הקדמה השתים-עשרה של המתכלמים טוענת שהחושים אינם אמינים ולכן אי-אפשר לבנות עליהם הוכחות מדעיות. הרמב״ם מגלה שהכלאם נאלץ לאמץ עמדה סקפטית זו כדי להגן על האטומיזם שלו – אחרת, הראיות האמפיריות היו מפריכות את תיאוריותיהם על תנועה לא-רציפה והתפרקות חפצים. הוא מראה שאחרוני הכלאם ניסו לנטוש את האטומיזם ואת הסקפטיציזם החושי, אך טוען שזו פשרה בלתי-קוהרנטית – השיטה הכלאמית כולה קורסת ברגע שמוותרים על אחת מההקדמות. הרמב״ם מפנה לגלינוס שכבר בימי היוונים הקדומים לגלגו על הסופיסטים שהכחישו את מראה העיניים, ומדגיש שהכלאם פשוט מיחזר טיעונים עתיקים שכבר נדחו.