סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור הפילוסופי: תאוה, מידת הפרישות ומידות
—
I. הקדמה: הנושא — מידת הזהירות/פרישות/מתינות
המידה הראשונה שהרמב״ם מביא היא זהירות/פרישות — באנגלית *temperance*, בפשטות: לא להיות בעל תאוה. קשה למצוא שם חיובי למידה זו — אפשר רק לתאר מה לא להיות.
—
II. הבעיה המרכזית: חוסר ניסיון מעשי
א) אתיקה היא חכמה מעשית
אתיקה היא מלאכת מחשבת — כמו רפואה, צריך ניסיון, לא רק תיאוריה.
ב) אין לאף אחד ניסיון אמיתי
אין דוגמה אמיתית של אדם שהוא באמת *מתון*. האנשים היחידים ש״אין להם תאוות” הם אנשים שבורים — “חצי בריאה” (כמו אחרי טיפול בהלם חשמלי), לא מדרגה.
מסקנה: למעשה, אף אחד לא באמת מתון — “to some degree.”
—
III. מה העולם חושב על תאוה?
א) העולם החילוני בכלל לא מדבר על זה
אין שום *self-help book* על מתינות, אין מאמר בניו יורק טיימס איך להיות מתון. להיפך — יש “תוכניות של חצי שעה” איך להיות בעל תאוה. לעולם החילוני בכלל אין קטגוריה כזו — הם “aesthetic”, לא אכפת להם.
ב) הבהרה חשובה: אנו מדברים על מידות “חברתיות”
כל המידות הנדונות הן ברמה של בעל הבית — בין אדם לחברו / בין אדם לעצמו. לא צדיק, לא מקובל, לא פרוש במנזר. תורת הרמב״ם היא תורה לבעלי בתים.
—
IV. ה״גוי שבקרבך” — עקרון מתודולוגי
א) העקרון
כשאומרים “גוי” הכוונה לגוי שבקרבך — כלומר: מה היית חושב אילו לא היית יהודי שומר תורה? זהו המאבק הפנימי האמיתי. הציבור צריך להיות כנה לגבי מחשבותיו האמיתיות, לא רק לומר “דברים של תורה.”
ב) עמדת הציבור
בעולם של היום תאוה היא בעיה רק כשהיא מזיקה — “addiction”, “excessive”. אם לא מזיקה, אין בעיה. אבל: “מה זה אומר מזיקה? מזיקה למה?” — שלא יוכל להרגיש את החיים. אבל אז: “מה רע בזה שאני לא מרגיש את חיי?” — זה כבר מניח value judgment.
—
V. דוגמאות קונקרטיות: מה “העולם” חושב?
א) אשת איש
לפי ההגיון החילוני, ללכת לאשת איש רע רק אם תופסים אותך — רע רק כי זה כואב לאחר, לא באופן מהותי. כאן יש סתירה: אומרים ש״אין בעיה”, אבל בו זמנית מסתכלים בהערכה על אדם “מכובד”. אבל לא מסתכלים עליו בהערכה כי הוא מתון — מסתכלים עליו כי הוא מצליח, נאה, וכו׳.
ב) צעירים
בשנות ה-20-30 זה חיי ה״פרט-בוי” — אין שום בעיה עם להיות בעל תאוה. כשמתבגרים, רוצים דברים אחרים. אבל זו לא מתינות — זה רק מעבר טבעי, לא מידה.
ג) מסקנה חדה
> “תאוה חוקית אינה בעיה” — כך הציבור באמת חושב.
כשהציבור אומר “אין לי שום עניין עם תאוה”, זה תדמית, לא אמת. באמת: יהודי הוא בעל תאוה, רק רוצה לשמור על זה בגבולות “חוקיים”. הגאולה של אמריקה: “you have fun”, והגאולה של יהודי היא להיות גוי — לא להיות עם דברים להתאפק מהם.
—
VI. הבהרה: תאוה מול התנהגות בלתי אנושית
כשמדברים על תאוה, הכוונה לא להתנהגות בלתי אנושית (שקר, מניפולציה). מי שחי עם אשתו בתאוה הוא גם בעל תאוה — התאוה עצמה היא העניין, לא איך היא מתבטאת. שקר והתנהגות רעה היא קטגוריה נפרדת — לא תאוה.
—
VII. [הערת צד] צעירים צריכים יותר חיוניות
בחור צריך להיות יותר חי מאשר אברך מבוגר — זה כתוב בקהלת, ואפילו בהלכה (“בתולה יוצאת בנר” — בתולה יוצאת עם פחות הגבלות צניעות, בנות לא מכסות את שערן). רבים מתבלבלים בזה, אבל זה לא העניין העיקרי.
—
VIII. התזה המרכזית: מידות טובות כ״אמונות טבעיות”
כשאנו מדברים על מידות טובות, אנו מדברים על דברים שאנו מאמינים שהם טובים — לא רק מה שהתורה אומרת. ההבדל:
– “בתור גוי” — מה שאדם באופן טבעי מחשיב טוב/רע
– “בתור יהודי” — מה שכופים על עצמם בגלל התורה
אפילו “בתור גוי” לא מחשיבים שכל תאוה טובה — אפילו כשהיא לא כואבת לאף אחד.
—
IX. ראיה מג׳ונתן היידט — אינטואיציות מוסריות ללא הצדקה רציונלית
הפסיכולוג המפורסם ג׳ונתן היידט שאל אנשים: אם מישהו רוצה לשכב עם אחותו, אין שום סכנה, אף אחד לא יודע — האם זה טוב? כמעט כולם אומרים לא, אבל אף אחד לא יכול להסביר למה.
זה מוכיח: לאנשים יש אינטואיציות מוסריות שהם לא יכולים להצדיק — אבל הם מאמינים בהן בכל זאת. לתרבות שלנו יש סתירות: אנו מחשיבים דברים מסוימים כרעים, אבל אנחנו לא יכולים להצדיק זאת.
—
X. ביקורת על גישת “זה יזיק לך”
גישת המוסר הטיפוסית — “אל תעשה זאת כי זה יפגע בחייך” — יש לה בעיה יסודית: מה אכפת לי שזה פוגע בחיי? זה כבר מניח value judgment לגבי מהם חיים טובים — אבל פסיכולוגים טוענים שהם לא עושים value judgments. זו סתירה. יכולות להיות דרכים רבות לחיים טובים, לא רק אחת — אבל חייבת להיות איזושהי תמונה של מה “טוב” אומר.
—
XI. חינוך כיסוד — עקרון אריסטוטלי
נקודה מתודולוגית חשובה: בלי חינוך לא מתחילים כלום. חינוך נותן את העובדות שעליהן מתיאורטים כשלומדים פילוסופיה. בדיוק כמו במדע — מתחילים עם facts/experience, אחר כך מחפשים סיבות וטעמים. חכמת המוסר עובדת בדיוק כך:
1. תחילה יש עובדות (אנו יודעים שדברים מסוימים טובים יותר)
2. אבל אנחנו לא עקביים, יש לנו סתירות
3. פילוסופיה באה לבהיר — לא להתחיל מאפס
מי שרוצה להתחיל מאפס — זה שיעור אחר.
—
XII. ביקורת על שני סוגי דרשות מוסר — ושניהם לא עוזרים
סוג 1: “צריך להתקדש”
אומרים: יהודי צריך להיות חופשי מתאוות, בגלל גיהנום, בגלל שגשמיות היא שטות, וכו׳. תוצאה: אנשים מתלוננים שהם כן אוהבים עולם הזה, הם נאנחים על זה. זה לא עוזר אפילו לשלוש שניות. לא משתכנעים אפילו לרגע שזה באמת לא טוב. רק מתלוננים.
המילה “צריך” — “thought-terminating cliché”
כשמישהו אומר “צריך”, מפסיקים להקשיב. “צריך” היא רק דרך לומר את אותו הדבר בלי לפתור את הבעיה. “צריך” + “לא עושה” = תקוע. “מדרגות” היא גם רק דרך אחרת לומר “צריך.”
בושה — דבר חשוב אבל מובן לא נכון
הבדל חד:
– בושה אמיתית: לא עושה את הדבר כי מבין שזה דבר מביש. זה מופנם — כמו לא ללכת עירום ברחוב. לא רוצה כי זה בושה, לא כי מתאפק.
– “בושה” כוזבת: כן עושה את הדבר ומתבייש אחר כך. זו לא בושה — זה סימן לקונפליקט. האנחה אינה מידה טובה.
“כל מי שיש בו בושת פנים” — בושה חשובה, אבל רק כשהיא הבנה פנימית, לא רק תחושת אשמה אחרי המעשה.
החלופה: מדרגות ריאליסטיות
> מדרגה ריאליסטית קטנה שאפשר לעשות, שווה הרבה יותר מאשר להיאנח על מדרגה שאי אפשר לעשות.
לא באנו לעולם להיאנח על חסרונותינו. באנו לעשות משהו — להיות קצת יותר טובים. ראיה: אנשים בוגרים מפסיקים להקשיב לאותן דרשות — זה מוכיח שזה באמת לא עוזר.
—
XIII. ביקורת על נרטיב ה״היינו צריכים”
ה״צריך” המתמיד חוסם את האדם מלמצוא מה הוא באמת יכול להשיג. אולי היה עדיף לאדם כזה לומר “אני לא מאמין בכל העניין הזה, תעזבו אותי, אעשה מה שנראה לי טוב.”
[הערת צד: הספסל של הרבי]
על איזה ספסל יושב הרבי כשהוא נאנח על עבדים? — על ספסל מאוד נוח. זה מדגיש את מוטיב הצביעות.
[הערת צד: אכילה אצל יהודים חרדים]
הוכחה אמפירית: יהודים חרדים אוכלים לא פחות מאחרים — יש להם בדיוק אותו מספר מסעדות, בתי קפה, הולכים ל-Weight Watchers, אוכלים גלידה, קוגל, וכו׳. זה מוכיח שנרטיב ה״מוסר” למעשה לא עושה כלום.
—
XIV. סוג 2: “התורה באה לעשות טוב לאדם”
במקום שהתורה תדכא את האדם (“אדם נברא לשבר את הטבע”), אומרת השיטה ה״נאורה” (המקושרת לרמב״ם, שמונה פרקים, מקובלים) שהתורה היא חיים, באה לעשות את האדם חי — שיאכל, אבל לא ירגיש רע על זה.
ביקורת: הדרשה “very nice” ומעניינת היסטורית, אבל עוזרת עוד פחות מהראשונה. היא משאירה את האדם בדיוק איפה שהיה. זה כמו שיעור היסטוריה על סגנונות ארכיטקטורה באיטליה ובספרד — מעניין, אבל לא בונים מזה בית. הלכה למעשה כולם נשארים כמו שהם — חנוק נשאר חנוק, לא-חנוק נשאר לא-חנוק.
—
XV. העקרון: “גדולה תלמוד שמביא לידי מעשה” — לימוד מוביל למעשה
א) היסוד: מה שאדם רואה כיפה/טוב — זה הוא עושה
האדם הוא “rational being” — לא שהוא אף פעם לא סוטה מהשכל, אלא שבאופן כללי הוא חי לפי מה שנראה לו טוב, יפה, נכון, “noble”, “correct”.
ב) “אל תפנו אל האלילים”
זה היסוד של האיסור להסתכל על ספרים/אידיאלים זרים יפים — כי זה עובד. הרמב״ם אומר: מסתכלים על “יופי הצורה” של גויות, וסוף סוף “ואעשה כן גם אני” — מתחילים לחקות. זה לא משתנה — זה מנגנון בסיסי של פסיכולוגיה אנושית.
ג) לימוד ללא מעורבות הוא בלתי אפשרי
לימוד אקדמי-נייטרלי הוא מיתוס. אפילו אקדמאים שלומדים קבלה “אובייקטיבית” הופכים בסופו של דבר למקובלים. דוגמאות: אקדמאים שלומדים קבלה מתחילים לחלום על סודות התורה; אנשים שלומדים מצרים עתיקה מתחילים לחלום על אלים מצריים. אדם שמשקיע בדבר נמשך אליו מיד.
הטענה שאפשר ללמוד “שלא לשמה” (ללא מעורבות אישית) — זה כמו ברכה לבטלה. רק עם הרבה מאוד כוונה להיפך אולי אפשר להימנע מהמשיכה, אבל בדרך הטבע נמשכים.
הכלל: לימוד = שינוי. “גדולה תלמוד שמביא לידי מעשה” — לימוד מוביל באופן טבעי למעשה, כי מה שאדם מבין כטוב, זה הוא עושה.
—
[הערת צד: הרבי מגור]
הרבי מגור (ר׳ ישראל) אמר שמכלל שבת לא עושה מגושם — “אלא אם רוצים מאוד חזק, זה כן יכול לעשות מגושם.” הסדר הרגיל הוא שנמשכים אחריו.
[הערת צד: ר׳ אלימלך מליזענסק והמרחץ]
ר׳ אלימלך מליזענסק התרחץ במרחץ מסוים ש״חניוקים חסידיים” לא הלכו לשם, וגוי היה לו טענות. [נקטע כהסחת דעת.]
—
XVI. למה רוב דרשות המוסר לא יעילות
א) הבעיה: מעט מדי פרטים
רוב דרשות המוסר לא מועילות כי הן לא מפורטות מספיק. שומעים שיחה יפה בסעודה שלישית על לא להיות בעל תאוה, אבל לא יודעים מה זה אומר למעשה — ואוכלים את אותן עוגיות במלווה מלכה.
ב) הדוגמה החיובית: ר׳ יואל
ר׳ יואל אומר דרשות מדויקות על ברכות הנהנין — זה עוזר יותר כי הוא אומר בדיוק מה לעשות ומה לא לעשות, ועושה את זה להישמע קל. זה חשוב כי:
– “קשה” זה כשלא יודעים על מה מדברים
– הקושי האמיתי הוא לא הגוף, אלא לא לדעת מה רוצים
– חסרים עוד הרבה שלבים של מחשבה
ג) ביקורת על בעלי מוסר
בעלי מוסר שאומרים “יש לנו מספיק אמונה בדעת, אנחנו צריכים רק למעשה” — אם היו שואלים אותם כמה שאלות על אמונתם, לא היו יכולים לענות. כלומר, הבעיה עדיין בראש, לא רק בלב. אם היו יודעים הכל, בעיית ה״ושבותי על לבבך” כמעט לא הייתה קיימת.
—
XVII. חזרה לשיעור: ההבדל בין שני סוגי תאוות
א) סיכום: חוש המישוש
הרמב״ם מביא ארבע פעמים במורה נבוכים: “חוש המישוש חרפה לנו” — תאוה מדברת רק על מישוש (touch), לא על ראייה, שמיעה, ריח. אפילו טעם (taste) עצמו אינו תאוה — טעם הוא דעת/שיפוט — רק המישוש שבו הוא התאוה.
ב) שני העניינים שהתאוה נוגעת בהם
תאוה נוגעת רק בשני דברים: אכילה (מחיה את הגוף עצמו) ופריה ורביה (מחיה את הכלל). שניהם טבעיים וחשובים — לא אנוכיים. אבל התאוה אינה המטרה (התכלית) עצמה, אלא התענוג/הנאה שבה.
ג) ההבחנה החדשה: שני סוגי תאוות
זהו ליבת השיעור:
סוג 1 — תאוה טבעית:
– זה יש לכל האנשים — “אדם באשר הוא אדם.”
– כשרעבים, אוכלים; כשצמאים, שותים.
– אריסטו קורא לזה “דברים יבשים” (דברים יבשים) ו״דבר גש” (דברים רטובים).
– כמעט אפשר לקרוא לזה לא אנושי, אלא כמו “גיפנוס” (צמיחה) — מקושר ל״חלק הזן” (nutritive faculty).
– אבל יש בזה אהבה/טעם מסוים — על זה עושים ברכות הנהנין.
סוג 2 — רק מתחיל אבל לא מפותח בשיעור זה (כנראה ימשיך בשיעור הבא).
—
XVIII. סיכום מבני של כל השיעור
השיעור בנוי בשלוש שכבות:
1. הבעיה: אין לנו הבנה אמיתית מה מתינות אומרת — לא תיאורטית ולא מעשית. העולם החילוני (כולל ה״גוי שבקרבך”) בכלל אין לו קטגוריה כזו.
2. ביקורת מתודולוגית: שני סוגי דרשות המוסר (גישת “צריך להתקדש” וגישת “התורה היא חיים”) לא עוזרים — הם לא ספציפיים מספיק, והבעיה האמיתית אינה חוסר במעשה אלא חוסר בידיעה — לא יודעים על מה מדברים.
3. ההבחנה התוכנית: יש שני סוגי תאוות — הראשון (טבעי, מקושר לחלק הזן) מוסבר; השני נשאר להמשך.
תמלול מלא 📝
הבעיה של תאווה: האם חסרה לנו ניסיון מעשי עם מתינות?
הקדמה: המידה הראשונה — זהירות/פרישות
מגיד שיעור:
רבותי, הסיפור הוא כך, אני אספר את הסיפור, סיפורי צדיקים. המעשה הוא כך, שהמידה הראשונה שהרמב״ם הביא נקראת המידה שדיברנו עליה, הרמב״ם קורא לה זהירות, פרישות, איך אפשר לקרוא לה אחרת, מתינות באנגלית, וכדומה. במילים אחרות, לא להיות בעל תאווה. באידיש קשה מאוד למצוא את השם החיובי של המידה, אבל לא להיות בעל תאווה, זו המידה. נכון?
הבעיה המרכזית: חסר ניסיון מעשי
עכשיו, יש לי בעיה גדולה לדבר על המידה הזו, כי מה אני יודע על בעל תאווה? אני לא מבין. דיברו על כל מיני דברים יפים, תיאוריות, זה בסדר גמור. אבל סתם, הרי למדנו שאתיקה היא מלאכת מחשבת, זו לא חכמה תיאורטית, זו חכמה שקשורה למעשי, חכמה מעשית, כמו רפואה. אז לא נראה לי שאני יודע משהו על ניסיון, על לא להיות בעל תאוות. כן, אמת, אמת, רגע אחד, אני אגיד תירוצים, אני אגיד תירוצים. יש תירוץ אחד, אבל בואו נהיה ריאליים.
ואני לא מכיר אף אחד שיש לו ניסיון עם המידה הזו, כפי שאנסה להוציא בקרוב. האם אתה מכיר מישהו שיש לו ניסיון עם המידה הזו? זה פשוט ופשוט, לגבי מתינות. האם אתה יכול לתת לי דוגמה של אדם שהוא מתון? לא בעל תאווה. אני לא יכול לחשוב על אף אחד.
מה, סתם אדם שהוא נבוך שבור? טיפול בהלם חשמלי, מה זה עושה? זה מזעזע אדם. אה, אין לו תאוות, הוא לא בבית, הוא חצי בריאה, כמו שאומרים, לא חי ולא בהמה. אתה מכיר אנשים כאלה, כן? אז אני אומר שרוב האנשים מעורבים. אני אומר, אף אחד לא מעורב, זה הולך על זה.
תלמיד:
אף אחד זו מילה קשה.
מגיד שיעור:
במידה מסוימת. מה מכוסה תחת המונח “תאווה”? בוא נאמר.
תלמיד:
אהה. אוקיי, טוב, אנחנו צריכים להישאר שם. בוא נדבר על זה קצת יותר.
מגיד שיעור:
כן, כן, כן.
כי אני רוצה, אני רוצה, אני רק רוצה להוציא שחסר משהו, שזו בעיה. האם אתה מסכים עם הבעיה?
תלמיד:
איזו בעיה?
מגיד שיעור:
אני מכיר הרבה אנשים שמתביישים. מה זאת אומרת איזו בעיה?
תלמיד:
מה הבעיה בזה שאין אף אחד שהגיע ל…
מגיד שיעור:
לא רק שאין אף אחד שהגיע. אני לא יודע על מה אנחנו מדברים בכלל. אני אגיד לך למה. אני אגיד לך מה אני יודע מה אנשים עושים. אני יודע הרבה אנשים שנותנים דרשות על תאוות, בסדר? הרבה אנשים. אני יודע רק שתי דרשות שאנשים אומרים, בסדר? אני כבר אמרתי ארבע דרשות אחרות חוץ מאלה. אבל מה שאני יודע, ואתה יכול לומר לי אם אתה יודע אחרת. אני מדבר בגלוי, כמו קולות מעבר, שאני שומע את הקולות של העולם שמדבר על דברים כאלה, העולם היהודי. העולם הגויי בכלל לא מדבר דרשות כאלה, כמה שאני יודע. אתה מרגיש שכל הגויים… האם שמעת פעם ש, אני לא יודע, ה… מישהו בניו יורק טיימס כתב פעם מאמר איך להיות מתון?
תלמיד:
יש תוכנית של חצי שעה להיות בעל תאווה.
מגיד שיעור:
אהה, כך אתה אומר.
תלמיד:
כן. יש דברים כאלה, לא סודות.
מגיד שיעור:
אני שואל אותך, האם נדבר על זה? האם ראית פעם דברים כאלה? האם ראית פעם ספר עזרה עצמית על זה?
תלמיד:
אולי תגיד לי לדבר על זה.
מגיד שיעור:
למה שיהיה להם אכפת? הם אסתטיים. הם אסתטיים, לא אכפת להם מ…
תלמיד:
בוא נלך… הזוג הראשון שאנחנו צריכים להכיר, הוא כבר אומר.
מגיד שיעור:
אנחנו לא מדברים על כלום היום.
הערה חשובה: אנחנו מדברים על מידות “חברתיות” ברמת בעל הבית
מה שאני רוצה לומר הוא זה. בואו נזכור, כל המידות הטובות שאנחנו מדברים עליהן הן דברים שכל האנשים מסכימים עליהם. אנחנו לא מדברים עכשיו על מידות תכלית. אנחנו לא מדברים עכשיו מ… בואו נזכור בבירור, כל מה שאנחנו מדברים עליו הוא מידות חברתיות עד כה, בפרק הזה או בשיחה. כל המידות שלנו קשורות, אתה יכול לקרוא לזה בין אדם לחברו, אתה יכול לקרוא לזה קצת בין אדם לעצמו, כמו שתאווה היא בין אדם לעצמו קצת, אבל הכל עדיין נשאר ברמה מאוד של בעל הבית. אנחנו עדיין לא מדברים על דברים קיצוניים. אנחנו לא מדברים על להיות צדיק, על להיות מקובל, על להיות פרוש, במנזר או משהו כזה. אנחנו מדברים הכל על דברים שהם דברים ראויים. בעלי בתים. נכון? כלל גדול, זה כאן לבעלי בתים. מי שרוצה תורות אחרות, רמב״ם הוא תורה לבעלי בתים. רחמנא ליצלן. אתה רוצה? לא בעולם של היום. העולם של היום לא לבעלי בתים? למי זה? העולם של היום הוא בעיה כזו לבעל הבית. הא? היצר הרע הוא בעיה. זו לא בעיה? יש דבר כזה שנקרא “התמכרות”, “מוגזם”. “התמכרות”. “מוגזם”. אתה רוצה להרוס את חייך. הבעיה היא שיש תאווה חזקה. מה רע בזה שזה מזיק לחיי? אבל רע היא התאווה. יש גם את זה שזה מזיק לך לחייך. מה זה? יש תאוות רעות. יש לך תאווה אחת, שאתה מרגיש שיש לך דקה אחת של תענוג. יש לך דקה אחת של תענוג, זה אחד משניים, כן? האם אתה בטוח שזה לא מזיק בכלל? אם זה לא מזיק, אז בעולם של היום אין בעיה. מה זאת אומרת שזה מזיק? מזיק למה? אתה לא יכול להרגיש את חייך. מה רע בזה שאני לא יכול להרגיש את חיי, דרך אגב? טוב מאוד. אז בואו נבין, בואו נדבר על זה.
דיון: מה העולם חושב על תאווה?
עמדת העולם: תאווה היא רק בעיה כשהיא מזיקה
אז אתה אומר… בואו נדבר על מה שאתה אומר. אתה אומר שמקובל בעולם לא לעשות הרבה דברים, לא לעשות הרבה דברים שקשורים לתענוגי הגוף. האם אתה מסכים, יואלי? יואלי יואל? לא לאהוב לאכול בדרך כלל, זה נורא מאוד. נכון? החוק עושה את זה רע, ממש. אוקיי, בוא נאמר. במקום לשנייה. נו, אוקיי. אתה צריך לאהוב את אשתו של השני, נכון? אתה יכול לאהוב? אתה יכול אפילו לעשות גם משהו? לעשות מותר גם משהו? אם זה לא נודע, כן? מותר. כך סוברים בעולם. אין שום בעיה. אתה כל כך בטוח שסוברים כך, נכון? זה כואב למישהו. אה, זה כואב למישהו. אה, זה כואב למישהו. זה כואב למישהו. אין בעיה לבעלי הבתים שלהם.
אוקיי, זו הגאולה של אמריקה. יש לך כיף. יש לך כיף חזק. ליהודים הגאולה של יהודי היא להיות גוי. זו הגאולה. לא להיות עם דברים להתאפק.
אוקיי, אז שניים, אני רוצה לדבר על שני דברים.
העיקרון המתודולוגי של המגיד שיעור: ה״גוי שבקרבך”
אז שני דברים, בוא נדבר על זה, יש לי שני אנשים לדבר איתם, וזה מאוד קשה. אבל שני דברים. קודם, אז בוא נאמר, בוא נדבר עם הרב רוטה. אם זה נכון שהעולם, שלנו, החברה, אני לא מתכוון לחברה, אני לא מתכוון למה שאנחנו חושבים, נכון? כשאני אומר מה הניו יורק טיימס חושב, אני מתכוון למה שאנחנו חושבים לולא דחומש, נכון? כי זה מה שאנחנו חושבים, נכון? אתם כבר יודעים את הדרך שלי בעבודת ה׳, נכון? כל דבר, כשאני אומר גוי, אני מתכוון לעצמך, נכון? הגוי שבקרבך, כמו שאומרים, נכון? אתה לא יודע את הגוי שבקרבך שנלחם מלחמה. אחר חושב, אני מתכוון לומר, כשלא אתה יהודי דתי, היית חושב כך, נכון? אלא היית חושב כך, נכון? או שאתה רוצה לחשוב כך. זה מה שאני טוען בכל השיעור שלנו. אני כבר פעיל בחינוך. אני יודע על מה אני מדבר. תיכף שנייה. טוב מאוד, טוב מאוד.
אז בואו קודם נדבר על מה שאנחנו מוסכמים, כי אנחנו לא יודעים. כשאני אומר כמו הגוי, זה רק כמו שהתורה לא מניחה בחרם, נכון? מה שאנחנו חושבים כשלא היינו יהודים חסידיים. אז מה שאנחנו חושבים הוא, אנחנו חושבים לכאורה שזה מאוד רע. אתה אומר לאשתו של השני זה לא רע אלא אם כן הוא מגלה, אוקיי. אה, כן, ממש. האם יש בעיה שמישהו ילך לבדוק על אחר? האם זה נגדי? מה קורה עם אנשים שמאבדים את הזכויות שלהם לצדדים הכי חשובים שלהם? זה רק מה שזה כואב לשני. האם יש בעיה שמישהו ילך לבדוק על אחר? אין בעיה, וזה מה ש, בוא נשאל כך, זה מה ש, אני שומע כאן שני טיעונים סותרים. אתה אומר שאין בעיה, וגם זה מה שמסתכלים על אותו אדם, נכון? אף אחד לא אכפת לו. אתה מדבר על שמסתכלים עליו. אף אחד לא אכפת לו. אם יש אדם שהוא רוצה להיות מכובד, הוא היה פעם עושה את הדברים שלו, כן, והוא עושה כך, מסתכלים עליו.
כמה אנשים הזכירו את הדלת שהסתכלת עליה קודם, כי הוא אדם בדלת? רחוק, רחוק, לא מסתכלים עליו בגלל זה. מסתכלים עליו כי הוא בכל מקרה מצליח, הוא נאה, אני יודע מה, הוא מצליח, אז לא אכפת בגלל זה.
דוגמאות קונקרטיות: צעירים וחיי ה״פרט-בוי”
תלמיד:
בשנות ה-20 וה-30, בשנות השלושים, הוא רוצה להיות עם אישה, הוא רוצה להיות עם חיים. הוא לא יכול כבר להיות עם האדם הפלסטי.
מגיד שיעור:
לא, אלה החיים. לא. כן. בטח. זו עדיין הדרך של פרט-בוי. כשאתה מתבגר, אתה רוצה כבר להיות עם חלקים אחרים. אבל כשאדם צעיר, בהחלט, אין שום בעיה עם זה שמישהו הוא בעל תאווה. זה דבר ישן בעולם, וכולם מחזיקים בעצמם. כן, כבר. היה לך הזמן שלך, כבר. ודאי.
חברה אחת זה דבר אחד, אבל שש חברות, כל יום אחרת. לא כל יום, השבוע האחר. כן, אבל אני רוצה כבר את החלק האחר, הדבר האחר שיבוא. אתה מבין אותי?
תלמיד:
מה יש לתאווה לעשות עם ארבע הנשים? למישהו יש כל יום עם אשתו, הוא בעל תאווה בדרך. זה רק מבוטא בצד רע. בוא נשמע מה לרב יש לומר.
מגיד שיעור:
והרב רוצה כאן שהעולם יהיה משוכנע מזה, וזה מה שהם חושבים. כי הם חושבים שאני אומר דברים דתיים. זה הדיבור של “אין לי שום דבר עם תאווה”, זו תדמית. תאווה חוקית, תאווה חוקית אינה בעיה. לא אומרים שום דבר עם תאווה, יהודי הוא בעל תאווה.
שיעורי מוסר והבעיה של “צריך” – ניתוח ביקורתי
הבהרה: תאווה אינה חוסר אנושיות
זה דבר ישן בעולם, ויהודים מחזיקים באחד… כן, כבר. האם אתה הולך ללכת בכל דבר לומר כבר.
חברה אחת זה דבר אחד, אבל שש חברות? כל יום אחרת? לא האבא, השבוע האחר. אני לא רוצה את החלק האחר, הדבר האחר של הערות.
מה יש לתאווה לעשות עם ארבע הנשים? למישהו יש כל יום עם אשתו, הוא הרי בעל תאווה גם. זה רק מבוטא בדבר רע. צריך לשמוע מה אני רוצה לומר. והרב רוצה שהעולם יהיה משוכנע ממה שאני צריך להסביר לו. הם חושבים שאני אומר דברים דתיים. מה שאתה מדבר עליו, אין לזה שום קשר לתאווה. זה לא אדם. שקר ותאווה אינם בעיה.
הערה צדדית: צעירים וחיוניות
אוקיי, דרך אגב, האם יש מישהו שחולק עלי בזה שבחור צריך להיות קצת יותר חיוני מאשר צעיר נשוי מבוגר? זה כתוב אפילו בקהלת. זו אפילו ההלכה כך, נכון? “בתולה יוצאת בנר”, בחורה צריכה ללכת פחות צנועה. בחורות לא מכסות את שערן, נכון? יש הרבה אנשים שמבולבלים מאוד. אנשים אומרים… אני לא רוצה להיכנס לשיחה.
התזה המרכזית: מידות טובות כאמונות טבעיות
בכל מקרה, אתם מבינים מה אני אומר? מה שאני רוצה לומר הוא, שכשאנחנו מדברים על מידות טובות, אנחנו מדברים על דברים שאנחנו מאמינים שהם מידות טובות. למה אנחנו מאמינים? זו עדיין חקירה. וכשאני אומר מאמינים, אני מתכוון למה שאנחנו סוברים בתור גוי, לא מה שאנחנו סוברים בתור יהודי, כי זו כבר רמה אחרת לגמרי שמכריחים את עצמם. ואני מתכוון שאני בתור גוי… כאן אני רוצה להגיע, אני רוצה לחזור למקום שהתחלתי. אני סובר שאני בתור גוי לא סובר לגמרי שכל דבר שעושים עם תאווה הוא טוב, לא רק מה שכואב לשני.
ראיה מג׳ונתן היידט – אינטואיציות מוסריות ללא הצדקה
האם אתה ברור מאוד? אני חושב שזה תירוץ שאנשים אומרים. יש פסיכולוג מפורסם מאוד בשם ג׳ונתן היידט, שהוא נתן סקר לאנשים, והוא שאל אותם, בוא נאמר מישהו רוצה לשכב עם אחותו, והוא וידא שאין שום סכנה ואף אחד לא ילך לדעת על זה, זה לא מפריע לאף אחד, האם הם סוברים שזה דבר טוב. כמעט אף אחד לא סובר כך. אין להם תירוץ טוב למה הם לא סוברים כך.
זה מראה, מה שאנשים אומרים שיש להם תירוץ, מה שאני מתכוון שר׳ יואל הויז אומר הוא שאין להם הצדקה טובה למה אי אפשר לומר, אבל אני מתכוון שאתה גם סובר שאז הם דאורייתא דאורייתא, אלא שאתה לא יודע למה. על פי תורה אתה יודע למה, אבל לא על פי שכל. כך אני מתכוון, לא כמו נחמני.
יש דבר שנקרא דוד׳ל יואל, שזה כמו בן יעקב. יש כל כך הרבה יעקבים שאתה יכול לכתוב בן קרח בן יעקב, כי זה מסתיים בבן יואל, כל כך הרבה, אף אחד לא יודע איזה יואל. בכל מקרה, מבין מה אני מתכוון?
הסתירות של התרבות שלנו
מצד שני יש, זה מראה שלתרבות שלנו יש הרבה סתירות, כי אנחנו מאמינים שהרבה דברים הם רעים, אבל אנחנו לא יכולים להצדיק את זה. בואו נזכור את זה באמת.
ביקורת על גישת “זה יזיק לך”
כי כשאתה שואל את עצמך, כי התורה שמלמדים לאנשים היא מאוד חלשה. אומרים, אל תעשה את זה כי זה יפריע לחייך. ודרך אגב, ומה אכפת לי שזה מפריע לחיי? האם אתה יכול להסביר לי?
תמיד יש טוב משתמע של החיים, ערך של מהם חיים טובים, כשאתה אומר את זה, נכון? זה לא כמו שהפסיכולוגים אומרים, לא לעשות שיפוטי ערך, אלא להפריע לחייך. אוקיי, אני רוצה דווקא ללכת לבצע התאבדות, אני סובר שזה טוב, ואני סובר שזה טוב. כמעט אף אחד לא מתכוון לזה. הוא מתכוון לומר שיש לי כן רעיון של איך נראים חיים טובים. יכול להיות שכל שלב נראה אחרת, יכול להיות שיש הרבה, יש שישה עשר דרכים של חיים טובים, לא רק דרך אחת. ובכל זאת, ואם זה מפריע לך, תאווה שמפריעה לזה היא רעה, אתה מבין? אני מתכוון כך.
חינוך כיסוד – העיקרון האריסטוטלי
אז מה שאני רוצה לומר הוא, אז אבל, בואו, אני רוצה לפנות למה שאמרת, שהנערים שלנו הורסים את החינוך שלנו. זה מאוד חשוב להיות מושרש בחינוך, לא מושרש, כי כמו שלמדנו בהתחלה של אריסטו, בלי חינוך לא מתחיל כלום. חינוך נותן לך את העובדות שעליהן אתה מתאר כשאתה לומד פילוסופיה. זה בא להבהיר, אולי לפתור סתירות, לתת תיאוריה, לעשות טוב יותר את מה שאנחנו כבר יודעים מהעובדות.
כמו במדע, שום מדע לא מתחיל בלי עובדות, בלי ידע, ניסיון. עובדות, אחר כך מסבירים את העובדות, הטעמים, הסיבות. כשיודעים את הסיבות מבינים את העובדות טוב יותר גם. זו לא רק דרך לארגן את העובדות כדי לסיים משהו.
אותו דבר הוא במדע המוסר, בתורת המוסר, קודם יש רק עובדות. אנחנו יודעים שזה חיים טובים יותר ככה. לפעמים אנחנו חושבים הפוך, אנחנו סותרים את עצמנו, לפעמים אנחנו חושבים דברים קצת אחרים, אנחנו לא עקביים, אין לנו בהירות בזה. זה בא להבהיר. אבל לפני זה לא מתחיל כלום. אם מישהו רוצה להתחיל מאפס, זה לא השיעור הזה, זה שיעור אחר. נכון?
שני סוגי שיעורי המוסר – ולמה הם לא מועילים
אז ממילא, מה שאני אומר הוא כך, אני מתחיל מבעיה. אני יודע שאתה לא הלכת לחדר, וחדר שלימד שתאווה היא רעה, ואיכשהו אין לך את הבעיה, כי אין לך בעיה, כמו שאתה אומר. אבל יש לי בעיה, והבעיה שלי היא שאני יודע רק על שני סוגי שיעורים שמדברים על הלכות תאוות.
סוג 1: “צריך להתקדש”
אחד מהם הולך כך: רבותי, יהודי צריך להתקדש, יהודי צריך להיות פרוש מתאוות עולם הזה, כי כך וכך וכך, כי ככה הולכים לגיהנם, או כי זה נורא הטיפשויות הגשמיות, וכולי וכולי. לא משנה למה.
וממילא מתלוננים על זה שאנחנו בחורים גסים לגמרי, ואנחנו כן אוהבים את עולם הזה, ו… כלום. בעצם, שם זה נגמר. אם אני מבין נכון, זה איך רוב סוגי תורת העבודה. אמת, זה נורא, אסור לאהוב את עולם הזה, אנחנו כן אוהבים, נאנחים על זה. אומרים, היינו צריכים לא לאהוב, היינו צריכים לא לאהוב.
וזה עוזר… אנשים אומרים שזה עוזר לשלוש שניות, אני חושב שזה לא עוזר אפילו לשלוש שניות. אני מדבר על הפנימיות, אני מדבר על מה שאני מבין, אולי זה עוזר, אבל הוא לא מפסיק אפילו לשנייה להיות משוכנע שזה באמת לא טוב. אמת? אז זה לא עוזר אפילו לאותן שלוש שניות, כי מתלוננים על זה. נכון?
“צריך” – קלישאה שמסיימת מחשבה
זו הסיבה, ואני חושב שזה לפי דעתי בזבוז זמן, לא שווה לעשות. ובגלל זה אני אומר, כבר אמרתי את זה כמה פעמים, בגלל זה אני אומר שכשמישהו אומר “צריך”, אני מפסיק להקשיב, כי זו קלישאה שמסיימת מחשבה. “צריך”, ואז הוא במדרגה, צדיקים גדולים לא אהבו את המילה “צריך”. אני יכול לומר “צריך”, אני כבר יודע שצריך, צריך לא צריך, אבל זה בזבוז זמן. זו דרך של לא לפתור את הבעיה. יש לך בעיה, וזה רק אופן לומר את אותו דבר, “צריך” ואתה לא.
מבין מה אני אומר? מתלוננים, עושים תשובה, מתלוננים. “צריך” זה אותו דבר. מדרגות זו דרך אחרת לומר “צריך”. אוקיי, אם מדברים על מדרגות, בואו ניכנס לזה. רוצה לומר שיעור? בגלל זה אני אומר, שיעור… ואין שיעור, בוכים על זה, וזה לא עוזר כלום. אני מתכוון, זה לא שזה לא עוזר כלום, זה עוזר בכך שאני יכול לומר שהתלוננתי, זה עוזר משהו, זה לא שזה לא עוזר כלום. אבל זה לא שימושי, אני לא יכול לעשות כלום עם זה.
מה שמרויחים מזה: בושה בלי הבנה
כמו שיונה בוכה על זה, הוא לא מגיע לבית המדרש עם זה. לא, הוא לא מגיע לבית המדרש. אה, אז מה שמרויחים זה בושה, או איך שקורים לזה היום, אשמה.
בושה – דבר חשוב אבל מובן לא נכון
אבל בואו נבין, בואו נגיד את זה הרבה. בושה היא דבר מאוד חשוב, “כל מי שיש בו בושת פנים”, בואו נבין את זה מיד. בושה היא דבר מאוד חשוב, אבל בושה פירושה שאני מבין שזה דבר מביש, אמת? לא שאני מתבייש, אני מרגיש רע. ולהבין שזה דבר מביש לא אומר שאני אוהב את זה פחות. לא.
הדוגמה הפרימיטיבית של בושה
אדם לא יוצא ערום לרחוב כי זו בושה, כן, “כי חרפה היא לנו”, זו בושה. מה יבושו, כולם מבינים שזו בושה שלא הולכים ערומים ברחוב, אמת? למה אתה לא הולך ערום ברחוב? כי בעצם היית רוצה, זה מרגיש כל כך נעים, אבל מה אעשה, אני מתבייש. לא, בושה נתתי את הדוגמה הפרימיטיבית של בושה.
בושה פירושה שאני לא עושה את זה כי זה דבר מביש, כי זו בושה לעשות את זה. אבל אני לא רוצה לעשות דברים מביישים. מה ששואל זה תיאורטי, זו הייתה בושה בעולם. זה לא דבר שהייתי מתלהב ממנו, נכון? בושה היא דבר מופנם.
בושה “כוזבת” – קונפליקט, לא הבנה
אבל כשאתה אומר שהוא מרגיש בושה, הוא עושה את אותו דבר והוא מתבייש. זו לא בושה. בושה היא כשלא עושים, ואומרים את הסיבה למה לא עושים, כי זו הייתה בושה. אבל כשאני מתבייש, אני עושה את זה, רק שאני עושה את זה עם אנחה. האנחה היא לא מידה טובה. האנחה היא סימן לקונפליקט. זה לא עוזר. תקועים.
הגישה האלטרנטיבית: מדרגות ריאליסטיות
כך דעתי. לא, לא דעת תורה, זה מה שאני חושב. למה אני חושב כך? לא בגלל ש… יכול להיות שאתה צודק שזה טוב יותר מכלום. אבל מה שאני חושב הוא שיש דרך דרך זה. אם נפסיק לעשות את זה, ומה שאני רוצה לטעון, מה שאני עושה בכל מיני מקרים, אני רך יותר על דברים מסוימים, אני אומר, יכול להיות שמה שאנחנו מדברים עליו לא ריאליסטי. צריך לדבר ולהבין טוב יותר מה מחפשים. ואחר כך, את הדבר הריאליסטי לפחות היו יכולים לעשות.
הכלל: מדרגות קטנות על פני אנחות גדולות
כמו הכלל, דבר ריאליסטי, אפילו זו מדרגה קטנה, נניח, שאפשר כן לעשות, שווה הרבה יותר מאשר לאנוח על מדרגה שלא יכולים לעשות, שאולי אף אחד לא יכול לעשות, או אולי אני לא יכול לעשות, זו לא הבדל כל כך גדול. כי לא באנו לעולם לאנוח על חסרונותינו ועל שפלותנו. באנו לעולם לעשות משהו, אמת? להיות קצת יותר טובים. נכון?
ראיה: אנשים בוגרים מפסיקים לעשות את אותן דרשות
אז זו דרך אחת של הדרשה שהולכת, בסדר? הדרשה היא לחלוטין חסרת תועלת, לדעתי. לפחות לי זה לא עוזר. והראיה היא שכל האנשים שהם בוגרים מפסיקים לעשות את אותן דרשות, לרוב. זו ראיה שזה באמת לא עוזר. או האנשים ששומרים שהעבודה שלהם היא להישאר לא בוגרים, הם שומרים על עצמם באותו…
יכול להיות, יכול להיות. אני לא יודע.
יכול להיות, יכול להיות. אני לא יודע.
יכול להיות.
יכול להיות. יכול להיות שזה עוזר. כשאני אומר שזה לא עוזר, אני מתכוון לומר שיש לי דרך טובה יותר לחשוב.
התחלה של כיוון חדש: אנשים עובדים דרך דעת ונרטיב
חשבנו, חשבנו, יש לי חבר גאון שאמר שאתיקה היא ענין מעשי, אבל אנשים הם דברים שעובדים דרך דעת. אנשים הם לא חובות פרוצנטואליות. אנשים הם דברים, כמו שאמרתי בחלק, אנשים הם דברים שעובדים עם סוג של נרטיב, לפחות, סוג של הבנה של דברים.
דרשות על תאוות – ביקורת ואלטרנטיבות
ביקורת על הנרטיב של “היינו צריכים”
מדריך:
יכול להיות, אני לא יודע. יכול להיות. יש דרשות אחרות. יכול להיות שלא, אני לא אומר שזה לא עוזר, אני לא מתכוון לומר שיש לי דרך טובה יותר לחשוב. באמת אמרתי שזה, שאתיקה היא ענין מעשי. אבל אנשים הם דברים שעובדים דרך דעת. אנשים הם לא, אין דברים ברורים. אנשים הם דברים שעובדים עם נרטיב מסוים לפחות, הבנה מסוימת של דברים. אם הנרטיב שלך הוא רק זה, זה לא עושה לך כלום.
אני חושב שאפשר, במקום לומר את זה, אני חושב שאנחנו מאוד רגילים ומאוד נוטים לומר את הנרטיב, לומר, “היינו צריכים, אבל אנחנו לא.” ואנשים חיים את כל חייהם, הם לא עושים כלום לגבי מה שהוא אומר. כל פעם שהוא תופס התעוררות, הוא אומר, “אני חושב שזה היה אפילו יותר טוב, אולי את זה מותר לומר רק לאנשים מסוימים, אולי זו פרה אדומה כזו, אולי את זה מותר לומר רק לאנשים מסוימים, אבל הרבה פעמים היה יותר טוב לומר, ‘אני לא מאמין בכל העניין הזה, תעזוב אותי. אני אעשה מה שנראה לי טוב, לא מה שאני צריך להאמין.’” ה״צריך” הוא מה שחוסם אותך מלגלות מה שאפשר כן להשיג. זו הדעה שלי.
דיגרסיה: הספסל של הרבי
מדריך:
רגע, על איזה סוג ספסל יושב הרבי כשהוא נאנח על העבדים בבתים? על איזה סוג ספסל? על ספסל שבור, מצופה זהב-עץ הוא יושב כשהוא אומר את זה? כן? קשה להאמין, קשה למצוא ספסל יותר נוח מזה שיש לרבי. אני לא חושב. אני מאוד לא בטוח בזה.
דיגרסיה: אכילה אצל יהודים חרדים
מדריך:
אוקיי, אוקיי. אני מתכוון לזה כן. נניח אני מתכוון שכן. אני מדבר על האדם שחושב שכן. אני מתכוון שכן. אני מתכוון שכן. אוכלים בדיוק אותה כמות קוגל לפני זה או אחרי זה. אוכלים בדיוק אותה כמות גלידה לפני זה או אחרי זה. כך היא דעתי. באזורים החרדיים לא אוכלים פחות מאשר באזורים החופשיים. אני רק עניתי על אחד. אני לא יודע, אני לא הייתי, בדקתי לאחרונה בשדרה ה-13, או איזו שדרה שבה אוכלים בבורו פארק היום. אין פחות מסעדות, כשרות כמו לא כשרות. יש? ויהודים חרדים לא הולכים אליהם? הם התרגלו שהם יאכלו.
פחות אנשים נמצאים בבתי קפה במקום השני? פחות אנשים? יהודים חרדים לא אוכלים פחות מהאחרים? יהודים חרדים לא אוכלים כמו… לא. אתה יודע מה אני יודע? אתה פעם הלכת למועדון השמירה על המשקל? כן. אלינו, יש גם יהודים חרדים שם. כן, בערך אותה כמות. הם כבר שמנים, הם כן אוכלים. יהודים חרדים לא רזים יותר מיהודים ליובאוויטשים? בכנות. הם יותר גסים?
בקיצור, אוקיי, אוקיי, יש לי טענה על זה. אוקיי, בקיצור, זה לא יעזור לך כלום, פחות ממה שיכול היה לעזור. אתה רוצה לדעת אם זה שווה משהו? אני חושב שהכל שווה משהו. צועקים בבית המדרש, “שהחיינו וקיימנו והגיענו”, אצל יהודים חרדים, צועקים בבית המדרש אצל יהודים ליובאוויטשים, והם מאוד שמחים עם כולם. והם אומרים שהחסידות תחזיק אותך שיש דרך טובה יותר, יש כן דרך דרך זה.
איך זה ייראה שיהיה חנות הבשר, שבה מאכלי השלוש סעודות שלנו, זה בא, הוא יקבל נקניקייה, הוא ייכנס עם תלונה, הוא ייכנס עם תלונה, יהיה לו נקניקייה עם קטשופ, עם קטשופ וחרדל, והוא יאמר, “אוי, זה כל כך טוב, זה כל כך טוב!” זה דבר כל כך טוב, זה דבר כל כך טוב, זה דבר כל כך טוב. אין לי השגות. זה דבר כל כך טוב, זה דבר כל כך טוב. אבל, אוקיי, אני לא יודע, אני לא שמח, אני לא מרוצה מדרשה כזו, מה אגיד לך.
ביקורת על הדרשה השנייה: “תורה באה לעשות טוב”
מדריך:
יש סוג אחר של דרשה, שגם יהודים משכילים אומרים, החברים שלנו, הם אומרים דרשות כאלה, זה נשמע. יש שיטה של, אני לא יודע, נניח הרמב״ם, או דרכים מסוימות של הרמב״ם, או של המקובלים, או של, אני לא יודע, פשטות של אנשים מסוימים, שהם מחזיקים נגד עולם הזה, שהם מחזיקים שהתורה באה לדכא את האדם, ללחוץ על הגוף, “אדם נברא לשבר את הטבע”, והוא צריך לשבור את התאוות.
אבל יש אחרת, שיטה מאירת עיניים, שאומרים גם שזה מהרמב״ם. אל תשאל אותי איך, הרמב״ם יכול להיות גם מואשם וגם משובח על אותה שיטה, שאומרת באמת כמו שלומדים בשמונה פרקים שהתורה נעשתה לעשות טוב לאדם. התורה באה, איך אומרים לנו? תורה חיים, אנחנו יודעים את הדרשות. התורה באה לעשות חי. שיאכלו, אבל שלא ירגישו רע כשהם זוללים. זה בעצם היוצא מזה, אמת? שלא ירגישו רע.
הדרשה היא מאוד יפה, וקצת היסטורית. אני מתכוון, זו היסטוריה יפה, ואלה דרשות אינטלקטואליות יפות, אלה דברים חשובים. גם שלא יהיה תענוג על שום, גם זה כותב תוספות יום טוב על שום, אני יודע את הדרשות. אבל אותה דרשה לא עושה לי כלום, אמת? זה בעצם משאיר אותי בדיוק איפה שהייתי. זה עושה לי אפילו פחות מהדרשה הראשונה.
ההשוואה להיסטוריה של אדריכלות
מדריך:
אם דרשות שעוסקות בעניני אתיקה צריכות לעשות משהו, או צריכות לפחות להיות עם תוכנית, אני לא אומר שכל אחד צריך לעקוב אחרי התוכנית, אבל אני נותן לך תוכנית איך אפשר לבנות בית יפה. אם מישהו הוא אדריכל ויש לו את הכלים, הוא יוכל לבנות מהבית הזה. לא כל אחד יבנה, לא כל אחד מחזיק בבנייה עכשיו. אבל מישהו, אבל זה שאומר שפה באיטליה היו בונים בתים ככה, אבל בספרד היו בונים בתים ככה, זו היסטוריה, זה מאוד מעניין. אבל בקיצור, מה אתה הולך לעשות משהו עם זה? מה אדם עושה עם זה? אפשר לעשות עם דברים כאלה, לבנות בהשראת הסגנון הזה וכן הלאה. אבל בדרך כלל לא חיים מזה כלום. זה לא עם הלכה למעשה אין כלום.
הלכה למעשה כל אחד נשאר פחות או יותר מה שהוא היה. אם הוא חנוק, הוא נשאר חנוק. אם הוא לא חנוק, הוא נשאר לא חנוק. וזה לא עוזר לי בכלל.
למדתי את שתי הדרשות. שמעתי את שתי הדרשות, ואף אחת מהן לא הייתה מעניינת במיוחד עבורי. אף אחת מהן לא הזיזה אותי ממקום א׳ למקום ב׳, חוץ מלהוסיף ידיעות או משהו. מסכים? גם לא מסכים. מנידים בראש. זה עוזר לכם יותר אותה דרשה? זה יותר טוב מהראשונה? הדרשה הראשונה עוזרת לכם להיות חנוקים, לא להיות חנוקים. וכשתסתובבו יותר עם קהילה, תתפסו שהקהילה גם לא עושה הרבה.
העיקרון: “גדולה תלמוד שמביא לידי מעשה”
ללמוד פירושו להשתנות
מדריך:
אה, התורה באה… ללמוד פירושו להשתנות. ללמוד פירושו שחשבתי קודם ככה, משהו, ואחר כך אני חושב ככה. זה אומר, אני חושב שאני יכול להיות ככה, ולא להיות ככה.
אוקיי, בוא אלי, הוא אומר כלל, “גדולה תלמוד שמביא לידי מעשה”. הנטייה של אדם, כן, תן לי להגיד לך איך זה עובד. איך אני צריך? הנטייה של אדם, כבר אמרתי את הדרשה מספיק פעמים, אני לא יודע אם כבר היה לי את התורה היום. “גדולה תלמוד שמביא לידי מעשה”. הנטייה של אדם היא, מה שהוא רואה ומה שהוא מבין, ואצלי זה מה שהוא מבין בתור טוב, הוא עושה. אפילו אם הוא לא רוצה, אפילו אם הוא רק מגיע לשם בקושי, בגלל זה יש מצווה “אל תפנו אל האלילים”.
האיסור של “אל תפנו אל האלילים”
מדריך:
תרגום השיעור
כן, אסור לקרוא את הספרים “היפים” שהזרים כתבו, כי מתפעלים מהם. אלא אם כן קוראים אותם לשם ידיעה, לבטל עבודה זרה, זה בא ממקום אחר. אבל צריך לדעת שיש איסור כזה, והאיסור הוא “כי זה עובד”. “כי” אם מסתכלים על דברים “יפים”, מתבונן ביופי הצורה, כמו שכתוב ברמב״ם, מסתכלים על היופי של הגויות, ובסוף חושבים “ואעשה כן גם אני”. כן, “איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם, ואעשה כן גם אני”. או, כן, כך אעשה, אני רוצה, “פשוט” “ואעשה כן גם אני”.
זה הטבע של אדם, זה לא דבר שאפשר לשנות. לא, אי אפשר לשנות את זה. זו דרך מאוד “בסיסית” איך שאנשים פועלים, שמה שנראה לו טעים, לא מיד ואולי לא בפעם השנייה, אבל מה שנראה לו יפה, נראה לו “יפה”, “אז הוא מתחיל לעשות”.
האדם כ”rational being”
מגיד שיעור:
“כי מה אתה עושה”? “אדם הוא rational being”. “rational being” לא אומר שהוא אף פעם לא נוטה משכלו, זה אומר שבאופן כללי, דרך החיים שאדם חי היא דרך החיים שנראית לו טובה, שנראית לו טעימה, שנראית לו יפה, שנראית לו אמיתית, נכונה. אפשר לומר אמיתית זו אולי מילה גדולה מדי, אבל נכונה, יפה, “נאצלית”, “נכונה”, “כל מיני מילים כאלה”. כלום, הכל “קל”. אה, אה, תהיה טוב. אז זו עדיין רעה…
לומדים.
זה שיחה לשם ידיעה, זו לא שבת שובה קבלה למשוגעים ומשוגעות.
ללמוד ללא מעורבות זה בלתי אפשרי
הדוגמה של עבודה זרה
מגיד שיעור:
כן, אבל “זה נכון”. You can’t… אם למישהו אין את הניסיון, אם מישהו אומר לי, אני אגיד לך, אתה רוצה ללמוד את כל תיקוני עבודה זרה? אני מתכוון ככה. אם מישהו אומר שהוא לומד ספרים של עבודה זרה, הוא הלך לראות את העבודה זרה, לא היו לו ניסיונות להיות עובד עבודה זרה, מה שעבודה זרה אומרת, אני לא יודע, הוא צריך לשמוע ללמוד הלכות עבודה זרה, הוא לא למד את זה טוב, כי אתה לא לומד בחשק. מה הטעם? אפשר לומר כמו ההלכה.
אנשים אומרים, הבעל שם טוב אמר שחכמות חיצוניות צריך ללמוד שלא לשמה, ותורה צריך ללמוד לשמה, נכון? אבל ללמוד שלא לשמה זו ברכה לבטלה. למה ללמוד שלא לשמה?
כן, מסיבות אחרות, לא ניכנס לזה. כן, אמת. זו אמת, אם קוראים את הספרים ומשקיעים בהם, צריך מאוד דווקא לכוון להיפך כדי לא להימשך. ובדרך הטבע נמשכים. ואפשר לדבר על מה ההלכה היא, אם מותר, אם אסור. אבל אני רק אומר, כי זה בכל זאת לימוד.
הדוגמה של אקדמאים
מגיד שיעור:
Anyone, I don’t know anyone, אני יודע שכאן באקדמיה יש, אפילו האקדמאים יש להם goal, וזה ideal, ללמוד things without being influenced. But it doesn’t actually work. At least לפי דעתי, ואתה יכול להיות חולק עלי, לפי דעתי, every academic that reads קבלה becomes מקובל at some point. Most of them are not מודה בעצמם, some of them are. ובלילה בא אליו בחלום האריז״ל ואומר לו סודות התורה. עד כדי כך. זה לא יכול להיות, אדם שקוע בדבר, הוא לא… זה בחסידות…
תלמיד:
[לא שמיע]
מגיד שיעור:
זה מאה אחוז שהוא מקובל. בוודאי בא לו בחלום האריז״ל. כן, הוא היה, הוא התחיל להיות מקובל. היה לו גרסה מסוימת של קבלה. Of course, of course. That’s right. Those people are obvious. אין… שם זה מתחיל מעניין. יש מהלך מסוים לעניין, אבל זה מתחיל מעניין. אבל ראיתי הרבה אנשים שהתחילו בתור סתם סקרנים. מה זאת אומרת אתה סקרן? למה אתה סקרן לגבי זה? יש הרבה דברים בעולם להיות סקרן לגביהם.
תלמיד:
[לא שמיע]
מגיד שיעור:
לא, לא, זה לא נכון. אני אומר לך, אני מחזיק בזה. זה לא ככה. זה לא דבר אישי לכל אדם. כל אחד צריך להיות במדות ומעשים טובים. אבל I think that anyone that studies something… People that study ancient Egypt start dreaming of the gods of Egypt, okay? זו המציאות. זה לא… זה בכל זאת אדם. אדם… again, אם עושים הרבה מאוד כוונה להיפך, אפשר אולי להימנע מזה. ומה עשה גרשום שלום? הוא לא חשב על זה איך היום עבר בלילה. מה אתה רואה שהוא שונה מזה?
שיעור על תאוות: ההבדל בין שני סוגי תאוות
חזרה לנושא המרכזי: תאוות
מגיד שיעור:
אני לא אכנס לזה. אני אומר לך, אני אשמור על עצמי. זה לא ככה. אני לא יכול להכיר באופן אישי כל אדם, כל אחד צריך לדאוג למידותיו ולמעשים הטובים שלו. אבל I think שanyone שstudies something, אנשים שstudying ancient Egypt, הם starting לdream על הgods של Egypt. אוקיי? זו המציאות. זה אדם, אדם, again, אם עושים הרבה מאוד כוונה להיפך, אפשר אולי למנוע מזה.
והקדוש ברוך הוא, מה הוא עשה גרשום שלום? לא חשב על זה איך יום בחלום בלילה? מה הוא כל כך שונה מזה? הוא מחזיק את עצמו ערני, נכון? זה spiritual bonding. זה מה שמניע את חייו.
Of course. אני לא יכול להיות חייו. מה, הוא מתחיל לארגן את חייו. Of course. 100%. אני אומר לך, אנשים, הוא יכול עדיין להיות מושפע, הוא לא יהיה כמו ההוא, כי להוא היו עוד, יכולים להיות עוד דברים. No problem. הוא לא יתערבב בהרבה דברים. אני לא מאמין שכמעט אין מישהו שיכול, at least, again, אם יש מישהו שיש לו הרבה כוונה להיפך, כמו רבי שהוא הגאון, רבי ישראל סלנטר אמר שהוא שמע שמכלל שבת אין מגושם, הוא אמר, “אבל אם רוצים מאוד חזק זה כן יכול להיות מגושם.” מבין? אבל פחות רוצים חזק נגד כל זה, אבל הסדר הרגיל הוא שנמשכים אחריו. הסדר הרגיל הוא שמכלל שבת לא עושה אדם גס. מה?
תלמיד:
כן. כן. אל תגיד, אל תגיד, אני אומר לך שכן. קראתי, exactly.
מגיד שיעור:
נו, but you’re saying it in a low way, you could say it in a high way. כי, לא כי מאמינים בזה, כי you start seeing the world from that perspective. אוקיי, רבותי.
דיון על דתיות ואמונה
תלמיד:
הם הפוך, אתה מתכוון שלא נעשים דתיים.
מגיד שיעור:
מי שעושה את הדתיות, אתה תופס? הדתיים הם אלה שלא מאמינים. אני הופך להיות האמיתי שמאמין כן. כן, כן, נכון. נכון. מה הענין, יש על זה דרשה. זה יבוא לשיעור אחר על הפרטים, נראה. זה לא כל כך פשוט. הוא טען, by the way, בואו לא נדבר ואסור לחשוד את הקדוש רבי אלימלך מליז׳נסק. כי אתה חושב שרבי אלימלך לא היה קצת איתך? הוא הסתובב עם ה… הוא התרחץ באותו מרחץ, נכון. החניכים החסידיים לא הלכו לשם. יש, החניכים לא הלכו לאותו מרחץ, בואו נהיה ברורים, נכון? לא, לגוי היו טענות. לגוי היו טענות. בקיצור, אה…
תלמיד:
די טוב, אין לי טענות.
מגיד שיעור:
לא, הוא מדבר על משנה. אני יודע, אני רק אומר שזה לא כל כך פשוט כמו שאתה עושה את זה. ההיתר, ההיתר שאתה עומד לא רק ההיתר, זה כתוב ברש״י, וכדומה. ברש״י כתוב שאפשר לקרוא… אני לא רוצה לעשות שיחות, זה לא השיחה שלי היום. אוקיי, זו הסחת דעת זה. רבותי, ולא תתורו אחרי לבבכם. אסור להיות מוסחים. אסור להיות מוסחים. אני רק רוצה לומר, אני חוזר לשיעור שלי. רבותי, רבותי, יש לי שיעור לומר על תאוות, הלו, לא על עבודה זרה. אני יודע ש״ושני מינים” זה ההמשך, אבל… אין את זה כאן.
למה רוב דרשות המוסר אינן יעילות
מגיד שיעור:
רבותי, אני אומר ככה, אני אומר שכאשר לומדים על דבר ומבינים בדיוק מה הדרישה היא, אני אומר ככה, רוב דרשות המוסר אינן שימושיות כי הן לא מפורטות מספיק. That’s why. זו הסיבה למה הן לא שימושיות. ולכן, שומעים שיחה יפה בסעודה שלישית, ואומרים כמה יפה, כמה חשוב לא להיות בעל תאווה, אבל אני לא יודע מה זה אומר. בסוף אוכל את אותם עוגיות בדיוק במלווה מלכה, בדיוק כמו קודם. כך המנהג שלי, בניגוד למנהג האחר.
תלמיד:
כן, כן, כן, כי אתה זוכר, כן, יש לך בן דוד ר׳ יואל, ר׳ יואל אחר.
הדוגמה החיובית: ר׳ יואל וברכות הנהנין
מגיד שיעור:
בקיצור, יש עוד ר׳ יואל שהוא מתנהג לומר ברכות הנהנין, אני אומר לך שזה עוזר. הרבה יותר מדרשות אחרות. כי הוא אומר בדיוק, זה לא נמשך לנצח, לא משתנים מדרשה אחת, אבל אם הוא אומר בדיוק מה לעשות ומה לא לעשות, יכול לעלות לך מחר, “אוקיי, בוא אעשה את זה.” הוא גם גורם לזה להישמע קל, וזה מאוד חשוב. כי קשה, כשאתה אומר גם שזה קשה, קשה זה כשאתה יודע על מה מדברים. זה הקושי העיקרי. קשה זה לא כשיש לך תמונה שלמה ברורה. זו בעיה קטנה, צריך לדעת איך להגיע לשם. הקושי העיקרי של כל דרשות המוסר הוא כי לא יודעים מה רוצים.
אני יודע, בעיקר אני יודע שאני רע, שאני צריך ללמוד, ושאני לא צריך להיות רע, ושאני צריך להתבייש, וכן הלאה. אבל מה למעשה, מה בדיוק לעשות, אתה יודע? אתה לא יכול להגיד לי. אז, זה אכן קשה, כי חסרים עוד הרבה שלבים. אני לא אומר שהכלל לא נכון, אבל יש כלל כזה, אבל חסרים הרבה מאוד שלבי מחשבה עוד. עדיין לא מגיעים לבעיה.
ביקורת על בעלי מוסר: הבעיה היא בראש, לא רק בלב
אני אומר הרבה פעמים, אני לא יכול לשמוע את הדרשה שלי. כל בעלי המוסר שאומרים לנו יש מספיק אמונה בדעת, אנחנו צריכים למעשה, אני רוצה לשאול אותם כמה שאלות על האמונה בדעת שלהם, לראות אם יש להם באמת אמונה בראש ורק חסר להם לב, אוקיי? אתה יכול לענות על כמה שאלות? אתה תופס את עצמך אומר? אה, אין לך שום ספק בכלל, אין לך שום בעיה עם “והשבות אל לבבך”? יש לך הרבה שאלות, אתה כבר יודע, מה אני צריך להגיד לך? אחרי שתדע הכל, נראה אם יש לך עוד בעיה עם “והשבות אל לבבך”.
אני חושב שכמעט אין בעיה כזו, אני מקשר את הבעיה, אני מתרץ את הבעיה, אני מתרץ את הקושיא, אני מתרץ את הקושיא, אני מתרץ את הקושיא. אם הוא לא עומד בזה, הוא נופל בחזרה, אין בעיה, על זה צריך להתחזק. אין בעיה, אז צריך לומר, אתה צריך להתחזק כל יום. על זה יש גם עצות. אבל אנחנו לא מחזיקים אצלנו, אנחנו לא מחזיקים שם. סתם להיות נוגע בבעיה, כל השבת לא מעלה ולא מורידה כלום.
אז, ממילא אני אומר משהו אחר. ממילא אני אומר ככה, ואני מבין מה הטענה שלי. אז, איפה הייתי? אז, אני רוצה לומר ככה, אז, זה לא עוזר. אז, אני הולך לומר שיעור מהרמב״ם הקדוש, או מרבותיו של הרמב״ם, אותו דבר, ולנסות להסביר נקודה. מה, זה כבר 10:13, עד שאני סוף סוף אסיים לומר שיעור. אז, אני רוצה להסביר קצת נקודה.
ההבדל בין שני סוגי תאוות
סיכום: חוש המישוש חרפה לנו
אנחנו רוצים לספר ככה, אנחנו רוצים לדבר על תאוות. אמרנו, אנחנו רוצים לעשות הבדל, שכל מה שאנחנו עושים זה בעצם שני דינים, באמת שני חלוקים, שני סוגי דברים שמדברים תמיד על אותו דבר וזה מעורבב. אם עושים שני דינים, עושים הבדל, אפשר לדעת בדיוק על מה מדברים.
אז אני רוצה לעשות הבדל, זה הולך ככה. עכשיו תשלח לי את התאריך, קודם כל, אני לא מתווכח איתך. אתה יודע את התאריך, אני לא אשים לך ראש. אוקיי. אז אני רוצה לטעון ככה, כוח, כי אני רוצה לראות אם זו תאווה. אולי השיעור צריך שאדע. התאריך שלי בטוח תאווה.
אז, אה, כן, אוקיי. בואו נראה. הסברנו בשבוע שעבר יסוד מאוד חשוב, והיה בשבוע שעבר השיעור להסביר את הלשון שהרמב״ם מביא ארבע פעמים במורה נבוכים, “חוש המישוש חרפה לנו”, שחוש המישוש, זו הבעיה. והסברנו מה זה אומר, שכאשר מדברים על תאוות, מדברים מאוד מאוד ספציפית על תאוות של חוש המישוש.
אפשר לומר על תענוגי הגוף לעומת תענוגי הנפש, זה לא מספיק לומר את זה, צריך עוד לומר על אילו תענוגי הגוף, לא תענוגים של כל שלושת החושים האחרים או ארבעת החושים, לפחות שלושה חושים, כלומר ראייה, שמיעה, ריח, בזה אין בעל תאווה. דיברנו על זה בשבוע שעבר.
אבל התאווה מדברת על תאוות גם לא של טעם, כי טעם זה לא תאווה. ידעת? אבל המישוש של הטעם זו תאווה. טעם הוא סוג של מישוש, זה קצת יותר מסובך, אבל הטעם, הטעימה של אוכל היא שיפוט ולא תאווה. זו דעת. אבל התאווה היא במישוש שבו. אז זה מה שמתכוונים חוש המישוש חרפה. כאן אנחנו מחזיקים, נכון?
שני הענינים שהתאווה נוגעת בהם: אכילה ופריה ורביה
יוצא שכאשר מדברים על תאוות והמידה של לא להיות בעל תאוות, מדברים רק מאוד ספציפית על שני ענינים שאנשים עושים. אחד מהם, דרך אגב, בואו נזכור, למה אנשים עושים את שני הדברים האלה? אוכלים כדי לחיות בעצמם, כן? ופריה ורביה עושים כדי שהמין האנושי יחיה, נכון? אלה שני הדברים שמחיים את האדם. זה בכלל לא דבר קטן, אלה דברים מאוד חשובים, נכון? זה לא אנוכי. אישי וכללי, משפחה, מין. זה טבע. למה הטבע עשה, למה הקב״ה עשה אכילה? כדי שאנשים יחיו. למה הקב״ה עשה כדי שאנשים לא ייעלמו כשהאדם הראשון ימות, כן? מה הוא עשה? נכון.
תלמיד:
זה מזכיר חתונה מוות, לכן זו חתונה המסבירה יום המיתה, צריך ללכת עם קיטל.
מגיד שיעור:
למה יש חתונה? כי אנחנו הולכים למות. כי אנחנו הולכים למות, היינו צריכים להתחתן. נכון. מאוד עצוב. אתה אומר ככה, זה לא מסוכן להביא ילדים? למה בוכים בריקוד ברית מילה? מאוד עצוב להתחתן, מבין? בוודאי לא רק, צריך גם ללכת לחתונה, באמת חשש. מה?
תלמיד:
מצוין! זו השמחה, שאפילו אני אמות, אני לא מת יותר, כי הכלל חי הלאה.
תאווה אינה המטרה, אלא התענוג שבה
מגיד שיעור:
אז, על כל פנים, אלה שני הדברים שמדברים עליהם, אבל הנושא של תאווה זה לא זה, זו כבר המטרה, זה כבר דבר טוב. אנחנו מדברים על תאווה, העונג שבו, נכון? ההנאה שהיא עונג. תאווה היא תענוג, או אפשר לומר שצריך לעשות את שני הדברים עם תענוגים, ובדברים האלה יש תאווה.
ההבדל: שני סוגי תאוות
עכשיו אני רוצה לומר דבר מעניין, אני עושה הבדל. כתבתי את זה כאן על… כתבתי את זה כאן בשפה שלי, אני אגיד את זה ואסתכל פנימה. בחלק הראשון, החלק הראשון שיש כאן כותרת, שם כתוב ככה:
יש כאן שניים, איפה הנייר שלי? כן, הנייר בלשון הקודש. יש כאן שני סוגים של תאוות, חשוב מאוד להבין, שני סוגים אחרים של תאוות, או שני סוגים אחרים של תענוגים, שהתאווה היא המשיכה אחר התענוג, כן? שני סוגים אחרים של תאוות. ושני הדברים הללו הם שני סוגים אחרים של תאוות, וצריך לדבר על שני הקצוות. רציתי לומר שרק אחת מהן היא באמת מידת הפרישות, אני מתכוון שזה לא מדויק, אבל בואו נראה. יש כאן שני סוגים של תאוות.
סוג 1: תאווה טבעית
סוג אחד של תאווה הוא טבעי. טבעי אני מתכוון לומר, איך אפשר לראות שזה טבעי? כי לכל בני האדם יש את זה. אדם ככל אדם יש לו תאווה כזו. אז למשל, כל אדם אוהב לאכול. מה זה אומר שהוא אוהב לאכול? שכאשר הוא צמא הוא שותה, וכאשר הוא רעב הוא אוכל. זה בעצם מה שזה אומר.
במילים אחרות, כאשר חסר לו בגופו משהו לאכול, סוג הדברים שאריסטו קורא להם “דברים יבשים”, הדברים היבשים, “דבר גש”, נקראת המשיכה אחר זה, אז הוא אוכל. כאשר חסרים לו דברים נוזליים, דבר נוזלי, אז הוא שותה. זה בעצם כל אדם בעולם, אין אדם שאין לו את התאווה הזו, התאווה הטבעית.
אמנם, אתה יכול לקרוא לזה תיאבון, אתה יכול כמעט לקרוא לזה לא דבר אנושי, אלא כמו גופניות, גופניות לגמרי, כמו שדיברנו, שקשור לחלק הזן. אבל יש בזה אהבה מסוימת, הוא אוהב את זה, יש טעם, כן, אמת. יש מסוים… על זה עושים ברכה, ברכות הנהנין. אמת, ברכות הנהנין עושים על