הרבה פעמים אני קורא ספר של מפרש חשוב (הרמ"ק, ואני חושב שהתופעה רחבה יותר לפעמים גם בזוהר עצמו) והוא מסביר איזה נקודה בקיצור ואומר איני צריך להאריך שכבר פירשתי בהרחבה מקודם במקום אחר. אז הנני הולך לאותו המקום וכמעט תמיד אני מתאכזב שלא כתב שם כמעט מילה מעבר למה שסיכם במקום הזה. ולפעמים אף באותו מקום כתוב עד כאן מה שאפשר לפרש עכשיו כשנגיע לעוד פרשה נסביר יותר. ואני חושש שרימה אותי וסחב אותי במעגל.
אבל אני מבין שאנחנו נוטים לשכוח שכל דבר שאדם כותב היינו שבאותו השעה הוא לוקח זמן ולומד את הסוגיה ומתבונן בה ואז רושם את סיכום הבנתו. ובוודאי לעולם אין כח בקולמוס לבאר את מלוא העיון של האדם, גם לרושמים מקצועיים. ובעצם בכדי ללמוד ספר שנכתב בעיין אין דרך אלא להתיישב באותו השעה ולעיין בעצמנו בסוגיה וללמוד אותו בחברותא עם המפרש ואז נוכל להבין מתוך רושם הכתב את כל העיון הנרמז.
במילים אחרות וכאשר הוא מציין לי למקום הקודם הוא מתכוון בעצם לא רק למה שנכתב שם כי זה אינו אלא רושם המחשבה, אלא הוא מתכוון לומר, אתה זוכר כאשר למדנו את הסוגיה במקורה הראשון והיה לנו זמן לעיין בזה יומיים, ואז היתה לנו תפיסה שלימה בזה, כעת אין לנו זמן לשבת על זה יומיים שהרי אנחנו צריכים את זה כהקדמה לעוד נקודה, אלא נזכור את העיון שהיה לנו ונסכם כעת את שעלה לנו שם ונמשיך. רק הטיפש כמוני חשב שהוא מתכוון שאני יכול להשיג את ההבנה הקודמת שהוא רומז לי בעיון של כמה דקות מתוך הסיכום הכתוב.