Monday, December 12, 2016 • י״ב כסלו תשע״ז
והיה אחרי כן – אמר רבי ישועה: כל זאת הנבואה היא לעתיד. ורבי משה הכהן אמר: אם כן למה אמר אחרי כן רק והיה באחרית הימים? אולי זה הנביא היה בימי יהושפט, על כן יזכור עמק יהושפט, והנביאים ובני הנביאים היו רבים כי רבים יצאו לדבר עם אלישע, ועובדיהו לבדו החביא מהם ק׳
אבן עזרא
חשבתי, הפרק הקודם הוא מופת על פעולת הדמיון הנבואי. איך תיאר את הארבה כמו צבאות הכובשים, והשם מפקד עליהם, עד שאין אנו יודעים אם מדובר במשל או בנמשל.
והוא מעורר כי התשובה לזה, תקעו שופר בציון. הוא הכפלה של החלק הראשון של הפרק מצד המתפלל השב המגיב. כשם שסיפור חילות הארבה התחילו עם המילים האלה. תקיעת שופר הוא דימוי מוחשי של זעקה ותשובה.
ולכן, קרעו לבבכם ואל בגדיכם. ומה זה קריעת הלב, גם זה משל ומליצה. אבל הבינו פה את הקשר שאין הכוונה הקריעה או הבגד.
ולכן , אחרי שתיאר את הישועה, והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, אחרי שתפסו את רוח הנבואה עם הארבה ממילא יהיו כל עם השם נביאים כי יתן השם את רוחו עליהם.
בפרק הקודם כי (1)חנון (2)ורחום (3)ארך אפים (4) ורב חסד (5)ונחם על הרעה
זה מקביל ל5 מדות הרחמים הידועים. כלומר 5 הראשונים מ13. (לדעת הזוהר זה 6 כי מנה אל למדה בפני עצמו ומקביל לזה כאן ה אלהיכם. )
והנה ונחם על הרעה מידת ואמת. זה מה שהשם אלהים אמת כי דברו אמת ולא ישוב ריקם. כמו שדברנו הרבה אנכי אל ולא איש לכן לא חוזר בי. אבל מדת הרחמים בגלל שהוא אמת נחם על הרעה שהבטיח לעשות.
“מי יודע ישוב ונחם” זה מעניין לדבר ככה על האל, מי יודע אולי ירחם.. זה attitude מסוים כלפי האלהות שמאד revealing פה. כאילו שמובנה בתוך הפניה לאל הספק. מי יודע? זה מידת הבינה. מאמינים לא היו אוהבים לדבר ככה..
לכן וודאי רשי ורזל פירשו על האדם מי שיודע שיש בידו חטא ישוב.
“יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה”. ידוע שזה לשון רזל גבי מלחמת מצווה, ויש פולמוס שלם שזה בעד גיוס בנות.. אבל עכשיו שלמדתי הפסוק הזה ייתכן שרזל תפסו מליצת המקרא בעלמא ואין הכוונה מילולית.
“בין האולם למזבח” זה הפינה שהולכים להסתתר שם לבכות.. כאילו לא באמצע ההיכל רק אונטערן אויוון כזה
הצפוני זה וודאי הארבה, אבל כנראה הלשון צפון כי היה להם מוטבע שמשם בא האויב מצפון תפתח הרעה. ורזל עשו דרשה שלימה על יצר הרע.
“ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה” זה מוטיב חשוב בכל נחמות הנביאים. לא די להחזיר עטרה ליושנה צריך גם פיצוי על כל שנות הגלות להשלים מה שנחסר בהם.
או אפשר שאין זה הכוונה ומליצת הלשון שחזרת התבואה הוא שילום לזה
צריך להתבונן מה זה לשון שפיכת הרוח. למה לא ינשב את רוחי על כל בשר. מהו השפיכה?
עד יערה עלינו . ישפוך עלינו כמו ותער כדה ( בראשית כד ) ל׳ שפיכה נופל על הרוח כמו ושפכתי על בית דוד רוח חן ( יואל ג ) וכן אשפוך רוחי על כל בשר ( זכריה יב ) :
רשי בישעיה
גם יש משהו שהרוח תמיד נשפך על בשר. ובזוהר שלי כבר הלכו אל הפסוק לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר.
ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב
הרוח הוא החיות. האדם נוצר מבשר, שנוצר מן העפר, ויפח באפו רוח, זה הנשימה שבתוכו.
ויש רוח אלהים מרחפת בתחלת כל זה.
הנבואה הוא איכשהו ההתגשמות של הרוח הזה כשזה יותר על הנצרך להחיות הבשר, כאילו לא די שרוח אלהים בנשימת האדם. השם בתחלת יצירת האדם נשב לתול האדם וזה התחיל את הנשימה. אלא זה גם יוצא לחוץ זה מתגשם בפיו שהרוח נעשה דיבור ומדבר שם.
זה הציור שיש למקרא פה בערך לפי מה שיכלתי לצרף ולהתבונן
לכן זה שפיכה כאילו הוא overwhelm את הבשר
גם צירפו את בשר עם לב בשר שהוא כינוי לאיזה טהרה בפי הנביאים
יש מדרש שני פעמים נאמר בחומש מי יתן והיה לבבם זה, אחד דברי הרב ואחד דברי התלמיד (מה זה שמשה היה תלמיד של השם..) מי יתן כל עם השם נביאים.
ונגד זה ונתתי להם לב בשר, אשפוך את רוחי על כל בשר.
“וגם על העבדים והשפחות אשפוך את רוחי” מאד אינקלוסיב היה יואל הזה..בשונה מיואל אחר 😇
זה עבור
מי השלוח
וישב יעקב זה שאמר הכתוב (ירמיהו ל׳ י) ‘ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד׳. ‘והיה אחרי כן אשפוך את רוחי וכו׳ זקניכם חלומות יחלומו בחוריכם חזיונות יראו׳ (יואל ג׳ א). היינו כל המעשים הנעשים בעולם נראים למעשה בשר ודם, אך מההרהור והמחשבה נראים שהם מעשה השם יתברך. ובאלו הפרשיות מלמד אותנו הש״י אשר המעשים הם מיד הש״י והמחשבות הם מצד האדם וכל המעשים שיעשה האדם דבר רשות על זה נאמר כי הכל בידי שמים.
השמש נהפך לחושך אני מבין שזה ניגוד, אבל הירח לדם? מה יש לירח עם דם? אולי הכוונה למראה אודם לא תהיה לבנה אלא אדומה?
מיהו אשר יקרא בשם השם, השרידים אשר השם קורא?
בכל אופן זה ביטוי שהשתמשו בו כל מי שראה את עצמו ככזה כבר לפחות מן הרמבם במורה..
יש שני פשטים, שהם קוראים בשם השם, ושהשם קורא להם, כלומר כל המוזמנים לסעודה. סוף הפסוק מוכיח לפשט השני, התחלתו אפשר לפרש בשני הדרכים.
זה מוזר שאחרי שהבטיח את הנבואה שהוא קריאת השם לכולם פתאום יש רק שרידים? או שזה חוזר על זמן אחר?
מזמן התלמוד. הגמרא אומרת אלו תלמידי חכמים..
מעניין. לא חשבתי על זה ככה.
לא הבנתי
גם אני לא בדיוק. הבנתי הוא אומר רעיון החלום הוא שכל הדברים הנראים מהאדם החלום או הרהור מספר זה השם וזה הנבואה
Monday, January 29, 2024 • י״ט שבט תשפ״ד
הוא גם היה אחרי ישעיה .. יחזרו מהאום ויילחמו… האתים לחרבות
הפתרון של מראה נבואה מיושן, היום אומרים שזה ספרותי 😀
אפשר לעשות סינתזה ולהגיד שספרות זה נבואה 😀
אבל נחזור לפשט, למה באמת יואל צריך נבואה, זה קשור אצלו באמת עם ההצלה המופתית, ויכול להיות שזה כי אחרת מי יידע שזה מכה אולי סתם אירוע קרה
כמובן שהירח לא נהפכת באמת לדם…
אבל יכול להיות פה פתרון של מראה וגם של ספרות,
מראה יהיה שהנביא ראה בדמיונו שמש חשך וירח דם
ספרות יהיה שזה ציור ולהסביר מאיפה ולמה זה
ופה רואים שזה מושגים קרובים
כי מסתמא אפשר שהנביא ידמיין ככה, מאותו סיבה כי זה באמת סמל לזה
כן, אז אם אני אגיד שהנילוס לא נהפכה לדם רק נהייתה אדומה, כפי שקורה לפעמים, אני אפיקורס…?
זה ‘הירח לדם׳
קומוניסטים מוסלמים
האיי איי לא הסכים לייצר את התמונה אבל אז בדקתי בגוגל וראיתי שכבר יש מפלגה כזאת…
האמת שאני לא יוןדע חייב להיות איפשהו דיון כזה אם המים ממש השתנו למהות של דם.. כזה כמו החקירה על הלחם שנהפך לישוע..
עוד לא הסברתם לי מה זה ‘יום ה”, חייב להית לזה הסבר מילולי מסוים
וכי שאר הימים אינם של ה׳?
נראה למעלה שזה גם משחק צליל? יום יי ושד משדי?
אם קוראים השם ככתבו זה עובד..
בפרקים האחרונים זה מובן כי זה ‘היום שה׳ אמר שהוא בא בו׳, או שהנביאים הזהירו ממנו, משהו כזה
בפרקים ראשונים זה לא נראה שיש אזהרה לפני הארבה, או שבעצם זה אמור להיות האזהרה
כמו שיש ‘יבוא יומו׳, היום של מי, היום שקיוו שיבוא על עונשו, כך יום יי
אבל בהתחלה משמע שזה תואר עצמי ליום מסוג מסוים
התרגום אומר “יוֹמָא דַעֲתִיד לְמֵיתֵי מִן קֳדָם יְיָ”
מעניין
ועכשיו אני אגיד שזה הנמשל של עמוד האש והענן…
כאילו, אני באמת לא יודע מה הכוונה שם… אבל אתה אומר שזה בעצם סגנון נפוץ….
כתוב בפירוש “ארבה את זרעך”
שאש הולכת לפני מישהו וענן, לפחות בתיאורים של הופעת ה׳, אבל למה התחילו לתאר אותו כך, ענן מובן זה תיאור של סערה, אבל האש או שזה ברק או שזה תיאור של מחנה מלחמה
ולכן צריך לספר את מכת הארבה לבנים..
אבל מה קשה, יש סגנון מקובל לתאר הופעת אל, בעל גם עשה מלחמות? לא זוכר
פעם מישהו הראה לי שהחסידים גנבו תוארים להופעת האדמו״ר מנוסח שכותבים על האפיפיור… לא נורא
לכאורה, ארבה על שם שהם באים בעם מרובה, ככתוב על חיל מדין “כארבה לרב”
גזם, שגוזמים את העצים
ילק, זה מה שהם מחסלים
וחסיל, מקרא מפורש “כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה”
לכן נראה לי בפשטות שזה כפילות פואטית ולא סוגים שונים של ארבה
איני יודע אם פירש הכל, בתחילה פירש ארבה גובאי, אבל המשך הפרק בפרט פרק ב מאז שכתוב עמים כנראה מפרש הכל על אשור
פלא אם אף אחד עוד לא כתב את הפסוק על שער המורה..
ובאמת ‘אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר׳..
בינתיים לא מצאתי.. הבעיה ברמבמיסטים שהם יבשים..
היה כן סגנון לקרוא לו ‘המורה לצדקה׳
אבל רש:י חושב כפשוטו – (ד) יהפך לחשך – לבייש את המשתחוים לחמה.?
אבן עזרא אכן חושב שמדובר על ליקוי חמה
או לבנה
בפשטות, דם זה מיתת העמים דלהלן, ואש ותמרות עשן, זה כמו שאמרנו לפניו תאכל אש וערפל וכו׳
כִּ֠י בְּהַר־צִיּ֨וֹן וּבִירוּשָׁלַ֜͏ִם תִּֽהְיֶ֣ה פְלֵיטָ֗ה
כַּֽאֲשֶׁר֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה
וּבַ֨שְּׂרִידִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה קֹרֵֽא׃
כלומר –
כִּ֠י בְּהַר־צִיּ֨וֹן וּבִירוּשָׁלַ֜͏ִם וּבַ֨שְּׂרִידִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה קֹרֵֽא׃ תִּֽהְיֶ֣ה פְלֵיטָ֗ה כַּֽאֲשֶׁר֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה
מה יהושפט פה? היו מפרשים שחשבו שכל זה היה בזמנו
או שככה נקרא סתם
“ואת ארצי חלקו” זה לא באמת על וועידת פיל…
כלומר הכוונה לא שחילקו את זה לחצאים..
אבל על מה כן מדובר בכל הסיפור הזה?
התיאור של המלחמה בפרק ד זה מקביל למלחמה של פרק ב
וכן ההמשך שהוא מקביל לפריון של סוף פרק ב
קשור להושע ועמוס, אבל יש לי תיאוריה הזויה, שזה שאומרים שמזבחות בית אל היו אלילים, זה בעצם הדין של כל בית מקדש כשה׳ מחריב אותו, מרוע מעשי עובדיו. ובאמת שגם מקדש יהודה אחר החורבן הוא כדין עבודה זרה. כי ה׳ מחריב מקדש רק כאשר זה מתפקד כמו עבודה זרה, והוא בעצם מבער עבודה זרה מארצו. רק כל הסיבה שרגיל במקרא שיש הבדל בין בית אל לבין ירושלים הוא כי רוב המקרא נכתב בזמן שירושלים עוד היה קדוש או הוקם מחדש או היה סיכוי שלא יהיה עבודה זרה
ולכן אסור ללכת בהר הבית בזמן החורבן כי זה עבודה זרה 🙂
יש הצעה של ר׳ משה גיקטילה שיואל ניבא בימי יהושפט ואז התרבו באמת הנביאים כמפורש אצל אלישע וכו׳,
אם זה מלחמה.. אם זה ארבה אז לא בטוח שתוקעים בשופר להילחם בארבה..
הפרשה היה נראה לי לא במקום הנכון, כי הכהנים היה נראה קשור לכל השיכורים שבוכים וכו׳, אפשר באמת את צודקת הפרשה אוחז כמוך..
כתוב שמנשה העמיד צלם בהיכל
מה הפירוש וכי ממש העמיד צלם
אלא שהוא חשב שההיכל זה צלם
מה זה הבעלים? זה מין אל שנותן היתר לרצוח למי שנותן מספיק קרבנות
מה ההבדל. וכי זה תלוי איזה תמונה תולים? בדיוק איזה סוג קרבנות זובחים? זה מוגדר על ידי המעשים שהאל תובע
באיזה קבוצה סודית של יצחק לאווי
כתוב שמנשה מילא את ירושלים דם נקי
כן
מלכים ב כא
זה ‘תמונה׳ במובן שני..
היה טעות שאמרתי להתקדם אתמול היה פרקים ארוכים היה צריך להתקדם היום …
אבל למה לא, בשמחה, אפשר , העיקר שיבוא 🌬️ על כל 🍖
האם משמע שפרק זה נכתב אחר ביטול נבואה או מיעוטה?
Tuesday, January 30, 2024 • כ׳ שבט תשפ״ד
מסתמא, אבל לא בטוח עד כמה הקשר הכרחי. כלומר האם ההבדל בין עגל לכרוב גורם את זה. או שזה המון פרטים בתרבות וחשיבה והתנהגות וכו׳
לא יודעים אפילו מי היואל האחד.. אז מה משנה
היוונים הם משל פה לגוי רחוק
כלומר דוגמא
מכרו אותם רחוק שלא יוכלו להחזירם
כן
מידה כנגד מידה
מקווה שאיזה חבר שלנו לא יגלה שזה מצוות הנביא…
עד לפרת אני באמת כמעט לא מכיר
היה ראוי שיהיה
אני בעד בכל מקרה, מהנהר ועד הנהר
לא עד לים..
🙂
רק נראה לי חלק מהחזון של הנהר ועד לנהר זה שיישארו שם גוים
כן הליכוד… אבל השאלה אם יש היום מישהו שברצינות ככה
נו מה הקשר, הנביא מבטא מידה כנגד מידה בצורה מדויקת. זה תמיד ככה, זה לא תוכנית פעולה..
כן ראיתי רדק אומר יש פה הרבה משלים אבל זה כפשוטו שכן כתב יחזקאל..
אז זה לא כמו שאני אמרתי.
לא בטוח מה הראיה
כן, אולי, צריך להסתכל ברדק על יחזקאל מה מפרש
רק אפשר גם להגיד הפוך… שאם זה נמצא פה תוך שיר אז אפשר שזה ראיה להיפך
מה זה נחל השיטים בכלל
כי מה הקשר מעין לבית יי
זה רעיון מוזר
בתור מטואפורה זה יפה דווקא
אוקיי אבל הרדק לא אומר ככה הוא כן עוסק בשאלה מה מילולי ומה לא, כלומר לא ספרות אלא חושב על מעבר לספרות..
עכשיו מאשי תגיד שזה דווקא ציור יפה 🙂
שזה בכלל ציור מוזר, כי נהר שמתרחב בהמשך זה אומר שיש עוד מים שיורדים מההרים וכו׳ בהמשך, אז זה לא באמת יוצא מהבית, כלומר זה סותר את הקטע של המשל שלו
הרי המים צריכים לרדת לירדן או לאיפשהו..
אבל בלי הוויכוחים הבינה מלאכותית לא היתה יודעת…
אני לא יודע איך לשכנע אותו לעשות את התמונה כמו ציורי המקדש הוא ממש לא רוצה, או הדבר המוסלמי הזה או ציור מדי רומאי