kalos*) does not end with the coming of Mashiach.
Remembering Amalek — one might ask “what do you want from me?” For people historically, “it’s a mitzvah” was never the sufficient answer. The answer was always connected to Mashiach.
Midrash Tanchuma (and related midrashic collections) record actual sermons delivered in synagogues. Every single weekly *drasha* ends with Mashiach’s coming — not generically, but showing from that week’s parsha how one can derive that Mashiach will come.
The Midrash Tanchuma was “printed wrong” — it originated in Eretz Yisrael where the Torah was read on a three-year cycle. So sometimes the midrash comments on a seemingly random verse mid-parsha, because that’s where a different *kriah* (reading) began. Each reading unit ends with Mashiach, and when you understand the three-year cycle structure, you see this pattern clearly.
The Haftarah is read primarily to say that Mashiach is coming. The blessings on the Haftarah state this explicitly: “Ne’eman atah” — that He will redeem us; “Asher bachar b’nevi’im tovim” — “good prophets” meaning prophets who deliver *good* (comforting, redemptive) prophecies.
“Good prophets” means those who prophesy good things (consolation and redemption). “Bad prophets” would be those whose harsh prophecies we don’t read as haftarot. Someone quipped: “Lucky that God didn’t find wicked prophets.” The connection between the weekly parsha and its haftarah is often tenuous — sometimes just a shared word or a *gematria*. The real point of the haftarah is the messianic content, not the parsha connection.
The Zohar in Parshat Shemot extensively discusses when Mashiach will come. R’ Shimon bar Yochai himself acknowledges that Mashiach is not coming quickly — there will be a long wait. The Zohar asks: what sustains Jews in this long exile? The answer: Jews come to the Beit Midrash every week and read the promises of salvation and consolation that God assured them would happen. The Zohar presents this not as *drush* (homiletics) but as describing reality — this is how Jewish survival in exile actually works.
This is all one coherent approach (*shitah*) to the Seder and to Pesach — everything we say points to the pattern that just as there was once Yetziat Mitzrayim, God will continue to take us out of exile. This is the kind of God we have.
—
A student of the Kotzker Rebbe said his inspiration (*hit’orerut*) for serving God comes from “Lift up your eyes on high and see who created these” (Isaiah 40:26) — i.e., from contemplating creation. The Kotzker Rebbe rejected this: that’s fine for a non-Jew too. A Jew needs inspiration from Yetziat Mitzrayim.
This connects to the Kuzari (Ma’amar Aleph): a Jew is not defined by *briyot ha-olam* (creatures of the world / creation) but by *asher yatzar* (the specific forming/redemptive act) — i.e., the particular historical relationship, not universal cosmology.
– The Ramban held somewhat differently from this position.
– The Ibn Ezra brings R’ Yehuda HaLevi’s (Kuzari’s) question and offers a different answer: the whole point is to *train* the ability to make this declaration.
– A participant raises the question of what “asher hotzi’acha mi-Mitzrayim” actually means practically — “You came out of Egypt — what do you want to do about it? It doesn’t speak to me.”
– An honest admission: “I don’t know anyone for whom this actually speaks to them” in the way the Kuzari frames it. The creation-based approach (*briyot ha-olam*) is more intuitively accessible.
– A defense of the Kotzker is attempted: perhaps he means something different — *hashra’ah* (inspiration) for action, not just theological identification.
—
The Kotzker’s approach is acknowledged as legitimate (“yesh l’mi lismokh”), but a third path is introduced: the “melody of the future” (*maginat ha’atid*) — the idea that “what was, will be” (*mah she’haya hu she’yihyeh*). This approach reads the Exodus as a template for future redemption.
The prophet Isaiah, throughout nearly his entire book, repeatedly invokes Yetziat Mitzrayim as a proof and model for the future redemption (*geulah ha’atidah*). He argues the future redemption will be similar — splitting of the sea, etc. — using the Exodus as a lens to understand what God will do again.
Critical pivot: Everything discussed so far — all the approaches to Yetziat Mitzrayim — remains on the level of pshat, the surface level, the world of action (*olam ha’asiyah*). There is a much deeper subject (*tifere noseh*) that must be addressed.
—
The basic narrative: We were in Egypt, someone took us out, at Matan Torah God identified Himself — “Anochi Hashem Elokecha asher hotzeticha” — He’s the God who rescued you, so you owe Him obedience; if not, He’s angry.
Everyone understands this is a mashal (parable). God doesn’t literally get angry. The whole framing is *mugshom* (anthropomorphic/corporeal) and represents an extremely constricted, narrow way of understanding God. All deeper thinkers (*m’amikim*) across all schools agree that this simple reading is a very weak thing — fine for small children, for “v’higadeta l’vincha” (telling your child at the Seder), but it remains in the realm of *olam ha’asiyah* and doesn’t capture the real nature of God.
1. Insufficient from God’s side (*mitzad ha’Eibershter*):
– It’s just one small act among God’s infinite reality. Creation of the world itself may be just one small thing God did (as the Tanya likes to say). Yetziat Mitzrayim is even smaller — one event for one people.
– It’s like calling someone a “father” based on a single act of rescue — a weak definition of fatherhood.
– It doesn’t reveal the *mahut* (essence) of God, doesn’t express what “God” truly means.
2. Insufficient from our side (*mitzad anu*):
– How long must one maintain *hakarat hatov* (gratitude) for the Exodus? A thousand years? Ten thousand? The world will end and you’re still thanking?
– What about converts (*gerim*) who weren’t at the Exodus? What do they owe?
– What about the prophetic vision (Zechariah, the Shemoneh Esreh prayer) that all nations should serve God? Which God will they serve — the one who took *us* out of Egypt? That means nothing to them.
In his *sha’ar* on *hakarat hatov*, the Chovot HaLevavot says one must thank God for His favors, and whoever received more favors must thank more. This is reductive — it shrinks the relationship with God to a gratitude ledger.
—
To understand Yetziat Mitzrayim properly — more theologically, more essentially, speaking about God *correctly* — there are two opposite approaches (*mahalachim*), possibly three (with the Rambam occupying a middle or dual position — one reading on the pshat level, one on the sod level).
—
The Rambam represents the highest approach in a specific sense: he was the thinker who cared about no attribute, no description, no characterization of God other than knowing God as He truly is.
– Everything else — God performing actions, doing favors — is good for *chinuch* (education), for children. It is not the truth.
– The truth is: one must know God Himself (*yedi’at Hashem*). This was the Rambam’s entire project.
– This is a “great chutzpah” — even saying God is *eino guf* (not corporeal) requires a thousand years of explanation. Then you must add: He has no attributes (*eino ba’al ta’arim*), and negate everything humans think they mean.
– Anything less than this pure knowledge may even constitute, in the Rambam’s view, actual idolatry (*avodah zarah*).
A striking textual observation: The Rambam makes *yedi’at Hashem* the first mitzvah (Yesodei HaTorah, chapter 1). His source verse is “Anochi Hashem Elokecha.” But every single time the Rambam quotes this verse in the context of this mitzvah, he cuts it off at “Anochi Hashem Elokecha” — deleting “asher hotzeticha me’eretz Mitzrayim” (who took you out of Egypt).
– The Rambam knew the full verse. In other contexts he quotes complete verses even when only part is relevant.
– But in the context of knowing who God is, he never once mentions Yetziat Mitzrayim.
– Throughout the entire first part of the Moreh Nevuchim (and much of the second), where he discusses understanding God’s nature using thousands of verses — Yetziat Mitzrayim is never mentioned.
Instead of Yetziat Mitzrayim, the Rambam focuses on Parshat Ki Tisa — specifically the passage *after* the Golden Calf, where Moshe asks God: “Hodi’eni na et drakhekha” (show me Your ways) and “Har’eni na et kvodekha” (show me Your glory).
– This implies that until this point, Moshe himself didn’t fully know who God is.
– God’s response there never mentions Yetziat Mitzrayim.
—
The first two verses of the Ten Commandments contain almost all of the Thirteen Attributes of Mercy. The sequence runs from “Anochi Hashem Elokecha asher hotzeiticha” through “Poked avon avos al banim” and continues through to the end of the Thirteen Attributes. However, in the middle, something different is substituted — where the Exodus narrative would appear, instead we find “Hashem, Hashem, El Rachum v’Chanun” etc. The same structural endpoint (“lo yinakeh”) appears in both Ki Tisa and the Commandments.
Conclusion: The Thirteen Attributes are essentially the same framework as the opening of the Ten Commandments, but with a completely new content replacing the Exodus reference — a new interpretation of who God is.
The Rambam held that the passage of the Thirteen Attributes (the *parsha* in Ki Tisa) is the primary source in the Torah for understanding what God is. He extensively discussed Aristotle’s Nicomachean Ethics in connection with this, and virtually every word in those two chapters (of Moreh Nevuchim) received the Rambam’s interpretation. Moreh Nevuchim Part I is more or less a commentary on that parsha.
When Moshe himself asked the question “Who is God?” — and when angels ask the same question — Moshe was told “no man can see Me and live.” Yet God did tell him something: the Thirteen Attributes — “Hashem, Hashem, El Rachum v’Chanun.” Critically, God said nothing about the Exodus from Egypt.
According to those who claim the Exodus is the central matter (*davar merkazi*) of Judaism, this is very strange. When God came to reveal Himself to Moshe, He did not say “I am the one who took you out of Egypt.” He did not invoke the plagues or the splitting of the sea. Instead, an entirely new revelation, a new type of *hasaga* (apprehension), was given.
The Golden Calf demonstrated that the Exodus framework itself had a problem. The people said about the calf: “These are your gods, Israel, who brought you up from the land of Egypt” (*eleh elohecha Yisrael asher he’elucha me’eretz Mitzrayim*). The calf was able to co-opt the very same Exodus language! There is nothing inherent in the Exodus narrative that logically prevents making a golden calf — the Exodus alone does not exclude idolatry. A certain mindset can build the calf using the same “asher he’elucha” framework. Both the true commandment and the idolatrous claim use the same “who brought you up” language.
Therefore, after the calf, the entire Exodus-based self-identification of God is set aside, and a completely new revelation comes — the Thirteen Attributes — representing a fundamentally different kind of knowledge of God.
This new revelation mentions neither the Exodus nor the Creation of heaven and earth.
Creation of heaven and earth is almost never mentioned outside of Sefer Bereishis. The Torah barely speaks of the creation of the world beyond that. The Rambam similarly did not build his theology primarily on creation, because he held that even creation is a “very small” matter (in terms of theological significance).
—
Whenever the Rambam cites the verse “Anochi Hashem Elokecha,” he cuts it off before “asher hotzeiticha me’eretz Mitzrayim” — the Exodus clause does not interest him for the purpose of defining the first commandment. Others have noted this: the Smag (Sefer Mitzvot Gadol) follows the Rambam in Sefer HaMitzvot but then goes further, bringing the Ramban’s view that the first commandment means more than just “there is a God” — it means He supervises (*mashgiach*), etc.
The Satmar Rebbe once gave a *drasha* at an assembly against the Zionists, arguing that from the Smag (or Smak) one can see that not believing in Zionism is the first principle — because the Smag extends the first commandment all the way to the first *galus* (exile). This works according to that *shita*, but the Rambam himself did not write it that way — the Rambam wrote only “Anochi Hashem Elokecha” without “asher hotzeiticha.”
—
Does this mean the Rambam didn’t value the Exodus at all? No. The Rambam’s understanding of the Exodus is found in Hilchot Avodah Zarah, Chapter 1, which is the Rambam’s fulfillment of the Haggadah’s formula: “Originally our ancestors were idol worshippers, and now God has brought us close to His service.”
The Rambam explains there why the Exodus was necessary: “lada’as ki Ani Hashem Elokeichem” — to know that I am Hashem your God. The Exodus is not primarily about gratitude for a favor (taking us out, killing their firstborn, saving ours). Rather, the Exodus was a means of discovering better who God is — a cognitive/theological event, not merely a historical liberation.
The printed editions of this chapter make it hard to study because they compress approximately 15 sections into just three, obscuring the structure.
—
The Rambam in Hilchot Avodah Zarah Ch. 1 lays out the fundamental problem:
– Everyone originally knew about God — Adam HaRishon knew.
– But there is a deep problem: God created and initiated everything, He is the First Cause. However, God does not run the world directly in any visible way. There is nothing in the world one can point to and say “God did that directly” — perhaps a miracle, but even miracles require careful analysis.
The causal chain: Why does it rain? Because there are clouds. Why clouds? Because it’s winter. Why is winter different? Because the sun is farther away. Why is the sun farther? Because of the celestial spheres (*galgalim*). What moves the spheres? Angels. And so on upward.
Everything is true simultaneously: It is true that God made everything, but it is also true that the world operates through intermediate forces (*kochos*). The Rambam says God is called “Elohei ha’Elohim” — the God of gods. What does “Elohim” mean here? Not idols — it means angels, forces, the powers that run the sun every day. It is a great *chiddush* (novelty) to be the God of the angels, because there is a very reasonable argument (the argument of Nimrod, or of the generation of Enosh) that one should serve/honor these intermediate forces, since they are the ones actually running things.
The world is run by multiple layers of forces (*olamos*). We are in the lowest world, with almost no control. Above us are higher powers that govern us. If one wants things to go well, one must appeal to them — they are God’s agents (*sheluchim*), but they are the practical reality.
Prayer, sacrifices, giving honor — all of these naturally gravitate toward the intermediate forces, because they are the ones visibly operating. This is the entire subject (*noseh*) of idolatry: it is not irrational — it follows from the observable structure of the world.
The Ramban explains that one actually does receive power from these forces (unlike praying to a virus, which does nothing). The Rambam understood the celestial forces as genuinely active — they actually do things — unlike a dead idol (*alil*) which does nothing. The stars, in the Rambam’s understanding, genuinely run the world (astrology is wrong only because it is the wrong *method* of understanding the stars, not because the stars lack influence).
However, whether the Ramban’s framework is exactly the same as the Rambam’s remains uncertain. This is a deep inquiry (*chakirah amukah*) — one must account for the entire Kabbalistic framework as well. The matter is flagged as unresolved.
Key distinction: The Rambam’s understanding of star-worship is not the same as worshipping a dead idol. The stars/angels actually do things — they are real forces. The Rambam’s point is precisely that this makes idolatry a serious intellectual temptation, not mere foolishness.
—
The Rambam’s understanding of the intermediate forces (שרים/מלאכים) is not like worshipping a dead rock. These forces are real agents — they act, they have genuine existence and power. The Rambam explicitly states in Shemoneh Perakim that angels have free will (בחירה), though with one crucial difference from humans: they can only choose good, never evil. This parallels how God has free will yet cannot do evil.
Our assumption that will requires the ability to choose evil is challenged by the fact that God has will yet cannot choose evil. This was discussed in a previous shiur and is not elaborated further here.
The Rambam himself brings the analogy: God is like a king who governs through a governor (שליח). The governor is not the ultimate authority — the king can always override him — but under normal circumstances, the governor makes decisions independently. This is how the intermediate forces (מלאכים, כוכבים) operate in the world. They are genuine decision-makers within a delegated framework, more like two people interacting than like a mechanical force.
—
Given this layered system of powers, even recognizing that there is a God above all these forces is an enormous intellectual feat (*chiddush*). Abraham’s journey is paradigmatic:
– An ordinary person sees only the immediate — his father Terach “runs the world”
– A slightly wiser person realizes the sun has greater power than any human — this is already a level of science/knowledge
– A deeper thinker grasps the entire astronomical system and realizes it cannot be self-generating — there must be a greater cause
– Key insight: That “greater cause” is not yet God — according to the Rambam, it’s an angel. One must then investigate the entire world of angels, understand how it works, and then realize that even *that* is insufficient — there must be something higher still. Only *then* does one arrive at God.
– The Kabbalists add further layers: what you think is God may only be a sefirah, and one must understand the entire system of sefirot, and even beyond that there is yet another level (Ein Sof).
This is a natural progression of understanding (*mהלך השגה*) — most people never complete it.
“God is not a body” doesn’t merely mean God isn’t a human — nobody ever thought that literally. It means God is not the universe, not the first sphere, not any single force. Even an angel is “not a body.” Reaching the understanding of what God truly is requires centuries of intellectual work.
—
The generation of Enosh reasoned: “the king sits in his palace, only the great sages understand that a king exists; I deal with the traffic policeman who gives me tickets” — this is actually a reasonable argument. The Rambam calls it foolishness (שטות) but does not explain why it’s foolishness. The Ramban provides an explanation; the Rambam does not. This is identified as a major unresolved problem.
—
There were always great sages (Chanoch, Metushelach, Noach, and among non-Jews — Aristotle, etc.) who understood the full picture: that all intermediate forces are servants (עבדים), that God is the ultimate source of everything. For them, the primary service of God was knowledge — knowing that “there exists” (שיש שם) — the first commandment.
Two levels of people always existed:
1. The masses (המון עם) — they think the idol literally is God
2. The slightly educated — they learn that the idol symbolizes the stars, and are satisfied with this explanation. This explanation is not false — but it is incomplete.
The recurring cycle:
– A great sage figures out the full truth
– He cannot transmit it effectively to the next generation
– Within a few generations, knowledge degrades back to worshipping intermediate forces
– A new sage must spend “500 years” rediscovering what was already known
– The Rambam states: “The Rock of the universe — no one in the world recognized Him” — this is the reality of a revolving cycle (*galgal ha-chozer*)
—
The Rambam says Abraham did not learn from Shem and Ever (despite other midrashim saying he did). Possible reasons:
– Perhaps one must arrive at this understanding independently
– Perhaps Abraham simply couldn’t find a teacher — if most of the world, even the wise, were “fooled” about the basic truth, finding the right sage would require extraordinary fortune
– The Raavad already cites contradictory midrashim against the Rambam’s account
The deeper point: The answer to “who created the world?” is readily available — “an angel.” Most people would be satisfied with that answer. Abraham’s greatness was pushing further: “Who created the angel?” — and this requires far deeper investigation.
This was the drama and reality of the world until Abraham: a constant cycle where truth was discovered, lost, rediscovered, and lost again. This remains the ongoing situation of the world — arriving at genuine knowledge of God is extraordinarily difficult, and most people, even intelligent ones, stop short at intermediate explanations.
—
Abraham is called “the God of Abraham” (*Elokei Avraham*) precisely because he discovered something genuinely new. His innovation was not merely intellectual — he proposed two practical solutions to the structural problem of forgetting God:
– Before Abraham, there was no prohibition against idolatry. The wise person who served intermediary forces had a legitimate calculation — he knew God was above them. There was nothing formally wrong with what he did.
– Abraham’s insight: Even if the original practitioner (like Enosh) had correct intentions, the system inevitably causes forgetting within a few generations. He tells Enosh, in effect: “You’re righteous, you do everything correctly, but you make one mistake — your system causes every fourth person to forget the whole matter, and within another generation people know only the forces/powers and not the Supreme Being at all.”
– Abraham’s solution: Completely prohibit idolatry — not just the worship itself, but all its accessories, customs, temples, cities where it’s practiced, buying from its merchants. He created hundreds of commandments and fences (*gederim*) around the burial of idolatry.
Key redefinition of idolatry: עבודה זרה does not necessarily mean worshipping “another god” — it means worshipping any intermediary force between you and God, even one that genuinely exists and is not truly separate from God. Abraham declared this forbidden nonetheless.
– Some of the prohibited practices were indeed foolish (*shtuyot*), but some were not inherently foolish at the basic level — yet all were prohibited regardless.
– Abraham himself approached this with *chesed* (kindness/persuasion), but Moses later escalated: anyone who touches idolatry is subject to the death penalty, no discussion, whether willing or not.
– Before Abraham, people knew about God but did not serve God directly. All worship/service was directed at intermediary forces.
– Abraham introduced the radical idea of performing worship — sacrifices, prayers, songs of praise — directed at the First Cause Himself.
– He built an altar “to God” (*la-Hashem*) — the Torah records this as the first altar explicitly dedicated to God.
The pedagogical mechanism: The genius of this system is that it creates a mechanism of remembrance (*zekhirah*). When a child asks “Father, for whom are you making this sacrifice?” the father answers: “Not for this star, not for that star — that is idolatry, punishable by death. I make this sacrifice for God Himself.” The child asks: “What does God get from a sacrifice?” The answer: “*nachat ruach lefanai she’amarti v’na’aseh retzoni*” — satisfaction that His will was fulfilled.
The paradox: While Abraham prohibited all idolatrous practices, he simultaneously adopted certain forms from those very practices (temples, sacrifices, prayers, liturgical orders) — but redirected them toward God alone. The declaration “*l’shem isheh rei’ach nicho’ach la-Hashem*” (for the sake of a fire-offering, a pleasing aroma to God) is what transforms the act.
If the Rambam says sacrifices were instituted as a counter to idolatry, what about Adam’s sacrifices mentioned in Midrash? The Torah text itself doesn’t mention Adam making sacrifices (only Midrash does). This is acknowledged as “a good question” but left unresolved.
—
Abraham’s innovations were not prophetic commands or written law — the Rambam says Abraham did not receive these as formal commandments. Rather, Abraham determined this was the right thing to do, and the practice was adopted. Isaac and Jacob continued the practice. Abraham himself agreed that the tribe of Levi should be appointed (*memuneh*) over divine service and teaching.
—
The system broke down when the Israelites went to Egypt:
– The Levites remembered — they sat and learned and maintained the truth.
– Most other Jews forgot — because there was still no formal law (*Torah*), no binding legal system. The Abrahamic tradition was a custom (*minhag*), not a commandment (*mitzvah*). Someone who served idolatry faced no punishment.
– Joseph spoke to Pharaoh about “God” (*Elokim*), but what did Pharaoh understand by that word? Pharaoh understood it as referring to some intermediary deity — “elohim acherim” — some powerful force, essentially another “deity” in the pagan framework, not the Supreme Being.
– Joseph himself may have participated in Egyptian religious customs “for the sake of peace” (*mipnei darkhei shalom*), since there was no formal prohibition yet. Before Moses, this was permissible.
– Even Jacob — despite being a patriarch — the situation was complicated. Perhaps outside the Land of Israel different rules applied. Multiple Midrashic traditions and the complexity of the matter are acknowledged.
The principle “*azla l’karta azla b’nimusa*” — when you go to a city, follow its customs — meant it was natural and even considered proper for the Israelites in Egypt to participate in local religious festivals. Being a bad neighbor was socially unacceptable.
Moses’ revolution was declaring “*u-v’khol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim*” — God will execute judgment on all the gods of Egypt. The idea that you should not participate in your neighbors’ religious practices, even at the cost of social friction, was a radical innovation.
The Rambam presents the situation sharply — the Jews served idolatry in Egypt. Some Midrashim agree, as do verses in Ezekiel. This is debated, and some want to defend (*melameid zekhut*) the Jews, but the core point stands even in a more charitable reading: as long as the prohibition was merely a pious custom (*middat chasidut*) rather than binding law, it could not prevent the masses from forgetting. The structural flaw identified at the beginning — that without formal, enforceable law, knowledge of God inevitably erodes — reasserted itself in Egypt.
—
The problem of idolatry was never that *no one* served God — there were always righteous individuals (e.g., the tribe of Levi) who maintained truth. The real problem was that this remained a matter of private family custom (“minhag avoseinu”), not a universal law or system. As long as the entire surrounding world served idols, knowledge of God gradually eroded. The fact was that the world had collectively forgotten God.
Moses came at the time of the Exodus with a tremendous chiddush: he brought back Abraham’s original teaching that one must not serve idolatry, and he added that this is now a mitzvah (commandment) — i.e., it became formalized as law, not merely personal conviction.
The Exodus and Matan Torah are conceptually linked. Though the Torah was given later at Sinai, in this sense “Matan Torah” *is* “Yetziat Mitzrayim” — the Exodus is the moment this project begins.
—
The Rambam explains Moses’ question to God at length. Moses asks: “When they ask me ‘What is His name?’ — what shall I say?”
Simply stating a name is meaningless — you can call God any name and it proves nothing. The real issue was twofold:
– Problem 1: Who says God sent you? (This could perhaps be resolved by a miracle/sign.)
– Problem 2 (the deeper problem): “Mi Hashem?” — Who says there *is* a God at all?
Important qualification: The Jews were *not* atheists (*apikorsim*). Rather, they were idolaters: they believed in various intermediate forces (angels, stars, constellations) but had lost awareness of the one, primary God who stands behind everything. The problem was that living within the normal order of the world, it is very difficult to speak about “Ehyeh Asher Ehyeh” (I Am That I Am).
The Rambam interprets “Ehyeh Asher Ehyeh” (following Rav Saadia Gaon) as meaning “the Necessary Existent” (*mechuyav ha-metzi’ut*) — “the One who exists by virtue of His own existence.” This was not merely a name but a condensed philosophical argument, a brief version of the “Gate of Unity” (*Sha’ar HaYichud*) — adapted to the people’s level of understanding.
The point was not to add *another god* to Egypt’s already full pantheon. Egypt had plenty of gods. What was missing was the concept of God’s absolute unity — a being of an entirely *different category* from all specific deities (who represent particular forces of nature, specific constellations, etc.). Moses had to convey something that is prior to all definitions and categories.
> ### [Side Digression: Classroom Exchange on Simplicity]
> A student raises a question about whether this insight seems too simple. The response: it seems simple *now* only because someone once taught it. Before it was articulated, no one grasped it — just as one can see thousands of idols in India today and it “occurs to no one.” Many basic discoveries seem obvious only after they are first revealed. “Ehyeh Asher Ehyeh” was such a moment of revelation — profoundly simple on the surface, but deep in true understanding.
—
Beyond the intellectual teaching, Moses also gave the Jews practical commandments even before Sinai. The Midrash identifies two mitzvot given in Egypt as a “merit” (*zekhut*) for the Exodus:
The Rambam explains that the Egyptians worshipped the lamb (the ram/Aries being the head of the zodiacal signs, the greatest celestial force). Slaughtering the lamb was an act of shattering idolatry — physically destroying the object of Egyptian worship. This is one of the Rambam’s major proofs that sacrifices (*korbanot*) in general are connected to anti-idolatry. He cites earlier sources (Targum and others) for this reading. Some of the sacrifice is burned (destroying the “shell”/*klipah* of idolatry) and some is eaten (as a korban to God) — both dimensions are present.
The Rambam himself states that one reason for circumcision is that it serves as a sign in the flesh of belief in God — a marker identifying the believers. Abraham had already instituted this; Moses formalized it as a commandment. This is based more on a *drasha* (homiletical reading) than the plain text of the narrative.
Structural pairing: Pesach = the *negative* dimension (breaking idolatry); Milah = the *positive* dimension (establishing service of God). Together they constitute Moses’ complete program.
—
The Rambam’s overall interpretation of Yetziat Mitzrayim:
– The objective of the Exodus was not merely physical liberation from slavery.
– It was the establishment of a system to break idolatry and institute the worship of the one God.
– “Egypt” can be understood both literally and metaphorically: Egypt was the epicenter of idolatry (the world of stars, constellations, angels, intermediate forces). Leaving Egypt means breaking free from that entire framework.
– The Kabbalists go further and read “Mitzrayim” entirely as a metaphor for the “world of idolatry,” but the Rambam’s point is that even on the *factual, historical* level, this is what happened at the Exodus.
—
The key chiddush of the Exodus:
> The novelty was not that there could exist a lone righteous sage who knows God — that had always been possible, among Jews and non-Jews alike. The novelty was the creation of a system that could be transmitted to children (“ve-higadeta le-vinkha”) and that children would not forget.
This is why the Haggadah and the Seder emphasize telling children, asking “Mah Nishtanah,” etc. — because the entire point is the perpetuation of the system. And it has worked: it has been a very long time, and there are still Jews who do not serve idolatry — and eventually even the non-Jewish world learned from this.
The system is built on two pillars: (1) the prohibition of idolatry, and (2) the positive institution of serving God.
—
The Rambam says “Ki Ani Hashem” (for I am God) — he does not say “Anochi Hashem” (I am God). The distinction matters:
– Knowing that God exists is NOT the chiddush of Yetziat Mitzrayim. That knowledge was always available to the *yechidei segulah* (exceptional individuals) through rational inquiry — it’s an intellectual matter accessible at all times.
– The chiddush of Yetziat Mitzrayim is the nullification of idolatry (*bittul avodah zarah*). The Exodus demonstrates something *practical* and new.
Therefore, if one wants to give a Pesach shiur based on the Rambam, one should teach from Hilchot Avodah Zarah, not Hilchot Yesodei HaTorah. Yesodei HaTorah is always true, but it’s not the specific innovation of the Exodus.
The Rambam describes a system — “sheyihyeh ba’olam tamid yedi’at Hashem” (that there should always be knowledge of God in the world). This is a far greater chiddush than “Anochi Hashem Elokecha” from Yetziat Mitzrayim. Previously, knowledge of God was maintained only by isolated wise individuals. The Exodus created a communal, perpetual system — an entire nation dedicated to preserving monotheism.
Personal admission: This remains very difficult to fully understand. It connects to the “Mah Nishtanah” — children don’t truly understand, and perhaps adults barely do either. It requires deep work to explain properly.
—
The Rambam in Hilchot Avodah Zarah states: “Just as Israel is separated from the nations — from idol worshippers — in their beliefs, so must they be separated in their actions” — not eating their bread, not drinking their wine, not eating their meat.
This separation is not because no individual gentile can know God. A non-Jew can eat pork and still arrive at knowledge of God through philosophical inquiry. The separation exists because of the communal mission: ensuring that the system of transmitting pure monotheism to future generations remains intact.
—
Christians also believe in one God. The great theologians among them claim the Trinity is really unity — it’s “aspects” (*bechinot*), not separate gods. Kabbalistic language can even be marshaled to explain such ideas. So what is the real Jewish objection?
The Rambam’s answer (as framed here):
> What does a Christian actually worship in practice? A created being (*nivra*). That is the fact. Whatever the theologians say about aspects, unity, and mystical explanations — in reality, the common Christian worships a human being, a creature.
> What did Jews throughout history give their lives for? So that when their children are asked “How many gods are there?” they answer: ONE. Not “one that is three,” not “one with aspects” — simply ONE.
This is the entire point of the Exodus and Moshe Rabbeinu’s mission according to the Rambam.
—
The deepest distinction between Judaism and all forms of idolatry/Christianity, formulated as a principle about educational direction:
Among the nations (including Christianity and ancient idolatry):
– The common people and children are taught multiplicity — three gods, twenty-five gods, six hundred gods — whatever the popular religion presents.
– The wise elite/philosophers know that ultimately it’s all “aspects of one thing” (*bechinot*).
Among the Jews, it is precisely the reverse:
– The children and common people are taught first and foremost: There is only ONE God. Full stop.
– The great mystics/mekubalim, when they go deeper, discover ten sefirot, multiple aspects and powers — but this comes *after* the foundation of absolute unity is established.
The Rashbash (R. Shlomo ben Shimon Duran) reported that someone once said to a mekubal: “The gentiles believe in three and you believe in ten — what’s the big difference?” This is acknowledged as a genuine question with a genuine answer, but the answer lies precisely in the *direction* of education described above.
Some Jews have been accused of speaking about their Rebbes in terms that come dangerously close to deification. The response is always: “But it’s only a *bechinah* (aspect), it’s written in the sources, it’s true…”
The response: The essence of Judaism is what you tell the children, not what you think in the deepest truth. The deep truth involves aspects, levels, and mystical categories — but the *chinuch* (education), the first message, must be uncompromising monotheism. When that line blurs, it approaches the very structure of avodah zarah.
—
– Moshe Rabbeinu’s chiddush was NOT “Anochi Hashem Elokecha” (the bare fact of God’s existence) — that was always knowable.
– The chiddush was “Lo yihyeh lecha” — the active, communal, perpetual rejection of idolatry and the establishment of a nation that would transmit pure monotheism to its children forever.
– This operates on three levels:
1. “Lo yihyeh lecha” — no other gods
2. “Lo Elohecha” — a deeper negation
3. “Lo ta’aseh lecha” — don’t make any image or likeness — the practical prohibition, including not intermarrying with idolaters
—
Two more pshattim remain to be presented — associated with the Ramban: one more in the mode of peshat (plain meaning) and one more in the mode of Kabbalah. These are deferred to the next session, with the third possibly reserved for the Seder itself.
Final statement: “Das iz di nekudah” — This is the essential point.
Instructor:
זייגער. יא, זייגער. ס’איז אזוי אזוי. איך וויל זאגן אזא שיעור, ער האט שוין געהערט א חלק פון די שיעור אין די הלכות עבודה זרה [Hilkhot Avodah Zarah: Laws of Idolatry from Maimonides’ Mishneh Torah] פרק א’, אבער איך וויל ארויסברענגען מיין פראבלעם וואס איך האב.
אזוי, נאכדעם אפשר קען מען לערנען אויך וועגן מידות [middot: character traits], וויאזוי צעטיילט זיך די מידות? נאר טראכטן צו מען קען עס אריינקרעקן מיט פסח [Pesach: Passover], ס’איז נאך נישט געטראכט קיין גוטע וועג וויאזוי מען קען.
סאו, וואס איך וויל רעדן וועגן איז אזוי. איך וויל זאגן אזוי וואס איך טראכט. ס’איז א ידיעה אז דער אייבערשטער האט ליב צו רעדן וועגן יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt]. חומש [Chumash: the Five Books of Moses] אלעמאל. אנדערע ווערטער, יא דער זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah] זאגט אז עס שטייט פופציג מאל יציאת מצרים, אבער עס איז געשריבן א סאך מער מאל כדי צו שטימען די פופציג דארף מען ארויסשניידן, מען דארף נישט צולייגן.
אנדערע ווערטער, ווען דער אייבערשטער אידענטיפיצירט זיך, דאס איז די הקדמה. איינע פון די הקדמות. דער אייבערשטער, ווען ער רעפרעזענט זיך, ער זאגט, ווער בין איך? ער זאגט, איך בין דער וואס האט אייך ארויסגענומען פון מצרים. אזוי פעימאסלי “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [Anokhi Hashem Elokekha asher hotzetikha me’eretz Mitzrayim: I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt]. און אזוי לאורך די גאנצע תנ”ך [Tanakh: the Hebrew Bible] זעט מען דאס. נישט נאר א חומש. כמעט איבעראל, ווען דער נביא [navi: prophet] זאגט וואס דער אייבערשטער האט מיט אידן, וואס הייבט זיך אן די גאנצע זאך. אלעמאל רעדט מען פון יציאת מצרים. דאס איז א קלארע זאך.
אז אנדערע ווערטער, די אידישקייט, אדער דער גאט וואס די אידן גלייבן אין, איז דער וואס האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים. אזוי קומט אויס פון די אלע פסוקים [pesukim: verses] און פון די אלע מקורות [mekorot: sources].
יעצט, אונז האבן געלערנט פאראיאר א שיעור, א סיריעס פון זיבן שיעורים דא. און זייט דעמאלטס איז שוין אלעס, מסתם אלעס, איז דארט ראנג שוין. אבער עס הייסט איך האב געכאפט אז אלעס איז געווען ראנג, אדער נישט ריכטיג, אדער נישט מדויק [meduyak: precise]. אבער כפנים [bifnim: internally], עס איז דא א גרויסע שאלה, די שאלה וואס איך וויל וויסן, עס איז א נוגע למעשה [nogea lema’aseh: practically relevant]. עס האט אלעס אלע אנדערע ווערטער מען קען זאגן אז עס האט אלע מיני שיטות [shitot: approaches/methods] אין אידישקייט, פון ראשונים [Rishonim: early medieval rabbinic authorities], אחרונים [Acharonim: later rabbinic authorities], מקובלים [mekubalim: Kabbalists], פון די סופים, חסידים [Chassidim: Hasidic Jews], וכו’, יעדער איינער פון זיי האט אן אנדערע פשט [peshat: interpretation], וואס איז דער טייטש “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.
וואס איז געווען דער אויפטוה, פאר וואס מען דארף עס, אדער וואס ער מיינט, יעדער איינער לויט וויאזוי ער פארשטייט די גאנצע זאך, פארשטייט ער די נושא [nosa: topic] פון יציאת מצרים.
איך מיין אז עס איז נישטא קיין יוצא מן הכלל [yotze min haklal: exception], אונז זענען נישט צוגעוואוינט צו טראכטן אזוי, אונז מיינט צו זאגן… ביי אונז, אזוי ווי איך בין נתחנך [nitchanekh: educated/raised] געווארן, די מענטשן… מען רעדט תורות [torot: Torah teachings], וואס מען קען די תורות זאגן, אז א מענטש טראכט אמת’דיג, אז א מענטש דאוונט [davens: prays], אדער אז א מענטש פינקטליך ווי מען זאגט, אז ער טראכט צו זיך אליינס: וואס איז דאס דער גאט? וואס איז דאס די זאך אידישקייט? רוב מענטשן גייען נישט זאגן יציאת מצרים.
איך מיין אז רוב מענטשן גייען זאגן די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law]. אונז זאגן נישט אונז זענען די אידן פון יציאת מצרים, מיר זאגן די אידן וואס האבן א תורה. רוב מענטשן וואס איך קען. ניין? וואס איז א איד? ער האט א תורה, ער גלייבט אין די תורה, אנדערע ווערטער מתן תורה [Matan Torah: the giving of the Torah at Mount Sinai]. מתן תורה איז די מעשה [ma’aseh: event] פון שבועות [Shavuot: the holiday of Weeks], און נישט די מעשה פון פסח. ס’איז אן אנדערע מעשה. ס’איז אן אנדערע נקודה [nekudah: point] אפילו.
תורה מיינט אז עס איז דא א געזעץ, עס איז דא א תורה, עס איז דא א רצון השם [retzon Hashem: the will of God], וכו’ וכו’. יציאת מצרים איז געווענליך נישט די זאך. וואס? מען זאגט תורות, מען רעדט וועגן יציאת מצרים, מען זאגט אז פסח ביינאכט איז די יסוד [yesod: foundation] פון די אמונה [emunah: faith], און אלע מיני זאכן, בט למעשה [be-lemaaseh: but in practice], in reality, וויאזוי עס איז אין לעבן, מיין איך אז רוב פון אונז… אפשר דא יוצאים מן הכלל, מענטשן וואס האבן מער געלערנט אדער אנדערש, אבער רוב פון אונז, אז א גוי פרעגט דיך וואס ביזטו? וואס איז דאס א איד? זאגט ער אונז זענען אידן, אונז גלייבן אז דער אויבערשטער האט געגעבן די תורה. אונז זאגן נישט אונז גלייבן אז דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים.
ער פרעגט דיך וואס איז דער אויבערשטער? זאגט ער מתן תורה. איך זאג נישט אז עס איז נישט געבינדן, מען קען אפילו זאגן אז מתן תורה איז איין פשט אויף יציאת מצרים, אויב מען וועט זאגן אזוי. עס איז דא פארשידענע פשטים אויף יציאת מצרים, דער פשט וואס רוב פון אונז גייען איז דער פשט… מען זאגט די פסוק “תעבדון את האלקים” [ta’avdun et ha-Elokim: you shall serve God], די אלע זאכן. בסדר [beseder: okay], אבער ס’איז אנדערש. איך מיין אז ס’איז אנדערש. ענק זענען נישט מסכים [maskim: agree]?
כלפי די וועלט איז דאס יציאת מצרים, כלפי די אידן איז דאס די תורה. די אידן ווען… די רייכע תקופה [tekufah: period] איז געווען א סיום. אבער איך טראכט, איך מיין אמת’דיג, דאס הייסט… דרך אגב [derekh agav: by the way], מען קען רעדן וועגן דעם אסאך מער. דהיינו [dehaynu: that is to say], ער איז געווען א איד פון יציאת מצרים, אדער א איד פון מתן תורה.
Student:
אה, דאס הייסט… איך האב מיר א הקדמה וועגן דעם, ער זאגט אזוי: ‘עסק שנתמעט רובו כמאן דליתא דמי’ [esek she-nitma’et rubo ke-man de-leita dami: a matter whose majority has been nullified is considered as if it doesn’t exist – a Talmudic principle].
Instructor:
יא, אוקעי, דאס איז שוין א פראוו [proof], איך וויל נישט אריינגיין אין פראווס, איך מיין אז פראוו איז נישט די ריכטיגע נושא, פראוו איז א שאלה: וויאזוי ווייסטו? וויאזוי פארענטפערסטו פאר דיין קשיא [kushya: difficulty/question] וויאזוי ווייסטו? איך רעד נישט פון דעם, איך וויל וויסן…
Student:
אה, וועגן די תורה! דער רמב”ם [Rambam: Maimonides] אמת! דער רמב”ם האלט ‘מעמד הר סיני [ma’amad Har Sinai: the standing at Mount Sinai] אין מתן תורה’! אמת! די כוזרי [Kuzari: the philosophical work by Rabbi Yehuda Halevi], זיי אלע רעדן וועגן די נושא! יא, יא, יא, אמת! אמת! א גאנצע מסכת [masekhet: tractate]! איך האב א פשט אין יענעם רמב”ם!
Instructor:
אבער עס איז נאך אלץ, אמת, אוקעי, סאו באלד מען רעדט וועגן דעם רמב”ם, דער רמב”ם איז א ביסל שולדיג אין דעם, איך מיין שולדיג, נישט נאר דעם, דער רמב”ם… ווארט איין מינוט, איך וויל נאך קודם זיך מסכים זיין מיט דעם פאקט, פאקטיש איז, ער איז גערעכט, ס’איז א גוטע ריזאן, איך זאג נישט, יציאת מצרים אויך, ס’איז דאך א שווערע רמב”ם ווען ער זאגט אז מען האט נישט געזען יציאת מצרים אויך ‘לעיני כל העם’ [le-einei kol ha-am: before the eyes of all the people] און ‘יחידי’ [yechidi: individually], ס’איז דא א חילוק [chiluk: distinction], אבער ס’איז א טיפערע חילוק ווי מען מיינט סתם, אז אויף דעם איז נישט קיין ראיה [re’ayah: proof], ס’איז דא אזא ראיה אויף יציאת מצרים ווי אויף מתן תורה, ובפרט [u-bifrat: and especially] ס’איז אויך געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן דארטן, איך מיין ס’איז ממש וואס מען האט געזען די המצאה [hamtza’ah: the reality/existence], נישט דאס איז דער חילוק, דער חילוק איז טיפער.
דער רמב”ם מיינט אין דעם עפעס, ס’איז אן אנדערע שיטה צו לערנען, אבער עכ”פ [akhaf: in any case], איך מיין אז אונז זענען נישט אידן פון יציאת מצרים, אונז זענען רוב פון אונז, רוב פון אונז זענען אידן פון מתן תורה.
דו זאגסט ‘א איד’, דאס איז וואס ער… אדער אפילו זאגן: פארוואס דאווענסטו? פארוואס טוסטו א מצוה [mitzvah: commandment]? פארוואס מאכסטו פאות [pe’ot: sidelocks]? זאגן… א נארמאלע מענטש, יא, אפילו וואס איך קען, איך קען נישט קיינעם וואס זאגט ער פראוועט פאות ווייל ער וויל געדענקען יציאת מצרים. ניין, ער פראוועט פאות ווייל ס’איז א מצוה! אודאי דער פשט פון די מצוה איז זכר ליציאת מצרים [zekher li-Yetziat Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt], פארוואס דארף מען א מצוה? אלס פשט ס’זאל גיין דורך די מצוה, אן די מצוה האב איך גארנישט, איך זאג סתם צו די מאמע יציאת מצרים, קען איך זאגן וואס איך וויל.
אה, דאס איז א מצוה, ער זאגט ‘לשם יחוד’ [leshem yichud: for the sake of unification – a kabbalistic formula], ‘לקיים מצות סיפור יציאת מצרים’ [lekayem mitzvat sipur Yetziat Mitzrayim: to fulfill the commandment of recounting the Exodus], ‘זכר ליציאת מצרים’ וואטעווער, אודאי דער פשט פון די מצוה איז וויכטיג, ס’איז א יסוד, אבער די ריעליטי איז אז אונז לעבן מיט די תורה אדער מיט די מצוות [mitzvot: commandments], דאס איז די תורה.
עס איז נישט אין יציאת מצרים, קיינער פון אנדערע וועג פון די זאגן.
אין די נביא [navi: prophet] זעט מען און אויך שוין דער חומש, איך מיין אז די נביא איז מער אפשר מער קלאר אז די נביא קען זאגן פאר די אידן אז ענק זענען שקצים [shekatzim: abominations], מיר נישט צו רעדן, אייבערשטער האט ענק ארויסגענומען פון מצרים, און ענק צאלן אים גארנישט צוריק, יא? ס’איז נישט שפירטס א הכרת הטוב [hakarat ha-tov: gratitude] וואס?
שמואל [Shmuel: the prophet Samuel] זאגט דען, יא? “ואשלח לפניכם” [va-eshlach lifneikhem: and I sent before you], נישט נאר שמואל, איך דענק נישט אויף די דף ח’ בבא קמא [daf ches Bava Kama: page 8 of tractate Bava Kama], איך האב צוזאמענגעקליבן אלע פסוקים פון יציאת מצרים, איך האב נישט געברענגט אלע נביאים, באט מען זעהט אז עס איז קיינמאל קיין פראבלעם, אסף [Asaf: one of the Levitical singers in the Temple] האט געזאגט, יא? “האזינה עמי תורתי” [ha’azinah ami torati: Give ear, my people, to my teaching – Psalm 78:1], “אשר אבותינו סיפרו לנו” [asher avoteinu sipru lanu: which our fathers told us – Psalm 78:3], דאס איז איינע פון די הגדות [haggadot: Passover narratives], די גיגאנטישע לבני קרח [livnei Korach: to the sons of Korach], יא? עס איז דא א מזמור [mizmor: psalm] וואס שטייט אין תהילים [Tehillim: Psalms], ער זאגט, הערטס אויס, איך האב די חלקות צענען פאר אייער קינדערלעך וואס איז געווען, “אשר אבותינו סיפרו לנו”, איז ארויס פון מצרים, און… ענק האט מען נישט געפוילט, און אייבערשטער האט עס געהאלטן צוליב, און קיצור [kitzur: in short], ער זאגט א דרשה [drashah: sermon], עס מאכט סענס פאר זיינע קינדער.
דער פסוק רעדט דאך פשוטי של מקרא [peshuto shel mikra: the plain meaning of Scripture], איך מיין אפשר אפילו פשוטי של מדרש [peshuto shel midrash: the plain meaning of the Midrash], דאס איז דער טאטע, און ער זאגט, דער אייבערשטער האט דיך ארויסגענומען פון מצרים, פארוואס ביסטו נישט קיין מענטש, פארוואס רעדסטו נישט מיט אים, פארוואס דינסטו אים נישט וואס איז געווען עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], פארוואס טוסטו די אנדערע עולות [olot: burnt offerings], יא, איך גלייב נישט אז עס איז דא עני פלאץ אין די וועלט, אפשר חוץ מיר אויף וועג די מדרש [midrash: homiletic interpretation] שיעור, אבער חוץ פון דעם, אפשר קיין שום פלאץ אין די וועלט וואו מען קען זאגן די דרשות, אז עס גייט עפעס אויפטון.
רבותי [rabbotai: gentlemen], גיי זאגן פאר דיינע קינדער, איך מיין קינדער, גיי זאגן פאר די בחורים [bachurim: young men] אין ישיבה [yeshivah: Torah academy], עס איז דאך עד היום [ad ha-yom: until today] דא שוועריקייטן מיט זיין יצר הרע [yetzer ha-ra: evil inclination], זאג אים, אבער דער אייבערשטער האט דיך ארויסגעהויבן פון מצרים, תעבדו את האלקים, זיי דיך א שטיקל מענטש, הכרת הטוב, עבודה היום [avodah ha-yom: service today], ס’איז דאך יא יציאת מצרים, האט ער דאך גענומען דיינע בכורים [bikurim: first fruits], נישט זייערע בכורים, איך גלייב נישט אז עס גייט ארבעטן.
אמאל גייט עס ארבעטן, מען קען רעדן וועגן דעם, מען קען עס פארשטיין, איך זאג נישט אז איך פארשטיי עס נישט, אבער פאקטיש אז דאס זאל זיין דאס אורות לעבודת השם [orot la-avodat Hashem: lights/energies for serving God], איך זעה נישט אז דאס איז א זאך וואס קען, אז דאס איז א זאך וואס קען, וואס ארבעט, וואס איז נישט קיין לעבעדיגע זאך, אבער אין די פסוק איז עס געווען לעבעדיג, מען זעט אז אבוויעסלי אז די נביא זאגט דאס, פראוואד אז ס’איז געארבעט.
בעיסיקלי הערט ירמי’ הנביא [Yirmiyahu ha-navi: the prophet Jeremiah] וואס שרייט אז דער אייבערשטער האט דאך שוין ארויסגעהויבן די אידן פון מצרים, “ואהבתי אתכם” [ve-ahavti etkhem: and I loved you], “לכתך אחרי במדבר” [lekhtekh acharai ba-midbar: your following Me in the wilderness – Jeremiah 2:2], אלע זאכן. מיינט אז די אידן האבן פארשטאנען. עס האט דאך שוין לאנג צייט נאך יציאת מצרים.
ווען ירמיה הנביא האט דאס געזאגט, אבער דאס איז נאך געווען די וועלט וואו זיי האבן געלעבט, מען האט געטראכט אזוי, אזוי האט מען דערציילט פאר די קינדער, אזוי איז געווען די מסורה [mesorah: tradition]. מען האט אלץ גערעדט פון דעם, יעדער האט געוואוסט וויאזוי זענען זיי אהער געקומען. זיי וואוינען דאך דא אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], לאמיר זאגן, יא ביז בית ראשון [Bayit Rishon: the First Temple] זיכער קען מען דאס זען, מען וואוינט דא, וויאזוי זענען זיי אהער געקומען?
איך האב אמאל געהערט מצרים, דער אייבערשטער האט ארויסגענומען, האט דאס געברענגט פון מצרים צו ארץ ישראל, די גאנצע מעשה. זיכער האט דאס געהאט עפעס א מינינג, ס’האט געמאכט סענס, ס’האט גערעדט צו מענטשן. היינט רעדט עס נישט צו קיינעם, נישט אויף דעם אופן [ofen: manner].
קענסטו דאס זאגן וועגן די גאולה [geulah: redemption]? ס’איז דא א פסוק וואס… און דאס האבן די רעדערס ארגיו’ד, און דאס האבן מיר פלענינג מיט דעם.
Student:
מען דארף בלייבן אונזערע רעדערס?
Instructor:
ניין, איך מיין גראדע פערסאנאלי, אז איך ווייס נישט קיין ממש א ראיה.
Student:
ווען מיינסטו אז ס’איז טשעינדזשד?
Instructor:
איך מיין אז ס’האט זיך געטשעינדזשד דעמאלטס ווען ס’איז געווען די מדורא דאביי ורבא [the era of Abaye and Rava – fourth-generation Babylonian Amoraim]. דאס איז דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] זאגט אזוי אין מסכת שבת [Masekhet Shabbat: tractate Shabbat], איך מיין נישט ממש דאס, אבער איך מיין אז דאס איז שוין געטשעינדזשד פון תחילת בית שני [techilat Bayit Sheni: the beginning of the Second Temple period], אין א געוויסן זין.
דער פסוק האט דאך געזאגט ‘לא יאמר עוד חי ה” [lo ye’amer od chai Hashem: it shall no longer be said ‘as the Lord lives’ – Jeremiah 23:7] און ס’מיינט דאך דעמאלטס, ס’מיינט דאך בית שני [Bayit Sheni: the Second Temple period]. מען זאגט שוין טאקע נישט ‘חי ה”, מען זאגט עס, אמת, ס’איז א טפל [tafel: secondary]. דער עיקר [ikkar: primary] זאגט מען, וואס מען זאגט בעיקר איז צוויי אנדערע זאכן. דאס מיין איך, אויב איך בין גערעכט מיט’ן פאקט אז יציאת מצרים ארבעט נישט בתורת אורות לעבודת ה’ [be-torat orot la-avodat Hashem: as lights/energies for serving God] פאר קיינעם וואס איך קען, איז טראכט איך אז דאס איז שוין אזא זייער אלטע מעשה.
און דאס וואס מען זאגט אז יציאת מצרים גייט בטל ווערן [batel veren: be nullified], מיינט אז עס איז שוין בטל געווארן. אז עס איז שוין בטל געווארן. מען זאגט עס, אזוי ווי די גמרא [Gemara: the Talmud] זאגט, ס’בלייבט א מצוה צו רעדן וועגן יציאת מצרים, אבער אפילו ווען מען רעדט יציאת מצרים, מיינט מען נישט נאר יציאת מצרים, מען מיינט אנדערע זאכן.
וואס מיינט מען יא? בעיסיקלי צוויי זאכן. אדער… דאס וואס עס שטייט ‘אשר העלה מארץ צפון’ [asher he’elah me-eretz tzafon: who brought up from the land of the north – Jeremiah 23:8] וכו’, אבער דאס האט דאך אויך געארבעט ביז זמן הגאולה [zman ha-geulah: the time of redemption].
Student:
ווען ס’וועט זיין, אדער ווען ס’איז געווען?
Instructor:
יא, קען זיין אפילו בתוך בית שני [betokh Bayit Sheni: within the Second Temple period] אויך, מען האט געזאגט דאס. מסתמא [mistama: presumably] מענטשן, זיי האבן געזאגט דעם פסוק, האט ער געזאגט פאר די קינדער פסח’ליך, אוודאי איז געווען יציאת מצרים, און דער אייבערשטער האט אונז נאכאמאל ארויסגענומען. ס’איז געווען ווי א ביסל א קלענערע גאולה, אדיאבא, אדיאבא. בסדר, למעשה [lema’aseh: in practice] ס’איז געלונגען, מיר זענען דא, מ’דארף לעבן.
אדער נישט אינטערעסט, נאכאמאל ארויסשיקן, וכו’ די אלע זאכן. דאס איז דאך די תנאי [tnai: condition], די ברית [brit: covenant] פון יציאת מצרים. עס איז דורכגעגאנגען נאכאמאל. דאס איז איין גירסא [girsa: version], די אנדערע גירסא איז פדי מהוה [pidui mehoveh: ongoing redemption].
עס איז שוין בטל געווארן. מען זאגט עס, אזויווי די גמרא [Gemara: the Talmud] זאגט, עס בלייבט א מצוה [mitzvah: commandment] צו רעדן וועגן יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt], אבער אפילו ווען מ’רעדט פון יציאת מצרים, מיינט מען נישט נאר יציאת מצרים, מ’מיינט אנדערע זאכן.
וואס מיינט מען יא? בעיסיקלי צוויי זאכן, אדער דאס וואס עס שטייט “אשר העלה מארץ צפון” [asher he’elah me’eretz tzafon: who brought them up from the land of the north] וכו’ [etc.], אבער דאס האט זיך אויך געארבעט נאר ביז זמן הגאולה [zman ha-geulah: the time of redemption], ווען ס’וועט זיין אלע, אדער ווען ס’איז געווען יא, עס קען זיין אפילו בתוך בית שני [within the Second Temple period], אויך מ’האט געזאגט דאס, און מסתמא [presumably] מענטשן האבן געזאגט דעם פסוק [pasuk: verse], אדער מ’האט געזאגט פאר די קינדער פסח [Pesach: Passover], אבער אדרבה [on the contrary], ס’איז געווען יציאת מצרים, און דער אויבערשטער האט אונז נאכאמאל ארויסגענומען, ס’איז דאך געווען א ביסל א קלענערע גאולה [geulah: redemption], אדיעבד אדיעבד [b’dieved b’dieved: after the fact, not ideal], בסדר [fine], למעשה [in practice] ס’איז געלונגן, מ’זענען דא, מ’דארף ביהיווען, מ’דארף ביהיווען, אדער נישט אינטערעסאנט נאכאמאל ארויסשיקן וכו’ די אלע זאכן, דאס איז דאך דער תנאי [condition], די ברית [covenant] פון יציאת מצרים, ס’איז אריבערגעגאנגען נאכאמאל.
דאס איז איין גירסא [version], איין גירסא.
אן אנדערע גירסא איז “קבלוהו מאהבה” [kibluhu me’ahavah: they accepted it out of love]. “קבלוהו מאהבה” איז דער טייטש, איך ווייס נישט, אונז זענען שולדיג פאר’ן אויבערשטן אדער דער אויבערשטער איז שולדיג פאר אונז, עס קען זיין אז ער איז גאר שולדיג פאר אונז ביי דעם סטעידזש. אדער קומט דאך אויס, איך האב דאך נישט קיין חשבונות [accounts/calculations] צי עס בלייבט די ברית אדער נישט, אבער אונז האלטן נאך אלץ די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law], ס’לויפט דאך אויס גאנץ געשמאק, ס’דארף מען סיי ווי טון.
דאס דאך אנגעהויבן די זאך, אז די תורה איז גאר שטערקער פון יציאת מצרים, פורים [Purim: the holiday commemorating the events of the Book of Esther]. פאר דעם איז פורים נישט קיין פורים תורה [Purim Torah: humorous Torah teachings traditionally given on Purim], דאס איז גאר ערנסט, מ’זאגט עס פטור פורים תורה אלעמאל. מענטשן מיינען אז דער “קבלוהו מאהבה” איז עפעס א פורים תורה. מ’זאגט, קיינער רעדט נישט פון דעם, איך האב קיינמאל געהערט, יא, די אלע רשעים [reshaim: wicked people] רעדן דאך פון מתן תורה [Matan Torah: the giving of the Torah at Sinai] אפילו, פארוואס דארף מען גלייבן אין די תורה וואס איז געווען זעקס און צוואנציג טויזנט, איך ווייס וואס, ס’איז געווען מתן תורה.
אבער די ריאליטי, אויב מען נעמט ערנסט די גמרא, איך מיין אז עס איז זייער ערנסט, עס איז געזאגט געווארן אלס א ברייתא [Baraita: a Tannaitic teaching not included in the Mishnah] אדער אגדתא [Aggadata: non-legal rabbinic teaching], מען קען זאגן וואס מען וויל, אבער מיר זעט אויס אז עס דעסקרייבט א זייער היסטארישע זאך, אז אין אמת’ן דארף א איד טראכטן, פארוואס האלט מען היינט די תורה? וועגן פורים. נישט וועגן פורים, מאהבת הנס [me’ahavat ha-nes: from love of the miracle], וואס רש”י [Rashi: Rabbi Shlomo Yitzchaki, the primary Torah and Talmud commentator] זאגט “מאהבת הנס”.
אבער איך מיין אז עס מיינט טיפער פון דעם. “קבלוהו מאהבה” מיינט, מ’האט איינגעזען אז די תורה איז גוט. מ’האט פארשטאנען אז די תורה איז גאנץ גוט. וואס אנדערש וועסטו טון? עס איז אן… אמת’דיג. יא, אמת’דיג איז איין זאך. אבער גוט איז אפילו מער. און גוט איז א אהבה [ahavah: love]. אמת’דיג איז גוט, אבער קען מען אריינגיין אין די חילוקים [distinctions]. אבער אהבה מיינט… ווייל מ’דערקענט אז עס איז גוט.
It’s doing more and more.
דאס איז פשוט פשט [simple straightforward meaning]. דעמאלטס האט זיך אנגעהויבן די זאך. מען רעדט פון די תורה מער ווי מען רעדט פון יציאת מצרים.
אפילו חז”ל [Chazal: the Talmudic sages] מיין איך, מ’קען טרעפן זייער אסאך מדרשים [midrashim: rabbinic homiletical teachings], זייער אסאך רעדן פון די מעלה [virtue/excellence] פון די תורה, ווי גוט ס’איז די תורה אין אלע מיני וועגן. מען טרעפט זייער ווייניג דרשות [sermons/teachings]… מען טרעפט דרשות וועגן יציאת מצרים, אבער א פאָר. די ספעיס, איך האב אמאל גערעדט, איך זאג נישט ווייל מ’האט נישט געלערנט די פרשה [parshah: Torah portion]. וואס? פונעם טרעפט. יא, די איידיע פון תורה, אפילו די איידיע, עס הייסט די צענטראלע זאך פון וואס איז א איד, א איד איז איינער וואס גייט מיט די תורה, וואס ער האט ליב די תורה, די תורה האט אים ליב, עס באקומען, עס געבן, עס איז מקבל מאהבה מיראה [mekabel me’ahavah mi-yirah: accepting from love and awe]… וואטעווער, אבער מ’רעדט פון די תורה, ווייל די תורה איז דער טייטש… וואס?
יא, רייט, אמאל דער טייטש פון די רילידזשין, די זאך וואס א איד איז געווען, א דור וואס זענען א דור וואס מ’האט ארויסגענומען פון מצרים, א ממילא [consequently] האבן אונז עפעס א דיעל מיט’ן אייבערשטער, מ’דארף טון זיינע מצוות [mitzvot: commandments] כדי עס זאל גיין ווייטער, אדער ווייל עס זענען חייב הכרת הטוב [obligated in gratitude], וואס זאל נאר זיין, האט זיך געטוישט דער דיעל, עס זענען דא צוויי אנדערע לעסאנס, איך מיין עד היום הזה [until this very day], אויב מען קוקט אין די סידור [siddur: prayer book] למשל [for example].
איך טראכט אלעמאל פון ברכות אבות [Birkat Avot: the first blessing of the Amidah] פון די סידור, ברכות אבות איז דאך ווי מ’אינטראדוסט דאך צו דער אייבערשטער, יא? זאגט ברוך אתה השם [Baruch Atah Hashem: Blessed are You, God], וואס שטייט דארט? ווער איז א מענטש גייט דאווענען? ווער איז דער גאט וואס ער גייט דאווענען צו? יא? אזוי ווער איז דאס?
עס איז דא א לאנגע ליסט, ס’איז דא א לאנגע ליסט פון וואס ער איז, יא? אלקינו ואלקי אבותינו [Elokeinu ve’Elokei avoteinu: our God and God of our fathers], יא, וואס איך פארשטיי, אקעי, דאס איז שוין אן אנדערע שמועס. אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב [Elokei Avraham, Elokei Yitzchak, ve’Elokei Yaakov: God of Abraham, God of Isaac, and God of Jacob]? זייער גוט.
חוץ פון דעם איז ער… האל הגדול הגבור והנורא קל עליון [Ha-El ha-Gadol ha-Gibor ve-ha-Nora, El Elyon: the great, mighty, and awesome God, supreme God]. יא, איך ווייס נישט פונקטליך וואס יענעס צו מיינט. איך מיין, עס מיינט אזוי ווי… ער טוט אויף די וועלט, ער איז דער בורא [Creator]. איך מיין, די צווייטע ברכה רעדט מער פון די בריאה [creation], פון די טבע [nature], פון די רעגן, און די ווינט, און אזעלכע זאכן. אבער איך מיין אז ס’מיינט מער ווייניגער אז ער איז דער בורא.
קונה הכל [Koneh ha-kol: Master/Possessor of all], קונה הכל מיינט זיכער, קונה טייטש בורא, אדער באזיצער, אדער מחדש [renewer], וכו’. און נאכדעם פירט זיך עס אויס אזוי.
און באמת וואלט מען געקענט סטארטן די ענדע, פירט זיך עס אויס “וזוכה חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה” [ve-zokher chasdei avot u-meivi go’el livnei veneihem lema’an shemo be’ahavah: and remembers the kindnesses of the fathers and brings a redeemer to their children’s children for His name’s sake with love]. האסטו אמאל געטראכט וויאזוי עס קומט אריין משיח [Mashiach: the Messiah] אין די ערשטע ברכה?
באמת וואלט מען געדארפט וויסן דאס. ס’איז זייער אינטערעסאנט. וואס ווערט דארט ספעציפיק געזאגט? די ברכה איז שוין אז מיין ביט איז שוואך, אבער איך רוף עס אינטראדוקשאן.
העלאו, אבער שלום עליכם [shalom aleichem: peace be upon you], וויאזוי הייסט איר? וויאזוי הייסט אייער גאט? יא, זאגסט פאר משה [Moshe: Moses], וואס איז דער גאט וואס מען גייט דאווענען צו? א מענטש דארף דאך וויסן, וואס איז ער? אקעי, דער וואס אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father] האט געדאווענט צו. אקעי, איך האב געהערט פון אברהם אבינו, יצחק אבינו [Yitzchak Avinu: Isaac our father], איך קען אפשר צולייגן שפעטערדיגע, אבער מ’טאר נישט, “אין קורין אבות אלא לשלושה” [ein korin avot ela li-shloshah: we only call the three patriarchs “fathers”], אבער ס’מיינט איך בין אנגעבינדן אין די מסורה [mesorah: tradition] פון די אבות [avot: patriarchs], יצחק האט גערעדט מיט די זעלבע. אקעי.
און וואס נאך? אקעי, דער וואס האט געמאכט די גאנצע וועלט און ער פירט עס ברחמים וחסדים [be-rachamim va-chasadim: with mercy and kindness] וכו’. אקעי, און וואס נאך? דער וואס ער גייט ברענגען משיח. פארוואס גייט ער עס ברענגען? ווייל ער געדענקט נאך די אבות, ער האט א קאנעקשאן. אקעי. “מביא גואל לבני בניהם” [meivi go’el livnei veneihem: brings a redeemer to their children’s children].
און באמת איז דאס איינס פון די עיקרים [ikkarim: fundamental principles], אז ער איז דער גאט וואס גייט ברענגען “מביא גואל”. יא, מ’דארף דאך צוקומען צו רעדן דורך די מחלוקת [dispute], אבער דאס ספעציפיק גאט, אדער דאס וויאזוי איך ווייס אז ס’איז דא א גאט, אדער וויאזוי איך מיין איך שטיי פאר א חכם [wise person], נאר וואס איז די מעשה, וואס רעד איך, וואס פארשטיי איך וועגן דעם גאט, וואס איז דער טייטש אז ער איז מיין גאט, אלקינו ואלקי אבותינו, איינס פון די טייטשן איז, אז ער איז דער וואס גייט אונז אויסלייזן.
און ער זאגט “מביא” [meivi: brings – present tense], ער מיינט שוין, ער האלט אויפן וועג. וואס? לשון הוה [present tense], מביא, יביא [will bring]. אבער עס איז א וויכטיגע זאך, דער גואל [go’el: redeemer] וואס ער גייט ברענגען, דאס איז איינע פון די מעין פארטס.
דער חתם סופר [Chatam Sofer: Rabbi Moshe Sofer, 1762-1839] האט געפרעגט א קשיא [question], אז אויב ס’שטייט נישט אז ביאת המשיח [the coming of the Messiah] איז אן עיקר, אדער אויב דער אויבערשטער וואלט נישט געברענגט משיח, וואלט מען געווען פטור [exempt]? דאס איז א הודאה מקבלי המה [an admission from those who accept it]. דער חתם סופר זאגט אין א פעימאס תשובה [responsum], ער האלט אז דער אויבערשטער וואלט געזאגט אז עס איז נישט קיין עיקר אין די סענס אז עס קען נישט זיין אן דעם קיין אידישקייט.
שטודענט: גרייט, אז עס שטייט אין די תורה אז דער אייבערשטער ברענגט משיח, ער גלייבט אז אלעס וואס שטייט אין די תורה איז אמת [true], אבער אויב דער אייבערשטער מאכט חלילה [God forbid] אן אויסנאם און ס’איז נישטא קיין משיח, גייט ער ווערן פטור פון אידישקייט?
אינסטרוקטאר: די עשרת השבטים [the ten lost tribes] זענען טאקע געווארן פטור, אבער נישט וועגן דעם ווייל זיי זענען געווארן גוים [non-Jews], אבער ער איז פטור. איך פרעג דאס גראדע אלס וואס מאכט ער דער עיקר, אמונה [belief] אין משיח? אה, ער זאגט אז די עשרת השבטים איז געווארן פטור. אה, איך פארשטיי דעם יא, יא. אה, ס’איז אן אנדערע זאך וואס ער זאגט דא, אקעי.
עניוועיס, אבער ער פרעגט א קשיא און איך מיין אז דאס ברענגט ארויס זייער גוט די יהודי בלא אמונה [Jew without faith – but here meaning a specific type], וואסערע סארט איד. ער זאגט אז די תורה איז גוט, אבער ער זאגט דאס איז מחויב המציאות [necessarily existing], אבער ווי ער אנערקענט דעם אמת, ווי ער זאגט דאס איז א חיוב [obligation], ס’איז א גוטע זאך, אויב מיר ווילן בלייבן אין גוטס און ס’זאל לעבן לנצח נצחים [forever and ever], דארף מען אינוועסטעד בלייבן.
אקעי, דארט מען קען רעדן, ער רעדט נישט וועגן דעם ווארט, אבער דאס איז א ספעסיפיק חלק דאס חלק. לאמיר זאגן אז אן דאס חלק מיינט עס האט נישט קיין מינינג, איך ווייס נישט פונקטליך, אבער פונקט דעם משיח, דער אייבערשטער וועט געבן שכר בעולם הבא [reward in the World to Come], עפעס אן אנדערע סארט שכר, ס’איז א חילוק [distinction]. פונקט דעם משיח דארף עס זיין?
דאס וואס דער חתם סופר, ער האלט אז עס דארף נישט זיין, ער וואלט עס ארויסגענומען פון די עיקרים ווען מען פרעגט אים. איך מיין ער רעדט דאס ארויס, ער איז זיך מחלק [disagrees], ער זאגט נישט דא אזא זאך ווי עיקרים, נאר א מענטש דארף גלייבן אין אלעס וואס שטייט אין די תורה, אבער… דאס איז וויאזוי א תורה איד טראכט, א יהודי בלא אהבת התורה [a Jew without love of Torah – meaning a different type] טראכט, אזוי מיין איך.
ס’איז אביסל פאני ווייל כאילו [as if]… אקעי, איך מיין יא, אזוי זאגט דער חתם סופר.
שטודענט: און אן אנדערע איד וועט זאגן אז ניין, דאס הייסט ניין, קען זיין דאס וואלט געווען אן אנדערע סארט אידישקייט, אבער דער אנדערע סארט אידישקייט, א צווייטע איד קען זאגן אז ער קען נישט אנדערש ווי דאס וואס זיי ברענגען ארויס דא. ער קען נישט, דעם סארט קען מען, קען מען אלעס, דו קענסט גארנישט מאכן, איך מיין ס’איז דא נאך עפעס א מצוה וואס שבע מצוות בני נח [the seven Noahide commandments] זענען גאנץ עפעס פטור פון גארנישט.
אבער א מענטש קען זאגן אז מיין עיקר עולם הבא [World to Come], מיין אמונה אין עולם הבא איז פארט פון מיין ערשטע ברכה אין שמונה עשרה [the Amidah prayer]. איך קען נישט, דרך אגב [by the way] איך מיין אז דאס גאנצע סדר שטייט נישט, איך דענק אז ס’איז א שפעטערדיגע הוספה [later addition] אויב איך געדענק, די חוקרים [scholars] טענה’ן, אין די אלטע נוסחאות [versions] שטייט עס טאקע נישט, אבער דער… וואס זאגט ער יא?
אינסטרוקטאר: אין מיין ספר שטייט עס אלעס.
שטודענט: ער זאגט אז מען קען נישט זיין א איד, מען קען נישט רעדן, איך קען נישט רעדן מיט’ן אייבערשטער, מיט’ן אידישן אייבערשטער וואלט אונז גערעדט, און זאגן אז ער גייט ברענגען משיח.
ווייל די פשט איז אז… עס איז… עס מיינט דאס אז עס גייט נישט? עס איז נישט גוט אז משיח זאל קומען? ניין, דאס מיינט אז ער זאגט דיר אז מען מוז זיין אויף א גוטע וועג, עס איז כביכול [so to speak]… ניין, דאס איז אן אנדערע וועג פון די כביכול. דאס איז די אנדערע פשט פון די כביכול.
דאס איז די פשט פון “לא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה ואשר יאמר” [lo yomar od chai Hashem asher he’elah va-asher yomar: they will no longer say ‘as God lives who brought up…’ but rather ‘who will say…’], מען קען זאגן “אשר יאמר”, ווייסט וואס? אז אונז זענען אין גלות [exile], און וואס זאגן אונז? אונז זאגן אז “אשר יאמר” פון ארץ צפון [eretz tzafon: the land of the north], וואס ער וועט אונז אויסלייזן.
מיט אנדערע ווערטער, דאס זאגט א יציאת מצרים’דיגע איד. עס זענען דא צוויי סארט אידן. עס זענען דא די כביכול אידן וואס זיי טייטשן נישט אזוי ווי איך האב געטייטשט, “מאהבת התורה” [me’ahavat ha-Torah: from love of the Torah] און נישט “מאהבת הנס”. און זיי זאגן, עס איז אלעמאל געווען א תורה, עס איז גוט צו טון די תורה, און זיי האבן נישט געכאפט אפשר.
יענער איד וואס פרעגט אפשר א קשיא, וואס זיין זיידע, פארוואס האט זיין זיידע געדארפט האבן יציאת מצרים? עס איז געווען א תורה און ס’איז גוט אן דעם? מען קען זאגן, ער קען זיין א קלענערע מדריגה [level], מען קען שוין אנקומען אמאל שפעטער, מען קען זאגן א תירוץ [answer], מען דארף ענטפערן די קשיא.
מיין אמת, אברהם אבינו האט דאך געהאט די תורה פאר יציאת מצרים. ס’איז דא א תורה פאר יציאת מצרים, רייט? אוודאי אזוי. דער איד דארט, ער האלט די תורה פאר יציאת מצרים. דער איד וואס טראכט אזוי, ער טראכט אז ניין, מיין גאנצע אידישקייט איז יציאת מצרים.
אבער יציאת מצרים מיינט אז ער גייט מיך ארויסנעמען פון מצרים, ער וועט מיך נעמען צו ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], ער וועט מיר געבן מיין אייגענע פלאץ, וכו’ וכו’. און אויב ס’איז נישט, איז דא א פראבלעם. איז יענער איד האט אן אנדערע תירוץ פאר די קשיא. ער זאגט אז ער קען נאר דינען דעם אייבערשטער, דער אייבערשטער וואס ער קען איז נאר דער וואס ער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים.
יעצט איז טאקע א שווערע מינוט, פונקט טאקע, וואטעווער, מען דארף אויסווארטן די קץ [end], וואס זאל נאר זיין די מעשה, ער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות בבל [Babylonian exile], פון גלות אדום [Roman exile], וועלכע גלות עס איז יעצט, ער גייט. דאס איז דער גאט, דאס וועט זיין גאט’ס באזיס אין די פיוטשער. “אהיה אשר אהיה” [Ehyeh asher Ehyeh: I will be what I will be], איך גיי דיך ארויסנעמען פון מצרים.
די קאנעקשן, דאס איז די סארט מענטשן וואס… און עס זענען דא זייער אסאך אזעלכע מענטשן. פארוואס? ווייל נישט יעדער איינער פארשטייט אז די תורה איז אזוי גוט, און אפילו אויב יא, נישט יעדער איינער די ספעציפישע זאך פון פונקט זיין א איד, אז ער זאגט א גוטע תורה. און בשיטה’ן [systematically] גוטע תורות, איך ווייס נישט, די ספעציפישע זאך פון זיין א איד, וואס באלאנגט צו די אברהם, יצחק, יעקב, די גאנצע מעשה, אויב עס האט זיך געענדיגט, דארפן מיר מאכן א נייע, דעיס איז די עדה החרדית’דיגע [Edah Hachareidit: ultra-Orthodox anti-Zionist community] זאך, איך וויל דער אלטע, אויב דער אלטע איז צוריק קומען, ווער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות?
א מענטש קען אפילו פרעגן, אקעי, אבער דער אויבערשטער דערווייל פייניגט, דערווייל פייניגט ער און ער מאכט האלאקאוסטס, ביז דערווייל גייען אונזער…
די ספעציפיק זאך פון זיין, פון זיין א איד וואס באלאנגט צו די אברהם, יצחק, יעקב, די גאנצע מעשה, אויב ס’האט זיך געענדיגט, דארף מען דאך מאכן א נייע. דאס איז די עדה קבליה זאך. איך זאג, איך מאך נישט קיין נייע, איך וויל דער אלטע. דער אלטע איז צוריק קומען! ער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות, און א מענטש קען אפילו פרעגן, אוקעי, אבער דער אויבערשטער לאזט אונז פייניגן, די וועלט פייניגט אונז, מ’מאכט האלאקאסטס, ביז דערווייל גייען אונז נישט האלטן די מצוות, ס’וועט אונז צוריק קומען. איך זאג, ‘אני מאמין בגאולה’ [Ani ma’amin b’geulah: איך גלייב אין דער גאולה], עס גייט דאך אלעמאל…
מ’זעהט דאך אז אידן… ביי זייער אסאך אידן… די היסטאריע האט געזאגט אז אונז… אזוי ווי די ישיבה לייט, אז מ’פרעגט זיי פארוואס זענען אידן, געווענליך זאגן זיי די תורה [Torah]. אבער איך מיין אז ביי זייער אסאך פשוט’ערע אידן, איך ווייס נישט פשוט’ערע, אונזערע באבעס, רוב פון זיי וואלטן נישט געגלייבט די תורה ווייל עס שטייט אין תורה, זיי וואלטן געגלייבט די תורה ווייל דער אויבערשטער גייט ברענגען משיח [Mashiach: דער געזאלבטער, דער מעשיח].
אזוי איז אונז געזאגט געווארן, ס’איז געווען זייער א… זעהסטו אפילו היינט, מ’זינגט ‘אני מאמין בביאת המשיח’ [Ani ma’amin b’viat ha-Mashiach: איך גלייב אין דעם קומען פון משיח], וואס קומט דאס אריין? ‘אני מאמין בתחיית המתים’ [Ani ma’amin b’techiyat ha-metim: איך גלייב אין דער אויפשטייונג פון די טויטע], קיינמאל געהערט איינער זאל זינגען. קיינמאל נישט! ס’איז דאך נישט אזא גרויסע עיקר [ikar: הויפט פרינציפ]. ס’איז געווען אפילו אין די משנה [Mishnah] שטייט ‘האומר אין תחיית המתים’ [ha-omer ein techiyat ha-metim: דער וואס זאגט עס איז נישטא קיין אויפשטייונג פון די טויטע], עס שטייט נישט ‘האומר אין ביאת המשיח’ [ha-omer ein biat ha-Mashiach: דער וואס זאגט עס איז נישטא קיין קומען פון משיח], יא? זעהט מען אז עס איז וויכטיג פאר א מענטש.
פארוואס עס איז וויכטיג? איך מיין אזוי ווי דער חתם סופר [Chatam Sofer] זאגט, איך גלייב אסאך זאכן וואס שטייט אין תורה. וואס איז דעיס וויכטיג? דעיס איז וויכטיג ווייל דעיס בויעט די relationship וויבאלד עס איז יעצט גוט. ווען יעצט איז גוט, קען מען זאגן יעצט ‘אשר הוציאנו ממצרים’ [asher hotzi’anu mi-Mitzrayim: וואס האט אונז ארויסגענומען פון מצרים], ס’איז יעצט גוט, ‘הגאולה הלילה הזה’ [ha-geulah ha-lailah ha-zeh: די גאולה דעם נאכט]. אויב עס איז נישט, דו זעהסט אפילו אין… יא?
דעי טויש פון די future פון די גאולה, זעהסטו עס אפילו אין די ברכה וואס אונז זאגן פסח [Pesach] ביינאכט, יא? ס’איז א סוף פון די תנאים [Tannaim: די משנה-צייט רבנים] וואס האבן עס צוגעלייגט נאך די חורבן [churban: די צעשטערונג פון בית המקדש], מ’זאגט גייסט מאכן א ברכה ‘גאל ישראל’ [ga’al Yisrael: האט געגאלט ישראל]? ס’איז א שטיקל שקר. מיין איך, ס’איז אמאל געווען, דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, יא? ‘אשר גאלנו ממצרים’ [asher ga’alanu mi-Mitzrayim: וואס האט אונז געגאלט פון מצרים], שכוח, אבער איך בין דאך נישט געגאנגען, מ’מאכט א fake סדר [seder: די פסח צערעמאניע].
דאך איז ניין, ער לייגט צו ‘כן ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים’ [ken Hashem Elokeinu v’Elokei avoteinu yagi’enu l’mo’adim ul’regalim acherim: אזוי, השם אונזער גאט און גאט פון אונזערע עלטערן, זאל אונז ברענגען צו אנדערע מועדים און רגלים], יא? ער זאגט אים ער גייט אונז ארויסנעמען, א פשט, דאס איז אויך א נייע פשט אויף יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: דער ארויסגאנג פון מצרים], אדער דאס איז א נייע version פון די זעלבע יסוד. אונז מאכן פסח נישט ווייל דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים. און ווייל ער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים, אזוי ווי די אידן האבן געמאכט אין מצרים, אזוי זאגן די חסידישע ספרים, יא? און אין מצרים האבן זיי געמאכט א סדר, פארוואס? השי”ת [HaKadosh Baruch Hu: דער הייליגער, געבענטשטער איז ער] עושה א סדר, מ’האט געמאכט א קרבן פסח [korban Pesach: דער פסח קרבן] וכו’, אז דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים.
די זעלבע זאך, דער פסוק, האסטו אויך געזען, רב סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon] למשל זאגט, ער פרעגט די שאלה פארוואס יציאת מצרים איז אזוי וויכטיג, און ער זאגט דער תירוץ [teiruts: ענטפער] איז, ווייל ביי יציאת מצרים זעט מען אז דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות [galut: גלות], “כמו שעשה לאבותינו כן יעשה לנו” [k’mo she’asah la’avoteinu ken ya’aseh lanu: אזוי ווי ער האט געטון פאר אונזערע עלטערן, אזוי וועט ער טון פאר אונז], אזוי. דאס איז א זייער בעיסיק וועג פון טראכטן פון יציאת מצרים, ווייל דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים – פון אונזער מצרים.
בעיסיקלי פארוואס ער האט געזאגט אונזער מצרים, ער רעדט אפילו פון די פשוט’ע גלות.
און מ’זעט אלע פיוטים [piyutim: ליטורגישע לידער], איך מיין, יא, ר’ אלעזר הקליר [Rabbi Elazar HaKalir] האט געשריבן פיוטים אויף יעדע תפילה [tefilah: תפילה] אין די וועלט כמעט, און אלעמאל דער מפרש [mefaresh: קאמענטאטאר] ער נעמט ארויס, יא, די ערשטע פון די עלטסטע אזוי פיל דרשות [drashot: דרשות] אויף מועדים [mo’adim: יום טוב], אויף ימים טובים [yamim tovim: יום טובים], אויף שבתות [Shabbatot: שבתים], ער פרעגט אלעמאל די שאלה: וואס איז מיר נוגע? יא, וואס איז רעלעוואנט?
א שיינע מעשה, ס’איז געווען שבת זכור [Shabbat Zachor: דער שבת פון געדענקען], יא? מ’דארף געדענקען עמלק [Amalek], אוקעי, וואס ווילסטו פון מיר? א מצוה [mitzvah]? ביי מענטשן איז נישט געווען קיין תירוץ אז ס’איז א מצוה. ער זאגט קיינמאל נישט ‘מצוה’, ער רעדט פון מצוה אבער נישט דאס איז דער תירוץ.
דער תירוץ איז אלעמאל משיח’ס קומען. ער באמערקט אז ס’איז נישט דא קיין איין פיוט וואס דער קאלוס [kalos: סיום] ענדיגט זיך נישט מיט משיח’ס קומען, און עס אלעמאל קאנעקט זיך זייער גוט מיט די נקודה [nekudah: פונט]. “זכור” [Zachor: געדענק] ברענגט ער א מדרש [Midrash], איך מיין ס’איז דא דא א מדרש מיט אלעס, דרך אגב דער מדרש איז דאס וואס האט אנגעהויבן, יא.
אז משיח גייט קומען, און ס’איז א חלק [chelek: טייל] פון די וואס מ’האט געגעבן די תורה. יא, יא, ס’איז זייער וויכטיג.
די מדרש, די מדרש פון, איך מיין, מדרש חכמים [Midrash Chachamim] וואס איז אונזער מדרש תנחומא [Midrash Tanchuma], וואס איז געשריבן נאך די דרשות וואס מען קען זען, מדרש רבה [Midrash Rabbah] איז שוין אנדערש אויסגעשטעלט. אבער מדרש תנחומא און אנדערע מדרשים וואס ס’איז אפגעשריבן וואס מען האט געדרשנט, די תנאים צו וועמען מ’האט געדרשנט אין שול, יעדע דרשה ענדיגט זיך אז משיח גייט קומען, און נישט סתם בולע זיין גוים.
כמו שדי פרשה [parashah: וואכנדיגע תורה אפטיילונג] שטייט, זעט מען אז משיח גייט קומען. כמעט יעדע סינגל פרשה, ס’איז נישט דא קיין איין פרשה וואס ענדיגט זיך נישט, אויב איך געדענק, ס’איז נישט דא קיין פרשה…
ווייל דער פראבלעם איז אז דער מדרש האט מען געדרוקט ראנג. ווייל דער מדרש, איך ווייס מדרש תנחומא, איך לערן יעדע שבת, אין מדרש תנחומא איז דאך פון ארץ ישראל [Eretz Yisrael], סא אין ארץ ישראל האט מען געליינט די תורה אין דריי יאר.
פון דעם זעט מען מדרש סאמטיימס ער דרש’נט שוין די ערשטע פסוק אין די פרשה, נאכדעם עפעס א רענדאם פסוק אינמיטן, ווייל דארט האט זיך אנגעהויבן די קריאה [kriah: ליינונג] פון אן אנדערע קריאה. און יעדע מאל ווען איין פסוק פארטיגט זיך, זעסטו עס ענדיגט זיך אלעמאל מיט משיח, אלעמאל מיט וויאזוי משיח גייט קומען.
יעדע סינגל וואך, יעדע סינגל דרשה ענדיגט זיך, און אלעמאל האבן זיי געוויזן אין מדרש אז זיי קענען בעסער מאכן דרשות ווי די היינטיגע דרשנים [darshanim: דרשן-רעדנער] וואס זאלן מבלבל [mevalvel: פארמישן] זיין די יונגער. יעדע מאל האט ער געטראפן א וועג, פון דעם לערנט מען זיך אז משיח גייט טאקע קומען. יעדע מאל, ס’איז איינער פון די מכאן שמשיח יבוא [mi-kan she-Mashiach yavo: פון דא אז משיח וועט קומען]. יעדע סינגל פרשה האט ער געהאט אזא לימיט.
די זעלבע זאך, רבי אלעזר הקליר, יעדע סינגל זאך, נישט דא קיין איין, די ערשטע ברכה [brachah: ברכה], די צווייטע, אלעמאל קומט עס אן, און די אייבערשטער זאל אונז אויסלייזן און משיח זאל קומען, און מיר וועלן הערן די מלאכים [malachim: מלאכים] זינגען קדוש קדוש קדוש [Kadosh Kadosh Kadosh: הייליג הייליג הייליג], אקעי. אבער דאס איז יעדע סינגל זאך. און איך האב געזען… יא, די זעלבע זאך די הפטורה [Haftarah], רייט? האסטו שוין געזאגט מפטיר [maftir], ווען מען דארף הפטורה.
די הפטורה ליינט מען נאר צו זאגן אז משיח גייט קומען דערווייל. יעדע הפטורה, כמעט, איך האב נישט אלע, פארדעם איז דא מחלוקת’ן [machlokot: מחלוקות] אין די נוסח [nusach: נוסח], אין וועלכע הפטורה מען זאגט, איז שווער צו זאגן, אבער אין די ברכות פון הפטורה שטייט דאס, רייט? וואס זאגט מען די ברכה? “ונאמן אתה” [v’ne’eman atah: און געטריי ביסטו] אז ער וועט אונז אויסלייזן. ס’איז גוט די “אשר בחר בנביאים טובים” [asher bachar b’nevi’im tovim: וואס האט אויסגעקליבן גוטע נביאים], וואס מיינט נביאים טובים [nevi’im tovim: גוטע נביאים]? וואס זאגן נחמות [nechamot: טרייסטונגען]? יא, גוטע נביאים, וויאזוי שלעכטע נביאים? שלעכטע נביאים זענען אזעלכע… מען זאגט די הפטורות וואס מען ליינט נישט.
אפילו דאס זענען אמת’דיג גוטע נביאים? יענער זאגט “א מזל אז דער אייבערשטער האט נישט געטראפן נביאים רשעים [nevi’im resha’im: שלעכטע נביאים]”. איך מיין נביאים טובים מיינט פרייליכע גוטע נביאים, מיינט זאגן גוטע נביאות [nevuot: נבואות], און פאר דעם, אין די קריאת התורה [kriat ha-Torah: תורה ליינונג] שטייט דאך נישט דאס, אבער יעדע וואך ענדיגט מען מיט די הפטורה וואס זאגט אז משיח גייט קומען.
און פאר דעם אסאך מאל מען פרעגט אפילו די קשיות [kushyot: שוועריגקייטן], עס שטימט נישט אזוי גוט די קאנעקשן פון די פרשה מיט די הפטורה, אבער די עיקר [ikar: הויפט זאך] רעדט מען וועגן משיח. עס איז נישט קיין חילוק [chiluk: אונטערשייד]… ער האט געטראפן א גימטריא [gematria: נומערישע ווערט פון אותיות], עס שטייט “נח” [Noach], די ווארט נח שטייט אין די הפטורה, ממילא ליינט מען דאס פרשת נח [Parshat Noach]. ס’איז נישט קיין מורא’דיגע קאנעקשן פון די תוכן [tochen: אינהאלט] פון די פרשה.
איך האב געזען אין זוהר [Zohar] אין פרשת שמות [Parshat Shemot], ער רעדט וועגן א… עס איז אפאר פלעצער אזא שמועס אין די זוהר, עס איז אפאר פלעצער ווען די זוהר האט א שמועס. אויב ער זאל זאגן, ער מיינט נישט ר’ אלעזר [Rabbi Elazar], ער זאגט ר’ שמעון [Rabbi Shimon], ער זאגט אז וויאזוי מ’האלט זיך אין גלות… איין לשון איז משיח גייט נישט קומען, נאכדעם זאגט ער ר’ שמעון זאגט אליין משיח גייט נישט קומען, מ’דארף ווארטן נאך א לאנגע צייט. אזוי שטייט נישט, ר’ שמעון קומט א דינג, איך זאג איך זעה משיח גייט נישט קומען אזוי שנעל, נאך יעצט ווען מ’האט שוין געמיינט אז… דאס איינציגסטע וואס איך האב דאס געכאפט אז עס גייט נישט אזוי שנעל געשען ר’ שמעון בר יוחאי [Rabbi Shimon bar Yochai], עס גייט נישט קומען! רואיג.
וואס גייט מען טון? ס’איז איינע פון די זאכן וואס ער זאגט אז מען גייט טון… און ווען ער זאגט גייט טון, מיינט ער דאך נישט די גשמיות’דיגע פראבלעמען, די אידישקייט… מ’קען דאך… אונזער רעלעישן איז דורכאויס פון מצרים. דאס רעדט זיך אין פרשת שמות, אויך די זוהר גאנצע זוהר פרשת שמות רעדט ווען משיח גייט קומען. כמעט די גאנצע זוהר. איך רעד כמעט נישט וועגן ציסענסערייען ווען… אלעס רעדט ווען משיח גייט קומען.
און וואס גייט מען טון? ס’איז דא אזא לאנגע גלות. איז איינער דארט זאגט סימנים [simanim: סימנים] וויאזוי מ’קען דאס גיין קומען, נאכדעם שטייט אין זוהר דארט… איך מיין אז עס איז אין כי תשא [Ki Tisa], איך דענק נישט, לעצטנס האב איך אים געזעהן, אדער אין אנדערע פלעצער שטייט אין אנדערע פלעצער… עניקעיס, ער זאגט אז די אידן האלטן זיך אין גלות, אז זיי קומען אין בית המדרש [Beit Midrash: שטוב פון לערנען] יעדע וואך און זיי ליינען די אותם הישועות והנחמות [otam ha-yeshuot v’ha-nechamot: די זעלבע ישועות און נחמות] וואס דער אייבערשטער האט זיי צוגעזאגט אז עס גייט געשען, און דעם… ער טייטש דאס אן א פסוק, וואס שטייט דארט, ער טייטש דאס אן א פסוק, איך דענק נישט.
דאס איז א פאקט, דער זוהר פארשטייט נישט קיין… ער זאגט נישט קיין דרוש [drush: הומילעטישע אויסלייגונג], ער מסביר [mesbir: דערקלערט] דעם reality. אז אזוי… אקעי, דאס איז אלץ איין שיטה [shitah: שיטה], דאס איז אן אמת’יגע פשט [pshat: פשוט’ער זין] פון דעם סדר און פון פסח, אז אלעס זאגט מען אז אזוי ווי עס איז געווען אמאל יציאת מצרים, עס גייט ווייטער זיין דער אייבערשטער זאל אונז ארויסנעמען פון גלות, און דאס איז דער סארט גאט וואס אונז האבן.
תלמיד: עס איז געווען דער יונג ווייס איך דער מאסטער פון זייערע basic master אין די סוגיא [sugya: תלמודישע טעמע] פון… און דער רבנים האט געפרעגט פאר זיין תלמיד [talmid: תלמיד], יא? וואס איז זיין התעוררות [hit’orerut: אויפוועקונג] פאר עבודת השם [avodat Hashem: דינסט פון גאט]? קאצקער רבי [Kotzker Rebbe], יא? און ער האט געזאגט אז זיין התעוררות איז ‘שמעו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה’ [s’u marom eineichem u’r’u mi bara eleh: הייבט אויף אייערע אויגן און זעט ווער האט דאס באשאפן], און דער רבנים האט געזאגט ער איז נישט מסכים [maskim: שטימט צו], ווייל מ’דארף א איד, דאס איז גוט פאר א גוי אויך, א איד דארף האבן התעוררות פון יציאת מצרים.
אינסטרוקטאר: וואס? אז נישט. דער… ער זאגט דאס אוועק, ער זאגט… מה שאין כן [mah she-ein ken: וואס איז נישט אזוי]… איך דענק אז דער שם משמואל [Shem MiShmuel] ברענגט דאס און ער זאגט אז עס שטייט אין כוזרי [Kuzari] מאמר א’ [Ma’amar Aleph: ערשטע מאמר], אז א איד איז נישט פון בריות העולם [briyot ha-olam: די באשאפענע פון דער וועלט], אשר ברא אלוקים לעשות [asher bara Elokim la’asot: וואס גאט האט באשאפן צו טון], נאר אשר יצר אלוקים [asher yatzar Elokim: וואס גאט האט געפארמט].
תלמיד: אה, זייער גוט, זאל דאס זיין אונזער פראבלעם. אקעי, זייער גוט, זייער גוט, דארפן מיר זאגן פראבלעם. דער רמב”ן [Ramban] האט נישט אזוי געהאלטן, דער רמב”ן האלט איין ביסל אנדערש. יא.
אינסטרוקטאר: סאו, יא יא, רייט. עמ… דאס איז רבי אברהם אבן עזרא’ס [Rabbi Avraham Ibn Ezra] קשיא [kushya: שוועריגקייט], דער אבן עזרא ברענגט פון רבי יהודה הלוי [Rabbi Yehuda HaLevi], ער פרעגט א קשיא אויפן כוזרי. דער אבן עזרא האט אן אנדערע תירוץ, ער זאגט דעם גאנצן פוינט איז צו טרענירן דעם פאקט אז ער וויל דאס קענען זאגן.
תלמיד: אה, אקעי, פארוואס דארף ער דאס קענען זאגן?
אינסטרוקטאר: נאו, באט איך האב קיינמאל נישט פארשטאנען דעם מעשה פון די… ווייל איך פארשטיי די קאצקע רבין, איך פארשטיי נישט וואס… און אפילו מ’זעט דאס… אבער אבן עזרא האט דאך געענטפערט פאר זיין שווער… עס איז זייער שווער, וואס הייסט נעמען ארויס אלעס פארוואס השם הוציאך ממצרים [Hashem hotzi’acha mi-Mitzrayim: השם האט דיך ארויסגענומען פון מצרים]? איך ווייס נישט וואס דאס מיינט בכלל. דו זאגסט אז די גירסא [girsa: ווערסיע] איז מתן תורה [Matan Torah: געבן די תורה]?
תלמיד: ניין, מ’זאגט אזוי. מ’זאגט אז מ’דארף עס נעמען נישט פון בריות העולם, נאר פון מתן תורה.
אינסטרוקטאר: איך געדענק אז עס שטייט יציאת מצרים.
תלמיד: מתן תורה איז בערך די זעלבע זאך.
אינסטרוקטאר: ניין, ניין, אזוי ווי דו האסט גערעדט פריער אז מ’דארף טרענירן די זאכן.
תלמיד: סאו, איך ווייס נישט. עניוועי, עס רעדט זיך פון די סוגיא. יענע וואסער רעדט זיך קלאר פון די סוגיא.
אינסטרוקטאר: און… וואס מיינט עס? איך זאג, איך קען נישט קיינעם וואס… אז דו ביסט ארויסגעקומען פון מצרים, וואס ווילסטו טון וועגן דעם? איך הער, דאס איז א חילוק אויף די מעשה, דאס רעדט נישט צו מיר, איך ווייס נישט. איך קען נישט קיינעם וואס עס רעדט צו אים. אשר ברא אלוקים לעשות, איך זאג דיר, איך ווייס נישט. חוץ פון אים, איך ווייס נישט צי עס איז דא איינער וואס… דאס איז מער קיין ריעל, איך מיין, איך פארשטיי בריות העולם פארשטיי איך, עס קען אפילו זיין טוב וחסד [tuv va-chesed: גוטס און חסד] פאר דיך היינט, דאס פארשטיי איך.
תלמיד: דאס איז אונזער פראבלעם, דו דארפסט עס איבערטייטשן.
אינסטרוקטאר: זייער גוט, אבער דער קאצקער רבי איז דאך געווען א גרויסער איד, יא? מ’קען דאך זאגן יש לומר לזכותו [yesh lomar l’zechuto: מען קען זאגן צו זיין זכות], יא?
תלמיד: דאס איז מיין פראבלעם, ער זאגט נישט דעם מעשה אזוי ווי דו מיינסט עס דא, ער זאגט וויאזוי נעמסטו א השראה [hashpa’ah: השפעה] פון אשר ברא אלוקים לעשות.
אינסטרוקטאר: איך ווייס נישט, מ’דארף דאך זאגן די לשון [lashon: שפראך] וואס שטייט דא.
תלמיד: א השראה, דאס איז עפעס אנדערש, דאס מיינט אן השראה וואס דו טוסט.
אינסטרוקטאר: איך זאג אז עס איז דא א דריטע וועג.
The third way is from Megillas Esther [Megillat Esther: די מגילה פון אסתר]. “Mordechai v’Yisroel v’Na’ar v’Na’ar” [מרדכי וישראל ונער ונער]. This is a…
ס’איז אלעס גוט, אבער דער קאצקער רבי איז געווען א גרויסער איד. מ’קען יש למי לסמוך [yesh l’mi lismokh: עס איז אויף וועמען זיך צו פארלאזן], יא, דאס מיין פראבלעם. איך זאג נישט, איך זאג ווי נעמסטו השראה [hashro’ah: אינספּיראַציע]? איך זאג ווי דארף זיין דער לשון [lashon: שפּראַך] וואס שטייט אין… איך זאג אז עס איז דא א דריטע וועג. די דריטע וועג איז מנגינת העתיד [maginat ha’atid: די מעלאדיע פון דער צוקונפט], מה שהיה הוא שיהיה [mah she’hayah hu she’yihyeh: וואס איז געווען איז וואס וועט זיין]. דאס איז א וועג וואס איך פארשטיי, ווייל איך האף אז עס וועט קומען פאר וועטעווער רעיזאן, ס’קען זיין א רעיזאן, עס מאכט סענס צו מיר.
וואס זעסטו א פשט אין יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: די אויסגאַנג פון מצרים]? עס איז א געוויסע… איינער פון די נביאים [nevi’im: פּראָפעטן], ישעי’ הנביא [Yeshayahu HaNavi: דער פּראָפעט ישעיהו]… איז איינער געזען א שיינע מאמע… עס ווייזט זיך אז ישעי’ הנביא איז כסדר [k’seder: כּסדר, דורכאויס], דער גאנצער ספר [sefer: בוך] כמעט [kim’at: כּמעט], ער ברענגט אריין ניצט צו יציאת מצרים צו פראווען די גאולה העתידה [geulah ha’atidah: די צוקונפֿטיקע גאולה]. ער איז מסביר [mesbir: דערקלערט] עס גייט זיין בעסער די זעלבע, עס זאל אלע מיני לשונות [leshonot: שפּראַכן], אבער אין די זעלבע איידיע מיט א קריאת ים סוף [Kriat Yam Suf: די שפּאַלטונג פון ים סוף]… ער פרובירט זייער שטארק צו לערנען פון יציאת מצרים מיט די גאולה וואס גייט זיין וואס ער איז מנבא [menabei: פּראָפעצייט] אויף.
משה רבינו [Moshe Rabbeinu: משה אונדזער לערער] מאכט די דרוש [drush: דרשה, לימוד] אויף תמותי [tamuti: איך וועל שטאַרבן] אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: דאָס לאַנד פון ישראל], יא. אבער רעדט נישט… משה רבינו… נישט אזוי… יא, ער רעדט אויך אסאך משיח’ס [Moshiach’s: משיח’ס] וועג און אנדערע זאכן. עניוועיס, יא. סאו, דאס איז אלעס די אידן פון יציאת מצרים, עס איז דא אזעלכע סארט אידן, אקעי. יעצט, אונז דארפן אבער… דאס מאכט סענס לויט די אלע וועגן וואס אונז האבן געזאגט.
למשל… יעצט, אונז דארפן זאגן אבער, עס איז זייער וויכטיג צו כאפן, אז דאס איז נישט גענוג, דאס איז נאך אלץ על פי פשט [al pi pshat: לויט דעם פּשוטן פארשטאנד], עס איז אלץ על פי… איך ווייס נישט, עס רעדט זיך פון דעם עולם הזה [olam hazeh: דער דאָזיקער וועלט]. עס איז דא אסאך א גרעסערע פשט, אסאך א טיפערע נושא [noseh: טעמע]. און וואס איז דער טיפערע נושא? דער טיפערע נושא איז, אז ס’איז זייער גוט מען איז ארויס פון מצרים, און איינער האט אונז ארויסגענומען, אקעי, זייער א בעיסיק זאך, ס’איז נישט געשען פון זיך אליין, עפעס א גאט האט עס געטון? וויאזוי ווייסט ער וועלכער גאט? אה, ער איז געקומען, און מתן תורה [Matan Torah: די געבונג פון דער תורה] האט אונז געזאגט וועלכער גאט ס’איז. און ווער עס איז געווען, און אנכי [Anochi: איך בין] איך בין עס געווען. אשר הוצאתיך [asher hotzeticha: וואָס האָב דיך אַרויסגענומען], יישר כח [yasher koach: דאַנק], מען האט א דין ודברים [din u’dvarim: א געריכט און רייד], מען טוט וואס ער הייסט, און אויב נישט האט ער א ברוגז.
דאס איז א פשוט’ער מעשה [ma’aseh: געשיכטע], יעדער איינער פארשטייט אז דאס איז א משל [mashal: משל, פּאַראַבעל], יא? דער אויבערשטער איז נישט ברוגז, דער אויבערשטער עס קלערט זיך זייער מוגשם [mugshom: מוגשם, קערפּערלעך] אין א געוויסן זין די גאנצע זאך. איז חוץ פון דעם וואס עס איז מוגשם, איז עס אויך א זייער מצומצם’דיגע [metzumtzam’dige: באַגרענעצטע] וועג פון פארשטיין גאט. עס איז קלאר אזוי, איך מיין נישט עס איז קלאר, איך מיין אז אלע שיטות [shitot: מעטאָדן] וואס איך גיי יעצט זאגן זענען מסכים [maskim: שטימען איבערײן], דו האסט געפרעגט וואס איז מסכים, אלע מער מעמיקים [ma’amikim: טיפערע דענקער] זענען מסכים אז דאס איז א גאנץ א שוואכע זאך.
דאס הייסט עס איז גוט פאר קליינע קינדער, פאר א ‘והגדת לבנך’ [v’higadeta l’vincha: און דו זאָלסט דערציילן דיין זון], פרעגן וואס איז פשט ער מאכט מצוות [mitzvot: געבאָטן], יא דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, אוקעי ס’מאכט נישט הענט און פיס, מען מאכט דעם פשט וואס איך האב געזאגט, ער גייט ארויסנעמען, דאס איז אלעס זייער פשוט, זייער אויף די שפראך פון די ראשונים [Rishonim: פרי מיטלאַלטערלעכע רבנים] און מקובלים [mekubalim: קבלה-געלערנטע] וואס מען רעדט אלץ פון עולם העשיה [olam ha’asiyah: די וועלט פון טאָן].
אין די אויבער וועלט איז געווען עפעס א מעשה אויך צו רעדן אויף א פאר מענטשן וואס זענען געווען אין מצרים, איין פאלק, ס’איז זייער א מצומצם’דיגע זאך, ס’איז אלץ אין א געוויסן זין ס’האט אפילו מען קען זאגן אן אנדערע שטאפל פרעגן די קשיא [kashya: שווערקייט], ס’איז אלץ נישט קיין זאך, דאס הייסט וואס וואלט געווען ווען ער וואלט ווען נישט געבויט די עדה [eidah: קהילה], איך ווייס נישט וואס, מען טייטשט שוין די גאנצע מעשה מיט יוסף [Yosef: יוסף], מען פארקויפט נישט יוסף, whatever געווען די cause מיט יציאת מצרים, וואלט נישט געווען דאס, וואלט נישט געווען דער אויבערשטער?
ס’איז זייער מצומצם, זייער א קליינע וועג פון relate צו גאט, ס’איז זייער קטנות [katnut: קליינקייט], ס’איז מוחין דקטנות [mochin d’katnut: קליינע באַוווּסטזיין] שיינע משל אבער ס’איז פשוט’ע מעשה. ס’איז גוט פאר וואס ער זאגט דא, ס’איז גוט פאר פשוט’ע מענטשן וואס האבן געהאט די קשיא, איך ברענג ארויס די קשיא וואס זיי פארענטפערן, זיי פרעגן די קשיא זייער גוט, ווען מען קען נישט זאגן דער אויבערשטער טוט מיר אליינס טובות [tovot: גוטע זאכן], ער האט מיר געגעבן פרנסה [parnasah: לעבנסאונטערהאַלט], ער האט מיר געגעבן קינדער, איך ווייס נישט וואס, און וועגן דעם, עס איז זייער גוט, אמת, אבער מען פארשטייט אז קיין religion בויט מען נישט אויף דעם.
דאס איז גוט פאר די פאר מענטשן וואס האבן געהאט די טובה [tovah: גוטע זאך], עס איז זייער שיין, אבער ס’איז נישט די גאנצע גאט, צוויי זאכן, ס’איז קודם כל [kodem kol: אין ערשטן אָרט] נישט די גאנצע גאט, לכאורה [l’kho’orah: אויף דעם ערשטן בליק] אז ס’איז דא א גאט whatever that means איז עס א סך א גרעסערע זאך, אלע בריאות העולם [briyot ha’olam: די שאַפונגען פון דער וועלט], קען זיין אז בריאות העולם איז אויך נאר איינע פון די קליינע זאכן וואס דער אויבערשטער האט געטון, זאגט וואס דער תניא [Tanya: ספר התניא] האט ליב צו זאגן. אבער at least איז, ס’איז א ליסט א גרויסע מעלה קלות חשיבות [kalut chashivut: ליכטקייט פון חשיבות] מצרים, ס’איז דאך איינע פון די זאכן וואס מ’שעמט זיך פאר דער וועלט.
רייט? און לאמיר זאגן ס’איז עפעס א גרויסע מעשה, ער איז דער טאטע וואס האט אים פארלוירן, ער איז דאס מאל געטראפן און מ’האט אים געהאלפן אין די צרה [tzarah: צרה] וואס ער האט געהאט. דאס מיינט א טאטע, דאס איז א שוואכע פשט אין די ווארט טאטע, ס’איז איין פעולה [pe’ulah: אַקציע] וואס דער טאטע האט געטון. און דאס פארשטייסטו די בעסטע, ס’איז די מיוחד [meyuchad: באַזונדער] פאר דיר, ס’רעדט צו דיר זייער שטארק, ס’איז שטארק, דו מאכסט זיך שטארק, מ’מוז רעדן מיט רגש [regesh: געפיל], ס’איז זייער emotional, ס’איז זייער גוט, אבער ס’איז א ביסל בעביש.
איך מיין די נקודה [nekudah: פּונקט] איז, דאקע קען מוגשם זיין. דאס קען זיין, איין מינוט, אבער מ’האלט נאך דעם, מ’האט שוין געמאכט די action, יעצט ווילן אונז פארשטיין דעם proud.
סאו, דאס מסכים זיין מיינט קשיא, איך מיין דאס איז די קשיא behind א סאך זאכן וואס מ’פרעגט דא. ווייסט וואס איך מיין? אז דו זאגסט, דער רמב”ן [Ramban: נחמניה] פרעגט א קשיא, וואס שטייט אשר הוצאתיך, ער זאגט די גאנצע תורה [Torah: די תורה]. פארוואס ער דארף זאגן דעם טעם [ta’am: סיבה], פארוואס זאגט ער נישט פשוט טייטש וואס איך האב ביז יעצט.
זיי האבן פארשטאנען אז עס איז נישט גענוג. ער איז נישט מסכים אז עס איז עפעס wrong דערמיט. ער זאגט נישט אז עס איז עפעס wrong דערמיט. דער חובת הלבבות [Chovot HaLevavot: חובות הלבבות] זאגט אין זיין שער [sha’ar: טויער, קאַפּיטל] פון הכרת הטוב [hakarat hatov: דאַנקבאַרקייט], איך געדענק, אז יא, מ’דארף דאנקען דעם אייבערשטן אויף זיינע טובות, און דער וואס דער אייבערשטער האט געטון מער טובות, דארף אים דאנקען מער. פון דעם די אידן דארפן טון א ביסל מער עבודת השם [avodat Hashem: דינסט פון גאָט], ווייל דער אייבערשטער האט געטון מער טובות.
ס’איז א שוואכע, ס’מאכט עס אזוי קליין, ס’זאל נישט זיין אז אויף דעם זאל מען זאגן אשר הוצאתיך מארץ מצרים. יא, ס’איז נישט מאקסימום דאנקען דעם אייבערשטן אויף יציאת מצרים, מ’דארף אפילו הכרת הטוב א ביסל, אבער ס’איז נישט גענוג. ס’איז נישט גענוג מצד דעם אייבערשטן, ס’איז זייער א קליינע מעשה וועגן דעם אייבערשטן, ס’גייט נישט ארויס די מהות [mahut: עסענץ] פון דעם אייבערשטן, ס’גייט שוין ארויס וואס מיינט א גאט. אמת, א ביסל גייט ארויס, איך מיין ס’איז זייער שוואך.
און צווייטנס, ס’איז נישט גענוג פאר אונז. מ’קען אפילו פרעגן, אזוי ווי די קשיא פון עקידת יצחק [Akeidat Yitzchak: עקדת יצחק] פרעגט, אוקעי, ווי לאנג, וויפיל יארן גייט מען נאך הכרת הטוב זיין פאר יציאת מצרים? טויזנט יאר? אוקעי, צוויי טויזנט, צען טויזנט יאר? אוקעי, די וועלט גייט זיך ענדיגן, און דו ביסט נאך דא. און וואס איז מיט די גרים [geirim: גרים, קאָנווערטן] וואס זענען נישט געווען ביי יציאת מצרים? איך מיין זיי זענען אויך…
אז וואס איז מיט זיי? אקעי, איז א גר [ger: קאָנווערט], ווי חמי’סט מיט אים. מען וויל דאך אז ‘והפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם’ [v’hafach el amim safah berurah likro kulam b’shem Hashem: און איך וועל איבערקערן צו די פעלקער א קלאָרע שפּראַך צו רופן אַלע אין דעם נאָמען פון גאָט]. יא? זכריה [Zechariah: זכריה] דער נביא זאגט אז אלע גוים [goyim: נאַציעס] זאלן ווילן דינען דעם אייבערשטן. וואס שטייט אין די תפילה [tefilah: תפילה]? נישט פון תס”ח [Taf-Samech-Chet: 1948], פון תפילת שמונה עשרה [Tefilat Shemoneh Esreh: די אַכצן-ברכות תפילה]. אקעי. פון די ישנ’דיגע תפילה האלטן אז די גוים זאלן אויך דינען דעם אייבערשטן. און וואס גייען זיי דינען? וועלכער אייבערשטער? דער וואס האט אונז ארויסגענומען פון מצרים? וואס האבן זיי דערפון? עס איז אמת! עס איז א פראוו [proof: באַווייז]! דאס איז שוין א תירוץ [teiretz: ענטפער]. אבער עס מאכט נישט קיין סענס. די מעשה, פשוט’ע מעשה, מאכט נישט קיין סענס.
פאר דעם איז דא אסאך דרעגן צו פארשטיין דאס מעשה אנדערש. צו פארשטיין טיפער, מער טעאלאגיש, מער בעיסיק, מער גערעדט פון דעם אייבערשטן ריכטיג, די מעשה. וואס זענען זיי? מען דארף רעדן וועגן צוויי אפאקערטע מהלכים. At least צוויי. עס איז דא א דריטע, וואס איז דער רמב”ם [Rambam: משה בן מימון, מיימאָנידעס], וואס איז ערגעץ אינצווישן די צוויי, אדער אפשר דער רמב”ם זאגט ביידע, איין פשט פשוט איין פשט סוד [sod: סוד, געהיימניס], איך ווייס נישט. דא צוויי אדער דריי פארקערטע מהלכים וועגן דעם. עס וועלן פירן נאך, אבער איך דארף דא זאגן דאס, איך האב געפרובירט צו געבן א סטרוקטור פשוט צו פארשטיין.
דער ערשטער מהלך איז געווען דער רמב”ם’ס מהלך. און דער רמב”ם אין א געוויסע זין איז דער העכסטער… דאס הייסט די העכסטע מיין איך צו זאגן אז דער רמב”ם איז געווען דער איד וואס האט נישט געקערט וועגן קיין שום תואר [to’ar: אַטריבוט], קיין שום… קיין שום… די זאגסט קיין שום, דער רמב”ם האט נישט געהאלטן פארן עכטן פארשטיין דעם אייבערשטן, עכטע קאנעקשן מיט דעם אייבערשטן, איז נאר צו פארשטיין דעם אייבערשטן אזוי ווי ער איז. אלעס אנדערש, נישט מאכט נישט אז דער אייבערשטער טוט פעולות [pe’ulot: אַקציעס] און ס’טוט זיך אלע זאכן, אבער עס איז אלעס גוט פאר חינוך [chinuch: דערציִונג]. דאס הייסט פאר קינדער, עס איז נישט דער אמת. דער אמת איז מען דארף וויסן דעם אייבערשטן אליין, דאס איז געווען דעם רמב”ם’ס גאנצע זאך.
עס איז א גרויסע חוצפה [chutzpah: עזות], ס’מיינט צו זאגן עס איז א גרויסע עזות, עס איז זייער שווער, און דער רמב”ם ווייסט אז עס איז זייער שווער, אפילו צו זאגן די ווארט ‘אינו גוף’ [eino guf: ער איז נישט קערפּערלעך], ווייל מען דארף טויזנט יאר מסביר זיין פאר מענטשן וואס ס’מיינט. ס’איז נישט קיין סימפל זאך. און נאכדעם זאגסטו אז עס איז נישט גענוג, דארף איך אויך זאגן ‘אינו בעל תארים’ [eino ba’al ta’arim: ער האָט נישט קיין אַטריבוטן] און ‘אינו… ואינו… ואינו…’, וואס מענטשן מיינען צו זאגן. אבער דאס איז דער אייבערשטער וואס דער רמב”ם קערט וועגן. אלעס אנדערש האלט ער איז אפשר אפילו עבודה זרה [avodah zarah: עבודה זרה]. אדער אמת’דיגע עבודה זרה. דאס איז געווען דער רמב”ם.
און מען מערקט דער רמב”ם האט געמאכט דאס א מצוה [mitzvah: געבאָט] פון ידיעת השם [yedi’at Hashem: וויסן פון גאָט], יא? די ערשטע מצוה און די ערשטע פרק [perek: קאַפּיטל] אין יסודי התורה [Yesodei HaTorah: גרונטלאַגן פון דער תורה]. ער זאל עמערקן אז וועלכע פסוק [pasuk: פּסוק] שטייט עס? דער פסוק… ווי איז דער פסוק וואס שטייט דעם מצוה? ער ברענגט דאך די גמרא [Gemara: תלמוד]: “אנכי ה’ אלקיך” [Anochi Hashem Elokecha: איך בין גאָט דיין גאָט]! דאס איז דער מקור [makor: מקור] אז דו האסט א מצוה פון ידיעת השם.
און דער רמב”ם יעדן מאל וואס ער ברענגט דעם פסוק אין דעם קאנטעקסט פון דעם מצוה, און אפשר אפילו יעדן מאל, האקט ער אפ דעם פסוק דארט: “אנכי ה’ אלקיך”, סוף פסוק. דער גאנצער רעשט פונעם פסוק, דיליטעד. עס שטייט נישט קיינמאל אינעם רמב”ם.
דער רמב”ם האט געקענט דעם גאנצן פסוק, ער האט נישט פארגעסן דעם גאנצן פסוק, און ווען ס’איז נוגע [nogei’a: רעלעוואַנט] ברענגט ער גאנצע פסוקים, אפילו אמאל וואס עס פעלט נישט אויס פאר זיין ענין [inyan: ענין], סתם [stam: נאָר] א פסוק אין ענין, ככל פסוקי המקרא [k’chol pesukei hamikra: ווי אַלע פּסוקים פון דער תנ”ך]. עס איז נישט אזוי סימפל אפצוצושניידן א פסוק אינמיטן ווען מ’קוואוט [quote: ציטירט] עס, און דער רמב”ם אין אנדערע פלעצער קוואוט גאנצע פסוקים אפילו ער מיינט נאר א חלק [cheilek: טייל], ווייל אזוי גייט עס דאך.
אבער יעדע מאל וואס ער ברענגט די מצוה פון “אנכי”, האקט ער עס אפ פאר “אשר הוצאתיך” [asher hotzeticha: וואָס האָב דיך אַרויסגענומען]. ער רעדט קיינמאל נישט פון יציאת מצרים דארט. ער רעדט וועגן יציאת מצרים, אבער אין דעם קאנטעקסט פון וויסן ווער דער אייבערשטער איז, ווען ער האט געשריבן א גאנצע ערשטע חלק פון מורה [Moreh: מורה נבוכים, גייד פאַר די פאַרווירטע], איך מיין אין דעם צווייטן חלק, האלב פון עס אט-ליסט רעדט וועגן פארשטיין דעם אייבערשטן, קיין איינמאל וועט ער נישט דערמאנען יציאת מצרים דארט.
ער רעדט פילאסאפיע, מיט טעאלאגיע, מיט פשט פון פסוקים, טויזנטער פסוקים. ער האט פסוקים ווען ער רעדט וועגן דעם חקירה [chakirah: אונטערזוכונג] פונעם רמב”ם. דא האט דער רמב”ם חוץ פון דעם וואס ער רעדט אלס פילאסאף, סתם פארשטאנד, איז דא געוויסע פרשיות [parshiyot: פּאַרשיות] אין די תורה וואס אנטהאלט אזא רעדן וועגן וואס דער אייבערשטער איז. איך ווייס נישט וועלכע פרשה [parshah: פּאַרשה], הע?
וועלכע פרשת כי תשא [Parshat Ki Tisa: פּאַרשת כי תשא]? דער עגל [eigel: גאָלדענער קאַלב]? נישט דער עגל, נאכן עגל. דער אייבערשטער האט געזאגט אז משה [Moshe: משה] האט געבעטן “הודיעני נא את דרכיך” [hodi’eini na et derachecha: מאַך מיר באַקאַנט דיינע וועגן], “הראני נא את כבודך” [har’eini na et kevodecha: ווייז מיר דיין כּבוד]. די פסוקים, דער דיסקאשן פון משה, וואס עס זעט אויס פשוט משה וויל וויסן ווער דער אייבערשטער איז, אין אנדערע ווערטער ביז יעצט האט ער נישט געוויסט. און דער אייבערשטער ענטפערט נישט קיינמאל דארט יציאת מצרים, דארט האט ער באמערקט.
אורי אלטר [Uri Alter: אורי אַלטער] האט געשיקט זייער שיין, ער האט געשריבן די צוויי, און ווען עס האט זיך געווען צובראכן די לוחות [luchot: לוחות], האט דער אייבערשטער דארט געקומען און געמאכט נאך א ברית [brit: בונד], ער האט דארט געקראטן נאך א ברית, און געגעבן דאך א נייע ברית, און דער סדר [seder: אָרדענונג] דארף מען פארשטיין דארט. דארט איז געקומען דער אייבערשטער און געזאגט פון דאס ניי ווער ער איז, רייט? א נייע ברית, ניי איבערגעזאגט די עשרת הדברות [Aseret HaDibrot: די צען געבאָטן], אדער די חלקים פונעם פרשת משפטים [Parshat Mishpatim: פּאַרשת משפּטים] האט ער איבערגעזאגט נאכאמאל די גאנצע זאך, און דארט שטייט וואס? שטייט נישט “אנכי ה'”. ער האט געזאגט אזוי, קענסט קוקן די ערשטע צוויי פסוקים פון די עשרת הדברות, שטייט כמעט אלע י”ג מדות שהרחמים [Yud-Gimel Midot HaRachamim: די דרייצן אַטריבוטן פון רחמנות]. אדער איז די ערשטע פאר, נוח השם, נקח ראשי [nekach roshi: לאָמיר נעמען די ערשטע], יצחק, יצחק, יצחק, ה’ ארך אפיים [Hashem erech apayim: גאָט איז לאַנג-געדולדיק], פוקד עוון אבות על בנים [pokeid avon avot al banim: באַזוכט די זינד פון עלטערן אויף קינדער], עס גייט אז דאך ביז די ענד פון אידל אין אידל שוין רחמים [rachamim: רחמנות], נאר דערמיטן שטייט ערפעס אנדערש, ווען מען האט עס געטוישט, שטייט נישט יציאת מצרים, עס שטייט ווער איז דער רב, שטייט ה’, ה’ ארך אפיים, וחנון [v’chanun: און גנעדיק] וכו’ [v’chu: און אַזוי ווייטער], עס איז די זעלבע פלאץ ווי עס פירט זיך אויס די צווייטע דיבה [dibah: דיבור, געבאָט], פוקד עוון אבות על בנים,
שטייט די שלוש עשרה מדות, ער האט געזאגט אזוי, קענסט קוקן די ערשטע צוויי פסוקים פון די עשרת הדיברות, שטייט כמעט אלע י”ג מדות שהרחמים, אדער איז די ערשטע פאר, אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך, ה’ אל קנא, פוקד עון אבות על בנים, ס’גייט אזוי דורך ביז די ענד פון י”ג מדות שהרחמים.
נאר אינדערמיט שטייט עפעס אנדערש, ווען מ’האט געטוישט, שטייט נישט יציאת מצרים, ס’שטייט ווער איז דער רבוש”ע, דארט שטייט ה’, ה’, אל רחום וחנון, וכו’ ווען ס’פירט זיך אויס, די זעלבע פלאץ ווי ס’פירט זיך אויס, דער צווייטער דיבור, פוקד עון אבות על בנים, לא ינקה, יא, לא ינקה שטייט בכי תשא, לא ינקה ה’, ונקה לא ינקה, ס’איז ממש די זעלבע מעשה, באט אן יציאת מצרים, א נייע פשט, דער י”ג מדות.
דער רמב”ם האט געהאלטן י”ג מדות דער פרשה, דאס איז דער מקור, דער עיקר מקור אין די תורה פאר זיין הבנה פון וואס דער אייבערשטער איז, ער איז זייער שטארק גערעדט, וועגן ניקאמאכוס’ס עטיק, און זייער אסאך כמעט מפרש געווען יעדע ווארט אין דער פרשה, נישט אלעס כסדר, אבער איינער האט זיך צוזאמגענומען אויף יעדע ווארט פון די צוויי פרקים דארט, דער רמב”ם פשט דערויף, דעריבער איז געווען זיין צענטראל מורה נבוכים חלק א’ איז מער ווייניגער א פירוש אויף יענער פרשה.
אמת, אין זיינע תפילות, אין זיינע תפילות, אבער נישט בתורת תפילה. ווען משה רבינו אליינס האט געפרעגט די שאלה, ווער איז גאט? יא? ווען מלאכים פרעגן די שאלה, זאגט מען זיי לעסט סייד פנים ואינני, משה רבינו האט מען געזאגט, אויכעט, יא, אפשר, יא? לא יראני אדם וחי, און אויכעט האט מען אים עפעס יא געזאגט, יא? זייער געוועט, ער האט אים עפעס יא געזאגט.
וואס האט ער אים געזאגט? אט די י”ג מדות. יא, וואס מ’רופט י”ג מדות, ה’ ה’ אל רחום וחנון, ער האט אים נישט געזאגט גארנישט פון יציאת מצרים. ער האט אים געקענט זאגן… שטייט נישט, איך פארשטיי נישט ווער…
לאמיר טראכטן, לויט די וואס זאגן אז יציאת מצרים דאס איז דער דבר מרכזי, דער עיקר זאך. עס איז זייער פאני. לעצטע וואך, מיינעס, עס איז נישט געווען אז ער איז געווען צוריק יציאת מצרים, און דער אייבערשטער האט געזאגט, ווען ער האט זיך געקומען צו גיין דער אייבערשטער האט געזאגט, ווער בין איך? דער וואס האט אייך ארויסגענומען פון מצרים? זאגט דער אייבערשטער זאגט נישט אשר הוצאתיך, ער זאגט נישט אשר הוצאתיך, ער זאגט נישט אשר הוצאתיך, נשמת כל חי, ער זאגט נישט גארנישט, און משה רבינו זאגט, קום אהער, איך וויל דיך פארשטיין בעסער דער אייבערשטער, כדי צו פירן די אידן, דער רמב”ם איז מסביר, “הודעני נא את דרכיך”, “וראה כי עמך הגוי הזה”, כדי צו פירן די אידן דארף מען וויסן דעם אייבערשטער.
אבער ווי קומט דאס אריין אין א באדערפעניש? דאס איז א גוטע שאלה, פונקט נאך דעם עגל האט מען דאס געדארפט וויסן. ווייל אפשר ווייל דאס מיינט צו זאגן, איך וועל דאס זאגן פארוואס.
לאמיר דאס הערן לויט א חסידישע פשט, ווייל דער אייגעל האט געוויזן אז יציאת מצרים האט א פראבלעם, עס האט זיך אויך געזאגט ‘אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים’. דער אייגעל איז געווען דאס זעלבע וואס האט געטשיפט דאס זעלבע, עפעס א טעות וואס מען קען דא האבן, באמת, אייגעל קען אויך זיין יציאת מצרים. עס איז דא גארנישט אין יציאת מצרים וואס זאל סותר זיין צו מאכן אן אייגעל, עס איז דא, אבער עס זאלן נישט פארשטאנען, מסתם איז דא.
א געוויסע מיינדסעט פארקערט, יא, אז מיט דעם בויעט מען דער ‘אשר העלוך’. אבער זעהסטו כאילו אז אויף ביידע שטייט ‘אשר העלוך’. און ווען דער אייבערשטער זאגט פאר משה ווער ער איז, ער זאגט אים ווי פארסייז, זאג זיי צוריק! דער אייבערשטער וואס האט ארויסגעפירט פון מצרים, דו האסט נאך געמאכט צען מכות מיט קריעת ים סוף. די גאנצע מעשה גייט אוועק, עס קומט א נייע פשט, א גאנצע נייע גילוי, א גאנצע נייע סארט השגה.
ווייל דאס איז א השגה וואס שטייט נישט ‘בריאת שמים וארץ’ אויך נישט דארט. דארף מען פארשטיין, בריאת שמים וארץ שטייט כמעט קיינמאל נישט, נאר אין ספר בראשית, חוץ פון דעם, די תורה רעדט כמעט נישט פון בריאת העולם. אבער על כל פנים, דאס איז א נייע וועג. דער רמב”ם איז זיכער געגאנגען, דער רמב”ם איז נישט געגאנגען מיט בריאת העולם כמעט אויך נישט, ווייל ער האלט אז אפילו בריאת העולם איז זייער קליין.
אבער ער גייט אלעמאל ווען ער זאגט דעם פסוק ‘מארץ מצרים’, זאגט ער, דעם פסוק ‘אנכי’, האקט ער עס אפ פאר ‘אשר הוצאתיך’, עס זעהט אים נישט פארט. מען קען זען קלאר, מענטשן האבן צוגעשטעלט דעם סמ”ג, יא ער גייט אלץ פון דעם רמב”ם אין ספר המצוות, און מען איז מדייק אז ווען ער ברענגט די מצוה, ער גייט ווייטער, און ער איז מסביר, ער ברענגט דעם רמב”ן, ער איז מסביר אז די ערשטע מצוה מיינט מער פון אז עס איז דא א גאט, עס מיינט אז ער איז משגיח, און ער האט וכו’ די גאנצע ערשטע ברכה ביז ‘ימי עולם’ פון די אייבערשטע…
סאטמאר רב האט געזאגט אמאל א דרשה דא, און געזאגט אז ער האט געמאכט ביי זיין אסיפה איין טאג קעגן די ציונים, האט ער געזאגט אז פון דעם סמ”ג זעט מען… סמ”ג אדער סמ”ק, איך געדענק נישט… פון דעם זעט מען אז נישט גלייבן אין ציונות איז דער ערשטער עיקר, ווייל ער פירט אויס ביז די ‘יגלינו’ דער ראשון. ווייל דאס איז זייער גוט לויט די שיטה וואס זאגט… איך מיין עס איז לאפוקי ציונות און אן אנדערע חקירה, אבער ער איז גערעכט לויט יענע שיטה, אבער דער רמב”ם האט דעם פירוש נישט אזוי געשריבן. דער רמב”ם האט נישט געשריבן ‘אשר הוצאתיך’, ער האט געשריבן נאר ‘אנכי ה’ אלקיך’.
וואס אבער דער רמב”ם האט… אה יעצט, איך האב ענליך מיינען שם תאמר אז דער רמב”ם האט נישט געהאלטן פון יציאת מצרים. דער רמב”ם האט נישט געווארן, טיין שטו דעם פראביקן געזאגט נישט אויפהערן… אלע, עס האט גענומען א סדר… אבער עסטו מיינען אז דער רמב”ם האט נישט געהאלטן אז יציאת מצרים איז א בעיסיק זאך אין אידישקייט אפילו דעם? עסטו מיינען, קאמא שמא לן נישט? וויאזוי ווייסט איך אז נישט? ווי שטייט דער רמב”ם’ס פשט פון יציאת מצרים? נישט די פשט אז מען דארף דינען דעם אייבערשטן, ווייל מען האט אונז קענען א טובת ארויסגענומען פון מצרים און געהארגעט זייערע בכורים, און געראטעוועט אונזערע בכורים, נאר די פשט אז יציאת מצרים אין א געוויסע וועג האט מען אויסגעפונען בעסער ווער דער אייבערשטער איז פריער. ווי שטייט דער פשט?
אין דער רמב”ם, אין זיין משנה תורה שטייט עס אין הלכות עבודה זרה פרק א’. הלכות עבודה זרה פרק א’ איז דער רמב”ם’ס קיום פון מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, אין פרק א’ ווען ער ברענגט א הגדה ווען ער זאגט דאס, ער רעפערענצט דאס זעלבע דעם לשון, נישט אין די נוסח הגדה אין דעם פרק ווי ער איז מסביר. און דארט איז דער רמב”ם מסביר זיין מהלך פאר וואס מען האט געדארפט יציאת מצרים, לדעת כי אני ה’ אלקיכם.
יא, געדענקט? געווען א שיעור וועגן דעם לעצטע וואך… לעצטע יאר… אבער לעצטע וואך איז געווען א שיעור אין די רמב”ם… און וואס זאגט דער רמב”ם דארט… דאך א רמב”ם יומי שיעור… און וואס איז געשטאנען דארט… וואס זאגט דער רמב”ם דארט, מ’דארף דייקן און מדייק זיין די גאנצע פרק. די דרוק מאכט עס אזוי שווער ווייל ער לייגט אראפ דעם גאנצען פרק אין דריי סעיפים, אמת’דיג איז עס אזא 15 סעיפים, אבער דער דרוק איז, ווען ס’איז געווען א הגדה האבן זיי געמיינט אז עס קען עס צו זיין א בישאפ.
אבער, וואס עס שטייט אין דער רמב”ם איז אזא חידוש. חידוש נפלא מאוד. דער רמב”ם זאגט, ווען מען דארף נאכמאכן נאך איינער דאמער פון דער פרשה פון אהיה אשר אהיה, עס איז נאך א פרשה וואס ווייזט אז יציאת מצרים האט עפעס מיט שם ה’, ווען מען האט אנגעקומען. אבער קודם לאמיר זאגן וואס שטייט אין הלכות עבודה זרה.
אין הלכות עבודה זרה שטייט אזוי: ס’איז דא א פראבלעם וואס הייסט עבודה זרה. בעצם יעדער איינער ווייסט פון דעם אייבערשטן, אדער עס האט זיך אנגעהויבן אזוי, ס’איז א נארמאלע זאך צו פארשטייען, אדם הראשון אליסט האט געוויסט. אקעי, אזוי שטייט אין די אנהייב הלכות עבודה זרה.
אבער, עס איז דא א בעיה. וואס איז די בעיה? איך גיי עס זאגן שארפער ווי דער רמב”ם לייגט עס אראפ דארט, ווייל איך מיין אז דער רמב”ם היט זיך נישט צו מכשול זיין אידן חס ושלום אין עבודה זרה, ער מאכט עס קלאר, דאס איז נישט קיין מוזיקער פראבלעם. אבער דער פראבלעם איז גרעסער ווי דער רמב”ם לייגט עס אראפ, און אנדערע ספרים האבן עס מסביר קלארער.
אז ס’איז דא א גרויסע פראבלעם, ס’איז דא א גאט וואס ער האט אנגעהויבן אלעס, דער איינס פאר אלעס, פון אים הייבט זיך אלעס אן, און אזוי ווייטער. אבער די וועלט פירט נישט דער אייבערשטער דירעקט. נישטא קיין איינע זאך אין דער וועלט וואס מען קען זען אויף דעם, אפשר א נס, מען דארף אפילו אויף א נס מדייק זיין. אבער נישטא קיין שום זאך וואס דער אייבערשטער, וועסטו זאגן וויאזוי איז עס געקומען? פארוואס איז געווארן דער… פארוואס האט אנגעהויבן צו רעגענען? ווייל דער אייבערשטער האט געוואלט ס’זאל רעגענען. אונז זאגן אזוי, ס’איז אמת.
אבער ס’איז אויך אמת אז ס’רעגנט ווייל ס’איז דא וואלקענעס. פארוואס איז דא וואלקענעס? ווייל אין ווינטער איז דא וואלקענעס. פארוואס איז דא וואלקענעס אין ווינטער? ווייל די שטערנס זענען עפעס אנדערש, די זון איז ווייטער פון אונז אין ווינטער. מילא, פארוואס איז די זון ווייטער? ווייל עפעס א גאנצע סדר, ווי דער רמב”ם האט געזאגט, ס’איז דא גלגלים וואס פירן די זון, די העכערע גלגלים וכולי וכולי. פארוואס פירן די גלגלים? וואס דא מלאכים וואס פירן זיי, און אזוי ווייטער. דאס זענען אלץ אמת. ס’איז אויך אמת צו זאגן אז דער אייבערשטער האט אלץ געמאכט, אבער דאס איז אן טיפערע וועג.
אבער די וועלט אין reality ארבעט דורך די אלע כוחות. דער רמב”ם זאגט אז דער אייבערשטער הייסט אלהי האלהים. וואס איז דער טייטש אלהים? אפגעטער? וואס איז דער חילוק? דער טייטש איז דער גאט פון אפגעטער? אלהים מיינט מלאכים. מלאכים און די וואס פירן די זון יעדן טאג. ס’איז א גרויסער חידוש צו זיין דער גאט פון די מלאכים.
ווייל ס’איז א גאר א גוטע סברה. די סברה פון נמרוד, אדער אפילו פון דור אנוש, איז געווען אז מען דארף דינען. וואס מיינט דינען? דינען מיינט געבן כבוד, געבן respect פאר די אלע כוחות וואס פירן אונז. דאווענען, ס’איז די גאנצע נושא. דאווענען, ס’איז דאך חובת דאווענען, מאכן קרבנות. קיצור, מען קען מדייק זיין אויף וואס, אבער א קרבנות איז אמת אז דא די אלע כוחות און די וועלט ווערט געפירט דורך זיי. ווער פירט די וועלט? דער תירוץ איז די שטערנס, דאס איז דער תירוץ.
דאס האט דער רמב”ם אמת’דיג אזוי געהאלטן. astrology איז נישט אמת ווייל ס’איז די wrong וועג פון פארשטיין די שטערנס. מענטשן מיינען, ווייסן אז דער רמב”ם האט אמת’דיג געהאלטן אז די שטערנס פירן די וועלט. פארוואס אין זומער איז ווארעם און אין ווינטער איז קאלט, און פארוואס נאך אלע שינויים וואס איז דא? ווייל די שטערנס זענען אנדערש, צוויי פירן עס, און פארוואס די שטערנס לינקס דא, די שטערן האט א מן השמים, א מלאך וואס פירט עס וכו’ וכו’ וכו’.
די טרוט איז אז עס איז דא א סאך פון, קענסט עס רופן כוחות, גאט, די ווארט אלקים אין די תורה וואס איז טייטש גאט, מיינט דאך נאר א כוח, א פירער, א געוועלטיגער בעל כוח, וואס איז דא אן אומצאל כוחות און זיי זענען מסודר אין א געוויסע סדר, און די וועלט ווערט געפירט דורך עולמות של מעלה ממנו, נאכדעם איז נאך העכער, עס זענען דא אמווייניגסטנס דריי עולמות אין רמב”ם, און אזוי פירט זיך די וועלט.
אונז געפינען זיך אין די נידריגסטע עולם, און אונז זענען נישט בעל הבית אויף גארנישט, איך מיין אביסל ווער עס איז א מלך אדער א טאטע וכדומה, אבער איבער אים איז דא כוחות עליונים מעליו, וואס זיי זענען בעל הבית אויף אים, זיי פירן אים, און אויב מען וויל אז עס זאל גיין עפעס גוט דארף מען זיי פרעגן, ווייל זיי זענען דעם אויבערשטנס שלוחים קענסטו זאגן, אבער דאס איז דער פאקט.
דער רמב”ן איז מסביר די גאנצע זאך פון עבודה זרה. יא, אז מען נעמט טאקע כוח פון זיי. ניין, ער זאגט אז זיי זענען… זיי זענען… דו קענסט נישט דאווענען צו קיין וויירוס, יא? נו, ס’איז דאך פשוט, דער וויירוס איז דער כוח וואס מאכט אים דעם מענטש, ער קען נישט שטיין, ער קען דאווענען צו אים ביז מארגן אינדערפרי, נו, ס’איז דאך אן איינציגע מעשה, יא? ער קען דאווענען, ער קען בעטן, אבער דער כוח… דער כוח וואס מאכט אים נישט פילן גוט איז דער מלאך המות, יא? נו.
און ער טענה’ט אז די זון, אלע מלאכים זענען… דאס איז אזוי ווי א וויירוס. אבער איך בין נישט זיכער אז עס איז ריכטיג. מיט אנדערע ווערטער… דאס איז א תורה, דאס איז שוין א חידוש. איך ווייס, איך ווייס אזוי שטייט, איך בין נישט זיכער אז עס איז ריכטיג. עס איז א חקירה, איך ווייס, עס איז א חקירה עמוקה.
עס זעט אויס צו מיר, איך מיין אז דער רמב”ם איז אביסל… עס איז דא ריזן צו טראכטן. בקיצור, עס איז צו פשוט דאס, עס זעט אויס צו מיר, ווייל מען דארף פארשטיין, עס איז נישט קיין שיבה וואס מען גייט דאך טראכטן אין גאנץ קבלה און קיין דאס אריינבויען און אזוי ווייטער. נישט אזוי סימפל, עקזעקטלי. לאמיר נישט אריינגיין דערין, איך וויל נאר זאגן, איך וויל נאר זאגן, דאס וואס דו זאגסט איז אמת, עס שטייט אין רמב”ן און אין אנדערע פלעצער. עס זעט מיר אויס עס איז נישט עקזעקטלי די זעלבע זאך, דאווענען איז א פאני ווארט. וואס איך ווייס נישט וואס ס’מיינט עגזעקטלי, איך מיין איך פארשטיי וואס דאס מיינט ווען ס’איז דאווענען. אבער מען זאגט געבן כבוד, לויט’ן רמב”ם רעדט נישט פון דאווענען אין זיך צו עבודה זרה. געבן א ספעק, מכבד זיין, מאכן כבוד דעם יום טוב, איך ווייס וואס. מאכן עפעס א סעודה לכבודו, איז די וועג וויאזוי דער רמב”ם האט פארשטאנען, אפשר אנדערע נישט, אבער די וועג וויאזוי דער רמב”ם האט פארשטאנען אין די כוכבים איז נישט די זעלבע וועג ווי אן אליל. אן אליל איז א טויטע זאך, ס’טוט נישט גארנישט. דער רמב”ם האט פארשטאנען אז זיי טוען. ער איז א פונקט.
ס’איז נישט פונקט, ס’איז נישט עקזעקטלי די זעלבע זאך. דאווענען איז א פאני ווארט, וואס איך ווייס נישט וואס ס’מיינט עקזעקטלי, איך פארשטיי וואס מען מיינט ווען מען זאגט דאווענען. אבער מען זאגט געבן כבוד [kavod: honor, respect]. לויט’ן רמב”ם [Rambam: Maimonides] רעדט מען נישט פון דאווענען אין עבודה זרה [avodah zarah: idolatry]. געבן א רעספעקט, מכבד זיין [mekhabed zayn: to honor], מאכן כבוד פאר א יום טוב [yom tov: holiday], איך ווייס וואס. ס’מאכן עפעס א דבר לכבודו [davar likhvodo: something in his honor], איז דער וועג ווי די ראשונים [Rishonim: early medieval rabbinic authorities] האבן פארשטאנען, אפשר דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] נישט, אבער דער וועג ווי דער רמב”ם האט פארשטאנען די כוחות [kochot: forces, powers], איז נישט די זעלבע וועג ווי א סלע [sela: rock, stone]. א סלע איז א טויטע זאך, ס’טוט נישט גארנישט. דער רמב”ם האט פארשטאנען אז דער שר [sar: angelic prince, minister] טוט. ער איז א פועל [po’el: agent, actor], ער טוט.
וואס? ניין, נישט חוקי הטבע [chukei hateva: laws of nature]. חוקי הטבע איז א מאדערנע ווארט, דער רמב”ם קען נישט דעם ווארט בכלל. ניין ניין, זיי זענען אמת’דיגע טעבלס [actual agents], זיי זענען מענטשן, זיי זענען כאילו [ke’ilu: as if, so to speak] מענטשן. זיי האבן בחירה [bechirah: free will, choice]. דער רמב”ם זאגט בפירוש [befeirush: explicitly] אין שמונה פרקים [Shemonah Perakim: Eight Chapters, Maimonides’ introduction to Ethics of the Fathers] אז זיי האבן בחירה, יא. זיי האבן דאס אליינס. דער רמב”ם זאגט בפירוש אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], וואס שטערט אונז אז מלאכים [malachim: angels] האבן בחירה? די איינציגע חילוק [chiluk: difference] פון זיי און מענטשן, אז זיי קענען נישט בוחר זיין ברע [bocher zayn b’ra: choose evil]. ביי אונז זאגט מען אז א מענטש האט בחירה, מיר זאגן אז ער האט א יצר הרע [yetzer hara: evil inclination], ער קען טון שלעכט. א מלאך [malach: angel] טוט אלעמאל די זעלבע זאך, אבער ברצונו [birtzon: by his will], ער טוט נישט אליינס. ער האט א רצון [ratzon: will]. ס’איז אן אנדערע וועג וויאזוי מיר פארשטייען רצון.
דאס גייט צוריק צו אונזער שיעור וואס מיר האבן גערעדט, וואס מיינט רצון? אונז מיינען אז רצון מיינט אז מען קען טון שלעכט. דער אויבערשטער האט אויך בחירה און ער קען נישט טון שלעכט, יא? סא, מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם. אבער איך קען נישט אריינגיין אין דעם.
איך וויל זאגן, ס’איז דא אן עכטע פראבלעם. ס’איז דא אן עכטע פראבלעם אז דער אויבערשטער פירט נישט די וועלט דירעקט. ער פירט דאס דורך א סך כוחות, ס’רופט זיך שליחים [shlichim: messengers, agents]. קענסט זאגן, אפילו דער רמב”ם דארף מען פונקטליך פארשטיין וואס ער מיינט. אבער זיי האבן יא אמת’דיגע געוויסע ישות [yeshut: existence, being]. ס’האט עפעס א כח. ווען איך זאג כח, מיין איך נישט א כח אזוי ווי די טיש וואס איך שטופ. איך מיין אזוי ווי איך וואס איך שטופ, און מיין טאטע גייט עס נישט שטופען. מער אזוי ווי צוויי מענטשן. א בעסערע משל [mashal: parable, analogy], ס’שטייט אין דעם, אזוי ווי ישעיה [Yeshayah: the prophet Isaiah] זאגט. אין די ראשונים שטייט דער משל. אזוי ווי דער מלך, דער רמב”ם אליין ברענגט דעם משל. אזוי ווי א מלך האט זיין שליח, דער גאווערנאר. אוודאי ער איז נישט דער בעל הבית [ba’al habayit: master, owner]. דער מלך קען אים אלעמאל אווער-רולן, ער קען אים זאגן פונקטליך וואס צו טון. אבער געווענליך נישט. דער נארמאלער סדר [seder: order, arrangement] איז, אז דער מיטל-מענטש, ער איז מחליט [machlit: decides]. אפילו ביי דער רמב”ם איז עס אביסל אנדערש, ווייל ס’איז דא מער קלארע געזעצן, אבער עט די ענד אוו דע דעי, ס’איז מער אזוי ווי צוויי מענטשן. און דאס זענען די מיטל’דיגע כוחות וואס זענען דא אויף די וועלט.
און ס’איז טאקע דא אזוי פיל כוחות, נישט נאר דעם, איך וויל נאך אפילו טיפער גיין. דאס איז איין זאך, קודם כל ס’איז דא אלע כוחות אויף די וועלט, סא צו זאגן אז דער אויבערשטער פירט די וועלט נאר אים דארף מען… נאר אים דארף מען מכבד זיין, ס’איז נישט אזוי סימפל. צווייטנס… נאר, לאמיר זאגן בעסער, נאך איין זאך. סאו קודם כל איין זאך, די ערשטע זאך איז, וויבאלד ס’איז דא די אלע כוחות, איז קודם כל אפילו צו וויסן פון אז ס’דא אן אייבערשטער ביאנד דעם איז א גרויסע חידוש [chiddush: novel insight, innovation].
אין אנדערע ווערטער, וויאזוי הייבט זיך אן א מענטש צו טראכטן פון א גאט? אזוי ווי אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our forefather], יא, ער זעט שטערנס דא אויף די וועלט, ער גייט ווייטער, פארוואס גייט ער ווייטער? פארוואס טראכט אברהם אבינו פון די זון? ווייל יעדער קען זען אז די זון מאכט אזוי פיל זאכן, ס’איז זיכער העכער, ס’איז זיכער שולט אויף די וועלט אין א סאך וועגן, און ער הייבט אן צו טראכטן די זון. יא, יעצט, מען קען גיין ווייטער פון די זון.
העכער די זון איז דא עפעס א מלאך, לאמיר זאגן, נאך יענעם מלאך איז דא נאך א מלאך, און ס’איז טאקע דא די אלע מלאכים. יעצט, געווענליך א מענטש וויאזוי ער פארשטייט די causes פון זאכן, וואס מאכט יעדע זאך, די נארמאלע שכל [seichel: intellect, understanding] פון רוב מענטשן, און רוב מענטשן וואס זענען נישט קיין גאר גרויסע חכמים [chachamim: wise people, sages], ווען מען זאגט אמונה [emunah: faith] זאגט מען עס שוין גלייך, אבער בדרך חכמה [bederech chochmah: through wisdom], אנדערע ווערטער וואס מענטשן כאפן אמת’דיג, איז וואלט ער אנגעקומען א חכם דארף עס פארשטיין, א פשוט’ער מענטש בלייבט אפילו אונטער די זון.
ווען אברהם אבינו האט געמיינט אז די זון האט געמאכט די וועלט, איז שוין געווען א חכם. אקעי, אנדערע מענטשן האבן אפשר געזאגט, באט ס’איז שוין געווען א חכם, ווייל א נארמאלע מענטש ער קוקט דא ער זעט אז זיין טאטע פירט די וועלט, איך ווייס נישט, א תרח [Terach: Abraham’s father] פירט די וועלט. אה, די זון. ניין, דער גאנצער תרח איז, די זון איז שטערקער פון אים. אויב מען וויל אמת’דיג עפעס א טובה [tovah: favor, good] פון איינעם דארף מען בעטן די זון, נישט תרח. דאס איז שוין א חכמה [chochmah: wisdom]. דאס איז שוין א לעוול פון science, פון ידיעה [yedi’ah: knowledge], right?
יעצט, איינער איז נאך גאר א טיפערע חכם און ער קוקט, ער פארשטייט די גאנצע מערכת הכוכבים [ma’arechet hakochavim: the system of stars], די גאנצע אסטראנאמיע, מען פארשטייט, אזוי ווי אין מדרש [midrash: rabbinic homiletical literature] שטייט אין א זייער simple וועג, יא, די לבנה [levanah: moon] קומט דאך ביינאכט, קומט דאך אויס ווי די זון איז נישט דא, אבער דאס איז נישט ממש א טענה [ta’anah: claim, argument], ער האט עס נאר פארשטאנען טיפער, ס’מיינט צו זאגן א זייער simple וועג פון זאגן א טיפערע זאך, אז דער גאנצע סיסטעם כהכל בהכל מכל [the entire system as a whole] קען זיך נישט אליינס מאכן, דאס מוז זיין נאך א גרעסערע כח.
יעצט איך וויל אייך זאגן א חידוש, ענק מיינען אז יענער גרעסערער כח איז דער אייבערשטער, ס’איז נישט, ס’איז א מלאך, אזוי זאגט דער רמב”ם. מ’דארף נישט דעם אייבערשטער נאכנישט ביי דעי stage, מ’דארף נאך גאר קיין ראיה [ra’ayah: proof] פאר’ן אייבערשטער. פארוואס דער רמב”ם רופט דעם אייבערשטער. מען דארף נאכדעם פארשטיין וואס מיינט א מלאך, און ערשט אויספארשן דעם גאנצן עולם המלאכים [olam hamalachim: the world of angels] ווי דאס ארבעט. און אויך מוז מען זען אז דאס איז אלץ נישט גענוג, עס מוז זיין העכער דעם מלאך נאך עפעס א זאך. יא? און העכער דעם איז דער אייבערשטער. איז דאס וואס איז גערופן דער אייבערשטער.
די מקובלים [mekubalim: Kabbalists] זאגן אז דאס איז אויך נישט ריכטיג, ווייל דאס וואס דו פארשטייסט איז נאר א ספירה [sefirah: divine emanation in Kabbalah]. ספירה איז נישט ממש דער אייבערשטער. דו דארפסט פארשטיין די גאנצע מערכת הספירות [ma’arechet hasefirot: the system of sefirot], נאר דאס צו פארשטיין וואס מיינט דער אייבערשטער. און נאך טיפער, די מקובלים זאגן אז עס איז נאך איינס אן טאפ פון יענץ. יא? דאס איז נאר א מהלך פון השגה [mahalach shel hasagah: a process of understanding]. א נארמאלע מהלך וואס א מענטש…
מענטשן האבן אנגעהויבן מיט דעם וואס זיי האבן געוואוסט פון דער אייבערשטער, אבער וויבאלד ס’איז זייער א טיפע זאך צו זאגן דעם ווארט אייבערשטער, ס’איז נישט קיין סימפל זאך.
דער “אינו גוף” [eino guf: not a body], “אינו גוף” מיינט אז ער איז נישט קיין מענטש, יא? דאס ווייסט יעדער. קיינער האט קיינמאל נישט געטראכט דער אייבערשטער איז א מענטש. “אינו גוף” מיינט נישט די גאנצע וועלט. א מלאך איז אפילו אויך נישט קיין “גוף”, ס’איז דא גרעסער פון “אינו גוף” אויך. אבער לאמיר שוין זאגן “אינו גוף”, נישט די ערשטע גלגל [galgal: sphere, celestial sphere], נישט די גאנצע אוניווערס. נישט קיין איין כח וואס מ’דארף נעמען הונדערט יאר צו אויספיגערן אז עס איז דא א כח בכלל. די וואס זענען געווען סטאק ביי די ערשטע כחות, ביי די לבנה האלטסטו נאך. אנקומען צו די זון און צו די נעקסטע לעוול איז שוין א גרויסע זאך. דאס איז א ריזיגע שווערע זאך, ס’איז גאר א טיפע זאך. נישט נאר ס’איז א טיפע זאך, רוב מענטשן פארשטייען עס נישט, נאר מ’זאגט עס בבחינת אמונה [bivchinat emunah: in the aspect of faith] ווייל אברהם אבינו האט אונז אויסגעלערנט צו זאגן. ווייל רוב מענטשן וואלטן נישט אנגעקומען דערצו. דאס איז איין זאך, דאס איז דער ערשטער גרעסער פון דעם וואס איז דא. און פון דעם קומט אויס די צווייטע זאך אז…
וממילא, ס’מאכט עכט actually sense לכאורה [lechorah: seemingly, apparently] צו וואס ווען איינער זאגט “דער מלך זיצט אין זיין פאלאץ, ער איז זייער גרויס, אפשר די גאר גרויסע חכמים, די מיניסטערס, די חכמים פארשטייען בכלל אז עס דארף זיין א מלך. איך פארשטיי די traffic light policeman וואס גיבט מיר א ticket. איך רעד גלייך, איך רעד נאר מיט אים”. דאס איז די סברה [sevara: logical reasoning] פון דור אנוש [dor Enosh: the generation of Enosh]. ס’איז גארנישט קיין שוואכע סברה. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז שטותים [shtuyot: foolishness]. דער רמב”ם זאגט אז ער רופט עס א שטות, אבער ער איז נישט מסביר [mesbir: explaining] פארוואס איז עס א שטות? די רמב”ן זאגט פון דעראון א הסבר [hesber: explanation] פארוואס איז עס א שטות, דער רמב”ם זאגט נישט קיין הסבר. דער רמב”ם מאכט עס sound א בעסערע כח, ער איז מסביר מתחילה [mehatechilah: from the beginning] וואס די טעות [ta’ut: error] איז געווען, קיינער זאל נישט דינען א חוץ אים דעם אייבערשטן. אבער ער איז נישט מסביר פארוואס איז עס א שטות? איז דא דא א גרויסע problem. יעצט, לאמיר געדענקען, דאס איז איין זאך.
עס איז געווען אלעמאל גרויסע צדיקים [tzaddikim: righteous people], גרויסע חכמים וואס זיי האבן פארשטאנען די גאנצע מעשה [ma’aseh: story, matter], אזוי ווי חנוך [Chanoch: Enoch], מתושלח [Metushelach: Methuselah], תנחומא [Tanchuma], נח [Noach: Noah], איך ווייס ווער. און ביי די גויים איז אויך דא, איך ווייס מען קען רעדן פונעם פסיד [possibly referring to a sage], איך ווייס שלמה המלך [Shlomo HaMelech: King Solomon] האט אראפגעברעכט אריסטו [Aristotle] האט פארשטאנען אפשר צו אזוי ווייטער. זיי האבן פארשטאנען די גאנצע מעשה.
און זיי ממילא זיי האבן פארשטאנען אז דאס איז אמת, אפשר עס איז דא די אלע כוחות, אבער דער אמת’דיגער כח, דער אמת’דיגער מקור [makor: source] פון אלעס איז דער אייבערשטער. און ממילא די אלע חכמים וואס האבן געטון למעשה [lema’aseh: in practice] ווייס איך נישט, מען דארף מדייק זיין [medayek zayn: to be precise], אבער זיי זענען זיכער… זיי האבן פארשטאנען דער אייבערשטער.
און וואס דינט מען דער עיקר [ikar: essence, main thing] דער עבודת השם [avodat Hashem: service of God] זיך צו וויסן דער אייבערשטער? דאס איינציגע זאך וואס מען קען אמת’דיג חכמים עפעס א קנאק שאף אפילו יענץ איז א ספק [safek: doubt], אבער דאס איינציגע זאך איז די דאזיגע אמונה אדער די דאזיגע ידיעה אז עס איז דא שיש שם [she’yesh shem: that there is (a God)], דאס איז דער ערשטער מצוה [mitzvah: commandment] שיש שם, וואס וויסן מיר פון קיין האבן גארנישט? דאך וויסן, רייט? דאס איז די גאנצע זאך. דאס איז די איינציגע זאך וואס מען קען אמת’דיג טון פאר אים.
יעצט וואס האבן זיי געטון די אלע חכמים לגבי [legabei: regarding] עבודה זרה, לגבי די אנדערע זאכן? איך ווייס, עס האט פארשטאנען אז עס איז אלץ subservience, אלץ עבדים [avadim: servants], אלץ דער אייבערשטער איז the high of the high, דער אייבערשטער איז תכלית [tachlit: purpose, ultimate end] פון אלע זאכן. דאס איז אלעמאל געווען חכמים.
Now the big problem which is, אז אפילו מען פארשטייט דאס אלעס, דער טאטע האלט פארשטייט דאס, דער גרויסער חכם פארשטייט דאס, אבער זיינע קינדער פארשטייען דאס נישט. קען גאר זיין עס איז זייער שווער צו מסביר זיין, עס איז איין פראבלעם. אוקעי, לאמיר זאגן מען קען עס זאגן, עס איז דא א גרעסערע פראבלעם.
ווייל למעשה פארשטייט די אלע חכמים, פארשטייט ער דאך אז מען דארף דינען למעשה, דארף מען דינען די אלע כוחות ממוצעים [kochot memutzaim: intermediate forces], די אלע מלאכים, די אלע כוכבים [kochavim: stars]. אפילו דאס פארשטייט שוין אז מען דינט אמת’דיג א כח וואס איז א גרויסע מדריגה [madreigah: level, spiritual level], ווייל די רוב מענטשן מיינען אז מען דינט די געטשקע, די פסל [pesel: idol, statue], די סטאטוע, און די חכמים זאגן ווייסטו עס מיינט נישט די סטאטוע, עס מיינט די מלאכים. דאס איז בערך וואו רוב מענטשן קומען אן ווען מען מאכט דעם פאקט.
איז… יא יא, איך גלייב דאס איז טאקע, קודש הקדשים [kodesh hakodashim: holy of holies]. וואס דאס איז נאך א סטעפ אין די מעשה, נאך א סטעפ אין די היסטאריע. אבער עס איז דא… אוקעי, אמת, עס איז נאך זאכן וואס מאכן ערגער דעם מצב, אבער עס איז גענוג, עס איז גענוג שלעכט אזוי. סאו יעצט איז דא א ריזיגע פראבלעם. דער פראבלעם איז אז אפילו דער חכם…
יעדער מאל וואס עס קומט א נייע חכם, אזוי ווי חנוך, אזוי ווי דארף ער נאכאמאל ארבעטן פאר 500 יאר אויסצוגפינען אז עס איז דא א גאט. ווייל ער, פאר א פאר דורות האט מען שוין געלערנט פון די כוחות וואס מען דינט. נאר דער חכם ווייסט וואס? אפילו דער חכם, יא לאמיר פארשטיין.
ס’דא צוויי לעוועלס מענטשן אלעמאל. ס’דא דער המון עם [hamon am: the masses] וואס זיי מיינען נעבעך אז דער אייבערשטער איז דער דלי [dli: bucket]. וויאזוי מיינען זיי? זיי מיינען ממש אזוי? בערך! ער פארשטייט דאך נישט בעסער, ער פארשטייט וואס ער זעהט.
נאכדעם איז דא א אינגל ווערט א ביסל קליגער, פרעגט ער זיין טאטע גלייך: העלא? מען דינט א דלי? וואס גייט דא פאר? זאגט אים זיין טאטע: ניין, ס’דא א חכמה וואס דו פארשטייסט נישט. ער גייט אין קאלעדזש, ער איז א מסביר. די דלי איז א רמז [remez: hint, allusion] אויף די שטערן. אקעי, ער איז העפי. רוב מענטשן זענען העפי נאך דעם הסבר. עס איז אפילו אמת דער הסבר. דער הסבר איז נישט שקר [sheker: falsehood].
און ביז ווי דער רמב”ם זאגט: צור עולמים לא היה מכירו אדם בעולם [Tzur Olamim lo hayah makiro adam ba’olam: the Rock of the universe, no person in the world recognized Him]. דער צור [tzur: rock, foundation] איז די source. צור טייטש איז source דא. יא, דער מקור פון אלעס. קיינער ווייסט נישט דעם.
דאס איז די רעאליטי וואס עס איז א גלגל החוזר [galgal hachozer: revolving cycle]. עס מאכט זיך א פיינע חכם און דארפסט האבן א מסביר. פאר וואס איז אברהם אבינו? דער רמב”ם זאגט אז אברהם אבינו האט געלערנט פון חנוך אדער פון מתושלח. אקעי, עס איז שוין נישט געווען ביי אים, פון שם ועבר [Shem v’Ever: Shem and Ever, Noah’s son and great-grandson].
עס איז דא אנדערע מדרשים וואס זאגן אברהם אבינו האט געלערנט ביי שם ועבר. דער רמב”ם זאגט אברהם אבינו האט עס געדארפט אליינס אויספיגערן. פארוואס? ער האט אנגעהויבן טראכטן ווער עס האט דאס באשאפן?
ניין, דא זאג איך, די מעשה איז נישט אזוי סימפל, ס’איז עכט א סאך טיפער. ווייל דער תירוץ [teiretz: answer] פאר ווער עס האט דאס באשאפן איז א מלאך. רוב די וועלט וואלט געווען העפי מיט דעם תירוץ. ווער האט באשאפן דעם מלאך?
נאר, איי מין, איך קען נישט יעצט מסביר זיין, ס’איז א סאך מער קאמפליקעיטעד ווי די מעשה. סאו גלייב מיר. וואס? זייער גוט. אמת. נאר דאס דארף א שיעור. א דיפערענט שיעור. הערטס דער שיעור אויף יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt], ס’איז א זמן אז מען זאל פארשטיין די אלע זאכן. ווער עס פארשטייט נישט דארף מען זיך מער מתעמק זיין [mit’amek zayn: to delve deeper].
אבער די פוינט דא איז, אז אברהם אבינו… איך האלט אינמיטן זאגן. אברהם אבינו האט נישט געלערנט ביי שם ועבר. פארוואס נישט? איך ווייס נישט, ס’קען זיין ווייל מען דארף עס אליינס פארשטיין, ס’קען אויך זיין ווייל ס’איז אים נישט געלונגען. איי מין, ס’דא א מדרש וואס זאגט ער האט געלערנט ביי שם ועבר, אפשר איז ער געגאנגען נאכדעם.
איך ווייס נישט פארוואס דער רמב”ם ציטירט נישט יענעם מדרש, ער גייט מיט אנדערע מדרשים, אפשר איז עס א סתירה [stirah: contradiction]. איך מיין אז דער ראב”ד [Ra’avad: Rabbi Abraham ben David, 12th century critic of Maimonides] ברענגט שוין אנדערע מדרשים וואס זאלן שטימען נישט מיט די רמב”ם’ס מעשה.
אבער עס קען זיין פשוט פארוואס, ס’איז דאך שווער, וויאזוי, עס איז דאך דא, אויב רוב וועלט זענען פארנארט, אפילו די חכמים זענען פארנארט, וויאזוי מיסינג די בעיסיק זאך? ער דארף דאך האבן א ריזיגע מעלה [ma’alah: virtue, merit]. וואס פונקט ער, איינער וואס וועט מוכן זיין צו הערן זאל טרעפן דעם חכם. ער איז נישט געטראפן, ער דארף עס אליין אויספיגערן.
דאס איז די ריאליטי, א חוץ פון דעם, דאס איז די ריאליטי. עס איז זייער שווער. איז דאס איז געווען די דראמא פארציילט, דאס איז געווען די סיטואציע פון די וועלט ביז אברהם אבינו, דאס איז אויך די סיטואציע פון די וועלט.
וויאזוי… עס איז דאך א דראווא וועלט אינאיינעם, אפילו די חכמים [chachomim: wise people] זענען אינאיינעם, די missing are the basic זאך, ער דארף זיך האבן א ריזיגע מזל [mazal: luck] אז פונקט דער איינער וואס וועט אים הערן זאל טרעפן דעם חכם. ער איז נישט געטראפן, ער דארף אליינס אויספיגערן.
This is the reality. חוץ פון דעם, this is the reality. ס’איז זייער שווער. איז דאס איז געווען די… דאס איז געווען די situation פון די וועלט ביז אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our forefather]. This is also the situation פון די וועלט היינט. אנדערע ווערטער, דאס איז די נארמאלע סדר [seder: order] וויאזוי די וועלט וואלט געארבעט, ווען נישט עפעס א גרויסן חידוש [chiddush: innovation] וואס אברהם אבינו איז מחדש [mechadeish: innovated] געווען און נאכדעם משה [Moshe: Moses] נאכמער.
וואס איז געקומען אברהם אבינו? אברהם אבינו איז געקומען א ריזן חידוש, אויסגעפינען א נייע זאך. פארדעם זאגט מען אלוקי אברהם [Elokei Avraham: the God of Abraham], דאס איז די זאך. אויסגעפינען א נייע זאך. א נייע חידוש. אברהם אבינו האט געזאגט… לאמיר זאגן מען פארשטייט שוין דעם חידוש לגבי [legabei: regarding] מתושלח [Metushelach: Methuselah], לגבי חנוך [Chanoch: Enoch]. לאמיר זאגן מען פארשטייט שוין אבער ס’איז די אלע לעוועלס, די אלע מלאכים [malachim: angels/intermediary forces] וואס זענען נישט די ערשטע זאך. ס’איז פיין און גוט אבער מען גייט עס פארגעסן.
האט אברהם אבינו געזאגט, איך גיי אייך זאגן צוויי זאכן וואס ענק זאלן טון, כדי [kedei: in order] צו solve’ן די problem. צוויי זאכן וואס מען זאל טון.
די ערשטע זאך איז, מען גייט אסר’ן [oser: prohibit] עבודה זרה [avodah zarah: idolatry] באיסור חמור [be’issur chamur: with a severe prohibition]. ביז דעמאלטס איז נישט געווען אן איסור [issur: prohibition]. ס’איז נישט אמת’דיג אן איסור, ווייל דער וואס דינט דעם… דער חכם ווייסט, ער ווייסט אז דער אייבערשטער איז העכער דעם, ער האט א ריכטיגע חשבון [cheshbon: calculation/reasoning].
אברהם אבינו, לויט ווי איך לערן דעם רמב”ם [Rambam: Maimonides], אברהם אבינו האט נישט קיין חילוק [chiluk: distinction] געווען אויף דעם חשבון. דאס הייסט, לאמיר זאגן די אנוש [Enosh], דער וואס ווייסט יא, דער צווייטער האט שוין פארגעסן, ס’האט אים שוין נישט קיין חשבון. אבער לאמיר זאגן אפילו מיט אנוש, אברהם אבינו זאגט פאר אנוש, ער זאגט “ביסט א הייליגער איד, דו טוסט אלעס ריכטיג, אבער דו מאכסט איין טעות, אז דיין situation, דיין system מאכט אז יעדער פערטער מענטש פארגעסט פון די גאנצע מעשה, און נאך א דור מיינט אזא מענטש וואס האט אינגאנצען פארגעסן פון די ערשטע זאך. מען ווייסט פון די אלע כחות [kochos: forces], מען ווייסט נישט פון דעם אייבערשטן”.
האט אברהם אבינו געזאגט, איך האב אן עצה [eitzah: solution]. ס’איז א שווערע עצה, ס’איז דא קשיות [kushyos: difficulties] אויף די עצה, אבער דאס איז די איינציגסטע עצה וואס ארבעט. זיין עצה איז אזוי: קודם כל [kodem kol: first of all] מען גייט נישט דינען עבודה זרה. דאן ווערט ער מחדש געווען אז עס איז דא א זאך עבודה זרה, פארדעם האט ער געהאט פיר הונדערט פרקים במסכת עבודה זרה [perakim bemasechta avodah zarah: chapters in the tractate on idolatry]. ער האט געמאכט א גרויסע חידוש אז עס איז דא א זאך פון עבודה זרה.
ווייל אונז מיינען אלעמאל אז עבודה זרה מיינט אן אנדערע גאט. עבודה זרה מיינט שוין קיין אנדערע גאט, אבער ער מיינט אכסאך א כוח אינצווישן דיך און גאט. נישט אן אנדערע גאט, נישט אן אן אנדערע גאט. דער עבודה זרה איז נישט אמת’דיג מחולק [mechulek: divided/separate] מיט גאט.
ס’איז יא, אבער אברהם אבינו זאגט, מ’גייט אסר’ן עבודה זרה. נישט נאר אסר’ן עבודה זרה, מ’גייט אסר’ן כל תשמישי עבודה זרה [kol tashmishei avodah zarah: all accessories of idolatry], און יעדער מנהג [minhag: custom] וואס עבודה זרה האבן. מ’גייט מאכן הונדערטער מצוות [mitzvos: commandments] און הונדערטער גדרים [gedarim: fences/protective measures] וואס יוגן די קבורת עבודה זרה. מ’גייט נישט טונקען איין זאך וואס עבודה זרה טוט. נישט גיין אין זיין היכל שטיבלעך, נישט גיין א שטאט וואו ס’איז דא עבודה זרה, נישט קויפן פון איינעם וואס פארקויפט עבודה זרה.
מ’גייט זיך מסרחק [mesareich: distance] זיין פון די אלע זאכן. א חלק פון זיי זענען טאקע שטותים [shtusim: foolish things], ווייל עס קומט דאך אלעמאל צו שטותים מיט לאקשן. אבער א חלק פון זיי זענען די בעיסיק זענען נישט שטותים. מ’גייט זיך עניוועיס מסרחק זיין.
נישט נאר דעם, מ’גייט זאגן… איך מיין דאס האט נאך אברהם אבינו געזאגט, אברהם אבינו איז געגאנגען מיט חסד [chesed: kindness]. אבער משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] גייט זאגן, מ’גייט הארגענען ווער ס’דינט עבודה זרה.
ווער ס’טאַטשט נאר עבודה זרה, איז געענדיגט מיט אים. מ’רעדט נישט מיט אים. ס’איז חייב מיתה [chayav misah: liable to death penalty]. סיי ער וויל יא און סיי ער וויל נישט, מ’רעדט נישט מיט אים. דאס איז איין ריזיגע אויפטרייסל וואס אברהם אבינו האט מחדש געווען וואס מ’האט נישט געגעבן ביז דעמאלט. ביז דעמאלט האט מען מעגט דינען עבודה זרה. מ’האט געמעגט, ס’האט נישט געהאט קיין שום איסור. אברהם אבינו זאגט די עז ליד, אז מ’זאל פארגעסן די גאנצע זאך, מ’טאר נישט. איין חידוש נפלא [chiddush nifla: wondrous innovation].
חידוש נאמבער טו, האט ער געזאגט, מ’גייט דינען דעם אויבערשטן. ס’איז געוואוסט אז ביז דעמאלט האט מען נישט געדינט דעם אויבערשטן. פאר דעמאלט האט מען נאר געוואוסט פונעם אויבערשטן. ס’איז באמת לכאורה [lech’orah: seemingly] די איינציגסטע וועג וואס מען קען אים דינען. דאס הייסט דער רמב”ם זאגט, קראו וקנהו מקום לעבודתו [kara’u vekanahu makom la’avodaso: they called and established a place for His service]. ס’איז טייטש, וויאזוי וועט מען נעמען דעם אויבערשטן? ער גייט אויף די ערשטע הימל, מ’קען נישט נעמען דעם אייבערשטן ווי דא. נעמען מיינט איך האב אים, מ’פארשטייט בעסער. ס’איז קירבה בדאורייתא [kirvah be’oraisa: closeness in Torah terms].
אבער אברהם אבינו זאגט עניוועיס, מ’גייט דינען דעם אויבערשטן. אין אנדערע ווערטער, מ’גייט נעמען געוויסע פון די זאכן. ס’איז אינטערסאנט. אין צייט וואס ער איז מקיש [makish: compares/equates] אלע עבודה זרה, מצד שני [mitzad sheini: on the other hand] נעמט ер געוויסע פון זייערע זאכן. דאס הייסט למשל [lemoshal: for example] מאכן א מקדש [mikdash: temple], מאכן קרבנות [korbanos: sacrifices], מאכן תפילות [tefillos: prayers] אדער סדרי תפילות [sidrei tefillos: prayer orders], עפעס תפילות, עפעס א זאך אלעמאל דא איך ווייס. אבער דריי תפילות א טאג, וואטעווער, אברהם אבינו האט טאקע מתקן [metaken: established] געווען שחרית [shacharis: morning prayer].
מ’גייט מאכן מצוות עבודות וואס מ’טוט צו וועמען? צו דעם ערשטן גאט.
קיינער חנוך האט נישט געמאכט קיין קרבנות צום ערשטן גאט. קיינער האט נישט געמאכט קרבנות? אפילו חנוך, קען זיין ער האט געדינט און געמאכט קרבנות פאר עפעס א כוחות. ס’איז א סגולה [segulah: spiritual remedy] געווען, אזוי קומט מען אן צו די כוחות. איך ווייס שוין, ס’איז נישט געהאט קיין איסור עבודה זרה. אבער אברהם אבינו זאגט, מ’גייט יעצט אסר’ן, און מצד שני מ’גייט נעמען געוויסע פעולות [pe’ulos: actions]. נאר א חלק, נישט אלע. א חלק פון די תפילות, אזוי ווי מאכן המגדות, אזוי ווי מאכן קרבנות, אזוי ווי מאכן תפילות, מאכן עבודות, זאגן שירות ותשבחות [shiros vetishbachos: songs and praises].
מען גייט עס טון, מען גייט עס זאגן, מען גייט עס פרעגן. די קינדער וועלן פרעגן: “וואס טוסטו טאטי? פאר וועמען מאכסטו דעם קרבן?” ער וועט זאגן… זייער גוט.
ער האט געמאכט א מזבח [mizbe’ach: altar]? פארוואס האט ער געמאכט א מזבח? אין דעם תורה שטייט ער האט געמאכט א מזבח, ער האט דאס ערשטע מאל געמאכט א מזבח לה’ [laHashem: to God]. ער האט געמאכט א מזבח? יא, דאס איז א גרויסע קשיא [kushya: difficulty] פונעם רמב”ם, איך גיי נישט אריין אין אנדערע וועגן, אבער אדם [Adam] האט געדינט דעם אייבערשטער, באט לויט וואס איך זאג האבן זיי נישט געדינט דעם אייבערשטער.
לאמיר נישט זאגן די סודות [sodos: secrets], איך זאג נישט אויס וואס איז געווען מיט אדם הראשון [Adam HaRishon: the first man]. עס איז א פעימאס קשיא פונעם רמב”ם, וואס ער זאגט אז די קרבנות איז געווען קעגן עבודה זרה. יא, דער רמב”ם האט א קשיא דא, ער האט דא א שטארקע קשיא, אבער איך גיי נישט אריין.
די פוינט איז אז אין ערגעץ שטייט נישט אין פסוק [posuk: verse] אז ער האט געמאכט א קרבן, עס שטייט נאר אין מדרש [Midrash]. אבער עניוועיס, לאמיר אפלאזן יענע קשיא, א גוטע קשיא.
אבער דאס איז זיכער אז אברהם אבינו איז מחדש געווען, מען גייט סיי מאכן איסור עבודה זרה, און סיי עבודה לה’ [avodah laHashem: service to God]. מען גייט מאכן קרבנות, און די עבודה גייט זיין אזוי ווי עס שטייט “כי יאמרו אליכם בניכם [ki yomru aleichem beneichem: when your children will say to you]”. דאס איז א גרויסע חידוש. דיין קינד, דיין אינגעלע גייט דיך פרעגן: “פארוואס טאטי, פאר וועמען מאכסטו א קרבן?” וועסטו זאגן: “איך מאך נישט א קרבן נישט פאר דעם שטערן, נישט פאר יענעם שטערן, דאס איז עבודה זרה. ווער עס מאכט א קרבן פאר זיי, חייב מיתה. פאר וועמען מאך איך א קרבן? פאר דעם אייבערשטער אליין.”
פרעגט דאס אינגל א קשיא: “וואס האט דער אייבערשטער פון א קרבן?” זאגט ער אים: “נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני [nachas ruach lefanai she’amarti vena’asah retzoni: satisfaction before Me that I said and My will was done].” אזוי זאגט דער רמב”ם אויף אברהם אבינו א חידוש נפלא.
וואס איז די גרויסע אויפטו דא? די אויפטו איז אזוי, צוויי זאכן. קודם כל, דאס גייט זיין א זכירה [zechirah: remembrance]. קודם כל, דאס גייט זיין א זכירה, ס’איז זייער שווער צו פארשטיין וויאזוי דאס ארבעט, אבער דער פאקט איז אז עס ארבעט. דאס גייט זיין א זכירה פאר דעם אייבערשטער אליין. געווענליך ווערט דער אייבערשטער פארגעסן, און פארוואס פארגעסט מען אים? ווייל מען טראכט פון די אלע כוחות, און עס איז זייער שווער צו פארשטיין דעם אייבערשטער אליין. די טבע [teva: nature] איז אז מען פארגעסט, און אזוי גייט מען נישט פארגעסן.
אלעס גייט מען זאגן זיין נאמען. אמת אז די קינדער גייען נישט אלעס פארשטיין, אבער מען גייט זאגן “תפילה לה’, תפילה לבורא [tefilah laHashem, tefilah laBoreh: prayer to God, prayer to the Creator]”, דער אייבערשטער לא ישבות מכל תמידו [lo yishbos mikol tamido: will not cease from all His continuity]. מען גייט דאס אלעס זאגן. און מצד שני גייט מען מאכן א פאזיטיווע זאך, מען גייט זאגן “מדינת יד” פאר דעם אייבערשטער, און אזוי גייען די קינדער דינען דעם אייבערשטער. ס’גייט זיין “שמעו שם נזכר [sham shem nizkar: there His name is mentioned]”. אזוי, דאס איז דער חידוש פון אברהם אבינו געווען.
אברהם אבינו האט געארבעט אויף מעשים [ma’asim: actions], גערופן מענטשן, זיי געזאגט: “הערט אויף צו דינען עבודה זרה”. ער איז מסביר [mesbir: explained] געווען די אלע סברות [svaros: logical arguments], די נאך סברות וואס איך ווייס נישט. אבער ער איז מסביר געווען, מען זאל געזאגט אז מען דארף אויפהערן דינען די אלע מיטלס, די כוחות.
אגב [agav: by the way], איינער זאגט עס האט א כח, ער איז שוין א בקי [baki: expert], קוק אויף דיין אינגל, דיין אינגל ווייסט אז עס האט א כח? ניין, ער ווייסט נישט. ער ווייסט אז עס איז דא העכער פון דעם? ער ווייסט נישט. דו דארפסט אים מאכן אויפהערן דאס.
אז פרעגט א קשיא: “אוקעי, אז וויאזוי גיי איך זאגן פארן אינגל וועגן דעם אייבערשטן? איך קען דאך אים נישט מסביר זיין די אמת’דיגע פשט [pshat: simple meaning], ער דארף דאך זיין בר מצווה [bar mitzvah]”. ווייסט וואס? האב א פשוט’ע וועג, גיי מאך קרבנות פארן אייבערשטן. און וויאזוי גייט ער וויסן אז די קרבן איז פארן אייבערשטן? מען גייט זאגן. וויאזוי ווייסט מען? מען זאגט עס לשמו [lishmo: for His sake], פאר דעם שטייט דאך “לשם אשה ריח ניחוח לה’ [lesheim isheh rei’ach nicho’ach laHashem: for the sake of a fire-offering, a pleasing aroma to God]”, מען זאגט.
איי, דו וועסט זאגן אז עס איז נאר א שטיקל הכשמה, אמת, ס’א פראבלעם, מען וועט זאגן אז ער מיינט נישט אמת’דיג. מיט פרימוס מען קען, דער רמב”ם האט עס מצדיק [matzdik: justified] געווען, ער זאגט מען זאגט, און מען זאגט אז דאס איז פארן אייבערשטן, און נישט פאר קיינע פון די כוחות. דאס איז די סיקרעט!
אבער אברהם האט מחדש געווען… אברהם יצחק מחדש געווען… אפילו דער רמב”ם זאגט נישט בנביאה [binevi’ah: through prophecy], דאס איז נישט בכתב [bichsav: in writing] געווען, נישט קיין מצווה [mitzvah: commandment]. ער זאגט אזוי איז ריכטיג צו טון, און אזוי האט מען אנגעהויבן צו טון. אברהם אבינו האט אזוי געטון, יצחק [Yitzchak: Isaac] האט אויך געטון פאר יצחק, ער האט אויך געמאכט קרבנות, און יעקב [Ya’akov: Jacob], און אזוי ווייטער, ביז זיי זענען געגאנגען קיין מצרים [Mitzrayim: Egypt].
יעצט האט זיך אנגעהויבן א פראבלעם. ס’זענען געווען אלעמאל אידן וואס האבן געדענקט, לוי [Levi], שבט לוי [shevet Levi: the tribe of Levi] האבן געדענקט, האבן געדענקט, טאקע אברהם אבינו האט אליין מסכים [maskim: agreed] געווען אז זיי זאלן זיין די וואס זענען ממונה [memuneh: appointed] אויף די עבודת השם [avodas Hashem: service of God], וואס זאלן לערנען דאס אויס. אבער אלע אנדערע אידן האבן כמעט [kim’at: almost] פארגעסן, נישט כמעט פארגעסן, האבן פארגעסן.
ס’הייסט וואס, פארוואס האבן זיי פארגעסן? לאמיר פארשטיין. ס’איז נאך נישט געווען קיין עסק, זיי זענען אויסן געווען, זיי האבן געוויסט אז די אידן, די מנהג ביי סיי וועלכע איד איז נישט צו מאכן עבודה זרה, אבער ס’איז נישט געווען קיין חיוב [chiyuv: obligation], ס’איז נישט געווען קיין תורה [Torah]. תורה מיינט צו זאגן, איינער וואס דינט עבודה זרה מען האט אים גארנישט געטון. ער גייט נאך זיין מנהג.
אין מצרים איז דא אן אנדערע זאך. יוסף הצדיק [Yosef HaTzaddik: Joseph the Righteous], יוסף הצדיק האט גערעדט פאר פרעה [Pharaoh] וועגן אלקים [Elokim: God], יא? וואס האט פרעה געטראכט ווען ער זאגט דאס ווארט אלקים? דער רמב”ם זאגט דאך דאס, אבער איך זאג עס א ביסל מער גראב ווי ער זאגט. יא, יוסף האט גערעדט פאר פרעה וועגן גאט. וואס פארשטייט פרעה וועגן גאט? פרעה גייט אמאל אפ פון דעם גאט? וועלכע אלקים מיינט ער? אלקים אחרים [Elokim acherim: other gods]!
“אחרי הודיע אלקים [acharei hodi’a Elokim: after God has made known]”, פרעה זאגט פאר יוסף: “אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת [acharei hodi’a Elokim oscha es kol zos: after God has made all this known to you]”. יא? וועלכער גאט סקראייבט פאדן פאר א גוט יאר? עפעס א געטשקע, די זעלבע בעיסיקלי. עפעס א געטשקע. עפעס א געטשקע.
איז דאס עפעס אנדערש. אקעי, מ’דארף… ס’איז דא מיט דיך. ס’איז דא צוזאמען טיפער ווי דאס. איך מאך עס א ביסל מער פשוט. דער רמב”ם מאכט עס טיפער ווי דעם. אבער דער פרשה [parshah: Torah portion] האט נישט… אמווייניגסטנס האבן די מענטשן דאס נישט פארשטאנען. זיי האבן געמיינט אז יוסף… יא, ס’קען זיין אז יוסף האט נישט געדינט עבודה זרה. ס’שטייט אפשר אין מדרש.
ס’קען זיין אז יוסף האט פאר א לצורך ענין [letzoreich inyan: for a necessary purpose], מפני דרכי שלום [mipnei darchei shalom: for the sake of peace], זיך משתתף [mishtateif: participated] געווען אין די מנהגים פון מצרים. איך ווייס נישט. איך קען זיך נישט אריינלייגן.
איך קען זיך פארשטעלן אז יא, ס’איז שוין אוסער. ס’קען זיין אבער אז דעמאלטס עובד… איך טראכט נאר הויך. ס’איז דאך נישט קיין מצוות. נאך משה’ן [Moshe: Moses] טוט מען דאס נישט. אבער יוסף הצדיק איז געווען פאר דעם זמן עובד. דעמאלטס האט מען געמעגט לפי א לצורך ענין. מ’האט פארשטאנען אז דאס דארף מען טון, און מ’האט עס געטון. ס’איז דאך נאכנישט געווען קיין מנהג פון אפגעזונדערט זיין פון עבודה זרה.
אבער דו זעסט אפילו יעקב וואס איז געווען אליהי אביכם [Elohei avichem: the God of your fathers]. ס’איז עפעס קאמפליקעיטעד. ס’איז געווען… אפשר האבן מיר געהאלטן אז נישט אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel] טוט מען יא… וואטעווער, אלע מינע תורות [kol minei toros: all kinds of explanations]. מ’האט געדינט עבודה זרה, וממילא [umemeilah: and consequently]…
אבער ס’איז דאך נארמאל, מענטשן גייען אין א נייעם פלאץ. ס’איז אפילו ריכטיג. איך מיין, וויאזוי זאגט מען? אזלא לקרתא אזלא בנימוסא [azla lekarsa azla benimusa: when you go to a city, follow its customs]. מ’דארף זען אז יענער מאכט א יום טוב [yom tov: holiday] פאר זיין געטשקע. ס’איז נארמאל!
די תורה… משה רבינו האט געמאכט א ריזיגן חידוש! ובכל אלוקי מצרים אעשה שפטים [uvechol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim: and upon all the gods of Egypt I will execute judgments], ס’זאלסט נישט גיין! מיין זאך איז א שלעכטע נעיבער, רייט? ס’איז וויכטיגער דער ענין נישט צו דינען עבודה זרה, ווי זאלסט זיך פאטשקען מיט דיין קאזין, מיט לויטער אייניקלעך דארט פון בנות מואב [bnos Moav: daughters of Moab], יא? ס’איז א גרויסער חידוש געווען.
דער נארמאלער וועג וואס די אידן האבן זיך געפירט אין מצרים איז פשוט נישט אזוי. גאמב”ך, איך ווייס שוין שטייט אין מדרש זיי האבן זיך אויסגעמישט. אקעי, איך ווייס נישט. דער רמב”ם לייגט עס אנדערש. מ’סיגט אויף דער רמב”ם אז ער לייגט עס אראפ אביסל צו שארף. אבער מ’זעט דאך זעקס און זיבעציג פסוקים אמת. ס’איז דאך מדרשים וואס שטימען מיט’ן רמב”ם. ס’איז דאך פסוקים וואס שטימען מיט’ן רמב”ם, אזוי ווי יחזקאל [Yechezkel: Ezekiel].
ס’איז דא אויך א קאמפליקעיטעד וואס האט לויט אים געטראכט און יעקב וועגן געזאגט אליהי אביכם. יא, אפילו אברהם אבינו. ס’איז קאמפליצירט די אלע זאכן. אבער דער פוינט וואס איך זאג איז וועגן די מציאות [metzi’us: reality] אין מצרים, אז דער רמב”ם זיכער לייגט עס אזוי אראפ די מעשה, און אפילו ווען מ’וויל מלמד זכות זיין [melamed zechus: judge favorably] אויף די אידן, איז נאך פלאט נאכאלץ א נקודה [nekudah: point] אזוי כולו על המזבח [kulo al hamizbe’ach: entirely on the altar], נאר אביסל מער בדקות [bedakdus: with precision].
און ס’קען אנקומען דאס קומט אויס אז נאכאמאל, די אידן האבן געדינט עבודה זרה אין מצרים. רוב פון זיי, נישט אלע. א חלק. אבער די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז… לאמיר געדענקען, די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז ס’איז נישט דא, אז קיינער, יעדער איינער דינט עבודה זרה.
די פראבלעם איז דאך, אפילו עס איז דא א פאר צדיקים [tzaddikim: righteous people], לוי’ס האבן געדינט, זיי זענען געווען חכמים, זיי זענען געזעצן אין כולל [kollel: house of study], און זיי האבן דארט געלערנט די אמת, און זיי האבן אפילו נישט געדינט עבודה זרה, וואס קען זיין א מידת חסידות [midas chasidus: pious trait], יא? ס’איז נישט געווען קיין געזעץ פון די אלע מענטשן. און דא איז די זעלבע, די פראבלעם וואס מיר האבן געזאגט, ס’איז נישט געווען געזאגט אמת’דיג, ווייל ווי לאנג ס’איז נאר אזוי ווי א מידה [middah: trait/custom]…
Instructor:
אבער די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז… לאמיר געדענקן, די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז קיינער גייט נישט און דינט עבודה זרה. די פראבלעם איז דאך, אפילו ס’איז דא א פאר צדיקים, שבט לוי [the tribe of Levi] האבן געדינט לכל הפחות דעם אמת, און זיי האבן אפילו נישט געדינט עבודה זרה, האט עס געהייסן עבודה זרה בשיטות [idolatry was still the dominant system]. עס איז נישט געווען קיין געזעץ פון די אלע מענטשן.
און דא איז די זעלבע, די פראבלעם וואס מיר האבן געזאגט, איז נישט געווען געזאגט אמת’דיג, ווייל ווילאנג ס’איז דא אזא מין מנהג אבותינו [family custom of our forefathers] אז מיר דינען נישט עבודה זרה, און מ’האט עס געהאלטן זייער גוט, און מ’האט געדענקט, און ביי אונז איז נישט איינגעפירט. אבער למעשה [in practice], אויב די גאנצע עולם [world] און די גאנצע וועלט, להבדיל מצרים [Egypt, to distinguish], אלע דינען די געטשקעס דארטן, צוביסלעך מ’ווייסט נישט מער פונעם אויבערשטן. דאס איז די פאקט.
Instructor:
איז געקומען משה רבינו [Moses our teacher] ביי יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], און דאס איז דער טייטש פון יציאת מצרים. אמת, דאס מיינט מתן תורה [the Giving of the Torah], עס איז נישט גלייך ביי יציאת מצרים, אבער אין דעם זין הייסט מתן תורה יציאת מצרים. פארשטייסט? משה רבינו קומט מיט א נייע חידוש [innovation], און ער האט געזאגט, צוריקגעגאנגען, צוריקגעברענגט די נושא [topic] פון אברהם אבינו [Abraham our forefather], אז מ’דינט נישט עבודה זרה, און ער האט אפילו צוגעלייגט אז ס’איז א מצוה [commandment].
Instructor:
דער רמב”ם [Rambam/Maimonides] מסביר באריכות גדול [explains at great length] דעם נושא פון די שליחות [mission] פון משה רבינו אין פרשת שמות [the Torah portion of Shemot/Exodus], אז משה רבינו האט געזאגט “מה שמו מה אומר אליהם” [What is His name? What shall I say to them?], טייטש דער רמב”ם, יא? דא דארף מען מסביר זיין דעם נקודה [point], טייטש דער רמב”ם, וואס הייסט “מה שמו”? ווען ער זאגט א נאמען, ווייסט עפעס? איך קען דיר זאגן א נאמען פון היינט ביז מארגן, מיינט עס גארנישט. רוף עס אזוי, רוף עס אזוי. וואס מיינט עס צו זאגן?
טייטש דער רמב”ם אז ס’מוז זיין אז מ’זאגט השם השם [one must say God’s actual name]. ווען משה רבינו האט געפרעגט, די אידן האבן געזאגט ער גייט מיך נישט גלייבן, יא? זאגט דער רמב”ם ס’איז געווען צוויי אנדערע פראבלעמען. איין פראבלעם איז, ווער זאגט אז דער אויבערשטער האט דיך געשיקט? אויף דעם קען אפשר העלפן א מופת [a miraculous sign]. אבער א צווייטע פראבלעם, א גרעסערע פראבלעם איז “מי השם?” [Who is God?] ווער זאגט אז ס’איז דא אן אויבערשטער?
Instructor:
זאגט דער רמב”ם, דאס מיינט אז ס’איז געווען מענטשן וואס האבן נישט געגלייבט אינעם אויבערשטן. דער רמב”ם איז זייער ברוגז ווען דער רמב”ם זאגט חלילה [God forbid] אז ס’איז געווען אידן וואס האבן נישט געגלייבט אינעם אויבערשטן, אלע האבן געגלייבט אינעם אויבערשטן, נאר דאס פארשטייט דער רמב”ם, ער זאגט נישט אז זיי זענען געווען אפיקורסים [heretics], דער רמב”ם זאגט זיי זענען געווען עובדי עבודה זרה [idol worshippers]. זיי האבן געוואוסט אז ס’איז דא די אלע כוחות [forces] אינצווישן, דאס איז ערשט נישט געווען די שאלה.
דער רמב”ם זאגט, די פראבלעם, וויבאלד ווען מען לעבט אין די נארמאלע סדר העולם [natural order of the world], איז זייער שווער צו רעדן וועגן אהיה אשר אהיה [I Am That I Am]. וואס דער רמב”ם טייטשט ‘אהיה אשר אהיה’, וואס האט משה אויפגעטון? זאגט דער רמב”ם, משה רבינו האט געפרעגט דעם אייבערשטן “ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם?” [And they will say to me, ‘What is His name?’ What shall I say to them?], זאגן א ווארט קען זיך נישט העלפן.
Instructor:
אמת, אמת, נאך א גוטע קשיא [good question]. ער זאגט דער רמב”ם, ס’מוז זיין אז ‘אהיה אשר אהיה’, איך האב שווער מעג אזוי זאגן, אז זאגט דער רמב”ם אז דאס מוז זיין, אז דאס איז א זייער קורצע וועג צו מסביר זיין פאר מענטשן דעם מציאות ראשון [the First Existent]. ס’מוז זיין א שטיקל פרוף [proof] בקיצור גדול [in great brevity], דער רמב”ם איז מסביר וויאזוי ס’קען זיין, און ער זאגט דאך פאר רב סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon] אז ‘אהיה’ איז טייטש א מחויב המציאות [the Necessary Existent], הנמצא אשר נמצא [the Existent who exists], און דערפאר סאמהאו דאס איז א וועג פון אויסלערנען, דאס איז א שטיקל ראיה [proof], עס איז נישט סתם געזאגט א ווארט, איך קען אויך זאגן א ווארט.
שם השם [God’s name], עס איז אויסגעזאגט א קיצור [abbreviation] פון שער היחוד [the Gate of Unity], לפי דרכם, לפי השגתם [according to their way, according to their understanding]. יא, דער רמב”ם האלט אז אלע שמות [names] זענען… אוקעי.
Instructor:
אזוי טייטשט דער רמב”ם די פרשה [Torah portion] פון “מה שמו”, אז “מה שמו” מוז זיין צום אויסגעזאגט, ער זעט אויסגעזענט אויף א ווערזשן, דער רמב”ם האט גערעדט אויף א אנדערע חכמת הקבלה [wisdom of Kabbalah], עפעס א נוסח [version] פון שער היחוד, ער האט זיך אויסגעזענט, אנדערש איז נישטא קיין וועג, ווייל צו זאגן אז עס מוז זיין א גאט, איז זיך דאך גענוג געטער געווען, עס איז אן א שיעור [without measure] געטער, מצרים איז געווען א גאנצע בוק פון געטער, איז קיינעם נישט געפעלט קיין גאט, עס האט געפעלט דעי איינס, דעי ה’ אחד [God is One], דעי איינציגער גאט, דעי זאך וואס איז פאר אלעס, און צו זאגן אז עס האט נאך א נאמען, נאכאמאל דאס לייגן אין די ליסט, צו לייגן נאך איין גאט, איז נישט דאס ווארט, אה ער איז שטערקער, ווער עס איז שטערקער, דארף מען זיך מסביר זיין, נישט איינער שטערקער, עס איז אן אנדערע סארט זאך ווי די אלע געטער, די אלע געטער זענען ספעציפישע זבובים גפנים [specific flies and vines – i.e., particular deities], אדער ספעציפיק הגדרות כוחות הטבע [specific definitions of natural forces], די אלע הגדרות [definitions], און איך מוז זאגן עפעס וואס איז פאר די אלע הגדרות, וכולי וכולי וכולי [and so on and so forth], און דאס איז ער מסביר געווען.
Student:
[Question about the simplicity of this insight]
Instructor:
ווען דער ערשטער האט עס אויסגעזאגט, זעסטו דא עבודה זרה אויף די וועלט? אדער עמיצער זעט דא טויזנטער עבודה זרה’ס אין אינדיע. ס’איז נישט איינגעפאלן פאר קיינעם? ס’איז א סאך חילוקים [distinctions], מען קען אריינגיין טיפער. וואס איך מיין אמת’דיגערהייט. ס’איז דא סאך אזא, זאגט דיך עס אלעמאל, ס’איז דא סאך סאך בעסיג זאכן וואס מען האט איינמאל דערפונדן, ס’איז אמאל נתגלה [revealed] געווארן, און דעמאלט, אהיה אשר אהיה, האט דער אייבערשטער אויסגעזאגט פאר די אידן, יא ער טראכט אריין, ס’איז זייער פשוט, אמת’דיג פארשטיין איז טיפער, אבער יעדע אינגל קען עס פארשטיין.
Instructor:
משה רבינו קומט מיט א ריזיגע חידוש צו אידן, די זעלבע חידוש פון אברהם אבינו, אבער זיי האבן עס פארגעסן, און געזאגט, קודם כל [first of all] אז ס’איז דא א גאט, נישט אז ס’איז דא א גאט אין די סענס אז ס’ספעציפישע תהילה [specific praise] זענען געווען תאותן [their desires], איך מיין אז דער רמב”ן [Ramban/Nachmanides] אפשר מיינט, האט דאס געמיינט, אבער עס איז נישט דאס דער פשט [plain meaning] פון דעם רמב”ם, נאר אז ס’איז דא א גאט אין די סענס נישט דער אלהים [the gods], נאר דער להבדיל אלהים [the God, to distinguish], א גרויסן חידוש האט ער זיי געזאגט.
יא יא אמת, דאס זאגט מען אין ישראל אשר… דאס איז גענוג פאר דעם רמב”ם. אקעי, עניוועיס, אלץ גוטע קשיות מיט תירוצים [good questions with answers], אבער דאס זאגט דער רמב”ם, און חוץ פון דעם האט עס אויך געזאגט די תורה, עס זאגט שפעטער אז דאס האט ער שוין געגעבן דעמאלטס, ווייל דער רמב”ם איז דער וואס זאגט דאס מיינט ער, אויך איז דא שוין מדרשים [Midrashic sources] וואס זאגן, אז וואס דער אייבערשטער האט שפעטער געגעבן אלע מצוות [commandments], לילך עולם ואחרים [to go to the world and others], מיט די אלע עונשים [punishments] פון עבודה זרה, וואס איז שוין ממש געמאכט געווארן א געזעץ, אבער משה רבינו אין מצרים האט שוין אנגעהויבן מיט דעם.
וואס האט ער געטון? געגעבן צוויי מצוות, וואס דו געדענקסט? דאס שטייט אין מדרש, יא? ער האט געדארפט האבן עפעס א זכות [merit], ער האט געדארפט עפעס א זכות, ער האט געדארפט עפעס אויפטון די יציאת מצרים, און וואס איז געווען די איין מצוה? פסח [Passover sacrifice]. וואס איז פסח? זאגט דער רמב”ם, פסח איז ביטול עבודה זרה [nullification of idolatry].
דאס איז איינע פון די רמב”ם’ס גרויסע ראיות [proofs], אז קרבנות [sacrifices] האט צו טון מיט אנטי עבודה זרה, ווייל ער ברענגט, עס שטייט שוין אין תרגום [Targum – Aramaic translation] און נאך אזוי, ער ברענגט שוין א פריערדיגע מקור [earlier source], אז פארוואס האבן זיי געשאכטן, ער טייטשט דעם פסוק [verse] ביי משה, פארוואס האבן זיי געשאכטן דעם טלה [lamb]? ווייל די מצריים [Egyptians] האבן געדינט דעם טלה.
אין אנדערע ווערטער, משה רבינו לערנט זיי אויס נישט נאר אז עס איז דא א גאט, דאס איז משה אליין, ער לערנט זיי אויך אויס מצוות, און ער זאגט אז דער אייבערשטער האט געהייסט שעכטן די געטשקע [slaughter the idol]. וואס זאל שעכטן די געטשקע? עס האט זיך טאקע אנגעהויבן מיט’ן טלה, עס איז נישט קיין ווערטל, און אפשר האט דער שעפסטער [Aries – the ram constellation] טאקע אפילו א שייכות [connection] דערצו, איך ווייס נישט! אז דו ווייזט ווי א שטארקע פוינט די יציאת מצרים איז געווען, אז דאס איז געווען די נקודה. אז ער איז מחדש [innovating] געווען די איסור עבודה זרה [prohibition of idolatry], מיט די קרבן פסח [Passover sacrifice] האבן זיי געשאכטן די עבודה זרה פון מצרים. די גרעסטע עבודה זרה, אזוי ווי דער טלה איז דער ראש המזלות [head of the constellations], וואס עס איז…
Student:
אה, ער גייט עס ביידע, עס אינקלוד ביידע, אלע קרבנות אינקלוד די ביידע זאכן אין א געוויסע זין. פארוואס? ווייל א חלק איז אזוי זאגט ער, וואס דארף מען פארברענען, א חלק איז מען עסט, א חלק פארברענט מען פאר די קליפה [shell/husk – Kabbalistic term for evil forces], א חלק עסט מען אלס א קרבן פאר’ן אייבערשטן. עפעס אזוי… עס ווארפט דאך אינגאנצן ארויס…
Student:
די אבדזשעקט [objective] פון יציאת מצרים איז געווען דאס? די גאנצע אבדזשעקט פון יציאת מצרים דאס איז געווען?
Instructor:
יא, יא, יא… דאס איז דער רמב”ם’ס פשט אין “אשר קבצנו ממקומות עבודתו” [who gathered us from the places of His service]. ער זאגט פאר אברהם. יא, יא, אוודאי. פארוואס נישט? ווייל ער איז געבליבן ביי די דעה [opinion], ער גייט אלעמאל צוריק אזוי ווי ער איז געגאנגען ביי אברהם און יצחק. דאס איז א ריזיגע חידוש אז ער זאל אונטערנעמען א נייע סארט עצה [plan] פאר די גאנצע זאך.
Instructor:
אבער די עצה איז די צוויי זאכן, קודם כל די ידיעה [knowledge], ידיעה… שיעש אליהם [that there is a God], צו יעטש… אז ס’איז דא דער איין, דער ערשטער גאט, דאס האט מען זייער שפעטער אויסגעפילט, דאס האט מען אויסגעזאגט בדרך קיצור [in a brief manner]. דער רמב”ם זאגט אז עס איז אויסגעדינט, דער רמב”ם איז דאך א חידוש, דער רמב”ם טייטשט אויף דעם ‘מה שמו’, אז סאמהאו, אפשר דאס וואס דו זאגסט, אפשר נישט ממש, אבער דאס וואס מען זאגט, וואס איז דאך פשוט אז עס מוז דאך זיין א עבודה [work/effort], קען זיין דאס אז דאס איז א חידוש? אפשר פאר עס איז געווען אהיה אשר אהיה האט מען עס נישט געכאפט. קען זיין אז עס איז זייער סימפל, אבער עס איז סימפל ווייל איינער האט דאך עס אויסגעלערנט.
ווען דער ערשטער האט עס אויסגעזאגט, זעסטו דא עבודה זרה אויף די וועלט? אדער עמיצער זעט דא טויזנטער עבודה זרה’ס אין אינדיע. ס’איז נישט איינגעפאלן פאר קיינעם? ס’איז א סאך חילוקים, מען קען אריינגיין טיפער. וואס איך מיין אמת’דיגערהייט. ס’איז דא סאך אזא, זאגט דיך עס אלעמאל, ס’איז דא סאך סאך בעסיג זאכן וואס מען האט איינמאל דערפונדן, ס’איז אמאל נתגלה געווארן, און דעמאלט, אהיה אשר אהיה, האט דער אייבערשטער אויסגעזאגט פאר די אידן, יא ער טראכט אריין, ס’איז זייער פשוט, אמת’דיג פארשטיין איז טיפער, אבער יעדע אינגל קען עס פארשטיין.
ס’איז געווען דעסטמאל משה רבינו אויסגעלערנט פאר די אידן, און דערויסגעלערנט אז עס איז נישט גענוג דעסטמאל צו טון, מ’דארף אויכעט שחטן עבודה זרה, מ’דארף נעמען די עבודה זרה נעמען שחטן, מבער זיין [nullify], מבטל זיין [cancel], דורך דעם עס האט נישט זיין מער דעיס ‘אלוקיכם עמכם’ [your gods are with you], ס’איז דיינע קינדער און נאמן הטעות [and the name of error], אויב מ’וואלט געשחטן וואלט ווייטער געדינט דעם טלה, ווייל ס’איז דער רשע המזלות [head of the constellations], ס’איז דער גרעסטער מלאך [angel], ס’קומט זיך אים אסאך כבוד [much honor], וואלטן די קינדער צוריק וואלטן געפאלן צו עבודה זרה.
וויבאלד די עיקר [main point] איז דער תיקון [rectification] פון משה רבינו’ס פאר די קינדער, ס’איז ממשיך זיין [continuing] דער זאך, ס’איז דאס זאגט מען די יעצטיגע מאכן א נייע ענין [matter] פון שחטן עבודה זרה, צו ברעכן עבודה זרה, דאך עפעס צו ברעכן די עבודה זרה דארט פאר אלע עמלקים indications דער עמלק איז weaker. ס’איז אלץ פארט פון די זאך, נאר דאס צו ברעכן עבודה זרה… און האסט געזאלט אויך מאכן עבודת השם [service of God]. איך האב געוואלט טראכטן אז דאן פסח איז צו ברעכן די עבודה זרה, און דאן מילה [circumcision] איז עפעס עבודת השם.
דער רמב”ם אליין זאגט אז איינער פון די טעמים [reasons] פון מילה איז עס א סימן בבשרנו [sign in our flesh] אז עס איז גלייבן אין דער אייבערשטער. אז דאס זענען די מאמינים [believers], און דאס איז געווען, אברהם אבינו האט שוין דאס געמאכט, און משה האט עס געמאכט פאר א מצווה, ווייטער. אבער מילה, דאס שטייט נישט ממש אין די פרשה האבן דאס געמאכט, נאר א דרשה [homiletical interpretation] אויכעט. על כל פנים [in any case], דער פסח, קורבן פסח, דעיס איז דער רמב”ם איז פרשטעט אויף קורבן פסח, און דאס איז געווען א ריכטיגע חידוש פון יציאת מצרים.
Instructor:
אן אנדערע ווערטל אין א סכנה איז נישט פשט אז דעיס דער אייבערשטער האט נישט ארויסגענומען פון מצרים, דאס ווייסט און דאס ווייזט א נייע זאך וועגן דער אייבערשטער. דער וואס ווייסט דער אייבערשטער, דער איז ‘מה שמו’, אויב וואס טוט עס אלץ? די איסור עבודה זרה און דער חידוש פון עבודת השם. עס איז געווען כדי [in order to]… יציאת מצרים איז די צייט. און ווער עס וויל טייטשן א ביסל מער אזוי ווי דרך משל [as an allegory], וואס די מקובלים [Kabbalists] גייען אינגאנצן זאגן אזוי, איז צו זאגן אז מצרים איז דער עולם העבודה זרה [the world of idolatry], דער עולם הכוכבים ומזלות ומלאכים וכו’ [the world of stars and constellations and angels, etc.], און ארויסגיין פון מצרים טייטש מיט צעברעכן דאס. דער מעטאפארישער יציאת מצרים, און דאס האט מען טאקע געטון ביי דער פאקט שיציאת מצרים. עס איז נישט נאר א משל [parable] אז מצרים איז א משל פאר עבודה זרה. ביי יציאת מצרים האבן אנגעהויבן די ערשטע די זאך פון משה רבינו, פון צעברעכן עבודה זרה און פון מאכן מצוות און עבודת השם.
Instructor:
און דאס איז א זאך וואס איז… פארדעם רעדט מען אזוי סאך פאר די קינדער פון מצרים, עס שטייט אין פסוק, מה נשתנה [What is different? – the Four Questions], די אלע זאכן. ווייל דאס איז דער עיקר חידוש, איז נישט אז עס קען זיין א צדיק וואס ווייסט, א חכם יחיד בדורו [a unique sage in his generation] וואס ווייסט פונעם אייבערשטן. דאס איז געווען אלעמאל, עס קען אלעמאל זיין, סיי ביי די גויים, סיי ביי אידן. נישט דאס איז די זאך דער חידוש פון יציאת מצרים.
דער חידוש פון יציאת מצרים איז אז עס איז דא אזא סארט סיסטעם וואס מען קען איבערגעבן פאר די קינדער, און וואס די קינדער גייען נישט פארגעסן דערפון, עס איז דא אלעמאל ניסיונות [tests/trials] פון עבודה זרה אפילו. עס האט געלונגען, יא. עס האט געלונגען די סיסטעם, עס איז יעצט שוין א לאנגע צייט צוריק, עס איז נאך אלס דא אידן וואס דינען נישט עבודה זרה, נישט נאר אידן, ווען אלע גויים האבן זיך שוין אויסגעלערנט דערפון. עס האט גאנץ גוט געלונגען די סיסטעם, און די סיסטעם איז געבויט אויף די איסור עבודה זרה און חידוש פון עבודת השם.
Student:
וואס איז געווען ביי יציאת מצרים? עס איז געמאכט געווארן כלא היה [as if it never was], אדער… אז נישט דאס איז די זאך… אדער קען מען זאגן אז עס איז דעמאלטס?
Instructor:
בשעת [at the time of], מיין פשט איז אז, דער רמב”ם’ס פשט איז אז, בשעת יציאת מצרים… דעמאלטס איז עס געשען! נישט, אז ווען מען רעדט פון יציאת מצרים, רעדט מען פון די חידוש וואס איז געווארן מזמן יציאת מצרים ואילך [from the time of the Exodus onward]. אדער דו ווילסט זאגן מעטאפאריש, זאלסטו זאגן אז מצרים איז טאקע געווען דער מקור [source] פון עבודה זרה וכו’. אמת, אמת, מען קען אויך אזוי זאגן, אבער דאס איז שוין… דער רמב”ם רעדט שוין נישט פון דעם, אפשר שוין אין א אנדערע פלאץ, איך דארף טראכטן, ערשט אין דער… ווען ער רעדט פון די כהן [priest], איך דארף נאכקוקן… איך מיין אז דאס איז דער טייטש, לויט דעם פשט… דער רמב”ם האט א ביאור [explanation] א פשט אין די גאנצע יציאת מצרים…
Instructor:
איך דארף אפשר זאגן די פארקערטע פשט אין רמב”ם, באט אפשר נעקסטע וואך… האבן מיר שוין געזאגט צוויי פשטים?
Student:
איך האב נאר געזאגט איינס? איך האב נאך צוויי.
Instructor:
ניין, ניין, זאל… איך האב נאך אמת, ס’איז נאך צוויי אנדערע פשטים פון דעם רמב”ן אקשולי, יא.
Student:
אמת, אבער דא איז מער פשט רמב”ן און מער קבלה [Kabbalah] רמב”ן.
דער רמב”ם דא ברענגט א פשט אין גאולת מצרים [Geulat Mitzrayim: the Redemption from Egypt] בכלל.
איך האב געוואלט זאגן די פארקערטע פשט אין רמב”ם, אבער אפשר נעקסטע וואך.
אזוי ס’איז דא דריי פשטות, איך האב שוין געזאגט צוויי פשטות.
איך האב שוין געזאגט צוויי? איך האב נאר געזאגט איינס? אה, אמת, איך האב נאך צוויי.
ניין, ניין, איך האב נאך צוויי אנדערע פשטות אין רמב”ם.
אמת, איך האב נאך עפעס, ס’איז נאך צוויי אנדערע פשטות, צוויי חידושים פון רמב”ם עקשועלי, יא, אמת.
אבער עס איז שוין 10:30.
איינס, וואס איז פריער דא? וואס איז דער שיעור, איז נישט גענוג דעיס?
כי אני ה’ [Ki Ani Hashem: For I am God] — ער זאגט נישט אנכי ה’ [Anochi Hashem: I am God], רייט? ווייל צו וויסן דער אייבערשטער, ס’איז נישט פשט מ’ווייסט דער אייבערשטער פון יציאת מצרים.
מען קען וויסן דאס ביטול עבודה זרה [bittul avodah zarah: nullification of idolatry] דורך יציאת מצרים, דעי חידוש [the innovation].
דער רמב”ם ברענגט דא הלכות עבודה זרה [Hilchot Avodah Zarah: Laws of Idolatry], ס’איז צוויי אדער דריי הלכות.
פסח [Pesach: Passover] רעדט זיך פון הלכות עבודה זרה, נישט אויב מ’וויל זאגן א שיעור פסח אין רמב”ם דארף מען זאגן הלכות עבודה זרה נישט הלכות יסודי התורה [Hilchot Yesodei HaTorah: Laws of the Foundations of the Torah].
הלכות יסודי התורה איז אמת אלעמאל, איך מיין ס’איז נישט קיין סתירה [stirah: contradiction].
אבער ס’איז נישט דער חידוש פון יציאת מצרים איז ביטול עבודה זרה, אבער דאס איז א זאך וואס איז א חידוש, דער פראקטישע.
דאס איז דא א סיסטעם וואס דער רמב”ם זאגט שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם [sheyihyeh ba’olam tamid yedi’at Hashem: that there should always be knowledge of God in the world], דאס איז א סאך א גרעסערע חידוש פון אנכי ה’ אלקיך פון יציאת מצרים.
ווייל דאס איז אלעמאל געווען די יחידי סגולה [yechidei segulah: exceptional individuals], ס’איז א שכל’דיגע זאך, מ’קען אנקומען דערצו, ס’איז אלעמאל דא.
דאס איז א זאך וואס רעדט זיך אין דעם חג [chag: holiday], עד היום הזה [ad hayom hazeh: until this very day] פארשטייט מען נישט אזוי דעם חידוש, איך פארשטיי עס נישט, איך מוז זאגן אז עס איז מיר זייער שווער, ווייל איך האב דאך אלעמאל די קשיא [kushya: question] “מה נשתנה” [Mah Nishtanah: “What is different?” — the Four Questions], די קינדער פארשטייען דאך טאקע נישט, און כולי האי [kuli hai: all this] ואולי [ulai: perhaps] עפעס מ’דארף פארשטיין, ס’איז א גאר טיף שווערע זאך מסביר צו זיין, ס’איז נישט אזוי סימפל.
אבער סוף כל סוף [sof kol sof: in the end]… ניין, א ביסל ארבעט איז עס, אבער ס’לוינט זיך טאקע פאר דעם גאנצן חלק, עפעס פארשטיין דא.
דו האסט דאך קודם [kodem: first] א ריזיגע רעיון, מ’דארף זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט לכבוד דעם [lichvod dem: for the sake of this], איך מיין יא.
אזוי ווי איך זאג, די השקפה [hashkafah: worldview] פון עכ”ם [akum: non-Jews] ער זאגט אז ס’איז נאך דא קושיות [kushyot: questions], ס’איז אמת, ס’איז אן אנדערע השקפה.
אבער א גרויסע חלק, אידן זונדערן זיך אפ, דער רמב”ם אין גאנץ הלכות עבודה זרה “כשם שישראל מובדל מן אומות העולם מן עובדי עבודה זרה בדעותיהם” [k’shem she’Yisrael muvdal min umot ha’olam min ovdei avodah zarah b’de’oteihem: just as Israel is separated from the nations of the world — from idol worshippers — in their beliefs], מ’דארף זיין מובדל במעשים [muvdal b’ma’asim: separated in actions], נישט עסן זייער ברויט, נישט טרינקען זייער וויין, נישט עסן זייער פלייש, אלעס נאר וועגן דעם, נישט ווייל עס איז דא איין מענטש וואס ווייסט דעם אייבערשטן.
עס קען זיין א גוי וואס פרעסט חזיר [chazer: pig/pork] און ער ווייסט דעם אייבערשטן, ער מאכט זיך עפעס א חקירה [chakirah: philosophical inquiry] דארט. אבער אונז קריגן אונז זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט, IT’S TRUE, מ’מוז זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט נאר ווייל מ’טענה’ט אז זייער דרך גייט נאך די אייניקלעך, חלק ד’ [chelek dalet: part four] רמב”ם מיט די נשים [nashim: women] די קינדער די פשוט’ע מענטשן מיינען אז אונז נאך אמאל אונז האלטן זיך אזוי גרויס.
גייען פארגעסן פון דעם אייבערשטן און אונז גייען יא געדענקען אבער אויך נאר מיט זאגן ווייל אונז ווייסט אונז פארשטייען דאך אויך נישט וואס ער מיינט, לעצט מיר שבו בתפיסה [shavu b’tfisah: we return to grasping] ביי.
אונז זאגן AT LEAST שמע ישראל [Shema Yisrael: Hear O Israel], AT LEAST אונז זאגן שמע ישראל דריי געטער אזוי ווי זיי זאגן, AT LEAST אונז זאגן השם אחד [Hashem echad: God is One], און לכבוד דעם האבן מיר געמאכט די גאנצע זאך, דאס איז דאך א גרויסע חידוש, דאס איז תוספות יו”ט [Tosafot Yom Tov: a classical Torah commentary] אבער עס איז נישט קיין דבר פשוט [davar pashut: simple matter] פאר מיר.
מ’דארף נאך א געוויסע זין דארף מען עס פשוט פארשטיין, מ’מוז גיין לערנען אנדערע מאל, NEXT WEEK איז בעסער וואס האט נישט די פרעשור.
אבער דאס איז א זייער שווערע זאך, מ’מיינט עס א גרויסע RISK א גרויסע אויפטו, עס האט אמת’דיג א סך אויפגעטון.
איך מיין קענסט טראכטן, איך מיין אונז געדענקען נישט די צייטן פון משה רבינו ווען ער האט זיך געקריגט מיט די כנענים [Kena’anim: Canaanites] דארט, אבער די אידן וואס זענען זיך געקריגט מיט די מינים [minim: heretics] איז אביסל מער קאמפליצירט ווייל זיי גלייבן דאך אויך אין די אחדות השם [achdut Hashem: unity of God].
אבער אידן וואס זענען געווען יארן פאר טויזנט יאר און זיך געאקשנ’ט זיך נישט צו שמד’ן [shmad: apostasy/forced conversion] נאר וועגן א דקדוק [dikduk: fine point], דאס דארף מען ארויסהאבן.
וואס די גאנצע חילוק פון אידישקייט מיט CHRISTIANITY איז, ער גלייבט אויך אין א גאט, נאר וואס זאגן אונז אויף זיי?
וואס זאגן די חכמי התורה [chachmei haTorah: Torah sages] אפילו מ’קען זאגן גאט האט גאט א זון פאר בחינות [bechinot: aspects], על פי קבלה [al pi kabbalah: according to Kabbalah] קען מען אלעס פארענטפערן.
ניין, וואס זאגן אונז?
וואס זאגן אונז?
וואס איז דער אמת’דיגער תירוץ [teiretz: answer] אויף די קשיא?
וואס וואלט דער רמב”ם געזאגט?
פאר וואס מ’האט גענומען די אידן פאר טויזנט יאר וואס מ’האט געזאגט: קום אהער מאך דיך פאר א נער, בייג דיך פאר דעם צלם [tzelem: idol/image] און ס’וועט זיין גוט.
וואס האבן די אידן געזאגט?
עס איז עבודה זרה, אוקיי, אבער לאמיר טראכטן טיפער, אונז זענען מקיש [makish: comparing/equating] אז ס’איז גאר אז ס’איז דא כוחות [kochot: powers/forces] מיט די אלע זאכן וואס זיי זאגן עס איז דא בחינות, ער זאגט צה”ל [tzahal: acronym, unclear in context] דא WHATEVER רוח הקודש [ruach hakodesh: holy spirit], עס איז נישטא קיין אזא בחינה די שכינה [Shechinah: Divine Presence] איז דא אלס בחינות.
וואס זאגן אונז?
וואס איז דער אמת’דיגער תירוץ?
איך זאג שוין אז ס’איז נישט קיין MISTAKE וויאזוי זיי פארשטייען עס, דאס איז שוין פרטים [pratim: details] מ’קען זיך דא קריגן.
וואס אונז זאגן אמת’דיג איז אז אלעס איז פיינע ווערטער אבער אונז האלטן אז ענקערע קינדער דינען דעם יוזל [Yozel: derogatory term for Jesus] און דינען נישט דעם אייבערשטן, אזוי האלטן אונז.
מ’קען זאגן פון היינט ביז מארגן אז אלעס איז איינס, קיינער פארשטייט דאס נישט, דער רמב”ם זאגט דאס נישט, אפשר די גרויסע חכמים [chachamim: sages] פארשטייען, אפשר די מלאכים [malachim: angels] פארשטייען עס.
אפשר פארשטייען די מלאכים און אויך נישט, איך מיין ס’איז צו טיף!
די קינדער זיכער פארשטייען עס נישט. די קינדער דינען א מענטש, א נברא [nivra: created being].
דאס איז דער פאקט, דאס איז אמת, true. וואס דינט א קריסט? ער דינט א נברא.
In the end, ער זאגט, עס פרעגן די גלחים [galochim: priests], מען דארף מסביר זיין [mesbir zayn: to explain]. עס מיינט יא, עס מיינט נישט, ס’איז א בחינה, ס’איז אראפ, ס’איז ארויף.
In reality דאס דינט ער. אונזערע אידן זאגן, אונז גייען זיך אקשנ’ען מיט מסירות נפש [mesirut nefesh: self-sacrifice], כדי [kedei: in order that] אז די קינדער זאלן, ווען מ’פרעגן וועלכע וויפיל געטער איז דא, זאלן זאגן איינס. That’s all. פאר דעם אויפטון.
נישט זאגן איינס וואס איז דריי, וואס איז בחינות. פארדעם, פארדעם, right?
חוץ נאך וואס ס’איז שטותים [shtuyot: nonsense], איך גיי נישט אריין אין דעם, יעדע עבודה זרה מישט זיך אריין אמאל שטותים מיט לאקשן [lokshen: noodles — Yiddish idiom for nonsense], דעמענטס [elements], צווייפלס [doubts]. דאס איז דאך נישט דער עיקר [ikar: essence]. דער עיקר איז נאר די זאך.
און לכבוד דעם זענען מיר אידן. דאס איז געווען משה רבינו’ס חידוש ביי יציאת מצרים, מיינען דער אייבערשטער האט געשיקט משה.
עס איז א ריזיגע זאך. ס’איז א גרויסע חילוק.
יעדע פיצי פיצי זאך אין שורש [shoresh: root] האט א ריזיגע תוצאה [totzaah: result] שפעטער.
אמת, אמת, מ’קען זאגן דאס. ס’איז נישט א fundamental זאך. אפילו א משל [mashal: parable] אנדערש, קען זיין, קען זיין, קען זיין אן אנדערע זאך.
Yeah, אבער דארפסט פארשטיין, ס’איז נישט פשט אז אונז רעדן זיך איין אז אונזערע קינדער פארשטייען די גאנצע אמת וויאזוי ס’איז.
ס’איז דא איין גרויסע חילוק. אז וויאזוי מ’האט אראפגעברענגט די מעשה [ma’aseh: deed/story] פון דעם גרויסן באשעפער צו פארשטיין אויף א קליינע level.
מען קען נאך דערויף האבן טענות [te’anot: claims/arguments], אז וואס איז דאס, די סתירה [stirah: contradiction] קען מען פארשטיין. אבער דאך פארשטייט מען גארנישט, מ’קען נאר זאגן.
תלמיד: וואס מיינסטו?
מגיד שיעור: דאס איז נאך א reason, איך האב נישט געזאגט, דאס איז נאך א טענה ביי עבודה זרה, איך קען דאך נישט זאגן אלע טענות אויף איינמאל.
מצד שני [mitzad sheini: on the other hand] האבן מיר א solution פאר יענע טענה, ווען אונז מאכן אויך געוויסע משלים [meshalim: parables], אבער אונז אקשנ’ען זיך זייער שטארק צו זאגן אז ס’איז נאר א משל.
זיי אקשנ’ען זיך נישט אזוי שטארק. דאס איז די חילוק, יא?
איך האב א סאך חברים [chaverim: friends] וואס מוטשען זיך אלעמאל, וואס איז די חילוק אין קבלה, אידן האבן דאך אויך.
דער רשב”ש [Rashbash: R. Shlomo ben Shimon Duran] האט שוין איינמאל געזאגט, יא, אז די גוים גלייבן אין דריי און אונז גלייבן אין צען, וואס איז די גרויסע חילוק? יא?
קען זיין די קשיא, right? קען זיין א תירוץ.
יא, דער רשב”ש ברענגט אז איינער האט געזאגט פאר איינעם פון די מקובלים [mekubalim: Kabbalists], אז די גוים מאמינים השלוש ואתם מאמינים העשירית [ma’aminim hashalosh v’atem ma’aminim ha’asirit: believe in the three and you believe in the ten]. איינער האט געזאגט אז ס’איז אמת’דיג גלייך, זיי זאגן אויך אז ס’איז אמת’דיג גלייך.
So, ס’איז דא חילוקים [chilukim: distinctions] אין תורת הקבלה [Torat haKabbalah: Kabbalistic teachings] עפ”י עומק [al pi omek: according to depth] אין אלע מיני זאכן.
דער בעיסיק חילוק אין די רעאליטי איז אזוי, אז ביי די אידן זאגט מען פאר די קינדער עס איז איין גאט, נאכדעם זאגט מען פאר די גרויסע מקובלים וואס זיי זאגן צולאות [tzelaot: unclear term] אז דא זענען צען.
ביי די גוים זאגט מען פאר די קינדער אז דא זענען דריי. נאכדעם די גרויסע חכמים ווייסן אז עס איז איינס. פארשטייסטו דעם חילוק?
מען זאגט… מען זאגט אז עס איז דא דריי. רייט, רייט. ס’איז דער ריזיגער חילוק אין די חינוך [chinuch: education].
דער עיקר חילוק פון אידישקייט מיט גוישקייט, אפילו ביי עבודה זרה, די עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers], זיי האבן אויך געזאגט ‘כדלה לעילא’ [kidlah le’eila: as mentioned above], אבער דאס זאגן די חכמים, וואס זאגן דאס? די פשוט’ע מענטשן האבן געוואוסט וויפיל געטער עס איז דא, פינף און צוואנציג, ווייסטו, זעקס הונדערט, דאס ווייסט א נארמאלער מענטש. א חכם זאגט יא, אלעס איז נאר בחינות פון איין זאך.
וואס זאגט א איד? אונז מאכן פונקט פארקערט, פאר די קינדער זאגט מען עס איז נאר דא איינס, זאלסט וויסן וויפיל בחינות, וויפיל כוחות עס זענען דא, אה, דענק אבאוט איט, פיגור איט אוט. דאס איז דער גאנצער חילוק.
דאס איז וואס דער רמב”ם איז מסביר וועגן משה רבינו. דער חידוש פון משה רבינו איז נישט געווען ‘אנכי ה’ אלקיך’ [Anochi Hashem Elokecha: I am the Lord your God]. דאס איז א מצוה [mitzvah: commandment] אמת, ס’איז דא א מצוה ‘אנכי ה’ אלקיך’ אליין, אבער די גאנצע זאך איז אנצוקומען צו דעם.
אבער דער חילוק איז אמת’דיג ‘לא יהיה לך’ [Lo yihyeh lecha: You shall have no (other gods)], נישט ‘לא אלהיך’ [Lo Elohecha], ‘לא יהיה לך’ דאס איז אפשר אויך א פשוט’ע ‘לא תעשה לך’ [Lo ta’aseh lecha: You shall not make for yourself].
יא, דריטע לעוועל, ‘לא תעשה לך’ פסל וכל תמונה [pesel v’chol temunah: graven image and any likeness] וכל כיוצא בזה [v’chol kayotza bazeh: and all similar things], ווייל אפשר האסטו אמאל געוואלט מאכן עבודה זרה פארטי, יא? פארשטייסטו דעם חומש [chumash: the Five Books of Moses], אמת? זאלסטו נישט מאכן קיין שידוך [shidduch: marriage match] מיט זיי.
ס’איז דא א נפקא מינה [nafka minah: practical difference], אבער א סאך אידן האבן געטענה’ט אז עס איז דא געוויסע חסידות [Chasidut: Hasidic movements] און זאכן וואס זיי רעדן צו פיל צו זייערע רבי’ס, און מען האט כמעט [kimat: almost] געמאכט אים כמעט א גאט, און נאכדעם זאגן מיר זיי, אבער עס איז דאך נאר א בחינה, עס שטייט טאקע, עס איז אמת, אבער וואס גייט דיין קינד טראכטן? עבודה זרה איז אויך אט אמת.
די עיקר אידישקייט איז וואס מ’זאגט פאר די קינדער, נישט וואס מ’טראכט אמת’דיג. וואס מ’טראכט אמת’דיג איז תורה עמוקה [Torah amukah: deep Torah], יעדע זאך איז דא בחינות און מעלות [ma’alot: levels] און בחינות. עס קען זיין, איך ווייס נישט וואס איז די הלכה למעשה [halachah lema’aseh: practical law], איך זאג נאר אן איידיע [idea].
עניוועי [anyway], דעיס איז דער פשט פון יציאת מצרים אדער דער רמב”ם.
שוין, מען דארף נאר זאגן נאך צוויי פשטים, אי”ה [im yirtzeh Hashem: God willing] נעקסטע וואך זאגן מיר אלעס נאך איין פשט, ווייס איך נישט. ביי די סדר [Seder: Passover Seder] וועלן מיר זאגן די דריטע פשט.
דאס איז די נקודה [nekudah: point].
—
The lecture addresses a problem that has been long in the making. Some listeners have already heard parts of a series on Hilkhot Avodah Zarah, Chapter 1. There is a possible connection to the division of *middot* (character traits) and Pesach, but that remains unworked-out and is set aside.
—
Throughout Tanakh, when God identifies Himself, He consistently says: *”I am the Lord your God who took you out of Egypt”* (“Anokhi Hashem Elokekha asher hotzetikha me’eretz Mitzrayim”). The Zohar counts fifty mentions, but the actual occurrences are far more — one must *cut down* to reach fifty, not add. This pattern runs through Chumash, Nevi’im, and beyond.
Conclusion: The God of the Jews is defined as the God who took them out of Egypt. Yetziat Mitzrayim is the foundational self-identification of God in the Jewish textual tradition.
—
Despite this overwhelming textual evidence, in lived Jewish experience, most Jews identify primarily with Matan Torah (the giving of the Torah), not with Yetziat Mitzrayim.
– When asked “What is a Jew?” people say: “We believe God gave us the Torah.”
– They do not say: “We believe God took us out of Egypt.”
– When asked “Why do you keep mitzvot / grow peyot / daven?” — people answer: “Because it’s a mitzvah (from Torah).” Nobody says: “To remember Yetziat Mitzrayim.”
– Even when a mitzvah is explicitly *zekher l’yetziat Mitzrayim*, the operative framework is still the *mitzvah system* — i.e., Torah — not the Exodus experience itself.
Formulation: “We are Jews of Matan Torah, not Jews of Yetziat Mitzrayim.” Matan Torah = Shavuot; Yetziat Mitzrayim = Pesach — these are different focal points with different implications.
The Rambam’s position regarding Ma’amad Har Sinai as proof, and the Kuzari’s similar argument, are acknowledged as valid discussions. However, the question of *proof* (“How do you know?”) is not the interest here. The focus is on the lived meaning and functional role of Yetziat Mitzrayim vs. Matan Torah. The Rambam is “a bit guilty” of contributing to the Matan Torah–centered orientation. He draws a deeper distinction between Yetziat Mitzrayim (witnessed by 600,000 but not in the same direct revelatory mode) and Matan Torah — but the real difference is deeper than the standard reading.
—
In the prophetic literature (Yirmiyahu, Shmuel, Tehillim/Asaf’s psalm “Ha’azina ami torati,” etc.), the Exodus narrative functioned as a living motivational force:
– The prophets rebuked Israel by invoking: “God took you out of Egypt — why don’t you serve Him? Where is your *hakarat ha-tov*?”
– This rhetoric made sense to the people; it was their lived story, their *mesorah* to their children, their explanation for how they came to live in Eretz Yisrael.
But today this rhetoric does not work. Telling a yeshiva student struggling with his yetzer hara, “But God took you out of Egypt!” would not be effective. It is no longer a living *orot la-avodat Hashem* (a light/energy for serving God).
—
This shift is very old — going back to the beginning of Bayit Sheni (Second Temple period), possibly connected to the era of Abaye and Rava or earlier.
Textual support: Yirmiyahu 23:7–8 states: *”It shall no longer be said ‘As the Lord lives who brought up Israel from Egypt,’ but rather ‘who brought up Israel from the land of the north…'”* — This prophetic statement itself signals the displacement of Yetziat Mitzrayim as the primary reference point.
Bold claim: The prophecy that Yetziat Mitzrayim will become *batel* (nullified/secondary) has already been fulfilled. Even when we still mention it (as a mitzvah obligation), we mean other things by it — it functions as a *tafel* (secondary element), not the *ikkar* (primary).
—
What replaced Yetziat Mitzrayim as the living core?
This refers to the return from Babylonian exile. It functioned as a replacement narrative during or after the Second Temple period. People would cite this verse, tell their children on Pesach about a *second* redemption. But this was acknowledged as a *lesser* redemption (“b’dieved” — after the fact, not ideal). It worked, Jews survived, the covenant’s conditions carried over. However, this version too had a limited shelf life — it applied only until the next exile or the ultimate redemption.
This is the Talmudic teaching that during the Purim story, the Jews re-accepted the Torah voluntarily, out of love. This is not a “Purim Torah” (a joke teaching) — it is deeply serious and historically descriptive.
Key philosophical claim: The reason a Jew keeps the Torah *today* is ultimately rooted in Purim, not Sinai. At Sinai, acceptance was coerced (“He held the mountain over them”). At Purim, Jews recognized that the Torah is good — intrinsically valuable.
Distinction between “true” and “good”: Truth (*emes*) is one thing, but goodness (*tov*) is even more. Love (*ahavah*) comes from recognizing goodness. Rashi says “me’ahavat ha-nes” (from love of the miracle), but the deeper meaning is: they recognized the Torah’s inherent goodness.
This marks a paradigm shift: Torah becomes more central than the Exodus. Chazal’s literature reflects this — there are vastly more midrashim praising Torah’s value than discussing the Exodus itself.
—
A Jew is now defined as someone who walks with the Torah, loves the Torah, and is loved by the Torah — whether the acceptance is from love or awe. The older identity — “we are the generation taken out of Egypt, so we have a deal with God” — has been replaced.
The opening blessing of the Shemoneh Esreh functions as an “introduction to God” — what does a Jew say about who God is when standing before Him?
– “God of Abraham, Isaac, and Jacob” — connection to ancestral tradition/mesorah.
– “Ha-El ha-Gadol ha-Gibor v’ha-Nora, El Elyon” — God as Creator; the second blessing elaborates on nature (rain, wind, etc.), meaning roughly “Master/Creator of all” (*Koneh ha-kol*).
– “Meivi Go’el livnei v’neihem” — God as the one who brings the redeemer (Mashiach).
How does Mashiach enter the very first blessing? This is significant — redemption is presented as a core identifying feature of the Jewish God, not a peripheral belief.
The Chatam Sofer asks: If God hypothetically did *not* bring Mashiach, would Jews be exempt from Judaism? His answer: Belief in Mashiach is not an independent *ikkar* in the sense that Judaism couldn’t exist without it. A Jew must believe everything in the Torah (including Mashiach), but it’s not a standalone foundational principle. This reflects a Torah-centered Jewish mindset: the Torah is inherently obligatory and good; Mashiach is part of Torah but not the structural foundation.
Textual note: Some scholars (*chokerim*) argue that certain parts of this liturgical passage are later additions not found in older versions (*nuschaot*).
—
| | Torah-Centered Jew | Exodus-Centered Jew |
|—|—|—|
| Basis of identity | Torah is intrinsically good | God’s historical acts of redemption |
| Mashiach | Important but not structurally essential | Absolutely essential — without it, the whole system collapses |
| Abraham’s precedent | Abraham had Torah *before* the Exodus — Torah precedes and transcends it | The specific Jewish story *begins* with the Exodus |
| Crisis in exile | Torah remains good regardless | If redemption doesn’t come, there’s a fundamental problem |
The Exodus-centered Jew cannot do without Mashiach. For this Jew, the entire relationship with God is transactional/historical: God took us out of Egypt, will give us the Land, and will redeem us again. If that redemption doesn’t come, there’s a crisis of faith. This Jew’s God is defined by “Ehyeh asher Ehyeh” — “I will take you out of Egypt [and its future equivalents].”
The *Edah Hachareidit* (ultra-Orthodox anti-Zionist community) exemplifies the Exodus-centered Jew: “I want the *old* [covenant] back — who will take us out of exile?” If the old redemptive pattern has ended, they insist on waiting for its restoration rather than accepting a new framework.
The painful question this Exodus-centered Jew must face: “But meanwhile God is tormenting us, meanwhile He makes Holocausts, meanwhile our people perish…” — the theological crisis of a redemption-based faith confronting unredeemed suffering.
—
If the specific Jewish covenant (belonging to Abraham, Isaac, Jacob, the whole story) has ended, one might need to create a new one. But the Exodus-centered Jew rejects this: “I don’t make a new one — I want the old one. The old one is coming back!” God will take us out of exile. Even if one asks about suffering, the Holocaust, and the apparent absence of God — the answer is: “Ani ma’amin ba-geulah” (I believe in the redemption) — it will come back.
There is a distinction between yeshiva Jews and simpler/ordinary Jews (our grandmothers). Yeshiva people, when asked why they are Jewish, typically answer “the Torah.” But for most ordinary Jews, they believed in the Torah not because it says so in the Torah, but because God is going to bring Mashiach. The Torah’s authority was grounded in the promise of future redemption.
A telling cultural fact: People sing “Ani ma’amin b’viat ha-Mashiach” but nobody ever sings “Ani ma’amin b’techiyat ha-metim” (resurrection of the dead). Yet the Mishnah lists denial of resurrection as heresy, not denial of Mashiach’s coming. This shows that belief in Mashiach is existentially important to people in a way that resurrection is not — it sustains the living relationship with God.
Believing things written in the Torah is important because it builds the *relationship* — but only when things are currently good. When things are good, one can say “who took us out of Egypt” and it resonates. But when things are not good, one needs the future-oriented dimension of redemption.
—
After the *churban* (destruction of the Temple), the Tannaim added to the Pesach blessing: saying “Ga’al Yisrael” (who redeemed Israel) alone would be somewhat false — “a fake seder” — since we are still in exile. So they appended: “So too, Hashem our God… should bring us to other festivals and holidays” — a promise of future redemption. This reframes the Pesach seder: We don’t celebrate Pesach merely because God took us out of Egypt in the past, but because He is going to take us out again, just as the Jews in Egypt made their seder in anticipation of the coming exodus.
Rav Saadia Gaon asks why Yetziat Mitzrayim is so important and answers: because the Exodus demonstrates that God will redeem us from our current exile — “just as He did for our ancestors, so He will do for us.” The Exodus is a paradigm for future redemption from “our own Egypt.”
R’ Elazar HaKalir wrote piyyutim (liturgical poems) for virtually every prayer occasion. Every single piyyut ends with Mashiach’s coming. HaKalir always asks “What is this relevant to me?” — and the answer is never simply “it’s a mitzvah.” The answer is always: Mashiach is coming. There is not a single piyyut whose conclusion (*kalos*) does not end with the coming of Mashiach.
Remembering Amalek — one might ask “what do you want from me?” For people historically, “it’s a mitzvah” was never the sufficient answer. The answer was always connected to Mashiach.
Midrash Tanchuma (and related midrashic collections) record actual sermons delivered in synagogues. Every single weekly *drasha* ends with Mashiach’s coming — not generically, but showing from that week’s parsha how one can derive that Mashiach will come.
The Midrash Tanchuma was “printed wrong” — it originated in Eretz Yisrael where the Torah was read on a three-year cycle. So sometimes the midrash comments on a seemingly random verse mid-parsha, because that’s where a different *kriah* (reading) began. Each reading unit ends with Mashiach, and when you understand the three-year cycle structure, you see this pattern clearly.
The Haftarah is read primarily to say that Mashiach is coming. The blessings on the Haftarah state this explicitly: “Ne’eman atah” — that He will redeem us; “Asher bachar b’nevi’im tovim” — “good prophets” meaning prophets who deliver *good* (comforting, redemptive) prophecies.
“Good prophets” means those who prophesy good things (consolation and redemption). “Bad prophets” would be those whose harsh prophecies we don’t read as haftarot. Someone quipped: “Lucky that God didn’t find wicked prophets.” The connection between the weekly parsha and its haftarah is often tenuous — sometimes just a shared word or a *gematria*. The real point of the haftarah is the messianic content, not the parsha connection.
The Zohar in Parshat Shemot extensively discusses when Mashiach will come. R’ Shimon bar Yochai himself acknowledges that Mashiach is not coming quickly — there will be a long wait. The Zohar asks: what sustains Jews in this long exile? The answer: Jews come to the Beit Midrash every week and read the promises of salvation and consolation that God assured them would happen. The Zohar presents this not as *drush* (homiletics) but as describing reality — this is how Jewish survival in exile actually works.
This is all one coherent approach (*shitah*) to the Seder and to Pesach — everything we say points to the pattern that just as there was once Yetziat Mitzrayim, God will continue to take us out of exile. This is the kind of God we have.
—
A student of the Kotzker Rebbe said his inspiration (*hit’orerut*) for serving God comes from “Lift up your eyes on high and see who created these” (Isaiah 40:26) — i.e., from contemplating creation. The Kotzker Rebbe rejected this: that’s fine for a non-Jew too. A Jew needs inspiration from Yetziat Mitzrayim.
This connects to the Kuzari (Ma’amar Aleph): a Jew is not defined by *briyot ha-olam* (creatures of the world / creation) but by *asher yatzar* (the specific forming/redemptive act) — i.e., the particular historical relationship, not universal cosmology.
– The Ramban held somewhat differently from this position.
– The Ibn Ezra brings R’ Yehuda HaLevi’s (Kuzari’s) question and offers a different answer: the whole point is to *train* the ability to make this declaration.
– A participant raises the question of what “asher hotzi’acha mi-Mitzrayim” actually means practically — “You came out of Egypt — what do you want to do about it? It doesn’t speak to me.”
– An honest admission: “I don’t know anyone for whom this actually speaks to them” in the way the Kuzari frames it. The creation-based approach (*briyot ha-olam*) is more intuitively accessible.
– A defense of the Kotzker is attempted: perhaps he means something different — *hashra’ah* (inspiration) for action, not just theological identification.
—
The Kotzker’s approach is acknowledged as legitimate (“yesh l’mi lismokh”), but a third path is introduced: the “melody of the future” (*maginat ha’atid*) — the idea that “what was, will be” (*mah she’haya hu she’yihyeh*). This approach reads the Exodus as a template for future redemption.
The prophet Isaiah, throughout nearly his entire book, repeatedly invokes Yetziat Mitzrayim as a proof and model for the future redemption (*geulah ha’atidah*). He argues the future redemption will be similar — splitting of the sea, etc. — using the Exodus as a lens to understand what God will do again.
Critical pivot: Everything discussed so far — all the approaches to Yetziat Mitzrayim — remains on the level of pshat, the surface level, the world of action (*olam ha’asiyah*). There is a much deeper subject (*tifere noseh*) that must be addressed.
—
The basic narrative: We were in Egypt, someone took us out, at Matan Torah God identified Himself — “Anochi Hashem Elokecha asher hotzeticha” — He’s the God who rescued you, so you owe Him obedience; if not, He’s angry.
Everyone understands this is a mashal (parable). God doesn’t literally get angry. The whole framing is *mugshom* (anthropomorphic/corporeal) and represents an extremely constricted, narrow way of understanding God. All deeper thinkers (*m’amikim*) across all schools agree that this simple reading is a very weak thing — fine for small children, for “v’higadeta l’vincha” (telling your child at the Seder), but it remains in the realm of *olam ha’asiyah* and doesn’t capture the real nature of God.
1. Insufficient from God’s side (*mitzad ha’Eibershter*):
– It’s just one small act among God’s infinite reality. Creation of the world itself may be just one small thing God did (as the Tanya likes to say). Yetziat Mitzrayim is even smaller — one event for one people.
– It’s like calling someone a “father” based on a single act of rescue — a weak definition of fatherhood.
– It doesn’t reveal the *mahut* (essence) of God, doesn’t express what “God” truly means.
2. Insufficient from our side (*mitzad anu*):
– How long must one maintain *hakarat hatov* (gratitude) for the Exodus? A thousand years? Ten thousand? The world will end and you’re still thanking?
– What about converts (*gerim*) who weren’t at the Exodus? What do they owe?
– What about the prophetic vision (Zechariah, the Shemoneh Esreh prayer) that all nations should serve God? Which God will they serve — the one who took *us* out of Egypt? That means nothing to them.
In his *sha’ar* on *hakarat hatov*, the Chovot HaLevavot says one must thank God for His favors, and whoever received more favors must thank more. This is reductive — it shrinks the relationship with God to a gratitude ledger.
—
To understand Yetziat Mitzrayim properly — more theologically, more essentially, speaking about God *correctly* — there are two opposite approaches (*mahalachim*), possibly three (with the Rambam occupying a middle or dual position — one reading on the pshat level, one on the sod level).
—
The Rambam represents the highest approach in a specific sense: he was the thinker who cared about no attribute, no description, no characterization of God other than knowing God as He truly is.
– Everything else — God performing actions, doing favors — is good for *chinuch* (education), for children. It is not the truth.
– The truth is: one must know God Himself (*yedi’at Hashem*). This was the Rambam’s entire project.
– This is a “great chutzpah” — even saying God is *eino guf* (not corporeal) requires a thousand years of explanation. Then you must add: He has no attributes (*eino ba’al ta’arim*), and negate everything humans think they mean.
– Anything less than this pure knowledge may even constitute, in the Rambam’s view, actual idolatry (*avodah zarah*).
A striking textual observation: The Rambam makes *yedi’at Hashem* the first mitzvah (Yesodei HaTorah, chapter 1). His source verse is “Anochi Hashem Elokecha.” But every single time the Rambam quotes this verse in the context of this mitzvah, he cuts it off at “Anochi Hashem Elokecha” — deleting “asher hotzeticha me’eretz Mitzrayim” (who took you out of Egypt).
– The Rambam knew the full verse. In other contexts he quotes complete verses even when only part is relevant.
– But in the context of knowing who God is, he never once mentions Yetziat Mitzrayim.
– Throughout the entire first part of the Moreh Nevuchim (and much of the second), where he discusses understanding God’s nature using thousands of verses — Yetziat Mitzrayim is never mentioned.
Instead of Yetziat Mitzrayim, the Rambam focuses on Parshat Ki Tisa — specifically the passage *after* the Golden Calf, where Moshe asks God: “Hodi’eni na et drakhekha” (show me Your ways) and “Har’eni na et kvodekha” (show me Your glory).
– This implies that until this point, Moshe himself didn’t fully know who God is.
– God’s response there never mentions Yetziat Mitzrayim.
—
The first two verses of the Ten Commandments contain almost all of the Thirteen Attributes of Mercy. The sequence runs from “Anochi Hashem Elokecha asher hotzeiticha” through “Poked avon avos al banim” and continues through to the end of the Thirteen Attributes. However, in the middle, something different is substituted — where the Exodus narrative would appear, instead we find “Hashem, Hashem, El Rachum v’Chanun” etc. The same structural endpoint (“lo yinakeh”) appears in both Ki Tisa and the Commandments.
Conclusion: The Thirteen Attributes are essentially the same framework as the opening of the Ten Commandments, but with a completely new content replacing the Exodus reference — a new interpretation of who God is.
The Rambam held that the passage of the Thirteen Attributes (the *parsha* in Ki Tisa) is the primary source in the Torah for understanding what God is. He extensively discussed Aristotle’s Nicomachean Ethics in connection with this, and virtually every word in those two chapters (of Moreh Nevuchim) received the Rambam’s interpretation. Moreh Nevuchim Part I is more or less a commentary on that parsha.
When Moshe himself asked the question “Who is God?” — and when angels ask the same question — Moshe was told “no man can see Me and live.” Yet God did tell him something: the Thirteen Attributes — “Hashem, Hashem, El Rachum v’Chanun.” Critically, God said nothing about the Exodus from Egypt.
According to those who claim the Exodus is the central matter (*davar merkazi*) of Judaism, this is very strange. When God came to reveal Himself to Moshe, He did not say “I am the one who took you out of Egypt.” He did not invoke the plagues or the splitting of the sea. Instead, an entirely new revelation, a new type of *hasaga* (apprehension), was given.
The Golden Calf demonstrated that the Exodus framework itself had a problem. The people said about the calf: “These are your gods, Israel, who brought you up from the land of Egypt” (*eleh elohecha Yisrael asher he’elucha me’eretz Mitzrayim*). The calf was able to co-opt the very same Exodus language! There is nothing inherent in the Exodus narrative that logically prevents making a golden calf — the Exodus alone does not exclude idolatry. A certain mindset can build the calf using the same “asher he’elucha” framework. Both the true commandment and the idolatrous claim use the same “who brought you up” language.
Therefore, after the calf, the entire Exodus-based self-identification of God is set aside, and a completely new revelation comes — the Thirteen Attributes — representing a fundamentally different kind of knowledge of God.
This new revelation mentions neither the Exodus nor the Creation of heaven and earth.
Creation of heaven and earth is almost never mentioned outside of Sefer Bereishis. The Torah barely speaks of the creation of the world beyond that. The Rambam similarly did not build his theology primarily on creation, because he held that even creation is a “very small” matter (in terms of theological significance).
—
Whenever the Rambam cites the verse “Anochi Hashem Elokecha,” he cuts it off before “asher hotzeiticha me’eretz Mitzrayim” — the Exodus clause does not interest him for the purpose of defining the first commandment. Others have noted this: the Smag (Sefer Mitzvot Gadol) follows the Rambam in Sefer HaMitzvot but then goes further, bringing the Ramban’s view that the first commandment means more than just “there is a God” — it means He supervises (*mashgiach*), etc.
The Satmar Rebbe once gave a *drasha* at an assembly against the Zionists, arguing that from the Smag (or Smak) one can see that not believing in Zionism is the first principle — because the Smag extends the first commandment all the way to the first *galus* (exile). This works according to that *shita*, but the Rambam himself did not write it that way — the Rambam wrote only “Anochi Hashem Elokecha” without “asher hotzeiticha.”
—
Does this mean the Rambam didn’t value the Exodus at all? No. The Rambam’s understanding of the Exodus is found in Hilchot Avodah Zarah, Chapter 1, which is the Rambam’s fulfillment of the Haggadah’s formula: “Originally our ancestors were idol worshippers, and now God has brought us close to His service.”
The Rambam explains there why the Exodus was necessary: “lada’as ki Ani Hashem Elokeichem” — to know that I am Hashem your God. The Exodus is not primarily about gratitude for a favor (taking us out, killing their firstborn, saving ours). Rather, the Exodus was a means of discovering better who God is — a cognitive/theological event, not merely a historical liberation.
The printed editions of this chapter make it hard to study because they compress approximately 15 sections into just three, obscuring the structure.
—
The Rambam in Hilchot Avodah Zarah Ch. 1 lays out the fundamental problem:
– Everyone originally knew about God — Adam HaRishon knew.
– But there is a deep problem: God created and initiated everything, He is the First Cause. However, God does not run the world directly in any visible way. There is nothing in the world one can point to and say “God did that directly” — perhaps a miracle, but even miracles require careful analysis.
The causal chain: Why does it rain? Because there are clouds. Why clouds? Because it’s winter. Why is winter different? Because the sun is farther away. Why is the sun farther? Because of the celestial spheres (*galgalim*). What moves the spheres? Angels. And so on upward.
Everything is true simultaneously: It is true that God made everything, but it is also true that the world operates through intermediate forces (*kochos*). The Rambam says God is called “Elohei ha’Elohim” — the God of gods. What does “Elohim” mean here? Not idols — it means angels, forces, the powers that run the sun every day. It is a great *chiddush* (novelty) to be the God of the angels, because there is a very reasonable argument (the argument of Nimrod, or of the generation of Enosh) that one should serve/honor these intermediate forces, since they are the ones actually running things.
The world is run by multiple layers of forces (*olamos*). We are in the lowest world, with almost no control. Above us are higher powers that govern us. If one wants things to go well, one must appeal to them — they are God’s agents (*sheluchim*), but they are the practical reality.
Prayer, sacrifices, giving honor — all of these naturally gravitate toward the intermediate forces, because they are the ones visibly operating. This is the entire subject (*noseh*) of idolatry: it is not irrational — it follows from the observable structure of the world.
The Ramban explains that one actually does receive power from these forces (unlike praying to a virus, which does nothing). The Rambam understood the celestial forces as genuinely active — they actually do things — unlike a dead idol (*alil*) which does nothing. The stars, in the Rambam’s understanding, genuinely run the world (astrology is wrong only because it is the wrong *method* of understanding the stars, not because the stars lack influence).
However, whether the Ramban’s framework is exactly the same as the Rambam’s remains uncertain. This is a deep inquiry (*chakirah amukah*) — one must account for the entire Kabbalistic framework as well. The matter is flagged as unresolved.
Key distinction: The Rambam’s understanding of star-worship is not the same as worshipping a dead idol. The stars/angels actually do things — they are real forces. The Rambam’s point is precisely that this makes idolatry a serious intellectual temptation, not mere foolishness.
—
The Rambam’s understanding of the intermediate forces (שרים/מלאכים) is not like worshipping a dead rock. These forces are real agents — they act, they have genuine existence and power. The Rambam explicitly states in Shemoneh Perakim that angels have free will (בחירה), though with one crucial difference from humans: they can only choose good, never evil. This parallels how God has free will yet cannot do evil.
Our assumption that will requires the ability to choose evil is challenged by the fact that God has will yet cannot choose evil. This was discussed in a previous shiur and is not elaborated further here.
The Rambam himself brings the analogy: God is like a king who governs through a governor (שליח). The governor is not the ultimate authority — the king can always override him — but under normal circumstances, the governor makes decisions independently. This is how the intermediate forces (מלאכים, כוכבים) operate in the world. They are genuine decision-makers within a delegated framework, more like two people interacting than like a mechanical force.
—
Given this layered system of powers, even recognizing that there is a God above all these forces is an enormous intellectual feat (*chiddush*). Abraham’s journey is paradigmatic:
– An ordinary person sees only the immediate — his father Terach “runs the world”
– A slightly wiser person realizes the sun has greater power than any human — this is already a level of science/knowledge
– A deeper thinker grasps the entire astronomical system and realizes it cannot be self-generating — there must be a greater cause
– Key insight: That “greater cause” is not yet God — according to the Rambam, it’s an angel. One must then investigate the entire world of angels, understand how it works, and then realize that even *that* is insufficient — there must be something higher still. Only *then* does one arrive at God.
– The Kabbalists add further layers: what you think is God may only be a sefirah, and one must understand the entire system of sefirot, and even beyond that there is yet another level (Ein Sof).
This is a natural progression of understanding (*mהלך השגה*) — most people never complete it.
“God is not a body” doesn’t merely mean God isn’t a human — nobody ever thought that literally. It means God is not the universe, not the first sphere, not any single force. Even an angel is “not a body.” Reaching the understanding of what God truly is requires centuries of intellectual work.
—
The generation of Enosh reasoned: “the king sits in his palace, only the great sages understand that a king exists; I deal with the traffic policeman who gives me tickets” — this is actually a reasonable argument. The Rambam calls it foolishness (שטות) but does not explain why it’s foolishness. The Ramban provides an explanation; the Rambam does not. This is identified as a major unresolved problem.
—
There were always great sages (Chanoch, Metushelach, Noach, and among non-Jews — Aristotle, etc.) who understood the full picture: that all intermediate forces are servants (עבדים), that God is the ultimate source of everything. For them, the primary service of God was knowledge — knowing that “there exists” (שיש שם) — the first commandment.
Two levels of people always existed:
1. The masses (המון עם) — they think the idol literally is God
2. The slightly educated — they learn that the idol symbolizes the stars, and are satisfied with this explanation. This explanation is not false — but it is incomplete.
The recurring cycle:
– A great sage figures out the full truth
– He cannot transmit it effectively to the next generation
– Within a few generations, knowledge degrades back to worshipping intermediate forces
– A new sage must spend “500 years” rediscovering what was already known
– The Rambam states: “The Rock of the universe — no one in the world recognized Him” — this is the reality of a revolving cycle (*galgal ha-chozer*)
—
The Rambam says Abraham did not learn from Shem and Ever (despite other midrashim saying he did). Possible reasons:
– Perhaps one must arrive at this understanding independently
– Perhaps Abraham simply couldn’t find a teacher — if most of the world, even the wise, were “fooled” about the basic truth, finding the right sage would require extraordinary fortune
– The Raavad already cites contradictory midrashim against the Rambam’s account
The deeper point: The answer to “who created the world?” is readily available — “an angel.” Most people would be satisfied with that answer. Abraham’s greatness was pushing further: “Who created the angel?” — and this requires far deeper investigation.
This was the drama and reality of the world until Abraham: a constant cycle where truth was discovered, lost, rediscovered, and lost again. This remains the ongoing situation of the world — arriving at genuine knowledge of God is extraordinarily difficult, and most people, even intelligent ones, stop short at intermediate explanations.
—
Abraham is called “the God of Abraham” (*Elokei Avraham*) precisely because he discovered something genuinely new. His innovation was not merely intellectual — he proposed two practical solutions to the structural problem of forgetting God:
– Before Abraham, there was no prohibition against idolatry. The wise person who served intermediary forces had a legitimate calculation — he knew God was above them. There was nothing formally wrong with what he did.
– Abraham’s insight: Even if the original practitioner (like Enosh) had correct intentions, the system inevitably causes forgetting within a few generations. He tells Enosh, in effect: “You’re righteous, you do everything correctly, but you make one mistake — your system causes every fourth person to forget the whole matter, and within another generation people know only the forces/powers and not the Supreme Being at all.”
– Abraham’s solution: Completely prohibit idolatry — not just the worship itself, but all its accessories, customs, temples, cities where it’s practiced, buying from its merchants. He created hundreds of commandments and fences (*gederim*) around the burial of idolatry.
Key redefinition of idolatry: עבודה זרה does not necessarily mean worshipping “another god” — it means worshipping any intermediary force between you and God, even one that genuinely exists and is not truly separate from God. Abraham declared this forbidden nonetheless.
– Some of the prohibited practices were indeed foolish (*shtuyot*), but some were not inherently foolish at the basic level — yet all were prohibited regardless.
– Abraham himself approached this with *chesed* (kindness/persuasion), but Moses later escalated: anyone who touches idolatry is subject to the death penalty, no discussion, whether willing or not.
– Before Abraham, people knew about God but did not serve God directly. All worship/service was directed at intermediary forces.
– Abraham introduced the radical idea of performing worship — sacrifices, prayers, songs of praise — directed at the First Cause Himself.
– He built an altar “to God” (*la-Hashem*) — the Torah records this as the first altar explicitly dedicated to God.
The pedagogical mechanism: The genius of this system is that it creates a mechanism of remembrance (*zekhirah*). When a child asks “Father, for whom are you making this sacrifice?” the father answers: “Not for this star, not for that star — that is idolatry, punishable by death. I make this sacrifice for God Himself.” The child asks: “What does God get from a sacrifice?” The answer: “*nachat ruach lefanai she’amarti v’na’aseh retzoni*” — satisfaction that His will was fulfilled.
The paradox: While Abraham prohibited all idolatrous practices, he simultaneously adopted certain forms from those very practices (temples, sacrifices, prayers, liturgical orders) — but redirected them toward God alone. The declaration “*l’shem isheh rei’ach nicho’ach la-Hashem*” (for the sake of a fire-offering, a pleasing aroma to God) is what transforms the act.
If the Rambam says sacrifices were instituted as a counter to idolatry, what about Adam’s sacrifices mentioned in Midrash? The Torah text itself doesn’t mention Adam making sacrifices (only Midrash does). This is acknowledged as “a good question” but left unresolved.
—
Abraham’s innovations were not prophetic commands or written law — the Rambam says Abraham did not receive these as formal commandments. Rather, Abraham determined this was the right thing to do, and the practice was adopted. Isaac and Jacob continued the practice. Abraham himself agreed that the tribe of Levi should be appointed (*memuneh*) over divine service and teaching.
—
The system broke down when the Israelites went to Egypt:
– The Levites remembered — they sat and learned and maintained the truth.
– Most other Jews forgot — because there was still no formal law (*Torah*), no binding legal system. The Abrahamic tradition was a custom (*minhag*), not a commandment (*mitzvah*). Someone who served idolatry faced no punishment.
– Joseph spoke to Pharaoh about “God” (*Elokim*), but what did Pharaoh understand by that word? Pharaoh understood it as referring to some intermediary deity — “elohim acherim” — some powerful force, essentially another “deity” in the pagan framework, not the Supreme Being.
– Joseph himself may have participated in Egyptian religious customs “for the sake of peace” (*mipnei darkhei shalom*), since there was no formal prohibition yet. Before Moses, this was permissible.
– Even Jacob — despite being a patriarch — the situation was complicated. Perhaps outside the Land of Israel different rules applied. Multiple Midrashic traditions and the complexity of the matter are acknowledged.
The principle “*azla l’karta azla b’nimusa*” — when you go to a city, follow its customs — meant it was natural and even considered proper for the Israelites in Egypt to participate in local religious festivals. Being a bad neighbor was socially unacceptable.
Moses’ revolution was declaring “*u-v’khol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim*” — God will execute judgment on all the gods of Egypt. The idea that you should not participate in your neighbors’ religious practices, even at the cost of social friction, was a radical innovation.
The Rambam presents the situation sharply — the Jews served idolatry in Egypt. Some Midrashim agree, as do verses in Ezekiel. This is debated, and some want to defend (*melameid zekhut*) the Jews, but the core point stands even in a more charitable reading: as long as the prohibition was merely a pious custom (*middat chasidut*) rather than binding law, it could not prevent the masses from forgetting. The structural flaw identified at the beginning — that without formal, enforceable law, knowledge of God inevitably erodes — reasserted itself in Egypt.
—
The problem of idolatry was never that *no one* served God — there were always righteous individuals (e.g., the tribe of Levi) who maintained truth. The real problem was that this remained a matter of private family custom (“minhag avoseinu”), not a universal law or system. As long as the entire surrounding world served idols, knowledge of God gradually eroded. The fact was that the world had collectively forgotten God.
Moses came at the time of the Exodus with a tremendous chiddush: he brought back Abraham’s original teaching that one must not serve idolatry, and he added that this is now a mitzvah (commandment) — i.e., it became formalized as law, not merely personal conviction.
The Exodus and Matan Torah are conceptually linked. Though the Torah was given later at Sinai, in this sense “Matan Torah” *is* “Yetziat Mitzrayim” — the Exodus is the moment this project begins.
—
The Rambam explains Moses’ question to God at length. Moses asks: “When they ask me ‘What is His name?’ — what shall I say?”
Simply stating a name is meaningless — you can call God any name and it proves nothing. The real issue was twofold:
– Problem 1: Who says God sent you? (This could perhaps be resolved by a miracle/sign.)
– Problem 2 (the deeper problem): “Mi Hashem?” — Who says there *is* a God at all?
Important qualification: The Jews were *not* atheists (*apikorsim*). Rather, they were idolaters: they believed in various intermediate forces (angels, stars, constellations) but had lost awareness of the one, primary God who stands behind everything. The problem was that living within the normal order of the world, it is very difficult to speak about “Ehyeh Asher Ehyeh” (I Am That I Am).
The Rambam interprets “Ehyeh Asher Ehyeh” (following Rav Saadia Gaon) as meaning “the Necessary Existent” (*mechuyav ha-metzi’ut*) — “the One who exists by virtue of His own existence.” This was not merely a name but a condensed philosophical argument, a brief version of the “Gate of Unity” (*Sha’ar HaYichud*) — adapted to the people’s level of understanding.
The point was not to add *another god* to Egypt’s already full pantheon. Egypt had plenty of gods. What was missing was the concept of God’s absolute unity — a being of an entirely *different category* from all specific deities (who represent particular forces of nature, specific constellations, etc.). Moses had to convey something that is prior to all definitions and categories.
> ### [Side Digression: Classroom Exchange on Simplicity]
> A student raises a question about whether this insight seems too simple. The response: it seems simple *now* only because someone once taught it. Before it was articulated, no one grasped it — just as one can see thousands of idols in India today and it “occurs to no one.” Many basic discoveries seem obvious only after they are first revealed. “Ehyeh Asher Ehyeh” was such a moment of revelation — profoundly simple on the surface, but deep in true understanding.
—
Beyond the intellectual teaching, Moses also gave the Jews practical commandments even before Sinai. The Midrash identifies two mitzvot given in Egypt as a “merit” (*zekhut*) for the Exodus:
The Rambam explains that the Egyptians worshipped the lamb (the ram/Aries being the head of the zodiacal signs, the greatest celestial force). Slaughtering the lamb was an act of shattering idolatry — physically destroying the object of Egyptian worship. This is one of the Rambam’s major proofs that sacrifices (*korbanot*) in general are connected to anti-idolatry. He cites earlier sources (Targum and others) for this reading. Some of the sacrifice is burned (destroying the “shell”/*klipah* of idolatry) and some is eaten (as a korban to God) — both dimensions are present.
The Rambam himself states that one reason for circumcision is that it serves as a sign in the flesh of belief in God — a marker identifying the believers. Abraham had already instituted this; Moses formalized it as a commandment. This is based more on a *drasha* (homiletical reading) than the plain text of the narrative.
Structural pairing: Pesach = the *negative* dimension (breaking idolatry); Milah = the *positive* dimension (establishing service of God). Together they constitute Moses’ complete program.
—
The Rambam’s overall interpretation of Yetziat Mitzrayim:
– The objective of the Exodus was not merely physical liberation from slavery.
– It was the establishment of a system to break idolatry and institute the worship of the one God.
– “Egypt” can be understood both literally and metaphorically: Egypt was the epicenter of idolatry (the world of stars, constellations, angels, intermediate forces). Leaving Egypt means breaking free from that entire framework.
– The Kabbalists go further and read “Mitzrayim” entirely as a metaphor for the “world of idolatry,” but the Rambam’s point is that even on the *factual, historical* level, this is what happened at the Exodus.
—
The key chiddush of the Exodus:
> The novelty was not that there could exist a lone righteous sage who knows God — that had always been possible, among Jews and non-Jews alike. The novelty was the creation of a system that could be transmitted to children (“ve-higadeta le-vinkha”) and that children would not forget.
This is why the Haggadah and the Seder emphasize telling children, asking “Mah Nishtanah,” etc. — because the entire point is the perpetuation of the system. And it has worked: it has been a very long time, and there are still Jews who do not serve idolatry — and eventually even the non-Jewish world learned from this.
The system is built on two pillars: (1) the prohibition of idolatry, and (2) the positive institution of serving God.
—
The Rambam says “Ki Ani Hashem” (for I am God) — he does not say “Anochi Hashem” (I am God). The distinction matters:
– Knowing that God exists is NOT the chiddush of Yetziat Mitzrayim. That knowledge was always available to the *yechidei segulah* (exceptional individuals) through rational inquiry — it’s an intellectual matter accessible at all times.
– The chiddush of Yetziat Mitzrayim is the nullification of idolatry (*bittul avodah zarah*). The Exodus demonstrates something *practical* and new.
Therefore, if one wants to give a Pesach shiur based on the Rambam, one should teach from Hilchot Avodah Zarah, not Hilchot Yesodei HaTorah. Yesodei HaTorah is always true, but it’s not the specific innovation of the Exodus.
The Rambam describes a system — “sheyihyeh ba’olam tamid yedi’at Hashem” (that there should always be knowledge of God in the world). This is a far greater chiddush than “Anochi Hashem Elokecha” from Yetziat Mitzrayim. Previously, knowledge of God was maintained only by isolated wise individuals. The Exodus created a communal, perpetual system — an entire nation dedicated to preserving monotheism.
Personal admission: This remains very difficult to fully understand. It connects to the “Mah Nishtanah” — children don’t truly understand, and perhaps adults barely do either. It requires deep work to explain properly.
—
The Rambam in Hilchot Avodah Zarah states: “Just as Israel is separated from the nations — from idol worshippers — in their beliefs, so must they be separated in their actions” — not eating their bread, not drinking their wine, not eating their meat.
This separation is not because no individual gentile can know God. A non-Jew can eat pork and still arrive at knowledge of God through philosophical inquiry. The separation exists because of the communal mission: ensuring that the system of transmitting pure monotheism to future generations remains intact.
—
Christians also believe in one God. The great theologians among them claim the Trinity is really unity — it’s “aspects” (*bechinot*), not separate gods. Kabbalistic language can even be marshaled to explain such ideas. So what is the real Jewish objection?
The Rambam’s answer (as framed here):
> What does a Christian actually worship in practice? A created being (*nivra*). That is the fact. Whatever the theologians say about aspects, unity, and mystical explanations — in reality, the common Christian worships a human being, a creature.
> What did Jews throughout history give their lives for? So that when their children are asked “How many gods are there?” they answer: ONE. Not “one that is three,” not “one with aspects” — simply ONE.
This is the entire point of the Exodus and Moshe Rabbeinu’s mission according to the Rambam.
—
The deepest distinction between Judaism and all forms of idolatry/Christianity, formulated as a principle about educational direction:
Among the nations (including Christianity and ancient idolatry):
– The common people and children are taught multiplicity — three gods, twenty-five gods, six hundred gods — whatever the popular religion presents.
– The wise elite/philosophers know that ultimately it’s all “aspects of one thing” (*bechinot*).
Among the Jews, it is precisely the reverse:
– The children and common people are taught first and foremost: There is only ONE God. Full stop.
– The great mystics/mekubalim, when they go deeper, discover ten sefirot, multiple aspects and powers — but this comes *after* the foundation of absolute unity is established.
The Rashbash (R. Shlomo ben Shimon Duran) reported that someone once said to a mekubal: “The gentiles believe in three and you believe in ten — what’s the big difference?” This is acknowledged as a genuine question with a genuine answer, but the answer lies precisely in the *direction* of education described above.
Some Jews have been accused of speaking about their Rebbes in terms that come dangerously close to deification. The response is always: “But it’s only a *bechinah* (aspect), it’s written in the sources, it’s true…”
The response: The essence of Judaism is what you tell the children, not what you think in the deepest truth. The deep truth involves aspects, levels, and mystical categories — but the *chinuch* (education), the first message, must be uncompromising monotheism. When that line blurs, it approaches the very structure of avodah zarah.
—
– Moshe Rabbeinu’s chiddush was NOT “Anochi Hashem Elokecha” (the bare fact of God’s existence) — that was always knowable.
– The chiddush was “Lo yihyeh lecha” — the active, communal, perpetual rejection of idolatry and the establishment of a nation that would transmit pure monotheism to its children forever.
– This operates on three levels:
1. “Lo yihyeh lecha” — no other gods
2. “Lo Elohecha” — a deeper negation
3. “Lo ta’aseh lecha” — don’t make any image or likeness — the practical prohibition, including not intermarrying with idolaters
—
Two more pshattim remain to be presented — associated with the Ramban: one more in the mode of peshat (plain meaning) and one more in the mode of Kabbalah. These are deferred to the next session, with the third possibly reserved for the Seder itself.
Final statement: “Das iz di nekudah” — This is the essential point.
Instructor:
זייגער. יא, זייגער. ס’איז אזוי אזוי. איך וויל זאגן אזא שיעור, ער האט שוין געהערט א חלק פון די שיעור אין די הלכות עבודה זרה [Hilkhot Avodah Zarah: Laws of Idolatry from Maimonides’ Mishneh Torah] פרק א’, אבער איך וויל ארויסברענגען מיין פראבלעם וואס איך האב.
אזוי, נאכדעם אפשר קען מען לערנען אויך וועגן מידות [middot: character traits], וויאזוי צעטיילט זיך די מידות? נאר טראכטן צו מען קען עס אריינקרעקן מיט פסח [Pesach: Passover], ס’איז נאך נישט געטראכט קיין גוטע וועג וויאזוי מען קען.
סאו, וואס איך וויל רעדן וועגן איז אזוי. איך וויל זאגן אזוי וואס איך טראכט. ס’איז א ידיעה אז דער אייבערשטער האט ליב צו רעדן וועגן יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt]. חומש [Chumash: the Five Books of Moses] אלעמאל. אנדערע ווערטער, יא דער זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah] זאגט אז עס שטייט פופציג מאל יציאת מצרים, אבער עס איז געשריבן א סאך מער מאל כדי צו שטימען די פופציג דארף מען ארויסשניידן, מען דארף נישט צולייגן.
אנדערע ווערטער, ווען דער אייבערשטער אידענטיפיצירט זיך, דאס איז די הקדמה. איינע פון די הקדמות. דער אייבערשטער, ווען ער רעפרעזענט זיך, ער זאגט, ווער בין איך? ער זאגט, איך בין דער וואס האט אייך ארויסגענומען פון מצרים. אזוי פעימאסלי “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [Anokhi Hashem Elokekha asher hotzetikha me’eretz Mitzrayim: I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt]. און אזוי לאורך די גאנצע תנ”ך [Tanakh: the Hebrew Bible] זעט מען דאס. נישט נאר א חומש. כמעט איבעראל, ווען דער נביא [navi: prophet] זאגט וואס דער אייבערשטער האט מיט אידן, וואס הייבט זיך אן די גאנצע זאך. אלעמאל רעדט מען פון יציאת מצרים. דאס איז א קלארע זאך.
אז אנדערע ווערטער, די אידישקייט, אדער דער גאט וואס די אידן גלייבן אין, איז דער וואס האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים. אזוי קומט אויס פון די אלע פסוקים [pesukim: verses] און פון די אלע מקורות [mekorot: sources].
יעצט, אונז האבן געלערנט פאראיאר א שיעור, א סיריעס פון זיבן שיעורים דא. און זייט דעמאלטס איז שוין אלעס, מסתם אלעס, איז דארט ראנג שוין. אבער עס הייסט איך האב געכאפט אז אלעס איז געווען ראנג, אדער נישט ריכטיג, אדער נישט מדויק [meduyak: precise]. אבער כפנים [bifnim: internally], עס איז דא א גרויסע שאלה, די שאלה וואס איך וויל וויסן, עס איז א נוגע למעשה [nogea lema’aseh: practically relevant]. עס האט אלעס אלע אנדערע ווערטער מען קען זאגן אז עס האט אלע מיני שיטות [shitot: approaches/methods] אין אידישקייט, פון ראשונים [Rishonim: early medieval rabbinic authorities], אחרונים [Acharonim: later rabbinic authorities], מקובלים [mekubalim: Kabbalists], פון די סופים, חסידים [Chassidim: Hasidic Jews], וכו’, יעדער איינער פון זיי האט אן אנדערע פשט [peshat: interpretation], וואס איז דער טייטש “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.
וואס איז געווען דער אויפטוה, פאר וואס מען דארף עס, אדער וואס ער מיינט, יעדער איינער לויט וויאזוי ער פארשטייט די גאנצע זאך, פארשטייט ער די נושא [nosa: topic] פון יציאת מצרים.
איך מיין אז עס איז נישטא קיין יוצא מן הכלל [yotze min haklal: exception], אונז זענען נישט צוגעוואוינט צו טראכטן אזוי, אונז מיינט צו זאגן… ביי אונז, אזוי ווי איך בין נתחנך [nitchanekh: educated/raised] געווארן, די מענטשן… מען רעדט תורות [torot: Torah teachings], וואס מען קען די תורות זאגן, אז א מענטש טראכט אמת’דיג, אז א מענטש דאוונט [davens: prays], אדער אז א מענטש פינקטליך ווי מען זאגט, אז ער טראכט צו זיך אליינס: וואס איז דאס דער גאט? וואס איז דאס די זאך אידישקייט? רוב מענטשן גייען נישט זאגן יציאת מצרים.
איך מיין אז רוב מענטשן גייען זאגן די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law]. אונז זאגן נישט אונז זענען די אידן פון יציאת מצרים, מיר זאגן די אידן וואס האבן א תורה. רוב מענטשן וואס איך קען. ניין? וואס איז א איד? ער האט א תורה, ער גלייבט אין די תורה, אנדערע ווערטער מתן תורה [Matan Torah: the giving of the Torah at Mount Sinai]. מתן תורה איז די מעשה [ma’aseh: event] פון שבועות [Shavuot: the holiday of Weeks], און נישט די מעשה פון פסח. ס’איז אן אנדערע מעשה. ס’איז אן אנדערע נקודה [nekudah: point] אפילו.
תורה מיינט אז עס איז דא א געזעץ, עס איז דא א תורה, עס איז דא א רצון השם [retzon Hashem: the will of God], וכו’ וכו’. יציאת מצרים איז געווענליך נישט די זאך. וואס? מען זאגט תורות, מען רעדט וועגן יציאת מצרים, מען זאגט אז פסח ביינאכט איז די יסוד [yesod: foundation] פון די אמונה [emunah: faith], און אלע מיני זאכן, בט למעשה [be-lemaaseh: but in practice], in reality, וויאזוי עס איז אין לעבן, מיין איך אז רוב פון אונז… אפשר דא יוצאים מן הכלל, מענטשן וואס האבן מער געלערנט אדער אנדערש, אבער רוב פון אונז, אז א גוי פרעגט דיך וואס ביזטו? וואס איז דאס א איד? זאגט ער אונז זענען אידן, אונז גלייבן אז דער אויבערשטער האט געגעבן די תורה. אונז זאגן נישט אונז גלייבן אז דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים.
ער פרעגט דיך וואס איז דער אויבערשטער? זאגט ער מתן תורה. איך זאג נישט אז עס איז נישט געבינדן, מען קען אפילו זאגן אז מתן תורה איז איין פשט אויף יציאת מצרים, אויב מען וועט זאגן אזוי. עס איז דא פארשידענע פשטים אויף יציאת מצרים, דער פשט וואס רוב פון אונז גייען איז דער פשט… מען זאגט די פסוק “תעבדון את האלקים” [ta’avdun et ha-Elokim: you shall serve God], די אלע זאכן. בסדר [beseder: okay], אבער ס’איז אנדערש. איך מיין אז ס’איז אנדערש. ענק זענען נישט מסכים [maskim: agree]?
כלפי די וועלט איז דאס יציאת מצרים, כלפי די אידן איז דאס די תורה. די אידן ווען… די רייכע תקופה [tekufah: period] איז געווען א סיום. אבער איך טראכט, איך מיין אמת’דיג, דאס הייסט… דרך אגב [derekh agav: by the way], מען קען רעדן וועגן דעם אסאך מער. דהיינו [dehaynu: that is to say], ער איז געווען א איד פון יציאת מצרים, אדער א איד פון מתן תורה.
Student:
אה, דאס הייסט… איך האב מיר א הקדמה וועגן דעם, ער זאגט אזוי: ‘עסק שנתמעט רובו כמאן דליתא דמי’ [esek she-nitma’et rubo ke-man de-leita dami: a matter whose majority has been nullified is considered as if it doesn’t exist – a Talmudic principle].
Instructor:
יא, אוקעי, דאס איז שוין א פראוו [proof], איך וויל נישט אריינגיין אין פראווס, איך מיין אז פראוו איז נישט די ריכטיגע נושא, פראוו איז א שאלה: וויאזוי ווייסטו? וויאזוי פארענטפערסטו פאר דיין קשיא [kushya: difficulty/question] וויאזוי ווייסטו? איך רעד נישט פון דעם, איך וויל וויסן…
Student:
אה, וועגן די תורה! דער רמב”ם [Rambam: Maimonides] אמת! דער רמב”ם האלט ‘מעמד הר סיני [ma’amad Har Sinai: the standing at Mount Sinai] אין מתן תורה’! אמת! די כוזרי [Kuzari: the philosophical work by Rabbi Yehuda Halevi], זיי אלע רעדן וועגן די נושא! יא, יא, יא, אמת! אמת! א גאנצע מסכת [masekhet: tractate]! איך האב א פשט אין יענעם רמב”ם!
Instructor:
אבער עס איז נאך אלץ, אמת, אוקעי, סאו באלד מען רעדט וועגן דעם רמב”ם, דער רמב”ם איז א ביסל שולדיג אין דעם, איך מיין שולדיג, נישט נאר דעם, דער רמב”ם… ווארט איין מינוט, איך וויל נאך קודם זיך מסכים זיין מיט דעם פאקט, פאקטיש איז, ער איז גערעכט, ס’איז א גוטע ריזאן, איך זאג נישט, יציאת מצרים אויך, ס’איז דאך א שווערע רמב”ם ווען ער זאגט אז מען האט נישט געזען יציאת מצרים אויך ‘לעיני כל העם’ [le-einei kol ha-am: before the eyes of all the people] און ‘יחידי’ [yechidi: individually], ס’איז דא א חילוק [chiluk: distinction], אבער ס’איז א טיפערע חילוק ווי מען מיינט סתם, אז אויף דעם איז נישט קיין ראיה [re’ayah: proof], ס’איז דא אזא ראיה אויף יציאת מצרים ווי אויף מתן תורה, ובפרט [u-bifrat: and especially] ס’איז אויך געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן דארטן, איך מיין ס’איז ממש וואס מען האט געזען די המצאה [hamtza’ah: the reality/existence], נישט דאס איז דער חילוק, דער חילוק איז טיפער.
דער רמב”ם מיינט אין דעם עפעס, ס’איז אן אנדערע שיטה צו לערנען, אבער עכ”פ [akhaf: in any case], איך מיין אז אונז זענען נישט אידן פון יציאת מצרים, אונז זענען רוב פון אונז, רוב פון אונז זענען אידן פון מתן תורה.
דו זאגסט ‘א איד’, דאס איז וואס ער… אדער אפילו זאגן: פארוואס דאווענסטו? פארוואס טוסטו א מצוה [mitzvah: commandment]? פארוואס מאכסטו פאות [pe’ot: sidelocks]? זאגן… א נארמאלע מענטש, יא, אפילו וואס איך קען, איך קען נישט קיינעם וואס זאגט ער פראוועט פאות ווייל ער וויל געדענקען יציאת מצרים. ניין, ער פראוועט פאות ווייל ס’איז א מצוה! אודאי דער פשט פון די מצוה איז זכר ליציאת מצרים [zekher li-Yetziat Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt], פארוואס דארף מען א מצוה? אלס פשט ס’זאל גיין דורך די מצוה, אן די מצוה האב איך גארנישט, איך זאג סתם צו די מאמע יציאת מצרים, קען איך זאגן וואס איך וויל.
אה, דאס איז א מצוה, ער זאגט ‘לשם יחוד’ [leshem yichud: for the sake of unification – a kabbalistic formula], ‘לקיים מצות סיפור יציאת מצרים’ [lekayem mitzvat sipur Yetziat Mitzrayim: to fulfill the commandment of recounting the Exodus], ‘זכר ליציאת מצרים’ וואטעווער, אודאי דער פשט פון די מצוה איז וויכטיג, ס’איז א יסוד, אבער די ריעליטי איז אז אונז לעבן מיט די תורה אדער מיט די מצוות [mitzvot: commandments], דאס איז די תורה.
עס איז נישט אין יציאת מצרים, קיינער פון אנדערע וועג פון די זאגן.
אין די נביא [navi: prophet] זעט מען און אויך שוין דער חומש, איך מיין אז די נביא איז מער אפשר מער קלאר אז די נביא קען זאגן פאר די אידן אז ענק זענען שקצים [shekatzim: abominations], מיר נישט צו רעדן, אייבערשטער האט ענק ארויסגענומען פון מצרים, און ענק צאלן אים גארנישט צוריק, יא? ס’איז נישט שפירטס א הכרת הטוב [hakarat ha-tov: gratitude] וואס?
שמואל [Shmuel: the prophet Samuel] זאגט דען, יא? “ואשלח לפניכם” [va-eshlach lifneikhem: and I sent before you], נישט נאר שמואל, איך דענק נישט אויף די דף ח’ בבא קמא [daf ches Bava Kama: page 8 of tractate Bava Kama], איך האב צוזאמענגעקליבן אלע פסוקים פון יציאת מצרים, איך האב נישט געברענגט אלע נביאים, באט מען זעהט אז עס איז קיינמאל קיין פראבלעם, אסף [Asaf: one of the Levitical singers in the Temple] האט געזאגט, יא? “האזינה עמי תורתי” [ha’azinah ami torati: Give ear, my people, to my teaching – Psalm 78:1], “אשר אבותינו סיפרו לנו” [asher avoteinu sipru lanu: which our fathers told us – Psalm 78:3], דאס איז איינע פון די הגדות [haggadot: Passover narratives], די גיגאנטישע לבני קרח [livnei Korach: to the sons of Korach], יא? עס איז דא א מזמור [mizmor: psalm] וואס שטייט אין תהילים [Tehillim: Psalms], ער זאגט, הערטס אויס, איך האב די חלקות צענען פאר אייער קינדערלעך וואס איז געווען, “אשר אבותינו סיפרו לנו”, איז ארויס פון מצרים, און… ענק האט מען נישט געפוילט, און אייבערשטער האט עס געהאלטן צוליב, און קיצור [kitzur: in short], ער זאגט א דרשה [drashah: sermon], עס מאכט סענס פאר זיינע קינדער.
דער פסוק רעדט דאך פשוטי של מקרא [peshuto shel mikra: the plain meaning of Scripture], איך מיין אפשר אפילו פשוטי של מדרש [peshuto shel midrash: the plain meaning of the Midrash], דאס איז דער טאטע, און ער זאגט, דער אייבערשטער האט דיך ארויסגענומען פון מצרים, פארוואס ביסטו נישט קיין מענטש, פארוואס רעדסטו נישט מיט אים, פארוואס דינסטו אים נישט וואס איז געווען עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], פארוואס טוסטו די אנדערע עולות [olot: burnt offerings], יא, איך גלייב נישט אז עס איז דא עני פלאץ אין די וועלט, אפשר חוץ מיר אויף וועג די מדרש [midrash: homiletic interpretation] שיעור, אבער חוץ פון דעם, אפשר קיין שום פלאץ אין די וועלט וואו מען קען זאגן די דרשות, אז עס גייט עפעס אויפטון.
רבותי [rabbotai: gentlemen], גיי זאגן פאר דיינע קינדער, איך מיין קינדער, גיי זאגן פאר די בחורים [bachurim: young men] אין ישיבה [yeshivah: Torah academy], עס איז דאך עד היום [ad ha-yom: until today] דא שוועריקייטן מיט זיין יצר הרע [yetzer ha-ra: evil inclination], זאג אים, אבער דער אייבערשטער האט דיך ארויסגעהויבן פון מצרים, תעבדו את האלקים, זיי דיך א שטיקל מענטש, הכרת הטוב, עבודה היום [avodah ha-yom: service today], ס’איז דאך יא יציאת מצרים, האט ער דאך גענומען דיינע בכורים [bikurim: first fruits], נישט זייערע בכורים, איך גלייב נישט אז עס גייט ארבעטן.
אמאל גייט עס ארבעטן, מען קען רעדן וועגן דעם, מען קען עס פארשטיין, איך זאג נישט אז איך פארשטיי עס נישט, אבער פאקטיש אז דאס זאל זיין דאס אורות לעבודת השם [orot la-avodat Hashem: lights/energies for serving God], איך זעה נישט אז דאס איז א זאך וואס קען, אז דאס איז א זאך וואס קען, וואס ארבעט, וואס איז נישט קיין לעבעדיגע זאך, אבער אין די פסוק איז עס געווען לעבעדיג, מען זעט אז אבוויעסלי אז די נביא זאגט דאס, פראוואד אז ס’איז געארבעט.
בעיסיקלי הערט ירמי’ הנביא [Yirmiyahu ha-navi: the prophet Jeremiah] וואס שרייט אז דער אייבערשטער האט דאך שוין ארויסגעהויבן די אידן פון מצרים, “ואהבתי אתכם” [ve-ahavti etkhem: and I loved you], “לכתך אחרי במדבר” [lekhtekh acharai ba-midbar: your following Me in the wilderness – Jeremiah 2:2], אלע זאכן. מיינט אז די אידן האבן פארשטאנען. עס האט דאך שוין לאנג צייט נאך יציאת מצרים.
ווען ירמיה הנביא האט דאס געזאגט, אבער דאס איז נאך געווען די וועלט וואו זיי האבן געלעבט, מען האט געטראכט אזוי, אזוי האט מען דערציילט פאר די קינדער, אזוי איז געווען די מסורה [mesorah: tradition]. מען האט אלץ גערעדט פון דעם, יעדער האט געוואוסט וויאזוי זענען זיי אהער געקומען. זיי וואוינען דאך דא אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], לאמיר זאגן, יא ביז בית ראשון [Bayit Rishon: the First Temple] זיכער קען מען דאס זען, מען וואוינט דא, וויאזוי זענען זיי אהער געקומען?
איך האב אמאל געהערט מצרים, דער אייבערשטער האט ארויסגענומען, האט דאס געברענגט פון מצרים צו ארץ ישראל, די גאנצע מעשה. זיכער האט דאס געהאט עפעס א מינינג, ס’האט געמאכט סענס, ס’האט גערעדט צו מענטשן. היינט רעדט עס נישט צו קיינעם, נישט אויף דעם אופן [ofen: manner].
קענסטו דאס זאגן וועגן די גאולה [geulah: redemption]? ס’איז דא א פסוק וואס… און דאס האבן די רעדערס ארגיו’ד, און דאס האבן מיר פלענינג מיט דעם.
Student:
מען דארף בלייבן אונזערע רעדערס?
Instructor:
ניין, איך מיין גראדע פערסאנאלי, אז איך ווייס נישט קיין ממש א ראיה.
Student:
ווען מיינסטו אז ס’איז טשעינדזשד?
Instructor:
איך מיין אז ס’האט זיך געטשעינדזשד דעמאלטס ווען ס’איז געווען די מדורא דאביי ורבא [the era of Abaye and Rava – fourth-generation Babylonian Amoraim]. דאס איז דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] זאגט אזוי אין מסכת שבת [Masekhet Shabbat: tractate Shabbat], איך מיין נישט ממש דאס, אבער איך מיין אז דאס איז שוין געטשעינדזשד פון תחילת בית שני [techilat Bayit Sheni: the beginning of the Second Temple period], אין א געוויסן זין.
דער פסוק האט דאך געזאגט ‘לא יאמר עוד חי ה” [lo ye’amer od chai Hashem: it shall no longer be said ‘as the Lord lives’ – Jeremiah 23:7] און ס’מיינט דאך דעמאלטס, ס’מיינט דאך בית שני [Bayit Sheni: the Second Temple period]. מען זאגט שוין טאקע נישט ‘חי ה”, מען זאגט עס, אמת, ס’איז א טפל [tafel: secondary]. דער עיקר [ikkar: primary] זאגט מען, וואס מען זאגט בעיקר איז צוויי אנדערע זאכן. דאס מיין איך, אויב איך בין גערעכט מיט’ן פאקט אז יציאת מצרים ארבעט נישט בתורת אורות לעבודת ה’ [be-torat orot la-avodat Hashem: as lights/energies for serving God] פאר קיינעם וואס איך קען, איז טראכט איך אז דאס איז שוין אזא זייער אלטע מעשה.
און דאס וואס מען זאגט אז יציאת מצרים גייט בטל ווערן [batel veren: be nullified], מיינט אז עס איז שוין בטל געווארן. אז עס איז שוין בטל געווארן. מען זאגט עס, אזוי ווי די גמרא [Gemara: the Talmud] זאגט, ס’בלייבט א מצוה צו רעדן וועגן יציאת מצרים, אבער אפילו ווען מען רעדט יציאת מצרים, מיינט מען נישט נאר יציאת מצרים, מען מיינט אנדערע זאכן.
וואס מיינט מען יא? בעיסיקלי צוויי זאכן. אדער… דאס וואס עס שטייט ‘אשר העלה מארץ צפון’ [asher he’elah me-eretz tzafon: who brought up from the land of the north – Jeremiah 23:8] וכו’, אבער דאס האט דאך אויך געארבעט ביז זמן הגאולה [zman ha-geulah: the time of redemption].
Student:
ווען ס’וועט זיין, אדער ווען ס’איז געווען?
Instructor:
יא, קען זיין אפילו בתוך בית שני [betokh Bayit Sheni: within the Second Temple period] אויך, מען האט געזאגט דאס. מסתמא [mistama: presumably] מענטשן, זיי האבן געזאגט דעם פסוק, האט ער געזאגט פאר די קינדער פסח’ליך, אוודאי איז געווען יציאת מצרים, און דער אייבערשטער האט אונז נאכאמאל ארויסגענומען. ס’איז געווען ווי א ביסל א קלענערע גאולה, אדיאבא, אדיאבא. בסדר, למעשה [lema’aseh: in practice] ס’איז געלונגען, מיר זענען דא, מ’דארף לעבן.
אדער נישט אינטערעסט, נאכאמאל ארויסשיקן, וכו’ די אלע זאכן. דאס איז דאך די תנאי [tnai: condition], די ברית [brit: covenant] פון יציאת מצרים. עס איז דורכגעגאנגען נאכאמאל. דאס איז איין גירסא [girsa: version], די אנדערע גירסא איז פדי מהוה [pidui mehoveh: ongoing redemption].
עס איז שוין בטל געווארן. מען זאגט עס, אזויווי די גמרא [Gemara: the Talmud] זאגט, עס בלייבט א מצוה [mitzvah: commandment] צו רעדן וועגן יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt], אבער אפילו ווען מ’רעדט פון יציאת מצרים, מיינט מען נישט נאר יציאת מצרים, מ’מיינט אנדערע זאכן.
וואס מיינט מען יא? בעיסיקלי צוויי זאכן, אדער דאס וואס עס שטייט “אשר העלה מארץ צפון” [asher he’elah me’eretz tzafon: who brought them up from the land of the north] וכו’ [etc.], אבער דאס האט זיך אויך געארבעט נאר ביז זמן הגאולה [zman ha-geulah: the time of redemption], ווען ס’וועט זיין אלע, אדער ווען ס’איז געווען יא, עס קען זיין אפילו בתוך בית שני [within the Second Temple period], אויך מ’האט געזאגט דאס, און מסתמא [presumably] מענטשן האבן געזאגט דעם פסוק [pasuk: verse], אדער מ’האט געזאגט פאר די קינדער פסח [Pesach: Passover], אבער אדרבה [on the contrary], ס’איז געווען יציאת מצרים, און דער אויבערשטער האט אונז נאכאמאל ארויסגענומען, ס’איז דאך געווען א ביסל א קלענערע גאולה [geulah: redemption], אדיעבד אדיעבד [b’dieved b’dieved: after the fact, not ideal], בסדר [fine], למעשה [in practice] ס’איז געלונגן, מ’זענען דא, מ’דארף ביהיווען, מ’דארף ביהיווען, אדער נישט אינטערעסאנט נאכאמאל ארויסשיקן וכו’ די אלע זאכן, דאס איז דאך דער תנאי [condition], די ברית [covenant] פון יציאת מצרים, ס’איז אריבערגעגאנגען נאכאמאל.
דאס איז איין גירסא [version], איין גירסא.
אן אנדערע גירסא איז “קבלוהו מאהבה” [kibluhu me’ahavah: they accepted it out of love]. “קבלוהו מאהבה” איז דער טייטש, איך ווייס נישט, אונז זענען שולדיג פאר’ן אויבערשטן אדער דער אויבערשטער איז שולדיג פאר אונז, עס קען זיין אז ער איז גאר שולדיג פאר אונז ביי דעם סטעידזש. אדער קומט דאך אויס, איך האב דאך נישט קיין חשבונות [accounts/calculations] צי עס בלייבט די ברית אדער נישט, אבער אונז האלטן נאך אלץ די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law], ס’לויפט דאך אויס גאנץ געשמאק, ס’דארף מען סיי ווי טון.
דאס דאך אנגעהויבן די זאך, אז די תורה איז גאר שטערקער פון יציאת מצרים, פורים [Purim: the holiday commemorating the events of the Book of Esther]. פאר דעם איז פורים נישט קיין פורים תורה [Purim Torah: humorous Torah teachings traditionally given on Purim], דאס איז גאר ערנסט, מ’זאגט עס פטור פורים תורה אלעמאל. מענטשן מיינען אז דער “קבלוהו מאהבה” איז עפעס א פורים תורה. מ’זאגט, קיינער רעדט נישט פון דעם, איך האב קיינמאל געהערט, יא, די אלע רשעים [reshaim: wicked people] רעדן דאך פון מתן תורה [Matan Torah: the giving of the Torah at Sinai] אפילו, פארוואס דארף מען גלייבן אין די תורה וואס איז געווען זעקס און צוואנציג טויזנט, איך ווייס וואס, ס’איז געווען מתן תורה.
אבער די ריאליטי, אויב מען נעמט ערנסט די גמרא, איך מיין אז עס איז זייער ערנסט, עס איז געזאגט געווארן אלס א ברייתא [Baraita: a Tannaitic teaching not included in the Mishnah] אדער אגדתא [Aggadata: non-legal rabbinic teaching], מען קען זאגן וואס מען וויל, אבער מיר זעט אויס אז עס דעסקרייבט א זייער היסטארישע זאך, אז אין אמת’ן דארף א איד טראכטן, פארוואס האלט מען היינט די תורה? וועגן פורים. נישט וועגן פורים, מאהבת הנס [me’ahavat ha-nes: from love of the miracle], וואס רש”י [Rashi: Rabbi Shlomo Yitzchaki, the primary Torah and Talmud commentator] זאגט “מאהבת הנס”.
אבער איך מיין אז עס מיינט טיפער פון דעם. “קבלוהו מאהבה” מיינט, מ’האט איינגעזען אז די תורה איז גוט. מ’האט פארשטאנען אז די תורה איז גאנץ גוט. וואס אנדערש וועסטו טון? עס איז אן… אמת’דיג. יא, אמת’דיג איז איין זאך. אבער גוט איז אפילו מער. און גוט איז א אהבה [ahavah: love]. אמת’דיג איז גוט, אבער קען מען אריינגיין אין די חילוקים [distinctions]. אבער אהבה מיינט… ווייל מ’דערקענט אז עס איז גוט.
It’s doing more and more.
דאס איז פשוט פשט [simple straightforward meaning]. דעמאלטס האט זיך אנגעהויבן די זאך. מען רעדט פון די תורה מער ווי מען רעדט פון יציאת מצרים.
אפילו חז”ל [Chazal: the Talmudic sages] מיין איך, מ’קען טרעפן זייער אסאך מדרשים [midrashim: rabbinic homiletical teachings], זייער אסאך רעדן פון די מעלה [virtue/excellence] פון די תורה, ווי גוט ס’איז די תורה אין אלע מיני וועגן. מען טרעפט זייער ווייניג דרשות [sermons/teachings]… מען טרעפט דרשות וועגן יציאת מצרים, אבער א פאָר. די ספעיס, איך האב אמאל גערעדט, איך זאג נישט ווייל מ’האט נישט געלערנט די פרשה [parshah: Torah portion]. וואס? פונעם טרעפט. יא, די איידיע פון תורה, אפילו די איידיע, עס הייסט די צענטראלע זאך פון וואס איז א איד, א איד איז איינער וואס גייט מיט די תורה, וואס ער האט ליב די תורה, די תורה האט אים ליב, עס באקומען, עס געבן, עס איז מקבל מאהבה מיראה [mekabel me’ahavah mi-yirah: accepting from love and awe]… וואטעווער, אבער מ’רעדט פון די תורה, ווייל די תורה איז דער טייטש… וואס?
יא, רייט, אמאל דער טייטש פון די רילידזשין, די זאך וואס א איד איז געווען, א דור וואס זענען א דור וואס מ’האט ארויסגענומען פון מצרים, א ממילא [consequently] האבן אונז עפעס א דיעל מיט’ן אייבערשטער, מ’דארף טון זיינע מצוות [mitzvot: commandments] כדי עס זאל גיין ווייטער, אדער ווייל עס זענען חייב הכרת הטוב [obligated in gratitude], וואס זאל נאר זיין, האט זיך געטוישט דער דיעל, עס זענען דא צוויי אנדערע לעסאנס, איך מיין עד היום הזה [until this very day], אויב מען קוקט אין די סידור [siddur: prayer book] למשל [for example].
איך טראכט אלעמאל פון ברכות אבות [Birkat Avot: the first blessing of the Amidah] פון די סידור, ברכות אבות איז דאך ווי מ’אינטראדוסט דאך צו דער אייבערשטער, יא? זאגט ברוך אתה השם [Baruch Atah Hashem: Blessed are You, God], וואס שטייט דארט? ווער איז א מענטש גייט דאווענען? ווער איז דער גאט וואס ער גייט דאווענען צו? יא? אזוי ווער איז דאס?
עס איז דא א לאנגע ליסט, ס’איז דא א לאנגע ליסט פון וואס ער איז, יא? אלקינו ואלקי אבותינו [Elokeinu ve’Elokei avoteinu: our God and God of our fathers], יא, וואס איך פארשטיי, אקעי, דאס איז שוין אן אנדערע שמועס. אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב [Elokei Avraham, Elokei Yitzchak, ve’Elokei Yaakov: God of Abraham, God of Isaac, and God of Jacob]? זייער גוט.
חוץ פון דעם איז ער… האל הגדול הגבור והנורא קל עליון [Ha-El ha-Gadol ha-Gibor ve-ha-Nora, El Elyon: the great, mighty, and awesome God, supreme God]. יא, איך ווייס נישט פונקטליך וואס יענעס צו מיינט. איך מיין, עס מיינט אזוי ווי… ער טוט אויף די וועלט, ער איז דער בורא [Creator]. איך מיין, די צווייטע ברכה רעדט מער פון די בריאה [creation], פון די טבע [nature], פון די רעגן, און די ווינט, און אזעלכע זאכן. אבער איך מיין אז ס’מיינט מער ווייניגער אז ער איז דער בורא.
קונה הכל [Koneh ha-kol: Master/Possessor of all], קונה הכל מיינט זיכער, קונה טייטש בורא, אדער באזיצער, אדער מחדש [renewer], וכו’. און נאכדעם פירט זיך עס אויס אזוי.
און באמת וואלט מען געקענט סטארטן די ענדע, פירט זיך עס אויס “וזוכה חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה” [ve-zokher chasdei avot u-meivi go’el livnei veneihem lema’an shemo be’ahavah: and remembers the kindnesses of the fathers and brings a redeemer to their children’s children for His name’s sake with love]. האסטו אמאל געטראכט וויאזוי עס קומט אריין משיח [Mashiach: the Messiah] אין די ערשטע ברכה?
באמת וואלט מען געדארפט וויסן דאס. ס’איז זייער אינטערעסאנט. וואס ווערט דארט ספעציפיק געזאגט? די ברכה איז שוין אז מיין ביט איז שוואך, אבער איך רוף עס אינטראדוקשאן.
העלאו, אבער שלום עליכם [shalom aleichem: peace be upon you], וויאזוי הייסט איר? וויאזוי הייסט אייער גאט? יא, זאגסט פאר משה [Moshe: Moses], וואס איז דער גאט וואס מען גייט דאווענען צו? א מענטש דארף דאך וויסן, וואס איז ער? אקעי, דער וואס אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father] האט געדאווענט צו. אקעי, איך האב געהערט פון אברהם אבינו, יצחק אבינו [Yitzchak Avinu: Isaac our father], איך קען אפשר צולייגן שפעטערדיגע, אבער מ’טאר נישט, “אין קורין אבות אלא לשלושה” [ein korin avot ela li-shloshah: we only call the three patriarchs “fathers”], אבער ס’מיינט איך בין אנגעבינדן אין די מסורה [mesorah: tradition] פון די אבות [avot: patriarchs], יצחק האט גערעדט מיט די זעלבע. אקעי.
און וואס נאך? אקעי, דער וואס האט געמאכט די גאנצע וועלט און ער פירט עס ברחמים וחסדים [be-rachamim va-chasadim: with mercy and kindness] וכו’. אקעי, און וואס נאך? דער וואס ער גייט ברענגען משיח. פארוואס גייט ער עס ברענגען? ווייל ער געדענקט נאך די אבות, ער האט א קאנעקשאן. אקעי. “מביא גואל לבני בניהם” [meivi go’el livnei veneihem: brings a redeemer to their children’s children].
און באמת איז דאס איינס פון די עיקרים [ikkarim: fundamental principles], אז ער איז דער גאט וואס גייט ברענגען “מביא גואל”. יא, מ’דארף דאך צוקומען צו רעדן דורך די מחלוקת [dispute], אבער דאס ספעציפיק גאט, אדער דאס וויאזוי איך ווייס אז ס’איז דא א גאט, אדער וויאזוי איך מיין איך שטיי פאר א חכם [wise person], נאר וואס איז די מעשה, וואס רעד איך, וואס פארשטיי איך וועגן דעם גאט, וואס איז דער טייטש אז ער איז מיין גאט, אלקינו ואלקי אבותינו, איינס פון די טייטשן איז, אז ער איז דער וואס גייט אונז אויסלייזן.
און ער זאגט “מביא” [meivi: brings – present tense], ער מיינט שוין, ער האלט אויפן וועג. וואס? לשון הוה [present tense], מביא, יביא [will bring]. אבער עס איז א וויכטיגע זאך, דער גואל [go’el: redeemer] וואס ער גייט ברענגען, דאס איז איינע פון די מעין פארטס.
דער חתם סופר [Chatam Sofer: Rabbi Moshe Sofer, 1762-1839] האט געפרעגט א קשיא [question], אז אויב ס’שטייט נישט אז ביאת המשיח [the coming of the Messiah] איז אן עיקר, אדער אויב דער אויבערשטער וואלט נישט געברענגט משיח, וואלט מען געווען פטור [exempt]? דאס איז א הודאה מקבלי המה [an admission from those who accept it]. דער חתם סופר זאגט אין א פעימאס תשובה [responsum], ער האלט אז דער אויבערשטער וואלט געזאגט אז עס איז נישט קיין עיקר אין די סענס אז עס קען נישט זיין אן דעם קיין אידישקייט.
שטודענט: גרייט, אז עס שטייט אין די תורה אז דער אייבערשטער ברענגט משיח, ער גלייבט אז אלעס וואס שטייט אין די תורה איז אמת [true], אבער אויב דער אייבערשטער מאכט חלילה [God forbid] אן אויסנאם און ס’איז נישטא קיין משיח, גייט ער ווערן פטור פון אידישקייט?
אינסטרוקטאר: די עשרת השבטים [the ten lost tribes] זענען טאקע געווארן פטור, אבער נישט וועגן דעם ווייל זיי זענען געווארן גוים [non-Jews], אבער ער איז פטור. איך פרעג דאס גראדע אלס וואס מאכט ער דער עיקר, אמונה [belief] אין משיח? אה, ער זאגט אז די עשרת השבטים איז געווארן פטור. אה, איך פארשטיי דעם יא, יא. אה, ס’איז אן אנדערע זאך וואס ער זאגט דא, אקעי.
עניוועיס, אבער ער פרעגט א קשיא און איך מיין אז דאס ברענגט ארויס זייער גוט די יהודי בלא אמונה [Jew without faith – but here meaning a specific type], וואסערע סארט איד. ער זאגט אז די תורה איז גוט, אבער ער זאגט דאס איז מחויב המציאות [necessarily existing], אבער ווי ער אנערקענט דעם אמת, ווי ער זאגט דאס איז א חיוב [obligation], ס’איז א גוטע זאך, אויב מיר ווילן בלייבן אין גוטס און ס’זאל לעבן לנצח נצחים [forever and ever], דארף מען אינוועסטעד בלייבן.
אקעי, דארט מען קען רעדן, ער רעדט נישט וועגן דעם ווארט, אבער דאס איז א ספעסיפיק חלק דאס חלק. לאמיר זאגן אז אן דאס חלק מיינט עס האט נישט קיין מינינג, איך ווייס נישט פונקטליך, אבער פונקט דעם משיח, דער אייבערשטער וועט געבן שכר בעולם הבא [reward in the World to Come], עפעס אן אנדערע סארט שכר, ס’איז א חילוק [distinction]. פונקט דעם משיח דארף עס זיין?
דאס וואס דער חתם סופר, ער האלט אז עס דארף נישט זיין, ער וואלט עס ארויסגענומען פון די עיקרים ווען מען פרעגט אים. איך מיין ער רעדט דאס ארויס, ער איז זיך מחלק [disagrees], ער זאגט נישט דא אזא זאך ווי עיקרים, נאר א מענטש דארף גלייבן אין אלעס וואס שטייט אין די תורה, אבער… דאס איז וויאזוי א תורה איד טראכט, א יהודי בלא אהבת התורה [a Jew without love of Torah – meaning a different type] טראכט, אזוי מיין איך.
ס’איז אביסל פאני ווייל כאילו [as if]… אקעי, איך מיין יא, אזוי זאגט דער חתם סופר.
שטודענט: און אן אנדערע איד וועט זאגן אז ניין, דאס הייסט ניין, קען זיין דאס וואלט געווען אן אנדערע סארט אידישקייט, אבער דער אנדערע סארט אידישקייט, א צווייטע איד קען זאגן אז ער קען נישט אנדערש ווי דאס וואס זיי ברענגען ארויס דא. ער קען נישט, דעם סארט קען מען, קען מען אלעס, דו קענסט גארנישט מאכן, איך מיין ס’איז דא נאך עפעס א מצוה וואס שבע מצוות בני נח [the seven Noahide commandments] זענען גאנץ עפעס פטור פון גארנישט.
אבער א מענטש קען זאגן אז מיין עיקר עולם הבא [World to Come], מיין אמונה אין עולם הבא איז פארט פון מיין ערשטע ברכה אין שמונה עשרה [the Amidah prayer]. איך קען נישט, דרך אגב [by the way] איך מיין אז דאס גאנצע סדר שטייט נישט, איך דענק אז ס’איז א שפעטערדיגע הוספה [later addition] אויב איך געדענק, די חוקרים [scholars] טענה’ן, אין די אלטע נוסחאות [versions] שטייט עס טאקע נישט, אבער דער… וואס זאגט ער יא?
אינסטרוקטאר: אין מיין ספר שטייט עס אלעס.
שטודענט: ער זאגט אז מען קען נישט זיין א איד, מען קען נישט רעדן, איך קען נישט רעדן מיט’ן אייבערשטער, מיט’ן אידישן אייבערשטער וואלט אונז גערעדט, און זאגן אז ער גייט ברענגען משיח.
ווייל די פשט איז אז… עס איז… עס מיינט דאס אז עס גייט נישט? עס איז נישט גוט אז משיח זאל קומען? ניין, דאס מיינט אז ער זאגט דיר אז מען מוז זיין אויף א גוטע וועג, עס איז כביכול [so to speak]… ניין, דאס איז אן אנדערע וועג פון די כביכול. דאס איז די אנדערע פשט פון די כביכול.
דאס איז די פשט פון “לא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה ואשר יאמר” [lo yomar od chai Hashem asher he’elah va-asher yomar: they will no longer say ‘as God lives who brought up…’ but rather ‘who will say…’], מען קען זאגן “אשר יאמר”, ווייסט וואס? אז אונז זענען אין גלות [exile], און וואס זאגן אונז? אונז זאגן אז “אשר יאמר” פון ארץ צפון [eretz tzafon: the land of the north], וואס ער וועט אונז אויסלייזן.
מיט אנדערע ווערטער, דאס זאגט א יציאת מצרים’דיגע איד. עס זענען דא צוויי סארט אידן. עס זענען דא די כביכול אידן וואס זיי טייטשן נישט אזוי ווי איך האב געטייטשט, “מאהבת התורה” [me’ahavat ha-Torah: from love of the Torah] און נישט “מאהבת הנס”. און זיי זאגן, עס איז אלעמאל געווען א תורה, עס איז גוט צו טון די תורה, און זיי האבן נישט געכאפט אפשר.
יענער איד וואס פרעגט אפשר א קשיא, וואס זיין זיידע, פארוואס האט זיין זיידע געדארפט האבן יציאת מצרים? עס איז געווען א תורה און ס’איז גוט אן דעם? מען קען זאגן, ער קען זיין א קלענערע מדריגה [level], מען קען שוין אנקומען אמאל שפעטער, מען קען זאגן א תירוץ [answer], מען דארף ענטפערן די קשיא.
מיין אמת, אברהם אבינו האט דאך געהאט די תורה פאר יציאת מצרים. ס’איז דא א תורה פאר יציאת מצרים, רייט? אוודאי אזוי. דער איד דארט, ער האלט די תורה פאר יציאת מצרים. דער איד וואס טראכט אזוי, ער טראכט אז ניין, מיין גאנצע אידישקייט איז יציאת מצרים.
אבער יציאת מצרים מיינט אז ער גייט מיך ארויסנעמען פון מצרים, ער וועט מיך נעמען צו ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], ער וועט מיר געבן מיין אייגענע פלאץ, וכו’ וכו’. און אויב ס’איז נישט, איז דא א פראבלעם. איז יענער איד האט אן אנדערע תירוץ פאר די קשיא. ער זאגט אז ער קען נאר דינען דעם אייבערשטער, דער אייבערשטער וואס ער קען איז נאר דער וואס ער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים.
יעצט איז טאקע א שווערע מינוט, פונקט טאקע, וואטעווער, מען דארף אויסווארטן די קץ [end], וואס זאל נאר זיין די מעשה, ער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות בבל [Babylonian exile], פון גלות אדום [Roman exile], וועלכע גלות עס איז יעצט, ער גייט. דאס איז דער גאט, דאס וועט זיין גאט’ס באזיס אין די פיוטשער. “אהיה אשר אהיה” [Ehyeh asher Ehyeh: I will be what I will be], איך גיי דיך ארויסנעמען פון מצרים.
די קאנעקשן, דאס איז די סארט מענטשן וואס… און עס זענען דא זייער אסאך אזעלכע מענטשן. פארוואס? ווייל נישט יעדער איינער פארשטייט אז די תורה איז אזוי גוט, און אפילו אויב יא, נישט יעדער איינער די ספעציפישע זאך פון פונקט זיין א איד, אז ער זאגט א גוטע תורה. און בשיטה’ן [systematically] גוטע תורות, איך ווייס נישט, די ספעציפישע זאך פון זיין א איד, וואס באלאנגט צו די אברהם, יצחק, יעקב, די גאנצע מעשה, אויב עס האט זיך געענדיגט, דארפן מיר מאכן א נייע, דעיס איז די עדה החרדית’דיגע [Edah Hachareidit: ultra-Orthodox anti-Zionist community] זאך, איך וויל דער אלטע, אויב דער אלטע איז צוריק קומען, ווער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות?
א מענטש קען אפילו פרעגן, אקעי, אבער דער אויבערשטער דערווייל פייניגט, דערווייל פייניגט ער און ער מאכט האלאקאוסטס, ביז דערווייל גייען אונזער…
די ספעציפיק זאך פון זיין, פון זיין א איד וואס באלאנגט צו די אברהם, יצחק, יעקב, די גאנצע מעשה, אויב ס’האט זיך געענדיגט, דארף מען דאך מאכן א נייע. דאס איז די עדה קבליה זאך. איך זאג, איך מאך נישט קיין נייע, איך וויל דער אלטע. דער אלטע איז צוריק קומען! ער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות, און א מענטש קען אפילו פרעגן, אוקעי, אבער דער אויבערשטער לאזט אונז פייניגן, די וועלט פייניגט אונז, מ’מאכט האלאקאסטס, ביז דערווייל גייען אונז נישט האלטן די מצוות, ס’וועט אונז צוריק קומען. איך זאג, ‘אני מאמין בגאולה’ [Ani ma’amin b’geulah: איך גלייב אין דער גאולה], עס גייט דאך אלעמאל…
מ’זעהט דאך אז אידן… ביי זייער אסאך אידן… די היסטאריע האט געזאגט אז אונז… אזוי ווי די ישיבה לייט, אז מ’פרעגט זיי פארוואס זענען אידן, געווענליך זאגן זיי די תורה [Torah]. אבער איך מיין אז ביי זייער אסאך פשוט’ערע אידן, איך ווייס נישט פשוט’ערע, אונזערע באבעס, רוב פון זיי וואלטן נישט געגלייבט די תורה ווייל עס שטייט אין תורה, זיי וואלטן געגלייבט די תורה ווייל דער אויבערשטער גייט ברענגען משיח [Mashiach: דער געזאלבטער, דער מעשיח].
אזוי איז אונז געזאגט געווארן, ס’איז געווען זייער א… זעהסטו אפילו היינט, מ’זינגט ‘אני מאמין בביאת המשיח’ [Ani ma’amin b’viat ha-Mashiach: איך גלייב אין דעם קומען פון משיח], וואס קומט דאס אריין? ‘אני מאמין בתחיית המתים’ [Ani ma’amin b’techiyat ha-metim: איך גלייב אין דער אויפשטייונג פון די טויטע], קיינמאל געהערט איינער זאל זינגען. קיינמאל נישט! ס’איז דאך נישט אזא גרויסע עיקר [ikar: הויפט פרינציפ]. ס’איז געווען אפילו אין די משנה [Mishnah] שטייט ‘האומר אין תחיית המתים’ [ha-omer ein techiyat ha-metim: דער וואס זאגט עס איז נישטא קיין אויפשטייונג פון די טויטע], עס שטייט נישט ‘האומר אין ביאת המשיח’ [ha-omer ein biat ha-Mashiach: דער וואס זאגט עס איז נישטא קיין קומען פון משיח], יא? זעהט מען אז עס איז וויכטיג פאר א מענטש.
פארוואס עס איז וויכטיג? איך מיין אזוי ווי דער חתם סופר [Chatam Sofer] זאגט, איך גלייב אסאך זאכן וואס שטייט אין תורה. וואס איז דעיס וויכטיג? דעיס איז וויכטיג ווייל דעיס בויעט די relationship וויבאלד עס איז יעצט גוט. ווען יעצט איז גוט, קען מען זאגן יעצט ‘אשר הוציאנו ממצרים’ [asher hotzi’anu mi-Mitzrayim: וואס האט אונז ארויסגענומען פון מצרים], ס’איז יעצט גוט, ‘הגאולה הלילה הזה’ [ha-geulah ha-lailah ha-zeh: די גאולה דעם נאכט]. אויב עס איז נישט, דו זעהסט אפילו אין… יא?
דעי טויש פון די future פון די גאולה, זעהסטו עס אפילו אין די ברכה וואס אונז זאגן פסח [Pesach] ביינאכט, יא? ס’איז א סוף פון די תנאים [Tannaim: די משנה-צייט רבנים] וואס האבן עס צוגעלייגט נאך די חורבן [churban: די צעשטערונג פון בית המקדש], מ’זאגט גייסט מאכן א ברכה ‘גאל ישראל’ [ga’al Yisrael: האט געגאלט ישראל]? ס’איז א שטיקל שקר. מיין איך, ס’איז אמאל געווען, דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, יא? ‘אשר גאלנו ממצרים’ [asher ga’alanu mi-Mitzrayim: וואס האט אונז געגאלט פון מצרים], שכוח, אבער איך בין דאך נישט געגאנגען, מ’מאכט א fake סדר [seder: די פסח צערעמאניע].
דאך איז ניין, ער לייגט צו ‘כן ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים’ [ken Hashem Elokeinu v’Elokei avoteinu yagi’enu l’mo’adim ul’regalim acherim: אזוי, השם אונזער גאט און גאט פון אונזערע עלטערן, זאל אונז ברענגען צו אנדערע מועדים און רגלים], יא? ער זאגט אים ער גייט אונז ארויסנעמען, א פשט, דאס איז אויך א נייע פשט אויף יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: דער ארויסגאנג פון מצרים], אדער דאס איז א נייע version פון די זעלבע יסוד. אונז מאכן פסח נישט ווייל דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים. און ווייל ער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים, אזוי ווי די אידן האבן געמאכט אין מצרים, אזוי זאגן די חסידישע ספרים, יא? און אין מצרים האבן זיי געמאכט א סדר, פארוואס? השי”ת [HaKadosh Baruch Hu: דער הייליגער, געבענטשטער איז ער] עושה א סדר, מ’האט געמאכט א קרבן פסח [korban Pesach: דער פסח קרבן] וכו’, אז דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים.
די זעלבע זאך, דער פסוק, האסטו אויך געזען, רב סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon] למשל זאגט, ער פרעגט די שאלה פארוואס יציאת מצרים איז אזוי וויכטיג, און ער זאגט דער תירוץ [teiruts: ענטפער] איז, ווייל ביי יציאת מצרים זעט מען אז דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות [galut: גלות], “כמו שעשה לאבותינו כן יעשה לנו” [k’mo she’asah la’avoteinu ken ya’aseh lanu: אזוי ווי ער האט געטון פאר אונזערע עלטערן, אזוי וועט ער טון פאר אונז], אזוי. דאס איז א זייער בעיסיק וועג פון טראכטן פון יציאת מצרים, ווייל דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים – פון אונזער מצרים.
בעיסיקלי פארוואס ער האט געזאגט אונזער מצרים, ער רעדט אפילו פון די פשוט’ע גלות.
און מ’זעט אלע פיוטים [piyutim: ליטורגישע לידער], איך מיין, יא, ר’ אלעזר הקליר [Rabbi Elazar HaKalir] האט געשריבן פיוטים אויף יעדע תפילה [tefilah: תפילה] אין די וועלט כמעט, און אלעמאל דער מפרש [mefaresh: קאמענטאטאר] ער נעמט ארויס, יא, די ערשטע פון די עלטסטע אזוי פיל דרשות [drashot: דרשות] אויף מועדים [mo’adim: יום טוב], אויף ימים טובים [yamim tovim: יום טובים], אויף שבתות [Shabbatot: שבתים], ער פרעגט אלעמאל די שאלה: וואס איז מיר נוגע? יא, וואס איז רעלעוואנט?
א שיינע מעשה, ס’איז געווען שבת זכור [Shabbat Zachor: דער שבת פון געדענקען], יא? מ’דארף געדענקען עמלק [Amalek], אוקעי, וואס ווילסטו פון מיר? א מצוה [mitzvah]? ביי מענטשן איז נישט געווען קיין תירוץ אז ס’איז א מצוה. ער זאגט קיינמאל נישט ‘מצוה’, ער רעדט פון מצוה אבער נישט דאס איז דער תירוץ.
דער תירוץ איז אלעמאל משיח’ס קומען. ער באמערקט אז ס’איז נישט דא קיין איין פיוט וואס דער קאלוס [kalos: סיום] ענדיגט זיך נישט מיט משיח’ס קומען, און עס אלעמאל קאנעקט זיך זייער גוט מיט די נקודה [nekudah: פונט]. “זכור” [Zachor: געדענק] ברענגט ער א מדרש [Midrash], איך מיין ס’איז דא דא א מדרש מיט אלעס, דרך אגב דער מדרש איז דאס וואס האט אנגעהויבן, יא.
אז משיח גייט קומען, און ס’איז א חלק [chelek: טייל] פון די וואס מ’האט געגעבן די תורה. יא, יא, ס’איז זייער וויכטיג.
די מדרש, די מדרש פון, איך מיין, מדרש חכמים [Midrash Chachamim] וואס איז אונזער מדרש תנחומא [Midrash Tanchuma], וואס איז געשריבן נאך די דרשות וואס מען קען זען, מדרש רבה [Midrash Rabbah] איז שוין אנדערש אויסגעשטעלט. אבער מדרש תנחומא און אנדערע מדרשים וואס ס’איז אפגעשריבן וואס מען האט געדרשנט, די תנאים צו וועמען מ’האט געדרשנט אין שול, יעדע דרשה ענדיגט זיך אז משיח גייט קומען, און נישט סתם בולע זיין גוים.
כמו שדי פרשה [parashah: וואכנדיגע תורה אפטיילונג] שטייט, זעט מען אז משיח גייט קומען. כמעט יעדע סינגל פרשה, ס’איז נישט דא קיין איין פרשה וואס ענדיגט זיך נישט, אויב איך געדענק, ס’איז נישט דא קיין פרשה…
ווייל דער פראבלעם איז אז דער מדרש האט מען געדרוקט ראנג. ווייל דער מדרש, איך ווייס מדרש תנחומא, איך לערן יעדע שבת, אין מדרש תנחומא איז דאך פון ארץ ישראל [Eretz Yisrael], סא אין ארץ ישראל האט מען געליינט די תורה אין דריי יאר.
פון דעם זעט מען מדרש סאמטיימס ער דרש’נט שוין די ערשטע פסוק אין די פרשה, נאכדעם עפעס א רענדאם פסוק אינמיטן, ווייל דארט האט זיך אנגעהויבן די קריאה [kriah: ליינונג] פון אן אנדערע קריאה. און יעדע מאל ווען איין פסוק פארטיגט זיך, זעסטו עס ענדיגט זיך אלעמאל מיט משיח, אלעמאל מיט וויאזוי משיח גייט קומען.
יעדע סינגל וואך, יעדע סינגל דרשה ענדיגט זיך, און אלעמאל האבן זיי געוויזן אין מדרש אז זיי קענען בעסער מאכן דרשות ווי די היינטיגע דרשנים [darshanim: דרשן-רעדנער] וואס זאלן מבלבל [mevalvel: פארמישן] זיין די יונגער. יעדע מאל האט ער געטראפן א וועג, פון דעם לערנט מען זיך אז משיח גייט טאקע קומען. יעדע מאל, ס’איז איינער פון די מכאן שמשיח יבוא [mi-kan she-Mashiach yavo: פון דא אז משיח וועט קומען]. יעדע סינגל פרשה האט ער געהאט אזא לימיט.
די זעלבע זאך, רבי אלעזר הקליר, יעדע סינגל זאך, נישט דא קיין איין, די ערשטע ברכה [brachah: ברכה], די צווייטע, אלעמאל קומט עס אן, און די אייבערשטער זאל אונז אויסלייזן און משיח זאל קומען, און מיר וועלן הערן די מלאכים [malachim: מלאכים] זינגען קדוש קדוש קדוש [Kadosh Kadosh Kadosh: הייליג הייליג הייליג], אקעי. אבער דאס איז יעדע סינגל זאך. און איך האב געזען… יא, די זעלבע זאך די הפטורה [Haftarah], רייט? האסטו שוין געזאגט מפטיר [maftir], ווען מען דארף הפטורה.
די הפטורה ליינט מען נאר צו זאגן אז משיח גייט קומען דערווייל. יעדע הפטורה, כמעט, איך האב נישט אלע, פארדעם איז דא מחלוקת’ן [machlokot: מחלוקות] אין די נוסח [nusach: נוסח], אין וועלכע הפטורה מען זאגט, איז שווער צו זאגן, אבער אין די ברכות פון הפטורה שטייט דאס, רייט? וואס זאגט מען די ברכה? “ונאמן אתה” [v’ne’eman atah: און געטריי ביסטו] אז ער וועט אונז אויסלייזן. ס’איז גוט די “אשר בחר בנביאים טובים” [asher bachar b’nevi’im tovim: וואס האט אויסגעקליבן גוטע נביאים], וואס מיינט נביאים טובים [nevi’im tovim: גוטע נביאים]? וואס זאגן נחמות [nechamot: טרייסטונגען]? יא, גוטע נביאים, וויאזוי שלעכטע נביאים? שלעכטע נביאים זענען אזעלכע… מען זאגט די הפטורות וואס מען ליינט נישט.
אפילו דאס זענען אמת’דיג גוטע נביאים? יענער זאגט “א מזל אז דער אייבערשטער האט נישט געטראפן נביאים רשעים [nevi’im resha’im: שלעכטע נביאים]”. איך מיין נביאים טובים מיינט פרייליכע גוטע נביאים, מיינט זאגן גוטע נביאות [nevuot: נבואות], און פאר דעם, אין די קריאת התורה [kriat ha-Torah: תורה ליינונג] שטייט דאך נישט דאס, אבער יעדע וואך ענדיגט מען מיט די הפטורה וואס זאגט אז משיח גייט קומען.
און פאר דעם אסאך מאל מען פרעגט אפילו די קשיות [kushyot: שוועריגקייטן], עס שטימט נישט אזוי גוט די קאנעקשן פון די פרשה מיט די הפטורה, אבער די עיקר [ikar: הויפט זאך] רעדט מען וועגן משיח. עס איז נישט קיין חילוק [chiluk: אונטערשייד]… ער האט געטראפן א גימטריא [gematria: נומערישע ווערט פון אותיות], עס שטייט “נח” [Noach], די ווארט נח שטייט אין די הפטורה, ממילא ליינט מען דאס פרשת נח [Parshat Noach]. ס’איז נישט קיין מורא’דיגע קאנעקשן פון די תוכן [tochen: אינהאלט] פון די פרשה.
איך האב געזען אין זוהר [Zohar] אין פרשת שמות [Parshat Shemot], ער רעדט וועגן א… עס איז אפאר פלעצער אזא שמועס אין די זוהר, עס איז אפאר פלעצער ווען די זוהר האט א שמועס. אויב ער זאל זאגן, ער מיינט נישט ר’ אלעזר [Rabbi Elazar], ער זאגט ר’ שמעון [Rabbi Shimon], ער זאגט אז וויאזוי מ’האלט זיך אין גלות… איין לשון איז משיח גייט נישט קומען, נאכדעם זאגט ער ר’ שמעון זאגט אליין משיח גייט נישט קומען, מ’דארף ווארטן נאך א לאנגע צייט. אזוי שטייט נישט, ר’ שמעון קומט א דינג, איך זאג איך זעה משיח גייט נישט קומען אזוי שנעל, נאך יעצט ווען מ’האט שוין געמיינט אז… דאס איינציגסטע וואס איך האב דאס געכאפט אז עס גייט נישט אזוי שנעל געשען ר’ שמעון בר יוחאי [Rabbi Shimon bar Yochai], עס גייט נישט קומען! רואיג.
וואס גייט מען טון? ס’איז איינע פון די זאכן וואס ער זאגט אז מען גייט טון… און ווען ער זאגט גייט טון, מיינט ער דאך נישט די גשמיות’דיגע פראבלעמען, די אידישקייט… מ’קען דאך… אונזער רעלעישן איז דורכאויס פון מצרים. דאס רעדט זיך אין פרשת שמות, אויך די זוהר גאנצע זוהר פרשת שמות רעדט ווען משיח גייט קומען. כמעט די גאנצע זוהר. איך רעד כמעט נישט וועגן ציסענסערייען ווען… אלעס רעדט ווען משיח גייט קומען.
און וואס גייט מען טון? ס’איז דא אזא לאנגע גלות. איז איינער דארט זאגט סימנים [simanim: סימנים] וויאזוי מ’קען דאס גיין קומען, נאכדעם שטייט אין זוהר דארט… איך מיין אז עס איז אין כי תשא [Ki Tisa], איך דענק נישט, לעצטנס האב איך אים געזעהן, אדער אין אנדערע פלעצער שטייט אין אנדערע פלעצער… עניקעיס, ער זאגט אז די אידן האלטן זיך אין גלות, אז זיי קומען אין בית המדרש [Beit Midrash: שטוב פון לערנען] יעדע וואך און זיי ליינען די אותם הישועות והנחמות [otam ha-yeshuot v’ha-nechamot: די זעלבע ישועות און נחמות] וואס דער אייבערשטער האט זיי צוגעזאגט אז עס גייט געשען, און דעם… ער טייטש דאס אן א פסוק, וואס שטייט דארט, ער טייטש דאס אן א פסוק, איך דענק נישט.
דאס איז א פאקט, דער זוהר פארשטייט נישט קיין… ער זאגט נישט קיין דרוש [drush: הומילעטישע אויסלייגונג], ער מסביר [mesbir: דערקלערט] דעם reality. אז אזוי… אקעי, דאס איז אלץ איין שיטה [shitah: שיטה], דאס איז אן אמת’יגע פשט [pshat: פשוט’ער זין] פון דעם סדר און פון פסח, אז אלעס זאגט מען אז אזוי ווי עס איז געווען אמאל יציאת מצרים, עס גייט ווייטער זיין דער אייבערשטער זאל אונז ארויסנעמען פון גלות, און דאס איז דער סארט גאט וואס אונז האבן.
תלמיד: עס איז געווען דער יונג ווייס איך דער מאסטער פון זייערע basic master אין די סוגיא [sugya: תלמודישע טעמע] פון… און דער רבנים האט געפרעגט פאר זיין תלמיד [talmid: תלמיד], יא? וואס איז זיין התעוררות [hit’orerut: אויפוועקונג] פאר עבודת השם [avodat Hashem: דינסט פון גאט]? קאצקער רבי [Kotzker Rebbe], יא? און ער האט געזאגט אז זיין התעוררות איז ‘שמעו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה’ [s’u marom eineichem u’r’u mi bara eleh: הייבט אויף אייערע אויגן און זעט ווער האט דאס באשאפן], און דער רבנים האט געזאגט ער איז נישט מסכים [maskim: שטימט צו], ווייל מ’דארף א איד, דאס איז גוט פאר א גוי אויך, א איד דארף האבן התעוררות פון יציאת מצרים.
אינסטרוקטאר: וואס? אז נישט. דער… ער זאגט דאס אוועק, ער זאגט… מה שאין כן [mah she-ein ken: וואס איז נישט אזוי]… איך דענק אז דער שם משמואל [Shem MiShmuel] ברענגט דאס און ער זאגט אז עס שטייט אין כוזרי [Kuzari] מאמר א’ [Ma’amar Aleph: ערשטע מאמר], אז א איד איז נישט פון בריות העולם [briyot ha-olam: די באשאפענע פון דער וועלט], אשר ברא אלוקים לעשות [asher bara Elokim la’asot: וואס גאט האט באשאפן צו טון], נאר אשר יצר אלוקים [asher yatzar Elokim: וואס גאט האט געפארמט].
תלמיד: אה, זייער גוט, זאל דאס זיין אונזער פראבלעם. אקעי, זייער גוט, זייער גוט, דארפן מיר זאגן פראבלעם. דער רמב”ן [Ramban] האט נישט אזוי געהאלטן, דער רמב”ן האלט איין ביסל אנדערש. יא.
אינסטרוקטאר: סאו, יא יא, רייט. עמ… דאס איז רבי אברהם אבן עזרא’ס [Rabbi Avraham Ibn Ezra] קשיא [kushya: שוועריגקייט], דער אבן עזרא ברענגט פון רבי יהודה הלוי [Rabbi Yehuda HaLevi], ער פרעגט א קשיא אויפן כוזרי. דער אבן עזרא האט אן אנדערע תירוץ, ער זאגט דעם גאנצן פוינט איז צו טרענירן דעם פאקט אז ער וויל דאס קענען זאגן.
תלמיד: אה, אקעי, פארוואס דארף ער דאס קענען זאגן?
אינסטרוקטאר: נאו, באט איך האב קיינמאל נישט פארשטאנען דעם מעשה פון די… ווייל איך פארשטיי די קאצקע רבין, איך פארשטיי נישט וואס… און אפילו מ’זעט דאס… אבער אבן עזרא האט דאך געענטפערט פאר זיין שווער… עס איז זייער שווער, וואס הייסט נעמען ארויס אלעס פארוואס השם הוציאך ממצרים [Hashem hotzi’acha mi-Mitzrayim: השם האט דיך ארויסגענומען פון מצרים]? איך ווייס נישט וואס דאס מיינט בכלל. דו זאגסט אז די גירסא [girsa: ווערסיע] איז מתן תורה [Matan Torah: געבן די תורה]?
תלמיד: ניין, מ’זאגט אזוי. מ’זאגט אז מ’דארף עס נעמען נישט פון בריות העולם, נאר פון מתן תורה.
אינסטרוקטאר: איך געדענק אז עס שטייט יציאת מצרים.
תלמיד: מתן תורה איז בערך די זעלבע זאך.
אינסטרוקטאר: ניין, ניין, אזוי ווי דו האסט גערעדט פריער אז מ’דארף טרענירן די זאכן.
תלמיד: סאו, איך ווייס נישט. עניוועי, עס רעדט זיך פון די סוגיא. יענע וואסער רעדט זיך קלאר פון די סוגיא.
אינסטרוקטאר: און… וואס מיינט עס? איך זאג, איך קען נישט קיינעם וואס… אז דו ביסט ארויסגעקומען פון מצרים, וואס ווילסטו טון וועגן דעם? איך הער, דאס איז א חילוק אויף די מעשה, דאס רעדט נישט צו מיר, איך ווייס נישט. איך קען נישט קיינעם וואס עס רעדט צו אים. אשר ברא אלוקים לעשות, איך זאג דיר, איך ווייס נישט. חוץ פון אים, איך ווייס נישט צי עס איז דא איינער וואס… דאס איז מער קיין ריעל, איך מיין, איך פארשטיי בריות העולם פארשטיי איך, עס קען אפילו זיין טוב וחסד [tuv va-chesed: גוטס און חסד] פאר דיך היינט, דאס פארשטיי איך.
תלמיד: דאס איז אונזער פראבלעם, דו דארפסט עס איבערטייטשן.
אינסטרוקטאר: זייער גוט, אבער דער קאצקער רבי איז דאך געווען א גרויסער איד, יא? מ’קען דאך זאגן יש לומר לזכותו [yesh lomar l’zechuto: מען קען זאגן צו זיין זכות], יא?
תלמיד: דאס איז מיין פראבלעם, ער זאגט נישט דעם מעשה אזוי ווי דו מיינסט עס דא, ער זאגט וויאזוי נעמסטו א השראה [hashpa’ah: השפעה] פון אשר ברא אלוקים לעשות.
אינסטרוקטאר: איך ווייס נישט, מ’דארף דאך זאגן די לשון [lashon: שפראך] וואס שטייט דא.
תלמיד: א השראה, דאס איז עפעס אנדערש, דאס מיינט אן השראה וואס דו טוסט.
אינסטרוקטאר: איך זאג אז עס איז דא א דריטע וועג.
The third way is from Megillas Esther [Megillat Esther: די מגילה פון אסתר]. “Mordechai v’Yisroel v’Na’ar v’Na’ar” [מרדכי וישראל ונער ונער]. This is a…
ס’איז אלעס גוט, אבער דער קאצקער רבי איז געווען א גרויסער איד. מ’קען יש למי לסמוך [yesh l’mi lismokh: עס איז אויף וועמען זיך צו פארלאזן], יא, דאס מיין פראבלעם. איך זאג נישט, איך זאג ווי נעמסטו השראה [hashro’ah: אינספּיראַציע]? איך זאג ווי דארף זיין דער לשון [lashon: שפּראַך] וואס שטייט אין… איך זאג אז עס איז דא א דריטע וועג. די דריטע וועג איז מנגינת העתיד [maginat ha’atid: די מעלאדיע פון דער צוקונפט], מה שהיה הוא שיהיה [mah she’hayah hu she’yihyeh: וואס איז געווען איז וואס וועט זיין]. דאס איז א וועג וואס איך פארשטיי, ווייל איך האף אז עס וועט קומען פאר וועטעווער רעיזאן, ס’קען זיין א רעיזאן, עס מאכט סענס צו מיר.
וואס זעסטו א פשט אין יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: די אויסגאַנג פון מצרים]? עס איז א געוויסע… איינער פון די נביאים [nevi’im: פּראָפעטן], ישעי’ הנביא [Yeshayahu HaNavi: דער פּראָפעט ישעיהו]… איז איינער געזען א שיינע מאמע… עס ווייזט זיך אז ישעי’ הנביא איז כסדר [k’seder: כּסדר, דורכאויס], דער גאנצער ספר [sefer: בוך] כמעט [kim’at: כּמעט], ער ברענגט אריין ניצט צו יציאת מצרים צו פראווען די גאולה העתידה [geulah ha’atidah: די צוקונפֿטיקע גאולה]. ער איז מסביר [mesbir: דערקלערט] עס גייט זיין בעסער די זעלבע, עס זאל אלע מיני לשונות [leshonot: שפּראַכן], אבער אין די זעלבע איידיע מיט א קריאת ים סוף [Kriat Yam Suf: די שפּאַלטונג פון ים סוף]… ער פרובירט זייער שטארק צו לערנען פון יציאת מצרים מיט די גאולה וואס גייט זיין וואס ער איז מנבא [menabei: פּראָפעצייט] אויף.
משה רבינו [Moshe Rabbeinu: משה אונדזער לערער] מאכט די דרוש [drush: דרשה, לימוד] אויף תמותי [tamuti: איך וועל שטאַרבן] אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: דאָס לאַנד פון ישראל], יא. אבער רעדט נישט… משה רבינו… נישט אזוי… יא, ער רעדט אויך אסאך משיח’ס [Moshiach’s: משיח’ס] וועג און אנדערע זאכן. עניוועיס, יא. סאו, דאס איז אלעס די אידן פון יציאת מצרים, עס איז דא אזעלכע סארט אידן, אקעי. יעצט, אונז דארפן אבער… דאס מאכט סענס לויט די אלע וועגן וואס אונז האבן געזאגט.
למשל… יעצט, אונז דארפן זאגן אבער, עס איז זייער וויכטיג צו כאפן, אז דאס איז נישט גענוג, דאס איז נאך אלץ על פי פשט [al pi pshat: לויט דעם פּשוטן פארשטאנד], עס איז אלץ על פי… איך ווייס נישט, עס רעדט זיך פון דעם עולם הזה [olam hazeh: דער דאָזיקער וועלט]. עס איז דא אסאך א גרעסערע פשט, אסאך א טיפערע נושא [noseh: טעמע]. און וואס איז דער טיפערע נושא? דער טיפערע נושא איז, אז ס’איז זייער גוט מען איז ארויס פון מצרים, און איינער האט אונז ארויסגענומען, אקעי, זייער א בעיסיק זאך, ס’איז נישט געשען פון זיך אליין, עפעס א גאט האט עס געטון? וויאזוי ווייסט ער וועלכער גאט? אה, ער איז געקומען, און מתן תורה [Matan Torah: די געבונג פון דער תורה] האט אונז געזאגט וועלכער גאט ס’איז. און ווער עס איז געווען, און אנכי [Anochi: איך בין] איך בין עס געווען. אשר הוצאתיך [asher hotzeticha: וואָס האָב דיך אַרויסגענומען], יישר כח [yasher koach: דאַנק], מען האט א דין ודברים [din u’dvarim: א געריכט און רייד], מען טוט וואס ער הייסט, און אויב נישט האט ער א ברוגז.
דאס איז א פשוט’ער מעשה [ma’aseh: געשיכטע], יעדער איינער פארשטייט אז דאס איז א משל [mashal: משל, פּאַראַבעל], יא? דער אויבערשטער איז נישט ברוגז, דער אויבערשטער עס קלערט זיך זייער מוגשם [mugshom: מוגשם, קערפּערלעך] אין א געוויסן זין די גאנצע זאך. איז חוץ פון דעם וואס עס איז מוגשם, איז עס אויך א זייער מצומצם’דיגע [metzumtzam’dige: באַגרענעצטע] וועג פון פארשטיין גאט. עס איז קלאר אזוי, איך מיין נישט עס איז קלאר, איך מיין אז אלע שיטות [shitot: מעטאָדן] וואס איך גיי יעצט זאגן זענען מסכים [maskim: שטימען איבערײן], דו האסט געפרעגט וואס איז מסכים, אלע מער מעמיקים [ma’amikim: טיפערע דענקער] זענען מסכים אז דאס איז א גאנץ א שוואכע זאך.
דאס הייסט עס איז גוט פאר קליינע קינדער, פאר א ‘והגדת לבנך’ [v’higadeta l’vincha: און דו זאָלסט דערציילן דיין זון], פרעגן וואס איז פשט ער מאכט מצוות [mitzvot: געבאָטן], יא דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, אוקעי ס’מאכט נישט הענט און פיס, מען מאכט דעם פשט וואס איך האב געזאגט, ער גייט ארויסנעמען, דאס איז אלעס זייער פשוט, זייער אויף די שפראך פון די ראשונים [Rishonim: פרי מיטלאַלטערלעכע רבנים] און מקובלים [mekubalim: קבלה-געלערנטע] וואס מען רעדט אלץ פון עולם העשיה [olam ha’asiyah: די וועלט פון טאָן].
אין די אויבער וועלט איז געווען עפעס א מעשה אויך צו רעדן אויף א פאר מענטשן וואס זענען געווען אין מצרים, איין פאלק, ס’איז זייער א מצומצם’דיגע זאך, ס’איז אלץ אין א געוויסן זין ס’האט אפילו מען קען זאגן אן אנדערע שטאפל פרעגן די קשיא [kashya: שווערקייט], ס’איז אלץ נישט קיין זאך, דאס הייסט וואס וואלט געווען ווען ער וואלט ווען נישט געבויט די עדה [eidah: קהילה], איך ווייס נישט וואס, מען טייטשט שוין די גאנצע מעשה מיט יוסף [Yosef: יוסף], מען פארקויפט נישט יוסף, whatever געווען די cause מיט יציאת מצרים, וואלט נישט געווען דאס, וואלט נישט געווען דער אויבערשטער?
ס’איז זייער מצומצם, זייער א קליינע וועג פון relate צו גאט, ס’איז זייער קטנות [katnut: קליינקייט], ס’איז מוחין דקטנות [mochin d’katnut: קליינע באַוווּסטזיין] שיינע משל אבער ס’איז פשוט’ע מעשה. ס’איז גוט פאר וואס ער זאגט דא, ס’איז גוט פאר פשוט’ע מענטשן וואס האבן געהאט די קשיא, איך ברענג ארויס די קשיא וואס זיי פארענטפערן, זיי פרעגן די קשיא זייער גוט, ווען מען קען נישט זאגן דער אויבערשטער טוט מיר אליינס טובות [tovot: גוטע זאכן], ער האט מיר געגעבן פרנסה [parnasah: לעבנסאונטערהאַלט], ער האט מיר געגעבן קינדער, איך ווייס נישט וואס, און וועגן דעם, עס איז זייער גוט, אמת, אבער מען פארשטייט אז קיין religion בויט מען נישט אויף דעם.
דאס איז גוט פאר די פאר מענטשן וואס האבן געהאט די טובה [tovah: גוטע זאך], עס איז זייער שיין, אבער ס’איז נישט די גאנצע גאט, צוויי זאכן, ס’איז קודם כל [kodem kol: אין ערשטן אָרט] נישט די גאנצע גאט, לכאורה [l’kho’orah: אויף דעם ערשטן בליק] אז ס’איז דא א גאט whatever that means איז עס א סך א גרעסערע זאך, אלע בריאות העולם [briyot ha’olam: די שאַפונגען פון דער וועלט], קען זיין אז בריאות העולם איז אויך נאר איינע פון די קליינע זאכן וואס דער אויבערשטער האט געטון, זאגט וואס דער תניא [Tanya: ספר התניא] האט ליב צו זאגן. אבער at least איז, ס’איז א ליסט א גרויסע מעלה קלות חשיבות [kalut chashivut: ליכטקייט פון חשיבות] מצרים, ס’איז דאך איינע פון די זאכן וואס מ’שעמט זיך פאר דער וועלט.
רייט? און לאמיר זאגן ס’איז עפעס א גרויסע מעשה, ער איז דער טאטע וואס האט אים פארלוירן, ער איז דאס מאל געטראפן און מ’האט אים געהאלפן אין די צרה [tzarah: צרה] וואס ער האט געהאט. דאס מיינט א טאטע, דאס איז א שוואכע פשט אין די ווארט טאטע, ס’איז איין פעולה [pe’ulah: אַקציע] וואס דער טאטע האט געטון. און דאס פארשטייסטו די בעסטע, ס’איז די מיוחד [meyuchad: באַזונדער] פאר דיר, ס’רעדט צו דיר זייער שטארק, ס’איז שטארק, דו מאכסט זיך שטארק, מ’מוז רעדן מיט רגש [regesh: געפיל], ס’איז זייער emotional, ס’איז זייער גוט, אבער ס’איז א ביסל בעביש.
איך מיין די נקודה [nekudah: פּונקט] איז, דאקע קען מוגשם זיין. דאס קען זיין, איין מינוט, אבער מ’האלט נאך דעם, מ’האט שוין געמאכט די action, יעצט ווילן אונז פארשטיין דעם proud.
סאו, דאס מסכים זיין מיינט קשיא, איך מיין דאס איז די קשיא behind א סאך זאכן וואס מ’פרעגט דא. ווייסט וואס איך מיין? אז דו זאגסט, דער רמב”ן [Ramban: נחמניה] פרעגט א קשיא, וואס שטייט אשר הוצאתיך, ער זאגט די גאנצע תורה [Torah: די תורה]. פארוואס ער דארף זאגן דעם טעם [ta’am: סיבה], פארוואס זאגט ער נישט פשוט טייטש וואס איך האב ביז יעצט.
זיי האבן פארשטאנען אז עס איז נישט גענוג. ער איז נישט מסכים אז עס איז עפעס wrong דערמיט. ער זאגט נישט אז עס איז עפעס wrong דערמיט. דער חובת הלבבות [Chovot HaLevavot: חובות הלבבות] זאגט אין זיין שער [sha’ar: טויער, קאַפּיטל] פון הכרת הטוב [hakarat hatov: דאַנקבאַרקייט], איך געדענק, אז יא, מ’דארף דאנקען דעם אייבערשטן אויף זיינע טובות, און דער וואס דער אייבערשטער האט געטון מער טובות, דארף אים דאנקען מער. פון דעם די אידן דארפן טון א ביסל מער עבודת השם [avodat Hashem: דינסט פון גאָט], ווייל דער אייבערשטער האט געטון מער טובות.
ס’איז א שוואכע, ס’מאכט עס אזוי קליין, ס’זאל נישט זיין אז אויף דעם זאל מען זאגן אשר הוצאתיך מארץ מצרים. יא, ס’איז נישט מאקסימום דאנקען דעם אייבערשטן אויף יציאת מצרים, מ’דארף אפילו הכרת הטוב א ביסל, אבער ס’איז נישט גענוג. ס’איז נישט גענוג מצד דעם אייבערשטן, ס’איז זייער א קליינע מעשה וועגן דעם אייבערשטן, ס’גייט נישט ארויס די מהות [mahut: עסענץ] פון דעם אייבערשטן, ס’גייט שוין ארויס וואס מיינט א גאט. אמת, א ביסל גייט ארויס, איך מיין ס’איז זייער שוואך.
און צווייטנס, ס’איז נישט גענוג פאר אונז. מ’קען אפילו פרעגן, אזוי ווי די קשיא פון עקידת יצחק [Akeidat Yitzchak: עקדת יצחק] פרעגט, אוקעי, ווי לאנג, וויפיל יארן גייט מען נאך הכרת הטוב זיין פאר יציאת מצרים? טויזנט יאר? אוקעי, צוויי טויזנט, צען טויזנט יאר? אוקעי, די וועלט גייט זיך ענדיגן, און דו ביסט נאך דא. און וואס איז מיט די גרים [geirim: גרים, קאָנווערטן] וואס זענען נישט געווען ביי יציאת מצרים? איך מיין זיי זענען אויך…
אז וואס איז מיט זיי? אקעי, איז א גר [ger: קאָנווערט], ווי חמי’סט מיט אים. מען וויל דאך אז ‘והפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם’ [v’hafach el amim safah berurah likro kulam b’shem Hashem: און איך וועל איבערקערן צו די פעלקער א קלאָרע שפּראַך צו רופן אַלע אין דעם נאָמען פון גאָט]. יא? זכריה [Zechariah: זכריה] דער נביא זאגט אז אלע גוים [goyim: נאַציעס] זאלן ווילן דינען דעם אייבערשטן. וואס שטייט אין די תפילה [tefilah: תפילה]? נישט פון תס”ח [Taf-Samech-Chet: 1948], פון תפילת שמונה עשרה [Tefilat Shemoneh Esreh: די אַכצן-ברכות תפילה]. אקעי. פון די ישנ’דיגע תפילה האלטן אז די גוים זאלן אויך דינען דעם אייבערשטן. און וואס גייען זיי דינען? וועלכער אייבערשטער? דער וואס האט אונז ארויסגענומען פון מצרים? וואס האבן זיי דערפון? עס איז אמת! עס איז א פראוו [proof: באַווייז]! דאס איז שוין א תירוץ [teiretz: ענטפער]. אבער עס מאכט נישט קיין סענס. די מעשה, פשוט’ע מעשה, מאכט נישט קיין סענס.
פאר דעם איז דא אסאך דרעגן צו פארשטיין דאס מעשה אנדערש. צו פארשטיין טיפער, מער טעאלאגיש, מער בעיסיק, מער גערעדט פון דעם אייבערשטן ריכטיג, די מעשה. וואס זענען זיי? מען דארף רעדן וועגן צוויי אפאקערטע מהלכים. At least צוויי. עס איז דא א דריטע, וואס איז דער רמב”ם [Rambam: משה בן מימון, מיימאָנידעס], וואס איז ערגעץ אינצווישן די צוויי, אדער אפשר דער רמב”ם זאגט ביידע, איין פשט פשוט איין פשט סוד [sod: סוד, געהיימניס], איך ווייס נישט. דא צוויי אדער דריי פארקערטע מהלכים וועגן דעם. עס וועלן פירן נאך, אבער איך דארף דא זאגן דאס, איך האב געפרובירט צו געבן א סטרוקטור פשוט צו פארשטיין.
דער ערשטער מהלך איז געווען דער רמב”ם’ס מהלך. און דער רמב”ם אין א געוויסע זין איז דער העכסטער… דאס הייסט די העכסטע מיין איך צו זאגן אז דער רמב”ם איז געווען דער איד וואס האט נישט געקערט וועגן קיין שום תואר [to’ar: אַטריבוט], קיין שום… קיין שום… די זאגסט קיין שום, דער רמב”ם האט נישט געהאלטן פארן עכטן פארשטיין דעם אייבערשטן, עכטע קאנעקשן מיט דעם אייבערשטן, איז נאר צו פארשטיין דעם אייבערשטן אזוי ווי ער איז. אלעס אנדערש, נישט מאכט נישט אז דער אייבערשטער טוט פעולות [pe’ulot: אַקציעס] און ס’טוט זיך אלע זאכן, אבער עס איז אלעס גוט פאר חינוך [chinuch: דערציִונג]. דאס הייסט פאר קינדער, עס איז נישט דער אמת. דער אמת איז מען דארף וויסן דעם אייבערשטן אליין, דאס איז געווען דעם רמב”ם’ס גאנצע זאך.
עס איז א גרויסע חוצפה [chutzpah: עזות], ס’מיינט צו זאגן עס איז א גרויסע עזות, עס איז זייער שווער, און דער רמב”ם ווייסט אז עס איז זייער שווער, אפילו צו זאגן די ווארט ‘אינו גוף’ [eino guf: ער איז נישט קערפּערלעך], ווייל מען דארף טויזנט יאר מסביר זיין פאר מענטשן וואס ס’מיינט. ס’איז נישט קיין סימפל זאך. און נאכדעם זאגסטו אז עס איז נישט גענוג, דארף איך אויך זאגן ‘אינו בעל תארים’ [eino ba’al ta’arim: ער האָט נישט קיין אַטריבוטן] און ‘אינו… ואינו… ואינו…’, וואס מענטשן מיינען צו זאגן. אבער דאס איז דער אייבערשטער וואס דער רמב”ם קערט וועגן. אלעס אנדערש האלט ער איז אפשר אפילו עבודה זרה [avodah zarah: עבודה זרה]. אדער אמת’דיגע עבודה זרה. דאס איז געווען דער רמב”ם.
און מען מערקט דער רמב”ם האט געמאכט דאס א מצוה [mitzvah: געבאָט] פון ידיעת השם [yedi’at Hashem: וויסן פון גאָט], יא? די ערשטע מצוה און די ערשטע פרק [perek: קאַפּיטל] אין יסודי התורה [Yesodei HaTorah: גרונטלאַגן פון דער תורה]. ער זאל עמערקן אז וועלכע פסוק [pasuk: פּסוק] שטייט עס? דער פסוק… ווי איז דער פסוק וואס שטייט דעם מצוה? ער ברענגט דאך די גמרא [Gemara: תלמוד]: “אנכי ה’ אלקיך” [Anochi Hashem Elokecha: איך בין גאָט דיין גאָט]! דאס איז דער מקור [makor: מקור] אז דו האסט א מצוה פון ידיעת השם.
און דער רמב”ם יעדן מאל וואס ער ברענגט דעם פסוק אין דעם קאנטעקסט פון דעם מצוה, און אפשר אפילו יעדן מאל, האקט ער אפ דעם פסוק דארט: “אנכי ה’ אלקיך”, סוף פסוק. דער גאנצער רעשט פונעם פסוק, דיליטעד. עס שטייט נישט קיינמאל אינעם רמב”ם.
דער רמב”ם האט געקענט דעם גאנצן פסוק, ער האט נישט פארגעסן דעם גאנצן פסוק, און ווען ס’איז נוגע [nogei’a: רעלעוואַנט] ברענגט ער גאנצע פסוקים, אפילו אמאל וואס עס פעלט נישט אויס פאר זיין ענין [inyan: ענין], סתם [stam: נאָר] א פסוק אין ענין, ככל פסוקי המקרא [k’chol pesukei hamikra: ווי אַלע פּסוקים פון דער תנ”ך]. עס איז נישט אזוי סימפל אפצוצושניידן א פסוק אינמיטן ווען מ’קוואוט [quote: ציטירט] עס, און דער רמב”ם אין אנדערע פלעצער קוואוט גאנצע פסוקים אפילו ער מיינט נאר א חלק [cheilek: טייל], ווייל אזוי גייט עס דאך.
אבער יעדע מאל וואס ער ברענגט די מצוה פון “אנכי”, האקט ער עס אפ פאר “אשר הוצאתיך” [asher hotzeticha: וואָס האָב דיך אַרויסגענומען]. ער רעדט קיינמאל נישט פון יציאת מצרים דארט. ער רעדט וועגן יציאת מצרים, אבער אין דעם קאנטעקסט פון וויסן ווער דער אייבערשטער איז, ווען ער האט געשריבן א גאנצע ערשטע חלק פון מורה [Moreh: מורה נבוכים, גייד פאַר די פאַרווירטע], איך מיין אין דעם צווייטן חלק, האלב פון עס אט-ליסט רעדט וועגן פארשטיין דעם אייבערשטן, קיין איינמאל וועט ער נישט דערמאנען יציאת מצרים דארט.
ער רעדט פילאסאפיע, מיט טעאלאגיע, מיט פשט פון פסוקים, טויזנטער פסוקים. ער האט פסוקים ווען ער רעדט וועגן דעם חקירה [chakirah: אונטערזוכונג] פונעם רמב”ם. דא האט דער רמב”ם חוץ פון דעם וואס ער רעדט אלס פילאסאף, סתם פארשטאנד, איז דא געוויסע פרשיות [parshiyot: פּאַרשיות] אין די תורה וואס אנטהאלט אזא רעדן וועגן וואס דער אייבערשטער איז. איך ווייס נישט וועלכע פרשה [parshah: פּאַרשה], הע?
וועלכע פרשת כי תשא [Parshat Ki Tisa: פּאַרשת כי תשא]? דער עגל [eigel: גאָלדענער קאַלב]? נישט דער עגל, נאכן עגל. דער אייבערשטער האט געזאגט אז משה [Moshe: משה] האט געבעטן “הודיעני נא את דרכיך” [hodi’eini na et derachecha: מאַך מיר באַקאַנט דיינע וועגן], “הראני נא את כבודך” [har’eini na et kevodecha: ווייז מיר דיין כּבוד]. די פסוקים, דער דיסקאשן פון משה, וואס עס זעט אויס פשוט משה וויל וויסן ווער דער אייבערשטער איז, אין אנדערע ווערטער ביז יעצט האט ער נישט געוויסט. און דער אייבערשטער ענטפערט נישט קיינמאל דארט יציאת מצרים, דארט האט ער באמערקט.
אורי אלטר [Uri Alter: אורי אַלטער] האט געשיקט זייער שיין, ער האט געשריבן די צוויי, און ווען עס האט זיך געווען צובראכן די לוחות [luchot: לוחות], האט דער אייבערשטער דארט געקומען און געמאכט נאך א ברית [brit: בונד], ער האט דארט געקראטן נאך א ברית, און געגעבן דאך א נייע ברית, און דער סדר [seder: אָרדענונג] דארף מען פארשטיין דארט. דארט איז געקומען דער אייבערשטער און געזאגט פון דאס ניי ווער ער איז, רייט? א נייע ברית, ניי איבערגעזאגט די עשרת הדברות [Aseret HaDibrot: די צען געבאָטן], אדער די חלקים פונעם פרשת משפטים [Parshat Mishpatim: פּאַרשת משפּטים] האט ער איבערגעזאגט נאכאמאל די גאנצע זאך, און דארט שטייט וואס? שטייט נישט “אנכי ה'”. ער האט געזאגט אזוי, קענסט קוקן די ערשטע צוויי פסוקים פון די עשרת הדברות, שטייט כמעט אלע י”ג מדות שהרחמים [Yud-Gimel Midot HaRachamim: די דרייצן אַטריבוטן פון רחמנות]. אדער איז די ערשטע פאר, נוח השם, נקח ראשי [nekach roshi: לאָמיר נעמען די ערשטע], יצחק, יצחק, יצחק, ה’ ארך אפיים [Hashem erech apayim: גאָט איז לאַנג-געדולדיק], פוקד עוון אבות על בנים [pokeid avon avot al banim: באַזוכט די זינד פון עלטערן אויף קינדער], עס גייט אז דאך ביז די ענד פון אידל אין אידל שוין רחמים [rachamim: רחמנות], נאר דערמיטן שטייט ערפעס אנדערש, ווען מען האט עס געטוישט, שטייט נישט יציאת מצרים, עס שטייט ווער איז דער רב, שטייט ה’, ה’ ארך אפיים, וחנון [v’chanun: און גנעדיק] וכו’ [v’chu: און אַזוי ווייטער], עס איז די זעלבע פלאץ ווי עס פירט זיך אויס די צווייטע דיבה [dibah: דיבור, געבאָט], פוקד עוון אבות על בנים,
שטייט די שלוש עשרה מדות, ער האט געזאגט אזוי, קענסט קוקן די ערשטע צוויי פסוקים פון די עשרת הדיברות, שטייט כמעט אלע י”ג מדות שהרחמים, אדער איז די ערשטע פאר, אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך, ה’ אל קנא, פוקד עון אבות על בנים, ס’גייט אזוי דורך ביז די ענד פון י”ג מדות שהרחמים.
נאר אינדערמיט שטייט עפעס אנדערש, ווען מ’האט געטוישט, שטייט נישט יציאת מצרים, ס’שטייט ווער איז דער רבוש”ע, דארט שטייט ה’, ה’, אל רחום וחנון, וכו’ ווען ס’פירט זיך אויס, די זעלבע פלאץ ווי ס’פירט זיך אויס, דער צווייטער דיבור, פוקד עון אבות על בנים, לא ינקה, יא, לא ינקה שטייט בכי תשא, לא ינקה ה’, ונקה לא ינקה, ס’איז ממש די זעלבע מעשה, באט אן יציאת מצרים, א נייע פשט, דער י”ג מדות.
דער רמב”ם האט געהאלטן י”ג מדות דער פרשה, דאס איז דער מקור, דער עיקר מקור אין די תורה פאר זיין הבנה פון וואס דער אייבערשטער איז, ער איז זייער שטארק גערעדט, וועגן ניקאמאכוס’ס עטיק, און זייער אסאך כמעט מפרש געווען יעדע ווארט אין דער פרשה, נישט אלעס כסדר, אבער איינער האט זיך צוזאמגענומען אויף יעדע ווארט פון די צוויי פרקים דארט, דער רמב”ם פשט דערויף, דעריבער איז געווען זיין צענטראל מורה נבוכים חלק א’ איז מער ווייניגער א פירוש אויף יענער פרשה.
אמת, אין זיינע תפילות, אין זיינע תפילות, אבער נישט בתורת תפילה. ווען משה רבינו אליינס האט געפרעגט די שאלה, ווער איז גאט? יא? ווען מלאכים פרעגן די שאלה, זאגט מען זיי לעסט סייד פנים ואינני, משה רבינו האט מען געזאגט, אויכעט, יא, אפשר, יא? לא יראני אדם וחי, און אויכעט האט מען אים עפעס יא געזאגט, יא? זייער געוועט, ער האט אים עפעס יא געזאגט.
וואס האט ער אים געזאגט? אט די י”ג מדות. יא, וואס מ’רופט י”ג מדות, ה’ ה’ אל רחום וחנון, ער האט אים נישט געזאגט גארנישט פון יציאת מצרים. ער האט אים געקענט זאגן… שטייט נישט, איך פארשטיי נישט ווער…
לאמיר טראכטן, לויט די וואס זאגן אז יציאת מצרים דאס איז דער דבר מרכזי, דער עיקר זאך. עס איז זייער פאני. לעצטע וואך, מיינעס, עס איז נישט געווען אז ער איז געווען צוריק יציאת מצרים, און דער אייבערשטער האט געזאגט, ווען ער האט זיך געקומען צו גיין דער אייבערשטער האט געזאגט, ווער בין איך? דער וואס האט אייך ארויסגענומען פון מצרים? זאגט דער אייבערשטער זאגט נישט אשר הוצאתיך, ער זאגט נישט אשר הוצאתיך, ער זאגט נישט אשר הוצאתיך, נשמת כל חי, ער זאגט נישט גארנישט, און משה רבינו זאגט, קום אהער, איך וויל דיך פארשטיין בעסער דער אייבערשטער, כדי צו פירן די אידן, דער רמב”ם איז מסביר, “הודעני נא את דרכיך”, “וראה כי עמך הגוי הזה”, כדי צו פירן די אידן דארף מען וויסן דעם אייבערשטער.
אבער ווי קומט דאס אריין אין א באדערפעניש? דאס איז א גוטע שאלה, פונקט נאך דעם עגל האט מען דאס געדארפט וויסן. ווייל אפשר ווייל דאס מיינט צו זאגן, איך וועל דאס זאגן פארוואס.
לאמיר דאס הערן לויט א חסידישע פשט, ווייל דער אייגעל האט געוויזן אז יציאת מצרים האט א פראבלעם, עס האט זיך אויך געזאגט ‘אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים’. דער אייגעל איז געווען דאס זעלבע וואס האט געטשיפט דאס זעלבע, עפעס א טעות וואס מען קען דא האבן, באמת, אייגעל קען אויך זיין יציאת מצרים. עס איז דא גארנישט אין יציאת מצרים וואס זאל סותר זיין צו מאכן אן אייגעל, עס איז דא, אבער עס זאלן נישט פארשטאנען, מסתם איז דא.
א געוויסע מיינדסעט פארקערט, יא, אז מיט דעם בויעט מען דער ‘אשר העלוך’. אבער זעהסטו כאילו אז אויף ביידע שטייט ‘אשר העלוך’. און ווען דער אייבערשטער זאגט פאר משה ווער ער איז, ער זאגט אים ווי פארסייז, זאג זיי צוריק! דער אייבערשטער וואס האט ארויסגעפירט פון מצרים, דו האסט נאך געמאכט צען מכות מיט קריעת ים סוף. די גאנצע מעשה גייט אוועק, עס קומט א נייע פשט, א גאנצע נייע גילוי, א גאנצע נייע סארט השגה.
ווייל דאס איז א השגה וואס שטייט נישט ‘בריאת שמים וארץ’ אויך נישט דארט. דארף מען פארשטיין, בריאת שמים וארץ שטייט כמעט קיינמאל נישט, נאר אין ספר בראשית, חוץ פון דעם, די תורה רעדט כמעט נישט פון בריאת העולם. אבער על כל פנים, דאס איז א נייע וועג. דער רמב”ם איז זיכער געגאנגען, דער רמב”ם איז נישט געגאנגען מיט בריאת העולם כמעט אויך נישט, ווייל ער האלט אז אפילו בריאת העולם איז זייער קליין.
אבער ער גייט אלעמאל ווען ער זאגט דעם פסוק ‘מארץ מצרים’, זאגט ער, דעם פסוק ‘אנכי’, האקט ער עס אפ פאר ‘אשר הוצאתיך’, עס זעהט אים נישט פארט. מען קען זען קלאר, מענטשן האבן צוגעשטעלט דעם סמ”ג, יא ער גייט אלץ פון דעם רמב”ם אין ספר המצוות, און מען איז מדייק אז ווען ער ברענגט די מצוה, ער גייט ווייטער, און ער איז מסביר, ער ברענגט דעם רמב”ן, ער איז מסביר אז די ערשטע מצוה מיינט מער פון אז עס איז דא א גאט, עס מיינט אז ער איז משגיח, און ער האט וכו’ די גאנצע ערשטע ברכה ביז ‘ימי עולם’ פון די אייבערשטע…
סאטמאר רב האט געזאגט אמאל א דרשה דא, און געזאגט אז ער האט געמאכט ביי זיין אסיפה איין טאג קעגן די ציונים, האט ער געזאגט אז פון דעם סמ”ג זעט מען… סמ”ג אדער סמ”ק, איך געדענק נישט… פון דעם זעט מען אז נישט גלייבן אין ציונות איז דער ערשטער עיקר, ווייל ער פירט אויס ביז די ‘יגלינו’ דער ראשון. ווייל דאס איז זייער גוט לויט די שיטה וואס זאגט… איך מיין עס איז לאפוקי ציונות און אן אנדערע חקירה, אבער ער איז גערעכט לויט יענע שיטה, אבער דער רמב”ם האט דעם פירוש נישט אזוי געשריבן. דער רמב”ם האט נישט געשריבן ‘אשר הוצאתיך’, ער האט געשריבן נאר ‘אנכי ה’ אלקיך’.
וואס אבער דער רמב”ם האט… אה יעצט, איך האב ענליך מיינען שם תאמר אז דער רמב”ם האט נישט געהאלטן פון יציאת מצרים. דער רמב”ם האט נישט געווארן, טיין שטו דעם פראביקן געזאגט נישט אויפהערן… אלע, עס האט גענומען א סדר… אבער עסטו מיינען אז דער רמב”ם האט נישט געהאלטן אז יציאת מצרים איז א בעיסיק זאך אין אידישקייט אפילו דעם? עסטו מיינען, קאמא שמא לן נישט? וויאזוי ווייסט איך אז נישט? ווי שטייט דער רמב”ם’ס פשט פון יציאת מצרים? נישט די פשט אז מען דארף דינען דעם אייבערשטן, ווייל מען האט אונז קענען א טובת ארויסגענומען פון מצרים און געהארגעט זייערע בכורים, און געראטעוועט אונזערע בכורים, נאר די פשט אז יציאת מצרים אין א געוויסע וועג האט מען אויסגעפונען בעסער ווער דער אייבערשטער איז פריער. ווי שטייט דער פשט?
אין דער רמב”ם, אין זיין משנה תורה שטייט עס אין הלכות עבודה זרה פרק א’. הלכות עבודה זרה פרק א’ איז דער רמב”ם’ס קיום פון מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, אין פרק א’ ווען ער ברענגט א הגדה ווען ער זאגט דאס, ער רעפערענצט דאס זעלבע דעם לשון, נישט אין די נוסח הגדה אין דעם פרק ווי ער איז מסביר. און דארט איז דער רמב”ם מסביר זיין מהלך פאר וואס מען האט געדארפט יציאת מצרים, לדעת כי אני ה’ אלקיכם.
יא, געדענקט? געווען א שיעור וועגן דעם לעצטע וואך… לעצטע יאר… אבער לעצטע וואך איז געווען א שיעור אין די רמב”ם… און וואס זאגט דער רמב”ם דארט… דאך א רמב”ם יומי שיעור… און וואס איז געשטאנען דארט… וואס זאגט דער רמב”ם דארט, מ’דארף דייקן און מדייק זיין די גאנצע פרק. די דרוק מאכט עס אזוי שווער ווייל ער לייגט אראפ דעם גאנצען פרק אין דריי סעיפים, אמת’דיג איז עס אזא 15 סעיפים, אבער דער דרוק איז, ווען ס’איז געווען א הגדה האבן זיי געמיינט אז עס קען עס צו זיין א בישאפ.
אבער, וואס עס שטייט אין דער רמב”ם איז אזא חידוש. חידוש נפלא מאוד. דער רמב”ם זאגט, ווען מען דארף נאכמאכן נאך איינער דאמער פון דער פרשה פון אהיה אשר אהיה, עס איז נאך א פרשה וואס ווייזט אז יציאת מצרים האט עפעס מיט שם ה’, ווען מען האט אנגעקומען. אבער קודם לאמיר זאגן וואס שטייט אין הלכות עבודה זרה.
אין הלכות עבודה זרה שטייט אזוי: ס’איז דא א פראבלעם וואס הייסט עבודה זרה. בעצם יעדער איינער ווייסט פון דעם אייבערשטן, אדער עס האט זיך אנגעהויבן אזוי, ס’איז א נארמאלע זאך צו פארשטייען, אדם הראשון אליסט האט געוויסט. אקעי, אזוי שטייט אין די אנהייב הלכות עבודה זרה.
אבער, עס איז דא א בעיה. וואס איז די בעיה? איך גיי עס זאגן שארפער ווי דער רמב”ם לייגט עס אראפ דארט, ווייל איך מיין אז דער רמב”ם היט זיך נישט צו מכשול זיין אידן חס ושלום אין עבודה זרה, ער מאכט עס קלאר, דאס איז נישט קיין מוזיקער פראבלעם. אבער דער פראבלעם איז גרעסער ווי דער רמב”ם לייגט עס אראפ, און אנדערע ספרים האבן עס מסביר קלארער.
אז ס’איז דא א גרויסע פראבלעם, ס’איז דא א גאט וואס ער האט אנגעהויבן אלעס, דער איינס פאר אלעס, פון אים הייבט זיך אלעס אן, און אזוי ווייטער. אבער די וועלט פירט נישט דער אייבערשטער דירעקט. נישטא קיין איינע זאך אין דער וועלט וואס מען קען זען אויף דעם, אפשר א נס, מען דארף אפילו אויף א נס מדייק זיין. אבער נישטא קיין שום זאך וואס דער אייבערשטער, וועסטו זאגן וויאזוי איז עס געקומען? פארוואס איז געווארן דער… פארוואס האט אנגעהויבן צו רעגענען? ווייל דער אייבערשטער האט געוואלט ס’זאל רעגענען. אונז זאגן אזוי, ס’איז אמת.
אבער ס’איז אויך אמת אז ס’רעגנט ווייל ס’איז דא וואלקענעס. פארוואס איז דא וואלקענעס? ווייל אין ווינטער איז דא וואלקענעס. פארוואס איז דא וואלקענעס אין ווינטער? ווייל די שטערנס זענען עפעס אנדערש, די זון איז ווייטער פון אונז אין ווינטער. מילא, פארוואס איז די זון ווייטער? ווייל עפעס א גאנצע סדר, ווי דער רמב”ם האט געזאגט, ס’איז דא גלגלים וואס פירן די זון, די העכערע גלגלים וכולי וכולי. פארוואס פירן די גלגלים? וואס דא מלאכים וואס פירן זיי, און אזוי ווייטער. דאס זענען אלץ אמת. ס’איז אויך אמת צו זאגן אז דער אייבערשטער האט אלץ געמאכט, אבער דאס איז אן טיפערע וועג.
אבער די וועלט אין reality ארבעט דורך די אלע כוחות. דער רמב”ם זאגט אז דער אייבערשטער הייסט אלהי האלהים. וואס איז דער טייטש אלהים? אפגעטער? וואס איז דער חילוק? דער טייטש איז דער גאט פון אפגעטער? אלהים מיינט מלאכים. מלאכים און די וואס פירן די זון יעדן טאג. ס’איז א גרויסער חידוש צו זיין דער גאט פון די מלאכים.
ווייל ס’איז א גאר א גוטע סברה. די סברה פון נמרוד, אדער אפילו פון דור אנוש, איז געווען אז מען דארף דינען. וואס מיינט דינען? דינען מיינט געבן כבוד, געבן respect פאר די אלע כוחות וואס פירן אונז. דאווענען, ס’איז די גאנצע נושא. דאווענען, ס’איז דאך חובת דאווענען, מאכן קרבנות. קיצור, מען קען מדייק זיין אויף וואס, אבער א קרבנות איז אמת אז דא די אלע כוחות און די וועלט ווערט געפירט דורך זיי. ווער פירט די וועלט? דער תירוץ איז די שטערנס, דאס איז דער תירוץ.
דאס האט דער רמב”ם אמת’דיג אזוי געהאלטן. astrology איז נישט אמת ווייל ס’איז די wrong וועג פון פארשטיין די שטערנס. מענטשן מיינען, ווייסן אז דער רמב”ם האט אמת’דיג געהאלטן אז די שטערנס פירן די וועלט. פארוואס אין זומער איז ווארעם און אין ווינטער איז קאלט, און פארוואס נאך אלע שינויים וואס איז דא? ווייל די שטערנס זענען אנדערש, צוויי פירן עס, און פארוואס די שטערנס לינקס דא, די שטערן האט א מן השמים, א מלאך וואס פירט עס וכו’ וכו’ וכו’.
די טרוט איז אז עס איז דא א סאך פון, קענסט עס רופן כוחות, גאט, די ווארט אלקים אין די תורה וואס איז טייטש גאט, מיינט דאך נאר א כוח, א פירער, א געוועלטיגער בעל כוח, וואס איז דא אן אומצאל כוחות און זיי זענען מסודר אין א געוויסע סדר, און די וועלט ווערט געפירט דורך עולמות של מעלה ממנו, נאכדעם איז נאך העכער, עס זענען דא אמווייניגסטנס דריי עולמות אין רמב”ם, און אזוי פירט זיך די וועלט.
אונז געפינען זיך אין די נידריגסטע עולם, און אונז זענען נישט בעל הבית אויף גארנישט, איך מיין אביסל ווער עס איז א מלך אדער א טאטע וכדומה, אבער איבער אים איז דא כוחות עליונים מעליו, וואס זיי זענען בעל הבית אויף אים, זיי פירן אים, און אויב מען וויל אז עס זאל גיין עפעס גוט דארף מען זיי פרעגן, ווייל זיי זענען דעם אויבערשטנס שלוחים קענסטו זאגן, אבער דאס איז דער פאקט.
דער רמב”ן איז מסביר די גאנצע זאך פון עבודה זרה. יא, אז מען נעמט טאקע כוח פון זיי. ניין, ער זאגט אז זיי זענען… זיי זענען… דו קענסט נישט דאווענען צו קיין וויירוס, יא? נו, ס’איז דאך פשוט, דער וויירוס איז דער כוח וואס מאכט אים דעם מענטש, ער קען נישט שטיין, ער קען דאווענען צו אים ביז מארגן אינדערפרי, נו, ס’איז דאך אן איינציגע מעשה, יא? ער קען דאווענען, ער קען בעטן, אבער דער כוח… דער כוח וואס מאכט אים נישט פילן גוט איז דער מלאך המות, יא? נו.
און ער טענה’ט אז די זון, אלע מלאכים זענען… דאס איז אזוי ווי א וויירוס. אבער איך בין נישט זיכער אז עס איז ריכטיג. מיט אנדערע ווערטער… דאס איז א תורה, דאס איז שוין א חידוש. איך ווייס, איך ווייס אזוי שטייט, איך בין נישט זיכער אז עס איז ריכטיג. עס איז א חקירה, איך ווייס, עס איז א חקירה עמוקה.
עס זעט אויס צו מיר, איך מיין אז דער רמב”ם איז אביסל… עס איז דא ריזן צו טראכטן. בקיצור, עס איז צו פשוט דאס, עס זעט אויס צו מיר, ווייל מען דארף פארשטיין, עס איז נישט קיין שיבה וואס מען גייט דאך טראכטן אין גאנץ קבלה און קיין דאס אריינבויען און אזוי ווייטער. נישט אזוי סימפל, עקזעקטלי. לאמיר נישט אריינגיין דערין, איך וויל נאר זאגן, איך וויל נאר זאגן, דאס וואס דו זאגסט איז אמת, עס שטייט אין רמב”ן און אין אנדערע פלעצער. עס זעט מיר אויס עס איז נישט עקזעקטלי די זעלבע זאך, דאווענען איז א פאני ווארט. וואס איך ווייס נישט וואס ס’מיינט עגזעקטלי, איך מיין איך פארשטיי וואס דאס מיינט ווען ס’איז דאווענען. אבער מען זאגט געבן כבוד, לויט’ן רמב”ם רעדט נישט פון דאווענען אין זיך צו עבודה זרה. געבן א ספעק, מכבד זיין, מאכן כבוד דעם יום טוב, איך ווייס וואס. מאכן עפעס א סעודה לכבודו, איז די וועג וויאזוי דער רמב”ם האט פארשטאנען, אפשר אנדערע נישט, אבער די וועג וויאזוי דער רמב”ם האט פארשטאנען אין די כוכבים איז נישט די זעלבע וועג ווי אן אליל. אן אליל איז א טויטע זאך, ס’טוט נישט גארנישט. דער רמב”ם האט פארשטאנען אז זיי טוען. ער איז א פונקט.
ס’איז נישט פונקט, ס’איז נישט עקזעקטלי די זעלבע זאך. דאווענען איז א פאני ווארט, וואס איך ווייס נישט וואס ס’מיינט עקזעקטלי, איך פארשטיי וואס מען מיינט ווען מען זאגט דאווענען. אבער מען זאגט געבן כבוד [kavod: honor, respect]. לויט’ן רמב”ם [Rambam: Maimonides] רעדט מען נישט פון דאווענען אין עבודה זרה [avodah zarah: idolatry]. געבן א רעספעקט, מכבד זיין [mekhabed zayn: to honor], מאכן כבוד פאר א יום טוב [yom tov: holiday], איך ווייס וואס. ס’מאכן עפעס א דבר לכבודו [davar likhvodo: something in his honor], איז דער וועג ווי די ראשונים [Rishonim: early medieval rabbinic authorities] האבן פארשטאנען, אפשר דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] נישט, אבער דער וועג ווי דער רמב”ם האט פארשטאנען די כוחות [kochot: forces, powers], איז נישט די זעלבע וועג ווי א סלע [sela: rock, stone]. א סלע איז א טויטע זאך, ס’טוט נישט גארנישט. דער רמב”ם האט פארשטאנען אז דער שר [sar: angelic prince, minister] טוט. ער איז א פועל [po’el: agent, actor], ער טוט.
וואס? ניין, נישט חוקי הטבע [chukei hateva: laws of nature]. חוקי הטבע איז א מאדערנע ווארט, דער רמב”ם קען נישט דעם ווארט בכלל. ניין ניין, זיי זענען אמת’דיגע טעבלס [actual agents], זיי זענען מענטשן, זיי זענען כאילו [ke’ilu: as if, so to speak] מענטשן. זיי האבן בחירה [bechirah: free will, choice]. דער רמב”ם זאגט בפירוש [befeirush: explicitly] אין שמונה פרקים [Shemonah Perakim: Eight Chapters, Maimonides’ introduction to Ethics of the Fathers] אז זיי האבן בחירה, יא. זיי האבן דאס אליינס. דער רמב”ם זאגט בפירוש אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], וואס שטערט אונז אז מלאכים [malachim: angels] האבן בחירה? די איינציגע חילוק [chiluk: difference] פון זיי און מענטשן, אז זיי קענען נישט בוחר זיין ברע [bocher zayn b’ra: choose evil]. ביי אונז זאגט מען אז א מענטש האט בחירה, מיר זאגן אז ער האט א יצר הרע [yetzer hara: evil inclination], ער קען טון שלעכט. א מלאך [malach: angel] טוט אלעמאל די זעלבע זאך, אבער ברצונו [birtzon: by his will], ער טוט נישט אליינס. ער האט א רצון [ratzon: will]. ס’איז אן אנדערע וועג וויאזוי מיר פארשטייען רצון.
דאס גייט צוריק צו אונזער שיעור וואס מיר האבן גערעדט, וואס מיינט רצון? אונז מיינען אז רצון מיינט אז מען קען טון שלעכט. דער אויבערשטער האט אויך בחירה און ער קען נישט טון שלעכט, יא? סא, מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם. אבער איך קען נישט אריינגיין אין דעם.
איך וויל זאגן, ס’איז דא אן עכטע פראבלעם. ס’איז דא אן עכטע פראבלעם אז דער אויבערשטער פירט נישט די וועלט דירעקט. ער פירט דאס דורך א סך כוחות, ס’רופט זיך שליחים [shlichim: messengers, agents]. קענסט זאגן, אפילו דער רמב”ם דארף מען פונקטליך פארשטיין וואס ער מיינט. אבער זיי האבן יא אמת’דיגע געוויסע ישות [yeshut: existence, being]. ס’האט עפעס א כח. ווען איך זאג כח, מיין איך נישט א כח אזוי ווי די טיש וואס איך שטופ. איך מיין אזוי ווי איך וואס איך שטופ, און מיין טאטע גייט עס נישט שטופען. מער אזוי ווי צוויי מענטשן. א בעסערע משל [mashal: parable, analogy], ס’שטייט אין דעם, אזוי ווי ישעיה [Yeshayah: the prophet Isaiah] זאגט. אין די ראשונים שטייט דער משל. אזוי ווי דער מלך, דער רמב”ם אליין ברענגט דעם משל. אזוי ווי א מלך האט זיין שליח, דער גאווערנאר. אוודאי ער איז נישט דער בעל הבית [ba’al habayit: master, owner]. דער מלך קען אים אלעמאל אווער-רולן, ער קען אים זאגן פונקטליך וואס צו טון. אבער געווענליך נישט. דער נארמאלער סדר [seder: order, arrangement] איז, אז דער מיטל-מענטש, ער איז מחליט [machlit: decides]. אפילו ביי דער רמב”ם איז עס אביסל אנדערש, ווייל ס’איז דא מער קלארע געזעצן, אבער עט די ענד אוו דע דעי, ס’איז מער אזוי ווי צוויי מענטשן. און דאס זענען די מיטל’דיגע כוחות וואס זענען דא אויף די וועלט.
און ס’איז טאקע דא אזוי פיל כוחות, נישט נאר דעם, איך וויל נאך אפילו טיפער גיין. דאס איז איין זאך, קודם כל ס’איז דא אלע כוחות אויף די וועלט, סא צו זאגן אז דער אויבערשטער פירט די וועלט נאר אים דארף מען… נאר אים דארף מען מכבד זיין, ס’איז נישט אזוי סימפל. צווייטנס… נאר, לאמיר זאגן בעסער, נאך איין זאך. סאו קודם כל איין זאך, די ערשטע זאך איז, וויבאלד ס’איז דא די אלע כוחות, איז קודם כל אפילו צו וויסן פון אז ס’דא אן אייבערשטער ביאנד דעם איז א גרויסע חידוש [chiddush: novel insight, innovation].
אין אנדערע ווערטער, וויאזוי הייבט זיך אן א מענטש צו טראכטן פון א גאט? אזוי ווי אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our forefather], יא, ער זעט שטערנס דא אויף די וועלט, ער גייט ווייטער, פארוואס גייט ער ווייטער? פארוואס טראכט אברהם אבינו פון די זון? ווייל יעדער קען זען אז די זון מאכט אזוי פיל זאכן, ס’איז זיכער העכער, ס’איז זיכער שולט אויף די וועלט אין א סאך וועגן, און ער הייבט אן צו טראכטן די זון. יא, יעצט, מען קען גיין ווייטער פון די זון.
העכער די זון איז דא עפעס א מלאך, לאמיר זאגן, נאך יענעם מלאך איז דא נאך א מלאך, און ס’איז טאקע דא די אלע מלאכים. יעצט, געווענליך א מענטש וויאזוי ער פארשטייט די causes פון זאכן, וואס מאכט יעדע זאך, די נארמאלע שכל [seichel: intellect, understanding] פון רוב מענטשן, און רוב מענטשן וואס זענען נישט קיין גאר גרויסע חכמים [chachamim: wise people, sages], ווען מען זאגט אמונה [emunah: faith] זאגט מען עס שוין גלייך, אבער בדרך חכמה [bederech chochmah: through wisdom], אנדערע ווערטער וואס מענטשן כאפן אמת’דיג, איז וואלט ער אנגעקומען א חכם דארף עס פארשטיין, א פשוט’ער מענטש בלייבט אפילו אונטער די זון.
ווען אברהם אבינו האט געמיינט אז די זון האט געמאכט די וועלט, איז שוין געווען א חכם. אקעי, אנדערע מענטשן האבן אפשר געזאגט, באט ס’איז שוין געווען א חכם, ווייל א נארמאלע מענטש ער קוקט דא ער זעט אז זיין טאטע פירט די וועלט, איך ווייס נישט, א תרח [Terach: Abraham’s father] פירט די וועלט. אה, די זון. ניין, דער גאנצער תרח איז, די זון איז שטערקער פון אים. אויב מען וויל אמת’דיג עפעס א טובה [tovah: favor, good] פון איינעם דארף מען בעטן די זון, נישט תרח. דאס איז שוין א חכמה [chochmah: wisdom]. דאס איז שוין א לעוול פון science, פון ידיעה [yedi’ah: knowledge], right?
יעצט, איינער איז נאך גאר א טיפערע חכם און ער קוקט, ער פארשטייט די גאנצע מערכת הכוכבים [ma’arechet hakochavim: the system of stars], די גאנצע אסטראנאמיע, מען פארשטייט, אזוי ווי אין מדרש [midrash: rabbinic homiletical literature] שטייט אין א זייער simple וועג, יא, די לבנה [levanah: moon] קומט דאך ביינאכט, קומט דאך אויס ווי די זון איז נישט דא, אבער דאס איז נישט ממש א טענה [ta’anah: claim, argument], ער האט עס נאר פארשטאנען טיפער, ס’מיינט צו זאגן א זייער simple וועג פון זאגן א טיפערע זאך, אז דער גאנצע סיסטעם כהכל בהכל מכל [the entire system as a whole] קען זיך נישט אליינס מאכן, דאס מוז זיין נאך א גרעסערע כח.
יעצט איך וויל אייך זאגן א חידוש, ענק מיינען אז יענער גרעסערער כח איז דער אייבערשטער, ס’איז נישט, ס’איז א מלאך, אזוי זאגט דער רמב”ם. מ’דארף נישט דעם אייבערשטער נאכנישט ביי דעי stage, מ’דארף נאך גאר קיין ראיה [ra’ayah: proof] פאר’ן אייבערשטער. פארוואס דער רמב”ם רופט דעם אייבערשטער. מען דארף נאכדעם פארשטיין וואס מיינט א מלאך, און ערשט אויספארשן דעם גאנצן עולם המלאכים [olam hamalachim: the world of angels] ווי דאס ארבעט. און אויך מוז מען זען אז דאס איז אלץ נישט גענוג, עס מוז זיין העכער דעם מלאך נאך עפעס א זאך. יא? און העכער דעם איז דער אייבערשטער. איז דאס וואס איז גערופן דער אייבערשטער.
די מקובלים [mekubalim: Kabbalists] זאגן אז דאס איז אויך נישט ריכטיג, ווייל דאס וואס דו פארשטייסט איז נאר א ספירה [sefirah: divine emanation in Kabbalah]. ספירה איז נישט ממש דער אייבערשטער. דו דארפסט פארשטיין די גאנצע מערכת הספירות [ma’arechet hasefirot: the system of sefirot], נאר דאס צו פארשטיין וואס מיינט דער אייבערשטער. און נאך טיפער, די מקובלים זאגן אז עס איז נאך איינס אן טאפ פון יענץ. יא? דאס איז נאר א מהלך פון השגה [mahalach shel hasagah: a process of understanding]. א נארמאלע מהלך וואס א מענטש…
מענטשן האבן אנגעהויבן מיט דעם וואס זיי האבן געוואוסט פון דער אייבערשטער, אבער וויבאלד ס’איז זייער א טיפע זאך צו זאגן דעם ווארט אייבערשטער, ס’איז נישט קיין סימפל זאך.
דער “אינו גוף” [eino guf: not a body], “אינו גוף” מיינט אז ער איז נישט קיין מענטש, יא? דאס ווייסט יעדער. קיינער האט קיינמאל נישט געטראכט דער אייבערשטער איז א מענטש. “אינו גוף” מיינט נישט די גאנצע וועלט. א מלאך איז אפילו אויך נישט קיין “גוף”, ס’איז דא גרעסער פון “אינו גוף” אויך. אבער לאמיר שוין זאגן “אינו גוף”, נישט די ערשטע גלגל [galgal: sphere, celestial sphere], נישט די גאנצע אוניווערס. נישט קיין איין כח וואס מ’דארף נעמען הונדערט יאר צו אויספיגערן אז עס איז דא א כח בכלל. די וואס זענען געווען סטאק ביי די ערשטע כחות, ביי די לבנה האלטסטו נאך. אנקומען צו די זון און צו די נעקסטע לעוול איז שוין א גרויסע זאך. דאס איז א ריזיגע שווערע זאך, ס’איז גאר א טיפע זאך. נישט נאר ס’איז א טיפע זאך, רוב מענטשן פארשטייען עס נישט, נאר מ’זאגט עס בבחינת אמונה [bivchinat emunah: in the aspect of faith] ווייל אברהם אבינו האט אונז אויסגעלערנט צו זאגן. ווייל רוב מענטשן וואלטן נישט אנגעקומען דערצו. דאס איז איין זאך, דאס איז דער ערשטער גרעסער פון דעם וואס איז דא. און פון דעם קומט אויס די צווייטע זאך אז…
וממילא, ס’מאכט עכט actually sense לכאורה [lechorah: seemingly, apparently] צו וואס ווען איינער זאגט “דער מלך זיצט אין זיין פאלאץ, ער איז זייער גרויס, אפשר די גאר גרויסע חכמים, די מיניסטערס, די חכמים פארשטייען בכלל אז עס דארף זיין א מלך. איך פארשטיי די traffic light policeman וואס גיבט מיר א ticket. איך רעד גלייך, איך רעד נאר מיט אים”. דאס איז די סברה [sevara: logical reasoning] פון דור אנוש [dor Enosh: the generation of Enosh]. ס’איז גארנישט קיין שוואכע סברה. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז שטותים [shtuyot: foolishness]. דער רמב”ם זאגט אז ער רופט עס א שטות, אבער ער איז נישט מסביר [mesbir: explaining] פארוואס איז עס א שטות? די רמב”ן זאגט פון דעראון א הסבר [hesber: explanation] פארוואס איז עס א שטות, דער רמב”ם זאגט נישט קיין הסבר. דער רמב”ם מאכט עס sound א בעסערע כח, ער איז מסביר מתחילה [mehatechilah: from the beginning] וואס די טעות [ta’ut: error] איז געווען, קיינער זאל נישט דינען א חוץ אים דעם אייבערשטן. אבער ער איז נישט מסביר פארוואס איז עס א שטות? איז דא דא א גרויסע problem. יעצט, לאמיר געדענקען, דאס איז איין זאך.
עס איז געווען אלעמאל גרויסע צדיקים [tzaddikim: righteous people], גרויסע חכמים וואס זיי האבן פארשטאנען די גאנצע מעשה [ma’aseh: story, matter], אזוי ווי חנוך [Chanoch: Enoch], מתושלח [Metushelach: Methuselah], תנחומא [Tanchuma], נח [Noach: Noah], איך ווייס ווער. און ביי די גויים איז אויך דא, איך ווייס מען קען רעדן פונעם פסיד [possibly referring to a sage], איך ווייס שלמה המלך [Shlomo HaMelech: King Solomon] האט אראפגעברעכט אריסטו [Aristotle] האט פארשטאנען אפשר צו אזוי ווייטער. זיי האבן פארשטאנען די גאנצע מעשה.
און זיי ממילא זיי האבן פארשטאנען אז דאס איז אמת, אפשר עס איז דא די אלע כוחות, אבער דער אמת’דיגער כח, דער אמת’דיגער מקור [makor: source] פון אלעס איז דער אייבערשטער. און ממילא די אלע חכמים וואס האבן געטון למעשה [lema’aseh: in practice] ווייס איך נישט, מען דארף מדייק זיין [medayek zayn: to be precise], אבער זיי זענען זיכער… זיי האבן פארשטאנען דער אייבערשטער.
און וואס דינט מען דער עיקר [ikar: essence, main thing] דער עבודת השם [avodat Hashem: service of God] זיך צו וויסן דער אייבערשטער? דאס איינציגע זאך וואס מען קען אמת’דיג חכמים עפעס א קנאק שאף אפילו יענץ איז א ספק [safek: doubt], אבער דאס איינציגע זאך איז די דאזיגע אמונה אדער די דאזיגע ידיעה אז עס איז דא שיש שם [she’yesh shem: that there is (a God)], דאס איז דער ערשטער מצוה [mitzvah: commandment] שיש שם, וואס וויסן מיר פון קיין האבן גארנישט? דאך וויסן, רייט? דאס איז די גאנצע זאך. דאס איז די איינציגע זאך וואס מען קען אמת’דיג טון פאר אים.
יעצט וואס האבן זיי געטון די אלע חכמים לגבי [legabei: regarding] עבודה זרה, לגבי די אנדערע זאכן? איך ווייס, עס האט פארשטאנען אז עס איז אלץ subservience, אלץ עבדים [avadim: servants], אלץ דער אייבערשטער איז the high of the high, דער אייבערשטער איז תכלית [tachlit: purpose, ultimate end] פון אלע זאכן. דאס איז אלעמאל געווען חכמים.
Now the big problem which is, אז אפילו מען פארשטייט דאס אלעס, דער טאטע האלט פארשטייט דאס, דער גרויסער חכם פארשטייט דאס, אבער זיינע קינדער פארשטייען דאס נישט. קען גאר זיין עס איז זייער שווער צו מסביר זיין, עס איז איין פראבלעם. אוקעי, לאמיר זאגן מען קען עס זאגן, עס איז דא א גרעסערע פראבלעם.
ווייל למעשה פארשטייט די אלע חכמים, פארשטייט ער דאך אז מען דארף דינען למעשה, דארף מען דינען די אלע כוחות ממוצעים [kochot memutzaim: intermediate forces], די אלע מלאכים, די אלע כוכבים [kochavim: stars]. אפילו דאס פארשטייט שוין אז מען דינט אמת’דיג א כח וואס איז א גרויסע מדריגה [madreigah: level, spiritual level], ווייל די רוב מענטשן מיינען אז מען דינט די געטשקע, די פסל [pesel: idol, statue], די סטאטוע, און די חכמים זאגן ווייסטו עס מיינט נישט די סטאטוע, עס מיינט די מלאכים. דאס איז בערך וואו רוב מענטשן קומען אן ווען מען מאכט דעם פאקט.
איז… יא יא, איך גלייב דאס איז טאקע, קודש הקדשים [kodesh hakodashim: holy of holies]. וואס דאס איז נאך א סטעפ אין די מעשה, נאך א סטעפ אין די היסטאריע. אבער עס איז דא… אוקעי, אמת, עס איז נאך זאכן וואס מאכן ערגער דעם מצב, אבער עס איז גענוג, עס איז גענוג שלעכט אזוי. סאו יעצט איז דא א ריזיגע פראבלעם. דער פראבלעם איז אז אפילו דער חכם…
יעדער מאל וואס עס קומט א נייע חכם, אזוי ווי חנוך, אזוי ווי דארף ער נאכאמאל ארבעטן פאר 500 יאר אויסצוגפינען אז עס איז דא א גאט. ווייל ער, פאר א פאר דורות האט מען שוין געלערנט פון די כוחות וואס מען דינט. נאר דער חכם ווייסט וואס? אפילו דער חכם, יא לאמיר פארשטיין.
ס’דא צוויי לעוועלס מענטשן אלעמאל. ס’דא דער המון עם [hamon am: the masses] וואס זיי מיינען נעבעך אז דער אייבערשטער איז דער דלי [dli: bucket]. וויאזוי מיינען זיי? זיי מיינען ממש אזוי? בערך! ער פארשטייט דאך נישט בעסער, ער פארשטייט וואס ער זעהט.
נאכדעם איז דא א אינגל ווערט א ביסל קליגער, פרעגט ער זיין טאטע גלייך: העלא? מען דינט א דלי? וואס גייט דא פאר? זאגט אים זיין טאטע: ניין, ס’דא א חכמה וואס דו פארשטייסט נישט. ער גייט אין קאלעדזש, ער איז א מסביר. די דלי איז א רמז [remez: hint, allusion] אויף די שטערן. אקעי, ער איז העפי. רוב מענטשן זענען העפי נאך דעם הסבר. עס איז אפילו אמת דער הסבר. דער הסבר איז נישט שקר [sheker: falsehood].
און ביז ווי דער רמב”ם זאגט: צור עולמים לא היה מכירו אדם בעולם [Tzur Olamim lo hayah makiro adam ba’olam: the Rock of the universe, no person in the world recognized Him]. דער צור [tzur: rock, foundation] איז די source. צור טייטש איז source דא. יא, דער מקור פון אלעס. קיינער ווייסט נישט דעם.
דאס איז די רעאליטי וואס עס איז א גלגל החוזר [galgal hachozer: revolving cycle]. עס מאכט זיך א פיינע חכם און דארפסט האבן א מסביר. פאר וואס איז אברהם אבינו? דער רמב”ם זאגט אז אברהם אבינו האט געלערנט פון חנוך אדער פון מתושלח. אקעי, עס איז שוין נישט געווען ביי אים, פון שם ועבר [Shem v’Ever: Shem and Ever, Noah’s son and great-grandson].
עס איז דא אנדערע מדרשים וואס זאגן אברהם אבינו האט געלערנט ביי שם ועבר. דער רמב”ם זאגט אברהם אבינו האט עס געדארפט אליינס אויספיגערן. פארוואס? ער האט אנגעהויבן טראכטן ווער עס האט דאס באשאפן?
ניין, דא זאג איך, די מעשה איז נישט אזוי סימפל, ס’איז עכט א סאך טיפער. ווייל דער תירוץ [teiretz: answer] פאר ווער עס האט דאס באשאפן איז א מלאך. רוב די וועלט וואלט געווען העפי מיט דעם תירוץ. ווער האט באשאפן דעם מלאך?
נאר, איי מין, איך קען נישט יעצט מסביר זיין, ס’איז א סאך מער קאמפליקעיטעד ווי די מעשה. סאו גלייב מיר. וואס? זייער גוט. אמת. נאר דאס דארף א שיעור. א דיפערענט שיעור. הערטס דער שיעור אויף יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt], ס’איז א זמן אז מען זאל פארשטיין די אלע זאכן. ווער עס פארשטייט נישט דארף מען זיך מער מתעמק זיין [mit’amek zayn: to delve deeper].
אבער די פוינט דא איז, אז אברהם אבינו… איך האלט אינמיטן זאגן. אברהם אבינו האט נישט געלערנט ביי שם ועבר. פארוואס נישט? איך ווייס נישט, ס’קען זיין ווייל מען דארף עס אליינס פארשטיין, ס’קען אויך זיין ווייל ס’איז אים נישט געלונגען. איי מין, ס’דא א מדרש וואס זאגט ער האט געלערנט ביי שם ועבר, אפשר איז ער געגאנגען נאכדעם.
איך ווייס נישט פארוואס דער רמב”ם ציטירט נישט יענעם מדרש, ער גייט מיט אנדערע מדרשים, אפשר איז עס א סתירה [stirah: contradiction]. איך מיין אז דער ראב”ד [Ra’avad: Rabbi Abraham ben David, 12th century critic of Maimonides] ברענגט שוין אנדערע מדרשים וואס זאלן שטימען נישט מיט די רמב”ם’ס מעשה.
אבער עס קען זיין פשוט פארוואס, ס’איז דאך שווער, וויאזוי, עס איז דאך דא, אויב רוב וועלט זענען פארנארט, אפילו די חכמים זענען פארנארט, וויאזוי מיסינג די בעיסיק זאך? ער דארף דאך האבן א ריזיגע מעלה [ma’alah: virtue, merit]. וואס פונקט ער, איינער וואס וועט מוכן זיין צו הערן זאל טרעפן דעם חכם. ער איז נישט געטראפן, ער דארף עס אליין אויספיגערן.
דאס איז די ריאליטי, א חוץ פון דעם, דאס איז די ריאליטי. עס איז זייער שווער. איז דאס איז געווען די דראמא פארציילט, דאס איז געווען די סיטואציע פון די וועלט ביז אברהם אבינו, דאס איז אויך די סיטואציע פון די וועלט.
וויאזוי… עס איז דאך א דראווא וועלט אינאיינעם, אפילו די חכמים [chachomim: wise people] זענען אינאיינעם, די missing are the basic זאך, ער דארף זיך האבן א ריזיגע מזל [mazal: luck] אז פונקט דער איינער וואס וועט אים הערן זאל טרעפן דעם חכם. ער איז נישט געטראפן, ער דארף אליינס אויספיגערן.
This is the reality. חוץ פון דעם, this is the reality. ס’איז זייער שווער. איז דאס איז געווען די… דאס איז געווען די situation פון די וועלט ביז אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our forefather]. This is also the situation פון די וועלט היינט. אנדערע ווערטער, דאס איז די נארמאלע סדר [seder: order] וויאזוי די וועלט וואלט געארבעט, ווען נישט עפעס א גרויסן חידוש [chiddush: innovation] וואס אברהם אבינו איז מחדש [mechadeish: innovated] געווען און נאכדעם משה [Moshe: Moses] נאכמער.
וואס איז געקומען אברהם אבינו? אברהם אבינו איז געקומען א ריזן חידוש, אויסגעפינען א נייע זאך. פארדעם זאגט מען אלוקי אברהם [Elokei Avraham: the God of Abraham], דאס איז די זאך. אויסגעפינען א נייע זאך. א נייע חידוש. אברהם אבינו האט געזאגט… לאמיר זאגן מען פארשטייט שוין דעם חידוש לגבי [legabei: regarding] מתושלח [Metushelach: Methuselah], לגבי חנוך [Chanoch: Enoch]. לאמיר זאגן מען פארשטייט שוין אבער ס’איז די אלע לעוועלס, די אלע מלאכים [malachim: angels/intermediary forces] וואס זענען נישט די ערשטע זאך. ס’איז פיין און גוט אבער מען גייט עס פארגעסן.
האט אברהם אבינו געזאגט, איך גיי אייך זאגן צוויי זאכן וואס ענק זאלן טון, כדי [kedei: in order] צו solve’ן די problem. צוויי זאכן וואס מען זאל טון.
די ערשטע זאך איז, מען גייט אסר’ן [oser: prohibit] עבודה זרה [avodah zarah: idolatry] באיסור חמור [be’issur chamur: with a severe prohibition]. ביז דעמאלטס איז נישט געווען אן איסור [issur: prohibition]. ס’איז נישט אמת’דיג אן איסור, ווייל דער וואס דינט דעם… דער חכם ווייסט, ער ווייסט אז דער אייבערשטער איז העכער דעם, ער האט א ריכטיגע חשבון [cheshbon: calculation/reasoning].
אברהם אבינו, לויט ווי איך לערן דעם רמב”ם [Rambam: Maimonides], אברהם אבינו האט נישט קיין חילוק [chiluk: distinction] געווען אויף דעם חשבון. דאס הייסט, לאמיר זאגן די אנוש [Enosh], דער וואס ווייסט יא, דער צווייטער האט שוין פארגעסן, ס’האט אים שוין נישט קיין חשבון. אבער לאמיר זאגן אפילו מיט אנוש, אברהם אבינו זאגט פאר אנוש, ער זאגט “ביסט א הייליגער איד, דו טוסט אלעס ריכטיג, אבער דו מאכסט איין טעות, אז דיין situation, דיין system מאכט אז יעדער פערטער מענטש פארגעסט פון די גאנצע מעשה, און נאך א דור מיינט אזא מענטש וואס האט אינגאנצען פארגעסן פון די ערשטע זאך. מען ווייסט פון די אלע כחות [kochos: forces], מען ווייסט נישט פון דעם אייבערשטן”.
האט אברהם אבינו געזאגט, איך האב אן עצה [eitzah: solution]. ס’איז א שווערע עצה, ס’איז דא קשיות [kushyos: difficulties] אויף די עצה, אבער דאס איז די איינציגסטע עצה וואס ארבעט. זיין עצה איז אזוי: קודם כל [kodem kol: first of all] מען גייט נישט דינען עבודה זרה. דאן ווערט ער מחדש געווען אז עס איז דא א זאך עבודה זרה, פארדעם האט ער געהאט פיר הונדערט פרקים במסכת עבודה זרה [perakim bemasechta avodah zarah: chapters in the tractate on idolatry]. ער האט געמאכט א גרויסע חידוש אז עס איז דא א זאך פון עבודה זרה.
ווייל אונז מיינען אלעמאל אז עבודה זרה מיינט אן אנדערע גאט. עבודה זרה מיינט שוין קיין אנדערע גאט, אבער ער מיינט אכסאך א כוח אינצווישן דיך און גאט. נישט אן אנדערע גאט, נישט אן אן אנדערע גאט. דער עבודה זרה איז נישט אמת’דיג מחולק [mechulek: divided/separate] מיט גאט.
ס’איז יא, אבער אברהם אבינו זאגט, מ’גייט אסר’ן עבודה זרה. נישט נאר אסר’ן עבודה זרה, מ’גייט אסר’ן כל תשמישי עבודה זרה [kol tashmishei avodah zarah: all accessories of idolatry], און יעדער מנהג [minhag: custom] וואס עבודה זרה האבן. מ’גייט מאכן הונדערטער מצוות [mitzvos: commandments] און הונדערטער גדרים [gedarim: fences/protective measures] וואס יוגן די קבורת עבודה זרה. מ’גייט נישט טונקען איין זאך וואס עבודה זרה טוט. נישט גיין אין זיין היכל שטיבלעך, נישט גיין א שטאט וואו ס’איז דא עבודה זרה, נישט קויפן פון איינעם וואס פארקויפט עבודה זרה.
מ’גייט זיך מסרחק [mesareich: distance] זיין פון די אלע זאכן. א חלק פון זיי זענען טאקע שטותים [shtusim: foolish things], ווייל עס קומט דאך אלעמאל צו שטותים מיט לאקשן. אבער א חלק פון זיי זענען די בעיסיק זענען נישט שטותים. מ’גייט זיך עניוועיס מסרחק זיין.
נישט נאר דעם, מ’גייט זאגן… איך מיין דאס האט נאך אברהם אבינו געזאגט, אברהם אבינו איז געגאנגען מיט חסד [chesed: kindness]. אבער משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] גייט זאגן, מ’גייט הארגענען ווער ס’דינט עבודה זרה.
ווער ס’טאַטשט נאר עבודה זרה, איז געענדיגט מיט אים. מ’רעדט נישט מיט אים. ס’איז חייב מיתה [chayav misah: liable to death penalty]. סיי ער וויל יא און סיי ער וויל נישט, מ’רעדט נישט מיט אים. דאס איז איין ריזיגע אויפטרייסל וואס אברהם אבינו האט מחדש געווען וואס מ’האט נישט געגעבן ביז דעמאלט. ביז דעמאלט האט מען מעגט דינען עבודה זרה. מ’האט געמעגט, ס’האט נישט געהאט קיין שום איסור. אברהם אבינו זאגט די עז ליד, אז מ’זאל פארגעסן די גאנצע זאך, מ’טאר נישט. איין חידוש נפלא [chiddush nifla: wondrous innovation].
חידוש נאמבער טו, האט ער געזאגט, מ’גייט דינען דעם אויבערשטן. ס’איז געוואוסט אז ביז דעמאלט האט מען נישט געדינט דעם אויבערשטן. פאר דעמאלט האט מען נאר געוואוסט פונעם אויבערשטן. ס’איז באמת לכאורה [lech’orah: seemingly] די איינציגסטע וועג וואס מען קען אים דינען. דאס הייסט דער רמב”ם זאגט, קראו וקנהו מקום לעבודתו [kara’u vekanahu makom la’avodaso: they called and established a place for His service]. ס’איז טייטש, וויאזוי וועט מען נעמען דעם אויבערשטן? ער גייט אויף די ערשטע הימל, מ’קען נישט נעמען דעם אייבערשטן ווי דא. נעמען מיינט איך האב אים, מ’פארשטייט בעסער. ס’איז קירבה בדאורייתא [kirvah be’oraisa: closeness in Torah terms].
אבער אברהם אבינו זאגט עניוועיס, מ’גייט דינען דעם אויבערשטן. אין אנדערע ווערטער, מ’גייט נעמען געוויסע פון די זאכן. ס’איז אינטערסאנט. אין צייט וואס ער איז מקיש [makish: compares/equates] אלע עבודה זרה, מצד שני [mitzad sheini: on the other hand] נעמט ер געוויסע פון זייערע זאכן. דאס הייסט למשל [lemoshal: for example] מאכן א מקדש [mikdash: temple], מאכן קרבנות [korbanos: sacrifices], מאכן תפילות [tefillos: prayers] אדער סדרי תפילות [sidrei tefillos: prayer orders], עפעס תפילות, עפעס א זאך אלעמאל דא איך ווייס. אבער דריי תפילות א טאג, וואטעווער, אברהם אבינו האט טאקע מתקן [metaken: established] געווען שחרית [shacharis: morning prayer].
מ’גייט מאכן מצוות עבודות וואס מ’טוט צו וועמען? צו דעם ערשטן גאט.
קיינער חנוך האט נישט געמאכט קיין קרבנות צום ערשטן גאט. קיינער האט נישט געמאכט קרבנות? אפילו חנוך, קען זיין ער האט געדינט און געמאכט קרבנות פאר עפעס א כוחות. ס’איז א סגולה [segulah: spiritual remedy] געווען, אזוי קומט מען אן צו די כוחות. איך ווייס שוין, ס’איז נישט געהאט קיין איסור עבודה זרה. אבער אברהם אבינו זאגט, מ’גייט יעצט אסר’ן, און מצד שני מ’גייט נעמען געוויסע פעולות [pe’ulos: actions]. נאר א חלק, נישט אלע. א חלק פון די תפילות, אזוי ווי מאכן המגדות, אזוי ווי מאכן קרבנות, אזוי ווי מאכן תפילות, מאכן עבודות, זאגן שירות ותשבחות [shiros vetishbachos: songs and praises].
מען גייט עס טון, מען גייט עס זאגן, מען גייט עס פרעגן. די קינדער וועלן פרעגן: “וואס טוסטו טאטי? פאר וועמען מאכסטו דעם קרבן?” ער וועט זאגן… זייער גוט.
ער האט געמאכט א מזבח [mizbe’ach: altar]? פארוואס האט ער געמאכט א מזבח? אין דעם תורה שטייט ער האט געמאכט א מזבח, ער האט דאס ערשטע מאל געמאכט א מזבח לה’ [laHashem: to God]. ער האט געמאכט א מזבח? יא, דאס איז א גרויסע קשיא [kushya: difficulty] פונעם רמב”ם, איך גיי נישט אריין אין אנדערע וועגן, אבער אדם [Adam] האט געדינט דעם אייבערשטער, באט לויט וואס איך זאג האבן זיי נישט געדינט דעם אייבערשטער.
לאמיר נישט זאגן די סודות [sodos: secrets], איך זאג נישט אויס וואס איז געווען מיט אדם הראשון [Adam HaRishon: the first man]. עס איז א פעימאס קשיא פונעם רמב”ם, וואס ער זאגט אז די קרבנות איז געווען קעגן עבודה זרה. יא, דער רמב”ם האט א קשיא דא, ער האט דא א שטארקע קשיא, אבער איך גיי נישט אריין.
די פוינט איז אז אין ערגעץ שטייט נישט אין פסוק [posuk: verse] אז ער האט געמאכט א קרבן, עס שטייט נאר אין מדרש [Midrash]. אבער עניוועיס, לאמיר אפלאזן יענע קשיא, א גוטע קשיא.
אבער דאס איז זיכער אז אברהם אבינו איז מחדש געווען, מען גייט סיי מאכן איסור עבודה זרה, און סיי עבודה לה’ [avodah laHashem: service to God]. מען גייט מאכן קרבנות, און די עבודה גייט זיין אזוי ווי עס שטייט “כי יאמרו אליכם בניכם [ki yomru aleichem beneichem: when your children will say to you]”. דאס איז א גרויסע חידוש. דיין קינד, דיין אינגעלע גייט דיך פרעגן: “פארוואס טאטי, פאר וועמען מאכסטו א קרבן?” וועסטו זאגן: “איך מאך נישט א קרבן נישט פאר דעם שטערן, נישט פאר יענעם שטערן, דאס איז עבודה זרה. ווער עס מאכט א קרבן פאר זיי, חייב מיתה. פאר וועמען מאך איך א קרבן? פאר דעם אייבערשטער אליין.”
פרעגט דאס אינגל א קשיא: “וואס האט דער אייבערשטער פון א קרבן?” זאגט ער אים: “נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני [nachas ruach lefanai she’amarti vena’asah retzoni: satisfaction before Me that I said and My will was done].” אזוי זאגט דער רמב”ם אויף אברהם אבינו א חידוש נפלא.
וואס איז די גרויסע אויפטו דא? די אויפטו איז אזוי, צוויי זאכן. קודם כל, דאס גייט זיין א זכירה [zechirah: remembrance]. קודם כל, דאס גייט זיין א זכירה, ס’איז זייער שווער צו פארשטיין וויאזוי דאס ארבעט, אבער דער פאקט איז אז עס ארבעט. דאס גייט זיין א זכירה פאר דעם אייבערשטער אליין. געווענליך ווערט דער אייבערשטער פארגעסן, און פארוואס פארגעסט מען אים? ווייל מען טראכט פון די אלע כוחות, און עס איז זייער שווער צו פארשטיין דעם אייבערשטער אליין. די טבע [teva: nature] איז אז מען פארגעסט, און אזוי גייט מען נישט פארגעסן.
אלעס גייט מען זאגן זיין נאמען. אמת אז די קינדער גייען נישט אלעס פארשטיין, אבער מען גייט זאגן “תפילה לה’, תפילה לבורא [tefilah laHashem, tefilah laBoreh: prayer to God, prayer to the Creator]”, דער אייבערשטער לא ישבות מכל תמידו [lo yishbos mikol tamido: will not cease from all His continuity]. מען גייט דאס אלעס זאגן. און מצד שני גייט מען מאכן א פאזיטיווע זאך, מען גייט זאגן “מדינת יד” פאר דעם אייבערשטער, און אזוי גייען די קינדער דינען דעם אייבערשטער. ס’גייט זיין “שמעו שם נזכר [sham shem nizkar: there His name is mentioned]”. אזוי, דאס איז דער חידוש פון אברהם אבינו געווען.
אברהם אבינו האט געארבעט אויף מעשים [ma’asim: actions], גערופן מענטשן, זיי געזאגט: “הערט אויף צו דינען עבודה זרה”. ער איז מסביר [mesbir: explained] געווען די אלע סברות [svaros: logical arguments], די נאך סברות וואס איך ווייס נישט. אבער ער איז מסביר געווען, מען זאל געזאגט אז מען דארף אויפהערן דינען די אלע מיטלס, די כוחות.
אגב [agav: by the way], איינער זאגט עס האט א כח, ער איז שוין א בקי [baki: expert], קוק אויף דיין אינגל, דיין אינגל ווייסט אז עס האט א כח? ניין, ער ווייסט נישט. ער ווייסט אז עס איז דא העכער פון דעם? ער ווייסט נישט. דו דארפסט אים מאכן אויפהערן דאס.
אז פרעגט א קשיא: “אוקעי, אז וויאזוי גיי איך זאגן פארן אינגל וועגן דעם אייבערשטן? איך קען דאך אים נישט מסביר זיין די אמת’דיגע פשט [pshat: simple meaning], ער דארף דאך זיין בר מצווה [bar mitzvah]”. ווייסט וואס? האב א פשוט’ע וועג, גיי מאך קרבנות פארן אייבערשטן. און וויאזוי גייט ער וויסן אז די קרבן איז פארן אייבערשטן? מען גייט זאגן. וויאזוי ווייסט מען? מען זאגט עס לשמו [lishmo: for His sake], פאר דעם שטייט דאך “לשם אשה ריח ניחוח לה’ [lesheim isheh rei’ach nicho’ach laHashem: for the sake of a fire-offering, a pleasing aroma to God]”, מען זאגט.
איי, דו וועסט זאגן אז עס איז נאר א שטיקל הכשמה, אמת, ס’א פראבלעם, מען וועט זאגן אז ער מיינט נישט אמת’דיג. מיט פרימוס מען קען, דער רמב”ם האט עס מצדיק [matzdik: justified] געווען, ער זאגט מען זאגט, און מען זאגט אז דאס איז פארן אייבערשטן, און נישט פאר קיינע פון די כוחות. דאס איז די סיקרעט!
אבער אברהם האט מחדש געווען… אברהם יצחק מחדש געווען… אפילו דער רמב”ם זאגט נישט בנביאה [binevi’ah: through prophecy], דאס איז נישט בכתב [bichsav: in writing] געווען, נישט קיין מצווה [mitzvah: commandment]. ער זאגט אזוי איז ריכטיג צו טון, און אזוי האט מען אנגעהויבן צו טון. אברהם אבינו האט אזוי געטון, יצחק [Yitzchak: Isaac] האט אויך געטון פאר יצחק, ער האט אויך געמאכט קרבנות, און יעקב [Ya’akov: Jacob], און אזוי ווייטער, ביז זיי זענען געגאנגען קיין מצרים [Mitzrayim: Egypt].
יעצט האט זיך אנגעהויבן א פראבלעם. ס’זענען געווען אלעמאל אידן וואס האבן געדענקט, לוי [Levi], שבט לוי [shevet Levi: the tribe of Levi] האבן געדענקט, האבן געדענקט, טאקע אברהם אבינו האט אליין מסכים [maskim: agreed] געווען אז זיי זאלן זיין די וואס זענען ממונה [memuneh: appointed] אויף די עבודת השם [avodas Hashem: service of God], וואס זאלן לערנען דאס אויס. אבער אלע אנדערע אידן האבן כמעט [kim’at: almost] פארגעסן, נישט כמעט פארגעסן, האבן פארגעסן.
ס’הייסט וואס, פארוואס האבן זיי פארגעסן? לאמיר פארשטיין. ס’איז נאך נישט געווען קיין עסק, זיי זענען אויסן געווען, זיי האבן געוויסט אז די אידן, די מנהג ביי סיי וועלכע איד איז נישט צו מאכן עבודה זרה, אבער ס’איז נישט געווען קיין חיוב [chiyuv: obligation], ס’איז נישט געווען קיין תורה [Torah]. תורה מיינט צו זאגן, איינער וואס דינט עבודה זרה מען האט אים גארנישט געטון. ער גייט נאך זיין מנהג.
אין מצרים איז דא אן אנדערע זאך. יוסף הצדיק [Yosef HaTzaddik: Joseph the Righteous], יוסף הצדיק האט גערעדט פאר פרעה [Pharaoh] וועגן אלקים [Elokim: God], יא? וואס האט פרעה געטראכט ווען ער זאגט דאס ווארט אלקים? דער רמב”ם זאגט דאך דאס, אבער איך זאג עס א ביסל מער גראב ווי ער זאגט. יא, יוסף האט גערעדט פאר פרעה וועגן גאט. וואס פארשטייט פרעה וועגן גאט? פרעה גייט אמאל אפ פון דעם גאט? וועלכע אלקים מיינט ער? אלקים אחרים [Elokim acherim: other gods]!
“אחרי הודיע אלקים [acharei hodi’a Elokim: after God has made known]”, פרעה זאגט פאר יוסף: “אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת [acharei hodi’a Elokim oscha es kol zos: after God has made all this known to you]”. יא? וועלכער גאט סקראייבט פאדן פאר א גוט יאר? עפעס א געטשקע, די זעלבע בעיסיקלי. עפעס א געטשקע. עפעס א געטשקע.
איז דאס עפעס אנדערש. אקעי, מ’דארף… ס’איז דא מיט דיך. ס’איז דא צוזאמען טיפער ווי דאס. איך מאך עס א ביסל מער פשוט. דער רמב”ם מאכט עס טיפער ווי דעם. אבער דער פרשה [parshah: Torah portion] האט נישט… אמווייניגסטנס האבן די מענטשן דאס נישט פארשטאנען. זיי האבן געמיינט אז יוסף… יא, ס’קען זיין אז יוסף האט נישט געדינט עבודה זרה. ס’שטייט אפשר אין מדרש.
ס’קען זיין אז יוסף האט פאר א לצורך ענין [letzoreich inyan: for a necessary purpose], מפני דרכי שלום [mipnei darchei shalom: for the sake of peace], זיך משתתף [mishtateif: participated] געווען אין די מנהגים פון מצרים. איך ווייס נישט. איך קען זיך נישט אריינלייגן.
איך קען זיך פארשטעלן אז יא, ס’איז שוין אוסער. ס’קען זיין אבער אז דעמאלטס עובד… איך טראכט נאר הויך. ס’איז דאך נישט קיין מצוות. נאך משה’ן [Moshe: Moses] טוט מען דאס נישט. אבער יוסף הצדיק איז געווען פאר דעם זמן עובד. דעמאלטס האט מען געמעגט לפי א לצורך ענין. מ’האט פארשטאנען אז דאס דארף מען טון, און מ’האט עס געטון. ס’איז דאך נאכנישט געווען קיין מנהג פון אפגעזונדערט זיין פון עבודה זרה.
אבער דו זעסט אפילו יעקב וואס איז געווען אליהי אביכם [Elohei avichem: the God of your fathers]. ס’איז עפעס קאמפליקעיטעד. ס’איז געווען… אפשר האבן מיר געהאלטן אז נישט אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel] טוט מען יא… וואטעווער, אלע מינע תורות [kol minei toros: all kinds of explanations]. מ’האט געדינט עבודה זרה, וממילא [umemeilah: and consequently]…
אבער ס’איז דאך נארמאל, מענטשן גייען אין א נייעם פלאץ. ס’איז אפילו ריכטיג. איך מיין, וויאזוי זאגט מען? אזלא לקרתא אזלא בנימוסא [azla lekarsa azla benimusa: when you go to a city, follow its customs]. מ’דארף זען אז יענער מאכט א יום טוב [yom tov: holiday] פאר זיין געטשקע. ס’איז נארמאל!
די תורה… משה רבינו האט געמאכט א ריזיגן חידוש! ובכל אלוקי מצרים אעשה שפטים [uvechol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim: and upon all the gods of Egypt I will execute judgments], ס’זאלסט נישט גיין! מיין זאך איז א שלעכטע נעיבער, רייט? ס’איז וויכטיגער דער ענין נישט צו דינען עבודה זרה, ווי זאלסט זיך פאטשקען מיט דיין קאזין, מיט לויטער אייניקלעך דארט פון בנות מואב [bnos Moav: daughters of Moab], יא? ס’איז א גרויסער חידוש געווען.
דער נארמאלער וועג וואס די אידן האבן זיך געפירט אין מצרים איז פשוט נישט אזוי. גאמב”ך, איך ווייס שוין שטייט אין מדרש זיי האבן זיך אויסגעמישט. אקעי, איך ווייס נישט. דער רמב”ם לייגט עס אנדערש. מ’סיגט אויף דער רמב”ם אז ער לייגט עס אראפ אביסל צו שארף. אבער מ’זעט דאך זעקס און זיבעציג פסוקים אמת. ס’איז דאך מדרשים וואס שטימען מיט’ן רמב”ם. ס’איז דאך פסוקים וואס שטימען מיט’ן רמב”ם, אזוי ווי יחזקאל [Yechezkel: Ezekiel].
ס’איז דא אויך א קאמפליקעיטעד וואס האט לויט אים געטראכט און יעקב וועגן געזאגט אליהי אביכם. יא, אפילו אברהם אבינו. ס’איז קאמפליצירט די אלע זאכן. אבער דער פוינט וואס איך זאג איז וועגן די מציאות [metzi’us: reality] אין מצרים, אז דער רמב”ם זיכער לייגט עס אזוי אראפ די מעשה, און אפילו ווען מ’וויל מלמד זכות זיין [melamed zechus: judge favorably] אויף די אידן, איז נאך פלאט נאכאלץ א נקודה [nekudah: point] אזוי כולו על המזבח [kulo al hamizbe’ach: entirely on the altar], נאר אביסל מער בדקות [bedakdus: with precision].
און ס’קען אנקומען דאס קומט אויס אז נאכאמאל, די אידן האבן געדינט עבודה זרה אין מצרים. רוב פון זיי, נישט אלע. א חלק. אבער די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז… לאמיר געדענקען, די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז ס’איז נישט דא, אז קיינער, יעדער איינער דינט עבודה זרה.
די פראבלעם איז דאך, אפילו עס איז דא א פאר צדיקים [tzaddikim: righteous people], לוי’ס האבן געדינט, זיי זענען געווען חכמים, זיי זענען געזעצן אין כולל [kollel: house of study], און זיי האבן דארט געלערנט די אמת, און זיי האבן אפילו נישט געדינט עבודה זרה, וואס קען זיין א מידת חסידות [midas chasidus: pious trait], יא? ס’איז נישט געווען קיין געזעץ פון די אלע מענטשן. און דא איז די זעלבע, די פראבלעם וואס מיר האבן געזאגט, ס’איז נישט געווען געזאגט אמת’דיג, ווייל ווי לאנג ס’איז נאר אזוי ווי א מידה [middah: trait/custom]…
Instructor:
אבער די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז… לאמיר געדענקן, די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז קיינער גייט נישט און דינט עבודה זרה. די פראבלעם איז דאך, אפילו ס’איז דא א פאר צדיקים, שבט לוי [the tribe of Levi] האבן געדינט לכל הפחות דעם אמת, און זיי האבן אפילו נישט געדינט עבודה זרה, האט עס געהייסן עבודה זרה בשיטות [idolatry was still the dominant system]. עס איז נישט געווען קיין געזעץ פון די אלע מענטשן.
און דא איז די זעלבע, די פראבלעם וואס מיר האבן געזאגט, איז נישט געווען געזאגט אמת’דיג, ווייל ווילאנג ס’איז דא אזא מין מנהג אבותינו [family custom of our forefathers] אז מיר דינען נישט עבודה זרה, און מ’האט עס געהאלטן זייער גוט, און מ’האט געדענקט, און ביי אונז איז נישט איינגעפירט. אבער למעשה [in practice], אויב די גאנצע עולם [world] און די גאנצע וועלט, להבדיל מצרים [Egypt, to distinguish], אלע דינען די געטשקעס דארטן, צוביסלעך מ’ווייסט נישט מער פונעם אויבערשטן. דאס איז די פאקט.
Instructor:
איז געקומען משה רבינו [Moses our teacher] ביי יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], און דאס איז דער טייטש פון יציאת מצרים. אמת, דאס מיינט מתן תורה [the Giving of the Torah], עס איז נישט גלייך ביי יציאת מצרים, אבער אין דעם זין הייסט מתן תורה יציאת מצרים. פארשטייסט? משה רבינו קומט מיט א נייע חידוש [innovation], און ער האט געזאגט, צוריקגעגאנגען, צוריקגעברענגט די נושא [topic] פון אברהם אבינו [Abraham our forefather], אז מ’דינט נישט עבודה זרה, און ער האט אפילו צוגעלייגט אז ס’איז א מצוה [commandment].
Instructor:
דער רמב”ם [Rambam/Maimonides] מסביר באריכות גדול [explains at great length] דעם נושא פון די שליחות [mission] פון משה רבינו אין פרשת שמות [the Torah portion of Shemot/Exodus], אז משה רבינו האט געזאגט “מה שמו מה אומר אליהם” [What is His name? What shall I say to them?], טייטש דער רמב”ם, יא? דא דארף מען מסביר זיין דעם נקודה [point], טייטש דער רמב”ם, וואס הייסט “מה שמו”? ווען ער זאגט א נאמען, ווייסט עפעס? איך קען דיר זאגן א נאמען פון היינט ביז מארגן, מיינט עס גארנישט. רוף עס אזוי, רוף עס אזוי. וואס מיינט עס צו זאגן?
טייטש דער רמב”ם אז ס’מוז זיין אז מ’זאגט השם השם [one must say God’s actual name]. ווען משה רבינו האט געפרעגט, די אידן האבן געזאגט ער גייט מיך נישט גלייבן, יא? זאגט דער רמב”ם ס’איז געווען צוויי אנדערע פראבלעמען. איין פראבלעם איז, ווער זאגט אז דער אויבערשטער האט דיך געשיקט? אויף דעם קען אפשר העלפן א מופת [a miraculous sign]. אבער א צווייטע פראבלעם, א גרעסערע פראבלעם איז “מי השם?” [Who is God?] ווער זאגט אז ס’איז דא אן אויבערשטער?
Instructor:
זאגט דער רמב”ם, דאס מיינט אז ס’איז געווען מענטשן וואס האבן נישט געגלייבט אינעם אויבערשטן. דער רמב”ם איז זייער ברוגז ווען דער רמב”ם זאגט חלילה [God forbid] אז ס’איז געווען אידן וואס האבן נישט געגלייבט אינעם אויבערשטן, אלע האבן געגלייבט אינעם אויבערשטן, נאר דאס פארשטייט דער רמב”ם, ער זאגט נישט אז זיי זענען געווען אפיקורסים [heretics], דער רמב”ם זאגט זיי זענען געווען עובדי עבודה זרה [idol worshippers]. זיי האבן געוואוסט אז ס’איז דא די אלע כוחות [forces] אינצווישן, דאס איז ערשט נישט געווען די שאלה.
דער רמב”ם זאגט, די פראבלעם, וויבאלד ווען מען לעבט אין די נארמאלע סדר העולם [natural order of the world], איז זייער שווער צו רעדן וועגן אהיה אשר אהיה [I Am That I Am]. וואס דער רמב”ם טייטשט ‘אהיה אשר אהיה’, וואס האט משה אויפגעטון? זאגט דער רמב”ם, משה רבינו האט געפרעגט דעם אייבערשטן “ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם?” [And they will say to me, ‘What is His name?’ What shall I say to them?], זאגן א ווארט קען זיך נישט העלפן.
Instructor:
אמת, אמת, נאך א גוטע קשיא [good question]. ער זאגט דער רמב”ם, ס’מוז זיין אז ‘אהיה אשר אהיה’, איך האב שווער מעג אזוי זאגן, אז זאגט דער רמב”ם אז דאס מוז זיין, אז דאס איז א זייער קורצע וועג צו מסביר זיין פאר מענטשן דעם מציאות ראשון [the First Existent]. ס’מוז זיין א שטיקל פרוף [proof] בקיצור גדול [in great brevity], דער רמב”ם איז מסביר וויאזוי ס’קען זיין, און ער זאגט דאך פאר רב סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon] אז ‘אהיה’ איז טייטש א מחויב המציאות [the Necessary Existent], הנמצא אשר נמצא [the Existent who exists], און דערפאר סאמהאו דאס איז א וועג פון אויסלערנען, דאס איז א שטיקל ראיה [proof], עס איז נישט סתם געזאגט א ווארט, איך קען אויך זאגן א ווארט.
שם השם [God’s name], עס איז אויסגעזאגט א קיצור [abbreviation] פון שער היחוד [the Gate of Unity], לפי דרכם, לפי השגתם [according to their way, according to their understanding]. יא, דער רמב”ם האלט אז אלע שמות [names] זענען… אוקעי.
Instructor:
אזוי טייטשט דער רמב”ם די פרשה [Torah portion] פון “מה שמו”, אז “מה שמו” מוז זיין צום אויסגעזאגט, ער זעט אויסגעזענט אויף א ווערזשן, דער רמב”ם האט גערעדט אויף א אנדערע חכמת הקבלה [wisdom of Kabbalah], עפעס א נוסח [version] פון שער היחוד, ער האט זיך אויסגעזענט, אנדערש איז נישטא קיין וועג, ווייל צו זאגן אז עס מוז זיין א גאט, איז זיך דאך גענוג געטער געווען, עס איז אן א שיעור [without measure] געטער, מצרים איז געווען א גאנצע בוק פון געטער, איז קיינעם נישט געפעלט קיין גאט, עס האט געפעלט דעי איינס, דעי ה’ אחד [God is One], דעי איינציגער גאט, דעי זאך וואס איז פאר אלעס, און צו זאגן אז עס האט נאך א נאמען, נאכאמאל דאס לייגן אין די ליסט, צו לייגן נאך איין גאט, איז נישט דאס ווארט, אה ער איז שטערקער, ווער עס איז שטערקער, דארף מען זיך מסביר זיין, נישט איינער שטערקער, עס איז אן אנדערע סארט זאך ווי די אלע געטער, די אלע געטער זענען ספעציפישע זבובים גפנים [specific flies and vines – i.e., particular deities], אדער ספעציפיק הגדרות כוחות הטבע [specific definitions of natural forces], די אלע הגדרות [definitions], און איך מוז זאגן עפעס וואס איז פאר די אלע הגדרות, וכולי וכולי וכולי [and so on and so forth], און דאס איז ער מסביר געווען.
Student:
[Question about the simplicity of this insight]
Instructor:
ווען דער ערשטער האט עס אויסגעזאגט, זעסטו דא עבודה זרה אויף די וועלט? אדער עמיצער זעט דא טויזנטער עבודה זרה’ס אין אינדיע. ס’איז נישט איינגעפאלן פאר קיינעם? ס’איז א סאך חילוקים [distinctions], מען קען אריינגיין טיפער. וואס איך מיין אמת’דיגערהייט. ס’איז דא סאך אזא, זאגט דיך עס אלעמאל, ס’איז דא סאך סאך בעסיג זאכן וואס מען האט איינמאל דערפונדן, ס’איז אמאל נתגלה [revealed] געווארן, און דעמאלט, אהיה אשר אהיה, האט דער אייבערשטער אויסגעזאגט פאר די אידן, יא ער טראכט אריין, ס’איז זייער פשוט, אמת’דיג פארשטיין איז טיפער, אבער יעדע אינגל קען עס פארשטיין.
Instructor:
משה רבינו קומט מיט א ריזיגע חידוש צו אידן, די זעלבע חידוש פון אברהם אבינו, אבער זיי האבן עס פארגעסן, און געזאגט, קודם כל [first of all] אז ס’איז דא א גאט, נישט אז ס’איז דא א גאט אין די סענס אז ס’ספעציפישע תהילה [specific praise] זענען געווען תאותן [their desires], איך מיין אז דער רמב”ן [Ramban/Nachmanides] אפשר מיינט, האט דאס געמיינט, אבער עס איז נישט דאס דער פשט [plain meaning] פון דעם רמב”ם, נאר אז ס’איז דא א גאט אין די סענס נישט דער אלהים [the gods], נאר דער להבדיל אלהים [the God, to distinguish], א גרויסן חידוש האט ער זיי געזאגט.
יא יא אמת, דאס זאגט מען אין ישראל אשר… דאס איז גענוג פאר דעם רמב”ם. אקעי, עניוועיס, אלץ גוטע קשיות מיט תירוצים [good questions with answers], אבער דאס זאגט דער רמב”ם, און חוץ פון דעם האט עס אויך געזאגט די תורה, עס זאגט שפעטער אז דאס האט ער שוין געגעבן דעמאלטס, ווייל דער רמב”ם איז דער וואס זאגט דאס מיינט ער, אויך איז דא שוין מדרשים [Midrashic sources] וואס זאגן, אז וואס דער אייבערשטער האט שפעטער געגעבן אלע מצוות [commandments], לילך עולם ואחרים [to go to the world and others], מיט די אלע עונשים [punishments] פון עבודה זרה, וואס איז שוין ממש געמאכט געווארן א געזעץ, אבער משה רבינו אין מצרים האט שוין אנגעהויבן מיט דעם.
וואס האט ער געטון? געגעבן צוויי מצוות, וואס דו געדענקסט? דאס שטייט אין מדרש, יא? ער האט געדארפט האבן עפעס א זכות [merit], ער האט געדארפט עפעס א זכות, ער האט געדארפט עפעס אויפטון די יציאת מצרים, און וואס איז געווען די איין מצוה? פסח [Passover sacrifice]. וואס איז פסח? זאגט דער רמב”ם, פסח איז ביטול עבודה זרה [nullification of idolatry].
דאס איז איינע פון די רמב”ם’ס גרויסע ראיות [proofs], אז קרבנות [sacrifices] האט צו טון מיט אנטי עבודה זרה, ווייל ער ברענגט, עס שטייט שוין אין תרגום [Targum – Aramaic translation] און נאך אזוי, ער ברענגט שוין א פריערדיגע מקור [earlier source], אז פארוואס האבן זיי געשאכטן, ער טייטשט דעם פסוק [verse] ביי משה, פארוואס האבן זיי געשאכטן דעם טלה [lamb]? ווייל די מצריים [Egyptians] האבן געדינט דעם טלה.
אין אנדערע ווערטער, משה רבינו לערנט זיי אויס נישט נאר אז עס איז דא א גאט, דאס איז משה אליין, ער לערנט זיי אויך אויס מצוות, און ער זאגט אז דער אייבערשטער האט געהייסט שעכטן די געטשקע [slaughter the idol]. וואס זאל שעכטן די געטשקע? עס האט זיך טאקע אנגעהויבן מיט’ן טלה, עס איז נישט קיין ווערטל, און אפשר האט דער שעפסטער [Aries – the ram constellation] טאקע אפילו א שייכות [connection] דערצו, איך ווייס נישט! אז דו ווייזט ווי א שטארקע פוינט די יציאת מצרים איז געווען, אז דאס איז געווען די נקודה. אז ער איז מחדש [innovating] געווען די איסור עבודה זרה [prohibition of idolatry], מיט די קרבן פסח [Passover sacrifice] האבן זיי געשאכטן די עבודה זרה פון מצרים. די גרעסטע עבודה זרה, אזוי ווי דער טלה איז דער ראש המזלות [head of the constellations], וואס עס איז…
Student:
אה, ער גייט עס ביידע, עס אינקלוד ביידע, אלע קרבנות אינקלוד די ביידע זאכן אין א געוויסע זין. פארוואס? ווייל א חלק איז אזוי זאגט ער, וואס דארף מען פארברענען, א חלק איז מען עסט, א חלק פארברענט מען פאר די קליפה [shell/husk – Kabbalistic term for evil forces], א חלק עסט מען אלס א קרבן פאר’ן אייבערשטן. עפעס אזוי… עס ווארפט דאך אינגאנצן ארויס…
Student:
די אבדזשעקט [objective] פון יציאת מצרים איז געווען דאס? די גאנצע אבדזשעקט פון יציאת מצרים דאס איז געווען?
Instructor:
יא, יא, יא… דאס איז דער רמב”ם’ס פשט אין “אשר קבצנו ממקומות עבודתו” [who gathered us from the places of His service]. ער זאגט פאר אברהם. יא, יא, אוודאי. פארוואס נישט? ווייל ער איז געבליבן ביי די דעה [opinion], ער גייט אלעמאל צוריק אזוי ווי ער איז געגאנגען ביי אברהם און יצחק. דאס איז א ריזיגע חידוש אז ער זאל אונטערנעמען א נייע סארט עצה [plan] פאר די גאנצע זאך.
Instructor:
אבער די עצה איז די צוויי זאכן, קודם כל די ידיעה [knowledge], ידיעה… שיעש אליהם [that there is a God], צו יעטש… אז ס’איז דא דער איין, דער ערשטער גאט, דאס האט מען זייער שפעטער אויסגעפילט, דאס האט מען אויסגעזאגט בדרך קיצור [in a brief manner]. דער רמב”ם זאגט אז עס איז אויסגעדינט, דער רמב”ם איז דאך א חידוש, דער רמב”ם טייטשט אויף דעם ‘מה שמו’, אז סאמהאו, אפשר דאס וואס דו זאגסט, אפשר נישט ממש, אבער דאס וואס מען זאגט, וואס איז דאך פשוט אז עס מוז דאך זיין א עבודה [work/effort], קען זיין דאס אז דאס איז א חידוש? אפשר פאר עס איז געווען אהיה אשר אהיה האט מען עס נישט געכאפט. קען זיין אז עס איז זייער סימפל, אבער עס איז סימפל ווייל איינער האט דאך עס אויסגעלערנט.
ווען דער ערשטער האט עס אויסגעזאגט, זעסטו דא עבודה זרה אויף די וועלט? אדער עמיצער זעט דא טויזנטער עבודה זרה’ס אין אינדיע. ס’איז נישט איינגעפאלן פאר קיינעם? ס’איז א סאך חילוקים, מען קען אריינגיין טיפער. וואס איך מיין אמת’דיגערהייט. ס’איז דא סאך אזא, זאגט דיך עס אלעמאל, ס’איז דא סאך סאך בעסיג זאכן וואס מען האט איינמאל דערפונדן, ס’איז אמאל נתגלה געווארן, און דעמאלט, אהיה אשר אהיה, האט דער אייבערשטער אויסגעזאגט פאר די אידן, יא ער טראכט אריין, ס’איז זייער פשוט, אמת’דיג פארשטיין איז טיפער, אבער יעדע אינגל קען עס פארשטיין.
ס’איז געווען דעסטמאל משה רבינו אויסגעלערנט פאר די אידן, און דערויסגעלערנט אז עס איז נישט גענוג דעסטמאל צו טון, מ’דארף אויכעט שחטן עבודה זרה, מ’דארף נעמען די עבודה זרה נעמען שחטן, מבער זיין [nullify], מבטל זיין [cancel], דורך דעם עס האט נישט זיין מער דעיס ‘אלוקיכם עמכם’ [your gods are with you], ס’איז דיינע קינדער און נאמן הטעות [and the name of error], אויב מ’וואלט געשחטן וואלט ווייטער געדינט דעם טלה, ווייל ס’איז דער רשע המזלות [head of the constellations], ס’איז דער גרעסטער מלאך [angel], ס’קומט זיך אים אסאך כבוד [much honor], וואלטן די קינדער צוריק וואלטן געפאלן צו עבודה זרה.
וויבאלד די עיקר [main point] איז דער תיקון [rectification] פון משה רבינו’ס פאר די קינדער, ס’איז ממשיך זיין [continuing] דער זאך, ס’איז דאס זאגט מען די יעצטיגע מאכן א נייע ענין [matter] פון שחטן עבודה זרה, צו ברעכן עבודה זרה, דאך עפעס צו ברעכן די עבודה זרה דארט פאר אלע עמלקים indications דער עמלק איז weaker. ס’איז אלץ פארט פון די זאך, נאר דאס צו ברעכן עבודה זרה… און האסט געזאלט אויך מאכן עבודת השם [service of God]. איך האב געוואלט טראכטן אז דאן פסח איז צו ברעכן די עבודה זרה, און דאן מילה [circumcision] איז עפעס עבודת השם.
דער רמב”ם אליין זאגט אז איינער פון די טעמים [reasons] פון מילה איז עס א סימן בבשרנו [sign in our flesh] אז עס איז גלייבן אין דער אייבערשטער. אז דאס זענען די מאמינים [believers], און דאס איז געווען, אברהם אבינו האט שוין דאס געמאכט, און משה האט עס געמאכט פאר א מצווה, ווייטער. אבער מילה, דאס שטייט נישט ממש אין די פרשה האבן דאס געמאכט, נאר א דרשה [homiletical interpretation] אויכעט. על כל פנים [in any case], דער פסח, קורבן פסח, דעיס איז דער רמב”ם איז פרשטעט אויף קורבן פסח, און דאס איז געווען א ריכטיגע חידוש פון יציאת מצרים.
Instructor:
אן אנדערע ווערטל אין א סכנה איז נישט פשט אז דעיס דער אייבערשטער האט נישט ארויסגענומען פון מצרים, דאס ווייסט און דאס ווייזט א נייע זאך וועגן דער אייבערשטער. דער וואס ווייסט דער אייבערשטער, דער איז ‘מה שמו’, אויב וואס טוט עס אלץ? די איסור עבודה זרה און דער חידוש פון עבודת השם. עס איז געווען כדי [in order to]… יציאת מצרים איז די צייט. און ווער עס וויל טייטשן א ביסל מער אזוי ווי דרך משל [as an allegory], וואס די מקובלים [Kabbalists] גייען אינגאנצן זאגן אזוי, איז צו זאגן אז מצרים איז דער עולם העבודה זרה [the world of idolatry], דער עולם הכוכבים ומזלות ומלאכים וכו’ [the world of stars and constellations and angels, etc.], און ארויסגיין פון מצרים טייטש מיט צעברעכן דאס. דער מעטאפארישער יציאת מצרים, און דאס האט מען טאקע געטון ביי דער פאקט שיציאת מצרים. עס איז נישט נאר א משל [parable] אז מצרים איז א משל פאר עבודה זרה. ביי יציאת מצרים האבן אנגעהויבן די ערשטע די זאך פון משה רבינו, פון צעברעכן עבודה זרה און פון מאכן מצוות און עבודת השם.
Instructor:
און דאס איז א זאך וואס איז… פארדעם רעדט מען אזוי סאך פאר די קינדער פון מצרים, עס שטייט אין פסוק, מה נשתנה [What is different? – the Four Questions], די אלע זאכן. ווייל דאס איז דער עיקר חידוש, איז נישט אז עס קען זיין א צדיק וואס ווייסט, א חכם יחיד בדורו [a unique sage in his generation] וואס ווייסט פונעם אייבערשטן. דאס איז געווען אלעמאל, עס קען אלעמאל זיין, סיי ביי די גויים, סיי ביי אידן. נישט דאס איז די זאך דער חידוש פון יציאת מצרים.
דער חידוש פון יציאת מצרים איז אז עס איז דא אזא סארט סיסטעם וואס מען קען איבערגעבן פאר די קינדער, און וואס די קינדער גייען נישט פארגעסן דערפון, עס איז דא אלעמאל ניסיונות [tests/trials] פון עבודה זרה אפילו. עס האט געלונגען, יא. עס האט געלונגען די סיסטעם, עס איז יעצט שוין א לאנגע צייט צוריק, עס איז נאך אלס דא אידן וואס דינען נישט עבודה זרה, נישט נאר אידן, ווען אלע גויים האבן זיך שוין אויסגעלערנט דערפון. עס האט גאנץ גוט געלונגען די סיסטעם, און די סיסטעם איז געבויט אויף די איסור עבודה זרה און חידוש פון עבודת השם.
Student:
וואס איז געווען ביי יציאת מצרים? עס איז געמאכט געווארן כלא היה [as if it never was], אדער… אז נישט דאס איז די זאך… אדער קען מען זאגן אז עס איז דעמאלטס?
Instructor:
בשעת [at the time of], מיין פשט איז אז, דער רמב”ם’ס פשט איז אז, בשעת יציאת מצרים… דעמאלטס איז עס געשען! נישט, אז ווען מען רעדט פון יציאת מצרים, רעדט מען פון די חידוש וואס איז געווארן מזמן יציאת מצרים ואילך [from the time of the Exodus onward]. אדער דו ווילסט זאגן מעטאפאריש, זאלסטו זאגן אז מצרים איז טאקע געווען דער מקור [source] פון עבודה זרה וכו’. אמת, אמת, מען קען אויך אזוי זאגן, אבער דאס איז שוין… דער רמב”ם רעדט שוין נישט פון דעם, אפשר שוין אין א אנדערע פלאץ, איך דארף טראכטן, ערשט אין דער… ווען ער רעדט פון די כהן [priest], איך דארף נאכקוקן… איך מיין אז דאס איז דער טייטש, לויט דעם פשט… דער רמב”ם האט א ביאור [explanation] א פשט אין די גאנצע יציאת מצרים…
Instructor:
איך דארף אפשר זאגן די פארקערטע פשט אין רמב”ם, באט אפשר נעקסטע וואך… האבן מיר שוין געזאגט צוויי פשטים?
Student:
איך האב נאר געזאגט איינס? איך האב נאך צוויי.
Instructor:
ניין, ניין, זאל… איך האב נאך אמת, ס’איז נאך צוויי אנדערע פשטים פון דעם רמב”ן אקשולי, יא.
Student:
אמת, אבער דא איז מער פשט רמב”ן און מער קבלה [Kabbalah] רמב”ן.
דער רמב”ם דא ברענגט א פשט אין גאולת מצרים [Geulat Mitzrayim: the Redemption from Egypt] בכלל.
איך האב געוואלט זאגן די פארקערטע פשט אין רמב”ם, אבער אפשר נעקסטע וואך.
אזוי ס’איז דא דריי פשטות, איך האב שוין געזאגט צוויי פשטות.
איך האב שוין געזאגט צוויי? איך האב נאר געזאגט איינס? אה, אמת, איך האב נאך צוויי.
ניין, ניין, איך האב נאך צוויי אנדערע פשטות אין רמב”ם.
אמת, איך האב נאך עפעס, ס’איז נאך צוויי אנדערע פשטות, צוויי חידושים פון רמב”ם עקשועלי, יא, אמת.
אבער עס איז שוין 10:30.
איינס, וואס איז פריער דא? וואס איז דער שיעור, איז נישט גענוג דעיס?
כי אני ה’ [Ki Ani Hashem: For I am God] — ער זאגט נישט אנכי ה’ [Anochi Hashem: I am God], רייט? ווייל צו וויסן דער אייבערשטער, ס’איז נישט פשט מ’ווייסט דער אייבערשטער פון יציאת מצרים.
מען קען וויסן דאס ביטול עבודה זרה [bittul avodah zarah: nullification of idolatry] דורך יציאת מצרים, דעי חידוש [the innovation].
דער רמב”ם ברענגט דא הלכות עבודה זרה [Hilchot Avodah Zarah: Laws of Idolatry], ס’איז צוויי אדער דריי הלכות.
פסח [Pesach: Passover] רעדט זיך פון הלכות עבודה זרה, נישט אויב מ’וויל זאגן א שיעור פסח אין רמב”ם דארף מען זאגן הלכות עבודה זרה נישט הלכות יסודי התורה [Hilchot Yesodei HaTorah: Laws of the Foundations of the Torah].
הלכות יסודי התורה איז אמת אלעמאל, איך מיין ס’איז נישט קיין סתירה [stirah: contradiction].
אבער ס’איז נישט דער חידוש פון יציאת מצרים איז ביטול עבודה זרה, אבער דאס איז א זאך וואס איז א חידוש, דער פראקטישע.
דאס איז דא א סיסטעם וואס דער רמב”ם זאגט שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם [sheyihyeh ba’olam tamid yedi’at Hashem: that there should always be knowledge of God in the world], דאס איז א סאך א גרעסערע חידוש פון אנכי ה’ אלקיך פון יציאת מצרים.
ווייל דאס איז אלעמאל געווען די יחידי סגולה [yechidei segulah: exceptional individuals], ס’איז א שכל’דיגע זאך, מ’קען אנקומען דערצו, ס’איז אלעמאל דא.
דאס איז א זאך וואס רעדט זיך אין דעם חג [chag: holiday], עד היום הזה [ad hayom hazeh: until this very day] פארשטייט מען נישט אזוי דעם חידוש, איך פארשטיי עס נישט, איך מוז זאגן אז עס איז מיר זייער שווער, ווייל איך האב דאך אלעמאל די קשיא [kushya: question] “מה נשתנה” [Mah Nishtanah: “What is different?” — the Four Questions], די קינדער פארשטייען דאך טאקע נישט, און כולי האי [kuli hai: all this] ואולי [ulai: perhaps] עפעס מ’דארף פארשטיין, ס’איז א גאר טיף שווערע זאך מסביר צו זיין, ס’איז נישט אזוי סימפל.
אבער סוף כל סוף [sof kol sof: in the end]… ניין, א ביסל ארבעט איז עס, אבער ס’לוינט זיך טאקע פאר דעם גאנצן חלק, עפעס פארשטיין דא.
דו האסט דאך קודם [kodem: first] א ריזיגע רעיון, מ’דארף זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט לכבוד דעם [lichvod dem: for the sake of this], איך מיין יא.
אזוי ווי איך זאג, די השקפה [hashkafah: worldview] פון עכ”ם [akum: non-Jews] ער זאגט אז ס’איז נאך דא קושיות [kushyot: questions], ס’איז אמת, ס’איז אן אנדערע השקפה.
אבער א גרויסע חלק, אידן זונדערן זיך אפ, דער רמב”ם אין גאנץ הלכות עבודה זרה “כשם שישראל מובדל מן אומות העולם מן עובדי עבודה זרה בדעותיהם” [k’shem she’Yisrael muvdal min umot ha’olam min ovdei avodah zarah b’de’oteihem: just as Israel is separated from the nations of the world — from idol worshippers — in their beliefs], מ’דארף זיין מובדל במעשים [muvdal b’ma’asim: separated in actions], נישט עסן זייער ברויט, נישט טרינקען זייער וויין, נישט עסן זייער פלייש, אלעס נאר וועגן דעם, נישט ווייל עס איז דא איין מענטש וואס ווייסט דעם אייבערשטן.
עס קען זיין א גוי וואס פרעסט חזיר [chazer: pig/pork] און ער ווייסט דעם אייבערשטן, ער מאכט זיך עפעס א חקירה [chakirah: philosophical inquiry] דארט. אבער אונז קריגן אונז זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט, IT’S TRUE, מ’מוז זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט נאר ווייל מ’טענה’ט אז זייער דרך גייט נאך די אייניקלעך, חלק ד’ [chelek dalet: part four] רמב”ם מיט די נשים [nashim: women] די קינדער די פשוט’ע מענטשן מיינען אז אונז נאך אמאל אונז האלטן זיך אזוי גרויס.
גייען פארגעסן פון דעם אייבערשטן און אונז גייען יא געדענקען אבער אויך נאר מיט זאגן ווייל אונז ווייסט אונז פארשטייען דאך אויך נישט וואס ער מיינט, לעצט מיר שבו בתפיסה [shavu b’tfisah: we return to grasping] ביי.
אונז זאגן AT LEAST שמע ישראל [Shema Yisrael: Hear O Israel], AT LEAST אונז זאגן שמע ישראל דריי געטער אזוי ווי זיי זאגן, AT LEAST אונז זאגן השם אחד [Hashem echad: God is One], און לכבוד דעם האבן מיר געמאכט די גאנצע זאך, דאס איז דאך א גרויסע חידוש, דאס איז תוספות יו”ט [Tosafot Yom Tov: a classical Torah commentary] אבער עס איז נישט קיין דבר פשוט [davar pashut: simple matter] פאר מיר.
מ’דארף נאך א געוויסע זין דארף מען עס פשוט פארשטיין, מ’מוז גיין לערנען אנדערע מאל, NEXT WEEK איז בעסער וואס האט נישט די פרעשור.
אבער דאס איז א זייער שווערע זאך, מ’מיינט עס א גרויסע RISK א גרויסע אויפטו, עס האט אמת’דיג א סך אויפגעטון.
איך מיין קענסט טראכטן, איך מיין אונז געדענקען נישט די צייטן פון משה רבינו ווען ער האט זיך געקריגט מיט די כנענים [Kena’anim: Canaanites] דארט, אבער די אידן וואס זענען זיך געקריגט מיט די מינים [minim: heretics] איז אביסל מער קאמפליצירט ווייל זיי גלייבן דאך אויך אין די אחדות השם [achdut Hashem: unity of God].
אבער אידן וואס זענען געווען יארן פאר טויזנט יאר און זיך געאקשנ’ט זיך נישט צו שמד’ן [shmad: apostasy/forced conversion] נאר וועגן א דקדוק [dikduk: fine point], דאס דארף מען ארויסהאבן.
וואס די גאנצע חילוק פון אידישקייט מיט CHRISTIANITY איז, ער גלייבט אויך אין א גאט, נאר וואס זאגן אונז אויף זיי?
וואס זאגן די חכמי התורה [chachmei haTorah: Torah sages] אפילו מ’קען זאגן גאט האט גאט א זון פאר בחינות [bechinot: aspects], על פי קבלה [al pi kabbalah: according to Kabbalah] קען מען אלעס פארענטפערן.
ניין, וואס זאגן אונז?
וואס זאגן אונז?
וואס איז דער אמת’דיגער תירוץ [teiretz: answer] אויף די קשיא?
וואס וואלט דער רמב”ם געזאגט?
פאר וואס מ’האט גענומען די אידן פאר טויזנט יאר וואס מ’האט געזאגט: קום אהער מאך דיך פאר א נער, בייג דיך פאר דעם צלם [tzelem: idol/image] און ס’וועט זיין גוט.
וואס האבן די אידן געזאגט?
עס איז עבודה זרה, אוקיי, אבער לאמיר טראכטן טיפער, אונז זענען מקיש [makish: comparing/equating] אז ס’איז גאר אז ס’איז דא כוחות [kochot: powers/forces] מיט די אלע זאכן וואס זיי זאגן עס איז דא בחינות, ער זאגט צה”ל [tzahal: acronym, unclear in context] דא WHATEVER רוח הקודש [ruach hakodesh: holy spirit], עס איז נישטא קיין אזא בחינה די שכינה [Shechinah: Divine Presence] איז דא אלס בחינות.
וואס זאגן אונז?
וואס איז דער אמת’דיגער תירוץ?
איך זאג שוין אז ס’איז נישט קיין MISTAKE וויאזוי זיי פארשטייען עס, דאס איז שוין פרטים [pratim: details] מ’קען זיך דא קריגן.
וואס אונז זאגן אמת’דיג איז אז אלעס איז פיינע ווערטער אבער אונז האלטן אז ענקערע קינדער דינען דעם יוזל [Yozel: derogatory term for Jesus] און דינען נישט דעם אייבערשטן, אזוי האלטן אונז.
מ’קען זאגן פון היינט ביז מארגן אז אלעס איז איינס, קיינער פארשטייט דאס נישט, דער רמב”ם זאגט דאס נישט, אפשר די גרויסע חכמים [chachamim: sages] פארשטייען, אפשר די מלאכים [malachim: angels] פארשטייען עס.
אפשר פארשטייען די מלאכים און אויך נישט, איך מיין ס’איז צו טיף!
די קינדער זיכער פארשטייען עס נישט. די קינדער דינען א מענטש, א נברא [nivra: created being].
דאס איז דער פאקט, דאס איז אמת, true. וואס דינט א קריסט? ער דינט א נברא.
In the end, ער זאגט, עס פרעגן די גלחים [galochim: priests], מען דארף מסביר זיין [mesbir zayn: to explain]. עס מיינט יא, עס מיינט נישט, ס’איז א בחינה, ס’איז אראפ, ס’איז ארויף.
In reality דאס דינט ער. אונזערע אידן זאגן, אונז גייען זיך אקשנ’ען מיט מסירות נפש [mesirut nefesh: self-sacrifice], כדי [kedei: in order that] אז די קינדער זאלן, ווען מ’פרעגן וועלכע וויפיל געטער איז דא, זאלן זאגן איינס. That’s all. פאר דעם אויפטון.
נישט זאגן איינס וואס איז דריי, וואס איז בחינות. פארדעם, פארדעם, right?
חוץ נאך וואס ס’איז שטותים [shtuyot: nonsense], איך גיי נישט אריין אין דעם, יעדע עבודה זרה מישט זיך אריין אמאל שטותים מיט לאקשן [lokshen: noodles — Yiddish idiom for nonsense], דעמענטס [elements], צווייפלס [doubts]. דאס איז דאך נישט דער עיקר [ikar: essence]. דער עיקר איז נאר די זאך.
און לכבוד דעם זענען מיר אידן. דאס איז געווען משה רבינו’ס חידוש ביי יציאת מצרים, מיינען דער אייבערשטער האט געשיקט משה.
עס איז א ריזיגע זאך. ס’איז א גרויסע חילוק.
יעדע פיצי פיצי זאך אין שורש [shoresh: root] האט א ריזיגע תוצאה [totzaah: result] שפעטער.
אמת, אמת, מ’קען זאגן דאס. ס’איז נישט א fundamental זאך. אפילו א משל [mashal: parable] אנדערש, קען זיין, קען זיין, קען זיין אן אנדערע זאך.
Yeah, אבער דארפסט פארשטיין, ס’איז נישט פשט אז אונז רעדן זיך איין אז אונזערע קינדער פארשטייען די גאנצע אמת וויאזוי ס’איז.
ס’איז דא איין גרויסע חילוק. אז וויאזוי מ’האט אראפגעברענגט די מעשה [ma’aseh: deed/story] פון דעם גרויסן באשעפער צו פארשטיין אויף א קליינע level.
מען קען נאך דערויף האבן טענות [te’anot: claims/arguments], אז וואס איז דאס, די סתירה [stirah: contradiction] קען מען פארשטיין. אבער דאך פארשטייט מען גארנישט, מ’קען נאר זאגן.
תלמיד: וואס מיינסטו?
מגיד שיעור: דאס איז נאך א reason, איך האב נישט געזאגט, דאס איז נאך א טענה ביי עבודה זרה, איך קען דאך נישט זאגן אלע טענות אויף איינמאל.
מצד שני [mitzad sheini: on the other hand] האבן מיר א solution פאר יענע טענה, ווען אונז מאכן אויך געוויסע משלים [meshalim: parables], אבער אונז אקשנ’ען זיך זייער שטארק צו זאגן אז ס’איז נאר א משל.
זיי אקשנ’ען זיך נישט אזוי שטארק. דאס איז די חילוק, יא?
איך האב א סאך חברים [chaverim: friends] וואס מוטשען זיך אלעמאל, וואס איז די חילוק אין קבלה, אידן האבן דאך אויך.
דער רשב”ש [Rashbash: R. Shlomo ben Shimon Duran] האט שוין איינמאל געזאגט, יא, אז די גוים גלייבן אין דריי און אונז גלייבן אין צען, וואס איז די גרויסע חילוק? יא?
קען זיין די קשיא, right? קען זיין א תירוץ.
יא, דער רשב”ש ברענגט אז איינער האט געזאגט פאר איינעם פון די מקובלים [mekubalim: Kabbalists], אז די גוים מאמינים השלוש ואתם מאמינים העשירית [ma’aminim hashalosh v’atem ma’aminim ha’asirit: believe in the three and you believe in the ten]. איינער האט געזאגט אז ס’איז אמת’דיג גלייך, זיי זאגן אויך אז ס’איז אמת’דיג גלייך.
So, ס’איז דא חילוקים [chilukim: distinctions] אין תורת הקבלה [Torat haKabbalah: Kabbalistic teachings] עפ”י עומק [al pi omek: according to depth] אין אלע מיני זאכן.
דער בעיסיק חילוק אין די רעאליטי איז אזוי, אז ביי די אידן זאגט מען פאר די קינדער עס איז איין גאט, נאכדעם זאגט מען פאר די גרויסע מקובלים וואס זיי זאגן צולאות [tzelaot: unclear term] אז דא זענען צען.
ביי די גוים זאגט מען פאר די קינדער אז דא זענען דריי. נאכדעם די גרויסע חכמים ווייסן אז עס איז איינס. פארשטייסטו דעם חילוק?
מען זאגט… מען זאגט אז עס איז דא דריי. רייט, רייט. ס’איז דער ריזיגער חילוק אין די חינוך [chinuch: education].
דער עיקר חילוק פון אידישקייט מיט גוישקייט, אפילו ביי עבודה זרה, די עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers], זיי האבן אויך געזאגט ‘כדלה לעילא’ [kidlah le’eila: as mentioned above], אבער דאס זאגן די חכמים, וואס זאגן דאס? די פשוט’ע מענטשן האבן געוואוסט וויפיל געטער עס איז דא, פינף און צוואנציג, ווייסטו, זעקס הונדערט, דאס ווייסט א נארמאלער מענטש. א חכם זאגט יא, אלעס איז נאר בחינות פון איין זאך.
וואס זאגט א איד? אונז מאכן פונקט פארקערט, פאר די קינדער זאגט מען עס איז נאר דא איינס, זאלסט וויסן וויפיל בחינות, וויפיל כוחות עס זענען דא, אה, דענק אבאוט איט, פיגור איט אוט. דאס איז דער גאנצער חילוק.
דאס איז וואס דער רמב”ם איז מסביר וועגן משה רבינו. דער חידוש פון משה רבינו איז נישט געווען ‘אנכי ה’ אלקיך’ [Anochi Hashem Elokecha: I am the Lord your God]. דאס איז א מצוה [mitzvah: commandment] אמת, ס’איז דא א מצוה ‘אנכי ה’ אלקיך’ אליין, אבער די גאנצע זאך איז אנצוקומען צו דעם.
אבער דער חילוק איז אמת’דיג ‘לא יהיה לך’ [Lo yihyeh lecha: You shall have no (other gods)], נישט ‘לא אלהיך’ [Lo Elohecha], ‘לא יהיה לך’ דאס איז אפשר אויך א פשוט’ע ‘לא תעשה לך’ [Lo ta’aseh lecha: You shall not make for yourself].
יא, דריטע לעוועל, ‘לא תעשה לך’ פסל וכל תמונה [pesel v’chol temunah: graven image and any likeness] וכל כיוצא בזה [v’chol kayotza bazeh: and all similar things], ווייל אפשר האסטו אמאל געוואלט מאכן עבודה זרה פארטי, יא? פארשטייסטו דעם חומש [chumash: the Five Books of Moses], אמת? זאלסטו נישט מאכן קיין שידוך [shidduch: marriage match] מיט זיי.
ס’איז דא א נפקא מינה [nafka minah: practical difference], אבער א סאך אידן האבן געטענה’ט אז עס איז דא געוויסע חסידות [Chasidut: Hasidic movements] און זאכן וואס זיי רעדן צו פיל צו זייערע רבי’ס, און מען האט כמעט [kimat: almost] געמאכט אים כמעט א גאט, און נאכדעם זאגן מיר זיי, אבער עס איז דאך נאר א בחינה, עס שטייט טאקע, עס איז אמת, אבער וואס גייט דיין קינד טראכטן? עבודה זרה איז אויך אט אמת.
די עיקר אידישקייט איז וואס מ’זאגט פאר די קינדער, נישט וואס מ’טראכט אמת’דיג. וואס מ’טראכט אמת’דיג איז תורה עמוקה [Torah amukah: deep Torah], יעדע זאך איז דא בחינות און מעלות [ma’alot: levels] און בחינות. עס קען זיין, איך ווייס נישט וואס איז די הלכה למעשה [halachah lema’aseh: practical law], איך זאג נאר אן איידיע [idea].
עניוועי [anyway], דעיס איז דער פשט פון יציאת מצרים אדער דער רמב”ם.
שוין, מען דארף נאר זאגן נאך צוויי פשטים, אי”ה [im yirtzeh Hashem: God willing] נעקסטע וואך זאגן מיר אלעס נאך איין פשט, ווייס איך נישט. ביי די סדר [Seder: Passover Seder] וועלן מיר זאגן די דריטע פשט.
דאס איז די נקודה [nekudah: point].
---
השיעור עוסק בבעיה שהתפתחה לאורך זמן רב. חלק מהשומעים כבר שמעו קטעים מסדרה על הלכות עבודה זרה, פרק א'. יש קשר אפשרי לחלוקת המידות ולפסח, אך זה נשאר לא מעובד ומושם בצד.
---
לאורך כל התנ"ך, כאשר הקב"ה מזהה את עצמו, הוא אומר באופן עקבי: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". הזוהר סופר חמישים אזכורים, אך המופעים בפועל הם הרבה יותר - צריך *לקצץ* כדי להגיע לחמישים, לא להוסיף. דפוס זה עובר דרך החומש, נביאים ומעבר לכך.
מסקנה: אלוקי היהודים מוגדר כאלוקים שהוציא אותם ממצרים. יציאת מצרים היא הזדהות היסוד של הקב"ה במסורת הטקסטואלית היהודית.
---
למרות הראיות הטקסטואליות המוחצות הללו, בחוויה היהודית החיה, רוב היהודים מזדהים בעיקר עם מתן תורה, לא עם יציאת מצרים.
- כשנשאלים "מהו יהודי?" אנשים אומרים: "אנחנו מאמינים שה' נתן לנו את התורה."
- הם לא אומרים: "אנחנו מאמינים שה' הוציא אותנו ממצרים."
- כשנשאלים "למה אתה שומר מצוות / מגדל פאות / מתפלל?" - אנשים עונים: "כי זו מצווה (מהתורה)." אף אחד לא אומר: "כדי לזכור את יציאת מצרים."
- גם כאשר מצווה היא במפורש *זכר ליציאת מצרים*, המסגרת הפעילה היא עדיין *מערכת המצוות* - כלומר, התורה - לא חוויית היציאה עצמה.
ניסוח: "אנחנו יהודי מתן תורה, לא יהודי יציאת מצרים." מתן תורה = שבועות; יציאת מצרים = פסח - אלו נקודות מוקד שונות עם השלכות שונות.
עמדת הרמב"ם לגבי מעמד הר סיני כהוכחה, וטיעון דומה של הכוזרי, מוכרים כדיונים תקפים. אולם, שאלת ה*הוכחה* ("איך אתה יודע?") אינה העניין כאן. ההתמקדות היא במשמעות החיה ובתפקיד הפונקציונלי של יציאת מצרים מול מתן תורה. הרמב"ם "קצת אשם" בתרומה לכיוון הממוקד במתן תורה. הוא מצייר הבחנה עמוקה יותר בין יציאת מצרים (שנצפתה על ידי 600,000 אך לא באותו אופן התגלותי ישיר) ומתן תורה - אך ההבדל האמיתי עמוק יותר מהקריאה הסטנדרטית.
---
בספרות הנבואית (ירמיהו, שמואל, תהילים/מזמור של אסף "האזינה עמי תורתי", וכו'), נרטיב היציאה תפקד ככוח מוטיבציוני חי:
- הנביאים הוכיחו את ישראל על ידי הפנייה: "ה' הוציא אתכם ממצרים - למה אינכם עובדים אותו? איפה הכרת הטוב שלכם?"
- הרטוריקה הזו הייתה הגיונית לאנשים; זה היה הסיפור החי שלהם, המסורה שלהם לילדיהם, ההסבר שלהם לאיך הם הגיעו לחיות בארץ ישראל.
אבל היום הרטוריקה הזו לא עובדת. לומר לתלמיד ישיבה שנאבק עם יצרו הרע, "אבל ה' הוציא אותך ממצרים!" לא יהיה יעיל. זה כבר לא *אורות לעבודת ה'* חי.
---
השינוי הזה עתיק מאוד - חוזר לתחילת בית שני, אולי קשור לתקופת אביי ורבא או קודם לכן.
תמיכה טקסטואלית: ירמיהו כג:ז-ח קובע: "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון..." - אמירה נבואית זו עצמה מסמנת את העקירה של יציאת מצרים כנקודת התייחסות ראשונית.
טענה נועזת: הנבואה שיציאת מצרים תהיה *בטלה* (משנית) כבר התקיימה. גם כאשר אנחנו עדיין מזכירים אותה (כחובת מצווה), אנחנו מתכוונים לדברים אחרים - היא מתפקדת כ*טפל*, לא כ*עיקר*.
---
מה החליף את יציאת מצרים כליבה החיה?
זה מתייחס לשיבה מגלות בבל. זה תפקד כנרטיב מחליף במהלך או אחרי תקופת בית שני. אנשים היו מצטטים את הפסוק הזה, מספרים לילדיהם בפסח על גאולה *שנייה*. אבל זו הוכרה כגאולה *פחותה* ("בדיעבד" - בדיעבד, לא אידיאלי). זה עבד, יהודים שרדו, תנאי הברית עברו הלאה. אולם, לגרסה זו גם היה חיי מדף מוגבלים - היא חלה רק עד הגלות הבאה או הגאולה הסופית.
זוהי ההוראה התלמודית שבמהלך סיפור פורים, היהודים קיבלו מחדש את התורה מרצון, מתוך אהבה. זה לא "תורה של פורים" (הוראת בדיחה) - זה רציני מאוד ותיאורי היסטורית.
טענה פילוסופית מרכזית: הסיבה שיהודי שומר את התורה *היום* נעוצה בסופו של דבר בפורים, לא בסיני. בסיני, הקבלה הייתה כפויה ("כפה עליהם הר כגיגית"). בפורים, יהודים הכירו שהתורה טובה - בעלת ערך מהותי.
הבחנה בין "אמת" ל"טוב": אמת היא דבר אחד, אבל טוב הוא אפילו יותר. אהבה באה מהכרה בטוב. רש"י אומר "מאהבת הנס", אבל המשמעות העמוקה יותר היא: הם הכירו בטוב המהותי של התורה.
זה מסמן שינוי פרדיגמה: התורה הופכת למרכזית יותר מהיציאה. ספרות חז"ל משקפת זאת - יש הרבה יותר מדרשים המשבחים את ערך התורה מאשר דנים ביציאה עצמה.
---
יהודי מוגדר כעת כמי שהולך עם התורה, אוהב את התורה, ואהוב על ידי התורה - בין אם הקבלה היא מאהבה או מיראה. הזהות הישנה יותר - "אנחנו הדור שיצא ממצרים, אז יש לנו עסקה עם ה'" - הוחלפה.
הברכה הפותחת של שמונה עשרה מתפקדת כ"הקדמה לה'" - מה יהודי אומר על מי ה' כשהוא עומד לפניו?
- "אלקי אברהם יצחק ויעקב" - קשר למסורת אבות/מסורה.
- "האל הגדול הגבור והנורא, אל עליון" - ה' כבורא; הברכה השנייה מפרטת על הטבע (גשם, רוח, וכו'), כלומר בערך "קונה הכל".
- "מביא גואל לבני בניהם" - ה' כמי שמביא את הגואל (משיח).
איך משיח נכנס לברכה הראשונה ממש? זה משמעותי - גאולה מוצגת כתכונה מזהה מרכזית של אלוקי היהודים, לא אמונה היקפית.
החתם סופר שואל: אם ה' היפותטית *לא* היה מביא משיח, האם יהודים היו פטורים מיהדות? תשובתו: אמונה במשיח אינה עיקר עצמאי במובן שהיהדות לא יכלה להתקיים בלעדיה. יהודי חייב להאמין בכל מה שבתורה (כולל משיח), אבל זה לא עיקרון יסוד עצמאי. זה משקף חשיבה יהודית ממוקדת תורה: התורה מחייבת מטבעה וטובה; משיח הוא חלק מהתורה אבל לא היסוד המבני.
הערה טקסטואלית: חלק מהחוקרים טוענים שחלקים מסוימים מקטע ליטורגי זה הם תוספות מאוחרות יותר שלא נמצאו בנוסחאות ישנות יותר.
---
| | יהודי ממוקד תורה | יהודי ממוקד יציאה |
|---|---|---|
| בסיס הזהות | התורה טובה מטבעה | מעשי גאולה היסטוריים של ה' |
| משיח | חשוב אך לא חיוני מבנית | הכרחי לחלוטין - בלעדיו, כל המערכת קורסת |
| תקדים אברהם | לאברהם הייתה תורה *לפני* היציאה - התורה קודמת ועולה על היציאה | הסיפור היהודי הספציפי *מתחיל* עם היציאה |
| משבר בגלות | התורה נשארת טובה בכל מקרה | אם הגאולה לא באה, יש בעיה יסודית |
היהודי ממוקד היציאה לא יכול בלי משיח. עבור יהודי זה, כל היחס עם ה' הוא עסקאי/היסטורי: ה' הוציא אותנו ממצרים, ייתן לנו את הארץ, ויגאל אותנו שוב. אם הגאולה הזו לא באה, יש משבר אמונה. אלוקי היהודי הזה מוגדר על ידי "אהיה אשר אהיה" - "אוציא אתכם ממצרים [ואת המקבילות העתידיות שלה]."
ה*עדה החרדית* מדגימה את היהודי ממוקד היציאה: "אני רוצה את ה*ישן* [ברית] בחזרה - מי יוציא אותנו מגלות?" אם הדפוס הגאולתי הישן הסתיים, הם מתעקשים לחכות לשיקומו במקום לקבל מסגרת חדשה.
השאלה הכואבת שהיהודי ממוקד היציאה הזה חייב להתמודד איתה: "אבל בינתיים ה' מענה אותנו, בינתיים הוא עושה שואות, בינתיים עמנו נספה..." - המשבר התיאולוגי של אמונה מבוססת גאולה המתמודדת עם סבל לא נגאל.
---
אם הברית היהודית הספציפית (השייכות לאברהם, יצחק, יעקב, כל הסיפור) הסתיימה, אולי צריך ליצור אחת חדשה. אבל היהודי ממוקד היציאה דוחה זאת: "אני לא עושה אחת חדשה - אני רוצה את הישנה. הישנה חוזרת!" ה' יוציא אותנו מגלות. גם אם שואלים על סבל, השואה, והיעדרות ה' לכאורה - התשובה היא: "אני מאמין בגאולה" - היא תחזור.
יש הבחנה בין יהודי ישיבה ויהודים פשוטים יותר/רגילים (סבתות שלנו). אנשי ישיבה, כשנשאלים למה הם יהודים, בדרך כלל עונים "התורה." אבל עבור רוב היהודים הרגילים, הם האמינו בתורה לא כי זה כתוב בתורה, אלא כי ה' הולך להביא משיח. סמכות התורה הייתה מעוגנת בהבטחת הגאולה העתידית.
עובדה תרבותית מעידה: אנשים שרים "אני מאמין בביאת המשיח" אבל אף אחד לעולם לא שר "אני מאמין בתחיית המתים". אבל המשנה מפרטת הכחשת תחיית המתים כמינות, לא הכחשת ביאת המשיח. זה מראה שאמונה במשיח חשובה קיומית לאנשים בצורה שתחיית המתים אינה - היא מקיימת את היחס החי עם ה'.
להאמין בדברים הכתובים בתורה חשוב כי זה בונה את ה*יחס* - אבל רק כשהדברים כרגע טובים. כשהדברים טובים, אפשר לומר "אשר הוצאתיך ממצרים" וזה מהדהד. אבל כשהדברים לא טובים, צריך את הממד מכוון העתיד של הגאולה.
---
אחרי ה*חורבן*, התנאים הוסיפו לברכת פסח: לומר "גאל ישראל" לבד יהיה קצת שקר - "סדר מזויף" - מאחר שאנחנו עדיין בגלות. אז הם הוסיפו: "כן ה' אלקינו... יביאנו למועדים ולרגלים אחרים" - הבטחה לגאולה עתידית. זה ממסגר מחדש את סדר פסח: אנחנו לא חוגגים פסח רק כי ה' הוציא אותנו ממצרים בעבר, אלא כי הוא הולך להוציא אותנו שוב, בדיוק כמו שהיהודים במצרים עשו את הסדר שלהם בציפייה ליציאה הקרבה.
רב סעדיה גאון שואל למה יציאת מצרים כל כך חשובה ועונה: כי היציאה מוכיחה שה' יגאל אותנו מהגלות הנוכחית שלנו - "כשם שעשה לאבותינו, כך יעשה לנו." היציאה היא פרדיגמה לגאולה עתידית מ"מצרים שלנו."
ר' אלעזר הקליר כתב פיוטים כמעט לכל אירוע תפילה. כל פיוט בודד מסתיים בביאת המשיח. הקליר תמיד שואל "מה זה רלוונטי לי?" - והתשובה היא אף פעם לא פשוט "זו מצווה." התשובה היא תמיד: משיח בא. אין פיוט בודד שהסיום שלו (*קלוס*) לא מסתיים בביאת המשיח.
זכירת עמלק - אפשר לשאול "מה אתה רוצה ממני?" עבור אנשים היסטורית, "זו מצווה" אף פעם לא הייתה התשובה המספקת. התשובה תמיד הייתה קשורה למשיח.
מדרש תנחומא (ואוספים מדרשיים קשורים) מתעדים דרשות בפועל שנמסרו בבתי כנסת. כל דרשה שבועית בודדת מסתיימת בביאת המשיח - לא באופן כללי, אלא מראה מהפרשה של אותו שבוע איך אפשר להסיק שמשיח יבוא.
מדרש תנחומא "הודפס לא נכון" - הוא מקורו בארץ ישראל שם התורה נקראה במחזור של שלוש שנים. אז לפעמים המדרש מעיר על פסוק אמצע פרשה לכאורה אקראי, כי שם התחילה קריאה אחרת. כל יחידת קריאה מסתיימת במשיח, וכשמבינים את מבנה מחזור שלוש השנים, רואים את הדפוס הזה בבירור.
ההפטרה נקראת בעיקר כדי לומר שמשיח בא. הברכות על ההפטרה קובעות זאת במפורש: "נאמן אתה" - שהוא יגאל אותנו; "אשר בחר בנביאים טובים" - "נביאים טובים" כלומר נביאים שמוסרים נבואות *טובות* (מנחמות, גאולתיות).
"נביאים טובים" פירושו אלה שמתנבאים דברים טובים (נחמה וגאולה). "נביאים רעים" יהיו אלה שנבואותיהם הקשות אנחנו לא קוראים כהפטרות. מישהו התבדח: "מזל שה' לא מצא נביאים רשעים." הקשר בין הפרשה השבועית להפטרתה לעתים קרובות רופף - לפעמים רק מילה משותפת או גימטריה. הנקודה האמיתית של ההפטרה היא התוכן המשיחי, לא הקשר לפרשה.
הזוהר בפרשת שמות דן בהרחבה מתי משיח יבוא. ר' שמעון בר יוחאי עצמו מכיר שמשיח לא בא מהר - תהיה המתנה ארוכה. הזוהר שואל: מה מקיים יהודים בגלות הארוכה הזו? התשובה: יהודים באים לבית המדרש כל שבוע וקוראים את הבטחות הישועה והנחמה שה' הבטיח להם שיקרו. הזוהר מציג זאת לא כ*דרוש* אלא כתיאור מציאות - כך שרידות יהודית בגלות בפועל עובדת.
זו כולה גישה קוהרנטית אחת (*שיטה*) לסדר ולפסח - כל מה שאנחנו אומרים מצביע על הדפוס שבדיוק כמו שהייתה פעם יציאת מצרים, ה' ימשיך להוציא אותנו מגלות. זה סוג האלוקים שיש לנו.
---
תלמיד של הרבי מקוצק אמר שההתעוררות שלו לעבודת ה' באה מ"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיהו מ:כו) - כלומר, מהתבוננות בבריאה. הרבי מקוצק דחה זאת: זה בסדר גם לגוי. יהודי צריך השראה מיציאת מצרים.
זה מתחבר לכוזרי (מאמר אלף): יהודי לא מוגדר על ידי *בריות העולם* אלא על ידי *אשר יצר* - כלומר, המעשה המעצב/גאולתי הספציפי - כלומר, היחס ההיסטורי המסוים, לא קוסמולוגיה אוניברסלית.
- הרמב"ן החזיק במקצת אחרת מעמדה זו.
- אבן עזרא מביא שאלת ר' יהודה הלוי (הכוזרי) ומציע תשובה אחרת: כל הנקודה היא *לאמן* את היכולת לעשות הצהרה זו.
- משתתף מעלה את השאלה מה "אשר הוצאתיך ממצרים" באמת אומר מעשית - "יצאת ממצרים - מה אתה רוצה לעשות עם זה? זה לא מדבר אליי."
- הודאה כנה: **"אני לא מכיר אף אחד שזה באמת מדבר
אליו"** בצורה שהכוזרי ממסגר את זה. הגישה המבוססת בריאה (*בריות העולם*) נגישה יותר באופן אינטואיטיבי.
- ניסיון הגנה על הקוצקר: אולי הוא מתכוון למשהו אחר - *השראה* לפעולה, לא רק זיהוי תיאולוגי.
---
גישת הקוצקר מוכרת כלגיטימית ("יש למי לסמוך"), אבל דרך שלישית מוצגת: "ניגון העתיד" (*מגינת העתיד*) - הרעיון ש"מה שהיה הוא שיהיה". גישה זו קוראת את היציאה כתבנית לגאולה עתידית.
הנביא ישעיהו, לאורך כמעט כל ספרו, מפנה שוב ושוב ליציאת מצרים כהוכחה ומודל לגאולה העתידה. הוא טוען שהגאולה העתידית תהיה דומה - קריעת ים, וכו' - משתמש ביציאה כעדשה להבין מה ה' יעשה שוב.
ציר מכריע: כל מה שנדון עד כה - כל הגישות ליציאת מצרים - נשאר ברמת הפשט, רמת השטח, עולם העשייה. יש נושא הרבה יותר עמוק שחייב להתייחס אליו.
---
הנרטיב הבסיסי: היינו במצרים, מישהו הוציא אותנו, במתן תורה ה' זיהה את עצמו - "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" - הוא האלוקים שהציל אותך, אז אתה חייב לו ציות; אם לא, הוא כועס.
כולם מבינים שזה משל. ה' לא ממש כועס. כל המסגור *מוגשם* ומייצג דרך מצומצמת, צרה מאוד של הבנת ה'. כל החושבים העמוקים יותר (*מעמיקים*) בכל האסכולות מסכימים שהקריאה הפשוטה הזו היא דבר חלש מאוד - בסדר לילדים קטנים, ל"והגדת לבנך" (סיפור לילד שלך בסדר), אבל היא נשארת בתחום *עולם העשייה* ולא תופסת את הטבע האמיתי של ה'.
1. לא מספיק מצד ה' (*מצד האיבערשטער*):
- זה רק מעשה קטן אחד מבין המציאות האינסופית של ה'. בריאת העולם עצמה אולי רק דבר קטן אחד שה' עשה (כמו שהתניא אוהב לומר). יציאת מצרים אפילו יותר קטנה - אירוע אחד לעם אחד.
- זה כמו לקרוא למישהו "אב" על סמך מעשה הצלה בודד - הגדרה חלשה של אבהות.
- זה לא מגלה את ה*מהות* של ה', לא מבטא מה "ה'" באמת אומר.
2. לא מספיק מצדנו (*מצד אנו*):
- כמה זמן צריך לשמור *הכרת הטוב* על היציאה? אלף שנה? עשרת אלפים? העולם יסתיים ואתה עדיין מודה?
- מה עם גרים שלא היו ביציאה? מה הם חייבים?
- מה עם החזון הנבואי (זכריה, תפילת שמונה עשרה) שכל האומות צריכות לעבוד את ה'? איזה אלוקים הם יעבדו - זה שהוציא *אותנו* ממצרים? זה לא אומר להם כלום.
בשער שלו על *הכרת הטוב*, חובות הלבבות אומר שצריך להודות לה' על טובותיו, ומי שקיבל יותר טובות חייב להודות יותר. זה רדוקטיבי - זה מכווץ את היחס עם ה' לפנקס הכרת טוב.
---
כדי להבין יציאת מצרים כראוי - יותר תיאולוגית, יותר מהותית, לדבר על ה' *נכון* - יש שתי גישות מנוגדות (*מהלכים*), אולי שלוש (כאשר הרמב"ם תופס מקום אמצעי או כפול - קריאה אחת ברמת הפשט, אחת ברמת הסוד).
---
הרמב"ם מייצג את הגישה הגבוהה ביותר במובן מסוים: הוא היה החושב שדאג לשום תכונה, שום תיאור, שום אפיון של ה' מלבד ידיעת ה' כמו שהוא באמת.
- כל השאר - ה' מבצע פעולות, עושה טובות - טוב ל*חינוך*, לילדים. זו לא האמת.
- האמת היא: צריך לדעת את ה' עצמו (*ידיעת ה'*). זה היה כל הפרויקט של הרמב"ם.
- זו "חוצפה גדולה" - אפילו לומר שה' *אינו גוף* דורש אלף שנים של הסבר. אז צריך להוסיף: אין לו תכונות (*אינו בעל תארים*), ולשלול כל מה שבני אדם חושבים שהם מתכוונים.
- כל דבר פחות מהידיעה הטהורה הזו אולי אפילו מהווה, לדעת הרמב"ם, עבודה זרה ממש.
תצפית טקסטואלית בולטת: הרמב"ם עושה *ידיעת ה'* למצווה ראשונה (יסודי התורה, פרק א'). פסוק המקור שלו הוא "אנכי ה' אלקיך." אבל כל פעם בודדת שהרמב"ם מצטט את הפסוק הזה בהקשר של מצווה זו, הוא חותך אותו ב"אנכי ה' אלקיך" - מוחק "אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
- הרמב"ם ידע את הפסוק המלא. בהקשרים אחרים הוא מצטט פסוקים שלמים גם כשרק חלק רלוונטי.
- אבל בהקשר של ידיעת מי ה', הוא אף פעם לא מזכיר יציאת מצרים.
- לאורך כל החלק הראשון של מורה נבוכים (והרבה מהשני), שם הוא דן בהבנת טבע ה' תוך שימוש באלפי פסוקים - יציאת מצרים אף פעם לא מוזכרת.
במקום יציאת מצרים, הרמב"ם מתמקד בפרשת כי תשא - במיוחד הקטע *אחרי* חטא העגל, שם משה שואל את ה': "הודיעני נא את דרכך" ו"הראני נא את כבודך".
- זה מרמז שעד נקודה זו, משה עצמו לא ידע לגמרי מי ה'.
- תגובת ה' שם אף פעם לא מזכירה יציאת מצרים.
---
שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות מכילים כמעט את כל שלוש עשרה מידות הרחמים. הרצף עובר מ"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" דרך "פוקד עוון אבות על בנים" וממשיך עד סוף שלוש עשרה מידות. אולם, באמצע, משהו אחר מוחלף - איפה שנרטיב היציאה היה מופיע, במקום זה אנחנו מוצאים "ה' ה' אל רחום וחנון" וכו'. אותה נקודת סיום מבנית ("לא ינקה") מופיעה גם בכי תשא וגם בדברות.
מסקנה: שלוש עשרה מידות הן בעצם אותה מסגרת כמו פתיחת עשרת הדברות, אבל עם תוכן חדש לגמרי המחליף את התייחסות היציאה - פרשנות חדשה למי ה'.
הרמב"ם החזיק שקטע שלוש עשרה מידות (ה*פרשה* בכי תשא) הוא המקור העיקרי בתורה להבנת מהו ה'. הוא דן בהרחבה באתיקה הניקומכית של אריסטו בקשר לזה, וכמעט כל מילה באותם שני פרקים (של מורה נבוכים) קיבלה את פרשנות הרמב"ם. מורה נבוכים חלק א' הוא פחות או יותר פירוש על אותה פרשה.
כשמשה עצמו שאל את השאלה "מי ה'?" - וכשמלאכים שואלים את אותה שאלה - נאמר למשה "לא יראני האדם וחי". אבל ה' כן אמר לו משהו: שלוש עשרה מידות - "ה' ה' אל רחום וחנון". באופן קריטי, ה' לא אמר כלום על היציאה ממצרים.
לפי אלה שטוענים שהיציאה היא העניין המרכזי (*דבר מרכזי*) של היהדות, זה מאוד מוזר. כשה' בא להתגלות למשה, הוא לא אמר "אני זה שהוצאתי אותך ממצרים." הוא לא הפנה למכות או לקריעת ים סוף. במקום זה, התגלות חדשה לגמרי, סוג חדש של *השגה*, ניתנה.
חטא העגל הוכיח שלמסגרת היציאה עצמה הייתה בעיה. העם אמר על העגל: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". העגל הצליח לנכס את אותה שפת יציאה בדיוק! אין שום דבר מהותי בנרטיב היציאה שמונע לוגית עשיית עגל זהב - היציאה לבדה לא שוללת עבודה זרה. מחשבה מסוימת יכולה לבנות את העגל תוך שימוש באותה מסגרת "אשר העלוך". גם המצווה האמיתית וגם הטענה האלילית משתמשות באותה שפת "אשר העלוך".
לכן, אחרי העגל, כל הזדהות ה' המבוססת על היציאה מושמת בצד, והתגלות חדשה לגמרי באה - שלוש עשרה מידות - המייצגות סוג שונה ביסודו של ידיעת ה'.
ההתגלות החדשה הזו מזכירה לא את היציאה ולא את בריאת שמים וארץ.
בריאת שמים וארץ כמעט אף פעם לא מוזכרת מחוץ לספר בראשית. התורה בקושי מדברת על בריאת העולם מעבר לזה. הרמב"ם באופן דומה לא בנה את התיאולוגיה שלו בעיקר על בריאה, כי הוא החזיק שאפילו בריאה היא עניין "קטן מאוד" (במונחים של משמעות תיאולוגית).
---
בכל פעם שהרמב"ם מצטט את הפסוק "אנכי ה' אלקיך," הוא חותך אותו לפני "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - סעיף היציאה לא מעניין אותו למטרת הגדרת המצווה הראשונה. אחרים ציינו זאת: הסמ"ג (ספר מצוות גדול) עוקב אחר הרמב"ם בספר המצוות אבל אז הולך רחוק יותר, מביא את דעת הרמב"ן שהמצווה הראשונה אומרת יותר מסתם "יש אלוקים" - זה אומר שהוא משגיח, וכו'.
הסטמר רבי פעם נתן *דרשה* באסיפה נגד הציונים, טוען שמהסמ"ג (או סמ"ק) אפשר לראות שלא להאמין בציונות הוא העיקר הראשון - כי הסמ"ג מרחיב את המצווה הראשונה עד ה*גלות* הראשונה. זה עובד לפי אותה *שיטה*, אבל הרמב"ם עצמו לא כתב את זה כך - הרמב"ם כתב רק "אנכי ה' אלקיך" בלי "אשר הוצאתיך."
---
האם זה אומר שהרמב"ם לא העריך את היציאה בכלל? לא. הבנת הרמב"ם ליציאה נמצאת בהלכות עבודה זרה, פרק א', שהוא קיום הרמב"ם לנוסח ההגדה: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו."
הרמב"ם מסביר שם למה היציאה הייתה הכרחית: "לדעת כי אני ה' אלקיכם" - לדעת שאני ה' אלקיכם. היציאה היא לא בעיקר על הכרת טוב על טובה (הוצאה אותנו, הרג את בכוריהם, הציל את שלנו). במקום זאת, היציאה הייתה אמצעי לגלות טוב יותר מי ה' - אירוע קוגניטיבי/תיאולוגי, לא רק שחרור היסטורי.
המהדורות המודפסות של פרק זה מקשות על הלימוד כי הן דוחסות בערך 15 סעיפים לתוך רק שלושה, מטשטשות את המבנה.
---
הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"א מציג את הבעיה היסודית:
- כולם ידעו במקור על ה' - אדם הראשון ידע.
- אבל יש בעיה עמוקה: ה' ברא והתחיל הכל, הוא הסיבה הראשונה. אולם, ה' לא מנהל את העולם ישירות בשום דרך נראית לעין. אין שום דבר בעולם שאפשר להצביע עליו ולומר "ה' עשה את זה ישירות" - אולי נס, אבל אפילו ניסים דורשים ניתוח זהיר.
שרשרת הסיבתיות: למה יורד גשם? כי יש עננים. למה עננים? כי זה חורף. למה חורף שונה? כי השמש רחוקה יותר. למה השמש רחוקה? בגלל הגלגלים השמימיים. מה מניע את הגלגלים? מלאכים. וכן הלאה כלפי מעלה.
הכל נכון בו זמנית: נכון שה' עשה הכל, אבל נכון גם שהעולם פועל דרך כוחות ביניים. הרמב"ם אומר שה' נקרא "אלקי האלקים" - אלוקי האלוהים. מה "אלוהים" אומר כאן? לא אלילים - זה אומר מלאכים, כוחות, הכוחות שמנהלים את השמש כל יום. זה *חידוש* גדול להיות אלוקי המלאכים, כי יש טיעון מאוד סביר (הטיעון של נמרוד, או של דור אנוש) שצריך לעבוד/לכבד את הכוחות הביניים האלה, מאחר שהם אלה שבאמת מנהלים דברים.
העולם מנוהל על ידי שכבות מרובות של כוחות (*עולמות*). אנחנו בעולם הנמוך ביותר, כמעט בלי שליטה. מעלינו יש כוחות גבוהים יותר ששולטים בנו. אם רוצים שדברים ילכו טוב, צריך לפנות אליהם - הם שלוחי ה', אבל הם המציאות המעשית.
תפילה, קרבנות, נתינת כבוד - כל אלה באופן טבעי נמשכים לכוחות הביניים, כי הם אלה שפועלים באופן נראה. זה כל ה*נושא* של עבודה זרה: זה לא לא רציונלי - זה נובע מהמבנה הנצפה של העולם.
הרמב"ן מסביר שבאמת כן מקבלים כוח מהכוחות האלה (בניגוד להתפלל לנגיף, שלא עושה כלום). הרמב"ם הבין את הכוחות השמימיים כפעילים באמת - הם באמת עושים דברים - בניגוד לאליל מת שלא עושה כלום. הכוכבים, בהבנת הרמב"ם, באמת מנהלים את העולם (אסטרולוגיה שגויה רק כי זו השיטה הלא נכונה של הבנת הכוכבים, לא כי לכוכבים אין השפעה).
אולם, האם מסגרת הרמב"ן היא בדיוק אותה מסגרת של הרמב"ם נשארת לא ברורה. זו חקירה עמוקה - צריך לתת דין וחשבון על כל המסגרת הקבלית גם כן. העניין מסומן כלא פתור.
הבחנה מרכזית: הבנת הרמב"ם לעבודת כוכבים היא לא אותו דבר כמו עבודת אליל מת. הכוכבים/מלאכים באמת עושים דברים - הם כוחות אמיתיים. הנקודה של הרמב"ם היא בדיוק שזה הופך עבודה זרה לפיתוי אינטלקטואלי רציני, לא סתם טיפשות.
---
הבנת הרמב"ם לכוחות הביניים (שרים/מלאכים) היא לא כמו עבודת סלע מת. הכוחות האלה הם סוכנים אמיתיים - הם פועלים, יש להם קיום וכוח אמיתי. הרמב"ם קובע במפורש בשמונה פרקים שלמלאכים יש בחירה חופשית, אם כי עם הבדל מכריע אחד מבני אדם: הם יכולים לבחור רק טוב, לעולם לא רע. זה מקביל לאיך שלה' יש רצון חופשי אבל לא יכול לעשות רע.
ההנחה שלנו שרצון דורש את היכולת לבחור ברע מאותגרת על ידי העובדה שלה' יש רצון אבל לא יכול לבחור ברע. זה נדון בשיעור קודם ולא מפורט יותר כאן.
הרמב"ם עצמו מביא את האנלוגיה: ה' הוא כמו מלך ששולט דרך מושל (שליח). המושל אינו הסמכות הסופית - המלך תמיד יכול לעקוף אותו - אבל בנסיבות רגילות, המושל מקבל החלטות באופן עצמאי. כך הכוחות הביניים (מלאכים, כוכבים) פועלים בעולם. הם מקבלי החלטות אמיתיים במסגרת מואצלת, יותר כמו שני אנשים מתקשרים מאשר כמו כוח מכני.
---
בהינתן מערכת שכבתית זו של כוחות, אפילו להכיר שיש אלוקים מעל כל הכוחות האלה הוא הישג אינטלקטואלי עצום (*חידוש*). מסע אברהם הוא פרדיגמטי:
- אדם רגיל רואה רק את המיידי - אביו תרח "מנהל את העולם"
- אדם קצת יותר חכם מבין שהשמש יש לה כוח גדול יותר מכל בן אדם - זה כבר רמה של מדע/ידע
- חושב עמוק יותר תופס את כל המערכת האסטרונומית ומבין שהיא לא יכולה להיות מייצרת את עצמה - חייבת להיות סיבה גדולה יותר
- תובנה מרכזית: אותה "סיבה גדולה יותר" היא עדיין לא ה' - לפי הרמב"ם, זה מלאך. צריך אז לחקור את כל עולם המלאכים, להבין איך זה עובד, ואז להבין שאפילו *זה* לא מספיק - חייב להיות משהו גבוה יותר עדיין. רק *אז* מגיעים לה'.
- המקובלים מוסיפים שכבות נוספות: מה שאתה חושב שזה ה' אולי רק ספירה, וצריך להבין את כל מערכת הספירות, ואפילו מעבר לז
ה יש עוד רמה (אין סוף).
זה התקדמות טבעית של הבנה (*מהלך השגה*) - רוב האנשים אף פעם לא משלימים אותה.
"ה' אינו גוף" לא רק אומר שה' אינו אדם - אף אחד אף פעם לא חשב את זה ממש. זה אומר שה' אינו היקום, לא הגלגל הראשון, לא שום כוח בודד. אפילו מלאך הוא "אינו גוף". להגיע להבנה של מהו ה' באמת דורש מאות שנים של עבודה אינטלקטואלית.
---
דור אנוש הגיע למסקנה: "המלך יושב בארמונו, רק החכמים הגדולים מבינים שמלך קיים; אני מתעסק עם השוטר שנותן לי דוחות" - זה בעצם טיעון סביר. הרמב"ם קורא לזה שטות אבל לא מסביר למה זו שטות. הרמב"ן מספק הסבר; הרמב"ם לא. זו מזוהה כבעיה גדולה לא פתורה.
---
תמיד היו חכמים גדולים (חנוך, מתושלח, נח, ובין הגויים - אריסטו, וכו') שהבינו את התמונה המלאה: שכל הכוחות הביניים הם עבדים, שה' הוא המקור הסופי של הכל. עבורם, העבודה העיקרית של ה' הייתה ידיעה - לדעת ש"יש שם" - המצווה הראשונה.
שתי רמות של אנשים תמיד היו קיימות:
1. המון העם - הם חושבים שהאליל ממש הוא ה'
2. המשכילים מעט - הם לומדים שהאליל מסמל את הכוכבים, ומסתפקים בהסבר הזה. ההסבר הזה אינו שקר - אבל הוא לא שלם.
המחזור החוזר:
- חכם גדול מגלה את האמת המלאה
- הוא לא יכול להעביר אותה ביעילות לדור הבא
- תוך כמה דורות, הידע מתדרדר בחזרה לעבודת כוחות ביניים
- חכם חדש חייב לבלות "500 שנה" לגלות מחדש מה שכבר היה ידוע
- הרמב"ם קובע: "צור העולמים - לא הכירו בו בעולם" - זו המציאות של גלגל חוזר
---
הרמב"ם אומר שאברהם לא למד משם ועבר (למרות מדרשים אחרים שאומרים שכן). סיבות אפשריות:
- אולי צריך להגיע להבנה הזו באופן עצמאי
- אולי אברהם פשוט לא יכול היה למצוא מורה - אם רוב העולם, אפילו החכמים, היו "מרומים" לגבי האמת הבסיסית, למצוא את החכם הנכון היה דורש מזל יוצא דופן
- הראב"ד כבר מצטט מדרשים סותרים נגד תיאור הרמב"ם
הנקודה העמוקה יותר: התשובה ל"מי ברא את העולם?" זמינה בקלות - "מלאך." רוב האנשים היו מסתפקים בתשובה הזו. גדולת אברהם הייתה לדחוף רחוק יותר: "מי ברא את המלאך?" - וזה דורש חקירה הרבה יותר עמוקה.
זו הייתה הדרמה והמציאות של העולם עד אברהם: מחזור מתמיד שבו האמת התגלתה, אבדה, התגלתה מחדש, ואבדה שוב. זו נשארת המצב המתמשך של העולם - להגיע לידיעה אמיתית של ה' קשה ביותר, ורוב האנשים, אפילו אינטליגנטיים, עוצרים בהסברים ביניים.
---
אברהם נקרא "אלוקי אברהם" בדיוק כי הוא גילה משהו חדש באמת. החידוש שלו לא היה רק אינטלקטואלי - הוא הציע שני פתרונות מעשיים לבעיה המבנית של שכחת ה':
- לפני אברהם, לא היה איסור על עבודה זרה. החכם שעבד כוחות ביניים היה לו חישוב לגיטימי - הוא ידע שה' מעליהם. לא היה שום דבר פורמלי לא בסדר במה שהוא עשה.
- תובנת אברהם: גם אם המתרגל המקורי (כמו אנוש) היה לו כוונות נכונות, המערכת בהכרח גורמת לשכחה תוך כמה דורות. הוא אומר לאנוש, למעשה: "אתה צדיק, אתה עושה הכל נכון, אבל אתה עושה טעות אחת - המערכת שלך גורמת לכל אדם רביעי לשכוח את כל העניין, ותוך דור נוסף אנשים יודעים רק את הכוחות ולא את הישות העליונה בכלל."
- הפתרון של אברהם: לאסור לגמרי עבודה זרה - לא רק את העבודה עצמה, אלא את כל האביזרים שלה, המנהגים, המקדשים, הערים שבהן היא מתורגלת, קנייה מהסוחרים שלה. הוא יצר מאות מצוות וגדרים סביב קבורת עבודה זרה.
הגדרה מחדש מרכזית של עבודה זרה: עבודה זרה לא בהכרח אומרת עבודת "אלוקים אחר" - זה אומר עבודת כל כוח ביניים בינך לבין ה', אפילו כזה שקיים באמת ואינו באמת נפרד מה'. אברהם הכריז שזה אסור בכל זאת.
- חלק מהמנהגים האסורים היו אכן טיפשיים, אבל חלקם לא היו טיפשיים מטבעם ברמה הבסיסית - אבל כולם נאסרו בכל מקרה.
- אברהם עצמו ניגש לזה עם *חסד* (חסד/שכנוע), אבל משה אחר כך הסלים: כל מי שנוגע בעבודה זרה נתון לעונש מוות, בלי דיון, בין אם רצוני או לא.
- לפני אברהם, אנשים ידעו על ה' אבל לא עבדו את ה' ישירות. כל העבודה/שירות הופנתה לכוחות ביניים.
- אברהם הציג את הרעיון הרדיקלי של ביצוע עבודה - קרבנות, תפילות, שירי הלל - מופנים לסיבה הראשונה עצמה.
- הוא בנה מזבח "לה'" - התורה מתעדת זאת כמזבח הראשון המוקדש במפורש לה'.
המנגנון הפדגוגי: הגאונות של מערכת זו היא שהיא יוצרת מנגנון של זכירה. כשילד שואל "אבא, למי אתה עושה את הקרבן הזה?" האב עונה: "לא לכוכב הזה, לא לכוכב ההוא - זו עבודה זרה, ענוש במוות. אני עושה את הקרבן הזה לה' עצמו." הילד שואל: "מה ה' מקבל מקרבן?" התשובה: "*נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני*" - סיפוק שרצונו התקיים.
הפרדוקס: בעוד שאברהם אסר את כל המנהגים האלילים, הוא בו זמנית אימץ צורות מסוימות מאותם מנהגים ממש (מקדשים, קרבנות, תפילות, סדרי ליטורגיה) - אבל הפנה אותם לה' לבדו. ההכרזה "*לשם אשה ריח ניחוח לה'*" היא מה שהופך את המעשה.
אם הרמב"ם אומר שקרבנות הוקמו כנגד עבודה זרה, מה עם קרבנות אדם המוזכרים במדרש? הטקסט התורה עצמו לא מזכיר שאדם הקריב קרבנות (רק מדרש עושה זאת). זו מוכרת כ"שאלה טובה" אבל נשארת לא פתורה.
---
החידושים של אברהם לא היו פקודות נבואיות או חוק כתוב - הרמב"ם אומר שאברהם לא קיבל אלה כמצוות פורמליות. במקום זאת, אברהם קבע שזה הדבר הנכון לעשות, והמנהג אומץ. יצחק ויעקב המשיכו את המנהג. אברהם עצמו הסכים ששבט לוי צריך להיות ממונה על עבודת ה' והוראה.
---
המערכת התמוטטה כשבני ישראל ירדו למצרים:
- הלוויים זכרו - הם ישבו ולמדו ושמרו על האמת.
- רוב היהודים האחרים שכחו - כי עדיין לא היה חוק פורמלי (*תורה*), שום מערכת משפטית מחייבת. המסורת האברהמית הייתה מנהג, לא מצווה. מי שעבד עבודה זרה לא עמד בפני שום עונש.
- יוסף דיבר לפרעה על "אלוקים", אבל מה פרעה הבין במילה הזו? פרעה הבין אותה כמתייחסת לאיזה אלוהות ביניים - "אלוהים אחרים" - איזה כוח חזק, בעצם "אלוהות" אחרת במסגרת הפגאנית, לא הישות העליונה.
- יוסף עצמו אולי השתתף במנהגים דתיים מצריים "מפני דרכי שלום", מאחר שעדיין לא היה איסור פורמלי. לפני משה, זה היה מותר.
- אפילו יעקב - למרות היותו אב - המצב היה מסובך. אולי מחוץ לארץ ישראל חלו כללים שונים. מסורות מדרשיות מרובות ומורכבות העניין מוכרות.
העיקרון "*אזלא לקרתא אזלא בנימוסא*" - כשאתה הולך לעיר, עקוב אחר מנהגיה - אומר שזה היה טבעי ואפילו נחשב ראוי לבני ישראל במצרים להשתתף בפסטיבלים דתיים מקומיים. להיות שכן רע היה בלתי מקובל חברתית.
מהפכת משה הייתה להכריז "*ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים*" - ה' יעשה שפטים בכל אלוהי מצרים. הרעיון שאתה לא צריך להשתתף במנהגים הדתיים של שכניך, אפילו במחיר של חיכוך חברתי, היה חידוש רדיקלי.
הרמב"ם מציג את המצב בחדות - היהודים עבדו עבודה זרה במצרים. חלק מהמדרשים מסכימים, כמו גם פסוקים ביחזקאל. זה שנוי במחלוקת, וחלקם רוצים להגן (*מלמד זכות*) על היהודים, אבל הנקודה המרכזית עומדת אפילו בקריאה יותר מתחשבת: כל עוד האיסור היה רק מידת חסידות ולא חוק מחייב, הוא לא יכול היה למנוע מההמונים לשכוח. הפגם המבני שזוהה בהתחלה - שבלי חוק פורמלי, ניתן לאכיפה, ידיעת ה' בהכרח נשחקת - התבטא מחדש במצרים.
---
בעיית עבודה זרה אף פעם לא הייתה ש*אף אחד* לא עבד את ה' - תמיד היו יחידים צדיקים (למשל, שבט לוי) ששמרו על האמת. הבעיה האמיתית הייתה שזה נשאר עניין של מנהג משפחתי פרטי ("מנהג אבותינו"), לא חוק אוניברסלי או מערכת. כל עוד כל העולם הסובב עבד אלילים, ידיעת ה' נשחקה בהדרגה. העובדה הייתה שהעולם שכח את ה' באופן קולקטיבי.
משה בא בזמן היציאה עם חידוש עצום: הוא החזיר את ההוראה המקורית של אברהם שאסור לעבוד עבודה זרה, והוא הוסיף שזו כעת מצווה - כלומר, זה הפך לחוק פורמלי, לא רק אמונה אישית.
היציאה ומתן תורה קשורים רעיונית. אף על פי שהתורה ניתנה מאוחר יותר בסיני, במובן הזה "מתן תורה" *הוא* "יציאת מצרים" - היציאה היא הרגע שהפרויקט הזה מתחיל.
---
הרמב"ם מסביר את שאלת משה לה' באריכות. משה שואל: "כי יאמרו לי 'מה שמו' - מה אומר להם?"
פשוט לקבוע שם הוא חסר משמעות - אתה יכול לקרוא לה' כל שם וזה לא מוכיח כלום. הבעיה האמיתית הייתה כפולה:
- בעיה 1: מי אומר שה' שלח אותך? (זה אולי יכול להיפתר על ידי נס/אות.)
- בעיה 2 (הבעיה העמוקה יותר): "מי ה'?" - מי אומר ש*יש* אלוקים בכלל?
הסתייגות חשובה: היהודים *לא* היו אפיקורסים. במקום זאת, הם היו עובדי אלילים: הם האמינו בכוחות ביניים שונים (מלאכים, כוכבים, מזלות) אבל איבדו את המודעות לאלוקים האחד, הראשוני שעומד מאחורי הכל. הבעיה הייתה שחיים בתוך הסדר הרגיל של העולם, קשה מאוד לדבר על "אהיה אשר אהיה".
הרמב"ם מפרש "אהיה אשר אהיה" (בעקבות רב סעדיה גאון) כמשמעו "מחויב המציאות" - "זה שקיים מכוח קיומו שלו." זה לא היה רק שם אלא טיעון פילוסופי דחוס, גרסה קצרה של "שער היחוד" - מותאמת לרמת ההבנה של האנשים.
הנקודה לא הייתה להוסיף *אלוקים נוסף* לפנתיאון המלא ממילא של מצרים. למצרים היו הרבה אלוהים. מה שחסר היה המושג של יחוד ה' המוחלט - ישות מ*קטגוריה שונה לגמרי* מכל האלוהויות הספציפיות (שמייצגות כוחות מסוימים של הטבע, מזלות ספציפיים, וכו'). משה היה צריך להעביר משהו שקודם לכל ההגדרות והקטגוריות.
> ### [סטייה צדדית: חילופי דברים בכיתה על פשטות]
> תלמיד מעלה שאלה האם התובנה הזו נראית פשוטה מדי. התגובה: זה נראה פשוט *עכשיו* רק כי מישהו פעם לימד את זה. לפני שזה נוסח, אף אחד לא תפס את זה - בדיוק כמו שאפשר לראות אלפי אלילים בהודו היום וזה "לא עולה על דעת אף אחד." גילויים בסיסיים רבים נראים ברורים רק אחרי שהם מתגלים לראשונה. "אהיה אשר אהיה" היה רגע התגלות כזה - פשוט עמוקות על פני השטח, אבל עמוק בהבנה אמיתית.
---
מעבר להוראה האינטלקטואלית, משה גם נתן ליהודים מצוות מעשיות אפילו לפני סיני. המדרש מזהה שתי מצוות שניתנו במצרים כ"זכות" ליציאה:
הרמב"ם מסביר שהמצרים עבדו את השה (הטלה/מזל טלה היה ראש המזלות, הכוח השמימי הגדול ביותר). שחיטת השה הייתה מעשה של שבירת עבודה זרה - הרס פיזי של אובייקט העבודה המצרית. זו אחת מההוכחות העיקריות של הרמב"ם שקרבנות בכלל קשורים לאנטי-עבודה זרה. הוא מצטט מקורות קודמים (תרגום ואחרים) לקריאה זו. חלק מהקרבן נשרף (הורס את ה"קליפה" של עבודה זרה) וחלק נאכל (כקרבן לה') - שני הממדים נוכחים.
הרמב"ם עצמו קובע שאחת הסיבות למילה היא שהיא משמשת כאות בבשר של אמונה בה' - סימן המזהה את המאמינים. אברהם כבר הנהיג זאת; משה פירמל אותה כמצווה. זה מבוסס יותר על *דרשה* מאשר על הטקסט הפשוט של הנרטיב.
זיווג מבני: פסח = הממד ה*שלילי* (שבירת עבודה זרה); מילה = הממד ה*חיובי* (הקמת עבודת ה'). יחד הם מהווים את התוכנית השלמה של משה.
---
הפרשנות הכוללת של הרמב"ם ליציאת מצרים:
- המטרה של היציאה לא הייתה רק שחרור פיזי מעבדות.
- זו הייתה הקמת מערכת לשבור עבודה זרה ולהנהיג עבודת האל האחד.
- "מצרים" יכולה להיות מובנת גם מילולית וגם מטאפורית: מצרים הייתה האפיצנטר של עבודה זרה (עולם הכוכבים, המזלות, המלאכים, הכוחות הביניים). לעזוב את מצרים אומר להשתחרר מכל אותה מסגרת.
- המקובלים הולכים רחוק יותר וקוראים "מצרים" לגמרי כמטאפורה ל"עולם עבודה זרה", אבל הנקודה של הרמב"ם היא שאפילו ברמה ה*עובדתית, ההיסטורית*, זה מה שקרה ביציאה.
---
החידוש המרכזי של היציאה:
> החידוש לא היה שיכול להתקיים חכם צדיק בודד שיודע את ה' - זה תמיד היה אפשרי, בין יהודים ובין גויים. החידוש היה יצירת מערכת שניתן להעביר לילדים ("והגדת לבנך") ושילדים לא ישכחו.
זו הסיבה שההגדה והסדר מדגישים סיפור לילדים, שאילת "מה נשתנה", וכו' - כי כל הנקודה היא הנצחת המערכת. וזה עבד: עבר זמן רב מאוד, ועדיין יש יהודים שלא עובדים עבודה זרה - ובסופו של דבר אפילו העולם הגויי למד מזה.
המערכת בנויה על שני עמודים: (1) איסור עבודה זרה, ו-(2) הנהגה חיובית של עבודת ה'.
---
הרמב"ם אומר "כי אני ה'" - הוא לא אומר "אנכי ה'". ההבחנה חשובה:
- לדעת שה' קיים הוא לא החידוש של יציאת מצרים. הידיעה הזו תמיד הייתה זמינה ל*יחידי סגולה* דרך חקירה רציונלית - זה עניין אינטלקטואלי נגיש בכל עת.
- החידוש של יציאת מצרים הוא ביטול עבודה זרה. היציאה מדגימה משהו *מעשי* וחדש.
לכן, אם רוצים לתת שיעור פסח מבוסס על הרמב"ם, צריך ללמד מהלכות עבודה זרה, לא הלכות יסודי התורה. יסודי התורה תמיד נכון, אבל זה לא החידוש הספציפי של היציאה.
הרמב"ם מתאר מערכת - **"שיהיה בעול
ם תמיד ידיעת ה'" - שתהיה תמיד ידיעת ה' בעולם. זה חידוש הרבה יותר גדול מ"אנכי ה' אלקיך" מיציאת מצרים. בעבר, ידיעת ה' נשמרה רק על ידי יחידים חכמים מבודדים. היציאה יצרה מערכת קהילתית, תמידית** - עם שלם המוקדש לשימור מונותאיזם.
הודאה אישית: זה נשאר קשה מאוד להבין לגמרי. זה מתחבר ל"מה נשתנה" - ילדים לא באמת מבינים, ואולי מבוגרים בקושי מבינים גם כן. זה דורש עבודה עמוקה להסביר כראוי.
---
הרמב"ם בהלכות עבודה זרה קובע: "כשם שישראל מובדלים מהאומות - מעובדי עבודה זרה - באמונותיהם, כך צריכים להיות מובדלים במעשיהם" - לא לאכול את לחמם, לא לשתות את יינם, לא לאכול את בשרם.
ההפרדה הזו היא לא כי שום גוי יחיד לא יכול לדעת את ה'. גוי יכול לאכול חזיר ועדיין להגיע לידיעת ה' דרך חקירה פילוסופית. ההפרדה קיימת בגלל השליחות הקהילתית: להבטיח שהמערכת של העברת מונותאיזם טהור לדורות הבאים תישאר שלמה.
---
נוצרים גם מאמינים באל אחד. התיאולוגים הגדולים ביניהם טוענים שהשילוש הוא באמת אחדות - זה "בחינות", לא אלוהים נפרדים. שפה קבלית אפילו יכולה להיות מגויסת להסביר רעיונות כאלה. אז מה ההתנגדות היהודית האמיתית?
תשובת הרמב"ם (כפי שמוסגרת כאן):
> במה נוצרי בפועל עובד? נברא. זו העובדה. מה שהתיאולוגים אומרים על בחינות, אחדות, והסברים מיסטיים - במציאות, הנוצרי הרגיל עובד בן אדם, נברא.
> על מה יהודים לאורך ההיסטוריה מסרו את נפשם? כדי שכשילדיהם נשאלים "כמה אלוהים יש?" הם עונים: אחד. לא "אחד שהוא שלושה," לא "אחד עם בחינות" - פשוט אחד.
זו כל הנקודה של היציאה ושליחות משה רבינו לפי הרמב"ם.
---
ההבחנה העמוקה ביותר בין יהדות לכל צורות עבודה זרה/נצרות, מנוסחת כעיקרון על כיוון חינוכי:
בין האומות (כולל נצרות ועבודה זרה עתיקה):
- העם הפשוט והילדים מלמדים ריבוי - שלושה אלוהים, עשרים וחמישה אלוהים, שש מאות אלוהים - מה שהדת העממית מציגה.
- האליטה החכמה/הפילוסופים יודעים שבסופו של דבר הכל "בחינות של דבר אחד".
בין היהודים, זה בדיוק הפוך:
- הילדים והעם הפשוט מלמדים קודם כל: יש רק אל אחד. נקודה.
- המקובלים הגדולים, כשהם הולכים עמוק יותר, מגלים עשר ספירות, בחינות וכוחות מרובים - אבל זה בא *אחרי* שהיסוד של אחדות מוחלטת מבוסס.
הרשב"ש (ר' שלמה בן שמעון דוראן) דיווח שמישהו פעם אמר למקובל: "הגויים מאמינים בשלושה ואתה מאמין בעשרה - מה ההבדל הגדול?" זו מוכרת כשאלה אמיתית עם תשובה אמיתית, אבל התשובה טמונה בדיוק ב*כיוון* החינוך שתואר לעיל.
יהודים מסוימים הואשמו בדיבור על הרבנים שלהם במונחים שמתקרבים באופן מסוכן להאלהה. התגובה היא תמיד: "אבל זו רק *בחינה*, זה כתוב במקורות, זה נכון..."
התגובה: מהות היהדות היא מה שאתה אומר לילדים, לא מה שאתה חושב באמת העמוקה ביותר. האמת העמוקה כוללת בחינות, רמות, וקטגוריות מיסטיות - אבל ה*חינוך*, המסר הראשון, חייב להיות מונותאיזם בלתי מתפשר. כשהקו הזה מטושטש, זה מתקרב למבנה עצמו של עבודה זרה.
---
- חידוש משה רבינו לא היה "אנכי ה' אלקיך" (העובדה הגולמית של קיום ה') - זה תמיד היה ניתן לידיעה.
- החידוש היה "לא יהיה לך" - הדחייה הפעילה, הקהילתית, התמידית של עבודה זרה והקמת עם שיעביר מונותאיזם טהור לילדיו לנצח.
- זה פועל בשלוש רמות:
1. "לא יהיה לך" - אין אלוהים אחרים
2. "לא אלוהיך" - שלילה עמוקה יותר
3. "לא תעשה לך" - אל תעשה שום פסל או דמות - האיסור המעשי, כולל לא להתחתן עם עובדי אלילים
---
שני פשטים נוספים נשארים להציג - המקושרים לרמב"ן: אחד נוסף באופן של פשט ואחד נוסף באופן של קבלה. אלה נדחים למפגש הבא, כאשר השלישי אולי שמור לסדר עצמו.
הצהרה סופית: "דאס איז די נקודה" - זו הנקודה המהותית.
המרצה:
זייגער. כן, זייגער. זה ככה. אני רוצה לומר שיעור כזה, הוא כבר שמע חלק מהשיעור בהלכות עבודה זרה פרק א', אבל אני רוצה להוציא את הבעיה שלי.
אז, אחר כך אולי אפשר ללמוד גם על מידות, איך מתחלקות המידות? רק לחשוב אם אפשר לקשר את זה עם פסח, עדיין לא חשבתי דרך טובה איך אפשר.
אז, מה שאני רוצה לדבר עליו הוא כך. אני רוצה לומר מה שאני חושב. זה ידוע שהקב"ה אוהב לדבר על יציאת מצרים. חומש כל הזמן. במילים אחרות, כן, הזוהר אומר שזה כתוב חמישים פעמים יציאת מצרים, אבל זה כתוב הרבה יותר פעמים, כדי להתאים לחמישים צריך לחתוך, לא צריך להוסיף.
במילים אחרות, כשהקב"ה מזהה את עצמו, זו ההקדמה. אחת ההקדמות. הקב"ה, כשהוא מציג את עצמו, הוא אומר, מי אני? הוא אומר, אני זה שהוצאתי אתכם ממצרים. כך מפורסם "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וכך לאורך כל התנ"ך רואים את זה. לא רק בחומש. כמעט בכל מקום, כשהנביא אומר מה הקב"ה עשה עם היהודים, מה מתחיל את כל הדבר. תמיד מדברים על יציאת מצרים. זה דבר ברור.
אז במילים אחרות, היהדות, או האלוהים שהיהודים מאמינים בו, הוא זה שהוציא את היהודים ממצרים. כך עולה מכל הפסוקים ומכל המקורות.
עכשיו, אנחנו למדנו לפני שנה שיעור, סדרה של שבעה שיעורים כאן. ומאז הכל, כנראה הכל, שם לא נכון כבר. אבל זה אומר שתפסתי שהכל היה לא נכון, או לא נכון, או לא מדויק. אבל בפנים, יש כאן שאלה גדולה, השאלה שאני רוצה לדעת, זה נוגע למעשה. יש לזה את כל... במילים אחרות אפשר לומר שיש לזה כל מיני שיטות ביהדות, מראשונים, אחרונים, מקובלים, מהסופים, חסידים, וכו', כל אחד מהם יש לו פשט אחר, מה הפירוש "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
מה היה התוכן, למה צריך את זה, או מה הוא מתכוון, כל אחד לפי איך שהוא מבין את כל הדבר, מבין הוא את הנושא של יציאת מצרים.
אני חושב שאין יוצא מן הכלל, אנחנו לא רגילים לחשוב כך, אנחנו חושבים לומר... אצלנו, כמו שאני חונכתי, האנשים... מדברים תורות, מה התורות שאפשר לומר, שאדם חושב באמת, שאדם מתפלל, או שאדם בדיוק כמו שאומרים, שהוא חושב לעצמו: מהו האלוהים? מהו הדבר יהדות? רוב האנשים לא יגידו יציאת מצרים.
אני חושב שרוב האנשים יגידו התורה. אנחנו לא אומרים אנחנו היהודים של יציאת מצרים, אנחנו אומרים היהודים שיש להם תורה. רוב האנשים שאני מכיר. לא? מהו יהודי? יש לו תורה, הוא מאמין בתורה, במילים אחרות מתן תורה. מתן תורה הוא המעשה של שבועות, ולא המעשה של פסח. זה מעשה אחר. זו נקודה אחרת אפילו.
תורה פירושה שיש חוק, יש תורה, יש רצון השם, וכו' וכו'. יציאת מצרים בדרך כלל לא הדבר. מה? אומרים תורות, מדברים על יציאת מצרים, אומרים שפסח בלילה הוא היסוד של האמונה, וכל מיני דברים, אבל למעשה, בפועל, איך זה בחיים, אני חושב שרוב מאיתנו... אולי יש כאן יוצאים מן הכלל, אנשים שלמדו יותר או אחרת, אבל רוב מאיתנו, אם גוי שואל אותך מה אתה? מהו יהודי? הוא אומר אנחנו יהודים, אנחנו מאמינים שהקב"ה נתן את התורה. אנחנו לא אומרים אנחנו מאמינים שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים.
הוא שואל אותך מהו הקב"ה? אומרים מתן תורה. אני לא אומר שזה לא קשור, אפשר אפילו לומר שמתן תורה הוא פשט אחד על יציאת מצרים, אם נאמר כך. יש פירושים שונים על יציאת מצרים, הפשט שרוב מאיתנו הולכים הוא הפשט... אומרים את הפסוק "תעבדון את האלקים", כל הדברים האלה. בסדר, אבל זה שונה. אני חושב שזה שונה. אתם לא מסכימים?
כלפי העולם זה יציאת מצרים, כלפי היהודים זו התורה. היהודים כש... התקופה העשירה היתה סיום. אבל אני חושב, אני מתכוון באמת, זאת אומרת... דרך אגב, אפשר לדבר על זה הרבה יותר. דהיינו, הוא היה יהודי של יציאת מצרים, או יהודי של מתן תורה.
תלמיד:
אה, זאת אומרת... יש לי הקדמה על זה, הוא אומר כך: 'עסק שנתמעט רובו כמאן דליתא דמי'.
המרצה:
כן, אוקיי, זו כבר ראיה, אני לא רוצה להיכנס לראיות, אני חושב שראיה היא לא הנושא הנכון, ראיה היא שאלה: איך אתה יודע? איך אתה עונה על הקושיה שלך איך אתה יודע? אני לא מדבר על זה, אני רוצה לדעת...
תלמיד:
אה, על התורה! הרמב"ם אמת! הרמב"ם סובר 'מעמד הר סיני ומתן תורה'! אמת! הכוזרי, כולם מדברים על הנושא! כן, כן, כן, אמת! אמת! מסכת שלמה! יש לי פשט באותו רמב"ם!
המרצה:
אבל זה עדיין, אמת, אוקיי, ברגע שמדברים על הרמב"ם, הרמב"ם קצת אשם בזה, אני מתכוון אשם, לא רק בזה, הרמב"ם... רגע אחד, אני רוצה עדיין קודם להסכים עם העובדה, למעשה, הוא צודק, יש סיבה טובה, אני לא אומר, יציאת מצרים גם, יש רמב"ם קשה כשהוא אומר שלא ראו יציאת מצרים גם 'לעיני כל העם' ו'יחידי', יש חילוק, אבל זה חילוק עמוק יותר ממה שחושבים סתם, שעל זה אין ראיה, יש ראיה כזו על יציאת מצרים כמו על מתן תורה, ובפרט שגם היו שש מאות אלף איש שם, אני מתכוון זה ממש מה שראו את המציאות, לא זה החילוק, החילוק עמוק יותר.
הרמב"ם מתכוון בזה משהו, זו שיטה אחרת ללמוד, אבל עכ"פ, אני חושב שאנחנו לא יהודים של יציאת מצרים, אנחנו רוב מאיתנו, רוב מאיתנו יהודים של מתן תורה.
אתה אומר 'יהודי', זה מה שהוא... או אפילו אומרים: למה אתה מתפלל? למה אתה עושה מצוה? למה אתה מגדל פאות? אומרים... אדם נורמלי, כן, אפילו מי שאני מכיר, אני לא מכיר אף אחד שאומר שהוא מגדל פאות כי הוא רוצה לזכור יציאת מצרים. לא, הוא מגדל פאות כי זו מצוה! בוודאי הפשט של המצוה הוא זכר ליציאת מצרים, למה צריך מצוה? כל הפשט שזה יעבור דרך המצוה, בלי המצוה אין לי כלום, אני אומר סתם לאמא יציאת מצרים, אני יכול לומר מה שאני רוצה.
אה, זו מצוה, הוא אומר 'לשם יחוד', 'לקיים מצות סיפור יציאת מצרים', 'זכר ליציאת מצרים' מה שלא יהיה, בוודאי הפשט של המצוה חשוב, זה יסוד, אבל המציאות היא שאנחנו חיים עם התורה או עם המצוות, זו התורה.
זה לא ביציאת מצרים, אף אחד לא אומר אחרת.
בנביא רואים וגם כבר בחומש, אני חושב שהנביא אולי יותר ברור שהנביא יכול לומר ליהודים שאתם שקצים, לא לדבר, הקב"ה הוציא אתכם ממצרים, ואתם לא משלמים לו כלום בחזרה, כן? לא מרגישים הכרת הטוב מה?
שמואל אומר אז, כן? "ואשלח לפניכם", לא רק שמואל, אני לא חושב על דף ח' בבא קמא, אספתי את כל הפסוקים של יציאת מצרים, לא הבאתי את כל הנביאים, אבל רואים שזה אף פעם לא בעיה, אסף אמר, כן? "האזינה עמי תורתי", "אשר אבותינו סיפרו לנו", זו אחת ההגדות, הענקית לבני קרח, כן? יש מזמור שכתוב בתהילים, הוא אומר, שמעו, יש לי סיפורים לילדיכם מה היה, "אשר אבותינו סיפרו לנו", יצאו ממצרים, ו... אתכם לא נטשו, והקב"ה שמר על זה, וקיצור, הוא אומר דרשה, זה הגיוני לילדיו.
הפסוק מדבר פשוטו של מקרא, אני מתכוון אולי אפילו פשוטו של מדרש, זה האבא, והוא אומר, הקב"ה הוציא אותך ממצרים, למה אתה לא אדם, למה אתה לא מדבר איתו, למה אתה לא עובד אותו מה היתה עבודה זרה, למה אתה עושה את העולות האחרות, כן, אני לא מאמין שיש מקום בעולם, אולי חוץ מאיתנו בשיעור מדרש, אבל חוץ מזה, אולי אף מקום בעולם שאפשר לומר את הדרשות האלה, שזה יעשה משהו.
רבותי, לך תגיד לילדיך, אני מתכוון לילדים, לך תגיד לבחורים בישיבה, יש עד היום קשיים עם היצר הרע, תגיד לו, אבל הקב"ה הוציא אותך ממצרים, תעבדו את האלקים, תהיה קצת אדם, הכרת הטוב, עבודה היום, זה יציאת מצרים, הוא לקח את הבכורים שלך, לא את הבכורים שלהם, אני לא מאמין שזה יעבוד.
לפעמים זה עובד, אפשר לדבר על זה, אפשר להבין את זה, אני לא אומר שאני לא מבין את זה, אבל למעשה שזה יהיה האורות לעבודת השם, אני לא רואה שזה דבר שיכול, שזה דבר שיכול, שעובד, שזה לא דבר חי, אבל בפסוק זה היה חי, רואים שכנראה שהנביא אומר את זה, הוכיח שזה עבד.
בעצם שומעים את ירמיהו הנביא שצועק שהקב"ה כבר הוציא את היהודים ממצרים, "ואהבתי אתכם", "לכתך אחרי במדבר", כל הדברים. פירושו שהיהודים הבינו. זה כבר זמן רב אחרי יציאת מצרים.
כשירמיהו הנביא אמר את זה, אבל זה עדיין היה העולם שבו הם חיו, חשבו כך, כך סיפרו לילדים, כך היתה המסורה. דיברו על זה כל הזמן, כולם ידעו איך הגיעו לכאן. הם גרים כאן בארץ ישראל, נניח, כן עד בית ראשון בוודאי אפשר לראות את זה, גרים כאן, איך הגיעו לכאן?
שמעתי פעם ממצרים, הקב"ה הוציא, הביא את זה ממצרים לארץ ישראל, כל המעשה. בוודאי היה לזה איזה משמעות, זה היה הגיוני, זה דיבר לאנשים. היום זה לא מדבר לאף אחד, לא באופן הזה.
אתה יכול לומר את זה על הגאולה? יש פסוק ש... וזה הקוראים טענו, ותכננו את זה.
תלמיד:
צריך להישאר הקוראים שלנו?
המרצה:
לא, אני מתכוון דווקא באופן אישי, שאני לא יודע ממש ראיה.
תלמיד:
מתי אתה חושב שזה השתנה?
המרצה:
אני חושב שזה השתנה אז כשהיה התקופה של אביי ורבא. זה הרמב"ן אומר כך במסכת שבת, אני לא מתכוון ממש לזה, אבל אני חושב שזה כבר השתנה מתחילת בית שני, במובן מסוים.
הפסוק אמר 'לא יאמר עוד חי ה'' וזה מתכוון אז, זה מתכוון בית שני. אומרים כבר באמת לא 'חי ה'', אומרים את זה, אמת, זה טפל. העיקר אומרים, מה שאומרים בעיקר זה שני דברים אחרים. זה מה שאני מתכוון, אם אני צודק עם העובדה שיציאת מצרים לא עובד בתורת אורות לעבודת ה' לאף אחד שאני מכיר, אז אני חושב שזה כבר מעשה מאוד ישן.
ומה שאומרים שיציאת מצרים הולך להתבטל, פירושו שזה כבר התבטל. שזה כבר התבטל. אומרים את זה, כמו שהגמרא אומרת, נשארת מצוה לדבר על יציאת מצרים, אבל אפילו כשמדברים על יציאת מצרים, לא מתכוונים רק ליציאת מצרים, מתכוונים לדברים אחרים.
מה מתכוונים כן? בעצם שני דברים. או... מה שכתוב 'אשר העלה מארץ צפון' וכו', אבל זה גם עבד עד זמן הגאולה.
תלמיד:
כשזה יהיה, או כשזה היה?
המרצה:
כן, יכול להיות אפילו בתוך בית שני גם, אמרו את זה. כנראה אנשים, הם אמרו את הפסוק הזה, אמר לילדים בפסח, בוודאי היתה יציאת מצרים, והקב"ה הוציא אותנו שוב. זה היה כמו גאולה קטנה יותר, אדרבה, אדרבה. בסדר, למעשה זה הצליח, אנחנו כאן, צריך לחיות.
או לא מעניין, שוב לשלוח, וכו' כל הדברים האלה. זה התנאי, הברית של יציאת מצרים. זה עבר שוב. זו גרסה אחת, הגרסה האחרת היא פדיון מתמיד.
זה כבר התבטל. אומרים את זה, כמו שהגמרא אומרת, נשארת מצוה לדבר על יציאת מצרים, אבל אפילו כשמדברים על יציאת מצרים, לא מתכוונים רק ליציאת מצרים, מתכוונים לדברים אחרים.
מה זה אומר כן? בעצם שני דברים, או זה מה שכתוב "אשר העלה מארץ צפון" וכו', אבל זה גם התקיים רק עד זמן הגאולה, כשיהיה הכל, או כשהיה כן, יכול להיות אפילו בתוך בית שני, גם אמרו את זה, וכנראה אנשים אמרו את הפסוק, או אמרו לילדים בפסח, אבל אדרבה, היתה יציאת מצרים, והקב"ה הוציא אותנו שוב, הרי היתה גאולה קצת יותר קטנה, בדיעבד בדיעבד, בסדר, למעשה זה הצליח, אנחנו כאן, צריך להתנהג, צריך להתנהג, או לא מעניין לשלוח שוב וכו' את כל הדברים האלה, הרי זה התנאי, הברית של יציאת מצרים, זה עבר שוב.
זו גירסה אחת, גירסה אחת.
גירסה אחרת היא "קבלוהו מאהבה". "קבלוהו מאהבה" זה הפירוש, אני לא יודע, אנחנו חייבים לקב"ה או הקב"ה חייב לנו, יכול להיות שהוא בכלל חייב לנו בשלב הזה. או יוצא, הרי אין לי שום חשבונות אם הברית נשארת או לא, אבל אנחנו עדיין שומרים את התורה, זה יוצא ממש טוב, צריך לעשות את זה בכל מקרה.
זה התחיל את הדבר, שהתורה היא הרבה יותר חזקה מיציאת מצרים, פורים. לכן פורים זה לא פורים תורה, זה ממש רציני, אומרים את זה פטור מפורים תורה תמיד. אנשים חושבים שה"קבלוהו מאהבה" זה איזה פורים תורה. אומרים, אף אחד לא מדבר על זה, מעולם לא שמעתי, כן, כל הרשעים האלה מדברים על מתן תורה אפילו, למה צריך להאמין בתורה שהיתה שישים וששה אלף, אני יודע מה, היה מתן תורה.
אבל המציאות, אם לוקחים ברצינות את הגמרא, אני חושב שזה מאוד רציני, זה נאמר כברייתא או אגדתא, אפשר לומר מה שרוצים, אבל נראה שזה מתאר דבר מאוד היסטורי, שבאמת יהודי צריך לחשוב, למה שומרים היום את התורה? בגלל פורים. לא בגלל פורים, מאהבת הנס, שרש"י אומר "מאהבת הנס".
אבל אני חושב שזה אומר יותר עמוק מזה. "קבלוהו מאהבה" פירושו, ראו שהתורה טובה. הבינו שהתורה טובה לגמרי. מה עוד תעשה? זה... אמיתי. כן, אמיתי זה דבר אחד. אבל טוב זה אפילו יותר. וטוב זה אהבה. אמיתי זה טוב, אבל אפשר להיכנס לחילוקים. אבל אהבה פירושה... כי מכירים שזה טוב.
זה עושה יותר ויותר.
זה פשוט פשט. אז התחיל הדבר. מדברים על התורה יותר ממה שמדברים על יציאת מצרים.
אפילו חז"ל אני חושב, אפשר למצוא הרבה מאוד מדרשים, הרבה מאוד מדברים על המעלה של התורה, כמה טוב התורה בכל מיני דרכים. מוצאים מעט מאוד דרשות... מוצאים דרשות על יציאת מצרים, אבל כמה. המרחב, דיברתי פעם, אני לא אומר כי לא למדו את הפרשה. מה? ממה מוצאים. כן, הרעיון של תורה, אפילו הרעיון, זה אומר הדבר המרכזי של מה זה יהודי, יהודי זה מי שהולך עם התורה, שהוא אוהב את התורה, התורה אוהבת אותו, מקבלים, נותנים, מקבל מאהבה מיראה... מה שלא יהיה, אבל מדברים על התורה, כי התורה היא הפירוש... מה?
כן, נכון, לפעמים הפירוש של הדת, הדבר שיהודי היה, דור שהוא דור שהוציאו ממצרים, ממילא יש לנו איזה עסקה עם הקב"ה, צריך לעשות את מצוותיו כדי שזה ימשיך, או כי חייבים בהכרת הטוב, מה שיהיה, השתנתה העסקה, יש שני לקחים אחרים, אני מתכוון עד היום הזה, אם מסתכלים בסידור למשל.
אני חושב תמיד על ברכת אבות בסידור, ברכת אבות היא איך מציגים את הקב"ה, נכון? אומרים ברוך אתה ה', מה כתוב שם? מי הוא אדם שהולך להתפלל? מי הוא האלוהים שהוא הולך להתפלל אליו? כן? אז מי זה?
יש רשימה ארוכה, יש רשימה ארוכה של מה הוא, כן? אלוקינו ואלוקי אבותינו, כן, מה שאני מבין, אוקיי, זה כבר שיחה אחרת. אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב? טוב מאוד.
חוץ מזה הוא... האל הגדול הגבור והנורא אל עליון. כן, אני לא יודע בדיוק מה זה אומר. אני מתכוון, זה אומר ככה... הוא עושה את העולם, הוא הבורא. אני מתכוון, הברכה השנייה מדברת יותר על הבריאה, על הטבע, על הגשם, והרוח, ודברים כאלה. אבל אני חושב שזה אומר פחות או יותר שהוא הבורא.
קונה הכל, קונה הכל פירושו בוודאי, קונה פירושו בורא, או בעלים, או מחדש, וכו'. ואחר כך זה ממשיך ככה.
ובאמת אפשר היה להתחיל בסוף, זה ממשיך "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". האם פעם חשבת איך נכנס משיח לברכה הראשונה?
באמת צריך לדעת את זה. זה מאוד מעניין. מה נאמר שם ספציפית? הברכה כבר שהבקשה שלי חלשה, אבל אני קורא לזה הקדמה.
שלום, אבל שלום עליכם, איך קוראים לכם? איך קוראים לאלוהים שלכם? כן, אומרים למשה, מי האלוהים שהולכים להתפלל אליו? אדם צריך לדעת, מה הוא? אוקיי, זה שאברהם אבינו התפלל אליו. אוקיי, שמעתי על אברהם אבינו, יצחק אבינו, אני יכול אולי להוסיף מאוחרים יותר, אבל אסור, "אין קורין אבות אלא לשלושה", אבל זה אומר שאני קשור במסורה של האבות, יצחק דיבר עם אותו. אוקיי.
ומה עוד? אוקיי, זה שעשה את כל העולם והוא מנהל אותו ברחמים ובחסדים וכו'. אוקיי, ומה עוד? זה שהוא הולך להביא משיח. למה הוא הולך להביא אותו? כי הוא זוכר עוד את האבות, יש לו קשר. אוקיי. "מביא גואל לבני בניהם".
ובאמת זה אחד העיקרים, שהוא האלוהים שהולך להביא "מביא גואל". כן, צריך לבוא לדבר דרך המחלוקת, אבל האלוהים הספציפי הזה, או איך אני יודע שיש אלוהים, או איך אני חושב שאני עומד לפני חכם, רק מה המעשה, על מה אני מדבר, מה אני מבין על האלוהים הזה, מה הפירוש שהוא האלוהים שלי, אלוקינו ואלוקי אבותינו, אחד הפירושים הוא, שהוא זה שהולך לגאול אותנו.
והוא אומר "מביא", הוא מתכוון כבר, הוא בדרך. מה? לשון הווה, מביא, יביא. אבל זה דבר חשוב, הגואל שהוא הולך להביא, זה אחד החלקים העיקריים.
החתם סופר שאל קושיה, שאם לא כתוב שביאת המשיח היא עיקר, או אם הקב"ה לא היה מביא משיח, היינו פטורים? זו הודאה מקבליה המה. החתם סופר אומר בתשובה מפורסמת, הוא סובר שהקב"ה היה אומר שזה לא עיקר במובן שאי אפשר בלי זה שום יהדות.
תלמיד: נכון, אם כתוב בתורה שהקב"ה מביא משיח, הוא מאמין שכל מה שכתוב בתורה אמת, אבל אם הקב"ה עושה חלילה חריג ואין משיח, הוא יהיה פטור מיהדות?
מרצה: עשרת השבטים אכן נעשו פטורים, אבל לא בגלל זה כי הם נעשו גויים, אבל הוא פטור. אני שואל את זה בדיוק מה עושה אותו עיקר, אמונה במשיח? אה, הוא אומר שעשרת השבטים נעשו פטורים. אה, אני מבין את זה כן, כן. אה, זה דבר אחר שהוא אומר כאן, אוקיי.
בכל מקרה, אבל הוא שואל קושיה ואני חושב שזה מוציא מאוד טוב את היהודי בלי אמונה, איזה סוג יהודי. הוא אומר שהתורה טובה, אבל הוא אומר שזה מחויב המציאות, אבל איך הוא מכיר את האמת, איך הוא אומר שזה חיוב, זה דבר טוב, אם אנחנו רוצים להישאר בטוב ושזה יחיה לנצח נצחים, צריך להישאר מושקעים.
אוקיי, שם אפשר לדבר, הוא לא מדבר על המילה, אבל זה חלק ספציפי זה החלק. נגיד שבלי החלק הזה זה לא אומר כלום, אני לא יודע בדיוק, אבל בדיוק המשיח, הקב"ה ייתן שכר בעולם הבא, איזה סוג אחר של שכר, יש חילוק. בדיוק המשיח זה צריך להיות?
זה מה שהחתם סופר, הוא סובר שזה לא צריך להיות, הוא היה מוציא את זה מהעיקרים כששואלים אותו. אני מתכוון שהוא מדבר על זה, הוא חולק, הוא אומר שאין דבר כזה עיקרים, רק אדם צריך להאמין בכל מה שכתוב בתורה, אבל... זה איך יהודי תורה חושב, יהודי בלי אהבת התורה חושב, כך אני חושב.
זה קצת מצחיק כי כאילו... אוקיי, אני מתכוון כן, כך אומר החתם סופר.
תלמיד: ויהודי אחר יגיד שלא, זה אומר לא, יכול להיות שזו היתה יהדות אחרת, אבל היהדות האחרת, יהודי שני יכול לומר שהוא לא יכול אחרת מזה שהם מוציאים כאן. הוא לא יכול, הסוג הזה אפשר, אפשר הכל, אתה לא יכול לעשות כלום, אני מתכוון שיש עוד איזו מצווה ששבע מצוות בני נח הן ממש משהו פטור מכלום.
אבל אדם יכול לומר שהעיקר שלי עולם הבא, האמונה שלי בעולם הבא היא חלק מהברכה הראשונה שלי בשמונה עשרה. אני לא יכול, דרך אגב אני חושב שכל הסדר לא עומד, אני חושב שזו תוספת מאוחרת אם אני זוכר, החוקרים טוענים, בנוסחאות הישנות זה אכן לא כתוב, אבל ה... מה הוא אומר כן?
מרצה: בספר שלי כתוב הכל.
תלמיד: הוא אומר שאי אפשר להיות יהודי, אי אפשר לדבר, אני לא יכול לדבר עם הקב"ה, עם האלוהים היהודי שהיינו מדברים, ולומר שהוא הולך להביא משיח.
כי הפשט הוא ש... זה... זה אומר שזה לא הולך? זה לא טוב שמשיח יבוא? לא, זה אומר שהוא אומר לך שצריך להיות בדרך טובה, זה כביכול... לא, זו דרך אחרת של כביכול. זה הפשט האחר של כביכול.
זה הפשט של "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה ואשר יאמר", אפשר לומר "אשר יאמר", יודע מה? שאנחנו בגלות, ומה אנחנו אומרים? אנחנו אומרים ש"אשר יאמר" מארץ צפון, שהוא יגאל אותנו.
במילים אחרות, זה אומר יהודי של יציאת מצרים. יש שני סוגי יהודים. יש את היהודים הכביכול שהם לא מפרשים כמו שפירשתי, "מאהבת התורה" ולא "מאהבת הנס". והם אומרים, תמיד היתה תורה, זה טוב לעשות את התורה, והם לא תפסו אולי.
אותו יהודי ששואל אולי קושיה, מה לזקן שלו, למה הזקן שלו היה צריך להיות לו יציאת מצרים? היתה תורה וזה טוב בלי זה? אפשר לומר, הוא יכול להיות מדרגה יותר קטנה, אפשר להגיע פעם מאוחר יותר, אפשר לומר תירוץ, צריך לענות על הקושיה.
באמת, אברהם אבינו היה לו את התורה לפני יציאת מצרים. יש תורה לפני יציאת מצרים, נכון? בוודאי כך. היהודי שם, הוא שומר את התורה לפני יציאת מצרים. היהודי שחושב כך, הוא חושב שלא, כל היהדות שלי היא יציאת מצרים.
אבל יציאת מצרים פירושה שהוא הולך להוציא אותי ממצרים, הוא ייקח אותי לארץ ישראל, הוא ייתן לי את המקום שלי, וכו' וכו'. ואם לא, יש בעיה. אז אותו יהודי יש לו תירוץ אחר לקושיה. הוא אומר שהוא יכול רק לעבוד את הקב"ה, הקב"ה שהוא יכול הוא רק זה שהוא הולך להוציא אותנו ממצרים.
עכשיו זה אכן רגע קשה, בדיוק, מה שלא יהיה, צריך לחכות לקץ, מה שיהיה המעשה, הוא הולך להוציא אותנו מגלות בבל, מגלות אדום, איזו גלות זה עכשיו, הוא הולך. זה האלוהים, זה יהיה הבסיס של אלוהים בעתיד. "אהיה אשר אהיה", אני הולך להוציא אותך ממצרים.
הקשר, זה סוג האנשים ש... ויש הרבה מאוד אנשים כאלה. למה? כי לא כל אחד מבין שהתורה כל כך טובה, ואפילו אם כן, לא כל אחד הדבר הספציפי של בדיוק להיות יהודי, שהוא אומר תורה טובה. ובשיטה תורות טובות, אני לא יודע, הדבר הספציפי של להיות יהודי, ששייך לאברהם, יצחק, יעקב, כל המעשה, אם זה נגמר, צריכים לעשות חדש, זה הדבר של העדה החרדית, אני רוצה את הישן, אם הישן חוזר, מי הולך להוציא אותנו מהגלות?
אדם יכול אפילו לשאול, אוקיי, אבל הקב"ה בינתיים מענה, בינתיים הוא מענה והוא עושה שואות, עד בינתיים הולכים שלנו...
הדבר הספציפי של להיות, של להיות יהודי ששייך לאברהם, יצחק, יעקב, כל המעשה, אם זה נגמר, צריך לעשות חדש. זה הדבר של העדה הקבלה. אני אומר, אני לא עושה חדש, אני רוצה את הישן. הישן חוזר! הוא הולך להוציא אותנו מהגלות, ואדם יכול אפילו לשאול, אוקיי, אבל הקב"ה נותן לנו לסבול, העולם מענה אותנו, עושים שואות, עד בינתיים הולכים אנחנו לא נשמור את המצוות, זה יחזור אלינו. אני אומר, 'אני מאמין בגאולה', זה הולך תמיד...
רואים שיהודים... אצל הרבה מאוד יהודים... ההיסטוריה אמרה שאנחנו... כמו אנשי הישיבה, כששואלים אותם למה הם יהודים, בדרך כלל הם אומרים התורה. אבל אני חושב שאצל הרבה מאוד יהודים יותר פשוטים, אני לא יודע פשוטים, הסבתות שלנו, רובן לא היו מאמינות בתורה כי זה כתוב בתורה, הן היו מאמינות בתורה כי הקב"ה הולך להביא משיח.
אז כך נאמר לנו, זה היה מאוד... אתה רואה אפילו היום, שרים 'אני מאמין בביאת המשיח', מאיפה זה בא? 'אני מאמין בתחיית המתים', מעולם לא שמעתי מישהו שר. מעולם לא! זה לא עיקר כל כך גדול. זה היה אפילו במשנה כתוב 'האומר אין תחיית המתים', לא כתוב 'האומר אין ביאת המשיח', כן? רואים שזה חשוב לאדם.
למה זה חשוב? אני מתכוון כמו שהחתם סופר אומר, אני מאמין הרבה דברים שכתובים בתורה. מה חשוב בזה? זה חשוב כי זה בונה את היחסים מכיוון שטוב עכשיו. כשטוב עכשיו, אפשר לומר עכשיו 'אשר הוציאנו ממצרים', טוב עכשיו, 'הגאולה הלילה הזה'. אם לא, אתה רואה אפילו ב... כן?
החילוף של העתיד של הגאולה, אתה רואה את זה אפילו בברכה שאנו אומרים בפסח בלילה, כן? זה סוף התנאים שהוסיפו את זה אחרי החורבן, אומרים הולכים לעשות ברכה 'גאל ישראל'? זה קצת שקר. אני מתכוון, זה היה פעם, הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, כן? 'אשר גאלנו ממצרים', בסדר, אבל אני לא הלכתי, עושים סדר מזויף.
אבל לא, הוא מוסיף 'כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים', כן? הוא אומר לו הוא הולך להוציא אותנו, פשט, זה גם פשט חדש על יציאת מצרים, או שזה גרסה חדשה של אותו יסוד. אנו עושים פסח לא כי הקב"ה הוציא אותנו ממצרים. אלא כי הוא הולך להוציא אותנו ממצרים, כמו שהיהודים עשו במצרים, כך אומרים הספרים החסידיים, כן? ובמצרים הם עשו סדר, למה? הקב"ה עושה סדר, עשו קרבן פסח וכו', כי הקב"ה הולך להוציא אותנו ממצרים.
אותו דבר, הפסוק, ראית גם, רב סעדיה גאון למשל אומר, הוא שואל את השאלה למה יציאת מצרים כל כך חשובה, והוא אומר התירוץ הוא, כי ביציאת מצרים רואים שהקב"ה הולך להוציא אותנו מגלות, "כמו שעשה לאבותינו כן יעשה לנו", כך. זו דרך מאוד בסיסית של לחשוב על יציאת מצרים, כי הקב"ה הולך להוציא אותנו ממצרים - מהמצרים שלנו.
בעצם למה הוא אמר המצרים שלנו, הוא מדבר אפילו על הגלות הפשוטה.
ורואים את כל הפיוטים, אני מתכוון, כן, ר' אלעזר הקליר כתב פיוטים על כל תפילה בעולם כמעט, ותמיד המפרש הוא מוציא, כן, הראשון מהעתיקים ביותר כל כך הרבה דרשות על מועדים, על ימים טובים, על שבתות, הוא שואל תמיד את השאלה: מה נוגע לי? כן, מה רלוונטי?
מעשה יפה, היה שבת זכור, כן? צריך לזכור את עמלק, בסדר, מה אתה רוצה ממני? מצוה? אצל אנשים לא היה תירוץ שזו מצוה. הוא אף פעם לא אומר 'מצוה', הוא מדבר על מצוה אבל לא שזה התירוץ.
התירוץ הוא תמיד ביאת המשיח. הוא מעיר שאין אף פיוט אחד שהסיום לא מסתיים בביאת המשיח, וזה תמיד מתחבר מאוד יפה עם הנקודה. "זכור" הוא מביא מדרש, אני מתכוון יש כאן מדרש עם הכל, דרך אגב המדרש הוא מה שהתחיל, כן.
שמשיח הולך לבוא, וזה חלק ממה שניתנה התורה. כן, כן, זה מאוד חשוב.
המדרש, המדרש של, אני מתכוון, מדרש חכמים שהוא המדרש תנחומא שלנו, שנכתב לפי הדרשות שאפשר לראות, מדרש רבה כבר מסודר אחרת. אבל מדרש תנחומא ומדרשים אחרים שנרשם מה שדרשו, התנאים למי שדרשו בבית הכנסת, כל דרשה מסתיימת שמשיח הולך לבוא, ולא סתם לבלוע את הגויים.
כמו שבפרשה כתוב, רואים שמשיח הולך לבוא. כמעט כל פרשה בודדת, אין אף פרשה אחת שלא מסתיימת, אם אני זוכר, אין אף פרשה...
כי הבעיה היא שהמדרש הודפס מאוחר. כי המדרש, אני יודע מדרש תנחומא, אני לומד כל שבת, במדרש תנחומא הוא מארץ ישראל, אז בארץ ישראל קראו את התורה בשלוש שנים.
מזה רואים במדרש לפעמים הוא דורש כבר את הפסוק הראשון בפרשה, אחר כך איזה פסוק אקראי באמצע, כי שם התחילה הקריאה של קריאה אחרת. וכל פעם שפסוק אחד מסתיים, אתה רואה שזה תמיד מסתיים במשיח, תמיד עם איך משיח הולך לבוא.
כל שבוע בודד, כל דרשה בודדת מסתיימת, ותמיד הם הראו במדרש שהם יכולים לעשות דרשות טוב יותר מהדרשנים של היום שמבלבלים את הצעירים. כל פעם הוא מצא דרך, מזה לומדים שמשיח באמת הולך לבוא. כל פעם, זה אחד מהמכאן שמשיח יבוא. כל פרשה בודדת היה לו כזה לימוד.
אותו דבר, רבי אלעזר הקליר, כל דבר בודד, אין אף אחד, הברכה הראשונה, השנייה, תמיד זה מגיע, והקב"ה יגאל אותנו ומשיח יבוא, ונשמע את המלאכים שרים קדוש קדוש קדוש, בסדר. אבל זה כל דבר בודד. וראיתי... כן, אותו דבר ההפטרה, נכון? כבר אמרת מפטיר, כשצריך הפטרה.
ההפטרה קוראים רק כדי לומר שמשיח הולך לבוא בינתיים. כל הפטרה, כמעט, לא בדקתי את כולן, לכן יש מחלוקות בנוסח, באיזו הפטרה אומרים, קשה לומר, אבל בברכות של הפטרה כתוב זה, נכון? מה אומרים בברכה? "ונאמן אתה" שהוא יגאל אותנו. טוב ה"אשר בחר בנביאים טובים", מה זה נביאים טובים? שאומרים נחמות? כן, נביאים טובים, איך נביאים רעים? נביאים רעים הם כאלה... אומרים את ההפטרות שלא קוראים.
אפילו אלה נביאים טובים באמת? מישהו אומר "מזל שהקב"ה לא מצא נביאים רשעים". אני מתכוון נביאים טובים פירושו נביאים שמחים טובים, פירושו אומרים נבואות טובות, ובגלל זה, בקריאת התורה לא כתוב זה, אבל כל שבוע מסיימים עם ההפטרה שאומרת שמשיח הולך לבוא.
ובגלל זה הרבה פעמים שואלים אפילו את הקושיות, לא מתאים כל כך טוב הקשר של הפרשה עם ההפטרה, אבל העיקר מדברים על משיח. אין שום חילוק... הוא מצא גימטריא, כתוב "נח", המילה נח כתובה בהפטרה, ממילא קוראים את פרשת נח. אין קשר נורא של התוכן של הפרשה.
ראיתי בזוהר בפרשת שמות, הוא מדבר על... יש כמה מקומות שיחה כזאת בזוהר, יש כמה מקומות שבזוהר יש שיחה. אם הוא אומר, הוא לא מתכוון לר' אלעזר, הוא אומר ר' שמעון, הוא אומר שאיך מחזיקים בגלות... לשון אחת היא משיח לא הולך לבוא, אחר כך אומר הוא ר' שמעון אומר בעצמו משיח לא הולך לבוא, צריך לחכות עוד זמן רב. כך לא כתוב, ר' שמעון מגיע דבר, אני אומר אני רואה משיח לא הולך לבוא כל כך מהר, עוד עכשיו כשכבר חשבו ש... הדבר היחיד שתפסתי את זה שזה לא הולך לקרות כל כך מהר ר' שמעון בר יוחאי, זה לא הולך לבוא! רגוע.
מה הולכים לעשות? זה אחד הדברים שהוא אומר שהולכים לעשות... וכשהוא אומר הולכים לעשות, הוא לא מתכוון לבעיות הגשמיות, היהדות... אפשר... הדת שלנו היא לגמרי ממצרים. זה מדובר בפרשת שמות, גם הזוהר כל הזוהר פרשת שמות מדבר מתי משיח הולך לבוא. כמעט כל הזוהר. אני מדבר כמעט לא על ציטוטים כש... הכל מדבר מתי משיח הולך לבוא.
ומה הולכים לעשות? יש גלות כל כך ארוכה. אז אחד שם אומר סימנים איך זה יכול לבוא, אחר כך כתוב בזוהר שם... אני חושב שזה בכי תשא, אני לא חושב, לאחרונה ראיתי אותו, או במקומות אחרים כתוב במקומות אחרים... בכל מקרה, הוא אומר שהיהודים מחזיקים בגלות, שהם באים לבית המדרש כל שבוע והם קוראים את אותם הישועות והנחמות שהקב"ה הבטיח להם שזה הולך לקרות, ואת זה... הוא מתרגם את זה פסוק, שכתוב שם, הוא מתרגם את זה פסוק, אני לא חושב.
זו עובדה, הזוהר לא מבין שום... הוא לא אומר שום דרוש, הוא מסביר את המציאות. שכך... בסדר, זו כולה שיטה אחת, זה פשט אמיתי של הסדר ושל פסח, שהכל אומרים שכמו שהיה פעם יציאת מצרים, זה הולך להמשיך להיות שהקב"ה יוציא אותנו מגלות, וזה סוג האלוהים שיש לנו.
תלמיד: היה הבחור יודע אני המאסטר של הבסיסי שלהם מאסטר בסוגיא של... והרבנים שאלו את התלמיד שלו, כן? מה ההתעוררות שלו לעבודת השם? הרבי מקוצק, כן? והוא אמר שההתעוררות שלו היא 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה', והרבנים אמרו שהוא לא מסכים, כי צריך יהודי, זה טוב לגוי גם, יהודי צריך להיות לו התעוררות מיציאת מצרים.
מרצה: מה? שלא. ה... הוא אומר את זה, הוא אומר... מה שאין כן... אני חושב שהשם משמואל מביא את זה והוא אומר שכתוב בכוזרי מאמר א', שיהודי הוא לא מבריות העולם, אשר ברא אלוקים לעשות, אלא אשר יצר אלוקים.
תלמיד: אה, מאוד טוב, שזו תהיה הבעיה שלנו. בסדר, מאוד טוב, מאוד טוב, צריכים אנחנו לומר בעיה. הרמב"ן לא החזיק כך, הרמב"ן מחזיק קצת אחרת. כן.
מרצה: אז, כן כן, נכון. אממ... זו קושיית רבי אברהם אבן עזרא, אבן עזרא מביא מרבי יהודה הלוי, הוא שואל קושיא על הכוזרי. לאבן עזרא יש תירוץ אחר, הוא אומר כל הנקודה היא לאמן את העובדה שהוא רוצה שיוכל לומר את זה.
תלמיד: אה, בסדר, למה הוא צריך שיוכל לומר את זה?
מרצה: עכשיו, אבל אני מעולם לא הבנתי את המעשה של ה... כי אני מבין את הרבי מקוצק, אני לא מבין מה... ואפילו רואים את זה... אבל אבן עזרא ענה לחמיו... זה מאוד קשה, מה זה אומר להוציא הכל למה השם הוציאך ממצרים? אני לא יודע מה זה אומר בכלל. אתה אומר שהגירסא היא מתן תורה?
תלמיד: לא, אומרים כך. אומרים שצריך לקחת את זה לא מבריות העולם, אלא ממתן תורה.
מרצה: אני זוכר שכתוב יציאת מצרים.
תלמיד: מתן תורה זה בערך אותו דבר.
מרצה: לא, לא, כמו שדיברת קודם שצריך לאמן את הדברים.
תלמיד: אז, אני לא יודע. בכל מקרה, זה מדובר מהסוגיא. אותו דבר מדובר ברור מהסוגיא.
מרצה: ו... מה זה אומר? אני אומר, אני לא מכיר אף אחד ש... שאתה יצאת ממצרים, מה אתה רוצה לעשות עם זה? אני שומע, זה חילוק על המעשה, זה לא מדבר אלי, אני לא יודע. אני לא מכיר אף אחד שזה מדבר אליו. אשר ברא אלוקים לעשות, אני אומר לך, אני לא יודע. חוץ ממנו, אני לא יודע אם יש מישהו ש... זה יותר לא ריאלי, אני מתכוון, אני מבין בריות העולם אני מבין, זה יכול אפילו להיות טוב וחסד בשבילך היום, את זה אני מבין.
תלמיד: זו הבעיה שלנו, אתה צריך לתרגם את זה.
מרצה: מאוד טוב, אבל הרבי מקוצק היה יהודי גדול, כן? אפשר לומר יש לומר לזכותו, כן?
תלמיד: זו הבעיה שלי, הוא לא אומר את המעשה כמו שאתה חושב את זה כאן, הוא אומר איך לוקחים השפעה מאשר ברא אלוקים לעשות.
מרצה: אני לא יודע, צריך לומר את הלשון שכתוב כאן.
תלמיד: השפעה, זה משהו אחר, זה אומר השפעה שאתה עושה.
מרצה: אני אומר שיש דרך שלישית.
הדרך השלישית היא ממגילת אסתר. "מרדכי וישראל ונער ונער". זה...
הכל טוב, אבל הרבי מקוצק היה יהודי גדול. אפשר יש למי לסמוך, כן, זו הבעיה שלי. אני לא אומר, אני אומר איך לוקחים השראה? אני אומר איך צריך להיות הלשון שכתוב ב... אני אומר שיש דרך שלישית. הדרך השלישית היא מנגינת העתיד, מה שהיה הוא שיהיה. זו דרך שאני מבין, כי אני מקווה שזה יבוא מכל סיבה שהיא, יכולה להיות סיבה, זה הגיוני לי.
מה אתה רואה פשט ביציאת מצרים? יש... אחד הנביאים, ישעיהו הנביא... אחד ראה אמא יפה... מתברר שישעיהו הנביא כסדר, כל הספר כמעט, הוא מביא כל הזמן ניצוץ ליציאת מצרים כדי להוכיח את הגאולה העתידה. הוא מסביר זה הולך להיות טוב יותר אותו דבר, זה יהיה כל מיני לשונות, אבל באותה רעיון עם קריעת ים סוף... הוא מנסה מאוד חזק ללמוד מיציאת מצרים עם הגאולה שהולכת להיות שהוא מתנבא עליה.
משה רבינו עושה את הדרוש על תמותי בארץ ישראל, כן. אבל לא מדבר... משה רבינו... לא כל כך... כן, הוא מדבר גם הרבה על דרך המשיח ודברים אחרים. בכל מקרה, כן. אז, זה כל היהודים של יציאת מצרים, יש סוג כזה של יהודים, בסדר. עכשיו, אנחנו צריכים אבל... זה הגיוני לפי כל הדרכים שאמרנו.
למשל... עכשיו, אנחנו צריכים לומר אבל, זה מאוד חשוב להבין, שזה לא מספיק, זה עדיין הכל על פי פשט, זה הכל על פי... אני לא יודע, זה מדבר על העולם הזה. יש כאן הרבה יותר פשט גדול, הרבה יותר נושא עמוק. ומה הנושא העמוק יותר? הנושא העמוק יותר הוא, שזה מאוד טוב שיצאנו ממצרים, ומישהו הוציא אותנו, אוקיי, דבר בסיסי מאוד, זה לא קרה מעצמו, איזה אלוה עשה את זה? איך הוא יודע איזה אלוה? אה, הוא בא, ומתן תורה אמר לנו איזה אלוה זה. ומי זה היה, ואנכי אני הייתי זה. אשר הוצאתיך, ישר כוח, יש דין ודברים, עושים מה שהוא מצווה, ואם לא יש לו טינה.
זה מעשה פשוט, כל אחד מבין שזה משל, כן? הקב"ה לא כועס, הקב"ה זה נשמע מאוד מוגשם במובן מסוים כל העניין. אז חוץ מזה שזה מוגשם, זה גם דרך מאוד מצומצמת של הבנת אלוהים. זה ברור כך, אני לא מתכוון שזה ברור, אני מתכוון שכל השיטות שאני הולך עכשיו לומר מסכימות, שאלת מה מסכים, כל המעמיקים יותר מסכימים שזה דבר חלש מאוד.
זאת אומרת זה טוב לילדים קטנים, ל'והגדת לבנך', שואלים מה פשט הוא עושה מצוות, כן הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אוקיי זה לא עושה ידיים ורגליים, עושים את הפשט שאמרתי, הוא הולך להוציא, זה הכל מאוד פשוט, מאוד בשפה של הראשונים והמקובלים שמדברים הכל מעולם העשייה.
בעולם העליון היה איזה מעשה גם לדבר על כמה אנשים שהיו במצרים, עם אחד, זה דבר מאוד מצומצם, זה הכל במובן מסוים אפילו אפשר לומר מדרגה אחרת לשאול את הקושיא, זה הכל לא שום דבר, זאת אומרת מה היה אם הוא לא היה בונה את העדה, אני לא יודע מה, מתרגמים כבר את כל המעשה עם יוסף, לא מוכרים את יוסף, מה שהיה הסיבה ליציאת מצרים, לא היה את זה, לא היה הקב"ה?
זה מאוד מצומצם, דרך קטנה מאוד להתייחס לאלוהים, זה מאוד קטנות, זה מוחין דקטנות, משל יפה אבל זה מעשה פשוט. זה טוב למה שהוא אומר כאן, זה טוב לאנשים פשוטים שהיו להם את הקושיא, אני מעלה את הקושיא שהם עונים, הם שואלים את הקושיא טוב מאוד, כשאי אפשר לומר שהקב"ה עושה לנו בעצמנו טובות, הוא נתן לי פרנסה, הוא נתן לי ילדים, אני לא יודע מה, ובגלל זה, זה מאוד טוב, אמת, אבל מבינים ששום דת לא בונים על זה.
זה טוב לכמה אנשים שהיו להם את הטובה, זה מאוד יפה, אבל זה לא כל האלוהים, שני דברים, זה קודם כל לא כל האלוהים, לכאורה אם יש אלוהים מה שזה לא אומר זה הרבה יותר דבר גדול, כל בריות העולם, יכול להיות שבריות העולם זה גם רק אחד מהדברים הקטנים שהקב"ה עשה, אומר מה שהתניא אוהב לומר. אבל לפחות זה, זה רשימה גדולה מאוד קלות חשיבות מצרים, זה דבר אחד מהדברים שמתביישים בהם מול העולם.
נכון? ובואו נגיד זה איזה מעשה גדול, הוא האבא שאיבד אותו, הוא פגש אותו הפעם ועזרו לו בצרה שהיה לו. זה אומר אבא, זה פשט חלש במילה אבא, זה פעולה אחת שהאבא עשה. ואתה מבין את זה הכי טוב, זה מיוחד בשבילך, זה מדבר אליך מאוד חזק, זה חזק, אתה מתחזק, צריך לדבר ברגש, זה מאוד רגשי, זה מאוד טוב, אבל זה קצת ילדותי.
אני מתכוון הנקודה היא, דווקא יכול להיות מוגשם. זה יכול להיות, רגע אחד, אבל מחזיקים בזה, כבר עשו את הפעולה, עכשיו רוצים להבין את הגאווה.
אז, זה מסכים אומר קושיא, אני מתכוון שזו הקושיא מאחורי הרבה דברים ששואלים כאן. יודע מה אני מתכוון? שאתה אומר, הרמב"ן שואל קושיא, מה כתוב אשר הוצאתיך, הוא אומר את כל התורה. למה הוא צריך לומר את הטעם, למה הוא לא אומר פשוט תרגום מה שאמרתי עד עכשיו.
הם הבינו שזה לא מספיק. הוא לא מסכים שיש משהו לא בסדר עם זה. הוא לא אומר שיש משהו לא בסדר עם זה. החובת הלבבות אומר בשער שלו של הכרת הטוב, אני זוכר, שכן, צריך להודות להקב"ה על טובותיו, ומי שהקב"ה עשה לו יותר טובות, צריך להודות לו יותר. מזה היהודים צריכים לעשות קצת יותר עבודת השם, כי הקב"ה עשה יותר טובות.
זה חלש, זה עושה את זה כל כך קטן, לא צריך להיות שעל זה יגידו אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כן, זה לא מקסימום להודות להקב"ה על יציאת מצרים, צריך אפילו הכרת הטוב קצת, אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק מצד הקב"ה, זה מעשה קטן מאוד לגבי הקב"ה, זה לא מוציא את המהות של הקב"ה, זה כבר מוציא מה אומר אלוה. אמת, קצת יוצא, אני מתכוון שזה מאוד חלש.
ושנית, זה לא מספיק בשבילנו. אפשר אפילו לשאול, כמו הקושיא של עקידת יצחק שואל, אוקיי, כמה זמן, כמה שנים עוד הולכים להיות הכרת הטוב על יציאת מצרים? אלף שנה? אוקיי, אלפיים, עשרת אלפים שנה? אוקיי, העולם הולך להיגמר, ואתה עדיין כאן. ומה עם הגרים שלא היו ביציאת מצרים? אני מתכוון שהם גם...
אז מה איתם? אוקיי, יש גר, איך מתמודדים איתו. רוצים דווקא ש'והפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם'. כן? זכריה הנביא אומר שכל הגויים ירצו לעבוד את הקב"ה. מה כתוב בתפילה? לא מתש"ח, מתפילת שמונה עשרה. אוקיי. מהתפילה הישנה מחזיקים שהגויים גם יעבדו את הקב"ה. ומה הם הולכים לעבוד? איזה קב"ה? זה שהוציא אותנו ממצרים? מה יש להם מזה? זה אמת! זה הוכחה! זה כבר תירוץ. אבל זה לא הגיוני. המעשה, מעשה פשוט, לא הגיוני.
בגלל זה יש הרבה דרכים להבין את המעשה אחרת. להבין יותר עמוק, יותר תיאולוגי, יותר בסיסי, יותר מדובר על הקב"ה באמת, המעשה. מה הם? צריך לדבר על שני מהלכים הפוכים. לפחות שניים. יש שלישי, שזה הרמב"ם, שהוא איפשהו בין השניים, או אולי הרמב"ם אומר את שניהם, פשט אחד פשוט פשט אחד סוד, אני לא יודע. כאן שניים או שלושה מהלכים הפוכים על זה. זה יוביל עוד, אבל אני צריך כאן לומר את זה, ניסיתי לתת מבנה פשוט להבנה.
המהלך הראשון היה מהלך הרמב"ם. והרמב"ם במובן מסוים הוא הגבוה ביותר... זאת אומרת הגבוה ביותר אני מתכוון לומר שהרמב"ם היה היהודי שלא התעניין בשום תואר, בשום... בשום... אתה אומר בשום, הרמב"ם לא החזיק בהבנה האמיתית של הקב"ה, קשר אמיתי עם הקב"ה, זה רק להבין את הקב"ה כמו שהוא. כל השאר, לא אומר שהקב"ה עושה פעולות וקורים כל הדברים, אבל זה הכל טוב לחינוך. זאת אומרת לילדים, זה לא האמת. האמת היא שצריך לדעת את הקב"ה עצמו, זה היה כל העניין של הרמב"ם.
זו חוצפה גדולה, זאת אומרת לומר זו עזות גדולה, זה מאוד קשה, והרמב"ם יודע שזה מאוד קשה, אפילו לומר את המילה 'אינו גוף', כי צריך אלף שנה להסביר לאנשים מה זה אומר. זה לא דבר פשוט. ואחר כך אתה אומר שזה לא מספיק, צריך גם לומר 'אינו בעל תארים' ו'אינו... ואינו... ואינו...', מה שאנשים מתכוונים לומר. אבל זה הקב"ה שהרמב"ם מתעניין בו. כל השאר הוא מחזיק שזה אולי אפילו עבודה זרה. או עבודה זרה אמיתית. זה היה הרמב"ם.
ורואים שהרמב"ם עשה את זה מצוה של ידיעת השם, כן? המצווה הראשונה והפרק הראשון ביסודי התורה. הוא ישים לב איזה פסוק כתוב? הפסוק... איך הפסוק שכתוב את המצווה? הוא מביא דווקא את הגמרא: "אנכי ה' אלקיך"! זה המקור שיש לך מצווה של ידיעת השם.
והרמב"ם כל פעם שהוא מביא את הפסוק בהקשר של המצווה, ואולי אפילו כל פעם, הוא חותך את הפסוק שם: "אנכי ה' אלקיך", סוף פסוק. כל שאר הפסוק, נמחק. זה לא כתוב אף פעם ברמב"ם.
הרמב"ם ידע את כל הפסוק, הוא לא שכח את כל הפסוק, וכשזה נוגע הוא מביא פסוקים שלמים, אפילו לפעמים שזה לא חסר לעניינו, סתם פסוק בעניין, ככל פסוקי המקרא. זה לא כל כך פשוט לחתוך פסוק באמצע כשמצטטים אותו, והרמב"ם במקומות אחרים מצטט פסוקים שלמים אפילו הוא מתכוון רק לחלק, כי ככה זה הולך.
אבל כל פעם שהוא מביא את המצווה של "אנכי", הוא חותך אותו לפני "אשר הוצאתיך". הוא לא מדבר אף פעם על יציאת מצרים שם. הוא מדבר על יציאת מצרים, אבל בהקשר של לדעת מי הקב"ה, כשהוא כתב חלק ראשון שלם של מורה, אני מתכוון בחלק השני, חצי ממנו לפחות מדבר על הבנת הקב"ה, אף פעם אחת הוא לא יזכיר יציאת מצרים שם.
הוא מדבר פילוסופיה, עם תיאולוגיה, עם פשט של פסוקים, אלפי פסוקים. יש לו פסוקים כשהוא מדבר על החקירה של הרמב"ם. כאן יש לרמב"ם חוץ מזה שהוא מדבר כפילוסוף, סתם שכל, יש פרשיות מסוימות בתורה שמכילות דיבור כזה על מה שהקב"ה הוא. אני לא יודע איזו פרשה, הא?
איזו פרשת כי תשא? העגל? לא העגל, אחרי העגל. הקב"ה אמר שמשה ביקש "הודיעני נא את דרכיך", "הראני נא את כבודך". הפסוקים, הדיון של משה, שנראה פשוט שמשה רוצה לדעת מי הקב"ה, במילים אחרות עד עכשיו הוא לא ידע. והקב"ה לא עונה אף פעם שם יציאת מצרים, שם הוא שם לב.
אורי אלטר שלח יפה מאוד, הוא כתב את השניים, וכשנשברו הלוחות, בא הקב"ה שם ועשה עוד ברית, הוא כרת שם עוד ברית, ונתן דווקא ברית חדשה, ואת הסדר צריך להבין שם. שם בא הקב"ה ואמר מחדש מי הוא, נכון? ברית חדשה, אמר מחדש את עשרת הדברות, או את החלקים של פרשת משפטים אמר שוב את כל הדבר, ושם כתוב מה? לא כתוב "אנכי ה'". הוא אמר כך, אפשר לראות את שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, כתוב כמעט כל י"ג מדות הרחמים. או זה הארבעה הראשונים, נקח ראשי, יצחק, יצחק, יצחק, ה' ארך אפיים, פוקד עוון אבות על בנים, זה הולך דווקא עד הסוף של אידל באידל כבר רחמים, רק באמצע כתוב משהו אחר, כשהחליפו, לא כתוב יציאת מצרים, כתוב מי הרבש"ע, כתוב ה', ה' ארך אפיים, וחנון וכו', זה אותו מקום שמופיע הדיבור השני, פוקד עוון אבות על בנים,
כתוב שלוש עשרה מדות, הוא אמר כך, אפשר לראות את שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, כתוב כמעט כל י"ג מדות הרחמים, או זה הארבעה הראשונים, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך, ה' אל קנא, פוקד עון אבות על בנים, זה הולך כך עד הסוף של י"ג מדות הרחמים.
רק באמצע כתוב משהו אחר, כשהחליפו, לא כתוב יציאת מצרים, כתוב מי הרבש"ע, שם כתוב ה', ה', אל רחום וחנון, וכו' כשזה מופיע, אותו מקום שמופיע, הדיבור השני, פוקד עון אבות על בנים, לא ינקה, כן, לא ינקה כתוב בכי תשא, לא ינקה ה', ונקה לא ינקה, זה ממש אותו מעשה, אבל בלי יציאת מצרים, פשט חדש, י"ג מדות.
הרמב"ם החזיק י"ג מדות הפרשה, זה המקור, המקור העיקרי בתורה להבנתו של מה שהקב"ה הוא, הוא דיבר מאוד חזק, על האתיקה של ניקומכוס, ומאוד הרבה כמעט פירש כל מילה בפרשה, לא הכל כסדר, אבל מישהו התאסף על כל מילה משני הפרקים שם, פשט הרמב"ם עליהם, לכן היה המרכזי שלו מורה נבוכים חלק א' זה פחות או יותר פירוש על אותה פרשה.
אמת, בתפילותיו, בתפילותיו, אבל לא בתורת תפילה. כשמשה רבינו עצמו שאל את השאלה, מי אלוהים? כן? כשמלאכים שואלים את השאלה, אומרים להם לסט סייד פנים ואינני, למשה רבינו אמרו, גם כן, כן, אולי, כן? לא יראני אדם וחי, וגם כן אמרו לו משהו כן, כן? מאוד מעורפל, הוא אמר לו משהו כן.
מה הוא אמר לו? את י"ג מדות. כן, מה שקוראים י"ג מדות, ה' ה' אל רחום וחנון, הוא לא אמר לו כלום על יציאת מצרים. הוא יכול היה לומר לו... לא כתוב, אני לא מבין מי...
בואו נחשוב, לפי אלה שאומרים שיציאת מצרים זה הדבר המרכזי, הדבר העיקרי. זה מאוד מצחיק. שבוע שעבר, שלי, זה לא היה שהוא היה אחרי יציאת מצרים, והקב"ה אמר, כשהוא בא ללכת הקב"ה אמר, מי אני? זה שהוציא אתכם ממצרים? אומר הקב"ה לא אומר אשר הוצאתיך, הוא לא אומר אשר הוצאתיך, הוא לא אומר אשר הוצאתיך, נשמת כל חי, הוא לא אומר כלום, ומשה רבינו אומר, בוא הנה, אני רוצה להבין אותך יותר טוב הקב"ה, כדי להוביל את היהודים, הרמב"ם מסביר, "הודעני נא את דרכיך", "וראה כי עמך הגוי הזה", כדי להוביל את היהודים צריך לדעת את הקב"ה.
אבל איך זה נכנס לצורך? זו שאלה טובה, בדיוק אחרי העגל היה צריך לדעת את זה. כי אולי כי זה אומר, אני אגיד למה.
לומר את זה לפי פשט חסידי, כי העגל הראה שיציאת מצרים יש בה בעיה, גם נאמר שם 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים'. העגל היה אותו דבר שתפס את אותו הדבר, איזו טעות שאפשר לעשות כאן, באמת, עגל יכול גם להיות יציאת מצרים. אין שום דבר ביציאת מצרים שסותר לעשות עגל, יש, אבל הם לא הבינו, כנראה יש.
מנטליות מסוימת הפוכה, כן, שעם זה בונים את ה'אשר העלוך'. אבל אתה רואה כאילו שעל שניהם כתוב 'אשר העלוך'. וכשהקב"ה אומר למשה מי הוא, הוא אומר לו כביכול, אמור להם בחזרה! הקב"ה שהוציא ממצרים, אתה עוד עשית עשר מכות עם קריעת ים סוף. כל המעשה נעלם, בא פשט חדש, גילוי חדש לגמרי, סוג השגה חדש לגמרי.
כי זו השגה שלא עומד 'בריאת שמים וארץ' גם לא שם. צריך להבין, בריאת שמים וארץ כמעט אף פעם לא מופיע, רק בספר בראשית, חוץ מזה, התורה כמעט לא מדברת על בריאת העולם. אבל על כל פנים, זו דרך חדשה. הרמב"ם בטח הלך, הרמב"ם לא הלך עם בריאת העולם כמעט גם לא, כי הוא סובר שאפילו בריאת העולם היא קטנה מאוד.
אבל הוא הולך תמיד כשהוא אומר את הפסוק 'מארץ מצרים', הוא אומר, את הפסוק 'אנכי', הוא חותך אותו לפני 'אשר הוצאתיך', הוא לא רואה את זה הלאה. אפשר לראות בבירור, אנשים השוו את הסמ"ג, כן הוא הולך כולו מהרמב"ם בספר המצוות, ומדייקים שכשהוא מביא את המצווה, הוא הולך הלאה, והוא מסביר, הוא מביא את הרמב"ן, הוא מסביר שהמצווה הראשונה מתכוונת ליותר מאשר שיש אלוקים, זה אומר שהוא משגיח, ושהוא וכו' כל הברכה הראשונה עד 'ימי עולם' מהעליונה...
הסאטמר רב אמר פעם דרשה כאן, ואמר שהוא עשה באסיפה שלו יום אחד נגד הציונים, הוא אמר שמהסמ"ג רואים... סמ"ג או סמ"ק, אני לא זוכר... מזה רואים שלא להאמין בציונות זה העיקר הראשון, כי הוא מוציא עד ה'יגלינו' הראשון. כי זה מאוד טוב לפי השיטה שאומרת... אני מתכוון זה לאפוקי ציונות וחקירה אחרת, אבל הוא צודק לפי אותה שיטה, אבל הרמב"ם לא כתב את הפירוש כך. הרמב"ם לא כתב 'אשר הוצאתיך', הוא כתב רק 'אנכי ה' אלקיך'.
מה אבל הרמב"ם... אה עכשיו, אני לאחרונה מתכוון לומר שהרמב"ם לא החזיק מיציאת מצרים. הרמב"ם לא נעשה, תבין את הבעיה שנאמרה לא להפסיק... כולם, זה לקח סדר... אבל אתה מתכוון שהרמב"ם לא החזיק שיציאת מצרים היא דבר בסיסי ביהדות אפילו את זה? אתה מתכוון, כמה שמא לנו לא? איך אני יודע שלא? איך עומד הפשט של הרמב"ם על יציאת מצרים? לא הפשט שצריך לעבוד את ה', כי עשו לנו טובה שהוציאו אותנו ממצרים והרגו את בכוריהם, והצילו את בכורינו, אלא הפשט שיציאת מצרים בדרך מסוימת גילו יותר טוב מי הקב"ה קודם. איך עומד הפשט?
ברמב"ם, במשנה תורה שלו כתוב בהלכות עבודה זרה פרק א'. הלכות עבודה זרה פרק א' הוא הקיום של הרמב"ם של מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, בפרק א' כשהוא מביא הגדה כשהוא אומר את זה, הוא מתייחס לאותו הלשון, לא בנוסח ההגדה בפרק איך שהוא מסביר. ושם הרמב"ם מסביר את המהלך שלו למה היינו צריכים יציאת מצרים, לדעת כי אני ה' אלקיכם.
כן, זוכרים? היה שיעור על זה בשבוע שעבר... בשנה שעברה... אבל בשבוע שעבר היה שיעור ברמב"ם... ומה אומר הרמב"ם שם... זה שיעור רמב"ם יומי... ומה כתוב שם... מה אומר הרמב"ם שם, צריך לדייק ולהיות מדייק את כל הפרק. הדפוס עושה את זה כל כך קשה כי הוא מניח את כל הפרק בשלושה סעיפים, באמת זה כמו 15 סעיפים, אבל הדפוס הוא, כשהיתה הגדה חשבו שזה יכול להיות בישוף.
אבל, מה שכתוב ברמב"ם הוא חידוש כזה. חידוש נפלא מאוד. הרמב"ם אומר, כשצריך לעשות עוד פעם חלק מהפרשה של אהיה אשר אהיה, יש עוד פרשה שמראה שיציאת מצרים יש לה משהו עם שם ה', כשהגיעו. אבל קודם בואו נאמר מה כתוב בהלכות עבודה זרה.
בהלכות עבודה זרה כתוב כך: יש בעיה שנקראת עבודה זרה. בעצם כל אחד יודע על הקב"ה, או זה התחיל כך, זה דבר נורמלי להבין, אדם הראשון לפחות ידע. אוקיי, כך כתוב בתחילת הלכות עבודה זרה.
אבל, יש בעיה. מה הבעיה? אני אומר את זה יותר חד מאשר הרמב"ם מניח את זה שם, כי אני חושב שהרמב"ם נזהר לא להכשיל יהודים חס ושלום בעבודה זרה, הוא עושה את זה ברור, זו לא בעיה מוזיקלית. אבל הבעיה גדולה יותר ממה שהרמב"ם מניח את זה, וספרים אחרים מסבירים את זה יותר ברור.
שיש בעיה גדולה, יש אלוקים שהוא התחיל הכל, האחד לכל, ממנו מתחיל הכל, וכן הלאה. אבל העולם לא מנהל הקב"ה ישירות. אין שום דבר בעולם שאפשר לראות על זה, אולי נס, צריך אפילו על נס להיות מדייק. אבל אין שום דבר שהקב"ה, תאמר איך זה בא? למה נעשה ה... למה התחיל לרדת גשם? כי הקב"ה רצה שירד גשם. אנחנו אומרים כך, זה אמת.
אבל זה גם אמת שיורד גשם כי יש עננים. למה יש עננים? כי בחורף יש עננים. למה יש עננים בחורף? כי הכוכבים הם משהו אחר, השמש רחוקה יותר מאיתנו בחורף. מילא, למה השמש רחוקה יותר? כי איזה סדר שלם, כמו שהרמב"ם אמר, יש גלגלים שמנהלים את השמש, הגלגלים העליונים וכולי וכולי. למה הגלגלים מנהלים? שיש מלאכים שמנהלים אותם, וכן הלאה. כל זה אמת. זה גם אמת לומר שהקב"ה עשה הכל, אבל זו דרך עמוקה יותר.
אבל העולם במציאות עובד דרך כל הכוחות האלה. הרמב"ם אומר שהקב"ה נקרא אלהי האלהים. מה הפירוש אלהים? אלוהות? מה ההבדל? הפירוש הוא האל של אלוהות? אלהים פירושו מלאכים. מלאכים ואלה שמנהלים את השמש כל יום. זה חידוש גדול להיות האל של המלאכים.
כי יש סברא טובה מאוד. הסברא של נמרוד, או אפילו של דור אנוש, היתה שצריך לעבוד. מה פירוש לעבוד? לעבוד פירושו לתת כבוד, לתת respect לכל הכוחות שמנהלים אותנו. להתפלל, זה כל הנושא. להתפלל, יש חובת תפילה, להקריב קרבנות. בקיצור, אפשר להיות מדייק על מה, אבל קרבנות זה אמת שיש את כל הכוחות האלה והעולם מתנהל דרכם. מי מנהל את העולם? התשובה היא הכוכבים, זו התשובה.
את זה הרמב"ם באמת החזיק כך. אסטרולוגיה לא אמת כי זו הדרך הלא נכונה להבין את הכוכבים. אנשים חושבים, יודעים שהרמב"ם באמת החזיק שהכוכבים מנהלים את העולם. למה בקיץ חם ובחורף קר, ולמה כל השינויים שיש? כי הכוכבים שונים, שניים מנהלים את זה, ולמה הכוכבים משמאל כאן, לכוכב יש מן השמים, מלאך שמנהל אותו וכו' וכו' וכו'.
האמת היא שיש הרבה, אפשר לקרוא לזה כוחות, אלוהים, המילה אלקים בתורה שפירושה אל, פירושה רק כוח, מנהל, בעל כוח אדיר, שיש אינספור כוחות והם מסודרים בסדר מסוים, והעולם מתנהל דרך עולמות של מעלה ממנו, אחר כך יש עוד יותר גבוה, יש לפחות שלושה עולמות ברמב"ם, וכך מתנהל העולם.
אנחנו נמצאים בעולם הנמוך ביותר, ואנחנו לא בעלי הבית על שום דבר, אני מתכוון קצת מי שהוא מלך או אבא וכדומה, אבל מעליו יש כוחות עליונים ממנו, שהם בעלי הבית עליו, הם מנהלים אותו, ואם רוצים שמשהו ילך טוב צריך לשאול אותם, כי הם שלוחיו של הקב"ה אפשר לומר, אבל זו העובדה.
הרמב"ן מסביר את כל העניין של עבודה זרה. כן, שלוקחים ממש כוח מהם. לא, הוא אומר שהם... הם... אתה לא יכול להתפלל לשום וירוס, כן? נו, זה פשוט, הווירוס הוא הכוח שעושה את האדם, הוא לא יכול לעמוד, הוא יכול להתפלל אליו עד מחר בבוקר, נו, זה מעשה אחת, כן? הוא יכול להתפלל, הוא יכול לבקש, אבל הכוח... הכוח שעושה לו לא להרגיש טוב הוא מלאך המוות, כן? נו.
והוא טוען שהשמש, כל המלאכים הם... זה כמו וירוס. אבל אני לא בטוח שזה נכון. במילים אחרות... זו תורה, זה כבר חידוש. אני יודע, אני יודע שכך כתוב, אני לא בטוח שזה נכון. זו חקירה, אני יודע, זו חקירה עמוקה.
נראה לי, אני חושב שהרמב"ם הוא קצת... יש סיבות לחשוב. בקיצור, זה פשוט מדי, נראה לי, כי צריך להבין, זו לא שיבה שהולכים לחשוב בכל הקבלה ושום בניין כזה וכן הלאה. לא כל כך פשוט, בדיוק. בואו לא ניכנס לזה, אני רק רוצה לומר, אני רק רוצה לומר, מה שאתה אומר אמת, זה כתוב ברמב"ן ובמקומות אחרים. נראה לי שזה לא בדיוק אותו דבר, תפילה היא מילה מוזרה. מה שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק, אני מתכוון אני מבין מה זה אומר כשזו תפילה. אבל אומרים לתת כבוד, לפי הרמב"ם לא מדברים על תפילה בעצמה לעבודה זרה. לתת respect, להיות מכבד, לעשות כבוד ליום טוב, אני יודע מה. לעשות איזו סעודה לכבודו, זו הדרך שהרמב"ם הבין, אולי אחרים לא, אבל הדרך שהרמב"ם הבין את הכוכבים היא לא אותה דרך כמו פסל. פסל הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. הרמב"ם הבין שהם עושים. הוא נקודה.
זה לא נקודה, זה לא בדיוק אותו דבר. תפילה היא מילה מוזרה, שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק, אני מבין מה מתכוונים כשאומרים תפילה. אבל אומרים לתת כבוד. לפי הרמב"ם לא מדברים על תפילה בעבודה זרה. לתת respect, להיות מכבד, לעשות כבוד ליום טוב, אני יודע מה. לעשות איזה דבר לכבודו, זו הדרך שהראשונים הבינו, אולי הרמב"ן לא, אבל הדרך שהרמב"ם הבין את הכוחות, היא לא אותה דרך כמו סלע. סלע הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. הרמב"ם הבין שהשר עושה. הוא פועל, הוא עושה.
מה? לא, לא חוקי הטבע. חוקי הטבע היא מילה מודרנית, הרמב"ם לא יודע את המילה הזו בכלל. לא לא, הם פועלים אמיתיים, הם בני אדם, הם כאילו בני אדם. יש להם בחירה. הרמב"ם אומר בפירוש בשמונה פרקים שיש להם בחירה, כן. יש להם את זה בעצמם. הרמב"ם אומר בפירוש במורה נבוכים, מה מפריע לנו שלמלאכים יש בחירה? ההבדל היחיד בינם לבין בני אדם, שהם לא יכולים לבחור ברע. אצלנו אומרים שלאדם יש בחירה, אנחנו אומרים שיש לו יצר הרע, הוא יכול לעשות רע. מלאך עושה תמיד את אותו דבר, אבל ברצונו, הוא לא עושה בעצמו. יש לו רצון. זו דרך אחרת איך אנחנו מבינים רצון.
זה חוזר לשיעור שלנו שדיברנו, מה פירוש רצון? אנחנו חושבים שרצון פירושו שאפשר לעשות רע. לקב"ה יש גם בחירה והוא לא יכול לעשות רע, כן? אז, כבר דיברנו על זה. אבל אני לא יכול להיכנס לזה.
אני רוצה לומר, יש בעיה אמיתית. יש בעיה אמיתית שהקב"ה לא מנהל את העולם ישירות. הוא מנהל את זה דרך הרבה כוחות, זה נקרא שלוחים. אפשר לומר, אפילו את הרמב"ם צריך להבין בדיוק מה הוא מתכוון. אבל יש להם כן ישות מסוימת אמיתית. יש איזה כוח. כשאני אומר כוח, אני לא מתכוון לכוח כמו השולחן שאני דוחף. אני מתכוון כמו אני שאני דוחף, ואבא שלי לא הולך לדחוף. יותר כמו שני אנשים. משל טוב יותר, כתוב בזה, כמו שישעיה אומר. בראשונים כתוב המשל. כמו המלך, הרמב"ם עצמו מביא את המשל. כמו למלך יש את השליח שלו, המושל. בוודאי הוא לא בעל הבית. המלך יכול תמיד לעקוף אותו, הוא יכול לומר לו בדיוק מה לעשות. אבל בדרך כלל לא. הסדר הנורמלי הוא, שהאדם האמצעי, הוא מחליט. אפילו אצל הרמב"ם זה קצת אחרת, כי יש חוקים יותר ברורים, אבל בסופו של דבר, זה יותר כמו שני אנשים. ואלה הכוחות המתווכים שיש בעולם.
ויש באמת כל כך הרבה כוחות, לא רק את זה, אני רוצה אפילו ללכת יותר עמוק. זה דבר אחד, קודם כל יש את כל הכוחות בעולם, אז לומר שהקב"ה מנהל את העולם רק אותו צריך... רק אותו צריך לכבד, זה לא כל כך פשוט. שנית... לא, בואו נאמר יותר טוב, עוד דבר אחד. אז קודם כל דבר אחד, הדבר הראשון הוא, מאחר ויש את כל הכוחות האלה, אז קודם כל אפילו לדעת שיש קב"ה מעבר לזה זה חידוש גדול.
במילים אחרות, איך מתחיל אדם לחשוב על אלוקים? כמו אברהם אבינו, כן, הוא רואה כוכבים כאן בעולם, הוא הולך הלאה, למה הוא הולך הלאה? למה אברהם אבינו חושב על השמש? כי כולם יכולים לראות שהשמש עושה כל כך הרבה דברים, היא בטח גבוהה יותר, היא בטח שולטת על העולם בהרבה דרכים, והוא מתחיל לחשוב על השמש. כן, עכשיו, אפשר ללכת הלאה מהשמש.
מעל השמש יש איזה מלאך, בואו נאמר, אחרי אותו מלאך יש עוד מלאך, ויש באמת את כל המלאכים האלה. עכשיו, בדרך כלל אדם איך הוא מבין את הגורמים של דברים, מה עושה כל דבר, השכל הנורמלי של רוב האנשים, ורוב האנשים שהם לא חכמים גדולים כל כך, כשאומרים אמונה אומרים את זה מיד, אבל בדרך חכמה, במילים אחרות מה שאנשים תופסים באמת, היה הוא מגיע חכם צריך להבין את זה, אדם פשוט נשאר אפילו מתחת לשמש.
כשאברהם אבינו חשב שהשמש עשתה את העולם, זה כבר היה חכם. אוקיי, אנשים אחרים אולי אמרו, אבל זה כבר היה חכם, כי אדם נורמלי הוא מסתכל כאן הוא רואה שאבא שלו מנהל את העולם, אני לא יודע, תרח מנהל את העולם. אה, השמש. לא, כל תרח הוא, השמש חזקה יותר ממנו. אם רוצים באמת איזו טובה ממישהו צריך לבקש מהשמש, לא מתרח. זו כבר חכמה. זו כבר רמה של מדע, של ידיעה, נכון?
עכשיו, אחד הוא עוד חכם עמוק יותר והוא מסתכל, הוא מבין את כל מערכת הכוכבים, את כל האסטרונומיה, מבינים, כמו שעומד במדרש בדרך פשוטה מאוד, כן, הלבנה באה בלילה, יוצא שהשמש לא נמצאת, אבל זו לא ממש טענה, הוא רק הבין את זה יותר עמוק, זאת אומרת דרך פשוטה מאוד לומר דבר עמוק, שכל המערכת ככל בהכל מכל לא יכולה לעשות את עצמה, חייב להיות עוד כוח גדול יותר.
עכשיו אני רוצה לומר לכם חידוש, אתם חושבים שאותו כוח גדול יותר הוא הקב"ה, זה לא, זה מלאך, כך אומר הרמב"ם. לא צריך את הקב"ה עדיין בשלב הזה, לא צריך עדיין שום ראיה להקב"ה. למה הרמב"ם קורא לזה הקב"ה. צריך אחר כך להבין מה זה אומר מלאך, ורק אז לחקור את כל עולם המלאכים איך זה עובד. וגם צריך לראות שכל זה לא מספיק, חייב להיות מעל המלאך עוד משהו. כן? ומעל זה הוא הקב"ה. זה מה שנקרא הקב"ה.
המקובלים אומרים שגם זה לא נכון, כי מה שאתה מבין זו רק ספירה. ספירה היא לא ממש הקב"ה. אתה צריך להבין את כל מערכת הספירות, רק אז להבין מה זה אומר הקב"ה. ועוד יותר עמוק, המקובלים אומרים שיש עוד אחד מעל זה. כן? זה רק מהלך של השגה. מהלך רגיל שאדם...
בני אדם התחילו עם מה שהם ידעו מהקב"ה, אבל מכיוון שזה דבר עמוק מאוד לומר את המילה הקב"ה, זה לא דבר פשוט.
ה"אינו גוף", "אינו גוף" אומר שהוא לא אדם, כן? זה כולם יודעים. אף אחד מעולם לא חשב שהקב"ה הוא אדם. "אינו גוף" לא אומר את כל העולם. מלאך הוא גם לא "גוף", יש גדול יותר מ"אינו גוף" גם. אבל בואו נגיד "אינו גוף", לא הגלגל הראשון, לא כל היקום. לא שום כוח שצריך לקחת מאה שנה לגלות שיש כוח בכלל. אלה שנתקעו בכוחות הראשונים, בלבנה אתה עדיין עומד. להגיע לשמש ולרמה הבאה זה כבר דבר גדול. זה דבר עצום וקשה, זה דבר עמוק מאוד. לא רק שזה דבר עמוק, רוב האנשים לא מבינים את זה, אלא אומרים את זה בבחינת אמונה כי אברהם אבינו לימד אותנו לומר. כי רוב האנשים לא היו מגיעים לזה. זה דבר אחד, זה הראשון הגדול ממה שיש. ומזה יוצא הדבר השני ש...
וממילא, זה באמת actually הגיוני לכאורה למה כשאחד אומר "המלך יושב בארמונו, הוא מאוד גדול, אולי החכמים הגדולים ביותר, השרים, החכמים מבינים בכלל שצריך להיות מלך. אני מבין את השוטר שנותן לי דו"ח. אני מדבר ישר, אני מדבר רק איתו". זו הסברה של דור אנוש. זו בכלל לא סברה חלשה. הרמב"ם אומר שזה שטויות. הרמב"ם אומר שהוא קורא לזה שטות, אבל הוא לא מסביר למה זו שטות? הרמב"ן אומר מזה הסבר למה זו שטות, הרמב"ם לא אומר שום הסבר. הרמב"ם עושה את זה sound כוח טוב יותר, הוא מסביר מתחילה מה הטעות הייתה, שאף אחד לא יעבוד חוץ ממנו את הקב"ה. אבל הוא לא מסביר למה זו שטות? יש כאן בעיה גדולה. עכשיו, בואו נזכור, זה דבר אחד.
היו תמיד צדיקים גדולים, חכמים גדולים שהם הבינו את כל המעשה, כמו חנוך, מתושלח, תנחומא, נח, אני יודע מי. וגם אצל הגויים יש, אני יודע אפשר לדבר על הפסיד, אני יודע שלמה המלך הוריד את אריסטו שהבין אולי כך והלאה. הם הבינו את כל המעשה.
והם ממילא הם הבינו שזה אמת, אולי יש את כל הכוחות האלה, אבל הכוח האמיתי, המקור האמיתי של הכל הוא הקב"ה. וממילא כל החכמים האלה שעשו למעשה אני לא יודע, צריך להיות מדויק, אבל הם בטוח... הם הבינו את הקב"ה.
ומה עובדים העיקר בעבודת השם זה לדעת את הקב"ה? הדבר היחיד שאפשר באמת חכמים משהו קצת לעשות אפילו זה ספק, אבל הדבר היחיד הוא האמונה הזאת או הידיעה הזאת שיש שם, זו המצווה הראשונה שיש שם, מה אנחנו יודעים מלהיות בכלל? רק לדעת, נכון? זה כל העניין. זה הדבר היחיד שאפשר באמת לעשות בשבילו.
עכשיו מה עשו כל החכמים האלה לגבי עבודה זרה, לגבי הדברים האחרים? אני יודע, הם הבינו שהכל כפיפות, הכל עבדים, הכל הקב"ה הוא the high of the high, הקב"ה הוא תכלית של כל הדברים. זה תמיד היו חכמים.
Now the big problem which is, שאפילו מבינים את כל זה, האבא עדיין מבין את זה, החכם הגדול מבין את זה, אבל הילדים שלו לא מבינים את זה. יכול מאוד להיות שזה מאוד קשה להסביר, זו בעיה אחת. אוקיי, בואו נגיד אפשר לומר את זה, יש בעיה גדולה יותר.
כי למעשה מבינים כל החכמים, הוא מבין שצריך לעבוד למעשה, צריך לעבוד את כל הכוחות הממוצעים, את כל המלאכים, את כל הכוכבים. אפילו זה מבין כבר שעובדים באמת כוח שהוא מדרגה גדולה, כי רוב האנשים חושבים שעובדים את הפסלון, את הפסל, את הפסל, והחכמים אומרים אתה יודע זה לא אומר את הפסל, זה אומר את המלאכים. זה בערך לאן רוב האנשים מגיעים כשעושים את העובדה.
אז... כן כן, אני מאמין שזה באמת, קודש הקדשים. מה זה עוד צעד במעשה, עוד צעד בהיסטוריה. אבל יש... אוקיי, אמת, יש עוד דברים שעושים יותר גרוע את המצב, אבל זה מספיק, זה מספיק רע ככה. אז עכשיו יש בעיה עצומה. הבעיה היא שאפילו החכם...
כל פעם שבא חכם חדש, כמו חנוך, כמו הוא צריך שוב לעבוד 500 שנה לגלות שיש אלוקים. כי הוא, כמה דורות כבר למדו מהכוחות שעובדים. רק החכם יודע מה? אפילו החכם, כן בואו נבין.
יש שתי רמות של אנשים תמיד. יש את המון העם שהם חושבים נבך שהקב"ה הוא הדלי. איך הם חושבים? הם חושבים ממש כך? בערך! הוא לא מבין יותר טוב, הוא מבין מה שהוא רואה.
אחר כך יש ילד נעשה קצת יותר חכם, הוא שואל את אביו מיד: הלו? עובדים דלי? מה קורה פה? אומר לו אביו: לא, יש חכמה שאתה לא מבין. הוא הולך לקולג', הוא מסביר. הדלי הוא רמז על הכוכבים. אוקיי, הוא שמח. רוב האנשים שמחים אחרי ההסבר הזה. זה אפילו אמת ההסבר. ההסבר לא שקר.
ועד שהרמב"ם אומר: צור עולמים לא היה מכירו אדם בעולם. הצור הוא ה-source. צור פירושו source כאן. כן, המקור של הכל. אף אחד לא יודע את זה.
זו המציאות שזה גלגל חוזר. נעשה חכם נחמד וצריך להסביר. למה אברהם אבינו? הרמב"ם אומר שאברהם אבינו למד מחנוך או ממתושלח. אוקיי, זה כבר לא היה אצלו, משם ועבר.
יש מדרשים אחרים שאומרים שאברהם אבינו למד אצל שם ועבר. הרמב"ם אומר שאברהם אבינו היה צריך לגלות את זה בעצמו. למה? הוא התחיל לחשוב מי ברא את זה?
לא, כאן אני אומר, המעשה לא כל כך פשוט, זה באמת הרבה יותר עמוק. כי התירוץ למי ברא את זה הוא מלאך. רוב העולם היה שמח עם התירוץ הזה. מי ברא את המלאך?
רק, איי מיין, אני לא יכול עכשיו להסביר, זה הרבה יותר מסובך מהמעשה. אז תאמינו לי. מה? טוב מאוד. אמת. רק זה צריך שיעור. שיעור אחר. תשמעו את השיעור על יציאת מצרים, זה זמן שצריך להבין את כל הדברים האלה. מי שלא מבין צריך להתעמק יותר.
אבל הנקודה כאן היא, שאברהם אבינו... אני עדיין באמצע לומר. אברהם אבינו לא למד אצל שם ועבר. למה לא? אני לא יודע, יכול להיות כי צריך להבין את זה בעצמו, יכול גם להיות כי לא הצליח. איי מיין, יש מדרש שאומר שהוא למד אצל שם ועבר, אולי הוא הלך אחר כך.
אני לא יודע למה הרמב"ם לא מצטט את אותו מדרש, הוא הולך עם מדרשים אחרים, אולי זו סתירה. אני חושב שהראב"ד מביא כבר מדרשים אחרים שלא יתאימו למעשה של הרמב"ם.
אבל יכול להיות פשוט למה, זה קשה, איך, זה יש, אם רוב העולם מטועים, אפילו החכמים מטועים, איך חסר הדבר הבסיסי? הוא צריך להיות בעל מעלה עצומה. מה בדיוק הוא, מישהו שיהיה מוכן לשמוע יפגוש את החכם. הוא לא פגש, הוא צריך לגלות את זה בעצמו.
זו המציאות, חוץ מזה, זו המציאות. זה מאוד קשה. אז זו הייתה הדרמה שסופרה, זה היה המצב של העולם עד אברהם אבינו, זה גם המצב של העולם.
איך... זה עולם דרמטי לגמרי, אפילו החכמים לגמרי, החסר הוא הדבר הבסיסי, הוא צריך להיות בעל מזל עצום שדווקא האחד שישמע לו יפגוש את החכם. הוא לא פגש, הוא צריך לגלות בעצמו.
זו המציאות. חוץ מזה, זו המציאות. זה מאוד קשה. אז זה היה ה... זה היה המצב של העולם עד אברהם אבינו. This is also the situation של העולם היום. במילים אחרות, זה הסדר הרגיל איך העולם היה עובד, אם לא משהו חידוש גדול שאברהם אבינו היה מחדש ואחר כך משה עוד יותר.
מה בא אברהם אבינו? אברהם אבינו בא עם חידוש עצום, לגלות דבר חדש. לפני כן אומרים אלוקי אברהם, זה הדבר. לגלות דבר חדש. חידוש חדש. אברהם אבינו אמר... בואו נגיד מבינים כבר את החידוש לגבי מתושלח, לגבי חנוך. בואו נגיד מבינים כבר אבל זה כל הרמות, כל המלאכים שלא הדבר הראשון. זה יפה וטוב אבל הולכים לשכוח את זה.
אמר אברהם אבינו, אני אגיד לכם שני דברים שתעשו, כדי לפתור את הבעיה. שני דברים שצריך לעשות.
הדבר הראשון הוא, הולכים לאסור עבודה זרה באיסור חמור. עד אז לא היה איסור. זה לא באמת איסור, כי מי שעובד את... החכם יודע, הוא יודע שהקב"ה גבוה מזה, יש לו חשבון נכון.
אברהם אבינו, לפי איך שאני לומד את הרמב"ם, אברהם אבינו לא היה חילוק על החשבון הזה. זאת אומרת, בואו נגיד אנוש, מי שיודע כן, השני כבר שכח, אין לו כבר חשבון. אבל בואו נגיד אפילו עם אנוש, אברהם אבינו אומר לאנוש, הוא אומר "אתה יהודי קדוש, אתה עושה הכל נכון, אבל אתה עושה טעות אחת, שהמצב שלך, המערכת שלך עושה שכל אדם רביעי שוכח מכל המעשה, ועוד דור חושב אדם כזה ששכח לגמרי מהדבר הראשון. יודעים מכל הכוחות, לא יודעים מהקב"ה".
אמר אברהם אבינו, יש לי עצה. זו עצה קשה, יש קושיות על העצה, אבל זו העצה היחידה שעובדת. העצה שלו היא כך: קודם כל לא הולכים לעבוד עבודה זרה. אז הוא היה מחדש שיש דבר עבודה זרה, לפני כן היו לו ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה. הוא עשה חידוש גדול שיש דבר של עבודה זרה.
כי אנחנו חושבים תמיד שעבודה זרה אומרת אלוקים אחר. עבודה זרה אומרת כבר לא אלוקים אחר, אבל הוא אומר לכל היותר כוח בינך לבין אלוקים. לא אלוקים אחר, לא אלוקים אחר. העבודה זרה היא לא באמת מחולק מאלוקים.
זה כן, אבל אברהם אבינו אומר, הולכים לאסור עבודה זרה. לא רק לאסור עבודה זרה, הולכים לאסור כל תשמישי עבודה זרה, וכל מנהג שיש לעבודה זרה. הולכים לעשות מאות מצוות ומאות גדרים שרודפים את קבורת עבודה זרה. לא הולכים לעשות דבר שעבודה זרה עושה. לא ללכת להיכל שלו, לא ללכת לעיר שיש בה עבודה זרה, לא לקנות ממישהו שמוכר עבודה זרה.
הולכים להתרחק מכל הדברים האלה. חלק מהם באמת שטויות, כי זה תמיד מגיע לשטויות עם לקשן. אבל חלק מהם הבסיסיים לא שטויות. הולכים להתרחק בכל מקרה.
לא רק את זה, הולכים לומר... אני מתכוון שזה עוד אברהם אבינו אמר, אברהם אבינו הלך עם חסד. אבל משה רבינו הולך לומר, הולכים להרוג מי שעובד עבודה זרה.
מי שנוגע רק בעבודה זרה, נגמר איתו. לא מדברים איתו. זה חייב מיתה. בין אם הוא רוצה ובין אם לא, לא מדברים איתו. זה עניין עצום שאברהם אבינו היה מחדש שלא ניתן עד אז. עד אז אפשר היה לעבוד עבודה זרה. אפשר היה, לא היה שום איסור. אברהם אבינו אומר את הדבר הזה, כדי שלא ישכחו את כל העניין, אסור. חידוש נפלא אחד.
חידוש מספר שתיים, הוא אמר, הולכים לעבוד את הקב"ה. ידוע שעד אז לא עבדו את הקב"ה. לפני כן רק ידעו מהקב"ה. זה באמת לכאורה הדרך היחידה שאפשר לעבוד אותו. זאת אומרת הרמב"ם אומר, קראו וקנהו מקום לעבודתו. זה אומר, איך ייקחו את הקב"ה? הוא הולך לשמים הראשונים, אי אפשר לקחת את הקב"ה ככה. לקחת אומר שיש לי אותו, מבינים יותר טוב. זו קירבה בדאורייתא.
אבל אברהם אבינו אומר בכל זאת, הולכים לעבוד את ה'. במילים אחרות, הולכים לקחת חלק מהדברים האלה. זה מעניין. בזמן שהוא משווה את כל עבודה זרה, מצד שני הוא לוקח חלק מהדברים שלהם. כלומר למשל לעשות מקדש, להקריב קרבנות, לעשות תפילות או סדרי תפילות, איזה תפילות, איזה דבר תמיד שם אני יודע. אבל שלוש תפילות ביום, מה שיהיה, אברהם אבינו אכן תיקן את שחרית.
הולכים לעשות מצוות עבודות שעושים למי? לאל הראשון.
אף אחד חנוך לא הקריב קרבנות לאל הראשון. אף אחד לא הקריב קרבנות? אפילו חנוך, יכול להיות שהוא עבד והקריב קרבנות לאיזה כוחות. זו היתה סגולה, כך מגיעים אל הכוחות. אני כבר יודע, לא היה איסור עבודה זרה. אבל אברהם אבינו אומר, הולכים עכשיו לאסור, ומצד שני הולכים לקחת פעולות מסוימות. רק חלק, לא הכל. חלק מהתפילות, כמו לעשות השתחוויות, כמו להקריב קרבנות, כמו לעשות תפילות, לעשות עבודות, לומר שירות ותשבחות.
הולכים לעשות את זה, הולכים לומר את זה, הולכים לשאול את זה. הילדים ישאלו: "מה אתה עושה אבא? למי אתה מקריב את הקרבן הזה?" הוא יאמר... טוב מאוד.
הוא עשה מזבח? למה הוא עשה מזבח? בתורה כתוב שהוא עשה מזבח, הוא עשה בפעם הראשונה מזבח לה'. הוא עשה מזבח? כן, זו קושיה גדולה מהרמב"ם, אני לא נכנס לדרכים אחרות, אבל אדם עבד את ה', אבל לפי מה שאני אומר הם לא עבדו את ה'.
בואו לא נאמר את הסודות, אני לא אומר מה היה עם אדם הראשון. זו קושיה מפורסמת מהרמב"ם, שהוא אומר שהקרבנות היו נגד עבודה זרה. כן, לרמב"ם יש קושיה כאן, יש לו קושיה חזקה כאן, אבל אני לא נכנס.
הנקודה היא שבשום מקום לא כתוב בפסוק שהוא הקריב קרבן, זה כתוב רק במדרש. אבל בכל מקרה, בואו נשאיר את אותה קושיה, קושיה טובה.
אבל זה בטוח שאברהם אבינו חידש, הולכים גם לעשות איסור עבודה זרה, וגם עבודה לה'. הולכים להקריב קרבנות, והעבודה תהיה כמו שכתוב "כי יאמרו אליכם בניכם". זה חידוש גדול. הילד שלך, הבן שלך ישאל אותך: "למה אבא, למי אתה מקריב קרבן?" תאמר: "אני לא מקריב קרבן לא לכוכב הזה, לא לכוכב ההוא, זו עבודה זרה. מי שמקריב קרבן להם, חייב מיתה. למי אני מקריב קרבן? לה' עצמו."
שואל הילד קושיה: "מה יש לה' מקרבן?" אומר לו: "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". כך אומר הרמב"ם על אברהם אבינו חידוש נפלא.
מה התפקיד הגדול כאן? התפקיד הוא כך, שני דברים. קודם כל, זו תהיה זכירה. קודם כל, זו תהיה זכירה, קשה מאוד להבין איך זה עובד, אבל העובדה היא שזה עובד. זו תהיה זכירה לה' עצמו. בדרך כלל ה' נשכח, ולמה שוכחים אותו? כי חושבים על כל הכוחות האלה, וקשה מאוד להבין את ה' עצמו. הטבע הוא ששוכחים, וכך לא ישכחו.
הכל יאמרו את שמו. אמת שהילדים לא יבינו הכל, אבל יאמרו "תפילה לה', תפילה לבורא", ה' לא ישבות מכל תמידו. יאמרו את כל זה. ומצד שני יעשו דבר חיובי, יאמרו "מדינת יד" לה', וכך הילדים יעבדו את ה'. יהיה "שם שם נזכר". כך, זה היה החידוש של אברהם אבינו.
אברהם אבינו עבד על מעשים, קרא לאנשים, אמר להם: "תפסיקו לעבוד עבודה זרה". הוא הסביר את כל הסברות, הסברות הנוספות שאני לא יודע. אבל הוא הסביר, שצריך להפסיק לעבוד את כל האמצעים האלה, הכוחות.
אגב, מישהו אומר שיש לזה כוח, הוא כבר בקי, תסתכל על הילד שלך, הילד שלך יודע שיש לזה כוח? לא, הוא לא יודע. הוא יודע שיש משהו גבוה יותר מזה? הוא לא יודע. אתה צריך לגרום לו להפסיק את זה.
אז שואל קושיה: "אוקיי, אז איך אגיד לילד על ה'? אני לא יכול להסביר לו את הפשט האמיתי, הוא צריך להיות בר מצווה". יודע מה? יש דרך פשוטה, לך תקריב קרבנות לה'. ואיך הוא ידע שהקרבן הוא לה'? יאמרו. איך יודעים? אומרים את זה לשמו, הרי כתוב "לשם אשה ריח ניחוח לה'", אומרים.
אה, תאמר שזה רק קצת השמה, אמת, זו בעיה, יאמרו שהוא לא מתכוון באמת. בפרימוס אפשר, הרמב"ם הצדיק את זה, הוא אומר שאומרים, ואומרים שזה לה', ולא לאף אחד מהכוחות. זה הסוד!
אבל אברהם חידש... אברהם יצחק חידש... אפילו הרמב"ם אומר שלא בנבואה, זה לא היה בכתב, לא שום מצווה. הוא אומר שכך נכון לעשות, וכך התחילו לעשות. אברהם אבינו עשה כך, יצחק גם עשה ליצחק, הוא גם הקריב קרבנות, ויעקב, וכן הלאה, עד שהלכו למצרים.
עכשיו התחילה בעיה. תמיד היו יהודים שזכרו, לוי, שבט לוי זכרו, זכרו, אכן אברהם אבינו עצמו הסכים שהם יהיו אלה שממונים על עבודת השם, שילמדו את זה. אבל כל שאר היהודים כמעט שכחו, לא כמעט שכחו, שכחו.
כלומר מה, למה הם שכחו? בואו נבין. עדיין לא היה שום עסק, הם היו בחוץ, הם ידעו שהיהודים, המנהג אצל כל יהודי הוא לא לעשות עבודה זרה, אבל לא היה שום חיוב, לא היתה שום תורה. תורה פירושה, מי שעובד עבודה זרה לא עשו לו כלום. הוא הולך לפי המנהג שלו.
במצרים יש דבר אחר. יוסף הצדיק, יוסף הצדיק דיבר לפרעה על אלוקים, כן? מה פרעה חשב כשהוא אומר את המילה אלוקים? הרמב"ם אומר את זה, אבל אני אומר את זה קצת יותר גס ממה שהוא אומר. כן, יוסף דיבר לפרעה על אלוקים. מה פרעה מבין על אלוקים? פרעה יפרד פעם מהאלוקים הזה? איזה אלוקים הוא מתכוון? אלוקים אחרים!
"אחרי הודיע אלוקים", פרעה אומר ליוסף: "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת". כן? איזה אל כותב מראש שנה טובה? איזה אליל, אותו דבר בעצם. איזה אליל. איזה אליל.
אז זה משהו אחר. אוקיי, צריך... יש לך את זה. יש בזה משהו עמוק יותר מזה. אני עושה את זה קצת יותר פשוט. הרמב"ם עושה את זה עמוק יותר מזה. אבל הפרשה לא... לפחות האנשים לא הבינו את זה. הם חשבו שיוסף... כן, יכול להיות שיוסף לא עבד עבודה זרה. כתוב אולי במדרש.
יכול להיות שיוסף לצורך ענין, מפני דרכי שלום, השתתף במנהגים של מצרים. אני לא יודע. אני לא יכול להיכנס לזה.
אני יכול לדמיין שכן, זה כבר אסור. אבל יכול להיות שאז עובד... אני רק חושב בקול. הרי אין מצוות. אחרי משה לא עושים את זה. אבל יוסף הצדיק היה לפני הזמן עובד. אז אפשר היה לפי צורך ענין. הבינו שצריך לעשות את זה, ועשו את זה. הרי עדיין לא היה מנהג של להיות מופרד מעבודה זרה.
אבל אתה רואה אפילו יעקב שהיה אלוהי אביכם. זה משהו מסובך. זה היה... אולי החזקנו שלא בארץ ישראל עושים כן... מה שיהיה, כל מיני תורות. עבדו עבודה זרה, וממילא...
אבל זה נורמלי, אנשים הולכים למקום חדש. זה אפילו נכון. אני מתכוון, איך אומרים? אזלא לקרתא אזלא בנימוסא. צריך לראות שההוא עושה יום טוב לאליל שלו. זה נורמלי!
התורה... משה רבינו עשה חידוש עצום! ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, לא תלך! השכן שלי הוא שכן רע, נכון? החשוב יותר הוא הענין לא לעבוד עבודה זרה, מאשר שתתעסק עם בן דוד שלך, עם המון נכדים שם מבנות מואב, כן? זה היה חידוש גדול.
הדרך הרגילה שהיהודים התנהגו במצרים היא פשוט לא כך. גם בכן, אני כבר יודע שכתוב במדרש שהם התבוללו. אוקיי, אני לא יודע. הרמב"ם מניח את זה אחרת. אומרים על הרמב"ם שהוא מניח את זה קצת יותר מדי חד. אבל רואים שבעים ושישה פסוקים אמת. הרי יש מדרשים שמסכימים עם הרמב"ם. הרי יש פסוקים שמסכימים עם הרמב"ם, כמו יחזקאל.
יש גם סיבוך של מה שלפיו חשבו ויעקב אמר אלוהי אביכם. כן, אפילו אברהם אבינו. זה מסובך כל הדברים האלה. אבל הנקודה שאני אומר היא על המציאות במצרים, שהרמב"ם בטוח מניח את המעשה כך, ואפילו כשרוצים ללמד זכות על היהודים, עדיין בכל זאת יש נקודה כזו כולו על המזבח, רק קצת יותר בדקדוק.
ויכול לצאת שוב, היהודים עבדו עבודה זרה במצרים. רוב מהם, לא כולם. חלק. אבל הבעיה של עבודה זרה היא לא ש... בואו נזכור, הבעיה של עבודה זרה היא לא שאין, שאף אחד, כל אחד עובד עבודה זרה.
הבעיה היא, אפילו יש כמה צדיקים, הלוויים עבדו, הם היו חכמים, הם ישבו בכולל, והם למדו שם את האמת, והם אפילו לא עבדו עבודה זרה, שיכול להיות מידת חסידות, כן? לא היה חוק של כל האנשים האלה. וכאן זה אותו דבר, הבעיה שאמרנו, לא נאמר באמת, כי כל עוד זה רק כמו מידה...
המרצה:
אבל הבעיה של עבודה זרה היא לא ש... בואו נזכור, הבעיה של עבודה זרה היא לא שאף אחד לא הולך ועובד עבודה זרה. הבעיה היא, אפילו יש כמה צדיקים, שבט לוי עבדו לכל הפחות את האמת, והם אפילו לא עבדו עבודה זרה, זה היה נקרא עבודה זרה בשיטות. לא היה חוק של כל האנשים.
וכאן זה אותו דבר, הבעיה שאמרנו, לא נאמר באמת, כי כל עוד יש מנהג כזה של מנהג אבותינו שאנחנו לא עובדים עבודה זרה, והחזיקו את זה טוב מאוד, וזכרו, ואצלנו זה לא מקובל. אבל למעשה, אם כל העולם וכל העולם, להבדיל מצרים, כולם עובדים את האלילים שם, לאט לאט לא יודעים יותר מה'. זו העובדה.
המרצה:
בא משה רבינו ביציאת מצרים, וזה הפירוש של יציאת מצרים. אמת, זה אומר מתן תורה, זה לא בדיוק ביציאת מצרים, אבל במובן הזה מתן תורה פירושו יציאת מצרים. מבינים? משה רבינו בא עם חידוש חדש, והוא אמר, חזר, החזיר את הנושא של אברהם אבינו, שלא עובדים עבודה זרה, והוא אפילו הוסיף שזו מצווה.
המרצה:
הרמב"ם מסביר באריכות גדולה את הנושא של השליחות של משה רבינו בפרשת שמות, שמשה רבינו אמר "מה שמו מה אומר אליהם", מתרגם הרמב"ם, כן? כאן צריך להסביר את הנקודה, מתרגם הרמב"ם, מה זה אומר "מה שמו"? כשהוא אומר שם, יודע משהו? אני יכול להגיד לך שם מהיום עד מחר, זה לא אומר כלום. תקרא לזה כך, תקרא לזה כך. מה זה אומר?
מתרגם הרמב"ם שחייבים לומר את השם השם. כשמשה רבינו שאל, היהודים אמרו שהוא לא יאמין לי, כן? אומר הרמב"ם שהיו שתי בעיות אחרות. בעיה אחת היא, מי אומר שה' שלח אותך? על זה אולי יכול לעזור מופת. אבל בעיה שנייה, בעיה גדולה יותר היא "מי השם?" מי אומר שיש ה'?
המרצה:
אומר הרמב"ם, זה אומר שהיו אנשים שלא האמינו בה'. הרמב"ם כועס מאוד כשהרמב"ם אומר חלילה שהיו יהודים שלא האמינו בה', כולם האמינו בה', רק זה מה שהרמב"ם מבין, הוא לא אומר שהם היו אפיקורסים, הרמב"ם אומר שהם היו עובדי עבודה זרה. הם ידעו שיש את כל הכוחות בינתיים, זו בכלל לא היתה השאלה.
הרמב"ם אומר, הבעיה, מכיוון שכשחיים בסדר העולם הרגיל, קשה מאוד לדבר על אהיה אשר אהיה. מה הרמב"ם מתרגם 'אהיה אשר אהיה', מה משה גילה? אומר הרמב"ם, משה רבינו שאל את ה' "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם?", לומר מילה לא יכול לעזור.
המרצה:
אמת, אמת, עוד קושיה טובה. הוא אומר הרמב"ם, חייב להיות ש'אהיה אשר אהיה', קשה לי להגיד כך, אומר הרמב"ם שזה חייב להיות, שזה דרך קצרה מאוד להסביר לאנשים את המציאות הראשון. חייב להיות קצת הוכחה בקיצור גדול, הרמב"ם מסביר איך זה יכול להיות, והוא אומר לרב סעדיה גאון ש'אהיה' פירושו מחויב המציאות, הנמצא אשר נמצא, ולכן איכשהו זו דרך של לימוד, זו קצת ראיה, זה לא סתם נאמרה מילה, אני גם יכול להגיד מילה.
מרצה:
כך מפרש הרמב"ם את הפרשה של "מה שמו", ש"מה שמו" חייב להיות מוסבר, הוא נראה מסתכל על גרסה, הרמב"ם דיבר על חכמת הקבלה אחרת, איזה נוסח של שער היחוד, הוא הסתכל, אחרת אין שום דרך, כי לומר שחייב להיות אלוה, הרי היו מספיק אלים, היו אינספור אלים, מצרים היתה ספר שלם של אלים, אף אחד לא חסר אלוה, חסר היה האחד, ה' אחד, האלוה היחיד, הדבר שהוא מעל הכל, ולומר שיש לו עוד שם, שוב לשים אותו ברשימה, לשים עוד אלוה אחד, זה לא הדבר, אה הוא חזק יותר, מי שהוא חזק יותר, צריך להסביר, לא אחד חזק יותר, זה סוג אחר של דבר מכל האלים האלה, כל האלים האלה הם זבובים וגפנים ספציפיים, או הגדרות ספציפיות של כוחות הטבע, כל ההגדרות האלה, ואני חייב לומר משהו שהוא מעל כל ההגדרות האלה, וכולי וכולי וכולי, וזה הוא הסביר.
תלמיד:
[שאלה על הפשטות של התובנה הזו]
מרצה:
כשהראשון אמר את זה, אתה רואה כאן עבודה זרה בעולם? או שמישהו רואה כאן אלפי עבודות זרה בהודו. זה לא עלה על דעת אף אחד? יש הרבה הבחנות, אפשר להיכנס עמוק יותר. מה אני מתכוון באמת. יש הרבה כאלה, אומרים לך תמיד, יש הרבה מאוד דברים טובים שפעם המציאו, פעם נתגלה, ואז, אהיה אשר אהיה, הקב"ה אמר ליהודים, כן הוא חושב לתוך זה, זה מאוד פשוט, להבין באמת זה עמוק יותר, אבל כל ילד יכול להבין את זה.
מרצה:
משה רבינו בא עם חידוש עצום ליהודים, אותו חידוש של אברהם אבינו, אבל הם שכחו אותו, ואמר, קודם כל שיש אלוה, לא שיש אלוה במובן שהתהילות הספציפיות היו תאוותם, אני מתכוון שהרמב"ן אולי מתכוון, התכוון לזה, אבל זה לא הפשט של הרמב"ם, אלא שיש אלוה במובן לא האלהים, אלא להבדיל אלהים, חידוש גדול הוא אמר להם.
כן כן אמת, זה אומרים בישראל אשר... זה מספיק לרמב"ם. אוקיי, בכל מקרה, הכל קושיות טובות עם תירוצים, אבל זה אומר הרמב"ם, וחוץ מזה גם אמרה התורה, זה אומר מאוחר יותר שזה הוא כבר נתן אז, כי הרמב"ם הוא זה שאומר שזה מתכוון, גם יש כבר מדרשים שאומרים, שמה שהקב"ה נתן מאוחר יותר את כל המצוות, ללכת לעולם ואחרים, עם כל העונשים של עבודה זרה, שכבר ממש נעשה חוק, אבל משה רבינו במצרים כבר התחיל עם זה.
מה הוא עשה? נתן שתי מצוות, מה אתה זוכר? זה עומד במדרש, כן? הוא היה צריך להיות איזו זכות, הוא היה צריך איזו זכות, הוא היה צריך לעשות משהו ליציאת מצרים, ומה היתה המצווה האחת? פסח. מה זה פסח? אומר הרמב"ם, פסח הוא ביטול עבודה זרה.
זו אחת הראיות הגדולות של הרמב"ם, שקרבנות קשור לאנטי עבודה זרה, כי הוא מביא, זה עומד כבר בתרגום ועוד כך, הוא מביא כבר מקור קודם, שלמה שחטו, הוא מפרש את הפסוק אצל משה, למה שחטו את הטלה? כי המצרים עבדו את הטלה.
במילים אחרות, משה רבינו מלמד אותם לא רק שיש אלוה, זה משה עצמו, הוא גם מלמד אותם מצוות, והוא אומר שהקב"ה ציווה לשחוט את האליל. מה זה לשחוט את האליל? זה באמת התחיל עם הטלה, זה לא סתם דבר, ואולי למזל טלה יש באמת אפילו שייכות לזה, אני לא יודע! אתה מראה איזו נקודה חזקה יציאת מצרים היתה, שזו היתה הנקודה. שהוא מחדש את איסור עבודה זרה, עם קרבן פסח הם שחטו את עבודה זרה של מצרים. העבודה זרה הגדולה ביותר, כמו שהטלה הוא ראש המזלות, שזה...
תלמיד:
אה, הוא הולך את שניהם, זה כולל שניהם, כל הקרבנות כוללים את שני הדברים במובן מסוים. למה? כי חלק כך הוא אומר, מה צריך לשרוף, חלק אוכלים, חלק שורפים לקליפה, חלק אוכלים כקרבן לקב"ה. משהו כזה... זה זורק לגמרי החוצה...
תלמיד:
המטרה של יציאת מצרים היתה זו? כל המטרה של יציאת מצרים זו היתה?
מרצה:
כן, כן, כן... זה פירוש הרמב"ם ב"אשר קבצנו ממקומות עבודתו". הוא אומר לאברהם. כן, כן, בוודאי. למה לא? כי הוא נשאר בדעה, הוא הולך תמיד חזרה כמו שהוא הלך אצל אברהם ויצחק. זה חידוש עצום שהוא יתחיל סוג חדש של עצה לכל הדבר.
מרצה:
אבל העצה היא שני הדברים, קודם כל הידיעה, ידיעה... שיש אלוה, לידע... שיש את האחד, האלוה הראשון, את זה מילאו מאוד מאוחר יותר, את זה אמרו בדרך קיצור. הרמב"ם אומר שזה הוסבר, הרמב"ם הוא חידוש, הרמב"ם מפרש על ה'מה שמו', שאיכשהו, אולי מה שאתה אומר, אולי לא ממש, אבל מה שאומרים, מה שפשוט שחייבת להיות עבודה, יכול להיות שזה חידוש? אולי לפני שהיה אהיה אשר אהיה לא תפסו את זה. יכול להיות שזה מאוד פשוט, אבל זה פשוט כי מישהו לימד את זה.
כשהראשון אמר את זה, אתה רואה כאן עבודה זרה בעולם? או שמישהו רואה כאן אלפי עבודות זרה בהודו. זה לא עלה על דעת אף אחד? יש הרבה הבחנות, אפשר להיכנס עמוק יותר. מה אני מתכוון באמת. יש הרבה כאלה, אומרים לך תמיד, יש הרבה מאוד דברים טובים שפעם המציאו, פעם נתגלה, ואז, אהיה אשר אהיה, הקב"ה אמר ליהודים, כן הוא חושב לתוך זה, זה מאוד פשוט, להבין באמת זה עמוק יותר, אבל כל ילד יכול להבין את זה.
זה היה אז משה רבינו לימד ליהודים, ולימד שזה לא מספיק אז לעשות, צריך גם לשחוט עבודה זרה, צריך לקחת את עבודה זרה לקחת לשחוט, לבטל, לבטל, דרך זה שלא יהיה יותר 'אלוהיכם עמכם', זה הילדים ושם הטעות, אם היו שוחטים היו ממשיכים לעבוד את הטלה, כי זה ראש המזלות, זה המלאך הגדול ביותר, מגיע לו הרבה כבוד, היו הילדים חזרה היו נופלים לעבודה זרה.
מכיוון שהעיקר הוא התיקון של משה רבינו לילדים, זה ממשיך את הדבר, זה אומרים את הדבר הנוכחי לעשות ענין חדש של שחיטת עבודה זרה, לשבור עבודה זרה, משהו לשבור את עבודה זרה שם לכל האינדיקציות עמלק העמלק חלש יותר. זה הכל חלק מהדבר, רק זה לשבור עבודה זרה... והיית צריך גם לעשות עבודת השם. רציתי לחשוב שאז פסח הוא לשבור את עבודה זרה, ואז מילה היא משהו עבודת השם.
הרמב"ם עצמו אומר שאחד הטעמים של מילה היא סימן בבשרנו שיש אמונה בקב"ה. שאלה המאמינים, וזה היה, אברהם אבינו כבר עשה את זה, ומשה עשה את זה למצווה, הלאה. אבל מילה, זה לא עומד ממש בפרשה שעשו את זה, אלא דרשה גם כן. על כל פנים, הפסח, קרבן פסח, זה הרמב"ם מבין על קרבן פסח, וזה היה חידוש אמיתי של יציאת מצרים.
מרצה:
דבר אחר בסכנה זה לא פשט שהקב"ה לא הוציא ממצרים, זה יודע וזה מראה דבר חדש על הקב"ה. מי שיודע את הקב"ה, הוא 'מה שמו', אם מה עושה את הכל? איסור עבודה זרה והחידוש של עבודת השם. זה היה כדי... יציאת מצרים היא הזמן. ומי שרוצה לפרש קצת יותר כמו דרך משל, שהמקובלים הולכים לגמרי לומר כך, זה לומר שמצרים היא עולם העבודה זרה, עולם הכוכבים ומזלות ומלאכים וכו', ולצאת ממצרים פירושו לשבור את זה. יציאת מצרים המטאפורית, וזה עשו באמת ביציאת מצרים העובדתית. זה לא רק משל שמצרים היא משל לעבודה זרה. ביציאת מצרים התחילו הראשונה את הדבר של משה רבינו, של שבירת עבודה זרה ושל עשיית מצוות ועבודת השם.
מרצה:
וזה דבר שהוא... לכן מדברים כל כך הרבה לילדים על מצרים, זה עומד בפסוק, מה נשתנה, כל הדברים האלה. כי זה החידוש העיקרי, זה לא שיכול להיות צדיק שיודע, חכם יחיד בדורו שיודע מהקב"ה. זה היה תמיד, זה יכול להיות תמיד, גם אצל הגויים, גם אצל יהודים. לא זה הדבר החידוש של יציאת מצרים.
החידוש של יציאת מצרים הוא שיש סוג כזה של מערכת שאפשר להעביר לילדים, ושהילדים לא ישכחו ממנה, יש תמיד ניסיונות של עבודה זרה אפילו. זה הצליח, כן. זה הצליח המערכת, זה עכשיו כבר זמן רב אחורה, זה עדיין יש יהודים שלא עובדים עבודה זרה, לא רק יהודים, כשכל הגויים כבר למדו מזה. זה הצליח מאוד טוב המערכת, והמערכת בנויה על איסור עבודה זרה וחידוש של עבודת השם.
תלמיד:
מה היה ביציאת מצרים? זה נעשה כלא היה, או... שלא זה הדבר... או אפשר לומר שזה אז?
מרצה:
בשעת, הפירוש שלי הוא ש, פירוש הרמב"ם הוא ש, בשעת יציאת מצרים... אז זה קרה! לא, שכשמדברים על יציאת מצרים, מדברים על החידוש שנעשה מזמן יציאת מצרים ואילך. או שאתה רוצה לומר מטאפורית, תאמר שמצרים היתה באמת המקור של עבודה זרה וכו'. אמת, אמת, אפשר גם כך לומר, אבל זה כבר... הרמב"ם כבר לא מדבר על זה, אולי כבר במקום אחר, אני צריך לחשוב, ראשית ב... כשהוא מדבר על הכהן, אני צריך לבדוק... אני מתכוון שזה הפירוש, לפי הפשט... לרמב"ם יש ביאור פשט בכל יציאת מצרים...
מרצה:
אני צריך אולי לומר את הפירוש ההפוך ברמב"ם, אבל אולי בשבוע הבא... אמרנו כבר שני פירושים?
תלמיד:
אמרתי רק אחד? יש לי עוד שניים.
מרצה:
לא, לא, תן... יש לי עוד אמת, יש עוד שני פירושים אחרים של הרמב"ן אקשואלי, כן.
תלמיד:
אמת, אבל כאן יש יותר פשט רמב"ן ויותר קבלה רמב"ן.
הרמב"ם כאן מביא פירוש בגאולת מצרים בכלל.
רציתי לומר את הפירוש ההפוך ברמב"ם, אבל אולי בשבוע הבא.
אז יש שלושה פירושים, כבר אמרתי שני פירושים.
כבר אמרתי שניים? אמרתי רק אחד? אה, אמת, יש לי עוד שניים.
לא, לא, יש לי עוד שני פירושים אחרים ברמב"ם.
אמת, יש לי עוד משהו, יש עוד שני פירושים אחרים, שני חידושים של רמב"ם אקשואלי, כן, אמת.
אבל זה כבר 10:30.
אחד, מה יש קודם? מה השיעור, לא מספיק זה?
כי אני ה' — הוא לא אומר אנכי ה', נכון? כי לדעת את הקב"ה, זה לא פשט שיודעים את הקב"ה מיציאת מצרים.
אפשר לדעת את ביטול עבודה זרה דרך יציאת מצרים, את החידוש.
הרמב"ם מביא כאן הלכות עבודה זרה, יש שתיים או שלוש הלכות.
פסח מדברים מהלכות עבודה זרה, לא אם רוצים לומר שיעור פסח ברמב"ם צריך לומר הלכות עבודה זרה לא הלכות יסודי התורה.
הלכות יסודי התורה זה אמת תמיד, אני מתכוון שאין סתירה.
אבל זה לא החידוש של יציאת מצרים הוא ביטול עבודה זרה, אבל זה דבר שהוא חידוש, הפרקטי.
זה יש מערכת שהרמב"ם אומר שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם, זה הרבה יותר חידוש גדול מאנכי ה' אלקיך מיציאת מצרים.
כי זה תמיד היה יחידי סגולה, זה דבר שכלי, אפשר להגיע לזה, זה תמיד יש.
זה דבר שמדברים בחג, עד היום הזה לא מבינים כל כך את החידוש, אני לא מבין את זה, אני חייב לומר שזה לי מאוד קשה, כי יש לי תמיד את הקושיא "מה נשתנה", הילדים באמת לא מבינים, וכולי האי ואולי משהו צריך להבין, זה דבר מאוד עמוק וקשה להסביר, זה לא כל כך פשוט.
אבל סוף כל סוף... לא, קצת עבודה זה, אבל זה באמת שווה לכל החלק, להבין משהו כאן.
יש לך קודם רעיון עצום, צריך להילחם עם כל העולם לכבוד זה, אני מתכוון כן.
כמו שאני אומר, ההשקפה של עכו"ם הוא אומר שיש עוד קושיות, זה אמת, זו השקפה אחרת.
אבל חלק גדול, יהודים מתבדלים, הרמב"ם בכל הלכות עבודה זרה "כשם שישראל מובדל מן אומות העולם מן עובדי עבודה זרה בדעותיהם", צריך להיות מובדל במעשים, לא לאכול את הלחם שלהם, לא לשתות את היין שלהם, לא לאכול את הבשר שלהם, הכל רק בגלל זה, לא כי יש אדם אחד שיודע את הקב"ה.
יכול להיות גוי שאוכל חזיר והוא יודע את הקב"ה, הוא עושה איזו חקירה שם. אבל אנחנו נלחמים נלחמים עם כל העולם, זה נכון, צריך להילחם עם כל העולם רק כי טוענים שהדרך שלהם הולכת אחרי הנכדים, חלק ד' רמב"ם עם הנשים הילדים האנשים הפשוטים חושבים שאנחנו שוב אנחנו מחזיקים את עצמנו כל כך גדולים.
הולכים לשכוח מהקב"ה ואנחנו כן נזכור אבל גם רק בזכות כי אנחנו יודעים אנחנו מבינים גם לא מה הוא מתכוון, בסוף אנחנו שבו בתפיסה אצל.
אנחנו אומרים לפחות שמע ישראל, לפחות אנחנו אומרים שמע ישראל שלושה אלוהות כמו שהם אומרים, לפחות אנחנו אומרים השם אחד, ולכבוד זה עשינו את כל הדבר הזה, זה הרי חידוש גדול, זה תוספות יום טוב אבל זה לא דבר פשוט עבורנו.
צריך באיזשהו אופן צריך לפשוט להבין את זה, צריך ללכת ללמוד פעם אחרת, שבוע הבא עדיף שאין את הלחץ.
אבל זה דבר קשה מאוד, זה סיכון גדול, פתיחה גדולה, זה באמת פתח הרבה.
אני מתכוון אפשר לחשוב, אני מתכוון אנחנו לא זוכרים את הזמנים של משה רבינו כשהוא נלחם עם הכנענים שם, אבל היהודים שנלחמו עם המינים זה קצת יותר מסובך כי הם מאמינים גם הם באחדות השם.
אבל יהודים שהיו במשך אלפי שנים ולא הסכימו להשתמד אלא בגלל דקדוק, את זה צריך להוציא.
מה כל החילוק של יהדות עם הנצרות, הוא מאמין גם באלוהים, אבל מה אנחנו אומרים עליהם?
מה אומרים חכמי התורה אפילו אפשר לומר שלאלוהים יש בן לבחינות, על פי קבלה אפשר לענות על הכל.
לא, מה אנחנו אומרים?
מה אנחנו אומרים?
מה התירוץ האמיתי על הקושיא?
מה הרמב"ם היה אומר?
למה לקחו את היהודים במשך אלפי שנים שאמרו: בוא הנה עשה את עצמך לנוצרי, השתחווה לצלם ויהיה טוב.
מה היהודים אמרו?
זו עבודה זרה, בסדר, אבל בואו נחשוב עמוק יותר, אנחנו מקישים שזה ממש שיש כוחות עם כל הדברים האלה שהם אומרים שיש בחינות, הוא אומר צה"ל כאן מה שלא יהיה רוח הקודש, אין בחינה כזו השכינה היא כל הבחינות.
מה אנחנו אומרים?
מה התירוץ האמיתי?
אני אומר כבר שזו לא טעות איך שהם מבינים את זה, זה כבר פרטים אפשר להתווכח כאן.
מה שאנחנו אומרים באמת הוא שהכל מילים יפות אבל אנחנו סוברים שהילדים שלהם עובדים את יוזל ולא עובדים את הקב"ה, כך אנחנו סוברים.
אפשר לומר מהיום עד מחר שהכל אחד, אף אחד לא מבין את זה, הרמב"ם לא אומר את זה, אולי החכמים הגדולים מבינים, אולי המלאכים מבינים את זה.
אולי המלאכים מבינים וגם לא, אני מתכוון זה עמוק מדי!
הילדים בטח לא מבינים את זה. הילדים עובדים אדם, נברא.
זו העובדה, זה אמת, נכון. מה עובד נוצרי? הוא עובד נברא.
בסופו של דבר, הוא אומר, הכמרים שואלים, צריך להסביר. זה אומר כן, זה אומר לא, זו בחינה, זה למטה, זה למעלה.
במציאות זה מה שהוא עובד. היהודים שלנו אומרים, אנחנו הולכים להיאבק במסירות נפש, כדי שהילדים, כששואלים כמה אלוהות יש, יאמרו אחד. זהו. בשביל הפתיחה הזו.
לא לומר אחד שהוא שלושה, שהוא בחינות. בשביל זה, בשביל זה, נכון?
חוץ מזה שזה שטויות, אני לא נכנס לזה, כל עבודה זרה מתערבבת בה לפעמים שטויות עם לוקשן, אלמנטים, ספקות. זה הרי לא העיקר. העיקר הוא רק הדבר.
ולכבוד זה אנחנו יהודים. זה היה החידוש של משה רבינו ביציאת מצרים, כלומר הקב"ה שלח את משה.
זה דבר עצום. זה חילוק גדול.
כל דבר קטן בשורש יש לו תוצאה עצומה אחר כך.
אמת, אמת, אפשר לומר את זה. זה לא דבר יסודי. אפילו משל אחר, יכול להיות, יכול להיות, יכול להיות דבר אחר.
כן, אבל אתה צריך להבין, זה לא פשוט שאנחנו משכנעים את עצמנו שהילדים שלנו מבינים את כל האמת איך שזה.
יש חילוק גדול אחד. איך הורידו את המעשה של הבורא הגדול להבין ברמה קטנה.
אפשר עוד להעלות טענות, מה זה, את הסתירה אפשר להבין. אבל הרי לא מבינים כלום, אפשר רק לומר.
תלמיד: מה אתה מתכוון?
מגיד שיעור: זו עוד סיבה, לא אמרתי, זו עוד טענה בעבודה זרה, אני לא יכול לומר את כל הטענות בבת אחת.
מצד שני יש לנו פתרון לאותה טענה, כשאנחנו עושים גם משלים מסוימים, אבל אנחנו נאבקים מאוד חזק לומר שזה רק משל.
הם לא נאבקים כל כך חזק. זה החילוק, כן?
יש לי הרבה חברים שמתלוננים תמיד, מה החילוק בקבלה, ליהודים יש גם.
הרשב"ש כבר אמר פעם, כן, שהגויים מאמינים בשלושה ואנחנו מאמינים בעשרה, מה החילוק הגדול? כן?
יכולה להיות הקושיא, נכון? יכול להיות תירוץ.
כן, הרשב"ש מביא שאחד אמר לאחד מהמקובלים, שהגויים מאמינים השלוש ואתם מאמינים העשירית. אחד אמר שזה באמת שווה, הם אומרים גם שזה באמת שווה.
אז, יש חילוקים בתורת הקבלה על פי עומק בכל מיני דברים.
החילוק הבסיסי במציאות הוא כך, שאצל היהודים אומרים לילדים יש אלוהים אחד, אחר כך אומרים לגדולים המקובלים מה שהם אומרים צלעות שיש עשר.
אצל הגויים אומרים לילדים שיש שלושה. אחר כך החכמים הגדולים יודעים שזה אחד. אתה מבין את החילוק?
אומרים... אומרים שיש שלושה. נכון, נכון. זה החילוק העצום בחינוך.
החילוק העיקרי של יהדות עם גויות, אפילו בעבודה זרה, עובדי עבודה זרה, הם גם אמרו 'כדלעיל', אבל מי אומר את זה? החכמים, מי אומר את זה? האנשים הפשוטים ידעו כמה אלוהות יש, עשרים וחמישה, אתה יודע, שש מאות, זה מה שאדם רגיל יודע. חכם אומר כן, הכל רק בחינות של דבר אחד.
מה אומר יהודי? אנחנו עושים בדיוק הפוך, לילדים אומרים יש רק אחד, תרצה לדעת כמה בחינות, כמה כוחות יש, אה, תחשוב על זה, תבין את זה. זה כל החילוק.
זה מה שהרמב"ם מסביר על משה רבינו. החידוש של משה רבינו לא היה 'אנכי ה' אלקיך'. זו מצווה אמת, יש מצווה 'אנכי ה' אלקיך' עצמה, אבל כל העניין הוא להגיע לזה.
אבל החילוק הוא באמת 'לא יהיה לך', לא 'לא אלהיך', 'לא יהיה לך' זה אולי גם פשוט 'לא תעשה לך'.
כן, רמה שלישית, 'לא תעשה לך' פסל וכל תמונה וכל כיוצא בזה, כי אולי רצית פעם לעשות עבודה זרה בפרט, כן? אתה מבין את החומש, אמת? לא תעשה שידוך איתם.
יש נפקא מינה, אבל הרבה יהודים טענו שיש חסידויות מסוימות ודברים שהם מדברים יותר מדי לרבי שלהם, וכמעט עשו אותו כמעט אלוהים, ואחר כך אנחנו אומרים להם, אבל זו רק בחינה, זה עומד ממש, זה אמת, אבל מה הילד שלך יחשוב? עבודה זרה היא גם אמת.
עיקר היהדות הוא מה אומרים לילדים, לא מה חושבים באמת. מה שחושבים באמת זו תורה עמוקה, בכל דבר יש בחינות ומעלות ובחינות. יכול להיות, אני לא יודע מה ההלכה למעשה, אני רק אומר רעיון.
בכל מקרה, זה הפשט של יציאת מצרים או הרמב"ם.
נו, צריך רק לומר עוד שני פשטים, אם ירצה השם שבוע הבא נאמר הכל עוד פשט אחד, לא יודע. בסדר נאמר את הפשט השלישי.
זו הנקודה.
---
השיעור עוסק בבעיה שהתפתחה לאורך זמן רב. חלק מהשומעים כבר שמעו קטעים מסדרה על הלכות עבודה זרה, פרק א'. יש קשר אפשרי לחלוקת המידות ולפסח, אך זה נשאר לא מעובד ומושם בצד.
---
לאורך כל התנ"ך, כאשר הקב"ה מזהה את עצמו, הוא אומר באופן עקבי: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". הזוהר סופר חמישים אזכורים, אך המופעים בפועל הם הרבה יותר - צריך *לקצץ* כדי להגיע לחמישים, לא להוסיף. דפוס זה עובר דרך החומש, נביאים ומעבר לכך.
מסקנה: אלוקי היהודים מוגדר כאלוקים שהוציא אותם ממצרים. יציאת מצרים היא הזדהות היסוד של הקב"ה במסורת הטקסטואלית היהודית.
---
למרות הראיות הטקסטואליות המוחצות הללו, בחוויה היהודית החיה, רוב היהודים מזדהים בעיקר עם מתן תורה, לא עם יציאת מצרים.
- כשנשאלים "מהו יהודי?" אנשים אומרים: "אנחנו מאמינים שה' נתן לנו את התורה."
- הם לא אומרים: "אנחנו מאמינים שה' הוציא אותנו ממצרים."
- כשנשאלים "למה אתה שומר מצוות / מגדל פאות / מתפלל?" - אנשים עונים: "כי זו מצווה (מהתורה)." אף אחד לא אומר: "כדי לזכור את יציאת מצרים."
- גם כאשר מצווה היא במפורש *זכר ליציאת מצרים*, המסגרת הפעילה היא עדיין *מערכת המצוות* - כלומר, התורה - לא חוויית היציאה עצמה.
ניסוח: "אנחנו יהודי מתן תורה, לא יהודי יציאת מצרים." מתן תורה = שבועות; יציאת מצרים = פסח - אלו נקודות מוקד שונות עם השלכות שונות.
עמדת הרמב"ם לגבי מעמד הר סיני כהוכחה, וטיעון דומה של הכוזרי, מוכרים כדיונים תקפים. אולם, שאלת ה*הוכחה* ("איך אתה יודע?") אינה העניין כאן. ההתמקדות היא במשמעות החיה ובתפקיד הפונקציונלי של יציאת מצרים מול מתן תורה. הרמב"ם "קצת אשם" בתרומה לכיוון הממוקד במתן תורה. הוא מצייר הבחנה עמוקה יותר בין יציאת מצרים (שנצפתה על ידי 600,000 אך לא באותו אופן התגלותי ישיר) ומתן תורה - אך ההבדל האמיתי עמוק יותר מהקריאה הסטנדרטית.
---
בספרות הנבואית (ירמיהו, שמואל, תהילים/מזמור של אסף "האזינה עמי תורתי", וכו'), נרטיב היציאה תפקד ככוח מוטיבציוני חי:
- הנביאים הוכיחו את ישראל על ידי הפנייה: "ה' הוציא אתכם ממצרים - למה אינכם עובדים אותו? איפה הכרת הטוב שלכם?"
- הרטוריקה הזו הייתה הגיונית לאנשים; זה היה הסיפור החי שלהם, המסורה שלהם לילדיהם, ההסבר שלהם לאיך הם הגיעו לחיות בארץ ישראל.
אבל היום הרטוריקה הזו לא עובדת. לומר לתלמיד ישיבה שנאבק עם יצרו הרע, "אבל ה' הוציא אותך ממצרים!" לא יהיה יעיל. זה כבר לא *אורות לעבודת ה'* חי.
---
השינוי הזה עתיק מאוד - חוזר לתחילת בית שני, אולי קשור לתקופת אביי ורבא או קודם לכן.
תמיכה טקסטואלית: ירמיהו כג:ז-ח קובע: "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון..." - אמירה נבואית זו עצמה מסמנת את העקירה של יציאת מצרים כנקודת התייחסות ראשונית.
טענה נועזת: הנבואה שיציאת מצרים תהיה *בטלה* (משנית) כבר התקיימה. גם כאשר אנחנו עדיין מזכירים אותה (כחובת מצווה), אנחנו מתכוונים לדברים אחרים - היא מתפקדת כ*טפל*, לא כ*עיקר*.
---
מה החליף את יציאת מצרים כליבה החיה?
זה מתייחס לשיבה מגלות בבל. זה תפקד כנרטיב מחליף במהלך או אחרי תקופת בית שני. אנשים היו מצטטים את הפסוק הזה, מספרים לילדיהם בפסח על גאולה *שנייה*. אבל זו הוכרה כגאולה *פחותה* ("בדיעבד" - בדיעבד, לא אידיאלי). זה עבד, יהודים שרדו, תנאי הברית עברו הלאה. אולם, לגרסה זו גם היה חיי מדף מוגבלים - היא חלה רק עד הגלות הבאה או הגאולה הסופית.
זוהי ההוראה התלמודית שבמהלך סיפור פורים, היהודים קיבלו מחדש את התורה מרצון, מתוך אהבה. זה לא "תורה של פורים" (הוראת בדיחה) - זה רציני מאוד ותיאורי היסטורית.
טענה פילוסופית מרכזית: הסיבה שיהודי שומר את התורה *היום* נעוצה בסופו של דבר בפורים, לא בסיני. בסיני, הקבלה הייתה כפויה ("כפה עליהם הר כגיגית"). בפורים, יהודים הכירו שהתורה טובה - בעלת ערך מהותי.
הבחנה בין "אמת" ל"טוב": אמת היא דבר אחד, אבל טוב הוא אפילו יותר. אהבה באה מהכרה בטוב. רש"י אומר "מאהבת הנס", אבל המשמעות העמוקה יותר היא: הם הכירו בטוב המהותי של התורה.
זה מסמן שינוי פרדיגמה: התורה הופכת למרכזית יותר מהיציאה. ספרות חז"ל משקפת זאת - יש הרבה יותר מדרשים המשבחים את ערך התורה מאשר דנים ביציאה עצמה.
---
יהודי מוגדר כעת כמי שהולך עם התורה, אוהב את התורה, ואהוב על ידי התורה - בין אם הקבלה היא מאהבה או מיראה. הזהות הישנה יותר - "אנחנו הדור שיצא ממצרים, אז יש לנו עסקה עם ה'" - הוחלפה.
הברכה הפותחת של שמונה עשרה מתפקדת כ"הקדמה לה'" - מה יהודי אומר על מי ה' כשהוא עומד לפניו?
- "אלקי אברהם יצחק ויעקב" - קשר למסורת אבות/מסורה.
- "האל הגדול הגבור והנורא, אל עליון" - ה' כבורא; הברכה השנייה מפרטת על הטבע (גשם, רוח, וכו'), כלומר בערך "קונה הכל".
- "מביא גואל לבני בניהם" - ה' כמי שמביא את הגואל (משיח).
איך משיח נכנס לברכה הראשונה ממש? זה משמעותי - גאולה מוצגת כתכונה מזהה מרכזית של אלוקי היהודים, לא אמונה היקפית.
החתם סופר שואל: אם ה' היפותטית *לא* היה מביא משיח, האם יהודים היו פטורים מיהדות? תשובתו: אמונה במשיח אינה עיקר עצמאי במובן שהיהדות לא יכלה להתקיים בלעדיה. יהודי חייב להאמין בכל מה שבתורה (כולל משיח), אבל זה לא עיקרון יסוד עצמאי. זה משקף חשיבה יהודית ממוקדת תורה: התורה מחייבת מטבעה וטובה; משיח הוא חלק מהתורה אבל לא היסוד המבני.
הערה טקסטואלית: חלק מהחוקרים טוענים שחלקים מסוימים מקטע ליטורגי זה הם תוספות מאוחרות יותר שלא נמצאו בנוסחאות ישנות יותר.
---
| | יהודי ממוקד תורה | יהודי ממוקד יציאה |
|---|---|---|
| בסיס הזהות | התורה טובה מטבעה | מעשי גאולה היסטוריים של ה' |
| משיח | חשוב אך לא חיוני מבנית | הכרחי לחלוטין - בלעדיו, כל המערכת קורסת |
| תקדים אברהם | לאברהם הייתה תורה *לפני* היציאה - התורה קודמת ועולה על היציאה | הסיפור היהודי הספציפי *מתחיל* עם היציאה |
| משבר בגלות | התורה נשארת טובה בכל מקרה | אם הגאולה לא באה, יש בעיה יסודית |
היהודי ממוקד היציאה לא יכול בלי משיח. עבור יהודי זה, כל היחס עם ה' הוא עסקאי/היסטורי: ה' הוציא אותנו ממצרים, ייתן לנו את הארץ, ויגאל אותנו שוב. אם הגאולה הזו לא באה, יש משבר אמונה. אלוקי היהודי הזה מוגדר על ידי "אהיה אשר אהיה" - "אוציא אתכם ממצרים [ואת המקבילות העתידיות שלה]."
ה*עדה החרדית* מדגימה את היהודי ממוקד היציאה: "אני רוצה את ה*ישן* [ברית] בחזרה - מי יוציא אותנו מגלות?" אם הדפוס הגאולתי הישן הסתיים, הם מתעקשים לחכות לשיקומו במקום לקבל מסגרת חדשה.
השאלה הכואבת שהיהודי ממוקד היציאה הזה חייב להתמודד איתה: "אבל בינתיים ה' מענה אותנו, בינתיים הוא עושה שואות, בינתיים עמנו נספה..." - המשבר התיאולוגי של אמונה מבוססת גאולה המתמודדת עם סבל לא נגאל.
---
אם הברית היהודית הספציפית (השייכות לאברהם, יצחק, יעקב, כל הסיפור) הסתיימה, אולי צריך ליצור אחת חדשה. אבל היהודי ממוקד היציאה דוחה זאת: "אני לא עושה אחת חדשה - אני רוצה את הישנה. הישנה חוזרת!" ה' יוציא אותנו מגלות. גם אם שואלים על סבל, השואה, והיעדרות ה' לכאורה - התשובה היא: "אני מאמין בגאולה" - היא תחזור.
יש הבחנה בין יהודי ישיבה ויהודים פשוטים יותר/רגילים (סבתות שלנו). אנשי ישיבה, כשנשאלים למה הם יהודים, בדרך כלל עונים "התורה." אבל עבור רוב היהודים הרגילים, הם האמינו בתורה לא כי זה כתוב בתורה, אלא כי ה' הולך להביא משיח. סמכות התורה הייתה מעוגנת בהבטחת הגאולה העתידית.
עובדה תרבותית מעידה: אנשים שרים "אני מאמין בביאת המשיח" אבל אף אחד לעולם לא שר "אני מאמין בתחיית המתים". אבל המשנה מפרטת הכחשת תחיית המתים כמינות, לא הכחשת ביאת המשיח. זה מראה שאמונה במשיח חשובה קיומית לאנשים בצורה שתחיית המתים אינה - היא מקיימת את היחס החי עם ה'.
להאמין בדברים הכתובים בתורה חשוב כי זה בונה את ה*יחס* - אבל רק כשהדברים כרגע טובים. כשהדברים טובים, אפשר לומר "אשר הוצאתיך ממצרים" וזה מהדהד. אבל כשהדברים לא טובים, צריך את הממד מכוון העתיד של הגאולה.
---
אחרי ה*חורבן*, התנאים הוסיפו לברכת פסח: לומר "גאל ישראל" לבד יהיה קצת שקר - "סדר מזויף" - מאחר שאנחנו עדיין בגלות. אז הם הוסיפו: "כן ה' אלקינו... יביאנו למועדים ולרגלים אחרים" - הבטחה לגאולה עתידית. זה ממסגר מחדש את סדר פסח: אנחנו לא חוגגים פסח רק כי ה' הוציא אותנו ממצרים בעבר, אלא כי הוא הולך להוציא אותנו שוב, בדיוק כמו שהיהודים במצרים עשו את הסדר שלהם בציפייה ליציאה הקרבה.
רב סעדיה גאון שואל למה יציאת מצרים כל כך חשובה ועונה: כי היציאה מוכיחה שה' יגאל אותנו מהגלות הנוכחית שלנו - "כשם שעשה לאבותינו, כך יעשה לנו." היציאה היא פרדיגמה לגאולה עתידית מ"מצרים שלנו."
ר' אלעזר הקליר כתב פיוטים כמעט לכל אירוע תפילה. כל פיוט בודד מסתיים בביאת המשיח. הקליר תמיד שואל "מה זה רלוונטי לי?" - והתשובה היא אף פעם לא פשוט "זו מצווה." התשובה היא תמיד: משיח בא. אין פיוט בודד שהסיום שלו (*קלוס*) לא מסתיים בביאת המשיח.
זכירת עמלק - אפשר לשאול "מה אתה רוצה ממני?" עבור אנשים היסטורית, "זו מצווה" אף פעם לא הייתה התשובה המספקת. התשובה תמיד הייתה קשורה למשיח.
מדרש תנחומא (ואוספים מדרשיים קשורים) מתעדים דרשות בפועל שנמסרו בבתי כנסת. כל דרשה שבועית בודדת מסתיימת בביאת המשיח - לא באופן כללי, אלא מראה מהפרשה של אותו שבוע איך אפשר להסיק שמשיח יבוא.
מדרש תנחומא "הודפס לא נכון" - הוא מקורו בארץ ישראל שם התורה נקראה במחזור של שלוש שנים. אז לפעמים המדרש מעיר על פסוק אמצע פרשה לכאורה אקראי, כי שם התחילה קריאה אחרת. כל יחידת קריאה מסתיימת במשיח, וכשמבינים את מבנה מחזור שלוש השנים, רואים את הדפוס הזה בבירור.
ההפטרה נקראת בעיקר כדי לומר שמשיח בא. הברכות על ההפטרה קובעות זאת במפורש: "נאמן אתה" - שהוא יגאל אותנו; "אשר בחר בנביאים טובים" - "נביאים טובים" כלומר נביאים שמוסרים נבואות *טובות* (מנחמות, גאולתיות).
"נביאים טובים" פירושו אלה שמתנבאים דברים טובים (נחמה וגאולה). "נביאים רעים" יהיו אלה שנבואותיהם הקשות אנחנו לא קוראים כהפטרות. מישהו התבדח: "מזל שה' לא מצא נביאים רשעים." הקשר בין הפרשה השבועית להפטרתה לעתים קרובות רופף - לפעמים רק מילה משותפת או גימטריה. הנקודה האמיתית של ההפטרה היא התוכן המשיחי, לא הקשר לפרשה.
הזוהר בפרשת שמות דן בהרחבה מתי משיח יבוא. ר' שמעון בר יוחאי עצמו מכיר שמשיח לא בא מהר - תהיה המתנה ארוכה. הזוהר שואל: מה מקיים יהודים בגלות הארוכה הזו? התשובה: יהודים באים לבית המדרש כל שבוע וקוראים את הבטחות הישועה והנחמה שה' הבטיח להם שיקרו. הזוהר מציג זאת לא כ*דרוש* אלא כתיאור מציאות - כך שרידות יהודית בגלות בפועל עובדת.
זו כולה גישה קוהרנטית אחת (*שיטה*) לסדר ולפסח - כל מה שאנחנו אומרים מצביע על הדפוס שבדיוק כמו שהייתה פעם יציאת מצרים, ה' ימשיך להוציא אותנו מגלות. זה סוג האלוקים שיש לנו.
---
תלמיד של הרבי מקוצק אמר שההתעוררות שלו לעבודת ה' באה מ"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיהו מ:כו) - כלומר, מהתבוננות בבריאה. הרבי מקוצק דחה זאת: זה בסדר גם לגוי. יהודי צריך השראה מיציאת מצרים.
זה מתחבר לכוזרי (מאמר אלף): יהודי לא מוגדר על ידי *בריות העולם* אלא על ידי *אשר יצר* - כלומר, המעשה המעצב/גאולתי הספציפי - כלומר, היחס ההיסטורי המסוים, לא קוסמולוגיה אוניברסלית.
- הרמב"ן החזיק במקצת אחרת מעמדה זו.
- אבן עזרא מביא שאלת ר' יהודה הלוי (הכוזרי) ומציע תשובה אחרת: כל הנקודה היא *לאמן* את היכולת לעשות הצהרה זו.
- משתתף מעלה את השאלה מה "אשר הוצאתיך ממצרים" באמת אומר מעשית - "יצאת ממצרים - מה אתה רוצה לעשות עם זה? זה לא מדבר אליי."
- הודאה כנה: **"אני לא מכיר אף אחד שזה באמת מדבר
אליו"** בצורה שהכוזרי ממסגר את זה. הגישה המבוססת בריאה (*בריות העולם*) נגישה יותר באופן אינטואיטיבי.
- ניסיון הגנה על הקוצקר: אולי הוא מתכוון למשהו אחר - *השראה* לפעולה, לא רק זיהוי תיאולוגי.
---
גישת הקוצקר מוכרת כלגיטימית ("יש למי לסמוך"), אבל דרך שלישית מוצגת: "ניגון העתיד" (*מגינת העתיד*) - הרעיון ש"מה שהיה הוא שיהיה". גישה זו קוראת את היציאה כתבנית לגאולה עתידית.
הנביא ישעיהו, לאורך כמעט כל ספרו, מפנה שוב ושוב ליציאת מצרים כהוכחה ומודל לגאולה העתידה. הוא טוען שהגאולה העתידית תהיה דומה - קריעת ים, וכו' - משתמש ביציאה כעדשה להבין מה ה' יעשה שוב.
ציר מכריע: כל מה שנדון עד כה - כל הגישות ליציאת מצרים - נשאר ברמת הפשט, רמת השטח, עולם העשייה. יש נושא הרבה יותר עמוק שחייב להתייחס אליו.
---
הנרטיב הבסיסי: היינו במצרים, מישהו הוציא אותנו, במתן תורה ה' זיהה את עצמו - "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" - הוא האלוקים שהציל אותך, אז אתה חייב לו ציות; אם לא, הוא כועס.
כולם מבינים שזה משל. ה' לא ממש כועס. כל המסגור *מוגשם* ומייצג דרך מצומצמת, צרה מאוד של הבנת ה'. כל החושבים העמוקים יותר (*מעמיקים*) בכל האסכולות מסכימים שהקריאה הפשוטה הזו היא דבר חלש מאוד - בסדר לילדים קטנים, ל"והגדת לבנך" (סיפור לילד שלך בסדר), אבל היא נשארת בתחום *עולם העשייה* ולא תופסת את הטבע האמיתי של ה'.
1. לא מספיק מצד ה' (*מצד האיבערשטער*):
- זה רק מעשה קטן אחד מבין המציאות האינסופית של ה'. בריאת העולם עצמה אולי רק דבר קטן אחד שה' עשה (כמו שהתניא אוהב לומר). יציאת מצרים אפילו יותר קטנה - אירוע אחד לעם אחד.
- זה כמו לקרוא למישהו "אב" על סמך מעשה הצלה בודד - הגדרה חלשה של אבהות.
- זה לא מגלה את ה*מהות* של ה', לא מבטא מה "ה'" באמת אומר.
2. לא מספיק מצדנו (*מצד אנו*):
- כמה זמן צריך לשמור *הכרת הטוב* על היציאה? אלף שנה? עשרת אלפים? העולם יסתיים ואתה עדיין מודה?
- מה עם גרים שלא היו ביציאה? מה הם חייבים?
- מה עם החזון הנבואי (זכריה, תפילת שמונה עשרה) שכל האומות צריכות לעבוד את ה'? איזה אלוקים הם יעבדו - זה שהוציא *אותנו* ממצרים? זה לא אומר להם כלום.
בשער שלו על *הכרת הטוב*, חובות הלבבות אומר שצריך להודות לה' על טובותיו, ומי שקיבל יותר טובות חייב להודות יותר. זה רדוקטיבי - זה מכווץ את היחס עם ה' לפנקס הכרת טוב.
---
כדי להבין יציאת מצרים כראוי - יותר תיאולוגית, יותר מהותית, לדבר על ה' *נכון* - יש שתי גישות מנוגדות (*מהלכים*), אולי שלוש (כאשר הרמב"ם תופס מקום אמצעי או כפול - קריאה אחת ברמת הפשט, אחת ברמת הסוד).
---
הרמב"ם מייצג את הגישה הגבוהה ביותר במובן מסוים: הוא היה החושב שדאג לשום תכונה, שום תיאור, שום אפיון של ה' מלבד ידיעת ה' כמו שהוא באמת.
- כל השאר - ה' מבצע פעולות, עושה טובות - טוב ל*חינוך*, לילדים. זו לא האמת.
- האמת היא: צריך לדעת את ה' עצמו (*ידיעת ה'*). זה היה כל הפרויקט של הרמב"ם.
- זו "חוצפה גדולה" - אפילו לומר שה' *אינו גוף* דורש אלף שנים של הסבר. אז צריך להוסיף: אין לו תכונות (*אינו בעל תארים*), ולשלול כל מה שבני אדם חושבים שהם מתכוונים.
- כל דבר פחות מהידיעה הטהורה הזו אולי אפילו מהווה, לדעת הרמב"ם, עבודה זרה ממש.
תצפית טקסטואלית בולטת: הרמב"ם עושה *ידיעת ה'* למצווה ראשונה (יסודי התורה, פרק א'). פסוק המקור שלו הוא "אנכי ה' אלקיך." אבל כל פעם בודדת שהרמב"ם מצטט את הפסוק הזה בהקשר של מצווה זו, הוא חותך אותו ב"אנכי ה' אלקיך" - מוחק "אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
- הרמב"ם ידע את הפסוק המלא. בהקשרים אחרים הוא מצטט פסוקים שלמים גם כשרק חלק רלוונטי.
- אבל בהקשר של ידיעת מי ה', הוא אף פעם לא מזכיר יציאת מצרים.
- לאורך כל החלק הראשון של מורה נבוכים (והרבה מהשני), שם הוא דן בהבנת טבע ה' תוך שימוש באלפי פסוקים - יציאת מצרים אף פעם לא מוזכרת.
במקום יציאת מצרים, הרמב"ם מתמקד בפרשת כי תשא - במיוחד הקטע *אחרי* חטא העגל, שם משה שואל את ה': "הודיעני נא את דרכך" ו"הראני נא את כבודך".
- זה מרמז שעד נקודה זו, משה עצמו לא ידע לגמרי מי ה'.
- תגובת ה' שם אף פעם לא מזכירה יציאת מצרים.
---
שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות מכילים כמעט את כל שלוש עשרה מידות הרחמים. הרצף עובר מ"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" דרך "פוקד עוון אבות על בנים" וממשיך עד סוף שלוש עשרה מידות. אולם, באמצע, משהו אחר מוחלף - איפה שנרטיב היציאה היה מופיע, במקום זה אנחנו מוצאים "ה' ה' אל רחום וחנון" וכו'. אותה נקודת סיום מבנית ("לא ינקה") מופיעה גם בכי תשא וגם בדברות.
מסקנה: שלוש עשרה מידות הן בעצם אותה מסגרת כמו פתיחת עשרת הדברות, אבל עם תוכן חדש לגמרי המחליף את התייחסות היציאה - פרשנות חדשה למי ה'.
הרמב"ם החזיק שקטע שלוש עשרה מידות (ה*פרשה* בכי תשא) הוא המקור העיקרי בתורה להבנת מהו ה'. הוא דן בהרחבה באתיקה הניקומכית של אריסטו בקשר לזה, וכמעט כל מילה באותם שני פרקים (של מורה נבוכים) קיבלה את פרשנות הרמב"ם. מורה נבוכים חלק א' הוא פחות או יותר פירוש על אותה פרשה.
כשמשה עצמו שאל את השאלה "מי ה'?" - וכשמלאכים שואלים את אותה שאלה - נאמר למשה "לא יראני האדם וחי". אבל ה' כן אמר לו משהו: שלוש עשרה מידות - "ה' ה' אל רחום וחנון". באופן קריטי, ה' לא אמר כלום על היציאה ממצרים.
לפי אלה שטוענים שהיציאה היא העניין המרכזי (*דבר מרכזי*) של היהדות, זה מאוד מוזר. כשה' בא להתגלות למשה, הוא לא אמר "אני זה שהוצאתי אותך ממצרים." הוא לא הפנה למכות או לקריעת ים סוף. במקום זה, התגלות חדשה לגמרי, סוג חדש של *השגה*, ניתנה.
חטא העגל הוכיח שלמסגרת היציאה עצמה הייתה בעיה. העם אמר על העגל: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". העגל הצליח לנכס את אותה שפת יציאה בדיוק! אין שום דבר מהותי בנרטיב היציאה שמונע לוגית עשיית עגל זהב - היציאה לבדה לא שוללת עבודה זרה. מחשבה מסוימת יכולה לבנות את העגל תוך שימוש באותה מסגרת "אשר העלוך". גם המצווה האמיתית וגם הטענה האלילית משתמשות באותה שפת "אשר העלוך".
לכן, אחרי העגל, כל הזדהות ה' המבוססת על היציאה מושמת בצד, והתגלות חדשה לגמרי באה - שלוש עשרה מידות - המייצגות סוג שונה ביסודו של ידיעת ה'.
ההתגלות החדשה הזו מזכירה לא את היציאה ולא את בריאת שמים וארץ.
בריאת שמים וארץ כמעט אף פעם לא מוזכרת מחוץ לספר בראשית. התורה בקושי מדברת על בריאת העולם מעבר לזה. הרמב"ם באופן דומה לא בנה את התיאולוגיה שלו בעיקר על בריאה, כי הוא החזיק שאפילו בריאה היא עניין "קטן מאוד" (במונחים של משמעות תיאולוגית).
---
בכל פעם שהרמב"ם מצטט את הפסוק "אנכי ה' אלקיך," הוא חותך אותו לפני "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - סעיף היציאה לא מעניין אותו למטרת הגדרת המצווה הראשונה. אחרים ציינו זאת: הסמ"ג (ספר מצוות גדול) עוקב אחר הרמב"ם בספר המצוות אבל אז הולך רחוק יותר, מביא את דעת הרמב"ן שהמצווה הראשונה אומרת יותר מסתם "יש אלוקים" - זה אומר שהוא משגיח, וכו'.
הסטמר רבי פעם נתן *דרשה* באסיפה נגד הציונים, טוען שמהסמ"ג (או סמ"ק) אפשר לראות שלא להאמין בציונות הוא העיקר הראשון - כי הסמ"ג מרחיב את המצווה הראשונה עד ה*גלות* הראשונה. זה עובד לפי אותה *שיטה*, אבל הרמב"ם עצמו לא כתב את זה כך - הרמב"ם כתב רק "אנכי ה' אלקיך" בלי "אשר הוצאתיך."
---
האם זה אומר שהרמב"ם לא העריך את היציאה בכלל? לא. הבנת הרמב"ם ליציאה נמצאת בהלכות עבודה זרה, פרק א', שהוא קיום הרמב"ם לנוסח ההגדה: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו."
הרמב"ם מסביר שם למה היציאה הייתה הכרחית: "לדעת כי אני ה' אלקיכם" - לדעת שאני ה' אלקיכם. היציאה היא לא בעיקר על הכרת טוב על טובה (הוצאה אותנו, הרג את בכוריהם, הציל את שלנו). במקום זאת, היציאה הייתה אמצעי לגלות טוב יותר מי ה' - אירוע קוגניטיבי/תיאולוגי, לא רק שחרור היסטורי.
המהדורות המודפסות של פרק זה מקשות על הלימוד כי הן דוחסות בערך 15 סעיפים לתוך רק שלושה, מטשטשות את המבנה.
---
הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"א מציג את הבעיה היסודית:
- כולם ידעו במקור על ה' - אדם הראשון ידע.
- אבל יש בעיה עמוקה: ה' ברא והתחיל הכל, הוא הסיבה הראשונה. אולם, ה' לא מנהל את העולם ישירות בשום דרך נראית לעין. אין שום דבר בעולם שאפשר להצביע עליו ולומר "ה' עשה את זה ישירות" - אולי נס, אבל אפילו ניסים דורשים ניתוח זהיר.
שרשרת הסיבתיות: למה יורד גשם? כי יש עננים. למה עננים? כי זה חורף. למה חורף שונה? כי השמש רחוקה יותר. למה השמש רחוקה? בגלל הגלגלים השמימיים. מה מניע את הגלגלים? מלאכים. וכן הלאה כלפי מעלה.
הכל נכון בו זמנית: נכון שה' עשה הכל, אבל נכון גם שהעולם פועל דרך כוחות ביניים. הרמב"ם אומר שה' נקרא "אלקי האלקים" - אלוקי האלוהים. מה "אלוהים" אומר כאן? לא אלילים - זה אומר מלאכים, כוחות, הכוחות שמנהלים את השמש כל יום. זה *חידוש* גדול להיות אלוקי המלאכים, כי יש טיעון מאוד סביר (הטיעון של נמרוד, או של דור אנוש) שצריך לעבוד/לכבד את הכוחות הביניים האלה, מאחר שהם אלה שבאמת מנהלים דברים.
העולם מנוהל על ידי שכבות מרובות של כוחות (*עולמות*). אנחנו בעולם הנמוך ביותר, כמעט בלי שליטה. מעלינו יש כוחות גבוהים יותר ששולטים בנו. אם רוצים שדברים ילכו טוב, צריך לפנות אליהם - הם שלוחי ה', אבל הם המציאות המעשית.
תפילה, קרבנות, נתינת כבוד - כל אלה באופן טבעי נמשכים לכוחות הביניים, כי הם אלה שפועלים באופן נראה. זה כל ה*נושא* של עבודה זרה: זה לא לא רציונלי - זה נובע מהמבנה הנצפה של העולם.
הרמב"ן מסביר שבאמת כן מקבלים כוח מהכוחות האלה (בניגוד להתפלל לנגיף, שלא עושה כלום). הרמב"ם הבין את הכוחות השמימיים כפעילים באמת - הם באמת עושים דברים - בניגוד לאליל מת שלא עושה כלום. הכוכבים, בהבנת הרמב"ם, באמת מנהלים את העולם (אסטרולוגיה שגויה רק כי זו השיטה הלא נכונה של הבנת הכוכבים, לא כי לכוכבים אין השפעה).
אולם, האם מסגרת הרמב"ן היא בדיוק אותה מסגרת של הרמב"ם נשארת לא ברורה. זו חקירה עמוקה - צריך לתת דין וחשבון על כל המסגרת הקבלית גם כן. העניין מסומן כלא פתור.
הבחנה מרכזית: הבנת הרמב"ם לעבודת כוכבים היא לא אותו דבר כמו עבודת אליל מת. הכוכבים/מלאכים באמת עושים דברים - הם כוחות אמיתיים. הנקודה של הרמב"ם היא בדיוק שזה הופך עבודה זרה לפיתוי אינטלקטואלי רציני, לא סתם טיפשות.
---
הבנת הרמב"ם לכוחות הביניים (שרים/מלאכים) היא לא כמו עבודת סלע מת. הכוחות האלה הם סוכנים אמיתיים - הם פועלים, יש להם קיום וכוח אמיתי. הרמב"ם קובע במפורש בשמונה פרקים שלמלאכים יש בחירה חופשית, אם כי עם הבדל מכריע אחד מבני אדם: הם יכולים לבחור רק טוב, לעולם לא רע. זה מקביל לאיך שלה' יש רצון חופשי אבל לא יכול לעשות רע.
ההנחה שלנו שרצון דורש את היכולת לבחור ברע מאותגרת על ידי העובדה שלה' יש רצון אבל לא יכול לבחור ברע. זה נדון בשיעור קודם ולא מפורט יותר כאן.
הרמב"ם עצמו מביא את האנלוגיה: ה' הוא כמו מלך ששולט דרך מושל (שליח). המושל אינו הסמכות הסופית - המלך תמיד יכול לעקוף אותו - אבל בנסיבות רגילות, המושל מקבל החלטות באופן עצמאי. כך הכוחות הביניים (מלאכים, כוכבים) פועלים בעולם. הם מקבלי החלטות אמיתיים במסגרת מואצלת, יותר כמו שני אנשים מתקשרים מאשר כמו כוח מכני.
---
בהינתן מערכת שכבתית זו של כוחות, אפילו להכיר שיש אלוקים מעל כל הכוחות האלה הוא הישג אינטלקטואלי עצום (*חידוש*). מסע אברהם הוא פרדיגמטי:
- אדם רגיל רואה רק את המיידי - אביו תרח "מנהל את העולם"
- אדם קצת יותר חכם מבין שהשמש יש לה כוח גדול יותר מכל בן אדם - זה כבר רמה של מדע/ידע
- חושב עמוק יותר תופס את כל המערכת האסטרונומית ומבין שהיא לא יכולה להיות מייצרת את עצמה - חייבת להיות סיבה גדולה יותר
- תובנה מרכזית: אותה "סיבה גדולה יותר" היא עדיין לא ה' - לפי הרמב"ם, זה מלאך. צריך אז לחקור את כל עולם המלאכים, להבין איך זה עובד, ואז להבין שאפילו *זה* לא מספיק - חייב להיות משהו גבוה יותר עדיין. רק *אז* מגיעים לה'.
- המקובלים מוסיפים שכבות נוספות: מה שאתה חושב שזה ה' אולי רק ספירה, וצריך להבין את כל מערכת הספירות, ואפילו מעבר לז
ה יש עוד רמה (אין סוף).
זה התקדמות טבעית של הבנה (*מהלך השגה*) - רוב האנשים אף פעם לא משלימים אותה.
"ה' אינו גוף" לא רק אומר שה' אינו אדם - אף אחד אף פעם לא חשב את זה ממש. זה אומר שה' אינו היקום, לא הגלגל הראשון, לא שום כוח בודד. אפילו מלאך הוא "אינו גוף". להגיע להבנה של מהו ה' באמת דורש מאות שנים של עבודה אינטלקטואלית.
---
דור אנוש הגיע למסקנה: "המלך יושב בארמונו, רק החכמים הגדולים מבינים שמלך קיים; אני מתעסק עם השוטר שנותן לי דוחות" - זה בעצם טיעון סביר. הרמב"ם קורא לזה שטות אבל לא מסביר למה זו שטות. הרמב"ן מספק הסבר; הרמב"ם לא. זו מזוהה כבעיה גדולה לא פתורה.
---
תמיד היו חכמים גדולים (חנוך, מתושלח, נח, ובין הגויים - אריסטו, וכו') שהבינו את התמונה המלאה: שכל הכוחות הביניים הם עבדים, שה' הוא המקור הסופי של הכל. עבורם, העבודה העיקרית של ה' הייתה ידיעה - לדעת ש"יש שם" - המצווה הראשונה.
שתי רמות של אנשים תמיד היו קיימות:
1. המון העם - הם חושבים שהאליל ממש הוא ה'
2. המשכילים מעט - הם לומדים שהאליל מסמל את הכוכבים, ומסתפקים בהסבר הזה. ההסבר הזה אינו שקר - אבל הוא לא שלם.
המחזור החוזר:
- חכם גדול מגלה את האמת המלאה
- הוא לא יכול להעביר אותה ביעילות לדור הבא
- תוך כמה דורות, הידע מתדרדר בחזרה לעבודת כוחות ביניים
- חכם חדש חייב לבלות "500 שנה" לגלות מחדש מה שכבר היה ידוע
- הרמב"ם קובע: "צור העולמים - לא הכירו בו בעולם" - זו המציאות של גלגל חוזר
---
הרמב"ם אומר שאברהם לא למד משם ועבר (למרות מדרשים אחרים שאומרים שכן). סיבות אפשריות:
- אולי צריך להגיע להבנה הזו באופן עצמאי
- אולי אברהם פשוט לא יכול היה למצוא מורה - אם רוב העולם, אפילו החכמים, היו "מרומים" לגבי האמת הבסיסית, למצוא את החכם הנכון היה דורש מזל יוצא דופן
- הראב"ד כבר מצטט מדרשים סותרים נגד תיאור הרמב"ם
הנקודה העמוקה יותר: התשובה ל"מי ברא את העולם?" זמינה בקלות - "מלאך." רוב האנשים היו מסתפקים בתשובה הזו. גדולת אברהם הייתה לדחוף רחוק יותר: "מי ברא את המלאך?" - וזה דורש חקירה הרבה יותר עמוקה.
זו הייתה הדרמה והמציאות של העולם עד אברהם: מחזור מתמיד שבו האמת התגלתה, אבדה, התגלתה מחדש, ואבדה שוב. זו נשארת המצב המתמשך של העולם - להגיע לידיעה אמיתית של ה' קשה ביותר, ורוב האנשים, אפילו אינטליגנטיים, עוצרים בהסברים ביניים.
---
אברהם נקרא "אלוקי אברהם" בדיוק כי הוא גילה משהו חדש באמת. החידוש שלו לא היה רק אינטלקטואלי - הוא הציע שני פתרונות מעשיים לבעיה המבנית של שכחת ה':
- לפני אברהם, לא היה איסור על עבודה זרה. החכם שעבד כוחות ביניים היה לו חישוב לגיטימי - הוא ידע שה' מעליהם. לא היה שום דבר פורמלי לא בסדר במה שהוא עשה.
- תובנת אברהם: גם אם המתרגל המקורי (כמו אנוש) היה לו כוונות נכונות, המערכת בהכרח גורמת לשכחה תוך כמה דורות. הוא אומר לאנוש, למעשה: "אתה צדיק, אתה עושה הכל נכון, אבל אתה עושה טעות אחת - המערכת שלך גורמת לכל אדם רביעי לשכוח את כל העניין, ותוך דור נוסף אנשים יודעים רק את הכוחות ולא את הישות העליונה בכלל."
- הפתרון של אברהם: לאסור לגמרי עבודה זרה - לא רק את העבודה עצמה, אלא את כל האביזרים שלה, המנהגים, המקדשים, הערים שבהן היא מתורגלת, קנייה מהסוחרים שלה. הוא יצר מאות מצוות וגדרים סביב קבורת עבודה זרה.
הגדרה מחדש מרכזית של עבודה זרה: עבודה זרה לא בהכרח אומרת עבודת "אלוקים אחר" - זה אומר עבודת כל כוח ביניים בינך לבין ה', אפילו כזה שקיים באמת ואינו באמת נפרד מה'. אברהם הכריז שזה אסור בכל זאת.
- חלק מהמנהגים האסורים היו אכן טיפשיים, אבל חלקם לא היו טיפשיים מטבעם ברמה הבסיסית - אבל כולם נאסרו בכל מקרה.
- אברהם עצמו ניגש לזה עם *חסד* (חסד/שכנוע), אבל משה אחר כך הסלים: כל מי שנוגע בעבודה זרה נתון לעונש מוות, בלי דיון, בין אם רצוני או לא.
- לפני אברהם, אנשים ידעו על ה' אבל לא עבדו את ה' ישירות. כל העבודה/שירות הופנתה לכוחות ביניים.
- אברהם הציג את הרעיון הרדיקלי של ביצוע עבודה - קרבנות, תפילות, שירי הלל - מופנים לסיבה הראשונה עצמה.
- הוא בנה מזבח "לה'" - התורה מתעדת זאת כמזבח הראשון המוקדש במפורש לה'.
המנגנון הפדגוגי: הגאונות של מערכת זו היא שהיא יוצרת מנגנון של זכירה. כשילד שואל "אבא, למי אתה עושה את הקרבן הזה?" האב עונה: "לא לכוכב הזה, לא לכוכב ההוא - זו עבודה זרה, ענוש במוות. אני עושה את הקרבן הזה לה' עצמו." הילד שואל: "מה ה' מקבל מקרבן?" התשובה: "*נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני*" - סיפוק שרצונו התקיים.
הפרדוקס: בעוד שאברהם אסר את כל המנהגים האלילים, הוא בו זמנית אימץ צורות מסוימות מאותם מנהגים ממש (מקדשים, קרבנות, תפילות, סדרי ליטורגיה) - אבל הפנה אותם לה' לבדו. ההכרזה "*לשם אשה ריח ניחוח לה'*" היא מה שהופך את המעשה.
אם הרמב"ם אומר שקרבנות הוקמו כנגד עבודה זרה, מה עם קרבנות אדם המוזכרים במדרש? הטקסט התורה עצמו לא מזכיר שאדם הקריב קרבנות (רק מדרש עושה זאת). זו מוכרת כ"שאלה טובה" אבל נשארת לא פתורה.
---
החידושים של אברהם לא היו פקודות נבואיות או חוק כתוב - הרמב"ם אומר שאברהם לא קיבל אלה כמצוות פורמליות. במקום זאת, אברהם קבע שזה הדבר הנכון לעשות, והמנהג אומץ. יצחק ויעקב המשיכו את המנהג. אברהם עצמו הסכים ששבט לוי צריך להיות ממונה על עבודת ה' והוראה.
---
המערכת התמוטטה כשבני ישראל ירדו למצרים:
- הלוויים זכרו - הם ישבו ולמדו ושמרו על האמת.
- רוב היהודים האחרים שכחו - כי עדיין לא היה חוק פורמלי (*תורה*), שום מערכת משפטית מחייבת. המסורת האברהמית הייתה מנהג, לא מצווה. מי שעבד עבודה זרה לא עמד בפני שום עונש.
- יוסף דיבר לפרעה על "אלוקים", אבל מה פרעה הבין במילה הזו? פרעה הבין אותה כמתייחסת לאיזה אלוהות ביניים - "אלוהים אחרים" - איזה כוח חזק, בעצם "אלוהות" אחרת במסגרת הפגאנית, לא הישות העליונה.
- יוסף עצמו אולי השתתף במנהגים דתיים מצריים "מפני דרכי שלום", מאחר שעדיין לא היה איסור פורמלי. לפני משה, זה היה מותר.
- אפילו יעקב - למרות היותו אב - המצב היה מסובך. אולי מחוץ לארץ ישראל חלו כללים שונים. מסורות מדרשיות מרובות ומורכבות העניין מוכרות.
העיקרון "*אזלא לקרתא אזלא בנימוסא*" - כשאתה הולך לעיר, עקוב אחר מנהגיה - אומר שזה היה טבעי ואפילו נחשב ראוי לבני ישראל במצרים להשתתף בפסטיבלים דתיים מקומיים. להיות שכן רע היה בלתי מקובל חברתית.
מהפכת משה הייתה להכריז "*ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים*" - ה' יעשה שפטים בכל אלוהי מצרים. הרעיון שאתה לא צריך להשתתף במנהגים הדתיים של שכניך, אפילו במחיר של חיכוך חברתי, היה חידוש רדיקלי.
הרמב"ם מציג את המצב בחדות - היהודים עבדו עבודה זרה במצרים. חלק מהמדרשים מסכימים, כמו גם פסוקים ביחזקאל. זה שנוי במחלוקת, וחלקם רוצים להגן (*מלמד זכות*) על היהודים, אבל הנקודה המרכזית עומדת אפילו בקריאה יותר מתחשבת: כל עוד האיסור היה רק מידת חסידות ולא חוק מחייב, הוא לא יכול היה למנוע מההמונים לשכוח. הפגם המבני שזוהה בהתחלה - שבלי חוק פורמלי, ניתן לאכיפה, ידיעת ה' בהכרח נשחקת - התבטא מחדש במצרים.
---
בעיית עבודה זרה אף פעם לא הייתה ש*אף אחד* לא עבד את ה' - תמיד היו יחידים צדיקים (למשל, שבט לוי) ששמרו על האמת. הבעיה האמיתית הייתה שזה נשאר עניין של מנהג משפחתי פרטי ("מנהג אבותינו"), לא חוק אוניברסלי או מערכת. כל עוד כל העולם הסובב עבד אלילים, ידיעת ה' נשחקה בהדרגה. העובדה הייתה שהעולם שכח את ה' באופן קולקטיבי.
משה בא בזמן היציאה עם חידוש עצום: הוא החזיר את ההוראה המקורית של אברהם שאסור לעבוד עבודה זרה, והוא הוסיף שזו כעת מצווה - כלומר, זה הפך לחוק פורמלי, לא רק אמונה אישית.
היציאה ומתן תורה קשורים רעיונית. אף על פי שהתורה ניתנה מאוחר יותר בסיני, במובן הזה "מתן תורה" *הוא* "יציאת מצרים" - היציאה היא הרגע שהפרויקט הזה מתחיל.
---
הרמב"ם מסביר את שאלת משה לה' באריכות. משה שואל: "כי יאמרו לי 'מה שמו' - מה אומר להם?"
פשוט לקבוע שם הוא חסר משמעות - אתה יכול לקרוא לה' כל שם וזה לא מוכיח כלום. הבעיה האמיתית הייתה כפולה:
- בעיה 1: מי אומר שה' שלח אותך? (זה אולי יכול להיפתר על ידי נס/אות.)
- בעיה 2 (הבעיה העמוקה יותר): "מי ה'?" - מי אומר ש*יש* אלוקים בכלל?
הסתייגות חשובה: היהודים *לא* היו אפיקורסים. במקום זאת, הם היו עובדי אלילים: הם האמינו בכוחות ביניים שונים (מלאכים, כוכבים, מזלות) אבל איבדו את המודעות לאלוקים האחד, הראשוני שעומד מאחורי הכל. הבעיה הייתה שחיים בתוך הסדר הרגיל של העולם, קשה מאוד לדבר על "אהיה אשר אהיה".
הרמב"ם מפרש "אהיה אשר אהיה" (בעקבות רב סעדיה גאון) כמשמעו "מחויב המציאות" - "זה שקיים מכוח קיומו שלו." זה לא היה רק שם אלא טיעון פילוסופי דחוס, גרסה קצרה של "שער היחוד" - מותאמת לרמת ההבנה של האנשים.
הנקודה לא הייתה להוסיף *אלוקים נוסף* לפנתיאון המלא ממילא של מצרים. למצרים היו הרבה אלוהים. מה שחסר היה המושג של יחוד ה' המוחלט - ישות מ*קטגוריה שונה לגמרי* מכל האלוהויות הספציפיות (שמייצגות כוחות מסוימים של הטבע, מזלות ספציפיים, וכו'). משה היה צריך להעביר משהו שקודם לכל ההגדרות והקטגוריות.
> ### [סטייה צדדית: חילופי דברים בכיתה על פשטות]
> תלמיד מעלה שאלה האם התובנה הזו נראית פשוטה מדי. התגובה: זה נראה פשוט *עכשיו* רק כי מישהו פעם לימד את זה. לפני שזה נוסח, אף אחד לא תפס את זה - בדיוק כמו שאפשר לראות אלפי אלילים בהודו היום וזה "לא עולה על דעת אף אחד." גילויים בסיסיים רבים נראים ברורים רק אחרי שהם מתגלים לראשונה. "אהיה אשר אהיה" היה רגע התגלות כזה - פשוט עמוקות על פני השטח, אבל עמוק בהבנה אמיתית.
---
מעבר להוראה האינטלקטואלית, משה גם נתן ליהודים מצוות מעשיות אפילו לפני סיני. המדרש מזהה שתי מצוות שניתנו במצרים כ"זכות" ליציאה:
הרמב"ם מסביר שהמצרים עבדו את השה (הטלה/מזל טלה היה ראש המזלות, הכוח השמימי הגדול ביותר). שחיטת השה הייתה מעשה של שבירת עבודה זרה - הרס פיזי של אובייקט העבודה המצרית. זו אחת מההוכחות העיקריות של הרמב"ם שקרבנות בכלל קשורים לאנטי-עבודה זרה. הוא מצטט מקורות קודמים (תרגום ואחרים) לקריאה זו. חלק מהקרבן נשרף (הורס את ה"קליפה" של עבודה זרה) וחלק נאכל (כקרבן לה') - שני הממדים נוכחים.
הרמב"ם עצמו קובע שאחת הסיבות למילה היא שהיא משמשת כאות בבשר של אמונה בה' - סימן המזהה את המאמינים. אברהם כבר הנהיג זאת; משה פירמל אותה כמצווה. זה מבוסס יותר על *דרשה* מאשר על הטקסט הפשוט של הנרטיב.
זיווג מבני: פסח = הממד ה*שלילי* (שבירת עבודה זרה); מילה = הממד ה*חיובי* (הקמת עבודת ה'). יחד הם מהווים את התוכנית השלמה של משה.
---
הפרשנות הכוללת של הרמב"ם ליציאת מצרים:
- המטרה של היציאה לא הייתה רק שחרור פיזי מעבדות.
- זו הייתה הקמת מערכת לשבור עבודה זרה ולהנהיג עבודת האל האחד.
- "מצרים" יכולה להיות מובנת גם מילולית וגם מטאפורית: מצרים הייתה האפיצנטר של עבודה זרה (עולם הכוכבים, המזלות, המלאכים, הכוחות הביניים). לעזוב את מצרים אומר להשתחרר מכל אותה מסגרת.
- המקובלים הולכים רחוק יותר וקוראים "מצרים" לגמרי כמטאפורה ל"עולם עבודה זרה", אבל הנקודה של הרמב"ם היא שאפילו ברמה ה*עובדתית, ההיסטורית*, זה מה שקרה ביציאה.
---
החידוש המרכזי של היציאה:
> החידוש לא היה שיכול להתקיים חכם צדיק בודד שיודע את ה' - זה תמיד היה אפשרי, בין יהודים ובין גויים. החידוש היה יצירת מערכת שניתן להעביר לילדים ("והגדת לבנך") ושילדים לא ישכחו.
זו הסיבה שההגדה והסדר מדגישים סיפור לילדים, שאילת "מה נשתנה", וכו' - כי כל הנקודה היא הנצחת המערכת. וזה עבד: עבר זמן רב מאוד, ועדיין יש יהודים שלא עובדים עבודה זרה - ובסופו של דבר אפילו העולם הגויי למד מזה.
המערכת בנויה על שני עמודים: (1) איסור עבודה זרה, ו-(2) הנהגה חיובית של עבודת ה'.
---
הרמב"ם אומר "כי אני ה'" - הוא לא אומר "אנכי ה'". ההבחנה חשובה:
- לדעת שה' קיים הוא לא החידוש של יציאת מצרים. הידיעה הזו תמיד הייתה זמינה ל*יחידי סגולה* דרך חקירה רציונלית - זה עניין אינטלקטואלי נגיש בכל עת.
- החידוש של יציאת מצרים הוא ביטול עבודה זרה. היציאה מדגימה משהו *מעשי* וחדש.
לכן, אם רוצים לתת שיעור פסח מבוסס על הרמב"ם, צריך ללמד מהלכות עבודה זרה, לא הלכות יסודי התורה. יסודי התורה תמיד נכון, אבל זה לא החידוש הספציפי של היציאה.
הרמב"ם מתאר מערכת - **"שיהיה בעול
ם תמיד ידיעת ה'" - שתהיה תמיד ידיעת ה' בעולם. זה חידוש הרבה יותר גדול מ"אנכי ה' אלקיך" מיציאת מצרים. בעבר, ידיעת ה' נשמרה רק על ידי יחידים חכמים מבודדים. היציאה יצרה מערכת קהילתית, תמידית** - עם שלם המוקדש לשימור מונותאיזם.
הודאה אישית: זה נשאר קשה מאוד להבין לגמרי. זה מתחבר ל"מה נשתנה" - ילדים לא באמת מבינים, ואולי מבוגרים בקושי מבינים גם כן. זה דורש עבודה עמוקה להסביר כראוי.
---
הרמב"ם בהלכות עבודה זרה קובע: "כשם שישראל מובדלים מהאומות - מעובדי עבודה זרה - באמונותיהם, כך צריכים להיות מובדלים במעשיהם" - לא לאכול את לחמם, לא לשתות את יינם, לא לאכול את בשרם.
ההפרדה הזו היא לא כי שום גוי יחיד לא יכול לדעת את ה'. גוי יכול לאכול חזיר ועדיין להגיע לידיעת ה' דרך חקירה פילוסופית. ההפרדה קיימת בגלל השליחות הקהילתית: להבטיח שהמערכת של העברת מונותאיזם טהור לדורות הבאים תישאר שלמה.
---
נוצרים גם מאמינים באל אחד. התיאולוגים הגדולים ביניהם טוענים שהשילוש הוא באמת אחדות - זה "בחינות", לא אלוהים נפרדים. שפה קבלית אפילו יכולה להיות מגויסת להסביר רעיונות כאלה. אז מה ההתנגדות היהודית האמיתית?
תשובת הרמב"ם (כפי שמוסגרת כאן):
> במה נוצרי בפועל עובד? נברא. זו העובדה. מה שהתיאולוגים אומרים על בחינות, אחדות, והסברים מיסטיים - במציאות, הנוצרי הרגיל עובד בן אדם, נברא.
> על מה יהודים לאורך ההיסטוריה מסרו את נפשם? כדי שכשילדיהם נשאלים "כמה אלוהים יש?" הם עונים: אחד. לא "אחד שהוא שלושה," לא "אחד עם בחינות" - פשוט אחד.
זו כל הנקודה של היציאה ושליחות משה רבינו לפי הרמב"ם.
---
ההבחנה העמוקה ביותר בין יהדות לכל צורות עבודה זרה/נצרות, מנוסחת כעיקרון על כיוון חינוכי:
בין האומות (כולל נצרות ועבודה זרה עתיקה):
- העם הפשוט והילדים מלמדים ריבוי - שלושה אלוהים, עשרים וחמישה אלוהים, שש מאות אלוהים - מה שהדת העממית מציגה.
- האליטה החכמה/הפילוסופים יודעים שבסופו של דבר הכל "בחינות של דבר אחד".
בין היהודים, זה בדיוק הפוך:
- הילדים והעם הפשוט מלמדים קודם כל: יש רק אל אחד. נקודה.
- המקובלים הגדולים, כשהם הולכים עמוק יותר, מגלים עשר ספירות, בחינות וכוחות מרובים - אבל זה בא *אחרי* שהיסוד של אחדות מוחלטת מבוסס.
הרשב"ש (ר' שלמה בן שמעון דוראן) דיווח שמישהו פעם אמר למקובל: "הגויים מאמינים בשלושה ואתה מאמין בעשרה - מה ההבדל הגדול?" זו מוכרת כשאלה אמיתית עם תשובה אמיתית, אבל התשובה טמונה בדיוק ב*כיוון* החינוך שתואר לעיל.
יהודים מסוימים הואשמו בדיבור על הרבנים שלהם במונחים שמתקרבים באופן מסוכן להאלהה. התגובה היא תמיד: "אבל זו רק *בחינה*, זה כתוב במקורות, זה נכון..."
התגובה: מהות היהדות היא מה שאתה אומר לילדים, לא מה שאתה חושב באמת העמוקה ביותר. האמת העמוקה כוללת בחינות, רמות, וקטגוריות מיסטיות - אבל ה*חינוך*, המסר הראשון, חייב להיות מונותאיזם בלתי מתפשר. כשהקו הזה מטושטש, זה מתקרב למבנה עצמו של עבודה זרה.
---
- חידוש משה רבינו לא היה "אנכי ה' אלקיך" (העובדה הגולמית של קיום ה') - זה תמיד היה ניתן לידיעה.
- החידוש היה "לא יהיה לך" - הדחייה הפעילה, הקהילתית, התמידית של עבודה זרה והקמת עם שיעביר מונותאיזם טהור לילדיו לנצח.
- זה פועל בשלוש רמות:
1. "לא יהיה לך" - אין אלוהים אחרים
2. "לא אלוהיך" - שלילה עמוקה יותר
3. "לא תעשה לך" - אל תעשה שום פסל או דמות - האיסור המעשי, כולל לא להתחתן עם עובדי אלילים
---
שני פשטים נוספים נשארים להציג - המקושרים לרמב"ן: אחד נוסף באופן של פשט ואחד נוסף באופן של קבלה. אלה נדחים למפגש הבא, כאשר השלישי אולי שמור לסדר עצמו.
הצהרה סופית: "דאס איז די נקודה" - זו הנקודה המהותית.
המרצה:
זייגער. כן, זייגער. זה ככה. אני רוצה לומר שיעור כזה, הוא כבר שמע חלק מהשיעור בהלכות עבודה זרה פרק א', אבל אני רוצה להוציא את הבעיה שלי.
אז, אחר כך אולי אפשר ללמוד גם על מידות, איך מתחלקות המידות? רק לחשוב אם אפשר לקשר את זה עם פסח, עדיין לא חשבתי דרך טובה איך אפשר.
אז, מה שאני רוצה לדבר עליו הוא כך. אני רוצה לומר מה שאני חושב. זה ידוע שהקב"ה אוהב לדבר על יציאת מצרים. חומש כל הזמן. במילים אחרות, כן, הזוהר אומר שזה כתוב חמישים פעמים יציאת מצרים, אבל זה כתוב הרבה יותר פעמים, כדי להתאים לחמישים צריך לחתוך, לא צריך להוסיף.
במילים אחרות, כשהקב"ה מזהה את עצמו, זו ההקדמה. אחת ההקדמות. הקב"ה, כשהוא מציג את עצמו, הוא אומר, מי אני? הוא אומר, אני זה שהוצאתי אתכם ממצרים. כך מפורסם "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וכך לאורך כל התנ"ך רואים את זה. לא רק בחומש. כמעט בכל מקום, כשהנביא אומר מה הקב"ה עשה עם היהודים, מה מתחיל את כל הדבר. תמיד מדברים על יציאת מצרים. זה דבר ברור.
אז במילים אחרות, היהדות, או האלוהים שהיהודים מאמינים בו, הוא זה שהוציא את היהודים ממצרים. כך עולה מכל הפסוקים ומכל המקורות.
עכשיו, אנחנו למדנו לפני שנה שיעור, סדרה של שבעה שיעורים כאן. ומאז הכל, כנראה הכל, שם לא נכון כבר. אבל זה אומר שתפסתי שהכל היה לא נכון, או לא נכון, או לא מדויק. אבל בפנים, יש כאן שאלה גדולה, השאלה שאני רוצה לדעת, זה נוגע למעשה. יש לזה את כל... במילים אחרות אפשר לומר שיש לזה כל מיני שיטות ביהדות, מראשונים, אחרונים, מקובלים, מהסופים, חסידים, וכו', כל אחד מהם יש לו פשט אחר, מה הפירוש "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
מה היה התוכן, למה צריך את זה, או מה הוא מתכוון, כל אחד לפי איך שהוא מבין את כל הדבר, מבין הוא את הנושא של יציאת מצרים.
אני חושב שאין יוצא מן הכלל, אנחנו לא רגילים לחשוב כך, אנחנו חושבים לומר... אצלנו, כמו שאני חונכתי, האנשים... מדברים תורות, מה התורות שאפשר לומר, שאדם חושב באמת, שאדם מתפלל, או שאדם בדיוק כמו שאומרים, שהוא חושב לעצמו: מהו האלוהים? מהו הדבר יהדות? רוב האנשים לא יגידו יציאת מצרים.
אני חושב שרוב האנשים יגידו התורה. אנחנו לא אומרים אנחנו היהודים של יציאת מצרים, אנחנו אומרים היהודים שיש להם תורה. רוב האנשים שאני מכיר. לא? מהו יהודי? יש לו תורה, הוא מאמין בתורה, במילים אחרות מתן תורה. מתן תורה הוא המעשה של שבועות, ולא המעשה של פסח. זה מעשה אחר. זו נקודה אחרת אפילו.
תורה פירושה שיש חוק, יש תורה, יש רצון השם, וכו' וכו'. יציאת מצרים בדרך כלל לא הדבר. מה? אומרים תורות, מדברים על יציאת מצרים, אומרים שפסח בלילה הוא היסוד של האמונה, וכל מיני דברים, אבל למעשה, בפועל, איך זה בחיים, אני חושב שרוב מאיתנו... אולי יש כאן יוצאים מן הכלל, אנשים שלמדו יותר או אחרת, אבל רוב מאיתנו, אם גוי שואל אותך מה אתה? מהו יהודי? הוא אומר אנחנו יהודים, אנחנו מאמינים שהקב"ה נתן את התורה. אנחנו לא אומרים אנחנו מאמינים שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים.
הוא שואל אותך מהו הקב"ה? אומרים מתן תורה. אני לא אומר שזה לא קשור, אפשר אפילו לומר שמתן תורה הוא פשט אחד על יציאת מצרים, אם נאמר כך. יש פירושים שונים על יציאת מצרים, הפשט שרוב מאיתנו הולכים הוא הפשט... אומרים את הפסוק "תעבדון את האלקים", כל הדברים האלה. בסדר, אבל זה שונה. אני חושב שזה שונה. אתם לא מסכימים?
כלפי העולם זה יציאת מצרים, כלפי היהודים זו התורה. היהודים כש... התקופה העשירה היתה סיום. אבל אני חושב, אני מתכוון באמת, זאת אומרת... דרך אגב, אפשר לדבר על זה הרבה יותר. דהיינו, הוא היה יהודי של יציאת מצרים, או יהודי של מתן תורה.
תלמיד:
אה, זאת אומרת... יש לי הקדמה על זה, הוא אומר כך: 'עסק שנתמעט רובו כמאן דליתא דמי'.
המרצה:
כן, אוקיי, זו כבר ראיה, אני לא רוצה להיכנס לראיות, אני חושב שראיה היא לא הנושא הנכון, ראיה היא שאלה: איך אתה יודע? איך אתה עונה על הקושיה שלך איך אתה יודע? אני לא מדבר על זה, אני רוצה לדעת...
תלמיד:
אה, על התורה! הרמב"ם אמת! הרמב"ם סובר 'מעמד הר סיני ומתן תורה'! אמת! הכוזרי, כולם מדברים על הנושא! כן, כן, כן, אמת! אמת! מסכת שלמה! יש לי פשט באותו רמב"ם!
המרצה:
אבל זה עדיין, אמת, אוקיי, ברגע שמדברים על הרמב"ם, הרמב"ם קצת אשם בזה, אני מתכוון אשם, לא רק בזה, הרמב"ם... רגע אחד, אני רוצה עדיין קודם להסכים עם העובדה, למעשה, הוא צודק, יש סיבה טובה, אני לא אומר, יציאת מצרים גם, יש רמב"ם קשה כשהוא אומר שלא ראו יציאת מצרים גם 'לעיני כל העם' ו'יחידי', יש חילוק, אבל זה חילוק עמוק יותר ממה שחושבים סתם, שעל זה אין ראיה, יש ראיה כזו על יציאת מצרים כמו על מתן תורה, ובפרט שגם היו שש מאות אלף איש שם, אני מתכוון זה ממש מה שראו את המציאות, לא זה החילוק, החילוק עמוק יותר.
הרמב"ם מתכוון בזה משהו, זו שיטה אחרת ללמוד, אבל עכ"פ, אני חושב שאנחנו לא יהודים של יציאת מצרים, אנחנו רוב מאיתנו, רוב מאיתנו יהודים של מתן תורה.
אתה אומר 'יהודי', זה מה שהוא... או אפילו אומרים: למה אתה מתפלל? למה אתה עושה מצוה? למה אתה מגדל פאות? אומרים... אדם נורמלי, כן, אפילו מי שאני מכיר, אני לא מכיר אף אחד שאומר שהוא מגדל פאות כי הוא רוצה לזכור יציאת מצרים. לא, הוא מגדל פאות כי זו מצוה! בוודאי הפשט של המצוה הוא זכר ליציאת מצרים, למה צריך מצוה? כל הפשט שזה יעבור דרך המצוה, בלי המצוה אין לי כלום, אני אומר סתם לאמא יציאת מצרים, אני יכול לומר מה שאני רוצה.
אה, זו מצוה, הוא אומר 'לשם יחוד', 'לקיים מצות סיפור יציאת מצרים', 'זכר ליציאת מצרים' מה שלא יהיה, בוודאי הפשט של המצוה חשוב, זה יסוד, אבל המציאות היא שאנחנו חיים עם התורה או עם המצוות, זו התורה.
זה לא ביציאת מצרים, אף אחד לא אומר אחרת.
בנביא רואים וגם כבר בחומש, אני חושב שהנביא אולי יותר ברור שהנביא יכול לומר ליהודים שאתם שקצים, לא לדבר, הקב"ה הוציא אתכם ממצרים, ואתם לא משלמים לו כלום בחזרה, כן? לא מרגישים הכרת הטוב מה?
שמואל אומר אז, כן? "ואשלח לפניכם", לא רק שמואל, אני לא חושב על דף ח' בבא קמא, אספתי את כל הפסוקים של יציאת מצרים, לא הבאתי את כל הנביאים, אבל רואים שזה אף פעם לא בעיה, אסף אמר, כן? "האזינה עמי תורתי", "אשר אבותינו סיפרו לנו", זו אחת ההגדות, הענקית לבני קרח, כן? יש מזמור שכתוב בתהילים, הוא אומר, שמעו, יש לי סיפורים לילדיכם מה היה, "אשר אבותינו סיפרו לנו", יצאו ממצרים, ו... אתכם לא נטשו, והקב"ה שמר על זה, וקיצור, הוא אומר דרשה, זה הגיוני לילדיו.
הפסוק מדבר פשוטו של מקרא, אני מתכוון אולי אפילו פשוטו של מדרש, זה האבא, והוא אומר, הקב"ה הוציא אותך ממצרים, למה אתה לא אדם, למה אתה לא מדבר איתו, למה אתה לא עובד אותו מה היתה עבודה זרה, למה אתה עושה את העולות האחרות, כן, אני לא מאמין שיש מקום בעולם, אולי חוץ מאיתנו בשיעור מדרש, אבל חוץ מזה, אולי אף מקום בעולם שאפשר לומר את הדרשות האלה, שזה יעשה משהו.
רבותי, לך תגיד לילדיך, אני מתכוון לילדים, לך תגיד לבחורים בישיבה, יש עד היום קשיים עם היצר הרע, תגיד לו, אבל הקב"ה הוציא אותך ממצרים, תעבדו את האלקים, תהיה קצת אדם, הכרת הטוב, עבודה היום, זה יציאת מצרים, הוא לקח את הבכורים שלך, לא את הבכורים שלהם, אני לא מאמין שזה יעבוד.
לפעמים זה עובד, אפשר לדבר על זה, אפשר להבין את זה, אני לא אומר שאני לא מבין את זה, אבל למעשה שזה יהיה האורות לעבודת השם, אני לא רואה שזה דבר שיכול, שזה דבר שיכול, שעובד, שזה לא דבר חי, אבל בפסוק זה היה חי, רואים שכנראה שהנביא אומר את זה, הוכיח שזה עבד.
בעצם שומעים את ירמיהו הנביא שצועק שהקב"ה כבר הוציא את היהודים ממצרים, "ואהבתי אתכם", "לכתך אחרי במדבר", כל הדברים. פירושו שהיהודים הבינו. זה כבר זמן רב אחרי יציאת מצרים.
כשירמיהו הנביא אמר את זה, אבל זה עדיין היה העולם שבו הם חיו, חשבו כך, כך סיפרו לילדים, כך היתה המסורה. דיברו על זה כל הזמן, כולם ידעו איך הגיעו לכאן. הם גרים כאן בארץ ישראל, נניח, כן עד בית ראשון בוודאי אפשר לראות את זה, גרים כאן, איך הגיעו לכאן?
שמעתי פעם ממצרים, הקב"ה הוציא, הביא את זה ממצרים לארץ ישראל, כל המעשה. בוודאי היה לזה איזה משמעות, זה היה הגיוני, זה דיבר לאנשים. היום זה לא מדבר לאף אחד, לא באופן הזה.
אתה יכול לומר את זה על הגאולה? יש פסוק ש... וזה הקוראים טענו, ותכננו את זה.
תלמיד:
צריך להישאר הקוראים שלנו?
המרצה:
לא, אני מתכוון דווקא באופן אישי, שאני לא יודע ממש ראיה.
תלמיד:
מתי אתה חושב שזה השתנה?
המרצה:
אני חושב שזה השתנה אז כשהיה התקופה של אביי ורבא. זה הרמב"ן אומר כך במסכת שבת, אני לא מתכוון ממש לזה, אבל אני חושב שזה כבר השתנה מתחילת בית שני, במובן מסוים.
הפסוק אמר 'לא יאמר עוד חי ה'' וזה מתכוון אז, זה מתכוון בית שני. אומרים כבר באמת לא 'חי ה'', אומרים את זה, אמת, זה טפל. העיקר אומרים, מה שאומרים בעיקר זה שני דברים אחרים. זה מה שאני מתכוון, אם אני צודק עם העובדה שיציאת מצרים לא עובד בתורת אורות לעבודת ה' לאף אחד שאני מכיר, אז אני חושב שזה כבר מעשה מאוד ישן.
ומה שאומרים שיציאת מצרים הולך להתבטל, פירושו שזה כבר התבטל. שזה כבר התבטל. אומרים את זה, כמו שהגמרא אומרת, נשארת מצוה לדבר על יציאת מצרים, אבל אפילו כשמדברים על יציאת מצרים, לא מתכוונים רק ליציאת מצרים, מתכוונים לדברים אחרים.
מה מתכוונים כן? בעצם שני דברים. או... מה שכתוב 'אשר העלה מארץ צפון' וכו', אבל זה גם עבד עד זמן הגאולה.
תלמיד:
כשזה יהיה, או כשזה היה?
המרצה:
כן, יכול להיות אפילו בתוך בית שני גם, אמרו את זה. כנראה אנשים, הם אמרו את הפסוק הזה, אמר לילדים בפסח, בוודאי היתה יציאת מצרים, והקב"ה הוציא אותנו שוב. זה היה כמו גאולה קטנה יותר, אדרבה, אדרבה. בסדר, למעשה זה הצליח, אנחנו כאן, צריך לחיות.
או לא מעניין, שוב לשלוח, וכו' כל הדברים האלה. זה התנאי, הברית של יציאת מצרים. זה עבר שוב. זו גרסה אחת, הגרסה האחרת היא פדיון מתמיד.
זה כבר התבטל. אומרים את זה, כמו שהגמרא אומרת, נשארת מצוה לדבר על יציאת מצרים, אבל אפילו כשמדברים על יציאת מצרים, לא מתכוונים רק ליציאת מצרים, מתכוונים לדברים אחרים.
מה זה אומר כן? בעצם שני דברים, או זה מה שכתוב "אשר העלה מארץ צפון" וכו', אבל זה גם התקיים רק עד זמן הגאולה, כשיהיה הכל, או כשהיה כן, יכול להיות אפילו בתוך בית שני, גם אמרו את זה, וכנראה אנשים אמרו את הפסוק, או אמרו לילדים בפסח, אבל אדרבה, היתה יציאת מצרים, והקב"ה הוציא אותנו שוב, הרי היתה גאולה קצת יותר קטנה, בדיעבד בדיעבד, בסדר, למעשה זה הצליח, אנחנו כאן, צריך להתנהג, צריך להתנהג, או לא מעניין לשלוח שוב וכו' את כל הדברים האלה, הרי זה התנאי, הברית של יציאת מצרים, זה עבר שוב.
זו גירסה אחת, גירסה אחת.
גירסה אחרת היא "קבלוהו מאהבה". "קבלוהו מאהבה" זה הפירוש, אני לא יודע, אנחנו חייבים לקב"ה או הקב"ה חייב לנו, יכול להיות שהוא בכלל חייב לנו בשלב הזה. או יוצא, הרי אין לי שום חשבונות אם הברית נשארת או לא, אבל אנחנו עדיין שומרים את התורה, זה יוצא ממש טוב, צריך לעשות את זה בכל מקרה.
זה התחיל את הדבר, שהתורה היא הרבה יותר חזקה מיציאת מצרים, פורים. לכן פורים זה לא פורים תורה, זה ממש רציני, אומרים את זה פטור מפורים תורה תמיד. אנשים חושבים שה"קבלוהו מאהבה" זה איזה פורים תורה. אומרים, אף אחד לא מדבר על זה, מעולם לא שמעתי, כן, כל הרשעים האלה מדברים על מתן תורה אפילו, למה צריך להאמין בתורה שהיתה שישים וששה אלף, אני יודע מה, היה מתן תורה.
אבל המציאות, אם לוקחים ברצינות את הגמרא, אני חושב שזה מאוד רציני, זה נאמר כברייתא או אגדתא, אפשר לומר מה שרוצים, אבל נראה שזה מתאר דבר מאוד היסטורי, שבאמת יהודי צריך לחשוב, למה שומרים היום את התורה? בגלל פורים. לא בגלל פורים, מאהבת הנס, שרש"י אומר "מאהבת הנס".
אבל אני חושב שזה אומר יותר עמוק מזה. "קבלוהו מאהבה" פירושו, ראו שהתורה טובה. הבינו שהתורה טובה לגמרי. מה עוד תעשה? זה... אמיתי. כן, אמיתי זה דבר אחד. אבל טוב זה אפילו יותר. וטוב זה אהבה. אמיתי זה טוב, אבל אפשר להיכנס לחילוקים. אבל אהבה פירושה... כי מכירים שזה טוב.
זה עושה יותר ויותר.
זה פשוט פשט. אז התחיל הדבר. מדברים על התורה יותר ממה שמדברים על יציאת מצרים.
אפילו חז"ל אני חושב, אפשר למצוא הרבה מאוד מדרשים, הרבה מאוד מדברים על המעלה של התורה, כמה טוב התורה בכל מיני דרכים. מוצאים מעט מאוד דרשות... מוצאים דרשות על יציאת מצרים, אבל כמה. המרחב, דיברתי פעם, אני לא אומר כי לא למדו את הפרשה. מה? ממה מוצאים. כן, הרעיון של תורה, אפילו הרעיון, זה אומר הדבר המרכזי של מה זה יהודי, יהודי זה מי שהולך עם התורה, שהוא אוהב את התורה, התורה אוהבת אותו, מקבלים, נותנים, מקבל מאהבה מיראה... מה שלא יהיה, אבל מדברים על התורה, כי התורה היא הפירוש... מה?
כן, נכון, לפעמים הפירוש של הדת, הדבר שיהודי היה, דור שהוא דור שהוציאו ממצרים, ממילא יש לנו איזה עסקה עם הקב"ה, צריך לעשות את מצוותיו כדי שזה ימשיך, או כי חייבים בהכרת הטוב, מה שיהיה, השתנתה העסקה, יש שני לקחים אחרים, אני מתכוון עד היום הזה, אם מסתכלים בסידור למשל.
אני חושב תמיד על ברכת אבות בסידור, ברכת אבות היא איך מציגים את הקב"ה, נכון? אומרים ברוך אתה ה', מה כתוב שם? מי הוא אדם שהולך להתפלל? מי הוא האלוהים שהוא הולך להתפלל אליו? כן? אז מי זה?
יש רשימה ארוכה, יש רשימה ארוכה של מה הוא, כן? אלוקינו ואלוקי אבותינו, כן, מה שאני מבין, אוקיי, זה כבר שיחה אחרת. אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב? טוב מאוד.
חוץ מזה הוא... האל הגדול הגבור והנורא אל עליון. כן, אני לא יודע בדיוק מה זה אומר. אני מתכוון, זה אומר ככה... הוא עושה את העולם, הוא הבורא. אני מתכוון, הברכה השנייה מדברת יותר על הבריאה, על הטבע, על הגשם, והרוח, ודברים כאלה. אבל אני חושב שזה אומר פחות או יותר שהוא הבורא.
קונה הכל, קונה הכל פירושו בוודאי, קונה פירושו בורא, או בעלים, או מחדש, וכו'. ואחר כך זה ממשיך ככה.
ובאמת אפשר היה להתחיל בסוף, זה ממשיך "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". האם פעם חשבת איך נכנס משיח לברכה הראשונה?
באמת צריך לדעת את זה. זה מאוד מעניין. מה נאמר שם ספציפית? הברכה כבר שהבקשה שלי חלשה, אבל אני קורא לזה הקדמה.
שלום, אבל שלום עליכם, איך קוראים לכם? איך קוראים לאלוהים שלכם? כן, אומרים למשה, מי האלוהים שהולכים להתפלל אליו? אדם צריך לדעת, מה הוא? אוקיי, זה שאברהם אבינו התפלל אליו. אוקיי, שמעתי על אברהם אבינו, יצחק אבינו, אני יכול אולי להוסיף מאוחרים יותר, אבל אסור, "אין קורין אבות אלא לשלושה", אבל זה אומר שאני קשור במסורה של האבות, יצחק דיבר עם אותו. אוקיי.
ומה עוד? אוקיי, זה שעשה את כל העולם והוא מנהל אותו ברחמים ובחסדים וכו'. אוקיי, ומה עוד? זה שהוא הולך להביא משיח. למה הוא הולך להביא אותו? כי הוא זוכר עוד את האבות, יש לו קשר. אוקיי. "מביא גואל לבני בניהם".
ובאמת זה אחד העיקרים, שהוא האלוהים שהולך להביא "מביא גואל". כן, צריך לבוא לדבר דרך המחלוקת, אבל האלוהים הספציפי הזה, או איך אני יודע שיש אלוהים, או איך אני חושב שאני עומד לפני חכם, רק מה המעשה, על מה אני מדבר, מה אני מבין על האלוהים הזה, מה הפירוש שהוא האלוהים שלי, אלוקינו ואלוקי אבותינו, אחד הפירושים הוא, שהוא זה שהולך לגאול אותנו.
והוא אומר "מביא", הוא מתכוון כבר, הוא בדרך. מה? לשון הווה, מביא, יביא. אבל זה דבר חשוב, הגואל שהוא הולך להביא, זה אחד החלקים העיקריים.
החתם סופר שאל קושיה, שאם לא כתוב שביאת המשיח היא עיקר, או אם הקב"ה לא היה מביא משיח, היינו פטורים? זו הודאה מקבליה המה. החתם סופר אומר בתשובה מפורסמת, הוא סובר שהקב"ה היה אומר שזה לא עיקר במובן שאי אפשר בלי זה שום יהדות.
תלמיד: נכון, אם כתוב בתורה שהקב"ה מביא משיח, הוא מאמין שכל מה שכתוב בתורה אמת, אבל אם הקב"ה עושה חלילה חריג ואין משיח, הוא יהיה פטור מיהדות?
מרצה: עשרת השבטים אכן נעשו פטורים, אבל לא בגלל זה כי הם נעשו גויים, אבל הוא פטור. אני שואל את זה בדיוק מה עושה אותו עיקר, אמונה במשיח? אה, הוא אומר שעשרת השבטים נעשו פטורים. אה, אני מבין את זה כן, כן. אה, זה דבר אחר שהוא אומר כאן, אוקיי.
בכל מקרה, אבל הוא שואל קושיה ואני חושב שזה מוציא מאוד טוב את היהודי בלי אמונה, איזה סוג יהודי. הוא אומר שהתורה טובה, אבל הוא אומר שזה מחויב המציאות, אבל איך הוא מכיר את האמת, איך הוא אומר שזה חיוב, זה דבר טוב, אם אנחנו רוצים להישאר בטוב ושזה יחיה לנצח נצחים, צריך להישאר מושקעים.
אוקיי, שם אפשר לדבר, הוא לא מדבר על המילה, אבל זה חלק ספציפי זה החלק. נגיד שבלי החלק הזה זה לא אומר כלום, אני לא יודע בדיוק, אבל בדיוק המשיח, הקב"ה ייתן שכר בעולם הבא, איזה סוג אחר של שכר, יש חילוק. בדיוק המשיח זה צריך להיות?
זה מה שהחתם סופר, הוא סובר שזה לא צריך להיות, הוא היה מוציא את זה מהעיקרים כששואלים אותו. אני מתכוון שהוא מדבר על זה, הוא חולק, הוא אומר שאין דבר כזה עיקרים, רק אדם צריך להאמין בכל מה שכתוב בתורה, אבל... זה איך יהודי תורה חושב, יהודי בלי אהבת התורה חושב, כך אני חושב.
זה קצת מצחיק כי כאילו... אוקיי, אני מתכוון כן, כך אומר החתם סופר.
תלמיד: ויהודי אחר יגיד שלא, זה אומר לא, יכול להיות שזו היתה יהדות אחרת, אבל היהדות האחרת, יהודי שני יכול לומר שהוא לא יכול אחרת מזה שהם מוציאים כאן. הוא לא יכול, הסוג הזה אפשר, אפשר הכל, אתה לא יכול לעשות כלום, אני מתכוון שיש עוד איזו מצווה ששבע מצוות בני נח הן ממש משהו פטור מכלום.
אבל אדם יכול לומר שהעיקר שלי עולם הבא, האמונה שלי בעולם הבא היא חלק מהברכה הראשונה שלי בשמונה עשרה. אני לא יכול, דרך אגב אני חושב שכל הסדר לא עומד, אני חושב שזו תוספת מאוחרת אם אני זוכר, החוקרים טוענים, בנוסחאות הישנות זה אכן לא כתוב, אבל ה... מה הוא אומר כן?
מרצה: בספר שלי כתוב הכל.
תלמיד: הוא אומר שאי אפשר להיות יהודי, אי אפשר לדבר, אני לא יכול לדבר עם הקב"ה, עם האלוהים היהודי שהיינו מדברים, ולומר שהוא הולך להביא משיח.
כי הפשט הוא ש... זה... זה אומר שזה לא הולך? זה לא טוב שמשיח יבוא? לא, זה אומר שהוא אומר לך שצריך להיות בדרך טובה, זה כביכול... לא, זו דרך אחרת של כביכול. זה הפשט האחר של כביכול.
זה הפשט של "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה ואשר יאמר", אפשר לומר "אשר יאמר", יודע מה? שאנחנו בגלות, ומה אנחנו אומרים? אנחנו אומרים ש"אשר יאמר" מארץ צפון, שהוא יגאל אותנו.
במילים אחרות, זה אומר יהודי של יציאת מצרים. יש שני סוגי יהודים. יש את היהודים הכביכול שהם לא מפרשים כמו שפירשתי, "מאהבת התורה" ולא "מאהבת הנס". והם אומרים, תמיד היתה תורה, זה טוב לעשות את התורה, והם לא תפסו אולי.
אותו יהודי ששואל אולי קושיה, מה לזקן שלו, למה הזקן שלו היה צריך להיות לו יציאת מצרים? היתה תורה וזה טוב בלי זה? אפשר לומר, הוא יכול להיות מדרגה יותר קטנה, אפשר להגיע פעם מאוחר יותר, אפשר לומר תירוץ, צריך לענות על הקושיה.
באמת, אברהם אבינו היה לו את התורה לפני יציאת מצרים. יש תורה לפני יציאת מצרים, נכון? בוודאי כך. היהודי שם, הוא שומר את התורה לפני יציאת מצרים. היהודי שחושב כך, הוא חושב שלא, כל היהדות שלי היא יציאת מצרים.
אבל יציאת מצרים פירושה שהוא הולך להוציא אותי ממצרים, הוא ייקח אותי לארץ ישראל, הוא ייתן לי את המקום שלי, וכו' וכו'. ואם לא, יש בעיה. אז אותו יהודי יש לו תירוץ אחר לקושיה. הוא אומר שהוא יכול רק לעבוד את הקב"ה, הקב"ה שהוא יכול הוא רק זה שהוא הולך להוציא אותנו ממצרים.
עכשיו זה אכן רגע קשה, בדיוק, מה שלא יהיה, צריך לחכות לקץ, מה שיהיה המעשה, הוא הולך להוציא אותנו מגלות בבל, מגלות אדום, איזו גלות זה עכשיו, הוא הולך. זה האלוהים, זה יהיה הבסיס של אלוהים בעתיד. "אהיה אשר אהיה", אני הולך להוציא אותך ממצרים.
הקשר, זה סוג האנשים ש... ויש הרבה מאוד אנשים כאלה. למה? כי לא כל אחד מבין שהתורה כל כך טובה, ואפילו אם כן, לא כל אחד הדבר הספציפי של בדיוק להיות יהודי, שהוא אומר תורה טובה. ובשיטה תורות טובות, אני לא יודע, הדבר הספציפי של להיות יהודי, ששייך לאברהם, יצחק, יעקב, כל המעשה, אם זה נגמר, צריכים לעשות חדש, זה הדבר של העדה החרדית, אני רוצה את הישן, אם הישן חוזר, מי הולך להוציא אותנו מהגלות?
אדם יכול אפילו לשאול, אוקיי, אבל הקב"ה בינתיים מענה, בינתיים הוא מענה והוא עושה שואות, עד בינתיים הולכים שלנו...
הדבר הספציפי של להיות, של להיות יהודי ששייך לאברהם, יצחק, יעקב, כל המעשה, אם זה נגמר, צריך לעשות חדש. זה הדבר של העדה הקבלה. אני אומר, אני לא עושה חדש, אני רוצה את הישן. הישן חוזר! הוא הולך להוציא אותנו מהגלות, ואדם יכול אפילו לשאול, אוקיי, אבל הקב"ה נותן לנו לסבול, העולם מענה אותנו, עושים שואות, עד בינתיים הולכים אנחנו לא נשמור את המצוות, זה יחזור אלינו. אני אומר, 'אני מאמין בגאולה', זה הולך תמיד...
רואים שיהודים... אצל הרבה מאוד יהודים... ההיסטוריה אמרה שאנחנו... כמו אנשי הישיבה, כששואלים אותם למה הם יהודים, בדרך כלל הם אומרים התורה. אבל אני חושב שאצל הרבה מאוד יהודים יותר פשוטים, אני לא יודע פשוטים, הסבתות שלנו, רובן לא היו מאמינות בתורה כי זה כתוב בתורה, הן היו מאמינות בתורה כי הקב"ה הולך להביא משיח.
אז כך נאמר לנו, זה היה מאוד... אתה רואה אפילו היום, שרים 'אני מאמין בביאת המשיח', מאיפה זה בא? 'אני מאמין בתחיית המתים', מעולם לא שמעתי מישהו שר. מעולם לא! זה לא עיקר כל כך גדול. זה היה אפילו במשנה כתוב 'האומר אין תחיית המתים', לא כתוב 'האומר אין ביאת המשיח', כן? רואים שזה חשוב לאדם.
למה זה חשוב? אני מתכוון כמו שהחתם סופר אומר, אני מאמין הרבה דברים שכתובים בתורה. מה חשוב בזה? זה חשוב כי זה בונה את היחסים מכיוון שטוב עכשיו. כשטוב עכשיו, אפשר לומר עכשיו 'אשר הוציאנו ממצרים', טוב עכשיו, 'הגאולה הלילה הזה'. אם לא, אתה רואה אפילו ב... כן?
החילוף של העתיד של הגאולה, אתה רואה את זה אפילו בברכה שאנו אומרים בפסח בלילה, כן? זה סוף התנאים שהוסיפו את זה אחרי החורבן, אומרים הולכים לעשות ברכה 'גאל ישראל'? זה קצת שקר. אני מתכוון, זה היה פעם, הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, כן? 'אשר גאלנו ממצרים', בסדר, אבל אני לא הלכתי, עושים סדר מזויף.
אבל לא, הוא מוסיף 'כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים', כן? הוא אומר לו הוא הולך להוציא אותנו, פשט, זה גם פשט חדש על יציאת מצרים, או שזה גרסה חדשה של אותו יסוד. אנו עושים פסח לא כי הקב"ה הוציא אותנו ממצרים. אלא כי הוא הולך להוציא אותנו ממצרים, כמו שהיהודים עשו במצרים, כך אומרים הספרים החסידיים, כן? ובמצרים הם עשו סדר, למה? הקב"ה עושה סדר, עשו קרבן פסח וכו', כי הקב"ה הולך להוציא אותנו ממצרים.
אותו דבר, הפסוק, ראית גם, רב סעדיה גאון למשל אומר, הוא שואל את השאלה למה יציאת מצרים כל כך חשובה, והוא אומר התירוץ הוא, כי ביציאת מצרים רואים שהקב"ה הולך להוציא אותנו מגלות, "כמו שעשה לאבותינו כן יעשה לנו", כך. זו דרך מאוד בסיסית של לחשוב על יציאת מצרים, כי הקב"ה הולך להוציא אותנו ממצרים - מהמצרים שלנו.
בעצם למה הוא אמר המצרים שלנו, הוא מדבר אפילו על הגלות הפשוטה.
ורואים את כל הפיוטים, אני מתכוון, כן, ר' אלעזר הקליר כתב פיוטים על כל תפילה בעולם כמעט, ותמיד המפרש הוא מוציא, כן, הראשון מהעתיקים ביותר כל כך הרבה דרשות על מועדים, על ימים טובים, על שבתות, הוא שואל תמיד את השאלה: מה נוגע לי? כן, מה רלוונטי?
מעשה יפה, היה שבת זכור, כן? צריך לזכור את עמלק, בסדר, מה אתה רוצה ממני? מצוה? אצל אנשים לא היה תירוץ שזו מצוה. הוא אף פעם לא אומר 'מצוה', הוא מדבר על מצוה אבל לא שזה התירוץ.
התירוץ הוא תמיד ביאת המשיח. הוא מעיר שאין אף פיוט אחד שהסיום לא מסתיים בביאת המשיח, וזה תמיד מתחבר מאוד יפה עם הנקודה. "זכור" הוא מביא מדרש, אני מתכוון יש כאן מדרש עם הכל, דרך אגב המדרש הוא מה שהתחיל, כן.
שמשיח הולך לבוא, וזה חלק ממה שניתנה התורה. כן, כן, זה מאוד חשוב.
המדרש, המדרש של, אני מתכוון, מדרש חכמים שהוא המדרש תנחומא שלנו, שנכתב לפי הדרשות שאפשר לראות, מדרש רבה כבר מסודר אחרת. אבל מדרש תנחומא ומדרשים אחרים שנרשם מה שדרשו, התנאים למי שדרשו בבית הכנסת, כל דרשה מסתיימת שמשיח הולך לבוא, ולא סתם לבלוע את הגויים.
כמו שבפרשה כתוב, רואים שמשיח הולך לבוא. כמעט כל פרשה בודדת, אין אף פרשה אחת שלא מסתיימת, אם אני זוכר, אין אף פרשה...
כי הבעיה היא שהמדרש הודפס מאוחר. כי המדרש, אני יודע מדרש תנחומא, אני לומד כל שבת, במדרש תנחומא הוא מארץ ישראל, אז בארץ ישראל קראו את התורה בשלוש שנים.
מזה רואים במדרש לפעמים הוא דורש כבר את הפסוק הראשון בפרשה, אחר כך איזה פסוק אקראי באמצע, כי שם התחילה הקריאה של קריאה אחרת. וכל פעם שפסוק אחד מסתיים, אתה רואה שזה תמיד מסתיים במשיח, תמיד עם איך משיח הולך לבוא.
כל שבוע בודד, כל דרשה בודדת מסתיימת, ותמיד הם הראו במדרש שהם יכולים לעשות דרשות טוב יותר מהדרשנים של היום שמבלבלים את הצעירים. כל פעם הוא מצא דרך, מזה לומדים שמשיח באמת הולך לבוא. כל פעם, זה אחד מהמכאן שמשיח יבוא. כל פרשה בודדת היה לו כזה לימוד.
אותו דבר, רבי אלעזר הקליר, כל דבר בודד, אין אף אחד, הברכה הראשונה, השנייה, תמיד זה מגיע, והקב"ה יגאל אותנו ומשיח יבוא, ונשמע את המלאכים שרים קדוש קדוש קדוש, בסדר. אבל זה כל דבר בודד. וראיתי... כן, אותו דבר ההפטרה, נכון? כבר אמרת מפטיר, כשצריך הפטרה.
ההפטרה קוראים רק כדי לומר שמשיח הולך לבוא בינתיים. כל הפטרה, כמעט, לא בדקתי את כולן, לכן יש מחלוקות בנוסח, באיזו הפטרה אומרים, קשה לומר, אבל בברכות של הפטרה כתוב זה, נכון? מה אומרים בברכה? "ונאמן אתה" שהוא יגאל אותנו. טוב ה"אשר בחר בנביאים טובים", מה זה נביאים טובים? שאומרים נחמות? כן, נביאים טובים, איך נביאים רעים? נביאים רעים הם כאלה... אומרים את ההפטרות שלא קוראים.
אפילו אלה נביאים טובים באמת? מישהו אומר "מזל שהקב"ה לא מצא נביאים רשעים". אני מתכוון נביאים טובים פירושו נביאים שמחים טובים, פירושו אומרים נבואות טובות, ובגלל זה, בקריאת התורה לא כתוב זה, אבל כל שבוע מסיימים עם ההפטרה שאומרת שמשיח הולך לבוא.
ובגלל זה הרבה פעמים שואלים אפילו את הקושיות, לא מתאים כל כך טוב הקשר של הפרשה עם ההפטרה, אבל העיקר מדברים על משיח. אין שום חילוק... הוא מצא גימטריא, כתוב "נח", המילה נח כתובה בהפטרה, ממילא קוראים את פרשת נח. אין קשר נורא של התוכן של הפרשה.
ראיתי בזוהר בפרשת שמות, הוא מדבר על... יש כמה מקומות שיחה כזאת בזוהר, יש כמה מקומות שבזוהר יש שיחה. אם הוא אומר, הוא לא מתכוון לר' אלעזר, הוא אומר ר' שמעון, הוא אומר שאיך מחזיקים בגלות... לשון אחת היא משיח לא הולך לבוא, אחר כך אומר הוא ר' שמעון אומר בעצמו משיח לא הולך לבוא, צריך לחכות עוד זמן רב. כך לא כתוב, ר' שמעון מגיע דבר, אני אומר אני רואה משיח לא הולך לבוא כל כך מהר, עוד עכשיו כשכבר חשבו ש... הדבר היחיד שתפסתי את זה שזה לא הולך לקרות כל כך מהר ר' שמעון בר יוחאי, זה לא הולך לבוא! רגוע.
מה הולכים לעשות? זה אחד הדברים שהוא אומר שהולכים לעשות... וכשהוא אומר הולכים לעשות, הוא לא מתכוון לבעיות הגשמיות, היהדות... אפשר... הדת שלנו היא לגמרי ממצרים. זה מדובר בפרשת שמות, גם הזוהר כל הזוהר פרשת שמות מדבר מתי משיח הולך לבוא. כמעט כל הזוהר. אני מדבר כמעט לא על ציטוטים כש... הכל מדבר מתי משיח הולך לבוא.
ומה הולכים לעשות? יש גלות כל כך ארוכה. אז אחד שם אומר סימנים איך זה יכול לבוא, אחר כך כתוב בזוהר שם... אני חושב שזה בכי תשא, אני לא חושב, לאחרונה ראיתי אותו, או במקומות אחרים כתוב במקומות אחרים... בכל מקרה, הוא אומר שהיהודים מחזיקים בגלות, שהם באים לבית המדרש כל שבוע והם קוראים את אותם הישועות והנחמות שהקב"ה הבטיח להם שזה הולך לקרות, ואת זה... הוא מתרגם את זה פסוק, שכתוב שם, הוא מתרגם את זה פסוק, אני לא חושב.
זו עובדה, הזוהר לא מבין שום... הוא לא אומר שום דרוש, הוא מסביר את המציאות. שכך... בסדר, זו כולה שיטה אחת, זה פשט אמיתי של הסדר ושל פסח, שהכל אומרים שכמו שהיה פעם יציאת מצרים, זה הולך להמשיך להיות שהקב"ה יוציא אותנו מגלות, וזה סוג האלוהים שיש לנו.
תלמיד: היה הבחור יודע אני המאסטר של הבסיסי שלהם מאסטר בסוגיא של... והרבנים שאלו את התלמיד שלו, כן? מה ההתעוררות שלו לעבודת השם? הרבי מקוצק, כן? והוא אמר שההתעוררות שלו היא 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה', והרבנים אמרו שהוא לא מסכים, כי צריך יהודי, זה טוב לגוי גם, יהודי צריך להיות לו התעוררות מיציאת מצרים.
מרצה: מה? שלא. ה... הוא אומר את זה, הוא אומר... מה שאין כן... אני חושב שהשם משמואל מביא את זה והוא אומר שכתוב בכוזרי מאמר א', שיהודי הוא לא מבריות העולם, אשר ברא אלוקים לעשות, אלא אשר יצר אלוקים.
תלמיד: אה, מאוד טוב, שזו תהיה הבעיה שלנו. בסדר, מאוד טוב, מאוד טוב, צריכים אנחנו לומר בעיה. הרמב"ן לא החזיק כך, הרמב"ן מחזיק קצת אחרת. כן.
מרצה: אז, כן כן, נכון. אממ... זו קושיית רבי אברהם אבן עזרא, אבן עזרא מביא מרבי יהודה הלוי, הוא שואל קושיא על הכוזרי. לאבן עזרא יש תירוץ אחר, הוא אומר כל הנקודה היא לאמן את העובדה שהוא רוצה שיוכל לומר את זה.
תלמיד: אה, בסדר, למה הוא צריך שיוכל לומר את זה?
מרצה: עכשיו, אבל אני מעולם לא הבנתי את המעשה של ה... כי אני מבין את הרבי מקוצק, אני לא מבין מה... ואפילו רואים את זה... אבל אבן עזרא ענה לחמיו... זה מאוד קשה, מה זה אומר להוציא הכל למה השם הוציאך ממצרים? אני לא יודע מה זה אומר בכלל. אתה אומר שהגירסא היא מתן תורה?
תלמיד: לא, אומרים כך. אומרים שצריך לקחת את זה לא מבריות העולם, אלא ממתן תורה.
מרצה: אני זוכר שכתוב יציאת מצרים.
תלמיד: מתן תורה זה בערך אותו דבר.
מרצה: לא, לא, כמו שדיברת קודם שצריך לאמן את הדברים.
תלמיד: אז, אני לא יודע. בכל מקרה, זה מדובר מהסוגיא. אותו דבר מדובר ברור מהסוגיא.
מרצה: ו... מה זה אומר? אני אומר, אני לא מכיר אף אחד ש... שאתה יצאת ממצרים, מה אתה רוצה לעשות עם זה? אני שומע, זה חילוק על המעשה, זה לא מדבר אלי, אני לא יודע. אני לא מכיר אף אחד שזה מדבר אליו. אשר ברא אלוקים לעשות, אני אומר לך, אני לא יודע. חוץ ממנו, אני לא יודע אם יש מישהו ש... זה יותר לא ריאלי, אני מתכוון, אני מבין בריות העולם אני מבין, זה יכול אפילו להיות טוב וחסד בשבילך היום, את זה אני מבין.
תלמיד: זו הבעיה שלנו, אתה צריך לתרגם את זה.
מרצה: מאוד טוב, אבל הרבי מקוצק היה יהודי גדול, כן? אפשר לומר יש לומר לזכותו, כן?
תלמיד: זו הבעיה שלי, הוא לא אומר את המעשה כמו שאתה חושב את זה כאן, הוא אומר איך לוקחים השפעה מאשר ברא אלוקים לעשות.
מרצה: אני לא יודע, צריך לומר את הלשון שכתוב כאן.
תלמיד: השפעה, זה משהו אחר, זה אומר השפעה שאתה עושה.
מרצה: אני אומר שיש דרך שלישית.
הדרך השלישית היא ממגילת אסתר. "מרדכי וישראל ונער ונער". זה...
הכל טוב, אבל הרבי מקוצק היה יהודי גדול. אפשר יש למי לסמוך, כן, זו הבעיה שלי. אני לא אומר, אני אומר איך לוקחים השראה? אני אומר איך צריך להיות הלשון שכתוב ב... אני אומר שיש דרך שלישית. הדרך השלישית היא מנגינת העתיד, מה שהיה הוא שיהיה. זו דרך שאני מבין, כי אני מקווה שזה יבוא מכל סיבה שהיא, יכולה להיות סיבה, זה הגיוני לי.
מה אתה רואה פשט ביציאת מצרים? יש... אחד הנביאים, ישעיהו הנביא... אחד ראה אמא יפה... מתברר שישעיהו הנביא כסדר, כל הספר כמעט, הוא מביא כל הזמן ניצוץ ליציאת מצרים כדי להוכיח את הגאולה העתידה. הוא מסביר זה הולך להיות טוב יותר אותו דבר, זה יהיה כל מיני לשונות, אבל באותה רעיון עם קריעת ים סוף... הוא מנסה מאוד חזק ללמוד מיציאת מצרים עם הגאולה שהולכת להיות שהוא מתנבא עליה.
משה רבינו עושה את הדרוש על תמותי בארץ ישראל, כן. אבל לא מדבר... משה רבינו... לא כל כך... כן, הוא מדבר גם הרבה על דרך המשיח ודברים אחרים. בכל מקרה, כן. אז, זה כל היהודים של יציאת מצרים, יש סוג כזה של יהודים, בסדר. עכשיו, אנחנו צריכים אבל... זה הגיוני לפי כל הדרכים שאמרנו.
למשל... עכשיו, אנחנו צריכים לומר אבל, זה מאוד חשוב להבין, שזה לא מספיק, זה עדיין הכל על פי פשט, זה הכל על פי... אני לא יודע, זה מדבר על העולם הזה. יש כאן הרבה יותר פשט גדול, הרבה יותר נושא עמוק. ומה הנושא העמוק יותר? הנושא העמוק יותר הוא, שזה מאוד טוב שיצאנו ממצרים, ומישהו הוציא אותנו, אוקיי, דבר בסיסי מאוד, זה לא קרה מעצמו, איזה אלוה עשה את זה? איך הוא יודע איזה אלוה? אה, הוא בא, ומתן תורה אמר לנו איזה אלוה זה. ומי זה היה, ואנכי אני הייתי זה. אשר הוצאתיך, ישר כוח, יש דין ודברים, עושים מה שהוא מצווה, ואם לא יש לו טינה.
זה מעשה פשוט, כל אחד מבין שזה משל, כן? הקב"ה לא כועס, הקב"ה זה נשמע מאוד מוגשם במובן מסוים כל העניין. אז חוץ מזה שזה מוגשם, זה גם דרך מאוד מצומצמת של הבנת אלוהים. זה ברור כך, אני לא מתכוון שזה ברור, אני מתכוון שכל השיטות שאני הולך עכשיו לומר מסכימות, שאלת מה מסכים, כל המעמיקים יותר מסכימים שזה דבר חלש מאוד.
זאת אומרת זה טוב לילדים קטנים, ל'והגדת לבנך', שואלים מה פשט הוא עושה מצוות, כן הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אוקיי זה לא עושה ידיים ורגליים, עושים את הפשט שאמרתי, הוא הולך להוציא, זה הכל מאוד פשוט, מאוד בשפה של הראשונים והמקובלים שמדברים הכל מעולם העשייה.
בעולם העליון היה איזה מעשה גם לדבר על כמה אנשים שהיו במצרים, עם אחד, זה דבר מאוד מצומצם, זה הכל במובן מסוים אפילו אפשר לומר מדרגה אחרת לשאול את הקושיא, זה הכל לא שום דבר, זאת אומרת מה היה אם הוא לא היה בונה את העדה, אני לא יודע מה, מתרגמים כבר את כל המעשה עם יוסף, לא מוכרים את יוסף, מה שהיה הסיבה ליציאת מצרים, לא היה את זה, לא היה הקב"ה?
זה מאוד מצומצם, דרך קטנה מאוד להתייחס לאלוהים, זה מאוד קטנות, זה מוחין דקטנות, משל יפה אבל זה מעשה פשוט. זה טוב למה שהוא אומר כאן, זה טוב לאנשים פשוטים שהיו להם את הקושיא, אני מעלה את הקושיא שהם עונים, הם שואלים את הקושיא טוב מאוד, כשאי אפשר לומר שהקב"ה עושה לנו בעצמנו טובות, הוא נתן לי פרנסה, הוא נתן לי ילדים, אני לא יודע מה, ובגלל זה, זה מאוד טוב, אמת, אבל מבינים ששום דת לא בונים על זה.
זה טוב לכמה אנשים שהיו להם את הטובה, זה מאוד יפה, אבל זה לא כל האלוהים, שני דברים, זה קודם כל לא כל האלוהים, לכאורה אם יש אלוהים מה שזה לא אומר זה הרבה יותר דבר גדול, כל בריות העולם, יכול להיות שבריות העולם זה גם רק אחד מהדברים הקטנים שהקב"ה עשה, אומר מה שהתניא אוהב לומר. אבל לפחות זה, זה רשימה גדולה מאוד קלות חשיבות מצרים, זה דבר אחד מהדברים שמתביישים בהם מול העולם.
נכון? ובואו נגיד זה איזה מעשה גדול, הוא האבא שאיבד אותו, הוא פגש אותו הפעם ועזרו לו בצרה שהיה לו. זה אומר אבא, זה פשט חלש במילה אבא, זה פעולה אחת שהאבא עשה. ואתה מבין את זה הכי טוב, זה מיוחד בשבילך, זה מדבר אליך מאוד חזק, זה חזק, אתה מתחזק, צריך לדבר ברגש, זה מאוד רגשי, זה מאוד טוב, אבל זה קצת ילדותי.
אני מתכוון הנקודה היא, דווקא יכול להיות מוגשם. זה יכול להיות, רגע אחד, אבל מחזיקים בזה, כבר עשו את הפעולה, עכשיו רוצים להבין את הגאווה.
אז, זה מסכים אומר קושיא, אני מתכוון שזו הקושיא מאחורי הרבה דברים ששואלים כאן. יודע מה אני מתכוון? שאתה אומר, הרמב"ן שואל קושיא, מה כתוב אשר הוצאתיך, הוא אומר את כל התורה. למה הוא צריך לומר את הטעם, למה הוא לא אומר פשוט תרגום מה שאמרתי עד עכשיו.
הם הבינו שזה לא מספיק. הוא לא מסכים שיש משהו לא בסדר עם זה. הוא לא אומר שיש משהו לא בסדר עם זה. החובת הלבבות אומר בשער שלו של הכרת הטוב, אני זוכר, שכן, צריך להודות להקב"ה על טובותיו, ומי שהקב"ה עשה לו יותר טובות, צריך להודות לו יותר. מזה היהודים צריכים לעשות קצת יותר עבודת השם, כי הקב"ה עשה יותר טובות.
זה חלש, זה עושה את זה כל כך קטן, לא צריך להיות שעל זה יגידו אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כן, זה לא מקסימום להודות להקב"ה על יציאת מצרים, צריך אפילו הכרת הטוב קצת, אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק מצד הקב"ה, זה מעשה קטן מאוד לגבי הקב"ה, זה לא מוציא את המהות של הקב"ה, זה כבר מוציא מה אומר אלוה. אמת, קצת יוצא, אני מתכוון שזה מאוד חלש.
ושנית, זה לא מספיק בשבילנו. אפשר אפילו לשאול, כמו הקושיא של עקידת יצחק שואל, אוקיי, כמה זמן, כמה שנים עוד הולכים להיות הכרת הטוב על יציאת מצרים? אלף שנה? אוקיי, אלפיים, עשרת אלפים שנה? אוקיי, העולם הולך להיגמר, ואתה עדיין כאן. ומה עם הגרים שלא היו ביציאת מצרים? אני מתכוון שהם גם...
אז מה איתם? אוקיי, יש גר, איך מתמודדים איתו. רוצים דווקא ש'והפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם'. כן? זכריה הנביא אומר שכל הגויים ירצו לעבוד את הקב"ה. מה כתוב בתפילה? לא מתש"ח, מתפילת שמונה עשרה. אוקיי. מהתפילה הישנה מחזיקים שהגויים גם יעבדו את הקב"ה. ומה הם הולכים לעבוד? איזה קב"ה? זה שהוציא אותנו ממצרים? מה יש להם מזה? זה אמת! זה הוכחה! זה כבר תירוץ. אבל זה לא הגיוני. המעשה, מעשה פשוט, לא הגיוני.
בגלל זה יש הרבה דרכים להבין את המעשה אחרת. להבין יותר עמוק, יותר תיאולוגי, יותר בסיסי, יותר מדובר על הקב"ה באמת, המעשה. מה הם? צריך לדבר על שני מהלכים הפוכים. לפחות שניים. יש שלישי, שזה הרמב"ם, שהוא איפשהו בין השניים, או אולי הרמב"ם אומר את שניהם, פשט אחד פשוט פשט אחד סוד, אני לא יודע. כאן שניים או שלושה מהלכים הפוכים על זה. זה יוביל עוד, אבל אני צריך כאן לומר את זה, ניסיתי לתת מבנה פשוט להבנה.
המהלך הראשון היה מהלך הרמב"ם. והרמב"ם במובן מסוים הוא הגבוה ביותר... זאת אומרת הגבוה ביותר אני מתכוון לומר שהרמב"ם היה היהודי שלא התעניין בשום תואר, בשום... בשום... אתה אומר בשום, הרמב"ם לא החזיק בהבנה האמיתית של הקב"ה, קשר אמיתי עם הקב"ה, זה רק להבין את הקב"ה כמו שהוא. כל השאר, לא אומר שהקב"ה עושה פעולות וקורים כל הדברים, אבל זה הכל טוב לחינוך. זאת אומרת לילדים, זה לא האמת. האמת היא שצריך לדעת את הקב"ה עצמו, זה היה כל העניין של הרמב"ם.
זו חוצפה גדולה, זאת אומרת לומר זו עזות גדולה, זה מאוד קשה, והרמב"ם יודע שזה מאוד קשה, אפילו לומר את המילה 'אינו גוף', כי צריך אלף שנה להסביר לאנשים מה זה אומר. זה לא דבר פשוט. ואחר כך אתה אומר שזה לא מספיק, צריך גם לומר 'אינו בעל תארים' ו'אינו... ואינו... ואינו...', מה שאנשים מתכוונים לומר. אבל זה הקב"ה שהרמב"ם מתעניין בו. כל השאר הוא מחזיק שזה אולי אפילו עבודה זרה. או עבודה זרה אמיתית. זה היה הרמב"ם.
ורואים שהרמב"ם עשה את זה מצוה של ידיעת השם, כן? המצווה הראשונה והפרק הראשון ביסודי התורה. הוא ישים לב איזה פסוק כתוב? הפסוק... איך הפסוק שכתוב את המצווה? הוא מביא דווקא את הגמרא: "אנכי ה' אלקיך"! זה המקור שיש לך מצווה של ידיעת השם.
והרמב"ם כל פעם שהוא מביא את הפסוק בהקשר של המצווה, ואולי אפילו כל פעם, הוא חותך את הפסוק שם: "אנכי ה' אלקיך", סוף פסוק. כל שאר הפסוק, נמחק. זה לא כתוב אף פעם ברמב"ם.
הרמב"ם ידע את כל הפסוק, הוא לא שכח את כל הפסוק, וכשזה נוגע הוא מביא פסוקים שלמים, אפילו לפעמים שזה לא חסר לעניינו, סתם פסוק בעניין, ככל פסוקי המקרא. זה לא כל כך פשוט לחתוך פסוק באמצע כשמצטטים אותו, והרמב"ם במקומות אחרים מצטט פסוקים שלמים אפילו הוא מתכוון רק לחלק, כי ככה זה הולך.
אבל כל פעם שהוא מביא את המצווה של "אנכי", הוא חותך אותו לפני "אשר הוצאתיך". הוא לא מדבר אף פעם על יציאת מצרים שם. הוא מדבר על יציאת מצרים, אבל בהקשר של לדעת מי הקב"ה, כשהוא כתב חלק ראשון שלם של מורה, אני מתכוון בחלק השני, חצי ממנו לפחות מדבר על הבנת הקב"ה, אף פעם אחת הוא לא יזכיר יציאת מצרים שם.
הוא מדבר פילוסופיה, עם תיאולוגיה, עם פשט של פסוקים, אלפי פסוקים. יש לו פסוקים כשהוא מדבר על החקירה של הרמב"ם. כאן יש לרמב"ם חוץ מזה שהוא מדבר כפילוסוף, סתם שכל, יש פרשיות מסוימות בתורה שמכילות דיבור כזה על מה שהקב"ה הוא. אני לא יודע איזו פרשה, הא?
איזו פרשת כי תשא? העגל? לא העגל, אחרי העגל. הקב"ה אמר שמשה ביקש "הודיעני נא את דרכיך", "הראני נא את כבודך". הפסוקים, הדיון של משה, שנראה פשוט שמשה רוצה לדעת מי הקב"ה, במילים אחרות עד עכשיו הוא לא ידע. והקב"ה לא עונה אף פעם שם יציאת מצרים, שם הוא שם לב.
אורי אלטר שלח יפה מאוד, הוא כתב את השניים, וכשנשברו הלוחות, בא הקב"ה שם ועשה עוד ברית, הוא כרת שם עוד ברית, ונתן דווקא ברית חדשה, ואת הסדר צריך להבין שם. שם בא הקב"ה ואמר מחדש מי הוא, נכון? ברית חדשה, אמר מחדש את עשרת הדברות, או את החלקים של פרשת משפטים אמר שוב את כל הדבר, ושם כתוב מה? לא כתוב "אנכי ה'". הוא אמר כך, אפשר לראות את שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, כתוב כמעט כל י"ג מדות הרחמים. או זה הארבעה הראשונים, נקח ראשי, יצחק, יצחק, יצחק, ה' ארך אפיים, פוקד עוון אבות על בנים, זה הולך דווקא עד הסוף של אידל באידל כבר רחמים, רק באמצע כתוב משהו אחר, כשהחליפו, לא כתוב יציאת מצרים, כתוב מי הרבש"ע, כתוב ה', ה' ארך אפיים, וחנון וכו', זה אותו מקום שמופיע הדיבור השני, פוקד עוון אבות על בנים,
כתוב שלוש עשרה מדות, הוא אמר כך, אפשר לראות את שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, כתוב כמעט כל י"ג מדות הרחמים, או זה הארבעה הראשונים, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך, ה' אל קנא, פוקד עון אבות על בנים, זה הולך כך עד הסוף של י"ג מדות הרחמים.
רק באמצע כתוב משהו אחר, כשהחליפו, לא כתוב יציאת מצרים, כתוב מי הרבש"ע, שם כתוב ה', ה', אל רחום וחנון, וכו' כשזה מופיע, אותו מקום שמופיע, הדיבור השני, פוקד עון אבות על בנים, לא ינקה, כן, לא ינקה כתוב בכי תשא, לא ינקה ה', ונקה לא ינקה, זה ממש אותו מעשה, אבל בלי יציאת מצרים, פשט חדש, י"ג מדות.
הרמב"ם החזיק י"ג מדות הפרשה, זה המקור, המקור העיקרי בתורה להבנתו של מה שהקב"ה הוא, הוא דיבר מאוד חזק, על האתיקה של ניקומכוס, ומאוד הרבה כמעט פירש כל מילה בפרשה, לא הכל כסדר, אבל מישהו התאסף על כל מילה משני הפרקים שם, פשט הרמב"ם עליהם, לכן היה המרכזי שלו מורה נבוכים חלק א' זה פחות או יותר פירוש על אותה פרשה.
אמת, בתפילותיו, בתפילותיו, אבל לא בתורת תפילה. כשמשה רבינו עצמו שאל את השאלה, מי אלוהים? כן? כשמלאכים שואלים את השאלה, אומרים להם לסט סייד פנים ואינני, למשה רבינו אמרו, גם כן, כן, אולי, כן? לא יראני אדם וחי, וגם כן אמרו לו משהו כן, כן? מאוד מעורפל, הוא אמר לו משהו כן.
מה הוא אמר לו? את י"ג מדות. כן, מה שקוראים י"ג מדות, ה' ה' אל רחום וחנון, הוא לא אמר לו כלום על יציאת מצרים. הוא יכול היה לומר לו... לא כתוב, אני לא מבין מי...
בואו נחשוב, לפי אלה שאומרים שיציאת מצרים זה הדבר המרכזי, הדבר העיקרי. זה מאוד מצחיק. שבוע שעבר, שלי, זה לא היה שהוא היה אחרי יציאת מצרים, והקב"ה אמר, כשהוא בא ללכת הקב"ה אמר, מי אני? זה שהוציא אתכם ממצרים? אומר הקב"ה לא אומר אשר הוצאתיך, הוא לא אומר אשר הוצאתיך, הוא לא אומר אשר הוצאתיך, נשמת כל חי, הוא לא אומר כלום, ומשה רבינו אומר, בוא הנה, אני רוצה להבין אותך יותר טוב הקב"ה, כדי להוביל את היהודים, הרמב"ם מסביר, "הודעני נא את דרכיך", "וראה כי עמך הגוי הזה", כדי להוביל את היהודים צריך לדעת את הקב"ה.
אבל איך זה נכנס לצורך? זו שאלה טובה, בדיוק אחרי העגל היה צריך לדעת את זה. כי אולי כי זה אומר, אני אגיד למה.
לומר את זה לפי פשט חסידי, כי העגל הראה שיציאת מצרים יש בה בעיה, גם נאמר שם 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים'. העגל היה אותו דבר שתפס את אותו הדבר, איזו טעות שאפשר לעשות כאן, באמת, עגל יכול גם להיות יציאת מצרים. אין שום דבר ביציאת מצרים שסותר לעשות עגל, יש, אבל הם לא הבינו, כנראה יש.
מנטליות מסוימת הפוכה, כן, שעם זה בונים את ה'אשר העלוך'. אבל אתה רואה כאילו שעל שניהם כתוב 'אשר העלוך'. וכשהקב"ה אומר למשה מי הוא, הוא אומר לו כביכול, אמור להם בחזרה! הקב"ה שהוציא ממצרים, אתה עוד עשית עשר מכות עם קריעת ים סוף. כל המעשה נעלם, בא פשט חדש, גילוי חדש לגמרי, סוג השגה חדש לגמרי.
כי זו השגה שלא עומד 'בריאת שמים וארץ' גם לא שם. צריך להבין, בריאת שמים וארץ כמעט אף פעם לא מופיע, רק בספר בראשית, חוץ מזה, התורה כמעט לא מדברת על בריאת העולם. אבל על כל פנים, זו דרך חדשה. הרמב"ם בטח הלך, הרמב"ם לא הלך עם בריאת העולם כמעט גם לא, כי הוא סובר שאפילו בריאת העולם היא קטנה מאוד.
אבל הוא הולך תמיד כשהוא אומר את הפסוק 'מארץ מצרים', הוא אומר, את הפסוק 'אנכי', הוא חותך אותו לפני 'אשר הוצאתיך', הוא לא רואה את זה הלאה. אפשר לראות בבירור, אנשים השוו את הסמ"ג, כן הוא הולך כולו מהרמב"ם בספר המצוות, ומדייקים שכשהוא מביא את המצווה, הוא הולך הלאה, והוא מסביר, הוא מביא את הרמב"ן, הוא מסביר שהמצווה הראשונה מתכוונת ליותר מאשר שיש אלוקים, זה אומר שהוא משגיח, ושהוא וכו' כל הברכה הראשונה עד 'ימי עולם' מהעליונה...
הסאטמר רב אמר פעם דרשה כאן, ואמר שהוא עשה באסיפה שלו יום אחד נגד הציונים, הוא אמר שמהסמ"ג רואים... סמ"ג או סמ"ק, אני לא זוכר... מזה רואים שלא להאמין בציונות זה העיקר הראשון, כי הוא מוציא עד ה'יגלינו' הראשון. כי זה מאוד טוב לפי השיטה שאומרת... אני מתכוון זה לאפוקי ציונות וחקירה אחרת, אבל הוא צודק לפי אותה שיטה, אבל הרמב"ם לא כתב את הפירוש כך. הרמב"ם לא כתב 'אשר הוצאתיך', הוא כתב רק 'אנכי ה' אלקיך'.
מה אבל הרמב"ם... אה עכשיו, אני לאחרונה מתכוון לומר שהרמב"ם לא החזיק מיציאת מצרים. הרמב"ם לא נעשה, תבין את הבעיה שנאמרה לא להפסיק... כולם, זה לקח סדר... אבל אתה מתכוון שהרמב"ם לא החזיק שיציאת מצרים היא דבר בסיסי ביהדות אפילו את זה? אתה מתכוון, כמה שמא לנו לא? איך אני יודע שלא? איך עומד הפשט של הרמב"ם על יציאת מצרים? לא הפשט שצריך לעבוד את ה', כי עשו לנו טובה שהוציאו אותנו ממצרים והרגו את בכוריהם, והצילו את בכורינו, אלא הפשט שיציאת מצרים בדרך מסוימת גילו יותר טוב מי הקב"ה קודם. איך עומד הפשט?
ברמב"ם, במשנה תורה שלו כתוב בהלכות עבודה זרה פרק א'. הלכות עבודה זרה פרק א' הוא הקיום של הרמב"ם של מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, בפרק א' כשהוא מביא הגדה כשהוא אומר את זה, הוא מתייחס לאותו הלשון, לא בנוסח ההגדה בפרק איך שהוא מסביר. ושם הרמב"ם מסביר את המהלך שלו למה היינו צריכים יציאת מצרים, לדעת כי אני ה' אלקיכם.
כן, זוכרים? היה שיעור על זה בשבוע שעבר... בשנה שעברה... אבל בשבוע שעבר היה שיעור ברמב"ם... ומה אומר הרמב"ם שם... זה שיעור רמב"ם יומי... ומה כתוב שם... מה אומר הרמב"ם שם, צריך לדייק ולהיות מדייק את כל הפרק. הדפוס עושה את זה כל כך קשה כי הוא מניח את כל הפרק בשלושה סעיפים, באמת זה כמו 15 סעיפים, אבל הדפוס הוא, כשהיתה הגדה חשבו שזה יכול להיות בישוף.
אבל, מה שכתוב ברמב"ם הוא חידוש כזה. חידוש נפלא מאוד. הרמב"ם אומר, כשצריך לעשות עוד פעם חלק מהפרשה של אהיה אשר אהיה, יש עוד פרשה שמראה שיציאת מצרים יש לה משהו עם שם ה', כשהגיעו. אבל קודם בואו נאמר מה כתוב בהלכות עבודה זרה.
בהלכות עבודה זרה כתוב כך: יש בעיה שנקראת עבודה זרה. בעצם כל אחד יודע על הקב"ה, או זה התחיל כך, זה דבר נורמלי להבין, אדם הראשון לפחות ידע. אוקיי, כך כתוב בתחילת הלכות עבודה זרה.
אבל, יש בעיה. מה הבעיה? אני אומר את זה יותר חד מאשר הרמב"ם מניח את זה שם, כי אני חושב שהרמב"ם נזהר לא להכשיל יהודים חס ושלום בעבודה זרה, הוא עושה את זה ברור, זו לא בעיה מוזיקלית. אבל הבעיה גדולה יותר ממה שהרמב"ם מניח את זה, וספרים אחרים מסבירים את זה יותר ברור.
שיש בעיה גדולה, יש אלוקים שהוא התחיל הכל, האחד לכל, ממנו מתחיל הכל, וכן הלאה. אבל העולם לא מנהל הקב"ה ישירות. אין שום דבר בעולם שאפשר לראות על זה, אולי נס, צריך אפילו על נס להיות מדייק. אבל אין שום דבר שהקב"ה, תאמר איך זה בא? למה נעשה ה... למה התחיל לרדת גשם? כי הקב"ה רצה שירד גשם. אנחנו אומרים כך, זה אמת.
אבל זה גם אמת שיורד גשם כי יש עננים. למה יש עננים? כי בחורף יש עננים. למה יש עננים בחורף? כי הכוכבים הם משהו אחר, השמש רחוקה יותר מאיתנו בחורף. מילא, למה השמש רחוקה יותר? כי איזה סדר שלם, כמו שהרמב"ם אמר, יש גלגלים שמנהלים את השמש, הגלגלים העליונים וכולי וכולי. למה הגלגלים מנהלים? שיש מלאכים שמנהלים אותם, וכן הלאה. כל זה אמת. זה גם אמת לומר שהקב"ה עשה הכל, אבל זו דרך עמוקה יותר.
אבל העולם במציאות עובד דרך כל הכוחות האלה. הרמב"ם אומר שהקב"ה נקרא אלהי האלהים. מה הפירוש אלהים? אלוהות? מה ההבדל? הפירוש הוא האל של אלוהות? אלהים פירושו מלאכים. מלאכים ואלה שמנהלים את השמש כל יום. זה חידוש גדול להיות האל של המלאכים.
כי יש סברא טובה מאוד. הסברא של נמרוד, או אפילו של דור אנוש, היתה שצריך לעבוד. מה פירוש לעבוד? לעבוד פירושו לתת כבוד, לתת respect לכל הכוחות שמנהלים אותנו. להתפלל, זה כל הנושא. להתפלל, יש חובת תפילה, להקריב קרבנות. בקיצור, אפשר להיות מדייק על מה, אבל קרבנות זה אמת שיש את כל הכוחות האלה והעולם מתנהל דרכם. מי מנהל את העולם? התשובה היא הכוכבים, זו התשובה.
את זה הרמב"ם באמת החזיק כך. אסטרולוגיה לא אמת כי זו הדרך הלא נכונה להבין את הכוכבים. אנשים חושבים, יודעים שהרמב"ם באמת החזיק שהכוכבים מנהלים את העולם. למה בקיץ חם ובחורף קר, ולמה כל השינויים שיש? כי הכוכבים שונים, שניים מנהלים את זה, ולמה הכוכבים משמאל כאן, לכוכב יש מן השמים, מלאך שמנהל אותו וכו' וכו' וכו'.
האמת היא שיש הרבה, אפשר לקרוא לזה כוחות, אלוהים, המילה אלקים בתורה שפירושה אל, פירושה רק כוח, מנהל, בעל כוח אדיר, שיש אינספור כוחות והם מסודרים בסדר מסוים, והעולם מתנהל דרך עולמות של מעלה ממנו, אחר כך יש עוד יותר גבוה, יש לפחות שלושה עולמות ברמב"ם, וכך מתנהל העולם.
אנחנו נמצאים בעולם הנמוך ביותר, ואנחנו לא בעלי הבית על שום דבר, אני מתכוון קצת מי שהוא מלך או אבא וכדומה, אבל מעליו יש כוחות עליונים ממנו, שהם בעלי הבית עליו, הם מנהלים אותו, ואם רוצים שמשהו ילך טוב צריך לשאול אותם, כי הם שלוחיו של הקב"ה אפשר לומר, אבל זו העובדה.
הרמב"ן מסביר את כל העניין של עבודה זרה. כן, שלוקחים ממש כוח מהם. לא, הוא אומר שהם... הם... אתה לא יכול להתפלל לשום וירוס, כן? נו, זה פשוט, הווירוס הוא הכוח שעושה את האדם, הוא לא יכול לעמוד, הוא יכול להתפלל אליו עד מחר בבוקר, נו, זה מעשה אחת, כן? הוא יכול להתפלל, הוא יכול לבקש, אבל הכוח... הכוח שעושה לו לא להרגיש טוב הוא מלאך המוות, כן? נו.
והוא טוען שהשמש, כל המלאכים הם... זה כמו וירוס. אבל אני לא בטוח שזה נכון. במילים אחרות... זו תורה, זה כבר חידוש. אני יודע, אני יודע שכך כתוב, אני לא בטוח שזה נכון. זו חקירה, אני יודע, זו חקירה עמוקה.
נראה לי, אני חושב שהרמב"ם הוא קצת... יש סיבות לחשוב. בקיצור, זה פשוט מדי, נראה לי, כי צריך להבין, זו לא שיבה שהולכים לחשוב בכל הקבלה ושום בניין כזה וכן הלאה. לא כל כך פשוט, בדיוק. בואו לא ניכנס לזה, אני רק רוצה לומר, אני רק רוצה לומר, מה שאתה אומר אמת, זה כתוב ברמב"ן ובמקומות אחרים. נראה לי שזה לא בדיוק אותו דבר, תפילה היא מילה מוזרה. מה שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק, אני מתכוון אני מבין מה זה אומר כשזו תפילה. אבל אומרים לתת כבוד, לפי הרמב"ם לא מדברים על תפילה בעצמה לעבודה זרה. לתת respect, להיות מכבד, לעשות כבוד ליום טוב, אני יודע מה. לעשות איזו סעודה לכבודו, זו הדרך שהרמב"ם הבין, אולי אחרים לא, אבל הדרך שהרמב"ם הבין את הכוכבים היא לא אותה דרך כמו פסל. פסל הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. הרמב"ם הבין שהם עושים. הוא נקודה.
זה לא נקודה, זה לא בדיוק אותו דבר. תפילה היא מילה מוזרה, שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק, אני מבין מה מתכוונים כשאומרים תפילה. אבל אומרים לתת כבוד. לפי הרמב"ם לא מדברים על תפילה בעבודה זרה. לתת respect, להיות מכבד, לעשות כבוד ליום טוב, אני יודע מה. לעשות איזה דבר לכבודו, זו הדרך שהראשונים הבינו, אולי הרמב"ן לא, אבל הדרך שהרמב"ם הבין את הכוחות, היא לא אותה דרך כמו סלע. סלע הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. הרמב"ם הבין שהשר עושה. הוא פועל, הוא עושה.
מה? לא, לא חוקי הטבע. חוקי הטבע היא מילה מודרנית, הרמב"ם לא יודע את המילה הזו בכלל. לא לא, הם פועלים אמיתיים, הם בני אדם, הם כאילו בני אדם. יש להם בחירה. הרמב"ם אומר בפירוש בשמונה פרקים שיש להם בחירה, כן. יש להם את זה בעצמם. הרמב"ם אומר בפירוש במורה נבוכים, מה מפריע לנו שלמלאכים יש בחירה? ההבדל היחיד בינם לבין בני אדם, שהם לא יכולים לבחור ברע. אצלנו אומרים שלאדם יש בחירה, אנחנו אומרים שיש לו יצר הרע, הוא יכול לעשות רע. מלאך עושה תמיד את אותו דבר, אבל ברצונו, הוא לא עושה בעצמו. יש לו רצון. זו דרך אחרת איך אנחנו מבינים רצון.
זה חוזר לשיעור שלנו שדיברנו, מה פירוש רצון? אנחנו חושבים שרצון פירושו שאפשר לעשות רע. לקב"ה יש גם בחירה והוא לא יכול לעשות רע, כן? אז, כבר דיברנו על זה. אבל אני לא יכול להיכנס לזה.
אני רוצה לומר, יש בעיה אמיתית. יש בעיה אמיתית שהקב"ה לא מנהל את העולם ישירות. הוא מנהל את זה דרך הרבה כוחות, זה נקרא שלוחים. אפשר לומר, אפילו את הרמב"ם צריך להבין בדיוק מה הוא מתכוון. אבל יש להם כן ישות מסוימת אמיתית. יש איזה כוח. כשאני אומר כוח, אני לא מתכוון לכוח כמו השולחן שאני דוחף. אני מתכוון כמו אני שאני דוחף, ואבא שלי לא הולך לדחוף. יותר כמו שני אנשים. משל טוב יותר, כתוב בזה, כמו שישעיה אומר. בראשונים כתוב המשל. כמו המלך, הרמב"ם עצמו מביא את המשל. כמו למלך יש את השליח שלו, המושל. בוודאי הוא לא בעל הבית. המלך יכול תמיד לעקוף אותו, הוא יכול לומר לו בדיוק מה לעשות. אבל בדרך כלל לא. הסדר הנורמלי הוא, שהאדם האמצעי, הוא מחליט. אפילו אצל הרמב"ם זה קצת אחרת, כי יש חוקים יותר ברורים, אבל בסופו של דבר, זה יותר כמו שני אנשים. ואלה הכוחות המתווכים שיש בעולם.
ויש באמת כל כך הרבה כוחות, לא רק את זה, אני רוצה אפילו ללכת יותר עמוק. זה דבר אחד, קודם כל יש את כל הכוחות בעולם, אז לומר שהקב"ה מנהל את העולם רק אותו צריך... רק אותו צריך לכבד, זה לא כל כך פשוט. שנית... לא, בואו נאמר יותר טוב, עוד דבר אחד. אז קודם כל דבר אחד, הדבר הראשון הוא, מאחר ויש את כל הכוחות האלה, אז קודם כל אפילו לדעת שיש קב"ה מעבר לזה זה חידוש גדול.
במילים אחרות, איך מתחיל אדם לחשוב על אלוקים? כמו אברהם אבינו, כן, הוא רואה כוכבים כאן בעולם, הוא הולך הלאה, למה הוא הולך הלאה? למה אברהם אבינו חושב על השמש? כי כולם יכולים לראות שהשמש עושה כל כך הרבה דברים, היא בטח גבוהה יותר, היא בטח שולטת על העולם בהרבה דרכים, והוא מתחיל לחשוב על השמש. כן, עכשיו, אפשר ללכת הלאה מהשמש.
מעל השמש יש איזה מלאך, בואו נאמר, אחרי אותו מלאך יש עוד מלאך, ויש באמת את כל המלאכים האלה. עכשיו, בדרך כלל אדם איך הוא מבין את הגורמים של דברים, מה עושה כל דבר, השכל הנורמלי של רוב האנשים, ורוב האנשים שהם לא חכמים גדולים כל כך, כשאומרים אמונה אומרים את זה מיד, אבל בדרך חכמה, במילים אחרות מה שאנשים תופסים באמת, היה הוא מגיע חכם צריך להבין את זה, אדם פשוט נשאר אפילו מתחת לשמש.
כשאברהם אבינו חשב שהשמש עשתה את העולם, זה כבר היה חכם. אוקיי, אנשים אחרים אולי אמרו, אבל זה כבר היה חכם, כי אדם נורמלי הוא מסתכל כאן הוא רואה שאבא שלו מנהל את העולם, אני לא יודע, תרח מנהל את העולם. אה, השמש. לא, כל תרח הוא, השמש חזקה יותר ממנו. אם רוצים באמת איזו טובה ממישהו צריך לבקש מהשמש, לא מתרח. זו כבר חכמה. זו כבר רמה של מדע, של ידיעה, נכון?
עכשיו, אחד הוא עוד חכם עמוק יותר והוא מסתכל, הוא מבין את כל מערכת הכוכבים, את כל האסטרונומיה, מבינים, כמו שעומד במדרש בדרך פשוטה מאוד, כן, הלבנה באה בלילה, יוצא שהשמש לא נמצאת, אבל זו לא ממש טענה, הוא רק הבין את זה יותר עמוק, זאת אומרת דרך פשוטה מאוד לומר דבר עמוק, שכל המערכת ככל בהכל מכל לא יכולה לעשות את עצמה, חייב להיות עוד כוח גדול יותר.
עכשיו אני רוצה לומר לכם חידוש, אתם חושבים שאותו כוח גדול יותר הוא הקב"ה, זה לא, זה מלאך, כך אומר הרמב"ם. לא צריך את הקב"ה עדיין בשלב הזה, לא צריך עדיין שום ראיה להקב"ה. למה הרמב"ם קורא לזה הקב"ה. צריך אחר כך להבין מה זה אומר מלאך, ורק אז לחקור את כל עולם המלאכים איך זה עובד. וגם צריך לראות שכל זה לא מספיק, חייב להיות מעל המלאך עוד משהו. כן? ומעל זה הוא הקב"ה. זה מה שנקרא הקב"ה.
המקובלים אומרים שגם זה לא נכון, כי מה שאתה מבין זו רק ספירה. ספירה היא לא ממש הקב"ה. אתה צריך להבין את כל מערכת הספירות, רק אז להבין מה זה אומר הקב"ה. ועוד יותר עמוק, המקובלים אומרים שיש עוד אחד מעל זה. כן? זה רק מהלך של השגה. מהלך רגיל שאדם...
בני אדם התחילו עם מה שהם ידעו מהקב"ה, אבל מכיוון שזה דבר עמוק מאוד לומר את המילה הקב"ה, זה לא דבר פשוט.
ה"אינו גוף", "אינו גוף" אומר שהוא לא אדם, כן? זה כולם יודעים. אף אחד מעולם לא חשב שהקב"ה הוא אדם. "אינו גוף" לא אומר את כל העולם. מלאך הוא גם לא "גוף", יש גדול יותר מ"אינו גוף" גם. אבל בואו נגיד "אינו גוף", לא הגלגל הראשון, לא כל היקום. לא שום כוח שצריך לקחת מאה שנה לגלות שיש כוח בכלל. אלה שנתקעו בכוחות הראשונים, בלבנה אתה עדיין עומד. להגיע לשמש ולרמה הבאה זה כבר דבר גדול. זה דבר עצום וקשה, זה דבר עמוק מאוד. לא רק שזה דבר עמוק, רוב האנשים לא מבינים את זה, אלא אומרים את זה בבחינת אמונה כי אברהם אבינו לימד אותנו לומר. כי רוב האנשים לא היו מגיעים לזה. זה דבר אחד, זה הראשון הגדול ממה שיש. ומזה יוצא הדבר השני ש...
וממילא, זה באמת actually הגיוני לכאורה למה כשאחד אומר "המלך יושב בארמונו, הוא מאוד גדול, אולי החכמים הגדולים ביותר, השרים, החכמים מבינים בכלל שצריך להיות מלך. אני מבין את השוטר שנותן לי דו"ח. אני מדבר ישר, אני מדבר רק איתו". זו הסברה של דור אנוש. זו בכלל לא סברה חלשה. הרמב"ם אומר שזה שטויות. הרמב"ם אומר שהוא קורא לזה שטות, אבל הוא לא מסביר למה זו שטות? הרמב"ן אומר מזה הסבר למה זו שטות, הרמב"ם לא אומר שום הסבר. הרמב"ם עושה את זה sound כוח טוב יותר, הוא מסביר מתחילה מה הטעות הייתה, שאף אחד לא יעבוד חוץ ממנו את הקב"ה. אבל הוא לא מסביר למה זו שטות? יש כאן בעיה גדולה. עכשיו, בואו נזכור, זה דבר אחד.
היו תמיד צדיקים גדולים, חכמים גדולים שהם הבינו את כל המעשה, כמו חנוך, מתושלח, תנחומא, נח, אני יודע מי. וגם אצל הגויים יש, אני יודע אפשר לדבר על הפסיד, אני יודע שלמה המלך הוריד את אריסטו שהבין אולי כך והלאה. הם הבינו את כל המעשה.
והם ממילא הם הבינו שזה אמת, אולי יש את כל הכוחות האלה, אבל הכוח האמיתי, המקור האמיתי של הכל הוא הקב"ה. וממילא כל החכמים האלה שעשו למעשה אני לא יודע, צריך להיות מדויק, אבל הם בטוח... הם הבינו את הקב"ה.
ומה עובדים העיקר בעבודת השם זה לדעת את הקב"ה? הדבר היחיד שאפשר באמת חכמים משהו קצת לעשות אפילו זה ספק, אבל הדבר היחיד הוא האמונה הזאת או הידיעה הזאת שיש שם, זו המצווה הראשונה שיש שם, מה אנחנו יודעים מלהיות בכלל? רק לדעת, נכון? זה כל העניין. זה הדבר היחיד שאפשר באמת לעשות בשבילו.
עכשיו מה עשו כל החכמים האלה לגבי עבודה זרה, לגבי הדברים האחרים? אני יודע, הם הבינו שהכל כפיפות, הכל עבדים, הכל הקב"ה הוא the high of the high, הקב"ה הוא תכלית של כל הדברים. זה תמיד היו חכמים.
Now the big problem which is, שאפילו מבינים את כל זה, האבא עדיין מבין את זה, החכם הגדול מבין את זה, אבל הילדים שלו לא מבינים את זה. יכול מאוד להיות שזה מאוד קשה להסביר, זו בעיה אחת. אוקיי, בואו נגיד אפשר לומר את זה, יש בעיה גדולה יותר.
כי למעשה מבינים כל החכמים, הוא מבין שצריך לעבוד למעשה, צריך לעבוד את כל הכוחות הממוצעים, את כל המלאכים, את כל הכוכבים. אפילו זה מבין כבר שעובדים באמת כוח שהוא מדרגה גדולה, כי רוב האנשים חושבים שעובדים את הפסלון, את הפסל, את הפסל, והחכמים אומרים אתה יודע זה לא אומר את הפסל, זה אומר את המלאכים. זה בערך לאן רוב האנשים מגיעים כשעושים את העובדה.
אז... כן כן, אני מאמין שזה באמת, קודש הקדשים. מה זה עוד צעד במעשה, עוד צעד בהיסטוריה. אבל יש... אוקיי, אמת, יש עוד דברים שעושים יותר גרוע את המצב, אבל זה מספיק, זה מספיק רע ככה. אז עכשיו יש בעיה עצומה. הבעיה היא שאפילו החכם...
כל פעם שבא חכם חדש, כמו חנוך, כמו הוא צריך שוב לעבוד 500 שנה לגלות שיש אלוקים. כי הוא, כמה דורות כבר למדו מהכוחות שעובדים. רק החכם יודע מה? אפילו החכם, כן בואו נבין.
יש שתי רמות של אנשים תמיד. יש את המון העם שהם חושבים נבך שהקב"ה הוא הדלי. איך הם חושבים? הם חושבים ממש כך? בערך! הוא לא מבין יותר טוב, הוא מבין מה שהוא רואה.
אחר כך יש ילד נעשה קצת יותר חכם, הוא שואל את אביו מיד: הלו? עובדים דלי? מה קורה פה? אומר לו אביו: לא, יש חכמה שאתה לא מבין. הוא הולך לקולג', הוא מסביר. הדלי הוא רמז על הכוכבים. אוקיי, הוא שמח. רוב האנשים שמחים אחרי ההסבר הזה. זה אפילו אמת ההסבר. ההסבר לא שקר.
ועד שהרמב"ם אומר: צור עולמים לא היה מכירו אדם בעולם. הצור הוא ה-source. צור פירושו source כאן. כן, המקור של הכל. אף אחד לא יודע את זה.
זו המציאות שזה גלגל חוזר. נעשה חכם נחמד וצריך להסביר. למה אברהם אבינו? הרמב"ם אומר שאברהם אבינו למד מחנוך או ממתושלח. אוקיי, זה כבר לא היה אצלו, משם ועבר.
יש מדרשים אחרים שאומרים שאברהם אבינו למד אצל שם ועבר. הרמב"ם אומר שאברהם אבינו היה צריך לגלות את זה בעצמו. למה? הוא התחיל לחשוב מי ברא את זה?
לא, כאן אני אומר, המעשה לא כל כך פשוט, זה באמת הרבה יותר עמוק. כי התירוץ למי ברא את זה הוא מלאך. רוב העולם היה שמח עם התירוץ הזה. מי ברא את המלאך?
רק, איי מיין, אני לא יכול עכשיו להסביר, זה הרבה יותר מסובך מהמעשה. אז תאמינו לי. מה? טוב מאוד. אמת. רק זה צריך שיעור. שיעור אחר. תשמעו את השיעור על יציאת מצרים, זה זמן שצריך להבין את כל הדברים האלה. מי שלא מבין צריך להתעמק יותר.
אבל הנקודה כאן היא, שאברהם אבינו... אני עדיין באמצע לומר. אברהם אבינו לא למד אצל שם ועבר. למה לא? אני לא יודע, יכול להיות כי צריך להבין את זה בעצמו, יכול גם להיות כי לא הצליח. איי מיין, יש מדרש שאומר שהוא למד אצל שם ועבר, אולי הוא הלך אחר כך.
אני לא יודע למה הרמב"ם לא מצטט את אותו מדרש, הוא הולך עם מדרשים אחרים, אולי זו סתירה. אני חושב שהראב"ד מביא כבר מדרשים אחרים שלא יתאימו למעשה של הרמב"ם.
אבל יכול להיות פשוט למה, זה קשה, איך, זה יש, אם רוב העולם מטועים, אפילו החכמים מטועים, איך חסר הדבר הבסיסי? הוא צריך להיות בעל מעלה עצומה. מה בדיוק הוא, מישהו שיהיה מוכן לשמוע יפגוש את החכם. הוא לא פגש, הוא צריך לגלות את זה בעצמו.
זו המציאות, חוץ מזה, זו המציאות. זה מאוד קשה. אז זו הייתה הדרמה שסופרה, זה היה המצב של העולם עד אברהם אבינו, זה גם המצב של העולם.
איך... זה עולם דרמטי לגמרי, אפילו החכמים לגמרי, החסר הוא הדבר הבסיסי, הוא צריך להיות בעל מזל עצום שדווקא האחד שישמע לו יפגוש את החכם. הוא לא פגש, הוא צריך לגלות בעצמו.
זו המציאות. חוץ מזה, זו המציאות. זה מאוד קשה. אז זה היה ה... זה היה המצב של העולם עד אברהם אבינו. This is also the situation של העולם היום. במילים אחרות, זה הסדר הרגיל איך העולם היה עובד, אם לא משהו חידוש גדול שאברהם אבינו היה מחדש ואחר כך משה עוד יותר.
מה בא אברהם אבינו? אברהם אבינו בא עם חידוש עצום, לגלות דבר חדש. לפני כן אומרים אלוקי אברהם, זה הדבר. לגלות דבר חדש. חידוש חדש. אברהם אבינו אמר... בואו נגיד מבינים כבר את החידוש לגבי מתושלח, לגבי חנוך. בואו נגיד מבינים כבר אבל זה כל הרמות, כל המלאכים שלא הדבר הראשון. זה יפה וטוב אבל הולכים לשכוח את זה.
אמר אברהם אבינו, אני אגיד לכם שני דברים שתעשו, כדי לפתור את הבעיה. שני דברים שצריך לעשות.
הדבר הראשון הוא, הולכים לאסור עבודה זרה באיסור חמור. עד אז לא היה איסור. זה לא באמת איסור, כי מי שעובד את... החכם יודע, הוא יודע שהקב"ה גבוה מזה, יש לו חשבון נכון.
אברהם אבינו, לפי איך שאני לומד את הרמב"ם, אברהם אבינו לא היה חילוק על החשבון הזה. זאת אומרת, בואו נגיד אנוש, מי שיודע כן, השני כבר שכח, אין לו כבר חשבון. אבל בואו נגיד אפילו עם אנוש, אברהם אבינו אומר לאנוש, הוא אומר "אתה יהודי קדוש, אתה עושה הכל נכון, אבל אתה עושה טעות אחת, שהמצב שלך, המערכת שלך עושה שכל אדם רביעי שוכח מכל המעשה, ועוד דור חושב אדם כזה ששכח לגמרי מהדבר הראשון. יודעים מכל הכוחות, לא יודעים מהקב"ה".
אמר אברהם אבינו, יש לי עצה. זו עצה קשה, יש קושיות על העצה, אבל זו העצה היחידה שעובדת. העצה שלו היא כך: קודם כל לא הולכים לעבוד עבודה זרה. אז הוא היה מחדש שיש דבר עבודה זרה, לפני כן היו לו ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה. הוא עשה חידוש גדול שיש דבר של עבודה זרה.
כי אנחנו חושבים תמיד שעבודה זרה אומרת אלוקים אחר. עבודה זרה אומרת כבר לא אלוקים אחר, אבל הוא אומר לכל היותר כוח בינך לבין אלוקים. לא אלוקים אחר, לא אלוקים אחר. העבודה זרה היא לא באמת מחולק מאלוקים.
זה כן, אבל אברהם אבינו אומר, הולכים לאסור עבודה זרה. לא רק לאסור עבודה זרה, הולכים לאסור כל תשמישי עבודה זרה, וכל מנהג שיש לעבודה זרה. הולכים לעשות מאות מצוות ומאות גדרים שרודפים את קבורת עבודה זרה. לא הולכים לעשות דבר שעבודה זרה עושה. לא ללכת להיכל שלו, לא ללכת לעיר שיש בה עבודה זרה, לא לקנות ממישהו שמוכר עבודה זרה.
הולכים להתרחק מכל הדברים האלה. חלק מהם באמת שטויות, כי זה תמיד מגיע לשטויות עם לקשן. אבל חלק מהם הבסיסיים לא שטויות. הולכים להתרחק בכל מקרה.
לא רק את זה, הולכים לומר... אני מתכוון שזה עוד אברהם אבינו אמר, אברהם אבינו הלך עם חסד. אבל משה רבינו הולך לומר, הולכים להרוג מי שעובד עבודה זרה.
מי שנוגע רק בעבודה זרה, נגמר איתו. לא מדברים איתו. זה חייב מיתה. בין אם הוא רוצה ובין אם לא, לא מדברים איתו. זה עניין עצום שאברהם אבינו היה מחדש שלא ניתן עד אז. עד אז אפשר היה לעבוד עבודה זרה. אפשר היה, לא היה שום איסור. אברהם אבינו אומר את הדבר הזה, כדי שלא ישכחו את כל העניין, אסור. חידוש נפלא אחד.
חידוש מספר שתיים, הוא אמר, הולכים לעבוד את הקב"ה. ידוע שעד אז לא עבדו את הקב"ה. לפני כן רק ידעו מהקב"ה. זה באמת לכאורה הדרך היחידה שאפשר לעבוד אותו. זאת אומרת הרמב"ם אומר, קראו וקנהו מקום לעבודתו. זה אומר, איך ייקחו את הקב"ה? הוא הולך לשמים הראשונים, אי אפשר לקחת את הקב"ה ככה. לקחת אומר שיש לי אותו, מבינים יותר טוב. זו קירבה בדאורייתא.
אבל אברהם אבינו אומר בכל זאת, הולכים לעבוד את ה'. במילים אחרות, הולכים לקחת חלק מהדברים האלה. זה מעניין. בזמן שהוא משווה את כל עבודה זרה, מצד שני הוא לוקח חלק מהדברים שלהם. כלומר למשל לעשות מקדש, להקריב קרבנות, לעשות תפילות או סדרי תפילות, איזה תפילות, איזה דבר תמיד שם אני יודע. אבל שלוש תפילות ביום, מה שיהיה, אברהם אבינו אכן תיקן את שחרית.
הולכים לעשות מצוות עבודות שעושים למי? לאל הראשון.
אף אחד חנוך לא הקריב קרבנות לאל הראשון. אף אחד לא הקריב קרבנות? אפילו חנוך, יכול להיות שהוא עבד והקריב קרבנות לאיזה כוחות. זו היתה סגולה, כך מגיעים אל הכוחות. אני כבר יודע, לא היה איסור עבודה זרה. אבל אברהם אבינו אומר, הולכים עכשיו לאסור, ומצד שני הולכים לקחת פעולות מסוימות. רק חלק, לא הכל. חלק מהתפילות, כמו לעשות השתחוויות, כמו להקריב קרבנות, כמו לעשות תפילות, לעשות עבודות, לומר שירות ותשבחות.
הולכים לעשות את זה, הולכים לומר את זה, הולכים לשאול את זה. הילדים ישאלו: "מה אתה עושה אבא? למי אתה מקריב את הקרבן הזה?" הוא יאמר... טוב מאוד.
הוא עשה מזבח? למה הוא עשה מזבח? בתורה כתוב שהוא עשה מזבח, הוא עשה בפעם הראשונה מזבח לה'. הוא עשה מזבח? כן, זו קושיה גדולה מהרמב"ם, אני לא נכנס לדרכים אחרות, אבל אדם עבד את ה', אבל לפי מה שאני אומר הם לא עבדו את ה'.
בואו לא נאמר את הסודות, אני לא אומר מה היה עם אדם הראשון. זו קושיה מפורסמת מהרמב"ם, שהוא אומר שהקרבנות היו נגד עבודה זרה. כן, לרמב"ם יש קושיה כאן, יש לו קושיה חזקה כאן, אבל אני לא נכנס.
הנקודה היא שבשום מקום לא כתוב בפסוק שהוא הקריב קרבן, זה כתוב רק במדרש. אבל בכל מקרה, בואו נשאיר את אותה קושיה, קושיה טובה.
אבל זה בטוח שאברהם אבינו חידש, הולכים גם לעשות איסור עבודה זרה, וגם עבודה לה'. הולכים להקריב קרבנות, והעבודה תהיה כמו שכתוב "כי יאמרו אליכם בניכם". זה חידוש גדול. הילד שלך, הבן שלך ישאל אותך: "למה אבא, למי אתה מקריב קרבן?" תאמר: "אני לא מקריב קרבן לא לכוכב הזה, לא לכוכב ההוא, זו עבודה זרה. מי שמקריב קרבן להם, חייב מיתה. למי אני מקריב קרבן? לה' עצמו."
שואל הילד קושיה: "מה יש לה' מקרבן?" אומר לו: "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". כך אומר הרמב"ם על אברהם אבינו חידוש נפלא.
מה התפקיד הגדול כאן? התפקיד הוא כך, שני דברים. קודם כל, זו תהיה זכירה. קודם כל, זו תהיה זכירה, קשה מאוד להבין איך זה עובד, אבל העובדה היא שזה עובד. זו תהיה זכירה לה' עצמו. בדרך כלל ה' נשכח, ולמה שוכחים אותו? כי חושבים על כל הכוחות האלה, וקשה מאוד להבין את ה' עצמו. הטבע הוא ששוכחים, וכך לא ישכחו.
הכל יאמרו את שמו. אמת שהילדים לא יבינו הכל, אבל יאמרו "תפילה לה', תפילה לבורא", ה' לא ישבות מכל תמידו. יאמרו את כל זה. ומצד שני יעשו דבר חיובי, יאמרו "מדינת יד" לה', וכך הילדים יעבדו את ה'. יהיה "שם שם נזכר". כך, זה היה החידוש של אברהם אבינו.
אברהם אבינו עבד על מעשים, קרא לאנשים, אמר להם: "תפסיקו לעבוד עבודה זרה". הוא הסביר את כל הסברות, הסברות הנוספות שאני לא יודע. אבל הוא הסביר, שצריך להפסיק לעבוד את כל האמצעים האלה, הכוחות.
אגב, מישהו אומר שיש לזה כוח, הוא כבר בקי, תסתכל על הילד שלך, הילד שלך יודע שיש לזה כוח? לא, הוא לא יודע. הוא יודע שיש משהו גבוה יותר מזה? הוא לא יודע. אתה צריך לגרום לו להפסיק את זה.
אז שואל קושיה: "אוקיי, אז איך אגיד לילד על ה'? אני לא יכול להסביר לו את הפשט האמיתי, הוא צריך להיות בר מצווה". יודע מה? יש דרך פשוטה, לך תקריב קרבנות לה'. ואיך הוא ידע שהקרבן הוא לה'? יאמרו. איך יודעים? אומרים את זה לשמו, הרי כתוב "לשם אשה ריח ניחוח לה'", אומרים.
אה, תאמר שזה רק קצת השמה, אמת, זו בעיה, יאמרו שהוא לא מתכוון באמת. בפרימוס אפשר, הרמב"ם הצדיק את זה, הוא אומר שאומרים, ואומרים שזה לה', ולא לאף אחד מהכוחות. זה הסוד!
אבל אברהם חידש... אברהם יצחק חידש... אפילו הרמב"ם אומר שלא בנבואה, זה לא היה בכתב, לא שום מצווה. הוא אומר שכך נכון לעשות, וכך התחילו לעשות. אברהם אבינו עשה כך, יצחק גם עשה ליצחק, הוא גם הקריב קרבנות, ויעקב, וכן הלאה, עד שהלכו למצרים.
עכשיו התחילה בעיה. תמיד היו יהודים שזכרו, לוי, שבט לוי זכרו, זכרו, אכן אברהם אבינו עצמו הסכים שהם יהיו אלה שממונים על עבודת השם, שילמדו את זה. אבל כל שאר היהודים כמעט שכחו, לא כמעט שכחו, שכחו.
כלומר מה, למה הם שכחו? בואו נבין. עדיין לא היה שום עסק, הם היו בחוץ, הם ידעו שהיהודים, המנהג אצל כל יהודי הוא לא לעשות עבודה זרה, אבל לא היה שום חיוב, לא היתה שום תורה. תורה פירושה, מי שעובד עבודה זרה לא עשו לו כלום. הוא הולך לפי המנהג שלו.
במצרים יש דבר אחר. יוסף הצדיק, יוסף הצדיק דיבר לפרעה על אלוקים, כן? מה פרעה חשב כשהוא אומר את המילה אלוקים? הרמב"ם אומר את זה, אבל אני אומר את זה קצת יותר גס ממה שהוא אומר. כן, יוסף דיבר לפרעה על אלוקים. מה פרעה מבין על אלוקים? פרעה יפרד פעם מהאלוקים הזה? איזה אלוקים הוא מתכוון? אלוקים אחרים!
"אחרי הודיע אלוקים", פרעה אומר ליוסף: "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת". כן? איזה אל כותב מראש שנה טובה? איזה אליל, אותו דבר בעצם. איזה אליל. איזה אליל.
אז זה משהו אחר. אוקיי, צריך... יש לך את זה. יש בזה משהו עמוק יותר מזה. אני עושה את זה קצת יותר פשוט. הרמב"ם עושה את זה עמוק יותר מזה. אבל הפרשה לא... לפחות האנשים לא הבינו את זה. הם חשבו שיוסף... כן, יכול להיות שיוסף לא עבד עבודה זרה. כתוב אולי במדרש.
יכול להיות שיוסף לצורך ענין, מפני דרכי שלום, השתתף במנהגים של מצרים. אני לא יודע. אני לא יכול להיכנס לזה.
אני יכול לדמיין שכן, זה כבר אסור. אבל יכול להיות שאז עובד... אני רק חושב בקול. הרי אין מצוות. אחרי משה לא עושים את זה. אבל יוסף הצדיק היה לפני הזמן עובד. אז אפשר היה לפי צורך ענין. הבינו שצריך לעשות את זה, ועשו את זה. הרי עדיין לא היה מנהג של להיות מופרד מעבודה זרה.
אבל אתה רואה אפילו יעקב שהיה אלוהי אביכם. זה משהו מסובך. זה היה... אולי החזקנו שלא בארץ ישראל עושים כן... מה שיהיה, כל מיני תורות. עבדו עבודה זרה, וממילא...
אבל זה נורמלי, אנשים הולכים למקום חדש. זה אפילו נכון. אני מתכוון, איך אומרים? אזלא לקרתא אזלא בנימוסא. צריך לראות שההוא עושה יום טוב לאליל שלו. זה נורמלי!
התורה... משה רבינו עשה חידוש עצום! ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, לא תלך! השכן שלי הוא שכן רע, נכון? החשוב יותר הוא הענין לא לעבוד עבודה זרה, מאשר שתתעסק עם בן דוד שלך, עם המון נכדים שם מבנות מואב, כן? זה היה חידוש גדול.
הדרך הרגילה שהיהודים התנהגו במצרים היא פשוט לא כך. גם בכן, אני כבר יודע שכתוב במדרש שהם התבוללו. אוקיי, אני לא יודע. הרמב"ם מניח את זה אחרת. אומרים על הרמב"ם שהוא מניח את זה קצת יותר מדי חד. אבל רואים שבעים ושישה פסוקים אמת. הרי יש מדרשים שמסכימים עם הרמב"ם. הרי יש פסוקים שמסכימים עם הרמב"ם, כמו יחזקאל.
יש גם סיבוך של מה שלפיו חשבו ויעקב אמר אלוהי אביכם. כן, אפילו אברהם אבינו. זה מסובך כל הדברים האלה. אבל הנקודה שאני אומר היא על המציאות במצרים, שהרמב"ם בטוח מניח את המעשה כך, ואפילו כשרוצים ללמד זכות על היהודים, עדיין בכל זאת יש נקודה כזו כולו על המזבח, רק קצת יותר בדקדוק.
ויכול לצאת שוב, היהודים עבדו עבודה זרה במצרים. רוב מהם, לא כולם. חלק. אבל הבעיה של עבודה זרה היא לא ש... בואו נזכור, הבעיה של עבודה זרה היא לא שאין, שאף אחד, כל אחד עובד עבודה זרה.
הבעיה היא, אפילו יש כמה צדיקים, הלוויים עבדו, הם היו חכמים, הם ישבו בכולל, והם למדו שם את האמת, והם אפילו לא עבדו עבודה זרה, שיכול להיות מידת חסידות, כן? לא היה חוק של כל האנשים האלה. וכאן זה אותו דבר, הבעיה שאמרנו, לא נאמר באמת, כי כל עוד זה רק כמו מידה...
המרצה:
אבל הבעיה של עבודה זרה היא לא ש... בואו נזכור, הבעיה של עבודה זרה היא לא שאף אחד לא הולך ועובד עבודה זרה. הבעיה היא, אפילו יש כמה צדיקים, שבט לוי עבדו לכל הפחות את האמת, והם אפילו לא עבדו עבודה זרה, זה היה נקרא עבודה זרה בשיטות. לא היה חוק של כל האנשים.
וכאן זה אותו דבר, הבעיה שאמרנו, לא נאמר באמת, כי כל עוד יש מנהג כזה של מנהג אבותינו שאנחנו לא עובדים עבודה זרה, והחזיקו את זה טוב מאוד, וזכרו, ואצלנו זה לא מקובל. אבל למעשה, אם כל העולם וכל העולם, להבדיל מצרים, כולם עובדים את האלילים שם, לאט לאט לא יודעים יותר מה'. זו העובדה.
המרצה:
בא משה רבינו ביציאת מצרים, וזה הפירוש של יציאת מצרים. אמת, זה אומר מתן תורה, זה לא בדיוק ביציאת מצרים, אבל במובן הזה מתן תורה פירושו יציאת מצרים. מבינים? משה רבינו בא עם חידוש חדש, והוא אמר, חזר, החזיר את הנושא של אברהם אבינו, שלא עובדים עבודה זרה, והוא אפילו הוסיף שזו מצווה.
המרצה:
הרמב"ם מסביר באריכות גדולה את הנושא של השליחות של משה רבינו בפרשת שמות, שמשה רבינו אמר "מה שמו מה אומר אליהם", מתרגם הרמב"ם, כן? כאן צריך להסביר את הנקודה, מתרגם הרמב"ם, מה זה אומר "מה שמו"? כשהוא אומר שם, יודע משהו? אני יכול להגיד לך שם מהיום עד מחר, זה לא אומר כלום. תקרא לזה כך, תקרא לזה כך. מה זה אומר?
מתרגם הרמב"ם שחייבים לומר את השם השם. כשמשה רבינו שאל, היהודים אמרו שהוא לא יאמין לי, כן? אומר הרמב"ם שהיו שתי בעיות אחרות. בעיה אחת היא, מי אומר שה' שלח אותך? על זה אולי יכול לעזור מופת. אבל בעיה שנייה, בעיה גדולה יותר היא "מי השם?" מי אומר שיש ה'?
המרצה:
אומר הרמב"ם, זה אומר שהיו אנשים שלא האמינו בה'. הרמב"ם כועס מאוד כשהרמב"ם אומר חלילה שהיו יהודים שלא האמינו בה', כולם האמינו בה', רק זה מה שהרמב"ם מבין, הוא לא אומר שהם היו אפיקורסים, הרמב"ם אומר שהם היו עובדי עבודה זרה. הם ידעו שיש את כל הכוחות בינתיים, זו בכלל לא היתה השאלה.
הרמב"ם אומר, הבעיה, מכיוון שכשחיים בסדר העולם הרגיל, קשה מאוד לדבר על אהיה אשר אהיה. מה הרמב"ם מתרגם 'אהיה אשר אהיה', מה משה גילה? אומר הרמב"ם, משה רבינו שאל את ה' "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם?", לומר מילה לא יכול לעזור.
המרצה:
אמת, אמת, עוד קושיה טובה. הוא אומר הרמב"ם, חייב להיות ש'אהיה אשר אהיה', קשה לי להגיד כך, אומר הרמב"ם שזה חייב להיות, שזה דרך קצרה מאוד להסביר לאנשים את המציאות הראשון. חייב להיות קצת הוכחה בקיצור גדול, הרמב"ם מסביר איך זה יכול להיות, והוא אומר לרב סעדיה גאון ש'אהיה' פירושו מחויב המציאות, הנמצא אשר נמצא, ולכן איכשהו זו דרך של לימוד, זו קצת ראיה, זה לא סתם נאמרה מילה, אני גם יכול להגיד מילה.
מרצה:
כך מפרש הרמב"ם את הפרשה של "מה שמו", ש"מה שמו" חייב להיות מוסבר, הוא נראה מסתכל על גרסה, הרמב"ם דיבר על חכמת הקבלה אחרת, איזה נוסח של שער היחוד, הוא הסתכל, אחרת אין שום דרך, כי לומר שחייב להיות אלוה, הרי היו מספיק אלים, היו אינספור אלים, מצרים היתה ספר שלם של אלים, אף אחד לא חסר אלוה, חסר היה האחד, ה' אחד, האלוה היחיד, הדבר שהוא מעל הכל, ולומר שיש לו עוד שם, שוב לשים אותו ברשימה, לשים עוד אלוה אחד, זה לא הדבר, אה הוא חזק יותר, מי שהוא חזק יותר, צריך להסביר, לא אחד חזק יותר, זה סוג אחר של דבר מכל האלים האלה, כל האלים האלה הם זבובים וגפנים ספציפיים, או הגדרות ספציפיות של כוחות הטבע, כל ההגדרות האלה, ואני חייב לומר משהו שהוא מעל כל ההגדרות האלה, וכולי וכולי וכולי, וזה הוא הסביר.
תלמיד:
[שאלה על הפשטות של התובנה הזו]
מרצה:
כשהראשון אמר את זה, אתה רואה כאן עבודה זרה בעולם? או שמישהו רואה כאן אלפי עבודות זרה בהודו. זה לא עלה על דעת אף אחד? יש הרבה הבחנות, אפשר להיכנס עמוק יותר. מה אני מתכוון באמת. יש הרבה כאלה, אומרים לך תמיד, יש הרבה מאוד דברים טובים שפעם המציאו, פעם נתגלה, ואז, אהיה אשר אהיה, הקב"ה אמר ליהודים, כן הוא חושב לתוך זה, זה מאוד פשוט, להבין באמת זה עמוק יותר, אבל כל ילד יכול להבין את זה.
מרצה:
משה רבינו בא עם חידוש עצום ליהודים, אותו חידוש של אברהם אבינו, אבל הם שכחו אותו, ואמר, קודם כל שיש אלוה, לא שיש אלוה במובן שהתהילות הספציפיות היו תאוותם, אני מתכוון שהרמב"ן אולי מתכוון, התכוון לזה, אבל זה לא הפשט של הרמב"ם, אלא שיש אלוה במובן לא האלהים, אלא להבדיל אלהים, חידוש גדול הוא אמר להם.
כן כן אמת, זה אומרים בישראל אשר... זה מספיק לרמב"ם. אוקיי, בכל מקרה, הכל קושיות טובות עם תירוצים, אבל זה אומר הרמב"ם, וחוץ מזה גם אמרה התורה, זה אומר מאוחר יותר שזה הוא כבר נתן אז, כי הרמב"ם הוא זה שאומר שזה מתכוון, גם יש כבר מדרשים שאומרים, שמה שהקב"ה נתן מאוחר יותר את כל המצוות, ללכת לעולם ואחרים, עם כל העונשים של עבודה זרה, שכבר ממש נעשה חוק, אבל משה רבינו במצרים כבר התחיל עם זה.
מה הוא עשה? נתן שתי מצוות, מה אתה זוכר? זה עומד במדרש, כן? הוא היה צריך להיות איזו זכות, הוא היה צריך איזו זכות, הוא היה צריך לעשות משהו ליציאת מצרים, ומה היתה המצווה האחת? פסח. מה זה פסח? אומר הרמב"ם, פסח הוא ביטול עבודה זרה.
זו אחת הראיות הגדולות של הרמב"ם, שקרבנות קשור לאנטי עבודה זרה, כי הוא מביא, זה עומד כבר בתרגום ועוד כך, הוא מביא כבר מקור קודם, שלמה שחטו, הוא מפרש את הפסוק אצל משה, למה שחטו את הטלה? כי המצרים עבדו את הטלה.
במילים אחרות, משה רבינו מלמד אותם לא רק שיש אלוה, זה משה עצמו, הוא גם מלמד אותם מצוות, והוא אומר שהקב"ה ציווה לשחוט את האליל. מה זה לשחוט את האליל? זה באמת התחיל עם הטלה, זה לא סתם דבר, ואולי למזל טלה יש באמת אפילו שייכות לזה, אני לא יודע! אתה מראה איזו נקודה חזקה יציאת מצרים היתה, שזו היתה הנקודה. שהוא מחדש את איסור עבודה זרה, עם קרבן פסח הם שחטו את עבודה זרה של מצרים. העבודה זרה הגדולה ביותר, כמו שהטלה הוא ראש המזלות, שזה...
תלמיד:
אה, הוא הולך את שניהם, זה כולל שניהם, כל הקרבנות כוללים את שני הדברים במובן מסוים. למה? כי חלק כך הוא אומר, מה צריך לשרוף, חלק אוכלים, חלק שורפים לקליפה, חלק אוכלים כקרבן לקב"ה. משהו כזה... זה זורק לגמרי החוצה...
תלמיד:
המטרה של יציאת מצרים היתה זו? כל המטרה של יציאת מצרים זו היתה?
מרצה:
כן, כן, כן... זה פירוש הרמב"ם ב"אשר קבצנו ממקומות עבודתו". הוא אומר לאברהם. כן, כן, בוודאי. למה לא? כי הוא נשאר בדעה, הוא הולך תמיד חזרה כמו שהוא הלך אצל אברהם ויצחק. זה חידוש עצום שהוא יתחיל סוג חדש של עצה לכל הדבר.
מרצה:
אבל העצה היא שני הדברים, קודם כל הידיעה, ידיעה... שיש אלוה, לידע... שיש את האחד, האלוה הראשון, את זה מילאו מאוד מאוחר יותר, את זה אמרו בדרך קיצור. הרמב"ם אומר שזה הוסבר, הרמב"ם הוא חידוש, הרמב"ם מפרש על ה'מה שמו', שאיכשהו, אולי מה שאתה אומר, אולי לא ממש, אבל מה שאומרים, מה שפשוט שחייבת להיות עבודה, יכול להיות שזה חידוש? אולי לפני שהיה אהיה אשר אהיה לא תפסו את זה. יכול להיות שזה מאוד פשוט, אבל זה פשוט כי מישהו לימד את זה.
כשהראשון אמר את זה, אתה רואה כאן עבודה זרה בעולם? או שמישהו רואה כאן אלפי עבודות זרה בהודו. זה לא עלה על דעת אף אחד? יש הרבה הבחנות, אפשר להיכנס עמוק יותר. מה אני מתכוון באמת. יש הרבה כאלה, אומרים לך תמיד, יש הרבה מאוד דברים טובים שפעם המציאו, פעם נתגלה, ואז, אהיה אשר אהיה, הקב"ה אמר ליהודים, כן הוא חושב לתוך זה, זה מאוד פשוט, להבין באמת זה עמוק יותר, אבל כל ילד יכול להבין את זה.
זה היה אז משה רבינו לימד ליהודים, ולימד שזה לא מספיק אז לעשות, צריך גם לשחוט עבודה זרה, צריך לקחת את עבודה זרה לקחת לשחוט, לבטל, לבטל, דרך זה שלא יהיה יותר 'אלוהיכם עמכם', זה הילדים ושם הטעות, אם היו שוחטים היו ממשיכים לעבוד את הטלה, כי זה ראש המזלות, זה המלאך הגדול ביותר, מגיע לו הרבה כבוד, היו הילדים חזרה היו נופלים לעבודה זרה.
מכיוון שהעיקר הוא התיקון של משה רבינו לילדים, זה ממשיך את הדבר, זה אומרים את הדבר הנוכחי לעשות ענין חדש של שחיטת עבודה זרה, לשבור עבודה זרה, משהו לשבור את עבודה זרה שם לכל האינדיקציות עמלק העמלק חלש יותר. זה הכל חלק מהדבר, רק זה לשבור עבודה זרה... והיית צריך גם לעשות עבודת השם. רציתי לחשוב שאז פסח הוא לשבור את עבודה זרה, ואז מילה היא משהו עבודת השם.
הרמב"ם עצמו אומר שאחד הטעמים של מילה היא סימן בבשרנו שיש אמונה בקב"ה. שאלה המאמינים, וזה היה, אברהם אבינו כבר עשה את זה, ומשה עשה את זה למצווה, הלאה. אבל מילה, זה לא עומד ממש בפרשה שעשו את זה, אלא דרשה גם כן. על כל פנים, הפסח, קרבן פסח, זה הרמב"ם מבין על קרבן פסח, וזה היה חידוש אמיתי של יציאת מצרים.
מרצה:
דבר אחר בסכנה זה לא פשט שהקב"ה לא הוציא ממצרים, זה יודע וזה מראה דבר חדש על הקב"ה. מי שיודע את הקב"ה, הוא 'מה שמו', אם מה עושה את הכל? איסור עבודה זרה והחידוש של עבודת השם. זה היה כדי... יציאת מצרים היא הזמן. ומי שרוצה לפרש קצת יותר כמו דרך משל, שהמקובלים הולכים לגמרי לומר כך, זה לומר שמצרים היא עולם העבודה זרה, עולם הכוכבים ומזלות ומלאכים וכו', ולצאת ממצרים פירושו לשבור את זה. יציאת מצרים המטאפורית, וזה עשו באמת ביציאת מצרים העובדתית. זה לא רק משל שמצרים היא משל לעבודה זרה. ביציאת מצרים התחילו הראשונה את הדבר של משה רבינו, של שבירת עבודה זרה ושל עשיית מצוות ועבודת השם.
מרצה:
וזה דבר שהוא... לכן מדברים כל כך הרבה לילדים על מצרים, זה עומד בפסוק, מה נשתנה, כל הדברים האלה. כי זה החידוש העיקרי, זה לא שיכול להיות צדיק שיודע, חכם יחיד בדורו שיודע מהקב"ה. זה היה תמיד, זה יכול להיות תמיד, גם אצל הגויים, גם אצל יהודים. לא זה הדבר החידוש של יציאת מצרים.
החידוש של יציאת מצרים הוא שיש סוג כזה של מערכת שאפשר להעביר לילדים, ושהילדים לא ישכחו ממנה, יש תמיד ניסיונות של עבודה זרה אפילו. זה הצליח, כן. זה הצליח המערכת, זה עכשיו כבר זמן רב אחורה, זה עדיין יש יהודים שלא עובדים עבודה זרה, לא רק יהודים, כשכל הגויים כבר למדו מזה. זה הצליח מאוד טוב המערכת, והמערכת בנויה על איסור עבודה זרה וחידוש של עבודת השם.
תלמיד:
מה היה ביציאת מצרים? זה נעשה כלא היה, או... שלא זה הדבר... או אפשר לומר שזה אז?
מרצה:
בשעת, הפירוש שלי הוא ש, פירוש הרמב"ם הוא ש, בשעת יציאת מצרים... אז זה קרה! לא, שכשמדברים על יציאת מצרים, מדברים על החידוש שנעשה מזמן יציאת מצרים ואילך. או שאתה רוצה לומר מטאפורית, תאמר שמצרים היתה באמת המקור של עבודה זרה וכו'. אמת, אמת, אפשר גם כך לומר, אבל זה כבר... הרמב"ם כבר לא מדבר על זה, אולי כבר במקום אחר, אני צריך לחשוב, ראשית ב... כשהוא מדבר על הכהן, אני צריך לבדוק... אני מתכוון שזה הפירוש, לפי הפשט... לרמב"ם יש ביאור פשט בכל יציאת מצרים...
מרצה:
אני צריך אולי לומר את הפירוש ההפוך ברמב"ם, אבל אולי בשבוע הבא... אמרנו כבר שני פירושים?
תלמיד:
אמרתי רק אחד? יש לי עוד שניים.
מרצה:
לא, לא, תן... יש לי עוד אמת, יש עוד שני פירושים אחרים של הרמב"ן אקשואלי, כן.
תלמיד:
אמת, אבל כאן יש יותר פשט רמב"ן ויותר קבלה רמב"ן.
הרמב"ם כאן מביא פירוש בגאולת מצרים בכלל.
רציתי לומר את הפירוש ההפוך ברמב"ם, אבל אולי בשבוע הבא.
אז יש שלושה פירושים, כבר אמרתי שני פירושים.
כבר אמרתי שניים? אמרתי רק אחד? אה, אמת, יש לי עוד שניים.
לא, לא, יש לי עוד שני פירושים אחרים ברמב"ם.
אמת, יש לי עוד משהו, יש עוד שני פירושים אחרים, שני חידושים של רמב"ם אקשואלי, כן, אמת.
אבל זה כבר 10:30.
אחד, מה יש קודם? מה השיעור, לא מספיק זה?
כי אני ה' — הוא לא אומר אנכי ה', נכון? כי לדעת את הקב"ה, זה לא פשט שיודעים את הקב"ה מיציאת מצרים.
אפשר לדעת את ביטול עבודה זרה דרך יציאת מצרים, את החידוש.
הרמב"ם מביא כאן הלכות עבודה זרה, יש שתיים או שלוש הלכות.
פסח מדברים מהלכות עבודה זרה, לא אם רוצים לומר שיעור פסח ברמב"ם צריך לומר הלכות עבודה זרה לא הלכות יסודי התורה.
הלכות יסודי התורה זה אמת תמיד, אני מתכוון שאין סתירה.
אבל זה לא החידוש של יציאת מצרים הוא ביטול עבודה זרה, אבל זה דבר שהוא חידוש, הפרקטי.
זה יש מערכת שהרמב"ם אומר שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם, זה הרבה יותר חידוש גדול מאנכי ה' אלקיך מיציאת מצרים.
כי זה תמיד היה יחידי סגולה, זה דבר שכלי, אפשר להגיע לזה, זה תמיד יש.
זה דבר שמדברים בחג, עד היום הזה לא מבינים כל כך את החידוש, אני לא מבין את זה, אני חייב לומר שזה לי מאוד קשה, כי יש לי תמיד את הקושיא "מה נשתנה", הילדים באמת לא מבינים, וכולי האי ואולי משהו צריך להבין, זה דבר מאוד עמוק וקשה להסביר, זה לא כל כך פשוט.
אבל סוף כל סוף... לא, קצת עבודה זה, אבל זה באמת שווה לכל החלק, להבין משהו כאן.
יש לך קודם רעיון עצום, צריך להילחם עם כל העולם לכבוד זה, אני מתכוון כן.
כמו שאני אומר, ההשקפה של עכו"ם הוא אומר שיש עוד קושיות, זה אמת, זו השקפה אחרת.
אבל חלק גדול, יהודים מתבדלים, הרמב"ם בכל הלכות עבודה זרה "כשם שישראל מובדל מן אומות העולם מן עובדי עבודה זרה בדעותיהם", צריך להיות מובדל במעשים, לא לאכול את הלחם שלהם, לא לשתות את היין שלהם, לא לאכול את הבשר שלהם, הכל רק בגלל זה, לא כי יש אדם אחד שיודע את הקב"ה.
יכול להיות גוי שאוכל חזיר והוא יודע את הקב"ה, הוא עושה איזו חקירה שם. אבל אנחנו נלחמים נלחמים עם כל העולם, זה נכון, צריך להילחם עם כל העולם רק כי טוענים שהדרך שלהם הולכת אחרי הנכדים, חלק ד' רמב"ם עם הנשים הילדים האנשים הפשוטים חושבים שאנחנו שוב אנחנו מחזיקים את עצמנו כל כך גדולים.
הולכים לשכוח מהקב"ה ואנחנו כן נזכור אבל גם רק בזכות כי אנחנו יודעים אנחנו מבינים גם לא מה הוא מתכוון, בסוף אנחנו שבו בתפיסה אצל.
אנחנו אומרים לפחות שמע ישראל, לפחות אנחנו אומרים שמע ישראל שלושה אלוהות כמו שהם אומרים, לפחות אנחנו אומרים השם אחד, ולכבוד זה עשינו את כל הדבר הזה, זה הרי חידוש גדול, זה תוספות יום טוב אבל זה לא דבר פשוט עבורנו.
צריך באיזשהו אופן צריך לפשוט להבין את זה, צריך ללכת ללמוד פעם אחרת, שבוע הבא עדיף שאין את הלחץ.
אבל זה דבר קשה מאוד, זה סיכון גדול, פתיחה גדולה, זה באמת פתח הרבה.
אני מתכוון אפשר לחשוב, אני מתכוון אנחנו לא זוכרים את הזמנים של משה רבינו כשהוא נלחם עם הכנענים שם, אבל היהודים שנלחמו עם המינים זה קצת יותר מסובך כי הם מאמינים גם הם באחדות השם.
אבל יהודים שהיו במשך אלפי שנים ולא הסכימו להשתמד אלא בגלל דקדוק, את זה צריך להוציא.
מה כל החילוק של יהדות עם הנצרות, הוא מאמין גם באלוהים, אבל מה אנחנו אומרים עליהם?
מה אומרים חכמי התורה אפילו אפשר לומר שלאלוהים יש בן לבחינות, על פי קבלה אפשר לענות על הכל.
לא, מה אנחנו אומרים?
מה אנחנו אומרים?
מה התירוץ האמיתי על הקושיא?
מה הרמב"ם היה אומר?
למה לקחו את היהודים במשך אלפי שנים שאמרו: בוא הנה עשה את עצמך לנוצרי, השתחווה לצלם ויהיה טוב.
מה היהודים אמרו?
זו עבודה זרה, בסדר, אבל בואו נחשוב עמוק יותר, אנחנו מקישים שזה ממש שיש כוחות עם כל הדברים האלה שהם אומרים שיש בחינות, הוא אומר צה"ל כאן מה שלא יהיה רוח הקודש, אין בחינה כזו השכינה היא כל הבחינות.
מה אנחנו אומרים?
מה התירוץ האמיתי?
אני אומר כבר שזו לא טעות איך שהם מבינים את זה, זה כבר פרטים אפשר להתווכח כאן.
מה שאנחנו אומרים באמת הוא שהכל מילים יפות אבל אנחנו סוברים שהילדים שלהם עובדים את יוזל ולא עובדים את הקב"ה, כך אנחנו סוברים.
אפשר לומר מהיום עד מחר שהכל אחד, אף אחד לא מבין את זה, הרמב"ם לא אומר את זה, אולי החכמים הגדולים מבינים, אולי המלאכים מבינים את זה.
אולי המלאכים מבינים וגם לא, אני מתכוון זה עמוק מדי!
הילדים בטח לא מבינים את זה. הילדים עובדים אדם, נברא.
זו העובדה, זה אמת, נכון. מה עובד נוצרי? הוא עובד נברא.
בסופו של דבר, הוא אומר, הכמרים שואלים, צריך להסביר. זה אומר כן, זה אומר לא, זו בחינה, זה למטה, זה למעלה.
במציאות זה מה שהוא עובד. היהודים שלנו אומרים, אנחנו הולכים להיאבק במסירות נפש, כדי שהילדים, כששואלים כמה אלוהות יש, יאמרו אחד. זהו. בשביל הפתיחה הזו.
לא לומר אחד שהוא שלושה, שהוא בחינות. בשביל זה, בשביל זה, נכון?
חוץ מזה שזה שטויות, אני לא נכנס לזה, כל עבודה זרה מתערבבת בה לפעמים שטויות עם לוקשן, אלמנטים, ספקות. זה הרי לא העיקר. העיקר הוא רק הדבר.
ולכבוד זה אנחנו יהודים. זה היה החידוש של משה רבינו ביציאת מצרים, כלומר הקב"ה שלח את משה.
זה דבר עצום. זה חילוק גדול.
כל דבר קטן בשורש יש לו תוצאה עצומה אחר כך.
אמת, אמת, אפשר לומר את זה. זה לא דבר יסודי. אפילו משל אחר, יכול להיות, יכול להיות, יכול להיות דבר אחר.
כן, אבל אתה צריך להבין, זה לא פשוט שאנחנו משכנעים את עצמנו שהילדים שלנו מבינים את כל האמת איך שזה.
יש חילוק גדול אחד. איך הורידו את המעשה של הבורא הגדול להבין ברמה קטנה.
אפשר עוד להעלות טענות, מה זה, את הסתירה אפשר להבין. אבל הרי לא מבינים כלום, אפשר רק לומר.
תלמיד: מה אתה מתכוון?
מגיד שיעור: זו עוד סיבה, לא אמרתי, זו עוד טענה בעבודה זרה, אני לא יכול לומר את כל הטענות בבת אחת.
מצד שני יש לנו פתרון לאותה טענה, כשאנחנו עושים גם משלים מסוימים, אבל אנחנו נאבקים מאוד חזק לומר שזה רק משל.
הם לא נאבקים כל כך חזק. זה החילוק, כן?
יש לי הרבה חברים שמתלוננים תמיד, מה החילוק בקבלה, ליהודים יש גם.
הרשב"ש כבר אמר פעם, כן, שהגויים מאמינים בשלושה ואנחנו מאמינים בעשרה, מה החילוק הגדול? כן?
יכולה להיות הקושיא, נכון? יכול להיות תירוץ.
כן, הרשב"ש מביא שאחד אמר לאחד מהמקובלים, שהגויים מאמינים השלוש ואתם מאמינים העשירית. אחד אמר שזה באמת שווה, הם אומרים גם שזה באמת שווה.
אז, יש חילוקים בתורת הקבלה על פי עומק בכל מיני דברים.
החילוק הבסיסי במציאות הוא כך, שאצל היהודים אומרים לילדים יש אלוהים אחד, אחר כך אומרים לגדולים המקובלים מה שהם אומרים צלעות שיש עשר.
אצל הגויים אומרים לילדים שיש שלושה. אחר כך החכמים הגדולים יודעים שזה אחד. אתה מבין את החילוק?
אומרים... אומרים שיש שלושה. נכון, נכון. זה החילוק העצום בחינוך.
החילוק העיקרי של יהדות עם גויות, אפילו בעבודה זרה, עובדי עבודה זרה, הם גם אמרו 'כדלעיל', אבל מי אומר את זה? החכמים, מי אומר את זה? האנשים הפשוטים ידעו כמה אלוהות יש, עשרים וחמישה, אתה יודע, שש מאות, זה מה שאדם רגיל יודע. חכם אומר כן, הכל רק בחינות של דבר אחד.
מה אומר יהודי? אנחנו עושים בדיוק הפוך, לילדים אומרים יש רק אחד, תרצה לדעת כמה בחינות, כמה כוחות יש, אה, תחשוב על זה, תבין את זה. זה כל החילוק.
זה מה שהרמב"ם מסביר על משה רבינו. החידוש של משה רבינו לא היה 'אנכי ה' אלקיך'. זו מצווה אמת, יש מצווה 'אנכי ה' אלקיך' עצמה, אבל כל העניין הוא להגיע לזה.
אבל החילוק הוא באמת 'לא יהיה לך', לא 'לא אלהיך', 'לא יהיה לך' זה אולי גם פשוט 'לא תעשה לך'.
כן, רמה שלישית, 'לא תעשה לך' פסל וכל תמונה וכל כיוצא בזה, כי אולי רצית פעם לעשות עבודה זרה בפרט, כן? אתה מבין את החומש, אמת? לא תעשה שידוך איתם.
יש נפקא מינה, אבל הרבה יהודים טענו שיש חסידויות מסוימות ודברים שהם מדברים יותר מדי לרבי שלהם, וכמעט עשו אותו כמעט אלוהים, ואחר כך אנחנו אומרים להם, אבל זו רק בחינה, זה עומד ממש, זה אמת, אבל מה הילד שלך יחשוב? עבודה זרה היא גם אמת.
עיקר היהדות הוא מה אומרים לילדים, לא מה חושבים באמת. מה שחושבים באמת זו תורה עמוקה, בכל דבר יש בחינות ומעלות ובחינות. יכול להיות, אני לא יודע מה ההלכה למעשה, אני רק אומר רעיון.
בכל מקרה, זה הפשט של יציאת מצרים או הרמב"ם.
נו, צריך רק לומר עוד שני פשטים, אם ירצה השם שבוע הבא נאמר הכל עוד פשט אחד, לא יודע. בסדר נאמר את הפשט השלישי.
זו הנקודה.
Please support our beis medrash
https://www.paypal.com/donate/?hosted_button_id=SMGXBETTK3Z94
make a monthly membership
https://yitzchoklowy.com/membership-account/membership-levels/
וואס איז די שייכות צווישן זיין א גוטער איד און יציאת מצרים? וואס האט איינס מיט’ן צווייטן צו טאן? אויף דעם ווערן פארגעשטעלט צוויי הויפט שיטות — נישט אפאזיט, נאר פארשידענע וועגן. דער הויפט פאקוס איז צוערשט אויף דער רמב”ם’ס וועג, און דערנאך אויף דער רמב”ן’ס וועג.
—
1. חלק הידיעה/האמונה (מחשבה) — גלייבן אין עבודה זרה
2. חלק המעשה — דינען עבודה זרה
די גמרא זאגט “המודה בעבודה זרה” — איינער וואס גלייבט אין עבודה זרה איז עקסטרא פון איינער וואס דינט עס.
עס איז א שלילה (נישט א חיוב): מען ווייסט נישט פון דעם וואס דער רמב”ם רופט “מצוי ראשון” / “סיבה ראשונה”.
די טעות: מען מיינט אז איינער פון די גלגלים, מלאכים, אדער אן אנדערע זאך איז “די ערשטע זאך” — און דעריבער ווערט ער דער גאט. אבער ער איז נישט קיין אמת’ער גאט, ער איז נישט די סיבה ראשונה.
א תלמיד האט געפרעגט אויב די טעות איז אז יענע זאך האט “אייגענע כח”. תשובה: “אייגענע כח” איז א רעלאטיווער באגריף — א מלאך קען האבן דעת, א מענטש האט זיכער דעת, מען קען האבן אייגענע כח אבער באקומען פון דער אייבערשטער. דער ריכטיגער לשון: נישט “אייגענע כח” נאר “ער איז נישט די ערשטע זאך”. “ערשטע” מיינט נישט ערשטע אין צייט, נאר ערשטע אין מציאות — די לעצטע/ערשטע סיבה פארוואס אלעס איז דא.
דער רמב”ם ברענגט פינף סארטן מינים. דער פערטער זאגט עס איז דא א רבון אחד אבער ער איז א גוף ובעל תמונה. דער פינפטער דינט שטערן אדער אנדערעס כדי שיהיה מליץ בינו ובין רבון העולמים.
לויט דער רמב”ם איז דאס א גאר טיפע זאך: רוב חכמים און פילאסאפן פאר משה/אברהם האבן נישט געוואוסט די אמת. זיי האבן געמיינט אז דער גלגל, די נשמה פון דער וועלט, איז דער גאט. דער רמב”ם רופט זיי “צאבא” (פון א בוך “עבודה נבטית”).
די אויסשפראך פון “צאבא/סאבא” — אויף אראביש זאגט מען צדי ווי “ס”.
– מען קען עס נישט מדמה זיין (נישט פארשטעלן אין קאפ)
– מען קען עס נאר וויסן, גלייבן, אדער זאגן די ווערטער — אבער נישט פארשטעלן
– אפילו א מלאך — כאטש ער איז נישט גשמיות — איז תלוי אין א זאך וואס מען קען מדמה זיין
– די סיבה ראשונה איז נישט קיין זאך וואס מען קען זיך פארשטעלן בכלל
עבודה זרה ווערט גערופן “אטעאיזם” — וואס קלינגט משונה, ווייל זיי גלייבן דאך אין א גאט! די הסברה: דער רמב”ם זאגט: וואס דו מיינסט איז א גאט איז נישט קיין גאט. קומט אויס אז ער גלייבט נישט אין קיין (אמת’ן) גאט. עס איז אטעאיזם ביחס צו דער אמת’דיגער גאט, נישט ביחס צו זייער געטשקע.
ביישפיל: איינער וואס גלייבט אז “Nature controls everything” — לויט דער רמב”ם איז ער אן אטעאיסט.
וואס מענטשן היינט רופן “פאנטעאיזם” (די נאטור/כח וואס מאכט די וועלט איז גאט) — דאס איז נישט קיין נייע שיטה! דאס איז די זעלבע עבודה זרה שיטה פון די צייטן פון אברהם אבינו — שיטת הצאבא. זיי האבן געזאגט: עס מוז זיין א כח, א נשמה, אפילו א דעת אין דער וועלט — אבער דאס אליין איז נפרד פון דעם אמת’ן גאט.
דער עיקר אמונה איז אז גאט איז “beyond” די וועלט — Transcendent (מעבר לכל העולם). נישט “אינדרויסן” ממש (דאס איז נאר א משל), נאר מעבר לכל. אפילו א רוחניות’דיגע זאך (ווי א מלאך, א נשמה) — אויב עס איז נישט “אינדרויסן” — איז עס נישט דער גאט.
—
לויט דער רמב”ם איז דאס די גאנצע זאך — נישט נאר יציאת מצרים, נאר די גאנצע מטרה פון די גאנצע תורה, דער דעת פון משה רבינו:
– “אנכי ה’ אלקיך” מיינט: עס איז דא א גאט וואס איז מעבר לגלגל, נישט נאר דער וואס פירט דעם גלגל
– “יש הוויה תמידי ראשון לכל” — עס איז דא אן אייביגע מציאות וואס איז ערשט צו אלעס
– דער רמב”ם ברענגט אין יסודי התורה פרק א’: “אנכי ה’ אלקיך — אלוה וואס איז מנהיג הגלגל” — ווייל פון דארט ווייסט מען עס
– אן יציאת מצרים וואלט מען עס נישט געקענט זען
וויכטיג: דער רמב”ם גייט נישט ווייטער פון דעם. ער ציטירט “לעיני כל ישראל”, “לעיני כל העם” (יסודי התורה פרק ח’) — ווייל פון מעמד הר סיני ווייסט מען עס.
די פראבלעם: דער רמב”ם זאגט אין יסודי התורה פרק ז’ אז מופתים זענען נישט קיין גוטע ראיה — ס’קען זיין כישוף! א ראיה מוחלטת קען נאר קומען פון: די מציאות, די שכל, אדער אפשר נבואה.
דער תירוץ (מורה נבוכים פרק ל”ו): “מצרים” איז א משל פאר א מצב וואו מען פארגעסט די מציאות און גלייבט אין עבודה זרה. “הוצאתיך מארץ מצרים” מיינט: יעצט אז דו ווייסט מיך, ביסט דו ארויס פון מצרים. ווען דו וואלסט געבליבן אין “מצרים” (אומוויסנהייט), וואלסט דו געווען “עבדי עבודה זרה”.
אין דער רמב”ם’ס לשון אין הלכות חמץ ומצה שטייט “כנגד ארבעה בנים דיברה תורה” — אן “אחד חכם ואחד רשע”. אפשר איז דאס א חילוק צווישן עבודת השם (קעגן עבודה זרה) און ידיעת השם. (נישט זיכער אויב דאס איז א גוטע דיוק.)
ס’איז נישט בלויז “סענטראל” אין אונזער לעבן — אונזער לעבן איז דאס. דער רמב”ם זאגט אז מען זאל ארומגיין ביינאכט און אויסשרייען, זיך פרייען, טרינקען לחיים — אז ברוך השם מיר האבן דאס געכאפט (אדער מיר דארפן טרייען עס צו כאפן).
– רוב מענטשן — אפילו אידן — פארשטייען דאס נישט
– “מ’באקומט עס נישט פון עסן קוגל” — מ’באקומט עס פון לערנען תניא, לערנען דער רמב”ם, לערנען זוהר, גיין צו א שיעור
– רוב מענטשן טראכטן אז דער אייבערשטער איז א גוף — זיי זאגן “אני מאמין” אז ער איז “אינו גוף”, אבער זיי שטעלן זיך פאר “א גרויסער טאטע אין הימל” (וואס איז יא אמת אלס משל, אבער דאס איז נישט דער אייבערשטער אליינס)
פארוואס מיינען מענטשן אז א גוף איז שטערקער? א קינד טראכט: “אויב דער אייבערשטער האט נישט קיין אויגן, איז ער גארנישט — ווי לופט.” די אמת: א דבר שאינו גוף איז מער פון אלע זאכן, נישט ווייניגער. די מקור המציאות, די מקור הכח פון אלעס, איז דער דבר שאינו גוף. א מחשבה האט מער כח ווי א מעשה.
ווען מענטשן זאגן שמע ישראל, טראכטן זיי וועגן די מצוה פון זאגן שמע ישראל, נישט וועגן דעם אייבערשטן. אבער שמע ישראל איז א מצוה צוויי מאל א טאג זיך צו דערמאנען דעם אייבערשטן. “איין סעקונדע א טאג איז מער אמת ווי אלע אנדערע סעקונדעס פון טאג” — אזוי ווי די מציאות פון דעם אייבערשטן איז שטערקער ווי אלע אנדערע מציאות’ן.
—
1. אלע זאכן וואס מיר ווייסן קענען נישט זיין — ס’איז נישטא גארנישט אין זיי וואס מאכט זיי זאלן זיין
2. אויב אלעס קען נישט זיין, וואלט זיך גארנישט אנגעהויבן
3. מוז זיין אט ליעסט איין זאך וואס מוז זיין — “דאס וואס ער איז מאכט אז ער זאל זיין”
4. דער רמב”ם זאגט: “זיין מהות און זיין מציאות איז די זעלבע זאך”
דער טייטש פון “אהיה אשר אהיה” (נאך רס”ג): “הנמצא אשר הוא נמצא” = ער איז ווייל ער איז. דער רמב”ם רופט דאס “מחויב המציאות” (איבערגעטייטשט פון אראביש).
דער חילוק: רוב זאכן האבן “געבארגטע” מציאות — עמיצער האט זיי געגעבן מציאות. דער אייבערשטער’ס מציאות איז זיין אייגענע — “וואס ס’מיינט צו זיין גאט און אז ס’איז דא א גאט קען זיך נישט צוטיילן.”
די מחשבה איז “וועלטער ווי סימפל” — זייער פשוט. אבער: אפילו פילאסאפן האבן עס נישט געכאפט. אבן סינא האט אויסגעטראכט דעם הכרח אויף דעם לשון. דער רמב”ם טענה’ט אז משה רבינו האט עס מחדש געווען (פון “אהיה אשר אהיה”). ווען מען טראכט אזוי, קומט מען גלייך צו ווייטערדיגע מסקנות: ער קען נישט זיין א גוף (ווייל א גוף קען זיין גרעסער/קלענער), וכו’.
פארוואס איז עס נישט פשוט? מיר זענען “איינגערעדט” אין אונזערע מושגים און מיינען אז “עס קען נישט זיין אנדערש”. אויב מען טראוועלט ארום די וועלט אדער לערנט היסטאריע — זעט מען אז זאכן וואס זענען אונז פשוט, זענען “בכלל נישט פשוט פאר יעדער איינער”.
—
אפילו עובדי עבודה זרה אין אינדיע זאגן היינט אז זיי גלייבן אין איין גאט. ווען מען פרעגט: “פארוואס דינט איר פופציג מיליאן געטער?” ענטפערן זיי: “אלעס איז פרצופים/לבושים פון דעם זעלבן איין גאט.” אבער: היסטאריש האט מען נישט אלעמאל אזוי געטראכט.
עס זענען געקומען מיסיאנערן, קריסטן, און אנדערע — און זיי האבן געוויזן אז עס מאכט נישט קיין סענס. רב סעדיה גאון’ס טענה: אויב איין גאט צוקריגט זיך מיט’ן צווייטן — “ווערט אויס וועלט”. אויב א גאט איז נאר א “קליינע כח” — איז ער נישט קיין גאט, עס מוז זיין עפעס העכער.
די חכמי רומי האבן אלע געוואוסט אז די געטער זענען נישט אמת. זיי האבן זיך געשעמט מיט דעם, אבער געזאגט אז “עס איז מתאים פאר די המון עם”. יוסיפון און רוימישע קוואלן ווייזן: “almost none of them actually believe in their gods.”
די פילאסאפן זענען געקומען שפעטער מיט “טיפע תורות” אז יא, עס איז דא איין גאט. אבער דער נארמאלער מענטש אין גאס האט געגלייבט אז “עס איז דא אסאך געטער”. מען האט זיך געשלאגן: “מיין גאט איז א גרעסערע האמער, איך קען צוברעכן דיין גאט.” חז”ל זאגן אז די יצר הרע פון עבודה זרה איז בטל געווארן.
אפילו אטעאיסטן גלייבן נאר אין איין גאט — זיי זאגן נאר אז ער איז נישטא. עס פאלט זיי נישט איין אז עס קען זיין מער ווי איין גאט. קיינער האט נישט געפרעגט “לאמיר ריסערטשן וויפיל געטער זענען דא.” אמאל — ווען א מענטש האט געגלייבט אין גאט, האט ער געהאט א ביכל מיט א ליסט פון געטער: וויאזוי זיי הייסן, פון וואו זיי קומען, וואו זיי שלאפן, וואס זיי עסן. “דאס איז געווען די לימיט פון אלוקות.”
אז די גוים גלייבן אויך אין איין גאט — “איז זייער גוט, תודה רבה השם.” מ’דארף נאך אויסארבעטן געוויסע טעותים, אבער “וואס איז שלעכט?” אזוי שטייט אין “נחלת מלכים” אין די ענד.
—
עס איז שווער צו טראכטן פון א זאך וואס האט נישט קיין ווערטער, נישט קיין אימעדזש. “וואס טראכטסטו ווען דו טראכטסט פון די עצמות? דו קענסט זאגן דו טראכטסט גארנישט.”
“טבע המחשבה” איז אז ווען א מענטש טראכט אז עפעס איז דא, פרעגט ער גלייך: “וויאזוי זעט ער אויס?” דער מענטש האט א “דמיון רודף אחר המחשבה” — ער קען נישט זאגן אז עפעס איז דא אן זיך פארצושטעלן וויאזוי עס זעט אויס. “אן אינטערהויזן גייט ער?” — אלע מיני אזעלכע שאלות קומען אויף.
די רעותא דליבא (דער דמיון) לויפט אלעמאל און וויל זיך עפעס מצייר זיין. די עבודה איז: טראכט אז עס איז דא — און דאן סטאפ. גיי עס צוריק. “ווען מען טראכט אז עס איז דא, און מען סטאפט דארט” — דאס איז די עבודה פון פשטות, פון גלייבן. עס איז שווער צו האלטן — “איך האב דארט מער ווי איין סעקונד!” — מען מוז אלעמאל סטאפן דעם דמיון.
דער עיקר פשט: “עס איז דא און עס איז נישט מער ווי עס איז דא.” אלע זאכן זענען דא און זענען אויך נאך זאכן — אבער דער אייבערשטער איז דא און נישט נאך זאכן חוץ פון זיין.
עס איז א שווערע זאך אויסצולערנען. דערפאר האבן מענטשן געמאכט “סקעטשקעס און טעותים” — זאכן וואס האבן זיך אנגעהויבן מיט א גוטע כוונה, און עס האט זיך שפעטער “משתלשל געווארן צו אלע טעותים.” אברהם אבינו האט אנגעהויבן דעם תיקון, משה רבינו האט געמאכט פון דעם א געזעץ.
—
נישט נאר טראכטן פון אייבערשטן צוויי מאל א טאג, נאר אויך טון זאכן לשמו: מאכן א בית המקדש (“ועשו לי מקדש”), מאכן ימים מקודשים, מאכן קרבנות, מאכן מצוות.
ווי קען מען דינען דעם אייבערשטן אויב ער האט נישט קיין גוף, קיין פארם, קיין בילד? פאר א געטשקע פון שטערן קען מען כאטש מאכן א פיקטשער וואס האט א שייכות. פאר דעם אייבערשטן קען מען נישט מאכן קיין פיקטשער — ווייל ער האט נישט קיין פיקטשער. מען קען אפילו נישט זאגן קיין ווארט — נאר בשלילה, און אויך דאס איז נאר א “טריק” צו פארשטיין.
שלילה איז נישט אן אמת’דיגע באשרייבונג פון דעם אייבערשטן. די גאנצע תורה פון “ידיעת השלילה” איז נאר א וועג צו מסביר זיין ווי אזוי מען קען טראכטן אז “ער איז” אבער “נישט קיין גוף.” מער פון דעם קען מען נישט זאגן.
– נישט דא קיין ווארט וואס פאסט
– נישט דא קיין פיזישע באשרייבונג
– נישט דא קיין פעולות וואס מען קען אמת’דיג טון פאר אים
– מען קען אים נישט דינען — ער באקומט נישט גארנישט פון די עבודה מצד עצמו
דער רמב”ם רעדט קיינמאל נישט דירעקט פון דער פראבלעם. ער זאגט אפילו נישט אז דאס איז דער טעם פארוואס די עובדי עבודה זרה האבן געמאכט זייער סיסטעם. אבער: אין אנדערע פלעצער שטימט ער צו אז די אמת’דיגע עבודה פון דעם אייבערשטן איז געווען נאר במחשבה, נאר בדעת.
מענטשן פארשטייען נישט עבודה וואס איז מחשבה אליין. אויך מיר פארשטייען נישט — ווייל מיר האבן אויך א גוף. אבער: ווען מען איז נישט בעת פון די אמת’דיגע עבודה, טראכט מען נישט פון דעם עולם — דאן קען מען טראכטן פאר דעם אייבערשטן. דאס איז וואס די גאר טיפע חסידים טוען.
—
שטארקע טענה: די זאכן וואס מיר טוען זענען די זעלבע סארט ווי וואס עובדי עבודה זרה טוען: מען מאכט א מקדש, מען מאכט קרבנות, מען זאגט “ריח ניחוח לה'” — רש”י זאגט אז ס’מיינט נישט וואס די רוב עולם מיינט. דער חילוק: מיר זאגן אז דאס איז נישט א קרבן פאר א געטשקע, נישט פאר א מזל, נישט פאר א כוכב — דער קרבן איז פאר דער אייבערשטער.
לויט דעם קומט אויס אז מען דארף כמעט א היתר צו טון עבודת השם! נישט צו טראכטן — דאס דארף נישט קיין היתר. אבער צו טון דארף מען א געוויסע היתר.
תשובה: דער היתר איז אזוי ווי “עבירה לשמה”, אזוי ווי “ירידה לצורך עליה”. די גאנצע בריאת העולם — דער אייבערשטער האט געמאכט א גוף (א פיזישע וועלט). עס איז דא א עולם הזה — ממילא די עבודת השם אין עולם הזה מוז זיין אויף דעם לעוועל.
פאר מענטשן וואס זאגן “נאר א זאך וואס איז א גוף עקזיסטירט, איך קען עס נישט זען — עקזיסטירט עס נישט” — זאגט דער אייבערשטער: “איך וועל דיר ווייזן” — איך וועל מאכן א מקדש. אבער: מען מעג נישט מאכן קיין פסל אין די מקדש, מען מעג נישט מאכן קיין סטאטועס. די מטרה איז אז מען זאל וויסן אז ס’איז נישט די מקדש — ס’איז נאר א משל, נאר א סימן. ס’פוינט צום אייבערשטן — ס’מיינט נישט דאס. אבער דער אייבערשטער האט מסכים געווען צו דעם.
ס’איז אזוי ווי מען גייט צו א גרויסער רבי וואס באמת האלט ער נישט פון די אלע זאכן — מ’דארף מאכן א מוסד, בויען א בנין, מאכן פיקטשערס פון די רבי אין די צייטונג, רעדן אויף די מארקעטינג שפראך, מ’דארף געלט. דער רבי ווייסט אויך אז מ’דארף — ס’איז א מציאות. פאר אלע יארן האט ער “געהאקט” אויף דעם, אבער מ’איז געקומען און מ’האט אים געזאגט “צדיק, מ’דארף.”
דער נמשל: מיר ווייסן נישט פארוואס, אבער ס’דארף זיין א וועלט. ס’איז נישט קיין מיסטעיק אז ס’איז דא א גשמיות’דיגע וועלט. זאגט דער אייבערשטער: “אקעי, אין די גשמיות’דיגע וועלט — איך לאז, זאל מען מאכן פאר מיר א בית המקדש. נישט נאר איך לאז — איך הייס. דורכדעם וועט דער עולם וויסן אז ס’איז דא א גאט.”
אלע ווייסן אז דער רמב”ם זאגט אז קרבנות איז נאר כנגד עבודה זרה. ער זאגט: “נישט נאר איך, נאר די קדמוני הפילוסופים האבן שוין דאס געזאגט.” רבינו נסים גאון און ר’ שם טוב — אלע זאגן אז דאס מיינט ער באמת.
די טיפערע פארשטאנד: דער רמב”ם זאגט נישט אז ווען ס’וואלט נישט געווען קיין עבודה זרה בעולם, וואלט מען נישט געדארפט מאכן קרבנות. טעארעטיש איז דאס אמת. אבער: פאר די זעלבע סיבה פארוואס ס’איז דא עבודה זרה בעולם — איז דא קרבנות. אין אנדערע ווערטער: ווייל אין די עולם הזה הייסט דאס עבודת השם.
מיר זענען צוגעוואוינט — מיר האבן אויפגעהערט צו מאכן עבודת השם מיט קרבנות. די עבודת השם מיינט היינט נאר בדיבור. ביידע (קרבנות און ווערטער) זענען אביסל “פעיק” — ווייל עבודה מיינט עפעס אנדערש. ווערטער איז אויך נישט די אמת’דיגע עבודה — ס’איז נאר א “הוה אמינא.”
לויט הלכה מ’דארף זאגן (נישט נאר טראכטן). מחשבה אליין איז אויך נישט גוט. מען גיט נישט גארנישט (צום אייבערשטן).
—
די גאנצע “מארקעטינג” פון עבודה זרה איז געווען אז זי מאכט רעגן, זי ברענגט הצלחה. היסטארישע ביישפיל: ווען רוים איז געפאלן, האבן די עובדי עבודה זרה מפרסם געווען “זעט וואס געשעט ווען מען הערט אויף דינען די געטשקעס.” סיינט אוגוסטין האט געשריבן א גאנץ בוך צו ענטפערן אז פארקערט.
די תורה’ס תשובה: “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו” — זאלסט נישט מורא האבן. עיקר: קיין שום פועל פון עבודה זרה טראכט נישט אריין — עס האט נישט קיין כח.
– איינע איז מסוגל אויף תירוש (וויין)
– איינע איז מסוגל אויף יצהר (אויל)
– איינע איז מסוגל אויף דגן (קארן)
מענטשן האבן אמת’דיג מורא געהאט — וואס וועט זיין אויב איך דין נישט? “יא, אמת, בלייבט גארנישט (פון עבודה זרה). אבער: פארוואס זאל איך זיין אזוי ווייט? אפשר וועט ער (די געטשקע) שטראפן מיך… לאז איך דאך דינען אים אויך…”
אפילו מענטשן היינט וואס מיינען אז ס’איז איין גאט — זיי זאגן אז עס מיינט אנדערע חלקים. ס’איז א “סקעירי” זאך — ארויסזאגן פון מויל “עס איז נישט דא קיין גאט אויף די וועלט.” ס’איז דא אזויפיל עבודות וואס מ’האט מורא — דער זעלבער גאט “פעטשט”, ער “שמייסט.” דאס האלט אפילו מענטשן וואס גלייבן אין איין גאט. שפעטער האבן אלע געפילט אז תנ”ך שרייט אויס אז ס’איז דא איין גאט — און עפעס מוז זיין אז דער איין גאט איז דער בורא.
כלאים איז געווען עפעס א מנהג פון עבודה זרה. רבי ישעיה האט געזאגט אז ס’מוז זיין דגן במפורש. ער האט געזען אין די ספרים פון עבודה זרה אז פונקט אזוי גייט די סגולה — אנדערש ארבעט עס נישט. דער רמב”ם איז אימפרעסט אז רבי ישעיה האט געטראפן — ער זאגט אז ס’מוז זיין רוח הקודש. די פראקטיק: כדי די חיטה זאל געלינגען דארף מען לייגן אביסל טרויבן, און אויף איינמאל געבן א שפריץ, און אזוי וואקסט עס. מענטשן האבן מורא געהאט — אפילו איינער וואס גלייבט אין איין גאט.
—
דער רמב”ן’ס טענה: “איך קען נישט זיין פרומער ווי דער רמב”ם — איך זע דאך אז עס ארבעט.” “איך רעד מיט די חברה, איך זע אז עס ארבעט.” מען קען נישט זאגן “חסידות” צו זאגן ליגנט.
דער רמב”ן’ס פראקטישע פסק: “לא תעוננו ולא תנחשו” מיינט נאר מען זאל נישט אויפזוכן צו וויסן. אבער: אויב דו ווייסט שוין (למשל אז פרייטאג צווישן 6-7 איז נישט מזל’דיג) — טארסטו נישט גיין קעגן דעם. עס איז א “הכנסה לסכנה.” דערפאר פסק’נט דער שולחן ערוך אז מען פירט זיך נישט מאכן חתונה ביום ב’.
דער אויסנאם: איינער מיט גרויסע בטחון און השלכה גמורה, אויף א לעוועל פון נסים גלויים — מעג גיין קעגן די כוכבים. “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך” — מיינט אויב איינער גייט אינגאנצן מיט אמונה, וועט ער נישט געשעדיגט ווערן.
אין הלכות יסודי התורה: דער רמב”ם זאגט: “מה בין נביא למכשף” — א מכשף זאגט אמאל אמת, א נביא איז אלעמאל אמת. משמע אז כישוף האט עפעס א כח.
אין הלכות עבודה זרה: דער רמב”ם זאגט אז אלץ איז שקר, אלע אופנים פון כישוף ארבעטן נישט.
מעגליכע תירוצים: קען זיין אז נאר ניחוש האט ענליכקייט צו נבואה (דורך כח הדמיון). קען זיין אז דער רמב”ם האט “געדארפט” זאגן אז עס ארבעט נישט (פאר חינוך צוועקן).
די תורה רעדט באופן גשמי ווייל מענטשן פארשטייען דאס. דאס איז דער זעלבער תירוץ פאר ביידע: פארוואס די תורה רעדט ווי דער אייבערשטער האט א גוף, און פארוואס די תורה רעדט צו מענטשן אויף זייער לעוועל. עס איז דא א לעוועל פאר המון עם און א לעוועל פאר משכילים — ביידע זענען לעגיטים. “שלא לשמה” פאר קינדער/אנפאנגער איז א שטאפל.
—
“אהיה עמם בצרה זו, אהיה עמם בצרה אחרת” — דער אייבערשטער וועט זיין מיט אידן אין יעדע צרה. יציאת מצרים איז א ידיעה פון אלוקות דורך די ארויסנעמונג אליין.
“אהיה אשר אהיה” איז א קיצור פון א הוכחה אויף מציאות השם. די שם איז בעצם א חכמה, נישט סתם א נאמען. אויף שם מ”ב און שם ע”ב זאגט דער רמב”ם: ס’איז נישט סתם אותיות, ס’איז א סענטענס — א קיצור פון א חכמה פון יראת השם. א נאמען אליין זאגט גארנישט — ווי “יצחק” זאגט נישט גארנישט וועגן דעם מענטש.
ערשטע קשיא — טעקסטואל: אין פסוק שטייט “מה שמו?” — א שאלה וועגן א נאמען, נישט “מה זאת עבודת ה’?” — א שאלה וועגן הסבר/חכמה. לויט דער פסוק, זאגן די שם אליין איז די מראה/מופת.
צווייטע קשיא — היסטארישע: “חלילה” אז די זקני ישראל זאלן זיין מסופק אין מציאות הבורא — זיי האבן דאך געגלייבט אין א בורא!
[הערה:] דער רמב”ן האט נישט געכאפט דעם רמב”ם’ס נקודה: דער רמב”ם זאגט נישט אז זיי האבן נישט געגלייבט אין א גאט. אין מצרים זענען נישט געווען קיין אטעאיסטן — אטעאיזם איז א מאדערנע זאך. דער רמב”ם זאגט אז זיי האבן נישט געוואוסט דעם אמת’ן גאט — דער וואס איז למעלה מן הכל, מן המציאות.
א קמיע וואס מיינט סתם צו זאגן אותיות — טוט נישט אויף גארנישט. ס’איז נישט די אותיות וואס מאכט די שם לשם — ס’איז די מינינג, דאס וואס ס’לערנט אויס. נאר וויסן דעם אייבערשטן קען העלפן — נישט סתם זאגן ווערטער.
—
דער רמב”ן רעדט קיינמאל נישט פון “אין סוף”: דער רמב”ם איז אינטערעסירט אין מחלק זיין צווישן דעם אייבערשטן און זיינע פעולות. דער רמב”ן רעדט נאר פון השגחה, יכולת, רצון — פון מידות. דער רמב”ן האט אפשר א “פסק קבלה” אז מען טאר נישט רעדן וועגן דעם אייבערשטן “אזוי ווי ער איז.”
די מקובלים’ס קריטיק אויף רמב”ם: רבי עזריאל (אין “דרך האמונה”) זאגט: פרעה האט געזאגט “לא ידעתי את ה'” — דאס איז דער רמב”ם’ס שיטה (ידיעה דורך שלילה)! דער אייבערשטער האט געענטפערט: “ניין, דאס איז נישט דער וועג.”
וואס איז נישט דער חידוש: אז ס’איז דא איין גאט פאר אלעס — דאס איז פשוט, דאס האבן אלע געוואוסט.
וואס איז יא דער חידוש:
– אז מען קען האבן א שייכות מיט דעם אייבערשטן
– אז מען קען זיך מתפלל זיין, רעדן מיט אים, אמת’דיג דינען
– אז ער האט א נאמען — נישט נאר א “מארקעטינג טעקטיק”
אויב גאט האט נישט קיין נאמען:
– קען מען נישט רעדן מיט אים
– ער קען נישט רעדן מיט דיר
– קען נישט זיין קיין השגחה
– קען נישט זיין קיין שכר ועונש
– “ברוך אתה ה'” איז א רמאות — דער נאמען מיינט גארנישט
דער משל: פונקט ווי מען קען נישט דילן מיט א מענטש אויב מען ווייסט נישט זיין נאמען. א נאמען מאכט א רילעישאנשיפ מעגליך.
זייער פשוט לויט פשטות המקרא: משה האט געוואלט וויסן וויאזוי ער הייסט — כפשוטו. נישט קיין פילאסאפישע הוכחה, נישט קיין חכמה. א נאמען איז א נאמען — ווי “יצחק” הייסט יצחק אן קיין טיפערע סיבה. ווען דו ווייסט דעם נאמען, קענסטו רעדן מיט אים — “כל קריין יאלו.”
משה האט געהאט אן אמת’ע שאלה: “מי הוא השולח אותו?” נישט א פראוו פאר די אידן, נאר ער אליין וויל וויסן — באיזה מדה שיקט דער אייבערשטער אים?
די חילוק צווישן מדות:
– אל שדי — די מדה וואס האט גערעדט מיט די אבות
– שם הגדול (הוי”ה) — א נייע, העכערע מדה פאר משה און מתן תורה
– “התורה לא תנתן בשם השדי… רק בשם הגדול שבו הוה העולם”
משה’ס דילעמע: דער אייבערשטער האט געזאגט “אנכי אלקי אביך אלקי אברהם” — דאס איז אל שדי. אבער משה האט שוין געוואוסט אז ס’גייט זיין מתן תורה — וואס דארף א העכערע מדה. ער פרעגט: וועלכע שם זאל איך זיי זאגן?
רבי אברהם אזולאי’ס שיטה: נאר וויסן די נעמען העלפט נישט — מען דארף פארשטיין “שורש האותיות.” דיוק: “כי ידע שמו” — נישט “כי יאמר שמו.” דער רמב”ן זאגט אנדערש: די תורה זאגט נישט קיין הסבר פון דער שם. משה האט געוואלט וויסן וועלכע שם איז ריכטיג יעצט צו רופן — דאס אליין איז גענוג.
—
אלקים איז סתם “בעל כח” — ווי מען שרייט “מענטש” ווייסט מען נישט צו וועם מען רעדט. ווען דו שרייסט זיין אייגענעם נאמען, רעדסטו גלייך מיט אים. דער אייבערשטער דארף האבן א נאמען כדי מען זאל קענען דינען אים.
דער מקור — פרשת וארא: “וארא אל אברהם באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם.” די אבות האבן געהאט שם אל שדי, משה רבינו האט באקומען שם הוי”ה. עס מאכט א חילוק וועלכע נאמען מען ניצט!
דער משל פון די מקובלים ראשונים: א מענטש וואס האט פארשידענע תפקידים (רבי, ראש ישיבה, קעכער) האט **פארשידענ
ע נעמען פאר יעדע תפקיד. בתור ראש ישיבה הייסט ער “יענקל”, בתור קעכער הייסט ער “משה.” אויב דו רופסט אים מיט’ן פאלשן נאמען — קומט ער דיר מסביר זיין א תורה ווען דו דארפסט א טעלער זופ! עס איז נישט א שאלה פון ידיעה (דו ווייסט שוין אז ער איז אין קאך), נאר א שאלה פון וויאזוי ער הייסט**.
ווען דו ווילסט רעדן מיט’ן אייבערשטן בתור אלקי ישראל (דער וואס נעמט ארויס אידן פון מצרים), דארפסטו אים רופן מיט’ן אידישן נאמען. אויב דו רופסט אים מיט’ן “גוי’אישן נאמען”, זאגט ער: “וואס איז א גוי’אישע ישועה? איך פארקויף נישט די גוי’אישע ישועות!” מען קען מאכן טעותים פון דעם — כתות און פאלשע קבלה.
א תשובה פון מהרש”ל צום רמ”א וועגן בחורים וואס דאווענען “צלי הרסתה” — א תפילה וואס דער רמ”א מכחיש אז עס עקזיסטירט. דער פאינט: מען דארף וויסן וויאזוי דער אייבערשטער הייסט, נישט סתם וויסן אז ס’איז דא הנהגות.
—
צו זיין א איד מיינט צו וויסן דער אין סוף — דער אייבערשטער וואס איז דער מעלה פון אלעס. דער חידוש איז למעלה מן השמים, למעלה מן הגשמים — א טראנסענדענטער גאט.
צו זיין א איד (אדער א בעל השגה) מיינט צו וויסן וויאזוי ער הייסט. אין א געוויסן זין איז עס גרינגער — מען דארף נישט וויסן די פשט, יעדער קען עס וויסן. אונז האבן א “פערסאנעל גאד” — א נאמען, מען קען רעדן מיט אים מיט זיין ערשטן נאמען. דער חידוש איז נישט למעלה מן השמים — עס איז א חידוש אין וויאזוי מען קען זיך פארבינדן מיט’ן אייבערשטן.
—
ווען אידן האבן געשריגן, האבן זיי געשריגן צו אלקים (סתם גאט). מען שרייט אזוי — העלפט עס איינמאל אין דריי מאל. מען האט נישט געקענט האבן א personal relationship.
אידן קענען זאגן שם הוי”ה, שם אהי”ה. דער זוהר פרעגט: פארוואס שטייט פופציג מאל יציאת מצרים? צו זאגן “מי המדה שהוציאנו ממצרים” — וועלכע מדה האט אונז ארויסגענומען (בינה).
עתיק (דער העכסטער מדרגה) האט נישט קיין שייכות מיט מענטשן — “וצדקתך אל תתן לו”, “לא איכפת לי כלל.” אבער אין די שמות איז יא “איכפת לי.” יציאת מצרים האט געברענגט אז אונז קענען אים רופן מיט א ספעציעלע אידישע נאמען.
וואס איז דער חילוק פון אונזער נאמען מיט די גוים וואס האבן אויך געהאט נעמען? אויף דעם קומט אריין א גאנצע רמב”ן וועגן די זיבעציג שרים — דארף מען אויספיגערן יעדענס עקסטער.
—
| | דער רמב”ם | דער רמב”ן |
|—|—|—|
| דער חידוש פון יציאת מצרים | עס איז דא א גאט וואס איז מעבר לכל — טראנסענדענט, נישט קיין טייל פון דער וועלט | מען קען האבן א פערזענליכע שייכות מיט’ן אייבערשטן — ער האט א נאמען |
| “אהיה אשר אהיה” | א קיצור פון א הוכחה אויף מציאות השם — מחויב המציאות | א נאמען — וועלכע מדה שיקט מיך |
| די טעות פון עבודה זרה | מען ווייסט נישט פון דער סיבה ראשונה — מען מיינט א גלגל/מלאך איז דער גאט | מען האט נישט געהאט דעם ריכטיגן נאמען צו רופן דעם אייבערשטן |
| עבודת השם | בעיקר במחשבה/בדעת — מעשה’דיגע עבודה איז א “ירידה לצורך עליה” | דורך נעמען און מדות — מען קען אמת’דיג דינען ווייל ער האט א נאמען |
| וואס מיינט צו זיין א איד | צו וויסן דעם אין סוף | צו וויסן וויאזוי ער הייסט — א פערסאנעלע פארבינדונג |
| פאר יציאת מצרים | מען איז געווען אין “מצרים” = אומוויסנהייט וועגן דער אמת’ער מציאות | מען האט געשריגן צו “אלקים” אן א פערזענליכע שייכות |
| נאך יציאת מצרים | מען ווייסט אז ס’איז דא א מצוי ראשון מעבר לגלגל | מען קען רופן שם הוי”ה — א ספעציעלע אידישע נאמען |
ביידע שיטות זענען נישט אפאזיט — זיי זענען פארשידענע וועגן צו פארשטיין דעם זעלבן יסוד: יציאת מצרים האט אונז געגעבן א שייכות מיט’ן אייבערשטן וואס מען האט פריער נישט געהאט.
מגיד שיעור:
א גוטן. זאל אונז לערנען אביסל מער וועגן די שאלה פון… וואס איז די שאלה? אה, אזוי, פארוואס זאל מען זיין א וואוילע איד וועגן יציאת מצרים [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt]? וואס האט איינס מיט’ן צווייטן? דאס איז בעסיקלי די וועג וויאזוי מען האט געפרעגט די שאלה לעצטע וואך.
סאו, איך וויל בעיקר אנקומען צו די צוויי אזויווי אפאזיט, נישט אפאזיט, אבער אנדערע שיטות. אבער אמת’דיג איז דא אסאך מער, אבער איך וויל אנקומען צו יענע צוויי.
סאו, די ערשטע זאך, מיר האבן אביסל גערעדט צוויי צדדים פון דעם, איך דארף אריינגיין אביסל טיפער אין די ערשטע צד. איך מיין אז מיר האבן שוין אביסל מאריך געווען לעצטע וואך. אז די ערשטע זאך איז די רמב”ם’ס [Rambam’s: Maimonides’] וועג. יא? וואס איז די רמב”ם’ס וועג? דאס איז אמת’דיג נישט צוויי וועגן פון יציאת מצרים, דאס איז צוויי וועגן אמת’דיג פון אידישקייט, פון דעם… דאס איז טאקע די יסוד פון אידישקייט אין דער וועג.
די רמב”ם’ס וועג איז אזוי, אז ס’איז דא א זאך וואס הייסט עבודה זרה [avodah zarah: idolatry, literally “foreign worship”]. עבודה זרה האט צוויי צדדים: חלק הידיעה [chelek ha-yedi’ah: the knowledge component] און חלק המעשה [chelek ha-ma’aseh: the action component]. איך קען זאגן חלק האמונה [chelek ha-emunah: the belief component]. ס’שטייט אין די גמרא [Gemara: the Talmud] “המודה בעבודה זרה” [ha-modeh ba-avodah zarah: one who acknowledges/believes in idolatry], אז איינער גלייבט אין עבודה זרה, דאס איז עקסטער פון עובד עבודה זרה [oved avodah zarah: one who worships idols].
די חלק המחשבה [chelek ha-machshavah: the thought component] פון עבודה זרה איז וואס? דאס איז בעצם א שלילה [sheli-lah: negation], ס’איז נישט אמת’דיג א חיוב [chiyuv: positive obligation]. יא? דאס איז דאס אז מ’ווייסט נישט פון דעם וואס דער רמב”ם רופט “מצוי ראשון” [matzui rishon: first existent] און “סיבה ראשונה” [sibah rishonah: first cause] און אלע אזעלכע סארט ווערטער. מ’ווייסט נישט פון דעם.
פארוואס? ווייל מ’מיינט אין די ענד אז איינער פון די גלגלים [galgalim: celestial spheres] אדער מלאכים [malachim: angels] אדער עפעס א זאך וואס איז נישט יענץ, ער איז די ערשטע זאך. און ממילא ווערט ער די גאט. ער איז דאך נישט קיין גאט, ער איז דאך נישט קיין סיבה ראשונה. דאס איז די טייטש פון עבודה זרה.
תלמיד:
אז ער האט אן אייגענע כח?
מגיד שיעור:
יא, אייגענע כח איז… מיר האבן שוין גערעדט אין די ענד פון לעצטע וואך’דיגע שיעור, דאס איז מער א קאמפליקעטעד זאך, ווייל ס’ווענדט זיך וואס דו מיינסט מיט “אייגענע”. נישט די ערשטע זאך. אין דעם סענס איז זיכער נישט קיין אייגענע כח.
אויב דו ווילסט זאגן אז ער איז ממש א כלי [keli: vessel, instrument] און ער האט נישט קיין אייגענע דעת [da’as: knowledge, consciousness], דאס ווערט שוין מער קאמפליצירט. קען זיין א מלאך האט יא א דעת. אפילו א מענטש האט זיכער דעת און נישט קיין אייגענע כח, ניין?
סאו דאס איז א זאך וואס האט דעת און אפילו רצון [ratzon: will]. בחירה [bechirah: free choice] איז נאך נישט די ריכטיגע הגדרה [hagdarah: definition]. ס’איז דא, ס’קען זיין אז ס’איז דא חילוקים [chilukim: distinctions] אין דעם, איך האב געברענגט אז אנדערע מענטשן זאגן אזוי, אנדערע ראשונים [Rishonim: medieval rabbinic authorities].
אבער ס’איז פון דעם, איך וויל נישט זאגן די ווארט אייגענע כח, איך וויל זאגן מער די ערשטע זאך. די ערשטע זאך מיינט די עילה [ilah: cause], די כח [koach: power, force], די סיבה ראשונה, די ריזן פארוואס אלעס איז דא. דאס יא.
אבער די ווארט אייגענע כח איז קאמפליצירט, ער קען האבן אן אייגענע כח אבער ער האט עס באקומען פון דער אייבערשטער, ס’איז מער קאמפליקעיטעד ווי דאס. ווען מען זאגט אייגענע כח קען מען מיינען אז יעדע זאך איז נאר אינגאנצן די קבלה [kabalah: reception], ס’ווענדט זיך לפי ערך [lefi erech: relatively]. דאס ווארט איז א רעלאטיוו ווארט. לגבי [legabei: in relation to] דער אייבערשטער יא, אבער לגבי זאכן אונטער אים קען זיין אז ס’איז יא דא עפעס א זאך וואס מען קען רופן אייגענע כח, און נישט נאר אזוי ווי א טויטע זאך וואס מען רוקט אים לפי ערך.
סאו וועגן דעם וויל איך זאגן מער די ווארט פון, ער איז נישט די ערשטע זאך. ער איז נישט די ערשטע זאך.
דער רמב”ם’ס לשון [lashon: language, terminology] איז אן אינטערעסאנטע לשון וואס מ’האט זיך געמוטשעט אין די שיעור רמב”ם וואס איז די פשט. איך זאג נאר אן אינטערעסאנטע זאך איז אז דער רמב”ם האט פיר, פינף מענטשן וואס הייסן מינים [minim: heretics]. דער פערטער פון זיי איז האומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה [ha-omer she-yesh sham ribon echad aval she-hu guf u-va’al temunah: one who says there is one Master but that He is a body and has form]. דער פינפטער פון זיי איז העובד כוכב או זולתו כדי שיהיה מליץ בינו ובין רבון העולמים [ha-oved kochav o zulaso kedei she-yihyeh melitz beino u-vein ribon ha-olamim: one who worships a star or other entity so that it should be an intermediary between him and the Master of the Universe].
סאו לכאורה [lichorah: apparently] די זעלבע זאך ווי די ערשטע. ער זאגט אז דער אייבערשטער איז נישט די ערשטע זאך. ערשטע מיינט נישט די ערשטע אין צייט לאו דוקא [lo davka: not necessarily], נאר די ערשטע אין מציאות [metzi’ut: existence], אז ער איז די לעצטע תירץ [teiretz: answer, resolution] פארוואס עפעס א זאך איז דא, אדער די ערשטע ריזן פארוואס עפעס א זאך איז דא. סאו דאס איז איין הגדרה.
עניוועי, דאס איז די טייטש פון עבודה זרה.
און לויט ווי דער רמב”ם האט געלערנט, איז דאס גאר א טיפע זאך. ער ליגט אמאל געווען, אפשר היינט, וואס משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] האט שוין מגלה געווען [megaleh: revealed] פאר די אידן, איז עס געווארן מער סימפל. אבער אמת’דיג איז עס גאר א טיפע זאך, און רוב חכמים [chachamim: sages, wise men], אפשר נישט אלע, אבער רוב אפילו פון די חכמים פון די פילאסאפן וכדומה [ve-chadomeh: and the like] פון די דורות שלפני משה אדער לפני אברהם [she-lifnei Moshe o lifnei Avraham: from the generations before Moses or before Abraham], האבן אלע געמיינט אז נישט דאס איז די ערשטע זאך, זיי האבן געמיינט אז עפעס…
דער רמב”ם זאגט א טיפ צו זאגן אז די עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers] מיינען, אזוי ווי די רוב פון די עובדי עבודה זרה דענקן. ס’איז דא א נאמען פאר זיי, די צאבא [Tzaba: the Sabians]. צאבא איז ווי דער רמב”ם רופט זיי. ער האט אמאל גערעדט פון עבודה זרה, ער האט געליינט פון א בוך, עבודה נבטית [avodah Navatit: Nabatean worship], איך געדענק נישט, צאבא אדער סאבא. ס’איז א צדיק שטייט עס, סאבא מיט א צדיק. אבער אויף אראביש זאגט מען צדיק סא.
עפעס צווישן סא און סא, און דער אמת’דיג דארפן זאגן צדיק סא, שיינע פרעגען אין א גלאנשע ווייסטער, א צדיק איז צוויי, צוויי אותיות זענען בעניות’דיג, אבער דער צדיק וואס אומז זאגט איז שוין צוויי עברות, ער איז פארדשעט אז עס דארפט זאגט צדיק סא, סא, דארפט איך זאגט צדיק סא, צדיק און עס א סימענער, אויף א ראביש זיכער צדיק מיינסט סא, עניוועיס זאלפט געוועסן א חילוק פון א שיון, און א סיון, תסח, אקעי, אנדערע פלאן.
עקפֿון דער רמבֿ זאגט נאך פון זיי, אז זיי האבן געמיינט, אזוי זאגט ער דער לשון אויך, אויב איך געדענקט אין איינע פון די פלעצער וואס איך געטראכט פון, אז לא הגיע דייטא מייבל לגלות [lo higi’a da’atam shel bnei adam legalot: the minds of people did not reach to reveal] איז דער דעת פון די גרעסטע דעת פון דער מענטש, זיי האבן געטראכט אז דער גלגל [galgal: celestial sphere], דער ערשטער גלגל, דער וועט ערווער איז, האט איז דער גאט, דאס וואס שיפט עס אן, אדער נישט אפילו אים, אפילו די נשמה [neshamah: soul], שבו דער נשמה עס א גלגל, זאגט ער אז איימעס געדינט, און דאס איז שוין א גרויסער השגה [hasagah: comprehension, achievement], רוב מענטשן האלטן נאך א שטאט אפילו, אבער די ערשטע זאך וואס דער רעפט צו איז א כולא, די ערשטע מקור [makor: source] פון אלעס, אדער די ערשטע סיבה פאר אלעס, דאס האט קיינער נישט געוואוסט, און דאס איז די מחשבה [machshavah: thought] פון עבודי זרה, דאס איז דער געדאנק פון עבודי זרה.
עס איז דעקומען אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father] נאך דעם משה רבי’ן, און נאכאמאל די גרויסע אויפרייס, אז ניין, אז די ערשטע זאך איז בכלל [bichlal: at all] נישט קיין גלגל’ל צו אייניג גיפט, מ’קען זאגן פילע די ווארט אייניג גיפט, איז שוין א גרויסע חידוש [chidush: novel insight], וועגן ווי דער רמב״ם מעקטסט אראפט.
וואס דער זאגט אז זיי האבן אפשר געוואוסט אז מען האבן נישט קיין געהאלט מען קען דינען. ניין, ניין, דער זאגט אז דער איז א צווייטע זאך. עס איז דא זיכער א חלק א דעתש פון עבודי זרה וואס ס’קענסט רופן א טעיזם [theism], אבער דער רמב״ם רופט עס כולי לילך להימא חרם, אבער דער ימים חרם מיינט זאגן אז דער אלהיין אין דער זענץ פון די ערשטע זאך איז נישט יענע זאך.
זיי רופן חדשים דער דעתשם פון וועדה זאת, עס איז אמת חכווניות, זיי רופן עבודי זרה, און ווען דער רמב״ם מיטשעצט איך ער לייגט עס אריין אמת-דקדידדי לו יילך און, און נאך סעודא תורה, און נאך ס’איז עיר תורה, נאך נישט אבודי זרה. ווייל עס איז אמת’יגע איכער דאס האט מיר רוב מענטשן האבן עס נישט געוואוסט…
תלמיד:
יא, דאס איז נאך א פראבלעם.
מגיד שיעור:
איך זאג, אבער קודם האט מען נישט געוואוסט. מען האט נישט געוואוסט.
ס’איז דא אסאך סיבות [sibos: reasons] פארוואס מען האט נישט געוואוסט, ווייל מען קען עס נישט מדמה זיין [medameh: imagine, visualize], מען קען עס נישט דמיונ’ען [dimyon: imagination], ס’איז נישט דא קיין וועג עס זיך פארצושטעלן. מען קען עס נאר וויסן אדער גלייבן אדער זאגן די ווערטער, מען קען זיך נישט פארשטעלן.
רוב זאכן וואס אונז טראכטן, שטעלן מיר זיך פאר עפעס א פיקטשער אין קאפ. אקעי, אפילו דער גרעסטער מלאך, ער איז די נשמה פון די סירקל וואס דרייט די גאנצע וועלט, וכדומה, עפעס א דמיון [dimyon: mental image] האסטו אפילו דער מלאך איז אויך נישט קיין דמיון, אבער ער איז תלוי [talui: dependent] אין א זאך וואס מען קען מדמה זיין.
די סיבה ראשונה, דער אייבערשטער וואס אונז רופן דער אייבערשטער, איז נישט קיין זאך וואס מען קען זיך פארשטעלן בכלל. ס’איז זייער שווער, ס’איז זייער שווער דאס בכלל ארויסצוהאבן. וואס מ’זאגט, אפשר אין גמרא’ס קען מען בכלל נישט ארויס האבן, אבער ס’איז זייער שווער בכלל צו זאגן.
און ממילא צו זאגן אז דאס איז די סיבה פון אלעס איז זייער א טיפע חידוש, ס’איז בכלל נישט קיין סימפל זאך, ס’איז בכלל נישט קיין פשוט’ע זאך. און דער רמב”ם זאגט אז ביז אברהם אבינו, ביז משה רבינו, האט קיינער נישט געוואוסט דערפון, אדער עט ליעסט כמעט [kimat: almost] קיינער נישט. קיינער האט נישט געוואוסט דערפון.
און דאס הייסט עבודה זרה. דאס איז די אמת’דיגע פראבלעם פון עבודה זרה. די מעשה למעשה [ma’aseh lema’aseh: in practice] קומט אן צו דעם. אבער דאס איז די, לאמיר עס רופן די דעת פון עבודה זרה, די טעות [ta’ut: error] פון עבודה זרה.
דו קענסט עס רופן, איך רוף עס אטעאיזם [atheism], וואס ס’איז פאני צו רופן אטעאיזם, דו כאפסט? ווייל ער זאגט אז עפעס אנדערש איז א גאט, ער זאגט נישט אז ער גלייבט נישט אין קיין גאט. נאר דער רמב”ם זאגט דיר אז דאס וואס דו מיינסט איז א גאט איז נישט קיין גאט, קומט אויס אז ער גלייבט נישט אין קיין גאט.
איך רוף עס אטעאיזם, וואס ס’איז אבער אטעאיזם נאר בייחס [be-yachas: in relation] צו די אמת’דיגע גאט, ס’איז נישט אטעאיזם בייחס צו א געטשקע אדער בייחס צו די שטערן, ער דינט דאך דעם שטערן, ער זאגט אז ער איז א גאט. פונדעסטוועגן האב איך עס גערופן לעצטע וואך אטעאיזם, אבער לאמיך עס קלאר מאכן, ס’איז נישט אטעאיזם לויט עני נארמאלע מענטש, ס’איז נאר אטעאיזם לויט דער רמב”ם אדער דער וואס פארשטייט אז דער איינציגסטער אמת’דיגער גאט איז די ערשטע זאך, אמת’דיג איז עס אטעאיזם. אויב, להוציא [lehotzi: to exclude], ס’וואלט נישט געווען אזוי, ס’וואלט געווען די ערשטע זאך עפעס יא א שטערן, וואלט עס נישט געווען אטעאיזם, וואלט עס געווען ריכטיג.
יעדער פארשטייט, מ’קען רופן איינער וואס גלייבט אז “נעיטשער” [nature] קאנטראלס עווערטינג [controls everything], און ער ניצט סתם די ווארט “נעיטשער”, דער רמב”ם וואלט געזאגט אז יענער איז אן אטעאיסט. רייט [right], ווייל סך הכל [sof kol sof: in the end] זאגסטו אז די כח, די נשמה שבטבע [she-ba-teva: that is in nature]…
תלמיד:
יא, יא, מ’איז מענטשן, א טאקטיק וואס היינט וואס מיר פארשטייען אז ער…
מגיד שיעור:
נאכדעם וואס דער רמב”ם האט דאס געזאגט, האט מען דאס ערשט פארשטאנען. דער רמב”ם זאגט עס בפירוש [befeirush: explicitly], דרך אגב [derech agav: by the way], מען זאגט, דער רמב”ם זאגט בפירוש אז די עובדי עבודה זרה האבן געזאגט אז די רוח [ruach: spirit], דער רוח העולם [ruach ha-olam: spirit of the world], דער רוח הגלגל [ruach ha-galgal: spirit of the celestial sphere], רוח תארית, רוח הגלגל, ווייל עולם התחתון [olam ha-tachton: the lower world], איך מיין כמעט יעדער איינער מסכים [maskim: agrees], ווייס איך נישט, אבער די רוח הגלגל וואס דרייט די שטערנס, דאס איז דער גאט, און דאס איז געווען שיטת הצאב”ה [shitas ha-Tzaba: the approach of the Sabians].
In other words, what you’re saying, what people nowadays call pantheism, אסאך מאל מען זאגט אז ס’איז דא אזא שיטה וואס זאגט אז די nature, דער כח וואס מאכט די וועלט, ס’איז נישט קיין נייע שיטה, דאס איז די עבודה זרה שיטה פון די צייטן פון אברהם אבינו, אזוי זאגט דער רמב”ם.
אזוי זאגט דער רמב”ם, אוודאי [vadai: certainly] פארשטייט זיך עס מוז זיין עפעס א כח, עס קען נישט זיין אליין, ס’איז דאך חומריות [chumriyus: materiality], עס מוז זיין אינעם דעם עפעס א נשמה, עפעס א כח, בסדר [beseder: okay], אפילו עפעס א דעת, אבער דאס אליין איז נפרד [nifrad: separate] פון דעם, דאס לאזט דער רמב”ם דער עיקר זאך.
דאס וואס מען פארשטייט היינט און מען זאגט אז דאס איז עבודה זרה, דאס איז נאכדעם וואס דער רמב”ם האט געזאגט אז דער עיקר אמונה [emunah: faith, belief] און מציאות השם [metzi’us Hashem: God’s existence] איז א זאך וואס איז אינדרויסן פון די וועלט, אינדרויסן זוך נאר א משל [mashal: parable, metaphor], אינדרויסן נאך נישט, אבער beyond די וועלט, אדער מעבר לכל העולם [me’ever le-chol ha-olam: beyond all the world], ס’איז transcendent אויף ענגליש וכדומה.
צו זאגן אז עס איז דא א גאט, עס איז יא א גאט, עס איז נאר אויב מען ווייסט אז דער אמת’ער גאט איז אינדרויסן, דעמאלטס איז ער נישט קיין גאט. עס קען זיין ס’איז אפילו א מלאך, עס איז טאקע א נשמה, מיר זאגן נישט אז עס איז א גשמיות’דיגע [gashmiyus’dige: physical] זאך, עס קען זיין כביכול [kivyachol: so to speak] א רוחניות’דיגע [ruchniyus’dige: spiritual] זאך, אבער עס האלט נישט קיין גאט, נישט דער גאט.
דאס איז דער ערשטער גרויסער חידוש פון יציאת מצרים. און לויט ווי דער רמב”ם וועט זאגן, דאס איז די גאנצע זאך. אלעס, נישט נאר יציאת מצרים, נאר די גאנצע מטרה [matarah: purpose] פון די גאנצע תורה, די גאנצע זאך פון משה רבינו, דער דעת פון משה רבינו.
וואס מיינט דער פסוק [pasuk: verse] פון אנכי [Anochi: “I am”]? אנכי ה’ אלקיך [Anochi Hashem Elokecha: “I am the Lord your God”], אז עס איז דא א גאט, ה’ צבאות שמו יתברך [Hashem Tzevakos shemo yisbarach: the Lord of Hosts, blessed be His name], אלוה [Eloha: God] וואס פירט די גלגל. ער גייט נישט ווייטער, ער גייט נישט ווייטער. אוודאי האט ער אויך געמאכט יציאת מצרים, אבער ער האט אויך געמאכט דאס פשוט, אזוי ער זאגט אויב עס קומט נישט… ער גייט נישט ווייטער, קודם כל [kodem kol: first of all] ער גייט נישט ווייטער, ער ברענגט דעם פסוק ער גייט נישט ווייטער, זאלן זיך געדענקען אנכי ה’ אלקיך, אלוה דאטש מנהיג הגלגל [Eloha she-hu manhig ha-galgal: God who directs the celestial sphere], אזוי שטייט אין יסודי התורה פרק א’ [Yesodei HaTorah perek alef: Foundations of the Torah, chapter 1].
פארוואס דארף ער דאס? ווייל פון דארט ווייסט מען עס, ווען מען וואלט עס נישט געווען גארנישט. וואלט איך נישט געקענט זען אז ס’איז דא א גאט’ס וועלט.
דער רמב”ם זאגט אז מען ווייסט עס פון יציאת מצרים, אבער מ’ווייסט עס נישט פון דארט. מ’ווייסט נישט גארנישט פון יציאת מצרים. יציאת מצרים קען זיין א סתם א מעשה. דער רמב”ם זאגט אז פון יציאת מצרים ווייסט מען אז ס’איז דא א גאט’ס וועלט.
דאס איז דער ערשטע גרויסע חידוש פון יציאת מצרים, און לויט ווי דער רמב”ם האט ער געזאגט, דאס איז די גאנצע זאך, אלעס, נישט נאר יציאת מצרים, נאר די גאנצע נתינה פון די גאנצע תורה [Torah: די אידישע ביבל/געזעץ], די גאנצע זאך פון משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher], דער דעת [da’as: knowledge/awareness] פון משה רבינו, אנכי ה’ אלקיך [Anochi Hashem Elokecha: I am the Lord your God], ס’איז דא א גאט, יש הוויה תמידי ראשון לכל [yesh havayah tamidi rishon la’kol: there exists an eternal first existence], וואס פירט די גלגל [galgal: the spheres/the world].
וויאזוי גייט ער ווייטער? ער גייט נישט ווייטער. איך פרעג וואס גייט ער ווייטער? ער גייט נישט ווייטער. אוודאי האט ער אויך געמאכט יציאת מצרים [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt], ער האט אויך געמאכט, דאס איז פשוט. ער האט געזאגט, אויב ס’קומט אראפ, ער גייט נישט ווייטער. קודם כל [kodem kol: first of all] ער גייט נישט ווייטער. ער ברענגט די פסוקים [pesukim: verses] און ער גייט נישט ווייטער. ער זאגט “ונאמר שלוש פעמים” [ve’ne’emar shalosh pe’amim: and it is said three times], דריי מאל, “לעיני כל ישראל” [le’einei kol Yisrael: before the eyes of all Israel], “לעיני כל העם” [le’einei kol ha’am: before the eyes of all the people], אזוי שטייט אין יסודי התורה פרק ח’ [Yesodei HaTorah perek ches: Foundations of the Torah, chapter 8]. ווייל פון דארט ווייסט מען עס. ווען ס’וואלט נישט געווען גארנישט, וואלט איך נישט געקענט זען אז ס’איז דא א גאט.
ס’איז דאך א שאלה, יציאת מצרים וואלט מען פון דארט נישט געוואוסט. מ’ווייסט אבער נישט פון דארט. מ’ווייסט גארנישט פון יציאת מצרים. דער רמב”ם זאגט אז יציאת מצרים איז א ראיה חותכת [ra’ayah choteches: a decisive proof]. דער רמב”ם זאגט אין אן אנדערע פלאץ, איך מיין אז ס’איז יא ראיה חותכת, אז די מופתים [moftim: miracles/signs], דער רמב”ם זאגט אין יסודי התורה פרק ז’ [Yesodei HaTorah perek zayin: Foundations of the Torah, chapter 7], אז די מופתים איז נישט קיין גוטע ראיה, ס’איז א שטיקל ראיה, ס’איז נישט קיין ראיה מוחלטת [ra’ayah muchletes: absolute proof]. ראיה מוחלטת קען נאר זיין פון די מציאות [metzi’us: reality/existence], פון די שכל [seichel: intellect], אפשר פון נבואה [nevuah: prophecy], אבער נישט פון… וואס? פון בלט הכישוף קען זיין [kishuv: sorcery]. יא, קען זיין א כישוף. סאו יציאת מצרים איז נישט קיין ראיה.
אוודאי האט דער רמב”ם א תירוץ [teirutz: answer/resolution] וואס שטייט צו זיך, די תירוץ וואס שטייט אין אנהויב פון מורה נבוכים פרק ל”ו [Moreh Nevuchim perek lamed-vav: Guide for the Perplexed, chapter 36], דאס איז די לעצטע ווארט. די תירוץ איז אז ווען דו וואלסט געווען לעבן אין מצרים, וואלסטו דאס נישט געוואוסט, ווייל מצרים איז נאר א משל [mashal: parable/metaphor] פאר די גאנצע וועלט, אבער מצרים איז אויך געווען אזא פלאץ טאקע וואס די עולם [olam: world/people] ווערט פארגעסט פון די מציאות און זיי הייבן אן צו גלייבן אין עבודה זרה [avodah zarah: idolatry]. סאו “הוצאתיך מארץ מצרים” [hotzeisicha me’eretz Mitzrayim: I took you out from the land of Egypt] טייטשט ער, יעצט אז דו ווייסט מיך, ביסט ארויס פון מצרים. ווען דו וואלסט געווען אין מצרים, וואלסטו “הרי אנו ובנינו ובני בנינו עבדי עבודה זרה” [harei anu u’vaneinu u’vnei vaneinu avdei avodah zarah: behold we and our children and our children’s children would be servants to idolatry]. דאס איז אזוי וואלט ער געטייטשט סתם די פסוק, און אזוי טייטשט ער אויך די הגדה [Haggadah: the Passover narrative], “וכבונה המקום לעבודה” [u’chvonah HaMakom la’avodah: and as if we were drawn to idolatry]. דאס איז אזוי טייטשט ער.
ער זאגט אפילו, איך האב אים געזאגט אמאל א גאנצע שעה אויף די דיוק [diyuk: precise textual inference], איך ווייס נישט, איך האב אים איבערגעטראכט, ס’איז סתם א נארישע דיוק, אבער אפשר איז טאקע געווען אזוי זיין גירסא [girsa: textual version] אין די הגדה, אין די הגדה שטייט נישט אזוי, דער רמב”ם’ס לשון [lashon: language/wording] אין הלכות חמץ ומצה [Hilchos Chametz U’Matzah: Laws of Leavened and Unleavened Bread] וואו ער זאגט הלכות [halachos: laws] פון די הגדה, ער זאגט אז ער זאל זאגן “וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה” [u’chneged arba’ah banim dibrah Torah: and corresponding to four sons the Torah spoke]. ער זאגט נישט “וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע” [echad chacham ve’echad rasha: one wise and one wicked]. סאו איך וויל טענה’ן אז די חילוק [chiluk: distinction] איז דאך דא עבודת השם [avodas Hashem: service of God] וואס איז קעגן עבודה זרה, און ס’איז דא ידיעת השם [yedi’as Hashem: knowledge of God] וואס איז לאו [lav: a negative commandment], ס’איז נישט לאו ועשה [lav va’aseh: a negative and positive commandment]. עשה [aseh: positive commandment] מיינט א מדומיין [medumeh: imagined/conceptualized], דאס איז עבודה, דאס איז די נעקסטע חידוש [chidush: novel insight]. אבער די ערשטע זאך איז כנגד ארבעה בנים, אז ס’איז דא…
תלמיד [Student]: ער האט אויך גערעדט וועגן דעם דיוק, ער האט א פארקערטע פשט [pshat: interpretation]. ער האט געטראכט אז מ’קען פונקט אזוי זאגן א פארקערטע פשט. ער האט רעכט, ס’קען זיין אז ס’איז געשטאנען פארקערט, ווייל דאס איז דאך געהאקט שטיקער. איך ווייס נישט צו ס’איז א גוטע דיוק, ווייל דו קענסט דאך אלעמאל זאגן אז ס’איז דא א פארקערטע פשט. אפשר שטייט אין דעם רמב”ם’ס סידור [siddur: prayer book] אזוי געשטאנען, ס’איז נישט קיין… איך ווייס נישט, איך קען נישט וויסן. וואס האט ער געזאגט? א פראבלעם מיט זיין הגדה? איך ווייס שוין די סיפור, איך האב עס געהערט מיט א פאר יאר צוריק. אקעי, א גוטע דיוק.
אקעי, פונקט דאס איז די ערשטע זאך, ס’איז א ריזיגע חידוש. דארף מען רעדן פון דעם, ס’איז א ריזיגע חידוש. דער הייליגער רמב”ם האט געלערנט אז דאס איז פארוואס דער אייבערשטער האט געגעבן די תורה. דאס איז די גאנצע פוינט פון אלעס. דאס האט משה רבינו אונז אויסגעלערנט, דאס גייט משיח [Moshiach: the Messiah] אונז אויסלערנען, whatever. Anything, וואס די פוינט איז צו וויסן דאס. און דאס מאכט די חילוק פון א איד און א גוי, דער איד עובד עבודה זרה [oved avodah zarah: worships idols]. אבער דאך איז דא גוים [goyim: non-Jews] וואס ווייסן עס שוין אויך, די חכמי אומות העולם [chachmei umos ha’olam: the wise men of the nations]. מ’זעט דאס אין מלכים [Melachim: Kings – referring to Hilchos Melachim, Laws of Kings]. “שיש שם מצוי ראשון, שאינו גוף, שהוא אחד, שאין לו קדמות” [she’yesh sham matzui rishon, she’eino guf, she’hu echad, she’ein lo kadmus: that there exists a first existent, that is not a body, that is one, that has no precedence]. בערך ווי די רמב”ם’ס ערשטע פיר עיקרים [ikarim: principles]. “שיש שם מצוי, שהוא אחד, שאינו גוף, שאין לו קדמות”. Whatever דאס מיינט, איך האב דאס שוין גערעדט געזאגט. קדמות [kadmus: precedence/eternity] איז נישט דער פוינט פון אלעס. קדמות איז די זעלבע זאך ווי מצוי ראשון [matzui rishon: first existent]. מצוי ראשון, ווייל ס’קען זיין מצוי ראשון וואס איז נישט ראשון [rishon: first]. דאס איז די ידיעה [yedi’ah: knowledge] וואס ארום דעם דרייט זיך די גאנצע וועלט. דאס איז די מעין זאך וואס א איד דארף וויסן, א מענטש דארף וויסן. פשטות [pashtos: simply], אמת’דיג צו וויסן דארף מען וויסן די גאנצע וועלט, whatever. דאס איז די סך הכל [sach hakol: the sum total], דאס איז די ביגינינג [beginning], און די ענד, און די ביגינינג.
סאו, פאר אונז יעצט, אונזער דור, איז דאס… יא. דער רמב”ם זאגט אז מ’זאל ארומגיין ביינאכט און אויסשרייען ביינאכט, און זיך פרייען, און טרינקען לחיים [le’chaim: to life – a toast], אז ברוך השם [Baruch Hashem: thank God], מיר האבן געכאפט דאס.
אדער מ’האט נישט געכאפט אז מ’דארף עס טרייען צו כאפן.
תלמיד: אבער פארוואס איז דאס אזוי סענטראל אין אונזער לעבן?
מגיד שיעור [Maggid Shiur: Instructor]: ס’איז נישט סענטראל אין אונזער לעבן, אונזער לעבן איז דאס.
תלמיד: אה, דאס גייט צוריק צו אן אלטע קשיא [kushya: question] וואס מ’טרעפט… וואס מ’טרעפט ווען מ’טראכט. ניין, ווייל אמאל, א גוי האט מסביר געווען עבודה זרה, יא? ס’איז אלעס געווען ער איז דאס און ער איז יענץ. פארוואס דארף איך וויסן דאס?
מגיד שיעור: ניין, נישט ווייל אמאל האט מען אזוי געטראכט. ווייל דאס איז די ריעליטי, דאס איז די אמת’דיגע ריעליטי. אונזער עבודה איז זייער העפי. דער רמב”ם זאגט “השגה בהשם ושמחה בו” [hasagah ba’Hashem ve’simchah bo: apprehension of God and joy in Him] זענען צוויי זאכן וואס זענען לאו דווקא [lav davka: not necessarily] איינס מיט די אנדערע. איך געדענק נישט די פסוק, איך מיין אז ס’איז א פסוק פון ישעיה [Yeshayahu: Isaiah].
ס’איז זייער העפי, ס’איז א ריזיגע חידוש. דו זעסט די ריעליטי. מ’קען לערנען גאנצע הונדערט יאר אלע לעוועלס פון ריעליטי, און מ’דארף טאקע לערנען, ווייל דו פארשטייסט בעסער די השם במעשיו [Hashem be’ma’asav: God through His works], וואס דער אייבערשטער איז נישט און וואס דער אייבערשטער איז יא, אויב מ’קען זאגן אזא זאך. און דו פארשטייסט די שורש [shoresh: root/source] פון אלעס. דאס איז איינער פון די ערשטע יסודות [yesodos: foundations] פאר א מענטש צו וויסן וואס איז די ריעליטי, וואס איז עכט. דאס איז עכט.
מ’קען עס גענוג אויף וויפיל אונז פארשטייען. און דרך אגב [derech agav: by the way], מיר האבן גערעדט וועגן דעם. אונז ברוך השם פארשטייען אביסל וועגן דעם, צוליב די רמב”ם אדער חסידות [Chassidus: Chassidic philosophy] אדער קבלה [Kabbalah: Jewish mysticism] אדער עניטינג וואס פארשטייט אביסל אין דעם. דרך אגב, רוב מענטשן פארשטייען עד היום הזה [ad hayom hazeh: until this very day] נישט דאס, יא? לאמיר זיין אמת’דיג. רוב מענטשן פארשטייען עס נישט. איך רעד נישט נאר פון עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers], רוב אידן פארשטייען עס נישט. ווי זאלן זיי עס פארשטיין? מ’באקומט עס נישט פון עסן קוגל [kugel: a traditional Jewish pudding]. מ’באקומט עס אפשר פון לערנען תניא [Tanya: foundational text of Chabad Chassidus], אדער פון לערנען דעם רמב”ם, אדער פון לערנען זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah]. ערגעץ פון ערגעץ באקומט מען עס, און מ’טראכט אריין אביסל, אדער מ’גייט צו א שיעור [shiur: Torah class]. ס’קומט נישט פון די לופט.
ס’איז זייער א טיפע יסוד. איך זאג, איך האב עס נישט יעצט מסביר געווען אמת’דיג, אבער ס’איז זייער אן אמת’דיגע זאך. רוב מענטשן ווייסן דאס נישט. איך בין גאנץ זיכער אז רוב מענטשן… דער רב האט עס שוין געזאגט, מ’דארף זיך נישט נאכגיין אין קיין אידן, אבער רוב מענטשן מער ווייניגער טראכטן אז דער אייבערשטער איז א גוף.
אמת, זיי זאגן “אני מאמין” [Ani Ma’amin: I believe – referring to the thirteen principles of faith], אבער ער איז דאך מדמה [medameh: imagining/conceptualizing]. רוב מענטשן כאפן נישט אז ס’איז עפעס ביאנד פון די אלע מושגים [musagim: concepts]. ס’איז זייער ווייניג מענטשן. איך שטעל זיך פאר אז ס’איז דא אסאך גרויסע ראשי ישיבות [Roshei Yeshivos: heads of yeshivas] וואס האבן קיינמאל נישט געטראכט דערפון. איך האב נישט גערעדט מיט זיי, אבער… פילט אפשר אזוי, אז דער אייבערשטער איז א גרויסער טאטע אין הימל. ער איז טאקע א טאטע אין הימל, אבער דאס איז שוין אפארטע, דאס איז נישט דער אייבערשטער אליינס, יא? פשוט.
תלמיד: דעם דעם מלכות שמים [malchus shamayim: the kingdom of heaven], א קבלת עול מלכות שמים [kabbalas ol malchus shamayim: acceptance of the yoke of the kingdom of heaven], יא. איך מיין אז ער האט געמיינט… אגען, איך האב נישט קיין געדאנק וואס ער האט געמיינט עקזעקטלי. אבער די געדאנק אז איך רעד נישט… אגען, ער האט אלעס, ווייל ער מאכט אלעס. אבער… יא, מ’זאגט אסאך זאכן, אבער די ריעליטי איז אז ער טראכט זיך היינט… ווען ער זאגט שמע ישראל [Shema Yisrael: Hear O Israel – the central Jewish prayer], קודם כל וואס ער טראכט, ער טראכט נישט וועגן דעם אייבערשטן, ער טראכט וועגן די מצוה [mitzvah: commandment] פון זאגן שמע ישראל. סתם א פראבלעם. ס’איז א חשוב’ע זאך, איך מיין, מ’דארף אפשר פארדעם טראכטן די מצוה, ווייל נישט. אבער די שמע ישראל מיינט אז ס’איז א מצוה צוויי מאל א טאג, פאר מ’גייט שלאפן און ווען מ’שטייט אויף אינדערפרי, אדער ביים דאווענען [davenen: praying], האועווער די סדר [seder: order] איז, זיך צו דערמאנען דאס. ס’איז ממש א מצוה. איך האב געהאט לעצטע וואך, איך האב מקיים געווען [mekayem: fulfilled] די מצוה. איך האב מיר דערמאנט. ס’איז א גרויסע מצוה, ס’איז נישט קיין קלייניגקייט. דו מיינסט אז דו טראכסט עס פאר א סעקונדע. אקעי, איין סעקונדע א טאג איז מער אמת ווי אלע אנדערע סעקונדעס פון טאג. אזוי ווי די מציאות פון דעם אייבערשטן איז שטערקער ווי אלע אנדערע מציאות’ן.
א גאנצע ענין פון גוף, דאס איז נאך א פראבלעם. פארוואס מיינען מענטשן אז דער אייבערשטער דארף האבן א גוף? אז אפילו מ’וויל זיך פארשטעלן א דבר שאינו גוף [davar she’eino guf: something that is not a body], מיר טראכטן אז א דבר שאינו גוף איז שוואכער ווי א דבר שיש לו גוף [davar she’yesh lo guf: something that has a body]. ווי מ’זאגט פאר א קליין קינד, “מאמי, איך ווייס אז דער אייבערשטער האט נישט קיין אויגן, סאו ס’איז גארנישט, ס’איז לופט. גלייך, קענסטו דאס אנכאפן? ניין, ס’איז גארנישט.” ער איז מער פון אלע זאכן. וואס הייסט דאס? דאס איז דאך די כח [koach: power/force]. די מקור המציאות [mekor hametzi’us: the source of existence], די מקור הכח [mekor hakoach: the source of power] פון אלעס, איז די דבר שאינו גוף. ער האט מער פעולה [pe’ulah: action/effect]. מ’דארף עס מאריך זיין [ma’arich: elaborate], מ’דארף זיך ממשיך זיין [mamshich: draw forth], מ’דארף אריינגיין צו פארשטיין וויאזוי ס’קען זיין א מחשבה [machshavah: thought] האט מער כח ווי א מעשה [ma’aseh: action]. ס’איז נישט אזוי סימפל, מ’קען דאס ממש אויפווייזן פון א מענטש, פון פארשידענע משלים [meshalim: parables] וואס מ’זאגט דאס מקרב זיין על השכל [mekarev al haseichel: bringing close to the intellect]. ס’איז נישט קיין סימפל זאך צו פארשטיין אז א דבר שאינו גוף, א ידיעה איז נאר אז דער אייבערשטער איז אפילו מער פון דעם, אבער דאס איז שטערקער ווי א דבר גופני [davar gufani: a physical thing]. רוב מענטשן פארשטייען דאס נישט. רוב מענטשן שטעלן זיך פאר אז דער אייבערשטער איז אפשר גאר א גרויסער… יא, ער זאגט יוצא [yotzei: fulfilling], ער זאגט אליין אז ער איז אינו גוף ואינו כח בגוף [eino guf ve’eino koach be’guf: not a body and not a force in a body], אבער ער כאפט נישט דאס.
דאס איז עפעס צו כאפן, און ס’איז ווערד די גאנצע כיבוד [kibud: honor], די גאנצע גלות מצרים [galus Mitzrayim: the exile in Egypt], וואס דער אייבערשטער רעדט אונז יעצט, יא? ס’איז ווערד די גאנצע לעבן צו כאפן דאס.
תלמיד: וויאזוי האט דער רמב”ם אפגעהאקט און אויסגעשניטן די יצר הרע [yetzer hara: evil inclination] פון עבודה זרה? איך ווייס נישט. איך שטעל זיך נישט קיין משיח. איך ווייס נישט. איך ווייס נישט.
מגיד שיעור: לויט וואס אונז האבן גערעדט לעצטע וואך איז דער טייטש אז קודם כל ס’איז דאך דא. דער טייטש איז אז ס’איז דא אזא, ווי אונז האבן גערעדט לעצטע וואך, זייער אינטערעסאנטע זאכן, איך האף אז אונז וועלן זיך אנהייבן צו באנוצן מיט דעם מער. אסאך זאכן וואס אונז זאגן אז זיי זענען פשוט, קודם כל זיי זענען נישט פשוט. אז מ’הייבט אן צו טראכטן הייבט מען אן צו זען אז זיי זענען נישט פשוט. נאכדעם האט מען מורא [morah: fear] צו טראכטן, ווייל זיי זענען נישט פשוט. אבער מ’קען עס פארשטיין. זיי זענען נישט פשוט, קודם כל, און צווייטנס, מ’קען מאכן זאכן וואס זענען נישט פשוט אונז צו פשוט.
און דאס האבן מיר געזען, האבן מיר מסביר געווען לעצטע וואך, וואס דער שליחות [shlichus: mission] פון אהיה אשר אהיה [Ehyeh Asher Ehyeh: I will be what I will be], אז דער רמב”ם טייטשט אז ס’איז א געוויסע הוכחה [hochachah: proof], זייער בקיצור [bekitzur: in brief], א הוכחה אז ס’מוז זיין אן אויבערשטער. איך ווייס נישט ווי די הוכחה גייט, איך קען עס זאגן אויף א סעקונדע. יא, יעדע זאך, רוב זאכן, אלע זאכן וואס אונז ווייסן, זיי קענען נישט זיין. דו קענסט דיר פארשטעלן, נישט נאר דו קענסט דיר פארשטעלן, זיי קענען טאקע נישט זיין. ס’איז נישטא גארנישט אין וואס זיי זענען וואס מאכט זיי זאלן זיין. ס’קען זיין א טיש, און ס’קען נישט זיין א טיש. וואלט איינער נישט געווען, וואלט נישט געווען די גאנצע וועלט. דאס אז עפעס וואס מוז זיין, ס’מוז נישט זיין, ס’קען נישט זיין. ס’איז דא מער קאמפליצירטע וועגן וויאזוי צו זאגן דאס.
און ממילא [memeilah: consequently], אויב ס’מוז נישט זיין, איז וואס מאכט אז ס’זאל זיין? מוז זיין א צווייטע זאך וואס מאכט אז ס’זאל זיין. יעצט, מוז זיין, געב מיר א רגע [rega: moment], איז אלע זאכן קענען נישט זיין, וואלט זיך גארנישט אנגעהויבן. מוז זיין אט ליעסט איין זאך וואס מוז, וואס דאס וואס ער איז מאכט אז ער זאל זיין. זיין מהות [mahus: essence] און זיין מציאות, דער רמב”ם זאגט, זיין מהות און זיין מציאות איז די זעלבע זאך. וואס ס’מיינט צו זיין גאט און אז ס’איז דא א גאט קען זיך נישט צוטיילן. און ער האט געמאכט די ערשטע זאכן, און אזוי איז געווארן די גאנצע וועלט.
ס’מוז זיין אט ליעסט איין זאך. ס’קען נישט זיין מער ווי איין אזא זאך, דאס איז שוין די נעקסטע לעוועל, פארוואס ס’איז איינס וכו’ [vechu: etc.]. אבער על כל פנים [al kol panim: in any case], דאס איז דער רמב”ם טייטשט אז דאס איז דער טייטש אהיה אשר אהיה. אהיה אשר אהיה האט ער דארט נאכגעזאגט פון פסאדי גאון [Rav Sa’adiah Gaon: medieval Jewish philosopher], אז דער טייטש איז אהיה, וואס איך בין, וואס ער איז. אהיה אשר אהיה, וואס ער איז, דאס הייסט ער איז וואס ער איז. דער רמב”ם רופט דאס אין לשון הקודש [lashon hakodesh: the holy tongue, Hebrew] ווי ער זאגט “מחויב המציאות” [mechuyav hametzi’us: necessary existent]. “מחויב המציאות” איז סתם איבערגעטייטשט פון אראביש, עפעס א ווארט, איך האב פארגעסן וויאזוי ס’הייסט אין אראביש. און דער רמב”ם טייטשט אז דער שם [shem: name] “אהיה אשר אהיה” זאגט דאס, “הנמצא אשר הוא נמצא” [hanimtza asher hu nimtza: the existent that is existent]. ער איז, פארוואס איז ער? ווייל ער איז. נישט ער איז, רוב זאכן האבן מציאות, האבן זיי כביכול [kivyachol: so to speak] געבארגט. ס’איז בויפן משל, ס’האט מציאות ווייל איינער האט אים געגעבן מציאות.
מגיד:
און יעצט, דאס איז א גאנץ א פשוט’ע הכרח. צו זאגן, ס’האט גענומען די חכמה וואס אפילו פילאסאפן האבן עס נישט געכאפט. ס’איז מער ווייניגער א מענטש וואס הייסט אבן סינא [Ibn Sina/Avicenna: פערסישער פילאסאף און רופא, 980-1037] האט אויסגעטראכט די הכרח אויף די לשון. דער רמב”ם [Rambam: Rabbi Moshe ben Maimon/Maimonides] זאגט אז ס’שטייט פריער, אבער נישט ממש אויף דעם לשון. און דער רמב”ם טענה’ט אז משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] האט עס מחדש געווען. ער האט עס געברענגט בשם נביאים [in the name of the prophets], האט זי מחדש, איך ווייס נישט, פון דעם אהיה אשר אהיה [Ehyeh Asher Ehyeh: “I will be what I will be” – God’s name revealed to Moses at the burning bush]. אבער ס’איז א חידוש [innovation/novel teaching].
ס’איז זייער א סימפל זאך, ס’איז טאקע זייער סימפל. איך זאג דיר, וועלטער ווי סימפל. איך בין זיכער אז מענטשן האבן נישט געמאכט גאנצע בוקס צו דן זיין צו ס’איז אזוי צו ס’איז אזוי, אבער ס’איז וועלטער ווי א סימפל מחשבה. און אויב דו טראכטסט אזוי, גלייך טראכטסטו אקעי, דער אייבערשטער, וכו’, און יעדע זאך איז א גוף [body], קען עס זיין גרעסער און קלענער, סאו ס’קען נישט זיין וואס ער איז, סאו ס’קען נישט זיין א גוף, וכו’.
אבער ס’איז נישט אלעמאל געווען פשוט פאר יעדן. אונז זענען זייער, איך האב שוין גערעדט די זאכן, אונז זענען נישט גענוג דא אין שול און עקוואד מער, אז אונז זענען זייער איינגערעדט אין די מושגים [concepts] וואס אונז זענען צוגעוואוינט צו, און ס’קען נישט זיין אנדערש. אויב דו טראוועלסט ארום די וועלט אדער אין היסטאריע, ווען דו ליינסט, זעסטו אז ס’איז דא זאכן וואס זענען אונז פשוט אז ס’קען נישט זיין אנדערש, איז בכלל נישט פשוט פאר יעדער איינער.
ס’איז געווארן פשוט, דאס איז געווארן פשוט, אמת, דורך משה רבינו, און דורך, ווי דער רמב”ם זאגט נאכדעם, אנדערע מענטשן האבן שוין מאמינים געווען מער אין די זעלבע סארט אמונות [beliefs], עד כדי כך [to such an extent] אז אפילו די עובדי עבודה זרה [idol worshippers] אין אינדיע זאגן אויך אז זיי גלייבן אין איין גאט.
טאקע. יא, יא. און דאס איז אקטועלי היסטאריע, דאס איז נישט קיין סטארי וואס איך מאך אפ. ס’איז דא מחלוקת’ן [disputes] וועגן דעם, איך בין נישט גענוג א מומחה [expert] אויף דעם צו זאגן. אבער היינט איז די גרעסטע אלילות [idolatry] צו די חכמים שבאומות [wise men among the nations], אפילו אז דו פרעגסט פארוואס דינען זיי אינפיניט פופציג מיליאן געטער? זאגן זיי אזוי, “ניין, ס’איז אלעס משנה [variations] אויף די זעלבע איין גאט, אלעס פרצופים [faces/manifestations], לבושים [garments] פון די זעלבע גאט.” אזוי איז דא וואס זאגן, at least כמעט אלע זאגן היינט אזוי אפיציעל.
אבער אונז ווייסן היסטאריש אז דאס האט מען נישט אלעמאל אזוי געטראכט דארט. ס’זענען געקומען מיסיאנערן, קריסטן, און אנדערע, און זיי האבן געכאפט אז ס’מאכט נישט קיין סענס. נישט ווייל ס’מאכט נישט קיין סענס ווייל יענער זאגט א טענה [argument], נאר ווייל ס’איז גאר וויסע בעיסיק זאכן. דו ווילסט דאך ערגעץ וואו אנהייבן פון איינס, נישט פון אזוי פיל.
ווי אזוי זאגט רב סעדיה גאון [Rav Saadiah Gaon: 882-942, major Jewish philosopher and scholar]? ער זאגט, “אקעי, אויב איינער צוקריגט זיך מיט’ן צווייטן, ווערט אויס וועלט, ווערט א האלב וועלט, ווערט זיין ארבעט איז פונקטליך.” אה, ס’איז נישט אזוי סימפל, ער איז נאר א קליינע כח [small power]? אויב אזוי איז ער נישט קיין גאט, ס’מוז זיין עפעס א גאט. ס’זענען דא זייער בעיסיק מחשבות [basic thoughts], אבער מ’האט נישט אלעמאל אזוי געטראכט.
תלמיד:
וואס? נישט מסכים מיט מיר?
מגיד:
וואס? איך זאג, ס’שטערט אים? ניין, איך זאג, ס’איז נישט אזוי פשוט אז היינט פארשטייען זיי. נישט פשוט אז היינט פארשטייען זיי אויך, אקעי. ניין, ניין, איך זאג נאר אז ס’איז א פאקט, דא אלע וואס זענען דא, איינער… מענטשן האבן געזאגט פון אונז, דא שאר השרידים [the remnant], למעשה [in practice] אלע פון זיי גלייבן אין איין גאט צו אמת, און היינט זאגן זיי אזוי.
אבער זיי האבן אנגעהויבן אזוי צו זאגן נאכדעם וואס זיי האבן זיך אויסגעלערנט. ס’איז נישט אלעמאל אזוי געווען. ס’איז געווען איין חכם [wise person], אבער אז ס’זאל ווערן אזוי אז כמעט יעדער זאגט אזוי, דאס איז געווארן היינט. היינט איז שוין אויך דאך, ס’איז אלעמאל דא א היפך [opposite], א סטאבערן קאפ מיט טאקע טיפערע כוחות [deeper powers], אבער איך רעד די נארמאלע אין זיך, ス’איז קלאר געווען א השפעה [influence] פון דעם.
זיי האבן געזען אז אונז זאגן, “אה, אזוי, ס’איז נישטא אונזערע מאנאטעיסטן.” זיי האבן געזאגט א נייע תורה [new teaching] אז ס’קען זיין עפעס אגשים [embodiments], ס’קען יא זיין עפעס א לבוש, וואטעווער די תורה איז.
אבער דאס איז א גרויסע חידוש, ס’איז טאקע היינט געווארן פשוט ביי כמעט די גאנצע וועלט. אפילו ביי די אטעאיסטן איז דאס פשוט, טאקע. ווייל ער זאגט נאר אז ס’איז נאר נישטא איינס, זיכער נישטא מער ווי איינס, טאקע. ס’פאלט אים נישט איין אז ס’איז מער ווי איין גאט. אפילו איינס איז אויך נישט אקעי, אבער זיכער נישט… און איך מיין אמת’דיג, די גאנצע דיון איז, אויב ס’איז דא א גאט, כאפסט וואס איך זאג?
אונז דארפן זיך געדענקען, עבודה זרה איז נישט געווען אזוי לאנג צוריק. און מיר האבן חז”ל [Chazal: our Sages of blessed memory], די חז”ל זאגן אז די יצר הרע [evil inclination] פון עבודה זרה איז בטל געווארן [was nullified]. און מיר טוען דאך גיין מיט די מסורה [tradition].
מיר האבן א טענה אז די גוים גלייבן אין דעם. זיי זענען נישט פאר ריעל און טרו. די רוימישע עליט וואס די חכמים [sages] האבן גערעדט מיט, די חכמי רומי [Roman sages], זיי האבן אלע געוואוסט אז די בני אדם [people] זענען נאר… זיי האבן געשעמט זיך מיט דעם, און זיי האבן געזאגט אז די בני אדם זענען דא, און ס’איז מתאים [appropriate] פאר זיי, זיי האבן געזאגט אז ס’איז מתאים פאר זיי. איז שוין דעמאלטס געווען.
נא, טאקע, די יוסיפון [Yosippon: medieval Hebrew chronicle] ברענגט, you read די Roman things, none of them actually believe in their gods, אדער almost none of them say that.
חוץ פון די פילאסאפן וואס זיי קומען שפעטער מיט טיפע תורות [deep teachings] צו זאגן אז אמת’דיג, יא, ס’איז דא איין גאט, נא, נא, נא, נא. אבער די… די פשוט’ע מענטשן האבן אפשר נישט געכאפט, אבער די חכמים, ס’איז יא געווען אנגענומען אז… אבער אביסל פארדעם, נישט אזוי לאנג פארדעם, איז נישט געווען אזוי.
יעדער איינער האט געזאגט וויפיל… יעדער האט געטראפן א מענטש, יא, ס’איז געקומען… דער רמב”ם ברענגט עס, יא, אז ס’איז געקומען צו קומט א גוי און ער פרעגט אים וויפיל געטער האבן ענק. איך געדענק נאר איינס טאקע פון זיי, וואס איז פשט? איך געדענק נישט פונקטליך וואס ער זאגט דארט, אז ס’קען נישט זיין אז ס’איז גארנישט.
ס’איז דער נארמאלער מענטש, פאר אפילו די חכמים, דער נארמאלער מענטש וואס איז געווען אין די גאס איז געווען אז ס’איז דא אסאך. נאכדעם איז געווען אטעאיסטן וואס זאגן אז יענער גאט איז נישט אמת, נאר דער גאט איז אמת. מ’האט זיך געשלאגן, יא, מיין גאט, דיין גאט, מיין גאט איז א גרעסערע האמער, איך קען צוברעכן דיין גאט. איך זאג עס אלס א משל [parable] אויף וויכוחים [debates] וואס איז עכט געווען.
און קומען די… יעצט, היינט איז נישטא כמעט קיין איינער, איך קען נישט at least… היינט איז שוין דא אלעס, אויף די ענדע איז דא אלעס, אבער ביז נישט פופציג יאר צוריק בערך, איז געווען א גרויסע וויכוח ביי די חכמי עולם [wise men of the world], חכמי אומות העולם [wise men among the nations], צו ס’איז דא א גאט. אבער די גאנצע וויכוח איז געווען אז גאט איז א זאך וואס ס’איז דא איינס פון זיי, אמת? ס’איז נישט געווען קיין שאלה צו, אקעי, לאמיר ריסערטשן וויפיל געטער זענען דא און וויאזוי הייסן זיי.
דאס איז אמאל ווען א מענטש האט געגלייבט אין גאט, דאס האט ער געטון. וויפיל געטער? דער פאטער האט געהאט א ביכל, יא, ס’איז אמת, ער האט געהאט א ביכל, א גאנצע ליסט פון אזויפיל געטער, און וויאזוי זיי הייסן, און פון וואו זיי קומען, און וואו זיי שלאפן, און וואס זיי עסן, און וואס זיי האבן ליב. דאס איז געווען די לימיט פון אלוקות [divinity], כביכול [so to speak].
און יעצט איז קיינער טראכט נישט אזוי. מ’האט זיי קאנווינסט מער ווייניגער אין די גאנצע וועלט אז ס’איז נאר דא איינס. Whatever that means, יא, מ’דארף פארשטיין וואס ס’מיינט, אבער אפילו די… אפילו אטעאיסטן גלייבן נאר אין איין גאט. זיי זענען טוען נאר אז ס’איז נישט, אבער זיי טראכטן נישט אפשר אז ס’איז דא פינף הונדערט. דאס איז אפילו עבודה זרה אין אינדיע און כדומה [and the like]. מ’טראכט… at least די נארמאלע מענטשן, די המון עם [the masses] טראכט אזוי. א גאט? יא, ס’איז דא אזא זאך.
Anyway, אויב דאס איז נאכאלץ נישט וואס דער רמב”ם האט געזאגט, האבן מיר געזאגט אז די חידוש, די מחשבה, אז ס’איז דא א מצוי ראשון [first existent] וואס הייבט אן אלעס, וואס איז מחיה [gives life to] אלעס, דאס איז די מערסטע ריעל, דאס איז א ריזיגע חידוש, און ווער ס’ווייסט דאס זאל זיך פרייען, און מ’זאל זיך דערמאנען צוויי מאל א טאג, אדער אויב מ’קען אפילו מער, אבער עט ליעסט צוויי מאל א טאג.
פאר דעם איז דא שבת [Sabbath] און יום טוב [holidays] און אלע מיני זאכן לכבוד דעם [in honor of this].
א גרויסע חידוש, און לאמיר זאגן די אידן זענען געווען די ערשטע צו ברענגען אהער צו אנדערע מענטשן, אדרבה [on the contrary], מיר דארפן נישט זיין צובראכן, מיר דארפן זיין העפי.
אמת, ס’איז דא אסאך אידן וואס זענען צובראכן, וואס וועל איך טון? די גוים גלייבן אויך, איז זייער גוט, תודה רבה השם [thank God very much]. אה, מ’דארף נאך אפשר טוען, אקעי, מ’דארף זיך אויסארבעטן געוויסע טעותים [errors], אבער וואס איז שלעכט? וואס איז די שטערונג [disturbance]? גלייך גוט.
סאו, אזוי שטייט אין נחלת מלכים [Nachalas Malchim: a sefer on the laws of non-Jews] אין די ענד, רייט? דאס איז די ערשטע שיטה [approach] אין רמב”ם, ס’איז דא א ריכטיגע שיטה, און אויך די אמת’דיגע זאך.
יעצט, וואס האב איך געוואלט האלטן אינמיטן זאגן? אה, נאכדעם זאגט ער די צווייטע זאך, וואס דאס איז די מעשה [deed/action] וויאזוי מ’ברענגט, ס’איז אפשר אויך פונקט אזא גרויסע חידוש, דאס האבן מיר גערעדט לעצטע וואך, פונקט אזא גרויסע חידוש איז אז מ’קען דאס צו זאגן איז נישט גענוג, ווייל ס’איז דאך טאקע אסאך שוועריקייטן דערין.
דער רמב”ם האט אויך געברענגט די שוועריקייטן, און לכאורה [seemingly] איז עס טאקע שווער צו טראכטן פון א זאך וואס האט נישט קיין ווערטער, ס’האט נישט קיין… ס’האט נישט קיין אימעדזש. וואס טראכטסטו ווען דו טראכטסט פון די עצמות [essence]? דו קענסט זאגן דו טראכטסט גארנישט. דו כאפסט? ס’איז א זייער שווערע זאך.
תלמיד:
פייערדיגע ריכטיגקייט.
מגיד:
יא, דאס איז די משל, די אינטשעס וואס מיר פרובירן צו טון, רעדן וועגן דעם. יא, דו טראכטסט אז ס’איז דא א גאט, נאכדעם די טבע [nature]…
איין מינוט, ניין, דו פרעגסט אן אנדערע קשיא [question]. די טבע פון די מחשבה [nature of thought]… וואס מ’טראכט, מ’טראכט נישט, דאס איז די נקודה [point]. די טבע… אוודאי, סאו די טבע המחשבה, דאס איז די לשון הרמ”ק [the language of the Ramak: Rabbi Moshe Cordovero, 1522-1570] אין “אלימה” [Elimah: one of the Ramak’s works], טבע המחשבה איז אז ווען ער טראכט אז ס’איז דא עפעס, זאגט ער, “אקעי, וויאזוי זעט ער אויס?”
דאס איז די טבע פון א מענטש, ער איז צוגעוואוינט אזוי צו טראכטן, ער האט א דמיון רודף אחר המחשבה [imagination that pursues the thought]. איך קען נישט זאגן אז ס’איז דא נאך עפעס צו טראכטן, אקעי, וויאזוי זעט ער אויס? וואס איז ער? אן אינטערהויזן גייט ער? אלע מיני אזעלכע שאלות.
און אויף דעם שטייט, זאגט דער רמ”ק, “רעותא דליבא חשב ליה” [the heart’s desire considers it – Aramaic phrase]. די רעותא דליבא [desire of the heart], חושים [senses], אלעמאל לויפט די דמיון [imagination], ער וויל עפעס זיך מצייר זיין. זיך פארשטעלן, אזוי איך זאג דיר עס איז דא א גרויסן רוס, עס איז דא א מענטש, אקעי, מ’גייט גלייך טראכטן אז עס איז עפעס, אבער דעם זאגט דער פסוק [verse], זאגט דער מציאות [reality], אז טראכט שוין אזוי, טראכט אז עס איז דא, נאכדעם סטאפ, גיי עס צוריק.
אז דאס איז די עבודה [work/service] פון פון א פשטות [simplicity], די עבודה פון גלייבן אז דער אייבערשטער האט שוין גיפט, עס מיינט אז ווען מען טראכט אז עס איז דא, און מען סטאפט דארט, ווייל עס מיס דארט… ווייל עס קען מיר טראכטן ווען מען סטאפט דארט? מען דעם ברוך השם [thank God], מ’זאל קענען אזויער לאנג. יא?
אבער עס איז פאר סאך א חילוק [difference]! איין סעקן! איך האב דארט דארט מער ווי איין סעקן! ווייל עס דארט מען טראכט אז מיר קען עס נישט פארשעווען. נאך א נושא [topic]. איך טראג אזוי אזוי יונג איין סעקן.
די פראבלעם איז אז אלעמאל הייבט מען אן צו די מינוט, סא דארפן סטאפן. מען הייבט אן פונקסט צוריק פון דער אנהייב. דאס איז א פשט. איך קען נישט… איך וויל נישט יעצט… דאס איז נישט קיין שיעור [lesson] אויף וואס דיר טראכטן פאר נאך צען מינוט. אבער עס איז א גרויסע זאך.
נען נען, כמען נעמען. ס’איז פשוט. ס’איז דא און ס’איז נישט מער ווי ס’איז דא. וויל דאס מסביר זיין [explain]? האב איך פריער געזאגט א העלבע. אז דא אלע זאכן זענען דא און זענען אויך נאך זאכן, און דער אייבערשטער איז דא, און נישט נאך זאכן חוץ פון זיין [besides His being].
שוין, דעיס איז א גרויסע סאך… אום בבצל [in the shadow] איז אזא שווערע זאך, און די רמב”ם מיט אפילו אונז זאגן עס אזוי, אבער עס איז זיכער א שווערע זאך אויסצונעהן פאר די קינדער, און פאר די ווייבער, און פאר וכילוב וכילוב [and so on and so forth], און פאר דעם טאקע האבן זיך אנגעהויבן, אדער ליסט איינער פון די ריזן [reasons], פארוואס מענטשן פאר דעם האבן געמאכט אלע מיני סקעטשקעס און טעות [errors], זאכן וואס האבן זיך אנגעהויבן מיט א גוטע כוונה [intention], ס’האט זיך שפעטער משתלשלט געווארן [evolved/developed] צו אלע שחרים [corruptions] און אלע טעותים.
האט אברהם אבינו [Abraham our father], נאכדעם משה רבינו האט געמאכט פון דעם א געזעץ [law], אז נישט מ’מאכט איינער פון די טעותים, און יא מ’מאכט עבודת השם [service of God], דאס איז א גרויסע חידוש.
אויב מ’ויל טראכטן קען מ’טראכטן די צווייטע שיטה וואס איך וויל זאגן, איז אמת’יג א חולף [alternative] אויף די צווייטע חידוש, אנדערע ווערטער וואס זייעסט עבודת השם, אז מען גייט נישט נאר טראכטן פון דריי אייבערשטע צוויי מאל א טאג שמייס, אז דאס איז טאקע דער עיקר [main] חידוש, אפשר איז אויך א מצוה [commandment] וואס מען זאל, שוין א ביסל מער ווי די געטראכט, אבער קיינער וויישט אז עס איז מערך באחד [lengthy in one], וואס ווען דאס פרעגט, וואס וועט מערך זיין דער עכד [the service]?
תלמיד:
ניין, מאריך איז מקצר [lengthy is shortening].
מגיד:
ניין, גוט. על כל פנים [in any case], האט מען געזאגט אז מען גייט חוץ פון דעם טון זאכן לשמו [for His sake], אזוי ווי מאכן א בית המקדש [Temple], “ועשו לי מקדש” [and they shall make for Me a sanctuary], די ערשטע זאך. אזוי ווי מאכן ימים מקודשים [holy days], אזוי ווי מאכן קרבנות [sacrifices], אזוי ווי מאכן מצוות [commandments].
איך ווייס נישט צו אלע מצוות, אבער אט ליעסט די מצוות וואס האבן צו טון מיט וואס מען רופט עבודת השם [avodas Hashem: serving God]. ווייל תורה, עבודה וגמילות חסדים [Torah, avodah (service/worship), and acts of kindness] – יא, די חלק העבודה [the service component] וואס איז דירעקט אז מען דינט דעם אייבערשטן, די תפילה [tefillah: prayer] איז זיכער א גרויסע זאך, שבח והודאה [shevach v’hoda’ah: praise and thanksgiving]. דער רמב”ם [Rambam: Maimonides] זאגט געבן שבח והודאה, בעטן, וכו’ [and so forth]. דאס גייט מען טון לשם השם [lishmah: for the sake of God], לשם המוציא ראשון [for the sake of the First Existent].
צו מ’קען – דאס הייסט, ווי אזוי קען מען אפשר נישט? דער מוציא ראשון [motzi rishon: First Existent] האט דאך נישט אמת’דיג קיין גוף, קיין שום… די געטשקע פון די שטערן קען מען דאך כאטש מאכן א פיקטשער פון א שטערן, עס האט עפעס א שייכות מיט אים. פון דעם אייבערשטן קען מען נישט מאכן א פיקטשער וואס האט עפעס א שייכות מיט אים, ווייל ער האט דאך נישט קיין פיקטשער.
מען קען אפילו נישט זאגן קיין ווארט, ווייל די ווארט קען מען אפשר זאגן בשלילה [in negation], אבער דאס איז אויך נאר א… די גאנצע שלילה [negation] איז נאר א טריק ווי אזוי מ’קען פארשטיין. ס’איז נישט פשט אז דער אייבערשטער איז נישט, שטימט? אויב איינער מיינט אז שלילה איז אויך אן אמת’דיגע ווארט וואס רעפרעזענטירט, ער ווייסט נישט ריכטיג.
סך הכל די גאנצע תורה פון ידיעת השלילה [yedi’as hashlilah: knowledge through negation] איז נאר א וועג צו מסביר זיין ווי אזוי מ’קען, אזוי ווי איך האב געזאגט, טראכטן אז ער איז, אבער נישט קיין גוף. מער פון דעם קען מען דאך נישט זאגן.
סא איז נישט דא קיין ווארט, נישט דא קיין “לבושיו כשלג חיור” [levusho kashleg chivar: His garments white as snow], נישט דא קיין פעולות וואס מ’קען אמת’דיג טון פאר אים. מ’קען אים נישט דינען – ער באקומט נישט גארנישט פון די עבודה מצד עצמו [from His own perspective].
דער רמב”ם רעדט קיינמאל נישט אמת’דיג פון דעם פראבלעם. ער דארף דיר זאגן – ער פענקט נישט אז ער זאל רעדן פון דער פראבלעם. און ער זאגט אפילו נישט אז דאס איז דער רעיזון פאר וואס די עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers] האבן געמאכט זייער סיסטעם – ווייל מען קען נישט מיט דער אייבערשטער אליינס. ער זאגט נישט דאס. דאס שטייט נישט – שפעטער איבער אנדערע ספרים.
אבער עס איז זיכער א חידוש [chiddush: novel insight] – דער רמב”ם איז זיכער מסכים [agrees]. אין אנדערע פלעצער זאגט ער יא, אז דער רמב”ם זאגט די אמת’דיגע וועג פון די אבות [avos: patriarchs] איז געווען נאר במחשבה [in thought], נאר בדעת [in knowledge].
אבער דאס איז מיט די אנדערע זאכן. דאס איז ווייל אזוי ווי ער איז מסביר אין דעם מורה [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed] – ווייל מענטשן פארשטייען נישט עבודה וואס איז מחשבה אליינס. און אפשר אויך אונז פארשטייען נישט, ווייל אונז האבן אויך א גוף.
אבער עס האט לאנג מ’ליבט פון א גוף. פארוואס? ווייל ווען איז רבי – די רבי איז ארג עפה – איז נישט בעת פון די אמת’דיגע עבודה, טראכט מען נישט פון דעם עולם אזוי, קען מען די אמאל טראכטן פאר דעם אייבערשטן. אבער דאס איז וואס דער גאר טיפע חסידים [chassidim: pious individuals] גייען טוען.
איז ער, מ’זעט זיך אז די זאך וואס אונז טוען – עס גייט זיך אז דער זאגן אז עס זענען טאקע עבודות וואס איז עבודה ווי די עבודה זרה טוען. זייער זעלבע סארט זאך – מ’מאכט א מקדש [Mikdash: Temple], מ’מאכט קרבנות [korbanos: sacrifices] אפילו…
מ’זאגט אפילו, כביכול [kivyachol: so to speak], “ריח ניחוח לה'” [rei’ach nicho’ach laHashem: a pleasing aroma to God]. רש”י [Rashi] זאגט אז ס’מיינט נישט – וואס מיינט די רוב עולם? אז זיי זענען קרבנות, זיי מיינען אז עס איז קרבנות. אז זיי פארשטייען אז מ’זאגט זייער ליסט אז דאס איז נישט א קרבן פאר א געטשקע, נישט פאר א מזל [mazal: constellation], נישט פאר א כוכב [kochav: star]. דער קרבן איז פאר דער אייבערשטער.
און דאס איז א סארט פירוש [interpretation] אז כביכול פאר דעם ערב שבת [erev Shabbos: Friday] – איך האב געלייגט מיין שאלות דא אין דער גרופע פון ערב שבת – האבן זיי מיט געווען אז לויט דעם קומט אויס אז דאס איז אז מען קען טון עבודת השם. דאס איז מען מעג – קיינמאל איז דארף א היתר [heter: permission] צו פון עבודת השם.
נישט צו טראכטן – אפשר דארף נישט קיין היתר. אבער צו טון דארפט מען א געוויסע היתר. זאל דער לכאורה [ostensibly] געווען אסור [forbidden]. איך בין נישט אסור אז דער לכאורה איז נישט ריכטיג. און דער היתר איז אזוי אזוי בחינת ירידה [in the aspect of descent], אזוי ווי כמעט אזוי עבירה לשמה [aveirah lishmah: a transgression for the sake of heaven], אזוי ווי א ירידה לשמה [yeridah lishmah: a descent for the sake of heaven].
דער גאנצע בריאת העולם [bri’as ha’olam: creation of the world] – דארף ער איז איין גוף, האט ער געמאכט א גוף. אמת, עדיין דא איז אז ס’איז דא א וועלט וואס איז אן עולם גשמי [olam gashmi: physical world]. ממילא די עבודת השם אין די עולם הזה [olam hazeh: this world] איז נישט נאר צו די מענטשן וואס זאגן אז נאר א זאך וואס איז א גוף עקזיסטירט – איך קען עס נישט זען, עקזיסטירט עס נישט.
ווייסטו וואס? איך וועל דיר ווייזן דעם אייבערשטן. איך וועל מאכן א מקדש. איך וועל דיר זאגן – לאו דווקא [not necessarily] א מקדש, “ועשו לי מקדש” [v’asu li mikdash: and they shall make for Me a sanctuary], אלא ממש ציווה למקדש [commanded regarding the Temple]. איך וועל נישט זאגן די טעות וואס די עובדי עבודה זרה האבן געמאכט, אז די מקדש איז אליינס.
פאר דעם מעג מען נישט מאכן קיין פסל [pesel: graven image] אין די מקדש. מען מעג נישט מאכן קיין סטאטועס, אפילו מיט יא לאגן, און מיר זאגן אז ס’איז נאר מיט בית שני קדושה [the sanctity of the Second Temple], און ס’איז נישט ממש, וכו’ וכו’.
אבער דאס איז אליינס א געוויסע – אין אנדערע ווערטער, אזוי ווי ווען דער אייבערשטער האט געזאגט “ועשו לי מקדש”, אדער ווען דער אייבערשטער האט געזאגט אז מען זאל טון עבודת השם, איז עס אזוי ווי מען גייט צו די גרויסע רבי וואס באמת האלט ער נישט פון די אלע זאכן.
מ’זאגט דעם רבי: מ’דארף מאכן א מוסד [institution], מ’דארף בויען א בנין [building], מען דארף מאכן פיקטשערס פון די רבי אין די צייטונג, מען דארף רעדן אויף די מארקעטינג שפראך וואס דער עולם פארשטייט, ווייל דער עולם איז אזא, און מ’דארף געלט, און געלט גייט מיט דעם.
דאס איז די גאנצע תורה – איז דאס סארט זאך. נישט די גאנצע תורה, די חלק העבודה, די עבודה מעשית [practical service].
איז בעצם אז דער אייבערשטער איז געווען אזוי ווי דער רבי. מען איז געקומען – פאר אלע יארן האט ער געהאקט אויף דעם – און מ’איז געקומען און מ’האט אים געזאגט, “צדיק [tzaddik: righteous one], מ’דארף.” ער שטייט אויך, ער ווייסט אויך אז מ’דארף – ס’איז א מציאות [reality].
דער אייבערשטער – מיר ווייסן נישט אפשר פארוואס, אבער ס’דארף זיין א וועלט. מן הסתם [presumably] איז דא א סיבה פארוואס ס’דא א וועלט. ס’איז נישט קיין מיסטעיק אז ס’איז דא א גשמיות’דיגע וועלט [physical world].
זאגט דער אייבערשטער, “אקעי, אין די גשמיות’דיגע וועלט, איך לאז – זאל מען מאכן פאר מיר א בית המקדש [Beis HaMikdash: the Holy Temple].” נישט נאר איך לאז – איך הייס. דורכדעם וועט דער עולם וויסן אז ס’איז דא א גאט.
איי, זיי גייען אין א געוויסע זין גייען זיי בלייבן שטעקן. אבער ס’איז נישט בעסער צו גלייבן אין אן עבודה זרה ווי דעם? דאס איז אסאך בעסער.
על כל פנים [in any case], די מטרה [goal] פון דעם, די ענד, איז אז מ’זאל טאקע וויסן אז ס’איז נישט די מקדש, אז ס’איז נאר א משל [parable], ס’איז נאר א סימן [sign]. ס’פוינט צום אייבערשטן – ס’מיינט נישט דאס. אבער דער אייבערשטער האט מסכים געווען.
דאס איז וואס דער רמב”ם – די אלע ווייסן אז דער רמב”ם זאגט אז קרבנות איז נאר כנגד עבודה זרה [in response to idolatry]. אבער באמת מיינט ער דאס. ער זאגט: נישט נאר איך, נאר די קדמוני הפילוסופים [kadmonei hafilosofim: early philosophers] האבן שוין דאס געזאגט, און רבינו נסים גאון [Rabbeinu Nissim Gaon], און ר’ שם טוב [Rav Shem Tov] – אלע זאגן אז דאס מיינט ער באמת.
אז דער רמב”ם זאגט נישט אז ווען ס’וואלט נישט געווען קיין עבודה זרה בעולם, וואלט מען נישט געדארפט מאכן קרבנות. באמת, ס’איז טעארעטיש אמת. אבער פאר די זעלבע סיבה פארוואס ס’איז דא עבודה זרה בעולם איז דא קרבנות.
אין אנדערע ווערטער: ווייל אין די עולם הזה הייסט דאס עבודת השם. און די לעוועל פון געבן – צו מיינט עס עבודת השם? אדער דו נעמסט א שטיקל פלייש און דו לייגסט עס אויף די זאך – וואס דאן מיינט עס עבודת השם?
אונז זענען צוגעוואוינט – אונז האבן אויפגעהערט צו מאכן עבודת השם, און די עבודת השם מיינט נאר בדיבור [through speech]. איז שוין עפעס א… מען קען רעדן מיט דעם צוויי וועגן, און ווייל זאגן אז ביידע זענען – ס’איז פעיק אביסל, ווייל…
עבודה – זענען דיין ווייב, געסטו צו עסן. אבער די אייבערשטער געסטו איז די ווערטער. אקעי, אמת’דיג, אדער – ווערטער איז אויך נישט. די ווערטער איז די הוה אמינא [initial assumption], נאר א עבודה – א פה תפילין [tefillin on the mouth] נאך אלץ נישט.
דערויף מענטשן זאל זאגן אז אסייט אסאנזיג דארף זיין גלייגעווע, יא דער ווערטער. זאגן זיך פאר הלכה [Jewish law] מ’דארף זאגן. מחשבה [thought] איז אויך נישט גוט. מען גיט נישט גארנישט, מען גיט נישט – וואס דער ווייסט.
אבער די מענטשן מיינען – די וואס צום געבן איז לאו דווקא די ווארט ערך הגב [the value of giving]. ס’קען זאגן אז דער עובד עבודה זרה האט אויך נישט געטראכט אז ער גיט. ס’איז מער אזוי ווי ער איז מחבר [connects] עבודה זרה מיט דעם וועג. ס’הייסט כביכול איך וועל געבן, אבער נישט… ס’קען זיך געזאגן אז ס’איז געזאגן אז ס’איז נישט טאר די דווקא און די נוסח [formula] געבן און די קבל זיין.
אז פריער מדגיש [emphasized] האט געווען שטעלט א שייכות מיט דעם צו נישט. פריער האט מען מדגיש געווען אז היינט שוין כמעט יעדער פארשטייט… און דאס איז ווייל מ’האט זיך שוין אויסגעלערנט – כמעט יעדער ווייסט נישט פאר איין גאט.
ס’איז געווען וואס עס איז א סיבה דערצו איז סתם אזוי אזוי אזוי אזוי… ס’איז די פארצייליגט. ס’איז די פארוואס וואס האט דאס זאגט? ס’איז די מיט די גאנצע שמועות [stories/discussions]. קען זיין, און ווייסט נישט.
תלמיד: בקעז… ניין, איך פרעג. ווען מ’האט גערעדט דיגער אין די לעצטע וואך… איך טראכט אז… מ’האט גערעדט אזוי וואס מיינט גלייבן, אדער וואס מיינט אז דא א פאר געט. האט מען געזאגט עס א בוחרע אינט נישט, אדער מען האט געזאגט אז ס’מיינט וועט א מענטש האט רעספעקט אדער האט מורא.
מגיד שיעור: מיגן טו סעי, אפילו מענטשן – וואס אפילו מענטשן היינט וואס מיינען אז ס’איז איין גאט, אבער זיי זאגן אז עס מיינט אנדערע חלקים אדער עס אלץ מיינט איינס. פונקט ווי א פרומער איד.
א וואלכע – ווען די וועג זענען צוויי און די מיינונג דארפסט אזוי מורא צו טראכטן אז ס’איז נישט דא קיין גאט. ס’איז א סקעירי [scary] וועט – איך גיי איר זאגן איינעם מיט די חשוב’ס ארויסזאגן פון די מויל: ווייל עפעס איז נישט דא קיין גאט אויף די וועלט. ווייסט, עס איז אזא. ס’איז דארף אז דאס א געוויסע חלקים אדער דאס איז פארוואס.
ס’איז דא אזויפיל עבודות וואס מ’האט מורא – דער זעלבער גאט גע’פעטשט ער שמייסט. ס’איז דא אסאך פון די זאכן וואס האלט אפילו מענטשן וואס גלייבן אין איין גאט.
דו קענסט זען די רוימער [Romans] וואס האבן זיך געדינגען דארט, אבער ביז שפעטער האבן זיי אלע געפילט אז תנ”ך [Tanach: Hebrew Bible] שרייט אויס אז ס’איז דא איין גאט, און עפעס מוז זיין אז דער איין גאט איז דער בורא [Creator]. זיי האבן זיך נישט איינגערעדט אז ס’איז דא נאך איינס. ס’איז א זאך וואס מען האט מורא געהאט.
איך ברענג עס צוריק צו וואס דו זאגסט יעצט. דאס מיינט אז די עבודה פון קענען דינען – דאס נעמט אוועק די פראבלעם, וואס איז זייער גרויס. אפילו א מענטש וואס פארשטייט אז ס’איז דא איין גאט טעארעטיש…
תלמיד: איז טרו, איז טרו.
מגיד שיעור: דער רמב”ם טאקס אבאוט דעם אין די קאנטעקסט פון שכר ועונש [reward and punishment], פון עולם הבא [the World to Come], אדער פון געוויסע אנדערע איסורים וואס ער האט גע’פסק’נט [ruled] לויט דעם.
אז אין עולם הבא שטייט אז די וואס דינען עבודה זרה האבן אן עשה [positive commandment] וואס האלט זיי צוריק, און זיי קענען נישט זיין שלעכט. זאגט דער רמב”ם: וואס איז דער פשט פון דעם?
אז די עובדי עבודה זרה – זייער גאנצע זאך איז אז זיי האבן צוגעזאגט אז ווער ס’וועט דינען עבודה זרה, האט מען געזאגט אז די עבודה אין די צייט, ער וועט זיין בהמות [livestock/prosperity]. די געטשקע איז מסוגל [has the power] אז ס’זאל וואקסן די תירוש [tirosh: wine], יענער איז מסוגל אויף די יצהר [yitzhar: oil], יענער איז מסוגל אויף די דגן [dagan: grain] וכו’. און מענטשן האבן אמת’דיג מורא געהאט אז וואס וועט זיין.
אפילו דער רמב”ם זאגט פארוואס מ’האט געמאכט כלאים [kilayim: forbidden mixtures], ווייל כלאים איז געווען עפעס א מנהג [custom]. ער ברענגט אז רבי ישעיה [Rabbi Yeshayah] האט געזאגט אז ס’מוז זיין דגן במפורש [grain explicitly]. ער האט געזען אין די ספרים פון עבודה זרה אז פונקט אזוי גייט די סגולה [mystical power] – אנדערש ארבעט עס נישט.
לכאורה, אויב כלאים מיינט סתם אז ס’זאל ווערן אויסגעמישט, וואלט געווען אנדערש. אבער רבי ישעיה האט געזאגט אז ס’מוז זיין ממש אויף דעם אופן. ער האט מיר געטראפן. ער זאגט אז ס’מוז זיין רוח הקודש [divine inspiration] – ער זעט אז מ’איז זיך מסתלק [withdrawing] אויף דעם מאמר [statement], ווייל יענער זאגט אז פונקט אזוי ארבעט עס.
די געטשקע – איך ווייס נישט פאר וואטשעווער מעדזשיקעל ריזנס [magical reasons] זיי האבן מסביר געווען – אז כדי די חיטה [wheat] זאל געלינגען דארף מען לייגן אביסל טרויבן און אויף איינמאל געבן א שפריץ, און אזוי וואקסט עס. און מענטשן האבן מורא געהאט – אזויווי דו זאגסט – אפילו איינער וואס…
תלמיד: רבי ישעיה האט אויך געזען דאס?
מגיד שיעור: קען זיין, קען זיין. קען זיין.
תלמיד: ניין, דער רמב”ם זאגט אז ס’שטימט זייער גוט. ער איז אימפרעסט אז ער האט געטראפן די… ער האט נישט קיין ספרים פון קיין מדרש דאכצעך, ער האט געטראפן עפעס א ספר פון די עבודה זרה און ער זעט אז ס’שטימט.
און דער רמב”ם זאגט אז מענטשן זאלן מאכן אלץ מורא. אבער ער זאגט: יא, אמת, בלייבט גארנישט. אבער פארוואס זאל איך זיין אזוי ווייט אזוי זאל איך זיין ברוגז? אפשר וועט ער אזוי ווי יענער – לאז איך דאך…
Student: קען זיין, קען זיין, איך ווייס נישט.
Instructor: ניין, דער רמב”ם זאגט אז ס’שטימט זייער גוט. ער איז אימפרעסט אז ער האט געטראפן די עדות. ס’איז נישט קיין ספק פון קיין מדרש די עדות. ער האט געטראפן עפעס א ספר פון עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], און ער זעט אז ס’שטימט.
און דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דא מענטשן וואס זענען מענטשן וואס מאכן א טעות. זיי זאגן, “אמת, ס’איז דא איין גאט, אבער דאס זענען די כוחות וואס זענען ברואיו. אפשר ווי אזוי ווי אן עבד, דארף מען דאך חושש זיין.” און דערפאר איז די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law] געקומען און געזאגט, “ניין, נישט נאר דו זאלסט חושש זיין, נאר דו זאלסט וויסן אז דאס טאר מען נישט בכלל עסן.”
פארקערט, דאס איז אן איסור [issur: prohibition], דאס איז א גילוי עריות [gilui arayos: sexual immorality]. דאס איז דינען עבודה זרה, נישט רעגענען. די עבודה זרה’ס גאנצע מארקעטינג זאך איז אז ער מאכט רעגענען. מ’דארף נישט פארגעסן אביסל, גייען? ווען מ’זאגט קריאת שמע [Krias Shema: the Shema prayer], איז אויך א געוויסע ביטול עבודה זרה [bitul avodah zarah: nullification of idolatry] די צווייטע פרק, נישט נאר די ערשטע פרק. פארוואס? ווייל די גאנצע מארקעטינג זאך פון עבודה זרה איז, ער מאכט ס’זאל רעגענען, ער מאכט אז…
ליטעראלי, ווען ס’איז געפאלן רוים, ווען די… וויאזוי הייסט עס? מ’האט איינגענומען רוים, האבן די אלע עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers] פון רוים, וואס ס’איז שוין כמעט נישט געווען אזא סאך פון זיי, האבן אלע מפרסם געווען אז “זעסט וואס ס’געשעט ווען מ’הערט אויף צו דינען די געטשקעס?” און סיינט אוגוסטין [Saint Augustine] האט געשריבן א גאנצע בוך צו ווייזן, “ניין, דאס זענען אלע צרות געקומען פון דינען די געטשקעס.” זיי האבן געטראפן א נייע געטשקע, סאו וואס איז די פוינט?
אבער עניוועיס, איך האב אביסל בעסער געזאגט ווי דער רמב”ם, אקעי. אבער על כל פנים [al kol panim: in any case], דאס איז געווען ממש א זאך, א קאנווערסעישאן. איך מיין אז ס’איז דא א גמרא [Gemara: the Talmud] וועגן דעם, רייט? ס’איז ממש א גאנצע קאנווערסעישאן אז… די כותים [Kusim: Samaritans] האבן דאך אזוי געזאגט, רייט? חזקיהו [Chizkiyahu: King Hezekiah] הייסט ער זאל עסן במות [bamos: private altars], און וועגן דעם קומט אים צרות. ס’איז אלעמאל געווען, ס’איז געווען אן עכטע דיסקאשן אזוי.
דו קענסט נישט גיין אנטקעגן. די עובדי עבודה זרה האבן זיך געהאלטן אז ס’איז דא אסאך געטער, און דערפאר דארף מען שפילן מיט אלע. איך מיין נישט אז דו דארפסט דינען אלע, ס’איז נאך אביסל שווער. אבער מ’קען דאך נישט גיין אנטקעגן איינס, ווייל אפשר האט ער א כח. און דעריבער די אלע זאכן וואס די תורה זאגט אז דו זאלסט זיך שמירה האבן… ס’שטייט נישט קיינמאל אז דו זאלסט זיך שמירה האבן פון עבודה זרה. אפשר שטייט עס. אבער די זאך, דייקא די פארקערטע.
מי שעובד עבודה זרה [mi she’oved avodah zarah: one who worships idols] האט איינלאדן אים ברכה [bracha: blessing]. ער האט נישט. און דאס איז אסור, מ’טאר נישט. קיין שום פועל’ס [po’el: effect] פון עבודה זרה טראכט נישט אריין.
ס’איז דאך א גאנצע סוגיא [sugya: Talmudic topic] פון עבודה זרה אליינס, פון געוויסע הלכות [halachos: Jewish laws], רייט? דאס הייסט עס איז א פאדערשטעלונג פון עבודה זרה, איך מיין דער רמב”ם שרייבט דאס, אז עס איז א גרויסע סגולה [segulah: mystical remedy], געוויסע עניני קרובות [inyanei krovos: matters of closeness/proximity], עס איז ממש גייט עס טרעטן קעגן אים, איך ווייס וואס, ער באקומט דארט יענע יאר א פרנסה [parnasah: livelihood].
און די תורה זאגט אים: דאס עסט נישט! “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו” [sheketz teshaktzenu v’ta’ev te’avenu: you shall utterly detest it and utterly abhor it]! זאלסט נישט מורא האבן! זאלסט נישט באהאלטן! זאלסט נישט! “לא תביא תועבה אל ביתך” [lo savi so’evah el beisecha: you shall not bring an abomination into your house] און אזוי ווייטער, ווייל עס איז אייננעמען א שטיקל איד ביי חילול עבודה זרה [chilul avodah zarah: desecration through idolatry], איך ווייס וואס ער זאגט דארט… ס’איז א גאנצע זאך! מען זעט אונז פארגעסן, ווייל אונז זענען נישט אין יענע קאנטעקסט, אבער עס איז געווען אלץ קעגן דעם.
און אזוי ווי דו זאגסט, מען טוט עס מורא האבן פאר עבודה זרה אויך נישט, ס’איז דא נאך א זאך, אבער דארף זיכער סאמטינג אפשר רעדן וועגן דעם, ס’איז נישט אזוי סימפל, דער רמב”ם האט געזאגט, דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] האט דארט עפעס נאך שטערקער… איך מיין ס’איז דער רמב”ן… אה, דאס וועגן לגבי כישוף [legabei kishuf: regarding sorcery], אבער איך וויל נישט אריינגיין מיט’ן רמב”ם אין אנדערע נקודות, אבער צוריקגייענדיג…
נא פיין, אקעי, ס’האט צו טון מיט די שאלה וויפיל עס עקזיסטירט. אלענפאלס, די תורה זיכער האלט אז אין דעם סענס אז מען זאל נישט מורא האבן, און אזוי ווייטער. באט לייק יו סעי, ס’זעט אויס מען גלייבט יא אין דעם, דאס מיינט מען גלייבט יא, עס איז נישט קיין גאט, אבער ער האט דאך עפעס א כח, און עס קען זיין טאקע א כח, אזוי ווי פארוואס דארף די תורה די אלע זאכן, וויל נישט מורא האבן, און מוז דארפן מסירות נפש [mesiras nefesh: self-sacrifice], כדי מיר זאלן נישט פארגעסן דעם אייבערשטן גאט.
דזשאסט טו בי קליער, ס’שטייט נישט אין די תורה, אזוי וואלט איך געקענט זאגן, ווייל איך האב דא א פראבלעם, ווייל דער רמב”ן למשל זאגט, ער זאגט דא מחלוקת [machlokes: dispute], דאס מיין איך דער רמב”ן, איך דארף אנקומען צו עפעס אנדערש, אבער דער רמב”ן זאגט זייער קלאר אין תשובות הרמב”ן [Teshuvos HaRamban: responsa of the Ramban] וועגן דעם, וועגן לגבי כישוף, לגבי געוויסע סגולות און זאכן.
דער רמב”ם האט געזאגט אז עס איז אלץ שקר [sheker: falsehood]… איך ווייס אפילו נישט צי דער רמב”ם אליינס האט באמת געהאלטן אז עס איז אלץ שקר, ער האט אפשר געדארפט זאגן אז עס איז אלץ שקר… וואס האלט ער דארט? פארוואס זאל עס נישט ארבעטן? ס’איז דאך דא מענטשן וואס זענען דאך געווען פאר א סך צייט דארין, ניין? ס’האט מען דאך געזען…
Student: האסטו געהערט אז דער רמב”ם האט אויך געהאלטן אז עס ארבעט? יא, ער זאגט אז ביי משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher], מען קען גלייבן ניסים [nissim: miracles] וואס קענען געשען בלאט אדער כישוף, אז דאס ארבעט יא.
Instructor: יא יא, איך ווייס, ער זאגט עס ארבעט נישט, אבער מען דארף געבן… מען קען נישט געבן פאר יעדן מענטש צו זאגן… ער האט דאך געזען אז ס’איז נישט קיין נס, אפילו עס קען זיין אז יא געווען, פונדעסטוועגן דארף ער זאגן…
Student: אגב פנים, דו האסט דאך חכמה דארט געהאלטן…
Instructor: יא, דאס איז א מחלוקת. אבער דאס איז דאך נישט קיין ראיה [ra’ayah: proof]. דאס איז דאך א שטארקע ראיה. ניין, דאס איז א גרעסערע ראיה, און ער זאגט בפירוש [befeirush: explicitly] אין “מה בין נביא למכשף” [mah bein navi lemechashef: what is the difference between a prophet and a sorcerer], זאגט ер, המכשף [hamechashef: the sorcerer] זאגט אמאל אמת אמאל נישט אמת, און נביא [navi: prophet] איז אלעמאל אמת.
זעט מען אז דער רמב”ם איז קלאר אז א מכשף, אז א מנחש [menachesh: diviner], זאגט אביסל אמת. כח הדמיון [koach hadimyon: power of imagination], ער איז ממונה בוחן מזלות [memuneh bochen mazalos: appointed to examine constellations], אז דער כח הדמיון קען וויסן געוויסע זאכן. ס’איז משמע [mashma: it implies] אז ער האלט אז ס’איז אביסל מער אמת ווי ער מאכט עס שפעטער אין די ענד פון הלכות עבודה זרה [Hilchos Avodah Zarah: Laws of Idolatry].
און ס’איז א סתירה [stirah: contradiction] אין הלכות עבודה זרה מיט הלכות יסודי התורה [Hilchos Yesodei HaTorah: Laws of the Foundations of the Torah]. איך ווייס נישט צו ס’איז ממש א סתירה, קען זיין אז מ’קען עס יישב’ן [yashev: resolve] אויך, אבער… קען זיין אז נאר ניחוש [nichush: divination] האט אן ענליכקייט צו נבואה [nevuah: prophecy]. קען זיין אז ס’איז דא אסאך זאכן. ס’איז א סוגיא, ניין, ס’איז נישט קיין סוגיא אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed] וואס איך האב עס געזען קלארער.
אבער וואס איך וויל זאגן דא איז אזוי, אבער ס’איז טאקע זיכער א מחלוקת. דער רמב”ם זאגט אז ס’ארבעט נישט, אלע אופנים פון כישוף ארבעטן נישט. דאס איז זיכער אז אלע אופנים פון כישוף ארבעטן נישט. מ’דארף זאגן אז ס’ארבעט נישט. ער זאגט אז ס’איז דאך אלץ כוחות שלעכטע. זיכער אז יעדער איז מודה [modeh: agrees] אז ס’האט צוטון מיט עבודה זרה, אז ס’ברענגט צו שלעכטע זאכן.
זאגט דער רמב”ן, איך קען נישט זיין אזוי פרומער ווי דער רמב”ם, איך זע דאך אז ס’ארבעט. איך זע דאך, איך רעד מיט די חברה, איך זע אז ס’ארבעט. מוז מען זאגן אן אנדערע פשט [peshat: interpretation]. זאגט דער רמב”ן, און דער אבן עזרא [Ibn Ezra] מיין איך אויך האט געזאגט ענליכע זאכן, ער זאגט אז ס’איז א זאך, מ’קען נישט זאגן חסידות [chasidus: piety] צו זאגן ליגנט. אבער זעט מען אז ער גייט אן אז דער רמב”ם איז חסידות. דאס איז איינער האט מפרש [mefaresh: explains] געווען, דאס איז דאך די גאנצע זאך. אין די גמרא איז געווען איינער האט געזאגט, איינער האט געזאגט אז דער פשט איז אז ס’ארבעט נישט.
סאו, דער רמב”ן האט געשריבן א תשובה [teshuvah: responsum] וועגן א געוויסע… בכלל, דער רמב”ן איז אסאך פאסטער ווי דער רמב”ם. אונז פילן זיך אזוי ווי דער רמב”ם. הער אויס, הער אויס, הער אויס, ענדיג, לאמיך ענדיגן די נקודה.
דער רמב”ן האט געזאגט אז דאס וואס שטייט אין די תורה “לא תעוננו ולא תנחשו” [lo te’onenu velo tenacheshu: you shall not practice divination or soothsaying] און אזוי ווייטער, מיינט אז מ’טאר נישט גיין אויסזוכן צו וויסן, למשל “דבר עוני” [davar oni: a matter of divination] שטייט אין די גמרא, מ’זאגט אז די שעה איז גוט פאר יענץ, יענע שעה איז גוט פאר יענץ, וכדומה [vechadome: and similar things].
זאגט דער רמב”ן, אבער אויב דו ווייסט שוין, סאמהאו האסטו אויסגעפונען אז פרייטאג צווישן זעקס און זיבן איז נישט קיין מזל’דיגע צייט צו מאכן קידוש [kiddush: sanctification over wine], זאגט דער רמב”ן, טארסטו נישט קיינמאל מאכן קידוש, ווייל ס’איז דאך א שאלה פון א הכנסה לסכנה [hachnasah lesakanah: entering into danger].
אויב האט ער א גרויסע בטחון [bitachon: trust in God] און ער האט א השלכה גמורה [hashlachah gemurah: complete reliance], און האט א לעוועל פון נסים גלויים [nissim geluyim: revealed miracles], מעג ער גיין קעגן די כוכבים [kochavim: stars]. אבער אונז זענען מיר נישט געווענליך אויף די מדרגה [madreigah: spiritual level].
פאר די זעלבע סיבה פארוואס מ’דארף גיין צו א דאקטאר ווען מ’איז קראנק, “רפא ירפא” [rapo yerapei: he shall surely heal], א גמרא זאגט, אמת’דיג דארף דער אייבערשטער דירעקט טון, אבער ווייל ער האט העלם פנים [hester panim: hiding of the face] צו אזעלכע סארט זאכן, מוז מען גיין צו א דאקטאר.
זאגט דער רמב”ן, אויב דו ווייסט אז ס’איז נישט קיין מזל’דיגע טאג, טארסטו נישט גיין קעגן דעם, און אויב דו גייסט יא, וועסטו ליידן שולדיג, ס’וועט דיר געשען.
דאס וואס ס’שטייט אין די תורה און ס’שטייט אין די גמרא “אין שואלין בבלדים” [ein sho’alin bebaldim: we do not consult astrologers], מ’קען נישט פרעגן די אלע זאכן, מיינט נאר מ’זאל נישט אויפזוכן, מ’זאל זיך נישט אריינטון אין דעם. אבער אויב מ’ווייסט יא, דארף מען נזהר זיין [nizhar zayn: be careful] דערפון. און אפילו אויב מ’ווייסט אז עפעס א זאך קען העלפן, מעג מען, ווייל ס’איז נישט ערגער פון עני השתדלות טבעית [inyan hishtadlus tivi’is: the matter of natural effort]. ער מאכט נישט קיין חילוק [chiluk: distinction] פון השתדלות [hishtadlus: effort].
פארדעם זאגט דער שולחן ערוך [Shulchan Aruch: Code of Jewish Law] אז מ’פירט זיך נישט צו מאכן חתונה [chasunah: wedding] ביום ב’ [beyom beis: on Monday] וכדומה, וואס ס’איז געבויט אויף דעם. דער שולחן ערוך קוואוט [quotes] דער רמב”ן, די תשובת הרמב”ן וואס זאגט דאס, ווייל ס’גייט אויף די שיטה [shitah: approach].
און אנדערע ווערטער, דער רמב”ן האט פארשטאנען, אויב מ’רופט עבודה זרה די זעלבע זאך ווי כוכבים ומזלות [kochavim umazalos: stars and constellations] וואס דער רמב”ם לויט די פירוש רופט, אז דער רמב”ן זאגט אז ס’האט יא כח. ס’הייסט כח, מיינט ער צו זאגן אז ס’איז אמת אז אין די צייט האט דער אייבערשטער געגעבן א כח, ס’איז נישט קיין חילוק.
ס’איז אמת אז דו גייסט קעגן דעם מזל [mazal: constellation/fortune] כאילו, דער געטשקע זאגט אז מאנטאג איז נישט קיין גוטע טאג פאר א חתונה, דו גייסט קעגן אים, קען טאקע נזק [nezek: damage] ווערן.
און דער רמב”ן זאגט, דאס וואס ס’שטייט “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך” [tamim tihyeh im Hashem Elokecha: you shall be wholehearted with the Lord your God], אז מ’זאל נישט שואל [sho’el: ask/inquire] זיין די אלע זאכן, קודם כל הלכה’דיג וואס ס’מיינט אמת’דיג, מיינט ער צו זאגן אז מ’דארף זיך נישט אינטערעסירן אין דעם. אויך פארוואס? ער זאגט, ווייל ס’איז נישט ממש אזוי, “מזל כוכב לא קרב דין” [mazal kochav lo karev din: the constellation does not approach judgment], איך ווייס נישט, ס’זעט אויס אז ס’איז נישט ממש אזוי עכט, ווייל אויב ס’וואלט געווען עכט וואלט מען זיך דאך יא געדארפט אינטערעסירן. דאס איז דער רמב”ן אויך מודה אז ס’איז נישט אינגאנצן עכט.
אבער למעשה [lema’aseh: in practice], אויב איינער, די אמת’דיגע מצוה [mitzvah: commandment] פון “תמים תהיה” וואלט געווען אז איינער זאל זאגן “איך בין נישט גוזר” [gozer: decreeing]. אנדערע ווערטער, איך זאג נישט שפעטערדיגע תירוצים [tirutzim: answers]. דער רמב”ן וואלט געזאגט אז אויב איינער גייט אינגאנצן מיט בטחון, אינגאנצן מיט אמונה [emunah: faith], דאן וואלט ער נישט געשעדיגט געווארן פון די אלע זאכן. דער אייבערשטער איז שטערקער, דער אייבערשטער קען זיך מתגבר [misgaber: overcome] זיין אויף דעם, אבער ס’האט יא א כח.
דער רמב”ן וואלט אפשר געזאגט אז ס’דארף א מסירות נפש. אקעי, איינמאל איז ער נזק געווארן ווייל ער האט געמאכט די חתונה די ראנג טאג, אבער ער ווייזט אז ער איז א קינד וואס גלייבט אין אייבערשטן. איך מיין, ס’איז נאך אלץ ווערד, ניין? מ’קען זיך דאך טועה [to’eh: mistaken] זיין.
דער רמב”ם האלט זיך זייער שטארק אז מ’קען זיך טועה זיין. אפילו אויב ס’האט זיך אנגעהויבן פון די אמת, דארף מען זיך טועה זיין, ווייל ס’גייט פונעם אייבערשטן אינגאנצן. סאו קען זיין אז מ’דארף מסירות נפש, אבער וואו דארף מען מסירות נפש? איך מיין, שטעל דיר פאר, דו ביסט מסכים [maskim: agree] אז מ’קען מאכן א חתונה מאכן דינסטאג, איך מיין, דער ערשטער טאג פון חודש [chodesh: month]? קען זיין, ס’סאונדט אזוי פון די שיטת הרמב”ן [shitas haRamban: the approach of the Ramban]. אבער איך וויל דאך אנקומען צו דעם.
דאס איז געווען די צווייטע חידוש [chiddush: novel insight] פון די רמב”ם. איך זאג נאכאמאל, די רמב”ם האט עס קיינמאל נישט אויסגעזאגט געהעריג. ס’איז זיכער אז סאך מענטשן האבן אזוי געלערנט אין אים, אבער איך האב נישט געטראפן ער זאגט בפירוש אז די פראבלעם איז אז ס’איז שווער צו דינען די אייבערשטער אליינס. אבער ער זאגט יא, דאס איז וואס מענטשן פארשטייען נישט די אייבערשטער אליינס, מ’דארף רעדן צו זיי אין זייער שפראך, דאס הייסט “דברה תורה כלשון בני אדם” [dibrah Torah kilshon benei adam: the Torah speaks in the language of people].
די תורה אליינס רעדט זיך באופן גשמי ווייל מענטשן פארשטייען דאס, און די רמב”ם ברענגט דאס. די רמב”ם דארף אויך די וואס זאגן אז די אייבערשטער האט נישט קיין גוף, די זעלבע תירוץ וועט ער ענטפערן אז די תורה האט “דברה תורה כלשון בני אדם”, און דאס איז אויך די תירוץ פון די רמב”ם.
אנדערש וועט די רמב”ם פארשטיין אז ס’איז דא א לעוועל וואס לוקט אזוי אויס, און ס’איז דא א לעוועל וואס לוקט נישט אזוי אויס. אפילו די רמב”ם וואס זאגט אז בעיסיקלי האט די אייבערשטער א גוף, ער זאגט אויך נישט אז ער איז פשוט, מיר מוזן זאגן אז נישט, דעמאלטס קען מען אויך מאכן א סולם [sulam: ladder] פון די רמב”ם און די ראב”ד [Ra’avad: Rabbi Avraham ben David]. איך מיין צו זאגן, ס’קען דאך זיין אנדערש, און נישט פונקטליך “דברה תורה כלשון בני אדם”.
סאו, יעצט דאס איז די זאך פון די רמב”ם. יעצט, ס’איז דא אבער א פארקערטע שיטה, און מ’דארף זייער גוט פארשטיין די פארקערטע זאך. איך מיין, דאס איז געווען, ס’איז געווען דא מענטשן וואס האבן געגעבן דרשות [drashos: sermons], וואס די רמב”ם זאגט א טעם המצוות [ta’am hamitzvos: reason for the commandments] למשל ביי די עזאזל [Azazel: the scapegoat], יא?
וואו די רמב”ם גייט זאגן אז ס’קען מגלה [megaleh: reveal] זיין א דעת [da’as: knowledge] אז עפעס אזא זאך איז אוועק, אבער ער זאגט בעיסיקלי, מ’זאגט דאך די עולם [olam: world/people] אז דאס איז געשען, אז איינער טוט דאס, און נאכדעם כאפט ער אז ס’איז דאך שטותים [shtusim: nonsense], אז ס’קען דאך נישט זיין. וואס איז די עזאזל? ס’קען דאך נישט זיין אז עפעס א פיזיקל עבודה גייט אויף דעם.
די רמב”ם זאגט אז ס’איז אזויווי א המחשבה [hamachshavah: the thought], ס’איז א דמיון [dimyon: imagination]. יא, אבער די המחשבה, די דמיון, איז נישט אז ער זאגט אז מ’גייט… אבער די מענטשן גייען דאס מיינען. לא, די דמיון ווארקט, ס’איז נישט… אקעי, ס’קען זיין אז מ’דארף אנהייבן צו טראכטן אז ס’איז מער.
יא, ס’איז זיכער אז… על כל פנים, ס’איז זיכער אז דאס ארבעט אזוי.
יעצט, ס’איז דא… דאס איז שייך ווען ער זאגט פאר קינדער, אז ער זאגט אז ער גייט פשוט אנהייבן צו זאגן. ווען ער זאגט אז ער גייט… די רמב”ם זאגט פאר קינדער שלא לשמה [shelo lishmah: not for its own sake], אמת. אמת. ער זאגט אז ער האלט אז ס’איז עפעס א פחיתות [pechi’us: degradation].
אויך איז דאך האב איך שוין געזאגט ביי מאור ושמש [Me’or VaShemesh: a Chassidic work] חשיבה [chashivah: importance], ס’מוז זיין אז די קינדער וואס ער רעדט פון זענען מענטשן וואס האבן נאכנישט אנגעקומען צו אזעלכע חשיבה פארקירט.
ער זאגט אז מ’טאר נישט אויסזאגן די סוד [sod: secret], “אל תגלה רז” [al tegaleh raz: do not reveal the secret], מ’זאגט עס נאר אויס ביחיד [beyachid: to an individual]. פארוואס זאל דאס מער געשטיין אין די רמב”ם ווי אין די משנה [Mishnah]? מ’זעט אז נישט יעדער האט געלערנט משניות, מ’קומט נישט… מ’האט שוין אנגעקומען פון די משנה, און פשט איז מען האלט שוין, מען האלט ערגעץ. עס איז דא אבער א דרך, איך מיין אז דאס איז דער דרך פון דיין באנער.
אקעי, דאך האט ער עס שוין געזאגט ביי משנה חסידות. ס’מוז זיין אז די קינדער וואס ער רעדט פון זענען מענטשן וואס האבן נישט געקענט אנקומען צו אזעלכע השגות [השגות: levels of understanding/comprehension]. פונקט ווי ס’שטייט אז מ’טאר נישט אויסזאגן די סוד [סוד: secret/esoteric teaching] “אל תתן כבודך לאחרים” [do not give your honor to others] נאר אויסערליך, וויאזוי איז דאס מעגליך צו פארשטיין די רמב”ם אדער וויאזוי איז דאס מעגליך צו פארשטיין די משנה [Mishnah]? איך מיין אז ס’זעט אויס אז נישט יעדער לערנט משניות, און ווער ס’קומט נישט אן צו די משנה פשטות מאלט מען ערגעץ אז ס’זאל זיין א משנה.
Anyway, ס’איז דא אבער א דרך, איך מיין אז דאס איז די דרך פון די רמב”ם, איך האב נישט גענוג אריינגעקוקט אינעווייניג, איך קען נישט נאכזאגן תורות [Torah teachings] אויף די רמב”ם, באט איך דארף אנקומען צו די… ס’איז דא א פארקערטע זאך.
די רמב”ן, למשל אין פרשת וארא [Parshas Va’era: the Torah portion of Exodus 6:2-9:35] און אין פרשת שמות [Parshas Shemos: the Torah portion of Exodus 1:1-6:1] און אין אסאך אנדערע פלעצער, זאגט ער אז ער האלט אז דאס איז נישט ריכטיג. קודם כל ווער זאגט, און דא האב איך א שטיקל פראבלעם מיט די רמב”ן, אבער קודם כל זאגט די רמב”ן יא, לאמיר זאגן נעכטן לעצטע וואך, קודם כל ווען מיר רעדן וועגן “אהיה אשר אהיה” [Ehyeh Asher Ehyeh: I will be what I will be], right? און ס’איז דא דריי, איך וועל זאגן, לאמיר זאגן לעצטע וואך דריי וועגן וויאזוי מ’קען רעדן וועגן יציאת מצרים [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt], וועגן די אייבערשטער, וואס מ’לערנט די אייבערשטער פון יציאת מצרים. יא, די ערשטע זאך, סתם אז די אייבערשטער נעמט אונז ארויס, פשוט פשט. די צווייטע פשט איז די רמב”ן’ס פשט, און די דריטע פשט גייט זיין די דריטע פשט, right?
יעצט, ס’איז דא א שיינע זאך, אז די אייבערשטער… משה רבינו פרעגט דאך די אייבערשטער, “זאג מיר וויאזוי דו הייסט”, יא, “מה שמו” [what is His name]. וואס האט די אייבערשטער געזאגט? “אהיה אשר אהיה”. זייער גוט. “כה תאמר… אהיה שלחני אליכם” [thus shall you say… Ehyeh has sent me to you]. זייער גוט. “כה תאמר… זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור” [thus shall you say… this is My name forever and this is My remembrance from generation to generation]. וואס זאגט רש”י פשט? זייער גוט. וואס זאגט רש”י? רש”י זאגט די ערשטע פשט, וואס איז די מדרש’ס פשט. רש”י זאגט פשט אז “אהיה אשר אהיה” מיינט “אהיה עמם בצרה זו, אהיה עמם בצרה אחרת” [I will be with them in this trouble, I will be with them in another trouble]. פשוט פשט, די שם [name] פון די אייבערשטער מיינט אז ער גייט ארויסנעמען פון מצרים. דאס איז די וועג וויאזוי יציאת מצרים איז א ידיעה [knowledge] פון אלוקות [Godliness/divinity]. מ’זאגט פאר א מענטש, “זע, די אייבערשטער האט דיך ארויסגענומען פון מצרים”. פשוט פשט. “אהיה שלחני אליכם”. אקעי, מיר זאלן נישט רעדן פון די נעקסטע גלות [exile], וואלט נאך אלץ דאס וואס ס’מיינט. היינט זאגן ביידע, ווייל, אזויווי איך האב געזאגט פשט, אז מ’מוז, אויב מ’איז שוין צוריק אין גלות, רעדט מען שוין יא פון “צרה אחרת” [another trouble]. מ’זאגט אז דעמאלטס האט מען שוין אויך געוואוסט, נאר ס’האט נישט געמיינט אז… מייבי גואלם ונועם [perhaps their redeemer and their pleasantness], דאס איז “אהיה אשר אהיה”. דאס איז רש”י’ס פשט, זייער גוט.
קומט די רמב”ן און ער זאגט די פשט, איך האב געטראכט גאנצע צייט נאך, דער רמב”ם זאגט אז וואס? אז מיט דעם האט זיך אויסגעברענט אז ס’איז דא א גאט. דאס איז צוויי שאלות. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דא צוויי עקסטערע שאלות: איינס, איז דא א גאט? איינס, איז משה דער נביא [prophet]? אבער די ערשטע שאלה איז דער תירוץ [answer] “אהיה אשר אהיה”, וואס דאס איז א קיצור גדול [great abbreviation] פון א הוכחה [proof] אויף מציאות השם [the existence of God].
יא, זאגט דער רמב”ן, איך מיין אז דאס שטייט שוין אין יענע ספר דער תירוץ, איך זאג דאך גוט. זאגט דער רמב”ן אזוי, יא, “רבו הפירושים במקרא זה” [the interpretations of this verse are many]. און דער רמב”ן זאגט אזוי, וואו איז עס? יא, ער ברענגט רש”י’ס פשט, און ער ברענגט רב סעדיה גאון’ס פשט, און ער ברענגט דער מורה נבוכים’ס [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed] פשט, וואס איז ענליך. און ער זאגט, “לדעת אלה החכמים” [according to these sages] – איך וועל ברענגען די לשון [language/wording], איך האב עס אריינגעלייגט דא, אפשר זאל איך עס לייגן אין די ענד? זאגט דער רמב”ן, “לדעת אלה החכמים”, לויט די חכמים, דאס הייסט סיי רש”י’ס, נישט רש”י’ס, סיי… איך וועל לייגן דעם טעקסט אריין all the way אין די ענד. סיי רש”י’ס, סיי… וואו איז עס? נישט רש”י’ס, סיי רב סעדיה גאון, סיי דער רמב”ם. “צריך שנפרש כי הקב”ה אמר למשה שיאמר להם זה השם, וילמדם מופת עליו, כלומר שיפרט להם ראיה שכלית שבהם יתקיים אצל החכמים זה השם, כלומר המציאות הקיים אשר תלוה בו אהיה, כי זכירת השם לבד מה שיאמר ‘אהיה’ לבטל המחשבה הקודמת היא בורות המחשבה וביטול המציאות לגמרי” [we must explain that the Holy One Blessed Be He told Moses to tell them this name, and teach them a proof about it, meaning that he should detail for them an intellectual proof by which this name will be established among the sages, meaning the existing existence that is associated with Ehyeh, for the mention of the name alone, saying ‘Ehyeh’ to nullify the previous thought is ignorance of thought and complete nullification of existence].
יא, דאס זאגט דער רמב”ן. אז שם מיינט, קען נישט זיין לויט דער רמב”ן. יא, דאס איז אינטערעסאנט. דער רמב”ן האט געזאגט אז ס’שטייט… דער רמב”ן וויל דאס זאגן. פארשטייט זיך, דער רמב”ן האט די שווער געווען דאס וואס מיר האבן גערעדט פון שמות השם [names of God], וואס איז די פשט פון שמות השם. האט דער רמב”ן געזאגט אז שמות זענען איינס פון צוויי זאכן: אדער פעולות [actions/activities], וואס דאס איז בערך ווי רש”י’ס פשט, אבער נישט אין די וועג. אדער רעדט עס פון א עצמיות’דיגע זאך וואס מ’קען נישט זאגן מהות [essence], זאגט עס גארנישט.
אדער די דריטע זאך, וואס איז א ביסל ענליך צו די צווייטע זאך, דאס איז דער רמב”ם’ס פשט אויף “אהיה אשר אהיה”, אז ס’איז א חכמה [wisdom/philosophical understanding]. ס’איז א וועג אויסצולערנען פאר מענטשן מיט צו יראת השם [fear/awe of God]. אין אנדערע ווערטער, השם איז נישט סתם א נאמען. א נאמען זאגט נישט גארנישט. זאגסט, וויאזוי הייסט ער? ער הייסט אזוי און אזוי. אקעי, און נישט אזוי הייסט ער אזוי און אזוי. ס’זאגט נישט גארנישט, ס’ברענגט נישט קיין שום הכרח [necessity/logical conclusion].
ווייל דער רמב”ם האט געזאגט אז די שם איז בעצם א חכמה. דער רמב”ם זאגט זייער אינטערעסאנט אויף שם מ”ב [the 42-letter name of God], אז דאס וואס שטייט אין די גמרא [Gemara: Talmud] שם מ”ב, שם ע”ב [the 72-letter name], זאגט דער רמב”ם, ער גלייבט נישט אז ס’איז דא א ווארט וואס דו קענסט אזוי לערנען, אזויפיל אותיות. ס’קען נישט זיין. ער זאגט, ס’איז בעצם א סענטענס, ס’איז אפאר ווערטער. און וואס זענען די אפאר ווערטער? עפעס א קיצור פון א חכמה פון יראת השם. אזוי זאגט דער רמב”ם’ס פשט. און אזוי זאגט ער אויך אויף “אהיה אשר אהיה”, אז ס’מוז זיין אז די שם איז א חכמה.
יעצט, זאגט דער רמב”ן, דאס מאכט נישט קיין סענס, ווייל די פשטות [plain meaning] פון די פסוק איז אז די שם, דאס איז די הזכרת השם לפניהם [the mention of the name before them], “הוא הראה והוא עשה מופת על הדברים שישלחני” [it is the proof and it performs a sign regarding the things that He sent me]. זייער אינטערעסאנט, דער רמב”ן האט אויפ’ן רמב”ם געווען א קשיא. וויאזוי איז פשט? ס’זאגט דאך “השם”. א שם, א ווארט, קען יעדער זאגן. אבער דער רמב”ם זאגט א תירוץ, ס’מוז זיין אז די שם איז א קיצור פון א חכמה, פון א הסבר [explanation]. ס’האט א מינינג [meaning]. די שם איז נישט קיין נאמען. א נאמען האט דאך בכלל אן א מינינג. דאס וואס איך הייס יצחק, ס’זאגט דאך גארנישט וועגן מיר. ס’איז א כנוי [appellation], דו קענסט מיך אזוי רופן, אבער ס’זאגט דאך נישט גארנישט וועגן מיר.
זאגט דער רמב”ם, ניין, ס’מוז זיין אז די שם, אמת’דיג יעדע שם, זאגט דער רמב”ם, איז בחילוק [in distinction] מיט מענטשן וואס מאכן קמיעות [amulets]. א קמיע קען נישט העלפן. נאר וויסן דעם אייבערשטן קען העלפן. וויסן דעם אייבערשטן קען העלפן. אבער א קמיע וואס מיינט סתם צו זאגן אותיות, דאס טוט נישט אויף גארנישט. ס’איז דאך נישט די אותיות וואס מאכט די שם לשם. ס’איז די מינינג, ס’איז דאס וואס ס’לערנט אויס.
זאגט דער רמב”ן, איך זע דאך אז די פסוק זעט אויס אז זאגן די שם, דאס איז די מראה [proof/sign]. נישט, מ’דארף צולייגן. דער רמב”ן האט נישט פארשטאנען, אבער מ’דארף צולייגן, מ’דארף מסביר זיין וואס ס’מיינט עס. ס’איז נישט גענוג צו זאגן די פשוט’ע “אהיה אשר אהיה”. מיר האבן געטרייט פארענטפערן דעם רמב”ם אז ס’איז עפעס א סלאגאן וואס זאגט בקיצור, ס’העלפט אפילו פאר יעדער איינער. אבער דער רמב”ן האט געפרעגט די קשיא, אז נישט אזוי שטייט אין די פסוק. אין די פסוק שטייט, “מה שמו?” ס’שטייט נישט “מה זאת עבודת ה’?” [what is this service of God?] אויף דעם איז ער גערעכט, ס’שטייט נישט “מה זאת עבודת ה’?” אבער דער רמב”ם האט אויף דעם געזאגט א תירוץ. דער רמב”ם האט געזאגט אז פשטות ווען מ’פרעגט דעם אייבערשטן, “וואס איז דאס?” ס’איז נישט קיין שאלה צו רעדן. מ’זאגט “מה שמו?”, וואס מיינט דאס? זאגט דער רמב”ם, ס’איז דא א טיפערע הסבר אין דעם, אבער ס’קען נישט זיין זאגט דער רמב”ן, “אבער איך בין נישט מסכים [in agreement].” איך דארף זיך אויסלערנען א שטיקל רמב”ן, ווייל איך בין עלעקטריזירט צו פארשטיין וויאזוי דער רמב”ן גייט פונקט פארקערט ווי דער רמב”ם.
ווייל דעת, זאגט דער רמב”ן, “לפי דעתי, לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר יראו אותם, וחלילה” [in my opinion, the elders of Israel will not doubt the existence of the Creator when they see them, God forbid]. די זקני ישראל [elders of Israel], ער רעדט דאך פון די זקנים. דער רמב”ם האט דאך אויך געזאגט אז נישט יעדער איינער, ווייל ס’איז דא א חילוק [distinction] אין דעם פסוק, און ער רעדט פון די זקנים, און ער רעדט פון יעדער. זאגט דער רמב”ן, פאר די זקנים דארף מען האבן א דעת [knowledge], א הכרה [recognition]. פאר די רבוי [masses], דארף מען זאגן אז די ראיה [proof] איז דער מופת [sign/miracle]. נישט די ראיות, די מאכן די מופתים [miracles], דם וכו’ [blood etc.]. ס’איז טאקע נישט קיין הכרה. וואס זאל מען טון? זיי זענען נישט קיין חכמים [sages], זיי פארשטייען נישט.
זאגט דער רמב”ן, די זקני ישראל זיכער איז ער נישט מסופק [in doubt] אין מציאות הבורא [the existence of the Creator], חלילה [God forbid]. דאס איז נישט קיין ראיה, דאס איז א געשריי, אמת. חלילה מיינט נישט קיין ראיה. אבער לא עוד אלא [not only that], דאס האב איך שוין געזאגט, דער רמב”ן האט דא א הערה [note/comment] אז ווען דער רמב”ן זאגט “חלילה” אז זיי זענען מסופק אין מציאות הבורא, כאפט ער נישט אז דער רמב”ם זאגט אויך נישט אז זיי זענען געווען מסופק צו ס’איז דא א גאט. דער רמב”ם זאגט אז זיי האבן נישט געוואוסט דעם אמת’ן גאט. וואס הייסט דאס? איך האב שוין געזאגט, אין מצרים זענען נישט געווען קיין אטעאיסטן [atheists]. אטעאיזם איז א ווענט פון די לעצטע… איך ווייס נישט. זיי זענען נישט געווען קיין כופרים [deniers]. דער פרעה [Pharaoh] האט אויך געגלייבט אז די מצריים האבן געשריגן אז זייער גאט איז א גאט, אמת. און ס’קען זיין אז ער האט אפילו געגלייבט אין א גאט, אין א בורא, וואס דער רמב”ן רופט בורא. נאר זיי האבן נישט געוואוסט… דער רמב”ם זאגט נישט אז דאס האבן זיי נישט געוואוסט. דער רמב”ם זאגט אז זיי האבן נישט געוואוסט אז דער גאט, אז דער אמת’ער גאט, איז דער וואס איז למעלה מן הכל, מן המציאות [above everything, above existence]. אבער דער רמב”ן האט לכאורה [apparently] דאס נישט געכאפט, ער האט דאס נישט אזוי פארשטאנען אין רמב”ם. האט ער געזאגט אז ס’קען נישט זיין. ער האט צוויי קשיות [questions]: קודם כל, די צווייטע, אז די זקני ישראל האבן נישט געהאט קיין ספק [doubt] אין מציאות השם, ער גלייבט נישט אזא זאך. און צווייטנס, אין פסוק שטייט “זה ה'” [this is God], און אין פסוק שטייט נישט אז ס’איז א ראיה.
זאגט ער אזוי: “אבל ‘זה ה” תשובת שאלתם שפירשתי למעלה, שהם שואלים למשה רבינו שאלה” [but ‘this is God’ is the answer to their question that I explained above, that they are asking Moses our teacher a question], ווי פריער ערגעץ האט ער מסביר געווען משה רבינו’ס שאלה, און ער האט מסביר געווען אז די לושן [language] איז “כי יאמרו לי מה שמו” [for they will say to me, what is His name]. דארט האט דער רמב”ן געפרעגט די זעלבע קשיא: ווייל השם קען ער זיי גארנישט זאגן. אדער ווייסן זיי עס, דאן לאז זיי אויסרעכענען. אויב ווייסן זיי נישט, ווער זאגט אז ס’איז ער? זאגט ער, ער ברענגט דער ראב”ע’ס [Ibn Ezra’s] פשט, און ער זאגט זיין פשט, וואס איז ענליך צו ראב”ע’ס פשט. אויב איך וואלט געהאט צייט, וואלט איך אריינגעגאנגען אין ראב”ע’ס פשט.
ער זאגט, לפי דעתי, הוי משה בעת ההיא בחוכמה גדולה ובמעלת הנבואה [Moses was at that time in great wisdom and in the level of prophecy]. איך בין א גרויסער נביא שוין דעמאלטס. אקעי, דאס איז אביסל אנדערש ווי דער מדרש [Midrash] וואס זאגט אז דעמאלטס איז משה רבינו נאך נישט געווען אזא גרויסער נביא.
ודרך שאלה ביקש, זאגט דער רמב”ן, ביקש שידע מי הוא השולח אותו [he requested to know who is the one sending him]. דער רמב”ן זאגט אז ער האט געהאט אן עכטע שאלה, עס איז נישט קיין נושא [topic] פון א פראוו, זאג מיר אז איך וועל זיך געבן אן עצה וויאזוי איך ווייס שוין אז דער אייבערשטער רעדט מיט מיר. ס’איז נישט קיין שאלה אז דער אייבערשטער קען רעדן מיט מיר, אז דער אייבערשטער קען מאכן ניסים [miracles]. דער רמב”ן האט נישט ליב די סארט דברים פון פארשטיין. ער זאגט אז משה רבינו האט געהאט א שאלה, אן אמת’ע שאלה, ער וויל וויסן ווער איז מי הוא השולח אותו. כלומר, באיזה מדה הוא שולח אותם [meaning, by which attribute is He sending them], כמו שאמר ישעיהו, ואתה השם אבינו אתה, שלחני וארוצה [as Isaiah said, and You, God, are our father, You sent me and I will run].
והנה אמר, זאגט ער, ער האט א שאלה, אז משה רבינו זאגט, די אידן גייען מיך פרעגן אזא שאלה על שליחותי [about my mission], איך ווייס נישט פונקטליך וואס ער מיינט פון דעם פסוק פון ישעיהו [Isaiah], אבער ער זאגט אז די אידן גייען אים פרעגן על שליחותי, אם היא במדת אל שדי שהיא עמדה לאבות [if it is by the attribute of El Shaddai that stood for the forefathers], היכן עמדה לאבותינו? אל שדי לאבותינו, זה לא עמדה לאבותינו [where did it stand for our forefathers? El Shaddai for our forefathers, this did not stand for our forefathers], ס’שטימט נישט.
אויב במדת רחמים עליונה שתעשה בה אותות מופתים חדשים ביצירה [if by the supreme attribute of mercy that will perform with it new signs and wonders in creation]. יא, דער רמב”ן טראכט שוין וואס ער גייט זאגן אין פרשת וארא, אז פשט איז אין דעם פסוק, און אלע אלע, דער רמב”ן ווייס איך נישט וואס ער האט געלערנט פשט אין דעם פסוק, אבער וואס דער רמב”ן האט געלערנט און דער אבן עזרא [Ibn Ezra] האבן געלערנט ווייסן מיר זיכער, אז אברבנאל [Abarbanel] דארט רעדט אז אמת’דיג איז דא א חילוק פון וועלכע שם האט גערעדט צו משה און וועלכע שם האט גערעדט צו די אבות [forefathers]. האט גערעדט אדער געפירט אדער פארשטאנען די אלע זאכן צוזאמען, איז דא אן עכטע חילוק. די מדה [attribute] וואס הייסט אל שדי [El Shaddai], דער אייבערשטער האט פארשידענע מדות, די מדה וואס הייסט אל שדי, ער האט גערעדט מיט די אבות, ער האט געשיקט די אבות, נישט געשיקט, אבער געטון פאר זיי זאכן, אבער פאר משה איז שפעטער געווען א גאנצע נייע זאך.
יעצט, דער אייבערשטער האט פריער געזאגט, “אנכי אלקי אביך אלקי אברהם” [I am the God of your father, the God of Abraham], ער האט נישט געזאגט וועלכע שם, ס’הייסט ווי די גאט פון אברהם. די גאט פון אברהם איז אל שדי. ושמע משה, מצד שני [and Moses heard, on the other hand], משה גייט דא אריין ממש על דרך השכירה [literally in the way of intellect]. מצד שני האט דאך משה געהערט אז דער אייבערשטער רעדט פון מעמד הר סיני [the giving of the Torah at Mount Sinai], פון מתן תורה [the giving of the Torah]. ווי איז דאס? ער איז שוין געווען דעמאלטס א חכם, דער אייבערשטער האט נאכנישט געזאגט, ער האט געוואוסט.
זייער פיין, מיר וועלן נאך פאלן נאך פרשת שמות. אבער דער משה רבינו איז שוין געווען א חכם, ער האט שוין געוואוסט אז “כי התורה לא תנתן בשם השדי ונסגבותיו רק בשם הגדול שבו הוה העולם” [for the Torah is not given in the name of Shaddai and its exaltedness, only in the great name by which the world came into being]. ועל כן שאל משה [and therefore Moses asked], וואס זאל איך זיי זאגן? איך גיי זיי זאגן די שם וואס גייט
מגיד:
וואס האט ער לכאורה געזאגט? האט דער אייבערשטער געענטפערט, “אהי’ אשר אהי'” [Ehyeh Asher Ehyeh: I will be what I will be]. גיי איך צוריק צו ווי אונז זאגן דא, זאגט דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides], אז זה השם תשובה שלשה שפירשתי לך עתה, שישלח אליהם במידת הדין אשר במידת הרחמים. נו, וויל איך דא נאר, איך ווייס נישט עמקות נישט.
על כל פנים, “ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי’ שלחני אליכם” [And He said: Thus shall you say to the children of Israel, Ehyeh has sent me to you]. וואס איז די טייטש? שיאמר להם השם אחד לבדו, זיי זאלן וויסן צוויי להורות על אחדות. פארדעם זאגט ער “אהי’ שלחני אליכם”, דאס איז השם הוי”ה [the name Havayah]. און “אהי'” זאגט דער רמב”ן איז דאס זעלבע אדער ענליך צו שם הוי”ה, ער גייט אריין אין א שטיקל אריכות.
און על כל פנים, מיט מידת הדין אשר במידת הרחמים מיינט אז די שם אלקים אדער אל שדי וואס איז דא ענליך, איז געווען כולו מידת הרחמים. און אנדערע ווערטער, דער אייבערשטער ענטפערט אים אז ער רעדט שוין צו אים כמעט אדער מיט א בחינה וואס האט שוין צו טון מיט שם הוי”ה, און נישט מיט די שם אלקים אדער אדנ”י, אדער ער רעדט פון די שם אדנ”י דא וכו’.
זעסטו אז דער רמב”ן איז סותר. איך האב נישט קיין כח, מען דארף פארשטיין נאכאמאל די קבלה [Kabbalah: Jewish mystical tradition] וויאזוי וואס פונקטליך מיינען די אלע שמות, אבער איך וויל רעדן דא פון כלל וועגן דעם, יא?
מען דארף ארויסברענגען א זייער אינטערעסאנטע זאך. סאו עס קומט אויס אז דער רמב”ן לערנט עפעס אזוי, זייער אנדערש. עס איז דא מקובלים [Mekubalim: Kabbalists] וואס זאגן בפירוש די נוסח, אויך ביי מקובלים ראשונים, מקובלים אחרונים. דער רמב”ן לערנט כמעט אין די פארקערטע ריכטונג פון דער רמב”ם, אדער אפשר בפירוש די פארקערטע ריכטונג פון דער רמב”ם.
אויך ביי אנדערע זאכן דער רמב”ן זאגט, און יא, די כוונה פון דער רמב”ם איז עס די אנדערע צוויי פשטים פון דער רמב”ן, וואס איך האב נישט געזאגט דא. איך זאג נאר די דריטע פשט פון דער רמב”ן, וואס איז כמעט אינגאנצן פארקערט.
אין אנדערע ווערטער, דער רמב”ן זאגט, וויסן מציאות ה’ און למה שאין זולתו, ווי אונז זאגן, נישט ווי אנדערע האבן געזאגט פריער, אבער מציאות ה’ און אנדערע ווערטער, דאס אז ס’איז דא איין גאט פאר אלעס, דאס איז נישט געווען קיין שום ספק. נישט דאס איז דער חידוש, נישט אויף דעם דארף מען זיך פרייען אז מען איז א איד. נישט אמת.
נישט אז דער רמב”ן זאל קיינמאל, דרך אגב, דער רמב”ן, די דרשה, מען דארף פארשטיין דאס. איך האב נישט, אויב איינער ווייסט א תירוץ אדער עפעס א סוד פאר דעם צו זאגן, זאל ער מיר זאגן. איך קען, אויב איך געדענק, איז דא אפשר א פלאץ וואס דער רמב”ן אדער איינער איז מרמז אז ער האלט עס בפירוש, ער האלט אז מען טאר נישט רעדן וועגן דעם, אדער ער וויל נישט רעדן וועגן דעם?
דער רמב”ן רעדט קיינמאל נישט פון דעם אין סוף [Ein Sof: the Infinite, God as He is in Himself], פון דעם אייבערשטן. ער רעדט קיינמאל נישט פון דעם אייבערשטן אזוי ווי ער איז. ניין.
דער רמב”ם האלט אז די גאנצע זאך איז צו רעדן פון דעם, און דער רמב”ן אין זיין גאנצן פירוש התורה, נישט נאר אין זיין פירוש התורה, אלעמאל ווען ער רעדט פון דעם אייבערשטן, רעדט ער פון השגחה [Hashgachah: Divine Providence], פון יכולת, פון רצון, אין אנדערע ווערטער, פון מידות [middos: attributes/character traits]. אלעמאל.
און דער רמב”ן, אפילו אסאך מקובלים רעדן יא אסאך צו מסביר זיין וויאזוי עס קען זיין אז דער אייבערשטער האט מידות, דער רמב”ן גייט כמעט קיינמאל נישט אריין אין דעם, אדער אפשר אין גאנצן קיינמאל נישט. זיכער נישט אין זיין פירוש התורה וואס איך געדענק. איך געדענק אז עס איז אפילו דא איינער וואס האט געזאגט אויף דעם רמב”ן אז ער איז נזהר מלדבר על זה, ער האט א פסק קבלה אז מען טאר נישט רעדן דערוועגן.
פארוואס איז דאס א חילוק? ווייל די מקובלים האבן פארשטאנען, דער רמב”ם זאגט, דאס דארף מען צולייגן צו דעם רמב”ם. ווען דו קוקסט אויף דעם רמב”ם, זעסטו ווען ער רעדט פון דעם אייבערשטן און ווען ער רעדט פון אלוקות, רעדט ער קיינמאל נישט פון אין סוף. ער פרעגט אפילו נישט די קשיא.
ער האט דא אפאר לשונות אז ער זאגט אז עס זאל זיין חלק אלוה ממעל, אדער עס זאל זיין שייכות. אבער ער זאגט קיינמאל נישט אז דאס איז דאס וואס דער רמב”ם האט געזאגט.
פאר די גאנצע זאך, דער רמב”ם האט נישט גערעדט פון מידות קיינמאל נישט, אבער אפשר מידות האט ביי אים געהייסן פעולות [pe’ulos: actions] אדער ענליכע זאכן. אבער דער רמב”ם איז זייער אינטערעסירט אין מחלק זיין צווישן דעם אייבערשטן און זיינע פעולות, און מסביר זיין אז דער אייבערשטער אליינס איז דער שורש פון דעם סדר און אלע מיני זאכן.
דער רמב”ן טוט קיינמאל נישט דאס. דער רמב”ן האלט כמעט פונקט פארקערט. אין אנדערע ווערטער, נישט פונקט פארקערט, ער ווייסט אויך פון דעם, אבער ער האלט אז מען זאל נישט רעדן וועגן דעם.
וואס זאגט דער רמב”ן? אז אנדערע מקובלים זאגן בפירוש, איך האב שוין געזאגט ביי מיין שיעור, רבי עזריאל [Rabbi Azriel of Gerona] מיין איך, וואס איז אפשר געווען א חבר פון דעם רמב”ן, עפעס אזוי, אדער אפשר זיין רבי לויט אנדערע. ער האט געשריבן א חיבור וואס הייסט… נו… איך האב פארגעסן וויאזוי עס הייסט… “דרך האמונה” מיין איך, אויב איך געדענק, שטייט עס דארט, אדער איינער אין יענעם בוך, איך דארף עס גיין נאכקוקן, איך האב עס פארגעסן, אבער עס שטייט זיכער, איך האב עס נישט אויסגעטראכט אליינס.
ער זאגט אזוי, אז פרעה [Pharaoh] האט געזאגט “לא ידעתי את ה'” [I do not know Hashem]. זאגט ער, פרעה האט נאך געזאגט פון דעם מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed]. אין מורה נבוכים שטייט אז דעם אייבערשטן פארשטייט מען נאר בבחינת לא, אז די ידיעה איז א שלילה [shelilah: negation].
זאגט ער, פרעה האט געזאגט “לא ידעתי את ה'”. איז דער אייבערשטער געקומען זאגן, “ניין, דאס איז נישט דער וועג פון משיג זיין דעם אייבערשטן, דאס איז נישט דער עיקר וועג. דער עיקר וועג איז פונקט פארקערט, און דאס דארף מען וויסן, אזוי ווי דער רמב”ן זאגט דא, אז דער אייבערשטער, ער מאכט אלעס כפי מעשיו, דאס איז נישט עפעס א גענעראלע זאך וואס משה האט געפרעגט, ער האט געפרעגט ‘הודיעני נא את דרכך’ [Make known to me Your ways], ‘מה שמו’ [What is His name], ער האט געוואלט וויסן מיט וועלכע מידה ווערט דער אייבערשטער געשיקט.”
דאס איז די ידיעה וואס ער וויל וויסן, און דאס האט אויסגעפעלט פאר די יידן אין מצרים, און דאס וואס ער זאגט “על שדי” [by the name Shakkai], עס מאכט אוודאי א חילוק אין וועלכע הנהגה [hanhagah: Divine conduct] ס’איז, מער נסים גלוים [nissim geluyim: revealed miracles] וכו’, אבער דער רמב”ן זאגט נישט אז ס’איז נאר די הנהגה, ער זאגט אז דא איז עפעס א מידה.
אין אנדערע ווערטער, השם, לאמיר זאגן די ווארט “שם” [shem: name], ווייל דער רמב”ן גייט דאך מיט די פסוק פון די ווארט “שם”, רייט? אין אנדערע ווערטער, ס’זעט מען אז די איינציגסטע וועג וואס לכתחילה מ’דארף מסביר זיין איז, און דער רמב”ן האט געהאלטן, און ער האט אמת’דיג אזוי געהאלטן אויך וועגן די נושא פון השגחה און אזעלכע זאכן, ער האט גענומען די קשיא וואס מיר האבן געזאגט בשם די עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers], וואס זיי האבן געזאגט אז מ’קען דאך נישט דינען דעם אייבערשטן, “איך יכלו לעבד אלהים קדושים” [how can one serve the holy God], מ’קען דאך נישט דינען דעם אייבערשטן, מ’קען נאר דינען שטערנס, יא, מ’קען אים דאך נישט.
און דער רמב”ם האט געזאגט, אבער מ’קען זיך מאכן כאילו מ’דינט אים, ווייל מ’האט נישט קיין אנדערע וועג. זיי זענען נישט געווען העפי מיט דעם תירוץ, אדער זיי האבן זיך נישט פארשטאנען אזוי. זיי האבן געזאגט אז ס’איז נישט ריכטיג. דאס אז ס’איז דא א גאט למעלה, דאס האבן זיי געהאלטן.
זייט מיר איז דאס א גרויסע חידוש, ווייל איך האלט אז ס’איז א גרויסע חידוש דאס צו פארשטיין. דער רמב”ם פרעטענד אז ס’איז פשוט צו פארשטיין אז דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף און די אלע זאכן דארף מען נישט רעדן וועגן דעם.
אין אן אנדערע פלאץ זאגט דער רמב”ן אויך, למשל, איך געדענק אז ער זאגט אויף א נשמה [neshamah: soul], דער רמב”ם זאגט אז אין די תורה שטייט נישט אז די נשמה איז נצחי, אז די נשמה בלייבט אויף אייביג, ווייל דאס איז פשוט, דאס איז דרך הטבע [derech hateva: the way of nature]. די תורה זאגט נאך א גרעסערע חידוש, אז די גוף ווערט אויך תחיית המתים [techias hameisim: resurrection of the dead].
פאר מיר איז אני והוא דא, ווען איך זאג אז פאר’ן רמב”ם איז עס פשוט, איך מיין, אפשר איז עס באמת געווען פשוט, איך זאל לעבן ווי דער רמב”ם, איך ווייס נישט פארוואס. אבער מ’זעט דאך אז ביי די גויים איז עס נישט פשוט, אפילו אונז פארשטייען עס נישט, ס’איז פשוט. וויאזוי איז עס פשוט? ווייל אפילו אסאך זאכן וואס זענען נישט פשוט האט ער געזאגט אז ס’איז פשוט.
סאו דאס אז ס’איז דא א גאט וואס איז למעלה מן הכל, דאס איז פשוט. נישט נאר אז ס’איז פשוט, ס’איז אין א געוויסע זין אפילו א פראבלעם. ווייל אויב מ’פארשטייט נאר דאס, קען מען נישט פארשטיין השגחה, קען מען נישט פארשטיין וויאזוי א מענטש קען האבן א שייכות, א רילעישאנשיפ, קען זיך מתפלל זיין, קען נישט רעדן מיט אים, קען נישט אמת’דיג דינען, ס’איז נאר אזויווי א וועג, א מארקעטינג טעקטיק, ס’איז נישט אמת.
וועגן דעם האט דער רמב”ן פארשטאנען אז דאס איז נישט ריכטיג. אז דער גרעסטער חידוש פון די תורה, פון משה רבינו, די שאלה וואס משה רבינו האט געפרעגט און די אידן האבן אים געפרעגט, איז אמת’דיג א שאלה. לאמיר פארשטיין, ס’איז אמת, ער פארענטפערט זיין קשיא. רייט?
ס’איז אמת, דער רמב”ן זאגט דא אנדערש ווי אסאך מקובלים וואס זאגן היינט. רייט? ס’פרעגן היינט א מקובל, יא, און איך מיין נישט היינט, רבי אברהם אזולאי [Rabbi Avraham Azulai] זאגט שוין אנדערש פון רמב”ן.
ס’פרעגן היינט א מקובל, ס’פרעגן היינט די גרעסטע מקובלים, וואס איז די פשט? איך האב געהערט, ס’איז דאך דא אין ספירות [sefiros: the ten Divine emanations] אזויפיל און אזויפיל נעמען, וואס מ’זאגט די נעמען, דאס מיינט עס? מ’ווייסט די נעמען, דאס העלפט? ער זאל זאגן, אה, ווייל ער ווייסט וואס ער מיינט.
ער זאגט, רבי אברהם אזולאי זאגט, ס’שטייט נישט אז מ’פארשטייט שורש האותיות [shoresh ha’osiyos: the root of the letters], ס’העלפט נישט צו וויסן. ער זאגט, ס’איז דא א דיוק אין רמב”ם, ס’שטייט נישט אז “וַיְגַלֶּה כִּי יֹאמַר שְׁמוֹ” [and He revealed that he should say His name], ס’שטייט “כִּי יֵדַע שְׁמוֹ” [that he should know His name]. זיי וויסן, נאכדעם וואס מ’ווייסט, אפשר קען העלפן אז מ’זאגט, אבער מ’ווייסט עס גארנישט.
אזוי זאגן היינט אלע וואס זאגן היינט נעמען שלום אויף קבלה וכו’, זיי זאגן אלע דאס. דאס איז מער ווי דער רמב”ם וואס איז סותר.
דער רמב”ן זאגט ניין, וואס שטייט אין חומש? אז דער שם, דער חומש זאגט נישט דער הסבר פון דער שם. מ’קומט צוריק צו דער רמב”ם’ס מהלך. דער רמב”ן זאגט ניין, דער חומש זאגט משה רבינו האט געוואלט וויסן וויאזוי ער הייסט. דאס האט ער געוואלט וויסן, כפשוטו. דער רמב”ן איז זייער פשטן של מקרא אין דעם וועג. דער רמב”ן שטייט “שם”.
אלא מאי, ס’קומט אויס אז ס’איז יא דא עפעס וואס זיי האבן נישט געוואוסט. אפשר, דער רמב”ן צולייגט, זיי האבן געוואוסט וויאזוי, זיי האבן נישט געוואוסט וועלכע שם, אבער יעצט ווייסטו וועלכע שם. נאר דאס איז ענטפערט די קשיא. מ’דארף גארנישט צולייגן, מ’דארף גארנישט מסביר זיין. “שם” האט נישט קיין משמעות, ס’איז ליטעראלי א נאמען.
וויאזוי פארשטייט מען דאס? מ’פארשטייט דאס זייער סימפל לויט וואס איך זאג, אז דער רמב”ן פארשטייט די פראבלעם פון דער רמב”ם’ס שיטת ידיעה איז אז ס’איז “לא”. וואס מיינט “לא”? נישט אז ער איז נישט, אבער מ’קען נישט רופן קיין נאמען.
אז דו זאגסט “ברוך אתה ה'” [Blessed are You, Hashem], דארפסטו האבן עפעס א נאמען. לויט דער רמב”ם איז דאס עפעס א רמאות, דער נאמען מיינט נישט גארנישט, דער נאמען איז נאר א סימן וכו’, אדער ס’איז אפילו נאר א מארקעטינג. ס’איז אמת’דיג, הייסט נישט דער אייבערשטער גארנישט, נאר מ’זאגט אזוי ווייל מ’דארף לעבן דורך א וועלט פון שפראך, דארף איך עפעס זאגן.
זאגט דער רמב”ן, אויב אזוי קענסטו נישט רעדן מיט אים, ער קען נישט רעדן מיט דיר, ער קען נישט מאכן קיין השגחה, ער קען נישט מאכן קיין שכר ועונש [sechar ve’onesh: reward and punishment], ער קען נישט מאכן איינע פון די זאכן. אויב מיר זאגן אז דער אייבערשטער טוט זאכן, איז דאך דא א נאמען.
יעצט, וויאזוי הייסט ער? ס’איז נישטא קיין ריזן פארוואס ער הייסט אזוי. פונקט אזוי ווי איך האב נישט קיין ריזן פארוואס איך הייס יצחק, אבער דו ווייסט נישט מיין נאמען, יא, האב א הארד טיים דילינג וויט מי. נו, וויאזוי גייט עס ווען די מענטשן וואס זאלן נישט זיין באוואוסט מיט’ן נאמען? ס’איז זייער שווער, אמת.
אויב מ’האט א נאמען, מאכט דאס לעבן גרינג, אמת. די זעלבע זאך, דו ווייסט ער הייסט אזוי, יעצט קענסטו רעדן מיט אים, כל קריין יאלו [kol korei yikalu: all who call upon Him], דו ווייסט מיט וועמען דו רעדסט, דו ווייסט זיין נאמען.
וואס מיינט אז ער האט א נאמען? סתם האט ער זיך אליין געגעבן דעם נאמען? ער קען זיך נישט געבן דעם נאמען, אדער מענטשן האבן אים געגעבן, אבער ס’מיינט נישט מער פון דעם אז ער האט א נאמען. ס’מיינט נישט זיינע תכונות. ס’מיינט נישט תכונות.
אבער יעדע נאמען, דער רמב”ן האט דאך געזאגט אז א נאמען האט א מידה, און ממילא, אבער דאס אז די מידה האט א נאמען, לאמיר פארשטיין, אויב ס’מיינט נאר די מידה אין די סענס פון די סארט פעולות אדער סארט תכונות, דער אייבערשטער האט נישט קיין תכונות על פי הרמב”ם, אבער סארט פעולות, איז ווייטער שווער די קשיא וואס ער פרעגט אויף די רמב”ם, ווייל די פסוק שטייט אז די שם איז די פראבלעם, די פסוק שטייט נישט אז עפעס א הסבר פון וועלכע מידה. יא?
אלא מאי, און אין מצרים האט מען געגעבן פאר’ן אייבערשטן א נאמען, אבער נאך פארדעם, אברהם אבינו, וואטעווער, ס’איז שוין געווען פארדעם, פארדעם איז געווען א ספק וועלכע נאמען איז יעצט ריכטיג צו רופן.
אין אנדערע ווערטער, יא? דער רמב”ן לערנט כפשוטו, און אזוי לערנען מיינעך אלע מקובלים, מיינעך אז ס’איז מער פשוט פשט אין קבלה צו זאגן אזוי, ווייל נישט אז קבלה איז אן אנדערע זאך ווי דער רמב”ם, ס’איז אויך א גוטע זאך, דער רמב”ם’ס קבלה איז געווען כמעט די זעלבע זאך ווי דער רמב”ם.
אבער די חידוש פון די מקובלים איז די טענה, און דער רמב”ן זאגט, אויב דאס איז א וועג וויאזוי מ’קען מאכן די קשיא מיט די תירוץ זאלן זאגן די זעלבע זאך, זאג מיר, ווייל איך וויל אויך פארשטיין וואס איך זאג, איך וויל נישט זאגן סתם זאכן וואס איך פארשטיי נישט.
איך פארשטיי זייער פשוט, ס’איז דא אויף דעם קשיות, מ’דארף פרעגן וויאזוי קען זיין אז דער אייבערשטער האט א נאמען, ס’איז א קשיא, ס’איז א זאך. אבער איך זאג דיר, ס’איז נישט אזא גרויסע חידוש.
אויב איינער זאגט אז גאט האט נישט קיין נאמען, אזוי ווי דו האסט פארשטאנען אז דער רמב”ם זאגט אז גאט האט נישט קיין נאמען, און דער רמב”ם דורכאויס זאגט יא אז גאט האט א נאמען, אבער ס’איז מער קאמפליקירט. אבער לאמיר זאגן אזוי ווי דו האסט פארשטאנען לגבי דער רמב”ם, לאמיר אפילו נישט רעדן אזוי, לאמיר אפילו זאגן וויאזוי ער פארשטייט דער רמב”ם, ווייל דער רמב”ם האט פארשטאנען דער רמב”ם, ס’איז נישט אזוי. דאס איז שוין סתירה בחונה, ס’איז זייער קאמפליקירט צו האלטן קאפ.
אבער זייער פשוט, אז דער רמב”ם זאגט אז גאט קען מען נישט עכט דאווענען צו אים, עט ליעסט לויט ווי ער פארשטייט קען מען נישט דאווענען. און דער רמב”ן האט געוואוסט און איז מודה צו דעם, ער זאגט אז מ’מאכט עס נאר להדיוט גדולים וקטנים [lehadyot gedolim u’ketanim: to teach both the great and the small], כדי מ’זאל מאכן פאר די קינדער.
אבער ער זאגט דאך א גרויסע חידוש. אויב איינער איז גאט, האט ער נישט קיין נאמען. און אזוי ווי דער רמב”ם פארשטייט – אז דער רמב”ם איז גאט האט נישט קיין נאמען. און דער רמב”ם אין דרך אגב האלט יא אז גאט האט א נאמען, אבער ס’איז מער קאמפליקירט. אבער לאמיר זאגן אזוי ווי ס’איז פארשטאנען לגבי דער רמב”ם, אז מ’וועט רעדן אזוי – איך וועל פארשטיין אזוי ווי איך פארשטיי דער רמב”ם, אז דער רמב”ם האט נישט פארשטאנען אזוי. ס’איז נישט די זאך, ס’איז נישט סתירה בקיצור, ס’איז אביסל קאמפליקירט וויאזוי צו האלטן קאפ.
אבער לאמיר זאגן אזוי ווי ס’איז פארשטאנען אז דער רמב”ם איז גאט קען מען נישט עכט דינען צו ער. עט ליעסט אזוי ווי ער פארשטייט קען מען נישט דינען. און דער רמב”ם איז אין א געוויסן זין מודה צו דעם. ער זאגט אז מ’מאכט עס נאר להזכיר גדולים על הקטנים, כדי מ’זאל עס פארשטיין די קינדער, ס’איז נישט עכט.
אבער ער וויל דאך יא עכט. און אין א געוויסן זין פארשטייט ער אז ס’פעלט אמת’דיג עכט. ס’פעלט אמת’דיג דארף מען דאך א געוויסע עכטע וועג. ס’פעלט אמת’דיג די סארט עבודת השם וואס מ’קען טון מיט קרבנות וכו’. ס’פעלט אמת’דיג עכט עפעס.
זאגט ער, אז ממילא דארף מען געבן דעם אייבערשטן א נאמען.
און ער זאגט ממש פונקט פארקערט: אין מצרים האט דער אייבערשטער נישט געהאט קיין נאמען. ס’איז דאך די אריז”ל [האר”י, רבי יצחק לוריא], יא, די אריז”ל. פון דעם רעדט כמעט דער רמב”ן: אלקים, אלקים האט נישט קיין נאמען. ס’איז א נאמען גאט, ס’איז א נאמען סתם כל בעל כח, וואטעווער די ווארט “גאט” מיינט. אלקים איז נישט קיין נאמען.
ווען דו שרייסט אלקים, ווייסטו נישט צו וועם צו רעדן. אזוי ווי דו שרייסט דא און דו זאגסט “מענטש” – יא, ס’זענען דא אלע מענטשן. אבער דער מענטש, הוא אלקים, אקעי, ס’איז נאר דא איינס, מאכט עס אביסל גרינגער. אבער בכלל האט ער נישט קיין נאמען אין די וועלט, אין די מענטשליכע וועלט. אז דו שרייסט אלקים ווייסטו נישט וועלכע גאט דו רעדסט פון.
וואס מיינט דאס? אז דו שרייסט זיין נאמען, רעדסטו גלייך מיט אים. יא, דו ווייסט זיין נאמען.
יעצט, נישט נאר דעם, נאר דער אייבערשטער האט מער ווי איין נאמען. דאס וואלט איך אויך געגעבן פשט לויט דער רמב”ן, אז דער רמב”ן איז אביסל מער קאמפליצירט. דער אייבערשטער האט מער ווי איין נאמען.
וואו רעדט ער אין וועלכע פסוק? די פסוק איז ממש קבלה. דו ווייסט אז קבלה דארף מען זאגן א פשט אין פרשת וארא, וואס איז נישט ממש א… נישט קיין קבלה, אבער די איידיע איז: ס’איז דא א זאך אז דער אייבערשטער האט מער ווי איין נאמען. און ס’מאכט א נפקא מינה וועלכע נאמען ער האט.
מ’קען זאגן רשות פשט, ס’איז שוין אביסל פשטות, אבער ס’איז ממש אן אמת. די גרעסטע מקור פאר קבלה איז די פסוק, יא. ס’שטייט: “וארא אל אברהם באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם” [ואראה אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם – “And I appeared to Avraham, to Yitzchak, and to Yaakov as E-l Shaddai, but My name Hashem I did not make known to them”].
ס’איז דא א חילוק. ס’איז דא א שם אל שדי וואס געוויסע נביאים האט ער גערעדט מיט דעם נאמען, געוויסע צדיקים, געוויסע אבות. און ביי משה רבינו רעדט ער מיט שמי ה’. יא, אין אנדערע ווערטער, ס’מאכט א חילוק.
אויב דער אייבערשטער איז היינט אין די וועג, די סארט זאך וואס דו דארפסט פארנעמען, אבער עס האט אן הנהגה [divine conduct/governance], וואטעווער, וויאזוי ער איז מנהיג [conducts/governs].
וואס איז די נפקא מינה למעשה? אין אנדערע ווערטער, בעולם התהו [in the world of chaos] מאכט די שמות [names].
איך ווייס וואס איז – אויב איז דא א מענטש, כביכול [so to speak], דאס איז א משל פון די מקובלים ראשונים. אויב איז דא א מענטש וואס ער האט… וויאזוי זאגט מען? “הי וועירס מעני העטס” [he wears many hats], רייט? ער האט צען לבושים [garments/roles], זאל מען זאגן, יא? ער האט מער ווי איין תפקיד [role], יא?
ער איז א רבי, און ער איז א ראש ישיבה, און ער איז א קעכער [cook] אויך, איך ווייס וואס, יא? און ער האט א נאמען בתור [in the capacity of] יעדע איינע פון די, נישט נאר א נאמען קעכער. דא הייסט ער יענקל, דא הייסט ער משה. בתור ראש ישיבה איז ער יענקל, בתור קעכער איז ער משה. ס’איז נישט די זעלבע זאך, יא? אפילו דארף זיין פארקערט. בתור רבי דארף ער הייסן יענקל, בתור קעכער קען… סאו, עניוועיס.
און דו רופסט אים משה אינמיטן קאך [in the middle of cooking], קומט ער דיר מסביר זיין א תורה, דו דארפסט נישט שוין מיט א טעלער זופ. ס’איז אן אנדערע זאך.
און ס’איז נישט דא קיין ידיעה [knowledge], נישט אז דו דארפסט וויסן אז ער איז יעצט אין קאך. דו ווייסט שוין אז ער איז יעצט אין קאך, נישט דאס איז געווען די שאלה. די שאלה איז וויאזוי ער הייסט. דו דארפסט וויסן: דא הייסט ער יענקל, דארט הייסט ער משה. ס’איז די זעלבע מענטש, די זעלבע מציאות, אבער ער האט אן אנדערע נאמען.
און די חידוש פון יציאת מצרים איז דאס, אז דער אייבערשטער האט א נאמען, אדער מער ווי איינס, אדער איינס וואס למשל ער הייסט אלקי ישראל, אדער הייסט, לאמיר זאגן, א נאמען וואס נאר די אידן ניצן.
אפילו די גוים וואס ווייסן פון די תורה רופן אים נישט ביי דעם נאמען, אדער אונז רופן אים נישט ביי דעם נאמען. לאמיר זאגן, אונז זענען מיר מחמיר [stringent], איך ווייס וואס, אונז טראכטן. און די גוים האבן יא, אבער זיי האבן עס פארדרייט די נקודות [vowel points], איך ווייס נישט וואס, און אונז זאגן אז ס’העלפט נישט.
על כל פנים, איז דאס מיינט אז ווען דו ווילסט רעדן מיט’ן אייבערשטן בתור אלקי ישראל, בתור, לאמיר זאגן, דער וואס נעמט ארויס די אידן פון מצרים, און מ’דארף אים געבן אזא סארט זאך, וואס איך וויל אים געבן אזא סארט רילעישאנשיפ [relationship] ווי מ’זאגט היינט – דארפסטו אים רופן מיט דעם אידישן נאמען.
אויב דו רופסט אים מיט דעם גוי’אישן נאמען, וועט ער זאגן: “וואס איז א גוי’אישע ישועה? איך בין נישט אין די זעלבע פעקטארי [factory], איך פארקויף נישט דאך די גוי’אישע ישועות.” ס’מאכט א ריזיגע חילוק.
און דאס איז א ווערי ריעל טינג [very real thing]. מ’קען מאכן טעותים פון די וועג. פאר דעם אפשר… ס’איז געווען אסאך טעותים וואס מענטשן האבן געמאכט וועגן דעם וואס הייסט כתות [sects], און קבלה. אבער אונז אלע פירן זיך אין דעם וועג.
און מ’דארף זיך זיין מודה על האמת [admit the truth] אז אפילו אונז וואס האלטן זיך פאר מבינים [those who understand] און אונז זאגן אויך תפילות קיין וואף קארד [without Kabbalistic intentions], און אונז זענען דאווענען זאגן נישט…
יא, ס’איז דא א תשובה פון מהרש”ל [מהר”ל מלובלין – Maharshal] וואס ער האט געשריבן פאר’ן רמ”א [רבי משה איסרליש – Rabbi Moshe Isserles], ער האט געהערט אז בחורים דאווענען “צלי הרסתה”. ס’איז א תפילה, א לשון, איך ווייס נישט. איך האב נישט געטראפן יענע תפילה, און דער רמ”א איז מכחיש [denies], ער זאגט ער האט עס קיינמאל נישט געהערט.
יא… ער זאגט נישט דעת [he doesn’t know], און דער רמ”א זאגט נישט דעת, אז דאקע. ס’איז דאך וואס ער רעדט וועגן. ער מאכט א דזשאנק [junk]. אקעי. נא, דו איז סאם תפילה [some prayer], סאמע מוסטאוו שטענט אים [something must have stood to him], עפעשטע תחינה [some supplication], וואס איינער האט געשריבן. ער זאגט עס אין א לשון. ניין, ער זאגט עס איז געהאפט א לשון, א תפילה. יא, לוק אראנד [look around], דו איז משהל [something]. די בריים [the young men]. ניין. איך דמיין [I imagine]. ער זאגט עס איז גלייקלי [likely], זיי דינען דער גאד [God]. ניין, ניין, ער זאגט עס איז א תפילה, און דערמאי מרקטיש [the Rama is skeptical] אז עס איז נישטא אזא תפילה.
איך האב געמבט זיכער [I’ve certainly tried], איך האב נישט אויסגעטראכט די מעשה. און אויב האב איך עס אויסגעטראכט, עס איז אויך א גוטער מעשה. ניין, איך האב געמיינט עווענען [anyway]. אין עני קעיס [in any case], עס איז נישטא אזא תפילה. אקעי.
דאס איז קלער [clear], אפשר איז דא אזא מחשבה, אבער עס איז נישט דא גיין אזא תפלה.
סאו דאס מיינט אז ס’מאכט א חילוק צו וויסן וויאזוי דער אייבערשטער הייסט. דער חילוק פון ליטעראל [literal] וויסן וויאזוי דער הייסט, נישט פון וויסן אז ס’איז דא אסאך הנהגות און מבנים [structures] און וואס מיינט דער אייבערשטער. דאס דארפן וויסן, דאס איז אמת.
און דא דא א כלי המחלוקת [a point of dispute], וואס איז דער עיקר, אדער וואס מיינט צו זיין א איד?
דער רמב”ם זאגט: וואס מיינט צו זיין א איד? און אפשר די חסידישע ספרים אויך האבן קיינער מער ווייניגער ביי די אלער זיג [all say]. וואס מיינט צו זיין איד? דאס איז צו וויסן דער אין סוף [Ein Sof – the Infinite], דער אייבערשטער וואס איז דער מעלה פון אלעס.
אבער דער מקובלים, דער בעל [the master] זאגט ניין: וואס מיינט זיין א איד? אדער וואס מיינט זיין א בעל מדרגות [one who has spiritual levels] אדער א בעל השגה [one who has comprehension]? א ידיעת השם [knowledge of God]? מיינט ער וויסן וויאזוי ער הייסט.
אין א געוויסע זינער איז עס גרינגער, ווייל מען דארף נישט וויסן די פשט. יעדער מען קען עס וויסן. ער זאגט נישט אז עס איז נאר. זיי איז נישט קיין זאך וואס אפשר זאגט מען זיך נישט אויס פאר יעדער דארטא א פראלן [problem] ווייל מענטשן קענען זיך טוי זיין [be mistaken]. אבער בעצם איז עס א פשוט’ע זאך.
אין אנדערע ווערטער, אז מ’זאגט אז אונז האבן א גאט, זאגט מען אז אונז גאט איז יא דער מוספט מין השם [the concept of the Name]. עס ווערט קשיות [difficulties] וויאזוי קען זיין וואס ס’מיינט. אקעי, אבער אונז האבן יא א געוויסע וואס מען רופט אויף ענגליש א פערסאנעל גארד [personal God], רייט? פערסאנעל גארד, כביכול עזר [as if help], כאילו [as if] יא.
לאמיר זאגן, א מענטש, אטליסט [at least] האט א נאמען. שוין שוין, איך זאג אז עס האט א נאמען, און עס פארט די מייניגסטע מיגושן [the slightest physicality] מיט די זאך וואס מען קען זאגן, און עס איז נישט עכט נישט מגושם [not truly physical]. ער האט א נאמען, מען קען רעדן מיט אים מיט זיין ערשטן נאמען. דאס איז א נייע זאך.
און וואס נאך זאגן אונז, אז די גוים, אטליסט די גוים פון… איך ווייס נישט וועלכע גוים, ווייל אלע גוים האבן חאטש [at least] געהאט א נאמען. סא איך ווייס נישט וויאזוי מען קען מסביר זיין אז דאס איז אנדערש פון אלע גוים. אבער מען דארף זאגן אז זייער נאמען איז פאלש.
וואס מיינט עס לגבי יציאת מצרים לויט דעם רמב”ן? אז פאר יציאת מצרים ווען די אידן האבן געשריגן, האבן זיי געשריגן צו אלקים. זיי האבן נישט געזאגט “אלקים העלף אונז”, מען שרייט אזוי – העלפט עס איינמאל אין דריי מאל.
נאך יציאת מצרים איז טייטש אז זיי זאגן שם הוי”ה, שם אהי”ה, אזוי זאגט די חלק, דאס איז א רמב”ן וואס ווערט פארשטאנען מיט’ן זוהר הקדוש.
דער זוהר זאגט: פארוואס האט דער אייבערשטער געזאגט פופציג מאל יציאת מצרים אין די תורה? אזוי וואס? דער אייבערשטער בארימט זיך אז ער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים? דאס איז נישט קיין וועג.
אזוי זאגט דער זוהר, ניין. אז פופציג מאל יציאת מצרים קומט אונז צו זאגן “מי המדה שהוציאנו ממצרים” [which attribute took us out of Egypt]. דער זוהר זאגט אביסל אנדערש ווי דער רמב”ן זאגט, אז בינה [Binah – Understanding] האט אונז ארויסגענומען פון מצרים.
סא דער רמב”ן זאגט דאס ממש דא, ער זאגט נאך אן אנדערע זאך, אז פאר יציאת מצרים קען מען אוועקנעמען פון דעם רמב”ן, גענוי. This is the Rebbe Zatzal literally this.
פארדעם האט מען נישט געקענט דינען דעם אייבערשטן, מען האט נישט געהאט קיין personal relationship מיט אים. מען האט געקענט זאגן “ס’איז שווער”, “לעב מיט אים”, לאמיר זאגן אלס מנהיג העולמות העליונים [as conductor of the upper worlds], אבער אין דעם עולם הזה [this world] איז זייער שווער צו לעבן אזוי.
קומט יציאת מצרים לויט דעם רמב”ן, גענוי.
וואס אין די חסידישע ספרים רופט מען דאס “ליידערס” [ladders] אזוי, יא. דער זייערע אנפירער איז געבוירן געווארן דא אין קבלה.
זאגט דער קאזשניצער מגיד [the Maggid of Kozhnitz] וואס דאס מיינט: אז דער עתיק [Atik – the Ancient One] וואס איז נאך העכער, איז אמת’דיג אזוי ווי דער רמב”ם האט געזאגט – ער האט נישט קיין שייכות מיט מענטשן. “וצדקתך אל תתן לו” [and Your righteousness, do not give to him], וואס דער לשון הראשונים [the language of the early authorities] האבן געזאגט אויף “אדם ובהמה תושיע ה'” [Man and beast You save, Hashem], “וצדקתך אל תתן לו”, “ורחמיך אל תתן לו” [and Your mercy, do not give to him].
א דין יחיד לשון [a unique formulation] פון רבי יצחק סענדער, א דין יחיד: “לא איכפת לי כלל” [it doesn’t matter to me at all], עס גייט אים גארנישט אן.
אבער אין דעם נישט א דין יחיד נאר אין די שמות, איז יא “איכפת לי” [it does matter to me].
און דאס איז געווארן מיט יציאת מצרים, אז אונז קענען אים רופן מיט א נאמען, א ספעציעלע רומער אידישע נאמען.
דא זאג איך, דא דארף מען פארשטיין בעסער וואס איז דער חילוק פון דעם מיט די גוים וואס האבן אויך געהאט נעמען. אויף דעם קומט אריין נאך א גאנצע רמב”ן וועגן די זיבעציג שרים [seventy celestial princes] וואס מען דארף אויספיגערן יעדענס עקסטער [figure out each one’s exact nature].
אבער דא איז זייער א וויכטיגע זאך וואס עס קומט אויס פונקט פארקערט. אז עס איז נישט א חידוש למעלה מן השמים [from above the heavens] אדער למעלה מן הגופים והגשמים [above bodies and physicality].
וואס איז די שייכות צווישן זיין א גוטער איד און יציאת מצרים? וואס האט איינס מיט’ן צווייטן צו טאן? אויף דעם ווערן פארגעשטעלט צוויי הויפט שיטות — נישט אפאזיט, נאר פארשידענע וועגן. דער הויפט פאקוס איז צוערשט אויף דער רמב”ם’ס וועג, און דערנאך אויף דער רמב”ן’ס וועג.
—
1. חלק הידיעה/האמונה (מחשבה) — גלייבן אין עבודה זרה
2. חלק המעשה — דינען עבודה זרה
די גמרא זאגט “המודה בעבודה זרה” — איינער וואס גלייבט אין עבודה זרה איז עקסטרא פון איינער וואס דינט עס.
עס איז א שלילה (נישט א חיוב): מען ווייסט נישט פון דעם וואס דער רמב”ם רופט “מצוי ראשון” / “סיבה ראשונה”.
די טעות: מען מיינט אז איינער פון די גלגלים, מלאכים, אדער אן אנדערע זאך איז “די ערשטע זאך” — און דעריבער ווערט ער דער גאט. אבער ער איז נישט קיין אמת’ער גאט, ער איז נישט די סיבה ראשונה.
א תלמיד האט געפרעגט אויב די טעות איז אז יענע זאך האט “אייגענע כח”. תשובה: “אייגענע כח” איז א רעלאטיווער באגריף — א מלאך קען האבן דעת, א מענטש האט זיכער דעת, מען קען האבן אייגענע כח אבער באקומען פון דער אייבערשטער. דער ריכטיגער לשון: נישט “אייגענע כח” נאר “ער איז נישט די ערשטע זאך”. “ערשטע” מיינט נישט ערשטע אין צייט, נאר ערשטע אין מציאות — די לעצטע/ערשטע סיבה פארוואס אלעס איז דא.
דער רמב”ם ברענגט פינף סארטן מינים. דער פערטער זאגט עס איז דא א רבון אחד אבער ער איז א גוף ובעל תמונה. דער פינפטער דינט שטערן אדער אנדערעס כדי שיהיה מליץ בינו ובין רבון העולמים.
לויט דער רמב”ם איז דאס א גאר טיפע זאך: רוב חכמים און פילאסאפן פאר משה/אברהם האבן נישט געוואוסט די אמת. זיי האבן געמיינט אז דער גלגל, די נשמה פון דער וועלט, איז דער גאט. דער רמב”ם רופט זיי “צאבא” (פון א בוך “עבודה נבטית”).
די אויסשפראך פון “צאבא/סאבא” — אויף אראביש זאגט מען צדי ווי “ס”.
– מען קען עס נישט מדמה זיין (נישט פארשטעלן אין קאפ)
– מען קען עס נאר וויסן, גלייבן, אדער זאגן די ווערטער — אבער נישט פארשטעלן
– אפילו א מלאך — כאטש ער איז נישט גשמיות — איז תלוי אין א זאך וואס מען קען מדמה זיין
– די סיבה ראשונה איז נישט קיין זאך וואס מען קען זיך פארשטעלן בכלל
עבודה זרה ווערט גערופן “אטעאיזם” — וואס קלינגט משונה, ווייל זיי גלייבן דאך אין א גאט! די הסברה: דער רמב”ם זאגט: וואס דו מיינסט איז א גאט איז נישט קיין גאט. קומט אויס אז ער גלייבט נישט אין קיין (אמת’ן) גאט. עס איז אטעאיזם ביחס צו דער אמת’דיגער גאט, נישט ביחס צו זייער געטשקע.
ביישפיל: איינער וואס גלייבט אז “Nature controls everything” — לויט דער רמב”ם איז ער אן אטעאיסט.
וואס מענטשן היינט רופן “פאנטעאיזם” (די נאטור/כח וואס מאכט די וועלט איז גאט) — דאס איז נישט קיין נייע שיטה! דאס איז די זעלבע עבודה זרה שיטה פון די צייטן פון אברהם אבינו — שיטת הצאבא. זיי האבן געזאגט: עס מוז זיין א כח, א נשמה, אפילו א דעת אין דער וועלט — אבער דאס אליין איז נפרד פון דעם אמת’ן גאט.
דער עיקר אמונה איז אז גאט איז “beyond” די וועלט — Transcendent (מעבר לכל העולם). נישט “אינדרויסן” ממש (דאס איז נאר א משל), נאר מעבר לכל. אפילו א רוחניות’דיגע זאך (ווי א מלאך, א נשמה) — אויב עס איז נישט “אינדרויסן” — איז עס נישט דער גאט.
—
לויט דער רמב”ם איז דאס די גאנצע זאך — נישט נאר יציאת מצרים, נאר די גאנצע מטרה פון די גאנצע תורה, דער דעת פון משה רבינו:
– “אנכי ה’ אלקיך” מיינט: עס איז דא א גאט וואס איז מעבר לגלגל, נישט נאר דער וואס פירט דעם גלגל
– “יש הוויה תמידי ראשון לכל” — עס איז דא אן אייביגע מציאות וואס איז ערשט צו אלעס
– דער רמב”ם ברענגט אין יסודי התורה פרק א’: “אנכי ה’ אלקיך — אלוה וואס איז מנהיג הגלגל” — ווייל פון דארט ווייסט מען עס
– אן יציאת מצרים וואלט מען עס נישט געקענט זען
וויכטיג: דער רמב”ם גייט נישט ווייטער פון דעם. ער ציטירט “לעיני כל ישראל”, “לעיני כל העם” (יסודי התורה פרק ח’) — ווייל פון מעמד הר סיני ווייסט מען עס.
די פראבלעם: דער רמב”ם זאגט אין יסודי התורה פרק ז’ אז מופתים זענען נישט קיין גוטע ראיה — ס’קען זיין כישוף! א ראיה מוחלטת קען נאר קומען פון: די מציאות, די שכל, אדער אפשר נבואה.
דער תירוץ (מורה נבוכים פרק ל”ו): “מצרים” איז א משל פאר א מצב וואו מען פארגעסט די מציאות און גלייבט אין עבודה זרה. “הוצאתיך מארץ מצרים” מיינט: יעצט אז דו ווייסט מיך, ביסט דו ארויס פון מצרים. ווען דו וואלסט געבליבן אין “מצרים” (אומוויסנהייט), וואלסט דו געווען “עבדי עבודה זרה”.
אין דער רמב”ם’ס לשון אין הלכות חמץ ומצה שטייט “כנגד ארבעה בנים דיברה תורה” — אן “אחד חכם ואחד רשע”. אפשר איז דאס א חילוק צווישן עבודת השם (קעגן עבודה זרה) און ידיעת השם. (נישט זיכער אויב דאס איז א גוטע דיוק.)
ס’איז נישט בלויז “סענטראל” אין אונזער לעבן — אונזער לעבן איז דאס. דער רמב”ם זאגט אז מען זאל ארומגיין ביינאכט און אויסשרייען, זיך פרייען, טרינקען לחיים — אז ברוך השם מיר האבן דאס געכאפט (אדער מיר דארפן טרייען עס צו כאפן).
– רוב מענטשן — אפילו אידן — פארשטייען דאס נישט
– “מ’באקומט עס נישט פון עסן קוגל” — מ’באקומט עס פון לערנען תניא, לערנען דער רמב”ם, לערנען זוהר, גיין צו א שיעור
– רוב מענטשן טראכטן אז דער אייבערשטער איז א גוף — זיי זאגן “אני מאמין” אז ער איז “אינו גוף”, אבער זיי שטעלן זיך פאר “א גרויסער טאטע אין הימל” (וואס איז יא אמת אלס משל, אבער דאס איז נישט דער אייבערשטער אליינס)
פארוואס מיינען מענטשן אז א גוף איז שטערקער? א קינד טראכט: “אויב דער אייבערשטער האט נישט קיין אויגן, איז ער גארנישט — ווי לופט.” די אמת: א דבר שאינו גוף איז מער פון אלע זאכן, נישט ווייניגער. די מקור המציאות, די מקור הכח פון אלעס, איז דער דבר שאינו גוף. א מחשבה האט מער כח ווי א מעשה.
ווען מענטשן זאגן שמע ישראל, טראכטן זיי וועגן די מצוה פון זאגן שמע ישראל, נישט וועגן דעם אייבערשטן. אבער שמע ישראל איז א מצוה צוויי מאל א טאג זיך צו דערמאנען דעם אייבערשטן. “איין סעקונדע א טאג איז מער אמת ווי אלע אנדערע סעקונדעס פון טאג” — אזוי ווי די מציאות פון דעם אייבערשטן איז שטערקער ווי אלע אנדערע מציאות’ן.
—
1. אלע זאכן וואס מיר ווייסן קענען נישט זיין — ס’איז נישטא גארנישט אין זיי וואס מאכט זיי זאלן זיין
2. אויב אלעס קען נישט זיין, וואלט זיך גארנישט אנגעהויבן
3. מוז זיין אט ליעסט איין זאך וואס מוז זיין — “דאס וואס ער איז מאכט אז ער זאל זיין”
4. דער רמב”ם זאגט: “זיין מהות און זיין מציאות איז די זעלבע זאך”
דער טייטש פון “אהיה אשר אהיה” (נאך רס”ג): “הנמצא אשר הוא נמצא” = ער איז ווייל ער איז. דער רמב”ם רופט דאס “מחויב המציאות” (איבערגעטייטשט פון אראביש).
דער חילוק: רוב זאכן האבן “געבארגטע” מציאות — עמיצער האט זיי געגעבן מציאות. דער אייבערשטער’ס מציאות איז זיין אייגענע — “וואס ס’מיינט צו זיין גאט און אז ס’איז דא א גאט קען זיך נישט צוטיילן.”
די מחשבה איז “וועלטער ווי סימפל” — זייער פשוט. אבער: אפילו פילאסאפן האבן עס נישט געכאפט. אבן סינא האט אויסגעטראכט דעם הכרח אויף דעם לשון. דער רמב”ם טענה’ט אז משה רבינו האט עס מחדש געווען (פון “אהיה אשר אהיה”). ווען מען טראכט אזוי, קומט מען גלייך צו ווייטערדיגע מסקנות: ער קען נישט זיין א גוף (ווייל א גוף קען זיין גרעסער/קלענער), וכו’.
פארוואס איז עס נישט פשוט? מיר זענען “איינגערעדט” אין אונזערע מושגים און מיינען אז “עס קען נישט זיין אנדערש”. אויב מען טראוועלט ארום די וועלט אדער לערנט היסטאריע — זעט מען אז זאכן וואס זענען אונז פשוט, זענען “בכלל נישט פשוט פאר יעדער איינער”.
—
אפילו עובדי עבודה זרה אין אינדיע זאגן היינט אז זיי גלייבן אין איין גאט. ווען מען פרעגט: “פארוואס דינט איר פופציג מיליאן געטער?” ענטפערן זיי: “אלעס איז פרצופים/לבושים פון דעם זעלבן איין גאט.” אבער: היסטאריש האט מען נישט אלעמאל אזוי געטראכט.
עס זענען געקומען מיסיאנערן, קריסטן, און אנדערע — און זיי האבן געוויזן אז עס מאכט נישט קיין סענס. רב סעדיה גאון’ס טענה: אויב איין גאט צוקריגט זיך מיט’ן צווייטן — “ווערט אויס וועלט”. אויב א גאט איז נאר א “קליינע כח” — איז ער נישט קיין גאט, עס מוז זיין עפעס העכער.
די חכמי רומי האבן אלע געוואוסט אז די געטער זענען נישט אמת. זיי האבן זיך געשעמט מיט דעם, אבער געזאגט אז “עס איז מתאים פאר די המון עם”. יוסיפון און רוימישע קוואלן ווייזן: “almost none of them actually believe in their gods.”
די פילאסאפן זענען געקומען שפעטער מיט “טיפע תורות” אז יא, עס איז דא איין גאט. אבער דער נארמאלער מענטש אין גאס האט געגלייבט אז “עס איז דא אסאך געטער”. מען האט זיך געשלאגן: “מיין גאט איז א גרעסערע האמער, איך קען צוברעכן דיין גאט.” חז”ל זאגן אז די יצר הרע פון עבודה זרה איז בטל געווארן.
אפילו אטעאיסטן גלייבן נאר אין איין גאט — זיי זאגן נאר אז ער איז נישטא. עס פאלט זיי נישט איין אז עס קען זיין מער ווי איין גאט. קיינער האט נישט געפרעגט “לאמיר ריסערטשן וויפיל געטער זענען דא.” אמאל — ווען א מענטש האט געגלייבט אין גאט, האט ער געהאט א ביכל מיט א ליסט פון געטער: וויאזוי זיי הייסן, פון וואו זיי קומען, וואו זיי שלאפן, וואס זיי עסן. “דאס איז געווען די לימיט פון אלוקות.”
אז די גוים גלייבן אויך אין איין גאט — “איז זייער גוט, תודה רבה השם.” מ’דארף נאך אויסארבעטן געוויסע טעותים, אבער “וואס איז שלעכט?” אזוי שטייט אין “נחלת מלכים” אין די ענד.
—
עס איז שווער צו טראכטן פון א זאך וואס האט נישט קיין ווערטער, נישט קיין אימעדזש. “וואס טראכטסטו ווען דו טראכטסט פון די עצמות? דו קענסט זאגן דו טראכטסט גארנישט.”
“טבע המחשבה” איז אז ווען א מענטש טראכט אז עפעס איז דא, פרעגט ער גלייך: “וויאזוי זעט ער אויס?” דער מענטש האט א “דמיון רודף אחר המחשבה” — ער קען נישט זאגן אז עפעס איז דא אן זיך פארצושטעלן וויאזוי עס זעט אויס. “אן אינטערהויזן גייט ער?” — אלע מיני אזעלכע שאלות קומען אויף.
די רעותא דליבא (דער דמיון) לויפט אלעמאל און וויל זיך עפעס מצייר זיין. די עבודה איז: טראכט אז עס איז דא — און דאן סטאפ. גיי עס צוריק. “ווען מען טראכט אז עס איז דא, און מען סטאפט דארט” — דאס איז די עבודה פון פשטות, פון גלייבן. עס איז שווער צו האלטן — “איך האב דארט מער ווי איין סעקונד!” — מען מוז אלעמאל סטאפן דעם דמיון.
דער עיקר פשט: “עס איז דא און עס איז נישט מער ווי עס איז דא.” אלע זאכן זענען דא און זענען אויך נאך זאכן — אבער דער אייבערשטער איז דא און נישט נאך זאכן חוץ פון זיין.
עס איז א שווערע זאך אויסצולערנען. דערפאר האבן מענטשן געמאכט “סקעטשקעס און טעותים” — זאכן וואס האבן זיך אנגעהויבן מיט א גוטע כוונה, און עס האט זיך שפעטער “משתלשל געווארן צו אלע טעותים.” אברהם אבינו האט אנגעהויבן דעם תיקון, משה רבינו האט געמאכט פון דעם א געזעץ.
—
נישט נאר טראכטן פון אייבערשטן צוויי מאל א טאג, נאר אויך טון זאכן לשמו: מאכן א בית המקדש (“ועשו לי מקדש”), מאכן ימים מקודשים, מאכן קרבנות, מאכן מצוות.
ווי קען מען דינען דעם אייבערשטן אויב ער האט נישט קיין גוף, קיין פארם, קיין בילד? פאר א געטשקע פון שטערן קען מען כאטש מאכן א פיקטשער וואס האט א שייכות. פאר דעם אייבערשטן קען מען נישט מאכן קיין פיקטשער — ווייל ער האט נישט קיין פיקטשער. מען קען אפילו נישט זאגן קיין ווארט — נאר בשלילה, און אויך דאס איז נאר א “טריק” צו פארשטיין.
שלילה איז נישט אן אמת’דיגע באשרייבונג פון דעם אייבערשטן. די גאנצע תורה פון “ידיעת השלילה” איז נאר א וועג צו מסביר זיין ווי אזוי מען קען טראכטן אז “ער איז” אבער “נישט קיין גוף.” מער פון דעם קען מען נישט זאגן.
– נישט דא קיין ווארט וואס פאסט
– נישט דא קיין פיזישע באשרייבונג
– נישט דא קיין פעולות וואס מען קען אמת’דיג טון פאר אים
– מען קען אים נישט דינען — ער באקומט נישט גארנישט פון די עבודה מצד עצמו
דער רמב”ם רעדט קיינמאל נישט דירעקט פון דער פראבלעם. ער זאגט אפילו נישט אז דאס איז דער טעם פארוואס די עובדי עבודה זרה האבן געמאכט זייער סיסטעם. אבער: אין אנדערע פלעצער שטימט ער צו אז די אמת’דיגע עבודה פון דעם אייבערשטן איז געווען נאר במחשבה, נאר בדעת.
מענטשן פארשטייען נישט עבודה וואס איז מחשבה אליין. אויך מיר פארשטייען נישט — ווייל מיר האבן אויך א גוף. אבער: ווען מען איז נישט בעת פון די אמת’דיגע עבודה, טראכט מען נישט פון דעם עולם — דאן קען מען טראכטן פאר דעם אייבערשטן. דאס איז וואס די גאר טיפע חסידים טוען.
—
שטארקע טענה: די זאכן וואס מיר טוען זענען די זעלבע סארט ווי וואס עובדי עבודה זרה טוען: מען מאכט א מקדש, מען מאכט קרבנות, מען זאגט “ריח ניחוח לה'” — רש”י זאגט אז ס’מיינט נישט וואס די רוב עולם מיינט. דער חילוק: מיר זאגן אז דאס איז נישט א קרבן פאר א געטשקע, נישט פאר א מזל, נישט פאר א כוכב — דער קרבן איז פאר דער אייבערשטער.
לויט דעם קומט אויס אז מען דארף כמעט א היתר צו טון עבודת השם! נישט צו טראכטן — דאס דארף נישט קיין היתר. אבער צו טון דארף מען א געוויסע היתר.
תשובה: דער היתר איז אזוי ווי “עבירה לשמה”, אזוי ווי “ירידה לצורך עליה”. די גאנצע בריאת העולם — דער אייבערשטער האט געמאכט א גוף (א פיזישע וועלט). עס איז דא א עולם הזה — ממילא די עבודת השם אין עולם הזה מוז זיין אויף דעם לעוועל.
פאר מענטשן וואס זאגן “נאר א זאך וואס איז א גוף עקזיסטירט, איך קען עס נישט זען — עקזיסטירט עס נישט” — זאגט דער אייבערשטער: “איך וועל דיר ווייזן” — איך וועל מאכן א מקדש. אבער: מען מעג נישט מאכן קיין פסל אין די מקדש, מען מעג נישט מאכן קיין סטאטועס. די מטרה איז אז מען זאל וויסן אז ס’איז נישט די מקדש — ס’איז נאר א משל, נאר א סימן. ס’פוינט צום אייבערשטן — ס’מיינט נישט דאס. אבער דער אייבערשטער האט מסכים געווען צו דעם.
ס’איז אזוי ווי מען גייט צו א גרויסער רבי וואס באמת האלט ער נישט פון די אלע זאכן — מ’דארף מאכן א מוסד, בויען א בנין, מאכן פיקטשערס פון די רבי אין די צייטונג, רעדן אויף די מארקעטינג שפראך, מ’דארף געלט. דער רבי ווייסט אויך אז מ’דארף — ס’איז א מציאות. פאר אלע יארן האט ער “געהאקט” אויף דעם, אבער מ’איז געקומען און מ’האט אים געזאגט “צדיק, מ’דארף.”
דער נמשל: מיר ווייסן נישט פארוואס, אבער ס’דארף זיין א וועלט. ס’איז נישט קיין מיסטעיק אז ס’איז דא א גשמיות’דיגע וועלט. זאגט דער אייבערשטער: “אקעי, אין די גשמיות’דיגע וועלט — איך לאז, זאל מען מאכן פאר מיר א בית המקדש. נישט נאר איך לאז — איך הייס. דורכדעם וועט דער עולם וויסן אז ס’איז דא א גאט.”
אלע ווייסן אז דער רמב”ם זאגט אז קרבנות איז נאר כנגד עבודה זרה. ער זאגט: “נישט נאר איך, נאר די קדמוני הפילוסופים האבן שוין דאס געזאגט.” רבינו נסים גאון און ר’ שם טוב — אלע זאגן אז דאס מיינט ער באמת.
די טיפערע פארשטאנד: דער רמב”ם זאגט נישט אז ווען ס’וואלט נישט געווען קיין עבודה זרה בעולם, וואלט מען נישט געדארפט מאכן קרבנות. טעארעטיש איז דאס אמת. אבער: פאר די זעלבע סיבה פארוואס ס’איז דא עבודה זרה בעולם — איז דא קרבנות. אין אנדערע ווערטער: ווייל אין די עולם הזה הייסט דאס עבודת השם.
מיר זענען צוגעוואוינט — מיר האבן אויפגעהערט צו מאכן עבודת השם מיט קרבנות. די עבודת השם מיינט היינט נאר בדיבור. ביידע (קרבנות און ווערטער) זענען אביסל “פעיק” — ווייל עבודה מיינט עפעס אנדערש. ווערטער איז אויך נישט די אמת’דיגע עבודה — ס’איז נאר א “הוה אמינא.”
לויט הלכה מ’דארף זאגן (נישט נאר טראכטן). מחשבה אליין איז אויך נישט גוט. מען גיט נישט גארנישט (צום אייבערשטן).
—
די גאנצע “מארקעטינג” פון עבודה זרה איז געווען אז זי מאכט רעגן, זי ברענגט הצלחה. היסטארישע ביישפיל: ווען רוים איז געפאלן, האבן די עובדי עבודה זרה מפרסם געווען “זעט וואס געשעט ווען מען הערט אויף דינען די געטשקעס.” סיינט אוגוסטין האט געשריבן א גאנץ בוך צו ענטפערן אז פארקערט.
די תורה’ס תשובה: “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו” — זאלסט נישט מורא האבן. עיקר: קיין שום פועל פון עבודה זרה טראכט נישט אריין — עס האט נישט קיין כח.
– איינע איז מסוגל אויף תירוש (וויין)
– איינע איז מסוגל אויף יצהר (אויל)
– איינע איז מסוגל אויף דגן (קארן)
מענטשן האבן אמת’דיג מורא געהאט — וואס וועט זיין אויב איך דין נישט? “יא, אמת, בלייבט גארנישט (פון עבודה זרה). אבער: פארוואס זאל איך זיין אזוי ווייט? אפשר וועט ער (די געטשקע) שטראפן מיך… לאז איך דאך דינען אים אויך…”
אפילו מענטשן היינט וואס מיינען אז ס’איז איין גאט — זיי זאגן אז עס מיינט אנדערע חלקים. ס’איז א “סקעירי” זאך — ארויסזאגן פון מויל “עס איז נישט דא קיין גאט אויף די וועלט.” ס’איז דא אזויפיל עבודות וואס מ’האט מורא — דער זעלבער גאט “פעטשט”, ער “שמייסט.” דאס האלט אפילו מענטשן וואס גלייבן אין איין גאט. שפעטער האבן אלע געפילט אז תנ”ך שרייט אויס אז ס’איז דא איין גאט — און עפעס מוז זיין אז דער איין גאט איז דער בורא.
כלאים איז געווען עפעס א מנהג פון עבודה זרה. רבי ישעיה האט געזאגט אז ס’מוז זיין דגן במפורש. ער האט געזען אין די ספרים פון עבודה זרה אז פונקט אזוי גייט די סגולה — אנדערש ארבעט עס נישט. דער רמב”ם איז אימפרעסט אז רבי ישעיה האט געטראפן — ער זאגט אז ס’מוז זיין רוח הקודש. די פראקטיק: כדי די חיטה זאל געלינגען דארף מען לייגן אביסל טרויבן, און אויף איינמאל געבן א שפריץ, און אזוי וואקסט עס. מענטשן האבן מורא געהאט — אפילו איינער וואס גלייבט אין איין גאט.
—
דער רמב”ן’ס טענה: “איך קען נישט זיין פרומער ווי דער רמב”ם — איך זע דאך אז עס ארבעט.” “איך רעד מיט די חברה, איך זע אז עס ארבעט.” מען קען נישט זאגן “חסידות” צו זאגן ליגנט.
דער רמב”ן’ס פראקטישע פסק: “לא תעוננו ולא תנחשו” מיינט נאר מען זאל נישט אויפזוכן צו וויסן. אבער: אויב דו ווייסט שוין (למשל אז פרייטאג צווישן 6-7 איז נישט מזל’דיג) — טארסטו נישט גיין קעגן דעם. עס איז א “הכנסה לסכנה.” דערפאר פסק’נט דער שולחן ערוך אז מען פירט זיך נישט מאכן חתונה ביום ב’.
דער אויסנאם: איינער מיט גרויסע בטחון און השלכה גמורה, אויף א לעוועל פון נסים גלויים — מעג גיין קעגן די כוכבים. “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך” — מיינט אויב איינער גייט אינגאנצן מיט אמונה, וועט ער נישט געשעדיגט ווערן.
אין הלכות יסודי התורה: דער רמב”ם זאגט: “מה בין נביא למכשף” — א מכשף זאגט אמאל אמת, א נביא איז אלעמאל אמת. משמע אז כישוף האט עפעס א כח.
אין הלכות עבודה זרה: דער רמב”ם זאגט אז אלץ איז שקר, אלע אופנים פון כישוף ארבעטן נישט.
מעגליכע תירוצים: קען זיין אז נאר ניחוש האט ענליכקייט צו נבואה (דורך כח הדמיון). קען זיין אז דער רמב”ם האט “געדארפט” זאגן אז עס ארבעט נישט (פאר חינוך צוועקן).
די תורה רעדט באופן גשמי ווייל מענטשן פארשטייען דאס. דאס איז דער זעלבער תירוץ פאר ביידע: פארוואס די תורה רעדט ווי דער אייבערשטער האט א גוף, און פארוואס די תורה רעדט צו מענטשן אויף זייער לעוועל. עס איז דא א לעוועל פאר המון עם און א לעוועל פאר משכילים — ביידע זענען לעגיטים. “שלא לשמה” פאר קינדער/אנפאנגער איז א שטאפל.
—
“אהיה עמם בצרה זו, אהיה עמם בצרה אחרת” — דער אייבערשטער וועט זיין מיט אידן אין יעדע צרה. יציאת מצרים איז א ידיעה פון אלוקות דורך די ארויסנעמונג אליין.
“אהיה אשר אהיה” איז א קיצור פון א הוכחה אויף מציאות השם. די שם איז בעצם א חכמה, נישט סתם א נאמען. אויף שם מ”ב און שם ע”ב זאגט דער רמב”ם: ס’איז נישט סתם אותיות, ס’איז א סענטענס — א קיצור פון א חכמה פון יראת השם. א נאמען אליין זאגט גארנישט — ווי “יצחק” זאגט נישט גארנישט וועגן דעם מענטש.
ערשטע קשיא — טעקסטואל: אין פסוק שטייט “מה שמו?” — א שאלה וועגן א נאמען, נישט “מה זאת עבודת ה’?” — א שאלה וועגן הסבר/חכמה. לויט דער פסוק, זאגן די שם אליין איז די מראה/מופת.
צווייטע קשיא — היסטארישע: “חלילה” אז די זקני ישראל זאלן זיין מסופק אין מציאות הבורא — זיי האבן דאך געגלייבט אין א בורא!
[הערה:] דער רמב”ן האט נישט געכאפט דעם רמב”ם’ס נקודה: דער רמב”ם זאגט נישט אז זיי האבן נישט געגלייבט אין א גאט. אין מצרים זענען נישט געווען קיין אטעאיסטן — אטעאיזם איז א מאדערנע זאך. דער רמב”ם זאגט אז זיי האבן נישט געוואוסט דעם אמת’ן גאט — דער וואס איז למעלה מן הכל, מן המציאות.
א קמיע וואס מיינט סתם צו זאגן אותיות — טוט נישט אויף גארנישט. ס’איז נישט די אותיות וואס מאכט די שם לשם — ס’איז די מינינג, דאס וואס ס’לערנט אויס. נאר וויסן דעם אייבערשטן קען העלפן — נישט סתם זאגן ווערטער.
—
דער רמב”ן רעדט קיינמאל נישט פון “אין סוף”: דער רמב”ם איז אינטערעסירט אין מחלק זיין צווישן דעם אייבערשטן און זיינע פעולות. דער רמב”ן רעדט נאר פון השגחה, יכולת, רצון — פון מידות. דער רמב”ן האט אפשר א “פסק קבלה” אז מען טאר נישט רעדן וועגן דעם אייבערשטן “אזוי ווי ער איז.”
די מקובלים’ס קריטיק אויף רמב”ם: רבי עזריאל (אין “דרך האמונה”) זאגט: פרעה האט געזאגט “לא ידעתי את ה'” — דאס איז דער רמב”ם’ס שיטה (ידיעה דורך שלילה)! דער אייבערשטער האט געענטפערט: “ניין, דאס איז נישט דער וועג.”
וואס איז נישט דער חידוש: אז ס’איז דא איין גאט פאר אלעס — דאס איז פשוט, דאס האבן אלע געוואוסט.
וואס איז יא דער חידוש:
– אז מען קען האבן א שייכות מיט דעם אייבערשטן
– אז מען קען זיך מתפלל זיין, רעדן מיט אים, אמת’דיג דינען
– אז ער האט א נאמען — נישט נאר א “מארקעטינג טעקטיק”
אויב גאט האט נישט קיין נאמען:
– קען מען נישט רעדן מיט אים
– ער קען נישט רעדן מיט דיר
– קען נישט זיין קיין השגחה
– קען נישט זיין קיין שכר ועונש
– “ברוך אתה ה'” איז א רמאות — דער נאמען מיינט גארנישט
דער משל: פונקט ווי מען קען נישט דילן מיט א מענטש אויב מען ווייסט נישט זיין נאמען. א נאמען מאכט א רילעישאנשיפ מעגליך.
זייער פשוט לויט פשטות המקרא: משה האט געוואלט וויסן וויאזוי ער הייסט — כפשוטו. נישט קיין פילאסאפישע הוכחה, נישט קיין חכמה. א נאמען איז א נאמען — ווי “יצחק” הייסט יצחק אן קיין טיפערע סיבה. ווען דו ווייסט דעם נאמען, קענסטו רעדן מיט אים — “כל קריין יאלו.”
משה האט געהאט אן אמת’ע שאלה: “מי הוא השולח אותו?” נישט א פראוו פאר די אידן, נאר ער אליין וויל וויסן — באיזה מדה שיקט דער אייבערשטער אים?
די חילוק צווישן מדות:
– אל שדי — די מדה וואס האט גערעדט מיט די אבות
– שם הגדול (הוי”ה) — א נייע, העכערע מדה פאר משה און מתן תורה
– “התורה לא תנתן בשם השדי… רק בשם הגדול שבו הוה העולם”
משה’ס דילעמע: דער אייבערשטער האט געזאגט “אנכי אלקי אביך אלקי אברהם” — דאס איז אל שדי. אבער משה האט שוין געוואוסט אז ס’גייט זיין מתן תורה — וואס דארף א העכערע מדה. ער פרעגט: וועלכע שם זאל איך זיי זאגן?
רבי אברהם אזולאי’ס שיטה: נאר וויסן די נעמען העלפט נישט — מען דארף פארשטיין “שורש האותיות.” דיוק: “כי ידע שמו” — נישט “כי יאמר שמו.” דער רמב”ן זאגט אנדערש: די תורה זאגט נישט קיין הסבר פון דער שם. משה האט געוואלט וויסן וועלכע שם איז ריכטיג יעצט צו רופן — דאס אליין איז גענוג.
—
אלקים איז סתם “בעל כח” — ווי מען שרייט “מענטש” ווייסט מען נישט צו וועם מען רעדט. ווען דו שרייסט זיין אייגענעם נאמען, רעדסטו גלייך מיט אים. דער אייבערשטער דארף האבן א נאמען כדי מען זאל קענען דינען אים.
דער מקור — פרשת וארא: “וארא אל אברהם באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם.” די אבות האבן געהאט שם אל שדי, משה רבינו האט באקומען שם הוי”ה. עס מאכט א חילוק וועלכע נאמען מען ניצט!
דער משל פון די מקובלים ראשונים: א מענטש וואס האט פארשידענע תפקידים (רבי, ראש ישיבה, קעכער) האט **פארשידענ
ע נעמען פאר יעדע תפקיד. בתור ראש ישיבה הייסט ער “יענקל”, בתור קעכער הייסט ער “משה.” אויב דו רופסט אים מיט’ן פאלשן נאמען — קומט ער דיר מסביר זיין א תורה ווען דו דארפסט א טעלער זופ! עס איז נישט א שאלה פון ידיעה (דו ווייסט שוין אז ער איז אין קאך), נאר א שאלה פון וויאזוי ער הייסט**.
ווען דו ווילסט רעדן מיט’ן אייבערשטן בתור אלקי ישראל (דער וואס נעמט ארויס אידן פון מצרים), דארפסטו אים רופן מיט’ן אידישן נאמען. אויב דו רופסט אים מיט’ן “גוי’אישן נאמען”, זאגט ער: “וואס איז א גוי’אישע ישועה? איך פארקויף נישט די גוי’אישע ישועות!” מען קען מאכן טעותים פון דעם — כתות און פאלשע קבלה.
א תשובה פון מהרש”ל צום רמ”א וועגן בחורים וואס דאווענען “צלי הרסתה” — א תפילה וואס דער רמ”א מכחיש אז עס עקזיסטירט. דער פאינט: מען דארף וויסן וויאזוי דער אייבערשטער הייסט, נישט סתם וויסן אז ס’איז דא הנהגות.
—
צו זיין א איד מיינט צו וויסן דער אין סוף — דער אייבערשטער וואס איז דער מעלה פון אלעס. דער חידוש איז למעלה מן השמים, למעלה מן הגשמים — א טראנסענדענטער גאט.
צו זיין א איד (אדער א בעל השגה) מיינט צו וויסן וויאזוי ער הייסט. אין א געוויסן זין איז עס גרינגער — מען דארף נישט וויסן די פשט, יעדער קען עס וויסן. אונז האבן א “פערסאנעל גאד” — א נאמען, מען קען רעדן מיט אים מיט זיין ערשטן נאמען. דער חידוש איז נישט למעלה מן השמים — עס איז א חידוש אין וויאזוי מען קען זיך פארבינדן מיט’ן אייבערשטן.
—
ווען אידן האבן געשריגן, האבן זיי געשריגן צו אלקים (סתם גאט). מען שרייט אזוי — העלפט עס איינמאל אין דריי מאל. מען האט נישט געקענט האבן א personal relationship.
אידן קענען זאגן שם הוי”ה, שם אהי”ה. דער זוהר פרעגט: פארוואס שטייט פופציג מאל יציאת מצרים? צו זאגן “מי המדה שהוציאנו ממצרים” — וועלכע מדה האט אונז ארויסגענומען (בינה).
עתיק (דער העכסטער מדרגה) האט נישט קיין שייכות מיט מענטשן — “וצדקתך אל תתן לו”, “לא איכפת לי כלל.” אבער אין די שמות איז יא “איכפת לי.” יציאת מצרים האט געברענגט אז אונז קענען אים רופן מיט א ספעציעלע אידישע נאמען.
וואס איז דער חילוק פון אונזער נאמען מיט די גוים וואס האבן אויך געהאט נעמען? אויף דעם קומט אריין א גאנצע רמב”ן וועגן די זיבעציג שרים — דארף מען אויספיגערן יעדענס עקסטער.
—
| | דער רמב”ם | דער רמב”ן |
|—|—|—|
| דער חידוש פון יציאת מצרים | עס איז דא א גאט וואס איז מעבר לכל — טראנסענדענט, נישט קיין טייל פון דער וועלט | מען קען האבן א פערזענליכע שייכות מיט’ן אייבערשטן — ער האט א נאמען |
| “אהיה אשר אהיה” | א קיצור פון א הוכחה אויף מציאות השם — מחויב המציאות | א נאמען — וועלכע מדה שיקט מיך |
| די טעות פון עבודה זרה | מען ווייסט נישט פון דער סיבה ראשונה — מען מיינט א גלגל/מלאך איז דער גאט | מען האט נישט געהאט דעם ריכטיגן נאמען צו רופן דעם אייבערשטן |
| עבודת השם | בעיקר במחשבה/בדעת — מעשה’דיגע עבודה איז א “ירידה לצורך עליה” | דורך נעמען און מדות — מען קען אמת’דיג דינען ווייל ער האט א נאמען |
| וואס מיינט צו זיין א איד | צו וויסן דעם אין סוף | צו וויסן וויאזוי ער הייסט — א פערסאנעלע פארבינדונג |
| פאר יציאת מצרים | מען איז געווען אין “מצרים” = אומוויסנהייט וועגן דער אמת’ער מציאות | מען האט געשריגן צו “אלקים” אן א פערזענליכע שייכות |
| נאך יציאת מצרים | מען ווייסט אז ס’איז דא א מצוי ראשון מעבר לגלגל | מען קען רופן שם הוי”ה — א ספעציעלע אידישע נאמען |
ביידע שיטות זענען נישט אפאזיט — זיי זענען פארשידענע וועגן צו פארשטיין דעם זעלבן יסוד: יציאת מצרים האט אונז געגעבן א שייכות מיט’ן אייבערשטן וואס מען האט פריער נישט געהאט.
מגיד שיעור:
א גוטן. זאל אונז לערנען אביסל מער וועגן די שאלה פון… וואס איז די שאלה? אה, אזוי, פארוואס זאל מען זיין א וואוילע איד וועגן יציאת מצרים [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt]? וואס האט איינס מיט’ן צווייטן? דאס איז בעסיקלי די וועג וויאזוי מען האט געפרעגט די שאלה לעצטע וואך.
סאו, איך וויל בעיקר אנקומען צו די צוויי אזויווי אפאזיט, נישט אפאזיט, אבער אנדערע שיטות. אבער אמת’דיג איז דא אסאך מער, אבער איך וויל אנקומען צו יענע צוויי.
סאו, די ערשטע זאך, מיר האבן אביסל גערעדט צוויי צדדים פון דעם, איך דארף אריינגיין אביסל טיפער אין די ערשטע צד. איך מיין אז מיר האבן שוין אביסל מאריך געווען לעצטע וואך. אז די ערשטע זאך איז די רמב”ם’ס [Rambam’s: Maimonides’] וועג. יא? וואס איז די רמב”ם’ס וועג? דאס איז אמת’דיג נישט צוויי וועגן פון יציאת מצרים, דאס איז צוויי וועגן אמת’דיג פון אידישקייט, פון דעם… דאס איז טאקע די יסוד פון אידישקייט אין דער וועג.
די רמב”ם’ס וועג איז אזוי, אז ס’איז דא א זאך וואס הייסט עבודה זרה [avodah zarah: idolatry, literally “foreign worship”]. עבודה זרה האט צוויי צדדים: חלק הידיעה [chelek ha-yedi’ah: the knowledge component] און חלק המעשה [chelek ha-ma’aseh: the action component]. איך קען זאגן חלק האמונה [chelek ha-emunah: the belief component]. ס’שטייט אין די גמרא [Gemara: the Talmud] “המודה בעבודה זרה” [ha-modeh ba-avodah zarah: one who acknowledges/believes in idolatry], אז איינער גלייבט אין עבודה זרה, דאס איז עקסטער פון עובד עבודה זרה [oved avodah zarah: one who worships idols].
די חלק המחשבה [chelek ha-machshavah: the thought component] פון עבודה זרה איז וואס? דאס איז בעצם א שלילה [sheli-lah: negation], ס’איז נישט אמת’דיג א חיוב [chiyuv: positive obligation]. יא? דאס איז דאס אז מ’ווייסט נישט פון דעם וואס דער רמב”ם רופט “מצוי ראשון” [matzui rishon: first existent] און “סיבה ראשונה” [sibah rishonah: first cause] און אלע אזעלכע סארט ווערטער. מ’ווייסט נישט פון דעם.
פארוואס? ווייל מ’מיינט אין די ענד אז איינער פון די גלגלים [galgalim: celestial spheres] אדער מלאכים [malachim: angels] אדער עפעס א זאך וואס איז נישט יענץ, ער איז די ערשטע זאך. און ממילא ווערט ער די גאט. ער איז דאך נישט קיין גאט, ער איז דאך נישט קיין סיבה ראשונה. דאס איז די טייטש פון עבודה זרה.
תלמיד:
אז ער האט אן אייגענע כח?
מגיד שיעור:
יא, אייגענע כח איז… מיר האבן שוין גערעדט אין די ענד פון לעצטע וואך’דיגע שיעור, דאס איז מער א קאמפליקעטעד זאך, ווייל ס’ווענדט זיך וואס דו מיינסט מיט “אייגענע”. נישט די ערשטע זאך. אין דעם סענס איז זיכער נישט קיין אייגענע כח.
אויב דו ווילסט זאגן אז ער איז ממש א כלי [keli: vessel, instrument] און ער האט נישט קיין אייגענע דעת [da’as: knowledge, consciousness], דאס ווערט שוין מער קאמפליצירט. קען זיין א מלאך האט יא א דעת. אפילו א מענטש האט זיכער דעת און נישט קיין אייגענע כח, ניין?
סאו דאס איז א זאך וואס האט דעת און אפילו רצון [ratzon: will]. בחירה [bechirah: free choice] איז נאך נישט די ריכטיגע הגדרה [hagdarah: definition]. ס’איז דא, ס’קען זיין אז ס’איז דא חילוקים [chilukim: distinctions] אין דעם, איך האב געברענגט אז אנדערע מענטשן זאגן אזוי, אנדערע ראשונים [Rishonim: medieval rabbinic authorities].
אבער ס’איז פון דעם, איך וויל נישט זאגן די ווארט אייגענע כח, איך וויל זאגן מער די ערשטע זאך. די ערשטע זאך מיינט די עילה [ilah: cause], די כח [koach: power, force], די סיבה ראשונה, די ריזן פארוואס אלעס איז דא. דאס יא.
אבער די ווארט אייגענע כח איז קאמפליצירט, ער קען האבן אן אייגענע כח אבער ער האט עס באקומען פון דער אייבערשטער, ס’איז מער קאמפליקעיטעד ווי דאס. ווען מען זאגט אייגענע כח קען מען מיינען אז יעדע זאך איז נאר אינגאנצן די קבלה [kabalah: reception], ס’ווענדט זיך לפי ערך [lefi erech: relatively]. דאס ווארט איז א רעלאטיוו ווארט. לגבי [legabei: in relation to] דער אייבערשטער יא, אבער לגבי זאכן אונטער אים קען זיין אז ס’איז יא דא עפעס א זאך וואס מען קען רופן אייגענע כח, און נישט נאר אזוי ווי א טויטע זאך וואס מען רוקט אים לפי ערך.
סאו וועגן דעם וויל איך זאגן מער די ווארט פון, ער איז נישט די ערשטע זאך. ער איז נישט די ערשטע זאך.
דער רמב”ם’ס לשון [lashon: language, terminology] איז אן אינטערעסאנטע לשון וואס מ’האט זיך געמוטשעט אין די שיעור רמב”ם וואס איז די פשט. איך זאג נאר אן אינטערעסאנטע זאך איז אז דער רמב”ם האט פיר, פינף מענטשן וואס הייסן מינים [minim: heretics]. דער פערטער פון זיי איז האומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה [ha-omer she-yesh sham ribon echad aval she-hu guf u-va’al temunah: one who says there is one Master but that He is a body and has form]. דער פינפטער פון זיי איז העובד כוכב או זולתו כדי שיהיה מליץ בינו ובין רבון העולמים [ha-oved kochav o zulaso kedei she-yihyeh melitz beino u-vein ribon ha-olamim: one who worships a star or other entity so that it should be an intermediary between him and the Master of the Universe].
סאו לכאורה [lichorah: apparently] די זעלבע זאך ווי די ערשטע. ער זאגט אז דער אייבערשטער איז נישט די ערשטע זאך. ערשטע מיינט נישט די ערשטע אין צייט לאו דוקא [lo davka: not necessarily], נאר די ערשטע אין מציאות [metzi’ut: existence], אז ער איז די לעצטע תירץ [teiretz: answer, resolution] פארוואס עפעס א זאך איז דא, אדער די ערשטע ריזן פארוואס עפעס א זאך איז דא. סאו דאס איז איין הגדרה.
עניוועי, דאס איז די טייטש פון עבודה זרה.
און לויט ווי דער רמב”ם האט געלערנט, איז דאס גאר א טיפע זאך. ער ליגט אמאל געווען, אפשר היינט, וואס משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] האט שוין מגלה געווען [megaleh: revealed] פאר די אידן, איז עס געווארן מער סימפל. אבער אמת’דיג איז עס גאר א טיפע זאך, און רוב חכמים [chachamim: sages, wise men], אפשר נישט אלע, אבער רוב אפילו פון די חכמים פון די פילאסאפן וכדומה [ve-chadomeh: and the like] פון די דורות שלפני משה אדער לפני אברהם [she-lifnei Moshe o lifnei Avraham: from the generations before Moses or before Abraham], האבן אלע געמיינט אז נישט דאס איז די ערשטע זאך, זיי האבן געמיינט אז עפעס…
דער רמב”ם זאגט א טיפ צו זאגן אז די עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers] מיינען, אזוי ווי די רוב פון די עובדי עבודה זרה דענקן. ס’איז דא א נאמען פאר זיי, די צאבא [Tzaba: the Sabians]. צאבא איז ווי דער רמב”ם רופט זיי. ער האט אמאל גערעדט פון עבודה זרה, ער האט געליינט פון א בוך, עבודה נבטית [avodah Navatit: Nabatean worship], איך געדענק נישט, צאבא אדער סאבא. ס’איז א צדיק שטייט עס, סאבא מיט א צדיק. אבער אויף אראביש זאגט מען צדיק סא.
עפעס צווישן סא און סא, און דער אמת’דיג דארפן זאגן צדיק סא, שיינע פרעגען אין א גלאנשע ווייסטער, א צדיק איז צוויי, צוויי אותיות זענען בעניות’דיג, אבער דער צדיק וואס אומז זאגט איז שוין צוויי עברות, ער איז פארדשעט אז עס דארפט זאגט צדיק סא, סא, דארפט איך זאגט צדיק סא, צדיק און עס א סימענער, אויף א ראביש זיכער צדיק מיינסט סא, עניוועיס זאלפט געוועסן א חילוק פון א שיון, און א סיון, תסח, אקעי, אנדערע פלאן.
עקפֿון דער רמבֿ זאגט נאך פון זיי, אז זיי האבן געמיינט, אזוי זאגט ער דער לשון אויך, אויב איך געדענקט אין איינע פון די פלעצער וואס איך געטראכט פון, אז לא הגיע דייטא מייבל לגלות [lo higi’a da’atam shel bnei adam legalot: the minds of people did not reach to reveal] איז דער דעת פון די גרעסטע דעת פון דער מענטש, זיי האבן געטראכט אז דער גלגל [galgal: celestial sphere], דער ערשטער גלגל, דער וועט ערווער איז, האט איז דער גאט, דאס וואס שיפט עס אן, אדער נישט אפילו אים, אפילו די נשמה [neshamah: soul], שבו דער נשמה עס א גלגל, זאגט ער אז איימעס געדינט, און דאס איז שוין א גרויסער השגה [hasagah: comprehension, achievement], רוב מענטשן האלטן נאך א שטאט אפילו, אבער די ערשטע זאך וואס דער רעפט צו איז א כולא, די ערשטע מקור [makor: source] פון אלעס, אדער די ערשטע סיבה פאר אלעס, דאס האט קיינער נישט געוואוסט, און דאס איז די מחשבה [machshavah: thought] פון עבודי זרה, דאס איז דער געדאנק פון עבודי זרה.
עס איז דעקומען אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father] נאך דעם משה רבי’ן, און נאכאמאל די גרויסע אויפרייס, אז ניין, אז די ערשטע זאך איז בכלל [bichlal: at all] נישט קיין גלגל’ל צו אייניג גיפט, מ’קען זאגן פילע די ווארט אייניג גיפט, איז שוין א גרויסע חידוש [chidush: novel insight], וועגן ווי דער רמב״ם מעקטסט אראפט.
וואס דער זאגט אז זיי האבן אפשר געוואוסט אז מען האבן נישט קיין געהאלט מען קען דינען. ניין, ניין, דער זאגט אז דער איז א צווייטע זאך. עס איז דא זיכער א חלק א דעתש פון עבודי זרה וואס ס’קענסט רופן א טעיזם [theism], אבער דער רמב״ם רופט עס כולי לילך להימא חרם, אבער דער ימים חרם מיינט זאגן אז דער אלהיין אין דער זענץ פון די ערשטע זאך איז נישט יענע זאך.
זיי רופן חדשים דער דעתשם פון וועדה זאת, עס איז אמת חכווניות, זיי רופן עבודי זרה, און ווען דער רמב״ם מיטשעצט איך ער לייגט עס אריין אמת-דקדידדי לו יילך און, און נאך סעודא תורה, און נאך ס’איז עיר תורה, נאך נישט אבודי זרה. ווייל עס איז אמת’יגע איכער דאס האט מיר רוב מענטשן האבן עס נישט געוואוסט…
תלמיד:
יא, דאס איז נאך א פראבלעם.
מגיד שיעור:
איך זאג, אבער קודם האט מען נישט געוואוסט. מען האט נישט געוואוסט.
ס’איז דא אסאך סיבות [sibos: reasons] פארוואס מען האט נישט געוואוסט, ווייל מען קען עס נישט מדמה זיין [medameh: imagine, visualize], מען קען עס נישט דמיונ’ען [dimyon: imagination], ס’איז נישט דא קיין וועג עס זיך פארצושטעלן. מען קען עס נאר וויסן אדער גלייבן אדער זאגן די ווערטער, מען קען זיך נישט פארשטעלן.
רוב זאכן וואס אונז טראכטן, שטעלן מיר זיך פאר עפעס א פיקטשער אין קאפ. אקעי, אפילו דער גרעסטער מלאך, ער איז די נשמה פון די סירקל וואס דרייט די גאנצע וועלט, וכדומה, עפעס א דמיון [dimyon: mental image] האסטו אפילו דער מלאך איז אויך נישט קיין דמיון, אבער ער איז תלוי [talui: dependent] אין א זאך וואס מען קען מדמה זיין.
די סיבה ראשונה, דער אייבערשטער וואס אונז רופן דער אייבערשטער, איז נישט קיין זאך וואס מען קען זיך פארשטעלן בכלל. ס’איז זייער שווער, ס’איז זייער שווער דאס בכלל ארויסצוהאבן. וואס מ’זאגט, אפשר אין גמרא’ס קען מען בכלל נישט ארויס האבן, אבער ס’איז זייער שווער בכלל צו זאגן.
און ממילא צו זאגן אז דאס איז די סיבה פון אלעס איז זייער א טיפע חידוש, ס’איז בכלל נישט קיין סימפל זאך, ס’איז בכלל נישט קיין פשוט’ע זאך. און דער רמב”ם זאגט אז ביז אברהם אבינו, ביז משה רבינו, האט קיינער נישט געוואוסט דערפון, אדער עט ליעסט כמעט [kimat: almost] קיינער נישט. קיינער האט נישט געוואוסט דערפון.
און דאס הייסט עבודה זרה. דאס איז די אמת’דיגע פראבלעם פון עבודה זרה. די מעשה למעשה [ma’aseh lema’aseh: in practice] קומט אן צו דעם. אבער דאס איז די, לאמיר עס רופן די דעת פון עבודה זרה, די טעות [ta’ut: error] פון עבודה זרה.
דו קענסט עס רופן, איך רוף עס אטעאיזם [atheism], וואס ס’איז פאני צו רופן אטעאיזם, דו כאפסט? ווייל ער זאגט אז עפעס אנדערש איז א גאט, ער זאגט נישט אז ער גלייבט נישט אין קיין גאט. נאר דער רמב”ם זאגט דיר אז דאס וואס דו מיינסט איז א גאט איז נישט קיין גאט, קומט אויס אז ער גלייבט נישט אין קיין גאט.
איך רוף עס אטעאיזם, וואס ס’איז אבער אטעאיזם נאר בייחס [be-yachas: in relation] צו די אמת’דיגע גאט, ס’איז נישט אטעאיזם בייחס צו א געטשקע אדער בייחס צו די שטערן, ער דינט דאך דעם שטערן, ער זאגט אז ער איז א גאט. פונדעסטוועגן האב איך עס גערופן לעצטע וואך אטעאיזם, אבער לאמיך עס קלאר מאכן, ס’איז נישט אטעאיזם לויט עני נארמאלע מענטש, ס’איז נאר אטעאיזם לויט דער רמב”ם אדער דער וואס פארשטייט אז דער איינציגסטער אמת’דיגער גאט איז די ערשטע זאך, אמת’דיג איז עס אטעאיזם. אויב, להוציא [lehotzi: to exclude], ס’וואלט נישט געווען אזוי, ס’וואלט געווען די ערשטע זאך עפעס יא א שטערן, וואלט עס נישט געווען אטעאיזם, וואלט עס געווען ריכטיג.
יעדער פארשטייט, מ’קען רופן איינער וואס גלייבט אז “נעיטשער” [nature] קאנטראלס עווערטינג [controls everything], און ער ניצט סתם די ווארט “נעיטשער”, דער רמב”ם וואלט געזאגט אז יענער איז אן אטעאיסט. רייט [right], ווייל סך הכל [sof kol sof: in the end] זאגסטו אז די כח, די נשמה שבטבע [she-ba-teva: that is in nature]…
תלמיד:
יא, יא, מ’איז מענטשן, א טאקטיק וואס היינט וואס מיר פארשטייען אז ער…
מגיד שיעור:
נאכדעם וואס דער רמב”ם האט דאס געזאגט, האט מען דאס ערשט פארשטאנען. דער רמב”ם זאגט עס בפירוש [befeirush: explicitly], דרך אגב [derech agav: by the way], מען זאגט, דער רמב”ם זאגט בפירוש אז די עובדי עבודה זרה האבן געזאגט אז די רוח [ruach: spirit], דער רוח העולם [ruach ha-olam: spirit of the world], דער רוח הגלגל [ruach ha-galgal: spirit of the celestial sphere], רוח תארית, רוח הגלגל, ווייל עולם התחתון [olam ha-tachton: the lower world], איך מיין כמעט יעדער איינער מסכים [maskim: agrees], ווייס איך נישט, אבער די רוח הגלגל וואס דרייט די שטערנס, דאס איז דער גאט, און דאס איז געווען שיטת הצאב”ה [shitas ha-Tzaba: the approach of the Sabians].
In other words, what you’re saying, what people nowadays call pantheism, אסאך מאל מען זאגט אז ס’איז דא אזא שיטה וואס זאגט אז די nature, דער כח וואס מאכט די וועלט, ס’איז נישט קיין נייע שיטה, דאס איז די עבודה זרה שיטה פון די צייטן פון אברהם אבינו, אזוי זאגט דער רמב”ם.
אזוי זאגט דער רמב”ם, אוודאי [vadai: certainly] פארשטייט זיך עס מוז זיין עפעס א כח, עס קען נישט זיין אליין, ס’איז דאך חומריות [chumriyus: materiality], עס מוז זיין אינעם דעם עפעס א נשמה, עפעס א כח, בסדר [beseder: okay], אפילו עפעס א דעת, אבער דאס אליין איז נפרד [nifrad: separate] פון דעם, דאס לאזט דער רמב”ם דער עיקר זאך.
דאס וואס מען פארשטייט היינט און מען זאגט אז דאס איז עבודה זרה, דאס איז נאכדעם וואס דער רמב”ם האט געזאגט אז דער עיקר אמונה [emunah: faith, belief] און מציאות השם [metzi’us Hashem: God’s existence] איז א זאך וואס איז אינדרויסן פון די וועלט, אינדרויסן זוך נאר א משל [mashal: parable, metaphor], אינדרויסן נאך נישט, אבער beyond די וועלט, אדער מעבר לכל העולם [me’ever le-chol ha-olam: beyond all the world], ס’איז transcendent אויף ענגליש וכדומה.
צו זאגן אז עס איז דא א גאט, עס איז יא א גאט, עס איז נאר אויב מען ווייסט אז דער אמת’ער גאט איז אינדרויסן, דעמאלטס איז ער נישט קיין גאט. עס קען זיין ס’איז אפילו א מלאך, עס איז טאקע א נשמה, מיר זאגן נישט אז עס איז א גשמיות’דיגע [gashmiyus’dige: physical] זאך, עס קען זיין כביכול [kivyachol: so to speak] א רוחניות’דיגע [ruchniyus’dige: spiritual] זאך, אבער עס האלט נישט קיין גאט, נישט דער גאט.
דאס איז דער ערשטער גרויסער חידוש פון יציאת מצרים. און לויט ווי דער רמב”ם וועט זאגן, דאס איז די גאנצע זאך. אלעס, נישט נאר יציאת מצרים, נאר די גאנצע מטרה [matarah: purpose] פון די גאנצע תורה, די גאנצע זאך פון משה רבינו, דער דעת פון משה רבינו.
וואס מיינט דער פסוק [pasuk: verse] פון אנכי [Anochi: “I am”]? אנכי ה’ אלקיך [Anochi Hashem Elokecha: “I am the Lord your God”], אז עס איז דא א גאט, ה’ צבאות שמו יתברך [Hashem Tzevakos shemo yisbarach: the Lord of Hosts, blessed be His name], אלוה [Eloha: God] וואס פירט די גלגל. ער גייט נישט ווייטער, ער גייט נישט ווייטער. אוודאי האט ער אויך געמאכט יציאת מצרים, אבער ער האט אויך געמאכט דאס פשוט, אזוי ער זאגט אויב עס קומט נישט… ער גייט נישט ווייטער, קודם כל [kodem kol: first of all] ער גייט נישט ווייטער, ער ברענגט דעם פסוק ער גייט נישט ווייטער, זאלן זיך געדענקען אנכי ה’ אלקיך, אלוה דאטש מנהיג הגלגל [Eloha she-hu manhig ha-galgal: God who directs the celestial sphere], אזוי שטייט אין יסודי התורה פרק א’ [Yesodei HaTorah perek alef: Foundations of the Torah, chapter 1].
פארוואס דארף ער דאס? ווייל פון דארט ווייסט מען עס, ווען מען וואלט עס נישט געווען גארנישט. וואלט איך נישט געקענט זען אז ס’איז דא א גאט’ס וועלט.
דער רמב”ם זאגט אז מען ווייסט עס פון יציאת מצרים, אבער מ’ווייסט עס נישט פון דארט. מ’ווייסט נישט גארנישט פון יציאת מצרים. יציאת מצרים קען זיין א סתם א מעשה. דער רמב”ם זאגט אז פון יציאת מצרים ווייסט מען אז ס’איז דא א גאט’ס וועלט.
דאס איז דער ערשטע גרויסע חידוש פון יציאת מצרים, און לויט ווי דער רמב”ם האט ער געזאגט, דאס איז די גאנצע זאך, אלעס, נישט נאר יציאת מצרים, נאר די גאנצע נתינה פון די גאנצע תורה [Torah: די אידישע ביבל/געזעץ], די גאנצע זאך פון משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher], דער דעת [da’as: knowledge/awareness] פון משה רבינו, אנכי ה’ אלקיך [Anochi Hashem Elokecha: I am the Lord your God], ס’איז דא א גאט, יש הוויה תמידי ראשון לכל [yesh havayah tamidi rishon la’kol: there exists an eternal first existence], וואס פירט די גלגל [galgal: the spheres/the world].
וויאזוי גייט ער ווייטער? ער גייט נישט ווייטער. איך פרעג וואס גייט ער ווייטער? ער גייט נישט ווייטער. אוודאי האט ער אויך געמאכט יציאת מצרים [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt], ער האט אויך געמאכט, דאס איז פשוט. ער האט געזאגט, אויב ס’קומט אראפ, ער גייט נישט ווייטער. קודם כל [kodem kol: first of all] ער גייט נישט ווייטער. ער ברענגט די פסוקים [pesukim: verses] און ער גייט נישט ווייטער. ער זאגט “ונאמר שלוש פעמים” [ve’ne’emar shalosh pe’amim: and it is said three times], דריי מאל, “לעיני כל ישראל” [le’einei kol Yisrael: before the eyes of all Israel], “לעיני כל העם” [le’einei kol ha’am: before the eyes of all the people], אזוי שטייט אין יסודי התורה פרק ח’ [Yesodei HaTorah perek ches: Foundations of the Torah, chapter 8]. ווייל פון דארט ווייסט מען עס. ווען ס’וואלט נישט געווען גארנישט, וואלט איך נישט געקענט זען אז ס’איז דא א גאט.
ס’איז דאך א שאלה, יציאת מצרים וואלט מען פון דארט נישט געוואוסט. מ’ווייסט אבער נישט פון דארט. מ’ווייסט גארנישט פון יציאת מצרים. דער רמב”ם זאגט אז יציאת מצרים איז א ראיה חותכת [ra’ayah choteches: a decisive proof]. דער רמב”ם זאגט אין אן אנדערע פלאץ, איך מיין אז ס’איז יא ראיה חותכת, אז די מופתים [moftim: miracles/signs], דער רמב”ם זאגט אין יסודי התורה פרק ז’ [Yesodei HaTorah perek zayin: Foundations of the Torah, chapter 7], אז די מופתים איז נישט קיין גוטע ראיה, ס’איז א שטיקל ראיה, ס’איז נישט קיין ראיה מוחלטת [ra’ayah muchletes: absolute proof]. ראיה מוחלטת קען נאר זיין פון די מציאות [metzi’us: reality/existence], פון די שכל [seichel: intellect], אפשר פון נבואה [nevuah: prophecy], אבער נישט פון… וואס? פון בלט הכישוף קען זיין [kishuv: sorcery]. יא, קען זיין א כישוף. סאו יציאת מצרים איז נישט קיין ראיה.
אוודאי האט דער רמב”ם א תירוץ [teirutz: answer/resolution] וואס שטייט צו זיך, די תירוץ וואס שטייט אין אנהויב פון מורה נבוכים פרק ל”ו [Moreh Nevuchim perek lamed-vav: Guide for the Perplexed, chapter 36], דאס איז די לעצטע ווארט. די תירוץ איז אז ווען דו וואלסט געווען לעבן אין מצרים, וואלסטו דאס נישט געוואוסט, ווייל מצרים איז נאר א משל [mashal: parable/metaphor] פאר די גאנצע וועלט, אבער מצרים איז אויך געווען אזא פלאץ טאקע וואס די עולם [olam: world/people] ווערט פארגעסט פון די מציאות און זיי הייבן אן צו גלייבן אין עבודה זרה [avodah zarah: idolatry]. סאו “הוצאתיך מארץ מצרים” [hotzeisicha me’eretz Mitzrayim: I took you out from the land of Egypt] טייטשט ער, יעצט אז דו ווייסט מיך, ביסט ארויס פון מצרים. ווען דו וואלסט געווען אין מצרים, וואלסטו “הרי אנו ובנינו ובני בנינו עבדי עבודה זרה” [harei anu u’vaneinu u’vnei vaneinu avdei avodah zarah: behold we and our children and our children’s children would be servants to idolatry]. דאס איז אזוי וואלט ער געטייטשט סתם די פסוק, און אזוי טייטשט ער אויך די הגדה [Haggadah: the Passover narrative], “וכבונה המקום לעבודה” [u’chvonah HaMakom la’avodah: and as if we were drawn to idolatry]. דאס איז אזוי טייטשט ער.
ער זאגט אפילו, איך האב אים געזאגט אמאל א גאנצע שעה אויף די דיוק [diyuk: precise textual inference], איך ווייס נישט, איך האב אים איבערגעטראכט, ס’איז סתם א נארישע דיוק, אבער אפשר איז טאקע געווען אזוי זיין גירסא [girsa: textual version] אין די הגדה, אין די הגדה שטייט נישט אזוי, דער רמב”ם’ס לשון [lashon: language/wording] אין הלכות חמץ ומצה [Hilchos Chametz U’Matzah: Laws of Leavened and Unleavened Bread] וואו ער זאגט הלכות [halachos: laws] פון די הגדה, ער זאגט אז ער זאל זאגן “וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה” [u’chneged arba’ah banim dibrah Torah: and corresponding to four sons the Torah spoke]. ער זאגט נישט “וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע” [echad chacham ve’echad rasha: one wise and one wicked]. סאו איך וויל טענה’ן אז די חילוק [chiluk: distinction] איז דאך דא עבודת השם [avodas Hashem: service of God] וואס איז קעגן עבודה זרה, און ס’איז דא ידיעת השם [yedi’as Hashem: knowledge of God] וואס איז לאו [lav: a negative commandment], ס’איז נישט לאו ועשה [lav va’aseh: a negative and positive commandment]. עשה [aseh: positive commandment] מיינט א מדומיין [medumeh: imagined/conceptualized], דאס איז עבודה, דאס איז די נעקסטע חידוש [chidush: novel insight]. אבער די ערשטע זאך איז כנגד ארבעה בנים, אז ס’איז דא…
תלמיד [Student]: ער האט אויך גערעדט וועגן דעם דיוק, ער האט א פארקערטע פשט [pshat: interpretation]. ער האט געטראכט אז מ’קען פונקט אזוי זאגן א פארקערטע פשט. ער האט רעכט, ס’קען זיין אז ס’איז געשטאנען פארקערט, ווייל דאס איז דאך געהאקט שטיקער. איך ווייס נישט צו ס’איז א גוטע דיוק, ווייל דו קענסט דאך אלעמאל זאגן אז ס’איז דא א פארקערטע פשט. אפשר שטייט אין דעם רמב”ם’ס סידור [siddur: prayer book] אזוי געשטאנען, ס’איז נישט קיין… איך ווייס נישט, איך קען נישט וויסן. וואס האט ער געזאגט? א פראבלעם מיט זיין הגדה? איך ווייס שוין די סיפור, איך האב עס געהערט מיט א פאר יאר צוריק. אקעי, א גוטע דיוק.
אקעי, פונקט דאס איז די ערשטע זאך, ס’איז א ריזיגע חידוש. דארף מען רעדן פון דעם, ס’איז א ריזיגע חידוש. דער הייליגער רמב”ם האט געלערנט אז דאס איז פארוואס דער אייבערשטער האט געגעבן די תורה. דאס איז די גאנצע פוינט פון אלעס. דאס האט משה רבינו אונז אויסגעלערנט, דאס גייט משיח [Moshiach: the Messiah] אונז אויסלערנען, whatever. Anything, וואס די פוינט איז צו וויסן דאס. און דאס מאכט די חילוק פון א איד און א גוי, דער איד עובד עבודה זרה [oved avodah zarah: worships idols]. אבער דאך איז דא גוים [goyim: non-Jews] וואס ווייסן עס שוין אויך, די חכמי אומות העולם [chachmei umos ha’olam: the wise men of the nations]. מ’זעט דאס אין מלכים [Melachim: Kings – referring to Hilchos Melachim, Laws of Kings]. “שיש שם מצוי ראשון, שאינו גוף, שהוא אחד, שאין לו קדמות” [she’yesh sham matzui rishon, she’eino guf, she’hu echad, she’ein lo kadmus: that there exists a first existent, that is not a body, that is one, that has no precedence]. בערך ווי די רמב”ם’ס ערשטע פיר עיקרים [ikarim: principles]. “שיש שם מצוי, שהוא אחד, שאינו גוף, שאין לו קדמות”. Whatever דאס מיינט, איך האב דאס שוין גערעדט געזאגט. קדמות [kadmus: precedence/eternity] איז נישט דער פוינט פון אלעס. קדמות איז די זעלבע זאך ווי מצוי ראשון [matzui rishon: first existent]. מצוי ראשון, ווייל ס’קען זיין מצוי ראשון וואס איז נישט ראשון [rishon: first]. דאס איז די ידיעה [yedi’ah: knowledge] וואס ארום דעם דרייט זיך די גאנצע וועלט. דאס איז די מעין זאך וואס א איד דארף וויסן, א מענטש דארף וויסן. פשטות [pashtos: simply], אמת’דיג צו וויסן דארף מען וויסן די גאנצע וועלט, whatever. דאס איז די סך הכל [sach hakol: the sum total], דאס איז די ביגינינג [beginning], און די ענד, און די ביגינינג.
סאו, פאר אונז יעצט, אונזער דור, איז דאס… יא. דער רמב”ם זאגט אז מ’זאל ארומגיין ביינאכט און אויסשרייען ביינאכט, און זיך פרייען, און טרינקען לחיים [le’chaim: to life – a toast], אז ברוך השם [Baruch Hashem: thank God], מיר האבן געכאפט דאס.
אדער מ’האט נישט געכאפט אז מ’דארף עס טרייען צו כאפן.
תלמיד: אבער פארוואס איז דאס אזוי סענטראל אין אונזער לעבן?
מגיד שיעור [Maggid Shiur: Instructor]: ס’איז נישט סענטראל אין אונזער לעבן, אונזער לעבן איז דאס.
תלמיד: אה, דאס גייט צוריק צו אן אלטע קשיא [kushya: question] וואס מ’טרעפט… וואס מ’טרעפט ווען מ’טראכט. ניין, ווייל אמאל, א גוי האט מסביר געווען עבודה זרה, יא? ס’איז אלעס געווען ער איז דאס און ער איז יענץ. פארוואס דארף איך וויסן דאס?
מגיד שיעור: ניין, נישט ווייל אמאל האט מען אזוי געטראכט. ווייל דאס איז די ריעליטי, דאס איז די אמת’דיגע ריעליטי. אונזער עבודה איז זייער העפי. דער רמב”ם זאגט “השגה בהשם ושמחה בו” [hasagah ba’Hashem ve’simchah bo: apprehension of God and joy in Him] זענען צוויי זאכן וואס זענען לאו דווקא [lav davka: not necessarily] איינס מיט די אנדערע. איך געדענק נישט די פסוק, איך מיין אז ס’איז א פסוק פון ישעיה [Yeshayahu: Isaiah].
ס’איז זייער העפי, ס’איז א ריזיגע חידוש. דו זעסט די ריעליטי. מ’קען לערנען גאנצע הונדערט יאר אלע לעוועלס פון ריעליטי, און מ’דארף טאקע לערנען, ווייל דו פארשטייסט בעסער די השם במעשיו [Hashem be’ma’asav: God through His works], וואס דער אייבערשטער איז נישט און וואס דער אייבערשטער איז יא, אויב מ’קען זאגן אזא זאך. און דו פארשטייסט די שורש [shoresh: root/source] פון אלעס. דאס איז איינער פון די ערשטע יסודות [yesodos: foundations] פאר א מענטש צו וויסן וואס איז די ריעליטי, וואס איז עכט. דאס איז עכט.
מ’קען עס גענוג אויף וויפיל אונז פארשטייען. און דרך אגב [derech agav: by the way], מיר האבן גערעדט וועגן דעם. אונז ברוך השם פארשטייען אביסל וועגן דעם, צוליב די רמב”ם אדער חסידות [Chassidus: Chassidic philosophy] אדער קבלה [Kabbalah: Jewish mysticism] אדער עניטינג וואס פארשטייט אביסל אין דעם. דרך אגב, רוב מענטשן פארשטייען עד היום הזה [ad hayom hazeh: until this very day] נישט דאס, יא? לאמיר זיין אמת’דיג. רוב מענטשן פארשטייען עס נישט. איך רעד נישט נאר פון עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers], רוב אידן פארשטייען עס נישט. ווי זאלן זיי עס פארשטיין? מ’באקומט עס נישט פון עסן קוגל [kugel: a traditional Jewish pudding]. מ’באקומט עס אפשר פון לערנען תניא [Tanya: foundational text of Chabad Chassidus], אדער פון לערנען דעם רמב”ם, אדער פון לערנען זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah]. ערגעץ פון ערגעץ באקומט מען עס, און מ’טראכט אריין אביסל, אדער מ’גייט צו א שיעור [shiur: Torah class]. ס’קומט נישט פון די לופט.
ס’איז זייער א טיפע יסוד. איך זאג, איך האב עס נישט יעצט מסביר געווען אמת’דיג, אבער ס’איז זייער אן אמת’דיגע זאך. רוב מענטשן ווייסן דאס נישט. איך בין גאנץ זיכער אז רוב מענטשן… דער רב האט עס שוין געזאגט, מ’דארף זיך נישט נאכגיין אין קיין אידן, אבער רוב מענטשן מער ווייניגער טראכטן אז דער אייבערשטער איז א גוף.
אמת, זיי זאגן “אני מאמין” [Ani Ma’amin: I believe – referring to the thirteen principles of faith], אבער ער איז דאך מדמה [medameh: imagining/conceptualizing]. רוב מענטשן כאפן נישט אז ס’איז עפעס ביאנד פון די אלע מושגים [musagim: concepts]. ס’איז זייער ווייניג מענטשן. איך שטעל זיך פאר אז ס’איז דא אסאך גרויסע ראשי ישיבות [Roshei Yeshivos: heads of yeshivas] וואס האבן קיינמאל נישט געטראכט דערפון. איך האב נישט גערעדט מיט זיי, אבער… פילט אפשר אזוי, אז דער אייבערשטער איז א גרויסער טאטע אין הימל. ער איז טאקע א טאטע אין הימל, אבער דאס איז שוין אפארטע, דאס איז נישט דער אייבערשטער אליינס, יא? פשוט.
תלמיד: דעם דעם מלכות שמים [malchus shamayim: the kingdom of heaven], א קבלת עול מלכות שמים [kabbalas ol malchus shamayim: acceptance of the yoke of the kingdom of heaven], יא. איך מיין אז ער האט געמיינט… אגען, איך האב נישט קיין געדאנק וואס ער האט געמיינט עקזעקטלי. אבער די געדאנק אז איך רעד נישט… אגען, ער האט אלעס, ווייל ער מאכט אלעס. אבער… יא, מ’זאגט אסאך זאכן, אבער די ריעליטי איז אז ער טראכט זיך היינט… ווען ער זאגט שמע ישראל [Shema Yisrael: Hear O Israel – the central Jewish prayer], קודם כל וואס ער טראכט, ער טראכט נישט וועגן דעם אייבערשטן, ער טראכט וועגן די מצוה [mitzvah: commandment] פון זאגן שמע ישראל. סתם א פראבלעם. ס’איז א חשוב’ע זאך, איך מיין, מ’דארף אפשר פארדעם טראכטן די מצוה, ווייל נישט. אבער די שמע ישראל מיינט אז ס’איז א מצוה צוויי מאל א טאג, פאר מ’גייט שלאפן און ווען מ’שטייט אויף אינדערפרי, אדער ביים דאווענען [davenen: praying], האועווער די סדר [seder: order] איז, זיך צו דערמאנען דאס. ס’איז ממש א מצוה. איך האב געהאט לעצטע וואך, איך האב מקיים געווען [mekayem: fulfilled] די מצוה. איך האב מיר דערמאנט. ס’איז א גרויסע מצוה, ס’איז נישט קיין קלייניגקייט. דו מיינסט אז דו טראכסט עס פאר א סעקונדע. אקעי, איין סעקונדע א טאג איז מער אמת ווי אלע אנדערע סעקונדעס פון טאג. אזוי ווי די מציאות פון דעם אייבערשטן איז שטערקער ווי אלע אנדערע מציאות’ן.
א גאנצע ענין פון גוף, דאס איז נאך א פראבלעם. פארוואס מיינען מענטשן אז דער אייבערשטער דארף האבן א גוף? אז אפילו מ’וויל זיך פארשטעלן א דבר שאינו גוף [davar she’eino guf: something that is not a body], מיר טראכטן אז א דבר שאינו גוף איז שוואכער ווי א דבר שיש לו גוף [davar she’yesh lo guf: something that has a body]. ווי מ’זאגט פאר א קליין קינד, “מאמי, איך ווייס אז דער אייבערשטער האט נישט קיין אויגן, סאו ס’איז גארנישט, ס’איז לופט. גלייך, קענסטו דאס אנכאפן? ניין, ס’איז גארנישט.” ער איז מער פון אלע זאכן. וואס הייסט דאס? דאס איז דאך די כח [koach: power/force]. די מקור המציאות [mekor hametzi’us: the source of existence], די מקור הכח [mekor hakoach: the source of power] פון אלעס, איז די דבר שאינו גוף. ער האט מער פעולה [pe’ulah: action/effect]. מ’דארף עס מאריך זיין [ma’arich: elaborate], מ’דארף זיך ממשיך זיין [mamshich: draw forth], מ’דארף אריינגיין צו פארשטיין וויאזוי ס’קען זיין א מחשבה [machshavah: thought] האט מער כח ווי א מעשה [ma’aseh: action]. ס’איז נישט אזוי סימפל, מ’קען דאס ממש אויפווייזן פון א מענטש, פון פארשידענע משלים [meshalim: parables] וואס מ’זאגט דאס מקרב זיין על השכל [mekarev al haseichel: bringing close to the intellect]. ס’איז נישט קיין סימפל זאך צו פארשטיין אז א דבר שאינו גוף, א ידיעה איז נאר אז דער אייבערשטער איז אפילו מער פון דעם, אבער דאס איז שטערקער ווי א דבר גופני [davar gufani: a physical thing]. רוב מענטשן פארשטייען דאס נישט. רוב מענטשן שטעלן זיך פאר אז דער אייבערשטער איז אפשר גאר א גרויסער… יא, ער זאגט יוצא [yotzei: fulfilling], ער זאגט אליין אז ער איז אינו גוף ואינו כח בגוף [eino guf ve’eino koach be’guf: not a body and not a force in a body], אבער ער כאפט נישט דאס.
דאס איז עפעס צו כאפן, און ס’איז ווערד די גאנצע כיבוד [kibud: honor], די גאנצע גלות מצרים [galus Mitzrayim: the exile in Egypt], וואס דער אייבערשטער רעדט אונז יעצט, יא? ס’איז ווערד די גאנצע לעבן צו כאפן דאס.
תלמיד: וויאזוי האט דער רמב”ם אפגעהאקט און אויסגעשניטן די יצר הרע [yetzer hara: evil inclination] פון עבודה זרה? איך ווייס נישט. איך שטעל זיך נישט קיין משיח. איך ווייס נישט. איך ווייס נישט.
מגיד שיעור: לויט וואס אונז האבן גערעדט לעצטע וואך איז דער טייטש אז קודם כל ס’איז דאך דא. דער טייטש איז אז ס’איז דא אזא, ווי אונז האבן גערעדט לעצטע וואך, זייער אינטערעסאנטע זאכן, איך האף אז אונז וועלן זיך אנהייבן צו באנוצן מיט דעם מער. אסאך זאכן וואס אונז זאגן אז זיי זענען פשוט, קודם כל זיי זענען נישט פשוט. אז מ’הייבט אן צו טראכטן הייבט מען אן צו זען אז זיי זענען נישט פשוט. נאכדעם האט מען מורא [morah: fear] צו טראכטן, ווייל זיי זענען נישט פשוט. אבער מ’קען עס פארשטיין. זיי זענען נישט פשוט, קודם כל, און צווייטנס, מ’קען מאכן זאכן וואס זענען נישט פשוט אונז צו פשוט.
און דאס האבן מיר געזען, האבן מיר מסביר געווען לעצטע וואך, וואס דער שליחות [shlichus: mission] פון אהיה אשר אהיה [Ehyeh Asher Ehyeh: I will be what I will be], אז דער רמב”ם טייטשט אז ס’איז א געוויסע הוכחה [hochachah: proof], זייער בקיצור [bekitzur: in brief], א הוכחה אז ס’מוז זיין אן אויבערשטער. איך ווייס נישט ווי די הוכחה גייט, איך קען עס זאגן אויף א סעקונדע. יא, יעדע זאך, רוב זאכן, אלע זאכן וואס אונז ווייסן, זיי קענען נישט זיין. דו קענסט דיר פארשטעלן, נישט נאר דו קענסט דיר פארשטעלן, זיי קענען טאקע נישט זיין. ס’איז נישטא גארנישט אין וואס זיי זענען וואס מאכט זיי זאלן זיין. ס’קען זיין א טיש, און ס’קען נישט זיין א טיש. וואלט איינער נישט געווען, וואלט נישט געווען די גאנצע וועלט. דאס אז עפעס וואס מוז זיין, ס’מוז נישט זיין, ס’קען נישט זיין. ס’איז דא מער קאמפליצירטע וועגן וויאזוי צו זאגן דאס.
און ממילא [memeilah: consequently], אויב ס’מוז נישט זיין, איז וואס מאכט אז ס’זאל זיין? מוז זיין א צווייטע זאך וואס מאכט אז ס’זאל זיין. יעצט, מוז זיין, געב מיר א רגע [rega: moment], איז אלע זאכן קענען נישט זיין, וואלט זיך גארנישט אנגעהויבן. מוז זיין אט ליעסט איין זאך וואס מוז, וואס דאס וואס ער איז מאכט אז ער זאל זיין. זיין מהות [mahus: essence] און זיין מציאות, דער רמב”ם זאגט, זיין מהות און זיין מציאות איז די זעלבע זאך. וואס ס’מיינט צו זיין גאט און אז ס’איז דא א גאט קען זיך נישט צוטיילן. און ער האט געמאכט די ערשטע זאכן, און אזוי איז געווארן די גאנצע וועלט.
ס’מוז זיין אט ליעסט איין זאך. ס’קען נישט זיין מער ווי איין אזא זאך, דאס איז שוין די נעקסטע לעוועל, פארוואס ס’איז איינס וכו’ [vechu: etc.]. אבער על כל פנים [al kol panim: in any case], דאס איז דער רמב”ם טייטשט אז דאס איז דער טייטש אהיה אשר אהיה. אהיה אשר אהיה האט ער דארט נאכגעזאגט פון פסאדי גאון [Rav Sa’adiah Gaon: medieval Jewish philosopher], אז דער טייטש איז אהיה, וואס איך בין, וואס ער איז. אהיה אשר אהיה, וואס ער איז, דאס הייסט ער איז וואס ער איז. דער רמב”ם רופט דאס אין לשון הקודש [lashon hakodesh: the holy tongue, Hebrew] ווי ער זאגט “מחויב המציאות” [mechuyav hametzi’us: necessary existent]. “מחויב המציאות” איז סתם איבערגעטייטשט פון אראביש, עפעס א ווארט, איך האב פארגעסן וויאזוי ס’הייסט אין אראביש. און דער רמב”ם טייטשט אז דער שם [shem: name] “אהיה אשר אהיה” זאגט דאס, “הנמצא אשר הוא נמצא” [hanimtza asher hu nimtza: the existent that is existent]. ער איז, פארוואס איז ער? ווייל ער איז. נישט ער איז, רוב זאכן האבן מציאות, האבן זיי כביכול [kivyachol: so to speak] געבארגט. ס’איז בויפן משל, ס’האט מציאות ווייל איינער האט אים געגעבן מציאות.
מגיד:
און יעצט, דאס איז א גאנץ א פשוט’ע הכרח. צו זאגן, ס’האט גענומען די חכמה וואס אפילו פילאסאפן האבן עס נישט געכאפט. ס’איז מער ווייניגער א מענטש וואס הייסט אבן סינא [Ibn Sina/Avicenna: פערסישער פילאסאף און רופא, 980-1037] האט אויסגעטראכט די הכרח אויף די לשון. דער רמב”ם [Rambam: Rabbi Moshe ben Maimon/Maimonides] זאגט אז ס’שטייט פריער, אבער נישט ממש אויף דעם לשון. און דער רמב”ם טענה’ט אז משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] האט עס מחדש געווען. ער האט עס געברענגט בשם נביאים [in the name of the prophets], האט זי מחדש, איך ווייס נישט, פון דעם אהיה אשר אהיה [Ehyeh Asher Ehyeh: “I will be what I will be” – God’s name revealed to Moses at the burning bush]. אבער ס’איז א חידוש [innovation/novel teaching].
ס’איז זייער א סימפל זאך, ס’איז טאקע זייער סימפל. איך זאג דיר, וועלטער ווי סימפל. איך בין זיכער אז מענטשן האבן נישט געמאכט גאנצע בוקס צו דן זיין צו ס’איז אזוי צו ס’איז אזוי, אבער ס’איז וועלטער ווי א סימפל מחשבה. און אויב דו טראכטסט אזוי, גלייך טראכטסטו אקעי, דער אייבערשטער, וכו’, און יעדע זאך איז א גוף [body], קען עס זיין גרעסער און קלענער, סאו ס’קען נישט זיין וואס ער איז, סאו ס’קען נישט זיין א גוף, וכו’.
אבער ס’איז נישט אלעמאל געווען פשוט פאר יעדן. אונז זענען זייער, איך האב שוין גערעדט די זאכן, אונז זענען נישט גענוג דא אין שול און עקוואד מער, אז אונז זענען זייער איינגערעדט אין די מושגים [concepts] וואס אונז זענען צוגעוואוינט צו, און ס’קען נישט זיין אנדערש. אויב דו טראוועלסט ארום די וועלט אדער אין היסטאריע, ווען דו ליינסט, זעסטו אז ס’איז דא זאכן וואס זענען אונז פשוט אז ס’קען נישט זיין אנדערש, איז בכלל נישט פשוט פאר יעדער איינער.
ס’איז געווארן פשוט, דאס איז געווארן פשוט, אמת, דורך משה רבינו, און דורך, ווי דער רמב”ם זאגט נאכדעם, אנדערע מענטשן האבן שוין מאמינים געווען מער אין די זעלבע סארט אמונות [beliefs], עד כדי כך [to such an extent] אז אפילו די עובדי עבודה זרה [idol worshippers] אין אינדיע זאגן אויך אז זיי גלייבן אין איין גאט.
טאקע. יא, יא. און דאס איז אקטועלי היסטאריע, דאס איז נישט קיין סטארי וואס איך מאך אפ. ס’איז דא מחלוקת’ן [disputes] וועגן דעם, איך בין נישט גענוג א מומחה [expert] אויף דעם צו זאגן. אבער היינט איז די גרעסטע אלילות [idolatry] צו די חכמים שבאומות [wise men among the nations], אפילו אז דו פרעגסט פארוואס דינען זיי אינפיניט פופציג מיליאן געטער? זאגן זיי אזוי, “ניין, ס’איז אלעס משנה [variations] אויף די זעלבע איין גאט, אלעס פרצופים [faces/manifestations], לבושים [garments] פון די זעלבע גאט.” אזוי איז דא וואס זאגן, at least כמעט אלע זאגן היינט אזוי אפיציעל.
אבער אונז ווייסן היסטאריש אז דאס האט מען נישט אלעמאל אזוי געטראכט דארט. ס’זענען געקומען מיסיאנערן, קריסטן, און אנדערע, און זיי האבן געכאפט אז ס’מאכט נישט קיין סענס. נישט ווייל ס’מאכט נישט קיין סענס ווייל יענער זאגט א טענה [argument], נאר ווייל ס’איז גאר וויסע בעיסיק זאכן. דו ווילסט דאך ערגעץ וואו אנהייבן פון איינס, נישט פון אזוי פיל.
ווי אזוי זאגט רב סעדיה גאון [Rav Saadiah Gaon: 882-942, major Jewish philosopher and scholar]? ער זאגט, “אקעי, אויב איינער צוקריגט זיך מיט’ן צווייטן, ווערט אויס וועלט, ווערט א האלב וועלט, ווערט זיין ארבעט איז פונקטליך.” אה, ס’איז נישט אזוי סימפל, ער איז נאר א קליינע כח [small power]? אויב אזוי איז ער נישט קיין גאט, ס’מוז זיין עפעס א גאט. ס’זענען דא זייער בעיסיק מחשבות [basic thoughts], אבער מ’האט נישט אלעמאל אזוי געטראכט.
תלמיד:
וואס? נישט מסכים מיט מיר?
מגיד:
וואס? איך זאג, ס’שטערט אים? ניין, איך זאג, ס’איז נישט אזוי פשוט אז היינט פארשטייען זיי. נישט פשוט אז היינט פארשטייען זיי אויך, אקעי. ניין, ניין, איך זאג נאר אז ס’איז א פאקט, דא אלע וואס זענען דא, איינער… מענטשן האבן געזאגט פון אונז, דא שאר השרידים [the remnant], למעשה [in practice] אלע פון זיי גלייבן אין איין גאט צו אמת, און היינט זאגן זיי אזוי.
אבער זיי האבן אנגעהויבן אזוי צו זאגן נאכדעם וואס זיי האבן זיך אויסגעלערנט. ס’איז נישט אלעמאל אזוי געווען. ס’איז געווען איין חכם [wise person], אבער אז ס’זאל ווערן אזוי אז כמעט יעדער זאגט אזוי, דאס איז געווארן היינט. היינט איז שוין אויך דאך, ס’איז אלעמאל דא א היפך [opposite], א סטאבערן קאפ מיט טאקע טיפערע כוחות [deeper powers], אבער איך רעד די נארמאלע אין זיך, ス’איז קלאר געווען א השפעה [influence] פון דעם.
זיי האבן געזען אז אונז זאגן, “אה, אזוי, ס’איז נישטא אונזערע מאנאטעיסטן.” זיי האבן געזאגט א נייע תורה [new teaching] אז ס’קען זיין עפעס אגשים [embodiments], ס’קען יא זיין עפעס א לבוש, וואטעווער די תורה איז.
אבער דאס איז א גרויסע חידוש, ס’איז טאקע היינט געווארן פשוט ביי כמעט די גאנצע וועלט. אפילו ביי די אטעאיסטן איז דאס פשוט, טאקע. ווייל ער זאגט נאר אז ס’איז נאר נישטא איינס, זיכער נישטא מער ווי איינס, טאקע. ס’פאלט אים נישט איין אז ס’איז מער ווי איין גאט. אפילו איינס איז אויך נישט אקעי, אבער זיכער נישט… און איך מיין אמת’דיג, די גאנצע דיון איז, אויב ס’איז דא א גאט, כאפסט וואס איך זאג?
אונז דארפן זיך געדענקען, עבודה זרה איז נישט געווען אזוי לאנג צוריק. און מיר האבן חז”ל [Chazal: our Sages of blessed memory], די חז”ל זאגן אז די יצר הרע [evil inclination] פון עבודה זרה איז בטל געווארן [was nullified]. און מיר טוען דאך גיין מיט די מסורה [tradition].
מיר האבן א טענה אז די גוים גלייבן אין דעם. זיי זענען נישט פאר ריעל און טרו. די רוימישע עליט וואס די חכמים [sages] האבן גערעדט מיט, די חכמי רומי [Roman sages], זיי האבן אלע געוואוסט אז די בני אדם [people] זענען נאר… זיי האבן געשעמט זיך מיט דעם, און זיי האבן געזאגט אז די בני אדם זענען דא, און ס’איז מתאים [appropriate] פאר זיי, זיי האבן געזאגט אז ס’איז מתאים פאר זיי. איז שוין דעמאלטס געווען.
נא, טאקע, די יוסיפון [Yosippon: medieval Hebrew chronicle] ברענגט, you read די Roman things, none of them actually believe in their gods, אדער almost none of them say that.
חוץ פון די פילאסאפן וואס זיי קומען שפעטער מיט טיפע תורות [deep teachings] צו זאגן אז אמת’דיג, יא, ס’איז דא איין גאט, נא, נא, נא, נא. אבער די… די פשוט’ע מענטשן האבן אפשר נישט געכאפט, אבער די חכמים, ס’איז יא געווען אנגענומען אז… אבער אביסל פארדעם, נישט אזוי לאנג פארדעם, איז נישט געווען אזוי.
יעדער איינער האט געזאגט וויפיל… יעדער האט געטראפן א מענטש, יא, ס’איז געקומען… דער רמב”ם ברענגט עס, יא, אז ס’איז געקומען צו קומט א גוי און ער פרעגט אים וויפיל געטער האבן ענק. איך געדענק נאר איינס טאקע פון זיי, וואס איז פשט? איך געדענק נישט פונקטליך וואס ער זאגט דארט, אז ס’קען נישט זיין אז ס’איז גארנישט.
ס’איז דער נארמאלער מענטש, פאר אפילו די חכמים, דער נארמאלער מענטש וואס איז געווען אין די גאס איז געווען אז ס’איז דא אסאך. נאכדעם איז געווען אטעאיסטן וואס זאגן אז יענער גאט איז נישט אמת, נאר דער גאט איז אמת. מ’האט זיך געשלאגן, יא, מיין גאט, דיין גאט, מיין גאט איז א גרעסערע האמער, איך קען צוברעכן דיין גאט. איך זאג עס אלס א משל [parable] אויף וויכוחים [debates] וואס איז עכט געווען.
און קומען די… יעצט, היינט איז נישטא כמעט קיין איינער, איך קען נישט at least… היינט איז שוין דא אלעס, אויף די ענדע איז דא אלעס, אבער ביז נישט פופציג יאר צוריק בערך, איז געווען א גרויסע וויכוח ביי די חכמי עולם [wise men of the world], חכמי אומות העולם [wise men among the nations], צו ס’איז דא א גאט. אבער די גאנצע וויכוח איז געווען אז גאט איז א זאך וואס ס’איז דא איינס פון זיי, אמת? ס’איז נישט געווען קיין שאלה צו, אקעי, לאמיר ריסערטשן וויפיל געטער זענען דא און וויאזוי הייסן זיי.
דאס איז אמאל ווען א מענטש האט געגלייבט אין גאט, דאס האט ער געטון. וויפיל געטער? דער פאטער האט געהאט א ביכל, יא, ס’איז אמת, ער האט געהאט א ביכל, א גאנצע ליסט פון אזויפיל געטער, און וויאזוי זיי הייסן, און פון וואו זיי קומען, און וואו זיי שלאפן, און וואס זיי עסן, און וואס זיי האבן ליב. דאס איז געווען די לימיט פון אלוקות [divinity], כביכול [so to speak].
און יעצט איז קיינער טראכט נישט אזוי. מ’האט זיי קאנווינסט מער ווייניגער אין די גאנצע וועלט אז ס’איז נאר דא איינס. Whatever that means, יא, מ’דארף פארשטיין וואס ס’מיינט, אבער אפילו די… אפילו אטעאיסטן גלייבן נאר אין איין גאט. זיי זענען טוען נאר אז ס’איז נישט, אבער זיי טראכטן נישט אפשר אז ס’איז דא פינף הונדערט. דאס איז אפילו עבודה זרה אין אינדיע און כדומה [and the like]. מ’טראכט… at least די נארמאלע מענטשן, די המון עם [the masses] טראכט אזוי. א גאט? יא, ס’איז דא אזא זאך.
Anyway, אויב דאס איז נאכאלץ נישט וואס דער רמב”ם האט געזאגט, האבן מיר געזאגט אז די חידוש, די מחשבה, אז ס’איז דא א מצוי ראשון [first existent] וואס הייבט אן אלעס, וואס איז מחיה [gives life to] אלעס, דאס איז די מערסטע ריעל, דאס איז א ריזיגע חידוש, און ווער ס’ווייסט דאס זאל זיך פרייען, און מ’זאל זיך דערמאנען צוויי מאל א טאג, אדער אויב מ’קען אפילו מער, אבער עט ליעסט צוויי מאל א טאג.
פאר דעם איז דא שבת [Sabbath] און יום טוב [holidays] און אלע מיני זאכן לכבוד דעם [in honor of this].
א גרויסע חידוש, און לאמיר זאגן די אידן זענען געווען די ערשטע צו ברענגען אהער צו אנדערע מענטשן, אדרבה [on the contrary], מיר דארפן נישט זיין צובראכן, מיר דארפן זיין העפי.
אמת, ס’איז דא אסאך אידן וואס זענען צובראכן, וואס וועל איך טון? די גוים גלייבן אויך, איז זייער גוט, תודה רבה השם [thank God very much]. אה, מ’דארף נאך אפשר טוען, אקעי, מ’דארף זיך אויסארבעטן געוויסע טעותים [errors], אבער וואס איז שלעכט? וואס איז די שטערונג [disturbance]? גלייך גוט.
סאו, אזוי שטייט אין נחלת מלכים [Nachalas Malchim: a sefer on the laws of non-Jews] אין די ענד, רייט? דאס איז די ערשטע שיטה [approach] אין רמב”ם, ס’איז דא א ריכטיגע שיטה, און אויך די אמת’דיגע זאך.
יעצט, וואס האב איך געוואלט האלטן אינמיטן זאגן? אה, נאכדעם זאגט ער די צווייטע זאך, וואס דאס איז די מעשה [deed/action] וויאזוי מ’ברענגט, ס’איז אפשר אויך פונקט אזא גרויסע חידוש, דאס האבן מיר גערעדט לעצטע וואך, פונקט אזא גרויסע חידוש איז אז מ’קען דאס צו זאגן איז נישט גענוג, ווייל ס’איז דאך טאקע אסאך שוועריקייטן דערין.
דער רמב”ם האט אויך געברענגט די שוועריקייטן, און לכאורה [seemingly] איז עס טאקע שווער צו טראכטן פון א זאך וואס האט נישט קיין ווערטער, ס’האט נישט קיין… ס’האט נישט קיין אימעדזש. וואס טראכטסטו ווען דו טראכטסט פון די עצמות [essence]? דו קענסט זאגן דו טראכטסט גארנישט. דו כאפסט? ס’איז א זייער שווערע זאך.
תלמיד:
פייערדיגע ריכטיגקייט.
מגיד:
יא, דאס איז די משל, די אינטשעס וואס מיר פרובירן צו טון, רעדן וועגן דעם. יא, דו טראכטסט אז ס’איז דא א גאט, נאכדעם די טבע [nature]…
איין מינוט, ניין, דו פרעגסט אן אנדערע קשיא [question]. די טבע פון די מחשבה [nature of thought]… וואס מ’טראכט, מ’טראכט נישט, דאס איז די נקודה [point]. די טבע… אוודאי, סאו די טבע המחשבה, דאס איז די לשון הרמ”ק [the language of the Ramak: Rabbi Moshe Cordovero, 1522-1570] אין “אלימה” [Elimah: one of the Ramak’s works], טבע המחשבה איז אז ווען ער טראכט אז ס’איז דא עפעס, זאגט ער, “אקעי, וויאזוי זעט ער אויס?”
דאס איז די טבע פון א מענטש, ער איז צוגעוואוינט אזוי צו טראכטן, ער האט א דמיון רודף אחר המחשבה [imagination that pursues the thought]. איך קען נישט זאגן אז ס’איז דא נאך עפעס צו טראכטן, אקעי, וויאזוי זעט ער אויס? וואס איז ער? אן אינטערהויזן גייט ער? אלע מיני אזעלכע שאלות.
און אויף דעם שטייט, זאגט דער רמ”ק, “רעותא דליבא חשב ליה” [the heart’s desire considers it – Aramaic phrase]. די רעותא דליבא [desire of the heart], חושים [senses], אלעמאל לויפט די דמיון [imagination], ער וויל עפעס זיך מצייר זיין. זיך פארשטעלן, אזוי איך זאג דיר עס איז דא א גרויסן רוס, עס איז דא א מענטש, אקעי, מ’גייט גלייך טראכטן אז עס איז עפעס, אבער דעם זאגט דער פסוק [verse], זאגט דער מציאות [reality], אז טראכט שוין אזוי, טראכט אז עס איז דא, נאכדעם סטאפ, גיי עס צוריק.
אז דאס איז די עבודה [work/service] פון פון א פשטות [simplicity], די עבודה פון גלייבן אז דער אייבערשטער האט שוין גיפט, עס מיינט אז ווען מען טראכט אז עס איז דא, און מען סטאפט דארט, ווייל עס מיס דארט… ווייל עס קען מיר טראכטן ווען מען סטאפט דארט? מען דעם ברוך השם [thank God], מ’זאל קענען אזויער לאנג. יא?
אבער עס איז פאר סאך א חילוק [difference]! איין סעקן! איך האב דארט דארט מער ווי איין סעקן! ווייל עס דארט מען טראכט אז מיר קען עס נישט פארשעווען. נאך א נושא [topic]. איך טראג אזוי אזוי יונג איין סעקן.
די פראבלעם איז אז אלעמאל הייבט מען אן צו די מינוט, סא דארפן סטאפן. מען הייבט אן פונקסט צוריק פון דער אנהייב. דאס איז א פשט. איך קען נישט… איך וויל נישט יעצט… דאס איז נישט קיין שיעור [lesson] אויף וואס דיר טראכטן פאר נאך צען מינוט. אבער עס איז א גרויסע זאך.
נען נען, כמען נעמען. ס’איז פשוט. ס’איז דא און ס’איז נישט מער ווי ס’איז דא. וויל דאס מסביר זיין [explain]? האב איך פריער געזאגט א העלבע. אז דא אלע זאכן זענען דא און זענען אויך נאך זאכן, און דער אייבערשטער איז דא, און נישט נאך זאכן חוץ פון זיין [besides His being].
שוין, דעיס איז א גרויסע סאך… אום בבצל [in the shadow] איז אזא שווערע זאך, און די רמב”ם מיט אפילו אונז זאגן עס אזוי, אבער עס איז זיכער א שווערע זאך אויסצונעהן פאר די קינדער, און פאר די ווייבער, און פאר וכילוב וכילוב [and so on and so forth], און פאר דעם טאקע האבן זיך אנגעהויבן, אדער ליסט איינער פון די ריזן [reasons], פארוואס מענטשן פאר דעם האבן געמאכט אלע מיני סקעטשקעס און טעות [errors], זאכן וואס האבן זיך אנגעהויבן מיט א גוטע כוונה [intention], ס’האט זיך שפעטער משתלשלט געווארן [evolved/developed] צו אלע שחרים [corruptions] און אלע טעותים.
האט אברהם אבינו [Abraham our father], נאכדעם משה רבינו האט געמאכט פון דעם א געזעץ [law], אז נישט מ’מאכט איינער פון די טעותים, און יא מ’מאכט עבודת השם [service of God], דאס איז א גרויסע חידוש.
אויב מ’ויל טראכטן קען מ’טראכטן די צווייטע שיטה וואס איך וויל זאגן, איז אמת’יג א חולף [alternative] אויף די צווייטע חידוש, אנדערע ווערטער וואס זייעסט עבודת השם, אז מען גייט נישט נאר טראכטן פון דריי אייבערשטע צוויי מאל א טאג שמייס, אז דאס איז טאקע דער עיקר [main] חידוש, אפשר איז אויך א מצוה [commandment] וואס מען זאל, שוין א ביסל מער ווי די געטראכט, אבער קיינער וויישט אז עס איז מערך באחד [lengthy in one], וואס ווען דאס פרעגט, וואס וועט מערך זיין דער עכד [the service]?
תלמיד:
ניין, מאריך איז מקצר [lengthy is shortening].
מגיד:
ניין, גוט. על כל פנים [in any case], האט מען געזאגט אז מען גייט חוץ פון דעם טון זאכן לשמו [for His sake], אזוי ווי מאכן א בית המקדש [Temple], “ועשו לי מקדש” [and they shall make for Me a sanctuary], די ערשטע זאך. אזוי ווי מאכן ימים מקודשים [holy days], אזוי ווי מאכן קרבנות [sacrifices], אזוי ווי מאכן מצוות [commandments].
איך ווייס נישט צו אלע מצוות, אבער אט ליעסט די מצוות וואס האבן צו טון מיט וואס מען רופט עבודת השם [avodas Hashem: serving God]. ווייל תורה, עבודה וגמילות חסדים [Torah, avodah (service/worship), and acts of kindness] – יא, די חלק העבודה [the service component] וואס איז דירעקט אז מען דינט דעם אייבערשטן, די תפילה [tefillah: prayer] איז זיכער א גרויסע זאך, שבח והודאה [shevach v’hoda’ah: praise and thanksgiving]. דער רמב”ם [Rambam: Maimonides] זאגט געבן שבח והודאה, בעטן, וכו’ [and so forth]. דאס גייט מען טון לשם השם [lishmah: for the sake of God], לשם המוציא ראשון [for the sake of the First Existent].
צו מ’קען – דאס הייסט, ווי אזוי קען מען אפשר נישט? דער מוציא ראשון [motzi rishon: First Existent] האט דאך נישט אמת’דיג קיין גוף, קיין שום… די געטשקע פון די שטערן קען מען דאך כאטש מאכן א פיקטשער פון א שטערן, עס האט עפעס א שייכות מיט אים. פון דעם אייבערשטן קען מען נישט מאכן א פיקטשער וואס האט עפעס א שייכות מיט אים, ווייל ער האט דאך נישט קיין פיקטשער.
מען קען אפילו נישט זאגן קיין ווארט, ווייל די ווארט קען מען אפשר זאגן בשלילה [in negation], אבער דאס איז אויך נאר א… די גאנצע שלילה [negation] איז נאר א טריק ווי אזוי מ’קען פארשטיין. ס’איז נישט פשט אז דער אייבערשטער איז נישט, שטימט? אויב איינער מיינט אז שלילה איז אויך אן אמת’דיגע ווארט וואס רעפרעזענטירט, ער ווייסט נישט ריכטיג.
סך הכל די גאנצע תורה פון ידיעת השלילה [yedi’as hashlilah: knowledge through negation] איז נאר א וועג צו מסביר זיין ווי אזוי מ’קען, אזוי ווי איך האב געזאגט, טראכטן אז ער איז, אבער נישט קיין גוף. מער פון דעם קען מען דאך נישט זאגן.
סא איז נישט דא קיין ווארט, נישט דא קיין “לבושיו כשלג חיור” [levusho kashleg chivar: His garments white as snow], נישט דא קיין פעולות וואס מ’קען אמת’דיג טון פאר אים. מ’קען אים נישט דינען – ער באקומט נישט גארנישט פון די עבודה מצד עצמו [from His own perspective].
דער רמב”ם רעדט קיינמאל נישט אמת’דיג פון דעם פראבלעם. ער דארף דיר זאגן – ער פענקט נישט אז ער זאל רעדן פון דער פראבלעם. און ער זאגט אפילו נישט אז דאס איז דער רעיזון פאר וואס די עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers] האבן געמאכט זייער סיסטעם – ווייל מען קען נישט מיט דער אייבערשטער אליינס. ער זאגט נישט דאס. דאס שטייט נישט – שפעטער איבער אנדערע ספרים.
אבער עס איז זיכער א חידוש [chiddush: novel insight] – דער רמב”ם איז זיכער מסכים [agrees]. אין אנדערע פלעצער זאגט ער יא, אז דער רמב”ם זאגט די אמת’דיגע וועג פון די אבות [avos: patriarchs] איז געווען נאר במחשבה [in thought], נאר בדעת [in knowledge].
אבער דאס איז מיט די אנדערע זאכן. דאס איז ווייל אזוי ווי ער איז מסביר אין דעם מורה [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed] – ווייל מענטשן פארשטייען נישט עבודה וואס איז מחשבה אליינס. און אפשר אויך אונז פארשטייען נישט, ווייל אונז האבן אויך א גוף.
אבער עס האט לאנג מ’ליבט פון א גוף. פארוואס? ווייל ווען איז רבי – די רבי איז ארג עפה – איז נישט בעת פון די אמת’דיגע עבודה, טראכט מען נישט פון דעם עולם אזוי, קען מען די אמאל טראכטן פאר דעם אייבערשטן. אבער דאס איז וואס דער גאר טיפע חסידים [chassidim: pious individuals] גייען טוען.
איז ער, מ’זעט זיך אז די זאך וואס אונז טוען – עס גייט זיך אז דער זאגן אז עס זענען טאקע עבודות וואס איז עבודה ווי די עבודה זרה טוען. זייער זעלבע סארט זאך – מ’מאכט א מקדש [Mikdash: Temple], מ’מאכט קרבנות [korbanos: sacrifices] אפילו…
מ’זאגט אפילו, כביכול [kivyachol: so to speak], “ריח ניחוח לה'” [rei’ach nicho’ach laHashem: a pleasing aroma to God]. רש”י [Rashi] זאגט אז ס’מיינט נישט – וואס מיינט די רוב עולם? אז זיי זענען קרבנות, זיי מיינען אז עס איז קרבנות. אז זיי פארשטייען אז מ’זאגט זייער ליסט אז דאס איז נישט א קרבן פאר א געטשקע, נישט פאר א מזל [mazal: constellation], נישט פאר א כוכב [kochav: star]. דער קרבן איז פאר דער אייבערשטער.
און דאס איז א סארט פירוש [interpretation] אז כביכול פאר דעם ערב שבת [erev Shabbos: Friday] – איך האב געלייגט מיין שאלות דא אין דער גרופע פון ערב שבת – האבן זיי מיט געווען אז לויט דעם קומט אויס אז דאס איז אז מען קען טון עבודת השם. דאס איז מען מעג – קיינמאל איז דארף א היתר [heter: permission] צו פון עבודת השם.
נישט צו טראכטן – אפשר דארף נישט קיין היתר. אבער צו טון דארפט מען א געוויסע היתר. זאל דער לכאורה [ostensibly] געווען אסור [forbidden]. איך בין נישט אסור אז דער לכאורה איז נישט ריכטיג. און דער היתר איז אזוי אזוי בחינת ירידה [in the aspect of descent], אזוי ווי כמעט אזוי עבירה לשמה [aveirah lishmah: a transgression for the sake of heaven], אזוי ווי א ירידה לשמה [yeridah lishmah: a descent for the sake of heaven].
דער גאנצע בריאת העולם [bri’as ha’olam: creation of the world] – דארף ער איז איין גוף, האט ער געמאכט א גוף. אמת, עדיין דא איז אז ס’איז דא א וועלט וואס איז אן עולם גשמי [olam gashmi: physical world]. ממילא די עבודת השם אין די עולם הזה [olam hazeh: this world] איז נישט נאר צו די מענטשן וואס זאגן אז נאר א זאך וואס איז א גוף עקזיסטירט – איך קען עס נישט זען, עקזיסטירט עס נישט.
ווייסטו וואס? איך וועל דיר ווייזן דעם אייבערשטן. איך וועל מאכן א מקדש. איך וועל דיר זאגן – לאו דווקא [not necessarily] א מקדש, “ועשו לי מקדש” [v’asu li mikdash: and they shall make for Me a sanctuary], אלא ממש ציווה למקדש [commanded regarding the Temple]. איך וועל נישט זאגן די טעות וואס די עובדי עבודה זרה האבן געמאכט, אז די מקדש איז אליינס.
פאר דעם מעג מען נישט מאכן קיין פסל [pesel: graven image] אין די מקדש. מען מעג נישט מאכן קיין סטאטועס, אפילו מיט יא לאגן, און מיר זאגן אז ס’איז נאר מיט בית שני קדושה [the sanctity of the Second Temple], און ס’איז נישט ממש, וכו’ וכו’.
אבער דאס איז אליינס א געוויסע – אין אנדערע ווערטער, אזוי ווי ווען דער אייבערשטער האט געזאגט “ועשו לי מקדש”, אדער ווען דער אייבערשטער האט געזאגט אז מען זאל טון עבודת השם, איז עס אזוי ווי מען גייט צו די גרויסע רבי וואס באמת האלט ער נישט פון די אלע זאכן.
מ’זאגט דעם רבי: מ’דארף מאכן א מוסד [institution], מ’דארף בויען א בנין [building], מען דארף מאכן פיקטשערס פון די רבי אין די צייטונג, מען דארף רעדן אויף די מארקעטינג שפראך וואס דער עולם פארשטייט, ווייל דער עולם איז אזא, און מ’דארף געלט, און געלט גייט מיט דעם.
דאס איז די גאנצע תורה – איז דאס סארט זאך. נישט די גאנצע תורה, די חלק העבודה, די עבודה מעשית [practical service].
איז בעצם אז דער אייבערשטער איז געווען אזוי ווי דער רבי. מען איז געקומען – פאר אלע יארן האט ער געהאקט אויף דעם – און מ’איז געקומען און מ’האט אים געזאגט, “צדיק [tzaddik: righteous one], מ’דארף.” ער שטייט אויך, ער ווייסט אויך אז מ’דארף – ס’איז א מציאות [reality].
דער אייבערשטער – מיר ווייסן נישט אפשר פארוואס, אבער ס’דארף זיין א וועלט. מן הסתם [presumably] איז דא א סיבה פארוואס ס’דא א וועלט. ס’איז נישט קיין מיסטעיק אז ס’איז דא א גשמיות’דיגע וועלט [physical world].
זאגט דער אייבערשטער, “אקעי, אין די גשמיות’דיגע וועלט, איך לאז – זאל מען מאכן פאר מיר א בית המקדש [Beis HaMikdash: the Holy Temple].” נישט נאר איך לאז – איך הייס. דורכדעם וועט דער עולם וויסן אז ס’איז דא א גאט.
איי, זיי גייען אין א געוויסע זין גייען זיי בלייבן שטעקן. אבער ס’איז נישט בעסער צו גלייבן אין אן עבודה זרה ווי דעם? דאס איז אסאך בעסער.
על כל פנים [in any case], די מטרה [goal] פון דעם, די ענד, איז אז מ’זאל טאקע וויסן אז ס’איז נישט די מקדש, אז ס’איז נאר א משל [parable], ס’איז נאר א סימן [sign]. ס’פוינט צום אייבערשטן – ס’מיינט נישט דאס. אבער דער אייבערשטער האט מסכים געווען.
דאס איז וואס דער רמב”ם – די אלע ווייסן אז דער רמב”ם זאגט אז קרבנות איז נאר כנגד עבודה זרה [in response to idolatry]. אבער באמת מיינט ער דאס. ער זאגט: נישט נאר איך, נאר די קדמוני הפילוסופים [kadmonei hafilosofim: early philosophers] האבן שוין דאס געזאגט, און רבינו נסים גאון [Rabbeinu Nissim Gaon], און ר’ שם טוב [Rav Shem Tov] – אלע זאגן אז דאס מיינט ער באמת.
אז דער רמב”ם זאגט נישט אז ווען ס’וואלט נישט געווען קיין עבודה זרה בעולם, וואלט מען נישט געדארפט מאכן קרבנות. באמת, ס’איז טעארעטיש אמת. אבער פאר די זעלבע סיבה פארוואס ס’איז דא עבודה זרה בעולם איז דא קרבנות.
אין אנדערע ווערטער: ווייל אין די עולם הזה הייסט דאס עבודת השם. און די לעוועל פון געבן – צו מיינט עס עבודת השם? אדער דו נעמסט א שטיקל פלייש און דו לייגסט עס אויף די זאך – וואס דאן מיינט עס עבודת השם?
אונז זענען צוגעוואוינט – אונז האבן אויפגעהערט צו מאכן עבודת השם, און די עבודת השם מיינט נאר בדיבור [through speech]. איז שוין עפעס א… מען קען רעדן מיט דעם צוויי וועגן, און ווייל זאגן אז ביידע זענען – ס’איז פעיק אביסל, ווייל…
עבודה – זענען דיין ווייב, געסטו צו עסן. אבער די אייבערשטער געסטו איז די ווערטער. אקעי, אמת’דיג, אדער – ווערטער איז אויך נישט. די ווערטער איז די הוה אמינא [initial assumption], נאר א עבודה – א פה תפילין [tefillin on the mouth] נאך אלץ נישט.
דערויף מענטשן זאל זאגן אז אסייט אסאנזיג דארף זיין גלייגעווע, יא דער ווערטער. זאגן זיך פאר הלכה [Jewish law] מ’דארף זאגן. מחשבה [thought] איז אויך נישט גוט. מען גיט נישט גארנישט, מען גיט נישט – וואס דער ווייסט.
אבער די מענטשן מיינען – די וואס צום געבן איז לאו דווקא די ווארט ערך הגב [the value of giving]. ס’קען זאגן אז דער עובד עבודה זרה האט אויך נישט געטראכט אז ער גיט. ס’איז מער אזוי ווי ער איז מחבר [connects] עבודה זרה מיט דעם וועג. ס’הייסט כביכול איך וועל געבן, אבער נישט… ס’קען זיך געזאגן אז ס’איז געזאגן אז ס’איז נישט טאר די דווקא און די נוסח [formula] געבן און די קבל זיין.
אז פריער מדגיש [emphasized] האט געווען שטעלט א שייכות מיט דעם צו נישט. פריער האט מען מדגיש געווען אז היינט שוין כמעט יעדער פארשטייט… און דאס איז ווייל מ’האט זיך שוין אויסגעלערנט – כמעט יעדער ווייסט נישט פאר איין גאט.
ס’איז געווען וואס עס איז א סיבה דערצו איז סתם אזוי אזוי אזוי אזוי… ס’איז די פארצייליגט. ס’איז די פארוואס וואס האט דאס זאגט? ס’איז די מיט די גאנצע שמועות [stories/discussions]. קען זיין, און ווייסט נישט.
תלמיד: בקעז… ניין, איך פרעג. ווען מ’האט גערעדט דיגער אין די לעצטע וואך… איך טראכט אז… מ’האט גערעדט אזוי וואס מיינט גלייבן, אדער וואס מיינט אז דא א פאר געט. האט מען געזאגט עס א בוחרע אינט נישט, אדער מען האט געזאגט אז ס’מיינט וועט א מענטש האט רעספעקט אדער האט מורא.
מגיד שיעור: מיגן טו סעי, אפילו מענטשן – וואס אפילו מענטשן היינט וואס מיינען אז ס’איז איין גאט, אבער זיי זאגן אז עס מיינט אנדערע חלקים אדער עס אלץ מיינט איינס. פונקט ווי א פרומער איד.
א וואלכע – ווען די וועג זענען צוויי און די מיינונג דארפסט אזוי מורא צו טראכטן אז ס’איז נישט דא קיין גאט. ס’איז א סקעירי [scary] וועט – איך גיי איר זאגן איינעם מיט די חשוב’ס ארויסזאגן פון די מויל: ווייל עפעס איז נישט דא קיין גאט אויף די וועלט. ווייסט, עס איז אזא. ס’איז דארף אז דאס א געוויסע חלקים אדער דאס איז פארוואס.
ס’איז דא אזויפיל עבודות וואס מ’האט מורא – דער זעלבער גאט גע’פעטשט ער שמייסט. ס’איז דא אסאך פון די זאכן וואס האלט אפילו מענטשן וואס גלייבן אין איין גאט.
דו קענסט זען די רוימער [Romans] וואס האבן זיך געדינגען דארט, אבער ביז שפעטער האבן זיי אלע געפילט אז תנ”ך [Tanach: Hebrew Bible] שרייט אויס אז ס’איז דא איין גאט, און עפעס מוז זיין אז דער איין גאט איז דער בורא [Creator]. זיי האבן זיך נישט איינגערעדט אז ס’איז דא נאך איינס. ס’איז א זאך וואס מען האט מורא געהאט.
איך ברענג עס צוריק צו וואס דו זאגסט יעצט. דאס מיינט אז די עבודה פון קענען דינען – דאס נעמט אוועק די פראבלעם, וואס איז זייער גרויס. אפילו א מענטש וואס פארשטייט אז ס’איז דא איין גאט טעארעטיש…
תלמיד: איז טרו, איז טרו.
מגיד שיעור: דער רמב”ם טאקס אבאוט דעם אין די קאנטעקסט פון שכר ועונש [reward and punishment], פון עולם הבא [the World to Come], אדער פון געוויסע אנדערע איסורים וואס ער האט גע’פסק’נט [ruled] לויט דעם.
אז אין עולם הבא שטייט אז די וואס דינען עבודה זרה האבן אן עשה [positive commandment] וואס האלט זיי צוריק, און זיי קענען נישט זיין שלעכט. זאגט דער רמב”ם: וואס איז דער פשט פון דעם?
אז די עובדי עבודה זרה – זייער גאנצע זאך איז אז זיי האבן צוגעזאגט אז ווער ס’וועט דינען עבודה זרה, האט מען געזאגט אז די עבודה אין די צייט, ער וועט זיין בהמות [livestock/prosperity]. די געטשקע איז מסוגל [has the power] אז ס’זאל וואקסן די תירוש [tirosh: wine], יענער איז מסוגל אויף די יצהר [yitzhar: oil], יענער איז מסוגל אויף די דגן [dagan: grain] וכו’. און מענטשן האבן אמת’דיג מורא געהאט אז וואס וועט זיין.
אפילו דער רמב”ם זאגט פארוואס מ’האט געמאכט כלאים [kilayim: forbidden mixtures], ווייל כלאים איז געווען עפעס א מנהג [custom]. ער ברענגט אז רבי ישעיה [Rabbi Yeshayah] האט געזאגט אז ס’מוז זיין דגן במפורש [grain explicitly]. ער האט געזען אין די ספרים פון עבודה זרה אז פונקט אזוי גייט די סגולה [mystical power] – אנדערש ארבעט עס נישט.
לכאורה, אויב כלאים מיינט סתם אז ס’זאל ווערן אויסגעמישט, וואלט געווען אנדערש. אבער רבי ישעיה האט געזאגט אז ס’מוז זיין ממש אויף דעם אופן. ער האט מיר געטראפן. ער זאגט אז ס’מוז זיין רוח הקודש [divine inspiration] – ער זעט אז מ’איז זיך מסתלק [withdrawing] אויף דעם מאמר [statement], ווייל יענער זאגט אז פונקט אזוי ארבעט עס.
די געטשקע – איך ווייס נישט פאר וואטשעווער מעדזשיקעל ריזנס [magical reasons] זיי האבן מסביר געווען – אז כדי די חיטה [wheat] זאל געלינגען דארף מען לייגן אביסל טרויבן און אויף איינמאל געבן א שפריץ, און אזוי וואקסט עס. און מענטשן האבן מורא געהאט – אזויווי דו זאגסט – אפילו איינער וואס…
תלמיד: רבי ישעיה האט אויך געזען דאס?
מגיד שיעור: קען זיין, קען זיין. קען זיין.
תלמיד: ניין, דער רמב”ם זאגט אז ס’שטימט זייער גוט. ער איז אימפרעסט אז ער האט געטראפן די… ער האט נישט קיין ספרים פון קיין מדרש דאכצעך, ער האט געטראפן עפעס א ספר פון די עבודה זרה און ער זעט אז ס’שטימט.
און דער רמב”ם זאגט אז מענטשן זאלן מאכן אלץ מורא. אבער ער זאגט: יא, אמת, בלייבט גארנישט. אבער פארוואס זאל איך זיין אזוי ווייט אזוי זאל איך זיין ברוגז? אפשר וועט ער אזוי ווי יענער – לאז איך דאך…
Student: קען זיין, קען זיין, איך ווייס נישט.
Instructor: ניין, דער רמב”ם זאגט אז ס’שטימט זייער גוט. ער איז אימפרעסט אז ער האט געטראפן די עדות. ס’איז נישט קיין ספק פון קיין מדרש די עדות. ער האט געטראפן עפעס א ספר פון עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], און ער זעט אז ס’שטימט.
און דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דא מענטשן וואס זענען מענטשן וואס מאכן א טעות. זיי זאגן, “אמת, ס’איז דא איין גאט, אבער דאס זענען די כוחות וואס זענען ברואיו. אפשר ווי אזוי ווי אן עבד, דארף מען דאך חושש זיין.” און דערפאר איז די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law] געקומען און געזאגט, “ניין, נישט נאר דו זאלסט חושש זיין, נאר דו זאלסט וויסן אז דאס טאר מען נישט בכלל עסן.”
פארקערט, דאס איז אן איסור [issur: prohibition], דאס איז א גילוי עריות [gilui arayos: sexual immorality]. דאס איז דינען עבודה זרה, נישט רעגענען. די עבודה זרה’ס גאנצע מארקעטינג זאך איז אז ער מאכט רעגענען. מ’דארף נישט פארגעסן אביסל, גייען? ווען מ’זאגט קריאת שמע [Krias Shema: the Shema prayer], איז אויך א געוויסע ביטול עבודה זרה [bitul avodah zarah: nullification of idolatry] די צווייטע פרק, נישט נאר די ערשטע פרק. פארוואס? ווייל די גאנצע מארקעטינג זאך פון עבודה זרה איז, ער מאכט ס’זאל רעגענען, ער מאכט אז…
ליטעראלי, ווען ס’איז געפאלן רוים, ווען די… וויאזוי הייסט עס? מ’האט איינגענומען רוים, האבן די אלע עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers] פון רוים, וואס ס’איז שוין כמעט נישט געווען אזא סאך פון זיי, האבן אלע מפרסם געווען אז “זעסט וואס ס’געשעט ווען מ’הערט אויף צו דינען די געטשקעס?” און סיינט אוגוסטין [Saint Augustine] האט געשריבן א גאנצע בוך צו ווייזן, “ניין, דאס זענען אלע צרות געקומען פון דינען די געטשקעס.” זיי האבן געטראפן א נייע געטשקע, סאו וואס איז די פוינט?
אבער עניוועיס, איך האב אביסל בעסער געזאגט ווי דער רמב”ם, אקעי. אבער על כל פנים [al kol panim: in any case], דאס איז געווען ממש א זאך, א קאנווערסעישאן. איך מיין אז ס’איז דא א גמרא [Gemara: the Talmud] וועגן דעם, רייט? ס’איז ממש א גאנצע קאנווערסעישאן אז… די כותים [Kusim: Samaritans] האבן דאך אזוי געזאגט, רייט? חזקיהו [Chizkiyahu: King Hezekiah] הייסט ער זאל עסן במות [bamos: private altars], און וועגן דעם קומט אים צרות. ס’איז אלעמאל געווען, ס’איז געווען אן עכטע דיסקאשן אזוי.
דו קענסט נישט גיין אנטקעגן. די עובדי עבודה זרה האבן זיך געהאלטן אז ס’איז דא אסאך געטער, און דערפאר דארף מען שפילן מיט אלע. איך מיין נישט אז דו דארפסט דינען אלע, ס’איז נאך אביסל שווער. אבער מ’קען דאך נישט גיין אנטקעגן איינס, ווייל אפשר האט ער א כח. און דעריבער די אלע זאכן וואס די תורה זאגט אז דו זאלסט זיך שמירה האבן… ס’שטייט נישט קיינמאל אז דו זאלסט זיך שמירה האבן פון עבודה זרה. אפשר שטייט עס. אבער די זאך, דייקא די פארקערטע.
מי שעובד עבודה זרה [mi she’oved avodah zarah: one who worships idols] האט איינלאדן אים ברכה [bracha: blessing]. ער האט נישט. און דאס איז אסור, מ’טאר נישט. קיין שום פועל’ס [po’el: effect] פון עבודה זרה טראכט נישט אריין.
ס’איז דאך א גאנצע סוגיא [sugya: Talmudic topic] פון עבודה זרה אליינס, פון געוויסע הלכות [halachos: Jewish laws], רייט? דאס הייסט עס איז א פאדערשטעלונג פון עבודה זרה, איך מיין דער רמב”ם שרייבט דאס, אז עס איז א גרויסע סגולה [segulah: mystical remedy], געוויסע עניני קרובות [inyanei krovos: matters of closeness/proximity], עס איז ממש גייט עס טרעטן קעגן אים, איך ווייס וואס, ער באקומט דארט יענע יאר א פרנסה [parnasah: livelihood].
און די תורה זאגט אים: דאס עסט נישט! “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו” [sheketz teshaktzenu v’ta’ev te’avenu: you shall utterly detest it and utterly abhor it]! זאלסט נישט מורא האבן! זאלסט נישט באהאלטן! זאלסט נישט! “לא תביא תועבה אל ביתך” [lo savi so’evah el beisecha: you shall not bring an abomination into your house] און אזוי ווייטער, ווייל עס איז אייננעמען א שטיקל איד ביי חילול עבודה זרה [chilul avodah zarah: desecration through idolatry], איך ווייס וואס ער זאגט דארט… ס’איז א גאנצע זאך! מען זעט אונז פארגעסן, ווייל אונז זענען נישט אין יענע קאנטעקסט, אבער עס איז געווען אלץ קעגן דעם.
און אזוי ווי דו זאגסט, מען טוט עס מורא האבן פאר עבודה זרה אויך נישט, ס’איז דא נאך א זאך, אבער דארף זיכער סאמטינג אפשר רעדן וועגן דעם, ס’איז נישט אזוי סימפל, דער רמב”ם האט געזאגט, דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] האט דארט עפעס נאך שטערקער… איך מיין ס’איז דער רמב”ן… אה, דאס וועגן לגבי כישוף [legabei kishuf: regarding sorcery], אבער איך וויל נישט אריינגיין מיט’ן רמב”ם אין אנדערע נקודות, אבער צוריקגייענדיג…
נא פיין, אקעי, ס’האט צו טון מיט די שאלה וויפיל עס עקזיסטירט. אלענפאלס, די תורה זיכער האלט אז אין דעם סענס אז מען זאל נישט מורא האבן, און אזוי ווייטער. באט לייק יו סעי, ס’זעט אויס מען גלייבט יא אין דעם, דאס מיינט מען גלייבט יא, עס איז נישט קיין גאט, אבער ער האט דאך עפעס א כח, און עס קען זיין טאקע א כח, אזוי ווי פארוואס דארף די תורה די אלע זאכן, וויל נישט מורא האבן, און מוז דארפן מסירות נפש [mesiras nefesh: self-sacrifice], כדי מיר זאלן נישט פארגעסן דעם אייבערשטן גאט.
דזשאסט טו בי קליער, ס’שטייט נישט אין די תורה, אזוי וואלט איך געקענט זאגן, ווייל איך האב דא א פראבלעם, ווייל דער רמב”ן למשל זאגט, ער זאגט דא מחלוקת [machlokes: dispute], דאס מיין איך דער רמב”ן, איך דארף אנקומען צו עפעס אנדערש, אבער דער רמב”ן זאגט זייער קלאר אין תשובות הרמב”ן [Teshuvos HaRamban: responsa of the Ramban] וועגן דעם, וועגן לגבי כישוף, לגבי געוויסע סגולות און זאכן.
דער רמב”ם האט געזאגט אז עס איז אלץ שקר [sheker: falsehood]… איך ווייס אפילו נישט צי דער רמב”ם אליינס האט באמת געהאלטן אז עס איז אלץ שקר, ער האט אפשר געדארפט זאגן אז עס איז אלץ שקר… וואס האלט ער דארט? פארוואס זאל עס נישט ארבעטן? ס’איז דאך דא מענטשן וואס זענען דאך געווען פאר א סך צייט דארין, ניין? ס’האט מען דאך געזען…
Student: האסטו געהערט אז דער רמב”ם האט אויך געהאלטן אז עס ארבעט? יא, ער זאגט אז ביי משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher], מען קען גלייבן ניסים [nissim: miracles] וואס קענען געשען בלאט אדער כישוף, אז דאס ארבעט יא.
Instructor: יא יא, איך ווייס, ער זאגט עס ארבעט נישט, אבער מען דארף געבן… מען קען נישט געבן פאר יעדן מענטש צו זאגן… ער האט דאך געזען אז ס’איז נישט קיין נס, אפילו עס קען זיין אז יא געווען, פונדעסטוועגן דארף ער זאגן…
Student: אגב פנים, דו האסט דאך חכמה דארט געהאלטן…
Instructor: יא, דאס איז א מחלוקת. אבער דאס איז דאך נישט קיין ראיה [ra’ayah: proof]. דאס איז דאך א שטארקע ראיה. ניין, דאס איז א גרעסערע ראיה, און ער זאגט בפירוש [befeirush: explicitly] אין “מה בין נביא למכשף” [mah bein navi lemechashef: what is the difference between a prophet and a sorcerer], זאגט ер, המכשף [hamechashef: the sorcerer] זאגט אמאל אמת אמאל נישט אמת, און נביא [navi: prophet] איז אלעמאל אמת.
זעט מען אז דער רמב”ם איז קלאר אז א מכשף, אז א מנחש [menachesh: diviner], זאגט אביסל אמת. כח הדמיון [koach hadimyon: power of imagination], ער איז ממונה בוחן מזלות [memuneh bochen mazalos: appointed to examine constellations], אז דער כח הדמיון קען וויסן געוויסע זאכן. ס’איז משמע [mashma: it implies] אז ער האלט אז ס’איז אביסל מער אמת ווי ער מאכט עס שפעטער אין די ענד פון הלכות עבודה זרה [Hilchos Avodah Zarah: Laws of Idolatry].
און ס’איז א סתירה [stirah: contradiction] אין הלכות עבודה זרה מיט הלכות יסודי התורה [Hilchos Yesodei HaTorah: Laws of the Foundations of the Torah]. איך ווייס נישט צו ס’איז ממש א סתירה, קען זיין אז מ’קען עס יישב’ן [yashev: resolve] אויך, אבער… קען זיין אז נאר ניחוש [nichush: divination] האט אן ענליכקייט צו נבואה [nevuah: prophecy]. קען זיין אז ס’איז דא אסאך זאכן. ס’איז א סוגיא, ניין, ס’איז נישט קיין סוגיא אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed] וואס איך האב עס געזען קלארער.
אבער וואס איך וויל זאגן דא איז אזוי, אבער ס’איז טאקע זיכער א מחלוקת. דער רמב”ם זאגט אז ס’ארבעט נישט, אלע אופנים פון כישוף ארבעטן נישט. דאס איז זיכער אז אלע אופנים פון כישוף ארבעטן נישט. מ’דארף זאגן אז ס’ארבעט נישט. ער זאגט אז ס’איז דאך אלץ כוחות שלעכטע. זיכער אז יעדער איז מודה [modeh: agrees] אז ס’האט צוטון מיט עבודה זרה, אז ס’ברענגט צו שלעכטע זאכן.
זאגט דער רמב”ן, איך קען נישט זיין אזוי פרומער ווי דער רמב”ם, איך זע דאך אז ס’ארבעט. איך זע דאך, איך רעד מיט די חברה, איך זע אז ס’ארבעט. מוז מען זאגן אן אנדערע פשט [peshat: interpretation]. זאגט דער רמב”ן, און דער אבן עזרא [Ibn Ezra] מיין איך אויך האט געזאגט ענליכע זאכן, ער זאגט אז ס’איז א זאך, מ’קען נישט זאגן חסידות [chasidus: piety] צו זאגן ליגנט. אבער זעט מען אז ער גייט אן אז דער רמב”ם איז חסידות. דאס איז איינער האט מפרש [mefaresh: explains] געווען, דאס איז דאך די גאנצע זאך. אין די גמרא איז געווען איינער האט געזאגט, איינער האט געזאגט אז דער פשט איז אז ס’ארבעט נישט.
סאו, דער רמב”ן האט געשריבן א תשובה [teshuvah: responsum] וועגן א געוויסע… בכלל, דער רמב”ן איז אסאך פאסטער ווי דער רמב”ם. אונז פילן זיך אזוי ווי דער רמב”ם. הער אויס, הער אויס, הער אויס, ענדיג, לאמיך ענדיגן די נקודה.
דער רמב”ן האט געזאגט אז דאס וואס שטייט אין די תורה “לא תעוננו ולא תנחשו” [lo te’onenu velo tenacheshu: you shall not practice divination or soothsaying] און אזוי ווייטער, מיינט אז מ’טאר נישט גיין אויסזוכן צו וויסן, למשל “דבר עוני” [davar oni: a matter of divination] שטייט אין די גמרא, מ’זאגט אז די שעה איז גוט פאר יענץ, יענע שעה איז גוט פאר יענץ, וכדומה [vechadome: and similar things].
זאגט דער רמב”ן, אבער אויב דו ווייסט שוין, סאמהאו האסטו אויסגעפונען אז פרייטאג צווישן זעקס און זיבן איז נישט קיין מזל’דיגע צייט צו מאכן קידוש [kiddush: sanctification over wine], זאגט דער רמב”ן, טארסטו נישט קיינמאל מאכן קידוש, ווייל ס’איז דאך א שאלה פון א הכנסה לסכנה [hachnasah lesakanah: entering into danger].
אויב האט ער א גרויסע בטחון [bitachon: trust in God] און ער האט א השלכה גמורה [hashlachah gemurah: complete reliance], און האט א לעוועל פון נסים גלויים [nissim geluyim: revealed miracles], מעג ער גיין קעגן די כוכבים [kochavim: stars]. אבער אונז זענען מיר נישט געווענליך אויף די מדרגה [madreigah: spiritual level].
פאר די זעלבע סיבה פארוואס מ’דארף גיין צו א דאקטאר ווען מ’איז קראנק, “רפא ירפא” [rapo yerapei: he shall surely heal], א גמרא זאגט, אמת’דיג דארף דער אייבערשטער דירעקט טון, אבער ווייל ער האט העלם פנים [hester panim: hiding of the face] צו אזעלכע סארט זאכן, מוז מען גיין צו א דאקטאר.
זאגט דער רמב”ן, אויב דו ווייסט אז ס’איז נישט קיין מזל’דיגע טאג, טארסטו נישט גיין קעגן דעם, און אויב דו גייסט יא, וועסטו ליידן שולדיג, ס’וועט דיר געשען.
דאס וואס ס’שטייט אין די תורה און ס’שטייט אין די גמרא “אין שואלין בבלדים” [ein sho’alin bebaldim: we do not consult astrologers], מ’קען נישט פרעגן די אלע זאכן, מיינט נאר מ’זאל נישט אויפזוכן, מ’זאל זיך נישט אריינטון אין דעם. אבער אויב מ’ווייסט יא, דארף מען נזהר זיין [nizhar zayn: be careful] דערפון. און אפילו אויב מ’ווייסט אז עפעס א זאך קען העלפן, מעג מען, ווייל ס’איז נישט ערגער פון עני השתדלות טבעית [inyan hishtadlus tivi’is: the matter of natural effort]. ער מאכט נישט קיין חילוק [chiluk: distinction] פון השתדלות [hishtadlus: effort].
פארדעם זאגט דער שולחן ערוך [Shulchan Aruch: Code of Jewish Law] אז מ’פירט זיך נישט צו מאכן חתונה [chasunah: wedding] ביום ב’ [beyom beis: on Monday] וכדומה, וואס ס’איז געבויט אויף דעם. דער שולחן ערוך קוואוט [quotes] דער רמב”ן, די תשובת הרמב”ן וואס זאגט דאס, ווייל ס’גייט אויף די שיטה [shitah: approach].
און אנדערע ווערטער, דער רמב”ן האט פארשטאנען, אויב מ’רופט עבודה זרה די זעלבע זאך ווי כוכבים ומזלות [kochavim umazalos: stars and constellations] וואס דער רמב”ם לויט די פירוש רופט, אז דער רמב”ן זאגט אז ס’האט יא כח. ס’הייסט כח, מיינט ער צו זאגן אז ס’איז אמת אז אין די צייט האט דער אייבערשטער געגעבן א כח, ס’איז נישט קיין חילוק.
ס’איז אמת אז דו גייסט קעגן דעם מזל [mazal: constellation/fortune] כאילו, דער געטשקע זאגט אז מאנטאג איז נישט קיין גוטע טאג פאר א חתונה, דו גייסט קעגן אים, קען טאקע נזק [nezek: damage] ווערן.
און דער רמב”ן זאגט, דאס וואס ס’שטייט “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך” [tamim tihyeh im Hashem Elokecha: you shall be wholehearted with the Lord your God], אז מ’זאל נישט שואל [sho’el: ask/inquire] זיין די אלע זאכן, קודם כל הלכה’דיג וואס ס’מיינט אמת’דיג, מיינט ער צו זאגן אז מ’דארף זיך נישט אינטערעסירן אין דעם. אויך פארוואס? ער זאגט, ווייל ס’איז נישט ממש אזוי, “מזל כוכב לא קרב דין” [mazal kochav lo karev din: the constellation does not approach judgment], איך ווייס נישט, ס’זעט אויס אז ס’איז נישט ממש אזוי עכט, ווייל אויב ס’וואלט געווען עכט וואלט מען זיך דאך יא געדארפט אינטערעסירן. דאס איז דער רמב”ן אויך מודה אז ס’איז נישט אינגאנצן עכט.
אבער למעשה [lema’aseh: in practice], אויב איינער, די אמת’דיגע מצוה [mitzvah: commandment] פון “תמים תהיה” וואלט געווען אז איינער זאל זאגן “איך בין נישט גוזר” [gozer: decreeing]. אנדערע ווערטער, איך זאג נישט שפעטערדיגע תירוצים [tirutzim: answers]. דער רמב”ן וואלט געזאגט אז אויב איינער גייט אינגאנצן מיט בטחון, אינגאנצן מיט אמונה [emunah: faith], דאן וואלט ער נישט געשעדיגט געווארן פון די אלע זאכן. דער אייבערשטער איז שטערקער, דער אייבערשטער קען זיך מתגבר [misgaber: overcome] זיין אויף דעם, אבער ס’האט יא א כח.
דער רמב”ן וואלט אפשר געזאגט אז ס’דארף א מסירות נפש. אקעי, איינמאל איז ער נזק געווארן ווייל ער האט געמאכט די חתונה די ראנג טאג, אבער ער ווייזט אז ער איז א קינד וואס גלייבט אין אייבערשטן. איך מיין, ס’איז נאך אלץ ווערד, ניין? מ’קען זיך דאך טועה [to’eh: mistaken] זיין.
דער רמב”ם האלט זיך זייער שטארק אז מ’קען זיך טועה זיין. אפילו אויב ס’האט זיך אנגעהויבן פון די אמת, דארף מען זיך טועה זיין, ווייל ס’גייט פונעם אייבערשטן אינגאנצן. סאו קען זיין אז מ’דארף מסירות נפש, אבער וואו דארף מען מסירות נפש? איך מיין, שטעל דיר פאר, דו ביסט מסכים [maskim: agree] אז מ’קען מאכן א חתונה מאכן דינסטאג, איך מיין, דער ערשטער טאג פון חודש [chodesh: month]? קען זיין, ס’סאונדט אזוי פון די שיטת הרמב”ן [shitas haRamban: the approach of the Ramban]. אבער איך וויל דאך אנקומען צו דעם.
דאס איז געווען די צווייטע חידוש [chiddush: novel insight] פון די רמב”ם. איך זאג נאכאמאל, די רמב”ם האט עס קיינמאל נישט אויסגעזאגט געהעריג. ס’איז זיכער אז סאך מענטשן האבן אזוי געלערנט אין אים, אבער איך האב נישט געטראפן ער זאגט בפירוש אז די פראבלעם איז אז ס’איז שווער צו דינען די אייבערשטער אליינס. אבער ער זאגט יא, דאס איז וואס מענטשן פארשטייען נישט די אייבערשטער אליינס, מ’דארף רעדן צו זיי אין זייער שפראך, דאס הייסט “דברה תורה כלשון בני אדם” [dibrah Torah kilshon benei adam: the Torah speaks in the language of people].
די תורה אליינס רעדט זיך באופן גשמי ווייל מענטשן פארשטייען דאס, און די רמב”ם ברענגט דאס. די רמב”ם דארף אויך די וואס זאגן אז די אייבערשטער האט נישט קיין גוף, די זעלבע תירוץ וועט ער ענטפערן אז די תורה האט “דברה תורה כלשון בני אדם”, און דאס איז אויך די תירוץ פון די רמב”ם.
אנדערש וועט די רמב”ם פארשטיין אז ס’איז דא א לעוועל וואס לוקט אזוי אויס, און ס’איז דא א לעוועל וואס לוקט נישט אזוי אויס. אפילו די רמב”ם וואס זאגט אז בעיסיקלי האט די אייבערשטער א גוף, ער זאגט אויך נישט אז ער איז פשוט, מיר מוזן זאגן אז נישט, דעמאלטס קען מען אויך מאכן א סולם [sulam: ladder] פון די רמב”ם און די ראב”ד [Ra’avad: Rabbi Avraham ben David]. איך מיין צו זאגן, ס’קען דאך זיין אנדערש, און נישט פונקטליך “דברה תורה כלשון בני אדם”.
סאו, יעצט דאס איז די זאך פון די רמב”ם. יעצט, ס’איז דא אבער א פארקערטע שיטה, און מ’דארף זייער גוט פארשטיין די פארקערטע זאך. איך מיין, דאס איז געווען, ס’איז געווען דא מענטשן וואס האבן געגעבן דרשות [drashos: sermons], וואס די רמב”ם זאגט א טעם המצוות [ta’am hamitzvos: reason for the commandments] למשל ביי די עזאזל [Azazel: the scapegoat], יא?
וואו די רמב”ם גייט זאגן אז ס’קען מגלה [megaleh: reveal] זיין א דעת [da’as: knowledge] אז עפעס אזא זאך איז אוועק, אבער ער זאגט בעיסיקלי, מ’זאגט דאך די עולם [olam: world/people] אז דאס איז געשען, אז איינער טוט דאס, און נאכדעם כאפט ער אז ס’איז דאך שטותים [shtusim: nonsense], אז ס’קען דאך נישט זיין. וואס איז די עזאזל? ס’קען דאך נישט זיין אז עפעס א פיזיקל עבודה גייט אויף דעם.
די רמב”ם זאגט אז ס’איז אזויווי א המחשבה [hamachshavah: the thought], ס’איז א דמיון [dimyon: imagination]. יא, אבער די המחשבה, די דמיון, איז נישט אז ער זאגט אז מ’גייט… אבער די מענטשן גייען דאס מיינען. לא, די דמיון ווארקט, ס’איז נישט… אקעי, ס’קען זיין אז מ’דארף אנהייבן צו טראכטן אז ס’איז מער.
יא, ס’איז זיכער אז… על כל פנים, ס’איז זיכער אז דאס ארבעט אזוי.
יעצט, ס’איז דא… דאס איז שייך ווען ער זאגט פאר קינדער, אז ער זאגט אז ער גייט פשוט אנהייבן צו זאגן. ווען ער זאגט אז ער גייט… די רמב”ם זאגט פאר קינדער שלא לשמה [shelo lishmah: not for its own sake], אמת. אמת. ער זאגט אז ער האלט אז ס’איז עפעס א פחיתות [pechi’us: degradation].
אויך איז דאך האב איך שוין געזאגט ביי מאור ושמש [Me’or VaShemesh: a Chassidic work] חשיבה [chashivah: importance], ס’מוז זיין אז די קינדער וואס ער רעדט פון זענען מענטשן וואס האבן נאכנישט אנגעקומען צו אזעלכע חשיבה פארקירט.
ער זאגט אז מ’טאר נישט אויסזאגן די סוד [sod: secret], “אל תגלה רז” [al tegaleh raz: do not reveal the secret], מ’זאגט עס נאר אויס ביחיד [beyachid: to an individual]. פארוואס זאל דאס מער געשטיין אין די רמב”ם ווי אין די משנה [Mishnah]? מ’זעט אז נישט יעדער האט געלערנט משניות, מ’קומט נישט… מ’האט שוין אנגעקומען פון די משנה, און פשט איז מען האלט שוין, מען האלט ערגעץ. עס איז דא אבער א דרך, איך מיין אז דאס איז דער דרך פון דיין באנער.
אקעי, דאך האט ער עס שוין געזאגט ביי משנה חסידות. ס’מוז זיין אז די קינדער וואס ער רעדט פון זענען מענטשן וואס האבן נישט געקענט אנקומען צו אזעלכע השגות [השגות: levels of understanding/comprehension]. פונקט ווי ס’שטייט אז מ’טאר נישט אויסזאגן די סוד [סוד: secret/esoteric teaching] “אל תתן כבודך לאחרים” [do not give your honor to others] נאר אויסערליך, וויאזוי איז דאס מעגליך צו פארשטיין די רמב”ם אדער וויאזוי איז דאס מעגליך צו פארשטיין די משנה [Mishnah]? איך מיין אז ס’זעט אויס אז נישט יעדער לערנט משניות, און ווער ס’קומט נישט אן צו די משנה פשטות מאלט מען ערגעץ אז ס’זאל זיין א משנה.
Anyway, ס’איז דא אבער א דרך, איך מיין אז דאס איז די דרך פון די רמב”ם, איך האב נישט גענוג אריינגעקוקט אינעווייניג, איך קען נישט נאכזאגן תורות [Torah teachings] אויף די רמב”ם, באט איך דארף אנקומען צו די… ס’איז דא א פארקערטע זאך.
די רמב”ן, למשל אין פרשת וארא [Parshas Va’era: the Torah portion of Exodus 6:2-9:35] און אין פרשת שמות [Parshas Shemos: the Torah portion of Exodus 1:1-6:1] און אין אסאך אנדערע פלעצער, זאגט ער אז ער האלט אז דאס איז נישט ריכטיג. קודם כל ווער זאגט, און דא האב איך א שטיקל פראבלעם מיט די רמב”ן, אבער קודם כל זאגט די רמב”ן יא, לאמיר זאגן נעכטן לעצטע וואך, קודם כל ווען מיר רעדן וועגן “אהיה אשר אהיה” [Ehyeh Asher Ehyeh: I will be what I will be], right? און ס’איז דא דריי, איך וועל זאגן, לאמיר זאגן לעצטע וואך דריי וועגן וויאזוי מ’קען רעדן וועגן יציאת מצרים [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt], וועגן די אייבערשטער, וואס מ’לערנט די אייבערשטער פון יציאת מצרים. יא, די ערשטע זאך, סתם אז די אייבערשטער נעמט אונז ארויס, פשוט פשט. די צווייטע פשט איז די רמב”ן’ס פשט, און די דריטע פשט גייט זיין די דריטע פשט, right?
יעצט, ס’איז דא א שיינע זאך, אז די אייבערשטער… משה רבינו פרעגט דאך די אייבערשטער, “זאג מיר וויאזוי דו הייסט”, יא, “מה שמו” [what is His name]. וואס האט די אייבערשטער געזאגט? “אהיה אשר אהיה”. זייער גוט. “כה תאמר… אהיה שלחני אליכם” [thus shall you say… Ehyeh has sent me to you]. זייער גוט. “כה תאמר… זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור” [thus shall you say… this is My name forever and this is My remembrance from generation to generation]. וואס זאגט רש”י פשט? זייער גוט. וואס זאגט רש”י? רש”י זאגט די ערשטע פשט, וואס איז די מדרש’ס פשט. רש”י זאגט פשט אז “אהיה אשר אהיה” מיינט “אהיה עמם בצרה זו, אהיה עמם בצרה אחרת” [I will be with them in this trouble, I will be with them in another trouble]. פשוט פשט, די שם [name] פון די אייבערשטער מיינט אז ער גייט ארויסנעמען פון מצרים. דאס איז די וועג וויאזוי יציאת מצרים איז א ידיעה [knowledge] פון אלוקות [Godliness/divinity]. מ’זאגט פאר א מענטש, “זע, די אייבערשטער האט דיך ארויסגענומען פון מצרים”. פשוט פשט. “אהיה שלחני אליכם”. אקעי, מיר זאלן נישט רעדן פון די נעקסטע גלות [exile], וואלט נאך אלץ דאס וואס ס’מיינט. היינט זאגן ביידע, ווייל, אזויווי איך האב געזאגט פשט, אז מ’מוז, אויב מ’איז שוין צוריק אין גלות, רעדט מען שוין יא פון “צרה אחרת” [another trouble]. מ’זאגט אז דעמאלטס האט מען שוין אויך געוואוסט, נאר ס’האט נישט געמיינט אז… מייבי גואלם ונועם [perhaps their redeemer and their pleasantness], דאס איז “אהיה אשר אהיה”. דאס איז רש”י’ס פשט, זייער גוט.
קומט די רמב”ן און ער זאגט די פשט, איך האב געטראכט גאנצע צייט נאך, דער רמב”ם זאגט אז וואס? אז מיט דעם האט זיך אויסגעברענט אז ס’איז דא א גאט. דאס איז צוויי שאלות. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דא צוויי עקסטערע שאלות: איינס, איז דא א גאט? איינס, איז משה דער נביא [prophet]? אבער די ערשטע שאלה איז דער תירוץ [answer] “אהיה אשר אהיה”, וואס דאס איז א קיצור גדול [great abbreviation] פון א הוכחה [proof] אויף מציאות השם [the existence of God].
יא, זאגט דער רמב”ן, איך מיין אז דאס שטייט שוין אין יענע ספר דער תירוץ, איך זאג דאך גוט. זאגט דער רמב”ן אזוי, יא, “רבו הפירושים במקרא זה” [the interpretations of this verse are many]. און דער רמב”ן זאגט אזוי, וואו איז עס? יא, ער ברענגט רש”י’ס פשט, און ער ברענגט רב סעדיה גאון’ס פשט, און ער ברענגט דער מורה נבוכים’ס [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed] פשט, וואס איז ענליך. און ער זאגט, “לדעת אלה החכמים” [according to these sages] – איך וועל ברענגען די לשון [language/wording], איך האב עס אריינגעלייגט דא, אפשר זאל איך עס לייגן אין די ענד? זאגט דער רמב”ן, “לדעת אלה החכמים”, לויט די חכמים, דאס הייסט סיי רש”י’ס, נישט רש”י’ס, סיי… איך וועל לייגן דעם טעקסט אריין all the way אין די ענד. סיי רש”י’ס, סיי… וואו איז עס? נישט רש”י’ס, סיי רב סעדיה גאון, סיי דער רמב”ם. “צריך שנפרש כי הקב”ה אמר למשה שיאמר להם זה השם, וילמדם מופת עליו, כלומר שיפרט להם ראיה שכלית שבהם יתקיים אצל החכמים זה השם, כלומר המציאות הקיים אשר תלוה בו אהיה, כי זכירת השם לבד מה שיאמר ‘אהיה’ לבטל המחשבה הקודמת היא בורות המחשבה וביטול המציאות לגמרי” [we must explain that the Holy One Blessed Be He told Moses to tell them this name, and teach them a proof about it, meaning that he should detail for them an intellectual proof by which this name will be established among the sages, meaning the existing existence that is associated with Ehyeh, for the mention of the name alone, saying ‘Ehyeh’ to nullify the previous thought is ignorance of thought and complete nullification of existence].
יא, דאס זאגט דער רמב”ן. אז שם מיינט, קען נישט זיין לויט דער רמב”ן. יא, דאס איז אינטערעסאנט. דער רמב”ן האט געזאגט אז ס’שטייט… דער רמב”ן וויל דאס זאגן. פארשטייט זיך, דער רמב”ן האט די שווער געווען דאס וואס מיר האבן גערעדט פון שמות השם [names of God], וואס איז די פשט פון שמות השם. האט דער רמב”ן געזאגט אז שמות זענען איינס פון צוויי זאכן: אדער פעולות [actions/activities], וואס דאס איז בערך ווי רש”י’ס פשט, אבער נישט אין די וועג. אדער רעדט עס פון א עצמיות’דיגע זאך וואס מ’קען נישט זאגן מהות [essence], זאגט עס גארנישט.
אדער די דריטע זאך, וואס איז א ביסל ענליך צו די צווייטע זאך, דאס איז דער רמב”ם’ס פשט אויף “אהיה אשר אהיה”, אז ס’איז א חכמה [wisdom/philosophical understanding]. ס’איז א וועג אויסצולערנען פאר מענטשן מיט צו יראת השם [fear/awe of God]. אין אנדערע ווערטער, השם איז נישט סתם א נאמען. א נאמען זאגט נישט גארנישט. זאגסט, וויאזוי הייסט ער? ער הייסט אזוי און אזוי. אקעי, און נישט אזוי הייסט ער אזוי און אזוי. ס’זאגט נישט גארנישט, ס’ברענגט נישט קיין שום הכרח [necessity/logical conclusion].
ווייל דער רמב”ם האט געזאגט אז די שם איז בעצם א חכמה. דער רמב”ם זאגט זייער אינטערעסאנט אויף שם מ”ב [the 42-letter name of God], אז דאס וואס שטייט אין די גמרא [Gemara: Talmud] שם מ”ב, שם ע”ב [the 72-letter name], זאגט דער רמב”ם, ער גלייבט נישט אז ס’איז דא א ווארט וואס דו קענסט אזוי לערנען, אזויפיל אותיות. ס’קען נישט זיין. ער זאגט, ס’איז בעצם א סענטענס, ס’איז אפאר ווערטער. און וואס זענען די אפאר ווערטער? עפעס א קיצור פון א חכמה פון יראת השם. אזוי זאגט דער רמב”ם’ס פשט. און אזוי זאגט ער אויך אויף “אהיה אשר אהיה”, אז ס’מוז זיין אז די שם איז א חכמה.
יעצט, זאגט דער רמב”ן, דאס מאכט נישט קיין סענס, ווייל די פשטות [plain meaning] פון די פסוק איז אז די שם, דאס איז די הזכרת השם לפניהם [the mention of the name before them], “הוא הראה והוא עשה מופת על הדברים שישלחני” [it is the proof and it performs a sign regarding the things that He sent me]. זייער אינטערעסאנט, דער רמב”ן האט אויפ’ן רמב”ם געווען א קשיא. וויאזוי איז פשט? ס’זאגט דאך “השם”. א שם, א ווארט, קען יעדער זאגן. אבער דער רמב”ם זאגט א תירוץ, ס’מוז זיין אז די שם איז א קיצור פון א חכמה, פון א הסבר [explanation]. ס’האט א מינינג [meaning]. די שם איז נישט קיין נאמען. א נאמען האט דאך בכלל אן א מינינג. דאס וואס איך הייס יצחק, ס’זאגט דאך גארנישט וועגן מיר. ס’איז א כנוי [appellation], דו קענסט מיך אזוי רופן, אבער ס’זאגט דאך נישט גארנישט וועגן מיר.
זאגט דער רמב”ם, ניין, ס’מוז זיין אז די שם, אמת’דיג יעדע שם, זאגט דער רמב”ם, איז בחילוק [in distinction] מיט מענטשן וואס מאכן קמיעות [amulets]. א קמיע קען נישט העלפן. נאר וויסן דעם אייבערשטן קען העלפן. וויסן דעם אייבערשטן קען העלפן. אבער א קמיע וואס מיינט סתם צו זאגן אותיות, דאס טוט נישט אויף גארנישט. ס’איז דאך נישט די אותיות וואס מאכט די שם לשם. ס’איז די מינינג, ס’איז דאס וואס ס’לערנט אויס.
זאגט דער רמב”ן, איך זע דאך אז די פסוק זעט אויס אז זאגן די שם, דאס איז די מראה [proof/sign]. נישט, מ’דארף צולייגן. דער רמב”ן האט נישט פארשטאנען, אבער מ’דארף צולייגן, מ’דארף מסביר זיין וואס ס’מיינט עס. ס’איז נישט גענוג צו זאגן די פשוט’ע “אהיה אשר אהיה”. מיר האבן געטרייט פארענטפערן דעם רמב”ם אז ס’איז עפעס א סלאגאן וואס זאגט בקיצור, ס’העלפט אפילו פאר יעדער איינער. אבער דער רמב”ן האט געפרעגט די קשיא, אז נישט אזוי שטייט אין די פסוק. אין די פסוק שטייט, “מה שמו?” ס’שטייט נישט “מה זאת עבודת ה’?” [what is this service of God?] אויף דעם איז ער גערעכט, ס’שטייט נישט “מה זאת עבודת ה’?” אבער דער רמב”ם האט אויף דעם געזאגט א תירוץ. דער רמב”ם האט געזאגט אז פשטות ווען מ’פרעגט דעם אייבערשטן, “וואס איז דאס?” ס’איז נישט קיין שאלה צו רעדן. מ’זאגט “מה שמו?”, וואס מיינט דאס? זאגט דער רמב”ם, ס’איז דא א טיפערע הסבר אין דעם, אבער ס’קען נישט זיין זאגט דער רמב”ן, “אבער איך בין נישט מסכים [in agreement].” איך דארף זיך אויסלערנען א שטיקל רמב”ן, ווייל איך בין עלעקטריזירט צו פארשטיין וויאזוי דער רמב”ן גייט פונקט פארקערט ווי דער רמב”ם.
ווייל דעת, זאגט דער רמב”ן, “לפי דעתי, לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר יראו אותם, וחלילה” [in my opinion, the elders of Israel will not doubt the existence of the Creator when they see them, God forbid]. די זקני ישראל [elders of Israel], ער רעדט דאך פון די זקנים. דער רמב”ם האט דאך אויך געזאגט אז נישט יעדער איינער, ווייל ס’איז דא א חילוק [distinction] אין דעם פסוק, און ער רעדט פון די זקנים, און ער רעדט פון יעדער. זאגט דער רמב”ן, פאר די זקנים דארף מען האבן א דעת [knowledge], א הכרה [recognition]. פאר די רבוי [masses], דארף מען זאגן אז די ראיה [proof] איז דער מופת [sign/miracle]. נישט די ראיות, די מאכן די מופתים [miracles], דם וכו’ [blood etc.]. ס’איז טאקע נישט קיין הכרה. וואס זאל מען טון? זיי זענען נישט קיין חכמים [sages], זיי פארשטייען נישט.
זאגט דער רמב”ן, די זקני ישראל זיכער איז ער נישט מסופק [in doubt] אין מציאות הבורא [the existence of the Creator], חלילה [God forbid]. דאס איז נישט קיין ראיה, דאס איז א געשריי, אמת. חלילה מיינט נישט קיין ראיה. אבער לא עוד אלא [not only that], דאס האב איך שוין געזאגט, דער רמב”ן האט דא א הערה [note/comment] אז ווען דער רמב”ן זאגט “חלילה” אז זיי זענען מסופק אין מציאות הבורא, כאפט ער נישט אז דער רמב”ם זאגט אויך נישט אז זיי זענען געווען מסופק צו ס’איז דא א גאט. דער רמב”ם זאגט אז זיי האבן נישט געוואוסט דעם אמת’ן גאט. וואס הייסט דאס? איך האב שוין געזאגט, אין מצרים זענען נישט געווען קיין אטעאיסטן [atheists]. אטעאיזם איז א ווענט פון די לעצטע… איך ווייס נישט. זיי זענען נישט געווען קיין כופרים [deniers]. דער פרעה [Pharaoh] האט אויך געגלייבט אז די מצריים האבן געשריגן אז זייער גאט איז א גאט, אמת. און ס’קען זיין אז ער האט אפילו געגלייבט אין א גאט, אין א בורא, וואס דער רמב”ן רופט בורא. נאר זיי האבן נישט געוואוסט… דער רמב”ם זאגט נישט אז דאס האבן זיי נישט געוואוסט. דער רמב”ם זאגט אז זיי האבן נישט געוואוסט אז דער גאט, אז דער אמת’ער גאט, איז דער וואס איז למעלה מן הכל, מן המציאות [above everything, above existence]. אבער דער רמב”ן האט לכאורה [apparently] דאס נישט געכאפט, ער האט דאס נישט אזוי פארשטאנען אין רמב”ם. האט ער געזאגט אז ס’קען נישט זיין. ער האט צוויי קשיות [questions]: קודם כל, די צווייטע, אז די זקני ישראל האבן נישט געהאט קיין ספק [doubt] אין מציאות השם, ער גלייבט נישט אזא זאך. און צווייטנס, אין פסוק שטייט “זה ה'” [this is God], און אין פסוק שטייט נישט אז ס’איז א ראיה.
זאגט ער אזוי: “אבל ‘זה ה” תשובת שאלתם שפירשתי למעלה, שהם שואלים למשה רבינו שאלה” [but ‘this is God’ is the answer to their question that I explained above, that they are asking Moses our teacher a question], ווי פריער ערגעץ האט ער מסביר געווען משה רבינו’ס שאלה, און ער האט מסביר געווען אז די לושן [language] איז “כי יאמרו לי מה שמו” [for they will say to me, what is His name]. דארט האט דער רמב”ן געפרעגט די זעלבע קשיא: ווייל השם קען ער זיי גארנישט זאגן. אדער ווייסן זיי עס, דאן לאז זיי אויסרעכענען. אויב ווייסן זיי נישט, ווער זאגט אז ס’איז ער? זאגט ער, ער ברענגט דער ראב”ע’ס [Ibn Ezra’s] פשט, און ער זאגט זיין פשט, וואס איז ענליך צו ראב”ע’ס פשט. אויב איך וואלט געהאט צייט, וואלט איך אריינגעגאנגען אין ראב”ע’ס פשט.
ער זאגט, לפי דעתי, הוי משה בעת ההיא בחוכמה גדולה ובמעלת הנבואה [Moses was at that time in great wisdom and in the level of prophecy]. איך בין א גרויסער נביא שוין דעמאלטס. אקעי, דאס איז אביסל אנדערש ווי דער מדרש [Midrash] וואס זאגט אז דעמאלטס איז משה רבינו נאך נישט געווען אזא גרויסער נביא.
ודרך שאלה ביקש, זאגט דער רמב”ן, ביקש שידע מי הוא השולח אותו [he requested to know who is the one sending him]. דער רמב”ן זאגט אז ער האט געהאט אן עכטע שאלה, עס איז נישט קיין נושא [topic] פון א פראוו, זאג מיר אז איך וועל זיך געבן אן עצה וויאזוי איך ווייס שוין אז דער אייבערשטער רעדט מיט מיר. ס’איז נישט קיין שאלה אז דער אייבערשטער קען רעדן מיט מיר, אז דער אייבערשטער קען מאכן ניסים [miracles]. דער רמב”ן האט נישט ליב די סארט דברים פון פארשטיין. ער זאגט אז משה רבינו האט געהאט א שאלה, אן אמת’ע שאלה, ער וויל וויסן ווער איז מי הוא השולח אותו. כלומר, באיזה מדה הוא שולח אותם [meaning, by which attribute is He sending them], כמו שאמר ישעיהו, ואתה השם אבינו אתה, שלחני וארוצה [as Isaiah said, and You, God, are our father, You sent me and I will run].
והנה אמר, זאגט ער, ער האט א שאלה, אז משה רבינו זאגט, די אידן גייען מיך פרעגן אזא שאלה על שליחותי [about my mission], איך ווייס נישט פונקטליך וואס ער מיינט פון דעם פסוק פון ישעיהו [Isaiah], אבער ער זאגט אז די אידן גייען אים פרעגן על שליחותי, אם היא במדת אל שדי שהיא עמדה לאבות [if it is by the attribute of El Shaddai that stood for the forefathers], היכן עמדה לאבותינו? אל שדי לאבותינו, זה לא עמדה לאבותינו [where did it stand for our forefathers? El Shaddai for our forefathers, this did not stand for our forefathers], ס’שטימט נישט.
אויב במדת רחמים עליונה שתעשה בה אותות מופתים חדשים ביצירה [if by the supreme attribute of mercy that will perform with it new signs and wonders in creation]. יא, דער רמב”ן טראכט שוין וואס ער גייט זאגן אין פרשת וארא, אז פשט איז אין דעם פסוק, און אלע אלע, דער רמב”ן ווייס איך נישט וואס ער האט געלערנט פשט אין דעם פסוק, אבער וואס דער רמב”ן האט געלערנט און דער אבן עזרא [Ibn Ezra] האבן געלערנט ווייסן מיר זיכער, אז אברבנאל [Abarbanel] דארט רעדט אז אמת’דיג איז דא א חילוק פון וועלכע שם האט גערעדט צו משה און וועלכע שם האט גערעדט צו די אבות [forefathers]. האט גערעדט אדער געפירט אדער פארשטאנען די אלע זאכן צוזאמען, איז דא אן עכטע חילוק. די מדה [attribute] וואס הייסט אל שדי [El Shaddai], דער אייבערשטער האט פארשידענע מדות, די מדה וואס הייסט אל שדי, ער האט גערעדט מיט די אבות, ער האט געשיקט די אבות, נישט געשיקט, אבער געטון פאר זיי זאכן, אבער פאר משה איז שפעטער געווען א גאנצע נייע זאך.
יעצט, דער אייבערשטער האט פריער געזאגט, “אנכי אלקי אביך אלקי אברהם” [I am the God of your father, the God of Abraham], ער האט נישט געזאגט וועלכע שם, ס’הייסט ווי די גאט פון אברהם. די גאט פון אברהם איז אל שדי. ושמע משה, מצד שני [and Moses heard, on the other hand], משה גייט דא אריין ממש על דרך השכירה [literally in the way of intellect]. מצד שני האט דאך משה געהערט אז דער אייבערשטער רעדט פון מעמד הר סיני [the giving of the Torah at Mount Sinai], פון מתן תורה [the giving of the Torah]. ווי איז דאס? ער איז שוין געווען דעמאלטס א חכם, דער אייבערשטער האט נאכנישט געזאגט, ער האט געוואוסט.
זייער פיין, מיר וועלן נאך פאלן נאך פרשת שמות. אבער דער משה רבינו איז שוין געווען א חכם, ער האט שוין געוואוסט אז “כי התורה לא תנתן בשם השדי ונסגבותיו רק בשם הגדול שבו הוה העולם” [for the Torah is not given in the name of Shaddai and its exaltedness, only in the great name by which the world came into being]. ועל כן שאל משה [and therefore Moses asked], וואס זאל איך זיי זאגן? איך גיי זיי זאגן די שם וואס גייט
מגיד:
וואס האט ער לכאורה געזאגט? האט דער אייבערשטער געענטפערט, “אהי’ אשר אהי'” [Ehyeh Asher Ehyeh: I will be what I will be]. גיי איך צוריק צו ווי אונז זאגן דא, זאגט דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides], אז זה השם תשובה שלשה שפירשתי לך עתה, שישלח אליהם במידת הדין אשר במידת הרחמים. נו, וויל איך דא נאר, איך ווייס נישט עמקות נישט.
על כל פנים, “ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי’ שלחני אליכם” [And He said: Thus shall you say to the children of Israel, Ehyeh has sent me to you]. וואס איז די טייטש? שיאמר להם השם אחד לבדו, זיי זאלן וויסן צוויי להורות על אחדות. פארדעם זאגט ער “אהי’ שלחני אליכם”, דאס איז השם הוי”ה [the name Havayah]. און “אהי'” זאגט דער רמב”ן איז דאס זעלבע אדער ענליך צו שם הוי”ה, ער גייט אריין אין א שטיקל אריכות.
און על כל פנים, מיט מידת הדין אשר במידת הרחמים מיינט אז די שם אלקים אדער אל שדי וואס איז דא ענליך, איז געווען כולו מידת הרחמים. און אנדערע ווערטער, דער אייבערשטער ענטפערט אים אז ער רעדט שוין צו אים כמעט אדער מיט א בחינה וואס האט שוין צו טון מיט שם הוי”ה, און נישט מיט די שם אלקים אדער אדנ”י, אדער ער רעדט פון די שם אדנ”י דא וכו’.
זעסטו אז דער רמב”ן איז סותר. איך האב נישט קיין כח, מען דארף פארשטיין נאכאמאל די קבלה [Kabbalah: Jewish mystical tradition] וויאזוי וואס פונקטליך מיינען די אלע שמות, אבער איך וויל רעדן דא פון כלל וועגן דעם, יא?
מען דארף ארויסברענגען א זייער אינטערעסאנטע זאך. סאו עס קומט אויס אז דער רמב”ן לערנט עפעס אזוי, זייער אנדערש. עס איז דא מקובלים [Mekubalim: Kabbalists] וואס זאגן בפירוש די נוסח, אויך ביי מקובלים ראשונים, מקובלים אחרונים. דער רמב”ן לערנט כמעט אין די פארקערטע ריכטונג פון דער רמב”ם, אדער אפשר בפירוש די פארקערטע ריכטונג פון דער רמב”ם.
אויך ביי אנדערע זאכן דער רמב”ן זאגט, און יא, די כוונה פון דער רמב”ם איז עס די אנדערע צוויי פשטים פון דער רמב”ן, וואס איך האב נישט געזאגט דא. איך זאג נאר די דריטע פשט פון דער רמב”ן, וואס איז כמעט אינגאנצן פארקערט.
אין אנדערע ווערטער, דער רמב”ן זאגט, וויסן מציאות ה’ און למה שאין זולתו, ווי אונז זאגן, נישט ווי אנדערע האבן געזאגט פריער, אבער מציאות ה’ און אנדערע ווערטער, דאס אז ס’איז דא איין גאט פאר אלעס, דאס איז נישט געווען קיין שום ספק. נישט דאס איז דער חידוש, נישט אויף דעם דארף מען זיך פרייען אז מען איז א איד. נישט אמת.
נישט אז דער רמב”ן זאל קיינמאל, דרך אגב, דער רמב”ן, די דרשה, מען דארף פארשטיין דאס. איך האב נישט, אויב איינער ווייסט א תירוץ אדער עפעס א סוד פאר דעם צו זאגן, זאל ער מיר זאגן. איך קען, אויב איך געדענק, איז דא אפשר א פלאץ וואס דער רמב”ן אדער איינער איז מרמז אז ער האלט עס בפירוש, ער האלט אז מען טאר נישט רעדן וועגן דעם, אדער ער וויל נישט רעדן וועגן דעם?
דער רמב”ן רעדט קיינמאל נישט פון דעם אין סוף [Ein Sof: the Infinite, God as He is in Himself], פון דעם אייבערשטן. ער רעדט קיינמאל נישט פון דעם אייבערשטן אזוי ווי ער איז. ניין.
דער רמב”ם האלט אז די גאנצע זאך איז צו רעדן פון דעם, און דער רמב”ן אין זיין גאנצן פירוש התורה, נישט נאר אין זיין פירוש התורה, אלעמאל ווען ער רעדט פון דעם אייבערשטן, רעדט ער פון השגחה [Hashgachah: Divine Providence], פון יכולת, פון רצון, אין אנדערע ווערטער, פון מידות [middos: attributes/character traits]. אלעמאל.
און דער רמב”ן, אפילו אסאך מקובלים רעדן יא אסאך צו מסביר זיין וויאזוי עס קען זיין אז דער אייבערשטער האט מידות, דער רמב”ן גייט כמעט קיינמאל נישט אריין אין דעם, אדער אפשר אין גאנצן קיינמאל נישט. זיכער נישט אין זיין פירוש התורה וואס איך געדענק. איך געדענק אז עס איז אפילו דא איינער וואס האט געזאגט אויף דעם רמב”ן אז ער איז נזהר מלדבר על זה, ער האט א פסק קבלה אז מען טאר נישט רעדן דערוועגן.
פארוואס איז דאס א חילוק? ווייל די מקובלים האבן פארשטאנען, דער רמב”ם זאגט, דאס דארף מען צולייגן צו דעם רמב”ם. ווען דו קוקסט אויף דעם רמב”ם, זעסטו ווען ער רעדט פון דעם אייבערשטן און ווען ער רעדט פון אלוקות, רעדט ער קיינמאל נישט פון אין סוף. ער פרעגט אפילו נישט די קשיא.
ער האט דא אפאר לשונות אז ער זאגט אז עס זאל זיין חלק אלוה ממעל, אדער עס זאל זיין שייכות. אבער ער זאגט קיינמאל נישט אז דאס איז דאס וואס דער רמב”ם האט געזאגט.
פאר די גאנצע זאך, דער רמב”ם האט נישט גערעדט פון מידות קיינמאל נישט, אבער אפשר מידות האט ביי אים געהייסן פעולות [pe’ulos: actions] אדער ענליכע זאכן. אבער דער רמב”ם איז זייער אינטערעסירט אין מחלק זיין צווישן דעם אייבערשטן און זיינע פעולות, און מסביר זיין אז דער אייבערשטער אליינס איז דער שורש פון דעם סדר און אלע מיני זאכן.
דער רמב”ן טוט קיינמאל נישט דאס. דער רמב”ן האלט כמעט פונקט פארקערט. אין אנדערע ווערטער, נישט פונקט פארקערט, ער ווייסט אויך פון דעם, אבער ער האלט אז מען זאל נישט רעדן וועגן דעם.
וואס זאגט דער רמב”ן? אז אנדערע מקובלים זאגן בפירוש, איך האב שוין געזאגט ביי מיין שיעור, רבי עזריאל [Rabbi Azriel of Gerona] מיין איך, וואס איז אפשר געווען א חבר פון דעם רמב”ן, עפעס אזוי, אדער אפשר זיין רבי לויט אנדערע. ער האט געשריבן א חיבור וואס הייסט… נו… איך האב פארגעסן וויאזוי עס הייסט… “דרך האמונה” מיין איך, אויב איך געדענק, שטייט עס דארט, אדער איינער אין יענעם בוך, איך דארף עס גיין נאכקוקן, איך האב עס פארגעסן, אבער עס שטייט זיכער, איך האב עס נישט אויסגעטראכט אליינס.
ער זאגט אזוי, אז פרעה [Pharaoh] האט געזאגט “לא ידעתי את ה'” [I do not know Hashem]. זאגט ער, פרעה האט נאך געזאגט פון דעם מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed]. אין מורה נבוכים שטייט אז דעם אייבערשטן פארשטייט מען נאר בבחינת לא, אז די ידיעה איז א שלילה [shelilah: negation].
זאגט ער, פרעה האט געזאגט “לא ידעתי את ה'”. איז דער אייבערשטער געקומען זאגן, “ניין, דאס איז נישט דער וועג פון משיג זיין דעם אייבערשטן, דאס איז נישט דער עיקר וועג. דער עיקר וועג איז פונקט פארקערט, און דאס דארף מען וויסן, אזוי ווי דער רמב”ן זאגט דא, אז דער אייבערשטער, ער מאכט אלעס כפי מעשיו, דאס איז נישט עפעס א גענעראלע זאך וואס משה האט געפרעגט, ער האט געפרעגט ‘הודיעני נא את דרכך’ [Make known to me Your ways], ‘מה שמו’ [What is His name], ער האט געוואלט וויסן מיט וועלכע מידה ווערט דער אייבערשטער געשיקט.”
דאס איז די ידיעה וואס ער וויל וויסן, און דאס האט אויסגעפעלט פאר די יידן אין מצרים, און דאס וואס ער זאגט “על שדי” [by the name Shakkai], עס מאכט אוודאי א חילוק אין וועלכע הנהגה [hanhagah: Divine conduct] ס’איז, מער נסים גלוים [nissim geluyim: revealed miracles] וכו’, אבער דער רמב”ן זאגט נישט אז ס’איז נאר די הנהגה, ער זאגט אז דא איז עפעס א מידה.
אין אנדערע ווערטער, השם, לאמיר זאגן די ווארט “שם” [shem: name], ווייל דער רמב”ן גייט דאך מיט די פסוק פון די ווארט “שם”, רייט? אין אנדערע ווערטער, ס’זעט מען אז די איינציגסטע וועג וואס לכתחילה מ’דארף מסביר זיין איז, און דער רמב”ן האט געהאלטן, און ער האט אמת’דיג אזוי געהאלטן אויך וועגן די נושא פון השגחה און אזעלכע זאכן, ער האט גענומען די קשיא וואס מיר האבן געזאגט בשם די עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers], וואס זיי האבן געזאגט אז מ’קען דאך נישט דינען דעם אייבערשטן, “איך יכלו לעבד אלהים קדושים” [how can one serve the holy God], מ’קען דאך נישט דינען דעם אייבערשטן, מ’קען נאר דינען שטערנס, יא, מ’קען אים דאך נישט.
און דער רמב”ם האט געזאגט, אבער מ’קען זיך מאכן כאילו מ’דינט אים, ווייל מ’האט נישט קיין אנדערע וועג. זיי זענען נישט געווען העפי מיט דעם תירוץ, אדער זיי האבן זיך נישט פארשטאנען אזוי. זיי האבן געזאגט אז ס’איז נישט ריכטיג. דאס אז ס’איז דא א גאט למעלה, דאס האבן זיי געהאלטן.
זייט מיר איז דאס א גרויסע חידוש, ווייל איך האלט אז ס’איז א גרויסע חידוש דאס צו פארשטיין. דער רמב”ם פרעטענד אז ס’איז פשוט צו פארשטיין אז דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף און די אלע זאכן דארף מען נישט רעדן וועגן דעם.
אין אן אנדערע פלאץ זאגט דער רמב”ן אויך, למשל, איך געדענק אז ער זאגט אויף א נשמה [neshamah: soul], דער רמב”ם זאגט אז אין די תורה שטייט נישט אז די נשמה איז נצחי, אז די נשמה בלייבט אויף אייביג, ווייל דאס איז פשוט, דאס איז דרך הטבע [derech hateva: the way of nature]. די תורה זאגט נאך א גרעסערע חידוש, אז די גוף ווערט אויך תחיית המתים [techias hameisim: resurrection of the dead].
פאר מיר איז אני והוא דא, ווען איך זאג אז פאר’ן רמב”ם איז עס פשוט, איך מיין, אפשר איז עס באמת געווען פשוט, איך זאל לעבן ווי דער רמב”ם, איך ווייס נישט פארוואס. אבער מ’זעט דאך אז ביי די גויים איז עס נישט פשוט, אפילו אונז פארשטייען עס נישט, ס’איז פשוט. וויאזוי איז עס פשוט? ווייל אפילו אסאך זאכן וואס זענען נישט פשוט האט ער געזאגט אז ס’איז פשוט.
סאו דאס אז ס’איז דא א גאט וואס איז למעלה מן הכל, דאס איז פשוט. נישט נאר אז ס’איז פשוט, ס’איז אין א געוויסע זין אפילו א פראבלעם. ווייל אויב מ’פארשטייט נאר דאס, קען מען נישט פארשטיין השגחה, קען מען נישט פארשטיין וויאזוי א מענטש קען האבן א שייכות, א רילעישאנשיפ, קען זיך מתפלל זיין, קען נישט רעדן מיט אים, קען נישט אמת’דיג דינען, ס’איז נאר אזויווי א וועג, א מארקעטינג טעקטיק, ס’איז נישט אמת.
וועגן דעם האט דער רמב”ן פארשטאנען אז דאס איז נישט ריכטיג. אז דער גרעסטער חידוש פון די תורה, פון משה רבינו, די שאלה וואס משה רבינו האט געפרעגט און די אידן האבן אים געפרעגט, איז אמת’דיג א שאלה. לאמיר פארשטיין, ס’איז אמת, ער פארענטפערט זיין קשיא. רייט?
ס’איז אמת, דער רמב”ן זאגט דא אנדערש ווי אסאך מקובלים וואס זאגן היינט. רייט? ס’פרעגן היינט א מקובל, יא, און איך מיין נישט היינט, רבי אברהם אזולאי [Rabbi Avraham Azulai] זאגט שוין אנדערש פון רמב”ן.
ס’פרעגן היינט א מקובל, ס’פרעגן היינט די גרעסטע מקובלים, וואס איז די פשט? איך האב געהערט, ס’איז דאך דא אין ספירות [sefiros: the ten Divine emanations] אזויפיל און אזויפיל נעמען, וואס מ’זאגט די נעמען, דאס מיינט עס? מ’ווייסט די נעמען, דאס העלפט? ער זאל זאגן, אה, ווייל ער ווייסט וואס ער מיינט.
ער זאגט, רבי אברהם אזולאי זאגט, ס’שטייט נישט אז מ’פארשטייט שורש האותיות [shoresh ha’osiyos: the root of the letters], ס’העלפט נישט צו וויסן. ער זאגט, ס’איז דא א דיוק אין רמב”ם, ס’שטייט נישט אז “וַיְגַלֶּה כִּי יֹאמַר שְׁמוֹ” [and He revealed that he should say His name], ס’שטייט “כִּי יֵדַע שְׁמוֹ” [that he should know His name]. זיי וויסן, נאכדעם וואס מ’ווייסט, אפשר קען העלפן אז מ’זאגט, אבער מ’ווייסט עס גארנישט.
אזוי זאגן היינט אלע וואס זאגן היינט נעמען שלום אויף קבלה וכו’, זיי זאגן אלע דאס. דאס איז מער ווי דער רמב”ם וואס איז סותר.
דער רמב”ן זאגט ניין, וואס שטייט אין חומש? אז דער שם, דער חומש זאגט נישט דער הסבר פון דער שם. מ’קומט צוריק צו דער רמב”ם’ס מהלך. דער רמב”ן זאגט ניין, דער חומש זאגט משה רבינו האט געוואלט וויסן וויאזוי ער הייסט. דאס האט ער געוואלט וויסן, כפשוטו. דער רמב”ן איז זייער פשטן של מקרא אין דעם וועג. דער רמב”ן שטייט “שם”.
אלא מאי, ס’קומט אויס אז ס’איז יא דא עפעס וואס זיי האבן נישט געוואוסט. אפשר, דער רמב”ן צולייגט, זיי האבן געוואוסט וויאזוי, זיי האבן נישט געוואוסט וועלכע שם, אבער יעצט ווייסטו וועלכע שם. נאר דאס איז ענטפערט די קשיא. מ’דארף גארנישט צולייגן, מ’דארף גארנישט מסביר זיין. “שם” האט נישט קיין משמעות, ס’איז ליטעראלי א נאמען.
וויאזוי פארשטייט מען דאס? מ’פארשטייט דאס זייער סימפל לויט וואס איך זאג, אז דער רמב”ן פארשטייט די פראבלעם פון דער רמב”ם’ס שיטת ידיעה איז אז ס’איז “לא”. וואס מיינט “לא”? נישט אז ער איז נישט, אבער מ’קען נישט רופן קיין נאמען.
אז דו זאגסט “ברוך אתה ה'” [Blessed are You, Hashem], דארפסטו האבן עפעס א נאמען. לויט דער רמב”ם איז דאס עפעס א רמאות, דער נאמען מיינט נישט גארנישט, דער נאמען איז נאר א סימן וכו’, אדער ס’איז אפילו נאר א מארקעטינג. ס’איז אמת’דיג, הייסט נישט דער אייבערשטער גארנישט, נאר מ’זאגט אזוי ווייל מ’דארף לעבן דורך א וועלט פון שפראך, דארף איך עפעס זאגן.
זאגט דער רמב”ן, אויב אזוי קענסטו נישט רעדן מיט אים, ער קען נישט רעדן מיט דיר, ער קען נישט מאכן קיין השגחה, ער קען נישט מאכן קיין שכר ועונש [sechar ve’onesh: reward and punishment], ער קען נישט מאכן איינע פון די זאכן. אויב מיר זאגן אז דער אייבערשטער טוט זאכן, איז דאך דא א נאמען.
יעצט, וויאזוי הייסט ער? ס’איז נישטא קיין ריזן פארוואס ער הייסט אזוי. פונקט אזוי ווי איך האב נישט קיין ריזן פארוואס איך הייס יצחק, אבער דו ווייסט נישט מיין נאמען, יא, האב א הארד טיים דילינג וויט מי. נו, וויאזוי גייט עס ווען די מענטשן וואס זאלן נישט זיין באוואוסט מיט’ן נאמען? ס’איז זייער שווער, אמת.
אויב מ’האט א נאמען, מאכט דאס לעבן גרינג, אמת. די זעלבע זאך, דו ווייסט ער הייסט אזוי, יעצט קענסטו רעדן מיט אים, כל קריין יאלו [kol korei yikalu: all who call upon Him], דו ווייסט מיט וועמען דו רעדסט, דו ווייסט זיין נאמען.
וואס מיינט אז ער האט א נאמען? סתם האט ער זיך אליין געגעבן דעם נאמען? ער קען זיך נישט געבן דעם נאמען, אדער מענטשן האבן אים געגעבן, אבער ס’מיינט נישט מער פון דעם אז ער האט א נאמען. ס’מיינט נישט זיינע תכונות. ס’מיינט נישט תכונות.
אבער יעדע נאמען, דער רמב”ן האט דאך געזאגט אז א נאמען האט א מידה, און ממילא, אבער דאס אז די מידה האט א נאמען, לאמיר פארשטיין, אויב ס’מיינט נאר די מידה אין די סענס פון די סארט פעולות אדער סארט תכונות, דער אייבערשטער האט נישט קיין תכונות על פי הרמב”ם, אבער סארט פעולות, איז ווייטער שווער די קשיא וואס ער פרעגט אויף די רמב”ם, ווייל די פסוק שטייט אז די שם איז די פראבלעם, די פסוק שטייט נישט אז עפעס א הסבר פון וועלכע מידה. יא?
אלא מאי, און אין מצרים האט מען געגעבן פאר’ן אייבערשטן א נאמען, אבער נאך פארדעם, אברהם אבינו, וואטעווער, ס’איז שוין געווען פארדעם, פארדעם איז געווען א ספק וועלכע נאמען איז יעצט ריכטיג צו רופן.
אין אנדערע ווערטער, יא? דער רמב”ן לערנט כפשוטו, און אזוי לערנען מיינעך אלע מקובלים, מיינעך אז ס’איז מער פשוט פשט אין קבלה צו זאגן אזוי, ווייל נישט אז קבלה איז אן אנדערע זאך ווי דער רמב”ם, ס’איז אויך א גוטע זאך, דער רמב”ם’ס קבלה איז געווען כמעט די זעלבע זאך ווי דער רמב”ם.
אבער די חידוש פון די מקובלים איז די טענה, און דער רמב”ן זאגט, אויב דאס איז א וועג וויאזוי מ’קען מאכן די קשיא מיט די תירוץ זאלן זאגן די זעלבע זאך, זאג מיר, ווייל איך וויל אויך פארשטיין וואס איך זאג, איך וויל נישט זאגן סתם זאכן וואס איך פארשטיי נישט.
איך פארשטיי זייער פשוט, ס’איז דא אויף דעם קשיות, מ’דארף פרעגן וויאזוי קען זיין אז דער אייבערשטער האט א נאמען, ס’איז א קשיא, ס’איז א זאך. אבער איך זאג דיר, ס’איז נישט אזא גרויסע חידוש.
אויב איינער זאגט אז גאט האט נישט קיין נאמען, אזוי ווי דו האסט פארשטאנען אז דער רמב”ם זאגט אז גאט האט נישט קיין נאמען, און דער רמב”ם דורכאויס זאגט יא אז גאט האט א נאמען, אבער ס’איז מער קאמפליקירט. אבער לאמיר זאגן אזוי ווי דו האסט פארשטאנען לגבי דער רמב”ם, לאמיר אפילו נישט רעדן אזוי, לאמיר אפילו זאגן וויאזוי ער פארשטייט דער רמב”ם, ווייל דער רמב”ם האט פארשטאנען דער רמב”ם, ס’איז נישט אזוי. דאס איז שוין סתירה בחונה, ס’איז זייער קאמפליקירט צו האלטן קאפ.
אבער זייער פשוט, אז דער רמב”ם זאגט אז גאט קען מען נישט עכט דאווענען צו אים, עט ליעסט לויט ווי ער פארשטייט קען מען נישט דאווענען. און דער רמב”ן האט געוואוסט און איז מודה צו דעם, ער זאגט אז מ’מאכט עס נאר להדיוט גדולים וקטנים [lehadyot gedolim u’ketanim: to teach both the great and the small], כדי מ’זאל מאכן פאר די קינדער.
אבער ער זאגט דאך א גרויסע חידוש. אויב איינער איז גאט, האט ער נישט קיין נאמען. און אזוי ווי דער רמב”ם פארשטייט – אז דער רמב”ם איז גאט האט נישט קיין נאמען. און דער רמב”ם אין דרך אגב האלט יא אז גאט האט א נאמען, אבער ס’איז מער קאמפליקירט. אבער לאמיר זאגן אזוי ווי ס’איז פארשטאנען לגבי דער רמב”ם, אז מ’וועט רעדן אזוי – איך וועל פארשטיין אזוי ווי איך פארשטיי דער רמב”ם, אז דער רמב”ם האט נישט פארשטאנען אזוי. ס’איז נישט די זאך, ס’איז נישט סתירה בקיצור, ס’איז אביסל קאמפליקירט וויאזוי צו האלטן קאפ.
אבער לאמיר זאגן אזוי ווי ס’איז פארשטאנען אז דער רמב”ם איז גאט קען מען נישט עכט דינען צו ער. עט ליעסט אזוי ווי ער פארשטייט קען מען נישט דינען. און דער רמב”ם איז אין א געוויסן זין מודה צו דעם. ער זאגט אז מ’מאכט עס נאר להזכיר גדולים על הקטנים, כדי מ’זאל עס פארשטיין די קינדער, ס’איז נישט עכט.
אבער ער וויל דאך יא עכט. און אין א געוויסן זין פארשטייט ער אז ס’פעלט אמת’דיג עכט. ס’פעלט אמת’דיג דארף מען דאך א געוויסע עכטע וועג. ס’פעלט אמת’דיג די סארט עבודת השם וואס מ’קען טון מיט קרבנות וכו’. ס’פעלט אמת’דיג עכט עפעס.
זאגט ער, אז ממילא דארף מען געבן דעם אייבערשטן א נאמען.
און ער זאגט ממש פונקט פארקערט: אין מצרים האט דער אייבערשטער נישט געהאט קיין נאמען. ס’איז דאך די אריז”ל [האר”י, רבי יצחק לוריא], יא, די אריז”ל. פון דעם רעדט כמעט דער רמב”ן: אלקים, אלקים האט נישט קיין נאמען. ס’איז א נאמען גאט, ס’איז א נאמען סתם כל בעל כח, וואטעווער די ווארט “גאט” מיינט. אלקים איז נישט קיין נאמען.
ווען דו שרייסט אלקים, ווייסטו נישט צו וועם צו רעדן. אזוי ווי דו שרייסט דא און דו זאגסט “מענטש” – יא, ס’זענען דא אלע מענטשן. אבער דער מענטש, הוא אלקים, אקעי, ס’איז נאר דא איינס, מאכט עס אביסל גרינגער. אבער בכלל האט ער נישט קיין נאמען אין די וועלט, אין די מענטשליכע וועלט. אז דו שרייסט אלקים ווייסטו נישט וועלכע גאט דו רעדסט פון.
וואס מיינט דאס? אז דו שרייסט זיין נאמען, רעדסטו גלייך מיט אים. יא, דו ווייסט זיין נאמען.
יעצט, נישט נאר דעם, נאר דער אייבערשטער האט מער ווי איין נאמען. דאס וואלט איך אויך געגעבן פשט לויט דער רמב”ן, אז דער רמב”ן איז אביסל מער קאמפליצירט. דער אייבערשטער האט מער ווי איין נאמען.
וואו רעדט ער אין וועלכע פסוק? די פסוק איז ממש קבלה. דו ווייסט אז קבלה דארף מען זאגן א פשט אין פרשת וארא, וואס איז נישט ממש א… נישט קיין קבלה, אבער די איידיע איז: ס’איז דא א זאך אז דער אייבערשטער האט מער ווי איין נאמען. און ס’מאכט א נפקא מינה וועלכע נאמען ער האט.
מ’קען זאגן רשות פשט, ס’איז שוין אביסל פשטות, אבער ס’איז ממש אן אמת. די גרעסטע מקור פאר קבלה איז די פסוק, יא. ס’שטייט: “וארא אל אברהם באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם” [ואראה אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם – “And I appeared to Avraham, to Yitzchak, and to Yaakov as E-l Shaddai, but My name Hashem I did not make known to them”].
ס’איז דא א חילוק. ס’איז דא א שם אל שדי וואס געוויסע נביאים האט ער גערעדט מיט דעם נאמען, געוויסע צדיקים, געוויסע אבות. און ביי משה רבינו רעדט ער מיט שמי ה’. יא, אין אנדערע ווערטער, ס’מאכט א חילוק.
אויב דער אייבערשטער איז היינט אין די וועג, די סארט זאך וואס דו דארפסט פארנעמען, אבער עס האט אן הנהגה [divine conduct/governance], וואטעווער, וויאזוי ער איז מנהיג [conducts/governs].
וואס איז די נפקא מינה למעשה? אין אנדערע ווערטער, בעולם התהו [in the world of chaos] מאכט די שמות [names].
איך ווייס וואס איז – אויב איז דא א מענטש, כביכול [so to speak], דאס איז א משל פון די מקובלים ראשונים. אויב איז דא א מענטש וואס ער האט… וויאזוי זאגט מען? “הי וועירס מעני העטס” [he wears many hats], רייט? ער האט צען לבושים [garments/roles], זאל מען זאגן, יא? ער האט מער ווי איין תפקיד [role], יא?
ער איז א רבי, און ער איז א ראש ישיבה, און ער איז א קעכער [cook] אויך, איך ווייס וואס, יא? און ער האט א נאמען בתור [in the capacity of] יעדע איינע פון די, נישט נאר א נאמען קעכער. דא הייסט ער יענקל, דא הייסט ער משה. בתור ראש ישיבה איז ער יענקל, בתור קעכער איז ער משה. ס’איז נישט די זעלבע זאך, יא? אפילו דארף זיין פארקערט. בתור רבי דארף ער הייסן יענקל, בתור קעכער קען… סאו, עניוועיס.
און דו רופסט אים משה אינמיטן קאך [in the middle of cooking], קומט ער דיר מסביר זיין א תורה, דו דארפסט נישט שוין מיט א טעלער זופ. ס’איז אן אנדערע זאך.
און ס’איז נישט דא קיין ידיעה [knowledge], נישט אז דו דארפסט וויסן אז ער איז יעצט אין קאך. דו ווייסט שוין אז ער איז יעצט אין קאך, נישט דאס איז געווען די שאלה. די שאלה איז וויאזוי ער הייסט. דו דארפסט וויסן: דא הייסט ער יענקל, דארט הייסט ער משה. ס’איז די זעלבע מענטש, די זעלבע מציאות, אבער ער האט אן אנדערע נאמען.
און די חידוש פון יציאת מצרים איז דאס, אז דער אייבערשטער האט א נאמען, אדער מער ווי איינס, אדער איינס וואס למשל ער הייסט אלקי ישראל, אדער הייסט, לאמיר זאגן, א נאמען וואס נאר די אידן ניצן.
אפילו די גוים וואס ווייסן פון די תורה רופן אים נישט ביי דעם נאמען, אדער אונז רופן אים נישט ביי דעם נאמען. לאמיר זאגן, אונז זענען מיר מחמיר [stringent], איך ווייס וואס, אונז טראכטן. און די גוים האבן יא, אבער זיי האבן עס פארדרייט די נקודות [vowel points], איך ווייס נישט וואס, און אונז זאגן אז ס’העלפט נישט.
על כל פנים, איז דאס מיינט אז ווען דו ווילסט רעדן מיט’ן אייבערשטן בתור אלקי ישראל, בתור, לאמיר זאגן, דער וואס נעמט ארויס די אידן פון מצרים, און מ’דארף אים געבן אזא סארט זאך, וואס איך וויל אים געבן אזא סארט רילעישאנשיפ [relationship] ווי מ’זאגט היינט – דארפסטו אים רופן מיט דעם אידישן נאמען.
אויב דו רופסט אים מיט דעם גוי’אישן נאמען, וועט ער זאגן: “וואס איז א גוי’אישע ישועה? איך בין נישט אין די זעלבע פעקטארי [factory], איך פארקויף נישט דאך די גוי’אישע ישועות.” ס’מאכט א ריזיגע חילוק.
און דאס איז א ווערי ריעל טינג [very real thing]. מ’קען מאכן טעותים פון די וועג. פאר דעם אפשר… ס’איז געווען אסאך טעותים וואס מענטשן האבן געמאכט וועגן דעם וואס הייסט כתות [sects], און קבלה. אבער אונז אלע פירן זיך אין דעם וועג.
און מ’דארף זיך זיין מודה על האמת [admit the truth] אז אפילו אונז וואס האלטן זיך פאר מבינים [those who understand] און אונז זאגן אויך תפילות קיין וואף קארד [without Kabbalistic intentions], און אונז זענען דאווענען זאגן נישט…
יא, ס’איז דא א תשובה פון מהרש”ל [מהר”ל מלובלין – Maharshal] וואס ער האט געשריבן פאר’ן רמ”א [רבי משה איסרליש – Rabbi Moshe Isserles], ער האט געהערט אז בחורים דאווענען “צלי הרסתה”. ס’איז א תפילה, א לשון, איך ווייס נישט. איך האב נישט געטראפן יענע תפילה, און דער רמ”א איז מכחיש [denies], ער זאגט ער האט עס קיינמאל נישט געהערט.
יא… ער זאגט נישט דעת [he doesn’t know], און דער רמ”א זאגט נישט דעת, אז דאקע. ס’איז דאך וואס ער רעדט וועגן. ער מאכט א דזשאנק [junk]. אקעי. נא, דו איז סאם תפילה [some prayer], סאמע מוסטאוו שטענט אים [something must have stood to him], עפעשטע תחינה [some supplication], וואס איינער האט געשריבן. ער זאגט עס אין א לשון. ניין, ער זאגט עס איז געהאפט א לשון, א תפילה. יא, לוק אראנד [look around], דו איז משהל [something]. די בריים [the young men]. ניין. איך דמיין [I imagine]. ער זאגט עס איז גלייקלי [likely], זיי דינען דער גאד [God]. ניין, ניין, ער זאגט עס איז א תפילה, און דערמאי מרקטיש [the Rama is skeptical] אז עס איז נישטא אזא תפילה.
איך האב געמבט זיכער [I’ve certainly tried], איך האב נישט אויסגעטראכט די מעשה. און אויב האב איך עס אויסגעטראכט, עס איז אויך א גוטער מעשה. ניין, איך האב געמיינט עווענען [anyway]. אין עני קעיס [in any case], עס איז נישטא אזא תפילה. אקעי.
דאס איז קלער [clear], אפשר איז דא אזא מחשבה, אבער עס איז נישט דא גיין אזא תפלה.
סאו דאס מיינט אז ס’מאכט א חילוק צו וויסן וויאזוי דער אייבערשטער הייסט. דער חילוק פון ליטעראל [literal] וויסן וויאזוי דער הייסט, נישט פון וויסן אז ס’איז דא אסאך הנהגות און מבנים [structures] און וואס מיינט דער אייבערשטער. דאס דארפן וויסן, דאס איז אמת.
און דא דא א כלי המחלוקת [a point of dispute], וואס איז דער עיקר, אדער וואס מיינט צו זיין א איד?
דער רמב”ם זאגט: וואס מיינט צו זיין א איד? און אפשר די חסידישע ספרים אויך האבן קיינער מער ווייניגער ביי די אלער זיג [all say]. וואס מיינט צו זיין איד? דאס איז צו וויסן דער אין סוף [Ein Sof – the Infinite], דער אייבערשטער וואס איז דער מעלה פון אלעס.
אבער דער מקובלים, דער בעל [the master] זאגט ניין: וואס מיינט זיין א איד? אדער וואס מיינט זיין א בעל מדרגות [one who has spiritual levels] אדער א בעל השגה [one who has comprehension]? א ידיעת השם [knowledge of God]? מיינט ער וויסן וויאזוי ער הייסט.
אין א געוויסע זינער איז עס גרינגער, ווייל מען דארף נישט וויסן די פשט. יעדער מען קען עס וויסן. ער זאגט נישט אז עס איז נאר. זיי איז נישט קיין זאך וואס אפשר זאגט מען זיך נישט אויס פאר יעדער דארטא א פראלן [problem] ווייל מענטשן קענען זיך טוי זיין [be mistaken]. אבער בעצם איז עס א פשוט’ע זאך.
אין אנדערע ווערטער, אז מ’זאגט אז אונז האבן א גאט, זאגט מען אז אונז גאט איז יא דער מוספט מין השם [the concept of the Name]. עס ווערט קשיות [difficulties] וויאזוי קען זיין וואס ס’מיינט. אקעי, אבער אונז האבן יא א געוויסע וואס מען רופט אויף ענגליש א פערסאנעל גארד [personal God], רייט? פערסאנעל גארד, כביכול עזר [as if help], כאילו [as if] יא.
לאמיר זאגן, א מענטש, אטליסט [at least] האט א נאמען. שוין שוין, איך זאג אז עס האט א נאמען, און עס פארט די מייניגסטע מיגושן [the slightest physicality] מיט די זאך וואס מען קען זאגן, און עס איז נישט עכט נישט מגושם [not truly physical]. ער האט א נאמען, מען קען רעדן מיט אים מיט זיין ערשטן נאמען. דאס איז א נייע זאך.
און וואס נאך זאגן אונז, אז די גוים, אטליסט די גוים פון… איך ווייס נישט וועלכע גוים, ווייל אלע גוים האבן חאטש [at least] געהאט א נאמען. סא איך ווייס נישט וויאזוי מען קען מסביר זיין אז דאס איז אנדערש פון אלע גוים. אבער מען דארף זאגן אז זייער נאמען איז פאלש.
וואס מיינט עס לגבי יציאת מצרים לויט דעם רמב”ן? אז פאר יציאת מצרים ווען די אידן האבן געשריגן, האבן זיי געשריגן צו אלקים. זיי האבן נישט געזאגט “אלקים העלף אונז”, מען שרייט אזוי – העלפט עס איינמאל אין דריי מאל.
נאך יציאת מצרים איז טייטש אז זיי זאגן שם הוי”ה, שם אהי”ה, אזוי זאגט די חלק, דאס איז א רמב”ן וואס ווערט פארשטאנען מיט’ן זוהר הקדוש.
דער זוהר זאגט: פארוואס האט דער אייבערשטער געזאגט פופציג מאל יציאת מצרים אין די תורה? אזוי וואס? דער אייבערשטער בארימט זיך אז ער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים? דאס איז נישט קיין וועג.
אזוי זאגט דער זוהר, ניין. אז פופציג מאל יציאת מצרים קומט אונז צו זאגן “מי המדה שהוציאנו ממצרים” [which attribute took us out of Egypt]. דער זוהר זאגט אביסל אנדערש ווי דער רמב”ן זאגט, אז בינה [Binah – Understanding] האט אונז ארויסגענומען פון מצרים.
סא דער רמב”ן זאגט דאס ממש דא, ער זאגט נאך אן אנדערע זאך, אז פאר יציאת מצרים קען מען אוועקנעמען פון דעם רמב”ן, גענוי. This is the Rebbe Zatzal literally this.
פארדעם האט מען נישט געקענט דינען דעם אייבערשטן, מען האט נישט געהאט קיין personal relationship מיט אים. מען האט געקענט זאגן “ס’איז שווער”, “לעב מיט אים”, לאמיר זאגן אלס מנהיג העולמות העליונים [as conductor of the upper worlds], אבער אין דעם עולם הזה [this world] איז זייער שווער צו לעבן אזוי.
קומט יציאת מצרים לויט דעם רמב”ן, גענוי.
וואס אין די חסידישע ספרים רופט מען דאס “ליידערס” [ladders] אזוי, יא. דער זייערע אנפירער איז געבוירן געווארן דא אין קבלה.
זאגט דער קאזשניצער מגיד [the Maggid of Kozhnitz] וואס דאס מיינט: אז דער עתיק [Atik – the Ancient One] וואס איז נאך העכער, איז אמת’דיג אזוי ווי דער רמב”ם האט געזאגט – ער האט נישט קיין שייכות מיט מענטשן. “וצדקתך אל תתן לו” [and Your righteousness, do not give to him], וואס דער לשון הראשונים [the language of the early authorities] האבן געזאגט אויף “אדם ובהמה תושיע ה'” [Man and beast You save, Hashem], “וצדקתך אל תתן לו”, “ורחמיך אל תתן לו” [and Your mercy, do not give to him].
א דין יחיד לשון [a unique formulation] פון רבי יצחק סענדער, א דין יחיד: “לא איכפת לי כלל” [it doesn’t matter to me at all], עס גייט אים גארנישט אן.
אבער אין דעם נישט א דין יחיד נאר אין די שמות, איז יא “איכפת לי” [it does matter to me].
און דאס איז געווארן מיט יציאת מצרים, אז אונז קענען אים רופן מיט א נאמען, א ספעציעלע רומער אידישע נאמען.
דא זאג איך, דא דארף מען פארשטיין בעסער וואס איז דער חילוק פון דעם מיט די גוים וואס האבן אויך געהאט נעמען. אויף דעם קומט אריין נאך א גאנצע רמב”ן וועגן די זיבעציג שרים [seventy celestial princes] וואס מען דארף אויספיגערן יעדענס עקסטער [figure out each one’s exact nature].
אבער דא איז זייער א וויכטיגע זאך וואס עס קומט אויס פונקט פארקערט. אז עס איז נישט א חידוש למעלה מן השמים [from above the heavens] אדער למעלה מן הגופים והגשמים [above bodies and physicality].
מה הקשר בין להיות יהודי טוב ליציאת מצרים? מה יש לאחד עם השני? על כך מוצגות שתי שיטות עיקריות — לא מנוגדות, אלא דרכים שונות. ההתמקדות העיקרית היא תחילה על דרך הרמב”ם, ואחר כך על דרך הרמב”ן.
—
1. חלק הידיעה/האמונה (מחשבה) — להאמין בעבודה זרה
2. חלק המעשה — לעבוד עבודה זרה
הגמרא אומרת “המודה בעבודה זרה” — מי שמאמין בעבודה זרה הוא נוסף על מי שעובד אותה.
זוהי שלילה (לא חיוב): אינם יודעים את מה שהרמב”ם קורא “מצוי ראשון” / “סיבה ראשונה”.
הטעות: חושבים שאחד הגלגלים, המלאכים, או דבר אחר הוא “הדבר הראשון” — ולכן הוא נעשה האלוה. אבל הוא אינו אלוה אמיתי, הוא אינו הסיבה הראשונה.
תלמיד שאל האם הטעות היא שאותו דבר יש לו “כוח עצמי”. תשובה: “כוח עצמי” הוא מושג יחסי — מלאך יכול להיות בעל דעת, אדם בוודאי בעל דעת, אפשר להיות בעל כוח עצמי אך לקבל מהקב”ה. הלשון הנכון: לא “כוח עצמי” אלא “הוא אינו הדבר הראשון”. “ראשון” אינו פירושו ראשון בזמן, אלא ראשון במציאות — הסיבה האחרונה/ראשונה למה הכל קיים.
הרמב”ם מביא חמישה סוגי מינים. הרביעי אומר יש רבון אחד אבל הוא גוף ובעל תמונה. החמישי עובד כוכבים או אחרים כדי שיהיה מליץ בינו ובין רבון העולמים.
לפי הרמב”ם זהו דבר עמוק מאוד: רוב החכמים והפילוסופים לפני משה/אברהם לא ידעו את האמת. הם חשבו שהגלגל, נשמת העולם, הוא האלוה. הרמב”ם קורא להם “צאבא” (מספר “עבודה נבטית”).
ההגייה של “צאבא/סאבא” — בערבית אומרים צדי כמו “ס”.
– אי אפשר לדמות זאת (לדמיין בראש)
– אפשר רק לדעת, להאמין, או לומר את המילים — אך לא לדמיין
– אפילו מלאך — אף שאינו גשמי — תלוי בדבר שאפשר לדמיין
– הסיבה הראשונה אינה דבר שאפשר לדמיין כלל
עבודה זרה נקראת “אתאיזם” — מה שנשמע משונה, כי הרי הם מאמינים באלוה! ההסבר: הרמב”ם אומר: מה שאתה חושב שהוא אלוה אינו אלוה. יוצא שהוא אינו מאמין באף (אמיתי) אלוה. זהו אתאיזם ביחס לאלוה האמיתי, לא ביחס לפסל שלהם.
דוגמה: מי שמאמין ש”Nature controls everything” — לפי הרמב”ם הוא אתאיסט.
מה שאנשים היום קוראים “פנתאיזם” (הטבע/כוח שעושה את העולם הוא אלוה) — זו אינה שיטה חדשה! זוהי אותה שיטת עבודה זרה מימי אברהם אבינו — שיטת הצאבא. הם אמרו: חייב להיות כוח, נשמה, אפילו דעת בעולם — אבל זה עצמו נפרד מהאלוה האמיתי.
העיקר באמונה הוא שאלוהים “beyond” העולם — Transcendent (מעבר לכל העולם). לא “מחוץ” ממש (זה רק משל), אלא מעבר לכל. אפילו דבר רוחני (כמו מלאך, נשמה) — אם אינו “מחוץ” — אינו האלוה.
—
לפי הרמב”ם זהו כל הדבר — לא רק יציאת מצרים, אלא כל מטרת התורה כולה, דעת משה רבינו:
– “אנכי ה’ אלקיך” פירושו: יש אלוה שמעבר לגלגל, לא רק זה שמנהיג את הגלגל
– “יש הוויה תמידי ראשון לכל” — יש מציאות נצחית שהיא ראשונה לכל
– הרמב”ם מביא ביסודי התורה פרק א’: “אנכי ה’ אלקיך — אלוה שהוא מנהיג הגלגל” — כי משם יודעים זאת
– בלי יציאת מצרים לא היו יכולים לראות זאת
חשוב: הרמב”ם אינו הולך רחוק יותר מכך. הוא מצטט “לעיני כל ישראל”, “לעיני כל העם” (יסודי התורה פרק ח’) — כי ממעמד הר סיני יודעים זאת.
הבעיה: הרמב”ם אומר ביסודי התורה פרק ז’ שמופתים אינם ראיה טובה — יכול להיות כישוף! ראיה מוחלטת יכולה לבוא רק מ: המציאות, השכל, או אולי נבואה.
התירוץ (מורה נבוכים פרק ל”ו): “מצרים” הוא משל למצב שבו שוכחים את המציאות ומאמינים בעבודה זרה. “הוצאתיך מארץ מצרים” פירושו: עכשיו שאתה יודע אותי, יצאת ממצרים. אילו נשארת ב”מצרים” (בורות), היית “עבד לעבודה זרה”.
בלשון הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה כתוב “כנגד ארבעה בנים דיברה תורה” — בלי “אחד חכם ואחד רשע”. אולי זה חילוק בין עבודת ה’ (כנגד עבודה זרה) וידיעת ה’. (לא בטוח אם זה דיוק טוב.)
זה לא רק “מרכזי” בחיינו — חיינו הם זה. הרמב”ם אומר שצריך להסתובב בלילה ולצעוק, לשמוח, לשתות לחיים — שברוך ה’ תפסנו זאת (או שאנחנו צריכים לנסות לתפוס).
– רוב האנשים — אפילו יהודים — אינם מבינים זאת
– “לא מקבלים זאת מאכילת קוגל” — מקבלים זאת מלימוד תניא, לימוד הרמב”ם, לימוד זוהר, הליכה לשיעור
– רוב האנשים חושבים שהקב”ה הוא גוף — הם אומרים “אני מאמין” שהוא “אינו גוף”, אבל הם מדמים “אבא גדול בשמים” (שזה אמנם אמת כמשל, אבל זה לא הקב”ה עצמו)
מדוע אנשים חושבים שגוף חזק יותר? ילד חושב: “אם לקב”ה אין עיניים, הוא כלום — כמו אוויר.” האמת: דבר שאינו גוף הוא יותר מכל הדברים, לא פחות. מקור המציאות, מקור הכוח של הכל, הוא הדבר שאינו גוף. מחשבה יש לה יותר כוח ממעשה.
כשאנשים אומרים שמע ישראל, הם חושבים על המצווה לומר שמע ישראל, לא על הקב”ה. אבל שמע ישראל היא מצווה פעמיים ביום להזכיר את הקב”ה. “שנייה אחת ביום היא יותר אמת מכל שאר השניות של היום” — כמו שמציאות הקב”ה חזקה יותר מכל שאר המציאויות.
—
1. כל הדברים שאנו יודעים אינם יכולים להיות — אין בהם שום דבר שגורם להם להיות
2. אם הכל אינו יכול להיות, לא היה מתחיל כלום
3. חייב להיות לפחות דבר אחד שחייב להיות — “מה שהוא גורם לו להיות”
4. הרמב”ם אומר: “מהותו ומציאותו הם אותו דבר”
פירוש “אהיה אשר אהיה” (לפי רס”ג): “הנמצא אשר הוא נמצא” = הוא כי הוא. הרמב”ם קורא לזה “מחויב המציאות” (מתורגם מערבית).
החילוק: רוב הדברים יש להם מציאות “שאולה” — מישהו נתן להם מציאות. מציאות הקב”ה היא שלו עצמו — “מה שפירושו להיות אלוה ושיש אלוה אינו יכול להתחלק.”
המחשבה היא “יותר מפשוטה” — מאוד פשוטה. אבל: אפילו פילוסופים לא תפסו זאת. אבן סינא חשב את ההכרח בלשון זה. הרמב”ם טוען שמשה רבינו חידש זאת (מ”אהיה אשר אהיה”). כשחושבים כך, מגיעים מיד למסקנות נוספות: הוא לא יכול להיות גוף (כי גוף יכול להיות גדול/קטן יותר), וכו’.
מדוע זה לא פשוט? אנחנו “שקועים” במושגים שלנו וחושבים ש”לא יכול להיות אחרת”. אם מטיילים בעולם או לומדים היסטוריה — רואים שדברים שפשוטים לנו, “בכלל לא פשוטים לכל אחד”.
—
אפילו עובדי עבודה זרה בהודו אומרים היום שהם מאמינים באלוה אחד. כששואלים: “למה אתם עובדים חמישים מיליון אלים?” עונים: “הכל פרצופים/לבושים של אותו אלוה אחד.” אבל: היסטורית לא תמיד חשבו כך.
באו מיסיונרים, נוצרים, ואחרים — והם הראו שזה לא הגיוני. טענת רב סעדיה גאון: אם אלוה אחד נלחם עם השני — “נהרס העולם”. אם אלוה הוא רק “כוח קטן” — הוא לא אלוה, חייב להיות משהו גבוה יותר.
חכמי רומי כולם ידעו שהאלים אינם אמת. הם התביישו בכך, אבל אמרו ש”זה מתאים להמון עם”. יוסיפון ומקורות רומיים מראים: “almost none of them actually believe in their gods.”
הפילוסופים באו מאוחר יותר עם “תורות עמוקות” שכן, יש אלוה אחד. אבל האדם הרגיל ברחוב האמין ש”יש הרבה אלים”. נלחמו: “האלוה שלי הוא פטיש גדול יותר, אני יכול לשבור את האלוה שלך.” חז”ל אומרים שיצר הרע של עבודה זרה בטל.
אפילו אתאיסטים מאמינים רק באלוה אחד — הם רק אומרים שהוא לא קיים. לא עולה בדעתם שיכולים להיות יותר מאלוה אחד. אף אחד לא שאל “בואו נחקור כמה אלים יש.” פעם — כשאדם האמין באלוה, היה לו ספר עם רשימת אלים: איך קוראים להם, מאיפה הם באים, איפה הם ישנים, מה הם אוכלים. “זה היה גבול האלוהות.”
אם הגויים גם מאמינים באלוה אחד — “זה טוב מאוד, תודה רבה ה’.” צריך עוד לתקן טעויות מסוימות, אבל “מה רע?” כך כתוב ב”נחלת מלכים” בסוף.
—
קשה לחשוב על דבר שאין לו מילים, אין לו תמונה. “על מה אתה חושב כשאתה חושב על העצמות? אתה יכול לומר שאתה לא חושב כלום.”
“טבע המחשבה” הוא שכשאדם חושב שמשהו קיים, הוא שואל מיד: “איך הוא נראה?” לאדם יש “דמיון רודף אחר המחשבה” — הוא לא יכול לומר שמשהו קיים בלי לדמיין איך הוא נראה. “בלי תחתונים הוא הולך?” — כל מיני שאלות כאלה עולות.
הרעותא דליבא (הדמיון) רץ תמיד ורוצה לדמיין משהו. העבודה היא: חושב שזה קיים — ואז עצור. חזור. “כשחושבים שזה קיים, ועוצרים שם” — זו העבודה של פשטות, של אמונה. קשה להחזיק — “לא החזקתי שם יותר משנייה אחת!” — צריך תמיד לעצור את הדמיון.
הפשט העיקרי: “זה קיים וזה לא יותר מזה שזה קיים.” כל הדברים קיימים וגם דברים נוספים — אבל הקב”ה קיים ולא דברים נוספים חוץ מהיותו.
זה דבר קשה ללמוד. לכן אנשים עשו “סקיצות וטעויות” — דברים שהתחילו בכוונה טובה, ואחר כך “השתלשלו לכל הטעויות.” אברהם אבינו התחיל את התיקון, משה רבינו עשה מזה חוק.
—
לא רק לחשוב על הקב”ה פעמיים ביום, אלא גם לעשות דברים לשמו: לעשות בית המקדש (“ועשו לי מקדש”), לעשות ימים מקודשים, לעשות קרבנות, לעשות מצוות.
איך אפשר לעבוד את הקב”ה אם אין לו גוף, אין לו צורה, אין לו תמונה? לפסל של כוכבים אפשר לפחות לעשות תמונה שיש לה קשר. לקב”ה אי אפשר לעשות שום תמונה — כי אין לו תמונה. אפילו אי אפשר לומר שום מילה — רק בשלילה, וגם זה רק “טריק” להבין.
שלילה אינה תיאור אמיתי של הקב”ה. כל התורה של “ידיעת השלילה” היא רק דרך להסביר איך אפשר לחשוב ש”הוא קיים” אבל “לא גוף.” יותר מזה אי אפשר לומר.
– אין מילה שמתאימה
– אין תיאור פיזי
– אין פעולות שאפשר באמת לעשות עבורו
– אי אפשר לעבוד אותו — הוא לא מקבל כלום מהעבודה מצד עצמו
הרמב”ם אף פעם לא מדבר ישירות על הבעיה. הוא אפילו לא אומר שזה הטעם למה עובדי העבודה זרה עשו את המערכת שלהם. אבל: במקומות אחרים הוא מסכים שהעבודה האמיתית של הקב”ה הייתה רק במחשבה, רק בדעת.
אנשים לא מבינים עבודה שהיא מחשבה לבדה. גם אנחנו לא מבינים — כי גם לנו יש גוף. אבל: כשלא בזמן העבודה האמיתית, לא חושבים על העולם — אז אפשר לחשוב על הקב”ה. זה מה שהחסידים העמוקים מאוד עושים.
—
טענה חזקה: הדברים שאנחנו עושים הם אותו סוג כמו מה שעובדי עבודה זרה עושים: עושים מקדש, עושים קרבנות, אומרים “ריח ניחוח לה'” — רש”י אומר שזה לא פירושו מה שרוב העולם חושב. החילוק: אנחנו אומרים שזה לא קרבן לפסל, לא למזל, לא לכוכב — הקרבן הוא לקב”ה.
לפי זה יוצא שצריך כמעט היתר לעשות עבודת ה’! לא לחשוב — זה לא צריך היתר. אבל לעשות צריך היתר מסוים.
תשובה: ההיתר הוא כמו “עבירה לשמה”, כמו “ירידה לצורך עליה”. כל בריאת העולם — הקב”ה עשה גוף (עולם פיזי). יש עולם הזה — ממילא עבודת ה’ בעולם הזה חייבת להיות ברמה הזו.
לאנשים שאומרים “רק דבר שהוא גוף קיים, אני לא יכול לראות אותו — הוא לא קיים” — אומר הקב”ה: “אני אראה לך” — אני אעשה מקדש. אבל: אסור לעשות פסל במקדש, אסור לעשות פסלים. המטרה היא שידעו שזה לא המקדש — זה רק משל, רק סימן. זה מצביע על הקב”ה — זה לא פירושו זה. אבל הקב”ה הסכים לכך.
זה כמו שהולכים לרבי גדול שבאמת הוא לא מחזיק מכל הדברים האלה — צריך לעשות מוסד, לבנות בניין, לעשות תמונות של הרבי בעיתון, לדבר בשפת השיווק, צריך כסף. הרבי גם יודע שצריך — זו מציאות. כל השנים הוא “דפק” על זה, אבל באו ואמרו לו “צדיק, צריך.”
הנמשל: אנחנו לא יודעים למה, אבל חייב להיות עולם. זו לא טעות שיש עולם גשמי. אומר הקב”ה: “אוקיי, בעולם הגשמי — אני מתיר, שיעשו לי בית המקדש. לא רק שאני מתיר — אני מצווה. דרך זה העולם ידע שיש אלוה.”
כולם יודעים שהרמב”ם אומר שקרבנות הם רק כנגד עבודה זרה. הוא אומר: “לא רק אני, אלא קדמוני הפילוסופים כבר אמרו זאת.” רבינו נסים גאון ור’ שם טוב — כולם אומרים שזה באמת כוונתו.
ההבנה העמוקה יותר: הרמב”
ם אומר לא שאם לא הייתה עבודה זרה בעולם, לא היו צריכים לעשות קרבנות. תיאורטית זה אמת. אבל: מאותה סיבה שיש עבודה זרה בעולם — יש קרבנות. במילים אחרות: כי בעולם הזה זו עבודת ה’.
אנחנו רגילים — הפסקנו לעשות עבודת ה’ עם קרבנות. עבודת ה’ פירושה היום רק בדיבור. שניהם (קרבנות ומילים) קצת “מזויפים” — כי עבודה פירושה משהו אחר. מילים גם לא העבודה האמיתית — זה רק “הווה אמינא”.
לפי ההלכה צריך לומר (לא רק לחשוב). מחשבה לבדה גם לא טובה. לא נותנים כלום (לקב”ה).
—
כל ה”שיווק” של עבודה זרה היה שהיא עושה גשם, היא מביאה הצלחה. דוגמה היסטורית: כשרומי נפלה, עובדי העבודה זרה פרסמו “ראו מה קורה כשמפסיקים לעבוד את הפסלים.” סנט אוגוסטינוס כתב ספר שלם לענות שלהיפך.
תשובת התורה: “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו” — לא תפחד. העיקר: שום פועל של עבודה זרה לא נכנס — אין לה שום כוח.
– אחד מסוגל על תירוש (יין)
– אחד מסוגל על יצהר (שמן)
– אחד מסוגל על דגן (תבואה)
אנשים באמת פחדו — מה יהיה אם לא אעבוד אותו? “כן, אמת, לא נשאר כלום (מעבודה זרה). אבל: למה אהיה כל כך קיצוני? אולי הוא (הפסל) יעניש אותי… תן לי לעבוד אותו גם…”
אפילו אנשים היום שחושבים שיש אלוה אחד — הם אומרים שזה פירושו חלקים שונים. זה “מפחיד” — להגיד מהפה “אין שום אלוה אחר בעולם.” יש כל כך הרבה עבודות שפוחדים מהן — אותו אלוה “מכה”, הוא “זורק.” זה מחזיק אפילו אנשים שמאמינים באלוה אחד. מאוחר יותר כולם הרגישו שתנ”ך צועק שיש אלוה אחד — ומשהו חייב להיות שהאלוה האחד הוא הבורא.
כלאים היה משהו מנהג של עבודה זרה. רבי ישעיה אמר שחייב להיות דגן במפורש. הוא ראה בספרי עבודה זרה שבדיוק כך הולכת הסגולה — אחרת זה לא עובד. הרמב”ם מתרשם שרבי ישעיה פגע — הוא אומר שזה חייב להיות רוח הקודש. הפרקטיקה: כדי שהחיטה תצליח צריך לשים קצת ענבים, ופתאום לתת ריסוס, וכך זה גדל. אנשים פחדו — אפילו מי שמאמין באלוה אחד.
—
טענת הרמב”ן: “אני לא יכול להיות יותר חסיד מהרמב”ם — אני רואה שזה עובד.” “אני מדבר עם החברים, אני רואה שזה עובד.” אי אפשר לומר “חסידות” לומר שקר.
פסק הרמב”ן המעשי: “לא תעוננו ולא תנחשו” פירושו רק שלא לחפש לדעת. אבל: אם אתה כבר יודע (למשל שיום שישי בין 6-7 לא מזל טוב) — אסור לך ללכת נגד זה. זה “הכנסה לסכנה.” לכן השולחן ערוך פוסק שלא עושים חתונה ביום ב’.
החריג: מי שיש לו בטחון גדול והשלכה גמורה, ברמה של ניסים גלויים — רשאי ללכת נגד הכוכבים. “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך” — פירושו אם מישהו הולך לגמרי באמונה, הוא לא ייפגע.
בהלכות יסודי התורה: הרמב”ם אומר: “מה בין נביא למכשף” — מכשף אומר לפעמים אמת, נביא תמיד אמת. משמע שלכישוף יש איזה כוח.
בהלכות עבודה זרה: הרמב”ם אומר שהכל שקר, כל האופנים של כישוף לא עובדים.
תירוצים אפשריים: יכול להיות שרק ניחוש יש לו דמיון לנבואה (דרך כוח הדמיון). יכול להיות שהרמב”ם “היה צריך” לומר שזה לא עובד (למטרות חינוכיות).
התורה מדברת באופן גשמי כי אנשים מבינים זאת. זה אותו תירוץ לשניהם: למה התורה מדברת כאילו לקב”ה יש גוף, ולמה התורה מדברת לאנשים ברמתם. יש רמה להמון עם ורמה למשכילים — שתיהן לגיטימיות. “שלא לשמה” לילדים/מתחילים היא מדרגה.
—
“אהיה עמם בצרה זו, אהיה עמם בצרה אחרת” — הקב”ה יהיה עם ישראל בכל צרה. יציאת מצרים היא ידיעת אלוהות דרך ההוצאה עצמה.
“אהיה אשר אהיה” הוא קיצור של הוכחה על מציאות ה’. השם הוא בעצם חכמה, לא סתם שם. על שם מ”ב ושם ע”ב אומר הרמב”ם: זה לא סתם אותיות, זה משפט — קיצור של חכמה של יראת ה’. שם לבדו לא אומר כלום — כמו “יצחק” לא אומר כלום על האדם.
קושיה ראשונה — טקסטואלית: בפסוק כתוב “מה שמו?” — שאלה על שם, לא “מה זאת עבודת ה’?” — שאלה על הסבר/חכמה. לפי הפסוק, לומר את השם עצמו הוא המראה/מופת.
קושיה שנייה — היסטורית: “חלילה” שזקני ישראל יהיו מסופקים במציאות הבורא — הרי הם האמינו בבורא!
[הערה:] הרמב”ן לא תפס את נקודת הרמב”ם: הרמב”ם אומר לא שהם לא האמינו באלוה. במצרים לא היו אתאיסטים — אתאיזם הוא דבר מודרני. הרמב”ם אומר שהם לא ידעו את האלוה האמיתי — זה שלמעלה מהכל, מהמציאות.
קמיע שפירושו סתם לומר אותיות — לא פותח כלום. לא האותיות עושות את השם לשם — זה המשמעות, מה שזה מלמד. רק לדעת את הקב”ה יכול לעזור — לא סתם לומר מילים.
—
הרמב”ן אף פעם לא מדבר על “אין סוף”: הרמב”ם מעוניין להבדיל בין הקב”ה לפעולותיו. הרמב”ן מדבר רק מהשגחה, יכולת, רצון — ממידות. לרמב”ן אולי יש “פסק קבלה” שאסור לדבר על הקב”ה “כמו שהוא.”
ביקורת המקובלים על הרמב”ם: רבי עזריאל (ב”דרך האמונה”) אומר: פרעה אמר “לא ידעתי את ה'” — זו שיטת הרמב”ם (ידיעה דרך שלילה)! הקב”ה ענה: “לא, זו לא הדרך.”
מה לא החידוש: שיש אלוה אחד לכל — זה פשוט, זה כולם ידעו.
מה כן החידוש:
– שאפשר להיות בקשר עם הקב”ה
– שאפשר להתפלל, לדבר איתו, לעבוד באמת
– שיש לו שם — לא רק “טקטיקת שיווק”
אם לאלוהים אין שם:
– אי אפשר לדבר איתו
– הוא לא יכול לדבר איתך
– לא יכולה להיות השגחה
– לא יכול להיות שכר ועונש
– “ברוך אתה ה'” הוא רמאות — השם לא אומר כלום
המשל: בדיוק כמו שאי אפשר לדבר עם אדם אם לא יודעים את שמו. שם עושה מערכת יחסים אפשרית.
מאוד פשוט לפי פשטות המקרא: משה רצה לדעת איך קוראים לו — כפשוטו. לא הוכחה פילוסופית, לא חכמה. שם הוא שם — כמו “יצחק” נקרא יצחק בלי סיבה עמוקה יותר. כשיודעים את השם, אפשר לדבר איתו — “כל קריין יאלו.”
למשה הייתה שאלה אמיתית: “מי הוא השולח אותו?” לא מבחן ליהודים, אלא הוא עצמו רוצה לדעת — באיזו מידה הקב”ה שולח אותו?
החילוק בין מידות:
– אל שדי — המידה שדיברה עם האבות
– שם הגדול (הוי”ה) — מידה חדשה, גבוהה יותר למשה ומתן תורה
– “התורה לא ניתנה בשם השדי… רק בשם הגדול שבו הווה העולם”
דילמת משה: הקב”ה אמר “אנכי אלקי אביך אלקי אברהם” — זה אל שדי. אבל משה כבר ידע שיהיה מתן תורה — שצריך מידה גבוהה יותר. הוא שואל: איזה שם אגיד להם?
שיטת רבי אברהם אזולאי: רק לדעת את השמות לא עוזר — צריך להבין “שורש האותיות”. דיוק: “כי ידע שמו” — לא “כי יאמר שמו.” הרמב”ן אומר אחרת: התורה לא אומרת שום הסבר של השם. משה רצה לדעת איזה שם נכון עכשיו לקרוא — זה לבדו מספיק.
—
אלקים הוא סתם “בעל כח” — כמו שצועקים “אדם” לא יודעים למי מדברים. כשכותבים את שמו האישי, מדברים ישירות איתו. הקב”ה חייב להיות לו שם כדי שיוכלו לעבוד אותו.
המקור — פרשת וארא: “וארא אל אברהם באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם.” לאבות היה שם אל שדי, משה רבינו קיבל שם הוי”ה. זה עושה הבדל איזה שם משתמשים!
משל המקובלים הראשונים: אדם שיש לו תפקידים שונים (רבי, ראש ישיבה, טבח) יש לו שמות שונים לכל תפקיד. בתור ראש ישיבה קוראים לו “יענקל”, בתור טבח קוראים לו “משה.” אם קוראים לו בשם הלא נכון — הוא בא להסביר לך תורה כשאתה צריך צלחת מרק! זו לא שאלה של ידיעה (אתה כבר יודע שהוא הטבח), אלא שאלה של איך קוראים לו.
כשרוצים לדבר עם הקב”ה בתור אלקי ישראל (זה שמוציא יהודים ממצרים), צריך לקרוא לו בשם היהודי. אם קוראים לו ב”שם הגויי”, הוא אומר: “מה זה ישועה גויית? אני לא מוכר את הישועות הגויות!” אפשר לעשות טעויות מזה — כתות וקבלה מזויפת.
תשובה של מהרש”ל לרמ”א על בחורים שמתפללים “צלי הרסתה” — תפילה שהרמ”א מכחיש שהיא קיימת. הנקודה: צריך לדעת איך קוראים לקב”ה, לא סתם לדעת שיש הנהגות.
—
להיות יהודי פירושו לדעת את האין סוף — הקב”ה שהוא למעלה מהכל. החידוש הוא למעלה מן השמים, למעלה מן הגשמים — אלוה טרנסצנדנטי.
להיות יהודי (או בעל השגה) פירושו לדעת איך קוראים לו. במובן מסוים זה יותר קל — לא צריך לדעת את הפשט, כל אחד יכול לדעת זאת. יש לנו “אלוה אישי” — שם, אפשר לדבר איתו בשמו הפרטי. החידוש הוא לא למעלה מן השמים — זה חידוש באיך אפשר להתחבר לקב”ה.
—
כשיהודים צעקו, הם צעקו לאלקים (סתם אלוה). צועקים כך — עוזר פעם אחת מכל שלוש. לא יכלו להיות בקשר אישי.
יהודים יכולים לומר שם הוי”ה, שם אהי”ה. הזוהר שואל: למה כתוב חמישים פעם יציאת מצרים? לומר “מי המידה שהוציאנו ממצרים” — איזו מידה הוציאה אותנו (בינה).
עתיק (המדרגה הגבוהה ביותר) אין לו קשר לבני אדם — “וצדקתך אל תתן לו”, “לא איכפת לי כלל.” אבל בשמות כן “איכפת לי.” יציאת מצרים הביאה שאנחנו יכולים לקרוא לו בשם יהודי מיוחד.
מה ההבדל של השם שלנו מהגויים שגם היו להם שמות? על זה נכנס כל הרמב”ן על שבעים השרים — צריך לברר את הפרטים של כל אחד.
—
| | הרמב”ם | הרמב”ן |
|—|—|—|
| החידוש של יציאת מצרים | יש אלוה שמעבר לכל — טרנסצנדנטי, לא חלק מהעולם | אפשר להיות בקשר אישי עם הקב”ה — יש לו שם |
| “אהיה אשר אהיה” | קיצור של הוכחה על מציאות ה’ — מחויב המציאות | שם — איזו מידה שולחת אותי |
| הטעות של עבודה זרה | לא יודעים על הסיבה הראשונה — חושבים שגלגל/מלאך הוא האלוה | לא היה להם את השם הנכון לקרוא לקב”ה |
| עבודת ה’ | בעיקר במחשבה/בדעת — עבודה מעשית היא “ירידה לצורך עליה” | דרך שמות ומידות — אפשר לעבוד באמת כי יש לו שם |
| מה פירוש להיות יהודי | לדעת את האין סוף | לדעת איך קוראים לו — קשר אישי |
| לפני יציאת מצרים | היינו ב”מצרים” = בורות על המציאות האמיתית | צעקנו ל”אלקים” בלי קשר אישי |
| אחרי יציאת מצרים | יודעים שיש מצוי ראשון מעבר לגלגל | יכולים לקרוא שם הוי”ה — שם יהודי מיוחד |
שתי השיטות אינן מנוגדות — הן דרכים שונות להבין את אותו יסוד: יציאת מצרים נתנה לנו קשר עם הקב”ה שלא היה לנו קודם.
מגיד שיעור:
טוב. בואו נלמד עוד קצת על השאלה של… מה השאלה? אה, כן, למה צריך להיות יהודי טוב בגלל יציאת מצרים? מה הקשר בין אחד לשני? זו בעצם הדרך שבה שאלנו את השאלה בשבוע שעבר.
אז אני רוצה בעיקר להגיע לשתי שיטות כאילו מנוגדות, לא מנוגדות, אלא שונות. אבל באמת יש הרבה יותר, אבל אני רוצה להגיע לאותן שתיים.
אז הדבר הראשון, דיברנו קצת על שני צדדים של זה, אני צריך להיכנס קצת יותר לעומק בצד הראשון. אני מתכוון שכבר הארכנו קצת בשבוע שעבר. שהדבר הראשון הוא דרך הרמב”ם. כן? מה דרך הרמב”ם? זה באמת לא שתי דרכים של יציאת מצרים, זה שתי דרכים באמת של יהדות, של… זה ממש יסוד היהדות בדרך הזו.
דרך הרמב”ם היא כך, שיש דבר שנקרא עבודה זרה. לעבודה זרה יש שני צדדים: חלק הידיעה וחלק המעשה. אני יכול לומר חלק האמונה. כתוב בגמרא “המודה בעבודה זרה”, שאם אחד מאמין בעבודה זרה, זה חוץ מעובד עבודה זרה.
חלק המחשבה של עבודה זרה הוא מה? זה בעצם שלילה, זה לא באמת חיוב. כן? זה שלא יודעים על מה שהרמב”ם קורא “מצוי ראשון” ו”סיבה ראשונה” וכל מיני מילים כאלה. לא יודעים על זה.
למה? כי חושבים בסופו של דבר שאחד מהגלגלים או מלאכים או איזה דבר שאינו זה, הוא הדבר הראשון. וממילא הוא נעשה האלוה. הוא הרי לא אלוה, הוא הרי לא סיבה ראשונה. זה המשמעות של עבודה זרה.
תלמיד:
שיש לו כוח עצמי?
מגיד שיעור:
כן, כוח עצמי זה… כבר דיברנו בסוף השיעור של שבוע שעבר, זה יותר דבר מסובך, כי זה תלוי מה אתה מתכוון ב”עצמי”. לא הדבר הראשון. במובן הזה בטוח שאין שום כוח עצמי.
אם אתה רוצה לומר שהוא ממש כלי ואין לו דעת עצמית, זה כבר נעשה יותר מסובך. יכול להיות שלמלאך יש כן דעת. אפילו לאדם יש בטוח דעת ואין שום כוח עצמי, לא?
אז זה דבר שיש לו דעת ואפילו רצון. בחירה זה עדיין לא ההגדרה הנכונה. יש, יכול להיות שיש חילוקים בזה, הבאתי שאנשים אחרים אומרים כך, ראשונים אחרים.
אבל זה מזה, אני לא רוצה לומר את המילה כוח עצמי, אני רוצה לומר יותר הדבר הראשון. הדבר הראשון מתכוון העילה, הכוח, הסיבה הראשונה, הסיבה למה הכל קיים. זה כן.
אבל המילה כוח עצמי היא מסובכת, הוא יכול להיות לו כוח עצמי אבל הוא קיבל אותו מהקב”ה, זה יותר מסובך מזה. כשאומרים כוח עצמי אפשר לכוון שכל דבר הוא רק לגמרי קבלה, זה תלוי לפי ערך. המילה היא מילה יחסית. לגבי הקב”ה כן, אבל לגבי דברים מתחתיו יכול להיות שכן יש איזה דבר שאפשר לקרוא כוח עצמי, ולא רק כמו דבר דומם שמזיזים אותו לפי ערך.
אז על זה אני רוצה לומר יותר את המילה של, הוא לא הדבר הראשון. הוא לא הדבר הראשון.
לשון הרמב”ם היא לשון מעניינת שהתעסקו בה בשיעור רמב”ם מה הפשט. אני אומר רק דבר מעניין שהרמב”ם יש לו ארבעה, חמישה אנשים שנקראים מינים. הרביעי שבהם הוא האומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה. החמישי שבהם הוא העובד כוכב או זולתו כדי שיהיה מליץ בינו ובין ריבון העולמים.
אז לכאורה אותו דבר כמו הראשון. הוא אומר שהקב”ה הוא לא הדבר הראשון. ראשון מתכוון לא הראשון בזמן לאו דווקא, אלא הראשון במציאות, שהוא התירוץ האחרון למה משהו קיים, או הסיבה הראשונה למה משהו קיים. אז זו הגדרה אחת.
בכל אופן, זו המשמעות של עבודה זרה.
ולפי מה שהרמב”ם למד, זה ממש דבר עמוק. הוא אומר שפעם, אולי היום, מה שמשה רבינו כבר גילה ליהודים, זה נעשה יותר פשוט. אבל באמת זה ממש דבר עמוק, ורוב חכמים, אולי לא כולם, אבל רוב אפילו מהחכמים של הפילוסופים וכדומה מהדורות שלפני משה או לפני אברהם, כולם חשבו שלא זה הדבר הראשון, הם חשבו שמשהו…
הרמב”ם אומר טיפ לומר שעובדי עבודה זרה חושבים, כמו שרוב עובדי עבודה זרה חושבים. יש שם בשבילם, הצאבא. צאבא זה איך שהרמב”ם קורא להם. הוא פעם דיבר על עבודה זרה, הוא קרא מספר, עבודה נבטית, אני לא זוכר, צאבא או סאבא. יש צדיק כתוב, סאבא עם צדיק. אבל בערבית אומרים צדיק סא.
משהו בין סא לסא, ובאמת צריך לומר צדיק סא, שאלות יפות בגלוש לבן, צדיק זה שתיים, שתי אותיות הן בעצם, אבל הצדיק שאומרים הוא כבר שתי עיבורות, הוא מבולבל שצריך לומר צדיק סא, סא, צריך אני לומר צדיק סא, צדיק וזה סימן, בערבית בטוח צדיק מתכוון סא, בכל אופן צריך היה להיות חילוק של שין, ושין, תסח, אוקיי, תוכנית אחרת.
בכל אופן הרמב”ם אומר עליהם, שהם חשבו, כך הוא אומר את הלשון גם, אם אני זוכר באחד המקומות שחשבתי עליו, שלא הגיע דעתם של בני אדם לגלות, שהדעת של הדעת הגדולה ביותר של האדם, הם חשבו שהגלגל, הגלגל הראשון, מי שהוא, הוא האלוה, מה שמניע אותו, או אפילו לא הוא, אפילו הנשמה, שבו הנשמה של הגלגל, אומר שמישהו עובד, וזה כבר השגה גדולה, רוב אנשים מחזיקים עוד עיר אפילו, אבל הדבר הראשון שמגיע אליו הוא כוכב, המקור הראשון של הכל, או הסיבה הראשונה לכל, זה אף אחד לא ידע, וזו המחשבה של עבודה זרה, זו המחשבה של עבודה זרה.
בא אברהם אבינו אחר כך משה רבינו, ושוב ההתעוררות הגדולה, שלא, שהדבר הראשון בכלל לא שום גלגל או משהו גשמי, אפשר לומר הרבה את המילה משהו גשמי, זה כבר חידוש גדול, כמו שהרמב”ם מסביר למטה.
מה שהוא אומר שהם אולי ידעו שאין להם שום גוף שאפשר לעבוד. לא, לא, הוא אומר שזה דבר שני. יש בטוח חלק דעת של עבודה זרה שאפשר לקרוא תאיזם, אבל הרמב”ם קורא לזה כולו ללכת להיות חרם, אבל החרם מתכוון לומר שהאלוה במובן של הדבר הראשון הוא לא אותו דבר.
הם קוראים חדשים הדעת של עבודה זרה, זה אמת חכמה, הם קוראים עבודה זרה, וכשהרמב”ם מדבר אני הוא שם את זה באמת בדקדוק לו ילך ועוד, ועוד סעודת תורה, ועוד זה עיר תורה, עוד לא עבודה זרה. כי זה באמת יותר מזה שרוב אנשים לא ידעו את זה…
תלמיד:
כן, זו עוד בעיה.
מגיד שיעור:
אני אומר, אבל קודם לא ידעו. לא ידעו.
יש הרבה סיבות למה לא ידעו, כי אי אפשר להיות מדמה את זה, אי אפשר לדמיין את זה, אין שום דרך לדמיין את זה. אפשר רק לדעת או להאמין או לומר את המילים, אי אפשר לדמיין.
רוב דברים שאנחנו חושבים, אנחנו מדמיינים איזו תמונה בראש. אוקיי, אפילו המלאך הגדול ביותר, הוא הנשמה של המעגל שמסובב את כל העולם, וכדומה, איזה דימיון יש לך אפילו המלאך גם לא דימיון, אבל הוא תלוי בדבר שאפשר לדמיין.
הסיבה הראשונה, הקב”ה שאנחנו קוראים הקב”ה, הוא לא דבר שאפשר לדמיין בכלל. זה מאוד קשה, זה מאוד קשה בכלל להוציא את זה. מה שאומרים, אולי בגמרא אי אפשר בכלל להוציא, אבל זה מאוד קשה בכלל לומר.
וממילא לומר שזה הסיבה לכל זה חידוש עמוק מאוד, זה בכלל לא דבר פשוט, זה בכלל לא דבר פשוט. והרמב”ם אומר שעד אברהם אבינו, עד משה רבינו, אף אחד לא ידע על זה, או לפחות כמעט אף אחד לא. אף אחד לא ידע על זה.
וזה נקרא עבודה זרה. זו הבעיה האמיתית של עבודה זרה. המעשה למעשה מגיע לזה. אבל זה ה, בואו נקרא לזה הדעת של עבודה זרה, הטעות של עבודה זרה.
אתה יכול לקרוא לזה, אני קורא לזה אתאיזם, שזה מצחיק לקרוא אתאיזם, אתה מבין? כי הוא אומר שמשהו אחר הוא אלוה, הוא לא אומר שהוא לא מאמין בשום אלוה. אלא שהרמב”ם אומר לך שמה שאתה חושב שהוא אלוה הוא לא אלוה, יוצא שהוא לא מאמין בשום אלוה.
אני קורא לזה אתאיזם, שזה אבל אתאיזם רק ביחס לאלוה האמיתי, זה לא אתאיזם ביחס לפסל או ביחס לכוכבים, הוא הרי עובד את הכוכב, הוא אומר שהוא אלוה. לכן קראתי לזה בשבוע שעבר אתאיזם, אבל תן לי להבהיר, זה לא אתאיזם לפי כל אדם רגיל, זה רק אתאיזם לפי הרמב”ם או מי שמבין שהאלוה האמיתי היחיד הוא הדבר הראשון, באמת זה אתאיזם. אם, להוציא, לא היה כך, לא היה הדבר הראשון משהו כן כוכב, לא היה זה אתאיזם, היה זה נכון.
כולם מבינים, אפשר לקרוא למישהו שמאמין ש”הטבע” שולט בכל, והוא משתמש סתם במילה “הטבע”, הרמב”ם היה אומר שהוא אתאיסט. נכון, כי סך הכל אתה אומר שהכוח, הנשמה שבטבע…
תלמיד:
כן, כן, יש אנשים, טקטיקה שהיום שאנחנו מבינים שהוא…
מגיד שיעור:
אחרי שהרמב”ם אמר את זה, רק אז הבינו את זה. הרמב”ם אומר את זה בפירוש, דרך אגב, אומרים, הרמב”ם אומר בפירוש שעובדי עבודה זרה אמרו שהרוח, רוח העולם, רוח הגלגל, רוח תארית, רוח הגלגל, כי עולם התחתון, אני מתכוון כמעט כל אחד מסכים, לא יודע, אבל רוח הגלגל שמסובב את הכוכבים, זה האלוה, וזו היתה שיטת הצאבא.
במילים אחרות, מה שאתה אומר, מה שאנשים היום קוראים פנתאיזם, הרבה פעמים אומרים שיש שיטה כזו שאומרת שהטבע, הכוח שעושה את העולם, זו לא שיטה חדשה, זו שיטת עבודה זרה מזמנו של אברהם אבינו, כך אומר הרמב”ם.
כך אומר הרמב”ם, ודאי מובן שחייב להיות איזה כוח, זה לא יכול להיות לבד, זו הרי חומריות, חייב להיות בתוכו איזו נשמה, איזה כוח, בסדר, אפילו איזו דעת, אבל זה עצמו נפרד מזה, זה עושה הרמב”ם העיקר.
מה שמבינים היום ואומרים שזו עבודה זרה, זה אחרי שהרמב”ם אמר שעיקר האמונה ומציאות ה’ הוא דבר שהוא מחוץ לעולם, מחוץ זה רק משל, מחוץ עוד לא, אבל מעבר לעולם, או מעבר לכל העולם, זה טרנסצנדנטי באנגלית וכדומה.
לומר שיש אלוה, יש כן אלוה, זה רק אם יודעים שהאלוה האמיתי הוא מחוץ, אז הוא לא אלוה. יכול להיות שזה אפילו מלאך, זו ממש נשמה, אנחנו לא אומרים שזה דבר גשמי, יכול להיות כביכול דבר רוחני, אבל זה לא אלוה, לא האלוה.
זה החידוש הגדול הראשון של יציאת מצרים. ולפי מה שהרמב”ם יאמר, זה כל העניין. הכל, לא רק יציאת מצרים, אלא כל המטרה של כל התורה, כל העניין של משה רבינו, הדעת של משה רבינו.
מה מתכוון הפסוק של אנכי? אנכי ה’ אלקיך, שיש אלוה, ה’ צבאות שמו יתברך, אלוה שמנהיג את הגלגל. הוא לא הולך הלאה, הוא לא הולך הלאה. ודאי הוא גם עשה את יציאת מצרים, אבל הוא גם עשה את זה פשוט, כך הוא אומר אם זה לא בא… הוא לא הולך הלאה, קודם כל הוא לא הולך הלאה, הוא מביא את הפסוק הוא לא הולך הלאה, שיזכרו אנכי ה’ אלקיך, אלוה שהוא מנהיג הגלגל, כך כתוב ביסודי התורה פרק א’.
למה הוא צריך את זה? כי משם יודעים את זה, כשלא היה את זה כלום. לא הייתי יכול לראות שיש עולם של אלוה.
הרמב”ם אומר שיודעים את זה מיציאת מצרים, אבל לא יודעים את זה משם. לא יודעים כלום מיציאת מצרים. יציאת מצרים יכולה להיות סתם מעשה. הרמב”ם אומר שמיציאת מצרים יודעים שיש עולם של אלוה.
זה החידוש הגדול הראשון של יציאת מצרים, ולפי מה שהרמב”ם אמר, זה כל העניין, הכל, לא רק יציאת מצרים, אלא כל הנתינה של כל התורה, כל העניין של משה רבינו, הדעת של משה רבינו, אנכי ה’ אלקיך, יש אלוה, יש הוויה תמידי ראשון לכל, שמנהיג את הגלגל.
ואיך הוא ממשיך? הוא לא ממשיך. אני שואל מה הוא ממשיך? הוא לא ממשיך. בוודאי הוא גם עשה יציאת מצרים, הוא גם עשה, זה פשוט. הוא אמר, אם זה מגיע לזה, הוא לא ממשיך. קודם כל הוא לא ממשיך. הוא מביא את הפסוקים והוא לא ממשיך. הוא אומר “ונאמר שלוש פעמים”, שלוש פעמים, “לעיני כל ישראל”, “לעיני כל העם”, כך עומד ביסודי התורה פרק ח’. כי משם יודעים את זה. אם לא היה כלום, לא הייתי יכול לראות שיש אלוקים.
הרי יש שאלה, יציאת מצרים לא היינו יודעים משם. אבל לא יודעים משם. לא יודעים כלום מיציאת מצרים. הרמב”ם אומר שיציאת מצרים היא ראיה חותכת. הרמב”ם אומר במקום אחר, אני חושב שזה כן ראיה חותכת, שהמופתים, הרמב”ם אומר ביסודי התורה פרק ז’, שהמופתים זו לא ראיה טובה, זו קצת ראיה, זו לא ראיה מוחלטת. ראיה מוחלטת יכולה להיות רק מהמציאות, מהשכל, אולי מנבואה, אבל לא מ… מה? מבלט הכישוף יכול להיות. כן, יכול להיות כישוף. אז יציאת מצרים אינה ראיה.
בוודאי יש לרמב”ם תירוץ שעומד לעצמו, התירוץ שעומד בתחילת מורה נבוכים פרק ל”ו, זה הדבר האחרון. התירוץ הוא שאם היית חי במצרים, לא היית יודע את זה, כי מצרים היא רק משל לכל העולם, אבל מצרים היתה גם מקום כזה ממש שהעולם נשכח מהמציאות והם מתחילים להאמין בעבודה זרה. אז “הוצאתיך מארץ מצרים” הוא מפרש, עכשיו שאתה יודע אותי, יצאת ממצרים. אם היית במצרים, היית “הרי אנו ובנינו ובני בנינו עבדי עבודה זרה”. כך היה מפרש סתם את הפסוק, וכך הוא גם מפרש את ההגדה, “וכבונה המקום לעבודה”. כך הוא מפרש.
הוא אומר אפילו, אמרתי לו פעם שעה שלמה על הדיוק, אני לא יודע, חשבתי על זה, זה סתם דיוק מוזר, אבל אולי אכן כך היתה גירסתו בהגדה, בהגדה לא עומד כך, לשון הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה שבו הוא אומר הלכות של ההגדה, הוא אומר שהוא צריך לומר “וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה”. הוא לא אומר “וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע”. אז אני רוצה לטעון שהחילוק הוא הרי יש עבודת השם שהיא כנגד עבודה זרה, ויש ידיעת השם שהיא לאו, זה לא לאו ועשה. עשה פירושו מדומה, זו עבודה, זה החידוש הבא. אבל הדבר הראשון הוא כנגד ארבעה בנים, שיש…
תלמיד: הוא גם דיבר על הדיוק, יש לו פירוש הפוך. הוא חשב שאפשר בדיוק לומר פירוש הפוך. הוא צודק, יכול להיות שעמד הפוך, כי זה הרי קטעים קטועים. אני לא יודע אם זה דיוק טוב, כי אתה תמיד יכול לומר שיש פירוש הפוך. אולי בסידור של הרמב”ם עמד כך, זה לא… אני לא יודע, אני לא יכול לדעת. מה הוא אמר? בעיה עם ההגדה שלו? אני כבר יודע את הסיפור, שמעתי את זה לפני כמה שנים. אוקיי, דיוק טוב.
אוקיי, בדיוק זה הדבר הראשון, זה חידוש עצום. צריך לדבר על זה, זה חידוש עצום. הרמב”ם הקדוש למד שזה למה הקב”ה נתן את התורה. זו כל הנקודה של הכל. את זה משה רבינו לימד אותנו, את זה משיח הולך ללמד אותנו, מה שלא יהיה. כל דבר, שהנקודה היא לדעת את זה. וזה עושה את ההבדל בין יהודי לגוי, היהודי עובד עבודה זרה. אבל הרי יש גויים שכבר יודעים את זה גם, חכמי אומות העולם. רואים את זה במלכים. “שיש שם מצוי ראשון, שאינו גוף, שהוא אחד, שאין לו קדמות”. בערך כמו ארבעת העיקרים הראשונים של הרמב”ם. “שיש שם מצוי, שהוא אחד, שאינו גוף, שאין לו קדמות”. מה שזה אומר, כבר דיברתי על זה. קדמות אינה הנקודה של הכל. קדמות היא אותו דבר כמו מצוי ראשון. מצוי ראשון, כי יכול להיות מצוי ראשון שאינו ראשון. זו הידיעה שסביבה מסתובב כל העולם. זה אותו סוג של דבר שיהודי צריך לדעת, אדם צריך לדעת. פשוט, באמת לדעת צריך לדעת את כל העולם, מה שלא יהיה. זה הסך הכל, זו ההתחלה, והסוף, וההתחלה.
אז, עבורנו עכשיו, הדור שלנו, זה… כן. הרמב”ם אומר שצריך להסתובב בלילה ולצעוק בלילה, ולשמוח, ולשתות לחיים, שברוך השם, תפסנו את זה.
או שלא תפסנו שצריך לנסות לתפוס.
תלמיד: אבל למה זה כל כך מרכזי בחיינו?
מגיד שיעור: זה לא מרכזי בחיינו, החיים שלנו זה זה.
תלמיד: אה, זה חוזר לקושיא ישנה שפוגשים… שפוגשים כשחושבים. לא, כי פעם, גוי היה מסביר עבודה זרה, כן? הכל היה הוא זה והוא זה. למה אני צריך לדעת את זה?
מגיד שיעור: לא, לא כי פעם חשבו כך. כי זו המציאות, זו המציאות האמיתית. העבודה שלנו מאוד שמחה. הרמב”ם אומר “השגה בהשם ושמחה בו” הם שני דברים שאינם בהכרח אחד עם השני. אני לא זוכר את הפסוק, אני חושב שזה פסוק מישעיה.
זה מאוד שמח, זה חידוש עצום. אתה רואה את המציאות. אפשר ללמוד מאה שנים שלמות את כל רמות המציאות, וצריך באמת ללמוד, כי אתה מבין יותר טוב את השם במעשיו, מה הקב”ה אינו ומה הקב”ה כן, אם אפשר לומר דבר כזה. ואתה מבין את השורש של הכל. זה אחד מהיסודות הראשונים לאדם לדעת מהי המציאות, מה אמיתי. זה אמיתי.
אפשר את זה מספיק כמה שאנחנו מבינים. ודרך אגב, דיברנו על זה. אנחנו ברוך השם מבינים קצת על זה, בזכות הרמב”ם או חסידות או קבלה או כל דבר שמבין קצת בזה. דרך אגב, רוב האנשים לא מבינים עד היום הזה את זה, כן? בואו נהיה כנים. רוב האנשים לא מבינים את זה. אני לא מדבר רק על עובדי עבודה זרה, רוב היהודים לא מבינים את זה. איך הם יבינו את זה? לא מקבלים את זה מאכילת קוגל. מקבלים את זה אולי מלימוד תניא, או מלימוד הרמב”ם, או מלימוד זוהר. איפשהו מאיפשהו מקבלים את זה, וחושבים על זה קצת, או הולכים לשיעור. זה לא בא מהאוויר.
זה יסוד מאוד עמוק. אני אומר, לא הסברתי את זה עכשיו באמת, אבל זה דבר אמיתי מאוד. רוב האנשים לא יודעים את זה. אני בטוח לגמרי שרוב האנשים… הרב כבר אמר את זה, לא צריך לרדוף אחרי שום יהודי, אבל רוב האנשים פחות או יותר חושבים שהקב”ה הוא גוף.
אמת, הם אומרים “אני מאמין”, אבל הוא מדמה. רוב האנשים לא תופסים שיש משהו מעבר לכל המושגים. מעט מאוד אנשים. אני מתאר לעצמי שיש הרבה ראשי ישיבות גדולים שמעולם לא חשבו על זה. לא דיברתי איתם, אבל… מרגיש אולי כך, שהקב”ה הוא אבא גדול בשמיים. הוא באמת אבא בשמיים, אבל זה כבר נפרד, זה לא הקב”ה עצמו, כן? פשוט.
תלמיד: את זה את מלכות שמים, קבלת עול מלכות שמים, כן. אני חושב שהוא התכוון… שוב, אין לי מושג מה הוא התכוון בדיוק. אבל המחשבה שאני לא מדבר… שוב, יש לו הכל, כי הוא עושה הכל. אבל… כן, אומרים הרבה דברים, אבל המציאות היא שהוא חושב היום… כשהוא אומר שמע ישראל, קודם כל מה הוא חושב, הוא לא חושב על הקב”ה, הוא חושב על המצווה של אמירת שמע ישראל. סתם בעיה. זה דבר חשוב, אני מתכוון, צריך אולי קודם לחשוב על המצווה, כי לא. אבל שמע ישראל פירושו שיש מצווה פעמיים ביום, לפני השינה וכשקמים בבוקר מוקדם, או בתפילה, איך שהסדר, להזכיר לעצמך את זה. זו ממש מצווה. היה לי בשבוע שעבר, קיימתי את המצווה. הזכרתי לעצמי. זו מצווה גדולה, זה לא דבר קטן. אתה חושב שאתה חושב על זה שנייה. אוקיי, שנייה אחת ביום היא יותר אמיתית מכל השניות האחרות של היום. כמו שמציאות הקב”ה חזקה יותר מכל המציאויות האחרות.
כל עניין של גוף, זו עוד בעיה. למה אנשים חושבים שהקב”ה צריך להיות בעל גוף? שאפילו רוצים לדמיין דבר שאינו גוף, אנחנו חושבים שדבר שאינו גוף חלש יותר מדבר שיש לו גוף. כמו שאומרים לילד קטן, “אמא, אני יודע שלקב”ה אין עיניים, אז זה כלום, זה אוויר. ממש, אתה יכול לתפוס את זה? לא, זה כלום.” הוא יותר מכל הדברים. מה זה אומר? זה הרי הכוח. מקור המציאות, מקור הכוח של הכל, הוא הדבר שאינו גוף. יש לו יותר פעולה. צריך להאריך בזה, צריך להמשיך, צריך להיכנס להבין איך יכולה להיות מחשבה שיש לה יותר כוח ממעשה. זה לא כל כך פשוט, אפשר להראות את זה ממש מאדם, ממשלים שונים שאומרים את זה מקרב על השכל. זה לא דבר פשוט להבין שדבר שאינו גוף, ידיעה היא רק שהקב”ה הוא אפילו יותר מזה, אבל זה חזק יותר מדבר גופני. רוב האנשים לא מבינים את זה. רוב האנשים מדמיינים שהקב”ה הוא אולי ממש גדול… כן, הוא אומר יוצא, הוא אומר בעצמו שהוא אינו גוף ואינו כח בגוף, אבל הוא לא תופס את זה.
זה משהו לתפוס, וזה שווה את כל הכבוד, את כל גלות מצרים, שהקב”ה מדבר אלינו עכשיו, כן? זה שווה את כל החיים לתפוס את זה.
תלמיד: איך הרמב”ם חתך והוציא את היצר הרע של עבודה זרה? אני לא יודע. אני לא מתיימר להיות משיח. אני לא יודע. אני לא יודע.
מגיד שיעור: לפי מה שדיברנו בשבוע שעבר הפירוש הוא שקודם כל הרי יש. הפירוש הוא שיש כזה, כמו שדיברנו בשבוע שעבר, דברים מאוד מעניינים, אני מקווה שנתחיל להשתמש בזה יותר. הרבה דברים שאנחנו אומרים שהם פשוטים, קודם כל הם לא פשוטים. כשמתחילים לחשוב מתחילים לראות שהם לא פשוטים. אחר כך יש מורא לחשוב, כי הם לא פשוטים. אבל אפשר להבין את זה. הם לא פשוטים, קודם כל, ושנית, אפשר לעשות דברים שאינם פשוטים לפשוטים עבורנו.
וזה ראינו, הסברנו בשבוע שעבר, מה השליחות של אהיה אשר אהיה, שהרמב”ם מפרש שזו הוכחה מסוימת, בקצרה רבה, הוכחה שחייב להיות קב”ה. אני לא יודע איך ההוכחה הולכת, אני יכול לומר את זה בשנייה. כן, כל דבר, רוב הדברים, כל הדברים שאנחנו יודעים, הם לא יכולים להיות. אתה יכול לדמיין, לא רק שאתה יכול לדמיין, הם באמת לא יכולים להיות. אין שום דבר בהם שגורם להם להיות. יכול להיות שולחן, ויכול לא להיות שולחן. אם אף אחד לא היה, לא היה כל העולם. זה שמשהו שחייב להיות, לא חייב להיות, לא יכול להיות. יש יותר מסובך איך לומר את זה.
וממילא, אם לא חייב להיות, אז מה גורם לזה להיות? חייב להיות דבר שני שגורם לזה להיות. עכשיו, חייב להיות, תן לי רגע, אם כל הדברים לא יכולים להיות, שום דבר לא היה מתחיל. חייב להיות לפחות דבר אחד שחייב, שמה שהוא גורם לו להיות. מהותו ומציאותו, הרמב”ם אומר, מהותו ומציאותו הם אותו דבר. מה זה אומר להיות אלוקים ושיש אלוקים לא יכול להתחלק. והוא עשה את הדברים הראשונים, וכך נעשה כל העולם.
חייב להיות לפחות דבר אחד. לא יכול להיות יותר מדבר אחד כזה, זו כבר הרמה הבאה, למה זה אחד וכו’. אבל על כל פנים, זה הרמב”ם מפרש שזה הפירוש של אהיה אשר אהיה. אהיה אשר אהיה הוא חזר שם על רב סעדיה גאון, שהפירוש הוא אהיה, מה שאני, מה שהוא. אהיה אשר אהיה, מה שהוא, כלומר הוא מה שהוא. הרמב”ם קורא לזה בלשון הקודש כמו שהוא אומר “מחויב המציאות”. “מחויב המציאות” סתם מתורגם מערבית, איזו מילה, שכחתי איך זה נקרא בערבית. והרמב”ם מפרש שהשם “אהיה אשר אהיה” אומר את זה, “הנמצא אשר הוא נמצא”. הוא, למה הוא? כי הוא. לא הוא, רוב הדברים יש להם מציאות, יש להם כביכול שאולה. זה בערך משל, יש מציאות כי מישהו נתן לו מציאות.
מגיד:
ועכשיו, זה הכרח פשוט לגמרי. לומר, נדרשה חכמה שאפילו פילוסופים לא תפסו אותה. היה פחות או יותר אדם ששמו אבן סינא [Ibn Sina/Avicenna: פילוסוף ורופא פרסי, 980-1037] שהמציא את ההכרח בלשון זו. הרמב”ם [Rambam: רבי משה בן מימון/מיימונידס] אומר שזה עומד קודם לכן, אבל לא ממש בלשון זו. והרמב”ם טוען שמשה רבינו [Moshe Rabbeinu: משה רבנו] חידש זאת. הוא הביא זאת בשם נביאים [in the name of the prophets], חידש זאת, איני יודע, מהאהיה אשר אהיה [Ehyeh Asher Ehyeh: “אהיה אשר אהיה” – שם ה’ שנתגלה למשה בסנה הבוער]. אבל זה חידוש [innovation/novel teaching].
זה דבר פשוט מאוד, זה באמת מאוד פשוט. אני אומר לך, עולמות כמה פשוט. אני בטוח שאנשים לא עשו ספרים שלמים לדון האם זה כך או כך, אבל זה עולמות של מחשבה פשוטה. ואם אתה חושב כך, מיד אתה חושב אוקיי, הקב”ה, וכו’, וכל דבר הוא גוף [body], יכול להיות גדול יותר וקטן יותר, אז זה לא יכול להיות מה שהוא, אז זה לא יכול להיות גוף, וכו’.
אבל זה לא תמיד היה פשוט לכולם. אנחנו מאוד, כבר דיברתי על הדברים האלה, אנחנו לא מספיק כאן בשכונה ובסביבה יותר, שאנחנו מאוד שקועים במושגים [concepts] שאנחנו רגילים אליהם, וזה לא יכול להיות אחרת. אם אתה מטייל ברחבי העולם או בהיסטוריה, כשאתה קורא, אתה רואה שיש דברים שפשוטים לנו שזה לא יכול להיות אחרת, שבכלל לא פשוטים לכל אחד.
זה נעשה פשוט, זה נעשה פשוט, אמת, דרך משה רבינו, ודרך, כמו שהרמב”ם אומר אחר כך, אנשים אחרים כבר האמינו יותר באותו סוג אמונות [beliefs], עד כדי כך [to such an extent] שאפילו עובדי עבודה זרה [idol worshippers] בהודו אומרים גם כן שהם מאמינים באל אחד.
ממש. כן, כן. וזה למעשה היסטוריה, זה לא סיפור שאני ממציא. יש מחלוקות [disputes] על זה, אני לא מספיק מומחה [expert] על זה לומר. אבל היום הגדולה ביותר עבודה זרה לחכמי האומות [wise men among the nations], אפילו אם אתה שואל למה הם עובדים אינסוף חמישים מיליון אלים? הם אומרים כך, “לא, זה הכל משנה [variations] על אותו אל אחד, הכל פרצופים [faces/manifestations], לבושים [garments] של אותו אל.” כך יש מי שאומרים, לפחות כמעט כולם אומרים היום כך רשמית.
אבל אנחנו יודעים היסטורית שלא תמיד חשבו כך שם. באו מיסיונרים, נוצרים, ואחרים, והם תפסו שזה לא הגיוני. לא כי זה לא הגיוני כי מישהו אומר טענה [argument], אלא כי זה ממש דברים בסיסיים מאוד. אתה רוצה איפשהו להתחיל מאחד, לא מכל כך הרבה.
איך אומר רב סעדיה גאון [Rav Saadiah Gaon: 882-942, פילוסוף ומלומד יהודי גדול]? הוא אומר, “אוקיי, אם אחד מתקוטט עם השני, נהרס עולם, נהרס חצי עולם, העבודה שלו מדויקת.” אה, זה לא כל כך פשוט, הוא רק כוח קטן [small power]? אם כך הוא לא אל, חייב להיות איזה אל. יש מחשבות בסיסיות מאוד [basic thoughts], אבל לא תמיד חשבו כך.
תלמיד:
מה? לא מסכים איתי?
מגיד:
מה? אני אומר, זה מפריע לו? לא, אני אומר, זה לא כל כך פשוט שהיום הם מבינים. לא פשוט שהיום הם מבינים גם, אוקיי. לא, לא, אני רק אומר שזו עובדה, כאן כל מי שנמצאים כאן, אחד… אנשים אמרו מאיתנו, כאן שאר השרידים [the remnant], למעשה [in practice] כולם מאמינים באל אחד באמת, והיום הם אומרים כך.
אבל הם התחילו לומר כך אחרי שהם למדו. זה לא תמיד היה כך. היה חכם אחד [wise person], אבל שזה יהפוך כך שכמעט כולם אומרים כך, זה נעשה היום. היום כבר גם כן, תמיד יש הפך [opposite], ראש עקשן עם כוחות עמוקים יותר [deeper powers], אבל אני מדבר על הרגילים בעצמם, זו הייתה בבירור השפעה [influence] מזה.
הם ראו שאנחנו אומרים, “אה, כך, אין את המונותאיסטים שלנו.” הם אמרו תורה חדשה [new teaching] שיכול להיות איזה התגשמויות [embodiments], יכול כן להיות איזה לבוש, מה שהתורה היא.
אבל זה חידוש גדול, זה באמת נעשה פשוט היום אצל כמעט כל העולם. אפילו אצל האתאיסטים זה פשוט, ממש. כי הוא רק אומר שאין רק אחד, בטח אין יותר מאחד, ממש. לא עולה בדעתו שיש יותר מאל אחד. אפילו אחד גם לא אוקיי, אבל בטח לא… ואני מתכוון באמת, כל הדיון הוא, אם יש אל, תופס מה אני אומר?
אנחנו צריכים לזכור, עבודה זרה לא הייתה כל כך מזמן. ויש לנו חז”ל [Chazal: חכמינו זכרונם לברכה], חז”ל אומרים שיצר הרע [evil inclination] של עבודה זרה בטל [was nullified]. ואנחנו הולכים עם המסורה [tradition].
יש לנו טענה שהגויים מאמינים בזה. הם לא באמת אמיתיים. האליטה הרומית שהחכמים [sages] דיברו איתם, חכמי רומי [Roman sages], הם כולם ידעו שבני האדם [people] הם רק… הם התביישו בזה, והם אמרו שבני האדם נמצאים כאן, וזה מתאים [appropriate] להם, הם אמרו שזה מתאים להם. זה כבר היה אז.
כן, ממש, היוסיפון [Yosippon: כרוניקה עברית מימי הביניים] מביא, you read את הדברים הרומיים, אף אחד מהם לא באמת מאמין באלים שלהם, או כמעט אף אחד לא אומר כך.
חוץ מהפילוסופים שהם באים אחר כך עם תורות עמוקות [deep teachings] לומר שבאמת, כן, יש אל אחד, כן, כן, כן, כן. אבל ה… האנשים הפשוטים אולי לא תפסו, אבל החכמים, זה כן היה מקובל ש… אבל קצת לפני זה, לא כל כך הרבה לפני זה, לא היה כך.
כל אחד אמר כמה… כל אחד פגש אדם, כן, בא… הרמב”ם מביא את זה, כן, שבא בא גוי והוא שואל אותו כמה אלים יש לכם. אני זוכר רק אחד ממש מהם, מה הפשט? אני לא זוכר בדיוק מה הוא אומר שם, שלא יכול להיות שאין כלום.
זה האדם הרגיל, אפילו לחכמים, האדם הרגיל שהיה ברחוב היה שיש הרבה. אחר כך היו אתאיסטים שאומרים שהאל ההוא לא אמת, אלא האל הזה אמת. התקוטטו, כן, האל שלי, האל שלך, האל שלי פטיש גדול יותר, אני יכול לשבור את האל שלך. אני אומר את זה כמשל [parable] על ויכוחים [debates] שהיו באמת.
ובאים ה… עכשיו, היום אין כמעט אף אחד, אני לא יכול לפחות… היום כבר יש הכל, בסוף יש הכל, אבל עד לא חמישים שנה אחורה בערך, היה ויכוח גדול אצל חכמי עולם [wise men of the world], חכמי אומות העולם [wise men among the nations], האם יש אל. אבל כל הויכוח היה שאל הוא דבר שיש אחד מהם, אמת? לא הייתה שאלה ל, אוקיי, בואו נחקור כמה אלים יש ואיך קוראים להם.
זה פעם כשאדם האמין באל, זה מה שהוא עשה. כמה אלים? לאבא היה ספר, כן, זה אמת, היה לו ספר, רשימה שלמה של כל כך הרבה אלים, ואיך קוראים להם, ומאיפה הם באים, ואיפה הם ישנים, ומה הם אוכלים, ומה הם אוהבים. זה היה גבול האלוהות [divinity], כביכול [so to speak].
ועכשיו אף אחד לא חושב כך. שכנעו אותם פחות או יותר בכל העולם שיש רק אחד. Whatever that means, כן, צריך להבין מה זה אומר, אבל אפילו ה… אפילו אתאיסטים מאמינים רק באל אחד. הם רק עושים שאין, אבל הם לא חושבים אולי שיש חמש מאות. זה אפילו עבודה זרה בהודו וכדומה [and the like]. חושבים… לפחות האנשים הרגילים, המון העם [the masses] חושב כך. אל? כן, יש דבר כזה.
Anyway, אם זה בכל זאת לא מה שהרמב”ם אמר, אמרנו שהחידוש, המחשבה, שיש מצוי ראשון [first existent] שמתחיל הכל, שמחיה [gives life to] הכל, זה הכי ריאלי, זה חידוש עצום, ומי שיודע את זה ישמח, וצריך להזכיר פעמיים ביום, או אם אפשר אפילו יותר, אבל לפחות פעמיים ביום.
בשביל זה יש שבת [Sabbath] ויום טוב [holidays] וכל מיני דברים לכבוד זה [in honor of this].
חידוש גדול, ובואו נגיד היהודים היו הראשונים להביא את זה לאנשים אחרים, אדרבה [on the contrary], אנחנו לא צריכים להיות שבורים, אנחנו צריכים להיות שמחים.
אמת, יש הרבה יהודים ששבורים, מה אעשה? הגויים מאמינים גם, זה טוב מאוד, תודה רבה השם [thank God very much]. אה, צריך עוד אולי לעשות, אוקיי, צריך לתקן טעויות מסוימות [errors], אבל מה רע? מה ההפרעה [disturbance]? טוב מאוד.
אז, כך עומד בנחלת מלכים [Nachalas Malchim: ספר על דיני בני נח] בסוף, נכון? זו השיטה הראשונה [approach] ברמב”ם, יש שיטה נכונה, וגם הדבר האמיתי.
עכשיו, מה רציתי לעצור באמצע לומר? אה, אחר כך הוא אומר את הדבר השני, שזה המעשה [deed/action] איך מביאים, זה אולי גם בדיוק חידוש כל כך גדול, על זה דיברנו שבוע שעבר, בדיוק חידוש כל כך גדול הוא שלומר את זה לא מספיק, כי יש באמת הרבה קשיים בזה.
הרמב”ם גם הביא את הקשיים, ולכאורה [seemingly] זה באמת קשה לחשוב על דבר שאין לו מילים, אין לו… אין לו תמונה. על מה אתה חושב כשאתה חושב על העצמות [essence]? אתה יכול לומר שאתה לא חושב כלום. אתה תופס? זה דבר מאוד קשה.
תלמיד:
צדקה מוחלטת.
מגיד:
כן, זה המשל, הניסיונות שאנחנו מנסים לעשות, לדבר על זה. כן, אתה חושב שיש אל, אחר כך הטבע [nature]…
רגע, לא, אתה שואל שאלה אחרת [question]. הטבע של המחשבה [nature of thought]… מה חושבים, לא חושבים, זו הנקודה [point]. הטבע… בוודאי, אז הטבע המחשבה, זו לשון הרמ”ק [the language of the Ramak: רבי משה קורדובירו, 1522-1570] ב”אלימה” [Elimah: אחד מספרי הרמ”ק], טבע המחשבה הוא שכשהוא חושב שיש משהו, הוא אומר, “אוקיי, איך הוא נראה?”
זה הטבע של אדם, הוא רגיל לחשוב כך, יש לו דמיון רודף אחר המחשבה [imagination that pursues the thought]. אני לא יכול לומר שיש עוד משהו לחשוב, אוקיי, איך הוא נראה? מה הוא? תחתונים הוא הולך? כל מיני שאלות כאלה.
ועל זה עומד, אומר הרמ”ק, “רעותא דליבא חשב ליה” [the heart’s desire considers it – ביטוי ארמי]. הרעותא דליבא [desire of the heart], חושים [senses], תמיד רץ הדמיון [imagination], הוא רוצה משהו לצייר לעצמו. לדמיין, כך אני אומר לך יש ענק רוסי, יש אדם, אוקיי, הולכים מיד לחשוב שיש משהו, אבל את זה אומר הפסוק [verse], אומר המציאות [reality], שחשוב כבר כך, חשוב שיש, אחר כך עצור, חזור אחורה.
שזו העבודה [work/service] של פשטות [simplicity], העבודה של להאמין שהקב”ה כבר נתן, זה אומר שכשחושבים שיש, ועוצרים שם, כי צריך שם… כי איך יכולים לחשוב כשעוצרים שם? ברוך השם [thank God], שיוכלו כל כך הרבה זמן. כן?
אבל יש הבדל גדול [difference]! שנייה אחת! יש לי שם יותר משנייה אחת! כי שם חושבים שאי אפשר לדמיין. נושא אחר [topic]. אני נושא כך כך צעיר שנייה אחת.
הבעיה היא שתמיד מתחילים עד הדקה, אז צריכים לעצור. מתחילים בדיוק חזרה מההתחלה. זה פשט. אני לא יכול… אני לא רוצה עכשיו… זה לא שיעור [lesson] על מה לחשוב עוד עשר דקות. אבל זה דבר גדול.
כן כן, בואו ניקח. זה פשוט. יש וזה לא יותר מיש. רוצה להסביר [explain] את זה? אמרתי קודם חצי. שכל הדברים יש והם גם דברים נוספים, והקב”ה יש, ולא דברים נוספים חוץ מהיותו [besides His being].
כבר, זה דבר גדול… בצל [in the shadow] זה דבר כל כך קשה, והרמב”ם ואפילו אנחנו אומרים את זה כך, אבל זה בטח דבר קשה להוציא לילדים, ולנשים, ולוכולי וכולי [and so on and so forth], ובשביל זה ממש התחילו, או לפחות אחת הסיבות [reasons], למה אנשים לפני זה עשו כל מיני שרבוטים וטעויות [errors], דברים שהתחילו בכוונה טובה [intention], זה אחר כך השתלשל [evolved/developed] לכל השחיתויות [corruptions] ולכל הטעויות.
אברהם אבינו [Abraham our father], אחר כך משה רבינו עשה מזה חוק [law], שלא עושים אחת מהטעויות, וכן עושים עבודת השם [service of God], זה חידוש גדול.
אם רוצים לחשוב אפשר לחשוב על השיטה השנייה שאני רוצה לומר, היא באמת חלופה [alternative] על החידוש השני, במילים אחרות מה שרואים עבודת השם, שלא הולכים רק לחשוב על הקב”ה פעמיים ביום שמע, שזה באמת העיקר [main] חידוש, אולי יש גם מצוה [commandment] שצריכים, כבר קצת יותר מהמחשבה, אבל אף אחד לא יודע שזה ארוך באחד [lengthy in one], שכשזה שואל, מה יהיה ארוך העבד [the service]?
תלמיד:
לא, מאריך הוא מקצר [lengthy is shortening].
מגיד:
לא, טוב. על כל פנים [in any case], אמרו שהולכים חוץ מזה לעשות דברים לשמו [for His sake], כמו לעשות בית המקדש [Temple], “ועשו לי מקדש” [and they shall make for Me a sanctuary], הדבר הראשון. כמו לעשות ימים מקודשים [holy days], כמו לעשות קרבנות [sacrifices], כמו לעשות מצוות [commandments].
אני לא יודע על כל המצוות, אבל הנה לפחות המצוות שקשורות למה שקוראים עבודת השם [avodas Hashem: serving God]. כי תורה, עבודה וגמילות חסדים [Torah, avodah (service/worship), and acts of kindness] – כן, חלק העבודה [the service component] שהוא ישירות שעובדים את הקב”ה, התפילה [tefillah: prayer] היא בטח דבר גדול, שבח והודאה [shevach v’hoda’ah: praise and thanksgiving]. הרמב”ם [Rambam: Maimonides] אומר לתת שבח והודאה, לבקש, וכו’ [and so forth]. את זה הולכים לעשות לשם השם [lishmah: for the sake of God], לשם המוציא ראשון [for the sake of the First Existent].
האם אפשר – כלומר, איך אפשר אולי לא? המוציא ראשון [motzi rishon: First Existent] אין לו באמת שום גוף, שום… את האל של הכוכבים אפשר לפחות לעשות תמונה של כוכב, יש לזה איזה קשר אליו. מהקב”ה אי אפשר לעשות תמונה שיש לה איזה קשר אליו, כי אין לו שום תמונה.
אפילו אי אפשר לומר שום מילה, כי את המילה אפשר אולי לומר בשלילה [in negation], אבל גם זה רק… כל השלילה [negation] היא רק טריק איך אפשר להבין. זה לא פשט שהקב”ה הוא לא, נכון? אם מישהו מתכוון ששלילה היא גם מילה אמיתית שמייצגת, הוא לא יודע נכון.
סך הכל כל התורה של ידיעת השלילה [yedi’as hashlilah: knowledge through negation] היא רק דרך להסביר איך אפשר, כמו שאמרתי, לחשוב שהוא יש, אבל לא גוף. יותר מזה אי אפשר לומר.
אז אין שום מילה, אין “לבושיו כשלג חיור” [levusho kashleg chivar: His garments white as snow], אין פעולות שאפשר באמת לעשות בשבילו. אי אפשר לעבוד אותו – הוא לא מקבל כלום מהעבודה מצד עצמו [from His own perspective].
הרמב”ם לא מדבר באמת על הבעיה הזו. הוא צריך לומר לך – הוא לא מתעכב על כך שהוא צריך לדבר על הבעיה. והוא אפילו לא אומר שזה הסיבה שעובדי עבודה זרה עשו את המערכת שלהם – כי אי אפשר להתקשר עם הקב”ה ישירות. הוא לא אומר את זה. זה לא כתוב – זה כתוב מאוחר יותר בספרים אחרים.
אבל זה בהחלט חידוש – הרמב”ם בהחלט מסכים. במקומות אחרים הוא אומר כן, שהרמב”ם אומר שהדרך האמיתית של האבות הייתה רק במחשבה, רק בדעת.
אבל זה עם הדברים האחרים. זה כי כפי שהוא מסביר במורה נבוכים – כי אנשים לא מבינים עבודה שהיא מחשבה לבדה. ואולי גם אנחנו לא מבינים, כי גם לנו יש גוף.
אבל זה דורש הרבה מהגוף. למה? כי כשאדם – הרבי הוא ערך גבוה – אינו בזמן של עבודה אמיתית, לא חושב על העולם כך, אפשר אז לחשוב על הקב”ה. אבל זה מה שהחסידים העמוקים ביותר הולכים לעשות.
אז רואים שהדבר שאנחנו עושים – מתברר שהם אומרים שיש באמת עבודות שהן עבודה כמו שעובדי עבודה זרה עושים. אותו סוג של דבר – עושים מקדש, עושים קרבנות אפילו…
אומרים אפילו, כביכול, “ריח ניחוח לה'”. רש”י אומר שזה לא אומר – מה רוב העולם מבינים? שהם קרבנות, הם חושבים שזה קרבנות. שהם מבינים שאומרים להם בבירור שזה לא קרבן לפסל, לא למזל, לא לכוכב. הקרבן הוא לקב”ה.
וזה סוג של פירוש שכביכול לערב שבת – שמתי את השאלות שלי כאן בקבוצה של ערב שבת – הם היו מסכימים שלפי זה יוצא שזה שאפשר לעשות עבודת ה’. זה שמותר – תמיד צריך היתר לעבודת ה’.
לא לחשוב – אולי לא צריך שום היתר. אבל לעשות צריך היתר מסוים. שלכאורה היה אסור. אני לא אומר שהלכאורה לא נכון. וההיתר הוא כמו בחינת ירידה, כמו כמעט עבירה לשמה, כמו ירידה לשמה.
כל בריאת העולם – צריך הוא גוף אחד, הוא עשה גוף. אמנם, עדיין יש שיש עולם שהוא עולם גשמי. ממילא עבודת ה’ בעולם הזה היא לא רק לאנשים שאומרים שרק דבר שהוא גוף קיים – אני לא יכול לראות אותו, הוא לא קיים.
אתה יודע מה? אני אראה לך את הקב”ה. אני אעשה מקדש. אני אגיד לך – לאו דווקא מקדש, “ועשו לי מקדש”, אלא ממש ציווה למקדש. אני לא אגיד את הטעות שעובדי עבודה זרה עשו, שהמקדש הוא בעצמו.
לכן אסור לעשות שום פסל במקדש. אסור לעשות שום פסלים, אפילו עם כן לומר, ואנחנו אומרים שזה רק עם קדושת בית שני, וזה לא ממש, וכו’ וכו’.
אבל זה בעצמו מסוים – במילים אחרות, כמו כשהקב”ה אמר “ועשו לי מקדש”, או כשהקב”ה אמר שצריך לעשות עבודת ה’, זה כמו שהולכים לרבי הגדול שבאמת הוא לא מחזיק מהדברים האלה.
אומרים לרבי: צריך לעשות מוסד, צריך לבנות בניין, צריך לעשות תמונות של הרבי בעיתון, צריך לדבר בשפת השיווק שהעולם מבין, כי העולם הוא כזה, וצריך כסף, וכסף הולך עם זה.
זה כל התורה – זה סוג של דבר. לא כל התורה, החלק של העבודה, העבודה המעשית.
אז בעצם הקב”ה היה כמו הרבי. באים – כל השנים הוא דפק על זה – ובאים ואומרים לו, “צדיק, צריך.” הוא עומד גם, הוא יודע גם שצריך – זו מציאות.
הקב”ה – אנחנו לא יודעים אולי למה, אבל צריך להיות עולם. מן הסתם יש סיבה למה יש עולם. זה לא טעות שיש עולם גשמי.
אומר הקב”ה, “אוקיי, בעולם הגשמי, אני מתיר – שיעשו לי בית המקדש.” לא רק אני מתיר – אני מצווה. דרך זה העולם ידע שיש אלוקים.
כן, הם הולכים במובן מסוים הם הולכים להישאר תקועים. אבל זה לא יותר טוב להאמין בעבודה זרה מאשר בזה? זה הרבה יותר טוב.
על כל פנים, המטרה של זה, הסוף, הוא שידעו באמת שזה לא המקדש, שזה רק משל, זה רק סימן. זה מצביע על הקב”ה – זה לא אומר את זה. אבל הקב”ה הסכים.
זה מה שהרמב”ם – כולם יודעים שהרמב”ם אומר שקרבנות הם רק כנגד עבודה זרה. אבל באמת הוא מתכוון לזה. הוא אומר: לא רק אני, אלא קדמוני הפילוסופים כבר אמרו את זה, ורבינו נסים גאון, ור’ שם טוב – כולם אומרים שהוא מתכוון לזה באמת.
שהרמב”ם לא אומר שאם לא הייתה עבודה זרה בעולם, לא היו צריכים לעשות קרבנות. באמת, זה נכון תיאורטית. אבל מאותה סיבה שיש עבודה זרה בעולם יש קרבנות.
במילים אחרות: כי בעולם הזה זה נקרא עבודת ה’. ומה הרמה של נתינה – מה זה אומר עבודת ה’? או שאתה לוקח חתיכת בשר ואתה שם אותה על הדבר – מה אז זה אומר עבודת ה’?
אנחנו רגילים – אנחנו הפסקנו לעשות עבודת ה’, ועבודת ה’ אומרת רק בדיבור. אז כבר משהו… אפשר לדבר על זה בשני אופנים, וכי אומרים ששניהם – זה קצת מזויף, כי…
עבודה – זה אשתך, אתה נותן לאכול. אבל לקב”ה אתה נותן את המילים. אוקיי, באמת, או – מילים זה גם לא. המילים זה הווה אמינא, רק עבודה – תפילין בפה עדיין לא.
על זה אנשים יגידו שבאמת צריך להיות כך, כן המילים. אומרים לעצמם להלכה צריך לומר. מחשבה זה גם לא טוב. לא נותנים כלום, לא נותנים – מה הוא יודע.
אבל האנשים חושבים – אלה שלגבי נתינה זה לאו דווקא ערך הנתינה. אפשר לומר שעובד עבודה זרה גם לא חשב שהוא נותן. זה יותר כמו שהוא מחבר עבודה זרה עם הדרך. זה אומר כביכול אני אתן, אבל לא… אפשר להגיד שנאמר שזה לא בהכרח הנוסח של נתינה וקבלה.
שקודם הדגישו היה מציב קשר עם זה או לא. קודם הדגישו שהיום כבר כמעט כולם מבינים… וזה כי כבר למדו – כמעט כולם יודעים לא לאל אחד.
היה מה שהיה סיבה לזה זה סתם ככה ככה ככה… זה הסיפור. זה למה מה אמר את זה? זה עם כל השמועות. יכול להיות, ולא יודע.
תלמיד: בקיצור… לא, אני שואל. כשדיברנו על זה בשבוע שעבר… אני חושב ש… דיברנו על מה זה אומר להאמין, או מה זה אומר שיש אלוקים. אמרו שזה לא בחירה, או אמרו שזה אומר שאדם יש לו כבוד או יש לו פחד.
מגיד שיעור: אפילו אנשים – מה אפילו אנשים היום שחושבים שיש אל אחד, אבל הם אומרים שזה אומר חלקים אחרים או שהכל אומר אחד. בדיוק כמו יהודי שומר מצוות.
איזה – כשהדרכים הן שתיים והדעה צריך כל כך פחד לחשוב שאין אלוקים. זו דרך מפחידה – אני אגיד לך אחד מהדברים החשובים להגיד מהפה: כי משהו אין אלוקים בעולם. אתה יודע, זה כזה. צריך שזה חלקים מסוימים או שזה למה.
יש כל כך הרבה עבודות שיש פחד – אותו אלוקים שהוא זורק. יש הרבה מהדברים האלה שמחזיקים אפילו אנשים שמאמינים באל אחד.
אתה יכול לראות את הרומאים שהתווכחו שם, אבל עד מאוחר יותר כולם הרגישו שתנ”ך צועק שיש אל אחד, ומשהו חייב להיות שהאל האחד הוא הבורא. הם לא שכנעו את עצמם שיש עוד אחד. זה דבר שפחדו ממנו.
אני מחזיר את זה למה שאתה אומר עכשיו. זה אומר שהעבודה של יכולת לעבוד – זה מסיר את הבעיה, שהיא מאוד גדולה. אפילו אדם שמבין שיש אל אחד תיאורטית…
תלמיד: זה נכון, זה נכון.
מגיד שיעור: הרמב”ם מדבר על זה בהקשר של שכר ועונש, של עולם הבא, או של איסורים מסוימים אחרים שהוא פסק לפי זה.
שבעולם הבא כתוב שאלה שעובדים עבודה זרה יש להם עשה שמחזיק אותם בחזרה, והם לא יכולים להיות רעים. אומר הרמב”ם: מה הפשט של זה?
שעובדי עבודה זרה – כל העניין שלהם הוא שהם הבטיחו שמי שיעבוד עבודה זרה, אמרו שהעבודה בזמן הזה, הוא יהיה בהמות. הפסל מסוגל שיגדל התירוש, ההוא מסוגל על היצהר, ההוא מסוגל על הדגן וכו’. ואנשים באמת פחדו מה יהיה.
אפילו הרמב”ם אומר למה עשו כלאים, כי כלאים היה איזה מנהג. הוא מביא שרבי ישעיה אמר שזה חייב להיות דגן במפורש. הוא ראה בספרים של עבודה זרה שבדיוק ככה הולכת הסגולה – אחרת זה לא עובד.
לכאורה, אם כלאים אומר סתם שזה יהיה מעורב, היה אחרת. אבל רבי ישעיה אמר שזה חייב להיות ממש בצורה הזו. הוא מצא אותי. הוא אומר שזה חייב להיות רוח הקודש – הוא רואה שמסתלקים מהמאמר הזה, כי ההוא אומר שבדיוק ככה זה עובד.
הפסל – אני לא יודע מאיזה סיבות קסומות הם הסבירו – שכדי שהחיטה תצליח צריך לשים קצת ענבים ובבת אחת לתת ריסוס, וככה זה גדל. ואנשים פחדו – כמו שאתה אומר – אפילו אחד ש…
תלמיד: רבי ישעיה גם ראה את זה?
מגיד שיעור: יכול להיות, יכול להיות. יכול להיות.
תלמיד: לא, הרמב”ם אומר שזה מתאים מאוד. הוא מתרשם שהוא מצא את… אין לו שום ספרים של שום מדרש כזה, הוא מצא איזה ספר של עבודה זרה והוא רואה שזה מתאים.
והרמב”ם אומר שאנשים יעשו הכל מפחד. אבל הוא אומר: כן, אמת, לא נשאר כלום. אבל למה אני אהיה כל כך רחוק שאני אהיה כועס? אולי הוא יהיה כמו ההוא – תן לי רק…
תלמיד: יכול להיות, יכול להיות, אני לא יודע.
מגיד שיעור: לא, הרמב”ם אומר שזה מתאים מאוד. הוא מתרשם שהוא מצא את העדות. אין שום ספק משום מדרש העדות. הוא מצא איזה ספר של עבודה זרה, והוא רואה שזה מתאים.
והרמב”ם אומר שיש אנשים שהם אנשים שעושים טעות. הם אומרים, “אמת, יש אל אחד, אבל אלה הכוחות שהם בריותיו. אולי כמו עבד, צריך בכל זאת לחשוש.” ולכן התורה באה ואמרה, “לא, לא רק שלא תחשוש, אלא תדע שזה אסור בכלל לאכול.”
להיפך, זה איסור, זה גילוי עריות. זה עבודת עבודה זרה, לא גשם. כל השיווק של עבודה זרה הוא שהוא עושה גשם. אסור לשכוח קצת, הולכים? כשאומרים קריאת שמע, יש גם ביטול עבודה זרה מסוים בפרק השני, לא רק בפרק הראשון. למה? כי כל השיווק של עבודה זרה הוא, הוא עושה שירד גשם, הוא עושה ש…
ממש, כשנפלה רומא, כש… איך קוראים לזה? כבשו את רומא, כל עובדי עבודה זרה של רומא, שכבר כמעט לא היו כל כך הרבה מהם, כולם פרסמו ש”רואים מה קורה כשמפסיקים לעבוד את הפסלים?” וסיינט אוגוסטין כתב ספר שלם להראות, “לא, כל הצרות האלה באו מעבודת הפסלים.” הם מצאו פסל חדש, אז מה הנקודה?
אבל בכל מקרה, אמרתי קצת יותר טוב מהרמב”ם, אוקיי. אבל על כל פנים, זה היה ממש דבר, שיחה. אני חושב שיש גמרא על זה, נכון? זה ממש שיחה שלמה ש… הכותים אמרו ככה, נכון? חזקיהו מצווה לאכול במות, ובגלל זה באות לו צרות. זה תמיד היה, זה היה דיון אמיתי כזה.
אתה לא יכול ללכת נגד. עובדי עבודה זרה החזיקו שיש הרבה אלים, ולכן צריך לשחק עם כולם. אני לא אומר שאתה צריך לעבוד את כולם, זה עוד קצת קשה. אבל אי אפשר ללכת נגד אחד, כי אולי יש לו כוח. ולכן כל הדברים האלה שהתורה אומרת שתהיה לך שמירה… לעולם לא כתוב שתהיה לך שמירה מעבודה זרה. אולי כתוב. אבל הדבר, דווקא ההיפך.
מי שעובד עבודה זרה הזמין אליו ברכה. אין לו. וזה אסור, אסור. שום פועל של עבודה זרה לא נכנס.
יש סוגיה שלמה של עבודה זרה עצמה, של הלכות מסוימות, נכון? זה אומר שיש הנחה של עבודה זרה, אני מתכוון שהרמב”ם כותב את זה, שזו סגולה גדולה, עניני קרבות מסוימים, זה ממש הולך לדרוך נגדו, אני יודע מה, הוא מקבל שם אותה שנה פרנסה.
והתורה אומרת לו: אל תאכל את זה! “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו”! אל תפחד! אל תשמור! אל! “לא תביא תועבה אל ביתך” וכן הלאה, כי זה לקחת חלק יהודי בחילול עבודה זרה, אני יודע מה הוא אומר שם… זה דבר שלם! רואים שאנחנו שוכחים, כי אנחנו לא באותו הקשר, אבל זה היה הכל נגד זה.
וכמו שאתה אומר, עושים פחד מעבודה זרה גם לא, יש עוד דבר, אבל צריך בטח משהו אולי לדבר על זה, זה לא כל כך פשוט, הרמב”ם אמר, הרמב”ן יש שם משהו עוד יותר חזק… אני מתכוון שזה הרמב”ן… אה, זה לגבי כישוף, אבל אני לא רוצה להיכנס עם הרמב”ם לנקודות אחרות, אבל חוזרים…
נו טוב, אוקיי, יש לזה קשר עם השאלה כמה זה קיים. בכל אופן, התורה בוודאי סוברת שבמובן הזה שלא לפחד, וכן הלאה. אבל כמו שאתה אומר, נראה שכן מאמינים בזה, כלומר מאמינים כן, זה לא אלוהים, אבל יש לו בכל זאת איזה כוח, וזה יכול להיות באמת כוח, כמו למה התורה צריכה את כל הדברים האלה, שלא לפחד, וצריך מסירות נפש, כדי שלא נשכח את הקב”ה.
רק כדי להיות ברור, לא כתוב בתורה, אז הייתי יכול לומר, כי יש לי כאן בעיה, כי הרמב”ן למשל אומר, הוא אומר כאן מחלוקת, זאת אומרת הרמב”ן, אני צריך להגיע למשהו אחר, אבל הרמב”ן אומר מאוד ברור בתשובות הרמב”ן לגבי זה, לגבי כישוף, לגבי סגולות מסוימות ודברים.
הרמב”ם אמר שהכל שקר… אני אפילו לא יודע אם הרמב”ם עצמו באמת סבר שהכל שקר, אולי הוא היה צריך לומר שהכל שקר… מה הוא סובר שם? למה זה לא יעבוד? הרי יש אנשים שהיו בזה הרבה זמן, לא? הרי ראו…
תלמיד: שמעת שהרמב”ם גם סבר שזה עובד? כן, הוא אומר שאצל משה רבינו, אפשר להאמין בניסים שיכולים לקרות בלעדי או כישוף, שזה כן עובד.
מרצה: כן כן, אני יודע, הוא אומר שזה לא עובד, אבל צריך לתת… אי אפשר לתת לכל אדם לומר… הוא הרי ראה שזה לא נס, אפילו אם זה יכול להיות שכן היה, לכן הוא צריך לומר…
תלמיד: אגב, אתה הרי החזקת שם חכמה…
מרצה: כן, זו מחלוקת. אבל זו הרי לא ראיה. זו ראיה חזקה. לא, זו ראיה גדולה יותר, והוא אומר בפירוש ב”מה בין נביא למכשף”, אומר הוא, המכשף אומר פעם אמת פעם לא אמת, ונביא תמיד אמת.
רואים שהרמב”ם ברור שמכשף, שמנחש, אומר קצת אמת. כח הדמיון, הוא ממונה בוחן מזלות, שכח הדמיון יכול לדעת דברים מסוימים. משמע שהוא סובר שיש קצת יותר אמת ממה שהוא עושה אחר כך בסוף הלכות עבודה זרה.
ויש סתירה בהלכות עבודה זרה עם הלכות יסודי התורה. אני לא יודע אם זו ממש סתירה, יכול להיות שאפשר ליישב גם, אבל… יכול להיות שרק ניחוש יש לו דמיון לנבואה. יכול להיות שיש הרבה דברים. זו סוגיא, לא, זו לא סוגיא במורה נבוכים שראיתי אותה יותר ברור.
אבל מה שאני רוצה לומר כאן הוא כך, אבל זו בוודאי מחלוקת. הרמב”ם אומר שזה לא עובד, כל אופני הכישוף לא עובדים. זה בטוח שכל אופני הכישוף לא עובדים. צריך לומר שזה לא עובד. הוא אומר שהכל כוחות רעים. בטוח שכולם מודים שיש לזה קשר לעבודה זרה, שזה מביא לדברים רעים.
אומר הרמב”ן, אני לא יכול להיות כל כך חסיד כמו הרמב”ם, אני רואה שזה עובד. אני רואה, אני מדבר עם החברים, אני רואה שזה עובד. צריך לומר פשט אחר. אומר הרמב”ן, והאבן עזרא אני חושב גם אמר דברים דומים, הוא אומר שזה דבר, אי אפשר לומר חסידות לומר שקרים. אבל רואים שהוא הולך שהרמב”ם הוא חסידות. זה אחד מפרש היה, זה הרי כל העניין. בגמרא היה אחד שאמר, אחד אמר שהפשט הוא שזה לא עובד.
אז, הרמב”ן כתב תשובה לגבי מסוים… בכלל, הרמב”ן הרבה יותר פשוט מהרמב”ם. אנחנו מרגישים כמו הרמב”ם. תקשיב, תקשיב, תקשיב, סיים, תן לי לסיים את הנקודה.
הרמב”ן אמר שמה שכתוב בתורה “לא תעוננו ולא תנחשו” וכן הלאה, פירושו שאסור ללכת לחפש לדעת, למשל “דבר עוני” כתוב בגמרא, אומרים שהשעה טובה לכך, השעה ההיא טובה לכך, וכדומה.
אומר הרמב”ן, אבל אם אתה יודע כבר, איכשהו גילית שיום שישי בין שש לשבע זה לא זמן מזלי לעשות קידוש, אומר הרמב”ן, אסור לך לעולם לעשות קידוש, כי זו שאלה של הכנסה לסכנה.
אם יש לו בטחון גדול והיא לו השלכה גמורה, ויש לו רמה של ניסים גלויים, מותר לו ללכת נגד הכוכבים. אבל אנחנו לא בדרך כלל במדרגה הזו.
מאותה סיבה שצריך ללכת לרופא כשחולים, “רפא ירפא”, גמרא אומרת, באמת צריך הקב”ה לעשות ישירות, אבל מפני שיש לו הסתר פנים לסוג כזה של דברים, צריך ללכת לרופא.
אומר הרמב”ן, אם אתה יודע שזה לא יום מזלי, אסור לך ללכת נגד זה, ואם אתה הולך כן, תסבול בצדק, זה יקרה לך.
מה שכתוב בתורה וכתוב בגמרא “אין שואלין בבלדים”, אי אפשר לשאול את כל הדברים האלה, פירושו רק שלא לחפש, שלא להיכנס לזה. אבל אם יודעים כן, צריך להיזהר מזה. ואפילו אם יודעים שמשהו יכול לעזור, מותר, כי זה לא יותר גרוע מענין השתדלות טבעית. הוא לא עושה חילוק מהשתדלות.
לכן אומר השולחן ערוך שלא נוהגים לעשות חתונה ביום ב’ וכדומה, שזה בנוי על זה. השולחן ערוך מצטט את הרמב”ן, תשובת הרמב”ן שאומרת זאת, כי זה הולך על השיטה.
במילים אחרות, הרמב”ן הבין, אם קוראים לעבודה זרה אותו דבר כמו כוכבים ומזלות שהרמב”ם לפי הפירוש קורא, שהרמב”ן אומר שיש לזה כן כוח. זה נקרא כוח, הוא מתכוון לומר שאמת שבזמנו הקב”ה נתן כוח, אין חילוק.
אמת שאתה הולך נגד המזל כביכול, הגוי אומר שיום שני זה לא יום טוב לחתונה, אתה הולך נגדו, יכול באמת להיות נזק.
והרמב”ן אומר, מה שכתוב “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך”, שלא לשאול את כל הדברים האלה, קודם כל הלכתית מה שזה אומר באמת, הוא מתכוון לומר שלא צריך להתעניין בזה. גם למה? הוא אומר, כי זה לא ממש כך, “מזל כוכב לא קרב דין”, אני לא יודע, נראה שזה לא ממש כל כך אמיתי, כי אם זה היה אמיתי היו צריכים כן להתעניין. זה הרמב”ן גם מודה שזה לא לגמרי אמיתי.
אבל למעשה, אם מישהו, המצווה האמיתית של “תמים תהיה” הייתה שמישהו יאמר “אני לא גוזר”. במילים אחרות, אני לא אומר תירוצים מאוחרים. הרמב”ן היה אומר שאם מישהו הולך לגמרי עם בטחון, לגמרי עם אמונה, אז הוא לא היה ניזוק מכל הדברים האלה. הקב”ה חזק יותר, הקב”ה יכול להתגבר על זה, אבל יש לזה כן כוח.
הרמב”ן אולי היה אומר שצריך מסירות נפש. אוקיי, פעם אחת הוא ניזוק כי הוא עשה את החתונה ביום הלא נכון, אבל הוא מראה שהוא ילד שמאמין בקב”ה. אני מתכוון, זה עדיין שווה, לא? אפשר להיות טועה.
הרמב”ם מחזיק מאוד חזק שאפשר להיות טועה. אפילו אם זה התחיל מהאמת, צריך להיות טועה, כי זה הולך מהקב”ה לגמרי. אז יכול להיות שצריך מסירות נפש, אבל איפה צריך מסירות נפש? אני מתכוון, תדמיין, אתה מסכים שאפשר לעשות חתונה ביום שלישי, אני מתכוון, היום הראשון של חודש? יכול להיות, זה נשמע כך משיטת הרמב”ן. אבל אני רוצה להגיע לזה.
זה היה החידוש השני של הרמב”ם. אני אומר שוב, הרמב”ם מעולם לא אמר את זה כראוי. בטוח שהרבה אנשים למדו כך ממנו, אבל לא מצאתי שהוא אומר בפירוש שהבעיה היא שקשה לעבוד את הקב”ה לבדו. אבל הוא כן אומר, זה מה שאנשים לא מבינים את הקב”ה לבדו, צריך לדבר אליהם בשפתם, זה נקרא “דברה תורה כלשון בני אדם”.
התורה עצמה מדברת באופן גשמי כי אנשים מבינים את זה, והרמב”ם מביא את זה. הרמב”ם גם צריך את מה שאומרים שלקב”ה אין גוף, אותו תירוץ הוא יענה שהתורה “דברה תורה כלשון בני אדם”, וזה גם התירוץ של הרמב”ם.
אחרת הרמב”ם יבין שיש רמה שנראית כך, ויש רמה שלא נראית כך. אפילו הרמב”ם שאומר שבעצם לקב”ה יש גוף, הוא גם לא אומר שהוא פשוט, אנחנו חייבים לומר שלא, אז אפשר גם לעשות סולם מהרמב”ם והראב”ד. אני מתכוון לומר, זה יכול להיות אחרת, ולא בדיוק “דברה תורה כלשון בני אדם”.
אז, עכשיו זה העניין של הרמב”ם. עכשיו, יש אבל שיטה הפוכה, וצריך להבין מאוד טוב את הדבר ההפוך. אני מתכוון, זה היה, היו אנשים שנתנו דרשות, שהרמב”ם אומר טעם המצוות למשל אצל העזאזל, כן?
איפה שהרמב”ם הולך לומר שזה יכול לגלות דעת שמשהו כזה הלך, אבל הוא אומר בעצם, אומרים הרי לעולם שזה קרה, שמישהו עושה את זה, ואחר כך הוא תופס שזה הרי שטויות, שזה לא יכול להיות. מה זה העזאזל? לא יכול להיות שאיזו עבודה פיזית הולכת על זה.
הרמב”ם אומר שזה כמו המחשבה, זה דמיון. כן, אבל המחשבה, הדמיון, זה לא שהוא אומר שהולכים… אבל האנשים הולכים לכוון לזה. לא, הדמיון עובד, זה לא… אוקיי, יכול להיות שצריך להתחיל לחשוב שזה יותר.
כן, בטוח ש… על כל פנים, בטוח שזה עובד כך.
עכשיו, יש… זה שייך כשהוא אומר לילדים, שהוא אומר שהוא הולך פשוט להתחיל לומר. כשהוא אומר שהוא הולך… הרמב”ם אומר לילדים שלא לשמה, אמת. אמת. הוא אומר שהוא סובר שזה איזו פחיתות.
גם הרי כבר אמרתי אצל מאור ושמש חשיבה, חייב להיות שהילדים שהוא מדבר עליהם הם אנשים שעדיין לא הגיעו לחשיבה כזו מפותחת.
הוא אומר שאסור לגלות הסוד, “אל תגלה רז”, אומרים את זה רק ביחיד. למה זה יותר יעמוד ברמב”ם מאשר במשנה? רואים שלא כולם למדו משניות, לא מגיעים… כבר הגיעו מהמשנה, ופשט הוא שכבר מחזיקים, מחזיקים איפשהו. יש אבל דרך, אני חושב שזו הדרך של הבאנר שלך.
אוקיי, אז הוא כבר אמר את זה במשנה חסידות. חייב להיות שהילדים שהוא מדבר עליהם הם אנשים שלא יכלו להגיע להשגות כאלה. בדיוק כמו שכתוב שאסור לגלות הסוד “אל תתן כבודך לאחרים” רק חיצונית, איך זה אפשרי להבין את הרמב”ם או איך זה אפשרי להבין את המשנה? אני חושב שנראה שלא כולם לומדים משניות, ומי שלא מגיע למשנה פשטות מחזיקים איפשהו שיהיה משנה.
בכל אופן, יש אבל דרך, אני חושב שזו הדרך של הרמב”ם, לא הסתכלתי מספיק פנימה, אני לא יכול לחזור על תורות על הרמב”ם, אבל אני צריך להגיע ל… יש דבר הפוך.
הרמב”ן, למשל בפרשת וארא ובפרשת שמות ובהרבה מקומות אחרים, אומר הוא שהוא סובר שזה לא נכון. קודם כל מי אומר, וכאן יש לי קצת בעיה עם הרמב”ן, אבל קודם כל אומר הרמב”ן כן, בואו נגיד אתמול שבוע שעבר, קודם כל כשאנחנו מדברים על “אהיה אשר אהיה”, נכון? ויש שלושה, אני אגיד, בואו נגיד שבוע שעבר שלושה על איך אפשר לדבר על יציאת מצרים, על הקב”ה, מה לומדים על הקב”ה מיציאת מצרים. כן, הדבר הראשון, סתם שהקב”ה מוציא אותנו, פשוט פשט. הפשט השני הוא פשט הרמב”ן, והפשט השלישי יהיה הפשט השלישי, נכון?
עכשיו, יש דבר יפה, שהקב”ה… משה רבינו שואל הרי את הקב”ה, “אמור לי איך קוראים לך”, כן, “מה שמו”. מה הקב”ה אמר? “אהיה אשר אהיה”. טוב מאוד. “כה תאמר… אהיה שלחני אליכם”. טוב מאוד. “כה תאמר… זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור”. מה רש”י אומר פשט? טוב מאוד. מה רש”י אומר? רש”י אומר את הפשט הראשון, שהוא פשט המדרש. רש”י אומר פשט ש”אהיה אשר אהיה” פירושו “אהיה עמם בצרה זו, אהיה עמם בצרה אחרת”. פשוט פשט, השם של הקב”ה פירושו שהוא הולך להוציא ממצרים. זו הדרך שבה יציאת מצרים היא ידיעה של אלוקות. אומרים לאדם, “ראה, הקב”ה הוציא אותך ממצרים”. פשוט פשט. “אהיה שלחני אליכם”. אוקיי, שלא נדבר על הגלות הבאה, עדיין זה מה שזה אומר. היום אומרים שניהם, כי, כמו שאמרתי פשט, שצריך, אם כבר חזרנו לגלות, מדברים כן על “צרה אחרת”. אומרים שאז כבר ידעו גם, רק זה לא אמר ש… אולי גואלם ונועם, זה “אהיה אשר אהיה”. זה פשט רש”י, טוב מאוד.
בא הרמב”ן ואומר את הפשט, חשבתי כל הזמן אחר כך, הרמב”ם אומר מה? שבזה התברר שיש אלוקים. אלו שתי שאלות. הרמב”ם אומר שיש שתי שאלות נפרדות: אחת, האם יש אלוקים? שנייה, האם משה הוא הנביא? אבל השאלה הראשונה התשובה היא “אהיה אשר אהיה”, שזהו קיצור גדול של הוכחה על מציאות השם.
כן, אומר הרמב”ן, אני חושב שזה כבר כתוב באותו ספר התשובה, אני אומר נכון. אומר הרמב”ן כך, כן, “רבו הפירושים במקרא זה”. והרמב”ן אומר כך, איפה זה? כן, הוא מביא את פירוש רש”י, והוא מביא את פירוש רב סעדיה גאון, והוא מביא את פירוש המורה נבוכים, שהוא דומה. והוא אומר, “לדעת אלה החכמים” – אני אביא את הלשון, הכנסתי את זה כאן, אולי אשים את זה בסוף? אומר הרמב”ן, “לדעת אלה החכמים”, לפי החכמים, כלומר בין של רש”י, לא של רש”י, בין… אני אשים את הטקסט עד הסוף. בין של רש”י, בין… איפה זה? לא של רש”י, בין רב סעדיה גאון, בין הרמב”ם. “צריך שנפרש כי הקב”ה אמר למשה שיאמר להם זה השם, וילמדם מופת עליו, כלומר שיפרט להם ראיה שכלית שבהם יתקיים אצל החכמים זה השם, כלומר המציאות הקיים אשר תלוה בו אהיה, כי זכירת השם לבד מה שיאמר ‘אהיה’ לבטל המחשבה הקודמת היא בורות המחשבה וביטול המציאות לגמרי”.
כן, זה אומר הרמב”ן. ששם פירושו, לא יכול להיות לפי הרמב”ן. כן, זה מעניין. הרמב”ן אמר שכתוב… הרמב”ן רוצה לומר זאת. מובן מאליו, הרמב”ן היה לו קשה את מה שדיברנו על שמות השם, מה הפשט של שמות השם. אמר הרמב”ן ששמות הם אחד משני דברים: או פעולות, שזה בערך כמו פירוש רש”י, אבל לא בדרך זו. או מדבר על דבר עצמי שאי אפשר לומר מהות, לא אומר כלום.
או הדבר השלישי, שהוא קצת דומה לדבר השני, זה פירוש הרמב”ם על “אהיה אשר אהיה”, שזו חכמה. זו דרך ללמד אנשים ליראת השם. במילים אחרות, השם אינו סתם שם. שם לא אומר כלום. אומרים, איך קוראים לו? קוראים לו כך וכך. בסדר, ולא כך קוראים לו כך וכך. זה לא אומר כלום, זה לא מביא שום הכרח.
כי הרמב”ם אמר שהשם הוא בעצם חכמה. הרמב”ם אומר דבר מעניין מאוד על שם מ”ב, שמה שכתוב בגמרא שם מ”ב, שם ע”ב, אומר הרמב”ם, הוא לא מאמין שיש מילה שאפשר ללמוד כך, כל כך אותיות. זה לא יכול להיות. הוא אומר, זה בעצם משפט, זה כמה מילים. ומה הן אותן מילים? איזה קיצור של חכמה של יראת השם. כך אומר פירוש הרמב”ם. וכך הוא אומר גם על “אהיה אשר אהיה”, שהשם חייב להיות חכמה.
עכשיו, אומר הרמב”ן, זה לא הגיוני, כי הפשטות של הפסוק היא שהשם, זו הזכרת השם לפניהם, “הוא הראה והוא עשה מופת על הדברים שישלחני”. מעניין מאוד, הרמב”ן היה לו קושיא על הרמב”ם. איך הפשט? הרי כתוב “השם”. שם, מילה, כל אחד יכול לומר. אבל הרמב”ם אומר תירוץ, חייב להיות שהשם הוא קיצור של חכמה, של הסבר. יש לזה משמעות. השם אינו שם. שם בכלל אין לו משמעות. זה שאני נקרא יצחק, זה לא אומר כלום עליי. זה כינוי, אפשר לקרוא לי כך, אבל זה לא אומר כלום עליי.
אומר הרמב”ם, לא, חייב להיות שהשם, באמת כל שם, אומר הרמב”ם, הוא בחילוק מאנשים שעושים קמיעות. קמיע לא יכול לעזור. רק לדעת את הקב”ה יכול לעזור. לדעת את הקב”ה יכול לעזור. אבל קמיע שמתכוון סתם לומר אותיות, זה לא פועל כלום. הרי לא האותיות הן שעושות את השם לשם. זו המשמעות, זה מה שזה מלמד.
אומר הרמב”ן, אני רואה שהפסוק נראה שאמירת השם, זו המראה. לא, צריך להוסיף. הרמב”ן לא הבין, אבל צריך להוסיף, צריך להסביר מה זה אומר. לא מספיק לומר את הפשוט “אהיה אשר אהיה”. ניסינו לענות לרמב”ם שזה איזה סיסמה שאומרת בקיצור, זה עוזר אפילו לכל אחד. אבל הרמב”ן שאל את הקושיא, שלא כך כתוב בפסוק. בפסוק כתוב, “מה שמו?” לא כתוב “מה זאת עבודת ה’?” על זה הוא צודק, לא כתוב “מה זאת עבודת ה’?” אבל הרמב”ם אמר על זה תירוץ. הרמב”ם אמר שפשוט כששואלים את הקב”ה, “מה זה?” זו לא שאלה לדבר. אומרים “מה שמו?”, מה זה אומר? אומר הרמב”ם, יש הסבר עמוק יותר בזה, אבל זה לא יכול להיות אומר הרמב”ן, “אבל אני לא מסכים.” אני צריך ללמוד קצת רמב”ן, כי אני מתרגש להבין איך הרמב”ן הולך בדיוק הפוך מהרמב”ם.
כי לדעתי, אומר הרמב”ן, “לפי דעתי, לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר יראו אותם, וחלילה”. זקני ישראל, הוא מדבר על הזקנים. הרמב”ם גם אמר שלא כל אחד, כי יש חילוק בפסוק, והוא מדבר על הזקנים, והוא מדבר על כולם. אומר הרמב”ן, לזקנים צריך להיות דעת, הכרה. לרבים, צריך לומר שהראיה היא המופת. לא הראיות, הן עושות את המופתים, דם וכו’. זה באמת לא הכרה. מה לעשות? הם לא חכמים, הם לא מבינים.
אומר הרמב”ן, זקני ישראל בוודאי הוא לא מסופק במציאות הבורא, חלילה. זו לא ראיה, זו צעקה, אמת. חלילה לא אומר ראיה. אבל לא עוד אלא, זה כבר אמרתי, הרמב”ן יש לו כאן הערה שכשהרמב”ן אומר “חלילה” שהם מסופקים במציאות הבורא, הוא לא תופס שהרמב”ם גם לא אומר שהם היו מסופקים שיש אלוקים. הרמב”ם אומר שהם לא ידעו את האלוקים האמיתי. מה זה אומר? כבר אמרתי, במצרים לא היו אתאיסטים. אתאיזם הוא המצאה של האחרונים… אני לא יודע. הם לא היו כופרים. פרעה גם האמין שהמצרים צעקו שהאל שלהם הוא אל, אמת. ויכול להיות שהוא אפילו האמין באל, בבורא, שהרמב”ן קורא בורא. אבל הם לא ידעו… הרמב”ם לא אומר שזה הם לא ידעו. הרמב”ם אומר שהם לא ידעו שהאל, שהאל האמיתי, הוא זה שהוא למעלה מהכל, מן המציאות. אבל הרמב”ן לכאורה לא תפס את זה, הוא לא הבין כך את הרמב”ם. אז הוא אמר שזה לא יכול להיות. יש לו שתי קושיות: קודם כל, השנייה, שזקני ישראל לא היה להם ספק במציאות השם, הוא לא מאמין בדבר כזה. ושנית, בפסוק כתוב “זה ה'”, ובפסוק לא כתוב שזו ראיה.
אומר הוא כך: “אבל ‘זה ה” תשובת שאלתם שפירשתי למעלה, שהם שואלים למשה רבינו שאלה”, כמו קודם איפשהו הוא הסביר את שאלת משה רבינו, והוא הסביר שהלשון היא “כי יאמרו לי מה שמו”. שם הרמב”ן שאל את אותה קושיא: כי השם הוא לא יכול לומר להם כלום. או שהם יודעים את זה, אז שיחשבו. אם הם לא יודעים, מי אומר שזה הוא? אומר הוא, הוא מביא את פירוש האבן עזרא, והוא אומר את פירושו, שהוא דומה לפירוש האבן עזרא. אם היה לי זמן, הייתי נכנס לפירוש האבן עזרא.
הוא אומר, לפי דעתי, הוי משה בעת ההיא בחוכמה גדולה ובמעלת הנבואה. אני נביא גדול כבר אז. בסדר, זה קצת שונה מהמדרש שאומר שאז משה רבינו עדיין לא היה נביא כל כך גדול.
ודרך שאלה ביקש, אומר הרמב”ן, ביקש שידע מי הוא השולח אותו. הרמב”ן אומר שהיה לו שאלה אמיתית, זה לא נושא של הוכחה, תגיד לי שאני אתן עצה איך אני יודע כבר שהקב”ה מדבר איתי. זו לא שאלה שהקב”ה יכול לדבר איתי, שהקב”ה יכול לעשות ניסים. הרמב”ן לא אוהב את סוג הדברים האלה של הבנה. הוא אומר שמשה רבינו היה לו שאלה, שאלה אמיתית, הוא רוצה לדעת מי הוא השולח אותו. כלומר, באיזה מדה הוא שולח אותם, כמו שאמר ישעיהו, ואתה השם אבינו אתה, שלחני וארוצה.
והנה אמר, אומר הוא, יש לו שאלה, שמשה רבינו אומר, היהודים ישאלו אותי שאלה כזו על שליחותי, אני לא יודע בדיוק מה הוא מתכוון מהפסוק של ישעיהו, אבל הוא אומר שהיהודים ישאלו אותו על שליחותי, אם היא במדת אל שדי שהיא עמדה לאבות, היכן עמדה לאבותינו? אל שדי לאבותינו, זה לא עמדה לאבותינו, זה לא מתאים.
אם במדת רחמים עליונה שתעשה בה אותות מופתים חדשים ביצירה. כן, הרמב”ן חושב כבר מה הוא הולך לומר בפרשת וארא, שהפשט הוא בפסוק הזה, וכל כל, הרמב”ן אני לא יודע מה הוא למד פשט בפסוק הזה, אבל מה שהרמב”ן למד והאבן עזרא למדו אנחנו יודעים בוודאי, שאברבנאל שם מדבר שבאמת יש חילוק של איזה שם דיבר למשה ואיזה שם דיבר לאבות. דיבר או הנהיג או הבין את כל הדברים האלה ביחד, יש חילוק אמיתי. המידה שנקראת אל שדי, לקב”ה יש מידות שונות, המידה שנקראת אל שדי, הוא דיבר עם האבות, הוא שלח את האבות, לא שלח, אבל עשה עבורם דברים, אבל למשה היה אחר כך דבר חדש לגמרי.
עכשיו, הקב”ה אמר קודם, “אנכי אלקי אביך אלקי אברהם”, הוא לא אמר איזה שם, זה אומר כמו האל של אברהם. האל של אברהם הוא אל שדי. ושמע משה, מצד שני, משה נכנס כאן ממש על דרך השכירה. מצד שני הרי משה שמע שהקב”ה מדבר על מעמד הר סיני, על מתן תורה. איך זה? הוא כבר היה אז חכם, הקב”ה עוד לא אמר, הוא ידע.
יפה מאוד, אנחנו עוד נפול על פרשת שמות. אבל משה רבינו כבר היה חכם, הוא כבר ידע ש”כי התורה לא תנתן בשם השדי ונסגבותיו רק בשם הגדול שבו הוה העולם”. ועל כן שאל משה, מה אני אומר להם? אני הולך לומר להם את השם שהולך
המגיד:
מה הוא לכאורה אמר? ענה הקב”ה, “אהיה אשר אהיה”. אני חוזר למה שאנחנו אומרים כאן, אומר הרמב”ן, שזה השם תשובה שלשה שפירשתי לך עתה, שישלח אליהם במידת הדין אשר במידת הרחמים. נו, אני רוצה כאן רק, אני לא יודע עומק לא.
על כל פנים, “ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם”. מה הפירוש? שיאמר להם השם אחד לבדו, שהם ידעו שניים להורות על אחדות. לכן הוא אומר “אהיה שלחני אליכם”, זה שם הוי”ה. ו”אהיה” אומר הרמב”ן הוא אותו דבר או דומה לשם הוי”ה, הוא נכנס לקצת אריכות.
ועל כל פנים, במידת הדין אשר במידת הרחמים פירושו שהשם אלוקים או אל שדי שיש כאן דומה, היה כולו מידת הרחמים. במילים אחרות, הקב”ה עונה לו שהוא מדבר כבר איתו כמעט או בבחינה שיש לה קשר לשם הוי”ה, ולא עם השם אלוקים או אדנ”י, או שהוא מדבר על השם אדנ”י כאן וכו’.
אתה רואה שהרמב”ן סותר. אין לי כוח, צריך להבין שוב את הקבלה איך בדיוק מתכוונים כל השמות האלה, אבל אני רוצה לדבר כאן בכלל על זה, כן?
צריך להוציא דבר מעניין מאוד. אז יצא שהרמב”ן לומד משהו כך, שונה מאוד. יש מקובלים שאומרים בפירוש את הנוסח, גם אצל מקובלים ראשונים, מקובלים אחרונים. הרמב”ן לומד כמעט בכיוון ההפוך מהרמב”ם, או אולי בפירוש בכיוון ההפוך מהרמב”ם.
גם בדברים אחרים הרמב”ן אומר, וכן, הכוונה של הרמב”ם היא שני הפירושים האחרים של הרמב”ן, שלא אמרתי כאן. אני אומר רק את הפירוש השלישי של הרמב”ן, שהוא כמעט לגמרי הפוך.
במילים אחרות, הרמב”ן אומר, לדעת מציאות ה’ ולמה שאין זולתו, כמו שאנחנו אומרים, לא כמו שאחרים אמרו קודם, אבל מציאות ה’ במילים אחרות, שיש אל אחד לכל, זה לא היה שום ספק. לא זה החידוש, לא על זה צריך לשמוח שאדם הוא יהודי. לא אמת.
לא שהרמב”ן לעולם, דרך אגב, הרמב”ן, הדרשה, צריך להבין את זה. אין לי, אם מישהו יודע תירוץ או איזה סוד לזה לומר, שיגיד לי. אני יכול, אם אני זוכר, יש אולי מקום שהרמב”ן או מישהו רומז שהוא מחזיק בפירוש, הוא מחזיק שאסור לדבר על זה, או שהוא לא רוצה לדבר על זה?
הרמב”ן לא מדבר לעולם על האין סוף, על הקב”ה. הוא לא מדבר לעולם על הקב”ה כמו שהוא. לא.
הרמב”ם מחזיק שכל העניין הוא לדבר על זה, והרמב”ן בכל פירוש התורה שלו, לא רק בפירוש התורה שלו, תמיד כשהוא מדבר על הקב”ה, הוא מדבר על השגחה, על יכולת, על רצון, במילים אחרות, על מידות. תמיד.
והרמב”ן, אפילו הרבה מקובלים מדברים הרבה כדי להסביר איך יתכן שיש לקב”ה מידות, הרמב”ן כמעט אף פעם לא נכנס לזה, או אולי בכלל אף פעם לא. בוודאי לא בפירושו לתורה שאני זוכר. אני זוכר שיש אפילו מי שאמר על הרמב”ן שהוא נזהר מלדבר על זה, יש לו קבלה שאסור לדבר על כך.
למה זה חילוק? כי המקובלים הבינו, הרמב”ם אומר, צריך להוסיף זאת לרמב”ם. כשאתה מסתכל על הרמב”ם, אתה רואה שכשהוא מדבר על הקב”ה וכשהוא מדבר על אלוקות, הוא אף פעם לא מדבר על אין סוף. הוא אפילו לא שואל את השאלה.
יש לו כמה לשונות שהוא אומר שיהיה חלק אלוה ממעל, או שיהיה שייכות. אבל הוא אף פעם לא אומר שזה מה שהרמב”ם אמר.
לכל הענין, הרמב”ם לא דיבר על מידות אף פעם, אבל אולי מידות אצלו היה פירושו פעולות או דברים דומים. אבל הרמב”ם מאוד מתעניין להבחין בין הקב”ה ופעולותיו, ולהסביר שהקב”ה עצמו הוא השורש של הסדר וכל מיני דברים.
הרמב”ן אף פעם לא עושה זאת. הרמב”ן סובר כמעט בדיוק להיפך. במילים אחרות, לא בדיוק להיפך, הוא גם יודע על זה, אבל הוא סובר שאין לדבר על כך.
מה אומר הרמב”ן? שמקובלים אחרים אומרים בפירוש, כבר אמרתי בשיעור שלי, רבי עזריאל מגירונה לדעתי, שאולי היה חבר של הרמב”ן, משהו כזה, או אולי רבו לפי אחרים. הוא כתב חיבור ששמו… נו… שכחתי איך קוראים לו… “דרך האמונה” לדעתי, אם אני זוכר, כתוב שם, או אחד באותו ספר, אני צריך ללכת לבדוק, שכחתי, אבל בטוח כתוב, לא המצאתי את זה לבד.
הוא אומר כך, שפרעה אמר “לא ידעתי את ה'”. אומר הוא, פרעה עוד אמר מתוך המורה נבוכים. במורה נבוכים כתוב שאת הקב”ה מבינים רק בבחינת לא, שהידיעה היא שלילה.
אומר הוא, פרעה אמר “לא ידעתי את ה'”. אז הקב”ה בא לומר, “לא, זו לא הדרך להשיג את הקב”ה, זו לא הדרך העיקרית. הדרך העיקרית היא בדיוק להיפך, וזה צריך לדעת, כמו שהרמב”ן אומר כאן, שהקב”ה, הוא עושה הכל כפי מעשיו, זה לא משהו כללי שמשה שאל, הוא שאל ‘הודיעני נא את דרכך’, ‘מה שמו’, הוא רצה לדעת באיזו מידה הקב”ה מתנהג.”
זו הידיעה שהוא רוצה לדעת, וזה חסר היה ליהודים במצרים, ומה שהוא אומר “על שדי”, זה בוודאי עושה חילוק באיזו הנהגה יש, יותר נסים גלויים וכו’, אבל הרמב”ן לא אומר שזו רק ההנהגה, הוא אומר שיש כאן איזושהי מידה.
במילים אחרות, השם, נאמר את המילה “שם”, כי הרמב”ן הולך עם הפסוק של המילה “שם”, נכון? במילים אחרות, רואים שהדרך היחידה שלכתחילה צריך להסביר היא, והרמב”ן סבר, והוא באמת כך סבר גם לגבי נושא ההשגחה ודברים כאלה, הוא לקח את השאלה שאמרנו בשם עובדי עבודה זרה, שהם אמרו שאי אפשר לעבוד את הקב”ה, “איך יכלו לעבד אלהים קדושים”, אי אפשר לעבוד את הקב”ה, אפשר רק לעבוד כוכבים, כן, אי אפשר.
והרמב”ם אמר, אבל אפשר להתנהג כאילו עובדים אותו, כי אין דרך אחרת. הם לא היו מרוצים מהתירוץ הזה, או שהם לא הבינו כך. הם אמרו שזה לא נכון. שיש אלוה למעלה, זה הם סברו.
לדעתי זה חידוש גדול, כי אני סובר שזה חידוש גדול להבין את זה. הרמב”ם מתיימר שזה פשוט להבין שהקב”ה אינו גוף וכל הדברים האלה אין לדבר עליהם.
במקום אחר אומר הרמב”ן גם, למשל, אני זוכר שהוא אומר על נשמה, הרמב”ם אומר שבתורה לא כתוב שהנשמה נצחית, שהנשמה נשארת לעולם, כי זה פשוט, זה דרך הטבע. התורה אומרת חידוש גדול יותר, שהגוף גם יקום בתחיית המתים.
לגבי אני והוא כאן, כשאני אומר שלרמב”ם זה פשוט, אני מתכוון, אולי זה באמת היה פשוט, הלוואי והייתי חי כמו הרמב”ם, אני לא יודע למה. אבל רואים שאצל הגויים זה לא פשוט, אפילו אנחנו לא מבינים את זה, זה פשוט. איך זה פשוט? כי אפילו הרבה דברים שאינם פשוטים הוא אמר שהם פשוטים.
אז שיש אלוה שהוא למעלה מהכל, זה פשוט. לא רק שזה פשוט, זה במובן מסוים אפילו בעיה. כי אם מבינים רק את זה, אי אפשר להבין השגחה, אי אפשר להבין איך אדם יכול להיות בקשר, ביחסים, יכול להתפלל, אי אפשר לדבר איתו, אי אפשר באמת לעבוד, זה רק כמו דרך, טקטיקת שיווק, זה לא אמת.
על כך הבין הרמב”ן שזה לא נכון. שהחידוש הגדול ביותר של התורה, של משה רבינו, השאלה שמשה רבינו שאל והיהודים שאלו אותו, היא באמת שאלה. הבה נבין, זה אמת, הוא עונה על שאלתו. נכון?
זה אמת, הרמב”ן אומר כאן אחרת מהרבה מקובלים שאומרים היום. נכון? שואלים היום מקובל, כן, ואני לא מתכוון היום, רבי אברהם אזולאי כבר אומר אחרת מהרמב”ן.
שואלים היום מקובל, שואלים היום את גדולי המקובלים, מה הפשט? שמעתי, הרי יש בספירות כל כך והרבה שמות, שאומרים את השמות, מה זה אומר? יודעים את השמות, זה עוזר? הוא יאמר, אה, כי הוא יודע מה הוא מתכוון.
הוא אומר, רבי אברהם אזולאי אומר, לא כתוב שמבינים שורש האותיות, לא עוזר לדעת. הוא אומר, יש דיוק ברמב”ם, לא כתוב “וַיְגַלֶּה כִּי יֹאמַר שְׁמוֹ”, כתוב “כִּי יֵדַע שְׁמוֹ”. הם יודעים, אחרי שיודעים, אולי יכול לעזור שאומרים, אבל לא יודעים כלום.
כך אומרים היום כל מי שאומרים היום שמות שלום על קבלה וכו’, כולם אומרים את זה. זה יותר מהרמב”ם שהוא סותר.
הרמב”ן אומר לא, מה כתוב בחומש? שהשם, החומש לא אומר את ההסבר של השם. חוזרים למהלך הרמב”ם. הרמב”ן אומר לא, החומש אומר משה רבינו רצה לדעת איך קוראים לו. זה הוא רצה לדעת, כפשוטו. הרמב”ן הוא מאוד פשטן של מקרא בדרך זו. הרמב”ן כתוב “שם”.
אלא מאי, יוצא שיש כן משהו שהם לא ידעו. אולי, הרמב”ן מוסיף, הם ידעו איך, הם לא ידעו איזה שם, אבל עכשיו אתה יודע איזה שם. רק זה עונה על השאלה. לא צריך להוסיף כלום, לא צריך להסביר כלום. “שם” אין לו משמעות, זה ממש שם.
איך מבינים את זה? מבינים את זה מאוד פשוט לפי מה שאני אומר, שהרמב”ן מבין את הבעיה של שיטת הידיעה של הרמב”ם שהיא “לא”. מה פירוש “לא”? לא שהוא לא קיים, אבל אי אפשר לקרוא שום שם.
אם אתה אומר “ברוך אתה ה'”, צריך להיות איזשהו שם. לפי הרמב”ם זו איזושהי רמאות, השם לא אומר כלום, השם הוא רק סימן וכו’, או שזה אפילו רק שיווק. זה באמת, הקב”ה לא נקרא כלום, רק אומרים כך כי צריך לחיות דרך עולם של שפה, צריך לומר משהו.
אומר הרמב”ן, אם כך אי אפשר לדבר איתו, הוא לא יכול לדבר איתך, הוא לא יכול לעשות שום השגחה, הוא לא יכול לעשות שכר ועונש, הוא לא יכול לעשות אחד מהדברים. אם אנחנו אומרים שהקב”ה עושה דברים, אז יש שם.
עכשיו, איך קוראים לו? אין שום סיבה שהוא נקרא כך. בדיוק כמו שאין לי שום סיבה שקוראים לי יצחק, אבל אתה לא יודע את שמי, כן, קשה לך להתמודד איתי. נו, איך זה הולך כשאנשים לא אמורים להיות מודעים לשם? זה מאוד קשה, אמת.
אם יש שם, זה עושה את החיים קלים, אמת. אותו דבר, אתה יודע שקוראים לו כך, עכשיו אתה יכול לדבר איתו, כל קוראיו יכלו, אתה יודע עם מי אתה מדבר, אתה יודע את שמו.
מה פירוש שיש לו שם? סתם הוא נתן לעצמו את השם? הוא לא יכול לתת לעצמו את השם, או שאנשים נתנו לו, אבל זה לא אומר יותר מזה שיש לו שם. זה לא אומר את תכונותיו. זה לא אומר תכונות.
אבל כל שם, הרמב”ן אמר ששם יש לו מידה, וממילא, אבל זה שלמידה יש שם, הבה נבין, אם זה אומר רק את המידה במובן של סוג הפעולות או סוג התכונות, לקב”ה אין שום תכונות על פי הרמב”ם, אבל סוג פעולות, עדיין קשה השאלה שהוא שואל על הרמב”ם, כי הפסוק אומר שהשם הוא הבעיה, הפסוק לא אומר שאיזשהו הסבר של איזו מידה. כן?
אלא מאי, ובמצרים נתנו לקב”ה שם, אבל עוד לפני כן, אברהם אבינו, מה שלא יהיה, זה כבר היה לפני כן, לפני כן היה ספק איזה שם נכון לקרוא עכשיו.
במילים אחרות, כן? הרמב”ן לומד כפשוטו, וכך לומדים לדעתי כל המקובלים, לדעתי שזה יותר פשוט פשט בקבלה לומר כך, כי לא שקבלה היא דבר אחר מהרמב”ם, זה גם דבר טוב, הקבלה של הרמב”ם הייתה כמעט אותו דבר כמו הרמב”ם.
אבל החידוש של המקובלים הוא הטענה, והרמב”ן אומר, אם זו דרך איך אפשר לעשות שהשאלה והתשובה יאמרו אותו דבר, אמור לי, כי אני גם רוצה להבין מה אני אומר, אני לא רוצה לומר סתם דברים שאני לא מבין.
אני מבין מאוד פשוט, יש על זה קושיות, צריך לשאול איך יתכן שלקב”ה יש שם, זו קושיא, זה דבר. אבל אני אומר לך, זה לא חידוש כל כך גדול.
אם מישהו אומר שלאלוקים אין שם, כמו שהבנת שהרמב”ם אומר שלאלוקים אין שם, והרמב”ם לאורך כל הדרך אומר כן שלאלוקים יש שם, אבל זה יותר מסובך. אבל נאמר כמו שהבנת לגבי הרמב”ם, בואו אפילו לא נדבר כך, בואו אפילו נאמר איך הוא מבין את הרמב”ם, כי הרמב”ם הבין את הרמב”ם, זה לא כך. זו כבר סתירה בחומה, זה מאוד מסובך להחזיק ראש.
אבל מאוד פשוט, שהרמב”ם אומר שלאלוקים אי אפשר באמת להתפלל אליו, לפחות לפי איך שהוא מבין אי אפשר להתפלל. והרמב”ן ידע ומודה בכך, הוא אומר שעושים זאת רק להדיוט גדולים וקטנים, כדי שיעשו זאת לילדים.
אבל הוא אומר חידוש גדול. אם מישהו הוא אלוקים, אין לו שם. וכמו שהרמב”ם מבין – שהרמב”ם הוא אלוקים אין לו שם. והרמב”ם דרך אגב סובר כן שלאלוקים יש שם, אבל זה יותר מסובך. אבל נאמר כמו שזה מובן לגבי הרמב”ם, שנדבר כך – אני אבין כמו שאני מבין את הרמב”ם, שהרמב”ם לא הבין כך. זה לא הדבר, זה לא סתירה בקיצור, זה קצת מסובך איך להחזיק ראש.
אבל נאמר כמו שזה מובן שהרמב”ם הוא אלוקים אי אפשר באמת לעבוד אותו. לפחות כמו שהוא מבין אי אפשר לעבוד. והרמב”ם במובן מסוים מודה בכך. הוא אומר שעושים זאת רק להזכיר גדולים על הקטנים, כדי שהילדים יבינו את זה, זה לא אמיתי.
אבל הוא רוצה כן אמיתי. ובמובן מסוים הוא מבין שחסר באמת אמיתי. חסר באמת צריך דרך אמיתית מסוימת. חסר באמת את סוג עבודת ה’ שאפשר לעשות עם קרבנות וכו’. חסר באמת משהו אמיתי.
אומר הוא, שממילא צריך לתת לקב”ה שם.
והוא אומר ממש בדיוק להיפך: במצרים לקב”ה לא היה שום שם. זה האר”י, כן, האר”י. על זה מדבר כמעט הרמב”ן: אלקים, אלקים אין לו שם. זה שם אלוה, זה שם סתם כל בעל כוח, מה שהמילה “אלוה” אומרת. אלקים אינו שם.
כשאתה כותב אלקים, אתה לא יודע אל מי לדבר. כמו שאתה כותב כאן ואתה אומר “אדם” – כן, יש כל האנשים. אבל האדם, הוא אלקים, בסדר, יש רק אחד, זה עושה את זה קצת יותר קל. אבל בכלל אין לו שם בעולם, בעולם האנושי. אם אתה כותב אלקים אתה לא יודע על איזה אלוה אתה מדבר.
מה זה אומר? שאם אתה כותב את שמו, אתה מדבר ישירות איתו. כן, אתה יודע את שמו.
עכשיו, לא רק זאת, אלא לקב”ה יש יותר משם אחד. זה הייתי גם נותן פשט לפי הרמב”ן, שהרמב”ן הוא קצת יותר מסובך. לקב”ה יש יותר משם אחד.
איפה הוא מדבר באיזה פסוק? הפסוק הוא ממש קבלה. אתה יודע שקבלה צריך לומר פשט בפרשת וארא, שזה לא ממש… לא קבלה, אבל הרעיון הוא: יש דבר שלקב”ה יש יותר משם אחד. וזה עושה נפקא מינה איזה שם יש לו.
אפשר לומר רשות פשט, זה כבר קצת פשטות, אבל זה ממש אמת. המקור הגדול ביותר לקבלה הוא הפסוק, כן. כתוב: “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם”.
יש חילוק. יש שם א-ל שדי שנביאים מסוימים הוא דיבר איתם בשם הזה, צדיקים מסוימים, אבות מסוימים. ואצל משה רבינו הוא מדבר עם שמי ה’. כן, במילים אחרות, זה עושה חילוק.
אם הקב”ה היום בדרך, סוג הדבר שאתה צריך לתפוס, אבל יש לזה הנהגה, מה שלא יהיה, איך הוא מנהיג.
מה הנפקא מינה למעשה? במילים אחרות, בעולם התהו עושים השמות.
אני יודע מה זה – אם יש אדם, כביכול, זה משל של המקובלים הראשונים. אם יש אדם שיש לו… איך אומרים? “הוא לובש כובעים רבים”, נכון? יש לו עשרה לבושים, נאמר, כן? יש לו יותר מתפקיד אחד, כן?
הוא רבי, והוא ראש ישיבה, והוא טבח גם כן, אני יודע מה, כן? ויש לו שם בתור כל אחד מאלה, לא רק שם טבח. כאן קורין לו ינקל, כאן קורין לו משה. בתור ראש ישיבה הוא ינקל, בתור טבח הוא משה. זה לא אותו דבר, כן? אפילו צריך להיות להיפך. בתור רבי צריך להיקרא ינקל, בתור טבח יכול… אז, בכל אופן.
ואתה קורא לו משה באמצע הבישול, בא הוא להסביר לך תורה, אתה לא צריך כבר צלחת מרק. זה דבר אחר.
ואין כאן ידיעה, לא שאתה צריך לדעת שהוא עכשיו בבישול. אתה יודע כבר שהוא עכשיו בבישול, לא זו היתה השאלה. השאלה היא איך קורין לו. אתה צריך לדעת: כאן קורין לו ינקל, שם קורין לו משה. זה אותו אדם, אותה מציאות, אבל יש לו שם אחר.
והחידוש של יציאת מצרים הוא זה, שלהקב”ה יש שם, או יותר מאחד, או אחד שלמשל קורין לו אלקי ישראל, או קורין, נאמר, שם שרק היהודים משתמשים בו.
אפילו הגויים שיודעים מהתורה לא קורין לו בשם הזה, או אנחנו לא קורין לו בשם הזה. נאמר, אנחנו מחמירים, אני יודע מה, אנחנו חושבים. והגויים כן, אבל הם עיוותו את הנקודות, אני לא יודע מה, ואנחנו אומרים שזה לא עוזר.
על כל פנים, זה אומר שכאשר אתה רוצה לדבר עם הקב”ה בתור אלקי ישראל, בתור, נאמר, זה שמוציא את היהודים ממצרים, וצריך לתת לו מעין דבר כזה, שאני רוצה לתת לו מעין יחס כמו שאומרים היום – אתה צריך לקרוא לו בשם היהודי.
אם אתה קורא לו בשם הגויי, הוא יאמר: “מהי ישועה גויית? אני לא באותו מפעל, אני לא מוכר את הישועות הגויות.” זה עושה חילוק עצום.
וזה דבר מאוד ממשי. אפשר לטעות מהדרך הזו. בגלל זה אולי… היו הרבה טעויות שאנשים עשו בגלל מה שנקרא כתות, וקבלה. אבל כולנו נוהגים בדרך הזו.
וצריך להודות על האמת שאפילו אנחנו שמחשיבים את עצמנו מבינים ואנחנו אומרים גם תפילות בלי כוונות קבליות, ואנחנו מתפללים לא אומרים…
כן, יש תשובה מהמהרש”ל שהוא כתב לרמ”א, הוא שמע שבחורים מתפללים “צלי הרסתה”. זו תפילה, לשון, אני לא יודע. אני לא מצאתי את אותה תפילה, והרמ”א מכחיש, הוא אומר שהוא מעולם לא שמע זאת.
כן… הוא אומר שאינו יודע, והרמ”א אומר שאינו יודע, שדווקא. זה מה שהוא מדבר עליו. הוא עושה שטויות. בסדר. לא, זו איזו תפילה, משהו בטח עמד לו, איזו תחינה, שמישהו כתב. הוא אומר זאת בלשון. לא, הוא אומר שהיה לשון, תפילה. כן, הסתכל סביב, זה משהו. הבחורים. לא. אני מדמה. הוא אומר שזה סביר, שהם עובדים את האל. לא, לא, הוא אומר שזו תפילה, והרמ”א ספקן שיש תפילה כזו.
אני בטח ניסיתי, לא מצאתי את המעשה. ואם מצאתי אותו, זה גם מעשה טוב. לא, התכוונתי בכל אופן. בכל מקרה, אין תפילה כזו. בסדר.
זה ברור, אולי יש מחשבה כזו, אבל אין ללכת לתפילה כזו.
אז זה אומר שזה עושה חילוק לדעת איך קורין להקב”ה. החילוק של לדעת ממש איך קורין לו, לא מלדעת שיש הרבה הנהגות ומבנים ומה מתכוון הקב”ה. זה צריך לדעת, זה אמת.
וכאן יש כלי המחלוקת, מהו העיקר, או מה זה להיות יהודי?
הרמב”ם אומר: מה זה להיות יהודי? ואולי הספרים החסידיים גם כולם פחות או יותר אומרים. מה זה להיות יהודי? זה לדעת את האין סוף, הקב”ה שהוא למעלה מהכל.
אבל המקובלים, הבעל אומר לא: מה זה להיות יהודי? או מה זה להיות בעל מדרגות או בעל השגה? ידיעת השם? זה אומר לדעת איך קורין לו.
במובן מסוים זה יותר קל, כי לא צריך לדעת את הפשט. כל אדם יכול לדעת זאת. הוא לא אומר שזה רק. זה לא דבר שאולי אומרים שלא מסבירים לכל אחד שיש בעיה כי אנשים יכולים לטעות. אבל בעצם זה דבר פשוט.
במילים אחרות, כשאומרים שיש לנו אלוקים, אומרים שהאלוקים שלנו הוא כן מושג השם. נעשה קשה איך יכול להיות מה זה אומר. בסדר, אבל יש לנו כן מעין מה שקורין באנגלית אל אישי, נכון? אל אישי, כביכול עזר, כאילו כן.
נאמר, אדם, לפחות יש לו שם. כבר כבר, אני אומר שיש לו שם, וזה מרחיק את המעט ביותר של גשמיות עם הדבר שאפשר לומר, וזה לא באמת מגושם. יש לו שם, אפשר לדבר איתו בשמו הפרטי. זה דבר חדש.
ומה עוד אנחנו אומרים, שהגויים, לפחות הגויים של… אני לא יודע אילו גויים, כי לכל הגויים היה לפחות שם. אז אני לא יודע איך אפשר להסביר שזה שונה מכל הגויים. אבל צריך לומר ששמם שקר.
מה זה אומר לגבי יציאת מצרים לפי הרמב”ן? שלפני יציאת מצרים כשהיהודים צעקו, הם צעקו אל אלקים. הם לא אמרו “אלקים עזור לנו”, צועקים כך – עוזר פעם אחת בשלוש פעמים.
אחרי יציאת מצרים פירושו שהם אומרים שם הוי”ה, שם אהי”ה, כך אומר החלק, זה רמב”ן שמובן עם הזוהר הקדוש.
הזוהר אומר: למה הקב”ה אמר חמישים פעם יציאת מצרים בתורה? אז מה? הקב”ה מתגאה שהוא הוציא אותנו ממצרים? זה לא דרך.
אז אומר הזוהר, לא. שחמישים פעם יציאת מצרים באה לומר לנו “מי המדה שהוציאנו ממצרים”. הזוהר אומר קצת אחרת ממה שהרמב”ן אומר, שבינה הוציאה אותנו ממצרים.
אז הרמב”ן אומר זאת ממש כאן, הוא אומר עוד דבר אחר, שלפני יציאת מצרים אפשר לקחת מהרמב”ן, בדיוק. זה הרבי זצ”ל ממש זה.
לפני כן לא יכלו לעבוד את ה’, לא היה להם יחס אישי איתו. יכלו לומר “זה קשה”, “לחיות איתו”, נאמר כמנהיג העולמות העליונים, אבל בעולם הזה קשה מאוד לחיות כך.
באה יציאת מצרים לפי הרמב”ן, בדיוק.
מה שבספרים החסידיים קורין לזה “סולמות” כך, כן. המנהיג שלהם נולד כאן בקבלה.
אומר המגיד מקאזניץ מה זה אומר: שהעתיק שהוא עוד יותר גבוה, הוא באמת כמו שהרמב”ם אמר – אין לו שייכות עם בני אדם. “וצדקתך אל תתן לו”, מה שלשון הראשונים אמרו על “אדם ובהמה תושיע ה'”, “וצדקתך אל תתן לו”, “ורחמיך אל תתן לו”.
לשון יחיד של רבי יצחק סנדר, לשון יחיד: “לא איכפת לי כלל”, לא אכפת לו כלל.
אבל בזה לא לשון יחיד אלא בשמות, כן “איכפת לי”.
וזה נעשה עם יציאת מצרים, שאנחנו יכולים לקרוא לו בשם, שם יהודי מיוחד.
כאן אני אומר, כאן צריך להבין יותר טוב מה החילוק בין זה לגויים שגם היו להם שמות. על זה נכנס עוד רמב”ן שלם אודות שבעים השרים שצריך להבין את טבעו המדויק של כל אחד.
אבל כאן יש דבר חשוב מאוד שיוצא בדיוק להיפך. שזה לא חידוש למעלה מן השמים או למעלה מן הגופים והגשמים.
מה הקשר בין להיות יהודי טוב ליציאת מצרים? מה יש לאחד עם השני? על כך מוצגות שתי שיטות עיקריות — לא מנוגדות, אלא דרכים שונות. ההתמקדות העיקרית היא תחילה על דרך הרמב”ם, ואחר כך על דרך הרמב”ן.
—
1. חלק הידיעה/האמונה (מחשבה) — להאמין בעבודה זרה
2. חלק המעשה — לעבוד עבודה זרה
הגמרא אומרת “המודה בעבודה זרה” — מי שמאמין בעבודה זרה הוא נוסף על מי שעובד אותה.
זוהי שלילה (לא חיוב): אינם יודעים את מה שהרמב”ם קורא “מצוי ראשון” / “סיבה ראשונה”.
הטעות: חושבים שאחד הגלגלים, המלאכים, או דבר אחר הוא “הדבר הראשון” — ולכן הוא נעשה האלוה. אבל הוא אינו אלוה אמיתי, הוא אינו הסיבה הראשונה.
תלמיד שאל האם הטעות היא שאותו דבר יש לו “כוח עצמי”. תשובה: “כוח עצמי” הוא מושג יחסי — מלאך יכול להיות בעל דעת, אדם בוודאי בעל דעת, אפשר להיות בעל כוח עצמי אך לקבל מהקב”ה. הלשון הנכון: לא “כוח עצמי” אלא “הוא אינו הדבר הראשון”. “ראשון” אינו פירושו ראשון בזמן, אלא ראשון במציאות — הסיבה האחרונה/ראשונה למה הכל קיים.
הרמב”ם מביא חמישה סוגי מינים. הרביעי אומר יש רבון אחד אבל הוא גוף ובעל תמונה. החמישי עובד כוכבים או אחרים כדי שיהיה מליץ בינו ובין רבון העולמים.
לפי הרמב”ם זהו דבר עמוק מאוד: רוב החכמים והפילוסופים לפני משה/אברהם לא ידעו את האמת. הם חשבו שהגלגל, נשמת העולם, הוא האלוה. הרמב”ם קורא להם “צאבא” (מספר “עבודה נבטית”).
ההגייה של “צאבא/סאבא” — בערבית אומרים צדי כמו “ס”.
– אי אפשר לדמות זאת (לדמיין בראש)
– אפשר רק לדעת, להאמין, או לומר את המילים — אך לא לדמיין
– אפילו מלאך — אף שאינו גשמי — תלוי בדבר שאפשר לדמיין
– הסיבה הראשונה אינה דבר שאפשר לדמיין כלל
עבודה זרה נקראת “אתאיזם” — מה שנשמע משונה, כי הרי הם מאמינים באלוה! ההסבר: הרמב”ם אומר: מה שאתה חושב שהוא אלוה אינו אלוה. יוצא שהוא אינו מאמין באף (אמיתי) אלוה. זהו אתאיזם ביחס לאלוה האמיתי, לא ביחס לפסל שלהם.
דוגמה: מי שמאמין ש”Nature controls everything” — לפי הרמב”ם הוא אתאיסט.
מה שאנשים היום קוראים “פנתאיזם” (הטבע/כוח שעושה את העולם הוא אלוה) — זו אינה שיטה חדשה! זוהי אותה שיטת עבודה זרה מימי אברהם אבינו — שיטת הצאבא. הם אמרו: חייב להיות כוח, נשמה, אפילו דעת בעולם — אבל זה עצמו נפרד מהאלוה האמיתי.
העיקר באמונה הוא שאלוהים “beyond” העולם — Transcendent (מעבר לכל העולם). לא “מחוץ” ממש (זה רק משל), אלא מעבר לכל. אפילו דבר רוחני (כמו מלאך, נשמה) — אם אינו “מחוץ” — אינו האלוה.
—
לפי הרמב”ם זהו כל הדבר — לא רק יציאת מצרים, אלא כל מטרת התורה כולה, דעת משה רבינו:
– “אנכי ה’ אלקיך” פירושו: יש אלוה שמעבר לגלגל, לא רק זה שמנהיג את הגלגל
– “יש הוויה תמידי ראשון לכל” — יש מציאות נצחית שהיא ראשונה לכל
– הרמב”ם מביא ביסודי התורה פרק א’: “אנכי ה’ אלקיך — אלוה שהוא מנהיג הגלגל” — כי משם יודעים זאת
– בלי יציאת מצרים לא היו יכולים לראות זאת
חשוב: הרמב”ם אינו הולך רחוק יותר מכך. הוא מצטט “לעיני כל ישראל”, “לעיני כל העם” (יסודי התורה פרק ח’) — כי ממעמד הר סיני יודעים זאת.
הבעיה: הרמב”ם אומר ביסודי התורה פרק ז’ שמופתים אינם ראיה טובה — יכול להיות כישוף! ראיה מוחלטת יכולה לבוא רק מ: המציאות, השכל, או אולי נבואה.
התירוץ (מורה נבוכים פרק ל”ו): “מצרים” הוא משל למצב שבו שוכחים את המציאות ומאמינים בעבודה זרה. “הוצאתיך מארץ מצרים” פירושו: עכשיו שאתה יודע אותי, יצאת ממצרים. אילו נשארת ב”מצרים” (בורות), היית “עבד לעבודה זרה”.
בלשון הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה כתוב “כנגד ארבעה בנים דיברה תורה” — בלי “אחד חכם ואחד רשע”. אולי זה חילוק בין עבודת ה’ (כנגד עבודה זרה) וידיעת ה’. (לא בטוח אם זה דיוק טוב.)
זה לא רק “מרכזי” בחיינו — חיינו הם זה. הרמב”ם אומר שצריך להסתובב בלילה ולצעוק, לשמוח, לשתות לחיים — שברוך ה’ תפסנו זאת (או שאנחנו צריכים לנסות לתפוס).
– רוב האנשים — אפילו יהודים — אינם מבינים זאת
– “לא מקבלים זאת מאכילת קוגל” — מקבלים זאת מלימוד תניא, לימוד הרמב”ם, לימוד זוהר, הליכה לשיעור
– רוב האנשים חושבים שהקב”ה הוא גוף — הם אומרים “אני מאמין” שהוא “אינו גוף”, אבל הם מדמים “אבא גדול בשמים” (שזה אמנם אמת כמשל, אבל זה לא הקב”ה עצמו)
מדוע אנשים חושבים שגוף חזק יותר? ילד חושב: “אם לקב”ה אין עיניים, הוא כלום — כמו אוויר.” האמת: דבר שאינו גוף הוא יותר מכל הדברים, לא פחות. מקור המציאות, מקור הכוח של הכל, הוא הדבר שאינו גוף. מחשבה יש לה יותר כוח ממעשה.
כשאנשים אומרים שמע ישראל, הם חושבים על המצווה לומר שמע ישראל, לא על הקב”ה. אבל שמע ישראל היא מצווה פעמיים ביום להזכיר את הקב”ה. “שנייה אחת ביום היא יותר אמת מכל שאר השניות של היום” — כמו שמציאות הקב”ה חזקה יותר מכל שאר המציאויות.
—
1. כל הדברים שאנו יודעים אינם יכולים להיות — אין בהם שום דבר שגורם להם להיות
2. אם הכל אינו יכול להיות, לא היה מתחיל כלום
3. חייב להיות לפחות דבר אחד שחייב להיות — “מה שהוא גורם לו להיות”
4. הרמב”ם אומר: “מהותו ומציאותו הם אותו דבר”
פירוש “אהיה אשר אהיה” (לפי רס”ג): “הנמצא אשר הוא נמצא” = הוא כי הוא. הרמב”ם קורא לזה “מחויב המציאות” (מתורגם מערבית).
החילוק: רוב הדברים יש להם מציאות “שאולה” — מישהו נתן להם מציאות. מציאות הקב”ה היא שלו עצמו — “מה שפירושו להיות אלוה ושיש אלוה אינו יכול להתחלק.”
המחשבה היא “יותר מפשוטה” — מאוד פשוטה. אבל: אפילו פילוסופים לא תפסו זאת. אבן סינא חשב את ההכרח בלשון זה. הרמב”ם טוען שמשה רבינו חידש זאת (מ”אהיה אשר אהיה”). כשחושבים כך, מגיעים מיד למסקנות נוספות: הוא לא יכול להיות גוף (כי גוף יכול להיות גדול/קטן יותר), וכו’.
מדוע זה לא פשוט? אנחנו “שקועים” במושגים שלנו וחושבים ש”לא יכול להיות אחרת”. אם מטיילים בעולם או לומדים היסטוריה — רואים שדברים שפשוטים לנו, “בכלל לא פשוטים לכל אחד”.
—
אפילו עובדי עבודה זרה בהודו אומרים היום שהם מאמינים באלוה אחד. כששואלים: “למה אתם עובדים חמישים מיליון אלים?” עונים: “הכל פרצופים/לבושים של אותו אלוה אחד.” אבל: היסטורית לא תמיד חשבו כך.
באו מיסיונרים, נוצרים, ואחרים — והם הראו שזה לא הגיוני. טענת רב סעדיה גאון: אם אלוה אחד נלחם עם השני — “נהרס העולם”. אם אלוה הוא רק “כוח קטן” — הוא לא אלוה, חייב להיות משהו גבוה יותר.
חכמי רומי כולם ידעו שהאלים אינם אמת. הם התביישו בכך, אבל אמרו ש”זה מתאים להמון עם”. יוסיפון ומקורות רומיים מראים: “almost none of them actually believe in their gods.”
הפילוסופים באו מאוחר יותר עם “תורות עמוקות” שכן, יש אלוה אחד. אבל האדם הרגיל ברחוב האמין ש”יש הרבה אלים”. נלחמו: “האלוה שלי הוא פטיש גדול יותר, אני יכול לשבור את האלוה שלך.” חז”ל אומרים שיצר הרע של עבודה זרה בטל.
אפילו אתאיסטים מאמינים רק באלוה אחד — הם רק אומרים שהוא לא קיים. לא עולה בדעתם שיכולים להיות יותר מאלוה אחד. אף אחד לא שאל “בואו נחקור כמה אלים יש.” פעם — כשאדם האמין באלוה, היה לו ספר עם רשימת אלים: איך קוראים להם, מאיפה הם באים, איפה הם ישנים, מה הם אוכלים. “זה היה גבול האלוהות.”
אם הגויים גם מאמינים באלוה אחד — “זה טוב מאוד, תודה רבה ה’.” צריך עוד לתקן טעויות מסוימות, אבל “מה רע?” כך כתוב ב”נחלת מלכים” בסוף.
—
קשה לחשוב על דבר שאין לו מילים, אין לו תמונה. “על מה אתה חושב כשאתה חושב על העצמות? אתה יכול לומר שאתה לא חושב כלום.”
“טבע המחשבה” הוא שכשאדם חושב שמשהו קיים, הוא שואל מיד: “איך הוא נראה?” לאדם יש “דמיון רודף אחר המחשבה” — הוא לא יכול לומר שמשהו קיים בלי לדמיין איך הוא נראה. “בלי תחתונים הוא הולך?” — כל מיני שאלות כאלה עולות.
הרעותא דליבא (הדמיון) רץ תמיד ורוצה לדמיין משהו. העבודה היא: חושב שזה קיים — ואז עצור. חזור. “כשחושבים שזה קיים, ועוצרים שם” — זו העבודה של פשטות, של אמונה. קשה להחזיק — “לא החזקתי שם יותר משנייה אחת!” — צריך תמיד לעצור את הדמיון.
הפשט העיקרי: “זה קיים וזה לא יותר מזה שזה קיים.” כל הדברים קיימים וגם דברים נוספים — אבל הקב”ה קיים ולא דברים נוספים חוץ מהיותו.
זה דבר קשה ללמוד. לכן אנשים עשו “סקיצות וטעויות” — דברים שהתחילו בכוונה טובה, ואחר כך “השתלשלו לכל הטעויות.” אברהם אבינו התחיל את התיקון, משה רבינו עשה מזה חוק.
—
לא רק לחשוב על הקב”ה פעמיים ביום, אלא גם לעשות דברים לשמו: לעשות בית המקדש (“ועשו לי מקדש”), לעשות ימים מקודשים, לעשות קרבנות, לעשות מצוות.
איך אפשר לעבוד את הקב”ה אם אין לו גוף, אין לו צורה, אין לו תמונה? לפסל של כוכבים אפשר לפחות לעשות תמונה שיש לה קשר. לקב”ה אי אפשר לעשות שום תמונה — כי אין לו תמונה. אפילו אי אפשר לומר שום מילה — רק בשלילה, וגם זה רק “טריק” להבין.
שלילה אינה תיאור אמיתי של הקב”ה. כל התורה של “ידיעת השלילה” היא רק דרך להסביר איך אפשר לחשוב ש”הוא קיים” אבל “לא גוף.” יותר מזה אי אפשר לומר.
– אין מילה שמתאימה
– אין תיאור פיזי
– אין פעולות שאפשר באמת לעשות עבורו
– אי אפשר לעבוד אותו — הוא לא מקבל כלום מהעבודה מצד עצמו
הרמב”ם אף פעם לא מדבר ישירות על הבעיה. הוא אפילו לא אומר שזה הטעם למה עובדי העבודה זרה עשו את המערכת שלהם. אבל: במקומות אחרים הוא מסכים שהעבודה האמיתית של הקב”ה הייתה רק במחשבה, רק בדעת.
אנשים לא מבינים עבודה שהיא מחשבה לבדה. גם אנחנו לא מבינים — כי גם לנו יש גוף. אבל: כשלא בזמן העבודה האמיתית, לא חושבים על העולם — אז אפשר לחשוב על הקב”ה. זה מה שהחסידים העמוקים מאוד עושים.
—
טענה חזקה: הדברים שאנחנו עושים הם אותו סוג כמו מה שעובדי עבודה זרה עושים: עושים מקדש, עושים קרבנות, אומרים “ריח ניחוח לה'” — רש”י אומר שזה לא פירושו מה שרוב העולם חושב. החילוק: אנחנו אומרים שזה לא קרבן לפסל, לא למזל, לא לכוכב — הקרבן הוא לקב”ה.
לפי זה יוצא שצריך כמעט היתר לעשות עבודת ה’! לא לחשוב — זה לא צריך היתר. אבל לעשות צריך היתר מסוים.
תשובה: ההיתר הוא כמו “עבירה לשמה”, כמו “ירידה לצורך עליה”. כל בריאת העולם — הקב”ה עשה גוף (עולם פיזי). יש עולם הזה — ממילא עבודת ה’ בעולם הזה חייבת להיות ברמה הזו.
לאנשים שאומרים “רק דבר שהוא גוף קיים, אני לא יכול לראות אותו — הוא לא קיים” — אומר הקב”ה: “אני אראה לך” — אני אעשה מקדש. אבל: אסור לעשות פסל במקדש, אסור לעשות פסלים. המטרה היא שידעו שזה לא המקדש — זה רק משל, רק סימן. זה מצביע על הקב”ה — זה לא פירושו זה. אבל הקב”ה הסכים לכך.
זה כמו שהולכים לרבי גדול שבאמת הוא לא מחזיק מכל הדברים האלה — צריך לעשות מוסד, לבנות בניין, לעשות תמונות של הרבי בעיתון, לדבר בשפת השיווק, צריך כסף. הרבי גם יודע שצריך — זו מציאות. כל השנים הוא “דפק” על זה, אבל באו ואמרו לו “צדיק, צריך.”
הנמשל: אנחנו לא יודעים למה, אבל חייב להיות עולם. זו לא טעות שיש עולם גשמי. אומר הקב”ה: “אוקיי, בעולם הגשמי — אני מתיר, שיעשו לי בית המקדש. לא רק שאני מתיר — אני מצווה. דרך זה העולם ידע שיש אלוה.”
כולם יודעים שהרמב”ם אומר שקרבנות הם רק כנגד עבודה זרה. הוא אומר: “לא רק אני, אלא קדמוני הפילוסופים כבר אמרו זאת.” רבינו נסים גאון ור’ שם טוב — כולם אומרים שזה באמת כוונתו.
ההבנה העמוקה יותר: הרמב”
ם אומר לא שאם לא הייתה עבודה זרה בעולם, לא היו צריכים לעשות קרבנות. תיאורטית זה אמת. אבל: מאותה סיבה שיש עבודה זרה בעולם — יש קרבנות. במילים אחרות: כי בעולם הזה זו עבודת ה’.
אנחנו רגילים — הפסקנו לעשות עבודת ה’ עם קרבנות. עבודת ה’ פירושה היום רק בדיבור. שניהם (קרבנות ומילים) קצת “מזויפים” — כי עבודה פירושה משהו אחר. מילים גם לא העבודה האמיתית — זה רק “הווה אמינא”.
לפי ההלכה צריך לומר (לא רק לחשוב). מחשבה לבדה גם לא טובה. לא נותנים כלום (לקב”ה).
—
כל ה”שיווק” של עבודה זרה היה שהיא עושה גשם, היא מביאה הצלחה. דוגמה היסטורית: כשרומי נפלה, עובדי העבודה זרה פרסמו “ראו מה קורה כשמפסיקים לעבוד את הפסלים.” סנט אוגוסטינוס כתב ספר שלם לענות שלהיפך.
תשובת התורה: “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו” — לא תפחד. העיקר: שום פועל של עבודה זרה לא נכנס — אין לה שום כוח.
– אחד מסוגל על תירוש (יין)
– אחד מסוגל על יצהר (שמן)
– אחד מסוגל על דגן (תבואה)
אנשים באמת פחדו — מה יהיה אם לא אעבוד אותו? “כן, אמת, לא נשאר כלום (מעבודה זרה). אבל: למה אהיה כל כך קיצוני? אולי הוא (הפסל) יעניש אותי… תן לי לעבוד אותו גם…”
אפילו אנשים היום שחושבים שיש אלוה אחד — הם אומרים שזה פירושו חלקים שונים. זה “מפחיד” — להגיד מהפה “אין שום אלוה אחר בעולם.” יש כל כך הרבה עבודות שפוחדים מהן — אותו אלוה “מכה”, הוא “זורק.” זה מחזיק אפילו אנשים שמאמינים באלוה אחד. מאוחר יותר כולם הרגישו שתנ”ך צועק שיש אלוה אחד — ומשהו חייב להיות שהאלוה האחד הוא הבורא.
כלאים היה משהו מנהג של עבודה זרה. רבי ישעיה אמר שחייב להיות דגן במפורש. הוא ראה בספרי עבודה זרה שבדיוק כך הולכת הסגולה — אחרת זה לא עובד. הרמב”ם מתרשם שרבי ישעיה פגע — הוא אומר שזה חייב להיות רוח הקודש. הפרקטיקה: כדי שהחיטה תצליח צריך לשים קצת ענבים, ופתאום לתת ריסוס, וכך זה גדל. אנשים פחדו — אפילו מי שמאמין באלוה אחד.
—
טענת הרמב”ן: “אני לא יכול להיות יותר חסיד מהרמב”ם — אני רואה שזה עובד.” “אני מדבר עם החברים, אני רואה שזה עובד.” אי אפשר לומר “חסידות” לומר שקר.
פסק הרמב”ן המעשי: “לא תעוננו ולא תנחשו” פירושו רק שלא לחפש לדעת. אבל: אם אתה כבר יודע (למשל שיום שישי בין 6-7 לא מזל טוב) — אסור לך ללכת נגד זה. זה “הכנסה לסכנה.” לכן השולחן ערוך פוסק שלא עושים חתונה ביום ב’.
החריג: מי שיש לו בטחון גדול והשלכה גמורה, ברמה של ניסים גלויים — רשאי ללכת נגד הכוכבים. “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך” — פירושו אם מישהו הולך לגמרי באמונה, הוא לא ייפגע.
בהלכות יסודי התורה: הרמב”ם אומר: “מה בין נביא למכשף” — מכשף אומר לפעמים אמת, נביא תמיד אמת. משמע שלכישוף יש איזה כוח.
בהלכות עבודה זרה: הרמב”ם אומר שהכל שקר, כל האופנים של כישוף לא עובדים.
תירוצים אפשריים: יכול להיות שרק ניחוש יש לו דמיון לנבואה (דרך כוח הדמיון). יכול להיות שהרמב”ם “היה צריך” לומר שזה לא עובד (למטרות חינוכיות).
התורה מדברת באופן גשמי כי אנשים מבינים זאת. זה אותו תירוץ לשניהם: למה התורה מדברת כאילו לקב”ה יש גוף, ולמה התורה מדברת לאנשים ברמתם. יש רמה להמון עם ורמה למשכילים — שתיהן לגיטימיות. “שלא לשמה” לילדים/מתחילים היא מדרגה.
—
“אהיה עמם בצרה זו, אהיה עמם בצרה אחרת” — הקב”ה יהיה עם ישראל בכל צרה. יציאת מצרים היא ידיעת אלוהות דרך ההוצאה עצמה.
“אהיה אשר אהיה” הוא קיצור של הוכחה על מציאות ה’. השם הוא בעצם חכמה, לא סתם שם. על שם מ”ב ושם ע”ב אומר הרמב”ם: זה לא סתם אותיות, זה משפט — קיצור של חכמה של יראת ה’. שם לבדו לא אומר כלום — כמו “יצחק” לא אומר כלום על האדם.
קושיה ראשונה — טקסטואלית: בפסוק כתוב “מה שמו?” — שאלה על שם, לא “מה זאת עבודת ה’?” — שאלה על הסבר/חכמה. לפי הפסוק, לומר את השם עצמו הוא המראה/מופת.
קושיה שנייה — היסטורית: “חלילה” שזקני ישראל יהיו מסופקים במציאות הבורא — הרי הם האמינו בבורא!
[הערה:] הרמב”ן לא תפס את נקודת הרמב”ם: הרמב”ם אומר לא שהם לא האמינו באלוה. במצרים לא היו אתאיסטים — אתאיזם הוא דבר מודרני. הרמב”ם אומר שהם לא ידעו את האלוה האמיתי — זה שלמעלה מהכל, מהמציאות.
קמיע שפירושו סתם לומר אותיות — לא פותח כלום. לא האותיות עושות את השם לשם — זה המשמעות, מה שזה מלמד. רק לדעת את הקב”ה יכול לעזור — לא סתם לומר מילים.
—
הרמב”ן אף פעם לא מדבר על “אין סוף”: הרמב”ם מעוניין להבדיל בין הקב”ה לפעולותיו. הרמב”ן מדבר רק מהשגחה, יכולת, רצון — ממידות. לרמב”ן אולי יש “פסק קבלה” שאסור לדבר על הקב”ה “כמו שהוא.”
ביקורת המקובלים על הרמב”ם: רבי עזריאל (ב”דרך האמונה”) אומר: פרעה אמר “לא ידעתי את ה'” — זו שיטת הרמב”ם (ידיעה דרך שלילה)! הקב”ה ענה: “לא, זו לא הדרך.”
מה לא החידוש: שיש אלוה אחד לכל — זה פשוט, זה כולם ידעו.
מה כן החידוש:
– שאפשר להיות בקשר עם הקב”ה
– שאפשר להתפלל, לדבר איתו, לעבוד באמת
– שיש לו שם — לא רק “טקטיקת שיווק”
אם לאלוהים אין שם:
– אי אפשר לדבר איתו
– הוא לא יכול לדבר איתך
– לא יכולה להיות השגחה
– לא יכול להיות שכר ועונש
– “ברוך אתה ה'” הוא רמאות — השם לא אומר כלום
המשל: בדיוק כמו שאי אפשר לדבר עם אדם אם לא יודעים את שמו. שם עושה מערכת יחסים אפשרית.
מאוד פשוט לפי פשטות המקרא: משה רצה לדעת איך קוראים לו — כפשוטו. לא הוכחה פילוסופית, לא חכמה. שם הוא שם — כמו “יצחק” נקרא יצחק בלי סיבה עמוקה יותר. כשיודעים את השם, אפשר לדבר איתו — “כל קריין יאלו.”
למשה הייתה שאלה אמיתית: “מי הוא השולח אותו?” לא מבחן ליהודים, אלא הוא עצמו רוצה לדעת — באיזו מידה הקב”ה שולח אותו?
החילוק בין מידות:
– אל שדי — המידה שדיברה עם האבות
– שם הגדול (הוי”ה) — מידה חדשה, גבוהה יותר למשה ומתן תורה
– “התורה לא ניתנה בשם השדי… רק בשם הגדול שבו הווה העולם”
דילמת משה: הקב”ה אמר “אנכי אלקי אביך אלקי אברהם” — זה אל שדי. אבל משה כבר ידע שיהיה מתן תורה — שצריך מידה גבוהה יותר. הוא שואל: איזה שם אגיד להם?
שיטת רבי אברהם אזולאי: רק לדעת את השמות לא עוזר — צריך להבין “שורש האותיות”. דיוק: “כי ידע שמו” — לא “כי יאמר שמו.” הרמב”ן אומר אחרת: התורה לא אומרת שום הסבר של השם. משה רצה לדעת איזה שם נכון עכשיו לקרוא — זה לבדו מספיק.
—
אלקים הוא סתם “בעל כח” — כמו שצועקים “אדם” לא יודעים למי מדברים. כשכותבים את שמו האישי, מדברים ישירות איתו. הקב”ה חייב להיות לו שם כדי שיוכלו לעבוד אותו.
המקור — פרשת וארא: “וארא אל אברהם באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם.” לאבות היה שם אל שדי, משה רבינו קיבל שם הוי”ה. זה עושה הבדל איזה שם משתמשים!
משל המקובלים הראשונים: אדם שיש לו תפקידים שונים (רבי, ראש ישיבה, טבח) יש לו שמות שונים לכל תפקיד. בתור ראש ישיבה קוראים לו “יענקל”, בתור טבח קוראים לו “משה.” אם קוראים לו בשם הלא נכון — הוא בא להסביר לך תורה כשאתה צריך צלחת מרק! זו לא שאלה של ידיעה (אתה כבר יודע שהוא הטבח), אלא שאלה של איך קוראים לו.
כשרוצים לדבר עם הקב”ה בתור אלקי ישראל (זה שמוציא יהודים ממצרים), צריך לקרוא לו בשם היהודי. אם קוראים לו ב”שם הגויי”, הוא אומר: “מה זה ישועה גויית? אני לא מוכר את הישועות הגויות!” אפשר לעשות טעויות מזה — כתות וקבלה מזויפת.
תשובה של מהרש”ל לרמ”א על בחורים שמתפללים “צלי הרסתה” — תפילה שהרמ”א מכחיש שהיא קיימת. הנקודה: צריך לדעת איך קוראים לקב”ה, לא סתם לדעת שיש הנהגות.
—
להיות יהודי פירושו לדעת את האין סוף — הקב”ה שהוא למעלה מהכל. החידוש הוא למעלה מן השמים, למעלה מן הגשמים — אלוה טרנסצנדנטי.
להיות יהודי (או בעל השגה) פירושו לדעת איך קוראים לו. במובן מסוים זה יותר קל — לא צריך לדעת את הפשט, כל אחד יכול לדעת זאת. יש לנו “אלוה אישי” — שם, אפשר לדבר איתו בשמו הפרטי. החידוש הוא לא למעלה מן השמים — זה חידוש באיך אפשר להתחבר לקב”ה.
—
כשיהודים צעקו, הם צעקו לאלקים (סתם אלוה). צועקים כך — עוזר פעם אחת מכל שלוש. לא יכלו להיות בקשר אישי.
יהודים יכולים לומר שם הוי”ה, שם אהי”ה. הזוהר שואל: למה כתוב חמישים פעם יציאת מצרים? לומר “מי המידה שהוציאנו ממצרים” — איזו מידה הוציאה אותנו (בינה).
עתיק (המדרגה הגבוהה ביותר) אין לו קשר לבני אדם — “וצדקתך אל תתן לו”, “לא איכפת לי כלל.” אבל בשמות כן “איכפת לי.” יציאת מצרים הביאה שאנחנו יכולים לקרוא לו בשם יהודי מיוחד.
מה ההבדל של השם שלנו מהגויים שגם היו להם שמות? על זה נכנס כל הרמב”ן על שבעים השרים — צריך לברר את הפרטים של כל אחד.
—
| | הרמב”ם | הרמב”ן |
|—|—|—|
| החידוש של יציאת מצרים | יש אלוה שמעבר לכל — טרנסצנדנטי, לא חלק מהעולם | אפשר להיות בקשר אישי עם הקב”ה — יש לו שם |
| “אהיה אשר אהיה” | קיצור של הוכחה על מציאות ה’ — מחויב המציאות | שם — איזו מידה שולחת אותי |
| הטעות של עבודה זרה | לא יודעים על הסיבה הראשונה — חושבים שגלגל/מלאך הוא האלוה | לא היה להם את השם הנכון לקרוא לקב”ה |
| עבודת ה’ | בעיקר במחשבה/בדעת — עבודה מעשית היא “ירידה לצורך עליה” | דרך שמות ומידות — אפשר לעבוד באמת כי יש לו שם |
| מה פירוש להיות יהודי | לדעת את האין סוף | לדעת איך קוראים לו — קשר אישי |
| לפני יציאת מצרים | היינו ב”מצרים” = בורות על המציאות האמיתית | צעקנו ל”אלקים” בלי קשר אישי |
| אחרי יציאת מצרים | יודעים שיש מצוי ראשון מעבר לגלגל | יכולים לקרוא שם הוי”ה — שם יהודי מיוחד |
שתי השיטות אינן מנוגדות — הן דרכים שונות להבין את אותו יסוד: יציאת מצרים נתנה לנו קשר עם הקב”ה שלא היה לנו קודם.
מגיד שיעור:
טוב. בואו נלמד עוד קצת על השאלה של… מה השאלה? אה, כן, למה צריך להיות יהודי טוב בגלל יציאת מצרים? מה הקשר בין אחד לשני? זו בעצם הדרך שבה שאלנו את השאלה בשבוע שעבר.
אז אני רוצה בעיקר להגיע לשתי שיטות כאילו מנוגדות, לא מנוגדות, אלא שונות. אבל באמת יש הרבה יותר, אבל אני רוצה להגיע לאותן שתיים.
אז הדבר הראשון, דיברנו קצת על שני צדדים של זה, אני צריך להיכנס קצת יותר לעומק בצד הראשון. אני מתכוון שכבר הארכנו קצת בשבוע שעבר. שהדבר הראשון הוא דרך הרמב”ם. כן? מה דרך הרמב”ם? זה באמת לא שתי דרכים של יציאת מצרים, זה שתי דרכים באמת של יהדות, של… זה ממש יסוד היהדות בדרך הזו.
דרך הרמב”ם היא כך, שיש דבר שנקרא עבודה זרה. לעבודה זרה יש שני צדדים: חלק הידיעה וחלק המעשה. אני יכול לומר חלק האמונה. כתוב בגמרא “המודה בעבודה זרה”, שאם אחד מאמין בעבודה זרה, זה חוץ מעובד עבודה זרה.
חלק המחשבה של עבודה זרה הוא מה? זה בעצם שלילה, זה לא באמת חיוב. כן? זה שלא יודעים על מה שהרמב”ם קורא “מצוי ראשון” ו”סיבה ראשונה” וכל מיני מילים כאלה. לא יודעים על זה.
למה? כי חושבים בסופו של דבר שאחד מהגלגלים או מלאכים או איזה דבר שאינו זה, הוא הדבר הראשון. וממילא הוא נעשה האלוה. הוא הרי לא אלוה, הוא הרי לא סיבה ראשונה. זה המשמעות של עבודה זרה.
תלמיד:
שיש לו כוח עצמי?
מגיד שיעור:
כן, כוח עצמי זה… כבר דיברנו בסוף השיעור של שבוע שעבר, זה יותר דבר מסובך, כי זה תלוי מה אתה מתכוון ב”עצמי”. לא הדבר הראשון. במובן הזה בטוח שאין שום כוח עצמי.
אם אתה רוצה לומר שהוא ממש כלי ואין לו דעת עצמית, זה כבר נעשה יותר מסובך. יכול להיות שלמלאך יש כן דעת. אפילו לאדם יש בטוח דעת ואין שום כוח עצמי, לא?
אז זה דבר שיש לו דעת ואפילו רצון. בחירה זה עדיין לא ההגדרה הנכונה. יש, יכול להיות שיש חילוקים בזה, הבאתי שאנשים אחרים אומרים כך, ראשונים אחרים.
אבל זה מזה, אני לא רוצה לומר את המילה כוח עצמי, אני רוצה לומר יותר הדבר הראשון. הדבר הראשון מתכוון העילה, הכוח, הסיבה הראשונה, הסיבה למה הכל קיים. זה כן.
אבל המילה כוח עצמי היא מסובכת, הוא יכול להיות לו כוח עצמי אבל הוא קיבל אותו מהקב”ה, זה יותר מסובך מזה. כשאומרים כוח עצמי אפשר לכוון שכל דבר הוא רק לגמרי קבלה, זה תלוי לפי ערך. המילה היא מילה יחסית. לגבי הקב”ה כן, אבל לגבי דברים מתחתיו יכול להיות שכן יש איזה דבר שאפשר לקרוא כוח עצמי, ולא רק כמו דבר דומם שמזיזים אותו לפי ערך.
אז על זה אני רוצה לומר יותר את המילה של, הוא לא הדבר הראשון. הוא לא הדבר הראשון.
לשון הרמב”ם היא לשון מעניינת שהתעסקו בה בשיעור רמב”ם מה הפשט. אני אומר רק דבר מעניין שהרמב”ם יש לו ארבעה, חמישה אנשים שנקראים מינים. הרביעי שבהם הוא האומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה. החמישי שבהם הוא העובד כוכב או זולתו כדי שיהיה מליץ בינו ובין ריבון העולמים.
אז לכאורה אותו דבר כמו הראשון. הוא אומר שהקב”ה הוא לא הדבר הראשון. ראשון מתכוון לא הראשון בזמן לאו דווקא, אלא הראשון במציאות, שהוא התירוץ האחרון למה משהו קיים, או הסיבה הראשונה למה משהו קיים. אז זו הגדרה אחת.
בכל אופן, זו המשמעות של עבודה זרה.
ולפי מה שהרמב”ם למד, זה ממש דבר עמוק. הוא אומר שפעם, אולי היום, מה שמשה רבינו כבר גילה ליהודים, זה נעשה יותר פשוט. אבל באמת זה ממש דבר עמוק, ורוב חכמים, אולי לא כולם, אבל רוב אפילו מהחכמים של הפילוסופים וכדומה מהדורות שלפני משה או לפני אברהם, כולם חשבו שלא זה הדבר הראשון, הם חשבו שמשהו…
הרמב”ם אומר טיפ לומר שעובדי עבודה זרה חושבים, כמו שרוב עובדי עבודה זרה חושבים. יש שם בשבילם, הצאבא. צאבא זה איך שהרמב”ם קורא להם. הוא פעם דיבר על עבודה זרה, הוא קרא מספר, עבודה נבטית, אני לא זוכר, צאבא או סאבא. יש צדיק כתוב, סאבא עם צדיק. אבל בערבית אומרים צדיק סא.
משהו בין סא לסא, ובאמת צריך לומר צדיק סא, שאלות יפות בגלוש לבן, צדיק זה שתיים, שתי אותיות הן בעצם, אבל הצדיק שאומרים הוא כבר שתי עיבורות, הוא מבולבל שצריך לומר צדיק סא, סא, צריך אני לומר צדיק סא, צדיק וזה סימן, בערבית בטוח צדיק מתכוון סא, בכל אופן צריך היה להיות חילוק של שין, ושין, תסח, אוקיי, תוכנית אחרת.
בכל אופן הרמב”ם אומר עליהם, שהם חשבו, כך הוא אומר את הלשון גם, אם אני זוכר באחד המקומות שחשבתי עליו, שלא הגיע דעתם של בני אדם לגלות, שהדעת של הדעת הגדולה ביותר של האדם, הם חשבו שהגלגל, הגלגל הראשון, מי שהוא, הוא האלוה, מה שמניע אותו, או אפילו לא הוא, אפילו הנשמה, שבו הנשמה של הגלגל, אומר שמישהו עובד, וזה כבר השגה גדולה, רוב אנשים מחזיקים עוד עיר אפילו, אבל הדבר הראשון שמגיע אליו הוא כוכב, המקור הראשון של הכל, או הסיבה הראשונה לכל, זה אף אחד לא ידע, וזו המחשבה של עבודה זרה, זו המחשבה של עבודה זרה.
בא אברהם אבינו אחר כך משה רבינו, ושוב ההתעוררות הגדולה, שלא, שהדבר הראשון בכלל לא שום גלגל או משהו גשמי, אפשר לומר הרבה את המילה משהו גשמי, זה כבר חידוש גדול, כמו שהרמב”ם מסביר למטה.
מה שהוא אומר שהם אולי ידעו שאין להם שום גוף שאפשר לעבוד. לא, לא, הוא אומר שזה דבר שני. יש בטוח חלק דעת של עבודה זרה שאפשר לקרוא תאיזם, אבל הרמב”ם קורא לזה כולו ללכת להיות חרם, אבל החרם מתכוון לומר שהאלוה במובן של הדבר הראשון הוא לא אותו דבר.
הם קוראים חדשים הדעת של עבודה זרה, זה אמת חכמה, הם קוראים עבודה זרה, וכשהרמב”ם מדבר אני הוא שם את זה באמת בדקדוק לו ילך ועוד, ועוד סעודת תורה, ועוד זה עיר תורה, עוד לא עבודה זרה. כי זה באמת יותר מזה שרוב אנשים לא ידעו את זה…
תלמיד:
כן, זו עוד בעיה.
מגיד שיעור:
אני אומר, אבל קודם לא ידעו. לא ידעו.
יש הרבה סיבות למה לא ידעו, כי אי אפשר להיות מדמה את זה, אי אפשר לדמיין את זה, אין שום דרך לדמיין את זה. אפשר רק לדעת או להאמין או לומר את המילים, אי אפשר לדמיין.
רוב דברים שאנחנו חושבים, אנחנו מדמיינים איזו תמונה בראש. אוקיי, אפילו המלאך הגדול ביותר, הוא הנשמה של המעגל שמסובב את כל העולם, וכדומה, איזה דימיון יש לך אפילו המלאך גם לא דימיון, אבל הוא תלוי בדבר שאפשר לדמיין.
הסיבה הראשונה, הקב”ה שאנחנו קוראים הקב”ה, הוא לא דבר שאפשר לדמיין בכלל. זה מאוד קשה, זה מאוד קשה בכלל להוציא את זה. מה שאומרים, אולי בגמרא אי אפשר בכלל להוציא, אבל זה מאוד קשה בכלל לומר.
וממילא לומר שזה הסיבה לכל זה חידוש עמוק מאוד, זה בכלל לא דבר פשוט, זה בכלל לא דבר פשוט. והרמב”ם אומר שעד אברהם אבינו, עד משה רבינו, אף אחד לא ידע על זה, או לפחות כמעט אף אחד לא. אף אחד לא ידע על זה.
וזה נקרא עבודה זרה. זו הבעיה האמיתית של עבודה זרה. המעשה למעשה מגיע לזה. אבל זה ה, בואו נקרא לזה הדעת של עבודה זרה, הטעות של עבודה זרה.
אתה יכול לקרוא לזה, אני קורא לזה אתאיזם, שזה מצחיק לקרוא אתאיזם, אתה מבין? כי הוא אומר שמשהו אחר הוא אלוה, הוא לא אומר שהוא לא מאמין בשום אלוה. אלא שהרמב”ם אומר לך שמה שאתה חושב שהוא אלוה הוא לא אלוה, יוצא שהוא לא מאמין בשום אלוה.
אני קורא לזה אתאיזם, שזה אבל אתאיזם רק ביחס לאלוה האמיתי, זה לא אתאיזם ביחס לפסל או ביחס לכוכבים, הוא הרי עובד את הכוכב, הוא אומר שהוא אלוה. לכן קראתי לזה בשבוע שעבר אתאיזם, אבל תן לי להבהיר, זה לא אתאיזם לפי כל אדם רגיל, זה רק אתאיזם לפי הרמב”ם או מי שמבין שהאלוה האמיתי היחיד הוא הדבר הראשון, באמת זה אתאיזם. אם, להוציא, לא היה כך, לא היה הדבר הראשון משהו כן כוכב, לא היה זה אתאיזם, היה זה נכון.
כולם מבינים, אפשר לקרוא למישהו שמאמין ש”הטבע” שולט בכל, והוא משתמש סתם במילה “הטבע”, הרמב”ם היה אומר שהוא אתאיסט. נכון, כי סך הכל אתה אומר שהכוח, הנשמה שבטבע…
תלמיד:
כן, כן, יש אנשים, טקטיקה שהיום שאנחנו מבינים שהוא…
מגיד שיעור:
אחרי שהרמב”ם אמר את זה, רק אז הבינו את זה. הרמב”ם אומר את זה בפירוש, דרך אגב, אומרים, הרמב”ם אומר בפירוש שעובדי עבודה זרה אמרו שהרוח, רוח העולם, רוח הגלגל, רוח תארית, רוח הגלגל, כי עולם התחתון, אני מתכוון כמעט כל אחד מסכים, לא יודע, אבל רוח הגלגל שמסובב את הכוכבים, זה האלוה, וזו היתה שיטת הצאבא.
במילים אחרות, מה שאתה אומר, מה שאנשים היום קוראים פנתאיזם, הרבה פעמים אומרים שיש שיטה כזו שאומרת שהטבע, הכוח שעושה את העולם, זו לא שיטה חדשה, זו שיטת עבודה זרה מזמנו של אברהם אבינו, כך אומר הרמב”ם.
כך אומר הרמב”ם, ודאי מובן שחייב להיות איזה כוח, זה לא יכול להיות לבד, זו הרי חומריות, חייב להיות בתוכו איזו נשמה, איזה כוח, בסדר, אפילו איזו דעת, אבל זה עצמו נפרד מזה, זה עושה הרמב”ם העיקר.
מה שמבינים היום ואומרים שזו עבודה זרה, זה אחרי שהרמב”ם אמר שעיקר האמונה ומציאות ה’ הוא דבר שהוא מחוץ לעולם, מחוץ זה רק משל, מחוץ עוד לא, אבל מעבר לעולם, או מעבר לכל העולם, זה טרנסצנדנטי באנגלית וכדומה.
לומר שיש אלוה, יש כן אלוה, זה רק אם יודעים שהאלוה האמיתי הוא מחוץ, אז הוא לא אלוה. יכול להיות שזה אפילו מלאך, זו ממש נשמה, אנחנו לא אומרים שזה דבר גשמי, יכול להיות כביכול דבר רוחני, אבל זה לא אלוה, לא האלוה.
זה החידוש הגדול הראשון של יציאת מצרים. ולפי מה שהרמב”ם יאמר, זה כל העניין. הכל, לא רק יציאת מצרים, אלא כל המטרה של כל התורה, כל העניין של משה רבינו, הדעת של משה רבינו.
מה מתכוון הפסוק של אנכי? אנכי ה’ אלקיך, שיש אלוה, ה’ צבאות שמו יתברך, אלוה שמנהיג את הגלגל. הוא לא הולך הלאה, הוא לא הולך הלאה. ודאי הוא גם עשה את יציאת מצרים, אבל הוא גם עשה את זה פשוט, כך הוא אומר אם זה לא בא… הוא לא הולך הלאה, קודם כל הוא לא הולך הלאה, הוא מביא את הפסוק הוא לא הולך הלאה, שיזכרו אנכי ה’ אלקיך, אלוה שהוא מנהיג הגלגל, כך כתוב ביסודי התורה פרק א’.
למה הוא צריך את זה? כי משם יודעים את זה, כשלא היה את זה כלום. לא הייתי יכול לראות שיש עולם של אלוה.
הרמב”ם אומר שיודעים את זה מיציאת מצרים, אבל לא יודעים את זה משם. לא יודעים כלום מיציאת מצרים. יציאת מצרים יכולה להיות סתם מעשה. הרמב”ם אומר שמיציאת מצרים יודעים שיש עולם של אלוה.
זה החידוש הגדול הראשון של יציאת מצרים, ולפי מה שהרמב”ם אמר, זה כל העניין, הכל, לא רק יציאת מצרים, אלא כל הנתינה של כל התורה, כל העניין של משה רבינו, הדעת של משה רבינו, אנכי ה’ אלקיך, יש אלוה, יש הוויה תמידי ראשון לכל, שמנהיג את הגלגל.
ואיך הוא ממשיך? הוא לא ממשיך. אני שואל מה הוא ממשיך? הוא לא ממשיך. בוודאי הוא גם עשה יציאת מצרים, הוא גם עשה, זה פשוט. הוא אמר, אם זה מגיע לזה, הוא לא ממשיך. קודם כל הוא לא ממשיך. הוא מביא את הפסוקים והוא לא ממשיך. הוא אומר “ונאמר שלוש פעמים”, שלוש פעמים, “לעיני כל ישראל”, “לעיני כל העם”, כך עומד ביסודי התורה פרק ח’. כי משם יודעים את זה. אם לא היה כלום, לא הייתי יכול לראות שיש אלוקים.
הרי יש שאלה, יציאת מצרים לא היינו יודעים משם. אבל לא יודעים משם. לא יודעים כלום מיציאת מצרים. הרמב”ם אומר שיציאת מצרים היא ראיה חותכת. הרמב”ם אומר במקום אחר, אני חושב שזה כן ראיה חותכת, שהמופתים, הרמב”ם אומר ביסודי התורה פרק ז’, שהמופתים זו לא ראיה טובה, זו קצת ראיה, זו לא ראיה מוחלטת. ראיה מוחלטת יכולה להיות רק מהמציאות, מהשכל, אולי מנבואה, אבל לא מ… מה? מבלט הכישוף יכול להיות. כן, יכול להיות כישוף. אז יציאת מצרים אינה ראיה.
בוודאי יש לרמב”ם תירוץ שעומד לעצמו, התירוץ שעומד בתחילת מורה נבוכים פרק ל”ו, זה הדבר האחרון. התירוץ הוא שאם היית חי במצרים, לא היית יודע את זה, כי מצרים היא רק משל לכל העולם, אבל מצרים היתה גם מקום כזה ממש שהעולם נשכח מהמציאות והם מתחילים להאמין בעבודה זרה. אז “הוצאתיך מארץ מצרים” הוא מפרש, עכשיו שאתה יודע אותי, יצאת ממצרים. אם היית במצרים, היית “הרי אנו ובנינו ובני בנינו עבדי עבודה זרה”. כך היה מפרש סתם את הפסוק, וכך הוא גם מפרש את ההגדה, “וכבונה המקום לעבודה”. כך הוא מפרש.
הוא אומר אפילו, אמרתי לו פעם שעה שלמה על הדיוק, אני לא יודע, חשבתי על זה, זה סתם דיוק מוזר, אבל אולי אכן כך היתה גירסתו בהגדה, בהגדה לא עומד כך, לשון הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה שבו הוא אומר הלכות של ההגדה, הוא אומר שהוא צריך לומר “וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה”. הוא לא אומר “וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע”. אז אני רוצה לטעון שהחילוק הוא הרי יש עבודת השם שהיא כנגד עבודה זרה, ויש ידיעת השם שהיא לאו, זה לא לאו ועשה. עשה פירושו מדומה, זו עבודה, זה החידוש הבא. אבל הדבר הראשון הוא כנגד ארבעה בנים, שיש…
תלמיד: הוא גם דיבר על הדיוק, יש לו פירוש הפוך. הוא חשב שאפשר בדיוק לומר פירוש הפוך. הוא צודק, יכול להיות שעמד הפוך, כי זה הרי קטעים קטועים. אני לא יודע אם זה דיוק טוב, כי אתה תמיד יכול לומר שיש פירוש הפוך. אולי בסידור של הרמב”ם עמד כך, זה לא… אני לא יודע, אני לא יכול לדעת. מה הוא אמר? בעיה עם ההגדה שלו? אני כבר יודע את הסיפור, שמעתי את זה לפני כמה שנים. אוקיי, דיוק טוב.
אוקיי, בדיוק זה הדבר הראשון, זה חידוש עצום. צריך לדבר על זה, זה חידוש עצום. הרמב”ם הקדוש למד שזה למה הקב”ה נתן את התורה. זו כל הנקודה של הכל. את זה משה רבינו לימד אותנו, את זה משיח הולך ללמד אותנו, מה שלא יהיה. כל דבר, שהנקודה היא לדעת את זה. וזה עושה את ההבדל בין יהודי לגוי, היהודי עובד עבודה זרה. אבל הרי יש גויים שכבר יודעים את זה גם, חכמי אומות העולם. רואים את זה במלכים. “שיש שם מצוי ראשון, שאינו גוף, שהוא אחד, שאין לו קדמות”. בערך כמו ארבעת העיקרים הראשונים של הרמב”ם. “שיש שם מצוי, שהוא אחד, שאינו גוף, שאין לו קדמות”. מה שזה אומר, כבר דיברתי על זה. קדמות אינה הנקודה של הכל. קדמות היא אותו דבר כמו מצוי ראשון. מצוי ראשון, כי יכול להיות מצוי ראשון שאינו ראשון. זו הידיעה שסביבה מסתובב כל העולם. זה אותו סוג של דבר שיהודי צריך לדעת, אדם צריך לדעת. פשוט, באמת לדעת צריך לדעת את כל העולם, מה שלא יהיה. זה הסך הכל, זו ההתחלה, והסוף, וההתחלה.
אז, עבורנו עכשיו, הדור שלנו, זה… כן. הרמב”ם אומר שצריך להסתובב בלילה ולצעוק בלילה, ולשמוח, ולשתות לחיים, שברוך השם, תפסנו את זה.
או שלא תפסנו שצריך לנסות לתפוס.
תלמיד: אבל למה זה כל כך מרכזי בחיינו?
מגיד שיעור: זה לא מרכזי בחיינו, החיים שלנו זה זה.
תלמיד: אה, זה חוזר לקושיא ישנה שפוגשים… שפוגשים כשחושבים. לא, כי פעם, גוי היה מסביר עבודה זרה, כן? הכל היה הוא זה והוא זה. למה אני צריך לדעת את זה?
מגיד שיעור: לא, לא כי פעם חשבו כך. כי זו המציאות, זו המציאות האמיתית. העבודה שלנו מאוד שמחה. הרמב”ם אומר “השגה בהשם ושמחה בו” הם שני דברים שאינם בהכרח אחד עם השני. אני לא זוכר את הפסוק, אני חושב שזה פסוק מישעיה.
זה מאוד שמח, זה חידוש עצום. אתה רואה את המציאות. אפשר ללמוד מאה שנים שלמות את כל רמות המציאות, וצריך באמת ללמוד, כי אתה מבין יותר טוב את השם במעשיו, מה הקב”ה אינו ומה הקב”ה כן, אם אפשר לומר דבר כזה. ואתה מבין את השורש של הכל. זה אחד מהיסודות הראשונים לאדם לדעת מהי המציאות, מה אמיתי. זה אמיתי.
אפשר את זה מספיק כמה שאנחנו מבינים. ודרך אגב, דיברנו על זה. אנחנו ברוך השם מבינים קצת על זה, בזכות הרמב”ם או חסידות או קבלה או כל דבר שמבין קצת בזה. דרך אגב, רוב האנשים לא מבינים עד היום הזה את זה, כן? בואו נהיה כנים. רוב האנשים לא מבינים את זה. אני לא מדבר רק על עובדי עבודה זרה, רוב היהודים לא מבינים את זה. איך הם יבינו את זה? לא מקבלים את זה מאכילת קוגל. מקבלים את זה אולי מלימוד תניא, או מלימוד הרמב”ם, או מלימוד זוהר. איפשהו מאיפשהו מקבלים את זה, וחושבים על זה קצת, או הולכים לשיעור. זה לא בא מהאוויר.
זה יסוד מאוד עמוק. אני אומר, לא הסברתי את זה עכשיו באמת, אבל זה דבר אמיתי מאוד. רוב האנשים לא יודעים את זה. אני בטוח לגמרי שרוב האנשים… הרב כבר אמר את זה, לא צריך לרדוף אחרי שום יהודי, אבל רוב האנשים פחות או יותר חושבים שהקב”ה הוא גוף.
אמת, הם אומרים “אני מאמין”, אבל הוא מדמה. רוב האנשים לא תופסים שיש משהו מעבר לכל המושגים. מעט מאוד אנשים. אני מתאר לעצמי שיש הרבה ראשי ישיבות גדולים שמעולם לא חשבו על זה. לא דיברתי איתם, אבל… מרגיש אולי כך, שהקב”ה הוא אבא גדול בשמיים. הוא באמת אבא בשמיים, אבל זה כבר נפרד, זה לא הקב”ה עצמו, כן? פשוט.
תלמיד: את זה את מלכות שמים, קבלת עול מלכות שמים, כן. אני חושב שהוא התכוון… שוב, אין לי מושג מה הוא התכוון בדיוק. אבל המחשבה שאני לא מדבר… שוב, יש לו הכל, כי הוא עושה הכל. אבל… כן, אומרים הרבה דברים, אבל המציאות היא שהוא חושב היום… כשהוא אומר שמע ישראל, קודם כל מה הוא חושב, הוא לא חושב על הקב”ה, הוא חושב על המצווה של אמירת שמע ישראל. סתם בעיה. זה דבר חשוב, אני מתכוון, צריך אולי קודם לחשוב על המצווה, כי לא. אבל שמע ישראל פירושו שיש מצווה פעמיים ביום, לפני השינה וכשקמים בבוקר מוקדם, או בתפילה, איך שהסדר, להזכיר לעצמך את זה. זו ממש מצווה. היה לי בשבוע שעבר, קיימתי את המצווה. הזכרתי לעצמי. זו מצווה גדולה, זה לא דבר קטן. אתה חושב שאתה חושב על זה שנייה. אוקיי, שנייה אחת ביום היא יותר אמיתית מכל השניות האחרות של היום. כמו שמציאות הקב”ה חזקה יותר מכל המציאויות האחרות.
כל עניין של גוף, זו עוד בעיה. למה אנשים חושבים שהקב”ה צריך להיות בעל גוף? שאפילו רוצים לדמיין דבר שאינו גוף, אנחנו חושבים שדבר שאינו גוף חלש יותר מדבר שיש לו גוף. כמו שאומרים לילד קטן, “אמא, אני יודע שלקב”ה אין עיניים, אז זה כלום, זה אוויר. ממש, אתה יכול לתפוס את זה? לא, זה כלום.” הוא יותר מכל הדברים. מה זה אומר? זה הרי הכוח. מקור המציאות, מקור הכוח של הכל, הוא הדבר שאינו גוף. יש לו יותר פעולה. צריך להאריך בזה, צריך להמשיך, צריך להיכנס להבין איך יכולה להיות מחשבה שיש לה יותר כוח ממעשה. זה לא כל כך פשוט, אפשר להראות את זה ממש מאדם, ממשלים שונים שאומרים את זה מקרב על השכל. זה לא דבר פשוט להבין שדבר שאינו גוף, ידיעה היא רק שהקב”ה הוא אפילו יותר מזה, אבל זה חזק יותר מדבר גופני. רוב האנשים לא מבינים את זה. רוב האנשים מדמיינים שהקב”ה הוא אולי ממש גדול… כן, הוא אומר יוצא, הוא אומר בעצמו שהוא אינו גוף ואינו כח בגוף, אבל הוא לא תופס את זה.
זה משהו לתפוס, וזה שווה את כל הכבוד, את כל גלות מצרים, שהקב”ה מדבר אלינו עכשיו, כן? זה שווה את כל החיים לתפוס את זה.
תלמיד: איך הרמב”ם חתך והוציא את היצר הרע של עבודה זרה? אני לא יודע. אני לא מתיימר להיות משיח. אני לא יודע. אני לא יודע.
מגיד שיעור: לפי מה שדיברנו בשבוע שעבר הפירוש הוא שקודם כל הרי יש. הפירוש הוא שיש כזה, כמו שדיברנו בשבוע שעבר, דברים מאוד מעניינים, אני מקווה שנתחיל להשתמש בזה יותר. הרבה דברים שאנחנו אומרים שהם פשוטים, קודם כל הם לא פשוטים. כשמתחילים לחשוב מתחילים לראות שהם לא פשוטים. אחר כך יש מורא לחשוב, כי הם לא פשוטים. אבל אפשר להבין את זה. הם לא פשוטים, קודם כל, ושנית, אפשר לעשות דברים שאינם פשוטים לפשוטים עבורנו.
וזה ראינו, הסברנו בשבוע שעבר, מה השליחות של אהיה אשר אהיה, שהרמב”ם מפרש שזו הוכחה מסוימת, בקצרה רבה, הוכחה שחייב להיות קב”ה. אני לא יודע איך ההוכחה הולכת, אני יכול לומר את זה בשנייה. כן, כל דבר, רוב הדברים, כל הדברים שאנחנו יודעים, הם לא יכולים להיות. אתה יכול לדמיין, לא רק שאתה יכול לדמיין, הם באמת לא יכולים להיות. אין שום דבר בהם שגורם להם להיות. יכול להיות שולחן, ויכול לא להיות שולחן. אם אף אחד לא היה, לא היה כל העולם. זה שמשהו שחייב להיות, לא חייב להיות, לא יכול להיות. יש יותר מסובך איך לומר את זה.
וממילא, אם לא חייב להיות, אז מה גורם לזה להיות? חייב להיות דבר שני שגורם לזה להיות. עכשיו, חייב להיות, תן לי רגע, אם כל הדברים לא יכולים להיות, שום דבר לא היה מתחיל. חייב להיות לפחות דבר אחד שחייב, שמה שהוא גורם לו להיות. מהותו ומציאותו, הרמב”ם אומר, מהותו ומציאותו הם אותו דבר. מה זה אומר להיות אלוקים ושיש אלוקים לא יכול להתחלק. והוא עשה את הדברים הראשונים, וכך נעשה כל העולם.
חייב להיות לפחות דבר אחד. לא יכול להיות יותר מדבר אחד כזה, זו כבר הרמה הבאה, למה זה אחד וכו’. אבל על כל פנים, זה הרמב”ם מפרש שזה הפירוש של אהיה אשר אהיה. אהיה אשר אהיה הוא חזר שם על רב סעדיה גאון, שהפירוש הוא אהיה, מה שאני, מה שהוא. אהיה אשר אהיה, מה שהוא, כלומר הוא מה שהוא. הרמב”ם קורא לזה בלשון הקודש כמו שהוא אומר “מחויב המציאות”. “מחויב המציאות” סתם מתורגם מערבית, איזו מילה, שכחתי איך זה נקרא בערבית. והרמב”ם מפרש שהשם “אהיה אשר אהיה” אומר את זה, “הנמצא אשר הוא נמצא”. הוא, למה הוא? כי הוא. לא הוא, רוב הדברים יש להם מציאות, יש להם כביכול שאולה. זה בערך משל, יש מציאות כי מישהו נתן לו מציאות.
מגיד:
ועכשיו, זה הכרח פשוט לגמרי. לומר, נדרשה חכמה שאפילו פילוסופים לא תפסו אותה. היה פחות או יותר אדם ששמו אבן סינא [Ibn Sina/Avicenna: פילוסוף ורופא פרסי, 980-1037] שהמציא את ההכרח בלשון זו. הרמב”ם [Rambam: רבי משה בן מימון/מיימונידס] אומר שזה עומד קודם לכן, אבל לא ממש בלשון זו. והרמב”ם טוען שמשה רבינו [Moshe Rabbeinu: משה רבנו] חידש זאת. הוא הביא זאת בשם נביאים [in the name of the prophets], חידש זאת, איני יודע, מהאהיה אשר אהיה [Ehyeh Asher Ehyeh: “אהיה אשר אהיה” – שם ה’ שנתגלה למשה בסנה הבוער]. אבל זה חידוש [innovation/novel teaching].
זה דבר פשוט מאוד, זה באמת מאוד פשוט. אני אומר לך, עולמות כמה פשוט. אני בטוח שאנשים לא עשו ספרים שלמים לדון האם זה כך או כך, אבל זה עולמות של מחשבה פשוטה. ואם אתה חושב כך, מיד אתה חושב אוקיי, הקב”ה, וכו’, וכל דבר הוא גוף [body], יכול להיות גדול יותר וקטן יותר, אז זה לא יכול להיות מה שהוא, אז זה לא יכול להיות גוף, וכו’.
אבל זה לא תמיד היה פשוט לכולם. אנחנו מאוד, כבר דיברתי על הדברים האלה, אנחנו לא מספיק כאן בשכונה ובסביבה יותר, שאנחנו מאוד שקועים במושגים [concepts] שאנחנו רגילים אליהם, וזה לא יכול להיות אחרת. אם אתה מטייל ברחבי העולם או בהיסטוריה, כשאתה קורא, אתה רואה שיש דברים שפשוטים לנו שזה לא יכול להיות אחרת, שבכלל לא פשוטים לכל אחד.
זה נעשה פשוט, זה נעשה פשוט, אמת, דרך משה רבינו, ודרך, כמו שהרמב”ם אומר אחר כך, אנשים אחרים כבר האמינו יותר באותו סוג אמונות [beliefs], עד כדי כך [to such an extent] שאפילו עובדי עבודה זרה [idol worshippers] בהודו אומרים גם כן שהם מאמינים באל אחד.
ממש. כן, כן. וזה למעשה היסטוריה, זה לא סיפור שאני ממציא. יש מחלוקות [disputes] על זה, אני לא מספיק מומחה [expert] על זה לומר. אבל היום הגדולה ביותר עבודה זרה לחכמי האומות [wise men among the nations], אפילו אם אתה שואל למה הם עובדים אינסוף חמישים מיליון אלים? הם אומרים כך, “לא, זה הכל משנה [variations] על אותו אל אחד, הכל פרצופים [faces/manifestations], לבושים [garments] של אותו אל.” כך יש מי שאומרים, לפחות כמעט כולם אומרים היום כך רשמית.
אבל אנחנו יודעים היסטורית שלא תמיד חשבו כך שם. באו מיסיונרים, נוצרים, ואחרים, והם תפסו שזה לא הגיוני. לא כי זה לא הגיוני כי מישהו אומר טענה [argument], אלא כי זה ממש דברים בסיסיים מאוד. אתה רוצה איפשהו להתחיל מאחד, לא מכל כך הרבה.
איך אומר רב סעדיה גאון [Rav Saadiah Gaon: 882-942, פילוסוף ומלומד יהודי גדול]? הוא אומר, “אוקיי, אם אחד מתקוטט עם השני, נהרס עולם, נהרס חצי עולם, העבודה שלו מדויקת.” אה, זה לא כל כך פשוט, הוא רק כוח קטן [small power]? אם כך הוא לא אל, חייב להיות איזה אל. יש מחשבות בסיסיות מאוד [basic thoughts], אבל לא תמיד חשבו כך.
תלמיד:
מה? לא מסכים איתי?
מגיד:
מה? אני אומר, זה מפריע לו? לא, אני אומר, זה לא כל כך פשוט שהיום הם מבינים. לא פשוט שהיום הם מבינים גם, אוקיי. לא, לא, אני רק אומר שזו עובדה, כאן כל מי שנמצאים כאן, אחד… אנשים אמרו מאיתנו, כאן שאר השרידים [the remnant], למעשה [in practice] כולם מאמינים באל אחד באמת, והיום הם אומרים כך.
אבל הם התחילו לומר כך אחרי שהם למדו. זה לא תמיד היה כך. היה חכם אחד [wise person], אבל שזה יהפוך כך שכמעט כולם אומרים כך, זה נעשה היום. היום כבר גם כן, תמיד יש הפך [opposite], ראש עקשן עם כוחות עמוקים יותר [deeper powers], אבל אני מדבר על הרגילים בעצמם, זו הייתה בבירור השפעה [influence] מזה.
הם ראו שאנחנו אומרים, “אה, כך, אין את המונותאיסטים שלנו.” הם אמרו תורה חדשה [new teaching] שיכול להיות איזה התגשמויות [embodiments], יכול כן להיות איזה לבוש, מה שהתורה היא.
אבל זה חידוש גדול, זה באמת נעשה פשוט היום אצל כמעט כל העולם. אפילו אצל האתאיסטים זה פשוט, ממש. כי הוא רק אומר שאין רק אחד, בטח אין יותר מאחד, ממש. לא עולה בדעתו שיש יותר מאל אחד. אפילו אחד גם לא אוקיי, אבל בטח לא… ואני מתכוון באמת, כל הדיון הוא, אם יש אל, תופס מה אני אומר?
אנחנו צריכים לזכור, עבודה זרה לא הייתה כל כך מזמן. ויש לנו חז”ל [Chazal: חכמינו זכרונם לברכה], חז”ל אומרים שיצר הרע [evil inclination] של עבודה זרה בטל [was nullified]. ואנחנו הולכים עם המסורה [tradition].
יש לנו טענה שהגויים מאמינים בזה. הם לא באמת אמיתיים. האליטה הרומית שהחכמים [sages] דיברו איתם, חכמי רומי [Roman sages], הם כולם ידעו שבני האדם [people] הם רק… הם התביישו בזה, והם אמרו שבני האדם נמצאים כאן, וזה מתאים [appropriate] להם, הם אמרו שזה מתאים להם. זה כבר היה אז.
כן, ממש, היוסיפון [Yosippon: כרוניקה עברית מימי הביניים] מביא, you read את הדברים הרומיים, אף אחד מהם לא באמת מאמין באלים שלהם, או כמעט אף אחד לא אומר כך.
חוץ מהפילוסופים שהם באים אחר כך עם תורות עמוקות [deep teachings] לומר שבאמת, כן, יש אל אחד, כן, כן, כן, כן. אבל ה… האנשים הפשוטים אולי לא תפסו, אבל החכמים, זה כן היה מקובל ש… אבל קצת לפני זה, לא כל כך הרבה לפני זה, לא היה כך.
כל אחד אמר כמה… כל אחד פגש אדם, כן, בא… הרמב”ם מביא את זה, כן, שבא בא גוי והוא שואל אותו כמה אלים יש לכם. אני זוכר רק אחד ממש מהם, מה הפשט? אני לא זוכר בדיוק מה הוא אומר שם, שלא יכול להיות שאין כלום.
זה האדם הרגיל, אפילו לחכמים, האדם הרגיל שהיה ברחוב היה שיש הרבה. אחר כך היו אתאיסטים שאומרים שהאל ההוא לא אמת, אלא האל הזה אמת. התקוטטו, כן, האל שלי, האל שלך, האל שלי פטיש גדול יותר, אני יכול לשבור את האל שלך. אני אומר את זה כמשל [parable] על ויכוחים [debates] שהיו באמת.
ובאים ה… עכשיו, היום אין כמעט אף אחד, אני לא יכול לפחות… היום כבר יש הכל, בסוף יש הכל, אבל עד לא חמישים שנה אחורה בערך, היה ויכוח גדול אצל חכמי עולם [wise men of the world], חכמי אומות העולם [wise men among the nations], האם יש אל. אבל כל הויכוח היה שאל הוא דבר שיש אחד מהם, אמת? לא הייתה שאלה ל, אוקיי, בואו נחקור כמה אלים יש ואיך קוראים להם.
זה פעם כשאדם האמין באל, זה מה שהוא עשה. כמה אלים? לאבא היה ספר, כן, זה אמת, היה לו ספר, רשימה שלמה של כל כך הרבה אלים, ואיך קוראים להם, ומאיפה הם באים, ואיפה הם ישנים, ומה הם אוכלים, ומה הם אוהבים. זה היה גבול האלוהות [divinity], כביכול [so to speak].
ועכשיו אף אחד לא חושב כך. שכנעו אותם פחות או יותר בכל העולם שיש רק אחד. Whatever that means, כן, צריך להבין מה זה אומר, אבל אפילו ה… אפילו אתאיסטים מאמינים רק באל אחד. הם רק עושים שאין, אבל הם לא חושבים אולי שיש חמש מאות. זה אפילו עבודה זרה בהודו וכדומה [and the like]. חושבים… לפחות האנשים הרגילים, המון העם [the masses] חושב כך. אל? כן, יש דבר כזה.
Anyway, אם זה בכל זאת לא מה שהרמב”ם אמר, אמרנו שהחידוש, המחשבה, שיש מצוי ראשון [first existent] שמתחיל הכל, שמחיה [gives life to] הכל, זה הכי ריאלי, זה חידוש עצום, ומי שיודע את זה ישמח, וצריך להזכיר פעמיים ביום, או אם אפשר אפילו יותר, אבל לפחות פעמיים ביום.
בשביל זה יש שבת [Sabbath] ויום טוב [holidays] וכל מיני דברים לכבוד זה [in honor of this].
חידוש גדול, ובואו נגיד היהודים היו הראשונים להביא את זה לאנשים אחרים, אדרבה [on the contrary], אנחנו לא צריכים להיות שבורים, אנחנו צריכים להיות שמחים.
אמת, יש הרבה יהודים ששבורים, מה אעשה? הגויים מאמינים גם, זה טוב מאוד, תודה רבה השם [thank God very much]. אה, צריך עוד אולי לעשות, אוקיי, צריך לתקן טעויות מסוימות [errors], אבל מה רע? מה ההפרעה [disturbance]? טוב מאוד.
אז, כך עומד בנחלת מלכים [Nachalas Malchim: ספר על דיני בני נח] בסוף, נכון? זו השיטה הראשונה [approach] ברמב”ם, יש שיטה נכונה, וגם הדבר האמיתי.
עכשיו, מה רציתי לעצור באמצע לומר? אה, אחר כך הוא אומר את הדבר השני, שזה המעשה [deed/action] איך מביאים, זה אולי גם בדיוק חידוש כל כך גדול, על זה דיברנו שבוע שעבר, בדיוק חידוש כל כך גדול הוא שלומר את זה לא מספיק, כי יש באמת הרבה קשיים בזה.
הרמב”ם גם הביא את הקשיים, ולכאורה [seemingly] זה באמת קשה לחשוב על דבר שאין לו מילים, אין לו… אין לו תמונה. על מה אתה חושב כשאתה חושב על העצמות [essence]? אתה יכול לומר שאתה לא חושב כלום. אתה תופס? זה דבר מאוד קשה.
תלמיד:
צדקה מוחלטת.
מגיד:
כן, זה המשל, הניסיונות שאנחנו מנסים לעשות, לדבר על זה. כן, אתה חושב שיש אל, אחר כך הטבע [nature]…
רגע, לא, אתה שואל שאלה אחרת [question]. הטבע של המחשבה [nature of thought]… מה חושבים, לא חושבים, זו הנקודה [point]. הטבע… בוודאי, אז הטבע המחשבה, זו לשון הרמ”ק [the language of the Ramak: רבי משה קורדובירו, 1522-1570] ב”אלימה” [Elimah: אחד מספרי הרמ”ק], טבע המחשבה הוא שכשהוא חושב שיש משהו, הוא אומר, “אוקיי, איך הוא נראה?”
זה הטבע של אדם, הוא רגיל לחשוב כך, יש לו דמיון רודף אחר המחשבה [imagination that pursues the thought]. אני לא יכול לומר שיש עוד משהו לחשוב, אוקיי, איך הוא נראה? מה הוא? תחתונים הוא הולך? כל מיני שאלות כאלה.
ועל זה עומד, אומר הרמ”ק, “רעותא דליבא חשב ליה” [the heart’s desire considers it – ביטוי ארמי]. הרעותא דליבא [desire of the heart], חושים [senses], תמיד רץ הדמיון [imagination], הוא רוצה משהו לצייר לעצמו. לדמיין, כך אני אומר לך יש ענק רוסי, יש אדם, אוקיי, הולכים מיד לחשוב שיש משהו, אבל את זה אומר הפסוק [verse], אומר המציאות [reality], שחשוב כבר כך, חשוב שיש, אחר כך עצור, חזור אחורה.
שזו העבודה [work/service] של פשטות [simplicity], העבודה של להאמין שהקב”ה כבר נתן, זה אומר שכשחושבים שיש, ועוצרים שם, כי צריך שם… כי איך יכולים לחשוב כשעוצרים שם? ברוך השם [thank God], שיוכלו כל כך הרבה זמן. כן?
אבל יש הבדל גדול [difference]! שנייה אחת! יש לי שם יותר משנייה אחת! כי שם חושבים שאי אפשר לדמיין. נושא אחר [topic]. אני נושא כך כך צעיר שנייה אחת.
הבעיה היא שתמיד מתחילים עד הדקה, אז צריכים לעצור. מתחילים בדיוק חזרה מההתחלה. זה פשט. אני לא יכול… אני לא רוצה עכשיו… זה לא שיעור [lesson] על מה לחשוב עוד עשר דקות. אבל זה דבר גדול.
כן כן, בואו ניקח. זה פשוט. יש וזה לא יותר מיש. רוצה להסביר [explain] את זה? אמרתי קודם חצי. שכל הדברים יש והם גם דברים נוספים, והקב”ה יש, ולא דברים נוספים חוץ מהיותו [besides His being].
כבר, זה דבר גדול… בצל [in the shadow] זה דבר כל כך קשה, והרמב”ם ואפילו אנחנו אומרים את זה כך, אבל זה בטח דבר קשה להוציא לילדים, ולנשים, ולוכולי וכולי [and so on and so forth], ובשביל זה ממש התחילו, או לפחות אחת הסיבות [reasons], למה אנשים לפני זה עשו כל מיני שרבוטים וטעויות [errors], דברים שהתחילו בכוונה טובה [intention], זה אחר כך השתלשל [evolved/developed] לכל השחיתויות [corruptions] ולכל הטעויות.
אברהם אבינו [Abraham our father], אחר כך משה רבינו עשה מזה חוק [law], שלא עושים אחת מהטעויות, וכן עושים עבודת השם [service of God], זה חידוש גדול.
אם רוצים לחשוב אפשר לחשוב על השיטה השנייה שאני רוצה לומר, היא באמת חלופה [alternative] על החידוש השני, במילים אחרות מה שרואים עבודת השם, שלא הולכים רק לחשוב על הקב”ה פעמיים ביום שמע, שזה באמת העיקר [main] חידוש, אולי יש גם מצוה [commandment] שצריכים, כבר קצת יותר מהמחשבה, אבל אף אחד לא יודע שזה ארוך באחד [lengthy in one], שכשזה שואל, מה יהיה ארוך העבד [the service]?
תלמיד:
לא, מאריך הוא מקצר [lengthy is shortening].
מגיד:
לא, טוב. על כל פנים [in any case], אמרו שהולכים חוץ מזה לעשות דברים לשמו [for His sake], כמו לעשות בית המקדש [Temple], “ועשו לי מקדש” [and they shall make for Me a sanctuary], הדבר הראשון. כמו לעשות ימים מקודשים [holy days], כמו לעשות קרבנות [sacrifices], כמו לעשות מצוות [commandments].
אני לא יודע על כל המצוות, אבל הנה לפחות המצוות שקשורות למה שקוראים עבודת השם [avodas Hashem: serving God]. כי תורה, עבודה וגמילות חסדים [Torah, avodah (service/worship), and acts of kindness] – כן, חלק העבודה [the service component] שהוא ישירות שעובדים את הקב”ה, התפילה [tefillah: prayer] היא בטח דבר גדול, שבח והודאה [shevach v’hoda’ah: praise and thanksgiving]. הרמב”ם [Rambam: Maimonides] אומר לתת שבח והודאה, לבקש, וכו’ [and so forth]. את זה הולכים לעשות לשם השם [lishmah: for the sake of God], לשם המוציא ראשון [for the sake of the First Existent].
האם אפשר – כלומר, איך אפשר אולי לא? המוציא ראשון [motzi rishon: First Existent] אין לו באמת שום גוף, שום… את האל של הכוכבים אפשר לפחות לעשות תמונה של כוכב, יש לזה איזה קשר אליו. מהקב”ה אי אפשר לעשות תמונה שיש לה איזה קשר אליו, כי אין לו שום תמונה.
אפילו אי אפשר לומר שום מילה, כי את המילה אפשר אולי לומר בשלילה [in negation], אבל גם זה רק… כל השלילה [negation] היא רק טריק איך אפשר להבין. זה לא פשט שהקב”ה הוא לא, נכון? אם מישהו מתכוון ששלילה היא גם מילה אמיתית שמייצגת, הוא לא יודע נכון.
סך הכל כל התורה של ידיעת השלילה [yedi’as hashlilah: knowledge through negation] היא רק דרך להסביר איך אפשר, כמו שאמרתי, לחשוב שהוא יש, אבל לא גוף. יותר מזה אי אפשר לומר.
אז אין שום מילה, אין “לבושיו כשלג חיור” [levusho kashleg chivar: His garments white as snow], אין פעולות שאפשר באמת לעשות בשבילו. אי אפשר לעבוד אותו – הוא לא מקבל כלום מהעבודה מצד עצמו [from His own perspective].
הרמב”ם לא מדבר באמת על הבעיה הזו. הוא צריך לומר לך – הוא לא מתעכב על כך שהוא צריך לדבר על הבעיה. והוא אפילו לא אומר שזה הסיבה שעובדי עבודה זרה עשו את המערכת שלהם – כי אי אפשר להתקשר עם הקב”ה ישירות. הוא לא אומר את זה. זה לא כתוב – זה כתוב מאוחר יותר בספרים אחרים.
אבל זה בהחלט חידוש – הרמב”ם בהחלט מסכים. במקומות אחרים הוא אומר כן, שהרמב”ם אומר שהדרך האמיתית של האבות הייתה רק במחשבה, רק בדעת.
אבל זה עם הדברים האחרים. זה כי כפי שהוא מסביר במורה נבוכים – כי אנשים לא מבינים עבודה שהיא מחשבה לבדה. ואולי גם אנחנו לא מבינים, כי גם לנו יש גוף.
אבל זה דורש הרבה מהגוף. למה? כי כשאדם – הרבי הוא ערך גבוה – אינו בזמן של עבודה אמיתית, לא חושב על העולם כך, אפשר אז לחשוב על הקב”ה. אבל זה מה שהחסידים העמוקים ביותר הולכים לעשות.
אז רואים שהדבר שאנחנו עושים – מתברר שהם אומרים שיש באמת עבודות שהן עבודה כמו שעובדי עבודה זרה עושים. אותו סוג של דבר – עושים מקדש, עושים קרבנות אפילו…
אומרים אפילו, כביכול, “ריח ניחוח לה'”. רש”י אומר שזה לא אומר – מה רוב העולם מבינים? שהם קרבנות, הם חושבים שזה קרבנות. שהם מבינים שאומרים להם בבירור שזה לא קרבן לפסל, לא למזל, לא לכוכב. הקרבן הוא לקב”ה.
וזה סוג של פירוש שכביכול לערב שבת – שמתי את השאלות שלי כאן בקבוצה של ערב שבת – הם היו מסכימים שלפי זה יוצא שזה שאפשר לעשות עבודת ה’. זה שמותר – תמיד צריך היתר לעבודת ה’.
לא לחשוב – אולי לא צריך שום היתר. אבל לעשות צריך היתר מסוים. שלכאורה היה אסור. אני לא אומר שהלכאורה לא נכון. וההיתר הוא כמו בחינת ירידה, כמו כמעט עבירה לשמה, כמו ירידה לשמה.
כל בריאת העולם – צריך הוא גוף אחד, הוא עשה גוף. אמנם, עדיין יש שיש עולם שהוא עולם גשמי. ממילא עבודת ה’ בעולם הזה היא לא רק לאנשים שאומרים שרק דבר שהוא גוף קיים – אני לא יכול לראות אותו, הוא לא קיים.
אתה יודע מה? אני אראה לך את הקב”ה. אני אעשה מקדש. אני אגיד לך – לאו דווקא מקדש, “ועשו לי מקדש”, אלא ממש ציווה למקדש. אני לא אגיד את הטעות שעובדי עבודה זרה עשו, שהמקדש הוא בעצמו.
לכן אסור לעשות שום פסל במקדש. אסור לעשות שום פסלים, אפילו עם כן לומר, ואנחנו אומרים שזה רק עם קדושת בית שני, וזה לא ממש, וכו’ וכו’.
אבל זה בעצמו מסוים – במילים אחרות, כמו כשהקב”ה אמר “ועשו לי מקדש”, או כשהקב”ה אמר שצריך לעשות עבודת ה’, זה כמו שהולכים לרבי הגדול שבאמת הוא לא מחזיק מהדברים האלה.
אומרים לרבי: צריך לעשות מוסד, צריך לבנות בניין, צריך לעשות תמונות של הרבי בעיתון, צריך לדבר בשפת השיווק שהעולם מבין, כי העולם הוא כזה, וצריך כסף, וכסף הולך עם זה.
זה כל התורה – זה סוג של דבר. לא כל התורה, החלק של העבודה, העבודה המעשית.
אז בעצם הקב”ה היה כמו הרבי. באים – כל השנים הוא דפק על זה – ובאים ואומרים לו, “צדיק, צריך.” הוא עומד גם, הוא יודע גם שצריך – זו מציאות.
הקב”ה – אנחנו לא יודעים אולי למה, אבל צריך להיות עולם. מן הסתם יש סיבה למה יש עולם. זה לא טעות שיש עולם גשמי.
אומר הקב”ה, “אוקיי, בעולם הגשמי, אני מתיר – שיעשו לי בית המקדש.” לא רק אני מתיר – אני מצווה. דרך זה העולם ידע שיש אלוקים.
כן, הם הולכים במובן מסוים הם הולכים להישאר תקועים. אבל זה לא יותר טוב להאמין בעבודה זרה מאשר בזה? זה הרבה יותר טוב.
על כל פנים, המטרה של זה, הסוף, הוא שידעו באמת שזה לא המקדש, שזה רק משל, זה רק סימן. זה מצביע על הקב”ה – זה לא אומר את זה. אבל הקב”ה הסכים.
זה מה שהרמב”ם – כולם יודעים שהרמב”ם אומר שקרבנות הם רק כנגד עבודה זרה. אבל באמת הוא מתכוון לזה. הוא אומר: לא רק אני, אלא קדמוני הפילוסופים כבר אמרו את זה, ורבינו נסים גאון, ור’ שם טוב – כולם אומרים שהוא מתכוון לזה באמת.
שהרמב”ם לא אומר שאם לא הייתה עבודה זרה בעולם, לא היו צריכים לעשות קרבנות. באמת, זה נכון תיאורטית. אבל מאותה סיבה שיש עבודה זרה בעולם יש קרבנות.
במילים אחרות: כי בעולם הזה זה נקרא עבודת ה’. ומה הרמה של נתינה – מה זה אומר עבודת ה’? או שאתה לוקח חתיכת בשר ואתה שם אותה על הדבר – מה אז זה אומר עבודת ה’?
אנחנו רגילים – אנחנו הפסקנו לעשות עבודת ה’, ועבודת ה’ אומרת רק בדיבור. אז כבר משהו… אפשר לדבר על זה בשני אופנים, וכי אומרים ששניהם – זה קצת מזויף, כי…
עבודה – זה אשתך, אתה נותן לאכול. אבל לקב”ה אתה נותן את המילים. אוקיי, באמת, או – מילים זה גם לא. המילים זה הווה אמינא, רק עבודה – תפילין בפה עדיין לא.
על זה אנשים יגידו שבאמת צריך להיות כך, כן המילים. אומרים לעצמם להלכה צריך לומר. מחשבה זה גם לא טוב. לא נותנים כלום, לא נותנים – מה הוא יודע.
אבל האנשים חושבים – אלה שלגבי נתינה זה לאו דווקא ערך הנתינה. אפשר לומר שעובד עבודה זרה גם לא חשב שהוא נותן. זה יותר כמו שהוא מחבר עבודה זרה עם הדרך. זה אומר כביכול אני אתן, אבל לא… אפשר להגיד שנאמר שזה לא בהכרח הנוסח של נתינה וקבלה.
שקודם הדגישו היה מציב קשר עם זה או לא. קודם הדגישו שהיום כבר כמעט כולם מבינים… וזה כי כבר למדו – כמעט כולם יודעים לא לאל אחד.
היה מה שהיה סיבה לזה זה סתם ככה ככה ככה… זה הסיפור. זה למה מה אמר את זה? זה עם כל השמועות. יכול להיות, ולא יודע.
תלמיד: בקיצור… לא, אני שואל. כשדיברנו על זה בשבוע שעבר… אני חושב ש… דיברנו על מה זה אומר להאמין, או מה זה אומר שיש אלוקים. אמרו שזה לא בחירה, או אמרו שזה אומר שאדם יש לו כבוד או יש לו פחד.
מגיד שיעור: אפילו אנשים – מה אפילו אנשים היום שחושבים שיש אל אחד, אבל הם אומרים שזה אומר חלקים אחרים או שהכל אומר אחד. בדיוק כמו יהודי שומר מצוות.
איזה – כשהדרכים הן שתיים והדעה צריך כל כך פחד לחשוב שאין אלוקים. זו דרך מפחידה – אני אגיד לך אחד מהדברים החשובים להגיד מהפה: כי משהו אין אלוקים בעולם. אתה יודע, זה כזה. צריך שזה חלקים מסוימים או שזה למה.
יש כל כך הרבה עבודות שיש פחד – אותו אלוקים שהוא זורק. יש הרבה מהדברים האלה שמחזיקים אפילו אנשים שמאמינים באל אחד.
אתה יכול לראות את הרומאים שהתווכחו שם, אבל עד מאוחר יותר כולם הרגישו שתנ”ך צועק שיש אל אחד, ומשהו חייב להיות שהאל האחד הוא הבורא. הם לא שכנעו את עצמם שיש עוד אחד. זה דבר שפחדו ממנו.
אני מחזיר את זה למה שאתה אומר עכשיו. זה אומר שהעבודה של יכולת לעבוד – זה מסיר את הבעיה, שהיא מאוד גדולה. אפילו אדם שמבין שיש אל אחד תיאורטית…
תלמיד: זה נכון, זה נכון.
מגיד שיעור: הרמב”ם מדבר על זה בהקשר של שכר ועונש, של עולם הבא, או של איסורים מסוימים אחרים שהוא פסק לפי זה.
שבעולם הבא כתוב שאלה שעובדים עבודה זרה יש להם עשה שמחזיק אותם בחזרה, והם לא יכולים להיות רעים. אומר הרמב”ם: מה הפשט של זה?
שעובדי עבודה זרה – כל העניין שלהם הוא שהם הבטיחו שמי שיעבוד עבודה זרה, אמרו שהעבודה בזמן הזה, הוא יהיה בהמות. הפסל מסוגל שיגדל התירוש, ההוא מסוגל על היצהר, ההוא מסוגל על הדגן וכו’. ואנשים באמת פחדו מה יהיה.
אפילו הרמב”ם אומר למה עשו כלאים, כי כלאים היה איזה מנהג. הוא מביא שרבי ישעיה אמר שזה חייב להיות דגן במפורש. הוא ראה בספרים של עבודה זרה שבדיוק ככה הולכת הסגולה – אחרת זה לא עובד.
לכאורה, אם כלאים אומר סתם שזה יהיה מעורב, היה אחרת. אבל רבי ישעיה אמר שזה חייב להיות ממש בצורה הזו. הוא מצא אותי. הוא אומר שזה חייב להיות רוח הקודש – הוא רואה שמסתלקים מהמאמר הזה, כי ההוא אומר שבדיוק ככה זה עובד.
הפסל – אני לא יודע מאיזה סיבות קסומות הם הסבירו – שכדי שהחיטה תצליח צריך לשים קצת ענבים ובבת אחת לתת ריסוס, וככה זה גדל. ואנשים פחדו – כמו שאתה אומר – אפילו אחד ש…
תלמיד: רבי ישעיה גם ראה את זה?
מגיד שיעור: יכול להיות, יכול להיות. יכול להיות.
תלמיד: לא, הרמב”ם אומר שזה מתאים מאוד. הוא מתרשם שהוא מצא את… אין לו שום ספרים של שום מדרש כזה, הוא מצא איזה ספר של עבודה זרה והוא רואה שזה מתאים.
והרמב”ם אומר שאנשים יעשו הכל מפחד. אבל הוא אומר: כן, אמת, לא נשאר כלום. אבל למה אני אהיה כל כך רחוק שאני אהיה כועס? אולי הוא יהיה כמו ההוא – תן לי רק…
תלמיד: יכול להיות, יכול להיות, אני לא יודע.
מגיד שיעור: לא, הרמב”ם אומר שזה מתאים מאוד. הוא מתרשם שהוא מצא את העדות. אין שום ספק משום מדרש העדות. הוא מצא איזה ספר של עבודה זרה, והוא רואה שזה מתאים.
והרמב”ם אומר שיש אנשים שהם אנשים שעושים טעות. הם אומרים, “אמת, יש אל אחד, אבל אלה הכוחות שהם בריותיו. אולי כמו עבד, צריך בכל זאת לחשוש.” ולכן התורה באה ואמרה, “לא, לא רק שלא תחשוש, אלא תדע שזה אסור בכלל לאכול.”
להיפך, זה איסור, זה גילוי עריות. זה עבודת עבודה זרה, לא גשם. כל השיווק של עבודה זרה הוא שהוא עושה גשם. אסור לשכוח קצת, הולכים? כשאומרים קריאת שמע, יש גם ביטול עבודה זרה מסוים בפרק השני, לא רק בפרק הראשון. למה? כי כל השיווק של עבודה זרה הוא, הוא עושה שירד גשם, הוא עושה ש…
ממש, כשנפלה רומא, כש… איך קוראים לזה? כבשו את רומא, כל עובדי עבודה זרה של רומא, שכבר כמעט לא היו כל כך הרבה מהם, כולם פרסמו ש”רואים מה קורה כשמפסיקים לעבוד את הפסלים?” וסיינט אוגוסטין כתב ספר שלם להראות, “לא, כל הצרות האלה באו מעבודת הפסלים.” הם מצאו פסל חדש, אז מה הנקודה?
אבל בכל מקרה, אמרתי קצת יותר טוב מהרמב”ם, אוקיי. אבל על כל פנים, זה היה ממש דבר, שיחה. אני חושב שיש גמרא על זה, נכון? זה ממש שיחה שלמה ש… הכותים אמרו ככה, נכון? חזקיהו מצווה לאכול במות, ובגלל זה באות לו צרות. זה תמיד היה, זה היה דיון אמיתי כזה.
אתה לא יכול ללכת נגד. עובדי עבודה זרה החזיקו שיש הרבה אלים, ולכן צריך לשחק עם כולם. אני לא אומר שאתה צריך לעבוד את כולם, זה עוד קצת קשה. אבל אי אפשר ללכת נגד אחד, כי אולי יש לו כוח. ולכן כל הדברים האלה שהתורה אומרת שתהיה לך שמירה… לעולם לא כתוב שתהיה לך שמירה מעבודה זרה. אולי כתוב. אבל הדבר, דווקא ההיפך.
מי שעובד עבודה זרה הזמין אליו ברכה. אין לו. וזה אסור, אסור. שום פועל של עבודה זרה לא נכנס.
יש סוגיה שלמה של עבודה זרה עצמה, של הלכות מסוימות, נכון? זה אומר שיש הנחה של עבודה זרה, אני מתכוון שהרמב”ם כותב את זה, שזו סגולה גדולה, עניני קרבות מסוימים, זה ממש הולך לדרוך נגדו, אני יודע מה, הוא מקבל שם אותה שנה פרנסה.
והתורה אומרת לו: אל תאכל את זה! “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו”! אל תפחד! אל תשמור! אל! “לא תביא תועבה אל ביתך” וכן הלאה, כי זה לקחת חלק יהודי בחילול עבודה זרה, אני יודע מה הוא אומר שם… זה דבר שלם! רואים שאנחנו שוכחים, כי אנחנו לא באותו הקשר, אבל זה היה הכל נגד זה.
וכמו שאתה אומר, עושים פחד מעבודה זרה גם לא, יש עוד דבר, אבל צריך בטח משהו אולי לדבר על זה, זה לא כל כך פשוט, הרמב”ם אמר, הרמב”ן יש שם משהו עוד יותר חזק… אני מתכוון שזה הרמב”ן… אה, זה לגבי כישוף, אבל אני לא רוצה להיכנס עם הרמב”ם לנקודות אחרות, אבל חוזרים…
נו טוב, אוקיי, יש לזה קשר עם השאלה כמה זה קיים. בכל אופן, התורה בוודאי סוברת שבמובן הזה שלא לפחד, וכן הלאה. אבל כמו שאתה אומר, נראה שכן מאמינים בזה, כלומר מאמינים כן, זה לא אלוהים, אבל יש לו בכל זאת איזה כוח, וזה יכול להיות באמת כוח, כמו למה התורה צריכה את כל הדברים האלה, שלא לפחד, וצריך מסירות נפש, כדי שלא נשכח את הקב”ה.
רק כדי להיות ברור, לא כתוב בתורה, אז הייתי יכול לומר, כי יש לי כאן בעיה, כי הרמב”ן למשל אומר, הוא אומר כאן מחלוקת, זאת אומרת הרמב”ן, אני צריך להגיע למשהו אחר, אבל הרמב”ן אומר מאוד ברור בתשובות הרמב”ן לגבי זה, לגבי כישוף, לגבי סגולות מסוימות ודברים.
הרמב”ם אמר שהכל שקר… אני אפילו לא יודע אם הרמב”ם עצמו באמת סבר שהכל שקר, אולי הוא היה צריך לומר שהכל שקר… מה הוא סובר שם? למה זה לא יעבוד? הרי יש אנשים שהיו בזה הרבה זמן, לא? הרי ראו…
תלמיד: שמעת שהרמב”ם גם סבר שזה עובד? כן, הוא אומר שאצל משה רבינו, אפשר להאמין בניסים שיכולים לקרות בלעדי או כישוף, שזה כן עובד.
מרצה: כן כן, אני יודע, הוא אומר שזה לא עובד, אבל צריך לתת… אי אפשר לתת לכל אדם לומר… הוא הרי ראה שזה לא נס, אפילו אם זה יכול להיות שכן היה, לכן הוא צריך לומר…
תלמיד: אגב, אתה הרי החזקת שם חכמה…
מרצה: כן, זו מחלוקת. אבל זו הרי לא ראיה. זו ראיה חזקה. לא, זו ראיה גדולה יותר, והוא אומר בפירוש ב”מה בין נביא למכשף”, אומר הוא, המכשף אומר פעם אמת פעם לא אמת, ונביא תמיד אמת.
רואים שהרמב”ם ברור שמכשף, שמנחש, אומר קצת אמת. כח הדמיון, הוא ממונה בוחן מזלות, שכח הדמיון יכול לדעת דברים מסוימים. משמע שהוא סובר שיש קצת יותר אמת ממה שהוא עושה אחר כך בסוף הלכות עבודה זרה.
ויש סתירה בהלכות עבודה זרה עם הלכות יסודי התורה. אני לא יודע אם זו ממש סתירה, יכול להיות שאפשר ליישב גם, אבל… יכול להיות שרק ניחוש יש לו דמיון לנבואה. יכול להיות שיש הרבה דברים. זו סוגיא, לא, זו לא סוגיא במורה נבוכים שראיתי אותה יותר ברור.
אבל מה שאני רוצה לומר כאן הוא כך, אבל זו בוודאי מחלוקת. הרמב”ם אומר שזה לא עובד, כל אופני הכישוף לא עובדים. זה בטוח שכל אופני הכישוף לא עובדים. צריך לומר שזה לא עובד. הוא אומר שהכל כוחות רעים. בטוח שכולם מודים שיש לזה קשר לעבודה זרה, שזה מביא לדברים רעים.
אומר הרמב”ן, אני לא יכול להיות כל כך חסיד כמו הרמב”ם, אני רואה שזה עובד. אני רואה, אני מדבר עם החברים, אני רואה שזה עובד. צריך לומר פשט אחר. אומר הרמב”ן, והאבן עזרא אני חושב גם אמר דברים דומים, הוא אומר שזה דבר, אי אפשר לומר חסידות לומר שקרים. אבל רואים שהוא הולך שהרמב”ם הוא חסידות. זה אחד מפרש היה, זה הרי כל העניין. בגמרא היה אחד שאמר, אחד אמר שהפשט הוא שזה לא עובד.
אז, הרמב”ן כתב תשובה לגבי מסוים… בכלל, הרמב”ן הרבה יותר פשוט מהרמב”ם. אנחנו מרגישים כמו הרמב”ם. תקשיב, תקשיב, תקשיב, סיים, תן לי לסיים את הנקודה.
הרמב”ן אמר שמה שכתוב בתורה “לא תעוננו ולא תנחשו” וכן הלאה, פירושו שאסור ללכת לחפש לדעת, למשל “דבר עוני” כתוב בגמרא, אומרים שהשעה טובה לכך, השעה ההיא טובה לכך, וכדומה.
אומר הרמב”ן, אבל אם אתה יודע כבר, איכשהו גילית שיום שישי בין שש לשבע זה לא זמן מזלי לעשות קידוש, אומר הרמב”ן, אסור לך לעולם לעשות קידוש, כי זו שאלה של הכנסה לסכנה.
אם יש לו בטחון גדול והיא לו השלכה גמורה, ויש לו רמה של ניסים גלויים, מותר לו ללכת נגד הכוכבים. אבל אנחנו לא בדרך כלל במדרגה הזו.
מאותה סיבה שצריך ללכת לרופא כשחולים, “רפא ירפא”, גמרא אומרת, באמת צריך הקב”ה לעשות ישירות, אבל מפני שיש לו הסתר פנים לסוג כזה של דברים, צריך ללכת לרופא.
אומר הרמב”ן, אם אתה יודע שזה לא יום מזלי, אסור לך ללכת נגד זה, ואם אתה הולך כן, תסבול בצדק, זה יקרה לך.
מה שכתוב בתורה וכתוב בגמרא “אין שואלין בבלדים”, אי אפשר לשאול את כל הדברים האלה, פירושו רק שלא לחפש, שלא להיכנס לזה. אבל אם יודעים כן, צריך להיזהר מזה. ואפילו אם יודעים שמשהו יכול לעזור, מותר, כי זה לא יותר גרוע מענין השתדלות טבעית. הוא לא עושה חילוק מהשתדלות.
לכן אומר השולחן ערוך שלא נוהגים לעשות חתונה ביום ב’ וכדומה, שזה בנוי על זה. השולחן ערוך מצטט את הרמב”ן, תשובת הרמב”ן שאומרת זאת, כי זה הולך על השיטה.
במילים אחרות, הרמב”ן הבין, אם קוראים לעבודה זרה אותו דבר כמו כוכבים ומזלות שהרמב”ם לפי הפירוש קורא, שהרמב”ן אומר שיש לזה כן כוח. זה נקרא כוח, הוא מתכוון לומר שאמת שבזמנו הקב”ה נתן כוח, אין חילוק.
אמת שאתה הולך נגד המזל כביכול, הגוי אומר שיום שני זה לא יום טוב לחתונה, אתה הולך נגדו, יכול באמת להיות נזק.
והרמב”ן אומר, מה שכתוב “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך”, שלא לשאול את כל הדברים האלה, קודם כל הלכתית מה שזה אומר באמת, הוא מתכוון לומר שלא צריך להתעניין בזה. גם למה? הוא אומר, כי זה לא ממש כך, “מזל כוכב לא קרב דין”, אני לא יודע, נראה שזה לא ממש כל כך אמיתי, כי אם זה היה אמיתי היו צריכים כן להתעניין. זה הרמב”ן גם מודה שזה לא לגמרי אמיתי.
אבל למעשה, אם מישהו, המצווה האמיתית של “תמים תהיה” הייתה שמישהו יאמר “אני לא גוזר”. במילים אחרות, אני לא אומר תירוצים מאוחרים. הרמב”ן היה אומר שאם מישהו הולך לגמרי עם בטחון, לגמרי עם אמונה, אז הוא לא היה ניזוק מכל הדברים האלה. הקב”ה חזק יותר, הקב”ה יכול להתגבר על זה, אבל יש לזה כן כוח.
הרמב”ן אולי היה אומר שצריך מסירות נפש. אוקיי, פעם אחת הוא ניזוק כי הוא עשה את החתונה ביום הלא נכון, אבל הוא מראה שהוא ילד שמאמין בקב”ה. אני מתכוון, זה עדיין שווה, לא? אפשר להיות טועה.
הרמב”ם מחזיק מאוד חזק שאפשר להיות טועה. אפילו אם זה התחיל מהאמת, צריך להיות טועה, כי זה הולך מהקב”ה לגמרי. אז יכול להיות שצריך מסירות נפש, אבל איפה צריך מסירות נפש? אני מתכוון, תדמיין, אתה מסכים שאפשר לעשות חתונה ביום שלישי, אני מתכוון, היום הראשון של חודש? יכול להיות, זה נשמע כך משיטת הרמב”ן. אבל אני רוצה להגיע לזה.
זה היה החידוש השני של הרמב”ם. אני אומר שוב, הרמב”ם מעולם לא אמר את זה כראוי. בטוח שהרבה אנשים למדו כך ממנו, אבל לא מצאתי שהוא אומר בפירוש שהבעיה היא שקשה לעבוד את הקב”ה לבדו. אבל הוא כן אומר, זה מה שאנשים לא מבינים את הקב”ה לבדו, צריך לדבר אליהם בשפתם, זה נקרא “דברה תורה כלשון בני אדם”.
התורה עצמה מדברת באופן גשמי כי אנשים מבינים את זה, והרמב”ם מביא את זה. הרמב”ם גם צריך את מה שאומרים שלקב”ה אין גוף, אותו תירוץ הוא יענה שהתורה “דברה תורה כלשון בני אדם”, וזה גם התירוץ של הרמב”ם.
אחרת הרמב”ם יבין שיש רמה שנראית כך, ויש רמה שלא נראית כך. אפילו הרמב”ם שאומר שבעצם לקב”ה יש גוף, הוא גם לא אומר שהוא פשוט, אנחנו חייבים לומר שלא, אז אפשר גם לעשות סולם מהרמב”ם והראב”ד. אני מתכוון לומר, זה יכול להיות אחרת, ולא בדיוק “דברה תורה כלשון בני אדם”.
אז, עכשיו זה העניין של הרמב”ם. עכשיו, יש אבל שיטה הפוכה, וצריך להבין מאוד טוב את הדבר ההפוך. אני מתכוון, זה היה, היו אנשים שנתנו דרשות, שהרמב”ם אומר טעם המצוות למשל אצל העזאזל, כן?
איפה שהרמב”ם הולך לומר שזה יכול לגלות דעת שמשהו כזה הלך, אבל הוא אומר בעצם, אומרים הרי לעולם שזה קרה, שמישהו עושה את זה, ואחר כך הוא תופס שזה הרי שטויות, שזה לא יכול להיות. מה זה העזאזל? לא יכול להיות שאיזו עבודה פיזית הולכת על זה.
הרמב”ם אומר שזה כמו המחשבה, זה דמיון. כן, אבל המחשבה, הדמיון, זה לא שהוא אומר שהולכים… אבל האנשים הולכים לכוון לזה. לא, הדמיון עובד, זה לא… אוקיי, יכול להיות שצריך להתחיל לחשוב שזה יותר.
כן, בטוח ש… על כל פנים, בטוח שזה עובד כך.
עכשיו, יש… זה שייך כשהוא אומר לילדים, שהוא אומר שהוא הולך פשוט להתחיל לומר. כשהוא אומר שהוא הולך… הרמב”ם אומר לילדים שלא לשמה, אמת. אמת. הוא אומר שהוא סובר שזה איזו פחיתות.
גם הרי כבר אמרתי אצל מאור ושמש חשיבה, חייב להיות שהילדים שהוא מדבר עליהם הם אנשים שעדיין לא הגיעו לחשיבה כזו מפותחת.
הוא אומר שאסור לגלות הסוד, “אל תגלה רז”, אומרים את זה רק ביחיד. למה זה יותר יעמוד ברמב”ם מאשר במשנה? רואים שלא כולם למדו משניות, לא מגיעים… כבר הגיעו מהמשנה, ופשט הוא שכבר מחזיקים, מחזיקים איפשהו. יש אבל דרך, אני חושב שזו הדרך של הבאנר שלך.
אוקיי, אז הוא כבר אמר את זה במשנה חסידות. חייב להיות שהילדים שהוא מדבר עליהם הם אנשים שלא יכלו להגיע להשגות כאלה. בדיוק כמו שכתוב שאסור לגלות הסוד “אל תתן כבודך לאחרים” רק חיצונית, איך זה אפשרי להבין את הרמב”ם או איך זה אפשרי להבין את המשנה? אני חושב שנראה שלא כולם לומדים משניות, ומי שלא מגיע למשנה פשטות מחזיקים איפשהו שיהיה משנה.
בכל אופן, יש אבל דרך, אני חושב שזו הדרך של הרמב”ם, לא הסתכלתי מספיק פנימה, אני לא יכול לחזור על תורות על הרמב”ם, אבל אני צריך להגיע ל… יש דבר הפוך.
הרמב”ן, למשל בפרשת וארא ובפרשת שמות ובהרבה מקומות אחרים, אומר הוא שהוא סובר שזה לא נכון. קודם כל מי אומר, וכאן יש לי קצת בעיה עם הרמב”ן, אבל קודם כל אומר הרמב”ן כן, בואו נגיד אתמול שבוע שעבר, קודם כל כשאנחנו מדברים על “אהיה אשר אהיה”, נכון? ויש שלושה, אני אגיד, בואו נגיד שבוע שעבר שלושה על איך אפשר לדבר על יציאת מצרים, על הקב”ה, מה לומדים על הקב”ה מיציאת מצרים. כן, הדבר הראשון, סתם שהקב”ה מוציא אותנו, פשוט פשט. הפשט השני הוא פשט הרמב”ן, והפשט השלישי יהיה הפשט השלישי, נכון?
עכשיו, יש דבר יפה, שהקב”ה… משה רבינו שואל הרי את הקב”ה, “אמור לי איך קוראים לך”, כן, “מה שמו”. מה הקב”ה אמר? “אהיה אשר אהיה”. טוב מאוד. “כה תאמר… אהיה שלחני אליכם”. טוב מאוד. “כה תאמר… זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור”. מה רש”י אומר פשט? טוב מאוד. מה רש”י אומר? רש”י אומר את הפשט הראשון, שהוא פשט המדרש. רש”י אומר פשט ש”אהיה אשר אהיה” פירושו “אהיה עמם בצרה זו, אהיה עמם בצרה אחרת”. פשוט פשט, השם של הקב”ה פירושו שהוא הולך להוציא ממצרים. זו הדרך שבה יציאת מצרים היא ידיעה של אלוקות. אומרים לאדם, “ראה, הקב”ה הוציא אותך ממצרים”. פשוט פשט. “אהיה שלחני אליכם”. אוקיי, שלא נדבר על הגלות הבאה, עדיין זה מה שזה אומר. היום אומרים שניהם, כי, כמו שאמרתי פשט, שצריך, אם כבר חזרנו לגלות, מדברים כן על “צרה אחרת”. אומרים שאז כבר ידעו גם, רק זה לא אמר ש… אולי גואלם ונועם, זה “אהיה אשר אהיה”. זה פשט רש”י, טוב מאוד.
בא הרמב”ן ואומר את הפשט, חשבתי כל הזמן אחר כך, הרמב”ם אומר מה? שבזה התברר שיש אלוקים. אלו שתי שאלות. הרמב”ם אומר שיש שתי שאלות נפרדות: אחת, האם יש אלוקים? שנייה, האם משה הוא הנביא? אבל השאלה הראשונה התשובה היא “אהיה אשר אהיה”, שזהו קיצור גדול של הוכחה על מציאות השם.
כן, אומר הרמב”ן, אני חושב שזה כבר כתוב באותו ספר התשובה, אני אומר נכון. אומר הרמב”ן כך, כן, “רבו הפירושים במקרא זה”. והרמב”ן אומר כך, איפה זה? כן, הוא מביא את פירוש רש”י, והוא מביא את פירוש רב סעדיה גאון, והוא מביא את פירוש המורה נבוכים, שהוא דומה. והוא אומר, “לדעת אלה החכמים” – אני אביא את הלשון, הכנסתי את זה כאן, אולי אשים את זה בסוף? אומר הרמב”ן, “לדעת אלה החכמים”, לפי החכמים, כלומר בין של רש”י, לא של רש”י, בין… אני אשים את הטקסט עד הסוף. בין של רש”י, בין… איפה זה? לא של רש”י, בין רב סעדיה גאון, בין הרמב”ם. “צריך שנפרש כי הקב”ה אמר למשה שיאמר להם זה השם, וילמדם מופת עליו, כלומר שיפרט להם ראיה שכלית שבהם יתקיים אצל החכמים זה השם, כלומר המציאות הקיים אשר תלוה בו אהיה, כי זכירת השם לבד מה שיאמר ‘אהיה’ לבטל המחשבה הקודמת היא בורות המחשבה וביטול המציאות לגמרי”.
כן, זה אומר הרמב”ן. ששם פירושו, לא יכול להיות לפי הרמב”ן. כן, זה מעניין. הרמב”ן אמר שכתוב… הרמב”ן רוצה לומר זאת. מובן מאליו, הרמב”ן היה לו קשה את מה שדיברנו על שמות השם, מה הפשט של שמות השם. אמר הרמב”ן ששמות הם אחד משני דברים: או פעולות, שזה בערך כמו פירוש רש”י, אבל לא בדרך זו. או מדבר על דבר עצמי שאי אפשר לומר מהות, לא אומר כלום.
או הדבר השלישי, שהוא קצת דומה לדבר השני, זה פירוש הרמב”ם על “אהיה אשר אהיה”, שזו חכמה. זו דרך ללמד אנשים ליראת השם. במילים אחרות, השם אינו סתם שם. שם לא אומר כלום. אומרים, איך קוראים לו? קוראים לו כך וכך. בסדר, ולא כך קוראים לו כך וכך. זה לא אומר כלום, זה לא מביא שום הכרח.
כי הרמב”ם אמר שהשם הוא בעצם חכמה. הרמב”ם אומר דבר מעניין מאוד על שם מ”ב, שמה שכתוב בגמרא שם מ”ב, שם ע”ב, אומר הרמב”ם, הוא לא מאמין שיש מילה שאפשר ללמוד כך, כל כך אותיות. זה לא יכול להיות. הוא אומר, זה בעצם משפט, זה כמה מילים. ומה הן אותן מילים? איזה קיצור של חכמה של יראת השם. כך אומר פירוש הרמב”ם. וכך הוא אומר גם על “אהיה אשר אהיה”, שהשם חייב להיות חכמה.
עכשיו, אומר הרמב”ן, זה לא הגיוני, כי הפשטות של הפסוק היא שהשם, זו הזכרת השם לפניהם, “הוא הראה והוא עשה מופת על הדברים שישלחני”. מעניין מאוד, הרמב”ן היה לו קושיא על הרמב”ם. איך הפשט? הרי כתוב “השם”. שם, מילה, כל אחד יכול לומר. אבל הרמב”ם אומר תירוץ, חייב להיות שהשם הוא קיצור של חכמה, של הסבר. יש לזה משמעות. השם אינו שם. שם בכלל אין לו משמעות. זה שאני נקרא יצחק, זה לא אומר כלום עליי. זה כינוי, אפשר לקרוא לי כך, אבל זה לא אומר כלום עליי.
אומר הרמב”ם, לא, חייב להיות שהשם, באמת כל שם, אומר הרמב”ם, הוא בחילוק מאנשים שעושים קמיעות. קמיע לא יכול לעזור. רק לדעת את הקב”ה יכול לעזור. לדעת את הקב”ה יכול לעזור. אבל קמיע שמתכוון סתם לומר אותיות, זה לא פועל כלום. הרי לא האותיות הן שעושות את השם לשם. זו המשמעות, זה מה שזה מלמד.
אומר הרמב”ן, אני רואה שהפסוק נראה שאמירת השם, זו המראה. לא, צריך להוסיף. הרמב”ן לא הבין, אבל צריך להוסיף, צריך להסביר מה זה אומר. לא מספיק לומר את הפשוט “אהיה אשר אהיה”. ניסינו לענות לרמב”ם שזה איזה סיסמה שאומרת בקיצור, זה עוזר אפילו לכל אחד. אבל הרמב”ן שאל את הקושיא, שלא כך כתוב בפסוק. בפסוק כתוב, “מה שמו?” לא כתוב “מה זאת עבודת ה’?” על זה הוא צודק, לא כתוב “מה זאת עבודת ה’?” אבל הרמב”ם אמר על זה תירוץ. הרמב”ם אמר שפשוט כששואלים את הקב”ה, “מה זה?” זו לא שאלה לדבר. אומרים “מה שמו?”, מה זה אומר? אומר הרמב”ם, יש הסבר עמוק יותר בזה, אבל זה לא יכול להיות אומר הרמב”ן, “אבל אני לא מסכים.” אני צריך ללמוד קצת רמב”ן, כי אני מתרגש להבין איך הרמב”ן הולך בדיוק הפוך מהרמב”ם.
כי לדעתי, אומר הרמב”ן, “לפי דעתי, לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר יראו אותם, וחלילה”. זקני ישראל, הוא מדבר על הזקנים. הרמב”ם גם אמר שלא כל אחד, כי יש חילוק בפסוק, והוא מדבר על הזקנים, והוא מדבר על כולם. אומר הרמב”ן, לזקנים צריך להיות דעת, הכרה. לרבים, צריך לומר שהראיה היא המופת. לא הראיות, הן עושות את המופתים, דם וכו’. זה באמת לא הכרה. מה לעשות? הם לא חכמים, הם לא מבינים.
אומר הרמב”ן, זקני ישראל בוודאי הוא לא מסופק במציאות הבורא, חלילה. זו לא ראיה, זו צעקה, אמת. חלילה לא אומר ראיה. אבל לא עוד אלא, זה כבר אמרתי, הרמב”ן יש לו כאן הערה שכשהרמב”ן אומר “חלילה” שהם מסופקים במציאות הבורא, הוא לא תופס שהרמב”ם גם לא אומר שהם היו מסופקים שיש אלוקים. הרמב”ם אומר שהם לא ידעו את האלוקים האמיתי. מה זה אומר? כבר אמרתי, במצרים לא היו אתאיסטים. אתאיזם הוא המצאה של האחרונים… אני לא יודע. הם לא היו כופרים. פרעה גם האמין שהמצרים צעקו שהאל שלהם הוא אל, אמת. ויכול להיות שהוא אפילו האמין באל, בבורא, שהרמב”ן קורא בורא. אבל הם לא ידעו… הרמב”ם לא אומר שזה הם לא ידעו. הרמב”ם אומר שהם לא ידעו שהאל, שהאל האמיתי, הוא זה שהוא למעלה מהכל, מן המציאות. אבל הרמב”ן לכאורה לא תפס את זה, הוא לא הבין כך את הרמב”ם. אז הוא אמר שזה לא יכול להיות. יש לו שתי קושיות: קודם כל, השנייה, שזקני ישראל לא היה להם ספק במציאות השם, הוא לא מאמין בדבר כזה. ושנית, בפסוק כתוב “זה ה'”, ובפסוק לא כתוב שזו ראיה.
אומר הוא כך: “אבל ‘זה ה” תשובת שאלתם שפירשתי למעלה, שהם שואלים למשה רבינו שאלה”, כמו קודם איפשהו הוא הסביר את שאלת משה רבינו, והוא הסביר שהלשון היא “כי יאמרו לי מה שמו”. שם הרמב”ן שאל את אותה קושיא: כי השם הוא לא יכול לומר להם כלום. או שהם יודעים את זה, אז שיחשבו. אם הם לא יודעים, מי אומר שזה הוא? אומר הוא, הוא מביא את פירוש האבן עזרא, והוא אומר את פירושו, שהוא דומה לפירוש האבן עזרא. אם היה לי זמן, הייתי נכנס לפירוש האבן עזרא.
הוא אומר, לפי דעתי, הוי משה בעת ההיא בחוכמה גדולה ובמעלת הנבואה. אני נביא גדול כבר אז. בסדר, זה קצת שונה מהמדרש שאומר שאז משה רבינו עדיין לא היה נביא כל כך גדול.
ודרך שאלה ביקש, אומר הרמב”ן, ביקש שידע מי הוא השולח אותו. הרמב”ן אומר שהיה לו שאלה אמיתית, זה לא נושא של הוכחה, תגיד לי שאני אתן עצה איך אני יודע כבר שהקב”ה מדבר איתי. זו לא שאלה שהקב”ה יכול לדבר איתי, שהקב”ה יכול לעשות ניסים. הרמב”ן לא אוהב את סוג הדברים האלה של הבנה. הוא אומר שמשה רבינו היה לו שאלה, שאלה אמיתית, הוא רוצה לדעת מי הוא השולח אותו. כלומר, באיזה מדה הוא שולח אותם, כמו שאמר ישעיהו, ואתה השם אבינו אתה, שלחני וארוצה.
והנה אמר, אומר הוא, יש לו שאלה, שמשה רבינו אומר, היהודים ישאלו אותי שאלה כזו על שליחותי, אני לא יודע בדיוק מה הוא מתכוון מהפסוק של ישעיהו, אבל הוא אומר שהיהודים ישאלו אותו על שליחותי, אם היא במדת אל שדי שהיא עמדה לאבות, היכן עמדה לאבותינו? אל שדי לאבותינו, זה לא עמדה לאבותינו, זה לא מתאים.
אם במדת רחמים עליונה שתעשה בה אותות מופתים חדשים ביצירה. כן, הרמב”ן חושב כבר מה הוא הולך לומר בפרשת וארא, שהפשט הוא בפסוק הזה, וכל כל, הרמב”ן אני לא יודע מה הוא למד פשט בפסוק הזה, אבל מה שהרמב”ן למד והאבן עזרא למדו אנחנו יודעים בוודאי, שאברבנאל שם מדבר שבאמת יש חילוק של איזה שם דיבר למשה ואיזה שם דיבר לאבות. דיבר או הנהיג או הבין את כל הדברים האלה ביחד, יש חילוק אמיתי. המידה שנקראת אל שדי, לקב”ה יש מידות שונות, המידה שנקראת אל שדי, הוא דיבר עם האבות, הוא שלח את האבות, לא שלח, אבל עשה עבורם דברים, אבל למשה היה אחר כך דבר חדש לגמרי.
עכשיו, הקב”ה אמר קודם, “אנכי אלקי אביך אלקי אברהם”, הוא לא אמר איזה שם, זה אומר כמו האל של אברהם. האל של אברהם הוא אל שדי. ושמע משה, מצד שני, משה נכנס כאן ממש על דרך השכירה. מצד שני הרי משה שמע שהקב”ה מדבר על מעמד הר סיני, על מתן תורה. איך זה? הוא כבר היה אז חכם, הקב”ה עוד לא אמר, הוא ידע.
יפה מאוד, אנחנו עוד נפול על פרשת שמות. אבל משה רבינו כבר היה חכם, הוא כבר ידע ש”כי התורה לא תנתן בשם השדי ונסגבותיו רק בשם הגדול שבו הוה העולם”. ועל כן שאל משה, מה אני אומר להם? אני הולך לומר להם את השם שהולך
המגיד:
מה הוא לכאורה אמר? ענה הקב”ה, “אהיה אשר אהיה”. אני חוזר למה שאנחנו אומרים כאן, אומר הרמב”ן, שזה השם תשובה שלשה שפירשתי לך עתה, שישלח אליהם במידת הדין אשר במידת הרחמים. נו, אני רוצה כאן רק, אני לא יודע עומק לא.
על כל פנים, “ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם”. מה הפירוש? שיאמר להם השם אחד לבדו, שהם ידעו שניים להורות על אחדות. לכן הוא אומר “אהיה שלחני אליכם”, זה שם הוי”ה. ו”אהיה” אומר הרמב”ן הוא אותו דבר או דומה לשם הוי”ה, הוא נכנס לקצת אריכות.
ועל כל פנים, במידת הדין אשר במידת הרחמים פירושו שהשם אלוקים או אל שדי שיש כאן דומה, היה כולו מידת הרחמים. במילים אחרות, הקב”ה עונה לו שהוא מדבר כבר איתו כמעט או בבחינה שיש לה קשר לשם הוי”ה, ולא עם השם אלוקים או אדנ”י, או שהוא מדבר על השם אדנ”י כאן וכו’.
אתה רואה שהרמב”ן סותר. אין לי כוח, צריך להבין שוב את הקבלה איך בדיוק מתכוונים כל השמות האלה, אבל אני רוצה לדבר כאן בכלל על זה, כן?
צריך להוציא דבר מעניין מאוד. אז יצא שהרמב”ן לומד משהו כך, שונה מאוד. יש מקובלים שאומרים בפירוש את הנוסח, גם אצל מקובלים ראשונים, מקובלים אחרונים. הרמב”ן לומד כמעט בכיוון ההפוך מהרמב”ם, או אולי בפירוש בכיוון ההפוך מהרמב”ם.
גם בדברים אחרים הרמב”ן אומר, וכן, הכוונה של הרמב”ם היא שני הפירושים האחרים של הרמב”ן, שלא אמרתי כאן. אני אומר רק את הפירוש השלישי של הרמב”ן, שהוא כמעט לגמרי הפוך.
במילים אחרות, הרמב”ן אומר, לדעת מציאות ה’ ולמה שאין זולתו, כמו שאנחנו אומרים, לא כמו שאחרים אמרו קודם, אבל מציאות ה’ במילים אחרות, שיש אל אחד לכל, זה לא היה שום ספק. לא זה החידוש, לא על זה צריך לשמוח שאדם הוא יהודי. לא אמת.
לא שהרמב”ן לעולם, דרך אגב, הרמב”ן, הדרשה, צריך להבין את זה. אין לי, אם מישהו יודע תירוץ או איזה סוד לזה לומר, שיגיד לי. אני יכול, אם אני זוכר, יש אולי מקום שהרמב”ן או מישהו רומז שהוא מחזיק בפירוש, הוא מחזיק שאסור לדבר על זה, או שהוא לא רוצה לדבר על זה?
הרמב”ן לא מדבר לעולם על האין סוף, על הקב”ה. הוא לא מדבר לעולם על הקב”ה כמו שהוא. לא.
הרמב”ם מחזיק שכל העניין הוא לדבר על זה, והרמב”ן בכל פירוש התורה שלו, לא רק בפירוש התורה שלו, תמיד כשהוא מדבר על הקב”ה, הוא מדבר על השגחה, על יכולת, על רצון, במילים אחרות, על מידות. תמיד.
והרמב”ן, אפילו הרבה מקובלים מדברים הרבה כדי להסביר איך יתכן שיש לקב”ה מידות, הרמב”ן כמעט אף פעם לא נכנס לזה, או אולי בכלל אף פעם לא. בוודאי לא בפירושו לתורה שאני זוכר. אני זוכר שיש אפילו מי שאמר על הרמב”ן שהוא נזהר מלדבר על זה, יש לו קבלה שאסור לדבר על כך.
למה זה חילוק? כי המקובלים הבינו, הרמב”ם אומר, צריך להוסיף זאת לרמב”ם. כשאתה מסתכל על הרמב”ם, אתה רואה שכשהוא מדבר על הקב”ה וכשהוא מדבר על אלוקות, הוא אף פעם לא מדבר על אין סוף. הוא אפילו לא שואל את השאלה.
יש לו כמה לשונות שהוא אומר שיהיה חלק אלוה ממעל, או שיהיה שייכות. אבל הוא אף פעם לא אומר שזה מה שהרמב”ם אמר.
לכל הענין, הרמב”ם לא דיבר על מידות אף פעם, אבל אולי מידות אצלו היה פירושו פעולות או דברים דומים. אבל הרמב”ם מאוד מתעניין להבחין בין הקב”ה ופעולותיו, ולהסביר שהקב”ה עצמו הוא השורש של הסדר וכל מיני דברים.
הרמב”ן אף פעם לא עושה זאת. הרמב”ן סובר כמעט בדיוק להיפך. במילים אחרות, לא בדיוק להיפך, הוא גם יודע על זה, אבל הוא סובר שאין לדבר על כך.
מה אומר הרמב”ן? שמקובלים אחרים אומרים בפירוש, כבר אמרתי בשיעור שלי, רבי עזריאל מגירונה לדעתי, שאולי היה חבר של הרמב”ן, משהו כזה, או אולי רבו לפי אחרים. הוא כתב חיבור ששמו… נו… שכחתי איך קוראים לו… “דרך האמונה” לדעתי, אם אני זוכר, כתוב שם, או אחד באותו ספר, אני צריך ללכת לבדוק, שכחתי, אבל בטוח כתוב, לא המצאתי את זה לבד.
הוא אומר כך, שפרעה אמר “לא ידעתי את ה'”. אומר הוא, פרעה עוד אמר מתוך המורה נבוכים. במורה נבוכים כתוב שאת הקב”ה מבינים רק בבחינת לא, שהידיעה היא שלילה.
אומר הוא, פרעה אמר “לא ידעתי את ה'”. אז הקב”ה בא לומר, “לא, זו לא הדרך להשיג את הקב”ה, זו לא הדרך העיקרית. הדרך העיקרית היא בדיוק להיפך, וזה צריך לדעת, כמו שהרמב”ן אומר כאן, שהקב”ה, הוא עושה הכל כפי מעשיו, זה לא משהו כללי שמשה שאל, הוא שאל ‘הודיעני נא את דרכך’, ‘מה שמו’, הוא רצה לדעת באיזו מידה הקב”ה מתנהג.”
זו הידיעה שהוא רוצה לדעת, וזה חסר היה ליהודים במצרים, ומה שהוא אומר “על שדי”, זה בוודאי עושה חילוק באיזו הנהגה יש, יותר נסים גלויים וכו’, אבל הרמב”ן לא אומר שזו רק ההנהגה, הוא אומר שיש כאן איזושהי מידה.
במילים אחרות, השם, נאמר את המילה “שם”, כי הרמב”ן הולך עם הפסוק של המילה “שם”, נכון? במילים אחרות, רואים שהדרך היחידה שלכתחילה צריך להסביר היא, והרמב”ן סבר, והוא באמת כך סבר גם לגבי נושא ההשגחה ודברים כאלה, הוא לקח את השאלה שאמרנו בשם עובדי עבודה זרה, שהם אמרו שאי אפשר לעבוד את הקב”ה, “איך יכלו לעבד אלהים קדושים”, אי אפשר לעבוד את הקב”ה, אפשר רק לעבוד כוכבים, כן, אי אפשר.
והרמב”ם אמר, אבל אפשר להתנהג כאילו עובדים אותו, כי אין דרך אחרת. הם לא היו מרוצים מהתירוץ הזה, או שהם לא הבינו כך. הם אמרו שזה לא נכון. שיש אלוה למעלה, זה הם סברו.
לדעתי זה חידוש גדול, כי אני סובר שזה חידוש גדול להבין את זה. הרמב”ם מתיימר שזה פשוט להבין שהקב”ה אינו גוף וכל הדברים האלה אין לדבר עליהם.
במקום אחר אומר הרמב”ן גם, למשל, אני זוכר שהוא אומר על נשמה, הרמב”ם אומר שבתורה לא כתוב שהנשמה נצחית, שהנשמה נשארת לעולם, כי זה פשוט, זה דרך הטבע. התורה אומרת חידוש גדול יותר, שהגוף גם יקום בתחיית המתים.
לגבי אני והוא כאן, כשאני אומר שלרמב”ם זה פשוט, אני מתכוון, אולי זה באמת היה פשוט, הלוואי והייתי חי כמו הרמב”ם, אני לא יודע למה. אבל רואים שאצל הגויים זה לא פשוט, אפילו אנחנו לא מבינים את זה, זה פשוט. איך זה פשוט? כי אפילו הרבה דברים שאינם פשוטים הוא אמר שהם פשוטים.
אז שיש אלוה שהוא למעלה מהכל, זה פשוט. לא רק שזה פשוט, זה במובן מסוים אפילו בעיה. כי אם מבינים רק את זה, אי אפשר להבין השגחה, אי אפשר להבין איך אדם יכול להיות בקשר, ביחסים, יכול להתפלל, אי אפשר לדבר איתו, אי אפשר באמת לעבוד, זה רק כמו דרך, טקטיקת שיווק, זה לא אמת.
על כך הבין הרמב”ן שזה לא נכון. שהחידוש הגדול ביותר של התורה, של משה רבינו, השאלה שמשה רבינו שאל והיהודים שאלו אותו, היא באמת שאלה. הבה נבין, זה אמת, הוא עונה על שאלתו. נכון?
זה אמת, הרמב”ן אומר כאן אחרת מהרבה מקובלים שאומרים היום. נכון? שואלים היום מקובל, כן, ואני לא מתכוון היום, רבי אברהם אזולאי כבר אומר אחרת מהרמב”ן.
שואלים היום מקובל, שואלים היום את גדולי המקובלים, מה הפשט? שמעתי, הרי יש בספירות כל כך והרבה שמות, שאומרים את השמות, מה זה אומר? יודעים את השמות, זה עוזר? הוא יאמר, אה, כי הוא יודע מה הוא מתכוון.
הוא אומר, רבי אברהם אזולאי אומר, לא כתוב שמבינים שורש האותיות, לא עוזר לדעת. הוא אומר, יש דיוק ברמב”ם, לא כתוב “וַיְגַלֶּה כִּי יֹאמַר שְׁמוֹ”, כתוב “כִּי יֵדַע שְׁמוֹ”. הם יודעים, אחרי שיודעים, אולי יכול לעזור שאומרים, אבל לא יודעים כלום.
כך אומרים היום כל מי שאומרים היום שמות שלום על קבלה וכו’, כולם אומרים את זה. זה יותר מהרמב”ם שהוא סותר.
הרמב”ן אומר לא, מה כתוב בחומש? שהשם, החומש לא אומר את ההסבר של השם. חוזרים למהלך הרמב”ם. הרמב”ן אומר לא, החומש אומר משה רבינו רצה לדעת איך קוראים לו. זה הוא רצה לדעת, כפשוטו. הרמב”ן הוא מאוד פשטן של מקרא בדרך זו. הרמב”ן כתוב “שם”.
אלא מאי, יוצא שיש כן משהו שהם לא ידעו. אולי, הרמב”ן מוסיף, הם ידעו איך, הם לא ידעו איזה שם, אבל עכשיו אתה יודע איזה שם. רק זה עונה על השאלה. לא צריך להוסיף כלום, לא צריך להסביר כלום. “שם” אין לו משמעות, זה ממש שם.
איך מבינים את זה? מבינים את זה מאוד פשוט לפי מה שאני אומר, שהרמב”ן מבין את הבעיה של שיטת הידיעה של הרמב”ם שהיא “לא”. מה פירוש “לא”? לא שהוא לא קיים, אבל אי אפשר לקרוא שום שם.
אם אתה אומר “ברוך אתה ה'”, צריך להיות איזשהו שם. לפי הרמב”ם זו איזושהי רמאות, השם לא אומר כלום, השם הוא רק סימן וכו’, או שזה אפילו רק שיווק. זה באמת, הקב”ה לא נקרא כלום, רק אומרים כך כי צריך לחיות דרך עולם של שפה, צריך לומר משהו.
אומר הרמב”ן, אם כך אי אפשר לדבר איתו, הוא לא יכול לדבר איתך, הוא לא יכול לעשות שום השגחה, הוא לא יכול לעשות שכר ועונש, הוא לא יכול לעשות אחד מהדברים. אם אנחנו אומרים שהקב”ה עושה דברים, אז יש שם.
עכשיו, איך קוראים לו? אין שום סיבה שהוא נקרא כך. בדיוק כמו שאין לי שום סיבה שקוראים לי יצחק, אבל אתה לא יודע את שמי, כן, קשה לך להתמודד איתי. נו, איך זה הולך כשאנשים לא אמורים להיות מודעים לשם? זה מאוד קשה, אמת.
אם יש שם, זה עושה את החיים קלים, אמת. אותו דבר, אתה יודע שקוראים לו כך, עכשיו אתה יכול לדבר איתו, כל קוראיו יכלו, אתה יודע עם מי אתה מדבר, אתה יודע את שמו.
מה פירוש שיש לו שם? סתם הוא נתן לעצמו את השם? הוא לא יכול לתת לעצמו את השם, או שאנשים נתנו לו, אבל זה לא אומר יותר מזה שיש לו שם. זה לא אומר את תכונותיו. זה לא אומר תכונות.
אבל כל שם, הרמב”ן אמר ששם יש לו מידה, וממילא, אבל זה שלמידה יש שם, הבה נבין, אם זה אומר רק את המידה במובן של סוג הפעולות או סוג התכונות, לקב”ה אין שום תכונות על פי הרמב”ם, אבל סוג פעולות, עדיין קשה השאלה שהוא שואל על הרמב”ם, כי הפסוק אומר שהשם הוא הבעיה, הפסוק לא אומר שאיזשהו הסבר של איזו מידה. כן?
אלא מאי, ובמצרים נתנו לקב”ה שם, אבל עוד לפני כן, אברהם אבינו, מה שלא יהיה, זה כבר היה לפני כן, לפני כן היה ספק איזה שם נכון לקרוא עכשיו.
במילים אחרות, כן? הרמב”ן לומד כפשוטו, וכך לומדים לדעתי כל המקובלים, לדעתי שזה יותר פשוט פשט בקבלה לומר כך, כי לא שקבלה היא דבר אחר מהרמב”ם, זה גם דבר טוב, הקבלה של הרמב”ם הייתה כמעט אותו דבר כמו הרמב”ם.
אבל החידוש של המקובלים הוא הטענה, והרמב”ן אומר, אם זו דרך איך אפשר לעשות שהשאלה והתשובה יאמרו אותו דבר, אמור לי, כי אני גם רוצה להבין מה אני אומר, אני לא רוצה לומר סתם דברים שאני לא מבין.
אני מבין מאוד פשוט, יש על זה קושיות, צריך לשאול איך יתכן שלקב”ה יש שם, זו קושיא, זה דבר. אבל אני אומר לך, זה לא חידוש כל כך גדול.
אם מישהו אומר שלאלוקים אין שם, כמו שהבנת שהרמב”ם אומר שלאלוקים אין שם, והרמב”ם לאורך כל הדרך אומר כן שלאלוקים יש שם, אבל זה יותר מסובך. אבל נאמר כמו שהבנת לגבי הרמב”ם, בואו אפילו לא נדבר כך, בואו אפילו נאמר איך הוא מבין את הרמב”ם, כי הרמב”ם הבין את הרמב”ם, זה לא כך. זו כבר סתירה בחומה, זה מאוד מסובך להחזיק ראש.
אבל מאוד פשוט, שהרמב”ם אומר שלאלוקים אי אפשר באמת להתפלל אליו, לפחות לפי איך שהוא מבין אי אפשר להתפלל. והרמב”ן ידע ומודה בכך, הוא אומר שעושים זאת רק להדיוט גדולים וקטנים, כדי שיעשו זאת לילדים.
אבל הוא אומר חידוש גדול. אם מישהו הוא אלוקים, אין לו שם. וכמו שהרמב”ם מבין – שהרמב”ם הוא אלוקים אין לו שם. והרמב”ם דרך אגב סובר כן שלאלוקים יש שם, אבל זה יותר מסובך. אבל נאמר כמו שזה מובן לגבי הרמב”ם, שנדבר כך – אני אבין כמו שאני מבין את הרמב”ם, שהרמב”ם לא הבין כך. זה לא הדבר, זה לא סתירה בקיצור, זה קצת מסובך איך להחזיק ראש.
אבל נאמר כמו שזה מובן שהרמב”ם הוא אלוקים אי אפשר באמת לעבוד אותו. לפחות כמו שהוא מבין אי אפשר לעבוד. והרמב”ם במובן מסוים מודה בכך. הוא אומר שעושים זאת רק להזכיר גדולים על הקטנים, כדי שהילדים יבינו את זה, זה לא אמיתי.
אבל הוא רוצה כן אמיתי. ובמובן מסוים הוא מבין שחסר באמת אמיתי. חסר באמת צריך דרך אמיתית מסוימת. חסר באמת את סוג עבודת ה’ שאפשר לעשות עם קרבנות וכו’. חסר באמת משהו אמיתי.
אומר הוא, שממילא צריך לתת לקב”ה שם.
והוא אומר ממש בדיוק להיפך: במצרים לקב”ה לא היה שום שם. זה האר”י, כן, האר”י. על זה מדבר כמעט הרמב”ן: אלקים, אלקים אין לו שם. זה שם אלוה, זה שם סתם כל בעל כוח, מה שהמילה “אלוה” אומרת. אלקים אינו שם.
כשאתה כותב אלקים, אתה לא יודע אל מי לדבר. כמו שאתה כותב כאן ואתה אומר “אדם” – כן, יש כל האנשים. אבל האדם, הוא אלקים, בסדר, יש רק אחד, זה עושה את זה קצת יותר קל. אבל בכלל אין לו שם בעולם, בעולם האנושי. אם אתה כותב אלקים אתה לא יודע על איזה אלוה אתה מדבר.
מה זה אומר? שאם אתה כותב את שמו, אתה מדבר ישירות איתו. כן, אתה יודע את שמו.
עכשיו, לא רק זאת, אלא לקב”ה יש יותר משם אחד. זה הייתי גם נותן פשט לפי הרמב”ן, שהרמב”ן הוא קצת יותר מסובך. לקב”ה יש יותר משם אחד.
איפה הוא מדבר באיזה פסוק? הפסוק הוא ממש קבלה. אתה יודע שקבלה צריך לומר פשט בפרשת וארא, שזה לא ממש… לא קבלה, אבל הרעיון הוא: יש דבר שלקב”ה יש יותר משם אחד. וזה עושה נפקא מינה איזה שם יש לו.
אפשר לומר רשות פשט, זה כבר קצת פשטות, אבל זה ממש אמת. המקור הגדול ביותר לקבלה הוא הפסוק, כן. כתוב: “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם”.
יש חילוק. יש שם א-ל שדי שנביאים מסוימים הוא דיבר איתם בשם הזה, צדיקים מסוימים, אבות מסוימים. ואצל משה רבינו הוא מדבר עם שמי ה’. כן, במילים אחרות, זה עושה חילוק.
אם הקב”ה היום בדרך, סוג הדבר שאתה צריך לתפוס, אבל יש לזה הנהגה, מה שלא יהיה, איך הוא מנהיג.
מה הנפקא מינה למעשה? במילים אחרות, בעולם התהו עושים השמות.
אני יודע מה זה – אם יש אדם, כביכול, זה משל של המקובלים הראשונים. אם יש אדם שיש לו… איך אומרים? “הוא לובש כובעים רבים”, נכון? יש לו עשרה לבושים, נאמר, כן? יש לו יותר מתפקיד אחד, כן?
הוא רבי, והוא ראש ישיבה, והוא טבח גם כן, אני יודע מה, כן? ויש לו שם בתור כל אחד מאלה, לא רק שם טבח. כאן קורין לו ינקל, כאן קורין לו משה. בתור ראש ישיבה הוא ינקל, בתור טבח הוא משה. זה לא אותו דבר, כן? אפילו צריך להיות להיפך. בתור רבי צריך להיקרא ינקל, בתור טבח יכול… אז, בכל אופן.
ואתה קורא לו משה באמצע הבישול, בא הוא להסביר לך תורה, אתה לא צריך כבר צלחת מרק. זה דבר אחר.
ואין כאן ידיעה, לא שאתה צריך לדעת שהוא עכשיו בבישול. אתה יודע כבר שהוא עכשיו בבישול, לא זו היתה השאלה. השאלה היא איך קורין לו. אתה צריך לדעת: כאן קורין לו ינקל, שם קורין לו משה. זה אותו אדם, אותה מציאות, אבל יש לו שם אחר.
והחידוש של יציאת מצרים הוא זה, שלהקב”ה יש שם, או יותר מאחד, או אחד שלמשל קורין לו אלקי ישראל, או קורין, נאמר, שם שרק היהודים משתמשים בו.
אפילו הגויים שיודעים מהתורה לא קורין לו בשם הזה, או אנחנו לא קורין לו בשם הזה. נאמר, אנחנו מחמירים, אני יודע מה, אנחנו חושבים. והגויים כן, אבל הם עיוותו את הנקודות, אני לא יודע מה, ואנחנו אומרים שזה לא עוזר.
על כל פנים, זה אומר שכאשר אתה רוצה לדבר עם הקב”ה בתור אלקי ישראל, בתור, נאמר, זה שמוציא את היהודים ממצרים, וצריך לתת לו מעין דבר כזה, שאני רוצה לתת לו מעין יחס כמו שאומרים היום – אתה צריך לקרוא לו בשם היהודי.
אם אתה קורא לו בשם הגויי, הוא יאמר: “מהי ישועה גויית? אני לא באותו מפעל, אני לא מוכר את הישועות הגויות.” זה עושה חילוק עצום.
וזה דבר מאוד ממשי. אפשר לטעות מהדרך הזו. בגלל זה אולי… היו הרבה טעויות שאנשים עשו בגלל מה שנקרא כתות, וקבלה. אבל כולנו נוהגים בדרך הזו.
וצריך להודות על האמת שאפילו אנחנו שמחשיבים את עצמנו מבינים ואנחנו אומרים גם תפילות בלי כוונות קבליות, ואנחנו מתפללים לא אומרים…
כן, יש תשובה מהמהרש”ל שהוא כתב לרמ”א, הוא שמע שבחורים מתפללים “צלי הרסתה”. זו תפילה, לשון, אני לא יודע. אני לא מצאתי את אותה תפילה, והרמ”א מכחיש, הוא אומר שהוא מעולם לא שמע זאת.
כן… הוא אומר שאינו יודע, והרמ”א אומר שאינו יודע, שדווקא. זה מה שהוא מדבר עליו. הוא עושה שטויות. בסדר. לא, זו איזו תפילה, משהו בטח עמד לו, איזו תחינה, שמישהו כתב. הוא אומר זאת בלשון. לא, הוא אומר שהיה לשון, תפילה. כן, הסתכל סביב, זה משהו. הבחורים. לא. אני מדמה. הוא אומר שזה סביר, שהם עובדים את האל. לא, לא, הוא אומר שזו תפילה, והרמ”א ספקן שיש תפילה כזו.
אני בטח ניסיתי, לא מצאתי את המעשה. ואם מצאתי אותו, זה גם מעשה טוב. לא, התכוונתי בכל אופן. בכל מקרה, אין תפילה כזו. בסדר.
זה ברור, אולי יש מחשבה כזו, אבל אין ללכת לתפילה כזו.
אז זה אומר שזה עושה חילוק לדעת איך קורין להקב”ה. החילוק של לדעת ממש איך קורין לו, לא מלדעת שיש הרבה הנהגות ומבנים ומה מתכוון הקב”ה. זה צריך לדעת, זה אמת.
וכאן יש כלי המחלוקת, מהו העיקר, או מה זה להיות יהודי?
הרמב”ם אומר: מה זה להיות יהודי? ואולי הספרים החסידיים גם כולם פחות או יותר אומרים. מה זה להיות יהודי? זה לדעת את האין סוף, הקב”ה שהוא למעלה מהכל.
אבל המקובלים, הבעל אומר לא: מה זה להיות יהודי? או מה זה להיות בעל מדרגות או בעל השגה? ידיעת השם? זה אומר לדעת איך קורין לו.
במובן מסוים זה יותר קל, כי לא צריך לדעת את הפשט. כל אדם יכול לדעת זאת. הוא לא אומר שזה רק. זה לא דבר שאולי אומרים שלא מסבירים לכל אחד שיש בעיה כי אנשים יכולים לטעות. אבל בעצם זה דבר פשוט.
במילים אחרות, כשאומרים שיש לנו אלוקים, אומרים שהאלוקים שלנו הוא כן מושג השם. נעשה קשה איך יכול להיות מה זה אומר. בסדר, אבל יש לנו כן מעין מה שקורין באנגלית אל אישי, נכון? אל אישי, כביכול עזר, כאילו כן.
נאמר, אדם, לפחות יש לו שם. כבר כבר, אני אומר שיש לו שם, וזה מרחיק את המעט ביותר של גשמיות עם הדבר שאפשר לומר, וזה לא באמת מגושם. יש לו שם, אפשר לדבר איתו בשמו הפרטי. זה דבר חדש.
ומה עוד אנחנו אומרים, שהגויים, לפחות הגויים של… אני לא יודע אילו גויים, כי לכל הגויים היה לפחות שם. אז אני לא יודע איך אפשר להסביר שזה שונה מכל הגויים. אבל צריך לומר ששמם שקר.
מה זה אומר לגבי יציאת מצרים לפי הרמב”ן? שלפני יציאת מצרים כשהיהודים צעקו, הם צעקו אל אלקים. הם לא אמרו “אלקים עזור לנו”, צועקים כך – עוזר פעם אחת בשלוש פעמים.
אחרי יציאת מצרים פירושו שהם אומרים שם הוי”ה, שם אהי”ה, כך אומר החלק, זה רמב”ן שמובן עם הזוהר הקדוש.
הזוהר אומר: למה הקב”ה אמר חמישים פעם יציאת מצרים בתורה? אז מה? הקב”ה מתגאה שהוא הוציא אותנו ממצרים? זה לא דרך.
אז אומר הזוהר, לא. שחמישים פעם יציאת מצרים באה לומר לנו “מי המדה שהוציאנו ממצרים”. הזוהר אומר קצת אחרת ממה שהרמב”ן אומר, שבינה הוציאה אותנו ממצרים.
אז הרמב”ן אומר זאת ממש כאן, הוא אומר עוד דבר אחר, שלפני יציאת מצרים אפשר לקחת מהרמב”ן, בדיוק. זה הרבי זצ”ל ממש זה.
לפני כן לא יכלו לעבוד את ה’, לא היה להם יחס אישי איתו. יכלו לומר “זה קשה”, “לחיות איתו”, נאמר כמנהיג העולמות העליונים, אבל בעולם הזה קשה מאוד לחיות כך.
באה יציאת מצרים לפי הרמב”ן, בדיוק.
מה שבספרים החסידיים קורין לזה “סולמות” כך, כן. המנהיג שלהם נולד כאן בקבלה.
אומר המגיד מקאזניץ מה זה אומר: שהעתיק שהוא עוד יותר גבוה, הוא באמת כמו שהרמב”ם אמר – אין לו שייכות עם בני אדם. “וצדקתך אל תתן לו”, מה שלשון הראשונים אמרו על “אדם ובהמה תושיע ה'”, “וצדקתך אל תתן לו”, “ורחמיך אל תתן לו”.
לשון יחיד של רבי יצחק סנדר, לשון יחיד: “לא איכפת לי כלל”, לא אכפת לו כלל.
אבל בזה לא לשון יחיד אלא בשמות, כן “איכפת לי”.
וזה נעשה עם יציאת מצרים, שאנחנו יכולים לקרוא לו בשם, שם יהודי מיוחד.
כאן אני אומר, כאן צריך להבין יותר טוב מה החילוק בין זה לגויים שגם היו להם שמות. על זה נכנס עוד רמב”ן שלם אודות שבעים השרים שצריך להבין את טבעו המדויק של כל אחד.
אבל כאן יש דבר חשוב מאוד שיוצא בדיוק להיפך. שזה לא חידוש למעלה מן השמים או למעלה מן הגופים והגשמים.