סיכום השיעור 📋
המהלך של מאמר בעל התניא “לשון וצבא המצוות” — סיכום מלא
—
א. הקדמה: ההקשר
המאמר של בעל התניא בסידורו, הנקרא “לשון וצבא המצוות”, עוסק בקושיא המפורסמת של יציאת מצרים: מדוע נאמר “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” ולא “אשר בראתי שמים וארץ”?
—
ב. [סטייה צדדית] ביקורת על הדרך שלומדים ספרים חסידיים
אנשים לומדים מאמרים חסידיים כאילו הם נוצרו בוואקום — שהבעל שם טוב ובעל התניא המציאו הכל בעצמם. באמת הם קראו וידעו מקורות קודמים. בעל התניא עצמו כותב “מפי ספרים ומפי סופרים”. המאמר הוא בעיקר סיפור מחדש של הכוזרי והרמב”ן בנוסח של בעל התניא, כמעט ללא חידושים משלו.
—
ג. תחילת המאמר: הקושיא
בעל התניא פותח בשאלה מהזוהר: מצה נקראת “מיכלא דמהימנותא” (מאכל של אמונה) — מה זה אומר?
הוא עובר לקושיא המפורסמת (ידועה בשם הכוזרי, אבן עזרא, ועוד):
> מדוע נאמר “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” ולא “אשר בראתי שמים וארץ”?
הנוסח הספציפי של בעל התניא לקושיא:
אחרים שואלים פשוט: “בריאת שמים וארץ” היא סיבה גדולה יותר לאמונה. הנוסח של בעל התניא שונה — הוא שואל מהיהבדל האונטולוגי בין יש מאין (בריאת העולם) ליש מיש (ניסים כמו יציאת מצרים):
– יש מאין (בריאת שמים וארץ) = משהו מכלום — נס מדהים
– יש מיש (יציאת מצרים, קריעת ים סוף, דם על מים) = שינוי דבר אחד לאחר — דבר קטן ביחס ליש מאין
אם רוצים להתפעל מגדולת ה’, יש לקחת את הנס הגדול יותר — בריאה!
—
ד. התירוץ — שלב ראשון: שניהם כלום ביחס לה’
בעל התניא מסכים עם הקושיא: יש מיש אכן כלום ביחס ליש מאין. אבל — הוא מעלה נקודה חדשה:
> אפילו יש מאין — בריאת העולם — ביחס להקב”ה עצמו גם כן כלום. כל העולם הוא רק “דבר ה’” — כמו מילה אחת של אדם ביחס לכל נשמתו. עשרה מאמרות — עשר מילים — הן כמו טיפה מים עמוק.
ביחס לאין סוף, שניהם — בריאה וניסים — הם “כלום”. לכן נופל ההבדל ביניהם, וצריך לחפש מהלך חדש מדוע יציאת מצרים מיוחדת.
—
ה. התירוץ — שלב שני: שלוש מדרגות של ידיעה
מדרגה 1: כח הפועל בנפעל (= יש מאין / בריאת העולם)
– זה פשוט — אפילו גויים מבינים זאת (נוצרים, ישמעאלים)
– יש להם מזה יראת שמים ומתנהגים נכון
– זה אפילו לא אמונה — אפשר להבין זאת פחות או יותר בשכל/מדע
– זה לא ייחודי לישראל — זו רמת שבע מצוות בני נח
(זה אותו יסוד כמו אצל הכוזרי, תוספות, רמב”ן — שיש רמת אמונה שהיא אוניברסלית, ויש משהו ייחודי לישראל.)
מדרגה 2: ביטול — העולם טפל ביחס לה’
לאחר שיודעים שה’ ברא את העולם, צריך עוד שלב — להבין שהעולם טפל (משני) ביחס לעיקר (ה’). מכיוון שהכל חי רק מהכח האלוקי, העולם אינו העיקר — ה’ הוא העיקר.
זה עושים בפסוקי דזמרה: מתבוננים בחידוש — לא רק שה’ ברא, אלא שהעולם בטל ביחס לה’.
הערה חשובה לגבי “ביטול”:
“טפל” פירושו שהעולם משני ולא חשוב, אבל לא שהוא לא קיים. זה כמו גפרור מול גורד שחקים — הוא קטן, אבל הוא קיים. זה לא ביטול אונטולוגי (שהעולם לא קיים), אלא ביטול ערכי — העולם טפל. (ר’ יואל כהן אומר שזה פחות או יותר הפשט היחיד.)
בעל התניא כותב בהקדמה ש”לא צורך בעולם הזה הגשמי” — העולם לא צריך להתקיים. בחב”ד לא קוראים להקב”ה “הבורא” אלא “האויבערשטער” — כי בריאה היא הדבר ההכי לא משמעותי לגבי ה’ (“לא זו היא מעלת הקב”ה שברא עלמא”).
הבדל: מצד ה’ עצמו — כן, בריאה לא משמעותית. אבל מצדנו (מה שעושים בפסוקי דזמרה) — המיקוד הוא על ביטול העולם, לא על עצם ה’.
זה עדיין לא החידוש העיקרי — זו רק הקדמה.
מדרגה 3: ידיעת המהות — הייחודי של ישראל (קשור ליציאת מצרים)
זה החידוש העיקרי, שמתבאר בפרקים הבאים.
—
ו. השגת המציאות לעומת השגת המהות — ההבדל המרכזי
השגת המציאות (ידיעה שה’ קיים)
הכוזרי אומר שכל מה שהשכל האנושי יכול להשיג הוא “השגת המציאות” — שה’ חייב להתקיים, ותו לא. אי אפשר לומר מה ה’ הוא, איך הוא “נראה”, איך הוא “מרגיש” — זה מעבר לגבולות השכל.
החובות הלבבות (שער היחוד) אומר: בכל דבר בעולם שואלים שתי שאלות — “אם הוא” (האם זה קיים?) ו“מה הוא” (מה זה?). לגבי הקב”ה אפשר רק לשאול “אם הוא” — אבל “מה הוא” היא שאלה שאין לה משמעות.
השגת המהות (ידיעה מה ה’ הוא) — החידוש של כוזרי/בעל התניא
הכוזרי והבעל התניא חולקים על חובות הלבבות. הם אומרים: זה טוב לגוי, לשכל אנושי. אבל דרך שכל אלוקי כן יש “מהי” — ידיעת המהות. בעל התניא קורא לזה לפעמים “למעלה מן הדעת” — אי אפשר להסביר זאת אינטלקטואלית, אבל אפשר לטעום/להרגיש זאת (שפה שהכוזרי שאל מהסופים).
הכוזרי קורא לזה “ידיעת שם עצם” — הכרת השם האישי של הקב”ה (proper name), כלומר ידיעת המהות. הוא לא צריך להתאמץ להוכיח שיש אלוקים, כי הוא מדבר עם ה’, הוא רואה את ה’.
—
ז. בריאת העולם לעומת יציאת מצרים — ההבדל האונטולוגי על פי קבלה
בעל התניא מסביר על פי קבלה:
– בריאת העולם לא באה ממהות ה’ — היא באה ממציאות ה’, ברמה של “דיבור”. לכן מבריאת העולם אפשר רק לשמוע שיש אלוקים, אבל לא לראות את ה’.
– יציאת מצרים משורשת במדרגה גבוהה יותר של אלוקות מבריאת העולם. כאן אפשר כן לראות מה הוא — זו ידיעת המהות.
המשל של מצה והתינוק
זה כל התורה של מצה (מיכלא דמהימנותא): הגמרא אומרת שכאשר תינוק טועם טעם דגן, הוא מתחיל לומר “אבא”. בעל התניא מדייק: לא כתוב שהוא מבין מה זה אבא — הוא רואה את אביו. יש לו ידיעת המהות ללא ידיעת המציאות — הוא לא יכול להסביר מה זה אבא, אבל הוא מכיר אותו. בעל התניא קורא לזה “קטנות” מסוימת כי אי אפשר להסביר זאת (זאת הוא יסביר מאוחר יותר, אולי בשבועות).
הערה: זה לא חידוש של בעל התניא עצמו — זה כבר כתוב במקובלים קודמים.
—
ח. שלוש מדרגות בעולם העשייה — הביאור השני על פי קבלה
בעל התניא נותן ביאור שני, יותר על פי קבלה, עם שלוש מדרגות (לא עולם האצילות):
1) שבעים שרים / קליפות (מדרגה נמוכה ביותר — עולם העשייה/נוגה)
– יש להם הכרת המציאות — אפילו עובדי עבודה זרה אומרים “אלהא דאלהיא” (אלוקי האלוקים)
– אבל אין להם שום קשר עם ה’, לא יכולים לתפוס אותו — הכל עובר דרך השרים
2) מלאכים (מדרגה אמצעית)
– הם מבינים שמכיוון שיש אלוקים, כל השאר בטל — אבל עדיין לא ידיעת המהות
– זה מקביל לחסידי אומות העולם — גויים שלא עובדים עבודה זרה למעשה. יש להם “אור קצת באור המלאכים” — התפעלות מסוימת מהביטול
3) נשמות (מדרגה עליונה)
– לנשמות יש לא רק ביטול, אלא גם ידיעת עצמות/מהות ה’ — לא רק ידיעת המציאות
– נשמה טועמת אלוקות ישירות — כמו טעימה/ראייה לעומת רק הבנה
– זה מה שבעל התניא קורא “פנימיות נשמות הצדיקים” — נשמות ישראל הן “חלק אלוקה ממעל”, מחוברות ישירות לה’ עצמו (לא מקליפות, לא ממלאכים)
– לכן הן יכולות “לדבר עם ה’ עצמו” — זה החידוש של יציאת מצרים: ידיעת המהות/ידיעת שם עצם
עד כאן — בעל התניא הולך עם שיטת הכוזרי.
—
ט. [סטייה צדדית] השיטה הרדיקלית של הרמב”ן לגבי עבודה זרה
[זה ממלא תפקיד מפתח בהבנה מדוע יציאת מצרים כל כך יסודית]
הרמב”ן (על “אשר חלק ה’ לכל העמים”) מחזיק בשיטה רדיקלית:
– עבודה זרה היא אמת — כל האלים (זאוס, אמון, בעל, וכו’) הם כוחות/שרים אמיתיים. הקב”ה עצמו נתן לכל אומה שר.
– לכן אי אפשר באמת לטעון טענות לגוי שעובד עבודה זרה — המציאות והחיות שלו באות מהשר.
– הטעות של עבודה זרה אינה שהם לא מאמינים באלוקים (כולם מאמינים!) — הטעות היא שהם מייחסים חשיבות לכוחות מסוימים שלא ראויים להיות חשובים. הם עושים שר לצד ה’.
יהודים בחוץ לארץ
הרמב”ן אומר: “ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן” — יהודי בחו”ל עובד עבודה זרה בטהרה. כל עוד נמצאים תחת שלטון הגויים (כמו במצרים), נמצאים תקועים תחת כוחות שלא יכולים להראות את ה’. אפשר לומר בתיאוריה “אני לא עובד ע”ז”, אבל בפועל — כן.
יציאת מצרים = יציאה מהנהגת השרים
החידוש העיקרי של יציאת מצרים הוא: יציאה מרמת השרים.
הרמב”ן מפרש “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים” — לא כמו רש”י (שהוא שבר את הפסלים הפיזיים). הרמב”ן אומר: הוא שבר את כוחם — הסטרא אחרא, הספירות דקליפה, שבעים השרים. דרך זה היהודים יכלו לצאת מהמערכת שחוסמת ידיעת המהות.
—
י. המפנה הגדול — קושיית בעל התניא על עצמו
הקושיא:
אם נשמה היא חלק אלוקה ממעל ומבינה הכל בגן עדן — מה הרווח של ירידה לעולם? אם יורדים רק כדי לחזור — זה כמו איש עסקים שנוסע ומחזיר את אותו כסף — לא איש עסקים טוב.
ההבדל מראשונים אחרים:
הבחיי (חובות הלבבות), רב סעדיה גאון, הכוזרי — אומרים שנשמה מבינה הכל בעצם, יורדת “במאסר הגוף”, וצריכה רק לחזור למצב המקורי. בעל התניא חולק: חזרה לבד לא מספיקה — חייב להיות רווח חדש.
—
יא. התכלית: בירור הגוף/קליפת נוגה — שהשכל יבין
החידוש העיקרי:
העבודה העיקרית היא לא שהנשמה תטעם אלוקות (זה “קל”, זה היה בגן עדן). העבודה העיקרית היא:
– להיכנס למצרים (לא רק לצאת!)
– שהגוף/שכל יבין את ה’ — לא רק הנשמה
– “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” — דווקא ההשגה שאפשר להבין בשכל, כלומר יש מאין
ראיה מתהילים:
רוב תהילים מדבר על יש מאין — התבוננות פשוטה (כמו “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”), לא על השגות חסידיות של ביטול/חוויות נשמה. למה? כי המטרה של הקיום היא שהגוף יבין, לא הנשמה.
—
יב. “עיניו למטה ולבו למעלה” — הביטוי המעשי
אביו של האדמו”ר הזקן התפלל “עיניו למטה ולבו למעלה”:
– לבו למעלה = הלב שואף להקב”ה ✓
– עיניו למטה = עיני השכל (התבוננות) צריכות להסתכל למטה — לתוך השכל הפשוט, ליש מאין
אזהרת בעל התניא:
מי שמתפלל “עיניו למעלה” (בעיניים עצומות, רק עם חוויות נשמה):
– יהיו לו הרבה נפילות אחרי התפילה
– ישכח הכל
– חי בעולם הדמיון — נעשה “פנטזיונר גדול”
– הרבה אנשים חושבים: “פנטזיונר גדול יותר = עובד ה’ גדול יותר” — זה שקר
—
יג. [סטייה צדדית] ההבדל מרבנים חסידיים אחרים
רבנים חסידיים אחרים אומרים ללכת עם כוחות הנשמה. בעל התניא חולק: אם לא פותחים עם השכל כמו שהרבי אומר — זה “בקושי בזבוז זמן.”
—
יד. הסינתזה של בעל התניא — Full Circle לרמב”ם
בעל התניא אוסף כמו קוגל מכל השיטות:
| ממד | שיטה |
|—|—|
| מצד מציאות/מדרגה | כוזרי — ידיעת עצמות גבוהה יותר |
| מצד עבודה/מעשית | רמב”ם — 100% — רק השגה שכלית נחשבת |
– מה שהנשמה מבינה הוא “totally useless” לעבודת ה’
– העבודה העיקרית היא מה שאפשר להשיג עם השכל עצמו
אישור המיטלער רבי:
המיטלער רבי (ממלא מקום) כותב שלוש-ארבע פעמים בספריו: אף אחד לא יטעה — אפילו כשהאדמו”ר הזקן מזכיר מדרגות גבוה מדעת, זה לא אומר שלא צריך להתבונן. אפילו יראת הרוממות (לא רק יראת העונש) צריך להבין בשכל.
העיקרון:
> מה שלא מתאמצים להבין בשכל — שיהיה אפשר להסביר בשכל הפשוט — הוא totally worthless ככל שזה נוגע לעבודת ה’ ומציאות האדם בעולם הזה.
—
טו. [סטייה צדדית] בעל התניא = חקירה
חב”דניקים לא אוהבים חקירה — אבל מה שבעל התניא דורש הוא ממש מה שחקירה אומרת: חקירה פשוטה, הבנת דברים בשכל. רק המסגור של בעל התניא שונה: לא “צריך חקירה כי אין אמונה”, אלא “צריך חקירה כי אנחנו חיים בעולם השכל, לא בעולם הנשמה.” עולם הנשמה היה טוב לפני בריאת העולם. בעולם השכל אפשר להכניס רק עם כח השכל.
—
טז. [סטייה צדדית] המקבילה של הקוצקר רבי
הקוצקר רבי (אצל רבי ר’ בונם) אמר דבר דומה: יהודי יכול להבין השארת הנפש — אבל “מה יש לי מזה?” כיהודי מקבלים את זה for free, automatically. אנחנו לא באנו לעולם לקבל דברים בחינם — אלא לעשות דברים שצריך להבין.
—
יז. נפקא מינה לגבי השארת הנפש
אפילו מצוות האמונה בהשארת הנפש — הרמז הוא שיתבוננו במדרגות של השארת הנפש. אפילו השארת הנפש צריך להבין בשכל הפשוט שהוא ממעשה בראשית (לא רק “להאמין”).
—
יח. שאלה פתוחה לסיום
מה ההבדל בין הבנת בעל התניא של “נשמה” להבנת הרמב”ם של “נשמה”? — זה נשאר פתוח לשיעור הבא.
—
סיכום התזה העיקרית:
בעל התניא עושה מהלך דרמטי בשלושה שלבים:
1. הוא מציב (בסגנון הכוזרי) שנשמות ישראל יש להן ידיעת עצמות/מהות ה’ ישירה — גבוה מבריאת העולם, גבוה ממלאכים, גבוה מגויים. זה החידוש של יציאת מצרים: יציאה מהמערכת של שרים שחוסמת גישה ישירה לה’.
2. הוא מסתובב ושואל: אם זה הכל — מה הרווח של ירידה לעולם? לנשמה יש את זה כבר בגן עדן!
3. הוא חוזר full circle לרמב”ם: התכלית היא שהגוף/שכל יבין — דרך התבוננות שכלית (יש מאין, מעשה בראשית). חקירה שכלית פשוטה היא העבודה העיקרית, אם כי מסיבה שונה לגמרי מהרמב”ם: לא כי אין אמונה, אלא כי אנחנו חיים בעולם השכל, והמטרה היא שהשכל — לא הנשמה — ישיג את ה’.
תמלול מלא 📝
מאמר הבעל התניא “לשון וצבא המצוות”: יציאת מצרים, אמונה, והמעלה של יש מיש על יש מאין
הקדמה: ההקשר של המאמר
מרצה:
לגבי הענין של יציאת מצרים מכל מיני חקירות שיש, “אשר תשיחו” “אשר תשיחו” וכל מיני דברים כאלה.
אז למדתי ביום טוב שלבעל התניא יש מאמר בסידורו, שנקרא “לשון וצבא המצוות”, שבו הוא מדבר על הקושיא, והוא אומר שם תירוץ לפי דרכו.
אני מניח שהליובאוויטשים בדרך כלל לומדים את זה ואומרים הסברים ודברים, אבל אני חושב שמי שלמד איתנו בעיקר את הכוזרי, אז הוא לכאורה המקור של הרעיון, של דרך החשיבה, ואולי דברים אחרים שלמדנו. אני יכול לראות ממש בכוזרי וברמב”ן, אראה לכם איך, הכוזרי והרמב”ן, ממש הוא… ממש… סליחה, אני חוזר. ממש…
ביקורת על הדרך שבה לומדים ספרי חסידות
אחד הדברים שאני ממשיך לומר הוא שאנשים ממשיכים ללמוד דברים כמו מאמרי הבעל התניא או כמו ספרי חסידות אחרים, כאילו הם נולדו בוואקום, כאילו הם לא קראו שום דבר לפניהם, והם פשוט ממציאים דברים, וכך במיוחד במקומות מסוימים שבהם הם אוהבים לדבר על העובדה שהבעל שם טוב לא ידע, וברוך השם בא הבעל שם טוב והוא גילה הכל.
ואם באמת מתחילים לחקור דברים, תדעו שברור שגם הם לא היו טיפשים וגם הם קראו הרבה. לבעל התניא יש את האמרה המפורסמת בספרו, זה “מפי ספרים ומפי סופרים”, והליובאוויטשים מתעסקים עם הספרים והסופרים. יש לו מקומות אחרים שבהם הוא אומר מאוד ברור, הוא לא אומר חידושים, הוא אומר רק מה שכתוב.
אז בכל מקרה, אני רוצה להראות שזה יסוד, למעשה זה יסוד מאוד, אני יכול להעלות את זה, זה מאמר מאוד יסודי בחב”ד, זה מאמר, לפחות הרעיון נמצא שם, אם מביאים את זה מכאן או ממקומות אחרים. מה שהוא אומר רעיונות דומים, הקשורים לכל הדברים על אמונה, על ידיעה, כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם.
ואתם יכולים לראות, אם אתם מכירים את המקורות שקראנו, ולפחות איך שהוא מסביר את זה, אפשר לראות שהוא אומר פחות או יותר עוד קצת כוזרי וקצת רמב”ן ואת מהלכם, וכמעט שהוא לא אומר שום חידוש משלו. יש לו את הנוסח שלו, את הקנאק שלו איך שהוא אומר את זה, אבל אתה יכול לראות מאוד ברור שזה פשוט הוא מספר מחדש את הסיפור הישן בשפה שלו.
אז, אני רוצה להראות לכם, יש לי את זה כבר זמן רב, מה שעשיתי כזה, קראתי את זה, עשיתי כמה, איך קוראים לזה, קווים תחתונים, לא קווים תחתונים, אלא הסימונים הצהובים על הדברים העיקריים שהראיתי.
והוא הולך ככה, אני יכול ללכת במהלך שלו במהירות ואני יכול להראות מה אני רואה.
תחילת המאמר: הקושיא של “אשר הוצאתיך”
השאלה מהזוהר: מצה היא “מיכלא דמהימנותא”
הוא מתחיל עם שאלה, למה המצה עומדת בזוהר שמצה נקראת מיכלא דמהימנותא, והוא רוצה לדעת מה זה אומר מיכלא דמהימנותא.
הוא אומר כך, קודם צריך להבין מה זה אומר אמונה? זה נקרא מאכל של אמונה, אז מה זה כל הענין של אמונה?
הקושיא הידועה: למה “אשר הוצאתיך” ולא “אשר בראתי”?
זה מתחיל מהקושיא הידועה בשם המפרשים, למה כתוב “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, למה לא כתוב “אשר בראתי שמים וארץ”?
אתה יכול לראות מיד שהדרך שבה הוא מניח את הקושיא היא קצת אחרת מאשר אנשים אחרים פשוט מניחים את זה.
הם למדו את אבן עזרא או אחרים, אבל אני לא זוכר שהם הניחו את הקושיא כמו שהוא מניח את זה.
איך אחרים מניחים את הקושיא
לכאורה הקושיא שלהם הייתה, ש”אשר בראתי שמים וארץ” היא הרבה יותר סיבה גדולה, או הרבה יותר מקור גדול לאמונה, או הרבה יותר מקור גדול לעבודת השם, מאשר הענין של “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שזה כמו סיפור אחד, אחד הדברים שהוא עשה הוא “הוצאתיך מארץ מצרים”.
וכמו שהכוזרי שאל, מה זה קשור אלי? זה היה רק לכמה אנשים, רק אולי בקושי אפשר להוסיף שזה הולך גם לנכדיהם, אבל זה נראה הרבה פחות מוכרח, הרבה פחות הוכחה שכלית, כל הענין של יציאת מצרים, זו רק עדות, רק מעשה.
איך הבעל התניא מניח את הקושיא: יש מאין נגד יש מיש
ובאמת קצת, הוא מניח את הקושיא אחרת, הוא מניח את זה שמה אתה אומר לי? שיציאת מצרים, כולי האי, זה הנס הגדול, זה הפלא הגדול, ההתפעלות הגדולה שצריך להיות. יש לי כאן הרבה יותר חידוש גדול, למה? כי יציאת מצרים היא רק יש מיש, כמו שאנחנו אומרים תמיד, יש יש מאין ויש יש מיש.
יש מאין, שהקב”ה עשה את השמים והארץ מכלום, זה פלא עצום, לפי הבעל התניא לפחות, אפשר לחלוק על זה, אבל הוא אומר שזה פלא גדול. כי סתם לשנות דם על מים, זה דבר קטן, אם אתה חושב על זה בהקשר של יצירת משהו מכלום, זה בהחלט הרבה יותר חידוש גדול.
ולכן, כולי האי, הקושיא של החפץ חיים היא במובן מסוים, הוא חושב כבר איך שהוא אומר בשיעור החסידי שלו, מה שהוא חושב, אני חושב פנימה, אמרתי שאני רוצה מזה לקבל התפעלות מסוימת בגדלות השם, אני הולך להתפלל, אני הולך לומר קריאת שמע, אני הולך לומר “אשר הוציאך מארץ מצרים”, אני רוצה להתפעל מגדלות השם.
ומה מרשים אותו הכי הרבה? אותו, לכאורה, מרשים הרבה פחות יציאת מצרים מאשר בריאת שמים וארץ, שזה הרבה יותר נס גדול, כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה מאוד מפורסם, שיש מאין הוא הרבה יותר חידוש גדול מאשר קריעת ים סוף.
כי קריעת ים סוף הפשט הוא שעמד קצת מים, זה היה צריך להיות נוזל, זה היה צריך לזרום המים, והמים עומדים המים. אבל זה היה צריך להיות הכל כלום, וזה כל הזמן משהו, זה הרבה יותר חידוש גדול.
התירוץ של בעל התניא: שלב ראשון
ההסכמה: יש מיש הוא כלום לגבי יש מאין
והוא הולך לומר תירוץ כזה, שימו לב איך זה במהלך, והוא הולך לומר, הוא אומר תירוץ כזה למעשה, התירוץ שלו הוא, אדרבה, אני מסכים, הוא לא הולך לחלוק על זה. זה בטוח אמת שנס של יש מיש, שום נס, אפילו קריעת ים סוף, הוא דבר קטן, לגבי יש מאין זה כלום.
החידוש: אפילו יש מאין הוא כלום לגבי הקב”ה
אבל יש בזה חידוש מסוים שאין ביש מאין. למה? כי אם אתה חושב פנימה, אפילו יש מאין, שזה הקב”ה בורא את כל העולם, לגבי הקב”ה עצמו, שהוא אין סוף, זה גם דבר קטן.
כמו שהוא מניח את זה בנוסח שלו, זה רק דבר השם, אם אתה חושב על אדם, מילה אחת שהוא אמר, זו לא תורה גדולה, זה לא חידוש גדול לגבי עצם הנשמה. אדם יכול לומר לך אינסוף מילים, והשכל שלו הוא הרבה יותר מזה.
אם אתה אומר למשל שכל העולם הוא מילה אחת, עשרה מאמרות, עשר מילים מהקב”ה זה כלום, כמו לקחת מילה אחת מים עמוקים. אז לגבי אין סוף, בריאת העולם היא גם כלום. אז יהיה פי שניים כלום, בריאת העולם היא כלום, וקל וחומר שקריעת ים סוף היא כלום.
התירוץ: שלב שני – הסוג החדש של ידיעה
שלב אחד: כח הפועל בנפעל – מה שאפילו גויים מבינים
אבל כאן הוא רוצה להגיע למשהו נוסף. הידיעה, וכך הוא אומר, וזה חוזר לדבר נוסף שלמדנו.
הידיעה, אומר הוא, שהחסידים שגם הם מודים בדבר שנקרא יש מאין, כלומר, הוא קורא לזה כאן נוסח אחר, כח הפועל בנפעל. זה שהקב”ה כוחו מהווה את העולם, הקב”ה עשה את זה.
גוי מבין את זה גם, הם הגויים הטובים, בעצם הוא מתכוון לנוצרים, אבל אתם יודעים, הוא צריך להבין גם את הענין של יש מאין. אף אחד לא חולק על זה. זה ידוע אפילו על אלה שהם הישמעאלים, סתם הם מתפללים, לא רק, ושימו לב למה שהוא אומר, הוא אפילו לא אומר מה החסידים מוסיפים, כמו שהוא הולך לומר.
גוי, כן, הוא יודע, אבל זה לא עושה לו כלום. לא, יש גויים שהם מבינים את זה, ויש להם ממש יראת שמים, הם מתנהגים נכון ממש בגלל זה, כי הם הבינו שהקב”ה ברא את העולם יש מאין.
המקבילה לכוזרי ולרמב”ן: אמונה שאינה ייחודית לישראל
כמו, מה זה כמו שכבר למדנו מתוספות ומהכוזרי ומאנשים אחרים, זה אחד הרעיונות הגדולים, זה ענין שאינו ייחודי לישראל. יש אמונה שכל אחד מבין, שבע מצוות בני נח. אבל מה שכתוב “אנכי ה’ אלקיך”, זה באמת לא כתוב כדי לומר שזה חידוש גדול יותר, ש”אשר הוצאתיך” הוא משהו חידוש גדול יותר, אבל זה כן כתוב כדי לומר שצריך להיות סוג חדש של התבוננות, משהו סוג חדש של הבנה באלוקות, שזה ייחודי לכלל ישראל. וצריך בזה עצמו לחקור, כי אחר כך הוא אומר שגם זה הגויים יכולים, אבל רק לומר את המילים.
שלב שני: ביטול – החידוש החסידי
וכך הוא אומר, הרי עומדת אמונה, וזו עוד דרך שהוא אומר שיש, ורואים אחר כך שהוא חוזר מזה, אז אני לא נכנס לזה. אבל על כל פנים, יש שני רמות.
אתה יכול לומר שהקב”ה עשה את העולם, הוא כח הפועל בנפעל, וזה אפילו לא אמונה, לא צריך להאמין, את זה אפשר פחות או יותר לראות או להבין עם מדע, אהה, כן, זה חייב להיות שהיה אלוקים שעשה את זה.
אחר כך הוא אומר, כמו איך, למשל, אנחנו מתפללים, בואו ננכס, אנחנו מתפללים, ולפי הפשט של הבעל התניא בתפילה, כל מה שאנחנו עושים זה להתבונן בענין של יש מאין, שכתוב “הללו את ה’ מן השמים”, הקב”ה עשה את זה, הקב”ה עשה את זה, הכל התבוננות בענין של בריאת העולם.
רוב התפילה, זה כמעט, אחר כך אומרים על יציאת מצרים, אבל רוב התפילה היא רק על בריאת העולם. ומה עושים כאן? זה לא הגיוני, אם אתה חושב על זה. הוא שואל, יש לו קושיא כזו, כאילו, מה אתה עושה כל כך הרבה זמן? כל כך הרבה הלל להסביר שהקב”ה ברא את העולם מכלום? זה כבר מובן, רואים מאוד טוב. מה אתה מנסה להבין? מה אתה מנסה לעשות?
מה עושים בפסוקי דזמרה: ההתבוננות בביטול
ומה שאתה מנסה עכשיו להבין זה שלב נוסף, השלב השני. אז שלב מספר אחד, לדעת יש מאין, או מה שהוא קורא כח פועל בנפעל, זה פשוט, גוי מבין את זה גם, זו לא תורה גדולה.
כאן יש עוד שלב, השלב השני הוא באמת שלב ליובאוויטש, השלב החסידי של הבעל התניא, שהוא קורא לזה ביטול של העולם, או כאן הוא קורא לזה הביטול של הטפל לגבי העיקר. כלומר, אחרי שמובן שהקב”ה בורא את העולם, אתה צריך להבין עוד דבר, וזה כבר חידוש נוסף, את זה לא מבינים בפשטות, את זה צריך ללמוד פנימה, את זה עושים בפסוקי דזמרה.
חושבים פנימה עוד חידוש, והחידוש הוא שמאחר וכל העולם חי רק מהכח האלוקי שמחיה את העולם, יוצא שהעולם לא חשוב. אני לא יודע, זה מאוד חשוב, זה העסק במה שבדיוק “ביטול” אומר.
דיון: מה זה אומר “ביטול”?
לפחות הרמה שהוא מדבר עליה כאן היא לא ביטול אונטולוגי אמיתי, הוא לא אומר שהעולם לא קיים, ולא ברור אם הוא אומר את זה אי פעם, ואת זה צריך לשאול אנשים אחרים. ר’ יואל כהן אומר שפחות או יותר זה הדבר היחיד שכתוב.
אז הוא אומר רק שזה טפל לגבי העיקר. העיקר הוא אלוקים, העולם הוא כמו טפל, אז לכן אתה צריך להיות יותר מתרשם מאלוקים. כן, אתה לא מסכים?
תלמיד:
לא, אני כן מסכים, אבל הוא אומר את המילה “טפל”. אני חושב שהבעל התניא כותב בהקדמה, “לא זו היא מעלת הקב”ה שברא עלמא”. זה הדבר הכי לא משמעותי. זה למה בחב”ד לא קוראים לקב”ה הבורא, קוראים לו האלוקים. הרעיון הוא להבין שהוא כל כך גדול מהכל, שהוא לא בקיום שלך. העולם לא צריך להתקיים.
מרצה:
כן, זה פרט אחר כשאתה חושב על זה מצד אלוקים עצמו. אבל לפחות מצד העולם, מה שאתה רוצה לעשות בפסוקי דזמרה…
תלמיד:
לא, מצד אותנו זה לא אנחנו.
מרצה:
[התמליל מסתיים באמצע הדיון]
ידיעת המציאות מול ידיעת המהות: ההבדל בין בריאת העולם ויציאת מצרים
שאלות ודיון: מה זה אומר “טפל”?
תלמיד: זה רק לחשוב שהעולם לא קיים. אנחנו לא ברורים, אם הוא אומר את זה אי פעם. ואת זה צריך לשאול את האנשים האחרים.
מרצה: ר’ יואל כהן, זה פחות או יותר, זה הדבר היחיד שכתוב. אז הוא אומר רק שזה טפל לגבי העיקר. העיקר הוא אלוקים. העולם הוא כמו טפל. אז, לכן, אתה צריך להיות יותר מתרשם מאלוקים. כן. אתה לא מסכים?
תלמיד: לא. אני… לא, אני כן מסכים. לא, אני כן מסכים. אני כן אומר רק שטפל, אני חושב שבעל התניא כותב בהקדמה, לא זו היא מעלת הקדוש ברוך הוא שברא עלמא.
מרצה: כן, נכון, נכון. זה הדבר הכי לא חשוב. זה למה בחב”ד, הם לא אומרים, לא קוראים לקב”ה הבורא. קוראים לו האלוקים. הרעיון הוא להבין שהוא כל כך גדול מהכל. זה רק לקיום שלך. העולם לא צריך להתקיים.
כן, זה פלטפורמה אחרת כשאתה חושב על זה, מצד אלוקים עצמו. אבל לפחות, מלבד העולם, מה אתה רוצה לעשות בפסוקי דזמרה? לא, מלבד אותנו, זה לא חשוב. אנחנו פשוט לא חשובים. אני מבין. טפל אומר שזה משני.
תלמיד: נכון. זה לא חשוב. זה מה שאני מנסה לרמה? זה מה שאני מנסה לרמה. אני מבין, אני מבין.
מרצה: כן, אני מבין, אבל אתה הולך לאחור. אני לא רוצה להתבלבל. אני רוצה… לא, אני מנסה לומר, זה לא טפל. טפל יאמר שזה משני, או טפל יאמר שזה לא חשוב. זה מה שאני מנסה לעשות. אתה אומר מה ביטול אומר. מה שאני מנסה לומר הוא שביטול אומר שזה לא חשוב. שזה משני. אבל גם, לא שזה לא קיים. זה מה שאני מנסה לומר. זה דבר אחר.
תלמיד: נכון. זה לא חשוב בדבר הגדול. כמו, קופסת גפרורים מול המגדלים השונים היא לא קטנה.
המרצה: נכון. זה לא חייב להיות עבודה. אז זו הרמה השנייה. וזה מה שאני מנסה לומר. אגב, חשוב מאוד לציין. כאן, פחות או יותר, אם תראו מאוחר יותר, זה ברור. אגרוי, אתה לא יכול לעשות את זה. אגב, זה לא החידוש של ההוכחה של השבת. אבל, זה לא החידוש של ההוכחה של השבת. זה פשוט מה שהחידוש של השבת הוא.
השגת המציאות vs. השגת המהות: דער יסוד פון קריאת שמע
איין ווארט פון די קריאת שמע איז “ה’ אחד”. “ה’ אחד” הייסט, ס’איז דא א השגת מהותו. אין אנדערע ווערטער, אונז לערנען אלעמאל – זה גם דבר על הרמב”ם כבר, שהוא לוקח את זה להקשר אחר – אבער על כל פנים, וואס ער זאגט איז, ס’איז דא אזא… ווען אונז רעדן פון גשמיות, און נישט נאר פון גשמיות, באמת, ווי דער כוזרי זאגט, כל מה שאנחנו יכולים להשיג עם השכל שלנו זה משהו שנקרא השגת המציאות.
אין אנדערע ווערטער, שאלוהים חייב להתקיים, משהו שנקרא אלוהים חייב להתקיים, און לא פחות ולא יותר. אני לא יכול להגיד לך מה זה אלוהים, איזה סוג דבר הוא, או אין אונזערע שפה, וויאזוי ער קוקט אויס, וויאזוי ער פילט, וויאזוי ער טעיסט, ווייל דאס איז שוין נישט בשליטת מיין שכל, און אדרבה, די כללי השכל זאגן אז מ’טאר נישט זאגן ווייטער.
דער חובות הלבבות זאגט זייער מפורסם אין שער היחוד, אז יעדע זאך אין די וועלט דארף מען אונז פרעגן, איז עס – “אימי”, און א צווייטע שאלה, “מהי”. נכון? האם הקיר קיים, ומה זה הקיר, וממה הוא עשוי, כל מיני שאלות שונות על “מה”. און דער חובות הלבבות זאגט אז די רבונו של עולם פרעגט מען נישט נאר אויב ער איז – זו שאלה שאנחנו חייבים לשאול, האם אלוהים קיים, אבל אנחנו לא יכולים לשאול מה זה אלוהים, ווייל די שאלה איז נישט באמת הגיונית. במילים אחרות, אלוהים הוא, שאלוהים קיים, אבל זה נכנס ליותר פילוסופיה, אבער ס’איז נישט דא קיין “מהי”.
דער כוזרי און דער בעל התניא’ס חילוק: די אידישע השגת המהות
און די חובות הלבבות, נישט די חובות הלבבות, און די חובות הלבבות, דער כוזרי און דער בעל התניא מתווכחים בעצם אויף דעם. זיי זאגן אז דאס איז גוט פאר א גוי, דאס איז גוט פאר א שכל אנושי. אבער די גאנצע ווארט פון א שכל אלוקי ביי אים איז אז ס’איז יא דא א “מהי”. און ער רופט עס אמאל “למעלה מן הדעת”, ווייל אולי אני לא יכול להגיד את זה כמו שהכוזרי היה אומר, אפשר רק לטעום את זה, אי אפשר להוכיח את זה – זו שפה סופית שהכוזרי שאל, אבל זה באמת מה שהוא אומר.
און דאס מסביר ער אויך, און דאס עונה ער, און מיט דעם מסביר ער קושיות המפרשים, בריאת העולם. און ער איז מסביר, אחר כך הוא חוזר והוא מסביר גם על פי קבלה, כמו במובן אונטולוגי.
וויבאלד בריאת העולם עצמה אין לה שייכות, ס’איז נישט משורש, ס’קומט נישט ארויס באמת פון מהות ה’, ס’קומט ארויס פון קיום ה’, אויף עפעס א רמה וואס הייסט דיבור, און אזוי ווייטער. ממילא, קען מען נישט פון בריאת העולם אנקומען צו זען גאט. אפשר להגיע להבין שיש אלוהים.
משא”כ יציאת מצרים, והבנתו היא משורשת, אפילו ס’קומט עצמה בעצם פון א העכערע לעוועל פון אלוקות ווי בריאת העולם, אבער דער עיקר חידוש פון דעם איז, דא קען מען יא זען וואס ער איז. דאס איז ידיעת המהות, און דאס איז די גאנצע תורה פון מצה, און א תינוק טועם טעם דגן, און ער רופט עס אפילו א געוויסע קטנות, ווייל ער קען עס נישט מסביר זיין, לכן הוא קורא לזה סוג של קטנות, כמו מה שהוא הולך להסביר לו בסוף, אולי שבועות של פסח או שבועות, אבער פאר דעם מצה, ער זאגט אים מצה.
דער משל פון מצה און דעם תינוק: ידיעת המהות אן ידיעת המציאות
און דאס איז אויך, ביי די וועי, כולם חושבים שזה חידוש של בעל התניא, אבער ס’שטייט שוין אין פריערדיגע מקובלים די ווארט אז מצה איז א ידיעה, אז ס’שטייט אין די גמרא אז ווען א תינוק איז טועם טעם דגן הייבט ער אן צו זאגן “אבא”.
און דער בעל התניא איז עס מדייק אז ס’שטייט נישט אז ער איז מבין ענין אבא. תינוק בן שנתיים שמתחיל לאכול, הוא כבר יכול להגיד “אבא”, הוא לא מבין מה זה אומר אבא. להיפך, הוא לא מבין, אבל הוא רואה את אביו. יש לו סוג של ידיעת המהות בלי ידיעת המציאות אפילו. לכן הוא חסר לו אפילו, וכשהוא גדול יותר יש לו כן הבנה, אבל המעלה שיש לו היא שהוא רואה.
כמו שהכוזרי אומר באופן כללי על חקירה, שהוא לא צריך להתאמץ האם יש אלוהים, כי הוא מדבר עם אלוהים, הוא רואה את אלוהים. במילים אחרות, יש לו משהו שאפשר לקשר למה שהכוזרי קרא, והם קראו ידיעת שם עצם, כן, להכיר את השם האישי של הקב”ה, שמו הפרטי, או מה שהוא קורא ידיעת המהות.
דער בעל התניא’ס שיטה: נאכגעזאגט דעם כוזרי און רמב”ן
און דאס איז לכאורה, אני חושב שזה ממש חוזר על הכוזרי עם כל התורות האלה, והצורה עם הרמב”ן והתוספות שאמרו. הרעיון הוא שזה דבר יהודי, והוא מחבר שני דברים, שזה אכן גם בכוזרי, שזה אכן הדבר היהודי שהוא יכול להיות לו ידיעת המהות, הוא מכיר את הקב”ה, והשני, הוא יודע עליו.
אני רוצה להראות עוד יותר עמוק, שיש כאן שני ביאורים על המאמר, והשלישי, הביאור השני, הוא השלישי, מסביר את הענין מצד השורש, מצד, כמו שהוא עושה לפי קבלה יותר, והוא אומר כך יש שלוש מדרגות בעולם הבריאה, זה לא עולם האצילות, יש שלוש סוגי מדרגות.
דריי מדריגות אין עולם הבריאה: דער צווייטער ביאור על פי קבלה
מה זה אומר? אחת בפרט מה הולך כאן הסדר, יש ממלא למטה, יש נשמות, המדרגה הגבוהה ביותר. מדרגה שנייה מלאכים, מדרגה שלישית נקראת שבעים שרים, שזה אומר שבעים אומות, וכן הלאה.
וכמו שהוא אומר, כל אחד אפשר לעשות עוד פרטים, אבל זה באופן כללי.
די נידריגסטע מדריגה: שבעים שרים (עולם העשיה/נוגה)
המדרגה הנמוכה ביותר נקראת שבעים שרים, זה הוא קורא עולם העשיה, שקשור לנוגה. והשרים האלה, בוודאי יש להם הכרת המציאות, כמו שהגמרא אומרת, אפילו עובדי עבודה זרה, דקרו ליה אלהא דאלהיא, הם אומרים שהקב”ה הוא אלוהי האלוהים, הם מבינים את המציאות של יש מאין, הוא מבין את המציאות שיש אלוהים.
אבל הוא לא מדבר איתו, אין לו… זה אומר שני אין לו את הרמה האמצעית, הוא לא מבין שמכיוון שיש אלוהים, כל השאר בטל, ובאמת בעולם שהתניא קורא, זה ההיפך של עבודה זרה.
דער טעות פון עבודה זרה: מחשיב זיין פרטים
כי הטעות של עבודה זרה היא לא שהם לא מאמינים באלוהים, כולם מאמינים באלוהים. הטעות של עבודה זרה היא שהם מחשיבים פרטים מסוימים של המציאות שלא ראויים להיות חשובים. זה אומר יש כוחות, יש שרים, מלאכים, כל מיני דברים, ועובד עבודה זרה הוא עושה ליד כמה דברים, הוא עושה ליד אלוהים. וזו טעות, זה נהירו.
להבין קצת יותר טוב, זה להבין שיש אכן כוח, אבל הוא בטל ביחס לעיקר, הוא רק טפל, הוא רק… לשכבות האחרות אין שום כוח עצמאי, אבל הוא בטל ביחס לעיקר, כי זה אלוהים עצמו. אז אלה שתי הרמות למשל, שאומרים שיש שרים. השרים עכשיו, חשוב מאוד להבין איך הוא אומר את זה.
דער רמב”ן’ס ראדיקאלע שיטה: עבודה זרה איז אמת
כי זה באמת חוזר לרעיון הרדיקלי הישן של הרמב”ן, אני מתכוון, הרמב”ן על עבודה זרה, על כל הפסוק של אשר חלק לכל העמים, שהרמב”ן לומד באמת, והרמב”ן לומד שזה אכן הרעיון של בחירת כלל ישראל.
שהרמב”ן לומד באמת שעבודה זרה היא אמת. זה אומר לומר שעבודה זרה היא שטויות, זה לא באמת נכון. כל עבודה זרה הם דברים אמיתיים, אלוהי מצרים שנקרא כך וכך. ואלוהי מצרים שנקרא כך וכך. כולם קיימים, השרים, ה-70 שרים.
“יצב גבולות עמים למספר בני ישראל”
באמת, כשהקב”ה ברא את העולם, הוא נתן יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, הוא נתן לכל אחת מהאומות אלוהים, ממש, אחד מהשרים. ליוונים הוא נתן את זאוס, ולמצרים הוא נתן את אמון, ולאחרים הוא נתן את בעל, וכן הלאה.
וזה המשחק האמיתי, ובגלל זה, הרמב”ן באמת סובר שאי אפשר באמת לבוא עם טענות לגוי שעובד עבודה זרה. במילים אחרות, אולי הוא היה כמו אברהם אבינו היה מבין, אבל באופן כללי הוא צודק, כי המציאות שלו, החיות שלו באה מהשר הזה, אבל השר כבר, בשפה של בעל התניא, בצמצום כזה, שאצלו לא ניכר באמת שום מקור, אצלו ניכר הכוח.
ועד כאן, הדבר היחיד שאתה יכול לדעת הוא המציאות של אלוהים, זה אומר הקריאה לאלוהי אלוהות, ויש מאין, הוא יודע את המציאות, אבל למעשה, הוא לא יכול להיות לו שום קשר איתו, הוא לא יכול לתפוס אותו, כי כל מה שהוא מבין עובר דרך השרים.
אידן אין חוץ לארץ: “ועבדתם שם אלהים אחרים”
למעשה, היהודים שנמצאים בחוץ לארץ אפילו, נמצאים גם באותו מצב כי הרמב”ן אומר, “ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן”, ישראל שבחוץ לארץ עובד עבודה זרה בטהרה, כל עוד נמצאים תחת שלטון הגויים, או כמו במצרים, זה בהכרח, אתה באמת בעצם עובד עבודה זרה.
אפילו אתה אומר שאתה לא עובד, זה רק ידיעת המציאות, אני יכול תיאורטית לומר שאני לא עובד שום עבודה זרה, אבל בפועל אתה כן עובד עבודה זרה, כי אני תקוע תחת כוחות מסוימים, תחת מציאות מסוימת, שהמציאות לא מראה את אלוהים, הם לא יכולים להראות את אלוהים. זו הרמה הראשונה, זה אומר שבעים שרים.
יציאת מצרים: ארויסגיין פון הנהגת השרים
אחר כך הוא אומר, יש עוד רמה. זה אמרתי רק כדי להראות לכם, שבאמת הדבר הגדול של יציאת מצרים הוא לצאת מהרמה הזו לכאורה. זה ממש מה שהרמב”ן אומר שבזה יוצאים מהנהגת השרים.
“ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”
והרמב”ן מפרש, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, מפרש הרמב”ן לא כמו רש”י. רש”י אומר שהקב”ה שבר את הפסלים, הפסלים והדברים הממשיים. אומר הרמב”ן, הוא שבר אותם, למי אכפת? לא, זה אומר שהוא שבר את הכוח שלהם, הסטרא אחרא, הספירות דקליפה, מה שתרצה לקרוא להם, שבעים שרים, הוא שבר אותם. ובמילים אחרות, דרך זה היהודים שהיו באמת
דער בעל התניא’ס סינטעז: נשמה-דערפארונג און שכל’דיגע עבודה
די דריטע מדריגה: נשמות
אחר כך הוא אומר מדרגה שנייה, שזה אומר מלאכים. יש אכן גם בעולם העשיה מלאכים, והם מבינים כן את הביטול, שהם… למעשה, כשהוא קורא להם, זו למעשה המדרגה כמו חסידי אומות העולם, “שיש בהם אור קצת באור המלאכים”. זה אומר, אלה הגויים שלא עובדים עבודה זרה למעשה. יש להם כן ביטול מסוים והתפעלות לביטול, מכיוון שהם לא… זו מדרגה אמצעית.
אבל זו עדיין לא המדרגה העיקרית שאנחנו רוצים להגיע. המדרגה השלישית היא נשמות, שהן אפילו גדולות יותר ממלאכים. והנשמות, הן לא אפילו ביטול. הן לא רק שהן יודעות שיש אלוהים, לא רק שהן יודעות שכל שאר הכוחות לא חשובים, הם טפל, אלא יש להן גם דבר שנקרא… שהוא קורא הרבה פעמים ידיעת עצמות האלוהים, או ידיעת מהותו, לא רק ידיעת המציאות.
טעיסט און סיאינג ווערסעס אנדערסטענדינג
יש להן… אפשר לומר את הדרך הבסיסית, ואני חושב שכאן אני חוזר לדרך החשיבה שלי, שהילדים יבינו את זה טוב יותר מבעל התניא, כי בעל התניא מתערבב עם כל מיני לשונות, אבל למעשה הילדים יבינו את זה טוב יותר. הוא אמר שאפשר לקרוא לזה כמו טעימה או ראייה לעומת הבנה. אני טועם את זה או אני רואה את זה. וזה מה שאומרת נשמה.
זה הרעיון שהוא קורא “פנימיות נשמות הצדיקים”. וזה בשפה שלו אותו דבר כמו לומר שנשמות ישראל הן “חלק אלוקה ממעל”, שהן מחוברות, יש להן יתרון השורש כזה, שהן נובעות מאלוהים עצמו, לא מהקליפות, אפילו לא מהמלאכים, אלא מאלוהים עצמו. ולכן הן יכולות להבין, יש להן שפה. הוא יכול לדבר עם אלוהים עצמו, וזה באמת החידוש של יציאת מצרים, שהוא ידיעת המהות או ידיעת שם עצם, וכן הלאה.
דער גרויסער טורן: צוריק צום רמב”ם
די קשיא: וואס איז דער ריווח?
עד כאן זה פשוט, שלכאורה הוא הולך עם שיטת הכוזרי. נראה לי שהוא מסתובב, ויש פנייה מעניינת מאוד שיש לו, והוא חוזר לשיטת הרמב”ם, וצריך להבין את זה טוב מאוד.
נראה לי שבעל התניא חוזר, והוא אומר, כל זה נראה יפה ונחמד, אבל זה לא מספיק. למה? כי כבר למדנו, והוא הולך להגיד את זה בנוסח שלו, למדנו, אנחנו יודעים שנשמה לא באה לעולם כדי להיות נשמה.
כי הוא שואל תמיד את השאלה, אם הנשמה היא חלק אלוקה ממעל, והיא מבינה הכל, והיא הייתה בשמים והיא הבינה הכל, היא יורדת לעולם והיא מבינה פחות, זה סתם בזבוז זמן. צריך להיות איזשהו רווח מלרדת לעולם. אתה אומר, אה, ירדנו במטרה לעלות, נו, חזרנו למקום שהתחלנו, אין בזה טעם. לדעתו, צריך להיות איזשהו רווח מלבוא לעולם הזה שלא היה לנו, שזה לא אותו דבר כמו פשוט לחזור למקום שבאת ממנו.
דער בעל התניא’ס חילוק מיט אנדערע ראשונים
לכן הוא מאוד חולק, בעל התניא, זה חידוש גדול שלו, שהכוזרי, רב סעדיה גאון, חובות הלבבות, וראשונים אחרים, שאומרים שנשמה בעצם מבינה הכל, היא יורדת לעולם היא תקועה, כמו שהוא קורא לזה, במאסר הגוף, והיא צריכה לחזור.
אומר בעל התניא, נו, מה יש לנו מלחזור? מה יש לקב”ה מזה? זה כמו מישהו שנוסע לעסקים, והוא חוזר עם אותו כסף שהוא הביא, זה לא איש עסקים טוב. הוא צריך לקנות משהו, ולרכוש משהו, והוא צריך לעשות משהו.
בירור קליפת נוגה: די אמת’ע עבודה
על זה הוא אומר שצריך באמת, מה שצריך לעשות הוא, צריך מה שהוא קורא לזה מברר את קליפת נוגה, או מברר את הגוף.
במילים אחרות, ביחס לסוגיא, זה אומר שהעבודה העיקרית של אדם היא לא להיות הנשמה שיש לה טעימה של אלוהים, כי זה קל, זה יש לך בגן עדן, ולקב”ה יש הרבה נשמות כאלה בגן עדן. הדבר העיקרי שצריך לעשות הוא באמת להיכנס למצרים, לא לצאת ממצרים, אלא להיכנס למצרים כמעט.
“אשר הוצאתיך מארץ מצרים”: שכל’דיגע השגה
ומלבד זאת הוא לומד, וזו עוד דרך נוספת איך הוא לומד, “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [אשר הוצאתיך מארץ מצרים: “אשר הוצאתך מארץ מצרים” – פתיחת עשרת הדברות], מה שאתה רוצה, אני רוצה דווקא את “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שזה דווקא לא הבנת הקב”ה עצמו, אלא דווקא הבנת ההשגה [השגה: השגה, הבנה] שאפשר להבין בשכל [בשכל: בשכל, בתבונה], במילים אחרות הרעיון שהוא קורא לו כאן יש מאין [יש מאין: יש מאין, בריאה מאפס – creatio ex nihilo].
ראיה מתהילים
ועל זה הוא אומר, זו הסיבה שרוב תהילים [תהילים: תהילים, ספר תהלים] שמדבר על יש מאין, רוב תהילים לא מדבר על השגות חסידיות של ביטול ושל הנשמה שהיא רואה בעצמה, יש אולי כאן פסוקים [פסוקים: פסוקים, פסוקי תנ”ך] על זה, אבל רוב זה מדבר על יש מאין, על התבוננות [התבוננות: התבוננות, הרהור] פשוטה, כפי שהם למדו, כן, “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” [שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה: “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” – ישעיהו מ:כו] מישעיהו הנביא [ישעיהו הנביא: ישעיהו הנביא, הנביא ישעיהו], והרבה פסוקים שנמצאים בתהילים אומרים דברים דומים מאוד לאלה.
ולמה זה? הרי זה צמצום [צמצום: צמצום, הגבלה/התכווצות] גדול? לא, כי הסיבה שאתה קיים היא לא שהנשמה שלך תבין את ה’, הסיבה שאתה קיים היא שהגוף שלך יבין את ה’, השכל שלך יבין את ה’.
ההבדל מרבי חסידים אחרים
ולכן, מי שהוא עושה כמו… זה הרי ההבדל עם רבי חסידים אחרים שהם אומרים שצריך דווקא ללכת עם כוחות הנשמה [כוחות הנשמה: כוחות הנשמה, כוחות הנפש], אם אתה לא הולך לעשות כמו שהרבי אומר עם השכל שלך, זה בקושי בזבוז זמן.
“עיניו למטה ולבו למעלה”
ועל זה הוא אומר, זה… אני בא, אני קופץ כאן, מה הוא אומר, זה של אביו שכתוב שהוא התפלל “עיניו למטה ולבו למעלה” [עיניו למטה ולבו למעלה: “עיניו למטה ולבו למעלה” – ביטוי תלמודי המתאר יציבת תפילה נכונה].
הוא נהג, מה זאת אומרת שהוא היה צריך להסתכל עיניו למטה? למה הוא מסתכל למטה? הוא צריך הרי להסתכל למעלה, בתפילה עפים הרי למעלה, צריך הרי להסתכל אל הקב”ה.
לא, כי לבו למעלה, אתה רוצה הרי באמת להגיע לשם, אבל העיניו, זו ההתבוננות שלך, עיני השכל [עיני השכל: עיני השכל, עיני התבונה], לא צריכות להיות למעלה. למעלה זה קל, זה צריך להיות עיניו אבל למטה, היכנס לשכל פשוט, לשכל של יש מאין.
הסכנה של עולם הדמיון
והוא טוען שאם לא כך, כפי שהוא הולך לקרוא מה שהוא אומר כאן, “ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת” [ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת: “ולא יקרא בשם עובד ה’ שלם אם אחד עושה זאת”] עם היש מאין, “ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך” [ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך: “ולא יקרא עובד ה’ כי אם מצד צורת השמות אלו הידיעות החיצוניות שיש לו ביחודו יתברך”], אם למישהו יש רק ידיעות חיצוניות [ידיעות חיצוניות: ידיעות חיצוניות, ידיעות שטחיות], אבל “נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו” [נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו: “נפשו באמת מסותרת מהשגות אלו”], כל אחד יודע שהגוף הרגיל היומיומי לא מחזיק מזה.
ומה יקרה? אם הוא היה מתפלל עיניו למעלה, אם הוא היה מתפלל בעיניים עצומות, ומה היה קורה? היו לו הרבה נפילות [נפילות: נפילות, ירידות רוחניות], אחרי התפילה הוא היה שוכח מזה.
או בשפה אחרת היו אומרים היום, זה שבעצם הוא חי בעולם הדמיון [עולם הדמיון: עולם הדמיון, עולם הפנטזיה], והוא הופך לפנטזר גדול, וכמו שיש הרבה אנשים שהם חושבים שככל שהוא פנטזר גדול יותר, עובד ה’ [עובד ה’: עובד ה’, משרת ה’] גדול יותר. למה? כי הוא כל היום עיניו למעלה.
אומר בעל התניא, אסור להיות עיניו למעלה, צריך להיות לבו למעלה, אבל עיניו למטה, כי לא באנו לעולם כדי להסתכל למעלה, באנו לעולם כדי להסתכל למטה.
הסינתזה של בעל התניא של כל השיטות
ומה שזה אומר זה להבין שזה מאוד מעניין איך בעל התניא מלקט [מלקט: מלקט, אוסף/מסנתז] כמו קוגל של כל השיטות של ראשונים.
מצד אחד הוא מתחיל שבוודאי המדרגה הגבוהה יותר היא מצד עצמות [מצד עצמות: מצד עצמות, מבחינת המהות], כמו שהכוזרי אומר, ידיעת המציאות היא ידיעת השם [ידיעת השם: ידיעת השם, הכרת ה’].
אבל כאן הוא לגמרי מסכים, מצד עבודה הוא מאה אחוז בצד של הרמב”ם, שמה שהנשמה מבינה זה לגמרי חסר תועלת, ועיקר העבודה של אדם היא מה שהוא יכול להשיג [משיג: משיג, מבין] עם השכל שלו עצמו.
אישור המיטלער רבי
והוא ממשיך, המיטלער רבי [מיטלער רבי: המיטלער רבי, רבי דוב בער שניאורי, 1773-1827, בנו ויורשו של האדמו”ר הזקן] שהיה הממלא מקום [ממלא מקום: ממלא מקום, יורש], הוא כותב את זה שלוש-ארבע פעמים בספריו, מאריך [מאריך: מאריך, מרחיב בהסבר] מאוד שאף אחד לא יטעה, שמה שהאדמו”ר הזקן [אלטער רבי: האדמו”ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, 1745-1812, מחבר התניא] אומר שיש מדרגות שהן גבוהות יותר מדעת [דעת: דעת, ידיעה], מה המדרגה היא, בשפה אחרת עבור “יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא” [יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא: “יתברך ויתעלה ויתפאר ויתרומם ויתנשא” – נוסח ליטורגי], וכל הדברים האלה, ואנשים חושבים, אם כך לא צריך להתבונן בזה, מספיק שיודעים.
לא. כשכתוב שצריך להיות יראת הרוממות [יראת הרוממות: יראת הרוממות, יראה מגדולת ה’] ולא יראת העונש [יראת העונש: יראת העונש, פחד מעונש], הוא ממשיך, זה אומר שצריך גם להבין את זה. אה, אתה אומר שאי אפשר להבין את זה? קשה להבין את זה? צריך להתאמץ יותר להבין. בדיוק להיפך.
כי מה שלא מתאמצים להבין עם השכל, שתוכל להסביר [מסביר: מסביר, להסביר] בשכל הפשוט [בשכל הפשוט: בשכל הפשוט, בתבונה פשוטה], זה לגמרי חסר ערך ככל שזה נוגע לעבודת השם [עבודת השם: עבודת השם, עבודת ה’], למציאות האדם בעולם הזה [מציאות האדם בעולם הזה: מציאות האדם בעולם הזה, קיום האדם בעולם הזה].
חזרה לשיטת הרמב”ם: חקירה
וכאן באמת בעל התניא חוזר מעגל שלם לשיטת הרמב”ם [שיטת הרמב”ם: שיטת הרמב”ם, גישת הרמב”ם], שצריך להיות חקירה [חקירה: חקירה, חקירה פילוסופית] פשוטה ולהבין דברים פשוט. למרות שחב”דניקים לא אוהבים חקירה, אבל זה ממש מה שחקירה אומרת.
וזו דרך אחרת שלו לומר: במקום לומר שצריך חקירה כי אין אמונה [אמונה: אמונה, אמונה] או משהו כזה, צריך חקירה כי אנחנו חיים בעולם השכל [עולם השכל: עולם השכל, עולם התבונה], אנחנו לא חיים בעולם הנשמה [עולם הנשמה: עולם הנשמה, עולם הנפש]. עולם הנשמה היה טוב מאוד לפני בריאת העולם [בריאת העולם: בריאת העולם, בריאת העולם]. אנחנו חיים בעולם השכל, והדרך היחידה איך אפשר להכניס לעולם השכל היא עם כח השכל [כח השכל: כח השכל, כוח התבונה].
שבר שבריה ושורש שרשיה
ובאמת, אפילו הן באמת מדרגות קטנות יותר, מבינים באמת רק שבר שבריה [שבר שבריה: שבר שבריה, שבר של שבר]. אבל דרך זה מבררים שבשבר שבריה יש גם שורש שרשיה [שורש שרשיה: שורש שרשיה, שורש של שורש].
המקבילה של הקוצקר רבי
והקוצקר רבי [קאצקער רבי: הקוצקר רבי, רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק, 1787-1859] אמר אצל רבי ר’ בונם [רבי ר’ בונם: רבי שמחה בונם מפשיסחה, 1765-1827] דבר דומה מאוד שהספרים האחרים מסבירים, שהקוצקר רבי יכול לענות בצדק. שיהודי יכול להבין השארת הנפש [השארת הנפש: השארת הנפש, אלמוות הנשמה]. אבל מה יש לי מזה? אני ברוך השם נהייתי יהודי, אני אדם, אוטומטית יש לי הכל בחינם. אנחנו הרי לא באנו לעולם לקבל דברים בחינם. זה בוודאי דבר שהקוצקר רבי היה מסכים.
באנו לעולם לעשות דברים שאי אפשר בחינם, שצריך להבין. ולהבין צריך, כמו שכתוב “כי היא מורא עיניך” [כי היא מורא עיניך: “כי היא מורא עיניך” – דברים כח:לד], צריך להתבונן בענינים [ענינים: ענינים, נושאים/עניינים] של השארת הנפש.
נפקא מינה לגבי השארת הנפש
ובמילים אחרות, אפילו המצווה [מצוה: מצווה, ציווי] של אמונה שכתוב השארת הנפש, הכוונה הרמז [רמז: רמז, רמז/אלוזיה] שבעל התניא אומר שצריך להתבונן במדרגות של השארת הנפש, והנפקא מינה [נפקא מינה: נפקא מינה, הבדל מעשי] היא שאפילו המצווה של השארת הנפש צריך גם להבין עם השכל הפשוט שהוא ממעשה בראשית [מעשה בראשית: מעשה בראשית, מעשה הבריאה].
סיכום
אוקיי. זה השיעור שלי שחידשתי [מחדש: מחדש, חידש/הציג פירוש חדש], חזרתי על השיעור של אתמול, ואני אומר שבעל התניא מחזיק גם כמונו.
שאלה לסיום
מה זה… מה ההבדל בין ההבנה של נשמה, מה נשמה היא, בין בעל התניא ו, נגיד, הרמב”ם? מה זו נשמה?