מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן אם העיקר הוא ידיעת האין סוף או ידיעת המידות (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם

יציאת מצרים ודרך הרמב”ם: יסוד היהדות

הקדמה: השאלה המרכזית של השיעור

מגיד שיעור:

טוב. בואו נלמד עוד קצת על השאלה של… מה השאלה? אה, כן, למה צריך להיות יהודי טוב בגלל יציאת מצרים? מה הקשר בין אחד לשני? זו בעצם הדרך שבה שאלנו את השאלה בשבוע שעבר.

אז אני רוצה בעיקר להגיע לשתי שיטות כאילו מנוגדות, לא מנוגדות, אלא שונות. אבל באמת יש הרבה יותר, אבל אני רוצה להגיע לאותן שתיים.

אז הדבר הראשון, דיברנו קצת על שני צדדים של זה, אני צריך להיכנס קצת יותר לעומק בצד הראשון. אני מתכוון שכבר הארכנו קצת בשבוע שעבר. שהדבר הראשון הוא דרך הרמב”ם. כן? מה דרך הרמב”ם? זה באמת לא שתי דרכים של יציאת מצרים, זה שתי דרכים באמת של יהדות, של… זה ממש יסוד היהדות בדרך הזו.

דרך הרמב”ם: עבודה זרה והסיבה הראשונה

לעבודה זרה יש שני חלקים

דרך הרמב”ם היא כך, שיש דבר שנקרא עבודה זרה. לעבודה זרה יש שני צדדים: חלק הידיעה וחלק המעשה. אני יכול לומר חלק האמונה. כתוב בגמרא “המודה בעבודה זרה”, שאם אחד מאמין בעבודה זרה, זה חוץ מעובד עבודה זרה.

מהו חלק המחשבה של עבודה זרה?

חלק המחשבה של עבודה זרה הוא מה? זה בעצם שלילה, זה לא באמת חיוב. כן? זה שלא יודעים על מה שהרמב”ם קורא “מצוי ראשון” ו”סיבה ראשונה” וכל מיני מילים כאלה. לא יודעים על זה.

למה? כי חושבים בסופו של דבר שאחד מהגלגלים או מלאכים או איזה דבר שאינו זה, הוא הדבר הראשון. וממילא הוא נעשה האלוה. הוא הרי לא אלוה, הוא הרי לא סיבה ראשונה. זה המשמעות של עבודה זרה.

שאלה ותשובה: מה זה אומר “כוח עצמי”?

תלמיד:

שיש לו כוח עצמי?

מגיד שיעור:

כן, כוח עצמי זה… כבר דיברנו בסוף השיעור של שבוע שעבר, זה יותר דבר מסובך, כי זה תלוי מה אתה מתכוון ב”עצמי”. לא הדבר הראשון. במובן הזה בטוח שאין שום כוח עצמי.

אם אתה רוצה לומר שהוא ממש כלי ואין לו דעת עצמית, זה כבר נעשה יותר מסובך. יכול להיות שלמלאך יש כן דעת. אפילו לאדם יש בטוח דעת ואין שום כוח עצמי, לא?

אז זה דבר שיש לו דעת ואפילו רצון. בחירה זה עדיין לא ההגדרה הנכונה. יש, יכול להיות שיש חילוקים בזה, הבאתי שאנשים אחרים אומרים כך, ראשונים אחרים.

אבל זה מזה, אני לא רוצה לומר את המילה כוח עצמי, אני רוצה לומר יותר הדבר הראשון. הדבר הראשון מתכוון העילה, הכוח, הסיבה הראשונה, הסיבה למה הכל קיים. זה כן.

אבל המילה כוח עצמי היא מסובכת, הוא יכול להיות לו כוח עצמי אבל הוא קיבל אותו מהקב”ה, זה יותר מסובך מזה. כשאומרים כוח עצמי אפשר לכוון שכל דבר הוא רק לגמרי קבלה, זה תלוי לפי ערך. המילה היא מילה יחסית. לגבי הקב”ה כן, אבל לגבי דברים מתחתיו יכול להיות שכן יש איזה דבר שאפשר לקרוא כוח עצמי, ולא רק כמו דבר דומם שמזיזים אותו לפי ערך.

אז על זה אני רוצה לומר יותר את המילה של, הוא לא הדבר הראשון. הוא לא הדבר הראשון.

חמשת המינים של הרמב”ם

לשון הרמב”ם היא לשון מעניינת שהתעסקו בה בשיעור רמב”ם מה הפשט. אני אומר רק דבר מעניין שהרמב”ם יש לו ארבעה, חמישה אנשים שנקראים מינים. הרביעי שבהם הוא האומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה. החמישי שבהם הוא העובד כוכב או זולתו כדי שיהיה מליץ בינו ובין ריבון העולמים.

אז לכאורה אותו דבר כמו הראשון. הוא אומר שהקב”ה הוא לא הדבר הראשון. ראשון מתכוון לא הראשון בזמן לאו דווקא, אלא הראשון במציאות, שהוא התירוץ האחרון למה משהו קיים, או הסיבה הראשונה למה משהו קיים. אז זו הגדרה אחת.

בכל אופן, זו המשמעות של עבודה זרה.

עומק הטעות

ולפי מה שהרמב”ם למד, זה ממש דבר עמוק. הוא אומר שפעם, אולי היום, מה שמשה רבינו כבר גילה ליהודים, זה נעשה יותר פשוט. אבל באמת זה ממש דבר עמוק, ורוב חכמים, אולי לא כולם, אבל רוב אפילו מהחכמים של הפילוסופים וכדומה מהדורות שלפני משה או לפני אברהם, כולם חשבו שלא זה הדבר הראשון, הם חשבו שמשהו…

הרמב”ם אומר טיפ לומר שעובדי עבודה זרה חושבים, כמו שרוב עובדי עבודה זרה חושבים. יש שם בשבילם, הצאבא. צאבא זה איך שהרמב”ם קורא להם. הוא פעם דיבר על עבודה זרה, הוא קרא מספר, עבודה נבטית, אני לא זוכר, צאבא או סאבא. יש צדיק כתוב, סאבא עם צדיק. אבל בערבית אומרים צדיק סא.

משהו בין סא לסא, ובאמת צריך לומר צדיק סא, שאלות יפות בגלוש לבן, צדיק זה שתיים, שתי אותיות הן בעצם, אבל הצדיק שאומרים הוא כבר שתי עיבורות, הוא מבולבל שצריך לומר צדיק סא, סא, צריך אני לומר צדיק סא, צדיק וזה סימן, בערבית בטוח צדיק מתכוון סא, בכל אופן צריך היה להיות חילוק של שין, ושין, תסח, אוקיי, תוכנית אחרת.

שיטת הצאבא: רוח הגלגל הוא האלוה

בכל אופן הרמב”ם אומר עליהם, שהם חשבו, כך הוא אומר את הלשון גם, אם אני זוכר באחד המקומות שחשבתי עליו, שלא הגיע דעתם של בני אדם לגלות, שהדעת של הדעת הגדולה ביותר של האדם, הם חשבו שהגלגל, הגלגל הראשון, מי שהוא, הוא האלוה, מה שמניע אותו, או אפילו לא הוא, אפילו הנשמה, שבו הנשמה של הגלגל, אומר שמישהו עובד, וזה כבר השגה גדולה, רוב אנשים מחזיקים עוד עיר אפילו, אבל הדבר הראשון שמגיע אליו הוא כוכב, המקור הראשון של הכל, או הסיבה הראשונה לכל, זה אף אחד לא ידע, וזו המחשבה של עבודה זרה, זו המחשבה של עבודה זרה.

בא אברהם אבינו אחר כך משה רבינו, ושוב ההתעוררות הגדולה, שלא, שהדבר הראשון בכלל לא שום גלגל או משהו גשמי, אפשר לומר הרבה את המילה משהו גשמי, זה כבר חידוש גדול, כמו שהרמב”ם מסביר למטה.

מה שהוא אומר שהם אולי ידעו שאין להם שום גוף שאפשר לעבוד. לא, לא, הוא אומר שזה דבר שני. יש בטוח חלק דעת של עבודה זרה שאפשר לקרוא תאיזם, אבל הרמב”ם קורא לזה כולו ללכת להיות חרם, אבל החרם מתכוון לומר שהאלוה במובן של הדבר הראשון הוא לא אותו דבר.

הם קוראים חדשים הדעת של עבודה זרה, זה אמת חכמה, הם קוראים עבודה זרה, וכשהרמב”ם מדבר אני הוא שם את זה באמת בדקדוק לו ילך ועוד, ועוד סעודת תורה, ועוד זה עיר תורה, עוד לא עבודה זרה. כי זה באמת יותר מזה שרוב אנשים לא ידעו את זה…

תלמיד:

כן, זו עוד בעיה.

מגיד שיעור:

אני אומר, אבל קודם לא ידעו. לא ידעו.

למה לא ידעו?

יש הרבה סיבות למה לא ידעו, כי אי אפשר להיות מדמה את זה, אי אפשר לדמיין את זה, אין שום דרך לדמיין את זה. אפשר רק לדעת או להאמין או לומר את המילים, אי אפשר לדמיין.

רוב דברים שאנחנו חושבים, אנחנו מדמיינים איזו תמונה בראש. אוקיי, אפילו המלאך הגדול ביותר, הוא הנשמה של המעגל שמסובב את כל העולם, וכדומה, איזה דימיון יש לך אפילו המלאך גם לא דימיון, אבל הוא תלוי בדבר שאפשר לדמיין.

הסיבה הראשונה, הקב”ה שאנחנו קוראים הקב”ה, הוא לא דבר שאפשר לדמיין בכלל. זה מאוד קשה, זה מאוד קשה בכלל להוציא את זה. מה שאומרים, אולי בגמרא אי אפשר בכלל להוציא, אבל זה מאוד קשה בכלל לומר.

וממילא לומר שזה הסיבה לכל זה חידוש עמוק מאוד, זה בכלל לא דבר פשוט, זה בכלל לא דבר פשוט. והרמב”ם אומר שעד אברהם אבינו, עד משה רבינו, אף אחד לא ידע על זה, או לפחות כמעט אף אחד לא. אף אחד לא ידע על זה.

מושג ה”אתאיזם” של הרמב”ם

וזה נקרא עבודה זרה. זו הבעיה האמיתית של עבודה זרה. המעשה למעשה מגיע לזה. אבל זה ה, בואו נקרא לזה הדעת של עבודה זרה, הטעות של עבודה זרה.

אתה יכול לקרוא לזה, אני קורא לזה אתאיזם, שזה מצחיק לקרוא אתאיזם, אתה מבין? כי הוא אומר שמשהו אחר הוא אלוה, הוא לא אומר שהוא לא מאמין בשום אלוה. אלא שהרמב”ם אומר לך שמה שאתה חושב שהוא אלוה הוא לא אלוה, יוצא שהוא לא מאמין בשום אלוה.

אני קורא לזה אתאיזם, שזה אבל אתאיזם רק ביחס לאלוה האמיתי, זה לא אתאיזם ביחס לפסל או ביחס לכוכבים, הוא הרי עובד את הכוכב, הוא אומר שהוא אלוה. לכן קראתי לזה בשבוע שעבר אתאיזם, אבל תן לי להבהיר, זה לא אתאיזם לפי כל אדם רגיל, זה רק אתאיזם לפי הרמב”ם או מי שמבין שהאלוה האמיתי היחיד הוא הדבר הראשון, באמת זה אתאיזם. אם, להוציא, לא היה כך, לא היה הדבר הראשון משהו כן כוכב, לא היה זה אתאיזם, היה זה נכון.

דוגמה: “הטבע” הוא אתאיזם

כולם מבינים, אפשר לקרוא למישהו שמאמין ש”הטבע” שולט בכל, והוא משתמש סתם במילה “הטבע”, הרמב”ם היה אומר שהוא אתאיסט. נכון, כי סך הכל אתה אומר שהכוח, הנשמה שבטבע…

תלמיד:

כן, כן, יש אנשים, טקטיקה שהיום שאנחנו מבינים שהוא…

מגיד שיעור:

אחרי שהרמב”ם אמר את זה, רק אז הבינו את זה. הרמב”ם אומר את זה בפירוש, דרך אגב, אומרים, הרמב”ם אומר בפירוש שעובדי עבודה זרה אמרו שהרוח, רוח העולם, רוח הגלגל, רוח תארית, רוח הגלגל, כי עולם התחתון, אני מתכוון כמעט כל אחד מסכים, לא יודע, אבל רוח הגלגל שמסובב את הכוכבים, זה האלוה, וזו היתה שיטת הצאבא.

פנתאיזם הוא עבודה זרה העתיקה

במילים אחרות, מה שאתה אומר, מה שאנשים היום קוראים פנתאיזם, הרבה פעמים אומרים שיש שיטה כזו שאומרת שהטבע, הכוח שעושה את העולם, זו לא שיטה חדשה, זו שיטת עבודה זרה מזמנו של אברהם אבינו, כך אומר הרמב”ם.

כך אומר הרמב”ם, ודאי מובן שחייב להיות איזה כוח, זה לא יכול להיות לבד, זו הרי חומריות, חייב להיות בתוכו איזו נשמה, איזה כוח, בסדר, אפילו איזו דעת, אבל זה עצמו נפרד מזה, זה עושה הרמב”ם העיקר.

מה שמבינים היום ואומרים שזו עבודה זרה, זה אחרי שהרמב”ם אמר שעיקר האמונה ומציאות ה’ הוא דבר שהוא מחוץ לעולם, מחוץ זה רק משל, מחוץ עוד לא, אבל מעבר לעולם, או מעבר לכל העולם, זה טרנסצנדנטי באנגלית וכדומה.

לומר שיש אלוה, יש כן אלוה, זה רק אם יודעים שהאלוה האמיתי הוא מחוץ, אז הוא לא אלוה. יכול להיות שזה אפילו מלאך, זו ממש נשמה, אנחנו לא אומרים שזה דבר גשמי, יכול להיות כביכול דבר רוחני, אבל זה לא אלוה, לא האלוה.

הקשר ליציאת מצרים

זה החידוש הגדול הראשון של יציאת מצרים. ולפי מה שהרמב”ם יאמר, זה כל העניין. הכל, לא רק יציאת מצרים, אלא כל המטרה של כל התורה, כל העניין של משה רבינו, הדעת של משה רבינו.

“אנכי ה’ אלקיך” – הפסוק העיקרי

מה מתכוון הפסוק של אנכי? אנכי ה’ אלקיך, שיש אלוה, ה’ צבאות שמו יתברך, אלוה שמנהיג את הגלגל. הוא לא הולך הלאה, הוא לא הולך הלאה. ודאי הוא גם עשה את יציאת מצרים, אבל הוא גם עשה את זה פשוט, כך הוא אומר אם זה לא בא… הוא לא הולך הלאה, קודם כל הוא לא הולך הלאה, הוא מביא את הפסוק הוא לא הולך הלאה, שיזכרו אנכי ה’ אלקיך, אלוה שהוא מנהיג הגלגל, כך כתוב ביסודי התורה פרק א’.

למה הוא צריך את זה? כי משם יודעים את זה, כשלא היה את זה כלום. לא הייתי יכול לראות שיש עולם של אלוה.

הרמב”ם אומר שיודעים את זה מיציאת מצרים, אבל לא יודעים את זה משם. לא יודעים כלום מיציאת מצרים. יציאת מצרים יכולה להיות סתם מעשה. הרמב”ם אומר שמיציאת מצרים יודעים שיש עולם של אלוה.

יציאת מצרים והידיעה של הקב”ה: החידוש היסודי של הרמב”ם

החידוש הגדול הראשון של יציאת מצרים

זה החידוש הגדול הראשון של יציאת מצרים, ולפי מה שהרמב”ם אמר, זה כל העניין, הכל, לא רק יציאת מצרים, אלא כל הנתינה של כל התורה, כל העניין של משה רבינו, הדעת של משה רבינו, אנכי ה’ אלקיך, יש אלוה, יש הוויה תמידי ראשון לכל, שמנהיג את הגלגל.

איך מתרגם את הקטע הבא לעברית:

ואיך הוא ממשיך? הוא לא ממשיך. אני שואל מה הוא ממשיך? הוא לא ממשיך. בוודאי הוא גם עשה יציאת מצרים, הוא גם עשה, זה פשוט. הוא אמר, אם זה מגיע לזה, הוא לא ממשיך. קודם כל הוא לא ממשיך. הוא מביא את הפסוקים והוא לא ממשיך. הוא אומר “ונאמר שלוש פעמים”, שלוש פעמים, “לעיני כל ישראל”, “לעיני כל העם”, כך עומד ביסודי התורה פרק ח’. כי משם יודעים את זה. אם לא היה כלום, לא הייתי יכול לראות שיש אלוקים.

הקושיא של מופתים: האם יציאת מצרים היא ראיה?

הרי יש שאלה, יציאת מצרים לא היינו יודעים משם. אבל לא יודעים משם. לא יודעים כלום מיציאת מצרים. הרמב”ם אומר שיציאת מצרים היא ראיה חותכת. הרמב”ם אומר במקום אחר, אני חושב שזה כן ראיה חותכת, שהמופתים, הרמב”ם אומר ביסודי התורה פרק ז’, שהמופתים זו לא ראיה טובה, זו קצת ראיה, זו לא ראיה מוחלטת. ראיה מוחלטת יכולה להיות רק מהמציאות, מהשכל, אולי מנבואה, אבל לא מ… מה? מבלט הכישוף יכול להיות. כן, יכול להיות כישוף. אז יציאת מצרים אינה ראיה.

תירוץ הרמב”ם: מצרים כמשל

בוודאי יש לרמב”ם תירוץ שעומד לעצמו, התירוץ שעומד בתחילת מורה נבוכים פרק ל”ו, זה הדבר האחרון. התירוץ הוא שאם היית חי במצרים, לא היית יודע את זה, כי מצרים היא רק משל לכל העולם, אבל מצרים היתה גם מקום כזה ממש שהעולם נשכח מהמציאות והם מתחילים להאמין בעבודה זרה. אז “הוצאתיך מארץ מצרים” הוא מפרש, עכשיו שאתה יודע אותי, יצאת ממצרים. אם היית במצרים, היית “הרי אנו ובנינו ובני בנינו עבדי עבודה זרה”. כך היה מפרש סתם את הפסוק, וכך הוא גם מפרש את ההגדה, “וכבונה המקום לעבודה”. כך הוא מפרש.

דיוק בלשון הרמב”ם מההגדה

הוא אומר אפילו, אמרתי לו פעם שעה שלמה על הדיוק, אני לא יודע, חשבתי על זה, זה סתם דיוק מוזר, אבל אולי אכן כך היתה גירסתו בהגדה, בהגדה לא עומד כך, לשון הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה שבו הוא אומר הלכות של ההגדה, הוא אומר שהוא צריך לומר “וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה”. הוא לא אומר “וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע”. אז אני רוצה לטעון שהחילוק הוא הרי יש עבודת השם שהיא כנגד עבודה זרה, ויש ידיעת השם שהיא לאו, זה לא לאו ועשה. עשה פירושו מדומה, זו עבודה, זה החידוש הבא. אבל הדבר הראשון הוא כנגד ארבעה בנים, שיש…

שיחה על הדיוק

תלמיד: הוא גם דיבר על הדיוק, יש לו פירוש הפוך. הוא חשב שאפשר בדיוק לומר פירוש הפוך. הוא צודק, יכול להיות שעמד הפוך, כי זה הרי קטעים קטועים. אני לא יודע אם זה דיוק טוב, כי אתה תמיד יכול לומר שיש פירוש הפוך. אולי בסידור של הרמב”ם עמד כך, זה לא… אני לא יודע, אני לא יכול לדעת. מה הוא אמר? בעיה עם ההגדה שלו? אני כבר יודע את הסיפור, שמעתי את זה לפני כמה שנים. אוקיי, דיוק טוב.

החידוש הגדול: זה כל הנקודה של הכל

אוקיי, בדיוק זה הדבר הראשון, זה חידוש עצום. צריך לדבר על זה, זה חידוש עצום. הרמב”ם הקדוש למד שזה למה הקב”ה נתן את התורה. זו כל הנקודה של הכל. את זה משה רבינו לימד אותנו, את זה משיח הולך ללמד אותנו, מה שלא יהיה. כל דבר, שהנקודה היא לדעת את זה. וזה עושה את ההבדל בין יהודי לגוי, היהודי עובד עבודה זרה. אבל הרי יש גויים שכבר יודעים את זה גם, חכמי אומות העולם. רואים את זה במלכים. “שיש שם מצוי ראשון, שאינו גוף, שהוא אחד, שאין לו קדמות”. בערך כמו ארבעת העיקרים הראשונים של הרמב”ם. “שיש שם מצוי, שהוא אחד, שאינו גוף, שאין לו קדמות”. מה שזה אומר, כבר דיברתי על זה. קדמות אינה הנקודה של הכל. קדמות היא אותו דבר כמו מצוי ראשון. מצוי ראשון, כי יכול להיות מצוי ראשון שאינו ראשון. זו הידיעה שסביבה מסתובב כל העולם. זה אותו סוג של דבר שיהודי צריך לדעת, אדם צריך לדעת. פשוט, באמת לדעת צריך לדעת את כל העולם, מה שלא יהיה. זה הסך הכל, זו ההתחלה, והסוף, וההתחלה.

השמחה של החידוש

אז, עבורנו עכשיו, הדור שלנו, זה… כן. הרמב”ם אומר שצריך להסתובב בלילה ולצעוק בלילה, ולשמוח, ולשתות לחיים, שברוך השם, תפסנו את זה.

או שלא תפסנו שצריך לנסות לתפוס.

שאלות ודיון: למה זה כל כך מרכזי?

תלמיד: אבל למה זה כל כך מרכזי בחיינו?

מגיד שיעור: זה לא מרכזי בחיינו, החיים שלנו זה זה.

תלמיד: אה, זה חוזר לקושיא ישנה שפוגשים… שפוגשים כשחושבים. לא, כי פעם, גוי היה מסביר עבודה זרה, כן? הכל היה הוא זה והוא זה. למה אני צריך לדעת את זה?

מגיד שיעור: לא, לא כי פעם חשבו כך. כי זו המציאות, זו המציאות האמיתית. העבודה שלנו מאוד שמחה. הרמב”ם אומר “השגה בהשם ושמחה בו” הם שני דברים שאינם בהכרח אחד עם השני. אני לא זוכר את הפסוק, אני חושב שזה פסוק מישעיה.

זה מאוד שמח, זה חידוש עצום. אתה רואה את המציאות. אפשר ללמוד מאה שנים שלמות את כל רמות המציאות, וצריך באמת ללמוד, כי אתה מבין יותר טוב את השם במעשיו, מה הקב”ה אינו ומה הקב”ה כן, אם אפשר לומר דבר כזה. ואתה מבין את השורש של הכל. זה אחד מהיסודות הראשונים לאדם לדעת מהי המציאות, מה אמיתי. זה אמיתי.

המציאות העצובה: רוב האנשים לא מבינים את זה

אפשר את זה מספיק כמה שאנחנו מבינים. ודרך אגב, דיברנו על זה. אנחנו ברוך השם מבינים קצת על זה, בזכות הרמב”ם או חסידות או קבלה או כל דבר שמבין קצת בזה. דרך אגב, רוב האנשים לא מבינים עד היום הזה את זה, כן? בואו נהיה כנים. רוב האנשים לא מבינים את זה. אני לא מדבר רק על עובדי עבודה זרה, רוב היהודים לא מבינים את זה. איך הם יבינו את זה? לא מקבלים את זה מאכילת קוגל. מקבלים את זה אולי מלימוד תניא, או מלימוד הרמב”ם, או מלימוד זוהר. איפשהו מאיפשהו מקבלים את זה, וחושבים על זה קצת, או הולכים לשיעור. זה לא בא מהאוויר.

זה יסוד מאוד עמוק. אני אומר, לא הסברתי את זה עכשיו באמת, אבל זה דבר אמיתי מאוד. רוב האנשים לא יודעים את זה. אני בטוח לגמרי שרוב האנשים… הרב כבר אמר את זה, לא צריך לרדוף אחרי שום יהודי, אבל רוב האנשים פחות או יותר חושבים שהקב”ה הוא גוף.

אמת, הם אומרים “אני מאמין”, אבל הוא מדמה. רוב האנשים לא תופסים שיש משהו מעבר לכל המושגים. מעט מאוד אנשים. אני מתאר לעצמי שיש הרבה ראשי ישיבות גדולים שמעולם לא חשבו על זה. לא דיברתי איתם, אבל… מרגיש אולי כך, שהקב”ה הוא אבא גדול בשמיים. הוא באמת אבא בשמיים, אבל זה כבר נפרד, זה לא הקב”ה עצמו, כן? פשוט.

תלמיד: את זה את מלכות שמים, קבלת עול מלכות שמים, כן. אני חושב שהוא התכוון… שוב, אין לי מושג מה הוא התכוון בדיוק. אבל המחשבה שאני לא מדבר… שוב, יש לו הכל, כי הוא עושה הכל. אבל… כן, אומרים הרבה דברים, אבל המציאות היא שהוא חושב היום… כשהוא אומר שמע ישראל, קודם כל מה הוא חושב, הוא לא חושב על הקב”ה, הוא חושב על המצווה של אמירת שמע ישראל. סתם בעיה. זה דבר חשוב, אני מתכוון, צריך אולי קודם לחשוב על המצווה, כי לא. אבל שמע ישראל פירושו שיש מצווה פעמיים ביום, לפני השינה וכשקמים בבוקר מוקדם, או בתפילה, איך שהסדר, להזכיר לעצמך את זה. זו ממש מצווה. היה לי בשבוע שעבר, קיימתי את המצווה. הזכרתי לעצמי. זו מצווה גדולה, זה לא דבר קטן. אתה חושב שאתה חושב על זה שנייה. אוקיי, שנייה אחת ביום היא יותר אמיתית מכל השניות האחרות של היום. כמו שמציאות הקב”ה חזקה יותר מכל המציאויות האחרות.

הבעיה עם “גוף”

כל עניין של גוף, זו עוד בעיה. למה אנשים חושבים שהקב”ה צריך להיות בעל גוף? שאפילו רוצים לדמיין דבר שאינו גוף, אנחנו חושבים שדבר שאינו גוף חלש יותר מדבר שיש לו גוף. כמו שאומרים לילד קטן, “אמא, אני יודע שלקב”ה אין עיניים, אז זה כלום, זה אוויר. ממש, אתה יכול לתפוס את זה? לא, זה כלום.” הוא יותר מכל הדברים. מה זה אומר? זה הרי הכוח. מקור המציאות, מקור הכוח של הכל, הוא הדבר שאינו גוף. יש לו יותר פעולה. צריך להאריך בזה, צריך להמשיך, צריך להיכנס להבין איך יכולה להיות מחשבה שיש לה יותר כוח ממעשה. זה לא כל כך פשוט, אפשר להראות את זה ממש מאדם, ממשלים שונים שאומרים את זה מקרב על השכל. זה לא דבר פשוט להבין שדבר שאינו גוף, ידיעה היא רק שהקב”ה הוא אפילו יותר מזה, אבל זה חזק יותר מדבר גופני. רוב האנשים לא מבינים את זה. רוב האנשים מדמיינים שהקב”ה הוא אולי ממש גדול… כן, הוא אומר יוצא, הוא אומר בעצמו שהוא אינו גוף ואינו כח בגוף, אבל הוא לא תופס את זה.

זה משהו לתפוס, וזה שווה את כל הכבוד, את כל גלות מצרים, שהקב”ה מדבר אלינו עכשיו, כן? זה שווה את כל החיים לתפוס את זה.

חזרה ל”אהיה אשר אהיה”: ההוכחה של מחויב המציאות

תלמיד: איך הרמב”ם חתך והוציא את היצר הרע של עבודה זרה? אני לא יודע. אני לא מתיימר להיות משיח. אני לא יודע. אני לא יודע.

מגיד שיעור: לפי מה שדיברנו בשבוע שעבר הפירוש הוא שקודם כל הרי יש. הפירוש הוא שיש כזה, כמו שדיברנו בשבוע שעבר, דברים מאוד מעניינים, אני מקווה שנתחיל להשתמש בזה יותר. הרבה דברים שאנחנו אומרים שהם פשוטים, קודם כל הם לא פשוטים. כשמתחילים לחשוב מתחילים לראות שהם לא פשוטים. אחר כך יש מורא לחשוב, כי הם לא פשוטים. אבל אפשר להבין את זה. הם לא פשוטים, קודם כל, ושנית, אפשר לעשות דברים שאינם פשוטים לפשוטים עבורנו.

ההוכחה של “אהיה אשר אהיה”

וזה ראינו, הסברנו בשבוע שעבר, מה השליחות של אהיה אשר אהיה, שהרמב”ם מפרש שזו הוכחה מסוימת, בקצרה רבה, הוכחה שחייב להיות קב”ה. אני לא יודע איך ההוכחה הולכת, אני יכול לומר את זה בשנייה. כן, כל דבר, רוב הדברים, כל הדברים שאנחנו יודעים, הם לא יכולים להיות. אתה יכול לדמיין, לא רק שאתה יכול לדמיין, הם באמת לא יכולים להיות. אין שום דבר בהם שגורם להם להיות. יכול להיות שולחן, ויכול לא להיות שולחן. אם אף אחד לא היה, לא היה כל העולם. זה שמשהו שחייב להיות, לא חייב להיות, לא יכול להיות. יש יותר מסובך איך לומר את זה.

וממילא, אם לא חייב להיות, אז מה גורם לזה להיות? חייב להיות דבר שני שגורם לזה להיות. עכשיו, חייב להיות, תן לי רגע, אם כל הדברים לא יכולים להיות, שום דבר לא היה מתחיל. חייב להיות לפחות דבר אחד שחייב, שמה שהוא גורם לו להיות. מהותו ומציאותו, הרמב”ם אומר, מהותו ומציאותו הם אותו דבר. מה זה אומר להיות אלוקים ושיש אלוקים לא יכול להתחלק. והוא עשה את הדברים הראשונים, וכך נעשה כל העולם.

חייב להיות לפחות דבר אחד. לא יכול להיות יותר מדבר אחד כזה, זו כבר הרמה הבאה, למה זה אחד וכו’. אבל על כל פנים, זה הרמב”ם מפרש שזה הפירוש של אהיה אשר אהיה. אהיה אשר אהיה הוא חזר שם על רב סעדיה גאון, שהפירוש הוא אהיה, מה שאני, מה שהוא. אהיה אשר אהיה, מה שהוא, כלומר הוא מה שהוא. הרמב”ם קורא לזה בלשון הקודש כמו שהוא אומר “מחויב המציאות”. “מחויב המציאות” סתם מתורגם מערבית, איזו מילה, שכחתי איך זה נקרא בערבית. והרמב”ם מפרש שהשם “אהיה אשר אהיה” אומר את זה, “הנמצא אשר הוא נמצא”. הוא, למה הוא? כי הוא. לא הוא, רוב הדברים יש להם מציאות, יש להם כביכול שאולה. זה בערך משל, יש מציאות כי מישהו נתן לו מציאות.

ההתפתחות ההיסטורית של המונותאיזם והקשיים של חשיבה על עצמות האלוקות

הפשטות והעומק של החידוש

מגיד:

תרגום לעברית

ועכשיו, זה הכרח פשוט לגמרי. לומר, נדרשה חכמה שאפילו פילוסופים לא תפסו אותה. היה פחות או יותר אדם ששמו אבן סינא [Ibn Sina/Avicenna: פילוסוף ורופא פרסי, 980-1037] שהמציא את ההכרח בלשון זו. הרמב”ם [Rambam: רבי משה בן מימון/מיימונידס] אומר שזה עומד קודם לכן, אבל לא ממש בלשון זו. והרמב”ם טוען שמשה רבינו [Moshe Rabbeinu: משה רבנו] חידש זאת. הוא הביא זאת בשם נביאים [in the name of the prophets], חידש זאת, איני יודע, מהאהיה אשר אהיה [Ehyeh Asher Ehyeh: “אהיה אשר אהיה” – שם ה’ שנתגלה למשה בסנה הבוער]. אבל זה חידוש [innovation/novel teaching].

זה דבר פשוט מאוד, זה באמת מאוד פשוט. אני אומר לך, עולמות כמה פשוט. אני בטוח שאנשים לא עשו ספרים שלמים לדון האם זה כך או כך, אבל זה עולמות של מחשבה פשוטה. ואם אתה חושב כך, מיד אתה חושב אוקיי, הקב”ה, וכו’, וכל דבר הוא גוף [body], יכול להיות גדול יותר וקטן יותר, אז זה לא יכול להיות מה שהוא, אז זה לא יכול להיות גוף, וכו’.

מדוע זה לא תמיד היה פשוט?

אבל זה לא תמיד היה פשוט לכולם. אנחנו מאוד, כבר דיברתי על הדברים האלה, אנחנו לא מספיק כאן בשכונה ובסביבה יותר, שאנחנו מאוד שקועים במושגים [concepts] שאנחנו רגילים אליהם, וזה לא יכול להיות אחרת. אם אתה מטייל ברחבי העולם או בהיסטוריה, כשאתה קורא, אתה רואה שיש דברים שפשוטים לנו שזה לא יכול להיות אחרת, שבכלל לא פשוטים לכל אחד.

זה נעשה פשוט, זה נעשה פשוט, אמת, דרך משה רבינו, ודרך, כמו שהרמב”ם אומר אחר כך, אנשים אחרים כבר האמינו יותר באותו סוג אמונות [beliefs], עד כדי כך [to such an extent] שאפילו עובדי עבודה זרה [idol worshippers] בהודו אומרים גם כן שהם מאמינים באל אחד.

ההתפתחות ההיסטורית של המונותאיזם

המצב בהודו היום

ממש. כן, כן. וזה למעשה היסטוריה, זה לא סיפור שאני ממציא. יש מחלוקות [disputes] על זה, אני לא מספיק מומחה [expert] על זה לומר. אבל היום הגדולה ביותר עבודה זרה לחכמי האומות [wise men among the nations], אפילו אם אתה שואל למה הם עובדים אינסוף חמישים מיליון אלים? הם אומרים כך, “לא, זה הכל משנה [variations] על אותו אל אחד, הכל פרצופים [faces/manifestations], לבושים [garments] של אותו אל.” כך יש מי שאומרים, לפחות כמעט כולם אומרים היום כך רשמית.

אבל אנחנו יודעים היסטורית שלא תמיד חשבו כך שם. באו מיסיונרים, נוצרים, ואחרים, והם תפסו שזה לא הגיוני. לא כי זה לא הגיוני כי מישהו אומר טענה [argument], אלא כי זה ממש דברים בסיסיים מאוד. אתה רוצה איפשהו להתחיל מאחד, לא מכל כך הרבה.

טענת רב סעדיה גאון

איך אומר רב סעדיה גאון [Rav Saadiah Gaon: 882-942, פילוסוף ומלומד יהודי גדול]? הוא אומר, “אוקיי, אם אחד מתקוטט עם השני, נהרס עולם, נהרס חצי עולם, העבודה שלו מדויקת.” אה, זה לא כל כך פשוט, הוא רק כוח קטן [small power]? אם כך הוא לא אל, חייב להיות איזה אל. יש מחשבות בסיסיות מאוד [basic thoughts], אבל לא תמיד חשבו כך.

שיחה עם תלמיד

תלמיד:

מה? לא מסכים איתי?

מגיד:

מה? אני אומר, זה מפריע לו? לא, אני אומר, זה לא כל כך פשוט שהיום הם מבינים. לא פשוט שהיום הם מבינים גם, אוקיי. לא, לא, אני רק אומר שזו עובדה, כאן כל מי שנמצאים כאן, אחד… אנשים אמרו מאיתנו, כאן שאר השרידים [the remnant], למעשה [in practice] כולם מאמינים באל אחד באמת, והיום הם אומרים כך.

אבל הם התחילו לומר כך אחרי שהם למדו. זה לא תמיד היה כך. היה חכם אחד [wise person], אבל שזה יהפוך כך שכמעט כולם אומרים כך, זה נעשה היום. היום כבר גם כן, תמיד יש הפך [opposite], ראש עקשן עם כוחות עמוקים יותר [deeper powers], אבל אני מדבר על הרגילים בעצמם, זו הייתה בבירור השפעה [influence] מזה.

הם ראו שאנחנו אומרים, “אה, כך, אין את המונותאיסטים שלנו.” הם אמרו תורה חדשה [new teaching] שיכול להיות איזה התגשמויות [embodiments], יכול כן להיות איזה לבוש, מה שהתורה היא.

ההתפתחות העולמית

אבל זה חידוש גדול, זה באמת נעשה פשוט היום אצל כמעט כל העולם. אפילו אצל האתאיסטים זה פשוט, ממש. כי הוא רק אומר שאין רק אחד, בטח אין יותר מאחד, ממש. לא עולה בדעתו שיש יותר מאל אחד. אפילו אחד גם לא אוקיי, אבל בטח לא… ואני מתכוון באמת, כל הדיון הוא, אם יש אל, תופס מה אני אומר?

האליטה הרומית ועבודה זרה בזמן חז”ל

אנחנו צריכים לזכור, עבודה זרה לא הייתה כל כך מזמן. ויש לנו חז”ל [Chazal: חכמינו זכרונם לברכה], חז”ל אומרים שיצר הרע [evil inclination] של עבודה זרה בטל [was nullified]. ואנחנו הולכים עם המסורה [tradition].

יש לנו טענה שהגויים מאמינים בזה. הם לא באמת אמיתיים. האליטה הרומית שהחכמים [sages] דיברו איתם, חכמי רומי [Roman sages], הם כולם ידעו שבני האדם [people] הם רק… הם התביישו בזה, והם אמרו שבני האדם נמצאים כאן, וזה מתאים [appropriate] להם, הם אמרו שזה מתאים להם. זה כבר היה אז.

כן, ממש, היוסיפון [Yosippon: כרוניקה עברית מימי הביניים] מביא, you read את הדברים הרומיים, אף אחד מהם לא באמת מאמין באלים שלהם, או כמעט אף אחד לא אומר כך.

חוץ מהפילוסופים שהם באים אחר כך עם תורות עמוקות [deep teachings] לומר שבאמת, כן, יש אל אחד, כן, כן, כן, כן. אבל ה… האנשים הפשוטים אולי לא תפסו, אבל החכמים, זה כן היה מקובל ש… אבל קצת לפני זה, לא כל כך הרבה לפני זה, לא היה כך.

האדם הרגיל פעם

כל אחד אמר כמה… כל אחד פגש אדם, כן, בא… הרמב”ם מביא את זה, כן, שבא בא גוי והוא שואל אותו כמה אלים יש לכם. אני זוכר רק אחד ממש מהם, מה הפשט? אני לא זוכר בדיוק מה הוא אומר שם, שלא יכול להיות שאין כלום.

זה האדם הרגיל, אפילו לחכמים, האדם הרגיל שהיה ברחוב היה שיש הרבה. אחר כך היו אתאיסטים שאומרים שהאל ההוא לא אמת, אלא האל הזה אמת. התקוטטו, כן, האל שלי, האל שלך, האל שלי פטיש גדול יותר, אני יכול לשבור את האל שלך. אני אומר את זה כמשל [parable] על ויכוחים [debates] שהיו באמת.

המצב היום

ובאים ה… עכשיו, היום אין כמעט אף אחד, אני לא יכול לפחות… היום כבר יש הכל, בסוף יש הכל, אבל עד לא חמישים שנה אחורה בערך, היה ויכוח גדול אצל חכמי עולם [wise men of the world], חכמי אומות העולם [wise men among the nations], האם יש אל. אבל כל הויכוח היה שאל הוא דבר שיש אחד מהם, אמת? לא הייתה שאלה ל, אוקיי, בואו נחקור כמה אלים יש ואיך קוראים להם.

זה פעם כשאדם האמין באל, זה מה שהוא עשה. כמה אלים? לאבא היה ספר, כן, זה אמת, היה לו ספר, רשימה שלמה של כל כך הרבה אלים, ואיך קוראים להם, ומאיפה הם באים, ואיפה הם ישנים, ומה הם אוכלים, ומה הם אוהבים. זה היה גבול האלוהות [divinity], כביכול [so to speak].

ועכשיו אף אחד לא חושב כך. שכנעו אותם פחות או יותר בכל העולם שיש רק אחד. Whatever that means, כן, צריך להבין מה זה אומר, אבל אפילו ה… אפילו אתאיסטים מאמינים רק באל אחד. הם רק עושים שאין, אבל הם לא חושבים אולי שיש חמש מאות. זה אפילו עבודה זרה בהודו וכדומה [and the like]. חושבים… לפחות האנשים הרגילים, המון העם [the masses] חושב כך. אל? כן, יש דבר כזה.

המסקנה המעשית: אנחנו צריכים להיות שמחים

Anyway, אם זה בכל זאת לא מה שהרמב”ם אמר, אמרנו שהחידוש, המחשבה, שיש מצוי ראשון [first existent] שמתחיל הכל, שמחיה [gives life to] הכל, זה הכי ריאלי, זה חידוש עצום, ומי שיודע את זה ישמח, וצריך להזכיר פעמיים ביום, או אם אפשר אפילו יותר, אבל לפחות פעמיים ביום.

בשביל זה יש שבת [Sabbath] ויום טוב [holidays] וכל מיני דברים לכבוד זה [in honor of this].

חידוש גדול, ובואו נגיד היהודים היו הראשונים להביא את זה לאנשים אחרים, אדרבה [on the contrary], אנחנו לא צריכים להיות שבורים, אנחנו צריכים להיות שמחים.

אמת, יש הרבה יהודים ששבורים, מה אעשה? הגויים מאמינים גם, זה טוב מאוד, תודה רבה השם [thank God very much]. אה, צריך עוד אולי לעשות, אוקיי, צריך לתקן טעויות מסוימות [errors], אבל מה רע? מה ההפרעה [disturbance]? טוב מאוד.

אז, כך עומד בנחלת מלכים [Nachalas Malchim: ספר על דיני בני נח] בסוף, נכון? זו השיטה הראשונה [approach] ברמב”ם, יש שיטה נכונה, וגם הדבר האמיתי.

החידוש השני: הקושי של לחשוב על עצמות ה’

מעבר לדבר השני

עכשיו, מה רציתי לעצור באמצע לומר? אה, אחר כך הוא אומר את הדבר השני, שזה המעשה [deed/action] איך מביאים, זה אולי גם בדיוק חידוש כל כך גדול, על זה דיברנו שבוע שעבר, בדיוק חידוש כל כך גדול הוא שלומר את זה לא מספיק, כי יש באמת הרבה קשיים בזה.

הרמב”ם גם הביא את הקשיים, ולכאורה [seemingly] זה באמת קשה לחשוב על דבר שאין לו מילים, אין לו… אין לו תמונה. על מה אתה חושב כשאתה חושב על העצמות [essence]? אתה יכול לומר שאתה לא חושב כלום. אתה תופס? זה דבר מאוד קשה.

הרמ”ק ב”אלימה”: טבע המחשבה

תלמיד:

צדקה מוחלטת.

מגיד:

כן, זה המשל, הניסיונות שאנחנו מנסים לעשות, לדבר על זה. כן, אתה חושב שיש אל, אחר כך הטבע [nature]…

רגע, לא, אתה שואל שאלה אחרת [question]. הטבע של המחשבה [nature of thought]… מה חושבים, לא חושבים, זו הנקודה [point]. הטבע… בוודאי, אז הטבע המחשבה, זו לשון הרמ”ק [the language of the Ramak: רבי משה קורדובירו, 1522-1570] ב”אלימה” [Elimah: אחד מספרי הרמ”ק], טבע המחשבה הוא שכשהוא חושב שיש משהו, הוא אומר, “אוקיי, איך הוא נראה?”

זה הטבע של אדם, הוא רגיל לחשוב כך, יש לו דמיון רודף אחר המחשבה [imagination that pursues the thought]. אני לא יכול לומר שיש עוד משהו לחשוב, אוקיי, איך הוא נראה? מה הוא? תחתונים הוא הולך? כל מיני שאלות כאלה.

רעותא דליבא חשב ליה

ועל זה עומד, אומר הרמ”ק, “רעותא דליבא חשב ליה” [the heart’s desire considers it – ביטוי ארמי]. הרעותא דליבא [desire of the heart], חושים [senses], תמיד רץ הדמיון [imagination], הוא רוצה משהו לצייר לעצמו. לדמיין, כך אני אומר לך יש ענק רוסי, יש אדם, אוקיי, הולכים מיד לחשוב שיש משהו, אבל את זה אומר הפסוק [verse], אומר המציאות [reality], שחשוב כבר כך, חשוב שיש, אחר כך עצור, חזור אחורה.

העבודה של פשטות

שזו העבודה [work/service] של פשטות [simplicity], העבודה של להאמין שהקב”ה כבר נתן, זה אומר שכשחושבים שיש, ועוצרים שם, כי צריך שם… כי איך יכולים לחשוב כשעוצרים שם? ברוך השם [thank God], שיוכלו כל כך הרבה זמן. כן?

אבל יש הבדל גדול [difference]! שנייה אחת! יש לי שם יותר משנייה אחת! כי שם חושבים שאי אפשר לדמיין. נושא אחר [topic]. אני נושא כך כך צעיר שנייה אחת.

הבעיה היא שתמיד מתחילים עד הדקה, אז צריכים לעצור. מתחילים בדיוק חזרה מההתחלה. זה פשט. אני לא יכול… אני לא רוצה עכשיו… זה לא שיעור [lesson] על מה לחשוב עוד עשר דקות. אבל זה דבר גדול.

העיקר פשט

כן כן, בואו ניקח. זה פשוט. יש וזה לא יותר מיש. רוצה להסביר [explain] את זה? אמרתי קודם חצי. שכל הדברים יש והם גם דברים נוספים, והקב”ה יש, ולא דברים נוספים חוץ מהיותו [besides His being].

כבר, זה דבר גדול… בצל [in the shadow] זה דבר כל כך קשה, והרמב”ם ואפילו אנחנו אומרים את זה כך, אבל זה בטח דבר קשה להוציא לילדים, ולנשים, ולוכולי וכולי [and so on and so forth], ובשביל זה ממש התחילו, או לפחות אחת הסיבות [reasons], למה אנשים לפני זה עשו כל מיני שרבוטים וטעויות [errors], דברים שהתחילו בכוונה טובה [intention], זה אחר כך השתלשל [evolved/developed] לכל השחיתויות [corruptions] ולכל הטעויות.

אברהם אבינו ומשה רבינו ותיקונם

אברהם אבינו [Abraham our father], אחר כך משה רבינו עשה מזה חוק [law], שלא עושים אחת מהטעויות, וכן עושים עבודת השם [service of God], זה חידוש גדול.

מעבר לשיטה השנייה

אם רוצים לחשוב אפשר לחשוב על השיטה השנייה שאני רוצה לומר, היא באמת חלופה [alternative] על החידוש השני, במילים אחרות מה שרואים עבודת השם, שלא הולכים רק לחשוב על הקב”ה פעמיים ביום שמע, שזה באמת העיקר [main] חידוש, אולי יש גם מצוה [commandment] שצריכים, כבר קצת יותר מהמחשבה, אבל אף אחד לא יודע שזה ארוך באחד [lengthy in one], שכשזה שואל, מה יהיה ארוך העבד [the service]?

תלמיד:

לא, מאריך הוא מקצר [lengthy is shortening].

מגיד:

לא, טוב. על כל פנים [in any case], אמרו שהולכים חוץ מזה לעשות דברים לשמו [for His sake], כמו לעשות בית המקדש [Temple], “ועשו לי מקדש” [and they shall make for Me a sanctuary], הדבר הראשון. כמו לעשות ימים מקודשים [holy days], כמו לעשות קרבנות [sacrifices], כמו לעשות מצוות [commandments].

הבעיה של עבודת השם והפתרון של הרמב”ם

הקושי היסודי: איך אפשר לעבוד אל בלי גוף?

אני לא יודע על כל המצוות, אבל הנה לפחות המצוות שקשורות למה שקוראים עבודת השם [avodas Hashem: serving God]. כי תורה, עבודה וגמילות חסדים [Torah, avodah (service/worship), and acts of kindness] – כן, חלק העבודה [the service component] שהוא ישירות שעובדים את הקב”ה, התפילה [tefillah: prayer] היא בטח דבר גדול, שבח והודאה [shevach v’hoda’ah: praise and thanksgiving]. הרמב”ם [Rambam: Maimonides] אומר לתת שבח והודאה, לבקש, וכו’ [and so forth]. את זה הולכים לעשות לשם השם [lishmah: for the sake of God], לשם המוציא ראשון [for the sake of the First Existent].

האם אפשר – כלומר, איך אפשר אולי לא? המוציא ראשון [motzi rishon: First Existent] אין לו באמת שום גוף, שום… את האל של הכוכבים אפשר לפחות לעשות תמונה של כוכב, יש לזה איזה קשר אליו. מהקב”ה אי אפשר לעשות תמונה שיש לה איזה קשר אליו, כי אין לו שום תמונה.

אפילו אי אפשר לומר שום מילה, כי את המילה אפשר אולי לומר בשלילה [in negation], אבל גם זה רק… כל השלילה [negation] היא רק טריק איך אפשר להבין. זה לא פשט שהקב”ה הוא לא, נכון? אם מישהו מתכוון ששלילה היא גם מילה אמיתית שמייצגת, הוא לא יודע נכון.

סך הכל כל התורה של ידיעת השלילה [yedi’as hashlilah: knowledge through negation] היא רק דרך להסביר איך אפשר, כמו שאמרתי, לחשוב שהוא יש, אבל לא גוף. יותר מזה אי אפשר לומר.

ההשלכות לעבודה

אז אין שום מילה, אין “לבושיו כשלג חיור” [levusho kashleg chivar: His garments white as snow], אין פעולות שאפשר באמת לעשות בשבילו. אי אפשר לעבוד אותו – הוא לא מקבל כלום מהעבודה מצד עצמו [from His own perspective].

שתיקת הרמב”ם על הבעיה

הרמב”ם על הבעיה של עבודה זרה

הרמב”ם לא מדבר באמת על הבעיה הזו. הוא צריך לומר לך – הוא לא מתעכב על כך שהוא צריך לדבר על הבעיה. והוא אפילו לא אומר שזה הסיבה שעובדי עבודה זרה עשו את המערכת שלהם – כי אי אפשר להתקשר עם הקב”ה ישירות. הוא לא אומר את זה. זה לא כתוב – זה כתוב מאוחר יותר בספרים אחרים.

אבל זה בהחלט חידוש – הרמב”ם בהחלט מסכים. במקומות אחרים הוא אומר כן, שהרמב”ם אומר שהדרך האמיתית של האבות הייתה רק במחשבה, רק בדעת.

מדוע צריך עבודה מעשית?

אבל זה עם הדברים האחרים. זה כי כפי שהוא מסביר במורה נבוכים – כי אנשים לא מבינים עבודה שהיא מחשבה לבדה. ואולי גם אנחנו לא מבינים, כי גם לנו יש גוף.

אבל זה דורש הרבה מהגוף. למה? כי כשאדם – הרבי הוא ערך גבוה – אינו בזמן של עבודה אמיתית, לא חושב על העולם כך, אפשר אז לחשוב על הקב”ה. אבל זה מה שהחסידים העמוקים ביותר הולכים לעשות.

אז רואים שהדבר שאנחנו עושים – מתברר שהם אומרים שיש באמת עבודות שהן עבודה כמו שעובדי עבודה זרה עושים. אותו סוג של דבר – עושים מקדש, עושים קרבנות אפילו…

אומרים אפילו, כביכול, “ריח ניחוח לה’”. רש”י אומר שזה לא אומר – מה רוב העולם מבינים? שהם קרבנות, הם חושבים שזה קרבנות. שהם מבינים שאומרים להם בבירור שזה לא קרבן לפסל, לא למזל, לא לכוכב. הקרבן הוא לקב”ה.

סברה רדיקלית: עבודת ה’ צריכה “היתר”

וזה סוג של פירוש שכביכול לערב שבת – שמתי את השאלות שלי כאן בקבוצה של ערב שבת – הם היו מסכימים שלפי זה יוצא שזה שאפשר לעשות עבודת ה’. זה שמותר – תמיד צריך היתר לעבודת ה’.

לא לחשוב – אולי לא צריך שום היתר. אבל לעשות צריך היתר מסוים. שלכאורה היה אסור. אני לא אומר שהלכאורה לא נכון. וההיתר הוא כמו בחינת ירידה, כמו כמעט עבירה לשמה, כמו ירידה לשמה.

כל בריאת העולם – צריך הוא גוף אחד, הוא עשה גוף. אמנם, עדיין יש שיש עולם שהוא עולם גשמי. ממילא עבודת ה’ בעולם הזה היא לא רק לאנשים שאומרים שרק דבר שהוא גוף קיים – אני לא יכול לראות אותו, הוא לא קיים.

המשל של “ועשו לי מקדש”

אתה יודע מה? אני אראה לך את הקב”ה. אני אעשה מקדש. אני אגיד לך – לאו דווקא מקדש, “ועשו לי מקדש”, אלא ממש ציווה למקדש. אני לא אגיד את הטעות שעובדי עבודה זרה עשו, שהמקדש הוא בעצמו.

לכן אסור לעשות שום פסל במקדש. אסור לעשות שום פסלים, אפילו עם כן לומר, ואנחנו אומרים שזה רק עם קדושת בית שני, וזה לא ממש, וכו’ וכו’.

אבל זה בעצמו מסוים – במילים אחרות, כמו כשהקב”ה אמר “ועשו לי מקדש”, או כשהקב”ה אמר שצריך לעשות עבודת ה’, זה כמו שהולכים לרבי הגדול שבאמת הוא לא מחזיק מהדברים האלה.

המשל של הרבי הגדול

אומרים לרבי: צריך לעשות מוסד, צריך לבנות בניין, צריך לעשות תמונות של הרבי בעיתון, צריך לדבר בשפת השיווק שהעולם מבין, כי העולם הוא כזה, וצריך כסף, וכסף הולך עם זה.

זה כל התורה – זה סוג של דבר. לא כל התורה, החלק של העבודה, העבודה המעשית.

הנמשל: הסכמת הקב”ה

אז בעצם הקב”ה היה כמו הרבי. באים – כל השנים הוא דפק על זה – ובאים ואומרים לו, “צדיק, צריך.” הוא עומד גם, הוא יודע גם שצריך – זו מציאות.

הקב”ה – אנחנו לא יודעים אולי למה, אבל צריך להיות עולם. מן הסתם יש סיבה למה יש עולם. זה לא טעות שיש עולם גשמי.

אומר הקב”ה, “אוקיי, בעולם הגשמי, אני מתיר – שיעשו לי בית המקדש.” לא רק אני מתיר – אני מצווה. דרך זה העולם ידע שיש אלוקים.

כן, הם הולכים במובן מסוים הם הולכים להישאר תקועים. אבל זה לא יותר טוב להאמין בעבודה זרה מאשר בזה? זה הרבה יותר טוב.

על כל פנים, המטרה של זה, הסוף, הוא שידעו באמת שזה לא המקדש, שזה רק משל, זה רק סימן. זה מצביע על הקב”ה – זה לא אומר את זה. אבל הקב”ה הסכים.

הרמב”ם על קרבנות

זה מה שהרמב”ם – כולם יודעים שהרמב”ם אומר שקרבנות הם רק כנגד עבודה זרה. אבל באמת הוא מתכוון לזה. הוא אומר: לא רק אני, אלא קדמוני הפילוסופים כבר אמרו את זה, ורבינו נסים גאון, ור’ שם טוב – כולם אומרים שהוא מתכוון לזה באמת.

שהרמב”ם לא אומר שאם לא הייתה עבודה זרה בעולם, לא היו צריכים לעשות קרבנות. באמת, זה נכון תיאורטית. אבל מאותה סיבה שיש עבודה זרה בעולם יש קרבנות.

במילים אחרות: כי בעולם הזה זה נקרא עבודת ה’. ומה הרמה של נתינה – מה זה אומר עבודת ה’? או שאתה לוקח חתיכת בשר ואתה שם אותה על הדבר – מה אז זה אומר עבודת ה’?

רמת העבודה היום

אנחנו רגילים – אנחנו הפסקנו לעשות עבודת ה’, ועבודת ה’ אומרת רק בדיבור. אז כבר משהו… אפשר לדבר על זה בשני אופנים, וכי אומרים ששניהם – זה קצת מזויף, כי…

עבודה – זה אשתך, אתה נותן לאכול. אבל לקב”ה אתה נותן את המילים. אוקיי, באמת, או – מילים זה גם לא. המילים זה הווה אמינא, רק עבודה – תפילין בפה עדיין לא.

על זה אנשים יגידו שבאמת צריך להיות כך, כן המילים. אומרים לעצמם להלכה צריך לומר. מחשבה זה גם לא טוב. לא נותנים כלום, לא נותנים – מה הוא יודע.

אבל האנשים חושבים – אלה שלגבי נתינה זה לאו דווקא ערך הנתינה. אפשר לומר שעובד עבודה זרה גם לא חשב שהוא נותן. זה יותר כמו שהוא מחבר עבודה זרה עם הדרך. זה אומר כביכול אני אתן, אבל לא… אפשר להגיד שנאמר שזה לא בהכרח הנוסח של נתינה וקבלה.

שקודם הדגישו היה מציב קשר עם זה או לא. קודם הדגישו שהיום כבר כמעט כולם מבינים… וזה כי כבר למדו – כמעט כולם יודעים לא לאל אחד.

היה מה שהיה סיבה לזה זה סתם ככה ככה ככה… זה הסיפור. זה למה מה אמר את זה? זה עם כל השמועות. יכול להיות, ולא יודע.

שאלות ודיון

תלמיד: בקיצור… לא, אני שואל. כשדיברנו על זה בשבוע שעבר… אני חושב ש… דיברנו על מה זה אומר להאמין, או מה זה אומר שיש אלוקים. אמרו שזה לא בחירה, או אמרו שזה אומר שאדם יש לו כבוד או יש לו פחד.

מה זה אומר להאמין באל אחד?

מגיד שיעור: אפילו אנשים – מה אפילו אנשים היום שחושבים שיש אל אחד, אבל הם אומרים שזה אומר חלקים אחרים או שהכל אומר אחד. בדיוק כמו יהודי שומר מצוות.

איזה – כשהדרכים הן שתיים והדעה צריך כל כך פחד לחשוב שאין אלוקים. זו דרך מפחידה – אני אגיד לך אחד מהדברים החשובים להגיד מהפה: כי משהו אין אלוקים בעולם. אתה יודע, זה כזה. צריך שזה חלקים מסוימים או שזה למה.

יש כל כך הרבה עבודות שיש פחד – אותו אלוקים שהוא זורק. יש הרבה מהדברים האלה שמחזיקים אפילו אנשים שמאמינים באל אחד.

אתה יכול לראות את הרומאים שהתווכחו שם, אבל עד מאוחר יותר כולם הרגישו שתנ”ך צועק שיש אל אחד, ומשהו חייב להיות שהאל האחד הוא הבורא. הם לא שכנעו את עצמם שיש עוד אחד. זה דבר שפחדו ממנו.

אני מחזיר את זה למה שאתה אומר עכשיו. זה אומר שהעבודה של יכולת לעבוד – זה מסיר את הבעיה, שהיא מאוד גדולה. אפילו אדם שמבין שיש אל אחד תיאורטית…

תלמיד: זה נכון, זה נכון.

הרמב”ם על שכר ועונש ועבודה זרה

מגיד שיעור: הרמב”ם מדבר על זה בהקשר של שכר ועונש, של עולם הבא, או של איסורים מסוימים אחרים שהוא פסק לפי זה.

שבעולם הבא כתוב שאלה שעובדים עבודה זרה יש להם עשה שמחזיק אותם בחזרה, והם לא יכולים להיות רעים. אומר הרמב”ם: מה הפשט של זה?

שעובדי עבודה זרה – כל העניין שלהם הוא שהם הבטיחו שמי שיעבוד עבודה זרה, אמרו שהעבודה בזמן הזה, הוא יהיה בהמות. הפסל מסוגל שיגדל התירוש, ההוא מסוגל על היצהר, ההוא מסוגל על הדגן וכו’. ואנשים באמת פחדו מה יהיה.

הרמב”ם על כלאים – דוגמה מרתקת

אפילו הרמב”ם אומר למה עשו כלאים, כי כלאים היה איזה מנהג. הוא מביא שרבי ישעיה אמר שזה חייב להיות דגן במפורש. הוא ראה בספרים של עבודה זרה שבדיוק ככה הולכת הסגולה – אחרת זה לא עובד.

לכאורה, אם כלאים אומר סתם שזה יהיה מעורב, היה אחרת. אבל רבי ישעיה אמר שזה חייב להיות ממש בצורה הזו. הוא מצא אותי. הוא אומר שזה חייב להיות רוח הקודש – הוא רואה שמסתלקים מהמאמר הזה, כי ההוא אומר שבדיוק ככה זה עובד.

הפסל – אני לא יודע מאיזה סיבות קסומות הם הסבירו – שכדי שהחיטה תצליח צריך לשים קצת ענבים ובבת אחת לתת ריסוס, וככה זה גדל. ואנשים פחדו – כמו שאתה אומר – אפילו אחד ש…

תלמיד: רבי ישעיה גם ראה את זה?

מגיד שיעור: יכול להיות, יכול להיות. יכול להיות.

תלמיד: לא, הרמב”ם אומר שזה מתאים מאוד. הוא מתרשם שהוא מצא את… אין לו שום ספרים של שום מדרש כזה, הוא מצא איזה ספר של עבודה זרה והוא רואה שזה מתאים.

והרמב”ם אומר שאנשים יעשו הכל מפחד. אבל הוא אומר: כן, אמת, לא נשאר כלום. אבל למה אני אהיה כל כך רחוק שאני אהיה כועס? אולי הוא יהיה כמו ההוא – תן לי רק…

המחלוקת רמב”ם ורמב”ן לגבי הכוחות של עבודה זרה

שיטת הרמב”ם: ה”שיווק” של עבודה זרה ותשובת התורה

תלמיד: יכול להיות, יכול להיות, אני לא יודע.

מגיד שיעור: לא, הרמב”ם אומר שזה מתאים מאוד. הוא מתרשם שהוא מצא את העדות. אין שום ספק משום מדרש העדות. הוא מצא איזה ספר של עבודה זרה, והוא רואה שזה מתאים.

והרמב”ם אומר שיש אנשים שהם אנשים שעושים טעות. הם אומרים, “אמת, יש אל אחד, אבל אלה הכוחות שהם בריותיו. אולי כמו עבד, צריך בכל זאת לחשוש.” ולכן התורה באה ואמרה, “לא, לא רק שלא תחשוש, אלא תדע שזה אסור בכלל לאכול.”

להיפך, זה איסור, זה גילוי עריות. זה עבודת עבודה זרה, לא גשם. כל השיווק של עבודה זרה הוא שהוא עושה גשם. אסור לשכוח קצת, הולכים? כשאומרים קריאת שמע, יש גם ביטול עבודה זרה מסוים בפרק השני, לא רק בפרק הראשון. למה? כי כל השיווק של עבודה זרה הוא, הוא עושה שירד גשם, הוא עושה ש…

דוגמה היסטורית: נפילת רומא

ממש, כשנפלה רומא, כש… איך קוראים לזה? כבשו את רומא, כל עובדי עבודה זרה של רומא, שכבר כמעט לא היו כל כך הרבה מהם, כולם פרסמו ש”רואים מה קורה כשמפסיקים לעבוד את הפסלים?” וסיינט אוגוסטין כתב ספר שלם להראות, “לא, כל הצרות האלה באו מעבודת הפסלים.” הם מצאו פסל חדש, אז מה הנקודה?

אבל בכל מקרה, אמרתי קצת יותר טוב מהרמב”ם, אוקיי. אבל על כל פנים, זה היה ממש דבר, שיחה. אני חושב שיש גמרא על זה, נכון? זה ממש שיחה שלמה ש… הכותים אמרו ככה, נכון? חזקיהו מצווה לאכול במות, ובגלל זה באות לו צרות. זה תמיד היה, זה היה דיון אמיתי כזה.

איסור התורה נגד עבודה זרה

אתה לא יכול ללכת נגד. עובדי עבודה זרה החזיקו שיש הרבה אלים, ולכן צריך לשחק עם כולם. אני לא אומר שאתה צריך לעבוד את כולם, זה עוד קצת קשה. אבל אי אפשר ללכת נגד אחד, כי אולי יש לו כוח. ולכן כל הדברים האלה שהתורה אומרת שתהיה לך שמירה… לעולם לא כתוב שתהיה לך שמירה מעבודה זרה. אולי כתוב. אבל הדבר, דווקא ההיפך.

מי שעובד עבודה זרה הזמין אליו ברכה. אין לו. וזה אסור, אסור. שום פועל של עבודה זרה לא נכנס.

הסוגיה של הלכות עבודה זרה

יש סוגיה שלמה של עבודה זרה עצמה, של הלכות מסוימות, נכון? זה אומר שיש הנחה של עבודה זרה, אני מתכוון שהרמב”ם כותב את זה, שזו סגולה גדולה, עניני קרבות מסוימים, זה ממש הולך לדרוך נגדו, אני יודע מה, הוא מקבל שם אותה שנה פרנסה.

והתורה אומרת לו: אל תאכל את זה! “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו”! אל תפחד! אל תשמור! אל! “לא תביא תועבה אל ביתך” וכן הלאה, כי זה לקחת חלק יהודי בחילול עבודה זרה, אני יודע מה הוא אומר שם… זה דבר שלם! רואים שאנחנו שוכחים, כי אנחנו לא באותו הקשר, אבל זה היה הכל נגד זה.

וכמו שאתה אומר, עושים פחד מעבודה זרה גם לא, יש עוד דבר, אבל צריך בטח משהו אולי לדבר על זה, זה לא כל כך פשוט, הרמב”ם אמר, הרמב”ן יש שם משהו עוד יותר חזק… אני מתכוון שזה הרמב”ן… אה, זה לגבי כישוף, אבל אני לא רוצה להיכנס עם הרמב”ם לנקודות אחרות, אבל חוזרים…

תרגום השיעור

נו טוב, אוקיי, יש לזה קשר עם השאלה כמה זה קיים. בכל אופן, התורה בוודאי סוברת שבמובן הזה שלא לפחד, וכן הלאה. אבל כמו שאתה אומר, נראה שכן מאמינים בזה, כלומר מאמינים כן, זה לא אלוהים, אבל יש לו בכל זאת איזה כוח, וזה יכול להיות באמת כוח, כמו למה התורה צריכה את כל הדברים האלה, שלא לפחד, וצריך מסירות נפש, כדי שלא נשכח את הקב”ה.

המחלוקת רמב”ם ורמב”ן לגבי כישוף

שיטת הרמב”ם: כישוף לא עובד

רק כדי להיות ברור, לא כתוב בתורה, אז הייתי יכול לומר, כי יש לי כאן בעיה, כי הרמב”ן למשל אומר, הוא אומר כאן מחלוקת, זאת אומרת הרמב”ן, אני צריך להגיע למשהו אחר, אבל הרמב”ן אומר מאוד ברור בתשובות הרמב”ן לגבי זה, לגבי כישוף, לגבי סגולות מסוימות ודברים.

הרמב”ם אמר שהכל שקר… אני אפילו לא יודע אם הרמב”ם עצמו באמת סבר שהכל שקר, אולי הוא היה צריך לומר שהכל שקר… מה הוא סובר שם? למה זה לא יעבוד? הרי יש אנשים שהיו בזה הרבה זמן, לא? הרי ראו…

תלמיד: שמעת שהרמב”ם גם סבר שזה עובד? כן, הוא אומר שאצל משה רבינו, אפשר להאמין בניסים שיכולים לקרות בלעדי או כישוף, שזה כן עובד.

מרצה: כן כן, אני יודע, הוא אומר שזה לא עובד, אבל צריך לתת… אי אפשר לתת לכל אדם לומר… הוא הרי ראה שזה לא נס, אפילו אם זה יכול להיות שכן היה, לכן הוא צריך לומר…

תלמיד: אגב, אתה הרי החזקת שם חכמה…

מרצה: כן, זו מחלוקת. אבל זו הרי לא ראיה. זו ראיה חזקה. לא, זו ראיה גדולה יותר, והוא אומר בפירוש ב”מה בין נביא למכשף”, אומר הוא, המכשף אומר פעם אמת פעם לא אמת, ונביא תמיד אמת.

ראיה מהלכות יסודי התורה

רואים שהרמב”ם ברור שמכשף, שמנחש, אומר קצת אמת. כח הדמיון, הוא ממונה בוחן מזלות, שכח הדמיון יכול לדעת דברים מסוימים. משמע שהוא סובר שיש קצת יותר אמת ממה שהוא עושה אחר כך בסוף הלכות עבודה זרה.

ויש סתירה בהלכות עבודה זרה עם הלכות יסודי התורה. אני לא יודע אם זו ממש סתירה, יכול להיות שאפשר ליישב גם, אבל… יכול להיות שרק ניחוש יש לו דמיון לנבואה. יכול להיות שיש הרבה דברים. זו סוגיא, לא, זו לא סוגיא במורה נבוכים שראיתי אותה יותר ברור.

תשובת הרמב”ן: אני רואה שזה עובד

אבל מה שאני רוצה לומר כאן הוא כך, אבל זו בוודאי מחלוקת. הרמב”ם אומר שזה לא עובד, כל אופני הכישוף לא עובדים. זה בטוח שכל אופני הכישוף לא עובדים. צריך לומר שזה לא עובד. הוא אומר שהכל כוחות רעים. בטוח שכולם מודים שיש לזה קשר לעבודה זרה, שזה מביא לדברים רעים.

אומר הרמב”ן, אני לא יכול להיות כל כך חסיד כמו הרמב”ם, אני רואה שזה עובד. אני רואה, אני מדבר עם החברים, אני רואה שזה עובד. צריך לומר פשט אחר. אומר הרמב”ן, והאבן עזרא אני חושב גם אמר דברים דומים, הוא אומר שזה דבר, אי אפשר לומר חסידות לומר שקרים. אבל רואים שהוא הולך שהרמב”ם הוא חסידות. זה אחד מפרש היה, זה הרי כל העניין. בגמרא היה אחד שאמר, אחד אמר שהפשט הוא שזה לא עובד.

תשובת הרמב”ן לגבי סגולות ומזלות

אז, הרמב”ן כתב תשובה לגבי מסוים… בכלל, הרמב”ן הרבה יותר פשוט מהרמב”ם. אנחנו מרגישים כמו הרמב”ם. תקשיב, תקשיב, תקשיב, סיים, תן לי לסיים את הנקודה.

הפירוש של “לא תעוננו ולא תנחשו”

הרמב”ן אמר שמה שכתוב בתורה “לא תעוננו ולא תנחשו” וכן הלאה, פירושו שאסור ללכת לחפש לדעת, למשל “דבר עוני” כתוב בגמרא, אומרים שהשעה טובה לכך, השעה ההיא טובה לכך, וכדומה.

אומר הרמב”ן, אבל אם אתה יודע כבר, איכשהו גילית שיום שישי בין שש לשבע זה לא זמן מזלי לעשות קידוש, אומר הרמב”ן, אסור לך לעולם לעשות קידוש, כי זו שאלה של הכנסה לסכנה.

מתי מותר ללכת נגד המזלות?

אם יש לו בטחון גדול והיא לו השלכה גמורה, ויש לו רמה של ניסים גלויים, מותר לו ללכת נגד הכוכבים. אבל אנחנו לא בדרך כלל במדרגה הזו.

מאותה סיבה שצריך ללכת לרופא כשחולים, “רפא ירפא”, גמרא אומרת, באמת צריך הקב”ה לעשות ישירות, אבל מפני שיש לו הסתר פנים לסוג כזה של דברים, צריך ללכת לרופא.

אומר הרמב”ן, אם אתה יודע שזה לא יום מזלי, אסור לך ללכת נגד זה, ואם אתה הולך כן, תסבול בצדק, זה יקרה לך.

החילוק בין לחפש ולהיזהר

מה שכתוב בתורה וכתוב בגמרא “אין שואלין בבלדים”, אי אפשר לשאול את כל הדברים האלה, פירושו רק שלא לחפש, שלא להיכנס לזה. אבל אם יודעים כן, צריך להיזהר מזה. ואפילו אם יודעים שמשהו יכול לעזור, מותר, כי זה לא יותר גרוע מענין השתדלות טבעית. הוא לא עושה חילוק מהשתדלות.

לכן אומר השולחן ערוך שלא נוהגים לעשות חתונה ביום ב’ וכדומה, שזה בנוי על זה. השולחן ערוך מצטט את הרמב”ן, תשובת הרמב”ן שאומרת זאת, כי זה הולך על השיטה.

הבנת הרמב”ן לגבי כוחות בעולם

במילים אחרות, הרמב”ן הבין, אם קוראים לעבודה זרה אותו דבר כמו כוכבים ומזלות שהרמב”ם לפי הפירוש קורא, שהרמב”ן אומר שיש לזה כן כוח. זה נקרא כוח, הוא מתכוון לומר שאמת שבזמנו הקב”ה נתן כוח, אין חילוק.

אמת שאתה הולך נגד המזל כביכול, הגוי אומר שיום שני זה לא יום טוב לחתונה, אתה הולך נגדו, יכול באמת להיות נזק.

הפירוש של “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך”

והרמב”ן אומר, מה שכתוב “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך”, שלא לשאול את כל הדברים האלה, קודם כל הלכתית מה שזה אומר באמת, הוא מתכוון לומר שלא צריך להתעניין בזה. גם למה? הוא אומר, כי זה לא ממש כך, “מזל כוכב לא קרב דין”, אני לא יודע, נראה שזה לא ממש כל כך אמיתי, כי אם זה היה אמיתי היו צריכים כן להתעניין. זה הרמב”ן גם מודה שזה לא לגמרי אמיתי.

המצווה האמיתית של “תמים תהיה”

אבל למעשה, אם מישהו, המצווה האמיתית של “תמים תהיה” הייתה שמישהו יאמר “אני לא גוזר”. במילים אחרות, אני לא אומר תירוצים מאוחרים. הרמב”ן היה אומר שאם מישהו הולך לגמרי עם בטחון, לגמרי עם אמונה, אז הוא לא היה ניזוק מכל הדברים האלה. הקב”ה חזק יותר, הקב”ה יכול להתגבר על זה, אבל יש לזה כן כוח.

הרמב”ן אולי היה אומר שצריך מסירות נפש. אוקיי, פעם אחת הוא ניזוק כי הוא עשה את החתונה ביום הלא נכון, אבל הוא מראה שהוא ילד שמאמין בקב”ה. אני מתכוון, זה עדיין שווה, לא? אפשר להיות טועה.

הרמב”ם מחזיק מאוד חזק שאפשר להיות טועה. אפילו אם זה התחיל מהאמת, צריך להיות טועה, כי זה הולך מהקב”ה לגמרי. אז יכול להיות שצריך מסירות נפש, אבל איפה צריך מסירות נפש? אני מתכוון, תדמיין, אתה מסכים שאפשר לעשות חתונה ביום שלישי, אני מתכוון, היום הראשון של חודש? יכול להיות, זה נשמע כך משיטת הרמב”ן. אבל אני רוצה להגיע לזה.

החידוש של הרמב”ם: “דברה תורה כלשון בני אדם”

זה היה החידוש השני של הרמב”ם. אני אומר שוב, הרמב”ם מעולם לא אמר את זה כראוי. בטוח שהרבה אנשים למדו כך ממנו, אבל לא מצאתי שהוא אומר בפירוש שהבעיה היא שקשה לעבוד את הקב”ה לבדו. אבל הוא כן אומר, זה מה שאנשים לא מבינים את הקב”ה לבדו, צריך לדבר אליהם בשפתם, זה נקרא “דברה תורה כלשון בני אדם”.

התורה מדברת בשפה גשמית

התורה עצמה מדברת באופן גשמי כי אנשים מבינים את זה, והרמב”ם מביא את זה. הרמב”ם גם צריך את מה שאומרים שלקב”ה אין גוף, אותו תירוץ הוא יענה שהתורה “דברה תורה כלשון בני אדם”, וזה גם התירוץ של הרמב”ם.

הסולם של רמות

אחרת הרמב”ם יבין שיש רמה שנראית כך, ויש רמה שלא נראית כך. אפילו הרמב”ם שאומר שבעצם לקב”ה יש גוף, הוא גם לא אומר שהוא פשוט, אנחנו חייבים לומר שלא, אז אפשר גם לעשות סולם מהרמב”ם והראב”ד. אני מתכוון לומר, זה יכול להיות אחרת, ולא בדיוק “דברה תורה כלשון בני אדם”.

טעמי המצוות של הרמב”ם: הדוגמה של עזאזל

אז, עכשיו זה העניין של הרמב”ם. עכשיו, יש אבל שיטה הפוכה, וצריך להבין מאוד טוב את הדבר ההפוך. אני מתכוון, זה היה, היו אנשים שנתנו דרשות, שהרמב”ם אומר טעם המצוות למשל אצל העזאזל, כן?

איפה שהרמב”ם הולך לומר שזה יכול לגלות דעת שמשהו כזה הלך, אבל הוא אומר בעצם, אומרים הרי לעולם שזה קרה, שמישהו עושה את זה, ואחר כך הוא תופס שזה הרי שטויות, שזה לא יכול להיות. מה זה העזאזל? לא יכול להיות שאיזו עבודה פיזית הולכת על זה.

המחשבה והדמיון

הרמב”ם אומר שזה כמו המחשבה, זה דמיון. כן, אבל המחשבה, הדמיון, זה לא שהוא אומר שהולכים… אבל האנשים הולכים לכוון לזה. לא, הדמיון עובד, זה לא… אוקיי, יכול להיות שצריך להתחיל לחשוב שזה יותר.

כן, בטוח ש… על כל פנים, בטוח שזה עובד כך.

דרכו של הרמב”ם בשלא לשמה

עכשיו, יש… זה שייך כשהוא אומר לילדים, שהוא אומר שהוא הולך פשוט להתחיל לומר. כשהוא אומר שהוא הולך… הרמב”ם אומר לילדים שלא לשמה, אמת. אמת. הוא אומר שהוא סובר שזה איזו פחיתות.

מי הם ה”ילדים”?

גם הרי כבר אמרתי אצל מאור ושמש חשיבה, חייב להיות שהילדים שהוא מדבר עליהם הם אנשים שעדיין לא הגיעו לחשיבה כזו מפותחת.

הוא אומר שאסור לגלות הסוד, “אל תגלה רז”, אומרים את זה רק ביחיד. למה זה יותר יעמוד ברמב”ם מאשר במשנה? רואים שלא כולם למדו משניות, לא מגיעים… כבר הגיעו מהמשנה, ופשט הוא שכבר מחזיקים, מחזיקים איפשהו. יש אבל דרך, אני חושב שזו הדרך של הבאנר שלך.

הרמב”ם והרמב”ן לגבי “אהיה אשר אהיה” והטבע של שמות ה’

שלושת הפירושים על “אהיה אשר אהיה”

אוקיי, אז הוא כבר אמר את זה במשנה חסידות. חייב להיות שהילדים שהוא מדבר עליהם הם אנשים שלא יכלו להגיע להשגות כאלה. בדיוק כמו שכתוב שאסור לגלות הסוד “אל תתן כבודך לאחרים” רק חיצונית, איך זה אפשרי להבין את הרמב”ם או איך זה אפשרי להבין את המשנה? אני חושב שנראה שלא כולם לומדים משניות, ומי שלא מגיע למשנה פשטות מחזיקים איפשהו שיהיה משנה.

בכל אופן, יש אבל דרך, אני חושב שזו הדרך של הרמב”ם, לא הסתכלתי מספיק פנימה, אני לא יכול לחזור על תורות על הרמב”ם, אבל אני צריך להגיע ל… יש דבר הפוך.

ביקורת הרמב”ן על שיטת הרמב”ם

הרמב”ן, למשל בפרשת וארא ובפרשת שמות ובהרבה מקומות אחרים, אומר הוא שהוא סובר שזה לא נכון. קודם כל מי אומר, וכאן יש לי קצת בעיה עם הרמב”ן, אבל קודם כל אומר הרמב”ן כן, בואו נגיד אתמול שבוע שעבר, קודם כל כשאנחנו מדברים על “אהיה אשר אהיה”, נכון? ויש שלושה, אני אגיד, בואו נגיד שבוע שעבר שלושה על איך אפשר לדבר על יציאת מצרים, על הקב”ה, מה לומדים על הקב”ה מיציאת מצרים. כן, הדבר הראשון, סתם שהקב”ה מוציא אותנו, פשוט פשט. הפשט השני הוא פשט הרמב”ן, והפשט השלישי יהיה הפשט השלישי, נכון?

פשט רש”י: “אהיה עמם בצרה זו”

עכשיו, יש דבר יפה, שהקב”ה… משה רבינו שואל הרי את הקב”ה, “אמור לי איך קוראים לך”, כן, “מה שמו”. מה הקב”ה אמר? “אהיה אשר אהיה”. טוב מאוד. “כה תאמר… אהיה שלחני אליכם”. טוב מאוד. “כה תאמר… זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור”. מה רש”י אומר פשט? טוב מאוד. מה רש”י אומר? רש”י אומר את הפשט הראשון, שהוא פשט המדרש. רש”י אומר פשט ש”אהיה אשר אהיה” פירושו “אהיה עמם בצרה זו, אהיה עמם בצרה אחרת”. פשוט פשט, השם של הקב”ה פירושו שהוא הולך להוציא ממצרים. זו הדרך שבה יציאת מצרים היא ידיעה של אלוקות. אומרים לאדם, “ראה, הקב”ה הוציא אותך ממצרים”. פשוט פשט. “אהיה שלחני אליכם”. אוקיי, שלא נדבר על הגלות הבאה, עדיין זה מה שזה אומר. היום אומרים שניהם, כי, כמו שאמרתי פשט, שצריך, אם כבר חזרנו לגלות, מדברים כן על “צרה אחרת”. אומרים שאז כבר ידעו גם, רק זה לא אמר ש… אולי גואלם ונועם, זה “אהיה אשר אהיה”. זה פשט רש”י, טוב מאוד.

פשט הרמב”ם: השם הוא חכמה

תרגום לעברית

בא הרמב”ן ואומר את הפשט, חשבתי כל הזמן אחר כך, הרמב”ם אומר מה? שבזה התברר שיש אלוקים. אלו שתי שאלות. הרמב”ם אומר שיש שתי שאלות נפרדות: אחת, האם יש אלוקים? שנייה, האם משה הוא הנביא? אבל השאלה הראשונה התשובה היא “אהיה אשר אהיה”, שזהו קיצור גדול של הוכחה על מציאות השם.

כן, אומר הרמב”ן, אני חושב שזה כבר כתוב באותו ספר התשובה, אני אומר נכון. אומר הרמב”ן כך, כן, “רבו הפירושים במקרא זה”. והרמב”ן אומר כך, איפה זה? כן, הוא מביא את פירוש רש”י, והוא מביא את פירוש רב סעדיה גאון, והוא מביא את פירוש המורה נבוכים, שהוא דומה. והוא אומר, “לדעת אלה החכמים” – אני אביא את הלשון, הכנסתי את זה כאן, אולי אשים את זה בסוף? אומר הרמב”ן, “לדעת אלה החכמים”, לפי החכמים, כלומר בין של רש”י, לא של רש”י, בין… אני אשים את הטקסט עד הסוף. בין של רש”י, בין… איפה זה? לא של רש”י, בין רב סעדיה גאון, בין הרמב”ם. “צריך שנפרש כי הקב”ה אמר למשה שיאמר להם זה השם, וילמדם מופת עליו, כלומר שיפרט להם ראיה שכלית שבהם יתקיים אצל החכמים זה השם, כלומר המציאות הקיים אשר תלוה בו אהיה, כי זכירת השם לבד מה שיאמר ‘אהיה’ לבטל המחשבה הקודמת היא בורות המחשבה וביטול המציאות לגמרי”.

קושיות הרמב”ן על הרמב”ם

קושיא ראשונה: הפסוק מדבר על שם, לא על ראיה

כן, זה אומר הרמב”ן. ששם פירושו, לא יכול להיות לפי הרמב”ן. כן, זה מעניין. הרמב”ן אמר שכתוב… הרמב”ן רוצה לומר זאת. מובן מאליו, הרמב”ן היה לו קשה את מה שדיברנו על שמות השם, מה הפשט של שמות השם. אמר הרמב”ן ששמות הם אחד משני דברים: או פעולות, שזה בערך כמו פירוש רש”י, אבל לא בדרך זו. או מדבר על דבר עצמי שאי אפשר לומר מהות, לא אומר כלום.

או הדבר השלישי, שהוא קצת דומה לדבר השני, זה פירוש הרמב”ם על “אהיה אשר אהיה”, שזו חכמה. זו דרך ללמד אנשים ליראת השם. במילים אחרות, השם אינו סתם שם. שם לא אומר כלום. אומרים, איך קוראים לו? קוראים לו כך וכך. בסדר, ולא כך קוראים לו כך וכך. זה לא אומר כלום, זה לא מביא שום הכרח.

שיטת הרמב”ם לגבי שם מ”ב וקמיעות

כי הרמב”ם אמר שהשם הוא בעצם חכמה. הרמב”ם אומר דבר מעניין מאוד על שם מ”ב, שמה שכתוב בגמרא שם מ”ב, שם ע”ב, אומר הרמב”ם, הוא לא מאמין שיש מילה שאפשר ללמוד כך, כל כך אותיות. זה לא יכול להיות. הוא אומר, זה בעצם משפט, זה כמה מילים. ומה הן אותן מילים? איזה קיצור של חכמה של יראת השם. כך אומר פירוש הרמב”ם. וכך הוא אומר גם על “אהיה אשר אהיה”, שהשם חייב להיות חכמה.

עכשיו, אומר הרמב”ן, זה לא הגיוני, כי הפשטות של הפסוק היא שהשם, זו הזכרת השם לפניהם, “הוא הראה והוא עשה מופת על הדברים שישלחני”. מעניין מאוד, הרמב”ן היה לו קושיא על הרמב”ם. איך הפשט? הרי כתוב “השם”. שם, מילה, כל אחד יכול לומר. אבל הרמב”ם אומר תירוץ, חייב להיות שהשם הוא קיצור של חכמה, של הסבר. יש לזה משמעות. השם אינו שם. שם בכלל אין לו משמעות. זה שאני נקרא יצחק, זה לא אומר כלום עליי. זה כינוי, אפשר לקרוא לי כך, אבל זה לא אומר כלום עליי.

אומר הרמב”ם, לא, חייב להיות שהשם, באמת כל שם, אומר הרמב”ם, הוא בחילוק מאנשים שעושים קמיעות. קמיע לא יכול לעזור. רק לדעת את הקב”ה יכול לעזור. לדעת את הקב”ה יכול לעזור. אבל קמיע שמתכוון סתם לומר אותיות, זה לא פועל כלום. הרי לא האותיות הן שעושות את השם לשם. זו המשמעות, זה מה שזה מלמד.

אומר הרמב”ן, אני רואה שהפסוק נראה שאמירת השם, זו המראה. לא, צריך להוסיף. הרמב”ן לא הבין, אבל צריך להוסיף, צריך להסביר מה זה אומר. לא מספיק לומר את הפשוט “אהיה אשר אהיה”. ניסינו לענות לרמב”ם שזה איזה סיסמה שאומרת בקיצור, זה עוזר אפילו לכל אחד. אבל הרמב”ן שאל את הקושיא, שלא כך כתוב בפסוק. בפסוק כתוב, “מה שמו?” לא כתוב “מה זאת עבודת ה’?” על זה הוא צודק, לא כתוב “מה זאת עבודת ה’?” אבל הרמב”ם אמר על זה תירוץ. הרמב”ם אמר שפשוט כששואלים את הקב”ה, “מה זה?” זו לא שאלה לדבר. אומרים “מה שמו?”, מה זה אומר? אומר הרמב”ם, יש הסבר עמוק יותר בזה, אבל זה לא יכול להיות אומר הרמב”ן, “אבל אני לא מסכים.” אני צריך ללמוד קצת רמב”ן, כי אני מתרגש להבין איך הרמב”ן הולך בדיוק הפוך מהרמב”ם.

קושיא שנייה: זקני ישראל לא היה להם ספק במציאות הבורא

כי לדעתי, אומר הרמב”ן, “לפי דעתי, לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר יראו אותם, וחלילה”. זקני ישראל, הוא מדבר על הזקנים. הרמב”ם גם אמר שלא כל אחד, כי יש חילוק בפסוק, והוא מדבר על הזקנים, והוא מדבר על כולם. אומר הרמב”ן, לזקנים צריך להיות דעת, הכרה. לרבים, צריך לומר שהראיה היא המופת. לא הראיות, הן עושות את המופתים, דם וכו’. זה באמת לא הכרה. מה לעשות? הם לא חכמים, הם לא מבינים.

אומר הרמב”ן, זקני ישראל בוודאי הוא לא מסופק במציאות הבורא, חלילה. זו לא ראיה, זו צעקה, אמת. חלילה לא אומר ראיה. אבל לא עוד אלא, זה כבר אמרתי, הרמב”ן יש לו כאן הערה שכשהרמב”ן אומר “חלילה” שהם מסופקים במציאות הבורא, הוא לא תופס שהרמב”ם גם לא אומר שהם היו מסופקים שיש אלוקים. הרמב”ם אומר שהם לא ידעו את האלוקים האמיתי. מה זה אומר? כבר אמרתי, במצרים לא היו אתאיסטים. אתאיזם הוא המצאה של האחרונים… אני לא יודע. הם לא היו כופרים. פרעה גם האמין שהמצרים צעקו שהאל שלהם הוא אל, אמת. ויכול להיות שהוא אפילו האמין באל, בבורא, שהרמב”ן קורא בורא. אבל הם לא ידעו… הרמב”ם לא אומר שזה הם לא ידעו. הרמב”ם אומר שהם לא ידעו שהאל, שהאל האמיתי, הוא זה שהוא למעלה מהכל, מן המציאות. אבל הרמב”ן לכאורה לא תפס את זה, הוא לא הבין כך את הרמב”ם. אז הוא אמר שזה לא יכול להיות. יש לו שתי קושיות: קודם כל, השנייה, שזקני ישראל לא היה להם ספק במציאות השם, הוא לא מאמין בדבר כזה. ושנית, בפסוק כתוב “זה ה’”, ובפסוק לא כתוב שזו ראיה.

פירושו של הרמב”ן עצמו: השאלה של איזו מידה

אומר הוא כך: “אבל ‘זה ה” תשובת שאלתם שפירשתי למעלה, שהם שואלים למשה רבינו שאלה”, כמו קודם איפשהו הוא הסביר את שאלת משה רבינו, והוא הסביר שהלשון היא “כי יאמרו לי מה שמו”. שם הרמב”ן שאל את אותה קושיא: כי השם הוא לא יכול לומר להם כלום. או שהם יודעים את זה, אז שיחשבו. אם הם לא יודעים, מי אומר שזה הוא? אומר הוא, הוא מביא את פירוש האבן עזרא, והוא אומר את פירושו, שהוא דומה לפירוש האבן עזרא. אם היה לי זמן, הייתי נכנס לפירוש האבן עזרא.

חכמתו ושאלתו של משה רבינו

הוא אומר, לפי דעתי, הוי משה בעת ההיא בחוכמה גדולה ובמעלת הנבואה. אני נביא גדול כבר אז. בסדר, זה קצת שונה מהמדרש שאומר שאז משה רבינו עדיין לא היה נביא כל כך גדול.

ודרך שאלה ביקש, אומר הרמב”ן, ביקש שידע מי הוא השולח אותו. הרמב”ן אומר שהיה לו שאלה אמיתית, זה לא נושא של הוכחה, תגיד לי שאני אתן עצה איך אני יודע כבר שהקב”ה מדבר איתי. זו לא שאלה שהקב”ה יכול לדבר איתי, שהקב”ה יכול לעשות ניסים. הרמב”ן לא אוהב את סוג הדברים האלה של הבנה. הוא אומר שמשה רבינו היה לו שאלה, שאלה אמיתית, הוא רוצה לדעת מי הוא השולח אותו. כלומר, באיזה מדה הוא שולח אותם, כמו שאמר ישעיהו, ואתה השם אבינו אתה, שלחני וארוצה.

החילוק בין אל שדי לשם הגדול

והנה אמר, אומר הוא, יש לו שאלה, שמשה רבינו אומר, היהודים ישאלו אותי שאלה כזו על שליחותי, אני לא יודע בדיוק מה הוא מתכוון מהפסוק של ישעיהו, אבל הוא אומר שהיהודים ישאלו אותו על שליחותי, אם היא במדת אל שדי שהיא עמדה לאבות, היכן עמדה לאבותינו? אל שדי לאבותינו, זה לא עמדה לאבותינו, זה לא מתאים.

אם במדת רחמים עליונה שתעשה בה אותות מופתים חדשים ביצירה. כן, הרמב”ן חושב כבר מה הוא הולך לומר בפרשת וארא, שהפשט הוא בפסוק הזה, וכל כל, הרמב”ן אני לא יודע מה הוא למד פשט בפסוק הזה, אבל מה שהרמב”ן למד והאבן עזרא למדו אנחנו יודעים בוודאי, שאברבנאל שם מדבר שבאמת יש חילוק של איזה שם דיבר למשה ואיזה שם דיבר לאבות. דיבר או הנהיג או הבין את כל הדברים האלה ביחד, יש חילוק אמיתי. המידה שנקראת אל שדי, לקב”ה יש מידות שונות, המידה שנקראת אל שדי, הוא דיבר עם האבות, הוא שלח את האבות, לא שלח, אבל עשה עבורם דברים, אבל למשה היה אחר כך דבר חדש לגמרי.

הדילמה של משה: איזה שם אני אומר להם?

עכשיו, הקב”ה אמר קודם, “אנכי אלקי אביך אלקי אברהם”, הוא לא אמר איזה שם, זה אומר כמו האל של אברהם. האל של אברהם הוא אל שדי. ושמע משה, מצד שני, משה נכנס כאן ממש על דרך השכירה. מצד שני הרי משה שמע שהקב”ה מדבר על מעמד הר סיני, על מתן תורה. איך זה? הוא כבר היה אז חכם, הקב”ה עוד לא אמר, הוא ידע.

יפה מאוד, אנחנו עוד נפול על פרשת שמות. אבל משה רבינו כבר היה חכם, הוא כבר ידע ש”כי התורה לא תנתן בשם השדי ונסגבותיו רק בשם הגדול שבו הוה העולם”. ועל כן שאל משה, מה אני אומר להם? אני הולך לומר להם את השם שהולך

שיטת הרמב”ן היא הפוכה מהרמב”ם: שמות, מידות, והאפשרות של עבודת ה’

פירוש הרמב”ן ב”אהיה אשר אהיה”

המגיד:

מה הוא לכאורה אמר? ענה הקב”ה, “אהיה אשר אהיה”. אני חוזר למה שאנחנו אומרים כאן, אומר הרמב”ן, שזה השם תשובה שלשה שפירשתי לך עתה, שישלח אליהם במידת הדין אשר במידת הרחמים. נו, אני רוצה כאן רק, אני לא יודע עומק לא.

על כל פנים, “ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם”. מה הפירוש? שיאמר להם השם אחד לבדו, שהם ידעו שניים להורות על אחדות. לכן הוא אומר “אהיה שלחני אליכם”, זה שם הוי”ה. ו”אהיה” אומר הרמב”ן הוא אותו דבר או דומה לשם הוי”ה, הוא נכנס לקצת אריכות.

ועל כל פנים, במידת הדין אשר במידת הרחמים פירושו שהשם אלוקים או אל שדי שיש כאן דומה, היה כולו מידת הרחמים. במילים אחרות, הקב”ה עונה לו שהוא מדבר כבר איתו כמעט או בבחינה שיש לה קשר לשם הוי”ה, ולא עם השם אלוקים או אדנ”י, או שהוא מדבר על השם אדנ”י כאן וכו’.

אתה רואה שהרמב”ן סותר. אין לי כוח, צריך להבין שוב את הקבלה איך בדיוק מתכוונים כל השמות האלה, אבל אני רוצה לדבר כאן בכלל על זה, כן?

הרמב”ן לא מדבר לעולם על “אין סוף”

צריך להוציא דבר מעניין מאוד. אז יצא שהרמב”ן לומד משהו כך, שונה מאוד. יש מקובלים שאומרים בפירוש את הנוסח, גם אצל מקובלים ראשונים, מקובלים אחרונים. הרמב”ן לומד כמעט בכיוון ההפוך מהרמב”ם, או אולי בפירוש בכיוון ההפוך מהרמב”ם.

גם בדברים אחרים הרמב”ן אומר, וכן, הכוונה של הרמב”ם היא שני הפירושים האחרים של הרמב”ן, שלא אמרתי כאן. אני אומר רק את הפירוש השלישי של הרמב”ן, שהוא כמעט לגמרי הפוך.

יסוד הרמב”ן: מציאות ה’ אינה החידוש

במילים אחרות, הרמב”ן אומר, לדעת מציאות ה’ ולמה שאין זולתו, כמו שאנחנו אומרים, לא כמו שאחרים אמרו קודם, אבל מציאות ה’ במילים אחרות, שיש אל אחד לכל, זה לא היה שום ספק. לא זה החידוש, לא על זה צריך לשמוח שאדם הוא יהודי. לא אמת.

הזהירות של הרמב”ן מלדבר על אין סוף

לא שהרמב”ן לעולם, דרך אגב, הרמב”ן, הדרשה, צריך להבין את זה. אין לי, אם מישהו יודע תירוץ או איזה סוד לזה לומר, שיגיד לי. אני יכול, אם אני זוכר, יש אולי מקום שהרמב”ן או מישהו רומז שהוא מחזיק בפירוש, הוא מחזיק שאסור לדבר על זה, או שהוא לא רוצה לדבר על זה?

הרמב”ן לא מדבר לעולם על האין סוף, על הקב”ה. הוא לא מדבר לעולם על הקב”ה כמו שהוא. לא.

הרמב”ן מדבר רק על מידות

הרמב”ם מחזיק שכל העניין הוא לדבר על זה, והרמב”ן בכל פירוש התורה שלו, לא רק בפירוש התורה שלו, תמיד כשהוא מדבר על הקב”ה, הוא מדבר על השגחה, על יכולת, על רצון, במילים אחרות, על מידות. תמיד.

המשך: הרמב”ן והמקובלים על מידות ה’

והרמב”ן, אפילו הרבה מקובלים מדברים הרבה כדי להסביר איך יתכן שיש לקב”ה מידות, הרמב”ן כמעט אף פעם לא נכנס לזה, או אולי בכלל אף פעם לא. בוודאי לא בפירושו לתורה שאני זוכר. אני זוכר שיש אפילו מי שאמר על הרמב”ן שהוא נזהר מלדבר על זה, יש לו קבלה שאסור לדבר על כך.

החילוק בין רמב”ם ורמב”ן

למה זה חילוק? כי המקובלים הבינו, הרמב”ם אומר, צריך להוסיף זאת לרמב”ם. כשאתה מסתכל על הרמב”ם, אתה רואה שכשהוא מדבר על הקב”ה וכשהוא מדבר על אלוקות, הוא אף פעם לא מדבר על אין סוף. הוא אפילו לא שואל את השאלה.

יש לו כמה לשונות שהוא אומר שיהיה חלק אלוה ממעל, או שיהיה שייכות. אבל הוא אף פעם לא אומר שזה מה שהרמב”ם אמר.

שיטת הרמב”ם: להבחין בין הקב”ה ופעולותיו

לכל הענין, הרמב”ם לא דיבר על מידות אף פעם, אבל אולי מידות אצלו היה פירושו פעולות או דברים דומים. אבל הרמב”ם מאוד מתעניין להבחין בין הקב”ה ופעולותיו, ולהסביר שהקב”ה עצמו הוא השורש של הסדר וכל מיני דברים.

שיטת הרמב”ן: אין לדבר על אין סוף

הרמב”ן אף פעם לא עושה זאת. הרמב”ן סובר כמעט בדיוק להיפך. במילים אחרות, לא בדיוק להיפך, הוא גם יודע על זה, אבל הוא סובר שאין לדבר על כך.

ביקורתו של רבי עזריאל על שיטת הרמב”ם

מה אומר הרמב”ן? שמקובלים אחרים אומרים בפירוש, כבר אמרתי בשיעור שלי, רבי עזריאל מגירונה לדעתי, שאולי היה חבר של הרמב”ן, משהו כזה, או אולי רבו לפי אחרים. הוא כתב חיבור ששמו… נו… שכחתי איך קוראים לו… “דרך האמונה” לדעתי, אם אני זוכר, כתוב שם, או אחד באותו ספר, אני צריך ללכת לבדוק, שכחתי, אבל בטוח כתוב, לא המצאתי את זה לבד.

פרעה אמר מתוך המורה נבוכים

הוא אומר כך, שפרעה אמר “לא ידעתי את ה’”. אומר הוא, פרעה עוד אמר מתוך המורה נבוכים. במורה נבוכים כתוב שאת הקב”ה מבינים רק בבחינת לא, שהידיעה היא שלילה.

אומר הוא, פרעה אמר “לא ידעתי את ה’”. אז הקב”ה בא לומר, “לא, זו לא הדרך להשיג את הקב”ה, זו לא הדרך העיקרית. הדרך העיקרית היא בדיוק להיפך, וזה צריך לדעת, כמו שהרמב”ן אומר כאן, שהקב”ה, הוא עושה הכל כפי מעשיו, זה לא משהו כללי שמשה שאל, הוא שאל ‘הודיעני נא את דרכך’, ‘מה שמו’, הוא רצה לדעת באיזו מידה הקב”ה מתנהג.”

הידיעה שמשה רצה לדעת

זו הידיעה שהוא רוצה לדעת, וזה חסר היה ליהודים במצרים, ומה שהוא אומר “על שדי”, זה בוודאי עושה חילוק באיזו הנהגה יש, יותר נסים גלויים וכו’, אבל הרמב”ן לא אומר שזו רק ההנהגה, הוא אומר שיש כאן איזושהי מידה.

המשמעות של “שם”

במילים אחרות, השם, נאמר את המילה “שם”, כי הרמב”ן הולך עם הפסוק של המילה “שם”, נכון? במילים אחרות, רואים שהדרך היחידה שלכתחילה צריך להסביר היא, והרמב”ן סבר, והוא באמת כך סבר גם לגבי נושא ההשגחה ודברים כאלה, הוא לקח את השאלה שאמרנו בשם עובדי עבודה זרה, שהם אמרו שאי אפשר לעבוד את הקב”ה, “איך יכלו לעבד אלהים קדושים”, אי אפשר לעבוד את הקב”ה, אפשר רק לעבוד כוכבים, כן, אי אפשר.

תירוץ הרמב”ם ותגובת המקובלים

והרמב”ם אמר, אבל אפשר להתנהג כאילו עובדים אותו, כי אין דרך אחרת. הם לא היו מרוצים מהתירוץ הזה, או שהם לא הבינו כך. הם אמרו שזה לא נכון. שיש אלוה למעלה, זה הם סברו.

חידושו של הרמב”ן: שיש אלוה למעלה אינו החידוש

לדעתי זה חידוש גדול, כי אני סובר שזה חידוש גדול להבין את זה. הרמב”ם מתיימר שזה פשוט להבין שהקב”ה אינו גוף וכל הדברים האלה אין לדבר עליהם.

שיטת הרמב”ן לגבי נשמה

במקום אחר אומר הרמב”ן גם, למשל, אני זוכר שהוא אומר על נשמה, הרמב”ם אומר שבתורה לא כתוב שהנשמה נצחית, שהנשמה נשארת לעולם, כי זה פשוט, זה דרך הטבע. התורה אומרת חידוש גדול יותר, שהגוף גם יקום בתחיית המתים.

הבעיה עם ה”פשוט” של הרמב”ם

לגבי אני והוא כאן, כשאני אומר שלרמב”ם זה פשוט, אני מתכוון, אולי זה באמת היה פשוט, הלוואי והייתי חי כמו הרמב”ם, אני לא יודע למה. אבל רואים שאצל הגויים זה לא פשוט, אפילו אנחנו לא מבינים את זה, זה פשוט. איך זה פשוט? כי אפילו הרבה דברים שאינם פשוטים הוא אמר שהם פשוטים.

החידוש האמיתי: אפשר להיות בקשר עם הקב”ה

אז שיש אלוה שהוא למעלה מהכל, זה פשוט. לא רק שזה פשוט, זה במובן מסוים אפילו בעיה. כי אם מבינים רק את זה, אי אפשר להבין השגחה, אי אפשר להבין איך אדם יכול להיות בקשר, ביחסים, יכול להתפלל, אי אפשר לדבר איתו, אי אפשר באמת לעבוד, זה רק כמו דרך, טקטיקת שיווק, זה לא אמת.

על כך הבין הרמב”ן שזה לא נכון. שהחידוש הגדול ביותר של התורה, של משה רבינו, השאלה שמשה רבינו שאל והיהודים שאלו אותו, היא באמת שאלה. הבה נבין, זה אמת, הוא עונה על שאלתו. נכון?

הרמב”ן אומר אחרת ממקובלים מאוחרים

זה אמת, הרמב”ן אומר כאן אחרת מהרבה מקובלים שאומרים היום. נכון? שואלים היום מקובל, כן, ואני לא מתכוון היום, רבי אברהם אזולאי כבר אומר אחרת מהרמב”ן.

שיטת המקובלים המאוחרים

שואלים היום מקובל, שואלים היום את גדולי המקובלים, מה הפשט? שמעתי, הרי יש בספירות כל כך והרבה שמות, שאומרים את השמות, מה זה אומר? יודעים את השמות, זה עוזר? הוא יאמר, אה, כי הוא יודע מה הוא מתכוון.

דיוקו של רבי אברהם אזולאי

הוא אומר, רבי אברהם אזולאי אומר, לא כתוב שמבינים שורש האותיות, לא עוזר לדעת. הוא אומר, יש דיוק ברמב”ם, לא כתוב “וַיְגַלֶּה כִּי יֹאמַר שְׁמוֹ”, כתוב “כִּי יֵדַע שְׁמוֹ”. הם יודעים, אחרי שיודעים, אולי יכול לעזור שאומרים, אבל לא יודעים כלום.

כך אומרים היום כל מי שאומרים היום שמות שלום על קבלה וכו’, כולם אומרים את זה. זה יותר מהרמב”ם שהוא סותר.

פשט הרמב”ן: “שם” פירושו ממש שם

הרמב”ן אומר לא, מה כתוב בחומש? שהשם, החומש לא אומר את ההסבר של השם. חוזרים למהלך הרמב”ם. הרמב”ן אומר לא, החומש אומר משה רבינו רצה לדעת איך קוראים לו. זה הוא רצה לדעת, כפשוטו. הרמב”ן הוא מאוד פשטן של מקרא בדרך זו. הרמב”ן כתוב “שם”.

מה הם לא ידעו

אלא מאי, יוצא שיש כן משהו שהם לא ידעו. אולי, הרמב”ן מוסיף, הם ידעו איך, הם לא ידעו איזה שם, אבל עכשיו אתה יודע איזה שם. רק זה עונה על השאלה. לא צריך להוסיף כלום, לא צריך להסביר כלום. “שם” אין לו משמעות, זה ממש שם.

איך מבינים את זה לפי הרמב”ן

איך מבינים את זה? מבינים את זה מאוד פשוט לפי מה שאני אומר, שהרמב”ן מבין את הבעיה של שיטת הידיעה של הרמב”ם שהיא “לא”. מה פירוש “לא”? לא שהוא לא קיים, אבל אי אפשר לקרוא שום שם.

הבעיה עם “לא”

אם אתה אומר “ברוך אתה ה’”, צריך להיות איזשהו שם. לפי הרמב”ם זו איזושהי רמאות, השם לא אומר כלום, השם הוא רק סימן וכו’, או שזה אפילו רק שיווק. זה באמת, הקב”ה לא נקרא כלום, רק אומרים כך כי צריך לחיות דרך עולם של שפה, צריך לומר משהו.

תירוץ הרמב”ן

אומר הרמב”ן, אם כך אי אפשר לדבר איתו, הוא לא יכול לדבר איתך, הוא לא יכול לעשות שום השגחה, הוא לא יכול לעשות שכר ועונש, הוא לא יכול לעשות אחד מהדברים. אם אנחנו אומרים שהקב”ה עושה דברים, אז יש שם.

המשמעות של שם

עכשיו, איך קוראים לו? אין שום סיבה שהוא נקרא כך. בדיוק כמו שאין לי שום סיבה שקוראים לי יצחק, אבל אתה לא יודע את שמי, כן, קשה לך להתמודד איתי. נו, איך זה הולך כשאנשים לא אמורים להיות מודעים לשם? זה מאוד קשה, אמת.

שם מאפשר קשר

אם יש שם, זה עושה את החיים קלים, אמת. אותו דבר, אתה יודע שקוראים לו כך, עכשיו אתה יכול לדבר איתו, כל קוראיו יכלו, אתה יודע עם מי אתה מדבר, אתה יודע את שמו.

מה פירוש שיש לו שם

מה פירוש שיש לו שם? סתם הוא נתן לעצמו את השם? הוא לא יכול לתת לעצמו את השם, או שאנשים נתנו לו, אבל זה לא אומר יותר מזה שיש לו שם. זה לא אומר את תכונותיו. זה לא אומר תכונות.

החילוק בין שם למידה

אבל כל שם, הרמב”ן אמר ששם יש לו מידה, וממילא, אבל זה שלמידה יש שם, הבה נבין, אם זה אומר רק את המידה במובן של סוג הפעולות או סוג התכונות, לקב”ה אין שום תכונות על פי הרמב”ם, אבל סוג פעולות, עדיין קשה השאלה שהוא שואל על הרמב”ם, כי הפסוק אומר שהשם הוא הבעיה, הפסוק לא אומר שאיזשהו הסבר של איזו מידה. כן?

איזה שם נכון לקרוא

אלא מאי, ובמצרים נתנו לקב”ה שם, אבל עוד לפני כן, אברהם אבינו, מה שלא יהיה, זה כבר היה לפני כן, לפני כן היה ספק איזה שם נכון לקרוא עכשיו.

הרמב”ן לומד כפשוטו

במילים אחרות, כן? הרמב”ן לומד כפשוטו, וכך לומדים לדעתי כל המקובלים, לדעתי שזה יותר פשוט פשט בקבלה לומר כך, כי לא שקבלה היא דבר אחר מהרמב”ם, זה גם דבר טוב, הקבלה של הרמב”ם הייתה כמעט אותו דבר כמו הרמב”ם.

חידוש המקובלים

אבל החידוש של המקובלים הוא הטענה, והרמב”ן אומר, אם זו דרך איך אפשר לעשות שהשאלה והתשובה יאמרו אותו דבר, אמור לי, כי אני גם רוצה להבין מה אני אומר, אני לא רוצה לומר סתם דברים שאני לא מבין.

זה לא חידוש כל כך גדול

אני מבין מאוד פשוט, יש על זה קושיות, צריך לשאול איך יתכן שלקב”ה יש שם, זו קושיא, זה דבר. אבל אני אומר לך, זה לא חידוש כל כך גדול.

שיטת הרמב”ם יותר מסובכת

אם מישהו אומר שלאלוקים אין שם, כמו שהבנת שהרמב”ם אומר שלאלוקים אין שם, והרמב”ם לאורך כל הדרך אומר כן שלאלוקים יש שם, אבל זה יותר מסובך. אבל נאמר כמו שהבנת לגבי הרמב”ם, בואו אפילו לא נדבר כך, בואו אפילו נאמר איך הוא מבין את הרמב”ם, כי הרמב”ם הבין את הרמב”ם, זה לא כך. זו כבר סתירה בחומה, זה מאוד מסובך להחזיק ראש.

המסקנה: אי אפשר להתפלל באמת לפי הרמב”ם

אבל מאוד פשוט, שהרמב”ם אומר שלאלוקים אי אפשר באמת להתפלל אליו, לפחות לפי איך שהוא מבין אי אפשר להתפלל. והרמב”ן ידע ומודה בכך, הוא אומר שעושים זאת רק להדיוט גדולים וקטנים, כדי שיעשו זאת לילדים.

שיטת הרמב”ן: לאלוקים יש שם – הנפקא מינה של יציאת מצרים

היסוד: אם לאלוקים אין שם, אי אפשר לעבוד באמת

אבל הוא אומר חידוש גדול. אם מישהו הוא אלוקים, אין לו שם. וכמו שהרמב”ם מבין – שהרמב”ם הוא אלוקים אין לו שם. והרמב”ם דרך אגב סובר כן שלאלוקים יש שם, אבל זה יותר מסובך. אבל נאמר כמו שזה מובן לגבי הרמב”ם, שנדבר כך – אני אבין כמו שאני מבין את הרמב”ם, שהרמב”ם לא הבין כך. זה לא הדבר, זה לא סתירה בקיצור, זה קצת מסובך איך להחזיק ראש.

אבל נאמר כמו שזה מובן שהרמב”ם הוא אלוקים אי אפשר באמת לעבוד אותו. לפחות כמו שהוא מבין אי אפשר לעבוד. והרמב”ם במובן מסוים מודה בכך. הוא אומר שעושים זאת רק להזכיר גדולים על הקטנים, כדי שהילדים יבינו את זה, זה לא אמיתי.

אבל הוא רוצה כן אמיתי. ובמובן מסוים הוא מבין שחסר באמת אמיתי. חסר באמת צריך דרך אמיתית מסוימת. חסר באמת את סוג עבודת ה’ שאפשר לעשות עם קרבנות וכו’. חסר באמת משהו אמיתי.

אומר הוא, שממילא צריך לתת לקב”ה שם.

לקב”ה יש יותר משם אחד – היסוד הקבלי

אלקים אינו שם

והוא אומר ממש בדיוק להיפך: במצרים לקב”ה לא היה שום שם. זה האר”י, כן, האר”י. על זה מדבר כמעט הרמב”ן: אלקים, אלקים אין לו שם. זה שם אלוה, זה שם סתם כל בעל כוח, מה שהמילה “אלוה” אומרת. אלקים אינו שם.

כשאתה כותב אלקים, אתה לא יודע אל מי לדבר. כמו שאתה כותב כאן ואתה אומר “אדם” – כן, יש כל האנשים. אבל האדם, הוא אלקים, בסדר, יש רק אחד, זה עושה את זה קצת יותר קל. אבל בכלל אין לו שם בעולם, בעולם האנושי. אם אתה כותב אלקים אתה לא יודע על איזה אלוה אתה מדבר.

מה זה אומר? שאם אתה כותב את שמו, אתה מדבר ישירות איתו. כן, אתה יודע את שמו.

המקור – פרשת וארא

עכשיו, לא רק זאת, אלא לקב”ה יש יותר משם אחד. זה הייתי גם נותן פשט לפי הרמב”ן, שהרמב”ן הוא קצת יותר מסובך. לקב”ה יש יותר משם אחד.

איפה הוא מדבר באיזה פסוק? הפסוק הוא ממש קבלה. אתה יודע שקבלה צריך לומר פשט בפרשת וארא, שזה לא ממש… לא קבלה, אבל הרעיון הוא: יש דבר שלקב”ה יש יותר משם אחד. וזה עושה נפקא מינה איזה שם יש לו.

אפשר לומר רשות פשט, זה כבר קצת פשטות, אבל זה ממש אמת. המקור הגדול ביותר לקבלה הוא הפסוק, כן. כתוב: “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם”.

יש חילוק. יש שם א-ל שדי שנביאים מסוימים הוא דיבר איתם בשם הזה, צדיקים מסוימים, אבות מסוימים. ואצל משה רבינו הוא מדבר עם שמי ה’. כן, במילים אחרות, זה עושה חילוק.

המשל של המקובלים הראשונים

אם הקב”ה היום בדרך, סוג הדבר שאתה צריך לתפוס, אבל יש לזה הנהגה, מה שלא יהיה, איך הוא מנהיג.

מה הנפקא מינה למעשה? במילים אחרות, בעולם התהו עושים השמות.

אני יודע מה זה – אם יש אדם, כביכול, זה משל של המקובלים הראשונים. אם יש אדם שיש לו… איך אומרים? “הוא לובש כובעים רבים”, נכון? יש לו עשרה לבושים, נאמר, כן? יש לו יותר מתפקיד אחד, כן?

הוא רבי, והוא ראש ישיבה, והוא טבח גם כן, אני יודע מה, כן? ויש לו שם בתור כל אחד מאלה, לא רק שם טבח. כאן קורין לו ינקל, כאן קורין לו משה. בתור ראש ישיבה הוא ינקל, בתור טבח הוא משה. זה לא אותו דבר, כן? אפילו צריך להיות להיפך. בתור רבי צריך להיקרא ינקל, בתור טבח יכול… אז, בכל אופן.

ואתה קורא לו משה באמצע הבישול, בא הוא להסביר לך תורה, אתה לא צריך כבר צלחת מרק. זה דבר אחר.

ואין כאן ידיעה, לא שאתה צריך לדעת שהוא עכשיו בבישול. אתה יודע כבר שהוא עכשיו בבישול, לא זו היתה השאלה. השאלה היא איך קורין לו. אתה צריך לדעת: כאן קורין לו ינקל, שם קורין לו משה. זה אותו אדם, אותה מציאות, אבל יש לו שם אחר.

החידוש של יציאת מצרים – “אלקי ישראל”

והחידוש של יציאת מצרים הוא זה, שלהקב”ה יש שם, או יותר מאחד, או אחד שלמשל קורין לו אלקי ישראל, או קורין, נאמר, שם שרק היהודים משתמשים בו.

אפילו הגויים שיודעים מהתורה לא קורין לו בשם הזה, או אנחנו לא קורין לו בשם הזה. נאמר, אנחנו מחמירים, אני יודע מה, אנחנו חושבים. והגויים כן, אבל הם עיוותו את הנקודות, אני לא יודע מה, ואנחנו אומרים שזה לא עוזר.

הנפקא מינה המעשית

על כל פנים, זה אומר שכאשר אתה רוצה לדבר עם הקב”ה בתור אלקי ישראל, בתור, נאמר, זה שמוציא את היהודים ממצרים, וצריך לתת לו מעין דבר כזה, שאני רוצה לתת לו מעין יחס כמו שאומרים היום – אתה צריך לקרוא לו בשם היהודי.

אם אתה קורא לו בשם הגויי, הוא יאמר: “מהי ישועה גויית? אני לא באותו מפעל, אני לא מוכר את הישועות הגויות.” זה עושה חילוק עצום.

אפשר לטעות מזה

וזה דבר מאוד ממשי. אפשר לטעות מהדרך הזו. בגלל זה אולי… היו הרבה טעויות שאנשים עשו בגלל מה שנקרא כתות, וקבלה. אבל כולנו נוהגים בדרך הזו.

וצריך להודות על האמת שאפילו אנחנו שמחשיבים את עצמנו מבינים ואנחנו אומרים גם תפילות בלי כוונות קבליות, ואנחנו מתפללים לא אומרים…

הערת אגב – אודות תפילות

כן, יש תשובה מהמהרש”ל שהוא כתב לרמ”א, הוא שמע שבחורים מתפללים “צלי הרסתה”. זו תפילה, לשון, אני לא יודע. אני לא מצאתי את אותה תפילה, והרמ”א מכחיש, הוא אומר שהוא מעולם לא שמע זאת.

כן… הוא אומר שאינו יודע, והרמ”א אומר שאינו יודע, שדווקא. זה מה שהוא מדבר עליו. הוא עושה שטויות. בסדר. לא, זו איזו תפילה, משהו בטח עמד לו, איזו תחינה, שמישהו כתב. הוא אומר זאת בלשון. לא, הוא אומר שהיה לשון, תפילה. כן, הסתכל סביב, זה משהו. הבחורים. לא. אני מדמה. הוא אומר שזה סביר, שהם עובדים את האל. לא, לא, הוא אומר שזו תפילה, והרמ”א ספקן שיש תפילה כזו.

אני בטח ניסיתי, לא מצאתי את המעשה. ואם מצאתי אותו, זה גם מעשה טוב. לא, התכוונתי בכל אופן. בכל מקרה, אין תפילה כזו. בסדר.

זה ברור, אולי יש מחשבה כזו, אבל אין ללכת לתפילה כזו.

העיקר

אז זה אומר שזה עושה חילוק לדעת איך קורין להקב”ה. החילוק של לדעת ממש איך קורין לו, לא מלדעת שיש הרבה הנהגות ומבנים ומה מתכוון הקב”ה. זה צריך לדעת, זה אמת.

המחלוקת העיקרית: מה זה להיות יהודי?

וכאן יש כלי המחלוקת, מהו העיקר, או מה זה להיות יהודי?

שיטת הרמב”ם

הרמב”ם אומר: מה זה להיות יהודי? ואולי הספרים החסידיים גם כולם פחות או יותר אומרים. מה זה להיות יהודי? זה לדעת את האין סוף, הקב”ה שהוא למעלה מהכל.

שיטת המקובלים

אבל המקובלים, הבעל אומר לא: מה זה להיות יהודי? או מה זה להיות בעל מדרגות או בעל השגה? ידיעת השם? זה אומר לדעת איך קורין לו.

במובן מסוים זה יותר קל, כי לא צריך לדעת את הפשט. כל אדם יכול לדעת זאת. הוא לא אומר שזה רק. זה לא דבר שאולי אומרים שלא מסבירים לכל אחד שיש בעיה כי אנשים יכולים לטעות. אבל בעצם זה דבר פשוט.

יש לנו “אל אישי”

במילים אחרות, כשאומרים שיש לנו אלוקים, אומרים שהאלוקים שלנו הוא כן מושג השם. נעשה קשה איך יכול להיות מה זה אומר. בסדר, אבל יש לנו כן מעין מה שקורין באנגלית אל אישי, נכון? אל אישי, כביכול עזר, כאילו כן.

נאמר, אדם, לפחות יש לו שם. כבר כבר, אני אומר שיש לו שם, וזה מרחיק את המעט ביותר של גשמיות עם הדבר שאפשר לומר, וזה לא באמת מגושם. יש לו שם, אפשר לדבר איתו בשמו הפרטי. זה דבר חדש.

השאלה אודות הגויים

ומה עוד אנחנו אומרים, שהגויים, לפחות הגויים של… אני לא יודע אילו גויים, כי לכל הגויים היה לפחות שם. אז אני לא יודע איך אפשר להסביר שזה שונה מכל הגויים. אבל צריך לומר ששמם שקר.

מה זה יציאת מצרים לפי הרמב”ן?

לפני יציאת מצרים

מה זה אומר לגבי יציאת מצרים לפי הרמב”ן? שלפני יציאת מצרים כשהיהודים צעקו, הם צעקו אל אלקים. הם לא אמרו “אלקים עזור לנו”, צועקים כך – עוזר פעם אחת בשלוש פעמים.

אחרי יציאת מצרים

אחרי יציאת מצרים פירושו שהם אומרים שם הוי”ה, שם אהי”ה, כך אומר החלק, זה רמב”ן שמובן עם הזוהר הקדוש.

ביאור הזוהר

הזוהר אומר: למה הקב”ה אמר חמישים פעם יציאת מצרים בתורה? אז מה? הקב”ה מתגאה שהוא הוציא אותנו ממצרים? זה לא דרך.

אז אומר הזוהר, לא. שחמישים פעם יציאת מצרים באה לומר לנו “מי המדה שהוציאנו ממצרים”. הזוהר אומר קצת אחרת ממה שהרמב”ן אומר, שבינה הוציאה אותנו ממצרים.

אז הרמב”ן אומר זאת ממש כאן, הוא אומר עוד דבר אחר, שלפני יציאת מצרים אפשר לקחת מהרמב”ן, בדיוק. זה הרבי זצ”ל ממש זה.

לפני כן לא יכלו לעבוד את ה’

לפני כן לא יכלו לעבוד את ה’, לא היה להם יחס אישי איתו. יכלו לומר “זה קשה”, “לחיות איתו”, נאמר כמנהיג העולמות העליונים, אבל בעולם הזה קשה מאוד לחיות כך.

באה יציאת מצרים לפי הרמב”ן, בדיוק.

ביאור המגיד מקאזניץ – עתיק והשמות

מה שבספרים החסידיים קורין לזה “סולמות” כך, כן. המנהיג שלהם נולד כאן בקבלה.

אומר המגיד מקאזניץ מה זה אומר: שהעתיק שהוא עוד יותר גבוה, הוא באמת כמו שהרמב”ם אמר – אין לו שייכות עם בני אדם. “וצדקתך אל תתן לו”, מה שלשון הראשונים אמרו על “אדם ובהמה תושיע ה’”, “וצדקתך אל תתן לו”, “ורחמיך אל תתן לו”.

לשון יחיד של רבי יצחק סנדר, לשון יחיד: “לא איכפת לי כלל”, לא אכפת לו כלל.

אבל בזה לא לשון יחיד אלא בשמות, כן “איכפת לי”.

החידוש של יציאת מצרים

וזה נעשה עם יציאת מצרים, שאנחנו יכולים לקרוא לו בשם, שם יהודי מיוחד.

כאן אני אומר, כאן צריך להבין יותר טוב מה החילוק בין זה לגויים שגם היו להם שמות. על זה נכנס עוד רמב”ן שלם אודות שבעים השרים שצריך להבין את טבעו המדויק של כל אחד.

העיקר

אבל כאן יש דבר חשוב מאוד שיוצא בדיוק להיפך. שזה לא חידוש למעלה מן השמים או למעלה מן הגופים והגשמים.