סיכום השיעור 📋
סיכום הלכות שביתת יום טוב, פרק ג׳
הקדמה כללית לפרק
פרק ג׳ עוסק בגזירות נוספות דרבנן המגבילות כיצד עושים מלאכת אוכל נפש ביום טוב. בפרק א׳ למדנו את יסודות אוכל נפש — מה מותר לעשות ביום טוב. פרק ג׳ נכנס לגזירות הנובעות מסיבות שונות: (1) ניתן היה לעשות זאת ערב יום טוב, (2) זו טרחה גדולה, (3) יכול להביא למכשול. אפילו בתוך מלאכות המותרות בעצם לאוכל נפש, אסרו חכמים אופנים מסוימים.
—
הלכה א — שחיטה ביום טוב וכיסוי הדם
הרמב״ם: מי שהיה לו עפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו — הרי זה שוחט חיה ועוף וכסה דמו. אבל אם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי — לא ישחוט. ואם עבר ושחט — לא יכסה דמו עד לערב.
פשט: מותר לשחוט חיה ועוף ביום טוב (שכן שחיטה היא אוכל נפש), אך רק כאשר יש כבר עפר מוכן או אפר לכיסוי הדם. אם אין — אסור לשחוט כלל. ואם עבר ושחט — אסור לכסות עד לאחר יום טוב.
חידושים והסברות:
1. גזירה חדשה, לא רק חוסר היתר: זו אינה רק שלא התירו עפר מוקצה — זו גזירה חדשה דרבנן שאסור לשחוט כלל ללא עפר מוכן. הטעם: כאשר שוחטים ללא עפר מוכן, יבוטל מצוות כיסוי הדם, לכן אסרו חכמים את השחיטה עצמה.
2. אוכל נפש אינו מתיר מוקצה: היה מקום לחשוב: מאחר שהתורה התירה שחיטה (דאורייתא), יתיר זה גם מוקצה (דרבנן) — אך לא, לעולם אוכל נפש אינו מתיר מוקצה.
3. מצוות כיסוי הדם גם אינה דוחה מוקצה: היה מקום לטעון שמצוות כיסוי הדם תדחה את איסור מוקצה — אך גם זה נדחה.
—
הלכה בנוגע לקוי (ספק חיה ספק בהמה)
הרמב״ם: בריאה שהיא ספק חיה ספק בהמה (קוי) — אין שוחטין אותה ביום טוב. ואם שחט — לא יכסה דמו עד לערב — אפילו אם יש עפר מוכן.
פשט: קוי, שהוא ספק חיה ספק בהמה, אסור לשחוט ביום טוב. אפילו עם עפר מוכן אסור לכסות.
חידושים והסברות:
1. גזירה חדשה ומיוחדת בקוי — מראית עין: בחיה ועוף רגילים, אם יש עפר מוכן מותר לשחוט ולכסות. אך בקוי יש גזירה חדשה שאפילו עם עפר מוכן אסור. הטעם: שמא יאמר הרואה — אדם יראה שמכסים את הדם ביום טוב, ויסיק שזה ודאי חיה. מאחר שהוא יודע שביום טוב אין עושים דברים סתם, אלא מה שחייבים — אם מכסים את הדם, בוודאי זו חיה.
2. הנפקא מינה — חלב: ההבדל בין חיה לבהמה הוא: חלב בהמה אסור, חלב חיה מותר. קוי, שהוא ספק, צריך להחמיר לשני הצדדים — הן כיסוי הדם (כחיה) והן איסור חלב (כבהמה). אם אנשים יחשבו שזו ודאי חיה, יאכלו את החלב — שאולי אסור (שמא זו בהמה). לכן אסרו חכמים לכסות ביום טוב כלל, כדי שלא יבואו למכשול.
3. [דיגרסיה: דין חלב — שייכות להלכות חלב]: דין הקוי הוא גם דין בהלכות חלב, לא רק הלכות יום טוב.
—
הלכה בנוגע לשחט חיה/עוף מערב יום טוב
הרמב״ם: השוחט חיה ועוף מערב יום טוב — לא יכסה דמן ביום טוב.
פשט: אם שחט ערב יום טוב ולא כיסה את הדם, אסור לכסות ביום טוב.
חידושים:
1. טעם — טרחה שאפשר לעשות מערב יום טוב: זה אסור כי יכול היה לכסות ערב יום טוב. זו טרחה שאינה נחוצה ביום טוב.
2. מצוות כיסוי הדם יכולה להמתין: מצוות כיסוי הדם אינה דוחה את הגזירות — אפשר להמתין עד מוצאי יום טוב. זה עקבי עם הדין של “עבר ושחט” שם ממתינים עד לערב.
—
הלכה בנוגע לנתערב דם בהמה עם דם חיה/עוף
הרמב״ם: שחט בהמה וחיה ועוף ביום טוב ונתערב דמם — לא יכסה אותו עד לערב. אבל אם היה לו עפר מוכן ויכול לכסות הכל בדקירה אחת — יכסה.
פשט: כאשר דם בהמה (שאינו צריך כיסוי) מעורב עם דם חיה/עוף (שצריך כיסוי), אסור לכסות ביום טוב, כי יעשה טרחה גם עבור דם הבהמה שאינו צריך. אך אם יכול לכסות הכל בדקירה אחת (תקיעה אחת באת), מותר.
חידושים:
1. טעם האיסור — טרחה שלא לצורך: כאשר הדם מעורב, אי אפשר לכסות רק את דם החיה בנפרד. צריך לכסות הכל. אך חלק מהטרחה הוא עבור דם הבהמה שאינו צריך כיסוי כלל — זו טרחה שלא לצורך ביום טוב.
2. בדקירה אחת — אין טרחה נוספת: אם יכול לכסות הכל בתנועה אחת, אין טרחה נוספת. זה אותו יסוד כמו קודם — סיר גדול יותר אינו טרחה נוספת, כי צריך לעשות את הפעולה עבור החלק המותר, והשאר בא ממילא.
—
הלכה — תולש צמר ממקום שחיטה
הרמב״ם: השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר למקום השחיטה בידו, ולא יטול הצמר ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר הצמר.
פשט: כאשר שוחטים בהמה ביום טוב והצמר/שיער ליד הצוואר מפריע לשחיטה, מותר לתלוש ביד את הצמר מהמקום שבו שוחטים. אך אסור להסיר לגמרי את הצמר התלוש — היא חייבת להישאר שם מסובכת בצמר הסובב.
חידושים והסברות:
1. מדוע תולש ביד מותר אך גוזז אסור: בבהמה הדרך הרגילה של גזיזה היא בכלי (מספריים/סכין). תולש ביד — תלישה בידיים — הוא שינוי מדרך גזיזה, לכן אינו מלאכה דאורייתא. אך אם היה מסיר אחר כך את הצמר לגמרי, היה נראה כגזיזה רגילה, לכן צריך להשאיר אותה מסובכת בשאר הצמר.
2. הבדל בין בהמה לעוף: בבהמה זה נקרא “תולש” (תלישת צמר), בעוף זה נקרא “מורד” (הוצאת נוצות). בעוף מורד אסור, כי זה הוא הדרך הרגילה שבה מסירים נוצות — “בני שיעור דרכו” — ולכן זה היה ממש עבירה. היסוד: בבהמה תולש ביד הוא שינוי (כי הדרך היא בכלי), אך בעוף תולש/מורד ביד הוא הדרך עצמה.
3. הערה מעשית: בעופות (כפי שרואים בכפרות) אולי לא כל כך קשה לשחוט בלי למרוט, כי ליד הצוואר של עוף אין כל כך הרבה נוצות — צריך רק לסובב. זה תלוי גם באיזה סוג עוף.
—
הלכה — המפשיט עור הבהמה: מליחה, בית הדריסה, ערמה
א) מליחת העור
הרמב״ם: המפשיט עור הבהמה ביום טוב, לא ימלחנו שזה עיבוד, נמצא אותה מלאכה שלא לצורך אכילה. אבל נותן עליו בבית הדריסה כדי שידרסו עליו ולא יפסד.
פשט: כאשר מפשיטים את עור הבהמה ביום טוב, אסור למלוח אותו, כי זה מעבד (עיבוד עור) — מלאכה שלא לצורך אכילה. אך מותר להניחו בבית הדריסה (מקום שאנשים דורכים בו הרבה), כדי שידרכו עליו ולא יתקלקל.
חידושים:
1. בית הדריסה — מעמד של מעבד: הנחה בבית הדריסה היא גם עניין של מעבד — היא מרככת את העור ומונעת שיתקשה. אך זו אינה מלאכה גמורה, אלא אולי מעבד דרבנן.
2. טעם ההיתר — שמחת יום טוב: ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט. כל ההיתר של בית הדריסה הוא מפני שמחת יום טוב — אם אדם ידע שיאבד את כל עורו (כי לא יוכל לטפל בו), ימנע משחיטה, וזה יפגע בשמחת יום טוב.
ב) ערמה — מליחת בשר לצלי על גבי העור
הרמב״ם: ומותרים להניח בשר לצלי על גבי העור, ומרימים בדבר זה… במה דברים אמורים, מלח לצלי שאינו צריך מלח הרבה, אבל לקדרה לא ימלח על העור.
פשט: מותר להניח בשר המיועד לצלי (צליה) על העור ולמלוח, כך שהמלח העודף נופל על העור. זו ערמה (תחבולה) מותרת. אך רק בצלי, שאינו צריך הרבה מלח. בקדרה (בישול בסיר), שצריך הרבה מלח למליחה להוצאת דם, אסור למלוח על העור.
חידושים:
1. מדוע דווקא לצלי: צלי אינו צריך הרבה מלח (כי תהליך הצליה עצמו מוציא דם), לכן זה חידוש שאפילו לצלי — שאינו צריך הרבה מלח — מותר לעשות זאת, כי נשאר מספיק מלח שנופל על העור.
2. מדוע לקדרה אסור: בקדרה צריך הרבה מלח למליחה. לכאורה צריך להיות להיפך — בקדרה שמשתמשים בהרבה מלח, יותר יפול על העור! התירוץ: בצלי, שאינו צריך הרבה מלח, מה שמניחים על העור הוא רק תוספת קטנה — זו בבירור ערמה, תוספת קטנה. אך בקדרה, ששופכים הרבה מלח, זה קרוב יותר למעבד אמיתי — זה נראה כאילו ממש מולחים את העור, לא רק ערמה.
3. כיצד הערמה פועלת בפועל: מניחים חתיכות בשר על מקומות שונים של העור הפרוש, וממלחים כל חתיכה, כך שכל העור מכוסה במלח. מותר אפילו להזיז את הבשר או להניח חתיכות קטנות במקומות אחרים כדי שכל העור יומלח.
4. [דיגרסיה: ערמה — מתי כן ומתי לא:] אין כלל מוחלט מתי ערמה מותרת ומתי לא. קודם למדנו שערמה של בישול למוצאי יום טוב אסורה (שחרימו ממערים), אך כאן במליחת העור ערמה מותרת. ההבדל: שם הוא רוצה לרמות את המערכת לעשות מלאכה שלא לצורך יום טוב; כאן רוצים למנוע הפסד כדי שלא ימנעו משחיטה — זה לצורך שמחת יום טוב.
—
הלכה — אין מולחין את החלבים
הרמב״ם: וכן אין מולחין את החלבים, ואין מהפכין בהם, ואין שוטחן אותו ברוח על גבי יתדות.
פשט: אסור למלוח את החלב (שומן) של הבהמה, אסור להפוך אותם, ואסור לפרוש אותם ברוח על יתדות לייבוש. כל אלה אסורים כי חלב אינו ראוי לאכילה.
חידושים:
1. חלב — שלא לצורך אכילה: אף שחלב ניתן לשימוש לנר (אור), אינו לצורך אכילה, ולכן אסור לעשות בו מלאכות ביום טוב. זה עקבי עם הכלל שמלאכות ביום טוב מותרות רק לצורך אכילה.
—
הלכה — אופן ההפשטה: מרגיל
הרמב״ם: המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביום טוב. כיצד הוא המרגיל? זה שיוציא כל הבשר מרגל אחת, כדי שיצא כל האור שלם ולא יקרע.
פשט: מותר להפשיט את עור הבהמה ביום טוב (כי זו הכנה לבישול), אך לא באופן של “מרגיל” — כלומר משיכת כל העור דרך רגל אחת, כדי שהעור יישאר שלם ולא ייקרע.
חידושים:
– הפשטה סתם מותרת כי היא לצורך אכילה. אך “מרגיל” — משיכת כל העור דרך רגל אחת — היא טרחה גדולה יותר, והמטרה אינה לבשר אלא לעור (כדי שיהיה עור שלם). זו טרחה שלא לצורך אכילה.
– המילה “מרגיל” באה מ״רגל” — הוא מושך הכל דרך רגל אחת.
—
הלכה — בית יד בבשר
הרמב״ם: אסור לעשות בית יד בבשר, והוא שיעשה בסכין… שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אבל מותר לעשות סימן בבשר.
פשט: אסור לעשות “ידית” בבשר בסכין (כדי לתלות או לסחוב), כי זו דרך חול. אך סימן בבשר מותר לעשות.
חידושים:
1. איסור בית יד הוא רק בסכין — כי זו דרך חול. בלי סכין מותר.
2. סימן בבשר מותר — כי צריך זאת כדי למנוע את בעיית בשר שנתעלם מן העין (כפי שלומדים במסכת ביצה). חותכים את הבשר בצורה מסוימת (למשל משולש) כדי לזהות אותו. אף שזו טרחה, מותרת כי נחוצה כדי שיוכלו לאכול את הבשר.
3. קושיה: מדוע בית יד אסור — הרי חיתוך בשר סתם מותר? תירוץ: בית יד בסכין היא עבודה מלאכתית מיוחדת, דרך חול.
—
הלכה — מולגין את הראש והרגלים
הרמב״ם: מולגין את הראש ואת הרגלים, ומעביר נוצותיו באור. אבל אין תופלין אותו בחרסית ולא באדמה. ואין גוזזין ואין עושין בו פאה.
פשט: מותר להסיר את השיער מהראש והרגליים של בהמה על ידי מליגה (גרירה/משיכה) או על ידי שריפה באש. אך אסור להשתמש בחרסית (סוג חול/קרמיקה) או אדמה להחלקה, ואסור לגזוז את השיער במספריים.
חידושים:
– הראש והרגליים נאכלים, לכן צריך להסיר את השיער כדי שלא יהיה מאוס.
– שתי דרכים מותרות: מליגה (משיכה/גרירה) ושריפה באש.
– שלוש דרכים אסורות: (1) חרסית/אדמה — כימיקלים/מינרלים לשפשוף, (2) גזיזה — חיתוך במספריים, (3) עשיית פאה — כל אלה טרחה גדולה יותר או “חולית” יותר.
– ההבדל מהפשטת הבהמה: שם מסירים את העור למען העור (לא לאכילה), כאן מסירים את השיער כדי שיוכלו לאכול את הראש והרגליים.
—
הלכה — ירקות: גוזזין ופאה
הרמב״ם: וכן אין גוззין ואין עושין פאה בירקות שיש להם שלחית (קליפה). אך ירקות שיש להם קוצים (כמו קינדרס ואחביות — ארטישוק) מותר לגזוז במספריים.
פשט: אותה הגבלה החלה על ראש ורגליים חלה גם על ירקות — אסור לחתוך חלקים רעים במספריים.
חידושים:
– בירקות שיש להם “שלחית” (סוג קליפה) — אסור להשתמש במספריים להסרה.
– אך בירקות עם קוצים (קוצים דוקרניים, כמו ארטישוק) — מותר להשתמש במספריים, כי אי אפשר אחרת — יידקרו.
– זה דומה לקניבת ירק (הסרת חלקים רעים), שהותר ערב יום כיפור להכנה לאחר יום כיפור.
– ההבדל: בירקות רגילים אפשר להסתדר בלי המספריים (מליקה/בורר ביד), אך בקוצים זו הדרך היחידה.
—
הלכה — לישת עיסה גדולה
הרמב״ם: מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב.
פשט: מותר ללוש בצק גדול ביום טוב, אף שזו טרחה גדולה יותר.
חידושים:
– זה מקביל למה שלמדנו קודם: מותר למלא פרי שלם (בהמה), ומותר להכניס כמה לחמים לתנור כי זה משפר את הטעם. כך גם עיסה גדולה — זה טוב יותר לאפייה.
—
הלכה — הפרשת חלה ביום טוב
הרמב״ם: הלש עיסתו מערב יום טוב — אין מפרישין ממנו חלה ביום טוב. אך אם לש ביום טוב עצמו, מותר להפריש חלה.
פשט: אם לש ערב יום טוב, היה צריך להפריש חלה אז. אסור להפריש חלה ביום טוב על עיסה כזו, כי זה דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב.
חידושים:
1. היסוד: הפרשת חלה היא מתקן (דומה לתרומות ומעשרות שאסור להפריש בשבת). בשבת זה אסור לגמרי. ביום טוב — אם לש ביום טוב עצמו, מותר, כי לא יכול היה קודם. אך אם לש ערב יום טוב, יכול היה וצריך היה לעשות זאת אז.
2. קושיה: מתקן אוכל ביום טוב מותר — הכנת אוכל היא כל העניין! תירוץ: הפרשת חלה אינה “הכנת אוכל” במובן הזה — זה תיקון/הכשר שיכול היה לעשות קודם.
—
הלכה — עיסה טמאה וחלה טמאה ביום טוב
הרמב״ם: עיסה טמאה או שנטמאת החלה — לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה. וכן אין שורפין אותו ביום טוב, ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש תשרף, ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה — עשה ולא תעשה.
פשט: חלה טמאה אסור לאפות ביום טוב (כי אי אפשר לאכול אותה — היא עומדת לשריפה), וגם אסור לשרוף אותה ביום טוב.
חידושים:
1. שני איסורים: (1) אפייה/בישול — כי מותר לבשל רק לאכילה, וחלה טמאה אינה ראויה לאכילה. (2) שריפה — אף ששריפת קדשים טמאים היא מצוות עשה (באש תשרף), אך מלאכה שאינה לצורך אכילה ביום טוב היא עשה ולא תעשה — כלומר, הלאו של מלאכת יום טוב (עם העשה של שבתון) חזק יותר מהעשה של שריפת קדשים (אין עשה דוחה לא תעשה ועשה).
2. איזו מלאכה היא שריפת קדשים? קושיה: העברה (נשיאת אש) היא הותרה מתוך — שהותרה לצורך הותרה שלא לצור
ך. תירוץ: שריפת קדשים אינה רק העברה (הדלקת אש), אלא מלאכה נפרדת דומה למבשל — הוא שורף את החפץ. הרמב״ם כבר אמר במיוחד “שאין מבשל את החלה” — אך שריפה אינה בישול, אלא מלאכה נפרדת.
3. שיטת הראב״ד ב״שלא לצורך”: הראב״ד מפרש ש״שלא לצורך” פירושו שלא לצורך אכילה, אך כן לצורך הנאה כגון חמין לרגליו (מים חמים לרגליים). הראב״ד מביא ירושלמי על “נר של הבטלה” (נר שאינו לאכילה אלא לכבוד) — הירושלמי אומר “לא תעשה ולא תשרי” (לא אסור ולא מותר), כי זה “חצי צורך.” אך משמע מהראב״ד שאם אין כלל צורך — רק מצווה — היה אסור.
4. מדוע מצווה אינה “צורך”? מצווה אינה צורך יום טוב — כבוד קשור לאכילה ושמחת יום טוב, אך שריפת קדשים אינה אוכל נפש.
5. אולי גם ברמב״ם “שלא לצורך” פירושו עם משהו של צורך: מובא (בשם הרב בלומינג, וגם במגיד משנה) שאולי אפילו הרמב״ם, כשהוא אומר “הותרה שלא לצורך,” הכוונה עם משהו של צורך — לא לגמרי בלי צורך. אך זה לא ברור.
6. מדוע צריך את הטעם של עשה דוחה לא תעשה ועשה? קושיה: הרי אפשר לשרוף לאחר יום טוב! אם כן, מדוע הרמב״ם צריך להגיע לטעם של עשה ולא תעשה — שיאמר פשוט שאין צורך היום! תירוץ: היה מקום לומר “מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה” — לכן הרמב״ם צריך לומר שאינה דוחה. ולכן הרמב״ם אומר מיד אחר כך “כיצד יעשה? יניחנה עד הערב וישרפנה” — להראות שיש עצה.
—
הלכה — חלה ביום טוב של פסח
הרמב״ם: אבל אם היה יום טוב של פסח, שאם יניחנה תחמץ ויעבור בבל יראה ובל ימצא — לא יפריש את חלתה, אלא אופה את הכל ואחר כך יפריש חלה מן הלחם.
פשט: ביום טוב של פסח אי אפשר להשאיר את החלה הטמאה עד לאחר יום טוב כי תתחמץ. לכן העצה: אופים את כל העיסה (בלי להפריש חלה), ואחר כך מפרישים חלה מהלחם האפוי.
חידושים:
1. בל יראה דרך שב ואל תעשה: איסור בל יראה כאן מעניין — הרי יש לו עצה (לאפות הכל), אז זה לא שהוא רוצה חמץ. צריך ללמוד הלכות חמץ ומצה כדי להבין אם אופן כזה של בל יראה (דרך שב ואל תעשה) הוא גם בעיה.
2. נפקא מינה מעשית — מצוות אפייה: כך עושים בפועל ערב פסח / פסח עם מצות — מפרישים חלה מהמצה האפויה, לא מהבצק. נדון האם הטעם הוא כי לא רוצים לעשות זמן נוסף עם הבצק (חשש חימוץ), או טעמים אחרים.
—
הלכה — תנור ביום טוב: גורף, קוטם, פורני חדשה
הרמב״ם: מותר לקפוש (לרוקן/לדחוף אש) בתנור כדי לעשות מקום לבישול. אם אי אפשר לקפוש — גורף, זה מותר לצורך אכילה. אך אם אפשר בפחות טרחה, יעשה בפחות.
פשט: צריך למזער טרחה — אם מספיק בדחיפה קטנה, לא ירוקן; אם חייב לרוקן, מותר.
חידושים:
1. פורני חדשה: תנור חדש הוא חם מאוד. אסור לאפות בתנור חדש, גזירה שמא תפוח — הוא עלול להתפוצץ, ותפסיד הלחם וימנע משמחת יום טוב.
—
הלכה — סיכת תנור בשמן, שפשוף במטלית, הפגה בצונן
הרמב״ם: תנורים וכירים חדשים — אין סכין אותן בשמן ביום טוב, ואין שפין אותו במטלית, ואין מפיגין אותו בצונן כדי לחסמו.
פשט: אסור למרוח תנור חדש בשמן, לא לשפשף במטלית, לא לצנן במים קרים כדי לחזק אותו — כי כל זה מתקן/בונה את התנור, לא צורך אכילה.
חידושים:
1. הבדל בין מתקן את הכלי למתקן את האוכל: אם היה מפיגו בצונן כדי לאפות בו — מותר. אם הוא מצנן את התנור כי רוצה לאפות בטמפרטורה נמוכה יותר (לצורך האוכל), מותר — כי הוא לא מתקן את התנור, הוא מתקן את האוכל. זה הבדל חשוב: אותו מעשה (צינון התנור) יכול להיות מותר או אסור, תלוי בכוונה/תכלית — האם זה לחסמו (לתנור) או לאפות בו (לאוכל).
—
הלכה — טיט ביום טוב: סיכת פי התנור, לגבל
הרמב״ם: סכין פי התנור בטיט ורפש שבסביבות הנהר — מותר לקחת טיט מוכן מסביב הנהר. אבל לגבל טיט ביום טוב אסור.
פשט: מותר להשתמש בטיט רטוב מוכן לסתום את פי התנור, אך אסור לערבב טיט טרי (חול עם מים).
חידושים:
1. איזו מלאכה היא לגבל טיט? נדון: האם זו מלאכה (לש?) או טירחא? מוצע שזה דומה ללש או לבונה.
2. מוכן: אולי איסור טיט לא מוכן הוא עניין של מוכן (הכנה), דומה למה שלמדנו קודם שאפילו חול אסור להשתמש אם אינו מוכן.
—
הלכה — אבנים ופורני
הרמב״ם: אסור להציב אבנים יחד לעשות כירה (כיריים/פלטה) ביום טוב, מפני שהוא מחזקן — כי זה מתקן כלי. אבל מסיקין ואופין בפורני — מותר להסיק ולאפות אפילו בתנור גדול, אין משגיחין במה שהוא מוסיף בתנור גדול.
פשט: הצבת אבנים יחד לעשות מקום בישול אסורה כי זה כמו מתקן כלי. אך אפייה בפורני גדול מותרת, אף שזה יותר ממה שצריך.
חידושים:
– ההבדל: הצבת אבנים היא “גמר” של הכלי — מסיימים לעשות את הכלי, שזו מלאכה בפני עצמה. אך בפורני, אף שזו טרחה גדולה יותר (הכנסת עצים נוספים), זו טרחה ישירה לאפייה.
– תנור חדש אסור להשתמש (כפי שלמדנו קודם).
—
הלכה — גבינה, תבלינים, מלח, פלפלין, עריפות
הרמב״ם: אין עושין גבינה ביום טוב — כי שאם גיבנה מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם. אבל דכין את התבלין כדרכן שאם ידכום מערב יום טוב יפיג טעמן. אך מלח אסור לטחון ביום טוב, שלא ישחוק המלח מערב יום טוב לא יפיג טעמו — אלא בשינוי, כמו שימוש בקערה במקום מכתש. ואין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם — אלא דך עושין במדוכה ככל התבלין. אין כותשין את העריפות במכתשת גדולה אבל כותשין אותה במכתשת קטנה שזהו שינוי שלו.
פשט: היסוד: מלאכות לאוכל נפש מותרות רק ביום טוב כאשר אי אפשר לעשות זאת ערב יום טוב בלי הפסד טעם. עשיית גבינה — אסורה (אין הפסד טעם). טחינת תבלינים — מותרת כדרכן (יש הפסד טעם). מלח — רק בשינוי (אין הפסד טעם). פלפלין — לא בריחיים המיוחדים שלהם. עריפות — רק במכתשת קטנה.
חידושים:
1. גבינה — מלאכת בונה: עשיית גבינה היא מלאכה (נלמדת בהלכות שבת) — לוקחים חתיכות קטנות ועושים אותן לאחד, דומה לבונה. אף שמלאכות אוכל נפש מותרות ביום טוב, גבינה אסורה כי אפשר לעשות אותה ערב יום טוב בלי הפסד.
2. מלח — לא ממש טוחן: מחודש שטחינת מלח אינה ממש מלאכת טוחן דאורייתא, כי אם היתה ממש טוחן, שינוי לא היה עוזר. השינוי (שימוש בקערה במקום מכתש) עוזר רק כי זו גזירה/איסור ברמה דרבנן.
3. פלפלין בריחיים — עובדא דחול: אסור להשתמש בטחנת פלפל המיוחדת כי זה נראה כמלאכת חול — עיסוק מקצועי/מסחרי. רק במדוכה כמו כל התבלינים.
4. עריפות — גדול מול קטן: אסור להשתמש במכתשת גדולה (כמו בימי חול — מכונה גדולה), רק בקטנה, שזה שינוי. העיקר: שלא ייראה כאילו עוסקים בעיסוק מסחרי גדול.
ארץ ישראל מול חוץ לארץ (בנוגע לעריפות)
הרמב״ם: בארץ ישראל אפילו בקטנה אסור, שהתבואה שלהם טובה היא… ואין בכך הפסד.
פשט: בארץ ישראל אפילו מכתשת קטנה אסורה לעריפות, כי התבואה שם כל כך טובה שאפילו יום אחד ישנה נשארת טובה — אין הפסד טעם.
חידושים:
1. הרמב״ם מדבר בשבח ארץ ישראל — הוא מדגיש שהתבואה של ארץ ישראל היא טובה עד מאוד מאוד, ולכן שם אין הפסד אם מכינים אותה ערב יום טוב.
2. האם ההבדל עדיין רלוונטי היום: הרמב״ם עושה הבדל כללי — כל ארץ ישראל מול כל חוץ לארץ — לא שצריך לבדוק כל מקום בנפרד. אך הכלל העיקרי נשאר: אם זה לא משנה לטעם, יעשו זאת ערב יום טוב.
3. [דיגרסיה: תורה לאנשים, לא לכללים] — “את התורה הקדושה נתנו לאנשים ממשיים, לא לכללים” — לא רק לחפש כללים מופשטים, אלא להבין איך זה מתייחס לאדם במצבו.
4. [דיגרסיה: נוהג כיום] — כיום קונים תבלינים מוכנים, פחות טוחנים בזמן האכילה. אך העיקר נשאר: ביום טוב לא פותחים את המטבח כמו בימי חול — יש עניין שלא לבשל בעיסוק חולי. הרמב״ם לא מביא את הלשון “עובדא דחול” — הוא נמנע מלשונות שאף אחד לא יודע מה הן אומרות, ובמקום זה מראה מה זה אומר בפועל.
—
הלכה — מרקד (ניפוי קמח) שוב
הרמב״ם: אין מרקד נוסף פעם שנייה ביום טוב, אלא אם כן נפל לתוכו צרורות — אסור לנפות שוב קמח שכבר נופה ערב יום טוב, אלא אם נפל לתוכו לכלוך. אבל בשינוי — כגון שירקד מאחורי אנפי (הפיכת הנפה) — מותר.
פשט: מאחר שהניפוי הראשון כבר עשה את המלאכה, ניפוי שני אינו נחוץ לאוכל נפש, אלא אם יש סיבה חדשה (לכלוך). בשינוי מותר.
—
הלכה — מולל, מפרח, מנפח, בורר
הרמב״ם: מולל מלילות — מותר לשפשף קטניות/תבואה בידיים. מפרחין — מותר לפרוך קטניות. מנפח על יד על יד בכל כחו ואוכל — מותר לנשוף לכלוך, אפילו בקנון או בתמחוי (כלי), אבל לא בתבלא ולא בקברה — לא בכלים המקצועיים.
בורר קטניות ביום טוב — בורר כדרכו בחיקו בתמחוי — מותר לברור בחיק או בצלחת, אבל לא בתבלא ולא בנפה ולא בכברה — לא בכלים מקצועיים.
במה דברים אמורים? כשהאוכל מרובה על הפסולת — כאשר האוכל רב יותר, מוציאים את הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — בורר את האוכל ומניח את הפסולת — מוציאים את האוכל, כי טרח בברירת הפסולת מהאוכל יותר מטרח ברירת האוכל מן הפסולת — הולכים לפי פחות טרחה.
פשט: ביום טוב מותר לברור אוכל, אך לא בכלים מקצועיים. הכלל הוא למזער טרחה: כאשר אוכל רב יותר — מוציאים פסולת; כאשר פסולת רבה יותר — מוציאים אוכל.
חידושים:
1. בורר ביום טוב מול שבת: לבורר ביום טוב יש כללים שונים משבת — ביום טוב מותר לברור “כדרכו” (בחיק, בצלחת), רק לא בכלים מקצועיים. זו קולא לעומת שבת.
2. מנפח מול בורר: מנפח (נשיפה) ובורר (הוצאה) הם שני אופנים שונים של הוצאת פסולת — מנפח הוא על ידי נשיפה, בורר הוא על ידי הוצאה ממשית.
3. כלל פחות טרחה: כלל הרמב״ם אינו רק “אוכל מתוך פסולת” כמו בשבת, אלא פחות טרחה — בדרך כלל מוציאים את המיעוט מהרוב, אך אם זו היתה טרחה גדולה יותר “מסיבה כלשהי,” הולכים בדרך הרגילה.
—
הלכה — חרדל במסננת, משמרת
הרמב״ם: אין מסנן חרדל במסננת שלו — אסור להשתמש במסננת החרדל המיוחדת, מפני שנראה כבורר. אך נותנים ביצים במסננת של חרדל — מניחים ביצה במסננת, וזה מותר. ואם היתה משמרת תלויה — מותר ליתן בה יין ביום טוב — אם המשמרת כבר תלויה, מותר לשפוך יין.
פשט: מסננת חרדל אסורה כי זה נראה כבורר. אך עם ביצה בתוכה זה שינוי. משמרת שכבר תלויה מותרת ליין.
חידושים:
1. התחבולה עם הביצה: כאשר מניחים ביצה במסננת החרדל, הביצה (כשהיא זורמת החוצה) לוקחת איתה את הגרגירים הקטנים — זו לא מלאכת בורר ישירה, אלא שינוי.
2. ומערב ותולה — מותר לתלות משמרת ביום טוב (כמו לרימונים על כלי), כל עוד עושים זאת בהיתר.
—
הלכה — משמרת (סינון יין) ביום טוב
הרמב״ם: מותר לשפוך יין דרך משמרת (מסננת/פילטר) ביום טוב, אך לא יעשו כמו שעושים ביום חול. אך מותר לתלות משמרת ולהניח עליה רימונים (רימון), ואחר כך — מאחר שהמשמרת כבר תלויה — מותר גם לשפוך יין.
פשט: משמרת היא כלי המשמש לסנן יין משמרים (שמרים/פסולת). ביום טוב מותר להשתמש, אך בתנאי — לא יעשו זאת באותו אופן כמו ביום חול. התחבולה היא: תולים את המשמרת למטרה אחרת (למשל להניח רימונים), ואחר כך, מאחר שהיא כבר תלויה, משתמשים בה גם לסינון יין.
חידושים:
– הכלל העיקרי: צריך לעשות שינוי מהאופן החולי, כדי שיישאר יום טובי. השינוי כאן הוא שלא תולים את המשמרת במיוחד ליין, אלא עושים זאת דרך “תחבולה” — תולים אותה לרימונים, ואחר כך משתמשים בה גם ליין.
—
סיכום כללי של פרק ג׳
1. מכינים אוכל ביום טוב — בישול והכנה מותרים, אך לא לגמרי כמו יום חול — לא בטרחה גדולה.
2. דברים שאפשר לעשות ערב יום טוב — לא ידחו ליום טוב עצמו.
3. מראית עין בנוגע לחיה/בהמה — לא יעשו דברים שאדם יחשוב ששוחטים חיה והוא יטרח בחלב (כמו עניין כיסוי הדם באפר, וכדומה).
4. הכלל המעשי: ביום טוב מבשלים, אך זה יישאר יום טובי — לא עיסוק גדול מדי, לא כמו יום חול רגיל. צריך לדעת כיצד ליישם את ההלכות למציאות שלנו.
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ – שחיטה וכיסוי הדם ביום טוב
הקדמה לפרק ג׳
דובר 1: טוב. אנחנו לומדים הלכות יום טוב פרק ג׳, הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳. אפשר ללמוד.
למדנו שביום טוב מותר אוכל נפש. כאן נכנסים לפרטים, אילו עניינים של אוכל נפש מותרים. כי למדנו שזה לא כל כך פשוט. צריך להיות דווקא דברים שלא ניתן היה לעשות בערב יום טוב, כלומר, שלא ניתן היה לעשות בערב יום טוב, שכאשר נעשה אותם ביום טוב יהיה טוב יותר, וכן הלאה. ועוד פרטי הלכות בזה.
אז בואו קודם נודה לנותני החסות שלנו, ושמם הטוב. ושנית, אני חושב שיש יותר מסתם אוכל נפש. הכללים שלמדנו בפרק א׳ ברורים מאוד מה מותר ומה אסור, איזה סוג דברים חכמים אסרו, באופן כללי. כלומר בעיקר בפרק זה לומדים תוספות שונות, דברים נוספים שחכמים אסרו, מכמה וכמה סיבות שונות. חלק זה אכן משום שאפשר לעשות בערב יום טוב, אבל חלק לא רק בגלל זה. חלק משום שזו טורח גדול, או משום שיביא למכשול כלשהו. דברים שונים. כלומר, בעיקרון, בעוד שעושים מלאכת אוכל נפש, בשבת אסור לעשות כל דבר, אין לעשות כלום. אבל ביום טוב, כשעושים אוכל נפש, באות גזירות דרבנן שונות שלא לעשות, כשעושים את זה, או איך לעשות את זה. וזה מה שאנו לומדים בפרק זה. נכון?
דובר 2: נכון מאוד.
הלכה א – שחיטה ביום טוב: תנאי העפר המוכן
דובר 1: אז הנושא הראשון שלמדנו שמותר לשחוט ביום טוב. שחיטה היא… למדנו שזה טוב יותר, טעמו טוב יותר כי שחטו היום. אבל דברים שונים שאסור לעשות, שצריך להיזהר, זה מה שלומדים.
אז אומר ההלכה כך, אומר הרמב״ם, מי שהיה לו עפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו, או קודם, בפרק הקודם נאמר מה זה עפר מוכן, שהוא ממש מוכן בקרן זווית, או אפר שמותר לטלטלו, שעשו בערב יום טוב, שמותר לטלטלו, זה טוב מאוד, כי לשחוט מותר, ואחרי השחיטה יש מצוה של כיסוי הדם, אז הרי זה שוחט חיה ועוף, בהמה אינה צריכה כיסוי הדם, כן, רק חיה ועוף. ומכסה דמו, הוא עשה כיסוי הדם.
אבל אם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי, לא התירו. גזירה חדשה, לא רק שלא התירו, יש גזירה חדשה, איסור חדש. חכמים לא התירו גם לכסות את הדם, שמאחר שמותר לשחוט יהיה מותר גם לקחת עפר מוקצה.
שוב, הייתי אומר להיפך, לא רק שאסור, לא מדברים על השוחט, שזה דבר חדש. מה שכתוב כאן הוא שיש גזירה חדשה, מאחר שכאשר שוחטים צריך להיות עפר או אפר כדי לעשות כיסוי הדם. עפר ואפר לא תמיד מוכנים, הרבה פעמים הם לא מוכנים. באים חכמים ואומרים, מי שלא הכין חול או אפר לכיסוי הדם, אסור לו לשחוט. גזירה מדרבנן, אסור לו לשחוט. כי אם ישחט, ישחט בלי לעשות כיסוי הדם, יבטל מצות כיסוי הדם. שלא ישחט כלל.
דיון: אוכל נפש אינו מתיר מוקצה
דובר 1: וגם לא אומרים שנעשה מותר, כאילו מפני שמותר לשחוט יהיה מותר גם לעשות מוקצה. אדם היה חושב שהתורה מתירה דאורייתא, אז למה זה לא נעשה מותר.
כל, בואו נבהיר כאן, כל הלכות מוקצה שלמדנו על הרבה פרטים בפרק הקודם הן בגלל אוכל נפש. אין מקרה שאוכל נפש מתיר מוקצה. מוקצה הוא תמיד הדבר. זו מצווה. זה חילוק. המצווה אינה דוחה. זו מצווה יפה, אבל המצווה גם רק בגלל זה. לא, היא אינה דוחה.
דובר 2: מה זה דרבנן? זה מוקצה. הייתי יכול לשמוע טוב מאוד שמצות כיסוי הדם תתיר, הרי מוקצה דרבנן. איך שמעת דברים כאלה? איך שמעת? אני לא שמעתי.
דובר 1: לא, מה שאני אומר, אתה שם את זה הפוך. מה שהרמב״ם אומר הוא שיש גזירה מדרבנן לא לשחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן, מלבד כל הדברים האחרים. ועד כדי כך זה הולך, שאם עבר ושחט, הוא כן שחט, אז לא יכסה דמים עד לערב. אסור באמת לעשות כיסוי הדם, מצות כיסוי הדם באמת אינה דוחה, אסור באמת. מצות כיסוי הדם עדיין קיימת. כך הוא אומר, כן.
הלכה א (המשך) – דין קוי: ספק חיה ספק בהמה
דובר 1: עכשיו תלמד עוד גזירה, גזירה חדשה. זה לא בדיוק קשור להלכות יום טוב. זה קשור מאוד להלכות יום טוב, אבל זה סימן שלם שאין כאן הגזירה.
דובר 2: כן, אבל זה בגלל שזה יום טוב, זה יהיה מדויק. זה דין בהלכות חלב, כן. זה דין בהלכות יום טוב.
דובר 1: אוקיי, בואו נראה מה ההלכה. לכן, בריה, יש בריה שנקראת קוי. כך קוראים לו בגמרא. בריה שהיא ספק אם היא חיה או בהמה. ולכאורה, כשעושים את זה בימות החול, צריך לעשות כיסוי הדם לכאורה לחומרא, כן? מספק.
דובר 2: מספק.
דובר 1: אז אין שוחטין אותה ביום טוב. אסור לשחוט ביום טוב. כי הנה, רק לחיה יש כיסוי הדם, אמת? בהמות לא עושים כיסוי הדם. אז בקיצור, הבריה שהיא ספק חיה ספק בהמה שונה מההלכה הקודמת. נראה כבר, בדבר אחד יוצא חילוק גדול. בריה שספק חיה בהמה אסור גם לשחוט ביום טוב, כי לא יוכלו לעשות כיסוי הדם. ואם שחט, גם אותה הלכה, לא יכסה דמו עד לערב, אפילו אם היה לו…
דובר 2: לא, לא, לא, אני אמרתי. בואו נאמר.
ביאור: חילוק בין בהמה לחיה
דובר 1: יש דברים שצריכים… בהמה אינה צריכה כיסוי הדם, מדברים רק על חיה ועוף עם כיסוי הדם. ממילא, בהמה אפשר לשחוט כי לא צריך כיסוי הדם. דבר שצריך כיסוי הדם, יש גזירה מדרבנן, אסור לשחוט אלא אם כן הכין את זה. עכשיו יש סוג דבר שהוא צריך כיסוי הדם מספק. למה? כי זה ספק חיה, הרי ספק דאורייתא צריך לעשות כיסוי הדם, אותו אסור לשחוט אפילו יש כן עפר מוכן. למה? אם יש עפר מוכן מותר בדרך כלל אצל חיה ועוף. אבל אצל ספק חיה, אסור לעשות אפילו כשיש כן עפר מוכן. למה?
טעם הגזירה: שמא יאמר הרואה
דובר 1: כאן יש גזירה חדשה. למה? שמא יאמר הרואה, אדם יראה שעושים כיסוי הדם ביום טוב על ספק החיה, יחשוב שחיה ודאית, שזו ודאי חיה. למה יחשוב כך? כי הוא רואה שעושים כיסוי הדם, והוא לא יודע שהעפר כבר היה מוכן.
אוקיי, לא שהוא לא יודע כלום. הוא רואה שעושים ביום טוב על דבר כזה, והוא עושה ביום טוב. האם היה אסור ביום טוב? האדם לא יודע. אם היה תלמיד חכם, לא היו מתחילות כל השאלות. האדם הוא יהודי פשוט, הוא רואה, ביום טוב, ביום טוב לא עושים דברים סתם, אלא מצוות, אוכל נפש. הולך יהודי והוא מכסה את הדם של זה, נראה שזה מחויב לכסות דם, יחשוב שזו חיה.
ומה רע שיחשוב שזו חיה? צריך לדעת, יש קולא רואה להתיר חלבו. חלב של בהמה אסור, אבל חלב של חיה מותר. בהמה אסור, חלב חיה מותר, והוא יחשוב שהוא רואה כאן שזה… ספק החיה שהיא הבהמה מחמירים. כלומר, גם לא לאכול את החלב, גם צריך כיסוי הדם. זה החילוק של חומרא אצל הדרכים. לכל אחד יש כלה עם חומרא. בהמה אסור החלב, צריך כיסוי הדם, וחיה צריכה כיסוי הדם, ומותר בחלב.
אם ינהגו עם החיה, עם הספק, כמו חיה, ואנשים יחשבו שמזה שעושים את זה ביום טוב יש משהו גבוה יותר, יש ראיה גבוהה יותר ממש חיה. כי אם לא היו אומרים שעושים כיסוי ביום טוב, יחשוב שזו חיה ועושים כיסוי ביום טוב. ובשבוע יחשוב, אולי יודעים שזה ספק, אבל ביום טוב יחשוב שעושים כאן משהו טורח או עושים כאן משהו מוקצה, אני לא יודע מה. אנחנו צריכים מאוד שאנשים ידעו שזה ספק, וממילא מחמירים בשני הכיוונים. אבל מחמירים בכל אופן. חומרא מעניינת, גזירה מעניינת.
הלכה ב – שחט מערב יום טוב
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, וכן, השוחט חיה ועוף מערב יום טוב. אומר, אדם שחט חיה ועוף מערב יום טוב, ועכשיו הוא שחט, נאמר, ממש לפני זמן, ועכשיו יש לו דם שהוא צריך לכסות. ההלכה לא יכסה דמן ביום טוב, אסור לכסות את הדם ביום טוב אפילו יש כן, מוכן, כי זה עניין של טורחא. אם נשחט ביום טוב. במילים אחרות היה צריך לעשות בערב יום טוב. זה בעיקרון התירוץ, נכון?
דיון: מצות כיסוי הדם אינה דוחה
דובר 2: מה באמת, נראה שכיסוי הדם אפשר לעשות מאוחר יותר? אין מצווה שיוכל לחכות למוצאי יום טוב לעשות כיסוי הדם? אמרנו קודם במפורש שאפשר.
דובר 1: נכון, כך נראה, כן. כאן אני לא יודע מה היה כל היום, נראה שהוא נרדם. זו בעיה מעשית. אבל כשהוא נרדם, כבר קיים את המצווה, כאילו המצווה קורית מעצמה.
דובר 2: לא, כי כאן אוסרים לעשות רק דבר שאסור משום טורחא, דבר שאינו איסור אמיתי. נו, מה הבעיה? אסרו גם במקום שיש מצוה של כיסוי הדם. אף פעם מצות כיסוי הדם אינה דוחה את האיסורים. הדבר היחיד שדוחה הוא שאם שחטו ביום טוב מותר לכסות את זה בעפר מוכן.
הלכה ב (המשך) – נתערב דם בהמה וחיה
דובר 1: הלאה, שחט בהמה חיה ועוף ביום טוב. ונתערב דמם, נתערב הדם. ועכשיו יש לו דם מדברים שמחויבים בכיסוי הדם, ולא ספק, כי חלק ממנו צריך לכסות. גם לא יכסה אותו עד לערב, כי מאחר שחלק מזה אינו מחויב, כשהוא יעשה טורחא, יעשה גם טורחא למשהו שאינו. אה, כאילו זה מעורב. אז הדרך היחידה שיקיים את המצווה היא שיכסה הכל, ולא אולי החלק שצריך לכסות הוא הבהמה. אז לא יכסה אותו עד לערב. אבל הוא צריך יותר מדי, זו יותר מדי עבודה. כן, לא יכסה אותו עד לערב.
היתר: כשיכול לכסות הכל בדקירה אחת
דובר 1: אומר אבל ואם היה לו עפר מוכן או אפר? יש לו שני תנאים, גם שזה מוכן וגם שיש לו, נאמר, על כלי גדול, ויכול לכסות הכל, הוא לא יקח אפילו טורחא גדולה, הוא יכול הכל, באחת עם האצבע שלו שם, יוכל לכסות הכל. את, כן? רֵיזע זכר שיכסה את זה כן, כי אז אין דקירה. אה, דקירה היא… דקר. דקירה, כן. דקירה, דקיקה, יותר כמו… כן. אתה יודע דקר יש מקל. תדקור את האת בתוך ה… כן. רֵיזע, אני אסיים, מותר כן, כי זו לא טורחא נוספת.
האיסור היה שהוא צריך לגרור יותר, כי יש כאן גם בהמה, והוא מכסה את הבהמה בלי סיבה. אבל הוא לא עושה יותר פעולות. באותה את אחת הוא מכסה גם את הבהמה, גם את העוף. אז אין בעיה. כמו שהיה לנו קודם, שסיר גדול יותר אינו בעיה. זה לא אומר יותר טורחא. יש חלק מהטורחא מותר לו. הטורחא הנוספת יש כאן החילוק, כי הוא מותר אחד הוא חייב, כי הוא צריך לעוף.
הלכה ג: תולש צמר למקום השחיטה
השאלה היא רק הנוספת.
אומר עכשיו, לומדים עוד איסור כזה, או דבר שצריך להיזהר בשעה ששוחטים בהמה.
אומר הרמב״ם כך: השוחט בהמה ביום טוב, מי ששוחט בהמה ביום טוב, וכשהוא הולך לשחוט צריך לוודא שזו שחיטה כשרה טובה, שהסכין לא… אז יש שיער על הצוואר במקום שצריך לשחוט, והשיער מפריע. זה יעשה שהשחיטה לא תהיה טובה, או זה מפריע לשחיטה. רוצה ללכת לגזוז את השיער שם.
אבל זה לא עולם הפקר. אי אפשר… יש שאלה, מה זו שאלה של גוזז או… גוזז, כן. הוא לא יכול ללכת כראוי, למשל, לקחת סכין ולגזוז את השיער שם כראוי.
אז מה מותר לעשות? מותר לו לתלוש צמר למקום השחיטה בידו. הוא מותר לקחת את ידו ולתלוש את הצמר שנמצא במקום הצוואר. אבל הוא רק יתלוש בלי להסיר לגמרי את הצמר. ולא יטול הצמר ממקומו, הוא לא יסיר את הצמר התלוש מהמקום, אלא ישאר שם מסובך בשאר הצמר, הוא ישאר שם מסובך עם הצמר הסובב, הוא לא יסיר אותו לגמרי.
אבל כשהוא מסיר אותו, זה נראה ממש כמו גוזז.
ביאור: מדוע תולש בידו מותר
זה באמת מעניין, כי הוא עושה כאן… הוא עושה משהו קצת גוזז, כן? הוא עושה גוזז של ליטול, הוא תולש בידיים. אבל זה לא ניכר, כי נשאר שם. אז זה העיקר איסור מותר לעשות, אם יודע אם זה לא דרך גזיזה.
כשלמדו תולש בכלי זה נקרא גוזז, כלומר בידיים זה בשינוי, אולי זה לא נקרא גוזז כראוי, אבל אם הוא ילך אחר כך להוריד את הצמר, זה ייראה כמו גזיזה כראויה.
חילוק בין בהמה לעוף
זה בהמה. אבל אצל עוף רוצה גם למרוט, חייב. אצל בהמה זה נקרא תולש, אצל בהמה זה נקרא מורט, להוציא את הנוצות. גם מהצוואר, מהמקום שבו שוחטים, לא ימרוט להוציא את הנוצות.
בני שיעור דרכו, זה אצל בהמה, הסדר הרגיל הוא לקחת מספריים ולגזוז, ממילא לתלוש בידיים לא נקרא גזיזה כראויה. אבל היה זה נקרא גוזז, בני שיעור דרכו, זו הדרך שבה תולשים נוצות מעוף.
כשנמצא היה יוצא שזה ממש עובר על איסור תולש, זה אסור. כמו שלמדנו שמותר באמת לשחוט, אבל אסור לעשות מלאכות אחרות, אפילו לצורך אכילה.
כלומר, לכאורה אפשר לשחוט בלי זה. אומרים שאסור לשחוט, אפשר למצוא עצה. אה, אוקיי, כן. זה עושה את זה יותר קל, יותר טעים. אני לא יודע את הפרטים המעשיים. שאלו שוחט. צריך לדעת את ההלכות, חדות הסכין, אולי רק זכותו של הבעל שם טוב מלטשים.
שוחטים עוף ביום טוב, ואסור למרוט. מזה לומדים? כן, כן, כן. אולי זה לא כל כך קשה. אוקיי, מה שיהיה. מוצאים עצה. זה לא באמת יש נוצות על הצוואר, אם אני זוכר מהכפרות. צריך רק לסובב אותו, מה שיהיה. אוקיי. אבל אולי תלוי באיזה עוף?
אז עד כאן עכשיו הולכים ללמוד אחר כך.
הלכה ד: המפשיט עור הבהמה — איסור מליחת העור
זה כל הסדר, נכון? עדיין אצל שחיטה. שחטו בהמה. השחיטה עצמה מותרת, אבל מדברים כאן על דברים נוספים שבדרך כלל בשבוע היו עושים מלאכות.
השלב הבא הוא הפשט, אחרי שחיטה, בעמדות אוכל נפש יש שוכן, וכאן עובדים עם העור, מורידים את העור.
אז, המפשיט עור הבהמה ביום טוב, כשמורידים את… את העור מהבהמה ביום טוב. ובדרך כלל, מיד כשמורידים את העור, מולחים אותו, שהעור לא יתקלקל. התהליך הראשון של הכנת העור שאפשר יהיה להשתמש בו אחר כך הוא למלוח אותו.
אומר הרמב״ם, אבל כאן, לא כן, אסור למלוח את העור, שזה עיבוד, זה איסור מעבד, אחת מל״ט מלאכות היא מעבד, לעבד את העור. נמצא אותה מלאכה שלא לצורך אכילה. המליחה היא רק לעור, לא לבהמה עצמה. הבהמה מותר למלוח, הבשר מותר למלוח, הבשר. אבל העור אינו לצורך אכילה, היה יוצא שהוא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה.
תרגום לעברית
היתר: בית הדריסה
אבל חכמים עשו קולא מסוימת. מה? אבל נותן עליו בבית הדריסה. מותר לקחת את העור ולהניחו על הרצפה, במקום שדורכים הרבה, נניח, בכניסה לבית, שנקרא בית הדריסה, מקום שהולכים בו הרבה. מניחים אותו שם, למה? כדי שידרסו עליו ולא יפסד. כדי שידרכו על העור, וזה יעבד אותו, יעשה אותו רך, או דק, כך שהעור לא יתחיל להירקב.
אמנם, נראה שזה לא ממש עיבוד, אבל זה בכל זאת עניין מסוים של עיבוד. זו לא מלאכה גמורה, אבל זה מהמשפחה, אולי היה זה עיבוד דרבנן.
טעם ההיתר: מפני שמחת יום טוב
למה התירו זאת? אומר הרמב״ם, ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב. הסיבה שהתירו זאת היא גם מפני שמחת יום טוב, כדי שיהיה בשר ביום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט. כדי שלא יימנע משחיטה. אם ידע למחרת שיהיה לו נזק לכל העור, יימנע משחיטה. לכן התירו חכמים לעשות את מה שהוא רק חצי עיבוד, רק עיבוד דרבנן.
ערמה: מליחת בשר לצלי על גבי העור
ועוד עצה נתנו. עוד עצות. הוא אמר שאסור למלוח, אלא נותן לו בבית הדריסה.
עכשיו אומר, יש דרך איך למלוח אפילו קצת. אומר, ומותרים להניח בשר לצלי על גבי העור. הבשר שהולכים לבשל, מעניין שהוא אומר דווקא המילה לצלי, הוא מתכוון לומר שהבשר שהולכים לבשל צריך קודם למלוח. אמר, אפילו לצלי, אפילו לצלי שלא צריך הרבה מלח, כי הצלי עצמו מוציא את הדם, אז לצלי לא עושים בדרך כלל הרבה מלח. אבל נראה שיש עניין מסוים למה שמים בכל זאת קצת מלח. סתם, מותר לעשות זאת.
אפילו… לא, אני אומר, המילה לצלי היא לכאורה חידוש. אני רוצה לומר, אפילו לצלי, כשהולכים לבשל, אז שמים הרבה מלח, אז זה כנראה עוד יותר קל. אפילו לצלי שלא צריך כל כך את המלח, מותר לעשות זאת.
פירושו, מניחים את הבשר שמולחים, מחזיקים אותו מעל העור, שופכים הרבה מלח, ואחר כך נופל הרבה מלח על העור.
אומר הרמב״ם, מערימים בדבר זה, מותר להערים בזה, מותר לעשות את הטריק. זה בכל זאת טריק, כי זה בכל זאת בשר לצלי, לא צריך הרבה מלח, או שהוא שופך הרבה יותר מלח ממה שצריך, או שהוא שופך אותו כך שיפול מיד אחר כך על העור. מותר לעשות זאת, זו ערמה.
מה זה אומר? מפזר בשר כאן. מניח חתיכות בשר על העור, ושופך פה ושם. אחרת, הבשר לא גדול כמו העור הפרוש, לא היה עוזר. אז מותר להזיז את הבשר או להניח חתיכות בשר קטנות במקומות אחרים על העור, כך שכל העור יומלח.
דיגרסיה: ערמה — מתי כן ומתי לא
מעניין, כי קודם למדנו שאסור לעשות שום עיבוד. ביום טוב עמד לגבי… הם לא למדו כלל, אין כלל בזה. העניין הוא שיש כלל של ערמה, הוא לא יודע, יש דברים שהחכמים רוצים לאפשר לעשות, ויש דברים שהם לא רוצים לאפשר לעשות.
אחד שלמדנו קודם, שחכמים מערימים יותר מדי, זה אחד שרוצה לבשל למוצאי יום טוב, והוא חושב שהוא מרמה את המערכת. אנחנו לא רוצים שתבשל ליום טוב, אתה בכל זאת רוצה.
אתה רוצה שיוכלו לשחוט ביום טוב, ואדם יימנע משחיטה אם יפסיד את כל העור, לכן מצאו עצה, שיניח אותו בבית הדריסה. ימלח את הבשר, ובכך יומלח העור. זה מאוד פשוט.
אבל גם זה לא עיבוד ממש, נכון? זו… זו… זו… ערמה.
הלכה ה: חילוק בין מליחה לצלי ולקדרה
אבל… סליחה, במה דברים אמורים… תראה מה… רק לצלי, זה חייב להיות לצלי. אה, להיפך. במה דברים אמורים, במלח לצלי, כשמולחים לצלי. שאינו צריך מלח הרבה, אז לא צריך הרבה. אבל לקדרה, אם הולכים לבשל את הבשר בסיר, שאז צריך קודם לעשות מליחה להוציא את הדם, אז משתמשים בהרבה מלח. אז אסור למלוח על העור, כי אז ישפוך הרבה מלח.
אולי כי אז לא נשאר… אז מה? ומה זה שצריך הרבה מלח? צריך להיות אפשר לומר בדיוק להיפך. בצלי לא נופל, פשוט שאתה ממש שם את המלח על העור. אבל לקדרה צריך את המלח.
הוא אומר שלא צריך כל כך הרבה, אז כי הוא נשאר, כי הצלי לא צריך הרבה מלח, ולא צריך למלוח הרבה את העור, צריך רק למלוח קצת את העור. כמה ששמים לצלי עוד קצת, שיגרום שיפול על העור. אבל הרבה מלח, זה יותר קרוב לעיבוד אמיתי.
כך הוא מביא.
זה לא כל כך ברור.
איסור מליחת החלבים
אומר הרמב״ם, וכן אין מולחין את החלבים, אסור למלוח את החלב, החלב של הבהמה. אף על פי שאולי עשו זאת כדי להשתמש בו לנר, אני יודע, החלב לא אוכלים, אבל אולי אפשר להשתמש בו לנר, זה עושה אור.
ואין מהפכין בהם, אסור להתעסק עם החלב, להפוך אותו, או ואין שוטחן אותו ברוח על גבי יסודות, לייבש אותו, תולים אותו, היו נוהגים, בימי החול היו תולים אותו ברוח כדי שהחלב יתייבש וייעשו ממנו חתיכות.
כל אלה אסור לעשות. מכיוון שאינו ראוי לאכילה, החלב אינו ראוי לאכילה.
הלכה ו: איסור הרגלה בהפשטת הבהמה
פירושו, אף על פי שאין כאן איסור עיבוד, יש כאן סתם, אסור להטריח כשזה לא לאכילה. בסדר, טוב מאוד.
טוב, ועכשיו נלמד עוד עניינים של טורח סביב הכנת בשר.
אז כך, המפשיט את הבהמה, לא ירגיל ביום טוב. מי שמפשיט את העור מהבהמה, לא יעשה את ההפשטה שנקראת הרגלה.
אומר הרמב״ם מיד אחר כך ומסביר, מה זה הרגלה? יש כמה דרכים להפשיט את העור מהבהמה. יש דרך הפשטה שאינה טורח, ויש דרך הפשטה שהיא טורח גדול יותר, וזה נקרא הרגלה.
והרמב״ם מסביר, כיצד הוא המרגיל? זה שמוציא את כל העור מרגל אחת, כדי שיצא כל העור שלם ולא יקרע. הוא מושך שכל העור יהיה… הוא מפשיט, במקום להפשיט, פירושו נניח לחתוך את העור, והוא מושך חתיכות פה ומושך שם, יש טורח גדול יותר להפשיט את כל העור שיישאר שלם, ולהוריד אותו דרך רגל אחת. זה הרגלה, מלשון רגל. זה שמוציא את כל העור מרגל אחת, והוא עושה זאת כדי שיצא כל העור שלם ולא יקרע, כדי שיהיה לו עור ארוך ושלם ולא ייקרע, שיוכלו לעשות ממנו, אני יודע, תיק טלית גדול.
דיון: למה הרגלה אסורה?
דובר 1: למה אסור לעשות זאת? הפשטה מותר לעשות, זה בכל זאת הכנה לבישול, זה חלק ממה שמותר לעשות ביום טוב. אבל ההפשטה באופן זה עם הרגלה גדולה יותר, למה זה אסור?
דובר 2: מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול, ואין בו צורך למועד. הוא עושה בזה טורח גדול יותר, והוא עושה זאת לא בשביל הבשר, אלא כי הוא רוצה את העור. זה נקרא עשה טורח שלא לצורך האכילה.
הלכה ו (המשך): איסור בית יד בבשר
והרמב״ם ממשיך, לכן, עוד משהו שאסור: אסור לעשות בית יד בבשר. אסור לחתוך בבשר כדי שיוכלו לתלות אותו, כך הבנתי, והוא שיעשה בסכין, כדי שיוכלו לסחוב אותו, לא יעשה בית יד בבשר, ידית בבשר, כדי שיוכלו לעבוד יותר בקלות עם הבשר.
אומר הרמב״ם, זה רק אם הוא עושה זאת בסכין, כי אם הוא עושה בית יד בבשר, אז הוא עושה טורח גדול יותר, דרך חול, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.
אבל אם עושים זאת בלי סכין, מותר.
היתר עשיית סימן בבשר
אבל מותר לעשות סימן בבשר. מותר לחתוך את הבשר. למדנו במסכת ביצה שעומד שם לגבי בשר שנתעלם מן העין. ואיך נותנים עצה? בעשיית סימן, חיתוך הבשר בדרך מסוימת, חיתוך אני לא יודע כמו משולש. אפילו אם זה טורח, אבל מכיוון שזה נחוץ כדי שיוכלו לאכול אותו, שלא ייפול לבעיה של בשר שנתעלם מן העין, מותר לעשות את הסימן בבשר.
דיון: מה ההבדל בין בית יד לסימן?
דובר 1: אם צריך להגיע לבשר סתם בלי זה, וגם לא כל כך ברור שזה ממש כך. יכול להיות שזה סתם, זה נחוץ, שלא יתערב עם שניים, למה צריך להגיע לאיסור? סתם, זה לא טורח כל כך גדול, בית יד, זה עבודה, עושים ידית שיכולים לסחוב בשר גדול. סתם, זה בכל זאת פשוט שהוא יכול לחתוך את הבשר באיזו דרך שהוא רוצה. מה הבעיה?
דובר 2: בסדר.
הלאה. עוד, יש את הסימן שבו יש את ההלכה של… מה זה סימן?
דובר 1: בסדר. רואה שם שלפעמים עושים סימנים שגוי לא יגנוב, או…
דובר 2: טוב מאוד.
הלכה ז: מליגת הראש והרגלים
אומר הרמב״ם הלאה, עוד דבר שמותר… עוד משהו שעושים בשחיטת בעל חי, זה מה שעושים… הראש והרגלים של הבהמה, נראה שמניחים אותם גם, אוכלים אותם גם, או מניחים אותם יחד עם האוכל, וכדי שלא יהיה עליהם שיער שהיה עושה, אני יודע, היה עושה מאוס את הבשר, מפשיטים את כל השיער מהראש והרגלים.
מותר לעשות זאת ביום טוב, מולגין את הראש ואת הרגלים, מותר לתלוש את העור מהראש והרגלים, ומהבהבין אותן באור, מותר גם לשרוף אותם לא את העור. הראש והרגלים.
דיון: מה זה מולגין?
דובר 1: מהשיער?
דובר 2: מהשיער. כן.
דובר 1: לא, לא את העור שהולכים להפשיט, אלא את מה שהולכים להניח על השולחן. אתה יודע, לקחו את זה שמניחים על השולחן. אם זה משהו כמו הפשטת העור שרוצים אחר כך את העור, זה יהיה כמו ההלכה הקודמת.
דובר 2: השיער מהראש. אין כאן עור בין הראש לעור.
דובר 1: בסדר, לא כתוב כאן.
שני אופנים מותרים ושני אופנים אסורים
ומעביר נוצותיו באור, מותר לשרוף אותו באש. אני לא יודע למה. יש שתי דרכים להסיר את השערות, או במליגה, שפירושו לשלוף לדעתי, או באש. מותר לעשות זאת בשתי הדרכים.
אבל מה אסור לעשות? יש עוד דרך של שימוש בכימיקלים, אבל אין תופלין אותו בחרסית ולא באדמה. אסור לשפשף את הראש והרגלים בחרסית, חרס, אני יודע, או סוג של חול, כדי שיהיה חלק, כדי שיסיר את העור.
ואין גוזזין ואין עושין בו פאה, גם אסור לגזוז את השערות במספריים. זה כבר יותר טורח, או יותר דרך של איך שעושים זאת בדרך כלל.
הלכה ז (המשך): גזיזת ירקות
אומר הרמב״ם הלאה, וכן, עוד משהו שאסור לעשות את אותו הדבר, אין גוזזין ואין עושין פאה בירקות — מה שאסור לפירות, אסור גם לירקות. ירקות שיש להם קליפה, שיש עליהם כמו עור, כך אתה אומר?
דיון: מה זה קליפה?
דובר 1: למה זה נקרא קליפה? גזיזה, סתם חיתוך? אסור לחתוך? לחתוך שערות כאלה או חלקים לא טובים.
דובר 2: כן, בסדר. כך אני מתכוון. או לחתוך את החלקים שלא… אבל המילה היא יותר בתר דעולם היא במספריים. אני זוכר, זה בכלל קניבת ירק, שפירושו להסיר את כל מה שלא טוב. ביום כיפור התירו זאת. אבל סתם כך זה טורח מסוים, או אולי זה דומה לבורר, אני לא יודע, שם זה לא בורר. עם הכלים שעושים זאת, אני לא זוכר, מותר לעשות זאת בדרכים אחרות. כמו מליקה או בורר מותר.
היתר בירקות שיש בהם קוצים
אבל מה מותר? אבל מתקנין את האוכל שיש בו קוצים, כגון קינרס ואחביות. אני יודע למשל לסברס יש קוצים כאלה עליו. או הוא אומר ארטישוק. לארטישוק יש קוצים כאלה שצריך לחתוך את הקוצים קודם.
אבל מה ההבדל מהקינרס? נראה שהירק רואים שאפשר להסתדר בלעדי זה, אז לא יעשו זאת באופן של תספורת. אבל האוכל שיש בו קוצים, אי אפשר לעשות זאת בלעדי זה, כאן הולכים להידקר, זה קוצים.
דובר 1: אה, זו המילה.
דובר 2: בסדר, אם זה דוקרני, יש היתר שמותר להשתמש במספריים, במכונה, מה שזה לא יהיה שמשתמשים.
בסדר.
הלכה ח: לישת עיסה גדולה
בסדר, עד כאן למדנו לגבי כששוחטים. עכשיו נלמד לגבי אפיית לחם, גזירות או סייגים שונים שיש בשעת עשיית לחם ביום טוב.
אומר הרמב״ם, מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב. מותר ללוש בצק גדול, גן, זה טורח, ככל שיותר צריך להתעסק עם הידיים, ובצק גדול יותר צריך לעבוד יותר קשה. היה אדם חושב שצריך רק כמה שצריך? לא, מותר לקחת איסור, כמו שלמדנו קודם, שמותר למלא פרי. ואותו דבר מותר לעשות בצק גדול, כמו שלמדנו קודם שמותר להכניס כמה לחמים לתנור כי זה עוזר לתנור. בצק גדול הוא יותר טוב. קצות.
הלכה ח (המשך): הפרשת חלה ביום טוב
עכשיו נלמד לגבי הפרשת חלה.
אז כך: והלש עיסתו מערב יום טוב, אין מפרישין ממנו חלה ביום טוב. מי שלש בצק ערב יום טוב, ומפריש ממנו חלה ביום טוב, אסור ביום טוב להפריש חלה.
אני חושב שזה כמו שלמדנו שאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת כי זה מתקן. אותו דבר, הפרשת חלה היא מתקן.
דיון: למה הפרשת חלה אסורה ביום טוב?
דובר 1: מה הסוף? כי לתקן אוכל ביום טוב מותר, לא? מה זה? אסור לתקן אוכל ביום טוב?
דובר 2: בשבת אסור לעשות תיקון. לא, לא סוג כזה של דבר. זה בכל זאת שאפשר לאכול את כל האוכל זה תיקון. הכנת אוכל היא אוכל.
דובר 1: לא, טוב. אם צריך, מותר אכן, אבל אם זה ערב יום טוב, אולי לא.
דובר 2: אה, מה זה כשהיה צריך לעשות ערב יום טוב?
דובר 1: מעניין, כי אסור… מותר לאכול לפני שמפרישים חלה?
דובר 2: לא, הפשט הוא שלא תוכל ערב יום טוב. היית צריך לעשות ערב יום טוב, מה אעשה?
דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב
זה מה שאומרים, זה דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב, קובעים לו לא ביום טוב. אז, כן, אפשר להפריש חלה, ואפשר אפילו לתת לכהן.
דובר 1: טוב מאוד. אז למה ערב יום טוב לא עושים?
דובר 2: כי אתה צריך לעשות ערב יום טוב.
עיסה טמאה וחלה טמאה
ומפרישין מעיסה טמאה, או שנטמאת החלה, שהחלה נטמאה והכהן לא יוכל לאכול, לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה.
זה כך, יש לו עיסה טמאה, והעיסה הטמאה צריך לשרוף. אסור לשרוף ביום טוב, כמו שהוא הולך לומר בהלכה הבאה, אסור גם לאפות בתנור. אבל את החלה צריך לשרוף, אז מה? אכלו את העיסה הטמאה, יש כל יום עיסה טמאה. את חלק החלה צריך לשרוף, אסור לשרוף ביום טוב, כמו שהוא אומר, וכן אין שורפין אותו ביום טוב, אסור גם לאפות אותו.
למה? וכן אין שורפין אותו ביום טוב, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה, מותר רק לבשל את הראוי לאכילה, והחלה הטמאה אסור לאכול כי היא עומדת לשריפה.
וכן אין שורפין אותו ביום טוב, גם מעשה השריפה אסור לעשות ביום טוב.
טעם האיסור: שריפת קדשים היא מצוות עשה
למה? אומר הרמב״ם ומסביר, שאין שורפין קדשים ביום טוב, אסור לשרוף קדשים ביום טוב. למה? שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב. ששריפת קדשים שנטמאו מצוות עשה, שנאמר באש ישרף, שדבר שנטמא, קדשים שנטמאו, יש מצווה לשרוף.
אבל שריפה היא בכל זאת מלאכה. ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה, עשה ולא תעשה. כמו שלמדו בברכת יום טוב, זה עשה ולא תעשה.
שריפת קדשים ביום טוב — הלכה ח-ט
והרמב״ם מסביר, שאין שורפין קדשים ביום טוב. אין מותר לשרוף קדשים ביום טוב. מדוע? שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב. מדוע? ששריפת קדשים שנטמאו היא מצות עשה, כמו שכתוב בתורה, שנאמר “באש ישרף”, שדבר שנטמא, קדשים שנטמאו, יש מצוה של שריפה. אבל שריפה היא מלאכה. ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה היא עשה ולא תעשה, כמו שלמדו בברכת יום טוב, יש עשה ולא תעשה על מלאכת עבודה, וזה כמו מלאכת עבודה. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. זו אמנם מצות עשה, אבל עשה אינו דוחה לא תעשה ועשה.
דיון: מהי המלאכה בשריפת קדשים?
לכאורה אותו הסבר יהיה על מדוע אין מותר לעשות כיסוי הדם. האם אפשר לומר כך? אני צריך לחשוב. אבל אני רוצה להבין דבר אחר. העברה, העברה הרי התירו מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. השריפה לא תיקרא העברה. מהו האיסור של שריפה? לעשות אש. לא, זה כמו מבשל במלאכה שלו. זה לא מבשל, הוא שורף את זה. זה הולך להישרף. לא. מבשל כבר אמר לא יבשל את החלה. שאין מבשל את החלה. אבל שריפה לא אומרת מבשל. שריפה היא האיסור לכאורה שהוא מדליק אש.
לכן בכלל לא היתה שווה הקושיה שלך, אז אתה החזק ביותר. הוא מתייסר ממש. לכאורה, העברה פירושה… מה פירושה העברה? שריפה, העברה. אז בוא נאמר שהראב״ד… יכול להיות שחמש דקות לפני שזה נשרף לגמרי זה בישול, אבל… בוא נזכור, הראב״ד הקדוש אמר, זה נזכר לגבי העברה. אומר הראב״ד, לחמם חמין אף פשוט אינו צריך. אומר הראב״ד, אמר אברהם, זה לחמם חמין לרגליו, להדליק נר של… אבל… כלומר, כשהראב״ד מפרש, לא ברור שזה חולק על הקדוש, אבל מה שלמדנו שהוא פשוט. שלא לצורך, אני מתכוון שלא לצורך אכילה, אלא לצורך סתם לחמין לרגליו. אבל, אומר הראב״ד, יש דבר שנקרא נר של הבטלה, הוא היה מדליק נר לכבוד, כמו שאנחנו עושים נרות יום טוב, זה לא בשביל אותו דבר, זה לכבוד. מביא הרמב״ם ירושלמי, הראב״ד ירושלמי, לא תעשה ולא תשרי, זה לא איסור גמור. לא תהיה אוסר ולא תהיה מתיר. לא, שלאו זה בוודאי לא, ועשה זה בוודאי לא. זה נר של הבטלה, זה חצי צורך, נכון? יש צורך בזה, זה כבוד. אבל על זה מביא ירושלמי שאומר הוא לא יודע, לא מותר ולא אסור. אבל משמע מהראב״ד שאם היה דבר שלגמרי אין בו שום צורך, זה רק מצוה כמו כאן, היה אסור.
קושיה: מדוע מצוה אינה צורך?
מדוע מצוה לא תיקרא צורך? מצוה פחותה מכבוד? מדוע מצוה לא תיקרא צורך? מצוה אינה צורך יום טוב. לא, זה לא צורך יום טוב. מצוה היא מצוה. זה ענין גדול לעשות מצוה, אבל אוכל נפש זה לא. יהודי לא יכול לחיות בלי לעשות מצוות. כבוד מחובר לאכילה, ושריפה לא. בוודאי, יש צורך מסוים. אבל הלאה רק הבאת את הראב״ד. הרמב״ם הרי אמר שמותר, בכל אופן. טוב מאוד. כאן צריך לומר, כך אומר הקדוש… איפה המגיד משנה? מה טוען המגיד משנה? שמזה רואים אולי… אני לא רואה שהוא אומר, אבל כך הוא מביא איפשהו מישהו. אני לא רואה שהוא מדבר. מזה אפשר לראות שאפילו ברמב״ם, כשהוא אומר העברה שלא לצורך, הוא מתכוון עם קצת צורך. כך אומר הרב בלומינג. ראיתי שהוא אומר במגיד משנה, ראיתי שהוא מביא את זה. כן. אה, אבל הוא אומר את זה בעצמו. לא ברור. זה לא ברור.
קושיה: מדוע צריך את הטעם של עשה דוחה לא תעשה ועשה?
אה, אפשר… אולי זו התשובה, אבל אפשר לעשות את זה אחרי יום טוב. אבל אז לא היינו צריכים להגיע לכל העניין של עשה ולא תעשה, כך סתם. מה חסר לשרוף היום? אפשר לומר, יש לי עכשיו מצות עשה לפני. יש לי מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. מהי התשובה? רואים אנחנו את התשובה שזה לא דוחה עשה עם לא תעשה. הוא אומר, החלק הבא אומר, כיצד יעשה יניחנה עד הערב וישרפנה, אפשר לשרוף במוצאי. ממש זו הסיבה שהרמב״ם אומר את החלק הבא, כיצד יעשה יניחנה עד הערב וישרפנה.
חלה ביום טוב של פסח — הלכה ט
אומר הרמב״ם, אבל היה יום טוב של פסח, אבל אם חל יום טוב פסח, ואז אין את העצה של יניחנה עד הערב, שאם יניחנה תחמץ, העיסה הולכת להיות חמץ בפסח, והוא יעבור על בל יראה בל ימצא, לא יפריש את חלתה, אז לא יפריד חלה מהבצק. אז התירו לאפות את כל העיסה הטמאה, ואחר כך יפריש חלה מהלחם. אז יש עצה אחרת. כלומר, מכיוון שבפסח אסור להשאיר את העיסה כי תהיה חמץ, מהו האיסור שתהיה חמץ? איסור של בל יראה. בל יראה, כן. הוא הולך להישאר עם חמץ. מעניין. צריך ללמוד חמץ ומצה לראות אם יש אופן כזה של בל יראה, כי זה שב ואל תעשה כביכול. אני זוכר שכתוב על זה משהו, אני לא זוכר מה הדחייה. על כל פנים, זה הרי לא רצון. יש לו עצה, יש לו פתרון. עצה אמיתית. אז מהו הפתרון? בדרך כלל נראה שהמצוה היא להפריד חלה לפני שזה נגמר. בדרך כלל עושים חלה בעיסה. אבל מכיוון שתקועים, מפרישים חלה אחרי שזה נאפה. ואפשר גם לאפות את הכל. בסדר, זה פשוט, כי אופים את כל הלחם. זה אפוי הלחם, זה לא אפוי החלה. זה טבל כולו. כל העיסה, כן.
דיון: המנהג של חלה ממצות
כך אנחנו עושים, ערב פסח מצות זו הבעיה. לוקחים חתיכה מהמצה האפויה, כן? איך אנחנו עושים כל פסח? מה? לא ערב פסח, מכלל ישראל. כן, אני לא מדבר על אפיית יום טוב. אני מדבר קודם כל, בוא נאמר שמישהו אופה מצות יום טוב פסח בלילה לפני… אף אחד שעשה את זה. מעולם לא שמעתי, אבל… למה עשה את זה? זה היה… נו, אז במקרה כזה לוקחים את החלה. מהמצה האפויה. אבל אני מתכוון שבכלליות עושים כך. למה עושים בכלליות כך? אולי כי לא רוצים לעשות זמן נוסף של הפרדת חתיכת עיסה. בסדר, היינו עדיין בוערים חמץ למחרת אפילו ערב פסח. זה היתר. לא יודעים, צריך לבדוק… אז למה הסיבות שעושים כך. כן. בסדר, הלאה עוד דברים שקשורים… עוד שונות, עכשיו אפשר לקחת עוד שונות, כמו איסורים שהרי נאסרו… שונות שונות עם התנור. כן, ואחר כך הלאה כשעושים אוכל. באופן של פורני חדשה.
הלכות תנור וכירים — הלכה י-יא
פורני חדשה
פורני חדשה היא תנור שהוא מאוד חם. מעניין, למדנו קודם שיש שלושה. יש תנור, כיריים, ו… מהו האמצעי? כירה. תנור, כירה, ו… אני לא זוכר ברגע זה, משהו שהוא חצי חצי. כירה וכיריים. ושלישי עתיק, אני לא זוכר את השם ברגע זה. יש כלי שנקרא פורני, שכשהוא חדש הוא מאוד חם. אסור לקחת פורני חדשה, גזירה שמא תפוח, לפעמים זה נשבר. זה לוקח כמה פעמים, זה לוקח כמה פעמים, זה נעשה כך… ולפעמים, בפעם הראשונה זה מתפוצץ, ותפסיד הלחם, וימנע משמחת יום טוב. זו המלצה כזו.
גריפה וקיטוף
כל שלושתם, כל שלושתם, כל שלושתם, אבל כבר תופסים שזה מתחיל, כשמותר לגרוף, גריפה פירושה לגרוף? קיטוף, כן, לגרוף, קיטוף, כן, לגרוף את האפר כדי שיהיה מספיק מקום בתנור לבשל. ואם אי אפשר לגרוף באופן קל באופן כזה גרוף. יש מקום בתנור, אתה רק צריך לגרוף קצת, לקטוף קצת, האפר כל כך רופף, אתה צריך לדחוף אותו למטה כדי שיהיה מכוסה ושיהיה מספיק מקום. אבל אם אין מספיק מקום, באופן כזה גרוף זה כן מותר, כי לצורך האכילה כדי לבשל מותר. אבל אם יש דרך אחרת, למה לעשות טרחה, שיעשו את זה בפחות טרחה.
סתימת פי התנור בטיט
והלאה, סותמים את פי התנור, כשסוגרים את התנור, רוצים שיהיה מאוד חם, לוקחים טיט או רפש. ומניחים אותו סביב פי התנור, מותר לסתום את פי התנור בטיט וברפש שבסביבות הנהר. עושים דבר כזה שנקרא, עושים בוץ רטוב, כן? בוץ רטוב, או מה? לא מלט, בוץ? מה אתה קורא לזה מלט? אני לא יודע מה זה מלט, אבל בוץ רטוב? אני יודע שילדים קראו לזה בוץ או מלט. אבל אומר הרמב״ם, כמו שזה ממש נכון. אבל זה רק, אם הולך לקחת בוץ וזה חתיכה גסה, זה שהוא לוקח גוש של בוץ, לא הולך להתעסק ולהניח אותו מסביב. אז צריך לעשות אותו רך. זה לא מוכן מערב יום טוב. אה, ושורהו או מעמש, או אולי זה לא ענין של טרחה? אה, כן, ענין של מוכן? למה לא? כמו שלמדנו אפילו חול אסור להשתמש אם זה לא מוכן. חשבתי, כי מדברים כאן על דברים אחרים, מדברים על טירחא. כן, אני לא הולך יחד עם כל הדברים האלה. אבל, והוא שרחו מערב יום טוב, אבל לגבול טיט ביום טוב אסור. לטשטש, לגבול… אה, הוא עולה, מותר לקחת מסביבות הנהר, אבל עכשיו לקחת חול טרי ולערבב אותו עם מים ולעשות טיט, זה אסור לעשות ביום טוב. למה זה דומה לאיזו מלאכה? מלאכה או שזו טירחא? מה זה אומר? זה כמו בונה או… לש. בקיצור, זה אסור. הרב חולק על ההלכה הזו. אז איך עכשיו, צריך ללמוד הלאה. בסדר, אנחנו צריכים ללכת הלאה. הלאה.
סיכת תנור בשמן, שפשוף במטלית, הפגה בצונן
תנורים וכירים חדשים, יש סדר כזה שתנור חדש סכים מסביב שמן כדי לחזק או מה? אסור לעשות, אסור לסוך בשמן ביום טוב. גם דבר נוסף, למה זה אולי לא ישירות בשביל האוכל, אלא זה בשביל טובת התנור. תסתכל על כל השאר. ואין שטין אותו במטלית… לא מנגבים אותו פירושו, אז מה פירוש שטין. משפשפים אותו, מנסים, אז מה פירוש שטין. משפשפים אותו, מנגבים במטלית. כן. ואין מפיגין אותו בצונן כדי לחסמו, גם אסור לקרר את התנור כדי לחזק. פירוש, משתמשים בחום ואחר כך בקור, זה מחזק אותו. זה אסור לעשות, כי כל הדברים האלה הם אופנים איך עוזרים לבנות, עוזרים לתקן את התנור. זה אסור לעשות, מותר לבשל, כי אסור לתקן מכשירים, אסור לתקן תנור.
חילוק: לחסמו או לאפות בו
אבל אם היה מפיגו בצונן כדי לאפות בו, אז כן. זה אומר אפילו כשזה חם, הוא רוצה לאפות משהו שלא רוצה טמפרטורה כל כך גבוהה, מותר לקרר את התנור, כי הוא לא עושה את זה כדי לתקן את התנור, הוא עושה את זה כדי לתקן את האוכל.
הלכה י״א (המשך) — אבנים ופורני
Speaker 1: הוא רוצה להשתמש באבנים כדי להשתמש כמשטח, כמשטח עליון, כדי לבשל על זה, אסור לעשות את זה, מפני שהוא מחזקן, כי בזה מחזקים, בזה מסיימים את האבנים כדי שאפשר להשתמש בהן. זה נקרא כמו לתקן כלי, זו טרחה שאינה ישירות בשביל האוכל.
ומסיקין ואופין בפורני. למדנו על הפורני המצרי, זה מותר. מותר להסיק ולאפות, אפילו זה תנור גדול, זה יותר ממה שהוא צריך עכשיו בשביל… אין משגיחין במה שהוא מוסיף בתנור גדול, מותר. ובחמין, למדנו שמותר.
אסור להשתמש בחדש, קודם אמר פורני חדשה. חדשה היא פורני מכובדת וכדומה. נראה שהפורני היא משהו מאוד מסחרי, אני מתכוון שלא היתה בשביל סדר של בישול, זה משהו מיוחד, אבל מותר.
עכשיו הולכים ללמוד עוד כמה דברים. הוא מביא שפורני צריך להכניס יותר, יותר עצים, זו טרחה גדולה יותר, אבל מותר לעשות את זה.
—
הלכה י״ב — גבינה, תבלינים, מלח
Speaker 1: הלאה, אומר הרמב״ם בהלכה י״ב, אין עושין גבינה ביום טוב. אסור לעשות גבינה ביום טוב. מדוע? כי כבר למדנו בהלכות שבת שעשיית גבינה היא מלאכה, כי הוא לוקח חתיכות קטנות ועושה אותן לאחד, זה דומה לבונה. אסור לעשות ביום טוב.
אה, אנחנו יודעים שמותר לעשות ביום טוב את כל האוכל? אבל, מותר לעשות רק את מה שאם היינו עושים את זה ערב יום טוב לא היה לזה טעם כל כך טוב. שאם גיבן מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם, זה לא… גבינה שישנה יום, או שכבר קיבצו אותה לפני יום, אין בה פחות טעם, ממילא זה מהדברים שאפשר לעשותן.
אבל דכין את התבלין כדרכן, מותר לטחון את התבלינים כדרכן, שאם ידכום מערב יום טוב יפיג טעמן, תבלינים טריים. בטעם טוב יותר מותר.
אבל מלח, זה תבלינים, למשל פלפל, אבל מלח אסור לטחון, אסור לטחון ביום טוב, כי זה לא משנה את הטעם. אלא, יש עצה איך אפשר לעשות את זה, בכלי שינוי במכתש. אם הוא עושה את זה בשינוי, או שהוא עושה את זה לא בטחינה רגילה במכתש, אלא הוא עושה את זה בקערה, בצלחת, מותר כדי שישנה, כי הוא עושה את זה בשינוי.
למה אסור סתם כך? שלא ישחוק המלח מערב יום טוב לא יפיג טעמו. נראה שזה לא ממש מלאכת טוחן, כי אז לא היה עוזר השינוי. תבלין נעשה גרוע יותר, אבל מלח לא נעשה גרוע יותר.
ואין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם. דיברנו שמותר לשחוק תבלינים, אבל פלפלין אסור לעשות בריחיים הרגילים, אלא דך עושין במדוכה ככל התבלין. שלא יעשו את זה עם הכלי המיוחד, כי הכלי המיוחד נעשה, אני מתכוון, לעשות בהיקף גדול יותר או מה? זה נראה כמו מעשה חול ממש.
אין כותשין את העריפות. עריפות זה, אני מתכוון שלמדנו את זה קודם, אם זה מאכל בהמה או מה? גרגרי תבואה, אסור לטחון במכתשת גדולה ולטחון במכונה גדולה שמשתמשים בה תמיד לטחינה. אבל כותשין אותה במכתשת קטנה, בכלי קטן יותר מותר, שזהו שינוי שלו. כי אני מתכוון שהדברים כאן הם… אסור לעשות את זה כמו שעושים את זה בימי חול, שלא ייראה עכשיו כאילו הוא עסוק בהיקף גדול, בהיקף קטן יותר בשינוי.
הלכה י״ב (המשך) — ארץ ישראל לעומת חוץ לארץ
Speaker 1: אומר הרמב״ם, בארץ ישראל אפילו בקטנה אסור, שהתבואה שלהם… הרמב״ם רוצה כאן לדבר בשבח ארץ ישראל, שהתבואה שלהם טובה היא. ארץ ישראל טובה הוא עד מאוד מאוד, התבואה שם טובה מאוד, ושם אפילו העריפות, מה שזה לא יהיה, הגריסים או אני לא יודע מה רוצים לעשות, אפילו אם זה יהיה בן יום, זה עדיין יהיה טוב מאוד, ואין בכך הפסד. צריך לעלות לארץ ישראל מי שרוצה לאכול אוכל טוב. לא כל המקריה ולא כל המקריה.
אז הנקודה היא שאפשר לעשות את זה מערב יום טוב. ממילא, כתוב שבחוץ לארץ זה חלש, וזה כבר ישן, וזה כבר אחרי יום נוסף ישן, אז זה כבר איפשהו.
מעניין שעושים חילוק בין ארץ ישראל וחוץ לארץ, כי אתה יכול לומר שצריך לבדוק את המקום.
Speaker 2: אתה שוכח, התורה הקדושה ניתנה לאנשים אמיתיים, לא לכללים. זה שכולם מחפשים כללים, זה אנטי יהדות.
Speaker 1: לא, אבל אני אומר שם, אדם גר עכשיו, אדם לא גר כמו שהרמב״ם גר. ובעיר, מה הסדר? הרמב״ם עושה חילוק בין כל חוץ לארץ וכל ישראל. הוא לא מתכוון לומר את זה. הוא אומר שבמקום שהתבואה טובה מאוד, שהתבואה לא עושה שום הבדל. כל הלכה. אסור לפסוק מהרמב״ם, שום דבר. אם זה דבר שלא מפריע, עושים אותו, צריך לעשות אותו, אבל לא לעשות אותו היום. הכלל נשאר הכלל, וכבר למדנו בפרק א׳ את הכלל.
בזמן הגמרא, אני לא יודע, היהודים הישראלים יש להם הבדל שעושים. זו לא הלכה, אני לא אומר דרך ישראל.
Speaker 2: אפשר להבין ממה שאתה אומר שהיום גם חל בארץ ישראל, זה לא חל. דווקא בארץ ישראל יש ממש יותר טוב.
Speaker 1: אני לא יודע, צריך לבדוק אצל המאפיות, אם זה ממש יותר טוב או לא.
Speaker 2: לא, אני מתכוון למעשה ממש החמירו בדברים.
דובר 1: היום זה פחות נחוץ ל… אולי אתה אומר כן לטחון פלפל. היום זה פחות נחוץ להכין את הרמה ממש בזמן האכילה. דווקא ב… כן, אולי מסעדות טובות יותר יטחנו ממש הכל, יטחנו את ה… בדרך כלל אנשים. קונים בקבוק תבלינים, ומחזיקים אותו ב…
דובר 2: אתה לא בפנטל.
דובר 1: בבית.
דובר 2: אצלך קונים הכל, ואצל ר׳ יצחק הכל בחינת מלכות.
דובר 1: אוקיי. לא, אני לא יודע. לא, אני אומר, את כל הדברים האלה צריך לדעת שכאשר זה לא משנה שזה לא עושה את האוכל טוב יותר, אז שיעשו את זה ערב יום טוב. זה מה שאני רוצה לדעת, וזה חשוב, כי… המטבח של היום. קודם כל, אני לא מתכוון, אשתי כמעט לא מבשלת ביום טוב, אין לה כוח, היא בישלה הכל ערב יום טוב. אבל מבשלים ביום טוב, אבל צריך לדעת שיש דברים מסוימים שלא עושים. והיום הטכנולוגיה הישנה של המטבח היא לא כל הדברים שיש.
רואים שזה בכל זאת עניין שביום טוב לא פותחים את הכיריים כמו בימי החול. אין דבר שלא עושים. אז איך זה מסתדר להלכה למעשה, אני לא יודע.
אז הרמב״ם לא מביא בכלל את הלשון עובדא דחא. הוא לא מביא לשונות בכלל. הפוסקים בכלל אוהבים להשתמש בלשונות, אף אחד לא יודע מה הם מתכוונים. הרמב״ם מנסה להראות מה זה אומר.
אוקיי, עוד קצת קמח, אולי נסיה אותו ערב יום טוב.
—
הלכה י״ג — מרקד (ניפוי קמח) שוב
דובר 1: קמח צריך לנפות. ניפו ערב יום טוב, הוציאו סובין, את השלוכס. אדם יחשוב שמלאכת מרקד כבר עשו, ועכשיו הוא רוצה רק לעשות פעם שנייה, זה לא ממש מלאכת מרקד, בכל זאת אסור.
אין מרקד נוסף פעם שנייה ביום טוב, אלא אם כן נפל לתוכו צרורות, אם ממש נפל לתוכו לכלוך, צריך להוציא אותו יותר כי זה פוגם באכילה, אבל סתם כך אסור.
אבל אם עושים את זה בשינוי זה כן מותר. כיצד? מה זה השינוי? יום שירקד מאחורי אנפי, הם הופכים את הנפה.
—
הלכה י״ג (המשך) — מולל, מפרח, מנפח, בורר
דובר 1: עוד מלאכות שמותר או אסור לעשות ביום טוב?
מולל למלילות, מותר לשפשף בידיו קטניות, או כל תבואה, ומפרחין, מותר לפרוך קטניות ביום טוב, ומנפח על יד על יד בכל כחו ואוכל, מותר לנפוח בידיים שיעוף השלוכס מהמאכלים ביום טוב. אפילו מותר לעשות זאת אפילו בכל כחו ואוכל, אפילו בקנון או בתמחוי, מותר אפילו להשתמש בכלי, אבל לא בתבלא ולא בקברה, אבל לא להשתמש בכלים שמשתמשים בהם בימי החול, בכלים שעושים סתם בצורה מקצועית. סתם צלחת, בעיקרון. אבל לא סתם צלחת, כן. בעבר היה שאסור להשתמש בנפה, ומותר רק להשתמש בידיים, דברים כאלה.
וכן, הבורר קטניות ביום טוב, בורר כדרכו בחיקו בתמחוי. גם בורר אותן. קודם דיברנו על טוחן אותן, ועכשיו מדברים על בורר אותן. בורר אותן זה גם בורר בעיקרון. זה לא טוחן. ראינו שזו אותה הלכה אם אני זוכר. אני לא יודע אם זה שונה בשבת מיום טוב. זה לא בורר אותן, כי מוציאים את השלוכס, זה בורר. זה רק חלק אחר של הבורר. כאן מוציאים בנפיחה, ובורר פירושו ממש להוציא את הלא טוב.
נכון, בורר כדרכו בחיקו עם… מותר להשתמש בחיקו על ברכיו.
דובר 2: עם צלחת.
דובר 1: עם צלחת. אבל לא בנפה, אבל לא בתבלא ולא בגרה, לא להשתמש בציוד המיועד לכך. כל הדברים האלה יותר מותרים. בעבר גם תבלא, שניהם לא.
במה דברים אמורים, כשהאוכל מרובה על הפסולת, כשהוא עושה את הבורר האוכל מרובה על הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, הוא עושה להיפך. כן, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, בורר את האוכל ומניח את הפסולת. למה? כי אסור לעשות. מה יותר טורח? שלא יעשו. מה פחות טורח. ממה טורח בבירור הפסולת מהאוכל יותר מטורח בבירור האוכל מן הפסולת, אם זה יותר קשה, למרות שזה יותר, זו קושי. צריך לראות שיהיה כמה שפחות טורח. בדרך כלל, זה קשור למה שיש יותר, שיוציאו את המעט מהרב. אבל אם זה יהיה טורח גדול יותר מאיזו סיבה, שילכו בדרך הרגילה.
—
הלכה י״ג (המשך) — חרדל במסננת, משמרת
דובר 1: כבר, מסנן את החרדל במסננת שלו. חרדל, הגרגירים הקטנים שמהם עושים חרדל, מסננים אותו במסננת מיוחדת. שלא ישתמשו במסננת המיוחדת, מפני שנראה כבורר, נראה כמו בורר.
אבל יש עצה אחרת, נותנין ביצים במסננת של חרדל, וכשהביצה זורמת החוצה, נראה שזה לוקח יותר את הגרגירים הקטנים, כמו שכנראה הוא מתכוון, זה מותר לעשות, כי זה לא טורח.
ואם היתה משמרת תלויה, אם המסננת כבר תלויה על הכלים, היא כבר תלויה מוכנה…
דובר 2: לא, מסננת שלו. אמרת, אם המסננת…
דובר 1: אה, מסננת, משמרת. ואם היתה משמרת תלויה, מותר לו ליתן יין ביום טוב. אבל אם זה כבר תלוי, מותר.
אבל מה מותר לעשות? אפשר לעשות טריק. ומערב ותולה, יתלו בכל זאת, למשל, אם רוצים לשים רימונים על איזה כלי,
הלכה בנוגע למשמרת ביום טוב
משמרת זה יין, להוציא את הפסולת מהיין. מותר ליתן יין ביום טוב, כי זה לשון שמרים, כן. מותר ליתן יין ביום טוב, אם זה כבר תלוי, מותר. אבל זו בעיה שלא יצא כדרך שעושים בחול.
ומערב, אבל מה מותר לעשות? אפשר לעשות טריק. ומערב, ותולה, מותר בכל זאת לתלות. למשל, אם רוצים לשים רימונים על איזה כלי, מותר לתלות משמרת ולשים עליה רימונים. ותולה ביום טוב רימונים. ואחר כך, ברגע שיש לו משמרת תלויה, מותר אחר כך לשים עליה את היין כדי לסנן את היין מהשמרים.
סיכום פרק ג׳
עד כאן למדנו פרק ג׳. והכלל של הפרק הזה הוא שמכינים לאכול ביום טוב, אבל לא לגמרי כמו בחול, לא בטורח גדול, לא דברים שאפשר לעשות ערב יום טוב, לא דברים שונים שאדם יחשוב שזו חיה והוא יהיה מותר לחלוב, וכללים אחרים כאלה.
וצריך לדעת באופן מעשי להתאים למציאות שלנו, שביום טוב מבשלים, אבל שזה יישאר יום טובי, לא טורח גדול מדי.
כן. הלוואי ש…