אמונה וחקירה שיעור ט’: דעת חובות הלבבות בחובת החקירה

חובת חובות הלבבות לרבי סעדיה גאון

בשיעורים הקודמים ביארנו את הכרח החקירה מדברי רבי סעדיה גאון, שהוא נובע מתוך הגדרת הדעת אצלו כאמת המצוירת ונזכרת בתוך הנפש היודעת, וכי אל דעת כזאת הראויה להיקרא בשם דעת אין מגיעים על ידי קבלת הדבר הנמסר במסורת אלא על ידי העמידה על הראיות והבנת העניינים בעצמו. וכי בכל זאת הקבלה חשובה לפי שאין דעת רוב בני האדם מוכשרת להגיע אל האמת בדרך זו, ואף המוכשרים לכך הרי החקירה אורכת זמן הרבה, ועד שמגיעים למדרגה זו עליהם לקבל את הנאמר להם בדרך ההגדה הנאמנת, וזה דבר הגיוני לסמוך עליה.

ועוד למדנו את הנובע מתוך זה, והוא יחסי השכל והמסורת באופן כללי ולגבי הבנת המצוות. השכל עדיף בכך שהוא המביא לידי דעת אמת. אבל יש לשכל הגבלות בעיקר ביחס למצוות, ואפילו ביחס למצוות שכליות שאינו יכול לעמוד על פרטיהם ללא הקבלה. ולכן גם מי שמוכשר לקבלת הדעת עצמו יש לו חלקים שאינם קיימים אצלו אלא בקבלה.

כעת נפנה אל עוד שיטה חשובה מאד, והוא שיטת רבינו בחיי בספרו חובות הלבבות. נראה כי רבינו בחיי הוא תלמיד רבינו סעדיה כמעט בכל המובנים, ובכל זאת יש בדרכו חידוש והדגשה שונה מאד מאשר בדברי רס”ג, עד שגם כאשר הוא מעתיק את יסודות הרס”ג הרי פנים חדשות באו לכאן והוא מלמדנו עוד הסתכלות חדשה על כל העניין. וכן ניתן לומר שהוא לוקח את תורתו של רבי סעדיה כנקודת התחלה ומפליג איתה בדרכו למחוזות יותר רחוקים ויותר עמוקים בחובות הלבבות.

אזכורי רס”ג בחובות הלבבות

חובות הלבבות עצמו מפרש את חובתו לתורת רבי סעדיה, ומפנה אותנו ללמוד את ספריו הן להכרת יסודות שביסס עליהם דברים, והן להבנת התורה כולה. הוא מזכירו בשמו חמשה פעמים בספרו.

(א) בהקדמה הוא מונה אותו הן עם מחברי הספרים שחיברו ספרים בפירוש המקרא, והן הם הספרים שחוברו לתשובות האפיקורסים (כדלהלן).

(ב) הוא מציין אליו בהקדמה כשהוא עוסק בסיווג סוגי מקורות הדעת, ואומר שאינו צריך להרחיב בהם “וכבר הקדים לבארם הרב הגדול רבינו סעדיה ז”ל במה שיש בו די”.

(ג) כך הוא מציין אליו בשער היחוד פרק י’ בביאור המידות המיוחסת לאל ” וכבר האריך בביאור העניין הזה הגאון הגדול רבנו סעדיה זיכרונו לברכה בספר האמונות, ובפירוש סדר בראשית, ובפירוש סדר וארא, ובספר יצירה מה שיש בו די ושלא נצטרך עמו לפרשם ולבארם בספר הזה”.

(ד) ובצורה זו מציין אליו גם בשער עבודת אלהים פרק ד’, בשאלת הזכרת העולם הבא בתורה, ” וכבר האריך רבינו סעדיה, זכרונו לברכה, בפרשת “אם בחקותי” מה שיתברר בו ביטול דעות האנשים האלה”.

(ה) ובסוף הקדמתו הוא מזרז אותנו לקרוא בספרי ופירושי רבי סעדיה “והתבונן מספר תורת אלהיך מה שהעירותיך עליו, והעזר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבינו סעדיה ז”ל, שהמה מאירים השכל, ומחדדים הבינה, ומורים הפתי, ומזרזים העצל”.

בנוסף אל אזכורים הללו, הנה רבים מיסודותיו, לימודים מפסוקים ומדברי רז”ל, ושמא אף מבנה הספר כולו, העתיק מן רבי סעדיה, ויש לציין ציונים אלה במאמר נפרד.

חובות הלבבות “ספרי מוסר”, “ספר הלכה”, או “ספר חקירה”

נתחיל עם ההבדל באופי הספרים בין ספר האמונות ודעות לספר חובות הלבבות. בהסתכלות העולם, לא קרבו שני הספרים זה אל זה כלל. הרי חובות הלבבות הוא ‘ספר מוסר’. ואילו אמונות ודעות הוא ‘ספר חקירה’. ואם אמנם יש משהו בהבחנה זו, צריכים אנחנו עוד לדייק אותה. חובות הלבבות עצמו מעמיד את ההבדל בינו לבין רס”ג בהקדמתו באופן זה. הוא מונה את כל סוגי הספרים שחוברו בישראל עד אליו, ומפרט שיש מהם ספרים בענייני המצוות שבחובת האברים, ויש מהם ספרים בפירושי התורה, ויש מהם ספרים שחוברו “ליישב ענייני התורה בלבינו בדרכי הראיות ותשובת האפיקורס, כספר האמונות והדעות”. ” וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון”[1].

מהו אותו חכמת המצפון שרבינו בחיי מתכוון אליו? רגילים לקרוא את זה כאומר חכמת המוסר, ולקרוא את ספרו כספר מוסר. מהו ההגדרה של ספר מוסר? אפשר להגדיר ספר מוסר כדרך שכתב בהקדמת המסילת ישרים, ספר שאינו בא לחדש לנו חידושים אינטלקטואליים, וכל כולו אינו אלא הזכרת בני אדם וזירוזם בשבט מוסר שישימו לב אל מה שכבר ידעו. אין דבר רחוק מזה אצל רבינו בחיי. וזאת משני פנים. ראשונה הוא אינו מציג את ספרו כספר מוסר אלא כמעט כספר הלכה, כספר העוסק בענייני המצוות שהם בחובות הלבבות. כל הקדמתו הוא אריכות לבאר שכשם שישנם מצוות בחובת האברים כך ישנם מצוות בחובות הלבבות, ולתמוה על הספרים שקדמו אליו שהזניחו את העיון במצוות הללו. אם כן חובות הלבבות הוא בעצם ספר המצוות שעוסק במצוות שבחובות הלבבות, בדומה לשאר ספרי המצוות שעוסקים במצוות שבחובות האברים.

שנית, חובות הלבבות וודאי אינו חושב שכל ענין חכמת המצפון הוא הזכרת בני אדם את הדברים שהם כבר יודעים ולעוררם על קיומם. שכן הוא מאריך לבאר באותו הקדמה שאין מצוות חובות הלבבות דברים פשוטים וידועים לכל, אלא אדרבה יש בהם פרטים רבים ועיון רב, אפילו יותר מאשר במצוות חובות האברים. בדומה לכך מבאר מסילת ישרים בהקדמתו מפסוק “הן יראת ה’ היא חכמה”. יראת ה’ אינו הזכרת הדברים הידועים בלבד אלא יש בה חכמה, ולא עוד אלא שהיא לבדה חכמה, כי כל חכמות חובת האברים אינם מגיעים לעומק ורוחב חכמה זו.

השער הראשון שפותח רבינו בחיי בחכמה זו הוא שער היחוד, וענין שער זה הוא מזכיר כבר בהקדמתו כחלק עיקרי מן החובה לעסוק בענייני מצוות הלבבות. כחלק מענין זה הוא מאריך שם שאין יוצאים את מצוות האמונה על ידי האמנתם באופן של קבלה בלבד, אלא מי שמוכשר לכך חייב לעמוד על דעת אלהים באופן של חקירה ודעת. אם כן התחלת חכמת חובות הלבבות הוא הוא החכמה שבו עוסק גם ספר אמונות ודעות, הוא יישוב ענייני האמונה בלבותנו בדרכי הראיות.

חקירה להשיב לטענות או לישוב האמונה בלב

מה אם כן ההבדל שהוא מזכיר בינו לבין רב סעדיה גאון, עד שהוא טוען שמעולם לא חובר ספר כמוהו. ראשית יש הבדל גדול במגמה הכללית של חובות הלבבות. המגמה הכללית של ספר חובות הלבבות הוא ללמד אותנו כיצד לעבוד את ה’ בקיום המצוות שבלב. אכן אחד מן המצוות הללו, ואף הראשון שבהם, הוא מצוות האמונה. אך מכל מקום מגמתו הוא ללמד אותנו אופן קיום מצוות הללו. ואם יש בו טענות או ‘הוכחות’ לאמיתות האמונה, אין מטרתו ‘להוכיח’ את נכונות האמונה ולענות לטענות האפיקורס, בין אפיקורס פנימי בין אפיקורס חיצוני. אלא מטרתו הוא להכניס את האמונה בלב שלא יהיה מצוות אנשים מלומדה של קבלה אלא אמונה פנימית של דעת.

שונה מאד מכך הוא ספר אמונות ודעות. ספר אמונות ודעות עיקר מטרתו הוא הוכחת האמת. וזאת הן מסיבה פנימית, שיהיה האמת מוכח אצל האדם עצמו ולא יישארו בו ספיקות הקיימים לכל מאמין בקבלה בלבד. והן מסיבה חיצונית, שיהיו לו תשובות לאפיקורסים וגוים הטוענים עלינו בענייני האמונה. גם אם יש באמונות ודעות עניינים השייכים לחובות הלבבות, אין זה מטרתו לכתוב ספר של חובות הלבבות אלא הם נזכרים בה אגב דיונו בהוכחת האמת.

אכן כבר ביארנו בשיעורים הקודמים, שאין מטרת רס”ג ‘הוכחת’ האמונה בלבד, אבל וודאי הוא סובר שיש בספרו גם תועלת למי שאין לו ספיקות כלל, וזאת בכדי להעלות את אמונתו ממדרגת הקבלה אל מדרגת הידיעה. אך מכל מקום נקודת הפתיחה שלו הוא הספק. והוא עוסק לענות לשאלות וספיקות. ואך מטרה נלווית הוא העלאת מדרגת האמונה. במילים אחרות, אם רס”ג נתן שני טעמים לסיבת החקירה שלו, האחד מהם ליישב ענייני האמונה בלבנו, והשני שיהיה לנו מה להשיב לאפיקורס. הרי אפשר לומר שחובות הלבבות מתעלם לגמרי מן העניין השני, ואף בעניין הראשון עיקר צורת הגישה שלו אינו בגלל שמי שמאמין בקבלה בלבד עוד נשאר בליבו ספק כאשר רס”ג מציג את זה, אלא יותר בגלל שמי שמאמין בקבלה בלבד אין לו אמונה פנימית באופן של חובות הלבבות ואמונתו חיצונית ומעשית יותר.

מקורות בדברי חובות הלבבות לחלוקה בין הוכחת האמונה לאפיקורס לבין ידיעתה כחלק מחובות הלבבות

אפשר לראות שחובות הלבבות אינו פונה לאנשים שיש להם ספיקות באמונה, ובפירוש הוא מפקיע עצמו מזה גם כשהוא מביא ראיות לאמונה, וכך אומר בהקדמתו:

“ואניח הלשון העמוק והמלות הנכריות והמופתים ההולכים על דרך מלאכת הנצוח, שקורין אותה אנשי חכמת הדבור בלשון ערבי אלג’דאל, והמחקרים הרחוקים, אשר לא יתכן להתישב עליהם בספר הזה, מפני שלא הבאתי בו אלא הראיות המספיקות, אשר תתיישב הדעת עליהן על משפטי החכמה האלהית…

וכוונתי בו להתחכם ולהעיר הפתאים והמקצרים מאנשי תורתנו ונוחלי חוקי דתנו במה שיספיק להם מן הראיות, אשר יעיד השכל בברורן ואמתתן ולא יכחש בהן, כי אם אנשי החונף והשקר, מפני שהאמת כבד עליהם, ושהם מבקשים להקל על עצמם. ולא אטרח להשיב עליהם, מפני שלא היתה כוונתי בזה הספר להשיב על החולקים על עיקר תורתנו, אך כוונתי לגלות מה שהוא תקוע בשכל הצלול משרשי דתנו וטמון בנפשותינו מקטבי תורתנו, וכאשר נעורר מחשבותינו לחשוב בהם, תתברר אמתתם במצפונינו ויראו מאוריהם על אברינו.”

חובות הלבבות הוא ספר פנים תורני לגמרי. אפילו דבריו אודות חובת חקירת האמונה אינם בנויים על הספק שיש באמונה מקבלה, אלא הם בנויים על ראיות מדברי תורה ומסברת השכל שזו חובה עלינו מדברי תורה. כלומר פנייתו הוא למי שכבר מקבל שהתורה אמת ומבקש לקיים מצוותיה, אלא שאינו יודע שכשם שיש מצוות בחובת האברים כך יש מצוות בחובת הלב, ואחד מחובות הלב הוא החקירה, ואת זה הוא מבקש לתקן בספרו זה.

בשיעור הבא נעמיק יותר בהגדרת מצוות וחובת החקירה ואיך הוא חלק מן המצוות שבלב בשיטת חובות הלבבות, יחסו לדברי רס”ג בענין זה, והמקורות והסברות שהביא חובות הלבבות לחובה זו, שמתוך כל זה יתבאר לנו היטב טעמו ועניינו של חובת שער היחוד.

[1] העתקתי בפנים לשון אבן תבון. בתרגום אברהמוב (עמ’ 27) מתרגם “ולא מצאתי בהם ספר שמתייחס באופן מיוחד לידיעה הפנימית”. בהמשך כותב רבינו בחיי “וראיתי החכמה הזאת, שהיא חכמת חובות הלבבות, שהניחוה ולא חברוה בספר שיהיה כולל שורשיה, ושהיא כארץ עזובה, ולא סדרוה בחיבור שיקיף כל פרקיה”. ובתרגום אברהמוב “לפיכך, הגעתי למסקנה שהידיעה הזאת, כלומר ידיעת חובות הלבבות, מוזנחת ואינה כתובה בספר אשר יכלול את יסודותיה. (ואם היא כתובה הרי זה) בצורה בלתי מהודרת בספר ש(אינו) מקיף את ענפיה”. ולפי התרגום הזה, ופירושו שם הערה 42, ענין התלונה הזאת שאע”פ שבספרי אמונות ודעות ועוד ספרים עוסקים בעניינים שבחובות הלבבות, (א) אין ספר קבוע ומבוסס על זה בלבד (ב) הם עוסקים בזה בדרך מפוזר ובלתי מסודר, (ג) אינם כוללים את כל פרטי מצוות הלבבות וענפיהם. לפי פירוש זה מובן שאע”פ שרס”ג אכן עוסק במקצת מחובות הלבבות בספריו, וגם כאשר הוא עוסק בהוכחת האמונה אפשר שהוא עוסק בחלק מחובת הלבבות, הרי אין ספרו מבוסס על זה ואינו עוסק בפרטיו של חובות הלבבות באופן מסודר.