סיכום השיעור 📋
המסר של יציאת מצרים לפי הרמב”ם — סיכום ארגומנט-פלוס
—
א. הקדמה: “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”
מצוות סיפור יציאת מצרים דורשת שנרבה, נוסיף, נחדש ענינים — לא רק “מיחזור” של תורות ישנות, אלא לפתוח עולם חדש בכל שנה. זהו גם הענין של “שואלין ודורשין קודם החג”.
“לספר” יש משמעות כפולה: הן לספר מעשיות, הן להרחיב בדברי תורה — שניהם חלקים מהמצווה.
השאלה המרכזית העומדת במרכז: מהו המסר של יציאת מצרים? למה עושים פסח? השאלה עצמה היא ברכה גדולה יותר מהתשובה.
—
ב. התשובה הפשוטה: הודאה — להודות להקב”ה
התשובה הפשוטה הראשונה: הקב”ה הוציא אותנו ממצרים — אנו מודים לו על כך. זהו ענין הלל והודאה (הלל המצרי, שירת הים, “בצאת ישראל ממצרים”).
—
ג. הרמב”ם בספר המצוות (עשה קנ”ז): ארבעה ממדים של “מרבה לספר”
הרמב”ם הוא בעל המצוות הראשון שעשה מצווה נפרדת מתרי”ג — “לספר ביציאת מצרים” (זה עצמו חידוש, לא כולם מסכימים). הוא אומר: “לספר פלאי ה’ בשפה רכה“, ו”כל המרבה לספר ומאריך בדברים“.
מלשונו עולות ארבע נקודות מיוחדות שבהן אפשר להרבות:
1. “גדולת מה שעשה לנו השם” — להגדיל את הניסים, להרחיב בגדולת הקב”ה (כמו שהמדרשים עושים: לא נס אחד, אלא חמישים ניסים, וכו’)
2. “מה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס” — להרבות ברשעות המצרים, כמה רע התנהגו אלינו
3. “איך לקח השם נקמותינו מהם” — כיצד הקב”ה נקם נקמתנו (המכות, העונשים)
4. “להודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו” — להודות להקב”ה על חסדו
כיצד זה משתקף בהגדה:
– (1) → “ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל”
– (2) → “פרעה הרשע גזר על הזכרים”, “וירעו אותנו המצרים”, “ויעבידו אותנו בפרך”
– (3) → המכות, נקמה במצרים
– (4) → הלל, “בצאת ישראל ממצרים”, הלל הגדול, נשמת
מעיקר הדין אומרים מילה אחת מכל דבר — ההגדה עצמה היא כבר ה”מרבה לספר”.
—
ד. התזה המרכזית: הודאה מול מסר — ההבדל המרכזי
שלוש הנקודות הראשונות הן “סיפור דברים”, אבל בפשטות, עיקר פסח הוא הודאה — להודות להקב”ה. ליהודי שסבו עדיין היה במצרים, זה היה חי ואישי — “אנחנו יצאנו, הלכנו לארץ ישראל, וחיינו”.
אבל — כבר הוכח (מהראשונים בפסוקים) שזה לא רק הודאה, יש גם מסר. וכאן מגיע ההבדל המרכזי:
> הודאה שייכת רק כאשר יש לי משהו מזה עכשיו. אי אפשר באמת להודות על רעיון היסטורי בלבד.
—
ה. [דיגרסיה צדדית] ראיה מר’ חיים קניבסקי (טעמא דקרא) — חנוכה
ר’ חיים קניבסקי שואל: מדוע לא מוזכר ב”על הניסים” נס נרות חנוכה (אלא רק נס המלחמה)?
תשובתו: הודאה שייכת רק על דבר שעשה לך. נס המלחמה — שהיהודים כבשו את בית המקדש — היה “לאבותינו ולנו”: אנחנו חיים, אנחנו יכולים לקיים תורה, אין לנו בעיה עם היוונים. אבל נס הנרות היה עניין פרטי אז — לא משהו שיש לנו הנאה ממנו היום.
הכלל: “שעשה ניסים לאבותינו ולנו” — מודים רק כאשר גם לנו יש עדיין הנאה מזה.
—
ו. הבעיה עם הודאה בזמננו
ההגדה אומרת: “שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו” — אלמלא יציאת מצרים, היינו עדיין במצרים. זה מצדיק הודאה.
אבל — מצרים כבר לא קיימת! עם ישראל עדיין קיים, אבל המצרים (כעם) נעלמו. אולי בזמן שכתבו את ההגדה (עד תקופת התנאים, עד קליאופטרה) מצרים עדיין היתה קיימת. אבל מאוחר יותר — אין מצרים, למה נאמר “היינו במצרים”? זה לא הגיוני באמת.
מסקנה: חייב להיות מסר עמוק יותר — לא רק הודאה (שבעייתית בזמן הזה), אלא גם “להודיע” — להודיע, “למען דעת”, “וידעו מצרים כי אני ה’”. זה לא תלוי ב”יש לי משהו מזה” — זה עיקרון, לימוד, מסר שנשאר רלוונטי גם כשמצרים כבר לא קיימת.
החילוק של הרמב”ם: להודות (להודות) מול להודיע (להודיע) — שני ענינים שונים.
—
ז. חילוק בין הלל (הודאה) לסיפור (לימוד/תורה) — היסוד
כאן מוצב חילוק יסודי:
– הלל/הודאה = להודות על טובה. זה דורש שהטובה עדיין עומדת, “לנו ולאבותינו” — אומרים הלל רק על מה שיש לנו משהו ממנו היום. אי אפשר לברך על דרשה בלבד.
– סיפור/לימוד = מה לומדים מההיסטוריה? זהו ממד תורה: גדולת ה’, אמונות ודעות, לימודים. זה אפשר ללמוד אפילו כשמצרים כבר לא קיימת, כי תורה היא חיי עולם — הלימוד לא תלוי במציאות ההיסטורית.
אלו שני דברים נפרדים — הלל וסיפור — וההבדל ביניהם הוא היסוד הראשון שצריך כדי להיכנס לסיפור.
—
ח. [דיגרסיה צדדית] כששואלים “מה לומדים?” — סימן שהדבר “מת”
כשמשהו חי, אף אחד לא שואל “מה לומדים מזה?” — אף אחד לא הולך לחתונה ושואל “מה לומדים מלהתחתן?” יש חתונה, יש חתונה. אם צריך לשאול “מה לומדים?” — פשוט שהדבר עצמו במובן מסוים מת, לא אמיתי. אבל — הלימוד יכול להיות “תחיית המתים” לדבר — זה יכול להחיות מה שאחרת מת. זוהי אמת, אמת תורה העומדת בפני עצמה.
—
ט. הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז’: מה מספרים?
הרמב”ם מביא גרסה נוספת (אחרי ספר המצוות) כיצד הוא מתאר את המצווה: “לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים” — ו“כל המרבה בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח”. הלשון “שאירעו ושהיו” מעניינת — שני ביטויים שנשמעים כמו אותו דבר.
—
י. חילוק הרמב”ם: קטן/טיפש מול גדול וחכם — ניתוח מפתח
ל**קטן או טיפש**:
יאמר: “בני, כולנו היינו עבדים, כשפחה זו או כעבד זה” — מראה על עבד/שפחה אמיתיים (או תמונה שלהם) ואומר: כך היינו, “ובלילה הזה פדאנו הקב”ה ויוציאנו לחירות” — והלילה הזה הקב”ה שחרר אותנו.
דיוק קריטי: לקטן/טיפש לא כתוב כלום על ניסים, כלום על מכות, כלום על משה רבינו. רק: היינו עבדים, עכשיו אנחנו חופשיים. זוהי הפשטה — והפשטה מראה מה המחבר מחשיב לעיקר.
[דיגרסיה צדדית] מה קיצור מראה לנו:
כשעושים קיצור, תמיד יש שאלה: איזו נקודה היא המרכזית? אפשר לקצר יציאת מצרים על הרבה דברים — קריעת ים סוף, עשר מכות, וכו’. קיצור הרמב”ם מראה שבשבילו העיקר: עבדות → חירות.
ל**גדול וחכם**:
“מודיעו מה שאירע לנו במצרים ובנסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. כאן הוא מוסיף שני דברים שחסרים אצל הקטן/טיפש:
1. ניסים
2. משה רבינו
הדיוק בלשון: “קטן **או** טיפש” מול “גדול **ו**חכם”:
– קטן או טיפש — מספיק אחד משניהם (גדול טיפש גם בקטגוריה).
– גדול וחכם — צריך שניהם: גם גדול גם חכם. קטן וחכם לא מספיק — כי קטן מצד קטנותו כבר טיפש.
—
יא. השאלה: למה הרמב”ם משמיט ניסים אצל הטיפש?
קושיא חזקה: לכאורה ניסים הם הדבר הכי קל לספר! מכות — דם, צפרדע, כינים — אלו “תמונות”, דימויים גרפיים, בדיוק כמו העבד/שפחה שמראים לקטן. למה הרמב”ם משמיט זאת לטיפש?
—
יב. מערכת שתי-הרמות של הרמב”ם (מורה נבוכים חלק ג’) — המפתח לתשובה
החלוקה הבסיסית:
| רמה | מונח הרמב”ם | תוכן |
|—|—|—|
| ראשונה | תיקון הגוף / שלמות ראשונה | מידות, בין אדם לחברו, נגלה, עולם הזה |
| שנייה | תיקון הנפש / שלמות שניה | דעות, שכל, אמונה, אלוקות |
סדר — לא רק כרונולוגי, אלא **אונטולוגי**:
– אדם שמשובש במידות (גנב, וכדומה) לא יכול להגיע להשגות עמוקות.
– יש מדרגות בהשגה עצמה — לא רק שלבים בזמן.
משל העיוור (מפרק חלק):
עיוור יכול לחזור על צבעים (כתום, ירוק, אדום) בלי טעויות, אבל הוא לא יודע על מה הוא מדבר — אין לו את החוש. כך גם:
– ילד (או גדול טיפש) יכול לחזור על עשר ספירות, מלאכים, חסידות — אבל זה לא אומר לו כלום.
– “אמונה הנאמרת בפה” — רק מילים, לא השגה אמיתית.
“שלא לשמה”:
לילד אומרים “יש בורא, שכר ועונש” — כדי שלא יגנוב. זה לגיטימי כשלא לשמה, שמביא בסופו של דבר ללשמה. אבל זו לא דעת אמיתית.
—
יג. יישום: למה ניסים לא לקטן, ועבדות כן
למה ניסים **לא** לקטן:
– נס יש לו נקודה — לומדים ממנו משהו (רצון אלוקי, השגחה).
– לילד נס הוא רק “סיפור מעניין” — המשמעות השכלית של נס לא קיימת בעולמו.
– “משה רבינו” מכניס את יסוד הלימוד — זה רלוונטי רק למי שיש לו כבר נשמה/שכל להבין.
למה “עבד” **כן** לקטן:
– בעולם הקטן קיימים עבדים — זה מושג עולם-הזה.
– “היית עבד, עכשיו אתה חופשי, תודה למי שהוציא אותך” — זה נשאר ברמה של השגת עולם הזה, הכרת הטוב, הודאה.
—
יד. שתי רמות של יציאת מצרים — המסקנה המקדימה
רמה ראשונה (לקטן / כלל ישראל):
הרמב”ם בחלק ג’ פרק מ”ג — מידות:
– לזכור בימי הטובה שהיית פעם עני/עבד
– ענווה, הכרת הטוב
– סוכות ופסח — אותה תפקיד: “בעבור זה עשה ה’ לי”
– זה על פי רוב איך הרמב”ם מדבר על יציאת מצרים
רמה שנייה (לחכם):
– ניסים ונפלאות של יציאת מצרים
– רמת דעת, שלמות הנפש
– מהי הדעת שפסח מלמד אותנו? — זו השאלה המרכזית.
—
טו. [כיוון שהוזנח — דיגרסיה צדדית]
פעם נאמר מהלך שביציאת מצרים התחדש מציאות בעולם (בדומה לרמב”ן / כוזרי — נתגלה שם הוי”ה, שינוי בעולם). אבל — זה לא דרך השיעור שנלמד כאן. השיעור הולך בכיוון אחר — דרך הרמב”ם. דרך הרמב”ן תידון בעזרת ה’ מאוחר יותר.
—
טז. הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז’ הלכה ד’: “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”
הרמב”ם מביא את הברייתא/גמרא (פסחים) שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, אבל הוא משנה מעט את הלשון — ודווקא השינויים נותנים לנו הצצה להבנתו.
שתי רמות של “מתחיל בגנות”:
| רמה | גנות | שבח | מתאים ל |
|—|—|—|—|
| נשמה / דעת | “בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” (תרח ולפניו) | “קרבנו המקום לעבודתו” — דת האמת, הבדילנו מן התועים, קרבנו ליחודו | שכל / נשמה |
| גוף / עולם הזה | “עבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעות” | ניסים ונפלאות, חירותינו | גוף / מידות |
בסדר מתחילים דווקא ברמת הנשמה (עבודה זרה של תרח) ורק אחר כך עוברים לרמת הגוף (שעבוד מצרים). זה מתאים ליסוד שכל תרי”ג מצוות יש להן שתי רמות: שכל/נשמה וגוף/מידות.
—
יז. השאלה: מה קשור עבודה זרה של תרח ליציאת מצרים?
מה הקשר בין עבודה זרה של תרח ליציאת מצרים? כדי לענות על כך, צריך ללכת לרמב”ם הלכות עבודה זרה פרק א’, שם הוא מניח את הנרטיב ההיסטורי של עבודה זרה.
—
יח. היסטוריה של עבודה זרה לפי הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק א’)
שלב 1 — תקופת אדם הראשון:
כולם ידעו את האמת — אל אחד, הוא ברא את העולם, הוא מנהל אותו, אותו צריך לעבוד.
שלב 2 — דור אנוש: “תועים אחר ההבל”
אנשים הבינו נכון שאלוקים לא מנהל את העולם ישירות, אלא דרך סדר של שרי הכוכבים, מזלות, שכלים נבדלים, מלאכים. זה אמת.
אבל ההבל (טעות) היה: חשבו שלאמצעים יש כוח עצמי, ושרצון אלוקים שיכבדו/יעבדו אותם. זה השלב הראשון של החלקה.
שלב 3 — “רודפים אחר עבודה זרה”
התחילו לבנות מקדשים, פסלים לכבוד הכוכבים/מלאכים. אפילו אם הכהן ידע שהפסל הוא רק רמז, האדם הפשוט ראה רק את הפסל — ובשבילו אסור לעשות זאת (טיעון חינוכי).
שלב 4 — “כופרים” (תוצאה סופית)
בסוף שכחו לגמרי מהקב”ה עצמו. אפילו הכהנים ידעו רק על מלאכים/שכלים — אבל לא על אלוקים שמעליהם. אף אחד לא ידע על אלוקים. עבודה זרה מובילה בסוף לאפיקורסות/כפירה.
שני טעמי הרמב”ם לאיסור עבודה זרה:
1. טעם אמת: זה פשוט טעות — האמצעים אינם אלוקים.
2. טעם חינוכי/מעשי: זה גורם — ככל שמדגישים יותר את האמצעים, כך שוכחים יותר את העיקר, עד שהופכים לכופר.
—
יט. שלושת הלשונות של הרמב”ם — שלושה שלבי דגרדציה
| לשון | משמעות | שלב |
|—|—|—|
| תועים אחר ההבל | טעות דור אנוש — לחשוב שלאמצעים יש כוח עצמי | התחלה |
| רודפים אחר עבודה זרה | בניית מקדשים, פסלים, עבודה אקטיבית | ביניים |
| כופרים | שכחה מוחלטת מאלוקים — תוצאה סופית | מסקנה |
—
כ. גילוי מחדש של אברהם אבינו
אברהם אבינו גילה מחדש בעצמו את הקב”ה דרך חכמה שכלית — הוא חשב, הבין שעבודה זרה שקר, הבין שיש אל אחד שברא הכל, שבר את העבודה זרה, ו — זה העיקר — התחיל ללמד אנשים שיש אל אחד ואותו לבדו צריך לעבוד. זוהי דת האמת.
חילוק חשוב:
– “וקרבנו ליחודו” = לדעת שיש רק אל אחד (יחוד ה’ — הוא למעלה מכל מושגים והשכלות).
– “וקרבנו לו” = שעובדים רק אותו, לא צורות, לא אמצעים.
אלו שתי מדרגות נפרדות: לדעת שהוא אחד, ולעבוד אותו לבדו.
—
כא. השרשרת מאברהם עד מצרים — והנפילה השנייה
הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’ מספר את כל הסדר:
– אברהם → יצחק → יעקב → שנים עשר שבטים — כולם היו בעלי דת האמת (עוד לפני מתן תורה).
– “עד שארכו הימים לישראל במצרים” — היהודים התערבו עם המצרים ונפלו חזרה לעבודה זרה.
חידוש גדול: ה”מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” קרה פעמיים:
1. אצל תרח (מטעות דור אנוש).
2. חזרה במצרים — כמעט כל היהודים נפלו חזרה.
—
כב. תפקיד שבט לוי — ולמה הרמב”ם מזכיר אותם
הרמב”ם כותב: “חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה”.
למה הרמב”ם מזכיר זאת? כי משה רבינו בא משבט לוי. שבט לוי הוא הגשר — הם לא עשו את הנפילה השנייה, ודרכם ירושת הדעת של אברהם אבינו ניצלה.
—
כג. תפקיד משה רבינו — לא חידוש, אלא הצלה
נקודה קריטית: משה רבינו לא הביא סתם דבר חדש. הוא הציל את מורשת אברהם אבינו. הוא הזכיר מחדש והעיר את היחוד שאברהם אבינו ידע — שעובדים רק את הקב”ה. הוא בחר בשבט לוי ולימד אותם תורה ומצוות.
—
כד. החידוש המרכזי: מש
כד. החידוש המרכזי: משמעות “מצרים” ו”יציאת מצרים” לפי הרמב”ם
מצרים = עבודה זרה. מצרים אינה רק מקום גיאוגרפי — היא מייצגת את מצב העבודה זרה, הנפילה חזרה לעבוד אמצעים וצורות.
“הוציאנו ממצרים” = “שלח לנו משה” — אלוקים שלח את משה רבינו כדי להזכיר מחדש את אהבת אברהם אבינו, את הברית, את היחוד.
המסר של יציאת מצרים (לפי הרמב”ם): לא להיות מצרי, לא לעבוד עבודה זרה. “משכו ידיכם מעבודה זרה” — זהו עיקר הענין.
—
כה. קרבן פסח כביטוי לענין
הרמב”ם (מורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”ו) מסביר שקרבן פסח הוא בעצם דחייה ובוז לעבודה זרה — לבזות את ענין העבודה זרה. הרמזים בקרבן פסח מציגים את כל זה.
—
כו. מסקנת הפשט הראשון
“כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים” — אנחנו לא מצרים, אנחנו בני אברהם. המצרים כמעט גרמו לנו לשכוח את חידושו של אברהם אבינו. משה רבינו בא, עשה את כל הניסים, והחזיר את דעת האמת.
זהו הפשט הראשון בענין — מחר אולי נראה פירושים אחרים (כמו הפשט החסידי ש”מצרים” פירושו “מצרים ומגבילים” — מגבלות).
—
כל הארגומנט-פלוס:
“`
שאלה: מהו המסר של פסח?
↓
תשובה פשוטה: הודאה/להודות → 4 נקודות הרמב”ם
↓
בעיה: הודאה דורשת הנאה היום → מצרים כבר לא קיימת
[ראיה: ר’ חיים קניבסקי על חנוכה]
↓
חילוק: הלל (הודאה) ≠ סיפור (לימוד/תורה)
↓
רמב”ם: קטן/טיפש = עבדות→חירות (עולם הזה) | חכם = ניסים + משה רבינו (דעת)
↓
קושיא: למה ניסים לא לקטן?
↓
תירוץ: מערכת שתי-הרמות של הרמב”ם (תיקון הגוף / תיקון הנפש)
[משל העיוור: לחזור ≠ להבין]
↓
“מתחיל בגנות”: רמת נשמה = ע”ז של תרח | רמת גוף = שעבוד
↓
קושיא: מה קשור תרח ליציאת מצרים?
↓
תשובה: הלכות ע”ז פרק א’ — היסטוריה של דגרדציה:
אמת → הבל → ע”ז → כפירה
↓
גילוי מחדש של אברהם → שרשרת עד מצרים → נפילה שנייה
↓
שבט לוי נשאר נאמן → משה רבינו = הצלת ירושת אברהם
↓
מצרים = עבודה זרה | יציאת מצרים = יציאה מע”ז
↓
קרבן פסח = בוז לע”ז
↓
מסקנה: “כי עבדי הם” — אנחנו בני אברהם, לא מצרים
[זה הפשט הראשון — עוד נלמד יותר]
“`
תמלול מלא 📝
כל המרבה לספר ביציאת מצרים: ארבעה ממדים של המצווה
הקדמה: הענין של “כל המרבה לספר”
רבותי, בואו נקיים מעט את “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”. המצווה להרבות, להוסיף, לחדש ענינים של יציאת מצרים, ענינים של חג הפסח, כמו הענין של שואלין ודורשין קודם החג [שואלין ודורשין: שואלים ודורשים, לומדים את הלכות יום טוב לפני יום טוב], שזה בעיקר הענין של פשוט להרבות.
וכמו שנוהגים להתכונן מעט לפני יום טוב, אף על פי שבעיקר היה צריך ללמוד פסח עצמו בעזרת השם, אבל אנחנו לא נפגשים, זה קשה, אז נלמד מעט עכשיו.
ולומדים הרבה דברים, כל שנה לומדים דברים חדשים, חידושים חדשים, הבנות חדשות, חידושים חדשים. באמת צריך להיות חידוש גמור, צריך עולם חדש לגמרי צריך לפתוח כל שנה, אי אפשר לחזור על תורות משנה שעברה, לחזור על דברים, זה רִיסַייקְלִינְג. אבל לפני כן צריך עוד מעט לסדר, מעט להבהיר.
ומתחילים כאן ככה, לפי הענין, לפי היכולת, לפי המזדמן שלומדים כל יום, ואולי מעט להגיע גם לחידושי תורה, כי זה “כל המרבה לספר”, זה האופן שאני מציב, הסוג של חידושי תורה, זה “מרבה לספר”.
“מרבה לספר”, “לספר”, כמו שכל אחד יודע, פירושו גם לספר מעשיות, גם לעסוק בדברי תורה, להרחיב את ההבנה.
שאלת היסוד: מהו ה”מסר” של פסח?
ונראה לי ככה, היה פעם, למדנו פעם, לפני שנתיים אני חושב, למדנו סדרת שיעורים, עברנו, וזו שאלה חשובה מאוד, השאלה עצמה היא ברכה גדולה יותר מהתשובה במובן מסוים.
עברנו שאנחנו לומדים פסח, יש כביכול מסר, יש מסר של המעשה של פסח, של המעשה של יציאת מצרים, שכשמספרים את סיפור יציאת מצרים, יש לכאורה מסר, כן?
אפשר, אפשר לומר בלי מסר, בואו נבהיר, כבר הבהרנו בכמה אופנים, אבל אפשר לומר שני דברים. אפשר לומר למה עושים פסח? מהו הענין של “למען תספר באזני בנך ובן בנך” [למען תספר באזני בנך ובן בנך: כדי שתספר באוזני בנך ובן בנך]? מהו הענין של לעשות סדר, של לעשות פסח?
התשובה הפשוטה הראשונה: הודאה
אפשר לומר, פשוט, הקדוש ברוך הוא עשה לנו טובה, הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים, אנחנו מודים לו על כך. זה הענין של הלל [הלל: המזמורים של הודאה שאומרים ביום טוב].
כמו שלמדנו, כשהיהודים אמרו הלל כשיצאו ממצרים, אמרו את שירת הים [שירת הים: השיר שהיהודים שרו בים סוף]. לפי נוסח אחד בגמרא בפסחים אמרו הלל, הלל המצרי. בסדר, יפה, הלל המצרי שאנחנו מדברים “בצאת ישראל ממצרים” [בצאת ישראל ממצרים: כשישראל יצא ממצרים]. זה מהלך אחד, בכל אופן פשוט הלל הודאה. הענין של הלל הוא הענין של הודאה. זה בוודאי הדבר הראשון.
הרמב”ם בספר המצוות: ארבעה ממדים של “מרבה לספר”
כשלומדים למשל בספר המצוות, ומדייקים ברמב”ם בספר המצוות במצות עשה קנ”ז [עשה קנ”ז: מצות עשה מאה חמישים ושבע], איך הוא מניח את המצווה של “לספר ביציאת מצרים”. הרמב”ם הוא בעל המצוות הראשון שעשה מצווה מתרי”ג המצוות [תרי”ג מצוות: שש מאות ושלוש עשרה המצוות] “לספר ביציאת מצרים”. זה לא פשוט, זה חידוש שהיה לו, לא ברור שזה נכון כך. בכל אופן, כך הרמב”ם סידר שיש מצווה כזו.
והוא אומר כך, המצווה היא “לספר פלאי ה’ בשפה רכה” [לספר פלאי ה’ בשפה רכה: לספר את נפלאות ה’ בשפה רכה]. והוא אומר “כל המרבה לספר”, וכבר ידענו מהו “כל המרבה לספר”, “כל המרבה לספר ומאריך בדברים” [ומאריך בדברים: ומאריך בדברים].
הממד הראשון: גדולת מה שעשה לנו השם
והוא אומר כך, “בגדולת מה שעשה לנו השם” [בגדולת מה שעשה לנו השם: בגדולת מה שעשה לנו ה’], להאריך בגדולה שהקדוש ברוך הוא עשה לנו, להגדיל את הנסים, להבהיר, להרחיב מהי הגדולה שבכך.
הממד השני: מה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס
“ומה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס” [ומה שעשה הוא למצרים מעוול וחמס: ומה שהוא עשה למצרים מעוול וחמס].
שני הדברים מעניינים, סתם אם מדייקים בלשון. כל דבר שצריך להרחיב? “כל המרבה לספר”, איזו נקודה? מה צריך להרבות לספר? יש שני דברים שמגדילים. כן, “מרבה לספר” פירושו אפשר להגדיל.
כן, כמו שהמדרשים עושים, כן? האם זה קרה ממש כך? זה לא קרה. מגדילים את מה שהיה. כן, כתוב סתם שהיה נס אחד, מגדילים, לא היה סתם נס אחד, היו חמישים נסים. כן, זה דבר אחד, להגדיל את מה שהקדוש ברוך הוא עשה. או להעמיק, לבאר את הגדולה שבכך, כמו דרך המדרש, בדרך מליצה, בדרך מוסר, מממשים את השמחה, מוסיפים נסים, מוסיפים מעשיות, וכן הלאה. זה אחד, להגדיל.
מה עוד להגדיל? את רשעות המצרים, כמה רעים היו המצרים. וזה הרי מספר שתיים.
הממד השלישי והרביעי
“וירא ישראל את היד הגדולה” [וירא ישראל את היד הגדולה: וישראל ראה את היד הגדולה] — הרי לא כתוב בפסוק שזה לא מפורש, ובהגדה לא מפורש הרי, מה הדרך לעשות? מוסיפים, המצרים הכו, כמו שכל אחד יודע את המעשיות של המדרשים, אפשר להאריך לפי ערכם וכן הלאה. זה הדבר השני.
הדבר השלישי, “ואיך לקח השם נקמותינו מהם” [ואיך לקח השם נקמותינו מהם: ואיך ה’ לקח את נקמתנו מהם], איך הקדוש ברוך הוא לקח לנו נקמה. אלו שני דברים אחרים. אולי הוא מתכוון שזה המשך של אותו דבר, אבל אפשר לומר שאלו שני דברים אחרים.
יש “גדולת מה שעשה השם”, כן, “לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל” [לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל: לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל], הנסים הגדולים שזה חידוש גדול של הנס, וכן הלאה. אפשר לקרוא לזה מצד גדולת ה’.
אחר כך יש מצד הנקמה, כלומר, באותו מצרי שהוא דיכא אותנו והכה אותנו כל כך, הוא אכן קיבל את העונשים ונלקחו ממנו ילדיו, וכן הלאה כמו המעשיות שהולכות במדרשים. זה “לקיחת נקמותינו מהם”.
אחר כך, הדבר הרביעי הוא אומר, “ולהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו” [ולהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו: ולהודות לו יתברך על מה שגמל אותנו מחסדיו]. להודות לקדוש ברוך הוא שהוא נתן לנו טובה, גמל אותנו חסד.
לסיכום: ארבעה דברים שונים שאפשר להרבות בהם
יוצא מהרמב”ם, מלשון ספר המצוות, ארבעה דברים שונים שאפשר להרבות בלספר:
1. אפשר להרבות בגדולת מה שעשה לנו השם
2. אפשר להרבות במה שעשו לנו המצרים
3. אפשר להרבות באיך לקח השם נקמותינו מהם
4. ואפשר להודות לו יתברך
איך זה משתקף בהגדה
אולי מתאים בהגדה בערך, אפשר לסדר, אני לא יודע:
למשל “ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל” [ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל: ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל], זה להגדיל מה שעשה לנו השם.
כן, “מה שעשו לנו המצרים” — זה “פרעה הרשע גזר על הזכרים, וירעו אותנו המצרים, ויעבידו אותנו בפרך” [פרעה הרשע גזר על הזכרים, וירעו אותנו המצרים, ויעבידו אותנו בפרך: פרעה הרשע גזר על הזכרים, והמצרים הרעו לנו, והעבידו אותנו בפרך], חלקים שונים מזה.
“ואיך לקח השם נקמותינו” — זה מדברים על המכות, מדברים איך לקחו נקמה במצרים.
ואחר כך “להודות” — זה כמו שאומרים, כן, “בצאת ישראל ממצרים”, הלל, כן, “הללו עבדי ה’” [הללו עבדי ה’: הללו עבדי ה’], “הלל הגדול”, “נשמת”. זה הכל הרחבות של… כך עושים אכן בהגדה, כן.
מעיקר הדין, לכאורה, אומרים מילה אחת של הלל, או אומרים מילה אחת מכל הדברים האלה, ויוצאים. וההגדה כבר הרחיבה, כמו שהוא מביא “כמו שאמרו כל המרבה לספר הרי זה משובח”. אלו ארבעת הדברים.
הודאה מול מסר: ההבדל המרכזי
וכל ארבעת הדברים האלה, שלושת הראשונים הם סיפור דברים, או שניים מהם הם סיפור דברים. אבל בפשטות, העיקר הוא, למה עושים פסח? שואלים יהודי, למה עושים פסח?
בפשטות, זה לא ממש מה שכתוב בספר דברים, אבל בפשטות, למה עושים פסח? כדי להודות לקדוש ברוך הוא.
כבר הארכנו בשנה שעברה גם יותר בפשוטו של מקרא, שהסברנו ליהודי שהיה אז, סבו עדיין היה במצרים — סבא של אמו, לא סבו תיאורטית — סבו כפשוטו היה במצרים, בוודאי עיקר השמחה, עיקר החיות של פסח היה שאנחנו יצאנו ממצרים, אנחנו הלכנו לארץ ישראל, וחיינו.
עכשיו, כבר למדנו אבל שזה בא מאוחר יותר. ראשונים בפסוקים אפשר לראות את זה, כבר הראינו בשנה שעברה, ראשונים בפסוקים רואים את זה, שזה לא רק זה. יש לזה גם מסר.
מהי המעלה של מסר?
מהי המעלה של מסר? המעלה של מסר היא שזה כבר לא דבר ששייך רק להודאה.
הודאה, ראיתי בספרו של ר’ חיים קנייבסקי על התורה, טעמא דקרא על חנוכה, הוא מביא גם ממישהו, הוא מדבר על כך שהודאה לא שייכת על דבר שלא קרה לך.
ראיה מר’ חיים קנייבסקי: חנוכה
הוא אומר כך, הוא אומר לתירוץ, כי למה לא כתוב בעל הנסים את נס נרות חנוכה? זו הקושיה שכולם שואלים. כתוב נס המלחמה, כתוב “ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות” [ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות: ואחר כך באו בניך… והדליקו נרות], אבל זה חלק מהסיפור, לא כתוב “ונעשה נס והדליקו נרות” [ונעשה נס והדליקו נרות: ונעשה נס והדליקו נרות].
אומר הוא כך, שקרה לך נס, כן? הקדוש ברוך הוא עזר שיכולת לעשות מצווה. אפשר אפילו על זה להודות. זה לא נס בשבילנו, זה נס בשביל הקדוש ברוך הוא שאפשר לעשות מצווה. בסדר, נאמר שקרה לך נס שאתה יכול לעשות מצווה. אתה מודה לקדוש ברוך הוא, אתה עושה הלל והודאה.
אבל קרה לאביך נס שהוא יכול לעשות מצווה, וקרה לו משהו שאין לך שום קשר אליו, מה יש לך להודות? לאבי קרה דבר טוב, למה אני צריך להודות שלאבי קרה?
הכלל: “שעשה ניסים לאבותינו ולנו”
מתי מודים? כך הוא אומר. מתי מודים על נס שנעשה לאבותינו [שנעשה לאבותינו: שנעשה לאבותינו]? “שעשה ניסים לאבותינו ולנו” [שעשה ניסים לאבותינו ולנו: שעשה נסים לאבותינו ולנו]. זה דבר שיש לנו עדיין הנאה ממנו.
כמו שרואים אכן בפסח, ההגדה מדגישה, מהמשנה, “שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו” [שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו: שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אותנו]. כלומר, אילולא גאולת מצרים, הרי גם אנחנו עדיין במצרים. אם אנחנו כבר מחוץ למצרים, אנחנו הרי עדיין בחוץ, אפשר להודות “שעשה לאבותינו ולנו”. זה הפירוש, “שעשה ניסים לאבותינו ולנו”. אבותינו, ולנו בכלל אבותינו. והיו נסים לנו בכלל, הנסים שנעשו לאבותינו. כי הרי, הנסים שקרו להם קרו לנו.
זה הוא אומר שם, שהדברים של המלחמה, שהיהודים תפסו את בית המקדש וכן הלאה, זה היה רק לאבותינו ולא לנו. אנחנו הרי גם, אנחנו נכדים, אנחנו לא מתנו, אנחנו יכולים לקיים את התורה, היוונים משאירים אותנו, וכן הלאה, אין לנו שום בעיה עם היוונים. אבל זה היה משהו פרטי אז, על זה שייך להודות. כך הוא טוען, טענה, ואני יכול להסכים על הפשט כאן.
הנקודה: הודאה שייכת רק כשיש לי משהו מזה עכשיו
אבל הנקודה שאני רוצה להוציא כאן נכונה. הנקודה שאני מוציא כאן היא שהודאה היא תמיד דבר שיש לי משהו ממנו עכשיו. לא שייך באמת להודות על רעיון, על דבר שקרה אז, היסטוריה.
על ההיסטוריה שייכים דברים אחרים, זה מה שאני רוצה לומר. על חנוכה, כמו שהוא אומר, שאנחנו מדברים על נס חנוכה, כי אז היה יותר ענין של להודיע [להודיע: להודיע], לא ענין של הודאה.
דיברנו בפורים גם מהרמב”ם, שיש שני דיוקים, יש להודות [להודות: להודות] ויש להודיע. אנחנו נותנים לו פשוט הודאה, ולמה צריך לו הודאה? בכל אופן, הודאה היא דבר אחד, והודאה, כן, אפשר לומר הודאה עם יו”ד והודאה עם עי”ן וה”א, להודיע, למען דעת [למען דעת: למען דעת], וידעו מצרים וידעו כי אני ה’ [וידעו מצרים וידעו כי אני ה’: וידעו מצרים וידעו כי אני ה’] וכן הלאה, מה שכתוב סוגים כאלה של דברים. זה כבר לא דבר שתלוי באם יש לי משהו מזה.
הבעיה עם הודאה בזמננו
יש פירוש אחר, מעניין מאוד, יש פירוש אחר ב”אף עתה אנו גאולים מהם” [אף עתה אנו גאולים מהם: אף עתה אנו גאולים מהם]. כן, ה”אף עתה אנו גאולים מהם” אומר על פירוש, על זה אפשר להודות.
אבל יכול להיות שבלי זה, עוד כמו שאני חושב שבזמן הזה, אף על פי שתיאורטית אנחנו גם אכן “ראו עינינו ומשועבדים היינו לפרעה במצרים” [ראו עינינו ומשועבדים היינו לפרעה במצרים: ראו בעיניכם ומשועבדים היינו לפרעה במצרים], אבל זה לא, אני לא יודע אם אני צריך לומר, זה לא נכון באמת היום בזמן הזה.
מצרים כבר לא קיימת. אנחנו עדיין קיימים קצת, עם ישראל, אבל מצרים כבר לא קיימת, לא המצרים, זה מצרים, אבל המצרים כבר נעלמו.
יכול להיות בזמן שכתבו את ההגדה זה עדיין היה קיים, ומצרים אכן היתה קיימת זמן רב, עד… אני לא יודע בדיוק מתי. עד קליאופטרה, אבל בפנים עד זמן התנאים אולי אפשר לומר.
אבל יכול להיות שההגדה היא עדיין מזמן שמצרים עדיין היתה דבר אמיתי, שחלק ממצרים עדיין היה תחת יד רומא [תחת יד רומא: תחת יד רומי] וכן הלאה.
אבל אחר כך, הרי אין מצרים, אז לא באמת שייך לומר שאנחנו היינו במצרים. הרי אין מצרים, למה זה לא באמת הגיוני? אפשר לומר, הנה יש לך תורת יעקב, זמן שכבר ירד מהזמן.
יציאת מצרים: חילוק בין הלל לסיפור — גישת הרמב”ם
המשך: הרלוונטיות של “עבדים היינו” בזמן הזה
אבל יכול להיות שבלי זה, עוד כמו שאני חושב שבזמן הזה, אף על פי שתיאורטית זה גם אכן “ראינו ונינו ועבדים היינו לפרעה במצרים”, אבל זה לא… אני לא יודע אם מותר לומר, זה לא באמת נכון היום בזמן הזה. כלומר, מצרים כבר לא קיימת. אנחנו עדיין קיימים קצת, עם ישראל, אבל מצרים כבר לא קיימת. לא המצרים, זה מצרים, אבל המצרים כבר נעלמו למרבה הצער.
יכול להיות שהזמן שכתבו את ההגדה זה אכן היה קיים, ומצרים אכן היתה קיימת זמן רב, עד… אני לא יודע בדיוק מתי, מספרים עד קליאופטרה, אבל בכל אופן עד זמן התנאים, אולי אפשר לומר. אבל יכול להיות שההגדה היא מזמן שמצרים עדיין היתה דבר אמיתי, שחלק ממצרים עדיין היה תחת יון, וכן הלאה. אבל אחר כך, הרי אין מצרים, אז לא באמת שייך לומר שאנחנו היינו במצרים. הרי אין מצרים, למה… זה לא באמת הגיוני.
חילוק יסודי: הלל (הודאה) מול סיפור (לימוד)
תרגום לעברית
אפשר לומר, הנה יש כאן עניין של תורה, ועכשיו זה זמן שכבר רוב התורות הן כאלה, שלא באמת מתכוונים לכך, לא באמת מתכוונים להודות. להודות אנחנו צריכים לפעול אחרי ברכה, “להלל ולהודות”. האם אפשר לברך על דרשה? לא נראה כך. אלא מה? אז הידיעות, כשהטובה כבר עומדת. ממה שהלכנו במצרים לומדים דברים, לומדים גדולת ה’, לומדים לימודים באמונה, לימודים באמונות ודעות, וכן הלאה. את זה אפשר ללמוד מההיסטוריה, אפשר ללמוד את זה ממה שקיים היום, אפשר ללמוד את זה בהרבה דרכים אחרות, אבל זו נקודה אחרת. יש הבדל של ידיעה, וזה למה אומרים הלל. אז לכאורה אפשר לומר רק על מה שיש לנו מזה היום, “לנו ולאבותינו”, כמו שישלם, איך בדיוק אומרים הלל כשזה פסח.
ואחר כך יש את הסיפור. אפשר לקרוא לזה הסיפור, זה לא סיפור יציאת מצרים, זה לא אותו דבר כמו להלל על יציאת מצרים. אף על פי שיכול להיות שזה נכלל באותו דבר, מאיפה עומד שצריך לומר הלל? אולי גם מזה, צריך לעיין. אבל אני אומר רק את ההבדל, שאלו שני דברים שונים. זה היסוד הראשון שצריך להיות כדי להיכנס לסיפור.
יש הלל, יש סיפור, או מה לומדים?
כשאומרים “מה לומדים?” — סימן שהדבר “מת”
כמו שאומרים, אנחנו מתנהגים כך בדרך כלל, בא שבת, בא יום טוב, באה איזו פרשה שלומדים, אומרים, מה לומדים מזה? מה לומדים מזה עם פירוש? כשדבר קיים, לא שואלים מה לומדים. אף אחד לא הולך לבר מצווה, אולי יש כאלה שהולכים כן, כי זה גם לא אמיתי. אבל אף אחד לא הולך לחתונה ואומר, מה לומדים מזה שיש חתונה? יש חתונה, יש חתונה. עכשיו, למה עושים בדיוק לשבור את הכוס? כדי לזכור את חורבן בית המקדש. למה רוקדים את החתן סביב הכלה? את זה אפשר אולי לומר לפרש, אולי פירושים שלומדים מהם. אבל עצם העובדה אף אחד לא שואל מה לומדים. כן, אם צריך לשאול מה לומדים, פשוט שהדבר עצמו מת, במובן מסוים זה לא אמיתי. שצריך לדעת מה לומדים. ובכן בוודאי, זה יכול להיות תחיית המתים של הדבר. זה יכול להיות תחיית המתים בתורה. זה יכול להחיות את הדבר, שילמדו משהו מזה.
תורה היא חיי עולם — הלימוד עומד בפני עצמו
מעשה מההיסטוריה אפשר ללמוד ממעשיות שהיו פעם, אפשר ללמוד בדיוק כמו ממעשיות שהיו היום. מצד התורה, כמו שאומרים תמיד, התורה היא חיי עולם, מצד התורה, מצד הלימוד, אפילו אם אתה אומר שהיום אין כבר מצרים, אפילו “אלי הוציא” עדיין יכול להיות חל. למה? כי אין מצרים? מה התירוץ שהיה? היה קורה משהו אחר, אני לא יודע מה. אפשר לומר פירוש, אני לא אומר שאי אפשר לענות על אותה קושיה.
הדרך האחרת, הדבר שאפשר לעשות הוא שאפשר להראות, אפשר להסביר את הנקודה של המעשה, הלימוד, התורה שבו. התורה היא דבר, הרעיון הוא דבר שנוגע ללא הבדל. שאפשר אז לחזור לתגובה של ר’ חיים שזו אמת. עכשיו, הראינו באותם שיעורים, אפשר לעשות רשימה גדולה, אפילו מהשנה שעברה הראינו, אפילו מהתורה עצמה, מהחומש, מהנביאים כתובים, אפשר לעשות רשימה ארוכה של לימודי יציאת מצרים. אפילו ממש מפשוטו של מקרא אפשר לראות אולי, אני לא יודע כמה ארוכה הרשימה, אבל עשרה אולי דברים שאפשר ללמוד מיציאת מצרים.
גישת הרמב”ם: מה מספרים ביציאת מצרים?
בואו נלמד דבר אחד, בואו נלמד דבר אחד שאני חושב שלא אמרתי אז, לא בדרך שאני אומר את זה עכשיו. יש דבר אחד, דבר חדש שאני רואה שכתוב מה לומדים מיציאת מצרים, מה המילה, מה הלימוד ממנו.
הלכות חמץ ומצה פרק ז’ — עוד גרסה
אז כך, בואו נחזור לרמב”ם, בואו נחזור לרמב”ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז’. יש עוד גרסה, כן, דיברנו קודם על ספר המצוות, עוד גרסה איך הרמב”ם אומר מה מספרים, מה מספרים ביציאת מצרים, עוד על מצוות הסיפור, שם הוא מביא את המצווה, לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים. אומר, וכל המרבה בדברים שאירעו ושהיו, לשון מעניינת, דברים שאירעו ושהיו, מה זה אותו דבר, שני הדברים, הרי זה משובח. ככל שמרבים, לכאורה זה בכלל, בספר המצוות זה היה קצת יותר מפורש מה זה להרבות בדברים שאירעו ושהיו.
הלכה ב’: לקטן או טיפש
עכשיו, אחר כך הוא מביא עוד פרטי הלכות, שבכלל כבר עומד בברייתא, בגמרא, בדיוק מה לומדים. חשוב להיות מדויק, כי אני רוצה להגיע להבנה. הוא אומר כך, בהלכה ב’ כתוב, הוא מביא את הלשון, אבל צריך לראות איך הוא משנה קצת מהלשון שכתוב בגמרא, רואים שהוא מחדש משהו. הוא אומר כך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו. זה כתוב, לא כתוב בשום מקום כך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כתוב אולי בהגדה של פסח, עושים דרשה שלמה מזה, כנגד ארבעה בנים, איך כל אחד לומדים לפי דעתו. ברמב”ם זה מצויר כל כך קצר.
אם היה קטן או טיפש, אם הילד, הבן, הוא קטן, כלומר הוא עדיין קטן, או שהוא אפילו גדול והוא טיפש. כן, נעשה יהודי גדול כמו קטן. אומר לו, וזה הלשון, בני, ילד יקר שלי, כולנו היינו עבדים, כולנו היינו עבדים. והילד לא מבין מה זה עבד, מה זה עבד. אומר כך, כשפחה זו או כעבד זה, זה מושג חדש כאן, לא היה. אתה מתאים מושג כאן, אתה מרים את המצה, אתה צריך להרים את השפחה ואת העבד, ויכולים לומר כשפחה זו. לכאורה זה אומר שהילדים הקטנים לא יודעים מה זה שפחה. היום, אולי אין בבנינו ברוך השם עבדים ושפחות.
האם אי אפשר לקיים את זה, אולי זה עצמו בכלל יציאת מצרים, שאין עבדים ושפחות. אולי צריך להביא ספר, תמונה של… אני לא יודע איך, ואיך נראה עבד, איך נראית שפחה, ולומר, “אנחנו היינו עבדים, כמו עבד זה, כמו שפחה זו, כמו עבד זה.” הגוי, השפחה, כך, כך היינו למצרים, ואנחנו היינו כל אחד, ובלילה הזה, והלילה, פדאנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות. הלילה הזה הקב”ה פדה אותנו והוציא אותנו לחירות. עכשיו אנחנו לא עבדים, עכשיו אנחנו לא עבדים. תסתכל עלינו, תסתכל עלינו, ותסתכל על העבד. זה ממש דבר שאפשר לראות היום, אני לא יודע, דבר שאפשר לראות היום, כן, רואה איך נראה עבד, רואה איך נראית שפחה, רואה איך נראה עבד. אני לא יודע אם הרמב”ם מתכוון ממש לעבד, זה חייב להיות ממש עבדים, או שהיה, אולי לכל אחד היה עבד שאפשר להראות, בכל אופן, זה רעיון, ואנחנו לא עבדים. הלילה הזה קרה, הקב”ה הוציא אותנו ממצרים, ויוציאנו לחירות. זו הרמה הפשוטה ביותר של המעשה.
דיוק: אין נסים לטיפש
מעניין, לא כתוב במעשה שום נסים, הוא לא שם בקיצור, בקיצור שהרמב”ם ממחיש לקטנים, אם הוא טיפש הוא לא שם בכלל כלום שהקב”ה עשה נסים. רואים בחלק הבא כתוב כבר כן, זה מעניין, דיוק שצריך להתבונן. לא כתוב שהקב”ה עשה נסים, לא כתוב על המכות, לא כתוב שמשה רבינו בא ואמר לפרעה, לא כתוב כל הדברים האלה. כתוב פשוט, “היינו עבדים”, כמו שכתוב בהגדה של פסח, “עבדים היינו ויוציאנו”. היינו עבדים ואנחנו לא עבדים. זה הפישוט.
מה קיצור מראה לנו
חשוב מאוד להתבונן, כי כשעושים פישוט, אפשר תמיד לפשט דברים אחרים. יש מישהו שאולי יגיד שה… צריך לומר את זה בשפה פשוטה, צריך לומר את זה ביידיש, צריך לומר את זה שהילדים יבינו. טוב, אבל מה אומרים? ממה עושים את הקיצור? כשמישהו עושה קיצור זה תמיד דבר מסובך. כשמישהו עושה קיצור של ספר, קיצור של עניין, הוא לוקח ספר חסידי והוא עושה קיצור, הוא לוקח גמרא והוא עושה קיצור לילדים, לבחורים הקטנים שיבינו. נו, טוב, חושבים שזה הדבר הפשוט, הוא עושה קיצור לילדים. תמיד יש שאלה איזה חלק, איזו נקודה מבינים שזה העיקר, הנקודה המרכזית, מה משאירים לקצר.
אפשר לספר מעשה כמו יציאת מצרים, זה חצי ספר שמות. אפשר להוציא מזה הרבה מאוד דברים. מישהו יכול לומר, עיקר יציאת מצרים זה שפיצלו את הים. מה, לילדים רוצים שפיצלו את הים. זה אחד. אפשר לומר הרבה דברים, לא, אולי לא מתכוונים לקריעת ים סוף בכלל ביציאת מצרים, יש לנו. אבל בכל אופן, אפשר לומר הרבה דברים. היו עשר מכות, אפשר לומר הרבה דברים. הרמב”ם אומר את הנקודות, נראה שזה אולי עיקר סיפור יציאת מצרים, שהיינו עבד ויצאנו. מאוד מעניין, להיות מדויק, אולי זה הדבר הפשוט ביותר. לו זה היה הדבר הפשוט ביותר. יש לי ענווה בזה, אבל אולי אגיד בעוד דקה, אבל זה מה שהוא אומר.
הלכה ב’ (המשך): לגדול וחכם
אחר כך אומר, “ואם היה הבן גדול וחכם”. אם הוא היה גדול וחכם. הוא לא אומר “או” חכם, כן? כמו קטן וטיפש. גדול… קודם הוא אמר קטן או טיפש, יכול להיות גדול טיפש. כאן הוא אומר גדול וחכם. אין קטן וחכם. בדרך כלל, גדול שניהם צריכים להיות, גם גדול וגם חכם. אז אם הוא גדול וחכם, אם הוא גדול וטיפש כבר דיברנו קודם. אם הוא קטן וחכם, כן, זה לא כזה כלל, זה קורה לפעמים, אבל באופן כללי אולי זה אפילו לא מספיק, אולי אפילו אם הוא חכם צריך לחכות שיהיה גדול. קטן הוא טיפש, מצד זה שהוא קטן הוא כבר טיפש.
אז אם הוא כן חכם, “מודיעו מה שאירע לנו במצרים”. מספר לו מה קרה לנו במצרים. מה הוא מוסיף כאן אחרת ממה שאמר קודם? הוא לא מוסיף הרבה מאוד. “כמו עבד זה, כמו שפחה זו”. מבין מה זה עבד, אתה לא צריך להסביר מה זה עבד, אתה לא צריך להביא שום תמונה מה זה עבד. מספר לו מה היה במצרים, ו”במה שאירע לנו”, שהיה “בדברים שאירעו ושהיו”.
ונסים, כאן הוא מוסיף עוד דבר, “ובנסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. מוסיפים לו את הנסים שמשה רבינו עשה לנו. הוא הוסיף שני דברים בחלק השני של החכם. לחכם מוסיפים שמספרים נסים. אבל לטיפש לא הוסיפו שמספרים כלום על נסים.
השאלה: למה לא נסים לטיפש?
מאוד מעניין, לכאורה נסים זה הדבר הכי קל לומר. נס הוא דבר שרואים בעיניים, חשבון, כן? והמעשה של המכות הוא כל כך מובן מאליו לספר.
מביאים תמונה של עבד. מכה, זו תמונה. אני מתכוון, המעשה של המכות, הדם צפרדע כינים, זו עוד תמונה.
יציאת מצרים: שתי הרמות של הבנה – נסים ומשה רבינו
מה הרמב”ם מוסיף אצל החכם?
מגיד שיעור:
מה הוא מוסיף את הנסים שמשה רבינו עשה לנו? הוא הוסיף שני דברים בחלק השני של החכם. החכם הוסיף שצריך לספר נסים. דווקא, לטיפש לא צריך לספר כלום על נסים.
זה מאוד מעניין, לכאורה נסים זה הדבר הכי קל לספר. נס בא עם מעשה, כן? המעשה של המכות הוא בעצמו… אני אומר, שאם מביאים תמונה של עבד, מכה היא תמונה. אני מתכוון, המעשה של המכות, הדם צפרדע, זו תמונה. למה לא לספר את זה? זה הדבר האחד.
והדבר השני הוא, צריך לספר את זה, והוא שם “על ידי משה רבינו”. מה משה רבינו נכנס כאן? הנסים שהיו על ידי משה רבינו. אני מסכים, זה ה, כמו שאפשר לומר, הפתח להיכנס עמוק יותר לפסח הוא נסים שנעשו על ידי משה רבינו. נסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא.
אפשר לומר כמו שאמרנו קודם מספר המצוות, “אל נקמות ה’ נקמות הופיע”, “גמול על אויבינו מחסדיו”. כל מיני דברים. שני הדברים שהוא מוסיף אצל החכם, “מה שעשה ה’ במצרים ונסים שנעשו על ידי משה רבינו”, זה דבר שצריך להבהיר, צריך לשים לב לזה, לראות מה הפשט העמוק יותר ביציאת מצרים.
הקדמה: שתי רמות ההבנה של הרמב”ם
אז בואו נמצא מהלך. בואו קודם נגיד הקדמה אחת, אחר כך נלך קצת יותר הלאה ברמב”ם, ונראה מה המהלך שלי.
תיקון הגוף ותיקון הנפש
הקדמה מספר אחת היא, הרמב”ם מסביר בחלק ג’ במורה נבוכים, והוא הולך תמיד, כמעט תמיד הוא הולך עם החלוקה, אולי כל המורה נבוכים מסתובב סביב זה במובן מסוים, שיש בעולם שתי רמות של הבנות. אפשר אפילו לומר, יש שתי טבעים לתורה. ושניהם חשובים.
הוא קורא לזה שם “תיקון הגוף” ו”תיקון הנפש”. אותו דבר אפשר לקרוא לזה באופן כללי, יש כשמחנכים ילד, יש חינוך לקטנים, ואחר כך יש חינוך לגדולים, שצריך באמת. הוא קורא לזה ה”שלימות הראשונה” וה”שלימות השנייה”.
עכשיו, דיברנו כמה פעמים על זה יותר בארוכות. העניין הוא, אלו גם רמות של עליות המדרגה, עליות החינוך. קודם אדם צריך, כביכול אפשר לומר למשל, קודם הוא צריך להיות מתוקן בין אדם לחברו, קודם הוא צריך להיות מתוקן בנגלה, אחר כך הוא צריך להיות מתוקן בנשמה, הוא צריך להיות עם הדעות הנכונות, הוא צריך להבין.
אלו שתי רמות, אחת אחרי השנייה. וזה גם לא רק שזה שתי רמות של סדר, כן, שנאמר, כביכול מישהו שהוא גנב, מישהו שהוא מושחת במידות, מישהו שלא מסודר בין אדם לחברו, הוא לא יכול להבין אלוקות, הוא לא יכול להבין דברים עמוקים, הוא לא יכול להיות בעל תורה, הוא לא יכול להיות בעל חכמה, הוא לא יכול להגיע לתלמוד בכלל אם אין לו את זה, אלו מדרגות של חינוך, של סדר עבודה.
מדרגות בהשגה עצמה
זו גם מדרגה בהשגה עצמה, מדרגות בהשגה. כי ילד, מישהו שהוא רק ברמה שמבין עולם הזה, שמבין רק ענייני הגוף, אי אפשר להסביר לו מה זה השם אחד. כן, אי אפשר. אתה הולך להסביר לו, לא כל כך חשוב לו לתפוס את זה.
אפילו אם אומרים לו כן, יש לו את זה רק באמירה, כמו שהרמב”ם אומר בחלק בתחילת פרק י’, זו האמונה הנאמרת בפה, זה סתם נאמר. הוא אומר, ילדים, זה לא עולה כסף, אפשר ללמד אותם. זה מאוד חשוב שילמדו לילדים לומר את הדברים הנכונים, אבל זה לא אמיתי, זה רק אז זה רק שלא לשמה.
תרגום לעברית
זאת אומרת, אז הדעת, השכל, האמונה שיש לאדם, הנפקא מינה מזה היא שיהיה אדם. כן, אומרים לילד, “אה, אתה יודע שיש בורא, ויש שכר ועונש, יש עולם הבא.” למה אומרים לו זאת? כדי שלא יגנוב. כן, זה הפוך, כי אם זה לא אמיתי, אז למה באמת לא גונבים? למה אדם הוא אדם? כדי להגיע לעולם הבא, כדי להגיע לשלימות הנפש.
אבל לילד, הוא לא מבין זאת, זה ממש אבסורד. אבל שלא לשמה, זה בדרך שלא לשמה, מתוך שלא לשמה בא לשמה. בוודאי, הוא הפסיק לגנוב, הוא נעשה אדם, לאט לאט הוא יכול להגיע ללשמה, להבין שבאמת הכל הפוך.
סיכום ההקדמה
אבל על כל פנים, מה שאני רוצה להדגיש כאן הוא שהמדרגות, שתי הרמות שיש, אפשר לקרוא להן תיקון הגוף ותיקון הנפש, אלו לא רק רמות של זמן, כן, כאילו קודם כשילד הוא לפני בר מצוה, עד עשרים, אני יודע, צריך להיות אדם, אחר כך אפשר להתחיל להבין. אלא יש גם מדרגות והשגות, כי אי אפשר להסביר לילד ענייני שכל עמוק.
אי אפשר להסביר לו, אין לו נשמה, בלשון הזוהר, בלשון הקבלה, כן, אין לו נשמה, אין לו יצר טוב, אין לו גם את מדרגת השכל, מדרגת השכל היא נשמה, כן, אולי רוח, נפש, דברים אחרים, אין לו עדיין את המדרגה שיוכל להבין.
זה חשוב לתפוס. זאת אומרת שאפשר לומר לו, אפשר ללמד אותו, אפשר ללמד ילד חסידות עמוקה, קבלה, אפשר ללמד את הילד עשר ספירות עם מלאכים, אפשר ללמד אותו מה שרוצים, ולומר שהוא חשוב, אין לו כסף, הוא יכול להיות חכם מספיק לחזור על המילים שאמרו לו. נו, הרבה ילדים חכמים מספיק לחזור על זה. אבל בראשו אין באמת מקום לזה. זה לא אומר לו כלום.
המשל של העיווֵר
זה לא אומר כלום, לא רק לילד, גם למבוגר לא, לרוב המבוגרים זה גם לא אומר כלום. אבל זה לא אומר לו כלום. בעולמו, כל עוד אדם לא נכנס לעולם השכל, שיש כאן חילוק, כן, כבר דיברתי הרבה שיחות והרבה דרשות על זה, אני מקווה שזה כבר ברור, זה לא אומר לו כלום.
לא רק שהוא לא מבין את זה, אולי הוא מבין את זה אפילו כן, הוא יכול לשחק עם המילים נכון, אבל זה לא אומר כלום, זה לא, כמו המשל, הרמב”ם מביא משל בפרק חלק של מישהו שאין לו טעם, אין לו חוש מסוים, כן, כמו שאין לו חוש, מי שהוא עיוור אין לו חוש לראות צבעים, הוא יכול לומר צבעים, אפשר ללמד אותו כתום, ירוק, אדום, כתום הוא ליד אדום, אדום הוא ליד כתום, וכן הלאה, הוא יכול לחזור על הכל, הוא לא יעשה טעויות, אבל הוא לא יודע על מה הוא מדבר. זה רק משל להסביר.
יישום: למה ניסים רק לחכם
אותו דבר, לומר שיש אלוקים, שיש נס, הנה אנחנו מגיעים, ניסים, מה זה מראה לך? ניסים זה גם אולי רק משל על משהו, אבל מה מראה לך משהו על רצון אלוקי? מה מראה לך משהו לימוד על ידי משה רבינו? משה רבינו, מה זה נותן לנו? משה רבינו הוא רבינו, כן, רבינו, רבן של נביאים, הוא מלמד אותנו את התורה, הוא מלמד אותנו את המצוות.
זה את ה… בכלל להבין את זה, צריך להיות גדול, צריך להיות נשמה, צריך להיות רמה של שכל. ממילא, אם אתה ילד קטן… זה מובן כבר קצת יותר טוב, למה הרמב”ם הגיע לכאן, הנה, ‘כמו עבד’ תהיו. למה הוא לא אומר, נניח, לילדים עשו ניסים.
טבע הניסים
כי ניסים… כל הנקודה של ניסים… אפילו שם הרמב”ם, יכול להיות חוקה, מה הנקודה של ניסים. אבל זה בטוח ששייך לקטגוריות, זה מכניס משהו לעולם שכלי, למקום של הבנת משהו, באמונה הבנת משהו, בדעת הבנת משהו.
לילד, אתה יכול לומר לו זאת, אבל זה ‘אין טעם’. ילד צריך לחיות בעולם הזה. לא רק ילד, מבוגר טיפוסי, אדם רגיל. זו גם הרמה הראשונה של כל אדם, הוא אמר קודם על ההודאה. זו רמת ההודאה. רמת התודה.
זאת אומרת… בעולם הזה, אמן, על זה יכול אמן, הקטנות טיפ, זו גם רמה של דעת. כן, לא ממש אידיוט שלא יודע כלום. כן, לא… לתינוק אי אפשר להסביר, אפילו לפעמים למבוגר טיפוסי שאי אפשר להסביר. זה שפעם היה אחרת ממה שזה עכשיו. זו כבר רמה של דעת.
אוקיי, אבל הוא מבין כבר. אבל בעולמו יש עבדים, ואתה נעשית מעבד, וחוץ מזה כשצריך לעשות לכבוד זה, צריך להודות למי שהוציאנו, בסדר, אפשר להודות על זה וכן הלאה. הכל עדיין נשאר ברמה של השגת עולם הזה, של השגת הקטנות טיפ.
הרמה השנייה: ניסים ומשה רבינו
כבר, אם אתה גדול וחכם, צריך חכם אמיתי, זו המדרגה שצריך להגיע, ה’היכל החכמה’. אז, בדעה, מה באמת קרה במצרים, ובקרוב נראה מה באמת קרה במצרים.
וניסים, ניסים זה דבר למעלה מן הטבע. נס, נס אפשר לראות טכנית. אפשר לראות שהים נבקע. אבל לנס יש נקודה. לומדים משהו מזה. זו סוגיה שלמה.
משה רבינו… משה רבינו עשה את הניסים… זה אומר שהניסים ככה… פשט מראה שזה נביא, או שהרמב”ם יאמר שזה לא אומר את זה. אבל כפנים, זה מתחיל ל… הוא מביא דווקא את משה רבינו בדווקא. שתבין שלומדים משהו מזה.
נס זה דרך ללמוד משהו. על זה לא צריך להיות קצת גדול שבעולמו יש ניסים. בכלל, לילד, נס לא אומר כלום. זה דבר מעניין, קרה משהו. כן, פשיטא, זה מעניין. אבל נס, המיסטיקה של נס, המיסטיקה השכלית, כן, יש טובה, יש נס. לילד, הוא לא יודע מכלום, הכל זה אותו דבר. יכול אפילו להיות שזה נכון, אבל על כל פנים, זה רק מגדול אפשר לומר “ניסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. אוקיי, את זה אנחנו מבינים פעם אחת ולתמיד.
מה באמת לומדים מיציאת מצרים?
עכשיו צריך להבין קצת יותר טוב, מה באמת הניסים? מה באמת לומדים מהניסים שהראונו? מה באמת לומדים? מה בעצם המעשה של יציאת מצרים? מה הגדול מתכוון, מה הרמב”ם מספר, מה הרמב”ם חושב על יציאת מצרים?
הרמה הראשונה: מידות והודאה
ולמדנו בפעם הקודמת, למדנו שהרמב”ם כמעט לא אומר כלום. זאת אומרת, על פי רוב, וזה חשוב, על פי רוב, זאת אומרת על כל פנים חלק, על פי רוב, הרמב”ם כשהוא מדבר על יציאת מצרים הוא מדבר רק על הרמה הראשונה, על זה שפשוט יצאנו ממצרים צריך להודות, ועוד מידות.
הוא אומר בחלק ג’ פרק מ”ג שלומדים מזה לזכור בימי הרעה, בימי הטובה צריך לזכור, אדם צריך להישאר עניו, הוא לא תמיד היה כל כך גדול, הוא פעם היה עני, עבדים היינו, הוא פעם אכל מצה.
כמו סוכות ופסח, הוא אומר, זה אותו דבר. אלו המידות שלומדים מיציאת מצרים, זה “בעבור זה עשה ה’ לי”, זו הרמה הראשונה שלומדים מידות טובות, לומדים הכרת הטוב, וכן הלאה.
הרמה השנייה: ניסים ונפלאות
אבל הוא אומר שם גם שיש רמה שנייה. הרמה השנייה היא הניסים שמדברים עליהם, ויציאת מצרים ונפלאותיו, תמיד הוא אומר את ניסי יציאת מצרים. גם את זה צריך להבין, מה לומדים מזה? זו הרמה השנייה.
כמו שלמדנו, הרמב”ם שם מבהיר את החילוק שיש את הרמה הראשונה שלומדים, וכמו שלמדנו, את זה מלמדים לבן קטן. אחר כך יש את הרמה השנייה, וזו רמת הדעת, זו רמת שלמות הנפש.
אז מה הרמה, מה הדעת שפסח מלמד אותנו? והסכמנו שזה לא דבר עמוק, אלא מלמד אותנו משהו. אבל מה זה מלמד אותנו? אוקיי.
כיוון שהופסק
אמרתי פעם מהלך לענין, לא שנתחדש אז משהו מציאות בעולם, כן, כמו שאני יודע אולי הרמב”ן אומר במקום אחד שאז יצא הכוזרי, אז נתגלה שם הוי”ה, קרה משהו ממש בעולם מזה, והעולם באמת קרה משהו שינוי, יש חילוק מקודם יציאת מצרים עם אחר יציאת מצרים.
זה לא דרך השיחה שאנחנו לומדים עכשיו, ואנחנו הולכים—
יציאת מצרים, עבודה זרה, ואברהם אבינו’ס רי-דיסקאַווערי – הנרטיב ההיסטורי של הרמב”ם
השינוי האמיתי שיציאת מצרים הביאה
וזה מן הסתם לא היה שזה לא דבר אמיתי, אלא זה מלמד אותנו משהו. אבל מה זה מלמד אותנו? לא דבר אמיתי אני מתכוון לומר, לא שלא נתחדש אז משהו מציאות בעולם. כן, כמו, אני יודע, אולי הרמב”ן אומר במקום אחד, שאז יצאה החכמה, אז נתגלה שם הוי”ה. קרה משהו ממש בעולם של דעת, בעולם של דעת באמת קרה משהו שינוי. יש חילוק מקודם יציאת מצרים עם אחר יציאת מצרים.
אבל זה לא השיחה שאנחנו לומדים עכשיו, ואנחנו הולכים בעזרת השם מחר אולי להסביר משהו על זה, או בפעם הבאה להסביר על זה, סוג הדרך של חשיבה. אבל קודם צריך לראות מה דרך ההסבר של הרמב”ם. אבל כן, יש דבר מאוד חשוב שהרמב”ם הבין שקרה ביציאת מצרים.
הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז’ הלכה ד’: “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”
ואת זה אנחנו יכולים לראות מהקטע הבא של הרמב”ם, שם בפרק ז’ הלכה ד’. הוא עומד כך, והלאה, הוא מביא את הלשון של הברייתא, הוא מביא את הלשון של הברייתא שמובאת בגמרא שם, אולי זה לא ברייתא, בגמרא בפסחים, והוא מוסיף תמיד. צריך תמיד להוסיף מה צריך לדייק מה הרמב”ם משנה קצת. הוא כאילו הוא רק מעתיק את זה בשפתו מה שכתוב בגמרא, אבל עצם זה נותן לנו הצצה לתוך דרכו להסביר מה שהוא מסביר כאן.
הוא אומר כך: צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד? ויש שני פשטים, והראב”ד מביא את שניהם, כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה.
שתי הרמות: נשמה וגוף
הוא אומר כך, זה מאוד טוב, מאוד טעים, סתם כמו שאמרתי, כן? אמרתי שהרמב”ם לומד שכל המצוות, כל התרי”ג, יש להן שני פשטים, רמת השכל, של דעת או נשמה, ורמת הגוף, של עולם הזה, של מידות. אלו ממש שני הדברים, כן?
ה”בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” זו רמת הנשמה, וה”עבדים היינו” זו רמת הגוף. ה”בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” זו רמת הנשמה. מעניין שאנחנו בסדר של פסח מתחילים קודם עם הנשמה, קודם עם הדעת אנחנו מתחילים עם ה”בתחילה עובדי עבודה זרה”, אחר כך אנחנו הולכים הלאה לרמת הגוף, הגאולה הפשוטה.
ואמרתי קודם זו רמת הון קארטן. והוא אומר כך, קודם כל, מתחיל מסביר שבתחילה היו אבותינו, ואז זה אבותינו, בימי תרח ולפניו, כן? מאוד מעניינים הזמנים של תרח ועוד לפני תרח, כל אחד לפני תרח, או הזמן המסוים לפני תרח, כן, זה הפסוק “תרח אבי אברהם ואבי נחור”.
הוא אומר כך, כופרים, הם היו כופרים, ותועים אחר ההבל, הם היו תועים אחר שטויות, אחר הבל, אחר ליצנות, ורודפים אחר עבודת אלילים, רדפו אחרי עבודת אלילים, כך הלשון.
ומסיים בשבח, מה הלשון של שבח? “ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו”, אומרת ההגדה, הוא אומר, יהושע אמר “ואקח את אברהם מעבר הנהר” וכן הלאה, שם לא נגמר ממש בעבודתו, ומסיים הוא אומר כך, “בדת האמת שקרבנו המקום לו, והבדילנו מן התועים, וקרבנו ליחודו”.
אוקיי, זו הלשון, צריך לדייק במילים, אין לי ברגע זה פשט על כל מילה בודדת, אבל בסייעתא דשמיא נבין הרבה ממה שהוא אומר.
אחר כך הוא אומר, “וכן מתחיל ומגיד שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעות שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותינו”, וזה פחות או יותר הדבר השני שלמדנו קודם.
השאלה: מה קשר לעבודה זרה של תרח ליציאת מצרים?
אז בואו נבין קצת מה הרמב”ם חשב כשהוא הסביר קודם כל מה הקשר של זה ליציאת מצרים? לכאורה זה לא… בכלל צריך להבין, כן, צריך להבין אפילו בלי הרמב”ם, מה המתחיל אמר כאן? מה שימשה עבודת הזרה של תרח ליציאת מצרים? יש ליציאת מצרים משהו עם עבודת הזרה של תרח? מאיפה זה בא לכאן?
ההיסטוריה של עבודה זרה של הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק א’)
וכך עומד שצריך לחשוב, צריך להסתכל ברמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’, ששם מעתיק הרמב”ם את ההיסטוריה שלו, ההיסטוריה שהוא מבין על ההיסטוריה של לא לעבוד עבודה זרה. יש הרבה מאוד דברים שאפשר לדייק כאן, אבל בואו נזכור את המעשה הפשוט, קודם את סדר ההיסטוריה שכתוב שם.
שלב 1: בזמן אדם הראשון – האמת הייתה ידועה
שלב 4: “כופרים” – התוצאה הסופית
המילה כפירה, צריך לזכור, כי אם לא תזכור, תמיד יכול לשאול, מה הדבר האחד שצריך להיות בטוח בו. ותמיד יכול לשאול, מה זה אומר כפירה? האם תרח היה כופר? כופר פירושו לא מאמין, כן, מישהו שלא יודע על אלוהים, היום, כופר פירושו היה ההפך מכופר, הרי היו לו אלילים הרבה מאוד, אלילים, הרבה מאוד, לא כופר, הוא האמין בהם, כן? מה אומרים הרבה פעמים?
אבל הרמב”ם הבין, והרמב”ם מסביר מאוד ברור, בענין זה אומר, מה קורה? מה קורה? מה קורה מזה שאף אחד לא יודע. הנה, שוכחים מצורות העולם, שוכחים מהבורא האמיתי. כי כל הדברים האלה, כל הדברים – הכוכבים, והמזלות, והשכלים – כל הדברים האלה, הם לא הבורא, הם דברים אחרים שהבורא ברא, וזה טוב שהם קיימים, אבל הם לא אלוהים. אבל אם אנחנו מדברים רק עליהם, אנחנו עובדים רק אותם, והוא אומר פעם במורה נבוכים, יש אמונת עם, אדם פשוט, ואני יודע, אני לא מבין מה זה שכל, אם הוא עומד רק על מה שאפשר לראות, צריך לראות, מה עומד בבית המדרש? במקום העבודה, במקדש?
מה עומד שם? אם עומד שם פסל, והפסל הוא לכבוד השמש, הוא רואה את השמש, במקום לומר שהוא צריך לחשוב שהשמש היא שמש של הקב”ה והוא מכבד אותה כי היא שמש של הקב”ה, זו כבר הבנה, זה כבר לא כל כך פשוט, זה כבר לא אפשר לראות. עוד, היהודים הפשוטים, הם לא כאלה, אז לכבודם אסור לעשות מקדש כזה לשמש, אפילו אתה מתכוון לשם שמים, אתה מתכוון טוב, כי הילד לא ראה את זה, הילד ראה את הפסל. זה דבר אחד, עם רודפי עבודה זרה שוכחים מזה.
אבל אחר כך, בסוף נעשים כופרים לגמרי, כי שוכחים בכלל, כי כל כך מדגישים שאף אחד לא יודע. אז בעצם, לפי הרמב”ם, הם אמרו שעבודה זרה היא גדר של אפיקורסות. בסוף של עבודה זרה נעשים אפיקורס, כי שוכחים בכלל מהקב”ה עצמו.
שלושת השלבים מפורשים
ואלו הם שלושת הדברים, שיש כופרים, ותועים אחר ההבל, ורודפים אחר עבודה זרה. זה כופרים שזו המסקנה הסופית, תועים אחר ההבל זו הטעות של דור אנוש, ורודפים אחר עבודה זרה זה באמצע. זה לא כל הסדר שאני עושה, אולי צריך לדייק יותר ואפשר למצוא שם פשט טוב יותר, אבל זה הדבר שמביא מתועים אחר ההבל להיות כופר.
וזה היה, כל הזמן זה היה תועים, כן, אבל בינתיים, זה אומר בדור אנוש, אבל אנוש עצמו אולי עדיין זכר שיש אלוהים, אבל הרמב”ם אומר שאפילו אחר כך, אולי הכהנים ידעו, אבל האנשים הפשוטים לא ידעו. על כל פנים, אחר כך הפסיקו לדעת בכלל מהענין של אלוהים. לא, הרמב”ם אומר שאפילו הכהנים לא ידעו מהאל הראשון. הכהנים ידעו שלא עובדים ממש את התמונות, עובדים את הרמז, לא עובדים ממש את השמש, עובדים את השכל, את המלאך של השמש, מסתמא. אבל זה שיש אלוהים שהוא למעלה מהמלאכים, גם את זה לא ידעו. אז אף אחד לא ידע מאלוהים. אז בסוף כולם כופרים, אף אחד לא יודע מאלוהים, הוא יודע רק ממלאכים, ומלאכים זה לא אלוהים, אף אחד לא יודע מאלוהים.
גילויו מחדש של אברהם אבינו את הקב”ה
ומה מסביר הרמב”ם, מי גילה מחדש, גילה מחדש, כן? מי גילה מחדש את האלוהים? אברהם אבינו. כך עושה הרמב”ם, כיון שנגמל איתן זה וכו’, אברהם אבינו חשב, והוא מסביר שם את החכמה, חכמה שכלית שם. אפשר לראות את ה’, הוא הבין שזה לא מסתדר, הוא זכר בעצמו, הוא מצא בעצמו את עבודה זרה, בהתחלה הוא הסתכל, הוא ראה שזה שקר, שזה לא נכון, ולא נכון לעבוד עבודה זרה, ויש אלוהים שקיים, הוא עשה את כל עבודות זרה, הוא עשה את כל הכוכבים וכל הדברים. ומה הוא עשה? הוא שבר את עבודות הזרה, והעיקר, העיקר עבודתו הייתה
יציאת מצרים לפי הרמב”ם: המשמעות של “הוציאנו ממצרים” — יציאה מעבודה זרה
סיכום: חידושו של אברהם אבינו ושתי המדרגות של “קירוב”
אברהם אבינו חשב, כמו שהרמב”ם מסביר, הוא אמר “נהי חכמה וכו’ סכלות”, שמזה אפשר לראות את ה’. הוא הבין שזה לא מסתדר, הוא חשב בעצמו, הוא ראה בעצמו את עבודה זרה, והוא ראה שזה שקר, שזה לא נכון, ולא נכון לעבוד עבודה זרה, ויש אלוהים שהוא לפני כל עבודות הזרה, שעשה את כל הכוכבים ואת כל הדברים.
מה הוא עשה? הוא שבר את עבודות הזרה, והעיקר הוא התחיל ללמד לאנשים שיש אלוהים אחד ואותו צריך לעבוד. זה חידוש עצום, כן? שיש אלוהים אחד, זה בעצם כל אחד ידע, כבר שכחו, אבל באמת עדיין זכרו את זה. אבל שאותו צריך לעבוד, וזו הדת האמת. צריך לזכור, יש את האמת ויש את דת האמת.
שתי הלשונות: “וקרבנו ליחודו” ו”וקרבנו לו”
לא שזה דיוק נכון, אבל זה אומר “וקרבנו המקום”. מאוד מעניין, הוא לא אומר “לעבדו”, הוא אומר “לו”, כן? לכאורה, אני לא יודע, אחר כך הוא אומר “וקרבנו ליחודו”. יש שתי לשונות כאן, “וקרבנו ליחודו” ו”וקרבנו לו”, “והבדילנו מן התועים”.
צריך לעיין בדיוק בכל מילה, כי אני חושב שאפשר למצוא תירוץ לכל מילה. אבל לכאורה, כללות הדברים על כל פנים היא, “וקרבנו ליחודו” פירושו לדעת שיש רק אלוהים אחד, זה יחוד השם. זה תמיד מה שהרמב”ם מתכוון ביחוד השם, שהקב”ה הוא אחד, הוא נותן, הוא למעלה מכל המושגים, מכל ההשכלות, למעלה מכל הדברים, זה השם אחד. זה “וקרבנו ליחודו”, ומי הביא את זה? קודם כל אברהם אבינו, כן?
נמשיך עוד לפני מצרים, צריך קודם להבין מה אברהם אבינו עשה, כן? ואברהם אבינו הלך מכל התועים, הלך מהתועים, מדור אנוש וכן הלאה, שטעו אחר ההבל, הלך מהם, כן? ועשה דת האמת, עשה “וקרבנו לו”.
מה זה “וקרבנו לו”? שאנחנו לא עובדים שום, אפילו אנחנו עושים אפילו עסק בשביל זה, אנחנו לא עובדים את כל הצורות, אנחנו לא עושים שום דבר כדי לעבוד אותם, אלא את הקב”ה עצמו, כן?
השרשרת מאברהם עד מצרים: הנפילה השנייה לעבודה זרה
עכשיו, בואו ננסה להגיע מתרח עד מצרים, כן? הוא דילג כאן קצת על המעשה, והרמב”ם, זה מאוד מעניין שהוא לא מעביר אותנו כאן, הוא אולי היה יכול להכניס כאן לגמרי, אבל כאן זה כתוב בפירוש. ומה כתוב בפירוש? כאן כתוב שתרח עבדו עבודה זרה, ואחר כך דת האמת שקראנו המקום לו. זה קצת דילוג, כי דת האמת היא פשוט דת משה רבינו. הוא אומר, הוא לא מפרט, הוא לא מדבר על יציאת מצרים, הוא לא מדבר על אברהם אבינו, הוא מדלג קצת על המעשה.
הרמב”ם בהלכות עבודה זרה: כל המעשה
אבל בהלכות עבודה זרה הוא כן משלים את כל המעשה, והוא משלים בואו נגיד כך את המעשה. הוא אומר שאברהם אבינו לימד את יצחק, יצחק לימד את יעקב, ויעקב היו לו שנים עשר בניו, כולם היו להם את דת האמת בעצם. עדיין לא הייתה תורה, היו מצוות, וכן הלאה, אבל הייתה הדרך הנכונה.
אחר כך אומר הרמב”ם, “עד שארכו הימים לישראל במצרים”. זו לשון הרמב”ם בהלכות עבודה זרה בפרק א’. כן, הוא אומר שיעקב לימד את בניו, “והדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שיודעת את השם”. זה חידוש גדול. “עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד כוכבים כמותם”.
הנפילה השנייה: “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” — פעמיים
אומר הרמב”ם, כך זה כתוב, זה חידוש גדול, זה כתוב במדרשים, זה לא הרמב”ם חידש את העובדה, אבל אנחנו לא מספרים בדרך כלל, אז לכאורה זה אומר שצריך כן לספר את זה. במצרים היהודים עבדו עבודה זרה. במילים אחרות, “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” קרה פעמיים במובן מסוים. צריך לזכור, פעם אחת אצל תרח כבר מהטעות של דור אנוש, ופעם אחת חזרה במצרים. שכחו, “ארכו הימים”, העולם התערבב עם המצרים, מצרים הייתה מקום עבודה זרה גדול, כולם יודעים, וחזרו לעבוד עבודה זרה.
תפקיד שבט לוי: הגשר למשה רבינו
אומר הרמב”ם, “חוץ משבט לוי, שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה”. למה הוא אומר שבט לוי? מה הוא רוצה לומר משבט לוי כאן? מה, סתם קצת מידע ששבט לוי לא עבד עבודה זרה? לכאורה, הסיבה שהוא רוצה לומר משבט לוי כאן היא כי משה רבינו בא משבט לוי. והוא הולך רגע לדבר על משה רבינו. כך כתוב פסוק, הכל ברור, כן, הקב”ה ציווה למשה רבינו כך ללכת, “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי”, כן, כך הרמב”ם למד, זה לא כתוב בפסוק, אבל זה המדרש, ששבט לוי לא עשה את הטעות בפעם השנייה.
שבט לוי, שמשה רבינו שבא משבט לוי, הוא זה שמקשר אותנו, שמביא לנו את דעת האמת שאברהם אבינו מצא, הקירוב של המקום לאל עליון מאברהם אבינו, מתחילה עובד עבודה זרה, שאברהם אבינו עצר, וזה מביא אותנו דרך גלות מצרים שם נקטע, וכשזה נעשה כמעט נכרת ונעקר מה ששתל אברהם אבינו ונעקר, וחזרו בני יעקב לטעות העולם ותעיותיו, בא ממש אותה לשון טעות ותעיותיו, תועה אחר הבל ועובדים מן התועים, כמעט כל היהודים חזרו, רק חמישה שהיו כמה לווים שנשארו משה רבינו שעדיין זכר, אבל העיקר זה מעניין יוצא שמשה רבינו בא, הקב”ה שלח אותו, כמו שעשה אברהם אבינו, עשה משה רבינו, הרמב”ם כותב כאן, ובחר, והוא לימד תורה ומצוות ודרך עבודתו ומה יעשה משפט, הוא בחר שבט בישראל, והוא לימד אותם תורה ומצוות ודרך עבודתו ומה יעשה משפט, אז משה רבינו לא רק שהוא חידש, הוא הציל את הירושה של אברהם אבינו, משה רבינו הציל, כי זו הירושה של לא לעבוד עבודה זרה, ובשביל זה הרמב”ם אומר כאן מצוות עבודה זרה.
תפקיד משה רבינו: לא חידוש, אלא הצלה של ירושת אברהם
אבל קודם כל צריך להבין מה הרמב”ם הכניס במאמר הראשון את הנסים שנעשו על ידי משה רבינו.
משה רבינו מאוד חשוב, כי משה רבינו הוא משבט לוי, הוא זה שמציל את הירושה, הוא מציל את הדעת שאברהם אבינו הנחיל ליהודים, שהם תמיד ידעו את השם, מה שהוא עושה, זה לא סתם דבר חדש של משה רבינו.
ושנית, שהקירוב ליחודו, מה זה הקירוב ליחודו?
מה הנס העיקרי של יציאת מצרים?
מה זה אומר מצרים?
משמעות “מצרים” לפי הרמב”ם: עבודה זרה
במילים אחרות, מה אומר הרמב”ם, מה זה אומר מצרים?
מצרים אומר, כאן הוא לא מדבר, מצרים זה חזרה, לגבי היהודים זו חזרה, לגבי העולם זה אותו דבר, הם לא שמעו על זה.
מצרים אומר עבודה זרה, מצרים אומר שחושבים שצריך לעבוד את כל המצרים, ואחר כך שוכחים ונעשים כופרים ותועים אחרי הבל. זה אומר, זו המשמעות של מצרים.
“הוציאנו ממצרים” = “שלח לנו משה”
ו”הוציאנו ממצרים” אומר “שלח לנו משה”. מה זה אומר “שלח לנו משה”? הוא הזכיר שוב, העיר את האהבה של אברהם אבינו, אהבת אברהם אבינו, הזכיר שוב את הברית, את היחוד שהיה לאברהם אבינו, שהוא ידע שעובדים רק את הקב”ה. וזה אומר שהוא הוציא ממצרים.
במילים אחרות, מה המסר, בקיצור, מה לומד אותנו נס יציאת מצרים? הוא לומד אותנו מה שאברהם אבינו לימד אותנו. הוא לומד אותנו שיש אל אחד ואותו צריך לעבוד, ולא לעשות שום עסק עם כל האמצעים עם כל הדברים, כי זו לא דרך, כי זה מביא לכך שבסוף ישכחו מאלוקיך, שיהפכו לאפיקורס ויהפכו לכופר. אפיקורס אולי לא המילה.
מסקנא: המסר של יציאת מצרים לפי הרמב”ם
ו”הוציאנו משם” רואים אנו בקיצור הדברים, זהו הרמב”ם. מה ששאלו את הרמב”ם, הוא אומר, אני לא יודע אם זה ממש ברור, אבל הרמב”ם, מה הוא מתכוון בגנות? מה השבח של יציאת מצרים של אמונה? מה השבח של יציאת מצרים של דעת?
מה המסר של יציאת מצרים? המסר של יציאת מצרים הוא שלא להיות מצרי, שלא לעבוד עבודה זרה. זה מה שאנו אומרים “משכו ידיכם מעבודה זרה”. זו המשמעות של הרמזים בקרבן פסח, שזו דחייה, שלא לעבוד עבודה זרה, ודברים שונים אחרים.
קרבן פסח: לבזות את עבודה זרה
הרמב”ם מרחיב באריכות את ענין קרבן פסח, שלא… מה זה אומר? שילכו, יבזו את ענין עבודה זרה. הרמב”ם גם מסביר כך בחלק ג’ פרק מ”ו באריכות על קרבן פסח, הגבורים, שזה עיקר ענין הפסח.
ובמילים אחרות, מאוד ברור לומר, אם לא הולכים לומר דבר חסידי, מצרים פירושו מצרים ומגבילים, מצרים פירושו דברים אחרים, נראה אולי מחר. אבל מצרים לפי הרמב”ם פירושו עבודה זרה. מצרים היא עיר של עבודה זרה, ו”הוציאנו ממצרים” פירושו “הוציאנו” שלא נהיה מצרים, שלא נהיה עובדי עבודה זרה.
“כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”
כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד. הם לא המצרים. המצרים כמעט גרמו ליהודים לשכוח מה שאברהם אבינו חידש, כמעט חשבו שחוזרים לעבוד עבודה זרה. בא משה רבינו ומזכיר לנו, “לא, אנחנו לא מצרים, אנחנו בני אברהם”. אברהם אבינו לא עבד עבודה זרה. ו”הוציאנו ממצרים” כדי… לכן בא משה רבינו, עשה את כל הניסים, ושיהיה להם דעת האמת, כוונת הרמב”ם לא… זהו הפשט הראשון של השנה…