רב האי גאון שיש י״ג ספירות ועל שגעונות המקובלים | פרדס רמונים שער א פרק ז (א) (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור על ספר פרדס רמונים – שער א׳, פרק ז׳

הקדמה: הרמ״ק נגד הטעות של יותר מעשר ספירות

פרק ז׳ נושא את הכותרת “להציל מן הטעות” – המטרה היא למחוק טעות שמקורה באנשים שסברו, על סמך בקיאותם במקורות מסוימים, שיש יותר מעשר ספירות (למשל שלוש עשרה). הרמ״ק מאוד מושרש ביסוד שיש רק עשר ספירות – זוהי אמונה מוסכמת אצל כל המקובלים. טענתו נגד השיטה האחרת אינה סתם “אינך בקי”, אלא “אינך מבין מה אותו מקור מתכוון אליו.” האדם שסובר שיש שלוש עשרה ספירות, חושב שזו סתם שאלת מספר, אבל באמת טמון בכך יסוד שלם באופן שבו הרמ״ק מבין את הקבלה – זה לא רק מספר, זו סברא יסודית.

[הערת אגב: הרמ״ק הולך מאוחר יותר, בשער נפרד, להשתמש במקור של השיטה ה״שגויה” (שלוש עשרה ספירות) כדי להוציא יסוד בסיסי מאוד בשיטתו שלו. הוא משתמש במקור של היריב למטרתו שלו.]

—

שני המקורות שהרמ״ק מביא

הרמ״ק מביא שני מקורות שצריך להתמודד איתם:

1) תשובה המיוחסת לרב האי גאון

שאלה “נשאל למורה הגדול רבינו חכם רבנו האי מאת רב פלטי וחבריו” – כך כתוב בשער הצחצחות. הרמ״ק מכיר את המקור משם.

האם רב האי גאון אכן כתב את התשובה? זוהי שאלה ידועה. יש כתבי-יד, אבל העיקר שאנו יודעים על התשובה בא מהפרדס עצמו. הודות לגניזת קהיר וגילויים אחרים אנו יודעים היום פחות או יותר איך נראית תשובה של גאון. רב האי גאון אינו דמות מסתורית – אנו יודעים הרבה עליו, גם על דעותיו בענייני קבלה (למשל תשובות באוצר הגאונים על מסכת חגיגה, מחלוקת עם ר׳ שמואל חפני על האם צדיקים יכולים לעשות מופתים, ענייני שיעור קומה). אבל האם דווקא תשובה זו אותנטית – זה לא ברור.

2) ברייתא של רבי שמעון הצדיק / ספר העיון של “רב חמאי גאון”

המקור השני הוא ספר המיוחס ל“רב חמאי גאון” – ספר העיון. הרמ״ק כבר הבין ששני הספרים הולכים יחד – התשובה של “רב האי גאון” והברייתא/ספר העיון.

—

“חוג העיון” – קבוצה שלמה של ספרים

“רב חמאי גאון” כנראה אינו גאון היסטורי במובן של ראש ישיבה בבבל. השם “רב חמאי” מקורו בספר הבהיר. יש רשימה שלמה של “גאונים” עם מסורות “קיבל זה מזה” – אבל הם כנראה לא התקיימו כגאונים במובן הפורמלי.

המחקר המודרני קורא לזה “חוג העיון” – קבוצת ספרים שמסתובבים סביב רעיונות קבלה ספציפיים. הספר היפה/החשוב ביותר בקבוצה נקרא ספר העיון. מוזכר גם רב אברהם בן רימון.

שמות מזויפים וייחוסים

חלק מהשמות המוזכרים בספרי קבלה מוקדמים הם שמות מזויפים באופן בולט. למשל, “רב חמאי גאון” – לשון “חמוסי” (זעם). “רב שמואל גאון” – לשון אהבה. “רב אדא בר אהבה” – זה אמנם אדם אמיתי, אבל השמות האחרים נראים “too good” – יפים מדי כדי להיות אמת.

העיקר: הם משתמשים בסמכות של גאונים, אבל זה לא מתאים למה שאנו יודעים על הגאונים. רב סעדיה גאון למשל, אומר דברים שסותרים את הזוהר – אבל זה גם לא מתאים לקבלה של הזוהר. אפשר לפרש הכל, אבל אם רוצים לפרש, אפשר גם לפרש את רב סעדיה גאון.

יש שטענו שחלק מהתשובות בשם גאונים נכתבו גם על ידי רבי משה דה לעון. יש תשובות הגאונים – “שערי תשובה” – שבהם יש שתי גרסאות של אותה תשובה: אחת פשוטה, ועוד אחת שנראית דומה אבל עם תוכן קבלי.

[הערת אגב: מסופר מעשה על ר׳ אלימלך – היה לו ארגז עם כתבי-יד, מסורה שחוזרת לר׳ קלונימוס שקיבל ממישהו שבא מבבל עם ארגז כתבי-יד עם תורה. זה מראה שהיו מסורות כאלה, אפילו אם לא יודעים בדיוק מה היה התוכן.]

—

ספר הקנה וספר הפליאה

ספר הקנה וספר הפליאה – שני ספרים שנכתבו על ידי אותו אדם. אף אחד לא יודע מי המחבר. רצו שיחשבו שזה רבי נחוניא בן הקנה או “הקנה” עצמו. אבל זה בוודאי מאוחר – מאוחר יותר ממה שרוצים לחשוב. הרמ״ק כתב על כך בהרחבה בשיעור קומה, והוא מאוד לא מרוצה מהספר. הוא אומר שהמחבר מתחזה לראשון, לתנא, והוא לא מסכים איתו. הרמ״ק ידע איך לזהות דברים מזויפים מסוימים – הוא לא היה לגמרי לא ביקורתי.

[הערת אגב: האריז״ל היו לו הרבה תורות שמקורן בספר הקנה, אף על פי שלא התרברב בכך בפני אף אחד. פרופסור כתב על כך – שהאריז״ל היה גאון בזוהר, אבל הרבה מחידושיו הם “רעיונות טובים” שאפשר למצוא בספר הקנה. יש אפילו הערות שמוכיחות זאת.]

—

איך אנשים מצאו ספרי קבלה?

באותם זמנים (שנות ה-1200) קבלה לא הייתה בספרים שקונים בחנות. היו כתבי-יד. אדם שהתעניין בעניינים כאלה השתמש באיזה ספר שמצא ממסורתו – בבית מדרש, כתב-יד שמישהו היה לו. העבירו מאב לבן, מרבי לתלמיד – “שמור על זה, זה ספר חשוב, כתובים בו דברים שאף אחד לא יודע.”

אבל החידוש האמיתי לא היה הספר – החידוש האמיתי היה המסורה השבעל-פה, איש מפי איש. וזה מאוד קשה להאמין שזה באמת התקיים – לא כי זה לא יכול להיות, זה בהחלט יכול להיות – אלא כי גודל הדבר כל כך גדול. הרמב״ם בפרק ע״א אומר שהוא לא מאמין שאף גאון היה לו קבלה על סודות התורה. זה אומר לכל הפחות שהרמב״ם לא שמע על מסורת שלקח ברצינות.

—

העיקר חידוש: הרמ״ק בונה על “קבלות הגאונים”

הרמ״ק בנה על קבלות הגאונים רעיונות חשובים מאוד – אפילו אם לא בטוחים לגבי האותנטיות של המקורות. הוא מפרש אותם בדרכו שלו. לא בהכרח צריך את המקורות כדי להגיע לרעיונות שלו – אפשר לחשוב על זה גם בלעדיהם.

—

המספר בא לפני הרשימה – עיקרון רחב

י״ג מידות של רחמים

יהודי שאל: “שמעתי מחז״ל שאמרו ‘י״ג מידות שקיבל משה רבינו׳.” זה כתוב בגמרא – שיש דבר כזה של שלוש עשרה מידות של רחמים.

אבל אף אחד לא יודע איך מגיעים לשלוש עשרה מידות. נראה יותר שתחילה היה את המספר שלוש עשרה כעדיפות, ואחר כך הכניסו את המידות למספר – איך סופרים אותן כדי להגיע לשלוש עשרה. ההוכחה: יש 17 שיטות ראשונים איך לספור ולהגיע ל-13. אם היה ברור 13, לא היו 17 שיטות. בתנחומא עצמו יש שלוש או ארבע גרסאות, והן אף פעם לא זהות. על פשט בחומש לא נראה שיש רשימה של 13 מידות.

אולי 13 הוא גימטריא “אחד”? – זה מוצע כסיבה אפשרית למה המספר 13.

אותו עיקרון אצל מספרים אחרים

– תרי״ג מצוות – המספר 613 בא לפני הרשימה. תחילה היה את המספר, אחר כך ניסו להתאים.

– עשרה מאמרות – המספר 10 בא לפני הרשימה, כי ברשימה עצמה לא כתוב ברור 10 – יש 9 או 11, צריך “לאזן” את זה.

[הערת אגב: לגבי רמ״ח איברים – את זה כן ספרו, זה שונה. אבל שס״ה גידים – זה לא כתוב בגמרא. בגמרא כתוב “שס״ה ימות החמה” (365 ימי השמש), וזה נכון. “שס״ה גידים” הוא מדרש, זה כתוב בפעם הראשונה בזוהר.]

המספר עצמו יש לו כן סוד, משמעות – אבל המספר לא נובע מכך שפשוט ספרו והגיעו לזה.

—

התירוץ של ר׳ חיים גאון (דרך הרמ״ק)

הרמ״ק מביא תשובה, והוא אומר שכל התשובה הוא מביא בהרחבה בשער הצחצחות, וכאן הוא מביא רק את הקיצור. לשון התשובה:

> “הרב ביארם, שי״ג מדות הם אנפי התולדות היוצאים מעשר מעלות הנקראות ספירות, אלו כנגד אלו, עם שלשה גנוזות ראשיהן, אם אין מציאות להם, מסורת הם לקדמונים איש מפי איש עד מפי הנביאים. והתולדות הן הן הפעולות הנקראות מדות, אשר שרשיהם שהם האבות נקראות ספירות, לא מפני שיש להם מספר וכו׳.”

חלק א: ספירות הן שרשים, מידות הן תולדות

יש עשר ספירות שהן השרשים (שורשים). י״ג המידות הן תולדות – כלומר פעולות – שיוצאות מעשר הספירות. ספירות הן למעלה ממידות; מידות הן איך אלוהים מתייחס לעולם, ספירות הן המבנה העצמי.

חלק ב: שלושה גנוזות למעלה

בשרשים עצמם יש עוד שלושה גנוזות (ראשי הראשים) – כלומר, מעל לעשר הספירות יש עוד שלושה שרשים נסתרים. ביחד עם עשר הספירות זה נותן שלוש עשרה, שמתאים לי״ג מידות.

קושיא על התירוץ

התירוץ נראה אומר שני דברים שונים. ראשית: מידות וספירות אינן אותו דבר – ספירות הן עשר, מידות הן שלוש עשרה, אין סתירה. שנית: גם בעולם הספירות עצמו יש שלוש עשרה (עשר פלוס שלושה גנוזות). שני חלקי התירוץ היו מספיקים בפני עצמם – למה צריך את שניהם?

—

תירוץ הזוהר

תירוץ הזוהר שונה ופשוט יותר: כל שלוש עשרה מידות הרחמים הן כולן פרטים של ספירה אחת – כתר. זה כתוב בפירוש באידרא, ובחלקים רבים אחרים של הזוהר זה משתמע. י״ג המידות אינן מפוזרות על כל עשר הספירות, אלא הן כולן מרוכזות בכתר. לכן אין סתירה לעשר הספירות – זה לא שכל מידה היא ספירה נפרדת.

—

החילוק העיקרי: ספירות vs. מידות

– ספירות הן המבנה העצמי של העולם – מה שקיים.

– מידות הן פעולות – איך אלוהים מתייחס לבני אדם.

– י״ג מידות הרחמים הן השתקפויות (ריפלקציות) של עשר הספירות.

למקובלים יש מבנה של עשר ספירות כמציאות היסודית. איפשהו צריך להכניס את שלוש עשרה המידות למבנה הזה – זה האתגר האמיתי.

—

שיטת ר׳ חיים גאון – יש באמת שלוש עשרה

ר׳ חיים גאון מאמין שיש באמת שלוש עשרה – לא רק שרירותי, לא סתם רשימה של פסוקים. הוא רוצה שלי״ג מידות תהיה משמעות אונטולוגית אמיתית. זה הופך את זה לבעיה אמיתית לשיטה של עשר ספירות, כי הוא לא רוצה לומר ש״נוצר חסד לאלפים” הוא סתם דבר שאינו מהספירות – לא, זה כן מחובר.

שמות ר׳ חיים גאון לספירות

הוא נותן רשימה של ספירות עם שמות אחרים ממה שאנו רגילים. את שלושת הראשונות (ג״ר) הוא קורא:

1. אור מופלא

2. אור שאינו מושג

3. אורות המדה והשכל

[הערת אגב: אלו מילים שבמבט ראשון “לא אומרות כלום” – זה סתם קודים. אבל מי שכתב את זה התכוון למשהו. ההבדל הבולט הוא שהשמות הסטנדרטיים של הספירות (חכמה, בינה, חסד, וכו׳) קשורים לפסוקים – יש להם מקור בתנ״ך. השמות של ר׳ חיים גאון אינם קשורים כך בבירור.]

—

הטקסט הישן: עשר הספירות בקודים אחרים

הטקסט מוציא את עשר הספירות בקודים שלו:

– שבע אחרונות נקראות בשמות כמו: כף זכות, כף חובה, לשון הסליחים – מבוסס על ספר יצירה.

– “המאור הרביעי הוא מחדש עולם הנשמות, קראוהו יסוד עולם בעלי הרשימות” – זה יסוד. חז״ל קוראים לו “צדיקו של עולם.”

– “אור חוץ הנקרא אש אוכלת” – זה מלכות. “חוצץ הוא האור שעל צפון וימין” – זה כנראה נצח והוד. “היא סוף כל המאורות והיא תפלת כל המעשים” – שוב מלכות.

אפשר לזהות את עשר הספירות הרגילות, אף על פי שבקודים אחרים. כשיש רק חצי ספר, פתק אחד, ממחבר, אי אפשר להבין מה הוא מתכוון. אם היו חמש מאות ספרים ממנו, היו יכולים לראות איך הוא משתמש בכל מונח ולהבין את שפתו.

—

שלושת המאורות העליונות – מעל לעשר הספירות

אחר כך בא קטע מפתח: “ועתה נרמז לכם שיש שלשה מאורות עליונות על יצירות, אין להם התחלה כי הם שם ועצם לשורש כל השרשים.” כלומר, יש שלושה אורות שעומדים גבוה יותר מעשר הספירות. “ואין המחשבה יכולה להשיג בהם” – אי אפשר להגיע אליהם במחשבה, כי ההשגה היא מניעה.

קבלת השמות – חשיבות השמות

למקובלים יש מסורה שיש written code, והם מרוצים שיש להם אותו. למה חשוב איך קוראים למשהו? כי קבלת השמות – לקבל איך קוראים לשורש – זה בעצמו דבר. שם אינו רק “pointer” – לשם יש כוח, קיום. לכן זה לא אותו דבר איך קוראים לזה.

שלושת השמות

– אור פנימי קדמון – הראשון, ש״מתפשט בשורש הנעלם ומתפוצץ בכח הפשיטות כדמיון שני אורים גדולים” – הראשון מתחלק לשניים.

– אור מצוחצח

– אור צח

“כולו אור אחד ועצם ושורש אחד נעלם לאין סוף” – כל שלושתם הם אור אחד, עצם אחד, שורש אחד, נעלם באין סוף. כלומר, הנעלם הוא אינסופי – אי אפשר להגיע אליו.

למה השלושה לא נקראים “ספירות”

“וחכמי התעלומה” אומרים שלא להסביר את זה, כי “במופלא ממך אל תדרוש ואין לחקור אחר הסתומות”. הם לא נקראים ספירות כי הם כל כך נעלמים.

ההבדל בין שלושת האורות לספירות – בשמות

כל הספירות נקראות “מאורות”, אבל יש להן גם שמות מיוחדים – כמו כף זכות, כף חובה, וכו׳ – לכל ספירה יש שם משלה. משא״כ לשלושת העליונות אין שמות מיוחדים – רק המילה “אורות” עם תואר: אור צח, אור קדמון, אור מצוחצח.

גם לשורש עצמו – אור אין סוף – אין שם ידוע, רק המילה “אור” עצמה, כי הוא הסיבה להאיר הכל.

[הערת אגב: אם כך, למה זה נקרא אבל “חכמה” (אצל הספירות)? לא ברור מאיפה השם מגיע.]

—

שם הוי״ה וכבוד הנברא – שיטה רדיקלית

המחבר אומר ששם הוי״ה (השם בן ד׳ אותיות) שייך לכבוד הנברא – מה שאחרי ההשתלשלות. זוהי שיטה רדיקלית מאוד. הקונספט של “כבוד הנברא” הומצא אצל רב סעדיה גאון, אבל אפילו רב סעדיה גאון עצמו לא אמר ששם הוי״ה שייך לכבוד הנברא.

ההיגיון: הולכים עם הרעיון שלאור אין סוף אין שם – אי אפשר לומר שום מילה עליו. כי אצל מקובלים שם הוא דבר אמיתי – יש לו כוח, קיום, לא רק pointer. ממילא, אם יש שם (שם הוי״ה), זה חייב להיות לכל הפחות על שלושת הראשונים (חצי שם, אור פנימי), ואז על הספירות, שם כבר יש שמות אמיתיים.

פרטים נוספים מהטקסט

הטקסט ממשיך להסביר איך משלושת המעלות נעשה “גולם רוחני” – צורה רוחנית – ומזה באה התפשטות נוספת, שבה נעשה כח המדה וכח השכל (זה בינה), ונקודה שהיא כח ציור, וזה מביא לעשרה מעלות ציור דק – אלו י׳ ספירות. מכח נקודה נעשים שש צוותות, ואז דעה אחרונה.

—

שיר נגד פילוסופיה

הטקסט מביא קטע בארמית – טיראדה פואטית נגד חכמת הפילוסופיא, שמושווית לחכמת חרשים וקסמים – יש לה “רגליים אבל אין ראש”, זה כמו נקבה בלי עיניים של זכר, בלי אור. זוהי ביקורת חדה בלי טיעון – רק הצהרה.

[הערת אגב: לטקסט יש בעיה שטיפוסית לטקסטים עתיקים – היחס של דברי שבח והודאה לדברי תוכן הוא כמעט חצי על חצי. משש פסקאות שתיים הן רק על כמה מדהים הסוד.]

—

העיקר מהטקסט הישן – סיכום

זוהי התיאוריה העתיקה ביותר של צדיקים: יש שלושה דברים לפני (מעל) עשר הספירות. הם לא נקראים ספירות כי הם כל כך נעלמים. זה בעצם מה שפרדס רמונים מפרש כאן.

—

הערה עמוקה על

לימוד הקבלה וסודות

הסכנה של סודות

לימוד הקבלה דורש שיהיה אדם יהודי גדול מאוד כדי לדעת קדושה קטנה אחת באמת ולא להשתגע. מה שכתוב שאסור לומר את הסוד כי אפשר להשתגע – זה אמת. ורוב המקובלים שיש לנו (שאת ספריהם אנו קוראים) הם מאלה שהשתגעו, לא מאלה שנשארו בריאים. כי מי שנשאר בריא לא כתב כלום – הוא הבין שלשמור על הסוד הוא בעצמו סוד גדול. אף אחד מהמקובלים שאנו קוראים לא שומר על משהו – חלקם פשוט סופרים רעים ומסבירים רעים.

משל המלך והסוד (בעל שם טוב / ר׳ נחמן)

מלך שלח מישהו עם סוד, ומתוארים ארבעה סוגי אנשים:

1. הראשון – אמר לכולם שיש לו סוד אבל לא אמר אותו; בסופו של דבר אילצו אותו והוא אמר אותו.

2. השני – לא רמז שיש לו סוד, עד שאמר אותו.

3. השלישי – ענו אותו, והוא עדיין לא אמר את הסוד.

4. הרביעי – לו המלך בכלל לא אמר שום סוד. לא היה לו ניסיון, ודווקא אותו המלך התכוון – כי לא היה צריך להיאבק עם זה.

הנקודה: הצדיק האמיתי הוא מי שבכלל לא היה צריך את הניסיון של לומר.

החידוש הגדול של המקובלים – חשיפת הסודות

אחד החידושים הגדולים ביותר: המקובלים אינם אלה שהיו להם סודות – הם אלה שהפסיקו לשמור את הסודות בסוד. זו הסיבה שאנו יודעים עליהם. סודות כאלה תמיד היו, אנשים תמיד היו להם את זה, אבל הם שמרו את זה חבוי. הדברים טבעיים במובן מסוים.

למה בכלל היה צריך לחשוף?

למקובלים יש נקודה: משה רבינו נתן לנו תורה, אבל יש משהו נוסף – מקומות שבהם אפשר להגיע להבנה עמוקה יותר. אם אף אחד לא אומר את זה לאף אחד, האדם שמגיע לזה לבד יהפוך לאפיקורס – כי אין לו סמכות לתמוך בה.

חז״ל הטילו רמזים – לא את כל הסוד, אלא “השלכה” – כדי להודיע שזה קיים. ועם הזמן אנשים העבירו חלקים ממנו.

—

בית המקדש כמוסד מיסטי

בית המקדש הוא דבר מיסטי – לא רק מקום של מצוות. שם דיברו עם אלוהים, שם מלאכים הסתובבו.

מעשה עלי הכהן ושמואל: עלי לימד את שמואל – “זה קול אלוהים, בפעם הבאה דבר איתו, ככה זה נשמע.” היה לימוד, מסורת. עלי ידע איך נעשים נביא – שמואל עדיין לא עשה את ה״קורס.” עלי אמר לו: “אה, אתה כבר שם? אז אלמד אותך איך זה עובד.”

מסורת מיסטית מובנית

כל מסורת של מיסטיקה צריכה להבחין – מתי זה השטן, מתי זה השם יתברך, מתי זה סתם פנטזיה משלו. צריך לדעת להבדיל בין אלה.

בני הנביאים לא היו כמו “חסידים” בפנטזיה – הם היו מובנים, כמו מנזרים. לא פשוט הכניסו כל אחד. שמואל הנביא אמר מי יכול להיכנס ומי לא. היה מבנה, וכולם ידעו מי הם – הלכו אליהם לבקש ברכות, איבדו חמור הלכו אליהם.

הנזיר כדוגמה

מהו נזיר? לא סתם “משוגע.” נזיר הוא אדם שתפקידו להיות מחוץ לחברה ולהיות צדיק. ההלכות שיש לנו על נזירות הן רק שיירים שיירים – הן לא אומרות לנו איך להיות נזיר, אלא שתי הלכות מכשאתה כבר נזיר, מה לעשות במקרים ספציפיים.

הלכות הן רק “תוכניות בנייה”

זה כמו שבת, כמו הכל בתורה: ההלכות הן זכר בעלמא. זה כאילו אין לך את הבית – יש לך רק את תוכניות הבנייה. אתה יודע שהמזוזה צריכה להיות שם, אתה יודע שהאל״ף צריך להיראות כך – אבל מה זה אומר לא כל אחד יודע, וברמות מסוימות אף אחד לא יודע.

הסודות בזמן בית המקדש

בחברה אלוהית בריאה ומתפקדת – עם נביאים, כהנים, נזירים – תפקידם היה להתמודד עם הסודות. הם שמרו את הכל בסוד טוב מאוד. הם ממש לא אמרו את השם. שם מ״ב (שם בן מ״ב אותיות) – פעם בשבע שנים אמרו איך הוא נראה, כמו שכתוב בגמרא.

—

ביקורת על פשט הרמב״ם

הרמב״ם (פרק ס״ב ממורה נבוכים) אומר ש״שם בן י״ב אותיות” ו״חמור מגלין אחר שבע שנים” מתכוון למשמעות – הרי אפשר לכתוב את האותיות על נייר, אז הסוד הוא המשמעות.

נגד זה: לא – במשך שבע שנים למדו עם הרבי, ורק אחרי שבע שנים הוא אמר את האותיות עצמן. אחר כך, אחרי שבע שנים, הוא רק אמר מה זה אומר. זה ממש היה סוד במובן הפשוט.

—

האידיאל של סודות – לשמור, לא לחשוף

האידיאל הוא שסודות יישארו סודות. לכן כל היהודים בוכים שכשמשיח יבוא, יחזירו את סודות התורה. זה יהיה שוב נורמלי: רק צדיקים, רק הרבי, ידעו את הסודות. יהיו נסתרות שצריך טבילות שבע פעמים בנהר דנור כדי שיוכלו לשלב. לא סתם מי שרוצה יכול ללמוד את זה.

זה יהיה כמו הארון בפנים עם פרוכת – באים לראות אותו פעם בשנה, עם טבילות, עם רגלים. כשנותנים את זה בלי זה, זה נעשה “ניתן לשוטים” – וממש שוטים. ואפילו אלה שלא היו שוטים, נעשים שוטים, כי כשיודעים דבר אחד ולא יודעים אותו לגמרי, זה מצב שיוצר מסורת של כל מיני משוגעים.

—

העיקרון הגדול של האריז״ל: גילוי הסודות הוא הסתרתם

האריז״ל אומר בבירור: גילוי הסודות הוא הסתרתם. הבעיה אינה שהאור קטן מדי – האור גדול מדי. התיקון הוא להלביש ולכסות את כל זה. זה אחד הרעיונות הגדולים ביותר של האריז״ל – זה שייך לסודות, למידות רעות, להכל.

—

האריז״ל והרמ״ק כמערכת אחת

כשלומדים את הרמ״ק, רואים שהדברים שהרמ״ק מביא ממקובלים קודמים מעורבבים עוד יותר ממנו עצמו. האריז״ל והרמ״ק הם מערכת אחת – אין להסתכל עליהם כנפרדים. שניהם באים ואומרים: “כל המקובלים הקודמים לא משולבים.” הם אומרים דברים טובים, הרבה מהתולדות שלהם באות מאותם ספרים, הם לא שקרנים – כל אחד תפס משהו אמיתי. אבל – לא הייתה להם מערכת שאפשר ללמד.

פרויקט החיים של האריז״ל: לא לחשוף, אלא לשמור

פרויקט החיים של האריז״ל הוא לא לחשוף סודות – זה לשמור אותם. הוא בונה מערכת שלמה שמתאימה, לשלב. הוא אומר: “זו הכוונה של שבת, זה של יום טוב.” אצל המקובלים הקודמים, אף אחד לא אומר את ההבדל בין שבת ליום טוב – אפילו הלכתית, כשמדובר ב״אור פנימי” ו״אור מקיף” – מה ההבדל בדיוק? לא היו להם מילים לזה. אבל מילים טובות בעצמן אומרות שעכשיו אפשר להקים בית ספר. עכשיו אפשר לעשות כולל שלומד קבלה כראוי. לאריז״ל באמת היה כולל אמיתי – הוא שילם לאברכי הכולל.

—

המקובלים בונים בית מקדש בתורה

מכיוון שאין בית מקדש בפועל, המקובלים בונים את בית המקדש בתורה עצמה. למשל: מהן עשר ספירות? זה השער של בית המקדש. כולם יכולים לבוא לשער, אפשר לומר את המילים. אבל להיכנס? זו כבר מדרגה אחרת.

[הערת אגב: אפילו אפלטון היה לו את הדימוי של מיסתרים גדולים. בבית המקדש היו לנו סודות טובים יותר, אבל הרעיון של “mystery religions” היה בסביבה – האל לא מחכה לכולם.]

[הערת אגב: תמיד אומרים שאנשים שאומרים סודות הם “אנשים פנימיים.” רוב האנשים, אפילו אלה שיודעים, אינם מוצגים. כל שכן אלה שלא יודעים. מישהו אומר “ראיתי את השכינה” – לא לוקחים אותו ברצינות. “המלאך מיכאל נתן לי את זה” – פעם זה היה אמינות, היום לא. אבל הוא צריך את זה – הוא צריך לתת לעצמו מרחב להיות מה שהוא.]

—

ר׳ אשר׳לה (בעל פנים מאירות ופנים מסבירות) כדוגמה

ר׳ אשר׳לה כתב פירוש על עץ חיים – פנים מאירות ופנים מסבירות. היו לו כמה גרסאות. תחילה כתב פירוש אחד, אחר כך אמר: “אני לא לומד את אותו ספר יותר. לא אדבר על מה שלמדתי קודם. אני לומד את הספר הבא.” כי: “אם המערכת שלי לא שלמה – ידעתי שני דברים, לא ידעתי את השלישי – אני חייב להיות מאוד בסיסי.” זה מקובל אמיתי שמבין שלימוד קשה מאוד ולוקח כל כך הרבה זמן.

—

ציפיות משוגעות – “טעויות” הזוהר

גדלנו עם ציפיות משוגעות. לומדים זוהר, רואים שהזוהר אמר שבע עשרה משניות הפוך. אבל: כתוב אתה ספר בלי אוצר החכמה, הכל מזיכרון, בלי לעשות טעות בשבע עשרה הנחות! הוא היה תלמיד חכם שיודע אלפי הלכות – כמה הלכות הוא אמר הפוך ממה שכתוב. למשל, הזוהר עשה טעות בהבדל בין חלה על דבר מצווה בנדר או שבועה – הוא כתב בטעות את ההיפך. רוב האנשים לא זוכרים את זה. אפילו רב הדור לא היה זוכר את זה.

הרמב״ם מצטט אלפי פסוקים – כמעט כל פסוק שני הוא מצטט עם טעות (ע׳ במקום א׳, מילה בסדר הפוך). אפילו הגמרא מצטטת פסוקים הפוך. זה ציטוטים – דבר פשוט שקל לבדוק. אבל בקונספטים – כל שכן!

—

פילוסופיה וקבלה – אין סתירה

בטוח שרוב המקובלים ידעו חצי דברים, הם לא ידעו איך לסיים את הסברא שלהם. אם קוראים ספרים אחרים – פילוסופיות שפיתחו מחשבות כאלה יותר עד הסוף – מקבלים לפעמים תמונה טובה יותר של העולם מאשר אצל כמה מקובלים. מה רע בכך שלגוי היה רעיון והוא מפותח יותר? אין סתירה לומר “על פי קבלה זה לא כך” – המקובל פשוט לא היה לו את השלב הבא.

[הערת אגב: “סבי אמר שמי שלומד מורה נבוכים יהפוך לאפיקורס” – עמדה חסידית.]

—

ספרים חסידיים – מעמיקים אבל לא עקביים

הבעל שם טוב, רוב הספרים החסידיים – הם מלאים באנשים מעמיקים, אבל כמעט אף אחד מהם לא טוב בעקביות. אומרים שזו מעלה – מה שהוא אומר הוא התכוון, לא סתם חזר על תורות של אחרים. אבל אדם גדול באמת – כמו הרמב״ם, כמו הרמ״ק – באותה מדרגה, אומר האריז״ל, היה יכול לשלב עם הכל. הוא היה יכול ליישב למה יש עשר או שלוש עשרה ספירות בדיוק, והכל היה מתאים. מה שאומרים “זה דוחק” – כן, אבל דוחק שכבר לא מגרד יותר, זה כבר לא חורק.

—

תירוץ הרמ״ק על קושיית שלוש עשרה ספירות

הרמ״ק אומר שצריך לומר שכשרוב המקובלים מדברים על “שלושה ראשים” (שלושה ראשים/שרשים), הם מתכוונים לא שאלו שלוש ספירות חדשות שמתווספות לעשר. אם הם היו מתכוונים לכך, היו צריכים לומר שספר יצירה (שאומר “עשר ספירות בלימה”) אינו הלכה. אבל הם לא אומרים את זה. לא רק זה – הם אפילו לא מנסים לדחות את ספר יצירה. הרמ״ק מבהיר הבדל: יש עשר ספירות, ומלבד זה יש שלושה שרשים. הוא משתמש בלשון ידועה אחרת לשרשים מאשר לספירות.

השרשים אינם ספירות – היסוד העיקרי

הרמ״ק מודה ששלושת הנעלמות אינן ספירות במובן שצריך לספור שלוש עשרה. הן אינן “מציאות נבדלות” (קיומים נפרדים) כמו שהספירות הן. זו כל הנקודה: שלושת השרשים הם מה שמחבר את הספירות עם האין סוף. הם ה״גשר” בין האין סוף והספירות.

—

המהלך: כוח האין סוף

התיאוריה הבסיסית של הרמ״ק על השרשים היא כך:

– שלושת השרשים מייצגים את הכוח (power) של האין סוף ליצור ספירות.

– לפני שמשהו קיים, לאין סוף היה “power” – יכולת – לעשות ספירות.

– זה לא “potential” במובן האריסטוטלי, כי potential מרמז על חסרון, שינוי. על פי קבלה “power” לא אומר “potential” – זו יכולת בלי שום חסרון.

ההבדל בין “power” ו”plan”

הבדל חשוב דרך משל:

– אב יש לו את הכוח להביא ילדים. הכוח אינו הילד, ואי אפשר להסתכל במוח האב ולראות ילד קטן. זה פשוט כוח האב ליצור בן.

[הערת אגב: מוזכר המושג החסידי של “בן שבמוח האב” – הבן כפי שהוא עדיין לגמרי במוח האב, שבו הוא עדיין לגמרי האב.]

– תוכנית להביא ילדים היא כבר משהו אחר – היא כבר elaborated, יש לה פרטים, יש לה “חלקים.” התוכנית אינה אתה, אף על פי שהיא עדיין בתוכך.

– הכוח לעשות תוכנית אינו אותו דבר כמו התוכנית עצמה. זה ההבדל הקריטי.

איך זה חל על ספירות

– ספירות (לפי הבנת הרמ״ק) הן יותר כמו התוכנית – כבר משהו עם חלקים, כבר משהו elaborated, כבר משהו שאפשר לדבר על כל חלק בנפרד (“שמות נבדלים”). אבל זה עדיין לא הילדים עצמם (זה היה בריאה/יצירה/עשייה).

– שרשים הם הכוח – הpower של האין סוף ליצור ספירות. ברמה הזו עדיין אין “חלקים” במובן עצמאי. כשמדברים על שלושה, זה “על שם עתיד” (על שם מה שיהיה), לא “על שם עצמו” (על שם מה שזה עכשיו). אין חלקים אמיתיים בכוח לעשות עשר ספירות.

—

ההבדל בין ספירות דאצילות וספירות דבי״ע

הרמ״ק הולך להסביר בשער הבי״ע שכשאומרים “עשר ספירות באצילות,” זה לא אומר שיש עוד עשר ספירות בבריאה, יצירה, עשייה באותו מובן. הספירות בבי״ע הן צללים (צלליות) של הספירות, לא ספירות ממש. כך גם, השרשים הם מקורות – מעיינות – של הספירות, לא ספירות עצמן.

לשון הרמ״ק

הרמ״ק כותב: “הן מציאות נעלמות, הן מקורות נעלמות, ומשנגלות הן צל לעליונות” – הן מציאויות נסתרות, מקורות נסתרים, וכשהן מתגלות הן צל של העליונות. כלומר: ככל שעולים למעלה, זה נעשה יותר נעלם, יותר מאוחד, יותר “אלוהי.”

—

סיכום המהלך

– יש רק עשר ספירות – זו הרמה שבה אפשר לדבר על דברים נפרדים.

– לפני הספירות יש את הכוח/power של האין סוף – אלו השרשים.

– השרשים הם מה שעושה את זה אפשרי לומר שהספירות הן אלוהיות – כי הם הקשר בין ספירות ואין סוף.

– למה דווקא עשר? את זה הרמ״ק לא הסביר (בקטע הזה).

– הרמ״ק ממשיך להסביר בשער ההתחלכות את עניין מקורות הספירות – מה זה אומר שיש מקורות שבאין סוף.

[הערת אגב: מתחילה שיחה: אולי שלושת השרשים (ע״ב, ס״ג, מ״ה, ב״ן – כפי שקוראים להם בשמות) הם שלוש דרכים לחשוב על הכוח – שלושה היבטים של הpower, כמו רצון, יכולת, וכו׳. אבל זה נשאר פתוח. מוזכר גם שאנשים מסיימים עם “חמש מאות מיליון רמות” כשמתחילים לחלק – אבל הנקודה אינה לעשות שמות, אלא להבין על מה חושבים.]

—

התירוץ הסופי: עשר ספירות vs. שלוש עשרה מידות – איך זה מתאים?

באמת יש רק עשר ספירות – אלו הדברים שקיימים כבר, הפעולה, מה שרואים בעולם. מנקודת מבט “מדעית” – כלומר כשמדברים במונחים לימודיים, אנליטיים – צריך לדבר על עשר, כי אי אפשר לערבב עשר עם עוד שלוש שהן מקטגוריה אחרת.

אבל השלוש שמתווספות – אלו דברי-שורש נסתרים, לא פעולות אלא כוחות מהמקור. למשל, שם הוי״ה, רחמים – אלו לא “דברים שהוא עושה” אלא “דברים שהוא הוא“, המקור שמשם זה בא. אם מדברים על דברים שיהיו רק בעתיד – על הפוטנציאל, על השורש – אין עשר, אלא שלוש.

למה חז״ל מדברים דווקא על שלוש עשרה?

כשחז״ל מדברים על י״ג מידות של רחמים, רוצים דווקא להראות את הקשר של שורש ותוצאה. סופרים את המקור ואת הענפים בסדרה אחת. אף על פי שזה בעצם “כפילות” – שלוש פלוס עשר – זו בדיוק הנקודה: רוצים לחבר את השורש עם התוצאה.

המשל: “אבינו אב הרחמן” – אתה אב, הייתי אצלך, לא רק אצלך עם תוכנית, אלא אצלך בעצמותך, ביכולת שלך להיות אני

. לכן רחמים דווקא קשור לשורש – כי רחמים אומר: זכור שאני ממך.

כמדע: עשר ולא אחד עשרה – רק עשר.

כתפילה: מוסיפים עוד שלוש, כי תפילה היא דווקא כשמחברים את השורש עם התוצאה.

—

שיטת האריז״ל על שלוש עשרה

האריז״ל יש לו מהלך ספציפי: בכל עולם יש את השורש של העולם הקודם – אלו השלוש. הוא אומר את זה גם עם מלכות: מלכות של העולם העליון מכילה בתוכה שלושה שרשים לעולם התחתון. למשל: מלכות דאצילות היא הכתר – שורש השורשים – לעולם הבא. נה״י (נצח-הוד-יסוד) של עולם אחד הוא השורש לחב״ד של העולם התחתון.

יישום בתפילה

האריז״ל אומר שכוונת עליות התפילה היא: סופרים את העשר של עולם העשייה פלוס עוד שלוש מהעולם העליון. לכן מוצאים שלוש עשרה בכל שלב של התפילה:

– ממש לפני “הודו” אומרים “שלושה עשר מידות התורה נדרשת” – זה כנגד שלוש עשרה של עולם העשייה (עשר של עשייה פלוס שלוש מהעליון).

– שמונה עשרה – שם יש שלוש עשרה ברכות אמצעיות (אף על פי שיש גם יותר, שבע עשרה, אבל האריז״ל מוצא את מבנה שלוש עשרה בכל רמה).

– קבלת שבת: “הבו לה׳ בני אלים” – “הבו” הוא גימטריא שלוש עשרה. אומרים את זה שלוש פעמים, כנגד שלושה עולמות, ואז “השתחוו לה׳ בהדרת קודש” הוא כנגד אצילות. אחר כך מוציאים את שבעת הפרטים (שבעה “קול ה׳” במזמור כ״ט).

הכלל אצל האריז״ל: בכל שלב של התפילה מחברים את השורש (שלוש) עם הענפים (עשר), וזה נותן שלוש עשרה.

—

שיטת הרמב״ן: ארבע עשרה

הרמב״ן סופר ארבע עשרה – עשרה עולמות פלוס היסודות. הוא מביא ש״הללות” הוא בחינת י״ד (= יד), והוא מראה שאפילו “יד חזקה” הולך לפי הסדר. ארבעת האחרונים הם כנגד עולם העשייה, העולם הגשמי. אפשר להבין את זה גם כשלוש עשרה עם “כולל” (שלוש עשרה פלוס אחד = ארבע עשרה).

[הערת אגב: מוזכר שה״זקן רבי” אמר שארבעת היסודות האחרונים הם “שופטים ושוטרים” – מאה אחוז גשמיות.]

—

עוד שיטה: כל שלוש עשרה בכתר

הרמ״ק מביא גם מהלך אחר שאומר שכל שלוש עשרה מידות הן בכתר עצמו, והוא תומך בזה מתפילת רבי נחוניא בן הקנה.

—

ההקשר הרחב יותר

פרדס רמונים נותן את ההקשר היסודי למה שלומדים מאוחר יותר בכתבי האריז״ל. האריז״ל בוודאי ידע את הפרדס וחשב מתוכו. כשהאריז״ל אומר “אפשר לעשות שלוש עשרה, ארבע עשרה, שבע” – זה לא סתם משחק רמזים, אלא זה עומד על העיקרון שהרמ״ק מניח כאן: ההבדל בין שורש ופעולה, בין מקור וענפים.

—

עד כאן פרק ז׳, חלק א׳ משער א׳.

תמלול מלא 📝

פרק ז׳ מפרדס רמונים: להציל מן הטעות – המחלוקת על שלוש עשרה ספירות והמקורות מחוג העיון

הקדמה: כוונת הרמ״ק בפרק ז׳

אוקיי, רבותי, אנחנו הולכים ללמוד פרק ז׳, והוא שם את הכותרת “להציל מן הטעות” – שיש כאלה שטענו מכוח הבקיאות וכיוצא בזה, מבינים? תמיד יש… הוא לא כתב את הכותרת, הוא כתב שיש מפתח, אני לא שאלתי. כלומר, יש, הוא מאוד – כבר דיברנו על זה בפעם הקודמת – הוא מאוד “שקוע” בעניין שיש רק עשר ספירות.

והיו אנשים, הם היו בקיאים, יודעים שיש איזושהי שיטה. אומר הוא, לא, לא, אתה לא מבין את אותה שיטה. זו בעצם הטענה שלו.

ודיברנו שהיה רבי יוסף – איך קראו לו? הזכרנו בשבוע שעבר את האיש שמצא ב״מהדורות מוקדמות” את הדברים, והוא כנראה היה בקי, או אחד מהאנשים שהיו.

והדבר המעניין הוא שהרמ״ק הולך להשתמש – זה לא ממש הנושא כאן, יש כאן סוגיה שלמה על זה – והוא משתמש הרבה פעמים, צריך להבין היטב את הרעיון: הרמ״ק “הולך להשתמש” במקור של האדם הזה, בסברא שאומרת שיש שלוש עשרה ספירות, עבור יסוד בסיסי מאוד בדרכו בהבנת הקבלה. לא רק “אתה לא מבין” – אתה חושב שזה סתם עוד מספר, כאן עומד עוד יסוד שלם שהוא מאוד בסיסי, שלא סותר כלום. זה העניין שלו.

שני המקורות שהרמ״ק מביא

אומר הוא כך, אחרי שלמדנו “בחזקת אמונתנו המוסכמת לפי כל המקובלים” – זו אמונה “מקובלת” אצל כל המקובלים, שיש עשר – צריך לבטל את עניין הטעות, שזה בא משאלה “נשאל לרב האי גאון”.

אז, הוא לא מביא כאן מאיפה מוצאים את השאלה? צריך לתפוס רגע איפה השאלה. הוא הולך להביא שני מקורות:

אחד, השאלה לתשובות רב האי גאון.

ושנית, ספר שנקרא “ברייתא של רבי שמעון הצדיק ותקרב חמאי גאון בספר העיון שחיבר”.

נו, הספרים… “מה הם”? מובן שזה לא מרב האי גאון, כן? אם אתה לא יודע את התשובה.

התשובה המיוחסת לרב האי גאון

אז צריך לקרוא את תולדות האנשים. תשובת המיוחסת – נו כך כתוב בשער הצחצחות, זו התשובה. אז, מאיפה זה? אה, הנה: “נשאל למורה הגדול רבינו חכם רבנו האי מאת רב פלטי וחבריו”.

אז אני חושב, ממי התשובה? אנחנו יודעים את התשובה מהפרדס, בעצם. יש בכתבי יד, אבל החידוש הוא כך: תשובות הגאונים פעם היו מאוד נדירות, זה היה סוד. מה אתה יכול לומר שאתה רוצה, כתוב בתשובות הגאונים.

אבל תודות לגניזת קהיר ודברים אחרים כאלה, אנחנו יודעים פחות או יותר איך תשובה של גאון נראית. לא שיש לנו כל תשובה, יש עוד הרבה תשובות שאנחנו לא יודעים מי כתב, וכן הלאה. אבל אנחנו יודעים בעצם – קודם כל, אנחנו יודעים שרב האי גאון הוא אחד הגאונים שאנחנו יודעים הרבה עליו. הוא לא דמות מסתורית שאנחנו לא יודעים מה הוא חשב. אנחנו יודעים פחות או יותר מה הוא חשב, כולל על נושאים כמו קבלה.

יש תשובות שמובאות במסכת חגיגה, באוצר הגאונים על חגיגה. יש את המקבילה של מבוא התשובה לפני החלונות. הא? אתה מדבר על זה? היום אתה כבר כאן יותר, עוד יותר תשובות. אבל אדם משכנע. יש ראדאל, אבא זה כך גם גם החלונות. בכל מקרה מה אתה לומד, מה אתה אומר שזה לא.

אז, זה תלוי מה התשובה. בואו נאמר בבירור: יש תשובות שונות. יש תשובות על שמות וכדומה בגלל זה. אז איך אפשר אז זה כאן זה זה זה – זה מביא את המחלוקת בישיבה האם הצדיקים יכולים לעשות מופתים, משהו כזה על שיעור קומה. הוא מביא מחלוקת על זה. זה לא 100% על זה, לא ברור אולי מה השיטה. הוא חלוק על זה. הוא כן אותנטי, שם הוא מביא את זה נגד ר׳ שמואל חפני.

הנקודה היא, אם אין, כאילו אם הוא לא כתב… לשני אנשים בדרכים שונות, יכול להיות שזה אפשרי. אנחנו לא יודעים, מישהו כתב את זה.

השאלה על מעשה בראשית והספירות

אוקיי, הדבר החשוב, תן לי לספר לך… לא הייתי מתכוון. נכון. הדבר החשוב יותר כאן הוא השאלה של אנשי פרס, מהו מעשה בראשית, והוא אומר כן, חכמים עוסקים זה לזה, וכן הלאה קבלה. זה מה שהנקודה היא, ואני חושב שהנקודה היא, ראשית, הספירות הקבועות, המובנות שלנו ספירות, אולי הכהנים צריכים כבר משהו אחר. זה מספר 1.

חוג העיון: קבוצה שלמה של ספרים

מספר 2, הדבר היותר מעניין הוא, אז זו סדרה שלמה של ספרים בעצם, כמו שאתה רואה כאן, הרמ״ק כבר הבין שהספרים הולכים ביחד: התשובה של רב האי גאון, והברייתא המיוחסת לשמעון הצדיק, רבי שמעון הצדיק, שזה לדעתי, ממישהו רב חמאי גאון. אני לא חושב שהיה אי פעם אדם רב חמאי גאון.

אז, זה זה, זה זה, זה זה. לא, זה זה. אנחנו לא יודעים את שמו. רב חמאי הוא מספר הבהיר. רב חמאי הוא שמו, הוא לא מופיע. אז, הוא מופיע כרב אברהם בן רימון, אבל זו טעות, הוא רצה רב אברהם בן רימון. אנחנו יודעים מתי רב אברהם בן רימון היה, ומישהו אחר. אז מי הוא רבי חמאי וספר עיון?

אז זו הקבוצה השלמה של ספרים, שהמחקר המודרני של הקבלה כבר קורא חוג העיון, כי בעצם יש ספר עיון, שהספר היפה ביותר שנכתב נקרא ספר עיון, שהוא מביא כאן בשם רבי חמאי גאון, שהם גאונים שלא ממש היו קיימים. ויש רשימה שלמה של גאונים, הם קיבלו מסורות זה מזה וזה מזה.

וזה לא, שוב, יכול להיות שהיו אנשים בזמן הגאונים שאמרו את התורה הזו, הכל יכול להיות. גאונים במובן של מישהו שהיה ראש ישיבה בבבל, כנראה לא.

יש… מה יש? אמרו… מה יוסף דנמס ואל כל האנשים האלה. ר׳ משה כתב קבלת ישיבה שלישית. הוא כתב בעצמו בפירוש על חלק מהספרים, ארץ קבלת הגאונים. הנקודה היא, הדבר המעניין הוא שיש קבלות מסוימות מובחנות, רעיונות מסוימים.

הבעיה עם כל הדברים, שככל שהדברים נעשים יותר ברורים, ככל שהם הולכים הלאה, הם הולכים הלאה, הם הולכים הלאה. אנחנו לא יודעים.

המעשה של ר׳ אלימלך וכתבי היד מבבל

אני זוכר את כל הסיפור של ר׳ אלימלך. ר׳ אלימלך לא ידע מהסיפור המקורי, כן. סבו. כן, כן. אותו שם. ר׳ אלימלך אמר שהוא אמר שהוא אמר שהוא יודע, היה לו ארגז, הוא שאל שם כתבי יד, כן? חוזר לזה ר׳ קלונימוס שקיבל מר׳ ליאון, איזה שם מצחיק, לא, אחד שבא מבבל, הוא הביא ארגז עם כתבי יד, עם תורה, הוא לא יודע את אותה התורה המדויקת כמו הספרים, אחרת זה גם, הוא השתקע בדרכיו המצחיקות, ולא ברור לו.

אה, בטח היו אנשים. אבל אתה רואה שהיה לו איזושהי קבלה, אז מתי בדיוק הוא הגיע. אז אולי אז זה הדבר או לא. יש לי משלי, כאילו, מחשבות על כל הדברים. אבל ה… קודם כל, זה לא עושה הבדל גדול לנו מה קרה לו מה אצלו.

הדבר היותר מעניין הוא, הדבר או לא. יש לי משלי, כאילו, מחשבות על כל הדברים. אבל ה… בכל מקרה. הדבר המעניין הוא, ה… מה זה, הרמ״ק בנה על קבלות הגאונים רעיונות מאוד חשובים, אבל הוא עצמו מפרש את אלה עם משהו שהוא רעיונות חשובים, כי אני לא רוצה להגיד שצריך אותם בשביל הרעיונות שלהם, אפשר לחשוב על זה.

אבל בכל מקרה, זו הקבוצה של ספרים, שכולם נראים מסתובבים סביב רעיונות אחרים או רעיונות מסוימים. וכל מיני גאונים יחידים. אני לא יודע מה העניין עם גאונים כאן.

מה הבעיה? הבעיה היא שגאוני בבל, במובן של גאונים, תמיד יכול להיות שהיו מיסטיקנים, מקובלים תמיד היו. מי שאומר שלא היו, תמיד יש אנשים כאלה שמתעניינים בסוג כזה של ספקולציות, הם רוצים לדעת. זה לא החילוק.

איך אנשים מצאו ספרי קבלה?

מה היה בכל מקרה הקשר בין אנשי מעשה מרכבה? אני לא יודע. אתה יכול לדמיין שכל אדם, בכלל בזוהר, כל אדם שהתעניין בסוג כזה של דברים, ענייני קבלה, שאנחנו קוראים היום קבלה, היה משתמש באיזה ספר שהוא מצא ממסורתו, אבל זה מדבר על דברים כאלה.

איך מוצאים ספרים? יש מסורות? חדר? בבית המדרש מצא ספר, אני מניח, אם מחזיקים כתב יד. זה ספר חשוב, כתוב בו הדבר, ספר שאף אחד לא יודע. שוב, ספרים לא החזיקו שזה היה כתב יד. אז בואו נאמר שכתב יד יש לי גם.

הדבר המעניין לא היה ספר, הדבר המעניין היה רק ספר, הדבר המעניין היה רק מסורת אמיתית שהיו לומדים איש מפי איש.

בעיית המסורה והייחוס בספרי קבלה

המציאות של כתבי יד בשנות ה-1200

אוקיי, אבל היו אנשים כאלה, ואז יש לנו כמה אנשים עם סודות התורה בכל רחבי אירופה. האם אין קשר? אני לא יודע.

אתה יכול לדמיין שכל אדם, כלל ישראל, כל אדם שהתעניין בסוג כזה של דברים, ענייני קבלה, שאנחנו קוראים היום קבלה, היה משתמש באיזה ספר שהוא מצא ממסורתו שמדבר על דברים כאלה. איך מוצאים ספרים? בשנות ה-1200, אתה נכנס לבית המדרש ואתה מוצא ספר? אני מניח שהיה לו כתב יד שהוא אמר לבנו, לתלמידו, “שמור עליו, זה ספר חשוב, כתוב בו דברים שאף אחד לא יודע.”

יכול להיות, ויכול גם להיות שלא. כי רוב הספרים שהחזיקו היו כתב יד, אחד השמות היה רב אדא בן אהבה, מה שלא יהיה. אז בואו נאמר שאפילו כתב יד יש לי גם, ויש להם את כל הספרים, לא כל מה שהיה להם, אולי עוד.

הדבר המעניין היה, לא היה ספר, הדבר המעניין היה מסורת אמיתית שהיו לומדים איש מפי איש. וזה דבר שמאוד קשה להאמין שזה באמת היה קיים, רק בגלל הגודל, לא שזה לא יכול להיות. זה בטח יכול להיות. זה לא על הגודל. הרמב״ם אמר שהוא לא מאמין שאף אחד… זה יכול להיות, זה יכול להיות.

שמות מזויפים וייחוסים

כמה מהשמות, כמו רב חמאי גאון, החפץ חיים מתכוון לומר שזה לשון חמוסי, לשון זה. כמה מהשמות, כמו רב שמואל גאון, מתכוון לשון אהבה, לא גאון, רב חמאי מספר הבהיר. זה בבירור שמות מזויפים. זה לא ממש… תמיד יכול להיות שאהבה הקבוצה היה רב חמאי. אני לא אומר. כמו שיש אנשים ששמם אהבה, אותו רב אדא בר אהבה הוא אדם אמיתי, כנראה. אבל, אה, זה קשה, כאילו זה נראה טוב מדי.

הנקודה היא, הם משתמשים בסמכות של גאונים, וכאילו, זה לא, זה לא ממש מתאים לגאונים. ולא רק שזה לא מתאים, בואו נבין, רב סעדיה גאון מנסה לסתור את הזוהר, אבל זה לא מתאים למה שהוא אומר, כי זה לא מתאים לקבלה של הזוהר גם לא. בוודאי, הכל אפשר לפרש, אבל לפרש אתה יכול כבר גם את רב סעדיה גאון אם אתה רוצה.

שיטת הרמב״ם בפרק ע״א

זה הדבר המעניין. זו בעיית הרמב״ם בפרק ע״א. הרמב״ם אומר שהוא לא מאמין שאף גאון היה לו קבלה על סודות התורה. ואז, תלוי איך אתה לוקח את זה, זה לפחות אומר שהרמב״ם לא שמע על שום מסורת שהוא לקח ברצינות. הגאונים, כמובן, כולם טוענים שיש להם מסורות על הכל, זה לא אומר שהרמב״ם האמין להם. אז, כל זה יכול להיעשות.

קבוצת הספרים בשם רב האי גאון

כן, זה היה כן. אבל הנקודה היא, קבוצת הספרים שהוא מביא בשם רב האי גאון, שייכת לקבוצה, יש את הקבוצה שתורת העולה הדפיס את כל כתב היד שיש על זה. גם הוא אמר, אני לא יודע בדיוק מה הוא הדפיס יותר עם כמה ספרים בספרו. זה כמעט לא היה עד אז. זה היה קצת מודפס קטע כאן, קטע כאן. זה הכל בעצם מכתב יד. והם כולם פחות או יותר… אתה יכול לקרוא את הספר ולנסות להבין מה הם אומרים. הם כולם פחות או יותר אומרים דברים דומים, ובעצם אף אחד לא יודע מה היה המקור האמיתי שלהם לפני הזוהר.

כן, זה זה. אחרים אומרים, יש את כל הרשימות, יש שמות מסוימים של המקובלים שאנחנו יודעים, שלמדו, שפירשו את הסברא. אז, אנשים אפילו קודם, קצת לפני שהזוהר יצא. כן, או בפרובנס או בספרד, איפה שזה. לא מאה אחוז ברור. אני חושב שזה היה מה שטענו שרבי… איך קוראים לו? זה היה תפילות בשבילם זה היה ספר יצירה, שכבר מזויף… אולי כן, בקיצור, איפשהו בזמן הראשונים שאנחנו קוראים תקופת הראשונים, לא תקופת הגאונים.

זה הדבר המעניין, אני חושב, שיכול להיות שיש דברים מרב האי גאון שאתה אומר בריקאנטי שיש לי קשר עם החיצוניים. מאוד קשה לברר לאיזה כיוון הדברים הולכים, כי הם לא כותבים בבירור. זו הבעיה. אדם שלא מדבר בבירור אי אפשר לדבר איתו כלום, אז אי אפשר לדעת.

השאלה של רבי משה דה לעון

אני מתכוון למה שהוא מביא כאן שהיו אנשים שטענו שאולי אנשים עדיין טוענים שכמה מהתשובות האלה נכתבו גם על ידי רבי משה דה לעון. אני זוכר שיש לא הכל כתוב. אני זוכר את אותו הדבר. אדם, מחכה, יש אדם. זה נכון, אבל יש גם כמה דירוגים טובים יותר מאחרים על דברים מסוימים.

אז, יש תשובת הגאונים, שערי התשובה, זה נקרא, נכון? זה כמו אוסף ישן של תשובת הגאונים. אני אוהב את התשובת, יש לך שני נוסחאות? כמו אחד, כפשוטו, עוד אחד שנראה כל כך דומה לזה, וכך מצטט חלק מהם. אולי קודם הוא ניסה להיות מגאונים, אחר כך הוא לא היה נוח, הגאונים לא קונים אף אחד, אתה יודע, טראמר יש את הגמיר מזה. מה כל הדברים שיכולים להיות… הוא היה שני.

ספר הקנה וספר הפליאה

הוא מביא כאן עוד תפילת רבי נחוניא בן הקנה, שכחתי, עוד דבר שגם הוא רק מודפס, זה שייך לקבוצת הספרים. אני הולך לענות, זה לא מרבי נחוניא בן הקנה, אני הולך להיות.

מהו ספר הקנה? נו, ספר הקנה הוא עוד אחד כזה. אני המקטיל, נו, ספר הקנה הוא כזה. מקובלים מלאים באנשים שכותבים בשמות של אנשים אחרים. ומה המקובלים? ספר הקנה הוא ספר חדש, אגב. זה לא מי רדיקלי. יש שני ספרים, ספר הקנה וספר הפליאה, שהיו מאותו אדם, וזה אחד משפיע על פורטשארד. וייחוס, אף אחד לא יודע. רצו שיחשבו שזה רבי נחוניא בן הקנה, או הקנה עצמו. אני רק יודע מה זה בכל מקרה.

אבל זה בטח לא, זה מאוד מאוחר, זה מאוחר, זה בטח יותר מאוחר, אפילו אחרי מה שזה. זה קבלה, זה קבלה, זה קבלה, זה הרבה רמזים, לכאורה מאוחר יותר.

עמדת הרמ״ק כלפי ספר הקנה

הרמ״ק כתב על זה באריכות בשיעור קומה, והוא מאוד לא מרוצה ממנו. הוא אומר שהוא מתנהג כמו ראשון, כמו תנא, הוא לא היה טועה בו. כן, אבל הרמ״ק לא היה, הוא ידע איך לזהות כמה דברים מזויפים, אז הוא לא היה לגמרי לא אמין.

תרגום לעברית

בקיצור, זה עניין אחר. אני חושב שלאריז״ל היו הרבה תורות שהאריז״ל ידע מספר הקנה, הוא לא… אחד מהגילויים הסודיים שלי שקיבלתי מפרופסור שכתב על זה, שכתב על זה, שכתב על זה, בסדר, שהוא היה גאון בזוהר. לא, אבל האריז״ל, הרבה מהאריז״ל הוא רעיונות טובים. יש לנו אפילו את ההערות שמוכיחות את זה. לא הכל מצאתי, אבל הרבה דברים כשמחפשים בראש של כתבי האריז״ל אפשר למצוא שם. אז, מה שיהיה.

אולי בגלל זה אסור ללמוד את זה. לא, אני לא יודע שהמוכר עושה שיבוש הקנה. זה משהו אחר. האם זה פסול בעצמו? כן. יש איזה דבר, איזה יחוס, זה לא… מאוד חשוב. ספר הקנה, אולי. כן, אבל… הלו, את אותו הדבר הוא היה אומר, יש לי תשובה ליום ותשובה ללילה.

הגרסאות של התשובה

קיצור, למעשה, יש כאן חתיכה כזאת, בסדר? יש כאן גרסה אחרת, בואו נראה בכתב יד של ה… של אותם מכתבים. זה ככה, לא על ידי רב האי גאון. אז, שוב, אני לא יודע, לא רב האי גאון אלא אחר. הוא שאל שאלה כזאת. גם, השאלה היא בתשובות, מה שיהיה, יכול להיות שאדם כתב בעצמו את השאלה ואת התשובה, מי יודע. איך זה חלילה?

השאלה על י״ג מדות של רחמים

הנה, “למינו רבנן”, בוא, יהודי שאל שאלה טובה למעשה. זו שאלה מעניינת, אני אוהב את השאלה תמיד. יש את השאלה שהוא שאל את הצדיק.

מה הייתה שאלתו? שמעתי מחז״ל שאמרו “י״ג מדות שקיבל משה רבינו”. זה כן, כי זה עומד בגמרא שיש דבר כזה של שלוש עשרה מדות של רחמים, שזה די מעניין, כי אף אחד לא יודע איך בכלל הגיעו לשלוש עשרה מידות.

המספר בא לפני הרשימה

נראה יותר שיש רעיון שצריך להיות המספר שלוש עשרה, ואחר כך הם הכניסו את המידות, איך הם ספרו והם הגיעו לשלוש עשרה, נכון? מסכים? אם יש 17 שיטות ראשונים איך להגיע ל-13, אז אין 13. יש אם אתה סופר את זה בדרך מסוימת.

וי״ג מדות הן אותו הדבר. י״ג מדות הן אותו הדבר, יש להם שלוש אוארבע גרסאות בתנחומא, זה אף פעם לא אותו הדבר. אז לא נראה בחומש על פשט שיש רשימה של 13 מדות. אבל החכמים היה להם רעיון לומר את המספר 13. אולי 13 זה גימטריא אחד? אני לא יודע למה. רואים הרבה דברים, היה להם רעיון לעשות את המספר, אחר כך הציבו.

דוגמאות אחרות לעיקרון הזה

ותרי״ג מצוות, המספר בא לפני הרשימה, נכון? אולי אז גם אנחנו אנשים… עשרה מאמרות, דיברנו על זה, נכון? המספר בא לפני הרשימה, כי ברשימה לא כתוב עשרה מאמרות, כי אתה… מה? עשרה מאמרות זה כבר בראשית. אין כזה, יש 9 או 11. יש 10 פעמים “ויאמר”. אתה יוצא.

נראה ששלוש עשרה זה גם מספר. לרגע זה גימטריא תורה. תורה פלוס 2. זה מבוסס על התורה של רק רב. הכל יכול להיות שהגמרא עומדת כמו שיש היום מורה המצוות, זה גם היה משהו להיכנס, זה נשכח המספר. משהו הוא בלי עניינים. יכול להיות שבסופו של דבר הוא הגיע למספר שלו. אתה סופר ככה, אתה סופר ככה בדרך הזו. הכל יכול להיות.

אני חושב שהמספר עושה כן יש סוד, יש משמעות. כלומר, המספר, המספר הוא רמ״ח שס״ה. זה בא מסיפור אחר.

רמ״ח איברים ושס״ה גידים

רמ״ח שס״ה זה… איך הוא ידע שיש רמ״ח איברים, זה כן ספר. זה לא נכון. לא, אנשים יש להם רק רעיון איך איבר איבר איבר. גידים זה לא נכון. גידים, אף אחד לא יודע מה זה קודם כל.

שנית, מה זה גיד? אפילו התרגום. רמ״ח גידים לא עומד בגמרא. בגמרא עומד שס״ה ימות החמה, שזה נכון. גידים זה מדרש, אני חושב שזה עומד בזוהר בפעם הראשונה. אבל שס״ה ימות החמה, זה הגיוני.

בסדר. בסדר. אז למרות שלא היית יכול למצוא אותו? אבל זה לא היה כבר מן הדין ולא היה אחרי הרבנים.

התירוץ של ר׳ חיים גאון: עשר ספירות ושלוש עשרה מידות

הקושיא היסודית: ספירות ומידות

המרצה: שוב, אתה יכול לספור איברים בדרכים שונות. גידים זה לא נכון. גידים, אף אחד לא יודע מה זה קודם כל. שנית, מה זה גיד? אפילו התרגום. רמ״ח גידים לא עומד בגמרא. בגמרא עומד שס״ה ימות החמה, שזה נכון. גידים זה מדרש, אני חושב שזה עומד בזוהר בפעם הראשונה. אבל שס״ה ימות החמה הגיוני.

בסדר, בסדר. אמרתי שלא היית רוצה למצוא? אמרתי שלא היית רוצה? לא, אולי יש פיקוח נפש. זה מה ש… שלא, שלא, שלא.

בקיצור, הוא שואל קושיא כזאת. הוא אומר טוב, שחז״ל אומרים שיש י״ג מדות ממשה רבינו, ואברהם אבינו אבל היו לו עשר מדות. זה נעשה מעניין, כי אברהם אבינו כתב ספר יציר על שמו. אתה רואה, מי שכתב את השו״ת הזה לא האמין שאברהם אבינו כתב ספר יצירה. הוא אומר שאחד מרבותינו כתבו על שמו, והוא קרא לזה ספר יצירה. ושם עומד עשר ספירות. צריך עוד לדעת.

בעיקרון, השאלה היא ככה: מילא כשאתה אומר שספירות ומדות הן לא אותו הדבר, נכון? זו כל השאלה. אז, לומר, בסדר, יש עשר ספירות או עשר מדות? אולי יש שלוש עשרה ספירות? לא ה… אז, מה העניין? אולי יהיה שלוש עשרה ספירות ועשר מדות? זה עשר מדות ושלוש עשרה ספירות. מה העניין? כי זה בעצם עד כאן השאלה. נכון?

הרמ״ק מביא את התשובה

המרצה: והנה, הרב ביארם, זה מביא את התשובה. הוא אומר שכל התשובה הוא מביא באריכות בשערי הצחצחות, וכאן מביא רק את הקיצור. בואו נקרא את הקיצור שלו ונקח את האריכות כנלעיל.

הוא אומר שהוא הולך להעתיק את כל הדבר בשער אחר, כל שער הצחצחות, והוא מעתיק רק תודה, הוא מעתיק באריכות גדולה את כל הלשון, הוא מסביר גם. יש כאן עמוד שלם של התשובה. עמוד שלם כאן, והוא מסביר את המקום, הוא מסביר את העניין, הוא מנסה לשאול את כל הדבר.

הוא אומר כך, אני אגיד סיכום. הוא אומר לנו שהשאלה כבר שאלו זמן רב לפניכם, בימי זקנינו הקדמונים, והפירוש ארוך לעלות יום אחד ולעלות יומים, אם היותו אחוז בחבלי החכמה העליונה, סוד הגניזה בסתרי הרביעה במסורת החכמים בעלי הרשימות. הוא מדבר במליצות למה הוא לא יכול לענות על השאלה. בכל מקום, אני רואה מהשאלה שלך שאתה מבין קצת את השאלה, ואני אנסה לומר בקיצור את התירוץ.

קושיא על התירוץ

תלמיד: אבל אמרת את התירוץ רק שלושה נוספים. נראה שאתה אומר שני דברים שונים, זו השאלה שלי. אולי כשהשאלה תהיה היא תהיה מוסברת.

המרצה: כלומר, הוא אומר שיש… היסוד של החלק הראשון עומד שיש, במילים אחרות, הפתרון הוא שבאמת יש עשר ספירות שהן השרשים. תולדות פירושו תועלות שהן מידות.

תלמיד: בסדר, אבל אז הוא משנה יש. זו תיאוריה אחרת, אז הוא אמר שיש באמת עשר, אפילו כשבשרשים יש עוד שלושה שרשים שנקראים ראשי הראשים. אז אני לא מבין את התירוץ שלו. מבין את הקושיא שלי? שיש עשר, שהעשר באים משלושה?

המרצה: לא. לא. הוא אומר שיש שלוש עשרה מידות שהן באות מעשר ספירות.

תלמיד: קורה איך לעשות ספירות, אבל גם שלושה שרשים. יש את הספרים שזה עשר, שני תירוצים שונים על השאלה.

המרצה: באותו הזמן, שאני לא צריך להיות שום הבנה. מבין מה? שלוש עשרה מידות באות מהעשר פלוס שלוש.

תלמיד: נכון. אז, איך זה עובד? שאתה רואה כאן שלוש עשרה ספירות גם?

המרצה: לא ספירות, אלא משהו אחר. עשר ואחר כך שלוש. אצל המידות כן יש בסך הכל שלוש עשרה. זה בעצם תירוץ. ממילא שני החלקים של התירוץ היו מספיקים. היינו יכולים לומר, כן, הייתי יכול לומר תירוץ פשוט.

תלמיד: מה אומר שני דברים נוספים?

המרצה: כן, מה אומר הזוהר באמת? שבכתר עצמו יש שלוש עשרה מידות. כל שלוש עשרה מידות הן בכתר. זה התירוץ של הזוהר.

דיון: השיטה של הזוהר

המרצה: בכלל, לענות על הקושיא, אני לא רוצה לומר קושיא, אבל… זה לא נלקח לומר מי שזה לא אומר כלום. אני מסכים שזו שאלה טובה. 100%, אני מסכים שזו שאלה טובה. התירוץ מתחיל התורה שאפשר לומר הכל. באצילות יש בריאה, באצילות יש אצילות. 100%, אבל אני רק אומר שאני חושב שזו שאלה טובה. אם לוקחים את הדברים האלה ברצינות, אני מסכים שזו שאלה טובה.

תלמיד: אבל מה התירוץ שלך?

המרצה: הייתי יכול לומר לך, אני יכול לומר לך בשיעור, אני יכול לומר לך את התירוץ של הזוהר. אני חושב שזו שאלה טובה. התירוץ הוא שכל שלוש עשרה מידות הן כל הפרטים של ספירה אחת, זה הכל מרחמים. לכן קוראים לזה מידות הרחמים. יש עוד מידות, מידות הדין, לא שייכות בכלל לאותה רשימה. אף על פי שעל פי פשט זה כן, אבל על פי מדרש, י״ג מידות הרחמים, כל מידות של כתר.

זה האידרא עומד זה בפירוש, והזוהר בהרבה מקומות מרמז על זה, שכל י״ג מידות הרחמים הן כתר. אולי עומד גם, צריך לבדוק, אנשים אומרים את התירוץ.

ובקיצור, הספירות הן הדבר האמיתי, המבנה האמיתי הוא ספירות. י״ג מידות זה אחת מהפעולות או אחת מהתחנות של אחת הספירות שזה שלוש עשרה. למה מביא שלוש עשרה? אני רוצה לומר, בתקופת הראשונים י״ג מידות הופך להיות מאוד חשוב, בסליחות רואים לא כמו י״ג מידות. אני רוצה לומר, המבנה של י״ג מידות לא בוויתור. אני רוצה לומר שי״ג מידות יש עוד דברים, אחד לא היה מיליוני דברים, זה רק עניין גדול. זה עניין גדול.

תלמיד: לא, אצל הוויתור… אגב, כן, אני מסכים עם זה שלך. כתבתי על זה, ובשנה שעברה לא סיימתי את זה אף פעם, שום מנהג, אבל אני רוצה לא כתבתי שני חלקים על העבודה של רחמים, יותר מה שמחבר את זה לרמב״ם. הייתי מסכים שם שזה קונצפט בסיסי על מה המידות הן. על פי קבלה, על פי הזוהר זה עדיין מאוד חשוב, כי כל מה שאנחנו מנסים להשיג, זה להיות ממתיק את הדין, להביא את ההארה של הכתר על כל הספירות האחרות, יתגדלו רחמיך ולומדותיך, כמו שהשווער עומד במדרש.

המרצה: כמו שזה נכון שהמקובלים עדיין דמוטים בדרך משמעותית, שעכשיו המבנה שלהם לא בשלוש עשרה מדות. המבנה שלהם הוא העצם שקיים, שהשורש של הכל הוא עשר ספירות. איפשהו צריך להכניס את שלוש עשרה מידות בזה. זה לא מה שיש לו דיסקורס, הוא מוציא שאלה טובה יותר. אבל זה לא תירוץ של המבנה. אני מתכוון, יכול להיות שנראה שצריך לתפוס.

לכן חשב הרמ״ק, או הבנתי שהרמ״ק רוצה לומר איתו, שכאן רואים שיש כן שותף, וכאן אומרים שיש שלוש עשרה ספירות, כי יש י״ג מדות, זה ספירת המדות, נכון? זה הסוד הבסיסי, אני לא מתכוון.

והוא אומר, אני לא מבין כל כך טוב את התירוץ שלו, אני רק אומר את הקושיא כאן, אולי פעם נוריה דום, נמצא את התירוץ, אבל אני רק רואה כאן שמה? הייתי יכול כאן לומר תירוצים אחרים, אני יכול כאן ללכת תירוצים אחרים. ספירות זה באמת המבנה, זה מה שאנשים נראה שאומרים, גם. אבל כשזה עוד דבר, זה בא מ, סמאל, מה הקשר יש לזה? אני לא יודע, צריך לגלות איך לחבר.

החילוק בין פעולות ושרשים

המרצה: פעולות, מידות הן פעולות, ספירות לא פעולות, ספירות הן למעלה מדות, ספירות הן שרשים. מי שעומד דבר, הוא אומר רק, הוא אומר רק, אבל הוא אומר רק, הוא יהיה לא רק. אז הוא אומר רק, הוא יהיה לא רק, הוא יהיה לא רק, הוא יהיה לא רק. הוא יהיה לא רק, הוא יהיה לא רק, הוא יהיה רק. הוא יהיה לא רק, הוא יהיה רק, הוא יהיה רק.

זה איך העולם מסודר. המידות זה איך אלוהים חי לאנשים. וי״ג מידות הן ההשתקפויות של עשר ספירות. אז, אה, יש עשר, יש שלוש עשרה. נכון? אז, זה הולך הרמ״ק מנסה ללמוד את כל הדבר באריכות שערי הצחצחות. נכון?

שיטת ר׳ חיים גאון: באמת שלוש עשרה

המרצה: אז, יש שהם מאמינים, זה ר׳ חיים גאון, אומר כן שיש באמת שלוש עשרה. אז, זה כן נעשה בעיה אמיתית לשיטה של עשר ספירות, כי הוא רוצה כן שי״ג מידות לא שרירותיות, זה לא סתם יש, אה, אתה יודע, נוצר חסד לאלפים, זה סתם דבר שלא מהספירות. לא, זה כן. זה לא ברור. הוא לא מסביר.

השמות של ר׳ חיים גאון לספירות

המרצה: והוא נותן רשימה ממש. אתם יכולים ממש להמשיך לקרוא, ותראו שהוא נותן ממש רשימה. הוא אומר שיש עשר ספירות, קודם כל, מחולקות לג״ר וז״ת, ויש לו שמות אחרים להן, אגב, שזה גם מאוד מעניין. יש לו שמות אחרים לספירות. השלושה הראשונות הוא קורא אור מופלא, אור שאינו מושג, ו… אני לא יודע מה השלישי, זה לא ברור. אור מופלא, אור שאינו מושג, והשכל, אני לא יודע, מחשבה, הוא לא מסביר מה השלישי. והשכל, אולי. זה לא מאוד ברור. כן, המדה והשכל. אור מופלא, אור שאינו מושג, ואורות המדה והשכל. מה שיהיה. אלה מילים שלא אומרות כלום, נכון?

אגב, מי שכתב את זה, הוא התכוון למשהו. כי לומר אור מופלא ואורות אחרים, אור שאינו מושג, לא אומר כלום. זה סתם קודים. זה אפילו לא קודים, זה כלום. המילים לא אומרות לנו כלום. ואנחנו יכולים בדיוק לעשות מזה הגיון כמו חכמה בינה דעת, אגב, כי נצח הוד יסוד לא אומר כלום.

תלמיד: לא, זה לא אמת, שם גם יש קודים.

המרצה: אני חושב ששם גם יש קודים. אבל לפחות הקודים, אני אגיד את ההבדל המובהק, לפחות הקודים שהמקובלים, הקודים הסטנדרטיים שאנחנו יודעים, מחוברים לפסוקים.

שלושת המאורות העליונות מעל עשר הספירות

הבעיה עם קודים ללא הקשר

המרצה: אלה מילים שלא אומרות כלום, נכון? אגב, מי שכתב את זה, הוא בטח התכוון למשהו. כי לומר “אור מופלא” ואור אחר הוא “אור שני מופלא”, אתה לא אומר כלום. זה סתם קודים. זה אפילו לא קודים, זה כלום. המילים לא אומרות כלום.

ואפשר בדיוק לעשות מזה הגיון כמו שאני עושה מהמילים, אגב, כי “נצח והוד” לא אומר כלום. זה אמת, כאן גם יש קודים, אני מסכים שכאן גם יש קודים. אבל הקודים, המקובלים, הקודים הסטנדרטיים שאנחנו יודעים, מחוברים לפסוקים. אז ההקשר, הקונוטציה באה מפסוקים.

אם היו לי חמש מאות ספרים ממנו, הייתי יכול לראות איך הוא משתמש ב״אור מופלא”, איך הוא משתמש ב״אור שני מופלא”, הייתי מבין על מה הוא מדבר. מכיוון שיש לי כאן חצי ספר, פתק אחד, אני לא יודע על מה הוא מדבר. וזה היה גישה אחרת, אני יכול לעשות מה שהוא יהיה. הייתי יכול לומר איזה קונצפט, להשתמש, בעצם להשתמש בקונצפט, להעביר, מי שמדבר ממנו.

תלמיד: החצי ספר. יש להם את הסוג באנגלית. זו החספת היחידה?

המרצה: הרבושע הבאה מדברת על זה? אני זוכר, הוא כבר ענה על זה, הלשון. אתה יודע שמנחה לא אומרת רגן דיין קוד?

תלמיד: עכשיו, הוא לא היה יכול לפתוח אותה בה. הוא לא היה יכול לפתוח אותה בה.

המרצה: כן, כן, הוא. זו גרסה אחת עליה.

תלמיד: לא, לא, זו לא החספת. זה הגאט.

המרצה: רגע, יואל סי. רגע, רגע, נאך סקוט.

עשר הספירות בטקסט העתיק

המבנה של מסורת מיסטית בימי בית המקדש

מי לומד כוונות ולמה הם משתגעים

קודם כל, אני רוצה רק לומר מה הוא אומר, כי הוא נותן פרקטור, כי הוא אומר שיש שלושה, נו, זה ג׳ לשונות, או רגיל ג׳ לשונות, נכון?

> השבע הן ספציפיות בחב״ד רגיל או כב. שבע אחרונות הן מאוד מעוררות מה שקוראים להן כך, קודם, כף זכות, כף חובה, ולשון הסליחים, אבל יבין עין. כך מניחים שם ספר יצירה, כף זכות, כף חובה, ולשון הסליחים, וכך מניחים שפע יצירה.

ולמה הוא משנה מלשון חוק ללשון סליחה, whatever that means.

> “והמאור הרביעי הוא מחדש עולם הנשמות, קראוהו יסוד עולם בעלי הרשימות”.

זה כתוב כאן, לא?

> “וחכמי התלמוד קראוהו צדיקו של עולם”.

זה היסוד.

> “עוד יש אור חוץ לנקרא אש אוכלת”,

זו המלכות.

> “חוצץ הוא האור שעל צפון וימין”.

So that’s, I guess, נצח והוד. אז ככה כבר יש לנו עשר.

> “היא סוף כל המאורות, והיא תפלת כל המעשים”.

זו המלכות.

זה כל עשר הספירות, בסדר? נראה שאלו עשר הספירות הרגילות, או פחות או יותר, נכון? בקודים שונים, אבל אפשר לזהות את עשר הספירות כאן, נכון?

שלושת המאורות העליונות – מעל עשר הספירות

מגיד שיעור: ואחר כך הוא אומר:

> “ועתה נרמז לכם שיש שלשה מאורות עליונות על יצירות, אין להם התחלה כי הם שם ועצם לשורש כל השרשים”.

יש לי את אותה שפה בשבילך.

> “ואין המחשבה יכולה להשיג בהם”.

אני מניח שהוא פשוט הדפיס את הפרדס כאן.

> “ואין המחשבה יכולה להשיג בהם, כי ההשגה מניעה, ודבר קל נברא קודם ההשגה. אבל בשם זקנינו הקדוש”

— היה לו איזה סבא גם, רבי אהרן גאון.

תלמיד: ברצינות, אחי? מי?

מגיד שיעור: רבי אהרן גאון.

תלמיד: כן, בסדר.

מגיד שיעור: איפשהו יש כאן את הסבא הקדוש רבי אהרן.

תלמיד: רבי אהרן לא היה הסבא הקדוש של סבתא של הרב מרופשיץ?

מגיד שיעור: בוודאי היו סבים. בוודאי היה יחוס. היה יחוס מהגאון. החזיקו את עצמם כנכד.

תלמיד: מורי, אתה מדבר על רב שרירא? עד בוסתנאי?

מגיד שיעור: כן, כן, כן. דוד המלך. בסדר, בקיצור, הוא שמע את השמות.

קבלת השמות – חשיבות השמות

מגיד שיעור: אגב, זה מאוד מעניין, כי למקובלים יש את כל העניין הזה, שיש קוד כתוב, והם כל כך שמחים שיש להם את זה. הוא הולך לומר לך את השמות. מה ההבדל מה השם? קרא לזה איך שאתה רוצה.

לא, יש הבדל איך קוראים לזה. קבלת השמות, לקבל איך קוראים לשורש.

שלושת השמות של שלושת האורות

מגיד שיעור: שלושת השרשים, והם נקראים:

> “אור פנימי קדמון”,

זה הראשון,

> “המתפשט בשורש הנעלם ומתפוצץ בכח הפשיטות כדמיון שני אורים גדולים”.

אז הראשון הזה איכשהו מתחלק לשניים, מעניין. אחר כך יש

> “אור מצוחצח”,

ואחר כך יש

> “אור צח”, “כולו אור אחד ועצם ושורש אחד נעלם לאין סוף”.

אז, בדרך כלל נאמר ששלושת האורות נקראים אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח. אף אחד לא יודע מה הדברים האלה אומרים. זה שוב, רק קודים. אתה רואה כן?

הוא אומר שפשוט שזה נעלם מהאין סוף, או נעלם באין סוף, יש גרסאות אחרות. זה נעלם אינסופית. מה זה אומר? אני לא יכול למצוא את הנעלם.

למה השלושה לא נקראים “ספירות”

מגיד שיעור: בקיצור, ואחר כך הוא אומר:

> וחכמי התעלומה,

אומרים שלא צריך להסביר את זה,

> לכן כתוב “במופלא ממך אל תדרוש, ואין לחקור אחר הסתומות”.

ומה שכתוב שהספירות קדמוניות מאורות, זה לא כמו מאור השמש, אלא מאורות רוחניות.

> וכיוונתי בכל זה דרך הכרה,

לדעת, אה, זה מעניין,

> אם לשמות שלא יהיו נבדלים בעצמן כאשר שלמטה מהם.

מה זה אומר? השמות לא יהיו מופרדים, כמו שונים, כי לכולם יש בעצם את אותם שלושה שמות, אור.

אז, הוא רוצה פסוק, בדיוק כמו התורה כשיש מילים רגילות הוא מחפש איזה פסוק לזה. אז הוא אומר:

> מצאנו כינויים ודעת מסכמת שאין להם שם ידוע, זולת השארות שנקראו להם שם ידוע.

כלומר, כל הספירות נקראות מאורות, אבל יש להן גם שמות, כמו כף זכות, כף חובה, יש להן בעצם שמות שונים זו מזו. משא״כ השלושה אין להם שמות מיוחדים, אלא המילה אורות, אור צח, אור קדמון, אור מצוחצח.

> וכן השורש שאין לו התחלה נקרא אור אין סוף, אין לו שם ידוע זולתי אור לבדו, כי הוא סיבה להאיר לכל,

כמו שכתוב

> “אור וישועה”, “נר מצוה ותורה אור”. וכל דברי הנביאים אינם שנוים, ושם ד׳ אותיות כל שכן אשר קדם קודם השתלשלות הכבוד הנברא.

שם הוי״ה וכבוד הנברא – שיטה רדיקלית

מגיד שיעור: אז, אתה רואה שהוא אחרי הגאונים, כי כבוד הנברא הומצא אצל רב סעדיה גאון.

תלמיד: כן כן.

מגיד שיעור: ואצל רב האי גאון, לפני רב סעדיה גאון, הוא לא האמין בכבוד הנברא.

תלמיד: אז, אתה יכול לומר שרב סעדיה גאון המציא את כבוד הנברא ואתה מאמין לו?

מגיד שיעור: בסדר, הכל יכול להיות. אבל אגב, הוא אומר דבר מאוד רדיקלי כאן. הוא אומר ששם הוי״ה הוא לפני כבוד הנברא. אפילו רב סעדיה גאון לא האמין בזה. זה מה שאני מתכוון.

תלמיד: מה זאת אומרת הוא אומר, כי אנחנו הולכים עם הרעיון שהאור אין סוף אין לו שם, אי אפשר לומר עליו שום מילה, because they believe that a name is a real thing, a name is not just a pointer, אפילו זה לא pointer, then it wouldn’t be interesting, לשם יש איזשהו כוח, יש לו איזו קיום. אז, ממילא לכן, אם יש שם, זה חייב להיות לפחות על שלושת החצאים הראשונים, חצי שם, אור פנימי, ואז הספירות, where they really names, ואז כבוד נברא, אולי זה אומר שהספירות הן גם שוות לכבוד נברא, אני לא יודע.

שם הוי״ה – פרטים נוספים

מגיד שיעור: והוא מסביר את שם הוי״ה, זה המאמר הבא, שם מחזק שזו נקודה אחת:

> נכתב וידוע לבעלי רשימות לאור יסוד מופלא, כי נתגננו ונצננו גולם רוחני מכח הג׳ מעלות, שם עצם השורש,

זה האידיאל, גם לשם יש משהו שלושה דברים בתוכו, ומזה יש עוד התפשטות, ושם יש

> כח המדה וכח השכל,

זו הבינה.

> זו הנקודה קיבל, כח ציור, התורה בעשרה מעלות ציור דק, כל זה מספר למספר י׳,

או הכל. אה, זו הי׳ סתול.

> וכח נקודה זו, שנקרא השגיעו בעלנו מרבותינו ובזקנינו אחד מעונים,

אה, יש לנו עוד בבית, או אחרי זה נעשה, בקיצור,

> ועל כן חכמי הספירות קורא ספירות המראה העולם הנסתר, או ו׳. כח דרשני נעשה שש צוות, ואחר כך נעשה דעה אחרונה,

בקיצור,

> כל זה סדר המעלות, רק אין לי כח לכתוב, כי הם יסוד הנכבד והנורא, ובפרט שירחו ברוך את מידי, והאדר היוצר הכל, יתן לכם לב לדעת ועינים לראות את סתרי תורה, וזכר כמה להשפיע בטיחנו ואת רוחו אתם בקרבכם, ושלום לכל כל חברינו הקדושים.

דברי שבח והודאה

מגיד שיעור: הבעיה עם כל הטקסטים האלה, היחס של דברי שבח והודאה לדברי תוכן הוא בערך חצי על חצי. בסדר, אני מגזים. יש שניים מתוך שש פסקאות שיש, שתיים מהן הן רק כמה מדהים הסוד, וכן הלאה.

בקיצור, המעשה, זו תיאוריה כלשהי של הצדיקים, שהם אמרו. שיש שלושה דברים, לפני עשר הספירות, זה בעצם מה שהוא מפרש כאן. הם לא נקראים ספירות כי הם כל כך נעלמים.

זו, אגב, הערה קטנה. למה זה נקרא אבל חכמה? אני לא יודע מאיפה.

שיר נגד הפילוסופיה

מגיד שיעור:

> “וי עלמאן דסמיך בחרפוי ועיוני, ואזיל רישיה ואזיל רגלוי, ושוה כרזיה דרביעי וחכימיא דרבי בני ישראל, ויאליף חכמתא דפילוסופיא, דהיא חכמתא אחידא כעין חכמתא דחרשיא וקסמיא, כרגלוי ולא רישיה ומחיה, וכנוקביה בלא עינוי דכרייא ולא נהוריא, וי עלמאן דסביל לא קביל ולא סביל, דתרווייהו כאילו אליף חכמתא מפומיה דההוא, וכעיניה ולביה סתרי קושטא.”

כתבתי שיר יפה נגד הפילוסופיה, אני לא יודע. זה משהו אגב, אין תגובה, אין טיעון, אתה שומע? אני לא צריך לדעת איך זה מתחבר לזה.

תלמיד: חכם מחכמי הרגש?

מגיד שיעור: רגש היום זה… בסדר, נו, אני לא יודע שום היגיון.

מה נעשה עם שלוש הספירות?

מגיד שיעור: אז, אז, איך אתה מתמודד עם זה? מה נעשה עם שלוש הספירות? אם לימוד הקבלה הוא… זה טוב, זה טוב. צריך להיות יהודי גדול מאוד כדי לדעת קדושה אמיתית אחת ולא להשתגע. ככה אני חושב על זה.

מה שכתוב כאן, אתה רוצה באמת לדעת מה אני חושב כאן? מה שכתוב ש… אני יכול להגיד למצלמה? אף אחד לא לומד את זה בכל מקרה, רק המכונה.

מה שכתוב שאסור להוציא את הסוד כי משתגעים זה אמת. ורוב המקובלים שיש לנו הם מאלה שהשתגעו, לא מאלה שנשארו בריאים. כי מי שנשאר בריא, הוא לא כתב כלום, כי הוא הבין ששמירת הסוד היא עצמה סוד גדול.

רוב האנשים… אמרתי לך את זה כבר? זה לא נראה מהסוד. אף אחד מהמקובלים שאנחנו קוראים לא שמר משהו. חלק מהם סופרים רעים מאוד ומסבירים רעים מאוד.

המבנה של מסורת מיסטית בימי בית המקדש

מי לומד כוונות ולמה הם משתגעים

אף אחד לא לומד את זה בכל מקרה, רק המכוונים. מה שכתוב שאסור להוציא את הסוד כי משתגעים, זה אמת. ורוב המכוונים שיש לנו הם מאלה שהשתגעו, כי לא מאלה שבריאים. כי אלה שבריאים, לא דיברו, לא כתבו.

הם קוראים רעים מאוד ומבטאים עצמם רע מאוד. אין לי מושג מה הם אומרים. אבל הם כן אומרים, יש להם דחף לומר. ואם אתה באמת אדם גדול, יש לך הבנה טובה של הקשר וידע. ואולי צריך ללמוד מדעים ופילוסופיות ודברים אחרים. וגם פוליטיקה, כמו שהרמ״א אומר, צריך ללמוד איך להתנהג עם אנשים. כדי בכלל לדעת שאתה צריך, אתם צריכים להיות שקטים יותר.

משל המלך והסוד

רק סיפור, הבעל שם טוב אומר סיפור. בעל שם טוב, אני חושב. הבת של ר׳ נחמן, אני חושב שאולי לשניהם יש גרסאות של הסיפור הזה שהמלך שלח מישהו עם סוד, והוא תיאר שלוש גרסאות אחרות של איך לא להוציא את הסוד.

אחד אמר לכל אחד שיש לו סוד, הוא לא אמר אותו, ובסוף אילצו אותו והוא כן אמר.

השני אמר לכל אחד, לא רמז שיש לו משהו, עד שהוא הוציא אותו.

השלישי כן התאמץ, וענו אותו, והוא לא הוציא את הסוד.

והפואנטה היא שהרביעי לא אמר לאף אחד סוד. ויום טוב, ואף אחד לא הטריד אותו. לא היה לו ניסיון, ובערך הוא אמר שאותו התכוונתי.

אבל כדי לעשות את זה, אני הרמב״ם הראשון, אני הרמב״ם הרמב״ם האחרון. ואלה הצדיקים הגדולים ביותר, הצדיקים הגדולים ביותר, הפשט הוא הגדולים ביותר… נכון, המוסתרים, אלה, ואלה יודעים שהצדיקים המוסתרים.

הבעיה עם שבתאי צבי ומשיחי שקר

יודע איזה פרשה צריך להיות… ר׳ זלמן מקוזמיר, אף אחד לא יודע ממי. יודע איזה פרשה צריך להיות כדי להיות צדיק נסתר? זה טריק שלם, בכל מקרה, לא שמעת את זה רק ממני שזה טריק.

מה שכל כך פופולרי יש סרט על זה, דוקומנטרי על זה, מעשה שבתאי צבי, מה שלא יהיה. היו מיליוני מעשי שבתאי צבי, אף אחד לא יודע עליהם, כי הם שמרו את זה כל כך בסוד, הם לא יכלו להוציא את זה לאף אחד, כי אף אחד לא ידע על זה.

אבל מצד שני, כן, יש לי הרבה אמפתיה לכל האנשים שהשתגעו, ומשתגעים בכל מיני דרכים, כי קודם כל, חלק מהאנשים שפשוט, אני לא יודע בדיוק איך לקרוא להם, לא כולם… אבל חלק מהם, אולי יש כמה שהם חכמים אמיתיים שרצו לגלות משהו. יש גם כאלה היום. אבל יש חלק מהם שהם כן פשוט טיפשים כמו שזה נראה על פני השטח, ואין שום סוד שם.

החידוש הגדול של המקובלים: גילוי הסודות

אז, מספר אחת, לפחות כשאתה צעיר אתה מכבד מאוד את האנשים שאומרים לך שיש משהו. בסדר, זה קודם כל.

ושנית, צריך, דיברתי איתך על ספר הבהיר והכל. אני לא יודע בדיוק איך אני לומד בעצמי, אבל נראה לי שאחד החידושים הגדולים של המקובלים הוא לא שיש סודות, ואפילו מה הסודות, וכן הלאה. החידוש הגדול, ואולי הדבר שצריך לדבר עליו, הוא הגילוי של הסודות, זה שהם הפסיקו לשמור את זה בסוד.

המקובלים הם לא אלה שהיו להם סודות, הם אלה שהפסיקו לשמור את הסודות בסוד. זו הסיבה שאנחנו יודעים עליהם.

זו הסיבה שאנחנו יודעים עליהם. סודות כאלה תמיד היו, אנשים היו להם את זה. בוודאי היה להם, אבל הם שמרו את זה בסוד. הדברים האלה טבעיים, במובן מסוים.

תלמיד: אבל אני חושב שצריכה להיות איזו מסורת שאתה יכול לעשות את זה, כי…

מגיד שיעור: כן, כן, אני מבין מה אתה מתכוון. זו בעיה.

למה צריך לגלות סודות: הנקודה של המקובלים

הנקודה היא שהמקובלים הם לא סתם טיפשים, כי יש להם נקודה. הנקודה היא שמשה רבינו נתן לנו תורה, אבל יש משהו יותר, זה לא הכל מה שיש, נכון? יש משהו יותר שאתה צריך לעשות, מקומות שאתה יכול להגיע להבנות.

ואם אף אחד לא אומר את זה לאף אחד, האדם שמגיע לזה יהיה אפיקורס. מה אתה מתכוון? יש תורה, מה אתה בא? צריך להיות שמישהו יהיה לו סמכות לומר שיש לי סוד. הוא צריך איפשהו לשמור להכניס מילה, רמז, כי כשמישהו קם ואומר “יש לי סוד”, אומרים לו “מה הסוד?” הוא אומר שהוא מתרגם משהו. אז כשמשה אמר “נביא כמוך”, אה, אני הנביא כמוך. בסדר, בבקשה, יש לך משהו בתורה.

אז חז״ל נתנו מילה שיש סוד, יש חז״ל, רק כדי להודיע לך שיש, זה קיים. וכמה אנשים, לאורך זמן, העבירו, אולי לא את כל הסוד, אבל משהו.

אני מסכים איתך שזה וזה. אני מסכים איתך שבמצב של גלות, ההרגשה הזו וההרגשה למחצה יש לה מטרה חשובה מאוד, כי אנחנו דתיים ואנחנו עבדים של התורה, של ההלכה. אם זה לא כתוב איפשהו, ומותר לעשות משהו חוץ מלהניח תפילין בבוקר, אף אחד לא יתפוס.

אני חושב שכנראה… נו, אני לא מתכוון… כן, מה שלא יהיה. בקיצור, אתה אומר את זה עם טענות, זו עבודה זרה. זו לא טענה ש… זה מה שאני אומר. כי שמעתי לומר שזה טבעי, כי אדם מסתובב בעולם, למה אנחנו הולכים להיות חזיונאים. זה אותו דבר בדיוק. אבל אם העולם מאוד דתי, אז אפשר להסתיר את זה בקיצור. אולי, אולי לא.

המבנה של חברה בריאה

משה הקים חברה, יש לו חזון איך זה צריך לעבוד, ולחברה יש מסגרת. אתה לא יכול לומר מה שאתה רוצה. אם כל אחד יקים חזון, הוא יגיד לי…

אז, מה שאני חושב, ומה ש… הפנטזיה שלי. הזכרתי, אני לא רב מפחיד. אני חושב שאפשר לחשוב בעצמך שלמשל בזמן המקדש, וכשאני אומר מקדש אני מתכוון מקדש ראשון, אני יודע שאין ישראל ימיון. במקדש שני אף אחד לא יודע כלום, שאפשר מהיהודים שזה היה הגיוני לכמה דקות. אני עדיין כל כך ציני. אני מתכוון לאנשים, בית שני זה ערב גלות. לא היו חרדים, פנאטים מזרחיים, קומוניסטים. הכל כבר היה שם, פירורים, ליל, עם ג׳וזפוס מה שאנחנו. זה מאוד מודרני, אבל זה אותו דבר.

אז, הזבובים האלה מעצבנים. זה סימן שאני לא קדוש, כי בליש לא היו זבובים. ופה זה… בכל מקרה.

סבא שלי אמר שמי שלומד מורה נבוכים יהפוך לאפיקורס. הוא היה חסיד, אי אפשר לסמוך על החסידים.

בית המקדש כמוסד מיסטי

אז הנקודה שלי היא כך, שבית המקדש, בית המקדש הוא דבר מיסטי. אוקיי, אפשר לומר שיש מצוות, כתוב בתורה, היה צריך להיות בית המקדש. אבל למעשה, נעשה כך ששם מדברים עם הקב״ה, שם מסתובבים המלאכים.

המעשה של עלי הכהן ושמואל הנביא

אני מתכוון, אתה יודע איך שמואל הנביא, עלי הכהן לימד את שמואל, כן? עלי הכהן לימד את שמואל, “אה, זה הקול של הקב״ה. בפעם הבאה דבר איתו, וככה זה נשמע.” היה איזה לימוד. אתה רואה ברור בנביא, obviously, לעלי הכהן הייתה מסורת, או from wherever he got it, הוא ידע איך נעשים נביא. שמואל לא ידע, הוא עדיין לא, הוא דילג על כיתה, הוא עדיין לא עשה את הקורס. אז הוא אמר לו, “אה, אתה כבר שם? אוקיי, אז אני אלמד אותך איך זה עובד,” נכון?

Obviously, צריך לדעת, לפעמים, אני חושב, כל מסורת של מיסטיקה יש לה דרכים לדעת מתי זה השטן, מתי זה הקב״ה, מתי זה סתם הפנטזיה שלך. צריך לדעת להבחין בזה.

אבל הייתה מסורת מבוססת, הכהנים, הנביאים, אליהו הנביא היה לו בית מדרש, מה שזה לא יהיה. הם היו החסידים המקצועיים, כמו הפנטזיה שבני הנביאים היו יהודים חסידיים. הם היו ההיפך, הם היו מנזרים, הם היו מובנים. היה, לא סתם הסתובבו במיטה, ידעו מי מסתובב שם. לא הכניסו כל אחד. שמואל הנביא אמר, “אוקיי, אני אכניס אותך לשם לכמה דקות, אתה עוד תנשוך עמוד.” הוא באמת הזהיר. לא סתם הכניסו אדם לשם. היה מבנה מסוים, וכולם ידעו שאלה האנשים. הלכו אליהם לבקש ברכות, ואיבדת חמור הלכת לבקש מהם לפעמים.

טבע הסודות בתקופת בית המקדש

אבל, ראשית, לא הייתה דוגמה. לא כל יהודי האמין שיש עשר ספירות. אולי לא ידעו כמה ספירות יש, אבל את זה אמרו ממש בלחש, אף אחד לא ידע. שמואל הנביא לימד את שאול, זו הייתה מסורת חיה. You don’t have to have books, you don’t have to tell everyone. כולם יודעים שבית המקדש, כמובן, יכול להיות מושחת, אבל שם יש את האנשים, ובית הגדול היה שם, ובית הגדול היה שם, מה שלא יהיה. הם הגיעו לשם, הם היו הבנות, הם היו צריכים ללמוד, לצום, לאכול, אני לא יודע מה הם היו צריכים לעשות, להיות נזיר, לשאול נזיר.

הענין של נזיר

כשאחד הוא… יש, למה צריך נזיר? צריך להיות נזיר? אנשים יצאו… כשאחד אומר שהוא נזיר, אנשים אומרים, “אה, נזיר, סתם, סתם משוגע.” נזיר הוא obviously אדם שהוא איכשהו יותר משהו, כן, יש לו כן חטאים, אין לו חטאים, מה ההלכה? Obviously, התפקיד שלו להיות כמו מחוץ לחברה ולהיות צדיק, וזה התפקיד שלו.

ההלכות שיש לנו הן רק כמו השיריים שיריים. זה לא אומר לנו איך להיות נזיר, זה אומר לנו רק שתי הלכות של כשאתה נזיר, מה אתה עושה במקרה כזה וכזה, זו ההלכה. אוקיי, היה נזיר שלא עקב אחר ההלכה, נכון? בגלל זה אומרים את ההלכה. אבל נזיר הוא משהו מעבר להלכות.

הלכות הן רק “תוכניות בנייה”

אגב, זה כמו שבת, זה כמו הכל בתורה מלבד ההלכות. ההלכות הן הזכר בעלמא. זה כאילו אין לך את הבית, יש לך את התוכניות. אתה יודע רק שהמזוזה צריכה להיות שם. אוקיי, מה זו מזוזה? אה, אנחנו יודעים עוד, אנחנו יודעים שהאל״ף צריכה להיות כתובה. אוקיי, מה זו אל״ף? יש לה משמעות מסוימת, יש לה… ואולי את המשמעות לא כולם יודעים, ואולי ברמה מסוימת את המשמעות לא כולם יודעים.

אבל אם יש לך חברה שהיא actually בריאה וזה actually קיים, ואם זו חברה אלוהית, וכל חברה עתיקה הייתה חברה אלוהית, היו טובות יותר וגרועות יותר, אבל כל חברה הייתה סוג של… היו נביאים, היו כהנים, היו נזירים, והתפקיד שלהם היה לעסוק בדברים.

איך שמרו על הסודות

והם שמרו על הכל בסוד טוב מאוד. הם ממש לא אמרו את השמות, את… איך קוראים לשמות של השמות של השמות כבר אמרו, אבל לפי הדרגה, פעם בשבע שנים, כמו שכתוב בגמרא, אמרו איך שם מ״ב נראה. וזה ממש אותיות.

ביקורת על הפירוש של הרמב״ם

והרמב״ם אומר, “אה, יש לזה גם משמעות.” כן, בוודאי. הייתי תופס את הרמב״ם, הייתי אומר שיש לו פירוש רחוק. הרמב״ם אומר, אתה מכיר את הרמב״ם, כן? בפרק ס״ב, ששם בן י״ב אותיות, whatever, “חכם מגלה אחר שבע שנים”. הרמב״ם אומר פשוט, מדובר על כמה אותיות, אני יכול לכתוב את זה על נייר. הכוונה היא למשמעות.

לא, אני מתכוון שבמשך שבע שנים היו צריכים ללמוד עם הרבי, ופעם בשבע שנים הוא אמר את האותיות. אחר כך, אחרי שבע שנים הוא התחיל לומר מה זה אומר. זה היה ממש סוד במובן הזה. כי אחרת, מה שיקרה זה שתקבל קבלה. וקבלה במצב שאין לנו את זה, יש שתיים—

סודות התורה: האידיאל של שמירה ומערכת האריז״ל

שם בן י״ב אותיות — סוד ממשי

הייתי תופס את הרמ״א, הייתי אומר פירוש חזק. הרמ״א אומר, אתה מכיר את הרמ״א, כן, בפרק ס״ב, ששם בן י״ב אותיות מהרבי, החכם מגלה אותו לאחד לשבע שנים. פשוט מדובר על כמה אותיות, אני לא יכול אולי לדבר על ניירות. הכוונה למנהג? לא, אני מתכוון ככה. במשך שבע שנים היו צריכים ללמוד עם הרבי, ופעם בשבע שנים הוא אמר את האותיות. אחר כך, אחרי שבע שנים, הוא התחיל לומר מה זה אומר היום.

זה היה ממש סוד במובן הזה. כי אחרת, מה שיש זה שמקבלים קבלה. קבלה במצב הזה שאין לנו את זה, ומה שבין הבחירות זה להיות משהו, בדיוק כמו שיש יהודים שמתפללים עוד בתפילה, מה שלא יהיה, זו לא העבירה, זו הבלבול, או תערובת של דברים, בוודאי שזה יותר טוב מאשר לא להיות יהודים.

אבל זה עדיין לא האידיאל. האידיאל הוא שזה יישאר סוד. לכן כל היהודים שבוכים שמשיח יבוא ונחזור לשמור על סודות התורה. זה יוכל להיות נורמלי, זה יהיה, בוודאי, שני צדיקים, כמובן, הרבי, אפילו הצדיקים, רק יידעו את סודות התורה, יכול להיות רק אחד מהנסתרות, צריך טבילות שצריך טבילות שבע פעמים בנהר דנור, כדי שיוכלו לשלב, זה לא סתם מי שרוצה יכול ללמוד את זה.

ואבל אז זה יהיה, חזרה לא שומרים את הסודות, שומרים את זה חזרה שמים את הארון שם בפנים עם פרוכת, שיסגור את זה, שיבואו לראות פעם בשנה, עם טבילות, עם רגלים, שיבואו לראות. זה אף פעם לא מוחלט, מוחלט בדברים האלה. וזו הסיבה שאני חושב שלפעמים זה כמו ניתן לשוטים, וממש שוטים, ולפעמים אפילו הם לא היו שוטים, הם נעשו שוטים, כי אם אתה יודע דבר אחד ואתה לא יודע אותו לגמרי, וזה מאוד קשה לדעת אותו לגמרי, כי אין שוטים, אין שוטים, זו מסורת של כל מיני משוגעים כאלה.

העיקרון הגדול של האריז״ל: גילוי הסודות הוא הסתרתם

וכמו, אגב, האריז״ל, למשל, במובן מסוים, האריז״ל אומר את זה ברור, שגילוי הסודות הוא הסתרתם. זו ההצהרה הגדולה של האריז״ל שהוא מבין בקבלה גם. הבעיה היא שהאור גדול מדי, לא שהוא קטן מדי. והתיקון הוא להלביש ולכסות את הכל. זו התיאוריה הגדולה של האריז״ל של הסודות ושל המידות הרעות ושל הכל. זה אחד הדברים הגדולים שלו, אבל אני לא יודע. אחד הדברים הגדולים.

האריז״ל והרמ״ק — מערכת אחת

והאריז״ל אגב אומר, אגב, אתה רואה שאנחנו לומדים את הרמ״ק, אתה רואה שהדברים שהרמ״ק מביא הם אפילו יותר מבולבלים ממנו, נכון? והאריז״ל, אתה רואה, כשאתה אומר מה עושים עם הביקורת, זו הביקורת הפנימית של הקבלה. האריז״ל הוא זה שבא, והרמ״ק בעצם, האריז״ל והרמ״ק הם מערכת אחת, אני לא מסתכל בנפרד. האריז״ל והרמ״ק באים והם אומרים, “תראו, כל המקובלים המוקדמים משוגעים.” הם אומרים כל הדברים הטובים, הרבה מהתולדות שלו באות מהספרים. בוודאי, הם לא סתם מתרפים שקרנים, כל אחד תפס איזה אמת. זה כמו בית ספר אסור, לא לומר בבית המדרש את האמת, בוודאי. אבל מה שהוא אומר זה שאתם אנשים לא משולבים, אין לכם מערכת שאתם יכולים ללמד, אתה לא יכול ללמד.

פרויקט החיים של האריז״ל: לא לגלות, אלא להסתיר

האריז״ל אומר, “אני הולך לעשות מערכת.” הוא בעצם הולך להסתיר, כך שאתה יכול להיות מקובל בלי להיות מקובל. זו ממש התכלית. כי צריכה להיות דרך, ואז לאט לאט, תיאורטית, צריך להיות רבי, כמו האריז״ל או רבי חסידי, שיעבור actually ממש עם אנשים דרך התהליך. פרויקט החיים של האריז״ל הוא לא לגלות סודות, זה להסתיר אותם. הוא עושה מערכת שלמה שמסתדרת, לשלב. הוא אומר, “אוקיי, זו הכוונה של שבת, זו של יום טוב.” המקובלים המוקדמים, אף אחד מהם לא אומר את ההבדל בין שבת ליום טוב. אפילו הלכתית, כשבא שבת, “אור פנימי, אור מקיף,” מה ההבדל בדיוק? אה, אה, אה… או שאין להם מילים, אבל שיש מילים טובות בעצמו אומר שעכשיו אתה יכול להיות בית ספר. עכשיו אתה יכול לעשות כולל כמו שצריך, לומדים קבלה. וכמובן, רוב האנשים לא יעשו עם זה כלום, אבל אפילו האנשים, אז הם לא ראויים לזה, אבל זה כמו לבנות בית המקדש. בית המקדש גם לא היה לכל אדם.

בית המקדש כמודל למיסתרין

אגב, הדימוי של בית המקדש, לאפלטון היה את זה גם. לכולם היה הדימוי של מיסתרין גדולים. אני מתכוון ש, שוב, כנראה בבית המקדש היו לנו קצת מבנים אחרים, היו לנו סודות טובים יותר. אבל היה להם הרעיון של מיסתרין ודתות מיסתרין, וזה היה סביב אותה דת כמו כולם. רק שהאל או השם לא מחכה לכולם. אתה יכול לבוא לעמוד בחוץ, הכהן יצא אליך, אתה תיתן לו פרוטה, הוא יכניס את הדבר שלך. אתה רוצה להיכנס? אתה רוצה להבין משהו? הסתובב שבע פעמים הקפות, וטבול ארבעים פעמים במקווה, ואמור כך וכך, ולמד כך וכך, והיה אדם, יגידו לך.

המקובלים בונים בית מקדש בתורה

המקובלים, מאז שאין להם בית מקדש, הם לא יכולים לבנות בית מקדש מעשית, בונים הם את בית המקדש בזה. למשל, אתה יודע מה זה עשר ספירות? זה השער של בית המקדש. כל אחד יכול לבוא לשער, אפשר לומר את המילים. זה כמו לבוא לשער. עכשיו אתה רוצה להיכנס? אה, זה כבר אחר… שוב, אין לנו באמת, אני חושב כמו באיזה, כמו באידיאל שלהם, כמו בבית המדרש המדומיין של האריז״ל, שהיה לו בית מדרש אמיתי, אגב, היה לו כולל לאריז״ל. הוא שילם גם לאברכי הכולל. אחד שילם, או הוא עצמו, אני לא זוכר, או איך רק, או, איך רק, או, איך רק, אתה רוצה לקרוא, או, ו, או, או, או, כן, הרבה אנשים באים סתם ללמוד, ואפילו קצת קבלה גם, לא עומד. והמעטים, יש להם את… אני כבר הולך, אני אגיד דברים כאלה.

הפתרון: מערכת נכונה שמסתדרת

במובן הזה, אתה יכול לראות שהמקובלים עצמם מתארגנים מחדש, ורוב החברים משוגעים, והפתרון יהיה להיות מערכת אמיתית שמפותחת, וזה מסתדר עם רוב, עם הנגלה, וזה מסתדר עם הלכות, צריך להסתדר קצת עם החיים, עם חיים נורמליים. וזה עוד הפוך ממה שהם לא הבינו שזו האמת, זה הקושי של ההבנה שזה קשה מאוד, וזה בגלל והפירות שיש הם קשים מאוד, וזה בגלל צד מוסתר.

הטענה נגד מגלי סודות

גם טוענים, תמיד, אומרים הם, חוץ מכבר אמא, מועסקים, הם אנשים כאלה מצחיקים שאומרים סודות. רוב האנשים, אפילו אלה שיודעים הם לא אומרים. כלל וחומר, אלה שלא יודעים, הם כן מועסקים. זה כמו, אני קורא את כל הדברים המצחיקים, ואז אנחנו שיכורים שוכבים, פרנק יכול לחשוב אותו ברצינות בסופו של דבר. צריך להבין, הוא ראה את השכינה עצמה, צריך לא לקחת אותו ברצינות. למה? מי אתה? זה עוד אברך כולל. בוא תשמע יותר. המלאך מיכאל נתן לי את זה. הקידוש היה אמינות. הוא כן. עכשיו, אולי במקום אחר הוא כן. אבל בצד, הוא עובד בסדר. אבל הוא צריך את זה. הוא צריך לתת לעצמו מרחב להיות מה שהוא.

ר׳ אשר׳לה — דוגמה של מקובל אמיתי

איך הוא עושה את זה? אומר הוא, אחר כך רואה הוא, הוא אומר שטויות. כן, כי הוא לא ידע הכל עדיין. ורק הוא מקובל אמיתי. אני רואה את ר׳ אשר׳לה בדיוק כך. הוא כתב כמה גרסאות על הספר שלו. קודם הוא כתב פירוש על עץ חיים, פנים מאירות ופנים מסבירות. והוא אמר, והוא אמר, “אני לא לומד את אותו ספר. אני לא אדבר מה אני לומד. אני לומד את הספר הבא. אני לא אלמד מאחד מהצדדים, כי אם כך המערכת שלי לא שלמה. ידעתי שני דברים, לא ידעתי את הדבר השלישי. אני חייב להיות מאוד בסיסי.”

ללמוד זה קשה — ציפיות משוגעות

זה חוזר למה שדיברנו. ללמוד זה מאוד קשה, וזה לוקח כל כך הרבה זמן. ויש לנו את זה, גדלנו, גם הדתיים וגם… יש לנו ציפיות כל כך משוגעות מאנשים.

ה״טעויות” של הזוהר

לומדים זוהר, רואים שהזוהר עשה שבע עשרה טעויות, הוא אומר שבע עשרה משניות הפוך. אוקיי, יודע אתה מה? אתה תכתוב ספר. וזכור, לא היה לו אוצר החכמה עם ביילון לבדוק כל משנה שכותבים, נכון? הכל היה מזיכרון. הכל. אפשר לבדוק פסוק, אבל… נכון? יודע אתה מה? תכתוב אתה בלי לעשות טעות בשבע עשרה הנחות. הוא היה תלמיד חכם, הוא יודע אלפי הלכות, כמה הלכות הוא אמר הפוך ממה שכתוב.

אתה זוכר? אני אשאל אותך עכשיו כמה אנשים זוכרים איזה היא חלה על דבר מצוה ואיזה לא, נדר או שבועה. זוכר? הזוהר עשה טעות בזה. הוא כתב בטעות את ההיפך. אני לא זוכר, אפילו את זה אני אומר כנראה גם הפוך. משהו כזה, יש הבדל. רוב האנשים לא זוכרים את זה. אפילו הרב של הדור לא זכר את זה. ר׳ חיים קנייבסקי היה זוכר, אבל… אני עצמי לא זכרתי את זה תמיד. זה קשה לזכור. אולי הוא לא זכר את זה תמיד. זה נורמלי.

הפסוקים של הרמב״ם

יש לנו ספקות כל כך משוגעים. הוא אומר, “אתה רואה שהוא היה עם הארץ. אתה רואה שהוא תלמיד חכם שזכר.” אה, הוא ציטט חבילה של פסוקים לא נכון. אוקיי, אתה אומר פסוקים, אתה יכול לצטט הכל מבחוץ נכון? אתה זוכר שכתוב שם הוי״ה, אבל שם אלוקים הוא בפסוק. איי, עשיתי דרשה שלמה. אוקיי, אומר אני אופס, עשיתי טעות, לא כתוב שם שם הוי״ה. מה אני אעשה?

אני מתכוון שהאנשים שלנו… רוח הקודש, יודע אתה, הכל. לא, כאילו אם זה תנא, אם תנאים עושים טעויות בפסוקים… אבל כן, אמרנו שהם לא עשו שום טעויות.

אוקיי, אני אומר לך… אני מתכוון שהם לא עשו שום טעויות.

מה הציטוט? תנאים? אה, כן, אוקיי. שכחתי שאנשים חושבים שהזוהר נכתב על ידי תנאים. אבל הנקודה שלי היא ש… הרמב״ם מצטט אלפי פסוקים, וכמעט, אני שוכח, יש אחוז אחד חישב, כמעט כל פסוק שני שהוא מצטט, מצטט הוא עם טעות. היה אחד כותב שהמעלה של הרמב״ם היא שתמיד התוכן הוא צודק. הוא לא מביא את הפסוק הפוך מהנושא, הוא מביא שכתוב ע׳ או א׳, או שהמילה היא בסדר הלא נכון, או מה שלא יהיה. אפילו הגמרא מצטטת פסוקים לא נכון, האמת היא.

אני מתכוון, אוקיי, זה ציטוטים, זה דבר פשוט שקל לבדוק. אבל אתה מדבר על המושגים, הוא כל שכן.

רוב המקובלים ידעו חצי דברים

זה בטוח שרוב המקובלים ידעו דברים אלה למחצה

זה בטוח שרוב המקובלים ידעו דברים אלה למחצה, הם לא ידעו איך לסיים את הסברא שהייתה להם. ואם אתה קורא ספרים אחרים, אני חושב שאם אתה קורא כמו פילוסופיות שונות ודברים שעיבדו מחשבות כאלה יותר עד הסוף, אתה מקבל תמונה טובה יותר של העולם מאשר המקובלים, חלקם, בגלל זה. מה רע בזה שגוי היה לו רעיון כזה וזה מעובד יותר טוב? זה לא סתירה לומר על פי קבלה זה לא כך. המקובל פשוט לא היה לו את הצעד הבא.

ספרים חסידיים — מעמיקים אבל לא עקביים

הבעל שם טוב, רוב הספרים החסידיים, הם מלאים בזה. הם אנשים מאוד מעמיקים, אבל אף אחד מהם, או כמעט אף אחד מהם, לא טוב בלהיות עקבי ו… הוא אומר שזו מעלה, כי מה שהוא אומר הוא התכוון, ולא סתם חזר על תורות של אחרים. ואומרים יותר יפה, אדם באמת גדול, נגיד מישהו מדהים, נגיד מישהו כמו הרמב״ם, או נגיד מישהו כמו הרמ״ק, מה שלא יהיה. אני מתכוון, ברמה הזו, אומר האריז״ל, מישהו שנמצא ברמה ההיא, מבריק ומושרה והכל, היה מסוגל לשלב עם הכל. זה לא… אפשר ליישב למה יש שם עשר או שלוש עשרה בדיוק, והכל היה מסתדר. מה שאתה אומר שזה דוחק, כן, אבל זה דוחק שכבר לא מגרד, כבר לא מציק. זה כבר שם, בקיצור, זה כבר אחרי… לא, לא, לא. אני אכן אלמד מה שהרמ״ק אומר בעצמו על החלק הזה.

חזרה לקיצור של הרמ״ק

בואו נחזור לקיצור שלו. בקיצור, הוא מצטט את הקיצור בלשון זו, שבקיצור יש אכן את השלושה. בקיצור,

תירוץ הרמ״ק על הקושיא של שלוש עשרה ספירות: השרשים אינם ספירות

הסבר הרמ״ק: שלושת השרשים אינם ספירות

מגיה:

אפשר ליישב למה יש שם עשר או שלוש עשרה בדיוק, הכל היה מסתדר. מה שאתה אומר שזה דוחק. כן, אבל הדוחק שלו הוא, הוא כבר לא מגרד, הוא כבר לא מציק. זה כבר שם, בקיצור, זה כבר אחרי לא. אני צריך ללמוד מה שהרמ״ק אומר הרבה על החלק הזה. בואו נאמר מה שמצטט זה קיצור. בקיצור, הוא מצטט בקיצור את הלשון, שבקיצור יש אכן את השלושה. בקיצור, סך הכל הוא שהספירה היא הספירה. הוא כתב סרטון שלם על הספירה שיש שלוש עשרה ספירות. אני לא קראתי את זה, אני לא ראיתי את זה. כן, כן. שיטת העיון, מה שלא יהיה זה נקרא, שבעצם מוציא ממש שלוש עשרה ספירות, כמעט רשמי. הרמ״ק צודק שהפירוד המדויק, נניח שזה עושה חילוק בין ה, נניח משהו זה גם בעיה שיש עשר ספירות. הוא יודע גם שיש עשר ספירות, נכון? אז זה עדיין כמו הפירות, והפירות זה צודק.

אומר הרמ״ק, צריך לומר:

> אין כוונת הרבים ואומרים שלושה ראשים שיציבתם הם שלושה ספירות.

אם זה מה שהוא התכוון, הוא היה צריך לומר, אין בעיה. שבספר יצירה אין הלכה. אין הלכה כספר יצירה, וזה אמת שיש שלוש עשרה ספירות. זה מה שהוא לא אומר. אתה רואה שהוא… לא רק זה, הגנות חששו לשון לדחותי. הוא אפילו לא מנסה לומר… ספר יצירה הוא לאו דווקא. הוא עושה ברור חילוק שיש עשר ספירות. חוץ מזה יש שלוש עשרה דקות. חוץ מזה יש את שלושת השרשים. הוא אכן עושה הבדל בלשון שלו בין הדברים האלה.

אז איך, כנראה שהוא מודה שאין השלושה נעלמות ספירות עד שנאמר שם י״ג, שאין הם אלוקות נעלמות מציאות ממציאות תחת הספירות, כי משה רבינו אשר רבינו פון שרי תחתות.

התיאוריה הבסיסית: שרשים הם הפוטנציאל של האין סוף

בסיסית, התיאוריה הבסיסית בשורה אחת על שרי תחתות היא, ששלושת השרשים, וזה ברור כי הם שלושה ורק עשרה, אבל זו שאלה טובה, שלושת השרשים הם הפוטנציאל, אבל המילה פוטנציאל היא מסובכת, אבל אתה יכול לקרוא פוטנציאל שלא בדיוק, הפוטנציאל של האין סוף ליצור ספירות. אז, במילים אחרות, כל דבר לפני שהוא קיים, והספירות עצמן אפשר לראות שזה יחסי לדבר הבא. אבל כל דבר לפני שהוא קיים, היה לו כוח. המילה כוח היא אגב מדברת על פוטנציאל. אף על פי שאריסטוטליאניזם אומר שכוח פירושו פוטנציאל, אבל על פי קבלה כוח לא פירושו פוטנציאל. כי פוטנציאל הוא בעיה, פוטנציאל פירושו שיש חסרון, יש שינוי. בכל מקרה, אבל הכוח, היכולת, היכולת, היכולת, הכוח ברמה לפני, באין סוף, ליצור ספירות, אפשר לראות שהספירות באין סוף.

אז התיאוריה של הרמ״ק היא שההתחצבות, השרשים שמדברים עליהם, אינם ספירות. כל העניין הוא שהם לא ספירות. הם בעצם מה שמחבר את הספירות לאין סוף. זו התיאוריה של הרמ״ק, מכיוון שאומרים שיש ספירות, בסדר, הספירות הן לא אלוקים, אז איך אתה אומר שזה אלוקים? התירוץ הוא שאלוקים יכול היה לעשות את הספירות. אז, ויש עשר ספירות. הרמ״ק טוען שהשרשים באמת מדברים על זה. והספירות שבאין סוף, ולא הספירות שאנחנו מדברים עליהם, כי הם עדיין לא דברים עכשיו, הם עדיין הכוח של האין סוף. אגב, הם הכוח של הכל באין סוף, רק כל הספירות, כשמדברים ספירות, זה הכוח של האין סוף להיות ספירות. ואז כשהם מתגלים שזה מה שמחבר את הספירות לאין סוף, זה השלם, זה מה שעושה את זה אפשרי לומר שהספירות הן אלוהיות.

אממ, בקיצור, ממילא הם בטוח לא ספירות. אומר הרמ״ק, בדיוק כמו שלנו אין בעיה, לכל אחד יש בעיה, אני אומר שם שאתה כבר מבין, והוא הולך להסביר זאת למעשה בפירוש שם בשער הביאור, שיש עשר ספירות באצילות לא אומר שיש עוד עשר ספירות, כי זה דבר אחר. כל העניין של השרשים הוא שהם לא ספירות.

> הן מציאות נעלמות הן מקורות נעלמות, ומשנגלות הן צל לעליונות.

ואם אתה רואה גם, במילים אחרות, זה רק עשר ספירות, יש דברים לפני הספירות, אלה יותר נעלמים מהספירות, ובמילים אחרות, יותר רחוק, יותר מאוחד, יותר היבטים דתיים, או הקיומים ברמה לפני זה, כמו היצר הרע. יש אחר כך עוד דברים שהם רק צללים של הספירות. לא נעשים כל הספירות, מה שזה כל העניין, שעשר הספירות, הבריאה או היצירה, העשייה, אינם עשר ספירות, הם צללים, צללים. יוצא שיש רק את עשר הספירות, והשלושה הם מקורות, כמו שהוא הולך להסביר בשער ההתחלכות את העניין האמיתי של המקורות, של מקורות הספירות, מה שהם מתכוונים. כי צריך להיות את החלק שיש מקורות שבאין סוף, זו הנקודה.

החילוק בין השרשים לספירות: משל של אבא ובן

אז, רק המילה, יוצא כאילו אם אתה רוצה דווקא לספור את המקור עם ה… ביחד להיות דרוש חדש, הדרוש של האריז״ל מעץ חיים, יוצא ככה, שכשאומרים עשר ספירות, העניין העיקרי של עשר ספירות הוא הרמה שאפשר לדבר עליה, אבל זה עדיין מאוד מחובר, זה כמו הגילוי הראשון של האין סוף, שכבר משהו נפרד אבל לא נפרד, אבל עדיין מוגדר מספיק שזה כמו שמות נבדלים, אפשר לדבר על כל אחד בנפרד, זה הגיוני. זה מה שקוראים עשר ספירות, זה באמת רק העשר. בסדר, למה קוראים לזה עשר, הוא לא הסביר, אבל מה שלומדים שיש לפני זה, זה בדיוק כשלא מדברים על זה, כי לא אומרים שזה ספירות, אומרים שזה שורש הספירות. אז עכשיו, היכולת או הכוח, האפשרות, של האין סוף ליצור ספירות, אז יש לזה משהו לעשות עם ספירות. זו לא האפשרות של האין סוף ליצור באגים, זה היה משהו אחר. זו האפשרות של האין סוף ליצור ספירות, וזה יהיה יותר ויותר ברור.

תלמיד:

לא, הספירות זה לגמרי כבר רמה מעבר לדעת, רמה כלפי. כן כן, אנחנו באגים. אמת, אמת, אמת. אני רק אומר, אנחנו מדברים רק ברמה אחת. כן, זה מוסבר. האחד… אפשר לשאול את השניים. מי עשה את השלושה? נו, אני לא עשיתי את השלושה. מה שאתה הולך לומר, כל דבר שאתה מדבר עליו, אתה הולך לדבר על משהו שהיה מדבר על משהו שהיה, משהו שהיה היה לו קיום בעצם. סליחה, משהו שהיה היה בחסידות הבן במוח האב. לפני שהאבא, יש בן והוא באבא. הוא אמר בדוגמה שלך, הוא עדיין לגמרי אבא, אי אפשר להסתכל במוח של האבא ולראות בן קטן. זה רק הכוח של האב ליצור את הבן.

מגיה:

אבל אני אומר, אני אומר שהספירות… שוב, אולי אני טועה, אבל אני אומר שהספירות הן לא משהו… כי אנשים… ספירות הן משהו נוסף. לא, זו הדרך שאלוקים… נכון, אבל זה… אבל זה גם מה שאתה אומר. אבל אני מדבר על ההבנה של הרמ״ק שהספירות הן שלב אחרי זה. מה שהוא קורא ספירות, זה נכון, אפשר אחד יכול לומר שהספירות הן עצמות, לכן אנחנו קוראים להן… אבל אז הספירות יהיו ממש אלוקים ואנחנו אפילו לא נדבר עליהן.

החילוק בין כוח, תוכנית ומעשה

כשאתה אומר את זה, אתה יכול לקרוא לספירות משהו כמו, תלוי איך אתה מבין את זה, אבל משהו כמו… למשל, בדוגמה שלי, אני לא אומר שזה בדיוק ככה, אני רק אומר שתבין את החילוק. אתה יכול לומר שאבא, אבא בשרי, יש לו ילדים בתוכו, כי הוא לגמרי אבא, אני לא מדבר… אבל אתה יכול לומר שהאבא עשה תוכנית להיות ילדים. עכשיו, התוכנית הזו, הוא מסוגל לעשות את התוכנית הזו. למה התוכנית הזו היא הוא? רק בגלל שיש לו את היכולת ליצור את התוכנית ואז ליצור דרך התוכנית את הילדים. אבל התוכנית נפרדת מהכוח של עצמו.

תלמיד:

נכון, אבל אני רק רוצה לומר שהרצון הוא דבר ש…

מגיה:

בדיוק, אבל הרמ״ק מסביר שהרצון אינו חלק ממנו.

תלמיד:

אבל הוא גם עושה תוכנית.

מגיה:

נכון, לא, לא, זה… זה יהיה ה…

תלמיד:

והרצון הוא…

מגיה:

אני אומר, בואו נגיד שאנחנו מדברים על היכולת עכשיו, לא רצון.

תלמיד:

כן, כן, זה אמת, אבל…

מגיה:

אבל רגע, אבל… אני אומר לך… אין בעיה, שלא נתבלבל. עכשיו מדברים עוד על שתי רמות. אם אתה רוצה לקרוא לספירות תוכנית, תוכנית היא לא הוא. הכוח… יש כוח שלו להיות תוכנית. שוב, אני לא נכנס לפרטים, אם אתה רוצה, בתוך שני הדברים האלה. אם אתה רוצה, עכשיו אני לא נכנס לרצון, אני אומר כוח. רצון היא מילה מסובכת שאני רוצה כבר להפסיק להשתמש. אבל, אממ, לפחות… מה שלא יהיה, זה שיחה אחרת. אבל הכוח… המילה כוח היא מילה טובה. לא לשיחה של הרמ״ק, כי הרמב״ם לא היה שמח עם המילה כוח, אבל לא מתכוונים למה שהרמב״ם היה מתכוון, זה בסדר. אני לא אומר… אין לי עכשיו חשק ל… אבל העניין הוא, הכוח לעשות תוכנית הוא לא אותו דבר כמו התוכנית. זו הנקודה שלי.

ספירות, אני חושב בדרך כלל כשמדברים על ספירות… יש אנשים שמדברים על ספירות כמוקדם מזה, אבל אני אומר בהבנת הרמ״ק, הספירות הן בדרך כלל יותר משהו כזה כמו… כעין, אני לא יודע, נגיד ככה כמו התוכנית. אז התוכנית היא לא אתה. אתה עדיין יכול לומר שזה עדיין שוכן בתוכך, זה עדיין חלק ממך, אבל זה לא דבר חיצוני. זה עדיין לא קיים.

לפני הילדים, הילדים יהיו כשאתה תלך ותעשה בפועל. אבל זה כבר… זה כבר כאילו…

אני יכול לדבר, למשל, אני יכול לדבר על חלקים. זה הדבר החשוב, נכון? אני יכול לדבר יותר על חלקים בצורה יותר רצינית, נכון? אני יכול לומר שהתוכנית כבר יש, אני עושה את הראש של הבן, לא קודם, אבל יש חלקים שונים. לתוכנית כבר יש חלקים, וזה כתוב בצורה מציאותית מסוימת. לכוח אין שום חלקים. זה פשוט… אם אנחנו מדברים על חלקים, זה על שם עתיד, לא על שם עצמו. אין שום חלקים בכוח להיות את עשר הספירות או לעשות את עשר הספירות.

אנחנו מדברים על שלוש, שאנחנו אומרים שזה אחד, מה שלא יהיה. אבל יש פחות תחושה של חלקים. תוכנית היא דבר שכבר מפורט, יש לה כבר את כל הפרטים, יש לה כבר את כל הדברים, יש לה כבר חלקים ממך, אבל זה לא אתה. יש הבדל ברמות. כן, אנחנו יכולים לחלק הרבה רמות. זו הסיבה שאנשים מסיימים עם חמש מאות מיליון רמות. אבל זה לא העניין לומר שמות, העניין הוא להבין על מה אנחנו חושבים.

שלושת השרשים: אולי שלושה היבטים של הכוח

מה שרציתי לומר הוא, שבמבנה של שלושה, כשתדבר על שלושה שרשים, שאנחנו קוראים להם שמות, ע״ב, ס״ג, מ״ה, ב״ן, מה שלא יהיה, אנחנו מדברים על הכוח של האחד ל… אולי השלושה, כמו שאתה אומר, אולי שלושת השרשים הם שלוש דרכים של חשיבה, כמו הרצון, התכנון, או היכולת היכולת, אני לא יודע.

כן, כן, יש מבנים שונים. אולי השלושה הם דרך מסוימת של חשיבה, שלוש דרכים של חשיבה על הכוח, או משהו כזה, או שלושה היבטים שלו. אני לא יודע, אני יכול לחשוב תורות, אבל אני לא יודע מבחוץ מה לומר.

ואז, אתה צריך כבר לבוא? מי שם? הלו שירה? שש אני אהיה מוכן, בסדר? אני מסיים עם עשר הספירות.

סיכום: התשובה על הקושיא

ואז, מה שרציתי לומר הוא, יוצא ככה, שאנחנו חוזרים לתשובה על הקושיא שהרי כתוב שלוש ספירות.

התירוץ על הקושיא: שלוש עשרה מדות של רחמים מול עשר ספירות

היסוד של התירוץ: עשר ספירות ושלושה שרשים

כנראה… אז כנראה השלושה היא דרך ישירה של חשיבה על… שלוש דרכים של חשיבה על הכוח, משהו כזה, אבל שלושת ההיבטים שלו. אני צריך כבר לבוא? מה זה? אני מסיים עם עשר הספירות. ואז, מה שהייתי רוצה לומר הוא, אז חוזרים לתשובות על השאלה שהרי כתוב שלוש עשרה מדות ועשר ספירות, נכון?

אז חוזרים לתשובה היא, בוודאי יש רק עשר ספירות, על מה שיהיה רק עשר נבראים על דברים נצחיים, רק עשר. אה, יש שלוש, יש עוד שלוש, כן, יש עוד שלוש דברים נסתרים. נגיד השם ה׳ אה, שעומד ב… מה שאתה עושה הגיון? אני שם שמות על אלוקים, רחמים זה כבר דברים שהוא עושה. נגיד, אה, אני עושה את זה, זה אתה יכול לחשוב. אגב, פשט השם ה׳ הוא לא… מה שלא יהיה, אני לא יודע.

ככה הייתי חושב על זה. זה ה… השלושה לפני זה, ועשר זה הפעולה. עכשיו, מתי קוראים לזה אם כך, למה סופרים? למה כשהחכמים מדברים על שלוש עשרה ולא על עשר הרבה פעמים? למה הם מדברים על שלוש עשרה?

למה חז״ל מדברים דווקא על שלוש עשרה?

התירוץ הוא, כשאנחנו מדברים על שלוש עשרה, אנחנו בדיוק רוצים להראות את הקשר של המקור והביטוי שלו. מה שאתה רואה בעולם הוא עשר, לפני זה, כמדע, כמדע צריך לדבר על עשר, כי אי אפשר לדבר על עשר ושלוש וארבע בבת אחת, על עשר עולמות אחרים. אם אתה מדבר על דברים שכבר קיימים, יש רק עשר. אם אתה מדבר על דברים שהולכים להתקיים, אין עשר, יש רק שלוש. זו מושג אחר.

אבינו אב הרחמן, נכון? אתה אבא, הייתי אצלך, ועכשיו אני לא אצלך. אבל בבקשה, זכור שהייתי אצלך, לא רק אצלך, עם תוכנית, אצלך, בעצמותך, אצלך, והיכולת שלך להיות אותי, להפוך לי. אז, זו הסיבה שרחמים הוא דווקא כשאנחנו חושבים על המקור, ואנחנו סופרים י״ג מדות של רחמים, כי אי אפשר, במדע צריך לומר עשר ולא אחת עשרה, או מדע או הכל. אבל מתפילה צריך להוסיף עוד שלוש, כי העניין של י״ג מדות או העניין של י״ג מדות הוא דווקא כשאנחנו מחברים את המקור והתוצאה, כשאנחנו סופרים אותם בסדרה אחת כביכול. ואף על פי שזה כפול, יוצא שזה שלוש פלוס עשר, זה אותו דבר פעמיים, אבל זה מה שאני רוצה לעשות.

שיטת האריז״ל על שלוש עשרה

האריז״ל אומר שהוא מדבר הרבה פעמים על שלוש עשרה, ויש לו דרך לומר זאת שבכל עולם יש את השורש של העולם הקודם, יש את השלושה, והוא אומר את אותו הדבר לגבי מלכות. והאריז״ל אומר בפירוש, יש לו תורות שונות, בכל פעם שיש לנו עשר ספירות, ואז המלכות שבעולם העליון יש בה שלושה שרשים לעולם, או כעולה, יש לו דרכים שונות לתאר זאת. זו דרך אחת לומר זאת. המלכות דאצילות היא הכתר, היא שורש השרשים לשרשים לעולם הבא. אז נה״י, הרגל היה מנה״י, קודם כל זמן תגאו המלכות. הנה״י היצירה היא השורש ל… חב״ד אני הייתי נו העשייה, ולכן האריז״ל אומר שהכוונה של עליות התפילה היא מעשר העולם העשייה, כי אנו מחשיבים כאילו יש עשר של עולם העשייה ועוד שלוש מעולם העשייה.

יישום בתפילה

זו הסיבה שבשעת התפילה יש הרבה שלוש עשרה, כמו ממש לפני הודו אומרים שלשה עשרה מדות התורה נדרשת. הכוונה של האריז״ל היא שהראשונה, כאילו שלוש עשרה המדות, היא עולם העשייה, השלוש התחתונות של עולם העשייה, ביחד עם עולם העשייה. אלו נמצאות ביששכר, יש לנו שלוש עשרה מדות שם, ואז על בית שמונה עשרה יש שלוש עשרה עם הברכות, מה שיש שם?

שאלה: הוא מוצא שלוש עשרה בכל רמה של התפילה?

תשובה: לא, יש יותר, יש שש עשרה, אני זוכר, לא שלוש עשרה, שבע עשרה, יש יותר. בשמונה עשרה יש את הברכות האמצעיות שהיו, וכל התפילה אצלו הולכת הולכת הולכת להתחבר לא עם הענפים, כמו שקורים לזה, המקור והתוצאה. אז זה נעשה שלוש עשרה.

הכוונות של הבו, מה שזה לא יהיה, קבלת שבת היא “הבו לה׳ בני אלים”. “הבו” הוא בגימטריא שלוש עשרה. אומרים אותו שלוש פעמים, ושם עולים שלושה עולמות, והרביעי הוא “השתחוו לה׳ בהדרת קדש”, שהוא אצילות. ואז אנו מוציאים את שבעת הפרטים, שעושים שבעה פסוקים וכן הלאה. בקיצור, טכנית יש לו דרך לתאר לנו, אבל כן, אבל השלוש עשרה קיימת. “הבו גדולה לאלקינו”. בקיצור, זה הפשט שלי. אני לא יודע את הפשט שלי, אני לא יודע איך הוא הפשט.

ואז הוא ממשיך להמשיך על זה וכן הלאה. אה, הוא מביא את השיטה שיש מהלך אחר באמת שאומר שכל השלוש עשרה נמצאות בכתר, והוא מביא זאת גם מתפילת רבי נחוניא בן הקנה. בקיצור. עד כאן פרק ז׳, חלק א׳.

ההקשר הרחב יותר: החשיבות של פרדס רמונים

אני מרגיש שחשוב לקבל את ההקשר, כי לומדים כתבי האריז״ל, אחר כך אומרים, “אה, אפשר לעשות שלוש עשרה, בסדר, אפשר לעשות ארבע עשרה, אפשר לעשות שבע, אפשר לעשות מה שרוצים.” אני בטוח שהאריז״ל ידע את פרדס והוא חשב על זה. אז זה יסודי, ולא רק היה, “ומה עושה שלוש עשרה? אה, כי אני צריך שהרמז יסתדר ככה.” לא, זו הנקודה בזה.

שיטת הרמב״ן: ארבע עשרה

הרמב״ן שם זאת על מספר ארבע עשרה, כן. ולפי השיטה שלו, מה זה שיש ארבע עשרה עולמות? על פי הרמב״ן, יש עשרה עולמות. יש לי שם עוד במילה, יש ארבע עשרה עולמות. יש עשרה עולמות, פלוס היסודות. אז ההללות היא בחינת י״ד, והוא הראה שאפילו היד החזקה הולכת על הסדר, והוא אמר שארבעת האחרונים הם בעולם העשייה, מהעולם שלנו. והזוהר רבי, הזוהר רבי משם תורה, ארבעת השנים האחרונות הם זקני קנים שוטרים, המאה אחוז גשמיות, זה רק, מה שזה לא יהיה, זה שתיקה בערך, אבל זה רק 13, זה 14, זה 13 עם כולל בקיצור, זה אני יכול גם.

יש לי שלוש עשרה, אני רוצה את זה קר. עיקרי בקריית שבועל. אני לא רוצה להיכנס לזה. אה, זה העיקרי. נו, זה העיקרי הרביעי. העיקרי הרביעי הוא מנט, צריך להיות מנט שם בצורה מסוימת. הופכים תגים במספר 4, ומחכים למספרים. כן, בסדר.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.