הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ד (תורגם אוטומטית)

הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ד׳ – חמשה דברים המעכבים את התפילה

הקדמה: הדברים המעכבים את התפילה

דובר 1:

רבותי, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ד׳.

אילו דברים מעכבים את התפילה? מה מעכב את לימודנו? אומר הרמב״ם, חמשה דברים. תעלה. אה, חמשה דברים, אומר הרמב״ם. כלומר, קודם למדנו שיש סדר, יש סדר יפה מאוד. משהו שהוא דברים החובות והמוסר מפריע ללמוד או להתפלל. יש דבר החובה, אומר הוא, להזכיר את הנדיבים החשובים. אה. ר׳ יואל, ממנו ילמדו וכן יעשו. השיעור הנוכחי הוא מנדבת חברנו החשוב הרב ר׳ יואל ווייסבערגר, ממנו ילמדו וכן יעשו.

אוקיי. אז, בואו נחשוב רק על התפילה. אז, למדנו, יש מצווה להתפלל. על זה באו החכמים ותיקנו נוסח וסדר וזמן. עכשיו, מלבד מה שיש לך את התפילה, יש עוד חמישה דברים שמעכבים. כלומר, אפילו תתפלל, אם אין לך את החמישה דברים, זו לא תפילה.

שאלה: האם ההלכות מדרבנן או מדאורייתא?

דובר 2:

האם אלו מדרבנן ההלכות או מדאורייתא? אני לא יודע.

דובר 1:

דברים שמעכבים את התפילה, אפילו כשיש זמן תפילה, צריך עדיין להיות את החמישה דברים. האם כל הדברים האלה מדאורייתא? בואו נראה, בואו נתעמק בזה.

אוקיי. טהרת ידיים אינה מדאורייתא, כי ידיים היא תקנה מאוחרת יותר.

דובר 2:

אה, אולי לגבי תפילה?

דובר 1:

זה הכל לגבי תפילות.

דובר 2:

אני שואל לגבי איזו תפילה?

דובר 1:

זה לכאורה הכל לגבי התפילה דרבנן, מהתפילה המסודרת.

דובר 2:

יכול להיות, אבל אני חושב למשל, זה נוגע, צריך לזעוק אל הקב״ה בעת הצורך. אני לא יודע אם זה חל על כל הגדרים האלה. יכול להיות שמותר אפילו במקום שלא… הוא עומד כביכול? אני לא יודע. צריך לחשוב. האם אותה זעקה צריכה להיות משהו מסודר? זו השאלה. הזעקה יכולה להיות זעקה שקטה, אנחה. שיאמרו שאתה יוצא כי נתת אנחה. אבל שתהיה איזושהי צורת התפילה. הרמב״ם הרי אמר שצריך להיות שבח, הודאה, ושאלת צרכים.

דובר 1:

זה לסדר התפילה, אפילו לא, אבל הם הלכו מיד לראות, למשל, אני מביא לך כאן. אותו דבר, זה עיקר מצוות תפילה מן התורה. אני מביא לך כאן. יש. מאוחר יותר הולכים ולומדים, בברכות. תחזור אחורה. אני חושב, למשל עוד מאוחר יותר אחורה. למשל, ברכות השחר… לאחרונה ראינו, אולי פספסתי כאן, יש גמרא שאומרת, שכשקמים אומרים אלוקי נשמה, כן? באים הגאונים, ראשונים אומרים, לא, צריך לומר רק אחר כך, לרחוץ את הידיים. לפני כן מאוחר יותר עשו מודה אני, שאין בו שם, כביכול, אפשר לומר לפני רחיצת ידיים. אבל כאן יש דין בברכות, על פי הגמרא מדינא, וכמו שהרמב״ם פוסק גם כן, אין צריך לרחוץ ידיים לפני שאומרים אלוקי נשמה או ברכות השחר. אפשר לומר ברכה בלי זה, בכלל ברכה. על ברכה לא מעכבים כל הדברים האלה. ברכה אומרת שזו תפילה, מעכב. אבל על הנושא של תפילה, כלומר יש לי חיוב תפילה, וסוג התפילה הזה, מעכבים את הדברים. רוצה לברך, להודות לקב״ה, לבקש משהו, אין כל ההלכות האלה.

הלכה א: חמשה דברים המעכבים את התפילה

דובר 1:

אז החמישה דברים מעכבים תפילה, אפילו כבר הגיע זמן, אבל. כלומר כבר קודם הגיע זמן, אבל בכלל אין את החיוב.

דובר 2:

אה, טוב, מעכב, מה זה אומר לגבי מניעה?

דובר 1:

אבל אתה לא נהנה. מעכב, מה זה אומר מניעה? מעכב את האדם. כבר הזמן, לא שאסור אתה לא יוצא, אם קרה אחד מהדברים, לא זה מה שזה. אה. היה, זה כבר עכשיו הזמן, זה כבר יש את הזמן. אוקיי, מה אתה יכול כבר להתפלל? אוקיי, מה עוד עומד בדרך? מה עוד עומד בדרך, כשהזמן כבר לא עומד בדרך?

דברי הרמב״ם: חמישה דברים מעכבין את התפילה אף על פי שהגיע זמנה:

1. טהרת הידים

2. כיסוי הערווה

3. טהרת מקום התפילה

4. דברים החופזים אותו

5. כוונת הלב

דיון: דברים החופזים לעומת כוונת הלב

דובר 1:

טהרת הידיים, כלומר ידיים נקיות. כיסוי הערווה. טהרת מקום התפילה, המקום של התפילה יהיה, שיתפללו במקום נקי. ודברים החופזים אותו מעכב. הדברים החופזים אותו חל על המילה מעכב. דברים שמפריעים לאדם, שלוקחים את המנוחה. וכוונת הלב. דברים החופזים אינו אותו דבר כמו כוונת הלב, נכון?

דובר 2:

נכון.

דובר 1:

מעניין. צריך, אם יש דברים החופזים, אפילו אם הוא הצליח לכוון את הלב, לא עשה טוב. או להיפך. לפעמים, לפעמים, אדם שסתם כבר לא יכול דברים החופזים על כוונת הלב, כן. הוא הולך להתרומם, עולה. מעניין שזה יהיה, זה לא טעות, או משהו.

הלכה ב: טהרת ידים – רחיצת ידיים לתפילה

דובר 1:

ועכשיו, רחיצת ידיים קודם אכילה, אומר הרמב״ם, רוחץ ידיו במים עד הפרק, עד פרקי אצבעותיו, כן, עד אחרי האצבעות, ואחר כך יתפלל.

דיון: מה משמעות “עד הפרק”?

דובר 1:

תוספות בסוכה מתייחסים ללכת עד כל הידיים. אני לא יודע מה משמעות עד הפרק. פרקי אצבעותיו פירושו עד האצבעות. כך כתוב בהלכות יום כיפור כתוב גם עד פרקי אצבעותיו. עד הפרק, בהלכות ברכות ד׳ לא כתוב, הרמב״ם אומר עד הפרק. אני לא יודע מה הרמב״ם, הוא לא מפרש יותר מה המשמעות עד הפרק. עד הפרק, עד הפרק. לא ברור.

דובר 2:

כן, כמו שהאצבעות מחוברות לכף היד, זה עד כאן. כן, רק האצבעות, לא כף היד עצמה. כך הפירוש. פשוטו כמשמעו אפשר להבין שבעיקר נוגעים באוכל לא עם כף היד, אלא עם האצבעות. אבל הוא מביא שלא, שהרמב״ם סובר שפרק פירושו כן ה, אתה יודע, כאן. פרק הזרוע. פרק הוא לשון יחיד, לא כמו פרק הזרוע. האחר הוא פרקי אצבעותיו. אני לא יודע איפה הקשר לאצבעותיו כתוב. וכאן כתוב עד הפרק. אה, כתוב פרק פרק, בקיצור, הוא לומד וטוען שהוא מתכוון כן עד כאן.

דובר 1:

האם זה אומר כל הידיים? או האם זה אומר עד אחרי האצבעות? אוקיי. לא כתוב ברור ברמב״ם מה הוא מתכוון. אולי במקומות אחרים זה מדויק, אבל כאן לא כתוב ברור. כאן לא כתוב ברור מה המשמעות עד הפרק. בואו נראה מה כתוב כאן.

שאלה: הענין של טהרת ידים

דובר 2:

כן. מה הענין שהידיים צריכות להיות נקיות? האם הפשט שכל הגוף בדרך כלל מצופה שיהיה תמיד נקי, אבל הידיים זה נורמלי ידיים עסקניות הן, הידיים זה נורמלי שמתלכלכות, צריך לשוטפן? או לא, יש חיוב שהגוף האחר לא צריך להיות נקי, הידיים ספציפית צריכות להיות נקיות. מה הראשון… בואו נאמר הראשון. הראשון, שאדם נורמלי נקי, יחסית נקי, והידיים זה אני יודע, אבל אפילו הוא נקי, הידיים זה יראת שמים שישטפו אותן. זה בעיקרו ענין של נקיות, ואפילו הידיים יהיו נקיות.

דובר 1:

אוקיי. עכשיו, מה… עכשיו הולכים לומר את החיוב של ללכת לרחוץ. כמה חזק צריך לחכות בעצם, נכון? יש עכשיו מעכב. השאלה היא כמה חזק זה מעכב את התפילה? האם זה אומר שצריך ללכת לחפש בכל העולם, או קצת?

שיעור הליכה למים – ד׳ מילין לפניו, מיל לאחריו

דובר 1:

אומר הרמב״ם כך: “היה מהלך בדרך והגיע זמן תפילה ואין לו מים”, אין לו מים לרחוץ את הידיים, כן, אז כמה הוא מחויב? זה כך: “אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין”, אם השיעור כמה רחוק האדם מהמים הוא ארבעה מילין, “שהם שמונת אלפים אמה, הולך עד מקום המים ורוחץ ומתפלל”. עד שם ילך והוא רוחץ והוא מתפלל.

דובר 2:

כמה בערך זה שמונת אלפים אמה? כמה זה יצא במיילים של היום? שמונת אלפים אמה, כמה רחוק זה? כמה זמן ללכת בערך? שעה? שבעים ושתיים דקות, לא?

דובר 1:

שוב, אנחנו מתייחסים לומר שהילוך מיל הוא שמונה עשרה דקות. משם באה החומרא של שמונה עשרה דקות, או של שבעים ושתיים דקות ד׳ מילין, סיים טינג. אבל לא כתוב כאן שזה שיעור בזמן, כתוב שזה שיעור במקום. כן, ד׳ מילין. רוצה לומר שצריך לנסוע שעה זמן?

דובר 2:

לא, אני אומר היום מסתכלים בעיקר אנשים, הם מודדים מרחק לפי זמן. כמה זמן זה שם ללכת, אה, טוב מאוד. אבל כאן לא כתוב, כאן כתוב ד׳ מילין, שזה שמונת אלפים אמה.

דובר 1:

“היה בינו ובין המים יותר מכאן”, אם הוא רואה שזה ענין של עיכוב, יתפלל אחרת לפני כן, כי הוא ממילא יגיע לשם.

דובר 2:

כן כן, הוא יתפלל מאוחר יותר.

דובר 1:

אז מה יעשה? הוא לא יכול אז לרחוץ ידיים. אז מה לכתחילה, הכי טוב זה לרחוץ ידיים, אבל הוא ירחץ את הידיים הכי טוב שהוא יכול. ינגב היטב את הידיים בצרור או עפר וקורא, ואז יתפלל.

דובר 2:

זה לא מוריד את החיוב של להתנקות. יש חיוב של להתנקות, ויש אחר כך הידור שיעשו את זה במים.

דובר 1:

אפשר לומר כך, כן. אני מניח.

לפניו לעומת לאחריו

דובר 1:

אומר הרמב״ם, במה דברים אמורים? לפניו, כשהוא בדרך והוא הולך לכיוון המים. אבל אם היו המים לאחריו, הוא בדרך וכבר אין לו מים לפניו, זה כבר מאחוריו, הוא לא צריך לחזור בדרך, אינו חייב לחזור לאחוריו אלא עד מיל. לחזור אחורה צריך הוא כן עד מיל, אבל לא יותר מזה.

דובר 2:

כאילו אותו דבר כמו כשהוא בבית.

דובר 1:

כלומר, שיאמרו סתם ללכת לכיור. כאן מדברים דווקא על אדם כשהוא בדרך.

דובר 2:

כן, אני שומע.

דובר 1:

אבל אם היו המים יותר ממיל, אינו חייב לחזור אלא מקנח ידיו ומתפלל.

הלכה ג: רחיצת פנים, ידים, ורגליו לשחרית

דובר 1:

אה, אומר הרמב״ם דבר חדש בהלכה זו. במה דברים אמורים, שהנטילה לתפלה אינה אלא לידיו בלבד? למרות שעכשיו אמרת צריך לנקות את הידיים, הפשט שלא צריך דווקא לשטוף את כל הגוף. זה רק דין של תפילות אחרות, בשאר תפילות חוץ מתפילת שחרית. אבל בשחרית יש חיוב רחיצה גדול יותר, יש מצוות רחיצה, ורוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל.

אומר הרמב״ם, הוא מביא כאן את הגמרא שאומרת שישטפו פניו ידיו ורגליו, לכבוד השם, לכבוד קונו.

דובר 2:

טוב מאוד.

דובר 1:

והרמב״ם תירגם לכבוד קונו פירושו לפני שחרית. כשאתה בא אל הקב״ה, צריך קודם להתכונן. טוב מאוד.

מחלוקת הראב״ד

דובר 1:

הראב״ד לא מסכים בכלל. הראב״ד אומר הוא לא יודע מה זה רגליו, הוא לא יודע מאיפה זה בא. השולחן ערוך לא מביא בכלל את השיטה שצריך לרחוץ לפני שחרית. אז, חסידים הולכים למקווה כשהשעה מתאימה כך שמקיימים את שיטת הרמב״ם.

מעניין שמי שלא הולך לבית הכנסת כל כך רחוק שהוא לא מנסה לקיים את ההלכות הפשוטות.

הלכות תפילה פרק ד – טהרת הידים, טמאים, ותקנת עזרא

הלכה ב (המשך) – רחיצת פנים ידים ורגלים לפני שחרית

דובר 1: במה דברים אמורים? אומר הרמב״ם, שאדם מתעטף לתפילה אלא ידיו בלבד. הרי הוא אמר שצריך לנקות את הידיים, הפשט שלא צריך דווקא לשטוף את כל הגוף. זה רק דין של תפילות אחרות, שאר תפילות חוץ מתפילת שחרית. אבל שחרית יש חיוב רחיצה גדול יותר, יש מצוות רחיצה ורוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל.

אומר הרמב״ם, הוא מביא כאן את הגמרא שאומרת שישטפו פניו ידיו ורגליו לכבוד קונו, כמו שהוא אומר כאן לפחות. טוב מאוד. והרמב״ם תירגם, הרמב״ם תירגם לכבוד קונו פירושו לפני שחרית, כשאתה עומד לפני הקב״ה צריך לכבוד קונו להתכונן.

מחלוקת הראב״ד

הראב״ד לא מסכים בכלל. הראב״ד אומר הוא לא יודע מה זה, הוא לא יודע מאיפה זה בא. השולחן ערוך לא מביא בכלל את השיטה, אבל צריך לרחוץ לפני שחרית. אז, אני דאונט נאו.

החסידים הולכים למקווה, כששאר ברכות מקיימים את שיטת הרמב״ם. מעניין דווקא שמי שלא הולכים לשאר ברכות, למה לא לנסות לקיים את ההלכה הפשוטה של רמב״ם ודווקא לעשות פניו ידיו ורגליו. אבל השולחן ערוך לא מביא את זה.

רגליו בימינו

יכול להיות שרגליו, שפניו ידיו ורגליו הפשט שבימינו כשאנחנו הולכים כל הזמן עם גרביים ונעליים, אין פשוט את הצורך. דווקא כן, מנהג הרבה אנשים שוטפים את הפנים, זה לרענן את הפנים, דבר נורמלי. אבל פניו וידיו זה מקובל. רגליו זה דווקא רק חיוב כשזה מקום שמגיע אבק.

טוב מאוד. אני מתכוון שרוב רוחצים, רחיצה היום היא כי לא מרגישים, מי שמתרגלים כל יום, המינימום זיעה גורם להם להרגיש שהם צריכים להתנקות. אבל העיקר שמדברים כאן זה לומר שמכיוון שמנהג הראב״ד היה ללכת עם גרביים, הרמב״ם לכאורה לא התייחס ללכת עם גרביים, ממילא לא היה לו את הרגליו אם הוא לא הולך עם גרביים.

דובר 2: לא, להכעיס, למה לרחוץ את הרגליים גם?

דובר 1: כך הוא מביא בפשט. כמו הכהן, הכהן חידש פנים ידיו ורגליו, כן?

דובר 2: אבל האם טענת הראב״ד שאין לזה שייכות? הענין של כבוד כהן אין לו עם התפילה, או מאיפה זה יבוא?

דובר 1: הרמב״ם גם חידש הלכה, זה מאוד מעניין.

דובר 2: לא, אבל יש, כתוב בגמרא ש…

דובר 1: כן, אבל הרמב״ם עצמו אומר כבר שזה לא פשט. טוב מאוד, אני יודע.

דיסקוסיה: טענת הראב״ד

דובר 2: כמו שהראב״ד מקשה, הוא אומר שזה לא מתאים לתפילה, או שהוא לא רוצה לקבל בכלל את אותה מצווה של לרחוץ את הרגליים?

דובר 1: אני מתכוון שזו מצווה, זה דבר יפה ש… אני מתכוון שהשו״ע אומר גם, אפשר ללמוד שם שאפשר לרחוץ. זה לא… אני לא יודע, לא צריך שום איסור. זה פסוק במדרש, אני לא יודע. זה חייב להיות ממש חיוב שלפני התפילה צריך לעשות את זה?

דובר 2: אף אחד חוץ מהרמב״ם לא חושב כך.

דובר 1: הראב״ד לא הראשון שאומר שזה פאני?

דובר 2: אני מתכוון, אולי הוא הראשון, אני לא יודע. אבל לא רואים שזה פשט פשוט.

דובר 1: הרמב״ם… הוא אומר שרש״י אומר כך. שזה לא אומר מצווה מן התורה, אתה יודע? איזה איסור היה צריך להיות כאן? אני מתכוון, הוא אומר שזה דבר יפה, בואו נאמר, זה הנהגה טובה. אבל אין לזה קשר לתפילה בכלל. לא רואים בכלל מה יש לזה קשר לתפילה בנושא.

דיגרסיה: מנהג מוסלמי

המוסלמים מתייחסים לרחוץ את רגליהם גם לפני התפילה. אולי הרמב״ם לקח משם. אז אולי יש מחשבה כזו.

השוואה לכהן בבית המקדש

אומר הרמב״ם הלאה… אני חושב למשל, הוא מביא גם, הוא מביא בעל המאור, שאולי זה כמו… הוא כבר אמר את זה, זה כמו בבית המקדש, הכהן עשה קידוש ידיו ורגליו.

אבל אולי גם זה, הכהנים לא הלכו עם גרביים, והם תמיד… אני מתכוון, אם יהיה כהן, הוא לא צריך ללכת עם גרביים?

דובר 2: אולי כי זה פשוט לא היה המנהג אז.

דובר 1: אם יעשו היום כהנים להוסיף עוד גרביים, זה לא מבגדי כהונה. אני לא יודע. אולי נחכה למשיח שיראה לנו את הדרך בהלכות הקשות, המסובכות. וזו אחת ההלכות שאנחנו צריכים שהוא יראה לנו את הדרך, לא עולה לי. אוקיי, בואו נתפלל להשי״ת, אתה לא צריך לדאוג עכשיו, ובואו נמשיך.

כלל: אורח חיים לעומת הלכה

אני רוצה לומר לך את… מה שהמפרשים אומרים, דבר שקשור לאורח חיים מסוים של אדם, שאין לו קשר להלכה, לאו דווקא שנצטרך ללכת כך, כמו שכשמשיח יבוא הולכים ללבוש בגד ערבי כזה, כי כך אברהם אבינו אולי הלך. אני מדבר עכשיו מכל אלו לפני הכהן, אם עושים דבר כזה.

תרגום לעברית

כן, כי היום כולם הולכים בנעליים, זה לא עניין. פעם היה מקום שהלכו בלי נעליים. היום אומרים, הרצפה קרה והרצפה חמה, וכהנה וכהנה, לאו דווקא.

דובר 2: אני לא מדבר על נעליים, אני מדבר על גרביים.

דובר 1: נעליים אתה יכול לומר, כלומר… היום גם לא בכל מקום הולכים בנעליים אולי. יאמרו, במקום חשוב פעם אולי יש מנהג. בכל אופן, עכשיו נלך ללמוד הלאה מ… דיברנו על מים. אוקיי.

הלכה ד – טמאים ותפילה

אומר הרמב״ם, עכשיו הוא הולך לדבר קצת יותר על מה שמותר כן, הולכים עכשיו לומר מה שלא צריך להקפיד, נכון? עד עכשיו אמרנו מה שצריך כן להקפיד, רחיצת פנים ידים ורגלים. אומר הרמב״ם, צריך להקפיד. אבל מה לא? הרמב״ם הולך לדבר על טמאים.

אומר הרמב״ם, “כל הטמאים רוחצים ידיהם בלבד כטהורים ומתפללים”. הטמאים הרגילים לא צריכים לטבול כדי להתפלל. הם צריכים לטבול כדי להיכנס לבית המקדש, אבל לא כדי להתפלל. והם רוחצים את ידיהם כמו כל אחד שמתפלל. “אף על פי שאפשר להם לטבול ולהיטהר”, אפילו הטמאים כבר סיימו את תקופת הטומאה שלהם, הם כבר ספרו נקיים, או שכבר עברה הזריעה שהם יכולים כבר ללכת לטבול, “אין התפילה מעכבת”. התפילה אינה מעכבת, אפשר להתפלל כך.

חידוש: רחיצת ידיים אינה קשורה לטומאה

אתה רואה גם שרחיצת הידיים אינה קשורה לטומאה, זה קשור פשוט לידיים נקיות. אז טומאה אינה נוגעת לך, אין בעיה, אלא קח חלק מטהרת הידיים הרגילה. נטילת ידיים אינה עוזרת לטומאה, זה לא הנושא.

הלכה ד (המשך) – תקנת עזרא לבעל קרי

אבל, אומר הרמב״ם, “וכבר ביארנו” שיש כן תקנה של טבילה לטומאה מסוימת, לבעל קרי, “שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד דברי תורה עד שיטבול”. וזה לוקחים לגבי תורה.

אומר הוא, “ובית דין שאחריו הוסיפו כח” – הוסיפו לתקנת עזרא, בית דין בא אחרי עזרא, מי הוא מתכוון? בית דין אחר? או תקנה אחרת?

“וכן התקינו שלא יתפלל בעל קרי לבד, אלא בעל קרי לא יתפלל עד שיטבול”. שגם לענין תפילה לא יעשה לפני הטבילה.

קושיית הכסף משנה – מי הוא “בית דין שאחריו”?

הכסף משנה שואל הרי, הוא לא יודע מי עשה זאת. הוא אומר, בגמרא כתוב הרי שלמדנו שעזרא תיקן דברי תורה, דברי תורה פירושו קריאת שמע, שגם דברי תורה. אבל פשוט תפילה היא גם דברי תורה, הכל מורכב מפסוקים ו…

דובר 2: כן, אבל הרמב״ם הבין משהו שהיו שתיים…

דובר 1: אנחנו לא יודעים, הכסף משנה לא יודע איך זה היה.

דובר 2: כן, כן, לא יודעים מתי התקנה נעשתה.

דובר 1: היה קודם לתפילה, לקריאת שמע, אחר כך גם לתפילה. זוכר? זה היה הכל לפני שתפסו שלא קיבלו את התקנה. אבל אני אומר, זה מאוד מעניין, אבל הרמב״ם לא יודע מי בית הדין היה. לא הרמב״ם, הכסף משנה. הכסף משנה, ומה הוא יכול היה לומר שפעם תיקנו שלא לומר דברי תורה, חלק גדול מהתפילה הוא הרי דברי תורה.

דיון: האם תפילה היא “דברי תורה”?

דובר 2: זה הוא אומר, אבל הרמב״ם עושה את זה שני שלבים. עזרא עשה תקנה אחת, איך הוא תפס את השלבים בכלל?

דובר 1: אני אומר, למה חסר השלב השני? זה אוטומטית אי אפשר כבר להתפלל. אם דברי תורה אי אפשר לומר כשאתה בעל קרי, הרי תפילה הכל מורכב מדברי תורה. זה שואל ה… זה אומר הכסף משנה.

דובר 2: הכסף משנה חושב שתפילה היא בכלל דברי תורה?

דובר 1: אני לא כל כך בטוח, אבל… בוא נגיד, יש פסוקים, זה לא אומר אבל למדו. קריאת שמע אני יכול להבין, יכול להיות שאדם אומר את התרחשותו בשפה שלו, כשאין בזה דברי תורה. בוא נגיד שתפילה מתכוונת כאן לנוסח התפילה שאומרים. נוסח התפילה אינו בנוי… יש הרבה פסוקים, אבל אני לא יודע מה זה אומר פסוקים. זה לא קורא בתורה. קריאת שמע היא גם קריאה בתורה, זה יותר בקריאה בתורה. זה גם קריאת שמע, אבל קריאת שמע אני יכול להבין קצת.

דובר 2: מה זה אומר לא קורא בתורה? לגבי מה לא יצא?

דובר 1: כן, אני אגיד לך, זה שונה, זה יותר בקורא בתורה, אבל זה לא פחות מקורא בתורה. אבל תפילה היא קורא בתורה? אני לא יודע, זה לא ברור.

טעמו של הרמב״ם: “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין”

לפי הרמב״ם, בית הדין שתיקן שבעל קרי יטבול, אומר הוא, הם חושבים שפעם תיקנו, התקנה רואים שטומאה וטהרה כן נוגעת לתפילה. אומר הוא, לא, “אבל אין טומאה וטהרה נוגעין בה”. הסיבה שבעל קרי צריך ללכת לטבול אינה בגלל עניין של טומאה וטהרה, אלא, כמו שאמרתי, דברי תורה אינן מקבלין טומאה, אלא כדי שלא יהיו… אותו דבר לגבי תפילה, תפילה אינה מקבלת טומאה, צריך רק לרחוץ את הידיים, אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים, שלא יהיו כל כך הרבה עם נשותיהם, ושלא יהיו קשורים לתפילה לבעל קרי לבדו, שיהיה לו טורח והוא יצטרך ללכת לטבול, והוא הדין, כשאמרו שאם הטומאה שלו היא אונס, יטבול כן לפני זה.

קושיית החכם צבי – “תלמידי חכמים” לעומת כולם

דובר 2: כן, החכם צבי מסכים רק לגבי דברי תורה, שדברי תורה זה רק תלמידי חכמים, אבל תפילה מתפלל הרי כולם, אפילו הוא לא תלמיד חכם. אז זה לא מסתדר כל כך טוב הפשט של “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין”, כן? לא אומרים שאף אחד לא יהיה. התקנה נעשתה לתלמידי חכמים.

דובר 1: שוב, תפילה, לתפילה, לתפילה זו הרי תקנה לכולם. אם יש ביטול של התקנה בנוגע לתפילה, זה לא רק תקנה לתלמידי חכמים, זו תקנה לכולם. נכון?

והוא שואל, הוא מביא שבגמרא כתוב הרי איבעיא להו שיש שני טעמים: טעם אחד הוא “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין”, והטעם האחר הוא כי זה פריקת עול וקלות ראש, נכון? צריך להיות אימה ויראה. יכול להיות שהרמב״ם הבין שזה אותו רעיון. מה היא הקלות ראש? זו הקלות ראש, שמסתובבים אצל נשי ישראל. אז זה בעצם נוגע לכולם, כי אצל כל אחד זו קלות ראש. אז זה לא מסתדר כל כך טוב לתפילה. זה לא מסתדר כל כך טוב.

ויודע מי עשה את התקנה? “מנהג חוץ מן יהודה ועגלא”.

דיון: עמי הארץ והתקנה

דובר 2: שוב, כשעזרא עשה את התקנה “שלא יקרא בעל קרי בדברי תורה”, הוא עשה אותה לתלמידי חכמים. בדיפולט, כי מי לומד תורה?

דובר 1: אתה רואה הרי, קריאת שמע קורא הרי כולם, ומדברים על זה אם זה נקרא דברי תורה.

דובר 2: לא, עזרא תיקן לבני תורה, לתלמידי חכמים, ואחרי בית שני תיקנו לתלמידי חכמים.

דובר 1: שוב, עם הארץ יכול לקרוא קריאת שמע אפילו בעל קרי. מה שאתה אומר לא הגיוני.

דובר 2: כן, התקנה היא תקנה לתלמידי חכמים. והוא אומר, כמו שהגמרא אומרת, זו הרי תקנה לתלמידי חכמים.

דובר 1: מה זה אומר זו תקנה לתלמידי חכמים? הוא רצה הרי שתלמידי חכמים לא יהיו מצויין. עמי הארץ יהיו מצויין בראש השנה, יתפללו בעלי קרי…

דובר 2: לא, לא, לא, לא יכול להיות, לא יכול להיות. שוב, שוב. לא יכול להיות. זו תקנה… לעם?

דובר 1: כן, לא יכול להיות. זו תקנה… יכול להיות שהם נזק נלווה. דברי תורה זה העיקר שהם החזיקו מלחמה.

תקנת עזרא לבעל קרי – ביטול התקנה והמנהג של רחיצה

הטעם של תקנת עזרא – שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן

כמו שהגמרא אומרת בברכות, התורה רק ניתנה לתלמידי חכמים. הם רצו שתלמידי חכמים לא יהיו מצויין, עמי הארץ לא יהיו מצויין אצל נשותיהן, יתפללו בעל קרי.

לא, לא, לא, לא יכול להיות. לא יכול להיות. זו תקנה… שוב, שוב. לא יכול להיות. זו תקנה לעם? כן, לא יכול להיות. יכול להיות שהם נזק נלווה. דברי תורה זה בעיקר דבר שהם נשמרו ממנו. עשו תקנה כזו. אה, עמי הארץ אפילו לא יכולים לומר קריאת שמע. אוקיי, ילכו למקוה. אפשר לחשוב שזה לא דבר רע. אבל זה לא הטעם העיקרי. הכוונה של התקנה אינה זו. לא יכול להיות.

למה תפילה חמורה יותר מקריאת שמע

ולמה תפילה? אני לא יודע. הוא מביא שלרמב״ם יש תקופה, זה הפוך, שביטלו את התקנה לקריאת שמע, אבל לא לתפילה. שתפילה חמורה יותר, כאילו תפילה צריכה יותר להיות תקנת עזרא מקריאת שמע. ויש לזה קשר לידיעות הרמב״ם, שהיו שתי תקנות שונות. זה לא ברור. התלמידי חכמים ילכו לבקש מנשותיהם, וילכו לבקש מהקב״ה מה שהם צריכים.

לא, נראה בסוף שהרמב״ם הולך לומר שלמעשה המנהג הוא שרוחצים כן לתפילה, לא לקריאת שמע אבל לתפילה. נראה שיש לזה קשר למה שהם הבינו שתפילה צריכה עוד יותר כובד ראש, או משהו כזה, מקריאת שמע. תפילה.

הלכה ה: זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע

לפיכך, כך אומר הרמב״ם, כן, “לפיכך היו אומרים”. כן, אבל מה הוא מביא שהיו אומרים בזמן התקנה? אני לא יודע. כן? מסכים. כן?

ולפיכך היו אומרים בזמן התקנה זו שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע בשעת תשמיש שראתה נדה צריכים טבילה לקריאת שמע, וכל שכן לתפילה מפני הקרי, אף על פי שאין טומאתם חמורה מטומאת זוב ונדה.

פשט: טומאה אינה מעכבת, אלא קרי

יש שתמהו איך זוב, זה פירושו גולם, שם אין, בוא נלך ככה. התקנה העיקרית נעשתה שאדם לא יהיה מרצונו מצוי אצל אשתו יותר מדי. אבל מה קורה כשאדם הוא בעל קרי לא בגלל שהיה עם אשתו? לא, לא, לא, לא, לא. איפה ראית פשט פשוט כזה?

מה שכתוב כאן זה דבר פשוט. מה שכתוב כאן הוא שטומאה אינה מעכבת לתפילה. טומאה, בדיוק, כן, זה הפירוש, הוא נשאר הלאה טמא.

הטבילה אינה לטהרה אלא מפני הגזירה

זה לא פשט כל כך פשוט. זה פשט מאוד פשוט. הסיבה שלא יבואו מצורעים אינה כי לא היו צריכים להיות מגעילים, לא רצו שיתחברו עם זב. לא נכון, לא נכון, לא נכון. זה לא הפירוש, זה לא הפירוש, זה לא הפירוש. זה הכל אנשים התנהגו כך.

קודם אמרנו שטומאה אינה מעכבת, טומאה לא מפריעה. אתה טמא אתה יכול להמשיך להתפלל. אבל יש טומאה אחת שכן מפריעה, וזה קרי, אתה לא צריך להיות בעל קרי.

עכשיו, יש פעם מישהו שהוא כבר טמא בטומאה נוספת חמורה, הוא הולך טבילה תעזור לו מטומאת קרי, אבל זה לא יעזור לו מהטומאה שכבר היתה לו. בדיוק.

עם כל זה, מכיוון שאנחנו לא רוצים באמת את הטומאה מחלק הקרי, כי אנחנו לא באמת דואגים לטהרה, אתה יכול טכנית ללמוד את השיעור של הקרי, שזה לא עוזר לך כלום, אתה לא יכול ללכת לבית המדרש, אתה לא יכול לעשות כלום, אתה עדיין טמא מהזיבה. אבל תקנת עזרא שלנו לא דואגת להלכות טומאה וטהרה, זה דואג לעשות טבילה אחרי קרי או שתעשה טבילה.

ממילא זה עושה איסור אפילו למי שהוא רואה קרי והוא נשאר עדיין טמא או זב, בכל זאת אחר כך ללכת למקוה, צריך הוא אבל לפני הטבילה להיטהר מחלק הקרי. נכון. אפילו בשעת מים, אפילו הוא נשאר טמא אפילו אחר כך. וכן הדין בזב, כך הוא הרמב״ם.

אה טבילה היא כי הוא נשאר טמא, אה טבילה היא לו לטהרה? הטבילה אינה בגלל שהוא צריך באמת להיות טהור מהטומאה, כי אז לא היה בזה שום פשט, כי אפילו אחרי הטבילה שלו הוא עדיין שטות, הוא עדיין טמא טומאת קרי. אבל לא זו הטומאה של הזב, או נכון.

הטבילה היא מפני הגזירה שלא יהיו מצויין

אלא מפני גזירה, זו מין טבילה שעושים מפני גזירה שלא יבואו מצורעים, שלא יהיה טמא. זה מין דבר חיצוני, מין גזירה.

ומה הרמב״ם רמז כאן, אולי הוא לא היה צריך להיות כל דיני טבילה במקוה גם לא? אולי זו לא טבילה של מקוה? למה לא תהיה לך הלכות תפילה? אבל מה הוא אחד מהלכות תפילה? הרמב״ם לא אומר, כאן הוא לא אומר את זה, הוא לא אומר קרי. לא, אני יודע, הוא אומר שלא לעכב את התפילה.

אבל מי יכול להיות טמא מהטומאות? עשו שנדה תהיה, אני מתכוון שקרי הוא התייחס כאל טומאה. אבל הוא עומד הוא צריך ללכת למקוה, מה הוא צריך לעשות? אוקיי, יש את הצד של תשעה קבין, אבל כאן לא כתוב ההוא. כאן כתוב, הרמב״ם לא מביא, כי הרמב״ם לא מביא את התקנה בכלל. הוא מיד יוכל לומר רחיצה, דאורייתא זה לכאורה כן, לא דווקא אולי במקוה.

קושיא: למה משמש שעת הנדה שונה?

אבל על כל פנים, מה שהוא אומר הוא, הדבר האחר הוא שקרי למשל אינו ממש שום טעם טמא מתים. המשמש היחיד הוא שעת הנדה, זה הגיוני. הוא היה משמש אחרי שהיא היתה נדה, היא נעשתה טמאה, היא נשארת הרי טמאה, אבל דרך אגב, הוא עשה תפילת ערב, היה גם לנשים. אבל זה לא בגלל זה. למה זה שונה?

מובן כך, אף אחד לא מנהיג את עצמו תקנת עזרא, כי זה גם לנשים. אף על פי שאפשר לומר עם תלמיד חכם נשים זה יותר. נראה שתלמיד חכם לא פירושו דווקא תלמיד חכם. אני לא יודע מה הפשט. אולי כל היהודים הם תלמידי חכמים כאן בתקנה. אולי נשות תלמידי חכמים, אני לא יודע.

ביטול התקנה של תפילה

בכלל, הנושאים אומרים, הרמב״ם על ההלכה שצריך ללכת למקוה לתפילה, כבר בטלה גם תקנה זו של תפילה. שוב, אף אחד מהנושאים… אה, כבר למדו? וגם זו בוטלה. למה?

הלאה, כמו שלמדנו קודם לגבי בעל קרי, הרמב״ם אמר שתקנת עזרא בוטלה. גם התקנה שעשו דור אחרי עזרא שיטבלו לתפילה בוטלה. הוא קורא לזה תקנה זו של תפילה. נכון, כי הרמב״ם הולך עם התורה… לא, הוא מתכוון לתקנת תפילה, הדבר שצריך להיות… כמו שיש טהרת ידיים, יש טהרה מקרי. הדין טהרה מקרי שיש בתפילה, אינו עוד קיים.

כי הרמב״ם למד שהיו שני בתי דינים שהיו להם שתי תקנות שונות. היתה תקנה לתורה ותקנה לתפילה, וגם זו בוטלה בדיוק כמו שבוטלה. התירוץ הראשון הוא לא פשטה, לא היה כח בצבור לעמוד בה, כלומר לא היה כוח ללכת למקוה.

קושיא: אולי אצל תלמידי חכמים זה נתפשט?

אבל יכול להיות שאצל תלמידי חכמים כן נעשה פשוט, נתפשט, כי הטעם הוא שלא ימצאו אצל נשותיהן כתלמידי חכמים. משהו, צריך לומר שהסגנון תלמידי חכמים הוא לאו דווקא. הרמב״ם אומר שם דווקא תלמידי חכמים. כאן אני יכול הרי לצעוק, הרמב״ם כותב הרי רק הלכות לתלמידי חכמים, אני מתכוון ההלכות שהיו ושיהיו, זה הכל הלכות לכולם. אז, אני לא מבין.

הלכה ו: המנהג של רחיצה – היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים

אוקיי, אומר הרמב״ם אבל “ומכל זה” – כן, זה ציפיתי – “ומכל זה”, אף על פי שבעצם תקנת עזרא העיקרית בוטלה, המנהג פשוט בכל ישראל אבותינו ורבותינו שאין בעל קרי מתפלל עד שירחץ כל בשרו במים, אפילו לא צריך להיות טבילה, אבל יש כן עניין של רחיצה, שירחוץ כל בשרו במים, משום היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים.

הטעם החדש: היכר

כלומר, עכשיו יש לנו דבר חדש, שהוא לא רק ידיו רגליו ופניו מלוכלכים, אלא יש לו עוד לכלוך שהוא צריך לדאוג לו. אבל לא רק לרחוץ, הוא צריך לרחוץ כל בשרו, כל בשרו במים. הוא מתכוון לזה, הוא מתכוון לרחוץ, הוא לא מתכוון רק לנגב, הוא צריך במים. אני לא יודע, זה קצת יותר, נראה עוד.

תרגום לעברית

זה בעצם תשעה קבין, אם אתה רוצה לחשוב, זה הרעיון של תשעה קבין. זה המנהג, וכאן הוא רואה חידוש חדש. עד עכשיו למדנו שיש שני דברים שאפשר לחשוב למה צריך לטבול: אחד, טומאה, טומאה לא נוגעת היום, ותקנת עזרא. עכשיו יש לנו דבר חדש, היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים. וזה דווקא רק בתפילה, קריאת שמע אולי אין לה את ההלכה הזו, אני לא יודע.

ההיכר הוא רק לבעל קרי ורק לתפילה

כן, אנחנו רואים שההיכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים הוא רק לבעל קרי ספציפית, וזה גם רק לתפילה. כלומר, אנשים אחרים מוכנים לעמוד, הם לא צריכים להתרחץ, הם לא מלוכלכים.

איך נכנס הדבר של להיות מוכן? להיות מוכן זה דבר כללי, זה המעשה שמתכוננים. וזה הפסקי הלכות נשים, שלא תהיה מלוכלך, שתהיה מוכן, כאילו שתיראה אנושי, תתכונן. אוקיי, אז.

חילוק בין בריא לחולה

בדברי אמירה בבריא, שהוא בריא וחזק, או חולה שבא על אשתו, אבל חולה שראה קרי לאונסו, אינו צריך רחיצה, ואינו מנהג.

על זה אין את המנהג, כי הטעם הוא רק “שלא יהיו מצויין אצל נשותיהם”. לא, הטעם הוא… רגע, הטעם כאן הוא לא. הטעם כאן הוא “יקראו נקראים לקדושת ישראל”. מה זה משנה שהוא היה חולה? הפשט הוא שפשוט אין כאן שום מנהג. אני לא יודע.

קושיא: האם הרחיצה היא אחרי להיות עם אישה או אחרי עצם הקרי?

יכול להיות שהרחיצה היא אחרי להיות עם אישה יותר מאשר עצם הקרי, כמו שאנחנו רואים אצל חולה שראה קרי. ובריא, בריא פירושו בריא שבא על אשתו, או בריא שראה קרי? “או חולה שבא על אשתו”. איך מתרגמים כאן? מה זה בעברית? אני לא יודע עברית.

בריא פירושו אולי, כן, בריא… זה בא מהגמרא החילוקים בעצם. הרמב״ם אמר משהו שזה מנהג, אני לא בטוח. בריא פירושו אפילו שראה קרי, כך לומדים כאן. בריא שראה קרי, וכל שכן שבא על אשתו.

למה בריא שראה קרי? כי הוא בריא, כי בדרך כלל הוא בעל, והוא עושה זאת תמיד כשזה יוצא. אבל חולה שראה לאונסו, זה דווקא שני דברים, גם הוא בדרך כלל לא בעל, ממילא לא נוגע אצלו ה… או אולי סתם, חולה הוא חלש, לא צריך לרדוף אותו, אני לא יודע. אולי זה יותר קל? אולי זה? אני לא יודע. מה החילוק חולה? חולה, כי זה יותר קשה לו ללכת למקווה, אפילו זה לא… אבל כאן זה רק מנהג.

מנהג ספרד ומנהג אשכנז

אוקיי. זה אומר תשובת הרשב״א. והוא אומר שאפילו זה מנהג… אה, הרמב״ם אומר שזה מנהג. אז זה לא ההלכה, הרמב״ם אומר שזה הלכה, אבל זה מנהג ספרד. זה אחד המקומות שהרמב״ם מביא, יש מנהג ספרד ומנהג אשכנז כאילו. הוא אומר ש״ישראל שבאין”, הוא מביא את לשון הגאונים, רמב״ם, “ישראל שבאין אינם שומעים”. אני חושב שבארץ ישראל נהגו לרחוץ.

איך, אפילו יד ורגליו? או העיקר רחיצת כל בשרו?

לא, לא, העיקר רחיצת כל בשרו. הם לא היו מקפידים. באירופה היו מתרחצים פחות מאשר בספרד.

הלכות תפילה: טהרת ידים, כיסוי ערווה, וטהרת מקום התפילה

המשך: תקנת עזרא ורחיצת בעלי קרי — מנהג ספרד ומנהג אשכנז

דובר 1:

אה, הרמב״ם אומר שזה מנהג, זה לא הלכה. הרמב״ם אומר שזה לא הלכה, זה מנהג ספרד. זה אחד המקומות שהרמב״ם מביא, יש מנהג ספרד ומנהג אשכנז כזה, אולי אני אומר נכון. הוא אומר שהישראל שביניהם, הוא מביא את הלשון באגרת הרמב״ם, “ישראל שביני הישמעאלים נוהגים לרחוץ, ישראל שביני הערלים לא נהגו לרחוץ”.

דובר 2:

איך, אפילו יד ורגליו או רחיצת כל בשרו?

דובר 1:

לא, לא, רחיצת כל בשרו, תשעה קבין של יום טוב. באירופה היו מתרחצים פחות מאשר בספרד באותן ארצות, באותם זמנים. לא היו מקפידים, אבל כן היו מקפידים שאם היו משמשים צריך להתרחץ לפני התפילה.

יפה מאוד. אומר הרמב״ם, “וכן זב שראה קרי, ובעל תשובה שבא להתגייר, אין אנו מצריכין אותו טבילה, ואפילו נשים שראו נדה וזבה, אין אנו מצריכין אותן טבילה, אלא רחיצה בלבד”. ממילא, גם אין כאן שום מנהג. כלומר, רק בתקנה היה, גם הם היו צריכים להתרחץ.

דובר 2:

כמו רחיצת כל בשרו.

דובר 1:

כאן אין את זה, רק עושים מה שחשוב מעשית, שלא תהיה חציצה שיוכלו להתפלל. זה פשוט, זה על כולם, זה אפילו החולה צריך להתרחץ מהלכלוך, שלא יהיה מלוכלך, זה דבר פשוט.

רמות של טהרה

יש כמה רמות: יש את הפשוט לא להיות מלוכלך, ויש להתרחץ מהלכלוך הפשוט, ויש להתרחץ מהלכלוך המקובל, ויש להתרחץ באופן של טבילה במקווה. נראה שהכל רמות ושכבות.

דובר 2:

הטבילה במקווה היא דבר של נקיות, זה יותר מ… טבילה במקווה היא במקור בעיקרה היא נקיות.

דובר 1:

הרמב״ם אומר את הטעם של הקרי, אני מדבר לגבי טומאה וטהרה, זה לא… הרמב״ם אומר את דיני הטבילה, המקווה, כל הדבר. זה לא… אמת, אולי זה הטעם, אבל הרעיון של זה הוא כמו דין, זה דין שטמא הוא טמא. זה כן.

חידוש: הרמב״ם לא מביא את השיעור של תשעה קבין

אוקיי, בואו נלמד עוד אחד. עד כאן זו הנקודה החשובה הראשונה.

הערוך השולחן אגב, כן, אוקיי. הרמב״ם למשל, כשהוא מביא את ההלכה, הוא אפילו לא אומר את המילה של תשעה קבין, כי הרמב״ם הבין שהכוונה היא בעיקר להתרחץ כל בשרו. לפי הרמב״ם בכלל אין שאלה.

דובר 2:

אם כך, תשעה קבין הוא שיעור בכל בשרו.

דובר 1:

זה הגמרא היתה לה חקירה אם צריך לעשות. זה הרבנים של היום שמתווכחים שצריך להיות האמבטיה השמינית. לפי הרמב״ם בטח מספיק. להיפך, אם זה טוב למקלחת, אולי זו הדרך הטובה ביותר להתרחץ. נכון, הדרך האחרת היא מעשה חלש ולא נעשים נקיים. אני לא יודע דרך אחרת, אבל מישהו חושב אחרת. זה לכאורה ה… אבל אתה רואה שהרמב״ם בכלל לא מביא את השיעור. זה יותר דבר מעשי. הגמרא אומרת שיעור שהוא מעשי. הגמרא אומרת שצריך להיות בשפיכה, אבל זה פשוט כי… פשוט כי אם לא מספיק להשקיע, צריך לשפוך שהדבר יהיה נקי. אבל זה בעיקר לנקיון. אוקיי, זה ה… אבל למעשה, חיפשתי, אפילו זה לא ההלכה, לא נוהגים שצריך להיות תשעה קבין. אז החסידים שנוהגים ללכת למקווה, צריך לשאול אותם מה הכוונה של המנהג שלהם. אבל… חיפשתי, באמת לא נוהגים, לא זה ולא זה. יש מי שמחזיק בזה ל… אוקיי, ברוחניות זה דבר אחר, אבל עכשיו מדברים על הלכה, כן?

דיגרסיה: חסידים שהולכים למקווה כל יום

אולי זה חשוב, שיזכרו כל יום שצריך להיות תלמיד חכם. כולם תלמיד חכם. זה לא עוזר, אני לא יכול לשאול אותך קושיא, זה כלום. אבל כולם הולכים למקווה, מה שבטל לתקנת עזרא. אבל אוקיי, בסדר. אוקיי. איך אומר אותו צדיק? אני רוצה להיות שונה בגיהנום עם ה… אתה רוצה ללכת למקווה בשנים? אתה רוצה ללכת… מה אתה מתכוון שבת? אתה רוצה ללכת למקלחת, כן. אוקיי, על כל פנים, זה נושא אחר. עכשיו אנחנו מדברים על הלכות דברים המעכבין בתפילה.

הלכה ז: כיסוי ערווה

לשון הרמב״ם

דובר 1:

“כיסוי ערותו”, אומר הרמב״ם הקדוש. הדבר השני מהארבעה דברים הוא “כיסוי ערותו”. חמישה דברים. “כיסוי ערותו” הוא דבר שכבר למדנו בהלכות קריאת שמע, על הלכות. רק כאן נראה… עוד דבר. הוא אומר כאן חומרא. “אף על פי שכיסה ערותו כדרך שמתכסה לקריאת שמע”, אתה כבר יודע, כבר למדנו בהלכות קריאת שמע שצריך להיות מכוסה ערותו. “שאין צריך אלא בתפילה”, כאן יש יותר… הכיסוי הוא עוד רמה. שם היה “לבו רואה את ערותו”, “חברו רואה את ערותו”, כל הדברים, אבל כאן מדברים על עוד דבר. “חצי את לבו”. בקיצור, לדבר ביידיש, לקריאת שמע צריך רק להיות עם מכנסיים, ולתפילה צריך גם להיות עם חולצה. נכון? כן. “חצי את לבו”. “ואם לא כיסה לבו, אף על פי שאין לבו רואה את ערותו, הואיל וכיסה ערותו מתפלל ויוצא, אבל לכתחילה לא יעשה”. זה לא ממש מעכב, זה לכתחילה לעיכובא.

דובר 2:

אבל הדברים האחרים אולי לא מעכב?

דובר 1:

כלומר הדברים שמעכבים בקריאת שמע גם, כן מעכב?

דובר 2:

כן.

דובר 1:

כלומר כך הדין לגבי קריאת שמע גם… כלומר קודם בהלכה אחת שמענו, כמו שמעכב בקריאת שמע מעכב בתפילה. רק רואים כאן שבתפילה יש עוד חומרא.

חידוש: למה תפילה חמורה יותר מקריאת שמע?

דובר 2:

למה? אם זה דאורייתא מקפידים יותר? יש דין נוסף בתפילה?

דובר 1:

הוא אומר שכן, הוא שואל, הוא מביא כאן הרב הקדוש רבינו מנוח, הרב בעל השלמן, מי הרב בעל השלמן?

דובר 2:

מישהו יודע?

דובר 1:

הוא שואל קושיא, מה רואים שבדרך כלל קריאת שמע חמורה יותר מתפילה, לגבי היסודות, דאורייתא. הוא אומר שהתירוץ הוא שכאן החילוק, ש“שיכסה את לבו”, יש גמרא שצריך לכסות את לבו בתפילה. הוא אומר שהטעם הוא שתפילה צריך להיות עומד לפני המלך, קריאת שמע אינו מדבר עם המלך. כלומר קריאת שמע, עם מי מדברים בקריאת שמע? מדברים לעצמך, אתה מדבר לעצמך, שמע ישראל, כן? זה דברי תורה, אבל זה לא עם המלך. תפילה צריך להיות עם המלך, ממילא צריך להיות כאן, צריך להיות כאן, התפילה גם, ההלכה של אפילו המנהג שהוא מביא של תפילה של רחיצת בעלי קרי, הוא גם רק בתפילה, לא בקריאת שמע. למה? כי קריאת שמע אין לה את ההיכון כראוי לפני מלך ישראל. קריאת שמע היא…

חידוש: קריאת שמע אין לה את הדין של היכון כראוי לפני מלך ישראל

במילים אחרות, היהודים החסידים שהם אומרים שצריך לקרוא קריאת שמע רק עם כובע ומקטורן, יכול להיות שזה דבר יפה, אבל אין היכון כראוי לפני מלך ישראל על קריאת שמע, רק על תפילה. ואתה יכול את המעשה, הרבי מליובאוויטש פגש פעם את ר׳ חיים, הוא קרא קריאת שמע בפיג׳מה, הוא היה מאוד כועס. הוא אמר שהוא מתנגד לקריאת שמע בפיג׳מה. אבל רואים כאן ברמב״ם שבקריאת שמע אין שום ענין של היכון כראוי לפני מלך ישראל, אבל תפילה צריך ללבוש כובע ומקטורן, אם עומדים לפני המלך. אבל תפילה… אתה לא מסכים איתי?

דיגרסיה: זמן קריאת שמע ותפילה מאוחרת

דובר 2:

לא, זה קצת גם קשור יותר כללי, כמו התפילה הגמראית היתה, כשרואים את השמש, עדיין בבית, רואים את השמש, ואומרים קריאת שמע, ואחר כך התרנגול קורא, כשמתלבשים…

דובר 1:

אה, מתי זמן קריאת שמע? מתי שייך שרב מכובד יהיה כל כך עסוק שלא יהיה לו זמן להתפלל? פשוט שהלכו לבית המדרש, אמרו את כל התפילות, והם התלבשו בבגדים, שאמרו את כל התפילות. נו, אבל אתה מדבר על קריאת שמע, שהיא יותר… היום הגיע זמן קריאת שמע.

דובר 2:

כן, קוראים רוב החסידים, קוראים בדרך כלל קריאת שמע קודם, כי מתפללים מאוחר, אחרי זמן קריאת שמע.

דובר 1:

זה דבר מוזר לעשות.

דובר 2:

כן, זה גם דבר מוזר שהחסידים עושים. תופסים קריאת שמע.

דובר 1:

כן, קריאת שמע התקנה היא שיאמרו אותה עם הברכות. אתה רוצה להתפלל מאוחר, ואז זה לכתחילה דבר מאוד מוזר לעשות. לא ברור מה הפשט של זה. דווקא שכשאתה קורא קריאת שמע בברכותיה זו לא קריאת שמע שאתה מחויב בה מדאורייתא. אבל לכתחילה קבעו את זה כך, שהכניסו קריאת שמע לתפילה. ומלכתחילה הכניסו בסדר התפילה “אשרינו שאנו משכימים ומעריבים”. גם בשביל זה אולי.

דובר 2:

כן, זה כבר דבר ישן שעושים שהציבור מתפלל מאוחר יותר.

דובר 1:

אוקיי, אני לא אומר. אני אומר שמה שאנחנו לומדים הוא יותר כאילו ההלכה המקורית. מה שעושים, עושים, זה דבר אחר.

הלכה ח: טהרת מקום התפילה

מבנה: שלושה סוגי טהרה

דובר 1:

אוקיי, הבא מהחמישה דברים היה טהרת מקום התפילה, שהמקום שבו מתפללים צריך להיות נקי. אה, עד עכשיו כל שלושת הדברים הם כבר טהרה. כן, טהרת ידים, טהרת כיסוי ערווה, כן, טהרת מקום התפילה. שלושה סוגי טהרה. אפשר לומר שזה הולך יותר ויותר “החוצה”. קודם ידיים והגוף שלך, אחר כך כיסוי ערווה שאתה צריך ללבוש, אחר כך ה… נגיד שהמוח יהיה נקי. זה כבר חזרה פנימה. זה כבר הבא, כן. חזרה פנימה.

לשון הרמב״ם

טהרת מקום התפילה, כיצד? כך אומר הרמב״ם: “לא יתפלל במקום מטונף, ולא יתפלל אלא במקום נאה”. מקום של לכלוך. “ולא במרחץ”. אה, למדנו מקום מטונף היא ההגדרה שלמדנו עוד בקריאת שמע. מקום שיש בו צואה או דבר כזה. “ולא במרחץ” שבו מתרחצים, “ולא בבית הכסא”, “ולא באשפה”, “ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדוק”, עד שבודקים שהמקום נקי. לפני התפילה צריך לבדוק. כלל שבדבר, כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע, אין מתפללין בו. אותה הלכה בעצם. “כשם שמרחיקין מצואה מרגליו ומראי אחוריו, ומראיית הערווה. אה, המשנה ברורה אומר שהמעי יש לו ריח רע, וזו ערווה. החיה במעי היא ערווה. ומראיית הערווה. הדבר הוא, התפילה, כל אותן הלכות.

חידוש: מה אם התפלל ובדיעבד מצא צואה?

מה אם התפלל ובדיעבד מצא שהיתה שם צואה? שזה לא היה מקום נקי, לא עקבו אחרי ההלכה של יבדקנו.

דובר 2:

לא, נותנים לו בדיקה.

דובר 1:

כלומר, אפילו… איך צריך לבדוק? צריך לבדוק את הניקיון של מקום התפילה. אם זה מקום שמוחזק… לא צריך לרדת, אבל אם זה מקום שמוחזק, שיש חשש שיש צואה, אז נותנים לו קנס כזה, חוזר ומתפלל במקום טהור, הוא צריך להתפלל שוב.

דובר 2:

מה זה אומר? וזו אז תפילת נדבה?

דובר 1:

לא, התפילה שלו לא יצא. זו תועבה. הוא התפלל באופן שלא… איי, מה החטא?

דובר 2:

חטא.

דובר 1:

יפה מאוד. לא, הרמב״ם אומר שזה אונס, הוא לא היה צריך לדעת. אוקיי, אבל אתה כן היית צריך לדעת שאתה צריך לבדוק. אז, הקב״ה לא אוהב תפילות של חוטאים. זו המילה. כן, תפילת רשעים תועבה, פסול לך. כן, כן. כן, זו לא תפילה. יש לך, אני חושב. כן.

חידוש: מה אם באמצע התפילה מוצא צואה?

יפה מאוד. ומה המקרה באמצע התפילה? תגיד לי שלמדנו שצריך לבדוק לפני. למדת לי מה קורה אם לא בדקו. מה אם באמצע התפילה מוצא שיש צואה? כן. אם יכול להרחיק לפניה, כדי שלא יראה אותה, ירחיק ארבע אמות. ואם אינו יכול, יפסיק.

דובר 2:

קודם גם התפללו באמצע שיחה, באמצע הליכה איפשהו?

דובר 1:

כן.

דובר 2:

קודם גם דיברו על מישהו שמתפלל באמצע הליכה.

דובר 1:

המים לפני, והמים אחרי. אמת. במסכת ברכות יש הרבה הלכות. נראה שפעם היה יותר עסוק, אנשים רוכבים כל יום על גמל, גמלים. היום גם, רוכבים, נוסעים. רוכבים במכונית, זה קצת אחרת.

וההלכה היא, אם יכול להרחיק לפניה, שהצואה לא תהיה לפניו ארבע אמות. זו לשון מעניינת, ירחיק לאחוריו, אדם יסוג אחורה. הוא יצא אחורה לאחוריו. הוא ילך עד שישאר אחוריו. הוא לא ילך לעולם לפניו. הוא יסוג אחורה. הוא יסוג אחורה. אבל זה לא דרך ארץ שהוא יתפלל כך.

דובר 2:

אם נותנים לו שילך נותנים לעבור.

דובר 1:

כלומר, נגיד שהוא מתפלל ממש מול קיר, הוא לא יכול ללכת לעשות שזה יהיה מאחור, שיזוז הצידה.

דובר 2:

כן.

דובר 1:

ואם הוא גם לא יכול את זה, שיפסיק. הוא לא יתפלל הלאה. הוא יחכה עד…

הלכות תפילה – טהרת המקום, דברים המעכבים את התפילה, וכוונת הלב

טהרת מקום התפילה (המשך)

ריח רע במקום התפילה – גדולי החכמים

הוא לא ילך, הוא לא יזרוק את עצמו קדימה. הוא זורק את עצמו, אבל זה לא דרך כבוד. הוא ימשיך הלאה.

ובמקום מלוכלך הוא לא יכול להתפלל שם. כלומר למשל הוא אומר שיש לו חגורה על ידו, הוא לא יכול ללכת ולעשות זאת בכיס, הוא יזוז הצידה.

אבל הוא לא יכול להתפלל, הוא חייב להפסיק. הוא לא ימשיך להתפלל, הוא יחכה עד שיגיע למקום נקי.

אוקיי, זה הרמב״ם. זה שכיח לכל אחד, צואה שהיא ממש דבר מאוס.

יש חומרא, גדולי החכמים לא היו מתפללים בבית שיש בו שכר, בית שיש בו בירה, סתם איך שעושים בירה, אני לא חושב סתם שיש בירה.

ולא בבית שיש בו מורייס ועסיס פשתן, איזון שמתעבד.

לא, הוא אומר שהשכר יכול לשכר, כך הוא מביא. רש״י אומר שיש לו ריח חזק. אולי בידי אפשר לומר מקום שמריח מה… איך קוראים לזה?

כן, הוא יכול להשתכר. שיכור? כן, זה לא תורה, זו כוונתו. שהרמב״ם אומר הוא לומד כן שמשמע שזה ריח רע. אוקיי, אין חילוק.

זה ריח רע אף על פי שהמקום טהור, המקום נקי, זה לא כמו צואה שממש המקום לא נקי, אלא זה רק ריח רע. אולי הוא מתכוון יותר כמו טהרת המקום, זה למוסדות. אני אומר שני המקומות הם ממש פסול, אבל גדולי החכמים אמרו שגם ריח רע, שהוא לא כך, אבל זה לא מגעיל. זה ריח חזק, זה לוקח את הפוקוס. אוקיי, זה לא טומאה, ההיפך מטהור הוא טמא או מלוכלך.

כלומר, יש כמו הלכות טהרת המקום שלמדנו מ״והיה מחניך קדוש”, ויש כמו הלכות כוונה. אבל כאן זה איפשהו באמצע. אתה יכול לומר שכל טהרת המקום היא בעצם ענין של כוונה, אבל זה בכל זאת קצת רמה אחרת.

לא, יכול להיות שאחד הוא מכבוד ואחד הוא מכוונה.

אז בקיצור, מקום שיש בו ריח רע המנהג לא להתפלל שם. המנהג של גדולי האמוראים, אני לא יודע מי זה היה, הגמרא מביאה שמות, שהם לא התפללו ב… מקום שיש בו ריח רע, אני יכול להמשיך.

דברים המעכבים את התפילה

גופו נקי – צריך לנקביו

אוקיי, בואו נמשיך קצת. עכשיו יש… אה, זה גם… אוקיי, אוקיי, אוקיי, יש דברים שמפריעים לו. למעשה התכוונתי שזה רודף אותו, זה דוחף אותו. אבל יש גם דברים שהם קצת לא… דברים שמפריעים לו… זה אומר כשהגוף הוא לא מקום נקי.

זה טוב. דברים בגוף הם דברים שמפריעים לו… אפשר לומר זה מפריע לו גופנית. לא מפריע לו רגשית. זו רמה אחרת. זה מפריע לו גופנית. כן. דברים המעכבים את התפילה, שיהא גופו נקי…

שיהא גופו נקי ולא יתפלל כשהוא צריך לנקביו… תפילה תועבה מאוד חמור, יותר גרוע מאשר שהוא לא התפלל, התפילה עצמה היא תועבה. תועבה עומדת לא טוב.

כך צריך להיות מוכן, שיעשה צרכיו. אם זה אבל מדובר בכזה, הוא צריך את זה כל כך חזק שהוא לא יכול להתאפק.

אז התפילה שיעשה צרכיו, קודם יעשה צרכיו ואחר כך ישלים צרכיו.

אם מחויב לעמוד כדי פרסה הוא יכול להתאפק, מתאים שאין לו צורך חזק לנקביו בכבוד.

אבל החלק תחילה הוא לגמרי…

בדיקת עצמו קודם התפילה

כל אחד לא יתפלל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה, הוא יוודא שהוא פינה נקביו, ויסיר כיחו וניעו יסיר מה שהוא צריך לירוק, או כל דברים גופניים שמפריעים לו. ריר או דברים…

כל דברי התורה כאן.

כל דבר שמפריע לו מהחלק תחילה זה בכלל לא עוד על לבושיהם.

הרמב״ם רק אמר שצריך לכסות את ה… את הלב.

כלומר הוא היה אומר שהוא צריך לקשור את שרוכי הנעליים שלו, כל אלה יכולים להיות דברים המעכבים אותם. אבל כאן לא כתוב זאת.

גיהוק, עיטוש, רוק בתפילה

אומר הרמב״ם, “והתעטש וגיהק ונתעטש בתפילתו”, הוא עשה סוגים שונים של קולות שעושים עם הפה, התעטשות, או כל מה שזה, או גיהוק, האם זה כל כך לא נאה, סתם שהוא משמיע קול, כל מה שהגוף שלו אומר לו באמצע התפילה, הוא קורא בקול רם, הרי זה מגונה, צריך לרסן את הגוף כשמתפללים. “ואם בא לו גיהוק כשהוא מתפלל, יניח ידו על זקנו.”

“נזדמן לו רוק בתפילתו”, יש לו ריר עודף שמפריע לו, “מבליעו בטליתו ובבגדו”, הוא לא יירוק אותו, הוא יכניס אותו אחרת לתוך הטלית ובגדו, וזה לא דבר יפה לירוק במקום שמתפללים.

“ואם עומד סתם, יכסה הטלית שלו עכשיו את הרוק”, אז אז הוא היה מותר לירוק קצת, זה לכאורה כבוד הבריות. הוא מותר כן, לא ממש לירוק, אבל הוא מותר להיפטר כן על הארץ, “כדי שלא יצטער בתפילה ויהא לבו טרוד”. שהגוף שלו יהיה טרוד זה יותר גרוע מאשר שעל המקום יהיה רוק.

רוח מלמטה בתפילה

“יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפילה שלא לדעתו”, יצא רוח מלמטה, “שותק עד שיכלה הריח”, הוא לא יתפלל כי הגוף שלו עושה דברים מגונים, הוא יחכה, ואז “חוזר לתפילתו”.

אומר הרמב״ם הלאה, וכתוב בגמרא, “ביקש להוציא רוח מלמטה ונתאחר עליו ואינו יכול להעמיד עצמו”, הוא לא יכול להתאפק, אז “מהלך אחוריו ארבע אמות” כי אין ריח טוב, והוא יוצא מהריח.

כן, אבל אני חושב שאין מקום, הוא מדבר כבר הוא בבית המדרש, זה דבר אחד. אבל איפה שהוא עכשיו, הוא עכשיו באמצע תפילה, הוא ילך כמה הצידה, “וממתין עד שתכלה הריח”, הוא מחכה עד שהריח יעבור.

דיון: הנוסח “רבונו של עולם יצרתנו נקבים נקבים”

אבל אני חושב שהוא עושה דבר כזה, מחכים, קרה דבר לא טוב, אבל הולכים לנצל את זה למוסר השכל כזה. בעל העיקרים אומר כך, שעכשיו הייתה לו הזדמנות לראות את המגבלות של הגוף שלו, שהוא אפילו לא יכול לשלוט על דבר כזה. אומר הוא, “רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים”, הוא הרכיב את זה ממה ששם צריך לפעמים להוציא אוויר, וגלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו, זה דבר מגעיל, חרפה וכלמה מחיינו ורמה ותולעה ממותנו, וחוזר למקומו ומתפלל. זו דרך איך הוא ינצל את הפגיעות שלו ויתפלל את זה.

רבינו מנוח אומר שזה תירוץ, כלומר עכשיו, כולי עלמא אשתלו בטענה, ואתה עומד באמצע התפילה ואתה רוצה… הוא לא נעשה אשם כשהוא עושה משהו מולו. הוא נעשה נמחל. היחידה, בעצם הוא אומר, אתה עשית אותנו כך, אתה עשית בני אדם עם כל חלקי הגוף, מה לעשות? זה לא אשמתי. אולי יש אשמה שאני צריך לחשב מראש, לא לאכול מראש אדם, אבל הוא לא מחויב.

אני חושב כך אשר יצר, שיש את וגלוי וידוע לפניך שהוא בעצם הדבר שאתה אומר עכשיו, אתה אומר, זה מגעיל, מה לעשות? זה עוזר וזה ממלא. מתביישים, אנחנו מקנאים ברוחניות להיות כולו רוחני, כן, אלה המלאכים שאין להם בחירה. המלאכים שלהם אנחנו אומרים מתכבדים ומכבדים, אנחנו מתביישים כל הזמן איתם. אבל זה גורם לנו שאנחנו באמצע התפילה, כשאנחנו שמים לב שאנחנו בני אדם, מתביישים מהמלאכים שאנחנו כל כך פשוטים. אמת. כי מה שאדם צריך לאכול, וממילא מה שהוא צריך לאכול, עם האכילה חוזרים כל מיני מותרות ודברים, וזו בושה. כן.

מי רגליים בתפילה

היה עומד בתפילה ונתן לו מי רגליו על ברכיו, זה גם אותו דבר, ממתין עד שיכלה. הוא לא יכול, בשעה שהגוף עוסק בדברים מאוסים אי אפשר להתפלל, ממתין עד שיכלה המים, אז חוזר למקום שפסק, המקום שבו הוא החזיק בתפילה. אבל אם ההפסקה של מי רגליו הייתה ארוכה כמו משך זמן לגמור כל התפילה, אז אין המשך, כלומר זה לא שזו תפילה אחת שהוא ממשיך, אלא כלומר התפילה נחתכה, אז חוזר לראש, הוא מתחיל שוב מההתחלה.

דיון: סתירה לכלל הרמב״ם בתפילה

מעניין, זה… הרמב״ם אומר כאן בתפילה שאפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו חוזר לראש. זה אולי… אני לא יודע למה. כאן אומר הרמב״ם, כן, אולי בגלל שזה לא הפסק אסור, יכול להיות שזה גם אותו דבר, ההפסק היה לגמרי, זו הייתה בתפילתו סתירה. כן, זה דבר אחד. אני לא רואה מה הם אומרים בבירור על זה, אבל יכול להיות שזה הפשט. שהרמב״ם אמר שאם הפסיק באמצע תפילה בשעת לגמור, כביכול אפשר עדיין להמשיך להתפלל כמו שהייתה ההלכה.

קריאת שמע מדברים? אולי קריאת שמע שונה מתפילה. אולי. וכך הוא מביא, שקריאת שמע פוסק, לכל משנה. אני לא זוכר את מראה המקום, אבל אני זוכר שכך כתוב.

ד׳ אמות לפני ואחרי תפילה

אוקיי, עוד דבר, והיה אם ישתה מים, מישהו משתין מים, שוהה כדי הילוך ארבע אמות, יחכה כל כך זמן כמו שיש ללכת ארבע אמות. ואותו דבר להיפך. ואחר כך מתפלל. מי שהיה מתפלל, גם אחרי התפילה, לא ישתין בד׳ אמות. שוהה כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך משתין, כדי שלא יסורו דברי תפילה מפיו.

אה, מביא הוא… זה מעניין. עשו כמו טריטוריה, שכאן זה המקום, טריטוריה במקום. החתיכת מקום. הוא מביא לשון הירושלמי, זה קדוש… כל ד׳ אמות של תפילה רחישי מרחשין סביב שפתותיו, פלוס השגירה בפיו. זה מה שצריך לעשות עושר חג כזה לתפילה.

יפה מאוד. זה המקור למה זה. הוא מחזיק באמצע התפילה, יש משהו ענין.

כוונת הלב

עוד דבר. אוקיי. למדנו על שלושה סוגי דברים שאינם כבוד או לא נקיות: טהרת ידים, כיסוי ערוה, טהרת מקום התפילה, דברים החוצצים ומעכבים, שפירושו דברים גופניים החוצצים ומעכבים.

עכשיו נדבר על הרוחניות. סוף סוף. כן. זה הרמב״ם. דברים רוחניים, ראשון, כוונת הלב.

כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה

כוונת הלב כיצד? אומר הרמב״ם הקדוש. כוונת הלב, אחד מחמשת הדברים הוא כוונת הלב. מה זה? אומר הרמב״ם, כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה. תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה.

יכול להיות עכשיו… יכול להיות שכוונה פירושה להבין את המילים של התפילה, או להתפלל בכוונה… הרמב״ם הולך לפרש מה היא כוונת הלב, הוא הולך לפרש. אבל קריאת שמע הייתה קצת משמעות. אוקיי. ומי שמתפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה, האם הוא צריך להתפלל שוב בכוונה? אומר הרמב״ם, אבל הראב״ד אומר, אה, זוכר שכל ההלכות והדברים האלה צריך להתכונן לפני התפילה. כמו שזה אותו דבר כוונה. עניינים של הכנות. זה אותו דבר כוונה. כוונה היא לב, צריך… זו רעותא גדולה, כוונה פירושה… הוא מתכוון “כוונה” שאנחנו מתפללים, לא עצם פירוש המילות שאנחנו מתפללים, כי זה קורה באמצע התפילה.

תפילה בכוונה: הכנה, יישוב הדעת, והלכות מעכבות

הלכה ד (המשך) – כוונה בתפילה והכנה לפניה

אבל קריאת שמע הייתה קצת השלמה. אוקיי, ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה. אומר הרמב״ם, אבל כל ההלכות והדברים האלה צריכים להסתובב לפני התפילה. זה כאילו זה אותו דבר, כוונות, עניינים של הכנות. זה אותו דבר, כוונות, כוונות הלב.

זו ראיה גדולה שכוונה לא פירושה עצם פירוש המילות, כי זה קורה כבר באמצע התפילה. הכוונה פירושה שלפני התפילה הוא צריך, הוא הולך לומר בפירוש, צריך להיות מיושב.

כמו “מצא לבו מכוון”, הוא מצא שהוא מוכן. “מצא דעתו משובשת ולבו טרוד”, הוא צריך לתת לעצמו בדיקה. כמו שהוא צריך לבדוק בבדיקה את הגוף שלו האם הוא מוכן להתפלל, הוא צריך לבדוק את הדעת שלו האם הוא עכשיו מיושב, האם הוא עכשיו במצב שהוא יכול להתפלל. “מצא דעתו משובשת ולבו טרוד, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו”. לא רק שאין צורך להתפלל, אסור להתפלל. “עד שתתיישב דעתו”.

יש היתר עצום של תוספות שאומר שמותר כן. צריך לדעת האם סומכים על ההיתר הזה, אבל תוספות התיר. אבל הרמב״ם אומר הלכה פשוטה שאסור.

הלכה ד (המשך) – הבא מן הדרך

הלאה. לפיכך, “הבא מן הדרך והוא עייף או מיצר, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו”. אדם בא מדרך והוא מותש, עייף פירושו רעב, או מיצר, הוא בצער, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. הוא אסור להתפלל. “אמרו חכמים, שלשה ימים”. כמה זמן הוא פטור מתפילה? שלושה ימים אחרי הבוא מדרך. “עד שינוח ותסור הדאגה”, עד שהוא ירגע ויירגע החום שלו, הדעת החמה שלו, ואחר כך יתפלל.

טוב מאוד. בימינו, דרך לא פירושה נוסעים במכונית. היום פירושו דרך, נסיעה לארץ ישראל. נכון, אגב, מי שנסע על אמיתית כן, אתה נוסע במטוס, לוקח יום-יומיים עד שחוזרים לעצמך. וכל שכן בן בנו של קל וחומר שאדם נסע דרך ארוכה במוחו, הוא צריך זמן ארוך לחזור.

זה אמת, אדם מותש, יש לו תשישות. הוא אומר לך, הענין מדבר על… זה לא פטור נוסף מלבוא מדרך. לבוא מדרך אומרים חז״ל שאין לו דעת ללמוד. אבל אדם שנמצא בבית ואין לו דעת ללמוד, הוא לא צריך כבר להתאמץ, הוא צריך להתיישב. הוא לא יכול לומר “אני מותש”, אז אומרים “תתאמץ”, אבל התפילה הבאה צריכה כבר להיות…

נכון, טוב מאוד. אז מדברים על דבר נורמלי, שזה קשה לשלושה ימים. הוא לא צריך לנסות, אדם נורמלי צריך ניסיון שלם. זה פשוט, כי… כן.

הלכה ד (המשך) – שיפנה לבו מכל המחשבות

זו עיקר ההנחה. עכשיו הוא נכנס לומר קצת ההכנה. הוא אומר כך, “וזהו לשון קצת, ואם תדע מה היא כוונה, תדע מה היא קצת הכנה”. הרמב״ם הקדוש אומר “שיפנה לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”. הוא יפנה את ליבו, את מחשבותיו, את ליבו, שהוא המקום שבו המחשבות באות, “ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”, הוא יראה את עצמו מוכן להיות עסוק בדבר הנכון, התפילה שעושים לפני השכינה, ולא להיות עסוק בדברים אחרים. זו לשון מעניינת, הוא יראה את עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה.

הצד השני הוא, תמיד עומדים לפני השכינה, הרי “מלא כל הארץ כבודו”. אבל כאן הוא רואה את זה, הוא רואה את עצמו כאילו עומד לפני השכינה. השכינה רואה אותך כל הזמן, זו לא הבעיה. הקב״ה, “מלא כל הארץ כבודו”, מה שזה בדיוק אומר, זה תמיד אמת. אבל לראות, זו כוונה. כוונה היא אובייקטיבית, זה לא דבר באדם.

לפיכך, לא רק בליל הסדר יש “לפיכך חייב אדם לראות את עצמו”, “יראה אדם את עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”.

הלכה ד (המשך) – ליישב דעתו

ואיך עושים את זה? “צריך ליישב דעתו”, ליישב עם ע׳, ליישב דעתו, ליישב, ליישב, הוא צריך לשבת, כדי לכוין את לבו, להכין את הלב, שלא יתבלבל, בנחת, ברוגע, בתחנונים, ובפוקוס על התפילות. צריך להיות קצת רגוע. זו ההלכה, אפילו מי שמתנהג שתפילה מותר להתפלל בלי כוונה, לא נפטרים ממצוות ההתיישבות. בכלל, דרך אגב, אפילו עשרים שניות, שב לפני שמונה עשרה, אפילו מתפללים מנחה, צריך לשבת לעשרים שניות ליישב דעתו.

מעניין, כשיושבים הרי הדעת מתיישבת. כשעומדים הרי כלום, לא? הלשון “ליישב” פירושה בכלל ליישב דעתו. אני חושב שזה פירושו ממש ליישב. יש גמרא על זה, “כל שהוא מקווה ליישב”. ליישב. אחד… מה זה “מה יום טוב”? הוא אומר “ישיבה דוקא”. יש ראשון שמתכוון “צריך ליישב שתי ישיבות”. צריך לשבת שתי ישיבות. תן לי ישיבה. טוב מאוד. תן לי ישיבה. נו, מה זה? זה דבר נורמלי.

הלכה ד (המשך) – ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי

“ולא יעשה תפלתו”, אומר הרמב״ם, וגם צריך להתפלל, הרמב״ם אומר שצריך להתפלל בקולות ובנעימות, אבל “בנחת ובתחנונים”. זו לשון הרמב״ם. טוב מאוד. “ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי”, כמי שנושא משא והוא רוצה כבר לסיים. הוא רוצה כבר לתת זריקה למטה, להשליך למטה את התפילה. לפיכך… אני חושב שהוא מתכוון שלא יהיה כובד, שלא יהיה… הוא לא ינסה לתפוס. אומר הרמב״ם, “קצת מה רואים את זה?”

הלכה ד (המשך) – לשבת מעט אחר התפילה

“לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר”. לפני התפילה צריך לשבת כדי להיות רגוע, ואחר התפילה צריך לשבת שוב כדי להראות כבוד. לא עוזבים ככה כמו שעמדו קודם, “שלא תהיה קלה בעיניך קדושת התפילה בדקות הראשונות אחרי התפילה”. זה לא רק כבוד, אני חושב שזה גם הדעת שעושה לו ישוב הדעת, שהוא יודע אני הולך להתפלל. זה נגמר. יפה מאוד.

הלכה ד (המשך) – חסידים הראשונים

אומר הרמב״ם, “חסידים הראשונים היו שוהים שעה קודם התפלה ושוהים שעה אחר התפלה”. זה המינימום. חסידים הראשונים עשו יותר מזה. שתהיה שעה לפני התפילה לישוב הדעת, ושעה אחר התפילה, מאריך בתפילה שעה, והתפילה עצמה לקחה שעה. יפה מאוד. זה המנהג של חסידים הראשונים.

הלכה יז – שיכור ושתוי

יפה מאוד. עכשיו הולכים ללמוד עוד ממש הלכות שיוצאות מההלכה שצריך להיות כוונה, נכון? אומר הרמב״ם, מי שאין לו כוונה? במי אנחנו לא סומכים שיהיה לו כוונה? שיכור. אל יתפלל לפי שאין לו כוונה. ואם התפלל תפלתו תועבה. שיכור לא יכול, אפילו הוא רוצה. ואם התפלל תפלתו תועבה. או שהוא אומר תפלתו תועבה גם על לא להתפלל בכוונה? לא. אולי שיכור זה יותר גרוע מסתם לא להתפלל בכוונה, כי זו עבירה. ואם התפלל תפלתו תועבה. לפיכך חוזר ומתפלל כשיסור יינו. כשהוא… מה זה יסור יינו? יין, כן? יסור יינו פירושו שהוא כבר התפכח, כשהוא מתפכח מיין, מהשכרות שלו.

זה שיכור. שיכור פירושו מי שממש איבד את דעתו. אבל גם ששתה, מי שהוא קצת, הוא שתה קצת, גם אל יתפלל. ואם התפלל, אבל אם התפלל תפלתו תפלה. הוא עכשיו… הרמב״ם אומר את ההבדל ביניהם. איזהו שיכור? כל שאינו יכול לדבר לפני המלך. מי שלא היו נותנים לו לדבר לפני אדם חשוב, לפני דיבור לפני מלך, כי לא סומכים עליו. ושתוי, מה זה מאוד גבוה, זה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. זה פירושו רמה מאוד גבוהה של פיכחון. ושתוי, יכול לדבר לפני המלך ואינו משתבש. כלומר, אבל הראשון, לפני המלך, אולי זו גוזמא. לפני המלך צריך להתכונן. אולי הוא מתכוון לומר… אפילו הוא יכול לדבר נורמלי. מה שלא נראה כמו שיכור, זה לא רמה כאן בכלל. ועדיין יש שתוי, יש גם משהו של שכרות, שכרות קלה. אבל כאן אין… אפילו קצת. מלך פירושו… מלך זו דוגמה. אתה לא יכול לדבר נורמלי, לא יכול… כמו שצריך לדבר עם ישוב הדעת.

שתוי, הוא כן יכול, אבל אפילו הוא יכול, אם יש רביעית, צריך להחמיר אל יתפלל עד שיסור יינו מעליו. זה מה שאומרים שהוא קצת שיכור. ממש רביעית זה ממש… הוא ילקק את היין, הוא ישתה ברנדי, מה שלא יהיה, בקיצור קצת.

הלכה יח – אין עומדין להתפלל

אומר הרמב״ם עוד סעיפים בענין של כוונה, או מה שיוצא מענין הכוונה. או אולי יש עוד קריטריונים שאינם כל כך כלליים, אבל אלו קריטריונים שהם מעשיים… אולי אלו דברים מעשיים. איך? איך צריך להכין אותך? בוא, מישהו אמר לך “התפלל”.

“ולא מתוך שחוק” – לא מתוך צחוק. “ולא מתוך קלות ראש” – קלות ראש פירושו תמיד דבר אחד, מה זה אומר? זה אומר משחקים, זה אומר בידור. יש להם מחשבה ומנטליות של לשחק, של משחק. “ולא מתוך שיחה” – לא משיחה ודברים בטלים. “ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס, אלא מתוך דברי תורה”.

לכן לומדים לפני התפילה. כן, אומרים אזי מקוממי, אומרים פסוקי דזמרה. זה כמו עוד קצת דברים, מקדימים את התפילה. כן, זה עדיין חלק מהכוונה. כאן יש לך עוד חמישה. אה, אתה מתכוון “לא, לא, לא, לא”. בסדר. “ולא מתוך דין הלכה”.

עוד דבר, אפילו מלימוד, שלא יהיה הדעת שקוע בלימוד התורה. איזה דברי תורה עדיפים? לא כשאומרים דברי תורה שיהיה דין הלכה. אפילו כשאתה אומר דברי תורה, גם ליבך לא יהיה פנוי, לא תהיה כוונת הלב. כי אז דברי התורה הם דברי הלכה, צריך לפסוק את ההלכה. וכשאתה אומר דברי תורה של אגדה, אתה יכול עוד לומר פסוקי דזמרה, אתה לא צריך להעמיק בזה. אחרת הרמב״ם יוכל להיות בלי העבודה. וזה יהיה אדרבה, כשהוא יהיה כל… כל ענין. פשוט.

דיון: תפילה וידיעת המילים

אה, עכשיו אפשר ללמוד עוד הלכה חשובה שיוצאת. למדנו שבמקום שאין כוונה אי אפשר להתפלל. מה אם נמצאים במקום סכנה ולא יכולים… במקום סכנה יש תפילה קצרה. הוא אומר כאן שתפילה רגילה כבר אדם יכול להתפלל, חינכו אותו מילדות. אבל יש תפילות מסוימות שלכוונת הלב צריך להיות לו סידור מולו, מחזור. או שהוא שינן היטב את התפילות. לא סידור, לא סידור. הרמב״ם לא אומר שאסור להתפלל מסידור. הרמב״ם לא אומר שצריך להתפלל מסידור. בסדר, כלומר, אבל יש בעיה אחרת שחסרה כוונת הלב, כי אי אפשר להסיח דעת מהתפילה. לא, אבל הוא לא אומר שזה קשור לכוונת הלב. אם מתפללים מסידור זה מפריע לכוונה, כי אז הוא עסוק במילים.

לא, זו ההלכה. זה כתוב בהלכה. מדברים על התפילה. אז ההלכה היא שצריך לדעת את התפילה.

בוא נבין. הסיבה שההלכה לא מתירה להתפלל היא לא כי יעשה טעות. הסיבה היא כי הוא לא יכול להתרכז בכוונה. אם בזמן התפילה צריך… המיקוד שלך הוא לומר את המילים הנכונות, זה לוקח מהמיקוד של התפילה בפועל. צריך להיות שהתפילה תהיה…

תפילה במקום סכנה: תפילה קצרה ביותר (ברכה אחת) – הלכה כ׳

התפללות מסידור – סטייה

דובר 1: לא, אבל מה שאתה אומר הוא היום, כי אם מתפללים מסידור זה מפריע לכוונה, כי אז זה כתוב… אבל יש אנשים שהתפילה מסידור עוזרת להם בדרכם, כי הם רואים את המילים. אבל יש להם את המיקוד המלא על תפילתהם, לא מסתכלים על אנשים אחרים שמתפללים. אין לי טענות. גם אני מתפלל מסידור לפעמים. אני רק אומר מה הרמב״ם מה שכתוב כאן.

תפילה זו לא בעיה. תפילה שמתפללים תמיד, למשל, לא התפילה, התפילה. תפילה היא משהו שאדם… הוא היה עם… הוא היה כל כך… הוא היה חיים שפון בן-פוסקים. אז מה ש… הוא יכול כבר, הוא יכול כבר את הדבר. אבל מישהו שהוא זמר, או כל דבר, אם הוא לא הכין את המילים שהוא הולך לשיר לפני כן, לא כי הוא יעשה טעות, כי הוא צריך להתמקד בביצוע, הוא צריך להתמקד ב… זה יבוא טבעי, זה יבוא כמו רגילות, לא רגילות תפילה בפיו ארץ שטייסט, רגילות תפילה פרקים.

הלכה כ׳: תפילה במקום סכנה – ברכה אחת

דובר 1: מה יש סיכוי שאדם לא ידע, ויכול תפילת מוסף ראש חודש, כמו תפילת המועדות, שלא עושה כל כך הרבה, צריך לסדר קודם התפילה, ואחר כך מתפלל, כדי שלא יכשל בה. אולי הוא לא מתכוון לכוונה, אולי הוא כן מתכוון לחלק מהארץ, עושה זכר שלא יכשל בה, אולי כן כוונה, אולי הוא מתכוון שראשו לא יהיה שם, כי הוא הולך להיות שקוע לגמרי בשמונה עשרה, לא שלום עליכם.

אומר הרמב״ם, עוד דבר שיכול לקחת את המיקוד, כשנמצאים במקום סכנה אי אפשר להתכוון בשמונה עשרה, או במקום גדודי חיה וליסטים. איך תהיה התפילה? הוא לא יכול להתמקד זמן ארוך, כי זה זמן קשה. מתפלל ברכה אחת, והיא זו. אה, זו התפילה הקצרה ביותר, זו רק ברכה אחת. זו התפילה הקצרה של התפילה הקצרה.

המילים של הברכה

דובר 1: הוא אומר כך: “צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה”. הם לא יכולים להתמקד, רק במילים. נמצאים במקום גדודי חיה וליסטים. אתה אומר לו את המילים, וכאילו אין לי כוח כך לפרט אפילו מה טוב. בדרך כלל בתפילה מפרטים מה טוב, מבקשים על זה. הוא אומר, אין לי כוח. ריבונו של עולם, אתה יודע מה טוב, עשה זאת.

פירוש מצחיק ב״ולא יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים”

דובר 1: וזה מעניין, כי כשאדם… חזרה להגה״מ אומרים, מזה רואים ברור שהגה״מ יש חולשה, כי כאן העיקר תפילה שכשנמצאים במצוקה נשאר רק שמע תפילתנו, נשאר רק האמצעי עם הצרכים. והתפילה מתפלל כשהוא מהלך, כלומר, הוא רשאי להתפלל כשהוא מהלך, מותר לעמוד במקומו.

אותו דבר, אני חושב, כשאדם נמצא במקום חיה וליסטים, הוא נעשה הפרנסה, כן? הליסטים הולכים לחטוף אותו, והחיות הולכות לאכול אותו. הוא מבקש מהקב״ה, תן להם פרנסה אחרת. “בטובך הגדול”, מצא להם משהו אחר.

אתה יודע, היה גוי שבא לרבי לברכה על פרנסתו? כן, כן, כן. הוא נותן לכל אחד “גויה גויה די מחסורה”, האם זה מה שהחיות מחפשות, כן? אתה עכשיו “די מחסורה” שלהם. מבקש מהקב״ה, “ולא יכנסו לפניך תפילת חיות ועוברי דרכים”. בסדר, אבל אני חושב שהפירוש הקודם שלך היה יותר פשוט. ו“בטובך הגדול” הוא אומר פשוט כמו קצת צידוק הדין, אם אני הפרנסה הטובה ביותר… תפילה עושה פירות, בסדר, לרגע אחד, כן.

כשמגיעים למקום בטוח – חוזר ומתפלל תפילה כתקנה

דובר 1: כשמגיע, אומר הוא, התפילה לא כמו תפילה קצרה שלמדנו, שיצא, זה רק החלפה, רק מציין מקום. כשמגיע, לישיבה דסקלה דאתי ביה רב יצחק, אז חוזר ומתפלל תפילה כתקנה, תמני סרי ברכות.

דיון: תפילת הדרך היא תפילה קצרה

דובר 2: מאוד הגיוני, זה יותר כמו תפילת הדרך?

דובר 1: יפה מאוד. אז הרמב״ם, הוא מביא, אני חושב שלמדנו את זה פעם בשיעור שלנו, זה יצא אם אני זוכר. שהרמב״ם לא מביא את הדין של תפילת הדרך. יש הבנה של הרמב״ם, תפילת הדרך היא לא פשט שאתה צריך ללכת בדרך צריך לעשות תפילה. אבל כל אחד הולך להתפלל, אבל שם בדרך, הוא לא יכול להתפלל תפילה מסודרת, כשמגיע זמן תפילה הוא עושה תפילה קצרה, תפילה קצרה היא תפילת הדרך לוקח הוא.

כן, אחרים אומרים תפילת הדרך כי הוא לא יוכל להתפלל בשלושת הימים הבאים, שלפחות יתפלל בתחילת הדרך. אבל כאן מדברים על מי שהולך, הוא עוד יכול לחזור בשלום עד זמן תפילה שהוא יכול ללכת. מה הסתירה בין שתי ההלכות, אני לא יודע.

צריך להבין, בתפילת הדרך שאנחנו אומרים ונגמר גם ברוך אתה ה׳ שומע תפילה, מה נכנס פה בדיוק שאדם צריך לעשות ברכה? זה כתוב כמקור, תפילת הדרך היא בעצם התפילה שמתפללים, שהיא תפילה שבדרך אי אפשר להתפלל את התפילה המסודרת, אבל כאן מתפללים עכשיו מה שצריך החשוב ביותר שהוא שמירה בדרך. אז כאן זה כולל הכל, זה הבקשה על הכל, אבל זה החלפה לשחרית או מנחה או מה שזה לא יהיה זמן תפילה.

אם זה הסוד של תפילת הדרך, זו התפילה הקצרה. אבל בעצם זה כמעט רק התנצלות, אני לא יכול, בדרך כלל אדם צריך להיות מסוגל לכסות את כל צורכי עמך ישראל. אבל אני לא יכול עכשיו, אני לא יכול עכשיו לכסות אפילו את צורכי עמך ישראל מרובים, אפילו לא את ראשי הפרקים, כי אני כל כך לחוץ, מבקש רק מאוד כללי. משהו שיהיה טוב, משהו שאני חושב שמניחים עליו. אז בסדר, שזה נעשה. יש לי כן, יש לי כן, יש לי כן. הקב״ה לא בדרך, הוא לא תקוע נבוך. השחרית שלנו חלשה, אני לא אומר שהקב״ה חלש. אז כבר הקב״ה חלש. ומחר רצינו ללמוד הלאה את ההלכות.