סיכום השיעור 📋
חירות = אחריות: הסיכום המלא של השיעור
—
I. עקרון היסוד: חירות אינה חופש מאחריות — חירות היא אחריות
1. היסוד הבסיסי
“עבדים היינו” – עם ישראל יצא מעבדות לחירות. זה מספיק לשנה שלמה. חירות אינה שמתייחסים אליך “יפה”, מלטפים אותך, נותנים לך דבש. חירות היא אחריות – שמה שאתה עושה עושה הבדל.
2. ביקורת על “הפצצת אהבה” / קבלה בלתי מותנית
כל הדרשנים שאומרים “הארי מי קארפי, אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה” – זה אותו מנגנון כמו מנהיג כת: הפצצת אהבה → הופכת אנשים למשועבדים, לעבדים. הרשע של ההגדה – האב לא צריך להיות נחמד; הוא צריך “להקהות את שיניו”. זה קירוב אמיתי: אני כועס עליך = אני מכבד אותך כאדם נפרד.
מי שאומר “אלוהים אוהב אותך בכל מצב” – הופך אותך לבהמה, לוקח ממך את האנושיות שלך, הופך אותך לפסיווי.
—
II. יסוד פילוסופי: סיבה ותוצאה = חיים
3. נשמה = סיבה = בחירה
חכמה = הבנה; מעשה = עשייה. סיבה ומסובב. נשמה פירושה: משהו שיכול להיות סיבה (cause). זו בחירה, אלו חיים. אדם מת = מי שלא עושה; אדם חי = מי שעושה.
4. “זריקה החוצה” ו”הכל מותר” — שני צדדים של אותה פסיביות
– “עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר” – כשהכל הופך למותר, אתה שוב עבד (= אפיקורוס).
– אבל גם מי שאומר “אני מקרב את כולם” – גם זורק אותך החוצה, כי הוא אומר: אתה לא עושה שום הבדל.
– להישאר בכלל = אתה לא אפיקורוס, אנחנו לא זורקים אותך החוצה, אבל אתה גם חייב להתייצב.
—
III. ראיות מעשיות: עליות, בית כנסת, פעילות
5. מי צריך חיזוק?
אנשים שנלחמים על עליות (= פעילים ביהדות) – בכלל לא הולכים לבעלי בתים לחיזוק. הם בני חורין, הם לא צריכים את זה. אנשים שלא אכפת להם אם הם מקבלים עלייה – אלה שבאים עם דיכאון, עם “אני לא מרגיש שום טעם”.
6. חברתי מול יהדות בבית הכנסת
בבית הכנסת: החלק החברתי (קידוש, התרועעות) נחמד, אבל זה לא חלק היהדות. חלק היהדות = טקסים, מניין, קדיש, ניגונים – שם צריך להיות פעיל, אחרת אתה “לא חי” בזה. “להתפלל אפשר גם בבית” — אם אתה בא רק להתרועע, זו לא הנקודה.
7. זכר / נקבה כמטאפורה ל-agency
– זכר (בחינת agent): אם הוא לא הולך לעבוד, אין לו מה לאכול → מה שהוא עושה עושה הבדל → יותר שמחה.
– נקבה (“אל אישך תשוקתך”): גם אם הוא לא עושה, הוא מקבל → פחות agency → פחות שמחה.
– זה לא אומר וורקוהוליזם; העיקרון הוא שבכל תחום בחיים (אב, בן, איש בית כנסת, לומד) – ככל שאתה לא פעיל, אתה חומר בלי צורה.
8. בעיית “רשת הביטחון” / יותר מדי תמיכה
בקהילה עשירה עם יותר מדי תמיכה – אותה בעיה: שום דבר שאתה עושה לא עושה הבדל. “האם יש הבדל אם אני בא עם כסף מעסק או מקופות צדקה?” – הדולר זהה, אבל האדם לא זהה.
—
📌 [סטייה צדדית א]: הגנב בעיר / בית זונות / תפקיד הרב
בערים הישנות לכל אחד היה תפקיד – הרב, השיכור, הגנב (גמרא שעיר צריכה גנב). בית זונות: תמיד היה, תמיד יהיה. מחלוקת הרמב”ם עם הראב”ד האם יש בכלל היתר (פילגש), רמות שונות של איסורים. האם הרב אחראי שנשים הולכות למקווה? – בוודאי זו עבודת הרב (לוודא שיש מקווה, שהולכים למקווה), אבל לא לשלוט בחיים הפרטיים של כל אחד.
—
IV. מציאות הלכתית: רמות של איסורים
9. תפקיד הרב
זנות תמיד הייתה מציאות בערים יהודיות – זה לא חדש, זה לא ייעלם. יש רמות של איסורים – נידה דאורייתא, דברים אחרים אולי רק דרבנן. תפקיד הרב הוא לוודא שאנשים מגיעים לעבירות קטנות יותר ולא לגדולות יותר – זו “העבודה הבסיסית” של דמות סמכות.
10. נגד זריקה החוצה – אבל גם נגד קבלה עיוורת
לזרוק אנשים מבית הכנסת זה סימן לחולשה – כשלא יכולים לנהל דיאלוג. אבל גם להכניס ולקבל את כולם באופן עיוור בלי שום שיחה זו גם חולשה. הדרך האמיתית: שני הצדדים צריכים להיות חזקים, אנושיים, ולדבר.
—
V. אין דבר כזה “נושר” – נגד האשליה של אלטרנטיבה
11. לא קיימת חבילה מוכנה ל”יציאה”
אין קהילה אלטרנטיבית מוכנה – לא בעולם החרדי, לא בעולם החילוני. ל-OTDs אין מקום שקולט אותם. “אתה לא יכול להצטרף לשום דבר”. אין “בחוץ” – שני הצדדים, חרדים וחילונים, דמיינו שיש משהו אחר לאן אפשר לברוח. זו דמיון.
12. משל מגט – “יציאה” לא פותרת
אנשים באים ורוצים להתגרש כי הם לא יכולים להסכים (אפילו על דברים קטנים כמו זמירות שבת). אבל גט לא פותר את הבעיות – זה רק מוסיף סיבוכים. “גרושה נשאת לגרוש” – כל הבעיות נשארות. אין “עולם הגרושים” שפותר משהו. העיקרון המרכזי: תישאר ותילחם (במובן של להילחם על הקשר).
—
VI. מחלוקת היא פתרון, לא בעיה
13. הטיעון הפילוסופי המרכזי
מחלוקת היא איך החיים עובדים. כששני אנשים לא יכולים לדבר, מחלוקת/מאבק הוא המנגנון שמכריח אותם להגיע לתוצאה.
משל ממלחמה: קלאוזביץ – מלחמה היא פתרון לבעיה, לא הבעיה עצמה. ניצחון פירושו ששני הצדדים יכולים להסכים על נרטיב אחד (כמו אמריקאים וגרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה). מאמר של אלי רוטנברג נגד תיאורטיקן שאמר שניצחון = רצח עם: רוטנברג עונה שניצחון פירושו רק שמגיעים לאחדות.
📌 [סטייה צדדית ב]: ילדים ושלום בית
הקלישאה ש”ילדים טובים יותר כשההורים נשארים ביחד” – זה הומצא על ידי “איזה ראש ישיבה בשנות ה-80” וזה שקר. ילדים טובים יותר כשההורים נלחמים באמת בבית שלהם, כי הם נלחמים ממילא – רק בבתים אחרים.
—
VII. בני חורין = אנשים שאכפת להם (caring)
14. “I don’t care” = ויתור על agency
כל פעם שאתה אומר “לא אכפת לי” אתה מוותר על חלק מה-agency שלך, מהאנושיות שלך. ר’ אלימלך מליז’נסק: בחור צעיר שלא אכפת לו שהבית לא נקי – הוא מעולם התוהו.
15. פסיביות = מוות
“לתת לזה לרוץ” פירושו מוות – “עני חשוב כמת” – כל בחינות “חשוב כמת” הן בחינת פסיביות. תמיד הפתרון: לעשות יותר – לא שטויות, אבל לעשות. ייאוש וויתור פירושם שאין מה ללמוד.
—
VIII. Ownership – המפתח לפתרון בעיות
16. Being needed פותר בעיות
אנשים שיש להם ownership על משהו – הבעיות שלהם נפתרות. כשמרגישים שצריכים אותך, שלא יכולים לזרוק אותך – זה פותר “הרבה מאוד” בעיות. Disaffection עם נשים/גברים באה מהדמיון ש”לא צריכים אותך” – שהבית יכול להמשיך בלעדיך.
מעשה: אחד נסע לרבי, והבית “נסע על גלגלים” – כי הוא לא עושה שום דבר “באמת”, אבל עצם נוכחותו שומרת על סדר.
📌 [סטייה צדדית ג]: מערכת החדר ודיכאון
החדר (לא “בבא דרבא”) מלמד ילדים שהכל ממשיך בלעדיך, לא צריכים אותך. לכן כולם מדוכאים, ואז שולחים אותם לפסיכולוגים.
17. כל אדם רוצה להיות חשוב – אבל עם גבולות
כל אדם רוצה להיות חשוב – אפילו האדם הפשוט ביותר בבית הכנסת דוחף את השולחן שלו, משהו. אבל לרצות להיות חשוב בכל מקום, כל הזמן, זה חיסרון. התורה נותנת לך רשות להיות חשוב במקומות מסוימים.
—
IX. נגד “ענבי שועלים” (Sour Grapes) – התירוץ השקרי
18. קודם הוכח שאתה יכול
כשמישהו לא יכול לעשות משהו, הוא מחליט שזה לא מעלה לרצות את זה. זה “sour grapes”. קודם הוכח שאתה יכול, ואחר כך תוכל לומר שאתה לא רוצה. אם אתה לא יכול לבנות ארמון עם כל התענוגים, ואתה אומר “זה כלום” — זה לא אמין.
19. האם צריך לרצות הכל?
כן — כל מה שאפשר לרצות, צריך לרצות. אבל — רק בדברים שבהם כבר מעורב. אם לא מעורב, לא מחויב. אבל אם כן מעורב, צריך לשאול: האם אני מעורב בתור בן חורין (עם תשוקה ומשמעות) או בתור עבד (מכני, מת)?
משמעות באה דרך העשייה עצמה. לא שצריך קודם למצוא משמעות ואחר כך לעשות — העשייה היא המשמעות. אם אין תפקיד בשבילך, אתה לא שייך שם. אבל אם יש תפקיד — אתה צריך למלא אותו.
—
X. “ממלכת כהנים” – היסוד התורני ל-agency אינדיבידואלי
20. אצל אומות העולם מול אצל יהודים
“ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” ו“כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו”:
– אצל אומות העולם: הכהן (כומר — יתרו כהן מדין, פוטיפרע כהן און) דואג לתפילה, לניסים, לקשר עם האלוהים. האדם הפשוט שולח את הכהן למדבר פעם בשנה. פרעה מדבר לאלים עבור כל מצרים — זו מערכת של עבדים.
– אצל יהודים: כל יהודי מדבר עם הקב”ה ישירות (סטרייט). אי אפשר לומר “הרב מתפלל כבר, אחד קורא כבר, אני לא צריך”. כולם צריכים לקרוא, כולם צריכים להתפלל, כולם צריכים להיות פעילים.
21. הטענה המרכזית
אם היהדות הייתה מערכת שבה הרב עושה הכל בשבילך — מה ההבדל בין זה לבין להישאר במצרים? “מה לי הכא מה לי התם?” — אני ממילא עבד. כל הנקודה של יציאת מצרים היא שלא להיות במערכת כזו.
📌 [סטייה צדדית ד]: דוגמת המניין
המחשה מעשית: בבית הכנסת (הוא מזכיר “בויאן”) לעיתים קרובות אין מניין ביום חול. מניין לא צריך רק 10 אנשים — בית כנסת קהילתי אמיתי צריך 20-30 אנשים. ממילא — צריכים אותך. כשצריכים אותך, אתה עושה משהו. כשאתה בא וצריכים אותך — אתה בן חורין שעושה.
—
XI. “כל יהודי הוא מכריע” – דוגמת הדינר
22. עבודה מתה מול עבודה חיה
כל הבעיה של “אני עושה” או “אני לא עושה” היא סימפטום של המחלה העמוקה יותר. כל יהודי הוא מכריע — זה “נאמר יפה בכל דינר”, אבל אנשים לא חיים את זה.
בדינר (או כל אירוע קהילתי): אלה שעושים משהו — הם בני חורין, מנהיגים. אלה שלא עושים כלום — זו “עבודה מתה”. אם טוב להיות חי ולא מת, צריך לדאוג שלכולם יהיה תפקיד — פעם הוא מדבר, פעם השני. למי שהם “עבדים” שלא רוצים לעשות כלום — צריך לזרוק אותם עד שהם עושים משהו. (חצי הומוריסטי אבל עם נקודה.)
—
XII. נגד התירוץ של “תכונת הנפש” (טבע מולד)
23. התקפה חדה
התירוץ האהוב: “זו תכונת הנפש שלי — ככה נולדתי”.
– “זה תירוץ. אני לא קונה את זה. ואתה לא צריך לקנות את זה”.
– אתה מערבב עובדות עם פרשנות של עובדות. העובדה היא שאתה לא עושה. העובדה היא שאתה גם חושב שלא צריך. אבל הפרשנות שלך — שזה בא מ”תכונת נפש” מיסטית — לא מוכחת.
– “ניסית את הדרך האחרת?” — אם לא, אתה לא יודע שאתה לא יכול.
– המושג של “שורשים” (roots, טבע הנפש) — “אף אחד מעולם לא ראה את זה, זה בכלל לא מתחיל, זה לא הגיוני”.
– פרשנות אלטרנטיבית: אולי אתה לא רוצה כי אתה לא עושה, ואתה משכנע את עצמך שזה נכון — לא להיפך.
—
XIII. ניגוד עץ-אדם
24. “It’s YOU talking”
עץ לא מדבר, אדם מדבר. כשמישהו אומר “הוא מדבר דרכי” (הרב מדבר כבר, אני לא צריך) — “It’s YOU talking. אף אחד לא עוזר לך”. זו זכות לדבר, לנהל שולחן, לדבר על יציאת מצרים בלילה.
📌 [סטייה צדדית ה]: דוגמת החתונה
כשמישהו עושה חתונה — אם יש לו צורך אמיתי, שיעשה. זה לא צריך להיות בשביל תשומת לב. אדם ספציפי (“אשר”) מוגן שהוא לא מחפש תשומת לב.
—
XIV. נגד הטענה “אני מת מבפנים” — הנקודה הסופית
25. דוגמה אישית
להתפלל בסטבניץ — כשלא הולכים לעמוד — “אני מת, אין לי סבלנות”. זה מוכר בעצמו. אבל הנקודה: “אני צריך לעשות הכל”.
26. “לא להיות מת” — לא “לא לעשות”
“I don’t think you should do anything where you’re dead”. אבל זה לא אומר שלא צריך לעשות — זה אומר שלא צריך להיות מת. משמעות באה מעשייה — “משמעות היא מעשייה”.
27. שינה ולהיות מת
“יודע כמה זמן אתה הולך להיות מת לפני שנולדת ואחרי שתהיה נפטר? אלפי שנים”. — הזמן הקצר שחיים, צריך לחיות. מותר לישון, מותר לנוח — אבל לא להיות מת כשחיים.
—
סינתזה שלמה של השיעור:
יציאת מצרים פירושה: כל יהודי יצא ממערכת שבה הכהן/פרעה עושה הכל — למערכת שבה כולם מדברים עם אלוהים בעצמם. חירות = אחריות = העשייה שלך עושה הבדל. לכן:
1. “הפצצת אהבה” / קבלה בלתי מותנית היא עבדות — היא הופכת אנשים לפסיוויים
2. אין “בחוץ” — לא OTD, לא גט, לא בריחה
3. מחלוקת/מאבק הוא הפתרון, לא הבעיה
4. “ענבי שועלים” לא לגיטימי — קודם הוכח שאתה יכול
5. “תכונת הנפש” היא תירוץ, לא עובדה
6. משמעות באה דרך עשייה, לא להיפך
7. Ownership ו-being needed פותרים בעיות
8. מי ש”מת מבפנים” עדיין במצרים — והזמן הקצר שחיים, צריך לחיות.
תמלול מלא 📝
חירות ואחריות: היסוד של היהדות
היסוד הבסיסי: מעבדות לחירות
רבי יוסף:
רבי יוסף, רבי יוסף, אני רוצה לומר לך דבר חדש, עיקר היסוד. אני יכול לומר מילה אחת, ואתה יכול למחוק את הסרטון, זה מספיק לשנה שלמה, בסדר?
עיקר היסוד של היהדות הוא… עבדים היינו, עבדים היינו לפרעה במצרים, בלשון אבותינו הקדושים, יהודים הלכו מעבדות לחירות.
חירות פירושה אחריות, חירות לא פירושה לשכב ולהיות נחמד אליך.
ומה הראיה שלי? כל הדרשנים אומרים, כן, הארי מי קארפי של היהדות, you’re nice to them, ומלקקים אותם, ונותנים להם לאכול דבש, שטויות מטולטלות.
אף אחד לא צריך שיתנו לו דבש, ילדים קטנים. זה אומר לשמור אנשים משועבדים, כל מנהיג כת יודע את זה, איך משיגים אנשים? יש להם מילה לזה, love bombing, בסדר?
איך אנחנו אוהבים אותך ואנחנו מקשיבים לבעיות שלך ואתה מרגיש כל כך נשמע ונראה ומקובל. וככה עושים אנשים לחברי כת. משועבדים, עבדים.
זה איך קונים לקוחות עבדים אצלך, זה איך קונים עבדים, על ידי להיות נחמד אליהם.
לימוד האדמו”ר הקדוש מאגודה: לחרוק שיניים
האדמו”ר הקדוש מאגודה אומר כך, יש לך בן רשע? מה עושים איתו? צריך להיות nice אליו ולקבל אותו ואנחנו אוהבים אותך בכל מקרה? לא!
מה הוא אמר? צריך לחרוק שיניים. יודע למה? כי זו הדרך היחידה להיות מקרב אדם.
אתה חרוק שיניים עם עצמך, אני חרוק שיניים איתך גם. אני מכבד אותך. בלוי לוחם בלוי, לא יבוא לו. פירושו שאני לא יכול להשיב? אני יכול גם. בוא נילחם. זה… אה, חירות.
אם אני תמיד מקבל אותך, אז שום דבר שאני אומר לא אומר כלום. זכור, כל העניין של להיות בן אדם הוא סיבה ותוצאה. זה חכמה וזה מעשה, נכון?
חכמה זה להבין ומעשה זה לעשות, נכון? הדברים שאתה עושה עושים הבדל, כן, הם גורמים לדברים. סיבה ומסובב, סיבה ומסובב, ואיך אני יודע לא.
הנשמה והבחירה: ההבדל בין חי ומת
אתה יודע, זה מה שזה אומר להיות חי, להיות בעל נשמה פירושו משהו שיכול להיות סיבה, נכון? זה תיקון שלך, להיות בעל בחירה, זה תיקון של משהו אני לא יודע מה. זה פירושו להיות חי, נכון? זה נקרא נפש.
אדם מת הוא מי שלא עושה, חי הוא מי שכן עושה.
אז כל מי שאומר לך שאלוהים אוהב אותך לא משנה מה אתה עושה מרחיק אותך מאלוהים. הוא הופך אותך לבהמה של הקב”ה. הקב”ה עשה אותך בהמה, ברוך השם. אתה יכול ללכת למדרשים לראות. אבל הקב”ה גם עשה בני אדם. יש אדם, יש בהמה, יש את העניינים. אבל העצם, הקב”ה עשה בני אדם להיות בני אדם, לא להיות בהמות.
וזה אומר שזה מאוד מאוד… אתה חושב שאתה עוזר למישהו על ידי לומר לו שהקב”ה אוהב אותך לא משנה מה? לא, אתה פוגע בהם. אתה משפיל אותם. אתה לא מרים אותם, אתה משפיל אותם. אתה הופך אותו לפסיבי, פסיבי ככל האפשר. אין הבדל מה אתה עושה, אנחנו תמיד נקבל אותך. מה אתה מכניס לראש?
הבעיה של פסיביות
אנשים צריכים את זה. כבר דיברתי על זה פעם, whatever, לכל מיני דברים מקולקלים, כי הכל מקולקל, ו-whatever, אין לי כוח לזה. אבל למעשה, במציאות, זו הדרך לעשות את זה, שמה שאתה עושה עושה הבדל. ואתה תכה, אני אכה אותך בחזרה.
השאלה של הוצאה
רק כדי להיות ברור, הדבר שאנשים דואגים שהולכים להוציא אותך, כן? להוציא זו דרך אחרת לומר שזה לא עושה הבדל, נכון? עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. כן, אתה מבין שנעשית לו כהיתר, אתה כבר עבד. עבד במובן של whatever you do, it doesn’t matter, נכון? אתה כבר אפיקורוס, אין הבדל מה אתה עושה, לא. זה לא יותר טוב.
להישאר בכלל פירושו שאתה לא אפיקורוס. כן, אנחנו לא נותנים לך לצאת. אנחנו לא נותנים לך לצאת. לתת לך לצאת זה מה שאומר “אני מקרב כולם” זה גם לתת לך לצאת. יש אנשים שעושים הבדל, אתה לא האדם שעושה הבדל. אנחנו אוהבים כולם, כולם עבדים שלנו. לא, לא, זה לא עבד. אתה גם בן אדם, ומה שאתה עושה עושה הבדל.
אם היית שם, אולי לא היו יוצאים, היה צריך שאנשים יצאו פחות. זה לא שמוציאים אותך. קצת, אבל אתה גם צריך להתייצב.
תלמיד:
זה קו דק.
רבי יוסף:
זה לא קו דק, זה ברור וברור. והבעיה העיקרית של אנשים שאני יודע, כל הדיכאון וכל הדברים שאנשים צריכים חיזוק, והסיבה למה הם הולכים לבעלי בתים, זה כי הם לא נלחמים על עליות למשיח. אתה תראה שאנשים שנלחמים על עליות, הם בכלל לא הולכים לבעלי בתים לחיזוק.
תלמיד:
נכון?
רבי יוסף:
חשבת שהם יהיו low lives? לא, זה כי הם בני חורין. בני חורין לא צריכים חיזוק. בטח בני חורין צריכים מכות, זו בעיה, אתה לא יכול לעשות מסיבה. נסה את זה. אני לא אומר שלא צריך חיזוק אולי לרגע של להתרומם, אוקיי, whatever.
רוב האנשים לא כאלה. בטח? לא. רק כמה אנשים שהם נבך פגומים, כי הם כאלה, שום דבר שהם עושים מעולם לא עשה הבדל. אני מדבר ביהדות, אני לא מדבר בעסקים ודברים. רוב האנשים, אם הם בני מזל, מה שהם עושים עושה הבדל. אבל ביהדות, אפילו אז, נכון?
הבעיה של קהילות עשירות
אם אתה גדל בקהילה עשירה, או בקהילה שיש יותר מדי תמיכה, יש לך גם את אותה בעיה. אתה תצטרך לעבוד. בכל מקרה, יש הבדל אם אני מגיע עם כסף מהעסק או אני מגיע מקופות צדקה? אותו דולר. זו עוד דרך להפוך אנשים לא-אנשים, נכון?
תלמיד:
האם באמת לא צריך לעשות רשת ביטחון?
רבי יוסף:
אני לא יודע. אני רק אומר שזו בעיה. כי אז, שום דבר שאתה עושה לא עושה הבדל.
זכר ונקבה: המטפורה של סוכנות
גבר, אוקיי? אני רוצה בקרוב לדבר על נשים, אני לא יודע. גבר, מה זה הגבר, נכון? אני לא רוצה לומר… כן, לא, לא. אני מתכוון שהוא בבחינת סוכן. הנקבה היא… הנקבה היא יותר קרובה לסוכן. אני רוצה להיות כך. כשאני מדבר זכר, אני מתכוון לבחינת זכר, נכון?
זה מי שאם הוא לא הולך לעבוד, לא יהיה לו מה לאכול. נקבה, תשוקתך אל אישך, פירושו שגם אם הוא לא הולך לעבוד, יהיה לו מה לאכול. איזה יותר טוב? איזה עושה אדם יותר מאושר?
הראשון. יש לו אולי פחות שקט, אבל הוא יותר מאושר.
תלמיד:
זה אומר שאני צריך להיות workaholic ולעבוד ולצטרך לאכול ולקום מוקדם ולהיות כמו דינר?
רבי יוסף:
לא, זה לא אומר! אז מה זה אומר? זה לא אומר. אז מה זה אומר? לא אומר! אז מה זה אומר?
כי האמת היא גם, כמו שאמרתי לך, אמרתי את זה קודם. כל אחד, אדם חי הרבה מאוד חיים, נכון? אדם לא עושה רק דבר אחד ולא חי רק חיים אחד. הוא גם אבא לילדים שלו, וגם בן לאבא שלו, וגם אדם בבית הכנסת, וגם אבא שאומר לימוד, וכו’ וכו’ וכו’. הוא הרבה מאוד דברים.
אבל בכל תחום בחייך, בכל מקום שאתה חי, נכון, כל כובע שאתה חובש, במידה שאתה לא פעיל בזה, אתה לא אדם בזה. אתה חומר, לא צורה.
הראיה מעליות
וזו הסיבה, זה המקור למה אנשים שבאים אליי… אני אומר לך, אני מכיר קומוניסטים… אנשים שבאים אליי, בטח, אנשים שבאים אליי ומתנתקים מהיהדות, כולם האנשים שלא אכפת להם אם הם מקבלים עלייה.
עוד לא בא אליי אף בחור אחד שאכפת לו אם הוא מקבל עלייה, ויש מדבר ולא נותנים לו כי הוא נותן כסף או משהו שהוא יגיד, “יצחק, אני לא יודע, אני לא מרגיש טעם, אני לא הולך לשם.” שם לא שייך דבר כזה.
אני מדבר לך על אנשים, הרבה אנשים, והם הכירו הרבה אנשים, והם צופים בהרבה אנשים. זה תמיד ככה. ברגע, אם… איך הוא אמר לי? מישהו סיפר לי, אני רוצה כבר… רגע, רגע, רק כדי להיות ברור, אני לא מבין 90%, אבל בוא נניח לצורך הדיון, שאותם אנשים יכולים להימצא מושפעים בחלקים אחרים של היהדות.
תלמיד:
למה זה לא יכול להיות שבאמת לא אכפת להם מהעלייה שלהם, ואולי זה העלייה, וזה החלק שלהם לא?
רבי יוסף:
זה רק משל. משהו חלק זה צריך להיות.
אבל רק כדי להיות ברור, כל דבר שאתה עושה כשאתה מת זו בעיה. אז, אל תלך לבית כנסת. אם אתה הולך לבית כנסת, אתה מתנשק, לא אני סתם אומר. אז, אם אתה הולך לבית כנסת והולך לבית כנסת, זו אחת הפונקציות ש… זה נאמר, עושים הבדל גדול כשאדם עומד שם. אני מתכוון, זה לא דבר… הולכים לבית כנסת, מתרועעים, הולכים לקידוש.
אבל זה… זה לא החלק היהדות של בית הכנסת, נכון? זה החלק החברתי. זה דבר יפה. אבל, זה לא החלק יהדות של בית הכנסת. החלק יהדות הוא הטקסים, הטקסים, משחקים עם אחרים במניין, אומרים קדיש, שרים איזה ניגון ל”לכה דודי” וניגונים אחרים ל”מזמור שיר” וכולי וכולי.
ואם אתה לא פעיל בזה, אז אתה לא חי בזה.
תלמיד:
אמרתי שכולם צריכים להיות יהודי?
רבי יוסף:
לא אמרתי. הרמב”ם אומר ש”חסידי אומות העולם” אומרים על גוי, הוא התכוון “לקרב אנשים”. אין בעיה! אני לא אומר שצריך להיות יהודי. אני לא אומר כלום. אני לא יודע… אולי אני הולך כאן ממש רחוק מדי. אני לא רוצה לבלבל, אבל… משהו בראש שלי אומר לי שזה אמת.
תלמיד:
נגיד על אדם פרטי זה הגיוני, אבל אנחנו מדברים על כלל.
סטייה: תפקיד הגנב ובית זונות בעיר
רבי יוסף:
אני יכול לומר אפילו דבר ששווה. נגיד פעם, אתה יודע, בערים הישנות ידעו שלעיר היה רב, רב, תלמיד חכם, היה לעיר השיכור של העיר, הגנב של העיר, ה… אחר כך נעשה דבר כזה שצריך להפוך את הגנב לגנב, את הרכיל צריך לסגור, ו-whatever.
ומשהו, לפי מה שאנחנו מדברים עכשיו יצא שלא, כל עוד אנחנו מסכימים שיהיה לנו את הגנב בעיר, שהוא הגנב, הוא השנורר… גנב זו עבודה. גנב זו עבודה. אני לא יודע מה אתה אומר, אבל כל עיר צריכה להיות… עומד בגמרא, ושם יש רשימה של אנשים שחייבים להיות בכל עיר, סנהדרין, וגנב הוא אחד מהם. אני לא יודע אם עומד ממש שם, אבל פחות או יותר, עיר צריכה גנב, אוקיי? לא יותר מדי, צריך לוודא שסוגרים אותו לפעמים, לא יותר מדי לגנוב. עיר צריכה גנב.
תלמיד:
וכמו שאתה אומר, בית זונה לכאורה זה אותו דבר.
רבי יוסף:
למה עיר צריכה, ולא שעיר צריכה, אמרתי דבר כזה, זה דבר שלא אכפת לנו מזה. כמו בית זונה, אם זה יהיה, שיהיה במקום אחר. הרב לא אחראי שהוא לא מוודא שהנשים ילכו למקוה. זו עצם הכפירה.
תלמיד:
למה הרב צריך לוודא? זו עבודת הרב?
רבי יוסף:
לא. מה זאת אומרת לא? מה זאת אומרת לא? יש מחלוקת ראשונים על זה. הרב זה כבר עולם אחר. הרב זה כבר עולם אחר מאיתנו. יש מישהו נגד מה זה היחוד שכל אחד מביא.
אבל שוב, יש אנשים שצריכים ללכת לזונות. אני יכול לומר ביידיש, יש דבר כזה, אוקיי? יש בחורים, יש יונגעלייט שאין להם שלום בית. כן, למה לא? זו הלכה פסוקה.
תלמיד:
אבל הם מתווכחים עם הלכה, רבנו תם ורבנו יונה מתווכחים, אבל אני אומר לך שההלכה קיימת.
רבי יוסף:
יש דבר כזה, אוקיי? לא היה, תמיד היה, תמיד יהיה, אוקיי? אם אתה יודע על עיר אחת שאף אחד לא הלך לזונה, תגיד לי, כי אני לא יודע על זה. אוקיי? לא מה שהיה, לא מה שזה עכשיו, ולא מה שזה יהיה, כן?
עכשיו, יש הרבה איסורים, יש הרבה. זו שאלה, וברמב”ם יש מחלוקת רמב”ם עם הראב”ד האם בכלל יש היתר. כבר, מחלוקת גדולה, גדולה ולשונות, נכון? אבל המציאות היא, יש הרבה עבירות, ורמות האיסורים, נשאר לא, אחד מהם לא כמו השני, וערוות פנויה לא כמו דרבנן, אולי יש יחיד שיש רמב”ם שבכלל מתיר, ועושה פילגש. אני לא יודע אם יש רמב”ם.
תלמיד:
ובטח זו עבודת הרב לוודא שכל אחד… בטח. בטח. אני לא מבין, זו התורה.
רבי יוסף:
הדבר היחיד הוא אולי הרבנים. הם מוודאים שיש מקווה, שהולכים למקוה. בטח. ההלכה לא אומרת מי צריך לעשות את זה, התורה אומרת. התורה אומרת “אשה כי תזריע”. לא כתוב אולי הרבנים אומרים. הרבנים אומרים מה ההלכה היא מפני… טוב מאוד. אבל בטח זו עבודת הרבנים.
מחלוקת, בעלות, והדרך האמיתית של בני חורין
המציאות ההלכתית: רמות של איסורים
אבל אני אומר לך את ההלכה לפי דעתי. יש דבר כזה, אוקיי? לא תמיד היה, תמיד יהיה, אוקיי? אם אתה יודע על עיר יהודית שמעולם לא הייתה שם זונה, תגיד לי, כי אני לא יודע על זה. אוקיי? לא מה שהיה, לא מה שזה עכשיו, ולא מה שזה יהיה. כן?
יציאת מצרים: דער רוף צו זיין א בן חורין — אלעס וועלן און נישט זיין טויט
עכשיו, יש הרבה איסורים של הרבה, יש כאן שאלה של הרמב”ם, יש מחלוקת רמב”ם וראב”ד אם יש בכלל היתר. זו סוגיא גדולה, נכון? אבל המציאות היא, יש הרבה עבירות, ורמות של איסורים. לא מדברים כאן, אחד מהם הוא שני, ופנויה יחד עם פנוי אולי רק מדרבנן, ואולי לפי הראב”ד בכלל מותר, הוא אפילו לא עושה חילוק בין רמב”ם וראב”ד. בסדר? כן?
תפקיד הרב: לוודא שמגיעים לעבירות קלות יותר
ועכשיו, תפקיד הרב הוא לוודא שכל אחד… בוודאי! אני לא עומד, נדה היא דאורייתא, כל דבר אחר אולי דרבנן. הוא צריך לוודא שאם יש עבירה שהוא הולך למקווה. בוודאי! ובזמן שהוא לא… ההלכה, אני לא עומד מה התורה אומרת. התורה אומרת “אשת איש מות תמות”, “לא תקרב”. אולי הרבנן אמרו, הרבנן גזרו ייחוד עם פנויה, יפה מאוד. אבל בוודאי התפקיד של הרב הוא לוודא שמגיעים לעבירות קלות ולא לעבירות חמורות. זה התפקיד הבסיסי. כל התפקיד של רב הוא זה. רב, אני לא יודע מי, רב, או מי שזה לא יהיה, אני לא יודע למי אתה קורא רב, אני לא יודע מי ראש הישיבה, אני לא יודע מי. מי שהוא שהוא דמות הסמכות.
נגד סילוק: לדבר, לא להדיר
אבל הרב אומר שהוא מבין שצריך ללכת לבתי זונות, זה עושה מאוד… לא שהוא מבין, לכל אחד יש את התפקיד שלו. אני לא אומר שזו מצווה להיות זה. לכל אחד יש את התפקיד שלו. בית כנסת שאין לו פח אשפה ליד בית הכנסת אינו בית כנסת. וצריך לדבר, פשוט צריך לדבר.
מה אם מסלקים את אשת איש, מה, הוא הולך לבית כנסת אחר, אז זה לא הולך. אז פשוט אומרים לו שזה לא משנה איפה הוא הולך להתפלל, נכון? לפני שמסלקים אותו. סילוק אינו פתרון. סילוק הוא מה שעושים כשחלשים, נכון? כשלא יכולים באמת לנהל דיאלוג עם אנשים, נכון? ואותו דבר, להכניס ולקבל את כולם הוא מה שעושים כשחלשים, נכון? כשעושים, וכשחזקים, וכששני הצדדים חזקים, שני הצדדים הם בני אדם, אז, אתה כאן, אין דבר כזה שאתה יוצא.
כן, הבכורים פטורים, בסדר? אתה לא בכור, זה אומר שאתה לא בכור. אתה יוצא, נכניס אותך. אתה הולך לנשור? לאן אתה הולך ללכת עם הדבר הזה? לאן? אתה לא הולך לנשור.
אין “נשירה” – האשליה של אלטרנטיבה
אנחנו חיים בעולם הזה שבו תמיד יש כאילו איפשהו, אנשים דמיינו גם הפרומים וגם החילוניים. זו דמיון שתמיד יש איפשהו לנשור אליו, אתה יודע? מאז התקופות של… גם בורח. …כשאתה בשנה שלך ואביך כתב ספר, רואים רק מנטורים. אין הבדל. גם בורח? כן. כל ה-OTDs. אני מדבר עם בחור. יש לי את… בסדר, איך אתה יוצא? אולי תגיד לי. אתה יודע שאין שום… אתה יודע, אין כמו חבילה. כשאתה יוצא, ואפילו בשובבים אין חבילה. ילדה עם מכונית, עם… אין חבילה. אין… לא ללמוד, לא מה לעשות. אין חבילות אלטרנטיביות. אין חבילת קבלת פנים לכל OTD.
בקיצור, הם אותו משוגע כמו שאתה עכשיו. הם צריכים להתמודד. בדיוק כמו שאתה מתמודד עכשיו, הם לא הולכים לפתור כלום. אין… אין חדשות בשבילך. אם אנחנו רוצים להתארגן צריכים… זה לא… נשבעתי קהילה. אני נפה. איפה הקהילה בדיוק שחיה בתוכה כולם? אני לא יודע. בדיוק חיפשתי את זה, אין. אי אפשר להצטרף לכלום. אני מתכוון שאי אפשר. ואני מדבר מהאמת, אתה רוצה לדעת ברוטו, ואתה כבר יודע. אבל המציאות היא, שברוב המקרים, יש כמה קהילות שיש להן הסדרים שונים ודברים. אני לא מדבר. מה שאנחנו מדברים כאן, ברוב המקרים, אין בחוץ שאפשר… אי אפשר לנשור. בסדר?
משל מגירושין: גם שם “יציאה” אינה פתרון
ואני אקח את אותו דבר. בסדר, בנישואין זה אותו דבר. בסדר? כמה אנשים באו אלי וכמו, “אתה יודע, אני לא יכול להסתדר עם אשתי. יש לי מחלוקת איתה על זה ועל זה.” וכל אחד מהם, שני האנשים מרגישים שיש להם תירוץ טוב, והם לא צריכים להיות נמוכים. אני רוצה להסתדר איתה. אני חושב שצריך לשיר פעמיים זמירות שבת, היא חושבת שצריך לשיר רק פעם אחת. ובמוצאי שבת בכלל היא חושבת שלא צריך לשיר את הזמירות. אז, אני רוצה להתגרש. זה כבר יהודי… שתי שיטות, נכון? אין שתי שיטות. יש שני אנשים.
אבל בכל מקרה, והוא משכנע אותו, ואז הוא אומר, “אתה יודע מה? שני הצדדים יהיו משוגעים. בוא נפתור את הבעיה בגירושין.” בסדר, איך? אין עולם הגרושים שפותר בעיות. הבעיה הנוספת היחידה היא שאתה אדם שצריך להתגרש. הבעיה הגדולה יותר בגירושין היא שאתה יוצא ואתה אומר, “אה, אתה יודע, זה לא משנה.” לא, חס ושלום, זה משנה. לריב, לריב זה טוב. להיות גרוש אומר רק שיש לך שני אנשים באותו זמן. אתה יודע, ואני גירשתי אותך, ויש לי את החוויה שלך. הגמרא אומרת, “גרושה נשאת לגרוש”, כל העבודה היא מותר. זה רק מוסיף לסיבוכים. זה לא מסיר שום סיבוכים. זה לא אומר שבזמן שכל מה שצריך להתגרש. אבל הסדר של הסוף, זה לא מוסיף שום… זה לא פותר אף אחת מהבעיות. בעיית היהדות בוודאי לא. אבל גם שום בעיות אחרות זה לא מרים. אין, הסטטיסטיקות גם לא בעיות טובות, הם אומרים שזה לא הלך טוב במשך חצי שנה. יש דבר כזה.
מחלוקת היא פתרון, לא בעיה
בקיצור, הסברה הראשונה היא שכן, תריבו.
לריב זה, אגב, לריב זה דבר נורמלי. אנשים כל כך נגד מחלוקת. מחלוקת זה איך החיים עובדים. מחלוקת זה טוב. מחלוקת זו הדרך שבה אנשים מסדרים דברים קשים להסדרה. מה זו מחלוקת רעה? מה היא אם המחלוקת? אהבה ומחלוקת.
דיגרסיה: ילדים ושלום בית
שבת עם ילדים, אה, הילדים טובים יותר כשהם ביחד. אני רוצה להגיד לך, אני מבטיח לך, הסברה הומצאה על ידי איזה ראש ישיבה בשנות ה-1980, אנחנו בעצם לא יודעים מי, שכחתי מי עכשיו, וזה בוודאי לא נכון שזה שקר. הילדים הרבה יותר שמחים כשההורים רבים בראש, ידיים ורגליים כשהם חיצוניים. אגב, הם רבים ממילא, רק בבתים אחרים. לא עושים כלום על זה. רק עושים… זה מה שמוכח. אני אומר לך למשל. אני לא רוצה לשים לחץ על נישואין. אני לא רוצה להיכנס למחלוקת גם. אף אחד לא רוצה להתגרש. הם ירבו אחרת כל החיים. כל הסבים שלנו רבו כל החיים… לא קרה כלום. זה קרה. זה קרה יותר גרוע כשעושים את הדרך האחרת. זה קרה. האחר אינו פתרון. הם אומרים, “אין דרך החוצה. אתה רוצה לצאת מקללה? לאן בדיוק אתה הולך? אין לאן ללכת.” בסדר?
מחלוקת היא המצאה מדהימה
ומה רע לריב? אני לא מבין. לריב זו המצאה מדהימה. אתה יודע את זה? אם אתה חושב על זה? למה אני אומר כל כך הרבה שטויות היום? זו המצאה מדהימה. בדרך כלל, אם שני אנשים מסכימים אחד עם השני, בסדר, זה טוב. כשיש להם ויכוח קטן, הם יכולים לדבר על זה. כשיש להם ויכוח גדול, מה הם עושים? הם רבים. זה הפתרון לבעיה הגדולה. מחלוקת היא הפתרון. מלחמה, נכון? אפילו בפוליטיקה. מלחמה היא פתרון לבעיה. זה מה שקלאוזביץ אומר.
עכשיו אני אבין את הטענה של אלה שאומרים שלא צריך להיות מלחמה. כן, אבל… מלחמה היא פתרון לבעיה. זו לא בעיה. כמובן, לא צריך לעשות את זה כשאין לך את הבעיה הנכונה, נכון? סתם בעיות, מלחמה היא שטות. אפשר לדבר, צריך לדבר. אבל אם לא, מלחמה אומרת שאכפת לנו אחד מהשני, נכון?
משל ממלחמה וניצחון
חברי, אלי רוטנברג, כתב מאמר נגד איזה תיאורטיקן מלחמה אמריקאי שאמר שניצחון הוא בעיה גדולה, כי ניצחון הוא רצח עם, בעצם. ואפילו אם זה לא ממש, הבחינה היא רצח עם. יוצא, צריך להיות לנו תיאוריה של מלחמה שלא כוללת בה ניצחון. והוא אומר, אתה בכלל משוגע? ניצחון אומר תכלית כך, יש לנו ויכוח, ואנחנו צריכים להגיע. או שנגיע עם פשרה, או שנגיע שכולם יסכימו איתי, כי הרגתי את כל מי שלא הסכים. אבל ניצחון פשוט אומר שנוכל להסכים על נרטיב אחד. גם האמריקאים וגם הגרמנים הסכימו שהאמריקאים ניצחו במלחמת העולם השנייה. והניצחון עשה אחדות נפלאה. זה לא שכולם מסכימים מי המפסיד או מי המנצח. כל עוד שניהם יכולים לשכנע את עצמם שהם ניצחו, כדי שלא ידברו זה עם זה. נכון? המלחמה לא השיגה את המטרה העיקרית שלה, שהיא לאלץ אנשים לדבר זה עם זה. בדרך כלל, עדיף שידברו באו”ם. בסדר, אי אפשר, כופים את עצמם. איך כופים את עצמם? רבים. מה רע? בוודאי זה רע, זה קשה, זה כואב, ודברים. אבל ריב הוא פתרון לבעיה. זו לא הבעיה, זה לא המקור של הבעיה. זה פתרון לבעיה גדולה יותר, שהיא שאי אפשר לדבר אחד עם השני.
בני חורין: אנשים שאכפת להם
למה אני בא פתאום עם כל הדבר הזה? בכל מקרה, אני מאוד… כן, אנחנו צריכים להיות בצד של בני חורין. ובני חורין אומר אנשים שאכפת להם, אנשים שאכפת להם. כל פעם שאתה אומר “לא אכפת לי,” אתה מוותר על חלק מהסוכנות שלך, חלק מהאנושיות שלך. כל פעם, בכל דבר. עכשיו, האם אני אומר שצריך לאכפת לך מהכל? זה מאוד קשה. אבל מוכרח להיות עניין. זו שאלה. בדיוק. רבי אלימלך מליזנסק אומר שבחור שלא אכפת לו שהבית נקי, הוא מעולם התוהו. צריך לאכפת. אתה לא רוצה שיהיה שלום בית? שיהיה כן. אתה צריך לוודא, אם לאישה אין כוח, שישכור מנקה. אני לא יודע, שיעשה בעצמו. יש דרכים לפתור את הבעיה הזו. הדרך היא לא לומר, “אה, סוף סוף, תן לזה ללכת.” לתת לזה ללכת, זה אומר מוות. זה אומר עני חשוב כמת, כל החשוב כמת. זו לא בחינות, זו בחינת מוות. להיות פסיבי. אתה יכול להיות לך שונאים על הכל. תמיד הפתרון הוא לעשות יותר. זה לא אומר שצריך לעשות שטויות. אה, מתחילה תוכנית, מה לעשות? מתחילים ללמוד. אבל כל עוד אתה חושב שזה הפתרון, לא לעשות כלום, לוותר בייאוש, אז אין מה ללמוד, כי אתה מוכן.
בעלות – המפתח לפתרון בעיות
יש הבדל מי השלישי. מה ההבדל? למה לא שמים לא לתת לאדם השלישי הנכון? אתה לגמרי טועה. אתה חושב שהשלישי הוא זה? אתה לא יודע שהשלישי הוא בעל הבית.
אני אישית מכיר הרבה אנשים, כל הבעיות שלהם נפתרו ברגע ששמרו על בעלות על משהו, שהם נחוצים, לא שאפשר לזרוק אותם וזה לא משנה כלום. זה פותר ממש את כל הבעיות, הגזמתי, כבר, לא כל הבעיות לא נפתרות, אבל הרבה מאוד מהן. רוב האנשים שמנותקים מנשותיהם, זה בגלל שיש להם את הדמיון, ולנשים יש את הדמיון, שבעצם לא צריכים אותך. אתה יכול לעזוב עם הבית הלאה, והוא כבר הביא פנימה, הוא נסע פעם אחת לרבי, והבית נסע על גלגלים. כי הוא נסע על גלגלים, כי הוא לא עושה שום דבר אמיתי. המעשה נסע על גלגלים מסיבה כלשהי. שמת לב? אני לא עושה הרבה פעמים, אני לא עושה כלום בדרך ארץ שלא. אני לא עושה הרבה דברים, אני לא עושה הרבה דברים, אבל זה עוזר מאוד שאני שם. איכשהו, נוסע סדר מסוים.
דיגרסיה: מערכת החדר ודיכאון
וכל עוד אתה חושב, אחד הדברים שמלמדים אותנו כשאתה הולך לבבא דחדר, לא לבבא דרבא, אבל בבבא דחדר, הוא שהכל, הכל נוסע בשבילך, אחריך, לא צריכים אותך, כלום לא צריך אותך. ולכן כולם מדוכאים. ואז מביאים פסיכולוגים ללמד אותך לא להיות מדוכא.
להיות חשוב – אבל לא בכל מקום
בכל מקרה, כי הוא רוצה להיות עובד ה’. הוא רוצה להיות עובד ה’. כל אדם רוצה להיות חשוב, נכון? אדם רוצה להיות חשוב. האדם שעסוק הולך לבית הכנסת, הוא לוקח את הצד האלפי בבית הכנסת, והוא גם רוצה להיות חשוב לשני האנשים שלו סביבו ליד השולחן שלו, הוא דוחף את השולחן, משהו. אתה חשוב, משהו אתה חשוב. לרצות להיות חשוב בכל מקום, כל הזמן, זה חסרון. התורה נתנה לך רשות להיות חשוב, ואתה לא צריך להיות חשוב. מביא הרבה לחסרון, ועושה את החסרון יותר ויותר ויותר ויותר.
טענת נגד: “ענבי שועל”
זה ענבי שועל. כל מה שאתה לא יכול לעשות, אתה מחליט שזה דבר רע לרצות. אין לך את הכוחות לא. כשהיה לך את הכוחות, אתה יכול. קודם תוכיח לי שאתה יכול, אז נדבר הלאה. כי זו מעלה, כי זו גדולה, אתה יכול לבנות ארמון עם כל מיני תענוגים. כי סתם לטעון למישהו ולומר שזה כלום, אתה לא יכול, הוא אומר לי, חס ושלום כלום, אדרבה, זה לא מפריע לי.
אז צריך לרצות הכל מה שזו מעלה? אז תמיד והלאה להסתובב בכל? וכל מה שאתה מעורב בו כבר, וכל מה שאתה לא מעורב בו כבר, זה לא, האיש הזה לא.
קעגן “זויערע טרויבן” — דער פאלשער תירוץ פון “איך וויל נישט”
מגיד שיעור:
זה נקרא “ענבי שועל”. כל מה שאתה לא יכול לעשות, אתה מחליט שזה דבר רע לרצות. אתה לא יכול, אתה לא קונה את זה. כשהיית אומר “אתה יכול” — קודם תוכיח לי שאתה יכול, אז נדבר הלאה. אתה לא יכול, אתה אומר שזו לא מעלה. אני לא יכול לבנות ארמון עם כל מיני פינוקים, ואנחנו נתחיל לקחת אדם כשהוא אומר שזה כלום. אתה לא יכול, אתה אומר שזה כלום. בסדר, אתה לא בשבילי.
האם צריך לרצות הכל? — ההבדל בין בן חורין לעבד
תלמיד:
אז צריך לרצות הכל זו מעלה?
מגיד שיעור:
כן.
תלמיד:
אז צריך תמיד להיות מעורב בהכל להסתובב?
מגיד שיעור:
וכל מה שאתה מעורב בו כבר. אם אתה לא מעורב, זה לא. אז אני לא הולך.
אז צריך אני — דברים שאתה מעורב, זו מעלה בתור בן חורין, או שאתה מעורב בתור עבד. אני צריך להיות מעורב אם אני אוהב את זה, אם אני רואה משמעות בזה. רק להיות מעורב — זה להיות מכריע?
תלמיד:
כן, המשמעות היא דרך זה.
מגיד שיעור:
תרגום לעברית
מבינים? לא להיות מכריע — להיות מכריע. אני לא יודע מה זה אומר. מה שהתפקיד הוא — אם יש תפקיד כזה, אם אין תפקיד בשבילך, אז אתה לא שייך שם.
דוגמת המניין: כשצריכים אותך, אתה עושה משהו
אני צריך להיות… התפקיד קיים עבור אדם שבא לבית הכנסת. תלוי באיזה בית כנסת.
תלמיד:
בויאן [שם בית כנסת].
מגיד שיעור:
לא, אני לא יודע. לא הייתי שם. כן הייתי שם. אם צריכים אותך למניין, או צריכים אותך למניין השני, אני לא יודע — אז אתה עושה משהו.
תלמיד:
למה צריכים אותי שני אנשים אחרי? למה אני צריך לדאוג שם? אני בא להתפלל.
מגיד שיעור:
רק כדי להיות ברור: מניין צריך בערך שלושים איש. עשרה אנשים זה לא מספיק למניין. אתה יודע, כן?
תלמיד:
רגע, אמרתי לך דבר פשוט. מניין — אני יודע שבבויאן אם אתה הולך ביום חול בזמן אין שם מניין.
מגיד שיעור:
באמת?
תלמיד:
יש שמחה, שלושה דברים שאין שם אנשים.
מגיד שיעור:
רק כדי להיות ברור: צריכים אותך בבויאן למניין. לא ממש שכתוב בחוץ, אבל בית כנסת להיות בית כנסת קהילתי אמיתי, לא מספיק עשרה אנשים ואני שולח אותך להתפלל בבית הכנסת. זה לא מספיק. אתה צריך לפחות 20-30 איש.
בסדר, אבל… אז מה המעלה שצריכים אותי? אז אתה עושה משהו. כשצריכים אותך, אתה עושה משהו. כשאתה בא אתה עושה משהו.
תלמיד:
אני בא להתפלל.
מגיד שיעור:
להתפלל אתה יכול בבית, כבר ידעת?
תלמיד:
אני מתפלל בבית. אני רוצה לבוא להתפלל שם. אני רוצה להיות חברתי.
מגיד שיעור:
אני לא מדבר על להיות חברתי, דיברתי עכשיו על התפילה עצמה.
תלמיד:
למה אני צריך לרצות להיות מכריע ולא לעשות את שלי?
מגיד שיעור:
לא לרצות להיות מכריע. אני לא צריך לרצות להיות מכריע. כל העניין שאתה עושה ואתה לא עושה זה רק סימפטום על הבעיה שאני מדבר עליה כאן. כל יהודי הוא מכריע.
תlמיד:
יפה נאמר לכל ארוחה.
מגיד שיעור:
אני לא רוצה לדבר בארוחה.
תלמיד:
אני לא רוצה.
מגיד שיעור:
אני יודע שאתה עצלן, ואתה נהנה להיות עצלן, אתה לא יכול בכלל תורה.
תלמיד:
עצלות?
מגיד שיעור:
דובר מודרני, אני קורא זהיר.
תלמיד:
אתה לא דובר מודרני.
מגיד שיעור:
לא לשיעור, לא אכפת לי. לא אכפת לי לדבר.
אני יודע, אני יודע, תעשה חתונה, שהעולם יראה, תעשה חתונה. כן, אם יש לך צורך כזה, תעשה חתונה. זה לא צורך, זה פלא. צורך זה צורך, לא צריכים אותו, זה לא לתשומת לב.
תלמיד:
זה לא לתשומת לב.
מגיד שיעור:
אשר! האם זה אדם שלא יכול, אבל אדם שצריך להיות לו חתונה, אף פעם לא. אני יודע שהוא לא מחפש תשומת לב, אני יודע שהוא לא מחפש תשומת לב.
דוגמת הארוחה: עבודה מתה מול עבודה חיה
יש ארוחה, יש אנשים שצריכים אותם שם, שעושים משהו שם. אלה שלא עושים כלום הם עבודה מתה, עבודה מתה. אלה שעושים דברים, הם בני החורין, הם המנהיגים, הם עושים דברים.
כן, אם טוב להיות חי ולא מת, אולי טוב להיות מת — אין בעיה. אם טוב להיות חי ולא מת, אז צריך להסתדר שכל שבוע ידברו בארוחה — פעם הוא, פעם השני, מה שזה לא יהיה. אפשר קצת לישון, אפשר לנוח. מה שהסדר הוא, כולם משתדלים קשה בתפקידם. כמובן. כמובן. ביהדות זה ככה.
אולי יש אנשים שהם, כמו שהוא אמר, עבדים מלידה, הם לא יוכלו לעשות כלום, בסדר? צריך שמישהו יכריח אותם עד שיעשו משהו. זה הפתרון.
יסוד תורני: “ממלכת כהנים” — כולם מדברים עם הקב”ה ישירות
מדברים על הרעיון שיהודי יצא ממצרים כדי להיות בן חורין. בן חורין. יהדות היא לא מערכת שבה מותר לך להישען לאחור ולתת לרב לעשות דברים בשבילך.
תלמיד:
למה לא?
מגיד שיעור:
כתוב בתורה. לא כתוב בכל התורה שאתה צריך להיות רב. להיפך, לא כתוב באף תורה, תפסיק להמציא דברים. כל מה שאני אומר זה כל החומש, בראשית, ויקרא, הכל.
תלמיד:
כן.
מגיד שיעור:
התורה אומרת שכל אחד ואחד צריך לעשות משהו, נכון?
תלמיד:
כתוב בכל התורה?
מגיד שיעור:
בוודאי. כל התורה עוסקת בזה. אם אדם הוא…
הפסוק “כי מי גוי גדול” — ההבדל בין אומות העולם לישראל
ושם הוא בוכה על הקול, “מי כמוך ה’ אלקינו בכל קראנו אליו”. אבל מה כתוב שם? “כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו”. מה הפירוש? כתוב כך: גוי, והגויים האחרים, והאחרים — כשהקב”ה אומר “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”, זה מתורגם.
הקב”ה, העקבי הלוי [ר’ יעקב עטלינגר, בעל ערוך לנר], הוא יודע הרבה על זה. גוי, יש לו כהן. יש יתרו כהן מדין, ופוטיפרע כהן, וכן הלאה. והם דואגים לדברים החשובים. כל אחד ידאג לסחיבה שלו ולשומן שלו. אבל הדבר האמיתי, התפילה והניסים האמיתיים, שתפילה וניסים זה הדרך היחידה לגעת באלוקים, זה קוראים משהו. הדברים האלה, הכהן כבר דואג. שולחים אותו למדבר פעם בשנה, פעמיים בשנה, מתי שהוא, והוא דואג לזה.
באה התורה ואומרת: זה טוב לעבדים. פרעה דואג, הוא מדבר עם אלוהי מצרים בשביל כל מצרים. זה נקרא אצל עבדים. התורה שלנו הולכת אחרת. התורה שלנו הולכת שכל יהודי ידבר עם הקב”ה ישירות.
תלמיד:
כן, זה טוב.
מגיד שיעור:
במילים אחרות, הוא לא יגיד שהרב מתפלל כבר, ואחד קורא כבר, אני לא צריך לקרוא. כולם צריכים לקרוא. בסדר, אולי לכהן, יכול להיות שיש לו גם אולי בחינה, יש לו תפקיד למלא. אבל אם הוא לא ממלא, הוא לא מדבר, אין שום הבדל. אנחנו גוי. אנחנו מדברים על העבדים, על האנשים שנשארו במצרים.
למה היה צריך לצאת ממצרים
מה ההבדל? מה לי הכא מה לי התם? אני צריך בכל מקרה להיות עבד, אני יכול להישאר במצרים. זה מה שאנחנו אומרים שהיה צריך לצאת ממצרים, למה? כי אין טעם שמוציאים אותך. אין טעם. אני בסדר להיות אולי גוי ולשלם על דברים מסוימים. אני בסדר שהרב הוא זה שמתפלל בשביל כולם. אני בסדר לומר שיש לי יותר משמעות, אני לא מוכן להיות, זה לא ככה.
איך כתוב בתורה שלנו? אני עובד ה’ ליד הר סיני. כן, אני צריך עוד לישון, אני צריך עוד לאכול, אני צריך עוד לשתות.
נגד התירוץ של “תכונת הנפש” — זה רק תירוץ
תלמיד:
אתה יותר דבר רבני, בגלל זה אתה חושב שכולם כאלה.
מגיד שיעור:
אני לא דבר רבני. אני מסתכל על מידות ולא אמות, אני לא דבר רבני.
תלמיד:
ואתה כן. ודווקא כשאתה כזה, אתה יותר דבר רבני, כי הדברים יותר שלך.
מגיד שיעור:
זה לא תירוץ. אחד מה… כאילו, יש רשימה שלמה של תירוצים שלכולם יש. כשכולם אומרים משהו שגורם לך אולי להיות בעל הרגל לעשות משהו, יש לך רשימה של תירוצים מכאן עד מחר. לכל אחד יש תכונת הנפש, שזה אחד המיתוסים שכולם מאמינים. אתה דבר כזה, כמו שאמרתי לך, הסברתי לך שלא צריך לקבל את זה בכלל.
תלמיד:
לא, לך הפוך. למה? כי ההוא מתאמץ.
מגיד שיעור:
אני רוצה להגיד לך שאני לא כל כך חזק. להיפך, הדרך האחרת הייתה, אני לא רוצה להגיד שאני לא כל כך חזק. הדרך האחרת הייתה: כן, אתה לא צריך להיות כל כך חזק. תן לי להגיד לך קצת חירש לזה. דברים שלא אכפת לך מהם, אתה מת עליהם. כן, כבר.
אז בוא נעשה שאתה לא צריך להיות חי אבל להילחם על עלייה. עלייה? אפשר להגיד, אתה צריך להיות בעל הבית. בוא נחשב שאתה צריך להיות בעל הבית. כי טבע הנפש, אז תמשיך עם טבע הנפש.
תלמיד:
כן.
מגיד שיעור:
אמרתי לך, זה תירוץ. אני לא קונה את זה. ואתה לא צריך לקנות את זה. זה לא אמת, כי זה רק תירוץ.
למה זה תירוץ — עובדות מול פרשנות
תלמיד:
למה, איך אתה יודע שזה תירוץ?
מגיד שיעור:
כי אם היו אומרים שזה דבר שאנשים השתכנעו, וממילא הם עשו את זה, יכול להיות שגם אני יכול להשתכנע ולעשות את זה.
תלמיד:
אה, ממילא יש להם תירוצים אחרים.
מגיד שיעור:
יכול להיות שלא, לא צריך בכלל להשתכנע מכלום, ולא צריך בכלל לעשות כלום. מה שאני עושה, זו תכונת הנפש שלי. הלו, איך אתה יודע? ניסית את הדרך האחרת?
תלמיד:
אני לא רוצה לנסות את הדרך האחרת.
מגיד שיעור:
העובדה שאתה לא רוצה לנסות את הדרך האחרת, זו העובדה שאין לך תכונת נפש. זו עובדה שאתה חושב שצריך לעשות את זה בדרך האחרת. יש שתי פרשנויות של העובדות. אתה תמיד מבלבל את העובדות ואת הפרשנות של העובדות.
העובדה היא שאתה לא עושה. העובדה היא שאתה גם חושב שלא צריך, ולכן אתה לא עושה את זה. אני אומר לך, אני חושב שכן צריך, ואני עושה כן.
אבל אין לך עובדות נגד זה. יש לך פרשנות נגד זה. ואתה אומר, מה שאתה לא עושה ואתה לא חושב שצריך, זה בגלל שאתה לא רוצה, ויש משהו קסום שנקרא שורשים, שכבר דיברנו עליו מזמן, שאף אחד מעולם לא ראה אותו, וזה בכלל לא מתחיל, זה לא הגיוני. וזו הסיבה. זה לא מתחיל.
אולי אתה לא רוצה, כי אתה לא עושה, כי אתה לא רוצה, אתה לא חושב על זה, ואתה חושב בעצמך שזה נכון.
הנקודה המרכזית: אני צריך לרצות הכל — לא להיות מת על כלום
אז אני צריך לרצות הכל, כל מה שאני יכול רק לרצות אני צריך לרצות, ולא להיות מת על שום דבר.
תלמיד:
הכל אני צריך לרצות. מה אני צריך לרצות לדבר עכשיו בארוחת העצים.
מגיד שיעור:
מה?
תלמיד:
באמת? צריך להתבייש בשבילי.
מגיד שיעור:
אתה יהודי, אתה יכול לדבר בדיוק כמוהו, יש לך בדיוק מה להגיד כמוהו, והוא קם ואתה מת בפנים.
תלמיד:
אני שמח, אני הולך לעשות את זה. אז תתבייש, אני שמח.
מגיד שיעור:
אתה לא מתבייש, אתה אדם או אתה עץ? מה?
תלמיד:
אז למה אתה אומר את זה?
מגיד שיעור:
אז כל החלק של אדם עץ, עץ יידבר ואדם מדבר. כן? אז בשעה שהוא מדבר דרכי, לא, כבר פעם אחת.
תלמיד:
שאלה.
מגיד שיעור:
אפשר נפסיק? זו לא הערה. הוא מדבר. הוא מדבר. זה אתה מדבר. אף אחד לא עוזר לך. זו זכות, זו זכות, זו זכות. צריך להתבייש כמובן. זו זכות, אתה מנהל שולחן, אתה עושה משהו. כמובן. זו זכות, שעה יהודית, צריך לדבר על יציאת מצרים בלילה.
דוגמת הסדר: לא לישון בלילה
צריך להתבייש, למה רצו לישון בלילה? תישן! חצי מהזמן ישנים, לוקחים את הסעודה. לא, צריך לעשות את כל העניין פתוח עם יציאת מצרים 25 שעות ביום. אף אחד לא יכול לישון. נסה.
אני חושב שאנשים צריכים לעשות… בעצם, אני לא חושב שצריך לעשות משהו שאתה מת עליו. למה לעשות משהו שאתה מת עליו? זה לא הגיוני.
תלמיד:
אבל מה לעשות? זה כל כך הרבה זמן מת.
מגיד שיעור:
לא. יודע כמה זמן אתה הולך להיות מת לפני שנולדת ואחרי שתמות? אלפי שנים, אני לא יודע, אולי גלגול קודם, אני לא יודע. עוזר, לא עוזר בכלל.
תלמיד:
כאן לישון?
מגיד שיעור:
לא, לישון.
דוגמה אישית: לגשת לעמוד בסטאבניץ
בסדר. אני מתפלל שחרית בסטאבניץ, ואני צריך שאף אחד לא יגש לעמוד. פה ושם אני ניגש, כי זה מאוחר, אבל אין לי סבלנות. אם אני לא ניגש אני מת, אין לי סבלנות לגשת לעמוד. אני צריך להיות בעל הסבלנות לומר, אני ניגש… אני ניגש כי אין לי ברירה, מה זה אומר? אני מת בפנים.
אני צריך לעשות הכל. אני עושה דברים שיש לי משמעות בהם. תרצה משמעות? משמעות היא מלעשות. כאן זה הדרך ההפוכה. זה נתון. אני עושה דברים למעלה. משמעות, לא, אני לא יודע על זה. אני יודע מעט מאוד. יום שקשה לגשת לעמוד, אני עייף מהעמוד שלי? אני רו… [התמליל נפסק]