אני ואנטוניו קראנו חלק מ"על המסתורין" של יאמבליכוס כחלק מהסדרה שלו על מעלה המידות הניאופלטונית. קודם לכן דיברנו על "סולם המידות", כפי שפיתחוהו פלוטינוס ופורפיריוס. בעקבות אפלטון, הם לימדו שמידה פוליטית אינה מספיקה — עלינו להיות אלוהיים. לא די בכך שאדם יהיה שלם במובן האנושי; עליו להגיע לשלמות אלוהית. כל זה נובע מהאמירה של אפלטון שלפיה צריך להימלט מן העולם על ידי חיקוי האלוהי. פלוטינוס ופורפיריוס פיתחו את מערכת היחסים המדויקת בין סוגי המידות השונים הללו, וכיצד למשמע את המידות הקלאסיות לפי רמות השלמות השונות שאנו חותרים אליהן.
בעיניי, הרעיון הזה של "סולם המידות" מבאר הרבה. בכל הכתבים האתיים היהודיים שאני תלמיד להם יש מתחים עצומים. בקריאה בקבלה ובכתבים החסידיים, מדגישים מאוד שמידות התורה אינן מידות אנושיות אלא אלוהיות — ויש בכך כדי לבזות מידה "אנושית בלבד" כבלתי ראויה לבן נשמה אלוהית. מאידך, כשקוראים בכתיבה הרציונלית יותר על התורה, כזו שגם נראית מתיישבת עם הפשט של ההלכה בהרבה מקומות, מוצאים הדגשה של הטוב האנושי, של יציבות חברתית ושל שלמות פוליטית. ויש כמובן את בית המדרש היהודי המודרני, עם הדגש המוחלט על "תורה של עולם הזה", שוב בדרכים שונות.
הפליאה שלי היא כפולה: מצד אחד, הקריאה הקבלית מחמיצה את שלל הטובים האנושיים, לעיתים אף מודה בפה מלא בצורך בהם, אך מבלי לספק הנחיות ממשיות לאיך לחיות בעולם הזה. יש לי טענה בסיסית כלפי טקסטים חסידיים קלאסיים: חרף ההצהרות על "למצוא את אלוהים בעולם הזה", הם עוסקים להפליא מעט מאוד במה שבאמת מרכיב את החיים האנושיים — יחסים אנושיים, יושר במסחר, צורך באומץ, נדיבות, וכיוצא בזה. וגם מבחינה טקסטואלית: הפשט של ההלכה לא תומך בקריאותיהם. ההלכה לא אוסרת על האדם להיות אנושי או להנות מן העולם, אלא מדריכה כיצד להיות אנושי. הניסיונות החוזרים לקרוא כל מצווה כאמצעי להתקרבות אל אלוהים ולהיפרדות מהגוף — הופכים מאולצים יותר ויותר.
מצד שני, לחיות חיי אנוש בלבד נראה לי לגמרי לא מספק — לא מצד עצמם, ולא מצד הפרשנות. יש לנו נשמה אלוהית, משמע שיש בנו יכולת לתפיסה ולשאיפה לדברים שמעבר לטוב האנושי, ולפחות חלקנו יודעים זאת ומרגישים זאת באופן אינטימי. והקריאה של המצוות כצווים אלוהיים בלתי ניתנים להבנה שאנחנו פשוט מצייתים להם כי ר' סולובייצ'יק אמר שזה טוב — גם היא אינה מספקת. וכך גם הניסיון לומר ש"להיות אזרח טוב בעולם הזה" זה להיות קרוב לאלוהים. לפחות חלק מן היהדות מוכרח להיות מגע עם האלוהי עצמו, הבנה ותחושה של האלוהי. וזה כבר שייך ממש לעולם אחר.
הרמב"ם מתקרב להבנה שקולה של שני אלה כשהוא מדבר על "שתי שלמויות" — שלמות הגוף ושלמות הנפש. אבל עדיין יש פערים רבים. הדוקטרינה הניאופלטונית מספקת מסגרת כזאת. אציין כמה נקודות שהיא הבהירה לי. הראשונה היא הסברו של פלוטינוס לכך שגם מידה פוליטית היא חיקוי אלוהים — אך כפי שהצורות נותנות סדר לחומר, לא כפי שהן לעצמן. זה מסביר איך המידות הפוליטיות של צדק וחסד הן דרך "ללכת בדרכיו", אך אינן מכלות את הדרכים הללו, ואינן הדרכים כפי שהן לו. השנייה היא שהמידות יכולות להיקרא באותם שמות ולהיות מאותו סוג גם כשמדובר בדרגות גבוהות יותר של מידה, מבלי לטשטש את ההבדלים. השלישית היא שקיים דחף מתמיד לשלמות גבוהה יותר. הנשמה אינה מסתפקת בשלמות פוליטית, אלא שואפת להיות נבדלת מן הגוף. אך גם בכך היא לא מסתפקת, אלא מבקשת למלא את ההבדלה הזו בתפיסה חיובית של נצח. וגם זו עדיין אינה התכלית העליונה.
אנו מגלים מדי שבוע שהצורות הקודמות שלנו של טוב אינן מספיקות. שפספסנו דבר מה מהותי כשחשבנו שהן מספיקות. זהו הדחף להמשיך הלאה — מה שחסר במידה שכבר השגנו מצביע על קיום מידה גבוהה ממנה. אנו זוכרים שהמטרה של כל דבר היא להיות כדמות האל, ככל האפשר. האל רחוק מאיתנו באין ספור דרכים, אך בכל דרך הוא הותיר עקבות שאפשר ללכת בעקבותיהם. כשחיינו מבולבלים פיזית — אנו עוקבים אחרי עקבות המחלה כדי לגלות את הצורה של הבריאות. כשחיינו מבולבלים חברתית — אנו מחפשים את סדר החברה. וכשאיננו מבינים — אנו עוקבים אחר החסר בידיעה כדי לחפש את התבונה עצמה. אבל כל זה עדיין איננו האל, רק עקבותיו. אז אנחנו ממשיכים לחפש.
יאמבליכוס מתחיל מן הרעיון שאל לאל להיגאל בדבר הנמוך ממנו. זו מחשבה בסיסית: שהדברים מושפעים ממה שמעליהם, לא ממה שמתחתיהם. כלומר, אם נרצה לפעול את פעולת האל, נצטרך למצוא דרך שבה זוהי פעולת האל עצמו, לא שלנו. אפילו ההתבוננות — נראה לו שיש בה יותר מדי "אנחנו", שכן זו פעולה הניתנת לייחס לבחירה אנושית ונעשית באמצעות צורות שהמחשבה שלנו מקיפה. אבל האל חייב להקיף אותנו — לא להיפך. כאן נכנסים אל תחום הסוד, אך כדאי להיאחז במעקות של תקשורת בהירה עד כמה שאפשר.
אנטוניו נתן לי את הרעיון של קוהרנטיות נרטיבית — משהו עמוק ומעודן יותר מאשר קוהרנטיות צורנית. הכוונה היא שלפחות חיי אנוש, ואולי היקום כולו, יש להם יותר ממבנה פורמלי מדעי. החיים על פי "שכל" בלבד הם חיים עלובים. נדרשת תחושת שירה כלשהי כדי שחיינו יהיו מובנים גם לנו. ותחושת השירה הזו נובעת דווקא מהתבוננות בתבניות הלא-מדעיות של חיינו.
במילים אחרות, האישיות שלנו והנסיבות האישיות שלנו לא ניתנות ללכידה על ידי התבונה המדעית, על ידי ה"נוס". הנוס מחייב הפשטה של כל אינדיבידואליות. וחיים על פי אור התבונה המדעית הם כמעט לא חיים אנושיים. הם אומרים לעצמך כל בוקר: "רוב מה שיקרה היום לא חשוב". אבל מותר לנו לקרוא את חיינו כרומן, לא כספר מתמטיקה עם תרגילים רנדומליים. ברומן, המפתחות שאיבדתי בבוקר ומצאתי אחר כך נועדו לחרוז עם התובנה שאיבדתי ומצאתי בספר בספרייה, שמובילה להזדמנות רומנטית. בחיים האמיתיים, כשאנשים עושים כך — קוראים להם אמונותיים. אבל או שהאלים כותבים את חייך, או שאתה כותב אותם, ובשני המקרים יש מחבר של כוונה. כך או כך, לא אנחנו נותנים את כל ההדהודים לסמלים שבשירינו — אחרת הם לא היו עובדים כסמלים. כך שהבחנה בהם איננה פעולה שלנו אלא תנועה כלפינו.
זה פותח הסבר לשאלה: למה טקסים? למה טקסים מסוימים? ולמה אלו אינם דברים שאנו נותנים להם משמעות אלא דברים שנותנים בנו משמעות? או במילים אחרות, אותם "כוחות נסתרים" של עצמים, שיש להם איזו אחיזה בנו — למשוך ולרגש אותנו. זהו סידור חיינו לפי סדר שהוא מעבר לידיעה, סדר שמתפרץ גם כלפי מטה ומפעיל אותנו כמעט פיזית. אמונה טפלה היא, אולי, שיבוש בקריאת הסימנים — קריאה שגויה של הרומן — לא טעות קטגורית.
אבל גם זה לא מספיק. גם זה "הגיוני מדי" ועדיין לא נוגע באל. כי ראה, האל איננו מקצב העלילה — האל הוא המחבר שלה. כמו שהאל איננו דפוסי הצורה בחומר, אלא סיבתם ומחברם. ולכן, מניפולציה של הדפוסים לא תשפיע על המחבר. זו הסיבה האמיתית לכך שקסמים ואמונות טפלות לא משפיעים על האל — כמו שהוספת סמל לרומן לא תגרום למחבר לסיים אותו בדרך מסוימת. המחבר אחראי לסמלים בדרך שונה לגמרי מהאחריות שלו למבנה. המבנה הוא אוניברסלי — לכל רומן יש התחלה, אמצע וסוף — כך שהבנת המבנה מקרבת אותנו למחבר רק במובן שהוא "יודע את האמנות הכללית של כתיבה". אבל הסמלים המיוחדים מקרבים אותנו לרצון הפרטי של המחבר, רצון שלא ניתן להסבירו אלא לפי מה שהוא — לא לפי מה שהוא עושה.
קורבן משמעותו לא שימוש בסמל אלא קריעתו — כדי לגלות את רצון המחבר, שנמצא מחוץ לטקסט. זו הסיבה שבקורבן הפרדיגמטי שורפים את הקרבן. הוא לא פועל כמות שהוא, אלא כפי שאינו. לפי מה שגרם לו להיות מה שהוא. לכן אפילו משורר אינו די — עדיין אתה תקוע בתוך העולם. צריך לשרוף את השירים, כדי להגיע אל מה שעושה אותם להיות כפי שהם. לא להשמיד את המשמעות — אלא לגעת במה שגורם לה להיות מה שהיא. לכן פילוסופיה, שהיא תפיסת הצורות, אינה יכולה להסביר קורבן. היא אולי מצליחה להתאמץ ולהכיל שירה, אבל לא את הקריעה שמעבר לה. הרמב"ם מוכרח לומר שהקורבן הוא "סמל", אך רמב"ן אומר — "סוד הוא". והסוד איננו ש"אלוהים סתם רצה", ולא ש"זה חלק מהכוחות הנסתרים של היקום". אלא זה עצם המעשה של הליכה מעבר למה שמובן — מתוך חיפוש אחר מקור הדפוסים, מעבר למה שמרהיב — מתוך חיפוש אחר מקור ההדהוד. ומתוך כך פתיחה לאותו דבר שגורם לדברים להדהד, שגורם לדפוסים להתארגן. ואולי, אם ניתקע — הדבר הזה יפתח לנו דלתות חדשות.
(מתורגם אוטומטית מאנגלית)