כל רטוריקה בנויה על דבר שהשומע כבר יודע או מאמין.
רטוריקה נפוצה הוא ההשוואות, לומר 'דבר פלוני הוא 'כ'פלוני – כך אתה משתמש במה שהשומע סובר על פלוני ומחיל אותו על דבר פלוני.
אופן ההשוואה הוא לפעמים על ידי מציאת דבר המשווה ביניהם, כמו למשל אומרים חכמים 'האוכל בשוק דומה לכלב' – שכן לשניהם אין כבוד עצמי.
הלשון 'דומה' מפורש, למרות שהדבר השלישי (החוליה האמצעית בסילוגיזם הזה) המשווה ביניהם אינו מפורש – ששניהם 'מתנהגים ללא כבוד', כי הוא מובן מעניינו, שכן זהו הצד השווה שביניהם.
הרבה פעמים משתמשים לזה גם במילה 'כאילו', למשל 'המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו' – מונח כאן שאתה יודע את המעלה של להיות ילדו, ואתה מבין את ההשואה בין לימוד לבין הולדה, כמו שהמוליד עושה את הילד כך המלמד עושה את התלמיד, והמסקנה שהוא 'כאילו ילדו'.
אחר כך אפשר גם להעלות את ההשוואה ולומר שאם כך, אפילו גדול מי שמלמדו מהמוילדו, שכן 'אביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו לחיי העולם הבא', אם כן גדול רבו מאביו.
אמנם השוואה מזו כל שכן ההגדלה של אחד על השני, לא יעבוד בכלל אם לא יהיה המוסכם בתחילה שהולדה הוא דבר טוב שמחייב כבוד מהבן למולידו, כל שכן אם יקחו את המסקנה של הרטוריקה הזו כנקודת ההתחלה, כלומר אם כולם באמת יתחילו להתייחס ל'תלמידים' כ'בנים', אז לא יהיה שום פשר ומובן לאמירה 'תלמידים הרי הם כבנים'.
כך אם אומרים 'גדול המחטיאו יותר מההורגו', או 'גדול המלבין שינים יותר ממשקהו חלב', או 'הלבנת פנים חמור מג' חמורות', כל אלה האמירות אין להם שום פשר אלא אם מוסכם שההורגו הוא דבר גרוע מאד, ואז מוצאים צד השוואה בין זה ובין המחטיאו, שכן שניהם מזיקים לזולת, ועוד מראים לך איך לפי זה יש גם צד שבו המחטיא חמור יותר מההורגו.
אז לא רק שמי שחושב שהמסקנה הוא ש'בפועל בעולם הזה' דין המחטיא להיות חמור מן ההורג לא הבין את המימרא כי הוא נאמר על דרך ההפלגה להדגיש צד אחד, אלא לדרכו גם *אין שום פשר למימרא הזו לכתחילה*, שכן כל עיקרו לא בא אלא לקחת את החומר המובן לכל של ההורגו ולהגיד שאם כן גדול המחטיאו, אבל אם אתה כבר לוקח את מסקנת ההיסק הרטורי הזה כנקודת התחלה, אז גם ההיסק אינו אומר כלום.
ולכן למשל האחרון ששואל שאם כן צריך להיות חנוכה גדול מפורים כי זה החטיא וזה הורג, ולא כאחרון אחר שאמר שבפורים משתה ושמחה כי היה שמד ממש ואילו בחנוכה