סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור הפילוסופי: איכות התאוות, קדושה והבנה עצמית
—
א. פתיחה – קריאה לתשובה
מי שחולק על השיטה המוצגת כאן, צריך לעשות תשובה. טעות בדעה שקולה לעבירה – כי אם יש לאדם הבנה מוטעית, עליו לתקן זאת בדיוק כפי שעושים תשובה על חטא. הרמב״ם הוא המקור: כל מי שיש לו טעות רוצה באופן טבעי להפסיק עם הטעות.
—
ב. הטעות המרכזית: כל תאוות הגוף הן “דבר אחד”
הצגת הטעות
העולם מחזיק באמונה פשוטה, בסיסית ולא מבוססת (ללא מקורות) לגבי תאוות:
> אנשים מאמינים שכל התענוגים הגשמיים (תענוגי הגוף) הם ביסודם דבר אחד – שיש רק כמות (יותר או פחות), אבל אין הבדלי איכות אמיתיים בין סוגים שונים של תאוות.
אנו מדברים רק על תענוגי הגוף (אכילה, תשמיש), לא על תענוגי הנפש (כבוד, שמחה רוחנית).
—
ג. הוכחה ראשונה נגד הטעות – מציאות השוני
במציאות ישנם אלפי חילוקים בתאוות האכילה לבדה:
– מתוק / מר / חריף / לא חריף
– פריך / רך
– שרוף / לא שרוף
– בשר בקר / בשר עוף / בשר כבש / חזרת
– לכל אדם העדפות שונות, ואפילו אותו אדם רוצה דברים שונים מיום ליום.
משל המכולת: מכולת מוכרת עשרת אלפים מאכלים שונים – זה לבדו מוכיח שלא הכל אותו דבר. כאשר ה״משגיח/רבי” מדבר על תאוות אכילה, הוא מתייחס לכל זה כקטגוריה אחת – אבל זה לא תואם את המציאות.
קושיה ותשובה
קושיה: אולי ההבדל הוא רק בכמות (יותר/פחות תאוה), לא באיכות? ממתק הוא רק תאוה *חזקה יותר* מלחם, אבל ביסודו אותו דבר?
תשובה: זה באמת איכות, לא רק כמות. התענוג מבשר שמן הוא שונה (לא רק “יותר”) מהתענוג מעוף. דוגמת הסמים: אם כל התענוגים היו דבר אחד, אפשר היה למכור זריקה במקום מאכלים – אבל סמים לא נותנים את אותו עונג כמו אכילה, מה שמוכיח שזה שונה באיכות.
—
ד. ההוכחה המרכזית – מהתורה עצמה
התורה עושה הבדלי איכות, לא הבדלי כמות
– הרמב״ם קורא “ספר קדושה” לחלק הכולל הלכות מאכלות אסורות והלכות איסורי ביאה – שתי קטגוריות נפרדות של פרישות גשמית.
> [סטייה צדדית]: לרמב״ם יש טעם מיוחד למה הוא קורא לזה כך, אבל זה שיחה לפעם אחרת על שמות הספרים.
– הרמב״ן ורוב הראשונים מסכימים שהלכות התורה על אכילה ועריות הן ביסודן הלכות על תענוג הגוף.
הנקודה המכרעת
התורה אף פעם לא אומרת כמה לאכול (כמות). במקום זאת, היא עושה הבחנות בין סוגים – מאכל זה מותר, זה אסור. חזיר אינו אסור כי הוא “תאוה גדולה יותר” – הוא אסור כי הוא סוג מסוים של דבר. החריג היחיד להגבלת כמות הוא יום כיפור (אי-אכילה מוחלטת).
מסקנה: קדושה בתורה אינה על פחות הנאה, אלא על אילו הנאות כן ואילו לא. זה מוכיח שלפי התורה ההבדל בתאוות הוא הבדל של איכות, לא רק כמות.
> [סטייה צדדית: זולל וסובא]: “זולל וסובא” הוא אכן לאו על כמות. תשובה: הרמב״ם מונה זאת כמצווה ספציפית (נלמדת מבן סורר ומורה), אבל נשאר שרוב הלכות התורה על אכילה לא מדברות על כמות.
—
ה. מחלוקת רש״י ורמב״ן על “קדושים תהיו”
שיטת רש״י
– “קדושים תהיו” = “פרושים תהיו” = מופרדים מעריות ועבירות.
– “כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה.”
– קדושה פירושה: לא לעשות את העבירות הספציפיות (איסורי ביאה, מאכלות אסורות).
– מקור: ספרא.
שיטת הרמב״ן
– “פרישות” אינה רק להישמר מעריות.
– היא מתייחסת למידה רחבה יותר של פרישות – מידה כללית הנזכרת “בכל מקום בתלמוד.”
ביקורת על הטענה הפילולוגית של הרמב״ן
טענת הרמב״ן ש״בכל מקום בתלמוד” נעשה שימוש ב״פרוש” במשמעותו היא חלשה:
– נזיר נקרא “פרוש עצמו מן היין” – אבל הוא גם נקרא חוטא.
– המשנה מונה שבעה סוגי פרושים שחז״ל לא אהבו.
– “בכל מקום בתלמוד” הוא חשוד – תמיד צריך לשאול מי, איפה, איך.
—
ו. ביקורת מרכזית על יסוד הרמב״ן: “התירה התורה”
כל סברת הרמב״ן מבוססת על כך ש“התורה התירה ביאת איש ואשתו” ו“בשר ויין” – ולכן צריך להוסיף פרישות לאחר מכן. אבל זה למעשה לא נכון:
לגבי ביאת איש ואשתו:
– שבועיים בחודש נידה/ספירה
– לא ביום (גמרא)
– לא בוסת
– לא תשעה באב
– הגבלות רבות בשולחן ערוך
– מסקנה: “זו לא התרה” – זה דבר מוגבל ביותר.
לגבי בשר ויין:
– רק עם שחיטה
– “כי ירחק” – בשר רק כשרחוק מבית המקדש
– דרך ארץ: בשר רק בלילה
– מסקנה: גם כאן “מותר” מוגבל מאוד.
כל הנחת היסוד של הרמב״ן (“התורה התירה, לכן צריך להוסיף פרישות”) היא “totally wrong,” כי התורה עצמה כבר מגבילה ביותר. הרמב״ם הבין זאת – שהכל דבר אחד, לא שתי שכבות נפרדות.
—
ז. “נבל ברשות התורה” של הרמב״ן – ניתוח וביקורת
טענת הרמב״ן
הרמב״ן טוען שעל פי הלכה יכול אדם להיות בעל תאווה – הוא יכול להיות “שטוף בזימת אשתו”, לקחת נשים רבות, להיות “סובא יין וזולל בשר”, ולדבר “ניבול פה” – הכל בתוך המסגרת ההלכתית. לכן צריך “קדושים תהיו” ככלל לסגור את הפרצה.
ביקורת על כל נקודה:
1) “זימת אשתו” – לא קוהרנטי:
המילים “שטוף בזימת אשתו” אינן קוהרנטיות – “זימה” ו״אשתו” לא הולכים ביחד. בתורה “זמה” מופיעה רק בעריות (חותנת, בת, וכו׳), אף פעם לא באשה עצמו. השווה לדברי הקוצקר ש״לא תנאף” פירושו “באשתו” – שגם זה לא הגיוני.
2) “סובא יין וזולל בשר” – לא כזו פרצה:
הרמב״ם אומר שיש לאו מפורש דאורייתא להיות “זולל וסובא”. אם כך, זה בכלל לא מותר על פי הלכה.
3) ניבול פה – אין איסור ברור דאורייתא:
בתורה לא כתוב במפורש שאסור לדבר ניבול פה. יש רק מדרשים ודרשות. הרמב״ם עצמו מראה שלשון התורה טהור, אבל אין איסור פורמלי.
> [סטייה צדדית: ניבול פה עם אשת איש]: דיון האם ניבול פה עם אשת איש נכלל ב״לא תקרבו לגלות ערווה” – הרמב״ם אומר “קריבה” היא דאורייתא, אבל האם ניבול פה הוא “קריבה” נשאר לא ברור. עם האישה עצמו זה בכלל לא איסור, רק “מידת טוב.”
ההבדל היסודי בין הרמב״ן כאן למקומות אחרים
הרמב״ן אומר במקומות אחרים (חול המועד, שבת, יום טוב) שהתורה לא יכולה לכתוב כל פרט, לכן היא נותנת כללים והחכמים מפרטים. זה מובן – זו מגבלה של כתיבת חוק.
אבל כאן ב״קדושים תהיו” זה שונה: הרמב״ן לא אומר שחסרים רק כמה מקרי קצה. הוא אומר שחסרה קטגוריה שלמה – שאפשר להיות “נבל” (= בעל תאווה, אדם מטונף) בתוך ההלכה. זו טענה הרבה יותר רחבה.
> [סטייה צדדית: שיטת הרמב״ן בעריות]: הרמב״ן סובר שעריות אינן רעות באופן מהותי – רק ליהודים בארץ ישראל. הוא רואה את איסורי עריות כ״גזירת הכתוב” להתרחק, לא כי הן מושחתות מוסרית. (ראה רמב״ן פרשת אחרי מות.)
—
ח. ההגדרה המעשית של הרמב״ן ל״קדושים תהיו” – וביקורת
“ימעט במשגל” – להמעיט בתשמיש
הרמב״ן נותן הגדרה מדויקת: לאחר שיש איסורים ברורים (עריות), צריך גם להמעיט במה שמותר – פחות בכמות.
ראיה מחז״ל: תלמידי חכמים לא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים.
ביקורת: הראיה מדברת רק על תלמידי חכמים, לא על כל אדם – אז זו ראיה להיפך. אם לפי הרמב״ן “קדושים תהיו” היא דאורייתא, היא צריכה לחול על כולם.
בעיה עם “ימעט”: “פחות” אינו גדר ברור – פחות ממה? אין שיעור. תקנת עזרא (טבילה לתשמיש) נעשתה כ״טורח” להמעיט – אבל זה גדר עקיף, לא ישיר.
הגדר: כמות כמדד
בתשמיש המיטה: עם האישה עצמו זו לכתחילה מצווה (פריה ורביה, עונה), אבל לאחר קיום החיובים, כל ביאה נוספת היא רק רשות. כלל הרמב״ן: “לא ישתמש אלא כפי הצורך לקיום המצווה ממנו” – לא להשתמש בתשמיש יותר ממה שחייב. כך גם פסק הרמב״ם בהלכות דעות והשולחן ערוך: “כל ביאה שאינה לקיום פריה ורביה או לקיום עונה – הרי זו עבירה”** – עבירה דאורייתא מ״קדושים תהיו.”
> [הערה]: הלכות עונה חלות גם על נשים.
מיעוט שתייה – יין
הרמב״ן מביא קטגוריה שנייה: להמעיט בשתיית יין.
– ראיה: נזיר נקרא “קדוש” בתורה – כי הוא נמנע מיין.
– (יש מחלוקת תנאים האם נזיר הוא קדוש או חוטא, אבל הרמב״ן פוסק שהוא קדוש, כפשט הפסוק.)
– ראיה נוספת: מעשיות נח ולוט – שמראות מה קורה כששותים יותר מדי יין.
– אבל: הרמב״ן לא אומר כמה פחות לשתות – השיעור לא ברור.
טומאה וטהרה – קטגוריה שלישית
הרמב״ן מוסיף: להישמר מטומאה, אפילו אינו כהן ואין איסור הלכתי.
– ראיה: הנזיר נקרא קדוש גם כי הוא נמנע מטומאת מת.
– זה מה שהגמרא קוראת “פרושים” – אנשים שנוהגים חולין בטהרה.
קושיה חזקה: כל יסוד הרמב״ן היה ש״קדושים תהיו” באה למלא חסרון בתורה – שאפשר להיות “נבל ברשות התורה” דרך תאוות. אבל טומאה וטהרה אין להן שום קשר לתאוות! אין רע בלהיות טמא – רק אסור להיכנס לבית המקדש או לאכול קדשים. זו קטגוריה חדשה לגמרי שלא מתאימה לטענה המקורית.
> [סטייה צדדית: מה פירוש “פרישות” אצל הרמב״ם?] הרב יצחק שילת (חולק על הרב צבי יוסף קוק) אומר: אין לתרגם “פרישות” אצל הרמב״ם כמו אצל הרמב״ן, כי הרמב״ם מבין פרישות כטומאה וטהרה, לא כהימנעות מתאוות. ר׳ שמואל אבן תיבון תרגם “פרישות” כ“זהירות” – תרגום מוזר, אבל הרמב״ם מתכוון למשהו אחר מהרמב״ן. כדי להבין למה הרמב״ם סובר שטהרה היא עניין, צריך לעיין במורה נבוכים על טעמי טומאה וטהרה.
שמירת הלשון – עוד קטגוריה
הרמב״ן מוסיף: “וישמור פיו ולשונו” – להישמר מ:
– ריבוי אכילה הגסה (אכילה מרובה מדי – שוב שיעור כמות)
– מרוב דברי הבלים (דיבור ריק מרובה)
– המדרגה הגבוהה ביותר: כמו רבי חייא שאמר “שלא אשיח שיחה בטילה מימי” – לא רק לא ניבול פה, אלא בכלל לא לדבר בטלות.
סיכום: פרישות אצל הרמב״ן היא “דבר שבכמות”
פרישות הרמב״ן היא לחלוטין עניין של כמות (פרופורציה/מידה) – לא מהות איכותית אחרת, אלא פחות ממה שמותר. יכולות להיות דרגות בזה.
—
ט. שיטת הרמב״ן שדרבנן יכולים להיות דאורייתא
הרמב״ן מסביר שתקנות חז״ל (כמו מים ראשונים, מים אחרונים) הן גם בכלל “והתקדשתם” – דאורייתא.
קושיה: הרמב״ן סובר שדבר יכול להיות גם מדרבנן וגם מדאורייתא באותו זמן – וזה קשה מאוד להבין. הרמב״ם לעולם לא היה מסכים לשיטה כזו. זה נשאר כקושיה פתוחה.
—
י. מודל “פרט וכלל” של הרמב״ן – וביקורת חזקה
יסוד הרמב״ן
התורה נותנת פרטים (איסורים ספציפיים) ואחר כך כלל (עקרון כללי), למשל:
– אחרי “לא תגנוב” כתוב “לא תשאו איש בעמיתו”
– אחרי מלאכות שבת כתוב “תשבות”
ביקורת
א) בעריות: באיזה אופן “קדושים תהיו” היא כלל של אשתו, בתו, בת בתו, אשת אשתו, וכו׳? הפרטים הם יחסים ספציפיים, לא דרגות של עקרון. זו הנחה גדולה שהם קשורים.
ב) בשבת: “תשבות” של הרמב״ן פירושו איסור טירחא כבדה (סחיבת דברים כבדים, הכנסת אוצר, וכו׳) – שהוא איסור דאורייתא נפרד לפי הרמב״ן. אבל למלאכות אין שום קשר ל״כבד” – מלאכות הן קטגוריות ספציפיות של עבודה, לא מידת קושי. אז “תשבות” אינה כלל של מלאכות, אלא איסור נפרד. אף אחד לפני הרמב״ן לא ידע שזה דאורייתא.
—
יא. הנחת היסוד של הרמב״ן: הכל רק כמות – חידוש חסר תקדים
הרמב״ן לא יכול היה לדמיין מדד אחר
הרמב״ן לא יכול היה לדמיין מדד אחר לטוב ורע בתענוגי הגוף מלבד כמות (הכמות). הוא מציב סולם של דרגות:
– הפרוש האידיאלי – עושה משגל רק לשם מצווה, בלי הנאה (כמו רבי אליעזר).
– אדם שיש לו קצת יותר הנאה.
– אדם שעושה ביאות אסורות.
אבל – הרמב״ן סובר שההבדל ביניהם הוא רק כמותי, לא מהותי. שכיבה עם אחות ושכיבה עם אישה היא אותה תאווה – רק עם “אינצ׳ים” שונים קרוב או רחוק יותר.
החידוש: פרישות היא מצוות דאורייתא – חסר תקדים
הרמב״ן המציא משהו שאף אחד לפניו לא אמר: שיש חיוב דאורייתא להיות פרוש.
– כן, היו פרושים בגמרא.
– אבל אף אחד לא אמר שפרישות היא מצוות דאורייתא.
– אף אחד לא אמר שיש חור בהלכה – שהתורה שעוסקת באיזה מותר ואיזה אסור, שכחה את העניין הבסיסי של “פחות.”
“פחות” ו״לא אחותך” הם שני נושאים שונים
“פחות” ו״לא אחותך” זה לא אותו דבר – אלו שני נושאים שונים. התורה אומרת במפורש: עם האחות זו זימה, עם האישה זה טוב. זה הבדל איכותי, לא רק כמות.
—
יב. משל הצ׳יפס הכשר וחזיר
שמת לב פעם שאנשים שאוכלים הרבה צ׳יפס כשר, בסוף אוכלים חזיר? – זו הלוגיקה של הרמב״ן: זו אותה תאווה, לכן יותר כמות מוביל לעבירה. אבל התורה אף פעם לא אמרה לאכול פחות כשר! – זו ראיה שהתורה לא סוברת שאכילת כשר ואכילת טריפה היא “אותה תאווה.”
—
יג. טיעון הרמב״ן: “צדיק תשעה שערי היתר”
עמדת הרמב״ן:
– צריך להיפרש מ-9 שערי היתר כדי לא להגיע לשער האיסור האחד.
– כי אחרת אין דבר אחר שיעצור אותי – אם לא פרישות, מה יעצור אדם מעבירה?
תשובה: יראת שמים יכולה לעצור אדם בגבול, בלי פרישות.
—
יד. ראיה מעריות – תאווה לזכרים מול נקבות
ראיה חזקה נגד הרמב״ן: הגמרא אומרת “כל הנשנוף ביאה” – הכל אותה ביאה. אבל במציאות לא רואים שאנשים שהם יותר בעלי תאווה לנשים הם גם יותר בעלי תאווה לגברים או לקרובים. זה מוכיח שאין תאווה כללית אחת.
> [הערה]: המקרה הקיצוני (ה״חולה” שעושה זאת עם כולם והכל) מוצא בצד – זו מחלה, לא אדם נורמלי, ועל זה לא מדברים.
—
טו. הכלל המרכזי: כל תאווה היא תאווה נפרדת
אין “תאווה כללית” – אין קטגוריה אחת הכוללת את כל התאוות:
– משל האכילה: צ׳יפס מרגיש שונה מקוגל תפוחי אדמה, אפילו שניהם מתפוחי אדמה. לעיתים רחוקות יש תאווה לשניהם בו-זמנית.
– משל השתייה: ברנדי אינו אותה תאוו
ה כמו ליקר, אפילו שניהם אלכוהול.
– נפש התאווה יש לה 25,000 חלקים – מי שאוהב צ׳יפס זה לא אותו חלק שאוהב קוגל.
עימות עם תלמידים – ויכוח “כוח הנפש”
תלמידים טוענים שכל התאוות נובעות מאותו כוח הנפש. תשובה:
– “מי המציא את כוח הנפש?” – זו תיאוריה, לא מציאות מוכחת.
– הרגשות הם למעשה שונים – תענוגים רוחניים לא מרגישים דומים כלל לתענוגים גשמיים.
– הבא ראיה! – נדרשת הוכחה שכל התאוות הן ביסודן אחת.
עימות עם “משיכה = כבידה”
תלמיד משווה משיכה מינית לכבידה (שתיהן “משיכה”). זה שירה יפה, אבל אין שום קשר – אי אפשר לקשר שני דברים רק כי קוראים להם באותה מילה.
טיעון המילים – “השפה עניה”
על הטענה ש״קוראים לשניהם תאווה, אז זה חייב להיות אותו דבר”:
– המילון לא מספיק גדול – היינו צריכים ליצור מילים חדשות.
– יש לנו כבר מילים נפרדות: “רעב” מול “צמא” – אבל זה החסרון, לא התאווה.
– “מתאווה לי קוגל” מול “מתאווה לי סיגריה” – אלו תאוות שונות, לא דבר אחד.
> [הערת צד]: האם סיגריה או טלפון הוא “תאווה” במובן ההלכתי – זה שיעור נפרד.
—
טז. הפשטות (אבסטרקציות) אינן גשמיות
אנו משכנעים את עצמנו שהפשטות מסוימות (כמו “תאווה”) הן עדיין דברים גשמיים. ברמה הנמוכה ביותר – פיל שמזדווג, אוכל שמחזק – כן, זו גשמיות. אבל כשמדברים על תאווה כדבר רוחני, דבר שאפשר להרגיש ולדבר עליו – זה לא מרגיש אותו דבר.
דוגמה קונקרטית: אפילו תאוות זיווג, שאפשר ממש להרגיש בגוף – מרגישה שונה תלוי למי זה מכוון. זה לא “הכל אותו דבר.” אפשר לתת לפיל תגובה גשמית, אפשר לעשות הזרעה מלאכותית – אבל זו לא התאווה. התאווה היא משהו אחר, משהו עמוק יותר, וכל תאווה היא נפרדת.
כל הפשטה היא “שקרית” – אבל זה לא מיוחד
כל הפשטה היא שקרית – כמו כל הפשטה אחרת. הקוגל של יום ראשון והקוגל של יום שני – אפילו זה “אותו קוגל” – הוא שונה כי האנשים שונים, הזמן שונה. גלידה לפני האוכל וגלידה אחרי האוכל הן שתי תאוות שונות – לא סמנטיקה, במציאות.
—
יז. קושיית הרמב״ן בנויה על “הנחה מצחיקה”
קושיית הרמב״ן (שאפשר לקיים כל תרי״ג מצוות ועדיין להיות “נבל ברשות התורה”) בנויה על ההנחה השגויה שכל התאוות הן ביסודן דבר אחד. והתורה לא סוברת כך.
> [סטייה צדדית – הבדיחה של “משפחה, אהבה ופילוסופיה”]: בחור הולך לפגישת שידוך ואומרים לו לדבר על שלושה דברים – משפחה, אהבה ופילוסופיה. הוא שואל: “יש לך אח?” – לא. “אוהבת לוקשן?” – לא. “אם היה לך אח, הוא היה אוהב לוקשן?” – זו פילוסופיה. הנמשל: מערבבים “אהבת לוקשן” עם “אהבת אדם” ככלל אחד – אבל זו הפשטה מטופשת שמאבדת את ההבדל האמיתי.
—
יח. כללים אינם מטאפיזיקה – אלא אתיקה (תועלת)
כשמכחישים כללים, מדברים לא על מטאפיזיקה – אלא על אתיקה. העיקרון: *”All models are false, some models are useful.”* כללים על כוחות הנפש שימושיים אם הם עוזרים להיות אדם טוב יותר – כמו מכונאי צריך לדעת שלמכונית יש מנוע, תיבת הילוכים, מערכת חשמל – לא כי זה “האמת” אלא כי זה שימושי לאבחון.
המסגור של הרמב״ן הוא “מבולגן קיצונית” – שתי טענות
טענה ראשונה: אם אומרים שאפשר לקיים את כל המצוות ועדיין להיות שייגץ – משהו שגוי ביסודו. לתורה יש ספר קדושה שלם, יורה דעה, הלכות על המטבח וחדר השינה – זה בדיוק על זה! איך אפשר לומר שכל ההלכות הן “בזבוז זמן”?
טענה שנייה: הכלל של הרמב״ן (“תהיה לך פחות תאוות”) הוא הרבה פחות שימושי ממה שאנשים חושבים. הוא לא נותן הנחיה מעשית – “אל תאכל את החתיכת קוגל האחרונה” – אבל חסר את התוכן העמוק יותר.
—
יט. התיאוריה המרכזית: תיקון הנפש דרך מחשבה
העיקרון המרכזי
מה זה להיות אדם הוא “דבר הנתפס במחשבה” – אפשר לתפוס זאת רק דרך הבנה, לא רק דרך מעשה. צריך תיאוריה, השגה, ב״זיכרון הפעיל” שלך (RAM), כדי לעבוד על תיקון הנפש. לכן חלק הלימוד חשוב – לא רק למעשה. אם ההבנה שלך על תאוות פשוטה מדי (הכל “דבר אחד”), אתה לא יכול לעבוד על עצמך ביעילות.
ביקורת על המודל הפשטני/בינארי של תאוות
אם חושבים שתאוות הן רק דבר פשוט, בינארי, כמותי (יותר/פחות, כן/לא), אז:
– ראשית – המודל שגוי (wrong)
– שנית, וגרוע יותר – המודל לא שימושי: הוא לא נותן דבר שאפשר לעבוד עליו, הוא לא מכניס לתפיסה שלך משהו שיכול להשתפר
השלכות של המודל השגוי – “מלחמה במקום שלום”
רוב האנשים עם המודל הפשטני לא מאמינים בתיקון המידות – הם מאמינים רק במלחמה נגד היצר הרע “עד ביאת המשיח.” זה הסגנון של רוב ספרי החסידות, מסיבה טובה: כי המבנה של הנשמה כפי שהם רואים אותו לא מאפשר יותר. אי אפשר לנצח – אפשר רק לעשות “רצח עם” נגד הנפש הבהמית (כמו בתניא). אי אפשר ללמד את הנפש הבהמית.
> [סטייה צדדית: “אתכפיא” / “אתהפכא” בתניא]: מושג ה״אתהפכא” בתניא – לוקחים את אותה תאווה ומכניסים מחשבה טובה – אבל באיזה אופן זו עדיין “אותה תאווה”? זה לא ברור.
> [סטייה צדדית: תוצאות מעשיות]: תלמיד שואל: כשלאדם יש בעיה עם חילול שבת, האם לא גרוע יותר לומר לו “ההנאה יצאה”? תשובה: אנחנו לא מנסים כאן להשיג תוצאות מעשיות – זה חינוך, לא הנושא. תוצאות מעשיות בדרך כלל לא מושגות בשיטות הרגילות, כי אנחנו עובדים על “ציפורים של עבודת עולם” – ועל “דור של עבודת עולם” אפשר לפתוח רק בתשובה ותרופות יקרות (לפי הגמרא). יש כן הצעה שעובדת – אבל קודם צריך לנקות את הטעות של העולם.
—
כ. המטריאליזם הפרוידיאני – הטעות העמוקה יותר
הטעות מזוהה כפנטזיה מטריאליסטית ברוח זיגמונד פרויד:
– כל מה שאדם רוצה מצטמצם לדבר אחד: הנאה = חוש המישוש = “כפתורים שלוחצים”
– אין הבדל בין ראש וגוף, גבוה ונמוך
– כל ההבדלים בין סוגי הנאה הם “מזויפים” לפי המודל
– הרמב״ן גם סבר כך (לא רק פרויד)
השלכות אבסורדיות של הרדוקציוניזם
בחסידות אמרו שגירוד האצבע = פגם הברית = אשת איש – הכל “אותה תאווה.” אבל:
– בתורה יש הבדל ברור (בתולה = איסור עשה, אשת איש = חיוב מיתה, גירוד = אפילו לא עבירה)
– במציאות זה נגד פסיכולוגיה, נגד רגשות
– זו “רדוקציה מטריאליסטית מוזרה” שהופכת את כל הרגשות המגוונים לזהים
> [סטייה צדדית: חובת הלבבות]: החובת הלבבות חושב כמו הרמב״ן: “מנהג ההיתר” (מנהג ההיתר) הוא עבירה – כלומר אפילו הנאה מותרת יכולה להיות בעיה אם עושים יותר מדי.
—
כא. ההצעה החיובית – הטעם יכול להשתנות
אם מבינים שהמציאות לא כל כך מצומצמת, אפשר ללמד את הגוף/נשמה לאהוב את הדברים הנכונים. אנשים משנים את הטעם שלהם כל הזמן דרך חינוך וניסיון חיים.
הדוגמה המרכזית: נישואין כתיקון התאוות
– נישואין הם התשובה של הגמרא לבעיות תאוות.
– כשגבר אוהב את אשתו (גם בבחינה גופנית, כפי שהגמרא בקידושין דורשת), אז זה מאמן את כוח התאווה שלו.
– לא נכון שהתענוג עם אשתו הוא “אותו דבר” כמו עם אחרת – זו משיכה ספציפית.
– לפי הגמרא: בכל פעם שגבר נשוי מתעורר מאישה אחרת, הוא באמת רוצה את אשתו – זה הרצון האמיתי שלו.
למה המודל המטריאליסטי הורס את התיקון של נישואין
אם חושבים שהכל “כפתורים שלוחצים”, אז:
– נישואין לא יכולים לעזור – כי לאהוב את אשתך זה “אותו דבר” כמו כל הנאה אחרת, רק מותר
– לא יודעים שקיים דבר כזה אהבה ספציפית לאישה עצמו שהיא שונה באיכות
– לכן המודל השגוי מחמיר הכל
—
כב. עיקרון המפתח: “איך שמבין את עצמו, כך הופך להיות”
החפיפה של הבנה עצמית ומציאות עצמית
הדרך שבה מבינים את הנפש העצמית היא מה שבאמת הופכים להיות, כי על זה בונים את עצמנו. מי שחושב שאדם הוא “דבר גופני מאוד” עם כפתורים פשוטים – הוא באמת הופך לאדם כזה. מה שחושבים קובע מה שהם.
זה לא רלטיביזם
אי אפשר לומר: “יש תפיסה יש תפיסה” – בשבילך זה אמת, בשביל אחרים לא. זה לא אמת אפילו בשביל אותו אדם שסובר שהאדם הוא רק יצור גופני. תפיסה עצמית נמוכה אינה רק חלופה לגיטימית, אלא טעות שדורשת תיקון.
הטיעון-פלוס:
1. הנחה א: איך שאדם מבין את עצמו = מה שהוא באמת (הבנה עצמית היא קונסטיטוטיבית, לא רק תיאורית)
2. הנחה ב: לכן “מחלוקת” בין שיטות אינה רק הבדל תיאורטי – זה הבדל במציאות של האדם עצמו
3. אבל – סיבוב קריטי: זה לא אומר שכל תפיסה שווה לגיטימית (“יש תפיסה יש תפיסה”)
4. מסקנה: תפיסה עצמית נמוכה היא טעות אמיתית – לא רק דעה סובייקטיבית – והאדם צריך לעשות תשובה, כלומר להתעלות לתפיסה נכונה יותר של מה זה אדם.
—
כג. מסקנת הסיום של כל השיעור
השיעור הציג טענה מלאה:
גישת “דרשת המוסר” הפופולרית – שמתייחסת לכל תאוות הגוף כקטגוריה אחת בלתי מובחנת, עם המדד היחיד של כמות (יותר/פחות) – היא טעות בשלוש רמות:
1. לפי המציאות (מכולת, תאוות שונות, עריות מול אשתו) – זה למעשה לא נכון שכל התאוות הן אחת.
2. לפי התורה (הבחנות איכות בהלכה, ספר קדושה, הבדלים בין סוגים לא כמויות) – התורה עצמה עושה הבדלים איכותיים, לא כמותיים.
3. לפי תועלת (המודל לא שימושי לתיקון הנפש, הוא הורס את התיקון של נישואין, הוא מוביל למלחמה במקום שלום) – המודל הפשטני לא נותן כלים לעבוד על עצמנו.
הגישה הנכונה: כל תאווה היא תאווה נפרדת עם איכות משלה. הדרך לתיקון היא דרך הבנה (מחשבה, “RAM”), דרך לימוד הטעם לאהוב את הדברים הנכונים (כמו נישואין מאמנים את כוח התאווה), ודרך הכרה שאיך שמבינים את עצמנו, כך באמת הופכים להיות – ולכן צריך לעשות תשובה מתפיסה עצמית שגויה ורדוקציוניסטית.
תמלול מלא 📝
תאוות הגוף: איכות או כמות? – הטעות היסודית בהבנת התענוגים
פתיחה: קריאה לתשובה
מגיד שיעור:
אה, אוקיי, רבותי, אם נעסוק בנושא כזה, מי שחולק עלי צריך לעשות תשובה.
מה ההבדל בין שיש לך דעה שגויה, הבנה שגויה של משהו, לבין שיש לך עבירה? זה אותו דבר, זו עבירה של דעת. מי שטועה צריך לעשות תשובה. פשוט מאוד. כשהרמב״ם אומר שלא חוזרים בתשובה, כי כל אחד שטועה רוצה להפסיק לטעות ולעשות תשובה, ללמוד טוב יותר.
אז, הטעות היא כך, הטעות… לא, בואו לא נדבר כל כך ישירות. אבל הטעות היא שכן, יש טעות, טעות מאוד בסיסית שיש לעולם. יכול להיות שהטעות צודקת, אבל צריך לעשות תשובה על כך. על זה אני אומר שצריך לעשות תשובה.
הטעות היסודית: תאוות מטופלות כדבר אחד
מה הטעות? הטעות היא, ואני חושב שלטעות הזו אין שום מקורות, זה סתם דיבור ריק שיש לאנשים, אף אחד לא יודע למה, זו אמונה פשוטה שגויה. הטעות היא שכאשר מדברים על תאוות, או על התענוג, העונג של תאוות, כלומר, זה באמת מוזר, תענוג הוא הדבר שהתאווה היא בשבילו, נכון? זה אותו דבר. כשאנחנו אומרים את המילה תאוות ותענוגים, נכון? תאווה פירושה שאני רוצה תענוג מסוים. אז, כשאני אומר תאוות ותענוגים זה אותו דבר.
ואנחנו אמרנו שאנחנו מדברים על תענוגים פיזיים, תענוגי הגוף, לא תענוגי הנפש, שכוללים כבוד ודברים אחרים, דברים גבוהים יותר כמו כבוד. על כל פנים, אנחנו מדברים על תענוגי הגוף.
והעולם שכנע את עצמו מסיבה כלשהי שיש רק סוג אחד של תענוג הגוף, הכל אותו דבר. נגיד יש שני סוגים, יש אכילה ויש תשמיש, נו, שני דברים, שני סוגי חלקי גוף שאפשר לגעת בהם וזה עושה איזה תענוג, וזהו. אבל באופן יסודי, כל מיני דברים שעושים עם זה הם אותו דבר. אותו סוג עונג, אמת? אין הבדל אם אדם אוכל דברים מתוקים או דברים מרים, שניהם תאוות אכילה בדיוק אותו דבר, אמת?
תלמיד:
אחד מתוק ואחד מר.
מגיד שיעור:
סוג אחר, אבל אין שום הבדל לגבי הנושא של איזה סוג תאווה זה, אמת? איזה תאווה שזה.
המציאות של אלפי הבדלים בתאוות אכילה
מה זה עושה? אני רוצה לנסות להבין את המשל שלי גם, תחשוב על המשל הזה. ותן לי להסביר למה זו אמונה שגויה. תחשוב על זה, זו אמונה מאוד שגויה, אמת?
יש אנשים שאוהבים מאכלים מתוקים, יש אנשים שאוהבים דווקא מאכלים מרים, יש אנשים שאוהבים מאכלים חריפים, יש אנשים שאוהבים מאכלים לא חריפים, וכהאי גוונא ועוד אלפים, יש אנשים שאוהבים פריך, יש אנשים שלא אוהבים פריך, יש אנשים שאוהבים שרוף ולא שרוף, וכך עוד אלפי הבדלים שאפשר למנות מהרבה למעלה בענין של תאוות אכילה, אפשר להסביר, אמת?
יש את התענוג של חזרת, ויש את התאווה של בשר בקר, ויש בשר עוף ובשר כבש, זה לא הכל אותו דבר. יש אלפי הבדלים שהולכים למכולת והם קונים עשרת אלפים מאכלים שונים.
משל חנות המכולת
ואתה אומר לי שזה דבר מעניין שהרב, כן, המשגיח, הרבי שמדבר על תאוות אכילה, הוא מתכוון לכולם יחד. במציאות יש אלפי סוגי תענוגים, לא כולם טועמים אותו דבר, אין להם אותו סוג עונג, זה סוג אחר. יש אנשים שאוהבים דווקא את זה, ויש אנשים שאוהבים לא את זה.
אבל כשאנחנו מדברים על הבעיה, נגיד, יש בעיה מסוימת של תאוות אכילה, או יותר מדי ממנה, לפי מה שהרמב״ם היה אומר, או בכלל איך אנשים אחרים היו אומרים, לא מדברים, זה לא נוגע כל העניין הזה. החנות, המכולת שמוכרת עשרת אלפים דברים שונים, היא יודעת דבר אחד לגבי מה שאנחנו אומרים. לא רק המכולת יודעת את הדבר, אלא התורה הקדושה יודעת את הדבר, אמת?
תלמיד:
למה?
מגיד שיעור:
למה היא יודעת את הדבר? אני לא מבין.
תלמיד:
יש הבדל במאכלים, ממתק הוא יותר תאווה מ…
מגיד שיעור:
תאווה גדולה יותר מחלב ודם. אני רוצה לומר שלעבוד על התאווה, על כמה שזה רלוונטי לענייני יהדות, של אנושיות, להיות פחות בעל תאווה, בכלל לא נוגע כל ההבדלים האלה.
כמות או איכות? – השאלה הקריטית
ואתה יודע מאוד טוב, אין הבדל מה, כך אתה אומר, זה רק כמה, יש רק יותר ופחות, אולי. יש רק יותר ופחות, יש קטגוריה כזו, אבל זה לא נוגע, זו המציאות, במציאות, כל אחד שהוא בעל תאווה הוא בעל תאווה, ואצלו יש הרבה מאוד הבדלים. יש יום שהוא אוהב את זה, יום שהוא אוהב את זה, או אילו אנשים אוהבים את זה ואילו אנשים אוהבים את זה, או בכלל אותו אדם לא יכול לאכול רק מאכל אחד, הוא צריך להחליף, הוא צריך קצת מזה, קצת מזה.
כל ההבדלים האלה לא משנים כלום לענין פילוסופיה, לענין המדע, ההבנה של מה פירוש התאוות של גוף של אדם, וממילא גם לא לענין מוסר, לענין מה טוב, שום הבדל.
מי שאוהב דברים מרים הוא פחות בעל תאווה? כך אנשים חושבים? לא. למה אתה מציג את זה כמו דיאטה? כי אתה רגיל לעולם המודרני.
אני רוצה לשאול אותך משהו. מטעמים, מטעמים כבר עומד. זו עבירה ל… אני רוצה לשאול אותך, לא רק… הם מתכוונים לומר כמו קינוחים, כמו שאדם מבין שאדם אוכל מאכל, ואחר כך זה שונה ממי שיושב ואוכל שוקולד. מה ההבדל? מה ההבדל? מה כן יש הבדל? רגע אחד. כמו שהוא אמר, אבל… בואו נגיד, בואו נגיד, יש רק כמה, אין איכות. יכול להיות, יכול להיות.
אבל היסוד הוא רק יש, הכל אותו דבר, יש רק כמה, אין שום איכות, זה לא נוגע. העובדה שהעולם מלא באיכות, סוגים שונים של איכות של תענוגים, הכל לא רלוונטי.
מה זאת אומרת? לאדם יש תאווה חזקה יותר ותענוג יותר כשהוא אוכל חתיכת בשר שמן מאשר כשהוא אוכל חתיכת עוף? אז מה זה אומר? זה רק יותר? זה שונה או זה יותר? זו איכות. זה שונה. זה שונה, לא שזה יותר טוב. אם אתה אומר שזה יותר, מה זה עושה יותר? זו יותר תאווה, זה יותר הנאה.
תלמיד:
הוא אוהב הפוך, זו מחלוקת שנייה.
מגיד שיעור:
מה שלא יהיה, אני אתן לך דוגמה. אחד אוהב שוקולד. אצלו יש תאווה גדולה יותר לשוקולד מאשר לקוגל.
דוגמת הסמים: הוכחה שזו איכות, לא כמות
אני רוצה לשאול אותך, האם התורה הקדושה… קודם כל, אתה מסכים שלמעשה, המכולת משתגעת? למה? כי תאוות הן הכל אחד. אחד אוהב את זה, אחד אוהב בדיוק את זה. מה שלא יהיה. זה הפוך, כך זה לא. לכל אחד יש יותר איכות ויש פחות. יותר כמות. אבל במציאות, אפשר להיות בדיוק כל כך גדול, אפשר להיות בדיוק כל כך…
אז מה שמבדילים זה מה שאמרתי. אני אומר לך מה הטעות. אתה מסכים איתי? אני מדבר עם אלה שמסכימים איתי. אוקיי, אני כבר יודע מה לומר. יש טעות. אם אחד… בואו… זו שאלה ששואל… זו השאלה שאתה מדבר עליה.
נניח שאחד אוהב מאוד מים עם לחם שחור, הוא בדיוק אותו בעל תאווה כמו מי שאוכל סטייק גדול. כי תאווה, שם תאווה, אחת היא. יש רק שם תאווה אחד. רק אצל כל אחד, במקרה, קורה אצל זה שהוא אוהב את זה, אף אחד לא יודע למה. זה אוהב את זה, זה אוהב את זה. מי שאוהב לחם שחור ומים, יש לו בזה תאווה גדולה. ראיתי את זה אצל אנשים שונים שלא יכולים לעמוד בלי הגרנולה הזו.
תלמיד:
לא, אבל זה לא אחד. לא, עבדתי על זה שזה הוא אוהב? זה מעובד.
מגיד שיעור:
אחד שאל, אחרי השיעור שלי או לפני השיעור שלי? אמרתי עכשיו את הטעות. אם אחד כבר שמע שני שיעורים ממני, אני לא חושב שהוא חושב כך. אני מדבר כאן למי שעדיין לא שמע שלושה שיעורים ממני. אני יכול פשוט לשמוע אדם, יהודי חסידי יגיד דרשה כזו. אמת? כן. טוב מאוד.
ולפי הדרשה, אני רוצה לבדוק את הדרשה, זו דרשה מאוד יפה. קודם כל מה יוצא שהחנות משתגעת. זו ממש פנטזיה, אפילו לא פנטזיה, הוא מכר כל כך הרבה סוגי מאכלים שונים, וכולם בעצם אותו דבר. אם הוא היה יכול לקנות איזו זריקה שנותנת לאדם את התענוג של אכילה, הוא היה צריך למכור את זה במקום כל המאכלים האלה. אמת? כך יוצא.
תלמיד:
אדם שעושה את זה גם, הם לוקחים סמים.
מגיד שיעור:
והסמים נותנים אותו סוג עונג כמו אכילה? זה אותו דבר? טוב מאוד, זה לא אותו דבר. אוקיי, זה לא אותו דבר. רגע, זה לא אותו דבר. אבל זה לא אותו דבר. זה לא אותו דבר.
הוכחת התורה: הבדלי איכות בהלכות קדושה
אז עכשיו, ואני רוצה רק להסביר טוב יותר, קצת יותר עמוק, נכון? אבל קודם כל, אני אומר שהחנות משתגעת, או שהתורה גם עושה פנים כאילו זה הזמן, נכון? ובחנות לוקחים שיש הבדל של איזה סוג תאוות, והמגיד שיעור אומר שאין הבדל, הכל שם תאווה אחת. לא רק החנות חולקת על המגיד שיעור, אלא גם התורה הקדושה חולקת עליו, אמת?
כי בתורה יש חלק שלם שנקרא, אני לא יודע, הרמב״ם קורא לזה ספר קדושה, שם כלול הלכות איסורי מאכלות, מאכלות אסורות, ואיסורי ביאה, שני דברים שהרמב״ם קורא קדושה, כן? העניין של פרישות. לא רק הרמב״ם, יש פירושים אחרים למה זה נקרא קדושה, אבל זה שיחה אחרת, נלמד פעם אחרת על השמות.
אבל על כל פנים, יש הלכות שלמות, וזה מדבר על הנושא של פרישות, שהרמב״ם גם, והרמב״ן, כולם מודים, אני לא אומר כולם, אבל רוב היהודים מודים, שמה שהתורה אומרת הלכות של מה לאכול ועם מי להתחתן, ומה הן הלכות תענוג הגוף, זה בעצם על מה שזה עוסק, והתורה מלאה בהבחנות, נכון?
היא לא אומרת, התורה הייתה יכולה, אם התורה הייתה מחפשת בקוד, התורה הייתה אומרת, כל יהודי יאכל עד שני פאונד ביום, אני לא יודע, לעשות איזה גבול, לעשות משהו, לדבר על הכמות, מה שלא יהיה, לדבר על הכמות, העיקר הרי הכמות, אמת? לא לאהוב קצת פחות אוכל, או לאכול קצת פחות אוכל. במקום זה באה התורה, ואף אחת מהתורה לא אומרת שום דבר על אכילת הכמות כמה.
קדושה בתורה: מחלוקת רש״י ורמב״ן על “קדושים תהיו”
ספר קדושה ברמב״ם: הלכות תענוגי הגוף
מגיד שיעור:
אני יודע שלרמב״ם יש ספר קדושה. שם כלול הלכות איסורי מאכלות – כן, מאכלות אסורות – ואיסורי ביאה. שני דברים שהרמב״ם קורא קדושה, כן? בדיוק, פרישות.
לא רק, לרמב״ם יש פירוש אחר למה הוא קורא לזה קדושה, אבל זו שיחה אחרת שנלמד פעם אחרת על השמות. אבל על כל פנים, יש הלכות שלמות וזה מדבר על הנושא של פרישות.
מה אומר הרמב״ם גם, והרמב״ן – כולם מודים. אני לא אומר כולם, אבל רוב היהודים מודים שמה שהתורה אומרת הלכות של מה לאכול ומה ל… עם מי להתחתן – זה הכל הלכות תענוג. אני נותן, זה בעצם על מה שזה עוסק.
התורה מדברת על איכות, לא כמות
והתורה מלאה בהבחנות, נכון? היא לא אומרת – התורה הייתה יכולה, אם התורה הייתה מחפשת את הקדושה שלך, התורה הייתה אומרת: כל יהודי יאכל עד שני פאונד ביום, אני לא יודע, לעשות איזה גבול, לעשות משהו, לדבר על הכמות, מה שלא יהיה, לדבר על הכמות. העיקר הרי הכמות, אמת? לא לאהוב קצת פחות אוכל, או לאכול קצת פחות אוכל.
במקום זה, באה התורה, ויש – אף מצווה אחת מהתורה לא אומרת שצריך לאכול בכמות יותר מכמה שצריך, אף אחת לא. חוץ מאלה שאומרים שביום כיפור אסור לאכול – יש מצווה שאסור לאכול יום שלם בשנה. חוץ מזה, מה אומרת התורה? בפרטים, אילו כן ואילו לא.
אף אחד לא אומר שחזיר הוא תאווה גדולה יותר מבקר. התורה היא תורה קדושה, היא אומרת שזו תאווה גדולה יותר חזיר? תאווה יותר רעה, לא גדולה יותר, רעה יותר.
תלמיד:
רגע, רגע, רעה יותר.
מגיד שיעור:
טוב מאוד. התורה הקדושה… מה זאת אומרת תאווה יותר רעה? “ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו”. התורה הקדושה אומרת שאדם קדוש על ידי שלא אוכל חזיר, ורש״י הקדוש אמר שאדם קדוש על ידי שלא שוכב עם האחות. כך אומר רש״י הקדוש בתחילת פרשת קדושים, וכך אומרת התורה הקדושה בפרשת קדושים גם שם מאכלות אסורות וגם שם איסורי ביאה.
בקדושה יש קשר לאותו נושא של פרישות. והשאלה היא, איך פרישות נקראת תענוג? לתורה יש טוב ורע על הנושא, והטוב והרע לא קשור בכלל לכמות. היא אומרת, תאווה רעה היא חזיר, תאווה טובה היא בשר ששחוט עם כל הלכות השחיטה. התורה היא לא עניין של הכמות, זה עניין של האיכות.
שאלה על תאווה
תלמיד:
למה התורה מדברת על תאווה? אולי כל הסיבות למה זה לא כל כך קשור לעשות עם תאווה.
מגיד שיעור:
אמרתי לך, כי אתה שוכח את ההגדרה שלנו של תאווה ושיעור אפס על זה, שתאווה היא ההלכות, הטוב והרע, שנוגע לתענוגי הגוף, של הלכות אכילה, הלכות ביאה. זה מה שכשאני מדבר תאווה, אני מדבר – ההגדרה הראשונה שלי הייתה מה יהיו ההלכות, מה יהיה הטוב והרע בנושא של תענוגי הגוף. נכון?
והתורה מדברת קצת על קטגוריה של הנושא של תענוגי הגוף. מאוד ברור שיש קטגוריה של הנושא של תענוגי הגוף בתורה הקדושה, והתורה לא אומרת יותר ופחות. היא אומרת זה כן וזה לא, והיום כן והיום לא. הכל יכול להיות, אבל זה מדבר על אותו דבר.
אני חושב שהרמב״ם לא חשב שזה דבר אחר, הרמב״ם כן חשב שזה אותו דבר. אבל באותו שיעור אני חושב שזה שיעור מאוד קשה.
התורה לא מדברת על כמות
אני אגיד לך עובדה מעניינת, שהתורה הקדושה אף פעם לא אומרת שצריך לאהוב יותר או פחות, לאכול יותר או פחות, או מה שאתה רוצה יותר או פחות, ביום מסוים. היא כן מדברת על זה, והיא לא אומרת כך. זו המציאות.
תלמיד:
עכשיו, זולל וסובא זה מה? פעם ספציפית אחת.
מגיד שיעור:
זולל וסובא, היא אומרת שלא צריך לאכול דבר כזה, לא?
תלמיד:
אמת, אמת, אמת, אמת. כן, זה כתוב ברמב״ם, אמת.
מגיד שיעור:
אבל זולל וסובא זה לא עניין של לאו, זולל וסובא זה ספירה. הרמב״ם מונה את זה כמצווה. כן? זו מצווה לזלול, לפי הרמב״ם. כן. אתה לומד מבן סורר ומורה. ומה שהגמרא אומרת “דרוש וקבל שכר”, יש לי הרי מצווה. לא, האזהרה שבו, לא הבן סורר עצמו. האזהרה. יש אזהרה, מהאזהרה הזו, על הלאו הזה אומרים את זה.
תלמיד:
לא, לא, לא. אוקיי, זה מדבר על ההצלחות שלו והפרשיות שלו, מה שאתה רוצה לומר.
מגיד שיעור:
אבל הרמב״ם… זה נכון. אבל עדיין רוב הדברים הם על כמה, בסדר? ולמה אני אומר לך את זה? אני רק רוצה להראות לך, אני קופץ קצת, כי היו לי עוד שיחות שרציתי באמת. אבל אני רוצה לספר לך שהרמב״ן הקדוש היה קשה לו הקושיא, בסדר? מאוד מעניין.
תלמיד:
הלו? מה הבעיה שלך?
מחלוקת רש״י ורמב״ן על “קדושים תהיו”
מגיד שיעור:
אני רוצה, הרמב״ן הקדוש, ר׳ משה בן נחמן, היה קשה לו קושיא נפלאה וממש פלא על התורה. אני לא יודע מה הוא חשב תירוץ על הקושיא שלו. כלומר, אני יודע מה הוא חשב תירוץ, אבל זה תירוץ מאוד חלש. אני חושב שיש כאן משהו יותר בסיסי שלא בסדר.
הרמב״ן הקדוש כתב ספר שנקרא “פירוש הרמב״ן על התורה”, ושם הוא אומר בפרשת קדושים, אני לא יודע אם אתה יודע מה הלשון של הרמב״ן? נאמר את לשונו, או שאני יכול להגיד לך את הדבר.
תלמיד:
בסדר, הרמב״ן הקדוש אומר כך.
פירוש רש״י: פרישות מעריות
מגיד שיעור:
בחומש הקדוש כתוב, אני עכשיו אגיד לך את מחלוקת רש״י ורמב״ן, כן? איפה אני כאן? פרשת ויקרא, אה, פרשת קדושים, כן?
תלמיד:
אולי אתה מדבר דיבורים?
מגיד שיעור:
לא רגע, לא, בוא הנה. אומרת התורה בפסוק, “קדושים תהיו”. מה אומר רש״י? “הוו פרושים מן העריות ומן העבירה”. כלומר, רש״י למד שהפירוש של “קדושים תהיו” הוא “פרושים תהיו”, אתם צריכים להיות מופרדים.
פרישות קשורה בדרך כלל להיות מופרד מתענוגי הגוף, ממילא מעריות, שהם החטאים של תענוגי הגוף, ו״שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה”. קדושה קשורה במיוחד לגדר ערוה, לא לעשות עבירות של עריות. כך אומר רש״י הקדוש.
תלמיד:
עבירות של עריות?
מגיד שיעור:
לא, גדר ערוה, עריות. כן, אילו עבירות? סוג של תענוגי הגוף, סוג של ביאות, איסורי ביאה, הביאות שהן אסורות. כן, טוב, כך אומר רש״י. איסורי ביאה, מה שהביאות האסורות, לא לעשות את זה נקרא להיות קדוש. כך אומר רש״י הקדוש, וכך הוא מביא, זה מובא מהספרא.
פירוש הרמב״ן: פרישות כמידה
הרמב״ן הקדוש אומר, הוא לא מסכים. “אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב”. פרישות זה לא זה, “אלא שהפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים”.
ביקורת על הטענה הפילולוגית של הרמב״ן
הרמב״ן טוען, אגב, זה לא נכון מה שהוא אומר. הרמב״ן טוען, לא נכון, חס ושלום, אני אומר על הרמב״ן הקדוש שזה לא נכון. הרבה פעמים, כשאתה קורא מישהו שאומר, “כתוב בחז״ל”, אתה צריך להתחיל להיות חשדן. מיד כש, חז״ל, מקום, מי אמר, איך הוא אמר את זה. “בכל מקום בתלמוד” זה חשוד. “בכל מקום בתלמוד”, כל פעם בתלמוד, אפשר לעשות חיפוש, “יש שם מידה שבעליה נקראים פרושים”, שמי שיש לו את המידה נקרא פרוש. כך אומר הרמב״ן הקדוש.
זה לא נכון, ולפחות לא ברור, שיש אדם כזה שנקרא פרוש בגמרא בצורה כזו. אתה יכול לבדוק, לעשות חיפוש על פרוש בגמרא, תראה שזה בכלל לא דבר פשוט.
תלמיד:
בגמרא נזיר נקרא פרוש?
מגיד שיעור:
כן, איפה כתוב? הגמרא אומרת, “פרוש עצמו מן היין”, וזה נקרא חוטא. האם הוא פרוש עצמו או שהזיר עצמו? צריך לבדוק.
יש דבר שנקרא פרושים במשנה, והמשנה גם יש רשימה של שבעה פרושים שהם לא אוהבים. קודם כל, זה בכלל לא כל כך פשוט. אני רק אומר שזה לא פשוט. הרמב״ן הסתכל עם משקפיים מסוימים וזה היה פשוט. הכל סיפורים יפים. אולי כן ואולי לא. הכל יכול להיות.
אבל הרמב״ן אומר שכתוב. הרמב״ן יש לו כאן טענה פילולוגית, שכאשר המדרש אומר, “קדושים תהיו – פרושים תהיו”, המדרש מתרגם “קדושים” – “פרושים”, זה לא מתכוון למה שרש״י התכוון, “פרושים מן העבירות, מן העריות”, אלא זה מתכוון לאיזושהי מידה שנקראת פרישות. בסדר? כך הוא אומר.
וכך אומר הרמב״ן שהוא יודע תלמוד, ובתלמוד כתוב שיש ענין כזה של פרישות, של מידה שנקראת פרישות. והוא מביא כמה ראיות מהרמב״ם שהן ראיות גרועות, רק כדי להיות מאוד ברור. ואתה כבר תראה את זה. למה? הרמב״ן טוען, לא מה… מהתלמוד. הרמב״ן אומר, “בכל מקום בתלמוד”, והוא מביא ראיות. לפחות קטעי התלמוד שהוא מביא אינם ראיות לדבריו, לפי עניות דעתי. כמו שאומרים, בדקתי במפרשים, כבר ראיתי שמישהו כבר שאל את הקושיא.
יסוד הרמב״ן: “התירה התורה”
נו, הרמב״ן מסביר. בסדר, אני רוצה לעמוד על הרמב״ן, כי זה מאוד חשוב. זה מאחד מקטעי הרמב״ן היסודיים ביהדות, ואני חולק על זה. אני חושב שזה לגמרי לא נכון. לא חס ושלום אני עם הרמב״ן הקדוש.
אומר הרמב״ן כך: מה זה הפרישות? הענין, כן? מה זה הדבר שאנחנו קוראים פרישות? אומר הרמב״ן כך: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים. התורה התירה, אסרה, כן? הלאה, הרי העריות והמאכלים האסורים, דברים מסוימים התורה אסרה.
אבל, הוא אומר, הקב״ה, התורה התירה הביאה איש ואשתו. ביאה עם איש ואשתו, כל דבר שירצה לעשות באשתו יעשה. בקיצור, ביאת איש ואשתו מותרת לגמרי.
ביקורת: ביאת איש ואשתו אינה “מותרת לגמרי”
כלומר, לגמרי? שבועיים בחודש? אני לא יודע איך הרמב״ן שכח על זה. צרות עין. לגמרי, כן? התירה ביאת איש ואשתו? והשולחן ערוך כתוב לא בלילה, לא בבוקר, לא בלילה, אני לא יודע מתי. בקיצור, שוב, הוא אומר שהתורה התירה. והגמרא כתוב שאסור משמש ביום. יש גמרא.
הלו, אני אומר לך, אני לא שואל אותך עכשיו הלכה למעשה מה אדם עושה. אני אומר לך שכאשר הרמב״ן אומר שהתורה התירה, זה לא כל כך מציאותי. שבועיים בחודש זה לא היתר גדול, בסדר? בקיצור, אני לא יודע מאיפה הוא לקח את הרעיון שהתורה התירה. אני לא רואה מה מותר כאן. אני אומר לך מה הרמב״ן אומר. הרמב״ן אמר את זה, בסדר? הלשונות שאני אומר זה בדיוק לשון הרמב״ן.
אי אפשר לעשות שום ביאה לא היום כי זו נידה, לא אתמול כי זה ספק נידה, לא מחרתיים כי זה וסת, לא היום כי זה ביום, ולא מחר כי זה תשעה באב, ולא שבועות כי הוא עסוק לאכול. בסדר, זה לא נכון. בקיצור, זה לא היתר. זה לא מותר, זה לא היתר הביאה עם אשתו.
זה מאוד רחוק מזה. זה באמת. הרמב״ן אומר את זה. הרמב״ן אומר, למדנו ברמב״ם פרק ד׳, שרואים כאן שהתורה קיצונית לגבי הענין. אפילו ההלכות כבר. לא דיברתי על זה. הרמב״ן נראה שלא מבין את זה, ויש לי תיאוריה על זה למה. בסדר? שזה בכלל לא נכון שהתורה מתירה ביאת איש ואשתו עם הגבלה גדולה. כן.
ביקורת: בשר ויין גם אינם “מותרים לגמרי”
ועוד באכילת הבשר והיין. התורה גם התירה בשר ויין לאכול. אגב, גם זה לא לגמרי מדויק, נכון? לא בראש השנה. בראש השנה לא נתנו לאכול. אפילו בראש השנה לא נתנו לאכול בשר ויין, מפני ולמה זה. כי ירחק כי ירחק. למד את התורה. כי לא תוכל לאכול בשר אלא בשחיטה. רק לאכול רק עם כי העיקר יהיה הלחם, ולא לאכול בשר.
זה מה שרש״י אומר על “לא תתאוה”. הוא אומר שני דברים: דרך ארץ שבלילה יאכלו בשר, לא ביום. בסדר, זה דרך ארץ. אבל סתם ככה, לאכול בשר היה נורמלי. על פי פשוטו של מקרא, על פי הלכה, מותר לאכול בשר. לא כתוב בדיוק ההלכה, בסדר?
קושיית הרמב״ן: בעל תאווה יכול להישאר בתוך ההלכה
בסדר. כן. אומר הרמב״ן כך: “ואם כן, ימצא בעל תאוה מקום להתגדר בו…
קונצפט הרמב״ן של “נבל ברשות התורה” – ניתוח וביקורת
טענת הרמב״ן: לבעל תאווה יש מקום בהלכה
מגיד שיעור:
כי העיקר יהיה הלחם, ולא לאכול בשר, כך כתוב בפרשת ואתחנן, כתוב שני דברים: דרך ארץ, ובלילה יאכלו בשר, לא ביום. בסדר, זה דרך ארץ. מה שאני רוצה לומר, לאכול בשר היה נורמלי, על פי פשטות המקרא, על פי הלכה מותר לאכול בשר. לא כתוב בדיוק ההלכה, בסדר?
כן, אומר הרמב״ן כך, “ואם כן ימצא בעל תאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו”. אומר הרמב״ן, אם כך, לבעל תאווה יש מקום. כך אומר הרמב״ן, אני חושב שזה לגמרי לא נכון.
תלמיד:
הקשב, אתה מדלג שורה, תן לי לקרוא.
ביקורת על “זמת אשתו” – מילים לא קוהרנטיות
מגיד שיעור:
לבעל תאווה יש מקום, על פי הלכה לבעל תאווה יש מקום, “להיות שטוף בזמת אשתו”. קודם כל, המילים לא קוהרנטיות. אין דבר כזה להיות שטוף בזמת אשתו. זימה עם אשתו אינן מילים שהולכות ביחד. אני לא יודע על מה הרמב״ן מדבר כאן. אני יודע בדיוק מה הוא מתכוון לומר, זה הגיוני כמו הרבי מקוצק שאמר ש״לא תנאף” מתכוון באשתו אמרי. הלו, מה זה אדם נורמלי? “לא תנאף” לא מתכוון באשתו. אני יודע שזה אותו קונצפט, וזה לא הגיוני.
אני אסביר לך את זה. אני יכול להסביר לך, אני יכול לתת לך הגדרה מדויקת היום של דעות. אבל אני רק מוציא לך שזה לא ממש הגיוני. בתורה לא כתוב “זמת אשתו”. “זמה היא” כתוב על מי שלוקח את חותנתו, אני זוכר. “זמה היא” לא כתוב על… “זמה היא” על בת, אני לא זוכר איזו מהעריות, איזו היא זימה, איזו היא חסד, ואיזו היא חרפה, אני לא זוכר איזו משלושתן. הגמרא… לא כתוב בתורה אף פעם דבר כזה כמו “זמת אשתו”. הרמב״ן מניח שיש סוג של תענוג שנקרא זימה. נדבר על זה בקרוב. אני רק רוצה לקרוא את הרמב״ן.
דוגמאות הרמב״ן: נשים רבות, סובא יין, זולל בשר
מגיד שיעור:
“או נושא נשים הרבה”, מותר להיות נשוי לנשים רבות על פי תורה, נכון? לא רק זה, אפשר להיות נשוי ליותר מאישה אחת. בסדר, כך אפשר לפתור את בעיית הנידה, אם רוצים מאוד. בסדר.
בסדר, “ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר”. דיברנו שהרמב״ם… זה שקר, כמו שאמרת. הרמב״ם אומר שיש לאו מפורש מהתורה להיות סובא בשר וזולל יין. מה שזולל בשר וסובא יין בדיוק מתכוון, זה איסור מהתורה לעשות. הרמב״ן לא ידע על זה, אני לא יודע. אני צריך לבדוק מה הוא אומר בכי תצא.
תלמיד:
אה טוב, אבל… פשוט נקרא?
מגיד שיעור:
אני אומר שכאן כשהרמב״ן אומר שעל פי הלכה מותר, יש הרבה הנחות כאן, בכלל לא ברור שעל פי הלכה מותר.
ניבול פה – אין איסור ברור מהתורה
מגיד שיעור:
ולא רק זה, “ידבר כרצונו בכל הנבלות”, מותר לדבר ניבול פה? לא כתוב בתורה. בתורה לא כתוב שאסור לדבר ניבול פה. איך זה בכלל כתוב?
תלמיד:
בשום מקום לא.
מגיד שיעור:
זה מדרש, כן. אבל איזה איסור זה לדבר ניבול פה? “כרצונו בכל הנבלות”?
תלמיד:
השפה עצמה אין בה נבלות… אה, הרמב״ם אומר, התורה עצמה לא מדברת ניבול פה, בסדר, נכון.
מגיד שיעור:
אפשר ללמוד את זה מהתורה, לא כתוב בתורה כ״אל תדברי נבלות”. “דבעלת, דפיחול, האכתיות, בסוריך”.
תלמיד:
כן כן, אלה דרשות יפות. יכול להיות שזה מתכוון לזה, יכול להיות שזה לא מתכוון לזה, פשטות מתכוון לומר דברים שלא הולכים לקיים, דברים כאלה. אבל בסדר…
מגיד שיעור:
אפשר לקחת. אני אומר זה דרשות, אבל זה לא איסור, נכון? ניבול פה זה דבר מאוד רע ש – זה לא איסור מהתורה, זה מידת טוב. וכך הוא הרמב״ם. כאן אנחנו מסכימים עם הרמב״ן, לא מצאנו איסור לדבר… כתוב “כדבר אחת הנבלות תדבר”, זה לא מתכוון לזה.
בכל אופן, בקיצור, מותר לדבר ניבול פה.
תלמיד:
בסדר.
דיון: ניבול פה עם אשת איש – “לא תקרבו”?
מגיד שיעור:
אגב, הלאה, עם אשת אחר זה אסור, “לא תקרבו” בתורה. עם האישה שלו זו מצווה. אז מתי האיסור? עם החברים, סתם שטויות.
שואל אני אותך שאלה: לדבר ניבול פה עם אשת אחר זה איסור של “לא תקרבו” מהתורה? אומר הרמב״ם “לא תקרבו לגלות ערווה”, אומר הרמב״ם שזה מהתורה, זו הקריבה. קריבה כוללת ניבול פה? קריבה זה לא סמך, זה מהתורה, הרמב״ם אומר שזה מהתורה. זה מהתורה, זה מהתורה, זה מהתורה.
תלמיד:
נשמע לי הגיוני.
מגיד שיעור:
לא מבין את זה? כן, נו…
תלמיד:
לא, לא, קריבה, קריבה, הרמב״ם אומר שקריבה, קריבה מהתורה, זה מהתורה. כתוב “לא תקרבו”, לומדים… לומדים מזה גם קריבה אסורה.
מגיד שיעור:
בסדר, אנחנו כך או כך במחצית אחרת.
תלמיד:
לא בשיעור מנחה, צריכים את זה…
מגיד שיעור:
המשך דיון ברמב״ן – גדרי קדושים תהיו
כן, זה לא דבר יפה, לא חסידי, אבל זה לא איסור. זה האיסור? עם אשת איש ניבול פה? רגע אחד. שלא בשעת… לא, לא, לא, הרמב״ם לא מדבר… אני יודע. אוקיי, על כל פנים, צריך להדגיש שצריך להבין שזה לא איסור נבל ברשות התורה, אוקיי, no problem. אולי זה פסוק, אולי זה מדרש, אולי זה בכלל מותר, אולי זה בכלל… אני אומר, אם זה עם אחר זה איסור, אם זה… זה גדר פרטי, זה לא כל כך קשה להבין, זה לא חידוש, זה גדר, זה לא כל כך קשה להבין את הגדר. אולי זה בראיות, אולי רבנים, אוקיי, בואו נתווכח, זה לא נפקא מינה גדולה. אם זה עם אשתו שלו, אבל זה אולי מותר, הוא אומר שלא לצורך תשמיש…
תלמיד:
טוב מאוד, גדר לא צריך להיות איסור, זה כבר מוסר, זה כבר פרישות. אבל זה לא כתוב.
טענת ה-loophole של הרמב״ן – ביקורת יסודית
מגיד שיעור:
אני אומר, הרמב״ן מחפש… לרמב״ן יש אולי ענין… אני מסופק, by the way. הרמב״ן נשמע… אני רוצה רק לתאר כך אומר אולי ראש, אני לא יודע. תשמע, הרמב״ן… המשנה מתכוונת לומר… אוקיי, לא מזל. הרמב״ן אומר שיש loophole בתורה, that’s what he’s describing you, and I’m telling you that it’s not clear that it’s such a loophole. הרמב״ן נשמע שהתורה כותבת דברים מסוימים, אבל לא כותבת את כל הדברים, והנה יהיה נבל ברשות התורה, רבותינו דורשים מקרא. מה זה אומר נבל לשנה טובה? מאיפה הרמב״ן לקח את הרעיון של נבל? מה זה בכלל נבל? זוכר שנתתי שיעור אחר נגד הקונספט של נבל ברשות התורה, שזה מביא את כל הנבלות?
הרמב״ן יוצא על הצדקה. הוא אומר, “רבונו של עולם, בוא תשמע, הוא יהודי שמאמין בתורה, והתורה כותבת את זה מותר ואת זה אסור, אתה אומר, אבל אנחנו עושים את כל מה שהתורה מתירה ואנחנו שייגעץ. מה? אצל מי, אתה יותר חכם ממשה רבינו? מה קורה פה?” מאוד מצחיק. זה לא אומר הרמב״ן, אתה אומר את זה מאוד יפה, אתה מציג מאוד יפה את שיטת הרמב״ן. הרמב״ן, לפחות בעוד שני מקומות, אומר רעיון כזה. לרמב״ן באופן כללי יש רעיון כזה, and I’m very מסופק about that idea. I think that it’s also… זה בירור מן, אני יודע, אנשים אוהבים את זה מאוד, ואני והרמב״ם לא אוהבים את זה.
תלמיד:
וזה כבר הרמב״ם מורה נבוכים? כן.
מקורו של הרמב״ן – מהרמב״ם שפורש בצורה שגויה
מגיד שיעור:
לא, הרמב״ן לקח את הרעיון מהרמב״ם ופירשו את הרמב״ם בצורה שגויה. יבוא עוד שיעור הלכות שבת פרק כ״ד או איפשהו, על מה שהרמב״ם היה. כן, כבר שמענו את השיעור, צריך לוודא לדבר על זה. יש שיעור על מה שהרמב״ם מדבר על מנוחה, הרעיון של הרמב״ן בא ישירות מהרמב״ם, הוא אמר הפוך מהרמב״ם, אז היה לי ברור שהרמב״ן לא היה חושב כך, אבל זה, אני לא זוכר אם אמרתי את זה כאן באותו שיעור. על כל פנים, זה אמת, אני רק רוצה לברר, אני לא בטוח שזה אותו הדבר.
הבדל בין הרמב״ן כאן ובמקומות אחרים (שבת/יום טוב)
מגיד שיעור:
הרמב״ן אכן גם מה שאתה אומר על יום טוב, וגם בשביתת שבת, וגם אני לא יודע איפה עוד, אני זוכר עוד דוגמא, הוא אומר דבר דומה, שהתורה, ההלכה חסרה, כי ההלכה כותבת פרטים מסוימים, ונשארים הרבה מקרים שאפשר להיות טועה, כי לא כתוב בדיוק המקרה. כך אומר הרמב״ן, כך אומר הרמב״ן איפה כתוב מה שאתה אומר על יום טוב? אני לא זוכר. שם איפה שכתוב אותו פסוק? אבל לא כתוב כאן את זה, אני רק רוצה לומר, לא כתוב כאן את זה. הרמב״ן לא אומר כאן, בואו נוציא משהו, הרמב״ן לא אומר כאן שקדושים תהיו דומה לזה, זה נשמע לי קצת אחרת. זו גזירה שוה, זה נשמע מאוד דומה, אבל זה לא דומה. כי הוא לא אומר שהבעיה היא שהתורה לא יכולה לומר את השיעור של קדושים תהיו. הוא אומר דבר אחר לגמרי, זה נופל הרבה יותר.
כשמישהו אומר, כשהרמב״ן אומר שהתורה לא כותבת, אני יודע איך צריך לשבות בחול המועד, והחכמים פירשו את זה, כי אי אפשר לומר מספיק כללים, זה תלוי בכל מיני מצבים, והתורה לא רוצה להיות ברכה לבטלה קטנה, הלכות שביתה בחול המועד. כך אומר הרמב״ן, כן, הוא מביא את זה על יום טוב, אבל הוא אומר את זה גם על שבת בצורה מסוימת, וכן הלאה, על יום טוב. אז את זה אני מבין, שיש מגבלה, שזה קשור לדבר מאוד בסיסי, שהחוק לא יכול לדבר בכל מקרה, ממילא צריך לתת דברים כלליים.
דרך אגב, נעשית קושיא, למה יש את כל הפרטים? הרמב״ן בכלל לא ענה על אותה קושיא, נכון? יש שיחה שלמה, כי כמו חול המועד, התורה לא כתבה כלום, וצריך להבין בעצמך מאוד טוב מה לעשות ומה לא לעשות. אז דרך אגב, שבת הוא גם אומר שהתורה לא אמרה כלום, אבל בואו נגיד שיש מסורה כזו שאומרת לאו מלאכות, למה זה חסר? אמת, זה נעשה יותר קשה להפך אם חושבים על אותה בעיה. אוקיי.
אבל כאן הוא לא אומר את זה, הוא לא אומר שהתורה לא יכולה לומר בדיוק כמה פרישות כל אדם צריך להיות לו, ממילא הוא השאיר את זה פתוח כללי. כי מה, כי הרמב״ן אומר שחסר כאן קטגוריה שלמה, ודרך אגב, בשבת שבות זה גם אמת מה שהרמב״ן אומר לגבי זה, לפי הרמב״ן אמת שיש דאורייתא מזה, לא כך? זאת אומרת, חוץ מ, בואו נדלג על הנושא של שבת, כי זה רק ייכנס ליותר מדי סיבוכים.
מה שאני מתכוון לומר הוא, הוא לא אומר שזו פשוט בעיה כי אי אפשר לומר שיעור של קדושים תהיו, זה דברים שאין להם שיעור. כמו מה שאמרת דוגמה, אי אפשר לומר כל דבר מסחרי שיהיה פעם, התורה אומרת בכלליות, תהיה אדם. על זה התורה גם יכולה לומר, התורה יכלה לומר בכלליות. לפי הרמב״ן התורה אמרה. מה היה בלי המצווה של קדושים תהיו? נכון? היה חסר משהו מאוד בסיסי.
מה חסר? הגדרת “נבל” של הרמב״ן
מגיד שיעור:
מה חסר? שאפשר להיות נבל, והמשמעות של נבל אצלו זה בעל תאווה. נכון? נבל כאן זה אומר בעל תאווה. אפשר להתווכח על המילה נבל מאיפה זה בא, אבל כשהוא אומר כאן נבל הוא מתכוון כמו נבל פר, נכון? אדם מלוכלך, מה זה אומר בדיוק מישהו שאוכל יותר מדי ועושה יותר מדי ניאוף, לא ניאוף, יותר מדי זיווג. זו המשמעות של נבל. אמת? אז חסר דבר שלם. זה לא שחסר איזה מקרים מעורפלים מסוימים שלא כתובים בתורה. חסר דבר שלם. כל הלכות עריות אפשר לעשות כך. אפשר…
שיטת הרמב״ן בעריות
תלמיד:
מה?
מגיד שיעור:
אומר הרמב״ן, תשמע, אומר הרמב״ן, ולפיכך בא הכתוב בזה, תראה מה הוא עושה, לפיכך בא הכתוב בזה, אחר שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, תראה, אחרי שהוא אסר דברים שאסורים לגמרי. למה הם אסורים לגמרי? אני לא יודע, זה לא קשור לפרישות לפי הרמב״ן. סתם גזירת הכתוב, להרחיק אותך מן העריות. זה מתאים לפירוש הרמב״ן בעריות, שזה לא באמת רע כל העריות האלה, אלא בארץ ישראל זה רע, רק ליהודים זה רע. הרמב״ן לא סובר שעריות הן רעות. נכון? זה קסם. כן? תראה בטעם עריות בפרשת אחרי מות, יש כמה רמב״נים על זה.
ההגדרה המעשית של הרמב״ן: “ימעט במשגל”
מגיד שיעור:
אז, אבל אחרי שאסרו דברים שאסורים, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. מה זה אומר אבל? אומר הוא, ימעט במשגל. יש הגדרה מדויקת. תהיה לו פחות משגל, להמעיט. נכון? זו מצווה כללית להיות לו פחות בכמות. אחרי שיש דברים שמותר כן ודברים שאסור, צריך להיות לו פחות בכמות. והוא מביא ראיה, כענין שאמרו שלא יתענו תלמידי חכמים, בצומות ובתעניות גורמים. זו ראיה להפך, כי כתוב תלמידי חכמים, לא כתוב כל אחד. אלא הראיה של הרמב״ן היא שהראיה היא לא מתלמידי חכמים. אמת?
תלמיד:
אבל מה?
מגיד שיעור:
ימעט זו קטגוריה. כן, פחות. פחות מה? התלמידי חכמים אין גדר, כתוב רק שצריך ללכת למקווה. אין לו גדר, פחות. זה נעשה שיהיה טרחה, ממילא. זה לא אומר שיש גדר, אבל מאי דהו יש בכל זאת כן גדר.
שיטת הרמב״ן ב״קדושים תהיו” – כמות כמדד של קדושה
הראיה מ״תלמידי חכמים מצויים” – קושיא על הרמב״ן
מגיד שיעור:
והוא מביא ראיה: “כענין שאמרו שלא תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים”. זו ראיה להפך, כי כתוב תלמידי חכמים, לא כתוב כל אחד. לפי הרמב״ן זו דאורייתא, אז דאורייתא היא לא רק לתלמידי חכמים, אמת?
אבל מה? שאלה טובה, הוא אומר שיש לזה גדר? כן, פחות. גם לתלמידי חכמים מצויים אין גדר, לא כתוב שהוא צריך ללכת למקווה, לא כתוב שום גדר. פחות. זה נעשה שיהיה דרך ממוצעת. זה לא אומר שיש לזה גדר.
הגדר של כמות
אבל הייתי אומר שיש לזה כן גדר, הגדר הוא כמות. אני אומר לך שזה גדר מאוד חשוב כאן, זו כמות מסוימת, כי אפילו אשתך, אשתך היא מתחילה לכתחילה מצווה, יכול להיות, אני לא יודע אם זו מצווה, אבל רשות לפחות, לפי הרמב״ן זו רק מצווה אם לא מקיים פריה ורביה או מצוות עונה, אז זו לא מצווה. אם זה מותר ולא רעב, זו לא מצווה. זו רק רשות שהוא מדבר עליה שם.
אבל, כן, כי התלמידי חכמים מצויים מדבר אחרי עונה, אמת? כל הדברים שהרמב״ן מביא הוא מתכוון שהוא מדבר כשכבר קיים מצוות עונה, אין שום מצווה, זו רשות, כן? אז הוא ממעט, כמה?
השיעור הברור של הרמב״ן
הרמב״ן אומר, דרך אגב, הוא אומר, אתה רוצה לדעת כמה? “ולא ישתמש בו”, הוא לא צריך להשתמש ב, אני מניח שהוא מתכוון לומר לא להיות משמש, אני לא יודע בדיוק את לשונו, אבל זה מה שכתוב, “לא ישתמש אלא כפי הצורך לקיום המצוה ממנו”. וכך פוסק הרמב״ם בהלכות דעות והשולחן ערוך.
כל דבר שהוא יותר, הוא לא צריך להשתמש במשגל, זה מה שהוא מתכוון, הוא לא צריך לעשות משגל אלא כמה שהוא מחויב. כל דבר, זה גדר מאוד ברור, “כל ביאה שאינה לא לקיום פריה ורביה” – מי שעדיין לא קיים פריה ורביה צריך להיות בועל בכל עונה, כך כתוב ברמב״ם – “או לקיום עונה שחייב בה”, או יותר מהעונה, כל אחד לפי גדולתו וחכמתו, “הרי זו עבירה”. הוא עובר על קדושים תהיו, זו עבירה דאורייתא.
הוא לא אומר “עם קיום המצוה”, הרמב״ן לא אומר “רק אם הוא רוצה יותר”, “רק אם יש לו תאווה חזקה”. כן, כן, אוקיי, אלה הלכות עונה. מה שזה לא יהיה הלכות עונה, דרך אגב, זו בכל זאת מצווה של קדושים תהיו. מה אתה חושב, רק לגברים?
הלכות עונה חלות גם על נשים
אוקיי, כל מה שאמרת עכשיו, שמביאים רק אצל נשים את המצווה, כך אומר הרמב״ן שהמצווה היא שאסור לעשות יותר ממה שחייבים לעשות, כפי הצורך לקיום המצוה. אז השיעור הוא יתר מן הצורך. ואתם צודקים שעונה היא צורך פסיבי. אוקיי, הרבנים שואלים, מה שלא כל כך שונה משלושה דברים, הלכות אחרות שיש בהן הגדרה פסיבית. יהיה, לא רק אני אלא כתובות בדיוק הגדרות ברורות, אני לא יודע, זה לא כל כך קשה להבין. אוקיי.
הקטגוריה השנייה: מיעוט שתיית יין
לא רק אני, במשנה כתוב, אנחנו מדברים על הברייתא, “ויקדש עצמו מן היין במיעוט”, הוא צריך להתקדש מיין, בכך שישתה פחות יין. כמו שהתורה, כמו שקרא הכתוב לנזיר קדוש. כן, כמובן, מחלוקת תנאים, אבל הרמב״ן פסק, פשטות של מקרא כתוב קדוש, הוא צודק. לא כתוב חוטא על מי ששותה יין, כן, חוטא כתוב רק אם הוא נטמא והיה לו טומאת מת.
ראיות מנח ולוט
“ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט”, אומר הרמב״ן, בתורה כתוב בבירור שאסור לשתות יותר מדי יין. אותם מעשים, לא בהלכה, אבל במעשה, כמו נח ולוט, רואים מה קרה. מה קרה? דרך אגב, מה קרה כששותים יותר מדי יין? כמו שקרה לנח ולוט. אמת, זה ענף עצום לסוטה, אמת. “ויזיר עצמו מן היין”. טוב מאוד.
הקטגוריה השלישית: טומאה וטהרה
וכן, אחר כך הוא אומר לא רק האכילה, “יפרוש”, יש עוד דבר שני, לשתות פחות יין, יש לו ראיה מהפסוק. הוא לא אומר כמה פחות, נזיר בכלל לא שותה שום יין דרך אגב, אז זה נראה שזה השיעור. אני לא יודע.
תרגום לעברית
“וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שאינו זרעו של אהרן”, אומר הרמב״ן, לא רק זאת, שיזהר מלהיטמא, אפילו אין איסור בתורה להיטמא. על זה עומד בגמרא, “די גזרו רבנן טומאה על עם הארץ”, פרושים הם אנשים כאלה שהם נוהגים חולין בטהרה, כן, הם אוכלים, הם נוהגים טומאה וטהרה אפילו שלא במקום שנדרש.
ועל זה יש לו גם ראיה מהתורה, שהרי נזיר נקרא קדוש, מדוע? הוא מתרחק מטומאת מת. נו, כפי שהרמב״ן תולה, כשמתרחק מתאוות, נכון? זה דבר חדש לגמרי. אגב, זה הדבר היחידי שנקרא בגמרא במפורש פרושים. נו, זה אומר הרמב״ן, הרמב״ן במשנה בנדרים “סייג לפרישות”, אומר הרמב״ן, הכוונה לומר, מי שנזהר מאוד מטומאה וטהרה.
סטייה: פרישות אצל הרמב״ם מול הרמב״ן
ועל זה אומר לנו ידידנו, הרב יצחק שילת, שהם לא מסכימים עם הרב צבי יוסף קוק, שאמר שצריך לתרגם את המילה “אליבא” פרישות, כי הרמב״ם לא סובר כך. הרמב״ם תרגם “זהירות” למדו, אין להם שום ראיה מהרמב״ם, כי ר׳ שמואל אבן תיבון תרגם “זהירות”. אבל “זהירות” היא תרגום מוזר, הוא רצה לשכתב פרישות. נכון? דווקא כי “זהירות” היא תרגום מיסטי, אבל פרישות אי אפשר, כי הרמב״ם אומר שפרישות פירושה טומאה וטהרה, ולפי הרמב״ם אין לזה שום קשר לתאוות. זה בטוח.
מדוע בכלל יש ענין של פרישות בטהרה? צריך לעיין במורה נבוכים שם הוא מדבר על הטעמים של טומאה וטהרה, ואפשר להבין משהו. בסדר?
ביקורת: טומאה וטהרה לא מתאימים למסגרת של הרמב״ן עצמו
ובכן, אז זו גם קדושה. קדושים תהיו פירושו שצריך לנהוג בטומאה וטהרה. הלא? רבנו רמב״ן, מה אתה אומר לי? קדושים תהיו אומר שצריך להימנע ממעשה ישראל, במצוות עשה? לאן הוא רוצה ללכת כאן? הולכים למעט הלוויות? למעט בתי קברות? הגאון מוילנה אמר כך. הגאון מוילנה אמר… תראה, זה בטוח, ברגע שהוא אומר זאת, אני יודע שהרמב״ן לא מדבר עכשיו על תאוות.
הבעיה שלו הייתה שיש חסרון בתורה שאפשר להיות שטוף וזימה, אפשר להיות טמא. הרמב״ן אומר שיש חסרון בתורה שמותר להיות טמא. מותר להיות טמא, אסור ללכת לבית המקדש, לא לאכול קדשים, לא קורה כלום מלהיות טמא. זה לא רע, זה לא שגוי בכלל. אדם שכזה הוא כל אלה מהסוגים שאנו קוראים היום פרישות. פרישות פירושה לומר, היזהר במה שאתה עושה, אל תיכנס לבית קברות.
“סור מרע ועשה טוב” – ההשוואה של הרמב״ן עצמו
אגב, הרמב״ן עצמו משווה “סור מרע ועשה טוב”. אז מה שאמרתי לך קודם שזה לא אותו דבר הוא שקר. הוא אומר את הפירוש, והוא אומר שהרמב״ן עצמו משווה גם “סור מרע ועשה טוב” וגם “שביתה של שבת”. אף על פי שאנו רואים שהדברים שונים. אז מה אני עושה? בכל מקרה, אתה מבין שכאן יוצאת סייעתא לו. אז מה? רגע, רגע, אני אגיע, אני אחזור למזל. אני אנסה לעשות, אנחנו לומדים עכשיו את הרמב״ן מבפנים, בסדר?
הקטגוריה הרביעית: שמירת הלשון
אחר כך הוא אומר, כלומר, עוד דבר שהוא עסק קדושה, “וישמר פיו ולשונו”, הוא צריך להתגבר על עצמו. שני דברים מונעים את כל זה, “בריבוי אכילה הגסה”, יותר מדי אכילה, שוב, זו כמות כאן, ריבוי, “ומרוב דברי הבלים”, לא אכילה, לא דיבור דברים, כמו שכתוב “כלפי דוב ונבלה”. בסדר?
“ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות”, מה פירוש פרישות? “כמו שאמר רבי חייא”, אני זוכר אם אני זוכר שהוא מביא זאת על רב, “שלא אשיח שיחה בטילה מימי”, לא לדבר אף פעם שיחה בטילה, זו הפרישות של לא רק לא לדבר ניבול פה, אלא בכלל לא לדבר. בסדר?
מסקנה: פרישות היא דבר שבכמות
אז בקיצור, הפרישות של הרמב״ן היא דבר שבכמות, זה ברור מאוד. זה דבר שבכמות, יכולות להיות בזה דרגות, ואולי זה…
אז במילים אחרות, התורה, אני מתכוון התורה, זה שניהם, אבל התורה, ההלכה, שהרמב״ן גם מודה שקשה מאוד לומר את השיעורים, והרבנן נתנו שיעורים על דברים מסוימים, גם על זה הם נתנו שיעורים, למשל מים אחרונים שהוא מביא, ודברים אחרים כאלה. אבל ה… לא, אבל הרמב״ן אומר שזה לא כלל, נאמר שזה עדיף, נכון? ואחר כך זה מתאים יותר, זה ענין, זה טעם טוב יותר אחרי מה שאנו רואים.
תקנות חז״ל כדאורייתא
והרמב״ן מוציא שבזה כל התקנות שהוא אומר, כך אומר הרמב״ן, כתוב “והתקדשתם”, מים ראשונים, מים אחרונים, זה הכל גם בכלל על כל המצוות של דבריהם. לרמב״ן אין בעיה שדבר יהיה מדברי רבנן ומדאורייתא באותו זמן, אל תשאל אותי איך זה אמור לעבוד. הרמב״ם בהחלט לעולם לא יסכים לדבר כזה, כמעט לעולם לא. ו… עיקר הקושיא והקושיא עומדת במקומה. הרמב״ן סובר שסייג דרבנן הוא גזירה דאורייתא אמיתית. אה, מה פירוש דרבנן? אל תשאל אותי. נו, קושיא טובה.
מודל ה״פרט וכלל” של הרמב״ן – וביקורת חריפה עליו
על כל פנים, והוא אומר, הוא מוציא… כן, בקיצור, יש יותר מדי סוגיות שנתקעות באותו מישור. העניין הוא, הרמב״ן מוציא באמת שזו דרך התורה לעשות פרט וכלל, כמו אחרי “לא תגנוב” כתוב “לא תשאו איש בעמיתו”, ואחרי “מלאכה” כתוב “תשבות”, שזה איסור דאורייתא.
ביקורת: ההשוואות לא מתאימות
אבל להיות ברור, ההשוואות של הרמב״ן הקדוש עצמו לא הגיוניות, כמו שאמרתי קודם, כי כשמדברים על “לא תשאו איש בעמיתו” אין שום כלל, נבין, אם נהיה צודקים שהתורה עומדת על איסורים מסוימים והתורה מוסיפה קנס, זה לא פרט וכלל. אין לשני הדברים שום קשר. כי אין שום חיבור.
אני מבין מה אתה אומר, אני מבין מאוד טוב ש״קדושים תהיו” הוא כלל של “לא תגנוב”. כי זה “לא תגנוב”, זה משהו שגוי. “לא תגנוב” אינו טובה כי הוא זה, ויש הרבה על איך עוברים על “לא תגנוב”. “לא תגנוב”, “לא תעשוק”, “לא תונו”, כל מיני דברים. בסדר, אם אתה עובר בדרך אחרת, זה גם טוב בכלל.
הקושיא הספציפית על עריות
אבל באיזו דרך “קדושים תהיו” הוא כלל של אשת… של אשתו, של בתו, ובת בתו, ובת בנו, ואשת אשתו, ומה שלא יהיה, בת אשתו, וכו׳ וכו׳. איך שני הדברים קשורים בכלל? יש כאן הנחה כלשהי, נכון? זה בכלל לא אותו דבר.
כן, אם מסתכלים רק על קנס, אז הוא צודק, נכון?
הקושיא על “תשבות”
ואגב, אם אתה רוצה לומר לגבי מלאכות, זה לגמרי לא הגיוני. כי כשהרמב״ן אומר “תשבות”, הוא מתכוון לעשות טורח, לסחוב, לעשות דברים שהם קשים מאוד. אסור כי זה… כתוב “תשבות”. מה אומר הרמב״ן? זה דאורייתא, לפי הרמב״ן. לא שבותים. שבותים שהגמרא… זה ה״תשבות” שבא דווקא מלשון שבותים. לפי הרמב״ן זה לא זה. ההוא הוא גדרים, הרחקות מהמלאכות. אבל “תשבות” הוא איסור נוסף.
כתוב בגמרא שזה איסור. הגמרא כותבת איסור של לטלטל דברים כבדים מאוד בשבת, להכניס אוצר, אני לא יודע דברים שונים. לרוץ יכול להיות שיש אביזרייהו. יש פסוק, “מצוא חפצך”. מה שלא יהיה. אבל על כל פנים, יש איסור בגמרא, יש איסור של לעשות דברים כבדים. לפי הרמב״ן זה דאורייתא. אה, אף אחד לא ידע לפני הרמב״ן שזה דאורייתא, אבל לפי הרמב״ן זה איסור דאורייתא ממש, כי כתוב “תשבות”.
למלאכות אין שום קשר לכבד
וזה לא פרט של מלאכות, רק כדי להיות ברור. מלאכות אינן קצת כבדות. למלאכות אין שום קשר לכבד. מלאכות זה לעשות מלאכות. הרמב״ן בוודאי לא הבין כך. אבל חזרה ל… אתה עושה כל כך הרבה הנחות כדי להתאים הכל לתמונה הזו, וזו לא תמונה כל כך יפה.
סיכום: כל השיטה של הרמב״ן בנויה על כמות
נחזור לעניינינו, מה שאני מתכוון הוא, בסדר, אפשר ללמוד עוד כמה פעמים את הרמב״ן ולראות. אפשר עדיין כראוי היום. הוא אומר הרבה דברים שלא כולם מסכימים אחד עם השני. מה שנראה הוא, שאם נדבר על הנושא של פרישות מתענוגי הגוף. נראה שהרמב״ן לא יכול היה לדמיין שום דבר שאומר מה טוב ומה רע, חוץ מהכמות.
החידוש של הרמב״ן של “כמות” בעריות ותאוה – ניתוח וביקורת
הנחת היסוד של הרמב״ן: הכל הוא רק שאלה של כמות
מרצה:
אין שום רמז בכל הרמב״ן, חוץ מדבר אחד שנקרא כמות. על זה חושב הרמב״ן, שכאן, נאמר, שיש דרגות. יש אדם שהוא לגמרי פרוש, האידיאל הפרוש שלו הוא מי שלא עושה משגל אלא לשם קיום מצוה, ואפילו אז הוא לא נהנה, כמו רבי אליעזר וכן הלאה. זו שלמות הפרישות. יש מי שנהנה קצת יותר, יש מי שעושה הנאה כזו שהיא לגמרי אסורה, כמו ביאות אסורות.
אבל זה לא באמת שונה מצד הרשעות, מצד הכלל, נכון? מה שהוא קורא כאן הכלל, אמת? זה כלל ופרט, זו הרשעות, הרוע. מה רע בלשכב עם אחותו? רע בכלל לשכב, רע בכלל למשגל.
אני לא הייתי כאן את שלושת הדקות הראשונות, ומתווכחים כל הזמן בין כמות. אולי אחות גם תאמר שזו כמות? זו כמות. זה שני סנטימטרים יותר קרוב אליך. בן דוד…
לא, אצל הרמב״ן, רגע, רגע, זו לא כמות, התורה לא עומדת על כמות.
החידוש של הרמב״ן: פרישות כחיוב דאורייתא
על זה הרמב״ן חזק, הרמב״ן המציא משהו שאף אחד לפניו לא ידע, שיש חיוב שנקרא להיות פרוש. נהיה כנים, נו, אני מתכוון שהרמב״ן אומר משהו מחודש מאוד ומאוד מוזר, נכון?
אנשים היו פרושים, אנשים היו… זו לא כפירה. אנשים היו פרושים, נאמר שהיו פרושים בגמרא. אף אחד מהפרושים לא אמר שזו מצוה דאורייתא להיות פרוש, אמת? ובוודאי לא אמרו, ובוודאי, אתה בטוח לא יכול למצוא שום רמז בגמרא, אפשר, הם בטוח לא אמרו, נניח שהם בטוח לא אמרו, הם בטוח לא אמרו שיש לקונה, יש חור בהלכה, הלכה שכל כך עוסקת באמירה מה מותר ומה אסור, ששכחו את הדבר הבסיסי של פחות.
כמובן, טכנית כל דבר שאסור הוא קצת פחות, אני מסכים. אבל זה כמו אונס, נכון? אין שייכות, זה ממש לא קרוב זה לזה. אלה שני נושאים אחרים, פחות ולא אחותך זה לא אותו דבר.
שיטת הרמב״ם מול הרמב״ן
קצת פחות, אני מסכים. נראה שכך הרמב״ם מדמיין זאת כאן, אם כי יש סיבות אחרות.
תלמיד:
אתה צודק שכאן יש היתר מוחלט, מה שאתה רוצה. זה לא קשה, זה מאוד קל. ריבוי עריות אסור יותר מדי, ואצל אשת איש אסור בכלל. אבל העבד אסור בכלל, אפשר תורנית להביא, זה לא קשה בכלל. הרמב״ם יכול לכתוב, אפשר תורנית לכתוב. מה הבעיה? זה מאוד ברור. יש חיוב איסור, הרמב״ם מאוד ברור.
מרצה:
אני לא מבין מה אתה רוצה, אני לא מבין מה אתה רוצה. אני לא מסכים איתך, ואתה יכול לומר שאתה לא מסכים איתי. אתה לא מתיר לאסור, אתה מתיר להתיר. אין איסור, אין איסור, אין איסור.
בסדר, ברגע שאתה אומר שזה אסור, אז אתה לא אומר שזה לגמרי אסור. אתה אומר כל כך, אתה אומר שיעור. מה הבעיה? שיעורים זה דבר שזר לתורה? אין שיעורים, אין שיעורים. אני לא מבין.
תלמיד:
עונת תלמידי חכמים היא שיעור, משבת לשבת.
מרצה:
כן, אבל זה שיעור שהתורה עשתה. השבועה, קצת תענוג עולם הבא. אמרתי לך לפני השיעור. בדיוק. כאן השולחן ערוך פוסק ממש זאת. והשולחן ערוך פוסק גם כמו הרמב״ם, שיותר מזה הוא איסור של איסור קדושים תהיו, איסור עשה, מה שתרצה לקרוא לזה, מצוות עשה.
אה, ובכן, השולחן ערוך לא מביא זאת, שיותר פירושו יותר מן הראוי. זו המשמעות, יש שיעור, זה לא דבר מסובך. הרמב״ם לא אומר זאת, הוא אומר כן, אבל אתה לא רוצה להסכים.
החילוקים האיכותיים של התורה
הרי כתוב בתורה, קדושים תהיו. נו, אני שואל אותך, למה צריך את כל הדברים האחרים?
שוב, שוב, שוב, נבין, נבין, זה לא באותה קטגוריה. נבין מה הם אומרים, בסדר? מה שאני אומר הוא דבר מאוד ברור. מה שאני אומר הוא, שהרמב״ם לא נראה שהוא מניח שיש בכלל דבר כזה לדבר עליו. אם אתה מדבר על רוב התאוה, אם יש טעמים אחרים לעריות, על פי קבלה, על פי סוד, אנחנו לא מדברים עכשיו.
אם אתה מדבר על הנושא שהוא מעלה, ההפך מזה נקרא נבל לפי הרמב״ן, או בתוספות שבועות נקרא הוא פרוש באמת, אין שום דרך לדבר על זה, אלא יותר ופחות. כך אומר הרמב״ם הקדוש.
אין שיקול, אין שיקול הדעת שאומר שהסוג הזה מותר, הסוג הזה אסור. יש רק יותר ופחות, וכל הסקאלה שיש לו היא בכל הנושאים, בין בדיבור, בין ביין, בין בהכל, סך הכל של שלימות היה לגמרי אפס, אבל נאמר שצריך לחנך את עצמו לזה, הוא לא אומר בדיוק את כל הדבר שאתה מכניס, צריך ללכת…
תאוות: האם כולן אותו דבר? – חקירה פילוסופית
יש לי דקה, שהתורה אומרת, עם האחות זה זימה [sexual immorality] ועם האישה זה טוב. זה כתוב בחומש [חמשת חומשי תורה]. למה? אני לא יודע, נדבר על זה. אבל זה מה שהתורה אומרת בפועל. זה לא יותר ופחות, זה אחרת. זה אחרת.
המשל של צ׳יפס כשרים וחזיר
כמו שהמכולת מחזיקה. המכולת גם מחזיקה, חוזרים לדוגמה שלי, המכולת גם מחזיקה שחמוצים עם בשר זה לא אותה תאווה.
הרמב״ן בא עם חידוש, שני הדברים הללו הם כולם תאווה, ולכן צריך לאכול פחות. יש מי שאוהב יותר חמוצים, יש מי שאוהב יותר בשר, זה כבר הכל פרטים [details] בכמות, איזה דבר חל [applies to] על הכמות. אבל בעיקרון יש רק כמות.
ולכן, הוא חושב שיש חור גדול [hole] בתורה בלי מצוות “לא תתורו” [without the commandment “You shall not stray”], ולא רק בזה, כי לפי הרמב״ן יש מצווה של “לא תתורו”, לפי רש״י [Rashi], נכון? לפי רש״י אין מצווה של “לא תתורו”, הרמב״ן אומר גם שרש״י לא צודק בזה. יש חור גדול בחומש, כי החומש מניח לך להיות נבל. נכון?
אם היית מדמיין אפילו את המושג של איכות [quality], הטיעון הזה לא היה הגיוני. התורה לא מניחה להיות נבל. אתה רוצה לומר שצריך עוד לקחת שמירת הדין [guarding the law], יש עוד דברים שאפשר, זו בעיה אחרת. כי הרמב״ן מניח בבירור שיש בעיה.
הטענה הביולוגית של הרמב״ן לגבי תאווה
אתה יכול לעשות באשתך [with your wife] את אותו הדבר, במילים אחרות, הרמב״ן אומר טענה כזו, בסדר? יש כאילו, יש טענה פילוסופית או פסיכולוגית, אני לא יודע מה לומר, ביולוגית. הטענה הביולוגית היא שההנאה [pleasure] שיש לאדם משכיבה עם אשתו היא בדיוק אותה הנאה שיש לו משכיבה עם אחותו, או עם אשת איש אחרת [married woman]. כך אומר הרמב״ן.
ואדם צריך להיות בעל מידה [character trait] מסוימת שנקראת פרישות, אותה מידה. עכשיו, תאמר, בוא לא נדבר על מידות [character traits], הרמב״ן אף פעם לא מדבר על מידות, הוא לא מדבר על זה, אין לי ראיה [proof]. למדתי פעם שהרמב״ן, לקח לו כמה חודשים לתפוס מה זה אומר מידה. אולי הרמב״ן לא ידע מה זה אומר. בסדר? הוא לא אומר לנו את זה, הוא אומר את זה איפשהו? הוא לא אומר את זה בהקדמה לשמונה פרקים [Introduction to Eight Chapters], בטח שלא. הוא נולד כדי לפרש אותו.
אבל בוא נגיד שזה אמת, בסדר, בוא נגיד שאנחנו מבינים שזה דבר כמו מידה, זו אותה מידה שגורמת לאדם, בדיוק אותה מידה שגורמת לאדם לא לשכב עם אשת השני, גורמת לו לשכב פחות עם אשתו. בדיוק אותה מידה. ובהלכה יש חילוק [distinction], זה כלל [general principle], זה פרט [specific detail], זה איסור בפירוש [explicit prohibition], זה איסור רק כך, הוא יהיה מדויק [be precise] בזה. אבל זו בדיוק אותה מידה. במילים אחרות, בדיוק אותו דבר.
חובת הלבבות ו״מנהג ההיתר”
ולא, על זה אומר חובת הלבבות [Duties of the Heart], כן, “מנהג ההיתר” [the practice of permissibility] הוא עבירה [sin]. שמעת פעם? אתה יכול להבין את זה? אני לא אומר שאתה לא יכול להבין. חובת הלבבות חושב כמו הרמב״ם.
אם אדם אוכל הרבה מדי, ראית פעם אדם, שמת לב שאנשים שאוכלים הרבה צ׳יפס, צ׳יפס כשרים, בסוף אוכלים חזיר [pork]? אמת? זו אותה תאווה, אמת? למה צריך להתגבר [overcome oneself] כדי לאכול טרפות [non-kosher food]? איזושהי מידה שנקראת כובש את יצרו [subduing one’s inclination]. אני לא יודע איזו מידה צריך להתגבר כדי להיות פרוש. אמת?
מי שרק לא אוכל טרפות הוא פרוש קטן מאוד. מי שהוא להיפך, זה בדיוק אותו דבר, אין שום חילוק.
תלמיד:
לא אמרתי, אמרתי שמי שרוצה לומר שפרישות היא גדר [fence] לעריות, כמו שאתה אומר, שמי שאוכל הרבה, הוא בסוף יאכל חזיר. זה לא נכון, זה לא מאה אחוז נכון.
מגיד שיעור:
עדיין לא אמרתי מה נכון, רק אמרתי שזו הנחה [assumption] מסוימת לגבי השוויון [equality] של שתי ההנאות, ההנאה של מסעדה וההנאה של התורה הקדושה [the holy Torah]. אני רק רוצה להבהיר, זו ההנאה של שני הדברים. בסדר? בתורה רואים שיש חילוק עצום.
התורה אמרה לנו לאכול פחות כשר [kosher food]? אף פעם לא. למה? כי אחרי זה הולכים לאכול טרפה? אבל אני חושש שאתה חושב שזה לא הגיוני.
השאלה של יראת שמים ומידות
תלמיד:
מה זאת אומרת? אני יכול להיות זלילן [glutton], ואני יכול לעצור בדיוק בגבול. מה יעצור אותי בגבול?
מגיד שיעור:
בסדר, יראת שמים [fear of Heaven].
תלמיד:
יראת שמים, זו עבודה על מידות טובות [good character traits], צריך להיות בעל המידה הנכונה. אבל כשהמידה חייבת להיות המידה של לא לאכול, לכן צריך להיות פרוש עם תשעה שערי היתר [righteous with nine gates of permissibility], כדי לא להגיע לשער איסור אחד [one gate of prohibition], כי אחרת אין משהו אחר שיעצור אותי.
מגיד שיעור:
זה אומר הרמב״ן, זה אומר הרמב״ן בעצם, נכון? נכון? עד כאן דברי מקדשי, ואני אומר [thus far the words of the holy one, and I say], אני לא יודע. הרמב״ן אומר, וזה לא הגיוני בכלל, בסדר? אז למה זה לא הגיוני? כי אני מכיר אנשים, ואתה צודק שיש פשט [simple explanation], אני לא אומר שזה אף פעם לא הגיוני. אני אגיד לך עוד בלימוד [in learning].
ביקורת על ההנחה של הרמב״ן לגבי השוויון של התאוות
מה שאנחנו אומרים בלימוד הוא, שזה לא נכון, אין שום סיבה [reason] לחשוב, אתה יודע מה? בוא נגיד ככה, אתם החלטתם [you have decided] שיש קטגוריה של תאווה. אני מכחיש [denier], אצלי אין דבר כזה. אמרת לי שיש קטגוריה כזו. אתם החלטתם שיש דבר כזה שנקרא, יש לכם ראיה. מה הראיה שלכם? מה הראיה שלכל דבר יש באמת רק אותה תאווה, ולכל דבר יש לנשים [women] אותה תאווה? מה הראיה? ראיה לדבר [proof for the matter]… כן?
תלמיד:
כך אתם סוברים? יש לכם ראיה לכך?
מגיד שיעור:
הרמב״ן אומר, אגב, הרמב״ן אומר זאת בפירוש [explicitly], בסדר? למען צפותו הרבה את התאוה [in order to greatly increase the desire], אומר הרמב״ן, בסדר, אני חולק [I disagree] על זה. אני לא פשוט חולק, שוב, יש מקרים שבהם זה נכון, אבל זה יותר לא נכון מאשר נכון, בסדר?
יש אנשים שאוהבים כל כך נשים, ויש אנשים שאוהבים כל כך גברים גם, ידעת מציאות כזו? כך אומר הרמב״ן. זה אותו דבר, יש הבדל עם מי עושים את זה. יש אנשים שיש להם בטבע [by nature] יותר כך, בטבע יותר כך, אבל למעשה [in practice] הכל שם תאוה אחת היא [one name, it is one desire].
תלמיד:
הם לא אומרים, הם לא מסכימים? הם לא מסכימים? הם לא מסכימים? הם אומרים שזה מאוד שונה?
מגיד שיעור:
תבדוק, יכול להיות שזה מאוד שונה, אבל יש דבר כזה שנקרא, יש אנשים שאוהבים אנשים. אין לי חשק לדבר דברי תורה [words of Torah], חס ושלום [God forbid]. אני שואל אותך שאלה, הרמב״ן ממש אומר את הטיעון, שאם אדם יהיה מתמיד [diligent student] גדול, איפשהו יש סובלימציה [sublimation], הוא אדם מודרני.
תלמיד:
לא, לא רואים את זה אחר כך.
מגיד שיעור:
לא, לא. זו דרך מאוד מצחיקה להסתכל על זה, נכון? ואתה אומר, כמובן, אם מישהו סובר שכל דבר שאדם אוהב יעשה, אין שום דבר של טוב ורע [good and evil] בכלל, אז גם זה מותר. אבל זו פילוסופיה שאתה אומר. אני… הרמב״ן… זו פילוסופיה. אנחנו לא מדברים על פילוסופיה. אנחנו מדברים עכשיו על הנאה.
תאוות: האם כולן אותו דבר? – חקירה פילוסופית
הטיעון של הרמב״ן והמציאות
מגיד שיעור:
אני שואל אותך שאלה. הרמב״ן ממש אומר את הטיעון, שאם אדם יהיה בעל תאווה [master of desire/lustful person] גדול, אני – שוב, איפשהו יש מציאות [reality] כזו – אדם מודרני, במסוים… לא, לא רואים את זה. לא, לא. זו דרך מאוד מצחיקה להסתכל על זה, נכון?
ואני מדבר, בוודאי, אם מישהו סובר שכל דבר שאדם אוהב, שיעשה, אין שום דבר כמו טוב ורע [good and evil] בכלל, אז גם זה מותר [permitted]. אבל זו פילוסופיה שאתה אומר. הרמב״ן, זו פילוסופיה. אנחנו לא מדברים על פילוסופיה, אנחנו מדברים עכשיו על הנאה.
אני מכיר אנשים, ברוך השם, הם בעלי תאווה, לא יודע, בוא נגיד, אני לא מכיר אותם, חס ושלום [God forbid], כל היהודים קדושים וטהורים [holy and pure]. אבל אני מכיר היטב אנשים שהם פחות פרושים [abstemious/restrained] ויותר פרושים. לא, לא ראיתי עדיין אף פעם, שמי שהוא פחות פרוש יאכל בטעות [by mistake] או במזיד [deliberately], בטח שלא, חזיר [pork]. רק ראיתי, אני יכול לומר, שמי שמסתובב בהרבה מאוד מסעדות ולא מקפיד [careful] על הכשר [kosher certification], תעשה לי טובה, אבל לא על זה מדברים, אמת? זה קודם כל [first of all].
אבל זה עדיין כשזה כן אותו דבר, כי הבשר הטרף [non-kosher] לא טועם כל כך שונה מהבשר הכשר. כמה שונה יכול להיות חזיר מפרה [cow]? אני מתכוון לבהמות [animals], אני מתכוון, זה לא כל כך שונה, בוא נגיד, זה לא נבדל אחרת. ואפשר לטעום הכל היום כשר, אפשר לקנות תחליפים מזויפים.
הראיה מעריות [sexual prohibitions]: תאווה לזכרים [males] מול נקבות [females]
מגיד שיעור:
אבל אם תפגוש, אם יקרה בתאווה [desire] אחרת, שרוב האנשים חושבים אפילו יותר בתאוות שהכל אותו דבר, נכון? אין שום חילוק [difference] עם מי עושים את זה, איך עושים את זה, הכל אותו דבר. כמו שהגמרא [Talmud] אומרת, “כל הנשנוף ביאה” [any breathing/panting is intercourse], נכון? זו אותה תאווה, בדיוק, נכון?
למה לא רואים בפועל שהאנשים שעושים יותר תאוות עם נשים, עושים את זה גם עם גברים יותר? לא רואים את זה, אני מוכן לומר. זה לא מסתדר עם ההיגיון [logic], לא רואים את זה. עם קרובים [relatives]? גם לא. הגמרא אומרת שאין תאווה. זה כבר כתוב בגמרא כמו אצלנו. כמעט לא. כן, אין תאווה.
שוב, תמיד אפשר למצוא מקרה קיצוני – שוב, החולה [sick person] שאנחנו לא מדברים עליו, אנחנו לא מדברים על שולחן של חולים [sick people]. מי שהוא חולה, יש לו תאווה כל כך חזקה, הוא עושה את זה עם כולם, עם שולחן, עם ספסל, עם אשתו, עם אחותו, עם אמו, עם עץ, עם אדם – אנחנו לא מדברים על אותו אדם. כן?
תלמיד:
מה? בגמרא כתוב שגוי [non-Jew] נוהג כך.
מגיד שיעור:
כן, טוב מאוד. גוי מהתקופות של הגמרא. לא מדברים על אותו מעוות [twisted person]? לגבינו הוא מעוות. אולי אצלו בתקופות [time periods] מסוימות זה היה נורמלי. אני לא יודע.
אדם נורמלי אין שום דרך איך מגיעים מאחד לשני. ולא שאין דרך כי הוא מאוד מפחד [fear] כי זה מאוד רע. כי כל אחד מאיתנו מבין שזו… לא, לא אתית, לא כי הוא פילוסוף אתי. כי זו תאווה אחרת.
העיקרון המרכזי: כל תאווה היא ייחודית
מגיד שיעור:
אני מכחיש [deny] בכלל את הדבר. אמת שמצאתי באותו איבר [limb/organ], אני לא יודע. אני לא מאמין בגוף, אני לא יודע כבר. אני סובר שהגוף צריך עיון [requires investigation] אם הוא קיים [exists]. הנשמה [soul] בטח קיימת, כי מדברים עליה כל הזמן.
אז, צריך ראיה [proof]. אני סובר שצריך ראיה לומר שכל התאוות הן אותו דבר. אין לי שום ראיה על זה. לא ראיה מההרגשה שלי.
משל מאכילה: צ׳יפס מול קוגל תפוחי אדמה
מגיד שיעור:
אני מרגיש צ׳יפס מאוד שונה מקוגל תפוחי אדמה. למרות ששניהם עשויים מתפוחי אדמה, זה פלא [wonder]. אבל זו בכלל תאווה אחרת. רוב הימים אין לי תאווה לצ׳יפס. או להיפך, אני לא יודע כבר, מה שלא יהיה. אפילו יש לי תאווה רק לאחד מהם, לא לשניהם.
זה קורה לעיתים רחוקות מאוד שאוכלים הרבה קוגל תפוחי אדמה והרבה צ׳יפס עם אותה תאווה. זה בכלל דבר אחר. כאן אני מסתובב, אני סובר שיש שונים, בנפש [soul] של האדם יש הרבה מאוד מהם.
אמרו לי נפש התאווה [the soul of desire], בנפש התאווה יש 25,000. מי שאוהב צ׳יפס זה לא אותו מי שאוהב קוגל תפוחי אדמה. תביא לי ראיה שזה אותו דבר. יש לך ראיה? ומי שאוהב זכרים זה לא אותו מי שאוהב נקבות. בכלל לא אותו דבר.
דיון: תיאוריית “כוח הנפש” [power of the soul]
תלמיד:
אמרתי. אתה שואל אותי מה אמרתי. תביא לי ראיה.
מגיד שיעור:
אמרתי שאין ראיה. אמרתי שאין לי ראיה. תביא לי ראיה מהמציאות. תביא לי ראיה שיש כלל תאווה, שזו קטגוריה. איך זה נכנס לקטגוריה? ראית את זה? אני לא יודע. אני מתכוון ברצינות.
והם כולם מאוד בטוחים שהם הרגישו את זה, הם לא הרגישו את זה. אנחנו מרגישים בדיוק את ההיפך. זה מרגיש מאוד שונה תאווה אחת מהתאווה השנייה. אפילו באותו נושא [subject]. אפילו כששניהם נכנסים לאותו פה.
משל משתייה: ברנדי מול ליקר
מגיד שיעור:
זה מרגיש לגמרי שונה. ברנדי זו לא אותה תאווה של ליקר. אני לא מבין. למרות ששניהם אלכוהול. יש לי תאווה אחרת. אני מדבר על המציאות. אני לא יודע שום רמה. תאווה, רמת התאווה, רמת החשק [desire]. למה? מאיפה לקחת את הכלל? יש הדוניזם [hedonism], אני יושב ואני אוכל, אני זולל, אני רוקד, אני שוכב עם אנשים.
אבל אז זכור, זכור שגם מי שאוהב מאוד להתפלל [pray] הוא הדוניסט באותו מובן. יכול להיות. כבר החלטנו [decided] בשיעור קודם, אין סיבה לחשוב כך. אתה שוב עושה כלל שמעולם לא ראית.
יש שיעור כמה כללים אפשר לעשות עם חמשת החושים [the five senses] ועוד לומר שזה הפירוש [explanation] במקרא [Biblical verse], ומי שאומר אחרת אומר חידוש [novel interpretation]. זה הפוך, אתה עושה כלל.
ההשוואה “משיכה = כבידה”
מגיד שיעור:
אני גם סובר, אתה יודע מה? אתה יודע מה עוד? אתה יודע שהמשיכה של אנשים בין זכרים ונקבות היא אותו דבר כמו כבידה. זה אותו דבר, דברים שנמשכים אחד לשני. אמת? נראה שזה אותו דבר. אתה מבין ש… כן, זה שירה טובה, אבל אין לזה שום שייכות [connection].
תלמיד:
למה לא? זה הגיוני.
מגיד שיעור:
למה אני חושב שזה אמת? אין ל… אין ל… יש פחות דברים משותפים. אין ל… יש פחות דברים משותפים.
תלמיד:
באופן פרטי [in a particular way], אני אחזור אליך לגבי זה. באופן פרטי זה שונה, כי זה מדבר על אנשים וזה מדבר על הכל. אבל באופן כללי [in a general way] זה אותו דבר. יש כוח של משיכה בעולם, וכבידה עם משיכה מינית זה אותו דבר.
מגיד שיעור:
הדבר הראשון, למנות שני דברים… בסדר, ולאכול קוגל ולאכול צ׳יפס זה על שני מישורים שונים. מה הקשר בין שני הדברים? מאיפה מצאת את הקשר ביניהם? הם נכנסים לאותו פה? כי הם שני דברים שמדברים עליהם, אז לדבר זה אותו דבר? זה לא הגיוני.
תלמיד:
שניהם באים מאותו כוח הנפש [power of the soul].
מגיד שיעור:
מי המציא את כוח הנפש? אין שום כוח נפש. כוח הנפש היא תיאוריה שאנחנו אומרים מבוססת על מה שאנחנו רואים. אמת? מה העדות [testimony/evidence] על כוח הנפש? איך ראית את זה?
תלמיד:
דיון: הרמב״ם ויחס התאוות
תלמיד:
זה מה? מה הרמב״ם השווה?
מגיד שיעור:
בואו… לא בדיוק, אני לא רוצה להיכנס לחילוק עכשיו. טוב מאוד. אני לא מסכים איתך בזה. אני רק אומר שאתה מבין שאפילו לפי הרמב״ם זה לא כפשוטו ולא באותה הדרך. נכון?
תלמיד:
לא, לא. לא כפשוטו לא אומר ש…
מגיד שיעור:
בקיצור, אתה צריך ראיה, בסדר? אני גם צריך ראיה שלאהוב צרפתית זה אותו דבר כמו לאהוב קוגל. אני צריך ראיה, עדיין לא מצאתי שום ראיה. רשימה, אני לא מוכן לחשוב שזה הפשט. אתה אומר שזה הכלל. אני לא רואה מה הכלל שדומה לשניהם.
הרמה הגשמית: חומרי הזנה ותפקוד
מגיד שיעור:
אם תאמר בגשמיות, במובן ששניהם נותנים חומרי הזנה לגוף, אסכים. אבל אני לא מדבר על זה, נכון? שניהם יכולים להביא ילדים, או שאי אפשר להביא ילדים, אבל בכל מקרה אפשר להביא ילדים. מסכים, על זה אני מסכים, אבל זה לא נוגע.
כי מדברים קודם שכמו שמדברים על הנפש הזן, מה שצריך את זה, זה עובד עם הזרקה גם. אין לזה שום קשר לתאוות, נכון? אפשר לעשות הזרעה מלאכותית, איך קוראים לזה, וזה עובד בדיוק אותו דבר. אז סביב לעשות עובד בדיוק אותו דבר. אז ההגדרה של להביא ילדים, או של שאכילה תעשה חיות לאדם, זו לא התאווה. התאווה היא משהו אחר, נכון? אז אין בעיה, זה אותו דבר באותו מובן.
אבל אנחנו לא מדברים על התאווה, אנחנו מדברים על חלק התאווה שבו. אתה יכול לקרוא לזה נפש, אין לי מילה אחרת לזה. חלק הנפש שבו. מי הכניס לך לראש שאותו חלק הנפש אוהב קוגל ואוהב רבי עקיבא איגר? על סמך מה? לא רבי עקיבא איגר, קוגל עם חמוצים.
תאווה ומחסור
תלמיד:
אם יש סיבה למה לאדם יש תאווה…
מגיד שיעור:
אלו תיאוריות, ולמעשה זה לא אמת, נכון? לאנשים יש תאוות אפילו כשהם לא צריכים לאכול. ואנחנו מדברים על זה.
אני רוצה קודם באמת להוציא מה הרמב״ם אומר. וראיות אחרות. אבל אני לא חולק שזו הנקודה מנקודת המבט של הטבע, מנקודת המבט של הקב״ה שעשה את זה. מדובר אבל מה זה, נכון? מה זה? אני לא רואה למה אתה צריך לחשוב שזה אותו דבר כמו שהתאווה היא אותה תאווה כמו אותה תאווה. מה הראיה? מה המקור לחשוב שזה אותו דבר?
תלמיד:
אבל זה מוכיח עוד ש…
מגיד שיעור:
שוב, פרימה פאציה, על הפנים, על פני הדברים, אתה צריך קודם להראות שזה מרגיש אותו דבר לפחות. אני לא יודע, זה לא נכון.
ויכוח המילים: שפה וקטגוריות
תלמיד:
כן, כן, וזה… לא, אותן מילים זה כמעט אף פעם לא הוכחה, לא ברמה הזו.
מגיד שיעור:
למה היו לנו מעט מדי מילים? בכלל, המילון לא מספיק גדול. אני חושב שצריך פשוט לעשות מילים חדשות כל הזמן. כל יום שאתה אומר שיעור אתה אומר שני דינים ואתה אומר שזו אותה מילה. כן, כי היינו צריכים… השפה עניה.
רעב, צמא ותאוות אחרות
תלמיד:
דרך אגב, יש לנו שמות אחרים לחלקים אחרים, דרך אגב. זה בכלל לא נכון מה שאתה אומר שאין לנו שמות אחרים. פה אתה אומר שאתה צמא, פה אתה אומר שאתה רעב. חילוק עצום.
מגיד שיעור:
זה לא התאווה שבו. זה המחסור! זה המחסור! זה המחסור! זה לא התאווה. רעב מתכוון… דרך אגב, אתה צודק, בואו לא נדבר על הרמה הגשמית של רעב, אלא מתחשק לי חתיכת קוגל, מתחשק לי רעב, מתחשק לי צמא, ואדם שלישי מתחשק אלכוהול, ואדם רביעי מתחשק סיגריה, וצריך להיות מדויק שזו באמת התאווה לפי הכללים שלומדים.
על כל פנים, אלו תאוות אחרות, וזה נקרא… זה לא אותו דבר. אין שום סיבה לנחש שזה אותו דבר.
האם סיגריה היא תאווה?
תלמיד:
סיגריה היא תאווה?
מגיד שיעור:
לא, הם למדו שזה לא ברור, צריך להיות מדויק. אבל, אל תסיח אותי מזה. לא, לא, יש לי שיעור אחר לדבר על זה לגמרי. ואני אתן לך שיעור אחר. לא, גם טלפון הוא תאווה. לא עכשיו, נו.
מסקנה: ההנחות שאנחנו מדברים לעצמנו
מגיד שיעור:
ומה שאני תופס שאני מנסה לבלבל. מה שאני מנסה לבלבל זה שאנחנו מאוד בטוחים בהנחות מסוימות, ואנחנו מדברים לעצמנו שההנחות הן עדיין בגשמיות, והן בהחלט לא בגשמיות, במובן שאפשר לתת לאדם גלולה והוא יתעורר, או במובן שאפשר להכניס לו מעט זרע והוא יביא תינוק, או מעט תוספת.
תאוות, כללים והתועלת של הנחות בעבודת המידות
הנחות אינן גשמיות – והן לא כולן אותו דבר
מגיד שיעור: הוא כבר מסכים לשיטה אחרת. לא, גם לקנות טלפונים זו תאווה. לא כל רעש.
מה שאני תופס שאני מנסה לבלבל, מה שאני מנסה לבלבל זה, שאנחנו מאוד בטוחים לגבי הנחות מסוימות, ואנחנו מדברים לעצמנו שההנחות הן עדיין בגשמיות. והן בהחלט לא בגשמיות, אלא אם אתה מדבר על הרמה הנמוכה מאוד, במובן שאפשר לתת לאדם גלולה והוא יתעבר, או, כן, או במובן שאפשר להכניס לו מעט זרע והוא יביא תינוק, או מעט אוכל והוא יתחזק. אני לא מדבר על זה. אם אתה מדבר על התאווה שהיא רוח, מתכוון רוחניות, זה משהו שאני יכול לדבר עליו, אני יכול להרגיש אותו או לדבר עליו, זה לא מרגיש אותו דבר.
אפילו התאווה, בואו נאמר את זה עמוק יותר, בסדר? בואו נאמר שתאווה, תאוות זיווג, אפשר ממש לפי המשמעות המילולית להרגיש אותה בדם, זה מעורר איבר בגוף, זה מתעורר. אבל זה מרגיש אחרת תלוי על מי זה מתעורר. בודקי מנסי, זה לא מרגיש אותו דבר. אני לא יודע, מאיפה קיבלת את הרעיון שהכל אותו דבר? אנשים מדברים כל הזמן על החילוקים. אתה יכול ללכת לכל ספר בחנות שמדבר על זה, הוא יגיד לך שיש כל מיני סוגים וכל מיני, זה תלוי במי מדובר, זה תלוי בכל כך הרבה דברים.
אפשר לומר, זו הפשטה כמו כל הפשטה שיש, וזה שקר. שקר. זה לא שונה מכל הפשטה שיש. הקוגל של יום ראשון והקוגל של יום ראשון והקוגל של יום ראשון שאחרי, ההבדל הוא רק הזמן. הקוגל של יום ראשון הוא שוב אותו דבר. אם זה אותו דבר, קודם כל, לא. זה בטוח ששבת ויום ראשון זה לא אותו דבר. זה בטוח ששבת ויום ראשון זה לא אותו דבר. מיום ראשון ליום שני יש גם הבדל של יום ראשון ויום שני.
לא, זה שניהם אותו קוגל. האנשים שונים. אם האנשים שונים, זה באמת שונה. הקוגל שאוכלים, הגלידה שאוכלים לפני האוכל והגלידה שאוכלים אחרי האוכל הן שתי תאוות אחרות, למרות ששתיהן גלידה. לא סמנטיקה, במציאות. מה אתה מרגיש? אתה מרגיש אותו דבר? לא דיברתי על הרגשות, אבל צריך להתחיל איפשהו. חלק שהוא הרגשה, אין לי הרגשות, אין לי עוררות, אין לי משיכה. זה שונה. אנחנו דיברנו לעצמנו, מכניסים לנו לראש ממקום כלשהו, אני לא יודע מאיפה, איזו הנחה מצחיקה יש, שזה אותו דבר, ואחר כך מתחילים לשאול קשיות. זה לא אותו דבר, זה שונה.
קושיית הרמב״ן וההנחה השגויה של “אין לשון מקור”
מגיד שיעור: אני לא יודע מאיפה זה בא. אמרתם לי שהרמב״ן שואל קושיה טובה. איזו קושיה? אמרתם לי שהרמב״ן האמיתי שואל מה הקושיה. טוב מאוד. קושיית הרמב״ן מבוססת על ההנחה השגויה שאין לשון מקור, בסדר? והתורה לא אומרת את זה.
משל: הבדיחה של “משפחה, אהבה ופילוסופיה”
מגיד שיעור: אני יכול לשאול משהו שאני רוצה לומר לכם. אבא שלי היה אומר את הבדיחה, הוא היה מספר בדיחה ישנה. כל פעם שאחד מהילדים שלי הלך לבשורות, הוא תמיד היה שואל אותנו, הבחור, על מה הוא צריך לדבר עם הבחורה? הוא אמר, מדברים על שלושה דברים: מדברים על משפחה, אהבה ופילוסופיה. אהבה, מדברים על משפחה, אהבה ופילוסופיה.
והבחור הולך למשפחה… לא, מדברים על משפחה. הבחור לא ידע על מה לדבר. הוא אומר, מדברים על שלושת הדברים: משפחה, אהבה – מדברים על רומנטיקה, יודע הרב – ופילוסופיה. יודע, משהו שיש לו השקפה. והבחור נכנס לבשורות, הוא יוצא דקה אחר כך. מה היה? מה שאלת? על מה דיברת? הוא אמר, דיברתי על כל השלושה. שאלתי, “יש לך אח?” היא אמרה, “לא.” אז עברתי לאהבה. “את אוהבת לוקשן?” היא אמרה, “לא.” אז שאלתי, “אם היה לך אח, הוא היה אוהב לוקשן?” זו פילוסופיה.
לא, אני שואל, מה לומדים מהמשל הזה? מה? כן, מה לומדים מהבדיחה? אני רוצה לדעת אם המשל… אני מבין ש… לא, אני רוצה לדעת… אני רוצה לומר לכם משהו. בסדר, כי בדבר הזה אומרים שהאהבה של לוקשן והאהבה של אהבה היא בעצם… כולנו אומרים, אנחנו אומרים שבעצם עשו משהו כך שכל פעם שמשתמשים באהבה על דבר שהוא לא אנחנו, זה דבר אחד. אני מבין שזה מטופש, כן? שזו חשיבה מטופשת מסוימת של… זה, יש לך אח, ומדברים על משפחה, מתכוונים שאין משפחה, ורוצים לדבר כמו האח שלי מבוגר יותר, עובד צעיר יותר ממי שיש לו יותר חכמה, ואפשר לומר, זו פילוסופיה טובה, אבל לא מה שהתכוונו.
נו, אני רק רוצה לומר, שאתה אומר את הכללים של הדברים…
כללים אינם מטאפיזיקה – אלא אתיקה (תועלת)
מגיד שיעור: כמובן, בכל פעם שאני שולל כללים, רק כדי להיות ברור מאוד, כשאני שולל כללים, אני לא מדבר על מטאפיזיקה, לא בשיעור הזה, לא על מטאפיזיקה.
תלמיד: שניהם.
מגיד שיעור: זה רק לאתיקה. מה שאני מתכוון לומר הוא, שאני חושב שזה פחות שימושי. אתיקה מתכוונת, רק כדי להיות ברור, ולפי רוב המדענים המודרניים, לפחות פרגמטיזם וכן הלאה, המושגים, או שאפשר אפילו לומר רמות הקטגוריות, רמות הכללים שאנחנו בוחרים לדבר עליהם, שאנחנו בוחרים למדל, זה מה שימושי לנו כדי להשיג מטרות מסוימות. נכון? כל דבר בעולם אפשר למדל ברמות רבות מאוד. בואו נאמר…
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: לא, לא בדיוק. אני אומר שמודל, כל המודלים שגויים, חלק מהמודלים שימושיים, נכון? זוכרים את הסיסמה הזו? מודל, ואני אומר כלל, כשאנחנו מדברים על כוחות הנפש, כמו שלמדנו את ההקדמה של אריסטו, למדנו הקדמה לזה, שכשאנחנו מדברים כוחות הנפש לגבי אתיקה, לא מדברים הלכות קבלה. האם יש את הכוחות, האם אין, זו שאלה אחרת בשיעור אחר. בוודאי אני חושב שיש לזה קשר כלשהו, אבל מה שאנחנו רוצים לדעת הוא, האם זה שימושי לדבר, האם זה כדאי כדי להיות אדם טוב יותר, נכון, לדבר על זה, נכון?
משל: המכונאי והמכונית
מגיד שיעור: למשל, כמו כל המשלים שלי, זה דבר מאוד בסיסי, אם אני רוצה לתקן את המכונית שלי, אני צריך לדעת השגות מסוימות על המכונית. אני חייב לפחות לדעת שלמכונית יש מנוע עם תיבת הילוכים עם, אני לא יודע מה, מערכת חשמלית. והכלל חשוב, כי אני צריך לבדוק אם זו בעיה של תיבת ההילוכים או של המערכת החשמלית או של צינור הדלק, אני לא יודע אילו שלוש מערכות יש. יכול להיות שההשגות הן ההשגות הלא נכונות להבין איך מכונית עובדת או משהו כזה, אני לא יודע. לאבחון זו השגה טובה, בסדר?
אותו דבר, כשאנחנו מדברים שיש כללים לעניני מוסר, לעניני הנפש, בהקשר הזה, העיקר אנחנו מתכוונים שזה שימושי לדבר על זה, וזה שימושי כדי שאדם יהיה אדם טוב יותר מלחשוב על הכלל הזה. שאם חושבים על הכלל הזה בדרך משל, זה כן מעניין.
טענות נגד המסגור של הרמב״ן
מגיד שיעור: כשהרמב״ן דיבר, אני חושב שהמסגור של הרמב״ן מבולבל ביותר, ומבלבל אנשים, ובוכים על זה ימים כאלה. זה לא עוזר לי כלום, בואו נאמר שאתה רוצה לדעת שזה אמת, שזה כוח משיכה… אני גם חושב שזה אמת שזה כוח משיכה שהוא אותו דבר כשהלבנה מסתובבת סביב העולם וכשאנשים אוהבים אנשים אחרים. אני גם חושב שזה אמת. אבל אם מדברים על זה מנסים להסביר על חתונה, או על למצוא שידוך, או על לאהוב כמו שהוא אומר, אתה משחק ברמה הלא נכונה כדי לתעל את זה, זה לא עונה על העניין, מלחמה שהזמל והלבנה זה אותו דבר מאוד טוב.
למשל כשהרבי אומר כל הזמן כך בעניני רפיון הנבר, כמו מי שאדם איתו לאכול, האם כן נכנס לדברים, או רפיון אומר להפיץ את זה משהו לא נכון, ומנצל את זה כשאדם לא מבין מה באמת נכון ומה באמת לא נכון. נו, בסדר. יש כלל שני מעניינים. והרעיון לא מנצל כבר את הבייבר, אתה לא מבין כלום! מה אני מבין יותר טוב? מה מבינים פה אומר, שאני יכול לעשות משהו, אני יכול רק איזה חזון על הדברים. מה אני עושה עם לערבב את כל הדברים בקוגל אחד בסיר אחד? בסדר. מה אני עושה עם זה?
טענה ראשונה: זה הופך את הלכות התורה ל״בזבוז זמן”
מגיד שיעור: למעשה, אני הופך הכל לגרוע יותר. אני אגיד לך למה. כי בסופו של דבר לא מבינים. קודם כל, אם אתה יהודי, ואתה אומר שהחפירה, מפסיקים להבין את כל התורה באמת, וכל התורה אומרת שזה החפץ כן ואותו חפץ לא, ואצלך הכל כמותי. אז, כל התורה נראית כמו סוג של בזבוז זמן. לגבי הנושא של… הם אומרים לך שכל בעלי המוסר בפירוש, אני לא יודע מה רבינו יונה והרמב״ן, הם מביאים את כל הדברים האלה, הם אומרים שאפשר לקיים את כל תרי״ג מצוות, בסדר, חוץ לפי פירוש הרמב״ן על המצווה של קדושים תהיו, ולהיות נבל ברשות התורה.
יש משהו מאוד מוזר בלומר את זה. לא רק במובן שאני צריך להאמין שהתורה עושה אותך לאדם טוב יותר או משהו כזה, במובן שלתורה באמת יש מה לומר על הנהגה. ס׳איז נישט אמת, ס׳איז נישטא קיין ספר הקדושה אין דער רמב״ם? ס׳איז נישטא קיין יורה דעה? כל המטבח היהודי וחדר השינה היהודי מלאים הלכות, ואתה אומר waste of time, אתה יכול לעשות את כל ההלכות האלה ולהיות נבל ברשות התורה. משהו פה לא בסדר, ההלכות הן בדיוק על זה, נכון? זו טענה אחת שיש לי.
טענה שנייה: זה פחות שימושי ממה שאנשים טוענים
מגיד שיעור: הטענה השנייה שיש לי… לא שיש לי אותה, אני מתכוון, כן, בוא נגיד שיש לי אותה. הטענה השנייה היא that it seems to be a lot less useful than people pretend that it is. במילים אחרות, תהיה לך פחות תאוות. אוקיי, אז, קודם כל, what does that even mean? אני לא אומר שזה לא אומר לי שום דבר מעשי מה לעשות. מעשית, זה החתיכה האחרונה של קוגל, זה לא. אני לא יודע, יכול להיות שזה אומר משהו.
התיאוריה המרכזית: תיקון הנפש דרך מחשבה
מגיד שיעור: מה שאני אומר הוא שזה לא נותן לך מה לעשות, זה בגלל, זכור, שתיאוריה בסיסית שיש לי כאן בכל השיעורים היא שיש תועלת מלהבין כללים בנושא של ethics, נכון? זה לא רק למעשה. אם זה היה רק למעשה, לא היה אפילו שיעור אחד, כי השיעור לא יכול לעשות כלום, נכון? למה אנחנו טוענים שכן יש חלק הלימוד? יש technical theories והסברים ושיטות שונות על זה.
אבל מה שאנחנו טוענים זה דבר מעניין כל כך, שהנפש, בוא נגיד ה… מה שזה אומר להיות אדם, הוא דבר הנתפס במחשבה, נכון? דבר הנתפס, אפשר לתפוס אותו, אבל אי אפשר לתפוס אותו עם עשייה. עם עשייה שומרים על זה, אבל זה דבר הנתפס במחשבה. עם הבנת תיאוריה מסוימת מזה, הבנה מסוימת מזה, ולא רק התיאוריה, צריך לעבוד על זה בחיים וכן הלאה, תופסים את זה.
כמו, מחשבה, תפיסה, השגה, תופסים את זה בדרך מסוימת. לכן, אם אתה רוצה להיות מתקן את נפשך, אם אתה רוצה להיות אדם טוב יותר, הדבר שאתה עובד עליו צריך להיות בראש שלך, ב-RAM שלך, ב-active memory שלך, כדי שתוכל לעבוד על זה. לכן, זו התיאוריה שלי. טוב? התיאוריה בנויה על הרבה דברים, אבל זו התיאוריה שלי. וזכור את התיאוריה, זו תיאוריה. נכון? ולכן, if you think, זה להבין, אבל לכן, if you think שכל מה שיש לתאוות של אדם,
[הטקסט ממשיך מעבר לחלק זה]
המודל של הנפש קובע מה אפשר להשיג
העיקר המעשי – תיאוריית “זיכרון פעיל”
ולכן, אם אתה רוצה להיות מתקן את נפשך, אם אתה רוצה להיות אדם טוב יותר, הדבר שאתה עובד עליו צריך להיות בראש שלך, ב-RAM שלך, ב-active memory שלך, כדי שתוכל לעבוד על זה. זו התיאוריה שלי. התיאוריה בנויה על הרבה דברים, אבל זו התיאוריה שלי. ואתה יכול לערער על התיאוריה, זו תיאוריה. נכון?
ביקורת על המודל הסימפליסטי / בינארי של תאוות
ולכן, if you think, אבל, if you think ש-all there is to the תאוות של אדם זה, כמו, דבר מאוד פשוט, בינארי, דבר מספרי, קצת יותר, קצת פחות, או בכלל לגמרי לא, ורצה לתת, לא רצה לתת, אני לא יודע איזה סוג דברים, אז, יש לך, ראשית, יש לך מודל שגוי, אבל הדבר הגרוע ביותר הוא לא שיש לך מודל שגוי, יש לך מודל פחות שימושי, כי אני לא יכול לעשות כמעט כלום עם זה.
ולא רק זה, אז אין שום דבר שאתה יכול לעשות, המודל לא נותן לך, קודם כל כי הוא שגוי, אבל גם המודל לא נותן לך שום דבר לעבוד עליו. הוא לא נותן לך, הוא לא מכניס לך לראש, לתפיסה שיש לך עכשיו לגבי מה שאדם הוא, סוג כזה של דבר שיכול להיות בפועל טוב יותר.
זה לא יכול להיות טוב יותר, לגבי זה רוב האנשים שיש להם את המודל הזה don’t actually believe בתיקון המידות, נכון? הם רק מאמינים במלחמה, נכון? הם לא מאמינים בשלום, נכון? הם מאמינים ב״לנצח נצחים חרבך”, נכון? הולכים להילחם עם היצר הרע עד ביאת המשיח, כך מאמינים רוב ספרי החסידות שמדברים על הנושא, מסיבה טובה, כי המבנה שהם רואים של הנשמה לא מאפשר שום דבר אחר.
אי אפשר לנצח, אפשר רק לעשות genocide, אפשר רק להרוג את נפש הבהמית, כמו שכתוב בתניא. אי אפשר ללמד אותו שום דבר, נכון? אפשר, הם הולכים, אפשר להרוג אותו. אפשר ללמד אותו משהו? לא, אי אפשר ללמד אותו, נכון?
ביקורת על “אתכפיא” / “אתהפכא” בתניא
“אתכפיא”, “אתהפכא”, כן, אבל מה זה אומר? מה זה אומר? “אתכפיא” זה “אתהפכא”. מה זה אומר? “אתהפכא” פשוט, אתה לוקח את אותה תאוה ואתה מכניס מחשבה טובה. ריבונו של עולם, באיזה אופן זו אותה תאוה? אני כל כך מבולבל. שכחת להזכיר את כל העניין. אני לא יודע מה התניא מתכוון. אני לא יודע, הוא מסביר מה הוא מתכוון. אוקיי, למה הוא אומר מילים ומקומות? הוא יכול לדבר על המציאות, והוא מדבר מהטענות.
אינטראקציה עם תלמיד – תוצאות מעשיות
תלמיד: טוב מאוד. כשאני אומר נהי, אני מתכוון רק למשל שיבינו. אני מתכוון שזה עושה יותר גרוע.
מגיד שיעור: מה עושה יותר גרוע?
תלמיד: כשלאדם יש בעיה עם חילול שבת, ואני הולך לומר לו הנאה יצא.
מגיד שיעור: לא, לא. זה חינוך, אני לא מדבר על זה. אתה זוכר שאנחנו לא מנסים לקבל תוצאה מעשית. תוצאות מעשיות, דרך אגב, תוצאות מעשיות לא מתקבלות. זה חייב להיות ברור, תוצאות מעשיות לא מתקבלות בדרך הזו, עבור רוב החלק. לא מקבלים שום תוצאות מעשיות. אנחנו יכולים להיכנס עם אנשים ולבדוק. כי זו חקירה אחרת, טענה אחרת.
ואני סובר שסיבה גדולה למה לא מקבלים שום תוצאות מעשיות היא כי אנחנו עובדים על ציפורים של עבודה זרה. ודור של עבודה זרה הוא כלל אחד, כמו שכתוב בגמרא, אי אפשר לעשות על דור של עבודה זרה רק עם תשובה ועם כל מיני תרופות יקרות. זה לא כל כך פשוט. עושים דקל ליפ החוצה על. זה לא כל כך פשוט. אי אפשר לעשות דור של עבודה זרה. אז קודם כל, זה לא עובד.
שנית, אתה שוכח שיש לי הצעה שכן עובדת, לדעתי. כל הרשויות האלה הן בעצם רק טובות לעשות מקום להצעה שכן עובדת. אבל קודם אני מתקיף את מה שלא עובד, כי אמרתי שלעולם יש טעות, ודעה לומר שכל שיטה שיש לעולם היא טעות. אני צריך לומר מה הטעות. והטעות היא זו.
המטריאליזם הפרוידיאני – הטעות העמוקה יותר
עוד דבר הוא, אני יכול לומר לך עוד דרך אחת להסביר, שזה, בוודאי שזה פנטזיה, אז זה לא ממש זה, אבל הפנטזיה היא מאוד מטריאליסטית, נכון? זה מניח כמו שר׳ זיגמונד פרויד אמר, שמה מחזיק את האדם? מה שהוא רוצה לקבל. זה הכל. נכון?
מה האדם? דבר פשוט אחד צריך למחוק אותו. אין שום חילוק בראש שלו ובגוף שלו, ובחלק העליון של גופו ובחלק התחתון של גופו – הכל אותו דבר. זה מה שאדם רוצה. יש רק דבר אחד אחד שנקרא pleasure, ו-pleasure אומר אצלו חוש המישוש, כן? משהו כפתור על גוף האדם שאוהב מה שנוגע בהם. ואנשים אוהבים את זה.
וזה הכל אחרת שעושים, מה שאתה אומר שאתה אוהב בזה, אתה אוהב את זה בזה, אתה עושה בהיתר, אתה עושה באיסור, כל החילוקים הם מזויפים, נכון? במובן של פסיכולוגיה הם מזויפים, נכון? זה מה שר׳ פרויד הסביר ליהודים. לא רק ר׳ פרויד אמר כך, אלא הרמב״ן סבר כך, נכון? כל החילוקים הם סוג של מזויפים.
לכן, כמובן כן אפשר לרמות כן. אני יכול המוח שלי יכול לרמות לי, אני יכול אפילו לשנות את הכוונות שלי, עשיתי חוזק. מה עוזר שאומרים שלא צריך לחשוב על אישה ולא ללכת אחרי אישה? כי זו דרך של, כמו שאמרתי בשיעור אחר על צדקה, זו דרך של ללכת בעקיפין, וזה עוזר לאדם. אומרים לו, כך, כך תהיה לך פחות. כמו שהרמב״ם אומר על עריות, אז איכשהו זה טריק לעשות פחות, שיהיה כך.
אבל פונדמנטלית, אתה עדיין אומר שיש רק דבר אחד מאוד פשוט ומטריאליסטי ברצונות האנושיים, ורצונות קשורים לנגיעה בגוף, אני עדיין לא מדבר בכלל על משהו יותר מוסרי בזה, שהכל כפתורים שלוחצים.
קונסקוונציות אבסורדיות של הרדוקטיביזם
במילים אחרות, תיאורטית זו אותה תאוה ל… איך אומרים… עד כדי כך, בחסידות אמרו שלגרד את האצבע זו אותה תאוה כמו פגם הברית. ופגם הברית זו אותה תאוה כמו אשת איש. זה נורמלי, נכון?
בתורה כתוב שיש חילוק, נכון? זה שבתולה היא איסור עשה, ואשת איש היא חיוב מיתה, ולגרד את האצבע זה אפילו לא מצוה, זה אפילו לא עבירה, נכון?
אבל בראש שלך, כי אתה כזה מטריאליסט, כי אתה חושב שהכל כפתורים שלוחצים, אז הכל אותו דבר. אני יכול ללכת נגד התורה, אבל זה גם נגד המציאות. ולא רק שזה נגד המציאות, אלא זה במובן של הנחה מאוד מוזרה… כן, זה נגד פסיכולוגיה, זה נגד רגשות. זו תיאוריה מאוד מוזרה מטריאליסטית שעושה רדוקציה. היא מעמידה את כל הדברים שאנשים מרגישים שהם כל כך מגוונים, כל אחד אוהב משהו אחר, ואוהב דווקא את זה ומגועל מזה, אומר לו פרויד, “אה, אתה לא מגועל, אתה מתכוון לומר שבכפתור שלך לוחצים כך.”
אתה מבין? למה אני רוצה להתכוון לומר? אולי אני לא מתכוון לומר? למה אני צריך להאמין שאני מתכוון לומר? אנשים מאמינים בזה כי יש לנו הנחה שאומרת שהכל חייב להיות כפתורים שלוחצים. הכל הוא הכל תחת אחד.
ההצעה החיובית – הטעם יכול להשתנות
המציאות היא לא כך, ולא רק אם אנחנו סוברים שהמציאות היא לא כך, we’ll be able to actually teach our body to like, הגוף שלנו או הנשמה שלנו, לאהוב דברים, לאהוב את הדברים הנכונים. זה לא כל כך מסובך, כמו שאנשים משנים את הטעם שלהם כל הזמן, וכמו שאנשים דרך חינוך מקבלים טעם בדברים מסוימים, מה שלא צריך להיות השאלה הנכונה, ועל הדברים האחרים צריך לדבר על זה.
על כל פנים, כמו שאנחנו יכולים לראות, without getting into the complication of taste and sense ומה ששאלתי היום, in any sense, it’s pretty obvious that life experience and certain trainings actually do teach your taste.
הדוגמה המרכזית: חתונה כתיקון התאוות
כמו, למשל, יהודי שיש לו חתונה, הוא מפסיק, לפחות בצורה משמעותית, אם יש לו חתונה טובה, אם הוא אוהב את אשתו, אם הוא לא אוהב את אשתו, לא רק אוהב את אשתו, אם הוא אוהב בבחינת גופניות, נכון? כי “הרחק מן הכיעור” שכתוב בגמרא הוא מקיים, הוא צריך להיות נמשך לאישה, לא רק לאהוב כמו חבר. נכון? גמרא מפורשת בקידושין.
כן, אם הוא אוהב את אשתו, הוא נמשך אליה, אז אז זה מאומן, זה לימד את כוח התאוה שלו. בוא נגיד שיש פשוט בית הכוח התאוה, אין שום חילוק. התאוה, האהבה, היא בכלל המצוה. ובוא נגיד שאפילו זה לא מצוה, it doesn’t make a difference, זה דבר טוב, נכון?
ועכשיו, האדם, הוא בפועל תיקן את כל כוח המשיכה שלו. מובן מאליו, נשאר עוד, יש מספיק להרבה פעמים. אבל לפחות החלק שנכנס לאשתו, עכשיו, זה לא נכון שכשהוא הולך לאשתו יש לו אותו תענוג שהיה לו עם שני או עם עצמו. זה בכלל לא נכון. אתה יכול לנסות לראות שזה לא אותו דבר.
וזה התירוץ. לכן אומרת הגמרא שלהתחתן זה התיקון לכל הדברים האלה. התירוץ העיקרי, נכון? כשכל הבחורים ששואלים את השאלה מה לעשות לגבי תאוות, התירוץ הוא להתחתן. כך אומר לך כל אחד, אבל כך כתוב בתורה הקדושה. נכון? אפשר להתחתן מוקדם יותר, זה כבר פרטים, אבל התירוץ בסופו של דבר הוא זה, נכון?
קושיא: למה חתונה עוזרת?
ומה זה אומר? אנשים שואלים קושיא, נכון? כבר פעם חזרתי על הקושיא, שזה בעצם לא עוזר לו. עושה עוד יותר גרוע לפי החשבונות, נכון? אם הוא בחור הוא פרוש, אין לו שום קשר לכל הנושא. אם הוא איש נשוי והוא לא פרוש, הוא לוקח את זה התאוה, נעשה יותר, אה, למה הוא צריך להיות פרוש?
תירוץ: משיכה ספציפית, לא הנאה גנרית
אז כך, עכשיו אני אומר שלא. אם אתה חושב מהרמה רק של הגוף, רק מהרמה המטריאליסטית, כמו שאישה צריכה לחשוב, מה שאתה צודק, זה אומר שזה רק עושה יותר גרוע. אבל אם אתה מבין שיש כאן טעם, יש כאן משיכה, אתה יכול לקרוא לזה רוחניות, אבל משיכה ספציפית שדיברנו עליה בשבוע שעבר, שהוא רוצה את האישה.
עכשיו, לא רק זאת, אלא כמו חז״ל, כך כתוב בגמרא בפירוש, שלא רק זאת, אלא כל אישה שהוא רואה ברחוב, כל פעם שהוא מתעורר, הוא באמת רוצה את אשתו. כך הוא באמת חושב. נכון? כתוב כך בגמרא? ומה הוא יעשה? מה? איך מצאת את הגמרא? כתוב בגמרא, אתה מחפש את זה, אתה יכול למצוא את זה בגמרא. כתוב בפירוש בגמרא.
כי זה פשוט בסברא, נכון? זה פשוט. בוא נהפוך את הקושיא. בחור לא רשאי להסתובב עם נשים, כמו איש נשוי, למה? כי אישה אחרת, האישה האחרת הוא לא אוהב את אותה אישה אחרת, זו אישה זרה, הוא לא אוהב. אז הוא לא רשאי, זה לא מותר. אם הוא יכול, זו לא שאלה, הוא לא צריך להיות קרוב.
אבל סתם אישה שהוא לא מכיר, יש לו חלק, אז הגוף שלו הוא הכוח, אבל הגוף שלו הכוח שייך לאשתו. הוא נזכר שהוא אוהב את אשתו, לא הוא נזכר שהוא אוהב ללחוץ על הכפתורים שלוחצים. כך כתוב בגמרא הקדושה, וכך גם המציאות.
ולכן, חוץ מאם הוא לא אוהב את האישה, אז מתחיל כבר כל המעשה, ואם… מה שלא יהיה, הוא סובר שזה איסור לאהוב, בוודאי.
למה המודל המטריאליסטי הורס את התיקון של חתונה
אז אתה תופס… נו, רגע, רגע, אתה תופס איך לעשות הכל אותו דבר עושה את הדברים יותר גרועים? כי עכשיו, התקנות הבסיסיות של חכמים ותקנות התורה של נישואין לא יכולות לעזור לאדם הזה. כי הוא לא יודע שיש דבר כזה לאהוב את אשתו עצמו, שזה לא אותו דבר כמו לאהוב לקבל תענוג מסוים מחוש המישוש, שחל דווקא על האישה עצמו, כי אז זה מותר, ועוד מזל שיש לו אישה, או מה שאתה רוצה לעשות בהיתר. נכון?
זו הטענה הבסיסית שלי, וזהו. ואם אתם לא מסכימים, תתווכחו איתי.
עקרון-מפתח: “איך שמבינים את עצמו, כך הופכים להיות”
אתה תופס למה אני אומר שאני לא מסכים? כי הדרך שבה מבינים את עצמנו היא מה שאנחנו באמת, לפי איך שמבינים את הנפש עצמו, כך הופכים להיות באמת, כי על זה בונים את עצמנו. נכון?
אז אם מישהו לא מסכים, הוא באמת לא. נכון? מי שחושב שאדם הוא דבר גופני מאוד ומאוד פשוט ובהמי שאוכלים, הוא באמת אדם כזה. זה קשור למה שחושבים, והופכים להיות באמת כזה.
הבנה עצמית ומציאות: הטבע האמיתי של האדם
הזהות בין הבנה עצמית למציאות עצמית
המרצה:
אני אפילו לא תופס למה אתה רוצה לומר שהם לא מסכימים, כי הדרך שבה מבינים את עצמנו היא מה שאנחנו באמת. ולפי איך שמבינים את הנפש עצמנו, כך הופכים להיות באמת, כי על זה בונים את עצמנו. נכון?
אז אם מישהו לא מסכים, הוא באמת לא, נכון? מי שרואה שאדם הוא דבר גופני מאוד, ומאוד פשוט ובהמי שאוכלים, הוא באמת אדם כזה. זה קשור למה שחושבים, והוא הופך להיות באמת אדם כזה, והוא באמת כזה.
דחיית היחסיות: למה זה לא “אין תפיסה דו תפיסה”
המרצה:
אז אם מישהו בא וטוען שזה כך, הרי לא שייך לי לומר, אתה יודע, אין תפיסה דו תפיסה, בשבילך זה באמת אמת, אתה מבין? אבל בשביל אנשים אחרים זה לא אמת.
והטענה שלי היא, זה לא אמת אפילו בשביל אותו אדם, והוא צריך לעשות תשובה.