Tuesday, December 31, 2019 • ג׳ טבת תש״פ
אבל זה הטענה שלי שלכאורה אם קוראים את כל ההקשר הרי עשרות פעמים מוזכר כאן עבדי וכמעט תמיד זה ברור עבדי ישראל, כמו בפרק של היום פסוק ג עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אכן הנביא מדבר כמו על עצמו אבל פשוט שהוא מדבר בעד הכלל. ולכן לפי זה גם הפרשה של ישכיל עבדי מסתבר שמתפרש לפי אותו הקשר.
היום הפטרה שניה מז דנחמתא (וננמשך קצת לפרק הבא לפי ההפטרה)
מעניין קצת שדילגו עד לפה
מילא הפרקים הקודמים לכאן הם לא ככ נחמות אבל פרק מא מב היה יכול להכניס בוודאי, אולי הם פחות מפורשים
בעצם אולי דווקא הפרק הזה ראיה להיפך הרי הדובר פה אומר בפסוק ו נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב, משמע באמת שהוא מדבר על מלך שמקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל
יש איזה קשר ענייני בפרק הזה שהוא מבטא את הסורפרייז בנחמה, כאשר אני אמרתי לריק יגעתי וכו׳, כן אמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וכו׳
פרקים אלה מדברים הרבה על קיבוץ גלויות מרחוק לארץ
פסוק א – מבטן קראני. זו תפיסה דטרמניסטית של הנבואה והנביא, כעין שאומר ירמיה בטרם אצרך בבטן, וכבר דיברנו על זה כמה פעמים. כאן זה מתחרז עם הדגשות הנביא כמה פעמים שדבריו אינם חדשים – למרות שבפרק הקודם התעקש שהם דוקוא חדשים – אבל הם מילוי דברי נביאים הראשונים, מעת היותה שם אני, הדברים האלה עתיקים אני ראשון ואני אחרון
איפה זה ארץ סינים
יש לעקוב אחר הדימויים בפרשת ותאמר ציון. מקודם ה עצמו נדמה לאשה התשכח אשה עולה. ואז ציון נמשלת לאשה, שזה דימוי רווח לערים ועמים, ובניה חוזרים לה אחר אלמנותה. החריזה הזו אומרת כאילו בדיוק כמו שאת לא שכחת את בניך כך אני לא שכחתי אותך . היחס של ה לציון הוא היחס של ציון (=פרסוניפקציה של האומה) לבניה. או בלשון הקבלה יחס התפארת לשכינה כמו יחס השכינה לתחתונים
מה זה להיות חקוק על כפים?
פסוק יז – מדבר אל העיר ואומר שתימלא בניה והכובש המחריב יצא ממנה.
הם היו אונסים אותה אבל עכשיו שאי סביב עיניך וראי מכל הצדדים בניך באו לך, והם מקשטים אותך ככלה
כלומר אנשי העיר הם קישוטים שלה
כמו שלהיפך כאשר האנשים גולים ממנה נקראת העיר שנפשטה ערומה, בדימויים של הושע ויחזקאל
העיר כמו אשה צריכה בגדים יפים, וחומות סביב לה ואנשים סביבה
עוד יאמרו צר לי המקום – לא כמו שאומרים מעולם לא אמר אחד צר לי המקום.. הוא מנבא לאימא הבודדה שעוד תימלא כל כך עם בנים ונכדים עד שיאמרו צר לי המקום.. ותהני דווקא מזה כי אמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה
צר לי המקום גשה לי ואשבה זה כמו שיושבים כל המשפחה לסעודה גדולה ונכנס עוד נכד מתוק אחד ואומרים נו אין מקום תזוזו כולם ותדחקו את עצמכם מעט שיהיה מקום לכולם לישב
פסוק כב כג מדבר על זה שקיבוצם הוא מבין העמים. שהם לא רצו לתת להם לבוא אבל בסוף הם עצמם יביאו אותם בחזרה בחוצן ועל כתף ומלכים ששבו אותך יהיו אומניך וישתחוו לך. ז
ואז פסוק כד – כו מתפלא על זה כיצד זה אפשרי וכי מישהו חילץ שבי מהגיבור פעם, הלא בבל היו גיבורים מאד ולא צפוי שיברחו משם. כה אמר השם גם שבי גיבור יקח..