Sunday, February 04, 2018 • י״ט שבט תשע״ח
מה הפשט בפרק זה
זה נראה כאן יותר דווקא שהוא אומר שצריך לתפוס מה שיש ולא לחכות לעולם הבא
זה life affirming
בעולם הזה הוא observe שאין הבדל בין צדיק לרשע אבל זה נכון..
והוא אומר עם זה תעשו קצת טוב או תהנו או משהו
מהו כבר רצה אלהים את מעשיך
ראה חיים עם אשה אשר אהבת הוא חלקך נראה כמו שחשבתי למעלה שהאשה שרעה זה אשה אחרת
ואז משבח את החכמה בכללות שהיא טובה מכח
Why?
He says the words of the wise – which are said quietly- are heard more than the screams of fools.
המליצה אומר יותר אם אתה חכם תדבר בנחת.אבל זה נובע מאותו דבר.
אני חושב שיש משהו מהותי לחכמה שהוא מסכן או קטן או נחת
כאילו יכול להיות שאם החכם היה צועק .. אבל המקום החזק של החכם הוא לא הצעקות שלו. כל אחד צריך להשתמש strength שלו לא לנסות לשחק במגרש אחר.. המגרש של החכם הוא שהוא חכם ויודע לטעון טענות. הטענות לא צריכים לצעקה הם עובדים גם בשקט. המושל המקום שלו הוא כח אז הוא צריך לצעוק כי בזה הוא מצטיין. אם החכם מנסה לשחק במגרש של הצועקים הוא תמיד יפסיד כי הוא לא יודע לצעוק..
פסוק ב חסר
לצדיק – ולרשע
לטוב – ??
ולטהור – ולטמא
ולזובח – ולאשר איננו זובח
כטוב – כחוטא
הנשבע – כאשר שבועה ירא
אני שואל
אני הייתי אומר שלטוב מיותר כי זה כפול
אפשר שטוב וטהור זה אחד
תרגום השבעים גורס לטוב ולרע
“לצדיק” – כגון נח
“לרשע” – פרעה נכה זה נצלע וזה נצלע
“לטוב” – זה משה
“לטהור” – זה אהרן
“ולטמא” – אלו מרגלים אלו אמרו שבחה של ארץ ישראל ואלו אמרו גנותה אלו לא נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו לארץ הרי מקרה אחד להם
“ולזובח” – זה יאשיהו שנאמר (דברי הימים ב לז) ויזבח יאשיהו
“ולאשר איננו זובח” – זה אחאב שביטל את ישראל מעלות לרגל זה מת בחצים וזה מת בחצים
“כטוב” – זה דוד
“כחוטא” – זה נבוכדנאצר זה בנה בית המקדש וזה החריבו זה מלך ארבעים שנה וזה מלך ארבעים שנה
“הנשבע” – זה צדקיהו שנשבע לשקר שנאמר (דברי הימים ב לז) גם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו וגו׳
“כאשר שבועה ירא” – זה שמשון שנאמר (שופטים יג) ויאמר אליהם שמשון השבעו לי פן תפגעון בי אתם למדנו שהיתה שבועה חמורה לו זה מת בניקור עינים וזה מת בניקור עינים
מי אמר?
פסוק ג לא די שאין הבדל בין צדיקים לרשעים אלא גם לב בני אדם מלא רע. מה הפירוש?
שמה?
אני חושב שהפרק הזה אומר מה שהאזביציר אמר שהשם עושה הכל גם הצדיק גם הרשע ואין הבדל ביניהם לומר הצדיק בוחר והרשע בוחר. הם לא יודעים למה הם אוהבים ושונאים אלהים משחק עם כולם.
פסוק יג פעם ראשונה שאני נפגש בתנך במישהו מדבר בסגנון ראש ישיבה ליטאי שמשבח את הוורט של עצמו . הערט א געוואלדיגע ווארט..
– עוד ראיתי חכמה וגדולה היא
verse 5 is a really clever existentialist statement.
Life is better than death because the living at least Know that they will die.
מה שייכות חלקי הפסוק טובה חכמה מכלי קרה וחוטא אחד יאבד טובה הרבה?
הפרק הזה נוטה לרעיון שכתבתי שהבעיה של קהלת הוא שאדם לא יודע כלום לא שאין כלום
קהלת נראה הראשון שחושב שאין לנדור ולהישבע אפילו באמת. טוב אשר לא תדור. שבועה ירא.
בדברים דווקא כתוב ובשמו תשבע.
אני חושב שזה חלק מהספקנות שלו. שבועה ונדר זה אנשים מדי בטוחים בעצמם הוא נשבע בשם השם שככה הדבר או נודר שככה יעשה אבל קהלת אומר לו וכי יודע אתה שתחיה מחר בכלל? ואיזה חוצפה יש לך לאמת דברים בשם השם אלהים על שמים ואתה על הארץ יהיו דבריך מועטים.
מסתבר. אז לפחות מוסכם שאם היה אפיקורוס היה אפיקורוס ענייו. שזה כבר יותר טוב מרוב האפיקורסים.. (וגם מרוב המאמינים (
זה תלוי בניגון. אותו אברך שאתה מספר זה נשמע ניגון כזה של אפיקורסות. אבל אפשר לומר אותו דבר למשל כמו שטירו אמר כששאלו אותו על עולם הבא one world at a time.
שזה אומר אין לי מושג מה קורה אחרי שמתים אני יודע מה קורה פה ומנסה לעשות הטוב לי
או הטוב המוסרי או החכמה
כמו התמים של רבי נחמן הכל הבל ולי יש חתיכת לחם וזה טוב לי ומה לי לחשוב מאחרים או ממה שיהיה
אפשר להיפך. כאן נכנס מה שדיברנו כבר שבמקרא לא כל כך בלט העולם הבא ואפשר בימי קהלת התחילו אנשים יותר to speculate מה קורה שם והוא היה נגד זה
אני כאדם מאמין כלומרש אומר ברור שאף אחד לא יודע מה קורה אחרי שמתים
וכל מה שכתוב זה ספקולציות
צריך לדעת על איזה רקע לקרוא קהלת. אם הרקע הוא דרשת מוסר שאומר והיה אם שמוע והוא אומר מקרה אחד לכולם או שזה כנגד משהו אחר
אני באמת חושב שלחשוב מעולם הבא זה לא תמימות.. והתמים שר נחמן מתאר ממש מתנהג כמו קהלת לשמוח בחלקך
השאלה היא אם קהלת בא להתנגד לפרשת והיה אם שמוע ולומר שזה שטויות או שהוא סתם פילוסוף שחושב על העולם נקי. לפי צד הראשון זה כפירה לפי השני זה סתם מחשבה..
מה פירוש בשאול אשר אתה הולך שמה? שכולם הולכים לשאול גם הצדיקים? שאול זה הגיהנום?
Btw there is a meme that Judaism doesn’t believe in the afterlife. It’s even in woddy Allen’s films when he tries all the religions. I wonder where this comes from
Christians are definitely more focused on it than Jews
מה הכוונה? זה הקבר? הגוף של האדם הולך שם? הנפש שלו?
כן ועדיין איני מבין
קודם כל: מדובר על הנפש או על הגוף? יש גוף ונפש נפרדים? הרי הגוף אנו רואים שהולך לקבר. אז מה חשבו?
קראתי במסכת עבודה זרה תיאור איך מלאך המוות ממית ומה זה ככה חשבו? כפשוטו? או היה משל?
; אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים; בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו; כיון שחולה רואה אותו – מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו; ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות׳
אמר מר: ‘ממנה מת׳; נימא פליגא דאבוה דשמואל, דאמר אבוה דשמואל: ‘אמר לי מלאך המות: אי לא דחיישנא ליקרא דברייתא – הוה פרענא בית השחיטה כבהמה [32]’ – דלמא [33] ההיא טיפה מחתכה להו לסימנין [34].
צע״ג
היה בניו יורקר מאמר מעניין על מוות מוחי
https://www.newyorker.com/magazine/2018/02/05/w…
בלי קשר או עם קשר
אולי ככה זה נראה בעולם המתים..
אכן וכבר נראה בגמרא ברכות שהפסוק כאן סותר אותם סיפורים..
Monday, February 05, 2018 • כ׳ שבט תשע״ח
בוקר טוב.
המשכתי לחשוב כמה הבהרות או דוגמאות ל׳שיטתי׳ שאני חושב על פרשנות המקרא ואני רושם פה עוד.
1. אחזור להשתמש במשל של בובר. הסיבה שאני מעדיף את תיאורי בובר על גרשם שלם שחולק עליו וטוען שהוא לא מייצג בביקורתיות את מה שכתוב. ואיתו באירוניה החסידים שמעדיפים את העיוותים שלהם. הוא בגלל שבובר מקיים בעל השמועה עומד כנגדו. כלומר הוא לומד את הסיפור כמו שהפיסעעצנא רבי אומר שצריך ללמוד תנך – לדמיין לעצמך איך זה היה נראה כמו בסרט. ומטבע הדברים אדם שמצייר לעצמו ככה אם הוא בעל דמיון מפותח כמו סופר טוב הוא יוסיף כל מיני ציצים ופרחים שלא כתובים בגוף הסיפור. ואם הוא לא מכיר מספיק טוב את הווי התקופה (כמו המחקר שלכאורה עושים רומנים היסטוריים) הוא יוסיף גם המון אנכרוניזם. אבל בסוף הסיפור שלו מבטא אופן שאפשר לראות שהדבר קרה באמת. בעוד מי שמתמקד רק במה שכתוב הוא מנתח יותר טוב את הטקסט אבל לא את הסיפור שהטקסט מספר. אני די משוכנע באמת שתיאורי בובר את החסידות יותר קרובים אל האמת מאשר תיאורי גרשם שלם. כי גם שלם פשוט לא היה מסוגל לדמיין לעצמו חסידות כפי שהיא כי הוא היה חוקר. וגם אם בובר קצת הוסיף יותר מדי דמיון משלו על היהודים ההמזרחים האלה יש לו יותר אמפתיה לצייר לעצמו את המצב כפי שהוא נראה. ואני אומר את זה גם בתור חסיד, שברגע שאתה משתחרר מהאנושיות שמעצבן את החסידים אצל בובר, התיאור שלו באמת יותר חם וחי מאשר תיאורי החוקרים האחרים.
ואותו דבר על מדרשי חזל, שאני חושב הרבה מהם ניסו לתאר לעצמם איך היה נראה הסיפור. וכמובן הוסיפו דברים לפי דעתם, מתוך התבוננותם במקראות ובדיוקיהם ואולי איזה מסורות שהיה להם או לא. וכמובן לפרעה לא באמת היו פיג׳מות (או כן, איני יודע) אבל המדרש של הילדים של פרעה עם פיגמות מעביר יותר טוב את מה שהיה מאשר תיאור חקרני יבש שאומר כתוב כך וכך ונראה כך וכך מההיסטוריה וכו׳. אני לא מתכוון שמעביר את המסר או איזה קשקוש פןוסטמורדני כזה. אני מתכוון שמעביר יותר טוב את גוף הסיפור את מה שהיה כפשוטו. אפילו שהביטוי שלו או התיאור שלו מוטעה כאילו המילים כי הוא אמר פיגמות ובאמת היה לפרעה משהו אחר.
זה בדיוק כמו שזלמן ליב מסביר כאן הרבה דברים עם משל של זמננו – אפילו בסוגיה זו עצמה – וזה מאד מתיישב על הלב. כי ככה אנו רגילים לחשוב וזה הקונטציות שלנו. ולכן אפשר לומר שהאנכרוניזם של המדרש יותר נאמן לפשט הכתוב מאשר הדיוק הלא אנכרוניסטי של החוקר שבסופו של דבר אין לו שום מושג מה היה שם. (ובצדק, כי הוא לא היה שם. אבל הסיפור דווקא מנסה להעביר כן מה היה שם, אז הוא חוטא לכוונת הכותב גם)
2. אחזור למשל של המלבים ואומר מה אני חושב עליו. הפירושים של המלבים גאוניים אבל סובלים דווקא מהגאונות שלהם מזה שאין כמעט שום פעם שאתה קורא מלבים ואומר אה עכשיו אני יכול לקרוא את הפסוק ולהבין. אבל הסיבה הוא לא בגלל שהוא לא יודע לקרוא עברית אלא בגלל שהוא כזה גאון הוא קורא הכל לפי superstructure ענקי מאד. והאמת לחוקרים גאונים מאד יש אותו בעיה. אפילו תורת התעודות סובלת מן הבעיה הזו. כלומר ככל שאתה מוסיף בין ענקי שלם שכולל הכל ומסביר כל השאלות ונסמך על המון פלפולים גג על גג, ואתה מצליח גם להוריד את כל זה לתוך הפסוק והכל מתיישב כמין חומר ממש. אבל זה מתיישב רק למי שכל הבנין שלך ברור באופן כללי. ואז באמת הכל ממש כזה נפלא. אבל מי שלא מאמין בכל הבנין ש
— המשך
שלך או שהוא לא ברור לו, ומטבע הדברים ככל שהבנין יותר מורכב כך יש יותר סיכוי שיהיו בו טעויוות. לכן בסוף הפשט שלך יש לו הרבה יותר מקומות שאפשר להפריך אותו מאשר פשט אחר.
במילים אחרות אפשר לקרוא לזה פשטים לוקאליים מול פשטים גלובאליים. המלבים כמו גם תורת התעודות מעדיף פשט גלובאלי מאד שכולל כל התורות וכל המקרא כולו וכל ההנחות. ואם באמת מסתכלים על כל הבנין בכללות אז זה בנין נהדר ונפלא. אבל כל פסוק בפני עצמו כשקוראים הפשט היוצא מן הפשט הגלובאלי אז זה נו נו. אחרים מעדיפים פשט לוקאלי יותר שמסביר יפה מאד את סדר הפסוק כאן ובאשר לסתירות או סברות סותרים יגיד איני יודע אבל זה כתוב כאן.
3. עוד נקודה שיש לי להשתמש במלבים כמשל זה קריאה קרובה מאד. אחד הכללים של המלבים שהם כמו יסוד אמונה אצלו הוא שאין במקרא שמות נרדפים. המלבים סובר שכל המפרשיים שאומרים על פסוקים שלמים כפל הענין במילות שונות או שחסר להם אמונה או שהם סתם עצלנים. ויש לו תאוריה שמסבירה כל מילה בדיוק מה ההבדל שלו בין המלה הנרדפת ולדעתו גם הרבה דרשות חזל בנוים על החילוקים המזעריים האלה. כמובן זה אחד הדברים שכולם הולכים אה זה בוודאי לא נכון והפשט הנכון הוא מילים נרדפות כפשוטו ורחוק מאד לבסס על כך דברים. וזה נכון באיזשהו רמה אבל לא ברמה אחרת.
אצטט חוקר לשון שקראתי שאומר שאין בשפה מילים נרדפות. במילים שלו אע״פ שיש מילים ששניהם denote אותו דבר. אבל אין אף פעם שתי מילים ששניהם connote אותו דבר. טבע שפת בני אדם שאם שני מילים היו שווים לא רק בפירושם הישר אלא גם בכל הקונוטציות שלהם שזה כמו המילים והמושגים שהם שכנים להם או קרובים, אז אף פעם לא היו יוצרים את המילה השניה. אבל באמת כל מילה יש לו קונוטציה לעצמו. והקונוטציה הזו גם תלוית הקשר יכול להיות שבמקום אחד משמעותו כך ובמקום אחר משמעותו להפך. אבל באמת כשכותבים שירה או ספרות ומתארים דבר אחד בכמה דרכים או מילים יש סיבה שעושים את זה זה לא סתם להרבות word count/ )(לפעמים כן אבל אנו מניחים סופר דייקן) והסיבה הוא שהוא מרגיש שהתיאור הראשון לא ממצה את הענין מכל צדדיו והוא מחפש עוד משל או ביטוי שיסביר בדיוק. לא תמיד זה ממש מודע אבל זה עדיין ככה. ולכן אם אתה יכול לנתח קרוב מאד את הביטוים השונים ולהראות איך כל מילה קשורה לעוד מילה ולזה יש קונוטציה כזו כמו פסוק אחר וכו׳ באמת תוכל לקבל הבנה הרבה יותר מדוייקת של הסיפור. שלא ממש הוא כוונת הסיפור כפשוטו ממש כלומר באופן כללי צודק מי שאמר כפל הענין במילים שונות אבל ביותר עומק הוא לא צודק כי יש מילים שונות להוסיף איזה גוונים של ניואנס עדין או דברים כאלה. ובאמת חזל השתמשו בטכניקות כאלה להוצאי מהפסוקים דברים שמעולם לא אמרו כמו המשל הידוע שלהם על משה ורבי עקיבא אבל זה בגלל שזה באמת נמצא שם הכתרי אותיות ומשה בעצמו יתפלא לא ידעתי שזה מונח פה אבל זה כן. זה במילים אחרות שימוש במציאות של השפה והסיבות שלה להבהיר דברים מתוך הכלי שהכותב השתמש בו ומה הוא מניח או גורר ולא רק מתוך הכוונה שלו בלבד. וזה תחום שהמלבים עבד בו מאד לגלות עדיניות כאלה גם אם הוא קופץ מהר מדי לפלפול של מסקנה יש להעריך מאד את תרומתו לגישה הזו.
אוקיי הארכתי מדי יש לי להמשיך יותר מאוחר
Tuesday, April 01, 2025 • ג׳ ניסן תשפ״ה
חכמה טובה מכלי קרב