סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – פרדס רמונים, שער א׳, פרקים ב׳-ה׳
—
א. שלושה פירושים על “חמש כנגד חמש” (פרק כ״ב בספר יצירה)
המאמר בספר יצירה “חמש כנגד חמש” מתפרש בשלושה פירושים:
פירוש ראשון (מהמפרשים, ראב״ד)
הפירוש הפשוט ביותר הוא שמדובר על חמש אצבעות כנגד חמש אצבעות – אך אין זה נוגע, כי אנו מחפשים פירושים על פי הזוהר. הפירוש הראשון על פי הקבלה הוא: ישנן חמש ספירות עליונות וחמש ספירות תחתונות – מדרגה עליונה ומדרגה תחתונה. הבעיה בפירוש זה היא שהברית (יסוד) באמצע אינה משתלבת כל כך יפה. אך באמת, לכל הפירושים יש את אותה הבעיה: לאף אחד אין באמת ספירה אחת עשרה – בכל הפירושים ה״באמצע” הוא אחד מהחמש. בחמש אצבעות אין זו בעיה (כי יש יותר מעשר), אך בנמשל של הספירות זו קושיא.
פירוש שני (גם מהמפרשים, ראב״ד)
חמש ספירות נוטות לימין, וחמש נוטות לשמאל:
– ימין: כתר, חכמה, גדולה, נצח, תפארת
– שמאל: בינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות
על כך מובאת ראיה מהזוהר. שני הפירושים (ראשון ושני) מקורם במפרשים – פירוש הראב״ד מביא כבר את שניהם.
פירוש שלישי (חידושו של הרמ״ק)
הפירוש השלישי הוא “לפי מה שנראה לעניות דעתי” – פירושו של הרמ״ק עצמו. הוא אומר בבירור: “חמש כנגד חמש” כלל אינו מדבר על עשר הספירות עצמן. “אלא הכוונה היא” – מדובר על התפשטותן והסתעפותן, כלומר כיצד הספירות מתחלקות ומקרינות.
הפירוש השלישי קשור לסוגיית האחרא (ה״צד האחר”) ולנושא ההכרעה. זהו למעשה הנושא העיקרי של שער המכריעים (שער כ׳), שם מוסבר ענין האחרא, מדוע צריך הכרעה, מה פירוש הכרעה, מי המכריע, וכו׳.
[הערת אגב: זה מעט “לאחור” – נושא שער א׳ הוא שיש רק עשר ספירות, לא יותר ולא פחות. סוגיית האחרא וההכרעה שייכת למעשה לשער המכריעים, ולא ברור מדוע הרמ״ק מביא זאת כאן.]
—
ב. חמש ההכרעות
הרמ״ק מביא חמישה סוגים / רמות של הכרעה, עם ראיות מהזוהר:
1. תפארת מכריע בין חכמה ובינה
2. תפארת מכריע בין גדולה (חסד) וגבורה
3. הכרעה בין גדולה והוד, ובין גבורה ונצח – כלומר הכרעה “אלכסונית”, לא רק בין ספירות באותה רמה
4. (פרטים מוסברים בפרק ד׳)
5. יסוד מכריע בין נצח והוד
חידושו של הרמ״ק: הכרעה בין קומות שונות
ישנן רמות (קומות) וצדדים בסדר הספירות. חכמה ובינה עומדות למעלה, ובאמצע נעשית תפארת (או דעת) כמכריע. גדולה (חסד) וגבורה עומדות, ובאמצע תפארת המכריע. כל המקובלים מניחים שיש שלוש קומות (רמות).
חידושו של הרמ״ק הוא שתפארת יכול להכריע גם בין ספירות מקומות שונות — למשל בין גבורה ונצח, או בין חסד והוד. זהו חידוש שאינו פשוט כלל, ולכן הוא היה צריך להביא הרבה ראיות — שלוש ראיות: מרשב״י, מהספרא (ספר יצירה?), ומהגאונים.
קושיית ר׳ שלמה טוריאל (אלקבץ)
ר׳ שלמה טוריאל (מקובל שכתב ספרים רבים בכתב יד) יש לו קושיא טובה על כך: כיצד אפשר להכריע בין חסד והוד? חסד היא ספירה חזקה יותר, ברמה גבוהה יותר – הוד ברמה נמוכה יותר. זה כמו לומר שצריך להכריע מחלוקת תנאים עם אמוראים – אמוראים בכלל אינם יכולים לחלוק על תנאים! כך גם, הוד בכלל אינו יכול “להתווכח” עם חסד, כי חסד ברמה אחרת לגמרי.
כל המקובלים אומרים שחסד-גבורה-תפארת הם כמו תנאים (דיינים), ונצח-הוד-יסוד הם כמו אמוראים (יועצים). יועץ אינו יכול להכריע דבר — הוא יכול רק לתת עצה כיצד לבצע את הפסק. אם כן, כיצד תפארת יכול להכריע בין ספירה מרמת ה״תנאים” לספירה מרמת ה״אמוראים”?
[הערת אגב: אודות ר׳ שלמה טוריאל – הוא היה “יחיד מקובל” שכתב ספרים רבים בכתב יד. הרב הברסלבי ר׳ ברזי חשין גילה שמקור כתב היד המצוטט בחסד לאברהם (מר׳ אברהם אזולאי) הוא מר׳ שלמה טוריאל. ר׳ ברזי חשין אמר שיוציא זאת לאור כשיהיה לו כסף.]
[הערת אגב: אודות הספר חסד לאברהם מר׳ אברהם אזולאי – זהו “ספר יפה מאוד” שהוא ליקוט מהרמ״ק על סדר הענינים. הוא ניסה לעשות מבנה לתורות הרמ״ק, כמעט בלי שום פירוש על פסוק – רק “רעיונות” שנחתכו מיצירות שונות של הרמ״ק (“בארדס”, “אדיוקא”, “אלימא” וכו׳). מקורו העיקרי היה הרמ״ק, והוא מביא גם מהאריז״ל ומכתב היד של ר׳ שלמה טוריאל. החסד לאברהם היה מביא “הרבה דברים מוזרים” – למשל שהחתן ישים רגלו על רגל הכלה בחופה, ושמשהו יקרה בשנת תש״ס (שכבר עברה).]
תשובת הרמ״ק
הרמ״ק עונה: אמורא בוודאי אינו אמור לדחוק את התנא, אך יש סוג של הכרעה. כשם שתנא יכול לומר “הלכה כפלוני” או להיפך, כך אמורא — במובן מסוים — יכול גם לשחק תפקיד. האמורא הוא כמו הגבאי שלפעמים חזק יותר מהרב, כי הוא אומר כיצד הרב התכוון. אמורא צריך לבוא ולעשות תירוץ, לסובב מה שהוא יכול עם התנא. ובכללי ההכרעה אין דוחים לעולם את הצד השני — זה כל הנקודה של הכרעה, שאין מתעלמים מהדעה השנייה.
הרמ״ק מרוצה מאוד מחידושו. הוא מציג שיש חמש הכרעות, וזהו “ברית יחוד מכוונת באמת” — כי כל חמש ההכרעות כולן דרך תפארת. זה טוב יותר עבורו כי כך לא נעשות אחת עשרה ספירות — הוא מתעלם מכל הבעיה של חמש וחמש.
—
ג. הרמב״ן על ספר יצירה
הרמ״ק מביא רמב״ן עם גירסא אחרת, אך לא היתה לו אותה גירסא, והוא גם אינו יודע את פירוש הרמב״ן. הרמ״ק מאוד ביקורתי על כך. ישנם שני פירושים הנקראים “רמב״ן על ספר יצירה” — הישן הוא באמת טעות (לא מהרמב״ן), והשני הוא כנראה האמיתי. שלמה (אלקבץ?) הדפיס פירוש נוסף, ומדויק מהרמ״ק שזה הנכון.
[הערת אגב: פירוש הרמב״ן אינו כתוב בבירור — “אין ראיה ממני.”]
—
ד. מעבר לפרק ה׳ — המשנה השנייה בספר יצירה
הטקסט
> “עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהם וחקור מהם, ודע וחשוב מהם, והעמד דבר על בוריו, והושב יוצר על מכונו.”
מבנה ספר יצירה
המשנה הראשונה בספר יצירה מתחילה בכלל: “בשלושים ושתים נתיבות חקק” – הקב״ה “חקק” את עולמו בל״ב נתיבות, “בשלושה ספרים”. המשנה השנייה מציבה את שתי הרמות: עשר ספירות בלימה וכ״ב אותיות – ביחד ל״ב. מהמשנה השלישית עד השמינית מוסברות עשר הספירות.
[הערת אגב: רבי אריה קפלן הציע שיש לקרוא “חקוק כה׳ ד׳” כציווי – “היה אתה חוקק” – לא שהקב״ה חקק, אלא שאתה צריך לחקוק. הוא רצה לעשות מספר יצירה “כלי מדיטציה”, שכל הפעלים הם הוראות לאדם. זה כתוב בחוברתו שהוא קורא לה “פירוש” על ספר יצירה – “זה מנהג אצל צדיקים לכתוב דברים ולקרוא להם פירוש.”]
ניתוח לשוני: “הבן בחכמה וחכם בבינה”
יש קושיית דקדוק: “חכם” — האם זה פועל? “הבן” הוא פועל — מובן! אך “חכם” — אין אומרים כך בלשון הקודש. היה צריך להיות “החכם” או אולי “חוכם.” אף אחד מלבד ספר יצירה אינו אומר כך. אולי המחבר אמר “חכם” כי זה נשמע טוב יותר עם “הבן” — בחירה סגנונית.
הפשט הוא: תבין היטב בחכמה, ותתחכם היטב בבינה. זהו רמז לספירות חכמה ובינה.
“והעמד דבר על בוריו, והושב יוצר על מכונו”
“דבר על בוריו” — הצב את הדבר בבירור. “דבר” יכול גם להתכוון לדיבור — שמתאים לכל ספר יצירה שהוא במובן מסוים פירוש על עשרת המאמרות.
“יוצר על מכונו” — “יוצר” פירושו הבורא. “מכונו” — כמו “מכון לשבתך” — פירושו מעמדו, הכן שלו, מקומו. הצב את הבורא על מקומו הנכון.
[הערת אגב: כל ספר יצירה הוא במובן מסוים פירוש על עשרת המאמרות — אך מעניין, ספר יצירה אינו אומר במפורש שהספירות הן עשרת המאמרות.]
[הערת אגב: יש הבדל בין “דבר” ל״יוצר” – “יוצר” קשור למלכות, “יוצר בראשית” כמו שכתוב ביוצרות.]
קו במשנה: ציווים (פעלים)
במשנה השנייה יש סדרת ציווים — הבן, חכם, בחון, חקור, דע, חשוב, העמד, הושב — שורה שלמה של פעולות שיש לעשות עם הספירות. זהו סגנון שונה מהמשנה הראשונה.
—
ה. גישת הרמ״ק ל״עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה”
הרמ״ק מעיר שכאן אין קושיא רגילה – כי קושיא היא כשכבר מבינים משהו ומשהו לא מסתדר. כאן לעומת זאת כל הדבר הוא קושיא – לא מבינים כלום מלכתחילה.
הוא מביא את הפירוש הראשון בשם המפרשים: “עיקר כוונתם להזהיר עלינו מן ההשגה” – המטרה היא להזהיר אותנו מפני השגה. אך זה בעייתי: “עשר ולא תשע” ו״עשר ולא אחת עשרה” צריכים להיות סימטריים – שניהם צריכים לדבר על אותו דבר. המפרשים לעומת זאת פירשו זאת כשני ענינים שונים, וזה “מוזר”.
[הערת אגב: אולי ספר יצירה נעשה בכוונה שלא יהיה לו פשט פשוט – אולי הספירות נעשו כך שיש “להחזיק בהן ולראות” ולראות פרדוקסים.]
—
ו. הפירוש הראשון ב״עשר ולא תשע”: כתר הוא ספירה, לא אין סוף
הפירוש העיקרי
אל תחשוב שכתר אינו ספירה כי כתר הוא אין סוף. היתה שיטה (שהרמ״ק עתיד לדון בה בשער ג׳) שאין סוף הוא הספירה הראשונה, וזהו כתר. לפי שיטה זו יוצא שיש רק תשע ספירות (נאצלים), כי הראשונה היא המאציל עצמו.
הרמ״ק כועס על שיטה זו. עמדתו היא: יש עשרה נאצלים מלבד המאציל. “עשר ולא תשע” – כתר הוא גם ספירה, לא אין סוף.
הראיה מספר יצירה עצמו: “בל״ב נתיבות חקק ה׳” – ה״ה׳” ש״חקק” הוא בבירור לפני הספירות. אין שום דרך לעשות זאת זהה לאלוקים עצמו שהיה קודם. אי אפשר לומר שהוא “חקק את עצמו בעשר ספירות.”
[הערת אגב: זה מושווה לשאלה על יתרו והשבטים – כיצד השבטים הצטרפו עם הקב״ה למנין? הם חשבו שאפשר לצרף את הקב״ה. אך האמת היא שמנין צריך להיות מלבד הקב״ה – בדיוק כמו עשר ספירות צריכות להיות מלבד המאציל.]
הדיון העמוק יותר: טרנסצנדנטיות של אין סוף
זהו למעשה מחלוקת תיאולוגית רצינית מאוד: עד כמה אין סוף הוא “משהו” שאפשר לדבר עליו? האם לאין סוף יש מקום בתוך מבנה?
שיטה א׳ (שהרמ״ק נגדה): יש המשכיות – “שרשרת הוויה” – מאיתנו עד הקב״ה. הקב״ה הוא “הדבר הראשון שקיים”, צעד אחר צעד, הכל באותו אופן. הקב״ה הוא הנקודה הגבוהה ביותר באותו סולם. לפי זה כתר = אין סוף, ויש רק תשע ספירות נפרדות.
שיטה ב׳ (דרך הרמ״ק): זוהי דרך הטרנסצנדנטיות הרדיקלית, דומה לרמב״ם – אלוקים אינו דומה לשום דבר נברא, וגם לא לשום דבר נאצל. אי אפשר לצרף את הקב״ה לשום ספירה. למעלה מהספירות אין מדברים על אין סוף – זו כל הנקודה. הקב״ה אינו “חלק מהעולם” במובן שהוא השלב הגבוה ביותר.
כן, אפשר לומר ש״כל הספירות הן הקב״ה במובן מסוים” – אך זו אינה הבעיה. הבעיה היא האם אין סוף עצמו הוא ספירה, שלב במערכת. הרמ״ק אומר: לא – אין סוף הוא שונה לגמרי, ולכן יש למנות עשר ספירות מלבד אין סוף.
זהו בעיקר הענין העיקרי של הרמ״ק בשער זה: שמירה על טרנסצנדנטיות של אלוקים – הגנה על היסוד שהקב״ה אינו אחת מהספירות, הוא שונה מהן לחלוטין.
[הערת אגב: מובאת השוואה למספרים: יש לנו תשע ספרות (1-9), ואפס אינו “מספר” באותו מובן – הוא עומד לפני ה״אחד.” כך גם, אין סוף עומד לפני כל מערכת הספירות. אם עשר היא “אחד” ו״אפס” ביחד, מלכות היתה ה״אפס,” ומה שהרמ״ק מוציא (אין סוף/כתר) אינו אפילו האפס – הוא מה שעומד לפני האפס.]
קושיא על דרך הרמ״ק
זו “דרך מוזרה” לומר “עשר ולא תשע” אם רוצים רק לומר שכתר אינו אין סוף. כי הפשט מתייחס כך: כבר יודעים שיש עשר ספירות עם עשרה שמות, והשאלה היא רק האם כתר הוא ספירה או שהוא אלוקים/אין סוף. אם כתר = אין סוף, נשארות רק תשע. לכן “עשר ולא תשע.”
אך מדוע לא לומר להיפך: “עשר ולא אחת עשרה” יתכוון שלא להוסיף אחת עשרה שהיא אין סוף? הרמ״ק סובר ש״ולא אחת עשרה” יש לו פירוש אחר, שהוא מביא מאוחר יותר בפרק זה.
—
ז. הפירוש השני ב״עשר ולא תשע”: לא להשמיט את המלכות
הפירוש השני: “עשר ולא תשע” פירושו לא להשמיט את המלכות, הספירה האחרונה. יש מקובלים שכמעט עשו כן – “כאשר יש מי שדימה בספירותיו קרוב לזה.”
הרקע ההיסטורי
הרמ״ק מביא שרבי יצחק בר חיים (בן דורו של הרמ״ק) סבר שאין סוף הוא כתר. הרמ״ק ראה את ספרו (“ספר המגיד”) בחייו. אך לא רק הוא – גם רבי יוסף ג׳יקטיליא (מקובל גדול קודם) והלבנת הספיר סוברים כך. אם כן, מקובלים גדולים קודמים סברו שכתר = אין סוף.
אם כתר = אין סוף, אז אין מונים את כתר כספירה, וגם אין מונים את המלכות (לפי אותה שיטה), ונשארות תשע. כנגד זה נאמר “עשר ולא תשע.”
לשון הרמב״ן
הרמ״ק מביא לשון מהרמב״ן: “האמונה באצילות, ואף אם אינה באחדות שלם מפני שנפרדת.” כלומר: המלכות היא כן חלק מהאצילות ומהאמונה, אף על פי שאינה באחדות מושלמת כי היא “נפרדת” (מופרדת). הרמ״ק משתמש בלשון הרמב״ן להוכיח שהמלכות חייבת להימנות בעשר.
[הערת אגב: מוזכר שהב״ח אמר שזו תורתו של רבי יהודה חייט.]
—
ח. גלות השכינה: מה פירוש שהמלכות “נפרדת”?
השאלה העיקרית
כשאנו אומרים שהשכינה בגלות, מה זה אומר למעשה? המלכות היא אחת מעשר הספירות באצילות — היא חלק ממידותיו של הקב״ה, חלק מהמערכת המקורית. אם כן, כיצד היא יכולה להיות “בגלות”? אולי מתכוונים למשהו אחר — מלאך, “שכינה שנייה,” משהו שאינו ממש הספירה עצמה?
האם מחלוקות בקבלה הן מחלוקות אמיתיות?
אם אומרים שהמלכות היא “באצילות ואינם באחדות” – מה אני צריך לדעת? האם יש לזה משמעות אמיתית, או שזה רק משחק במילים?
התשובה: מילים אומרות משהו, ומתווכחים על דברים, לא על מילים. אם מישהו רוצה לשנות מילים שיאמרו משהו אחר, זה כבר במקום אחר. המחלוקות הן לא רק תקשורת לקויה כמו דור הפלגה.
[הערת אגב: מוזכרת שיטת בית יוסף שהשכינה שיורדת לגלות היא בכלל לא אותה שכינה שהיא חלק מעשר הספירות. כלומר: עשר הספירות באצילות – מידותיו של הקב״ה – יש להן מידה עשירית הנקראת מלכות, וזה מושלם. אך השכינה שבגלות היא עותק (“קרבן קאפי”), לא חלק מעשר הספירות עצמן. אפשר לומר ש
היא חלק מהדבר המקורי, אך היא אינה זהה לו. זו “שיטה קוהרנטית.” מצוין שיש לעיין בשער הירח / שער מיתת הירח (ברש״ש) למידע נוסף על כך.]
—
ט. שלוש דרכים מתודולוגיות לענות על סתירות בקבלה
1) דרך האריז״ל — חילוקים אונטולוגיים (פרצופים)
האריז״ל עושה חילוקים ממשיים בתוך המציאות עצמה. למשל: בחינת רחל בגלות, אך בחינת לאה אינה בגלות. זה לא משחק במילים — זה “משחק במציאות.” אלו שתי ישויות שונות, שני “ציפורים” שונות. יוצרים שמות חדשים לחלוקות אונטולוגיות חדשות. האריז״ל היה כנראה אומר שהשמות שהרמ״ק משתמש בהם הם למעשה אותו דבר כמו הפרצופים שלו — רק שקל יותר לדבר כשיש שמות ספציפיים לדברים.
2) דרך הרמ״ק — למדנות (בחינות)
הרמ״ק מעדיף לעשות חילוקים למדניים: “אם מסתכלים מצד זה, זה כן; אם מסתכלים מצד אחר, זה לא.” זה כמו “חילוק” גדול בספר — מדברים על בחינות בתוך אותו דבר, לא על שתי מציאויות נפרדות. אך גם בלמדנות אפשר להיות טועה — אפשר לעשות חילוק שלא מדויק.
3) דרך החסידות — הכל חזרה לתודעה
החסידות מחזירה הכל לתוך התודעה האנושית — דרך “סופר-למדנית”. למשל: גלות השכינה קיימת כשאין אמונה. כשיש אמונה, כבר אין גלות. יוצא שגלות היא חוסר אמונה.
—
י. תשובת הרמ״ק: תלוי במצב
הרמ״ק נותן תשובה מעניינת: תלוי במצב. על השאלה הגדולה “האם הספירות הן אלוקים?” הוא עונה: היום — כן; אתמול — לא. אם אתה צדיק — כן; אם אתה רשע — לא. החילוק אינו במושגים עצמם, אלא במצבים. ישנם מצבים שונים: יש מצבים שבהם השכינה באצילות, כפי שצריך להיות. אדם הראשון חטא, ואז היא ירדה. אולי מדברים רק על מצב מסוים, מצב מסוים.
הבעיה הלוגית: שינויים אצל הקב״ה
אם למשהו יכולים להיות “מצבים” שונים — האם זה יכול להיות אלוקים? זו בעיה גדולה יותר: כיצד יכולים להיות שינויים? האריז״ל הולך לפעמים עד הסוף עם זה ואומר: כל השאלה “כיצד היה אצילות בנקודת זמן מסוימת?” היא למעשה אותה שאלה, כי זמן עצמו הוא מושג שקיים רק עבורנו. אך אז עולה השאלה: עד כמה זה שימושי לומר דבר כזה? כל מה שאנו אומרים הוא בשבילנו להשתמש.
אין-סוף יודע הכל ללא שינוי — אך מצידנו?
הרמ״ק אומר: אין-סוף יודע הכל מבלי שישתנה. מנקודת המבט שלו לא קרה כלום. אך מנקודת המבט של הספירות — שהיא גם נקודת מבט אמיתית — כן היה דבר. ומנקודת המבט של המלכות והגלות, לא רק שיש ספירות, אלא יש גם נתירה — גלות ממשית.
בעיית ה״ריאליות” של השבירה
אפילו אם מיחסים ואומרים “זה לא ריאלי, כי כשחושבים על זה כלא ריאלי, זה מפסיק להיות ריאלי” — אפשר לשאול בחזרה: כיצד זה יכול להיראות כל כך ריאלי? כשמשיח יבוא, זה יפסיק להיות ריאלי — אך כיצד יכול להיות שמשיח עדיין לא בא? כיצד יכולה להיות גלות? כיצד ה״פנטזיה” יכולה להתקיים?
אם האמונה שלנו, הנשמה שלנו, הקיום שלנו הוא גם חלק מהאלוקי — כיצד חלק מהאלוקי יכול להכחיש את עצמו? כשאומרים “זה רק נראה כך” — נשארת השאלה: כיצד יכול זה להיראות כך?
בנקודה מסוימת השבירה נעשית ריאלית — אפילו אם מיחסים אותה.
[הערת אגב: מוזכרת בעיה רצינית: כשרוצים לומר שהדמיורגוס (הבורא) אינו אלוקים, שיש כוח רע — כמו הגנוסטיקים — צריך להיזהר מאוד. הגנוסטיקים אינם משוגעים, יש להם נקודה — לכן צריך לומר “רחמנא ליצלן” וצריך לומר: “לא, לא, אנחנו חייבים להחזיר את זה — המציאות היא חלק מאלוקים.”]
[הערת אגב: הרמ״ק עצמו מודה שיש בעיית תקשורת בין-אישית בקבלה. מוזכר מקום שבו הרמ״ק, לאחר שמסיים לצעוק על מישהו שהוא אפיקורס, כותב: “אני יודע שאתה מתכוון גם למה שאני מתכוון, אבל אני צריך לדבר אליך.” הוא מודה שהיריב מתכוון אולי לאותו דבר, רק הביטוי בעייתי.]
—
יא. הקונצנזוס היסודי והמחלוקת האמיתית
כולם מודים שמנקודת המבט של ההתחלה (מלמעלה, מאין-סוף) הכל כפי שצריך להיות. גם כולם מודים שמנקודת המבט של הסוף (מלמטה, מהמציאות שלנו) הדברים שונים. השאלה היא: כמה ריאליות נותנים לזה? כמה ממשות יש להבדל? זו המחלוקת האמיתית בין השיטות השונות.
אפשר לומר שהחילוק מאוד ריאלי. אפשר אפילו לומר שמעולם לא היו עשר ספירות כאחדות — למשל, מלכות דאצילות מעולם לא היתה באחדות, היא תמיד היתה “בגלות,” תמיד נפרדת.
אולי כל השיטות הללו אינן “תיאוריות” אלא “הוראות” — לא תיאורים של המציאות, אלא הנחיות כיצד לחשוב. זו היתה דרך אחרת להבין את כל השיח. אך לדרך זו יש גם בעיות — כשמגיעים לשאלות האמיתיות (כיצד נכנס, רחמנא ליצלן, הרע לעולם), צריך תשובה ריאלית.
—
יב. “אל תחשוב” — אתיקה של קשב
בעיקר, אף אחד לא חולק על המציאות — כולם מודים שיש את שני הצדדים. החילוק הוא בפעולת החשיבה: כמה זמן ומיקוד לתת לכל צד. כשמישהו אומר “אסור לחשוב,” הוא לא מתכוון שהתוכן שקר, אלא: אל תתמקד יותר מדי בהיבט הזה, כי תלך לאיבוד.
זה מתאים מאוד ל״שפה הדתית” של “אל תחשוב.” אפשר לומר: “אני גם יודע שזה כך, אבל אל תחשוב יותר מדי על זה, כי תסטה מהדרך.”
זו שיטת הרמב״ם וזו גם הקבלה: שהמלכות היא בלאנ״ט — כשמתחילים לחשוב יותר מדי על זה, הופכים לאפיקורס. מתחילים לחשוב: “אוי, למעשה יש עולם — אז אין קב״ה.” מתנתקים ממנו, או מתחילים להאמין שיש “קשר ריאלי” שם שהוא חלק ריאלי ממנו — ושני הכיוונים בעייתיים.
כל מיני קריאות — כמו לומר שמלכות של אצילות אינה נפרדת אך מלכות של בריאה כן — יכולות להיות מובנות כקריאות לבעיה זו. אך כשמתחילים לחשוב, צריך להבין שלחשיבה יש השלכות ריאליות על איך רואים את העולם. אי אפשר לקבל אנציקלופדיה עם תרשים שבו הכל כתוב בדיוק — איך עושים את התרשים הוא עצמו חילוק.
—
יג. מהלך האריז״ל
אם מישהו חכם יותר ויכול להמציא תמונה שבה הוא מחזיק את שני הצדדים בו-זמנית — מצוין. זה סוג הקריאה שהאריז״ל עושה: הוא נתן מהלך שבו אפשר להחזיק את שניהם בו-זמנית. אך יכול להיות שמישהו טועה בזה — זה לא ברור.
—
יד. “כפירה” אצל מקובלים לעומת אצל הרמב״ם
זה מאוד מעצבן כשמקובלים משתמשים בלשון של “אמונה” ו״כפירה” — כי הם מעולם לא מתכוונים לזה ברצינות באותו אופן כמו הרמב״ם. כשהרמב״ם או אדם פשוט אומר “זו כפירה,” הוא מתכוון: זה שקר, זה לא נכון. כשמקובל אומר “זו כפירה,” הוא מתכוון: זה אמת, אבל אל תחשוב על זה. המקובלים מאמינים בכל ה״כפירות” — הם רק סוברים שלא צריך להתמקד שם.
—
טו. תולדות הקבלה כאיזון
כל תולדות הקבלה הן דרך של הליכה הלוך ושוב: מישהו אומר רעיון, אנשים לוקחים אותו ומדגישים אותו יותר מדי בכיוון אחד, אז אחרים אומרים: “לא, זה עדיין חלק מהדבר, אבל לא כל כך חזק.” משחקים עם אותם רעיונות, אך מסובבים אותם יותר לכאן או לכאן כדי לא לאבד את האיזון.
—
טז. עבודה זרה — שאלה של מיקוד, לא של מציאות
מדוע כולם כועסים על מקובלים? כי הם “מדענים אמיתיים.” רמב״מיסטים אומרים: “חשבתי שעבודה זרה לא קיימת, מסתבר שכן קיימת — אסור להאמין בה.” אך אם היא כן קיימת, מדוע אסור להאמין בה? זו הבעיה של אנשי הרמב״ם. הרמב״ם עצמו גם מאמין שעבודה זרה קיימת — הוא רק לא אומר זאת בגלוי, הוא היה הרבה יותר נזהר מהמקובלים.
התשובה צריכה להיות: אין לנו מחלוקת במציאות עם עבודה זרה. המחלוקת אינה אם היא קיימת או לא. הבעיה היא במיקוד: איזה סוג של סיפור אתה עושה מזה, איזה סוג של תמונה.
כשנעשים מאוד טכניים, עדיין יש מקום להכל. אך בתמונות היותר גסות, זה: “רגע, התמונה לא נכונה.” מה זה אומר “לא נכונה”? כי זה מוביל אותך לחשוב בצורה מסוימת ולהתמקד בזה. זו פחות טעות במובן של שקר (משפט כוזב), יותר טעות במובן של: יש לך בית, אתה רוצה לראות שספריית הספרים יפה — אל תלך להסתכל בדיוק בפינה שבה זה לא יפה. אל תסתכל שם. עבודה זרה, לפי זה, היא מי שאוהב דווקא להסתכל היכן שזה לא יפה. נכון, כן, זה קיים,
זה נושר, אפשר אפילו לתקן את זה או לא — אך אל תסתכל שם.
זו “אתיקה של קשב” (ethics of attention) במקום “אתיקה של אמת” (ethics of truth).
—
יז. מקובלים הם “רמב״מיסטים מעשיים”
הרמב״ם עצמו סובר שצריך ללמוד על עשר הספירות (או הגרסה שלו — עשרה מלאכים). הוא אומר שנביאים חושבים על המלאך העשירי. הרמב״ם לא דואג שיחשבו שהמלאך הוא אלוקים — וזה מאוד מוזר, למה לא?
המקובלים הם למעשה רמב״מיסטים מעשיים. כל החילוק בין “רמב״מיסטים” ו״מקובלים” אינו אמיתי — יש רמב״מיסטים תיאורטיים ומעשיים. המקובלים אומרים: “אה, יש עשרה שכלים? בסדר, בואו נראה מה מדברים איתם. רגע, הם מחוברים אחד לשני? האם כל אחד הוא אלוקים?” ואז מתחילים לדאוג מזה, לעשות תוכניות — זה מה שאנשים עשו תמיד. כשיושבים ומסתכלים, רואים שזה בנוי כך. המקובלים מסכימים עם הרמב״ם — הם רק אומרים את זה בדרך הרבה יותר מסובכת שלהם.
אתה רוצה להיות נביא, אתה מדבר לאלוקים, למלאך גבריאל, לשכל הפועל. ואז מתחיל לדאוג: “רגע, האם מה שמדבר אלי הוא אלוקים?” תשובה: זה אלוקים אם אתה מסתכל מנקודת המבט הזו, זה לא אלוקים אם אתה מסתכל מנקודת המבט ההיא. ואז מתחילים להבין את כל האלים בהיסטוריה — הם רק הסתכלו מנקודת המבט ההיא. נכון, אך בעצם זה מה שקורה.
[הערת אגב: מעשה עם רבי שאמר על מישהו שקראו לו אפיקורס — “צריך להבין, הוא בכל זאת סוגיות בענין, כפירה.” צריך להבין מה הבעיה — מה אפשר לומר שהיה יותר יפה? הוא אומר: “רחמנא ליצלן.” כן, רחמנא ליצלן אמיתי.]
—
יח. לשון הרמב״ן על שמיני עצרת: “באצילות ולא באחדות”
לרמב״ן יש לשון (ויקרא כ״ג ל״ו) שהשכינה היא “באצילות ולא באחדות” — היא באצילות אך לא באחדות. אם הרמב״ן מתכוון למה שזה נשמע, זו ראיה חשובה מאוד לכל הענין — שאפילו באצילות יש מדרגה שאינה באחדות מלאה.
הרמב״ן על שמיני עצרת — הפשט
הרמב״ן בפרשת אמור כותב על שמיני עצרת: “כי היא אצילות הראשונים, ואיננה כאחדות שלהם”. הוא אומר ששמיני עצרת היא “רגל בפני עצמה” וגם “תשלום דראשון” – שנשמע לכאורה כסתירה: האם זה רגל נפרד או המשך של הראשון?
התירוץ הוא שמלכות נאצלת מתפארת (או מהספירות העליונות), ולכן היא המשך שלהן – “תשלום דראשון” – אך לא באחדות איתן, אלא מדרגה נפרדת, “רגל בפני עצמו”. כך הרמב״ן בונה על הסוד בהלכה.
[הערת אגב: הרמב״ן מעולם לא אומר לשון נקבה על השכינה – הוא תמיד אומר “הוא”. הוא מדבר ברמזים, אך כשהוא מדבר על הענין, הוא מדבר “נורמלית” — בלי השפה הרומנטית שמקובלים מאוחרים יותר אימצו.]
—
יט. פירוש הרמ״ק על “עשר ולא תשע” — המלכות מן המנין
הרמ״ק מפרש שפשט “עשר ולא תשע” (מספר יצירה) הוא שהמלכות מן המנין – היא שייכת לעשר הספירות ואסור להפריד אותה.
המקור מהזוהר – רעיא מהימנא
המקור לכך הוא מהזוהר ברעיא מהימנא, שם מובא חילוק בין רמות שונות של נשמות:
– נשמות מעולם הבריאה: אנשים שלומדים רק משניות, גמרא, הלכה – הנגלה של תורה.
– נשמות שיש להן סתרי תורה: הן נקראות “בעלי מדות” – לא במובן הרגיל של “מידות טובות”, אלא במובן שהם בעלים (“own”) של המידות של אצילות, כלומר יש להם שייכות לספירות הנקראות “מידות”.
נשמה מצד המלכות – “עשר ולא תשע”
מי שיורש נשמה מצד המלכות הקדושה — המלכות כלולה מעשר ספירות. לכן, מי שמקבל נשמה מהמלכות, מקבל את כל עשר הספירות בלי פירוד – זהו פירוש “עשר ולא תשע”.
אך “והאמת כי היורש את המלכות יחידה, הרי תשע פרודות ממנה” – כשמישהו יורש רק את המלכות עצמה, בלי הכלליות שלה, נשארות תשע הספירות האחרות מופרדות ממנה.
[הערת אגב: הרעיא מהימנא אינו יודע מי כתב את ספר יצירה – הוא רק אומר “אמר בעל ספר יצירה”, “מי שהוא היה”, מי שזה היה.]
—
כ. פשט “עשיה” בהקשר זה
הרמ״ק מניח שהמושג “עשיה” במאמר זה פירושו: לא להפריד את המלכות מעשר הספירות, ו“עשיה וייחוד” פירושו לא לעלות מעבר למקום שבו שייכים. האדם שיש לו נשמה מעולם העשיה צריך להישאר במדרגתו.
—
כא. סוד י״ק ו״ק
מובא רמז: כשכותבים י״ק ו״ק (שם הוי״ה) עם המילוי (האותיות כתובות במלואן), יוצא עשר אותיות – וזהו סוד “עשר ולא תשע”, שכל העשר כלולות בשם.
—
סיכום הנקודות העיקריות
השיעור עסק במספר ענינים מרכזיים:
1. “חמש כנגד חמש” — שלושה פירושים, עם חידושו של הרמ״ק על הכרעה בין רמות שונות של ספירות, וקושיית ר׳ שלמה טוריאל/אלקבץ.
2. “עשר ולא תשע” — שני פירושים עיקריים: (א) כתר הוא ספירה, לא אין סוף; (ב) המלכות מן המנין, אסור להשמיט אותה.
3. הדיון העמוק יותר על טרנסצנדנטיות — האם אין סוף הוא חלק מ״הסולם” של הספירות או שונה לחלוטין (radical transcendence).
4. גלות השכינה — מה פירוש שהמלכות “נפרדת”, עם שלוש גישות מתודולוגיות (פרצופי האריז״ל, בחינות הרמ״ק, סובייקטיביות החסידות).
5. אתיקה של קשב — החילוק בין “כפירה” אצל מקובלים (אל תחשוב על זה) ואצל הרמב״ם (זה שקר), וכיצד זה מאיר את ענין עבודה זרה.
6. לשון הרמב״ן על שמיני עצרת כראיה שהמלכות היא “באצילות ולא באחדות”.
7. סוד שם הוי״ה עם עשר אותיות כרמז ל״עשר ולא תשע”.
תמלול מלא 📝
פרדס רמונים, פרק כ״ב: שלושה פירושים על “חמש כנגד חמש” – הפירוש השלישי והסוגיה של הכרעה
סקירה כללית: שלושה הפירושים על “חמש כנגד חמש”
בעיקרון, אנחנו עומדים בפרק כ״ב, שבו הוא [הרמ״ק] נמצא באמצע הפירוש השני שלו על “חמש כנגד חמש”, והוא רוצה לומר על כך חלק תורה שלם. כן, שיש חמש ספירות שנוטות לימין, וחמש נוטות לשמאל. וכן, זה מה שהוא אומר. זה הפירוש השני.
סליחה, אחר כך יש לו פירוש שלישי? כן, הפירוש השלישי, סליחה. כן? פירוש שלישי. מסכים?
יש שלושה פירושים. הפירוש הראשון הוא… “חמש כנגד חמש”. הפירוש הראשון, אבל הפירוש הפשוט ביותר הוא שיש חמש אצבעות. אותו פירוש אינו נוגע. הרי הוא מחפש פירושים על פי קבלה, על פי זוהר. לא על פי קבלה – ספר יצירה הוא גם קבלה, אבל אנחנו לומדים על פי זוהר.
הפירוש הראשון: ספירות עליונות ותחתונות
הפירוש הראשון הוא למעשה הכי הגיוני. הפירוש הראשון הוא שיש את חמש הספירות הגבוהות, העליונות ברמה עליונה, וחמש הספירות התחתונות ברמה נמוכה יותר. זה הפירוש הראשון. זה לא מסתדר כל כך טוב עם הברית באמצע, אבל בסדר. צריך לומר שכל הפירושים אין להם אחד עשר באמת. לכולם יש את האמצעית כאחת מהחמש. נכון, שוב, בחמש האצבעות יש יותר מעשר, זו התשובה. אבל על פי פשט ספר יצירה, יש בעיה בנמשל של הספירות.
הפירוש השני: ימין ושמאל
אז, בסדר. הפירוש השני הוא שיש חמש ספירות שנוטות לימין, וחמש שנוטות לשמאל. זה הפירוש השני של הפרק השני. את שניהם הוא מביא מהמפרשים שיש בספר. פירוש הראב״ד מביא כבר את שני הפירושים, וכך הוא מביא כאן למטה מאנשים אחרים. הפירוש השני הוא שכתר, חכמה, גדולה, נצח, תפארת הם ימין, ובינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות הם שמאל. בסדר, פירוש שני. הוא מביא ראיה מהזוהר שזה אכן כך. ובסדר.
הפירוש השלישי: התפשטות והסתעפות – הסוגיה של הכרעה
הפירוש השלישי הוא… הפירוש השלישי הוא הפירוש שלו עצמו, לפי מה שנראה לעניות דעתי. זה הוא עושה אחר כך. אני חושב שזה הפירוש שלו עצמו. ש״חמש כנגד חמש” בכלל לא מדבר על זה. זה מדבר על… זה לא מדבר על עשר הספירות. הוא אומר זאת כבר בבירור:
> “אלא הכוונה היא” – התפשטותן והסתעפותן.
איך הן עשר התפשטות? רשמית כן, כי עשר ההתפשטות הן עשר הספירות שמתחלקות. כאן הוא רוצה לעשות שלישי, “חמש כנגד חמש” אחר לגמרי. והוא אומר שזה קשור בעצם לעיקרון הכללי של נושא ההכרעה. זה נושא חשוב נושא ההכרעה, יש שער שלם, שער המכריעים, שבאמת עוסק בזה.
הקשר עם שער המכריעים
כן, הנושא העיקרי של ההכרעה הוא בעצם נושא דרך המצווה שראינו ב… איך קוראים לזה… בשער האחר. מה אתה יכול לספר בשער האחר? מה אתה חושב?
ובכן, זה למעשה מאוד מעניין, כי אני מרגיש שזה מאוד מוזר שהוא התחיל כאן, הסוגיה הראשונה שאנחנו נתקלים בה כאן היא זו. זה לא… זה כמו הסחת דעת. יש שער המכריעים, שער המכריעים, כן? שער כ׳, מסביר את ענין ההכרעה והצורך בהכרעה בקיצור. איך קוראים לזה, אולי כדאי לחזור לשם כדי לברר, כי שם הוא מסביר למה צריך להיות הכרעה, ומה הוא מתכוון בהכרעה, ומי הוא המכריע, ואיזה סוג דברים. אתה רואה מה אני אומר? בשער המכריעים.
לזה יש מעט מאוד קשר לנושא של… הנושא של השער הראשון הוא שיש רק עשר ספירות, לא יותר ולא פחות. הוא מביא על כך את ספר יצירה, ויש לו עוד כמה חקירות על זה. כל הפירוש של מה זה חמש כנגד חמש נכנס לא רע. אני רואה אני לא רואה איך הוא מתייחס לזה. למה הוא מתייחס לזה לשער של נושא ההכרעה?
אז לכן אני מרגיש שזה הפוך. כן, כאן הוא מסביר. איפשהו איפשהו הוא בוודאי אומר שהוא מתייחס לזה למה שהוא אמר כאן קודם.
חמש ההכרעות
אז הוא אומר שהשתי דוגמאות של חמש כנגד חמש הן בעצם על סוגיית ההכרעה, אין לזה שום קשר לזה. והוא אומר שיש סוגים שונים של הכרעות. אחת היא שיש חמישה סוגים, הוא אומר “כאשר נבאר בשער המכריעים”, נראה זה כל כך ברור:
אחת – תפארת מכריעה בין חכמה ובינה.
שנית – מכריעה בין גדולה וגבורה, והוא מביא כאן ראיות מהזוהר.
שלישית, פרק ג׳, מכריעה בין גדולה והוד – “חסד ה׳ כל היום”, גדולה והוד, וגבורה ונצח. זה כבר ארבע. והוא מביא זוהר שלם על זה.
ובפרק ד׳ הוא מסביר את הפרטים על זה.
ובאה החמישית – יסוד מכריע בין נצח והוד, ועל כך הוא מציין עוד שיש לעיין בשער המכריעים.
בקיצור, יוצא חמש הכרעות. חמש הכרעות, אבל יש כמה עם אותו דבר.
כן, בדיוק. לכן אני אומר, זה בכלל לא שייך. לפי הפירוש הזה אין לזה שום קשר לחמש האצבעות. יש חמישה סוגים, חמש רמות של הכרעה, בעיקרון. כלומר, יש בעצם… כן, אני מניח. חמש צורות או חמש… לא בדקתי, אבל יש חמישה מינים שאחד צריך הכרעה. נכון, אבל זה יכול להיות שונה משונה משונה. בדיוק. חמש… אני מניח שיש סוגים שונים של הכרעות, אבל אני מניח שזה הנושא של הכרעות. צריך להבין את נושא ההכרעה.
והוא כאן מסביר את חמשת הסוגים. חכמה ובינה צריכות אחת, שהיא הבאה, גדולה וגבורה. נצח… מה הן השתיים הבאות? אממ… שוב, אני יכול לחזור על מה שזה, אין לי כוח לומר את כל הראיות עם הדברים. גדולה והוד וגבורה ונצח. זה דבר מוזר.
המקור: ר׳ שלמה טוריאל
על כך הוא מביא כאן למטה, אחד מביא את עצמו, אני חושב שר׳ קלונימוס, ר׳ שלמה טוריאל. אם הוא לא היה כל כך מפורסם, היה נעשה מפורסם. הוא מביא כאן בל״ד… אני מסתכל הוא מביא כאן בל״ד… אני רואה כי הם הדפיסו בזמן של הרמ״ק והאר״י. עמוד ל״א בדפוס הספר, ר׳ שלמה טוריאל, טוריאל, אני לא יודע, טוריאל.
היה, יש ספר חסד לאברהם, כן, ספר יפה מאוד, מי שרוצה ללמוד מאזולאי. הוא עשה ליקוט מהרמ״ק על סדר הענינים, ובמקום, אתה יודע, היה לו את הבעיה שלי שהרמ״ק עסוק בפירוש הזוהר, ואני רוצה לדעת את המעשה. אז הוא הלך למד רמ״ק, והוא ניסה מאוד לעשות את המבנה של בלי אף אחד, אין שום פירוש של אף פסוק בכל הספר. כבר התחלתי ללמוד בשיעור אחר, הלו? אני לא יכול לקפוץ מאחד לשני בכל דבר. אבל הספר הוא ספר יפה מאוד, למעשה. כמעט אין שום פירוש של אף פסוק, כלום. הוא ממש הלך לחלקי רמ״ק, “פרדס” ו״אדרא” ו״אלימא” וכל המקומות האלה, ובכל מקום שהוא רואה חלק, הוא גזר, אמר את הרעיון, והלך הלאה. זה רק מילים, הוא לא יודע את הלשון. כן, בערך, כן.
לפעמים הוא מביא, אז הוא מביא, יש לפעמים דברים שהוא מביא. וגם הוא הביא מהאריז״ל, אז המקור העיקרי שלו, המקור העיקרי שלו היה ר׳ אברהם אזולאי, שהיה הרבה יותר מאוחר. אבל המקור העיקרי שלו היה הרמ״ק. ואז הוא מביא גם מהאריז״ל תורות מסוימות. וגם יש לו איזה מקור שלישי שעומד בספר כתב יד. ולא ידעתי עד אתמול מי הספר כתב יד הזה.
לא, אני אגיד לך מיד, אני אגיד לך מיד, אני אגיד לך מיד. הוא כמעט לא אומר בעצמו. והרב, הצדיק, הרב, איך קוראים לו? הברסלבאי שעזר להוציא את הילולא דרא, מה שמו? הוא גילה, ר׳ ברזי חשין גילה שיש ספר של מקובל ר׳ שלמה טוריאל. הוא היה מקובל יחיד, כתב הרבה ספרים שיש בכתב יד, הוא אמר שהוא יוציא את זה בשלב מסוים כשיהיה לו את הכסף להוציא את המעלות של ר׳ נחמן. הוציא ומשתמשים בנדבות לזה.
ויש קיצור שהוא מביא שהוא חולק על הרמ״ק הזה. תראה מה הוא אומר בסוף. “וכשעלה טובה”, אני לא יודע, הוא לא אומר. זה כל כך מוזר. החסד לאברהם, כל הדברים המוזרים, אתה יודע, חסד לאברהם היה מביא הרבה דברים מוזרים. למשל שהחתן צריך לשים את רגלו על רגל הכלה בחופה, זו סגולה מחסד לאברהם. וכתוב בחסד לאברהם שזה יקרה בתש״ס. ידעת? זה כבר קרה. תש״ס היה לפני 15 שנה.
קצת, כן. ר׳ שלמה אוריאל אמר.
בסדר. בקיצור, רק כחלק, כן. אז בקיצור, זה מצדו, בעיקר.
השאלה של ר׳ שלמה טוריאל: הכרעה בין חסד והוד
אז כשהוא משלם, הוא אומר, הוא מביא כאן שאלה מהרמ״ק שהוא לא מבין, איך יכולה להיות הכרעה בין חסד והוד, וגבורה ונצח? הוא אומר שזה הגיוני כמו לומר שצריך להכריע מחלוקת תנאים עם אמוראים. אמוראים לא מתווכחים עם תנאים.
כן. אתה מכיר את התרשים, נכון? זה לא הגיוני. חסד חזק יותר מהוד. הוא, הרמ״ק, רוצה לטעון שמאחר והוא בצד ימין והלה בצד שמאל, אפשר להכריע בינו לבינו. מבין?
איפה ה… המקובלים אוהבים תרשימים. לא, מה שהוא אומר, הרמ״ק סובר שאפשר ללכת באלכסון. טוב מאוד. הרמ״ק סובר שאפשר ללכת באלכסון. אבל לר׳ שלמה אוריאל יש שאלה טובה.
לא. שוב. בסדר. יש רמות, ויש צדדים. דמיינתי לעצמי שיש שני דברים אחרים. סליחה, אני לא צריך לעשות את המשולשים להכרעה. בסדר, גדולה, גבורה. באמצע אפשר לעשות את התפארת, נכון? אחר כך… כל המקובלים… לרמ״ק יש את התרשים. כל המקובלים שיש להם את התרשים המדויק… כלומר, אתה יודע, הוא חזק.
ואז, זה מאוד מצחיק, כי למה צריך להכריע ככה? הוא בכלל לא יכול להיות במחלוקת איתו. כך הוא אומר. בסדר, לרמ״ק היה ש… אי אפשר לומר מה שרוצים. אי אפשר לומר מה שרוצים. יש היגיון. איך הן הרמות?
זה באמת מוזר. אני בטוח שהוא מנסה להצדיק את זה איפשהו איפשהו, אבל זה באמת מוזר. אולי אם הוא היה אומר להכריע בין נצח והוד הייתי מבין, אבל כאן הוא אומר שהיסוד נמצא שם. אז הוא לא מדבר על זה, הוא מדבר להכריע בין זה וזה. זה באמת מוזר. יש לו ראיות בזוהר על כך, אבל זה הפשט.
פירוש הרמ״ק: דיינים ויועצים
הוא אומר שכתוב נצח והוד הם דיינים, ו… סליחה, לא. חסד, גבורה, תפארת הם שלושה דיינים, אחד אומר כך, וחסד מכריע. ונצח והוד אינם דיינים, הם יועצים.
מה ההבדל? הוא לא יכול להחליט דבר, הוא יכול לתת עצה איך לבצע את הפסק. לפעמים הגבאי – בקיצור, לפעמים צריך להכריע בין הגבאי והרב האחר. זה הדבר, זה פירוש הרמ״ק. כן, משהו כזה. או הרב והגבאי האחר, בשני הכיוונים.
השאלה של תנאים ואמוראים
אבל בעצם הוא שואל שאלה טובה. הוא אומר כמו אמוראים. הרי כתוב – אני חושב שזה כתוב בזוהר – שחסד גבורה הם כמו תנאים, ונצח הוד יסוד הם כמו אמוראים. הוא לא יכול להכריע בין שמואל ורב יהודה, זה לא הגיוני.
בקיצור, האם תנא אחד יחלוק כך… נניח שיש מחלוקת בין תנא לאמורא, מה תעשה? תפסוק כמו האמורא? זה לא מה שקורה, נכון?
ובכן, אבל הוא אומר שאמורא בוודאי לא אמור לדחוק את התנא, אבל הוא אומר שיש הכרעה. כמו שתנא יכול לומר הלכה כפלוני, הוא יכול לומר להיפך, כך אמורא יכול לומר – זה יותר מאמורא. שאמורא לא הולך לומר הלכה כפלוני, לא יכול להיות שאמורא יפסוק כמו תנא. אבל הוא הסביר שזה אמור לומר שאז האמורא חזק יותר מהתנא, כי הוא כמו הגבאי שחזק יותר מהרב, הוא אומר איך הרב התכוון.
מחלוקת, אמורא צריך לעשות תירוץ, למשל, לומר, הוא חייב לבוא לגמרי ולקחת את הגמרא ולהפוך את זה שהוא יכול עם התנא.
אבל גם כאן, בכללים, לעולם לא דוחים את הצד השני. זו כל הנקודה של ההכרעה, נכון? אם אתה רוצה אתה יכול להתעלם מהדעה השנייה, ולא מתעלמים ממנו. הלכה למעשה, השאלה היא, בסדר, השאלה היא, האם הכרעה היא כמו התעלמות? כשפוסקים? לא, רק אולי למעשה, אבל… אני שומע.
הרמ״ק מרוצה מהחידוש שלו
בכל מקרה, זה הנושא. הוא מביא ראיות על כל הדברים האלה, הוא מאוד מרוצה מהפירוש שלו, הרמ״ק, הוא אומר שזה פירוש חדש. הוא מציג שיש חמש הכרעות, וזו ברית יחוד מכוונת באמת, כי כל החמש הן כולן התפארת, מבין? בקיצור. והרמ״ק מרוצה מזה, כי זה עדיף לו לומר שזה לא נעשה אחד עשר. ופירוש אחר לא היה אחד עשר, כי זה עומד, הוא מתעלם בכלל מכל העניין של חמש וחמש. אז זה גורם לזה להיות הגיוני יותר בידו, אני לא יודע.
בכל מקרה, הוא מאוד מרוצה, הוא נורא מרוצה מהפירוש שלו. יש לו אפילו את הראיות, שלוש ראיות, מרשב״י, ומהספרה, ומהגאונים. כי זה החידוש, זה מה שהוא חידוש גדול למעשה, שתפארת יכולה להכריע גם בין גבורה ו – איך קוראים לזה – בין גבורה ונצח, וחסד והוד. זה חידוש שלא הגיוני, אבל לכן הוא היה צריך להביא על כך הרבה ראיות. והוא מרוצה ש… בסדר, אז אנחנו מדלגים לפרק ה׳ אז.
הרמב״ן על ספר יצירה
אחר כך הוא אומר כאן רמב״ן, גירסא אחרת, לא היתה לו הגירסא של זה, והוא לא יודע את פירוש הרמב״ן. אתה רואה, הרמ״ק מאוד ביקורתי. הוא לא ידע שזה כתוב ברמב״ן, והוא גם לא יודע מה באמת ממנו.
האמת היא, אני לא זוכר, בכל מקרה, יש שני פירושי רמב״ן על ספר יצירה, אני לא זוכר אף אחד. כאן, שני פירושים אחרים שנקראים רמב״ן על ספר יצירה. וכמה שאני זוכר, הישן באמת טעות, אבל הרמב״ן שהוא מביא כאן אני חושב הוא השני למעשה. כמה שאני זוכר, שלמה הדפיס עוד פירוש, והוא אומר שהוא מדייק מהרמ״ק ששם הוא הנכון. כי שם אני רואה שהרמ״ק לא היה כל כך בור, אז אני לא יודע.
בכל מקרה, הוא עוד מניח פירוש טוב מאוד, לא הבנתי מה הוא רוצה בכלל, אז לא הבנתי את הרמב״ן. זה חייב להיות שהוא לא כתב את זה, כי אני לא מבין את זה. לא ראיה ממני.
מעבר לפרק ה׳ – המשנה השנייה בספר יצירה
בסדר, אז בקיצור, זה מה שרציתי לומר, אין לי סבלנות ללמוד את רוב ההכרעה, אני חושב שאנחנו צריכים ללמוד את עניני השערים. אם הרמ״ק היה עושה מהדורא בתרא על הספר שלו, הוא בוודאי היה מכניס את זה שם. כמו שאמרתי, אמרתי לו אחד.
הוא אומר כאן כך, פרק ה׳, אנחנו מדלגים לפרק ה׳. כן, זו המשנה הבאה. המשנה הבאה אומרת:
> “עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע”
המשך השיעור: ספר יצירה והרמ״ק
אנחנו עדיין אוחזים במשנה, נכון? ממנו למדנו את זה. המשנה אומרת:
> “מספר עשר אצבעות קלוגין”
המשנה הראשונה הרי הוא הסביר שיש עשר ספירות, מה הן, נכון?
המשנה השנייה אומרת:
> “עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה, הבן בחכמה וחכם בבינה”
ניתוח לשוני: “הבן בחכמה וחכם בבינה”
אני לא יודע, זה פועל, חכם? להתחכם? הבן? לא אומרים ככה. אני לא יודע למה, מעולם לא שמעתי אף אחד חוץ מספר יצירה שאומר את זה. אני לא יודע למה זה לא מקובל ככה. אפשר לבנות פועל מזה? הבן, נו, צריך להיות החכם.
תלמיד: כן. חכם? חכם זה חכם. חכם זה החכמה של משהו. אולי חוכם? שהוא התחכם?
מגיד שיעור: לא, הרי יש שאפשר לבנות פועל. אני בטוח שאפשר. אז חכם זה להתחכם? לא. חכם יהיה סמיכות, חכם על משהו. אני לא יודע, זה… אני לא יודע דקדוק. אוקיי, חכם בבינה. אולי הוא עשה יותר, אולי הוא אמר חכם, כי זה נשמע יותר עם הבן.
הפשט של המשנה
נו, מה הוא מתכוון לומר? תהיה חכם, זה דברי טעם. הבן בחכמה וחכם בבינה. בקיצור, הוא אומר כך, יש עשר ספירות, אנחנו כבר יודעים, בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. ואז הוא אומר מה אתה צריך לעשות לגבי זה. תבין היטב בחכמה, ותתחכם היטב בבינה.
להסתכל, אמרנו? מה זה בכלל אומר? למשהו יש פשט בחכמה ובבינה, והמקובלים הרי לקחו את המשנה, אני כבר יודע, הוא הולך לדבר על זה.
“בחון בהם וחקור מהם”
הוא אומר כך, בחון… כי זה בטח רמז, שספר יצירה ממשיך, נכון?
> “בחון בהם וחקור”
הסתכל בהם, היה חוקר טוב, חשוב היטב.
> “ודע וחשוב מהם”
ודע וחשוב.
> “והעמד דבר על בוריו, והושב יוצר על מכונו”
העמד את… אני לא יודע מה זה “יוצר על מכונו”. יוצר זה הבורא? על מכונו, על… על מעמדו? על מכונתו? על מכוניתו? על מכונו, על… מה הפשט “מכונו”? כמו “מכון לשבתך”, על כיסאו? או… “מכון” זה כיסא. כאן “מכון”, כמו פדסטל, שים אותו על פדסטל.
“כמו שכתוב בפירושי על ספר יצירה, עיין שם”. אה, מה זה “דבר”? “דבר” יכול להיות הדיבור. כן, כל הפירוש על ספר יצירה הוא הרי במובן מסוים פירוש על הרעיון של עשרת המאמרות, נכון? הוא לא אומר שהספירות הן עשרת המאמרות? זה מוזר. בטח ספר יצירה חשב עלינו, נכון? לא יכול להיות אחרת. יכול להיות אחרת? יכול להיות שספר יצירה לא ידע, לא חשב על עשרת המאמרות?
אבל זה מאוד מעניין כי במשנה הזאת, יש כאילו… כמו פקודה, יש פעלים. עד עכשיו גם היו פעלים?
ספר יצירה ופירוש הרמ״ק על “עשר ולא תשע”
ספר יצירה: מבנה המשניות הראשונות
שיעור:
יכול להיות שספר יצירה לא ידע… לא חשב על עשרת המאמרות?
אבל זה מאוד מעניין, כי במשנה הזאת, יש כאילו… זה כמו פקודה, יש פעלים. גם קודם היו פעלים? אתה מבין מה אני אומר? הוא אומר מה צריך לעשות. כאן זה… איפה ספר יצירה שלי? זה ספר יצירה.
זו הרי המשנה הראשונה. המשנה הראשונה לא מתחילה בפשטות. כן, אבל זה רק כלל, את זה כן למדנו. אבל אני אומר, שכשמדקדקים במילים… זה הרי ספר יצירה. המשנה הראשונה הייתה עם כל הכותרות שם: “בשלושים ושתים נתיבות, חקק”. הקב״ה חקק, נכון? כן, אני יודע את זה. אני לא גורס את כל הדברים האלה, אני לא יכול, זה יותר מדי.
אוקיי, נראה. זה מוכן. או שתאמר שכל דבר יש לו את הפשט הזה. יכול להיות שזה סתם… זו הדרך שבה הוא אמר כל כך שמות, ורבי חנינא לא נתן הסכמה, הוא אמר ש… “אתם תנו לקב״ה תהילה”. אני לא יודע, אתה מבין? כן, יש סגנון כזה, שאומרים הרבה מאוד שמות.
יש מה שאמרת עשר מול עשר ספירות.
בכל מקרה, זה הכל. “חקק עולמו בל״ב נתיבות, בשלושה ספרים”. ובמשנה השנייה כתוב בסך הכל כל שלוש הרמות של דברים שיש. כלומר שתי רמות: עשר ספירות בלימה וכ״ב אותיות. אלו הל״ב, כבר ראינו את זה. ומהמשנה השלישית עד השמינית הוא מדבר ומסביר את עשר הספירות.
שיטת רבי אריה קפלן: ספר יצירה ככלי מדיטציה
זה קודם כל “מספר את צפצופיהם”. והמשנה השלישית, אין כאן, יש מה שטוענים, רבי אריה קפלן אמר שצריך לקרוא “חקוק כה׳ ד׳” — אתה תהיה חוקק. מי אמר שהקב״ה חקק? אולי אתה צריך לחקוק. הוא ניסה מאוד לשכנע את כל העניין, יש פעלים, הייתי עושה הכל פעלים, הוא אומר “חקוק”, אבל הרי הוא חקק, אולי זה אומר שאתה צריך להיות חוקק, לשון ציווי, כן, להיות חוקק.
תלמיד:
לא, אהא, אני שומע. הוא רצה לומר שזה כלי מדיטציה.
שיעור:
כתוב בספרו שהוא קורא לו פירוש על ספר יצירה, אני חושב שזה מנהג אצל צדיקים לכתוב דברים והם קוראים לזה פירוש.
דבר ויוצר
אז אחר כך, אוקיי, 10, 9, 10, 11, זה דבר מעניין, ואחר כך, יש דבר ויוצר, כך אני חושב, יש סוד כזה, דבר זה, מה הפירוש יוצר? מלכות. איך אני יכול להיות דבר… היוצרות זה בפועל… כך יש הבדל, הוא דבר, אבל נבהיר את הדברים. וכתוב הרי ביוצרות, כמו שכתוב יוצר בראשית, כך כתוב הרי אדון הכל יוצר בראשית, כך כתוב בספר של לנדלר.
ומה זה “והוא באחד ומי ישיבנו”? כאן הוא מביא נוסח ארוך שלם, “דא ביה, הוא באחד, בחכמה ובבינה, דא ביה, בחכמה דעת אמת, דא ביה, בחן ביה, חקור דע וחשוב”… אני לא יודע.
אוקיי, אני יודע, משהו אנחנו צריכים להבין.
גישת הרמ״ק: “עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה”
בכל מקרה, אנחנו הולכים ללמוד את פירוש הרמ״ק. זו המשנה הרביעית, והמשנה השנייה שנוגעת אלינו. הוא אומר כך, “הסכמנו”, אני בכלל לא הולך לשאול קושיות. בעצם, סדר הלימוד צריך לעשות הכל מקושיות. הוא אומר, אבל כאן אין שום קושיה, אין משהו שמבינים כן. קושיה היא כשמבינים הרי. כל העניין הוא קושיה. קיצור, אנחנו הולכים אחר כך לומר מה הראשונים הציעו, אבל הוא יגיד מה מעניין.
אז קודם, מה זה אומר “עשר ולא תשע”? הוא אומר כך, “פירשו”, כך אמרו המפרשים, “עיקר כוונתם להזהיר עלינו מן ההשגה”. אני לא יודע, זה לא הגיוני. “עשר ולא תשע” ו״עשר ולא אחת עשרה”, זה צריך להיות כמו סימטרי. זה צריך להיות על אותו דבר. הם תירגמו את זה שזה שני דברים אחרים. זה מוזר. הם דיברו על הדבר הזה, עם אפסים, או עם… אני לא יודע.
תלמיד:
יש לזה פשט.
שיעור:
אוקיי. עדיף בלי פשט. אולי זה עשוי לא להיות לזה פשט. אולי ספירות עשויות שצריך להמשיך להסתכל ולומר שאלו פרדוקסים. זה לא עשוי להיות לזה פשט.
תלמיד:
מי אומר? הפשט שלו, הפשט שאתה אומר הוא כנראה מאוד קרוב לפשט האמיתי, או משהו קרוב לזה.
שיעור:
הוא אומר פשט. הפשט שלו הרי ברור. הפשט שלו, לא, הפשט שלו אומר, הפשט שלו אומר, בסדר מדעתך, אגב. הפשט שלו אומר.
הפשט העיקרי: כתר – ספירה או אין סוף?
אוקיי, הפשט הראשון שהוא אומר בשם המפרשים, הוא אומר שנראה עוד מי, אני חושב שמגיע פשט. שלא לחשוב שכתר אינו ספירה, כי כתר הוא אין סוף. אני יודע, קצת הייתה שיטה כזו שהוא הולך מיד לומר בשער ג׳, שהיו הרבה צדיקים שאמרו שאין סוף היא הספירה הראשונה, וזה נקרא כתר. יוצא שיש רק תשע ספירות, כי הראשונה היא המאציל, היא אין סוף. ואנחנו הולכים לדחות את הדעה הזאת, ובשער הבא נאמר שאין סוף אינו כתר, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא. כי הדעה היא שיש עשר ספירות חוץ מהמאציל. כי אם לא מפרשים כך, יוצא שיש תשע ספירות. לא, יש עשרה נאצלים, זה הדבר החשוב.
המשל של השבטים ויתרו
זה “לא כיתרו”. איך השבטים הצטרפו עם הקב״ה למנין? הם החזיקו, הם החזיקו שהם יכולים להצטרף עם הקב״ה למנין. אז זה מנין חוץ מהקב״ה. זה הרי כך. ולא בכלל, אפשר לעשות כל מנין, כדי שלא יהיו תשעה אנשים, לומר שהשכינה היא העשירית.
תלמיד:
איך עושים את זה? יתרו עשה את הטריק, השבטים עשו את זה. הם הצטרפו יתרו אצל… אצל… אה, יש מחלוקת. זה תלוי במחלוקת. זה מנסה לומר…
הדיון העמוק יותר: טרנסצנדנטיות של אין סוף
שיעור:
אוקיי, הרמ״ק מסביר בשער ג׳ שהוא כועס על אלו שאומרים שאין סוף הוא כתר, כי אז יוצא שאין סוף הוא גם משהו. זו באמת השאלה. השאלה היא, עד כמה אין סוף הוא משהו שאנחנו יכולים לדבר עליו. זו בעצם הנקודה. אם יש מבנה. זו שאלה תיאולוגית, דיון רציני מאוד. המספרים זה סתם על מה שזה התחלה, אבל זה דיון רציני מאוד. אם האחד או אין סוף, איך שתרצה לקרוא לזה, עצמות אלוקות, הוא עוד דבר אחד שאפשר לדבר עליו, שיש הרבה מדרגות. יש את הקב״ה, יש את הספירה, השכל, וכו׳, כל הדרך אלינו. אז יש איזושהי, איך קוראים לזה, המשכיות, נכון? יש מסוימת, זה צעד אחר צעד, צעד נוסף, אבל זה עדיין צעד. אני מתכוון, זה לא ממש צעד, אבל זה עדיין יכול להיחשב כסוג אחד. כמו, יש שרשרת של הוויה, יש את כל הדברים שקיימים, והקב״ה הוא הדבר הראשון שקיים.
דרך הרמ״ק: טרנסצנדנטיות רדיקלית
הפשט האחר הוא דרך הרמ״ק, הוא בעצם כמו הרמב״ם, כמו הטרנסצנדנטיות הרדיקלית של אלוקים. ואם אלוקים אינו דומה לשום דבר נברא, גם לשום דבר נאצל לא, אז אי אפשר למנות אותם כאחד. זה היה הגיוני. כמו, כל הנקודה של ספירות היא, שלמעלה זה לא הקב״ה. למעלה לא מדברים על אין סוף. זו הנקודה. זו הבעיה שלו עם זה בעיקר. הקב״ה הוא כן חלק מהעולם. הדבר הגבוה ביותר גם נקרא הקב״ה במובן מסוים, נכון?
תלמיד:
אני אומר לך, אתה יכול לומר שכל הספירות הן הקב״ה במובן מסוים. זו לא הבעיה. אבל הרמ״ק רוצה עדיין…
שיעור:
נכון, נכון, לכן יש לנו את הספירות, ונוכל לומר. דרך הרמ״ק היא מאוד… וזה אז, אז אי אפשר אפילו להיות ספירות. כמו, אוקיי, צריך להגיע לשער ג׳ לגבי זה. אבל אם אני מבין, זה על שמירת הטרנסצנדנטיות של אלוקים. שלא לומר שהקב״ה הוא אחת מהספירות. הוא שונה מאוד.
תלמיד:
הרמ״ק ממש אומר, בקיצור, “יכול להיות שזה מבלבל. יכול להיות שהוא מבולבל. יכול להיות שזה לא כל כך פשוט כמו שאתה אומר.”
שיעור:
אבל זו הדרך שלו לעשות את זה. וזה בעיקר העניין שלו.
ביאור הרמ״ק ב״עשר ולא תשע” – שמירת הטרנסצנדנטיות של הקב״ה
הפשט הראשון: אין סוף אינו אחת מהספירות
מגיד שיעור: אם אני מבין, זה על שמירת הטרנסצנדנטיות של הקב״ה. שלא לומר שהקב״ה הוא אחת מהספירות, הוא שונה מאוד.
הרמ״ק ממש אומר, בקיצור, יש – יכול להיות שזה מבלבל, יכול להיות שהוא מבולבל, יכול להיות שזה לא כל כך פשוט מה שהוא אומר – אבל זו הדרך שלו להסביר. וזה עיקר העניין שלו. הוא מביא הרי תירוץ, שהוא אומר כסברה. יש מובן שבו אנחנו קוראים לספירות שמות, אבל, אבל, אבל כל הנקודה של אז, באיזה אופן נניח, מה הפשט בספר יצירה, באמצע ספר יצירה? “בל״ב נתיבות”, שזה ברור עשר ספירות, “חקק ה׳”, כן, ה׳ הוא לפני הספירות, נכון? אי אפשר, אין שום דרך, אפילו המקובל הגדול ביותר שלומד בספר יצירה ובספירותיו איך שתרצה, אין שום דרך לעשות את זה זהה עם, עם אלוקים עצמו שהיה קודם, נכון? או שאתה מניח שהוא חקק את עצמו בעשר ספירות? אני מתכוון, זה לא יכול להיות.
אבל הוא אומר, אם היו רק תשע ספירות, אפשר היה, הוא היה נכלל. הוא מניח שיש שיטה כזו באמת. יש שיטה כזו שאומרת שכתר, כשהם אומרים כתר הם מתכוונים לאין סוף. ואם כך יש רק תשע חוץ מזה. ואז הוא, אבל יש אוניברסליות מסוימת, נכון? יש משהו משותף, יש משהו משותף בין אלוקים לכל השאר. הוא הראשון, אבל הוא משותף. ואם לא, הוא סוג אחר לגמרי של דבר. אז הוא, אני כבר לא יודע איך לקרוא לו, סוג אחר לגמרי. יכול להיות שכשאנחנו אומרים “הוא”, אנחנו כבר מתכוונים לו עם הספירות. אוקיי, זה כבר מסובך. זה כמו שאתה אומר, אתה כן רוצה לומר שמות וכן הלאה.
בקיצור, אוקיי, אז זה הפשט הראשון, עשר ולא תשע. זה קצת מצחיק, כי כמו, כן, עשר ולא תשע, כי התשיעי הוא אפיקורס. בקיצור, לפיו, המשנה מניחה שאתה יודע על שיטה כזו שיש רק תשע ספירות. במילים אחרות, יש לו כן עשר ספירות. אני יודע שהתרגום מצחיק.
ההשוואה לאפס ואחד
תלמיד: אפילו עשר הספירות של כל הרמ״ק, כן, אני יודע שאחד הוא הדבר הראשון שאני יכול לדמיין. מה היה לפני אחד? כלום. נכון, השאלה שלי היא, איך היית יודע שתשע היה אומר עכשיו?
מגיד שיעור: במובן מסוים זה כמו שאתה אומר עם האפס, שזה מספרים זה אותו דבר, שמתורגם. אני מסכים שזה לא כל כך שונה מהפשט של האפס. אם אפס מצביע על הדבר שהוא לפני…
תלמיד: יש לנו רק תשעה מספרים, אחד עד תשע.
מגיד שיעור: מה זאת אומרת יש לנו רק תשעה מספרים, אגב?
תלמיד: איך זאת אומרת שיש רק תשעה מספרים? יש תשעה תווים, תשעה סמלים.
מגיד שיעור: סמלים, אפשר לעשות סמל לאפס גם, אף על פי שזה אפס. בימינו יש. בזמנו של הרמ״ק לא היה. המספרים עובדים עם תשעה תווים, אני מתכוון, חוץ מאפס.
האם אפס הוא מספר? זה הרי לפני אחד. לפני האחדות, בא מקום שממנו האחד בא. הכיוון של האחד הוא הרי…
בכל מקרה, אני לא רוצה להתבלבל. כן, אני רק רוצה לדעת את הדבר הבסיסי. אם מישהו אומר עשר…
תלמיד: במקרה שמישהו אומר עשר, זה כמו הג׳, כן, זה כמו, זה לא באמת חלק מהמערכת, מהתרשים.
מגיד שיעור: אבל מה שהוא אומר הוא, לא לחשוב ש… איך הוא אומר את זה, נכון? הוא אומר, “ואל תטעה לומר”, לא לחשוב שמה שלגמרי לפני המערכת הוא חלק מהמערכת. זה הרי לפני האפס. לפי זה, אם עשר הוא אחד ואפס, ו נכון, עשר הוא… ואז המלכות הייתה האפס, נכון, או משהו כזה, אז הדבר שלפני זה שהוא מוציא, בכך שאומר שאין רק תשע. אין תשע, באמת. זה לא אפס. זה ההיפך, זה הדבר שלפני האפס. אתה מבין מה אני אומר?
קושיה על דרך הרמ״ק
הקושיה שלי היא רק, זו דרך מצחיקה, אם הוא רוצה לומר שכתר אינו אין סוף, זו דרך מאוד מצחיקה לומר “עשר ולא תשע”. אז אתה מניח שמישהו כבר יודע שיש עשר ספירות, יש להן עשרה שמות, והשאלה היא רק האם כתר הוא דבר ספירה או שהוא אלוקים, או מה שזה לא יהיה, אין סוף. ואז אתה אומר, אם כך, יוצא שיש רק תשע שנשארו. אתה מבין מה אני אומר? הדרך הישרה הייתה לומר, כמו שאתה אומר, יש משניות שאומרות “לפניך תמנה את הספר”. יכול להיות שיש משניות שמדברות על השאלה של… יכול להיות שיש לזה קשר איכשהו, אבל אולי אולי ההיפך, אולי “לא אחת עשרה” אומר שהכתר… אתה מבין מה אני אומר? למה לא תאמר להיפך? למה לא תאמר ש״לא אחת עשרה” אומר לא לחשוב ש… ש… אולי “לא אחת עשרה” לא צריך לומר שיש אחד עשר שהוא אין סוף. כמו, איך תלך?
תלמיד: לא, הוא אומר ש״ולא תשע” פירושו שזה לא סוף. לא, “לא אחת עשרה” יש לו פירוש אחר. יהיה לנו עוד פירוש אחר מאוחר יותר. בסוף הפרק מדבר על זה. “עשר ולא אחת עשרה”. אני חושב שמאוחר יותר הוא אומר פירוש לזה, בקיצור איפשהו.
מגיד שיעור: בסדר, כל דבר אומר שזו דרך, שהימין הוא כן או שהימין הוא שתיים. בדיוק. אז חייבת להיות נקודה ב… שוב, זה מה שאני אומר, אולי שניהם מתכוונים לאותו דבר, אז…
הפירוש השני: שלא לדלג על המלכות
מגיד שיעור: עוד פירוש הוא אומר, ש… עוד פירוש, פירוש אחד הוא שלא למנות את הכתר ב… שלא למנות את האין סוף בספירות.
תלמיד: בסדר. הפירוש השני הוא, שלא לדלג על המלכות, הספירה האחרונה. “כאשר יש מי שדימה בספירותיו קרוב לזה”. מה? זה כבר פוליטיקה. אה, זה כיף. אני יודע. כי יש כאן מישהו שאמר שאין סוף הוא כתר, נכון? שראינו בפרק ג׳. אז הוא משתמש ב״הקפיד עליו” הזה נגד מישהו שהוא מכיר, מי שזה לא יהיה, אני לא יודע מי. “רבים הם המקובלים מבני עמינו”.
רבי יצחק בר חיים והשיטה של כתר = אין סוף
אממ… “רבי יצחק בר חיים”, הוא אומר. אני לא יודע מי זה. “האמינו בחייו ספר המגיד”. אבל למעשה, הוא אומר שהקדוש… הממ, מעניין. אז השיטה הקודמת, זה שאומר שאין סוף הוא כתר, זו שיטת “רבי יצחק בר חיים”, שהיה בזמן הרמ״ק, והוא ראה את הספר בחייו. אבל גם רבי יוסף ג׳יקטיליא סובר כך. הא הא הא. כי אני מסתכל כאן בשער ג׳, וגם הלבנת הספיר. בקיצור, כמה מקובלים גדולים מוקדמים חשבו כך.
אז, מה זה אומר שלא סופרים מלכות? לא, לא סופרים אין סוף. ולא סופרים כתר, כי כתר הוא אין סוף. אבל יכול להיות שזו רק שאלה של טרמינולוגיה. צריך להבין, מבין אתה מה אני אומר? זה דבר אחר.
לשון הרמב״ן על המלכות
הפירוש השני הוא, הוא אומר שכאן הוא לא מנה את המלכות. זה בא מהרמב״ן, באמת, כי “וברחמנא ליצלן נמנע מלהראות עצמו אפיקורס נגד שיטה זו”. זה כל כך מגניב, שהמקובלים היו צריכים להתווכח עם השיטה, והקב״ה ישמור.
תלמיד: אז הוא הולך נגד הרמב״ן?
מגיד שיעור: לא, זה בא… אה, בוא נראה. “אלא, לקיים פירוד על שיעור העשר, אלא היא האמונה באצילות ואף אם אינה באחדות שלם מפני שנפרדת”. זו לשון מהרמב״ן. אז העיקר של אצילות ואחדות היא לשון מהרמב״ן. הרמב״ן אומר לשון כזו, בוא נראה. “כי האמונה היא באצילות, מפני שנפרדת”. כך מביאים לשון מהרמב״ן. איפה? אממ… צריך ללמוד את ה… מעשה נורא. סיפורים מאוד מעניינים. סיפורים מאוד מעניינים.
תלמיד: אז הב״ח אמר שזו תורת רבי יהודה חייט.
השאלה של מחלוקות בקבלה: דברים או מילים?
מגיד שיעור: זו שאלה מאוד חשובה, דרך אגב. יש לזה משמעות? שמות באצילות ואינם באחדות? מה אני צריך לדעת? אז זו שאלה חשובה.
תלמיד: לא, אני לא חושב כך. אני לא חושב כך. אני מניח שמילים אומרות משהו, ומתווכחים על הדברים, לא על המילים. אם אתה רוצה לשנות את המילים שזה יאמר משהו אחר, זה במקום אחר.
מגיד שיעור: אה, המחלוקות? לא, המחלוקות זה לא משחקי מילים. זה תקשורת לקויה, כמו דור הפלגה. לא, יכול להיות… חשבתי על זה, אה, על הרש״ש עם מישהו. יכול להיות ש… צריך לראות מה הוא אומר. צריך להסתכל בשער הירח, שער מיתת הירח, איפה שזה שם. מתי זה? כי יש שם…
אני מאמין שזה לא פשוט. יכול להיות שיש עוד שיטה של הבית יוסף שאמר שהשכינה שאנחנו מדברים שיורדת לגלות היא בכלל לא אותה שכינה שהיא מעשר הספירות. זו שיטה מאוד סבירה בעיני. כי זו שיטה קוהרנטית. זה לא… זה עותק. קרבן עותק, בדיוק. זה לא חלק מעשר הספירות. עשר הספירות באצילות, מידות הקב״ה, איך שתרצה לקרוא לזה, יש מידה עשירית הנקראת מלכות. הכל בסדר, זה מושלם. מהי השכינה שהלכה לגלות? נגיד שזה חלק מהדבר המקורי. אתה יכול לומר את זה ככה אם אתה רוצה.
גלות השכינה: אונטולוגיה, למדנות, ומציאות
הבעיה הבסיסית: האם השכינה חלק מעשר הספירות?
תלמיד: בסדר, בסדר.
מגיד שיעור: זה לא חלק מעשר הספירות? זה לא חלק מעשר הספירות. יש עשר ספירות באצילות, מידות הקב״ה, איך שתרצה לקרוא להם, ויש את המידה העשירית, הנקראת מלכות. הכל בסדר, זה מושלם, זה הולך טוב. נגיד, זה חלק מהדבר המקורי. וכשאתה אומר שהשכינה בגלות, אתה מתכוון למלאך כלשהו, נגיד, דבר שני, שכינה שנייה. אתה יכול לומר את זה ככה אם אתה רוצה.
בסדר, אבל השאלה היא מה. לדבר צריכה להיות כנראה הגדרה. באיזה מובן? אבל אתה צודק, אתה צודק. אז רגע, אז רגע. אהא, מסכים. אבל לא, אבל אתה יכול לומר… כן, מלכות היא רק לא דבר. ויש ליתא ישותא. נו, זה לא אומר… רגע, רגע, רגע, רגע, בוא נהיה מאוד ברורים. לא, בוא נהיה מאוד ברורים.
שלוש דרכים מתודולוגיות לענות על הקושיה
יש שלושה דברים אחרים שאפשר לעשות. בסדר?
1) דרך האריז״ל: חילוקים אונטולוגיים במציאות
דבר אחד הוא, לעשות כמו דבר האריז״ל, כמו שהרמ״ק לפעמים אוהב גם לעשות. כמו, לעשות חילוקים כאלה מניה וביה במשל הכלי, בשפה. כאן, עשר… מה שיש כאן זה לא זה, למשל. אבל לפעמים האריז״ל עשה דבר כזה. כן, השכינה בגלות, השכינה לא בגלות. בסדר, אז בחינת רחל בגלות, בחינת לאה לא בגלות. פשוט דבר כזה. זו דרך אחת לענות על השאלה, על ידי כמו, עשיית אונטולוגיה, חילוק. לא, מדברים על שני דברים אחרים. זה לא משחק מילים, זה משחק מציאות. זה לא החתיכה, לא הציפור הימנית, זה הציפור השמאלית. זה שתי ציפורים אחרות. דברים קיימים. זה דבר אחד.
עכשיו, אתה אומר שזה לא אמת. אני אומר לך שזו שפה כזו זה הולך ככה. אחר כך, יש דבר אחר שאפשר לעשות, זה למדנות, נכון?
2) דרך הרמ״ק: למדנות ובחינות
זה מה שהרמ״ק היה אוהב לעשות, משהו, בדרך כלל. אם אתה מדבר מצד זה, אם מבחינת זה זה כן, אם מבחינת זה זה לא. בסדר, זה למדנות. זה כמו, מחלק גדול באספר. יכול להיות שזה אותו דבר. האריז״ל כנראה היה אומר שזה אותו דבר, שהשמות שהרמ״ק משתמש הם אותו דבר. זה עושה את זה יותר קל לדבר כשיש שמות לדברים, למעשה.
3) הדרך השלישית: מחלוקת אמיתית בהבנה
אבל יש דבר שלישי. למשל, מה שהוא אומר כאן… ראשית, כשאתה עושה למדנות, אתה יכול להיות טועה לגבי הלמדנות, נכון? במילים אחרות, אתה יכול לומר… כמו המרכז של השכינה, זו אותה שאלה כמו המרכז של הנשמה, או לפחות אנלוגיות. ויש מחלוקת גדולה בין המקובלים והפילוסופים והחלוצי צדיקים, האם הנשמות הן חלקים בגוף, או שאתה אומר שיש שתי נשמות, שני חלקים. אתה יכול לומר את כל הדברים האלה, אבל במובן מסוים זה הבדלים אמיתיים, הבדלים אמיתיים באיך שאתה מבין את זה. בוודאי, במובן מסוים כל אחד מודה שזה קצת כך וקצת כך, כן, יישר כוח. אבל יש דרכים אחרות איך להבין.
תשובת הרמ״ק: זה תלוי במצב
למשל, אני אגיד לך. למשל, הבדל אחד היה משהו כמו כאן, אתה רואה? יש משהו מאוד חשוב שאנחנו צריכים ללמוד בגלות השכינה בשלושת השבועות, אני לא יודע מה. יש… יש תיאור מעניין כאן מלמטה.
בעל התשובה הוא פתאום, לא? בקיצור, לא, יש שאלה אמיתית, באיזו מידה זו קטסטרופה, למשל, נכון? למשל, תשובת הרמ״ק כאן, אתה רואה, זה מאוד שונה. הוא אומר, “אמנם יש נתירה”, מה שהוא אומר זה… ואני אתן לכם לשמוע את התיאור המעניין כאן מלמטה.
מה שהוא אומר זה שהשאלה, אתה יודע, יש שאלה כזו, איך… זה סוג אחר של דבר שהאריז״ל היה רוצה לומר, או מאוד מפורשות לאחרים. יש שאלה כזו: האם הספירות הן אלוהים? הוא אומר כך: היום, כן; אתמול, לא. אם אתה צדיק, זה כן; אם אתה רשע, זה לא. אתה מבין? זה מאוד, מאוד לופי, כי הוא אומר שיש מצבים שונים. החילוק אינו במושגים. בסדר, אתה יכול לומר שבמצב זה זה בגלל שאנשים מסתכלים על זה כך, אתה יכול לחבר את הדברים בחזרה. אבל הדרך המיתית של לומר, כמו שאנשים אומרים, זו הדרך המיתית של לומר, היא לומר שזה תלוי במצב.
יש מצבים שהשכינה באצילות, כך זה היה צריך להיות. אדם הראשון חטא, אני לא יודע מה היה אז, אז היא ירדה. זה אולי לא נכון. זה אולי רק מדבר על מצב מסוים, מצב מסוים. עכשיו, כמובן, אתה יכול לשאול, האם משהו שיכול להיות במצב כזה, האם זה אלוהים? בסדר, זו בעיה גדולה יותר. אז יש לך בעיה לוגית, איך יכולים להיות שינויים? זה הכי נמי. אבל במידה שאנחנו מדברים על הדבר שיכול להשתנות, אז זה יכול להיות במצבים שונים. יכול להיות שכשהוא עשה תשובה, הוא חזר, ואז הוא יצא מעשר הספירות. זה דבר מאוד מעניין.
הבעיה של זמן ושינוי אצל אצילות
מסתבר, האריז״ל לפעמים רוצה ללכת עד הסוף ככה, ולומר ש, אתה יודע, כל הקושיה אם אצילות היא אלוהים… איך אתה יכול לומר שאצילות הייתה בנקודת זמן מסוימת? זה בעצם אותו דבר, כי זמן הוא גם מושג שהוא בשבילנו. בסדר, אבל אנחנו בזמן. אפשר לומר את זה, אבל השאלה היא כמה שימושי זה לומר את זה? כל מה שאנחנו אומרים זה בשבילנו להשתמש.
אז אם יש לך מושג של כל האלוהות כדבר אחד, והכל הוא חתיכה מושלמת, כולל שאר העולם, כולל הדברים שאינם אלוהים, אז בזה אין אנשים למעלה. אז אז אנחנו קוראים לשלב הזה השכינה בגלות, דברים לא כפי שהם צריכים להיות. אפשר לקוות שיום אחד… האם זה אי פעם היה ככה? מתי אנחנו מתחילים? האם המקום האידיאלי הוא אפילו משהו שאתה יכול לקרוא בריאה, או שזה לפני הבריאה? בסדר, אפשר להתווכח, אפשר להתווכח.
השיטה החסידית: הכל חזרה לראש
מה ההבדל בין לומר… מה ההבדל בין לומר… אני מניח שזה נכנס לשאלה של כמה אמיתיים הם דברים משתנים? איזה סוג של מציאות יכולה להיות להם? במילים אחרות, מה ההבדל בין לומר… אם…כן, החסידים אומרים פירוש כזה על שבירת הכלים, נכון? זה כמו חסידות. חסידות תמיד מחזירה הכל לתוך הראש שלך, נכון? כמו בחזרה ל למדנות, הסופר למדנות, לא סתם למדנות, כמו הדרך הסופר למדנותית של לומר דברים. כן, יש שבירה, במילים אחרות, דברים שהם נפרדים, או בוא נדבר על… הרמ״ק לא מדבר על זה, אבל הוא מדבר על גלות השכינה. גלות השכינה יש כשאין לך אמונה. כשיש אמונה כבר נגמר הגלות, אין… יצא שהגלות היא חסרון אמונה. אבל מסתבר, זה באמת גלות.
הקושיה חוזרת: איך יכול להיות חסרון אמונה?
אז אני יכול לשאול אותך גופא, איך יכול להיות שלאנשים לא תהיה אמונה? איך זה אפשרי? האם האמונה שלנו, או הנשמה שלנו, או הקיום שלנו, גם חלק מהאלוהי? איך יכול חלק מהאלוהי להכחיש את עצמו או משהו? אה, פירושו, זה רק נראה כך. בסדר, אבל איך זה יכול להיראות כך?
טוב מאוד. אז בשלב מסוים, השבירה הופכת לאמיתית. גם אם אתה מיחסן את זה ואתה אומר… וזה זה, אתה יכול לעשות את זה לאחור. בדיוק כמו שאתה יכול לומר, “אה, זה לא אמיתי, כי כשחושבים על זה כלא אמיתי, זה נגמר אמיתי,” אפשר גם לומר, “בסדר, אבל איך יכול להיות שחושבים על זה כך כאמיתי?” פירושו, כשמשיח יבוא זה ייגמר אמיתי. אבל איך יכול להיות שמשיח עדיין לא בא? איך יכול להיות שיש גלות?
בסדר, איך הפנטזיה יכולה להיות? הקושיה הופכת מאוד… מנקודת המבט של ה… בסדר, בסדר, אבל ברגע… בסדר, האין סוף הוא רק… האין סוף הוא רק… איך שתרצה לומר. הרמ״ק אומר, הוא יודע הכל בלי שהוא ישתנה. יוצא מנקודת המבט שלו לא קרה כלום. זה מה טוב ומה יפה. אבל מה ה…
תלמיד: מה?
מנקודת המבט של הספירות כן היה דבר
מגיד שיעור: נגיד. אבל מנקודת המבט של הספירות, שהיא נקודת מבט אמיתית בנקודת המבט שלהם, כן היה דבר. ומנקודת המבט של המלכות והגלות, לא רק שיש ספירות, אלא יש גם נתירה, יש גם… איך קוראים לזה? יש גם גלות אמיתית.
אז עכשיו השאלה היא פשוט כמו, מי זה רחמנא ליצלן? זו השאלה שלך, מי הרחמנא ליצלן? אני מנסה להסביר שיכול להיות רחמנא ליצלן. כי שוב, זה נכון שיש בעיית תקשורת בין-אישית אמיתית בקבלה. הרמ״ק עצמו מודה בזה. יש מקום שהוא אומר, אחרי שהוא מתווכח, הוא מסיים לכתוב מכתב, אחרי שהוא מסיים לצעוק על מישהו שהוא אפיקורס, הוא אומר, “אני יודע שאתה מתכוון גם למה שאני מתכוון, רק אני צריך לדבר איתך.” אני חושב שזה שמדבר, לא הבנת מי הוא טוב, זה כבר…
זה שמדבר יודה שהוא לא הבין.
יכול להיות. לא, אבל אני מרגיש שיכולה להיות שאלה אמיתית. כי כמו, יש מי שדמה בסוד הקרוב לזה. אוקיי, קרוב לזה הוא כבר מודה שהוא לא אומר בעצם את זה, הוא אומר רק קרוב לזה. עם זאת, זה בסודו.
הסכנה של גנוסטיציזם
בקיצור, יש בעיה רצינית, שרוצים לומר שהדמיורג, היוצר, אינו אלוהים. ויש כוח רע, כמו הגנוסטיקים. צריך להיות מאוד מפחיד… ודרך אגב, הם לא משוגעים, יש להם נקודה. נכון? לכן צריך לומר רחמנא ליצלן, וצריך לומר, “לא, לא, לא, לא, אנחנו צריכים להחזיר את זה. המציאות היא חלק מאלוהים.”
אה, אז אלה שהולכים לומר את זה, למשל, מישהו הולך לומר ש… נו, מה מישהו יכול לומר? אני מרגיש ש, מה שהייתי אומר זה אפילו יותר. אני לא חושב ש, כל פעם, שוב, יכולה להיות תיאוריה שיש לה אמיתי… כל אחד מודה שמנקודת המבט של ההתחלה, הכל ככה. גם כל אחד מודה שמנקודת המבט של הסוף, כמה דברים שונים. ועכשיו, השאלה היא כמה מציאות אנחנו נותנים לזה? אז מישהו יכול לומר,
פרגמטיזם רמב״מי: דרך המקובלים בפוקוס ובתשומת לב
כמה מציאות נותנים לריבוי?
מגיד שיעור:
אני לא חושב, כמו, כשיכולה להיות תיאוריה שיש לה אמיתי… כמו, כל אחד הוא כמו… אתה אומר, כל אחד מודה, מנקודת המבט של ההתחלה, הכל כמו זה. גם, כל אחד מודה, מנקודת המבט של הסוף, כמה דברים שונים. ועכשיו, השאלה היא, כמה מציאות אנחנו נותנים לזה?
מישהו יכול לומר שזה מאוד אמיתי. מישהו יכול לומר שמעולם לא היו עשר ספירות. נגיד, מישהו יכול להגיד לך שמעולם לא הייתה מלכות דאצילות. מעולם לא הייתה. תמיד הייתה בגלות. זה תמיד היה ככה. תשאל מה זה אומר? אין לי מקור. אני לא מדבר על המקור, אני מדבר על עולם האמת. אתה גם מדבר על עולם האמת, נכון? והוא יאמר, מעולם לא היה. זה תמיד נפרד. נפרד, שונה. אני לא יודע, כמו, המילה נפרד לא טובה. אבל בכל מקרה, מעולם לא היה.
נו, אותו אדם אומר שזו כפירה, זה לא נכון. זה יכול גם להיות, אתה יודע מה, כמו, דרך אחת לחשוב על הדברים? זה יכול גם להיות שכל הדברים האלה הם הוראות במקום תיאוריות. זו הייתה דרך אחת לחשוב על דברים כאלה. יש לזה בעיות. כשאתה מגיע ל, כמו, השאלות האמיתיות, אתה יכול לומר שאני מבין, כך מכאן נכנס הרחמנא ליצלן.
תרגום לעברית
ואתה רוצה לשאול, לפי האמת מהי המציאות הבסיסית איך להבין, יש לך כאן כזה, כמו שאתה אומר, כלל שאף אחד לא חולק עליו בסוף היום. אבל, כשאני אומר לך, אבל אסור לחשוב, אתה לא יכול להיות ככה וככה, מה שהוא מתכוון לומר הוא, אל תתמקד בהיבט הזה יותר מדי. אל תבזבז יותר מדי, בעצם אל תבזבז זמן על זה. אלא ודאי, שאל אותי אותו אדם, אפילו אחרי שהוא בזבז את כל הזמן לומר, הוא גם מחזיק, אבל הוא לא מחזיק מספיק לחשוב חוץ מלהחזיק. במובן הזה, זה לא על המציאות, כי כל אחד מודה במציאות, זה על הפעולה, זה על מעשה החשיבה. וזה בעצם מתאים מאוד לשפה החרדית של “אל תחשוב”. אני יכול לומר, “למה אתה לא חושב מה שכתוב כאן ככה?” לא, אני יודע גם שזה ככה, השכל, אתה מתכוון ככה? אני אומר לך, אל תחשוב שזה לא ככה, אל תחשוב שזה כן ככה, כי אתה תאבד, במקום להתגדל.
הרמב״ם והקבלה: “אל תחשוב” כי תהפוך לאפיקורוס
וזה הרמב״ם, זו הקבלה, שמלכות היא בלאנט, בלאנט, הולך להפוך לאפיקורוס, הולך להפוך לאפיקורוס.
תלמיד:
נכון, אתה צודק, בדיוק, בדיוק.
מגיד שיעור:
שאם אתה תתחיל לחשוב על הדברים, אתה תתחיל לחשוב, “אוי, למעשה יש עולם, אז אין אלוקים.” נכון, אתה הולך להפוך… אתה תתנתק ממנו, ואתה כן תאמין שיש חיבור מאוד ריאלי שם, אפילו ש… זה חלק אמיתי ממנו, זה לא…
נכון, ואז את כל מיני הפתרונות האלה אפשר לראות כפתרונות לזה. שמלכות של אצילות, אבל המלכות של בריאה כן נפרדת. אוקיי, אבל זו לא בעיה, כי לא אומרים שיש הפרדה, זה רק לא אלוקים כל כך חזק. אז, אתה יודע, אלה עשויים להיות פתרונות ש…
בשלב מסוים כשאתה מתחיל לחשוב, אתה צריך להבין שלחשיבה יש השלכות אמיתיות על איך שאתה מסתכל על העולם. וזה לא שאני יכול לקבל אנציקלופדיה, תרשים שבו הכל יכול לעמוד במדויק. איך שעושים את התרשים הזה זה גם הבדל. וכמו לומר… וזה מה שאתה אומר, שהדרך שבה, אם מישהו יותר חכם והוא מגיע עם דימוי שהוא יכול לקבל את שניהם בבת אחת, מאוד טוב. אוקיי, מאוד טוב, זה סוג הפתרון שהאריז״ל עושה. הוא נתן לך מהלך שאתה יכול להחזיק את שניהם בבת אחת.
אבל יכול להיות שמישהו טועה במובן הזה. הממ, אני תוהה. אני לא יודע, זה מאוד מעצבן כשהמקובלים משתמשים בשפה של אמונה וכפירה ודברים כאלה. הם אף פעם לא מתכוונים לזה ברצינות, כי הם מאמינים בכל הכפירות, אתה מבין? כי כשהרמב״ם או אדם פשוט אומר שזו כפירה, הוא מתכוון לומר שזה לא נכון, זה שקר. כשמקובל אומר שזו כפירה, הוא אומר שזה אמת, אבל אל תחשוב על זה.
ההיסטוריה של הקבלה: דרך של איזון
אני חושב שההיסטוריה של הקבלה היא סוג של דרך של הליכה הלוך ושוב. מישהו אומר רעיון, ואז אנשים לוקחים אותו והם מתחילים להדגיש אותו יותר מדי בכיוון, ואז אנשים אומרים, “לא, לא, אוקיי, למעשה זה חלק מהדבר, אבל למעשה זה לא.” ואז אתה משחק עם אותם רעיונות, אבל פשוט כמו, אתה מוסיף, אתה מנסה יותר לעשות דברים, “אנחנו לא יוצאים מאיזון, אנחנו לא מתמקדים יותר מדי בזה ובזה.”
אני חושב שאפשר לומר את זה. אבל מה שזה אומר למשל הוא שמקובלים אוהבים לומר, למשל, קרח, אני יודע מי, מלבי״ם רק עשה טעות קטנה בהבדל של, מה שזה לא יהיה, של אין סוף וז״א, מה שזה לא יהיה, משהו כזה. ומתברר שזו לא סתם טעות קטנה. אני מתכוון לומר, במובן מסוים של אונטולוגיה, זה ההבדל.
עבודה זרה: אתיקה של תשומת לב
למה כולם כועסים על מקובלים? כי הם מדענים אמיתיים. כולם כאלה רמב״מיסטים, אני לא יודע מה. הם כמו, “חשבתי שיש עבודה זרה, מתברר שכן יש עבודה זרה, אסור להאמין בזה.” אם כן יש, למה אסור להאמין בזה? זו הבעיה שיש לאנשי הרמב״ם. אגב, הרמב״ם גם מאמין שעבודה זרה קיימת. הוא רק לא אומר את זה בגלוי. הוא היה הרבה יותר נזהר מהמקובלים.
אבל התשובה צריכה להיות משהו כזה, שכמובן, אין לנו מחלוקת במציאות עם עבודה זרה. אבל מה צריכה להיות המחלוקת? שאם זה ככה… שוב, עם פרטים קטנים, כן, אוקיי, זה לא היה ישו, זה היה יענקל. מה ההבדל? הרעיון עדיין יכול להיות אמת.
הבעיה היא שיש שאלות של איך אתה מתמקד, ואיזה סוג של סיפור אתה עושה מזה, ואיזה סוג של פרט טכני. כשאתה נעשה מאוד טכני, אז עדיין יש מקום להכל. אבל בתמונות היותר גסות, זה כמו, “רגע, התמונה לא נכונה.” מה זאת אומרת התמונה לא נכונה? כי זה מוביל אותך לחשוב בדרך הזו ולהתמקד בזה. אני מתכוון שאני לא צריך לומר טעות, זה פחות טעות במובן של לומר שקר, כמו הצהרה שקרית, יותר טעות במובן של כמו, יש לך בית, אני רוצה לראות שמדף הספרים יפה, אני לא הולך לראות בדיוק בפינה שבה זה לא יפה. אל תסתכל שם. ועבודה זרה, לפי זה, היא מישהו שדווקא אוהב להסתכל איפה שזה לא יפה. כן, זה קיים, זה נופל, אפשר אפילו לתקן את זה, אי אפשר לתקן את זה, מה שזה לא יהיה. משהו כזה. זו אתיקה של תשומת לב, במקום אתיקה של אמת. אני תוהה כמה זה היה הגיוני.
מקובלים הם רמב״מיסטים מעשיים
תלמיד:
אתה פשוט הכחשת את השלבים הביניים.
מגיד שיעור:
זה מאוד פשוט. לא כל כך פשוט, הרמב״ם גם חושב שאתה צריך ללמוד על עשר הספירות, או הגרסה שלו של עשר הספירות, עשרה מלאכים ודברים. מה הרמב״ם מתכוון כשהוא אומר שנביאים חושבים על המלאך העשירי, מה שזה לא יהיה? הם חושבים על זה. הרמב״ם לא מודאג מלחשוב שזה האלוקים. זה מאוד מוזר, למה? אגב, המקובלים הם בעצם רמב״מיסטים, רמב״מיסטים מעשיים. זה כל ההבדל. אני מחזיק שבכלל, כל הדבר שאנשים חושבים שיש רמב״מיסטים ומקובלים זה לא אמת. יש רמב״מיסטים תיאורטיים ומעשיים. המקובלים הם רמב״מיסטים מעשיים. המקובלים אומרים, “אה, יש עשרה שכלים? אוקיי, בואו נראה מה מדברים איתם. רגע, הם מחוברים זה לזה? האם כל אחד הוא אלוקים?”
והמקובלים אומרים, “לא, יש את אלוקי החושך, הרעיון של חושך, המלאך של חושך, ואתה מתחיל לדבר על זה, ואתה מתחיל לעשות תוכניות על זה.” זה מה שאנשים עשו כל הזמן, נכון? כשאתה יושב ואתה מסתכל, ואחר כך הם שם כי זה מובנה פנימה. זה לא נכון שהם הולכים רק לתשע ספירות. כי הרבה מהמצגת הפופולרית שלהם הייתה זו. והמקובלים מסכימים, הם רק אומרים את זה בדרך שלהם, דרך הרבה יותר מסובכת. ואתה רוצה להיות נביא, ואתה יכול לדבר עם אלוקים, והמלאך גבריאל, והשכל הפועל. ועכשיו אתה מתחיל לדאוג, רגע, הדבר שמדבר איתי הוא אלוקים? ובכן, זה אלוקים אם אתה מסתכל על זה מנקודת המבט הזו, אבל זה לא אלוקים אם אתה מסתכל על זה מנקודת המבט ההיא. ואני כמו, אוקיי, אז רגע, אני מתחיל להבין את כל הכתות בהיסטוריה. הם פשוט הסתכלו על אותה נקודת מבט. אה, באמת, אמת. אבל זה בעצם מה שקורה. ואז, כמו, מה זה אומר לטעון שאלוקים הוא האלוקים שלך? הא. בכל מקרה.
אני מתכוון שאנחנו חיים בעולם של מילים, ואם יהודים חיים אנחנו אפילו בעולם של גמרא תוספות, עם ציורים ושני קטעי זוהר, שזה פשוט דרך אחרת לעשות גמרא תוספות, ובגלל זה, אנחנו צריכים להיות אלוקים אחד. אז, צריך להיות מסוגל להסביר שתשע חושים הם בעשר ספירות, לאחד עשרה ספירות, לתשע ספירות… איזה חיים אנחנו? אחר כך מי שזה יהיה כפירה. אני לא בטוח. אני אמת. פעם היה לי רבי שאמר לי – אני אף פעם לא שכחתי, מישהו אמר את זה. כשאומרים לו שמישהו הוא אפיקורוס – אתה צריך להבין, שהוא דן בסוגיות של הענין, כפירה. מה הם אומרים, עד שזה לא נכון? ואני אמרתי לו, אתה גאון. כאן אומרים שזה לא בעיה. מה הוא. מי הבעיה? מי לא יודע. מה אפשר לומר שזה היה יותר יפה? אולי אותו אחד היה צריך ללכת? הוא אומר, רחמנא ליצלן. כן, באמת רחמנא ליצלן. בכל מקרה. כל אחד, לפעמים לא מתאים. זה קצר.
הרמב״ן: “באצילות ולא באחדות”
הרמב״ן היה לו לשון כזה, צריך לבדוק את זה, הממ, אני זוכר שזה “המה באצילות ואינם באחדות”. אהרן, אם הרמב״ן מתכוון למה שהם מתכוונים, ונראה אפילו לשון הרמב״ן, ויקרא כ״ג ל״ו, אתה רואה שזה טוב… בויקרא כ״ג ל״ו כתוב ברמב״ן שהשכינה היא באצילות ולא באחדות.
הרמב״ן על שמיני עצרת, “עשר ולא תשע”, ונשמות של מלכות
הרמב״ן בפרשת אמור – שמיני עצרת ואצילות
תלמיד: רמב״ן, איפה? ויקרא? מה אמרת? ויקרא פרק…
מגיד שיעור: אה, אמרתי כ״ג. אמרתי שזה בפרשת אמור, “והעצרת תהיה לכם”, אני זוכר. כן, כן, כן, כן, שוב.
> “כי היא אצילות, וראויים להורות שמיני רגל בפני עצמה היא, והיא תשלום דראשון.”
יש סתירה – או שזה תשלום דראשון או שזה רגל בפני עצמה? אומר הרמב״ן:
> “כי היא אצילות הראשונים.”
הרמב״ן אף פעם לא אומר לשון נקבה על השכינה, זה תמיד “הוא”. הוא, הרמב״ן עדיין לא ידע שצריך לדבר רומנטית. כן, הוא אומר רמזים, אבל כשהוא מדבר על זה, הוא מדבר נורמלי.
> “אצילות הראשונים ואיננה כאחדות שלהם.”
אז אתה רואה שהמקובלים מבינים שיש עולם האצילות אבל לא באחדות ביחד איתם. אני מתכוון שהתרגום של הרמב״ן הוא שזו אצילות של הראשונים, “אצילות הראשונים” – זה כמו שהמלכות נאצלת מן התפארת, או מה שזה, ו״איננה כאחדות שלהם”, והוא לא… כלומר, “תשלום דראשון” – זה איך שהוא מכניס את זה להלכה שהוא בונה על זה. “תשלום דראשון” – זה כמו שעצרת היא “תשלום דראשון”, זה המשך של הראשון, אבל לא… זה רגל בפני עצמו, זה לא דבר אחד, זה נחשב כעוד רמה של הענין.
בכל מקרה, הפשט שלו הוא שצריך להסתכל על שמיני תהיה עצרת. אוקיי, טוב שמצאת את זה.
פירוש הרמ״ק על “עשר ולא תשע” – מלכות היא מן המנין
אה, לא, זה מאוד מעניין. הוא אומר שהרמ״ק, הפירוש, המשמעות של “עשר ולא תשע” פירושו שהמלכות היא מן המנין, זה התרגום של הזוהר בספר רעיא מהימנא, הוא רשב״י בספר רעיא מהימנא.
הרעיא מהימנא על מדרגות שונות של נשמות
פירוש, איפה שזה? הוא אומר כך, יש אנשים – הרעיא מהימנא אומר שיש נשמות שונות. יש אנשים שיש להם נשמה מעולם הבריאה, הם לומדים רק משניות, גמרא, הלכה. אחר כך יש אנשים שיש להם מורא סתרי תורה, יש להם, הם יודעים את סודות התורה, יש להם מורא בעלי מדות.
בעלי מדות כנראה אומר, לא בעלי עבירות, זה רק פשט בבעלי מדות. זה לא אומר שבעלי מדות זה מישהו שיש לו מידות טובות. כאן הוא מתכוון בעלי מדות זה מישהו שהוא בעלים של המידות של אצילות. כן, בדיוק כמו שכתוב בל״ג.
תלמיד: מורא מדות. מה כתוב?
מגיד שיעור: אני מסביר. נו, אני אומר, תסתכל הלאה. זה כמו האות האחרונה, זה המשך, אבל הדבר לפני, יש אנשים שאין להם את זה.
ויש אחרים שהם בעלי סתרי תורה, בעלי מדות. אני מתכוון שזה אומר שיש להם את המידות, הספירות נקראות מידות. כן, כך הוא אומר.
ביאור הרמ״ק – נשמות מצד המלכות הקדושה
אוקיי, הרמ״ק תרגם, הוא הולך לתרגם הכל. אם אתה רוצה, נוכל לקרוא את הפירוש שלו בלי לקרוא את הפנים. בקיצור, אני מנסה לא ללמוד לבד, זה לא שאני הולך לדעת את הפשט.
> “שיש להם נשמה מצד המלכות הקדושה, שהיא כלולה מעשר ספירות.”
למה? כי מי שיורש את המלכות, הספירה של מלכות יש לה עשר ספירות שלמות בלי פירוד, “עשר ולא תשע”.
> “והאמת כי היורש את המלכות יחידה הרי תשע פרודות ממנה.”
הוא הולך להיות ההפרדה האחרונה.
בעל ספר יצירה ו״עשר ולא תשע”
אגב, הרעיא מהימנא, לא יודעים מי כתב את ספר יצירה. אמר בעל ספר יצירה. אז הרעיא מהימנא לא ידע מי עשה את ספר יצירה. הוא אומר “בעל ספר יצירה”, מי שהוא היה. “עשר ולא תשע”.
> “ואתה עם הסליקות לעולם עשיה.”
עשיה אומר שזה עולה מעשיה? לא.
> “שמואל מפרש י״ק ו״ק עשיה דמתייחד בה, ואינו עולה לעולם עשיה, ואין כאן עשיה וייחוד.”
אוקיי, אז הרמ״ק מניח שהוא יבוא עם הפשט שעשיה מהתרגום הזה אומר שהוא לא צריך להפריד את המלכות מעשר הספירות, ועשיה וייחוד אומר שהוא לא צריך לעלות גבוה יותר.
הסוד של י״ק ו״ק עם המילוי
רק לפי זה יש רמז שכשכותבים י״ק ו״ק עם המילוי זה יוצא עשר אותיות. זה הסוד של… זה ממש הפשט.
תלמיד: כן, כן, כן, אני חושב כך. זה רק בהקשר של האדם שמקבל נשמה מזה.
מגיד שיעור: אני צריך ללמוד בשער הנשמות מה זה אומר בדיוק.
סיום השיעור
אה, אני הולך לומר. הכוונה היא במאמרי. אני הולך לומר… שער… אה, זה עזרא. אני צריך להרים?
תלמיד: לא. אתה תתפוס אותו?
מגיד שיעור: הלו? היי קארל, מה שלומך? אני באמצע לימוד, אתה רוצה להתקשר אלי בעוד חצי שעה? אני לא יכול.
קארל: מה אתה לא יכול?
מגיד שיעור: כי אני הולך לשחות.
קארל: לשחות? למה אתה הולך לשחות?