Monday, February 06, 2017 • י׳ שבט תשע״ז
הצום צמתני אני
אפשר שהכוונה הכי פשוט. אין נביא שציווה להם לצום. לפחות לא שמודפס בתנך.. אז בשעת החורבן נהגו לצום “כאשר עשיתי זה כמה שנים”. או הרבנים אמרו לצום, אבל לא היה נבואה. רק כשיש להם ספק אם להפסיק באו לשאול את הנביא
אז הוא אומר להם כשתצמתם וכי שאלתם ממני? אז למה אתה שואל ממני עכשיו.
וחזל מצאו בפסוקים אלו המקור בנביא שצריך לצום….
וצריך לקרוא את המשא ומתן פה יותר קרוב לפשוטו.
הוא עונה שהנביאים הראשונים, כלומר בזמן הבית, לא דיברו על צומות. הם אמרו שאם לא יעשו משפט וצדקה וכו אז יהיה חורבן שעל זה מגיע לבכות. הבכי הוא לא מה שקירב את הגאולה , הצום זה כמו חלק מן הצרה העונש שהוטל עליה , זה לא מדבר אל השם אם אתם אוכלים או צמים. זה היה הבעיה ואחכ הגאולה נהיה ששון ושמחה, זה הישועה. זה לא עניין ‘הלכתי׳ הנבואה הזו.
זהו שהשאלה היתה אל הכהנים בעלי הלכה אבל התשובה הוא בנבואה..
“ורעת איש את אחיו אל תחשבו בלבבכם” זה מוסר חדש שלא שמענו עד כה…
כבר בתפלת אמורא בגמרא שנדפס בסידורים לתענית יחיד שמיעוט חלבי ודמי יהא כקרבן על המזבח
רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי, רבון העולמים גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומביא קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני. (ברכות יז א)
אבל כאן די מפורש שהצום הוא לבכות ולהספיד, האבכה, הנזר , כי צמתם וספוד.
זה שאלה כזו מוזרה
האם אבכה
איזה מין שאלה זן, אם כואב לך מסתמא תבכה…
אבל זה שאלה על איזה טקס שעשו כמו לומר איכה או קינות ולדרוש דרשה
מסתבר הפשט כדבריך. אבל חייב להיות כבר חזל שאסור גם להרהר לשון הרע
תניא איגרת הקודש פרק כב
. וע״כ אהוביי ידידיי נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהדפנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת ע״ז ממש. כי גדולה לה״ר כנגד ע״ז וג״ע וש״ד. ואם בדבור כך כו׳ וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המח׳ על הדבור הן לטוב והן למוטב.
רד״ק זכריה פרק ז פסוק י
ורעת איש את אחיו – ר״ל אל תחשבו איש רעת אחיו בלבבכם אפילו המחשבה אסורה כל שכן המעשה, ועוד שהמחשבה מביא לידי מעשה ואפילו לא יעשה מעשה אסור שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך:
הכוונה לפי זה כמו לא תשנא בלבבך, שלא יעשה אחד בפה ואחד בלב לחשוב על רעהו רע ולעשות מזימות והוא מחייך לו
האלשיך אומר הצם צמתני אני שלא צמו על גלות השכינה אלא על עצמם
זה מעניין לקרוא איך משתנה המושג “ראשונים” אצל זכריה הראשונים הם הנביאים שקדמו לחורבן ירמיה ישעיה. ונביאים אחרונים זה אלו שבבית שני.
אבל בחלוקה אחרת הראשונים האלה הם כבר אחרונים ונביאים ראשונים זה יהושע שמואל. אבל זה מהדפוסים מרזל נשמע שעדיין חיו לפי התפיסה הראשונה.
ומתישהו נהיה ראשונים לחכמי ימי הביניים ואחרונים לחכמי העת החדשה
סליחה מחלוקת אמוראים בסוטה
משמתו נביאים הראשונים, בטלו אורים ותמים
שמתו נביאים הראשונים:
מאן ‘נביאים הראשונים׳? אמר רב הונא זה דוד ושמואל ושלמה; רב נחמן אמר: בימי דוד זימנין סליק וזימנין לא סליק רש״י שהרי רש״י שאל צדוק רש״י ועלתה לו רש״י , שאל אביתר ולא עלתה לו שנאמר (שמואל ב טו כד) [והנה גם צדוק וכל הלוים אתו נשאים את ארון ברית האלקים ויצקו את ארון האלקים] ויעל אביתר [עד תם כל העם לעבור מן העיר] רש״י
והכי תניא בסדר עולם גבי ארון: ובברחו מפני אבשלום – יצא עמו עד שעלה במעלה הזיתים, ונשאל באורים ותומים, ונסתלק אביתר מן הכהונה גדולה – נכנס צדוק תחתיו כדכתיב (שמואל ב טו) ויאמר המלך לצדוק השב את הארון וגו׳ .
מתיב רבה בר שמואל (דברי הימים ב כו ה) ויהי לדרוש אלהים כל ימי זכריה רש״י המבין בראות אלהים [ובימי דרשו את ה׳ הצליחו האלקים] – מאי לאו באורים ותומים?
לא, בנביאים.
ת״ש: משחרב בהמ״ק ראשון – בטלו ערי מגרש רש״י , ופסקו אורים ותומים, ופסק מלך מבית דוד; ואם לחשך [ילחוש לך, יאמר לך] אדם לומר (עזרא ב סג) ‘ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים׳ רש״י – [אמור לו] רש״י כאדם שאומר לחבירו ‘עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד׳ רש״י .
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן ‘נביאים הראשונים׳? לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי, דאחרונים נינהו, דת״ר [גירסת רש״י: דתניא. חגי זכריה ומלאכי נקראו אחרונים]: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואע״פ כן היו משתמשים בבת קול: שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: ‘יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך׳ – נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו: ‘הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא׳; ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן ‘יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו זכאין לכך׳ – נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת הספידוהו ‘הי עניו הי חסיד תלמידו של הלל׳; ואף הוא אמר בשעת מיתתו: שמעון רש״י וישמעאל רש״י לחרבא רש״י , וחברוהי לקטלא רש״י , ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאין עתידין למיתי על עמא.