סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – הלכות תפילין פרק ד׳
הקדמה
עד עכשיו למדנו כיצד כותבים תפילין, כיצד עושים את הבתים והרצועות. עכשיו נלמד כיצד מניחים את התפילין – “מצות המשתמש הסופי.”
—
הלכה א – מקום הנחת תפילין של ראש
רמב״ם: “היכן מניחין את התפילין? של ראש מניחין אותה על הקדקד, שיהא סוף השערה שכנגד הפנים, המקום שמוחו של תינוק רופס בו.”
פשט: תפילין של ראש מניחים על הקדקד – המקום למעלה על הראש שאצל תינוק המוח רופס שם (המקום הרך), בסוף השיער כנגד הפנים.
חידושים:
– הפסוק אומר “לטוטפת בין עיניך” – חז״ל מפרשים “בין עיניך” לא ממש בין העיניים, אלא כנגד העיניים למעלה על הראש. “בין עיניך” פירושו באמצע הראש (כמו שהעיניים ממוקמות), אבל למעלה, לא על המצח.
—
רמב״ם: “וצריך להניח אותה באמצע כדי שתהא בין העינים.”
פשט: צריך להניח באמצע הראש, כדי שתהיה כנגד בין העיניים.
—
רמב״ם: “וקושרה בגובה העורף כדי שתהא סוף הגולגולת.”
פשט: הקשר מאחורה קושרים בגובה העורף – סוף הגולגולת (עצם הגולגולת).
חידושים:
– מהגמרא: “קשר של תפילין שיעורו שיהא למעלה כדי שיהא ישראל למעלה ולא למטה” – הקשר צריך להיות גבוה יותר מעצם הלחי. “והוא שיהא כלפי פנים כדי שיהא ישראל לפנים ולא לאחור” – “כלפי פנים” פירושו שהצד השחור היפה של הקשר הוא כלפי חוץ (לעבר האדם).
—
הלכה א (המשך) – מקום הנחת תפילין של יד
רמב״ם: “של יד… על הקיבורת, והיכן הוא? בשר התפוח שבין מרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע. ונמצא שכשימדבק מרפקו לצלעות תהא התפילה כנגד לבו, ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך.”
פשט: של יד מניחים על הקיבורת – בליטת הבשר שבין מפרק הכתף ומפרק המרפק. כשמדביק את המרפק לצלעות, יוצא שהתפילין כנגד הלב.
חידושים:
– הרמב״ם מחבר שני פסוקים: “על ידך” (היכן מניחים) עם “והיו הדברים האלה על לבבך” (כנגד הלב). לא נצטווינו לקשור על הלב עצמו, אלא לקשור על היד כנגד הלב.
– כל מקומות ההנחה הם הלכה למשה מסיני – “מפי השמועה למדו” – לא סתם דרשה אלא קבלה.
—
דרך המינות – על פס ידו או מצחו
רמב״ם: “ואם הניחה על פס ידו… או של ראשו על מצחו, הרי זו דרך המינות.”
פשט: מי שמניח של יד על כף היד השטוחה או של ראש על המצח – זו דרך המינות.
חידושים:
– הרמב״ם אומר לא “לא יצא” – הוא אומר “דרך המינות”, שזה גרוע יותר מאי יציאה. אולי יצא (כי עשה משהו), אבל עשה כמו המינים.
– הרמב״ם מגדיר: “המינות היא שפוטר את המקראות לפי דעתו” – מינות היא כשמפרשים פסוקים לפי שכלו, בלי קבלת חז״ל.
—
עגולות תפילין
רמב״ם: “העושה תפילתו עגולות… ואין בו מצוה כלל.”
פשט: תפילין עגולות – אין בהן מצוה כלל, אפילו לא חצי מצוה.
חידושים:
– הלשון “ואין בו מצוה כלל” (ולא סתם “פסול”) הוא לשון המשנה: “עושה תפילתו עגולה סכנה ואין בו מצוה.” הרמב״ם מעתיק את הלשון.
– הרמב״ם לא מביא את החלק של “סכנה” (רש״י מפרש סכנה שיכול להיכנס לראש).
– מעשית לאנשים עם חששות OCD: “עגול” פירושו כמו אגוז – אם התפילין שלך לא נראות כמו אגוז, אתה בסדר.
—
איטר (שמאלי)
רמב״ם: “איטר מניח תפילין בימינו שהיא לו כשמאל.”
פשט: שמאלי מניח על ידו הימנית, כי זו עבורו ה״שמאל” (היד החלשה).
חידושים:
– שיטת הרמב״ם: “ימין” ו״שמאל” מוגדרים לפי תפקוד (איזו יד דומיננטית), לא לפי מיקום.
—
רמב״ם: “ואם היה שולט בשתיהן, מניחן בשמאלו שהיא שמאל כל אדם.”
פשט: אמבידקסטר מניח על שמאל כמו כל אדם, כי אצלו אין יד חלשה, חוזרים לדין הרגיל.
—
הלכה ב – שתי מצוות נפרדות
רמב״ם: “תפילין של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכבת של ראש, אלא שהן שתי מצוות, זו לעצמה וזו לעצמה.”
פשט: של ראש ושל יד הן שתי מצוות נפרדות – לא כמו ארבעה מינים שהוא סט. אם יש רק אחת, מניחים אחת.
חידושים:
– מכיוון שאלו שתי מצוות, באות שתי ברכות נפרדות עם שתי נוסחאות נפרדות.
– “לא מעכב זה את זה” – מה פירוש הדבר? זה לא אומר שמותר לכתחילה להניח רק אחת. חייבים להניח שתי תפילין כל יום – אלו שתי מצוות נפרדות. “לא מעכב” פירושו רק: אם אין אחת (למשל אין של ראש), לא לחשוב שפטור גם מהשל יד. אפשר לקיים מצוה אחת בלי השנייה.
– [דיגרסיה – תורה חסידית:] מדוע יש תפילין של יד ושל ראש? כי ביהדות השכל (הראש) צריך להיות ביחד עם הלב (הרגש).
—
הלכה ב (המשך) – ברכות תפילין
רמב״ם: על של ראש – “על מצות תפילין”; על של יד – “להניח תפילין”.
חידושים:
– מדוע “להניח” ולא “לקשור”? בשל יד כתוב בפסוק “וקשרתם” (קשירה/עשייה), בשל ראש כתוב “והיו לטוטפות” (היות/הנחה). “להניח” מתאים לשל יד כי היד עושה דברים – זו הנחה פעילה.
—
רמב״ם: “אם הניח שתיהן [בלי הפסק], מברך ברכה אחת – להניח תפילין, וקושר של יד תחלה ואחר כך מניח של ראש.”
פשט: כשמניחים שתיהן בלי הפסק, מברכים ברכה אחת בלבד – “להניח תפילין.” אבל אם דיבר ביניהם או המתין, מברך שתי ברכות.
חידושים:
– הרמב״ם סובר: ברכה אחת כשמניחים שתיהן בלי הפסק.
– מנהג אשכנז (רמ״א): מברכים שתי ברכות אפילו בלי הפסק.
– כדי לצאת לדעת הרמב״ם, יש שאומרים את הברכה השנייה בלחש ואומרים “ברוך שם כבוד מלכותו” אחריה, מחשש ברכה לבטלה. הרמ״א עצמו אומר לומר “ברוך שם” – זו תוספת מאוחרת יותר.
– תשובות הרמב״ם – ברכה אחת על שתי מצוות: הרמב״ם אמר במפורש בתשובותיו שאלו אכן שתי מצוות נפרדות, אלא שחכמים נתנו ענין אחד – אפשר לברך ברכה אחת על שתי מצוות כל עוד הן באותו נושא. זהו יסוד כללי: ברכה אחת יכולה לכסות שתי מצוות כשהן שייכות לאותו ענין.
– פשטות של “להניח”: הלשון “להניח” יכול באמת ללכת על שתי התפילין – זה לשון שמתאים לשתיהן. פשטות הגמרא היא כמו הרמב״ם – שסתם מברכים ברכה אחת, ורק אם מפסיקים מברכים שתיים.
—
רמב״ם: “וכשחולץ, חולץ של ראש תחלה ואחר כך חולץ של יד.”
פשט: בחליצה – קודם של ראש, אחר כך של יד. לעולם לא נשארים רק עם של ראש.
—
הלכה ו – הפסק בדיבור בין של יד לשל ראש
רמב״ם: מי שבירך “להניח תפילין” וקשר תפילין של יד — אסור לו לספר, ואפילו להשיב שלום לרבו, עד שיניח של ראש. ואם שח — הרי זה עבירה בידו, וצריך לברך ברכה שנייה “על מצות תפילין.”
פשט: מכיוון שהברכה האחת מכסה את שתי התפילין, אסור להפסיק ביניהן. אם דיבר, צריך לברך ברכה חדשה על של ראש.
חידושים:
1. מהי ה״עבירה”? לא ברכה לבטלה. ההפסק עצמו הוא העבירה – שגרם לכך שצריך לברך ברכה נוספת. “איבד” את המצוה של ברכה אחת על שתיהן.
2. מקור “הרי זה עבירה” – גמרא סוטה (משוח מלחמה): הרמב״ם משתמש בלשון חז״ל מהגמרא על משוח מלחמה ששולח חזרה מהמלחמה את ה״ירא ורך הלבב.” המדרש שואל: מהו “ירא”? מי שירא מעבירותיו. איזו עבירה? למשל, מי שדיבר בין של יד לשל ראש. זה מוכיח שזו עבירה קלה מאוד – כי נקודת הגמרא היא שמחזירים אפילו על עבירה כה קלה. זו קלה שבקלות.
3. חידוש הרמב״ם שזה “אסור”: בגמרא כתוב סתם: אם שח מברך שתי ברכות, אם לא שח מברך ברכה אחת. זה לבדו יכול להיות שמותר לכתחילה לדבר – פשוט יצטרך לברך ברכה נוספת. אבל הרמב״ם ראה מה״הרי זה עבירה” שזה אסור לכתחילה. בלי המקור הזה לא היינו יודעים שזה אסור – היינו חושבים שזה רק תוצאה הלכתית (שתי ברכות), לא איסור.
4. מי שמניח רק של יד (בלי של ראש): אדם כזה מותר לדבר אחר כך, כי לא התכוון לשתיהן. הוא מברך “על מצות תפילין” רק על של יד, ואין בעיית הפסק. איסור ההפסק הוא רק כשמתכוון להניח שתיהן, כי אז הברכה עולה על שתיהן.
—
הלכה ז – ברכה בכל הנחה מחדש
רמב״ם: תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. אפילו חולץ ולובש מאה פעמים ביום — מברכים כל פעם.
פשט: כל פעם שמניחים תפילין מחדש, אפילו מאה פעמים ביום, מברכים.
חידושים:
– יישום מעשי: פעם היו הולכים זמן רב עם תפילין. כשחלצו (למשל לבית הכסא) והחזירו, מברכים שוב.
– הרמ״א אומר שאם חולץ על מנת להחזיר, לא צריך לברך – אבל זו מחלוקת.
—
הלכה ח – ברכה קודם לעשייה, סדר הנחה
רמב״ם: בכל המצוות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן. לפיכך, מברך על תפילין של יד אחר הנחה קודם קשירה — כי הקשירה היא העשייה.
פשט: מניחים את התפילין על הקיבורת (הנחה), מברכים, ואחר כך קושרים – כי הקשירה היא גמר המצוה.
חידושים:
– של ראש – אין קשירה: לפי הרמב״ם אין דבר כזה קשירה על של ראש. בשל ראש ההנחה עצמה (הנחתה על הראש במקום המדויק) היא כבר המצוה. ההבדל בין “להניח” ל״מונח” אינו קיים, כי מניחים אותה במקום המדויק שבו היא צריכה להיות.
—
הלכה ט – כבוד תפילין, סדר הנחה בתיק
רמב״ם: מי שחולץ תפילין — אל יניחם על הארץ. לא יניח של יד למטה ושל ראש למעלה. כי בשעה שירצה ללובשן יפגע בשל ראש תחילה, נמצא שהוא מניחה ולובש של יד — ואסור לו לאדם להניח מצוה ולעבור ממנה למצוה אחרת.
פשט: כשמניחים תפילין בתיק, יש לסדר כך שבפעם הבאה שפותחים את התיק, יפגשו קודם את של יד (שמניחים קודם), לא את של ראש.
חידושים:
1. יסוד “אין מעבירין על המצוות”: טעם הרמב״ם הוא הכלל “מצוה שתבוא לידו אל יחמיצנה” – כשידך פוגשת מצוה (של ראש), אסור לעבור ממנה למצוה אחרת (של יד). לכן צריך להניח כך שלא ייכנסו לדילמה הזו.
2. דילמה כשפוגשים של ראש קודם: אם כבר נתקלו בשל ראש בדיעבד, מה עושים? יש סתירה בין שני עקרונות: (א) “מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה” – כבר נגעת בשל ראש, הנח אותה; (ב) המצוה של של יד תחילה – חייבים להניח של יד קודם. לכאורה המצוה של של יד תחילה גוברת, ועוברים על “אין מעבירין על המצוות.” בית יוסף טען שמהרמב״ם משמע שצריך של יד תחילה בכל מקרה.
3. סתירה פנימית בקונספט: אותו עקרון של “מצוה הבאה לידך” הוא “גישה” של קיום מצוות ספונטני (מה שנתקלת, זה עושה). אותה שיטה לא הייתה אומרת שצריך בנוגע לתפילין לסדר כל כך מובנה בתיק כדי למנוע את הבעיה. הרמב״ם משלב שתי גישות: (א) לדאוג לסדר (להניח של יד למעלה), ו-(ב) העקרון הספונטני של “אין מעבירין.”
—
תיקי תפילין – פעם והיום
חידושים:
1. מחלוקת רבינו מנוח עם מגן אברהם: רבינו מנוח (והבן איש חי) סוברים שיש לקנות תיק תפילין צר (כמו שהרמב״ם מדבר – אחד על השני), כדי שיוכלו לקיים את ההלכה של של יד למעלה. המגן אברהם סובר להיפך – עדיף תיק רחב יותר שבו שתיהן מונחות זו ליד זו, ואז אין את הבעיה של נתקלות בשל ראש קודם.
2. תיקי תפילין של היום: התיקים של היום (עם שני תאים נפרדים זה ליד זה) טובים מאוד – יודעים היכן של יד מונחת והיכן של ראש מונחת, ומוציאים של יד תחילה בלי בעיה. אבל זה לא סוג התיק שהגמרא מדברת עליו.
—
הלכה ה – קדושת כלי תפילין
רמב״ם: “כלי שהכינו להניח בו תפילין והניחן בו — נתקדש, ואסור להשתמש בו דברי חול. הכינו ולא הניח בו, או שהניח בו ארעי ולא הכינו — הרי הן כחול.”
פשט: כלי (תיק) שהוכן לתפילין והונחו בו תפילין בפועל – מקבל קדושה ואסור להשתמש בו לדברי חול. אבל רק הכנה בלי שימוש, או רק שימוש ארעי בלי הכנה – נשאר חול.
חידושים:
1. מקבילה לתיבה של ספר תורה: גם בתיבה של ספר תורה יש קדושה – אסור למוכרה לקדושה נמוכה יותר. העקרון של הכנה + שימוש = קדושה הוא זהה.
2. נפקא מינה מעשית – הכנסת דברי חול לתיק תפילין: אסור להכניס עט, סוללות, חוטים, או דברי חול אחרים לתיק תפילין. “מנהג ישראל” הוא שבתיקי תפילין מונחים כל מיני “דברים” – אבל הרמב״ם (ושולחן ערוך) אומרים שאסור.
3. כיסוי פלסטיק: יש ספק אם כיסוי הפלסטיק (המגן החיצוני) גם יש לו קדושה. הסברא היא שהפלסטיק נעשה רק כדי שלא יתלכלך, ולא נקרא “כלי” – לכן אפשר להקל.
4. [דיגרסיה – תיקי תפילין חסידיים:] אצל ליטאי מונח רק תפילין בתיק, אבל אצל יהודי חסידי מונח גם גרטל, נרות, גפרורים, לפעמים אפילו דבק מטורף למשקפיים שבורים – מה שמעלה את השאלה של דברי חול.
5. תנאי: מועלה אם אפשר לעשות תנאי בשעת קניית התיק שלא יקבל קדושה, אבל זה לא מבוצע.
—
ליטולו של תפילין – נשיאת תפילין
חידושים:
1. מה פירוש “ליטולו של תפילין”: “תולה” (תלייה) לא פירושו להחזיק את תיק התפילין ברצועה – אלא זה הולך על התפילין עצמן. מחזיקים אותן בכיס.
2. כיסויים של תפילין: פעם היו עוטפים תפילין במספר שכבות – בד, עור, כיסוי נוסף – ואחר כך מכניסים לתיק.
3. רצועת כתף: תיקי תפילין מודרניים באים עם רצועת כתף. יש יהודים שסוברים שצריך להחזיק תיק תפילין בשתי ידיים (ליטולו של תפילין = ביד), אבל זו “חומרא יתירה” – ליטולו של תפילין הולך על התפילין עצמן, לא על איך נושאים את התיק.
—
הלכה ו – זמן הנחת תפילין: ביום ולא בלילה
רמב״ם: “זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה, שנאמר ‘מימים ימימה׳. ושבתות וימים טובים אינן זמן תפילין, שנאמר ‘והיה לך לאות׳ — ושבתות וימים טובים הן עצמן אות.”
פשט: תפילין מניחים רק ביום, לא בלילה. שבת ויום טוב גם אינם זמן תפילין, כי שבת/יו״ט הם עצמם “אות” (כמו שכתוב “אות היא ביני וביניכם”), ותפילין גם הוא “אות” – אין צורך בשני אותות.
חידושים:
1. מקור “מימים ימימה”: הפסוק “והיה לך… את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה” – פשוטו הולך על קרבן פסח, אבל חכמים דורשים אותו על תפילין. רבינו תם למד ש״מימים” פירושו “מיום” – ביום.
2. תפילין כ״קמיע”: תפילין הוא מעין “קמיע” – הוא מזכיר ליהודי מי הוא, אהבת ה׳, אחדות ה׳, יראתו. בשבת ויום טוב כבר חיים באווירה שלמה של קדושה – “מה עושים כל השבת חוץ לשם?” – לכן אין צורך בהזכרה הנוספת. ביום רגיל, כשעסוקים בעניינים עולמיים, צריכים את ה״קמיע” כדי להזכיר.
3. קושיא מציצית: ציצית גם הוא “אות” ו״זכר” (כמו שכתוב “וראיתם אותו וזכרתם”), מדוע ציצית לא פטור בשבת כמו תפילין? גם כיפה, שטריימל, חולצה לבנה – כל אלה מזכירים ליהודי מי הוא. הקושיא מוכרת אבל לא נענית במלואה. מוזכר שלציצית יש סברא מיוחד
ת מדוע לא נפטר.
4. מה פירוש “אות”: נדון האם “אות” פירושו אות לאחרים (שרואים שהוא יהודי), או אות לאדם עצמו (זיכרון). ציצית הוא זיכרון לאדם עצמו (“וראיתם אותו וזכרתם”), בעוד תפילין הוא גם אות שאחרים רואים. שבת הוא חוויה אחרת – האוכל, כל האופן, כמו שהגמרא אומרת על “תבלין של שבת” – רואים שהוא יהודי ששומר שבת.
5. “יותר מדי אות”: כשיש יותר מדי זיכרונות (שבת + תפילין), כל אחד נחלש – “זה מאבד את הכוח, זה הופך לעוד דבר.” כששבת הוא האות היחיד, יש לו יותר כוח; כשמערבבים תפילין, זה הופך ל״עוד דבר.”
6. הפשט החזק יותר של הרמב״ם: הרמב״ם לא רק עושה את זה ששבת/יום טוב הוא עצמו אות ולכן “לא חסר” תפילין, אלא הפסוק מרמז שלא צריך לעשות זאת – “ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה” – זה מתפרש שרק ימים מסוימים מניחים, אבל ימים אחרים (שבת/יום טוב) לא. זהו ממש מיעוט מהתורה.
—
הלכה ד (המשך) – הזמן המדויק
רמב״ם: זמן תפילין הוא משיכול להכיר את חברו במרחק ארבע אמות (משיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות) עד שקיעת החמה.
פשט: זמן הנחת תפילין הוא ביום – מהבוקר המוקדם (כשמתחיל להיות מספיק אור להכיר אדם במרחק ארבע אמות) עד השקיעה. זהו אותו זמן כמו קריאת שמע של שחרית.
—
הלכה ד-ה – תפילין בלילה: מי שהניח קודם שקיעה
רמב״ם: “מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה והן עליו, אפילו הן עליו כל הלילה – מותר. אין מורין דבר זה ברבים.”
פשט: מי שהניח תפילין לפני השקיעה והגיע הלילה, מותר לו להשאירן – אפילו כל הלילה. אבל אין אומרים זאת ברבים.
חידושים:
1. “אין מורין דבר זה ברבים”: יד פשוטה מביא הסבר יפה: תפילין בלילה יש בו מעלה (יש תפילין זמן רב יותר), אבל יכול להביא לחיסרון – יכול להירדם איתן, חסר נקיות, חסר כוונה, חסר כבוד התפילין. ביחיד – כשמישהו בא לשאול כי רוצה להדר – אומרים לו כן. ברבים – יכול להזיק, כי אנשים יפסיקו לכבד את התפילין.
2. שאלה על הרמב״ם עצמו: איך יכול הרמב״ם לכתוב “אין מורין ברבים” בספר שהוא ברבים? כמה תירוצים:
– מי שכבר לומד רמב״ם, הוא כבר מגיע לתפילין, הוא לא מאלה שחוששים להם.
– ברגע שכבר למד זאת, זה לא כל כך מסוכן, כי הוא זוכר שבלימוד הזהירו על נקיות.
– הרמב״ם (כמו הגמרא) הוא ספר “פרטי” לתלמידי חכמים, לא להמון עם. “ברבים” פירושו כשרב נותן שיעור להמון עם – אז הוא מתמקד בנקיות התפילין, לא בהיתר.
—
הלכה ה – מניח תפילין לכתחילה בלילה
רמב״ם: “וכל המניח תפילין לכתחילה משתשקע החמה – עובר בלאו, שנאמר ‘ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה.’”
פשט: מי שמניח תפילין לכתחילה אחרי השקיעה עובר על לאו.
חידושים:
1. “ושמרת” = לאו: כמו פעמים רבות כשכתוב “ושמרת” פירושו לאו (שמירה = לאו).
2. מדוע הרמב״ם לא מונה את הלאו במנין המצוות? שיטת הרמב״ם היא שכאשר למצוה יש פרטי דינים שונים, הוא לא מונה כל פרט כמצוה נפרדת. זה שתפילין צריך להיות ביום הוא תנאי במצות הנחת תפילין, לא מצוה נפרדת.
3. חילוק בין רמב״ם ושולחן ערוך: הרמב״ם פוסק שלילה לאו זמן תפילין מדאורייתא – עובר בלאו. השולחן ערוך סובר שלילה אינו זמן תפילין רק מדרבנן (שמא יפיח בהן), ולכן זה רק איסור דרבנן, לא לאו דאורייתא. למעשה אין הבדל, אבל בלימוד כן.
4. מעשה הבריסקר רב: כשהוא שכח תפילין יום שלם, הניח בלילה, כי לפי השיטות שלילה הוא זמן תפילין, עדיף להניח בלילה מאשר לפספס יום שלם. זה לא אומרים ברבים, אבל ביחיד כן.
—
הלכה ו – בא בדרך ושקעה עליו חמה
רמב״ם: “היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה – מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו וחולצן.”
פשט: מי שהולך בדרך עם תפילין והגיע הלילה, ישים את ידו על התפילין (שלא יהיו גלויים/נראים) עד שמגיע לביתו, ושם חולצן.
חידושים:
– מדוע לא לחלוץ? כי חליצה ונשיאה בתיק או ביד אולי אינה מכבדת לתפילין. הדרך הטובה ביותר להחזיק תפילין היא כשהן מונחות – זה מקומן הטבעי.
– “מניח ידו עליהן” – זה קשור לכך שהרמב״ם פוסק שלילה לאו זמן תפילין: שלא יראו שהוא הולך עם תפילין בלילה.
– יש שלומדים שזה מדבר על שבת (אסור לו לטלטל), אבל הרמב״ם ענה על כך.
—
הלכה ו (המשך) – יושב בבית המדרש וקידש עליו היום
רמב״ם: “היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקידש עליו היום – מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו.”
פשט: אם יושב בבית המדרש עם תפילין והגיע השבת, מניח את ידו עליהן והולך הביתה.
חידושים:
– “בא בדרך” לעומת “יושב בבית המדרש”: ב״בא בדרך” מובן יותר שקרוב לשקיעה בדרך. בבית המדרש – איך קורה טעות כזו? הוא יושב ולומד ושוכח את הזמן.
– אין לו מנין בבית המדרש, הוא צריך ללכת הביתה. כנראה הולך הביתה לוודא שהאישה מדליקה נרות, לעשות קידוש, וכו׳.
– בית הסמוך לחומה: מניחים שם את התפילין. בשבת מובן, כי אין טלטול. אבל לא ברור אם הרמב״ם מדבר כאן על שבת או בחול.
– אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה לפי שלא מצא מקום לשמרם – אם אדם לא חלץ תפילין כי לא היה לו מקום בטוח, מותר לו להשאירן עליו. אינו צריך להניח ידו עליהם.
—
מי פטור מתפילין
רמב״ם: “כל הפטור מקריאת שמע פטור מן התפילין.”
פשט: שניהם מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן מי שפטור מאחת פטור משתיהן.
—
קטן שיודע לשמור תפיליו
רמב״ם: “קטן שיודע לשמור תפיליו, אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות.”
פשט: קטן שיכול לשמור על תפיליו, אביו קונה לו תפילין לחינוך.
חידושים:
– מנהגנו אינו כך – אין נותנים תפילין לקטנים, אלא לגדולים (מבר מצווה). השולחן ערוך מביא את המנהג.
– ספר העיטור מפרש ש״קטן” לא פירושו קטן ממש, אלא להיפך – אפילו כשהוא כבר י״ג, יש להמתין עד שיש לו ידיעה לשמור תפילין.
– “לשמור תפילין” לא פירושו רק לא לשבור – פירושו שהוא יכול להתנהג ברצינות, הוא לא נכנס לבית הכסא איתן, וכו׳.
– מנהגנו הוא שמשלוש עשרה מניחים תפילין, לא כספר העיטור.
—
חולי מעיים
רמב״ם: “חולי מעיים, כל מי שאינו יכול לשמור את נקביו אפילו רגע, פטור מן התפילין.”
חידושים:
– אפילו הוא כן יכול לשמור את נקביו אבל זה קשה לו והוא מתייסר – פטור. אין חיוב להצטער למצוה.
– חילוק בין תפילין לקריאת שמע/תפילה: בקריאת שמע ותפילה אין את ההלכה של חולי מעיים, כי הוא יכול להפסיק מיד – הוא אומר במהירות. אבל תפילין צריך לחלוץ, כי תפילין היא מצוה שנמשכת זמן ארוך.
– “וכל הטמאים קורין” – טמאים מותרים לקרוא קריאת שמע ולהניח תפילין. טומאה היא עניין רוחני, לא בעיה לתפילין.
– שאלה על בעל קרי: האם אפילו לפי תקנת עזרא (שבעל קרי צריך מקווה ללימוד תורה) חייב בתפילין? הגמרא אומרת שבעל קרי מותר להניח תפילין. נשאר לא ברור אם זה אפילו בזמן תקנת עזרא או רק אחרי שביטלו את התקנה.
—
מצטער ומי שאין דעתו מיושבת
רמב״ם: “וכל המצטער, ומי שאין דעתו מיושבת עליו – פטור מן התפילין.”
חידושים:
– זה יותר קל מקריאת שמע – בקריאת שמע רק חתן או אבל (טרוד טרדת המצוה) פטור, אבל בתפילין כל “מי שאין דעתו מיושבת עליו” פטור.
– הטעם: תפילין צריך ישוב הדעת – סתם מניח תפילין בלי ישוב הדעת אינו יוצא. בקריאת שמע זה לא תנאי כזה.
– מצטער – הוא חולה, או יש לו טרדה גדולה וחזקה – אינו צריך להניח תפילין.
– אונן אינו מניח תפילין – זה גם נכנס לכלל הזה.
– תשעה באב: הרמב״ם לא אומר שאין מניחים תפילין בתשעה באב שחרית (ובמנחה כן). אפשר לטעות שזה בא מ״מצטער פטור.”
—
כהנים, לוים, ואנשי מעמד
רמב״ם: “כהנים בשעת עבודתן, ולוים בשעת שירן, ואנשי מעמד בשעת מעמדן – פטורים מן התפילין.”
פשט: כל שלוש הקבוצות העסוקות בעבודת בית המקדש פטורות.
חידושים:
– הטעם היסודי: עוסק במצוה פטור מן המצוה.
– טעם שני: יש סתירה בין תפילין ועבודה. תפילין צריך “שלא יסיח דעתו” – אבל בעבודה חייב להסיח דעת מהתפילין כי צריך להתמקד בקרבנות. אי אפשר לעשות שניהם יחד.
– עיקר החידוש: תפילין אינה רק מצות מעשה – תפילין היא קודם כל מצות דעת. זה עושה את הסתירה עם העבודה חזקה עוד יותר.
—
חייב אדם למשמש בתפיליו
רמב״ם: “חייב אדם למשמש בתפיליו כל שעה ושעה, שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע אחד.”
חידושים:
– המשל של מכוניות אוטומטיות – צריך מזמן לזמן להראות שאתה עדיין כאן, לחדש את התפילין, לתת לתפילין להרגיש את מגעך.
– “כל זמן” לא פירושו ממש כל שנייה – פירושו שכל זמן שהן עליו לא יסיח דעת אפילו רגע אחד.
—
קדושת תפילין גדולה מקדושת הציץ
רמב״ם: “שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד, ואילו יש בתפילין כ״א שמות.”
חידושים:
– בארבע הפרשיות של תפילין כתוב עשרים ואחד פעמים שם המפורש.
– הציץ יש בו רק שם אחד – “קודש לה׳”.
– המקור להיסח הדעת בציץ: “והיה על מצחו תמיד” – מזה לומדים שאסור להסיח דעת. קל וחומר בתפילין עם כ״א שמות.
– קושיא: אצל הכהן הגדול זה לא יותר מדי נדרש, אבל אצל כל יהודי שמניח תפילין – זו דרישה גדולה יותר.
– לציץ יש מעלות נוספות (חתיכת זהב, מנושב בשם הקודש), אבל הרמב״ם מונה רק את השמות.
—
תפילין צריכין גוף נקי
רמב״ם: “תפילין צריכין גוף נקי – שיזהר שלא תצא מהן רוח מלמטה כל זמן שהן עליו.”
רמב״ם: “לפיכך אסור לישן בהן שינת קבע ולא שינת עראי, אלא אם כן הניח עליהן סודר.”
רמב״ם: “ואם היתה אשתו עמו” – אם אשתו עמו, אסור לישון אפילו שינת עראי.
פשט: “גוף נקי” יש לו שני היבטים: (1) לא להפיח, (2) לא לישון איתן. שינת קבע אסורה. שינת עראי מותרת אם מניח סודר על התפילין. אבל אם אשתו עמו, אסור לישון אפילו שינת עראי, כי יחשוב עליה, וזה לא גוף נקי.
חידושים:
– בעל קרי מותר בתפילין (כלומר אחר כך), אבל לעשות את המעשה עצמו בשעה שמניח תפילין אסור. החשש ב״אשתו עמו” אינו המעשה עצמו אלא ההרהור, שזה כבר לא גוף נקי.
– כיצד יעשה שינת עראי – מניח ראשו בין ברכיו. מוזכר מנהג שמניחים את הידיים על השולחן, מכסים בטלית על התפילין, וישנים שינת עראי.
—
אכילה עם תפילין
רמב״ם: “ואין אוכלין בהם אלא אכילת עראי. אבל אם נכנס לסעודת קבע, חולצן ומניחן במקום משומר.”
פשט: אכילת עראי מותרת עם תפילין. לסעודת קבע צריך לחלוץ את התפילין, להניחן במקום שמור, ואחר כך להחזירן.
חידושים:
– “יטול ידיו” מתפרש כמים אחרונים, לא נטילת ידיים לסעודה. הסדר הוא: חולץ תפילין לפני הסעודה, אוכל, אחר כך נוטל מים אחרונים, מחזיר תפילין, ומברך ברכת המזון עם תפילין.
– ברכת המזון עם תפילין הוא דבר יפה. יש מנהג אצל יהודים יראי שמים שמניחים את התפילין על השולחן (לא על מדף איפשהו), כדי שישארו לידם – מנוחת השולחן אומר את הענין. אחר כך מחזירים אותן לפני ברכת המזון.
—
בית הכסא עם תפילין
רמב״ם: “חייב אדם למשמש בתפילין… אפילו צריך להשתין מים, חולץ תפילין ויוצא ד׳ אמות מאותו מקום, גוללן בבגדו כמין ספר תורה, ואוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח… וכשיצא ירחיק ד׳ אמות מבית הכסא” ואחר כך מחזירן.
פשט: אפילו לביקור קצר בבית הכסא צריך לחלוץ תפילין, לעוטפן בבגדו, להחזיק ביד ימין כנגד הלב, ולהיזהר שלא תצא רצועה טפח.
חידושים:
– בית הכסא קבוע לעומת עראי: בית הכסא קבוע מסודר כך שניצוצות אינן ניתזין (לא מתיז). שם מותר להיכנס עם תפילין גלולין בבגדו. אבל בית הכסא עראי, שמתיז, אסור להיכנס בכלל אפילו עם גלולין – צריך למסור לחבר שישמור.
– יש אומרים שאפילו בית הכסא קבוע מותר רק בישיבה (לא בעמידה), כי ישיבה מונעת את ההתזה.
– בתי כסא של היום הם ברוך השם קלים יותר – כל החשש של ניצוצות כמעט לא שייך.
—
שכח ונכנס לבית הכסא בתפילין
רמב״ם: “שכח ונכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין, מניח ידו עליהם” עד שמסיים את החלק הראשון, “ויוצא וחוזר, ואחר כך נכנס ועושה כל צרכיו.”
חידושים:
– מדוע אסור להפסיק באמצע? כי יש סכנה גדולה להפסיק באמצע נקבים. לכן מניח רק את ידו על התפילין (כשמירה/כיסוי) ומסיים מה שהתחיל, יוצא, מניח את התפילין כדין, וחוזר להיכנס.
—
תפילין בכלי בבית הכסא / בלילה
חידושים:
– אם לא חוזר להניח את התפילין מיד (למשל מגיע הלילה), אסור להחזיקן גלולין בבגדו. צריך להכניסן לכלי.
– כלי שלהם (תיק התפילין עצמו) צריך להיות טפח גדול. אבל כלי אחר (לא מיוחד לתפילין) עושה הפסק שלם אפילו בלי טפח.
—
תפילין במרחץ (בית מרחץ)
רמב״ם: “הנכנס למרחץ” – תלוי היכן הוא: “מקום שבני אדם עומדין לבושין” – מותר עם תפילין. “מקום שמקצתם ערומים ומקצתם לבושין” – אין צריך לחלוץ, אבל אסור להניח. “מקום שבני אדם עומדין שם ערומים” – חולץ ואיש לא יניח.
—
תפילין בבית הקברות
רמב״ם: “לא יעבור אדם לפני המתים בבית הקברות ותפילין בראשו.”
חידושים:
– הטעם הוא לועג לרש – לא יפה ללכת ליד מת ולהראות שחי על ידי קיום מצוות. המת אינו יכול לקיים. אפילו מת מתחת לאדמה, שאי אפשר לראותו, הדין חל. מובא הפסוק “וילבש צדקה כשריון”.
– זה מקביל לדין שאין אומרים קריאת שמע ליד קבר, וצריך לעשות ד׳ אמות הפסק.
—
נושא משא על ראשו
רמב״ם: “נושא משא על ראשו” – אסור לשאת משא על הראש כשיש תפילין. “אסור להניח על ראשו שיש בו תפילין” – אסור להניח משהו על הראש שבו תפילין.
חידושים:
– הטעם הוא כי תפילין צריך להיות העיקר על הראש – זה זלזול בכבוד התפילין שיהיה עוד משהו שם.
– נפקא מינה חשובה: להתפלל בלי כובע עם רק תפילין על הראש אינו קולא אלא חומרא – זה יותר מהודר לפי שולחן ערוך שתפילין יהיה הדבר היחיד על הראש. מי שהולך בלי כובע להתפלל הוא “יותר דתי,” לא מקל. אם משגיח רוצה להוציא מישהו על אי לבישת כובע בתפילה, יש להביא את הרמב״ם עצמו.
—
תשמיש המטה בחדר עם תפילין/ספר
תורה
רמב״ם: “בעת שיש בו תפילין או ספר תורה, אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי, והניח הכלי בכלי אחר שאינן כלים… אבל אם היה הכלי חשוב ומיוחד להם, אפילו עשרה כלים ככלי אחד חשובים.”
פשט: צריכים שני כיסויים (שתי כיסויים). כלי שמיוחד לתפילין/ספר תורה לא נחשב ככיסוי נפרד.
חידושים:
– כלי שהוא מיוחד לתפילין/ספר תורה (כמו מעיל של ספר תורה, ארון קודש) לא נחשב ככיסוי נפרד – אפילו עשרה כלים כאלה נחשבים כאחד, כי כולם תשמישי קדושה ושייכים לאותה קדושה.
– צריך כלי שהוא לא מיוחד לתפילין – זה עושה הפסק אמיתי.
– כנגד ראשו: דין שני כיסויים הוא ספציפית כנגד ראשו (כנגד ראשו). אם זה לא כנגד ראשו (למשל מתחת למיטה, לא בצד הראש), זה קל יותר – אפילו כיסוי אחד מספיק.
—
שמירת תפילין בכר (כרית)
שיטת הרמב״ם: כשמתקנים כר להניחו תחתיו ועל ראשו (לא כנגד ראשו) כדי לשומרו – אז הכר הופך ל״קודש בתוך קודש” ואפשר להחזיקו אפילו כשהוא לא שם.
פשט: עד שלא ייחדו את הכר לשמירת תפילין, הוא לא קדוש רשמית. רק כשמתקנים אותו במיוחד למטרה זו, הוא מקבל מעמד קדושה.
—
סוף הלכות תפילין – קדושת תפילין (ענין מוסרי)
רמב״ם: “קדושת תפילין קדושה גדולה היא, שכל זמן שהתפילין על ראשו של אדם ועל זרועו — הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו לדברי האמת והצדק.”
פשט: הרמב״ם מסיים את הלכות תפילין בשיחת מוסר על הקדושה הגדולה של תפילין – שהן מביאות את האדם לענווה, יראה, ומחשבות טהורות.
חידושים:
1. “עניו” פירושו יראת הרוממות – לא סתם ענווה, אלא יראת הרוממות, יראת כבוד – כבוד להקב״ה.
2. לוגיקה מעגלית – אבל עם נקודה עמוקה: קודם למדנו שתפילין דורש “אין הסח הדעת” – צריך להמשיך בכוונה. כאן לומדים שהתוצאה של תפילין היא שלא חושבים מחשבות זרות. זה נראה מעגלי – צריך כוונה כדי שתהיה כוונה. אבל החידוש הוא: הרמב״ם לא אומר שתפילין היא “סגולה” שמושכת אותך מחשבות זרות אוטומטית. הוא אומר שמניחים תפילין, והחיוב של אין הסח הדעת מכריח אותך להתמקד – והתוצאה היא שלא מדברים שיחה בטלה.
3. “אינו נמשך” – לא “אסור”: הרמב״ם לא אומר שיהודי אסור לדבר שיחה בטלה בתפילין (כאיסור), אלא שכשהולכים עם תפילין, ממילא לא מדברים שיחה בטלה. זהו תיאור המציאות, לא ציווי. זה הופך את זה למעלה פנימית, לא איסור מבחוץ.
—
“שמצוותן כך היא” – העיקר מצוה היא כל היום
רמב״ם: “לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצוותן כך היא.”
פשט: מכיוון שתפילין מביאות לענווה ויראה, צריך להשתדל ללבוש אותן כל היום – כי כך היא המצוה.
חידושים:
1. “שמצוותן כך היא” – הרמב״ם מתכוון: המצוה היא אכן שתפילין ישמרו אותך משטויות. זה לא מעלה צדדית – זה עיקר המצוה.
2. יותר זמן עם תפילין, פחות זמן לשטויות – חידוש מעשי: כל היום עם תפילין פירושו שיש פחות זמן להיות עסוק בשטויות.
—
רב – “שלא ילך ארבע אמות בלא תורה”
הרמב״ם מביא: רב אמר “שלא ילך ארבע אמות בלא תורה” (קודם גם “שלא תסיח דעתך ממנה כל היום כולו”).
חידושים:
– לרמב״ם יש חיבה מיוחדת לרב (תלמיד רב הונא הקדוש). רב הוא “תנא ופליג” – הוא עומד בין שני דורות. הרמב״ם כבר הביאו בהקדמה למשנה תורה. הרמב״ם אוהב דברים שמקשרים דורות. הדבקות של רב – לא ללכת בלי תורה, בלי ציצית, בלי תפילין – היא גישה שהרמב״ם מעריך: כדי להיות תמיד במצב רוח רציני.
—
השוואה לציצית – “וראיתם אותו וזכרתם”
רמב״ם: “וזהו שאמרו על ציצית ‘וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה””
חידושים:
– בציצית המנגנון הוא “וראיתם אותו” – רואים אותו ונזכרים. בתפילין המנגנון שונה – זה עוזר כי יש איסור של הסח הדעת, שמחייב אותו למשמש. שני המנגנונים עובדים יחד – גם הזיכרון, גם החיוב.
—
קריאת שמע בלא תפילין – עדות שקר
רמב״ם: “כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו.”
פשט: כי בקריאת שמע אומרים “וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך” – וכשאין תפילין עליו, זה כמו עדות שקר.
חידושים:
1. הקשר בין קריאת שמע ותפילין: הרמב״ם רוצה להזכיר שקריאת שמע ותפילין יש להם קשר הדוק – גם זה עושה את קריאת שמע טובה יותר (בלי הפסק), גם זה מזכיר לך מהן תפילין – כי תפילין הוא הדבר שמוזכר בקריאת שמע.
2. פגם בקריאת שמע, לא בתפילין: ה״עדות שקר” הוא פגם בקריאת שמע, לא במצוות תפילין. זה אומר שתפילין בתפילה הוא ענף של מצוות קריאת שמע. מכאן אפשר להבין את המנהג של “שמניחים תפילין רק בשעת התפילה” – כי אז הזמן שיותר מחייב.
3. שמונה עשה: “כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה” – בארבע פרשיות תפילין יש שמונה פעמים את הציווי, והוא ממש עובר על כל שמונה.
—
“וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים”
רמב״ם: “וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים, שנאמר ה׳ עליהם יחיו.”
חידושים:
– “ה׳ עליהם” – בתפילין יש 21 שמות ה׳. כש״ה׳ עליהם” (עליו), “יחיו” – חיים.
– מחשבה נוספת: ביום הולכים עם תפילין, בלילה לא. השכר של “מאריך ימים” פירושו שיחיה יום – “והיה ה׳ לך לאור עולם” – תמיד יהיה יום, ויוכל תמיד ללכת עם תפילין.
—
סיום
עד כאן הלכות תפילין. השיעור מסתיים בברכה: הקב״ה יעזור שכל אחד יזכה להנחת תפילין.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילין פרק ד׳ – מקום הנחת תפילין וסדר ההנחה
הקדמה
דובר 1: אוקיי, אנחנו לומדים היום הלכות תפילין. הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, אבל כאן זה הלכות תפילין פרק ד׳. עד עכשיו למדנו איך כותבים את ספר התורה ותפילין, ואיך עושים את הכתב של התפילין, ואיך עושים את הבתים ואת הרצועות של התפילין. עכשיו נלמד ביתר פירוט איך מניחים את התפילין.
מצוות המשתמש הסופי. אנחנו מודים למשפיעים שעוזרים לנו להוציא את השיעור, הרב רבי יואל ורצברגר, וכל שאר האנשים שעוזרים ושיעזרו ושעזרו. ומי שרוצה להקדיש שיעור שיתקשר, ונפרסם אותו מאוד ונכיר לו טובה.
הלכה א – מקום הנחת תפילין של ראש
דובר 1: אומר הרמב״ם, “היכן מניחין את התפילין?” איפה מניחים את התפילין? מה כתוב בתורה “והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך”. זה חז״ל היו להם הלכות ברורות איך מניחים את זה.
אומר הרמב״ם, “של ראש מניחין אותה על הקדקד”. מניחים אותה על החלק העליון של הראש. “שיהא סוף השערה שכנגד הפנים”. מה המשמעות המדויקת של קדקד? נראה. “שיהא סוף השערה שכנגד הפנים”, בסוף החלק העליון של הראש, שם שמסתיים השיער כנגד הפנים. המקום הזה נקרא קדקד. ואיפה? “המקום שמוחו של תינוק רופס בו”. זה הפירוש. כלומר, הפירוש של המילה “לטוטפת בין עיניך” מפרשים חז״ל קדקד, ואחר כך אומרים, מה זה הקדקד? זה המקום “שמוחו של תינוק רופס”.
“וצריך להניח אותה באמצע”, צריך להניח את התפילין באמצע הראש, “כדי שתהא בין העינים”. כשחז״ל אומרים “בין העינים”, הם לא מתכוונים לומר שזה צריך להיות ממש בין העיניים, אלא שזה צריך להיות מול העיניים, אבל זה צריך להיות באותו אזור שיצא בין העיניים, באמצע הראש, בין העיניים.
“וקושרה בגובה העורף כדי שתהא סוף הגולגולת”. ואיפה קושרים אותה מאחור? בסוף הראש, כך שזה עוטף את כל הראש, והקשר הוא בחלק העליון של העורף, שזה סוף הגולגולת, של עצם הראש.
אוקיי. כתוב בגמרא כך, קשר של תפילין שיעורו שיהא למעלה כדי שיהא ישראל למעלה ולא למטה, זה צריך להיות גבוה יותר מה… איך אומרים את זה? גבוה יותר מה… איך אומרים את זה? העורף? גבוה יותר מה… איך קוראים לזה? עצמות הלחי. כדי שיהא גבוה יותר, והוא שיהא כלפי פנים כדי שיהא ישראל לפנים ולא לאחור. מה המשמעות של כלפי פנים? שהקשר קושרים אותו בצורה שנקראת כלפי פנים. אוקיי. זה רמז. אני לא יודע.
דיון: מה המשמעות של “כלפי פנים”?
דובר 2: הקשר הוא שהחלק הפנימי פונה לאדם, לא… לא… עם הראש כלפי מטה אל ה… כלפי פנים פירושו לכיוון האדם, לא ל… לא ל…
דובר 1: מה זאת אומרת אתה לא יודע איך קוראים לקשר? מה הפירוש של כלפי פנים? אתה לא יודע מה הפירוש? הקשר בחלק האחורי של התפילין, כן, הצד השחור היפה שלו הוא כלפי חוץ. אבל רבי יהודה אמר אחרת. אני כבר יודע מה אתה מתכוון לומר אחרת. אולי אתה מתכוון לזה, אתה יודע רק לא את הפירוש.
אוקיי, בכל מקרה, זה המקום שבו מניחים את של ראש. כן.
הלכה א (המשך) – מקום הנחת תפילין של יד
דובר 1: הלאה, של יד, איפה מניחים את תפילין של יד? זה כך, וקשרתם על שמאלך על הקיבורת, מוז עס קושרן, קושרים אותה על היד השמאלית, על הקיבורת, על חלק היד. והיכן הוא? מה זה? מה פירוש קיבורת? בשר התפוח, כן, העור, הבליטה, שבין מרפק, על המרפק, שבין פרק הכתף, בדיוק באמצע בין העצם… פרק הכתף הוא המפרק, כן, איך שמתחבר העצם אל… אל הכתף, ובין פרק הזרוע, ואל המפרק שמחבר את המרפק לשאר החלק הקדמי של היד.
ונמצא שכשימדבק מרפקו לצלעות, יוצא שכאשר הוא הולך ללחוץ את ידו והוא הולך להניח אותה על צלעותיו, על החזה הקדמי שלו, כך, כן, צלעות זה הצלעות, נכון? תהא התפילה כנגד לבו, יוצא שהתפילין היא כנגד ליבו, ונמצא מקיים “והיו הדברים האלה על לבבך”, שהוא על ליבו, שהוא ממש מול ליבו. על ידך, והדברים האלה על לבבך, מה הפשט בזה? לא ציוו לאדם לקשור על ליבו, אלא ציוו לקשור על היד מול הלב.
דיון: “על ידך” ו״על לבבך”
דובר 2: כך כתוב, במקום אחד כתוב “על ידך”, ובמקום אחד כתוב “על לבבך”.
דובר 1: אה, הוא אומר רק כי “על לבבך” לא… זה אותו הדבר, זה אותה יד למעשה, וכך הוא אומר, כך הוא לומד. אוקיי, טוב מאוד.
הלכה א (המשך) – הלכה למשה מסיני
דובר 1: אז חז״ל היו להם הלכה למשה מסיני, הרמב״ם מביא את ההלכה למשה מסיני. הוא הולך להביא עכשיו, שזה צריך להיות על החלק העליון של הראש. אפילו כתוב “בין עיניך”, “בין עיניך” פירושו שזה באמצע, כמו שהעיניים נמצאות במקום ספציפי על פני האדם, יש מקום מסוים שנקרא “בין עיניך”, אבל לא שם, אלא למעלה מול “בין עיניך”. זה מה שחז״ל קיבלו.
אבל מישהו עושה אחרת, אותו דבר עם היד, הם לא אומרים שהיד פירושה על כף היד, אלא על הקיבורת, שזה גם מול ליבו. ומישהו מניח אותה על פס ידו, על כף ידו, כי הוא חושב ש״על ידך” פירושו על היד כפי שבדרך כלל מתכוונים ליד, או של ראשו על מצחו, הוא מניח אותה על מצחו, הרי זו דרך המינות. כשעושים כך, עושים כמו אלה שלא הסכימו עם חכמים. עושים כך, מצטרפים לחלק של החצופים, של המתנגדים, של המינים, אלה שעושים לעצמם פירושים משלהם.
דיון: האם הוא יצא או לא?
דובר 2: לא, הוא לא אומר כמו “לא יצא”. יכול להיות שהוא יצא, כי הוא בכל זאת עשה. אבל הבעיה בלעשות כך היא שזה נעשה דרך מינים, זה נעשה כמו שהמינים עושים.
דובר 1: לא, המינים זו מחלוקת, חשבתי שכתבת שהוא לא יצא, סתם הוא לא יצא. אבל זה אפילו יותר גרוע מלא לצאת. כן, כי המינים, הרמב״ם אומר, “המינות היא שפוטר את המקראות לפי דעתו”. מינות היא החבורה שאומרים פירושים משלהם בעצמם, הם לא מאמינים שם.
טוב מאוד.
הלכה א (המשך) – עגולות תפילין
דובר 1: הרמב״ם ממשיך, “העושה תפילתו עגולות”. קודם למדנו שהרמב״ם אמר שהתפילין צריכות להיות מרובעות. אם מישהו לא ציית והוא עשה אותן בצורת עיגול, מה הוא אומר “כעגות”? אה, אני לא יודע. כך כתוב בגמרא, יש מחלוקת. כן. “ואין בו מצוה כלל”. הוא לא עשה שום מצווה. זה לא אומר שהוא עשה חצי מצווה, הוא לא עשה שום מצווה.
דיון: למה “ואין בו מצוה כלל”?
דובר 2: יש תשובה, למה הוא משתמש בלשון הזו? הוא לא אומר “פסול”.
דובר 1: זו לשון המשנה, “עושה תפילתו עגולה סכנה ואין בו מצוה”. הרמב״ם מעתיק את לשון המשנה.
דובר 2: אה, כך אומר רש״י, הוא אומר שזה יכול להיכנס לראש.
דובר 1: אני לא יודע בדיוק. הרמב״ם לא מביא את הנוסח של סכנה, אולי לא… אבל זה לא מצווה בכלל. וכאן רואים כן בבירור שמה? שכאשר לא עושים אותה מרובעת, כן, זה בכלל לא שום מצווה.
כן. סכנה הוא אומר, נגדנו דיברנו אתמול, מה קורה עם האנשים שיש להם OCD והם לא בדיוק, בדיוק מרובעים? אני רוצה לומר לך, אל תדאג. עגול פירושו כמו כדור. בדוק את התפילין שלך, האם זה נראה כמו כדור? לא, אז זה כנראה טוב.
הלכה א (המשך) – איטר
דובר 1: אממ… איטר מניח תפילין בימינו שהיא לו כשמאל. אנחנו למדנו קודם שמניחים על היד השמאלית. הרמב״ם אמר “יד כהה”, הוא אמר “על שמאלו”. הוא לא מביא את המקורות של הדברים, הוא רק אומר “על שמאלו”. אבל איטר, מישהו שהוא הפוך, הוא משתמש ביד השמאלית שלו בעיקר, אז יד כהה שלו, היד החלשה שלו, היא יד ימין שלו, ישים על יד ימין שלו, שהיא לו כשמאל, לגביו זה כמו שמאל. יש לה תכונה אחת של יד שמאל, החולשה. הרמב״ם לא אומר את הנוסח של החולשה, הוא אומר את… אני מתכוון הוא עומד. כן, הרמב״ם אומר אחרת, “יד ימין כשמאל”, כי אצלו, ימין פירושו מה שמשתמשים בעיקר, מה שהוא שליט, ושמאל זה מה שלא שליט.
ואם היה שולט בשתיהן, מניחן בשמאלו שהיא שמאל כל אדם, כי… כי אז זה חוזר לנורמלי. גם לגביך זה שמאל.
ומקום קשירת התפילין ומקום הנחתן, כל הדברים האלה שלמדנו קודם, שלא עושים כמו המינים אלא עושים כמו חז״ל, מניחים למעלה על המצח או למעלה על היד, זה מפי השמועה למדו, זה למדו מפי השמועה, זו הלכה למשה מסיני.
הלכה ב – ברכות תפילין
דובר 1: עכשיו נראה לגבי הברכות של תפילין. אומר הרמב״ם, אפשר לומר כמו סדר ההנחה, אנחנו לומדים את כל סדר ההנחה, איך צריך לעשות את זה. קודם צריך לעשות ברכה.
אומר הרמב״ם כך: תפילין של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכבת של ראש, אלא שהן שתי מצוות, זו לעצמה וזו לעצמה. אז תפילין של ראש היא מצווה בפני עצמה, ושל יד היא מצווה בפני עצמה. זה לא כמו למשל ארבעה מינים, שזה סט, שאם אין את כל הסט אי אפשר לעשות את זה. אם אדם מניח תפילין של ראש, יש לו מצווה, ואם הוא מניח תפילין של יד, יש לו מצווה. זה לא מעכב אחת את השנייה. לכן אם יש לו רק אחת, מניח אחת.
וכשמברך עליהם, אז, על של ראש, אילו ברכות עושים? על תפילין של ראש אומרים “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין”. זה ממש ברור, כמו שאמר, מאחר שזה שתי מצוות שונות, ממילא יש שתי ברכות. זה שתי מצוות שונות, יוצא שתי ברכות שונות, אפילו שני נוסחאות שונים של הברכה. על של ראש אומרים “על מצות תפילין”, ועל של יד אומרים “אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין”.
והוא אומר את כל הסדר, ההבדל, למה כתוב כאן “להניח”, “לקשור”. אבל הוא אומר, למדנו קודם כמה פעמים, שבשל ראש כתוב “והיו לטוטפות”, ובשל יד כתוב “לקשור”. יכול להיות ש״להניח” זה בעצם להניח. אני לא יודע בדיוק למה כתוב “להניח” ולא “לקשור”, אבל הוא אומר שבשל יד, וזה גם הגיוני, כי היד עושה דברים, בשל יד צריך לעשות, ובשל ראש המצווה היא שיהיו תפילין.
הלכה ב (המשך) – סדר ההנחה
דובר 1: אוקיי. אם דיבר ביניהם, אה, כבר, כי זה שתי מצוות יש שתי ברכות. אומר הרמב״ם, אם דיבר ביניהם או ששהה אחת מהם, אז הוא אומר איזו תפילין יש לה איזו ברכה. אבל אם הניח שתיהן, אז לא רלוונטית ההלכה שאמרתי לך שיש שתי ברכות, אלא מברך ברכה אחת, איזו? אומרים רק את הברכה של “להניח תפילין”, וקושר של יד תחלה ואחר כך מניח של ראש, ולא עושים שום ברכה נוספת.
וכשחולץ, כשמורידים את התפילין, חולץ של ראש תחלה, מורידים קודם את של ראש, מה שמניחים מאוחר יותר מורידים קודם, ואחר כך חולץ של יד, ואחר כך מורידים את של יד. כך שלעולם לא נשארים עם של ראש לבד.
מחלוקת ראשונים – מנהג אשכנז
דובר 1: אנחנו עושים אחרת. צריך לחפש את הליובאוויטשער… הוא מביא כאן את השולחן ערוך. אנחנו עושים, ולמעשה רוב העולם נוהג… שעושים כן שתי ברכות. ויש מי שאומרים שהברכה השנייה אומרים בלחש, ואומרים “ברוך שם כבוד מלכותו”, כי רוצים לצאת לפי הרמב״ם, שלא יהיה חשש שזו ברכה לבטלה.
מנהג אשכנזים, יש מחלוקת מחבר ורמ״א, כן? והאשכנזים נוהגים על פי רוב, פשוט כמו כולם, כמו הרמ״א. כמו שאתה אומר, עושים שתי ברכות. הרמ״א אומר שיאמרו “ברוך שם”, כי זה מישהו הוסיף מאוחר יותר.
הלכה ה — ברכה אחת על שתי תפילין
דובר 1:
אומרים את הברכה רק את הברכה על להניח תפילין, וקושרן על ידו תחילה, ואחר כך מניח של ראש, ולא עושים שום ברכה נוספת. וכשהוא חולץ, כשהוא מוריד אותן, חולץ של ראש תחילה, הוא מוריד קודם את של ראש, מה שמניחים מאוחר יותר מורידים קודם, ואחר כך חולץ של יד, ואחר כך מורידים את של יד, כדי שלא ישאר בלא מצוה אפילו רגע אחד, כדי שלעולם לא נשארים עם של ראש לבד.
מנהג אשכנזים — שתי ברכות
אנחנו עושים אחרת, לא לבלבל את הליובאוויטשער, הוא מביא את השולחן ערוך, אנחנו עושים, ולמעשה רוב העולם נוהג שעושים כן שתי ברכות. הברכה השנייה אומרים בלחש, ואומרים “ברוך שם כבוד מלכותו”, כי רוצים לצאת לדעת הרמב״ם שחושש שזו ברכה לבטלה.
מנהג אשכנזים, יש מחלוקת ברמ״א גם, כן? אנחנו האשכנזים נוהגים על פי רוב, אני לא יודע אם כולם, שעושים שתי ברכות. הרמ״א אומר שיאמרו “ברוך שם”, זה מישהו הוסיף מאוחר יותר, אני לא יודע מי אומר את זה, אולי כן, אני לא זוכר.
פשטות של “להניח” — ברכה אחת על שתי מצוות
העניין הוא, יש שאלה איך לומדים את הגמרא, אבל אנחנו לומדים את שיטת הרמב״ם. לכאורה מה הפשטות של הרמב״ם? “להניח” יכול באמת ללכת על שניהם, כלומר, אפשר לעשות את אותה, לשון אחרת לגמרי, זה יכול להתאים לשניהם, מבין? זה יכול להתאים לשניהם. רק… מה שיש ברכה נוספת, זה כמו שכתוב בגמרא. לכאורה הפשטות של הגמרא כתובה כמו הרמב״ם, שרק סתם כך עושים שתי ברכות, אם עושים הפסק או עושים רק אחת. זה הנשמע בגמרא.
תשובות הרמב״ם — שתי מצוות, נושא אחד
אוקיי, הוא מביא את תשובות הרמב״ם שאמר באמת שזה באמת שתי מצוות, רק חכמים נתנו ענין אחד, זה נושא אחד שאפשר לעשות ברכה אחת על שתי מצוות. כאן לומדים דבר, שאפשר לעשות ברכה אחת על שתי מצוות כל עוד הן באותו נושא.
הלכה ו — הפסק בדיבור בין של יד לשל ראש
אוקיי, כמו שזה, בואו נלמד באיזה. כן, הלכה בברכות בעצם, מי שבירך להניח תפילין, מישהו בירך “להניח תפילין” וקשר את תפילין של יד, והתוכנית שלו היא להמשיך ולהניח תפילין של ראש. אסור לו לספר, אסור לו לדבר כלום. ואפילו להשיב שלום לרבו, אפילו דיבור חשוב, כמו דרך ארץ לרב, להשיב שלום, עד שיניח של ראש. כי הברכה הולכת על שניהם.
יש כאלה שמבינים שאפשר להניח תפילין נוספות, אז מה קורה כשמישהו מניח רק של יד? אז אין לו בעיה, כי הוא לא עושה… הוא עושה שניהם. אז כי יש לך בדעתך שניהם, ויותר עלולה הברכה ללכת על שניהם, לא תדבר יותר.
ואם שח, הרי זה עבירה בידו. אתה צריך לדעת שזה היה עובר על משהו שנקרא עבירה. וצריך לברך ברכה שנייה “על מצות תפילין”, וצריך לברך שוב ברכה “על מצות תפילין”, כי הפסקת עם הברכה.
מהי ה״עבירה”?
הרי זה עבירה זה, לכאורה העבירה היא שעשית חשש של ברכה לבטלה? לא, לא ברכה לבטלה, עשית הפסק. ההפסק הוא העבירה, זה שגרמת לעשות עוד ברכה. לא, לא ברכה לבטלה, עכשיו פשוט איבדת את המצווה, ממילא לכתחילה צריך לומר ברכה אחת. כן בוודאי, הפעם כבר עשית את הברכה על זה, עכשיו הפסקת, ממילא אתה תקוע, צריך לעשות שוב.
מקור של “הרי זה עבירה” — גמרא סוטה (משוח מלחמה)
אז הרי זה עבירה זה בעצם, הולך הרמב״ם עם הלשון של חז״ל שהמשוח מלחמה מחזיר מהמלחמה “מי אשר ירא ורך הלבב”. מה אומר המדרש? מה פירוש ירא? מישהו שיש לו פחד מהעבירות שלו. מה העבירה שלו? למשל, מישהו שדיבר בין של יד לשל ראש.
אז אני חושב שאם שם יש ראיה שזו עבירה מאוד קלה, כי הגמרא שם רוצה להוציא שמחזירים אפילו מישהו שעשה עבירה קטנה כל כך כמו לדבר בין של יד לשל ראש. אז הרי זה עבירה שהרמב״ם מביא זה קצת מעניין שהוא מביא כאן הרי זה עבירה. כל ההלכות כאן הן בדיוק דברים שלא צריך לעשות, אם לא עושים זו עבירה.
חידושו של הרמב״ם — “אסור לספר”
תרגום לעברית
אמת, אמת, אבל יש כאן דבר חשוב. ה״צריך לברך”… ה״אסור”, לא, ה״אסור לספר”. כי בגמרא, הבה נבין, בגמרא כתוב שאם שח עושה שתי ברכות, סתם אם לא שח עושה ברכה אחת. זה יכול להיות שאדם רשאי לכתחילה לעשות כך, הוא רשאי לדבר, אז הוא פשוט יצטרך לעשות עוד ברכה. אבל אין בזה שום בעיה. מזה אתה רואה שזו עבירה, משם הרמב״ם ראה שזה אסור. אסור, לכתחילה אם מניחים תפילין רגיל צריך לעשות ברכה אחת על שניהם ולא להפסיק. בדיעבד צריך לעשות שתי ברכות, אבל אני חושב שאין שום מקור אחר על כך שאסור לעשות זאת לכתחילה, אלא הגמרא כך אומר רבי יהודה.
מי שמניח רק של יד
אבל אם כך אני מבין מאוד למה תופסים את זה אצל מי שהולך למלחמה. כלומר כך, מי שהוא מתכנן עכשיו להניח רק תפילין של יד רשאי. כך אומר הרמב״ם, אחד מייקר זה את זה, והוא יכול לעשות רק את הברכה על מצות תפילין, והוא יכול לדבר אחר כך. כי מה שלא, לא כתוב שהוא מסיח דעת, אבל לא כתוב שאסור להפסיק. אלא אם מתכננים להניח שניהם, אז צריך להניח שניהם, אי אפשר להשתעשע.
אבל מי שהוא כזה וכזה, קודם הוא עושה, הוא חושב כן להניח ביחד, אבל הוא מתחיל לדבר, ורק אז הוא מחליט, אוקיי, אתה יודע מה, אולי כן אניח, שוב, אתה צריך לחזור הביתה מהצבא.
דיון: “לא מעכב זה את זה” — מה זה אומר?
דובר 2:
כן, אני חושב, אני לא יודע כמה זה עניין של תכנון, יכול להיות שחייבים, חייבים להניח שני התפילין ביום. זה לא, מדברים כשאחד מעכב זה את זה מסיבה.
דובר 1:
כן, זה הוא רוצה לומר, אם אין לך, אחד אין לו, לא יחשוב שהוא פטור מהנחת תפילין.
דובר 2:
זה בדיוק.
דובר 1:
כן, זה בדיוק. אבל הרמב״ם הוא, אל תעשה לכתחילה רק להניח אחד. בוודאי לא, יש לי מצווה, זה שתי מצוות, זה שתי מצוות נפרדות. זה שתי מצוות. אתה צריך לעשות שתי ברכות.
דובר 2:
כן, אבל, לא, זה לא רשות כל העניין, זה מצווה. חייבים להניח שניהם. זה מצווה שהיא באותו זמן, ששניהם רוצים להניח של יד בתחילת היום, בוודאי, כל היום.
דובר 1:
אז תסביר בדיוק מה ההלכה? ההלכה, ההלכה הרגילה היא שתי מצוות, מתי שחייבים במצווה חייבים בשניהם. ה״לא מעכב זה את זה”, אני חושב שתמיד זה אומר אם אין. ה״לא מעכב זה את זה” אומר שאם היית מעכב, לא היה לך, לא היית עושה אף אחד, כי אתה לא יכול לעשות חצי מצווה. לכן, בכל אופן צריך לעשות אחד. אבל בוודאי, כל יום חייבים להניח שניהם. זה לא רק שהוא מתכנן, אלא הוא חייב בעצם. כך אני חושב.
סטייה — תורה חסידית
דובר 2:
כן, יש תורות חסידיות, אתה יודע, למה יש תפילין של יד ותפילין של ראש, כי היהדות, הראש יחזיק ביחד עם הלב. יפה.
דובר 1:
זו התורה החסידית. אני ממשיך ללמוד על הברכה, כן? טוב מאוד.
הלכה ז — ברכה בכל הנחה מחדש
דובר 2:
למד, למד. התכוונת למשהו?
דובר 1:
כן, רציתי לשאול.
דובר 2:
מצאת משהו?
דובר 1:
כן, תפילין כל זמן שמניחן.
דובר 2:
כן, אמור.
דובר 1:
תפילין כל זמן שמניחן, אומר הרמב״ם כאן, תפילין כל זמן שמניחן, כשמניחים אותם רק, מברך עליהן. פעם היו סופרים, היו הולכים זמן רב, אז כשעושים זאת, חולצים, חוזרים ולובשים, ממשיכים ללמוד, וכן הלאה. אפילו חולץ ולובש מאה פעמים ביום, אפילו אם עושים זאת מאה פעמים ביום, יכולים לעשות מאה ברכות.
דובר 2:
שבוע שלם אין בעיה, בכל מקרה, רק שבת, ובשבת לא מניחים תפילין.
דובר 1:
בכל המצוות כולן, מברך עליהן קודם לעשייתן. כל המצוות עושים לפני… אומרים את הברכה לפני העשייה. לפיכך, מברך על תפילין של יד ממש לפני העשייה, לפני זה, לא אחרי. הוא עושה את הברכה לפני, ולא זמן רב לפני. לפיכך, קודם מכינים את התפילין, ומניחים אותן ליד המקום שבו מניחים אותן. אז מניחים את הצורך, מברך על תפילין, אחר הנחה, אחרי שמניחים אותן על הקיבורת, לפני שקושרין, כי הקשירה היא כבר העשייה, ואת הברכה אנו רוצים לעשות ממש לפני העשייה.
דובר 2:
כן, טוב.
דיון: ברכה בחזרה
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, וזה הדבר, זה מאה פעמים ביום, זה לא רק פעם אחת. הוא חלץ, הוא הלך לבית הכסא, הוא התפלל, והוא מניח שוב את התפילין. צריך לעשות עוד ברכה?
אבל כתוב כאן ברמב״ם, טוב, יש לך איזה עניין לא לעשות כך, זה נאמר. אבל כך זה לכאורה ה… כך זה לכאורה ההלכה, כן?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
יש מי ש… כן. יש אולי דרך לצאת מהדבר, כך היא ההלכה. הוא אומר שזה לא כל כך ברור על של ראש, אם יש מי שעושים על של ראש כך, שהם מניחים את התפילין על הראש, ולכן הם עושים זאת ברור. אבל לפיהם, טוב, לפי הרמב״ם זה לא מסתדר, כי אנחנו לומדים כל הזמן שאין דבר כזה קשירה על של ראש. הם לא מצאו מציאות של קשירה על של ראש. אין שום דבר על של ראש. זו הדרך של איך שזה מונח. ממילא, אין לזה קשר עם שזה יהיה הידוק, כלומר הידוק וכדומה, אבל לא מונח שזה דבר פשוט. הרמב״ם מדקדק שמניחים אותו ממש איך שזה מונח על הראש. ולא רק לפני שמניחים אותו על הראש, איך שאתה רוצה, מה ההבדל בין הנחה והנחה? זה אותו דבר. לא, מניחים אותו במקום המדויק, כך הדבר נעשה כמו שנקרא שכבר זה מונח, זה מונח בנוחות.
אה, הרמ״א אומר שאם חולצים את התפילין לכתחילה על מנת שהולכים להניחם שוב, לא צריך לעשות ברכה. אבל זה לא כל כך פשוט שכל פעם שחולצים צריך לעשות ברכה. אוקיי.
הלכה ח — סדר הצנעת התפילין בכלי
אוקיי, עכשיו הרמב״ם הולך לדבר על תיק התפילין. כל אחד יש לו תיקי תפילין יפים. אז העניין הוא כי צריך תפילין צריך לכבד, צריך להחזיק בכבוד. אומר הרמב״ם, מי שחולץ תפילין… כן, אבל הוא הולך להחליט איך הוא מניח אותם, כן? אל יניחם על הארץ, הוא לא יניח אותם על הארץ, אלא… לא יניח של יד למטה ושל ראש למעלה. אם מניחים אותם בתיק כזה שהוא… זה עומד ברוחב ובגובה, כן? והולכים להניח אחד על השני, לא יניחו את של יד על של ראש. למה? בשעה שירצה ללובשן, כשהוא ירצה להניח אותם בפעם הבאה, אז הוא… יפגע בשל ראש תחילה, ידו תפגוש את של ראש. נמצא שהוא מניחה, כשהוא הולך להוציא אותו, הוא… אנחנו לא רוצים שהוא יוציא את התפילין הלא נכונות. אנחנו רוצים שהוא יניח אותם באופן שכשהוא מניח אותם, יהיה… בפעם הבאה כשהוא הולך לפתוח אותם יפגוש את של יד.
למה? כי אין לובשין של ראש קודם של יד. לא לובשים את של ראש לפני של יד, כמו שאמרנו קודם, עושים את הברכה על של יד, נו, והלאה. ממילא, אנחנו לא רוצים שתניח בדרך שתצטרך לחפש את של יד. למה? ואסור לו לאדם להניח מצוה ולעבור ממנה למצוה אחרת. אז כשידך הולכת להיכנס לתיק, ידך קודם תיתקל במצווה שנקראת מצוות של ראש. אבל אתה לא רוצה עכשיו ללכת להניח מצוות של ראש, אלא אתה רוצה להניח של יד תחילה. יהיה לך דילמה. אז כי המצווה יש בה עניין שאדם לא יעבור על מצווה, מצוה שתבוא לידו אל יחמיצנה, בתחילה באים מתעסק, כמו שהוא נתקל בשל ראש, שעכשיו צריך הוא לכאורה להתחיל לעשות את של ראש, ולחפש את זה לא, יניח אותם באופן שלא יתקל קודם בשל ראש. הרב אומר שזה לא מה שקרה עם העבד, אם נתקלו בשל ראש, לכאורה צריך להניח את של ראש,
הלכה ח (המשך) — דילמה כשפוגשים של ראש קודם
דובר 1:
אבל אתה לא מוכן להניח את מצוות של ראש, כי אתה רוצה להניח של יד תחילה, ויהיה לך עכשיו דילמה.
כי המצווה היא עניין שאדם לא יעבור על מצווה, “ומצוה שתבא לידך תחילה בה אתה מתעסק”. כמו שנתקלת בשל ראש, צריך אתה לכאורה להניח את של ראש, וכשאתה מחפש את זה לא, תניח אותם באופן שלא תיתקל קודם בשל ראש.
הרמב״ם לא אומר מה קרה בדיעבד אם נתקלו בשל ראש. לכאורה צריך להניח את של ראש קודם. אולי להיפך, אולי לא צריך, אולי של יד תחילה על זה לא היתה בעיה, כי זה בא קודם. אני לא רואה מהרמב״ם להיפך, אולי אם פוגשים את של ראש קודם, אולי לאו דווקא כך.
השאלה היא עכשיו, איזה דוחה את מי? המצווה של של יד תחילה, או העניין של “מצוה הבאה לידך תחילה”? לכאורה המצווה של יד גוברת, ואתה עובר על העניין של “מצוה הבאה לידך אל תקראנה”, ו״אין מעבירין על המצוות”.
אני לא יודע. הוא מביא שבית יוסף טען שהרמב״ם משמע שצריך לעשות אחרת, שצריך לעשות את של יד תחילה אם מניחים אותם הפוך, איך שמניחים אותם, אפילו אם מניחים את של ראש תחילה, אני מודה שזה הפוך, אני לא יודע.
סתירה פנימית במושג “אין מעבירין על המצוות”
עצם הדבר הוא דבר מעניין, כי המושג של “אין מעבירין על המצוות” הוא לכאורה גם שיש פחות מבנה, אלא מה שפוגשים, זה עושים. זה נראה כמו קצת גישה, המצווה הבאה לידך, זה עושים. אותו אדם שאומר “מצווה שאתה פוגש, זה עושים”, לא היה אומר שצריך לקשור את התפילין בדרך מסוימת, שלא תיתקל בזה. מבין? אנחנו עושים כאן שניהם, אנחנו דואגים לשיטה, ולא נתקלים במשהו.
נו, מה זה אומר שאנחנו דואגים שלא נצטרך להיות מעביר על המצוות? הרמב״ם לא אומר להיפך, אם אז היו מניחים הפוך, לא היו צריכים לדאוג, הוא אומר גם. חוץ ממה שאתה אומר שיש שני דברים כאן, אבל הוא לא רואה מה העניין של הנחת של יד תחילה בכלל. איזו מצווה זו? מה יחליט כאן?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
לקחת אתה יכול. כאן רואים גם שצריך להיות תיק תפילין כזה שמניחים אחד ליד השני. תיקי התפילין של היום הולכים אחרת, לא מקיימים את ההלכה. בדיוק להיפך, תיקי התפילין הישנים, החייט רק ידע את תיקי התפילין שהרמב״ם דיבר עליהם, זה מה שהוא עשה, וזה יכול היה לעשות בעיות. למשל היום הם תיקנו את זה, והוא לא צריך לחפש בחושך, יש אחד ליד השני, הוא יכול לתת טאפ מהר ולקחת את זה שהוא צריך, הוא לא צריך להוציא.
מחלוקת רבינו מנוח עם מגן אברהם — תיקי תפילין
שלנו של היום הוא טוב מאוד, כי הוא יודע איפה של יד מונח, איפה של ראש מונח, והוא מוציא את של יד תחילה. כאן גם, אצל הרמב״ם הוא אומר גם שזה קשה, מה קורה שהוא צריך להוציא שניהם? הוא צריך להוציא שניהם, הוא מוציא קודם את של יד, אחר כך הוא מוציא את של ראש. אם לא, מה הדרך? הוא צריך להוציא שניהם, הוא קודם יוציא את של ראש. טוב מאוד.
תיקי התפילין שלנו של היום הם טובים מאוד. אבל תיקי התפילין של היום אינם אלה שהגמרא מדברת עליהם, ברור שהיה אחרת ממה שהגמרא מדברת. אה, אבל ראית תיקי תפילין גדולים? פשיטא, יש לי קטן שיותר קל להניח בדרך הטלית.
דובר 2:
לא, עשיתי כמו שהרמב״ם אמר לעשות, עקפת את המערכת.
דובר 1:
לא, אנחנו הולכים אחרי שלנו, אנחנו הולכים למקווה המקומי, מה שמקובל באותה עיר לקנות תיקי תפילין, ואנחנו קונים את תיקי התפילין שמקובלים אצל רוב הבחורים החרדים. אנחנו לא עוברי חכם. הוא לא עושה רק את הטוב ביותר. פשיטא, קודם כל אי אפשר לדעת פשיטא, צריך להניח של יד למעלה, עשו כך. טוב מאוד.
הלכה הבאה.
דיון: המחלוקת רבינו מנוח עם משנה ברורה
אומר הרמב״ם, כלי שהכינו להניח בו תפילין, התיק, זה מוכן. אני חושב שגם הכינו שם למין כלי לתפילין, קוראים לזה תיק. הוא גם כך, “הכינו להניח בו תפילין”. בזמנים הישנים היו תיקים לדברים אחרים גם, היום יש לכסף, אבל יכול להיות שהיו תיקים. מה זה תיק? ארנק? לא, זה דומה לארנק. ארנק גדול יותר? לא, היפנים. כלי בקיצור.
הלכה ט — קדושת כלי תפילין
כלי שהכינו להניח בו תפילין והניחן בו, כן, הכלי נתקדש. טוב, מה העניין? שאסור להשתמש בו לדברי חול. צריך לכבד אותו. הכינו ולא הניח בו, הוא הכין כלי והוא לא התחיל להשתמש. או שהניח בו ארעי ולא הכינו, או שהוא כן פעם הניח ספר תורה, אבל לא בהכנה. דהיינו תפילין, אם הם אילנות קדוש, הרי הן כחול, והרי הן כחול כמו שהיו, והרי הן כחול.
אצל התיבה שמניחין בה ספר תורה, הוא הזכיר משהו את העניין? האם לתיבה יש קדושה? מה אומרים שם? שיש לה קדושה, אסור לזרוק אותה, אסור אפילו למכור את התיבה ולקנות דבר אחר. אם הכינו אותה או הניחו בה, או זה או זה. כן, זה כתוב. זה כתוב.
בעניין של הזמנה? כן, הבה נזכור. התיבה? כן, הבה נראה. אה, רואה? המחלוקת שהיתה לי איתך היא מחלוקת רבינו מנוח עם המשנה ברורה. רבינו מנוח, וכך גם הבא״ח, אמרו כמו בימינו, שצריך לקנות תיק תפילין שהוא צר, כדי שיוכלו לעשות כמו שהשורה עומדת. והמגן אברהם טען להיפך, כמוך, שעדיף להניח אותם ברחב יותר, ואין את הבעיה. כן. אה, הזקן הקדוש, המגן אברהם. אז, זו מחלוקת. מחלוקת הפוסקים. יפה, האבות גם פוסקים, ויש לנו אותה מחלוקת שהפוסקים היו להם. אין בעיה. אנחנו מחזיקים במסורת, אנחנו ממשיכים להתווכח.
נפקא מינה מעשית — דברי חול בתיק תפילין
בכל מקרה, כתוב שם שיש הכנה, כן, כך אני זוכר. הדבר הוא, הם צריכים לדעת שאסור להניח עט בתיק התפילין. כך יוצא ההלכה. אולי רק בפלסטיק? הבה נראה. הייתי אומר שהפלסטיק בחוץ לא נקרא, זה נעשה שלא יתלכלך, זה לא נקרא כלי. אוקיי, יהיה כך. המנהג ישראל הוא ששם מונח חוטים עם סוללות, עם עט, עם כל הדברים החשובים. אני לא יודע, יכול להיות המנהג ישראל, אבל הרמב״ם עומד, אני חושב שהשולחן ערוך עומד שאסור. אני לא יודע.
דובר 2:
לא, בדרך כלל הבחורים הצעירים יש להם תפילין והם מונחים בפלסטיק. האבות כבר אין להם פלסטיק.
דובר 1:
זה ירשנו מהאבות הגויים. בזמנינו האבות היו, אני חושב יותר מהמצב היהודי החם, והפלסטיקים, הפלסטיקים החסידיים, מונחים עוד ציוד תפילין. כי ליטאי יש רק תפילין שם. חסיד, אתה חייב להיות… אתה בא למכונית, אתה חייב להיות עם גרטל. כן, גרטל. וקצת אור לתמונה, עם גפרורים. ואם יהודי הולך לשבור את המשקפיים שלו, אתה לא צריך להיות עם דבק מטורף שם. אני שומע.
אולי צריך לדעת את דברי החול. השאלה היא האם אולי בסידור מותר להניח, זה לא נקרא דברי חול. דברי חול אומר… אוקיי, אני לא יודע. אין לי מושג. אני לא יודע. אין לי מושג. אני לא יודע מה לומר דברי חול. מה שיהודי יש רק שם בתיק התפילין שלו זה זבל. אמת אתה אומר, אולי אתה צודק. אולי אם עושים זאת במיוחד, אומרים תנאי, זה יכול לעזור? יכול להיות שאם עושים… כל התירוצים האלה יכולים להיות. לא מסוכן. אפשר לארוז, ובפלסטיק אפשר להקל.
ליטולו של תפילין — נשיאת תפילין
אומר הרב הוידרר, אדרבה, אומר הוא, מהו ליטולו של תפילין? ראשית, תליית התפילין. כי אי אפשר… תלייה אינה אומרת להחזיק את תיק התפילין עם הרצועה בלבד. לא, התפילין עצמן. דמיין לך אדם הולך ויש לו וו, והוא הולך להניח את התפילין. אבל תולה הוא קשר, על כך נדבר עוד. מחזיקים אותן בכל אופן בכיס.
והתפילין עצמן, כשאתה מסתכל, מה יש בתפילין, בכמה כיסויים מכניסים אותן. מכניסים אותן בבד, וקושרים אותן היטב בחוט. ואחר כך עוטפים אותן בעור, ואחר כך עוטפים אותן ב… ואחר כך מכניסים אותן לכיסויים שמניחים בהם התפילין. ואתה אומר שאפילו הפלסטיק… אתה שם עוד פלסטיק גם כן. אומר הרמ״א, מתי מניחים תפילין? יש צדיקים הסוברים שאסור להניח את התפילין בתרמיל כזה. אבל לא זה הכוונה בליטולו של תפילין. ליטולו של תפילין פירושו תליית התפילין עצמן. ומכניסים אותן ל… אין שום חיובה שכאשר הולכים לבית הכנסת אסור להחזיק שום דברים אחרים, וצריך להחזיק את תיק התפילין בשתי ידיים. זו חומרה יתירה, לדעתי.
ושוב, אני רוצה לומר לך עוד משהו. היום כשהולכים לחנויות תפילין המודרניות, זה מגיע עם… עם רצועה כזו שאתה יכול להחזיק, אתה לא צריך להחזיק, אתה יכול להחזיק עוד דבר. יש יהודים הסוברים שזה לא נכון, שליטולו של תפילין פירושו היד. לא, זה פירושו התפילין עצמן. אם זה מגיע עם רצועת כתף, אתה יכול להחזיק אותן רגיל. אין חיוב.
ואפילו מה שאתה הולך לומר ליטולו של תפילין הוא טוב מאוד, כי האדם מוודא עכשיו לפני דבר קטן, תלייה עליו פירושה כפייה? תלייה פירושה עדיין תלייה. אבל כן, בקיצור, לא זה העניין, זו הנקודה. כן, הלאה.
הלכה י — זמן הנחת תפילין
זמן הנחת תפילין, מתי מניחים את התפילין. אוקיי, אומר הרמב״ם, אנו הולכים ללמוד את ההלכה של זמן הנחת תפילין. אומר הרמב״ם, זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה, מהתנאים במשנה, הפוסקים, זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה, שנאמר “מימים ימימה”. כתוב בפסוק “והיה לך… את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה”. החוקה פשוטו כמשמעו פירושה קרבן פסח, אבל החכמים דרשו שזה פירושו התפילין. חוקת התפילין שמזכירה את יציאת מצרים היא… מה כתוב שם גם, רבינו תם למד שזה הולך על עניין מצוות תפילין, שכתוב “מימים”, “מימים” הוא מיום.
תפילין כ״קמיע” — מדוע שבת/יום טוב פטורים
אותו דבר, שבתות וימים טובים אין גם הנחת תפילין, שנאמר “והיה לך לאות”, שהתפילין זה האות, ושבתות וימים טובים הן עצמן אות, אין צורך באות, כי שבת ויום טוב עצמם כתוב בתורה “אות היא ביני וביניכם”, ששבת הוא אות.
זה דבר יפה מאוד, כי תפילין אינן נכללות בדברים, הם למדו שתפילין הן מעין קמיע שכתובים בהן דברים חשובים שזה מזכיר ליהודי כשהוא מניח אותן, הוא מקבל תזכורת מי הוא ומה הוא. שבת ויום טוב, כל האווירה, חיים עם אהבת ה׳, אחדות ה׳, יראתו, מה עושים כל השבת חוץ מזה? אין צורך בזה, אין צורך בזה, כי בזמנים אחרים, כדי שלא יהיה מונח שם סתם, זה מונח שם כי זה קמיע, זה צריך להזכיר לך.
קושיה מציצית
ואני שואל אתכם את כולכם, ציצית היא אות, ציצית היא אות, זכר, אני יודע שזה נקרא אות, פאה אצלך, כיפה היא אות, ושטריימל הוא אות, והחולצה הלבנה שלבשת, מדוע ציצית צריך רק לא? לא רק מזכיר כיפה ומזכיר חולצה לבנה, מה הוא רק יהודי רגיל וזו קושיה על התורה, וכשאתה אומר כשאתה תופס את זה צריך, מה שלא היה לך לא תירוץ ובוודאי לא אחר כך קושיה. אתה טוב לך, ואתה חושב מי מזה ששאמר אתה יכול… לא, זה דבר יפה מאוד, זה נכון גם ככה הדבר לפני המשכן הוא שלי, אני אומר אבל צריך להבין, כי נראה לי שזה איזושהי דרך של ביטוי משהו שיהיה ברור לחכמים משהו, שיום טוב הולך לא. כי אני רוצה להכיר טוב להבין, צריך לדעת לכתוב, זה יום קדוש, הולך גם תפילין. לא, אני אומר לך, זה נכון גם טוב, כי ציצית כן נועדה.
הלכה י: זמן הנחת תפילין – משיכיר עד שקיעת החמה
דובר 1:
אתה טוב לך, ואתה חושב מי מזה ששאמר אתה יכול… לא, זה דבר יפה מאוד, זה נכון גם ככה הדבר לפני המשכן הוא שלי. לא רבי, אבל צריך להבין, כי נראה לי שזה איזושהי דרך של ביטוי משהו שהיה ברור לחכמים ומשהו ויום טוב הולכים לא, כי אני רוצה שתוכל להבין טוב, דווקא שבת זה יום קדוש, הולכים גם ציצית כן נועדה לאדם עצמו, האדם עצמו יזכור, את הזונה אחת, זה יזכיר את האדם עצמו, תפילין כל הזמן שאחרים יראו.
דיון: מה פירוש “אות” – לאחרים או לעצמו?
דובר 2:
אז, שבת היא אווירה אחרת אצל יהודי, באכילה יש אכילה אחרת, כמו שכתוב שם המעשיות בגמרא, תבלין של שבת, זה נראה בכל מקרה אחרת, אם מישהו רואה, רואים שהוא יהודי והוא שומר שבת. אולי יש… זה רעיון מעניין. אז, זה עצמו אות. אם אות פירושה לאנשים אחרים, כמו שדרמן הבין שהאות פירושה אות לאנשים…
דובר 1:
החכם הרב בסוף הפרק הולך לומר כן לאדם עצמו, הוא הולך לומר שמא ישן בתפילין עליו, יכול להיות שזה עניין לא לעשות יותר מדי זכרים, זה עושה יותר מדי זכרים, זה מאבד את הכוח, זה פרדיגמה כדי הבעיה, אתה חושב כשחצי זכר הוא של שבת, חצי של תפילין, זה מאבד את הכוח, זה הופך לעוד דבר סתם, אחד בבת אחת שבת, זה שבת, שבוע תפילין, מילא לפי השיטה, כשהולכים תפילין לא צריך כיפה, אה, זה לא נכון, תפילין כיפה אינה אות כיפה, זה עניין אחר.
דובר 2:
זה מעניין, אבל הרמב״ם עושה את זה הרבה יותר חזק, לא פשט ששבת ויום טוב הם עצמם אות, מילא חסר אות, אלא הפסוק מרמז שלא לעשות זאת בשבת, כשהפסוק אומר שתניח אותן בימים שצריך אות, אבל בימים אחרים לא תניח. אה, כשאתה צריך אות. יודע מה הרמב״ם אומר, ושבת ויום טוב הן עצמן אות, הסיבה מדוע אתה לא מניח בגלל שבת וימים טובים, הן עצמן, מה רק כי התורה אומרת והיה לך לאות, זה ממש מיעוט מהתורה. מה שאתה אומר זה מעניין.
זמן הנחת תפילין – משיכיר את חבירו
דובר 1:
אוקיי, מתי מוקדם יותר כך, לכאורה הפשוט ביותר הוא נץ החמה, או עלות השחר, מה שהוא כך.
דובר 2:
“כדי שיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו”. הוא יראה את חברו שעומד לא, ארבע אמות זה כמו גרירת רשות היחיד, החבר שעומד קצת הצידה, והוא יכיר אותו. פירוש שכבר לא כל כך, כבר לא כל כך חשוך. זה גם הזמן שמתחילים לקרוא. כבר יש קצת אור.
דובר 1:
אה, עד מתי זה? מהצפרא, כן, זה מתי קוראים קריאת שמע. עד שתשקע החמה עד… שקיעת החמה. השמש יורדת.
רשמתי לעצמי חובות הלבבות, וכדומה. בוא נראה.
הלכה יא: מי שהניח תפילין קודם שקיעה – אין מורין דבר זה ברבים
דובר 2:
הוא אומר, “מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה”. מי שהניח תפילין כשעדיין מותר, לפנות ערב, והוא לא הסיר אותן לפנות ערב. “וחשכה”, החשיך עליו, “והן עליו”, הן עדיין עליו, אפילו “הן עליו כל הלילה”, “מותר”. אין בעיה. אף על פי שעמד קודם שמצוות הנחת תפילין היא “ביום ולא בלילה”, פירוש אז צריך להניח אותן, אבל זו לא עבירה להניח אותן. זו לא עבירה.
אומר הרמב״ם, אבל זה דבר ש“אין מורין דבר זה ברבים”. זה משהו שלא מלמדים ברבים.
הסבר של “אין מורין דבר זה ברבים”
דובר 1:
היד פשוטה מביא הסבר יפה מאוד. “אין מורין דבר זה ברבים”, אומר הרמב״ם, משהו שיש בו מעלה אבל יכול להביא חיסרון. תפילין בלילה, לכאורה הבעיה היא שחסר נקיות, חסרה כוונה, אפשר להירדם איתן, חסר כל הכבוד של תפילין. מצד שני, אין חיסרון. אדרבה, שאדם ילך כמה שיותר זמן עם תפילין.
אז לאדם בפרטיות אפשר לומר, תלך איתן כמה שאתה זוכר את ההלכות של לשמור על הגוף, אומרים לו זאת. אבל תאמר ברבים לאנשים, זה יזיק לציבור, ואנשים יפסיקו לכבד את התפילין.
אלא, הרמב״ם פוסק, “שלא יניח תפילין עליו אלא יחלוץ אותם עד שתשקע החמה”. כי האדם האחד שבא לשאול, למה הוא בא לשאול? כי הוא רוצה עוד להדר, הוא רוצה כן להיות כמה שיותר זמן עם תפילין. “אין מורין כן ברבים, אבל ביחיד מורין לו”. ביחיד כן.
הוא מביא מקומות שכתוב “אין מורין כן”. כמו שאם שואלים האם העליון אומר לא. זה דבר שאין בו חיסרון כל כך גדול, יש בו מעלה אפילו, אבל זה יכול להביא מכשול שאנשים יהיו פחות מקפידים על קדושת תפילין. זו המסקנה.
דיון: מה פירוש “ברבים” בספר?
דובר 2:
ואיך אנחנו לומדים ברמב״ם, מה הדעת שהרמב״ם כותב שלומדים ברמב״ם? מה זה אומר? ברבים? כשאתה בודק כמה אנשים שומעים שטויות מפודקאסטים שבהם שני אנשים יושבים אחד מול השני, “תגיד, על מה נדבר השבוע? אה, היה לי טראומה.” הלו? לאנשים יש עשרות אלפי מאזינים, ולנו יש… כן, כמה מאות, כמה אלפים, כמעט בלי עין הרע קהל יפה, אבל הלו? אם זה נקרא ברבים, גם אנחנו ברבים.
אבל זו באמת שאלה, אם אתה כותב ספר, מה המשמעות של ברבים? זה חייב להיות או שאתה אומר, מי שלומד את הרמב״ם, הוא כבר שומר על התפילין, הוא לא מאלה שחוששים. לא, כי זה היה הרמב״ם, כי זה מביא מכשול בשמירת נקיות התפילין. מדברים, כל העם צריך לשמור נקיות התפילין, מדברים על תלמידי חכמים שלומדים רמב״ם.
או שאתה יכול רק לומר שברגע שהוא כבר למד את זה כבר גם לא כל כך מסוכן, כי הוא זוכר שבלימוד הזהירו שצריך לשמור נקיות. מה יקרה כאן? הדילמה תזכיר לו, הוא יזכור שהייתה דילמה הלכתית.
דובר 1:
יכול להיות ספר כזה, זו תמיד שאלה שיש לי באמת, האם זה כמו הגמרא. הגמרא כתוב בה זאת, הגמרא אינה ספר ציבורי, הגמרא היא ספר פרטי לתלמידי חכמים. בדיוק כך הרמב״ם גם לא כל כך… הוא גם ספר פרטי. שאל אדם אקראי על איזה דבר כתובה הלכה שלומדים אותה אף אחד, הוא לא יידע על איזו הלכה זה. הוא עושה באמת למיעוטא דחיים.
אבל ללמד ברבים פירושו כשהרב אומר שיעור פרק, אז הוא לא אומר את כל הדבר, הוא אומר… אז הוא מתמקד במה שחסר לציבור, צריך נקיות של תפילין, לכן לא יהיו אותן בלילה.
הלכה יא (המשך): המניח תפילין לכתחילה משתשקע החמה – עובר בלאו
דובר 2:
אוקיי. וכל המניח תפילין לכתחילה משתשקע החמה, לא יניחם עד שיבוא הלילה, אלא יסירם. הוא מתחיל להניח מאוחר, עובר בלאו, שנאמר “ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה”.
ושמרת, הרבה פעמים כשכתוב לשון ושמרת פירושו לאו.
מדוע הרמב״ם לא מונה את הלאו במנין המצוות?
דובר 1:
הוא מביא דבר מעניין, שהרמב״ם לא מונה את הלאו בין המצוות במנין המצוות. אומר שהרמב״ם מסביר במנין המצוות, שהרבה פעמים כשהוא מונה מצווה אחת שיש לה פרטי דינים שונים, הוא לא ימנה כל פרט בנפרד, כי סוף כל סוף זה תנאי במצוות הנחת תפילין שיהיה ביום, יש גם לאו.
יכול להיות שזה לא ממש לאו. זה לא מדרבנן. נכון, אפילו אם כן, התורה אומרת שלא, כי לא כתוב מפורש, זה פירושו רק ביום, אבל לא פשוט שהוא עובר והוא חייב מלקות. יש איזושהי זלזול או משהו בזמנים של תפילין, אבל זו לא חטא שההבנה שלו היא שהוא לא הניח תפילין.
דובר 2:
מדברים אפילו אם הוא כבר הניח כל היום, והוא רק פעם אחת לא תפילין? או לא כי הוא לא היה נזהר ביום?
דובר 1:
לא, זה לאו. וזה פירושו, כן, ברור שזה לא לכתחילה.
דובר 2:
לא, רק לכתחילה פירושו… אדם פעם ראשונה, או כשלא הניח. זה פירושו מניח לכתחילה. אחרי שהניח.
דובר 1:
כן. זה לא משהו כל כך יותר דבר, כמו… זו בעיה.
חילוק בין רמב״ם ושולחן ערוך
דובר 2:
לא צריך לקשר עם זה אין מורין זאת ברבים, שהילדים, או שאנחנו דואגים מאוד מאוד לנקיותם, הולכים לעבור בנחת. אבל זו לא הסיבה של העניין של לכתחילה. עכשיו זו אותה סיבה של לכתחילה? אבל זה דבר גדול יותר, יותר כמו שהוא עושה ברכה לבטלה, כי אין מצווה להניח בלילה. או שזה מבטל ברכה, זה מבטל את ההנחה לכתחילה.
או שיש הרבה שיטות אחרות, כן הרמב״ם פסק שלילה לא זמן תפילין, ורק… אבל השולחן ערוך ועוד אף אחד לא לעזוב את התפילין, יש לנו כאן לא אנשים קדושים התחלות. יש אחרים שהם לכאורה מחלוקת תנאים, שיש פסקים אחרים שפוסקים בכלל שלילה זמן תפילין. מילא יוצא אחרת ההלכה. אם זה זמן תפילין, יוצא אחרת, יוצא שהלאו הוא רק מדרבנן. אלה המחלוקות.
דובר 1:
לא, השולחן ערוך, הוא גם השולחן ערוך, אבל הרב מבריסק היה אומר, היה מעניין, היה עונש מהרדב שיניח בלילה, כי… לפי השיטות של לילה זמן. כן, הוא היה רוצה להיות לא לפספס יום שלם בלי תפילין. זה דבר אחד, קודם כל כי זה אומרים לא ברבים, אבל ביחיד גם כן הולכים למורא.
דובר 2:
והדבר השני הוא שיש חילוק, הדבר הטכני. הרמב״ם פוסק שמעלה שאין תפילין בלילה עובר בלאו, אבל השולחן ערוך לא סובר כך. השולחן ערוך סובר שלילה אין זמן תפילין, כל הדבר הוא רק מדרבנן שמא יישן בהן, לכן יוצא שאין לאו, זה רק איסור דרבנן. הרמב״ם אומר שכן, מדאורייתא הוא סובר שזה לאו. זה חילוק להלכה, למעשה אין חילוק, אבל מבחינה לימודית של ההלכה יש חילוק.
הלכה יב: בא בדרך ושקעה עליו חמה
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה דבר כזה: היה בא בדרך ותפילין בראשו, אדם בא, הוא בא בדרך, אותו בא בדרך כבר מצאנו בקריאת שמע ותפילה. אנשים שואלים, זה קורה, אותו דבר שאנשים הולכים בדרך, אחד הדברים שאנשים הולכים לעשות. תפילין בראשו, הוא הולך עם תפילין על הראש. ושקעה עליו חמה, כן, ושקעה עליו חמה, החשיך, השמש שקעה, ועדיין יש לו תפילין.
מה הוא יעשה עכשיו? אנחנו לא רוצים שהוא יזלזל בתפיליו, אבל מצד שני יש עניין של לא ללכת עם תפילין בלילה. אבל אומרים לא, הוא כן ישאיר את התפילין, רק מה אז, הוא ישים את ידו עליהן, שלא יהיו גלויות, שכשהוא הולך ברחוב כולם יראו אותו הולך עם תפילין, כי לכתחילה לא הולכים עם תפילין בלילה. וכשהוא מגיע הביתה, חולץ אותן שם. אחרת שהוא יסתובב עם תפילין בידו, נראה שזה אולי לא כבוד.
תרגום לעברית
דובר 2:
אה, יש שלומדים שזה מדבר על שבת, ואסור לו לשאת. אבל הרמב״ם ענה על זה. אה, מה שצריך? צריך לראות. זה עוד בגלל עין הרע. אחרת לא יראו שהוא הולך עם תפילין בלילה. זה קשור לכך שהרמב״ם פוסק לילה לאו זמן תפילין.
דובר 1:
מה הבעיה שיוציא אותם וישים בתיקו או משהו? יכול להיות שזה לא כבוד, הוא לא תולה אותם. הדרך הטובה ביותר שיש לו לשמור על התפילין היא הדרך שהוא הולך. אולי זה לא מעשי, זה דבר.
הלכה יב (המשך): יושב בבית המדרש וקידש עליו היום
דובר 2:
בסדר. מה אם הוא בבית המדרש? היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו, וקידש עליו היום, נעשה שבת. אז אה, אז זה לא זמן שהוא, הוא לא בא בדרך. שם זה בא בדרך, ולא הולכים בדרך כל כך קרוב לזמן. אז איך נעשה הטעות? כשיושבים בבית המדרש עם תפילין, כן, וקידש עליו היום, מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. זה אותו דבר, לא צריך יותר חומרא כש, קודם הולכים הביתה לעשות קידוש, למה לא כל ההלכות האלה.
יכול להיות שיש הבדל, אבל הוא עשה את זה ככה. הוא בבית המדרש, אין לו מנין בבית המדרש שלו.
דובר 1:
כן, כנראה הוא הולך קודם הביתה לוודא שהאישה מדליקה נרות וכו׳, ולשאול את השאלות של יום טוב. זה כבר מאוחר לזה, את זה צריך לעשות “מבעוד יום”. הוא כבר מגיע לביתו. את זה חכמים יושבים בבית המדרש, הוא לא יודע את כל המעשיות.
בקיצור, מותר לו ללכת הביתה עם התפילין לבושות, אף על פי שבשבת לא הולכים עם תפילין, אבל הוא לא צריך
בית סמוך לחומה – דיון בפשט הרמב״ם
דובר 1: אולי זה ענין של שלא יהיה גדות הגדות, כדי שלא יראו ברבים אנשים עושים אחרת מההלכה המקובלת. אה, אותו דבר בחול. וביום טוב בית סמוך לחומה שמשתמרים בו? מדברים כאן חזרה על האדם ש… אה… הבא בדרך. אה, לא השבת.
דובר 2: כן.
דובר 1: אבל זה אולי גם, כן, שבת יהיו בחול, מה שמכוון שזה הגיע עד לביתו.
דובר 2: אהא.
דובר 1: לא ברור. העולם מתלבט כאן בפשט של הדברים האם כאן מדברים על שבת או על חול.
דובר 2: בסדר.
דובר 1: בסדר, בואו נמשיך. אבל מה יעשה? ומניחן שם, מניח אותם במקום של…
דובר 2: כן?
דובר 1: כן. בבית סמוך לחומה. אבל בשבת אני מבין את זה, שאסור לו ללכת יותר ממה שחסר לו. אנחנו נושאים… אנחנו לא נושאים. הם עושים את זה בחוץ, מה זה אומר לשאת?
אולי הפשט שזה יותר ענין ששבת לא הולכים עם תפילין, או בלילה לא הולכים עם תפילין. ואם לא חלץ תפילין מששקעה החמה לפי שלא מצא מקום לשמרם, ונמצאו עליו כדי לשמרם. אם אדם הולך עוד עם תפילין מהיום, הוא לא הוציא כי לא היה לו איך להוציא, וזה מונח עליו כי שם זה המקום הנוח והטוב ביותר וצריך לשמור עליו. הוא לא צריך להיות מניח ידו עליהם.
זה מדבר על בית הסמוך לחומה, או בא בדרך, ואם הוא מחזיק את זה, צריך לשמור עליו בחומה אז ישים אותו שם. מדברים על שבת. אני לא יודע, לא מבינים על מה מדברים. חזרה לפני שבת, מה הרמב״ם מדבר כאן, אני לא מבין מילה.
בכלל זו סתם הלכה בכלל. שמי שאין לו שמירה על התפילין, זה לא רק שהוא לא יכול לעשות את זה גם ברבים, אלא אפשר לומר בשיעור, אם מישהו לא הניח את תפיליו, אלא הוא לבש אותם, מותר לו להשאיר אותם לבושות אפילו בלילה או אפילו בשבת.
דובר 2: נכון, כך נראה.
הלכה יג: החייבים בתפילין
דובר 1: נכון, עכשיו נדבר מי חייב להניח תפילין. אומר הרמב״ם, כל הפטור מקריאת שמע פטור מן התפילין. כן, פשוט שניהם אותה מצווה, פטור ממצווה, כל מצוות עשה שהזמן גרמא.
קטן שיודע לשמור תפיליו
אומר הרמב״ם, קטן שיודע לשמור תפיליו, כמו שלמדנו קטן שיכול כבר לומר משהו, יכול לקרוא קריאת שמע, כמו, כן, מה נלמד את זה? כן, כן, קטן שיודע לדבר. כך הוא אומר, קטן שיכול לשמור על תפיליו, זה כבר מספיק להצטרף לתפילין, אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות.
טוב מאוד. המנהג שלנו לא כך, המנהג שלנו שאנחנו מקפידים לעשות את זה קצת לפני, אבל כתוב בפשטות בשולחן ערוך כאן, שאנחנו לא נוהגים לתת תפילין לקטנים, אלא לגדולים.
דובר 2: אולי לשמור תפילין לא אומר רק לא לשבור אותם, זה אומר שהוא יכול עם הראש, הוא לא יכול ללכת לשירותים. ילד בן עשר יכול כמו ילד בן שלוש עשרה.
דובר 1: לא, לא, יכול להיות בגלל זה, יכול להיות בגלל זה, אבל השולחן ערוך אומר שאנחנו נוהגים, הספר העיטור אמר שמה שכתוב קטן לא מתכוון לקטן ממש, זה מתכוון לקטן להיפך, אפילו כשהוא בן י״ג, בואו עוד נחכה עד שיהיה לו ידיעה לשמור תפילין. ואנחנו לא נוהגים כך גם, אנחנו נוהגים שמגיל שלוש עשרה מניחים תפילין.
חולי מעיים
חולי מעיים, כל מי שאינו יכול לשמור את נקביו אפילו רגע, פטור מן התפילין. בסדר. שאפילו הוא יכול כן לשמור את נקביו, אבל זה קשה לו, הוא יצטער, הוא פטור. לא חייבים להצטער בשביל מצווה.
אבל בתפילה וקריאת שמע אין את ההלכה של חולי מעיים, כי הוא יכול מיד לעצור. הוא לא צריך להמשיך והלאה, הוא עוצר מהר. תפילין הוא צריך להוציא.
שם יש גם ענין של שאם מפיח צריך לעצור כי הוא גוף נקי. זה לא ממש מספיק מגוף נקי, זה גם דבר של הכרה, זה רגע, בסדר, לרגע הזה הוא… אני מתכוון שזה לא… לא, יכול גם להיות שתפילין הוא צריך גם להוציא, הוא חושש ש… אבל זה עוצר, זה עוצר את הרגע שאתה לא מרגיש טוב, אתה יכול לעצור ולהתפלל.
דובר 2: בסדר.
וכל הטמאים קורין
דובר 1: “וכל הטמאים קורין”. ויכול עוד להניח תפילין ולקרוא קריאת שמע. מובן, אין תקנת עזרא לתפילין.
דובר 2: אפילו בזמן עזרא זה היה, או זה רק היום שאין תקנת עזרא?
דובר 1: לא יודע. אתה אומר שאתה יודע שמצרפים, שהגמרא אומרת “וכל הטמאים קורין”.
דובר 2: אה, אבל אני שואל אפילו בעל קרי שעזרא אמר שלא ילמדו תורה, האם על תפילין הוא כן אמר? שהם חייבים. עזרא אמר שהם חייבים, שצריך להיות חייב ללכת למקווה.
דובר 1: לא, אני מבין. כמו שכשעזרא אומר שהוא חייב לקרוא קריאת שמע, אבל אם הוא לא הלך למקווה לפני קריאת שמע הוא פטור לפי עזרא, נכון?
דובר 2: לכאורה, אני מבין מה אתה מתכוון.
דובר 1: אפילו חולי מעיים, לא תחשוב שטמא הוא גם כמו חולי מעיים, כי אנחנו חוששים מלהיות טמא. אה, טומאה היא דבר רוחני, טומאה היא לא בעיה.
דובר 2: כן, זה נכון, אני מבין. אבל אני שואל אותך בגלל בעל קרי. הגמרא אומרת שבעל קרי, לא, שבעל קרי מותרים להניח תפילין. האם זה אפילו לפי מה שעשו תקנת עזרא?
דובר 1: אני לא בטוח. מבין מה אני שואל?
דובר 2: יולדת ונידה טהורות.
דובר 1: בסדר. כן.
מצטער ומי שאין דעתו מיושבת
כשהוא ישן, הגמרא אומרת שבשינה אסור לו. בסדר, טוב. בואו נמשיך. אה, איפה אנחנו כאן?
“וכל המצטער”, כן, דבר חשוב. “מצטער”, או “מי שאין דעתו מיושבת עליו”, מי שעצבני, מה שלא יהיה, הוא נסער בנפשו, פטור מן התפילין.
כאן לא כתוב התנאי, זה לכאורה יותר קל מקריאת שמע. כי בקריאת שמע יש הלכה רק טרוד טרדת המצווה הוא פטור מקריאת שמע, רק חתן או אבל, הוא פטור מ… אבל תפילין כן היה, “מי שאין דעתו מיושבת עליו”.
דובר 2: כן, כן, בגלל כוונה, נכון. כי הוא לא יכול… תפילין גם.
דובר 1: אבל כאן, בתפילין לא שייך מצטער, אולי תפילין לא שייך מצטער, אני לא יודע. אבל סתם מניח תפילין בלי ישוב הדעת, לא יוצאים. אבל מי שמצטער, הוא חולה, או שהוא לא יכול, יש לו טרדה גדולה מאוד חזקה, הוא לא צריך להניח תפילין. כך כתוב ברמב״ם.
דובר 2: כן?
דובר 1: מהאבל ממש לא מניח תפילין, כך נראה. אבל שם זה אחרת, כי שם יש… זאת אומרת, אה, למדנו, נלמד, למשל, הרמב״ם לא אומר בתשעה באב שיש מנהג שלא מניחים תפילין בתשעה באב. הרמב״ם לא אומר שבמנחה צריך כן להניח. הרמב״ם אומר שבכלל לא צריך להניח, שלא מניחים תפילין בשחרית. אפשר באמת לטעות בדבר הזה, שמצטער פטור.
דובר 2: בסדר.
כהנים, לוים, ואנשי מעמד
דובר 1: עוד מי שפטור. מי עוד פטור? אומר הרמב״ם, כהנים כשהם עושים את העבודה, לוים כשהם עושים את העבודה של לשיר, לעשות מוזיקה, כל הדברים האלה. כל הדברים האלה, על הדוכן. עומדים על הדוכן שם, כמו הכהנים, למדנו קודם הכהנים מדוכנים, שם היה המקום בבית המקדש שהיה להם התזמורת שלהם מישראל.
בשעת העבודה היו שלוש קבוצות: היו כהנים שעשו את העבודה, לוים שרו, והיתה קבוצה של יהודים שצפו, שהיו שם אנשי מעמד, והם היו שליחים של יהודים אחרים. כל שבוע היה מעמד אחר, קבוצה מאזורים אחרים שהלכו לצפות בעבודה בבית המקדש.
כל השלושה הם עבודות שקשורות לבית המקדש. הם כבר עוסקים במצווה. אז באה העבודה עם שלוש הקבוצות. ממילא, כל אלה פטורים מתפילין, כי הם כבר עוסקים במצווה.
מעניין. וגם, לכאורה הם לא יכולים להסיח דעת מהתפילין, אבל כאן הם חייבים להסיח דעת, כי הם צריכים להקשיב לקרבנות. הם צריכים להתמקד בקרבנות. חילוק.
דובר 2: בסדר.
דובר 1: אה, אולי זה קשור לדעת. זאת אומרת, מכיוון שצריך, כשמניחים תפילין, זה לא רק שמניחים תפילין, לא יכולים להניח תפילין לרגע. כל הזמן שיש תפילין צריך לזכור שיש תפילין. וממילא, בשעת העבודה זו תהיה סתירה, לא יכולים לעשות שניהם ביחד. אז חילוק, הוא צריך לעמוד ולהסתכל על העבודה, הוא לא יכול לעשות משהו אחר. זו סתירה, כי תפילין צריך שלא יסיח דעתו, ומשא״כ כאן יש סתירה. תפילין היא לא מצוות במעשה, תפילין היא מצווה שהיא קודם כל מצוות של דעת.
הלכה יד: חייב אדם למשמש בתפילין
חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה. זו הלכה, זה מבואר בגמרא. הוא אומר, חייב אדם למשמש בתפילין מזכיר לי את המכוניות האוטומטיות, שהם רוצים אבל כן שתניח את הידיים על ההגה מזמן לזמן, אם לא הוא מתחיל לצפצף. הוא אומר, התפילין עובדות, אבל אתה צריך להיות שם, אתה צריך מזמן לזמן להראות שאתה עוד שם, לגעת בתפילין, התפילין צריכות להרגיש את המגע שלך.
הוא אומר שיכול להיות שהרמב״ם, כמו שיש מי שלומד שהרמב״ם לומד שכל שנייה הוא צריך לגעת בהם, זה לא הגיוני, כל זמן, כל שנייה? לא. חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהן עליו, שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע אחד. הוא לא יכול אפילו רגע אחד.
למה? שקדושתן גדולה מקדושת הציץ. שציץ אין בו אלא שם אחד, מה הקדושה של הציץ? השם. והציץ יש בו רק שם אחד. ואילו יש שם אחד ועשרים שם של יד, וכן בשל ראש. יש עשרים ואחד פעמים את השם. צריך להסתכל בפרשה ולספור, שכתוב סך הכל בארבע הפרשיות כתוב עשרים ואחד פעמים השם המפורש. יוצא שזה עשרים ואחד פעמים יותר חשוב מהציץ. ממילא צריך באמת לא להסיח דעת.
דובר 2: לציץ יש גם מעלות, זה חתיכת זהב שמנוקב בשם הקודש.
דובר 1: אה, נראה שזה כלום. הכל חלק מזה. לא, הוא לא אומר עשרים וארבע פעמים כך. כן, לציץ יש עוד מעלות. אני שומע, אני לא יודע.
ומכיוון שהציץ הוא מקור שאסור להסיח דעת, כן, כתוב “והיה על מצחו תמיד”, יש איזה מקור שאסור להסיח דעת, ממילא קל וחומר שהתפילין צריך לגעת בהם. כן, כי אתה יכול בקלות לומר שעל הכהן גדול לא מבקשים יותר מדי, אבל על כל יהודי שמניח תפילין, כל יהודי.
הלכה טו: תפילין צריכין גוף נקי
עוד דבר, תפילין צריכין גוף נקי. זה עוד ענין של זהירות, דומה ללמשמש בהן. כן, שיזהר שלא תצא מהן רוח מלמטה כל זמן שהן עליו. התפילין צריכות להיות רק רוח מלמעלה ולא מלמטה.
לפיכך, אסור לישן בהן שינת קבע ולא שינת עראי. אסור לישון איתן, אלא אם כן הניח סודר, אלא אם כן כיסה את התפילין במשהו.
ואם היתה אשתו עמו, אם יש לו איתו את אשתו… אם נלמד שוב, תפילין אסור לישון עם התפילין. מצד שני, אם הוא הולך לישון ולא לישון, למה אז הוא ילך להרגיע? אז אין נתינה. מצד שני, עריות, שאדם יכול כן להישמר מזה, שם יש שני מיני עריות. יש גדר אחד, “ולא היתה אשת איש”, אז אם יש אשת איש, אז הוא הולך לפייס את האישה, כשאשת האיש רואה שגם לא היה.
שינה עם תפילין
דובר 1:
ואם היתה אשתו עמו, אם יש לו איתו את האישה…
אם נלמד שוב, תפילין אסור לישון עם התפילין. שינת קבע אסור בכלל לישון, כי אז הוא יפיח, אז אין לו גוף נקי. שינת עראי, שאנשים יכולים כן להישמר מהחלק הזה, שינת עראי, ולא הניח עליו סודר, והוא לא שם סודר, אם היתה אשתו עמו, אז, אם אשתו עמו, אז הוא יחשוב על האישה, וגם זה לא גוף נקי. זאת אומרת, בעל קרי מותר בתפילין, אבל לעשות את המעשה עם התפילין, זה לא דרך.
ממילא, אם לא, מותר לישן בה שינת עראי. כיצד יעשה שינת עראי? כן? מניח ראשו בין ברכיו וישן. בסדר. יש מנהג כמו שאתה אומר, זה אומר שהוא מניח את הידיים על השולחן. מה זה? הוא מניח את הידיים על השולחן. כן, הוא יכול גם על השולחן, הוא שם את הטלית על התפילין, והוא מותר לישון שינת עראי עם תפילין, אבל לא שינת קבע.
הוא הדין שלא יפרוש ידיו, הוא לא לבוש, הוא סתם מחזיק את זה על ידיו. כמו שאמרת קודם, מחזיקים את זה, זה תלוי עליך, משהו כזה, יש לו את זה קשור עם לישן בהם תפילין, לא ישירות, לא ב… זה.
אכילה עם תפילין
דובר 1:
הוא אומר הלאה, ואין אוכלין בהם אלא אכילת עראי. אסור לאכול אכילת קבע עם התפילין, אלא אכילת עראי. הוא אומר הלאה, אבל אם נכנס לסעודת קבע, אבל מה אז? מה ההלכה, אם הולכים לסעודת קבע, חולצן ומניחן במקום משומר, אחר יטול ידיו, הוא צריך להוציא אותם ולרחוץ ידיים, ואחר כך הוא יכול לחזור לתפילין, ויברך על נטילת ידים.
דובר 2:
מתי אחר כך? הדברים, כי נטילת ידים אסור לעשות כשלבושים תפילין? גם לא לאכול? אז מתי הוא שם אותן?
דובר 1:
ואחר כך, אחרי שהוא מסיים את הסעודה. אה, יטול ידיו, יטול ידיו, זה אומר מים אחרונים. יטול ידיו לא אומר נטילת ידים. נכנסים לסעודה, אכילת עראי קודם כל מותר לאכול עם התפילין, מה שזה לא יהיה השיעור של אכילת עראי. זו הסעודה. יש הרבה אנשים דתיים, הם הולכים, הם מניחים אותן, הם שמים אותן על השולחן. אני מתכוון שהמשנה ברורה אומרת ענין, שיהיה על השולחן, הוא לא ישים על מדף איפשהו. הוא עוד מחזיק ליד התפילין שלו. ולפני הברכה התפילין של ראש, הוא עושה נטילת ידים, מים אחרונים, הוא שם שוב את התפילין, הוא מברך עם התפילין. דבר יפה לברך עם התפילין. עדיין לא יכולתי לראות שום תורה דעי, בסדר, כנראה היהודים בירושלים נוהגים כך שם.
בית הכסא עם תפילין
דובר 1:
וההלכה היא תפילין כשזה לפני בית הכסא, שדיברנו קודם שהוא צריך ללכת לנקבים, “לא יניח תפילין בחורים הסמוכים לרשות הרבים”, בבתי הכסאות הישנים היו סוגים של חורים, חורים, ושם אפשר היה לשים את התפילין. “חושש אני שמא יטלוה עוברי דרכים”.
תרגום לעברית
“חייב אדם לעשות, אפילו צריך להשתין מים, אפילו אם אדם צריך רק ללכת קצת לבית הכסא להשתין מים, חולץ תפילין ויוצא ארבע אמות מאותו מקום, גוללן בבגדו כמין ספר תורה”, הוא צריך לגוללן בבגדו כמו ספר תורה, זאת אומרת הוא צריך לעטוף אותן בבגדו, “ואוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח, כדי שלא תראה רצועה יוצאת מתחת ידו טפח”, שלא תצא שום רצועה, זה נכון אפילו אם יוצא קצת, אבל שלא יהיה טפח. “ונכנס”, ברגע שהוא עטוף הוא רשאי להיכנס לבית הכסא, “וכשיצא, ירחיק ארבע אמות מבית הכסא”, אז הוא יכול להחזירן, הוא צריך להתרחק עוד ארבע אמות, כדי שלא יהיה מחובר, הוא צריך לעשות הפסק בין בית הכסא לתפילין.
בית הכסא קבועה ועראי
דובר 1:
“במה דברים אמורים? בבית הכסא קבועה, שאין ניצוצות ניתזין עליו”, בית הכסא קבועה מסודרת במערכת כך שאדם לא יירטב מהליכה לאותו בית הכסא, זה עשוי במדרון או משהו. “אבל בית הכסא עראי”, הוא הבין שזה מתיז סביב, “לא יכנס בהן כלל, אפילו כשהן גלולין ונתונין בידו”, אפילו כך, “אלא חולצן ונותנן לחברו שישמרם”, הוא צריך לחלוץ אותן לגמרי ולמסור למישהו שישמור אותן, ולא להיכנס לאותו חדר, כי אותו חדר יותר מלוכלך. “ויש אומרים שאין חילוק אפילו בבית הכסא קבועה, אלא בישיבה”.
דובר 2:
מה ההלכה? מה לא נכנס כאן? מה הוא רוצה מזה? זה בסוף מסכת ברכות, הדינים של נקבים. כן, אבל מה לא נכנס כאן? זה לא בשבילנו. איך זה עובד?
דובר 1:
הוא מתכוון לומר שצריך לעשות כך, צריך לעשות עם הנייר עם התפילין.
דובר 2:
אה, כי אתה רוצה שיהיה נקי? אחר כך כשאתה מחזיר אותן, אז תיתן להיכנס. כן. זו הלכה, צריך לעשות כך וכולי. איך זה עובד אפילו במקום קבוע. אתה חושב שזה מספיק? כי משהו, זה צריך להיות ממש חם, זה לא מתיז בחזרה.
דובר 1:
ברגע שהקילון פשוט, שהוא חושש שזה יתיז עליו, ממילא בלטינית לגמרי, זה קל יותר. אם יש רצפה שמסודרת, זה יותר קל, אין בזה חכמות. מעלה גדולה של ישיבה. כן. איך פותחים חור. אפילו במקום קבוע, זה חור אחד. אבל אם מקום קשה, יש עצה, כן, מקום המדרון, כך זה כאן.
כדי שיצא התחתית, זו עצה פשוטה, אבל לכאורה הוא עשה זאת עם גוף נקי. האם הם עשו זאת כדי שיהיה גוף נקי? אני לא יודע. ברוך השם, היום לא צריך שום עצה, אבל הולכים חור.
היה לבוש בתפילין. יש אופן שהוא מטיל מים, מה ההבדל זה אותו דבר אצלך. כן, זה בית הכסא של היום, ברוך השם הכל כבר יותר קל.
תפילין בלילה ובבית הכסא
דובר 1:
היה לבוש בתפילין. אין כאן שום… אוקיי. אז הוא הלך בתפילין, איך הוא עדיין לבוש בבית הכסא לעת ערב?
בלילה, זה כבר נשאר, הוא למד קודם כך עם משנה איך זה יכול להישאר. אבל אין לו זמן, כן, כלומר הוא היה צריך ללכת עוד לבית הכסא לפני שנעשה לילה. ממש לפני השקיעה, כמו… והוא לא הולך להחזיר אותן. נכון. סוף במידה יש לו כאן הערות. אבל אולי מאוד מאוד יצא כבר סוף היום.
קודם היה לנו היתר, שאפשר לעטוף אותן בבגד וללכת ואחר כך להחזירן, אבל כאן הוא לא יכול לעשות זאת. אבל זה רק אם אתה הולך להחזירן מיד אחר כך, מותר להחזיק אותן על הבגד. אבל אם אתה לא הולך להחזירן מיד אחר כך, אסור להחזיק אותן גלולין בבגדו, אפילו כלומר בבית הכסא הקבוע שזה נקי. אלא בבית הכסא, מה צריך לעשות? הוא צריך להניח אותן בכלי.
הייער גאד. אני מפסיק לחלוץ את התפילין, מניחן בכלי, שם מניח בכלי, אם היו בו טפח. ואז הוא רשאי ללכת עם זה לבית הכסא גם. כי התפילה עושה את זה כמו… כמו הרחקה. או כל כלי, כלי אחד, אפילו טפח אחד. בכלי, מה זה אומר זה עדיין כלי של התפילין, וזה צריך להיות הפסק גדול יותר. אבל כלי אחר, זה עושה הפסק שלם, כי גם זה כלי בידו ונכנס.
במחנה ובמצרח תפילה, אז מניחן בכלי, כי גם זה כלי בידו ונכנס. אז עוד, או הכלי שלו של התפילין עם טפח, או כלי אחר, אפילו בלי טפח.
שכח ונכנס לבית הכסא בתפילין
דובר 1:
מה הוא שכח? שכח, אני יכול להזיז קצת כאן. שכח ונכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין, הוא שכח שיש לו תפילין והוא כבר בבית הכסא, אז מניח ידו עליהם, כבר הגמרא ומדרשים עד שהוא מסיים מה שהוא מחזיק עכשיו באמצע, החלק הראשון, ויוצא וחוזר, ואחר כך נכנס ועושה כל צרכיו.
דובר 2:
אוקיי, למה אסור… למה הוא לא מחויב לשים ב… למה הוא בקלמניש? למה הוא יפסיק אותו?
דובר 1:
התשובה היא, כמו שמסבירים גדולי האחרונים, ירא על דבר חלום שיש בו סכנה גדולה. אסור לעצור… סכנה היא ממש באמצע.
מה קורה בשולחן ערוך, ושימש מטתו בתפילין? רגע, אז לא יחזיר לא בצד זה ולא בצד זה עד שיטלם, אבל שישאר כמו שזה מונח, כי ידיו עכשיו מלוכלכות, ושינוי המקום הוא סכנה.
דובר 2:
לא, טוב. הסדר של ידיים הוא לעשות דברים, זו סכנה. לא, הרמב״ם יש כאן קצת חוסר הבנה. אוקיי, אוקיי, אוקיי, אוקיי.
דובר 1:
אם כך, ההלכה היא, אפילו אחד אומר הידיים שלי כן נקיות, אתה אומר זה לא. מה זה?
תפילין במרחץ
דובר 1:
הנכנס למרחץ, אז כך, זה תלוי לאן הוא הולך. מקום שבני אדם עומדין לבושין, החלק של המרחץ שבו אנשים לבושים בלבוש העליון, מקום שבני אדם עומדין שם מקצתם ערומים ומקצתם לבושין, שם שיש ויש, אז לא צריך לחלוץ את התפילין, זה לא מקום מגונה כזה. למשל, המקום שלנו שבו מתלבשים. אבל אסור ללכת להניח תפילין, כי זה בכל זאת מקום של ערומים.
מקום שבני אדם עומדין שם ערומים, שבו כל אחד לגמרי בלי לבוש, שם חולצים את התפילין, ואף אחד לא יניח.
עוד מקום, לא הולכים עם תפילין לבית הכסא.
תפילין בבית הקברות
דובר 1:
לא יעבור אדם לפני המתים בבית הקברות ותפילין בראשו, לא הולכים לבית הקברות עם תפילין. כך למדנו, לא אומרים שום קריאת שמע שם, נכון? אפילו זה לא בית הקברות, אלא יש פשוט קבר איפשהו, גם צריך לעשות ארבע אמות. מת הוא מתחת לאדמה, אי אפשר להסתכל על המת. למה? לא, זה גם בענין של זה לועג לרש. זה לא דבר יפה ללכת ליד מת ולומר, “הנה, אני חי בכל זאת.” מה זה אומר שאתה חי? אתה אוכל? לא, אתה הולך בתפילין, אתה מראה שאתה חי. וילבוש צדקה כשריון, וילבש בגדי נקם תלבושת. עוד דבר, כמו… כמו שזה אותה רמה של קריאת שמע ותפילה, זה לא ברור. לא, כי “ירוץ בגדו” זה ממש מה שהוא בכבודי.
נושא משא על ראשו – אסור לשים דברים על הראש עם תפילין
דובר 1:
יש הלכה, “נושא משא על ראשו” – אי אפשר, אסור לסחוב דברים על הראש וגם לסחוב תפילין על הראש. אז מי ששואל על תפילין של ראש יש תשובה רמה. זה כי כלי התפילין הוא על הראש, וזה גם, אז זה כמו תחרות, מה יהיה.
אבל אפילו פחות, “אסור להניח על ראשו שיש בו תפילין”. אסור לשים סמרטוט, כיפה. אבל צנועים, צנועים, אבל יפה יפה. תפילין צריכות להיות הדבר העיקרי שעולה על הראש. צריכות להיות התפילין, לא עם כובע. כמעט שמניחים את התפילין והוא נותן כובע.
דיון: להתפלל בלי כובע
דובר 2:
בכל מקרה, אתה לא מסכים. אתה צריך להתווכח. כן, אבל אם מישהו צריך, המשגיח הולך לזרוק אותו בגלל שלא הולך עם כובע להתפלל, שיבוא, רבי יצחק, רבי יצחק.
דובר 1:
אני אומר שצריך להביא את הרמב״ם עצמו. הלו, הוא צריך לבוא לשיעור. יש לו את השיעור שלנו ביוטיוב. לא צריך שום בית מדרש, לא צריך שום משגיח, לא צריך ללכת לשום מקום. יש לו שיעור ביוטיוב.
דובר 2:
לא, אבל אני רק רוצה להוציא שיש חומרא בזה. הוא חרדי, לא הוא קל שהוא לא הולך בכובע. כתוב בשולחן ערוך שזה יותר מהודר. יש ענין שהתפילין יהיו על הראש.
דובר 1:
אבל נראה שהענין כאן הוא כי יש לך עוד משהו מלבד התפילין. כן, זה מה שאני אומר. זה זלזול. זה זלזול בכבוד התפילין.
מדברים על שתי אותיות.
תשמיש המטה בחדר עם תפילין/ספר תורה
דובר 1:
“בעת שיש בו תפילין או ספר תורה”. אה, עוד הלכה טובה. “אסור לשמש בו מטתו”. אגב, כשמדברים על קדושה, איך צריך להתגבר, הולכים עם תפילין כל היום. “בעת שיש בו תפילין או ספר תורה”. “אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי, והניח הכלי בכלי אחר שאינן כלים”. מלבד הכלי, הכלי יונח בכלי נוסף. זה נקרא שני כיסויים. “אבל אם היה הכלי חשוב ומיוחד להם, אפילו עשרה כלים, ככלי אחד חשובים”. כל עוד… אם אדם מניח את זה ב… מעיל של ספר תורה, אפילו הוא שם שלושה מעילים והוא מניח את זה עוד בארון, זה נקרא עדיין כי זה עדיין כבוד לספר תורה. וכלי לא רשמי. כי מנוח בכלי בתוך כלי, מטה לא נחה תחתיו, מה שאין כן בכלי כסף שלא כנגד ראשו, גדולה שמירתן, אפילו איסטומא מטה. כי זה לא כן כלי בתוך כלי, אז זה יכול להיות אפילו בכרית שלו אפילו איסטומא, למה? כי זה אומר כבר מכוסה. כאן מדברים על דבר חשוב, שעוד מה שזה דורש לדבר כנגד ראשו, גם רצינו לומר קודם.
הלכה: הנחת תפילין בכר (כרית)
דובר 1:
זה עוד לא רשמית קודש. מתי זה כן קודש? כשהוא מתקן להניחו תחתיו ועל ראשו, שלא כנגד ראשו, כדי לשומרו אפילו אינו עמו. זאת אומרת כשזה כן קודש בתוך קודש, אז זה יכול להיות אפילו בכרית שלו אפילו אינו עמו. למה? כי זה אומר כבר מכוסה.
כאן מדברים על דבר חשוב, דבר ששייך לדבר. קודם גם, כשדיברנו על תפילין, שמניחים אותן על הראש כדי לשומרו. נכון, זה יכול להיות אצלו בבית. עדיף שיניח אותן בסעיף בחדר הקדמי שלו, אבל זה כבוד של הדבר.
הלכה כה: קדושת תפילין קדושה גדולה היא
דובר 1:
עכשיו מוציא הרמב״ם עם ענין יפה של מוסר, שמועה, בבא חדשה מציעא בוחר. אומר הוא כך, קדושת תפילין קדושה גדולה היא, מה זה? הבחורים הישנים לא צריכים? לא, כל בחור ישן צריך להיות בחור טרי מזמן לזמן. קדושת תפילין היא קדושה גדולה.
שכל זמן שהתפילין על ראשו של אדם ועל זרועו, עניו וירא. זה מזכיר לו להיות עניו, זה מזכיר לו להיות ירא. עניו פירושו לכאורה שיש לו יראת הרוממות, יש לו יראת כבוד. זה כבוד.
תוצאות הנחת תפילין
דובר 1:
ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, כל עוד האדם הולך בתפילין הוא לא נמשך בשחוק ובשיחה בטילה. ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו לדברי האמת והצדק. הוא עושה את ליבו פנוי, כמו שעמד אצל הנביא, כמו שעמד אצל מי שהולך להתפלל, לדברי אמת וצדק, טוב מאוד.
זה דבר מעניין, כי למדנו קודם כך, שתפילין צריך להיות בלי הסח הדעת וצריך להמשיך. כאן לומדים שהסיבה שצריך להמשיך היא כי כך לא חושבים על מחשבות זרות. זה מעגלי. זה עוזר.
הרמב״ם לא אומר שהסגולה נושאת אותך להתרחק ממחשבות זרות, אלא עושים אותך לעשות תפילין, מניחים תפילין, ואחר כך אומרים לך התפילין צריך ללכת עם כוונה. הרמב״ם לא אומר כאן שיהודי אסור לדבר שיחה בטילה בתפילין, הוא אומר כשהולכים בתפילין, ממילא לא מדברים שיחה בטילה. זו שמועה אחרת לגמרי.
מובן שצריך לעשות את זה, כי אם מישהו לא יודע על זה, הוא לא יתפוס בכלל את החשיבות של זה. אבל הוא צריך לסובב את זה עם עצמו. אבל הרמב״ם אומר שזה כאילו כך זה, כך זה הולך.
דובר 2:
כן.
לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום
דובר 1:
אמר רבא, על פי כך צריך אדם להשתדל להיות עליו כל היום. אז, יש לי דבר נפלא, ככל שיותר זמן הוא הולך, כך פחות זמן יש לו להיות עסוק בשטויות.
“שמצוותן כך היא”. כך היא המצווה, המצווה היא באמת שהתפילין ישמרו אותך משטויות.
חיבת הרמב״ם לרבא
דובר 1:
אמר רבא, רבא שהיה התלמיד המפורסם של רב הונא הקדוש. זו לא הפעם הראשונה שהוא כבר במקום הזה שהוא הכניס אותו. אני מתרגש מאוד מזה שרבא הוא תנא ופליג, כי כך הוא שני דורות. כמו שעמד בהקדמה למשנה תורה, הוא אוהב דברים שמקשרים דורות. אני יכול לשים את זה ברשימה של הרמב״ם שהוא מביא לשונות.
“שלא ילך ארבע אמות בלא תורה”. הוא גם הביא של רבא “שלא תסיח דעתך ממנה כל היום כולו”, זכרת? זה דבר נפלא מאוד. כן, זה מחובר. הוא אהב את הדבקות של רבא. משהו הוא הדבקות של רבא. כל הגישה שלו ראינו לא ללכת בלי תורה, או ציצית, או תפילין. כי הסיבה היא כדי שהוא תמיד יהיה במצב רוח רציני.
דובר 2:
טוב מאוד. אנחנו עוברים לדברי רמ״ז באצדק.
השוואה לציצית
דובר 1:
“וזהו שאמרו על ציצית ‘וראיתם אותו׳”, שעדיין לא למדנו ציצית, אבל ציצית צריך גם להיות שמירה כשיש ציצית? ‘וראיתם אותו׳ וזכרתם את כל מצוות ה׳”.
דובר 2:
לא, אבל בתפילין הוא לא אמר שזה עוזר, הוא אמר שזה עוזר כי יש איסור.
דובר 1:
לא, לא ידעתי את המשנה.
דובר 2:
זה מה שהוא אמר, שזה עוזר כי יש איסור של מחייב אותו למשמש.
דובר 1:
לא לא, אני מתכוון שזה הפוך. זה שניהם, זה הולך לשניהם.
הלכה כו: מצוותן ללבשן כל היום
דובר 1:
אוקיי, עכשיו הוא ילמד מצות עשה של תפילין, מצוותן ללבשן כל היום, המצווה העיקרית. אני מתכוון, אפשר תמיד לעשות את המצווה של תפילין. כמו שהרמב״ם אומר, “שמצוותן כך היא”. המצווה העיקרית היא ללכת כל היום. “ומשתדל להיותן עליו כל היום כולו”. זה יותר חיוב, יותר חיוב כללי, ויותר מצווה ללכת עם תפילין.
כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר
דובר 1:
למה? אומר הוא, כי חז״ל אומרים כך, ש“כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו”. כאילו מעיד עדות שקר, כי הוא אומר את הלשון של התפילין שאנחנו אומרים ב״שמע”, “והיו הדברים האלה”, “וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך”, ואין לו את התפילין עליו. אז זו עדות שקר, הוא רק בגלל שהוא רק מקיים, זאת אומרת עדות שקר.
זאת אומרת, המצווה היא ענף של מצוות קריאת שמע, לא ענף של מצוות תפילין. אבל הוא מוציא את זה כך, שהתפילין… זה פגם בקריאת שמע. אני מתכוון, הוא רוצה כאן להודיע שצריך להניח תפילין בשעת התפילה, כי אז הזמן שיותר מחייב. מכאן אפשר להתחיל של מניחין תפילין רק בשעת התפילה.
אני חושב אחרת. אני חושב שההלכה כאן עושה קצת יותר. ההלכה רוצה להזכיר לך שקריאת שמע עם תפילין יש להם קשר קרוב. גם זה עושה את קריאת שמע טובה יותר, כי זה לא הפסק, אבל זה גם עושה שתזכור מה התפילין הן. התפילין הן הדבר שמוזכר בקריאת שמע, שזה מזכיר לנו.
כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה
דובר 1:
אוקיי, הייתי אומר שזה יותר… אוקיי, אני לא צריך שום קריאת שמע. כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. זו לא ראיה, כי בארבע פרשיות תפילין יש שמונה פעמים את הדבר. הוא אומר שהשמונה מצוות הוא לא עושה, אז הוא עובר, הוא ממש עובר.
וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים
דובר 1:
וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים, שנאמר ה׳ עליהם יחיו. חשבתי שהפירוש הוא, ה׳ עליהם, שכשלומדים בתפילין יש 21 שמות, כששם ה׳ עליהם, יחיו, חיים. אני מתכוון שהמילה מעניינת, כי ביום הולכים בתפילין, בלילה לא. אז, השכר הוא שהוא יחיה יום, והיה ה׳ לך לאור עולם, תמיד יהיה יום, הוא יוכל ללכת תמיד בתפילין.
סיום
דובר 1:
הנה, עד כאן הלכות תפילין. הקדוש ברוך הוא יעזור שכל אחד יזכה להנחת תפילין.