דברי תורה בסעודה שלישית בהעלותך תשפ”ה קהל חסידים ד’האוול
חצוצרות כסף
עשה לך שתי חצוצרות כסף. חצוצרות אלה הם מדרגה נעלה מאד. שכן אמרו חכמים ‘עשה לך’ – לך דווקא, כי הוא היה לו מדרגת מלך בשלימות, ובמותו נגנזו, אפילו יהושע בן נון לא תקע בחצוצרות כי אם בשופר. וכן למדנו בתקיעות ראש השנה כי במקדש בלבד תוקעים בחצוצרות שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה’ – לפני ה’ בחצוצרות. ופשוטם של דברים, כי חצוצרות הם יקרים משל כסף, ואילו השופר הוא מקרן הבהמה הנמצא לכל, ואין כלי הכסף אלא למלך. ונראה לי שזה הטעם הפשוט שהפסיקו לתקוע בחצוצרות בתעניות לפי עניות הדורות. אבל בסוד דרש המגיד ממעזריטש חצוצרות – ‘חצי צורות’, ונלאו כל תלמידיו לגלות סודו. ואנו ממוצא דברים נלמד, כמה סודות נאמרו בשופר של ראש השנה להיות יודעי תרועה, והחצוצרות הם מדרגה נעלה עליו כמעלת כלי הכסף על קרן הכבש.
לפי קריאה שטחית למדנו בפרשה שלשה וארבעה זמנים שבהם תוקעים בחצוצרות, במסעות המדבר ובמקרא העדה במדבר, וכי תבואו מלחמה, וביום שמחתכם ובמועדיכם, וכמו הם פרטים שונים שאינם שייכים זה לזה, שאין התקיעה על הקורבן דומה לתקיעת המלחמה או למסע המחנות. אך כאשר נתבונן היטב נבין שכולם מסתכמים לכדי שני חצאי סיפור אחד, אשר תוכנם ענין אחד. עיקר מסע המחנות הוא למלחמת כיבוש הארץ, אותו היו מנהיגים נשיאי העדה לצבאותם, ועל זה עצמו נאמר וכי תבואו מלחמה, ופירש לנו הרב רבי אברהם, כי ביום שמחתכם היינו ביום שתחזרו מן המלחמה בשלום, תזבחו זבח תודה להשם, ותקבעו מועד על כך, כמו שקבעו ישראל חנוכה ופורים על ניצחון מלחמותיהם. וכמו שהוא באמת גם המועדים שמן התורה שהם על ניסי הניצחונות שהיו.
ונראה לי שזה פירוש ‘כי תבואו מלחמה בארצכם’, וטרחו המפרשים להבין לשון זה. כי בספר דברים שנאמר לישראל על מעשיהם אחר ירושה וישיבה נאמר ‘כי תצא למלחמה’, ישראל יושבים בארצם ועריהם והם יוצאים למלחמת מצוה או למלחמת הרשות. אבל כאן מדבר על עיקר הביאה לארץ, שעליה נאמר תמיד ‘כי תבואו אל הארץ’. אבל ביאה זו במלחמה היתה. וכאן פירש לך הכתוב כי מלחמה זו איננה לשם כיבוש בעלמא כי אם גם ‘על הצר הצורר אתכם’. ויש בכך גם רמז לעתיד שעדיין אנחנו בכלל ניגדו זה של ‘כי תבואו לארצכם’, ‘על הצר צורר אתכם’.
וכבר גילה רבי משה בן נחמן באר היטב, איך הפרשה כולה מלמדת אותנו שישנם שתי תנועות תרועה ותקיעה. התרועה למסע ודין והתקיעה להקהלה ורחמים. וחכמינו קיבלו לכלול תמיד את שניהם שלא לקצץ בנטיעות. ונראה מזה סדר הפרשה שיש בו את ההעמדה הטקסית, של קריאת העדה, לנשיאים ולקהל, שהוא תקיעה. ויש גם את המסע הראשון הטקסי, ‘ויסעו בראשונה על פי ה”. שהוא כמו סדר הלימוד של עורכי המלחמה בחכמה טרם המסע עצמו. ומנהג ישראל לשורר את המסע הראשון בניגון שירת הים והמסעות כי הם כולם ענין אחד. ושוב באים שני הפסוקים של המלחמה ושל השמחה, שהם מדברים על יישום הסדר הנאה הזה במציאות המבולבלת, באה מלחמה או באה שמחה. ובפסוקים אלה התפרש בביאור ענין התרועה והתקיעה, ונזכרתם לפני ה’ אלהיכם ונושעתם מאויביכם, והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם. מה שהועלם בכל שאר התורה בסוד התרועה והתקיעה נגלה בפרשה זו וממנו נדע את סוד יום תרועה, כך מתוך לימודנו במצבי בלבול מלחמה נדע את תרועת הימים הקדושים כולם.
ויהי בנסוע הארון
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה’ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך. נעתקה פרשה זו ממקומה והושמו סביבה סימניות לומר עתידה פרשה זו שתחזור למקומה. פירוש, פסוקי התורה הם עצמם הארון הנוסע איתנו. וכמו הארון יוצא ממקומו עם ישראל במלחמתם, כן פסוקי הארון עצמם נסעו ממקומם להיות עם ישראל במלחמותיהם ולהפסיק בין פורענות לפורענות. ובזמן השלום, שובה ה’ רבבות אלפי ישראל, ישובו כל הפרשיות שנתלשו ממקומם. וזה סוד אין מוקדם ומאוחר בתורה שדין התורה להתפלפל ולהתפלפל כפי צורך ישראל, וכאשר ישוב ה’ עם רבבות אלפי אז ישובו גם פרשיות התורה למקומם ונדע אותם על הסדר.
וינוסו משנאיך מפניך
וינוסו משנאיך מפניך, מפרש רש”י, ‘שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם’. נראה שזה דין כמו שנוהגים לומר על ‘הלכה עשו שונא ליעקב’. כלל כזה שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, גם אם נותן הרבה טעמים אחרים לדבריו ואומר שהוא שונא ‘ישראל’ ולא ‘ישראל’ וכל סוגי תירוצים אחרים. אך עלינו לדעת הסבר לזה ולא יהיה אמונה בלבד, ובפרט שהרי משנאיך נשאו ראש כלומר יאמרו שגם הם בשם ואיך נאמר אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה’ אם הכל יודעים לקרוא בשם השם, ואיך נבחין בין הנושא את שמו לשוא שאינו אלא בבחינת רכב וסוסים והמזכירים את שמו באמת.
הרבה דברים נאמרו על זה, וסוף דבר, רש”י לא אמר שאינו מאמין במי שאמר והיה העולם. אלא ששונא אותו. ופירוש השנאה, הוא היפך האהבה, ומהו האהבה שנאמר עלינו, הוא להיות כמו האבות שייחד את שמו עליו ונקראו אוהביו. והיינו שנוכל לומר ‘אלהינו’. לא במילים בעלמא, שהרי זוהי ברכה לבטלה ונקרא נשיאת שמו לשווא. אלא במחשבה בדיבור במעשה ובכל קומת האדם וחברתו והעולם שלו. וזה איננו דבר קל ולא דבר שניתן לומר עליו שאנחנו יודעים מהו. אבל מן ‘משנאיך’ אנחנו יכולים לדעת לפחות את התחלתו. והם יאמרו לנו מעט ‘כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל’ כי כעת אומרים כל שונאי ישראל שאין להם שום בעיה שיהודי ישב בפינתו וילמד ויעבוד את השם, אבל שיהיה לו מדינה ממש, זה דבר שלא יוכלו לסבול והוא נגד כל סדר העולם לדעתם. כל החסרונות ידועים וכו’, אבל זה לפחות רמז, כי הדבר הגדול יותר הנמצא עלינו אשר עבורו שונאים אותנו שונאי מי שאמר והיה העולם, הוא דבר הרבה יותר גדול מן ‘הכרה במציאות מי שאמר והיה העולם’, לא זה החידוש ובזה הכל מודים. אלא הוא סוג של ‘אדם’ שהוא ‘עם מי שאמר והיה העולם’. אדם ועם כזה שקשה לכנותו בשם נוכל רק לקרותו ‘איש אלהים’ או ‘עם השם’.
אך כיצד באמת נראה האדם הזה? האריז”ל הסביר את טעם גלות מצרים, בנסיונו לתרץ את השאלה הגדולה ‘למה היו ישראל בגלות במצרים ומה חטאו על כך’. וביאר את היסוד, שכל השייך אל מדרגה מסוימת, הרי כאשר הוא איננו משלימו כראוי, אז הקליפה העומדת באותה מדרגה שולטת עליו. אך גם שליטה זו בסופו של דבר הוא לרעתו של הקליפה והוא גורם לתיקון המדרגה אלא שבדרך סובלים. ולכן פירש שנשמות ישראל היו ממדרגת הדעת ופרעה עמד באותו מדרגה ולפי שפגמו לכן שלט בהם פרעה עד שהשתלטותו התנקמה בו עצמו ויצאו ממצרים. וכך אנחנו יכולים להבין שהדבר הזה של להיקרא בשם השם הוא מדרגה מסוימת, אשר ישראל נועדים אליו. ולפי שאנחנו לא יודעים כראוי כיצד לעשות את זה, לכן הקליפות הקוראים גם הם בשם השם לשוא מצירים לנו, ועלינו לשאול כיצד עושים את זה כראוי ואז נצליח.
מצוות התענית הוא והרעותם בחצוצרות. הרמב”ם העביר את עיקר הדגש של מצוה זו אל הצעקה והתענית והתשובה בעת צרה. אבל בפסוק נראה שעיקר הדגש הוא התרועה וההזכרה לפני השם. לדרכנו נאמר שעיקר התרועה הוא הידיעה הזו עצמה, כיצד בני אדם יכולים להיות אנשי השם ועם השם, שעל זה נאמר יודעי תרועה. ועל מי שיודע אותו נאמר לא תאונה אליך רעה וכו’ כי בי חשק ואפלטהו. לכן בימים גדולים אלה שהם ימים נוראים מדאורייתא עלינו לחתור להבין כיצד להיקרא בשם השם בכל האופנים הידועים לנו, ועל ידי זה ונושעתם מאויביכם.
קומה ה’ – ארון ברית ה’ נוסע לפניהם
קומה ה’ ויפוצו אויביך. רש”י התקשה מהו הבקשה שיקום השם, ומפרש שלפי שהארון היה מתרחק לפני ישראל דרך שלשת ימים, היה חשש שמא יתרחק יותר מדאי, ועל כן מתפלל משה קומה השם שלא יתרחק מהם יותר מדאי. ולפי דברי המו”נ ח”א פי”ב נראה שלשון קומה השם הוא עצם התעוררותו לנקום באויביו וזה מכונה בשם קימה בכל מקום, וכן מפרש שם ‘אתה תקום תרחם ציון’, תקום להינקם מאויביה ולרחמה, וזה נראה הפירוש הפשוט.
אך בדברי רש”י נמצא סוד גדול, והוא התפרש בזוהר בפרשתנו על ידי רבי אלעזר ורבי שמעון, שהוא סוד התהפכות הנו”ן. כי הנו”ן רומז לשכינה שהיא הנופלת בגלות. ולכן לא נאמר נו”ן באשרי, כמו שאמרנו למעלה, כי התורה עצמה זזה ממקומה להיות עם ישראל בגלות, וכך פסוק הנו”ן של אשרי עצמה נעלם ממקומו ואיננו כי הוא במקום של נפלה לא תוסיף קום, וכאשר יסמוך אותה ברוח הקודש, אז תחזור הפסוק נו”ן למקומה. והזוהר מפרש כי דרך המלכות להתחבר עם התפארת, שהוא סוד הארון שבו העדות, ולכן כאשר הארון נוסע לפני מחנה ישראל, היה מן הראוי שתהפוך המלכות פניה לעבר התפארת ולא תאיר פניה לישראל. לפיכך נהפכו פני הנוני”ן בין לפני הפרשה בין לאחריה, לומר שאע”פ שהשכינה הולכת לפני ישראל, היא מחזירה פניה לאחוריה, כאילה זו הרצה קדימה ומחזירה פניה לאחוריה, וגם בזמן כזה השכינה עם ישראל. ולשון הזוהר על זה שחביבות הקב”ה על ישראל גם בזמן שהם חוטאים. כלומר, התהפכות הנו”ן הזה הוא לאפוקי הנראה מכרובים שפניהם פונים זה מזה בשעת החטא, הנון עדיין מתהפך להיות פניו עם ישראל.
ומהו הליכת הארון לפניהם וכל סדר חזרת הפנים המדוברת? יש בזה סודות גדולים שלא נתפרשו עדיין כראוי, ועיין שער העקודים. אבל הנגלה לנו כעת הוא כך. כי יש שלשה מדרגות, מדרגת אברהם אבינו שהתהלך לפני. מדרגת נח את האלהים. ומדרגת אחרי ה’ תלכו. שיש שישראל יודעים את הדרך שילכו בה בטרם תבוא שם השכינה, והם מכינים לה מקום במעשיהם. וזה מדרגת אברהם אבינו וזה נקרא שהתשובה קודמת לגאולה. ויש שהתשובה והגאולה באים כאחד וזהו מדרגת נח שהצלתו הוא תשובתו. ויש שהגאולה מקדימה לתשובה, כי יש תוכנית והיא חייבת להתקדם בכל אופן, וזה המדרגה יש בה חשש בחימה שפוכה אמלוך עליכם, וכל דבר חבלי משיח, שהוא כאשר השם נוסע לפנינו אבל אנחנו מתקשים ללכת איתו, ואז נעשה הדבר בהכרח ויש בו דינים. ועל כך הוא עיקר תפלת משה ‘קומה השם’ ו’שובה השם רבבות אלפי ישראל’, שלא יתרחק מאתנו יותר מדרך שלשת ימים, שלפחות בערך הנקרא שלשה ימים נדע אותו והוא ידע אותנו. וזהו המבואר שם שאין המדרגות יכולים להתרחק יותר משלשה ספירות שהוא בחינת לבוד. והוא סוד התקנה שלא יעברו יותר משלשה ימים מבלי קריאת התורה.