התודה הוא התפלה על רוב טובה | זוהר עקב תשפ״ו – תמלול

סוד הנחמה: קבלת רוב הטובה על ידי ההודאה

פתיחה: מהלך חדש בשיעורים

רבותי, ערב שבת עקב לפנינו. ברצוני להקדים ולומר שנפל בליבי בשבוע זה מהלך חדש בדרך שבה נמשיך את שיעורינו. עתה סיימנו את הסדר — לא באמת סיימנו, שכן זה המשכם של הדברים, אך על כל פנים סיימנו את סדר שלושת השבועות, סדר תשעת הימים. דיברנו על אודות שבת נחמו. ובאמת ראוי לדבר משך שבעה שבועות לכל הפחות על אודות הנחמות, ועל כן נמשיך ונדבר בזה, אך בדרכנו אנו.

השיעור של אמש היה קשור בזה, והוא גם המשך לשיעור של השבוע שעבר, של ערב שבת, שבו דיברנו על אודות הקושי, על אודות גודל הַהֲטָבָה, גודל ההצלחה שבהן אנו מוקפים — עד שאף הדבר כשלעצמו קשה.

אין ישראל יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות

סבורני שזוהי אחת הסיבות מדוע איננו עושים את כל אותם דברים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר ואמש — משום שאין בכוחנו לשאתם. שהרי אמר חוני המעגל — איני זוכר את לשונו בדיוק — שאין אדם יכול לקבל לא רוב טובה ולא רוב צער. באשר לרוב הטובה, שם היה המעשה שגם ריבוי הגשם מהווה בעיה. אך זו הייתה לשונו של חוני המעגל: ‘עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם אינם יכולים לעמוד, שפעת עליהם טובה אינם יכולים לעמוד׳ (מסכת תענית כג). זו הייתה לשונו של חוני המעגל.

כלומר, קשה הדבר. ומעניין הוא שהגמרא שם באה לדון אם רשאי אדם להתפלל שיוסר ממנו רוב הטובה, ומסקנת הסוגיה שם שאין להתפלל כראוי על הסרת רוב הטובה, אף על פי שרוב הטובה — כפי שלמדוה — הוא אחד המקורות. זכורני שהגר״א מביא זאת כמקור בפירושיו על הזוהר, כשהוא עוסק בסוגיית דרך המצוה, שהטובה היא לעולם מצוה, ומביא הגר״א ראיה מכאן. והזוהר אומר שזהו סודו של עולם התיקון, כלומר סוד הנחמה.

תפקיד האדם: להמתיק את הדין

מה שדיברנו מעט בשבוע שעבר, שאם אין האדם פוגש אלא פורענות בלבד, אלא צער בלבד, הרי בוודאי שאין העולם מתקיים בכך, כלשון המדרש על אברהם אבינו: ‘השופט כל הארץ לא יעשה משפט׳ (בראשית יח, כה). דורש המדרש — אתה הוא הכל הארץ, וכאן הדגש: ‘אם עולם אתה מבקש לית דין, אם דין אתה מבקש לית עולם׳ (בראשית רבה לט). שאם תבקש ללכת כולך במידת הדין, לא יתקיים עולם. וזאת מבין כל אחד.

ועל כך נתקנה התפילה, וכל שאר התפילות עניינן להמתיק את הדין, שלא יהיה דין בלבד, אף בזמן. וזהו האמת אף בימים, אף בימים הקשים ביותר שבשנה שעליהם אנו מדברים — תשעה באב, שכמעט כולו דין — אף על פי כן אין הוא כולו דין. עדיין אנו מוסיפים ומכניסים בו, כמאמר הגמרא שלפי שהראשונים סוברים ששמים דבריהם דברי נחמה, איננו מניחים לסיים אף את איכה בפסוק ‘כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד׳ (איכה ה, כב), אלא מוסיפים עליו את ‘השיבנו׳. כלומר, לעולם ממתיקים את הדין, לעולם הדין בא עם לימוד. הדין מוכרח להיות, והגבול הוא שלא יתבטל העולם כליל. וההרגשה הכואבת לגיטימית היא, וזהו הסדר הנכון של הדברים.

הזכות להיות שמח

אמור מעתה: הקדוש ברוך הוא עשה את העולם — האם ניתנה לך הרשות להיות שמח? האם ניתנה לך הרשות לחייך? הן כן, ‘עשה לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה׳ (ברכות לא). והרי זו כמין טענה. לא נתכוונה הגמרא לצחוק ממש, אלא באופן הראוי לאנשים נורמליים, לא נתכוונה לזה כפשוטו, אלא נתכוונה שיש כאן כמין טענה: כיצד רשאי אתה לומר שאתה מקדש את השכרות, כאילו אין עולם כלל? התירוץ הוא שאין דבר כזה. זהו תפקידו של היהודי, זהו תפקידו של האדם.

הקדוש ברוך הוא אכן עשה כן, וכביכול האמת היא שיש כאן חורבן עולם, ותפקידו של האדם להמתיקו. על כן אומרים ‘השיבנו׳, והכתוב נוקט ‘השיבנו׳ ולא ‘תשיבנו׳. וכביכול מצד הקדוש ברוך הוא, מצד מה שכתוב, נאמר ‘כי אם עונותינו הקצפת עלינו עד מאד׳. יש מן המפרשים המבארים שהכתוב מדבר אל עצמנו ומכוון לפורענות, אך על כל פנים כך אנו מבינים שזו פורענות, והתורה עצמה יכולה לכתוב פורענות. ובאים אנו, בני ישראל, ואומרים לא, איננו מניחים לזה. זהו תפקידנו. כך נתן לנו הקדוש ברוך הוא, כך נאמר לנו. אמנם צריך לשאול על כך שאלה, אך זו המציאות המוסכמת, שתפקידנו להמתיק את דינו של הקדוש ברוך הוא.

המתקת כעסו של המקום

כביכול הקדוש ברוך הוא בכעס, כלשון הגמרא הנלמדת בשבוע זה, שמשה רבינו מדבר בזה, וכשראה שהקדוש ברוך הוא בכעס ביקש להמתיק את כעסו. זהו תפקיד האדם — להמתיק את כעסו של הקדוש ברוך הוא. וזה כשורה, צד זה נורמלי הוא, ולעולם איננו מניחים שיהיה כולו כעס, פן ייחרב העולם. מתפללים, ואף עושים ליצנות בדרך של הלצה, ועושים מיני דברים כדי להמתיק את הכעס.

בעיית רוב הטובה

מה עושים כאשר טוב מדי

הבעיה המעניינת היא מן הצד השני. שכן כשיש רוב כעס, שאין בכוחנו לסובלו, קובעים יום תפילה, ויום התפילה עניינו להמתיק את הכעס. אך מה עושים כאשר טוב מדי? הנה עתה טוב מדי, ובאמת זהו האמת — טוב מדי אינו טוב. וזהו העניין, כמשל הגשם, שכשיורד בלא סוף ובלא שיעור — הכול מוצף. אמנם יש בזה טובה, ולבסוף, לאחר שיסתלק השטפון, יוכל לצמוח מזה משהו, ואף תהיה בזה טובה מסוימת. אך למעשה זו צרה גדולה, אין בכוחנו לסובלה. רוב טובה — ‘אין ישראל סובלין רוב טובה׳, שכן אחרת נהפכת היא לצרה בעצמה, ואיננה טובה כלל. אין בכוחנו לסבול רוב טובה.

מעשה חוני המעגל

וכפי שאני חוזר ולומד כאן את הגמרא, שהיה לי כאן, בתענית — אמר חוני המעגל ‘אבל מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה׳ (תענית כג). המעשה היה כך: באו אל חוני המעגל, שהיה רעב, ולא ירדו גשמים. באו אליו, שהוא יכול להתפלל, ועשה את תפילותיו החדות, והתחיל לרדת גשם, אך לא היה די, עד שירד גשם רב, עד שכבר היה יותר מדי. וזה המעשה, שבאו אליו לומר שכבר יותר מדי. אמר להם: מה אעשה? אין מתפללין על רוב הטובה, ‘וקבלנו שאין מתפללין על רוב הטובה׳.

וצריך להתבונן בזה. כלומר, כביכול אומרים שם — תפקידו של הקדוש ברוך הוא להיטיב, ותפקידו של האדם אינו לעולם לעצור את הטבתו של הקדוש ברוך הוא. אף כשעולה לו הדבר לרעה, אף כאשר… זה כמעט כמין תפילת עוברי דרכים, כפי שהכהן הגדול היה מתפלל שלא יכניס תפילת עוברי דרכים. אמנם תמיד מביאים את דברי רש״י, ואף בברכות מובא, שטובה שלמה תהיה גשמים בעתם, ושכל אחד ידאג לדרכיו שלא ילך בעת ירידת הגשמים. וצריך ליישב זאת — עולם מושלם, עולם מושלם. עולם מושלם ומלא היה ראוי שיהיה בו יותר מזה. אם כן מה יעשה אדם? מה העצה כאן? עולם מושלם אמנם לא היו בו עוברי דרכים בעת הגשם, אך על כל פנים אין מתפללין כנגד רוב הטובה.

אסור להכחיש את רוב הטובה

וסבורני שזה מבאר את ענייננו, שכפי שאמרנו — אם יתבונן האדם כולו בצער השכינה, שוב לא יוכל לעבוד, ועל כן אסור לו. אך שם יש להם עצה, שכן הסדר הרגיל הוא שממתיקים את הדין מעט. וכן אם יתבונן האדם ברוב הטובה, ויביט בכמות ההטבה הקיימת, אף אז לא יוכל לסבול. הרי לנו דבר מעניין.

לכאורה קשור הדבר — ואין לי הסבר על כך, אלא כמין הרהור בעלמא — לכאורה קשור הדבר בכך שהאדם דבר מוגבל הוא, ולעומתו הקדוש ברוך הוא, שהטבתו בלי גבול. ואף ההטבה המגיעה כמעט אל האדם היא בלי גבול. כפי שאנו לומדים בסוגיית השבירה, שעניינה שאין תיקון בקו, או כדרך שמניח זאת הגר״א — השבירה היא ריבוי טובה מעט, לא ריבוי רע. רוב טובה ורוב רע הולכים יחדיו, אך יכול להיות רוב טובה שאין האדם יכול להתפעל ממנו: ריבונו של עולם, אל תיתן לי כל כך הרבה אורות, אל תשפיע עליי כל כך הרבה שפעות.

מה פשר הדבר? מוכרח שיש עצה אחרת. יש עצה, ומיד אומַרה, שכן לכאורה מצאתי עצה. מוכרח שיש עצה אחרת, ומה שאסור לעשות הוא להכחיש את רוב הטובה. ולכאורה העניין הוא, כפי שדיברנו אמש, וקשור בסוגיית הכרת הטוב — אין אדם רשאי לכפור בטובתו של מקום. אין זה תפקידו של האדם להגביל את טובתו של הקדוש ברוך הוא. תפקידו של האדם להגביל את כעסו של הקדוש ברוך הוא, אך אין תפקידו להגביל את טובתו של הקדוש ברוך הוא. כך הוא בעצם.

בלשון אחרת: אין אדם רשאי להיות כפוי טובה, והוא אותו הדבר. אינך יכול לומר — כיצד תאמר שכה טוב? כיצד תעשה שיהיה כה טוב? אין בי כוח שיהיה כה טוב. אין בזה טעם. זו רשעות.

מדוע בני אדם מחפשים לעולם צרות

וסבורני שזו הסיבה — ומעניין הדבר — שכן בני אדם ברואים מוגבלים הם. אוהבים בני אדם דברים שניתן לראות את גבולם, שניתן לראות את הגבלתם. ולכאורה זו הסיבה שרוב בני אדם — ואנו קובלים, המשגיחים קובלים — שאנו מתחברים פחות אל האבֵלות של בין המצרים מאשר אל השמחה של פורים. וסבורני שאין זה אמת, שכן רוב בני אדם מקיימים פורים אף בבין המצרים. הרי רואים — עושים ימי תפילה, מתפללים לישועות, מחפשים לעולם צרות. מדוע אין מחפשים לעולם צרות? כל טענה קדושה מביאה אותם לדבר על אודות צרות. שכן ‘אין בניך יכולין לעמוד׳ — בניך שהוצאתי ממצרים אינם סובלים רוב טובה, אינם יכולים לקבל רוב טובה. שכן הטובה, כאשר מתבוננים בה, כאשר רואים שהיא אין־סופית — אין בכוחנו לקבלה.

ואף אפשר לומר כך, ואם נרצה לומר בלשון חסידית, נאמר שבני אדם אוהבים יותר להיות בעצבות, אף בעצבות שכביכול היא עצבות כשרה — צער השכינה, צער הגלות, צער העבירות, שבהם חש הוא עצמו רע — אף זאת אוהבים בני אדם יותר. מדוע? משום שזה אנושי יותר, משום שבזה נשאר הוא עדיין בבחינת ‘יש׳, נשאר הוא אנושי. ראיתי שזה נקרא ‘יש׳ — אין הוא רוצה באמת להתבטל.

חסידות ושמחה

מדוע השמחה יסוד כה בסיסי בחסידות

מה שאין כן — סבורני שזה אחד הסודות מדוע השמחה יסוד כה בסיסי בחסידות. שכן כל עניינה של החסידות הוא דרך קשה ביותר, ואנו סבורים שהחסידות באה להקל על בני אדם. אך כשמתבוננים באמת, רואים שאין היא מקילה על בני אדם כלל, ואפשר שהיא קשה יותר על בני אדם, שכן אין היא זורקת את האדם. אלא היא עבודה גבוהה הרבה יותר, עמוקה הרבה יותר, אין היא פחות עבודה אלא יותר עבודה, אלא שהיא במישורים אחרים. באשר לגוף, באשר למה שאנו קוראים בדרך כלל עבודה, אין זה נחשב עבודה כלל. אך כל העניין — ואני אומר זאת משום שאנו מחזיקים עצמנו חסידים והולכים בדרך החסידות, נאמר כך — קשה מאוד ללכת בדרך החסידות. כמעט צריך אדם להיוולד עם נשמה דאצילות כדי להשיג טעם ממנה. וברוך השם, זכינו לזה, ואין לנו טענות.

השמחה מידתו של הקדוש ברוך הוא

אך החסידות הולכת עם שמחה, שכן החסידות מבקשת לעולם לילך מצד הקדוש ברוך הוא, מצד האלוקות. מבקשת היא להביט מעט על האדם מצד אלוקות, לא מצד האדם. ועל כן השמחה מידתו של הקדוש ברוך הוא. שלמות, שמחה, הטבה — מידתו של הקדוש ברוך הוא. ומידתם של כל הנבראים, מצד היותם נבראים, היא שאין להם שמחה. שכן אף הנברא הגדול ביותר, אף ספירת הכתר, ואף אדם קדמון — כלשון הזוהר ‘אוכם כלפי עילת כל העילות׳ — שחור הוא כלפי עילת העילות.

מעשה בהרופשיצער רב ובחוזה מלובלין

כמעשה שהיה, וסבורני שהרופשיצער רב פגש את החוזה מלובלין, והלה היה מתוח, ואמר שאינו כלום. אמר לו הרופשיצער רב: נראה שהרבי שבור. תפקיד התלמידים לחזק את הרבי פעמים רבות, ויש בזה מעשה חסידי, כשם שתפקיד ישראל לחזק את הקדוש ברוך הוא. אמר לו לרבי: נראה שהרבי כבר עומד במדרגת הכתר, שנאמר עליו שהכתר שחור הוא כלפי עילת כל העילות. ואמר הרבי: אה — והחיה אותו.

שלמות מצד הבורא, חיסרון מצד הנברא

מה למדים מזה? כל זה קשור באמת. שאם היה הרבי מביט מצד הנבראים, הרי אין הכתר שחור. הכתר שחור רק כשמעריכים אותו כלפי הקדוש ברוך הוא, כלפי האין־סוף — אז הוא שחור. אך כלפי כל השאר נפלא הוא. ואולם כשאומרים ‘כלפי כל השאר׳, הכוונה כלפי האור אין־סוף שבו. כשמדברים על המציאות החיובית, על הקיום החיובי שיש בכל דבר — אין הקדוש ברוך הוא שייך להם. ומה שייך לי, כלשון מעשה שלי — מה שייך לאדם? רק החיסרון. ועל כן בני אדם, המבקשים כל דבר השייך להם, מתבשלים בחיסרון, מתבשלים בצער ובכאב ובהגבלה. ואילו זה שחדל להתבשל בזה מתבשל במלאוּת ובמליאוּת, ב׳ימלא ה׳ כל משאלותיך׳ — ומה שיש לו, הרי אין אדם יכול לייחסו לעצמו.

הפרשה: ואכלת ושבעת וברכת

הקושיה הגדולה על הפסוקים

אולי יש אף אדם… ובפרט כשמדובר באין־סופיות הטובה, שנאמרת בסדרה השבועית, שהכתוב מדבר בזה. וזה מה שאני מבקש להעלות. ‘ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך׳ (דברים ח, י), ואל תאמר ‘כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה׳ (דברים ח, יז), אלא ‘וזכרת את ה׳ אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל׳ (דברים ח, יח). והכתוב מאריך בהטבה, ומאריך שלא לשכוח את הקדוש ברוך הוא. שכן ההטבה עלולה להשכיח את הקדוש ברוך הוא, והכתוב אף מאריך כמה דברים טובים ישנם.

וצריך להבין זאת. ואני מביא זאת בקושיה גדולה: אם רצה הקדוש ברוך הוא בכתוב שנזכור את הקדוש ברוך הוא, שנזכור את טובתו ולא נשכח — היה לו לומר שאתה כלום. יש פסוקים כאלה בשבוע זה, שמצד עצמך לא היית כלום, וכיוצא בזה. אך בינתיים הכתוב מונה כמה טוב הכול, כמה גדולה ההצלחה. ואם מונה הוא כמה גדולה ההצלחה, הרי זה לכאורה חיזוק ל׳כחי ועצם ידי׳. כיצד ייתכן שהכתוב מונה גם כמה טובה ארץ ישראל, כמה מצליחים ישראל, כמה כסף בידם — ‘ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירבין, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה׳ (דברים ח, יב-יג)? וכי זה יביא את האדם לזכור את הקדוש ברוך הוא? נראה מן הכתוב שזה עלול דווקא להשכיח.

עניו הוא מכיר טובה

אך אני חושב — ומה רצון הכתוב? ‘ורם לבבך ושכחת׳ (דברים ח, יד) — הרי זה אכן הסדר, וכן נאמר בשירת האזינו ‘וישמן ישרון ויבעט׳ (דברים לב, טו). אם כן מה מבקשים מאיתנו? ואני אומר דבר יקר: מה שמבקשים הוא שנחוש כמה גדולה הטובה. מדוע? משום שכשאומר אדם ‘כחי ועצם ידי׳, יכול הוא להחזיק עצמו גדול מאוד, יכול הוא להיות בעל גאווה גדול. שכן אחד מכוחות האדם שהוא יכול להחזיק שבשבילו עלתה השמש היום. יהי כן. אך הלבנה והכוכבים וכל שאר מיליארד הדברים… סבורני שכדי שיהיה אדם בעל גאווה, זקוק הוא לעולם קטן. זקוק הוא להביט על הצלחתו כעל דבר מועט. כך סבורני. אנו סבורים שהעניו מחזיק עצמו כמצליח פחות, ועל כן אומר ‘הקדוש ברוך הוא הוא שעשה׳, ואילו בעל הגאווה מחזיק עצמו כה מצליח עד שאינו זקוק לקדוש ברוך הוא. ואני אומר להפך ממש.

העניו הוא מכיר טובה. והמכיר טובה מחזיק עצמו כמצליח הרבה יותר. כה מצליח, כה רבה ההטבה, עד שכבר אין הוא יכול לייחס את ההצלחה לעצמו. כשמביטים כמה טוב לנו, אומר האדם — כלשון הכתוב, כלשון ההפטרה. בהפטרה של הסדרה השבועית נאמר ‘ואמרת בלבבך׳, שיהיה כה טוב לך, ‘מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גלה וסורה, ואלה מי גדל, הן אני נשארתי לבדי, אלה איפה הם׳ (ישעיהו מט, כא). הן זו ההתפעלות שאומרת ההפטרה שתאמר ציון: מי ילד לי את כל אלה? איני יודעת מנין באו לי.

אי אפשר לערוך רשימה של הטובות

לא כן, שכשאדם טוב מעט, אף טוב מאוד, אך עדיין בגבול — כשהוא מביט על הגבול, יכול הוא לחשוב שזה מכוחו שלו. אך כשהוא מביט על רוב הטובה, אין אדם יכול לסובלה, ואז קשה לו, שכן זה כאילו אין אדם יכול להביט בשמש. בדרך כלל, כדי לעורר הכרת הטוב, אומרים לאדם לערוך רשימה — ערוך רשימה של טובותיך. אך כאן אי אפשר לערוך רשימה.

כיצד אנו אומרים בשמונה עשרה? ‘הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך׳ (נוסח מודים). כלומר ‘הטוב׳ הוא אף מה שקיבלתי אולי, מה שאני יכול לראות. ולא רק מה שקיבלתי — שכן אף מה שקיבלתי הוא אין־סופי, כמעט אין־סופי, ואולי אין־סופי לגמרי אם ארצה להתבונן בזה — אלא אף מה שאני יכול למנות יש לו שיעור, ויכולני לערוך בו רשימה. אכן, ערב ובקר וצהרים, ונשמותינו, ונפלאותיך — רשימה, שיהיו בה שש עשרה דברים. אך אם מתבוננים בטובתו של הקדוש ברוך הוא, מה המציאות? כדי שאהיה כלל, כוללת הטובה את כל העולם, כוללת היא את הקדוש ברוך הוא עצמו. אין־סופית היא. אין לומר אלא ‘הטוב כי לא כלו רחמיך׳ — איני יכול להודות לך. כלשון ‘אלו פינו׳, שממילא איני יכול להודות לך, שהרי אינני סובל רוב טובה.

הדגשת הטובה היא מצד עליון

היות אדם חיובי פירושו הכרת הבורא

נמצא שהדגשת הטובה היא לעולם הדגשה מצד עליון, לעולם הדגשה מצד הקדוש ברוך הוא, לעולם הדגשה מצד הקדושה. ועל כן, אם מסכים אדם לומר ‘אני מאמין, אין לי מושג, איני יודע בעצמי כמה טוב לי, אך טוב לי כל כך, טוב לי טוב אלוקי כל כך, טוב כל כך כמו שהקדוש ברוך הוא עצמו יכול להיות טוב׳ — אז שמח הוא שמחה מופלגת. שמח הוא עד שהוא צריך למתן את השמחה, אין הוא יכול לסבול את השמחה. כמעט שאין הוא יכול לסבול את השמחה. מבקש הוא מחברו ‘בבקשה, לך צנן אותי מעט, אני חש שמח מדי׳.

וסבורני שזו הסיבה העיקרית מדוע לעולם אומרים אנו שאנו שליליים. שליליים אנו משום שלהיות חיובי פירושו הכרת הבורא, ולהיות שלילי הוא מצד הנברא. וזה כלל הדברים: החיסרון מצד הנברא, השלמות מצד הבורא. ובני אדם אוהבים להתבשל בחסרונות, אוהבים להיות נבראים. חשוב מאוד להיות נברא — ואיני מתכוון לטעות ההפוכה, שיסבור אדם שהוא הבורא. אך כשאדם מכיר טובה, ההודאה — היא סוד קבלת שלמות הבורא, סוד ההתבשלות והחיים בשלמות הבורא. זו השמחה, זו הנחמה.

העצה: ההודאה

פר ההודאה של חוני המעגל

עתה, לפי שיכול אכן להיות שיֵצא מזה מכשול, יכול אכן להיות ש׳אין סובלין רוב טובה׳, שיֵצא מזה כמין שטפון, שכן ריבוי מים גם הוא אינו טוב — על כך אמר חוני המעגל ‘יש לי עצה׳. אמר: ‘אף על פי כן הביאו לי פר הודאה׳. אמר חוני המעגל: אומַר לכם מהי העצה. העצה היא שיביאו הודאה, פר הודאה. ולכבוד ההודאה יכול היה לומר את התפילה שהזכרתי לעיל, ‘אין בניך יכולין לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות׳.

הגבלת הטובה על ידי ההודאה

בלשון אחרת אפשר לומר כך: הדרך, הדרך היחידה שנוכל לקבל בה טובה כלשהי, היא שיש להגבילה. ודרך ההגבלה אינה על ידי אמירת ‘ריבונו של עולם, אין זה טוב, זה רע׳, ולמצוא היכן זה רע — כפי שיכול אדם למצוא בכל דבר היכן הוא רע. לא. הדרך היא להודות. הדרך היא לעשות הודאה. וכשמודים — מודים ודאי, ואפשר בדרך הלל והודאה כללית, ‘כולך לרחמיך׳ — אך אולי עיקר ההודאה היא על מה שאני מקבל. וכשמודים, בזה עושים את הכלים, בזה עושים את ההגבלה של קבלה בבחינת רוב, לא רוב טובה, אלא כמה טובה אני יכול לסובלה. ואז אפשר לסבול הרבה יותר טובה.

ארץ הצבי: מתמלאת כפי שהיא

וצריך לומר עוד כלל, וזהו סוד ‘ארץ הצבי׳. שארץ ישראל — כפי שהנביא מדבר בזה — היכן מקומך? היכן מקומך לכל אותן טובות של ארץ ישראל? כלשון ‘כי אתה תצר מיושב׳ (ישעיהו מט, יט), שאין מקום. אומר הנביא ‘עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה׳ (ישעיהו מט, כ). ציון עתה, לדאבוננו, יש בה מקום רב, אך העניין הוא שהיא צרה. אומר הנביא: עוד יבואו כל כך הרבה בני אדם עד שלא יהיה מקום, ויאמרו ‘זוז מעט׳, כאם המרובה בילדים, שהם דוחקים זה בזה על הספסל, וכולם מבקשים לשבת על יד אמם.

וזהו סוד מה שאומרת הגמרא ‘ארץ הצבי׳, שהיא מתמלאת כפי שהיא. אין לנו פעמים רבות רוב טובה, משום שאיננו יודעים כיצד לסבול רוב טובה. אך האמת היא שיש כלים רבים מאוד, יש לנו די כלים. והכלים באמת הם הברכות — כפי שאנו אומרים ברכות, המשכות — צריך לעשות כלים. הכלים הם הדברים שבהם אנו יכולים לסבול הרבה יותר טובה משאנו סבורים. אלא שהדבר הראשון הוא שצריך לדעת למנות זאת, לדעת להכיר בזה, לדעת להקריב זאת, כפי שעיקר עבודת הפרשה הוא ‘ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך׳.

שתי המצוות: עבד ובן

פתיחת סדר הזוהר: פקודין

אם כן זהו הדבר שעלינו לדבר בו, ועליי לקצר מפני טרדות הזמן. תוכניתי הייתה מעט להתחיל ללמוד את סדר הזוהר, פקודין, שהמצוה הראשונה היא מצוה שבכל יום, וברצוני לקצר עתה. אך המצוה השנייה היא מצות התפילה, וכן נאמר בסדרה השבועית ‘ולעבדו בכל לבבכם׳ (דברים יא, יג). ‘לעבדו בכל לבבכם׳ היא מצות עבודת השם. ואומר הזוהר שעבודה מתפרשת עבודת העבד, ויש אף עבודת הבן.

תפילה: בחינת עבד ובחינת בן

והתפילה — אומר הזוהר בפקודין מצוה ב׳ — יש בה תפילה מבחינת עבד, שהיא מהלל את קונו, ויש בה בחינת בן, שהוא יודע מה קונו רוצה, יודע את הפרטים, וזה קשור בדרוש של כלל ופרט, שהוא המצוה הראשונה. ועליי לקצר עתה, ועל כן אעצור כאן. אך אפשר להבין שזה קשור בשני הדברים הללו.

מצד העבד צריך רק להודות, ואין הוא יכול אפילו לומר — כפי שנאמר על חוני המעגל, שאמר לו שמעון בן שטח ‘מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן המתחטא על אביו׳ (תענית כג). הבן יש לו דרך מסוימת לקבל בדיוק את מה שהוא צריך, שכן הוא מבין מה רצון האב, יודע הוא את הפרטים, לא רק את הכללים.

סיכום: ההודאה עושה את הכלי לטובה

אם כן בחינת עבד היא ההודאה, שאין צריך אלא להודות. ובחינת בן — על ידי ההודאה יכול להיעשות כלי מסוים, כלי שדרכו נוכל לקבל את רוב הטובה שנותן הקדוש ברוך הוא. והאמת היא שכל כמה שאדם יכול, הרי הוא מתבשל בשמחת הקדוש ברוך הוא, והוא שמח כל כך עד שאינו יודע מה לעשות עם עצמו. אך מצידנו צריך להיות מעט בבחינת בן, וזה הוא שמאפשר לנו לנהוג עם הטובה כראוי, שלא תהיה לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ועל כן יהיה לנו שבת שמח.