Wednesday, February 07, 2018 • כ״ב שבט תשע״ח
So this is probably a good example of a futile use of belief in afterlife.
Although we don’t know anything and maybe he’s in heaven now and having a huge piece of gan Eden because he protested the bad city officials.
Since he was discussed I was reading an old nymag interview with justice Scalia
I don’t know how, by your lights, that’s going to be regarded in 50 years.
I don’t know either. And, frankly, I don’t care. Maybe the world is spinning toward a wider acceptance of homosexual rights, and here’s Scalia, standing athwart it. At least standing athwart it as a constitutional entitlement. But I have never been custodian of my legacy. When I’m dead and gone, I’ll either be sublimely happy or terribly unhappy.
You believe in heaven and hell?
Oh, of course I do. Don’t you believe in heaven and hell?
No.
Oh, my.
Does that mean I’m not going?
[Laughing.] Unfortunately not!
Wait, to heaven or hell?
It doesn’t mean you’re not going to hell, just because you don’t believe in it. That’s Catholic doctrine! Everyone is going one place or the other.
But you don’t have to be a Catholic to get into heaven? Or believe in it?
Of course not!
Oh. So you don’t know where I’m going. Thank God.
I don’t know where you’re going. I don’t even know whether Judas Iscariot is in hell. I mean, that’s what the pope meant when he said, “Who am I to judge?” He may have recanted and had severe penance just before he died. Who knows?
Can we talk about your drafting process—
[Leans in, stage-whispers.] I even believe in the Devil.
You do?
Of course! Yeah, he’s a real person. Hey, c’mon, that’s standard Catholic doctrine! Every Catholic believes that.
Every Catholic believes this? There’s a wide variety of Catholics out there …
If you are faithful to Catholic dogma, that is certainly a large part of it.
Have you seen evidence of the Devil lately?
You know, it is curious. In the Gospels, the Devil is doing all sorts of things. He’s making pigs run off cliffs, he’s possessing people and whatnot. And that doesn’t happen very much anymore.
No.
It’s because he’s smart.
So what’s he doing now?
What he’s doing now is getting people not to believe in him or in God. He’s much more successful that way.
That has really painful implications for atheists. Are you sure that’s the Devil’s work?
I didn’t say atheists are the Devil’s work.
Well, you’re saying the Devil is persuading people to not believe in God. Couldn’t there be other reasons to not believe?
Well, there certainly can be other reasons. But it certainly favors the Devil’s desires. I mean, c’mon, that’s the explanation for why there’s not demonic possession all over the place. That always puzzled me. What happened to the Devil, you know? He used to be all over the place. He used to be all over the New Testament.
Right.
What happened to him?
He just got wilier.
He got wilier.
Isn’t it terribly frightening to believe in the Devil?
You’re looking at me as though I’m weird. My God! Are you so out of touch with most of America, most of which believes in the Devil? I mean, Jesus Christ believed in the Devil! It’s in the Gospels! You travel in circles that are so, so removed from mainstream America that you are appalled that anybody would believe in the Devil! Most of mankind has believed in the Devil, for all of history. Many more intelligent people than you or me have believed in the Devil.
I hope you weren’t sensing contempt from me. It wasn’t your belief that surprised me so much as how boldly you expressed it.
I was offended by that. I really was.
http://nymag.com/news/features/antonin-scalia-2…
לא לפי קהלת..
חלק הראשון של הפרק הזה הוא שיר יפה על המוות
וזכור את בוראיך פירוש הבריאות שלך לא הבורא שלך
בסוף הוא אומר הרוח תשוב אל האלהים – זה לא כמו שאמר מי יודע רוח בני אדם העולה למעלה?
פסוק ח זה מסקנת הספר שחוזר לתחילתו. משהו כמו הגוף שחוזר אל העפר שבא ממנו כך הספר חוזר וסובב אל המקום שהתחיל ממנו סובב סובב הרוח..
פסוק ט- יב זה רפלקציה על המחבר והספר
סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא. מַה שֶׁתּוּכַל עֲשֵׂה, וְלִבְּךָ לַשָּׁמָיִם: – רשי.
לפי הפשט הזה זה מסתדר מאד עם ההדרכה של קהלת כל הזמן שאדם לא יודע מה לעשות אבל תנסה להתכוון לטוב.
כי זה כל האדם הפשט לא כמו רשי שלכן נברא האדם אלא שזה מה שנשאר לאדם בסוף שלא יודע מאין בא ולאן הולך אלא מעט שהוא בוחר באמצע לעשות מה שמתאים לאלהים ירא. המבנה של הפסוק הזה זה אותו מבנה של אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה ודעת וכו׳.
כי זה כל האדם זה מיעוט ולא ריבוי
הפשט של הרשבם נשמע נכון אבל פרבר עושה יותר מדי מאמץ לעשות אותו רדיקלי.. הרעיון הזה בכללות שיש פתיחות וסיומים של עורכים לספרים הוא פשט פשוט שאמנם חזל ומפרשים אחרים לא ככ אומרים אותו או כי לא חשבו ככה או שהיה להם מדי פשוט. אבל גם הגרא למשל תמיד מפרש ככה כל ספרי התנך ואולי גם המלבים ועוד. וכבר אמרתי הרבה פעמים שאני לא חושב שהפסוק האחרון הוא discordant עם שאר הספר וככל שאני מבין הוא אומר במילים אחרות את שאמר שאר הספר. בקיצור נשמע נכון שזה הוספת העורך אבל העורך דווקא הבין את הספר וגם אם השתמש בשפה יותר פרום קצת הוא אומר אותו דבר.
גם מתאים שדברי חכמים כדרבנות וכו׳ זה השבח של העורך על הספר ושהוא מזהיר את הקורא שיקרא אותו טוב.
לא נשמע לי הפשט של פרבר על עשות ספרים הרבה שזה מתנגד לספר קהלת עצמו.. הפשט של רשי נשמע יותר נכון שיותר ממה שכתוב כאן יש להיזהר אלא שאי אפשר לכתוב הכל בספר כי אין לדבר סוף ולכן תדע לבד ותהיה חכם לדעת שיש בעולם יותר ממה שכתוב בספר.
גם פסוק יד חוזר לומר מה שאמר בפרק הקודם לפי פירושי. שהכל יביא אלהים במשפט אבל האדם לא יודע אם הוא טוב או רע וזה נעלם ממנו. לכן נשאר לך רק לעשות best effort
פסוק ט ויותר שהיה קהלת חכם הוא גם משהו דומה שלא תחשוב שהחכמה של קהלת נגמרה במה שאמר בספר הזה אבל הוא גם לימד דעת ואזן עוד הרבה משלים וכו׳. או יותר מוסרי שלא תחשוב שהחכמה נגמרה בלדעת שהכל הבל כי עדיין צריך לדעת הרבה משלים ודעת איך להתנהג בעולם עם כל זה.
זה מתאים למה שנאמר על שלמה שדיבר שלשת אלפים משל.
ובכללות זה סגנון שמצינו בספרים אחרים כמו בסוף אסתר וכל מעשה תקפו וגבורתו וכו׳ הלא הם כתובים. יש נטיה לספרים להודיע לך בסוף שיש עוד גבורות של המלך חוץ מספר הזה או יש עוד חכמה לכותב זולת הספר הזה ולא תחשוב שיכלתי לכתוב רק את זה.. ודומה לכף אמר הכהן גדול בקריאת התורה לפי מסכת יומא יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן.
יפה
פסוק יד הוא גם דימוי יפה. זה הכל דימוים של שדה אז דברי חכמים כדרבנות שזה מוליך את הבהמה. כמסמרות נטועים היינו כמו המסמרות שנטועים בארץ שמחזיקים את האהל של הרועה. ניתנו מרועה אחד הוא רועה אחד שמנהיג את הבהמה ונוטע את האהל ועושה הכל.
רזל דרשו כמסמרות נטועים שהם חזקים כמסמרות ופרים ורבים כנטיעה אבל בפשט נאמר נטיעה על כל דבר שנותנים בארץ כנאמר ויטע אהל
צריך להקריא את השיר של פסוק א – ח בלוויות. זה כל כך נהדר..
ויפה יותר מויהי נועם או איזה סגולה שנוהגים לומר..
כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים. הזקן השוכב במיטתו כבר שומע את רחש פעמי הספדנים שמכריזים די לוואיע פון הישיש החשוב דער און דער וועט ארויסגיין פון שמגר דריי אזייגער. הוא כבר בדרך לשם..
הקריאה המטיריאלית מסתמא מתייחס לכתוב בספר בראשית שעשה האדם עפר מהאדמה ויפח באפיו נשמת חיים. בסוף זה מתפרק העפר חוזר למקומו והרוח למקומו שנקרא בבראשית שבא מאלהים. אבל לא חייבים להבין כאן השארת הנפש במובן שיש נשמה פרסונלית שהולך לגן עדן. להיפך נשמע שיש השוואה בין העפר שהוא חוזר לעפר הארץ הכללי כמו הרוח חוזר לרוח הכללי. זה בכלל נשמע לי יותר יפה מאשר לחשוב שנשאר אישיות אחרי המוות..
Thursday, February 08, 2018 • כ״ג שבט תשע״ח
נו…
https://youtu.be/QVDtIfL84Nw
Wednesday, September 01, 2021 • כ״ד אלול תשפ״א
וראוי שאבאר כי תוצאות בחירה23 זו אין נזקה מועט, אלא גדול, כפי שאמשיל ואומר:
מהם מי שבחר לתור בהרים, והביאו דבר זה לידי שממון.
ומהם מי שבחר האכילה והשתייה, וגרם לו כליון בחוליים קשים. 24
ומהם מי שבחר קיבוץ הממון, והניחו לאחרים. 25
ומהם מי שבחר את הנקמנות, ונקמו הדברים הללו בו עצמו.
וכל הדומה לדברים הללו, כמו שאבאר בתוך המאמר הזה בעזרת ה׳.
אלא שאני אקדימם כאן ואומר:
לפיכך צריכים לחכמה, שתנהיג את האדם ותנחהו תמיד, כמו שאמר:
בהתהלכך תנחה אותך וגו׳26.
והעיקר בכל העניין הזה, שהאדם ישלוט במידותיו, וימשול על אהבותיו ושנאותיו, כי לכל אחת מהן מקום שראוי להשתמש בה שם.
וכאשר יראה את המקום שראוי בו השימוש, בכך ישחרר ממנה27 בשיעור הראוי, עד שישלים אותו הדבר.
וכאשר יראה המקום שבו צריך לעצור אותה המידה, יעצרנה עד אשר יעבור ממנו אותו המאורע. וכל זה בהבחנה ויכולת להרפות מתי שירצה, ולהחזיק מתי שירצה.
וכמו שאמר:
טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלכד עיר28.
[שלושת כוחות הנפש]
כן כבר הקדמתי 29 שיש לנפש שלושה כוחות:
התאווה
והכעס
וההבחנה.
כוח התאווה הוא אשר בו ישתוקק האדם לאוכל ולמשתה ולמשגל 30 ואהבת הצורות הנאות והריחות הטובים והמלבושים 31 העדינים.
אבל כוח הכעס הוא המביא את האדם לידי ההתגרות וההעזה וההתרברבות 32 והקנאה והנקמה והעזות וכל הדומה לכך.
אבל כוח ההבחנה הוא השופט בין שני הכוחות הללו בצדק, ואיזה מהן שהתעורר חלק מחלקיו בא כוח ההבחנה לחקרו ולבדקו.
אם ראה שראשיתו ואחריתו שלום 33 מייעץ בכך, כל שכן אם ראה שתכליתו רצוי.
ואם ראה בקצותיו או בקצה מקצותיו רעה מן הרעות – מורה לעזבו.
וכל אדם שהלך בדרך זו, והשליט הבחנתו על תאוותו וכעסו, הרי הוא בעל מוסר34 במוסר חכמים, כמו שאמר:
יראת ה׳ מוסר חכמה35.
וכל אדם שהשליט תאוותו או כעסו על הבחנתו – לא יהיה בעל מוסר34.
ואם העיז לקרוא למצב זה מוסר, הרי הוא מוסר אווילים. כמו שאמר:
מוסר אווילים איוולת36.
ואמר עוד:
וכעכס אל מוסר אוויל. 37
וכיון שכבר הקדמתי דבר זה, כי הצורך מזקיקנו לחכם אשר ידרג לנו את האהבות והשנאות38 הללו היאך ננהג בהן.
אני אומר, שאני מצאתי החכם שלמה בן דוד עליו השלום כבר עסק בזה, כדי לסכם 39 לנו מהו הטוב. ואמר:
ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש, והנה הכל הבל ורעות רוח40,
אין כוונתו צירוף המעשים 41 וכללותן, כי הבורא יתרומם ויתהדר הציבן והעמידן, וחכם כגון זה לא יאמר על מה שהציב בוראו, יתרומם ויתהדר, ‘הכל הבל׳. אלא כוונתו על כל פעולה שיעשה האדם בפני עצמה, כלומר שכל אחד ממעשי בני האדם, אם ייחדו לבדו, יהיה הבל כהתרועעות42 עם הרוח.
ועל הייחוד 43 במידה אחת אמר עוד:
מעוות לא יוכל לתקון וחסרון וגו׳44.
וכל אחד מהם מעוות מלהיתקן וחסר מלהיות שלם, כי צירופן לא יהיה חסרון, אלא תמימות ושלימות.
[שלוש אהבות שהן הבל כאשר הן לבדן]
ומחזק פירוש זה שהוא כן, שהרי הציג שלושה דברים מאהבות העולם, והחליט בכל אחד שהוא הבל, ופירושו התעיה45, כעין אמרו:
מהבילים המה אתכם 46.
מתעים 45 אתכם, ואמרו:
אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו47.
ותחילתן הייחוד בחכמה בלבד והזנחת יתר האהבות. אמר בזה:
ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות, ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח48,
ומסר לנו את הסיבה לכך, כי האדם, כל שרבה חכמתו רב צערו, מפני שמתגלים לו ממומי העניינים מה שהיה במנוחה ממנו49 לפני שיתגלה לו, והוא אמרו:
כי ברוב חכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב50.
ושני לה השמחה והששון בלבד.
ואמר אם ישים האדם נטייתו והתעניינותו בהם, יהיה גם זה לו התעיה45, כמו שאמר:
אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל51.
ואמר את הסיבה לכך מה היא, מפני שהאדם אז מרגיש את עצמו בעת הצחוק והשחוק בשפלות וגנאי, וכבר נכנס בתכונות הבהמות, והוא אמרו:
לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה52.
ובשלישית בבניין העולם, והודיע כי גם ההתעסקות בכך התעיה45, באומרו:
הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים, עשיתי לי גנות53,
ושאר הפרשה, ומה שתיאר ממעשיו עד סוף הפרשה.
ונתן את הסיבה למאיסתו את כל זה, והיא שהוא מניחו למי שיהיה אחריו, וילך יגיעו לבטלה, כמו שאמר:
ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי54.
וכאשר מנה שלושה דברים אלו, הפסיק מלהזכיר שאר סגולות העולם, כדי שלא יטרידו דבר זה ממה שהוא זקוק לו55. אבל בין הדברים האלה יעץ לאזן בין השלושה, כלומר לקחת משהו מן החכמה ומן הטובה, ולא יחדל מלחשוב על היותר ראוי.
כמו שאמר:
תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נהג בחכמה56.
קיצור הדבר שרס״ג אומר שבגלל שהאדם אינו אחד כמו הבורא אז גם אסור לו לקחת מידה אחת כדבר היחיד לעשות בחיים, אלא צריך לעשות קצת מזה וקצת מזה, וזה המסר של ספר קהלת ששום דבר לא טוב בבלעדיות
נראה לי שזה מהלך יפה להבין הסיום של סוף דבר הכל נשמע וכו׳. בגלל שאתה לא אלהים אתה לא אחדות הפשוט ואתה לא יכול לעשות רק דבר אחד.
יש בזה עומק תאלוגי להתבונן
וגם עומק מוסרי
נראה לי שכל מיני שיטות באמת טועים בכך
אפילו עבודת השם לא יכולה להיות דבר יחיד
אדם צריך לעבוד השם אבל גם לחיות קצת..
ואז רס״ג עושה גירסא משלו לספר קהלת ועובר על שלש עשרה דברים שבני אדם עושים ומראה למה כל אחד מהם לא טוב בפני עצמו
הכל הבל.. נסיתי לנסוע לאיזה בר מצוה ועכשיו אני תקוע באיזה תחנה על הדרך.. אז מה נלמד קצת?
תגידו משהו ואני אגיד למה זה הבל
משהו שאי אפשר לסמוך עליו? כמו איזה פוליטיקאי
כל העולם פוליטיקאים, אומרים דברים לפי הרוח לא לפי שום דבר רציני
אבל זה חלק מהרעיןן לא? שגם הצרות הם הבל.. אחרת לא שווה כל ההבל הזה.
וזה לא כזה צרה כי זה באמת שטות שלא בדקתי לפני שיצאתי מה עם הסערה..
אז מה, גם זה הבל
מעניין שקהלת לא נראה באמת שמדבר על צרות
רק ההצלחות הם הבל אצלו
מה עם הצרות הם לא הבל?
זה הרי סתירתי כל הזמן הוא אומר לא טוב להיות חכם כי יש בזה גם צער לא טוב להיות עשיר כי יש בזה גם צער, אבל למה הצער אומר שהשמחה הבל אולי להיפך?
הפרק האחרון הוא באמת יזכיר לו יום המיתה כזה
יש לך מעט זמן תמצא מה לעשות איתו
ואז יש חתימה שסכם את הספר וחוזר את הסיסמא שלו כמו שהתחיל, הבל הבלים הכל הבל. ופה נהיה הא הידיעה, ‘ה׳קהלת. כתב כזה ספר אז הוא השתדרג מאיזה ‘קהלת׳ סתם אל ‘הקהלת!
מעניין שפתאום הוא רוצה לדעת מה ‘האדם׳. כל הספר הוא לא שאל מה זה כל האדם אלא מהו הטוב שיעשה אדם בחייו וכדומה. אולי באמת פה הוא חזר למשהו יותר יסודי, כמי שאומר לפני שאתה אדם טוב אתה צריך פשוט להיות אדם.. לירא אלהים ולשמור מצוותיו זה הצעד הראשון… קודם להיות אדם. תמיד אני נזכר בסיפור ששמעתי מהרבי ר דוד מרחמיסטריווקא שהתלהב כל כך באיזה סיפור שאיזה צדיק התארח פעם אצל גוי פשוט ונהנה מהאירוח הטוב וכו׳ אז אמר תמיד ידעתי שיש הרבה מדרגות צדיק חסיד פרוש וכו׳, אבל כעת אני רואה שקודם לכל זה יש מדרגה אחת פשוטה, פשוט להיות ‘גוי הגון׳. זה כבר כל האדם.. הרבה יהודים מחפשים להיות חסידים וכו׳ אבל הלא יש שלב קודם לזה להיות גוי טוב.. וכך אפשר לומר שפילוסופיה זה טוב מה ראוי לעשות בחיים וכו׳, אבל אם אתה לא בן אדם אז מה אתה רוצה להיות פילוסוף.. קודם תהיה אדם.. אלהים ירא ומצוותיו שמור זה מינימום ולא לטעות לקחת ספר כמו קהלת להגיד נו הכל ניהליסטי אז אפשר לא להיות קדם..
אם כן אירוני קצת שהמחאה הגדולה של אבן עזרא הוא דווקא בקהלת.. על פסוק על כן יהיו דבריך מעטים.
Saturday, September 04, 2021 • כ״ז אלול תשפ״א
😀 אני בסך הכל נתקעתי בכביש לכמה שעות, יכול להיות יותר גרוע..
העיקר שהיה אפילו מקום עם וויפיי :😊
Sunday, September 05, 2021 • כ״ח אלול תשפ״א
ממש..אם לא פתרת את הבעיה אז לשם מה לכתוב ספר ארוך…
קשה ללמוד לפי הסדר בימים אלה אני מעתיק לכם פירוש מזמור פא לפי הפשט שפירשתי על ראש השנה מתוך חיבורי
מזמור הרנינו לאלהים עזנו
קומה שלמה של תפלת ראש השנה
א.
לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לְאָסָף:
הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ
הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:
שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף
כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל:
תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר
בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ:
כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא
מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:
עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ
בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם
שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע:
הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ
כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה:
בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ
אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם
אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה:
שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּך
יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי:
לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר
וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר:
אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ
הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ:
וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי
וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי:
וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם
יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם:
לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי
יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ:
כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ
וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי:
מְשַׂנְאֵי יְהֹוָה יְכַחֲשׁוּ לו ֹ
וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם:
וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה
וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ:
ב.
פתח הסבא בספר תהלים. כבר למדנו הרבה פעמים שכל פתיחה וראיה המביא פסוק אחד, לעולם איננו מתכוון לאותו הפסוק בלבד אבל אותו הפסוק הבולט לו משמש כמו חוט המושך אצלו את כל הפרשה או הענין. כך הדבר בתורה וכל שכן שהדבר כן בתפלה והקריאה בפועל. שכן אין פוסקים פרשה שלא פסקו משה. ואם קובעים לומר מזמור תהלים מסוים הרי אומרים אותו כולו על פי רוב, אע״פ שהרמז לאמירתו באותו הזמן לכאורה איננו אלא בקטע אחד. (ולמשל מנהג אמירת לדוד ה׳ אורי בימי אלול ותשרי לפי הרמז ה׳ אורי בראש השנה וישעי ביום כיפור. או אמירת למנצח על השמינית בברית מילה לפי הרמז שהוא על מילה שניתנה בשמיני. וכן הלאה). וכך הוא מנהג הגר״א על פי הגמרא לומר מזמור זה כולו כשיר של יום לראש השנה. ואם כן עלינו לפתוח את כולו על מנת לעמוד על סוד הקישור.
ג.
כאשר מבקשים אנחנו להיכנס לסוד הדברים דרך כלל עדיף להרחיב את המבט מאשר לצמצם אותו. במקום לשאול ‘מה ענין השברים של תשר״ת׳ עדיף לשאול ‘מה ענין העולם כולו ביום ראש השנה׳. שהלא באמת הכניסה אל התורה הוא הרחבתה ולא צמצומה. הוא פתיחת שערי ארמונותיה לראות שכל אות ובה הוא ארמון שלם נקשר עם שאר כל האותיות. ומן הדרכים המכוונים לראות זאת הוא התבוננות בפרקי תהלים. שכן כל פרק בתהלים הוא אמנם נאמר לשם מאורע מסוים, אם מאורע מאירועי חייו של דוד הפרטיים ואם מאורע ציבורי כללי. ובכל זאת כל מזמור מקיף בתוכו את כל עיקרי התפלה. שהלא ישנה מבנה מחויב לתפלה על דרך שלמדנו לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח״כ יתפלל, ועוד דינים דומים לזה. וכאשר מתבוננים רואים שכל מזמור ומזמור תהלים הוא קומה שלימה שאפשר לצאת בו ידי חובת כל עיקר התפלה, ואם הוא עומד על נקודה אחת מצומצת יש לדעת שאכן כן הוא אבל סביב לאותו נקודה הוא בונה מזמור שלם. ולכן מתאמצים המפרשים פעמים הרבה להראות הקשר בין פסוקים בתוך מזמור בתהלים, כי לא תמיד הם סדורים בסדר הגיוני אבל הם סדורים לפי סדר הלב המבקש לעשות מכל נקודה ומצב פרטי קומה שלימה של תפלה.
ד.
וכן נאמר אנחנו, אם מזמור זה הוא אחד מן השירים של ראש השנה. עלינו לראות שאין הוא רק כמו פסוק אחד של מלכויות זכרונות שופרות. אבל הוא מזמור שלם שמספק בתוכו כל סוד התפלה של ראש השנה. ובוודאי הוא חוזר על רעיונות ידועים ממקומות אחרים ואולי אין בו חידוש אלא באותו נקודה שלו. אבל אותו הנקודה הוא מאיר מחדש את כל העולם כולו, כאשר כבר העמדנו כמה פעמים בסוד כל פרשה שנשנית לא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה. ובוודאי מתאים לעמוד על עיקר ראש השנה מתוך תפלה שכן עיקר ראש השנה הוא יום תרועה זכרון ותפלה, ובוודאי המקום הראוי לעמוד על זה הוא מתוך ספר התפלה של התנ״ך שהוא תהלים. (וראה שלפיכך הוקדמו פסוקי כתובים שהם פסוקי תהלים כמ״ש הרמב״ם לפסוקי נביאים במלכויות זכרונות שופרות, שעיקר מקום ראש השנה בסדר התפלה של תהלים).
שלשת חלקי המזמור: קריאה לרינה
ה.
אם כן נגדיר בכללות מזמור זה ושוב נעמוד על יחוד הפסוק תקעו בחודש שופר וגו׳. ומתוך כל זה נוכל לעמוד על עדינות הסוד. המזמור באופן כללי מתחלק לשנים שלשה חלקים. חלקו הראשון הוא קריאת הציבור אל התפלה, על דרך שאנחנו מתחילים בתפלה ברכו וכו׳, ועל דרך כמה מזמורים שמתחילים בקריאה להתפלל. אשר קריאה זו אפשר להבינה בתור קריאת השליח ציבור אל הקהל אבל הוא גם בעצמו אופן של רינה ותפלה שכך מתבטא הפה בםני הקב״ה בואו ונרננה לפני ה׳. הרי מצינו את פתיחת ענין ראש השנה, לרנן להריע ולתקוע לפני ה׳, כאשר הוא מסיים בחלק זה בנתינת טעם, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב.
חלק שני – עדות הדין
ו.
בחלקו השני מתחיל המזמור ‘עדות׳. עדות זו למדנו מתוך פרשיות סדר דברים שהוא העדה של הקב״ה בישראל על שכר ועונש. וזה נקרא העדותי בכם היום בכל מקום. ועניינו בסדר התפלה כפי שמצינו בכמה מזמורים שיש בהם לא תפלה ישירה בלבד אלא גם קבלת עול מלכות שמים והצהרה על הדרך הנכונה לחיות בה. וגם כאן אפשר להבין זאת כקריאה אל הציבור ואפשר להבין זאת כסדר של קבלת עול מלכות שמים עצמו. על דרך שאנחנו חוזרים פעמיים שלש ביום שמע ישראל וכו׳ שהוא מן ההעדות שהעיד הקב״ה בישראל בסדר דברים, ואנחנו מתכוונים בזה לומר שאכן גם אנחנו מסכימים לכך ומקבלים על עצמנו ללכת בדרך הטובה. ומה שהוא נאמר בלשון הקריאה בתורה עצמה הוא לקיים את האמור באותם הפרקים עצמם, שמע ישראל, וכך אנחנו קוראים את דברו ומתכוונים לשמוע את קול ה׳ דרך קריאתנו עצמה ומקבלים על עצמנו לשמוע בקולו.
ז.
וכך חוזר אסף את עיקר ההעדה של היציאה ממצרים, ואומר מהו העדות ששם ה׳ על יוסף (שלפי פשוטו הכוונה כאן לכלל ישראל הנקראים יוסף) בצאתו (אולי בצאת ה׳ בתוך מצרים) על ארץ מצרים. מתאר המשורר הנה אני מטה אוזן והנה אנכי שומע שפה שלא ידעתי. כלומר מילים שלא ידעתי. ואולי ממש שפה שלא נודע לי כי לא הבינו ישראל מיד את שפת העברית או לפי שאנכי הוא לשון מצרי כנאמר במדרש. ועניינו עכ״פ ששפת ההעדה האלוהית היא זרה לאוזן האנושית בתחלה, וצריך האדם להטות אוזן היטב להתחנך לשמוע מה בפיו, ואין זה דבר ניכר בתחילת המחשבה, ומה הוא שומע, הוא שומע את הקב״ה אומר כך:
ח.
הסירותי מסבל שכמו וכו׳. כלומר אנכי זה שהסרותי את שכמך מתחת סבלות מצרים. אנכי שהעברתי את כפיך מדוד שעבדת בו. ולא במצרים בלבד אלא בכל מקום שהגעתם לצרה. בצרה קראת ואחלצך. ובימי רעם עניתי אותך בסתר. אמנם בכל זאת היה גם מבחן, אשר בחנתי אותך במי מריבה (ענין שצריך להתבונן בו עוד שכמה מזמורים מדייקים את הבחינה על מי מריבה והנראה כאן שהיה בזה מבחן יסודי אם מקבלים הם את תנאי אנכי ה׳ אלהיך)
ט.
וכאן המזמור עושה פראפרזה ממש על מעמד הר סיני (שהוא אולי סתר רעם או גם מי מריבה), והוא אומר שמע עמי ואעידה בך. לא יהיה בך אל זר וכו׳. אנכי ה׳ אלהיך המעלך מארץ מצרים. הרי כאן ממש אנכי ולא יהיה לך אלא שהפך את הסדר, כלומר אם לא יהיה בך אל זר אהיה אנכי אלהיך. ואז הרחב פיך ואמלאהו. כאן הרחיב המשורר בתוך אותו הרחבת פה את הבטחת הר סיני יותר מן האמור כאן, והדגיש יותר את הצד הטוב וייתכן שמפני כן הפך את הסדר בכדי שלא לסיים באל קנא פוקד וכו׳ אלא דווקא בצד הטוב של אנכי ה׳ אלהיך המעלך מארץ מצרים, וממילא כאשר תקבלו אלוהותו לא יחסר לכם דבר, כי יתן לכם ככל שתשאלו ממנו.
י.
הרי לנו כאן החלק השני של ראש השנה. שהוא הדין. וכבר העמדנו בהרחבה במקומות אחרים (ועוד לא באו בדפוס) שאין לראות בדין ראש השנה חידוש אלא הוא עצמו פרשת והיה אם שמוע, אשר בפירוש העמידה תורה בהקדמה אליה שהיא נפעלת מראשית שנה עד אחרית שנה, ומפסוק זה למדו חכמים את הדין מידי שנה בשנה. הרי כי דין ראש השנה איננו דבר כי אם התנאי הנודע של עדות יציאת מצרים ועדות התורה כולה שאם יקיימו את התורה מוטב ואם לאו וכו׳. והרי אסף אומר כך בפירוש במזמור שלו לראש השנה והוא חוזר בפניהם עדות זו, ואומר שמשום כך יש לשמוע היטב מה ה׳ מעיד בפנינו. ואמירה זו הוא עצמה קבלת עול מלכות שמים שהוא עיקר ענין דין ראש השנה שנקבל עלינו עול מצוות כפי שמקבלים בקצרה בכליום בפרשת והיה אם שמוע. (וממילא א״צ לדוחק רש״י שמשום כך אמרו עדות ביוסף במנחת ראש השנה לפי שבר״ה יצא יוסף וכו׳, כי זה דרש אבל גם הפשט הוא שזה ממש דבר ראש השנה)
חלק שלישי – תשובה
יא.
בחלקו השלישי של המזמור מבטא אסף את הענין האחרון של ראש השנה וקול השופר, שהוא התשובה. (כאשר נודע שיש להעמיד ראש השנה על שלשה דברים, חגיגת מלכות ה׳, דין, ותשובה. שהם עצמם מלכויות זכרונות שופרות). וראוי לשים לב באיזה טון הוא מספר את סיפור הקריאה אל התשובה בראש השנה. כי בוודאי התשובה הוא המשך של הדין, כמאמר הנודע בינונים תלויים ועומדים. כלומר מאחר ובפועל בעדות הכללית של התורה יש מצבים של חוסר קבלת עול תורה, ניתנה זמן עשרת ימי תשובה לשוב על כך. וכך אומר אסף ממש, אבל הוא אינו אומר זאת בסתם אלא אומר שעלינו להטות אוזן ולשמוע זאת מפיו של ה׳, ולשמוע באיזה ניגון הוא אומר זאת.
יב.
לאחר ששמענו מפי הגבורה את תנאי אנכי ולא יהיה לך, אנחנו שומעים אותו מתאונן בקול חלש. ולא שמע עמי לקולי. אלה אינם דברי תוכחה חזקים כמו תוכחות משה אלא דברי כמעט-יאוש ותלונה של מתנה העדות. הוא אומר הלא הבטחתי לעמי כאלה הבטחות גדולות, אבל הם לא רצו לקחת את טובתי. ומאחר שכך מה יכולתי לעשות, ואשלחהו בשרירות ליבם. כפי הכתוב בפרשת נצבים ששם עיקר העדות והברית הזאת, שהאומר בשרירות לבי אלך יגיע לאן שדרך ליבו מוביל אותו. ומה אומר הקב״ה, לא קול ענות גבורה אלא קול ענות חלשה, בבקשה מכם, לו עמי שומע לי, הלוואי שהייתם שומעים לי, והייתי נותן לכם כל טוב, חלב חיטה ודבש מצור, שהם לשונות שירת האזינו שהוא עיקר העדות, והם הדברים שאנחנו אוכלים בראש השנה לסימן ועדות לומר הנה מונח על השולן ההבטחה שהבטיח הקב״ה לישראל לו עמי שומע לי, ותקבלו דבש וחלב חיטה.
יג.
זכינו לדעת שאין שמחת ראש השנה והפיכתו באופן מפויס איזה חידוש חסידי לאפוקי מפשט הדברים אבל אדרבה כך הציג אסף ואפילו שינה את סדר התורה בכדי להוות למזמורו אופי יותר שמח. וכל זה חוזר אל תחילת המזמור שהוא הרנינו וגו׳ הריעו וגו׳ שאו זמרה וגו׳ תקעו בחודש שופר וכו׳. כלומר לראש השנה יש פס-קול, וכמו תמיד הסוד תלוי בטעמים ובניגון שבו משוררים את הדבר. הניגון של ראש השנה הוא הרנינו. והטיית אוזן לשמוע בקול שופר וקול ה׳ הוא לשמוע אותו מתחנן עלינו ולא שמענו, ולקבל על עצמנו שמיעה זו.