חכמינו היו אנשים בני חורין ואל אנשים בני חוריו דיברו. לא אהבו לחוקק את הרוח או את המחשבה, כמעט שהיו מתנגדים לזה בפירוש אלמלא גם זה לבית כלא היה. דיברו על המסגרות של דברים, על הגבולות של הדברים, על מעשים. על המחשבות ועל הדברים שבלב אם הוצרכו לדבר עשו זאת ברמיזה, בבדיחה או בסיפור, משאירים תמיד את חירות הדעת שיעשה בעצמו.
בכלל היו טובים יותר בלהגיד מה לא לעשות מאשר בלהגיד מה כן לעשות, כי את שאין לעשות הוא במהותו הגבלה, מצרכי החברה והעולם לשים גבול לדברים, ובלית ברירה נעסוק בזה. ומה כן יעשה אדם בחייו? הוא הרי בן חורין, יעשה את שהוא יודע. כך הגדירו לנו לוח שלם של זמני שמחה על ידי 'אין מספידים בהם ואין גוזרים בהם תענית'. כך הגדירו לנו את שבת קודש ברשימה ארוכה של דברים שאין לעשות בהם.
ושלא תטעו, זה לא שאהבו להגיד לא. את ה'לא' הפשוט של 'לא תעשה בו מלאכה' הרחיבו הם אל שלושים ותשע מלאכות שונות, שעל כל אחד מהם הלכות אין מספר, שכולם מבטאים אופנים רבים שבהם בעצם כן אפשר לעשות מלאכה, זה לא מלאכת מחשבת וזה לא מלאכה חשובה וזה שבות וזה ככה. גם ריבוי לימודי הלא תעשה הם פיתוח החירות שבתוך מעשים אלה, לא הוספת סייגים בלבד.
על כן אמרו כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, את הממעטים בשמחה הגדירו לנו בדיוק מה ומתי ואיך, כלומר בעצם, מצאו לנו את כל האופנים שכן אפשר לעשות שמחה בזמן הממעטים, כשזה לא שבוע שחל בו, ושכיבוס שלנו הוא בעצם גיהוץ שלהם, ולכבוד השבת מותר, וכהנה וכהנה. את ה'כן' השאירו כמות שהוא, מרבים בשמחה, ללא הגבלת דבר. עד שמחברי הקודים ההלכתיים לא ידעו מה לעשות עם מימרא כזו, כיצד עושים סימן בשלחן ערוך על 'מרבים בשמחה', הניחו אותו. (כפי שפירש בעל מנחת אלעזר ממונקאטש בספרו 'נימוקי אורח חיים'.).