Thursday, February 23, 2017 • כ״ז שבט תשע״ז
Well maybe they were trying to kill him…
Did you read the caption?
בין איך נישט שולדיג..
But there are other paslms about more normal things.
ייתכן שהתפיסה הוא כמו שיטת הרמבם שעיקר התפלה בעת צרה לא סתם על הלחם של כל יום.
What doesn’t make sense in that?
I think it’s more reasonable than the other approach
And fits the entire Bible better
תפלה בכל יום יש לזה מטרות אחרות, לבקשת צרכיו של כל יום זה קצת מטריד כבר..מה חדש היום מאתמול מנחה משחרית שאתה כבר עוד פעם מבקש על פרנסה
אם יש לי איזה צרה או צורך חדש אני מתפלל. אולי פעם בשנה אני מבקש שירד גשם השנה כמו בחגים, החזרה הזו כל יום על שטויות לא עושה סנס אלהים לא סנילי שצריך להזכיר לו שלשה פעמים ביום אותו דבר..
אם לוקחים את התפלה כמו בקשה רצינית מהאל זה מתאים כשיש סיבה טובה, או הודיה כשנצלת, וכו. זה לא איזה מלמול
הקשיא על זלמן לייב תשאל אותו.. בכללי אני לא חושב שמזמורים כמו אלה נכתבו עבור להיקרא ברבים סתם כל יום, אדרבה הם נכתבו בספר ליחיד שבעת צרתו יתפלל תפלות אלה. כלומר גם המחבר הספר חשב כהרמבם שעיקר התפלה בעת צרה או צורך גדול, הוא עוד לא שמע על שלש תפלות ביום ולא עבור זה כתב הספר תהלים.
תראה שעד היום בעיקר קוראים תהלים אנשים פרטים שיש להם צרה פרטית.. הפסוקים שנכללו בסידור הם באמת אלה ששייכים יותר לתפלת ציבור
אבל אתה בכלל נותן קרדיט רב מדי לסידור.. יהודים תמיד האמינו שהם נרדפים והגוים תמיד רוצים להרוג אותנו וזה נמצא בכל התפלות גם..
בכללי אני מאד אוהב פרק זה הוא מאד פשוט וישר. בכלל יש לי תחושה המזמורים הראשונים של תהלים הם מאד פשוטים וישרים אישיים. אחרי זה זה נהיה מסובך.
עוד לא למדתי היום אבל אני יודע רק איך אני קורא אותו תמיד..
רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים פירוש הם אומרים שאתה לא צדיק ולא זכאי שאלהים יעזור לך, אתה מנובל וחוטא וכו׳. זה דבר שכואב יותר מסתם שונאים אותו, גם זה זה וודאי אמת באיזשהו מקום.. הם אומרים אנו שונאים אותך ואתה גם רשע ואלהים שונא אותך. ונגד זה הוא מתחזק ואתה ה׳ מגן בעדי אני כן תולה את עצמי בה והוא כבודי ומרים ראשי. ולא אכפת לי שהם מדברים לשון הרע עלי אני יודע כשאני הולך לישון לבד שה׳ איתי אני שכבתי ואישנה.
ורק אחרי ההתחזקות שאמר לעצמו הוא מעיז להתפלל פשוט קומה ה׳
חצי מהתהלים דוד מדבר אל עצמו בכלל..
אל תירא מרבבות עם למי הוא אומר אל תירא? לעצמו
או אל הקורא
אבל יותר נראה שזה אל עצמו
צריך לחשוב על הקשר בין הכותרת למזמור. אנו לא רואים שהוא מתלונן שבנו רודף אותו ורוצה לקחת המלוכה. אתם יכולים להגיד או שבמקור לא היה קשר באמת או?
מה זה הכית את כל אויבי לחי?
הסיום לה הישועה גם פסוק לא מובן
אבל אפשר להבין שדוד הרגיש נורא רע במעשה אבשלום, כמו שרזל אמרו שזה משתווה ברדיקליות שלו אל מלחמת גוג ומגוג שהבינו בפרק הקודם כלום יש בן שמורד באביו
ומזה שרבים, וטובים, רשי מפרש רבים גדולים שהצטרפו לאבשלום, קמו נגדו
אני שכבתי ואישנה רשי מפרש כמו אחד שחולק שם על גזבר שזה שהוא נשכב בדיכאון כזה, וקם כי ה יסמכני
לה הישועה על עמך ברכתך פירש רשי לה- התפקיד של השם זה לעשות ישועה, התפקיד של עמך זה לברך אותו על כך. זה הטעמה חשובה ביחסי העם עם אלהים, כאילו יש פשוט חלוקת תפקידים הגוב של אלהים לעזור והגוב שלנו לברך
רזל הקשו קינה מיבעי לי אבל 1- על פי פשט מזמור אין פירושו ענין שמחה אלא זה שם של פרק או שיר.
2- הוא מזמור שכן כלול בו גם הישועה והבטחון או התחזקות שלו, זה לא קינה כי זה פשוט לא קינה אלא מזמור..ולא צריך דרשות
אבע מחלק יפה שיש שלשה חלקים, יש רבו צרי שקמו עליו ממש, יש רבים אחרים שקמים עלי אחרי זה , ויש רבים שמן הצד אבל אומרים לנפשי שלא יוושע
סלה הוא סוד כי אף אחד לא יודע הפירוש מוכרח שזה סוד..
והוא בגימטריא של הויה אדני של לעתיד שיהיה צ״ה.
זה הפרק הראשון שמתחיל עם פניה ישירה לה
אפשר גם נגד שלשה שקמו עלי ה עושה שלש דברים 1) מגן בעדי נגד צרי 2) כבודי נגד קמים עלי 3) ומרים ראשי נגד המדברים עליו
קולי אל ה אקרא זה פסוק קצר שחסר לו לפרש אני אקרא בקולי אל ה. וסודו שהקול שלו עצמו קורא אל ה ולא הדיבור בלבד, הדיבור הוא כבר העניה ויעננו מהר קדשו. הוא מתחיל לצעוק אווו ואז בא לו תשובה אדני שפתי תפתח ואומר את תפילתו
אני משוגע כתוב לא אירא ואף אחד לא מעיר על זה בכלל מה אתכם..
שכבתי ואישנה אפשר שבעת שינתו הוא מעלה נשמתו ומקבל חיזוק. זה סוד שמעטים יודעים איך לעשות רק דוד וחזקיה המלך.. שלאחרים נדמה שהוא שכב ופספס זמן תפלה אבל באמת שם עומק התפלה
קומה ה כי הכית.. זה תפלה כזו שדומה לילד שאמר ברכה כי אבא שלו יתן לו העוגה אם לא הוא לבטלה..ה אתה צריך לקום לעזור לי כי אני כבר אומר שהכית את כל אויבי..
אבל האמת זה הנקודה שהתפלה קשורה בנבואה. כמו שאמר רחבד לא נביא אני אלא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שמקובל
הנקודה של הכית לחי. שיש כל מיני מכות ביד ברגל בראש בכתף. שהם פשוט הורגים או מחלישים האויב. אבל הכאה בלחי זה מכוון בעיקר אל הכבוד של האדם.. זה מכה בפרצוף זה מראה שאין לך פנים זה יותר בושה מהכאה. דוד בעיקר דואג פה מהבושות שיש לו, נקמה פיזית לא כזה חשוב לו ואנו רואים שלא רצה להרוג אבשלום
אבל רצה שיקבל כמה מכות טובות בפרצוף שידעו כולם מי האבא פה ומי המלך..
לשבור שיניים זה אומר שההוא לעולם כבר לא יחייך.. לא יוכל לדבר עלי עוד
דוד היה שמאלני שמאמין שמילים הורגים, אבל הוא רצה שהתגובה לזה יהיה יותר ממילים לא כמו השמאליים שחושבים שיעשו מחאה גדולה וזה משנה
כמו הקהה את שיניו של ההגדה
על עמך ברכתך פשט יותר נוח שברכת השם על עמו
בקשר לאיך אומרים תהלים בכלל ואם יש קשר יש להביא דברי ר׳ נחמן – כמדומה שאחד הזכירו למעלה ברמיזה כאחד מהמדרגות בתהלים
(1) ספר ליקוטי מוהר״ן – מהדורא בתרא סימן קכה
מֵעִנְיַן אֲמִירַת תְּהִלִּים דִּבֵּר עִם אֶחָד וְאָמַר לוֹ, שֶׁעִקָּר אֲמִירַת תְּהִלִּים לוֹמַר כָּל מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים עַל עַצְמוֹ, לִמְצֹא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ כָּל מִזְמוֹר וּמִזְמוֹר. וְשָׁאַל אוֹתוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
אֵיךְ, וּפֵרֵשׁ לוֹ רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, קְצָת, כִּי כָל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁיַּצִּילֵהוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵהֶם הַכֹּל צְרִיכִין לְפָרֵשׁ לְעַצְמוֹ עַל מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הַמִּזְמוֹרִים (וְכַמְבֹאָר מִזֶּה לְעֵיל בְּסִימָן קא). וְשָׁאַל אוֹתוֹ:
אֵיךְ יְפָרֵשׁ לְעַצְמוֹ מֵהַפְּסוּקִים, שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מְשַׁבֵּחַ אֶת עַצְמוֹ, כְּגוֹן: “שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי” (תְּהִלִּים פ״ו), וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. הֵשִׁיב לוֹ: גַּם זֶה צְרִיכִין לְפָרֵשׁ עַל עַצְמוֹ, כִּי צְרִיכִין לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה זְכוּת וּנְקֻדָּה טוֹבָה, אֲשֶׁר בִּבְחִינַת הַנְּקֻדָּה טוֹבָה הַזֹּאת הוּא בְּחִינַת חָסִיד, וְכַיּוֹצֵא. וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: הֲלֹא אֵצֶל יְהוֹשָׁפָט כְּתִיב (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב יז):
“וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'”, שֶׁבְּדַרְכֵי ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ הִגְבִּיהַּ לִבּוֹ קְצָת. עוֹד אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: הֲלֹא בַּבֹּקֶר אָנוּ אוֹמְרִים בַּתְּחִלָּה: ‘מָה אָנוּ מֶה חַיֵּינוּ׳ וְכוּ׳, וְאָנוּ מַקְטִינִים עַצְמֵנוּ מְאֹד, וְאַחַר כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים: ‘אֲבָל אֲנַחְנוּ עַמְּךָ בְּנֵי בְרִיתֶךָ׳ וְכוּ׳, שֶׁאַחַר כָּךְ אָנוּ מְחַזְּקִים עַצְמֵנוּ וּמְרִימִים אֶת עַצְמֵנוּ, וְאָנוּ מְסַפְּרִים אֶת גְּדֻלָּתֵנוּ וּמִתְפָּאֲרִים, שֶׁאֲנַחְנוּ עַמּוֹ בְּנֵי בְרִיתוֹ זֶרַע אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְכוּ׳, כִּי כָּךְ צְרִיכִין לְהִתְנַהֵג בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כַּנַּ”
Friday, February 24, 2017 • כ״ח שבט תשע״ז
עשיתי דרשה על פרשת משפטים
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.
מדברים תדיר אודות הקשר בין מעמד הר סיני לאלה המשפטים, ואלה מוסיף על הראשונים, ברצוני להאיר נקודה אחת שיש ממנה נביעה אקטואלית. מעמד הר סיני נחשב המקום שבו נגעו כל עדת ישראל באנכי הוי״ה אלהיך, כאשר נאמר לכל יחיד ויחיד אנכי הוי״ה אלהיך, ונכרת בה ברית שיהיו הם לשומעי אנכי, ונוצר עם שהבטיח לבסס את דרכו על המציאות של אנכי, להבדיל את עצמו מארץ מצרים שהיו נטמעים שם, אנכי הויה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וללכת מעתה בדרך עצמם אל ייעודם.
ליצירת חברה חדשה, נפרדת מן החברה הגדולה אשר סביבה, כל שכן ליצירת עם חדש, ישנם מספר תנאים בסיסיים. גם כאשר הוא נבנה על האידיאל הכי עדין של אנכי, הוא צריך להתממש בתנאים אלה ולא אין לו לא קיום ולא זכות קיום. קודם כל צריך לדאוג למציאות הגשמית של העם, שיהיה להם איפה לגור, שיהיה להם מה לאכול. משה רבינו בצעדים הראשונים שלו כמנהיג בפרשת בשלח דואג לעם למן שיהיה להם לאכול. דואג להם לבאר שיהיה להם לשתות. סיפורים אלה לא נכתבו עבור הנסים הגלומים בהם להראות איזה מחולל פלאות משה וה׳. אלא יותר מכך עבור הדגם של הנהגה, אם אתה מוציא עם ממצרים דבר ראשון תביא להם בית ואוכל ושתיה, אחרת לא ילך. ואם אינך יכול להוריד להם מן מן השמים – תדאג להם באופן פשוט יותר, אבל הדאגה הזו צריכה להיות ראש לדאגותיו של המנהיג.
דבר שני צריך לדאוג ליצירת אפשרות של צדק בתוך החברה הזו. זה דבר שהוא גם מחלק מן הקיום החומרי, הלא עם מבלי נורמות קבועות באשר לממון ונכסים ונזקים וכו׳, לא יוכל לעמוד אפילו כמה ימים מבלי הרס גמור. ועוד, הוא חלק מן הקיום הרוחני, תנאי הכרחי שנותן הצדקה להיותם נמצאים כחברה נפרדת, ותנאי ליצירת הרובד השיתופי של העם בנשמתו. חברה ללא משפטים נתונים, וללא שופטים המיישמים את אותם משפטים ושיש להם אפשרות להוציאם בפועל אצל העם, לא בלבד שאינה חברה מוסדרת, היא אף לא חברה מוסרית ורוחנית. ולא יעזור לה כל האידיאלים היפים שלה.
עכשיו כשאני כותב את זה זה נשמע כל כך פשוט ולא מובן לי למה אני מדבר על זה, אבל נדייק יותר. כאשר החברה הקטנה יוצאת מן הגדולה להיות למקום עצמאי, היא גם יוצאת מן מקום המשפט של החברה הגדולה. הרי בכל חברה גם אם תהיה מצרים, יש בה נורמות מורגלות בה ויש בה שופטים ושוטרים המיישמים את אותם משפטים. כאשר משה מוציא את העם ממצרים, אם לא יהיה הצעד הראשון שלו לבסס משפטים, תהיה ביציאת מצרים הפסד עצום. גם אם יש בה מעלות רוחניות רבות “נזבח לה׳ אלהינו במדבר”. קביעת המשפטים העצמאיים הם תנאי ביציאה ממצרים, בהיות לעם נפרד, ואילולי קיום התנאי הזה עדיף היה להישאר במצרים עם החוקים שלו.
בהיותי חי בחברה שרואה את עצמה נפרדת מן החברה הכללית אשר סביבה, ומהיכרותי רבים אחרים שמנסים להיבדל מן החברה לסיבות רוחניות טובות מאד, אני מוצא שכחה רבה מן הדבר הפשוט הזה. העולם החרדי למשל, רואה את עצמו כחי כעם מנותק מן החברה הכללית, לסיבות טובות מאד. אבל היא שכחה לתת אפשרות של צדק. דרשות יפות על מצוות ההליכה לבית דין אינם קביעת משפטים אלא דרשות יפות. לקביעת משפטים צריך שיהיו משפטים, ובתי משפט הפתוחים לכל ומאפשרים לעשות צדק, ושיש בם כוח ליישם את הצדק הזו. המציאות הוא שבעולם הנפרד הזה אין לעשוק דרך לקבל צדק מיד עושקו, אלא אם יחזור אל בתי המשפט של החברה הכללית. ואלה שרואים את עצמם כמנהיגים רוחניים וכשומרים על ההיבדלות של החברה הזו מול החבה הכללית שוכחים אשר מבלעדי אפשרות כזו אין הצדקה לכל ההיבדלות שלהם. רק לאחרונה שלחתי בקשה לאחד מגדולי האדמורי״ם שבדור שייתן יד בענין אחד של צדק. האדמו״ר ההוא, שהוא מבקש ה׳ באמת, התנער מיד באומרו הלא אין כח בית דין יפה, מזל שיש בתי משפט שאפשר לפעמים לקבל מהם עזרה. אפילו אמירה או טלפון הוא לא רואה מתפקידו לעשות. זה רק הסיפור האחרון.
יש כאלה שאומרים שאכן אולי נכיר בכך שאין בכוח ההיבדלות שלנו ליצור חוקים ומשפטים, נפריד את הדברים ונישאר חברה עומדת לעצמה לצורכי רוחניות ולא לצורכי צדק ומשפט. אני תוהה מאד לגבי הרעיון הזה. אם כלפי דברים מדיניים אחרים אפשר לשמוע הפרדה זו, שאין הכרח למנהיג הרוחני להיות גם המנהיג הצבאי. אבל את הצדק ואת המשפט אני רואה כקשור באופן הדוק למדי עם תפיסת האלוהות, עם תפיסת הטוב המוסר והאמת. קשה להבדיל את הדברים ולחשוב את עצמך אחראי על הטוב והמוסר ולא על עשיית הצדק. והמציאות מראה שכך הוא ומנהיגים שרואים עצמם קשורים אל הטוב ממילא גם קשורים אל הצדק.
אותם יחידים אשר נקראו נבחרי אלהים, אשר נגע אלהים בלבם שיש בלבם תבערה אל האלוהות, אל כל הדברים היפים והטובים והנאצלים. נגיעה אשר ההמון הסובב אותם אינו מסוגל להבין אותו כלל, הוא רואה את היחיד מתלהב ומתעורר וחושב אותו למשוגע. כך אותם יחידים נבחרים יש להם תבערה אל הצדק, אל עשיית המשפט. רואים הם דבר בלתי הוגן ואינם יכולים לעבור עד שיעשו מה שביכלתם לתקן. כמו הראשון גם תבערה זו בלתי מובנת לגמרי להמון.
השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, אז יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה.
פוליטי מדי אבל וואטאבר
Saturday, February 25, 2017 • כ״ט שבט תשע״ז
😇מה הסיפור?
שיינע מעשה
I watched some of the black mirror too. I’m not sure if it’s a Marshall for the reality, a warning for the future, or a black prophecy..
*mashal
פעם הייתי אצל ר מוטל בפורים ואמר איזה פשט על פסוק והעירו שהפסוק לא כתוב ככה.. אז אמר ששמע מרב הוטנר שאם לא כתוב כך אז היה צריך להיות כתוב כך..
אבל לא ידעתי שבצאנז זה סיפור רציני 😇
It’s an exaggeration of existing trends to the extreme to show where they can lead. Epes azoi
We can talk about this…
Thursday, September 17, 2020 • כ״ח אלול תש״פ
אני הבאתי לך ראיה מהגמרא להיפך
כתוב שזה תפלת יחיד
בכלל איני יודע מאיפה לקחת את דבריך זה סתם, יש פסוק מפורש כה אלוהינו בכל קראנו אליו. העבודה זרה לא מתפללים כל אחד..
אתה יכול לומר הרבים אבל מה ההבדל העקרוני
וגם למה קרבנות הם פחות תפלה, זה דרך של תקשורת
אי-אפשר להביא ראיה מהפסוקים כי בהגדרה המקרא עוסק באנשים חשובים ולא הץבפשוטים…
גם החסידים חושבים שהצדיק יכול להתפלל יותר טוב ולא מתפללים רק לבד
אולי חוץ מברסלב
אבל חזל אמרו שהיתה נביאה
יש פסוק אחד שהוא ראיה לדברי ישראל השב אשת. איש כי נביא הוא ויתפלל בעדך. השאלה אם כי נביא הולך על לפניו או לאחריו
נראה לי מפסוק זה שהפסוק מתפלמס עם האלילים שסברו כדבריך…
אבל עכפ תהלים נראה ממש תפלות ברסלביות לפעמים
ואם זה יחיד אז זה מקור גדול דווקא
הפסקתי להאמין בתורות האלה. תמיד היה לאנשים לב.. ויש כאלה שגם היום אין להם …
Friday, September 18, 2020 • כ״ט אלול תש״פ
רציתי לפרש פרק ג משהו
זה מזמור תהלים פרדיגמטי
אין חידושים להגיד רק לספר את הסיפור שלו
א. הכותרת שלו. מציין סוג השיר שהוא מזמור. ומחברו שהוא לדוד. והקשרו שהוא בברחו מפני אבשלום. זה הדברים שצריכים לדעת בעצם על כל מזמור.
וכבר אמרנו שהכותרות לא מתכוונים לצמצם את המזמור לסיפור היסטורי. אבל להיפך זה בא לתת ציור של המצב שעליו הוא מתפלל. צריכים ללמוד מהכותרות האלה כיצד עושים מצרות החיים והטובות שבהם תפילות נפלאות. ולכן כשהוא מקדים שזה בברחו מפני אבשלום הוא מתכוון שכאשר אתה קורא י״י מה רבו צרי אל תחשוב שזה מליצה, רבים קמים עלי, נו אולי הגבאי לא נתן לו עליה והרגיש רע. אלא הוא נותן לך ציור של מצב איום שהמלך הוצרך לברוח מביתו בירושלים כי בנו המוצלח אבשלום קשר עליו ורודף אותו. זה חלק מן הפואטיקה של ציור הדברים, ומצבים כאלה ישנם רבים לא רק אצל דוד ואבשלום אבל זה ציור של הדבר שהמזמור הזה מתפלל עליו ומבקש להחלץ ממנו.
חז״ל הקשו קינה לדוד מיבעי ליה. אבל בפשט מזמור אין פירושו זמר שמח דווקא, מזמור הוא סוג של שיר, מן הסתם כזה שיש לו גם קצב מסוים וחוקים מסוימים, אלא שנעלמו מאתנו. ועכ״פ אפשר בוודאי לומר מזמור גם בדברים מצערים כלומר לזמר אותם באותו מקצב וסדר הנקרא מזמור. וכן מזמור לאסף וכו׳.
ב. הוא מתחיל הכי ישר בצעקה גדולה, עוד לא מבקש משהו ולא אומר משהו ולא מקווה למשהו, רק סתם צועק את הצרה שלו אל י״י. מה רבו צרי רבים קמים עלי. כמה צרים יש לי כמה קמו עלי.
ג. כאשר הוא עומד בפני י״י הוא מעמיק את התלונה ואת הצעקה שלו הרבה יותר. הוא מפרט מה כואב לי בעצם שרבים קמים עלי. כי הם אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים. תמיד הביזיון הכאב הפסיכולוגי אפשר לומר התאלוגי הרבה יותר מעצם הצרה. מילא שהם קמים עלי, נו אפשר למצוא עצות ללחום נגדם. אבל הם מבטאים בזה שאין לי תקוה וישועה. ולא סתם, אלא גם באלהים אין לי ישועה. כלומר אני לא ראוי שאלהים יעזור לי, כמו בציור אבשלום טוען דוד לא ראוי לכתר, אני מוצלח ויפה וחכם ממני, מה הוא טוען שה׳ בחר בו ומשחו.
סלה זה סימן למשוררים ככל הנראה, אבל עדיין אפשר ללמוד ממנו משהו לענין התוכן. כי הוא לרוב בא במקום של סיום והחרפה. זה נקרא לי כמו כcrescendo כזה. אין ישועתה לו באלהים באממבאמבאמאמאמ, זה משהו שצריך להדגיש זה מגיע רחוק ועמוק.
ד. משצעק את התלונה שלו וכבר הפסיק בסלה, הוא מתאזר בעוז בפני י״י. הוא אומר הם אומרים אין ישועתה לו באלהים. אבל אני לא צריך להיות בעיניהם. אני הרי חי בעיניך. ואתה ה׳. הרבה ‘ואתה׳ או ‘ואני׳ משמעותו כמו שאומרים but, as for you… כלומר עכשיו לגבי האתה, אני לא צריך לתרץ עצמי אליהם, יש לי בכלל מקור תוקף אחר, ואני לא מסכים למה שהם אומרים. אני אומר לך ולא אכפת לי מה הם. שאתה מגן בעדי כבודי ומרים ראשי. כאשר אני נגדך יש לי הרמת ראש. יש לי כבוד. הכבוד שלי הדימוי עצמי שלי נובע ממך לא מהם. זה אחד התנועות הכי חשובות בכל ספר תהלים מה שדוד יש לו מקום אצל י״י שנותן לו מבטח ובטחון עצמי כלומר הוא לא צריך לספר עצמו בנרטיב של אחרים הוא רואה את עצמי כפי שי״י רואה אותו. כמו מישהו ששונאים אותו אבל יש לו איזה חבר אחד והוא פונה אליו אבל אתה..
ה. רק כאן אחרי כל זה הוא מתחיל להגיע אל התפלה שלו. הוא מתחיל עם תיאור התפלה ולא עם עצם התפלה. כמו מזכיר לעצמו ולי״י שהתפלות שלו קיימות ועובדות. קולי אל י״י אקרא. זה מין מבט מן הצדדים, רוב הפעמים לא ראוי להתחיל תפילה מ׳אני׳, אני מבקש עזרה אני צריך אני רוצה. זה גם מעצבן וגם לא אמת. קולי אל י״י הוא כאילו הקול שלי יש לו נוכחות בפני עצמו, כאילו אני שלישי המדבר בעד הקול שלי, אחרי שיש קולי אל י״י אז מגיע ‘אקרא׳ בגוף ראשון. (אפשר לומר בפשטות שהכוונה ‘בקולי אל ה׳ אקרא׳), ומיד שאני קורא, ‘ויענני מהר קדשו׳. הרבה מזמורים מתארים את ה׳ יושב בהיכלו בבית המקדש בהר הבית, ומשם הוא עונה לתפילות. כמו שאנחנו פונים לכיוון ההר ההוא בתפילותינו. המזמור מתאר מישהו שנמצא רחוק מן ההר ולכן אומרים לו אין ישועתה לו אבל קולו מגיע מרחוק משם אל האלהים ויענני מהר קדשו. סלה. זה דבר מוחלט מסוים טארארארא.
ו. וזהו, פחות או יותר תיאר את התפלה שלו. הוא כבר מרגיש שקיבל את התשובה את ההבטחה. והוא הולך לישון. זה משהו חשוב שמפספסים בתפילותינו. הורגלנו לשמוע שיש להאריך בתפלה יש מין מוסכמה תפלה טובה הוא תפלה ארוכה. כמו בישיבות יש לפעמים תחרות מי מסיים שמונה עשרה הכי מאוחר.. אבל זה שטות. חז״ל אמרו אפשר להתפלל בשורה אחת ואפשר בארבעים יום והם שווים. הצד השווה שביניהם שאחרי התפלה מגיע סיום. לפעמים אדם אומר ה׳ תעזור לי שיהיה לי לחם לאכול היום וזהו, הוא לא מוסיף משהו לא מסיים ספר תהלים, בפסוק הבא הוא כבר אומר תודה ששמעת את תפילתי. מורגש לי שזה חסר באיך שלימדו אותנו להתפלל. התפלה צריכה להיות פשוט יש לי בקשה שמעת אותי עכשיו תודה ששמעת שלום. זה הרי סדר שמונה עשרה ג״פ ביום. משום מה הרבה פעמים רוצים שהתפלה תהיה מתחילה ועד סוף מין צעקה ותשוקה, אבל זה סתם גורם כאב לב, נראה שעל זה אמרו בגמרא המעיין בתפלתו בא לידי כאב לב. התפלה צריכה את המענה בתוכה בדיוק כמו הצעקה. ואפשר לראות את זה בכל טופסי התפלות. כתבתי פעם על המנהג לאחל בסיום תפלות או ימים נוראים ‘זאלסט האבן געפועלט אלץ גוטס׳ שזה חלק מהותי בהתפלה.
אז זהו, כבר צעק את הצרה, כבר התפלל, כבר נענה, ועכשיו ‘אני שכבתי ואישנה׳. אפשר ללכת לישון. אני גם בטוח שאקום ‘הקיצותי כי ה׳ יסמכני׳.
אפשר גם לקרוא הפוך, הצרה הוא כמו שינה אין לו דעת ומוחין. בעצם יותר מדויק הצרה הוא כמו עייפות. כמו שהביטוי ממש במזמורים אחרים. תפלה טובה זה כמו ללכת לישון אחרי יום קשה. הוא מוצא שם מנוחה כבודי ומרים ראשי. וסיום התפלה והמענה שלה זה כמו לקום משינה טובה מרוענן. הקיצותי כי ה׳ יסמכני. (ועי׳ שזה סוד תקיעת שופר).
ז. הוא קם בבוקר או אחר התפלה ורואה כיצד המחנות של אבשלום או כל ציור האויב הרי עדיין פה, נכון הוא מרגיש מענה תפלתו אבל האויבים עוד פה. אז הוא מבטא את בטחונו ואומר אין לי פחד מזה. זה כמו שיש איזה מלחמה קשה בערב ובלילה הולך המצביא ומזמין בטלפון החשאי שלו הפצצה גדולה של חיל האוויר, ואז הוא קם בבוקר מסתכל מהחלון ורואה את מחנה האויב ומחייך לעצמו, הם לא יודעים שעוד כמה דקות והם גמורים. לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי. אני כבר סידרתי את הישועה שלי והיא בדרך.
ח. והוא קורא לי״י שאכן יהיה אצלו בפועל. לפי הדימוי שלי בפסוק הקודם זה כמו שהמצביא מתקשר בבוקר בפועל למטוסים ומודיע להם את מקום הקרב ואיפה יפציצו. ‘קומה ה׳ זה פחות תפלה יותר הוראה. כמו שמשה היה אומר קומה ה׳ למנוחתך. הזוהר מתאר את זה לפעמים כמו איש המצווה לאשתו. משה אומר לארון ה׳ מה לעשות. דוד אומר הנה, כמו שאני קמתי מהשינה שלי, תקום אתה, הושיעני אלהי. כי הכית, כלומר הבטחת להכות, או שהוא כבר רואה את י״י קם ומכה, הכית אותם לחי. כלומר מכות על הלחי, מכות גלויות, מכות שהם גם מביישות לא רק מכות באחור שכואבות אלא מכות בפנים שמראות לכולם מי בעל הבית. שני רשעים שברת, שאין להם מה להגיד כבר, זה גם כאב פיזי וגם כמו שכתוב הקהה את שיניו, או שממש ישבור להם את השיניים ולא יוכלו לדבר מילים ברורות עוד.. יכול להיות גם מטואפורה כמו לומר סתום את פיהם, נתת לי פתחון פה שישועתה לי באלהים והם, זאלן זיי קריצן מיט די ציין..
ט. זה פסוק מסיים. האמת שפסוק זה כבר יותר מתאים כאשר אומרים את זה בבית הכנסת כי מדבר בלשון כללי על עמך. בכלל נראה מנוסח ההלל שבשעת הישועה חוזרים על התפלה של הצרה ומתארים כיצד הסתיים טוב. הפסוק הזה מבטא יחס מאד חשוב בין המתפלל לי״י. הוא מסדר את התפקידים ככה. לי״י – הישועה. על עמך – ברכתך. התפקיד שלו זה להושיע התפקיד שלנו זה לברך אותו. ככה עובד העולם הוא עושה ואנחנו מתפללים ומודים ומברכים. (זה הפירוש של רש״י). ומכל הסדר של הצרה והתפלה והחיזוק והבקשה והישועה בפועל אפשר לסכם את הסיכום הזה. לי״י הישועה על עמך ברכתך. סלה. בימבאמ.
אפשר, אולי יש לזה תפקיד יותר כמו טעמי המקרא יש גם ניגון מיוחד לאיכה..
עכשיו הזמן לאחל שנה טובה
שימחתם אותי כל אחד מכם בהשתתפות בלימוד, ושמחנו זה עם זה בלימוד התורה ובדיבוק חברים והשתתפות כללית.
יש לי ברכה טובה של המלאך הטוב, יהי רצון שיהא לשנה אחרת כן. יותר טוב אין לו גבול אבל בקבוצה הזאת בשונה מכל מיני דברים בעולם יהיה זה ברכה ושמחה שזה פשוט ימשיך לשנה הבאה. זו ברכה שמחה.
ושיצא העולם מאפלה לאורה וידעו את האמת (וואטאבר דאט איז :))
תכתבו בספרן של צדיקים, ושיהיה מה לכתוב בספר שזה לא יהיה ספר תולדות של ארטסקרול שכולם אותו דבר..
Thursday, April 11, 2024 • ג׳ ניסן תשפ״ד
מישהו יודע מה זה סלה?
ואם תמצי לומר לא יודעים, מה חשבו מחברי התפלות שהכניסו את המילה בכל מיני מקומות מעצמם
זה מעניין כל התפלות האלה שקודם אומרים אני בטוח שלא יקרה כלום ואז אומרים אנא השם עזור שלא יקרה כלום
צריך להבין איך אמורים לקרוא את זה
כך המפרשים רדק ועוד
אבל זה לא מתאים למי שחיבר בשמונה עשרה וקדושים בכל יום יהללוך סלה
משמע שחז״ל סברו שזה לשון ועד
למרות שאין זה מובן ברוב המקומות
זה מוזר אם זה איזה סימן מוסיקלי
תהלים וחבקוק
ראיה שחבקוק זה תהלים..
הוצאתי את ההוראות המוזיקליות והכותרת מחוץ לעיקר המזמור על ידי הקטנה, מעניין אם כך ראוי, ובהנחה שסלה זה הוראה מוזיקלית
אתה צריך להחליט אם זה על העבר או על העתיד..
ואם זה לא מובחן אז איך אתה יודע איזה זה..
זה לא עוזר לך שהרי אפשר לומר גם ככה וגם ככה.. אם העתיק כבר עבר אז אפשר שכל המזמור כבר נאמר אחרי הצרה וזה בכלל הודיה שמספר מה היה..
מה פירוש מקובל? יש כזה פירוש אבל אין לזה היגיון ברוב המקומות, ואם זה נכון למה זה נמצא רק בסיומי פסוקי או קטעי שירה ואף פעם אין שימוש בשורש כזה במקום אחר..
מה זה אין ישועתה לו באלהים סלה? מה זה ויענני מהר קדשו סלה? מה זה על עמך ברכתך סלה? איך כולם לא נגמרים, זה סתם המצאה
וגם לא הגיוני כלומר אין פשר למשפטים האלה גם אם זה הפירוש
דווקא אם זה ענין של תנועה מוזיקלית אז אפשר לשאול אותו אחר כך לאיזה תקיפות, כמו אולי ‘סולו לרוכב בערבות׳, ‘תעשו לו סלה׳, כמו למשל אם היה כתוב ‘תקיעה׳, אז מזה אומרים ‘תקעו׳. ואפשר אולי באופן רחוק להשאיל מזה לכל סוג של התעצמות, כאילו שזה תנועה כזו של הרמת קול או דבר אחר שמרימים וכו׳
בכל מקרה יש פסוקים שגם זה ממש לא יעבוד, כמו ‘קדוש מהר פארן סלה׳
אבחנך על מי מריבה סלה
היו זרוע לבני לוט סלה
ענין נצחיות בכלל לא נכנס בדוגמאות האלה
בכל מקרה אלה לא טענות שלי אני רק אומר שזה נראה הגיוני יותר מהפירוש האחר
רד״ק
יְהַלְלוּךָ סֶּלָה (תהלים פ״ד:ה׳), בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה (תהלים ס״ח:ח׳), פירשו בזו המלה כמו עֲדֵי עַד. ופירוש בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה מני עד. וכן בדברי רבותינו ז״ל (עירובין נ״ד.) תנא רבי אלעזר בן יעקב כל מקום שנאמר נֶצַח, סֶלָה, וָעֶד אין לו הפסק לעולם ולעולמי עולמים. נֶצַח דכתיב לֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף (ישעיהו נ״ז:ט״ז), סֶלָה דכתיב יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה (תהלים מ״ח:ט׳), וָעֶד דכתיב י״י יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד (שמות ט״ו:י״ח). ורבי אברהם אבן עזרא פירש המלה כמו אֱמֶת. והנכון, והישר בעיני שזו המלה אין לה ענין דבק בענין אשר היא עליו אך היא מלת ניגון כך שהיו המנגנים משלימים במקומות הניגון כן. והראיה כי לא תמצא זאת המלה במקרא כי אם במזמור וניגון, כי רוב הזכרת המלה הזאת בתהלים ובתפלת חבקוק שהיתה בנגון עָרוֹת יְסוֹד עַד צַוָּאר סֶלָה (חבקוק ג׳:י״ג), וכן אמר בסוף התפלה למנצח בנגינותי (חבקוק ג׳:י״ט).
המאמר חז״ל שהוא מביא צ״ע אם מתכוון לפרש המילה, שהרי אם זה הפירוש לשם מה צריכים ראיה, משמות נרדפים לידו בפסוק אחד שכתוב עד עולם סלה?
האופציה האחרת שקצת הגיונית זה כמו אבן עזרא שזה סוג של ‘אמן׳, ושוב פעם זה יהיה סוג של הוראה ביצועית ‘כאן אומרים אמן׳. וזה מגוחך שאנחנו קוראים תהלים ואומרים עם החזן ‘כאן אומרים אמן׳
מקומות אחרים זה כל ספר תהלים איפה עוד יש מזמורים? ברור הרי ש׳למנצח׳, ‘משכיל׳, ‘מזמור׳, ‘מזמור שיר׳, אלה הוראות מוזיקליות/ביצועיות כלשהן
למרות שגם אותם יש מדרשי חכמים שלא קשורים לפשט
יש מפרשים שיש עוד מילים בתהלים שהם נעימות ככה דעת מקרא מספר
צריך להגיב שזה גם ראשי תיבות סימן להנמכת הקול וגם סיבה לידיעת הכל
דווקא לא מקראי סיבה היה על זה דיון איפשה ו לאחרונה.. אולי פעם אחת במקרא יש סיבה
לא זכרתי שסימן זה יווני
סמנטיקה
אז גם יש לך מקום אחד במקרא..
יפה,
פרק א זה שצריך לקרוא תורה ולא עיתונים שהם כמוץ אשר תדפנו רוח… ופרק ב מסביר למה בעצם
זה נראה לי הקדמה גדולה לספר תהילים
למה כי רוב הספר הוא תפלות על העיתונים
כמו בברחו מפני אבשלום בנו
אז צריך לזכור שכל התפלות האלה מושרשות באיזה מין היות של האיש שהוא כעץ שתול על פלגי מים
שיש לו קביעות ויציבות שבו חייו נטועים
והוא גם יודע שהמלכות שלו הוא בני אתה וכו׳
ורק בגלל זה הוא יכול לברוח מפני אבשלום ולצעוק שיעזור לו
יש את המאמר חזל למה כתוב מזמור לדוד פה , שלכאורה הפשט מזמור זה לאו דווקא זמר שמח אלא זה מילה לכזה חיבור של תהילים
ספר תהלים הוא בעצם ספר הדרכה לחיים זה לא רק ספר תפלות
רק צריכים לדעת כיצד לקרוא הכל כהמשך לאשרי האיש
עד הסוף שהוא אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך..
כן לא בדיוק
אבל הסידור הבין..
שזה פתיחה לשרשרת ההילולים שהוא סוף הספר
כן אבל למה אומרים את זה לפני תהלה לדוד? זה מראה שיש הבנה שזה קשור
אולי זה גזירה שווה עם אשרי העם שככה לו
כי זה מתאים ל״עוד יהללוך “
Saturday, April 13, 2024 • ה׳ ניסן תשפ״ד
נראה לי זה מה שעושים בקארלין, רק שבין הקולולו גם אומרים איכשהו את מילות התפלה 😀