סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — הלכות ספר תורה, פרק ח׳ (הלכות תפילין מזוזה וספר תורה)
—
א. צורת פרשה פתוחה ופרשה סתומה
דברי הרמב״ם: פרשה פתוחה יש לה שני אופנים: (1) אם סיימו באמצע השורה ונשאר ריוח כשיעור תשע אותיות, משאירים את שאר השורה ריק ומתחילים את הפרשה החדשה מתחילת השורה הבאה. (2) אם לא נשאר מספיק ריוח, מסיימים את השורה, משאירים שורה ריקה שלמה, ומתחילים את הפרשה הפתוחה מתחילת השורה השלישית. פרשה סתומה יש לה שלוש צורות, כולן עם העיקר שהריוח הוא באמצע השורה (לא בתחילת שורה).
פשט: כלל הרמב״ם: פרשה פתוחה מתחילה תמיד בתחילת השיטה, ופרשה סתומה מתחילה באמצע השיטה (עם ריוח משני הצדדים).
חידושים והסברות:
1. מחלוקת רמב״ם ורא״ש: הרא״ש סובר שפרשה פתוחה צריכה להיות בה תשע אותיות ריוח באותה שורה לפני הפרשה החדשה, לא רק בשורה הקודמת. לפי הרא״ש, אם מתחילים באמצע שורה עם ריוח לפניה, זו פרשה פתוחה. אבל לפי הרמב״ם זו היתה פרשה סתומה, כי פרשה פתוחה חייבת להתחיל בתחילת השיטה.
2. נפקא מינה מעשית בספרי תורה של היום: בספרי התורה שלנו אף פעם לא מופיעה שורה ריקה שלמה לפני פרשה פתוחה (האופן השני של הרמב״ם). בית יוסף בשולחן ערוך אומר שמקפידים שכל פרשה פתוחה תסתיים עם לפחות תשע אותיות ריוח, כדי לצאת ידי שתי השיטות — גם הרמב״ם (ריוח בסוף שורה, פרשה חדשה בתחילת שורה הבאה) וגם הרא״ש. העצה של “עלה לתת לשניהם” — אם כי יש שטוענים שזה לא עובד לגמרי.
—
ב. פסול של טעות בפרשיות פתוחות/סתומות — אין לו תקנה
דברי הרמב״ם: אם טעה בריוח הפרשיות — עשה סתומה במקום פתוחה או להיפך, או השאיר ריוח במקום שאין צריך, או בכלל לא השאיר שום ריוח, או שינה את צורת השירות — הרי זה פסול ואין לו תקנה, אלא צריך להוריד את הדף ולעשות חדש.
פשט: טעות בפתוחות/סתומות היא פסול ואי אפשר לתקן אותה — צריך להחליף את כל הדף.
חידושים והסברות:
1. למה אי אפשר להגיה? למה אי אפשר פשוט למחוק ולכתוב מחדש? שני תירוצים אפשריים: (א) צריך למחוק יותר מדי, ויש גבול לכמה אפשר לתקן בספר תורה (כפי שלמדנו קודם — יותר מארבע טעויות אי אפשר לתקן). (ב) זה עניין של פגם — שספר תורה לא יהיה “מלוכלך”. לא לגמרי ברור מה הטעם, אבל זה נובע לכאורה מגמרא.
2. חשיבות ההלכה כהקדמה: מכיוון שפרשיות פתוחות/סתומות הן פסול בלא תקנה, חשוב מאוד לדעת איזו פרשה היא פתוחה ואיזו סתומה — וזה מוביל לצעד הבא של הרמב״ם: לכתוב רשימה מלאה.
—
ג. רשימת הרמב״ם של כל הפרשיות — הקדמה, מקור, וחשיבות היסטורית
הקדמה: למה הרמב״ם כותב רשימה
דברי הרמב״ם: “לפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורה שחולקים ומחברים… נחלקים בדברים אלו כמחלוקת הספרים עצמם” — לכן הוא הולך לכתוב רשימה מלאה של כל הפרשיות הפתוחות והסתומות בתורה, “כדי להגיה עליהם כל הספרים ולהגיהם.”
פשט: הרמב״ם לוקח על עצמו ליצור תקן לכל ספרי התורה, כמו ספר התורה שהיה מונח בעזרה.
חידושים והסברות:
1. הטענה הדרמטית של הרמב״ם: הרמב״ם אומר שכל הספרים שראה יש בהם שיבושים גדולים. לא רק ספרי התורה עצמם, אלא אפילו בעלי המסורה — הספרים שעושים רשימות של פרשיות — יש להם אותה מחלוקת כמו ספרי התורה עצמם. כלומר, ספרי העזר לא עוזרים, כי גם הם חלוקים.
2. ההצלחה ההיסטורית של הרמב״ם: זו אחת מההצלחות הגדולות ביותר של הרמב״ם — כל כלל ישראל, גם ספרד וגם אשכנז, קיבלו את רשימת הפרשיות של הרמב״ם. באשכנז לקח זמן עד שהרמב״ם הגיע, ועדיין היו ספרי תורה עם גרסאות אחרות, אבל אחרי שהרמב״ם התפשט, כל הפוסקים אומרים שכולם עושים כרמב״ם (חוץ מחילוק אחד שיש בו שתי גרסאות ברמב״ם עצמו).
3. האירוניה בפרויקט הרמב״ם: הרמב״ם אמר שיכתוב ספר הלכות שכולם יפעלו לפיו — הראב״ד התנגד לו, ובהרבה עניינים זה “לא עבד”. אבל דווקא בעניין הזה של פרשיות ספר תורה החלום של הרמב״ם התקיים — כל כלל ישראל קיבל.
4. בעיית טעות סופר ברמב״ם עצמו: ספר הרמב״ם הופך עכשיו כמו “ספר התורה שמונח בעזרה” — התקן לכל האחרים. אבל מה קורה אם בספר של הרמב״ם עצמו נכנסה טעות סופר? הרמב״ם לא חישב את האפשרות הזו. כל זמן שהרמב״ם חי, הוא דיבר עם תלמידים ושלח מכתבים, כך שאפשר היה לברר שאלות.
המקור: ספר הידוע במצרים / כתר ארם צובא
דברי הרמב״ם: הרמב״ם אומר שהסתמך על ספר הידוע במצרים שכולל כ״ד ספרים (כל התנ״ך), שהיה בירושלים שנים רבות, ומשם היו מגיהים את כל הספרים. “והוא הגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתה.”
פשט: בן אשר הגיה את הספר הזה פעמים רבות, והרמב״ם הסתמך עליו כשכתב את ספר התורה שלו כהלכה.
חידושים והסברות:
1. “ידוע במצרים” — נדון האם זה אומר שהספר היה פיזית במצרים, או שהיה ידוע במצרים. הספר היה מקובל בירושלים, ומשם היו מגיהים.
2. הספר אינו מיוחס לעזרא הסופר — הרמב״ם לא מביא שום עזרא הסופר בהקשר הזה. נדחית בתוקף המחשבה שזה ספר התורה של עזרא.
3. הספר אינו ספר תורה עצמו — זה אוסף של כ״ד ספרים (כל התנ״ך).
4. בן אשר — מי היה: בן אשר היה אחד מחכמי המסורה בזמן הגאונים, אולי הגדול ביותר, שגר בטבריה. יש מחלוקת ידועה בן אשר / בן נפתלי בעניינים מסוימים. המעלה העיקרית של הספר היא לא שבן אשר כתב אותו (יכול להיות שסופר כתב), אלא שהוא הגיה אותו מאוד — זה היה פרויקט חייו, הוא ישב על זה עשרים-ארבעים שנה, עבר על הכל ותיקן.
5. הרמב״ם קיים את מצוות כתיבת ספר תורה, והעתיק את ספר התורה שלו לפי כתב היד של בן אשר.
כתר ארם צובא — הספר הפיזי
חידושים והסברות:
1. מניחים ש״ספר הידוע במצרים” הוא הספר שמאוחר יותר נודע בשם כתר ארם צובא (ארם צובא = חלב/אלפו, סוריה). הספר היה מאוחר יותר בבית כנסת בחלב.
2. השריפה בתש״ח (1947): כשהערבים עשו פוגרום כתגובה למדינת ישראל, הם שרפו את בית הכנסת. יהודי ניסה להציל את הספר, אבל הגיע מאוחר מדי — חלק גדול אבד: כמעט רוב החומש חסר (בערך עד חצי ספר דברים), וגם לא מסתיים עד סוף התנ״ך.
3. הספר נמצא היום במוזיאון ישראל בירושלים, בהיכל הספר, יחד עם מגילות קומראן. אפשר לראות אותו גם באינטרנט.
הדיוק של כתר ארם צובא
חידושים והסברות:
1. חכמי המסורה של היום מאשרים שהספר מדויק בצורה יוצאת דופן. אפשר לבדוק דרך מסורה — מספרים שסופרים כמה פעמים חסר, כמה פעמים מלא, וכו׳.
2. כתבי יד עתיקים אחרים (כמו כתב יד לנינגרד, אבן שושן, וכו׳), אפילו כמעט אלף שנה, אינם עקביים עם המסורה שלהם — הם לא מתאימים לעצמם.
3. כתר ארם צובא, כל התנ״ך הענק, יש בו רק שלוש או ארבע טעויות ידועות — מלבד זה הוא מדויק מאה אחוז. זה בגלל שבן אשר ישב על זה שנים ארוכות, ואפשר לראות בספר מחיקות — הוא שינה דברים.
4. משתמשים היום בטכנולוגיה (כמו רנטגן עם מחשבים) לראות אם מתחת לקלף יש עוד תיקון או מחיקה. ר׳ נריה עבד על זה.
מה הרמב״ם לקח מהספר — ומה לא
חידושים והסברות:
1. הרמב״ם לקח מהספר רק את הפתוחות והסתומות של התורה. הוא לא הביא את הנוסח לגבי נקודות, תגין, מלא וחסר, או עניינים אחרים.
2. סיבה אפשרית למה: פרשיות פתוחות וסתומות הן פסול התורה אם הן שגויות, ואי אפשר לתקן (אחרי הכתיבה). אותיות, לעומת זאת, תמיד אפשר לתקן. לכן היה חשוב יותר להביא את הפרשיות.
3. לגבי האותיות: יש שתיים-שלוש אותיות בתורה שהן שונות (כמו “הדקו” עם אל״ף או עם ה׳), ואנחנו לא יודעים מה הרמב״ם כתב. אם היינו הולכים לפי הרמב״ם היינו צריכים לעשות כמוהו, אבל אין לנו את כתב היד שלו.
4. ניסו לשחזר (לשחזר) מה היה כתוב בחלקים האבודים, דרך רשימות שחוקרים עשו לפני שנשרף, ודרך מסורה ממקומות אחרים. ר׳ מרדכי ברייער עבד הרבה מאוד לעשות תנ״ך לפי המסורה המקורית, והחומש שמשתמשים בו מבוסס על עבודתו.
המחלוקת: האם בן אשר באמת הגיה את הפתוחות והסתומות?
חידושים והסברות:
1. יש היום אנשים שטוענים שלא נכון שבן אשר הגיה את הפתוחות והסתומות. הרמב״ם הניח שבן אשר הגיה הכל, אבל:
– נכון שבן אשר הגיה את המסורה ואת הנוסח של הספר.
– אבל אין שום ראיה שהוא גם הגיה את הפרשיות הפתוחות והסתומות.
– יכול להיות שבן אשר בכלל סבר שאין מסורה על פתוחות וסתומות, וכל סופר עושה אחרת.
– כשמסתכלים בספרים עתיקים, רואים הרבה מאוד שינויים בפתוחות וסתומות — הרבה יותר שינויים מאשר באותיות ובנקודות.
– אף פעם לא רואים שתיקנו פרשה פתוחה או סתומה — אין הגהות על זה בכלל.
– היה צריך להיות רשימה או משהו על זה, אבל אין.
2. מסקנת הטענה: אולי הפתוחות והסתומות בכתר ארם צובא הן פשוט כמו שהסופר עשה, ובוודאי זה משהו בעל ערך כי זה ספר עתיק, אבל זה לא אותו דבר כמו נוסח מוגה.
המנהג בפועל
חידושים והסברות:
1. הכתב האשכנזי יש בו כמה אותיות שהן שונות מכתר ארם צובא. תימן גם לא מחזיקה כך.
2. לכאורה היינו צריכים ללכת לפי הרמב״ם, אבל מנהג רוב הסופרים הוא לא לעקוב אחר זה בכל הפרטים.
3. עם טכנולוגיה מודרנית (כמו רנטגן) אפשר לראות שבכתבי יד עתיקים יש מתחת לטינט הכתוב שכבה עתיקה יותר — מה שמוכיח שהעתיקו את נוסח הרמב״ם לנוסח הרמב״ן. יש גם כתבי יד מהרמב״ם עצמו.
—
ד. רשימת הרמב״ם של פתוחות וסתומות — וטעות בספרי התורה שלנו
דברי הרמב״ם: הרמב״ם עושה רשימה ארוכה של כל פרשה פתוחה וסתומה בתורה — ספר בראשית, כל חומש, כל פרשה. הוא מונה איזו היא פתוחה, איזו סתומה, או שתיהן. הוא אפילו עושה סך הכל בסוף — כמה יש בכל ספר ובכל חומש.
פשט: ספרי התורה שלנו תואמים את הרמב״ם חוץ ממקום אחד.
חידושים והסברות:
1. טעות בפרשת צו: בפרשת צו יש פרשה (שייכת ל״כל חלב”) שבספרי התורה שלנו לכאורה חסרה — לא עושים אותה נכון. הטעות באה כי שתי פרשיות מתחילות באותן מילים, וקשה לתפוס איזו הרמב״ם מתכוון. יכול להיות שהרמב״ם עצמו עשה טעות, או שזו טעות בהעתקה. ספרי התימנים יש להם את זה נכון — יש להם את שתי הפרשיות (פתוחות או סתומות). אצלנו פשוט חסר אחת.
למי אנחנו חייבים את ספרי התורה שלנו
חידושים והסברות:
1. כל הספרים שלנו בנויים על שניים-שלושה גדולים. הרמב״ם התקבל כי אף אחד אחר לא השקיע בנושא הזה.
2. רבי מאיר הלוי אבולעפיא (הרמ״ה, בעל “יד רמ״ה”) — הוא התעסק מאוד בעשיית ספרי תורה נכונים. יש לו ספר “מסורת סייג לתורה” שעובר על כל הפרשיות. הוא לקח את הפתוחות והסתומות מהרמב״ם. הוא לא ידע את הגרסה הנכונה, אז שלח מכתב לרבי יהודה אבן תיבון שישלח לו העתקה מדויקת מהמקור של הרמב״ם. דבר מפליא: הרמ״ה היה אחד המתנגדים הראשונים לרמב״ם — הוא אמר שהרמב״ם לא מאמין בתחיית המתים, מבחינת השקפה הוא היה מאוד נגד הרמב״ם — אבל בספר התורה שלו השתמש במסורה של הרמב״ם. כל ספרי התורה באים בעצם ממנו.
3. המאירי גם כתב ספר על ספר תורה. מאוחר יותר יש את מנחת שי מהאחרונים, ועוד כמה אנשים. אבל לאורך כל ההיסטוריה אפשר למנות בערך עשרה אנשים שהשקיעו בנושא הזה, והתורה שלנו מונחת עליהם.
—
ה. הלכות שירות — שירת האזינו ושירת הים
דברי הרמב״ם: הרמב״ם כבר הזכיר כמה פעמים ששירה צריכה להיכתב כשירה. יש שתי שירות בתורה.
שירת האזינו
דברי הרמב״ם: כל שורה בשירת האזינו יש באמצעה ריוח (כמו פרשה סתומה — פתוח משני הצדדים), שמחלק כל שורה לשניים. הרמב״ם אומר שכותבים אותה בשבע וששים (67) שורות. הרמב״ם מונה בדיוק איזו מילה באה באיזה צד (ימין או שמאל): “האזינו השמים ואדברה”, “יערף כמטר לקחי”, “תזל כטל אמרתי”, “כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב” וכו׳.
פשט: שירת האזינו היא רק שתי עמודות (columns).
חידושים והסברות:
1. מציינים שאנחנו אולי לא עושים כך — עושים מספר שורות אחר, ויש הרבה גרסאות בזה.
שירת הים
דברי הרמב״ם: שירת הים כותבים על שלושים שורות. זה הסדר של אריח על גבי לבנה: אריח פירושו חצי, לבנה פירושה שלם. שורה אחת יש בה חור אחד באמצע (ריוח אחד), והשורה הבאה יש בה שני חורים (ריוחים משני הצדדים), שעושה שלושה חלקים. כך יוצא ריוח כנגד הכתב, וכתב כנגד הריוח — זה אריח על גבי לבנה.
פשט: השורה הראשונה כותבים כדרכה — בלי רווחים, “אז ישיר” עד “ויאמרו”.
שורות לפני ואחרי השירות
דברי הרמב״ם: השורות לפני ואחרי שתי השירות יש להן גם מנהג מסוים — איזו מילה מתחילה כל שורה. לא כותבים רק את השירה על עמוד, כותבים קצת מלמעלה וקצת מלמטה.
דיון: למה סדר השירות לא תואם את הפסוקים?
חידושים והסברות:
1. הריוחים בשירות לא תואמים את הפסוקים — לא בכל מקום שיש מקום ריק יש גם אתנחתא או סוף פסוק. השירה של השירות לא מתחברת חזק לריוחים.
2. מוצע שזה אולי רמז לבעל קורא — שיזכור באיזה ניגון לקרוא. יש שאומרים שהמקומות הריקים אומרים שצריך לשיר שם, שבא איזה ניגון בשירה עם סלסולים באופן הקריאה.
3. מוצע גם תמונה: בשירת הים זה נראה כמו שני קירות מים ובאמצע עוברת חבורת יהודים — כמו גלי ים. אבל הסוד של סדר שירת האזינו ושירת הים נשאר סוד — “בן יוחאי אולי יכול לומר את הסוד.”
—
ו. אותיות בשירה — כחוט השערה
דברי הרמב״ם: כל התורה כולה, בעת שכותבין אותה באופן שירה — צריך שתהא אות סמוכה לחברתה ביותר, אבל לא תדבק, כדי שלא תראה תיבה כשתי תיבות, ויהיה בין אות לאות כחוט השערה.
פשט: כשכותבים את התורה בפורמט של שירה, האותיות צריכות להיות מאוד קרובות זו לזו — אבל לא לגעת. הרווח בין אותיות צריך להיות כחוט השערה — לא יותר, לא פחות. זה כדי שמילה לא תיראה כשתי מילים.
חידושים והסברות:
1. למה הרמב״ם כל כך חושש מזה? הרמב״ם מביא את המדד של **ת
ינוק שאינו רגיל** — ילד שלא יודע את הפסוקים, הוא לא יידע שזו מילה אחת, הוא יכול לקרוא את זה עם טעויות. הרמב״ם צריך להיות מאוד מדויק כי מצד אחד צריך להקפיד שאותיות לא יגעו (כי למדנו קודם שאם נוגעות זה פסול), אבל מהצד השני זה לא יכול להיראות כשתי מילים — זה צריך להיות ממש מדויק.
—
ז. הערות כלליות לכל פרק ח׳
הפרק כ״הלכות רווחים בתורה”
חידוש: כל פרק ח׳ הוא בעצם הלכות רווחים — איך שמים מקומות ריקים בתורה:
– רווחים גדולים — הפתוחות והסתומות (פרשיות), שבהן משאירים שורות ריקות או מקום בין פרשיות.
– רווחים לשירה — הפריסה המיוחדת של שירת הים ושירת האזינו, שבהן המקום הריק יש לו צורה משלו.
– רווחים בין אותיות — הלכות הריוח בין תיבות, אותיות, שיטות, וכו׳.
קשר לבעל שם טוב
הבעל שם טוב אומר שאותיות לבנות (המקומות הלבנים / הריקים בתורה) מייצגים רמה גבוהה יותר של קדושה מהאותיות השחורות עצמן. אם כך, כל פרק ח׳ — שעוסק באיך מסדרים את המקומות הריקים — הוא ממש הלכות על הרמה הגבוהה, הנסתרת של התורה.
למה באה פתוחה כאן וסתומה שם — שאלה קשה
חידוש / קושיא: לכאורה היה הגיוני שפתוחה (הפסק גדול יותר) תבוא במקום שיש הפסק גדול יותר בתוכן בעניין, וסתומה (הפסק קטן יותר) במקום שיש הפסק קטן יותר. אבל מי שלומד את רשימת הפתוחות והסתומות של הרמב״ם רואה שקשה מאוד להסביר למה כאן באה פתוחה ושם סתומה. אף אחד אין לו הסבר ברור ומספק למערכת. יש תירוצים, אבל הם קשים.
—
עד כאן פרק ח׳.
תמלול מלא 📝
הלכות ספר תורה — פרשיות פתוחות וסתומות, ורשימת הרמב״ם
הקדמה לשיעור
אנו לומדים כאן הלכות תפילין מזוזה וספר תורה, פרק ח׳, הלכות ספר תורה. כן, זהו הפרק השני של הלכות ספר תורה. ואנו נותנים ישר כוח לכל הנדבנים של השיעור, כולל ר׳ יואל וכל שאר היהודים שילכו בעזרת השם לעתיד, ושעוזרים כבר, וכבר.
הקדמה להלכות פרשיות פתוחות וסתומות
עכשיו זה כך, למדנו קודם בהלכות שפרשה פתוחה אסור לעשות סתומה, וסתומה אסור לעשות פתוחה, כן? כבר ראינו זאת בהלכה הקודמת. אבל לא ידענו כלל מהי פרשה פתוחה ומהי פרשה סתומה, וגם לא ידענו איזו פרשה צריך לעשות פתוחה ואיזו סתומה.
אז בפרק זה הולך הרמב״ם קודם כל לומר מהו הפירוש של פתוחה וסתומה, מהי ההלכה בזה, האם אפשר להגיה אותה. אחר כך הוא הולך לעשות דבר מאוד מעניין, הוא הולך לעשות לנו רשימה של כל פרשה פתוחה וסתומה בתורה. ולא נאמר את כל הרשימה, זה יכול לקחת לנו עד מחרתיים. מה שהרמב״ם בחסדו הגדול העתיק מספר תורה ישן וחשוב שהיה לו תחת ידו. נדבר על זה, ספר התורה שהרמב״ם מביא.
והדבר הפלא הוא, הוא עובר על זה אף על פי שהוא לא סובר שזה לעיכובא, אבל הוא סובר שזה… לא לעיכובא, לעיכובא פירושו לומר שזה לא מעכב. זה מעכב, מהו מעכב? הרמב״ם סובר מאוד חזק שזה מעכב. והדבר הפלא הוא, אני מתכוון שזה לא מעכב, מהו… הדבר הפלא הוא שלפני שבא הרמב״ם היתה מחלוקת על זה, והגרסאות, וכדומה. כלל ישראל כולו נוהג לפי פרשיות הרמב״ם, חוץ מחילוק אחד שיש, שיש שתי גרסאות ברמב״ם. חוץ מזה, מאז שבא הרמב״ם עושה כל אחד את הלכת הרמב״ם. אז זה ממש הפך את המצב.
הרבה פעמים צוחקים, הרמב״ם אמר שהוא הולך לעשות ספר הלכות, כל אחד ילך אחריו, ובא הראב״ד והגיה, וזה לא הספיק. בענינים מסוימים, כמו למשל הפרשיות של ספר תורה, כל כלל ישראל קיבל. לקח קצת זמן באשכנז עד שהגיע הרמב״ם, עדיין היו ספרי תורה אחרים עם גרסאות אחרות. אבל אחרי שנתפשט הרמב״ם, אומרים כל הפוסקים שכולם עושים כרמב״ם, וזה אחד מההצלחות הגדולות של הרמב״ם בהשתלטות על המערכת. כלומר, הוא לקח את זה ממקור, הוא לא אומר סתם. כן, נדבר על זה בעוד רגע.
הלכה: מהי פרשה פתוחה ומהי פרשה סתומה
אבל קודם צריך ללמוד את ההלכה. קודם, איך נראית פרשה פתוחה ופרשה סתומה. אומר הרמב״ם כך: ומי שירצה לדעת, יסתכל בשולחן ערוך ויראה. אני יודע כבר, צריך זמן לברר את הפרטים, שהרא״ש חולק קצת על הרמב״ם איך עושים פרשה פתוחה. אנו מנסים לקיים “עולה לתת לשניהם”. יש שטוענים שלא עובדת העצה שלנו של “לתת לשניהם”, אבל על כל פנים, הרמב״ם אומר כך:
פרשה פתוחה — שני אופנים
פרשה פתוחה יש לה שני אופנים איך אפשר לעשות אותה. התמונות קצת לא ברורות, אני לא יודע למה, זה איזו חכמה של מה שזה לא יהיה. הוא אומר כך: “אם גמרה באמצע שיטה, הניח שאר השיטה פנוי”. כלומר, אם פרשה אחת נגמרה באמצע שורה, הוא משאיר את אותה שורה ריקה, והוא מתחיל את הפרשה הבאה מהשורה הבאה. טוב מאוד, כמו שיש לך כאן תמונה. לא, התמונה היא…
הוא אומר שני אופנים לעשות פרשה פתוחה. האופן הראשון הוא שגמרו באמצע השורה, ומשאירים ריק, ואחר כך מתחילים מחדש בשורה הבאה. אבל זה עובד רק, כן?
“אמרו רבותינו, כאשר השורה שנגמרה נשאר ריוח כשיעור תשע אותיות” — כלומר, המרווח של תשע אותיות — “אבל אם לא נשאר אלא מעט”, אז לא מספיק שהוא משאיר את שאר השורה והוא מתחיל את החדשה, “אלא גומר בסוף השיטה ומניח שיטה שנייה כולה פנויה”. משאירים שורה ריקה שלמה כדי להראות שכאן יש פתוחה סתומה, “בלבד שיהיה ראש הפרשה הפתוחה מתחלת בשיטה שלישית”. כגון זה שמשאירים שורה ריקה שלמה. שורה ריקה שלמה הוא משאיר. זה מתאים מאוד לרמב״ם, פרשה סתומה.
פרשה סתומה — שלושה אופנים
ויש כאן דבר טוב ומעניין, שמסתכלים בספרי התורה של היום אין דבר כזה בכל התורה, שורה ריקה שלמה לעשות פרשה פתוחה. הסיבה לכך היא שהרא״ש היה לו פירוש אחר. הרא״ש סבר שפרשה פתוחה צריכה להיות לה תשע אותיות לפניה באותה שורה. הוא לא סבר שיוצאים בזה. ממילא הרא״ש אמר שאם נשאר, צריך להתחיל את הפרשה הפתוחה באמצע השורה, כך שיהיו תשע אותיות ריקות באותה שורה.
עכשיו, הבעיה היא, לפי הרמב״ם זה היה צריך להיות פרשה סתומה, כי הרמב״ם אומר שפרשה פתוחה צריכה להתחיל בתחילת שורה. ממילא, רוצים להיות יוצאים גם לדעת הרמב״ם, ממילא אומר הבית יוסף בשולחן ערוך שנוהגים היום להקפיד שאף פרשה פתוחה לא תסתיים בפחות מתשע אותיות, כדי שנוכל לקיים “עולה לתת לשניהם”, לצאת ידי הרמב״ם. אבל אם אין, אומר הרמ״א, זו פרשה פתוחה.
פרשה סתומה, אומר הרמב״ם, כן? פרשה סתומה יש לה שלוש צורות, שלושה אופנים. אופן אחד הוא, אם גמרה באמצע שיטה, מניח ריוח כשיעור, כמו תשע אותיות, ומסיים לכתוב בסוף השיטה. אחרי שמשאיר תשע אותיות באותה שורה, בסוף השורה, ואחרי תשע האותיות הוא לא יכול לכתוב, מתחילת הפרשה שהיא סתומה, עד שימצא הריוח באמצע כגון זה. מראה, כמו תחילת השורה יש תשע אותיות, אחר כך יש מרווח ריק, ואחר כך מתחיל בסוף השורה עוד אותיות. אבל אם לא נשאר מן השיטה כדי להניח ריוח כשיעור, מניח את כל השיטה ריקה כולה. אם לא אפשר לעשות כך, שמשני הצדדים יהיו מילים מלאות, או לפחות מילה אחת, צריך להשאיר ריק לגמרי, ורק להתחיל את השורה הבאה, כי זה לא יפה לכאורה. ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה באמצע שיטה כגון זה. יודע אתה כאן, הוא משלים את הריוח שצריך, ומתחילים מהשיטה הבאה.
יוצא שלפי הרמב״ם, פרשה סתומה היא דווקא זו שיכולה להתחיל עם מרווח באמצע שורה. ואם גמרה בסוף שיטה, זה נגמר בסוף, הפרשה נגמרה בסוף, ויתחיל מתחילת שיטה שנייה, שיטה ריקה, ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה באמצע שיטה כגון זה. שכל השורה היא שלו, הנה כאן הרא״ש חולק, ואני לא זוכר מה הדין בפרשה סתומה.
עיקר הכלל: פתוחה בתחילת השיטה, סתומה באמצע השיטה
אוקיי, זו הלכת הרמב״ם, איך פותחים פרשה פתוחה ופרשה סתומה. לדעת העמוד, כך מוביל הרמב״ם. פרשה פתוחה בתחילת השיטה לעולם, שפרשה פתוחה היא תמיד בתחילת שורה חדשה, ופרשה סתומה מתחילה לפי הרמב״ם באמצע שיטה לעולם. הרא״ש סובר אבל שזה לא יכול להיות, כלומר, זה לא ייקרא פרשה פתוחה או זה לא ייקרא פרשה סתומה אם יש סתם מרווח ריק בתחילת שורה, זה חייב להיות סגור משני הצדדים הפרשה הסתומה, והתורה היא גם רגילה עם טעויות, לכאורה לצאת ידי שניהם, צריך לראות בדיוק, אבל כך יוצא.
הלכה: טעות בריוח הפרשיות — פסול ואין לו תקנה
עכשיו אומר הרמב״ם כך, שתי החומרות המעניינות, כן? אומר הרמב״ם, מלא וחסר, אם טעה והוא לא מוגה במלא וחסר, וכו׳, למדנו שצריך להקפיד על כל מלא וחסר, כל פעם שחסר ו׳ למצווה, כן, זה אפשר לתקן, כמו שהם למדו שמלא וחסר אפשר לתקן, מוסיפים, מגרדים ומוסיפים, לפי ההלכה שהם למדו יותר מארבע לא אפשר, וכו׳.
אומר הרמב״ם שם, אם אחד טעה בריוח הפרשיות, שעם כמה שצריך להוסיף לסתומה ופתוחה או פתוחה לסתומה, עשה הפוך, או שהפסיק בריוח פנוי במקום שאין בו פרשה, אם הוא השאיר ריק נוסף שם שההלכה לא אומרת שצריך להשאיר ריק, או שכתב כדרכה והוא בכלל לא עשה שום ריוח בין פרשיות, או ששינה צורת השורות, הוא לא עשה את השורות באופן שצריך לכתוב שורות, יש כמו שירת הים, ושירות אחרות, שירת האזינו, שצריך לכתוב בסדר מסוים, אריח על גבי לבנה, הרי זה פסול, ואין לו תקנה, אין לו תקנה, אלא, התקנה היחידה לספר תורה שנכתב ממספר דפים, כדי לא לפסול את כל שאר הדפים, צריך להוריד משם שזה תפור, צריך להוריד את אותו דף שטעה בו. כן, צריך לגזור את הדף ולעשות חדש לגמרי.
למה לא אפשר למחוק ולשנות קצת, אני לא יודע. נשמע מהרמב״ם, היתה לו גמרא. לכאורה זו המילה, צריך למחוק יותר מדי. כי אני לא מאמין שיש ענין כי זה צריך להיות כתוב כסדרן, לא, לא דבר כזה. בקיצור, לא ברור מה הפשט. זה לכאורה ענין נוסף של האופן כמו שלמדנו שיש גבול כמה אפשר לתקן, פשוט כי זה פסוק שספר תורה יהיה מלוכלך.
טוב, וזו הלכת הרמב״ם. הרמב״ם זה לכאורה גם קצת הקדמה למה שהוא הולך עכשיו לומר. כי זה מאוד חמור. פסוק סתום או סתום פסוק הוא פסול, ואי אפשר אפילו להגיה אותו. אז מאוד חשוב.
רשימת הרמב״ם של כל הפרשיות — הקדמה
אומר הרמב״ם כך, לפי… הרמב״ם מתחיל עכשיו דבר. אתה מבין מה למדת את ההלכות, עכשיו הוא הולך לעשות יותר. עכשיו הולך הרמב״ם כאיש האשכולות הגדול, הדוקטור שמתמצא בהכל, הוא יוצא ואומר, “אני הולך עכשיו לכתוב לכם את כל מה שצריך לדעת, מה שאני הגהתי מספר התורה.”
למה הרמב״ם היה צריך לעשות זאת? כי הרמב״ם טוען שרוב ספרי התורה פסולים. למה? לפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו. זה לא סתם דבר יפה. לפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו. הוא אומר, כל הספרים שראיתי, בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, כל הספרים שראיתי ראיתי שיבושים גדולים. וכן בעלי המסורה, יש ספר שנקרא “מסורת סופרים”, זה כותב רשימות. מסורה פירושה אנשים שעושים רשימות. מה הפירוש? אנשים שעושים רשימות. שחולקים ומחברים הדיעות בסתומות ובפתוחות, הם עושים רשימות, אבל הם נחלקים בדברים אלו כמחלוקת הספרים עצמם. כלומר, אחד אומר שספר התורה צריך להיות עם כל כך טעויות, והשינויים מספר תורה אחד לשני. אוקיי, אנו מסתכלים ברשימה בספר, שכתובה רשימה, לא התורה, אלא הרשימה. הבעיה היא, יש יותר מספר אחד, והספרים יש להם אותה מחלוקת כמו התורות. זה לא עוזר בכלל הספר.
אומר הוא, “אני הולך לכתוב את הרשימה הנכונה, דהיינו, כל פרשיות התורה, אני אכתוב את כל פרשיות התורה לפי הסתומות והפתוחות, ואיך השורות צריכות להיראות, כדי להגיה עליהם כל הספרים ולהגיהם.” כדי שיוכלו להגיה.
הבעיה של טעות סופר ברמב״ם עצמו
עכשיו הולכת להיות רק בעיה קטנה אחת. מה יהיה אם תהיה טעות סופר ברמב״ם?
כלומר, ספר הרמב״ם הופך עכשיו כמו ספר התורה ששוכן בעזרה, שממנו המלך כתב. כן, אבל אני אומר, תהיה רק בעיה קטנה אחת. מה יקרה אם ברמב״ם עצמו תהיה טעות סופר, אה? לא עלה על דעתו שיכולה להיות טעות סופר ברמב״ם עצמו?
הרמב״ם חי, והוא משוחח עם תלמידים, והוא שולח מכתבים. מקווים שמגיע הטוב ביותר שאפשר. אני אספר לך מעשה על זה.
מקור הרמב״ם — ספר הידוע במצרים
אומר הרמב״ם כך. אומר הרמב״ם, “לפי שראיתי,” אומר הוא, “הסופרים שנסמכו על זה, הם לא הסתכלו במשנה או בתורה שבעל פה. מה יש? ספר הידוע במצרים, ספר הידוע במצרים שכולל ארבעה ועשרים ספרים, אוסף של תנ״ך, כמו שהרמב״ם קודם בסוף פרק דיבר שיש אילו ספרים מסודרים בתנ״ך.
כן, זה אם כן ברור, הרמב״ם הוא הספר שהרמב״ם אומר שהוא לא אותו ספר, אבל אותו ספר פירושו שכותבים מגילה, כזו מגילה ארוכה, זה חומש כמו גדול שיש הרבה שנים הספר שהוא ידוע… על מה היו נסמכים במצרים או בירושלים? אה, על הכי.
כלומר ידוע במצרים הוא ידוע, אני יודע שהוא שוכן במצרים, או איפה הוא היה שוכן כשהרמב״ם מצא אותו, לכאורה הוא היה שוכן במצרים בזמן שמצא אותו… אבל, המילה היא… או המילה היא… בירושלים הוא היה מקובל. אז אתה חושב, שהמקרה הוא רק משהו ממצרים, אבל הוא היה רק מירושלים? כי טוב… הוא היה שם הרבה שנים שזה היה ספר התורה העיקרי. שם היו… משם היו מגיהים. שכל הספרים. כן? נכון.
בן אשר — מי הוא היה ועבודתו
ועליו סמך. למה הרמב״ם סמך על בן אשר? הוא יגיד לך מיד. היה מישהו ששמו בן אשר, והוא הגיה את הספר, והוא עסק בזה הרבה שנים. זה היה הפרויקט שלו לתקן את זה.
מי היה בן אשר? והוא הגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו. הוא הגיה אותו כמו שכתוב, ועל זה סמכוהו. אז כבר זמן מלכות? כמו שהעתיקו? אולי זה מתכוון לזה? אני לא יודע מה הפשט. כך אומר לך הרמב״ם על בן אשר. אני לא יודע מה פשט התיקו. מי העתיק מה? לכאורה מתכוון שאמרו שבן אשר הגיה את הספר הרבה פעמים.
הוא אומר, ועל זה סמכתי. זה מה שהוא מתכוון לומר. ועל זה סמכתי, לא כן, אני אומר לך, ברמב״ם עצמו, הרמב״ם כתב ספר תורה. ועל זה סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכה. הרמב״ם קיים את ההלכה של כתיבת ספר תורה, והוא לקח, על אותו העתיק את ספר התורה, את הכתב של בן אשר.
מי היה בן אשר
ומשם הוא לקח את זה. זה היה ה… בן אשר היה מי? מזמן הגאונים שגר בטבריה. הוא נקרא משהו בן אשר, אני לא יודע איך היה שמו הפרטי.
דובר 2: אתה לא יודע, או אני לא יודע.
דובר 1: והוא כתב, הוא לא רק כתב, הוא בעיקר הגיה. זה הדקדוק האמיתי. כי לכתוב לא מספיק, כי כותבים ספר, בדרך כלל בדרך הטבע, אפילו החכם הגדול ביותר כותב ספר, הוא עושה כמה טעויות. המעלה של הספר היא רק ש… רואים בבירור שהספר היה אבוד, או שלא היה גישה לרוב האנשים רוב הזמן.
כתר ארם צובא — הספר הפיזי
תרגום לעברית
דובר 1: היום מצאו, כן, יש כל מעשה על זה. היה מונח ב… אחר כך היה מונח בסוריה, ולכן קוראים לו כתר ארם צובא, שזה סוריה. מניחים שזה הספר שהרמב״ם מדבר עליו, זה הספר הידוע במצרים.
דיון: האם זה מיוחס לעזרא הסופר?
דובר 2: אבל לא, הרמב״ם לא אומר שזה מיוחס לעזרא הסופר.
דובר 1: לא, לא מגיע לעזרא הסופר. זה בן אשר. אין שום סמיכות לעזרא הסופר. לא, לא, לא. זה לא ספר תורה בכלל. זה לא ספר תורה בכלל. לא, לא על בן עזרא. זה לא חידוש. לא, לא, הוא אמר מפי השמועה, אבל לרמב״ם היה ספר, לרמב״ם היה ספר. אבל זה לא הרמב״ם שברור שזה מבן אשר. זה לא נכון. כן, וחס ושלום מי שיאמר דבר כזה.
בן אשר מחכמי המסורה
דובר 1: הרמב״ם… בן אשר היה מחכמי המסורה בזמן הגאונים, אולי הגדול ביותר. יש את המחלוקת בן אשר בן נפתלי בדברים מסוימים, הוא היה חברו או בזמנו. אבל הוא, איך אומרים, הוא עשה את הספר שהרמב״ם מדבר עליו. אני לא יודע אם בן אשר כתב אותו בעצמו אפילו, יכול להיות שסופר כתב, אבל המעלה העיקרית היא שהוא הגיה אותו מאוד חזק.
המעשה של כתר ארם צובא
דובר 1: ואפשר באמת לראות בספר שהיה בסוריה, ואחר כך הגיע לארץ ישראל. החלקים, החלקים החסרים נשרפו או אבדו בזמן שהיה בתש״ח, כשהערביםראו שהיהודים עושים מדינה, עשו פוגרום גדול שם בסוריה.
זה לא עם חרבות, זה היה בבית הכנסת בסוריה, בחלב, והערבים עשו פוגרום, ואיפשהו בפוגרום שרפו את בית הכנסת. איזה יהודי התחיל ותפס את הספר, אבל הוא כבר הגיע מאוחר מדי, או מה שבדיוק המעשה היתה. חלק, חלק גדול מזה חסר היום. כלומר, כמעט רוב החומש חסר, יש רוב התנ״ך, אבל רוב החומש חסר, בערך חצי חצי מספר דברים. וזה גם לא מסתיים עד סוף התנ״ך, אין את כולו.
איפה אפשר לראות את הספר היום
דובר 1: אבל אפשר לראות את הספר, הוא קיים, ואפשר ללכת לראות אותו, בארץ ישראל יש מוזיאון, כן, מוזיאון ישראל, ושם יש היכל מיוחד, נקרא היכל הספר. שם אפשר לראות את הספר, כתב היד המקורי של בן אשר, שנקרא כתב ארם צובא, כתר ארם צובא. ויש שם גם מגילות אחרות ממגילות קומראן, דברים אחרים שאפשר לראות שם, אבל אפשר לראות את הספר שם. אפשר גם לראות באינטרנט תמונות.
הדיוק של כתר ארם צובא
דובר 1: והעניין הוא, זה הספר שהרמב״ם בעצמו גם הסתכל בו. ורואים באמת, חכמי המסורה שבזמן הזה אומרים שהספר הזה באמת מדויק בצורה יוצאת דופן. לא רק זה, יש, ואפשר לראות איך אפשר לבדוק שספר מדויק, כי יש מסורה שכותבת, מסורה סופרת מספרים, כמה פעמים יש חסר, כמה פעמים יש מלא.
השוואה לכתבי יד אחרים
דובר 1: ואפשר לראות שסתם מחלוקת זה דבר אחד, אבל אפשר לראות רוב ספרים אחרים, אפילו כתבי יד עתיקים, כתב יד לנינגרד, וכתבי יד אחרים שגם הם כמעט אלף שנה, או קצת יותר, אבן שושן, כן, וכו׳, כל החבר׳ה האלה, כל הספרים האלה, רואים, אני לא זוכר את המספרים, אבל הם לא מדויקים בפני עצמם, זה לא מתאים לשלהם עצמם, זה לא קוהרנטי.
וכל כתר ארם צובא, כל התנ״ך, ספר ענק גדול, יש לי נדמה שלוש אוארבע טעויות שידועות, אבל חוץ מזה הוא מאה אחוז מדויק.
הסיבה לדיוק
דובר 1: ולכאורה הסיבה היא כי הפרוש ישב, וזה היה כמו הספר שלו, הוא ישב על זה עשרים, ארבעים שנה, אני לא יודע, הוא עבר על הכל ותיקן ותיקן, ורואים באמת בספר יש מחיקות, אפשר לראות שהוא שינה דברים. וזה הרמב״ם סמך על הספר הזה לקחת ממנו.
מה הרמב״ם לקח ומה לא
דובר 1: עכשיו, יש כאן דבר מעניין, הרמב״ם לקח מהספר הזה רק את הפתוחות וסתומות של התורה, הוא לא הביא את הנוסח כאן למטרות של נקודות, תגין, לא יודע מה יש שם, אבל נקודות או מלא וחסר, אפילו דברים אחרים, הרמב״ם לא, הוא כן כתב, הוא לקח את היגיעה, ספר התורה של הרמב״ם הוא כן כתב, הוא כתב את הספר שלו, אנחנו לא יודעים מה היה לרמב״ם לגבי אותו עניין.
אותיות שהן שונות
דובר 1: יש שתיים שלוש אותיות בתורה שהן שונות, כן, התוספות על “הדקו” עם אלף או עם ה׳, ודברים כאלה, ולכאורה אנחנו לא יודעים מה הרמב״ם כתב, אם היינו הולכים עם החומש של הרמב״ם היינו צריכים לעשות כמוהו, אף על פי שאין לנו את כתב היד שלו עצמו.
משחזרים את נוסח הרמב״ם
דובר 1: אבל כן מצאו, יש על מה ששוחזר, גילו מה עמד שם. קודם כל, זה כבר היה… אבל על מה הקפידו? כן, שני דברים, יש אנשים שעשו רשימות מהספר עוד לפני שהוא נשרף או אבד, היו חוקרים, אנשים הלכו לשם והעתיקו. וגם אפשר לראות מהמסורה, אפשר לראות מקומות אחרים שהוא החזיק בתורה, כתב היד.
תנ״כים שמודפסים לפי זה
דובר 1: אז, יש היום תנ״כים שמודפסים כך, אבל בכתב האשכנזי יש כמה אותיות שהן שונות. ותימן לא מחזיקה כך. לכאורה אם היינו הולכים לפי הרמב״ם היינו צריכים לעשות כמוהו, אבל המנהג של רוב הסופרים הוא לא לעקוב אחר זה. אז אנחנו מחכים לראות איך חברינו הגאון ר׳ יצחק…
על כל פנים, אני כבר עושה ספר תורה. החומש שלי, החומש שלי, לא, החומש שלי מועתק מאחד שכבר עשה את זה. אז, החומש שלי הוא לפי… כן, זה מבוסס על ה… מבוסס על הרב… איך קוראים לו? ר׳ מרדכי ברויאר, שעבד מאוד כדי לעשות לפי המסורה, המסורה המקורית.
המחלוקת: האם בן אשר באמת הגיה את הפתוחות וסתומות?
דובר 1: עכשיו, יש כאן דבר מעניין, מחלוקת מעניינת שזו דעתי. אז הרמב״ם, כמו שאמרנו, לא הביא את האותיות, הוא אמר שאין שום ספקות. הוא הביא את הפרשיות, כי הרמב״ם… יכול להיות גם בגלל זה, כי הוא ראה, פרשיות, אותיות אפשר תמיד לתקן, הרמב״ם אומר, אבל הפרשיות, זה פסול התורה, אי אפשר לתקן. אז בגלל זה היה יותר חשוב להביא את כל הפרשיות.
הטענה נגד ההנחה של הרמב״ם
דובר 1: אבל יש מי שטוענים, יש דבר מאוד מעניין, יש מי שטוענים, יש היום כמה יהודים שכתבו מאמרים על זה, הקובצים התעסקו עם זה, זו בכלל שאלה אם זה נכון מה שהרמב״ם הניח.
הרמב״ם הניח שהפרשיות סתומות ופתוחות שעומדות בכתר של בן אשר, הוא הגיה בן אשר. עכשיו, זה נכון שבן אשר הגיה את המסורה של הספר ואת הנוסח של הספר, אבל אין שום ראיה שהוא הגיה גם את הפרשיות פתוחות וסתומות. יכול להיות שהוא בכלל החזיק שאין שום מסורה על זה, כל סופר עושה אחרת.
ראיות מספרים עתיקים
דובר 1: ומסתכלים בספרים עתיקים רואים שיש הרבה מאוד שינויים בפתוחות וסתומות, לא אפילו… הרבה יותר שינויים ממה שיש באותיות ובנקודות וכן הלאה. ולא רואים אף פעם אחת שהיו מתקנים פרשה פתוחה וסתומה. לא רואים בכלל שום הגהות על זה.
אה, היה צריך אפילו לעשות רשימה, משהו היה צריך לעמוד על זה. אז יש מי שטוענים היום שאולי לא נכון בכלל שבן אשר הגיה את הפתוחות וסתומות שהרמב״ם הניח. יכול להיות שזה פשוט היה איך שהסופר עשה, ובוודאי זה שווה משהו כי זה ספר עתיק, אבל…
טכנולוגיה לראות מחיקות
דובר 2: אני אומר לך רק הלכה. אני אומר לך רק הלכה. אני אומר לך רק דבר מעניין. הם משתמשים בטכנולוגיה לראות אם הקלף הוא תיקן.
דובר 1: אפשר לראות שיש מחיקה? כן, אפשר לראות. חברנו ר׳ נריה היה עובד על זה על הפסי, כמו אחרים, ואפשר, יש דרכים שאפשר לעשות כמו צילום רנטגן עם מחשבים שמונח למטה עוד איזה תיקון. כן.
מעשה הפלא: כל היהודים התחילו לעשות כמו הרמב״ם
דובר 1: בכל מקרה, זה המעשה של זה, והמעניין, מעשה הפלא הוא שאחרי מה שאמרתי לכם נשארו שני עותקים שהרמב״ם כתב, אבל אחר כך כל היהודים התחילו לעשות כמו הרמב״ם.
טכנולוגיה לגלות טקסט שנכתב מחדש בכתבי יד
דובר 1: כן, כן, כן, דבר מעניין.
דובר 2: איך אפשר לעבור?
דובר 1: הם משתמשים בטכנולוגיה לראות. אפשר לראות, אפשר לראות. חברנו ר׳ נריה הראה לי, הוא עובד על זה, על הספרים של אחרים. אפשר, יש התפתחויות שאפשר לעשות כמו צילום רנטגן, אפשר לראות שמונח למטה עוד איזה דיו.
דובר 2: כן.
מעשה הפלא: מרמב״ם לרמב״ן
דובר 1: בכל מקרה, זה המעשה של זה. מעשה הפלא הוא, אחרי מה שאמרתי לך יוצא איך שהרמב״ם כתב, ואיך אחר כך שינו הכל לרמב״ן.
דובר 2: יש אפילו כתבי יד מהרמב״ם עצמו?
דובר 1: כן.
טעות בספרי התורה שלנו — פרשת צו
דובר 1: אז המעשה היא, היה, יש עוד היום דיון במחלוקת שלהם. בפרשת צו יש פרשה אחת שבספרי התורה שלנו חסרה לכאורה, צריך לכאורה לעשות אותה. היתה טעות ברמב״ם בספרים. יודעים למה קרתה הטעות, אין לי כוח, לא כתבתי את זה כאן. אבל תסתכל בפרשת צו, תראה. חשבו שהרמב״ם מתכוון… יכול להיות שהרמב״ם עצמו עשה טעות, או אולי זו טעות בהעתקה מהרמב״ם. עומדות שתי פרשיות שמתחילות באותה אות, אותן מילים, קשה לתפוס איזו הוא מתכוון.
דובר 2: “וידבר”?
דובר 1: לא. יש בפרשת צו, שם איפה שכתוב, אם אני זוכר, שם איפה שכתוב על החלב, “כל חלב”. אחת מה״וידבר” זה אולי כך? כן, אני לא זוכר איזו. יש, בספרים התימניים יש להם את זה נכון, יש להם שתי הפרשיות פתוחות או סתומות, אני לא זוכר. אצלנו חסר אחת, פשוט.
דובר 2: מעניין.
דובר 1: אני כבר לא זוכר איך מתחילה אותה פרשה. אז זה עוד דבר.
למי אנחנו חייבים תודה על ספרי התורה שלנו
דובר 1: עוד מעשה פלא שהוא מביא, הרב רבינוביץ כאן, הוא שהיה, כל הספרים שלנו בנויים על שניים שלושה גדולים שאפילו התעמקו בנושא. למה הרמב״ם התקבל? כי אף אחד לא התעמק בזה.
רבי מאיר הלוי אבולעפיא (הרמ״ה)
דובר 1: אחרי שבא הרמב״ם, היה רבי מאיר הלוי אבולעפיא, כן, הרמ״ה, כן, היד רמ״ה. הוא התעסק מאוד בעשיית ספר התורה נכון. יש לו ספר שנקרא “מסורת סייג לתורה”, שהוא עובר שם על כל הפרשיות. והוא לקח את הפתוחות וסתומות מהרמב״ם. הוא לא ידע את הנכונה, הוא שלח מכתב לרבי יהודה אבן תיבון שישלח לו את כתב היד המקורי של הרמב״ם, לא כתב יד, או העתקה יותר מדויקת.
ודברים פלא, הוא גם היה מתנגד גדול של הרמב״ם, המחלוקת הראשונה היתה נגד הרמב״ם, כי הוא אמר שהרמב״ם לא מחזיק בתחיית המתים, אז השקפתית הוא היה מאוד נגד הרמב״ם, אבל בספר התורה שלו הוא השתמש במסורת של הרמב״ם, שהרמב״ם כתב שם. אז כל ספרי התורה באים בעצם ממנו.
המאירי, מנחת שי, ואחרים
דובר 1: המאירי כתב גם ספר על ספר תורה, אני לא זוכר איך קוראים לו. אחר כך יש את המנחת שי מהאחרונים, ועוד כמה אנשים.
זה מאוד מעניין, זה סוגיה כזו שאני רוצה להיות קצת עם טעם בזה. כן, אבל בין כל אלפי גדולי ישראל שהחכמים יש שאפשר לספור את עשרת האנשים לאורך ההיסטוריה, והתורה שלנו מונחת על כמה אנשים. הם לא, זה לא מונח עליהם, הם התעמקו, מגיע להם לעשות נכון.
רשימת הרמב״ם של פתוחות וסתומות
דובר 1: בכל מקרה, זו רשימת הרמב״ם. הרמב״ם עושה כאן רשימה ארוכה של כל פרשה פתוחה וסתומה בתורה, ולכאורה התורות שלנו, כמו שאמרתי, זה מתאים לרמב״ם חוץ מאחת שאנחנו עושים לכאורה לא נכון. אפשר לשאול את הרבנים מה לעשות לגבי זה.
הוא מונה כל ספר, הוא מונה ספר בראשית, כל פרשה, ממש אני לא אגיד את זה, הוא הולך עם הפרשיות נדמה לי, אפילו הפרשיות. הוא מונה כל פרשה, הוא מונה איזו פתוחה או סתומה, או איזו שתיהן. כן, כל אחת, לא כל פרשה, כל פרשה פתוחה וסתומה, כן. שאנחנו לא נגיד את זה כי נשתגע. הוא עושה אפילו סך הכל בסוף, מספר הכל כמה יש בכל ספר ובכל חומש.
היו לו עצבים ל… לה׳ היו עצבים לרמב״ם יותר מאשר לנו, כי הוא עשה את זה. אם זו היתה העבודה שלנו, היינו עושים את זה אולי, אבל זו לא העבודה שלנו. אנחנו הרי… אוקיי, אם זו היתה העבודה שלנו, כשאנחנו כותבים תורה, אנחנו מחקים ואנחנו עושים מה שהרמב״ם עשה.
הלכות שירות — שירת האזינו
דובר 1: אחר כך יש את השירות. שירה, הרמב״ם כבר הזכיר כמה פעמים, צריכה להיות כתובה כמו שירה. מה זו שירה? יש שתי שירות בתורה בעיקרון. אוקיי.
קודם כל, שירת האזינו. והרמב״ם אומר כאן לא שירת האזינו, לא יודע. הוא אומר שהדרך שזה הולך היא, וכאן הוא לא מוריד את כל הרשימה, אבל הדרך שזה הולך היא, כן, כל שטה ושטה, כל שורה בשירת האזינו יש ביניהם רווח, שזה כמו פרשה סתומה, שיש רק אות באמצע, אבל זה פתוח משני הצדדים. יוצא כל שטה חלק לשנים.
אומר הרמב״ם, כותבים אותה בשבע וששים, כן, אה, סליחה, שבע ושישים שורות. נדמה לי שאנחנו לא עושים כך, אנחנו עושים מספר אחר של שורות. אני לא זוכר. יש גם על זה אולי קצת מחלוקת, כן, יש על זה גרסאות, הרבה גרסאות בזה.
בקיצור, והרמב״ם מונה בדיוק איזה צד, הצד הימני או הצד השמאלי של הסדר, יוצא איזה פסוק בהאזינו. איזו מילה? איזו אות הוא קורא פסוקים? כך, איזו מילה, איזו מילה. האזינו השמים ואדברה, יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב וכו׳. אז זו שירת האזינו, והוא עובר שם על כל הדבר.
שירת הים — אריח על גבי לבנה
דובר 1: אחר כך אומר הוא ששירת הים כותבים שלושים שורות. אז, השורה הראשונה… אנחנו ראינו למדנו קודם שיש שורות מעל ומתחת לשירה. לא, בשירת… סליחה, אריח על גבי לבנה זה שירת הים. כלומר אריח על גבי אריח, לבנה על גבי לבנה. בעצם, כן, נכון, רק שתי שורות, שתי עמודות. שירת האזינו היא רק שתי עמודות.
ואמרתי לך שהרמב״ם כבר אמר קודם שכאן השורות לפני ואחרי השירה יש גם איזה מנהג מסוים איך כותבים אותן, סתם אילו אותיות מתחילות, איזו מילה מתחילה השורות. כי יש, לא כותבים בתורה רק את שירת האזינו על עמוד, כותבים קצת מלמעלה וקצת מלמטה, וכך גם בשירת הים. ויש מנהג אילו פסוקים בדיוק כותבים מלמעלה ומלמטה.
ואחר כך, שירת הים אומר הרמב״ם כותבים על שלושים שורות. השורה הראשונה כותבים כדרכה. כלומר בלי רווחים, “אז ישיר” עד “ויאמרו”. ואחר כך…
דיון: למה הסדר של השירות לא מתאים לפסוקים?
דובר 2: מדברים פחות מתאים את זה.
תרגום לעברית
דובר 1: אבל אם אתה רוצה לדבר על הפיוטיות של השירות, זה בכלל לא נכון, למרבה הצער. אני מתכוון, אני לא מבין שהפיוטיות תתחבר כל כך חזק לרווח. אני רואה שיש כאן סדר אחר, לא שאני מבין בשכלי, והחומש שלי לא ייראה ככה. החומש שלי ייראה לפי השכל שלי, ולא לפי המסורה, לא לפי ה… השולחן ערוך וספר התורה נכתבים בחומש שלי. חומש מהודר. כן, אני אומר שאני רוצה לימוד תורה, אני רוצה להבין.
אבל ודאי שמותר, אין שאלה. אני אומר כך, זה אולי פשוט רמז לבעל קורא שיזכור באיזה ניגון. כן, יש מי שאומרים שבכל המקומות שיש ריווח, שם צריך לשיר, שבא איזה ניגון בשירה, ושם עושים איזה… חלק מהסלסולים באופן הקריאה.
שמתי לב שבשירת האזינו ובשירת הים. שירת האזינו אני לא זוכר.
איך עושים שירת הים?
דובר 1: בקיצור, הרמ״א מסביר, השיטה הראשונה, איך עושים שירת הים? כן, השיטה הראשונה היא ארוכה. שאר השיטות הן, עושים אחד באמצע, הולך אחד אחד, נכון? השורה הראשונה עושים באמצע חלל אחד, והשנייה עושים שני חללים, נכון? כלומר, יש לך שורה שיש בה חלל אחד באמצע, ויש לך שורה שיש בה שני חללים משני הצדדים. יוצא שיש לך כביכול שלושה חלקים, וזה רווח כנגד הכתב, וכתב כנגד הרווח. זה מה שקוראים אריח על גבי לבנה. כביכול, מה זה אריח על גבי לבנה אני לא יודע. אריח פירושו חצי, ולבנה פירושה שלם, משהו כזה. זה כמו שיש לך שורה, ומתחתיה יש כתב, שורה ריקה ומתחתיה כתב, וכך חוזר חלילה עד סוף השירה. זה איך עושים את זה.
שמתי לב שגם הפסוקים לא מתאימים. לא בכל מקום שיש מקום ריק יש גם אתנחתא או סוף פסוק.
דובר 2: נכון שזה לא מתאים.
דובר 1: למשל, אני לא זוכר. מבין מה אני אומר? במיוחד לא כאן, כאן יש ממש רק מילה אחת בכל פעם, ההתחלה והסוף. אז אני לא יודע בדיוק על מה בנויות החלוקות. המסורה אומרת שכותבים כך. אני לא יודע מה הסוד של זה. בן יוחאי יכול אולי לומר את הסוד למה בדיוק כך. אני לא מבין.
דובר 2: אתה מבין?
דובר 1: בשירת האזינו אני מבין לפחות שני פסוקים. שירת הים קצת מעניינת, מה העניין של כל הסדר?
בכל אופן, מה, זה נראה כמו שני קצוות מים ובאמצע עובר חבורת יהודים.
דובר 2: אה, הים, רואים גלים כך, אני יכול להחזיק את זה?
דובר 1: כן, כן. אני לא יודע מה הסוד של שירת האזינו ושירת הים. זה מאוד מעניין. אבל כך היא המסורה, כך כותבים עכשיו.
הלכה: אותיות בשירה — כחוט השערה
דובר 1: הלאה, כל התורה כולה, בעת שכותבין אותה באופן שירה, כמו שירת הים שהוא אמר, בעת שכותבין אותה, צריך שתהא אות סמוכה לחברתה ביותר, האותיות צריכות להיות קרובות מאוד זו לזו, אבל לא תדבק, אבל אסור שיגעו, אבל לא תדבק, אבל גם לא רחוק, כדי שלא תראה תיבה כשתי תיבות, שמילה תיראה כמילה, שלא יהיה רווח יתר. ויהיה בין אות לאות כחוט השערה, בין אות אחת לשנייה חייב להיות לכל הפחות כחוט השערה. גם לא יותר, בדיוק כחוט השערה. לא משנה, קצת יותר, העיקר, שיהיה קרוב.
למה הרמב״ם כל כך חושש מזה?
דובר 1: למה הרמב״ם כל כך חושש מזה? אני מבין, אבל לרמב״ם יש חשש גדול שייראה כשתי מילים, שלא תראה תיבה כשתי תיבות. אני לא מבין למה יש לו חשש כזה.
הלאה, התינוק שאינו רגיל, שהוא לא יודע את הפסוקים, הוא לא יכול לשים לב, הוא לא יכול… הוא לא יידע שזו מילה אחת. הוא קורא אותה בטעויות, הוא יבחין וישים את האותיות אחרת, וכן הלאה.
דובר 2: כלומר, למה הוא פתאום ידאג כל כך מזה?
דובר 1: מבין? כלומר זה כמו שתי… צריך להיות מאוד מדויק, כי מצד אחד צריך להקפיד שלא יגעו, כי למדנו קודם שאם נוגעות זה פסול, אבל אסור שייראה כשתי מילים, אסור להיות רחוק מדי. זה צריך להיות ממש כך. מעניין, מזה יוצאת ההלכה.
חידוש: כל הפרק הוא “הלכות רווחים”
דובר 1: אה, אני תופס מה קורה כאן, אני תופס מה קורה כאן. אפשר לומר כך, הפרק הוא… רווחים בתורה. הרווח שם שאתה עומד, האותיות לבנות שהבעל שם טוב אומר שזו הרמה הגבוהה יותר. כל הפרק הוא הלכות רווחים. תופס? איך שמים רווח גדול, איך שמים רווח לפני שירה זה סוג מסוים של רווח, ואיך שמים רווח בין האותיות. מאוד מעניין. פרק שלם של הלכות רווחים. אתה יודע כמה רווחים יש בתורה? הפרק הוא על הנושא של רווחים.
ואז כל הזמן אמרנו שאלו אותיות התורה, כי אותיות התורה נמצאות באותיות שלא כתובות.
הפרק כ״הלכות רווחים”
דובר 1: החידוש הולך כאן. אפשר לומר כך, הפרק הוא הלכות רווחים בתורה. הרווח שם שעומדות האותיות לבנות, שהבעל שם טוב אומר שזו הרמה הגבוהה יותר.
כל הפרק הוא הלכות רווחים. תופס? איך שמים רווח גדול, איך שמים רווח לפני שירה, יש לזה סוג מסוים של רווח, ואיך שמים רווח בין אותיות. מאוד מעניין.
כל הפרק הוא הלכות רווחים. אתה יודע איך לעשות רווחים בתורה זה הפרק של הנביא ועושה רווחים. וזה הרקע של פתוחות וסתומות של התורה.
הקושי להבין את הסדר של פתוחות וסתומות
עוד דבר שלא מבינים הוא למה, כן, חוץ ממה שיש. למה, לא, למה לכאורה היה הגיוני, שבמקום שיש הפסק צריך להיות פתוחה, הפסק גדול יותר לכאורה הוא פתוחה והפסק קטן יותר הוא סתומה.
אבל מי שלומד את הרמב״ם רואה שקשה מאוד להסביר למה כאן בא כך ושם בא כך. אין דבר שמישהו שאני יודע מבין. יש תירוצים, אבל קשה להבין.
אז, צריך לדעת.
—
עד כאן פרק ח׳.