סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – שבת החודש
הקדמה
השיעור נאמר בשבת החודש, על הפסוק “החודש הזה לכם ראש חדשים”, עם חזרה על שיעור משלוש שנים קודם, עם העמקה וביאור חדשים. השיעור בנוי במבנה לוגי ברור: מקושיה בפסוק, דרך כמה שכבות של תירוצים, עד לחידוש עמוק על מהות יציאת מצרים, ולאחר מכן חיבור למהלך של שבת וחודש.
—
שלב ראשון: הקושיה על “בארץ מצרים”
הפסוק אומר “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר” – זהו הפסוק היחיד שבו כתוב במפורש שהקב”ה דיבר למשה “בארץ מצרים” בלשון הקלאסי של “וידבר ה’ אל משה לאמר”.
קושיית המכילתא: מצרים היא מקום מלא טומאה, עבודה זרה, תועבות – מקום שבו אי אפשר לשמוע דבר ה’. משה רבינו היה צריך לצאת מהעיר אפילו כדי להתפלל (כמו שכתוב “כצאתי את העיר”). איך יכול הפסוק לומר שהקב”ה דיבר אליו בארץ מצרים?
תירוץ מדרש תנחומא: היה בשטח של מצרים, אבל לא בתוך העיר. אבל – זה עונה רק על העובדה המציאותית, לא על הפסוק עצמו. מדוע הפסוק כתב בכוונה “בארץ מצרים” אם באמת לא היה שם? הפסוק רוצה לומר לנו משהו.
—
שלב שני: התירוץ הראשון – “מצדו” אין בעיה
התירוץ טמון בפרשה עצמה: “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה” – הקב”ה אומר: אני נכנס למצרים. הדיבור למשה על קרבן פסח הוא כבר עצמו חלק מהנס – הכנה לכך, או “על שם העתיד”.
היסוד: מצד משה רבינו הוא לא יכול היה לשמוע דבר ה’ במצרים – זו בעייתו, ה”כלים החמוצים” שלו. אבל מצד הקב”ה מעולם לא הייתה בעיה. הקב”ה נמצא במצרים בדיוק כפי שהוא נמצא בכל מקום. לכן הקב”ה יכול לכתוב בתורה “וידבר ה’ אל משה בארץ מצרים” – כי מצדו זו האמת.
—
שלב שלישי: הזוהר – “מסטרא דלעילא ולאו מסטרא דלן”
הזוהר (פרשת אמור) אומר שהיחוד של ליל פסח הוא “מסטרא דלעילא ולאו מסטרא דלן” – מלמעלה, לא מלמטה. ישראל לא היו ראויים, היה להם רק המדרגה הנמוכה ביותר (מלכות/לבנה), עדיין לא הגיעו לפריעה רבתי/יסוד/נ’ שערי בינה. “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים” – השכינה בגלות אינה יכולה לשחרר את עצמה. הנס היה צריך לבוא מלמעלה.
—
שלב רביעי: הקושיה החריפה על התירוץ – “מצדו” לא עוזר לי
אם אומרים ש”מצד הקב”ה אין בעיה” – זה לא עוזר כלל! כי:
– בגשמיות: יש לי בעיה בעולם הזה, בעולם שלאחר הצמצום.
– ברוחניות: כל מטרת הרוחניות היא להרגיש את הקב”ה, לדעת את האמת. אם לא משנה מה אני מרגיש – זו לא הייתה שאלתי.
לשון הנפש החיים: יש “מצדו” ו”מצדנו”. לשיטתו (מצד הקב”ה) מעולם לא הייתה מצרים – אבל הבעיה שלי היא דווקא מצדנו, וזה לא נפתר על ידי לומר שמצדו הכל בסדר.
—
שלב חמישי: החידוש האמיתי – “מצדנו מצדו”
זהו ליבת כל השיעור:
כשאומרים שיש יחוד מלעילא בארץ מצרים, הכוונה לא רק שהקב”ה נמצא בכל מקום. הכוונה היא שאנחנו יכולים להוציא את זה, אנחנו יכולים להבין את זה, אנחנו יכולים להרגיש את היחוד הזה – אפילו במצרים.
זהו דיוק חדש: זה לא רק “מצדו” (שלא עוזר לנו), ולא רק “מצדנו” (שאנחנו לא יכולים לבד). זה “מצדנו – מצדו” – שהחוויה שלנו יכולה להכיל את מדרגת הקב”ה. הקב”ה נותן לנו את היכולת להרגיש את האמת אפילו ממצבנו הנמוך – זהו הנס האמיתי של יציאת מצרים.
המבנה הלוגי עד כאן:
1. קושיה: איך יכול לכתוב “בארץ מצרים”?
2. תירוץ המדרש: זה לא ממש בעיר – אבל זה לא עונה על הפסוק.
3. תירוץ ראשון: מצד הקב”ה אין מצרים – הוא יכול לכתוב “בארץ מצרים”.
4. קושיה על התירוץ: “מצדו אין בעיה” לא עוזר לי – הבעיה שלי היא מצדנו!
5. החידוש האמיתי: יציאת מצרים פירושה שהקב”ה עושה שמצדנו נוכל להגיע ל”מצדו” – יחוד מלעילא שנעשה שלנו.
—
שלב שישי: איפה שמים את הכתר? – החידוש של “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”
מהחידוש של “מצדנו מצדו” צומחת שאלה חדשה: על איזה רגע שמים את ה”כתר” – איזה רגע מקבל את הכבוד הגדול ביותר?
הסברא הטבעית
לכאורה הכתר צריך לבוא על הרגע הגבוה ביותר – השלמות. כמו אדם שעבד מעוני לעושר – הוא מציג את התמונה של הצלחתו, לא של ההתחלה החלשה שלו. תלמיד חכם מתגאה בסיום הש”ס, לא במשנה הראשונה שלא הבין. לפי זה היה צריך לומר “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מהר סיני” – הכתר צריך להיות במתן תורה, ברגע של שלמות.
חידוש הקב”ה – הכתר נמצא ברגע הראשון, החלש ביותר
אבל הקב”ה עושה הפוך: הוא אומר “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – הוא שם את הכתר על הרגע החלש ביותר, הראשון, כמו אב שרוצה תמונה של ילדו כתינוק, לא מגדלותו. זהו הפירוש של “החודש הזה לכם ראש חדשים” – אנחנו סופרים מניסן (יציאת מצרים), לא ממתן תורה או מרגעים גדולים אחרים.
הערה חריפה
הראשונים מדברים הרבה על “זמן מתן תורתנו” ומעמד הר סיני. אבל הקב”ה עצמו בתורה מזכיר כל הזמן רק יציאת מצרים. זה מראה שמלמעלה מסתכלים אחרת על היכן שייך הכתר.
—
שלב שביעי: היסוד הקבלי – אור חוזר, מלכות היא כתר
זה מתחבר לסדר מלמטה למעלה: המלכות (הספירה התחתונה) נעשית הכתר (העליון). “כתר עליון הוא כתר מלכות” – זהו ה”אור חוזר”, האור שחוזר למעלה.
מדוע זה חידוש גדול יותר?
כי אם הכתר הוא הכתר – אין בזה חידוש, כך זה. אבל שהמלכות תהיה כתר – זה חידוש! שאפשר בארץ מצרים, במקום הנמוך ביותר, למצוא את הקב”ה – זה משמעותי יותר מסוף הדרך. זה שאפשר לחזור מלמטה למעלה – זה עצמו חידוש גדול יותר מהירידה מלמעלה.
ראש חודש ניסן – יום עשרת הכתרים
ראש חודש ניסן, ש”נתן עשר עטרות” (עשרה כתרים), מקבל אותם לא כי זה היום של ההבנה הטובה ביותר, אלא כי זה היום שבו התחילו להבין שאפשר להיות טובים יותר – היום החלש ביותר שהתחיל את הדרך חזרה למעלה.
—
שלב שמיני: שבת וחודש – שני מהלכים בעבודת ה’
שבת – היסוד הפשוט, הטבעי
שבת היא זכר למעשה בראשית – “כי ששת ימים עשה ה’ וינח ביום השביעי”. שבת היא קביעא וקיימא – היא לא צריכה קידוש בבית דין. שבת באה מאליה, בטבע. כל אדם, אפילו ילד קטן, יודע מתי שבת – לא עובדים, אוכלים סעודה, לא הולכים לחדר. שבת היא הבראשית – היסוד המקורי, הבסיסי. זהו הסדר של מלמעלה למטה – הקב”ה ברא, ואנחנו מקבלים.
חודש – היסוד העמוק יותר, החכמה
המולד של הלבנה גם ניכר בטבע – כל אחד יכול לצאת ולראות את הלבנה. אבל – לדעת מתי בדיוק היא באה, לבנות לוח, זו כבר חכמה. זהו הסוד של קידוש החודש: צריך בית דין, היה קשה למשה, צריך חשבונות (כ”ט י”ב תשצ”ג), דעת, ארך רוח, מדידות ארוכות. כל החכמות מתחילות מחישוב המולד של הלבנה – אחר כך באים כל הכוכבים, השמש, כל העולם.
משל מעשי: אני זוכר בעל פה איזה יום בשבוע (כי אני חי בשבועות), אבל לחודש אני צריך לראות בלוח – כי זה כבר דבר של חכמה.
זהו הסדר של מלמטה למעלה – האדם עובד, מחשב, מבין, ומגיע לקב”ה.
—
שלב תשיעי: המשחק הדיאלקטי – שבת, חודש וימים טובים
החידוש המרכזי בשלוש שכבות:
1. שבת = מעשה בראשית – האמת הפשוטה, היסוד הבסיסי. ברור, נראה, אבל קשה להבין בעומק.
2. חודש = סוד העיבור – המפתח, המבוא לסוד מעשה בראשית. דרך לימוד החשבונות של החודש מתחילים להבין את סוד מעשה בראשית.
3. ימים טובים מדברים על טעם במצוות – רוצים להבין למה. אפילו שבת, כשרוצים לתת טעם, אומרים זכר ליציאת מצרים (לא מעשה בראשית), כי מעשה בראשית כל כך בסיסי שלא מבינים אותו מיד – צריך להתחיל מהחודש הזה לכם.
חיבור לרמב”ן
– שבת = “זכר למעשה בראשית” = הסדר של מלמעלה למטה = תירוץ הרמב”ן לקושיית ר’ יצחק (צריך “בראשית” כי שבת מלמדת אותנו יסודי אמונה)
– ניסן/יציאת מצרים = “החודש הזה לכם” = הסדר של מלמטה למעלה
שניהם אמת, וצריך לחיות עם שניהם.
—
שלב עשירי: שבת מברכים – סיום הסוגיה
מדוע אומרים שבת מברכים? כי ראש חודש לא כולם יודעים מתי בא – לא כולם ברמה, לא כולם בבית הכנסת. אבל בשבת כולם בבית הכנסת. לכן שבת היא הפלטפורמה שבה מודיעים על ראש חודש.
שבת החודש (וכל שבתות מברכים שנובעות ממנה) מבטאת: משבת אפשר להביא לראש חודש – מהאמת הפשוטה של מעשה בראשית אפשר להתחיל את הדרך להבין את הסוד.
—
מסקנה: שניהם נעשים אחד
כשעוברים את כל הדרך – מהחודש הזה לכם (ההתחלה של ההבנה) עד סוד מעשה בראשית (השלמות) – אז נופלת השאלה “מאיפה מתחילים”, כי שניהם תוכנית אחת שלמה. מי שיודע כבר את כל התורה, עבורו ההתחלה אינה באמת חלק נפרד – שבת וחודש נעשים אחד.
זהו החידוש של שבת החודש: הרגע החלש ביותר – יציאת מצרים, ההתחלה, האור החוזר של מלמטה למעלה – הוא דווקא המקום שבו הקב”ה שם את כתרו, כי שם טמון החידוש הגדול ביותר: שמצדנו אפשר להגיע למצדו, שהמלכות נעשית הכתר, שאפילו בארץ מצרים אפשר לשמוע את דבר ה’.
תמלול מלא 📝
יציאת מצרים: החידוש של “מצדנו מצדו” – כאשר הקב”ה מדבר בארץ מצרים
הקדמה: שבת החודש והפסוק “בארץ מצרים”
רבותי, היום הוא שבת החודש. אנו הולכים ללמוד שיעור פשוט, חידושי תורה, דברי תורה, על הפרשה שקוראים: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”.
קודם אני אומר חידוש, אבל אני מוסיף על מה שלמדנו לפני שלוש שנים, נדמה לי, בשבת החודש. למדנו שבפסוק הזה יש חידוש גדול.
הפסוק וייחודו
מתחיל באמת פסוק קודם: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר”. אם אני זוכר, זה הפסוק היחיד שכתוב בו שזה “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. היו דיבורים אחרים לכאורה בארץ מצרים, לא היה כתוב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר”, אלא “וַיְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם” וכו’. אבל זה הפסוק היחיד שכתוב בלשון הפסוק, הפסוק שכתוב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר” כתוב שזה היה “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”.
פרק א: הקושיא של המכילתא – איך יכול הקב”ה לדבר בתוך מצרים?
הקושי בפסוק
ובאמת זה פסוק קשה. המכילתא מיד אומרת שזה לא יכול להיות. “אַתָּה אוֹמֵר בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ”? לא יכול להיות, הרי כתוב “כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר”. רואים שהקב”ה לא דיבר עם משה רבינו בתוך מצרים.
מצרים – מקום שאי אפשר לשמוע בו דבר ה’
בעיר מצרים אין מקום שאפשר לשמוע בו את דבר ה’. זו הבעיה הגדולה של מצרים. מצרים היא מקום שמלא טומאה, מלא עבודה זרה. כתוב במצרים, מי שגר במצרים, לא חל עליו שום “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר”. הוא לא יכול לשמוע שם דבר ה’. הוא יכול לשמוע הרבה שטויות, הרבה דיבורים מדברים שם, אבל לא שום “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה”.
הראיה מהתנהגות משה רבינו
על כן רואים שהקב”ה דיבר עם משה רק בחוץ, אצל הסנה, במדבר. היה צריך להוציא את היהודים למדבר כדי לדבר איתם. כתוב בפירוש שמשה רבינו יצא מהעיר אפילו להתפלל, לא יכול היה אפילו להתפלל במצרים, זה היה מקום פסול לתפילה, זה מקום עובדי עבודה זרה, מקום אלילים, אי אפשר להתפלל שם.
תירוץ מדרש תנחומא וחסרונו
כאן יש אבל פסוק קשה, כתוב “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. אומר כבר מדרש תנחומא שמצרים לא אומר שזה היה ממש במצרים, והוא יכול לומר שזה היה בשטח של מצרים, זה אפילו שייך עדיין למצרים, אבל זה לא באמת היה בתוך הכרך, בתוך העיר, כי זה לא יכול להיות.
אוקיי, בואו נניח שהמדרש אומר נפקא מינה שהמציאות הייתה בחוץ. אבל את הפסוק הוא לא ענה.
הפסוק עצמו הוא מציאות בפני עצמה
כשכתוב פסוק, הדרך שבה זה כתוב, אנחנו מסתכלים על הפסוק, הפסוק הוא מציאות בפני עצמה, הפסוק הוא דבר בפני עצמו. כשכתוב בפסוק, הפסוק מקפיד, הפסוק לא אומר בדרך כלל “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, כתוב ממש ברור שזה לא היה כך, כתוב ברור שמשה רבינו פגש את הקב”ה כשהוא יצא, וכו’ וכו’. אם כתוב בפירוש שהקב”ה מדבר בארץ מצרים, יש כאן טמון בפסוק, בפסוק הקב”ה דיבר עם משה בארץ מצרים, מה שלא היה בפנים המחנה שלא יכול היה להיות אחרת.
פרק ב: התירוץ הראשון – התורה היא הנס של יציאת מצרים
התשובה טמונה בפרשה עצמה
ואנחנו אמרנו שבטוח שהתירוץ על הקושיא כתוב כבר מאוחר יותר בפרשה. הקב”ה עצמו שאל את הקושיא, איך אני יכול לדבר אליך בארץ מצרים? הוא אמר שזה ממש הנס של יציאת מצרים.
“וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם” – הקב”ה נכנס למצרים
הוא אומר לו מאוחר יותר, “וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה”, אני נכנס למצרים. הדיבור שהקב”ה דיבר עם משה רבינו על לקיחת קרבן פסח, כבר היה שם עצמו חלק מההכנה, או על שם העתיד, או עצמו חלק התורה, אפשר לומר, חלק התורה של הנס שהקב”ה יכול ללכת למצרים, הוא יכול להכות שם כל בכור ולהוציא את היהודים, הוא יכול כן.
החילוק בין מדרגת משה למדרגת הקב”ה
שמשה בדרך כלל לא יכול לשמוע, זה יכול אפילו להיות, אפשר לומר זאת באופן מעשי. משה רבינו, כשהוא היה שם, הוא ממש לא יכול היה, מצרים אינה מקום, זה מלא תועבות, מלא שטויות, אי אפשר לשמוע שם את דבר ה’. אוקיי, שמשה רבינו היה צריך לצאת מהעיר כדי שיוכל לשמוע את דבר ה’.
אבל לקב”ה אין את הבעיה הזו. וכשהוא כותב בתורה “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, שם אין את הבעיה. התורה נכתבה במדבר מאוחר יותר, אני לא יודע מתי הוא כתב את הפסוק הזה במצרים. אבל הפסוק, מצד אחרי שהיה הנס של יציאת מצרים, אחרי שהקב”ה נכנס למצרים, ואפשר לומר בבירור, “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”.
היסוד: מצד הקב”ה אין מצרים
הסבירו לי, ואני רוצה לחזור על זה בדרך יותר ברורה, שכאן טמון חידוש גדול. שאפשר לומר פשוט, כל אחד יודע שמצד הקב”ה אין מצרים, מצד האמת. זה שאני אומר שיש מקום שאני לא מרגיש בו השראת השכינה, שאני לא נמצא שם, זה לפי הקליפה שלי, לפי הכלים שלי, הכלים החמצים שלי, הכלים שלי שצריך להכשיר בערב פסח. עם הכלים האלה אני לא יכול, אוקיי, זו הבעיה שלי. זו לא הבעיה של הקב”ה. זו הבעיה של הקב”ה שהוא עשה אותי, הוא עשה את כל המערכת, אבל זה שלי מצד הנבראים.
הקב”ה נמצא בכל מקום
הקב”ה בוודאי במצרים כמו שהוא בכל מקום אחר, והוא בוודאי בכל מקום כמו שהוא בכל מקום אחר. אז על פי האמת, מצד האמת, מצד למעלה, מצד העליון, מצד יחידה עילאה, לא מתחילה כל הבעיה. אז בוודאי הקב”ה יכול לכתוב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”. משה לא יכול לדבר עם הקב”ה בארץ מצרים, אבל הקב”ה יכול לכתוב בארץ מצרים, זה בכלל לא בעיה.
פרק ג: הסוד של ליל פסח – “מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא”
“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” – ההכנה ליציאת מצרים
ואפילו נלמד שזה הפירוש שאנו אומרים ביציאת מצרים. כל אחד יודע שהסוד, הסוד הגדול של ליל פסח, אנו מתחילים לעשות הכנה ב”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”. אנחנו כבר באמת עשינו הכנה בשושן פורים ופורים והכל, אבל “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” התפרש שזה כתוב בזוהר בפרשת אמור, שהזיווג, היחוד של ליל פסח הוא מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא וְלָאו מִסִּטְרָא דִלָן.
היהודים לא היו ראויים
זה אומר שזה באמת, היהודים לא היו ראויים, והיהודים ממש לא היו ראויים ולא היו ניחן. מצד היהודים הייתה מדרגה חלשה, מצד היהודים הייתה רק מדרגת המלכות, הם היו המדרגה הנמוכה ביותר. הם עשו מילה ופריעה, הם לא היה להם את הפריעה הנכונה פריעה רבתי יסוד, שזו ההשכלה, המדרגה הראשונה לברית התורה של נ’ שערי בינה.
המדרגה של “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”
היהודים עדיין לא היו במדרגה, זו הייתה רק המדרגה של “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, רק המדרגה חודש הזה, השכינה, היסוד המלכות, הלבנה, זה כל מה שהיהודים היה להם. ומאיזו מדרגה כזו אי אפשר להיגאל, מאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, השכינה בגלות, היא לא יכולה להוציא את עצמה מהגלות.
אבל מצד הקב”ה הכל כבר היה
אבל מצד הקב”ה לא הייתה הבעיה, מצד הקב”ה כבר היו כל היחודים, כבר היה מתן תורה עצמו, כבר היה הכל, הקב”ה למעלה מן הזמן, הקב”ה למעלה מן המקום, הקב”ה למעלה…
[הערה: כאן המגיד שיעור מדבר למישהו בכיתה]
יוסי, בבקשה אל תעשה את זה עכשיו, יש לי לעשות את השיעור שלי, תעשה את זה אחר כך, בבקשה אל תשחק כאן, תודה.
הקב”ה למעלה מן הזמן והמקום
הקב”ה למעלה מן הזמן והמקום, אין שום השגה בזה, הקב”ה גם למעלה מן הזמן והמקום של החסרונות והמעלות של מדרגות, לא משכל של אדם, איך הוא באמת, הוא רחוק מכל הדברים האלה. כי הקב”ה יכול להיות, כשאתה במצרים הוא יכול לדבר אליך, אתה לא שמעת, עד ששמעת יכול להיות שלקח זמן רב.
פרק ד: הקושיא העמוקה – “מצדו” לא עוזר לבד
האמת היא שזה לא מספיק
האמת היא אבל שזה בכלל לא מספיק, זה לא מספיק, זה לא עוזר. למה? כי אם לקב”ה לא אכפת אם אני מוכן או לא, אם זה לא משנה לשכינה עצמה, לאין סוף עצמו לא משנה כלום, אין לי מזה גם כלום.
הבעיה של “לשיטתו”
ואפילו תאמר שהקב”ה גאל את היהודים, אני צריך שהוא לקח את היהודים, זה אומר שהוא לקח את היהודים לפי לשיטתו, מה זה עוזר? זה אומר לשיטתו, יש מחלוקת שהנפש החיים קורא לזה מצדו ומצדינו, אבל לשיטתו הוא סובר שלא משנה אם מוכנים או לא, אבל לשיטתנו זה כן משנה.
הבעיה היא “מצדנו”, לא “מצדו”
אז הבעיה שלנו אף פעם לא הייתה לשיטתו, לשיטתו אין מצרים מעולם. אז מה זה אומר שהוא הוציא אותנו ממצרים בכח יחוד עילאה, זה כמו גילוי שזה מצדו ולא מצדינו? אם יש יציאה ממצרים, הרי לכתחילה הבעיה הייתה מצדינו, אז הבעיה לא נפתרת כשאומרים שמצדו אין בעיה, כל הלכתחילה אין בעיה, אז לכתחילה אין בעיה. אם יש בעיה, צריך שזה ייפתר ברמה שלי, זה לא מספיק.
הקושיא הפשוטה
זו קושיא פשוטה, כל אחד שחשב פעם על הנושא צריך מיד לומר שלומר שמצד הקב”ה אין בעיה, שהקב”ה הכל טוב, הכל כמו שצריך להיות, הכל נכון, לא עוזר לי כלום, לא בגשמיות ולא ברוחניות.
זה לא עוזר בגשמיות
זה לא עוזר בגשמיות כי יש לי בעיה בעולם הזה, בעולם שאחר הצמצום.
זה לא עוזר ברוחניות
וזה לא עוזר ברוחניות כי אנחנו אומרים שהרוחניות שלנו, הטעם, הרוחניות שלנו, הטעם, הרוחניות שלנו, הטעם, היא לדעת את הקב”ה, לטעום את הקב”ה, להרגיש את הקב”ה, להרגיש את האמת. אתה אומר שיש אמת שאפילו לא משנה מה אתה מרגיש, טוב מאוד, זו לא הייתה הקושיא שלי.
הבעיה בשתי דרכים
או בדרך אחרת אתה אומר שאצל הקב”ה גם יש מצרים, טוב מאוד, אבל אני לא יכול לדבר עם הקב”ה במצרים, הבעיה שלי לא הייתה אם הקב”ה שם או לא, לא היה לי ספק, אתה יכול לומר שלא היה לי ספק, ואמונה היה לי ספק בדעת והרגשה וידיעה, אתה יכול לקרוא לזה כך, אז אצלי לא פתרתי את הבעיה.
פרק ה: החידוש האמיתי – “מצדנו מצדו”
היסוד: יחוד מלעילא שנעשה שלנו
צריכים אנחנו להבין, באופן הכי פשוט צריכים אנחנו להבין, שכשאנחנו אומרים שיש יחוד מצד לעילא מצדו העליון בארץ מצרים, אנחנו מתכוונים לומר שיש אצלנו יחוד מצד לעילא, שאנחנו יכולים להוציא את היחוד, שאנחנו יכולים להבין את היחוד, זה כבר חידוש.
החילוק בין “מצדינו” ל”מצדינו מצדו”
זה כן מצדינו, כל מה שאנחנו מדברים הוא מצדינו, אין לנו מה לעשות עם עצמנו, אבל כאן מצדינו מצדינו, יש מצדינו מצדו, אה, כבר דיוק חדש, קנייטש חדש, דהיינו, וזה עצמו צריך לומר על פי שתי דרכים היום.
הדרך הראשונה: לא ההתבוננות של מקובל גדול
קודם כל, זה אומר שאני אומר שזה אומר שאנחנו מדברים לא שהקב”ה בכל מקום, הקב”ה יכול הכל, אנחנו מדברים על ההתבוננויות, שיהודי יש לו הרבה התבוננויות, יש אדם שמתבונן כי הוא מבין ממש הכל נכון, הוא מבין בבירור את כל סדר ההשתלשלות, הוא סובר מה שהוא סובר, הוא הגיע עד הסוף, והוא מבין, זה מה שאנחנו קוראים בדרך כלל מצדנו, שבמצודעיני, לוחם שבלוחם. טוב מאוד. זה אין לנו כאן, אנחנו נמצאים במצרים.
הדרך השנייה: יהודי שחושב
אחר כך יש אבל יהודי שהוא חושב
[הערה: השיעור נקטע כאן, וזה סוף החלק הראשון]
איפה שמים את הכתר? – החידוש של יציאת מצרים ו”החודש הזה לכם”
פרק א: השאלה של גאולה והבנה
היהודי שחושב על זה, מי חושב? הוא חושב. אז הרי הפשט שזו יכולה להיות גאולה עבורי, זו יכולה להיות גאולה עבורנו היהודים, שאנחנו אומרים שהקב”ה גם במצרים.
למה אנחנו כן לומדים? לא אנחנו, התורה לא כתבה מצדו, התורה כתבה שאנחנו נבין. אז למה כותבים “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”? כי אנחנו לא יכולים להבין את הקב”ה בארץ מצרים? התורה אומרת שאנחנו כן יכולים. זה כבר חידוש. זה עצמו חידוש. זה מאוד קשה לחבר את שני הדברים. אי אפשר לומר את זה בבחינת אמונה דרך אמונה, זו גם לא חכמה. צריך להיות מסוגל להתחבר לזה, צריך להיות מסוגל לראות את זה.
אה, זה חידוש. ועכשיו אני רוצה להוסיף איך אפשר להבין את זה באמת, איך אפשר להוציא את זה באמת.
פרק ב: “החודש הזה לכם ראש חדשים” – סדר מלמטה למעלה
אה, זה אני אומר אחרי מה שאמרתי. אני אומר אחר כך, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, יש חידוש. למדנו שזה אומר סדר מלמטה למעלה.
החילוק בין מלמעלה למטה למלמטה למעלה
מלמעלה למטה מתחיל הכל מלמעלה עד שמגיע למטה. מלמטה למעלה הראש הוא למטה, מתחילות הספירות, לפי למעלה מלמעלה למטה אנחנו למטה, מלמטה למעלה אנחנו למעלה.
על זה דיברתי סתם, חשבתי סתם, למדנו שמתכוונים לומר חידוש גדול, זה דבר שהוא חידוש גדול, וצריך להוציא את זה כך, צריך להוציא את זה עם המשל של יציאת מצרים צריך להוציא את זה.
פרק ג: השאלה של הכתר – באיזו מדרגה?
השאלה היסודית
יש שאלה תמיד, איפה שמים את הכתר? על מי שמים כתר? על איזה יום, על איזו נקודה, על איזו מדרגה, על איזה סדר שמים את הכתר? זו השאלה.
הסברא הטבעית – הכתר בא על המדרגה הגבוהה ביותר
ליבא דאמת, לכאורה, לא ליבא דאמת, כי סתם מדובר לא כך, לכאורה, הכתר בא על המדרגה הגבוהה ביותר. הכתר בא אחרי שהכל בסדר, אחרי שהכל מובן.
במילים אחרות, נניח בנעשה ונשמע, בשבועות, שם בא הכתר. היו צריכים ללכת ולומר, היו צריכים בתורה ללכת ולומר, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵהַר סִינַי”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” כך היה צריך לכתוב בעשרת הדברות, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” כך היה צריך לכתוב שם. שם היה צריך לכתוב את הכתר, כי שם המדרגה הנכונה.
משל של אדם שהתפתח
כמו שאומרים על אדם, אני יודע, הוא התייסר, הוא היה בעל עבירה, או שהוא היה עני, מצב כלכלי רע, לאט לאט הוא התפתח, הוא עשה קצת דולר כאן, כמה דולרים שם, הוא עשה עסק כאן, עסק שם, עד שהוא נעשה מיליארדר.
ומתי הוא מקבל את הכתר? באיזה רגע הוא הכי מוערך? איפה עומדת גדולתו? ברגע של “וְגָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ”, שם, מרדכי יצא מלפני המלך, שם הוא כותב, שם הוא שם את הכתר שלו.
פרק ד: החידוש של הקב”ה – הכתר בא על הרגע הראשון, החלש ביותר
הקב”ה שם את הכתר על יציאת מצרים
בינתיים, כאן כתוב דבר מעניין, בינתיים, הקב”ה בא ברגע הזה, ברגע של השלמות, והוא אומר, איפה הוא שם את הכתר שלו? הוא שם את הכתר על הרגע הראשון, על רגע יציאת מצרים, “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”. הוא שם את הכתר על הזמן, אומרים על ילד, הוא שם את הכתר על הזמן שהוא היה תינוק והוא עוד היה בחיתולים והאמא ניגבה לו את החיתולים, אז הוא שם את הכתר.
משל של תינוק בחיתולים
המשך: שבת וחודש – הדיאלקטיקה של מעשה בראשית והחודש הזה לכם
הוא אומר, זה הרגע שאני אוהב, אני רוצה לעשות תמונה, אני רוצה את זה בסלון שלי, בחדר הקבלה שלי, שתהיה שם תמונה של האדם כתינוק בעיבוי כשמחליפים לו את החיתולים, את זה אני רוצה. זה דבר מטורף, זה פלא.
הסבר אפשרי – אבל לא הטעם האמיתי
אז יש כאן חסד מסוים בזה, התגלות מסוימת ודבר מסוים. אפשר לומר, רחמי האם גדולים יותר כשהוא גדול, הוא יכול כבר לעשות בעצמו, כשהוא תינוק זה לגמרי מצד העליון. אפשר להסביר יפה כל כך את המעלה, אבל אף אחד, לדעתי, לא שם את הכתר על אותו רגע.
משל נוסף – מטיפש למורה הוראה
מישהו היה טיפש והוא התחיל ללמוד והוא נעשה מורה הוראה, הוא לא אומר, “המשנה הראשונה שלמדתי, לא הבנתי כלום, הרבי שלי הסביר לי קצת, אז אני משתבח, אני מרומם את אותו רגע.” את הכתר הוא שם על הרגע שהוא עשה סיום הש”ס, כשהוא הגיע, מבינים? אז הוא שם את הכתר.
פרק ה: הפירוש של “החודש הזה לכם ראש חדשים”
החידוש – הכתר בא לרגע הקטן ביותר
כאן הוא אומר חידוש נפלא, דבר מעניין מאוד. הוא אומר, זה פירוש “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”. “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים” פירושו שהכתר בא לרגע הקטן ביותר, לא לרגע הגדול ביותר. דבר פלא.
מתי מתחילים לספור?
מתי מתחילים לספור? ממתי מתחילים לספור? מיציאת מצרים! לא ממתן תורה, לא מאיזה “בואך כניסתך לארץ”, אני יודע, הרגע הגדול ביותר, כשמתחיל, כשזה כבר לגמרי “פְּרוּ וּרְבוּ וְלִכְדוּ”, כשעומדת כל המלכות מוכנה וגבוהה, אז צריך לשים את הכתר. לא, את הכתר שמים על הרגע הקטן ביותר, על הרגע הראשון.
זה לא רק הראשון – הכתר מונח שם
זה לא רק שאומרים שזה הראשון, בסדר זה פשוט. אבל שמים על זה את הכתר. סופרים מזה, אומרים “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, עיקר השכלה יהיה הדבר הגדול ביותר. כאן משבחים.
פרק ו: הקב”ה מדבר רק על יציאת מצרים, לא על מתן תורה
המחלוקת בין התורה והראשונים
והקב”ה עצמו, כל התורה, יש לכם את המחלוקת של התורה והראשונים. הראשונים תמיד אוהבים לדבר על זמן מתן תורתנו, על זמן מעמד הנבחר, על אפילו ספר דברים קצת, לא ממש. “וַיֹּאמַר ה’ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ”. שיזכרו, ורוצים לזכור את היום הזה, וכו’ וכו’.
הקב”ה עצמו מדבר רק על יציאת מצרים
אבל התורה עצמה, הקב”ה עצמו כשהוא מדבר, הוא אף פעם לא מדבר על זה. הקב”ה מדבר לפעמים על יציאת מצרים, “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” – היום החלש, היום הראשון, אבל היום החלש ביותר. על שם הוא שם את הכתר.
פרק ז: הפירוש העמוק יותר – מכל טעות אפשר להגיע לאמת
היסוד הראשון – אפשר מכל טעות להגיע לאמת
והפירוש הוא, שכאן מונח חידוש גדול, חיות גדולה בזה, כמו שאנו לומדים, שקודם כל זה שאפשר – זה כבר דבר אחד – אפשר, אדם מאיפה שהוא ואיזו טעות שיש לו, מכל טעות אפשר להגיע לאמת. אברהם אבינו היה עובד עבודה זרה, מהעבודה זרה הוא יצא אל האמת. דבר אחד.
היסוד השני – הכתר בא לאותו רגע ראשון
אבל לא רק זה, אלא שהכתר בא לאותו רגע. הכתר לא בא לרגע שהגיע ראשו לשמים לגמרי בשלימות ברמה הגבוהה ביותר. הכתר בא לרגע הראשון.
למה בא הכתר לרגע הראשון?
למה בא הכתר לרגע הראשון? כי זה הראשון? כי לפי הענקים הפשוטים שיחידי אלוה לא מעניין אותם.
פרק ח: ההבדל בין “בראשית ברא אלקים” ו”החודש הזה לכם”
הסדר הטבעי – “בראשית ברא אלקים”
כן, במילים אחרות לומר, אתה הגעת, לסוף הגעת, ולסוף, לתכלית השלימות, הגעת לזה להבין שיש איזה מוצא ראשון, כל הדבר מההתחלה עד הסוף, אפשר להתחיל מ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” עד הסוף. זה הסוף. טוב מאוד, כך הוא אכן הסדר, וממילא, אם הולכים לפי האמת, אתה צודק ששם מונח הכתר, ב”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” מונח הכתר.
שיטת רבי יצחק – “החודש הזה לכם”
אבל רבי יצחק אמר שהוא סובר שהיו צריכים להתחיל את התורה ב”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”. ולא רק רבי יצחק סבר כך, החומש סבר כך, כי החומש אומר שאנו סופרים את הזמן לא מ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”, אלא מ”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”.
שניהם אמת
בוודאי “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” התורה למעשה כתובה מ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”. אבל למעשה יש מצווה, המצווה היא אכן “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, והמצווה לספור את החודשים, מה שזה לא אומר “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, מתחיל אכן חודש ניסן.
הפירוש של חודש ניסן
זה אומר שחודש ניסן הוא החידוש, הטענה, הטענה שאומרת שהכתר בא לרגע הראשון.
פרק ט: למה הרגע הראשון יותר מעניין?
ההבנה הראשונה בארץ מצרים
למה? כי יותר מעניין אז הוא אורות, יותר מעניין הוא החידוש שלך. שיכולת בארץ מצרים למצוא את ה’, או לפחות לתפוס שמצרים זה לא דרך. הרמה הראשונה, זו השכלה, “וַיֵּדַע כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם”, תפס שמצרים זה לא דבר. אה, זו הייתה דקה חלשה מאוד, מדרגה חלשה מאוד, הבנה חלשה מאוד, טוב מאוד.
החידוש – אמת מצד הנברא
אבל לחשוב שהבנות טובות יותר הן אמת מצד עצמו, או אמת מצדך, מה שהוא אמת מצד הנברא, מה שהוא אמת מצד העולם, מצד בני האדם, זו השכלה הרבה יותר מעניינת מהסוף.
חיות עצומה
והאמת היא שיש לך כאן בזה חיות עצומה, זה הרבה יותר חידוש.
פרק י: אור חוזר – מלכות היא כתר
אפשר להתהפך
יכולת לחשוב שאחרי בראשית ברא אלקים, התחיל כל ההשתלשלות, עד שהגעת עם ה”שִׁמְעוּ אֵלַי עַמִּי”, כאן עומדים, אי אפשר לחזור אחורה. זה שאפשר להתהפך, האור חוזר, אור חוזר שהוא אומר שהמלכות היא הכתר, “כֶּתֶר עֶלְיוֹן” הוא “כֶּתֶר מַלְכוּת”, הכתר הוא המלכות, זה חידוש עצום.
חידוש גדול יותר
במובן מסוים זה חידוש גדול יותר, או לפחות עבורנו זה חידוש גדול יותר, ובא כתר גדול יותר למלכות מאשר בא לכתר. הכתר הוא הכתר, אין הבדל איך מסתכלים על זה. המלכות היא כתר זה חידוש. זה חידוש שאפשר להתהפך.
ההתחלה של מסע חזרה למעלה
וההתהפכות הזו היא כבר נקודה מסוימת של כל מה שיהיה אחר כך. צריך להגיע הלאה. זה לא שבגלל זה שבא כאן הכתר אפשר לעצור כאן. כל הרעיון של זה הוא שמזה מתחיל מסע חזרה למעלה, הולכים חזרה הלאה. אבל לרגע בא כתר גדול.
פרק יא: ראש חודש ניסן – יום עשרת הכתרים
עשרת הכתרים של ראש חודש ניסן
זה הכתר של ראש חודש ניסן, “נִתְּנוּ עֶשֶׂר עֲטָרוֹת”, כל עשר הספירות, כל עשרת הכתרים, בא ליום שהוא היום לא היום שהוא הבין הכי טוב, היום שהוא היה הכי גרוע והתחיל להבין שאפשר להיות טוב יותר. זה הכתר שבא לראש חודש ניסן.
הסבר במושגים טובים יותר
וזה הסבר במושגים קצת טובים יותר שכבר למדנו.
פרק יב: איך אנחנו חיים עם שניהם – תשרי וניסן, בראשית והחודש הזה לכם
השאלה – איך אנחנו חיים את שניהם?
אני רוצה להוסיף אחד ככה לחידוש ולומר ככה, אם אומרים ככה, שיש תשרי’ס, יש ניסן’ס, יש “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”, יש “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, וזה אכן אמיתי שניהם, נכון? עכשיו, איך אנחנו חיים באמת את שניהם?
שבת = זכר למעשה בראשית
פשוט, בראשית, מעשה בראשית, זה הענין של שבת. שבת היא “זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית”, “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת”. זו אכן שבת.
תירוץ הרמב”ן על קושיית רבי יצחק
כמו שהרמב”ן אומר, יכלו באמת, רבי יצחק שואל קושיה, איזה רבי יצחק אמר שלא צריך לעשות שיחות בששת ימי בראשית, צריכים אכן לדעת את יסודי האמונה. אומר הוא, אדרבה ואדרבה, עושים בשבת, כתוב בעשרת הדברות “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’”, יודעים שה’ עשה את העולם בשישה ימים. המסביר את הקושיה, צריכים עוד כל כך הרבה פרטים? בסדר.
המסקנה – ששת ימי בראשית זה מעשה בראשית, זו שבת
אבל מה מוסכם כאן? שששת ימי בראשית זה מעשה בראשית, זו שבת, זו המלכה.
שבת וחודש: הדיאלקטיקה של מעשה בראשית והחודש הזה לכם
פרק א: שבת וחודש – שתי דרכים להבין את מעשה בראשית
שבת – היסוד הפשוט, הטבעי של מעשה בראשית
זה הענין של שבת. שבת היא זכר למעשה בראשית, “כי ששת ימים עשה ה’ וינח ביום השביעי”. זו אכן שבת.
כמו שהרמב”ן אומר, יכלו באמת – רבי יצחק אמר שלא צריך לעשות מעשה בראשית [הדרשה של רבי יצחק שהתורה צריכה להתחיל מ”החודש הזה לכם” ולא מבראשית], מה אני צריך לדעת? צריך יסודי אמונה. אומר הוא, אבל בכל זאת, עושים בשבת, כתוב בעשרת הדברות “כי ששת ימים עשה ה’”, יודעים שהעולם נברא בששה ימים.
מה זה, הקושיה היא למה צריכים כל כך הרבה פרטים. בסדר. אבל מה מתוקן כאן? שששת ימי בראשית, זו שבת. זו הבראשית, “מה קדם קדם קדם”, בראשית, זו שבת.
שבת היא קביעא וקיימא – האמת הפשוט, הנראה
שבת, כמו שאנחנו אומרים תמיד, שבת היא קביעא וקיימא. האמת היא ששבת היא קביעא וקיימא עושה את זה יותר קל ולא יותר קשה, נכון? זה כמו שכתוב במסכת שבת שבת בראשית אינו צריך קידוש בבית דין. שבת בראשית הולכת פשוט.
כל אחד יודע מתי זה שבת. איך יודעים? אפשר לראות את הטבע? יודעים מהמציאות. ילד קטן, הכי פשוט יודע מתי זה שבת. איך? כי אז לא עובדים, אז אוכלים סעודת שבת במקום ללכת לחדר.
חודש – היסוד העמוק יותר, החכמה
הלבנה ניכרת אבל צריך חכמה להבין
הלבנה, מולד הלבנה, במובן מסוים זה יותר גלוי, זה יותר לפיו, כי כל אחד יכול לראות את זה. אפשר ללכת לראות, הלבנה באה כל חודש. אבל לדעת מתי היא תבוא, לבנות על זה לוח, זו כבר חכמה.
זה אכן כבר הסוד של קידוש החודש, קידוש החודש שנעשה בבית דין, וזה קשה למשה. יש בזה הרבה חשבונות, הרבה ידיעות. צריך דעת מסוימת, אפשר לומר, צריך להיות ארך רוח, צריך להיות זמן ארוך לעמוד ולמדוד מתי באה הלבנה ולעשות חשבונות, כ”ט י”ב תשצ”ג, כל החשבון הוא חשבון עמוק מאוד, וזה מהלך החמה והלבנה, זה החשבונות הגדולים ביותר.
כל החכמות מתחילות מחישוב מולד הלבנה, אחר כך כל הכוכבים של השמש וכל העולם, וכו’ וכו’. זה אכן חשבון גדול, זה אכן קידוש החודש.
המשחק הדיאלקטי: שבת וחודש
“החודש הזה לכם” – אנחנו אומרים איזה יום היום
אז קידוש החודש ושבת הם שני הדברים של “החודש הזה לכם”. לנו יש, אנחנו אומרים איזה יום היום, או אתה אומר היום זה יום שישי פרשת ויקרא, או אתה אומר היום זה כך וכך ליום לחודש אדר, נכון?
אני זוכר איזה יום, אני זוכר בעל פה את השבוע, כי אני חי במעשה בשבועות. חודשים אני צריך להסתכל בלוח, כי לוח זה כבר דבר של חכמה. אני יכול לראות, אם הייתי הולך החוצה לראות את הלבנה, לא הייתי יודע בדיוק, נכון?
הייתי יודע בערך, שהלבנה כבר מתחילה לרדת חזרה. אני צריך לזכור מהשבוע שעבר לדעת ש… אה, יש מחזור, יש כבר חכמה בזה. זה כבר דבר עמוק יותר. מצד אחד זה ניכר בטבע, מצד שני זה דבר עמוק יותר.
כאן רואים את הדיאלקטיקה של השבת והחודש, שזה הכוח של ששת ימי בראשית, ההתחלה של בראשית, וההתחלה של החודש הזה לכם.
ימים טובים והטעם במצוות
ההבדל בין שבת/חודש לימים טובים
ועל זה אפשר להניח את שני החידושים, קידוש החודש שאמרנו שבת. זה אכן הפשט של זה, שהקב”ה עושה אכן הכל, ואין הבדל לנו להבין או לא.
ימים טובים זה זמן שצריך לנסות להבין, והם רוצים להיות טעם במצוות ורוצים להבין. כל הימים טובים מדברים על הטעם במצוות, כן, פסח זכר ליציאת מצרים, מצה זכר ליציאת מצרים. זה לא סתם, יש טעם. יציאת מצרים היא הטעם.
אפילו שבת – זכר ליציאת מצרים כשרוצים טעם
אפילו שבת, כשרוצים לומר את הטעם, פעם אחת אומרים זכר ליציאת מצרים, כי עם מעשה בראשית בדרך כלל לא מבינים את זה, זה מאוד ברור, אפשר לראות את זה. זה אמת, זה יותר אמת ויותר בסיסי. אבל מי שזה לא מעשה בראשית הוא יאמר, אומרים זכר ליציאת מצרים.
החודש הזה לכם – המפתח לסוד מעשה בראשית
מהחודש הזה לכם לסוד מעשה בראשית
מתחילים להבין את מעשה בראשית, זה מתחיל מהחודש הזה לכם באמת. מתחילים לעשות את החשבונות, עד שמתחילים להבין סוד מעשה בראשית, לפני זה יש סוד העיבור, סוד העיבור הוא החלק של סוד מעשה בראשית, המבוא, המפתח של סוד מעשה בראשית.
פרק ב: שבת מברכים – הביטוי המעשי של הדיאלקטיקה
למה אומרים שבת מברכים?
וזה ההבדל בין שני הדברים, עכשיו אפשר לחשוב ככה. אם החכמים אמרו, שבשבת קודש צריך לקרוא כבר את החודש, החודש הזה לכם. ובכלל, זה ראש חודש ניסן הוא כמו האב של כל ראש חודש עושים שבת מברכים, מודיעים בשבת שיהיה ראש חודש.
שבת כולם בבית הכנסת – ראש חודש לא
כי בשבת כולם בבית הכנסת. ראש חודש לא כולם יודעים מתי הוא יהיה, לא כולם בבית הכנסת, לא כולם באותה מדרגה. ראש חודש נמסר בבית דין. אומרים לכל אחד, שבת לפני שבית דין מקדש.
אוקיי, זה תחליף לקידוש החודש בבית דין האמיתי, אבל הוא עושה את זה בשבת. אומרים, בשבת אומרים שיהיה ראש חודש.
שבת החודש – משבת לחודש
אז זו ההבנה, ששבת החודש, או שבת מברכים, שהיא סגולה של כל שבתות מברכים שמקורן בשבת החודש, היא דרך לומר:
* שמשבת אפשר לומר, שמשבת אפשר גם אחר כך לדעת ראש חודש
* או שמשבת רואים להביא את ראש חודש
* שבשבת לומדים גם את הנושא של החודש
החידוש המסכם: שניהם ביחד
כשמבינים את כל התורה נופלת הקושיה
ולבסוף, במילים אחרות זה אומר, שהולכים להבין את סוד מעשה בראשית. אחרי שעוברים החודש הזה לכם, בסוף מבינים מעשה בראשית, ואז כבר לא באמת קושיה כזו איך זה מתחיל, כי זה חלק מאיך זה מתחיל.
יודעים כבר את כל התורה, מי שיודע את כל התורה זה לא באמת חלק איך הוא מתחיל. ההתחלה היא נוראה, שאל אביך ויגדך. החודש הזה לכם, אז שואלים את הקושיה, הרי התחלנו, עד אז לא הבנתי.
שבת וחודש נעשים אחד
אחרי שעוברים הרבה, ומבינים, אז שניהם ביחד, זה השבת והחודש. שבת וחודש מבינים שהשבת היא שנה, גם חודש שנה, יכול להיות שניהם, כל התכנית, כל החלק לא מתחיל.
זה החידוש שרצינו לומר היום.