סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעון – שיעור פילוסופיה: פרק ד׳ מתוך שמונה פרקים / הלכות דעות
—
א. פתיחה – אנקדוטה והקשר
[סטייה צדדית] פרופסור (מוויליאמסבורג) שנותן מבחנים לסטודנטים טוען שהפילוסופים המודרניים (דרידה, קאנט וכו׳) יש להם מבחנים/ביקורות טובות כנגד הפילוסופיות הקלאסיות הפשוטות והשכליות (סוקרטס, אפלטון), ושאלו “נכשלות”. הפרופסור הוא “חבר לדעה” – הוא מסכים עם מגיד השיעור.
—
ב. חזרה – היכן אנו עומדים
– פרקים א׳-ג׳ (זמן קודם): הנושא העיקרי היה דרך הממוצע – זהו הטוב.
– שני תחומים עיקריים שבהם דרך הממוצע רלוונטית: (1) בפעולות (מעשים) של האדם, (2) במידות המביאות לפעולות.
– כעת (פרק ד׳): הרמב״ם נותן דוגמאות – רשימה של תשע מידות, בכל אחת הוא מראה מהו הדרך האמצעי ומהם שני הקצוות הרעים.
—
ג. התזה העיקרית: הרשימה של מידות אינה סופית – היא רק דוגמה
1. הטענה
רשימת תשע המידות של הרמב״ם אינה “שולחן ערוך” של מידות. הוא אינו כותב “אלו הן המדות, לא פחות ולא יותר.” זו רק המחשה של עקרון דרך הממוצע – הוא מראה שבכל מידה הדרך האמצעי הגיוני.
2. נפקא מינה מהתזה
– אם חסרה אחת מהתשע – זה לא אומר שאתה אדם רע.
– זה לא כך שמי שיש לו את כל התשע הוא אדם טוב, ומי שחסרה לו אחת הוא רע באופן יחסי.
3. למה?
כי העקרון הכללי – דרך הממוצע – כולל הרבה יותר מתשע מידות. אפשר לעשות אלפי מידות. בשום מקום – לא אצל הרמב״ם ולא אצל אריסטו – אין רשימה ברורה ומלאה.
4. מה עושים בפועל עם הרשימה?
לוקחים מידות שאנשים כבר מכירים (מחז״ל, ספרי מוסר, תרבות, מהאבא) – ומראים שבכל אחת ההגדרה הנכונה = דרך הממוצע.
—
ד. הוכחה: ארבע רשימות שונות אצל הרמב״ם עצמו
לרמב״ם עצמו יש לפחות ארבע רשימות כאלה, ואף אחת לא תואמת את האחרת:
רשימה 1 – שמונה פרקים, פרק ב׳
– הקשר: לאיזה חלק הנפש שייכות מידות (חלק המתעורר).
– הוא כותב במפורש: “מעלות זה החלק רבות מאד” – הרבה מאוד!
– רשימה של תשע: זהירות, עדינות, צדק, סבלנות, ענווה, הסתפקות, גבורה, אמונה – “וזולתם” (= ועוד).
רשימה 2 – שמונה פרקים, פרק ד׳
– טיפול רשמי יותר במידות טובות.
– גם תשעה חלקים, אבל לא אותם תשעה כמו בפרק ב׳.
רשימה 3 – הלכות דעות, פרק א׳
– “דעות הרבה יש לכל אחד” – הרבה מאוד.
– הוא עובר בהרחבה על ארבע (בעל חימה, בעל תאווה, בעל נפש רחבה, נסוג).
– אחר כך עוד כמה רק עם שם, ומסיים ב“וכל כיוצא בהן” – יש עוד.
– אחר כך עוד: “וכן שאר הדעות” (הלכה ד׳) – שוב פתוח.
רשימה 4 – הלכות דעות, פרק ב׳
– רפואת המידות.
– הוא מביא מידות חדשות שלא עומדות בפרק א׳, למשל: שתיקה (“סייג לחכמה שתיקה”).
– עוד כמה מידות שאינן ברשימות הקודמות.
מסקנה מההוכחה
אף רשימה לא תואמת את האחרת. זה מוכיח שהרשימות אינן מיועדות להיות סופיות – הן רק דוגמאות.
—
ה. התנגדות ותשובה: האם זה כמו תרי״ג מצוות?
התנגדות (מתלמיד)
אולי גם רשימת תרי״ג מצוות אינה אמיתית?
תשובה
לא – במצוות הרשימה אמיתית, במידות לא. למה?
– במצוות: יש נפקא מינה אם משהו נמצא ברשימה – יכול להיות ספק אם משהו הוא מצווה או לא, ויש לכך השלכות הלכתיות.
– במידות: אין שום נפקא מינה אם מחלקים מידה לשתיים או עושים משתיים אחת. ההגדרה האמיתית של מידות טובות היא: בכל דבר ללכת בדרך האמצעי. זה הכלל, לא שום רשימה.
—
ו. ספרים אחרים עם רשימות של מידות
[סטייה צדדית]
– אורחות צדיקים – יש 28 שערים (חלק הם הפוכים: שער הגאווה / שער הענווה). אף אחד לא יודע מי כתב אותו (אולי אישה?).
– חובת הלבבות – יש גם רשימה של מידות.
– י״ג מידות הרחמים – עוד רשימה מפורסמת.
– ספרי מוסר אחרים – גם עם הרשימות שלהם.
אף אחת מהרשימות אינה סופית – זה מחזק את הטענה העיקרית.
—
ז. ארבע המידות הקרדינליות של אפלטון (Four Cardinal Virtues)
אצל היוונים הייתה רשימה מקובלת מאוד של ארבע מידות טובות עיקריות (מתוך “המדינה” של אפלטון):
1. טמפרנס / סופרוסינה (σωφροσύνη) – פרישות (מתינות)
2. קוראג׳ – אומץ / גבורה
3. ויזדום – חכמה
4. ג׳אסטיס – צדק (צדקנות)
[סטייה צדדית על חכמה:] תלמיד שואל האם חכמה היא כישרון (טאלנט) שמקבלים או לא. חכמה אינה כישרון – כישרון הוא “capacity”, אבל חכמה היא משהו שלומדים ועושים. הרמב״ם אומר במפורש בהלכות תשובה: “כל אחד יכול להיות חכם או סכל” – זו בחירה. חז״ל ופסוקים גם אומרים כך.
תוספת נוצרית
הנוצרים הקדמונים אימצו את ארבע המידות של אפלטון כ״בדרך הטבע”, והוסיפו שלוש “theological virtues”: Faith (אמונה), Hope (ביטחון/תקווה), Charity (חסד/אהבה – לפנים משורת הדין, לא רק צדק/צדקנות).
רשימות יהודיות
במשניות יש רשימות שונות (“עז פנים לגיהנם”, “קנאת סופרים תרבה חכמה”, “יהי ביתך פתוח לרווחה” וכו׳), אבל ביהודים לא מקובלת רשימה קבועה אחת כמו אצל היוונים.
—
ח. השאלה הפילוסופית: מה הטעם ברשימה של מידות בכלל?
1. קריטריונים לרשימה טובה (לוגיקה אריסטוטלית)
אריסטו לימד שרשימה טובה צריכה לעמוד בשני תנאים:
– ממצה (exhaustive) – היא צריכה לכלול הכל שיש, לא “תנא ושייר”.
– מחולקת נכון (properly divided) – לא צריך להיות אפשר לומר “למה לא חילקת אחרת?”
אף אחת מהרשימות המפורסמות של מידות לא עומדת בשני הקריטריונים. צריך להבין: מה מחבר ומה מחלק מידה אחת מהאחרת?
2. השאלה הרדיקלית: האם צריך בכלל רשימה של מידות?
טענה חזקה (קשורה לחזון איש ולצדיקים):
> אולי אין דבר כזה “הרבה מידות” – כל המידות הטובות מסתכמות בדבר אחד: להתנהג נכון / כפי מידת החכמה / לפי מה שצריך להיות. וכל המידות הרעות מסתכמות בדבר אחד: להתנהג לפי היצר הרע / לפי מה שנוח.
רבינו יונה: “כל המצוות הן תורת חכם, וכל העבירות הן תורת טיפש” – חכם/טיפש, צדיק/רשע, פרום/נבל. הכל חלוקה אחת.
3. ההתנגדות המעשית: “מה עוזרת לי רשימה?”
אם אני אדם טוב, אני כבר יודע שצריך לכבד את האבא, לא לאכול יותר מדי, להיות חבר טוב, וכו׳. אני כבר יודע אלף פרטים. מה אני עושה עם יצירת כללים כמו “מידת הכעס”, “מידת הגאווה”, “מידת הענווה”? מה זה עוזר לי? אי אפשר ללמד אנשים להיות טובים רק על ידי אמירה “זה נקרא כך וכך.” עדיף פשוט לומר: “תתנהג נכון, וזהו.”
זה נשאר כשאלה פתוחה – השיעור ימשיך לדון למה הרמב״ם (ואחרים) סוברים שרשימות של מידות הן בכל זאת שימושיות/חשובות.
—
ט. מידות צריך לראות בפועל – לא רק ללמוד תיאורטית
1. מידות הוא “ענין שבמעשה”
מידות הוא דבר מעשי, לא תיאורטי. לא לומדים מידות מ״תורות” (שיעורים/ספרים) לבד – צריך לראות זאת בפועל ממש.
– כללים על מידות (כמו “אל תהיה בעל כעס”) הם מופשטים מדי – זו “רמה גבוהה יותר של הפשטה” שלא עוזרת מספיק.
– מה שכן עוזר: לראות איך אדם לא כועס בזמן הנכון, באופן הנכון – אז אפשר ללמוד שזה מוביל לחיים טובים יותר.
– ה״דרך הממוצע” הוא רק תיאוריה – “הלכה למעשה צריך לראות את זה.”
2. השאלה: מה יש מקטלוג מידות?
מה עושים עם זה שקוראים לזה “כעס”, “תאווה”, “גאווה”? זה לא בדיוק מה שרואים בחיים – זה “משהו באמצע” בין התיאוריה המופשטת לבין המעשה הקונקרטי.
—
י. כוחן של מילים – בלי מילה, לא רואים את הדבר
1. היסוד: “אנחנו רואים רק דברים שיש לנו מילים עבורם”
זו התשובה לשאלה הקודמת – לכן צריך קטגוריות של מידות:
– בלי מילה למידה, לא שמים לב אליה. אי אפשר לזהות אותה, לא אצל עצמך ולא אצל אחרים.
– אדם יכול להיות בעל מידות טובות רבות, אבל בתחום אחד (למשל כעס) להיות רע מאוד – וכל עוד אין לו שם לדבר, הוא לא תופס.
2. דוגמאות למילים חסרות
– גנב שלא יודע שהוא גנב – הוא וסביבתו לא תופסים, כי אין להם את המושג ברור.
– תרבויות שלמות יכולות להיות חסרות מילה למידה טובה מסוימת – ולכן הן לא יכולות להרגיש בה, וזה “קשה מאוד להיות קבוע בזה אצל האדם.”
3. רשימות יהודיות של מידות – מה חסר
בכל רשימה יהודית של מידות חסרות הרבה מידות טובות. ומכיוון שאנחנו לא מדברים על דבר “כמידה,” חסר לנו בכלל לתפוס שזה דבר שאפשר לעשות.
כשיש את המילה, אפשר גם להבין שיש “יותר מדי” ו״מעט מדי”: אחד הוא “ליקק” / שקרן (courtesy מזויפת = יותר מדי), אחד פשוט גס (מעט מדי courtesy). בלי המילה קשה מאוד לדבר על זה, קשה להשיג, קשה לחנך.
—
יא. דוגמה קונקרטית #1: קוראג׳ (אומץ/גבורה)
הרמב״ם כן מדבר על קוראג׳, ר׳ אהרן קוטלר גם – אבל בעלי המוסר לא אוהבים לדבר על קוראג׳. זו מידה לגיטימית – לא “סתם להיות חיה,” אלא לדעת איך לקחת סיכונים בדרך הנכונה.
[הערה]: זו לא הדוגמה הטובה ביותר, כי רוב האנשים יודעים מה זה קוראג׳ – הם רק אומרים “זה לא דבר יהודי.”
—
יב. דוגמה קונקרטית #2: קורטזי (courtesy) – דיון רחב
1. מה זה קורטזי?
Courtesy = התנהגות נכונה איך מתנהגים עם זר (לא חבר, לא אויב, לא מישהו שמקרבים). דוגמאות: לא לדחוף בתור, להחזיק את הדלת למי שאחריך, לתת איתות כשמישהו יוצא מחניה.
[הערה צדדית]: השוואה ל״פרגן” – מילה יידיש שתרבויות אחרות אין להן (דוגמה “הפוכה” – יש לנו מילה שחסרה להם).
2. דיון עם תלמידים – “זה שקר!”
[דיון חי] התלמידים מגיבים:
– טענת תלמידים: קורטזי הוא שקר – גוי מחייך, אומר “I will call you,” ושונא אותך. זה “לא שווה כלום.”
– תשובה: זה לא קורטזי – זה חנופה/פלטרי.
3. ההבדל בין קורטזי לחנופה (flattery)
– באנגלית קיימות שתי מילים נפרדות: “courtesy” ו-“flattery” – מה שאומר שהתרבות מבחינה ביניהם.
– חנופה/פלטרי = הליקק שאומר “כן, אני אתקשר אליך” ולא מתקשר. זה כן שקר.
– קורטזי = אפשר לומר לא בנימוס: “Thank you so much for your interest, it’s not a right time for us now.” – זה לא ברור, לא שקר, לא חנופה.
– מי שלא מבין את ההבדל, קורא להכל “חנופה” – וזו בדיוק הבעיה של מילים חסרות.
4. השיטה היהודית – “אצלנו זה נראה שקר”
יהודים נוטים לראות קורטזי כשקר – “זו השיטה של היהודים האמיתיים, הם סוברים שזה שקר.” המילה “נימוס” קיימת בספרים, אבל “כשאנחנו אומרים נימוס, זה נראה לנו דבר שקרי.” יהודים לא כל כך מנומסים (חצי-הומוריסטי).
[סטייה צדדית]: “קוראים לזה חילול השם” – אבל כשמדברים על נימוס רק בהקשר של חילול השם, חסר הערך העצמי של קורטזי.
5. קורטזי מזויף מול קורטזי אמיתי
[סטייה צדדית]: דוגמאות לקורטזי מזויף:
– “היפים שמחבקים כל זר” – זה לא קורטזי, זה “משהו עבירה לשמה.”
– “בבקשה, היכנסו לקהל עדתינו” – קורטזי מזויף שהוא “לגמרי ההיפך.”
– התרבות האמריקאית אולי “קצת יותר מדי” קורטזי – אבל זו הקצוניות, לא העצם.
6. קורטזי = “מעשה דרך ארץ”
קורטזי הוא מעשה דרך ארץ – התנהגות מעשית, לא מעלה גדולה, אבל דבר נכון.
—
יג. רמז: “סבר פנים יפות” מול “בשמחה” – שתי שיטות ביהדות
המשנה “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” יש לה שתי שיטות: אחת ששמה את הדגש על “מקבל את כל האדם” (פתיחות לכל אדם), ואחת ששמה את הדגש על “בסבר פנים יפות” (האופן שבו פוגשים – סוג של קורטזי). תנא שני אומר “בשמחה” (= שמחה פנימית אמיתית). הרמב״ם מדבר על כך בפרק ז׳.
—
יד. מידות כלפי “זרים” – חסר בעולם המידות היהודי
1. ליהודים אין “מושג גדול” של זר
[סטייה סוציולוגית מעניינת] הרבה מידות בעולם המודרני קשורות לאיך מתייחסים לזרים – ויהודים לא פיתחו את זה:
– אצל יהודים: אם הוא יהודי – הוא “אח”; אם הוא מחסידות אחרת – הוא כמעט “אויב”. אין קטגוריה של זר ניטרלי.
– העולם הליברלי פיתח מידות לאיך מתייחסים ל״אזרח” – מישהו שאין לך קשר אישי איתו, אבל אתה חולק איתו את המרחב הציבורי.
2. הכנסת אורחים – השוואה
– הכנסת אורחים של אברהם אבינו (שהערבים במזרח התיכון עדיין שומרים עליה חזק) היא מידה כלפי זרים, אבל היא הופכת את הזר ל״תחת חסותי” – הוא כבר שייך אליך, אתה השומר/המגן שלו.
– המידה הליברלית שונה: השני הוא אזרח עם זכויות שוות – לא “שלך”, אלא מישהו שמגיע לו כבוד סתם כי הוא קיים באותו מרחב.
– השלכה מעשית: “לכן יהודים לא יכולים לנסוע ברכבת תחתית” – אין courtesy, אין כבוד לזר.
3. דוגמה: רמזור צהוב
החוק אומר: ברמזור צהוב מותר לנסוע. המידה הטובה אומרת: ברמזור צהוב עוצרים – לא כי חייבים, אלא כי אנושיות דורשת זאת. “מה אכפת לי מהשני?” – זו הנקודה: צריך אנושיות מסוימת אפילו לאנשים שאין לך קשר איתם.
—
טו. דיון: “מה המידה של לא להכות?”
[דיון אינטראקטיבי] תלמיד שואל: מה המידה שאומרת שלא מכים את השני?
– לא יודעים איך לקרוא לזה. תלמיד אומר: “אני מלמד את זה לילדים הקטנים שלי – לא מכים!” – אבל מה השם של המידה? לא רק “אסור”, אלא איזו מידה עומדת מאחורי זה?
– ההבדל: “לא להכות” לא אותה מידה כמו “לתת הלוואה כשאח מבקש” – אבל שתיהן מידות. אפשר לעשות רשימה של מעשים (מצוות/עבירות), אבל המידה היא תכונת האופי הפנימית שעומדת מאחורי זה.
דוגמה: נדיבות
כשאח מתקשר ומבקש הלוואה – לא אומרים “בואו נבדוק במשנה ברורה”. אומרים: “אני עוזר לך מה שאני יכול.” מאיפה זה בא? – ממידה. נדיבות = איך מתנהגים עם הכסף: “הכסף שלי לא סתם לשכב בכיס, אלא הוא לעבודה – אצלי, אצל השני, בהשקעה.” הרמב״ם נותן שם: “נדיבות” – אבל לא ידענו על זה עד שלומדים את זה.
—
טז. סיכום התועלת הראשונה
תועלת #1: יש תועלת מלימוד – מידות זה לא רק תיאורטי, צריך להתרגל. ואפשר להתרגל טוב יותר כשיודעים את המילה – כך עובדים אנשים שמקבלים תוצאות.
—
יז. תועלת #2 – מחלוקת: למה יש רשימה של מידות (חלקי הנפש)
1. יש מחלוקת
מחלוקת חשובה בין שיטת הרמב״ם ל**שיט
ות אחרות** (מקובלים, תניא/אדמו״ר הזקן):
– הרמב״ם לא הולך בשיטה שתבוא עכשיו.
– התניא (אדמו״ר הזקן) וספרים אחרים הולכים בדרך אחרת.
2. הרבי ר׳ פנחס׳ל – למה דווקא ארבע מידות?
יסוד: יש שלושה חלקי הנפש (כמו שהרמב״ם למד בפרקים א׳-ב׳):
1. תאווה (desire/appetite)
2. כעס / חלק המתעורר (anger/spiritedness)
3. שכל (intellect)
לכל חלק הנפש יש את המידה שלו:
1. כנגד תאווה → פרישות (להתאפק, שליטה על תאווה)
2. כנגד כעס/התעוררות → קוראג׳/אומץ (להתנהג באומץ באופן נכון)
3. כנגד שכל → (לא מפורט כאן)
המידה הרביעית = כללות (מידה כללית שמכילה הכל) = צדק.
3. כעס = התעוררות – פשט עמוק
[סטייה חסידית מעניינת]
רבי סעדיה גאון אומר: שלושה חלקי הנפש = תאווה, כעס, שכל. אבל “כעס” הוא בעיית תרגום – זה למעשה אומר התעוררות (arousal/spiritedness).
החידוש העיקרי: “כל היהודים שעובדים את ה׳ בהתעוררות הם בעלי כעס” – כי זה אותו כוח! אותה אנרגיה פנימית שעושה כעס, עושה גם התלהבות בעבודת ה׳.
4. התלהבות – שני סוגים
[חילוק חסידי] (מ״איש בוצע” ואחרים):
התלהבות מכילה שני דברים הפוכים לגמרי: “אש ומים”
– אהבה כרשפי אש – לעבוד את ה׳ בתשוקה/חשק (אש) – זה בא מכעס/התעוררות, הכוח המתעורר
– אהבה כמים – לעבוד את ה׳ באהבה שקטה, זורמת (מים) – זה בא מחשק/תאווה, משיכה, אטרקציה
חשק ≠ התלהבות – אלה לא אותו דבר, למרות ששניהם צורות של עבודת ה׳ באינטנסיביות. הרבה חסידים חושבים שאהבה עם רתיחה היא אותו דבר – אבל זה בדיוק ההיפך. זו הרגשה אחרת, באה ממקום אחר.
5. קנאות נובעת מכעס, לא מאהבה
קנאות באה מיראה/כעס, לא מאהבה. “קנאה” פירושה ממש כעס (רש״י אומר כך). זו הבחנה חשובה – התעוררות בעבודת ה׳ שנראית כמו תשוקה היא למעשה צורה של כעס/קנאות.
—
יח. צדק – הגדרה עמוקה יותר
1. פשט פשוט
צדק פירושו יושר בעסקים – לא לגנוב, לשלם מה שחייבים, צדק במשפט.
2. פשט עמוק יותר (אפלטון, רמב״ם, ספרים חסידיים)
צדק פירושו “ליתן לכל אחד מה שראוי לו” – לתת לכל דבר מה שמגיע לו. זה חל גם על עצמך: כל כוח בנפש צריך לקבל את מקומו הנכון – כעס כשצריך כעס, שמחה כשצריך שמחה, תאווה כשצריך תאווה.
צדקות = התיאום של כל המידות – שכל דבר מקבל את מקומו הנכון. לכן “צדיק” הוא השם העיקרי לאדם טוב – אדם “just”.
—
יט. שתי שיטות בחלוקת מידות – הרמב״ם מול כולם
1. הדרך הקלאסית: מידות לפי חלקי הנפש
אפלטון, רבי צדוק, מקובלים, שערי קדושה, תניא – כולם הולכים באותו יסוד: מחלקים תחילה את חלקי הנפש (ד׳ יסודות: אש, מים, רוח, עפר), ואז מראים אילו מידות שייכות לאיזה חלק:
– אש → כעס
– מים → תאווה
– רוח → גאווה
– עפר → עצלות
מודל הספירות (קבלה/חסידות): שבע ספירות, או שלושה קווים (ימין/שמאל/אמצע = אהבה/יראה/תפארת). הבעל שם טוב הולך תמיד עם הנקודה: כל דבר שאדם עושה – או אתה נמשך, או דוחה, או באמצע.
היתרון של הדרך הזו: מקבלים רשימה ממצה – רשימה מלאה עם חלוקה נכונה, כי זה בא ממבנה הנפש עצמה.
2. הדרך האחרת של הרמב״ם
הרמב״ם לא עובד כך!
– הרמב״ם כן מתחיל עם חלקי הנפש (בשמונה פרקים), אבל הוא אומר שכל המידות שייכות לחלק אחד (הכוח המתעורר/appetitive part).
– הוא נותן רשימה ארוכה של מידות עם “כהאי גוונא” / “כיוצא בו” – בלי לחלק אותן לפי חלקי הנפש שונים.
– אצל הרמב״ם, החלוקה של מידות לא עובדת דרך חלקי הנפש – אין לו חלוקה שיטתית שבה כל חלק הנפש יש לו את המידות הספציפיות שלו.
—
כ. דיון ביקורתי: האם “הידיעה” של מבנים באמת עוזרת למידות?
1. השאלה הפרובוקטיבית
האם הידיעה של המבנה (ד׳ יסודות, ז׳ ספירות) באמת עוזרת לאדם לשפר את מידותיו?
– מידות הוא “ענין שבמעשה” – לא יוצאים בידיעה, אלא בעשייה.
– “האם זה עזר פעם למישהו בעבודת ה׳ התורות שגאווה היא מישות העצמי ותאווה מישות הגוף?”
– “כשאני אומר לך שכעס הוא כוח האש – מה אתה מבין מזה? זו רק מילה, רשימה.”
2. ספירת העומר כמקרה מבחן
ספירת העומר כדוגמה קונקרטית:
– יש הרבה ספרים שעושים “מסע” של ספירת העומר – כל יום ספירה/מידה לעבוד עליה.
– “אתה מכיר מישהו שעשה את זה והפך לאדם טוב יותר? אני לא.”
– בעיות מעשיות: השבוע הראשון הוא חול המועד פסח (עסוקים בדברים אחרים).
– בעיה נוספת: רוב האנשים לא יודעים את ההבדל בין נצח להוד – “בטח יכול היה להיות אותו דבר שניהם.”
3. תשובות מתלמידים
– תלמיד: “לא הכל צריך לעזור מעשית – טוב לדעת” (לידע יש ערך מהותי).
– תשובה: “אתה זוכר – מידות זה לא לימוד שלומדים. זה צריך לעזור במשהו.”
– תלמיד: “זה לא יכול להזיק לדעת.”
– תשובה: “זה לא יכול להזיק, אבל אנחנו עובדים כל כך קשה להבין מה המבנה – מה ההבדל?”
– תלמיד: מבנה עוזר להרבה אנשים.
– תשובה: מודה ש״להיות עם מבנה עוזר מאוד להרבה אנשים” – אבל ספקן אם המבנה הספציפי הזה (ד׳ יסודות, ז׳ ספירות) עושה משהו יותר מתיאור כללי.
4. ההבדל בין “מעלות בענין” ל״מעלות במידות”
– מעלות בענין (intellectual virtues): שם הנקודה היא לדעת – למשל, ללמוד סוגיה בגמרא כדי לדעת מאיפה הלכה באה. שם ל״ידיעה” יש ערך משלה.
– מעלות במידות (character virtues): שם הנקודה היא לעשות – רק ידיעה לא מספיקה. המשל של “ד׳ יסודות” או “ז׳ ספירות” הוא “רק תיאור בעלמא” – האם משל עוזר לאדם?
—
כא. ביקורת על המבנה התיאורטי – המערכת היפה שלא עוזרת
1. אמת אבל לא מעשי
המערכת של חלוקת מידות לפי כוחות הנפש (שבע ספירות כנגד שבעה כוחות) היא חתיכת תורה יפה – זה נכון, זה ממצה, זה ברור ושיטתי. אבל למעשה – זה עוזר מעט מאוד. כשיש לי כעס, מה עוזר לי לדעת שזו “המידה השנייה”? כשיש לי תאווה, למאי נפקא מינה שזו “המידה הראשונה”? זה לא עושה הבדל מעשי.
2. ביקורת על שיטת “הספירה השבועית”
המנהג “היום זה שבוע של גבורה, צריך לעבוד על כעס” – איך זה עובד? כעס בא כשבא הזדמנות – אי אפשר “לתרגל” שליטה בכעס לפי לוח זמנים.
3. שיטת הבעל שם טוב
הבעל שם טוב פירש את הכוונות “על פי פנימיות” – “חסד” = אהבת ה׳, “גבורה” = יראת ה׳. לרמז זה טוב, אבל מעשית? – לא ברור.
4. זו הביקורת של אריסטו על אפלטון
זו בדיוק הביקורת של אריסטו על אפלטון. אריסטו אמר שאפלטון אמר שני חתיכות תורה, אבל הוא לא רואה מה זה עוזר לאדם להיות טוב יותר. יכול להיות שזה אמת – אבל הוא לא רואה מה זה עוזר.
—
כב. משל המכונאי – קטלוג מעשי מול תיאורטי
1. המשל
מישהו רוצה להיות מכונאי. הוא הולך לקורס: אופנועים, מכוניות, רכבי שטח, טנדרים, משאיות – כל אחד עם היתרונות והחסרונות שלו, מעשית איך זה עובד, איך לתקן. זה עוזר – זה very useful.
2. הפילוסוף בא לעשות “סדר”
עכשיו בא פילוסוף ואומר: בואו נעשה כלל. מכונית היא “קופסה ממוכנת על גלגלים.” עכשיו הוא מחלק: שני גלגלים (אופנוע, אופניים) מול יותר משני גלגלים. אז עוד חלוקה: עם מנוע מול בלי מנוע. הכל מתאים, זה conclusive, exhaustive, ברור.
3. אבל – זה לא עוזר למכונאי
המכונאי צריך לדעת: איזה בורג מתאים לאיזו מכונית. הוא צריך את ששה עשר הסוגים העיקריים של ברגים שמשתמשים ברוב המכוניות והמשאיות. הוא צריך רשימה מעשית, לא טקסונומיה תיאורטית.
4. משל חנות חומרה / אתר אינטרנט
כשנכנסים לחנות חומרה או לאתר – אנשים עבדו שנים כדי לעשות את המחלקות להתאים מעשית, לא לפי קטגוריות מופשטות. “All screws that are…” – זה בזבוז זמן, כי העולם לא עובד כך.
5. משל החוטים בבית
[סטייה צדדית] דוגמה אישית: כל אדם מבלה שעות לארגן חוטים (cables) בבית – הכל בקופסאות, מסודר. וזה לא עוזר – למעשה צריך רק שניים-שלושה חוטים לסמארטפונים. הזמן שמבלים על ארגון יקר יותר מסתם לחפש כל פעם.
—
כג. השיטה המעשית של אריסטו – עשר המידות הנפוצות ביותר
1. דרכו של אריסטו
אריסטו חילק מעשית: עשר המידות הנפוצות ביותר שאנשים מתמודדים איתן – כעס, גאווה, courage, תאווה, וכו׳. לא לפי מבנה תיאורטי של הנפש, אלא לפי מה שפוגשים בעולם. כל אחת – מעשית איך זה עובד, לא באיזו קופסה זה שייך.
2. שתי דרכים לחלק
– דרך א׳: לחלק לפי סברה – איך זה מתאים תיאורטית (אפלטון/קבלה)
– דרך ב׳: לחלק לפי הנושא – מה שייך ביחד בפרקטיקה (אריסטו/רמב״ם)
הדרך השנייה מקרבת רחוקים ומרחקת קרובים – דברים שתיאורטית רחוקים יכולים להיות מעשית קרובים, ולהיפך.
—
כד. ביקורת על שיטת “הכל-הוא-רצון” (סגנון בעל הסולם)
1. הגישה המופשטת
שיטה (קשורה לבעל הסולם): כל מה שיש לאדם הוא או attraction או aversion. ילדים טובים, אישה יפה, אוכל טוב, כבוד – הכל “חסד”, הכל “לקחת.” העצה: אתה לוקח כל כך הרבה? תן קצת – תן צדקה, קום מוקדם, תן מהשינה שלך.
2. זה מופשט מדי
“רבי לעבן, this is all very abstract, it’s not helping me.” זה נכון שקיימת “מידת הרצון/חשק” – אדם שחסר לו הכוח של רצון (פיזית/כימית) לא יכול לרצות כלום. אבל זה לא עוזר מעשית.
3. בואו נדבר איך רואים את זה בעולם הזה
בואו נספר את הדברים כמו שרואים אותם בעולם הזה. יש נושא שנקרא כסף. כסף ורהיטים – שניהם עולים כסף, שניהם דברים שאנשים רוצים. תיאורטית הם אותו דבר. מעשית – כסף הוא דבר אחד ורהיטים הם דבר שני.
4. הרגלים עובדים עם תרגול, לא עם שכל
נקודת מפתח: מידות עובדות עם הרגלים. הרגלים לא עובדים עם שכל (שכל מבין הכל בבת אחת). הרגלים עובדים עם תרגול. אני לא יכול לתרגל “לרצות כסף” ו״לרצות רהיטים” באותו זמן – אלה שתי מידות נפרדות, שני יחסים נפרדים.
5. דוגמה: היחס שלי לכסף
[סטייה צדדית] דוגמה אישית: היחס שלי למזומן בכיס שונה מהיחס לכסף בכרטיס אשראי, שונה מהיחס לכסף בחשבון בנק. להרבה אנשים קשה יותר לתת מזומן. הוא עצמו הפוך – בעידן הדיגיטלי, כשהוא רואה כסף בחשבון בנק הוא שולח אותו לכל אחד, אבל מזומן בכיס – “קח, זה פיסת נייר.”
הנקודה: אפילו בתוך “כסף” עצמו יש מידות/יחסים שונים – מה שמוכיח שצריך לדבר על מידות מעשית-ספציפית, לא מופשט-תיאורטית.
—
כה. מידות מתחלקות לפי אובייקטים מעשיים, לא לפי כוחות הנפש מופשטים
1. עקרון הכלי יקר
> “אנשים לא לא-עקביים – you just have to know what they’re built of”
אדם שנותן בקלות מזומן אבל קשה לו כרטיס אשראי – זו לא סתירה. אלה שתי מידות נפרדות שעובדות לפי אובייקטים מעשיים שונים.
2. משל הכנסת אורחים מול צדקה
אדם שמארח 20 אורחים כל שבוע (עולה ~$1,000 לשבוע) – אותו אדם מתקשרים אליו ערב פסח ומבקשים $500 לקמפיין, והוא אומר “אין לי.” זו לא צביעות – הכנסת אורחים ונתינת כסף הן שתי מידות נפרדות. אחת היא מידה שהוא פיתח (כך הראו לו הוריו), השנייה – לא.
3. צדקה דיגיטלית וחינוך – “בעיית סדרה”
[סטייה צדדית] היום כשנותנים צדקה דרך הטלפון, ילדים לא רואים את זה – לא רואים איך מוציאים כסף מהכיס, נותנים לעני. זו בעיית חינוך אמיתית, כי מידות עובדות עם איך החיצוניות נראית, לא עם פנימיות מופשטת.
4. עקרון היסוד
> “הדבר שמחלק את המידות הוא ההבדלים המעשיים בעולם”
בנפש אולי יש כוח אחד של נתינה – אבל ההרגשות קשורות לאובייקטים שאיתם מתמודדים. לכן:
– הכנסת אורחים = מידה אחת
– נתינת כסף = מידה אחרת
– כל אחת דורשת עבודה נפרדת
5. רמב״ם ואריסטו – גם הם מחלקים מידות מעשית
– אריסטו אומר: לתת נדבות גדולות היא מידה אחרת מלתת נדבות קטנות (magnificence vs. liberality)
– רמב״ם אומר: קמצנות יש לה שתי מידות – קמצנות לעצמו (חוסך מעצמו) וקמצנות לאחרים (לא נותן לאחרים)
– זה הכל אותו כסף – אבל מעשית אלה פעולות שונות עם דרכים שונות שבהן זה טוב/רע
> “מי שנותן $100,000 בבת אחת לא עושה אותו דבר כמוך כשאתה נותן $10 – זו פשוט פעולה שונה”
—
כו. חיסרון ומעלה של הגישה המעשית
1. החיסרון
לפי הגישה המעשית יש עשרות אלפי מידות – כי כל אובייקט/מצב חדש יוצר מידה חדשה. אין לזה מבנה יפה – אפשר תמיד להוסיף עוד אחת, תמיד לחלק עוד קצת.
2. המעלה
זה הרבה יותר קרוב למה שמידות באמת נועדו ללמד אותך. מידות הן דבר מעשה – ככל שיותר קרוב למעשה, כך יותר שימושי.
3. משל בעלי המוסר
בעל מוסר שנותן שיעור ספציפי – למשל, הלכות איך להיות טוב לשותף בחדר בישיבה – מי שהולך לשיעור הזה הוא למעשה הרבה יותר טוב ממי ששומע תורה חסידית מופשטת ש״אדם הוא הכל לה׳.” השני יותר אמת במובן מסוים, אבל פחות שימושי.
—
כז. משל המכונאי – איזון בין כללים לפרטים
1. המשל
[סטייה צדדית – “אני אוהב לדבר על מכוניות, דבר מוזר”]
מכונאי מעשי – כמעט כל פעם שמכונית נכנסת זה קצת שונה. אבל הוא יכול לומר: “על פי רוב, דגם המכונית הזה יש לו בעיה כזו.” הוא עובד עם כללים ברמה בינונית:
– מופשט מדי (מיניוואן הוא “גבוה כמו שהוא רחב” – כמו טנקר) = אין מידע, לא עוזר למכונאי בכלל
– ספציפי מדי (כל מכונית שונה, אי אפשר ללמוד כלום) = גם לא מעשי
– רמה בינונית (כל המיניוואנים יש להם בעיות כאלה, כל האופנועים יש להם בעיות כאלה) = זה שימושי
2. היישום
> “בלי כללים אי אפשר לתת עצה – אבל לדבר באופן מופשט לא נראה שזה עוזר”
צריך כללים – אבל כללים מעשיים, לא מופשטים. לומר “שתי מידות של חסד ומידה אחת של גבורה” – זה לא יעזור לך בכלום. לומר הלכות ספציפיות איך להתמודד עם מצב ספציפי – זה עוזר.
—
כח. ביקורת על מערכות מבוססות-ספירות (ספירת העומר, אניאגרם, טיפוסי אישיות)
1. “שבע ספירות כפול שבע” – מה זה עוזר?
> “אני תוהה למי הספרים האלה נכתבו… אין לי מושג למי זה עזר”
אבל **בוודאי אנשים רצו
משהו בזה** – יש הרבה ספרים שאומרים תורות כאלה, “הם בוודאי רצו משהו.”
2. ספירת העומר – ספקנות עם כנות
> “אין לי דרך לדבר עם האנשים האלה, כי הם כבר לא חיים. אבל… זה יותר מדי לומר שכל הדבר הזה הוא אי-ידיעה”
תירוץ אפשרי: אפילו אם זה לא עוזר להיות אדם טוב יותר – לדעת מה הוא, זה גם משהו. לידע יש ערך משלו.
3. אניאגרם, צבעים, אינטרוברט/אקסטרוברט
השוואה למערכות אישיות מודרניות:
> “יש ארבעה סוגי אנשים, יש חמשת אלפים סוגי אנשים… and what shall I do with it? לי זה לא עוזר בכלום”
“אתה אינטרוברט או אקסטרוברט?” – “אני לא יודע, זה תלוי אם זה בבוקר או אחר הצהריים.”
4. בעל התניא בשם הבעל שם טוב
[סטייה צדדית] מקור שמדבר לנקודה: פעם לכל אדם היה שורש נשמתו – אחד צריך ללמוד קבלה, אחד משניות, וכו׳. אבל היום, כשמשיח על העולם, צריך לעשות הכל. אולי זו הבעיה – אין לנו יותר את המבנה של טיפוסים ברורים.
5. המסקנה
> “It makes you think you understand things. I don’t think it actually makes you understand anything.”
קטלוג מופשט של מידות נותן תחושה של הבנה, אבל לא הבנה אמיתית שעוזרת מעשית.
—
כט. סיכום: שתי דרכים לחלק מידות – מעלות וחסרונות
1. הילקוט ראובני ו״ללמוד הכל”
[סטייה קצרה] הילקוט ראובני אומר שפעם לכל אדם היה החלק הספציפי שלו, אבל בעקבתא דמשיחא צריך לעשות הכל – כך אומר גם בעל התניא. “אני לא מסכים עם כל הדברים האלה” – הגישה לא מתקבלת.
2. נקודת נגד של תלמיד
תלמיד מנסה להגן על מערכת הספירות. תשובה: “זה כמו לומר שחיה רעה היא Type 6” – התיוג לא באמת עוזר להבין. התלמיד עושה הבחנה – הוא מדבר על מידות טובות, לא על טיפוסי אניאגרם. ההבחנה מתקבלת אבל העמדה נשארת.
3. הסיכום העיקרי: שתי דרכים
דרך א׳ – לפי כוחות הנפש (ספירות/מבנה-נפש):
– מעלה: זה ממצה – אין תוספת ושיור, הכל מתאים. אי אפשר לעשות מידה שמינית – רק חסד שבגבורה, חסד שבחסד שבגבורה, אבל זה נשאר במערכת.
– חיסרון: זה לא כל כך עוזר למעשה (משל האופנוע).
דרך ב׳ – לפי אובייקטים/נושאים מעשיים:
– חיסרון: תמיד יהיה “ועוד” בסוף הרשימה – זה לא סגור; בכל תקופה אפשר לצטרך לשנות כי אנשים מקטלגים אחרת.
– מעלה: כך חיים למעשה עם מידות טובות – זה מעשי.
4. ההבחנה האנליטית – איך מגדירים מידות?
ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים:
– דרך א׳: ההגדרה של מידות היא בנפש – מגדירים מידה לפי איזה כוח הנפש היא באה ממנו.
– דרך ב׳: ההגדרה של מידות היא בנושא (באובייקט) – לפי הדבר שהן עליו, סוג הפעולה שהן נוגעות בה.
משל קונקרטי: מידת התאווה אינה “הכוח של לרצות דברים” (זו הייתה הגדרה של נפש). מידת התאווה היא סוג המידה שקשור לתענוגי הגוף. ההבדל בין מי שרוצה כסף למי שרוצה אוכל אינו הבדל בכוח הנפש (שניהם “רוצים”) – זה הבדל בנושא, ולכן אלה שתי מידות נפרדות.
5. עוד משל: מידת הכעס בתפקידים שונים
כעס אינו מידה אחת – זה שונה איך אבא כועס, איך ילד, איך בחור, איך רבי עם תלמידים. זו “אותה מידה” לפי דרך א׳, אבל למעשה אלה מידות שונות כי הנושא (ההקשר, הפעולה, היחס) שונה.
6. הרמב״ם והתורה הולכים עם דרך ב׳
הרמב״ם הולך תמיד עם הדרך השנייה – מידות מוגדרות לפי נושאים מעשיים. גם התורה עצמה – בחומש “it’s all about actual things, it never gives you these nice structures, almost never.” התורה מדברת על מעשים ומצבים קונקרטיים, לא על מבני נפש מופשטים.
—
ל. סיכום כללי של כל השיעור
| נקודה | תוכן |
|—|—|
| כלל | דרך הממוצע הוא העקרון – לא שום רשימה ספציפית |
| רשימות | הן רק דוגמאות/המחשות – לרמב״ם עצמו יש 4+ רשימות שונות שלא תואמות |
| הבדל ממצוות | במצוות הרשימה אמיתית (נפקא מינה); במידות לא |
| כוח המילים | בלי מילה למידה, לא שמים לב אליה – לכן צריך קטגוריות |
| קורטזי | דוגמה קונקרטית למידה שחסר לה שם בתרבות היהודית |
| שתי דרכים לחלק מידות | (א) לפי כוחות הנפש (ממצה אבל לא מעשי) מול (ב) לפי נושאים מעשיים (לא ממצה אבל מעשי) |
| שיטת הרמב״ם | הולך עם דרך ב׳ – מידות מוגדרות לפי נושא/פעולה, לא לפי מבנה-נפש |
| התורה | מדברת גם על מעשים קונקרטיים, לא על מבנים מופשטים |
| מסקנה מעשית | מידות עובדות עם הרגלים, הרגלים עובדים עם תרגול – לכן צריך כללים מעשיים ברמה בינונית, לא מופשט מדי ולא ספציפי מדי |
תמלול מלא 📝
דרך הממוצע: הרשימות של מידות אינן סופיות
פתיחה: נקודת מבטו של פרופסור על הפילוסופיה המודרנית
ולומדים כך. אני לא יודע מה אנחנו לומדים, אני רוצה לדעת. אני רק אומר כך, מה שאומר משהו לשון הרע [לשון הרע: דיבור אסור רע על אחרים], ממי אתחיל? לא, שמעתי לשון הרע. אתמול שמעתי פרופסור, אני לא יודע בדיוק מה הוא, הוא מוויליאמסבורג, הוא עמוק בסטודנטים, הוא נותן מבחן. הוא אומר כך, הוא אומר שהסטודנטים בעצם, הוא אומר שהפילוסופיה המודרנית, דרידה [Derrida: Jacques Derrida, פילוסוף פוסט-מודרני צרפתי] עם קאנט [Kant: Immanuel Kant, פילוסוף גרמני], כל החבורה הזו, יש להם מבחנים טובים מאוד על הפילוסופיות השכליות הפשוטות של השכל הישר, סוקרטס [Socrates: פילוסוף יווני] ופלאטו [Plato: פילוסוף יווני], כולם נכשלים. הוא אומר שצריך ללמוד עולם כל כך מעוות, מי הוא זקן כמוני? אני רק אומר שאתה מכיר אותו, הוא ממש חבר לדעה [חבר לדעה: מישהו שמסכים עם דעתי].
חזרה: היכן אנו עומדים בלימוד
אוקיי, אני רוצה לומר היכן אנחנו עומדים ולאן אנחנו צריכים ללכת הלאה. למדנו, אנחנו עומדים בפרק ד׳, אני רק רוצה לנסות. הפרק הראשון אצלנו היה הנושא של דרך הממוצע [דרך הממוצע: הדרך האמצעית], זה הדבר הטוב. דיברנו שיש שני מקומות עיקריים שבהם חל [חל: רלוונטי] דרך הממוצע, בפעולות [פעולות: מעשים, פעולות] של האדם ובמידות [מידות: תכונות אופי] של האדם שמביאות את הפעולות. זה היה הנושא של הזמן הקודם.
שיטת הרמב״ם: דוגמאות לדרך הממוצע
ועכשיו לומדים אנחנו, הדרך שהרמב״ם [רמב״ם: ר׳ משה בן מימון, Maimonides] מוציא, הוא אומר, הוא נותן דוגמאות [דוגמאות: דוגמאות]. הוא אומר למשל [למשל: לדוגמה], והוא נותן רשימה שלמה של תשע דוגמאות שהוא אומר על כל מידה טובה שאפשר להיות, מה היא האמצע ומה הן שתי הקצוות שאינן טובות, כן?
אז אנחנו רוצים לעשות כך, אני לא בטוח שזו כביכול הנקודה האמיתית של מה שהוא עושה, אבל אני רוצה לעשות זאת בכל מקרה, וללמוד על כל אחת מתשע הדברים האלה, מה המעשה איתם. זה מה שאני רוצה לעשות. מסכים?
המידה הראשונה: פרישות
אז הדבר הראשון ברשימת הרמב״ם, דיברנו על הנושא של פרישות [פרישות: צניעות, הימנעות מתאוות], מה המשמעות, והאם פעם היה שיעור על זה? הלכה [הלכה: חוק יהודי]? לא אותו שיעור הלאה. אחרת, את הפוסט כבר הייתי כמה פעמים, אבל… פרשת קדושים [פרשת קדושים: פרשת התורה שמדברת על קדושה]? כן, פרשת קדושים.
אוקיי, יש כאן מה שאני הולך… לא, מה שכתוב בהערות שלי כאן בעמוד, האם פעם דיברתי על זה? אני לא חושב. בכל מקרה, יש לי דבר עמוק יותר לדבר עליו, או להשאיר את זה, או לעורר [מעורר זיין: לעורר] לדבר עליו.
התזה המרכזית: הרשימה אינה הנושא
אז, לרמב״ם יש רשימה של תשע דברים, אבל לכאורה [לכאורה: למראית עין], אני אומר שזה לא הנושא, ולכאורה, הסיבה שהוא מביא את הרשימה הזו היא רק כדי [כדי: על מנת] לתת לו דוגמה על הנושא של דרך הממוצע. אני רוצה להראות לך שזה הגיוני בכל אחד מהדברים האלה לומר שהאמצע, זה נכון, ושני הצדדים רעים בדיוק כמו האחד כמו השני. זה לכאורה המבנה של הפרק, זה מה שהוא עושה, הוא לא אומר כאן שנפרט מהן המידות הטובות [מהם המידות הטובות: מהן המידות הטובות]. מבין?
מה ההבדל: מה החילוק?
מה נפקא מינה [נפקא מינה: ההבדל המעשי] מהחקירה [חקירה: בירור] שאני אומר? נפקא מינה היא, שאם חסר אחד זה לא אומר כלום. לא שהרמב״ם כתב שולחן ערוך [שולחן ערוך: קודקס של חוק יהודי] כאן, והאמת היא שבשום מקום לא. מה שהוא אומר, אלו הן רשימת המידות הטובות, על זה אתה צריך לעבוד, זה יוצא [יוצא: ממלא] את כל רשימת תשע המידות, הוא אדם טוב, ומי שלא, מי שחסר לו אחת מהן או שתיים מהן הוא אדם רע כל כך, זה לא כתוב.
למה לא? כי יש את הדבר הכללי [דבר כללי: עיקרון כללי] שנקרא דרך הממוצע, שכולל באמת הרבה יותר מתשע המידות האלה. אפשר לעשות אלפי מידות. אני לא יודע כמה אפשר לעשות. אין שום מקום שהרמב״ם נותן רשימה ברורה. לא רק אצל הרמב״ם, לא אני מתכוון שזה גם לא אצל אריסטו [Aristotle: פילוסוף יווני]. לא נותנים רשימה ברורה. זה עיקר המידות [עיקר המידות: המידות העיקריות]? שיש לך כאן רשימה – הרשימה הולכת בדיוק הפוך.
איך הרשימה עובדת
במילים אחרות, כאן עכשיו מישהו מכיר [מכיר: מכיר] מידות טובות מסוימות. זה יהודי שלמד אצל אביו. חז״ל [חז״ל: חכמינו זכרונם לברכה, חכמינו] שמע על מידות טובות מסוימות. בספרי מוסר [מוסר ספרים: ספרי מוסר], זה לא חידוש [חידוש: חדש] שלאדם יש רעיונות של מידות טובות, כל אדם כל תרבות יש להם רעיונות של המידות הטובות שלהם. מה שעושים עם הרשימה הזו זה עוברים על חבורה מהן, ומראים שכל אחת מהן ההגדרה [הגדרה: הגדרה] הנכונה שלה היא דרך הממוצע.
נכון?
שאלות ודיון: האם הרשימה סופית?
תלמיד: ועם כל זה [ועם כל זה: בכל זאת], יש כן משהו חידוש מהרשימות האלה. אתה רוצה לומר שאנחנו לא צריכים לעשות את כולן בהכרח באופן סופי?
מגיד שיעור: צריך אולי כן, לומר רק רשימה, לא פשט [פשט: משמעות פשוטה] שיש רשימה סופית. כמו שזה עם תרי״ג מצוות [תרי״ג מצוות: 613 המצוות] ועשרת הדיברות. יכול להיות עוד עשרים? יכול להיות עוד עשרים. יכול להיות שהרשימה לא דווקא [דווקא: דווקא] החשובה ביותר, זו זו שעולה first to mind, שנזכרים בה מיד, והוא משתמש בה כמעט בתור [כמעט בתור: כמעט כמו] דוגמה. שזה יהיה גם בהלכות דעות [הלכות דעות: הלכות תכונות האופי, חלק במשנה תורה של הרמב״ם].
הוכחה:ארבע רשימות שונות אצל הרמב״ם
לרמב״ם עצמו יש את הרשימה ארבע רשימות כאלה שאני יודע עליהן. שתיים בשמונה פרקים [שמונה פרקים: שמונת הפרקים של הרמב״ם, הקדמה לפרקי אבות].
תלמיד: שתיים? אילו שתיים? ועוד איפה?
מגיד שיעור: פרק ב׳. ובפרק ב׳ כתוב… אני לא חושב, מה הנושא של פרק ב׳?
תלמיד: באיזה חלק מהנפש [נפש: נשמה, נפש] נמצאות המידות.
רשימה 1: שמונה פרקים, פרק ב׳
מגיד שיעור: ושם, כשהוא מגיע לחלק הזה, אומר… המעלות המדות [המעלות המדות: המידות הטובות], כמו… כן, פרק ב׳ זה בפרק א׳ ואולי אני טועה. פרק א׳. כן, פרק א׳, סליחה. בפרק א׳, לא. סליחה, איפה הרשימה? סליחה, פרק ב׳, פרק ב׳, לא עשיתי טעות. פרק א׳ כתוב משהו דומה. רשימה שלישית. לא זו.
רשימת המידות הטובות כתובה בפרק ב׳, כי שם הוא מדבר על כל חלק הנפש איך יש לו מעלות וחסרונות [מעלות וחסרונות: תכונות טובות ורעות]. והוא אומר שהמעלות המדות הן שייכות לחלק המתעורר [חלק המתעורר: החלק של הנפש שמתעורר על ידי רגשות]. והוא נותן רשימה, והוא אומר כך כתוב הלשון, מעלות זה החלק רבות מאד [מעלות זה החלק רבות מאד: התכונות הטובות של חלק זה רבות מאוד], כאן יש הרבה מאוד מעלות.
תלמיד: מעלות המדות כן, יש מעלות שכליות [מעלות שכליות: תכונות אינטלקטואליות טובות] שזה דבר נפרד.
מגיד שיעור: הוא מדבר כאן על מעלות המדות, כזהירות, ועדינות, וצדק, וסבלנות, וענווה, והסתפקות, וגבורה, ואמונה, וזולתם [כזהירות, ועדינות, וצדק, וסבלנות, וענווה, והסתפקות, וגבורה, ואמונה, וזולתם: כמו זהירות, עדינות, צדק, סבלנות, ענווה, הסתפקות, גבורה, אמונה, ואחרות]. זו רשימה של תשע חלקים. ואחר כך הוא אומר בבירור ויש הרבה, רבות מאד, לא רק אלה. זו רק דוגמה. והוא מפרש גם בבירור עם וזולתם [וזולתם: ואחרות], שיש עוד.
רשימה 2: שמונה פרקים, פרק ד׳
ואותו דבר בפרק ד׳, שבו הוא יותר רשמית מדבר על איך המידות הטובות הן. וכאן זו רשימה קצת יותר מסובכת, כי הוא עושה גם רשימה של תשע דרך ארץ [דרך ארץ: התנהגות ראויה]. אתה יכול לבדוק בסוף השבוע כתוב איזו כתובה באיזו. אתה יכול לראות, לא כתוב כאן, לא, לא כתוב כאן מה שהייתי צריך. כתוב כן. אתה יכול לראות, יש לך כאן גם רשימה של תשע חלקים, ואתה יכול לבדוק איזו הוא החסיר, איזו הוא הוציא אחת מהן. תבין, אני לא יודע, אולי אפשר ללמוד משהו מזה, אבל אני מאמין שהנקודה העיקרית היא בוודאי שאין הבדל, כי הוא לא עובר פשוט על רשימה, הכל רק דוגמאות, ושתיהן אינן רשימה, כמו “אלו הן המדות, לא פחות ולא יותר” [אלו הן המדות, לא פחות ולא יותר: אלו הן המידות, לא פחות ולא יותר]. זה רק דוגמאות, והפרק הראשון הוא שם הרבה פעמים דוגמה שיבינו, והפרק השני, סליחה, שיבינו שזה סוג הדברים ששייכים לחלק המעשה [חלק המעשה: החלק המעשי], והפרק הרביעי הוא סך הכל [סך הכל: בסך הכל] דוגמה עם יותר פרטים [פרטים: פרטים] להראות איך כל אחד מהם אפשר להסביר [מסביר זיין: להסביר] עם דרך הממוצע. נכון?
אז עד היום הזה [עד היום הזה: עד היום] לא יודעים מה הרשימה הנכונה של כל המדות.
רשימה 3 ו-4: הלכות דעות
עוד מקום, איפה יש את שתי הרשימות שבשמונה פרקים? עוד שתי רשימות יש ב… משנה תורה [משנה תורה: קוד החוק העיקרי של הרמב״ם], הלכות דעות. איפה משנה תורה כאן? הלכות דעות, כתוב גם בפרק א׳. מה כתוב כאן בפרק א׳ של הלכות דעות? זה מאוד מיוחד. כתוב, הלכות דעות, כן, “דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם” [דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם: יש הרבה דעות/תכונות אופי שונות לכל אדם], הרבה מאוד מהן. “דעות” פירושו גם מידות, בדרך כלל [בדרך כלל: בדרך כלל] הוא עובר על רשימה. כאן גם יש רשימה קצרה קצת, הוא עובר על ארבע מהן מביא בהרחבה [באריכות: בהרחבה], ואחר כך אומר “וכן על דרך זו שאר כל הדעות” [וכן על דרך זו שאר כל הדעות: וכן על דרך זו כל שאר הדעות]. הוא הולך כך, הוא מסביר קודם בהרחבה בעל חימה [בעל חימה: מי שיש לו כעס] ובעל תאוה [בעל תאוה: מי שיש לו תאוות] ובעל נפש רחבה [בעל נפש רחבה: מי שיש לו נפש רחבה, שאפתני] ונסוג [נסוג: נסוג] בהרחבה מה זה אומר, אחר כך נותן עוד כמה רק עם שם, מהולל ואונן [מהולל ואונן: משובח ואומלל] וכו׳ וכו׳ וכו׳, וכל כיוצא בהן [וכל כיוצא בהן: וכל הדומים להם]. אז הוא נעשה קצר יותר עם המילים שלו לכל אחד, וזה עדיין לא ממצה, הוא אומר “ועוד וכו׳ וכו׳” [ועוד וכו׳ וכו׳: ועוד וכן הלאה]. מה יש בוכו׳ וכו׳? אף אחד לא יודע.
ואותו דבר כמו הרשימה הרביעית שאמרתי. אחר כך אומר הרמב״ם, המצווה היא שילך בדרך האמצעי [דרך האמצעי: הדרך האמצעית] בכל דעה, והוא נותן גם את הגמרא [גמרא: תלמוד] איך, כיצד למשל [כיצד למשל: איך למשל], ואחר כך כתוב הלאה “וכן שאר הדעות” בהלכה ד׳. אותו דבר, יש כאן כבר כביכול [כביכול: כביכול] שתי רשימות. אחר כך יש רשימה שלישית, אולי אפילו, אראה איך אסמן [מציין זיין: לסמן] את זה, בפרק ב׳ שבו הוא עובר על רפואת המידות [רפואת המידות: ריפוי תכונות האופי], והוא אומר שיש דעות כאלה ויש דעות כאלה, והוא מביא שם עוד כמה מידות. הוא אומר שיש עוד מידה שלא כתובה במידות הקודמות, מידת השתיקה [שתיקה: שתיקה], “סייג לחכמה שתיקה” [סייג לחכמה שתיקה: גדר לחכמה שתיקה]. ואני לא יודע אם זה גם דבר המצווה [דבר המצווה: דבר של מצווה] לכאורה גם, ועוד כמה מידות שהוא עובר עליהן בפרק ב׳ גם, יש קצת רשימה.
מסקנה: אף רשימה לא תואמת את האחרת
אף אחת מהרשימות האלה לא זהה לאף אחת אחרת. למה אנחנו לומדים מזה? שהרשימות לא אמיתיות.
דיון: האם זה כמו תרי״ג מצוות?
תלמיד: אבל הרשימה של תרי״ג מצוות היא כן אמיתית, הוא אומר הרי…
מגיד שיעור: לא, אבל המצוות, המצוות…
תלמיד: אולי כל רשימת המצוות לא אמיתית?
מגיד שיעור: לא, רשימת המצוות אמיתית, אני אגיד לך למה. כי מה הראיה [ראיה: הוכחה]? מה יש? לכאורה יכול להיות לי ספק [ספק: ספק] שלם במצווה, אם זו כן מצווה או שזו לא מצווה, אם צריך להוריד מצווה. זה עושה הבדל אם מצווה נמצאת ברשימה. כאן זה לא עושה שום הבדל, שום דבר. את המידות אפשר לחלק לשתי מידות. למאי נפקא מינה [למאי נפקא מינה: מה ההבדל המעשי]? כאן אין שום נפקא מינה. יש נפקא מינה אמיתית, אני עוד אגיד לך מה נפקא מינה, אבל יש נפקא מינה, זה real thing. הרשימות לא real. למה הן לא real? כי ההגדרה האמיתית של מידות היא על כל דבר ללכת בדרך האמצעי. ובדרך האמצעי פירושו הרבה כל מיני [כל מיני: כל מיני] דברים נכונים בכל נושא. נכון?
אז רשימת המידות לא כל כך אמיתית כמו שזה היום. זה לא חס ושלום [חס ושלום: חלילה], אורחות צדיקים [אורחות צדיקים: דרכי הצדיקים, ספר מוסר קלאסי] יש לו גם רשימה של מידות, כן? אולי יש לו עשרים וחמש, אני לא יודע מה המספר שלו. כמה פרקים יש באורחות צדיקים? מי כתב את זה? אף אחד לא יודע מי כתב את זה.
תלמיד: אישה.
תלמיד: שמעתי שאישה כתבה את זה.
מגיד שיעור: מי? מי?
תלמיד: שמעתי שאישה כתבה את זה.
מגיד שיעור: אישה? אבל אני לא יודע, אה, יכול להיות שאישה כתבה את זה, אבל…
תלמיד: אתם לומדים את זה?
מגיד שיעור: זה ספר יפה. כן? כן. יש שמונה ועשרים שערים [שערים: פרקים]. חלק מהם הם אחד ההיפוך [היפוך: הפוך] מזה, שער הגאווה [שער הגאוה: שער הגאווה], שער הענווה [שער הענווה: שער הענווה], וכו׳. אבל רשימה גדולה, רשימה ארוכה של מידות. יש עוד ספרים כאלה. יש ספרי מידות היה…
תלמיד: אורחות צדיקים זו דרך מסוימת של מידות?
מגיד שיעור: כן, זה כבר שלוש עשרה או יותר. כן, יש את הרשימה של י״ג מידות [י״ג מידות: שלוש עשרה מידות] של דעת. למדו שיעור בי״ג מידות הרחמים [י״ג מידות הרחמים: שלוש עשרה מידות הרחמים], נכון? צריך גם לחשוב על זה כמה שיעורים. כי אף אחת מהרשימות לא הייתה…
רשימות של מדות: מסורות שונות והבעיה הפילוסופית
רשימות של מדות אינן “אמיתיות” / קבועות
מגיד שיעור:
אז רשימת המדות לא כל כך אמיתית כמו שזה נשמע. חובת הלבבות [Chovos HaLevavos: חובות הלבבות, יצירה אתית יהודית מהמאה ה-11], אורחות צדיקים [Orchos Tzaddikim: אורחות צדיקים, יצירה אתית יהודית מימי הביניים] יש לו גם רשימה של מדות, כן? אולי יש לו עשרים ושמונה, משהו כזה מספר. בוודאי יש באורחות צדיקים. מי כתב את זה? אף אחד לא יודע מי כתב את זה.
תלמיד:
מי? אישה?
מגיד שיעור:
רעיון מוזר, יכול להיות אישה. אתם לומדים את זה? זה ספרים יפים. כן? כן.
יש שמונה ועשרים שערים. חלק מהם הם אחד ההיפוך מזה, שער הגאווה [שער הגאווה], שער הענווה [שער הענווה], וכולי [וכן הלאה]. אבל גדול יש לו רשימה ארוכה של מדות. יש עוד ספרים כאלה, ספרי מדות [ספרי מדות]. היה… ישן יותר, יש עוד דרך גדולה של מדות. כן, יש שלוש עשרה או יותר. כן, יש את הרשימה של י״ג מדות של… של… של דעת. למדתי שיעור על י״ג מדות פעם, נכון? צריך גם לחשוב על פשוט. אבל אף אחת מהרשימות לא רשימה אמיתית. אז, צריך להבין את הדברים. אוקיי, זה קודם כל [קודם כל]. נכון?
זו דעתי על זה, על שתי הקצוות. כן. אז, למה אין רשימה נורמלית? כמו תרי״ג מצוות [תרי״ג מצוות], עשרים מדות. זה היה הרבה יותר נורמלי. כן. אז… לרבנים היו רשימות, לפילוסופים היו רשימות, המעלה מסו עשו רשימות, הם עשו רשימות לגויים, כל מיני דברים. כן.
אז תבין, אני רוצה לומר לך את השאלה, אני עושה כאן מראה מקומות, אני נותן מבנה, אני רוצה לעשות את השאלה. מה היא הנפקא מינה? הנפקא מינה היא כך, תבין דבר חשוב.
ארבע המידות הקרדינליות של אפלטון
מגיד שיעור:
יש גם רשימה מקובלת, אצל היהודים אין כל כך מקובל, היוונים היתה להם רשימה מאד מקובלת של ארבע, ארבע מידות טובות עיקריות שנקראות… זה קלאסי, נקרא “Four cardinal virtues”, מה היא הרשימה של אפלטון. תמיד הולכים עם הרשימה הזו, לפעמים הוא גם מוסיף עשר או כך, אבל הרשימה העיקרית שעומדת בספר “The Republic” היא… ארבע מידות. אילו ארבע מידות צריך אדם להיות בעל? כל אחד צריך לזכור…
תלמיד:
לא, לא, זה עוד דבר.
מגיד שיעור:
היוונים הקדמונים, זה מובא עוד בהרבה ספרי ראשונים, אני לא זוכר אילו, אמרו שיש ארבע מידות טובות עיקריות. ארבע עיקריות טובות, נדבר על זה.
המידה הראשונה: פרישות / טמפרנס
הראשונה היא, זה מידות, באנגלית זה הולך “טמפרנס”, בסדר? נלך לדבר על זה, או “סופרוסינה” ביוונית, פרישות. נדבר על זה. “סופרוסינה” היא לשון פרישות, אומר הרמב״ם. ו… מה אתה עושה?
תלמיד:
לא, יש מי שאומרים שיש חילוק.
מגיד שיעור:
עכשיו, בסדר.
המידה השנייה: גבורה / קוראג׳
“קוראג׳”, אומץ, גבורה.
המידה השלישית: חכמה / ויזדום
מגיד שיעור:
“ויזדום”. ויזדום, חכמה. בוודאי ויזדום היא מידה טובה, להתנהג בחכמה, וגם להיות בעל חכמה, בוודאי. הרמב״ם, מיד נראה.
ו…
תלמיד:
אם אתה חכם, עומד בספר משלי, זה מלא בזה.
מגיד שיעור:
או שאתה מקבל את זה או לא.
תלמיד:
לא, לא, ויזדום אינו כישרון.
דיגרסיה: חכמה אינה כישרון
מגיד שיעור:
צריך להתנהג בכישרון, בוודאי. לומדים, לומדים להיות חכם. זה לא ש… או שאתה חכם או לא. לא, שטויות. או שאתה בא עם… או שיש לך את הכישרון. כישרון וחכמה אינם אותו דבר. בסדר?
תלמיד:
ואינך צריך להיות בעל הכישרון?
מגיד שיעור:
לא. אבל אתה צריך לכל דבר להיות בעל כישרון. גם להיות בעל גאווה צריך להיות בעל כישרון. לכל דבר צריך להיות בעל כישרון. כישרון פירושו ה״קפסיטי”. לא כל אחד יכול… כל אחד מקבל… בסדר, אני אומר לך עובדה. הדבר הראשון שנכנס, הסתכל בחז״ל, כתוב אלפי פעמים שזו מעלה להיות חכם. זה לא… חכמה היא מעלה. מעלה שאתה מקבל.
תלמיד:
לא, מעלה שעושים.
מגיד שיעור:
אתה יכול לקבל את זה. חז״ל אומרים את זה. כן, כן, חכם. כי הרמב״ם אומר בפירוש בהלכות, כתוב בפירוש בהלכות תשובה, זוכר? “כל אחד יכול להיות חכם או סכל”. בחירה. בפרקי בחירה כתוב זה. וזה לא חידוש ברמב״ם, הרי פסוקים יש כאלה. אדם צריך להיות חכם. בסדר, בכל אופן, אמרתי כאן רשימה.
המידה הרביעית: צדק / ג׳סטיס
מגיד שיעור:
המידה הטובה הרביעית היא ג׳סטיס, צדק, להיות צדיק. צריך להיות צדיק, חכם, גיבור, ועשיר. כך אמרו היוונים הקדמונים. יש עוד מידות טובות שאפלטון מדבר הרבה, מה זה להיות חבר טוב, חכם גיבור ועשיר.
רשימות נוספות – יהודיות ונוצריות
רשימות יהודיות
מגיד שיעור:
הרשימה האחרת, יהי ביתך פתוח לרווחה. במשניות יש רשימות שונות כאלה. “עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן”. “קנאת סופרים תרבה חכמה”. יש הרבה רשימות שונות. בכל אופן, זה מאד מקובל.
שלוש ה”theological virtues” של הנוצרים
מגיד שיעור:
כפי שאמרתי, הנוצרים הקדמונים אמרו שזה בדרך הטבע. אבל מצד הדת יש עוד שלוש מידות שנקראות Faith, Hope, and Charity. זה ה”three theological virtues”, כך מקובל אצל הנוצרים. Faith – אמונה, Hope – תקווה, אני לא יודע, בטחון, ו-Charity – אהבה, נתינה, לפנים משורת הדין בעצם. לא ג׳סטיס, שפירושו נותנים על מה שנכון, אלא חסד. כך הם אמרו, יצא זה, אני כבר יודע, אורחים כהן והצדיקים.
ואצל היהודים לא מקובל דבר כזה. מעניין, עוד דבר חשוב, מיד נדבר על זה, ענווה וכבוד.
השאלה הפילוסופית: מה הטעם ברשימה של מידות בכלל?
הבעיה עם כל הרשימות
מגיד שיעור:
אבל מה שאני רוצה לומר עם כל הדברים האלה הוא, שיש רשימות שונות של מידות טובות, רשימות מקובלות שונות. אני יכול אולי לקחת את הרשימה של רבי פנחס בן יאיר, לחשוב על זה מיד גם. רשימות שונות של מידות טובות. כל אחד מסכים שאדם צריך להיות בעל מידות טובות שונות.
מה הדבר החשוב כשעושים רשימה כזו? הדבר החשוב הוא להבין על מה בנויה הרשימה. אמרתי לעצמי עכשיו חידוש מעניין, הערה מעניינת, שברשימה של הרמב״ם אין לעולם רשימה אמיתית.
קריטריונים לרשימה טובה (לוגיקה אריסטוטלית)
מגיד שיעור:
במילים אחרות, תרי״ג מצוות, אריסטו לימד שרשימה טובה צריכה להיות “אקזוסטיב”, היא צריכה לכלול את כל מה שיש, ומה הדבר האחר? היא צריכה להיות מחולקת נכון. כן? לא יחסר שום דבר, לא יוכלו לבוא מחר ולומר “מה שייר תנא ושייר”. אם יש “תנא ושייר”, זו רשימה חלשה. רשימה צריכה להתחיל מהכלל, והיא צריכה לחלק את הכלל נכון, שלא יוכלו לומר מחר למה לא חילקת אותו אחרת, כן? כך לכאורה הדין של רשימה טובה. הדין של רשימה טובה צריך לכלול את כל מה שיש בנושא. מישהו עושה רשימה של מה שהוא צריך לקנות לשבת, הוא צריך לקנות הכל, והוא לא יפספס שום דבר.
הבעיה עם רשימות-מידות
מגיד שיעור:
כל הרשימות האלה גם לא עובדות כך. היה, והן צריכות לעמוד קודם כל, איך פוגשים את כל המידות, כל המידות הטובות, אחת אחת, לא מפספסים אחת. והשנייה היא, איך מחלקים את זה בדרך הנכונה. איך עושים חלוקה שזו לא סתם רשימה בעולם, אלא צריך לחלק את זה בדרך הנכונה. מה מחלק? במילים אחרות, מה עושה… נלך לדבר, הרמב״ם הולך לדבר על מידות שונות, יש מידה של… מה היא הרשימה של מידות כאן? כתוב כאן, יש כאן מידה של קמצנות, ויש גם מידה של נדיבות. יש לו שתי מידות, או שתיים או שלוש מידות שקשורות לכסף. ואנחנו צריכים להבין מה מחבר, מה מחלק את המידות? מה הכוונה כשאומרים שמידה שונה מהמידה האחרת? על זה כבר התחלנו לדבר בזמן הקודם, החקירה, נכון?
השאלה הרדיקלית: האם צריך בכלל רשימה של מידות?
הטענה: הכל מסתכם בדבר אחד
מגיד שיעור:
אנחנו צריכים בכלל להבין שיש טענה חזקה שאומרת שאין דבר כזה הרבה מידות. כפי שהחזון איש לא טען, כפי שצדיקים אהבו לטעון, אני זוכר. למה? כי מידות טובות פירושן שהוא יתנהג כמו שצריך. להתנהג כפי מידת החכמה, לפי מה שצריך להיות, לפי מה שנכון. יצא שיש רק מידה אחת, להתנהג לפי מה שנכון. ויש מידה רעה אחת, שהוא יכול להתנהג לא כמו שצריך, שהוא יתנהג לפי היצר הרע, נאמר, לפי מה שנוח לו, לפי מה שהיצר אומר לו שנכון, לא כמו שנכון באמת.
רבינו יונה: חכם וטיפש
מגיד שיעור:
מה אמר רבינו יונה? “כל המצוות הן תורת חכם, וכל העבירות הן תורת טפש”. כן, חכם וטיפש, כן, צדיק ורשע. יש טוב ויש רע. יש צדיק ויש שוטה. וכולי. אבל בפרט כשמדברים על מידות, מה הנפקא מינה שהדבר הרע שהוא עושה הוא מידת הכעס או ש… זה לא חטא? זה הרי חטא, וצריך לדעת על אילו שמות החטאות. אין נפקא מינה. הוא עושה אבל חטא, הוא עושה עבירה, הוא עושה עבירה. אין נפקא מינה אם הוא עושה עבירה של גזילה או שהוא עושה עבירה של גניבה. מידת הכעס, באה ממידת הגאווה, ואני מתכוון אפילו מידת הגאווה, למה בכלל לדבר על זה? בסדר, מה זה עוזר לי?
ההתנגדות המעשית: “מה עוזרת לי רשימה?”
מגיד שיעור:
מבין את השאלה? זה בזבוז זמן לעשות את כל הרשימות האלה של מידות, זה לא יעזור לי כלום. מה יש לי לעשות רשימה ארוכה? אני אומר לכל אחד, תתנהג נכון וזהו.
תלמיד:
כן, אבל זה בלתי אפשרי.
מגיד שיעור:
אני יכול לתפוס מידה אחת. מה יעזור לתת מידה אחת? נאמר, מישהו מעולם לא שמע על המידה. נאמר מישהו מעולם לא שמע על הקונספט, אולי יש אנשים כאלה? מעולם לא שמע על הדבר שיש רשימה של מידות, מידות שונות טובות, מידות רעות. הוא יודע שצריך להיות אדם, צריך להתנהג נכון. מה פירוש איך להתנהג נכון? אני אגיד לך, אני יודע אלף דברים: את האב צריך לכבד, ולחברים צריך להיות חברים טובים, וכשאוכלים צריך לאכול לא יותר מדי ולא פחות מדי. בכל שנייה יש עוד מידה. מה יש לי מלעשות מזה כללים של מידות כאלה? מידת התאווה, מידת הגאווה, מידת הכעס, מידת הענווה. מה יש לי מזה? לא הייתי יודע שהדברים האלה הם דברים טובים? הייתי יודע. הייתי יודע. אני אדם טוב, אני עושה את כל הדברים האלה. מה אני עושה עם לעשות רשימה של מידות? או בכלל עם לומר אחת מהן אפילו?
תלמיד:
אני לא יכול ללמד אנשים להיות טובים, אבל אני אומר להם לא, זה אומר כך וכך.
[הפסקה טכנית]
מגיד שיעור:
זה… זה לא עובד, המקליט שלי. כתוב recording. כתוב, אני לא רואה את הירוק… לא, האודיו שלי לא עובד. ה-recorder נהיה לי, אודיו לא עובד. הירוק מה? זה לא מחובר למצלמה. זה מחובר במקום הלא נכון או משהו. אני לא יודע, משהו לא בסדר. אני חושש שלא יהיה לנו שיעור. לא, זה שטויות.
אה, מה? לא, זה מחובר לדבר הלא נכון, או שהדבר שלי לא דלוק, או משהו. אני לא יודע, כל מיני דברים… אתה רואה שזה לא עושה אדום… אתה רואה שזה לא עושה אדום… אתה רואה שזה לא עושה אדום… הירוק הוא הבר שלך שעולה ויורד? לא, על ה… על המצלמה. זה הרסיבר. לא, לא, זה לא מחובר במקום הנכון. חיברתי את זה במקום הלא נכון. קח את זה. כן. זה צריך להיות דבר כזה? זה צריך להיות רחב יותר?
נימוס וכוח המילים במידות
הצורך לראות מידות בפועל
מידות הוא ענין שבמעשה
מגיד שיעור: רואה שזה לא עושה אדום וירוק את הבר שעולה ויורד? נו, על ה… על ה… על המצלמה. זה הרסיבר. לא לא לא, זה לא מחובר במקום הנכון, זה במקום הלא נכון. זה?
תלמיד: כן.
מגיד שיעור: מה אני צריך להביא? אני מסתכל מה הולך שם. לא יודע. סוף סוף יש לך על מה לעבוד.
תלמיד: כך אני צריך לדעת. כך אני צריך לדעת. מה יש מלעשות מידה נוספת של לדעת מה המצלמה.
מגיד שיעור: אני צריך לתפוס את הנקודה, אני צריך לומר דבר חשוב. בסדר, אז זו שאלה רצינית מאד. מה יש מכל הדבר הזה, דבר אחד שאפשר להסביר.
תלמיד: בסדר, אני עוזר מלא, עשה כללים כאלה. במקום לומר צריך להיות אדם, אומרים להיות ענו, ולא להיות בעל גאווה, לא בעל כעס, לא בעל תאווה.
מגיד שיעור: מה? אתה ממוקד על הדברים הרעים. הרמב״ם גם לוקח אומר כעס, אני לא יודע מה הוא אומר שם. צריך לבסס את זה על מידה מסוימת, על אנשים מסוימים, לבסס על מידה מסוימת, על דוגמאות מסוימות. ואין דוגמאות מנקודת מבט אחרת כשאין לך שום תחושה של דרך הממוצע, צריך… דרך הממוצע היא רק תיאוריה. הלכה למעשה צריך לראות את זה.
אז תבין, כאן אני מסכים שמידות הוא ענין שבמעשה. ענין שבמעשה לא לומדים מתורות. צריך לראות את זה.
תלמיד: כנה, צריך לראות את זה, נכון?
מגיד שיעור: כן. צריך לדעת לראות.
תלמיד: נו, השאלה היא כך, אני מסכים, אבל אז צריך לראות את זה לגמרי בפועל ממש. אתה יכול לומר לי על מידות הכלל, זה גם לא יעזור לי כל כך הרבה. נכון? מה יעזור לי לראות איך פלוני לא כועס או כועס כן, בזמן הנכון, באופן הנכון, בדרך הנכונה. אז אני יכול ללמוד שזה דבר טוב, או שראיתי שזה מוביל לחיים טובים יותר, ראיתי שזה דבר טוב.
מגיד שיעור: אמת.
תלמיד: השאלה היא על הדבר שבאמצע, נכון? מה יש לי מלקרוא לזה מידת הכעס? מה אני עושה עם לחלק את המידות באופן הזה, ולקרוא לזה כעס ולזה תאווה ולזה גאווה וכן הלאה? זה לא הדבר המדויק שאני רואה, זה קצת רמה גבוהה יותר של הפשטה, נכון? זה משהו באמצע.
הצורך במילים כדי לזהות מידות
מגיד שיעור: אבל אתה יכול לראות ממנו ללמוד דברים טובים מאד, ודברים אחרים הוא מאד בכעס. כל עוד אין לו שם לדבר של כעס, והוא עדיין לא תפס שזה… כי יש לו כל כך הרבה מידות טובות אחרות, ודברים אחרים הוא טוב, וכאן הוא מאד נסער.
אז אם אין לך מילה, אז זה דבר כללי, כמו שאם אין לך מילים לדברים, אתה לא שם לב אליהם, נכון? אנחנו רואים רק דברים שיש לנו מילים עבורם. זה יסוד. יסוד מאד חזק. או שאנחנו לא מבינים, אנחנו לא יכולים, אנחנו לא מבינים, אני מתכוון לא שאנחנו יכולים לתת שיעור, אנחנו לא מבינים איך להתנהג בלי לקרוא לדבר מילה.
דוגמאות של מילים חסרות ומידות
הגנב שלא יודע שהוא גנב
מגיד שיעור: יכול להיות למשל, נאמר דבר חשוב. יכול להיות למשל שיש אנשים שונים, דיברנו בשבוע שעבר בשיעור על זה, שהרבה פעמים יש אדם שהוא גנב והוא לא תופס שהוא גנב, והסביבה לא תופסת שהוא גנב, אמת? הוא רוצח והוא לא תופס שהוא רוצח. יכולות אפילו להיות תרבויות שלמות שאין להן מילה למידה טובה מסוימת, והם לא יכולים להרגיש את זה. זה מאד קשה, לפחות, אולי יש לו את זה קצת בטעות, בדרך מקרה בטעות הוא קיבל את זה מאיפשהו, אבל זה מאד קשה להיות בקביעות אצל האדם הזה בדבר, כי אין לו מילה.
תרגום לעברית
אני יכול לחשוב על הגמרא, דרך אגב, לא רק על זה. אני מתכוון שאנחנו היהודים, אני אוהב כשמבקרים את היהודים, נכון? אני מתכוון שאצלנו היהודים, יש לנו רשימות שונות של מידות, כמו המידות שהרמב״ם מביא שכל אחד יכול, ואני חושב שבכל רשימה חסרות הרבה מידות טובות. ומכיוון שאין לנו ברשימה, לא רק רשימה, אלא את הסיבות למה אנחנו צריכים להתנהג כך, ואת הסיבות למה אסור לנו להתנהג כך, וכן הלאה, זה הולך אולי לשני הכיוונים, אבל כשאין לנו ואנחנו לא מדברים על הדבר הזה כמידה, חסר לנו בכלל לתפוס שזה דבר שאפשר לעשות. אתם יכולים לחשוב על הגמרא, נכון? לא, זו דוגמה טובה.
אומץ לב — מידה שבעלי המוסר לא מדברים עליה
מרצה: אומץ לב [courage] כבר דיברנו, כשדיברנו שיש הרבה פעמים, אומץ לב הוא דבר שהרמב״ם כן מדבר עליו, דיברתי על זה, ור׳ אהרן קוטלר מדבר על זה, אבל בעלי המוסר לא אוהבים לדבר על אומץ לב. עכשיו, הייתי חושב שאומץ לב פירושו, זה שווה לדבר על זה, כי הרי יש מידה של דרך המצוה שבו [the middle path within it], כן? זה לא אומר סתם להיות חיה, זה אומר, כן, יש מידה נכונה של לא לדעת איך לקחת סיכונים, ואיך להכניס את עצמך לסכנות בדרך הנכונה, זה דבר שצריך לדבר עליו. אבל אין לנו, כן, אנחנו לא מדברים על זה, זו לא דוגמה טובה שאני יודע. אני אומר אומץ לב רוב האנשים יודעים מה זה, הם רק אומרים שזה לא דבר יהודי.
הדוגמה של נימוס
מה זה נימוס?
מרצה: וחשבתי על דבר שאנחנו בכלל לא יודעים מה זה, כי אין לנו מילה בשבילו. למשל.
תלמיד: למשל?
מרצה: אני יודע, יש לי שנה מלאה מיני, אני צריך לעיין בזה.
תלמיד: מה?
מרצה: זה בשביל שיעורים שאני אומר.
תלמיד: מה?
מרצה: זה לא.
תלמיד: אה, זה לא?
מרצה: זה כן?
תלמיד: אה, זה אומר דבר מעניין.
מרצה: אני יודע אם זה מידה טובה או מידה רעה. אבל יש מידה שנקראת courtesy באנגלית. אתה מבין את זה?
תלמיד: מה פירוש courtesy?
מרצה: courtesy, כולם יודעים courtesy. courtesy פירושו דרך שבה אדם מתנהג עם זר [stranger]. כמו שיש לנו מידה שנקראת פרגון שאנשים אחרים לא יודעים על פרגון?
תלמיד: זו מידה הפוכה.
מרצה: זו דוגמה הפוכה. זה לא עדיין מספיק. אני יכול להגיד איידל קארדל, למשל.
תלמיד: אני הולך להגיד בשביל להיות איידל, אתה יודע מה זה אומר.
מרצה: אני מתכוון אורים. זה שלך. זה איידל, אני מתכוון שזה הרי צניעות, התנהגות. זה גם סוג של צניעות.
לא, courtesy זה איידל. לא, courtesy פירושו מסוים, דרך נכונה איך מתנהגים עם זרים. עם חבר אין courtesy, עם חבר אתה חבר. עם שונא יש, אני לא יודע מה, שנאה, מה שלא יהיה, צריך להתייחס אליו. courtesy זה, שכשהולכים לבנק ועומד מישהו לבד, לא דוחפים אותו. כן? אתה יודע שהיהודים לא כל כך מנומסים.
תלמיד: קוראים לזה חילול השם [desecration of God’s name], זה נושא אחר לגמרי.
מרצה: כן? courtesy פירושו שכשאתה הולך לחנות, אתה מחזיק את הדלת למי שאחריך. כן? זה לא מידה, זה לא חסד, הוא לא היה צריך שום חסד, הוא יכול בקלות לבד להחזיק את הדלת. זה פשוט התנהגות נכונה איך מתנהגים עם זר. לא עם חבר, לא אחד מהילדים שלך, לא מישהו שאתה מקרב, שאתה רוצה להראות לו כמה טובים היהודים.
אני לא אמרתי שאין מקורות בתורה לדבר כזה.
דיון: האם נימוס הוא שקר?
תלמיד: לא, לא, לא הייתי קורא לזה גאווה. לא הייתי קורא לזה גאווה.
מרצה: לא, אלא אם כן אתה מקרב דבר כזה, בנימוסא הרי.
תלמיד: courtesy. צריך, צריך נימוס?
מרצה: הספרים יש להם את הביטוי נימוס, אבל כשאנחנו אומרים נימוס, זה נראה לנו כמו דבר שקרי.
תלמיד: לא, יש מידה כזו.
מרצה: זה שקר.
תלמיד: זה לא, זה נראה לנו שקר, כי זה באמת, אני לא מתכוון לחבר. אני יכול להיות מאוד נימוסי אליך, ויש לי אותך באדמה. לא אכפת לי, לא אכפת לי אם אתה תמות מחר בדקה הבאה. מה הקשר לשקר?
מרצה: זה יפה, שזו השיטה של היהודים. היהודים סוברים, היהודים האמיתיים, שהם יודעים שהם סוברים שזה שקר, הם יודעים שזה שקר. אין בזה מעלה. גוי, גוי, תרבות מסוימת, התרבות האירופית מאוד into courtesy. דרך אגב, במזרח זה לא כך. מה המעלה?
תלמיד: אתה רוצה את המעלה? זה שיעור על courtesy?
מרצה: אני אגיד לך במציאות. דוגמה. באים גויים, והוא יכול להיות החרא הכי גדול, הוא מחייך, הכל courtesy. למחרת, “אני אתקשר אליך”, והוא שונא אותך. כלומר, זה שקר, זה לא שווה כלום. זו לא מידה טובה.
תלמיד: אוקיי, זה נראה טוב מאוד, זו מחלוקת.
מרצה: אני לא מסכים שאין את זה בכלל אצל ישראל. יכול להיות שזו חנופה [flattery].
ההבדל בין נימוס לחנופה
תלמיד: אה, טוב מאוד. רגע, רגע, בואו נעצור. טוב מאוד. יש דבר שנקרא חנופה. איך אומרים חנופה באנגלית? פלטרי [flattery], נכון? פלטרי. כל אחד מבין שפלטרי ו-courtesy… יכול להיות שהקיצוניות באמריקה היא להיות קצת יותר נימוסי. אני מודה לך. יכול להיות שהגויים האמריקאים, המנהג אמריקה, זה להיות קצת יותר… לא… בשלב מסוים אתה צריך להגיד לעצמך, אתה רוצה שאני אחזיק שלא אתקשר אליך בחזרה?
מרצה: לא, תגיד לי, אני לא אתקשר אליך בחזרה.
תלמיד: לא, תראה, מה שזה בדרך החשיבה של הרמב״ם, מה שאתה אומר עכשיו, זה הקצוניות הרעה [the bad extreme] של זה. courtesy, במילים אחרות, פירושו איך מתנהגים כלפי זר. לא כמו היהודים הגליציאנים, קודם הדיבור נכנס, אה, אני רוצה לומר לך חודש טוב. לא, זה אפילו איך אומרים למנהל רגיל. לא חיבוק. חיבוק זה כבר יותר מדי. וגם זה פייק… וההיפים עושים חיבוק לכל זר. זה לא courtesy, זה משהו עבירה לשמה [a transgression for the sake of heaven — ironic usage]. הגויים עושים… איך אומרים אצלנו, בבקשה, היכנס לקהל עדתנו, מה שמביא את הנאצים. זה courtesy שקרי, כי זה לגמרי ההיפך.
ומה זה ה-courtesy הנכון? לא אותו דבר כמו חנופה. כן, עכשיו זה אפילו לא חנופה, אתה יודע מה זה עכשיו. חנופה פירושה פלטרי. כל אחד מבין באנגלית את שתי המילים. כשיש לך שתי מילים, זה אומר שהתרבות מבחינה בין שני הדברים. פלטרי זה זה שאומר, הלקק, “כן, אני אתקשר אליך,” וכשהוא לא מתקשר, הוא אומר, “כן, כן, ראיתי אותך…” זה לא courtesy. courtesy פירושו, אפשר להגיד בנימוס לא, כן? אפשר להגיד, “תודה על ההצעה, ואתה אמרת, “תודה רבה על העניין שלך, זה לא הזמן הנכון עבורנו עכשיו.” אמרת, זה מאוד ברור לא. אין שום ספק שהוא הולך מחר כן להיות הזמן, נכון? אתה מבין את זה בעצמך. אבל זה לא שקר, וזה לא חנופה. חנופה זה מי שלא מבין את ההבדל, הוא אומר שזה חנופה.
נימוס כמעשה דרך ארץ
מרצה: courtesy זה מעשה דרך ארץ [proper conduct]. כשמישהו יוצא מחניה, נותנים לו אות. זו נימוסיות מסוימת. כן, אבל אני שומע, זו לא מעלה נוראה להיות בעל. זו מעלה נוראה, זה אני לא יודע.
תלמיד: מה?
שתי שיטות ביהדות: סבר פנים יפות ובשמחה
מרצה: יש סתירה. יש משנה אחת “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” [greet every person with a pleasant countenance], ויש משנה שנייה “הוי מקבל את כל האדם בשמחה” [greet with joy]. אלו שתי שיטות ביהדות. אחד מקבל יסורים בשמחה [accepts suffering with joy], ואחד אומר “סבר פנים יפות”. מחר, מחר, תהיה שיטה. אלו שני תנאים [Tannaim: Mishnaic sages], אחד אומר כך ואחד אומר כך. הרמב״ם מדבר על זה בפרק א׳ משנה א׳. אמת, אבל אנחנו עושים את זה מהר יותר את הפרק א׳.
מידות כלפי זרים והשיטה של חלקי הנפש
דוגמה: סבר פנים יפות – מידה שחסר לה שם
מרצה: כן, אבל מה… אני שומע, אבל זו הרי מעלה נוראה להיות בעל. זו מעלה נוראה. זה אני לא יודע. אני יודע רק… מה?
כן, יש בוודאי, יש משנה אחת שכתוב “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” [Greet every person with a pleasant countenance – Pirkei Avos/Ethics of the Fathers 1:15], ויש שתי שיטות ביהדות. אחד זה “מקבל את כל האדם”, ואחד שואל “בסבר פנים יפות”. זו ההנאה השנייה. אחד אומר את זה עדיין לא. הרמב״ם [Rambam: Maimonides] מדבר על זה בפרק ז׳ במשנה.
אמת, כן, אמת. אבל אנחנו עושים את זה רק כמו משהו שנקרא “סבר פנים יפות” זה… בדרך כלל כשאנחנו מונים כמה… סבר פנים יפות… כן, בוקר טוב.
התועלת של מילה למידה
בקיצור, אני מביא את זה רק, שכשיש לך מילה למשהו, אתה תופס שיש מידה כזו, ובשביל זה יש טווח של המידה. יש מי שהוא סתם לקק, מישהו הוא סתם שקרן, מישהו הוא סתם רע, זה ההיפך, יש לו מעט מדי courtesy, למישהו יש יותר מדי courtesy שקרי. אבל יש מידה כזו, וכל עוד אין לך את המילה, קשה מאוד לדבר על זה, קשה מאוד להשיג בכלל על מה מדברים, קשה מאוד לחנך.
למשל, אפילו אתה רואה, אתה רואה שאנשים עושים כך, אתה אומר, “אה, הם חנפנים [flatterers/hypocrites].” לא, הם לא חנפנים. חלק הם חנפנים, אבל חלק הם מתחנכים למידה.
זו דוגמה. אני מתכוון שיש הרבה מידות יהודיות שנעשה שאין, וכן הלאה. בוא, תן לנו כמה מידות אמיתיות.
תלמיד: כבוד? מידות הן כל הדברים הקטנים האלה.
מרצה: תגיד כבוד. מידת הכבוד אין היום אצל יהודים.
תלמיד: יש מידת דרך ארץ [proper conduct/respect] לאנשים מבוגרים, יש כבוד הבריות [respect for human dignity].
מרצה: דרך ארץ, נימוס.
תלמיד: כן, אבל…
מרצה: יש כבוד הבריות מסוים, אבל כי זה קשה…
מידות כלפי זרים – חסר בעולם המידות היהודי
מרצה: courtesy היא מידה מודרנית. אני חושב הרבה על זה בשביל יהודים אחרים. יש הרבה מידות בעולם של היום שקשורות לאיך אנחנו מתנהגים כלפי זרים. ליהודים אין ממש מושג גדול של זר.
תלמיד: לא, זה דבר אמיתי.
מרצה: אם הוא יהודי, הוא אח. אם הוא יהודי מהחסידות האחרת, הוא הרי השונא שלו [enemy]. אבל… ובעולם הליברלי… אני מתכוון, פעם היה, העולם של היום – פעם היה, העולם של היום מאוד בנוי על מידות טובות שונות איך מתנהגים כלפי זרים.
הכנסת אורחים – השוואה
בעולם של פעם, היהודים, היהודים הפרומים, היהודים החרדים הם קצת מיושנים בחלק הזה, אין להם ממש את המידות. למשל הכנסת אורחים [hospitality to guests] שאברהם אבינו [Abraham our forefather] ייסד, הערבים במזרח התיכון עדיין מאוד חזקים בקו של הכנסת אורחים. הכנסת אורחים היא סוג של מידה, אבל הכנסת אורחים היא כבר יותר מזה. הכנסת אורחים זה שאתה בא אלי, עכשיו אתה שייך לי, אני צריך אפילו להגן עליך, אני צריך להיות השומר שלך [guardian], כי אתה שייך לי. אתה כבר תחת חסותי [under my protection], אתה תחת ההגנה שלי.
זו סוג של מידה איך מתנהגים עם זרים, אבל זו כבר מידה שהופכת את הזר לאיש תחת שלטונך [a person under your authority]. המידה הליברלית היא שהוא אזרח, איך מתנהגים לאזרח שני, לא הוא שנמצא שם ביחד איתך, החבר שלך, מחזיק הכל ושומר. זו המידה האחרת, בגלל זה היהודים לא יכולים ללכת ברכבת התחתית, מבין? בלי נימוס, כלום. זה כבר קודם.
כל העולם של מידות
כן כן, כל המידות האלה, ש-courtesy היא רק דוגמה אחת, יש הרבה מידות, ויש ויכוח איזו היא הנכונה ואיזו לא, אני יודע כבר, אפשר להתווכח על זה. אני רק מביא שיש מידות, יש התנהגות שלמה [conduct/behavior], כולם מסכימים שאפשר להיות יותר מדי, יכול להיות קר מדי, יכול להיות חם מדי, יכול להיות חם מדי, קר מדי, רע מדי וכן הלאה. אבל יש עולם שלם [world] במידות שמחנכים להיות אדם טוב.
דוגמה: אור צהוב (רמזור)
יש מידות, אתה יודע גם בכל דבר, יש מידות בחוק. החוק אומר שבאור צהוב מותר לנסוע, רוצה להבין כל היהודים החרדים שצריך לנסוע מהר יותר. אבל מה אומרת המידה הטובה? מידה טובה אומרת באור צהוב עוצרים, כי זה לא… מה יש לי עם ההוא? מה יהיה לשני? לא יקרה לו כלום, אין בעיה, אבל רוצים להכות מי מגיע ראשון. זה צריך אנושיות מסוימת, אנחנו קוראים לזה אנושיות לפעמים. כן, כי זה נימוס.
בקיצור, כל המידות האלה שאולי אין מילה בשבילן, ויש שאלה גדולה במידות האם יש דבר כזה מידות לזר, למישהו שלא פשוט יש לי איזה קשר איתו, אני לא חייב לו כלום. סתם, אני בריא וחברי בריא [I am healthy and my friend is healthy – i.e., we have no connection]. ולי מגיע המרחב שלי ולו מגיע המרחב שלו, ואנחנו לא מתערבבים. זה משהו נותן. אוקיי, איך נגיע לראות נותן. זו רק הייתה דוגמה להסביר תועלת אחת, צד מסוים שהתועלת היא מהמידות, מזה שצריך לכתוב.
דיון: מה המידה של לא להכות?
תלמיד: במה אתה חושב קודם כלל כללי? תגיד שכן, הוא אדם.
מרצה: אה, זה לא מעשים. זה ההלכה מפרטת, כל מילה מפרטת, זה משל. אני לא הורג מישהו. מידות צריכות צריכות. אף אחד לא הולך לדעת. זה רגיל שלוש רמות שם. כללי. מידות אומרות. אני צריך מידה למה לא מכים את ההוא בעולם להכניס. איך קוראים לאותה מידה? אני יודע, אני יודע מידה? אני לא רואה שזה עושה אותה קיימת. איך קוראים למידה? זה טוב לכולם, אולי חיים. כולם?
תלמיד: לא, אני לומד את זה לילדים הקטנים שלי. אתה צריך לראות… אני לומד את זה לילדים הקטנים שלי.
מרצה: לא, אני שואל שאלה טובה.
תלמיד: אני לומד את זה לילדים הקטנים שלי. לא מכים! לא להכות! מה זה פעם בא אבא. מה הולך אבא לעשות, כלום. אני לא יודע, אבל לא דוחפים. תן בשקט, דבר עם ההוא. איך קוראים למידה?
מרצה: חכם זו מידה. אוקיי, חכם זה כבר הגורם הכללי. חכם זה הכל. תהיה אדם טוב, למה צריך להכות. זה הולך… איפה זו מידה? אני אגיד לו את זה. יש… מה יש מידה זו מידה? איפה… זה הדבר שמידה היא בטוח. יש לך מידה שאתה לא מכה. אם ההוא לוקח משהו, אתה לא מכה. מה אתה עושה? או שאתה לא עושה כלום, או קורא לזה בתורה, או שאתה רוב את זה. זה אומר, מאה אלף מידות. נכון? זה מה שאני עושה. פעם מאה אלף?
תלמיד: לא. הייתי אומר לך ששבע פעמים שבע? שמעת פעם, לא לעבור על הפרות? אבל זו סיבה גדולה. זו המסקנה של המידה? אתה מתכוון למידה?
מרצה: לא. מה פירוש מידה? אתה אומר לי הגעת הכל? אני לא יודע, אני אומר לך, אני לא יודע איזו מידה זה לא להכות את האח. אני יודע שאני לא צריך להכות אותו, לא להכות יותר לא. מה?
תלמיד: לא, אני אפילו לא רוצה לקרוא למידה. יש מידה אחרת שהיא כשהוא מבקש ממני הלוואה, אני נותן לו הלוואה. זה לא אותו דבר, שמעת?
צדקה ומעשים – ההבדל בין מידות ומצוות
תרגום לעברית
מגיד שיעור: צדקה, מהי המידה הזו? גם זה מעשה. אני מבין, הוא אומר, אני יכול לתת לך רשימה של מעשים. יש מצוה להלוות כסף לחבר כשהוא צריך, ויש איסור להכותו. שני הדברים הללו הם מידות, נכון? כי זה לא פשוט כך. אחי מתקשר אלי, הוא מתקשר אלי ומבקש הלוואה. אומר לו, בוא נבדוק במשנה ברורה אם כתוב שיש מצוה. כן, חכה כאן, אח, אני עוזר לך מה שאני יכול. מאיפה זה בא?
נדיבות – כיצד מתנהגים עם כסף
שלא יהיה כסף מונח אצלו, לא שיעזור לזולת. יכול להיות, זו מידה. רגע, זו מידה. כיצד אני מתנהג עם הכסף שלי? הכסף שלי לא סתם לבוא ולשכב בכיס, אלא הוא לעבודה, ושיעבור אצלי, אצל זולתי, בעסק אחר, בהשקעה. אוקיי, גם זו מידה, בעצם, נכון? אבל איך קוראים למידה? הרמב״ם נותן שם לכל מידה. הוא אומר שזו אחת המידות, נכון? נדיבות, יש לזה שם. אבל אנחנו לא ידענו על כך.
סיכום: שתי תועלות מלימוד מידות
מגיד שיעור: אני מנסה להגיע למשהו, משהו עושים כאן. אז אני רוצה לומר לך דבר שני. אז גילינו דבר אחד, גילינו שיש תועלת מלימוד, תועלת מללמוד, וגם להתרגל. מידות אינו נושא של לימוד תיאורטי, זה נושא של התרגלות. ואפשר להתרגל טוב יותר כשיודעים מהו המושג. כך עובדים אנשים שמקבלים תוצאות. זה דבר אחד.
השיטה של חלקי הנפש – מדוע יש רשימה של מידות
מחלוקת בין שיטות
הכלל השני המעניין הוא, וזו מחלוקת. כאן הרמב״ם לא הולך בשיטה הזו, ובואו רק נזכיר. יש מחלוקת מעניינת וחשובה, אולי במקובלים. התניא למשל הולך בדרך אחרת. יש ספרים שהולכים כאן יש ממש מחלוקת עם זה.
הסבר הרבי ר׳ פנחס׳ל – שלושה חלקי הנפש
הרבי ר׳ פנחס׳ל אמר שהוא יכול להסביר מדוע יש כאן רשימה של מידות. הוא טען שיש לו הסבר על כך. מה ההסבר שלו? הוא אמר, הולכים עם העלייה של ארבע מידות שאמרו. ראו שיש ביקורת על העלייה, שארבע מידות היה מקובל שיש ארבע מידות טובות. הוא טען שיש לו תירוץ, יש לו פשט מדוע יש ארבע מידות. התירוץ הוא, כיון שיש את הנפש, למדנו פרק א׳, פרק ב׳, שיש שלושה חלקי הנפש. הרמב״ם חילק זאת לשלושה חלקים. שם הלכו לזה, קצת באופן אחר. יש שלושה חלקי הנפש, כפי שהרמב״ם אמר, וממילא כל מידה שייכת לחלק אחד. כשתשאל אותי מדוע אומרים שיש ארבע מידות, זה כי יש שלוש, כל חלק הנפש יש לו מידתו, והרביעית היא כללות.
שלושת החלקים ומידותיהם
כן, וכיצד זה הולך? הוא אומר כך, לאדם יש שלושה חלקים בנפשו, או שלוש נפשות, או לא נפשות אלא חלקים, איך שרק נאמר זאת.
החלק הראשון – תאווה: החלק הראשון נקרא תאווה, כך קוראים לזה. המידה כנגד זה היא פרישות, להתאפק, לשלוט בתאווה.
החלק השני – כעס/חלק המתעורר: החלק השני של הנפש שיש לאדם הוא מה שהרמב״ם קורא החלק המתעורר, אצל הרמב״ם התאווה שייכת גם שם, אבל הוא חילק זאת. כלומר, אדמו״ר הזקן קורא לזה כעס, או מי שיודעים מה זה, החסידים יודעים מה זה. החלק המתעורר, המידה העיקרית השייכת אליו היא כעס, כך הוא קורא לזה בדרך כלל. ושם יש עוד מידה אחרת, וזו המידה שקשורה לזולת, אומץ. אומץ פירושו, אתה מתנהג עם האומץ שלך באופן נכון. כעס הוא אומץ חד, תחשוב על זה. זה תרגום מצחיק, זו בעיה, אבל כך למדנו.
שיטת רבי סעדיה גאון – שלושה חלקי הנפש
רבי סעדיה גאון אומר שיש שלושה, כך הוא אומר, יש שלושה חלקי הנפש: תאווה, כעס, ושכל. כעס הוא תרגום. כעס פירושו כך, מה פירוש כעס? זה אותו דבר כמו התעוררות, תחשוב על זה.
לא שמעת לאחרונה מרבי נתן דוד? כל היהודים שעובדים את ה׳ בהתעוררות הם בעלי כעס. כך זה הולך, זה אותו כוח. לא ממש אותו דבר, אבל בערך אותו דבר.
חשק והתלהבות – שני סוגי עבודת ה׳
אדם שעובד את ה׳ בחשק. חשק אינו אותו דבר. זה מאוד מעניין, היהודים החסידיים לא יודעים, אבל מי שיודעים כן, מי שחושבים יותר מדי על זה, דיברו על זה בשבוע שעבר, האיש בוצע והאחרים שתפסו, הם אמרו שאתה עובד את ה׳ בהתלהבות.
התלהבות היא שני דברים הפוכים לגמרי. יש אש ומים, אהבה כרשפי אש, אהבה כמים. אחד עובד את ה׳ בפשן, בחשק, וזה לא אותו דבר כמו אחד שעובד את ה׳ בהתלהבות.
התעוררות וחשק בעבודת ה׳: הדרך האחרת של הרמב״ם בחלוקת מידות
התעוררות מול חשק – שני כוחות שונים
מגיד שיעור:
כל היהודים שעובדים את ה׳ בהתעוררות הם בעלי כעס. כולם. זו אותה חיות, זה בערך אותו כוח. לא ממש אותו דבר, אבל בערך אותו דבר.
אדם שעובד את ה׳ בחשק – חשק אינו אותו דבר. זה מאוד מעניין. היהודים החסידיים לא יודעים. הם יודעים כן, אם תחשוב קצת נדבר על זה השבוע, הישוב ואחרים שסברו שצריך לעבוד את ה׳ בהתעוררות. אבל יש שני סוגים הפוכים לגמרי של התעוררות. כלומר אש ומים, ובליובאוויטש אומרים אהבה כרשפי אש, אהבה כמים.
אחד שעובד את ה׳ בפשן, בחשק, זה לא אותו דבר כמו אחד שעובד את ה׳ בהתעוררות. זה שני דברים אחרים, בכעס, בהתרגשות. כן, התרגשות, זו מידת האש. זו לא אהבה.
אנשים, הרבה חסידים חושבים שאהבה עם התרגשות זה אותו דבר. זה בדיוק ההפך. זו הרגשה אחרת, זה סוג אחר של דבר. זה לא בא מאותו מקום.
מה אני תופס זאת אחרת? מי שהוא חי הכל אצלו חי, אבל זה לא אותו דבר. פשן, דרייב, תשוקה, א… איך קוראים לזה באנגלית? לאסט, ארוס, אטרקשן, הוא נמשך, ומי שמודלק. זה שני דברים אחרים.
מה גורם לו להידלק? כי זה חשוב, כי זה כעס. מידת הכעס פירושה “זה מאוד חשוב, זה מאוד נוגע”. זה סוג אחר של דבר. צריך לעשות כאן משהו. צריך לעשות משהו. זה לא אותו דבר.
קנאות באה מכעס, לא מאהבה
קנאות באה מיראה, באה מכעס. קנאות… דיברנו על התעוררות. התעוררות מדוברת עם קצת כעס, אלו הקנאות. קנאות לא באה מאהבה. לא. זה יכול להיות בפנימיות, אבל קנאות באה מכעס. קנאות היא קנאה שפירושה ממש כעס. אני חושב שרש״י אומר כך אחר כך.
ארבע המידות הטובות
מגיד שיעור:
בכל אופן, זו המידה השנייה. יש את המידה השלישית, שנקראת… איך קראנו לדבר השלישי? חכמה. חכמה היא החכמה, שכל, כוח, המידה הטובה הבאה של הדעת, של השכל, נקראת חכמה.
אחר כך יש את המידה הרביעית, שנקראת צדק. מה פירוש צדיק. אנחנו קוראים בדרך כלל לאדם טוב, בין בלשון הקודש, בין בכל שפה. המילה העיקרית שאנחנו קוראים, זה מאוד מעניין, זה נאמר בדברים. אנחנו יכולים דרך אחת לקרוא לאדם טוב היא חכם, ודרך אחרת היא לקרוא צדיק.
צדיק פירושו ישר, מלשון צדק. מה שייך צדק? צדק היא מידה. מה זה קשור לצדק? היו אומרים צדק קשור כשעושים עסקים, שאין צדוקי במשפט, הוא לא גונב, הוא משלם כשהוא חייב וכדומה.
צדק – ליתן לכל אחד מה שראוי לו
כן, הוא אומר, אפלטון, וכתוב גם בכל הספרים החסידיים התורה, והרמב״ם, אני חושב שאפלטון הוא הראשון, אולי יש קודם שאמר את התורה, הוא אומר שצדק צריך להשתמש עם עצמו גם כן.
מה פירוש צדק? צדק פירושו שנותנים לכל דבר מה שראוי לו, ליתן לכל אחד מה שראוי לו. כן, למי שאתה חייב צריך לשלם, למי שצריך לעשות פדיון שבויים צריך לעשות פדיון שבויים, אתה עושה דין עם יהודים סחורות וכולי.
אותו דבר, מידת הצדק, שזו הכללות של להיות אדם טוב, פירושו שכל כוח בנפש יקבל מה שמגיע לו. מידת הכעס צריך להשתמש כשצריך אותו, מידת השמחה כשצריך אותו, מידת התאווה כשצריך אותו, ובאופן כללי, הקואורדינציה של כל המידות, זה שכל דבר מקבל את מקומו, זה צדקות, וזה השם העיקרי של אדם טוב נקרא אדם צודק, צדיק, וזו מידת הצדק. כך יוצאות ארבע המידות הטובות. כך הוא כתב בספר המדינה.
שתי שיטות בחלוקת מידות
הדרך הקלאסית: מידות לפי חלקי הנפש
מגיד שיעור:
ואחרים, בדרכים דומות, שחז״ל הזכירו, באותה מבנה, אפשר יש כאן יותר פרטים, אבל באותו מבנה אפשר לראות למשל בספר, כלומר, איזה ספר יש לו מבנים כאלה? שערי קדושה, או התניא שמביא משערי קדושה, אולי ספרים אחרים שהולכים כך, אני לא זוכר אילו עוד. אילו ספרי מוסר לומדים העולם? אני לא יודע.
בכל אופן, בתניא ובשערי קדושה כתוב שיש מידות טובות ורעות שונות, כן, שערי קדושה עסוק מאוד במידות נכונות, והוא אומר שכיצד עושים את המידות? שיש ארבעה יסודות, אוקיי, זה מבנה קצת שונה, דרך שונה, אבל יש ארבעה יסודות, אש, מים, רוח, עפר, ולנפש יש גם דרך משל, לא ממש ארבעה יסודות, ולכל אחד מהם יש מידות רעות מסוימות השייכות להם, כן, אש קשור לכעס, ומים לתאווה, כפי שנאמר בהמשך, ורוח לגאווה, ומה האחר, עפר לעצלות, מה שזה לא יהיה, ולמעלה יש ארבעה יסודות, יש ארבע חלוקות, הנפש מחולקת במשלים כאלה, המבנה של הרעיון של מידות.
יש חלקי נפש שונים, יש כוח פתוח, יש חלק פתוח, יש חלק נמנע, וכן הלאה. ומחלקים את המידות, אולי שתי מידות לכל אחד, שני חלקים ממנו, וכדומה. אבל הדרך שבה הוא מגיע לרשימת המידות שלו היא על ידי חלוקת הנפש ונתינה לכל נפש, מהן המידות הטובות של כל חלק הנפש.
וזה אמת, זה טוב מאוד שלמדנו, הד׳ יסודות, לא אמרתי זאת, למדנו שמה שזה הולך, טוב, יש דבר שהוא עשה זאת, אבל הדרך שבה הוא עשה זאת שזה עובד טוב, שחלק הגאווה שלו עובד טוב, הפשט הוא שאלו המידות, שאנחנו קוראים מידת הכעס, מידת כעס נכון, היא הכוח העושה שאדם עושה מה שתפקידו, הוא עושה זאת נכון, וכן הלאה לכל כוח. זו דרך עתיקה מאוד של חלוקת המידות לפי חלקי הנפש, מסכים? כך אמר רבי צדוק, אפלטון, וכך כל חכמי המקובלים השתמשו בדבר הזה.
הדרך האחרת של הרמב״ם
הרמב״ם לא עושה זאת, ושמתי לב שהרמב״ם לא עושה זאת, אמת? הוא עושה משהו מאוד דומה, הוא מתחיל עם חלקי הנפש, ואחר כך אומר, איפה המידות? הכל שייך לחלק אחד, ורשימה ארוכה של תשע, והוא לא אומר לך רשימה, רשימה ארוכה של כהאי גוונא, של כיוצא בו, הכל שייך לחלק אחד.
והוא לא אומר, בחלק הזה יש כל כך הרבה חלוקות, שכל אחת היא מידה. אצל מידות הרמב״ם לא עובד עם חלקי הנפש. חלוקת המידות אינה לפי חלקי הנפש, שאז תהיה לך רשימה ממצה, נכון? לא רק רשימה ממצה, גם החלוקה הנכונה של הרשימה, נכון?
זו לא רשימה כזו שאין הבדל, מה יש יותר חלקי נפש מהשלושה או ארבעה. מה עושים עוד, יש עשרה חלקי נפש, מקובלים אחרים היו להם חשבונות, למשל, חכמה, אם יש לך שבע מידות, יש לך שבע ספירות, כן? זה היה גם קצת שונה מרעיון הד׳ יסודות, אבל זה אותו רעיון.
פחות או יותר, הכל אפשר לחלק, או זה אהבה, או זה יראה, או זה תפארת, וזה בעצם כל המידות. והבעל שם טוב הולך תמיד עם הנקודה, ויש הומולוגיה בזה, כי אדם, כל דבר שהוא עושה, או שאתה נמשך אליו, או שיש לך סלידה ממנו, או שאתה נגדו. זה פחות או יותר קו הימין וקו השמאל, או שאתה משהו באמצע, שזה קו האמצעי.
ואין יותר, אין יותר מידות, כי לא יכול להיות יותר, כי זה כולל, עשיתי חלוקה של כל מה שיש, אני יכול לעשות יותר פרטים, אבל אני לא יכול לעשות באמת יותר מידות. זו הדרך של חלוקת מידות לפי מבנה הנפש.
הרמב״ם, אני רואה, לא עובד כך, ויש, אני רואה, כמה סיבות מדוע הוא לא עובד כך. וכשאני מתכוון לומר שהוא לא עובד כך, אני מתכוון אולי שאני צריך לחשוב, יש לי הבדל שאי אפשר לומר זאת, כי יש לי הבדל שזה שגוי. אני חושב שזה יותר שהטענה קיימת קצת בפירוש, ואריסטו אולי צריך לחשוב על זה, אבל יכול להיות שהטענה היא, מה שגוי בתורה? זה חלק, מה שגוי?
דיון: האם “הידיעה” של מבנים עוזרת למידות?
השאלה המעשית
מגיד שיעור:
והם למדו שעזר קצת התורה הזו, שהגאווה היא מישות העצמי והתאווה היא מישות הגוף. האם זה עזר פעם למישהו בעבודת ה׳ התורות האלה? אני סקרן.
תלמיד:
זה רק ידע, לא הכל צריך לעזור מעשית. זה טוב לדעת.
מגיד שיעור:
אתה זוכר, מידות אינו לימוד שלומדים, אתה לא יוצא בידיעה, אתה רק יוצא בעשייה. זה צריך לעזור במשהו.
תלמיד:
אני מבין, אבל זה לא יכול להזיק לדעת משהו.
מגיד שיעור:
זה לא יכול להזיק, אבל אנחנו עובדים כל כך קשה להבין מה המבנה, מה ההבדל?
ספירת העומר כדוגמה
תלמיד:
ספירת שבע ספירות, צריך לעבוד. ספירות לא שותה מים, זה מתייבש.
מגיד שיעור:
זה מה שאני אומר, זה לא עוזר. אוקיי, לא צריך לשתות קולה, כי קולה אינה תאווה. אבל זה ממש תורה טובה.
אבל חוץ מזה, אני שואל שאלה רצינית, האם זה עוזר למישהו? האם זה עוזר לך להיות בעל מידה טובה? אתה אומר לי, אני לא יודע מה זו המידה. אוקיי, בוא אעזור לך, יש שלוש ספירות. ממילא אתה יכול להבהיר הכל.
תלמיד:
אני לא יודע, אפשרי שזה עוזר לאנשים בדרך כלשהי. כי כפי שדיברנו קודם, שיהיה מבנה עוזר מאוד להרבה אנשים.
מגיד שיעור:
אני מתכוון, ספירת העומר, כן, כתוב בספרים שצריך לראות בכל יום משהו ספירה. כן? אתה מכיר מישהו ש… יש לי הרבה ספרים היום, אתה הולך לחנויות הספרים לראות, ה… איך קוראים לזה? התהליך, המסע, המסע של ספירת העומר, והוא אומר על כל יום יש ספ… הם הדפיסו זאת, רק ספר של איזה בחור חסידי סאטמר. אתה יודע שהבני יששכר לקט מאותו ספר. כן, הבני יששכר לקט מספר קודם.
האם אתה מכיר מישהו שעשה את זה? אני לא מכיר. אני אומר על ספירה, ספירה. אני לא מכיר אף אחד שיגיד לי אחר כך “עשיתי את זה, ואני מאוד שמח על האדם הזה”. אני לא מכיר אנשים כאלה. האם אתה מכיר מישהו?
בכלל, שבעת השבועות של הספירה לא עובדים, כי אחד מהשבוע הראשון הוא סתם חול המועד פסח, והשבוע השני, מה שלא יהיה, זה לא באמת עובד.
החילוק בין מעלות בענין ומעלות במידות
תלמיד:
אבל, ללמוד סוגיא בגמרא כדי לדעת מהיכן המקור של ההלכה עזר לו במשהו?
מגיד שיעור:
לא, זה ענין, זו מעלה בענין. עכשיו אנחנו מדברים על מעלות במידות. מעלות בענין, העניין הוא לדעת. יש גם ענין לדעת מהיכן זה בא.
תלמיד:
יכול להיות, יכול להיות, אבל עכשיו אנחנו לא מדברים לגבי זה. נניח, עכשיו בואו נלמד את כל המעשה.
מגיד שיעור:
מסכים, העיקר הוא ההוא, אבל גם טוב לדעת מהיכן זה בא. מהיכן זה בא? ככה אני שומע עכשיו.
חזרה לשאלה העיקרית
תלמיד:
איזה חלק מ… כשאני אומר לך אתה מבין משהו יותר טוב כשאני אומר לך שזה כח האש? אני לא רואה מה אתה מבין משהו. זה סך הכל רשימה, סך הכל מילה.
מגיד שיעור:
אני שומע, אתה יכול לכוון אותו קצת יותר טוב מהחיים.
תלמיד:
אבל זה כבר לא בכלל כל ארבעת הדברים. שארבעת היסודות תמיד היה משל. כולם מסכימים שאין אש בנפש, נכון? אבל היום זה הרבה יותר… אוקיי, אז… יש עסק גדול.
מגיד שיעור:
אז זה לא עוזר. אז זה לא עוזר. זה סטריאוטיפ שצריך להשתמש בזה לדברים אחרים, זה דבר טוב יותר. ככה למשל. אני מסכים. אבל הרשימה עוזרת לי במשהו?
בכלל, כל כח שיש לאדם, יש לו את זה מצד הטוב.
תלמיד:
אני מסכים. אבל זה דבר כללי. זה עדיין לא עוזר שיש לי רשימה.
מגיד שיעור:
הבורא אומר את זה מילא על כל מידה, אם היא חסרה. מה אם, תדמיין, אני רוצה שתהיה לי ספירת העומר אמיתית אפקטיבית. היו אומרים, תדמיין, מה היה אם היו שמונה ספירות? או שבע, לא יודע, שבע, ארבע, חמש. מה משהו עושה הבדל? לא רק שזה לא עושה הבדל, אלא רוב האנשים לא יודעים את ההבדל בין נצח והוד. בטח יכול היה להיות אותו דבר שניהם.
בכלל, שתהיה רשימה ולסדר אדם, הוא יודע על מה לעבוד בספירה, זה לא עוזר. אני לא יודע אם זה עוזר. הספירות יגידו לאדם, כמו שאומרים לאדם שיש לך גוף ונשמה. אני רק רוצה לדעת, האם לתאר בעלמא משל עוזר לאדם? זו שאלה במה מכוון אדם. אני רוצה להבין מה מכוון אדם. אדם הוא הרבה דברים שיש לו יצר הרע.
תלמיד:
אני שומע. אבל הפרטים, נו, שוב, כש… הדיון הקודם אני אומר לך שטועה צריך יעמוד, עכשיו אתה מבין מה אתה צריך לעשות. אבל כשהמחשבה הכי ברורה היא שאתה צריך…
ביקורת על מבנים תיאורטיים של מידות: פורמט מעשי לעומת מערכות פילוסופיות
היופי והגבולות של מבנה הנפש
מגיד שיעור:
זה יעזור? אני לא יודע, אני לא רואה שזה עוזר. השאלה היא, לא אמרתי שזה לא עוזר. כשאני אומר לאדם שאתה רוצה לגרום, אני רוצה להבין מה מכוון אדם. אדם הוא סוג כזה של דבר שיש לו יצר הרע. אבל הפרטים, שוב, הדבר הקודם שאמרתי הבנתי, הסברתי, אני אומר לך שיש דבר כזה מידה, עכשיו אתה מבין מה זה עושה.
אבל הכללי, המבנה היפה, מה המעלה, בואו נבין, המעלה של סוג המבנה הזה של חלוקת המידות לפי המבנה של הנפש, זה חתיכת תורה מאוד יפה. זה מתאים מאוד טוב, אני לא יכול לומר. כאן לא בא “בכלי”, אין “עול המידות”, כי זה עול על המידות, נכון? ואין “אפשר לחלק את זה אחרת”, לא, יש שבע, לאדם יש שבע ספירות כנגד שבעת כוחות הנפש, אין אחרות.
אבל, מצד שני, לענין מעשה, זה עוזר הרבה פחות. אני לא רואה מה זה עוזר. כשיש לי כעס, אני צריך לדעת שזו המידה השנייה? למאי נפקא מינה? כשיש לי תאוה, זו המידה הראשונה? למאי נפקא מינה? מה ההבדל שזה עושה? זה נראה פחות שימושי ממה שאנשים מעמידים פנים שזה.
ביקורת על שיטת “הספירה השבועית”
אדם צריך לעבוד, הוא צריך חצי שעה ללכת לעשות תרגיל בבוקר, הוא צריך לעבוד על הכעס שלי. כן, זה לא עובד ככה. כעס הוא כשבא בדיוק הזדמנות, אי אפשר לעצור את הכעס. צריך להתאמן בנקודה. היום זה לא שבוע הגבורה, וצריך להיזהר מכעס.
היו אנשים שנהגו לעשות כך, לעבוד כך. אני יודע שאנשים עשו את זה. אני לא יודע מה לא בסדר עם האנשים האלה. אני לא יודע, אני לא מבין את האנשים ההם.
שיטת הבעל שם טוב – רמז אבל לא מעשי
יש מי שאמר שהבעל שם טוב אומר שצריך לפרש את הכוונות על פי פנימיות, על פי נפש. אז, כשכתוב בסידור “חסד”, הוא כותב “אהבת ה׳”. כשכתוב “גבורה”, הוא כותב “יראת ה׳”. ובאמת, ממש, ממש, זה מה שהוא עושה. זה עובד? אני לא יודע. יש כאן חתיכת תורה. לרמז זה טוב. יש רמז, יש שלושה דברים, צריך לדבר על שלושה דברים, אוקיי. אבל מעשית? אני לא יודע.
זו הביקורת של אריסטו על אפלטון
בכל מקרה, הביקורת הזו היא הביקורת של אריסטו. הוא אמר שאפלטון אמר שני חתיכות תורה, אבל הוא לא רואה מה זה עוזר. הוא לא רואה מה זה עוזר. יכול להיות שזה אמת, הוא לא רואה מה זה אמת. הוא לא רואה מה זה עוזר לאדם להיות טוב יותר.
המשל של מכונאי – קטגוריזציה מעשית לעומת תיאורטית
המשל: ללמוד מכונאות
בואו נאמר משל אחר, נכון? זכרו, אנחנו תמיד חושבים על מידות והמשל של מלאכות, נכון? המשל של תיקון המידות והמשל של מלאכות מסוימות שהן מלאכה, נכון? אומנות, עושים משהו, מייצרים משהו, כן?
בואו נאמר בא אחד והוא אומר, “רבותי, יש לך אנשים, מכונאי, אני רוצה להיות מכונאי, אוקיי? אני רוצה להיות מכונאי.” אז מה אתה לומד? אתה הולך ללמוד לתקן אופנועים, מכוניות, רכבי שטח, טנדרים, משאיות, כל אחד עם היתרונות והחסרונות שלו, כן?
תן לי לסיים את המשל שלי. אז אם אני הולך לקורס, אתה הולך לקורס לתקן אופנועים, לאופנוע יש שני גלגלים, והמנוע נמצא כאן, וזה עובד ככה, ואם נשבר זה, אתה עושה ההוא, וכן הלאה. זה עוזר לי. מחר יהיה שיעור על משאיות גדולות, מחרתיים על משאיות קטנות. כל דבר, אני מראה לך איך זה נראה ואיך זה עובד. אני מבין, זה מאוד שימושי. אתה מבין מה אני אומר?
שיעור אחד, כל מה שאנחנו מתקנים מה ששבור. זה נכון, אבל זה לא עוזר לי. כי אלה פרטים מאוד קטנים. אני אומר לך, תטען את המשאית, משאית גדולה צריכה להיות כזו, צריכה להיות מאה PSI בצמיגים, ומשאית קטנה צריכה להיות שישים, וקטנה צריכה להיות חמישים. קיבלת מידע שעוזר לך. זה מובנה, זה המבנה של הארגון. סתם לומר כל פעם מה לעשות לא עוזר לי, אבל המבנה… תקשיב.
הפילוסוף בא לעשות “סדר”
אבל סתם שבא אחד והוא אומר ככה, “רבותי, אני רוצה לעשות לכם כלל.” והוא לא פילוסופי, הוא סתם, זה מדי אקראי. זו רשימה ארוכה, ותמיד הוא יהיה כאילו, כי תמיד ממציאים סוג חדש של מכונית.
אז אני אגיד לך שזה אמת. בואו לא נעשה ככה, בואו… זו רשימה ממצה, אני לא יכול לתת לך רשימה ממצה. תמיד, אתה אומר את הקורס, כבר עברנו על הכל. אתה אומר לו, “אתה יודע מה, יש עוד כמה.” הם כבר היו צריכים ללמוד דמויות בעצמם בש״ס בעצמם, כן?
ובא פילוסוף, והוא אומר, “בואו נעשה אפילו כאילו, בואו נעשה סדר. אי אפשר לחלק את החומרות והספיקות, זה לא שייך לדבר על זה. יש לי תוכנית, רבותי, יש כלל. בואו נעשה כלל. הכלל הוא, מה הפירוש של מכונה, מכונית? מכונית היא קופסה ממוכנת על גלגלים. זה הכלל, זה הסוג, נכון? עם החלוקה. נפלא. זה כלל.
עכשיו, אתה יכול לחלק את זה בצורה נפלאה וברורה. אפשר לומר, יש דברים שיש להם שני גלגלים, ויש דברים שיש להם ארבעה גלגלים. אתה יודע מה? לא. יש דברים שיש להם יותר משני גלגלים, ויש דברים שיש להם שני גלגלים. מה עשה את הכלל טוב יותר? כן? אופנוע ואופניים, שניהם שני גלגלים. ומשאית גדולה וטנדר, למטוס יש גם לא יודע כמה גלגלים, כולם נכנסים לקטגוריה האחרת.
עכשיו, זו קטגוריה ברורה. זו קטגוריה טובה יותר מהקודמת, נכון? כי שניים ויותר משניים, הכל נכנס. שתי קופסאות, שום דבר לא נופל מהשתי קופסאות. הכל נכנס. זה סופי, זה ממצה, הכל נכנס.
אחר כך אעשה עוד חלוקה, ואני אגיד, עכשיו, מאלה שיש להם שני גלגלים, יש כאלה שצריך לדחוף בעצמך, ויש כאלה שדוחפים את עצמם. אלה שצריך לדחוף בעצמך נקראים אופניים, או… מטוס רחיפה, או… אני לא יודע מה, עגלה… או משהו אחר. ואלה שדוחפים את עצמם נקראים טנק, או… או מכונית, או קטנוע, קטנוע ממונע, כן? ואעשה עוד חלוקה בזה, ואגיד, הכל רק נפלא וברור.
זה לא יעזור למכונאי
זה לא יעזור לי למכונאי הרבה. זה יכול לעזור למי שרוצה לעשות תרשימים בעולם, זה יעזור לו.
כי כמעט אף אחד… אפילו אני הולך למלא הזמנות לברגים ל… אני צריך רשימה, אני במוסך, אני צריך בורג נכון לכל סוג מכונית. אני צריך תצוגה. זה לא יעזור שאני אחלק את זה. אני צריך רשימה של שש עשרה הסוגים העיקריים. ברוב, לפעמים קורה שבא מישהו למוסך עם דבר מצחיק, צריך להזמין הזמנה מיוחדת. אתה צריך את שש עשרה סוגי הברגים העיקריים שמשתמשים ברוב המכוניות ורוב המשאיות. זה עוזר לי.
המשל של חנות חומרי בניין
כשאני נכנס לחנות חומרי בניין, אני רוצה ללכת למדור שבו אמצא את זה. כן, אתה צריך ללכת למדור, זה חסר תועלת. היום סידרו את החנויות הרבה יותר טוב, נכון? כי המדורים… אתה נכנס לאתר, אנשים עבדו כל כך הרבה שנים כדי שהמדורים יתאימו, נכון? כל הברגים ש… זה כל כך בזבוז זמן, כי העולם לא עובד ככה.
זה קצת אריסטו, זה אצלי. אבל למעשה, אתה יכול לשבת שעה שלמה ולכתוב רשימה. יש לי את כל ההדגמה שלי, כשאני בבית כל הדברים שלי, עשיתי סדר שלם. יש לי את כל החוטים שלי, החוט הזה הולך לקופסה הזו, החוט ההוא לשם, כל אדם מבלה כמה שעות על זה, וזה לא עוזר.
למעשה צריך שיהיו שם עוד שני חוטים. כאן, שני סמארטפונים שיש לאנשים, את שני החוטים האלה צריך, לפעמים צריך שלישי. פעם אחת אמרתי סברה, שהזמן שסידרת את החוטים, נניח השעה שלך שווה מאה דולר, אני לא יודע כמה היום, וההוא בא, כל פעם צריך לחפש את זה מחדש שוב. זה יותר זול מאשר לעשות סדר בחוטים, אוקיי?
שיטתו המעשית של אריסטו – עשר המידות העיקריות
הדרך המעשית של חשיבה
זו הדרך המעשית, הדרך המעשית של חשיבה, נכון? עכשיו, הוא מציג מידות בדרך מעשית. כאן כן, יש לו קטגוריזציה מסוימת שעוזרת למעשה. הקטגוריזציה הולכת תמיד עם רוב כזה, שאומר בואו ניקח את עשרת הדברים הכי נפוצים, ואני אסביר כל אחד מהם מעשית איך זה עובד, לא תיאורטית באיזו קופסה זה שייך, זה לא עושה הבדל. מעשית איך זה עובד, לא ככה.
אריסטו חילק את זה. הוא אומר ככה, אמרתי את זה, עשר המידות העיקריות שאנשים מתמודדים איתן: כעס, גאווה, אומץ, תאווה וכולי. אני לא יכול בדיוק מבחוץ את כולן. זה הלימוד במדע מעשי, אני לא יודע איך.
שתי דרכים לחלק מידות
עכשיו הוא לומד בכלל הלכה למעשה. עכשיו אני רוצה לומר עוד דבר, דרך אחרת איך לחלק. לא לחלק לפי הסברה איך זה מתאים, אלא לחלק לפי הנושא ומה זה שייך. במילים אחרות, זה יעשה הרבה דברים, זה יקרב רחוקים וירחק קרובים. במילים אחרות ככה, יש מי שהולך לקיצוניות, ואומר סוגים כאלה של דברים, ואתה רוצה להבין שזה הרבה פחות מועיל ממה שבדרך כלל חושבים, או שאפשר לחלק את זה ככה.
ביקורת על שיטת “הכל-הוא-רצון”
הגישה המופשטת
זה הטיעון. והוא אומר, חזרתי על מה שאמרתי לכם, כל מה שיש לאנשים הוא או משיכה או דחייה. אוקיי, מה אתה רוצה? אה, יש לי רשימה ארוכה. ילדים טובים, אישה יפה, אוכל טוב, ולקבל כבוד בשיעור, ויש לי רשימה ארוכה. בסופו של דבר זה חסד, כל הדברים שאני רוצה. מה אני לא רוצה? להיות אומלל, לא מחלות, אוקיי, מה זה סולם של מידה, לחנך. אני רוצה, יש לי כאב, זה מציק לי, אני רוצה, אני רוצה, כן, זה כל הדברים.
זה מאוד יפה. אפילו בואו נעבוד על מידת הרצון, כי עם כל הרצונות, זה נכון, בטח יש לי איזה חומרה, איזו תוכנה בגוף שלי, בנפש שלי, שגורמת לי לרצות, כן? אתה יכול לראות אדם, אדם שחסר לו כימיקל מסוים, הוא לא רוצה כלום. מה אתה רוצה? אני לא רוצה כלום. ממש, זה נכון פיזית, זה אפילו לא לא נכון, זה נכון שיש מידה כזו בנפש שנקראת מידת הרצון, או מידת החשק, מידת החשק, יש מידה כזו של רצון, של חשק, של קניה, ויש מי שחסר לו את זה, הוא חסר הכל. הוא לא יוכל לא על זה, לא על ההוא, לא על ההוא. אמת.
זה מדי מופשט
אבל אני רוצה, אני רוצה את הברירה, אני רוצה את הברירה לתקן את הגוף, לדבר על תיקון הנפש, נכון? אתה אומר לי, אני רוצה לעבוד על מידת ה… לתת יותר צדקה. בא הוא ואומר, בוא, יותר צדקה, זה שאתה לא נותן צדקה, זה בא כי אתה רוצה יותר מדי את הכסף שלך. תרצה קצת פחות את הכסף שלך, תיתן יותר צדקה. כי אתה, אתה כמו בעל הסולם, אתה לוקח, נכון? זו הכללה מאוד גדולה של הכל. אתה לוקח לעצמך, אתה נמשך, אתה תופס, אתה לוקח כל הזמן. לוקח כל כך הרבה? תן קצת. תן מה עוד לתת? איפה, זה כל כך לא מוגדר. תן צדקה. יודע מה עוד? תן לה׳ קצת מהשינה שלך. קום לפנות בוקר ולמד. אתה ישן גם בגלל זה.
אני אומר לו, רבי לבן, זה הכל מאוד מופשט, זה לא עוזר לי.
בואו נספר את הדברים כמו שרואים אותם בעולם הזה
בואו נספר את הדברים כמו שרואים אותם בעולם הזה. איך אני רואה בעולם הזה? יש נושא שנקרא כסף. אתה יודע מה אני מתכוון כסף? כולם יודעים. מה ההבדל בין כסף ורהיטים? שניהם אותו דבר, שניהם עולים כסף, שניהם דברים שאנשים רוצים, תיאורטית. מעשית, כסף הוא דבר אחד ורהיטים הם דבר שני.
הרגלים עובדים עם תרגול
והזכרת עוד שמידות עובדות עם הרגלים. הרגלים לא עובדים עם כוח השכל, שכל מבין הכל בבת אחת. הרגלים עובדים עם, בדיוק עם תרגול, נכון? אני לא יכול לתרגל לרצות כסף ולרצות ריהוט באותו זמן. קצת יש להם שייכות, אבל זה שני דברים שונים.
יש כאן מידה, יש כאן relationship, יש לי relationship עם כסף. דרך אגב, כבר אמרתי את התשובה פעם לגבי הטאבלטים. בפעם הראשונה, ה-relationship שלי עם הכסף שנמצא בארנק שלי הוא relationship אחר מזה שנמצא בכרטיס האשראי שלי. שונה מכמה כסף שיש לי בחשבון הבנק. שמתם לב לזה?
דוגמה: ה-relationship שלי עם כסף
הרבה יותר קשה לתת כסף, כל אחד לפי מידתו, את הכסף כשיש לי מזומן. אני הפוך, כי נולדתי בעידן הדיגיטלי. כשאני רואה כסף בחשבון הבנק, אני שולח אותו לכל אחד. אבל מזומן בכיס שלי, אני יודע שזה פיסת נייר, קח אותו.
מידות מתחלקות לפי אובייקטים מעשיים, לא לפי כוחות הנפש מופשטים
היחס לכסף – “מידה” אחת מתפצלת למידות מעשיות רבות
המרצה:
יש כאן מידה שיש לך relationship, יש לי relationship עם כסף. ה-relationship, דרך אגב, כבר אמרתי את השיעור הזה פעם לגבי הטאבלטים.
ה-relationship עם כסף שנמצא בארנק שלי הוא relationship אחר מזה שנמצא בכרטיס האשראי שלי, ואחר מזה שנמצא בחשבון הבנק שלי. שמתם לב? כן. הרבה יותר קשה לתת כסף, כל אחד לפי מידתו.
אבל את הכסף כשיש לי מזומן, אני הפוך כי נולדתי בעידן הדיגיטלי, כשאני רואה כסף בחשבון הבנק אני שולח אותו לכל אחד. אבל מזומן בכיס שלי, אתה יודע, אתה צריך פיסת נייר? קח אותו. אני לא יודע מה אתה עושה עם זה. כן, אתה צריך את זה?
אנשים נורמליים הם ההפך, נכון? האנשים שנולדו לפני כן והתרגלו, הם עושים אותנו, כן, מזומן, אני לא יודע, מה אני עושה עם זה? אה, עומד מספר, יורד המספר, זה נורא. כן?
אבל מה עוד כאן, שכלית אין שום הבדל, זה שכלי. גם החשבון שלי ירד בסכום משוגע, אותו הדבר, נכון? אבל הנפש שלי, זה מה שאני צריך לתת למידות. המידות באות דווקא בחלק המתעורר ובחלק התאוות שבנפש. כל אחת נראית אחרת. דולרים ירוקים נראים בצורה אחת, ובכלל כרטיסי אשראי שלווים כסף עכשיו מהבנק ומשלמים אותו בחודש הבא נראים בצורה שנייה, ומזומן בבנק נראה בצורה שלישית, ומניות נראות בצורה רביעית, והשקעות נראות בצורה רביעית. לכל אחת מאלה יש מידות משלה.
עקרון הכלי יקר: אנשים עקביים – רק צריך לדעת ממה הם בנויים
לפני כן יש אנשים, אומר הכלי יקר, שאנשים לא עקביים. אנשים מאוד עקביים, רק צריך לדעת ממה הם בנויים, נכון? יש אדם שהוא נותן בקלות רבה מזומן, אבל בקושי רב כרטיסי אשראי, אני לא יודע, וכן הלאה.
הוא מאוד אוהב לעשות הכנסת אורחים. אתם יודעים כמה עולה לעשות הכנסת אורחים? יש אנשים שמאוד אוהבים להזמין אורחים. כל שבוע יש להם עשרים אורחים. להזמין עשרים אורחים לסעודת שבת עולה בערך אלף דולר בשבוע. לפחות. תלוי מה נותנים להם, בשר ויין טוב, זה מאוד יקר. עשיתי את החשבון, הזמנתי בשבת לפני פסח אורחים, אני חושב ששילמתי רק חמש מאות דולר. אני לא אדם טוב יותר, נתתי יין רגיל, כי אמרתי שזה שבת לפני הסדר, אני צריך את ארבע הכוסות, וכן הלאה.
אותו אדם מתקשר אליי ערב פסח, אולי תשלם 500 דולר לשיגעון שלי. 500 דולר – זה לא כסף. אין לי 500 דולר שאני נותן לקמפיין שלך. זה הבדל אחד.
יש עוד הבדל במציאות. איזה הבדל יש – שזה עובר דרך כרטיס האשראי, אני לא יודע באמת איזה הבדל זה. הבדל אמיתי הוא, שזו מידה – יש לי מידה – איך ההורים שלי הראו לי או…, אנחנו מזמינים אורחים ביום טוב? בסדר, אנחנו מזמינים אורחים. אורחים עולים כסף? בסדר, אנחנו משלמים כסף?
צדקה דיגיטלית וחינוך – “בעיה רצינית”
המידה של נתינת כסף, היא גם בעיה גדולה היום שנותנים את כל הצדקה בטלפון והילדים לא רואים את זה, וזה מאוד קשה לחנך, זו בעיה גדולה. למה זו בעיה? בעיה אמיתית… לא רואים שום פעולה, לא רואים איך מוציאים כסף מהכיס, נותנים אותו לעני. זו בעיה אמיתית. יש אנשים שיש להם ילדים. תראה, אני לוחץ על כפתור, והכסף הולך. אני לא יודע.
זו בעיה רצינית. למה זו בעיה רצינית? אני חושב שזו בעיה אמיתית. למה זו בעיה אמיתית? כי מידות של אדם עובדות עם האופן שבו המציאות, החיצוניות נראית מחולקת, לא איך הפנימיות מחולקת. מה בנפש יש מידה אחת של נתינה? אין הבדל, נניח. אבל ההרגשות שיש לך, יש להן קשר לאובייקטים, יש להן קשר לדברים שאתה מתעסק איתם. יש לי מידה של הזמנת אורחים, והמידה של נתינת כסף היא מידה אחרת וצריך לעבוד על זה בנפרד.
רמב״ם ואריסטו – גם הם מחלקים מידות באופן מעשי
בסדר, הגעתי עכשיו לרזולוציה גדולה מאוד. לפי זה יש עשרות אלפי מידות. אבל אפילו באופן מקרוסקופי, יכול להיות, הרמב״ם דרך אגב שמסתכלים ברשימה שלו, יש שתיים או שלוש מידות, אריסטו שלוש הרמב״ם יש שתי מידות לגבי כסף. אריסטו אומר שיש מידה אחת שנקראת נתינת נדבות גדולות, ומידה אחרת שנקראת נתינת נדבות קטנות.
זה ההקשר התרבותי של ההבדל שיכול להיכנס פעם אחרת, אבל מה שאני רוצה להוציא הוא, זה לא הגיוני בכלל. הכל אותו כסף. אבל זה שונה, האמת היא שזה שונה. האדם שהוא גביר גדול והוא נותן מאה אלף דולר בבת אחת, הוא לא עושה את אותו הדבר שאתה עושה כשאתה נותן 10 דולר. לא שזה יחסי אליו, זה פשוט פעולה שונה. זה מגיע לאותו כוח בנפש אולי, אבל זו פעולה אחרת. יש לזה דרכים אחרות איך זה טוב. דרכים אחרות איך זה רע. מעשית, צריך לדעת איך להתנהג עם זה. אדם שהוא נעשה גביר, הוא לא יודע איך לתת דברים גדולים, הוא יודע בעצם לא לתת דברים קטנים. דברים גדולים זה מקום אחר, זו מידה טובה אחרת.
או אותו הדבר, הרמב״ם אומר שמידת הקמצנות היא שתי מידות של קמצנות. יש מידת הקמצנות לעצמו, ויש לאחר. לעצמו הוא חוסך מעצמו, ולאחר נותן ברחבות. יש הפוך. שניהם אותו הדבר, שניהם הדבר של קמצנות בכסף, הדבר של החזקת הכסף לעצמו, או לשני לא לעצמו, או לעני, מה לעני? עני זה שבח.
עקרון היסוד: מידות מתחלקות לפי הבדלים מעשיים
אבל אתה רואה שהדבר שמחלק את המידות הוא ההבדלים המעשיים בעולם. יש מידה של שולחנות ומידה של כיסאות. אבל שניהם עץ ושניהם ריהוט? מידה אחרת. זו דרך שונה מאוד להגדיר את המידות, ויש לזה חיסרון שאין לזה מבנה יפה במיוחד, כך שתמיד אפשר להוסיף עוד אחת, תמיד אפשר לחלק קצת יותר ואחרת. האם זה חושב על אחת שלא פירטו ולא ראו? זה נכון, במובן מסוים יש פחות.
מצד שני, המעלה בזה היא שזה הרבה יותר קרוב למה שמידות באמת נועדו ללמד אותך. מידות נועדו ללמד אותך דבר כל כך ספציפי, ומאחר שמידות הן דבר מעשה, כמו שאנחנו אומרים תמיד, זה דבר שככל שיותר קרוב למעשה זה, כך זה יותר שימושי.
אם אני מדבר שיעור שלם… בעלי המוסר עושים את הסוג הזה של דברים, הם מבררים שיעור שלם על המידה של נתינה ל… כמו בישיבה, אני לא יודע, על המידה של להרגיש טוב עבור חברך שהוא שותף שלך בחדר, שיעור שלם הלכות על זה. מי שהלך לאותו שיעור היה למעשה הרבה יותר טוב לשותף שלו בחדר, אם הוא עשה את זה, ממי שאמר שיעור כל כך מופשט, ספר חסידי כותב שאדם הוא תמיד בשביל הקב״ה, ובכלל, מי… כן, זה מאוד יפה, זה לא יורד למעשה. זה לא יורד למעשה כי אתה מתעסק ברמה מאוד מופשטת, הרבה יותר מופשטת. זה יותר אמת בדרך מסוימת, אבל זה פחות שימושי בדרך אחרת. אולי יש אנשים שמגיבים אחרת? יכול להיות.
המשל של המכונאי – איזון בין כללים לפרטים
אולי יש אנשים שמגיבים אחרת? יכול להיות. אני רק יודע שיש הרבה שצריכים… זה שיעור מסוים. זה פרטי. ניתנו משלים פרטיים, אבל זה הוציא נקודה, זה הוציא נקודה אמיתית בדבר. צריך לתפוס את הנקודה.
אני לא אומר שצריך לתת לכל אחד… תראה, יש רמות בכל דבר. אני לא אומר שאני הולך לעשות מיליארד מידות, זה לא יהיה שימושי. אי אפשר לדבר בלי הכללות. כל פעם זה יכול להיות שונה. כל יום, אולי ההלכה הייתה רק לאתמול, לא להיום. בלי כללים אי אפשר לעשות כלום.
אבל הכללים שאמרת הם כללים חזקים. כן, אבל זה עדיין מאוד פרטי. זה עדיין לא היה שהוא אמר שיעור ששתי מידות של חסד ומידה אחת של גבורה לא יעזרו לך כלום. אני לא אומר שזו הייתה הדרגה, אבל זה היה שיעור שהיה לגמרי במהלך של לומר שאתה צריך לשים לב לדברים המעשיים.
בחיים המעשיים, כמה מבנה כזה… זה מה שאני אומר. זה לא כמו… אתה לא הולך למכונאי שלי, למשל. אני אוהב לדבר על מכוניות מסיבה כלשהי, אני לא יודע למה. דבר מוזר כזה. אני אוהב מכוניות, אני אגיד לך.
בכל אופן, אתה לא הולך למכונאי, נכון? המכונאי המעשי, בוודאי כל פעם שמגיע אדם לחנות שלו, כמעט כל פעם זה קצת שונה, נכון? אין שתי בעיות במכוניות שהן בדיוק אותו הדבר. נכון? אתה שואל את המכונאי, הוא אומר לך “על פי רוב, דגם המכונית הזה יש לו בעיה כזו.” לא כל פעם, כל פעם זה קצת שונה. היום היה… אם גרים במקום לח זה כך, וכשמניחים מלח בכביש זה פוגע בסכנות מסוימות למכונית כך, ובמקומות שבהם חם זה פוגע בסכנות אחרות למכונית, ואם נוסעים מהר, אם נוסעים מהר, אם נוסעים בפראות, לכל אחד יש את הדרך שלו איך המכונית שלו מתקלקלת. וכל מכונית בדיוק נעשתה שלמכונית יש בעיה כזו.
אז אתה לא יכול ללמוד כלום, אתה צריך כל פעם לשבת ולשאול את הרב שוב? לא. דגם המכונית, סוג המכונית, מיניוואן, בדרך כלל כל המיניוואנים, אפילו שלושת סוגי המיניוואנים, כולם יש להם בערך אותו מבנה. אני אומר דרך, אתה לא יכול לעשות מיניוואן במיליון דרכים, אתה יכול לעשות אותו בעשר דרכים. לכולם יש את הסוג הזה של בעיות, את הסוג הזה של בעיות. אתה לומד משהו. משהו זה לימד אותך. אני לא אמרתי שכל אחד הוא אמיתי.
אם הייתי אומר שמיניוואן הוא סוג מכונית שהוא בערך גבוה כמו שהוא רחב, זה לא מידע. אתה יודע מה עוד גבוה כמו שהוא רחב? מיכל. זה גם לא… אתה לא יודע מה זה מיניוואן. מה התפקיד? יכול אפילו להיות שהפיזיקה כשעושים את זה צריך לחשב משהו דומה, כן? אני לא יודע, כי שניהם ריבוע כזה, לא כמו מכונית נמוכה שהיא יותר מלבן כזה, אבל זה ריבוע כזה. בסדר, התנגדות האוויר דומה, כשעושים את הדינמיקה של האוויר צריך לעשות דומה. גם המטוס. אבל מעשית, המכונאי לא יוכל להיעזר בזה.
אבל הכללים שהמכונאי ילמד בתקווה, כן, הוא יתן כללים מסוימים. כל המיניוואנים צריכים להיות להם בעיות כאלה, וכל האופנועים צריכים להיות להם בעיות כאלה. אתה מבין מה אני אומר? אז אני לא חושב שזו סתירה. צריך להיות שמדברים עם כללים.
אבל הדיבור באופן מופשט לא נראה שזה עוזר. אולי יש אנשים שאוהבים את זה, אני לא יודע.
ביקורת על מערכות מבוססות-ספירות
אני ממש כאן עכשיו, אני תוהה איך הספרים האלה נכתבו, התורות, ששבע הספירות כפול שבע… אין לי מושג למי זה עזר. אני מפספס משהו, כי בוודאי יש הרבה ספרים שאומרים את הסוג הזה של תורות, והם עוזרים. הם רצו משהו. אני מתכוון, זה דיבר לבשר ודם, אנשים עשו את זה. אתה יכול להסביר לי? כן, שבע ספירות כל שבוע, כן? מה? אתה יכול את זה? מה זה הדבר הזה?
להבין מה זה? כן, אני מבין, כי אין לי דרך לדבר עם האנשים האלה, כי הם לא חיים יותר. אבל פעם, זה יותר מדי לומר שכל הדבר הזה הוא בורות. אבל, מה מתחת לזה? אפילו זה לא עוזר להיות אדם טוב יותר, לדעת מה הוא. אתה יודע, דברים שאני לומד, אני מבין שאני לא שייך. לדעת זה גם משהו.
זה כמו האנשים שצריכים להביא עם האניאגרם או הצבעים. כן, זה אותו הדבר. דרך אגב, זה נכון, אני גם לא מבין את הדברים האלה. יש ארבעה סוגים של אנשים, יש חמשת אלפים סוגים של אנשים. הם מצאו שתי דרכים איך אפשר לחלק אנשים. בסדר, ומה אני אעשה עם זה? לי זה לא עוזר כלום. אתה אינטרוברט או אקסטרוברט? אני לא יודע, זה תלוי בבוקר או אחר הצהריים. אין לי דבר כזה בחיים שלי. אולי אני אלמן שלא כזה.
אולי פעם מה שבעל התניא אומר, בעל התניא אומר שבעל שם טוב אמר על רבו, בעל התניא, שכתוב בספרים שפעם שלכל אדם יש את שורש נשמתו, ולפי זה צריכה להיות עבודתו, אחד צריך ללמוד קבלה, כי מהעולם הזה אחד צריך ללמוד משניות, כי מאותו עולם אחד צריך ללמוד את זה, וכן הלאה. אומר הוא, כאילו הם לוקחים כאילו אנחנו כבר אנשים נורמליים. אבל היום, אומר הוא, בעקבתא דמשיחא, זה לא כאן יותר, אתה צריך לעשות הכל. כך אמר בעל התניא. אולי זו הבעיה, שאנחנו לא, אין לי את המבנה, אין לי את כל הדברים. רק אמרתי לו.
זה צודק, אני חושב שאנשים שאוהבים לשים את זה, אני לא יודע מה זה עוזר להם. זה גורם לך לחשוב שאתה מבין דברים. אני לא חושב שזה באמת גורם לך להבין משהו.
סיכום והגנה על הדרך המעשית לחלק מידות
דיגרסיה: הילקוט ראובני ו״ללמוד הכל” בעקבתא דמשיחא
המרצה: אחד צריך ללמוד קבלה כי הוא מהעולם הזה, אחד צריך ללמוד משניות כי הוא מאותו עולם, וכן הלאה. אומר הילקוט ראובני, “בזמן הזה שהיו אנשים נורמלים”. אבל היום, אומר הוא, בעקבתא דמשיחא, אתה לא צריך להיות משתמש, אתה צריך לעשות הכל. כך אומר בעל התניא. אולי זו הסיבה, אני אגיד לראשונה, אני לא מסכים עם כל הדברים האלה. אני לא מסכים.
שאלות ודיון: האם מערכת הספירות שימושית?
תלמיד: צודק, אני מתכוון, כמה זה שם? אני לא יודע מה זה עוזר להם. זה גורם לך לחשוב שאתה מבין דברים, אני לא חושב שזה באמת גורם לך להבין משהו.
המרצה: למה לא? זה חידוש.
תלמיד: זה כמו לדעת עוד דרך ישר.
המרצה: זה כמו לדבר לשון הרע.
זה כמו לומר שחיה רעה היא type 6. מה זה אומר חיה רעה אין לזה שום שייכות ל-type 6. אני לא יודע, משהו חסר לי כאן.
תלמיד: בסדר, אבל זו לא בדיוק אותה ביקורת. אני מדבר כאן על מידות טובות.
המרצה: אמרנו שני דברים. שוב, אמרתי שני דברים. אחד זה המספור, הפירוש מה זה אומר המספר מאה, או לומר שזה בא מזה.
תלמיד: לא, לא, זה לא על מה שאני מדבר. זה מה שאני אומר עכשיו, זה לא חשוב. הדבר החשוב הוא שיש שתי דרכים.
סיכום: שתי דרכים לחלק מידות – יתרונות וחסרונות
מרצה: סך הכל של האלף השני של השיעור, באלף הראשון דיברנו בדרך אחרת. האלף השני, סך הכל הוא, שיש שתי דרכים איך לחלק מידות.
דרך א׳: לפי כוחות הנפש – מערכת ממצה
יש דרך אחת שמסתיימת במשהו ממצה, אין שום תוספת, אין תוספת ושיור, כי זה כל החלוקה בנפש, וכך זה מתחלק. אתה יכול להכניס יותר פרטים, אבל אתה לא יכול לשנות, אתה לא יכול לעשות מידה שמינית. אתה יכול לעשות חסד שבגבורה, אבל אתה לא יכול לעשות מידה שמינית. אתה יכול לעשות חסד שבחסד שבגבורה, אבל זה עדיין מתאים. וזו המעלה של להיות מסודר, וממצה, ומחולק נכון.
אחר כך, אבל יש לזה את החיסרון שזה לא כל כך מועיל, כמו המשל שלי של האופנוע.
דרך ב׳: לפי נושאים מעשיים – מערכת גמישה
יש דרך אחרת שיש לה חיסרון שתמיד יהיה “ועוד” בסוף הרשימה, ויכול להיות שבכל תקופה יצטרכו לשנות את זה כי אנשים חושבים קצת אחרת ומסווגים דברים אחרת וכדומה. אבל יש לזה מעלה שכך חיים למעשה עם המידות הטובות. למעשה, צריך לדבר, וצריך אפילו לדבר על מידה אחרת, כל אחת בלתי מוגבלת. ברגע שמדברים, אבל עוד שיעור, פעם אחרת היתה מעלה.
כל הדברים שאנחנו לומדים הם באמת דברים כאלה. לרבי יש גם את הנושא של מדת הכעס, זה לא בדיוק אותו דבר, איך לאבא יש מדת הכעס ואיך לילד ואיך לבחור. זו אותה מידה, אלא שזו מידה איך מתנהגים עם התלמידים, זו מידה איך מתנהגים עם המידה.
החילוק הלמדני: הגדרה בנפש כנגד הגדרה בנושא
החילוק הוא, החילוק הלמדני הוא, שסוג המידות הללו, ההגדרה שלהן אינה בנפש. אהבת המידות אינה בנפש. ההגדרה שלהן היא בנושא, האובייקט, הדבר שהן עליו, סוג הפעולה שהן עליה.
משל: מדת התאווה – מוגדרת לפי נושא, לא לפי כוח הנפש
מדת התאווה היא סוג המידה שיש לה קשר לכל תענוגי הגוף, לא המידה של לרצות דברים. אין לזה שום קשר למידה של לרצות דברים. שום קשר. מרצון אני אוהב כסף, וזו מידה אחרת. כל החילוק הוא, אתה רוצה לגבי כסף והלה רוצה לגבי אוכל.
מבין את החילוק של הלמדנות שלי? זה החילוק הלמדני. ויש לי הנאה שאתה שואל, כי אני חושב שזה בדרך כלל יותר מועיל בדרך הזו, לפחות כך, הרמב״ם הולך תמיד בדרך הזו, גם התורה הולכת תמיד בדרך הזו.
התורה והרמב״ם הולכים בדרך המעשית
כשמסתכלים בחומש, הכל עוסק בדברים ממשיים, זה אף פעם לא נותן לך את המבנים היפים האלה, כמעט אף פעם.
ואומץ עוד בחומש ויתחכמו. אבל אני לא יכול את השפות האלה לא רוצה שהם יהיו חברים. כי אפשר תמיד בדרך הזו, שאפשר גם לומר שזה יותר מעשי.
אוקיי, אתה רוצה…