יהושע טז – דברים מקבוצת הדיון

Tuesday, September 29, 2015 • ט״ז תשרי תשע״ו

חשבתי על זה, מי שכתב את זה היה פשוט רציונלי, אם מצווה זה דבר טוב בוודאי זה דבר טוב לכולם, מה ההגיון שזה טוב ליהודים ולא לגוים. כל ההמצאה הזו שאנו רגילים שמצוות זה דבר טוב אבל רק לישראל זה רעיון נורא מוזר.

בוודאי יש בעוד מקומות, גם יש להיפך מן הסתם במקומות אחרים

אנחנו מוצאים הרבה שכל הגוים יבואו לבית המקדש

נכון יהיה בית השם והלכו אליו כל הגוים וכו

והסוכות הזה שכתוב כאן גם עיקרו עליה לרגל

גם על פי פשט ההלכה יש לגוי לקיים כל המצוות כאינו מצווה ועושה

משום מה במשך הדורות נהיה ההנחה שהגוים הם איזה גארנישט שבכלל לא מסתכלים עליהם,

עד כדי כך שאם יש סיפור שלם איך השם שלח נביא לאנשי נינוה שיחזרט בתשובה וקוראים ביום כיפור, יש עדיין ספרים שמפקפקים אם יש דין תשובה לגוים

מי זה ינקלוביטש

מה אמר

וממש כל העמים שמחו כי ינקלוביץ אמר

אנחנו משוגעים, מי שואל אותו..

אבל אני אומר להיפך, שכולם יניחו תפילין וילכו לאומן

אני ממש לא מבין החבדניקים שקודם שואלים אותך אם אתה יהודי ואז מניחים לך תפילין, ומה אם אני גוי התפילין לא טובים לי רק אם יש לי גנים יהודיים? לא עושה לי סנס

אתה מאמין שתפילין עושה טוב לאנשים שיהיה גם לגוים

מאותו סיבה אני חושב אתה מאמין שסוכות זה דבר טוב, אז אם לא יכלת בטו תשרי תעשה בטו חשון

וכך נהג ירבעם

וכך נהגו החשמונאים שעשו בחנוכה

רק אחרי זה הגיעו חכמי הלכה מצחיקים שלא מאמינים שסוכות זה דבר טוב אז אם זה לא כפי הספר אינם רואים בזה משמעות בכלל

וזה הפשט במיכה? מן הסתם לא

כבר דיברנו על זה מתישהו איפשהו

Sunday, April 28, 2019 • כ״ג ניסן תשע״ט

Joshua 16

Joshua

וַיֵּצֵ֨א הַגּוֹרָ֜ל לִבְנֵ֤י יוֹסֵף֙ מִיַּרְדֵּ֣ן יְרִיח֔וֹ לְמֵ֥י יְרִיח֖וֹ מִזְרָ֑חָה הַמִּדְבָּ֗ר עֹלֶ֧ה מִירִיח֛וֹ בָּהָ֖ר בֵּֽית־אֵֽל׃

The portion that fell by lot to the Josephites ran from the Jordan at Jericho—from the waters of Jericho east of the wilderness. From Jericho it ascended through the hill country to Bethel.

וְיָצָ֥א מִבֵּֽית־אֵ֖ל ל֑וּזָה וְעָבַ֛ר אֶל־גְּב֥וּל הָאַרְכִּ֖י עֲטָרֽוֹת׃

From Bethel it ran to Luz and passed on to the territory of the Archites at Ataroth,

וְיָֽרַד־יָ֜מָּה אֶל־גְּב֣וּל הַיַּפְלֵטִ֗י עַ֣ד גְּב֧וּל בֵּית־חוֹרֹ֛ן תַּחְתּ֖וֹן וְעַד־גָּ֑זֶר וְהָי֥וּ תצאתו [תֹצְאֹתָ֖יו] יָֽמָּה׃

descended westward to the territory of the Japhletites as far as the border of Lower Beth-horon and Gezer, and ran on to the Sea.

וַיִּנְחֲל֥וּ בְנֵי־יוֹסֵ֖ף מְנַשֶּׁ֥ה וְאֶפְרָֽיִם׃

Thus the Josephites—that is, Manasseh and Ephraim—received their portion.

וַיְהִ֛י גְּב֥וּל בְּנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וַיְהִ֞י גְּב֤וּל נַחֲלָתָם֙ מִזְרָ֔חָה עַטְר֣וֹת אַדָּ֔ר עַד־בֵּ֥ית חוֹרֹ֖ן עֶלְיֽוֹן׃

The territory of the Ephraimites, by their clans, was as follows: The boundary of their portion ran from Atroth-addar on the east to Upper Beth-horon,

וְיָצָ֨א הַגְּב֜וּל הַיָּ֗מָּה הַֽמִּכְמְתָת֙ מִצָּפ֔וֹן וְנָסַ֧ב הַגְּב֛וּל מִזְרָ֖חָה תַּאֲנַ֣ת שִׁלֹ֑ה וְעָבַ֣ר אוֹת֔וֹ מִמִּזְרַ֖ח יָנֽוֹחָה׃

and the boundary ran on to the Sea. And on the north, the boundary proceeded from Michmethath to the east of Taanath-shiloh and passed beyond it up to the east of Janoah;

וְיָרַ֥ד מִיָּנ֖וֹחָה עֲטָר֣וֹת וְנַעֲרָ֑תָה וּפָגַע֙ בִּֽירִיח֔וֹ וְיָצָ֖א הַיַּרְדֵּֽן׃

from Janoah it descended to Ataroth and Naarath, touched on Jericho, and ran on to the Jordan.

מִתַּפּ֜וּחַ יֵלֵ֨ךְ הַגְּב֥וּל יָ֙מָּה֙ נַ֣חַל קָנָ֔ה וְהָי֥וּ תֹצְאֹתָ֖יו הַיָּ֑מָּה זֹ֗את נַחֲלַ֛ת מַטֵּ֥ה בְנֵי־אֶפְרַ֖יִם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃

Westward, the boundary proceeded from Tappuah to the Wadi Kanah and ran on to the Sea. This was the portion of the tribe of the Ephraimites, by their clans,

וְהֶעָרִ֗ים הַמִּבְדָּלוֹת֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם בְּת֖וֹךְ נַחֲלַ֣ת בְּנֵֽי־מְנַשֶּׁ֑ה כָּֽל־הֶעָרִ֖ים וְחַצְרֵיהֶֽן׃

together with the towns marked off for the Ephraimites within the territory of the Manassites—all those towns with their villages.

וְלֹ֣א הוֹרִ֔ישׁוּ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֖י הַיּוֹשֵׁ֣ב בְּגָ֑זֶר וַיֵּ֨שֶׁב הַֽכְּנַעֲנִ֜י בְּקֶ֤רֶב אֶפְרַ֙יִם֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד׃ (פ)

However, they failed to dispossess the Canaanites who dwelt in Gezer; so the Canaanites remained in the midst of Ephraim, as is still the case. But they had to perform forced labor.

א גוטע וואך א געזונטע זומער וכו׳ לכל החברים

אנחנו מאחרים קצת מאחרי הסדר הרשמי של 929, בגלל ימי החג והמועד. הסדר הרשמי כבר אוחז היום בפרק יט. בשנים שעברו השתמשנו עם ימי שישי הארוכים של הקיץ להשלים את זה, וכך נעשה בס״ד.

אני עדיין אוחז פה בערך בפרק י׳ , בגלל ימי ערב פסח וכו׳ שיש בהם מצוות אחרות.. מקווה שאשלים השבוע פה בערך עד איפה שאנו אוחזים ואתן קצת תמונה כללית של הסיפור פה

ספר יהושע באופן הכי כללי נחלק לשלשה ספרים. ספר ראשון הוא פרק א עד פרק יב – סיפור כיבוש הארץ. ספר שני הוא פרק יג עד פרק כא הוא חלוקת הארץ ועריה לשבטים. ספר שלישי פרק כב עד סוף הספר המשכת ציווי יהושע לדורות הבאים

ויש ביניהם שינויים גדולים בסגנון, שעל פי רוב עד פרק יב היה סיפורים יפים ומובנים, ופרק יג – כא הם רשימות גיאוגרפיות שצריך איזה מומחה גיאוגרפי פה שיעזור לנו, ומשם עד לסוף הוא שוב סיפורים מובנים (ואם רוצים דווקא אפשר לקשר אותה שוב להתחלת הספר)

ויש בין החלקים הללו גם מגמות שונות מאד וגם סתירות בסדר הסיפור ועוד דברים, וכמובן יש ביקורת שזה באמת סתירה וכו׳, אבל לענייננו חשוב להבין שיש באמת מטרות שונות מאד פה ולפיכך יש לקרוא אותם כסיפורים נפרדים.

החלק הראשון מטרתו העיקרית לספר כיצד התקיימה הבטחת ירושת הארץ וכיצד כבשו את האומות כולם בעזרת ה׳.

החלק השני מטרתו העיקרית לרשום ירושת השבטים לדורות, ומסתמא אם היה פעם איזה סכסוך בין השבטים היו מסתכלים בספר הזה ומכריעים לפי הכתוב בו מה הם ירושת האבות, ועל זה יש פסוק מפורש בתורה לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל, וגבולות הראשונים הללו הם בספר הזה כלומר החלק הזה. זה בעצם הטאבו הראשון של ארץ ישראל שנתייחס לימי יהושע.

החלק השלישי מטרתו לוודא את המשך קיום התורה בארץ כפי שצווה יהושע וכרת ברית ועשה מזבח וכו׳.

כפי שדיברנו הרבה פעמים אין כאן כרוניקה באמת של כל המלחמות והטכסיסים. וצריך בעצם להבין למה סופרו אלה הסיפורים שסופרו בחלק הראשון באריכות.

בסוף החלק הזה יש שיר של ל״א מלכים, ולפי החשבון בדעת מקרא לא סופר בכלל על הכיבוש של 14 מהם. כלומר בכלל לא מוזכר בסיפור המלחמה אלא קצת יותר מחצי הערים הרשומות. וקל וחומר שבחלק השני של חלוקת השבטים יש עוד המון ערים ומקומות שלא נזכרו בכלל בסיפור המלחמה. ויש גם סתירה שיש ערים שכתוב בפירוש אחרי זה שלא נכבשו עוד על ידי יהושע כמו ירושלים. וד״מ נדחק אבל בפשט אפשר שזה אין מוקדם ומאוחר או נאמר על שם העתיד. דעת מקרא מחלק בין ניצחון המלך וכיבוש והורשת העיר אבל נראה לי דחוק ורחוק.

לפי השנה שאמר כלב שזה 45 שנה מעת ההבטחה חישבו חז״ל ששבע שנים לקח להם המלחמות עד אז, שהרי המרגלים היו בשנה ב לצאתם ממצרים נמצא 38 + 7 = 45. ומכל שבע שנים הללו לא נמצא לנו כי אם 5 סיפורי מלחמות והם

1 – מלחמת יריחו

2 – מלחמת העי

(3 – השלמת הגבעונים)

4 – מלחמת הברית שבראש מלך ירושלים

5 – מלחמת הברית שבראש מלך חצור

שהם 2 מלחמות מקומיוות קטנות של יריחו ועי, ועוד 2 מלחמות גדולות כוללות בריתות גדלות שלקחו משך זמן

לפי הכתוב בפרק י היה במלחמה הראשונה מעשי ניסים ונכבשו כולם בזמן קצר ‘פעם אחת׳ . אם כי לא מפורש כמה זמן בדיוק זה לקח, עכפ היה בזה חידוש שלקח מהר ממה שהיה אמור לקחת לכבוש כל כך ערים ומלכים

אבל במלחמה השניה הגדולה מפורש שימים רבים עשה יהושע את המלחמה, והיינו זו היתה כבר מלחמה בדרך טבעית יותר ולקח כמה שנים או הרבה זמן עד שכבש את כולם

ומה שנראה לי הוא שאלה ה5 סיפורים הם כמו אבות לכל שאר הסיפורים שהיו שם.

שלא נמנו אלא 5 הדרכים העיקריות שבהם התנהלו כיבושי יהושע, ובהם מסופר הסיפורים הגדולים והמפורסמים, ומסתמא לפי הדגם של אבות הללו היו הרבה פרטים היו עוד ערים שהיה באופי הזה או הזה אבל לא נמנו בפירוט.

והם *1*- ביריחו כיבוש ניסי משמים לגמרי על ידי נפילת החומה. וזה גם הכניסה הראשונה שלהם לארץ

וראו כל עמי הארץ וכו׳. ובאמת היו עוד ניסים כאלה גם מה שנמנה במלחמה 4 ירידת הברד ועמידת השמש ולא בדיוק מסופר כיצד ומתי ולמי היו הניסים הללו, ומסתמא גם עוד ניסים נעשו להם על דרך זה.

*2* בעי נפילה וכישלון של ישראל, ותיאור באריכות שלמדו שזה בגלל החטא, ושאחרי זה התגברו על החטא ועשו טקטיקה טבעית ונצחו. ומסתמא זה גם לא היה הכשלון היחיד של כל שנות הכיבוש או החטא היחיד, אלא שנקט הכתוב סיפור אחד כאב, ומזה נלמד גם שכאשר חוטאים אז צריכים להתנהל בדרך נורמלית ולעשות טקטיקה של מארב וכו׳, ומסתמא בעוד הרבה מקומות נעשו מארב אלא שלא נפרטו כנ״ל.

*3* סיפור הגבעונים שפחדו והשלימו. וכאן יש פסוק נגד התזה שלי שכתוב שלא היתה עוד קריה שהשלימה עמהם. ומכל מקום זה אב לאומות שנוצחו בדרך אחרת לא במלחמה ישירה אלא בדיפולומטיה וברית. ועכפ הוא אב למה שרואים בהמשך שהיו לישראל לפעמים בריתות עם ארצות השכנות והפסוק פה יש לו יחס מורכב לזה שמצד אחד זה טוב שפחדו והשלימו ומצד שני בעצם עדיף להכרית אותם ונראה שזה אב לכל ההתלבטות הזאת שנמצאת גם בפסוקים וגם בסיפורים. וכמו כן יש כן עוד אומות שלא לחמו איתם כמו שחזל אמרו הגרגשי ברח לאפריקי, וזה אב לזה

*4* מלחמת הברית של מלך ירושלים הוא אב למלחמה גדולה שנאספו הרבה מלכים נגדם ונוצחו כולם בדרך ניסית של שמש בגבעון דום

*5* מלחמת הברית של מלך חצור הוא אב לשאר הכיבוש שנמשך זמן רב עם מאמץ גדול

ואפשר לראות שזה בערך כל הדרכים שבהם מלחמה יכולה ללכת, ומכל סוג מלחמה וניצחון או כשלון יש סיפור אחד

עכשיו נלך לפרק יא פסוק טו והלאה. כתוב שלקח יהושע את כל הארץ אשר צוה ה למשה ומשה ליהושע ולא הסיר דבר ולקח את כל הארץ כולה. אבל אין זה כל הארץ המובטחת, שהפסוקים טז יז מונים גבול כיבושי יהושע והם הם שמהם נמנו גבולות הארץ הנשארת בתחלת פרק יג. אם כן מהו שהכתוב אומר שיהושע עשה ככל אשר צוה משה? כנראה עשה כל מה שביכלתו. שלא נצטוה שיעשה מופת ויכבוש מה שאינו אפשרי, אלא הלך כל ימיו ועשה כל שביכלתו.

מעניין שחזל דרשו הכתוב ימים רבים עשה יהושע את המלחמה לגנאי, שיהושע משך את המלחמה שיקח יותר זמן משהיה צריך כי רצה לחיות יותר זמן, וכנראה זה חלק מהמורכבות שיש פה שמצד אחד אפשר להסתכל שלא עשה יהושע כל מה שיכל, אבל לפי הפשט הפסוק משבח אותו שלחם כמה שיכל

ונמצא הסתירה הגדולה הכללית אם עשה יהושע הכל או לא אינה באמת סתירה אלה הם שני דרכים לתאר אותו דבר, יהושע עשה כל מה שהיה אמור לעשות.

ושוב יש כמה סתירות פרטיות שצריך להתיישב בהם כמו לגבי חברון וירושלים ועוד, אבל בכללות זה לא באמת סתירה לפענ״ד.

תציין פסוק י איפה?

ומה שכתוב והארץ שקטה ממלחמה דייק הוא שקטה. לא שנגמרה כל מלחמת הכבוש. אלא שכבר לא היה מלחמה אקטיבית. שמקודם היו ישראל מתחילים מלחמות או היו כנענים שפחדו מהם מתגרים בהם מלחמה. ומשנגמר הזמן הזה שקטו. אלה הגוים שנשארו בעריהם השלימו עם העובדה שלידם יש ישראל ואלה לא כבשו את אלה ולא אלה את אלה. יש שקט. לא שיש שלום או שצד אחד ניצח לגמרי.

אה אני עוד לא מגיע לפרטי הפרק של היום דקה…

*פרק יג*

מתחיל הסיפור ככה. ויהושע זקן בא בימים ויאמר השם אל יהושע אתה זקנת והארץ נשאר הרבה לרשתה. השם אומר ליהושע אתה כבר לא תסיים את הכיבוש, אבל לפחות תסדר את חלוקת הארץ לשבטים לזמן שיכבשו. אין כאן נימה של ביקורת על יהושע שלא השלים, זה חלק מהכתוב בתורה מעט מעט אגרשנו, כפי הנראה בפרק זה כך זה לכתחילה. אבל מכל מקום רוצה השם שיעשה את החלוקה. וכנראה מהסיבה למעט את המחלוקת אחר כך שיהושע יש לו את הסמכות לחלק את הארץ ואם זה יישאר לא מחולק אחרי זה יהיו מלחמות סביב זה. זה בעצם מעניין לחלק מה שעוד לא נכבש וזה מראה שסמכו על הבטחת השם שיכבשו בסוף . זה כמו אדמור שמחלק אדמורות לבנים שלו בצוואה בערים שעוד אין לו בית כנסת..

הפרק מונה שלשה חלקים של הארץ.

1 ארץ שכבר כבשה משה וחלקום לראובן גד וחצי מנשה, והוא מפרט בדיוק איפה נחלו ראובן ואיפה גד ואיפה מנשה מה שלא נפרט בתורה.

2 הארץ שכבר כבש יהושע – זה נמנה בפרק יא

3 – הארץ שנשאר בגבולות הארץ שהובטחה למשה אבל לא נכבשה.

וכפי הנראה גבולות הללו הם לא לגמרי בקו סובב, כלומר יש ארץ הנשארת שכאילו כבש יהושע עד פה בדרום ועד פה במזרח ועד פה במערב, אבל היו עוד ערים כנעניות באמצע תוך גבול הכיבוש שלא נכבשו. כיבוש לא עובד תמיד בקו ישיר בפרט אז שלא היה תקשורת וכו׳, היה יכול להיות באמצע שני ערים ישראליות עיר כנענית שלא נכבשה, וכל עוד אין מלחמה אקטיבית ביניהם אין בעיה.

אגב יש משהו יפה בפרק יב פסוק ז, אנו רואים שיש הר שנקרא הר חלק, והצד השני שלו עולה שעירה. זה הבנה חדשה בפסוק אנכי איש חלק ואחי איש שעיר. כנראה הצד של בני יעקב בהר היה חלק (ד״מ אומר שהר שאין עליו עצים נקרא חלק) והצד של בני עשו היה שעיר (היה בו יער עצים) . ולפיכך נקרא יעקב איש חלק ועשיו איש שעיר, וזה מסימן שלעשו היה הרבה שערות וליעקב לא

*פרק יד*

אלעזר הכהן (איפה הוא היה עד עכשיו?) ויהושע בן נון מסדרים חלוקת הארץ, לט׳ וחצי שבטים שנוחלים בעבר המערבי של הירדן.

למעשה צורת השבטים נראה יותר כמו ב שבטים ועוד ז. יש שבט יוסף ושבט יהודה. ועוד ז שבטים קטנים.

בין מה שקראתי הטאבו של חלוקת השבטים יש עוד כל מיני סיפורים קטנים או פרטים של כיצד נכבשו המקומות ועוד דברים שהיו בה. כמו כיבוש כלב לחברון בפרק טו וכיבוש עתניאל לקרית ספר בפרק טז. קשה להבין מתי בדיוק קרו אלה הסיפורים. הסיפור פה הוא לא על הסדר. הרי למעלה נאמר בפירוש שיהושע כבש את חברון ושוב כתוב שכלב עשה את זה. ואמנם זה לא כזה קושיא הכל נקרא על שם יהושע שהוא המצביא הראשי והוא שלח את כלב, אבל עכפ למדנו מזה שאין כאן סדר כרונולוגי או שהסיפרו של כלב היה לפני הסיכום בפרק יא ויב או להיפך.

זה התשובה גם לך

*פרק טו* הוא תיאור נחלת שבט יהודה. והוא נספר בשני דרכים קודם מספר הכתוב תארי הגבול מד צדדיו, ושוב מונה רשימת עריהם. כפי שהסברנו שאלה שני הדברים לא תמיד בהכרח הולכים ביחד לפעמים זה יותר ערים שנכבשו לפעמים שטח. בכלל שטח לא שווה הרבה הכי טוב לכבוש עיר כבר בנויה..

*כלב בחברון* אני לא מבין כ״כ הסיפור של כלב. הוא בא ליהושע ואומר שיש לו הבטחה.

אז קודם כל אני לא מבין הבטחה זו. כתוב בפרשת שלח השם נשבע שהדור הראשון לא יראו את הארץ, בלתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון וכו׳. נו מאד מובן כולם ימותו במדבר רק אלה השנים שלא חטאו ייכנסו לארץ.

בפרשת דברים נאמר בנוסח אחר קצת – ושם לא נזכר יהושע כלל – וכתוב ולו אתן את הארץ אשר דרך בה. גם פה הייתי אומר הפירוש הוא שאר הדור לא ייכנסו לארץ אבל הוא שלא חטא יירש הארץ שכבר דרך בה

עכשיו בא כלב ליהושע ומחדש פירוש חדש בפסוק הזה. הוא אומר יש לי הבטחה ממשה (לא מהשם) שהארץ שדרכתי בה תהיה שלי. והוא מפרש הארץ הזו זו חברון. למה בדיוק חברון? הרי הלכו בכל הארץ? אמנם נזכר חברון במיוחד בפרשת שלח אולי שם עשו עיקר הריגול שלהם, וכתוב על כלב שהלך לשם במיוחד, אז אולי היה בזה איזה מסירות נפש שלו שהלך לשם.

אולי שההבטחה הזו שכלב מזכיר כלל אינו הכתוב בפרשת דברים אלא סתם הבטחה שאמר לו משה בעל פה ולא נרשם בתורה, הוא הבטיח לו פרס את חברון.

ובקיצור כלב אומר אני עדיין חזק כמו אז ואלך ואכבוש את חברון. מזה אני למד שהיה נצרך גבורה גם במרגלים, וכנראה זה שכתוב ויבא עד חברון היה גבורה מיוחדת של כלב שלא פחד מהענקים שם והלך לרגל שם. גם יש סברא שהוא כבר ריגל את חברון אז יודע כיצד לכבוש אותה, כמו המרגלים של יריחו והעי שלימדו כיצד לכבוש, וכפי שרמבן אומר שזה היה בעצם התפקיד של המרגלים של משה לא להגיד דעות אם טובה הארץ אלא לראות איפה לכבוש.

ועדיין קשה לי אם זה חריגה מהירושה הכללית שנחלקה לפי הסדר לשבטים ומשפחותיהם? כ

*פרק טז – יז* הוא תיאור נחלת בני יוסף ונחלק לשנים אפרים ומנשה. אמנם חצי מנשה כבר ירשו בעבר הירדן.

אנחנו צריכים איזה בקי בגיאוגרפיה של ארץ ישראל שיסביר לנו מה קורה פה

*שיר המלכים*

לגבי שיר המלכים בפרק יב, רציתי ללמד אתכם כיצד שרים את זה..

זה call and response

אומר החזן “מלך יריחו!” והקהל צועק “אחד!” “מלך העי” והקהל צועק “אחד!” וכן כולם

זה כזה שיר שאנחנו מונים כמה מלכים כבשנו, סופרים אחד אחד, ומישהו כנראה אוחז ראש איפה המספר עומד, ובסוף מתחזן החזן “כאאאלל מלאאכייים שלווששיים ואאאחדדד”.

זה ככה עושים ספירה דרמטית להראות כמה מלכים כבשנו

והסיבה שמונים אחד אחד ולא אחד שנים זה כי אחד נשמע יותר טוב, גם כאשר הכהן גדול ספר ביום הכיפורים היה אומר אחת ואחת וכו׳, אחד יותר קל ויותר מתנגן, החשבון אם זה אחד הראשון או השני צריך להחזיק בנפרד, זה כזה מדגיש כל אחד בפני עצמו ואז אחרי זה הוא מצטרף למספר.

כך קיבלה המסורת ורושמים את זה אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה

וזה גם מסתיים בחריזה עם האחד

כל מלכים שלשים ו… אחד!

למה יש כזה ניגון יפה אחת ואחת… למה נראה לך שלא שרו את זה כבר בבית המקדש…

ודאי שהיה רעיון כזה יש המון פסוקים במקרא שמתחרזים. מה שלא היה זה משקל.

טוב הדמיון ליום כיפור קצת קלוש אבל דווקא כתוב שלכן ספר ככה שלא יתבלבל

איך אתה יודע שלא בכוונה, מסתמא כן בכוונה.

אבל זה לא היה מדויק כזה, באופן כללי זה שיש צלילים וקטעי פסוקים כאילו מתחרזים זה יש הרבה, לא היו מקפידים על חוקי שירה כמו אחרי זה אבל דווקא כל שירת התנך בנויה מסוג של הקבלה של חלק אחד לשני, לזה אני מתכוון חריזה, לא דווקא “גראם”, אבל יש תמיד הקבלה כמו נגיד הפרק הראשון של הלל הוא מופת של שירה מקראית כל דבר נאמר פעמיים וזה מקביל לזה

טוב… קשיא

אני רואה שהערשי וחיים כתבו למעלה על כלב. לפי פירושו שלא כלב בעצמו בעצם מתיישב הקושיא שלי איפה ההבטחה. הכוונה שהוא היה כמו הנשיא של אלה שלקחו את חברון

פירוש יפה מאד

Tuesday, November 15, 2022 • כ״א חשון תשפ״ג

הפרקים האלה הם מפה לפני שלמדו לצייר מפות.. איפה יש מפה הכי קרובה למה שכתוב פה שנוכל להבין?

כולם ישנים

שאיפה זה? זה שם של ספר?

גם בשאר הדברים אתה חושב שהוא דרשן? מה פירוש דרשן בגיאוגרפיה..

אוקיי אבל אני עדיין תקוע פה, מי המפרש שיכול להגיד לי פחות או יותר מה אנחנו יודעים בטוח ומה ספק ומה השערה וכו׳?

אבל אני לא מבין מילה אז אתה תהיה חייב לפרש..

Wednesday, November 16, 2022 • כ״ב חשון תשפ״ג

טוב שימו פרק יז ואני אגיד משהו..