תוכן עניינים
ראינו שחובות הלבבות סובר שחובה הוא לדעת את ענייני האמונה בדרך של עיון שכלי, ואיננו מסתפק בידיעתה בדרך של קבלה, וזאת לא מפני שהוא מסתפק באמיתת הקבלה או סובר שהיא מסופקת במידת מה, אלא לפי שהוא סבור שמחובת הלבבות הוא לדעת אותם ולא להאמינם בלבד.
עלינו להעמיק את דעתנו כאן כיצד נוכל לתאר את יתרון היודע על המאמין מקבלה, מבלי לעסוק בספיקות על מידת האמת שבאמונה. כלומר, כאשר אנחנו אומרים שיש מעלה ביודע דבר בהוכחה על היודע אותה בקבלה. מה מעלה אנחנו מתכוונים בזה? נפרט מעט יותר את האפשריות והצדדים.
(א) הפשטות: הידיעה וודאית יותר מן הקבלה
הסתכלות ראשונה ופשוטה במעלת הידיעה על הקבלה הוא אם נטען על הדבר הנודע מקבלה שהוא אינו אמת, לפי שהקבלה אינה הוכחה מספקת שננקוט את הדבר לאמת, מובן מאד חסרון הקבלה, כלומר חסרונה הוא פשוט במידת האמיתות שלה. גם אם לא נחליט אותה לשקר ממש, נוכל לומר שידיעה מקבלה הוא דרך משל חמישים אחוז ידיעה, ועוד נשאר בה ספק, מה שאין כן ידיעה מוכחת הוא תשעים או מאה אחוז ידיעה, כי ההוכחה ממעטת את הספק.
הסבר זה ביתרון הידיעה על הקבלה אינו הסבר על מעלת אופן הידיעה של אמונה על אופן הידיעה של הוכחה, אלא הסבר על מידת הוודאות של הדבר הנודע. היא פשוט טוענת שדברי קבלה אינם נכונים מספיק ואילו דברים מוכחים נכונים יותר.
הסתכלות זו מצד עצמה וודאי אמת יש בה, והכל יסכימו שאכן יש חוסר שכנוע במידת האמת בדבר שמקבלה בלבד. לכל הפחות במידה שמי שלא קיבל את אותו הקבלה לא יקבלה מבלי הוכחה. וכמו כן בוודאי הכל סוברים שהדבר הנודע באופן הברור ביותר בשכל ידחה גם את הקבלה, מכיוון שההוכחה הוא ידיעה וודאית יותר. כמו שאין מי שיאמר שהקבלה תדחה את החוש.
ולכן גם לגבי הדבר הנודע מקבלה שאנחנו נוקטים בה שהיא אמת, יוסיף לב המעיין וודאות בידיעתה כאשר ידע אליה גם הוכחה, לפי שסוף סוף נשאר ספק כלשהו על הדבר הנודע מקבלה, וגם הקבלה הכי ברורה יש בה ספק כלשהו, וכפי שאפשר לראות שאין הכל מקבלים את כל הקבלות אבל הכל מקבלים את הדברים המוכחים. במילים אחרות, אותו ההוכחה שישכנע את האפיקורס, ישכנע גם הספק שנשאר בעצם הידיעה. החקירה בדרך העיון וההוכחה עושה את הדבר שאנו מאמינים בו לוודאי יותר, וממילא עונה גם לאפיקורס שבטרם הגיע לרמת וודאות זאת לא קיבל את הדבר לאמת, כמו שהוא עוזר למאמין שכבר קיבל את הדבר ברמת הוודאות של הקבלה, שידע אותה ברמת וודאות גדולה יותר[1].
מעלת הידיעה על ההאמנה קודמת למעלותיה במידת הוודאות
מכל מקום, לא על זה לבדו עומדת מצוות החקירה והעיון. שכן, כפי שחובת הלבבות מפרש מאד[2] אין עסקו עם מי שיש לו ספיקות באמונה, וגם אין ראוי שנפרש שאע”פ שאינו פונה למי שיש לו ספיקות באמונה מכל מקום הוא פונה למי שנשאר לו מעט ספק בלב, שאין זה נראה מכלל גישתו. ואם נחזר אל רס”ג, הלא הוא מפרט מאד גם את מידת הוודאות שבקבלה, ומאריך[3] לומר שהגיוני לגמרי לסמוך עליה, ואף מזהיר שאין לנו לחקור באופן שנניח את הקבלה בצד. אם כן חזרה קושיא למקומה, והוא שאם כבר ידענו משהו מתוך הקבלה, מה יכול להוסיף לנו ידיעת אותו הדבר מתוך העיון השכלי[4].
אם כן עלינו לפרש היטב, במה ייתכן שיש יתרון ליודע מתוך העיון, גם אם מבחינת האמת שבדבר אינו מוסיף בזה אמיתות על האמונה שמתוך הקבלה[5]. במילים אחרות אפשר להציג את השאלה, נניח שאנחנו יודעים בוודאות שדבר מסוים הוא אמת, ובפנינו תלמיד שרוצה ללמוד את האמת אודות אותו נושא, והוא מוכן לקבל כל מה שנאמר לו כאמת מוחלטת. האם יש ערך ותועלת שנסביר לו גם את ההוכחות לכך שיבין אותה בדרך ידיעה, או שדי להגיד לו את העניין והוא יאמין לנו בדרך קבלה.
האינטואיציה הבסיסית שלנו מראה לנו, שישנה עדיפות לידיעת דבר על פני קבלתה, גם כאשר נשוא הידיעה אחד הוא. הנחה רווחת הוא שישנה עדיפות למי שיודע אמת מסוימת, על המאמין אותה האמת כשהוא מסתמך על מישהו אחר לידיעתו, אע”פ שהנושא של ידיעת שניהם שווה במידת האמיתות שבו, ואף שניהם כאחד מודים שהוא אמת. ואדרבה, מתוך ההבדל הבסיסי הזה, הוא שנובעים שאר המעלות של הידיעה על ההאמנה, היינו מה שהיודע יש לו על פי רוב יותר וודאות, או מה שהיודע יוכל להשתמש בידיעותיו בצורה יותר מדויקת מאשר המאמין, אינם אלא סימנים וענפים היוצאים מעצם המעלה של הידיעה על ההאמנה.
בכמה וכמה דרכים ניתן לתאר מעלה זאת, וכל דרך מאלה תלוי בהבנת שורשי הגדרות הדעת והאמונה, נשתדל להסביר בצורה ברורה כמה אופנים, כפי העולה לנו מתוך לשונות חובות הלבבות, אשר כפי הנראה מתוך דבריו מתכוון לכמה דרכים ומעלות של הידיעה על ההאמנה.
(ב) הידיעה הוא השוואות הלשון והלב שהוא עיקר חכמת המצפון
החידוש הגדול שקיימים חובות הלבבות
כאשר קוראים אנחנו בהקדמת חובות הלבבות, עלינו להעמיק חקר ולשים לב אל עיקר נקודות חידושו אותו הוא טורח לבסס בהקדמתו זאת, ואשר סביב נקודה זו סובבים כל הוכחותיו טענותיו ומשליו. נקודת החידוש בדברי חובות הלבבות הוא שמלבד האדם החיצוני, שהוא האדם העושה המדבר ומקיים מצוות. ישנו עוד אדם פנימי. אשר לצורתו הוא קורא לב, או כוונה, או מצפון, או חכמה פנימית. והוא החלק שאינו נראה בכלל במעשה האברים או במילות הפה והלשון. אלא הוא החלק אשר כולו מחשבה, תחושה, והכרה פנימית. ויש במקום הזה עולם שלם של דעות ואמונות ועבודות, הרבה יותר ממה שיש בעולם החיצוני של האברים.
קל לפספס כאן את עוצם החידוש והדגשת הדבר. כי כולנו מניחים שוודאי יש לאדם חלקים פנימיים, וחושבים אנחנו שאנו מכירים גם את דרישות העבודה הצפונה בהם. אך חייבים לעמוד על מה שחובות הלבבות עושה כאילו הוא מחדש ממש את היות האדם הפנימי הזה קיים, ולא עוד אלא שהוא עיקר האדם הקיים ועיקר מקום העבודה המחויבת. וכי עבודה זו אין לה שום יחס וקשר אל הנראה על האברים. החכמה הצפונה היא הכרה פנימית לגמרי, עולם מלא תוכן הרבה יותר מפורט מאשר החכמה הנגלית. אך היא אינה איזה הוספת פרט וחיות בחכמה הנגלית, או התעוררות שיקיים את חובת האברים בתשוקה וחפץ לב, כפי שרבים קוראים את דברי חובות הלבבות, אלא הוא ממש חידוש עולם ואדם לכשעצמו, שהוא ממש סוד ואין מי שיכול לראות אותו כלל.
צריכים אנחנו לשמוע כאן כיצד עד חובות הלבבות לא ידענו כלל אודות קיומו של מצפון זה. כל שכן שלא ידענו ריבוי פרטיו מוצאותיו ומבואותיו וקישורי חלקיו זה עם זה ועם חכמת האברים. הוא אינו רק מעורר על הדברים שכבר ידענו אלא ממש מחדש לנו דברים שלא העלינו על ליבנו.
בכדי לצייר את זה נבין כיצד הבנו את הפסוקים שהוא מתבסס עליהם טרם חידושו. כאשר למדנו על חסרון הצביעות, או הדרישה לעבוד את ה’ בכל לב. לא העלינו על דעתנו שהכוונה שישנו עוד קומה של עבודה שהוא בלב. אלא קראנו אותו כהשלמה אל האדם החיצוני, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב ולא יהיה שקרן. אפשר לומר הפירוש הקודם לחידוש חובות הלבבות הוא שבכל לבבך הוא שלילה בלבד, שלא תאמר דבר אחד ותחשוב דבר אחר. אבל חובות הלבבות רואה בו חיוב שלם, שאדרבה מה שאתה עושה אינו חשוב אלא כתולדה של מה שאתה יודע בליבך.
חובות הלבבות לוקח את איסור הצביעות הפשוט, מעמיק בה ומרחיב אותה, עד שהוא מוצא בתוך האני הפנימי עולם שלם של קיום ושל עבודה, שהאני החיצוני אינו אלא צל אליו. לפי דעתו אינו די שלא יהיה לך בליבך דבר הסותר את פיך. אלא צריך אתה שיהיה לך לב שהוא בעצמו מאמין ואוהב וירא וכו’. ולפי ערך חידושו ההבנה הקודמת אינו מתעסק כלל בלב ואינו רואה אותו כקיום עצמאי ושלם בפני עצמו שצריך לטפל בעבודתו.
כך קוראים אנחנו את הקדמתו, המבוססת מכל הצדדים להראות ולבסס את המציאות של הלב הזה, והמציאות של החובות החלות עליו והעולם השלם הקיים בו. בכדי להוכיח את זה מראה הוא את חשיבות הכוונה על המעשה בהלכה, את סיפורי החסידים שדיברו על גודל הטירחא בבירור מעשיהם בבחינה הפנימית, ושאר דרכי ההקדמה.
מתוך אותו חידוש ממש, וכחלק ממסע השכנוע שלו אלינו שנקבל אותו מתוך ריבוי ציוריו והוכחותיו וטענותיו, הוא מאריך בהקדמתו שלא די הוא להיות מאמין באברים החיצוניים, אבל צריך להשיג ידיעה שהוא הוא האמונה מצידה הפנימי הנמצא במצפון ולא באברים בלבד. כשם שאנשי חובת האברים אינם מעלים בדעתם שיש עולם שלם של אהבת ה’ בנוסף על הפשוט לא להיות צבוע. כך בדיוק אינם מעלים בדעתם שיש עיון שלם ביחוד ה’ ומציאותו מן הבחינה הפנימית, שהוא הוא הבחינה של ידיעה לאפוקי ההאמנה מן הקבלה שהוא דומה להלכות האברים ואיסור הצביעות הפשוט.
שלילת המדרגה הראשונה בשער היחוד פרק א וב
נראה את זה בשער היחוד פרק א וב’, שבו הוא מבסס את גדר ‘טוהר היחוד’, או ‘היחוד בלב שלם’, שהוא כוונת השער הזה. רבינו בחיי מתחיל ואומר בשער היחוד פרק א’.
“גדר יחוד האלוהים בלב שלם, הוא שיהיו הלב והלשון שווים בייחוד הבורא יתברך, אחר אשר יבין בדרכי הראיות בירור מציאותו ואמיתת אחדותו מדרך העיון”.
והוא הולך ומפרט שם את צורך כל חלק מחלקי ההגדרה הזו. החלק הראשון בהגדרה הוא “שיהיו הלב והלשון שווים בייחוד הבורא”. והוא מפרט זאת בהמשילו את הכתות השונות הנמצאים בדרגות שונות של היחוד. הכת הראשונה הוא זו שחסרה בו לגמרי את המימד הפנימי של היחוד, והוא מגדירו בפרק א’:
“מי שמיחד אותו בלשונו בלבד, והוא שישמע בני אדם אומרים דבר, והוא נמשך אחריהם מבלי דעת עניין מה שהוא אומר”
ובפרק ב’ מרחיב אל מי הוא מתכוון:
“תחילתם, יחוד האל בלשון בלבד, והמעלה הזאת היא המעלה אשר יגיע אליה הקטן והפתי, אשר איננו יודע עניין האמונה, ואין אמיתתה קבועה בלבו”.
המדרגה הראשונה ביחוד הוא מי שמקיים את היחוד בחובת אבריו בלבד, הוא אומר בדיוק מה שצריך לומר, אבל אין לו לא הבנה יותר עמוקה מזה, ואינו יודע הוכחת העניין. זוהי מעלת הקטן או הטיפש אשר סיפרו לו את ענין האמונה בפשטותה, והוא מקבל אותה ומאמין אותה. זו אכן מעלה מסוימת שכן הוא עדיף מן הקטן אשר לא לימדוהו את היחוד, והוא המעלה הקודמת בזמן לפי סדר החינוך[6].
שימו לב שמדרגה זו הוא שהוא קורא לו המייחד בלשון ולא בלב כלל. וזה עצמו חידוש גדול התלוי בחידושו העקרוני שקיימת רובד של חובות הלבבות. שאילו לפי ההבנה הפשוטה הקודמת לו, אין שום פגם באמונת הקטן והפתי. כי לא מדובר כאן שהקטן והפתי יש להם איזה פקפוק או ספק בלב, אדרבה פעמים רבות רואים את הקטן כפסגת ‘פיו וליבו שווים’, שהלא אינו מתחכם לחשוב מחשבות והוא מתנהג בתמימות בכל ענייניו. אבל הקטן הזה בעיני רבינו בחיי הוא מי שלא נגע כלל אל מדרגה פנימית של האמונה. כי מהיותו קטן אין לו בכלל כלי דעת עמוקים שבהם יכניס את אמונתו בדעת. וכן הגדול שלא העמיק בדעתו להבין ולחקור ענייני האמונה, אע”פ שהוא מתנהג בתמימות גמורה ואין בו שום צד צביעות לפי ההבנה הפשוטה של צביעות, הרי בעיני חובות הלבבות הוא מייחד בלשון ולא מייחד בלב. כי חסרה לו בכלל המימד של האדם הפנימי שהוא הלב, והוא המושג בדעת הדברים בדרך שכלית שהוא אחד מן האברים הפנימיים שבלב.
זוכרים אנחנו מן ההקדמה, אשר גדר זה של “השוואת הלב והלשון” הוא הוא עיקר גדר העבודה הפנימית שנקרא חובות הלבבות[7]. אם כן חובת העיון השכלי באמונות, אינו איזה חידוש צדדי של חובות הלבבות, כאילו בנוסף להיותו אוחז בכל עיקרי העבודה הפנימית המקובלים, עוד לו שיטה האוחזת בחובת המחקר באמונות. כאשר נראה מדברי רבים האומרים חובות הלבבות כולו מחמדים לבד שער היחוד שאין מקובל עליהם להיות חוקרים ביחוד. כי חובת ידיעת היחוד הוא מתחייב מתוך כל עיקר הגדר של חובות הלבבות, והמאמין מן הקבלה בלבד נחשב לפי דעתו כמו מי שעושה את שאר התורה בחובת האברים בלבד ומתעלם מחובת הלבבות.
ההכרח שחובת הלב הוא הידיעה השכלית
אמנם יש לבעל דין לשאול, ומי הכריחנו שהידיעה בדרך שכלית הוא גדר הלב הפנימי. שמא אפשר לאדם שתהיה לו אמונה פנימית בתוך אותו המקום הפנימי, מבלי שיהיה לו ידיעה אלא בדרך האמנת הקבלה בלבד. התשובה מנקודת מבטו של חובות הלבבות שרעיון כזה נלעג והאומרה לא הבין את עיקר היסוד של חובות הלבבות. הלא הוא התחיל את ספרו מן ההנחה שהטובה הגדולה שהטיב איתנו הקב”ה הוא החכמה שנתן בנו. ולכן העבודה הגדולה שחייבים אנחנו אליו הוא העבודה באותו הכוח השכלי והחכמה שהוא הכוח הנשמתי שנמצא באדם. מובן ממילא שכפיית הכוח השכלי לחזור את מה שהזולת לימד אותו מבלי הכלת הדבר בכלי הדעת וההבנה, לא ייחשב לעבודה בכוח החכמה השכלית כלל. שאלה כזו ייתכן רק למי שאינו מעריך את עיקר הטובה כטובת השכל, ומדמה כאילו השכל שניתנה בנו הוא חסרון או מעצור בדרך העבודה, שצריך לכוף את השכל לאמונה חיצונית שהוא היפך כל המהלך של חובות הלבבות שיש לכוף את החוץ אל הפנים ולא להיפך.
[הא מיהת, דרכי השכל רבים הם. ואין חובת הלב מחייבת שילמד השכל את ענייני היחוד דווקא לפי הדרך הפילוסופית שלימד רבינו בחיי. אולי יוכל מי שהוא לשכנע את שכלו בדרך אחרת, או שיתחדש פילוסופיה אחרת שונה מזו שהניח רבינו בחיי. על כך אין רבינו בחיי חייב להתווכח והוא בעצמו אומר שלא השתמש בראיות אלה דווקא אלא לפי היותם קרובים אל כוונתו, וייתכן שהוא עצמו אילו ידע דרכי ראיות אחרים או דרכי חשיבה אחרים היה בוחר בהם. אך שצריך לבחון אם אכן אלה הם דרכי חשיבה או שהם דרכי כפיית השכל להאמנות חיצוניות].
עבודת השכל חייב להיות באופנים שכליים
מקום אתנו לבטא עוד מהכרח זה וכיצד הוא כרוך עם כל עיקר היסוד של חובות הלבבות. רבים מסכימים שעיקר חובות הלב הוא השוואת הלב והלשון, או בשפה יותר מדויקת, השוואת הפנים והחוץ. אך מגדירים הם את הפנים תמיד כפי התאמתו אל החוץ. אומרים הם מהו כוונה שלימה בתפילה, הוא אשר לא יהא בליבו דבר הסותר את המילים שהוא מבטא. ואמנם דרכי תהפוכות הלב והמח ידועים, וקשה מאד על האדם התרכזות המח בדבר שהוא עוסק בו בפיו מבלי עוד תערובות. קשה יותר הוא הסכמת הלב אל מה שהוא אומר בפיו, ולפיכך נדמה להם שכל עיקר מאמץ העבודה הפנימית הוא שכנוע הלב שהוא יסכים להניח מעט מעסקיו, ולהניח מדרכי המחשבה שלו, בכדי שיוכל על דרך משל לומר את מילות התפילה בטהרת הלב, ודבר זה נקרא אצל רבים עבודה שבלב.
אך הסתכלות זו הלא הפוכה היא לגמרי מן הטעם האמיתי בעבודת חובת הלבבות. ההיגיון השורשי של חובות הלבבות אומרת שהעבודה הכי חשובה הוא זו הנעשית באברים הפנימיים, דהיינו בהכרת הדעת והלב. לפי הגישה הרווחת אין כל עיקר הכרת הלב אלא שעבודו עד שישווה לגמרי אל הפה, והיינו המתת הכוחות הפנימיים עד שלא יהא בהם אלא מה שייתכן שהיה בחיצוניים. יש לתמוה תמיהה רבתי על זאת. הלא השכל והלב בוודאי רחבים הרבה על הלשון והאברים. והשכל בכוחו להבין ולחשוב ולדעת דברים רבים הרבה מאשר יוכל הלשון לבטא וחיצוניות הידיעה להאמין. והשכל הלא טבעו מהותו ומעלתו הוא לחקור ולהבין דברים באופן שכלי טהור. הייתכן כזאת לומר שכל עיקר עבודת השכל הוא כאשר יפסיק להיות שכל וישווה עצמו אל פשטות הדברים שהם אלה שיכולים להתבטא בפה? אין זה אלא חוסר הכרה בכל המציאות של השכל והמחשבה, כל קומת האדם הפנימי אשר אל קיומו וחובת העבודה בו רוצה להובילנו חובות הלבבות.
ואמנם בני אדם מזלזלים בזה, מאחר וזו היא באמת החכמה הצפונה, אשר אין אותותיה נראים על האברים כלל. ואצל המון הטיפשים נדמה עבודה שבלב להתעורר בהתגלות ליבו ואבריו ופרצופיו באהבת ה’ או באמונה, אין זה חובת הלבבות כלל אלא חובות האברים, וכך כתב בהקדמה שהתפלה בפה מחובת האברים הוא. אבל חובת הלב עצמו עין לא ראתה היא החכמה הצפונה ממש, יש בה מרחק שמים וארץ בין המשתמש בשכלו כפי שהוא שכל בכדי לדעת את ה’ במה שאפשר לדעת אותו, לבין מי שחושב שכל עיקר העבודה הפנימית הוא המתת השכל באשר הוא שכל וכניעתו אל האמונה הנאמרת בפה. כאשר עבודת האברים הוא כפי הראוי להם, הפה לדבר והעין להסתכל והרגליים להלך וכן הלאה, כך בדיוק עבודת הלבבות הוא כפי הראוי להם, המח לחשוב והשכל החוקר לחקור והלב להתבונן, והכל כפי הדרכים היותר מעולים שבהם, שאם יחשוב באופנים קלי העיון הנה אינו משתמש בחלק המעולה שבאדם לעבודת ה’, ואם יתבונן התבוננות קלה בלבד בחשבו עיקר האמונה היא הנאמרת בפה וחובת הלב רק שלא יסתור אותו, הרי זלזל במתנה היותר גדולה ושער היותר גדול שפתח בה הבורא לידיעתו והוא השכל עצמו, כאשר פותח הספר בתחילת הקדמתו.
השכל חייב תוכן שכלי עמוק בכדי לעבוד בו את ה’
יש לספר ולתאר את סיפור הספר הזה בחפשו אחר המחקר האלוהי, לא כחוקר קר שהיה מסתפק איך ידע שיש ה’, וביקש ומצא ראיות והגדרות לכך. אלא כמי שלבו בוער לעבוד את ה’ בחלקיו המעולים ביותר שהם שכלו. וכאשר התבונן בפשטות התורה לא מצא בה את העבודה הצפונה השייכת לשכל. וכאשר פתח את הסידור שלו לא ראה בה כתובה בפשטותה אלא האמירה שמע ישראל ה’ אחד, שהוא אינו אמירה שיש מה להאריך בה, והלא הוא מחשבה פשוטה ביותר, דאמליכתיה בשמיא וארעא ובז’ רקיעים ובארבע כיווני העולם, אין זה לפי ערך עבודת הלב אלא עבודת האברים, שהם וודאי יכולים לתפוס את שיש לתפוס לפי הבנה פשוטה זו.
ועל כן חיפש רבינו בחיי ומצא הבנות יותר עמוקות ביחוד ה’, שהוא מה שהוא קורא טוהר היחוד, והוא ההבחנה בין אחד עובר לאחד אמת, וההוכחות שנדע את מציאות ה’ ויחודו, וכל שאר העמקים שביאר בספרו, שאת כולם ביאר לא לתשובת האפיקורס. אלא כתוכן שיהיה לשכל שהוא המעולה שבאדם למלא את שכלו בהתבוננות במציאות ה’ וייחודו. ולפיכך דייק וכתב שהמייחד בלשונו בלבד שני חסרונות יש בו. האחד שהוא אינו יודע אמיתת הדברים לפי שאינו יודע להביא לו ראיה (וגדר זה יתבאר יותר להלן). והשני שהוא אינו יודע את ההבדל בין אחד עובר לאחד אמת, ולזה הוא קורא שהוא מייחד בפה ולא בלב. כי האחד לפי המובן הפשוט שלו אינו אלא הבנת הפה לגבי הבנת העומק שבו שהוא הוא העבודה בחלקים הפנימיים העמוקים של האדם שהוא עבודת הלב.
[וכך צריך להבין בכל הדורות שמצינו רבים ממבקשי ה’ פונים אל קבלה ושיטות אחרות ולומדים אותם. והרואה ייפלא מה לעבודת ה’ בלימודים שכליים אלה. וכמעט נדמה שהלימודים הללו אינם שכליים אלא רגשניים דתיים שכך הלא נראה שכל מבקשי ה’ בדעתם קוראים בהם. אבל הדחף המביא את עובדי ה’ בפנימיות לבקש את הספרים האלה אותו סיבה הוא. לא כי הם תמימים ומאמינים כל ספר שהם קוראים. אלא לפי שהם חשים את חובת עבודת ה’ בכלים הפנימיים שלהם. ומבינים שוודאי בפשטות מילות התפילה, כמה שלא ניכוף את הלב והמוח שלנו לחשוב רק בהם, אין זה עבודה פנימית כלל אלא אדרבה כפיית הפנים אל החוץ. על כן מבקשים הם בכל ליבם ובכל נפשם את הרחבת והעמקת הדעת בסוגיות השייכות לאלוהות ועבודת ה’, שעל ידי כן בלבד יכולים הם לעבוד את ה’ בליבם ובמוחם. חסרי תבונה שואלים מה יש לך מעיון עמוק באלוהות, ושואלים כיצד אפשר להתרגש מזה בחיצוניות. ושכינה מה אומרת תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה. מטרת הרגשנות החיצונית הוא שתיכנס אל הפנים ותראה את המלך בשכלך ובו תעבוד, לא שתהפוך כל השגה פנימית אל התעוררות האברים החיצוניים.]
הידיעה אינה יכולה להיות ידיעה בנכונות הקבלה
חובה להדגיש כאן עוד דבר, אשר טעמו נובע גם מהגדרה זאת וגם משאר הטעמים שיבואו למטה. והוא כי ישנם השואלים כאן, אם הודית שאין ההוכחות של חובות הלבבות דווקא ההוכחות היחידות לנכונות היחוד. למה שלא נחזור שוב לקבלה, ונתרכז בהוכחת הקבלה בלבד, ושוב תהיה לנו ידיעה שכלית אודות נכונות היחוד. סברא זו הוא סברת מי שאמר להחליף את שער היחוד בכוזרי מאמר ראשון, המבסס את נכונות הדת על סברות המוכיחות את נכונות הקבלה בדרך שכלית.
לפי דעת חובות הלבבות, כל זה לא יועיל כלל בכדי שתהיה לאדם אמונה פנימית לקיים את חובות הלבבות של האמונה, דהיינו הידיעה. שכן, כפי שהוכחנו, הבעיה של חובות הלבבות עם הקבלה איננה מה שיש בה ספק אלא מה שהיא חיצונית לדעת האדם. גם הקבלה היותר וודאית, דהיינו הקבלה שכל הסברות שבעולם אומרים שיש לנו לקבל אותה, עדיין איננה דעת אלא קבלת עדות. וכל קבלת עדות דומה במהותה, לעיוור הנמשך אחר הפקח. המקבל עדות אינו יכול לומר שהוא עצמו יודע, אלא שהוא סומך על מי שיודע. הבעיה עם זה אינו שידיעתו שקרית או מסופקת. אלא שהיא איננה ידיעה כלל. חשיבות הידיעה הוא לפי שהוא שימוש בכלי החשוב ביותר של האדם בכדי לעבוד בה את ה’ ולדעת אותו. והקבלה, נכונה ככל שתהא, אינה עושה שימוש בכלי החכמה.
חובות הלבבות רוצה שתדע את ה’ על ידי כלי החכמה והדעת שלך, הוא לא מסתפק בזה שכלי הדעת שלך מורים שנכון שיש לקבל את העדות אודות מציאות ה’. שכן בדרך זו בסופו של דבר הידיעה אודות ה’ נמצא רחוק מן השכל שלך, כמו השכל שלך התופס אותו על ידי דבר אחר. השכל שלך אמר שיש להאמין למסורת, והמסורת מספרת שיש ה’. מכל מקום השכל שלך אינו יודע שיש ה’. חובות הלבבות רוצה שהשכל שלך בעצמו יהיה בתוכו ידיעה על ה’, וזו בלבד קיום מצוות האמונה בדרך של חובת הלב.
ניתן כאן ריווח להתבונן ובס”ד בשיעור הבא נבאר יותר מהבחנות יתרון הידיעה על הקבלה.
[1] הסתכלות זאת גורמת לחוסר נוחות למאמינים מקבלה, שכן היא מפרשת שלגבי מידת הדעת שווים המאמין והאפיקורס. יוצא שכל ההבדל בין המאמין לאפיקורס הוא שהאפיקורס דורש מידה יותר גדולה של וודאות בטרם יקבל את הדבר לאמת בעוד המאמין מסתפק במידה פחותה של וודאות. אכן ההכרח לא יגונה ואם כן הדבר כן הוא.
[2] כאשר הבאנו בסוף שיעור ט’.
[3] בהקדמתו פרק ו’, ובפירוט יתר במאמר ג’ פרק ד’ וה’.
[4] ביותר יש לנסח את הקושיא לפי גישת רס”ג, הנוקט שהשכל והמסורת אינם אלא דרכים מקבילות לאמת. ומאי נפקא מינה באיזה דרך מגיעים אל האמת אם האמת אחת הוא מכל מקום.
[5] הבנה זו גם תניח את דעת מפרשים רבים המרגישים חוסר נוחות גדולה מכל שיטת החקירה, באשר הם מרגישים שזו מערערת על מידת האמת שבאמונה מקובלת בלבד. ובוודאי טענותיהם מובנת כיצד אפשר לבוא למאמין ולומר אתה אינך באמת מאמין באמת עד שתחקור. ולפיכך הם חושדים את כל בעלי שיטת החקירה כאילו אין אמונתם שלימה. אך אם דברינו נכונים נוכל להבין כיצד יש מעלה גדולה בידיעה מוכחת שאינה תלויה בביטול מידת האמת שבידיעה מקובלת.
כן תניח הבנה זו את דעת השואלים על כך מאידך גיסא, שאם המסקנה ידועה מראש מה ערך לחקירה זו כולה, הרי אין זו חקירה הדורשת אחרי האמת אלא ציור העיגול מסביב לחץ.
במסורת הנוצרית מפורסמת אמירת אנסלם מקנטרברי “האמונה מחפשת הבנה” וכן “איני מחפש לדעת בכדי שאוכל להאמין, אך אני מאמין בכדי שאוכל לדעת”. והן הדברים.
[6] כלשונו בהקדמה: כי הקבלה – ואם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים אליה תחילה.
[7] וז”ל “וצריך שתדע כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם, שיהיו גלויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו, ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו”