סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: המידות, אחדותן ואהבת האמת
—
1. שאלת הפתיחה: מהי המידה הראשונה?
השיעור נפתח בשאלה פרובוקטיבית: מהו הדבר החשוב ביותר בעולם? שאלה זו מנוסחת מחדש בצורה מדויקת יותר: מהי המידה הראשונה שיש ללמד ילד כדי שיהפוך למענטש?
ההנחה: ילדים נולדים ללא מידות טובות — או עם מידות רעות/לא מעוצבות — וכל מפעל החינוך היהודי (חדר) עוסק ביסודו בעיצוב אופי: להפוך למענטש.
סטייה צדדית: אבולוציה והפיכה למענטש
סטייה הומוריסטית: הסיבה שיהודים לא מאמינים באבולוציה היא שאנחנו צופים בקופים זמן רב והם עדיין לא הפכו למענטשן. ההתנגדות המקובלת מתהפכת — אנשים אומרים שאבולוציה הופכת את האדם לקטן מדי, אבל למעשה היא הופכת את האדם לגדול מדי, כי היא טוענת שאפילו קוף יכול בסופו של דבר להפוך למענטש. זה מתחבר לנושא משיעורים קודמים: לאנשים יש ציפיות לא ריאליות לגבי קנה המידה הזמני של מחזורים קוסמיים וטבעיים.
—
2. המידות הטובות כתנאי מוקדם ללימוד תורה
מידות טובות הן תנאי מוקדם ללימוד תורה. זה מבוסס על הרמב״ם (הלכות תלמוד תורה): תלמיד שאינו הגון אין מלמדין אותו תורה. התגובה הנכונה היא לומר לו לעשות תשובה תחילה.
שאלה מעשית: מה אם אדם כזה מגיע לשיעור בכל זאת?
נותנים את השיעור בכל מקרה. האדם עם המידות הרעות פשוט לא יבין — זו גזירת מן השמים. האמת אינה נגישה למי שאופיו לא מוכן לה. זה דומה לפסח שהוא “בליבך” — אם אתה לא באמת רוצה להבין, לא תבין.
הבחנה מרכזית:
– תלמיד שאינו הגון = מי שיש לו מידות רעות (חסרון באופי) — זה המחסום האמיתי.
– תלמיד שעשה מעשה רע = מי שעשה מעשה רע — זה פשוט יותר: פשוט תפסיק לעשות זאת.
מידות רעות גרועות יותר כי הן הופכות אדם לבלתי מסוגל לקבל אמת, ומזיק לאחרים.
—
3. מהי רשימת המידות?
השאלה המרכזית של השיעור: מהו בעצם תכנית הלימודים של המידות שהחינוך היהודי מעניק לאדם? אילו תכונות התרבות שלנו רואה כחיוניות לסוג האדם שאנחנו מנסים ליצור?
חקירה אינטראקטיבית של מידות מועמדות:
– סבלנות — מקובל.
– אומץ — לפחות במידה מסוימת.
– קשב — אולי.
סטייה צדדית: האם סקרנות היא מידה?
זה הופך לוויכוח מיני משמעותי:
– מחלוקת גדולה: אריסטו רואה בסקרנות מידה; אוגוסטינוס רואה בה יצר הרע.
– סקרנות היא נמוכה בסולם בבית המדרש.
– הבחנה מרכזית: סקרנות כתמיהה (מונעת יראת כבוד) לעומת סקרנות כצבירה חסרת מטרה של עובדות (ללא סדר חשיבות).
– סקרנות חסרת מטרה מבוקרת כאפשרית להיות:
1. צורה של רכילות (למשל, רוב ההיסטוריה היא רכילות).
2. צבירת עושר אינטלקטואלי — אגירת עובדות כמו כסף, ללא מטרה משנה.
3. מתכבד בקלון חברו — שימוש בידע כדי להרגיש עדיף על אחרים (למשל, לדעת שרב יונתן אייבשיץ היה לכאורה חסיד שבתי צבי, מה שגורם לך להרגיש טוב יותר ממנו).
—
4. המידה המרכזית: ענווה
הטיעון מכוון למה שנחשב בבירור למידה היסודית: ענווה.
ענווה ממוסגרת כמידה אינטלקטואלית — במיוחד, פתיחות להקשיב.
מידות רעות אחרות שנדונו:
– גאווה — ההיפך מענווה.
– כעס — נדון באמביוולנטיות מסוימת. הרמב״ם מתנגד לו בתוקף. הסיבה: כעס אומר שאתה איבדת את דעתך — אתה לא יכול לחשוב בבהירות.
– כבוד (תאוות כבוד) — לא כל כך נורא כשלעצמו, אלא אם כן זה מוביל לרצון שהדעה שלך תנצח על האמת. ההתנגשות הזו היא מה שהופך אותו להרסני.
התייחסות למשנה: *קנאה, תאווה, וכבוד* מוציאין את האדם מן העולם.
—
5. המידה העמוקה ביותר: מסירות לאמת על פני העצמי (ביטול היש / התפשטות הגשמיות)
הטיעון מגיע לשיא במה שנחשב ליבת המידה האמיתית ללימוד:
– עניין באמת = התפשטות הגשמיות כפי שמתואר בספר הקדושה.
– ביטול היש: לא לרצות ש*הקבוצה שלך* תהיה צודקת — לרצות שהאמת תהיה צודקת. לא לדאוג לצד שלך, לדת שלך, לאומה שלך, או לאגו שלך — רק למה שהוא.
– זה מזוהה כמסירות נפש — מסירת עצמך למציאות.
– רוב האנשים, כולל המרצה והתלמידים, יכולים להשיג זאת רק דרך קומפרטמנטליזציה.
קשר לאפלטון:
זה מקושר במפורש לאקסטזה אפלטונית (ekstasis) — האמת היא מחוץ לך, גדולה יותר מהרצונות, הדעות והנטיות שלך. התפשטות הגשמיות נאמרה על זה תחילה במסורת הפילוסופית.
ביקורת על אלה ש״רוצים לדעת את האמת”:
– אנשים שמכריזים בקול רם שהם רוצים אמת הם לעתים קרובות אלה שרוצים להשתמש בה לאינטרסים שלהם.
– מחויבות אמיתית לאמת יש לה מחיר: לכל הפחות, הזמן שלך (ערבי רביעי); ברצינות רבה יותר, הרצון שלך לנוחות.
– הטענה הנפוצה שאנשים “נוחים” להאמין במה שהאמינו אתמול מאותגרת — אין שום דבר באמת נוח בזה.
—
6. הנוחות של אמונות קיימות לעומת אי הנוחות של חיפוש האמת
אנשים אומרים בדרך כלל שהם “נוחים” להמשיך להאמין במה שהם כבר מאמינים ולכן מתנגדים לשנות את דעתם. גישה זו נראית יותר כמו עצלות מאשר נוחות אמיתית. אפשר להיות *יותר* לא נוח בחשד שההיצמדות של האדם לאמונות קיימות *מסתירה* את האמת מאשר להחזיק באמונות האלה. אי הנוחות של הונאה עצמית פוטנציאלית עולה על הנוחות של הסטטוס קוו.
—
7. החוצפה של הטענה “לרצות את האמת”
העמדה הנפוצה של אנשים שמכריזים שהם “מחפשים אמת” (למשל, אנשים שאומרים שהרבי שלהם לא נותן להם אמת והם רוצים למצוא אותה בעצמם) מאותגרת כחוצפה: “אולי האמת לא רוצה אותך. איך אתה יודע שאתה ראוי לה? מה אתה עושה בשבילה?”
—
8. חיפוש האמת כתרגול, לא רק רצון
אהבת האמת ממוסגרת מחדש: היא לא תחושה או רצון אלא תרגול — מידה אינטלקטואלית שמתחילה ומסתיימת בפעילות ממושמעת. התרגול מורכב מסוג מסוים של שיח: לעולם לא להסתפק ב״זה מה שאנחנו חייבים להאמין”, לעולם לא לוותר כי משהו קשה לחשוב עליו, תמיד לנסות למצוא דרך לדבר על קשיים.
זה נבדל מסתם הסבר של מה שמישהו אחר אמר (שזה בעל ערך אבל אינו חיפוש אמת אלא אם כן נעשה בציפייה שזה יגלה יותר מציאות).
—
9. עיקרון מרכזי: אהבת האמת יותר מהעצמי, המורים או החברים
העיקרון האריסטוטלי המרכזי מאתיקה ניקומאכית, ספר א׳, פרק ו׳: אריסטו אומר שהוא יחלוק על אפלטון כי, ככל שאוהבים את החברים והמורים, חובת (אדיקות) הפילוסוף היא לאהוב את האמת יותר מחברים. זה מהדהד משהו שסוקרטס/אפלטון גם אמר.
הסתייגות קריטית: זה לא אומר “אל תאהב את החברים שלך.” זה אומר: תחילה אתה חייב לאהוב את החברים שלך, ואז, כפילוסוף, אתה חייב לאהוב את האמת אפילו יותר. אהבת החברים היא תנאי מוקדם, לא משהו שצריך להיזרק.
מנוסח מחדש במונחי לימוד יהודי: “אל תאהב רק את ה*חכם*; אהב את ה*חכמה* יותר מה*חכם*.”
—
10. הסכנה המוסרית של “אהבת אמת” זולה — למה מבקרים הם לעתים קרובות אנשים נוראים
זה הטיעון האתי המרכזי של החלק האמצעי של השיעור:
– הטענה לאהוב אמת היא טענה מוסרית על איזה סוג אדם אתה — היא מבדילה אותך מרוב האנשים שלא אוהבים אמת בשום דרך משמעותית.
– הרבה אוהבי אמת מוצהרים מקבלים את “אהבת האמת” שלהם בחינם כי חסרות להם *מידות* טובות. הם לא באמת אוהבים את החברים שלהם, המשפחה שלהם, או הקהילה שלהם. לאדם כזה, “לאהוב אמת יותר מחברים” לא עולה כלום כי הוא מעולם לא אהב אף אחד מלכתחילה.
– אדם כזה אינו אוהב אמת אלא רק אגואיסט שלא יכול לראות מעבר לאף שלו. הוא מטעה את הקונטרריאניזם והתפקוד החברתי הלקוי שלו לאומץ פילוסופי.
—
11. החובה החברתית והבנית של הסכמה
חלק מאהבת ההורים והקהילה שלך כולל קבלה — או לפחות כבוד — לדעותיהם. זה מרכיב של אהבה בנית ונאמנות חברתית.
סטייה צדדית: מודרניות וחברות ליברליות
מודרניות וחברות ליברליות פגעו בהבנה זו של נאמנות חברתית, אבל נקודה זו במפורש לא נמשכת הלאה.
חברות כוללת מטבעה מידה של הסכמה: “אתה לא יכול להיות חבר שלי ולומר שכל מה שאתה חושב הוא שטויות.” רוב האנשים חווים אי הסכמה עם האמונות שלהם כצורה של חוסר כבוד. אפשר לתת לאנשים חום ונדיבות תוך כדי אי הסכמה איתם, אבל רוב האנשים לא יכולים להפריד בין השניים.
—
12. המעמד המיוחד של הפילוסוף — והגבולות שלו
לפילוסוף יש נאמנות ל“אלוהים גבוה יותר,” אמת גבוהה יותר שמתעלה על קשרים חברתיים. זה מה שמצדיק אי הסכמה פילוסופית.
אבל אפילו לזה יש גבולות: חובת הפילוסוף לא להסכים עובדת הכי טוב בין פילוסופים עמיתים. ללכת הביתה ולא להסכים עם האמא שלך אולי לא חובת הפילוסוף. אפילו לפילוסוף יש חובה מוסרית למשפחתו — להסכים איתם כלפי חוץ (או לפחות לא לתקוף את האמונות שלהם). “מה אכפת להם מה אתה חושב בליבך?” המשפחה דואגת לכבוד ולסולידריות, לא להסתייגויות פילוסופיות פנימיות.
אדם שאומר “אני *איש אמת*” ולכן נלחם עם אמו, אשתו וילדיו הוא לא איש אמת — הוא אגואיסט טהור, *שייגעץ*.
סיכום אבחנה: למה מבקרים הם לעתים קרובות אנשים רעים
מבקרים הם לעתים קרובות אנשים נוראים לא בגלל שביקורת היא רעה, אלא בגלל שלמבקרים רבים חסרות המידות החברתיות (אהבת חברים, משפחה, קהילה) שהיו הופכות את חיפוש האמת שלהם ל*יקר* ולכן ל*משמעותי*. בלי המידות האלה, ההתנגדות שלהם היא זולה — רק התנהגות אנטי-חברתית מחופשת לפילוסופיה.
—
13. המחשה מהעקידה
העיקרון ממחיש עם העקידה: התורה מדגישה “*אשר אהבת*” — “אשר אהבת” — בדיוק כדי להראות שאברהם באמת אהב את יצחק.
הוראת רבי חסידי: אלוהים עצמו מעיד שאברהם אוהב את יצחק. אם אברהם לא היה אוהב את יצחק, הקרבן לא היה הישג גדול. זה בדיוק *בגלל* שהוא אוהב את יצחק שהנכונות להקריב אותו היא משמעותית. זה מקביל לטיעון על אמת: לאהוב אמת יותר מהחברים שלך משמעותי רק אם אתה באמת אוהב את החברים שלך תחילה.
סטייה צדדית: פרט מדרשי
במדרש, כשאלוהים אומר “בנך,” אברהם שואל “איזה? גם ישמעאל?” — מראה שאהבתו משתרעת על שני הבנים.
סטייה צדדית: אהבת ילדים באופן שווה
החובות הלבבות מצוטט לעיקרון: בכל פעם שמישהו אומר “אני אוהב את שניהם באופן שווה,” אתה יודע שהוא משקר. עם זאת, ההלכה היא שאסור לגלות (*מודה*) איזה ילד אוהבים יותר — *לעולם יהא אדם מודה על האמת* מיושם כאן בצורה מנואנסת. כנות לגבי העדפות פנימיות קיימת, אבל נדרשת שיקול דעת.
—
14. דימוי אברהם לעומת מציאות — הסכנה של “לא לשמה”
הדימוי הפופולרי של אברהם כילד ששבר את אלילי אביו מבוקר. גם אם הסיפור הזה קרה, זה לא בהכרח היה *לשמה*. אברהם לא היה “מותר” לעשות את זה — זה לא היה המעשה המופתי שאנשים מדמיינים. הסיבה האמיתית שאנחנו חוזרים לאברהם היא בדיוק בגלל שאהבת האמת שלו הייתה אמיתית ומושרשת עמוקות באופיו, לא פרפורמטיבית.
—
15. ההבדל בין דעה למחשבה
הבחנה פילוסופית מרכזית:
– מחשבה היא משהו שאתה עושה — תהליך אקטיבי של חשיבה ברגע הנוכחי.
– דעה היא משהו שאתה יש לך — עמדה מאוחסנת, מעוצבת מראש.
כשמישהו שואל “מה אתה חושב על זה?”, רוב האנשים משמיעים “הקלטה” של מסקנות עבר במקום לעסוק בחשיבה טרייה. חשיבה אמיתית דורשת *ישוב הדעת* ופתיחות — ה״סט והסטינג” הנכון. רוב מה שאנשים מביעים אינם אפילו מחשבות אלא זיקוקים של מחשבות עבר או דברים שאחרים אמרו להם. מעורבות אינטלקטואלית אמיתית (חשיבה) היא נדירה ודורשת מאמץ מכוון.
—
16. מעבר: מאהבת האמת לשאלה הרחבה יותר של המידות
אהבת האמת היא *מידה* אחת. אבל מהן שאר המידות החיוניות שאדם צריך? זה משיק את החקירה העיקרית של המחצית השנייה של השיעור.
—
17. החידה: למה אין רשימה ברורה ובסיסית של מידות?
תמיהה אמיתית: למה לא קיימת רשימה פשוטה וידועה של המידות האנושיות החיוניות — אנלוגית ל*עשרת הדברות*? כשמישהו מת, ה*מספיד* עובר על רשימת מידות כדי למצוא אילו מהן המת הדגים — אבל מהי באמת הרשימה הזו? אף אחד לא יכול להציג אחת בקלות.
—
18. ניסיון לזהות את “שלוש המידות העליונות”
הכיתה נלחצת לנקוב בשלוש המידות העליונות — לא מידות אינטלקטואליות, אלא המידות המוסריות היסודיות שצריך לפני להתקרב לחכמה. הרציונל: אם אתה לא אדם טוב תחילה, המידות האינטלקטואליות שלך כביכול יהיו מזויפות.
הצעות שונות ותגובות:
– אומץ — מוכר אבל מוסט במהירות. “למה? הצדק את זה.”
– יושר — הוזכר.
– ענווה — הוזכרה.
– נדיבות/חסד — הוזכרו.
– פרישות/מתינות — הוצע כמידה ישיבתית מרכזית.
– עקביות — הוצעה.
– זריזות — הועלתה אבל התלמיד לא יכול להגדיר אותה בבירור.
סטייה צדדית: מה ישיבות באמת מלמדות
אילו מידות ישיבות באמת מדגישות? הכיתה מתקשה לענות. זה עצמו מדהים ומעיד — אנשים עוברים שנים של חינוך ישיבתי בלי רשימה ברורה וניתנת לניסוח של מידות ליבה.
סטייה צדדית: הרשימה הסמויה של עולם השידוכים
לעולם ה*שידוכים* יש שלושה קריטריונים סמויים משלו: (1) האם הוא לומד טוב? (2) האם יש לו *מידות טובות*? (3) האם יש לו כסף? זה מוצג בצורה הומוריסטית במקצת אבל גם ביקורתית.
—
19. פירוק “מידות טובות” — מה זה באמת אומר?
כשאנשים אומרים *מידות טובות*, מה הם באמת מתכוונים?
– מתינות (*לא מפונק יתר על המידה*) — מזוהה כמשמעות עיקרית. זו המידה הראשונה שמוצמדת.
– חסד — הוצע, אבל מאותגר. מה “חסד” באמת אומר? האם זה אותו דבר כמו להיות מועיל? ההבחנה חשובה: חסד הוא מעורפל ו״יכול להיות מחובר לכל דבר,” בעוד להיות מועיל (*עזוב תעזוב עמו* — החובה לעזור כשאתה רואה חסרון שאתה יכול למלא) הוא יותר קונקרטי ומכוון פעולה.
– ענווה — גם הוזכרה.
השאלה המרכזית, שעדיין פתוחה, ממוסגרת: איפה הרשימה הזו של מידות חיוניות? מה קורה עם העובדה שהיא לא נראית קיימת בצורה ברורה? להפוך לאדם טוב דורש את כל התכונות האלה, אבל המסורת (או לפחות החינוך הנפוץ) לא העבירה מסגרת ברורה וניתנת לשינון — וזו בעיה רצינית ששווה לחקור.
—
20. מידות מועמדות נוספות
הצעות נוספות מהכיתה:
– תקווה
– חיוביות
– התמדה — מסומנת כ״חשובה יותר
מכמעט כל דבר”
—
21. בעיית חוסר העקביות ברשימות המסורתיות
אם קורא את הטקסטים הרלוונטיים (שמונה פרקים, הלכות דעות), מוצאים רשימות מרובות של מידות, והן אינן עקביות זו עם זו:
– שמונה פרקים, פרק ב׳ לעומת פרק ד׳: אותה רשימה מופיעה פעמיים אבל משתנה בין שתי ההופעות — הרמב״ם כנראה “שכח את הרשימה הקודמת שלו,” מסיר פריט אחד ומוסיף אחר.
– הלכות דעות, פרק א׳: רשימה שלישית.
– הלכות דעות, פרק ב׳: מעין רשימה רביעית.
נקודה מרכזית (מסומנת “בעיא” — בעיה): הרשימות אינן עקביות. זו קושיה פילוסופית אמיתית, לא רק סקרנות טקסטואלית.
הערת צד:
מסורות מסוימות יש להן רשימות הרבה יותר ברורות ומאורגנות — למשל, חובות הלבבות, שבמלואו מתפקד כמעין רשימה של מידות.
—
22. מציאת מכנים משותפים על פני רשימות לא עקביות
למרות חוסר העקביות, שיטת התכנסות מוצעת: להסתכל על מה שממשיך להופיע על פני רשימות שונות, תשובות של אנשים שונים, והזדמנויות שונות של הרהור.
– אם סוקרים אנשים רבים, או שואלים את עצמך שוב ושוב לאורך זמן, מידות מסוימות יחזרו. הפריטים החוזרים האלה הם ככל הנראה אלה שחשובים יותר, בסיסיים יותר, מרכזיים יותר, או נחוצים יותר.
– שיקול נגדי: אפשר גם שהמידות שאתה *לא* מזכיר הן בדיוק אלה שאתה הכי צריך — כי היעדרן בלתי נראה לך.
—
23. שתי גישות מתודולוגיות רחבות ליצירת הרשימה
הבחנה בין גישות מלמטה למעלה (אמפירית) ומלמעלה למטה (רציונלית):
א. גישה מלמטה למעלה / אמפירית
– להסתכל על מה שאנשים טובים עושים — לצפות בהתנהגותם ולנסות לסווג אותה ל״קופסאות קטנות” (קטגוריות של נטייה).
– להסתכל על מה שמשתבש — לצפות בכישלונות ולהבין איזה עודף או חסרון הם מייצגים.
– זה מבולגן אבל אולי השיטה הטובה ביותר הזמינה.
ב. גישה מלמעלה למטה / רציונלית
– להתחיל מעיקרון כללי כלשהו (למשל, “מהו אדם טוב?” או “מהם בני אדם?”) ולנסות לגזור את המידות הספציפיות מזה.
– האתגר: איך עוברים מהטענה הכללית ביותר (“אדם טוב הוא מי שטוב בלהיות אדם”) לרשימה ספציפית של מידות מסוימות?
—
24. הקושי במעבר מ״מידה” ל״המידות”
חילופי דברים דיאלקטיים מתמשכים חוקרים האם אפשר להסיק את המידות הספציפיות:
– יכולות להיות טכנית מידות בלתי מוגבלות — אבל לא כל דבר יכול להיות מידה. מידות הן קטגוריות של נטייה אנושית, לא תכונות שרירותיות. השאלה היא איך למנות את הקטגוריות האלה.
– *חייבים* לעשות את זה אמפירית — להתחיל עם מה שבני אדם עושים, ואז להבין איך הם יכולים לעשות את זה טוב.
– אבל האם יש דרכים אחרות?
—
25. ארגון מידות לפי היררכיה של פעילויות
תלמיד מציע לארגן מידות לפי אילו מידות הן תנאי מוקדם למידות אחרות — מבנה היררכי/סולמי. זה מפורט בזהירות:
– זו באמת דרך לארגן מידות, עדיין לא למנות אותן. ההבחנה חשובה.
– ההיררכיה היא למעשה סידור של פעילויות, לא ישירות של מידות:
– הפעילות הטובה/הגבוהה ביותר היא התבוננות/חשיבה (הדבר הטוב בעצמו, לא רק אינסטרומנטלי).
– מידות של חשיבה: איך לחשוב טוב, לחשוב נכון — אלה קטגוריה אחת.
– אבל כדי לחשוב, צריך תנאים מוקדמים (למשל, קיום חומרי/כסף), אז המידה של להרוויח כסף נכון היא קודמת זמנית אבל פחות חשובה ממידה אינטלקטואלית.
תובנה מרכזית: ההיררכיה לא נוצרת על ידי מניית מידות תחילה — היא נוצרת על ידי הסתכלות על המציאות ושאילת מה נחוץ למה. המבנה הארגוני בא ממבנה הפעילות האנושית ומטרותיה, לא ממניין עצמאי של מידות.
—
26. המגבלה של הסידור הטלאולוגי
הסידור האריסטוטלי של טובות/מידות לפי למה הן מובילות (היררכיית המטרות) אולי *נכון*, אבל הוא לא באמת עוזר ליצור רשימה של מידות. הסיבה: דברים מסוימים טובים רק כי הם משרתים שלב מסוים, לא כי הם תורמים למטרה הסופית ישירות.
דוגמה להמחשה: כדי להיות *תלמיד חכם*, צריך כסף; כדי להתחתן, צריך *גוטע מידות*. אבל ה*מידות* שהופכות אותך לנישואין הן טובות *לנישואין*, לא ישירות טובות *ללימוד*. כל שלב יש לו מידות נדרשות משלו. אז רשימת המידות אינה רשימה של שלבים, ולא רשימה של מה שנחוץ ל*שלב הבא* — היא רשימה של מה שנחוץ *בכל שלב מסוים*.
—
27. שיטה שלישית: ארגון מידות לפי חלקי הנפש/האדם
גישה שלישית ליצירת רשימה מלאה בנויה על ההבחנה בין מידה אינטלקטואלית ומידת אופי:
– מידות אינטלקטואליות שייכות לשכל/מוח.
– מידות אופי שייכות לנפש התאווה/הרצון.
– אפשר לחלק עוד יותר לכמה כוחות או יכולות שיש לאדם.
– אם יש לך רשימה מלאה של חלקי האדם, אתה יכול ליצור רשימה מלאה של מידות על ידי הקצאת מידות לכל חלק.
נקודה מתודולוגית מרכזית (מלמעלה למטה לעומת מלמטה למעלה): התחלה מלמעלה (קטגוריות רחבות) נותנת לך רשימה שהיא לפחות *באופן כללי* מלאה — חלוקות משנה יכולות להתווסף אבל הקטגוריות ברמה העליונה כבר כוללות הכל. התחלה מלמטה (חלוקות משנה מסוימות שנצפו) מסתכנת בחוסר שלמות כי אתה רק לוכד מה שאתה במקרה שם לב אליו.
—
28. סיכום שלוש שיטות
1. אמפירית/מלמטה למעלה: לצפות באנשים, לאסוף רשימות, לקוות ששום דבר חשוב לא יחמיץ.
2. אריסטוטלית/טלאולוגית: לסדר מידות לפי היררכיית הטובות/מטרות; לזהות אילו מידות נחוצות בכל רמה או שלב.
3. שיטת חלקי-הנפש: למנות את כל חלקי הנפש (או הגוף, או החברה), ואז לקבוע את המידות המתאימות לכל חלק. זה מניב לפחות רשימה *באופן כללי* מלאה גם אם לא כל פרט משני נלכד.
*הערה: שיטות 2 ו-3 חופפות במקצת, שכן החלק הגבוה ביותר (המוח) יכול להיות גם המטרה הסופית וגם חלק ספציפי עם מידות משלו.*
—
29. הבעיה הקריטית עם שיטה 3: מידות של השלם
פגם יסודי בגישה המבוססת על חלקים: יכולות להיות מידות שלא שייכות לאף חלק בודד, אלא לאדם השלם, או ליחסים בין חלקים.
משל השולחן
– אפשר למנות את כל חלקי השולחן (רגליים, משטח, ברגים, פינות, צבע) ולציין מה הופך כל חלק לטוב (רגליים חזקות, צבע מבריק, פינות מדויקות, וכו׳).
– אבל קיום כל החלקים המצוינים לא נותן לך שולחן טוב — זה נותן לך “חבורה של חלקים” (“זה IKEA”).
– שולחן עם הרגל החזקה ביותר האפשרית אבל משטח זעיר ולא מתאים הוא “איזה מפלצת מוזרה,” לא שולחן טוב.
– העיצוב, ההתאמה ביחד, הפרופורציונליות של חלקים זה לזה — אלה תכונות של ה*שלם*, לא של אף חלק בודד.
מסקנה: “זה למעשה מאוד טיפשי רק למנות חלקים. אתה חייב לדבר על הדבר השלם.”
סטייה צדדית: הכולל בגימטריה
נמשכת אנלוגיה לנוהג ב*גימטריה* של הוספת *כולל* (הוספת אחד למילה כשלמות). *רב פינקוס* מצוטט: בדיוק כמו שמילה היא יותר מסכום ערכי האותיות שלה, דבר הוא יותר מסכום חלקיו — צריך לתת דין וחשבון לשלם.
הערה ביקורתית עצמית: נוהג ה*כולל* שנוי במחלוקת — מכיוון שמוסיפים אותו רק כשצד אחד לא תואם, זה נראה כמו “רמאות.” אם תמיד היית מוסיף אחד להכל, זה לא היה עושה הבדל. האנלוגיה מוודה כלא מושלמת אבל הנקודה הבסיסית עומדת.
—
30. מידות שייכות לאנשים, לא לחלקים
הנקודה הפילוסופית העמוקה יותר: המידה האמיתית היחידה היא של השלם, כי מידות אינן תכונות של ידיים, רגליים, או אפילו תשוקות ספציפיות — הן תכונות של אנשים. אנשים אינם ניתנים לצמצום לחלקיהם. מידות הן *של אנשים*.
—
31. למה “מידות של החלקים” אינן מספיקות — ההכרח ההוליסטי (מורחב)
מידות שייכות לאנשים שלמים, לא ליכולות מבודדות. בדיוק כמו שבריאות של יד אומרת שהיד מתפקדת טוב *בתוך הגוף השלם*, כך גם מידה כמו חסד נחשבת למידה אמיתית רק כשהיא משולבת עם האדם השלם.
“יותר מדי חסד” אינו באמת עודף של חסד כשלעצמו — זה אומר חסד שמתנגש עם ממדים אחרים של האנושיות של האדם או עם האנושיות של אנשים אחרים. כל מידה בודדת, שנרדפת בבידוד, הופכת מעוותת.
השלכה: אם אנחנו צריכים “מידות של השלם,” אז במובן מסוים כל מידות-החלקים כפופות למידה המקיפה של להיות אדם טוב ומשולב. אפשר לטעון שצריך פשוט לוותר על מידות-החלקים לגמרי.
—
32. הבעיה הנגדית: “פשוט תהיה אדם טוב” זה מעורפל מדי
אם אנחנו נוטשים מידות-חלקים ופשוט אומרים “תהיה אדם טוב,” אין לנו *מאיפה להתחיל*. אין נקודת התחלה ניתנת לבידוד להבנה או טיפוח מידה.
פתרון המתח: אפשר להתחיל עם *כל מידה בודדת* (למשל, חסד), אבל אם רודפים אחריה באופן מלא ונכון, היא *בהכרח מרמזת על כל האחרות*. חסד שלם דורש חכמה, אומץ, צדק, וכו׳ — אחרת הוא הופך מעוות. זה אנלוגי למשל השולחן: רגל נכונה היא כזו שמתאימה נכון לשולחן השלם.
—
33. האנלוגיה של המצווה: מצווה אחת מרמזת על כל האחרות
העיקרון ההוליסטי ממחיש דרך מסגרת ה*מצוות*:
הנוסח של *לשם יחוד*: הוא אומר “ותרי״ג *מצוות* הכלולות בה” — כי אי אפשר לקיים כראוי אפילו *מצווה* אחת בלי לערב אחרות.
משל מורחב — האיש שעושה רק תפילין:
– כדי להניח *תפילין* כראוי, צריך *גוף נקי* (טהרה גופנית ונפשית) — זו כבר *מצווה* אחרת (מחשבות נכונות).
– ה*פרשיות* בתוך ה*תפילין* מכילות תוכן שחייב להיות משמעותי למניח.
– בעיית שבת: אם האדם הזה לא שומר שבת, הוא היה מניח *תפילין* בשבת — אבל זה לא נכון, שכן *תפילין* הוא *אות* ושבת כבר *אות*, מה שהופך את זה למיותר/סותר. אז הוא חייב לשמור שבת גם כן.
– הוא גם חייב לומר *קריאת שמע*, כי הגמרא אומרת שמי שמניח *תפילין* בלי לקרוא *שמע* הוא כמו מעיד עדות שקר (ולהיפך).
– הוא חייב ללמד תורה לילדיו (כפי שנאמר בפרשיות ה*תפילין*: *ולימדתם אותם את בניכם*).
– ואם הוא מלמד תורה בלי לקיים אותה, הוא שקרן — אז הוא חייב לשמור את כל התורה.
– מסקנה: *מצווה* אחת, שנעשית נכון ובשלמות, מייצרת את החיוב של כל האחרות.
הערת צד — נקודת הרוגצ׳ובר:
הרוגצ׳ובר צדק שאסור לצמצם את ההפיכה ליהודי ל״הנח *תפילין*” — אבל האמת העמוקה יותר היא שהנחת *תפילין* באופן מלא *כן* אומרת כל השאר. חצי-*תפילין* אינם *תפילין* אמיתיים.
—
34. יישום חזרה למידות: אותו היגיון הוליסטי
כל *מידה* עובדת באותה דרך: אתה לא צריך למנות את כולן, כי עשיית כל אחת נכון כבר מרמזת על כל השאר. אבל אם אתה דוחף *מידה* אחת לקיצוניות בלי לדאוג לאחרות, אתה הופך קיצוני ונכשל אפילו באותה אחת.
דוגמה מעובדת — ענווה:
– מהי ענווה? הענווה שנדונה קודם הייתה מידה *אינטלקטואלית* (פתיחות, הכרה שאתה עלול לטעות).
– איך ענווה אינטלקטואלית מתחברת לנפש התאווה (הממד התאווני/רגשי)? היא כן מתחברת, אבל דורשת עוד כמה שלבים להראות.
– בעיית ענווה מוגזמת: “אולי מישהו אחר צודק” שנלקח לקיצוניות הופך: “אני אף פעם לא יודע כלום.” זו לא ענווה — זה להיות *שמטה*, חלש נפשית במקום פתוח נפשית.
– אדם כזה נותן לאחרים לגנוב ממנו ומחבריו כי הוא “לא יודע מי צודק.”
– חיים וכל ה*מידות* תלויים בידיעה; אי אפשר לתפקד בלי ידיעה בטוחה כלשהי.
– ענווה דורשת מידה נגדית: משהו כמו אומץ או *עזות*. הכמות הנכונה של ענווה דורשת גם את התכונה ההפוכה במידה נכונה.
– איך יודעים את הכמות הנכונה? צריך ללמוד *חושן משפט* — כפי שנדון ב*שיעור* קודם מה*חזון איש* — כדי לדעת מי באמת צודק במחלוקות.
—
35. הערכה כנה: מה הנקודה ההוליסטית פותרת?
התובנה ההוליסטית הזו היא נקודה אמיתית — כל מידה מרמזת על כל האחרות; אי אפשר לבודד אחת בלי השאר. אבל זו לא תשובה מלאה לשאלה היסודית.
השאלה המתמשכת, הבלתי פתורה:
– אף אחד לא יכול לתת רשימה סופית של ה*מידות* הטובות והרעות.
– אפילו לפי *שיטות* ספציפיות (למשל, ברסלב, שמדגישה *אמונת חכמים* ו*תמימות*): תגיד לי את הרשימה האמיתית!
– התנגדות המשנה: מישהו עלול לומר “למשנה יש רשימה.” זה נדחה כהתחמקות (*דרייינג מיר א קאפ*): לומר “יש משנה” לא עוזר אם האדם לא יכול למעשה לנסח מהי הרשימה והאם כל פריט באמת טוב או רע בכל הנסיבות. “דע את המשנה” אינו אותו דבר כמו רשימה ברורה וניתנת לשימוש.
– התסכול נשאר: הנקודה ההוליסטית מסבירה *למה* רשימות אינן מספיקות (כי כל מידה תלויה בהקשר ומחוברת), אבל היא לא פותרת את הצורך המעשי בהדרכה על מה המידות באמת הן.
—
36. האתגר של לקבל תשובה ישירה על מידות
כשנשאלים לנקוב במידות החשובות ביותר, תלמידי ישיבה מצטטים מקורות — במיוחד את המשנה והמסילת ישרים והסולם המפורסם:
> זהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה, חסידות, ענווה, יראת חטא, קדושה
זה לא באמת עונה על השאלה. השאלה הייתה: *מי הוא האדם הטוב? מהי התמונה שלך של בחור טוב?* תגובה עם ציטוט מגלה שה״מידה” המוערכת ביותר בתרבות הישיבה היא היכולת לצטט משנה — שזו עצמה מעין מידה, אבל לא עיסוק מהותי בשאלה. ציטוט במקום חשיבה הוא “לא מעניין.”
סטייה צדדית: אף אחד לא יודע מה המונחים האלה אומרים
אפילו המסילת ישרים עצמו הוא *חקירה* במה המונחים האלה אומרים — אף אחד לא באמת יודע את התוכן שלהם רק מהרשימה. הרשימה לבדה לא מעבירה מידע אמיתי.
—
37. הבעיה הרחבה יותר: לאף אחד אין רשימה סופית
הבעיה משתרעת מעבר לתלמידי ישיבה:
– לרמב״ם אין באמת רשימה קבועה.
– לאריסטו אין רשימה קבועה — הוא משנה אותה בין ספרים ופרקים. זה בגלל שאריסטו הוא הוגה “מלמטה למעלה” שסוקר מידות בולטות אמפירית במקום לגזור אותן ממערכת.
– לאפלטון יש רשימות — “רשימות נכונות, כי הוא בחור מלמעלה למטה.”
חוסר היכולת הזה לייצר רשימה סופית מתואר כמעצבן באמת (*קשה*).
—
38. התירוץ: אחדות המידות
הפתרון (*תירוץ*) למעצבנות הזו הוא דוקטרינת אחדות המידות:
– אתה לא באמת צריך רשימה נכונה ומלאה.
– רשימה מלאה אולי חשובה ל*לימוד התורה* (לימוד תורה כתרגיל אינטלקטואלי), אבל לא להפיכה לאדם טוב.
– כל רשימה סבירה של מידות בולטות שאתה צופה באנשים שאתה מעריץ תכלול באופן סמוי את כל המידות — כי אם לא, אתה מתאר אדם רע או לא מאוזן (“משוגע”).
המחשה מרכזית: הצדיק הידוע במידה אחת
– כשאדם צדיק מפורסם במידה מסוימת אחת, זה בדרך כלל אומר שהם הגזימו את המידה הזו — וזו למעשה הייתה **החולש
ה** שלהם, נקודת חוסר האיזון שלהם.
– דוגמה: “הוא היה כזה מסמיד — בקיצור, הוא אף פעם לא עזר לאשתו.”
– שבח של מידה בודדת במישהו לעתים קרובות מסמן את העיוות שלה במקום את השלמות שלה.
– האדם הטוב באמת — זה שעליו אנשים אומרים בהלוויה “לא היה בו שום דבר מיוחד, הוא פשוט היה בחור טוב” — הוא זה שיש לו את כל המידות במידה נכונה, אז אף אחת לא בולטת.
המורד והקונפורמיסט
– אפילו להיות מורד חייב להיעשות בכמות הנכונה, לצד להיות קונפורמיסט בכמות הנכונה.
– האדם שעושה את שניהם נכון נתפס פשוט כ״בחור טוב” — אף אחד לא שם לב למרד או לקונפורמיות.
סטייה צדדית: הקושיא המפורסמת של רב שך על אמת
קושיא ידועה על דמות הידועה במיוחד במידת *אמת* מועלית. היא ממחישה את הנקודה הכללית: רוב האנשים אינם שלמים או מאוזנים.
תלמיד מציע ש״מידה ספציפית” של אדם אולי לא אומרת המידה היחידה שלו אלא נקודת הכניסה שלו — הדרך שלו לגשת לכל המידות האחרות. זה מתקבל כאפשרי: אם לוקחים כל מידה בודדת ברצינות ולא משתמשים בה כרישיון להזניח כל השאר, היא יכולה להוביל אותך לכל הדברים הטובים. סיפור התפילין מוזכר — התחייבות לעולם לא לשקר אילצה מישהו להפוך ליהודי שלם.
—
39. האם איזון במידה אחת עובר לכל האחרות?
תלמיד שואל האם מתכון האיזון של הרמב״ם אומר שהרגלה לאיזון במידה אחת גורמת לכל השאר ליפול למקומו.
ספקנות לגבי העברה:
1. שכלול מידה אחת דורש ידיעה של כל השאר — אי אפשר לשכלל *ענווה* בלי לדעת איך לשפוט מצבים נכון, מה שכולל את כל התחומים האחרים של החיים.
2. כישורים בדרך כלל לא עוברים טוב בין תחומים — להיות מעולה בגמרא לא הופך אותך למעולה במדע או בעבודה; אינטואיציות הן ספציפיות לתחום.
3. אותו דבר כנראה חל על מידות: שיפוט מוסרי הוא ספציפי לתחום ולא עובר אוטומטית.
נסיגה חלקית מתזת האחדות:
יש אי הסכמה אישית עם עמדת “אחדות המידות” שהוצגה זה עתה:
– ככל שהרשימה שלך של מידות בעלות שם ארוכה יותר, כך יותר טוב — כי מתן שמות לדברים הוא אחת הדרכים שבהן אנחנו שמים לב איך צריך לפעול.
– צריך מילים כמו *ענו* (ענוו) ו*עז* (עז) כדי לזהות מה אתה עושה ברגע — “זה מאוד קשה להבין את זה בלי שיש לך מילה לזה.”
– עם זאת, רשימה ארוכה לא פותרת את הבעיה של איזו מידה ליישם מתי.
– ואי אפשר פשוט לומר “תהיה אדם טוב ותבין את זה” — צריך אוצר מילים ספציפי.
—
40. הבהרה על “האיזון” של הרמב״ם
מושג האיזון של הרמב״ם לא אומר להיות “מתון” במובן הפוליטי — “המתון שאף אחד אף פעם לא פגש.” זה אומר להיות הכמות הנכונה בכל מצב, שזה תקן הרבה יותר קשה ופחות פורמולרי.
האם מציאת “הכמות הנכונה” היא עצמה כישור ניתן להעברה נשאר שאלה פתוחה. החשד הוא שזה לא ניתן להעברה בקלות, אם כי אולי יש העברה מסוימת — במיוחד בהקשר של ה*פרישה* ושלבי התפתחות המידות — אבל זה נדחה לדיון עתידי.
—
41. מסקנה: המתח המרכזי נשאר באופן פרודוקטיבי בלתי פתור
– אחדות המידות מציעה שאתה לא צריך רשימה כי כל המידות מחוברות וכל מידה אמיתית מרמזת על כל האחרות.
– אבל מעשית, מתן שמות והבחנה בין מידות חשובים מאוד למודעות עצמית מוסרית.
– האדם בעל המידות באמת יש לו את כל המידות באיזון, וזו הסיבה שהם נראים לא יוצאי דופן — “פשוט בחור טוב” — בעוד האדם המפורסם במידה אחת הוא כנראה לא מאוזן.
– האם שיפוט מוסרי ואיזון הם כישורים ניתנים להעברה בין תחומים נשאר שאלה פתוחה וחשובה.
– אהבת האמת — המידה שהשיקה את כל החקירה — היא עצמה משמעותית רק כשהיא עולה במשהו: כשהיא דורשת עקיפה של אהבה אמיתית של חברים, משפחה וקהילה. אלה שטוענים לאהוב אמת אבל חסרים להם הקשרים והמידות החברתיות האלה אינם מחפשי אמת אלא אגואיסטים.
תמלול מלא 📝
המידה הראשונה: מידות כתנאי מוקדם ללימוד תורה
פתיחה: השאלה המרכזית של עיצוב האופי
המרצה: כן, זה הדף. אוקיי, הדף הוא כזה. מה הדבר החשוב ביותר בעולם? זו שאלה מוזרה. אוקיי, מהי המידה הראשונה שצריך להיות לך כדי להיות מנטש [אדם של יושרה וכבוד]?
כשיש לך ילד קטן וכולם יודעים שבנים נולדים בלי שום מידות או רק עם מידות רעות או עם מידות לא מעוצבות – תלוי באיזו מסגור אתה מעדיף – ואז אנחנו הולכים לחדר ומתחילים ללמד אותך איך להיות מנטש, נכון? אני רוצה שתהיה מנטש, נכון?
סטייה: אבולוציה והמנטש
היום אמרתי למישהו שאני חושב שהסיבה שהיהודים לא מאמינים באבולוציה היא כי אנחנו צופים בקופים כל כך הרבה זמן – יכולתי להזכיר את אותם שדים של הקופים – והם עדיין לא הפכו למנטשן. זה נראה לא סביר.
אבולוציוניסטים באמת מאמינים בשיבה [כנראה: בשינוי על פני תקופות זמן עצומות], כאילו אתה יכול להיות קוף במשך מליון שנים ואז אתה מדבר עם אדם. אני לא יודע. זה נשמע לא סביר. זה לא נשמע ריאליסטי. הקופים שאני מכיר – קוף נוילד, קוף אומלס – לא קורה. הם לא הופכים למנטש, לעולם לא.
אבל האירי שזה יותר במידנהם [התייחסות לא ברורה], הוא חושב שאתה יכול להפוך לקוף אחרי מליון שנים, אתה יכול להפוך למנטש. אבל בכל מקרה, לא רק היהודים לא מאמינים בזה בגלל זה, הם טוענים שהם לא מאמינים במהפכה [אבולוציה] כי זה עושה את בני האדם קטנים מדי. זה ההיפך – זה עושה את בני האדם גדולים מדי. זה אומר שאפילו אם אתה קוף אתה יכול להפוך למנטש אחרי כמות מסוימת של שנים. זה צעד הבא מאוד ברור.
אבל אני מניח שאנשים רוצים שהכל יקרה מהר מאוד. זה חוזר לשיעורים הקודמים שלנו – איך לאנשים יש ציפיות לא ריאליסטיות על המחזורים של היקום.
הנקודה: מהי המידה הראשונה?
המרצה: בכל מקרה, זה לא השמועה שלנו [הנושא]. אנחנו חוזרים לנקודה. הנקודה שלנו היא: מהי המידה הראשונה? אנחנו מלמדים ילד דבר ראשון זה שצריך להיות לך מידות טובות. אם אין לך מידות טובות, אנחנו לא מלמדים אותך כלום.
עקרון הרמב״ם: מידות רעות כמחסום ללימוד תורה
זה שיעור אחר, נכון? למה אנחנו לא מלמדים אותך כלום אם יש לך מידות רעות? למה אנחנו לא מלמדים אותך כלום אם יש לך מידות רעות? אנחנו לא מלמדים הרבה תורה.
כתוב ברמב״ם, מישהו בא לשיעור שלי ואני רואה שיש תלמיד [תלמיד שאינו ראוי], מה אני עושה? אני מחכה. אתה צריך להגיד לו שצריך לעשות את שני הפרקים הראשונים של תשובה ואז אתה יכול לבוא לשיעור.
ומה אנחנו עושים אם יש מישהו כזה והוא בא לשיעור בכל זאת? אתה לא יודע מה אנחנו עושים? זה מבחן על כל השיעורים הקודמים שלי.
אוקיי. התשובה היא שאנחנו אומרים את השיעור בכל זאת. והבחור שיש לו מידות רעות לא הולך להבין את השיעור. זה גזירה. זה שמירת פסח. שמירת פסח היא בלב שלך. אם אתה לא רוצה להבין, אתה לא מבין.
או אם לא אכפת לך מספיק – זו גם החוויה שלי – אתה יכול להמציא שיעור שלם אחר שהוא חושב שאמרתי. אבל אז לא ברור כמה זה אשמתי, או אולי זה קצת, אבל זו לא הבעיה שלי.
הבחנה בין סוגי בעיות
אז זו הנקודה: צריך להיות לך מידות טובות. אז מהן המידות שאנחנו אומרים לך להשיג? אם הוא בא ואומר מה עשיתי לא בסדר, אתה אומר, “ובכן, אכלת חסר [עשית משהו לא בסדר].” זו לא הנקודה, נכון?
אז מה זה? איזה סוג של בעיה יכולה להיות? מידות רעות – אלו הבעיות. זה רק כמה, לא כמה, הוא הפסיק לעשות את זה, או שהוא לא עשה את זה. ובכן, שעין שלח [לא ברור: אולי “מי שעשה מעשה רע”] אומר שיש לו מידות רעות, נכון?
מישהו שיש לו מידות רעות:
– אסור להראות לו את האמת
– גם לא יכול להראות לו את האמת
– וגם גורם נזק לכולם
יש הרבה דברים רעים בזה.
זיהוי המידות החיוניות
המרצה: אז השאלה שלי, השאלה המעניינת שלי היא: מהי הרשימה של מידות רעות שיש לנו, או מידות טובות, שהן ההיפך מהרעות, שאנחנו אומרים לך שאנחנו מוסרים לך – בוא לבוא לבית המדרש שלנו, בוא לתרבות שלנו, נכון? אנחנו מחנכים אותך. מה החינוך שלנו? מהי הרשימה של מידות שצריך להיות לך? שאלה חשובה מאוד, נכון?
אתה יודע מה הייתה הרשימה?
תלמיד: סבלנות.
המרצה: סבלנות. אוקיי.
תלמיד: אומץ.
המרצה: אומץ, לפחות כמות מסוימת. אוקיי.
תלמיד: קשב.
המרצה: קשב, אם זו מידה. מידות הן מה שאנחנו – זה ההיפך, נכון? הדברים, התכונות שאנחנו חושבים שהן חשובות לכל סוג של אדם שאנחנו מנסים ליצור. אלו המידות, נכון?
תלמיד: כמו לאהוב את האמת יותר מהדעה שלך.
המרצה: אה, אלו מהשיעור שלי. אוקיי, זה מה ששאלנו.
תלמיד: לא, כן, אני מניח שאני צריך להתחיל איפשהו, אחי.
המרצה: ובשביל להיות בחור טוב בחברה, מהן המידות?
תלמיד: האם סקרנות – האם סקרנות היא מידה?
ויכוח: האם סקרנות היא מידה?
המרצה: כן, זה קצת יותר מדי. לוקאס, זה ציטוט של מי ומי – כמו אריסטו ואוגוסטינוס או משהו כזה. אוגוסטינוס אומר שסקרנות היא התשובה לאיך להתמודד עם היצר הרע, ואריסטו נראה שחושב שסקרנות היא התשובה לאיך להתמודד עם המידות.
אז זו שאלה טובה מאוד: איזה סוג של חברה אתה אוהב? האם אנחנו מחזיקים בסקרנות בבית המדרש שלנו? אני לא חושב כך. נמוך בסולם. תלוי במה אתה מתכוון בסקרנות.
תלמיד: דבר מספר אחד. למה אתה מתכוון בסקרנות?
המרצה: לא עד כמה שעשיתי את זה. סקרנות במובן שאתה רוצה לדעת את האמת או סקרנות – תמיהה. אתה לא צריך לדעת דבר אקראי. אתה ואני שומעים על איזה אדם סקרן, אני חושב על כמו, “הייתי סקרן כמה רגליים יש לזחל.” נכון.
תלמיד: אוקיי. בתמיהה. הייתי סקרן. אתה יודע, מה למטה? כמו, אוקיי.
המרצה: הסקרנות בשבילי היא חיפוש אחר חיפוש אחר דברים שאין להם ארגון בסדר של [אין סדר חשיבות].
תלמיד: לא, אבל אני חושב שדיברת על זה פעם. הוא מדבר על משהו אחר.
המרצה: נכון. אתה מדבר על שני דברים שונים.
תלמיד: כן. דיברת על זה פעם. כן. אבל דיברת על זה פעם בשיעור. כמו שזה נקרא סקרנות.
המרצה: נכון. זה משהו כמו – אני חושב שזה או צורה של רכילות, אני לא יודע איך אומרים רכילות, רכילות, כמו לאהוב רכילות. כמו רוב ספרי היסטוריה הם רכילות, בשבילי, ואני אוהב את זה. זו הסיבה שאני קורא אותם, כי כולם, בני אדם אוהבים רכילות. אבל זה מה שזה מסתכם בו.
או שזה סוג של צבירת עושר, כמו יש לי כל כך – יש לי 20 דולר בכיס שלי.
תלמיד: מה עם לתעדף דברים מפתיעים?
המרצה: זה לא משהו שהולך להשפיע על השינוי באופי שלך.
תלמיד: כן, בדיוק.
המרצה: או שזה מצב של מתכבד בקלון חבירו. זה הכל עליך לדעת שאתה בחור חכם. אתה יודע את העסק ואת הפעולה [הסיפור] כמו גם את הפרק של הצביניק [חסיד שבתאי צבי], אבל אתה לא. אתה טוב יותר ממנו. אתה לא. אז זה חל עליך, אוקיי? אז אתה תהיה טוב יותר ממנו.
בכל מקרה.
המידות המרכזיות: ענוה וחיפוש האמת
המרצה: כן, אז זה אחד. אוקיי, אבל מהן המידות היותר בסיסיות? אנחנו מתחילים עם בחורים, אין מידות שהן הכרחיות להתקדמות אינטלקטואלית, כי אנחנו כביכול מנסים לעשות את זה. אבל כשאתה מלמד את הילדים שלך, מה אנחנו מלמדים אותם?
תלמיד: אני חושב שאנחנו לא יכולים לקפוץ, אני חושב שגם אנחנו לא יכולים לקפוץ.
המרצה: תודה רבה. אתה יודע שאני מנסה להגיע לשם, אבל אני מחפש דרך להגיע לשם. אתה מרמה. אתה כמו הצ׳אט שיודע מה אני רוצה להגיד.
תלמיד: ענוה?
המרצה: למידה אינטלקטואלית? בשבילנו, כן. סוג של ענוה, שאומרת פתיחות להקשיב.
בעיית הכעס
מהם הדברים הגרועים ביותר?
תלמיד: אה, כעס.
המרצה: כעס?
תלמיד: כן, כעס.
המרצה: למה? אני לא יודע למה הייתי כל כך נגד כעס, בכנות.
תלמיד: מה האל שאתה כועס עליו?
המרצה: אה, כי אני חושב שזה כאילו איבדת את השכל, אז.
תלמיד: כן, בדיוק.
המרצה: לא, אני לא מדבר על זה. זה לא אומר כעס על המשנה ההיא.
תלמיד: מה אני יכול להתכוון לפחות הרמב״ם אמר –
המרצה: לא, הרמב״ם אומר שזה נגד כעס, זה נכון. אבל אני לא יודע אם יש את זה –
תלמיד: כן, שום דבר לא מכוסה.
המרצה: כן, מה זה אומר כמו – כמו חלק מהאלה, נכון? אני מניח שזה אותו דבר. אני לא רואה שזה דבר כל כך רע בכנות.
תלמיד: אוקיי, עכשיו אנחנו הולכים לדעות שלי.
המרצה: אה, כי אז זה היה אז היה מתנגש ברצון –
תלמיד: אוקיי, אוקיי, על האמת.
המרצה: אוקיי, זה מה שהוא אמר.
תלמיד: כן, נדיבות.
המידה המרכזית: מסירות לאמת על פני העצמי
המרצה: רק כדי להיות ברור, אבל זה דבר אחד. זה דבר אחד מאוד חשוב. כל הלימוד, לימוד אומר שיש לך עניין באמת, שבעצם אומר במיוחד גשמיות אומר, נכון? כלומר, כתוב בספר הקדושה שזה מה שזה אומר, נכון?
ובכן, זה אחד הדברים שזה אומר. זה כמו, כן, זה היה קצת כמו, כן, אבל אני לא רוצה להיות צודק. אני רוצה שהאמת תהיה צודקת, נכון?
פשוט להיות מעוניין באינטלקט אומר לא לדאוג לעצמך או למפלגה שלך או לדת שלך או לאומה שלך או לכל דבר – רק לאמת, למה שקיים. זה אומר שאתה מסור, אתה נותן את עצמך למה שקיים. ואז זה מסירות נפש.
רוב האנשים לא באמת מוכנים לזה, אפילו אנחנו. אנחנו רק מצליחים לחיות על ידי חלוקה למדורים. זה מה שאתה מדבר עליו, במיוחד הפשטת הגשמיות והכתובים.
תלמיד: לא, כן, אולי במובן מסוים ראשון. אני לא יודע.
המרצה: אנחנו קופצים כאן כי אנחנו מנסים להתמודד.
תלמיד: זה היגיון אחד.
המרצה: כן, זה בהחלט נקודה אחת. אז אני אמור – עכשיו אני הולך לעשות את כל הצ׳אט הזה צ׳אט של אפלטון, כמו אקסטזיס [יציאה מעצמך], שאומר נאמר על זה ראשון.
האמת היא מחוץ לך
האמת היא מחוץ לך, נכון? היא גדולה יותר מהרצונות שלך – אתה במובן של לא במובן של היכולת שלך לתפוס את האמת, אבל במובן של הרצונות שלך והדעות שלך, ההטיות שלך, כל מיני הדברים האלה – ורצון לדעת את האמת.
כשמישהו אומר, אתה יודע, כשמישהו בא ואומר, “אני רוצה לדעת את האמת,” מי יהיה להם את הרצון לדעת את האמת? אוי אלוהים, אתה רוצה לדעת את האמת? אלו הם אלה שרוצים להשתמש בזה למשהו, לאינטרסים שלהם.
תלמיד: כן, אני מניח.
מחיר האמת
המרצה: מי רוצה לדעת את האמת? כמה אתה רוצה לשלם על זה? מה אתה משלם בערבי רביעי? אה, דברים ראשונים. קודם כל אתה צריך לבוא כל רביעי ולוותר על הזמן שלך.
אבל ברצינות יותר, אתה צריך לוותר על הרצון שלך לנוחות. אנשים מסיבה כלשהי טוענים שהם נוחים ומאמינים בדברים שאין לנו מושג מה כל כך נוח בזה, אבל –
תרגול חיפוש האמת: אהבת האמת מול אהבת חברים
אי הנוחות של שינוי דעה
המרצה: שמעת אנשים אומרים את זה? “נוח לי להאמין במה שהאמנתי אתמול, אז אני לא רוצה לשנות את דעתי.” שמעת אנשים אומרים את זה?
תלמיד: כן.
המרצה: זה בטוח סוג של כן. גם לי אין מה כל כך נוח בזה. זה כמו, זה פשוט, זה עצלות, אני מניח, אבל כמו נוחות, אני לא יודע. לי יותר נוח לגלות כמו איך הדברים באמת, אני לא יודע. מה לא בסדר בזה? בעיקר אני לא יודע, אבל אוקיי. אני לא יודע אם אתה צריך להיות יותר נוח בזה. אתה בסדר להיות לא נוח כל עוד האמת הולכת לבוא יחד עם זה.
תלמיד: כן, אני לא יודע. זה בסדר.
המרצה: או שיותר לא נוח לך לא לדעת את האמת מאשר להאמין במה שאמרת אתמול. זה לא נוח. אז אתה מעמיד פנים שאתה יודע את האמת, אבל זה לא…
תלמיד: לא, כלומר…
המרצה: בשבילי, גם נוח להמשיך להאמין במה שאני כבר מאמין, אבל אפילו יותר לא נוח להאמין שהמסירות שלי לזה מסתירה ממני את האמת.
תלמיד: אוקיי.
המרצה: אני פשוט חווה אי נוחות גדולה.
תלמיד: כן, זה פשוט משחק מילים עכשיו.
החוצפה של טענה לחיפוש אמת
המרצה: אני לא יודע, אתה מכיר אנשים שמסתובבים ואומרים שהם מחפשים את האמת? הרבי לא נותן להם את האמת, הם רוצים לדעת את האמת, זה הדבר שלך? אנשים אומרים דברים כאלה?
נראה לי שזה מאוד, איך קוראים לזה? זה מאוד חצוף להגיד שאתה רוצה את האמת. ראשית, אולי האמת לא רוצה אותך. איך אתה יודע שאתה ראוי לה? מה אתה עושה בשבילה? איך האמת תרצה אותך? אתה רוצה את האמת? אתה רוצה?
חיפוש האמת כתרגול, לא רק רצון
אבל אתה רואה, זה עכשיו אני מדבר על זה כאילו זו כמו מידה, כאילו זה כמו רצון. זה לא באמת רצון. זה תרגול, נכון? יש תרגול לזה. כמו שאנחנו אומרים, הכל, אפילו טקסים אינטלקטואליים מתחילים ומסתיימים עם תרגול, נכון? יש תרגול.
התרגול של חיפוש אמת הוא סוג כזה של שיח, סוג כזה של דיון שבו אנחנו אף פעם לא אומרים, “אה, ובכן, זה מה שאנחנו צריכים להאמין.” או שאנחנו אף פעם לא אומרים, כמו, “זה נראה קשה מדי לחשוב עליו.” אוקיי, אם זה קשה לחשוב עליו, אז אנחנו תקועים. בואו ננסה למצוא דרך לחשוב על זה או לדבר על זה. אבל זה תרגול, נכון? זה לא, אני צריך להגיד ככה? לא אומר כמו שאתה לא רוצה את זה – מה אתה עושה? אתה מתרגל את החיפוש של אמת או מתרגל את ההסבר של מה שמישהו אחר אמר, שזה דבר נחמד לעשות, אבל זה לא חיפוש אמת אלא אם כן אתה עושה את זה כי אתה חושב שזה הולך לחשוף יותר מציאות לך. אוקיי, זה בכל מקרה זו מידה אחת, מידה מאוד חשובה.
העיקרון האריסטוטלי: אהבת האמת יותר מחברים
אבל אהבת אמת – אהבת האמת יותר מעצמך, אהבת האמת יותר מהמורים שלך, יותר מהחברים שלך, נכון? זוכר? אם אתה לא אוהב את החבר שלך, אתה רואה? עכשיו אתה מבין סיבה אחת למה הרבה מהמבקרים הם האנשים הגרועים ביותר. אתה מבין למה? יש סיבה אחת, לפעמים. לא בכל המקרים, אבל יש סיבה למה. למה מבקרים הם האנשים הגרועים ביותר?
כי זוכר אריסטו אמר בתחילת האתיקה, בספר 1, פרק 6, שאנחנו הולכים לא להסכים עם אפלטון, למרות שזה כמו טיפוס במעלה הגבעה לא להסכים איתו. למה? כי ככל שאנחנו אוהבים את החברים שלנו, את המורים שלנו – הוא קורא לכולם חברים, סוגים של אהבה. פיליה [φιλία: מונח יווני לידידות/אהבה], אתה חייב לאהוב – זו החובה או החסידות של פילוסופים לאהוב את האמת יותר מהחברים שלהם.
זה משהו שאפלטון אמר גם, או סוקרטס אמר, אומר את זה על הדבר הזה. מה שזה אומר הוא קודם כל אתה צריך לאהוב את החברים שלך ואז אתה – אתה אוהב את החבר שלך. אם אתה פילוסוף, אם אתה איזה אדם, אז אתה כנראה צריך פשוט לאהוב את החבר שלך. אתה אפילו לא יודע מה אומר לאהוב אמת. אבל אם אתה פילוסוף, אומר שיש לך אהבה לחכמה, יש לך אהבה לאמת, אז החובה שלך, אולי כולל החובה שלך לחברים שלך, היא לאהוב את זה יותר.
אז אל תגיד שאנחנו הולכים להגן על הדעה הזו כי זו דעה של החברים שלנו אם זה לא הגיוני לנו, אם אתה לא מבין את זה. אנחנו הולכים לתקוף את זה, אנחנו הולכים להכחיש את זה.
תלמיד: אולי רק פילוסופים צריכים לאהוב את החברים שלהם?
המרצה: לא, כולם אמורים לאהוב את החברים שלהם.
תלמיד: למה ככה עצה שזה חלק מאין חבר אחד?
המרצה: לא, לא, זה – יש סוג כזה של אהבה. כמובן שהפילוסופים אוהבים להגיד שהם היחידים שבאמת אוהבים את החברים שלהם, אבל כולם צריכים לאהוב את החברים שלהם. ופילוסופים צריכים לאהוב גם את האמת יותר מהחברים שלהם – לא לא לאהוב את החברים שלהם. אמרתי שזה לא נובע, זה לא נובע.
כלומר, אל תאהב רק את החכם, אהב את החכמה יותר מהחכם. זה בעצם איך שהייתי אומר מה שהוא אומר.
תלמיד: אבל אם החברים לא חכמים, אז אין המשכיות.
תרגום לעברית
מרצה: מה זה אומר לאהוב את החברים שלך? אל תאהב אותם כמו את אשתך, אהוב אותם כמו שאתה אוהב את האמת, כמו עם שייכות. נכון?
תלמיד: לא, יש שנאים על עשק, אבל רגע, יש שנאים על עשק, לא?
מרצה: לשם הייתי הולך, נכון?
בעיית חיפוש האמת הזול: למה מבקרים הם לעתים קרובות אנשים נוראיים
יש הרבה אנשים שמתהפכים, שטוענים שהם אוהבים את האמת והם אומרים שזה קל להם לאהוב את האמת. הם לא מבינים שלטעון שאתה אוהב את האמת זה לטעון משהו על הערך המוסרי שלך ועל איזה סוג אדם אתה. אתה מייחד את עצמך כאדם מרוב האנשים האחרים שלא אוהבים את האמת בשום דרך משמעותית.
והאנשים האלה אומרים, “מה אתה מתכוון? אבל הבחור הזה זה כל החברה שלי. כולם חיים בשקר. כולם מאמינים בכל מיני שטויות. ואני הראשון או האחרון שגילה את זה. ולכן אני הולך, אני לא יודע, לכתוב בלוגים באינטרנט נגדם, וכן הלאה.”
והבחור הזה, הוא חושב שהוא קיבל את אהבת האמת הזו בחינם. הסיבה שזה בחינם היא כי אין לו מידות טובות. הוא פשוט שונא את אשתו. הוא לא אוהב את החברים שלו. לכן, בשבילו, אין חכמה לאהוב אמת יותר מהחברים שלו, כי הוא בן אדם נוראי מלכתחילה. הוא פשוט אגואיסט גדול שאפילו לא רואה מעבר לאף שלו.
אם אתה בחור שלא רואה מעבר לאף שלך, ואתה קורא לזה לאהוב את האמת שלך יותר מלאהוב את החברים שלך, אתה לא בחור שאוהב אמת יותר מלאהוב את החברים שלו – אתה פשוט אדם נוראי. ואני זכיתי להכיר הרבה אנשים שכאלה. הם מתיימרים להיות אלה שאוהבים את האמת, אבל באמת הם פשוט אלה שלא יכולים לראות מעבר לאף שלהם.
החובה החברתית של הסכמה
ולכן, כל מחשבה שיש לו, בניגוד לכל דבר שמישהו אחר אמר לו – לאהוב את החברים שלך זה גם לקבל את המחשבות שלהם. אולי לא כאמת, כי אתה לא יודע מה זה אמת, אבל את הדעות שלהם. חלק מאהבת בנים, חלק מהנאמנות שלך לחברה שלך. זה מאוד חשוב. אני חושב שהמודרניות הרסה את זה על ידי יצירת חברות שהן ליברליות וכן הלאה – אנחנו לא צריכים להיכנס לזה.
אבל במציאות, חלק מהנאמנות לחברים שלך זה להסכים עם הדעות שלהם. ואתה יודע, בתוך רוב הגבולות, זה פשוט מה שידידות דורשת. אתה לא יכול להיות החבר שלי ולהגיד, “כל מה שאתה חושב זה שטויות.” אני אהיה מאוד כועס עליך. לא אני. כי אני בחור משוגע. ואיכשהו מצאתי דרך לתת לך קוגל בזמן שאתה אומר את זה. אבל רוב האנשים, זה כל העניין. זה מה שאנחנו צריכים לתת קוגל, יש לך.
אבל רוב האנשים, זה כמו, “למה אתה אוכל את הקוגל שלי אם אתה לא מכבד את האמונות שלי?” ולכן, האנשים שעושים אוי נגד זה הם בדרך כלל אנשים רעים. וזו מעשה רע לעשות, אפילו כפילוסוף.
חובת הפילוסוף וגבולותיה
הפילוסוף, הנאמנות שלו היא לאלוהים גבוה יותר. יש לו אמת גבוהה יותר, ערך גבוה יותר שמעבר לזה, ואיך זה עובד בתוך אנשים אחרים בחברה, אתה צודק. זה עובד הרבה יותר טוב כשהוא לא מסכים עם החברים הפילוסופים שלו. אם הוא הולך לא להסכים עם אמא שלו, זה אולי אפילו לא החובה של פילוסוף. אתה מבין?
יכול להיות שאפילו מישהו שהוא פילוסוף, החסידות שלו לחובה שלו ל – אני משתמש בחסידות כחובה למשהו, נכון? החובה שלו למשפחה שלו היא להסכים איתם. לא להסכים איתם באמת, אלא להגיד שהוא מסכים איתם. זה מה שאכפת להם ממילא. מה אכפת להם מה אתה חושב בלב שלך? זה לא הגיוני. אבל זו חובה אמיתית. זה מוסרי. אחרת, אתה אדם נוראי.
איזה סוג של אדם טוב אתה? כאילו אני יכול לתת לך – אני לא יודע על מי אתה רוצה שאדבר עכשיו – אבל איזה סוג של אדם אתה אם אתה כמו, “אני איש אמת, אני על האמת ולכן אמא שלי, אשתי, הילדים שלי…” זה לא איש אמת, זה פשוט שייגעץ. וזו אחת הסיבות שמבקרים הם לעתים קרובות אנשים נוראיים. לא תמיד, אבל לפעמים. חלקם הם פשוט אנשים שלא עברו סוציאליזציה. אין להם את המעלות החברתיות. הם לא אוהבים את החברים שלהם. ולכן זה מאוד קל להם להגיד הפוך. אבל אין להם את אהבת האמת שחורגת מזה.
העקידה: המחשה של אהבה שקודמת להקרבה
מה שזה אומר – מה שזה אומר אני מאוד אוהב אותך, זה דבר אמיתי. ונכון, אם אברהם היה פשוט בחור שלא אכפת לו מהילדים שלו, סוג כזה של עקידה היה מעניין, נכון? זה מה שזה אומר. אני חוזר להגיד שלכן זה אומר בפסוק, “איפה אנחנו יכולים למצוא עד גדול יותר, הוכחה גדולה יותר שמישהו אוהב את הבן שלו, אם אלוהים עצמו אומר שאתה אוהב אותו?” התורה אומרת, “אתה אוהב את יצחק.” והילד הזה אתה צריך להיות כועס – אם הוא היה פשוט בחור, זה לא היה חכמה. הוא לא באמת אוהב אותו. אם הוא אוהב את יצחק, אז זו חכמה.
תלמיד: לא, אבל הוא כן אוהב אותו.
מרצה: כן, ואתה יודע מה מעניין? אברהם אומר – אברהם אומר דברים במדרש. זה אומר במדרש, במדרש, בכל פעם שמישהו אומר “אני אוהב את שניהם באותה מידה,” אתה יודע שהוא משקר, נכון?
החיפוש אחר רשימה של מעלות חיוניות: מניסיון אברהם ועד לבלבול העכשווי
העקידה כמבחן של אהבה מול אמת
מרצה: אני חושב כך. מה אתה הכי אוהב?
תלמיד: שניהם.
מרצה: אוקיי, אתה מתכוון להגיד שאתה לא אומר לי את האמת. אתה לא צריך להגיד לי את התשובה. אני לא אומר שזה אולי לא נכון להגיד את תשובת האמת. כלומר, אני אגיד לכל אחד, אפילו לעצמך, אני אגיד לי מי מכל אחד מכם אתה אוהב יותר. אבל זה תמיד נכון שמישהו אוהב את הילדים שלו יותר. ילד אחד או השני.
תלמיד: כן.
מרצה: או אולי כמעט תמיד נכון. אלא אם כן אתה פשוט לא אוהב, וזה תירוץ אחד.
הגיע הזמן פשוט… חובות הלבבות אומר שזה לא היה כזה ניסיון אם אברהם לא היה עושה את העקידה בלי אהבה. כלומר, כמו מה שאתה אומר, האהבה לאמת יותר מהאהבה לחברים.
תלמיד: כן, בטוח.
מרצה: אם הוא היה בחור רע…
מצאתי את זה מדהים כשהוא אמר משהו כזה.
תלמיד: מה אתה מתכוון?
מרצה: אתה בבירור מחליף את האהבה לילד שלך באהבה לאמת ועכשיו אתה אומר שכן יש לך אבל זה שלי אנחנו לפעמים לכן אנחנו ממשיכים לדבר על אברהם אבינו למטרה הזו נכון כי לאנשים יש את זה כמו תנור דמיוני אתה יודע כמו הבחור שאו הולך מסביב לחנות האבא הזה של האבא אני שובר את השבירה של הגאטשקעס שאולי קרה אבל היה נעשה לא לשמה לא היה מותר לעשות לא לתת לזה לעשות את זה נכון אז אז ילד זה זה מידה אבל זה כמו זה דבר גדול של מישהו לטעון לעצמו לאהוב את האמת אנחנו יכולים לדבר על התרגול שלכן זה קל למה התרגול של של חיפוש אחר אמת אחרת כשאני לומד כלום לא אומר שאתה זה לא דעה נכון.
דעה מול מחשבה: ההבדל בין להחזיק ולעשות
מה ההבדל? הבדל אחד גדול בין דעה למחשבה. חשבתי משהו שאתה עושה, דעה משהו שיש לך, נכון? בכל פעם שמישהו שואל אותך שאלה אתה יכול להגיד כמו מה אתה חושב על זה, אתה מתכוון להגיד שאני צריך לחשוב איתך עכשיו על זה או שאתה מתכוון להגיד שאני צריך לתת לך הקלטה של מה שחשבתי על זה אתמול? זה מה שרוב האנשים עושים.
בדרך כלל אין לי דעה על זה. אוקיי בוא נלמד על זה. אבל זה דורש את הדורש את הסט והסטינג מוכן דורש את הנושא של ישוב הדעת דורש את הפתיחות להיות מסוגל לעשות את זה. עכשיו בדרך כלל אתה פשוט אומר אפילו לא מחשבות כמו הזיקוק של מחשבות שהיו לך בעבר או שמישהו אמר לך בעבר.
אוקיי, זו מידה אחת.
הרשימה החסרה: מהן המעלות החיוניות?
מהן המידות האחרות שאנחנו צריכים להיות בכלל כבני אדם? למה אין לנו, אתה רואה זה באמת מוזר, למה אין לנו כמו רשימה מאוד בסיסית של כמו אלה הדברים שאתה צריך לעשות? נדיבות?
תלמיד: אף אחד לא יודע.
מרצה: יש כמו ספר זה דברים, לא? מה אתה אומר כשמישהו מת כמו אתה עובר על רשימת המעלות ואתה מוצא איזה אחת הוא עשה נכון להספד שלו? מה הן אלה? מה הרשימה?
תלמיד: אני לא יודע.
מרצה: מה רע בנדיבות?
תלמיד: אני לא אומר שזה רע עם זה דבר אחד טוב.
מרצה: בכנות?
תלמיד: כן.
מרצה: אוקיי. אוקיי, בוא ננסה להקל על החיים. מהן שלוש העליונות?
תלמיד: לסיים?
מרצה: מהן שלוש העליונות?
תלמיד: לא, לאינטלקטואלי…
מרצה: לא, לדבר האינטלקטואלי.
תלמיד: ענווה?
מרצה: לפני מה שאנחנו צריכים ספציפית כדי להגיע לחכמה שבשירה. כי זכור, זה מה שאמרתי. אם אתה לא אדם טוב ואתה בא לחכמה, רוב המעלות האינטלקטואליות שלך כביכול הן מזויפות גם, נכון? אז קודם, להיות אדם טוב. מהם שלושת הדברים העליונים שאתה צריך לעשות?
תלמיד: גבורה היא מידה שם.
מרצה: למה?
תלמיד: ובכן…
מרצה: אני לא יודע. אני הולך לגרום לך להצדיק דברים עכשיו. מהן שלוש המעלות העליונות? ללייקווד, להאוול, אני לא יודע מה, איזה שזה.
תלמיד: זה פשוט אומר לעשות הכל בדרך הנכונה.
מרצה: הכל פשוט אומר הכל בדרך הנכונה. אנחנו מנסים לדבר ביותר פירוט מזה, נכון? מהן שלוש המעלות העליונות? אתה יכול ללמוד הרבה על אדם או חברה על ידי שאלת השאלה הזו להם. אני לא יודע אם תשאל אותם ישירות, הם בדרך כלל משקרים, אבל תגלה. מהם שלושת הדברים העליונים שאנשים משובחים או מואשמים עליהם בכיתה שלך?
תלמיד: ובכן כדבר רע הרע הוא לפחות הפוך מהטוב נכון.
מרצה: בניו יורק טיימס מהם שלושת הדברים הטובים והרעים העליונים?
תלמיד: אני העבודה הטובה יותר וזה עבודה טובה יותר לחומרני ומחפש הנאה.
מרצה: זה הדבר הטוב?
תלמיד: לא דבר טוב, זה דבר רע.
מרצה: אני הולך לעשות את זה לך לפי רוב האנשים. כלומר רוב האנשים זו לא מעלה, זה כמו אפיון של כמו מה הן מעלות כמו סוגים של אנשים נכון או חלקים ספציפיים של סוגים של אנשים נכון.
בסדר, אוקיי. כולכם הלכתם לישיבה ואז ישיבה מה מה הלא זה עדיין ושם ישיבה על שלוש המעלות העליונות שנידונו.
תלמיד: אני לא יודע.
מרצה: אני פשוט הולך לתת יושר, יושר, ענווה, ונדיבות, הימנעות. זה נכון או שאתה פשוט אומר?
תלמיד: אה אתה פשוט מרכיב רשימה אתה לא מקליט.
מרצה: למה אלה שלושה יהיו שלושת הדברים העליונים?
תלמיד: הייתי אומר הימנעות.
מרצה: והישיבה או כאן בישיבה?
תלמיד: אוקיי, מספר אחת, מספר שתיים, עקביות. אוקיי, מספר שלוש, הימנעות שוב.
מרצה: זה היה אותו אחד שכבר אמרתי את זה.
תלמיד: ובית בדרייב העליון עם הצעצוע הזה אבל זה מה שאני עושה.
מרצה: איך אתה אומר את הסיבות שלו באנגלית? אני לא יודע מה זה אומר.
תלמיד: מה זה אומר?
מרצה: אני מסביר מה אתה מתכוון מספיק כדי להיות לך מילה אתה יכול פשוט להגיד מה אתה מתכוון זה בסדר.
מ과제 בית: זיהוי מעלות ליבה
מהן שלוש המידות הטובות העליונות? המכשיר הזה התמזג לך תרגיל בית. אנחנו הולכים לוותר על דפי שיעורי בית וכולם צריכים לעשות סיעור מוחות על זה. זה לא מוזר שלאף אחד אין תשובה כאן? אתה יודע מה אני אומר את זה עשיתי את זה סליחה אנחנו לא לומדים על זה ושהיא.
תלמיד: על מה אתה לומד?
מרצה: ובכן אתה לא לומד על זה אבל זה כל מה שהם עושים אולי לא במפורש בדרך של כמו לתת לך את כל זה לשנן אוקיי אבל אתה עושה כמו הם כן מוסרים סוג של חיים שבעצם יכולים להיות מוגדרים באיזושהי דרך כזו.
מה שלושת הדברים העליונים שהם אומרים לבחור במידע השידוך? אני יודע את שלושת הדברים העליונים האלה. איך אתה אומר טכע כברה במישהו אמיתי לא מזויף? זה משהו שהם מחזיקים בישיבה?
תלמיד: ובכן זה לא הציור של הישיבה אבל כלומר יכול להיות שהם מטיפים לזה.
מרצה: הם עושים יכול להיות אני לא ממש בטוח שזה ייקרא משהו כמו הלכתי בימינו לא הישיבות שהלכתי אליהן אבל אולי חלק עושים אני לא יודע לתת את היתרון של הספק אולי אבל בישיבה הם מחזיקים משלושה דברים חסד חסד זה בטוח בעולם השידוכים זה אומר האם הוא לומד טוב האם יש לו עסק והאם יש לו כסף.
יש משהו אחר שהשדכנים לא יודעים?
תלמיד: זה כל כך מצחיק.
מרצה: עם השירות הזה, מה זה אומר?
תלמיד: זו שאלה טובה.
מרצה: כי זו הייתה שאלת מלכודת עכשיו. זה מפנק יתר על המידה. מה המילה לזה? מה זה מתכוון מפנק?
תלמיד: זה מפנק.
מרצה: מה זה? איך אתה אומר את זה בשדכנות? אנגלית, לא אכפת לי. אנגלית מתינות.
ניסיון להגדיר את שלושת החיוניים
אז מתינות היא מספר אחת. אז כן חסד אני לא יודע כמו חסד כמו מוכן לעשות אתה שואל אותי אישית אני אומר אני וענווה.
תלמיד: זה החסד שלי, חסד זה מוכן לעשות למישהו אחר טובה לא רק רק למישהו אחר להיות טוב לעצמך לפתח לעשות טוב לא טוב בטוב של אריסטו אבל כמו שיש לזה להיות יותר אותם סוג של דברים.
מרצה: כן מה שאתה רואה אלה הם בקרוב אתה יכול ממש על היקר שלך אבל אתה חושב מה זה למעלה אז אני חושב היה הוא חם כן העולם שלי אין מחשבות על זה חסד לא תגיד לי מה הייתה המחשבה על חסד חסד אתה יכול לחבר את זה לכל דבר בשבילך נכון כי על מה אתה מדבר זה משהו כמו עוזר להיות מועיל, נכון? לא אותו דבר כמו חסד.
תלמיד: נכון. אולי זה מה שאתה מתכוון. אני מועיל.
מרצה: כן.
תלמיד: ומה היא אמרה שזה היה הוא פשוט אמר דברים אקראיים.
מרצה: כן, פשוט זרקתי את זה החוצה. מה באמת הדברים? וואו, אוקיי?
הבעיה היסודית: איפה הרשימה הזו?
אז יש לי הרבה דיונים כאן הרבה תורות להגיד אבל אני שואל ככה. ראשית, יש שאלה רצינית, איפה הרשימה הזו או מה קורה עם הרשימה הזו? אתה זוכר שלהיות אדם טוב בעצם אומר כל הדברים האלה.
בעיית רישום המעלות: גישות מתודולוגיות לקטלוג המצוינות האנושית
שאלת פתיחה: האם נוכל ליצור רשימה מלאה של מעלות ורזילות?
מרצה: יש למישהו רשימה? רשימה מלאה של כל הדברים הטובים והדברים הרעים? לא הדברים הטובים, המעלות הטובות והמעלות הרעות, וההפך ממעלות, נכון? הרזילות.
תלמיד: תקווה.
מרצה: לא בדיוק מה שאתה מתכוון.
תלמיד: שימוריות.
תלמיד: התמדה.
מרצה: התמדה, זהו, מה שאומר שזה מאוד חשוב אם אתה כמעט כל דבר.
בעיית חוסר העקביות ברשימות הפילוסופיות היהודיות המסורתיות
מרצה: אז אנחנו יכולים לקרוא קצת אם אתה רוצה, או שאני יכול לדבר איתך על מה שדברים אומרים בספרים. אם אתה קורא את הספרים שאנחנו קוראים, כמו שמונה פרקים, תמצא שיש רשימות שונות של הדברים האלה, רשימות שונות. אני תוהה אם קראת את שמונה פרקים והלכות דעות, או אם קראת, מה עוד כדאי לקרוא לרשימות כאלה? כל דבר שתקרא, תמצא שיש להם רשימות שונות.
תרגום לעברית
ודבר אחד שתמצאו במיוחד במקומות כמו הרמב״ם הוא שאין להם רשימה, לא רשימה ברורה במיוחד, אם אתם שמים לב לזה. ואם אכפת לכם ממראה מקומות, אתם יכולים לעיין בהלכות דעות פרק ב׳ ופרק ד׳, שם יש את אותה רשימה פעמיים והיא משתנה ביניהם. הוא שכח את הרשימה הקודמת שלו. הוא הוציא דבר אחד והוסיף משהו אחר או משהו כזה. אתם יכולים לעיין בהלכות דעות פרק א׳ שם יש רשימה שלישית, או הלכות דעות פרק ב׳ שם יש מעין רשימה רביעית. ואתם רואים שהרשימות לא עקביות.
זו בעיה אחת. ואם אני שואל אתכם, יש לי כל כך הרבה רשימות שונות ואני לא יודע מה קורה.
תלמיד: נשמע מעניין.
מרצה: יש כמה מסורות עם רשימות הרבה יותר טובות, הרבה יותר בהירות לגבי מה הרשימה שלהם של דברים טובים ורעים. אפילו ספר כמו חובות הלבבות הוא בכללותו מעין רשימה של מידות טובות, נכון? זו בעיה אחת.
מציאת מכנים משותפים: שיטת התכנסות
מרצה: דבר מעניין אחד שאנחנו יכולים להשתמש בו כאן מהרשימות האלה הוא לשים לב שיש מכנים משותפים, דברים שממשיכים לצוץ. אז אם אני אעשה סוג כזה של סקר או סוג כזה של דיון עם יותר אנשים ובאמת אתפלא מה קורה, מה הופך להיות הדברים שאנשים ממשיכים לומר, או אם אתה שואל את עצמך חמש פעמים בשבוע או חמש פעמים, תראה מה הרשימה שלך של מידות טובות. וכמובן, חלק מהן הולכות להשתנות וחלק מהן לא ישתנו. חלק מהן ימשיכו לעלות שוב ושוב. וככה אתה מגלה אילו הן אלה שיותר חשובות, או יותר בסיסיות, או יותר מרכזיות, או יותר נחוצות. נכון? מובן?
או אולי אלה שאתה לא מדבר עליהן, אלה הן אלה שאתה צריך, ואנחנו לא מדברים עליהן כי זה גם אפשרי, נכון?
שתי גישות מתודולוגיות: מלמטה למעלה מול מלמעלה למטה
מרצה: יהיו גם הרבה דרכים שונות להחליט לעשות רשימה כזאת, נכון? דרך אחת תהיה מה שאמרתי לכם עכשיו. בואו ננסה לחשוב על אחד הדברים הבולטים ביותר, מה הדברים הכי ברורים, מה הדברים שהכי בולטים לכם כשאתם מסתכלים על אנשים ומסתכלים על מה שאתם מנסים ללמד אותם, ואתם מוצאים שזו הרשימה.
דרך יותר רציונלית תהיה איכשהו להבין איך לעשות את הרשימה הזאת, נכון? איך הייתם, מה תהיה הדרך הנכונה לעשות רשימה כזאת? אני לא יודע. אתם יכולים לחשוב על כמה דרכים נכונות? מה הדרך הנכונה לעשות רשימה בכלל?
תלמיד: מה נדרש בשבילה.
מרצה: מה נדרש לאחת.
תלמיד: לשלב הבא.
מרצה: מה עוצר, מה הן עצירות, מה אתה מתכוון בשלבים?
תלמיד: שלבים שלה. זה השלב, הרשימה הזאת היא השלב לפני המידות האינטלקטואליות, נכון?
מרצה: זהו, אני לא יודע. או אם אין לך את אלה אז אתה לא יכול להגיע לזה, נכון?
תלמיד: בסדר.
מרצה: נגיד. אז אז תצטרך להבין כמו מה נדרש, אבל זה לא הדבר היחיד, זו לא הדרך היחידה, אתה יודע, אני יכול לעשות את הרשימה, נכון? רק כדי להיות ברור מה, תסתכל על מה שאנשים טובים עושים, תסתכל על מה שאנשים עושים. זו תהיה הדרך הראשונה. זה נראה כמו דרך מאוד מבולגנת לעשות דברים. אולי זו הדרך הטובה ביותר, אבל זו דרך מבולגנת. בואו ננסה, בואו ננסה כמו לשים את כל הדברים שהם עושים או את הדרכים שהם פועלים לתוך כמו קופסאות קטנות. ואתה יכול לעשות את ההיפך, אתה יכול לראות מה משתבש בעולם ולהבין מה זה עודף של.
תלמיד: כן, כן, נוכל לעשות את זה גם.
מרצה: אבל צריכות להיות גם כמו דרכים יותר רציונליות לעשות דברים, נכון? כמו דרכים יותר מלמעלה למטה לעשות דברים. זו תהיה דרך אחרת להסתכל על הפרטים קודם, נכון? להתחיל מלמטה. או הדרכים להתחיל מלמעלה.
תלמיד: אני לא אוהב את מה שאתה אומר, מה המהלך הבא, כי כמו זה לא כל מה שעושה את ה, בהנחה קודם כל אתה כבר שם הנחה שלמה.
מרצה: מה טוב באנשים?
תלמיד: כן, כן, אני מבין את זה, אבל זה כמו, אז איך אנחנו מתחילים?
מרצה: ואז אתה פשוט יכול לומר מה טוב באנשים זה להיות אנשים טובים. מה הם אנשים? כן, כן. זה הדבר הכי כללי. עכשיו אנחנו מדברים על משהו הרבה יותר ספציפי, נכון? אנחנו מדברים על רשימות ספציפיות של דרכים, דרכים מאוד ספציפיות שבהן אנשים טובים ורעים. אז איך היינו מגיעים משם לכאן? יש דרך? איך היינו מגיעים ממה שאתה אומר, למשל? מה?
תלמיד: איך להגיע ממידה למידות?
מרצה: כן. יש דרך לעשות את זה?
האתגר של מעבר מ״מידה” ל״מידות”
תלמיד: דבר כמו שאנחנו אומרים אדם טוב, מישהו שטוב בלהיות אדם.
מרצה: בסדר, ואיך אנחנו מגיעים מזה לרשימה שלך מקודם? כלומר יכולות להיות טכנית מידות בלתי מוגבלות, נכון?
תלמיד: למה?
מרצה: כי מה שמידה היא, שמשהו הוא דרך הזהב, כלומר זה מכוון אדם למטרה שלו.
תלמיד: אני הולך אלי בכל זאת.
מרצה: לא, דרך הזהב היא רק דרך לתת לך מבנה למידות, אבל זה לא אומר לך אילו הן.
תלמיד: לא, נכון, זה מה שהתכוונתי, שכל דבר יכול להיות מידה.
מרצה: אז עכשיו אנחנו מדברים על אילו הן.
תלמיד: לא, לא כל דבר יכול להיות מידה. אלה קטגוריות של נטייה אנושית.
מרצה: בסדר, אז איך אנחנו הולכים לרשום את הקטגוריות האלה? אנחנו הולכים ליצור את הרשימה שלנו.
תלמיד: אתה צריך לעשות את זה אמפירית.
מרצה: אני צריך?
תלמיד: אני חושב כן.
מרצה: כן, אתה צריך להתחיל במה שבני אדם עושים, ואז להבין איך הם יכולים לעשות את זה טוב. איך אחרת היינו עושים את זה?
מרצה: איך אחרת היינו עושים את זה? אני יכול לחשוב על דרכים אחרות לעשות את זה. מה תהיה דרך אחרת?
תלמיד: כן, כלומר, מה כבר חשבו, כבר על דרך אחרת?
מרצה: לא, הבעיה עם זה תהיה משהו כמו, כמו רק כדי להיות ברור, מה שאתה כבר, מה שאתה עושה זה כבר רשימה של מידות, נכון? אתה רק מדבר על איך לחלק את הרשימה הזאת, נכון? במילים אחרות, אם אתה, אתה כבר אמרת לי תשובה ואז, כן, אני באמת עדיין לפני התשובה הזאת, נכון? זו הבעיה הראשונה, לא בעיה. זה פשוט שלב כלשהו שצריך להיבנות.
ארגון מידות לפי היררכיה של פעילויות
מרצה: כמו שאמרת לי, יש מידות שמובילות למידות אחרות. ואנחנו קוראים לאלה גבוהות יותר מסיבה כלשהי או קרובות יותר למטרה הסופית האמיתית, נכון? בסדר, אז זו דרך אחת לארגן אותן כבר. לפני שאתה עושה את השלב הבא שלך, אתה קופץ מהר מאוד, נכון? דרך אחת לארגן אותן היא לומר משהו כמו, יש את המטרה הטובה ביותר, הטובה ביותר במובן הדבר שיותר דברים מובילים אליו או יותר מטרה, ויש מעין סולם או כמו מדרגה להגיע לשם, נכון? וזו דרך אחת לארגן את המידות כבר.
אנחנו יכולים לקרוא לזה, במובן של, זה לא רק ארגון המידות, רק כדי להיות ברור, זה באמת ארגון של מה אנחנו באמת מארגנים כאן? הפעילויות, הדברים שאתה עושה. אם מישהו אומר משהו כמו הדבר הטוב ביותר לעשות במובן של הדבר שהוא טוב בעצמו או שהוא יותר טוב בעצמו מדברים אחרים. דברים אחרים טובים כי הם מובילים לזה, וזה לא טוב כי זה מוביל לדברים אחרים.
הדבר הטוב ביותר לעשות הוא לחשוב, להרהר, נכון? כדי להרהר אתה צריך לרשום כמה דברים, אתה צריך להיות בעל ענווה. אז, הנה דרך לסדר את המידות, הנה דרך לארגן אותן לפי סוג הפעילויות שהן עוסקות בהן, נכון? הפעילות הטובה ביותר היא חשיבה ויש כמה מידות של חשיבה, איך לחשוב טוב, איך לחשוב נכון, מה נדרש לחשיבה, לחשיבה נכונה וכן הלאה. אלה יהיו סוג אחד של מידות. עדיין לא דנו איך לחתוך אותן, נכון?
אבל אז כדי לחשוב אתה צריך קודם להיות בעל כסף, בסדר, כמות מסוימת של כסף. אז לכן האומנות והמידה של עשיית כמות מסוימת של כסף נכון קודמת לזה בזמן ופחות חשובה מזה בחשיבות. אז אתה כבר נתת לי דרך לארגן את זה, למרות שלא לרשום את זה, כי נראה שמה שאתה רושם זה לא לגמרי המידות, אלא ההיררכיה שלך, כביכול, לא נוצרת על ידי רישום מידות, היא נוצרת על ידי הסתכלות על המציאות ואמירה, מה נדרש כדי שזה יעבוד?
בעיית יצירת רשימה שלמה של מידות: חלקים, שלמים ויחסים
המגבלה של סידור טלאולוגי ליצירת רשימה
מרצה: ואז כשאתה אומר לי מה טוב זה מה שמוביל לזה, זה אולי נכון, אבל זה לא עוזר לי לעשות רשימה, נכון? ויכול גם להיות שיש דברים שטובים רק בגלל שלב אחד, לא בגלל השלב הבא, נכון?
כדי להיות תלמיד חכם, אתה צריך להיות בעל כסף, בסדר? אתה צריך להתחתן. זה שלב אחד במשנה או מה שזה לא יהיה, ואז אתה מתחתן, אתה צריך להיות בעל מידות טובות, כי אחרת אף אחד לא רוצה להתחתן איתך. מה שעושה את זה שיש לך את סוג המידות הטובות שעושות אותך חומר נישואין טוב זה שהן טובות לנישואין, לא שהן טובות ללימוד.
רק לשרעידא, מכיוון שיש לנו גופים ויש לנו את הצרכים האלה וכן הלאה, אז חיים טובים כוללים להתחתן ולהיות בעל המידות שחלות על נישואין, ולכן כאן בשביל אז להיות מסוגל לחשוב. אז נוכל לארגן את המידות אם אתה רוצה בדרך הזו, על ידי מעין מה נדרש בשלב הזה, מה נדרש בשלב ההוא, והשלבים מאורגנים לוגית לפי מה טוב יותר.
אבל אנחנו לא באמת מקבלים רשימה מהשלבים. הרשימה היא לא רשימה של שלבים, וזו גם לא רשימה של מה נדרש לבא. זו רשימה של מה נדרש לזה. אתה מבין מה אני אומר?
שיטה שלישית: ארגון מידות לפי חלקי הנפש
מרצה: יש דרך אחרת לסדר אותן, שהיא בעצם זה, אבל בדרך קצת שונה, שהיא כבר עשינו את זה, נכון? כמו כשדנו במושג של מידה אינטלקטואלית מול מידת אופי ודברים כאלה, נכון? שזה מה? זה מחלק אותן—אני הולך לומר לכם את התשובה הייתם צריכים לדעת את זה, הייתם צריכים להבין את זה בעצמכם—זה מחלק אותן לפי הדברים שהן עוסקות בהם, לפי חלקי הנפש שהן עוסקות בהם או חלקי האדם שהן עוסקות בהם, נכון?
אנחנו אומרים מידות אינטלקטואליות הן המידות של האינטלקט או של המוח או השכל. ומידות האופי הן אלה של הנפש המתאווה, זוכרים? נפש התאווה, משהו כזה. אז זה היה, ואם אתה רוצה, אתה יכול לחלק את זה לכמה סוגים של דברים שזה עושה, שאנחנו יכולים לומר כביכול שהם חלקים שונים שלו, כוחות שונים שלו. ואז יהיה לנו דרך להיות בעלי מעין רשימה שלמה אם אתה יודע את הרשימה השלמה של חלקי האדם אתה יכול פשוט ליצור רשימה שלמה של המידות על ידי עשיית זה.
תלמיד: ובכן זה הגיוני.
מרצה: לא, לא, או לא?
תלמיד: אבל לא, כי לדברים האלה יש חלוקות משנה וחלוקות משנה.
מרצה: כלומר, האם אתה—אבל תאוות חלות על עצמן אפילו לחוויה. אבל כשאני עושה—רק להיות מאוד ברור—כשאני עושה חלוקות משנה, אתה רואה, כמו, יש—תלוי במה אתה מחפש כשאתה מחפש רשימה שלמה. דרך אחת להיות שלם היא לפחות מה שאני אומר כבר כולל הכל בתוכו. ואם חלוקות משנה לא מפריעות לי, אתה יכול לחלק למשנה כמה שאתה רוצה, עדיין יש לי רשימה שלמה. אם אתה מתחיל מלמטה, אז אתה מסיים עם רשימה לא שלמה, כי אתה פשוט התחלת מהחלוקות המשנה הנמוכות ביותר שבמקרה שמת לב אליהן. אם אני מתחיל מלמעלה, יש לי רשימה טובה יותר, כי אני יכול לחלק למשנה, אבל עדיין יש לי את הכלל ברמה העליונה, שכולל הכל.
זו תהיה דרך שונה לעשות את זה, דרך מאוד שונה לעשות את זה, נכון?
סיכום שלוש שיטות
מרצה: אני רוצה לומר לכם סיבה אחת למה זה לא הולך להספיק, וזו הולכת להיות בעיה. בינתיים, יש לנו שלוש דרכים לעשות את הרשימה הזאת:
1. דרך אחת היא לעשות את דרך המחקר האמפירי ולהסתכל על כל האנשים ולעשות רשימות ולקוות שאנחנו לא מפספסים שום דבר חשוב, הדרך לגמרי מלמטה למעלה.
2. דרך אחרת תהיה לעשות את הדרך של עדי, שהיא לסדר אותן לפי סדר הטובות, אז לדבר על מה נדרש או אולי מה מסוים, בכל שלב כפי שאנחנו קוראים לזה, או כל רמה או כל מדרגה יצטרך מידות מסוימות כדי לגרום לזה לעבוד טוב.
3. הדרך השלישית תהיה, שהיא קצת קרובה לדרך השנייה, כי הדרך השנייה, לפעמים אומרים, להיות כמו הדבר הטוב ביותר זה לפעול עם השכל שלך. אז החלק הזה הוא גם מטרת הסוף, גם הדבר הטוב ביותר, אבל זו גם המידה של חלק ספציפי. ואז פשוט נרשום את כל חלקי הנפש, כל חלקי הגוף, כל חלקי החברה, ונקצה או נבין מה המידות בשביל זה. אולי נצטרך לחלק אותן למשנה, אבל לפחות יהיה לנו רשימה מלאה—רשימה מלאה, או רשימה כללית מלאה, גם אם אין לנו את כל הרשימות המלאות במיוחד, נכון?
זו הייתה הדרך השלישית לעשות דברים.
הבעיה עם שיטת החלקים
מרצה: הבעיה עם הדרך השלישית היא מה? הבעיה היא שכולם עייפים ורוצים לישון. אבל חוץ מזה, כן, יש מידה של שינה מספיק. מאוד חשוב.
הבעיה עם זה היא, מה עם המידות האלה שלא של חלק? אז נצטרך להוסיף עוד דברים. אולי יש מידות על יחסים של חלקים, על כל הדבר.
תלמיד: אני רק אמרתי את זה.
מרצה: אני רק אמרתי שאולי יש לך את זה. אתה יכול לעשות רשימה של מידות על ידי רישום כל החלקים ואז לומר מה טוב לכל חלק ואז יש לנו רשימה מלאה. אבל זה נראה מאוד ברור שזה לא נכון כי—מה אם הם די בטוחים שיש מידות ששייכות לכל הדבר או לפחות תיווך בין החלקים או ליחס בין זה—
תלמיד: לא, אני צריך לחשוב מה לא בסדר עם זה רגשי משהו שעוסק במאורגן.
משל השולחן
מרצה: ובכן, אני יכול לתת לך את המשל של השולחן שלי, נכון? זוכרים את המשל של השולחן? כמה חלקים יש לשולחן? כמה מעלות יש לשולחן—תתחיל לרשום אותן. בואו נעשה את אותו משחק. אתה נגד זה? אני שואל אותך. רשום את זה. אתה נגד זה? תתחיל לעשות את זה ובואו נראה.
תלמיד: יציבות.
מרצה: ובכן, זה צריך להיות—לא, אנחנו פשוט צריכים לעשות את זה. הדרך לעשות את זה היא לחתוך את זה לחלקים ולהסתכל על כל חלק, נכון? טוב מאוד. אז זה צריך להיות עשוי מ—
תלמיד: לא, לא, לא, זה המקורי.
מרצה: הצבע צריך להיות מבריק, הרגליים צריכות להיות חזקות, החיתוכים צריכים להיות ישרים, ה—אני לא יודע אילו חלקים אחרים—צריכים להיות מדויקים, הפינות צריכות להיות מיושרות וכן הלאה, נכון? אלה—כשאנחנו מסיימים לרשום את כל ה—הברגים צריכים להיות עשויים מחודדים וחזקים וכן הלאה, נכון?
עכשיו אנחנו מסיימים את כל זה. יש לי שולחן טוב? יש לי חבורה של חלקים, נכון? זה איקאה, נכון? עכשיו אתה צריך לבוא ולהרכיב את זה, נכון?
עכשיו אני לא רק הולך לשים מעשה ממשי של הרכבה, גם מעשה התכנון או היצירה שלו אומר לחשוב על איך כל הדברים האלה הולכים להתאים ביחד. אם יש לך מאוד חזק כמו—זה הלילה למשל, היא הרגל החזקה ביותר שיכולה להיות, אבל השולחן, החלק העליון, המדף העליון של השולחן אפילו יותר חזק, אפילו יותר כבד, יותר, אפילו יותר כבד ממנו, או החלק העליון עדיין, זה—אני יכול להיות בעל בעיה אסתטית או כמו בעיה פונקציונלית. המדרגה העליונה מאוד קטנה, אז יש לך את הרגל החזקה ביותר כי אתה הולך להזדקק לדבר החזק ביותר האפשרי, אבל החלק העליון שלך כמו זעיר, זה כמו קיסם. אז אין לך באמת שולחן, יש לך איזה מפלצת מוזרה, נכון?
אז זה בעצם מאוד טיפשי לרשום חלקים. אתה צריך לדבר על כל הדבר.
סטייה: הכולל בגימטריה
תלמיד: זה שיש לנו כולל [הוספת אחד לשלם בגימטריה], נכון? אני לא רוצה לעשות את כל החישוב ולעשות כולל. למה? כי, כאילו, כן, יש לי מילה שרציתי.
מורה: אוקיי, אבל זו לא מילה, נכון? אתה צריך לעשות את כל המילה, גם. אחרת, זה לא עובד. זו תורה ששמעתי מרב פינקוס פעם.
תלמיד: אה, אז אז זה יהיה כל הכוללים [רבים של כולל], טוב.
מורה: לא, כי הכולל קיבל מה-מה [משהו] או משהו.
תלמיד: לא, אבל רק החישוב זה מה שהכולל הוא. זה היה היחיד שפיצחתי. כל השאר זה שרק המעשה [שטויות].
מורה: הבעיה היא, כשאתה עושה גימטריה עם כולל, אתה תמיד מרמה, כי הסיבה שאתה עושה את זה היא כי הצד השני הוא בלי כולל.
תלמיד: אולי. זו לא גימטריה. תחשוב על זה. זה טיפשי. אתה תמיד צריך כולל שחוזר לאותו מקום. הפעם היחידה שאנחנו צריכים כולל היא כשאתה משתמש באחד ולא בשני, וזו הבעיה עם זה. אם אתה פשוט מוסיף אחד לכל דבר, זה לא עושה שום הבדל. אז ילדים סביבנו, כל עוד אתה עקבי, אז אתה לא מעוניין. הבעיה עם הכולל היא תמיד כשזה לא באמת עובד.
מורה: בכל מקרה, זו הסיבה שזה לא מספיק.
מעלות של האדם השלם
מורה: אתה אולי צריך לשאול, ומעלות של השלם, או היחסים בין כל מיני חלקים, וכן הלאה. ואז מישהו אולי אפילו יבוא ויגיד שזו המעלה היחידה. כי זה מה, תזכור, מעלות הן לא של ידיים ושל רגליים ואפילו לא של רצונות וצרכים ספציפיים. של מה הן? של מה הן?
תלמיד: אנשים.
מורה: אנשים, יפה מאוד. האם אנשים הם ידיים? לא, אנשים הם.
הטבע ההוליסטי של המידה: למה מידות בודדות לא יכולות לעמוד לבד
אי-ספיקות המעלות המבודדות
מורה: בכל מקרה, זו הסיבה שזה לא מספיק. אתה אולי צריך לשאול על מעלות של השלם או על היחסים בין כל מיני חלקים וכן הלאה. ואז מישהו אולי אפילו יבוא ויגיד שזו המעלה היחידה, כי זה מה—תזכור, מעלות הן לא של ידיים ושל רגליים ואפילו לא של רצונות וצרכים ספציפיים. של מה הן? של מה הן?
תלמיד: אנשים.
מורה: אנשים, הנה זה. האם אנשים הם ידיים? לא, אנשים הם אנשים. אז אין מעלה שבאמת נחשבת אלא אם היא חלק מהשלם. אלא אם היא נספרת או מובנת בהקשר של האדם השלם. נכון? אוקיי. מובן?
תלמיד: כן.
הבעיה של חסד “יתר על המידה”
מורה: לא. האם זה נכון? אין דבר כזה חסד. כי, כמו שאנחנו אומרים, אתה יכול להיות טוב מדי. נכון? ומה זה בכלל אומר “טוב מדי”?
טוב מדי פשוט אומר שהחסד שלך מתנגש עם חלקים אחרים של האנושיות שלך, נכון? או עם חלקים אחרים של האנושיות של אנשים אחרים. וזו הסיבה שזה לא טוב. זו דרך לומר כאילו, אתה לא יכול רק להיות בעל ידיים בריאות, כי ידיים בריאות אומר ידיים שעובדות טוב עם שאר הגוף. ובאותה דרך אתה לא יכול להיות בעל חסד בריא בלי שיהיה לך כל חלק אחר של המעלה שלך מיושר.
תלמיד: בדיוק.
מורה: אז אם אנחנו מבינים שאנחנו צריכים מעלות של השלם, אנחנו יכולים באותה מידה לוותר על כל מעלות החלק, במובן מסוים, כי כולן כפופות לזו האחת. אבל מצד שני, לא, מה הצד השני?
תלמיד: הצד השני, אין שום דרך לגשת לזה בשום דרך שאנחנו יכולים לבודד משהו כדי להבין אותו. אתה עדיין חוזר לשם. פשוט אדם טוב.
מורה: כן, נכון. זו הבעיה.
תלמיד: כלומר, הבעיה היא שאין לך מאיפה להתחיל.
מורה: בדיוק.
התחלה עם מידה אחת מרמזת על כל האחרות
מורה: אוקיי, אז מה אם אני אדם חסד? עכשיו ממה מורכב חסד שלם? חסד שהוא… אוקיי, אז בואו לא נגיד רק שאנחנו אדם טוב. בואו ניתן לך מידה אחת: חסד. יפה מאוד, זה חלק. כדי להיות חסד לחלוטין, מה הבעיה עם אנשים להיות חסד?
תלמיד: יפה מאוד.
מורה: אז מה? כדי להיות חסד לחלוטין, מה אנחנו צריכים?
תלמיד: כל השאר.
מורה: תודה רבה. אז אם יש לך בעיה איתי שאני אומר דברים שהם כלליים מדי, אני יכול פשוט לספר לך כל דוגמה. אבל כל דוגמה, אם אתה חושב עליה מספיק, אם אתה עושה אותה מספיק, אומרת גם כל השאר. נכון? אפילו במשל של השולחן, לגמרי ככה.
תלמיד: כן, אם אתה חושב—אם אתה רוצה לחשוב ככה, אולי.
מורה: כן, כי רגל רגילה אומרת רגל שמתאימה נכון איתו, בדיוק. אז מספיק לי לספר לך דבר אחד. נכון?
העיקרון של לשם יחוד
זו הסיבה שכשאנחנו אומרים לשם יחוד, זה אומר [הביטוי על תרי״ג המצוות שנכללות], כי אתה לא יכול לעשות אפילו מצווה אחת בלי לערב מצוות אחרות. כי אם אתה עושה, אז אתה מוזר. כי אין מצווה לעשות רק את המצווה הזו. אם מצווה היא חלק מהחיים ומשהו שבאמת שימושי לבן אדם.
דוגמת התפילין: מצווה אחת מייצרת את כולן
מורה: בסדר, אני אספר לך משל. האם זה—האם הוא זה שפספסתי את הסרט הזה? אוקיי, לא אכפת לו מאף אחד מהם. זה פשוט—פשוט רצה לצאת לסרט. אוקיי. עכשיו יש לי שאלה בשבילך. זהו. אנחנו גורמים לכולם להיות מאוד בתוך מצוות של הנחת תפילין, נכון? עכשיו עדיין יש—על ידי—אני מחליט מה שאמר יש ביאור. כי כשאתה מניח את התפילין הנכון—זה לא נכון.
לתפילין יש משמעות. אני מניח תפילין אומר שאתה צריך להיות בעל כוונות נכונות. אז זה לא רק להניח אותם. אז זה גוף נקי. אתה צריך להיות בעל טהרת גופך וטהרת מחשבתך. אם אתה מניח תפילין וחושב על עבודה זרה, אתה כנראה לא הופך את זה לתפילין או אולי אתה עושה משהו אפילו רע. ושלם. אולי יוצא בדיעבד, אבל התפילין האידיאליות זה לא זה, נכון?
אז זה מרבה. סדר שונה מהתפילין שכבר יש לך צריך להיות לך מצווה נוספת של חבר שפן [מחשבות נכונות] וכרך [נכון] מחשבות, נכון?
בעיית השבת
לא רק—וגם כמובן אם אתה חושב על זה לא הגיוני, העובדה שהתפילין אולי אפילו לא אומרות כלום. עכשיו יש לי עוד דבר בשבילך. השנה הם רק מניחים תפילין. האם אתה צריך להניח תפילין בשבת?
תלמיד: מה הדרך הנכונה להניח את התפילין?
מורה: בשבת אתה לא מניח את התפילין. אבל אם אתה לא שומר שבת הדרך הנכונה להניח את התפילין היא בשבת. אבל זה לא שקיטה [דרך נכונה], זו לא הדרך הנכונה להניח את התפילין. אז, זה תקוע.
האיש הזה שמניח רק את המצוות של הנחת תפילין… אתה אוהב דוגמאות, אני נותן לך דוגמאות. האיש הזה שעושה רק את המצוות של הנחת תפילין, הוא צריך להתחיל להניח, לשמור שבת גם. כי אחרת, הוא מוזר. הוא מניח את התפילין בשבת כי השבת היא האות וזה לא הגיוני.
המפל של המצוות הנדרשות
ואם אתה רוצה לשמור שבת, לא, אני אפילו לא צריך ללכת ככה. מה עוד הוא צריך לעשות? ראשית, הוא צריך לעלין קריאת שמע, כי אני יכול היה קריאת שמע, אבל לא יכולתי, אז הייתי צריך לנער. וגם, אני אצטרך ללמד את הילדים את התורה, כי זה אומר בתורה [בפרשיות התפילין], ואם אתה מלמד את התורה, אתה לא הולך לקבל את זה, אתה תצטרך לעשות את כל התורה, לא רק את התורה.
נכון? כי זה הוא—אני עשיתי מצווה אחת מייצרת את כולן. זה באמת כך.
תלמיד: בדיוק.
מורה: נכון? זה לא תפילין, נכון? אז אתה יכול—אנחנו לא צריכים לדבר במקום. ההיגיון היה נכון שאנחנו לא צריכים לומר שאנחנו באים—מה זה אומר, להניח תפילין? אבל אנחנו לא—תפילין אומר כל השאר גם. אחרת הם עושים חצי תפילין. אוקיי, חצי תפילין, גם לא. אבל אנחנו רוצים של התפילין השלמות, נכון?
העיקרון האוניברסלי המיושם על כל המידות
אותו דבר קורה עם כל מידה. אתה בסופו של דבר לא צריך לדבר על כולן כי מספיק לדבר על אחת. אבל אם אתה עושה את האחת הזו נכון, היא כבר כוללת—מרמזת—בעצם את כולן. אלא אם אתה לא—כמו דברים שאנחנו יכולים פשוט לעשות, לדחוף את המידה הזו עד הסוף ובלי לדאוג לגבי האחרות, מה שפשוט אומר שאתה הולך להיות קיצוני ואז אתה לא הולך לעשות את זה.
המקרה של הענווה
אז זו ענווה. אני פשוט—בואו ניקח ענווה באמצע. בואו נגיד ענווה. איך ענווה… אני לא יודע מה זה ענווה.
תלמיד: מה?
מורה: קודם אתה צריך לספר לי מה זה. ולמה זה טוב.
תלמיד: חשבתי שכבר היית מספיק על זה.
מורה: אוקיי, מה זה?
תלמיד: אני לא יודע. בואו נלך שוב. בואו נלך עם… איזה אחד בטוח שאתה מסכים איתו? כי אני לא רוצה להיכנס לכל חור הארנב עם ענווה.
מורה: כל הנקודה היא שאתה תמיד נכנס לחורי ארנבים. זה מה שאני מקווה.
תלמיד: אוקיי.
מורה: לא, כמו איך ענווה—
תלמיד: ענווה, בואו נגיד…
מורה: כמובן שכן. אמרתי לך על חסד.
תלמיד: מה שאתה קורא ענווה זה כמו…
מורה: ענווה, ובכן, הענווה שדיברנו עליה קודם הייתה רק מידה אינטלקטואלית. אני לא מדבר על אלה. אלה גם ככה, אבל נצטרך לחבר את זה לכל…
תלמיד: אה, אז זה לא קשור ל…
מורה: לא, זה כן קשור, אבל ניקח עוד כמה צעדים. כמובן שכן. מה אתה מתכוון שזה לא? כמובן שכן.
תלמיד: זה כן, אוקיי, אז זו השאלה שלי. אני אפילו לא יודע איך זה כן, אבל.
מורה: איך זה מתחבר למה?
תלמיד: לנפש המתאווה.
מורה: למה?
תלמיד: מה אתה מתכוון?
מורה: ובכן, ענווה היא על…
תלמיד: לא, הענווה שלך שדיברת עליה הייתה סוג של הרגל אינטלקטואלי. היא לא שייכת לתאווה.
מורה: זו לא הנקודה. אז איך אתה לא יכול להיות בעל זה נכון בלי להיות בעל האחרות נכון? וזה בגלל מה שאנחנו כבר יודעים.
ענווה דורשת ידע ומידות אחרות
אתה לא יכול—אתה לא יכול ללמוד בלי להיות בעל מידות טובות, נכון? אז אתה סוג של אדם לא אחד אומר נכון. אז אתה מה שקראנו—מה אמרת שאתה קורא למידה? אתה לא יכול—אתה לא חושב שהם—אתה יודע הכל בחור שיהיה באותה מידה ענווה אם כמו אתה—אז זה כל למה לא עזרת למקרה של עכשיו אני הבחור אתה יודע לא יכול לעשות כלום זה מאוד טוב בית זה עושה אולי הבחור השני צודק.
ענווה אומרת אולי מישהו אחר צודק. אז לכן אתה אפילו לא יכול ללמוד כלום. דרך אגב, אפילו בלימוד חייבת להיות מידה הפוכה שנקראת משהו כמו אומץ או עזות. בואו נגיד, בואו נקרא לזה ככה. זה דבר מוזר. בואו נקרא לזה ככה לעת עתה. יש מידה הפוכה כמו, “אה, אז אני אף פעם לא יודע כלום כי אני גם אף פעם לא יודע.”
תלמיד: יפה מאוד.
מורה: אז אני גם אף פעם לא יודע כלום. ידע, דרך אגב, עובד—החיים שלנו חיים על ידע. כל המידות שלנו חיות על ידע. נכון? האם אני יכול לדעת? יש כמה—כמו שאמרת, יש כמה גדולים מספיק מהם שנותנים לכל אחד לגנוב מהם ומהחברים שלהם ומכולם אחרים כי הם לא יודעים מי צודק בכל מקרה כי הם כל כך פתוחים, נכון? אז הם סוג של ענווה לא פתוחים—הם כמו חלשי דעת, נכון? אבל זו לא ענווה. זה פשוט זה—אולי אתה יכול לקרוא לזה קיצון של קיצון של מידת ענווה שזו לא ענווה יותר. זה פשוט להיות—כן, פראייר, בדיוק.
הצורך באיזון ובחושן משפט
אז אתה צריך להיות בעל הכמות הנכונה של ענווה, מה שאומר שאתה גם צריך להיות בעל מידה אחרת שהיא הפוכה—אתה יכול לקרוא לזה ככה, אולי. או הכמות הנכונה. אבל איך אתה יודע מה הכמות הנכונה? אתה צריך ללמוד חושן משפט, כמו שדיברנו לפני כמה שבועות מחושן משפט, לדעת מי צודק ברוב המריבות. רואה, אמרתי לך זה חושן משפט. וכן הלאה וכן הלאה.
הערכה כנה: מה זה עושה ומה זה לא עונה
זה לא תירוץ אמיתי, כמו לכל הקושיות שאמרתי, אבל זו נקודה נכונה. כמו, לאיזה קושיות זה לא תירוץ? בואו נעשה את כל הקושיות ובואו נראה. מה הייתי רוצה לשאול בהתחלת השיעור?
אני מאוד מוטרד מהרעיון הזה. אני אספר לך מה זה כן עונה וכמה זה לא עונה. אני מאוד מוטרד מהשאלה ששאלתי היום. טכנית שאלתי שאלות שונות, אבל למעשה שאלתי את השאלה הזו.
הבעיה המתמשכת: איפה הרשימה?
מאוד מוטרד מהעובדה שאף אחד לא יכול לתת לי את הרשימה של הטובים והרעים לפי שיטת ברסלב. לא אכפת לי—תגיד לי שכקט [כך וכך] דבר. אתה יכול לספר לי דברים מסוימים ברסלב שם במשך דקה ובמשך שתי דקות רגיל ממוצע הוא יכול לעשות.
תלמיד: הוא יכול?
מורה: המצוות והרשימה—אל תגיד לי—תגיד לי למשנה יש רשימה, תגיד לי את הרשימה. אבל זה פשוט דרייינג מיר א קופ [מסובב לי את הראש], למשנה יש רשימה, אתה יודע, זה כמו, האם זה יכול להיות דבר טוב או דבר רע, זה לא באמת דבר טוב. תגיד לי את הרשימה, תגיד לי את הרשימה.
“אה, בחור רגיל יודע את המשנה.” הוא לא יודע את המשנה, אם הוא אומר שיש משנה, זה לא עוזר. מה הוא אומר? דווקא, תגיד לי את הרשימה, תדע את המשנה.
אחדות המעלות: למה רשימות של מעלות הן גם הכרחיות וגם לא מספיקות
הבעיה עם ציטוט במקום חשיבה
מורה: אל תגיד לי שלמשנה יש רשימה. זה מה שהם היו אומרים לך. אבל זה פשוט טריינג מי א קאמפ. למשנה יש רשימה. אתה יודע, זה כמו, אתה יכול לספר לי שלמשנה יש רשימה? תגיד לי את הרשימה. הוא לא יודע את המשנה. הוא לא יודע את המשנה. אם הוא אומר שיש משנה בסביבה, זה לא עוזר. הוא יודע שלמשנה יש רשימה. מה הוא אומר? תגיד לי את הרשימה. לא, המסילת [מסילת ישרים: “נתיב הישרים,” טקסט אתי יהודי מהמאה ה-18 מאת רבי משה חיים לוצאטו]. מה איזה, איזה? תן, תן את שלושת הראשונים. אתה לא תדע מה.
זו הייתה דרך אחת לשאול את השאלה. אז בישיבה שלך, זה הדבר שהם בעיקר מדגישים, איזה מהם הכי חשובים. מה שאני מתכוון לומר הוא, אתה אומר לי, לא, לא, אנשים שמצטטים במקום לענות, אתה לא מעוניין. במילים אחרות, אתה אומר לי ככה, המעלה הכי חשובה היא להיות מסוגל לצטט. אני מסכים עם זה. זו אחת המעלות הכי חשובות בישיבה. במקום לחשוב, לצטט. במקום לענות על השאלות שלי, לצטט עלי. אין בעיה. זה מה שעשית. אבל לא עניתי על השאלה שלי, נכון?
אתה אפילו לא מדבר איתי. כל עוד זה כמו המסילת, הייתי שואל אותך שאלה, נכון? יפה מאוד. שלום. אף אחד לא יודע. אף אחד אפילו לא יודע מה הדברים האלה, נכון? זה יראה להם כחקירה מה זה אומר. אף אחד לא יודע. זו לא תשובה לשאלה שלי, נכון? אני אומר לך שמעלה היא פשוט דרך לומר מי הוא הבחור הטוב, נכון? מה התמונה שלך של בחור טוב? ואתה אומר לי מסילת. תציין את המסילת. אז התמונה שלך של בחור טוב היא מישהו שאומר, תציין את המסילת. אני חושב שזה נכון, אבל לא אמרת לי שום, יש יותר מידע. אולי יש מידה כזו אחת שעשתה את הקר תציין במשנה. אין בעיה, אין בעיה. אז המידה נקראת להיות מסוגל לצטט משנה. מה זה משנה? האם יש משהו אחר טוב בחיים? תילחם על זה. לא, אוקיי, אין בעיה.
מה עם חסד? לא על תציין משנה?
אה, אז זה שתי מידות כבר. לדעת את המסילת, אני עושה חסד. בכל מקרה, הוא רצה שאספר לך על הקושיא בקרדיטים.
ההיעדרות המתסכלת של רשימות ברורות
אז הייתי מוטרד מחוסר היכולת של אנשים לתת לי את הרשימה הזו. לא רק שאנשים צריכים לראות אם הם לא יכולים לתת לי את הרשימה הזו, או אם יש להם רשימה שהיא מאוד מוזרה, ולא רק אנשים על השולחן שלי לא יכולים לתת לי את הרשימה הזו, או אולי הם יכלו, אבל הם מאוד עייפים, אלא גם האנשים שאנחנו קוראים את הספר שלהם לא יכולים לתת לנו את הרשימה.
האם לרמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, פילוסוף יהודי מהמאה ה-12] יש רשימה? לא באמת. האם לאריסטו יש רשימה? גם לא באמת. גם הוא משנה את הרשימה בין ספריו ובין פרקיו. האם לאפלטון יש רשימה? כן. לאפלטון יש רשימות לכל דבר. רשימות נכונות, כי הוא מסוג האנשים שעובדים מלמעלה למטה. אבל אריסטו הוא יותר מסוג האנשים שעובדים מלמטה למעלה. זה הפשוט פשט [פשוט פשט: הסבר פשוט וישיר] למה אין לו רשימה. כי הוא מחזיק במהלוכה [מהלוכה: גישה, שיטה] של שמואלי של פשוט להסתכל מסביב. תגידו לי את הבולטות ביותר, יכול להיות שיש כאלה שפספסתי, אז נדבר על זה בפעם הבאה.
זה די מעצבן. העצבנות הזו היא משהו שנקרא אחדות המידות, שהובלתי אתכם אליה בדרך אחת עכשיו.
התירוץ: אחדות המידות
אני רק אומר שאנחנו לא באמת צריכים רשימה, זה לא חשוב שתהיה לנו הרשימה המלאה הנכונה. אולי זה חשוב לשטוק לחתורה [שטוק לחתורה: למען לימוד התורה], אבל זה לא חשוב כדי להיות אדם טוב, כי כל סוג של רשימה, שתמיד בוחרת כמה מהמידות הבולטות ביותר שאנחנו רואים באנשים שאנחנו אוהבים ומחזיקים יקרים, תצטרך בעצם לכלול את כולן. אחרת, הוא מתאר אנשים רעים.
תלמיד: כן. הוא לא יודע את זה? הוא כן. הוא כן. יש לו שונות. זה לא כמו. זה ההיפך. בגלל זה, יש לו. הרשימות שלו הן רק קטגוריות. הן לא באמת רשימות. הן לא סוג כזה של רשימות. או בכל פעם שהוא מדבר על מידה אחת, הוא מנסה להסביר שהמידה הזו היא באמת רק ידיעה, ולכן הכל הוא רק דבר אחד, שנקרא ידיעה. זה שונה. רק היסטוריה.
מרצה: מה שאני אומר לכם הוא שבמציאות, גם אם נסתכל על זה כדרך של, תראו, תנו לי את שלוש המידות המובילות של האנשים שאתם מחזיקים מהם, בסופו של דבר אתה צריך לתאר או שאתה בסופו של דבר מרמז על הכל, כולל כמה מאלה שאין לנו אפילו שם בשבילן. כן, כי לא דנו בהן בהרחבה, אבל הן מיישמות הכל. אחרת זה סוג של משוגעים.
הצדיק שידוע במידה אחת
זו הסיבה שכל צדיק [צדיק: אדם צדיק] שיש לו מה, מידה אחת שהוא ידוע בה, בדרך כלל זה אומר שהוא הגזים במידה הזו וזה היה בעצם הדבר שהוא גם היה רע בו. רק רע בו, אולי. הצדיק האמיתי, האנשים שבלוויה [לוויה: הלוויה], אנשים אומרים, אני לא יודע, אין שום דבר מיוחד בו, הוא פשוט בחור טוב. אלה שהם המוזרים, הוא היה ממש מסמיד [מסמיד: לומד תורה חרוץ], ואני, אני יכול להגיד, שלאג מענש [שלאג מענש: מילולית “אדם מוכה”, מישהו מדוכא], נכון? או שהוא היה כזה מסמיד כי הוא אף פעם לא עזר לאשתו. אתה מבין?
אתה כבר יודע את זה כי בדרך כלל כשאנשים משבחים מידה, הם מתכוונים לומר את ההגזמה שלה, שזה לא טוב. במילים אחרות, אין להם את המידה האחרת של לעזור לאשתך או את השכל [שכל: חכמה, הגיון] שאומר לך כמה, וכן הלאה. ואולי אותו דבר עם הבחור שהוא מורד. אתה צריך שמורד יהיה מורד בכמות הנכונה וגם יהיה קונפורמיסט בכמות הנכונה. והבחור שעושה את זה נכון, אף אחד לא מבין שהוא מורד או קונפורמיסט. הוא פשוט בחור טוב. אתה מתחיל זה השיעור [שיעור: שיעור, לימוד] שלי להיום. זה יותר ממספיק.
דיון: הקושיא המפורסמת על אמת
תלמיד: זו קושיא מפורסמת שהעולם שואל. אני חושב שאחד ממאסטרים של שחר, הוא אמר שהיה לו את הדבר של אמת [אמת: אמת]. הוא אמר, מה אתה מתכוון, מה עם כל המידות האחרות?
מרצה: ככה הוא הולך להגיד את זה. זה נכון, אבל זה בגלל שרוב האנשים לא אנשים שלמים. רוב האנשים לא מאוזנים. לרוב האנשים אין את הדברים השונים.
תלמיד: אתה אומר בעולם הזה, בסוג כזה של דבר גם?
מרצה: אני לא יודע מה זה אומר. מה זה אומר? נגיד יש דבר כזה.
תלמיד: לא, אני בעצם חושב שזה יכול להיות ההיפך. זה יכול להיות לפעמים שמישהו אומר, מה המידה הספציפית של האדם הזה? זה יכול להיות, מה הדרך שלו להגיע לכל המידות האחרות?
מרצה: זה, נכון? כמו איך הוא נכנס לכולן? תגיד אני הולך להתמקד כמו, האם זה סיפור כמו שסיפרו לבחור פשוט לעולם לא להגיד שקר או משהו כזה ופתאום, כמו שסיפרתי לכם את הסיפור עם התפילין [תפילין: תפילין, חפצי פולחן שלובשים בתפילה], אתה פתאום צריך להיות יהודי [יהודי: יהודי] שלם בגלל זה. וזה נכון. אם אתה לוקח כל מידה ולוקח אותה ברצינות, אתה לא חושב שאתה, לפעמים אנשים כמו שהם עושים את המצווה [מצווה: מצווה, מעשה טוב] שלהם מצווה אחת וזה רישיון לעשות כל דבר אחר בצורה לא נכונה. אתה לא יכול לעשות את זה. אבל אם אתה מקבל את זה כחלק מלהיות אדם טוב, אז זה כן מוביל אותך לכל הדברים הטובים.
האם איזון עובר בין מידות?
תלמיד: האם המתכון של הרמב״ם לאיזון, נכון, האם זה, איך אני אומר את זה ב, האם זה מתאים למה שאתה אומר? כלומר שכשאני מרגיל את עצמי לאיזון באחת, נגיד מידה, כל השאר יפלו למקומם איפה שמצאתי?
מרצה: אני לא יודע איפה אני הופך לאדם מאוזן. אם יש משהו שנקרא לא איזון במידה הספציפית, אם אתה מדבר על הדעה [דעה: ידע, הבנה], אתה יכול לדבר על לא חכמה מעשית או משהו שהם אולי, אבל זה לא ברור שאתה יכול כמו לתרגל את זה בצורה מופשטת. אני לא יודע. זו שאלה נהדרת. לא, הוא לא יודע מידע כמו שאלה אם זה עובד. אני יודע שכל מה שאתה צריך לעשות זה, כן, אבל לא, אבל זה לא, לא נכון כי השלמות של מידה אחת אומרת לדעת איך שאר העולם עובד, אומרת לדעת איך לפעול ובכל דבר אחר. אתה לא יכול לעשות את זה ואתה יכול להיות אחרי, כן, כן.
אתה יכול להגיד אני הולך להיות רק הבעלים של סדר של משהו בין מושל ובין מה שאתה קורא לזה, עניין פושאובר. אבל זה אומר שאתה צריך לדעת איך לשפוט מצבים נכון. עכשיו יכול להיות שהמידה הזו של עבודה, אני לא יודע. אני בעצם נוטה לחשוב שלא, או קו החשיבה שאנחנו עובדים איתו בדרך כלל נוטה לחשוב שזה מאוד קשה שכמו שיפוט לא עובר. כמו שיש את כל השאלות האלה, האם כישורים עוברים? אם יש לך כישור בדבר אחד, האם יש לך את השני? וכך אני אומר שזו שאלה כמו לגבי שני ילדים לא, כן, כמו האם ההעברה? כמו אני טוב בלימוד גמרא [גמרא: טקסט תלמודי], אני גם אני נראה טוב בלימוד מדע. בדרך כלל זה לא עובד טוב כמו שהיית מצפה שזה יעבד. זה עובד במובן של שיש לך את הכישרון האמיתי ודברים כאלה. זה לא עובד כל כך טוב מי שנהדרים בלימוד כשהם הולכים לעבודה בדרך כלל. אוקיי, זה בגלל שזה כישרונות שונים שנדרשים בעבודה. אבל גם אם אתה הולך לעבודה שדומה, כמו ללמוד תחום ידע אחר, לעתים קרובות מאוד זה לא עובד כי האינטואיציות שאתה מקבל הן מאוד ספציפיות. הן קשורות לתחום שאתה נמצא בו.
העמדה האישית של המרצה: אתה צריך רשימה ארוכה
בדרך כלל אני חושב שאותו דבר עובד למידות. בעצם, זו הסיבה שאני כן חושב שאתה צריך רשימה ארוכה. אני לא מסתיר עם השיעור שלי היום, באופן אישי. אני חושב שככל שהרשימה שלך ארוכה יותר, כך אתה הולך להיות טוב יותר, כי לתת שמות לדברים זו אחת הדרכים שבהן אנחנו שמים לב איך אנחנו צריכים לפעול. כמו כמובן אז אתה צריך להבין איזו מידה ליישם באיזה זמן. זה אף פעם לא הולך לסחוט החוצה. אנחנו פותרים שיש כמו רשימה ארוכה. אבל הנקודה היא שאתה לא יכול פשוט להגיד תהיה אדם טוב ופשוט תבין. אתה צריך שיהיה כמו שם. רגע, עכשיו אני עושה, עכשיו, עכשיו אני אחד מהם. עכשיו אני עושה טוב דברים [דברים: דברים, מילים]. אתה צריך שיהיה לך מילה בשביל זה. זה מאוד קשה להבין שאתה באמצע לעשות את זה, שאתה עושה שם. אתה צודק. אני כבר אגיד את השיעור על זה, כן.
אבל אז אני לא יודע אם יש כמו משהו, אתה צריך לזכור כשהרמב״ם אומר תהיה מאוזן, זה לא אומר תהיה סוג של מתון, נכון? הבחור שכל הפוליטיקאים מנסים לדבר איתו תמיד, המתון שאף אחד אף פעם לא פגש, נכון? זה לא אומר תהיה זה, כמו לעולם לא יותר מדי של שום דבר. זה אומר תהיה הנכון. אז זה לא ברור שלמצוא את הנכון זה כמו כישור שניתן להעברה. אולי יש תיאוריה שזה כן, אבל אני חושב שזו תהיה השאלה.
תלמיד: זה תרגול שאתה יכול, יש איזושהי העברה אחרי, אחרי לדבר עליך יכול לסגור אם אתה רוצה.
מרצה: אני צריך לחשוב על, רציתי להמשיך על הפרישה [פרישה: הפרדה, הימנעות]. רק יש את הדרך שבה ניתן להעברה, כמו להתגבר, יש משהו, משהו כזה. בוא נדבר על הדבר הכללי. מה שאני לא יכול, אני אצטרך לחשוב על זה בנפרד, כמו היחס בין שלבים שונים של מידה עם איפה שאותו סוג של דבר שייך. אוקיי, תחזיק את זה רוסי אחר.
תלמיד: כמו חלק אמיץ?
מרצה: מה השעה?
תלמיד: שלוש.
מרצה: אין בעיה. זה 11:17.
אוקיי וזה מוקדם, מאוחר, נכון, זמן נכון לחלוטין. איזה אחד? אנחנו לא יודעים. נצטרך לדעת ביחס למה, הא?
אם אתה רוצה תשובה, זה הסיפור. אוקיי.