סיכום השיעור 📋
סיכום כולל של השיעור: חינוך, התגברות, עבדות, ו״לא להיות בעל תאוה”
—
א. מעשה פתיחה: רבי שלמה קרלינר כילד בן שלוש וחצי
⟦סטייה צדדית: שאלות ביוגרפיות⟧
מתי נפטר אביו של רבי שלמה קרלינר? האם היה חסיד? רבי שלמה היה לפני התנועה החסידית, אז זה לא מתאים בדיוק. מדוע מספרים דווקא שהמעשה התרחשה בגיל שלוש וחצי, ולא בגיל שבע-עשרה?
⟦סטייה צדדית: יום הפטירה של רבי שלמה קרלינר, כ״ב תמוז⟧
– הוא נהרג על ידי קוזק. חסידים אומרים “על קידוש השם”, אבל זה מפוקפק – זה היה פשוט רצח, לא בהקשר של מלחמה. סימן עצוב של גלות, מתאים לבין המצרים.
– מנהג קרלין: מותר לעשות “שהחיינו” בכ״ב תמוז. לפי חשבון (רש״י אומר 21 יום בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, אבל יש 22 יום) יום אחד “לא קיים” – חסידי קרלין גילו שזה כ״ב תמוז. המנהג מקורו במקורות אשכנזיים / האריז״ל.
המעשה עצמה
רבי שלמה קרלינר, בן שלוש וחצי, מחזיק לחמנייה ובוכה. הוא עונה: הוא רעב, אבל שמע מרבו ש“מה שרוצים – לא עושים.” הוא רוצה לאכול, לכן אסור לו. הוא תקוע בפרדוקס.
הפשט ה״חרדי” (נתיבות שלום)
רבי שלום נח ברזובסקי (האדמו״ר מסלונים) לומד שזו עצה ל״הכנעת החומר” – צריך לשבור את הגוף. מכיוון שאנשים חלשים מדי פיזית כדי לסגף את עצמם, אפשר להשתמש במניפולציה פסיכולוגית – למשל, לומר לילד קטן שאסור לו לאכול מה שהוא רוצה – ובכך שוברים את הגוף, ואז הנשמה מאירה.
תגובה ביקורתית
הפשט הזה לא נכון. היינו מספרים את אותה המעשה עם מסקנה הפוכה. מפחיד שנתיבות שלום אולי באמת התכוון לכך, אבל זו לא הדרך הנכונה.
—
ב. הבית יוסף – מה פירוש “הכנעת היצר” בפועל?
⟦סטייה צדדית: המעשה עם סחיבת אבנים⟧
מסופר שהבית יוסף נהג לשאת שק אבנים על צווארו כדי “להכניע ערפו.” זו לשון הרע על הבית יוסף – זה לא הגיוני.
מה באמת כתוב ב״מגיד מישרים”
– המגיד (מלאך) אמר לו שילמד מדי יום מעט חובת הלבבות – זה היה המנהג האמיתי של “הכנעת היצר”, לא ייסורים פיזיים.
– המגיד הזהיר אותו מפני תענוגות גשמיים מרובים – “אתמול בסעודה שתית יותר מדי כוסות יין; שתים עשרה מספיק.”
– הטעם לא היה “לשבור את הגוף” – הטעם היה ביטול תורה / היסח הדעת: אכילה ושתייה מרובות הן הפסק מדבקות, מלימוד, ממשניות.
מסקנה
“לשבור את הגוף” לא פירושו לשבור פיזית את הגוף. פירושו ללמוד חובת הלבבות – עבודה רוחנית, פנימית.
—
ג. “לשבור את הגוף” לא פירושו הגוף הפיזי – דוגמאות
עינו של בלעם
⟦סטייה צדדית⟧ “שתום העין” – בלעם יכול היה לקבל רוח הקודש כי עין אחת הייתה עיוורת, אבל חיסרון פיזי אינו זהה למעלה רוחנית.
הדברי רוז׳ין
⟦סטייה צדדית⟧ מישהו אמר שיש לו רוח הקודש כי לא דיבר 40 יום. הרוז׳ינר: “גם הסוס לא דיבר 40 יום – יש גם לו רוח הקודש?” – רק אי-עשייה של משהו פיזי לא יוצרת אוטומטית הישג רוחני.
דוגמת המאסר
⟦סטייה צדדית⟧ אברכים שהפכו לתלמידי חכמים במאסר, כי לא היה להם מה אחר לעשות. זה לא בגלל ש״שברו את הגוף”, אלא כי לא הייתה להם ברירה – תוצאה מקרית.
העיקרון
> “לשבור את הגוף במובן של הגוף הפיזי זה בזבוז זמן. הוא נועד לעבוד, ואם הוא לא עובד, בדרך כלל הופכים לאדם גרוע יותר, לא טוב יותר.”
—
ד. רבי פנחס מקוריץ ותיקונו של הבעל שם טוב
רבי פנחס מקוריץ ניסה בצעירותו לנהוג לפי מגיד מישרים (פחות אכילה/שתייה), ונחלש. הבעל שם טוב אמר לו שאין צורך לנהוג כך. רבי פנחס הסביר: המגיד של בית יוסף היה מלאך – מה מבין מלאך באכילה ושתייה? אילו היה אדם, היה מבין שאפשר כן לאכול ולהיות צדיק.
נקודת המפנה: “גוף” = רצונות
כשלוקחים את דברי רבי שלמה קרלינר – “מה שרוצים, לא עושים” – זה מתחיל להיות הגיוני, אם מבינים “גוף” לא פיזית, אלא כרצונות, תאוות, העדפות. זה המפתח: “גוף” = מה שהאדם רוצה.
—
ה. הצגת הבעיה המרכזית של סדרת השיעורים
כל המעשיות והספרים החסידיים קשורים באמת לבעיה המרכזית:
1. יש מידה טובה שנקראת “לא להיות בעל תאוה” – אבל אין לה מילה חיובית (רק תיאור שלילי).
2. אף אחד לא יודע מה זה – אנשים אולי עושים את זה, אבל בלי בהירות.
3. מרגישים רע לחינם – כי מרגישים משהו אחר אבל לא יודעים מה זה.
4. אי אפשר לעשות את זה כי לא יודעים מה זה – בלי הגדרה קשה לתרגל.
5. מערבבים את זה עם דברים אחרים – זה נעשה גדול מדי, קשה מדי, “תפסת מרובה לא תפסת.”
התוכנית
אפשר וצריך לחלק את הדבר, לעשות חילוקים, להגיע למה המידה באמת עוסקת בו, ואז יבינו כמה אפשר לעשות אותה.
⟦סטייה צדדית: הערות ארגוניות⟧
הוא לא זוכר בדיוק מה דיבר בשבוע שעבר, כמעט אף אחד מהתלמידים לא היה בשיעור הקודם. הוא מזכיר קצת ר׳ יוסף ג׳יקטיליא (אגרת הקודש) שלמדו, ומחלוקת מי כתב אותו (בוודאי לא הרמב״ן).
—
ו. “לא להיות בעל תאוה” היא מידה כללית
הכלליות של המידה
“לא להיות בעל תאוה” אינה רק מידה אחת בין אחרות – היא דבר כללי שלעתים קרובות הופך לשם לכל האנושיות, למה שפירושו להיות “אדם טוב.” בספרים חסידיים: כל היהדות היא להיות פחות בעל תאוה, כי “לא לנטות אחר הגוף” הוא כלל הכל.
הדרך הפשוטה (נרמי המלכות, תחילת פרק ה׳)
הטענה: כן, אדם צריך מידות טובות רבות (חסד, תורה, צדקה). טובתה של כל מידה טמונה בעצמה – לא בכך שהתגבר. אדם שנולד עם מידה טובה – גם זה דבר טוב, אפילו בלי שכר על התגברות.
אבל: שליטה עצמית (התגברות על התאוות) היא תנאי / הכנה – בלעדיה אי אפשר לקיים כראוי שום מידה טובה. אפילו מי שיש לו מידת החסד צריך שליטה עצמית, כי כמעט אף אחד לא נולד על דרך הממוצע – אדם של חסד ינטה ליותר מדי חסד.
החילוק העיקרי
> טובתה של מידה טובה (כמו חסד) אינה טמונה בכך שהיא נגד התאוות – זה יכול להיות הכנה, תנאי, אבל היא לא טמונה בכך. זה לכל הדעות.
⟦סטייה צדדית⟧
יש שיטה אחת שלא סוברת כך, אבל “זה לא לעכשיו.” גם: “אפילו כשהמצרי לא נותן לך לעשות מה שאתה רוצה, אתה גם לומד את המידה” – זה “לגמרי שקר.”
—
ז. חינוך ותיקון המידות – הגישה המעשית
שני חלקים בלימוד המידות
– תיאורטי (עיון): מהן מידות טובות? מה רוצה הקב״ה?
– מעשי (מעשה): הרמב״ם כינה את פרקו על תיקון המידות “ברפואת חולי הנפש” (פרק ד׳). רוב האנשים “חולים” – לא היה להם חינוך מושלם, ולכן צריך לרפא אותם, לא רק ללמד.
התנאי הראשון: Self-Control
מהו התנאי הראשון כדי לחנך אדם? שליטה עצמית (היום נקרא “executive function”). לאדם יש מטבעו אלף תאוות, קל לשכנע אותו לשטויות – וצריך ללמד אותו: לא כל מה שהוא רוצה צריך לעשות.
—
ח. היסוד השני: גבורה / אומץ (עזות דקדושה)
לא רק נגד תאוות עצמיות – גם נגד הסביבה
בדיוק כמו שצריך לשלוט בתאוות עצמיות, צריך גם ללמוד לא לעשות מה שאחרים אומרים לך (מלבד הרבי). רוב האנשים סביבך “מעורבבים” – לא רעים, אבל גם לא טובים במיוחד. חלק גדול מהחינוך: לעמוד נגד לחץ חברתי.
זה נקרא בשולחן ערוך: “עזות דקדושה” – “לא יתבייש מפני המלעיגים עליו.” בעברית: אומץ / גבורה / קוראז׳.
⟦סטייה צדדית: הטעות של “כולם טובים”⟧
אמונה שקרית בחברה שלנו: ש״כל היהודים / האנשים סביבך טובים.” רוב האנשים לא טובים במיוחד, רוב האנשים רוצים נוחות, לא טוב אמיתי. אין להאמין בספרים רומנטיים על נשמות.
⟦סטייה צדדית: פרדוקס החינוך⟧
אנשים רבים חושבים שללמד ילדים לעמוד נגד אחרים זה אותו דבר כמו ללמד אותם נגד המערכת. צריך למצוא את הדרך הנורמלית, המסורתית – בדיוק כמו שמלמדים “לא כל מה שאתה רוצה מותר,” כך גם “לא כל מה שאחרים אומרים צריך.”
—
ט. תנועת המוסר (נובהרדוק/סלבודקה) כמודל
תרגילים מעשיים על מידות
– הם בכל תקופה עבדו על מידה ספציפית
– אחת המידות: חוצפה – היו מבקשים בבית מרקחת כוס חלב, או מברג בחנות משקאות
– המטרה: לא המעשה עצמו (זה לא עבירה, רק “מביך”), אלא להתרגל שכאשר אחרים צוחקים עליך – לא מתים מזה
– אולי סוג של “ללכת לקצה השני” כדי למצוא את האמצע
החידוש
אנשים רבים חושבים שהם מתים מבושה חברתית – אבל הם מעולם לא ניסו. הצעד הראשון בחינוך: לגלות שלא מתים מזה. אולי באמת היה צריך לעשות מיד “את הדבר הנכון” במקום תרגילים מלאכותיים – הנקודה נשארת פתוחה.
—
י. הגדרת חינוך – לכפות על עצמך לעשות מה שאינך רוצה
הטענה העיקרית
> חינוך = לכפות על עצמך לעשות מה שאתה לא רוצה. אין משמעות אחרת למילה “חינוך.”
– כל המחנכים מדברים על “אהבה” – אבל דרך קבלת הכישרון של התגברות, של משמעת, של שליטה עצמית, מתחילים לאהוב גם את התוכן עצמו.
– חינוך חיצוני (על ידי אבא/רבי) פשוט: שכר ועונש, סמכות. “ילד, עכשיו אוכלים ארוחת ערב – אתה לא רוצה? לא משנה.”
⟦סטייה צדדית: חינוך ילדים היום⟧
בימינו זה הפוך – ילדים לא רוצים לאכול, צריך לומר להם כן. הפסוק על דוד המלך עם אבשלום (“לא עצבו אביו מימיו”) – ילדים בלי גבולות גדלים “לא-בני-אדם”; ילדים שהאמא אומרת לפעמים “עכשיו אוכלים את העוף, העוגה בשבוע הבא” – גדלים להיות בני אדם.
חינוך לעצמך
אותו עיקרון: באים לשיעור בתשע, אפילו לא רוצים. לוקחים ברצינות חובות חיצוניות, ולאט לאט מתחילים לאהוב גם את התוכן.
—
יא. “מה רע שאתה רוצה?” – הצדיק מול החניך
אין שום רע שאתה רוצה – אבל רק כשאתה כבר מבורר/צדיק. ציטוט ממאור ושמש, נועם אלימלך, ספרים חסידיים אחרים:
> כשאדם כבר צדיק, שיעשה מה שהוא רוצה – כי הוא כבר יודע מה לרצות. אבל כל זמן שהוא לא צדיק, הוא צריך להתחנך לעשות מה שהוא לא רוצה – כדי ללמוד את מידת ההתגברות.
—
יב. חינוך בלי “למה” – לפעמים לא צריך טעם
– אבא אומר לפעמים “אל תאכל את זה!” – אפילו כשאין בזה שום רע. טוב להיות מוגבל, טוב לשלוט – אפילו בלי טעם ספציפי.
– פשט חסידי: כל התורה היא “חוקים” למי שעדיין בחינוך; שום מצווה אינה חוק לצדיק שכבר מבין. פרה אדומה היא רק חוק לנו – משה רבינו כן הבין אותה.
“למה?” – הלמה טמון באבא, לא בילד
> כשהילד שואל “אבא, למה?” – לפעמים יש למה, לפעמים לא. אבל לעולם הילד לא יבין לגמרי, כי ה״למה” טמון באבא, לא בו. לכן זה נקרא חינוך.
—
יג. מידת ההתגברות – דיוק ההגדרה
– התגברות יכולה להיות: התגברות על דברים חיצוניים, אומץ, שליטה עצמית – אבל במובן הבסיסי היא המידה החשובה ביותר.
– “אדם מרוסן” (executive function) הוא תנאי בסיסי של אדם טוב – אבל לא מספיק: צריך גם לעשות משהו עם השליטה העצמית (תוכן, לא רק הרגלים).
⟦סטייה צדדית: תאוה מול רצון⟧
“מידת ההתגברות על התאוה” – המושג רחב יותר: לא כל מה שרוצים עושים – לא רק תאוות במובן הצר. “תאוה” במובן הצר (כמו טבק) היא מחלוקת עם האנציקלופדיה הבריטית. החילוק בין גוף לנשמה לא כל כך מועיל כאן – כי כשהגוף כבר “מחונך”, הוא גם ירצה רק טוב. זה לא עוסק בתאוה ספציפית, אלא במה שאתה רוצה מול מה שאתה צריך.
—
יד. פשט חדש: “מידת העבדות” – למה היהודים היו צריכים להיות במצרים
הטענה (פשט חסידי)
1. כל המידות יש לאדם כבר בתוכו – אהבה, שנאה, ניצחון, וכו׳. צריך רק להפנות אותן למטרות טובות (כמו שאומרים הספרים החסידיים, בניגוד לשיטת הרמב״ם).
2. אבל מידה אחת אין לאף אחד מלידה: מידת העבדות – כלומר, לציית לאחר כשאתה עצמך לא יודע. עבד הוא מי שלא יודע (בניגוד לבן שיודע).
3. אברהם אבינו היה צדיק גדול – אבל הוא לא היה עבד ה׳. בתורה כתוב “עבד ה'” רק אחרי יציאת מצרים (משה = עבד ה׳; “עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”).
4. מסקנה: היהודים היו צריכים להיות עבדים במצרים כדי לקבל את מידת העבדות – ואחר כך “להעביר” את העבדות מפרעה לקב״ה. זו תכלית גלות מצרים.
⟦דיון פתוח⟧
תלמיד מעיר שכתוב “עבד” גם לפני יציאת מצרים (עבדים על השטר, עבד אברהם). הנקודה מתקבלת אבל מודגש שהמושג “עבדי ה'” כמושג פורמלי בא רק אחרי מצרים.
—
טו. עבדות/קבלת עול היא המידה היחידה שחינוך יכול באמת לתת
הטיעון העיקרי
– יש “מידה” (אף על פי שזו לא ממש מידה במובן הקלאסי, יותר “חינוך”, “הנהגה”, “דבר כללי”):
– היכולת לציית למה שצריך לציית, אפילו כשלא מבינים, כשלא מחזיקים בכך, כשלא רואים את זה בעצמם.
– טענה חזקה: זו המידה *היחידה* שאפשר לקבל מאחר (מבחוץ). חינוך יכול *רק* לתת את המידה.
ניגוד: מה חינוך לא יכול לתת
– חינוך לא יכול לתת אהבה. אהבה צריך אדם להרגיש בעצמו.
– חינוך יכול להדליק אהבה, יכול לגרום לעשות מעשים חיצוניים שמביאים לאהבה – אבל החינוך עצמו מורכב משליטה / שליטה עצמית.
⟦תוספת פילוסופית⟧
“שליטה עצמית” היא מושג בעייתי – זה הגיוני רק אם יש שני כוחות (שתי נפשות, שכל וגוף, הקב״ה ואני, דעת מול מידות, וכו׳).
—
טז. חילוק אברהם – משה
– אברהם = אהבה. “אברהם אוהבי” – הוא עושה מה שהוא אוהב, הוא הבין בעצמו.
– משה = יראה / שכר ועונש. משה ייסד מערכת שכוללת שכר ועונש – מי שלא מציית, מקבל מכות.
– מערכת השכר והעונש נלקחה מחוויית מצרים – זה ה״היבט החברתי/פוליטי” של התורה.
– התורה לא נעשתה לאדם טוב, לא לאדם רע – לאנשים שצריכים חינוך.
נואנס חשוב: עבדות לפרעה → עבדות לקב״ה
*לא* כתוב שקודם אהבת את פרעה, עכשיו אהוב את הקב״ה. אלא: עבד יכולת להיות קודם לפרעה, עכשיו לקב״ה. עבדות עצמה – מה זה פירושה בדיוק – נשארת שאלה.
—
יז. החידוש העיקרי: חינוך פועל דרך “להיות דבר בלתי ניתן לזוז” – כמו הטבע
המנגנון של חינוך
– **חינוך פירושו “להיות דבר בלתי ניתן לזוז, להיות טבע
יז. החידוש העיקרי: חינוך פועל דרך “להיות דבר בלתי ניתן לזוז” – כמו הטבע
המנגנון של חינוך
– חינוך פירושו “להיות דבר בלתי ניתן לזוז, להיות טבע.”
– האבא/המחנך צריך להיות כמו מציאות שאי אפשר למקח ולממכר איתה.
– אם עם אבא אפשר יותר מדי למקח ולממכר – תמיד יש בעיה.
– ניגוד: אם אני מסביר לך שטוב לך לציית לי – זה כבר לא עבדות, זה “עסק” (כמו ללכת לרופא).
– חינוך אמיתי עובד עם מציאות פיזית (כאב/הנאה): אם אתה עושה X, נוחת במאסר. אתה לא רוצה במאסר, אז אתה לומד לשלוט בעצמך.
דוגמה קונקרטית
רבי שלא מרשה לצאת לפני שש – אפילו בסופת שלג או הוריקן – כי הוא סובר שכך “ההלכה.” זו עבדות בהקשר חינוכי: האחר מחליט, לא אתה. התלמידים חושבים לפעמים שהרבי “קצת רשע” – אבל למעשה, חוסר הגמישות שלו הוא מה שעוזר.
—
יח. קבלת עול מלכות שמים – תזכורת, לא מעשה
קבלת עול מלכות שמים (קריאת שמע בכל יום) לא פירושה שעושים משהו אקטיבי – זו תזכורת, כדי שלא נשכח ולא “נשבר” על ידי החלקה חזרה.
—
יט. עבדות – לא מעלה, לא התכלית
הבהרה
– עבדות היא דבר נורא – אתה עבד לפרעה.
– גם “עבד ה'” אינה התכלית. חולק על אלה שאומרים שהמטרה היא “להתבטל לקב״ה.”
– התכלית האמיתית: להבין, להיות חבר של הקב״ה, בן, מי שמבין. עבודה מאהבה (= לשמה) גבוהה מעבודה מיראה.
– אבל מעשית: מכיוון שאנשים מתחילים עם שטויות בראש, צריך מנגנון שליטה – “כן, אני רוצה, אבל עכשיו לא צריך.” זו מידה בסיסית בחינוך: לא לעשות רק מה שאתה רוצה, אלא להכיר ברצונות של אחרים.
—
כ. משל הזוהר: קבלת עול כמו הבהמה עם העול
עיקרון הזוהר
קבלת עול היא המדרגה הראשונה. קבלת עול לא פירושה שאני “מחליט” לקבל את העול (ומחר אוכל להפסיק). קבלת עול היא הכרה במציאות – הכרה שיש גבול ליכולות הבחירה שלי, ל״אני-מבין” שלי. סיבה ותוצאה חזקים ממני.
המשל
“פרה אדומה אשר לא עלה עליה עול” – רואים שבדרך כלל *כן מעלים עול* על בהמה. כשפרה נולדת, מעלים עליה עול מילדות. היא גוררת דברים, אף על פי שהיא עדיין לא חזקה מספיק למחרשה. כך היא לומדת שכאשר בעל הבית אומר לגרור – גוררים. מאוחר יותר אפשר אפילו להוריד את העול – היא כבר גוררת בעצמה.
—
כא. ⟦סטייה צדדית⟧ ביקורת על הדיבור ה״חיובי” המודרני על תשובה
הדרך שמדברים על תשובה היא “הרסנית”:
– הסגנון ה״חיובי” של הספרים החסידיים והעולם המודרני אומר “תמיד יש דרך החוצה.”
– לא תמיד יש דרך החוצה. יש דברים שאי אפשר לעשות עליהם תשובה.
– תשובה היא דרך להיות טוב יותר – לא “דרך החוצה.”
– אם משתמשים בתשובה כסיבה לחטוא – תשובה לא עובדת. (“חוטא ומחטיא”)
– ציטוט מר׳ מוטל זילבר: “אפילו חרב חדה מונחת על צווארו” – כתוב *מונחת*, לא *חותכת*. איזה גבול בוודאי יש.
—
כב. תשובה – בין אדם למקום מול בין אדם לחבירו
עיקרון המשנה
– חטא בין אדם למקום – תשובה עוזרת.
– חטא בין אדם לחבירו – תשובה לבדה לא עוזרת; צריך מחילת החבר.
למה?
הקב״ה תמיד יכול למחול לך – זה “בעצם בחינם.” אבל חבר? לא תמיד אפשר לחזור. אפשר לבקש ממנו סליחה, אבל הוא לא חייב למחול.
המשנה היא משנה על המציאות
היא אומרת: תשובה היא הדבר הגבוה ביותר, אפשר לתקן הכל – אבל אל תשכנע את עצמך שאתה יכול לדרוך על חברך והוא ימחל לך.
⟦סטייה צדדית: דוגמאות מעשיות⟧
– אנשים שדורות רבים – כל סבא עשה לסבא של השני, אף אחד לא מוחל.
– מעשה עם שתי חסידויות שהיו מסוכסכות ~60 שנה. אחד חלה, חשבו שזו קפידה של הרבי השני. הלכו לבקש סליחה, אבל הרבי השני אמר: “החזירו את הבניין שאני סובר שהוא שלי.” – מחילה ריאליסטית דורשת תיקון ריאליסטי.
⟦סטייה צדדית: חילוקי כפרה⟧
– עכשיו (בלי בית המקדש) תשובה “זולה” – יום כיפור עצמו מכפר.
– כשיבוא בית המקדש, תשובה תעלה כסף – יצטרכו לקנות קרבנות (חטאת, כבש שלם, סעודה). “צריך לתפוס עכשיו!”
תשובה כהתגברות
גם תשובה בין אדם לחבירו היא נושא של לא לעשות מה שאתה רוצה – אתה חייב לחשב את תגובת האחר. אתה לא יכול סתם לעשות נזק ולסמוך על מחילה.
—
כג. האם אנשים “טובים”? – אמינות של אנשים
הטיעון
– לא “רעים” במובן הגדול – רוב האנשים בינוניים, לא גנבים כל היום.
– אבל לא אמינים: כשזה עולה משהו (זמן, כסף, אי-נוחות), כמה אנשים אפשר לסמוך עליהם שיעשו את הדבר הנכון?
– כלל חיזוי (מצוטט מחבר): אם אתה מנבא שכל אחד יעשה מה שטוב לאינטרסים שלו עצמו, תהיה 80-95% צודק.
– אנשים רבים אפילו לא ניתנים לשכנוע – הם מבינים שמשהו לא נכון, אבל לא עושים את זה.
⟦סטייה צדדית: ציטוט מהרב ווטנר⟧
“פעמים שמצווה לדון לכף זכות, אבל בדרך כלל פוגעים יותר כשדנים לכף חובה.”
הבהרה
“רע” לא המילה הנכונה – הבעיה היא לא אמין. לאנשים יש סף (threshold) כמה הם מוכנים להשקיע בנכון – וברוב האנשים הסף נמוך.
—
כד. המעשה עם אסיפת הדירות – המחשה של אינטרס עצמי
המציאות
באזור דירות היו שני סוגי בתים: גדולים יותר (עם יותר חניה, יותר קומות) וקטנים יותר. היו צריכים להחליט איך לשלם עבור הניהול (ניקיון, טיפול בגינה, וכו׳).
המחלוקת
– צד א׳: מי שיש לו בית גדול יותר משתמש יותר, שישלם יותר.
– צד ב׳: כל אחד ישלם שווה.
רוב העבודה (טיפול בגינה) משתמש כל אחד שווה; ההבדל בין גדול לקטן הוא קטן. זה הופך את זה לאזור אפור – שני הצדדים לגיטימיים.
הנקודה הפילוסופית – אינטרס עצמי מעוות את השיפוט
תשעים אחוז מהמצביעים הצביעו לפי האינטרס שלהם – מי שיש לו בית גדול יותר סובר שצריך לשלם שווה, מי שיש לו בית קטן יותר סובר שצריך לשלם לפי גודל. (אולי היה “צדיק אחד” שהצביע נגד האינטרס שלו.)
ההוכחה לסובייקטיביות
אובייקטיבית זה ברור: כשלמישהו יש שני בתים, אין שום סברא שהוא ישלם כמו מי שיש לו בית אחד. אפשר לשאול רב, אפשר ללכת לפי מנהג העולם – יש דרכים אובייקטיביות לפסוק. אבל – אותו אדם שסובר כך בהדירות שלו, סובר הפוך בדירות אחרות שבהן יש לו את הסוג האחר של בית. זה מוכיח שהפסק שלו לא מבוסס על צדק, אלא על אינטרס.
הטיעון המרכזי
כשעושים הצבעה, מניחים שאנשים טובים – שהם יצביעו לפי צדק. אבל בפועל – רוב האנשים הולכים לפי האינטרס שלהם, למרות שהם לא “אנשים רעים.” זו הנקודה של כל השיעור: אנשים לא רעים, אבל השיפוט שלהם מעוות באופן שיטתי על ידי אינטרס עצמי, אפילו באזור אפור שבו שני הצדדים לגיטימיים.
—
כה. הערת סיום קצרה על ציות לפסק
⟦סטייה צדדית: נקודה על חינוך ופסיקה⟧
כאשר שני אנשים מסכימים ללכת לשלישי (רב/הכרעה), ואחד לא מציית לפסק – זה כבר באמת רע. מי שלא מציית לדין תורה או להכרעה של רב – זה מקרה ברור של רשעות, לא רק אינטרס עצמי.
—
כו. סיום – הנקודה המרכזית של כל השיעור
“להיות טוב” דורש יותר מאשר רק לעקוב אחר האינטרסים שלי; זה דורש מידה אובייקטיבית של צדק שעוברת את מה שאני רוצה.
—
כל מבנה הטיעון של השיעור – סקירת מבנה:
“`
מעשה ר׳ שלמה קרלינר (רוצה ≠ מותר)
↓
פשט נתיבות שלום: לשבור את הגוף פיזית/פסיכולוגית → הנשמה מאירה
↓
ביקורת: זה שקר
↓
דוגמת בית יוסף: “הכנעת היצר” = ללמוד חובת הלבבות, לא לסחוב אבנים
↓
בלעם / רוז׳ין / מאסר: חיסרון פיזי ≠ מעלה רוחנית
↓
ר׳ פנחס מקוריץ + בעש״ט: סיגוף לא עובד לבני אדם
↓
הצעה חדשה: “גוף” = רצונות/תאוות (לא פיזי)
↓
הבעיה המרכזית: “לא בעל תאוה” – אף אחד לא יודע מה זה אומר
↓
“לא בעל תאוה” = מידה כללית (כמעט = “אדם טוב”)
↓
הדרך הפשוטה: התגברות = תנאי למידות טובות, לא העצם
↓
חינוך = שני חלקים (תיאוריה + פרקסיס/רפואה)
↓
תנאי ראשון: שליטה עצמית / executive function
↓
יסוד שני: אומץ / עזות דקדושה (נגד לחץ חברתי)
↓
נובהרדוק = תרגילי חינוך מעשיים
↓
חינוך = לכפות על עצמך מה שאתה לא רוצה
↓
צדיק רשאי לעשות מה שהוא רוצה; לא-צדיק צריך התגברות
↓
חוקים = שלב חינוך (הלמה טמון באבא)
↓
מידת העבדות – המידה היחידה שחינוך יכול לתת
↓
יציאת מצרים = קבלת מידת העבדות → העברה לקב״ה
↓
אברהם (אהבה) מול משה (יראה/שכר ועונש)
↓
חינוך = “להיות דבר בלתי ניתן לזוז” (כמו חוק טבע)
↓
קבלת עול = הכרה במציאות (זוהר + משל הבהמה)
↓
עבדות ≠ תכלית; תכלית = אהבה/הבנה
↓
תשובה: ריאליסטית, לא אוטומטית (בין אדם לחבירו)
↓
אמינות אנושית: נמוכה (אינטרס עצמי שולט)
↓
מעשה הדירות: אינטרס עצמי מעוות שיפוט באופן שיטתי
↓
מסקנה: “להיות טוב” = מידה אובייקטיבית של צדק,
מעבר ל״מה שאני רוצה”
“`
תמלול מלא 📝
רבי שלמה קרלינר והמשמעות האמיתית של “הכנעת הגוף”
פתיחה: המעשה על רבי שלמה קרלינר כילד בן שלוש וחצי
המעשה ושאלות ביוגרפיות
מרצה: היה מעשה עם הרב הקדוש רבי שלמה קרלינר, הרב הקדוש הר״ש מקרלין, שפעם אחת היה בן שלוש וחצי שנים.
רבי שלמה קרלינר, מתי אביו נפטר? אני לא יודע. האם אביו היה איש חסידי? רבי שלמה קרלינר? אני לא יודע. הוא עוד היה לפני החסידות, זה לא הגיוני.
לא, מעשה על בן שלוש וחצי חייב להיות שכך הוא גדל, או שיש לו מעשה שלא קרתה. בסדר. למה לא יכלו לספר שהמעשה הייתה כשהיה בן שבע עשרה? למה צריך להוסיף פרט ש…
בכל אופן, היה יום ההילולה שלו? יום ההילולה שלו היה עכשיו, כן, כ״ב תמוז, אתמול, אחד. כן.
סטייה: יום ההילולה של רבי שלמה קרלינר ומיתתו
והוא נהרג נבך. חסידים אומרים על קידוש השם. אני לא יודע אם איזה שיכור סתם ירה בו. בכל אופן.
תלמיד: מה?
מרצה: כן, גוי ירה בו.
תלמיד: בשבת, לא?
מרצה: כן. הוא קוזק, הוא ירה בו. חסידים, הם ניסו לייפות. כן. אבל הוא לא היה במלחמה, זה לא היה קידוש השם. זה היה סתם גוי שירה בו. אממ… נבך. שבעים קדומה. מצב עצוב. בכל אופן. זה מאוד עצוב, נבך.
זו הגלות שלנו, אנחנו מדברים עכשיו על התקופה שמדברים על הגלות.
מנהג קרלין: שהחיינו על כ״ב תמוז
בקרלין מקובל שביום ההילולה של רבי שלום קרלינר מותר לברך שהחיינו, אתה יודע? זה מתוקן יום אחד.
יש ראיה שכתוב ברש״י שיש 21 יום בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, וזה עושה כאן 22 יום. להיפך, רש״י התכוון שהצום עצמו נכלל. אבל בכל אופן, אומרים הם, מכאן משמע שיש יום אחד שאינו. לא ידעו איזה יום אינו, כי נפטר רבי שלמה קרלינר, וגילו שזה כ״ב תמוז.
אבל אצל קרליניים יש מנהג לעשות שמחה. זה לא עניין שעושים שמחה על הרבי. בכל אופן, זה רק מנהג של… אני לא זוכר איפה זה כתוב באריז״ל, אבל זה בא מהמנהג האשכנזי.
המעשה עצמה: הככר והבכי
אוקיי, בכל אופן, רבי שלמה קרלינר היה בן שלוש וחצי שנים. הוא החזיק ככר, כתוב לחמניה, אני לא יודע מה האדם כותב בעברית. הוא החזיק ככר, ואז הוא החזיק והוא בכה. זה מעשה מעניינת.
אז שאלו, למה הוא בוכה? מה המעשה? אמר שהוא רעב. שאלו, נו, הרי זה הככר כבר. אמר, כן, אבל הוא שמע מרבו שמה שרוצים לא מותר, לא יכול לאכול. והוא רוצה לאכול. כן. מה שרוצים לא עושים. אז הוא לא יכול לאכול. כך אומר הרב הקדוש ר׳ שלמה קרלינר.
תלמיד: אז מתי הוא בכלל אכל בסוף?
מרצה: אני שאלתי את עצמי עכשיו בסוף באמת. ילד קטן היה ממש מבולבל. הוא לא רוצה. הוא רעב. מה זה קשור? והוא רעב. הוא רעב. כן. זה כאב לו, הוא רעב, לא היה יכול לאכול, כי הוא רוצה לאכול. זה היה סתירה. אני לא יודע.
וכאן רואים איך הרבנים שלנו, אפילו כשהיו בני שלוש וחצי, כבר לא רצו לעשות מה שגופם רוצה.
פירושו של רבי שלום נח: מניפולציה פסיכולוגית ל״הכנעת החומר”
בקיצור, ממילא אומר רבי שלום נח שזו הייתה העצה, כנראה הוא שמע את זה ממישהו, והוא אמר יותר על התורה עצמה. זו העצה.
מכיוון שיש עניין כלשהו שנקרא הכנעת החומר, בגלל זה צריך לענות את הגוף, אבל הם חלשים מדי לענות את הגוף, אבל לא חלשים מדי לעשות מניפולציה פסיכולוגית על אנשים, והם מבלבלים ראש ואומרים לילד קטן שאסור לו לאכול ככר שהוא רוצה. ממילא דרך זה שוברים את הגוף, ואחר כך תאיר הנשמה.
זה שיעור קטן של היום כבר מספיק בנתיבות שלום להיום. אתם מבינים את הנקודה? לא.
התגובה הביקורתית של המרצה
הייתי אומר את אותו שיעור, אני יכול להקדים את הנתיבות שלום, כי אני רוצה לעמוד. הייתי אומר את אותו שיעור, ואם הייתי מאמין בזה, הייתי אפילו אומר שהוא התכוון לזה, אני חושש שהוא לא התכוון לזה. או שהוא לא התכוון לכלום, אין לי מושג למה אנשים כותבים דברים שהם כל כך סתם.
אבל אולי הוא היה כן. אני חושב שהוא היה אדם כן. לא תמיד אפשר לדעת. בכל מקרה, הייתי אומר את המעשה בדיוק להיפך, כן?
הבית יוסף והמשמעות האמיתית של “הכנעת היצר”
ביקורת על מעשה “סחיבת האבנים”
שמי שסיפר את המעשה על הבית יוסף, נותן סתם לשון הרע גמור, אין שום הגיון לומר שהבית יוסף סחב שק אבנים על צווארו כי זה מכניע להכניע ערפו.
מה באמת כתוב בספר מגיד מישרים
אגב, וזה ממש, אני בטוח שזה פשוט שקר, כי בספר הקדוש של הבית יוסף, איך קוראים לזה, יומן, הנקרא ספר מגיד מישרים, כתוב שהמגיד אמר לו שהוא צריך ללמוד כל יום קצת חובת הלבבות, כדי להכניע יצרו.
ורואים גם, באותו ספר רואים גם שהוא היה מאוד מקפיד על נושא התענוגים הגשמיים, והמלאך שלו, הרבי שלו, המגיד שלו, הזהיר אותו מאוד והדגיש נגד ה…
כתוב שם כך, אני לא זוכר את המספרים, הוא אומר, אתמול בסעודה שתית ארבעה עשר כוסות יין, זה יותר מדי, שתים עשרה מספיק. אני לא זוכר את המספרים. אני לא זוכר, צריך לבדוק בפנים, אם אני זוכר את המספרים שהוא אומר.
תלמיד: לא, זה לא היה סלצר.
מרצה: כן, זה לא היה סלצר, זה לא היו כוסות כאלה כאן. כן, אני לא יודע בדיוק מה שתו. זה לא היה ספל קפה אז.
הטעם: ביטול תורה, לא כאב פיזי
אני אגיד לך, הכוונה היא שאתה אוכל יותר מדי, לא שזה הורה לו להתענות ולהתמוטט, אבל הוא הזהיר אותו שאכל שתי פיתות במקום אחת, דברים כאלה כתובים שם.
אבל הסיבה למה כתוב כי זה ביטול תורה, כי זה הפסק מלימוד, כי יהודי צריך להיות… כל העניין שלו של המגיד היה שהוא לא רצה שיסיח דעתו ממשניות. מדבקות, מתורה, מה שזה לא יהיה. וזה היסח הדעת. לא שם זמן רב, זה החשיבה על זה. זה לא רק הזמן, שמעתי משהו על זמן.
מסקנה: “הכנעת היצר” = לימוד חובת הלבבות
אז, הלשון שהבית יוסף היה לו מנהג כל יום לעשות דברים, להכניע יצרו, זה אמת, כתוב בהנהגות שלו, אבל זה ללמוד חובת הלבבות, זה לא היה לסחוב אבנים, זה על מחילה.
אז זה הייתי אומר, הייתי אומר את אותו שיעור, אני מאוד אוהב את שתי המעשיות, כי זה מביא מאוד יפה את ההבדל והמסקנה.
התזה המרכזית: “לשבור את הגוף” לא מתכוון לגוף הפיזי
שאלה ותשובה
תלמיד: היית מתכוון שלשבור את הגוף לא מתכוונים לאבן?
מרצה: כשאומרים לשבור את הגוף, לא מתכוונים לגוף. אדם עם רגל שבורה, זה לא…
דוגמה: עינו של בלעם
יש תורה כזו, ואתה מכיר את התורה? נעימה גבר שסתום עין. למה רבי ישמעאל היה עיור בעין אחת? כך אומרים, כן? יש פירוש בשסתום עין. זה כנראה לא הפשט הפשוט, אבל אחד הפירושים.
אמר איזה חסיד שהוא תמיד תמה איך בלעם יכול היה להיות לו רוח הקודש. כל אחד יודע שכדי להיות רוח הקודש צריך להיות עיניים יהודיות, לא להסתכל לאן שאסור. איך יכול להיות? אמר שהוא תפס, עין אחת הוא לא יכול היה לראות. אז כשאותה עין הוא לא יכול היה לראות, הוא לא יכול היה לראות שום עבירות. אז שם הוא יכול היה לראות.
דוגמה: הווערטל של הרוזינער
אז שוב, זה דומה למה שמי שבא לרוזינער אמר שהיה לו רוח הקודש, הוא כבר לא דיבר ארבעים יום. אמר לו שהוא יכול לחשוב שגם הסוס לא דיבר ארבעים יום, וגם לו יש רוח הקודש, מבין?
אז, אין בזה שום טעם, לכאורה, נכון? אולי יש דרך, אני לא אומר, צריך להשאיר מקום, אולי יש דרך להבין את זה.
העיקרון המרכזי
בפשטות, לשבור את הגוף במובן של הגוף הפיזי זה בזבוז זמן. הוא נעשה לעבוד, ואם הוא לא עובד, בדרך כלל נעשים אדם יותר גרוע, לא אדם יותר טוב, או לפחות… זה יכול להיות שיש דרכים שזה יעזור לך להיות טוב יותר, אבל לא ישירות בגלל שבירתו.
דוגמה: רגל שבורה ותלמיד חכם בכלא
אמרתי את זה? יכול להיות שאתה אומר שאדם ששבור ברגלו לא יכול לצאת, הוא לא יכול ללכת לטייל במקומות, אין לו מה לעשות חוץ מלהסתכל במחשב. אוקיי, יש לך בעיה. אבל בקיצור, אין לו מה לעשות אלא ללמוד ספר, ואוקיי, הוא יהפוך לתלמיד חכם.
כמו שאומרים, מישהו בכלא. היו אנשים, היו בחורים שהפכו לתלמידי חכמים מלהיות בכלא, אתה יודע? אין לי מה לעשות שם, ללמוד, אוקיי. יושבים ללמוד, אף אחד לא יכול להפריע, האישה לא יכולה לומר שצריך לעשות משהו.
היה יהודי, תלמיד חכם, הוא ישב אצל מי, איזה ליטאי. הוא ישב שלוש שנים אחורה, הוא היה מגיד שיעור שלם. כן, כן, זה קורה גם היום. כן. היה איזה ליטאי שהכניס אותו לכלא בגלל איזו סיבה, אני לא זוכר למה. הוא סובר שכל יהודי צריך ללכת לכלא לפחות חודשיים. הוא יכול ללמוד, הוא לא מפריע, אף אחד לא מפריע.
מסקנה: עזרה עקיפה, לא ישירה
בקיצור, כן, במובן הזה אני מבין, שלפעמים אתה אומר שאדם חולה, לפעמים, אתה יודע, זה מנתק אותו מהרגלים רעים מסוימים שהיו לו, חברים רעים, אני יודע מה. כן, אבל זו לא התיאוריה שהוא חושב, ולא כי הוא שובר את גופו, זה פשוט כי זו דרך שהוא לא יכול, וכשלא יכולים, יש לו רק ברירה. אוקיי.
הווערטל של רבי שלמה קרלינר מתחיל להיות הגיוני
אבל אבל כשהוא מדבר על מה שרבי שלמה קרלינר אומר, זה כבר מתחיל כן להיות הגיוני. אני מחזק מזה, אבל זה רק כן מתחיל להיות הגיוני. שאם אנחנו מדברים על גוף, אנחנו מדברים על מה שהוא רוצה, או על מה שהוא אוהב. נכון? ועכשיו אנחנו צריכים להתחיל להבין איך מה זה אומר, נכון?
רבי פנחס קוריצר ותיקון הבעל שם טוב
שכחתי לומר ב… רבי שלמה קרלינר עצמו אמר למה הוא לא רוצה?
תלמיד: למה עצמו?
מרצה: כן, כן, כן. רבי פנחס קוריצר אמר שהוא למד עם המגיד מישרים, הדברים שאמרתי קודם שאסור לשתות ולאכול, ליהנות מאכילה יותר מדי. הוא אמר שכשהיה צעיר הוא ניסה לנהוג בדרך של הספר והוא נחלש. אחר כך הוא תפס, או שהוא בא לבעל שם טוב, והבעל שם טוב אומר שזה לא נכון.
אבל הוא תפס שכנראה זו הבעיה, שהמגיד היה מלאך. מה מבין מלאך באכילה ושתייה? אם הוא היה אדם, היה מבין שיש דרך של כן לאכול. מלאך? אה? והשבוע דווקא מאור עינים.
תלמיד: אז אתה לא היית מלאך?
מרצה: לא, השבוע מאור עינים נגד המלאכים.
סיכום ומעבר
אוקיי, רבותי. אני רוצה להגיע לשיחה הרצינית שיש לנו כאן על זה, אם נוכל. אבל כל המעשיות האלה באמת קשורות. אני לא מתכוון שזה לא קשור. אני באמת סובר שכל הספרים החסידיים, המעשיות החסידיות, מוציאים את סוג הבעיות שיש לנו כאן, נכון? ומה הבעיה שיש לנו כאן ואתם זוכרים?
התגברות על התאווה כמידה כללית: שתי שיטות להבנת היסוד
המשך: סיפור המגיד ממזריטש והבעל שם טוב
והוא אמר שכשהיה צעיר הוא ניסה לנהוג בדרך של הספר והוא נחלש. אחר כך הוא תפס, או שהוא בא לבעל שם טוב, והבעל שם טוב אמר לו שזה לא נכון. אבל הוא תפס שכנראה הבעיה היא שהמגיד היה מלאך. מה מבין מלאך באכילה ושתייה? אם הוא היה אדם, היה מבין שיש דרך של עניין של אכילה.
הצגת הבעיה המרכזית
אוקיי, רבותי, אני רוצה להגיע לשיחה הרצינית שיש לנו כאן על זה, אם נוכל. אבל זה, כל המעשיות האלה באמת קשורות. אני לא מתכוון שזה לא קשור. אני באמת סובר שכל הספרים החסידיים, המעשיות החסידיות, מביאים את… את סוג הבעיות שיש לנו כאן, נכון?
מה הבעיה שיש לנו כאן? אתם זוכרים? מה הבעיה שיש לנו כאן? בשבוע שעבר הם ניסו להגיע לבעיה, הם לא הגיעו, הם נגעו במשהו לפני זה. אה? הבעיה היא… יש הרבה בעיות.
הגדרת הבעיה: המידה שאין לה שם חיובי
הבעיה היא כך, שיש איזו מידה טובה שנקראת לא להיות בעל תאווה. למרבה הצער, אין שום מילה, מילה חיובית על זה ביידיש, עד כמה שאני יודע. ו… ו… ואף אחד לא יודע מה זה. אני בטוח לגמרי שאף אחד לא יודע מה זה. ויכול להיות שאנשים עושים את זה, יכול להיות שאנשים לא עושים את זה, אבל אף אחד לא יודע מה זה.
וזו אחת הבעיות. לא יודעים מה זה, אולי עושים את זה, מרגישים סתם רע כי מרגישים משהו אחר. אבל אולי לא יכולים לעשות את זה, כי כשלא יודעים מה משהו הוא, קשה מאוד לעשות את זה. או אולי מערבבים את זה עם עוד הרבה דברים, ולכן… זה הופך לדבר גדול, זה נעשה קשה מדי, זה מצב של “תפסת מרובה לא תפסת”. כן, כל הבעיות האלה קיימות, זה מה שאנחנו טוענים. נכון? כן? אם מישהו לא מסביר למשל מה בכלל רצו בזה.
התוכנית: חלוקות והגדרות מדויקות
אז, אנחנו טוענים שאפשר מאוד לחלק את הדבר, אפשר לעשות הרבה חילוקים, אפשר לעשות שני דינים כאלה, ולהגיע למה המידה היא בעצם ומה היא בעצם בדיוק, ואז יבינו קצת אם אפשר לעשות את זה או כמה אפשר לעשות את זה וכן הלאה. נכון שכך אנחנו אומרים? אני חושב שכך אנחנו אומרים. כן, זו התוכנית.
הערות ארגוניות
תרגום לעברית
עכשיו, אני לא זוכר אם בכלל דיברתי על זה בשבוע שעבר. שכחתי עכשיו על מה דיברתי בשבוע שעבר. אף אחד לא היה כאן, כל היהודים מכאן לא היו בשבוע שעבר. יש כאן בעיה.
אני רוצה להסביר את סוג השפה שספר השלום מדבר למשל. יש כאן בעיה שאינה בעיה. יש כאן כמו מחלוקת או שתי רמות או שתי שיטות שצריך להוציא בבירור רב. בשבוע שעבר למדנו את הקטע של ר׳ יוסף ג׳יקטיליא, את אגרת הקודש, ובדקנו עד כמה הוא צודק ועד כמה לא. כן, לא מהרמב״ן. אדם אחד שבוודאי לא כתב זאת הוא הרמב״ן. אבל מישהו אחר. הוא אומר, אה, זה לא שלי… זו היסטוריה, פוליטיקה, אין הבדל. למעשה כן… אוקיי, רק נזכרתי. אוקיי, אז זה קשור. אני רוצה לומר את הדבר האפשרי. שננסה להבין כמה שאפשר. אם לא נוכל, הקב״ה יגיד לנו מה לא מבינים.
התגברות על התאווה כמידה כללית
הגדרת הכלליות
והדבר הוא כך. שהדבר שאנו קוראים לו לא להיות בעל תאווה, כפי שכבר דיברנו על זה בשבוע שעבר לדעתי, הוא דבר יותר כללי, נכון? זה במובן מסוים, אולי כל מידה אפשר לומר כך אם רוצים מאוד, אבל בוודאי המידה, והרבה פעמים זה נעשה שם לכל האנושות, לכל הטוב, לכל סוג הדבר שנקרא אדם טוב.
אפשר לומר שאדם טוב הוא מי שאינו נוטה אחר הגוף. כך יש שפה שאנו לומדים, מי שלומד ספרים חסידיים בוודאי פוגש שפה כזו, והרבה פעמים בפירוש רב, שיוצא, לא כמו הרב, או רק באמצע הדרך כמו הרב ברזובסקי אומר, נכון? יוצא שכל העניין של יהדות הוא להיות פחות בעל תאווה. נכון? כי כל העניין של אנושיות הוא הדרך הטובה יותר שלנו.
אומרים, כבר דיברנו, אני מתכוון שבתחילת השיעור בשבוע שעבר ניסו להראות שגם אנחנו מדברים כך, ושזה הגיוני עבורנו השפה הזו. עכשיו, אנחנו צריכים לחשוב באיזה אופן זה הגיוני, אוקיי? וזה הדבר החשוב.
הצעת שתי דרכים להבנה
אני רוצה להציע, בואו אולי ננסה לדבר על זה. אני רוצה להציע שתי דרכים אחרות, או שלוש אוארבע, או כמו תמיד, שתי דרכים אחרות שאפשר להבין רעיון כזה שזה דבר כללי, ועד כמה זה מועיל. אני רוצה לטעון לך שזה לא מועיל לומר שהכל הוא הדבר הזה, אבל אני רוצה להסביר במה דבר תלוי, ומה תלוי בכך שאומרים שזה כל הדבר.
הדרך הפשוטה: התגברות כתנאי הכרחי
המקור: נתיב המלכות
יש דרך פשוטה, שאני מתכוון שהדרך הפשוטה אפשר עדיין לקבל. לא עושה כל כך קשה, אבל קצת עושה קשה. אבל אחר כך אומר דרך יותר מסובכת.
דרך פשוטה היא לומר כך: שכל המידות, הדרך יש לך כאן מפורש נתיב המלכות בתחילת פרק ה׳, אני מתכוון שכבר דיברו על זה מאותו רעיון פעם אחת.
העיקרון: ריבוי מידות טובות
יש דרך פשוטה שאומרת כך: שכן, בוודאי, אדם, להיות אדם טוב, הוא כלול מהרבה מאוד מידות אחרות. אני לא יודע כמה, ארבע, שמונה, שתים עשרה, חמש עשרה, מאתיים, הרבה. אבל אם תחשוב על זה, תראה שאולי לא לגבי המידה עצמה, נכון? לגבי מה שהיא, אני לא יודע, המעלה של לימוד התורה או המעלה של חסד או המעלה של צדקה היא מעלה בפני עצמה, לא תלויה בזה שיש התגברות על אחרות.
החילוק בין עצם המידה להתגברות
כן, אתה מחבר נכון מאוד. אם יש מידה טובה של חסד, נניח, הטוב שבה אינו מתבטא בכך שלא הייתי רוצה. בואו נראה את הדרך הרגילה, הכל יש מחלוקת. אני רוצה להגיע בעוד רגע. אוקיי, הדרך הרגילה, כשאנשים מדברים ביניהם, אם מישהו נולד עם… אני מחלק, אפילו מי שחושב כך כן, אני מחלק בין הטוב של המידה והחינוך אליה, או מה שמאריכים באדם הזה.
אדם יכול לומר, כן, אני רק מאריך לפום צערא אגרא. מי שנולד טוב, לא מקבל שכר. אוקיי, שיהיה כך, זה עדיין דבר טוב, נכון? עדיף להיוולד כך מאשר להיוולד רע שהוא לא מתגבר, נניח, נכון?
אז במילים אחרות, לכל הדעות, אני מתכוון שלכל הדעות, יש דברים טובים, מידות טובות, ואנשים טובים שזה לא תלוי בכך שיש להם שליטה עצמית, נכון?
שכר ועונש והערכה
טוב מאוד. אם אתה מדבר לגבי שכר ועונש, אולי אפילו לגבי הערכה מסוימת, כמו שאני אומר, כיבוד מסוים של האדם על כל מה שעשה, או אם אתה מדבר לגבי חינוך, איך האדם צריך להגיע לכך, יכול להיות שיש מניעה.
כן, בוודאי יכול להיות שאדם יכול לומר, זה גם אולי מסכים לכל הדעות, שאף על פי שזה דבר טוב מאוד להיות חסד, אם מישהו אינו שולט בעצמו, הוא לא יוכל לעשות שום חסד כראוי. אפילו יהיה לו המידה הטובה, דרך אגב, כמו שלמדנו הרבה פעמים, שמי שנולד עם מידות טובות, כמעט אף אחד לא נולד עם דרך הממוצע.
מי שנולד עם מידת החסד יהיה נוטה לעשות יותר מדי חסד, והוא גם צריך שליטה עצמית. אולי השליטה העצמית שלו קצת הפוכה, זה לא לעשות יותר מדי, אבל זה לא משנה, זה עדיין תובע שלטון הדעת על הגוף מסוים. מה? או קצת יותר קל. כן.
הסיכום: התגברות כתנאי ולא כעצם
על כל פנים, זה לא, הטוב, זה לא תלוי בשליטה, בהתגברות שבו, אבל זה יכול להיות מניעה. יכול להיות שלכל הדעות צריך לדבר מ, זה תנאי, כדי שתהיה כל מידה צריך להיות מידת ההתגברות על הרצונות, התאוות, התשוקות, הרבה דברים אחרים, אני לא יודע מה אנשים אחרים אומרים לך, אני מניח, זה לא הדבר החשוב דרך אגב, נכון? כל הדברים האלה. לכל הדעות.
כל אחד מסכים שיש דברים שהם טובים שהעולם לא מחזיק שהם טובים. חוץ, אתה יודע מי היחיד שלא מחזיק כך? איפה, זו נקודה חשובה, אבל זה לא לעכשיו.
הבהרה והדגשה
אבל זו הנקודה החשובה, ש, אה, אני יכול להסביר זאת, למה זה דרך אגב? בואו רק נבהיר מה אני טוען כאן עכשיו קודם כל. אני רוצה מה שאנחנו מחזיקים הוא, אנחנו מנסים להסביר באילו דרכים המידה הכללית של להיות מתגבר על התאווה, כמו שרבי שלמה קרלינר אמר, מה שרוצים אסור, היא מידה כללית, זה לא רק על, זה לא הנושא של לחם, במובן מסוים לומר זאת, אפשר לשכנע את עצמו שאפילו כשהמצרי לא נותן לך לעשות מה שאתה רוצה, לומד גם את המידה.
דרך אגב, הצעד הזה הוא לגמרי שקר. ובזה, כמו שמסיימים את השיעור הולך הניטשיאני לעשות את החושים שלו [התייחסות לא ברורה, אולי הערה הומוריסטית על ניטשה].
החילוק המרכזי
ועם כל זה, זה עדיין לא אומר שהטוב של לעשות חסד אחד מתבטא בכך שזה נגד התאוות הקדושות [כנראה נאמר באירוניה או בטעות]. יכול להיות שזו הכנה, יכול להיות שזה תנאי נצחי, אבל זה לא מתבטא בזה. זה לכאורה דבר שכל אחד יכול להסכים. אני לא יודע אם יש מישהו שלא יכול להסכים עם החילוק הזה, הוא יכול לומר יותר מזה, אבל עד כמה שזה אמת, אני מתכוון שזה אמת לכל הדעות.
נפקא מינה לחינוך
אני רק רוצה לומר שלגבי זה, ולגבי הנפקא מינה של כל הדברים זה מאוד חשוב לגבי חינוך, מכיוון שהמעשה של הילד הקדוש הוא מעשה חשוב. אבל מה? לגבי חינוך, כאן עומד החילוק, כי אתה זוכר שלימוד המידות יש לו שני חלקים. יש את החלק של תיאורטי, מהן המידות הטובות? מה הקב״ה רוצה? אני לא יודע באיזו לשון.
חינוך ותיקון המידות: העבודה המעשית של גבורה ועזות דקדושה
החילוק והנפקא מינה שלו לגבי חינוך
אני לא יודע אם יש מישהו שלא יכול להסכים עם החילוק הזה. הוא יכול לומר יותר מזה, אבל עד כמה שזה אמת, אני מתכוון שזה אמת לכל הדעות.
אני רק רוצה לומר שלגבי זה, ולגבי הנפקא מינה של כל הדברים, זה מאוד חשוב לגבי חינוך. מכיוון שהמעשה של הילד הקדוש הוא מעשה חשוב. כי לגבי חינוך, כאן נכנס החילוק, כי אתה זוכר שלימוד המידות יש בו שני חלקים. יש את החלק של תיאורטי, מהן המידות הטובות? מה הקב״ה רוצה? אני מתכוון, זה כבר מסוג לשונות כאלה. מה? לימוד עיון. טוב מאוד. אבל אם אחר כך יש את החלק שיותר נוגע למעשה, או שנוגע למעשה. לא, אחר כך יש את המעשה של זה גם, לא רק העניין, יש את המעשה. ודווקא לעשות את עיקר העבודה, איך תמיד כותר את עיקר הפרק שמדבר על תיקון המידות? ברפואת כוחות הנפש, נכון? הרפואה. לא, קודם שאתה חולה, והפרק ד׳ הוא ברפואת חולי הנפש, נכון? אה, חולי הנפש, כן, ברפואת חולי הנפש, נכון? ואתה מתחיל, כי למדת פרק ג׳, מבין שרוב האנשים חולים. ובפרק ד׳ עומד גם שרוב האנשים אין להם חינוך מושלם, אז בכל מקרה, או שהחינוך עצמו יכול היה להיות חולה. אז מכיוון שאנחנו צריכים לחנך אנשים כדי להפוך משלילי לחיובי, באופן טבעי, רוב האנשים תמיד. אז יוצא שבאופן טבעי עדיין מאוד חשובה המידה. זאת אומרת לגבי חינוך, זה מה שאני רוצה לומר.
התנאי הראשון של חינוך: שליטה עצמית
במילים אחרות, אם מישהו רוצה לשאול, אפשר לשאול שתי שאלות אחרות: מהן המידות החשובות ביותר? מהו הדבר החשוב ביותר? אני לא יודע אם גבורה על התאוות היא הדבר החשוב ביותר, אולי כן, אולי לא. אבל אם מישהו רוצה לשאול, אני רוצה לעשות אנשים, נכון? אני רוצה בעוסק מחנך, אני רוצה לחנך את עצמי, אני רוצה לחנך אנשים אחרים. מה ישאל, מהם שלושת הדברים העיקריים שצריך לחנך? שלושת התנאים. למה אני אומר שלושה? אני לא יודע, מה בינתיים יש לי אחד. אבל מהם התנאים שצריך להיות כדי שאפשר לחנך אנשים? מהם התנאים? מה הוא צריך ללמוד בעיקר? מה הוא צריך ללמוד קודם, נכון? אוקיי, הוא צריך ללמוד אלף בית, לדעת לקרוא, וכדומה, נכון? אבל כדי להיות אדם, מה הוא צריך ללמוד? מהו סוג הדבר שצריך ללמוד עבור אדם?
תלמיד: כמעט כולם מודים, אני מתכוון שאפילו הפסיכולוגים המודרניים כמעט כולם גם מודים בזה. היום יש לזה שם מפואר, זה נקרא תפקוד ביצועי. זה בעצם אותה מידה, נכון?
מגיד שיעור: טוב מאוד, זה קשור לשאלה אחרת. אולי שליטה עצמית צריכה להיות רשימה גדולה יותר. עוד דבר, אבל הנקודה היא שלכל הדעות, אדם, אם תשאיר אותו לטבע, יהיו לו עשרת אלפים… היום הוא רוצה זה, יש לו את הנטייה שלו, הטבע של האדם הזה – אני לא רוצה לומר גוף, אני לא יודע למה זה עוזר לומר גוף – אבל הטבע של האדם הוא שהוא רוצה אלף דברים, ואפשר לשכנע אותו בקלות רבה לעשות שטויות שונות, דברים הרסניים לעצמו, או דברים רעים, או דברים לא עקביים, וכדומה. וצריך ללמד אותו שלא כל מה שהוא רוצה הוא צריך לעשות. זה פשוט כך, נכון?
אז בחינוך, הדבר של לא לעשות כל מה שרוצים הוא אחד מיסודות החינוך. על זה רציתי לומר, זה מאוד חשוב לתפוס שזה לא רק נגדך. בכל שיטת חינוך, אני רוצה לומר כך, יש לפחות שניים, אני מתכוון שאלה שני העיקרים. אני צריך להחזיק אני צריך לחשוב אם יש עוד דברים.
תלמיד: כן, כן, כן, לא לעשות. זה חינוך, נכון? זה הרגל.
היסוד השני: גבורה ועזות דקדושה
מגיד שיעור: אני רק רוצה לומר, אז אלה הדברים הבסיסיים. ואני רוצה לחשוב מה צריך להוסיף לזה. לכאורה צריך להוסיף לזה לפחות גם לא לעשות מה שאחר אומר לך. זה קצת מסובך, כי הרבי אומר לך, אבל לא מה שהחבר אומר לך. נכון? כי בדיוק כמו שהמציאות היא שרוב האנשים, או כל האנשים, לפני שהם מחונכים, לפני שהם טובים, הם הולכים להיות להם כל יום תאווה שנייה, או תאוות שונות, וזה לא דווקא שלעקוב אחר התאווה עדיין עוזר לו, נכון? הוא צריך לשלוט בתאווה, נכון? ובאותה דרך, אני מתכוון שבכל שיטת חינוך ששמעתי עליה אי פעם, היה מקובל שאנשים אחרים הם על פי רוב מעורבים. על פי רוב. יש כמה אנשים טובים, הם צריכים לפעול, ולא זה מתחיל, אבל רוב האנשים מעורבים. ולכן, חלק גדול מהחינוך להיות אדם טוב הוא לא להקשיב למה שכולם אומרים. אמת? הנקרא בשולחן ערוך עזות דקדושה. כן? לא יתבייש מפני המלעיגים עליו. נכון?
או באידיש זה נקרא איזו מידה? אומץ. באידיש אומרים אומץ. גבורה. בדיוק, כן. אומץ. אומץ. וחשבתי איזה… הרבה פעמים שמנו לב שזה לא כל כך מקובל לדבר על אומץ שלנו… אני לא יודע, שמעתי הרבה יותר תורות נגד תאווה מאשר נגד לעשות מה שאחר אומר. ולא עוד אלא, ויש סיבה לכך, כי ולא עוד אלא, על כל דבר יש קליפה, ולא עוד אלא, יש בלבול כזה של זה עם מה שאני רוצה, מה התאווה שלי נגד הרבי שלא נותן לנו תאוות, מבין? אולי יש להם פחד מזה.
הטעות: “כל האנשים טובים”
אבל לכאורה, אחד הסודות של זה הוא, כי האחד יודע מי יכול, מי לא הולך לתפוס שזה… לא, הייתי רוצה לומר שזה הכרחי, נכון? כי הם עושים את הדבר הנכון, עושים מה שנכון, לא משנה מה הדרך של המידה. כמעט תמיד, שלושת רבעי הזמן, זה הולך להיות נגד מה שמישהו אחר מחזיק שזה טוב, מה שמישהו אחר אומר לך לעשות. אם אין לך את זה, כבר דיברנו על זה מספיק, אם אין לך את המידה הזו, הרבה מאוד פעמים תעשה את הדבר הרע פשוט בגלל פחדנות.
למה אנחנו לא מדברים מספיק?
למה הסיבה שאנחנו לא מדברים מספיק? כי יש לנו אמונה שקרית, טעות, שאומרת שאנחנו חיים בחברה טובה. כל האנשים סביבך טובים. אסור לומר שיהודים רעים, אמת. כל היהודים טובים מאוד. שטויות במיץ. רוב האנשים לא רעים. כן. זה כבר שלושה שבועות, אני יכול לומר את השמועה על יהודים. שלושה שבועות מותר, נו? בואו, יבוא ראש השנה, נאמר הכל, אני יודע נורא שמועה, אני כבר. כבר. מה דופק בראש? רוב האנשים לא טובים במיוחד, והמעטים שכן טובים הם טיפשים. אז זה ממש אותו שיעור חינוך כמו הקודם. הם לא אומרים את זה, כי יש כזה… לא, לא, אני לא יכול. יש משהו עמוק שצריך להבין כאן. מסיבה כלשהי, אנחנו חיים בעולם, זה לא רק עניין יהודי. כשאני אומר עניין יהודי, זה גם מאוד קשה לאנשים להיות נגד הסביבה שלהם. זה תמיד היה קשה, כמו שהטבע של אנשים הוא לחיות בחברה ולחקות אותם. אבל תמיד היה מקובל שחלק בסיסי גדול מהחינוך להיות אדם טוב הוא לא תמיד לומר או לרקוד מה שהשני אומר. זה היה מוסכם, וזה קצת פחות מוסכם. מסילת ישרים התייעץ עם ר׳ פנחס בן יאיר לגבי עזות, אם אני זוכר, או לגבי גבורה. וזה קצת מוזר לי. הוא כן ידע שלא כל האנשים טובים. וזה אולי דבר קשה לחנך, כי אדם לא יכול לומר… אנשים מתלבטים לגבי זה בחינוך. זה לא שיעור חינוך. אבל הרבה יהודים מבולבלים לגבי זה. כי… אני רוצה לדבר על זה. כי… הרבה אנשים, וצריך לעשות את זה נכון, אבל הרבה אנשים מבולבלים לגבי זה כי הם אומרים שאסור ללמד את הילדים ללכת נגד המערכת. אתה יודע על זה? כל האנשים שעושים את זה הילדים לא גדלו טוב. אכן אסור. אבל מה זה קשור ללמד את הילדים שיהיה להם קצת חוט השדרה? מה זה אחד עם השני?
פרדוקס החינוך
יש כאן בלבול מאוד מוזר, איך אומרים, שהדרך היחידה שאדם יכול לגדול טוב, או אדם יגדל טוב, זה אם הוא מאמין שכל האנשים סביבו טובים. לא, התשובה היא הדרך שבה הוא יגדל כמוהם, זה אמת. אבל אם אנחנו מניחים שזה לא בהכרח שרוב האנשים טובים, זה אפילו לא בהכרח שרוב האנשים מתכוונים לטוב. רוב האנשים מתכוונים לנוח וטוב, לא מה שאנחנו קוראים טוב, או לא, זה מה שמרגיש נוח לאנשים. אבל רוב האנשים רוצים טוב, לא, זה לא ספרים חדשים, צריך להאמין בנשמה, זה לא עומד באנשים. אז לכן, חלק בסיסי מאוד מלהיות טוב, אבא שלא מלמד את ילדיו איך לעמוד נגד אנשים אחרים לפעמים, הוא לא קיים מצוות חינוך, תורשת ושפתיה מן שלחן מרחן, הוא לא עושה. נכון? אז צריך למצוא את הדרך הרגילה המיושנת איך לדבר על מידת הגבורה, שבדיוק כמו שצריך לדבר, בדיוק כמו מה שרוצים אסור. אתה יודע, חינוך. מה שהשני אומר מותר, לא צריך. כאן מותר, אבל לא צריך. אני לא יודע, אסור.
תנועת המוסר: תרגילים מעשיים על מידות
והוודקים היו תרגילים על זה, כמו שאני זוכר, נכון? והוודקים כן תפסו מאוד טוב איך החינוך צריך לעבוד. הם הלכו מאוד קיצוני עם הכל, אבל הם בעצם עשו אנשים, הם עשו הרבה ניסויים אנושיים לראות איך אפשר בעצם לעשות אנשים, והם תפסו שצריך לקחת מידה ולעבוד עליה בפועל ממש, לא לדבר על זה.
אז הם היו עובדים על המידות ה… כרעטש, כן? היה להם שם לזה, אני לא זוכר איך היו קוראים לזה שם, אני לא זוכר. ועוד היו תקופות, אני יודע שכל תקופה הם עבדו על מידה מסוימת. בשנה היה הזמן, כמו בישיבות שלומדים רב אשי ורב אשי ורב קמא, שם היה נושא רציני של תיקון המידות, וכל כמה חודשים היתה מידה מסוימת שעבדו עליה היטב.
תרגילים על חוצפה
ואחת מהן היתה המידה של חוצפה. ואז היו נוהגים ללכת לבקש בבית המרקחת כוס חלב וכדומה, הדברים שכולם יודעים מהם שהאנשים צוחקים עליהם, וזה נעשה בשבילם, שיצחקו עליהם, והם ימשיכו לעשות את שלהם. מבין?
תלמיד: כן, אבל יש פשט להתרגל כשעושים דברים שזה שייך באמת, כלומר זה שייך כבר מה… אה, שאלה טובה.
מגיד שיעור: זה אולי קיצוניות כזו, כמו שאומרים שצריך ללכת לקצה השני, וזה מלמד איך מבינים את זה. זה לא עוולה, זה לא שום דבר לא נכון ללכת ולבקש מברג מחנות המשקאות. זה רק מוזר. זה רק מוזר. לא הנקודה, הנקודה היא החינוך. הנקודה היא להתרגל שהשני צוחק עליך וזה לא משנה. לא מתים מזה. קודם כל, צריך לגלות שלא מתים מזה. הרבה אנשים חושבים שהם מתים מזה, כי הם אף פעם לא ניסו. קודם כל, מסתבר שלא מתים מזה. זה הדבר הראשון.
מידת ההתגברות: חינוך, עבדות, ותכלית יציאת מצרים
חזרה לעניין החינוך הנובהרדוקי
מגיד שיעור:
זה לא עוולה, זה לא שום דבר לא נכון ללכת ולבקש מברג מחנות המשקאות. זה רק מוזר. זה רק מוזר. לא הנקודה, הנקודה היא החינוך. הנקודה היא להתרגל שהשני צוחק עליך וזה לא משנה. לא מתים מזה.
קודם כל, צריך לגלות שלא מתים מזה. הרבה אנשים חושבים שהם מתים מזה, כי הם אף פעם לא ניסו. קודם כל, מסתבר שלא מתים מזה. זה הדבר הראשון.
שנית, אתה צודק שלכאורה היה צריך לעשות כבר את הדבר הנכון. אבל אני מניח שמשהו מתבלבל שם, אני לא יודע. אני מתכוון שכן, בקיצור, זה עד כאן בעניין.
בואו נחזור לאן שהיינו. איפה היינו? והם היו כאן, אנחנו עומדים על זה.
הגדרת חינוך: להכריח את עצמו לעשות מה שלא רוצה
מגיד שיעור:
בהקשר הזה, מה שאני רוצה לומר, בבחינת חינוך, חנוך לנער על פי דרכו. חינוך פירושו להכריח את עצמך לעשות דברים שאתה לא רוצה. אין שום פירוש אחר למילה חינוך. נכון? זה הסוף של חינוך.
זה כל המחנכים אומרים שצריך לאהוב, וצריך לגרום לאהוב. בוודאי צריך לגרום. דרך זה שמקבלים את הכישרון להתגבר על עצמו, רק להיות עם קצת משמעת, רק להיות עם קצת שליטה עצמית, מתחילים לאהוב את זה גם. אפילו אוהבים את הדברים שעושים, לאו דווקא צריך להיות שליטה עצמית.
חינוך חיצוני: תפקיד הסמכות
מגיד שיעור:
איך עושים מה? אז מבחינת חינוך, מחינוך חיצוני, זה מאוד פשוט, כי האבא או הרבי זה התפקיד שלהם. וזה התפקיד של הסמכויות שם. ובדרך כלל הוא עושה את זה דרך שכר ועונש, וחיצוני לגמרי בחיצוניות.
הוא אומר, ילד, עכשיו אוכלים ארוחת ערב. אתה לא רוצה? לא משנה.
דרך אגב, אני לא יודע מה היה פעם. בימינו זה הולך הפוך בדרך כלל. בדרך כלל הילדים לא רוצים לאכול, צריך להגיד להם כן לאכול. אבל זה לא משנה.
התוצאה של חינוך: אנשים מול לא-אנשים
מגיד שיעור:
הילדים שאביהם כמו לא עצבו אביו מימיו, כמו אבשלום, הם גדלים להיות לא-אנשים.
והילדים שהאמא אומרת להם לפעמים, אני לא יודע כמה, צריך לדעת על כל מקרה. לפעמים, עכשיו אוכלים את העוף ולא עושים שום חכמות, ואת העוגה אפשר לאכול בשבוע הבא, הם גדלים להיות אנשים. דבר מאוד בסיסי.
אפשר ללמד את זה על ההורים, או החיי דרווי מי שהוא, שזה התפקיד שלהם ללמד את זה. זה לא כל כך מסובך.
חינוך לעצמו
מגיד שיעור:
מה עושים את זה לעצמו? ובאותה דרך, מגיעים, כל שבוע יש שיעור 9 בערב, ונמצאים שם 9 בערב, 8:30, לא משנה. איי, יש לך תירוץ? כן, כן. אתה רוצה להסתבך.
אתה תתחיל לקחת ברצינות דברים חיצוניים ותלמד, ואז לאט לאט תתחיל גם לאהוב את זה, תתחיל לאהוב את התוכן.
תלמיד:
אבל זה כל כך קשה?
מגיד שיעור:
לא, כי אתה מסתכל, אני לא רוצה. כן, אני לא רוצה, אבל אתה יודע, הוא משכנע את עצמו בוודאי, אם הוא לא יודע שזה משהו לא נכון, הוא לא יודע.
“מה רע שאתה רוצה?” – הצדיק מול החניך
מגיד שיעור:
זו אותה שאלה, השאלה שאתה שואל על נובהרדוק היא אותה שאלה על המעשה של ר׳ שלמה קרלינר. מה רע שאתה רוצה? אין שום דבר רע שאתה רוצה.
אם אדם מבורר, כמו שכתוב במאור ושמש, נועם אלימלך, בהרבה ספרים חסידיים כתוב זה, כשאדם כבר צדיק הוא צריך לעשות מה שהוא רוצה, כי הוא יודע כבר מה לרצות.
אבל כל עוד אדם לא צדיק, הוא צריך לחנך את עצמו לעשות מה שהוא לא רוצה. כי אחרת, לפעמים הוא עושה אפילו דברים רעים. הוא לא עושה, זה היה דבר טוב לאכול את הלחמנייה ההיא, או לאו דווקא דבר רע, אבל הוא צריך ללמוד קצת את מידת ההתגברות.
חינוך בלי “למה” – לפעמים לא צריך להיות טעם
מגיד שיעור:
דרך אגב, אמהות ואבות עושים את זה גם לילדים שלהם. שוב, מה שאנחנו מדברים, חינוך הוא הדימוי המקורי. הרבה פעמים אומרים לילד, “אל תאכל את זה!” מה רע? מה ההבדל? איפשהו צריך להיות גבול, לא? לא, כי זה טוב להיות מוגבל בדרכים מסוימות, זה טוב להיות עם שליטה.
הרבה פעמים יש לזה פשט, רוב הפעמים יש לזה פשט, אבל זה לא חייב להיות עם פשט. יש מקום של חינוך, מקום שאין לו פשט. ואתה צריך לזכור שחינוך עובד… זה דבר אחד.
חינוך = חוקים למי שעדיין לומד
מגיד שיעור:
הדבר השני, אתה צריך לזכור שחינוך פירושו שאתה לא יודע את הפשט. זה הרי הפירוש. כל התורות החסידיות אומרות שכל התורה היא חוקים למי שעומד בחינוך, ושום דבר מכל התורה לא חוקים למי שעומד כבר בצדיק.
אז כל ההבדל, אתה יודע, לומר פרה אדומה, אנחנו מתכוונים שם לומר שאנחנו עדיין בחינוך, צדיקים גדולים לגבי הדבר הזה להבין, אבל משה רבינו כן הבין, נכון? וכדומה. זה פשט רגיל, מאוד חסידי, זה פשט חסידי, הרעיון בעצם.
“למה?” – הלמה נמצא באבא
מגיד שיעור:
אז, חינוך פירושו כשילד, כשהילד שואל אבא, “אבל למה?” ככה אתה חי. לפעמים יש למה, ולפעמים אין למה, זה לא משנה. אבל אף פעם זה לא יהיה לגמרי למה, כי הלמה נמצא באבא, לא בו. בגלל זה זה נקרא חינוך, בגלל זה אנחנו מדברים עכשיו על מידת ההתגברות להיטיב במובן של חינוך, נכון?
מידת ההתגברות – המידה החשובה ביותר
מגיד שיעור:
ושהתגברות להיטיב, אתה יכול לקרוא לזה, כמו שאמרתי, זה יכול להיות התגברות על דברים חיצוניים, אומץ, זה לא כל כך שונה. אני לא יודע אילו דברים נוספים אפשר לתאר בתור התגברות. אבל בהקשר הזה המידה היא המידה החשובה ביותר.
לא צריך כבר לדבר כלום על החומר להיות רע, אני צריך לדעת מה זה אומר. אני יודע כן, אבל הדבר הבא שאני אדבר. אבל בהקשר הבסיסי זה נכון.
שליטה עצמית ותפקוד ביצועי
מגיד שיעור:
אז בהקשר הבסיסי אפשר לומר שכמו שאתה אומר, אדם מרוסן, או אדם שקוראים לו היום יש תפקוד ביצועי, הוא אחד מההגדרות הבסיסיות של אדם טוב. או על כל פנים זה תנאי בסיסי, זה לא מספיק להיות שליטה עצמית, צריך גם לעשות משהו עם השליטה העצמית.
בקיצון, אחד יעשה רק הרגלים מזה, ובלי שום תוכן, אין לו טעם, אבל זה חייב להיות סוג כזה של דבר. נכון? אני מתכוון מסכים? נכון מה שאני אומר? אני מתכוון שזה נכון. אני מתכוון שזה נכון בערך.
דיון: תאווה מול רצון – דיוק ההגדרה
מגיד שיעור:
יש, עכשיו יש נקודה חשובה יותר. יש עוד דבר. יש עוד דרך. אוקיי, הדרך נכונה מאוד, זה לא מסובך. יש עוד דבר. עוד דרך איך אנשים חושבים שמידת התאווה, מידת הלא תאווה, היא מאוד חיוני, היא כללות כל המידות. וזה כבר יותר שנוי במחלוקת.
אני מתכוון שמה שאמרתי מסכם, אם אתם חולקים צריכים להגיד לי. אני חושב שזה פשוט, מישהו חושב שלא? מישהו חושב שלא הם אלה שחושבים שכולם כבר טובים ולא צריך לחנך אותם אף פעם. יש אמונה כזו של ז׳אן ז׳אק רוסו.
תלמיד:
לא, דיברתי על מידת ההתגברות על התאווה.
מגיד שיעור:
לא, דיברתי על מידת התאווה. כששפה חסרה מילה, זו בעיה גדולה. מידת ההתגברות על התאווה, נכון? המידה שאומרת שמה שרוצים לא עושים. לא כל מה שרוצים עושים, נכון? זו המידה שאני מדבר עליה.
תלמיד:
אילו דברים נוספים לא רוצים? פיזית תאוות.
מגיד שיעור:
רצונות, אבל רצונות, רוצים את זה. פיזית, לא צריך כל פעם.
תלמיד:
מאוד טוב, לפי ההגדרה שאמרת עכשיו שטבק זה לא תאווה.
מגיד שיעור:
זו מחלוקת ביני לבין הבריטניקה. כן, כן, בגלל זה אני אומר, בהקשר הזה, זה בדיוק מה שאני אומר, זה לא… נכון, אבל כשאנשים מדברים על המידה מהצד החיובי, כשאנשים אומרים באופן חיובי להיות מרוסן, הם לא מתכוונים לאמת דווקא לגבי תאווה, אכן כן.
המידה הכללית – לא רק תאווה
מגיד שיעור:
המידה הכללית מצד חינוך, מצד הנושא של חינוך היא לא רק, זה לגבי מה שאתה רוצה. אחר כך זה אפילו נעשה בעיה, כלומר, אתה רוצה? אם אני רוצה טוב, אכן כן. מה אתה רוצה? לאו דווקא הגוף שלך, ולא מחנך את הגוף. כשהגוף הוא המחנך, הוא גם ירצה רק טוב.
אז, אני לא חושב שההבחנה בין גוף לנשמה כל כך מועילה בהקשר הזה. אז, זה רק מה שאתה רוצה. בגלל זה אני לא אומר את רעיון החינוך, מה ילד רוצה ומה אבא רוצה. אוקיי, האבא האידיאלי הוא לא אני. כן, אתה מבין ככה? זה מי שיודע כן מה צריך לעשות. זה לא קשור לתאווה, אתה צודק.
אבל הרבה פעמים כשמדברים על זה, אני רואה שר׳ שלמה קניאל מדבר על זה בדרך הזו.
פשט חסידי חדש: “מידת העבדות” – למה מצרים?
מגיד שיעור:
אבל כמו שאמרתי, היית אומר שהוא אומר על מצרים, ואני רוצה לחזור לזה, כי אני חושב שזה לא משוגע בכלל. ואת הפשט הזה שמעתי מזמן רב מאוד משיעור חסידי, ואני חושב שזה פשט טוב. זה פשט טוב מעשית, זה פשט כל כך טוב על גלות מצרים, מדברים פעם שנייה פסח.
המעשה: כל המידות יש לאדם, רק אחת חסרה
מגיד שיעור:
פעם פגשתי יהודי, אמר לי פשט כזה, הוא אמר שכתוב בספר חסידי, אני לא זוכר איזה. למה היהודים היו צריכים במצרים?
הוא אמר לי ככה, שכל מידה יש לאדם בעצמו. כל המידות, כן, לאהוב, לשנוא, להתעורר, להתנצח וכו׳. כל המידות יש לאנשים. צריך רק להוביל אותן.
כמו שהספרים החסידיים, הרמב״ם לא אומר ככה, כמו שהספרים החסידיים אמרו לומר, העבודה היא רק לגרום לאדם שישתמש במידותיו על הדברים הטובים, למטרות טובות אחרות, בדרכים הטובות, העניין הנכון, כמו שהרמב״ם אמר. אבל לא צריך לחדש שום דברים חדשים. נכון?
מידת העבדות – המידה היחידה שמקבלים מאחרים
מגיד שיעור:
הוא טוען ככה: יש מידה אחת שאף אחד אין לו, לא נולדים איתה. מקבלים אותה רק מאנשים אחרים. איזו מידה זו? המידה של לציית לאנשים אחרים. הוא קרא לזה מידת העבדות. אני לא יודע איך הם.
תלמיד:
עבדות?
המשך השיעור: חינוך, עבדות וקבלת עול
עבדות כמידה שניתן ללמוד מאחרים
המרצה:
יא. לעקוב אחר השני. כשאתה לא יודע, כשאתה לא בן, יש מי שיודע. עבד הוא מי שלא יודע. מה שאנחנו קוראים היום חינוך. מידת העבדות. היא דבר שאנשים יש להם בתוך עצמם. אני לא יודע, הוא טען שלא. זה לא נוגע לפשט של התורה, אני רק אומר מה חברי טען.
אברהם אבינו לא היה עבד
המרצה:
אז ממילא הוא אמר על זה, אברהם אבינו היה צדיק גדול, אבל הוא לא היה עבד. כתוב עבד על מישהו לפני יציאת מצרים? לא כתוב. תסתכל לראות. תסתכל בקונקורדנציה.
תלמיד:
לא, הוא אומר שהוא צריך לומר תורה חדשה. תסתכל.
המרצה:
עבד של אברהם, אבל עבד ה׳. הקב״ה היו לו עבדים לפני יציאת מצרים? על כל פנים, בתורה כתוב בוודאי הרבה פעמים שהקב״ה לקח אותנו לעבדים כי אנחנו היינו במצרים, כי אנחנו יצאנו ממצרים, הם היו עבדים, והחליפו את העבדות להקב״ה. אמת?
המסקנה: מצרים היתה כדי לקבל את מידת העבדות
המרצה:
אני יודע היטב, משה הוא עבד להקב״ה, הוא רק הוציא את זה ממצרים. אני יודע היטב שמי עוד, שהיהודים הם עבדי ה׳ אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כן? אני לא יודע אם היה לפני יציאת מצרים מושג כזה של עבדיו.
תלמיד:
בוודאי היה כזה דבר, היו עבדים על הארץ.
המרצה:
כן, טוב מאוד. היהודי הסביר יפה מאוד שתורה הוא אמר. שוב, אני לא יודע עד כמה זה… כן כן, את זה אני אומר, אבל…
תלמיד:
אוקיי, היתה עבודה, אבל…
המרצה:
[ממשיך לחלק הבא]
חינוך, קבלת עול, ומהות העבדות
המידה היחידה שחינוך יכול לתת
אבל בקיצור, תן לי את התורה של הפשט על יציאת מצרים. אבל הוא רוצה להוציא ש… אבל לפי איך שאני מסביר את זה קצת יותר טוב.
יש כזו מידה – אז שוב, אני לא צריך רק את מידות יעקב. אני מתכוון שהדרך שאנחנו משתמשים במידות זה לא ממש מידה, אבל זה חינוך, הנהגה, דבר מאוד כללי. מה זה אומר? שאני יכול לעקוב אחר מה שאני צריך לעקוב, או אחרי מי שאני צריך לעקוב, כשאני לא מבין את זה, כשאני לא מחזיק בזה, כביכול, כשאני לא רואה את זה בעצמי. זה דבר מאוד בסיסי.
עכשיו, אני הייתי אומר להיפך: זו המידה היחידה שאפשר בעצם לקבל מאחר. בואו נגיד את זה כך: חינוך יכול לתת רק את המידה הזו.
הייתי אומר, אפילו, בואו ננסה, לא בדיוק לטרול, אבל במובן מסוים, נכון? עדיין מתכוונים בכנות, נכון?
מה חינוך לא יכול לתת
מה חינוך נותן? חינוך לא יכול לתת אהבה. אהבה אדם צריך לאהוב בעצמו. זה יכול להדליק את האהבה שלך, זה יכול לגרום לך לעשות את המעשים החיצוניים, שזה גורם לך להתחיל לאהוב משהו – נכון כמו שאנחנו לומדים.
אבל מה החינוך עצמו? מה הוא נותן לך? ממה הוא מורכב? משליטה עצמית, מהשליטה. מלהיות נשלט.
הבעיה של שליטה עצמית
קודם אני הולך להיות נשלט על ידי האחר – בואו נגיד אני יכול לשלוט בעצמי, או אולי אף פעם לא, אולי תמיד יש שניים: השכל שלי והגוף שלי, או הקב״ה ואני. תמיד אולי יש שני.
וכדי לדבר על שליטה – סתם קשה לדבר על שליטה עצמית, זו מילה בעייתית, זה לא הגיוני – זה הגיוני רק אם יש כאן שתי נפשות באיזשהו אופן, וכן הלאה. הדעת שולטת במידה, הנמוך, וכדומה.
מצרים: הלימוד של העבדות
אבל על זה האיש טען שהיה צורך ללכת למצרים. מצרים לימדה היטב את היהודים מה זה אומר להיות עבד. אחרת לא היו יודעים שיהודי הוא עבד. איך אדם יכול להיות עבד? התגלה במצרים.
מצרים לימדה את היהודים מה זה אומר להיות עבד. היו עבדים לפרעה. זה לא היה טוב… לא כל כך טוב להיות עבד לפרעה, לא עשו דברים טובים עם כל אלה. פוטנציאלית למדו מה זה אומר להיות אדם.
ההבדל בין אברהם למשה
לפני שאתה עבד, אתה יכול להיות אברהם אבינו, אברהם אוהבי. אני אומר, אתה עושה מה שאתה אוהב, הוא הבין נכון.
אבל יש כאן כמו שדיברנו – זה מתאים למה שדיברנו הרבה פעמים על ההבדל של משה ואברהם, נכון? שאברהם הלך באהבה, ומשה הלך ביראה, נכון?
משה ייסד את התורה שנותנת שכר ועונש, נכון? אברהם עדיין לא היה שכר ועונש, על ידי שלמתא, נכון? במובן שמי שלא מציית מקבל מכות, נכון?
זה משה רבינו ייסד, את זה לקחו ממצרים. זה ההיבט החברתי, הפוליטי של… של התורה שאומרת שהם מחנכים אנשים שלא מחזיקים בזה. מי שמחזיק בזה לא צריך את זה.
אומרים הרבה פעמים: התורה לא נעשתה לאדם טוב, לא נעשתה לאדם רע, או לאנשים לא מעוצבים – נכון, לאדם שצריך חינוך.
עבדות: המידה היחידה שאפשר לקחת
והנה יש לך את המידה. זו כביכול המידה היחידה שאפשר לקחת. לא כתוב אהבה, קודם… זה מאוד מעניין: לא כתוב קודם אהבת את פרעה, עכשיו אהוב את ה׳ במקום.
את זה גם הבעל שם טוב היה אומר: לא, עבד אתה יכול להיות קודם לפרעה, עכשיו לה׳. נכון? נכון מה שאני אומר? זו סברא. אז זו תורה.
אבל זה הרעיון של עבדות, אבל עבדות אני לא יודע מה זה אומר בעצם. זה בקיצור, אפשר עוד הרבה לחקור לגבי הפשט ביציאת מצרים וכן הלאה.
העיקר: חינוך עובד עם משהו אחר מאשר אתה
אבל מה שהייתי רוצה להוציא מהדבר הזה הוא רק שזה דבר – לכן אני מדבר על זה במובן של חינוך, כי זה דבר ש… בעצם עובד עם משהו אחר מאשר אתה. זה ההבדל העיקרי שאני רוצה לומר, הנקודה העיקרית שהוצאתי מזה. נכון?
אפילו מצרים, אפילו משה רבינו, אפילו השכר ועונש שקוראים יראת העונש, אפילו הרצועה שמכה את מי שלא מציית, או שנותן ממתקים למי שמצייע, מלמד מה? המידה שלא כל מה שאני רוצה אני צריך לעשות, זה לא אני מה שאתה רוצה. כבר משהו, כבר משהו התחיל.
שאלות ודיון: מהות החינוך
תלמיד: מי שאין לו את זה, כמו שכתוב ב…
המרצה: לא, הוא מלמד אותך טוב מאוד, הוא מכה אותך, הוא מלמד אותך, וסוף כל סוף יש לך את המידה.
תלמיד: נכון, נכון. כמובן, אתה מקבל את המידה. אתה יכול לשאול מה קורה כשהאחר הולך.
המרצה: אז, אם למדת, אתה עדיין תמשיך לקבל את המידה אפילו כשהוא הולך. זה ההבדל. אם מישהו… טוב מאוד, טוב מאוד. אני מסכים איתך.
חינוך כמציאות בלתי ניתנת לשינוי
אני מתכוון שתפקידו של האחר הוא לא ללמד אותך, אלא להיות המציאות שאתה תקוע בה. זה משהו שחשבתי מדבריו של מישהו, דרך מאוד חכמה לחשוב על חינוך, גם מעשית, חינוך ילדים, או גם את עצמך, אגב.
חינוך אומר להיות דבר בלתי ניתן לשינוי, להיות טבע. כלומר, האבא, כש… לכן אם עם אבא אפשר לנהל איתו יותר מדי, זו תמיד בעיה לסוג הזה של דברים. מבין מה אני אומר? כי איפשהו צריך להיות… איך לומדים?
אני מסביר לך שזה טוב לך לעקוב אחרי. זו כבר לא עבדות, זה עסק. אתה הולך לרופא, אתה לא עבד של הרופא. הרופא יודע, אתה עוקב אחריו. נכון?
יש כאן משהו אמון, מרומז, לכן ילד עוקב אחרי אביו.
שכר ועונש כמחנך
כשמדברים על שכר ועונש, החוק, החוק הוא מחנך בדרך הזו. התורה, החוק, הוא חינוך בדרך הזו. באיזו דרך? בדרך הזו, אומרים כך: אתה יכול לחשוב מהיום עד מחר שעושים את זה, לא אכפת לי מה אתה חושב. אתה יכול לחשוב מהיום עד מחר שזו שטות, ואתה לא יודע בכלל. המציאות היא: אם תעשה ככה וככה, מחר תמצא את עצמך במעצר.
ומכיוון שאתה לא רוצה להיות במעצר כנראה – אם מישהו רוצה, אי אפשר לעזור לו, נכון? זו בעיה. אבל בסדר, נכון? כאב פיזי אמיתי, נכון? החינוך עובד עם כאב פיזי והנאה. ישימו אותך במעצר. ממילא, אתה לא רוצה, אז אתה לומד לשלוט ברצונות שלך כי אתה לא רוצה ללכת למעצר. נכון? אז, חייבת להיות סיבה מסוימת.
סטייה: הבעיה עם דיבור התשובה המודרני
למשל, הדבר של תשובה הוא מאוד הרסני. אני כאן נגד שיעור יהדות, אני לא יכול במה שלי, בדבר שלי, נכון? מה שיש כאן בעיה אמיתית. כלומר, הרמב״ן מדבר כבר על זה במובן מסוים, על בושה אמיתית או אולי דברים כאלה.
הבעיה עם “תמיד יש דרך החוצה”
כשיש חינוך מסוים שאומר, “תמיד יש דרך החוצה.” אם תמיד יש דרך החוצה, אז אף פעם לא נעשה אצל אדם דבר. לא תמיד יש דרך החוצה. יש דברים שאי אפשר לעשות עליהם תשובה.
אם תשובה היא לא דרך החוצה, תשובה היא דרך להיות טוב יותר. זו תשובה.
תלמיד: אני יודע, אני גם חושב כך. אמת.
המרצה: ואני אומר שבדרך שלימדו אותי, ואם זה בדיוק מה שאני מתכוון לזה, תשובה הופכת לבעיה. אם אתה משתמש בתשובה כתירוץ לחטוא, תשובה לא עובדת בשבילך. כי תשובה היא חוטא ומחטיא, צריך להרוג אותו, צריך לשים אותו כמו התשובה האחרונה לתשובה.
נכון, אבל, והזוהר כתוב הרבה פעמים, רבי, והזוהר כתוב הרבה פעמים שהמידה הראשונה… אם מישהו נמצא במעשה ועושה אחר כך תשובה, בוודאי אפשר לעשות תשובה. אחד הדברים לא אומר שאסור. כן, בוודאי לעשות תשובה. אפשר להתגבר, אבל צריך להתגבר על הבעיה.
ביקורת על הסגנון החיובי
אני אומר שרק, הדרך שאנחנו מדברים הרבה על תשובה אני מתכוון שהיא הרסנית, כי אני מרגיש, אני מדבר עם אנשים… שוב, זה כנראה, כשאני מתלונן על, אני יודע, אין מערכת שאשמה, האנושות אשמה.
אבל יש סגנון מסוים שאנחנו אוהבים לדבר, הסגנון החיובי שמקבלים מספרים חסידיים, וכן הלאה. ושוב, מכל העולם המודרני יש את הסגנון החיובי. חסר להם דבר מסוים שלא תמיד אפשר לעשות תשובה, בסדר? לא תמיד הקב״ה יכול לעזור.
גבול הרחמים
יש דברים שיכולים להתחיל בצורה מאוד גרועה, אף אחד לא הולך לעזור אפילו הקב״ה. מה זה אומר הקב״ה? הקב״ה עשה את זה שיהיה גרוע, וזהו. זו מציאות שאתה נתקל בה ואין דרך החוצה. אני יכול לתת לך דוגמאות פוליטיות.
בקיצור, האמת היא שהרבה פעמים יש דרך החוצה. הקבלה של דוד המלך אומרת שתמיד על יתגבר רחמים זה אמת. זה הרבה יותר מסובך.
אבל יש גם הרבה מאוד מקרים שאין… זה כבר… איך אומר ר׳ מוטעלע זילבער? כתוב אפילו חרב חדה מונחת על צוארו. לא כתוב אפילו חרב חדה חותכת את צוארו. בסדר? איזשהו גבול בוודאי יש. בסדר? מונחת, אנחנו יכולים לשמוע. יש כאן איזשהו גבול.
קבלת עול: המדרגה הראשונה
ולמה אני אומר את זה? אני חושב על מה שיואל אמר, אבל אני מתכוון שזה דבר מאוד חכם. שסוג החינוך הזה, כמו שהזוהר אומר הרבה פעמים שקבלת עול היא הראשונה… וזה לא קבלת עול.
קבלת עול אומר שאני לא מקבל עול. אם אני יכול לקבל את העול, ומחר אני לא מקבל אני צריך לעשות תשובה לעשות קבלת עול. קבלת עול היא הכרה במציאות, נכון?
לכן היום שאנשים לא מאמינים בשכר ועונש, שצריך להאמין בו, כי זה קורה כשאתה לא רוצה. זה כן יש וזה לא יש, והעולם עובד… אבל זה יש, אנשים מפחדים לדבר על זה, שלאף אחד אין קבלת עול מסוימת, וזו בעיה גדולה.
משל הזוהר: הבהמה עם העול
קבלת עול, אומר הזוהר, היא כמו… הזוהר משתמש בדיוק במשל החינוך. הזוהר אומר, בוודאי, יש הרבה מדרגות גבוהות יותר. בוודאי, קבלת עול אומר שאתה לא יודע מה אתה עושה, אסור להישאר שם.
אבל הזוהר אומר הרבה פעמים שכמו שור, או… כן, יש כזו פרה אדומה, “אשר לא עלה עליה עול”, נכון? מה רואים מזה? שלא מתכוונים שאין לה עכשיו עול, נכון?
פרה, כשזה נעשה, כתוב במשנה בשבת, נכון? לוקחים פרה או בהמה, כשהיא נולדת, אם רוצים שתהיה בהמת עבודה, מאז שהיא קטנה, שמים עליה עול. היא גוררת דברים, והיא עדיין לא חזקה מספיק לגרור מחרשה, אבל היא גוררת דברים. כך היא לומדת שגוררים. כשבעל הבית אומר לגרור, גוררים.
אחר כך אפשר כבר להוריד את העול אפילו, אפשר כבר לפעמים לגרור אותה בדרך, היא לא חייבת להישאר עם העול.
קבלת עול כהכרה בגבולות
זה אומר שקבלת עול היא תמיד משהו ש… למה זה אומר? קבלת עול אומר שאיפשהו יש גבול לבחירה שלי, לאני-מבין שלי. מה שזה לא העולם, אני אעשה תשובה, זה לא יעזור. יש איפשהו דברים ש… אם אעשה את זה, קורה התוצאה. העובדה, סיבה ותוצאה. סיבה ותוצאה חזקה ממני.
וכשאדם, אם מדברים על חינוך, שזו מערכת של חוק, או אבא, או מוסד חינוך, מה שלא יהיה, צריך להיות מחנך. הוא כאילו שם. במובן מסוים, בכל פעם שהולך להיות כך, ה…
חינוך, עבדות, תשובה, והמציאות של הטבע האנושי
חינוך והמחנך הבלתי גמיש
המרצה:
יש איפשהו דברים שאם אעשה את זה, תקרה התוצאה. העובדה, סיבה ותוצאה. סיבה ותוצאה חזקה ממני. וכשאדם, אם מדברים על חינוך, שזו מערכת של חוק, או אבא, או מוסד חינוך, מה שלא יהיה, צריך להיות מחנך. הוא כאילו שם. במובן מסוים, הוא לא חינוך. ובכל פעם שהולך להיות כך, הילדים או התלמידים הולכים לצטרך לחשוב שהרבי הוא קצת רשע. כי הוא בלתי גמיש, קצת גמיש הוא יכול להיות.
אני לא יודע, אני לא אומר שזה מעשי, אבל אני מסתכל על הרבה אנשים, אני חושב שהאיש הזה באמת רשע, כי למעשה הרשעות שלו עזרה שהוא יכול משהו. עם האדם הזה אי אפשר לדבר על הדבר הזה, אפשר לדבר על הרבה דברים, על התקנות שהוא עשה, אי אפשר לדבר מה נעשה. הוא חוק טבע במקום. אתה רוצה ללכת לישיבה, תצטרך להסתגל לזה.
עכשיו, אם יש איזו טובה שיש מהדבר ההוא, הוא לא נותן לצאת לפני שש. למעשה, השיעור יכול היה להימשך עד שש, כי לאיש ההוא יש משוגעת, שיש לו קבלה מרחל אמנו, שעד שש צריך להיות השיעור, ושיתפוצץ כל העולם. לא אכפת לו אפילו שיורד שלג, שיש סופת שלג, שיש הוריקן, לא אכפת לו. כך ההלכה, שיתפוצץ כל אחד. אוקיי, אפשר לעבור, אגב, לא תגיד. אבל זה מה שחינוך הוא, כי חינוך, העבדות אומרת שהשני מחליט, לא אתה מחליט. נכון?
קבלת עול מלכות שמים – תזכורת
אני חושב תמיד שקבלת עול מלכות שמים, זה לא אומר באמת קבלת עול מלכות שמים. זה אומר, כשאומרים קריאת שמע בכל יום, קבלת עול מלכות שמים, אבל זה לא אומר שאתה עושה משהו עם זה. זה אומר שאתה מזכיר לעצמך, אפשר לשכוח. זה להזכיר לך, כי אחרת, אתה באמת תשבור את הצוואר שלך מלחזור אחורה אחורה. כן, אז זה הנושא של עבדות.
המשך השיעור – חלק ה׳
וואו, זה מספיק לשיעור של היום. אני צריך לומר עוד קטע שהכנתי. היה טוב יותר מה שהכנתי.
עבדות – לא מעלה, לא התכלית
לא, עבדות היא לא מעלה, עבדות היא דבר נורא. פשוט, אדם הוא עבד לפרעה. אבל אחרי שאדם הוא עבד לפרעה, בגלל זה צריך לצאת ממצרים, שלא יישאר עבד, לא לפרעה, לא למשגיחים בישיבה.
לא, עבד ה׳ גם הוא לא מעלה. אני לא אומר בשיעור שהתכלית היא להיות עבד ה׳, להיות בטל לקב״ה, כמו שאנשים אחרים אומרים. לא, התכלית היא להבין, להיות חבר עם הקב״ה, להיות בן כמו שכתוב וכך, להיות מי שמבין. עובדי מאהבה, בוודאי, זה נקרא לשמה. עבודה מאהבה טובה יותר מעבודה מיראה.
אבל מאחר ורוב האנשים, או כל האנשים, מתחילים עם הרבה שטויות בראש, ואם הוא לא הולך תמיד, ויכול להיות אפילו תמיד הולך צריך שיקול דעת מסוים שיהיה גובר על הרבה נטיות, חלק שהן נטיות טובות, יש לו כל כך אהבת ה׳, ממילא הוא רוצה ללכת למקווה בקורונה, אני לא יודע. בקיצור, זה אומר צריך להיות שליטה שאומרת, “כן, אני רוצה, אבל עכשיו לא צריך.”
אז זה תמיד, זה אפילו בסיסי לחינוך, אפילו במובן של חינוך זו מידה בסיסית להיות בעל המידה של שליטה, לא לעשות רק מה שאתה רוצה, ולעשות מה שהאחר רוצה. או, כמו שהסברתי עכשיו איתך, להכיר שהרצונות של האחר, של מישהו אחר…
תשובה – בין אדם למקום ובין אדם לחברו
אתה יודע שתשובה עובדת תמיד, אבל מה כתוב במשנה? כן, מאוד מעניין. אני רוצה כבר לדבר עוד על תשובה, שבקרוב כבר… הימים הקדושים כבר around the corner. סתם, לא נעשה כמה עבירות. אני אוהב את זה.
בכל אופן, לא, אני רוצה להוציא רק את זה. המשנה אומרת שחטא שבין אדם למקום עוזרת תשובה, חטא שבין אדם לחברו לא עוזרת תשובה. מה כולם מבינים? שהקב״ה יכול תמיד למחול לך, זה בעצם בחינם. אבל חברך, לא תמיד אפשר לחזור, נכון? אה, אפשר לבקש ממנו מחילה. לא תמיד אפשר לבקש ממנו מחילה. אפשר לחכות עד שהוא ימות וללכת לקברו ולהאמין שהוא יבקש ממך מחילה. But aside for that, לא תמיד, אפילו אז זה לא עוזר תמיד, נכון?
אז מה קורה כאן? לא, אני רק רוצה להוציא, המשנה היא משנה על המציאות. זה מאוד חשוב. היא אומרת לך, תשובה היא הדבר הכי גבוה, אפשר לתקן הכל, אפשר למחול על הכל, אבל תעשה לי טובה, אל תשכנע את עצמך שבגלל זה אתה יכול לדרוך על חברך ולחשוב שהוא ימחל לך.
אני מרגיש שאנשים יעשו הרבה פראויות אמיתיות עם חבריהם גם. “לא ביקשתי ממך מחילה אז ערב יום כיפור? בוא הנה. אם חשבת על זה, אני מספיק יהודי לקרוא לך, אני תופס שאתה סוג כזה של אדם, אני אומר לך שאני מוחל לך סתם כי אני רשע של מחילה, אין לי כוח להתעסק איתך.” נכון? נכון? כל אחד רוצה את הדברים האלה לעצמו. טוב מאוד. כשבאים לבקש ממך מחילה, תזכור, קח את הרגע, תראה מה אפשר לעשות. אבל זה לא יכול להיות ש…
מעשיות מדורות מסוכסכים
אני מתכוון שאנשים מאוד רגילים לזה. אפשר תמיד לעבור עבירה, אפשר כבר… אני מכיר אנשים שכבר כמה דורות מסוכסכים, והם צודקים להישאר מסוכסכים כמה דורות. אני לא מתכוון צודקים, אבל הוא מרגיש עדיין חכם, הם צודקים. כל סבא עשה לסבא שלו, והוא לא מוחל, והוא לא מוחל. אני יכול להגיד את זה.
אוקיי, אבל זה מדבר, האחר רוצה יכול סדרה דבר זה כשהיה שנים. היה… אני לא אומר שאתה צודק, היה איזושהי חסידות שכבר מסוכסכים שישים שנה. ולאחרונה, אני לא אומר… הלו, הרבנית תספר אחר כך. שישים שנה? לא בערך. ולאחרונה, לפני כמה שנים, אחד מה… אחד מהצדדים היה לו איזו מחלה, והמחלה הייתה שזה כנראה קפידה מהרבי האחר.
אז הם הלכו לרבי האחר, והוא אומר, הוא רוצה לבקש ממנו מחילה. הוא אומר, אין בעיה, תחזירו את הבניין שאני מחזיק שהוא שלי. אומר הוא, אני אבקש ממנו מחילה. האחר אומר, משוגע, אני לא הייתי מי שמתכוון. לא, הוא אמר, אני יכול להסכים, אבל החסידים לא נותנים. ווטאבר, אתה תופס? אוקיי, אגב, אני לא יודע אם זה נופל שזה יכול עדיין התורה, והאחר מחזיק שהבטן… אני לא אכנס לפרטים של המקרה, אני רק אומר שזה נורמלי.
אנשים כולם סומד, הוא התכוון שהוא הולך לבקש מחילה בלי להחזיר למה הוא נותן חצי מהבניין? תעשה איזו פשרה שהולכת. אז, כן, זה מה שקורה לזה. זה נקרא קבלת עול.
חילוקי כפרה – המחיר של תשובה
לא, רק תגיד שמדברים על תשובה. המשנה אומרת שכשיש בעיה אמיתית, לא עוזרת תשובה. רק למקום כתוב גם, יש חילוקי כפרה. על כמה אתה יכול לתקן את הבעיה, הקב״ה הטיל עליו, לא לתקן את הבעיה. מה שאני רוצה להגיד, זה בלול למקום, אפשר תמיד לעשות תשובה.
היום אין בית המקדש, יש רק יום כיפור, יוצא, עדיין מזל. כשזה יבוא, יצטרכו לשלם כדי לעשות תשובה. עכשיו עדיין בחינם, שיתפסו. רבותי, זו הדרשה לשבעים, כלומר צרה, שיתפסו, כי עכשיו להיכנס לתשובה. כשזה יבוא מחר לא יעזור, זה יעלה כסף לעשות תשובה. יצטרכו לקנות חטאת. אוקיי, והם צריכים גם את היארצייט, אני לא יודע, אבל בקיצור, זה יקר.
לא, אתה מבין? זה באמת… אתה יודע, כבשה שלמה, סעודה? צוג? הרבה מהם. לא, זה עולה, אוקיי, אני לא יודע, בקיצור, זה עולה, אני לא יודע כמה זה עולה. אבל זה לא ככה. זה טוב. הסוג, באיזושהי רמה זו מציאות ש… כן.
בקיצור, זה הדבר. וזה הפירוש, במובן הזה הכל תשובה גם. זה נקרא תשובה תתאה, וכך. במובן הזה זה גם נושא של כמו התגברות לתאווה, או של לא לעשות מה שאתה רוצה. מבין? כי האחר יכול להיות כועס, והוא יכול להישאר כועס. יכול להיות שלא יעזור הבקשת מחילה שלך. אתה יכול שאתה הולך לעשות נזק.
המציאות של הטבע האנושי
אתה אומר קודם שאנשים לא טובים, כן? אף אדם לא טוב לגמרי. זה אוור כל חמישה סנט. זה טוב פרסט, כן. לכל אחד יש קנאה, ווטאבר. אבל חמישה סנט, שישים פרסטס, אדם רע. זה טוב אף אחד רע. אוקיי, כולם כולם טובים.
אני מתכוון, אני אגיד לך מה אני מתכוון. אני אגיד לך, האם אתה יכול לסמוך על אנשים לעשות את הדבר הנכון כשיש עלות כלשהי. אחרי עשרים דולר? כמה זה נעשה קשה, מה הרמה? זה קשה יותר, קשה יותר, קשה יותר. לכל אחד יש נסיונות חסדים. יש יעקב, לכל אחד יש נסיונות חסדים.
אז לכל אחד יש חסדים אמר, אז הרב הצדיק רבי, כמו שאמר רב ואטנר, פוגשים מצווה לדון לכף זכות, אבל בדרך כלל פוגשים יותר טוב כשדנים לכף חובה. אז… אני אומר ככה, אם תחשוב שאנשים, you know what we’re doing, הדבר הנכון, הרבה פעמים יש שאלה, קל יותר לעשות, העולם עושה ככה, אבל אלה שרוצים לעשות את הדבר הנכון, זה קצת יותר קשה. אני לא מדבר אפילו על משוגע קשה, אוקיי? קצת יותר קשה.
ואני רוצה לשאול אותך, על כמה אנשים אתה יכול לסמוך שאתה יודע שזו עבודה שאתה עושה, שמה קורה כאן? צריך לעשות משהו אחר. כמה אנשים, היו לי מעשיות כאלה בחיי, נלחמתי עם אחר האחר אמר לי, “בוא הנה, אם תנבא שכל אחד יעשה מה שטוב לאינטרסים שלו, זה יהיה שמונים, תשעים אחוז נכון. עכשיו, לפעמים האחר מעוניין בצד שלך, טוב מאוד. אני לא אומר שהאינטרסים של כל אחד תמיד נגדך. הרבה פעמים אינטרסים הולכים ביחד עם זה, אז זה טוב. אבל אם אתה מנבא שם, תעשה שם ניבוי, בערך תשעים וחמישה אחוז מהזמן תהיה צודק.
במציאות, בכל אופן, אתה הולך לנבא שחלק מהאנשים, אנשים לא אפילו ניתנים לשכנוע. אני לא מדבר, אתה יכול ללכת ולהגיד לו, והוא באמת יבין שזה לא נכון, אבל הוא עושה את זה בכל זאת לא. ורוב האנשים ככה, ככה אני מתכוון. לפחות, אתה צריך להניח שרוב האנשים ככה. זה מה שהייתי אומר. אתה צריך להניח שרוב האנשים ככה. ואני לא רואה ש… אני לא רואה ש… אני חושב ש… אולי אני טועה.
הבהרה – “רע” מול “לא אמין”
זה לא אומר שהאדם ההוא, כשאתה אומר רע, אתה רואה, אתה מדבר על אדם רע. לא, לא בגדול. דבר ברור. דבר ברור, אדם רע זה דבר ברור. כל אחד יודע אצלו. לא, רע, לא רע. אמרתי, לא אמין. אתה מבין מה אני אומר? למה הם רעים? האדם כל היום חושב איך לגנוב מהאחר? לא, רוב האנשים לא ככה. רוב האנשים בינונים.
אבל אני שואל אותך, אני אומר לך, בחתונה שלו, אם אין דבר, האדם שבא לחתונה שלו הולך לעלות משהו, ו… לעלות זמן וכסף? לא, לא זמן. למה הוא יעשה שלום? לא, זה לא. לא, לא, זה לא זה. זה דבר קטן, את זה אני מבין. אני לא אתן… לא, אני לא אתן. רע זו לא המילה הנכונה. אני לא רוצה לתת דוגמה. אני לא אתן דוגמה. אני לא אתן דוגמה. אני לא אתן דוגמה.
לא, הבעיה היא, המשל לא בעיה כזו של רנטביליות, הבעיה היא שזה מסיח את הדעת מהרעיון שאני רוצה להוציא. אני רוצה להגיד לך מה אני מתכוון, אוקיי?
המעשה עם פגישת הקונדו: אינטרס עצמי וגבולות “להיות טוב”
סיום: מעשה מעשית שממחיש את כל הענין
אני רוצה להגיד לך מה אני מתכוון, אוקיי? אנחנו דיברנו עכשיו טוב, לכל הדעות, התנאי של להיות טוב זה לא רק מה האינטרס שלי, לא רק מה אני רוצה, אוקיי? אני רוצה לספר לך מעשה, אוקיי? יהודי סיפר לי מעשה.
היה, ואני יכול לסיים עם המעשה, זה ענין לסיים עם מעשה, לוקחים מעשה, אומרים מעשה בינתיים, ואיפשהו לומדים גם.
המציאות: קונדו עם שני סוגי בתים
אז היה איזור, לא איזור, בניין כזה, קונדו נגיד, כן? שיש, לכל אחד יש את הבית שלו, אבל יש גם את ה, איך קוראים לזה? הקונדו. בקיצור, צריך לטפל ב, כן, צריך לשלם עבור הגוי שמנקה, הניהול.
אז, כן, עכשיו, בקונדו הזה היה גדלים שונים. לאחד יש בית גדול יותר, שניים, אני זוכר שהיה הגדרה מאוד ברורה, בלי ספק. שתי רמות, או שתיים, אני לא זוכר, בקיצור רמות, רמות אחרות, בערך שני סוגים היו באזור, אוקיי? אז, והגדול יותר גם הגדול יותר בחוץ, יש יותר חניה, אני לא זוכר בלי ספק ב, אני צריך להסביר את המציאות.
המחלוקת: איך לשלם עבור הניהול
והיתה פגישה, ישבו פגישה אצל אסיפת הוועד, ודיברו כמה כל אחד צריך לשלם עבור הניהול, אבל ווטאבר. היתה מחלוקת גדולה. היו כמה אנשים שאמרו שמי שיש לו בית גדול יותר, הוא משתמש יותר מה… צריך לשטוף יותר בשבילו, שישלם יותר, ומי שיש לו בית קטן יותר, שישלם פחות. האחרים אמרו, לא, כל אחד ישלם שווה.
לנתח את שני הצדדים: grey area
אז מה אתה חושב? היה לו ויכוח עם חברו. מה אתה חושב? מי מחזיק ככה ומי מחזיק ככה? למה זה מובן מאליו? רגע אחד, כאן יש שאלה. אני יכול להבין את שני הצדדים.
נגיד, עשיתי קצת יותר נוטה לעדות. למעשה, כמה יש לו שתי מגרשי חניה, זה קצת יותר, אבל רוב העבודה נכנסת לגינה שם שמטפלים. כל אחד משתמש באחד, נכון? זה הבדל קטן. זה שהוא קצת גביר יותר, למה יסחטו ממנו כסף? כי יש לו יותר כסף, יש לו גדול יותר גם. קשה, נכון?
יש שני צדדים. לא כל כך קשה להבין שהיו שני צדדים. תשאל אדם מבחוץ, “מה צריך לעשות כשסתם אדם אחד עושה את התקנה?” אפשר לשמוע שצריך לעשות את זה בשני האופנים. הגיוני לשלם אחד, הגיוני…
מה המנהג? אוקיי, שם לא ידעו על המנהג, מדברים עוד לפני המנהג, אני לא יודע. במקום ההוא היתה מחלוקת, נראה שלא היה בכלל מנהג.
הנקודה העיקרית: אינטרס עצמי מעוות את השיפוט
השאלה: למה אי אפשר לפסוק אובייקטיבית?
אז אני שואל אותך, אתה אומר, האם אתה מחזיק שאנשים לא רעים, נכון? הם לא רעים. למה אין אף אחד… למה? מה זה אומר? יש מידת היושר…
אמרתי, בוא נדבר את השיחה לגופו של ענין. מה אתה מחזיק? אתה מחזיק שבית גדול יותר ישלם יותר. יש לך בית גדול יותר, אוקיי, יש לך בית גדול יותר. למה תחזיק אחרת כי יש לך בית גדול יותר? אני מחזיק מהאינטרסים שלי.
הבהרה: יש אמת אובייקטיבית
אז נגד הצדק והיושר, נכון? האם יש grey area? בוודאי זה grey area, כי יש מחלוקת. זה לא שכולם גנבים. אבל אתה מבין גם שאובייקטיבית זה לא משנה בכלל אם יש לך בית.
רגע אחד, בוא לא נגיד, אני רק רוצה להסביר, יש כן אובייקטיבית. במילים אחרות, אובייקטיבית, אפשר לשאול רב, אפשר לשאול, אתה מומחה בנושא, אפשר לשאול אותך, שיגידו מה המנהג, שיעשו מה מנהג העולם. אפשר, יש על זה. אובייקטיבית, אין שני צדדים.
אובייקטיבית, נגיד מאוד ברור, אובייקטיבית, זה שיש לי שני בתים, אין שום סיבה שיחזיקו שמי שיש לו שני בתים ישלם אותו דבר כמו בית אחד. אין שום שייכות אחד לשני, נכון?
הניבוי: תשעים אחוז יצביעו לפי האינטרס שלהם
אז ממילא, אני מנבא לך שתשעים אחוז, אולי היה צדיק אחד שרצה נגד האינטרס שלו, אבל תשעים אחוז האחר אמר, אה, זה מספר את המעשה, האחר בא והוא אמר, הוא משתגע, הוא עושה פגישה, הוא הולך להצביע, אני לא יודע מה הוא עושה, שיחשבו כמה יש ככה, כמה יש ככה, לא יודעים מה ההצבעה תהיה.
ההצבעה, במילים אחרות, כשעושים הצבעה, מניחים שאנשים טובים, נכון? שאם לא לא עושים הצבעה. מניחים שכאילו, אוקיי, אם רוב העולם מחזיק ככה, הולכים אחרי הרוב. רגע אחד, זה מספיק לי, אז אתה בצד שלי עכשיו.
רוב האנשים יעשו את האינטרס שלהם, הגם שהוא עצמו, כשאתה שואל אותו על הבית הבא, יש לו גם את הדירה בבית הבא, שם הוא מחזיק הפוך. בוודאי, זה ממש כבר לא בסדר שאתה מחזיק על האינטרס שלי.
המסקנה: אנשים לא רעים, אבל השיפוט שלהם מתעוות
להודות שאינטרס עצמי הוא לא “רע” — אבל זו בעיה
טוב מאוד, הודית את הרגע. לא, אתה לא ענין של הפראי. כשאני בחינוך לאינטרסים שלי, כשאמרתי שהיית פוסק ככה, אני עושה הכל הפוך, ואתה לא רע.
אוקיי, אם אני מתחייב למשהו, אני צריך לקיים. למה? האדם ההוא גם חינך אותי לפי האינטרסים שלו. כי אם שני אנשים מתחייבים שהם הולכים לצאת החוצה, והאחד פוסק, זה רע. זה בוודאי אמת, זה בטח רע. הוא לא מקיים את דין תורה או את ההכרעה של הרבנים, בוודאי.
סיום
אוקיי, אני רוצה לחזור הביתה מהר ככל האפשר. הבנת? אז בקיצור, יש לי מספיק מה לעשות ואתה יודע מה צריך לעשות.