טבע האומה הישראלית שהוטבע על ידי האבות בעבודת המידות ואנחנו שכרם | שמונה פרקים פרק ד׳ (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם

פרק ד׳ משמונה פרקים – הפרק המרכזי אצל הרמב״ם

דיגרסיה: מיתוג לשיעור – “תוכנית הקוגל”

מגיד שיעור:

אוקיי, טוב. אנחנו… נפל לי רעיון, אני אכתוב את זה כאן, שכל שיעור צריך להיות לו איזשהו מיתוג. אני חושב שצריך לעשות סוג מיוחד של קוגל שנותנים רק בשיעור הזה. מצאתי סוג חדש של קוגל. כמו שלכל רב יש את הקוגל שלו שבאים אליו גם מובן לשם ההשפעה, אבל גם בשביל הקוגל שיש לרב, שאי אפשר להשיג אותו בכל מקום. אז אני חושב שצריך לעשות ככה ליל שישי קוגל מיוחד. לשיעור של יצחק גולדברג יש איזה קוגל מיוחד, אחד מביא אותו. לכל שיעור ביחד, כל שיעור צריך להיות לו קוגל משלו. במיוחד לליל שישי.

פעם הייתי בקרעסטיר בשבת, היו להם קוגלים מסוימים, היו כל מיני קוגלים. היה קוגל, זה היה קוגל יפה וגדול, קוגל ירושלמי, זה היה הקוגל הקרעסטירי של הקינוח. אמרתי לו שזה קרס, אומר הוא, זה קוגל שייע. וכשהולכים להתפלל, יסדרו אותו, יסדרו אותו, ואחרי התפילה זה יהיה טוב. ואפילו זה קרס ומעורבב ומסובב, זה קוגל שייע. אז אני לא יודע, אפילו הקוגל, השאר היה אותו דבר. ראיתי איך הוא חתך אותו, וחשבתי שהוא עשה חורבן אמיתי עם הקוגל. אחר כך אני רואה שהוא ראה איך זה נראה, וזה קשיח, וזה בסדר.

אוקיי, בכל מקרה, זו אחת מהתוכניות.

התזה: פרק ד׳ הוא הפרק העיקרי של שמונה פרקים

מגיד שיעור:

אוקיי, טוב. למעשה ככה, אנחנו מחזיקים כאן בשיעור, קראנו לזה הרמב״ם פרק ד׳. גיליתי שאני לא היחיד שחשב שפרק ד׳ הוא הפרק העיקרי. הרמב״ם עצמו חשב כך.

הראיה מהאזכורים העצמיים – הפניות לעצמו

איך אני יודע? הרמב״ם הקדוש לא עושה כל כך הרבה, קצת הוא עושה, הוא לא עושה כל כך הרבה הפניות בספריו שלו. יש כאלה שעושים הרבה, הרבה מאוד. הרמב״ם עושה קצת מזה. ויש דברים מסוימים שהוא כותב כל הזמן שכבר כתוב על זה, או שהוא הולך לכתוב על זה. אז מזה אפשר לראות שספר או מאמר או חלק שהוא כותב הוא מרכזי אצלו, זה מאוד חשוב. שם הוא הולך לכתוב, והוא עושה כאילו הפניה. הוא עושה את זה מעט מאוד, או שהוא לא שוכב הרבה.

עוד, אפשר לעשות אולי רשימה של כל ההפניות העצמיות, כן? איך קוראים לזה? הוא מפנה לספריו שלו, או באותו ספר, בספרים אחרים שהוא מפנה. אבל אפשר לראות שהחיבור, החלק מהחיבור, ההקדמה לפרקי אבות, שזה שמונה פרקים, הוא אחד הדברים שהרמב״ם מפנה אליו הכי הרבה ממקומות שלו, במקומות אחרים.

הרמזים של הרמב״ם עצמו

הוא עצמו עושה, הוא עצמו עושה רמז בהקדמה, ההקדמה לשמונה פרקים, הוא אומר שם בפירוש, הוא אומר שכמה פעמים הבטיח שהוא הולך לדבר על דברים מסוימים בפרקי אבות, והוא אכן הולך לעשות זאת כאן, זה רמז שהוא עצמו עוד לפני שכתב את זה, עוד לפני שהגיע למקום, מדבר על זה.

וגם אחר כך, אני לא הבאתי כאן את הנייר ההוא, רשמתי שניים או שלושה מקומות שהוא אומר זאת עתיד לבאר, הוא הולך כשיגיע לשם יסביר את זה טוב יותר.

הפניות בפירוש המשניות ובמורה נבוכים

ועוד יותר טוב, עוד יותר זה גם אחר כך, בפירוש המשניות כמה פעמים אחר כך, שתיים, שלוש, אַרבע פעמים, שהוא מפנה למה שהסביר בפרקי אבות. וגם בספר מורה נבוכים, משנה תורה לא מפנה חלילה כמעט לא לעצמו, זה לא דבר שהוא עושה. יש לו דברים שהם אותו נושא, או שהוא מסביר טוב יותר, אני מתכוון שבוודאי הוא מסביר בדרכים מסוימות טוב יותר בשמונה פרקים, הוא כמעט לא מפנה. הוא לא היה יכול להפנות חלילה, אפילו למשנה הוא לא מפנה, הוא אומר כמו שזה וזהו.

אבל מורה נבוכים מפנה הרבה פעמים לספריו הקודמים שלו, אולי הכי הרבה ממקומות אחרים. ושם, לא בדקתי באיגרות, אבל הוא מפנה להקדמות של פירוש המשנה, צריך לבדוק. אבל במורה נבוכים יש כמה פעמים שהוא מפנה ל״חיבורנו הגדול” שזה משנה תורה, חיבור גדול.

הסטטיסטיקה: שמונה פעמים לשמונה פרקים, שש מהן לפרק ד׳

וגם בפירוש המשנה מפנה כמה פעמים, בערך עשר פעמים אני חושב שהוא מפנה לפירוש המשנה במורה נבוכים, שמונה מהן הן לשמונה פרקים. פעמיים מצאתי שהוא מפנה להקדמה של פרק חלק, דברים מסוימים שהוא מדבר שם, חילוק בין נבואת משה ונביאים אחרים, והחלק של עיקרי האמונה.

אבל שמונה מהן, שמונה פעמים הוא מזכיר את שמונה פרקים. חלק מהפעמים הוא קורא לזה פירוש אבות, חלק מהפעמים הוא קורא לזה ההקדמה, הפתיחה לפירוש אבות, חלק מהפעמים כותב הוא סתם פירוש המשנה. אבל כולם, אפשר לראות, רשמו היום, הכל משמונה פרקים.

ומאותן שמונה פעמים, המסמך שלי לא נפתח כאן, אז אולי אני טועה במספר, מאותן שמונה פעמים שהוא מפנה במורה נבוכים לשמונה פרקים, שש מהן הן לפרק ד׳. פרק ד׳ או פרק ה׳, אז שני הפרקים הם הפרקים המרכזיים של שמונה פרקים. זה מוכרח להיות כך, מהרמב״ם.

תלמיד:

או שזה הכי קשה, חייב להיות.

מגיד שיעור:

לא, זה המרכז של האמת.

המבנה של שמונה פרקים

מגיד שיעור:

כבר בפעם שעברה, בהתחלה פעם שעברה אני חושב שהראיתי את המבנה של הפרק, ששלושת הפרקים הראשונים הם רק הקדמות שצריך להיות כדי לומר את הדבר, מבנה הנפש, חולי הנפש. השניים הראשונים זה רק חלקי הנפש, ואילו חלקים יש להם מחלות ורפואות. השלישי הוא על מה זה אומר חולי הנפש, וכאן הוא בא לומר מה זה אומר מידות טובות ואיך משיגים מידות טובות.

ופרק ה׳ גם, מה המטרה של כל המידות הטובות. אחר כך ו׳, ז׳, ח׳ זה כבר כאילו תוספות, כבר דברים נוספים שקשורים לזה. זה לא ממש העיקר. העיקר הרעיון שהוא רוצה להעביר בשמונה פרקים הוא בפרק ד׳ ובפרק ה׳, בואו נגיד. והוא מפנה לזה כמה פעמים, הפרק.

אז יש לי הסכמה מהרמב״ם, זה טוב מאוד שעושים על דבר בעצמו, ואחר כך מוצאים שזה נכון, יודעים שהיינו צודקים. וזה הפרק העיקרי. אז כבר למדנו ממנו בערך שלושה שיעורים בזמן האחרון, ועוד שניים, שלושה זמנים בטוח נלמד את הפרק, כי הרמב״ם אמר את זה בעצמו עכשיו.

הנושא שמוזכר הכי הרבה: להרחיק התאווה – מטרת התורה להרחיק תאוות

ההקדמה לפירוש המשנה

מגיד שיעור:

ולא עוד, אוסיף לכם עוד חידוש. את כל זה ראיתי היום מפשוט לעשות חיפושים ולאסוף את הדברים. אראה עוד חידוש, שאם תבקשו ממני אשלח לכם אחר כך את המסמך, יש הרבה כאן. מוריד מיקרוסופט, אתה יכול את המיקרוסופט כשצריך להוריד לו את העדכונים.

עוד חידוש שאני רוצה לומר, ככה, שראיתי באיזו נקודה הוא מפנה הכי הרבה פעמים לפרק ד׳. אותה נקודה, זה מאוד מעניין, רציתי להביא עוד קוגל, אבל אותו דבר הוא ככה, יש לזה קשר, הכל קשור.

הדבר שהוא מפנה אליו הכי הרבה פעמים, גם יש לו כבר בהקדמה לפירוש המשנה, שם הוא הולך לעומק של כל הארוכות של עין משפט נר מצווה, דמות דוד המלך, והוא נכנס לזה מה אדם בשבילו, מה זה אדם טוב, וכשהוא מגיע לנקודה לומר שאדם לא בשביל לאכול קוגל אלא לאכול קוגל כדי לעבוד את ה׳, אומר הוא אני הולך להסביר את זה טוב יותר בפרקי אבות.

תלמיד:

זה כבר בהקדמה לפירוש המשנה.

מגיד שיעור:

לא, לא, איך הוא אומר שהוא הולך להסביר את זה?

תלמיד:

זה, זה.

מגיד שיעור:

בהקדמה לפירוש המשנה זו ההקדמה לפירוש המשנה, שזה לא הנושא שם. הנושא שם הוא סתם להסביר תורה שבעל פה, והוא נכנס דרך אגב לענין של להסביר אגדתא, וזה מאוד דרך אגב, כולי האי ואולי, הוא נכנס, הוא לא היה ממש רוצה לדבר על זה, אבל כשהוא מגיע לנקודה שהוא אומר שאפילו חכמי אומות העולם מודים בזה שיש רדיפה אחר התאוות ויש רדיפה אחר החכמה, אומר הוא זאת, זאת אני הולך להסביר בהקדמה לפרקי אבות.

הפניות במורה נבוכים

ואותו דבר במורה נבוכים שלוש או ארבע פעמים לפחות. יש עוד דבר, ידיעה ובחירה מפנה במסכת ברכות שהוא הולך להסביר את זה בשמונה פרקים, ושוב נושא נוסף גם במורה נבוכים שהוא מדבר על נושא הניסים.

תלמיד:

איפה הוא מדבר כאן על ידיעה ובחירה?

מגיד שיעור:

כן, בפרק ח׳. הוא מדבר על זה, כן, קצת. הוא כבר דיבר על זה גם במורה נבוכים קצת. פרק ח׳, כן, אני גם הולך לדבר על זה היום קצת. הוא מפנה, כי אתה צריך לזכור שאצל הרמב״ם בחירה היא לא סתם נושא אקראי של להתעסק. הסיבה העיקרית למה הוא מדבר על בחירה היא על הנושא של תיקון המידות, של להיות אדם טוב יותר, ושם צריך להבין בחירה.

מורה נבוכים חלק ג׳ פרק ל״ג – שתי המטרות של התורה

ואחר כך, אבל הדבר שהוא מזכיר הכי הרבה פעמים בשם שהוא אומר, אתה יודע שיש אנשים שאומרים את התורות שלהם? הכי הרבה פעמים שהרמב״ם אומר את התורה שלו משמונה פרקים זה הנושא שכתוב במורה נבוכים ועוד, זה הנושא שהוא מדבר וכתוב בפירוש כאן בפרק ד׳ גם בארוכה קצת, אולי על זה, אבל וגם יותר מוצדק הפרק ל״ג כולו על זה, במובן מסוים, זה הנושא שהוא אומר את הלשון כאן הוא, שאחת המטרות הגדולות של כל התורה היא, מכוונת התורה, הוא כותב ב… זה מגיע גם עד סוף הסדרה, מכוונת התורה היא, כאן כתוב טהרה וקדושה בפרק ל״ג, או שהוא עולה… זה יכול להיות כל פרק ל״ג.

הרמב״ם בפרקים המאוד חשובים של פרק כ״ז עד פרק נ״א בחלק השלישי שעובר שם על טעמי המצוות, הוא עושה הקדמה שם, והוא אומר שלתורה יש שתי מטרות. כן, אנחנו יודעים את שתי המטרות של התורה, מה זה אומר תיקון הגוף ותיקון הנפש. תיקון הגוף זה אומר מידות טובות וחברות טובות, חברה בין האנשים בחברה. ותיקון הנפש זה אומר שיהיו לאדם דעות נכונות, זה ענינים נכונים, ידע נכון, זה תיקון הנפש.

הקטגוריה השלישית: להרחיק התאווה

זה מאוד מעניין, ואחר כך, והוא מסביר נכנס לכל השיחה, כל הדברים כאן, אחר כך הוא הולך לסוף, סוף ההקדמה פרק ל״ג, אומר הוא, אני צריך להגיד לך שבכלל כוונות התורה השלימה יש גם להרחיק התאווה. למרות שזה בעצם חלק מהנושא הבסיסי של תיקון הנפש ותיקון הגוף, הרמב״ם קורא לזה תיקון הגוף, תיקון המידות, הוא עושה מזה קטגוריה נוספת.

תלמיד:

קטגוריה נוספת, הוא אומר למה?

מגיד שיעור:

כי הדבר הכי גדול ש… את זה אתה צריך לזכור, הדבר הכי גדול שמפריע להשגת האמת… כי יש נושא של תאווה שהיא דבר שהולך על שני הרמות. יש, דיברתי על זה כאן פעם, יש חוקת התאווה שיש לה קשר יותר בין אדם לחברו, כמו אצל בן סורר ומורה, הורגים אותו לא בגלל… הרמב״ם אומר שבן סורר ומורה מתחיל בזה שהוא זולל, אבל רש״י כותב לא הורגים אותו כי הוא גנב, לא כי הוא זולל, אבל זולל נעשה גנב גדול.

זו בעיה להיות בעל תאווה גדול זו בעיה חברתית, אבל גם זו בעיה גדולה למטרה האינדיבידואלית של האדם. להיות נביא או להיות שלמות אדם אחרון. והרמב״ם אומר שהתאווה מפריעה לשניהם, מפריעה גם לשלמות אחרון, הוא לא יכול לחשוב, הוא עסוק באכילה, ואותו דבר שזה מפסיד אנשי המדינה והנהגת הבית, כי הוא הולך אחר התאוות והוא גונב וכן הלאה.

ממילא אומר הוא הרבה פעמים התורה, הרמב״ם מביא את זה, בן סורר ומורה ודברים אחרים, שהתורה, אחת ה

הדגש המרכזי של הרמב״ם על פרישות מתאוות

ארבע עשרה קבוצות המצוות והקטגוריה המיוחדת של תאוות

וכשהוא עובר על כללי המצוות, גם כאן אני מתכוון בפרק ל״ה כשהוא עובר על ארבע עשרה קבוצות של מצוות, מיד הוא אומר עליהן, גם… הוא אומר עוד דבר, עדיין לא אמרתי, כי אני רואה שכאן הוא אומר את זה אחרת.

גם בפרק ל״ג שהוא אומר, הוא אומר שיש חלקת התאוות, שזה מאוד מעניין. שיש בכלל הדבר של תיקון הגוף, תיקון המידות, ובזה הרמב״ם החזיק שחשוב לעשות עוד קטגוריה של חלקת התאוות, שזה במיוחד בעייתי.

ואחר כך בזה הוא היה צריך לעשות עוד קטגוריה, להדגיש במיוחד, שזה הנושא שהרמב״ם קורא טהרה וקדושה, כלומר הרחקת המשגל, להישמר מהדבר, הדבר של התקשרות שהרמב״ם קורא משגל.

שאלה: האם זה לא אותו דבר כמו תאווה?

תלמיד: האם זה לא אותו דבר כמו תאווה?

מגיד שיעור: כן, זו תאווה ספציפית, אמת. זו תאווה ספציפית. אני אומר שלכאורה זה בקטגוריה. אבל היה לו יותר חשוב לעשות…

תלמיד: מה? קופסת כסף אולי, עושים בעיקר אוכל ודברים אחרים, אני לא יודע.

מגיד שיעור: אבל בדרך כלל, עכשיו מדברים באופן כללי, הוא צריך תאוות הממון ומשתה ומשגל, הוא לא צריך יותר מזה, באופן כללי תאוות.

עכשיו, כאן הוא מדבר על דבר מיוחד, שקדושה היא חוקת המשגל.

הראיה של הרמב״ם שקדושה פירושה פרישות

לרמב״ם יש ראיה טובה, כן? מאיפה אתה יודע שקדושה פירושה פחות תשמיש? כי הרמב״ם אומר שכתוב פסוק “וקדשתם היום ומחר”, כך אמר הקב״ה למשה. אומרת הגמרא שמשה רבינו אמר “אל תגשו אל אשה”.

מאיפה הוא ידע שזה הפירוש? אפשר לומר פירוש אחר, שזה נושא של דיני טומאה וטהרה, כך משמע בגמרא, שזה יותר נושא של… אבל הרמב״ם הבין… יש מחלוקת בין רש״י ורמב״ם, לא משנה. אבל הרמב״ם הבין שזה נושא של… שקדושה פירושה פרישות.

המשך: מטרות התורה ומידת התאוה

סו ממילא, איז דאס אחת ממטרות התורה. והשתיים הללו הן שתי קבוצות שלמות של מצוות.

הקבוצה השלוש עשרה והארבע עשרה של המצוות

כן, הרמב״ם עשה ארבע עשרה קבוצות של מצוות, זה לא מתאים בדיוק לארבעה עשר ספרים של הרמב״ם, אבל בערך. והוא אומר כך, הקטגוריה השלוש עשרה היא איסורי מאכלים, מאכלות אסורות, וזה כדי לעצור, להפחית תאוות, “לפסוק רוב התאוה והשליח ובקשת הערב”, לא לאכול רק מה שמתוק, ולעשות את התכלית של האכילה את הטעם של האוכל.

והוא אומר כך, “וכבר בארתי זה בהקדמת אבות”, בהקדמה לפרקי אבות כבר הסברתי זאת.

אחר כך יש את הכלל הארבע עשרה, שהוא ספר נשים, איסורי ביאה, אומר הוא את אותו הדבר, איסורי ביאה הוא “למעט המשגל כפי היכולת”, “כמו שבארתי בפרקי אבות”.

יש שני פעמים שהוא מזכיר את הדבר, ועוד מקומות שהוא מזכיר את אותו הדבר בשם ההקדמה לפרקי אבות, שזה הדבר החשוב ביותר.

המסר המרכזי של פרקי אבות

סו, יוצא מזה, שהמסר המרכזי של פרקי אבות, של… כי פרקי אבות לומדים הרי הכנה לקבלת התורה, “וקדשתם היום ומחר”, או עכשיו ספירת העומר, המסר המרכזי הוא לאכול קצת פחות. כך יוצא.

לא, האמת היא שזה לא נכון לומר שצריך לאכול פחות, הנכון, כמו לשון הרמב״ם, ההגדרה הנכונה היא לא לעשות את התענוג של האכילה את המטרה. המטרה צריכה להיות כי רואים בריאות, אפילו זה טעים, ההנאה היא לא עבירה.

רציתי… זה מאוד מעניין, אני אחזור על הדבר אולי כשיש לי את זה בכתב כמה פעמים, הרבה מאוד פעמים, אבל זה דבר אחד, חידוש של היום. זה לא חידוש חדש, אבל כך באמת בא ללמוד איך… זה אחד מהחוברות שלי.

שאלות ודיון: המאבק האישי של הרמב״ם

תלמיד: מה היה לו בעיה כזאת עם משכב זכר?

מגיד שיעור: אה, יש לי חבר שאומר לי, נראה שלרמב״ם הייתה איזושהי בעיה. אני לא יודע, נראה שהוא היה סקסואלי… כן, ההוא אומר דברים יותר גרועים עליו.

אבל נראה שהוא הבין את המציאות, כי אצל הרבה אנשים זה אולי מכשול גדול. אני לא יודע, אני רוצה באמת להבין איך הרמב״ם הקדוש החזיק.

כבר אמרתי את התירוץ לכל הקושיות. התירוץ לכל הקושיות, כשמדברים בפשטות, הוא שאנחנו לא במסגרת שלהם, אנחנו לא יכולים להיות עם הפרספקטיבה הנכונה על הבעיה, כי אנחנו לא תופסים כמה פרושים אנחנו כבר. כבר אמרתי כאן שיעור של שעתיים על זה.

תלמיד: על זה, בוודאי, בנזין זה גם בעיה, אבל לא מדברים על אותה בעיה, מדברים על הבעיה.

מגיד שיעור: אולי הוא רוצה לומר כך טוב. מה זה מישהו שכל כך על הסולטן, שיש לו… כמו שלמה המלך, אני מתכוון, מדברים על אלף נשים, וזה לקח לו יום שלם, ויש תרבויות שלמות. אנחנו גם חיים קצת בתרבות כזאת, שההוא קצת עסוק מדי בזה, וזה בכלל לא טוב. הייתי שם… אוקיי, בכל מקרה, זה לא הנושא שלי להיום.

הדגש של הרמב״ם על מידת התאוה בשמונה פרקים

התוכנית האמיתית לזמן הזה היא, וזה גם מסומן, יש לי עוד דיוק על הנושא, למדנו, אנחנו כאן בהקדמה של הרמב״ם, וכבר עברנו מספיק הקדמות, שמשמעותן דרך המצווה, ולמה, ואיך, וכו׳.

אבל אחר כך צריך באמת ללכת לרשימה של המידות הטובות והרעות שיש לרמב״ם, שהוא הולך להוציא כל דבר בנפרד בפני עצמו.

המידה הראשונה שהוא מביא כמעט תמיד, וראיתי, וכאן הבאתי גם את המשנה תורה, שם הוא לא מביא את זה כדבר הראשון, אבל הדבר הראשון שהרמב״ם מביא הוא מידת התאוה. כאן הוא קורא לזה פרישות, שהוא ההפך הגמור של תאוה.

המידה שלא יהיו יותר מדי תאוות, זו הדוגמה הראשונה שלו, וגם על זה הוא מאריך הכי הרבה לתת את הדוגמאות, להראות את שני הצדדים, למה יש יותר מדי ומעט מדי. וכל פרק ד׳ נכנס לזה מה זה פרישות, יותר מדי פרישות, מעט מדי פרישות, פחות או יותר.

הגם שבעצם את אותה שיחה אפשר לומר על כל המידות, להיות עם כעס גדול מדי או כעס קטן מדי, היו יכולים לתת את כל הדוגמאות על זה גם כן. אבל הדוגמאות של הרמב״ם הולכות כולן לאורך כל פרק ד׳, כל השיחה מסתובבת סביב הנושא של תאוות, של תענוגים, תאוות שהן תענוגי הגוף. רואים מאוד ברור שזו הייתה הבעיה המרכזית שלו.

הערה היסטורית: החידוש של הרמב״ם במסורת

אני רוצה לומר הערה, אני לא יודע אם זה הכי נכון, אבל זו הערה ששומעים כאן. האמת היא, אפילו בגמרא, לגמרא יש הכל, אבל זה לא נמצא אצל הגאונים ואצל הראשונים הראשונים, לא נמצא לפני הרמב״ם, אולי יחיד או שניים, שעשה דגש כזה כמו הרמב״ם על פרישות, ועל כזה… פרישות מתענוגים, לעשות על כזה…

יש נושא במדרש, עצה על המבקש, אתה יכול לראות בדברי תורה, בוודאי יש אלפי מדרשים. כן, יש, אני לא רוצה לומר שזה לא עניין. אני רק אומר שמשתמשים בזה הרבה מאוד, זה דבר שמשתמשים בו עם דגש.

איך זה בשבילך, האמת היא, אצל הרמב״ם… יש בחז״ל דברים נגד חיי הנאה. כן, אבל הרמב״ם עשה… לא נגד חיי הנאה, נגד חיי ההנאה. הרמב״ם עשה את זה מרכזי, דבר מאוד מרכזי, וזה אנחנו חיים אנחנו כבר היום עם כל כך הרבה ירושה מזה, שזה כל כך נורמלי.

אבל הרמב״ם, הפילוסוף הגדול, עשה מאוד… כי זו הרי הפילוסופיה, כן.

תלמיד: אני מבין, אני מבין.

מגיד שיעור: אני מבין, הדגש הוא ממש נורא, ממש מעניין.

הערה: צדיקים מסוימים והמידות הספציפיות שלהם

אני רוצה לומר, אני לא רוצה להתכוון למשהו עם זה, זו רק הערה סתם לקוגל. אבל מעניין לשים לב שצדיקים מסוימים, יהודים מסוימים, יש להם מידות אחרות שהם הולכים אליהן תמיד. אפשר לשים לב אגב אורחא אצל התוספות איזה משפיע או רבי, הרבה פעמים אפשר לשאול בקלות רבה מה הדברים שהוא נאבק איתם, דרך אילו דוגמאות הוא אומר.

סו הרמב״ם תמיד הדוגמאות הן כמעט תמיד תאוה, הוא נראה שהיה לו הרבה תאוה, שנראה שהוא צריך להילחם, לא כמו שהזוהר אומר היה, אה, להיפך.

הדברי חיים ומידת הכעס

אצלו הוא מדבר על זה כל כך הרבה, כי יש שאומרים שהרמב״ם התחתן בפעם הראשונה בגיל חמישים, אתה יודע? אין שום ראיה לזה, אבל גם לא יודעים שום ראיה להיפך. סו לא יודעים מתי הייתה החתונה שלו, הכל דרך האישה שיודעים את שמה ואת בנה וכן הלאה. בסוף הוא היה בן 51 אני חושב, בערך בגיל כזה.

תלמיד: היא הייתה בת 51?

מגיד שיעור: הוא היה בחור ישן, היא הייתה… אם לא הייתה לו עוד אישה סודית בינתיים שלא יודעים, הוא היה ממש בחור ישן, וזה לא נראה לי בדרך להיות.

תלמיד: זה הגיוני, כשאני שמעתי את זה, עניתי איך הוא יכול לכתוב את כל הספרים.

מגיד שיעור: כן, אני מתאר לעצמי, אני לא יודע. אבל אני לא יודע, בכנות, אני לא יודע, אין מספיק מידע מספיק מידע על הנשים.

בכל מקרה, אפשר לראות, שמתי לב… מה היה אצלו מה הכי קשה? אצלו היה זה הכי קשה. ובאופן כללי…

תלמיד: אה, סו באופן כללי זה אני אומר, לא אצל כל אחד זה הכי קשה.

מגיד שיעור: יש צדיקים אחרים, אפשר לקרוא ספרים חסידיים מסוימים שהם מדברים יותר על מידות אחרות תמיד הדוגמאות שלהם, ואפשר לראות לפי זה איזה סוג אנשים הם היו.

השבוע היה היארצייט של צאנזער רב, ב׳ ניסן, למי שיודע כבר, אבל פגשתי פסח, הייתי מאוד שמח עם זה ר׳ אלעזר דוד ספיר הגדה, הוא רשם מראה מקום, שהצאנזער רב כותב בתשובה לאיזו עיר, הייתה איזו מחלוקת שם עם ר׳ יוסף שאול, אני לא יודע את הפוליטיקה, והצאנזער רב כותב שר׳ יוסף שאול צודק, צריך לעקוב אחריו, אבל הוא מבקש בהחלט שלום שיתפייסו עם ר׳ יוסף שאול אחר כך וכן הלאה…

הוא אומר שהוא יודע שהוא קרוב שלו, הוא היה איזה בן דוד, שניהם נכדים של החכם צבי. והוא אומר, הצאנזער רב, שהוא יודע שבמשפחתו שולטת מידת הכעס חזקה על דברים שצריך לכעוס עליהם. אבל הוא גם יודע שהאבות הם אהבת ישראל, הם מוחלים, דווקא גם נוח לרצות, שיתפייסו איתו והוא בוודאי ימחל ויהיה שלום.

זה כותב הדברי חיים לרב שלנו. ובזה גם נענה הרבה דברי חיים קשים עם ההודעה. סו, זה לא יכול לעמוד, וגם הוא עשה מספיק פעמים סור.

הכרזה: המשך ברשימת המידות

סו מה עשיתי? הלכתי לדברי חיים על התורה.

הדברי חיים על כעס, מידתו של משה רבינו, ויסוד הרמב״ם של עונש דרך אובדן בחירה

הדברי חיים (צאנזער רב) ושיטתו על כעס

מגיד שיעור:

כך כותב הדברי חיים, הצאנזער רב, ובזה גם נענה הרבה דברי חיים קשים עם ההקדמה.

סו אפשר להבין, וגם עשיתי אחר כך חיפוש, סו מה עשיתי? הלכתי דברי חיים על התורה, זה ספר יפה, יש מפתח יפה עליו, בעצמו, זה כל כך… חיפשתי “כעס”, מה הוא אומר? הוא אומר משפט כזה… כן כן, הוא אומר את כל המעשיות. ראיתי שהוא היה קנאי מהראשונים… יש לך עוד מעשיות? זה יכול גם להיות… הוא התפרץ… אבל מה שהוא אומר שהוא נוח לרצות… כך הוא אומר, אנחנו אומרים נושאים, אנחנו אומרים מהתשובות דברי חיים.

אבל הסתכלתי בספרו, כמעט תמיד כשהוא מדבר על חסידות או כשהוא מדבר על מידות, הוא היה בדרכו שצריך לתקן את זה, והוא מדבר על זה הרבה מאוד. שהדברי חיים הוא אחד הספרים שהולכים חזק עם היסודות החסידיים הבסיסיים, והדוגמה שלו תמיד היא כעס. תמיד כשהוא מדבר על מידה רעה שצריך להשתמש בה, והצאנזער רב מאוד חזק בנושא הזה, כמו הרמב״ם בעצם, במובנים מסוימים אפילו חד יותר מהרמב״ם, שצריך להשתמש בכל המידות לא לשבור לגמרי מידה, צריך להשתמש במידה באופן הנכון.

אבל תמיד הדוגמה שלו היא כעס, אדם כועס וצריך להשתמש בזה לקנאות, כך הוא אומר. ולפי זה אפשר ליישב שכל אחד צריך להיות קנאי, אבל נראה שזה היה המלחמה שלו, לא בעיה עם תאוה, היה לו בעיה עם כעס. שהרמב״ם היה כותב… הרמב״ם גם כתב על כעס, אבל לא כל כך הרבה. הוא כתב על זה באופן כללי, זה לא תמיד הייתה הדוגמה שלו.

סטייה: רבי מרדכי יוסף מאיזביצא והקוצקער רבי – כעס מול תאוה

תלמיד:

ה… כן? אמת? כבר. אני רק אומר סברה. זו תיאוריה אחת, הכל יכול להיות אחרת.

מגיד שיעור:

זה הצאנזער רב עצמו כתב את זה?

תלמיד:

לא, זה כותב אחד… אה, זו סברה.

מגיד שיעור:

הרבי ר׳ מרדכי יוסף מאיזביצא, המי השילוח… אומר הוא, ואני חושב שזה אמת, הוא נחלק עם רבו, חברו, רבו, ר׳ מנדלי קוצקער. ובספרו הוא כותב הרבה פעמים שיש שתי מידות רעות עיקריות, רציחה וניאוף, כלומר כעס ותאוה, והתורה אומרת “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. והוא אומר הרבה פעמים שתאוה, מי שיש לו יותר מדי תאוות, אפשר למחול, זה לא מסוכן, זה דבר יהודי להיות עם יותר מדי תאוות, אבל הוא עושה את המידה של עשו. סו מי שיש לו יותר מדי כעס זה הרבה יותר גרוע. כך הוא אומר, “כעובד עבודה זרה”, לשונות חזקות, “כל השטויות, כל הולך אחר יצרו”, לשונות כאלה, “כעובד עבודה זרה”. לשונות יותר חדות שזה דבר גויי לעמוד על כעס. והעולם אומר שזה מכוון לקוצקער רבי, שהקוצקער רבי היה לו יותר מדי עסק עם כעס. הוא היה לו יותר מדי עם תאוה, הוא החזיק שצריך לעסוק בתאוה, זה בסדר, אבל לעסוק בכעס, זה לא דרך. כך הייתה השיטה של רבי מרדכי יוסף.

מידתו של משה רבינו הייתה כעס

מגיד שיעור:

בכל מקרה, זה לא הנושא שלי. משה רבינו, רבנו, הרמב״ם הולך לדבר יותר ארוך בפרק הזה, היה לו עסק עם כעס, לא עם תאוה. כי אנחנו יודעים שפעם אחת שהתורה ביקרה אותו הייתה על כעס, אפילו פעמיים, לא ברור, אבל לכל הפחות כתוב. בשבוע שעבר הוא כעס, כי לא כתוב שהוא היה זולל, כתוב כן “בכל כלל תאוות”. וגם אפשר לראות שהוא היה כעסן. מי שקורא את הסיפור שלו, כלומר חומש, רואה שהוא היה כעסן, משה רבינו. אז ממילא, זו לא קושיה לומר את הדבר של רבי מרדכי יוסף. כתוב שהוא כעס על משה רבינו? שוב, שלוש פעמים לפחות אנחנו יודעים שהוא כעס. גם בפרשת שמות, הדבר הראשון, הוא כועס, הוא מכה, הוא היה צודק לכעוס על הדבר הנכון, אבל הוא היה מישהו שכעס. וזה סוג אחר של אדם. נראה שזה חשוב למנהיגות להיות עם המידה של כעס.

סטייה: רבי נחמן מברסלב ותאוה

מגיד שיעור:

סו בכל מקרה, זו הערת צד, לא השיחה שלי לעכשיו. מה שאני רוצה באמת לומר לך זה דבר ממש חשוב. זו שיחה חשובה. אין לזה מה לעשות ספציפית עם כעס, אבל זה חייב להישאר לשבוע הבא לדבר יותר על הנושא של תאוה.

רבי נחמן מברסלב, כשהוא מגיע לנושא, אומר הוא, אני מדבר על הדבר, כולם יודעים שזה הכי קשה. הוא אמר לי, הוא אומר, אני בכלל לא בבעיה הזאת בכלל. עכשיו אין לו את הבעיה, כי הוא עבד על זה כל כך הרבה. אבל לא שהוא אף פעם לא עבד על זה. הוא אומר, כן, הוא מדבר על הבעיות. כן, אבל הוא אומר, הוא מעבר לכלל. טוב מאוד, יכול להיות. אבל או מה שאתה אומר, שיכול להיות שהרמב״ם הבין שאנשים אחרים יש להם את הבעיה.

תלמיד:

איך מבינים בפרקי אבות, כבר אמרתי לך, בפרקי אבות לא כתוב, אבל באבות דרבי נתן, שלא היו לו תאוות, לרבי נחמן?

מגיד שיעור:

אוקיי, חשבתי שאתה מגיע לדבר הגדול, שזה יסוד.

תלמיד:

במסוימות, אילו תאוות בדיוק, יש חילוק.

מגיד שיעור:

תרגום לעברית

כן, בחיי מוהר״ן, שיחות הר״ן, כתוב שהוא התמודד עם תאוותיו, והיתה לו כל תכנית איך להתמודד עם זה. כתוב בפירוש, לא אכלתי את זה, וחשבתי על זה.

תלמיד:

נו, מה זה? אלו ההשמטות מחיי מוהר״ן.

מרצה:

אוקיי, לא עכשיו השיחות. נו, לא הסיפור שהוא המציא בחיפה, את זה רבי יצחק המציא. אבל המעשה של בויבערקעלי [סיפור השעועיות הקטנות], מדברים על זה. “עולה תאוה ונופלת הרע”, כתוב בפירוש בחיי מוהר״ן.

כעס מול תאווה – מה יותר גרוע לחיים?

מרצה:

על מה אני מדבר עכשיו? כן, זה לא מה שאני רוצה לדבר עליו. רק רציתי להזכיר שיש דבר כזה. זה ממש חידוש.

תלמיד:

כן, הוא היה צעיר, רבי נחמן, זה לא חידוש.

מרצה:

אה, אנשים צעירים יש להם יותר עניין עם זה. זה כנראה גם נכון שזה מפריע, ובמובן מסוים, כמו שאתה אומר שהרמב״ם אומר שתאווה היא הרכה ביותר, יכול להיות שזה מפריע יותר ללימוד מאשר כעס, למשל. כי תאווה היא כמו אורח חיים. כעס זה לא אורח חיים למעשה. אפילו הכעסן הגדול ביותר, זה לא אורח חיים להיות כועס. אני מתכוון, אלא אם כן אתה אומר שאתה לוקח את זה למשהו אחר, כמו גבורה, אומץ, ודברים אחרים שקשורים לכעס. אבל העניין של להיות כעסן, הוא כועס, אבל מה הוא עושה את שאר הזמן? אין מישהו שהולך לעשות כסף כדי שיוכל לכעוס יותר טוב. אני לא יודע, אני לא יודע. פחות. תאווה בדרך כלל היא יותר, יותר all encompassing, היא משתלטת על אדם יותר, יותר בקלות, לדעתי.

אבל אני זוכר, אני חושב שאמרתי את זה, אמרתי את זה, אני לא יודע אם אמרתי את זה. אבל זה לא חשוב, כל השיחה לא חשובה, זה סתם נאמר לשון הרמב״ם הדברים הקדושים האלה, וזהו.

חזרה על היסוד: פעולות ומידות

מרצה:

בואו נמשיך הלאה. אני רוצה לומר לכם דבר חשוב, יש עוד דבר, עוד דבר כללי, לא הנושא של תאווה, זה עד כאן היה הנושא, ונחזור לזה. אבל אני רוצה לומר לכם יותר דבר כללי, על הנושא של לקבל מידה, נכון? זה המשך לזה, זה לא בדיוק זה.

הרי למדנו, והיסוד של כל המהלך הוא, שכאשר אמרנו שצריך לעשות שניים, יש שני דברים, נכון? יש פעולות ומידות, לא אותו דבר. כשעושים את המעשים שבאים מהמידה, מהנטייה, מהשיפוט וכו׳, מקבלים אחר כך את המידה. אחרי שיש את המידה עושים את זה מעצמו, נכון? אז לא מתמודדים עם כל החילוקים שיש לנו בנוגע לזה.

רמב״ם הלכות תשובה פרק ו׳ – פרעה, בחירה ועונש

הקדמה: רמב״ם חשוב שהעולם יודע

מרצה:

צריך להבין דבר נכון, שזה, יש כאן מאוד, אני רוצה לקשר לזה רמב״ם אחר מאוד חשוב שהעולם יודע. כבר כתוב זה בספר שלי על ההגדה ששלחתי, חלק לא היה לו את ההגדה בפסח ששלחתי על הרמב״ם, אבל אני לא מאמין שהעולם למד את זה בפסח, אז אני יכול לחזור על זה. גם יש דברים מסוימים שלא כתבתי שם כי לא יכולתי לכתוב, מה שאני רוצה לומר כאן, זה מאוד חשוב. אני רוצה לומר לכם שמשיח יבוא.

אז ככה, כולם מכירים את הקטע רמב״ם, מה?

תלמיד:

פסח יש שם שלושה כללים חרוצים או משהו כזה.

מרצה:

כן, באחד הספרים כתוב. כולם מכירים את הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ו׳. כן, בפרק ו׳ מתמודד הרמב״ם עם שתי קושיות על פרעה, כן, שתי קושיות על פרעה שהרמב״ם מתמודד איתן בפרק ו׳ של הלכות תשובה. אחת מהן היא, איך יכול להיות שהקב״ה אומר “ויחזק ה׳ את לב פרעה”, הוא הקשה את לבו, שאדם יש לו בחירה. השאלה השנייה היא, איך יכול להיות שאדם הראשון חטא עם עץ הדעת? האם היתה לו בחירה אם להיות רע או לא? הרי לא היה לו כלום. הוא לא יכול להיות אדם, הוא פשוט היה מקיים מצוות בוראו, הקב״ה אמר לו שלא לאכול מעץ הדעת.

שתי קושיות שהרמב״ם שואל, ולכאורה הוא אומר עליהן שני תירוצים שונים. אני חושב ששניהם אותו תירוץ, וזה הקטע שכתוב בספר עדיין לא, אבל זה אותו תירוץ, ואני אסביר למה. קודם אסביר את הדבר הראשון, נכון? אני חושב שזה לא הסברתי כאן עדיין, אמרתי את זה כמה פעמים בשיעור, אני חושב שזה “לפיכך ומשום כך חזרתי על הדבר”, אין לי כאן את הלשון של אותו רמב״ם.

תירוץ הרמב״ם על השאלה הראשונה: פרעה ואובדן הבחירה

מרצה:

אבל בכל מקרה, הרמב״ם ששואל את השאלה, וכן, אני אחר כך אומר מה הראיה שלי שזה תירוץ אחד. הרמב״ם ששואל שאלה, איך יכול להיות שהתורה כותבת על פרעה, על סיחון, על עוד אחד, על היהודים בזמן אליהו, שהקב״ה גרם להם לחטוא? כתוב שהקב״ה גורם לחטוא. זה סותר את כל היסוד של הרמב״ם שהאדם גורם לעצמו לחטוא. אומר הרמב״ם, אני אומר לך את התירוץ. קודם הוא מקדים, הרמב״ם אומר ככה, הוא עושה הקדמה ארוכה. אומר הוא ככה, על כל דבר, לא אמרתי את זה בשיעור, עדיין לא אמרתי את זה.

יש על כל דבר, יש הרבה סוגי עונש. כל אחד יודע שהקב״ה נותן סוגי עונש. יש כל מיני סוגי עונש. יש אחד שמקבל עונש שהוא מפסיד, הוא מפסיד את כספו. שני מקבל עונש שהוא מפסיד את ילדיו. אני חושב ששם הרמב״ם הכניס, לא אומר למה. שלישי מקבל עונש שהוא מת. יש כל מיני עונשים. מי קובע איזה עונש הוא מקבל על מה? לקב״ה יש חשבון, הוא יודע מה נכון. הרמב״ם אומר יש דין נושא, לא שהקב״ה עושה את זה, נכון? יש שיפוט נכון, מה הדין נושא, מה יהיה איזה עונש מקבלים על כל עבירה. אנחנו לא יודעים בדרך כלל, זה קשה, אף אחד לא יכול, זה לא שולחן ערוך מובן מאליו. אבל מבינים שהקב״ה מתנהג בצדק ומשפט, יש דין נושא, הקב״ה מתנהג, כל עונש מקבלים ככה.

אומר הרמב״ם, אם אתה מבין שיש כל מיני עונשים, אני אספר לך על סוג עונש אחד שאולי לא שמעת עליו. יש סוג עונש אחד שנקרא שלא יוכלו לעשות תשובה. וממילא, פרעה וכן הלאה, סיחון, ישראל, כולם חטאו חטאים כאלה, מה שהוא לא אומר איזה סוג חטאים, הוא לא אומר כזה קיצוני, נכון? הוא לא אומר כזה קיצוני, שהוא ממשיך, חטאים כאלה, שהדין נותן, כך הוא מדגיש שלוש פעמים, דין נותן שהעונש הנכון על החטא הזה הוא שלא יוכלו לעשות תשובה. ממילא כשכתוב “ויחזק ה׳ את לב פרעה”, לא אומר שפרעה לא היה אשם בכלום, זה אומר שהוא הגיע לשלב, והרמב״ם יש לו ראיה טובה על פרעה, כתוב “כי אני הכבדתי את לבו”.

שיטת הרמב״ם על פרעה: בחירה, הרגל והסדר הטבעי של עונש

הדין נוסח: כאשר תשובה הופכת לבלתי אפשרית

וכאן במצרים, פרעה וכן הלאה, סיחון ישראל, כולם חטאו חטאים כאלה, מה שהוא לא אומר איזה חטאים ספציפיים, שזה נכנס לקטגוריה, חטאים ספציפיים כאלה זה הדין נוסח, שלא נותנים לו לעשות תשובה שוב, דין נוסח. האם זה נכון בכלל בשביל החטא, שלא יוכלו לעשות תשובה.

וממילא, כשכתוב על פרעה “ויחזק ה׳ את לב פרעה”, לא אומר שפרעה לא היה אשם בכלום, זה אומר שבשלב מסוים… לרמב״ם יש ראיה טובה על פרעה כתוב, אין לי את זה כאן, כתוב שפרעה התחיל… לא כתוב שהקב״ה עשה ויחזק ה׳. בשלב מסוים אבל כבר היה לו את הדין שהוא לא יכול לעשות תשובה.

וכך כתוב ברמב״ם, אחר כך כותב הרמב״ם ככה, כל העניין הזה, מכיוון שיש שהקב״ה לפעמים עושה לפעמים לאדם שמקבל עונש כזה שהוא לא יכול לעשות תשובה, עכשיו אתה מבין שכאן כשהמלך דוד התפלל “הורני ה׳ דרכך”, ואלפי תפילות אומר כל אחד בתפילות “אל תסתר פניך ממני”, “אל תסתר פניך”, “אל תסתר פניך”, כל התפילות האלה הן, כלומר, “אל תמנעני מחטאי מלעשות תשובה”.

משל היטלר: המחשה דרמטית

כל אחד לומד את הרמב״ם עד שהוא מגיע לשיטה שלי, אחר כך על אוזניים כאלה הוא אומר, מה? הנה, אומר הוא לי כתוב כבר, הוא עומד, אני מבין מה הרמב״ם סובר על פרעה.

תדמיין שמגיע היטלר, 1944, והוא אומר “אני רוצה לעשות תשובה”. הוא הולך לצ׳רצ׳יל והוא אומר, “אני רוצה לעשות תשובה, הכל, לא רק, אני אפתח את המחנות גם, אני רוצה להיות אדם טוב, אני רוצה לצום כמה פעמים שאתה רוצה תגיד לי לצום, אני אחזיר כמה כסף תגיד לי להחזיר, אפסיק לענות את היהודים, אפסיק לענות את האנושות, אני רוצה להיות אדם”.

יודע מה יגידו לו? כל אחד מבין שהדין נוסח, לא צריך להגיד יותר מדי רמב״מים קשים. יש דין נוסח שאומרים לו, לא, יש לי בשבילך תכנית טובה יותר. אתה תהיה המשך היטלר עד הסוף, תהרוג את עצמך בבונקר בסוף. זה לא מספיק, צריכים למצוא אותך במקום אחר, אבל זה המקום הטוב ביותר שאני יכול לחשוב בשבילך. זה לא, אני הולך לתת לך, אני לא נותן לך!

ויותר או פחות עשו דברים כאלה. אם הוא שלח צוואה, הרי יש שליח, יהיה שלום. וזה לא רוצה שלום, וזה רוצה פעולות נוספות, וזה רוצה לבצע את המלחמה, ולסיים. אמת? זה הגיוני. זה לא דבר הרחוק מן השכל מה שאני אומר.

פרעה נמצא במצב כזה, אני לא רוצה שיעשה תשובה, משוגע. אומרים לו ככה, אה, תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך? לא אתה. אתה תישאר רשע ותלך לשרוף בגיהנם לנצח נצחים, או תקבל עונשים בעולם הזה. מה שזה לא יהיה, זה מה שאני רוצה. אני לא רוצה שיעשה תשובה. אני לא יכול, כבר עשיתי כל כך הרבה נזק.

מה יגידו, גדול כוח התשובה? לא, גדול כוח התשובה יגידו על איזה יהודי שחטא בעבודה זרה, לא על היטלר. אמת? זה הגיוני, לא?

איך זה יתברר? אני לא יודע. זה גם אצל אדם. אוקיי, אני אספר לך מעשה. זה הגיוני, אני יודע מה היה אצל הדובר. כל דבר מסובך. בכל מקרה, אני אומר לך, אני אספר לך מעשה. זה הגיוני.

קושיה: תפילות דוד המלך והקשר לפרעה

עכשיו, אבל בא הבחור הצעיר, הוא אומר, אני שומע מה אתה אומר על פרעה. עכשיו, הוא מספר לי ככה, שדוד המלך חשש אולי הוא פרעה. שכל יום הוא מתפלל כל כך הרבה תפילות שיש בתהלים, והידיעה של להתפלל על רחמים לא המציא ר׳ נחמן מברסלב, אמת? כתוב בתהלים, ואתה אומר את זה אלפי פעמים, אתה מבקש “סלח לנו”, “השיבנו”, “רפאנו”, “סלח לנו”, “השיבנו”, “רפאנו”.

אתה חושב שאתה לא מתכוון להיטלר, שהוא רשע משוגע כזה שהוא בעצם עונש שלך? זה מה שהוא מתכוון. זה לא הגיוני בכלל מה שהרמב״ם אומר כאן. זה ממש מנפץ, זה דרך התורה, זה רק דרך התורה, זה הפוך מתורה. זה לא מתחבר בכלל. אמת?

שאלה שנייה היא, יודע מה? יש עוד דבר שהרמב״ם יודע, שהרמב״ם לא אומר סתם דברים נוספים. יש לו כל מהלך על כל מיני אנשים בעולם, והנושא, הוא ממשיך לומר, אה, הנושא שלנו.

התירוץ: בחירה היא טבע, לא נס

בכל מקרה, התירוץ על זה הוא ככה. התירוץ על זה הוא, שמה שהרמב״ם אומר שהקב״ה עושה שיש לך עונש, לא אומר שזה על נס. בעצם אדם בדרך הטבע יש לו בחירה, כך מתכוונים. הרמב״ם אומר שבחירה היא דבר טבעי, זה לא חידוש, זה עובדה. ומדע אומר ככה, אומר הרמב״ם.

ולפעמים נעשה נס, הקב״ה אומר, “אתה רשע,” בדרך נס. הדבר היוצא דופן, מחפשים לקחת את בחירתו. זה היה עולם אחר, כמעט היו חושבים שהקב״ה עושה, הרמב״ם מתכוון לומר, בוודאי הוא אומר שהקב״ה עושה, הקב״ה עושה הכל.

מה הוא התכוון עושה הכל? כשאומרים שהקב״ה עושה משהו בדין, דין אומר טבע, כן? שם אלוקים כבר שמעו על זה. דין אומר שיש סדר כאן, לא סתם הקב״ה עושה הכל, הוא כועס על פרעה ועושה לו פתאום דבר יוצא דופן כזה.

הקב״ה עשה, כשהוא עשה את העולם הוא עשה את זה. כן? הרמב״ם אומר בפירוש בפירוש המשניות, כל עשר המכות כבר הקב״ה עשה בבריאת העולם. כן? הפשט הוא שיש סדר, בדיוק איך זה עובד קדימה ואחורה. יש סדר, יש סדר בבריאת העולם.

הסדר הנורמלי, במילים אחרות, זה פרעה, זה לא דבר לא נורמלי. You should expect the world to work that way. זה לא קפוסטיק, הפסוק מספר לנו בדיוק את העובדה, ואומר הרמב״ם את זה צריך להיות אחד מהדברים למען תדע.

חידוש: “כל אחד יכול לעשות תשובה” זה קצת fake news

כבר אמרתי פעם, כבר חיכיתי לחידוש גדול יותר על זה, אולי קודם אומרים את זה. הפסוק התורה אומר עובדה, שהדרך הנורמלית היא, שאדם חטא, הוא מפסיק ליכול לעשות תשובה.

מה שאומרים כל הדרושים, במילים אחרות מה שאומרים דרושים כל ראש השנה או כל השנה שאפשר תמיד לעשות תשובה, זה קצת fake news. קצת. כי זה אומר רק על כמה שעדיין אין לך הרגל, נכון?

בוודאי כל אחד שחי יכול… הרמב״ם אומר עד יום מותו תחכה לו, אומר הרמב״ם, אחד תשובה גמורה, כן? אשרי איש, אשרי עושה תשובה כשהוא איש, אפילו אחד מת ברגע האחרון הקב״ה מקבל את תשובתו.

זה טוב, אבל הוא לא נעשה אדם טוב. משהו… משהו תיקן משהו, שהוא לא ימות לא יאבד, אין שום עניין, כמו שהגמרא אומרת יאכלו שם, אין שום עניין להיות יותר גרוע, נעשים יותר גרועים כל הזמן, תמיד יש דרך להיות יותר גרוע.

זה לא פשט שאפשר כבר לא להיות בטל, בגלל זה אומר הרמב״ם צריך לדבר על תשובה, לא שאנשים יגידו שאפשר כבר לא להיות יותר גרוע, אפשר תמיד להיות יותר גרוע, זה דרוש החיזוק שלי. רבותי תדעו, תמיד יכול להיות יותר גרוע. אתם חושבים שזה הכי גרוע, יכול להיות יותר גרוע. ממילא שיעשו תשובה שלא יהיו יותר גרועים. אולי יהיו קצת יותר טובים גם.

אבל הרעיון, הפנטזיה, שכל אחד הרשע הגדול ביותר יכול להיות צדיק, nonsense, not true. The world doesn’t actually work like that. תסתכל סביב. אנשים שואלים, הרמב״ם אומר בחירה, כן, יש בחירה? בוודאי לא! זה כבר הדין! אבל הבעיה היא לא… זה כבר עונש.

ההרגל הוא העונש עצמו

זה שאתה לא יכול להפסיק, כי אתה כבר הפכת למכור לממתקים, ועכשיו אתה לא יכול להפסיק ללקק כל כך הרבה ממתקים כל יום, זה כבר העונש. אתה לא יכול יותר לעשות את זה, זה כבר לא עונש יותר.

מתי זה נחשב עונש? על זה שהתחלת את ההרגל הרע, איפשהו שלא היית כל כך תקוע בזה, שבהדרגה נתת לעצמך להיכנס יותר ויותר. עכשיו זה כבר עונש.

עכשיו, תמיד יש דרך לצאת. אפילו פרעה היה לו תיאורטית דרך לצאת. זה לא הנקודה. אבל מה שכתוב “ואני הכבדתי את לב פרעה”, זה אומר את ליבו, ממש את ליבו, הלב – “הלב יודע מרת נפשו” – הלב של אדם, כשהוא עושה עבירה, זה נעשה כך, ועכשיו אין לו יותר דרך לצאת.

אותו יסוד בטובה: “הבא ליטהר מסייעין אותו”

אותו דבר קורה בטובה גם כן. אבל הפסוקים בחומש שמדברים על פרעה, זה היה מיוחד. כן, כן, אני אומר שהרמב״ם אומר שזה לא היה מיוחד. הפסוקים, כל הדברים עומדים בפסוק, אפילו כשזה לא היה מיוחד. זה אומר שזה דוגמה יוצאת דופן של דבר רגיל.

בוודאי פרעה היה מיוחד. פרעה היה מלך של כל מצרים. אנחנו מדברים עליו, אנחנו זוכרים אותו עד היום, כל הזמנים. אני לא יכול להתאפק עד חתיכת הקוגל הבאה, זה לא להשוות אליו. אני סתם אדם אחד עם חתיכת קוגל.

אותו יסוד טוב הוא שאול הבא ליטהר. זה עדיין לא אומר שאני מדבר על פרעה. למה זה כתוב? כי פרעה הוא הרבה יותר גדול, דוגמה בולטת, דוגמה מובנת יותר של אותו סוג בעיה. אבל זה אותו יסוד.

ועל זה, כל הצדיקים שמתפללים, ואחד אומר “תן לי הרגלים טובים”, והרבה, האמת היא שלא הכל בידי אדם. חלק זה הכישרון שהוא נולד איתו, חלק זה הסביבה שלו. לא הכל לגמרי בידי אדם. לאדם יש “אדם מקדש את עצמו מעט”. לאדם יש חלק. הקב״ה עוזר לו. חלק מהעזרה שלו היא שהוא נותן לו חברים טובים, הוא נותן לו קצת. זה לא הולך באופן טבעי. הקב״ה עוזר לו. אני מתכוון שכך העולם מסודר. בהדרגה הוא מקבל כל מיני עזרה, והוא מקבל סוג כזה, הוא מקבל…

דוגמאות מעשיות: אישה והרגלים

יש אדם שחטא, הוא היה בחור, הוא התנהג בדרך מסוימת. הוא מקבל עונש, הוא מקבל אישה, שעכשיו הוא חייב להתנהג כל כך. הוא רוצה להשתנות, אבל האישה אומרת לו שאין שלום בית, והיא צודקת. הוא חייב להמשיך לעשות את אותן עבירות ואותן שטויות שהוא עשה עד עכשיו. הוא כבר תקוע איתה. אין יותר דרך לצאת. על כל דרך יש דרך לצאת. אבל אתה מבין שזה כבר העונש.

על זה צריך להתפלל, “תן לי אישה טובה שתניח לי כן”. וכו׳ וכו׳, זו התפילה. זה הדבר הרגיל, זה דרכה של עולם, זה הלקח של יציאת מצרים, וזה אומר להיות יהודי, כן? זה אומר להיות בעל הרגלים טובים, כן?

מי שכבר יש לו הרגלים טובים, זה כבר כמאי מחויב, כמאי… הקב״ה, צריך להודות להקב״ה שהוא נתן לנו את התורה, הוא נתן לנו מה… מה כל העניין? אנחנו החלטנו לקבל את התורה, נכון? מה מגיע לקב״ה קרדיט על זה?

אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי שלושת אלפים שנה, הוא כבר מקבל הרבה קרדיט, כי אנחנו שאנחנו מקיימים את התורה, זה השכר של אברהם אבינו, מבין? זה כבר אברהם אבינו, השכר של הזקן שלנו, זה לא משהו. אנחנו הבאים, זה יכול להיות יותר גרוע, אני לא אומר שאי אפשר לעשות כלום, אבל זה שאנחנו יהודים, זה פחות או יותר השכר של אבותינו.

פרומיות הילדים היא שכר להורים

כמו שאומרים, מי שבנו תלמיד חכם זה התורה מחזרת על אכסניא שלה, כן? אומרים שאנשים מאחלים שהילדים שלהם יהיו יהודים פרומים. מה השכר לאבא שהילדים שלו יהיו יהודים פרומים? הרי יש להם בחירה משלהם. איך זה עובד בכלל? כתוב בפסוק דברים כאלה, כתוב בפסוק דברים כאלה. איך זה? הרי יש להם בחירה משלהם, מה אנחנו קשורים לזה?

כתוב בגמרא דברים כאלה, לא רצו שאברהם אבינו יראה את עשו יוצא לתרבות רעה. כן, אני יודע שהגמרא אומרת שזה הדבר הכי גרוע, זה יותר גרוע מאשר שילך גוג ומגוג, מאבשלום. מה יהיה לי עונש בזה? לאבשלום הייתה בחירה.

התירוץ הוא, הוא חינך אותו, כן? כתוב במפרשים על הפסוק שדוד המלך לא היה לו חינוך טוב על אבשלום, “ולא עצבו אביו מימיו”, אז קרה, זה היה העונש על הטעות שהוא עשה בחינוך שלו, נכון?

אותו דבר, אם מישהו מתנהג נכון, חלק זה חינוך, חלק זה סתם איך שהוא מתנהג וכו׳, אז ממילא הילדים שלו טובים, זה כבר השכר על האבא. לילדים לא מגיע קרדיט, לאבא מגיע קרדיט, אבל זה כבר שכר. זה הדבר הרגיל, זה דרכה של עולם.

שאלת היחוס: למה להתחתן רק עם מיוחסים?

וזה, במילים אחרות, בואו נוסיף עכשיו דבר שעדיין לא תפסתי. עכשיו, את זה אפשר לחזות. יש מעשה מעניין. הולכים ככה, זה הולך ככה, הולכים ככה, עושים שידוך, או הוא מכניס אדם. בזמן האחרון דפקנו על כל האנשים האלה, אבל עכשיו אני אומר סתם, הצורה התורנית.

אני אומר ככה, הולכים, אומרים ככה, אנחנו רוצים להתחתן רק עם נכדים של אהרן הכהן, אנחנו כהנים, אנחנו רוצים להתחתן רק עם כהנים, אני יודע, כן? רק עם יהודים, רק עם מיוחסים.

בא אחד והוא אומר, “בסדר, הרמב״ם אומר שלכל אחד יש בחירה, כל אחד יכול להיות כמו משה רבינו וכמו ירבעם בן נבט. אני לקחתי נכד של צדיק גדול שהיה רשע, ונכד של רשע גדול שהיה צדיק. לכן, מה שאתה אומר שאתה הולך להתחתן רק עם מיוחס, לא הגיוני בכלל. הרי יש נכדים של גויים שהפכו לצדיקים.”

אם בכלל להתחתן עם יהודי הגיוני. למה לא להתחתן עם גוי? כתוב בפסוק. הסבא שלה עבד עבודה זרה. היא תמשיך לעבוד עבודה זרה? מי אומר שהיא תלך? עכשיו, שהאבא היה עובד עבודה זרה לא הפריע. האבא של משה, האבא של אברהם היה עובד עבודה זרה. מה היה איתו שידוך רע? מה הטרור?

מנהגו של עולם: נטיות טבעיות ובחירה אינדיבידואלית

ראיה נגד יחוס כערובה

יש לי ראיה, יש נכדים של צדיקים גדולים שהם רשעים, ויש נכדים של רשעים גדולים שהם צדיקים. לכן, מה שאתה אומר שאתה הולך להתחתן עם מיוחס, לא הגיוני בכלל. יש גם נכדים של גויים שהפכו ליהודים, נכון? גם בכלל להתחתן עם יהודי לא הגיוני. למה לא להתחתן עם גוי? כתוב בפסוק, כי הסבא שלה הוציא אותה לעשות עבודה זרה, היא תמשיך לעשות עבודה זרה. מי אומר שהיא תלך? הסבא של יתרו היה עובד עבודה זרה, לא עזר. האבא של משה, אני מתכוון האבא של אברהם היה עובד עבודה זרה, מה פתאום נעשה שידוך רע?

התירוץ: מעשי הקב״ה ומנהגו של עולם

מה התירוץ? התירוץ הוא ככה, שזה מאוד יפה, נכון, תיאורטית, כל גוי, כל אדם יכול להשתפר ויכול להתדרדר, זו האמת. אבל בואו נהיה ריאליים, בואו נדבר טבעית, מה שהקב״ה קורא מעשי הקב״ה, לא מעשי האדם. מה זה מעשי האדם? זה נכון, לכל אדם יש כוח, רוח, שהוא יכול להשתנות. אבל בואו נשאל את הקב״ה, בואו נהיה קצת מה שקורא ריאליסטיים. האנשים שהם נכדים של יהודים, הם ימשיכו להיות יהודים, יש סיכוי גדול. איך בא הסיכוי? קסם? לכל אחד יש בחירה. מעשה שהיה כך היה, רוב היהודים בוחרים להמשיך להיות יהודים, ורוב הגויים בוחרים להמשיך להיות עובדי עבודה זרה. למה? מה זה? זה דרכו של עולם, יש רוח. אני לא יכול להסביר איך עובד הטבע, כי זה דבר שאפשר לחזות אותו.

דוגמה מנכדי ר׳ אלימלך

אם נביא יבוא ויאמר, “רבותי, אני חושב שהנכדים של ר׳ אלימלך תמיד יהיו אנשים רגילים,” יודע מה? הייתי יודע לך את זה. הוא הכיר את עצמו, הוא הכיר את הבית שלו, הוא דמיין שזה יקרה. כן, אבל לא עובדים עם זה. הוא ילד של רבי ומבקשים כסף בשביל נכד ר׳ אלימלך שלו, ואומרים “אני לא מחזיק בפרנסה”, זה מאוד עצוב.

בחירה וחיזוי

אלה כל דברים שאתה יכול לחזות. זה אומר שלאף אחד אין בחירה? בוודאי שלאף אחד אין בחירה בכלל, בוודאי. אפילו אז, זה עדיין, לכל אחד יש… דיברנו שיחה שלמה, במובן מסוים הוא עדיין אחראי על מעשיו, כי זה מה שהוא, ממילא הוא בוודאי המחויב, ואי אפשר לומר שהוא פטור, “אין צדיק שנשבה”. לא זה הנושא. אבל עדיין, זה מאוד צפוי לומר מה יהיה בעתיד, אפילו במעשיו של האדם. אין שום ספק שמצד העונש, מצד הבחירות הקודמות, הוא היה כבר ברמה שאפשר כבר אפילו שכר ועונש על הבחירה הקודמת שלו. נכון? טוב מאוד.

השאלה השנייה של הרמב״ם: “ועבדום וענו אותם”

עכשיו בואו נבין שהשאלה השנייה של הרמב״ם שהוא עונה באותו פרק היא אותה תשובה ואותו תירוץ, רק בקנה מידה גדול יותר. הרמב״ם שואל שאלה, איך אפשר לומר “ועבדום וענו אותם”? איך אפשר לומר בכלל שהמצרים יהיו רעים? ואיך אפשר לומר שהקב״ה גאל את היהודים? יש לי את אותה שאלה, הרמב״ם לא אומר את זה ממש על זה, אבל אתה יכול לחשוב שההמשך של אותה שאלה הוא גם קשה. נכון, איך הקב״ה גאל את היהודים?

הגאולה הייתה תלויה בבחירה

ולא תופסים את זה, זה כתוב כמעט בפירוש במקומות מסוימים ברמב״ם, אבל הפשטות היא גם כך בחומש, בשמות. הקב״ה הבטיח לאברהם אבינו שהמצרים ישעבדו את נכדיו, וגם הבטיח “וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי”. אבל איך היהודים יצאו ממצרים? הקב״ה הוציא אותם בלי התערבות שלנו? לא. היה יהודי ששמו משה, הוא היה צריך להסכים שהקב״ה ילך, הוא היה צריך להסכים, הייתה לו בחירה לא ללכת, והייתה לו פרשה שלמה של שיחות, “שלח נא ביד תשלח”. לפעמים אפשר לראות יותר את החלק של השם, לפעמים אפשר לראות יותר את החלק של משה, אבל בטוח שמשה התעורר. הקב״ה היה צריך לשכנע את משה שילך, ולמשה כבר היו מקודם המידות, כן, זה התחיל דרך המעשיות של משה, קודם “ויגדל משה”, ודברים כאלה, היו לו מידות שמתאימות להיות מי שמושיע את היהודים, הוא הציל יהודים כמה שיכול היה אצל המצרים, וכן הלאה. הקב״ה שלח אותו מאוחר יותר, אבל זה לא היה לבד.

ולא רק זה, כתוב בפירוש שכל זה היה תגובה ל״ויזעקו בני ישראל אל ה'”, נכון? הם עשו תשובה, או שהם ביקשו, הם התפללו, משהו הם עשו שהקב״ה יגאל אותם, זה לא היה מעצמו. אז אני שואל אותך שאלה, איך הקב״ה ידע שזה יקרה? אתה אומר שהרי הייתה להם בחירה לעשות, אבל הם עשו את זה.

תירוץ הרמב״ם: שלא גזר על איש פלוני הידוע

הרמב״ם שואל את שאלת הידיעה והבחירה בפרק ה׳, הוא שואל הפוך, הוא אומר ככה, הוא אומר שזה לא ידיעה ובחירה, ידיעה זה דבר אחר, כאן זה פשוט מה קשה. הקב״ה אומר שיהיה “ועבדום וענו אותם”, הרי גזר על המצרים ועל ישראל. כן, שואל הרמב״ם את השאלה. ומה התירוץ שלו? התירוץ שלו הוא לא ידיעה ובחירה. הוא נותן תירוץ אחר בסוף, אבל התירוץ הבסיסי שלו הוא לא זה. התירוץ הבסיסי שלו הוא, אני אגיד לך מה התירוץ שלו. הרמב״ם כותב ככה, והעולם מחזיק את זה לחידוש גדול, והעולם לא מסכים איתי שזה כתוב ברמב״ם, אבל אני חושב שזה מה שהוא אומר. הרמב״ם אומר תירוץ, “שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה”. הקב״ה לא גזר על אדם מסוים, כתוב “וקם העם הזה וזנה”, על אותו דבר, לא על אדם מסוים אחד. וכך הוא ממשיך, “ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם”. כך אומר הרמב״ם, הקב״ה הודיע את מנהגו של עולם.

המשל של הרמב״ם

הוא נותן משל

הוא נותן משל, “למה הדבר דומה? לאומר ‘העם הזה יהיו בו צדיקים ורשעים'”. אני עשיתי עבור מישהו רשימה, אמרתי לו שהדרך היא, שאתה רואה קבוצת אנשים, יהיה איתם כך וכך. ואמרתי לו את זה הרבה פעמים. כתוב בחז״ל שיש כלל, “רובם בגזל, מיעוטם בעריות, וכולם באבק לשון הרע”. כן? אז כל פעם שנכנסים לבית המדרש צריך להיות לך אמונה שלימה שרוב האנשים הם גנבים, חלק מהם עוסקים בעריות, וכולם מדברים לשון הרע. אתה לא תסכים? אתה לא תסכים עם חז״ל. אולי אפיקורסות. אבל לא, אתה לא צריך להאמין לחז״ל בשביל זה, נכון? אתה רק צריך להכיר אנשים כדי לדעת את זה, נכון? אתה לא צריך להכיר מנהיגים בשביל זה. זו ידיעה. חז״ל לא לקחו את זה מרוח הקודש, הם לקחו את זה מהסתכלות במציאות, כן?

הקושיא על כך

אבל איך אפשר לומר את זה? אתה יכול לשאול קושיא, כלומר, האם לא יכול להיות שלאנשים תהיה בחירה? בוודאי יכול להיות. האם יש מקום בבית המדרש איפשהו שאף אחד לא גזלן? אני בטוח שיש. אבל באופן כללי, בגלל הטבע האנושי, רוב היצר הרע, מה שזה לא יהיה, זה עדיין אמת שאפשר לומר. איך חז״ל יכולים לומר “רובם בגזל”? אני לא אהיה גזלן. בסדר, טוב מאוד, אתה באמת לא תהיה גזלן. אבל אם בבית המדרש יהיו רוב האנשים גנבים, כך זה יהיה.

יישום על “וקם העם הזה וזנה”

וזה מה שכתוב בתורה, “וקם העם הזה וזנה”. זה לא אומר שהם הולכים, זה לא אומר שהם חייבים, בוודאי כל אחד שזונה זה מצד בחירתו החופשית שלו. אבל הטבע הוא שיש אנשים שעושים את הבחירה הרעה. וזה אומר הרמב״ם את אותו הדבר על המצרים. כל מצרי, אומר הרמב״ם, יכול היה לא להיות רשע. הקב״ה לא גזר על מצרי. “שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם”. אחר כך הוא מסביר, מה שלא מתכוונים שאחד לבד ידע, אבל זו באמת קושיא אחרת. אבל עכשיו, מה אני עונה על אותה קושיא? הקושיא שלי היא לא מה הקב״ה יודע, הקושיא היא איך אנשים יודעים, איך אפשר לראות שיהיה טבע.

ההבנה הרווחת וביקורת המגיד שיעור

עכשיו, העולם לא תופס, אנשים חושבים, מה הבינו העולם כאן? והרב והרבנים, כולם, לא רק העולם, הבינו שהרמב״ם מתכוון כאן לומר איזה חילוק בין יחיד לציבור, שמתאים מאוד באופן כללי לומר קריאת התורה, זו חובה על הציבור של מצרים שיעשו “ועבדום וענו אותם”, לא שום מצרי ספציפי. על זה שואלים הרבנים, הרב שמע מאוד טוב, זה לא עושה שום טעם התירוץ הזה.

איך הולכים, איך החובה על הציבור של קריאת התורה, אף אחד לא בא… מה זה אומר החובה על הציבור? מתכוונים שאחד יעשה את זה. אוקיי, אומר הרמב״ן, נגיד אני לא מחויב, אבל אחד עושה את זה, אז “קדוש יאמר לו”, בחתונה מי יכול להיות מתנדב לעשות את המצווה? איך אתה יכול להתלונן עליו? זה לא עושה שום טעם החילוק בין יחיד לציבור, זה לא עושה שום טעם אם מתכוונים שאותו התשובה באה מיחיד וציבור.

הפשט של המגיד שיעור עצמו: מנהגו של עולם כנטייה טבעית

אלא מה אני אומר, ואני רואה את זה כך בפירוש, אני יודע למה לא תפסו איך הוא אומר, אולי כן תפסו אבל לא אמרו. הרמב״ם אומר לך: “הודיעם מנהגו של עולם”, מה זה אומר מנהגו של עולם? מנהגו של עולם הם מתרגמים ‘טבע׳, נכון? עכשיו, לא טבע כמו שדברים נופלים למטה, זה ממש טבע שאפשר להתנגד רק ממש עם נס. אבל טבע מתכוון מנהגו של עולם, מנהג של אנשים, נכון?

הטבע איך אנשים מתנהגים, יש סיבות טבעיות לכך, אבל עדיין יש בחירה, חלק ממנהגו של בני אדם הוא שיש בחירה, אבל גם חלק ממנהגו של עולם הוא, אפשר לומר את זה כך, יש טבע מסוים, מסוים… אפשר לקרוא לזה ‘על הרוב׳, כמו שהכל הוא טבע בכל אופן אצל הרמב״ם הכל ‘על הרוב׳, ולא יכולים לדעת מתי זה יהיה בדיוק, אני אומר את הדוגמה שלי בעוד שנייה, לא יכולים לדעת בדיוק שום דבר בטבע מראש, אבל אפשר לומר באופן כללי דברים מסוימים הולכים לקרות, סטטיסטית אפשר לקרוא לזה.

דיון: טבע כתירוץ

תלמיד: הרב לא סובר שזה טבע התירוץ…

מגיד שיעור: לא, לא, לא, אני אומר לך עכשיו את הדוגמה שלי שעושה שאתה גם מסכים כמעט…

הבטחת הרמב״ם לאברהם אבינו

וכאן אומר הרמב״ם, כשהתורה אומרת שבעצם, אני מכיר את האנשים שנקראים יהודים, אולי בעצם באופן כללי את האנשים, ספציפית יהודים אני מכיר מאוד טוב, אני יודע איזה אנשים הם, הם הולכים להתלונן כשהם במדבר, אני מכיר את החבורה שנקראת מצרים… לאו דווקא מצרים, הקב״ה עדיין לא עומד מצרים… אני יודע שלאברהם אבינו יש מהלך, הוא מבין מה יהיה בגלות, כשהוא רואה שילדיו יהיו בגלות… אני רואה גם שזה לא ישאר לנצח, סוף כל סוף הם יעשו תשובה, סוף כל סוף יבוא משהו משה יוציא אותם. אני רואה שזה יקרה. כלומר, במילים אחרות, לא צריך נבואה. עם ההבטחה שהקב״ה נתן לאברהם אבינו, כשיעשה חשבונותיו, גוי חכם שמבין מנהגו של עולם היה יכול גם להבין את זה. הוא לא היה צריך נביא שיגיד לו את זה. אולי אף אחד לא היה מספיק חכם לדעת את זה וכו׳, אבל זה לא חידוש בנבואה. החידוש הוא מנהגו של עולם. למה הקב״ה אומר מנהגו של עולם אצל משה רבינו? מה זה עוזר? רק לדעת, יכול להיות שהוא היה יודע את זה ממילא. שתתכונן לזה, שלא תהיה מופתע. זו התועלת של לומר מנהגו של עולם. הרבה נבואות הן רק מודיע דברים טובים, זו לא בעיה.

אבל הסיבה למה ההבטחה של “ואותם ואת עמם” היא אמת, קורה לא כי הקב״ה הבטיח את זה לאברהם אבינו, אלא כי הקב״ה אמר לאברהם אבינו שזה מנהגו של עולם. כך הוא לומד פשט ברמב״ם. במילים אחרות, הוא אומר שזה מנהגו של עולם, זה לא דבר אקראי. זה הפשט של כל הענין.

החילוק פרט וכלל: הטבע קובע כללות, לא פרטים

עכשיו, מה זה מנהגו של עולם? זה אותו משמעות של מה שאמרת. רק צריך להוסיף עוד דבר אחד. שבדיוק כמו שיש מנהג על פרט, הוא אומר כאן את החילוק בין פרט לכלל. בואו נזכור, זה דבר חשוב, כן? יש חילוק מאוד חשוב בין פרט לכלל. מה אני מתכוון לומר? אפשר לומר כך, אפשר לומר לחומרא ולקולא, אבל בואו נגיד קודם לקולא.

לקולא: הטבע הכללי

לקולא זה כך: באופן כללי יש טבע. במילים אחרות, אני אתן לך משל, בסדר? כל שנה, מי שגר בחצי הכדור הצפוני, כל שנה בין פסח לשבועות יהיה קר, ובין שבועות לסוכות יהיה חם. כל שנה. אחד אומר את זה בנבואה, הוא לא נביא שקר, הוא נביא אמת. יכול להיות שבועות כזה, אני לא יודע, אבל הוא לא נביא שקר. הוא אמת, זה לא חידוש, זה כתוב בתורה החשבון, כן? הוא אומר, לא צריך נביא, אם מישהו רוצה, כן? הוא מבין שזה יהיה כך. אז האם זו נבואה?

הפרטים אינם נקבעים

עכשיו אני שואל אותך שאלה: לכן, ביום שלישי יהיה קר? הטבע אומר שביום שלישי צריך להיות קר? לא, זה לא אומר. יכול להיות בחורף הרבה ימים שחמים יותר מהרבה ימים בקיץ. קורה. לא בגלל זה אני מאמין שקבעו את זה. קורה. כמה חם וכמה קר יהיה חורף שלם? אין לי מושג. על זה מתפללים בגשם כל שנה בסוכות, שיהיה מספיק גשם. ובחלקים שווים בחורף ובקיץ, לא תמיד זה אותו הדבר. הטבע אומר, הטבע לא קובע כל פרט.

הרמב״ם ושיטת אריסטו

והרמב״ם סבר שזה נכון. אנחנו היינו אומרים היום שאנחנו יודעים רק לא מספיק פרטים, ואולי אף אחד לא יודע, כי זה סתם דבר שאנחנו אומרים, כי יש לנו אמונה פשוטה שכל דבר נקבע. אבל הרמב״ם אמר, וכך אמר אריסטו, שזה כי אין קביעה לכל פרט. הטבע נקבע רק באופן כללי.

נבואה, קץ, והגבולות של ידיעה מראש

טבע האקראיות בעולם

מדריך:

לא, כן. אקראי. יש הסבר איך האקראי מסודר. האקראי מסודר במה שעושה יותר ממערכת הספיקות אחת, אני לא זוכר בדיוק. אבל זה אקראי במסוים… מקרה אמיתי. העולם התחתון הירח הרבה דברים הם אקראיים. אקראיים.

זה בדיוק היה חורף כאן וענן שם נהיה קר יותר. אבל אפשר אולי לומר אולי צריך ללמוד במטאורולוגיה, צריך ללמוד איך מזג האוויר יהיה. כל אחד יכול ללמוד, אפשר אפילו ללמוד יותר מדויק ממה שאני אומר שהחורף יהיה קר והקיץ יהיה חם. אפשר לדעת עוד יותר מזה. אפשר גם לדעת אם היום קר שמחר צריך להיות חם, דברים שונים הרבה דברים אפשר לדעת, אבל לדעת בדיוק לא אפשר. הטבע לא עובד כך. כי יש הרבה אקראיות.

והטבע האנושי בוודאי לא עובד כך, כי מלבד שיש אקראיות יש גם בחירה. מה? זה הפשט הפשוט.

הנבואה על גלות מצרים: קושיא על קץ

מדריך:

אבל ברור, שאם אחד אומר לך שיהיה נביא, שיהיה החורף קר, הוא אומר את האמת. אבל מי אומר באיזה יום יהיה קר? אף אחד לא יודע באיזה יום יהיה קר.

אז אותו דבר אומר הרמב״ם, הקב״ה אומר שהנביא אומר, אה, המצרים יתפסו את היהודים, זה אמת! איזה מצרי? באילו ניסים? באיזה זמן?

חשבתי פעם, למה אף אחד לא ידע, הרמב״ם אומר את זה באיגרת תימן… כן, איגרת תימן… למה אף אחד לא ידע מתי בדיוק תהיה עבודת בני ישראל? כתוב ארבע מאות שנה! מאוד מצחיק! בתורה כתוב כבר בפירוש! מילא, אפשר לומר… זה דרשות… כתוב בפירוש בתורה, “ויענו אותם ארבע מאות שנה”!

זה לא היה ארבע מאות שנה! נכון! או שזה כן היה, אף אחד לא יודע! היהודים אז לא ידעו, נכון! אם היו יודעים היו מאמינים למשה מיד, נכון! זה לא כתוב בתורה! וואו, כולם אמרו וואו, עכשיו אתה מתחמק, בוודאי, אתה זוכר שאברהם אבינו כבר אמר את זה! הוא סיפר ארבע מאות שנה אחר כך, נכון? לא, למה לא?

מה כל הנקודה? אני שואל כאן קושיא. מה הנקודה של קץ? יש קץ? מפורש קץ כתוב בתורה, לא אפשר לעשות כלום, לא את זה, לא את זה, לא אפשר לומר הוא הבן, הוא כלום. כתוב בחומש, הקב״ה אמר לאברהם אבינו, ארבע מאות שנה. דור רביעי, זו סתירה יפה, אבל בכל מקרה, ארבע מאות שנה תהיה הגאולה. מפורש, הקב״ה אמר.

ובכל זאת אף אחד לא יודע מה הוא מתכוון. מיצחק נולד? ממתי ירדו למצרים? מכושר השיעבוד? תוש״ת? יהיה יותר גרוע? יהיה יותר מהר? איך זה עובד? מה הנקודה? מתי גילו מה הוא מתכוון? אחרי, אחרי החירות. עדיין לא יודעים, לא יודעים בדיוק מה היה. אם היינו שם, היינו יודעים בדיוק מה הוא מתכוון. כן?

מה הנקודה? מה הנקודה של הנבואה שלא אומרת לי כלום? הנקודה של נבואה היא שאפשר לדעת מראש משהו שיקרה. הקב״ה אמר לאברהם אבינו, והוא לא יכול לעשות כלום עם זה, כי אם אברהם אבינו היה מחשב קיצין, הוא היה יותר טיפש ממני, נכון? לא רק היום.

ואותו דבר, הקב״ה אומר נבואה מפורשת לירמיהו שיהיו שבעים שנה, ולא אפשר לעשות כלום עם זה. זה חסר תועלת. מה הנקודה בזה? למה הוא אומר את זה אז? זה דבר מטורף.

תירוץ הרמב״ם: קץ מתכוון לדפוס כללי

מדריך:

התירוץ על זה הוא, צריך להבין, אומר הרמב״ם, כמו שאני עומד ברמב״ם, שקץ מתכוון בערך כמו שכתוב, אני יודע עוד קץ שהרמב״ם קורא לו קץ. זה לא כתוב רק ברמב״ם, זה פסוק, כן? “הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא”. יש קץ. כל יהודי, כל אדם, יש לו קץ מתי הוא ימות. ידעת? עוד דבר שנקרא קץ.

לרמב״ם יש ברירה, לא? רגע אחד, תקשיב, אני יודע על מה אתה מדבר. לכל אדם יש סוף מתי הוא יחיה. כתוב פסוק, “הודיעני ה׳ קצי”. רוצה לומר לך, אתה יודע שכתוב גם פסוק מה בדיוק הקץ? אני יודע שני פסוקים שכתוב בדיוק מה הקץ.

הפסוקים על אורך חיי האדם

מדריך:

כתוב כך, כתוב פסוק בפרשת בראשית, לפי הרבה מפרשים, “והיו ימיו מאה ועשרים שנה”. מפורש קץ. כמו שכתוב על מצרים ארבע מאות שנה, כתוב שכל אדם ימות במאה ועשרים. זה פסוק מפורש. מי שהולך נגד הפסוק הוא אפיקורס. מי שמת פעם אחרי מאה ועשרים שנה. אה, זו סתירה.

בתהלים כתוב אחרת. בתהלים כתוב על משה רבינו, גם אותו משה רבינו שכתב את התורה, כתב פרק בתהלים, וכתוב שם “ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה”.

תרגום לעברית

אוקיי, אדם יכול לחיות שבעים או שמונים או מאה ועשרים שנה, לא יותר ולא פחות באמצע, כי הוא הולך נגד הפסוק. חתול, אתה מבין את החתול? אחד היה יכול לומר כך, כתוב. כן?

אנחנו כולנו שאנחנו אוהבי חכמים גדולים, אנחנו מבינים שזה לא אומר אמת. מה זה אומר? זה אומר שזה אמת. בואו נבין, הפסוק הוא אמת כפשוטו. זה לא מדרש, זה לא קבלה, זה לא גימטריא. זה אמת כפשוטו.

חיי אדם יש להם סוף, בערך שבעים, שמונים. אוקיי, אתה רוצה לומר שהיום זה שמונים, תשעים שנה? יהיה. יש סוף. זה פחות או יותר אמת. מאה ועשרים שנה, המקסימום המקסימום שאפשר לחשוב, מאה ועשרים שנה. המספרים הם פחות או יותר אמת על כמה שאנחנו יודעים היום גם.

מה הקץ לא אומר

מרצה:

זה אומר שאני אמות בשבעים שנה, והנקודה, טופס, מתה? זה לא אומר את זה, דוד המלך בכלל לא התכוון לזה, וכשכתבו את הפסוק זה לא קרה. כל אחד מבין שזה אומר שהפסוק יוצא, בוא נגיד בדרך כלליות, כמו שאני יכול להגיד לך שמפסח עד סוכות יהיה חם. בדיוק?

כן, הרבי מסקווירא הולך כל שנה מסוכות עד פסח הוא הולך לשחות. מה כתוב בתורה? זה מועד השנה, הוא לא הולך למונטריאול. כן? זה לא אומר את זה. זה פשוט, כן, אולי זה אפילו קרוב, אני לא יודע, אבל זה לא אומר את זה.

אבל זה לא רק על אמת שהם תמיד יגידו “מוריד הגשם”, למה? כי זה מועד השנה. יום למעלה, יום למטה, תלוי בכל מיני מערכות שמתחברות. זה יכול להיות כן אמיתי מדויק, אנחנו לא יודעים, כמו שאתה אומר, יכול להיות שזה כן אמיתי מדויק. אבל זה לא אומר שהקץ הוא פייק.

הקץ נותן דפוס, זה נותן מבנה שהוא מאה אחוז אמת. אבל רק בשביל זה אבל אין דבר שהולך עד הדקה האחרונה. ולכן, לא רק את זה, אלא “לפי מרוצת מעשיו של אדם”, מאה אחוז מה שאנשים עושים, כן, בואו נבין מאוד ברור, כשכתוב קץ, אנשים מתים אפילו מכלום מזה, בינתיים, נכון? אבל אפשר מאוד בקלות להגיע לשבעים שנה, אמת?

אדם יגיד, זה מה שהרמב״ם התכוון באותה תשובה, נכון? הרמב״ם לא התכוון לומר שלאדם יש סוללה שיש לה גבול. מה שהוא חזק, מי שלא מבין מה פירוש קץ. הוא מתכוון, אם כך, לכל אדם יש סוף, אז זה קבוע באיזו דקה הוא ימות.

כמו שכתוב בכל כדור יש כתובת, לא צריך ללכת לבונקר, כי יש לו כתובת. הזה רק, על הכתובת כתוב “אתה תמות מהכדור”, רק בגלל שאתה טיפש ואתה לא הולך לבונקר. כך כתוב. אתם לא צריכים להיות טיפשים, אתם לא צריכים למות מזה. כך כתוב, בוודאי.

אני יודע, כשכתוב כתובת, זה אומר שהקב״ה יודע כשהוא שולח כדור שכאן יש מישהו שלא הולך לבונקר, והוא מתכוון מאוד יקר, ובוודאי זה כך. כל כך הרבה זמן הוא ידע שהמצרים הולכים לעשות את הגזירה הזאת. הוא הכיר את המצרים, הוא הכיר את אברהם אבינו, הוא ידע שזה יקרה. אפשר להסביר מה בדיוק, מה פירוש התוכן של הידיעה, אבל הוא ידע, הוא הכיר את הקב״ה, הוא ידע שזה יקרה.

אבל איך זה יקרה? על ידי בחירה יהיה להם. בדיוק כמו שאחד אומר יהיה חם בחורף, איך זה נעשה חם? דרך זה שהשמש… סליחה, יירד גשם בקיץ, זה לא אומר שיירד גשם בקסם, יבואו עננים, כן?

אותו דבר, יקרה דבר אנושי, זה אומר דרך אנשים. אם יש קץ כשמשיח יבוא, מה זה אומר? זה אומר שמשיח יבוא. איך? However it works, משיח.

ירמיהו אמר שבעים שנה נגמר בבל, כי הוא הבין את בבל, הוא ראה שזה דבר שנמשך דור.

אנלוגיה מודרנית: החזון איש על מדינת ישראל

מרצה:

החזון איש אמר שמדינת ישראל תחזיק מעמד 50 שנה, הוא היה צודק, 100 שנה, 55 שנה. הוא התכוון לומר, אולי יש מדינה חדשה מאז, אני לא יודע. אבל זו חברה שהוא הכיר, אולי הוא טעה, אני לא אומר. אני מתכוון, זה לא, כשמישהו רוצה לבוא אליו אחרי השנה ה-51 ולומר שאמרת 50 שנה, הוא טיפש, זה לא התכוון לזה.

הוא התכוון לומר, תראה, היהודים שיכולים לעשות מדינה, תעשה לי טובה, בינתיים לא נראה שהם יכולים. זה אמת, רק יש, לא, יש מישהו שמתחיל מאוד את היהודים ועוזר להם מכזה. כך אני מתכוון. כך יש סוף, זה סתם פנימיות, לא אנחנו.

אני מתכוון שלומר, להוציא, יהודי יכול להתווכח על ההלכה גם, אבל הוא לא אומר שזה קץ, זה טבע של העולם שזה יהיה. הוא אומר, תראה, כן, זה יכול להחזיק מעמד כמה שנים, לא הרבה יותר. ויכול להיות שאחר כך הם יעשו חדשה, אני לא יודע. יש לי הרבה מה לדבר על הגוף, על ההלכה, לא. לא, אני מתכוון באמת. זה לא בנוי על שום רוח הקודש, זה בנוי על מה שהוא הבין, אולי הוא טעה, אני לא אומר. לא יודעים עדיין את החזון איש. לא, עדיין לא יודעים. היה רמב״ם, שהיה פילוסוף.

אבל איך שזה, בואו נמשיך הלאה. שוב, 200 שנה בערך, עוד 150 שנה, בואו נראה. אני רק רוצה להוציא שאנשים שאומרים הראיות טובות, הם אומרים מנהגו של עולם על כן, ואותו דבר הקץ הוא מנהגו של עולם.

נבואת משה רבינו על תשובה

מרצה:

וכדי אפילו משה רבינו אומר שהיהודים יעשו תשובה בסוף הגלות, הוא אומר, יש לי פתיחת התורה, ולך תשובה כתוב שם. זה פתיחת התורה, זו בחירה.

הוא אומר, כן כן, אבל אני מכיר את היהודים. היהודים הם לא חברה כזאת שנשארים חוטא לנצח. הם עושים תשובה מפעם לפעם. האם הם נשארים בתשובה לנצח? בינתיים אני לא יודע.

אני רוצה אני רוצה רק להראות רמב״ם כזה מעניין. עכשיו אני מבין איך משיח יבוא. בשלב מסוים הוא בא. יותר לתשובה בשלב מסוים. מה זה אומר לעשות תשובה? צריך לדעת, צריך לדעת בדיוק מה כל דבר אומר.

אבל בשלב מסוים אתה רואה שהנביא אומר שכאן קץ הוא שימושי, כי מה הנביא אומר? הנביא אומר לך מבנה כללי של העולם. הוא אומר, אני מכיר את החברה יהודים, אני רואה לפי הטבע שלהם, לפי איזה סוג אנשים הם הולכים, והילדים והנכדים שלי כשהם יהיו בבעיה, הם יחזרו, “ויהיו הם החכמים” וכו׳. אני רואה את החברה, הם יהפכו מאוחר יותר חזרה ליהודים. אני רואה אותם, אני מכיר אותם.

שאלה חדשה: שיטת הלל על משיח

מרצה:

עכשיו אני רוצה להגיד לך דבר מעניין כזה. נפלה לי קושיא אתמול. לפי איך שמבינים כאן את הקץ, אני חושב שזה פשוט פשט. הדבר השני שחשבתי הוא פשוט פשט, זה לא יכול להיות אחרת שום פשט. אבל חשבתי שיש לי קושיא עצומה, שאני מפחד שאם לא אשאל את הקושיא, לא אדע את התירוץ.

הקושיא היא כך: הלל אמר, “אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו”, אוקיי? אולי הוא אומר ראיה נגד הלל? הלל היה צודק, אתה יודע? אתה יודע מי היה הלל, בכל מקרה. כתוב בגמרא בסנהדרין.

אני רוצה להגיד לך מה אני מתכוון לומר. אנחנו אומרים שאנחנו יודעים שמשיח יבוא. יש הרבה נבואות, בישעיהו כבר היה, בירמיהו, ומשה רבינו עצמו אומר הרמב״ם. הם כולם אמרו שמשיח יבוא.

נבואות ישעיהו: על מי הן מדברות?

מרצה:

עכשיו, תסתכל בפסוק עם פירוש אבן עזרא. ראית? רבי משה הכהן אמר, בהפטרה של שבת שנקראת, שבת חול המועד פסח, חג הפסח, כתוב זה ביחזקאל, “והיה ביום בא גוג”, רבי משה הכהן אמר… כן, הוא מביא אותו. רבי משה הכהן אמר… עד מלכות נבוכדנצר.

זה עושה מאוד מאוד מעט הגיון לחשוב שהוא חשב… הוא חושב פנימה. הייתי בגלל הכפירה ניגש לומר שישעיהו הנביא מתכוון אלינו, נכון? ישעיהו הנביא היה עד מלכות חזקיהו, זה כלל המבואר, זה ההתחלה של ספר ישעיהו. הוא מדבר על זה, הוא היה עד מלכות חזקיהו.

הוא אומר נבואה, היה ילד, “פלא יועץ, אל גבור”,

נבואות ישעיהו, טבע ההיסטוריה היהודית, ובחירת אברהם אבינו

נבואות ישעיהו עוסקות בחזקיהו, לא במשיח עתידי

משה הכהן אמר… כן, שואלים אותו. משה הכהן אמר שכל הנבואות האלה הן על חזקיהו. לא רק משה הכהן, הלל כבר אמר את זה, יחיד המורא כבר אמר את זה. זה לא חידוש.

ומי שיודע קצת את ההיסטוריות רואה שכל מה שישעיהו מדבר היה בזמן חזקיהו, זה עושה מאוד מאוד מעט הגיון לחשוב שהוא חשב רגע, הייתי נותן פנים משוגעות לומר שישעיהו הנביא מתכוון אלינו, נכון? ישעיהו הנביא היה בזמן חזקיהו, הוא כלל המועד, הוא מפרט הרבה ישעיהו מדבר על זה, הוא היה עם חזקיהו, הוא אומר נבואות יוולד ילד פלא יועץ אל גבור, וכן הלאה, יהיה ניצחון אדיר, הכל יהיה טוב, וכן הלאה.

ואני צריך לחשוב כך, הוא מתכוון לומר: עוד יהיו כאן בארץ ישראל עוד מאה שנה, חזקיהו לא מאה בפועל, ארבעים שנה בערך, ישעיהו וכן הלאה, אחר כך יהיה גלות בבל, אחר כך יחזרו, זה הכל, הכל אני לא מתכוון, אחר כך יהיו בגלות עוד ארבע מאות שנה, אחר כך יהיו בגלות עוד אלפיים שנה, ואחר כך אני מתכוון לומר יוולד פלא יועץ.

וישעיהו דיבר לאנשים בזמנו, נכון? הוא לא כתב בחדר להניח לנביא שימצא בים אלפיים שנה מאוחר יותר, הוא דיבר לאנשים, התלמידים של לימודי השם, כתוב בישעיהו, היו לו תלמידים, הם שאלו אותו, הם שאלו אותו “רבי, מה זה אומר?”, הוא אומר שום מוח. זה מונח כבר על השכל, עם המחילה מכל היהודים שמתאמצים לומר, יש להם ראיה גדולה שלא התקיימה. זו ממש ראיה נפלאה, אני לא יכול לחזק, אבל בבקשה, כשאתם מבינים שזו ראיה, זו לא ראיה.

קושיא ותירוץ על חנניה בן עזור

וראיה לא התקיימה אצל חזקיהו, כבר היה… כולם חושבים כולם יש את התירוץ הפשוט על הקושיא. כן, אה… מה היה… חנניה בן עזור היה נביא שקר, אמת? הוא אמר אותו דבר, אני אחזיר את כלי המקדש מבבל, אבל ישעיהו אמר אותו דבר לא קרה. מילא, למה חנניה בן עזור לא נביא אמת? הוא התכוון לומר היום. משהו יש כאן בעיה בסיסית כאן. אבל יש לי תירוץ, אני אגיד את התירוץ האמיתי, לאגודת אזוב יש תירוץ, קושיא טובה, טוב… לאגודת אזוב יש תירוץ. אגודת אזוב, אתם יודעים אגודת אזוב הולך למקורות אחרים משיח יבוא, נכון? זה אומר שמשיח… מי אומר משיח? הרמז, כתוב לאורך כל בן יעקב, רמב״ן אומר זה כתוב בספר ישעיהו, פרשת האזינו, כל אחד מחפש לעצמו מקור בדיוק מתי משיח יבוא.

“והיא שעמדה” – ההבטחה של ברית בין הבתרים כהבטחה מבוססת טבע

בהגדה שלי כתוב אני יודע למה משיח יבוא? כי הקב״ה… כשברית בין הבתרים… כי כך כתוב בהגדה של פסח: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו”, הקב״ה הבטיח לאברהם אבינו “ואחרי כן יצאו”, “והיא שעמדה”, “והיא שעמדה לאבותינו ולנו”…

אתה יכול לומר נלקח התורה הזאת עד זמני משיח, כי ברוך השם, כי אבותינו ורבותינו… יצאו ממצרים, כי שלמה המלך אומר בשיר השירים משה הלך לקבר אבות, ואמר לקב״ה לקיים. לקיים את ההבטחה, והבטיח שיש ישועה. הקב״ה הבטיח… וקיים… והיהודים יצאו ברכוש גדול, הכל קרה.

אומרת ההגדה “והיא”, “והיא”, “והיא”, זה לא אומר רק ההוא, זה אומר גם ההוא, זה אומר גם היום, מה “בכל דור ודור”. בהגדה כתוב תמונה של רשימה ארוכה של רשעים. כל החברה האלה מתכוונים שיוכו על ידי היהודים.

הפשט בברית בין הבתרים: הקב״ה הכיר את טבע אברהם

אחר כך, מאיפה הוא לקח את זה? איך הוא לקח את זה? שמע המשך, אני אומר פשט פשוט. ואיך אברהם אבינו ידע ש״אחרי כן יצאו”? מה פשט? הקב״ה אומר לו “וגם את הגוי אשר יעבודו”, הוא אפילו לא ידע איזה גוי זה יהיה, כן? פשוט פשט לא מצרים, אמת. איזשהו גוי, איזה גוי? יכול להיות שהפשט הפשוט היה מצרים, המלכות הגדולה ביותר. כנראה הוא התכוון למצרים, אבל זה לא חייב להיות מצרים, זה יכול להיות אחר היה מתנדב לתפקיד. היתה בחירה.

אבל, מה הפשט אומר כך, סוג החברה שאברהם אבינו הקים, הטבע שלהם, סוג החברה שלהם, עשוי כך, “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו”, כך עובדת יהדות. אתם יכולים לראות אצל יהודים, כשעושים מדינה, ואיך זה ממשיך אחר כך? זה ממשיך אחר כך באותו מחזור. אמת! זה טבע. “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו”, זה טבע של היהודים. זה טבע, זה טבע כל הדבר.

רגע אחד, רגע אחד! טבע אומר רגע אחד. כשאני אומר טבע זה אומר טבע של האנשים. רגע אחד, זה לא מהלך המחשבה של השכל עצמו, זה לא כל כך קשה. עכשיו, אני יכול להסביר את זה בדקה למה. סברה, תיאוריה. אני אומר כבר את הפשט האמיתי, אני לא יודע אם זה נס, נס אומר על-טבעי. ואברהם אבינו כבר הרג את הסוס, כי הוא כבר סוג אדם כזה שכך הוא עובד. אברהם אבינו גם היה במצב, כן, הוא לא היה צריך להכעיס יותר, הוא התנגש עם כל אחד, הקב״ה הציל אותו. כך הולכים יהודים, הם הולכים להילחם עם כל אחד, כל אחד הופך לאויב שלהם, ובסוף הקב״ה עושה נס ועוזר להם. כך, זה הדבר שהם יהודים, שבכל דור ודור.

תירוץ האגודה: הבטחת הקב״ה אינה “צ׳ק” חד-פעמי

האגודה אומרת שהוא הבין, הוא אומר כך, אם היית חושב שאתה תופס את הקב״ה בצ׳ק, אם היית חושב שההבטחה לאברהם אבינו היא רק נס, שהקב״ה הבטיח שהוא יוצא ממצרים, אוקיי, את הצ׳ק הוא כבר פדה, יציאה ממצרים, אין לו יותר צ׳ק לפדות שוב. אבל האגודה אומרת לא, הוא קיבל צ׳ק שלהקב״ה יש סגנון צ׳ק, לא, האגודה אומרת שהקב״ה הכיר את אברהם אבינו, הוא אמר אני מכיר את אבותיך, אני מכיר את שנותיך הקודמות, הקב״ה אמר אני מכיר את אברהם אבינו, אני יודע איזה סוג אדם הוא, אני יודע איזה סוג ילדים יש לו, אני יודע איזה סוג חברה אתה הולך לעשות. החברה שלך הולכת להיות כזאת חברה שכך הם יהיו, גוי ילחץ אותם, ובסוף הם ינצחו.

אברהם אבינו ידע את כל הסיפור

ומה יבוא קודם אחר כך? האם אברהם אבינו ידע מיד, כתוב במדרש “אברהם אבינו ברא לו את המלכיות”, הקב״ה הראה לו את העגלה משולשת, אומר המדרש שזה מתכוון לשלוש מלכויות וכו׳ וכו׳, ארבע מלכויות, אני לא יודע מה זה אומר כל העגלות האלה. אבל אברהם אבינו הבין, אברהם אבינו ידע מיד, יציאת מצרים פירושה שהוא יוצא ממצרים, ו… הם יחזרו להיכנס למצרים, או למקום אחר, לא משנה איפה. הוא גם ידע את כל זה, הוא לא ידע את הפרטים, הוא גם ידע שזה ילך עד אדום וכן הלאה, הם ילכו לאמריקה, ויהיה מלחמת משפחה ביהודים, הוא ידע את זה, הוא הכיר את היהודים.

בוודאי, שלא יהיו חס ושלום, אבל אנחנו ננצח את זה, אנחנו ננצח את זה, תמיד, תמיד מקבלים את הכסף, תמיד מקבלים את הכסף, אין דבר כזה איך, תמיד מקבלים את הכסף. כמו שאותו אחד אמר, אני הולך לבנות חומה ומקסיקו תשלם את המחיר, תמיד זה ככה, תמיד מקבלים את הכסף, תמיד יש דרכים לזה.

עמדת הרמב״ם: בחירה וגבולות הניבוי

למה הרמב״ם צריך פסוקים שזה יהיה ככה? כי כך אומר הפסוק, הפסוק, אני רוצה להגיד לך שהפסוק גם ידע את המציאות, חשבת שהפסוק אומר לך אחרת, הפסוק גם יודע את המציאות. זה בגלל שאנשים אמרו, זה רק כדי לענות לאנשים שאומרים שזה לא כתוב בתורה, כתוב רק שהנביא שאל, אוקיי, כן כתוב בתורה, אבל מה כתוב בתורה? זה כתוב בברית בין הבתרים. והרמב״ם אומר בתחילת הלכות תשובה, הוא מסביר ממש, והוא אומר שזה לא מוכרח לקרות. זה לא מוכרח, בינתיים הייתי צדיק. ואתה אומר שזה מוכרח, אה, כן זה כך. לא בדיוק הרבע שעה מתי משיח יבוא, ואיזה סוג חמור קטן יהיה לו.

זה אומר הרמב״ם, אומר הרמב״ם בהלכות משיח, אף אחד לא יודע בדיוק מה יהיה. הוא אומר, אף אחד לא יודע, אפילו הנביאים לא ידעו. זה מה שהוא מתכוון לומר שם. למה הם לא ידעו? כי זה לא מוכרח לדעת, כי יש כאן בחירה. הטבע לא קבוע ברמה הזו. אנשים, לא טבע פשוט, טבע אנושי. טבע אנושי הוא המגוון ביותר. אבל זה בכל זאת טבע למחצה. יש כאן מהלך. אפשר בכל זאת לנבא משהו מה אנשים יעשו. לא בדיוק, יש הרבה מאוד שונות. אפשר להסתכל על כל מיני מודלים ודברים. אבל מלמעלה, מבט על ההיסטוריה, אפשר לומר, הקב״ה ברא את האנושות, ויהיו להם אלף, אלפיים, שלושת אלפים, ארבעת אלפים שנה. זה לא מוכרח, אבל בדיוק, אפשר להיות חכם בהרבה דברים.

אני לא אומר שכל הבחירות שעשינו היו חכמות כל ארבעת אלפים השנים. הרבה דברים היו טיפשיים. אבל באופן כללי, המבנה, אתה מסתכל ממבט ציפור על המבנה, זה ככה. אתה, לעמים אחרים יש מבנה אחר. אני לא יודע מה יש להם, אבל יש להם מבנה אחר. הם הולכים בדרך אחרת. אתה, זה היה ברור ככה, לא משנה, סיבות רגשיות, סיבות פיזיות, סיבות פוליטיות, כל מיני סיבות. זה ממשיך לעבור. זה אברהם, זה מה שהקב״ה אמר לאברהם אבינו.

המדרש: “הביטו אל צור חוצבתם” – אברהם אבינו כמקור הגלות

דרשת המדרש: אברהם אבינו הוא ה״צור”

עכשיו אני רוצה להגיד לך מדרש, מה זה אומר ומה זה מורכב. כתוב במדרש כך, בפסוקים כתוב… המדרש אומר כך, אברהם אבינו… המדרש אומר כך, בישעיה כתוב, “הביטו אל צור חוצבתם”. למה היהודים בגלות? יש צור שחצב אותם. אומר המדרש, אתה יודע מי זה? אתה יודע מי אשם בגלות שלנו? אומר המדרש, צור זה אברהם אבינו. כתוב פסוק בישעיה, “הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם”. צור, הנביא עצמו מפרש, צור זה אברהם אבינו. צור פירושו המקור. וזה הכל אברהם אבינו.

בחירת אברהם: שעבוד מלכויות או גיהנום

אומר המדרש, למה אנחנו בגלות בגלל אברהם אבינו? הוא עשה טובה גדולה, ואנחנו הוכנסנו לגלות. למה? אומר המדרש, על פי מעשה, הקב״ה אמר לאברהם אבינו, לאברהם אבינו, יש לך שתי אפשרויות. זה שהכל נופל פנימה. הציפורים שם, לא משנה איך הדרשה עובדת. יש לך שתי אפשרויות. יש לך שתי בעיות. יש בעיה אחת של גיהנום, ועוד בעיה של שעבוד מלכויות של גויים. שתי בעיות יש בעולם.

איך אומרים את שתי הבעיות בשפת הרמב״ם? זוכרים את תחילת השיעור. מה פירוש גיהנום? תיקון הגוף ותיקון הנפש, נכון? יש דעות רעות ומידות רעות. מה זה שעבוד מלכויות? בדיוק. והגיהנום היא… באה משם משעבוד מלכויות. עולם הבא, הבעיה של עולם הבא היא תיקון הנפש.

תורה וקרבנות: שתי העצות

אומר המדרש, נגד זה יש שתי עצות. מה הן שתי העצות? תורה וקרבנות. התורה, זה מביא אדם ל… הוא לא אומר כך, אבל תורה היא לדבר אחד, קרבנות זה לדבר השני. אם יש תורה וקרבנות, אין לא שעבוד מלכויות ולא גיהנום. מה יהיה אם אין קרבנות? תורה תמיד תישאר, אבל זה תקוע, חסר לך כנף אחת.

אמר הקב״ה לאברהם אבינו, “יש לי בשבילך בחירה, אני נותן לך בחירה. או שהילדים שלך ילכו לגיהנום אבל לא יהיה להם שעבוד מלכויות, או שיהיה להם שעבוד מלכויות אבל הם לא ילכו לגיהנום.” אמר אברהם אבינו, “עדיף לי שלא ילכו לגיהנום אבל יהיה להם שעבוד מלכויות.” אם כך, כל פעם שנאצי מכה יהודי, שיאמר, “זכות אברהם אבינו, זו אשמתך.”

כך אומר המדרש? כך אומר המדרש. אדם שהבין היטב יהדות. הכל כמובן פיוטי, אבל הוא אומר דבר פשוט מאוד.

מה פירוש קרבנות: בית המקדש וחברה יהודית

מה אומר המדרש כך? במקור, מה זה אומר קרבנות? קרבנות פירושם שיש בית המקדש, יש חברה יהודית טובה, אפשר לחיות, אפשר גם לאכול בשר וגם לשתות יין, להביא קרבנות, שלמים, עולות, כל מיני דברים, וגם לחשוב פילוסופיה בלילה, עטופים בבית המקדש פילוסופיה, כן?

סטייה: עדות תיאופרסטוס על היהודים

מי כבר דיבר על זה? כבר אמרתי, כתוב אצל הפרסי תיאופרסטוס, כך מסופר על היהודים. התלמיד של אריסטו, הוא נקרא תיאופרסטוס, הוא אומר, “מה עושים היהודים? ביום הם מקריבים קרבנות, ובלילה חושבים פילוסופיה.” כך הוא שמע מיהודי שהיה בבית המקדש. אני לא יכול לעזור לך, הוא היה עם הבעיות שלו עדיין, הוא חשב אז. הוא רץ אחרי אברי מיטל, הוא אומר? הוא לא. הם אומרים את מה שהוא אומר. לא, העמודים, הוא היה הישראל בעמודים, גרם להם לדבר. כך אתם אומרים. אני תוהה. עדות, עדות, הספקות על גט מקושר, גאון, בודק עדות. שמעתי עוד גאון.

משיח והמחזור הנצחי: בחירת אברהם אבינו והלכות כלל ישראל

המצב האידיאלי: תיקון הנפש ותיקון הגוף ביחד

ביום הם מקריבים קרבנות, ובלילה חושבים על הדברים. כך הוא שמע מיהודי, הוא היה בבית המקדש, אני לא יכול לעזור לך, הוא היה עד בית שני, הייתי אז.

עכשיו, הקשיבו בואו נמשיך הלאה עם הדברים. מה הוא אומר הלאה? לא, במידות. זה אומר, על מה דיברנו? כן, כך הוא אומר, אתה תוהה, עדות שנעשתה עם גוי, כך הוא אמר, עדות שנעשתה עם גוי, גוי שהיה בארץ ישראל.

אז זה באמת, שיש גם תיקון הנפש, גם תיקון הגוף, כן, גם יש שלום בעולם, אין שנאת חינם, אפשר להביא קרבנות, כן, אין גלות, כלום, בסדר, גם יש תורה, גם שכל, זה עסקה, זה עולם צדיקים, הם אחד בעולם הזה, עולם הבא.

הבעיה של כלל ישראל: טבעו של אברהם אבינו

אבל יש מצב, וזה מה שהמצב של אברהם אבינו, ואני אסביר לך איך הוא בחר בזה. אבל יש מצב, בגלל סוג האנשים שהעם היהודי הם, קשה להם להיות בעולם הזה וגם שכל.

למה? כי להם לפעמים יש טבע שהם מסתכסכים עם אנשים אחרים. יש להם שיגעון כזה שהם ירשו מאברהם אבינו.

וכאמור, רוצה קרבנות ותורה, פשוט מאוד, השתעבד לנמרוד, כן. זה בשביל נמרוד, עבוד אותו, לא אמרתי. אתה יכול להשתעבד לנמרוד, ויהיה גם עולם הזה, גם עולם הבא.

אברהם אבינו לא נתן לו, הוא הולך להיות עם השכל שלו, יש לו טבע כזה שהוא מסתכסך עם נמרוד. אם כך, אמר הקב״ה, “בוא לכאן”.

פשט הרמב״ם ב״לך לך”

הרמב״ם אגב לומד שאברהם אבינו מעולם לא אמר שהקב״ה אמר לו ללכת לארץ ישראל. הרמב״ם אומר שהמלך גירש אותו. זה אומר, הקב״ה אמר… האם אברהם אבינו החזיק כמו התניא במחלוקת של נפוליאון? לא, לא, לא.

תלמיד: יואלי, אני אומר לך כך, מה עדיף? רגע, אני יודע, אני צריך לחשוב. תן לי לסיים את המעשה שלי, כי זה קטע תורה אדיר. צריך לסיים.

מרצה: אז אברהם אבינו, רוצה באמת הקב״ה אמר לו ללכת לך לך, זה הקב״ה אמר לו. הקב״ה אמר לו, יש עבודה זרה, ואתה מבין שיש אלוקים, ונמרוד הוא שטויות, והתסכסכת איתו, אמר לך שאתה לא גר כאן. אתה הולך לארץ גלות, אתה הולך לגלות. נכון? זה אומר, אברהם אבינו ברח.

בחירת אברהם אבינו: אמת על פני עולם הזה

ומה הוא עשה? במקום, הוא אמר אחרת, “אני הולך עם האמת בעולם הזה, לא להיות עם כסף, לא להיות עם הצלחה, מאשר להיות עם עולם הזה אבל ללכת לגיהנום, והילדים שלו. זה מפורש, למען לא תסב נחלת בני ישראל ממטה אל מטה אחר.

כמו שאתם רואים, בבקשה הסתכסך עם המנהיג המקומי. אני לא יודע למה, אבל אומות העולם עושות זאת ליהודים, נכון? יש להם כל מיני דרכים, לפעמים בגלל אמונה, לפעמים בגלל מערכות אחרות, תמיד. הם נותנים… בדיוק. לא משנה מה זה, שיוודאו ששונאים אותך.

הדפוס ההיסטורי של אנטישמיות

סתם, ישראל מצרים שלום, כן? מה היה לישראל ממצרים תלושי מזון? אני אומר סתם. הוא אומר, דרך אגב, כתוב בפסוק, “ויבן ערי מסכנות לפרעה”, שהם לוקחים את כל תלושי המזון שלנו, הם הולכים לכל התיאטראות, הם כולם יהודים. כך כתוב במדרש, והוא אמר, בעיה מאוד ישנה.

זה מדהים שאתה קורא את פרשת שמות, אתה רואה את אותו ניסיון שכל אנטישמי אומר היום, אז הוא אומר, אני לא יודע, או שזה רוח הקודש, או שזה הטבע של האנשים. כך הם האנשים, האנשים הם נותנים לעצמם עצות.

ברית בין הבתרים: ייעוד כלל ישראל

וממילא אמר אברהם אבינו, אני סבור שעדיף שתלך לגיהנום ושתהיה תשובה מאהבה. זה מה שאברהם אבינו בחר ליהודים, זה צער הנחלות. אברהם אבינו בחר בשבילנו את העבודה.

זה מה שהוא אמר לאברהם אבינו, אברהם אבינו אמר לקב״ה, “רבונו של עולם, אני כזה צדיק, שאני צריך לסבול בשבילך, מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא הולך לי טוב, אין לי ילדים”.

תשובת הקב״ה: התמונה השלמה

אמר הקב״ה, אה, אתה עדיין לא תופס. אני רואה שלא תפסת שכאן בעולם יש פשרות. כן, בוא, בוא נוציא אותך מהבית שלך, בוא נראה לך את כל התמונה. אני רוצה להראות לך מה זה אומר.

הבחירה שלך היא כך, שישרפו אותך באושוויץ, אבל שתדע את האמת. זה מה שאתה רוצה? אמת? בוודאי, זה לא בא עלי לנצח. תמיד יש שכר, עבדו את ה׳ בשמחה. אין ייאוש, בוודאי, אנחנו חכמים, ואנחנו יודעים איך לרמות את המצרים ולגרור את כל השבוע ולקחת את הכסף שלהם. אין בעיה, בסוף זה חיים טובים, זה יימשך עד שמשיח יביא את טראמפ למדינה, הוא יחזיר אותך לארץ ישראל, ואתה תתהפך. פעם הבאה, שוב.

זה מה שהוא אמר, כל המלכויות, עולם כמנהגו נוהג. אברהם אבינו אמר, כן, זה מה שאני רוצה. אין בעיה, זה “הכרת לו ברית בינינו ובין אבותינו”. זה הייעוד שלנו. זה בינתיים עדיין לא פתרנו את הבעיה, בינתיים אנחנו עדיין שם במצב.

אז זה הפשט שלי, וזה נענה עד שנדע שמשיח יבוא. אז, זה גם מה שהרמב״ם אומר. שמעתי מה הרמב״ם אומר, חושבים שמשיח יבוא וזה הסוף. זה דבר מאוד מעניין, אני לא יודע מאיפה העולם לקח את זה.

משיח והטבע המחזורי של ההיסטוריה

שני המודלים של אליאדה מירצ׳ה

היה, היה גוי, אליאדה מירצ׳ה, משהו כזה, מירצ׳ה, אני יודע, חכם גדול. הוא אמר שיש שתי דרכים להסתכל על העולם.

דרך אחת היא שזה מעגלי (circular), הכל חוזר על עצמו, החורף בא, אחר כך הקיץ, אחר כך בא החורף, אחר כך הקיץ, כך גם ההיסטוריה. עולם כמנהגו נוהג, הכל עולה, יורד, עולה, יורד. גלגל החוזר בעולם.

אחר כך הוא אומר, יש דרך אחרת לחשוב, נקראת התקדמות (progress) – הכל נעשה טוב יותר! הוא טוען שהתורה הולכת בדרך של התקדמות. מתחילים באדם הראשון, זה לא גלגל. זה נכון שהקבלה סבורה שזה גלגל, זה מסתובב, שמיטות, שוב ושוב. אבל זה מגיע לסוף, משיח יבוא וזה יהיה הסוף. אוקיי, כך אומר הגוי, ועוד הרבה יהודים.

שיטת הרמב״ם: משיח אינו נצחי

היהודים שמכירים את הרמב״ם, הוא אמר מאוד ברור, שאחרי שמשיח יבוא, שוב יבוא משיח. הוא מביא את ישעיהו הנביא. איך יודעים שמשיח יבוא? כי ישעיהו הנביא אמר לו את זה, נכון? הוא אומר שבזמן משיח, בזמן חירות, הלך טוב, זה יפול שוב. כן. הוא אומר שזה זמני, כי זה גלגל החוזר.

אה, אומר הרמב״ם, מהו זה שכתוב שימות המשיח יהיו לעולם, מלכות אין סוף ושלום? אומר הרמב״ם בשמונה פרקים [הקדמת הרמב״ם לפרקי אבות], בפירוש המשניות שנכתב לכל היהודים, אמר הרמב״ם כך: חשוב רק, זה דבר מוזר לומר שהמשיח יחיה לעולם. כי קיבוץ הטוב, מלכות טובה שמסודרת היטב, יכולה לחיות כמה אלפי שנים, כך הוא מאמין. כמה אלפי שנים. זו תקופה טובה, שיכול להיות משיח במשך כמה אלפי שנים. אתה אומר שהחתם סופר [רבי משה סופר, 1762-1839] אמר חמישים שנה, יכול להיות כמה אלפי שנים. אבל לא לעולם.

קושיית הבריסקר רב ותירוצה

לאחר שהמשיח ימות, אז תיענה קושיית הבריסקר רב [הרב יצחק זאב סולובייצ׳יק, 1886-1959]. הבריסקר רב שאל קושיא, הרמב״ם אומר, איני יודע, הבריסקר רב או מישהו שאל את הקושיא. הרי כתוב, רב חיים [הרב חיים סולובייצ׳יק, 1853-1918] אמר שכל העיקרים צריך לדעת, שזה מעכב. נביא שאינו מאמין במשיח הוא גם נביא שקר. מישהו שואל, מי שמאמין שהמשיח כבר בא, מה עושים כשהמשיח כבר הגיע? זו בדיחה הקושיא.

אבל התירוץ אינו בדיחה. התירוץ הוא שהמשיח יבוא, כן, צריך עדיין להאמין במשיח. למה צריך עדיין להאמין במשיח? הרי הוא כבר בא! ואחר כך? שוב גלגל חלילה. התורה נצחית. התורה נצחית. אם זו נצחיות, שבת שבעה סייקלים, אבל זה הכל בדיוק כמו שכתוב שתבוא גאולה אחר כך. מדברים על בית שני, הייתה גאולה אחר כך.

מה פירוש “לעולם ולעולמי עולמים”

מה פירוש זה? פירושו לזמן ארוך, לעולם ולעולמי עולמים. מה הפשט? זמן ארוך מאוד. אלף שנה. אלף שנה זה הרבה, כן? שיהיה אלף שנה. אפילו אלף שנה עדיין לא הייתה אף מלכות אחת שחיה אלף שנה עד כה. תלוי איך סופרים, בקיצור, אה, עשרת אלפים שנה בוודאי אי אפשר, שום דבר לא חי. עשרת אלפים שנה, מלכות דוד המלך עשרת אלפים שנה, אין בעיה. אבל לא נצחיות, נצחיות עם תורה היא נצחית.

מה שכתוב גאולות וגאולות, זה מעגל נצחי, זה יודע אדם חכם, שכאשר לוקחים תמיד כאן קץ, מה? אז זה אף פעם לא נגמר. ברוך השם, כתוב לעולם. אני לא אומר שהרמב״ם לא כתב בחריפות? לא, אני אומר לך שיש בעיה כי הלל [חכם תלמודי] לא הבין! הלל חשב שאם כבר אחרי חזקיהו [מלך יהודה] אין, יש להם לבוא לטובתנו וכולי. אצלנו חזקיהו עדיין חי! אצלנו אותן בעיות, אותן בעיות פסיכולוגיות שהיו לחזקיהו, יש לנו גם.

הדפוסים הקבועים של ההיסטוריה היהודית

הסתכל בתנ״ך לראות, שום דבר לא השתנה. אותו חזקיהו עם האחרים אמרו שמצרים היה, כל המעשיות, משתנים רק השמות, אבל המעשיות לא משתנות.

היום כל אותם מעשיות, לא משתנה, משתנים רק השמות עם המקומות עם הזמנים. בוודאי יש בחירה, אפשר לעשות זאת קצת יותר טוב, אפשר לעשות שאז זה ימשך אלף שנה ולא מאה שנה. כל הדברים האלה אפשריים, בוודאי. ולפעמים זו גם לא טובה. הגמרא אומרת שטובה עשה הקב״ה לנשמה שלא תלך כל כך הרבה זמן, כי כל כך הרבה זמן כבר היו צרות. לפעמים עדיף מקום מהר. יש הכי קדושים כל מיני חשבונות, תמיד יש בחירה, יש הרבה מקום לשחק.

בחירה בתוך המבנה

זה לא שצריך לא לעשות כלום, להיפך, האדם שהוא מחשב קיצין אומר אני בעצם יש לך מבנה, אתה לא צריך לעשות כלום. אבל אני אומר להיפך, המבנה אומר שאתה חייב לעשות משהו, אפשר לשנות.

זה לא… את הזמן הזה כל המפרשים בטח יושענו, יכול להיות בטח יושענו באותו זמן, כי בטח פירושו מבנה כללי, בדיוק כמו שאדם יחיה שמונים שנה, הביטוח אומר לנו כמה זמן אדם יחיה כל כך הרבה זמן, נכון? פירושו אם אתה עומד בפינה ויש תאונה, תחיה כל כך הרבה זמן? מכאן צריך לשמור על הבריאות, וצריך כן לשמור על הבריאות. אותו דבר עם כל הקיצין, זה הפשט שלי וזה רק לחבר את השמונה פרקים, זה דבר כללי.

הלכות תשובה: יחיד וציבור

והדברים הם בדיוק דברים דרמטיים בהלכות תשובה. העולם לא מבין את זה, אנשים, אבל יש מציאות, יש פשט. בדיוק כמו שיש דין על יחיד, יש דין על ציבור, על עיר. יש אדם צדיק, יש עיר צדיק, אמת? יש אדם בינוני, יש עיר בינוני. “לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי”, כן? פירוש זה שתמיד יש לך בחירה. אבל העובדה היא שיש כך אתה יודע, כך אתה יודע מידות, יש מידות של אנשים, יש מידות של אומה שלמה, יש מידות של קבוצות של אנשים, או של ארצות, או של ערים, או של איזה סוג ארגון יש לאנשים.

אותן הלכות על קבוצות

בדיוק כמו שאני יכול לומר לך, “אתה הולך להתעצבן, אתה הולך עכשיו לא לעשות לבד את המצווה עם אותה עבירה”. למה? כי כבר יש לך את ההרגל? אין לך בחירה? דווקא כי יש לך בחירה, זה כבר השכר והעונש. כמו שאני יכול לומר על אדם, על קבוצת אנשים, על אברהם אבינו, הקב״ה אומר על קבוצת אנשים, על זרע אברהם, שיהיה להם טבע כזה. למי שייך הטבע? לא לאדם ספציפי, לקבוצה. כל עוד תחיה הקבוצה, יהיו להם סוג כזה של מצוות, סוג כזה של עבירות, סוג כזה של דפוסי התנהגות, וכן הלאה.

זה ממש אותו דבר, לא שונה, רק על רבים. זה הרבה יותר מסובך, מובן מאליו, לדעת על הרבים. קשה לדעת, וזה עשוי מהרבה פרטים, עם הרבה יותר שינויים שיכולים להיות. במובן מסוים זה אבל יותר יציב. אתה אומר כאן קהילה, ואת זה אי אפשר לדעת את הפרטים, אבל יש חומרא בזה, כי הכלל נשאר תמיד, הכלל מנצח כמעט תמיד.

היחיד וההגדה

אתה יחיד, אתה הולך, בסדר, אתה פורש מן הציבור, אין בעיה, תהיה רשע. אבל ההגדה ממשיכה. אתה יודע, כל שנה מדברים כבר על הרשע, הוא לא רצה את החופש. כל שנה יש איזה רשע עם איזה חכם עם איזה טיפש. לא משתנה כלום, אמת? יוצא שיש כלל. נכון, פירושו מה? נכון. זה עדיין אותו מעגל, זה הולך אחד כאן על הכלל.

מסקנה: שמונה פרקים פרק ד׳ על הכלל

כל ההלכות האלה בשמונה פרקים פרק ד׳ יש על הכלל, וצריך להבין את זה, כי כך התורה עשתה.