סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעון – השיעור כולו: יציאת מצרים, פשיטות אלוקות, וחירות
—
הקדמה מתודולוגית
השיעור אינו מסקנות או דברים מוחלטים, אלא תהליך של לימוד – “עד פתח לו” – לפתוח שאלות, נקודות וזוויות למחשבה, יותר מאשר לסגור.
—
א. חזרה על שני הדרכים הראשונים
דרך 1: הרמב”ם – יציאת מצרים כהתעוררות לאמונה/ידיעה נכונה
במצרים “כמעט כלה ונשתכח” עיקרו של אברהם אבינו – שכחו את האלוקים האמיתי ונפלו לעבודה זרה (לפי הגדרת הרמב”ם בהלכות עבודה זרה). משה רבינו העיר מחדש את האמונה/עבודה הנכונה.
אבל: זה עדיין אינו סיבה ליציאת מצרים עצמה – זה לימוד, לא מאורע.
נוסח הרמב”ם בהגדה: “וכוונת המקום לעבודתו” – מה משמעות “לעבודתו” לעומת “לו”? “קרבה לו” אצל הרמב”ם (מורה נבוכים) פירושה ידיעה (בדעת בלבד), בעוד “עבודה” יכולה להיות גם דבר מעשי – לא לעבוד עבודה זרה, הלכה למעשה.
העיקר אצל הרמב”ם: ידיעת מציאות השם (4 העיקרים הראשונים), ואחר כך העיקר החמישי (לעבוד רק את ה’) – שהוא כמעט “חוק”, כי מי שטועה אחר הבל הופך לכופר.
דרך 2: הרמב”ן – יותר ממציאות השם בלבד
הרמב”ן מוסיף: השגחה, רצון, בחירת השם בישראל. אבל גם כאן: אלו דברים שלמדו ביציאת מצרים, לא מה שקרה – זה נשאר לימוד, לא סיפור של מאורע.
—
ב. החילוק בין לימוד למאורע – קבלת עול מלכות שמים
אצל הרמב”ם: קבלת עול מלכות שמים = ידיעה בלבד
מלכות שמים פירושה ייחוד השם (ספר המצוות). לא קורה כלום בעולם – רק בהכרת האדם/שכלו/רגשו. הקב”ה נשאר הקב”ה בין אם יודעים זאת ובין אם לאו.
ניגוד: קבלת מלך בשר ודם
שם באמת קורה משהו: העם אומר “יחי המלך” – ובכך הופך להיות מלך. דיבור שיוצר חלות, מעשה פרפורמטיבי. בלעדיו לא היה מלך.
הדרך השלישית – “אנחנו רוצים יותר”
השיעור מכריז שהוא רוצה יותר מדרכו של הרמב”ם: שקבלת מלכותו תשנה באמת משהו – לא רק בראשו של האדם, אלא ברמה מסוימת של השגחה, קירבה, הנהגה.
—
ג. [דיגרסיה צדדית] דרך המקובלים – המציאות משקפת את השכל
היסוד
מקובלים (וגם פילוסופים מסוימים) סוברים שהמציאות משקפת את שכל האדם – מה שאדם חושב בסדר מסוים, קיים ברמה מסוימת. אם אינני יודע מאלוקים, מקובל לא יאמר רק “אתה לא יודע” – אלא שברמה מסוימת אלוקים באמת נסתר, הסתר פנים הוא דבר ממשי.
[תת-דיגרסיה] משל “מחבואים” (משחק ילדים)
ילד קטן עוצם עיניו וחושב שאביו לא רואה אותו. המקובלים אומרים: ברמה מסוימת יש אמת במחשבה הילדותית הזו – יש באמת הפסק, פירוד, אף שהאב (= הקב”ה) גדול מכך.
השפעה מעשית
כשאומרים “שמע ישראל ה’ אחד” – לפי המקובלים נעשה ה’ אחד בעולם, לא רק שמזכירים זאת. זה עושה את זה חי יותר, חזק יותר, רציני יותר – כי זה בלתי תלוי באדם, לא רק תלוי בזכרונו.
הבעיה בדרך הרמב”ם: אם הכל רק בראשי, ואני שוכח – אין כלום. דרך המקובלים נותנת לזה “מציאות עצמאית” – ייחוד שקיים בעולם האצילות, אפילו בראשו של האדם עצמו, ונשאר קיים גם כששוכחים.
[תת-דיגרסיה] הערה מתודולוגית
פילוסופית אפשר לטעון שזו טעות – שמקרינים על העולם מה שנמצא רק בראש. אבל זה מובא כי זה “מקרב על השכל, מקרב על הלב” – זה נותן כוח פואטי והיסטורי. אנשים לוקחים ברצינות יותר דברים שאינם “רק בראשם” – זו חולשה אנושית, אבל גם מציאות.
—
ד. דרך הרמב”ם מול דרך הרמב”ן/זוהר: לימוד או מעשה שהיה?
הרמב”ם: יציאת מצרים כלימוד
לפי הרמב”ם ביציאת מצרים לא קרה שינוי ממשי בעולם. העולם נשאר אותו עולם. מה השתנה? האנשים – דרך ניסי משה רבינו, תורתו ולימודיו למדו את הדרך הנכונה.
הרמב”ן / זוהר: יציאת מצרים כמעשה שהיה
לפי הרמב”ן (ומפורש בזוהר) ביציאת מצרים באמת קרה משהו במציאות: “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” – הקב”ה הוציא את היהודים מרשות הסטרא אחרא, מרשות שרו של מצרים, והכניס אותם לרשות ה’ – “חלק ה’ עמו”.
[הערה על לשון הרמב”ן]
הרמב”ן מדבר כמעט תמיד קרוב יותר ללשון הרמב”ם, אפילו כשהוא מתכוון לדברי קבלה. צריך לחקור אם הוא מתכוון לזה ממש כך. הרמב”ן מביא גם את ר’ אברהם בן הרמב”ם, שאומר זאת כמעט בגלוי. אבל בזוהר זה כתוב בגלוי.
—
ה. החידוש: בעבודה הרמב”ם והמקובלים בעצם מסכימים
זהו החידוש העיקרי של חלק זה:
מה אומר הרמב”ם? משה רבינו לימד שאין לכבד את האמצעים – כוכבים, מזלות, מלאכים, מדרגות. הם באמת גדולים, יש להם באמת הרבה כוח, העולם באמת מתנהג דרכם – אבל צריך לפרוץ את המחיצה ולהתחבר ישירות לאלוקים. זהו “כוונת המקום לעבודתו”.
מה אומר הזוהר? לא רק לימוד, אלא זה באמת קרה – היהודים יצאו מרשות אחרת לרשות ה’.
אבל התוצאה המעשית – העבודה – היא אצל שניהם אותו דבר: יהודי יכול וצריך לדבר ישירות עם אלוקים, ללא אמצעים.
החילוק ביניהם:
– הרמב”ם מדבר רק על עבודה – מה שהאדם צריך לעשות. אצלו לא קיים שינוי ממשי.
– הקבלה אומרת: זה גם מציאות, מעשה שהיה – תסתכל בעולמות העליונים, שם קורה משהו.
– החסידות לוקחת את המציאות הקבלית ומחזירה אותה לעבודה – מה שקורה בעולמות העליונים צריך לקרות אצלך. וזה יוצא ממש אותו דבר שהרמב”ם אומר.
> זהו דבר המוסכם לפי כל שלושת הדרכים – רמב”ם, מקובלים, חסידות.
—
ו. למה צריך לספר את זה כ”מעשה שהיה”?
[דיגרסיה צדדית על פדגוגיה / דרך העבודה]
“עבודה” כמושג היא מפחידה – צריך כל הזמן לעשות, כל הזמן לחשוב, כל הזמן לזכור. אבל לספר סיפור – זה נותן חיזוק. “סיפור יציאת מצרים” לכן כל כך חשוב: מספרים סיפור, לא נותנים שיחת מוסר.
מהו הסיפור? פעם היה עולם שבו היה צריך לעבור דרך שרים, דרך פרעה, דרך שרו של מצרים, כדי לקבל שפע. זה היה קשה נורא – הזוהר בפרשת בא מאריך שמשה רבינו היה צריך להבין את כל הקליפה של מצרים, לדבר בשפתם, להבין את הדיפלומטיה והפוליטיקה שלהם. “בא אל פרעה” – צריך להיכנס בדיוק לתוך פרעה.
ואז – “הוציאנו ה’ אלקינו משם” – הקב”ה הוציא אותנו. עכשיו יהודי יכול לדבר ישירות עם אלוקים, ללא אמצעים.
—
ז. שכנוע משה רבינו בספר דברים – “כי מי גוי גדול”
משה רבינו בספר דברים (שחז”ל מתייחסים אליו כפירושו של משה על ארבעת הספרים הראשונים) מנסה לשכנע את היהודים שישמרו את המצוות ולא יעבדו עבודה זרה.
הטיעון שלו: “כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו” – אין עם אחר שיש לו אלוקים כל כך קרוב. לכל עם יש אלוקים – למואב יש בעל, ליוון יש זאוס, למצרים יש אמון – אבל האלוקים היהודי קרוב.
—
ח. הפרדוקס של קרבה – היצר הרע של עבודה זרה
הפרדוקס
לכאורה האלוקים היהודי דווקא הרחוק ביותר – “אלהי השמים”, אין דמות הגוף, אין גוף, לא מישהו שאפשר להסביר אותו. אפילו המקדש, אפילו מצוות – צריך תמיד לזכור שהשכר בא רק מכוחו של אין סוף, לא מהמצווה עצמה.
היצר של עבודה זרה לכן: עבודה זרה מרגישה קרובה. אלוקים עם גוף, פסל, מקום – זה יותר קל. הרבה יהודים מרגישים שהיה עדיף שיהיה אלוקים שאפשר “להגיע” אליו.
הטיעון הנגדי
אולי האלוקים היהודי באמת רחוק יותר מהנוצרי? נוצרי יכול לראות את אלוקיו על הצלם, יש דימויים יפים, אדם שאפשר “להתייחס” אליו – “אלוקים הוא אדם, אדם אני מבין”. זה לכאורה יותר קרוב, יותר טעים, יותר נגיש.
—
ט. תשובה א’: האלוקים המוחשי יכול להישרף
[סיפור צדדי – החסיד שרוקד בשריפה]
יהודי חסידי רוקד כשהעיירה שלו בוערת. חושבים שהשתגע. הוא עונה: הגטשקה של השכן הגוי שלי נשרפה – האלוקים שלו נשרף, אין לו עם מי לדבר. האלוקים שלי לא נשרף – “אני ה’ לא שניתי” – אותו אלוקים שרף את ביתי, אבל הוא עצמו בלתי משתנה.
העיקרון המרכזי: המעלה הראשונה של אלוקים לא-מוחשי היא שאי אפשר להרוס אותו. ציור מוגבל של אלוקים עושה את אלוקי האדם מוגבלים.
—
י. תשובה ב’ (רדיקלית): אפילו כלי תורה יכולים להיות פסל ומסכה
הטיעון נדחף עוד יותר: אפילו אם האלוקים שלך הוא אלוקי התורה – הוא יכול להיות “מפחיד מוגבל”. כשאומרים שאפשר להגיע לאלוקים רק דרך תפילין – תפילין הם סוג של “פסל ומסכה”.
הפסוק: “ועשית לך פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך” – זו אזהרה לא לעשות פסל ותמונה מהמצוות עצמן שאלוקים ציווה. האלוקים היהודי “לא הולך עם זקן ופאות” – מי שמצמצם את אלוקים לציור כזה, זו גם עבודה זרה.
אבל – איזון: נכון שיש דרך לאלוקים דרך מצוות, אבל אלוקים לא “תקוע” בזה. חותכים את הזקן והפאות של יהודי – הוא לא נעשה פחות יהודי, לא פחות קרוב לאלוקים. “ה’ קרוב לכל קוראיו” – עם זקן, בלי זקן; עם שבת, בלי שבת; עם בית המקדש, בלי בית המקדש; עם מצה, בלי מצה. אין דבר חיצוני שהוא המחלק.
—
יא. המעלה העיקרית: “אלוקים נפשי” – אדם טוב
המעלה הראשונה והעיקרית של סוג כזה של אלוקים – “אלוקים נפשי” (אלוקים של הנשמה, לא של כלים חיצוניים) – היא שהוא עושה אדם טוב. מקובלים, פילוסופים, חסידים – כולם מגיעים לנקודה הזו.
—
יב. יציאת מצרים כפרדיגמה של שחרור מאלוקות מוגבלת
א) מצרים – העבודה זרה המסודרת ביותר
מצרים הייתה הציוויליזציה המתקדמת ביותר – עם אלים ספציפיים לכל צורך (רפואה וכו’), עם כוהנים, סגולות, סדרים, חכמות. הכל היה מסודר מאוד – לכל אל היה מקומו, מקדשו, הטקסים שלו.
ב) יציאת מצרים = יציאה מה”סופר-פאוור”
יציאת מצרים היא כמו יציאה מאמריקה היום – לא רק ממעצמה רעה, אלא מהציוויליזציה המתקדמת ביותר – וללכת למדבר (כמו אפגניסטאן בהרים). לא בכדי היהודים התלוננו שבמצרים היה טוב יותר.
ג) העומק התיאולוגי
“ויוציאו גוי מקרב גוי” פירושו: אנחנו לא רוצים את המערכת היפה והמסודרת של כוהנים שיודעים בדיוק איזה אל צריך להעיר לאיזו רפואה. הקב”ה אומר אחרי יציאת מצרים: “כי אני ה’ רופאך” – אני אהיה הרופא שלך. לא הרופא המצרי עם הסגולות שלו – אלא אלוקים עצמו, ישירות.
—
יג. חירות שאין לה קצבה – האידיאל שעדיין לא הושג
הרעיון של יציאת מצרים הוא “חירות שאין לה קצבה” – חירות ללא גבולות. עד היום הזה זה עדיין לא הושג. לכן צריך לשתות ארבע כוסות יין – להיכנס לעולם החירות.
החידוש העיקרי: לא שצריך (חובה), אלא שאפשר – זה מה שקרה. עד אז אף אחד לא האמין שאפשר ישירות לאלוקים בלי כל האמצעים. אנשים עדיין בטוחים היום שצריך ללמוד כל הש”ס, לעבור שלבים, סדר המדרגות, להיות בעל השגה גדול – רק אז אפשר לדבר עם אלוקים. כל המסר של משה רבינו הוא ההיפך.
—
יד. הדבר הכי קשה להאמין
מאמר של “יהודי גדול, בעל השגה”: הדבר הכי קשה לאנשים להאמין הוא שמה שעושים טוב, ואיך שעושים טוב – כל עוד “רחמנא ליבא בעי” (אלוקים רוצה את הלב). לא צריך:
– ללכת לקבר ה”נכון”
– לעשות סגולה ביום התשיעי של החודש התשיעי
– לשלוח כסף למוסד ה”נכון”
– שום דבר מיוחד
היסוד: “בכל קראנו אליו” – ישר, ישירות, בלי שום מתווך.
—
טו. החידוש הנפלא: האלוקים היהודי אינו “שר”
[כניסה לדרך הסוד]
חידוש נועז: הדעה שהאלוקים היהודי אינו אחד מהשרים (שרים שמימיים/כוחות). המושג שאלוקים הוא “לבוש”, “צורה של אלוקות” שמדברת יידיש או לשון הקודש – נדחה. לא:
– לא זכר ולא נקבה
– לא שחור ולא לבן, לא אדום ולא צהוב
– אין לו פנים, לא שינה, לא מנוחה, לא יגיעה, לא כעס, לא אהבה
– כלום – וכלום פירושו בכל מקום
הוא אותו דבר במצרים כמו בארץ ישראל, תמיד אותו דבר.
—
טז. תפקידו הייחודי של משה רבינו
אף אחד לא הגיע להשגה הזו – לא מלאך, לא שר. משה רבינו גילה זאת. הוא בא לומר ליהודים במצרים:
– אלוקים כאן כמו שהוא בכל מקום
– הוא לא צריך כלום ממך
– אתה לא צריך לפחד מאלהי מצרים
– “כי אם ליראה את ה’ אלקיך וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו” – זה כל העניין
בטחון הוא דבר פשוט – רק לא עושים אותו כי הוא פשוט מדי.
—
יז. חיבור חזרה ל”בכל דור ודור”
החיוב של “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”: צריך לנסות לצאת ממצרים – לנסות להאמין שאלוקים הוא “בכל קראנו אליו”. אין הבדל לאיזו עיירה הולכים, כלום. “אני ולא מלאך, אני ולא שרף”.
—
יח. אף אחד – אפילו הצדיק הגדול ביותר – אינו כמו אלוקים
[איור מוזר – דיגרסיה עם נקודה]
לאדם יש מגבלות. הולכים לרופא – זה בסדר. צדיק הוא “קצת יותר רחב” – הוא יכול לקלוט יותר סוגי אנשים:
– עם כיפה 6XL – כן
– עם כיפה 4XL – גם כן אצל צדיק גדול
– בלי כיפה בכלל – כבר יותר קשה
– בלי חולצה בכלל – לא עולה על הדעת
– ליטאי? – “רגע רגע!”
– מזרחי? – “ממש צדיק!”
– גוי? – אולי
– בורשט? חתיכת עץ? – לא אפשרי
הנקודה: אפילו הצדיק הגדול ביותר, אפילו ספירות בעולם האצילות, יש להם מגבלות. רק אלוקים עצמו מבין הכל ללא גבול.
—
יט. המלאך מיכאל מול אלוקים – קבלה מעשית מול “בכל קראנו אליו”
[דוגמה מנוגדת]
למלאך מיכאל צריך:
– להיות מקובל גדול
– לדעת בדיוק איזה שם לומר
– עושים טעות – “הוא זורק אותך החוצה”
– אומרים שם אחד לא נכון – כבר מדברים עם הס”מ במקום עם המלאך מיכאל
הקב”ה לא מקפיד! המאמר חז”ל: מישהו אמר “ואיבת” במקום “ואהבת” (הפוך משנאה!) – הקב”ה אומר “ודגלו עלי אהבה” – אני קורא את זה כאהבה, כי הוא מתכוון טוב. רק אלוקים יכול לעשות את זה – אף אחד אחר לא יכול.
—
כ. למה אף אחד – אפילו משה רבינו – לא יכול להבין כמו שאלוקים מבין
למלאך אין “גוף במצרים” – הוא לא יכול להבין את העניין. אפילו משה רבינו, אפילו האריז”ל – כי הם לא אלוקים. “אין שום צדיק שמבין את אלוקים כמו שאלוקים מבין אדם פשוט.” ספירות בעולם האצילות מבינות יותר ממלאכים, מלאכים יות
ר מצדיקים – אבל זה לא מה שאלוקים מבין.
—
כא. תורת משה רבינו: גישה ישירה ליהודים
מסר משה רבינו: יהודים יכולים לפנות לאלוקים כמו שהוא –
– לא עם השם הנכון
– לא עם המהלך הנכון
– לא עם הלבוש הנכון
– לא עם המצווה הנכונה
– כלום – “בכל קראנו אליו”
פילוסופית, קבלית – לא ברור איך זה אפשרי – אבל זה מה שמשה רבינו רצה ללמד אותנו.
—
כב. זו חירות – ודבקות אינה עוד חיוב, זו הרשאה
זה פירוש חירות: אתה משוחרר מהכל, אתה לא צריך שום תנאים. “אנחנו לא מאמינים בזה. אפילו הברסלבאים לא מאמינים בזה. ונתנו לנו להאמין. מותר.”
הבהרה חשובה
ההתנגדות: “לא מספיק שאני צריך לקנות מצות ב-130 דולר לפאונד, אני צריך גם דבקות?!” תשובה:
לא! זה הפוך. לא צריך מצוות כדי לקבל דבקות. אפשר ככה שזה. זה קל. “בכל קראנו אליו” – זה קל ככל שיכול להיות, ועוד הרבה יותר קל.
“מותר לקבל דבקות” – לא צריך לומר דרשות שחייבים – מותר. מותר לקבל אמונה באין סוף כמות שהוא.
—
כג. [דיגרסיה היסטורית] פלוטינוס – מקבילה פילוסופית
הפילוסוף היווני פלוטינוס (Plotinus) הבין קצת את העניין – שיש “האחד” (The One), האחד למעלה מכל המדרגות, ואדם צריך לשאוף אליו. אבל תלמידו (פורפיריוס) כותב שפלוטינוס רק ארבע פעמים בכל חייו זכה לאותה דבקות.
הניגוד: אצל יהודים, לפי תורת משה רבינו – “לא תהיה משכלה ועקרה” – מכאן אנחנו מתחילים! יהודי מתחיל משם שפלוטינוס ראה ארבע פעמים בחייו. אצל כל יהודי זה בפנימיות כבר קיים.
—
כד. לא צריך לדעת כלום
המסר ליהודים:
– לא צריך לדבר עם שום מלאכים
– לא צריך לדעת שום אות קבלה
– לא צריך לדעת שום אות פילוסופיה
– לא צריך לדעת חסידות
“אולי כדי להבין על מה מדברים צריך ללמוד את כל הדברים האלה, אבל בעצם כדי לעבוד לא צריך לדעת כלום.”
—
כה. הפסוק “כי תשא עיניך השמימה” – איך נדחים
[ניתוח מקראי]
הפסוק (דברים ד): “כי תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים” – תמונה יפה, מסתכלים למעלה. אבל:
– קודם נאמר שצריך לא להסתכל למעלה
– “בכל קראנו אליו” – אפשר להסתכל למטה, בתהום העמוק, בשאול תחתיות – זה עובד בדיוק אותו דבר
– “פן תשא עיניך השמימה” – לא צריך
כשמסתכלים למעלה ורואים את גדולת הכוחות השמימיים – “ונדחת והשתחוית להם ועבדתם” – נדחים, מרגישים קטנים, נופלים לעבודה זרה.
תשובת התורה: “אשר חלק ה’ אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים” – כן, אלוקים עשה את השמש, ירח, צבא השמים לכל העמים. אבל אותך הוציא ממצרים!
—
כו. כור הברזל – אין דרך החוצה, אבל כן
“ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים” – כור הברזל פירושו תנור של אש שבו מתיכים ברזל, שבו אין דרך החוצה. אבל אפשר לצאת – ולא לעבור דרך כל קליפת הברזל.
יש מלאכים, שרים של אש – לא צריך לדבר איתם. עץ החיים קיים אפילו בקליפת הברזל. “חלק ה’ עמו” – קו ישר, ישירות.
—
כז. סיכום כל השיטות
כל שלוש הדרכים:
1. דרך אברהם אבינו / משה רבינו – אפשר ללכת ישירות לאלוקים, בלי מתווכים.
2. דרך המדרגות – פעם היו שבעים אומות עם שבעים שרים, אבל אחרי יציאת מצרים זה כבר לא חל על יהודי. “כי אתם המעט מכל העמים” – יודעים שאפשר.
3. העבודה שיוצאת מזה – “שמע ישראל ה’ אחד” – זה דורש “לבי אחד” (לב מאוחד), לא לב מפוצל.
הצד השווה (הנקודה המשותפת):
היכולת – אפשר. “כי מאת ה’ יצא הדבר.” זה החידוש:
– אפשר לדבר עם אלוקים כמו שהוא – הוא כמו שהוא, אני כמו שאני.
– לא צריך לשנות כלום, לא ללבוש כלום, לא לעשות משהו מיוחד.
– זו “פריצה” (breakthrough), וזו חירות.
—
כח. הסכנה באלים קטנים
לגטשקות יש חיסרון גדול: הן קטנות. ככל שה”גטשקה” של האדם (התפיסה המוגבלת שלו לגבי אלוקים) קטנה יותר, כך הציור שלו לגבי אלוקים נעשה קטן יותר.
[דוגמה/סיפור – איור צדדי]
יהודי חסידי ליובאוויטש שואל ליטאי על גדולת השם. הליטאי עונה: אם הקב”ה רוצה “לבטל” אותו – שיעשו אש וישרפו. הנקודה: אם האלוקים שלך יכול להישרף, הוא לא אלוקים.
—
כט. המדרש תהלים – מבחן האש
מדרש תהלים (פרק ל’, “רגשו גוים”, “כי באש ה’ נשפט”):
– דוד המלך מציג תרחיש: כל העמים יתכנסו וינסו – כל אחד ייכנס לאש יחד עם האלוקים שלו. מי שיוצא – הוא נשאר.
– תוצאה: אצל כל האומות האלוקים נשרף, גם הם נשרפים. אבל היהודי נכנס לאש עם האלוקים שלו, ושניהם לא נשרפים – “כי נס נברא באש ואינו נאכל” (הסנה שבוער ואינו נשרף).
המשמעות:
ה”אלוקים היהודי” לא אומר שאלוקים “יותר יהודי” – אלא שהיהודים עשו את הפתח (הפתיחה). משה רבינו בא עם הפריצה: אפשר לעבוד את האלוקים, מותר, זה מותר – בלי מתווכים, בלי תנאים מוקדמים.
וכשיהודי לא נשרף – פירוש הדבר: אלוקים אוהב יהודי, יהודי יכול לקבל קשר עם אלוקים לעולם. זה החידוש של יציאת מצרים.
—
ל. חירות – בן חורין אמיתי
הגדרת חירות
אחרי יציאת מצרים יהודי הוא בן חורין – לא משועבד לכלום.
[קושיה לכאורה ותירוץ]
יהודי נקרא “עבד” לאלוקים? תשובה: האלוקים היהודי אינו מסוג האלים שלוקחים עבדים. אלים אחרים צריכים עבדים – האלוקים האמיתי לא מושפע (לא נצרך/לא מושפע).
מהי גלות?
הדרך היחידה שאנשים מבינים אלוקים היא דרך שרשרת (chain), תהליך (process), מחיצה (barrier). זו גלות.
מהי יציאת מצרים?
“והוצאתי אתכם” – הקב”ה עצמו הוציא את עצמו ממצרים. הוא אמר: לא צריך שום מחיצות, לא נוסח ספרד, לא נוסח אשכנז, לא שער הכולל – הכל שטויות ביחס לעיקר. יש רק אלוקים אחד, וכל הדרכים מגיעות לאותו מקום – “כל קוראנו אליו”.
“ומורא גדול זו גילוי שכינה”
ביציאת מצרים הראו שיש אלוקים למעלה מכל ההגבלות – ואפשר לראות אותו, אפשר לעבוד אותו, אפשר.
—
לא. חירות הלכה למעשה – דתי מול חופשי
נואנס חשוב
כשאדם מבין את זה, הוא מרגיש יותר חירות. אנשים חושבים שככל שיותר דתי, כך פחות חופשי. אבל:
– דתיות יכולה להיות “מצרים” אם מסתכלים עליה הפוך.
– אבל: ה”הפך של חופשי” (מה שאנשים קוראים “חופשי” – חירות חילונית) גם לא מספיק חופשי. למה? כי האדם ה”חופשי” תקוע בתפיסת עולמו – הוא צריך כסף, הוא כפוף לחוקי העולם, לפוליטיקה, לנשיא, לעובדות העולם.
החירות היהודית
יהודי שיודע מה “יהודי” פירושו, הוא בהגדרה לא כפוף לכל אלה:
– הלכה למעשה – כן, משלמים מיסים, מכבדים את המלכות, “דרשו שלום העיר” – אין בעיה.
– אבל בשכל שלי, בדעת שלי – מה שעושה אותי אדם? מה מחיה אותי? מה הבטחון שלי? – זו חירות עולם. את החירות הזו אי אפשר לקנות.
[איור צדדי – הקשר עם אומות העולם]
יהודי אומר למלך הנכרי: כן, אתה מלך על עולם הזה, אנחנו מצייתים לך. אבל מה שקשור לאלוקות, לקשר עם הקב”ה – אתה וכלב זה אותו דבר. כי הקשר שלי הוא עם דבר שלמעלה מכל מתגר עולם.
[הערה צדדית נוספת – הבעל שם טוב]
אלוקים לא עושה הבדל – לא בין חנצה (אדם פשוט) לבעל שם טוב. אם מישהו מתכוון אליו – מתכוון אליו. אין שום הבדל. זו חירות על חירות.
—
לב. [הערה היסטורית] יהודים – עם סרבן
יהודים תמיד היו עם סרבן – הם לא נכנעים. הם לא באמת נכנעים לשום מלוכה. אפילו שאול המלך לא היה מספיק טוב לשמואל הנביא. “שום תשים עליך מלך” – אפילו מלך על יהודים הוא בעיה, כי הקב”ה הוא המלך. “לא ימכרו ממכרת עבד” – אי אפשר למכור יהודי שיצא ממצרים.
—
לג. סיום – המסקנה העיקרית של השיעור
> חירות תלויה בפשיטות אלוקות.
– ככל שמפשיטים יותר את אלוקים (ככל שיש תפיסה פשוטה יותר, בלתי מוגבלת של אלוקות) – כך נעשים יותר בני חורין.
– העבודה: שיאמינו שאפשר, ושיסכימו שאפשר.
– שלא יעקבו אחרי כל ההגבלות הפילוסופיות – שיבינו שהכל אחרת.
ובזה יוצאים ממצרים.
—
זרימת כל הטיעון בקיצור:
“`
רמב”ם: יציאת מצרים = לימוד (ידיעה בלבד, לא שינוי ממשי)
↓
רמב”ן/זוהר: יציאת מצרים = מעשה שהיה (יציאה מרשות הסטרא אחרא)
↓
[דיגרסיה: מקובלים – מציאות משקפת שכל, נותנת ממשות עצמאית]
↓
חידוש: בעבודה כולם מסכימים – גישה ישירה לאלוקים בלי מתווכים
↓
טענת משה רבינו: “כי מי גוי גדול” – האלוקים שלנו הכי קרוב
↓
פרדוקס: לכאורה הוא הכי רחוק (אין גוף, אין דימוי)
↓
תשובה 1: אלוקים מוחשי יכול להיהרס
↓
תשובה 2 (רדיקלית): אפילו כלי תורה יכולים להיות עבודה זרה
↓
“פסל תמונת כל אשר צוך ה’” = לא לעשות פסל מהמצוות עצמן
↓
אלוקים לא “תקוע” בשום צורה חיצונית
↓
מעלה עיקרית = “אלוקים נפשי” עושה אדם טוב
↓
יציאת מצרים = שחרור מעבודה זרה מסודרת (מצרים = סופר-פאוור)
↓
“אני ה’ רופאך” = גישה ישירה לאלוקים בלי מתווך
↓
חירות שאין לה קצבה: אפשר – לא רק צריך
↓
האלוקים היהודי אינו “שר” – כלום, וכלום פירושו בכל מקום
↓
תפקידו הייחודי של משה רבינו: אף אחד לא הגיע להשגה הזו קודם
↓
אין נברא (מלאך, ספירה, צדיק) יכול לחקות את חוסר ההגבלה של אלוקים
↓
מלאך מיכאל צריך שמות מדויקים – אלוקים מקבל אפילו “ואיבת” במקום “ואהבת”
↓
[דיגרסיה: פלוטינוס – 4 פעמים בחיים; יהודי מתחיל משם]
↓
לא צריך לדעת כלום – רק להאמין ולעשות
↓
“פן תשא עיניך השמימה” – הסתכלות למעלה מובילה לדחייה
↓
“ואתכם לקח ה’ מכור הברזל” – יציאה ממצב בלתי אפשרי, ישירות
↓
דבקות אינה חיוב – זו הרשאה, זה מותר
↓
מדרש תהלים: מבחן אש – כל האלים נשרפים, האלוקים היהודי לא
↓
חירות = לא משועבד לכלום, אפילו לא ל”דתיות”
↓
אבל גם חירות חילונית “חופשית” לא מספיק חופשית
↓
חירות יהודית = בשכל, בדעת – למעלה מכל מתגר עולם
↓
בעל שם טוב: אלוקים לא עושה הבדל – חנצה = בעש”ט
↓
יהודים = עם סרבן, לא נכנע לשום מלוכה
↓
מסקנה עיקרית: חירות תלויה בפשיטות אלוקות
↓
ככל שמפשיטים יותר את אלוקים = כך יותר בני חורין
↓
שיאמינו שאפשר, שיסכימו שאפשר
↓
ובזה יוצאים ממצרים.
“`
תמלול מלא 📝
יציאת מצרים: לימוד ומאורע – ההבדל בין ידיעה למעשה
הקדמה מתודולוגית: אופן השיעורים
מגיד שיעור:
רבותי, אנו ממשיכים כאן לדבר על יציאת מצרים. השיעור הוא, צריך לזכור, אין אלה דברים מסוכנים, לא מסקנות, לא דברים מוחלטים. פחות או יותר, אני לומד כאן. על הסדר מנסה אני להתחדש, מנסה אני להבהיר דברים חדשים, אבל יש כאן הרבה מאוד דברים שצריך עדיין להיות מעיין בהם היטב, יש עדיין הרבה מקום. אני מנסה קצת יותר לפתוח, “עד פתח לו”, קצת יותר לפתוח מאשר לסגור, לפתוח שאלות, לפתוח נושאים, נקודות, זוויות שאפשר לחשוב.
חזרה: שתי הדרכים הראשונות בהבנת יציאת מצרים
הבה נחזור מעט על מה שעשינו עד כה, ונכנס לדרך שלישית היום, או נגע ונפתח דרך שלישית, ונראה כיצד היא מתחברת עם עוד סוגיא שלמה, או עוד מסגרת אחת כיצד אפשר למסגר את הסוגיא של יציאת מצרים.
דרך הרמב”ם: יציאת מצרים כהתעוררות האמונה הנכונה
למדנו אתמול ושלשום, בשני השיעורים האחרונים, יש את דרך הרמב”ם, שהעיקר עומד על הענין, אפשר לומר, כיצד היה הרמב”ם מפרש את הענין של כמעט כלה ונשתכח העיקר של אברהם אבינו, מהעיקר של לא לעבוד עבודה זרה במצרים, ומה שצריך להבין את המושג של עבודה זרה לפי שהרמב”ם מסביר בתחילת הלכות עבודה זרה. ומשה בא והוא העיר מחדש את האמונה הנכונה, אפשר לקרוא לזה העבודה הנכונה. זה עדיין לא פגע בשום סיבה ממשית.
ודיברנו שם, הרמב”ם ב”מתחיל בגנות ומסיים בשבח” דיבר בלשון “וכוונת המקום לא”, ונוסח ההגדה ממש שהוא עצמו מביא, אף על פי שכתוב “וכוונת המקום לעבודתו”, אנו צריכים לדעת מהי אכן הכוונה לעבודתו, ומהי הכוונה לו. אני יכול לחשוב השערות, אבל אינני יודע פשט ברור מהו הפשט בזה.
נראה בכוונה, לכאורה נוסח ההגדה הוא “לעבודתו”. נראה שיש “קרבה לו”, שהרמב”ם אומר הרבה פעמים במורה נבוכים, “קרבת השם לחיינו, וכל השמות הגדולים השלולים, קרבת העילה”. קרבה פירושה ידיעה, קרבה פירושה רק בדעת. עבודה היא אולי… עבודה פירושה גם לדעת, אבל עבודה יכולה להיות שזה עוד דבר, זה ממש הלכה למעשה, צריך לעבוד רק את הקב”ה, לא לעבוד עבודה זרה, אבל זה כבר דבר חיצוני.
העיקר הוא ידיעת האמונה, ארבעת העיקרים הראשונים, שזה ידיעת מציאות השם כראוי. אחר כך העיקר החמישי, שאומר שלא לעבוד אלא את ה’, זה כבר מסוים, אפשר לקרוא לזה אולי חוק, כמו שנאמר, אם יעבדו משהו אחר, ועבודה פירושה לעשות עסק ולעשות דימוי ומדברים על זה יותר מדי, זה גורם לשכוח, כמו שאומרים, טועה מאחר הבל נעשה כופר. אבל יכול להיות שזה מרומז בקרבה לו, לאו דווקא, אבל זה… יכול להיות.
דרך הרמב”ן: השגחה, רצון ובחירה
אחר כך דיברנו אתמול דבר חשוב, שלפי זה, וגם לפי הרמב”ן, שהרמב”ן אמר לאו דווקא רק מציאות השם, אלא גם הענין של השגחה, הענין של רצון, הענין של בחירת השם בישראל, כן?
זה עדיין, בכל הדרכים הללו, הם דברים שלא קרו ביציאת מצרים, זה לא סיפור יציאת מצרים, זה אז נתפסו ולמדו. כן, ההבדל של לימוד ומאורע, דיברנו פעם באריכות, ולא הזכרנו אתמול, כי לא דיברנו על ברכות.
ההבדל בין לימוד למאורע: קבלת עול מלכות שמים
יש הבדל גדול, כיצד מפרשים למשל את המשנה, קבלת עול מלכות שמים.
אצל הרמב”ם: קבלת עול מלכות שמים = ידיעה בלבד
הרמב”ם מתרגם תמיד בבירור רב בספר המצוות שמלכות שמים פירושה ייחוד השם, כך מדויק גם בגמרא. במילים אחרות, קבלת עול מלכות שמים פירושה להיזכר, לדעת, אפשר לומר לקרוא להיזכר שיש אלוקים, שיש אלוקים שעשה או שאחראי, שעשה שתהיה העולם, וכן הלאה.
ואין שום… לא קורה כלום, כן? אם קורה משהו, זה בדעת האדם, לא בעולם, לא מחוץ לעולם, לא בין הקב”ה והאדם לא קורה כלום. כשאומרים שקורה משהו זה קבלת עול מלכות שמים, וזה שונה מאוד מלמשל קבלת מלך בשר ודם.
ניגוד: קבלת מלך בשר ודם – דיבור שעושה חלות
קבלת עול מלכות בשר ודם, הפירוש, לפחות במובן מסוים, יכול להיות שהמלך יש לו כוח בפני עצמו, אבל לפחות במובן מסוים העם מקבל את המלך, כמו לשון חז”ל שמביאים תמיד מ”אנוכי ה’ אלקיך”, “קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי”.
כלומר, הם צריכים לקבל, כי הם אומרים “יחי המלך”, הם אומרים “אתה המלך”. בכך הוא נעשה ממש המלך, הוא נעשה ממש מלכם דרך אמירתם. קורה משהו, זה עושה חלות. אפשר לקרוא לזה דיבור שעושה חלות, דיבור שפועל משהו. הדיבור של מלך בשר ודם שאומרים “אנו מקבלים מלכותו”, אז בכך הוא נעשה מלך. אם לא אז לא היה מלך.
משא”כ בקבלת עול מלכות שמים, כפי שהרמב”ם מבין, לא קורה כלום. הקב”ה נשאר הקב”ה בין אם יודעים מזה בין אם לא יודעים מזה. אלא מה? שאתה תדע. זה קוראים אנו קבלת עול מלכות שמים, שבהכרתך, בראשך, בשכלך, ברגשך זה נעשה כך. יותר מהפשט. וצריך ממש, זה מאוד קשה, זה לא דבר פשוט.
הדרך השלישית: “אנו רוצים יותר”
האמת היא, כל מה שמדברים בקבלה, למשל, מאוד, מתאמצים מאוד להגדיר ולהוציא מה זה אומר. הם קוראים לזה “עבודה צורך גבוה”, “כביכול המקום לעבודתו”, שהקב”ה כביכול יש לו משהו ממה שאנו עובדים את הקב”ה. זה דבר מאוד קשה לומר פילוסופית, כשמבינים מה פירוש אלוקים.
ולבסוף אפשר לומר פשוט שיש דבר מסוים שהוא נעשה ממש מלך דרך זה. בוודאי, אם אומרים חזרה שזה בראשו של האדם, ואצל בני אדם הוא נעשה ניכר, הוא נעשה נודע, הוא נעשה מוכר בין אנשים, כמו שכתוב כל הלשונות של פסוקים, “ונודעתי” וכן הלאה, זה עדיין מאורעות בין אנשים.
אנו רוצים יותר. אנו יכולים כך לעולם לא להיות ממש בתכלית, אבל אנו רוצים יותר להדגיש את הפשט הפשוט ש”קבלו” – זה כמו שהגמרא מניחה, כאילו. וממש, אני מבין שזה לא יגע בקב”ה עצמו, זה לא יגע בהנהגת הקב”ה, בדרך הקב”ה כיצד הוא מתגלה, בדרך הקב”ה כיצד העולם.
אבל זה יגע בזה, ונאמר שלפני שמקבלים מלכותו הוא ממש לא מלך, ואחר כך הוא כן המלך. במילים אחרות, יש רמה מסוימת של השגחה ורמה מסוימת של קירבה שממש משתנה אחרי שמקבלים מלכותו. כמו שהמקובלים אומרים שנעשה ייחוד בעולם האצילות, ואחר כך קורה משהו יותר. קורה ממש משהו יותר. ממש ברמה מסוימת, בעולם מסוים, קורה באמת משהו יותר בעולם כשמקבלים מלכותו. והם יכולים לראות כך.
סטייה: דרך המקובלים – המציאות משקפת את השכל
היסוד: העולם משקף את מחשבת האדם
האמת היא שכך חושבים מקובלים על כל הדברים, וזה… השיעורים אני רוצה לומר קצת יותר פשוט ופחות פילוסופי, אבל זה קשור מאוד לדרך שבה הם מבינים את העולם באופן הכי כללי.
הם חושבים כל הזמן שהמציאות, ה”ריאליטי”, משקפת את שכל האדם. זה יסוד של איך מקובלים חושבים, ולא רק מקובלים. יש פילוסופים שחושבים כך. יש סיבות אולי לחשוב כך. אפשר לטעון שזו טעות, אדם חושב שהעולם משקף אותו, אבל זה לא חייב להיות, יכול להיות שזה רק איך הראש שלך מציג. זו חקירה טובה.
אבל המקובלים כמעט תמיד, לפחות חושבים הם שמה שאדם חושב בסדר מסוים, זה קיים. זה כן יש במובן מסוים, ברמה מסוימת, אולי לא באופן הכי מוחלט, אבל ברמה מסוימת זה אמיתי.
במילים אחרות: אם אני לא יודע מאלוקים, מקובל לא יאמר רק שאתה לא יודע מאלוקים. זה מאוד “אובייקטיבי” כך, כמו שהם קוראים לזה תמיד. אלא הם יאמרו, יש רמה מסוימת שבה אלוקים נסתר, הוא ממש מוסתר, יש הסתר פנים. זה נקרא הסתר פנים.
המשל של “מחבואים” – מחשבה ילדותית ואמת
אם אני עולה, כן, אני לא יודע, כשילד קטן עדיין לא תופס איך העולם עובד, והם עושים כך… משחקים “מחבואים”, כמעט כל ילד עושה את הטעות, כל ילד קטן, והוא מתחבא והוא עושה כך, “אהה, עכשיו אתה לא רואה אותי”. וצריך לחכות כמה שנים עד ש… אני לא יודע באיזה גיל בדיוק, יש בוודאי פסיכולוגים שחקרו זאת היטב, עד שהוא תופס שלא, שאתה עושה כך פירושו שאתה לא יכול לראות את האבא, אבל האבא עדיין יכול לראות אותך, כן.
אז זה במובן מסוים, ואומרים המקובלים שיש אמת מסוימת בדרך החשיבה הילדותית. אף על פי שזה ברמה מסוימת, צריך באמת להיות מעיין להחזיק בכלל לומר באופן מוחלט. אבל ברמה מסוימת, כן, אם אני לא רואה, הפשט הוא שיש הסתר פנים מסוים בעולם. במובן מסוים זה אמת.
יש כן ממש את היד שהולכת בינו לבין האבא. עבור האבא הדבר גדול מזה, האבא הוא כן לא יד קטנה מפחידה שהאבא שם שם. האבא הוא כן גדול יותר, הוא עומד מעל לזה. אבל ברמה מסוימת קורה שם ממש הפסק מסוים, פירוד מסוים קורה באמת.
השלכה מעשית: מדוע שפת המקובלים מקרבת אל השכל
אז שפת המקובלים… אני אומר זאת כאן כי זה מקרב על השכל, זה מקרב על הלב את דרך החשיבה. כי הרבה פעמים הדרך היחידה שבה אנשים מדברים את השפה – פותחים ספרים חסידיים, ספרי קבלה, כשאומרים זה מקרב את האדם הפשוט – כך זה, ומי שרוצה לחשוב, מי שהיה מבין, אין עצה אלא לחשוב בדרך הרציונלית, בדרך הרמב”ם, וכן הלאה.
אבל יש מבנה ובזה, יש כוח, יש… לפחות כוח פואטי, לפחות כוח רטורי, זה נותן יותר משמעות, יותר טעם כי מדברים את השפה, ואני יכול לעשות כך זה עף גבוה גבוה, ולומר שהשכל האנושי בנוי, שהוא לוקח יותר ברצינות דברים, שאומרים שהם לא רק השכל שלו, שעובד אנשים, אנשים הם… יש חולשה מסוימת שיש לאנשים כאן, אני אומר לך כל הזמן שאתה לא יודע, זה הראש שלך, הוא אומר, אוקיי, אז הכל בראש שלי, הראש שלך הוא כן דבר חשוב, ויש לנו נטייה לא לקחת מספיק ברצינות מה שקורה בראש שלנו.
הבעיה בדרך הרמב”ם: אם אני שוכח, אז אין כלום
ואנו דיברנו בשיעורים על קדושת הזמן, יש לזה כוח מסוים מעליך, זה לא פשוט מחשבה שאדם מאמין בה, זה נעשה גדול ממנו, זה נעשה גדול משבח אנושי בכל רגע שהוא יחשוב, זה מה שהוא חשב אתמול, ומה שזה כבר נעשה אצל פורום שלם, וזה קיבל צורה מסוימת המחשבה המהלך אחר כך יש לו מציאות עצמאית במובן מסוים, וזה חוזר להיות אומרים את המילים האחרות, אם אומרים שיש כיוונים על מלכות שמים, למשל שהוא עושה ממש מלכות שמים, כך מקובל עכשיו יאמר, כשהוא אומר שמע ישראל צריך אני לדמיין, לא רק כמו שרבי ישראל סלנטר אמר, להיפך בין אם רבי ישראל סלנטר, כן לא רק מה שמקובל על עצמי, על איך אני מתנהג על איך מחשבה ומעשה אני מתנהג, כמו שצריך להתנהג אדם עם מלכות שמים, אלא מה שמקבל שיש עולם, שנקרא שכינה, זה נקרא מלכות שמים, כשמלכות שמים עצמה שבורה, מפני שאינם מכירים אותה.
לפני כן היא ממש שבורה, מובן שזה אומרים תלוי במילים, ועכשיו אני מכיר אני, עכשיו זה אומר שמע ישראל השם אחד, מחבר את השם אחד, מחבר את הוא”ו, והיו”ד, והה”א, וכן הלאה. ונעשה בעולם השם אחד.
הדרך של חשיבה, להיפך מאשר רק בתוכי, הדבר הזה אומר, גורם שאדם יקח יותר ברצינות. זה פועל גם על האדם לבסוף. זה יכול להיות בסוף חוזר לאדם, זה משפיע גם על אדם, זה עושה את זה… כל אחד מבין שזה יותר חי. איך נשמע יותר חי המעשה? אם אני אומר שכשאומרים “ה’ אחד” נעשה ה’ אחד, או צריך אני לומר שזה תמיד היה, עכשיו אתה נזכר?
בוודאי, עבור רוב האנשים, על כל פנים, לפחות עבורי, כשיש רעיון שאתה עושה כזה מהלך, יש אמת כזו בזה, אומר שכשעושים מזה מעשה, זה עצמאי, זה חזק יותר. כי הבעיה של דברים שתלויים בי, אם זה תלוי בי, אם אני שכחתי, הפשט הוא שאין כלום.
יציאת מצרים: מציאות ועבודה – ההבדל בין רמב”ם, מקובלים וחסידות
דרך החשיבה והשפעתה על האדם
דרך החשיבה, בניגוד למה שר’ ישראל סלנטר היה אומר, גורמת לאדם לקחת את הדבר ברצינות רבה יותר. היא פועלת על האדם בסופו של דבר. יכול להיות שבסופו של דבר זה חוזר אל האדם, אבל זה פועל על האדם. זה גורם לכל אחד להרגיש שהדבר חי יותר.
איך נשמע יותר חי המעשה? אם אני אומר שכאשר אומרים “ה’ אחד” נעשה ה’ אחד, או שאני אומר שזה תמיד היה, עכשיו אתה נזכר? בוודאי, רוב האנשים, או רוב המקובלים, יקראו לי, ויש רשימה ארוכה, וזה הופך למהלך כזה.
כוחה של מציאות עצמאית
יש אמת כזו בדבר. זה אומר שכאשר עושים מזה מציאות עצמאית זה חזק יותר. כי הבעיה של דברים שתלויים בי היא שהם תלויים בי. אם שכחתי, פשוט אין כלום. האם נגמר ה’ אחד?
לא. זה עשה יחוד, והיחוד קיים בעולם האצילות, ותמיד אפשר להנות מכך שזה אמת. ועולם האצילות אפילו בעולם האצילות של הראש שלך, של המוח שלך, הרי קיים היחוד, וזה באמת נשאר. יש לזה מציאות עצמאית. זה לא רק דבר שצריך כל הזמן לכוון.
אני לא אכנס יותר לנקודה הזו ברגע זה, אבל כל זה כדי לחזור ולהסביר את החילוק, עוד חילוק יסודי, במה תלויה דרך הדיבור וחזרה ליציאת מצרים.
דרכו של הרמב”ם: יציאת מצרים כלימוד, לא כשינוי מציאותי
ודרכו של הרמב”ם היא שלא קרה. אין מציאות שהייתה שונה בעולם לפני יציאת מצרים ואחרי יציאת מצרים. העולם הוא אותו עולם. האנשים הם אנשים אחרים. האנשים למדו דרך משה רבינו, ודרך הניסים של משה רבינו, ודרך התורה של משה רבינו. הם למדו את הדרך הנכונה של החיים, הדרך הנכונה של החשיבה, הדרך הנכונה שלך ושל אלוקים.
דרכו של הרמב”ן והזוהר: משהו באמת קרה
משא”כ בדרכו של הרמב”ן, לפחות לפי מה שלמדתי את הרמב”ן – הראיתי שזה לא כך – בזוהר כתוב זה מפורש. אז בוודאי אפשר לומר שזו דרכו של הזוהר, וזה מתחבר לרעיון של הרמב”ן.
לשונו של הרמב”ן
הרמב”ן כמעט תמיד מדבר קרוב יותר ללשון של הרמב”ם, אפילו כשהוא אומר דברים כאלה, וצריך לחקור אם הוא מתכוין לזה כך. אבל כך הוא נראה, כמו שהרמב”ן מביא בר’ אברהם בן הרמב”ם, שהוא אומר כמעט כך בגלוי. אבל בזוהר כתוב בגלוי “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, ואתכם לקח ה’”. אז הקב”ה הוציא את היהודים באמת. משהו קרה.
אותו דבר במילים אחרות
במילים אחרות, אותו דבר שהרמב”ם צריך להסביר, זה כמעט אותו דבר שהרמב”ם אומר. אפשר לומר שיש אולי חילוק אם אומרים שיש שבעים שרים, או אומרים שיש כוכב. ובאמת הרמב”ם אף פעם לא אומר את המספר שבעים שרים של שרי אומות העולם. אפשר לומר שזה איזה חילוק, אבל זה רק מוסיף פרטים שממחישים יותר ומסבירים יותר מה קורה. אבל בוודאי שיש משהו כזה כמו שרי אומות העולם, באיזה משמעות מסוימת, ונראה את המשמעות של זה.
החילוק של המקובלים: יציאה מרשות אחרת
יצא שהחילוק של המקובלים, שהזוהר אומר שביציאת מצרים יצאו היהודים מרשות אחרת, מרשות הסטרא אחרא, מרשות שרו של מצרים, וכן הלאה, והם נכנסו לרשות ה’, “כי אתכם לקח ה’”, “חלק ה’ עמו”, זה בעצם אותו דבר שהרמב”ם אומר.
אני רוצה להדגיש את זה מאוד חזק, ויש לי אופן מסוים כאן. זה בעצם אותו דבר.
מה אומר הרמב”ם?
משה רבינו לימד שאין צריך לכבד את כל האמצעים האלה, את כל הכוכבים, את כל המזלות, את כל המלאכים, את כל המדרגות. אפילו הם באמת גדולים מאוד, ובאמת יש להם הרבה עבודה והרבה מסה. זה לא שקר שיש להם כוח עצמאי, אבל זה כבר לא שקר שהעולם מתנהג דרכם.
“כיוונה המקום לעבודתו”
ומכל מקום, ביציאת מצרים, “כיוונה המקום לעבודתו”. מה זה “כיוונה המקום לעבודתו”? שהוא פרץ את המחיצה. משה רבינו לימד – בוודאי יש לימוד, ובוודאי יש סוגיא שלמה שאפשר לדון ואפשר לנסות לעקוב אחר מה משה רבינו אמר. אם דרך ניסים, אם דרך סברות, אם דרך סייעתא דשמיא, אם דרך לימודים, אם דרך השתדלות.
מה הוא עשה כדי לגרום ליהודים להבין או לגרום להאמין שאפשר – זה אולי החידוש העיקרי כאן – שאפשר לעבוד ישירות את האלוקים שעשה את כל השרים האלה, שעמד מעל לכולם. “הוי-ה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שהוציא מעל לכל הרמה בעולמות עליונים, כן?
בעולמות עליונים היה נורא
בעולמות עליונים היה נורא. אפשר היה לומר, יציאה מפרעה, מהעבד. הקב”ה הוציא ממצרים, מהזוהר, מעולמות עליונים. בעולמות עליונים הרי מצרים, הרי שר האומה, ונביאים ראו את השר של יואב והם נבהלו מאוד. אלה דברים מאוד לוהטים, זה דבר אמיתי מאוד. וקרה שיצאו מזה. זה חידוש גדול.
ומה אומר הרמב”ם?
משה רבינו לימד אותנו, אברהם אבינו לימד אותנו, הסביר, נתן את תרי”ג מצוות שמקשרות אותנו אליו, נתן הרבה עצות, הרבה דרכים איך לצאת מזה.
ומה אומר הזוהר? שלא סתם, אלא שזה באמת קרה, הפועל יוצא הוא זה.
הלכה למעשה: דרך העבודה של הקבלה היא אותו דבר כמו הרמב”ם
הלכה למעשה, שואלים הרבה פעמים את דרך העבודה… זה דבר מעניין שאני אומר לנו כאן. הרבה פעמים אומרים למשל, הספרים החסידיים לוקחים מהקבלה והם עושים מזה דרך עבודה. דרך העבודה של הקבלה יוצא שהיא אותו דבר שהרמב”ם אמר.
הרמב”ם הוא רק עבודה
הרמב”ם הרי רק עבודה, אבל אצל הרמב”ם לא קיים חוץ מעבודה. אין את המציאות. הוא לא מתעניין, הוא לא מדגיש את המציאות של העולם שמשתנה וכן הלאה. הוא רק מדגיש את העבודה. יהודי צריך להכיר באין סוף, מה הכוונה של זה, שהוא מחויב במציאות, האלוקים שלפני הכל. זה אומר הרמב”ם. וזו הרי עבודה, הכרה, כן? עבודה, צריך לעשות את זה. אם אתה לא עושה את זה, איך אתה עושה את זה, וסדר העבודה, זה עניין שלם. אבל זה מה שהוא מתכוון.
הקבלה אומרת: זה גם מציאות
באה הקבלה ואומרת לא, זה לא רק עבודה, זה גם מציאות, כן? זה גם מעשה שהיה. תסתכל בעולמות העליונים, בנוקלאוס, תראה, שם קורים דברים. זה קורה על ידי עבודה, אבל זה לא רק עבודה.
החסידות חוזרת
באים הספרים החסידיים וחוזרים. הם אומרים, מה החילוק שקורה בעולמות העליונים? אתה צריך לעשות את זה, זה צריך לקרות אצלך, כן? ויוצא שמה שהספרים החסידיים אומרים מהעבודה של הקבלה זה ממש אותו דבר שהרמב”ם אומר. סך הכל, תסכים, ואני חושב שזה חשוב לחסידות דורות ולזוהר גם, ולמקובלים עצמם, ולאלה שידעו את העבודה, להראות שהעבודה נמצאת כאן במעשה.
סיפור יציאת מצרים: למה מספרים מעשה
שהעבודה, סיפור יציאת מצרים, זה מאוד מעניין לדבר על זה, כן? סיפור יציאת מצרים הרי פשוט, מספרים מעשה. כולם אוהבים לשמוע מעשיות. כתוב בספרים חסידיים שמוציאים אמונה עם המעשיות, אני יודע.
מעשה היא עבודה פשוטה
מעשה היא הרי עבודה פשוטה. עבודה היא דבר נורא לדבר עליו. הגם שהאמת היא, רוב הדברים הם עבודה, אבל אנשים לא חיים בעולם של עבודה. זה עולם מאוד קשה לחיות בו. אתה צריך כל הזמן לעשות, אתה צריך כל הזמן לחשוב, אתה צריך כל הזמן לזכור, להחזיק בראש. זה נראה מאוד נורא.
תספר מעשה! זה מאוד שונה. זה נשמע הרבה יותר מחזק. במקום לומר, “צריך, מחויב, יהודי, אדם בערך”. אבל יהודי מחויב לזכור את אלוקים, לא לחשוב, לא להתמקד בשרי האומות, לא להתמקד במלאכים, לא להתמקד בשרים, לא להתמקד בסדרי הטבע, אלא להתמקד באלוקים.
זו העבודה.
עבודה?
אה, זה נשמע…
מה אומרים בליל פסח
אומרים לאנשים, אומרים, את זה נאמר בליל פסח. אולי שיעור חסידי, הולכים לומר מאמר, ולילדים, זה לא כך. אומרים מעשה.
מה המעשה? את המעשה צריך גם לפי המקובלים לומר.
המעשה לפי המקובלים
מה המעשה? תדעו שהיה פעם עולם שהיה צריך לעבור דרך השרים. היה פעם עולם שהלכו למצרים, ורצו ללכת לקבל משהו, איזה שפע, איזה אור, איזה…
אבל היה צריך ללכת לשרו של מצרים, היה צריך ללכת לפרעה, לדבר איתו. כמו משה רבינו, הוא רצה לצאת ממצרים, איך הוא הלך? לפרעה, הוא היה צריך לדבר איתו. ולדבר עם פרעה זה לא דבר פשוט.
“בא אל פרעה” – הקושי של לדבר עם פרעה
אתם יודעים, הזוהר בפרשת בא נכנס באריכות ובאורך גדול שמשה רבינו היה צריך להבין את כל הקליפה של מצרים, הוא היה צריך לדבר עם מצרים, הוא היה צריך לדבר עם פרעה. וזה דבר מאוד קשה, “בא אל פרעה”, אומר הזוהר, צריך להיכנס בדיוק לתוך פרעה.
מבין כל אחד את מהלך הקליפה, שדיברו על עמלק ברכות בהקשר אחר. זה מאוד חשוב, וצריך לדבר בשפה שלהם, צריך להבין את הדיפלומטיה, צריך להבין את הפוליטיקה של מצרים, צריך לדעת מי זה מי, הולכים ומה. וברוחניות ובגשמיות ביחד, זה אומר שתלויים במצרים, זה העולם.
“הוציאנו ה’ אלוקינו משם”
ומספרים לך את המעשה, וברוך השם, “הוציאנו ה’ אלוקינו משם”. הקב”ה הוציא אותנו משם. ועכשיו, כשיהודי צריך משהו, באופן אידיאלי, הוא לא צריך ללכת לאף אחד, הוא לא צריך לדבר עם פרעה, הוא לא צריך לדבר עם אף אחד, הוא יכול לדבר ישירות עם אלוקים.
נו, ודאי, אנחנו עדיין בגלות, “עתה עבדי”, זה דבר קשה, אנחנו צריכים עדיין כן לעבוד, והעולם עשוי כך. אבל ברוחניות זה הרי כך, בתחילה זה הרי כך, צריך לזכור את זה.
זה דבר המוסכם לפי כל שלוש הדרכים
ואני רוצה להוציא את זה, להדגיש, שזה דבר המוסכם סיי על פי הרמב”ם, סיי על פי המקובלים, וסיי על פי החסידות. זה דבר המוסכם לפי כל שלוש הדרכים שאנחנו מניחים כאן על השולחן. זה כל אחד מסכים, זה חידוש נפלא.
זה מעשה שהיה, צריך לספר את זה כמעשה שהיה, כי אחרת לא נוכל לקבל. זה מעשה שהיה, באמת קרה לנו היסטוריה, סדר, רשימה, ואני חושב שזה עדיין לא קרה לגמרי, צריך עדיין לעבוד על זה.
שכנועו של משה רבינו בספר דברים
עומד פסוק, והפסוק נמשך במה שחנה אמרה, שמשה רבינו מנסה לשכנע את האנשים. הוא הרי לומד ספר דברים, ספר דברים הוא הרי, חז”ל אומרים, ספר מתוק במובן מסוים. ספר דברים הרי משה רבינו אומר את הפשט שלו על מה שקרה בארבעת הספרים הראשונים, והוא מדבר כאן על יציאת מצרים, הוא מדבר על מתן תורה.
“ועתה ישראל שמע”
ומה הוא אומר? “ועתה ישראל שמע”, תקשיב, תקשיב לי, בבקשה, הוא רוצה להסביר לך, הוא אומר לך סתם כמו שזה. לפי משה רבינו זו השגה, לפי משה רבינו זו דעת, הוא מסביר מה הוא רוצה שנוציא, איך הוא רוצה. ורואים באמת שהוא לומד דברים, הוא מוציא דברים קצת בדרך אחרת מאיך הבינו אותם קודם, כי הוא ניסה, משה רבינו ניסה, את היהודים, רוב ספר דברים נעשה בשביל זה, כן? משה רבינו ניסה לשכנע את היהודים שיעשו את המצוות כך שלא יעשו עבודה זרה, שהם דווקא כן יעשו מה שנצטוו, לא יעשו עבודה זרה.
“כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו”
ומה הוא מסביר? הוא אומר, תראו, יש לכם דבר, “חכמה ותבונה לעיני העמים”, אף גוי אין לו את זה. “כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו”. אין עוד גוי, אין עוד עם שיש לו אלוקים שקרוב אליו כמו שהאלוקים שלנו קרוב אלינו. זה התרגום שהוא אומר, כן?
זאת אומרת, לכל גוי יש אלוקים, “כל העמים ילכו איש בשם אלהיו”. המואבים עובדים את בעל, והיוונים עובדים את זאוס, והמצרים עובדים את אמון, וכן הלאה, כל אחד עובד את האלוקים שלו. מה זה שאין לך אלוקים? לכולם יש הרי אלוקים.
היצר של עבודה זרה
גאָט איז נישט מוגבל אין קיין כלי – די חירות פון יציאת מצרים
המשך: די מצוות און צדיקים זענען נישט תחליף פאַר גאָט
מ’דאַרף נישט איינגעבן, ווייל ס’איז געווען א סוגיא גופא. אפילו ווען ער האָט א מקדש, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, על מה שציוויתי על המקדש. אפילו ווען ער טוט א מצוה, דאַרף מען זיך אַלץ געדענקען אַז אשר קדשנו במצוותיו, נאָר מיט די כח פון אין סוף וואָס האָט געמאַכט די מצוה. נישט אַז חס ושלום ער’ד די מצוה צו עפעס אַזוי.
און אַזוי ווייטער, מ’גייט צו א צדיק, צו עפעס א רבי, צו עפעס איינער וואָס ער זאָל זיין אַנשטאַט, והיו עיניך רואות את מוריך, ער זאָל לאַנג זיין דער שליח פון גאָט, דער נציג פון גאָט.
עבודה זרה לויט דעם רמב”ם: דער אמת’דיגער גאָט איז “צו ווייט”
דאָס איז דאָך די גאַנצע עבודה זרה איז געבויט אויף די יסוד, לפחות ווי דער רמב”ם לייגט עס אַראָפּ, ס’איז געבויט אויף די יסוד. דער גאָט איז זייער ווייט, דער אמת’דיגער גאָט, דער גאָט אין סוף. מ’קען זיך אפילו נישט מצייר זיין, קוים וואָס ס’איז דאָ א ווארט, רוב מענטשן אפילו ווייסן נישט וויאַזוי מ’זאָגט זיי, מ’זאָגט זיי אַזאַ ווארט, אין סוף, א זאַך וואָס איז נישט מוגבל, א זאַך וואָס איז נישט איינגעגעבן, וואָס ווייסטו? איך ווייס נישט וואָס דאָס מיינט, איך האָב קיין מושג נישט, איך ווייס אפילו נישט וויאַזוי מ’טראַכט פון דעם. מ’קען זאָגן די ווערטער, מ’זאָגט די ווערטער, אני מאמין, אָבער ס’מיינט דאָך גאַרנישט צו מיר, ס’איז זייער שטער, ס’איז זייער ווייט, מורא’דיג ווייט, אַזוי טראַכטן רוב מענטשן.
דער פסוק’ס תשובה: גאָט איז דווקא נאָענט
און דאָ שטייט א פסוק, משה רבינו זאָגט ניין, פּונקט פאַרקערט. דו ווייסט, אַלע געטער, אַלע פעלקער’ס געטער זענען ווייט פון זיי, דיין גאָט איז נאָנט, כי ה’ אלקינו בכל קראנו אליו. ווי מ’רופט אים איז ער נאָנט. ודאָס איז דאָך די תורה, ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום, דאָס דרייט זיך אַרום די נקודה פון נישט עבודה זרה, פון א גאָט וואָס איז נאָנט און נישט ווייט. מ’דאַרף דאָס אַרויסברענגען.
די קושיא: אפשר איז דער אידישער גאָט טאַקע ווייטער?
מען דאַרף דאָך פרעגן די קושיא, אפשר איז עס א גוטע קושיא, אפשר איז עס טאַקע סתם געזאָגט, אפשר איז עס א גוטע קושיא, א אידישע גאָט איז ווייטער פון די גוי’אישע גאָט.
אפילו היינט, אפילו מען קען זיין א קריסט, קען מען דאָך זען אַז זיין גאָט ליגט דאָרט אויפ’ן צלם, עס איז א זאַך וואָס מען קען זען, ס’איז דאָ שיינע אימעדזשערי, שיינע אַרט, ס’איז אַסאַך מער געשמאַק, ס’איז אַסאַך נענטער, מענטשן קענען רעלעיטן צו דעם, מענטשן זאָגן איך קען רעדן, א גאָט איז א מענטש, ער איז געוואָרן א מענטש, א מענטש פאַרשטיי איך, איך ווייס וואָס מיינט א מענטש, וואָס מיינט א גאָט ווייס איך נישט, איך קען רעדן צו דעם, ס’איז דאָך געוואַלדיג.
תשובה א’: דער מוחשי’דיגער גאָט קען פאַרברענט ווערן
איי רבותי, וואָס זאָל מען זאָגן? וואָס זאָל מען זאָגן? ס’איז דאָ א פּראָבלעם, קודם לאָמיר מסביר זיין, פּרובירן מסביר צו זיין, אַז דער גאָט וואָס איז נאָנט, וויפיל ער איז נאָנט איז ער אויך ווייט, יא? פאַרוואָס איז ער נאָנט? אַזויווי איינער האָט געזאָגט, דיין גאָט קען מען פאַרברענען, יא?
מעשה’לע: דער חסיד וואָס טאַנצט ביים שריפה
ידוע, ס’איז דאָ א ווערטל, ס’איז געווען א איד, געוווינט נעבן זיין שכן דער גוי, דער איד, זיין הויז האָט זיך פאַרברענט, ס’איז געווען א צרה, די שטעטל האָט זיך פאַרברענט, ס’מאַכט זיך, די שטעטל האָט זיך פאַרברענט. דער גוי איז געווען צובראָכן, ער זעט וואָס דאָ פּאַסירט, זעט ער דער איד, א חסיד’ישער איד, ער טאַנצט, ער מאַכט א ריקודל, ער שרייט “מה טוב חלקנו”. איז מען געגאַנגען פרעגן פאַר די אידן, וואָס איז די טאַנצעריי? וואָס טאַנצט ער אַזוי? זיין הויז איז פאַרברענט, אפשר איז ער נעבעך משוגע געוואָרן? ס’מאַכט זיך אַמאָל, איינער האָט אַזאַ צרה, ער ווערט משוגע, אַמאָל זענען דאָ אַזעלכע מענטשן וואָס מיינען אַז זיי זענען מקבל יסורים באהבה, ער איז משוגע געוואָרן, יוצא מדעתו.
זאָגט ער, “ניין, קום איך וועל דיר פאַרענטפערן, קוק, איך האָב דאָ א שכן א גוי, ביי אים אין דערהיים איז דאָ א קליינע צלמ’ל, א קליינע געטשקעלע, איך ווייס וואָס, זיין געטשקעלע האָט זיך פאַרברענט, ער איז אויף אמתע צרות, זיין געטשקע איז פאַרברענט, ער האָט נישט צו וועמען צו רעדן. מיין גאָט איז נישט פאַרברענט, ס’איז גאַרנישט געשען צו אים, ער האָט זיך נישט געטוישט, קיין אונקי איז ער, אני ה’ לא שניתי, עד שלא נברא העולם, משנברא העולם, דער זעלבער גאָט האָט פאַרברענט מיין הויז, אָבער מיין גאָט האָט זיך נישט פאַרברענט.” איז ער דאָך אַזוי פרייליך נעבעך, איינער אַז זיין גאָט האָט זיך פאַרברענט.
דער עיקר עיקרון: א מוגבל’דיגער ציור מאַכט דעם גאָט מוגבל
איז דאָ איז דאָ א גרויסע מעלה נישט צו האָבן קיין מוחשי’דיגע גאָט, אַז ער קען נישט פאַרברענט ווערן, יא? ערשטע מעלה, ערשטע מעלה, פּשוט’ע זאַכן. און וואָס ער מיינט בעומק איז אַז וויפיל א מענטש האָט א ציור מוגבל פון א גאָט, איז א מענטש זיין גאָט איז מוגבל.
תשובה ב’ (ראַדיקאַל): אפילו תורה-כלים קענען ווערן פסל ומסכה
אין עניי וועג, אין עניי וועג, יא, איך דאַרף זאָגן אין עניי וועג, אין עניי וועג, אפילו אויב דיין גאָט איז דער גאָט פון די תורה, איז אויך מורא’דיג מוגבל. ווען איך זאָג אַז מען קען נישט אַנקומען צו גאָט נאָר ווען מען לייגט תפילין, תפילין איז א געוויסע פסל ומסכה.
דער פסוק: “פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך”
ס’שטייט דאָך, איך האָב עס שוין געזאָגט אַסאַך מאָל, לאָמיר זען דאָ די פסוק, דאָ, יא, דאָס איז וואָס דער רבי האָט געזאָגט. ס’שטייט, “לא תעשון לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה כי אני ה’ אלקיכם”. אַזוי שטייט א פסוק. וואו שטייט די פסוק? יא, “פן תשכח את ברית ה’ אלקיך אשר כרת עמך ועשית לך פסל תמונת כל אשר צוך ה’ אלקיך”.
דער רבי’ס חידוש: נישט מאַכן קיין פסל פון די מצוות גופא
אה, דאָס איז וואָס דער רבי האָט געזאָגט. ס’איז א היטן אַז דו זאָלסט נישט מאַכן קיין פסל ותמונה פון די מצוות וואָס דער אייבערשטער האָט דיר געהייסן. דאָס איז דאָך די נקודה, ס’איז אַן אמת’ע נקודה, און וויפיל, ווי שטאַרק מ’קען דאָס, די סוף פון די פסוק, ווי ווייט מ’קען רעדן, איך קען פאַר דיר רעדן איינשטיין, דער אייבערשטער איז נישט קיין תמונה פון די תורה אויך נישט.
דער אידישער גאָט “גייט נישט א באָרד מיט פאות”
אויב איינער איז גאָט זעט נאָר אויס מ’דאַרף גיין א באָרד מיט פאות, דער אידישער גאָט גייט א באָרד מיט פאות, יא? איך וויל פרעגן אַן אַנדערע, וויאַזוי זעט אויס דער אידישער גאָט? א באָרד מיט פאות? ס’שטייט א פסוק, “כי צורם תלם שחת”. יא, יא, דאָס איז דאָס עבודה זרה. דאָס איז ער מוגבל געווען.
איזון: ס’איז דאָ א דרך, אָבער גאָט ווערט נישט “תקוע”
ס’איז אמת, אַנדערע זאָגן ס’איז אמת, ס’איז דאָ א דרך צו גאָט אין א געוויסע זין, און דאָס איז א שוועריקייט, און אין א געוויסע זין איז דאָס די אידישע דרך צו גאָט. אָבער דער אייבערשטער איז נישט תקוע אין דעם, ער ווערט נישט תקוע.
מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, ס’איז דאָך א גרויסע זאַך. מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, און מ’גייט אים ליידער, איך ווייס ווי, ס’געשעט א צרה צו אַלע מיני דברים רעים וואָס מ’וויל נישט דערמאָנען, און מ’שניידט אָפּ א איד די באָרד און פאות, אָדער סתם, ס’האָט זיך אָפּגעשניטן די באָרד און פאות, איז ער נישט געוואָרן ווייניגער איד, ער איז נישט געוואָרן ווייניגער קרוב אליו. דורך די גאַנצע זאַך, “ה’ קרוב לכל קוראיו”.
קיין חיצוניות איז נישט דער מחלק
ווי מ’זאָגט, “בכל קוראי אליו” מיינט מיט א באָרד, אָן א באָרד. מיט געהיטן שבת, אָן געהיטן שבת, מיט געהאַט ארץ ישראל, אָן געהאַט ארץ ישראל, מיט א בית המקדש, אָן א בית המקדש, מיט פסח, אָן פסח, מיט מצה, אָן מצה, וואָס איז די משמעות? ס’איז נישט קיין “כלל לא קראנו אליו”, ס’איז “בכל קראנו אליו” ווען מ’טוט עס אויף די ריכטיגע אופן, מיט א גאַרטל, מיט א פאות, מיט א בעקעשע. דאָס איז נישט קיין מחלק אין אליו.
דער עיקר מעלה: א “גאָט נפשי” – אַ גוטער מענטש
איין זאַך וואָס קומט מיר יא פאַר, א פּאַר ענינים, א פּאַר זאַכן, ס’איז דאָ סיבות פאַר דעם, מיר זענען נישט קעגן דעם. אָבער די ערשטע מעלה פון אַזאַ סאָרט גאָט, א גאָט נפשי, איז א גוטער מענטש. איך מיין אַז דאָס איז ממש… איך האָב גערעדט א שיחה מיט מיין חבר יוסף, ס’איז ממש חיות. דאָס איז די ערשטע, די עיקר זאַך.
יציאת מצרים: שחרור פון מוגבל’דיגע אלוקות
און דאָ גייען מיר צוריק צו משפיע זיין די מקובלים און די פילאָסאָפן און די חסידים, אַלע קומען אָן צו דעם. מ’דאַרף אַרויסנעמען גאָט. ס’שטייט דאָך “ויוציאו גוי מקרב גוי”, יא? אַרויסגענומען גוי מקרב גוי פון מצרים. וואָס מיינט “ויוציאו גוי מקרב גוי” פון מצרים?
מצרים: די מערסט מסודר’דיגע עבודה זרה
מצרים איז געווען א משונה’דיגע, ס’איז טאַקע אמת היסטאָריש, א משונה’דיגע מסודר’דיגע מקום. אין מצרים האָט יעדער געוואוסט פּונקטליך וועלכע גאָט. ס’איז געווען א גאָט פון רפואה, איך האָב שוין פאַרגעסן זיין שם, ס’שטייט, מ’האָט געלערנט עבודה זרה וואָס ער רופט אים. יא, יוסף האָט געהאַט צו טון מיט רופאים אין מצרים, יא? ס’איז געווען חניטים, בכלל רופאים. און זיי האָבן געהאַט א געוויסע געטשקע, א געוויסע מקדש, א געוויסע מקום וואו מ’האָט געדאַרפט גיין. אויב דו האָסט געדאַרפט א רפואה, האָסטו געמוזט גיין צו יענע מקום, צו יענע כהנים וואָס האָבן מקובל געווען איש מפי איש וועלכע סגולות מ’דאַרף טון, און וועלכע תפילות מ’דאַרף זאָגן, און וועלכע רפואות מ’דאַרף זאָגן. און זיי זענען געגאַנגען, געגאַנגען מיט זייער סדר. דאָס זענען מיר מצרים.
זיי זענען געווען גרויסע רופאים אין די גאַנצע וועלט, אין די עולם העתיק. ווען מ’האָט געדאַרפט א רופא, האָט מען געשיקט אויף מצרים. זיי זענען געווען מפורסם. חכמת מצרים איז געווען מפורסם, די גרעסטע ציוויליזאַציע, די אַלטע ציוויליזאַציע וואָס מ’ווייסט פון. זיי האָבן געהאַט חכמות און סדרים און געטשקעס, אַלעס איז געווען מורא’דיג מסודר.
יציאת מצרים = יציאה מהמעצמה
און דער אייבערשטער האָט אונז אַרויסגענומען פון דאָרט, און ס’איז געווען יציאת מצרים. און ס’איז זייער מעניין, איך האָב שוין דאָך אַזאַ זאַך געזאָגט דרך אגב, אפשר וועל איך צוריקקומען צו דעם אויפן סדר. ס’איז זייער מעניין אַז אין יציאת מצרים, אונז, אַסאַך מאָל פרעגט מען, וואָס זענען די אידן געווען אין מצרים? מצרים, מצרים איז א שלעכטע מקום. פאַרוואָס איז עס געווען א שלעכטע מקום פאַר זיי? קודם כל, איז געווען א… און פאַרוואָס מצרים? פרעגט מען אַסאַך מאָל, א קושיא וואָס מ’פרעגט, פאַרוואָס מצרים?
דער תירוץ פון דעם, וועגן דעם, וועגן יענץ. מצרים איז געווען די מערסט מתקדמת ארץ, די מערסט מתקדמת ציוויליזאַציע וואָס די וועלט האָט געזען ביז יענע צייטן. ס’איז געווען אַזוי ווי… יציאת מצרים איז אַזוי ווי יציאה פון אַמעריקע היינט, יא? פחות. נישט נאָר מצד הרע אַז אַמעריקע וועט זיין זייער שווער אַרויסצוקעמפן מצרים, טאַקע ווייל זיי זענען געווען א מעצמה און די אַלע זאַכן, אָבער זיי זענען אויך געווען די מערסטע מתקדמים. אונז זענען אַרויס פון דאָרט צום מדבר, אונז מכוונים צו ערגעץ נישט. דאָס איז אַזוי ווי איינער בורח פון אַמעריקע און גייט אין אַפגאַניסטאַן אין די הרים דאָרט. דאָס איז וואָס יציאת מצרים האָט אויסגעזען. נישט בחנם האָבן די אידן מתלונן געווען צו משה רבינו אַז אין מצרים איז געווען בעסער, ס’איז געווען בעסערע דגים דאָרט.
דער תיאולוגי עומק פון יציאת מצרים
און וואָס ער מיינט בעומק, אויב מען טראַכט אַרויין אין די עומק דערפון, וואָס ער מיינט אין די מיסטיק און די פּאָליטיק דערפון, די תיאולוגיה דערפון מיינט עס, אַז אונזער מעשה פון יציאת מצרים איז אַז אונז ווילן נישט הערן פון די אַלע שיינע תורות, אונז ווילן נישט האָבן די אַלע מענטשן מיט מעלות, די כהנים פון מצרים מיט גאַרטלעך, וואָס ווייסן פּונקטליך וויפיל אַזייגער מ’דאַרף אויפוועקן די ריכטיגע גאָט נאָכדעם וואָס ער האָט געהאַט זיין שינה כדי צו באַקומען א רפואה.
“אני ה’ רופאך” – גישה ישירה צו גאָט
און וואָס זאָגט דער אייבערשטער ווען מ’קומט אַרויס פון מצרים? “אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ”. איך וועל זיין דיין רופא. ס’איז נישט גיין צו דער מצרי’שער רופא. איך זאָג נישט אַז מ’דאַרף גיין צו א רופא אָדער נישט, אָבער ס’איז נישט גיין צו דער מצרי’שער רופא. ס’איז ווידער א גאַנצע מדע, ווי דאָס איז אין מדבר. ווי לאַנג א מענטש איז “הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו”, איז דאָ “אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ”.
חירות שאין לה קצבה – דער עדיין-לא-מושג אידעאַל
און איך זאָג נישט למעשה, איך זאָג אָבער די מחשבה דאָ. די מחשבה איז דאָך א מין חירות שאין לה קצבה. און איך מיין אַז עד היום הזה זענען מיר נאָך נישט משיג געווען. מ’דאַרף שתות ארבע כוסות יין, מ’דאַרף נכנס זיין אין די עולם החירות, דרך החירות. מיר זענען נאָך עד היום הזה נישט משיג געווען די חירות פון מצרים, די חירות פון אַרויסנעמען גוי מקרב גוי, די חירות פון אלוקות, די חירות פון הבנה אַז מ’קען.
דער עיקר חידוש: מ’קען – נישט נאָר מ’דאַרף
אַז מ’קען, דאָס איז די עיקר זאַך, נישט אַז מ’דאַרף. דאָס איז די חובה, דאָס איז די חובה פון די מעשה. וואָס איז קרה טאַקע אין די וועלט עפּעס, אַז מ’קען. ביז אז קיינער נישט האָט געגלייבט, און עד היום הזה גלייבן נישט מענטשן. מענטשן זענען בטוחים אַז מ’דאַרף, כדי להגיע צו גאָט, דאַרף מען… ס’איז א גופה, מ’דאַרף לערנען גאַנץ ש”ס, מ’דאַרף טון אַהין, מ’דאַרף טון אַהער, מ’דאַרף גיין שלבים, ס’איז דאָ סדר המדרגות, מ’דאַרף זיין א גרויסער בעל השגה, מ’דאַרף זיין א גרויסער דאָס, מ’דאַרף טון אַלע מיני זאַכן, תוכל להגיע לדבר צו גאָט. משה רבינו, זיין גאַנצע מסר, זיין גאַנצע חיים,
דער פשטות פון דביקות: “בכל קראנו אליו”
הדבר הקשה ביותר להאמין
שמעתי פעם מיהודי גדול, בעל השגה גדול, הוא אומר שהדבר הקשה ביותר לבני אדם להאמין הוא שמה שעושים הוא טוב, ואיך שעושים הוא טוב. כל זמן רחמנא לבא בעי. ושאפשר, אפשר, אפשר.
לא צריך ללכת לקבר הנכון, לא צריך לעשות סגולה ביום התשיעי של החודש התשיעי של השנה התשיעית, לא צריך לשלוח כסף למוסד הנכון, לא צריך כלום. בכל קראי אליו. ישר.
למה ישר? כי האלוקים שאנו עובדים, שאנו קוראים לו אלקי ישראל, אני חושש שזה עצמו דבר שקשה להשיג בכלל.
החידוש הנפלא: האלוקים היהודי אינו שר
אני כבר נכנס לדבר בדרך הסוד, שידבר על הקושי של הדבר. אבל הדעה שהאלוקים היהודי אינו אחד מהשרים, זהו חידוש נפלא.
אתה אומר שהאלוקים היהודי הוא השר, לבוש מסוים, צורה מסוימת של אלוקות, שהוא אוהב אותנו, הוא מדבר יידיש, הוא מדבר לשון הקודש, זה נפלא.
לא, לא. האלוקים היהודי לא מדבר שום שפה. האלוקים היהודי הוא לא זכר ולא נקבה, ולא שחור ולא לבן, ולא אדום ולא צהוב, ואין לו פנים ולא שינה ולא מנוחה ולא יגיעה ולא כעס ולא אהבה, כלום.
וכלום פירושו בכל מקום. הוא אותו האלוקים כמו שהוא. כמו שהוא כאן, כמו שהוא שם, כמו שהוא במצרים, כמו שהוא בארץ ישראל, כמו שהוא תמיד אותו הדבר. בכל קראי אליו.
זה אין לאף אחד, לאף אחד לא עלתה בדעתו ההשגה, המדרגה לא עלתה בדעתו של אף אחד.
גילויו של משה רבינו
וזה משה רבינו גילה. למשה רבינו זה עלה בדעתו. משה רבינו בא לומר ליהודים במצרים, שאתה יודע שאלוקים נמצא כאן כמו שהוא בכל מקום, והוא לא צריך כלום ממך. הוא צריך רק את זה. זה כל המעשה.
ואתה לא צריך לפחד מאלהי מצרים, אתה לא צריך לפחד מכל המעשיות, אתה צריך רק לפחד מאלוקים. “כי אם ליראה את ה’ אלקיך וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו”. זה כל הדבר.
בטחון הוא דבר פשוט
זה פשוט. זה פשוט, בטחון הוא דבר פשוט, אלא שלא עושים אותו כי הוא פשוט מדי. כמו שאנו אומרים תמיד. וזה חזרה למה שאנחנו, זה חלק העבודה שאני אומר בדרך סיפור, שזה באמת קשה מאוד. זה קשה מאוד, וכמו שאני אומר, אם חושבים על הנקודה, זה אומר שכבר הצליחו.
יציאת מצרים בכל דור ודור
זה “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. צריך באמת לנסות לצאת ממצרים, לנסות להאמין שאלוקים הוא כמו שרוצים שהוא יהיה. שאלוקים נמצא בכל מקום, שאלוקים הוא “בכל קראינו אליו”. איך שיקראו לו הוא יבוא. אין שום חילוק לאיזה עיירה הולכים, אין שום חילוק כלל.
אף אחד אחר לא כך. צריך לזכור, “אני ולא מלאך, אני ולא שרף”. אף אחד אחר לא כך. לא שאנחנו לא יכולים להיות כך, כי אנחנו נבראים, אנחנו בעלי גבול. אף אחד לא כך, הצדיק הגדול ביותר לא כך. הצדיק הגדול ביותר לא כך, אף אחד לא כך.
אפילו הצדיקים הגדולים ביותר יש להם מגבלות
הולכים לרופא, הולכים לישיבה, לומדים תורה, צריך ללכת עם סדר מסוים. זה לא “ה’ אלקינו בכל קראינו אליו”. זה עם… אתה הולך לכיפה 6XL, עם כיפה 4XL לא מגיעים.
ואפילו עם צדיק גדול, צדיק גדול, אדם באמת, שככל שאדם צדיק יותר גדול, הוא קצת יותר רחב, בסדר, קצת יותר רחב, קצת. לא ממש, כיפה 4XL יכולה גם לבוא, בסדר. אבל בלי כיפה כלל לא עולה לו בדעת בכלל. ואפילו הוא בלי כיפה כלל, אבל בלי חולצה כלל לא עולה לו בדעת. לאף אחד לא עולה בדעת.
צדיק עצום, צדיק עצום, הוא צדיק כל כך טוב, כל כך גדול, הוא יכול לקבל אפילו יהודי ליטאי, היכן, היכן. אפילו מזרחי הוא יכול לקבל, ממש צדיק. אפילו גוי הוא יכול לקבל. ומה עם בורשט? ומה עם חתיכת עץ? אבל אפילו כן יש תמיד מוגבלות לראות שזה לא הולך תמיד. לא על דבר כזה. וזה אמת.
המלאך מיכאל מול הקב”ה
אם רוצים, המלאך מיכאל לא יכול לקבל הכל. למלאך מיכאל צריך להיות דרך הרמז. צריך ללכת, יש דרך מסוימת איך מדברים עם המלאך מיכאל. צריך להיות מקובל גדול, וללמוד את כל ספרי הקבלה בדיוק איזה שם, וכתוב בספרי הקבלה, כן, מי שעושה טעות, זה קבלה מעשית, רוצים לעשות עליות נשמה, עליות העולמות, ואומרים שם אחד לא נכון, הוא זורק אותך החוצה. לא נותנים להגיע נכון. אומרים נכון, עושים טעות, כן. עושים טעות, עכשיו כבר לא מדברים עם המלאך מיכאל, עכשיו מדברים עם הס”מ, אני יודע עם מי מדברים. זה לא הולך כך.
הקב”ה לא משנה. הקב”ה אומר “ודגלו עלי אהבה”, הוא אומר סתם טעויות, גם טוב. כתוב, היה מישהו שאמר “ואהבת” “ואיבת”, הקב”ה לא אכפת לו שהוא אומר “ואיבת”, זה אומר הפוך. הוא לא יודע, הוא מתכוון טוב, הוא מתכוון שהוא אוהב. זה טוב, “ודגלו עלי אהבה”, אני קורא את זה כמו כלי, כלי אומר אהבה.
אבל הקב”ה יכול לעשות את זה. אף אחד לא יכול לעשות את זה, ולא צריך לצפות מאף אחד אחר לעשות את זה.
למה אף אחד לא יכול להבין כמו שאלוקים מבין
כמו שהספרים אומרים, למלאך אין גוף במצרים. מלאך לא יכול להבין את זה, זה לא אפשרי. אפשר לטעון, למה משה רבינו, למה הצדיק הגדול ביותר, למה האריז”ל, למה הוא לא הבין את זה? כי הוא לא יכול.
אין שום צדיק שמבין את אלוקים כמו שאלוקים מבין אדם פשוט. אין. הוא לא אלוקים, הוא לא אלוקים, הוא צדיק, הוא אדם. אפילו מלאך לא מבין. הרבה דברים שגדולים יותר ממלאכים לא מבינים, כן, הרבה ספירות בעולם האצילות לא מבינים.
יש להם סדר, יש כלל, אני ספירת החסד, קצת הוא מבין, יש לו שכל, הכל, זה הרבה יותר ממה שאנחנו מבינים, הרבה יותר ממה שמלאכים מבינים, הרבה יותר ממה שצדיקים מבינים, אבל זה לא מה שאלוקים מבין. לא אפשרי. לא אפשר לצפות שאף אחד יבין כמו שאלוקים מבין, שאף אחד יהיה כמו שאלוקים הוא.
תורתו של משה רבינו: גישה ישירה לאלוקים
ותורתו של משה רבינו היא שיהודים יכולים להבין, יכולים לפנות אל אלוקים כמו שהיא, כמו שהיא. לא עם השם הנכון, לא עם הדרך הנכונה, לא עם הלבוש הנכון, לא עם המצווה הנכונה, זה כלום. “בכל קראינו אליו”.
אני לא יודע אם כבר מצאו את התירוץ איך זה באמת אפשרי? אני לא יודע. אני לא יודע אם פילוסופית, תיאורטית, על פי קבלה, אני לא יודע אם גילו איך זה אפשרי. אבל זה מה שמשה רבינו רצה ללמד אותנו. וזו החירות. זה פירוש חירות. עכשיו אתה משוחרר מהכל. אתה לא צריך כלום. יכול להיות לך חירות, ואתה לא צריך שום תנאים.
אנחנו לא מאמינים בזה
אנחנו לא מאמינים, אנחנו לא מאמינים בזה. אנחנו לא מאמינים בזה. אפילו חסידי ברסלב לא מאמינים בזה. ונתנו לנו להאמין. מותר. מותר. זה כל הדבר. לא לקחת רשות.
דבקות היא לא עוד חיוב
האנשים חושבים, כשאומרים שהוא מדבר על דבקות, הוא מדבר לי על עוד חיוב. אה, לא מספיק שאני צריך לקנות מצות במאה ושלושים דולר לפאונד, אני צריך עוד להיות בדבקות גם. בסדר, בבקשה, אתה לא יכול להקל על החיים שלי?
לא, לא, אני אומר משהו אחר. לא שצריך מצוות כדי להיות בדבקות. לא צריך. אפשר כמו שזה. אפשר. זה טוב לגמרי. זה קל. “בכל קראנו אליו”. זה קל ככל שיכול להיות, ועוד הרבה יותר קל. מותר. זה מותר להיות בדבקות.
אני חושב שלא צריך לומר דרשות שחייבים להיות בדבקות. זה מותר. זה מותר להיות בדבקות. זה מותר להיות באמונה באין סוף כמות שהוא, באלוקים כמות שהוא. זה לא דבר פשוט.
פלוטינוס והדבקות
הוא אומר, היה פילוסוף גדול, פלוטינוס. פלוטינוס הבין את הענין קצת, ותלמידו כותב את תולדותיו, והוא אומר שהוא דיבר הרבה פעמים, הוא התכוון לזה, שיש הרבה מדרגות, יש את מה שהוא קורא “האחד”, האל האחד, האחד שהוא למעלה מכל המדריגות, ואליו צריך אדם לשאוף, להתחבר, ולהיות דבוק.
אומר שהוא הכיר את הרבי, הוא חושב שארבע פעמים, ארבע פעמים בכל חייו הוא זכה לדבקות, להבין ולגעת באלוקים, באל האחד. אז זה, אומרים בחז”ל, שזה לא דבר פשוט.
“לא תהיה משכלה ועקרה” – ההתחלה שלנו
אבל היהדות של משה רבינו, היסוד של התורה, “לא תהיה משכלה ועקרה”, “לא תהיה משכלה ועקרה” פירושו שמכאן אנחנו מתחילים. זה צריך להיות כך! יהודי מתחיל מהמקום שאותו פלוטינוס ראה ארבע פעמים בחייו. בוודאי, לכל יהודי זה בפנימיות. זה גם כאן, כבר, בוודאי זה שיחה.
אבל זה המסר, זה המסר ליהודים לומר שאפשר, שאפשר, שלא צריך לדבר עם שום מלאכים, לא צריך לדעת אות אחת של קבלה, לא צריך לדעת אות אחת של פילוסופיה. אולי כדי להבין על מה מדברים צריך ללמוד את כל הדברים האלה, אבל בעצם כדי לעבוד לא צריך לדעת כלום. לא צריך לדעת חסידות, לא צריך לדעת כלום. בכל קראנו אליו.
“כי תשא עיניך השמימה” – כשנדחים
ואם יהודי עשה טעות, הוא חשב שמסתכלים, כי תשא עיניך השמימה – יש פסוק שמעניין כמו בכל קראנו אליו – כי תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, תמונה יפה כולה, כי תשא עיניך השמימה וראית – כבר, זה זכות, מסתכלים למעלה.
קודם אמרנו שלא צריך להסתכל למעלה. בכל קראנו אליו לא צריך להסתכל למעלה, צריך להסתכל למטה, צריך להיכנס לעומק התהום, לשאול תחתיות, זה עובד בדיוק כך. למה צריך כן להסתכל למעלה? כתוב באמת פן תשא עיניך השמימה, לא צריך. זה עובד בדיוק כך גם בלי זה. אנחנו צריכים להיות פנים בדרך התפילה, דרך העבודה, לא צריך. זה עובד בדיוק כך, בכל קראנו אליו. זה עובד כך גם.
ובא מישהו שכי תשא עיניך ואתה נדחה. כלומר, הוא מרגיש מוכה בעצמו, הוא מרגיש חלש, אני אדם קטן, אני מסתכל על הכוכבים, על המלאכים, על ה… ונדחת והשתחוית להם ועבדתם.
אומרת התורה, משה רבינו, אשר חלק ה’ אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים. אתה צודק, הקב”ה עשה את העולם, הוא חילק לכל העמים את כל השמש והירח, צבא השמים. אבל אתה לא שם, אותך הוציאו ממצרים. בשבילך זה שאתה נדחה, בשבילך זה שאתה נדחה ונדחף.
הוצאנו מכור הברזל
ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה. רק אתכם הקב”ה הוציא ממצרים, מכור הברזל. כור הברזל פירושו שאין שום דרך לצאת משם. אין שום דרך לצאת. זה צינור של אש ששורפים שם את הברזל, כן? יוצא משם אחרת.
לא, אפשר לצאת. והוא יכול לצאת משם ולא לגעת בכל קליפת הברזל. יש מלאכים, מלאכים של אש, שרים של אש, זה קורה, לא אפשר לדבר איתם אפילו, לא צריך לדבר איתם. יש עץ החיים דעת טוב ורע, יש עץ החיים בקליפת הברזל. עץ החיים הוא נחלה, הוא חלק ה’ עמו.
קו ישר
והוא יכול ללכת ישירות, ישר, קו ישר, קו ישר, ישר. אני לא יודע, אולי דיברנו על זה מספיק, צריך רק להאמין בזה קצת, ולפעמים לעשות קצת.
עד כאן.
חירות ופשטות האלוקות – העבודה של יציאת מצרים
סיום הדרשה: הדרך הישירה לאלוקים
זה יוצא אחרת משם. לא, אפשר לצאת. אפשר לצאת משם ולא לגעת בכל כור הברזל. יש מלאכים, מלאכים של אש, שרפים של אש, זה קורה. לא אפשר לדבר איתם לפני כן, לא צריך לדבר איתם. יש מלאכים של יוצא, יש מלאכים של כור הברזל. אפשר ללכת עוד יותר רחוק, חלק ה’ עמו. אפשר ללכת ישירות, ישר, קו ישר, ישר. אני לא יודע, אולי מדברים על זה מספיק, שיאמינו בזה קצת ולפעמים יעשו קצת. עד כאן קצת דרשה.
חזרה לשיעור: סיכום כל השיטות
נחזור לשיעור שלנו, ונסיים את הנקודה. כבר רציתי להגיע לעוד פשט, אבל לא הגענו לזה היום. בזה אנחנו משלימים את כל הדברים, את כל השיטות, את כל הדרכים.
יש כאן את מה שמשה רבינו לימד, זו הדרך של אברהם אבינו, שאפשר ללכת ישירות אל ה’. יש כאן את מה שהוציאו מהמדרגות, היו שבעים אומות, פעם היה כך, אבל היום זה לא כך, זה לא נוגע, זה לא חל עליך, זה לא חל על שום אדם באמת אחרי יציאת מצרים. יודעים שאפשר. “כי אתם המעט מכל העמים”, נו. יש עבודה שמחייבת, שחייבים מזה. “שמע ישראל ה’ אחד”, זו העבודה, כן? מזה יוצאת עבודה. צריך להתחייב, “ליבי אחד ליבי משפשמים”, זו העבודה שיוצאת מזה. יפה מאוד.
הצד השווה: היכולת – אפשר
אבל העיקר, וזה הצד השווה שבהם, היא היכולת. אפשר. אפשר, “כי מאת ה’ יצא הדבר”, כן? זה החידוש. אפשר. יודעים מה אפשר? אפשר לדבר עם ה’, כמו שהוא. אני כמו שהוא, הוא כמו שהוא. לא צריך לשנות כלום, לא צריך ללבוש כלום, לא צריך לעשות כלום. זה אפשר. וזה עימות איתו, אבל זה חירות. זה נותן לאדם חירות.
הסכנה של אלים קטנים
זה לא אומר להיפך שמישהו אומר שצעצועים בכיס היה טוב. לא, להיפך, שלצעצועים יש חיסרון גדול, שהם קטנים, צעצועים קטנים. הם עושים לאדם, ככל שהצעצוע של האדם קטן יותר, כך הדימוי של האדם מאלוקים נעשה קטן יותר. זה מה שזה אומר, כן? הוא עושה אותו קטן. חשוב על זה. ככל שאדם חושב שהאלוקים שלו כל כך חרדי, הוא החרדי הכי גרוע. הוא באמת לא יכול, הוא באמת לא יעשה. הוא משיבה תחת מצרים.
מעשה: החסיד החב”די והליטאי
יודעים את המעשה, היה יהודי חסידי חב”די, הוא שאל ליטאי מה הוא חושב על גדולת השם, אומר, הקב”ה רוצה לבטל אותו, מה הוא צריך לעשות? אמר לו, לעשות אש גדולה ולשרוף. היהודי צריך להישרף ביחד עם האלוקים שלו. זה לא אלוקים, אלוקים שצריך לעשות אש, הקב”ה רוצה לבטל, הוא מבוטל באופן רגיל. זה אמר החסיד החב”די מהר”ל מפראג, צריך קצת להסביר את האלים הקטנים. אין שום דרך. מי שחושב שהאלוקים שלו כך, הוא יישרף ביחד עם האלוקים שלו. אם יש לך אלוקים שאתה יכול להישרף ביחד איתו, זו הבעיה.
המדרש תהלים: מבחן האש
כתוב במדרש תהלים, פסוק בפרק ל”ד, “רגשו גוים”, כתוב שם, מסבירים את הפסוק “כי באש ה’ נשפט”, אומר, “אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כן”. דוד המלך אומר, הולכים לקחת את כל האלים, כל האנשים יתכנסו, זה משל, זה מעשה שהיה, לאסוף את כל האנשים ולומר, מי צודק? נו, “כל לאומים יאספו יחד ויאמרו”, בואו נראה מי האלוקים האמיתי, איזה עם הכי טוב, מי יישאר?
ואומרים כך, צריך להתכנס, אי אפשר לומר שאחד קיבל עדות אחרת מהשני. דבר פשוט, שכל אחד ילך לאש ביחד עם האלוקים שלו, מי שיצא, הוא יישאר. וכך הוה, הולכים כל העמים, כל אחד נכנס לאש עם האלוקים שלו, והאלוקים נשרף, גם הוא נשרף. והיהודי נכנס לאש ביחד עם האלוקים שלו, והם לא נשרפים. למה הם לא נשרפים? “כי נס נברא באש ואינו נאכל”. אלוקים לא כך.
האלוקים היהודי – פתח לכולם
האלוקים היהודי, לומר “אלוקים יהודי” זה גם קצת שקר. הוא האלוקים היהודי כי היהודים עשו את זה פתח. משה רבינו בא עם עימות כזה ואמר, אפשר לעבוד את האלוקים, מותר, מותר לעבוד את האלוקים, לא צריך לדעת שום דבר אחר. זה הוא אמר, זה כל העניין. לכן הוא נקרא האלוקים היהודי, לא כי הוא יותר אלוקים יהודי מאלוקים אחר. אבל זה חידוש. בינתיים באים היהודים ומאמינים בזה. לא יודע, אם עוד אחד שניים גויים יאמינו בזה, גם טוב. אבל זה הדבר.
וכשיהודי לא נשרף, הוא יכול לאהוב אותו לעולם. אלוקים אוהב אלוקים, אוהב יהודי יהודי. זה כל החידוש, זה כל העניין של יציאת מצרים. זה אומר שעכשיו יהודי הוא בן חורין, עכשיו הוא לא משועבד לכלום. יהודי הוא בן חורין.
חירות – בן החורין האמיתי
ואומרים תמיד, הרי אני נקרא עבד לה’? לא. אצל האלוקים שלו אין כזה סוג אלוקים שלוקח עבדים. יש אלוקים שצריכים עבדים, יש דבר עבדים, שלוקח עבדים. האלוקים לא מתפעל. אבל הדרך שהאנשים מבינים אלוקים, הדרך היחידה שמגיעים אל אלוקים היא משהו שרשרת, משהו מהלך, משהו מחיצה. זה גלות.
מה זה יציאת מצרים?
מה זה יציאת מצרים? מה הוציא הקב”ה בעצמו, “והוצאתי אתכם”, “והוצאתי אתכם”. הקב”ה הוציא את עצמו ממצרים. כשהוא אמר שלא הולכים, לא צריך מחיצות, לא צריך כלום, לא צריך שום חילוק, לא צריך נוסח ספרד, לא צריך נוסח אשכנז, או מה שהשער הכולל לא חילוק. הדבר האחר, הכל שטויות. יש רק אלוקים אחד, ורק אותו צריך לעבוד, ולא צריך שום חילוק איזו דרך. כל הדרכים מגיעות לאותו מקום. “כל קוראנו אליו”. מובן, צריך להבין מה זה אומר. אבל זה… זה משה רבינו פתח ביציאת מצרים, זה הקב”ה פתח ביציאת מצרים, והוא באמת הוציא עם היהודים, “ויוציאו את כל צבאות ה’”, הוציא עם היהודים למעלה.
הם הראו, זה אומר “ומורא גדול זו גילוי שכינה”. הם הראו, הראו איך הם יכולים לראות את זה. אני לא יודע אם אפשר לראות את זה. הם הראו שיש אלוקים שהוא למעלה מכל הגבלות העולם. יש, ואפשר לראות את זה, אפשר לעבוד אותו, אפשר.
חירות הלכה למעשה: דתי וחופשי
כשאדם מבין את זה, הוא באמת בן חורין, בן חורין אמיתי. הלכה למעשה, הוא מרגיש יותר חופש. הרבה פעמים חושבים שככל שאדם יותר דתי, הוא פחות חופשי. ההיפך של דתי, העומק של דתי… דתי זה באמת מצרים מסוימת אם מישהו מסתכל על דתיות כך. אבל ההיפך של חופשי הוא עוד יותר חופשי. חופשי זה לא מספיק חופשי. מה שקורא חופשי זה לא מספיק חופשי.
המגבלות של “חופש”
למה הם לא מספיק חופשיים? מה צריך להיות התקוע בעולם? הוא תקוע בתפיסת המחשבה שלו, תפיסת עולם שלו. כל העולם בנוי על זה. זה עובד כך, צריך להיות כסף, וכן הלאה. הלכות שונות, מה שהוא חוק של השנה, אין דרך לצאת מהם. החוקים החילוניים, החוקים של העולם, הוא המלך, למשל פוליטיקה, כן? יש נשיא, הוא נשיא! טוב לו לבדו! אין דרך לצאת ממנו.
הקשר היהודי עם אומות העולם
מה בא יהודי בקשר כזה עם אומות העולם הנכריות, חנינא שלא לומר, כן כן, עולם הזה אתה מלך ויפה מאוד, אנחנו צריכים לציית לך. אבל אתה מדבר על אלוקות, מפרסם את הקשר שלך עם הקב”ה? אתה עם כלב אתם אותו דבר. זו חירות לומר, להאמין, לומר שהמלך, מלך מלכי המלכים, אומות העולם הנכריות מנהלות את העולם, המעצמה, לומר לו כן כן, אתה מאוד טוב בעולם, במה שנוגע לעולם, ומה שנוגע לעולם אומר על העולם גם אחר כך יבוא. כן, כי אני, האמונה שלי, הקשר שלי לאלוקים, הוא לגבי מה שאתה אתה עם כלב אותו דבר. אתה כלב, אתה כלום. אה, גם כלב בא, כלב צריך לחשוב. אתה כלום.
למה אתה כלום? כי יש לי קשר עם דבר שהוא פשוט, דבר שהוא נורמלי מכל מתגער עולם כך. אתה כאן מה שטוען אותו דבר. אתה יודע שזה גן, לא לנדר כמו חנצה. בעל שם טוב שומר. שהבעל שם טוב יגיד ליהודי, מה יודעים שאתה לא יכול לך אל הקב”ה ככה. מה יודעים שזה עד וקל בן שווה. כי אלוקים לא עושה שום חילוק בין החנצה לבעל שם טוב. הוא לא עושה שום חילוק כלום. אם מישהו מתכוון אליו, מתכוון אליו. מתכוון אליו. מתכוון אליו. אין שום חילוק. זה נקרא חירות יותר יותר יותר להיות חירות גדולה יותר מזה.
החופש האמיתי של יהודי
יכול להיות חופש גדול יותר. יכול להיות מישהו שיותר כף שמי שיבט מלכות מכל שיבט של עולם מאלה, זה לא יכול להיות, אין לי מה להגיד, כל אחד כמה חופשיים שיהיו, בסוף הוא, הוא צריך לשלם מיסים, בסוף הוא נתון למלכות, לעובדות של העולם, אבל יהודי, יהודי שיודע מה זה אומר יהודי, הוא בגדרה לא זה, ודאי, הלכה למעשה להיפך, הלכה למעשה אין בעיה, מה שצריך לשלם מיסים, אשלם מיסים, אין בעיה, מיסים ועולם הזה, הכל בסדר, צריך להיות מחובר למלך, דרשו שלום העיר, וכן הלאה.
אבל בשכל שלי, בדעת שלי, מה עושה אותי אדם? מה מחיה אותי באמת? במה אני מתנחם? מה לא נעים לי? מה הבטחון שלי? “סורו אכסבי”? מה זה דעת? זו חירות עולם. את החירות הזו אי אפשר לקנות. זה דבר שבמובן מסוים משה היה דעת. יהודים הם עם כל כך עקשן והם לא מתפשרים. הם אף פעם לא התפשרו יותר מדי עם יותר מדי מלכויות. ותמיד, יש בזה חסרונות, כל דבר יש חסרונות ומעלות, משלמים מיסים, אבל אנחנו לא באמת נכנעים למלוכה של אף אחד. לא באמת.
יהודים – עם עקשן
אפילו שאול המלך לא היה מספיק טוב לשמואל הנביא, כן? “שום תשים עליך מלך”. אפילו מלך, הצדיק הכי גדול שאפשר למצוא, אבל מלך על יהודים? הקב”ה הוא מלך. “לא ימכרו ממכרת עבד” – אין שום דבר שאפשר למכור יהודי בשבילו, למכור מישהו שיצא ממצרים.
סיום: חירות תלויה בפשיטות אלוקות
נו, זה עד כאן השיחה של היום על חירות, איך חירות תלויה בפשיטות אלוקות. ככל שמפשיטים יותר את אלוקים, נעשים יותר בני חורין. והעבודה של זה, העובדה היא שאפשר, והעבודה היא שצריך להאמין שאפשר, וצריך להסכים שאפשר. ככל שיש תפיסה יותר מופשטת של אלוקות, ולא עוקבים אחרי כל הדברים האלה, ניטשה עם כל הדברים האלה, מבינים שהכל אחרת, זה עד כאן, ועם זה יוצאים ממצרים.