מידות נאו-אפלטוניות: שתי הנשמות, המתמטיקה והגזירה | קריאה בספרו של פרוקלוס על ההשגחה (תורגם אוטומטית)

הניתנות להיפרדות של הנשמה מהגוף: חקירה אריסטוטלית

פרק א׳: מעבר מהשגחה לטבע הנשמה

מרצה: אוקיי, בואו נעבור ל-15. אוקיי. אז 15. אבל מספיק על נושא זה. אז סיימנו לדבר על השגחה וגזירה. הבה נמשיך עכשיו, אם אתם מסכימים, לחקירה השנייה שלנו, כלומר זו שעוסקת בשני סוגי הנשמה. כן, אחת שניתנת להיפרדות מהגופים ואחרת שאינה ניתנת להיפרדות.

פרק ב׳: העיקרון האריסטוטלי – פעילות ומהות (הצעה 15)

מרצה: קחו גם את העיקרון הזה מהפילוסופיה של אריסטו. הוא אומר שכל נשמה עם פעילות שאינה זקוקה לגוף מצוידת גם במהות מסוג זה – להיות חופשית מגוף וניתנת להיפרדות. כן, זה מה שאריסטו ממשיך לומר על –

תלמיד: אם השכל, אם החשיבה לא צריכה גוף אז –

מרצה: כן, בדיוק, בדיוק. זה אתגר ב – עכשיו הוא לוקח את זה לגמרי כעיקרון.

תלמיד: כן, כן, כן.

מרצה: אז זה בהכרח המקרה. אם נוריד את מהות הנשמה לרמת הגוף בעוד שפעילותה מתרחשת בלי גוף, אז – נכון, אז הם יכולים להיות – אז הפעילות מסבירה את זה כך. אז הפעילות תהיה עליונה למהות מכיוון שלא יהיה דבר מהנחות להיות במצבו הטבעי, בעוד שהמהות תהיה מושרשת בו.

במילים אחרות, ומכיוון שיש לנו את הכלל הזה שפעילות היא מאוחרת למהות והם מסבירים משהו כמו שהמצב הטבעי הוא הפעילות של המהות, ואז זה היה – אם למשהו תהיה – פעילות לא-גופנית – סליחה – ואם יש לנו גוף שפעילותו היא לא-מהותית והוא סוג של לא צריך את המהות שלו לפעילותו, מה שבדיוק לא הגיוני.

תלמיד: זה לא הגיוני כי הפעילות היא פשוט, אתה יודע, היא כוח של המהות שהוא בפועל, נכון?

מרצה: אז, אבל זה בלתי אפשרי. לכן הנשמה שיכולה לפעול בנפרד מהגוף חייבת גם להיות בעלת קיום הניתן להיפרדות מהגוף. ואז בתאולוגיה, אלו הטיעונים של במיוחד הצעה 17, אבל 15, 16 גם כן, נכון שם. ושם הוא פונה לרעיון שמה שמשנה את עצמו פונה אל עצמו.

תלמיד: כן, זה בעצם אותו דבר.

מרצה: אז הוא מתחיל עם, אתה יודע, הוא פונה הרבה לאריסטו כי הוא אומר, כמו, אפילו אריסטו, שמפורסם בזה ש, אתה יודע, שולל נשמה נפרדת, הוא מודה בעיקרון הזה שאם היה משהו שיש לו פעילות נפרדת, תהיה לו מהות נפרדת. ואז הוא קבע את זה, עכשיו הוא צריך לפנות לשאלה, ובכן, האם יש לנו פעילות כזו?

פרק ג׳: בחינת אילו כוחות נפש דורשים גופים (הצעה 16)

חלק 1: תפיסה חושית – נפסלת כניתנת להיפרדות

מרצה: נכון. אוקיי, עכשיו 16. בחן אם כן, ידידי, מי מהנשמות שבנו שיודה בהן אינה זקוקה לגוף כדי להפעיל את פעילויותיה הטבעיות. האם זו יכולה להיות תפיסה חושית? בבירור לא, שכן כל כוח חושי משתמש בגופים כאיברים ופעיל איתם ביחס לאובייקטים החושיים המתאימים לו, עובר שינוי ומושפע יחד עם העיניים והאוזניים וכל שאר איברי החושים.

אוקיי, אז זה גם משתמש בגוף – מה שהכוחות החושיים – וגם משתנה יחד איתו, כמו שיש שינוי באוזן שלך כשאתה שומע משהו, ולכן מה שהוא הצורה של זה או הנשמה המתאימה לחישה, גם היא מושפעת או מוזז או משתנה.

תלמיד: כן.

חלק 2: כעס ותאווה – נפסלים כניתנים להיפרדות

מרצה: אבל אז האם זה יכול להיות כעס ותאווה? אוקיי, אבל אתה רואה שזה יהיה כמו שני חלקי הנפש התחתונים של הרפובליקה.

תלמיד: נכון, חלקי הנפש.

מרצה: כן, אוקיי. אבל אתה רואה ששני אלה לעתים קרובות עובדים יחד. גם אצל אריסטו יש משהו המקביל לזה, כמו, אני לא יודע, כמו נפש מתאווה או משהו כזה.

תלמיד: אה נכון, כן, כמו כוח של –

מרצה: כן, אבל אתה רואה, ושני אלה לעתים קרובות עובדים יחד עם חלקים גופניים כמו הלב והכבד. זה מה שנאמר בטימאוס, ושהם אינם חופשיים מגופים. נכון, גם מחוץ לטימאוס, אריסטו נותן לנו הגדרה תרבותית של כעס כרתיחת דם או של הלב.

תלמיד: נכון, נכון.

מרצה: איך ואיך יכולים כוחות שפעילים יחד עם תפיסה חושית לא להזדקק לגוף, מכיוון שתפיסה תמיד מוזזת דרך גוף? ו – אוקיי, אז אז אחד הוא שאלה, אלה, כמו מה שהיינו קוראים רגשות אני מניח, כן – זקוקים לגופים ל, לכמו החומר שלהם או משהו. הם עובדים דרך גופים וגם –

תלמיד: אז, הם הולכים יחד עם תפיסה חושית.

מרצה: כן, הם מעוררים על ידי דברים שאנחנו תופסים.

תלמיד: נכון.

מרצה: שהתיאבון פועל ביעילות עם תפיסה אנחנו כולנו, אני מאמין, יודעים כי. איך אפשר לכעוס על מה שלא נתפס? פשוט מחוץ לתודעה.

תלמיד: נכון.

מרצה: ואיך אפשר לא להתאוות? אני מבין.

חלק 3: סטייה – האם תוכן אינטלקטואלי טהור יכול לעורר כעס?

תלמיד: אני מניח שכמו אף אחד לא כועס על מחשבות חוץ מכמו פילוסופים מוזרים או יגיד משהו כמו שהוא כעס כי מישהו לא לקח את השאלה שלו ברצינות או משהו. זה לא ה –

מרצה: ובכן אתה, כלומר אתה צריך לשמוע את המחשבה, נכון? אבל ו – ונראה שאם היה לך – אם היה לך יחס אינטלקטואלי טהור עם המחשבה, אם זה רק משהו שהבנת, זה לא היה מרגיז אותך או משהו. אולי הדרך שבה ניסחת, הדרך שבה אתה רואה את זה כתוב בספר –

תלמיד: נכון, אבל אז אתה כבר נכנס לתחום של הדמיון.

מרצה: דמיון. אבל האם ה, האם רק איזשהו תוכן אינטלקטואלי יש מספיק כדי לכעוס אותך? אני מניח שזה היה אומר כמו במובן מסוים, כלומר אולי, אבל נשמע כמו בעיה שלך, נכון? זה נשמע כמו זה איזה, כמו, למה שידע יאיים על ה, כמו, יגרום לך לחשוב שלא מכבדים אותך? ובכן, זה רק כנושא רציונלי, זה לא צריך לגרום לך להרגיש שלא מכבדים אותך ידע.

אבל אולי אתה – אבל אולי אתה, אני לא יודע, אתה מדמיין את עצמך בצורה שגויה, נכון? כלומר לנוצרים יש את זה, אתה יודע, הסיפורים האלה על השטן והוא מרגיש זועם כשהוא לומד שאלוהים מתכנן להתגלם בבן אנוש. ולכן יש משהו אינטלקטואלי לחלוטין שהשטן מתעצבן עליו והוא מרגיש שלא מכבדים אותו כי הוא צריך להיות הבריאה הגבוהה ביותר ושהדבר הנמוך הזה הולך להיות טוב ממנו.

אבל הדימוי העצמי הזה נראה שכבר דורש איזשהו סוג של דמיון. זה לא רק ידע. הוא רואה את עצמו כבעל מעמד מסוים.

תלמיד: נכון.

חלק 4: סטייה – תשוקה אינטלקטואלית לעומת תשוקה תיאבונית

תלמיד: ואני מניח שדברים כמו תשוקה לדברים גבוהים יותר או משהו, היינו רוצים לייחס לכוח אחר באמת, כמו שאנחנו כן מדברים על השכל שיש בו תשוקה או לפי חלק, או שהיית מדבר על אהבת אלוהים וכן הלאה.

מרצה: בדיוק, כן. זה לא, לא מעשה של ה, איך קוראים לזה, התשוקה או ה –

תלמיד: כן, ובכן אם אתה רוצה להשתמש במילה אתה יכול לומר הכוח המתאווה, אבל –

מרצה: כן, אבל אבל אבל זה אפילו שונה, זה המילים השונות ביוונית, נכון? אז זה כמו תיאבון יהיה, אתה יודע, בעוד שכאשר אתה אומר על ה כמו מתאווה היית אומר שאתה יודע זה פונה אל או יש לו אורקסיס. ושם אנחנו, ושם כמובן אנחנו צריכים משהו יותר כמו שהטובות – זה כמו חוש התשוקה, רק שהם מתפקדים כנורמות לידע שלו. יש סטנדרטים שלפיהם הוא יודע את כל הדברים. זה חוש שונה אז.

טבע התשוקה, האהבה והשכל: רגשות גופניים והנשמה הבלתי-גופנית

ההבחנה בין תיאבון גופני לתשוקה אינטלקטואלית

תלמיד: האם יש חוש, אני רק תוהה עכשיו, האם יש חוש של כמו בן אדם אוהב, כמו לדבר על ארוס נכון או האם יש אהבה של שכל או של דברים אלוהיים או דברים נפרדים עם ה כמו האם הלב מה שהם מה שהם הורמונים או מה שהם היו קוראים לזה לא משמשים כאשר כאשר אתה אוהב דבר גופני האם הם גם יעבדו כאשר אתה אוהב דבר לא גופני או כאשר כאשר אתה עושה את העלייה נכון אתה מתחיל לאהוב ובכן יפה עצמו או מה שזה לא יהיה?

מרצה: ובכן אני חושב שאהבה, אתה יודע, אהבת דברים יפים היא חלק מאהבת היפה עצמו כמו זה זה חלק מהסולם וחלק זה בהחלט כולל את אותם הורמונים. ואני חושב שזה זה תלוי אבל אני אני מניח שכן כל עוד אנחנו בגוף הזה ואפילו כמו כשאנחנו מחוץ לגוף הזה כמו לפני אם יש לנו רק כמו גוף פנאומטי אנחנו רק אוהבים את הדימוי העצמי של עצמנו אז זה כבר לא הורמונים אבל יש לנו כמו זיכרונות ורגשות אלה אלה הם זה אלה ממשיכים ויש דמיונות.

אני פשוט כמו אני תוהה אם כשאנחנו שם למעלה עוקבים אחרי הכוכב שלנו אין לנו גוף פנאומטי יש לנו רק אסטרלי שהוא שלא משתנה אני חושב שם למעלה אנחנו נראה שאין שום דבר כמו הרגשות שאנחנו חווים כאן.

אי-הניתנות להיפרדות של רצון וידיעת הטוב

תלמיד: האם היינו רוצים לומר אולי שיש איזשהו סוג של – כלומר זה אולי גם דעה קדומה שלנו. אנחנו אולי מפרידים את מה שגורם לנו לרצות ואת מה שגורם לנו לחשוב יותר מדי. כמו דמשקי אולי ידחוף את הנקודה הזו, נכון? אומר כמו שכל הוא גם רק רוצה את הטוב, נכון? וזה לא רק יודע את הטוב, זה גם רוצה את הטוב. אולי יש גם מרכיב רגשי לידע הגבוה שלנו גם כן.

מרצה: כן אני חושב שאני מאמין בזה אז השאלה היא כמו למה זה כן אני מתכוון ובכן אם אנחנו חושבים על הרגשות אתה יודע יש חוש אחד שבו אנחנו יכולים לחשוב עליהם כבטח הם תלויים בתפיסה הם תלויים ויש שינויים בגוף שלנו שהיו או שינוי בנו שסוג של שזה מתייחס לזה וכמו אוקיי כעסתי כי מישהו דרך על הבוהן שלי.

רגשות כקוואליה: ההרגשה מעבר לתפיסה

אבל יש גם את החוש של רגשות שבו אנחנו יכולים לחשוב עליהם כמו קוואליה נכון אז כמו יש את ההרגשה של להיות כועס יש הרגשה של להיות עצוב עצוב בלי תלות בשום פעולה של להיות שמח או עצוב נכון ויש כמה רגשות שמציגים בעיקר כזה נכון הם לא מציגים בעיקר כתגובות למצב מסוים שנתפס אז למשל שעמום נכון. שעמום לא נראה שהוא מעורר על ידי שום דבר זה דווקא יש חוסר בגירוי או משהו כזה ואבל אין גם כמו דברים חיוביים הם כמו הרגשות שלהם של אושר נכון לא ברור למה אלה היותר אוניברסליים יהיו ובכן לא יכלו להיות נוכחים גם ב בלי הגוף.

הוויכוח של הרמב״ם: ידע לעומת אהבה בעולם הבא

תלמיד: אני מניח שהשאלה שלי היא משהו כמו הוויכוח הזה, אם זה יהיה רק הידיעה של אלוהים, שתהיה נצחית, כמו לעבוד עם המסגרת האריסטוטלית הזו, נכנסנו לוויכוח הגדול הזה כמו מישהו כמו רמב״ם היה אומר הדבר היחיד שנשאר הוא הידע שלך ולכן זה רק ידיעה ידיעה של דברים אלוהיים ש שאתה יודע ששורד את הגוף וכן הלאה.

ואז אנשים אחרים היו באים ואומרים ובכן לא מה עם אהבה מה עם לאהוב אותם וכמו שזה לא צריך לאהוב את אלוהים גם להיות משהו פנימי ואנחנו אומרים ובכן האם אתה אוהב את אלוהים עם הגוף שלך כמו עם הלב שלך עם ה כמו לב בשרי ובכן וזה מת או ברגע שאתה אומר ובכן לא זה כמו אהבה אינטלקטואלית או משהו אז זה הופך לסך הכל שם אחר ל כמו זה זה אפקט אינטלקטואלי סוג של כמו הנורמה או משהו הרבה יותר מופשט מאשר כמו אהבה.

מרצה: כן אני חושב כן, אני לא חושב שזה רק שם אחר, ולמעשה, מכיוון שהגבוה ביותר, במובן מסוים, הדבר הגבוה ביותר להיוודע הוא הטוב, או הוא ערך, אז נראה שב, אם בכלל, ברמה הגבוהה ביותר, ידיעה היא רק שם להרגשה, נכון?

ולכן, כמובן, יש איזה אלמנט ליחס שלנו לדברים בלתי-גופניים עכשיו, שהוא דרך הדמיון. וזה היה, כמובן, נגמר. נכון.

האם אתה יכול לאהוב מה שאתה לא יכול לתפוס?

תלמיד: אני מניח שאתה יכול לשאול את השאלה ההפוכה. אם אנחנו מניחים שחלק מההגדרה של התיאבונות האלה הוא שהם מושפעים על ידי ראייה או איזשהו סוג של תפיסה, אף אחד לא אוהב אדם שהוא לא… אני מניח שזה לא באמת נכון. אני לא יודע. אני מניח תפיסה או דמיון וכמו יש את זה כמו שאלה מה זה אומר לומר לאהוב את אלוהים אם אתה לא יכול לראות אותו ואתה יכול לומר ובכן אתה יכול לקבל דמיון ואז יש את כל השאלה הזו אם הדמיון הוא אלוהים או זה כמו אינסוף או משהו.

מרצה: אבל העניין הוא כמו כן אתה יכול לאהוב את אלוהים בלי בלי לדעת אותו וזה למעשה חלק מכמו אחת הסיבות לחשוב שיש לנו גם כביכול כן יש לנו רגשות לא-גופניים נכון אז כי זה כמו מאוד מאוד חשוב ל להתקדמות ואתה יודע שזה נכון שאתה זה האהבה שלנו לאחדות האהבה שלנו ל לאלים היא קודמת לאתה יודע ידע כי אנחנו אפילו חולקים את זה עם צמחים וסלעים ונכון.

תלמיד: אבל זה לא יהיה כמו זה כמו לא הרגש של אהבה זה משהו כמו ה הכיוון של כל דבר לעבר האל שאולי נחווה כתנועה של אהבה לפעמים גם אני לא יודע.

מרצה: כן אבל אני מתכוון ל מה לא אני אתה יודע כמו מה מה זה אומר אני חושב למה זה לא במקרה של הסלע זה הכיוון הכללי אבל דברים כמו אם זה בנו זה בתוך חיים ולכן זה צריך להיות איכשהו אתה יודע בתוך בתוך חיים בתוך אנחנו רוצים לומר תודעה אולי.

תלמיד: כן אולי אנחנו רוצים לומר תודעה ולכן זה צריך להיות בעל מקבילה שם.

תלמיד: אוקיי. אוקיי, בכל מקרה, זה הכל.

חזרה לטקסט: רגשות דורשים תפיסה וגוף

מרצה: אז, בכל מקרה, אבל רגשות רגילים יהיו רק קשורים לתפיסה, ולכן התיאבון של גוף ותומוס כועס לא יהיו לא-גופניים. ומה אפשר להתאוות?

כפי שאריסטוטלי אומר בצדק, רגשות הם או תפיסות או לא בלי תפיסה אז אלה שני הדברים שהוא רק אמר. מכאן שאם גם החלק הכעסני וגם התיאבוני מלווים בתפיסה הכעסני יש לו את התפיסה של מה שכואב החלק התיאבוני של מה שמהנה נכון זה מה שיש לנו פשוט כמו שני חלקים ואם מה שפועל מה שפועל עם תפיסה פועל עם גוף כי תפיסה הולכת יחד עם גוף, אז כל כוח כעסני ותיאבוני חייב לפעול יחד עם גוף.

בהתאם, צורות החיים האלה, שכולן לא-רציונליות, יש להן את הפעילות הטבעית שלהן יחד עם גוף. אוקיי. 17. הגדרה מעניינת של ה…

תפקידי התיקון של הנפש הרציונלית וטבע השכל

הנפש הכעסנית והיחס שלה לכאב ולהנאה

מרצה: נראה שהתשוקה גם תופסת כאב. אז זה דבר מוזר. כלומר, אולי אתה יכול לומר משהו כמו, מכיוון שזה לא שאחד לא תופס כאב או השני לא תופס הנאה, זה שאחד טוב יותר. אנחנו יודעים את הכעסני, נכון? הדברים שהכעסני הכי ידוע בהם הוא לכעוס, ולכעוס זו תגובה לאיזשהו סוג של כאב. ותשוקה – אנחנו יודעים תשוקה הכי טוב ומה היא ממקרים של הנאה וחיפוש הנאה, ולכן אנחנו אומרים שהיא מתאווה להנאה, נכון? משהו כזה. אז זה רק מה שהם הכי – מה שהם הכי ידועים בו, איך הם הכי ידועים, אבל לא שום סוג של ה…

תלמיד: כן, נוכל לעשות את זה בצורה יותר כללית.

מרצה: קראתי באריסטו או באיזה פירוש על – זה עובד עם הגדרות הרבה יותר מוגבלות של אומץ ו, איך קוראים לזה, מתינות. ואתה יכול להגדיר אומץ ומתינות כשתי המידות העיקריות כי אומץ הוא על מה שהורס חיים ומתינות היא על מה שנותן חיים, או משהו כזה. כמו מה שמשמר את האדם – כל הדברים שמשמרים אותך יש כמו מתינות שיש לה קשר לתיאבון והתנהגות נכונה ביחס לזה, וכל מה ש – כמו שזה לא יעבוד לכל סוגי הכבוד, אני מניח.

תלמיד: אלה עדיין – עדיין – עדיין. ובכן, כלומר, אולי זה היה כמו בעיות יותר מאשר עם כמו הנאות. כמו זה כמו חוש מאוד כללי.

מרצה: כן. ואני מתכוון במובן שאם יש לך מוניטין רע מספיק מישהו יהרוג אותך, אז שמירה על המוניטין שלך היא תמיד שמירה עליך מהגורל הזה. משהו כמו כבוד קשור ל—כמו כבוד פוליטי קשור למשהו כמו—כמו מה זה—כמו איזה סוג של—מה קורה למישהו שמפריע לך, או איך אתה מגיב למצבים קשים, או כמו מלחמה.

תלמיד: על מה שזה עוסק בהתחלה, נכון?

מרצה: כן, כן. או שאפשר לומר שפשוט, אתה יודע, כבוד—אני ואתה יודעים, שיש לך כבוד אומר שאנשים לא יתקפו אותך ואתה יכול לתקוף אנשים אחרים, נכון? משהו כזה. ואז זה—זה עוסק פשוט, כן, בפגיעות שלך לכאב או משהו כזה.

הנפש השכלית: השלישית אבל גם הראשונה

מרצה: אבל אתה יודע, ו[סעיף] שבעים—ועכשיו תסתכל על הנפש השכלית עצמה ותתבונן בחייה, השלישית אבל גם הראשונה, הרוכבת על החיים הנחותים. חיה או הראשונה—כמו תלוי מאיפה אתה מתחיל לספור, אני מניח—או הראשונה כמו בחשיבות או משהו. ואו מתקנת את מה שחסר בידיעתם, כמו כשהיא מפריכה מלמעלה את התפיסה—מלמעלה את התפיסה, שמרומה ביחס לאובייקטים שלה עצמה.

הפרכת תפיסה מרומה

מרצה: אה, למשל, לדוגמה, כשהתפיסה מצהירה שהשמש היא רק ברוחב של רגל. אז כמו, תפי—כן, מש—זה מה שנקרא הפרכת תפיסה, או באמת, כמו שהשמש נראית קטנה, אבל זה כמו—זה לא שהתפיסה טועה, זה שהיא רחוקה מאוד, אז אתה צריך לקחת בחשבון את זה.

תלמיד: כן. אז יש מראה שהרגל שלך יכולה לכסות את השמש, נכון?

מרצה: וה—זה “התפיסה מרומה ביחס לאובייקטים שלה עצמה.” אז זה המראה הזה, אתה יודע, צריך להתפרש או משהו כזה. וזה מה שהנפש השכלית עושה, נכון? זה מה שמתקן את מה שחסר בידיעתם.

תלמיד: מממ-הממ.

מרצה: או מבטאת אשליה דומה שבאה מהאובייקטים החושיים עם ההטעיה הרגילה.

תלמיד: לא מראה כמו דוגמאות אחרות?

מרצה: אני לא יודע. אני לא יודע את הכפות, כן, כמו [כפות כפופות במים].

נזיפת החלק הכועס

מרצה: או שהיא נוזפת באופי הבלתי מתון של הרגשות כשהיא מכה בחלק הכועס, צועקת את המילים ההומריות, “סבלי לבי,” ומושכת אותו בחזרה מדחפיו, כאילו הוא כלב משתולל. אז, כן, ריסון הכעס.

הכלת התשוקה

מרצה: שוב, כשהיא מנסה להכיל את התשוקה שצומחת בהזדמנות של התענוגות שמתפרצים מהגופים, מדפה את הכישוף שלהם עם מתינות, נכון? אז, וריסון תשוקות לדברים מהנים.

הקשר האפלטוני: “סבלי לבי”

מרצה: ל״סבלי לבי” יש היסטוריה אפלטונית בגלל הפאידון [דיאלוג של אפלטון על אלמוות הנפש]. זה משמש כדוגמה להראות שהנפש אינה הרמוניה, היא עצמאית מהגוף, כי היא יכולה להגיד לגוף להפסיק לעשות דברים. ואז יש את זה.

הדיפת הכישוף שלהם—אז הרעיון הכללי הזה שהעולם החושי הוא כמו מכשפה, או ש, אתה יודע, מנסה—מרמה אותנו עם הכישופים שלו, אתה יודע, נכון?

תלמיד: זה גם כמו הטיעון של המדינה [המדינה של אפלטון] לנפשות מרובות, כמו כי הן באות בקונפליקט.

מרצה: כן. וגם זו אלגוריה של קירקה [המכשפה מהאודיסיאה של הומרוס] והמפגש עם קירקה, ואיך הרמס [אל יווני, שליח האלים], נכון—אז החשיבה היא מה שנותן את השיקוי לאוליסס [אודיסאוס] שגורם לו להיות מסוגל להתנגד לקסמיה ולא להפוך לחיה.

תלמיד: אוקיי.

מרצה: על הכלב המשתולל. אוקיי.

הפעילויות הראויות של הנפש השכלית

מרצה: וכל הפעילויות האלה והנפש השכלית מראה שהיא מזלזלת בכל הרגשות הבלתי-רציונליים, גם הקוגניטיביים וגם התאבוניים, ומשחררת את עצמה מהם כאילו הם זרים.

עקרון מתודולוגי: טבע מול שימוש מעוות

מרצה: עכשיו כשמחפשים את טבעו של משהו, צריך להתחיל לא מאותן פעילויות שעושות שימוש מעוות בו, אלא מאלו שפועלות על פי הטבע.

כאשר, אם כן, השכל בנו מתפקד כשכל, הוא נוזף בציור האשלייתי של תענוגות התשוקה, הוא מייסר את התנועה הפזיזה של הסוג הכועס, מזלזל בתפיסה כמלאה באשליה, אומר שאנחנו לא שומעים ולא רואים שום דבר מדויק, והוא מנקה את זה מסתכל בסיבותיו הפנימיות [לוגוי: עקרונות רציונליים], שאף אחת מהן לא יכולה להיראות דרך הגוף או הכרות גופניות.

זיהוי השימוש המעוות בשכל

תלמיד: מה יהיה ה—ה-לא—השימוש המעוות בשכל שלנו?

מרצה: אז אני מניח שאיבדתי את ה—אוקיי, השימוש המעוות בשכל, אני מבין—אני מניח שהשימוש המעוות בשכל יהיה מה שבשירות של רגשות בלתי-רציונליים. זה שפשוט, אתה יודע, פשוט חושב איך להשיג מטרות בלתי-רציונליות. אולי זה יהיה הרעיון של השימוש המעוות בו.

אני מתכוון, רק מהניגוד כאן, אני יכול לבדוק, רגע אחד. אני חושב שיש לי פתוח—לא, אני צריך לפתוח כאן. היו לי את ההערות בקובץ נפרד. אז, בוא נראה, אני אגיד תרגם.

מתמטיקה כטיהור: הפעילות הרפלקסיבית-עצמית של הנפש והעלייה לוודאות

הפעילות הטבעית של השכל מול השימוש המעוות בו

מרצה: אז, בוא נראה, למתרגמים יש רעיון כאן, 73, לא באמת, הם פשוט, כן, הם פשוט מתבוננים. האם יש הרבה הפניות לפאידון כאן? כן, אז אני מניח שרק בניגוד, הרעיון הטוב ביותר הוא שהשימוש המעוות הוא כשהוא בשירות של מטרות בלתי-רציונליות, מטרות שהוא לא קבע לעצמו, שאין להן סיבות טובות.

אוקיי. אז, נכון. כי הנקודה שלו היא פשוט שהוא רוצה להראות איך השכלי פועל נגד שני החלקים האחרים. נכון. ואני מניח שהעניין הוא, מה ההקשר? הוא רוצה להראות שיש פעילות נפרדת.

התייחסות להתנגדות: האם השכל תמיד תלוי בתפיסה?

ואז דבר אחד שמישהו יכול לומר הוא, תראה, אתה תמיד תלוי בתפיסה ובדמיון כשאתה מנמק, נכון? כי או מה שאתה רוצה ניתן בסופו של דבר על ידי תשוקה שתלויה בתפיסה, או שאתה לא יכול לחשוב אלא אם יש לך תמונה בראש, משהו כזה. ואז הוא רוצה לומר לא, אנחנו צריכים להסתכל על—וכאן אולי טבעי כאן הוא גם כשהוא מראה את עצמו כנבדל מהאחרים, נכון, ויש לו את הטבע שלו בניגוד לאחר. אז הוא אומר שאתה צריך להתמקד בדברים האלה. וכמובן, אתה יכול לדבר הרבה על שכל, רק לדבר על דברים שמעורבבים עם היכולות האחרות. אבל אם אנחנו רוצים לדעת מה זה, אנחנו צריכים להסתכל על הרגעים האלה כשהוא מבדיל את עצמו.

הפעילות המבדלת-עצמה של השכל: התנתקות מחוש ותשוקה

לפיכך, ברור שהנפש הפועלת בדרך זו מתנתקת בבירור מתפיסות חושיות, שהיא מגנה—היא מגנה, כלומר היא מתקנת, אני מניח, כי זה לא באמת כמו לומר שהן שקריות לחלוטין—ומתענוג וכאב שהיא מבטלת. נכון, שהיא מבטלת. אז זה עכשיו יותר קרוב למה שראינו מתאר את המידה המטהרת, נכון, שאתה יודע, מהחישוב הרציונלי, תענוג וכאב פשוט לא אומרים—הם פשוט לא רלוונטיים. כמו האם משהו טוב או רע יש, אתה יודע, ובכן שזה גורם כאב לך או לאחרים, זה כמו גורם אחד בזה, אבל זה לא אומר לך מיד האם זה משהו טוב או רע.

נכון. ושוב, אז אני מניח שחשבתי מכיוון שיש את כל ה—יש את כל ההפניות האלה לפאידון—הוא חושב על הטיעונים האלה שם. אז גם כמו שאתה לא באמת יכול לדעת כל עוד אתה בגוף, תחשוב ככה.

פעילות גבוהה יותר: הנפש משקפת את עצמה (סעיף 18)

מרצה: בסדר, 18. בוא נתבונן אחרי זה בפעילות אחרת וטובה יותר של הנפש השכלית, שבה היכולות הפעילות הנחותות כבר במנוחה ולא עושות רעש כזה שנמצא בדרך כלל בין ההמונים. זו התנועה שבה הנפש משקפת את עצמה ורואה את מהותה, את הכוחות שבה, את הפרופורציות ההרמוניות שמהן היא מורכבת, ואת החיים הרבים שהיא המלאות שלהם, ומגלה שהיא עצמה עולם רציונלי, הדימוי של ההוויה שלפניה שממנה יצאה, והפרדיגמה של הדברים אחריה שעליהם היא שולטת.

הידע האפריורי של הנפש והמלאות הקיומית

נכון. אז, כפי שאסביר בעוד רגע, זה קשור למתמטיקה ובכלל, לדעת דברים שהם אפריוריים, נכון, מהמושגים המולדים שלה. אז שיש לה את הפרופורציות ההרמוניות שמהן היא מורכבת—זו כמובן הפניה לטימאוס [הטימאוס של אפלטון, שבו נפש העולם בנויה מפרופורציות מתמטיות], נכון, הנפש עשויה מהפרופורציות האלה. פרופורציות ביוונית זה לוגוי, נכון, אותה מילה למושגים או צורות. ואז יש לה את כל המושגים האלה שאתה צריך.

וזה מעניין, נכון, שזה לא רק—יש לו את הידע התיאורטי הזה מראש, הפרופורציות ההרמוניות שמהן מורכב, אלא גם החיים הרבים שהיא המלאות שלהם. אז אתה יודע, זה לא רק שהיא יכולה לפתח מדע אפריורי של כל הדברים האלה, היא יכולה גם להיות הדברים האלה. זה חוזר למה שאמרתי על שיגעון טלסטי שהוא אולי כמו השיגעון הזה של תיאטרון שבו אנחנו באמת מאמינים שאנחנו מה שאנחנו משחקים בטקס. וזה קשור לעובדה שיש לנו את כל החיים האפשריים האלה בתוכנו כנפשות, נכון.

הנפש כעולם רציונלי: מיקום בסולם המידות

ואז היא מגלה שהיא עצמה עולם רציונלי. אז זה המעבר מ—אם אנחנו חושבים על סולם המידות, נכון, מהחיים המטהרים שתיארנו זה עתה—דווקא זה עדיין החיים המטהרים, אבל זה כמו הצד החיובי יותר שלהם, שבו הנפש פונה אל עצמה ומכירה את עצמה כנפש רציונלית אלמותית.

מתמטיקה ככלי הטיהור

מרצה: בסדר. הכל כאן, כאן אריתמטיקה ידידי וגאומטריה, המשמעת האם—אז הוא מהנדס—אז שהייתה בת של גאומטריה, שתיהן נאמר שתורמות הרבה לפעילות הזו של הנפש. הן מנתקות אותה מתפיסות חושיות, מטהרות את השכל מצורות חיים מבולבלות בלתי-רציונליות, מובילות אותה לתפוס את הצורות הבלתי-גופניות.

האנלוגיה לטקס המסתורין: מתמטיקה כמי טיהור

כמו לפני הטקסים הקדושים ביותר, מי טיהור מוצעים לאלה שעומדים להיות מוכנסים. נכון, זכור שדמסקיוס עשה את ההתאמה הזו גם כן. הוא אמר שהמידות הפוליטיות הן כמו הטיהורים שרוב—הכמות הגדולה יותר של אנשים—עושים בטקסי המסתורין. אבל אז אלה שבאמת הולכים להיות מוכנסים ולראות את המראה הגדול, נכון, המראה המסתורי, האפופטיה [יוונית: השלב הגבוה ביותר של מסתורי אלאוסיס, החזון הגילויי], יש להם את הטיהורים הנוספים האלה. וזה מה שהוא אומר, כמו לפני הטקסים הקדושים האלה, מי טיהור מוצעים לאלה שעומדים להיות מוכנסים, נכון. אז זו הפעילות של אריתמטיקה וגאומטריה, נכון.

הטיעון: איך מתמטיקה מטהרת את הנפש

שקול אכן איך המדעים האלה שמבוססים לפני פעילויות שכליות, פעילויות שכליות טהורות, באו להחזיק בכוח המטהר שהזכרנו. כי כשהם מקבלים את הנפש מלאה בדימויים שלא יודעת שום דבר בבירור וללא הבלבול, הם מציגים טיעונים שיש להם את ההכרח הבלתי-ניתן-להפרכה של הדגמות וצורות מלאות בכל הדיוק והבלתי-חומריות, שבשום אופן לא מושכות עליהן את העמימות שנמצאת באובייקטים חושיים.

איך אז הם לא יטהרו את החיים השכליים שלנו מהדברים שממלאים אותנו בטיפשות ובאותו זמן יובילו אותם לנקודת התצפית של ישויות אלוהיות?

פירוק מנגנון הטיהור

אז הוא נותן טיעון למה לחשוב שמתמטיקה היא משהו שמטהר את הנפש. והוא אומר שהאופי של הכרח שאנחנו מוצאים בהדגמות מתמטיות והדגמות גאומטריות—הן מציגות סטנדרט של דיוק, נכון, שאתה לא מוצא בשום מקום באובייקטים חושיים, נכון. וזה אז—אז מה זה טיהור? אז זה יפריד אותנו מהתפיסות שלנו וזה יחבר אותנו לדברים גבוהים יותר.

אז אני מניח שהרעיון הוא שכשהוא מציג את הסטנדרט החדש הזה של ודאות או של הכרח של דיוק, הוא מפריד את הנפש מלקחת כסטנדרט שלה רק “אה, זה נראה סביר, תמיד חוויתי את זה ולכן זה צריך להמשיך.” אבל מראה, אתה יודע, אתה יכול לקבל משהו יותר מסתם “אה, יש לי טיעונים טובים לצד הזה או הצד ההוא,” נכון. אתה יודע, אתה יכול לעשות יותר מרטוריקה. ואז זה ה—ואז הם הציגו את החדש הזה—

[הטקסט ממשיך…]

מתמטיקה כטיהור: מרחק, דיוק, וההכרה בעמימות

הניגוד בין הכרח מתמטי לעמימות אתית

מרצה: וזה מעניין בכל זה. אז כמובן, אתה רואה שההתמקדות היא במתמטיקה ובפריסת המושגים המולדים שלנו. ואז הוא [פרוקלוס] בעצם כאן לא עושה שימוש בעובדה שזה גם מלאות של חיים, סוגים, וסוגים שונים של חיים. אבל כאן זה פשוט מתמקד באריתמטיקה וגאומטריה ובעבודה על הפרופורציות ההרמוניות שמהן הוא [הקוסמוס] מורכב.

תלמיד: כן. רציתי לשאול אותך על זה. אז ראינו את זה כמה פעמים כבר—מתמטיקה ומדע מטהר דמוי-מתמטיקה, או הדבר שמתאים למים האלה. איך זה ידבר להיום? נראה שלאנשים יש בעיה עם הסטנדרטים של הוכחה שמתמטיקה נותנת לך. הדבר המעניין כאן הוא שהם אומרים, ובכן, ההכרח המתמטי הוא רק—הוא טוב יותר מסוגים פיזיים של טיעונים או הכרח, אבל הוא לא באמת שכל עדיין, לא באמת ההתבוננות עצמה.

ואני מניח שהרבה אנשים מנסים לדבר או על אתיקה או על מטאפיזיקה—שיהיו באמת שונים מאוד כאן—כי חלק מהאתיקה, או לפחות מידה פוליטית, היא פחות ממתמטיקה, בדיוק כי היא עוסקת בדברים המטושטשים האלה מאוד. איך אתה קורא להם? עמומים? הדברים שסובלים מעמימות מובנית?

ואז לאנשים יש את זה—יש את כל עניין הפוזיטיביזם הלוגי הזה, שהוא כמו כל דבר שאינו מתמטיקה לכן אינו הצהרה נכונה. ויש להם את הקושי הזה—אתה לא יכול לומר אמיתות מטאפיזיות ב—אין להן את הסוג של הוכחות. או, ובכן, אני מניח שלא ברור שלמתמטיקה יש את הסוג של הוכחות האלה גם בסופו של דבר, עם מטא-מתמטיקה וכל זה. אבל אנחנו מקשרים מתמטיקה עם זה מאוד—נראה שיש סוג של דיון בין אנשי המתמטיקה לאנשים המעניינים יותר, בגלל שלמתמטיקה יש את המוניטין הזה של להיות יבשה ופורמלית?

עקרון אריסטו: סטנדרטים של דיוק מתאימים לתחום

מרצה: נכון. אז זה, כמובן, חוזר לאריסטו, שבו אריסטו אומר שאתה לא יכול לצפות שלאתיקה יהיו אותם סטנדרטים של דיוק כמו למתמטיקה. זה בעצם להיות מדען רע. המדען שואל, אתה יודע, איזה סוג של ידע אנחנו יכולים לקבל בכל תחום? זה פשוט לא הסוג הזה של דבר. ואני לא חושב שפרוקלוס יכחיש את זה.

וכפי שהזכרת, אז זה, קודם כל, נבדל מ[מידה] פוליטית. וראינו בביוגרפיה של פרוקלוס שמרינוס סוג של מספר לנו את [של פרוקלוס] הלימודים בסדר של סולם המידות, וחלק ממידה פוליטית הוא הלימודים ברטוריקה, נכון? אז המתמטיקה—זה לא שמתמטיקה תעשה, אה, היא מטהרת אותך ואז עכשיו אתה מתייחס לכל המצבים מתמטית, אתה משתמש במתמטיקה כדי להבין את כל המצבים.

איך מתמטיקה מאפשרת הכרה במטושטש כמטושטש

אבל, אתה יודע, אפילו רק—אז שקול מצב מטושטש שבו יש לך, אתה יודע, זו דילמה אתית שבה יש טיעונים משני הצדדים. אתה יודע, אני מניח שרק שיש את הסטנדרט של הוכחה מתמטית יאפשר לך, כביכול, לייחס את המצב ולהפריד את עצמך ממנו. כמו, ובכן, בכל מקרה, זה מצב שבו אין בעצם את הסוג של הכרח שאנחנו מוצאים במתמטיקה. אין ידע אמיתי.

אז למשל, תוצאה אחת של זה כבר היא שזה מטהר אותך במובן של—אתה יודע, האנשים צועקים משני הצדדים כאילו הם בטוחים במעמדם. אבל מכיוון שאנחנו עושים מתמטיקה, אנחנו יודעים שלא, לא, זה לא הסוג של דבר שאתה יכול להיות בטוח לגביו. נכון?

אז אפילו הבנה שהמטושטש הוא מטושטש, זה דורש את הניגוד של מתמטיקה, נכון? ואז, וזו סוג של הנקודה כאן על זה מטהר. זה מנתק אותך מלקחת את המטושטש כוודאי, נכון?

מתמטיקה מגלה פיוס מעבר לניגוד גופני

וגם, אם אנחנו חושבים על—כן, אז בעולם הפוליטי, כי הוא מעורב עם התשוקות, יש את הניגודים והגופים האלה, נכון? אז מישהו הולך לקבל את הפרס, מישהו לא הולך לקבל את הפרס. אם אתה בוחר לא להביא ילדים, אז אוקיי, יש לך יותר זמן ללימוד וסוג הדברים האלה. אבל אתה יודע, להביא ילדים זה חלק מתרומה לחברה ודברים כאלה, כמו פנסיות.

אבל אז יש את הסוג הזה של דילמות טרגיות. ובתחום של הגופים, אלה תמיד הולכים להתנגד אחד לשני. אבל כמובן, כשאנחנו חושבים בצורה מופשטת, אנחנו יכולים לחשוב על—אתה יודע, הניאופלטוניסטים אוהבים את הסוג הזה של דבר—זה בגלל שהסיבה נפרדת מהכל שהיא סיבה כל כך שופעת. ואז ברמה של מתמטיקה, אנחנו יכולים לראות שמה שנראה מנוגד ברמה של גופים הוא בעצם ניתן לפיוס.

אז למשל, גם באסטרולוגיה – תראו, הנה יש לנו, אתם יודעים, זה רק תנועות אסטרונומיות – אבל אז אתם רואים, הו, הנה יש לכם את עקרון החלוקה, של מלחמה, מאדים, יחד עם נוגה, נכון? אז שם למעלה זה עובד, אבל כאן, כמובן, זה כרוך במתח ובקושי.

אז המתמטיקה גם מטהרת אותנו במובן של גם הצגת תחום של אובייקטים שבו מה שנראה בלתי תואם כאן הוא תואם שם.

המתמטיקה כממריץ לחקירה תיאולוגית

זה למעשה משהו שתומס [אקווינס] אומר בפירוש על הפרמנידס על איך המתמטיקה מעוררת אותנו לעסוק בתיאולוגיה ועוזרת לנו לעסוק בתיאולוגיה, כי היא מציגה דברים שנראים בלתי אפשריים או סותרים לתפיסה החושית. אז למשל, הוא נותן את הדוגמה של החלוקה האינסופית של קו ישר. כאילו, איך הדבר הסופי הזה יכול להיות גם אינסופי? נכון? זה מוביל אותך לעסוק במטפיזיקה.

וזו – וזו הדרך שבה המתמטיקה – זו נקודה אחרת – שהיא מובילה אותנו לנקודת התצפית של הישויות האלוהיות.

סיכום: המתמטיקה מספקת את המרחק הדרוש להכרה

אז אני מניח, כן, לחזור לשאלתך, נראה שהמתמטיקה – שאנחנו מזהים דברים מטושטשים, מעורפלים ככאלה רק כשיש לנו מרחק מהם, וזה מה שהמתמטיקה נותנת לנו. ואז…

מתמטיקה, מטפיזיקה ועליית הנשמה: פרוקלוס על טהרה והשכלה

הדיוק של הדיאלקטיקה והעיקרון הראשון הבלתי היפותטי שלה

מרצה: כן, זה אמור להיות אפילו יותר מדויק. כן. זה אמור להיות אפילו יותר מדויק כי, ובכן, בסופו של דבר יש לו עיקרון ראשון בלתי היפותטי. אבל אנחנו יכולים לקרוא את הקטע הבא שבו נתחיל לדבר על מטפיזיקה.

האם מתמטיקאים מוכנים יותר למטפיזיקה

תלמיד: בסדר. ואני מנסה לחשוב שהמחשבה תהיה משהו כמו שלמתמטיקאים יהיה יותר קל או שיותר קל לדבר איתם על מטפיזיקה בסוג הדברים האלה.

מרצה: כן, אני לא יודע. אני מניח שבמובן מסוים, אני יכול לראות את הדבר הנמוך יותר. כן, כמו שלברטרנד ראסל יש תיאור אוטוביוגרפי הזה שבו הוא למד קצת מתמטיקה כילד, והוא אמר, “וואו, אז עכשיו אני יודע מה זה אומר להוכיח דברים.” ואז שאר חייו היו הבנה שאי אפשר להוכיח שום דבר.

תלמיד: למי יש את הסיפור?

מרצה: לברטרנד ראסל. נכון. כן, הדבר הזה על הבנת הוכחת דברים. זה קורה שוב ושוב בהיסטוריה שבה אנשים קוראים את האורגנון של אריסטו [החיבורים הלוגיים של אריסטו] כמו כשהערבים מקבלים אותו ואז הלטינים מקבלים אותו וכאילו, “וואו, אנחנו יכולים לעשות הוכחה. אנחנו לא צריכים רק להמשיך להתווכח.” וכך לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה יש לנו אנשים שעושים את זה. וזו גם סוג של ההתרגשות שהייתה לאנשים סביב האידיאליזם הגרמני, נכון? ההסקות האלה של מה שאנשים חשבו, אתם יודעים, היו רק נתונים מטפיזיים. ואז יש כאילו, “מה? אתה באמת יכול להוכיח את הדברים האלה?”

וכן, אז הרעיון הוא שיהיה יותר קל למטפיזיקאי לדבר עם מתמטיקאי. כן, אני חושב שזה נכון חלקית. אני תוהה אם אני עושה צדק לנקודה הראשונית שלך לגבי איך – אני מניח שהנקודה הראשונית היא כמו, אבל המתמטיקה נראית דרך לא נכונה לתאר את המציאויות האלה.

הבעיה: המתמטיקה לא נראית משפרת את החיים המוסריים

מרצה: וזה כאילו היית אומר, ובכן, לא נראה שמתמטיקאים היום טובים יותר בהחלטות מוסריות מאנשים אחרים, אנשים שהם ממחלקות ספרות – לא שאנשים ממחלקות ספרות נראים טובים מאוד בהחלטות מוסריות גם כן. וכך, אבל אני מתכוון, כמובן שיש את התשובה הקלה, שהיא, ובכן, הם פשוט עושים מתמטיקה כסקרנות או כתחביב, אבל הם עוזבים את המחלקה, הם הולכים להשתכר או מה שלא יהיה.

וגם, היה לי פרופסור ארגנטינאי שאני חושב שכבר הזכרתי את זה כמה פעמים – הוא מצא את זה לגמרי לא משכנע כשאנשים מדברים על שחמט כסוג של בידור נאור. זה כמו, לא, בארגנטינה אנשים מכורים לשחמט וזה אלים בדיוק כמו כדורגל ואנשים פשוט רוצים לנצח ודברים כאלה.

אז כמובן שאתה יכול לקבל את כל התשוקות האלה והדברים האלה גם אם אתה מעורב בתחום מאוד מופשט. וכך דבר אחד הוא לומר שכן, יש ניתוק בחייהם. הם לא מבינים שהמתמטיקה חשפה שהם יכולים לקבל סטנדרט גבוה יותר של ודאות לגבי מה שתפיסה חושית נותנת להם.

המתמטיקה כדרך חיים: לא להפוך הכל למתמטי

מרצה: אז, כן, אני תוהה אם יש גם – כן, אז אני מתכוון, זה יהיה מתמטיקה כדרך חיים. מתמטיקה היא דרך חיים, אבל גם היא לא כוללת יישום מתמטיקה על הכל, נכון? אז אני מניח שזה גם אולי הדבר האחר. יש אנשים שמתלוננים, אני מניח שאולי הפוטנציאל הטיהורי של המתמטיקה מסוכל גם כשאז אתה מנסה להפוך הכל למתמטי, נכון? כי הנקודה היא שלא, היא מגלה שיש תחום נפרד, ושאז מכוח התחום הזה, הכל כאן אתה יכול לשקול דברים נכון. אבל כשאתה מנסה לומר, “לא, הכל מתמטיקה,” זה סוג של הורס את זה.

אתה יכול לומר שאולי זו הנטייה שיש לנו היום כי, אתם יודעים, הפיזיקה שלנו ואפילו הרבה ממדעי החברה שלנו מנסים להראות, “לא, הכל מתמטי.” וכך זה סוג של הורס את האפשרות שיש למתמטיקה להראות שיש עולם אחר, אתם יודעים?

תלמיד: בסדר. או כן, כמו הכל בשלב מאוד מתקדם שלו, זה לא בא כמו אם אתה אומר, ובכן, פיזיקה וחברתי או אפילו אתיקה, אנחנו יכולים לעשות את החישובים התועלתניים האלה סוג של דברים. וכך מתברר שמתמטיקה – החומר, העולם החושי החומרי הוא גם מספרים. ואז זה רק אם אתה מגיע לשאלות מאוד מוזרות ועמוקות יותר ואומר, אז האם הפיזיקה המודרנית היא באמת פיזיקה אידיאליסטית? כי האם היא באמת לא מאמינה בשום חומר? הכל הוא רק מתמטיקה. וכך זה אפילו יותר גרוע מאפלטון כי אין שום דבר בסיסי. ואז זו בעיה בפני עצמה.

ואז אני מניח שמתמטיקאים מאוד מתקדמים עשויים לנטות לא להיות מטריאליסטים, אבל הדרך הפופולרית הכללית של ההוראה נראית שנשארת ברמה של החומר.

השקפת פרוקלוס מול השתקפות עצמית מודרנית על המתמטיקה

מרצה: נכון, אבל כן, אבל אז גם, כמובן, פרוקלוס הוא סוג של – אני מתכוון, אנשים היו אומרים שהוא נאיבי לגבי עניין המתמטיקה, נכון? אז יש לנו דרך הרבה יותר רפלקטיבית של חשיבה, “ובכן, אתם יודעים, אולי זה רק יש הרבה תיאוריות.” אבל הייתה לו הרעיון הזה, כמובן, שאתם יודעים, מתמטיקה היא אינטואיציות אקסיומטיות שידועות על ידי נוס [יוונית: שכל/תבונה אינטואיטיבית], נכון, שפשוט נתפסות מיד. בעוד שאנחנו, אתם יודעים, יש הרבה תיאוריות שונות בימינו על איך מתמטיקה באמת עובדת.

ועכשיו אני חושב, קראתי מחקרים – רוב המתמטיקאים הם באמת מה שאנחנו קוראים עכשיו אפלטוניסטים מתמטיים. אני מאמין שאובייקטים מתמטיים קיימים. זה די קשה לעשות מתמטיקה בלי שזה יהיה הרקע, אם כי אם לוחצים עליך על המטפיזיקה אתה נתקע, אז אתה מתחיל להכחיש את זה.

אסטרטגיה חינוכית: שימוש במתמטיקה כהכנה

מרצה: כן, זה – כן, אני תוהה, אני לא יודע, מה תהיה אסטרטגיה חינוכית טובה? אנשים כמו פרוקלוס ואחרים, הם נראים אומרים דברים כאלה: “כן, אם אתה לא מבין מטפיזיקה, אולי אתה צריך לעשות קצת מתמטיקה קודם, נכון?” ושאלות אם נוכל לעשות את זה. האם אני יכול לעשות בית ספר שעושה את זה, או האם – כן, בדרך מאוד ספציפית?

ובכן, אני מתכוון, אנחנו עושים את זה קצת בפילוסופיה, בכמה קורסים של פילוסופיה שבהם יש את הלוגיקה הפורמלית החובה. וזה באמת נכון שאני חושב שאחד – זה בהחלט נכון שמגע עם לוגיקה, עם מתמטיקה, אתם יודעים, פותח את העיניים של אנשים ל, אתם יודעים, איך להתווכח כראוי ומה, אתם יודעים, כמה בטוח טיעון הוא.

אבל זה ה – כן, זה המקרה. וגם, אתם יודעים, זה משהו שאני סוג של הצבעתי עליו כאן, שפרוקלוס לא נראה גם מפתח את האינטואיציות שלו לגמרי. הוא – אז החלק הזה עלינו שיש לנו את כל החיים האלה ואנחנו – הוא לא משתמש בכל זה, רק בעובדה שיש לנו את הלוגוי [יוונית: עקרונות רציונליים/סיבות] האלה בתוכנו.

מעבר לסעיף 19: ההשכלה העליונה

מרצה: בסדר. בסדר, 19. אז כן, 19: “אחרי שתי הפעילויות האלה כאמור של הנשמה הרציונלית הזו” – שתיהן כלומר גם הדרך כשהיא מרסנת או חוסמת את הנשמה הלא רציונלית וכשהיא מהרהרת על הדברים המופשטים האלה כמו מתמטיקה – “הבה נעלה להשכלה העליונה שלה שבה היא רואה את נשמות אחיותיה בעולם, שהוקצו להן השמים וכל עולם ההוויה על פי רצון האב.”

תלמיד: נשמות אחיות כלומר?

מרצה: אני חושב כך. באופן מפורסם, פלוטינוס [פילוסוף ניאופלטוני מהמאה ה-3 לספירה] אומר שנשמת העולם היא אחותנו. וכאן אני חושב שהוא מתכוון כנראה לנשמות של הגופים השמימיים ו-

עליית הנשמה: מהפיזיקה דרך הדיאלקטיקה להשראה האלוהית

המונדות של האלים מעל השכל

מרצה: נכון, אז אלה כנראה המונדות של האלים עצמם מעל השכל. אז אלה אז הם דברים כמו הצורות הראשונות, מה שנקרא הצורות המושכלות, והעקרונות של סדרות הישויות. אלה יהיו המונדות של האלים, כי מעל כל הדברים המאוחדים חייבים להיות מבוססים בגורמים מאחדים, בדיוק כמו מעל ישויות שהוחיו הגורמים של החיים, ומעל ישויות שהושכלו הגורמים של – סליחה, הגורמים של החיים, ומעל ישות שכלית גורם השכל, ובאופן כללי מעל כל המשתתפים הישויות הבלתי משתתפות, ההיפוסטזיס הבלתי משותפת.

בסדר. אז זה חייב להיות העיקרון של הדברים השכליים.

פריצת הנשמה לאיחוד המיסטי

בעקבות כל התובנות האנגוגיות האלה, אני מבהיר, אני חושב, לכל אלה שאינם עיוורים לחלוטין, שהנשמה, לאחר שנטשה את תפיסת החושים למטה, כמו גם את הגופים, פורצת מנקודת התצפית של חלק שכלי לטירוף בכחי באינטואיציות הרגועות והמיסטיות באמת של האלים ההיפרקוסמיים.

מאיפה, מאיזה סוג של פעילויות, גילו לנו צאצאי האלים את הסדרים הבלתי נראים של האלים? איך אומרים שנשמות מאוחזות על ידי האלים ובמגע איתם, לאחר שקיבלו על עצמן שיגעון? אני מתכוון, למשל, הסיבילה שכפי שמסופר, התחילה לומר דברים נפלאים זמן קצר לאחר לידתה ואלה שנכחו יכלו לשמוע ממנה מי היא ומאיזה סדר היא הגיעה למקום הזה על פני האדמה, או איזו נשמה אחרת אם הייתה כזו שמשתתפת בטבע אלוהי כל כך.

ההתייחסות להשראה האלוהית ולסיבילה

נכון, אז כאן הוא בבירור עבר לדבר על הפעילות של הנשמה, נכון, כשהוא מדבר על הטירוף הבכחי והסיבילה ועל היותה מאוחזת על ידי האלים, על היותה משוגעת. צאצאי האלים – זו התייחסות לטימאוס, נכון? אז אחרי בריאת הכוכבים, יש את הדבר הזה: “הו, אנחנו צריכים גם לשים לב לצאצאי האלים,” שמספרים לנו על הגנאלוגיה הזו, והם צריכים לדעת כי הם צריכים לדעת את ההורים שלהם. ופרוקלוס לוקח את זה די ברצינות, וכך הוא חושב שהוא מדבר על סוג מיוחד של נשמה, שהיא כמו הנשמה של פלוטינוס, ומכיוון שהיא בחרה בחיים הנכונים, היא מכוונת לאל שלה עצמה, וכך יש לה למעשה גישה לתובנה שכלית מלאה ויכולה לספר לנו על האלים עצמם.

שחזור המבנה: שלוש שכבות של פעילות הנשמה

אז כאן בכל הפסקה הזו, הוא דחס שני דברים שונים, נכון? הוא דחס, מצד אחד, דיאלקטיקה, שעוברת מההיפותזות המתמטיות אל העקרונות הראשונים האולטימטיביים. אז זה עובר מ – זה החלק הראשון של הפסקה – אחרי שתי הפעילויות האלה אל ההיפוסטזיס הבלתי משותפת. אז שם מתאר איזשהו הסכמה שכלית שבה הנשמה עוברת תחילה לנשמות ואז למה שהנשמות רואות, השכל, ואז המונדות של האלים.

שכבה ראשונה: פיזיקה

אני רואה שיש למעשה משהו – אולי החלק הראשון מתאר פיזיקה. אז הוא אומר, “אחרי שתי הפעילויות האלה, מצב הנשמה הרציונלית הזו, היא מרוכזת בהשתקפות עליונה שבה היא רואה את נשמות אחיותיה בעולם שהוקצו להן השמים וכל העולם על פי רצון האב.” וכך זה נשמע כמו הרעיון הזה שמהי פיזיקה? פיזיקה היא ידיעת כל העולם הנתפס כפי שהוא תלוי בגורמים ראשונים, כפי שהוא תלוי. וכך זה כולל בסופו של דבר, אתם יודעים, בעיקר הדמיורג, אבל גם דברים קודמים לדמיורג כמו היצור החי עצמו. וכך זה נראה מתאר מה שנעשה בטימאוס, נכון?

שכבה שנייה: דיאלקטיקה

ואז, ואז היא רואה מעל כל זה, הנשמות, כל הסדרים של הישויות השכליות. כי מעל כל נשמה שכל דמוי אל מונח שמעניק נטייה שכלית. אז חלק מהפיזיקה נדבר גם על שכלים, למשל זמן וכן הלאה, והדמיורג וגם דברים קודמים לדמיורג.

אבל אז זה אומר, “הבא היא רואה קודם להם את המונדות, האלים עצמם על השכל, שמהם ההמוניות השכליות מקבלות את האיחוד, כי מעל כל הדברים המאוחדים חייבים להיות מבוססים גורמים מאוחדים,” וכו׳ וכו׳, “להיפוסטזות הבלתי משותפות.” אז זו עשויה להיות דיאלקטיקה במובן של הפרמנידס, שבו אתה רואה שהכל תלוי באחד, ואתה לא רק מסביר את עולם השינוי, נכון, כל עולם ההוויה, אלא אתה פשוט מסביר את כל כל מה שקיים, כל הדברים המאוחדים, נכון?

שכבה שלישית: השראה אלוהית

ואז כנקודה נוספת יש לך את האיחוד הזה עם האלים עצמם דרך טירוף בכחי, וכו׳ וכו׳, האינטואיציות הרגועות והמיסטיות באמת של האלים ההיפרקוסמיים.

אז למה – אני מתכוון ההיפרקוסמי כמובן יכול להיות מאוד ספציפית האלים אצל פרוקלוס שאחראים לנשמה עצמה. אני לא בטוח אם הוא אומר את זה במובן הזה. הוא עשוי פשוט לומר כמו האלים עצמם כנבדלים מהפעילות שלהם בעולם.

סיכום: הטיעון המתקדם לעצמאות הנשמה מהגוף

אז ככה אני לוקח את כל הקטע הזה. אז מלבד הפעילות המתקנת והפעילות המתמטית, יש גם את הפעילות הדיאלקטית הזו וגם את הפעילות המושראת הזו של הנשמה, נכון? וזה עושה אפילו יותר חזק את המקרה שמאז, אני מניח, הפעילות המתמטית, הוא הולך לרצות לומר שהנשמה עוסקת בדברים שלא תלויים בגוף.

אולי אתה אומר שמתמטיקה עדיין תלויה בגוף כי, אתם יודעים, היא כן חוצה דיאגרמות [כפי שנדון ברפובליקה]. אבל אז בהחלט עם הפעילות הדיאלקטית, אתה לא אמור, כי, אתם יודעים, זה בסופו של דבר תלוי בידע המולד שלנו על אחדות, נכון, שהוא בטוח ובלתי ניתן להכחשה. ואז מזה ומאינטואיציות כאלה, אחת מהתכונות שהישות היא ושאי-הישות אינה – וכך זה מתחיל מהדברים הבטוחים לחלוטין האלה במקום רק לעשות את ההיפותזות האלה.

ואז יש משהו אפילו יותר מזה, שהוא ההשראה האלוהית גם כן. אז זה אפילו פחות תלוי בגוף.

אז זו פסקה מאוד צפופה, אבל אני מתכוון, אתם – שאלות, הערות?

תלמיד: כן, לא, יש יותר מדי דברים.

הניתקות של הנשמה מהגורל וחוק האמצעים

המהות הניתקת של הנשמה והעצמאות שלה מהגורל

מרצה: בסדר, בואו נמשיך אז לסכם. פסקה 20: “בכל פעם שהנשמה הרציונלית והשכלית נעה איכשהו על פי טבעה, היא יוצאת מחוץ לגופים ומעבר לתפיסות החושים.” נכון, הפסקה הקודמת הייתה כמה רחוק מהגוף אתה יכול להגיע, שמתברר שזה מאוד רחוק. מכאן – אבל זו לא הייתה באמת הנקודה שלו, אני מניח. אתה פשוט צריך לומר את כל הדברים האלה כי מכאן שחייבת להיות לה גם מהות שניתן להפריד משניהם. נכון, אחרי שזה התברר עד עכשיו בעליל מעצמו, שהנשמה פועלת על פי טבעה, היא עדיפה על המצב של היותה מובלת על ידי הגורל.

אבל כשהיא מורדת לתפיסת החושים ונעשית לא רציונלית וגופנית, היא הולכת יחד עם הדברים למטה, חיה יחד איתם כמו עם שכנים שיכורים כלשהם, והיא נשלטת על ידי הגורם ששולט בהם.

נכון, אז כאן הוא עושה את הנקודה שהנשמה, מכיוון שיש לה מהות נפרדת, היא יכולה לפעול ללא תלות בגופים. ומכיוון שהוא כבר הראה שגופים הם מה שנשלט על ידי הגורל, היא יכולה להיות לא תחת הגורל. וזה גם היכן שחשוב שהוא הראה שההשגחה היא עיקרון עליון ששולט אפילו בדברים שאינם נשלטים על ידי הגורל, כך שהיותה חופשית מהגורל הזו אינה כמו כניסה למצב כאוטי, חופשי לחלוטין, נכון? היא עדיין תחת עיקרון סידור גבוה יותר.

המטפורה של שכנים שיכורים: לחץ מוסרי מתפיסת החושים

מרצה: הדבר הזה על היותה מורדת לתפיסת החושים וכביכול – אז היא נופלת יחד עם דברים נתפסים כאילו הם שכנים שיכורים. זכרו שכמו לפלוטינוס בעל המעלה, יש לו את הרעיון הזה ש – איך אומרים את זה – שאנחנו נעשים טובים יותר כמו כשאנחנו רציונליים ואנחנו חיים חיים מסודרים, מדודים. אנחנו חיים כאילו התבונה היא בתוכנו וזה כביכול שכן מאוד חכם שאנחנו מתביישים לפעול רע מולו, נכון? ואז בסופו של דבר, כמובן, אנחנו מאמצים את נקודת המבט של התבונה על עצמנו ואנחנו מזדהים עם זה ולא עם החלק הרגשי בלבד, נכון?

הנה ההיפך. אז כאן למעשה – התאוות הן כביכול שכנים שיכורים בתוכנו, נכון? ומכיוון שיש לנו את השכנים השיכורים האלה, פחות אכפת לנו איך אנחנו מתנהגים. לא אכפת לנו להתבייש מולם, או ליתר דיוק אולי כן אכפת לנו להתבייש מולם על ידי עשיית משהו לא מגניב, על ידי עשיית משהו שלא באמת שיכור. וזה סוג של לחץ מוסרי שאם אתה שם לב לדברים הנתפסים, יש את הלחץ המוסרי הזה לפעול בצורה שמתאימה לעולם הנתפס. וכמובן, כל עוד אנחנו מונחים על ידי דברים שאנחנו תופסים ואנחנו פשוט מגיבים לגופים סביבנו, אנחנו הולכים להיתפס בסיפורים שמבטאים את הגופים האלה, שמארגנים את הגופים האלה, וזה הגורל.

תלמיד: טוב מאוד.

חוק האמצעים: ישויות ביניים בין הגורל והנצח

מרצה: עכשיו, וזה ממשיך ונשלט על ידי הסיבה השולטת עליהם. בסדר. “שכן חייבת להתקיים גם מעמד כזה של ישויות שבמהותן הן מעל לגורל, אבל לפעמים ממוקמות תחת הגורל דרך יחס. כי אם יש ישויות מסוימות שלנצח נצחים מבוססות מעל לחוקי הגורל, ואחרות שלכל חייהן כפופות לתקופות הגורל, אז חייב להיות אכן טבע ביניים ביניהן, טבע שלפעמים מחוץ לפעולת הגורל ולפעמים כפוף לו, בגלל חוק האמצעים איכשהו.”

אז באותו אופן שהנשמות הן כמו הדבר הזה שיש להן מהות נצחית אבל פעילות זמנית וכן הלאה, שפשוט מתורגם עכשיו לאותה שפה של גורל.

“כי התהוות הישות אינה משאירה חלל ריק, אפילו פחות מאשר מיקומי הגופים.”

אז זה כמו עקרון אי-הריק הקשור לסיבתיות, אני מניח, או שזה כמו שרשראות של ישות.

תלמיד: בדיוק.

מרצה: וזו גם הנקודה לגבי חוק האמצעים – אתה יכול ליישם אותו רק כשיש יחס סיבתי בין השניים. אז זה בגלל שהדברים תחת הגורל תלויים בדברים, בדברים הנצחיים, שאתה יכול אז לומר שחייבים להיות דברים שלפעמים תחת הגורל, לפעמים לא תחתיו.

וכמובן, אני מניח שזה תלוי בהסבר הקודם שהדברים תחת הגורל הם דברים מחולקים, דברים שצריכים להיות מחוברים, ולכן הם צריכים לקבל את האחדות שלהם מדברים שקודמים להם שלא צריכים מקור חיצוני של חיבור. וכמובן, אלה יהיו דברים שלמשל אין להם חלקים עבר וחלקים עתיד שצריכים להיות מחוברים לנרטיב יחיד. אז אלה יהיו הדברים הנצחיים, ולכן אתה גם צריך את העובדה שיש אמצע.

עקרון השפע והשרשראות הסיבתיות

מרצה: הרעיון, כמובן, הוא שדברים יוצרים רק – אתה יודע, ייצור קשור לשפע. אז דברים יוצרים פשוט על ידי היותם עצמם, ואז תוצאות מפרידות את עצמן מהסיבות שלהן. הן נשארות עם הסיבות שלהן ומפרידות את עצמן מהן, אבל כמו חלק מהן תמיד עם הסיבה שלהן. אז זה אומר שדברים טכנית יכולים להיות רק סיבות של דברים שהכי דומים להם, אתה יודע, שרק שונים מהם במידה מינימלית. אז זה אומר שאתה יכול שיהיה לך דבר אחד שגורם לדבר שונה מאוד רק אם יש לך את שרשרת האמצעים.

אז אנחנו צריכים שיהיו כמה דברים – “להיפך, בכל מקום יש טבעים ביניים בין הקצוות; הם מספקים את החיבור שלהם זה עם זה.”

זה מעניין, כמובן, שהוא מביא כאן חיבור בהקשר אחר. אז יש חיבור בזמן ובמרחב – סימפתיה ונרטיב. אבל אז יש גם את החיבור בין רמות של מציאות, נכון? וזו גם סימפתיה שעולה ויורדת ברמות המציאות, וזו הסימפתיה שהתיאולוגיה נשענת עליה, נכון? אין בעיה לקרוא לזה סימפתיה, אבל אז זה חיבור שדרך הישות עצמה, דרך המציאות עצמה, ולא זמן ומרחב.

תלמיד: בסדר.

חיבור דרך הישות והאנלוגיה בין ההשגחה והגורל

מרצה: וזה, אני מניח, גם מסביר – אולי, אני חושב שהחיבור הזה, כמובן, הוא מה שמאחד את כל המציאות ומחלק את הטוב לכל המציאות. אז אולי זו הדרך שבה ההשגחה יכולה להיראות כאנלוגית לגורל גם כן.

תלמיד: זה יהיה הגיוני.

מרצה: כלומר – אז כמו אם נחזור לפסקה 14, אני מאמין – אז הוא מצייר מספר אנלוגיות בין ההשגחה והגורל. “לכן עליך לשקול שיש שני תחומים, המושכל והחושי, כל אחד עם ממלכתו שלו: זו של ההשגחה למעלה, שולטת על המושכל והחושי, וזו של הגורל למטה, שולטת על החושי. יש להבחין בין ההשגחה לגורל כאלוהים -“

[הטקסט ממשיך מעבר לחלק זה]

האורקולים הכלדיים על הגורל: אליטיזם, התבוננות, ופרשנות מחדש של נרטיבים גורליים

האליטיזם של האורקולים וההבחנה בין אנשים אלוהיים לעדרים גורליים

מרצה: והאורקולים, יש להם את העניין הזה של – יש את האליטיזם הזה, נכון? זה מה שהוא עושה למעשה כאן, נכון? אותם אנשים אלוהיים שנחשבים ראויים להיות גיבורים של אותן מילים מיסטיות מובחנים מהעדרים הגורליים. אז, רוב האנשים מתנהגים בעקבות חיי הגורל והנרטיבים שנכתבו עבורם מראש. וזה – כמובן, אין רעיון אצל פרוקלוס והאורקולים שצריך לנסות לשחרר את כולם מזה, שזה חלק ממבנה העולם, שרוב האנשים הם העדרים הגורליים האלה.

הרעיון הזה שאנשים עוקבים, כביכול, אחרי מנטליות עדר מתבטא גם כשפרוקלוס מדבר על, למשל, הרעיון שיש רועים, נכון? יש את האלוהויות הפטרוניות האלה, הדיימונים הפטרוניים האלה של שבטים או של ערים, שממלאים תפקיד כל כך חשוב בהסבר הטרגדיה, נכון? והם כמו רועים של הקבוצות האלה. וכך הם – וזה כשאנשים הם חלקים מעדרים גורליים, נכון?

פקודת האורקול: “אל תביט בטבע”

אז אם אתה עוקב אחרי האורקול – כמו מה זה? מה זה אומר? “אל תביט בטבע.” זה אומר איכשהו לא לחיות את החיים האלה, ואז אתה לא תחת הגורל.

תלמיד: כן.

מרצה: אז אתה – אז תראה, אתה לא צריך – אנחנו חוזרים לרעיון שה*תיאיטטוס* מלמד שאתה הופך להיות כמו מה שאתה מתבונן בו, שאתה שם לב אליו. אז אם אתה רק שם לב לטבע – וכמובן הוא מדבר איתך למהנדס ומישהו שרק שם לב לטבע – ואני מניח שזה כמו חלק ממה שהוא אמר שם, כמו, “אה, אתה חושב שהעולם הוא מנגנון כי זה מה שאתה עוסק בו.”

ולכן אתה לא צריך – אני מניח שיש אולי ביקורת כאן גם על כמו אסטרולוגים סטואיים, נכון? שרק שמים לב למנגנונים של העולם, ואז הם פשוט חושבים, “אה, אנחנו פשוט גורליים לעשות את זה.” ולכן אתה לא צריך להקדיש את חייך רק לעשות פיזיקה, או אפילו אם אתה עושה פיזיקה, שהפיזיקה שלך תהיה כמו ה*טימאוס*, שמוביל את העולם הנתפס אל הסיבות המושכלות שלו, אל העקרונות. וזה יהיה אז ה-

ההשלכה ההגיונית: קיומה של נשמה נפרדת

ולכן, זה – אני מניח, מכיוון שהנושא הוא קיומה של נשמה נפרדת, הרעיון הוא שאם אתה יכול לעשות את זה, אתה חייב להיות מסוגל לעשות את זה. אם אתה חייב להיות מסוגל לעשות את זה, יש לך קיום נפרד, נכון? אז, האורקולים, באומרם, “היה חופשי מהגורל,” מרמזים שיש לנו איזשהו קיום מחוץ לגורל.

תלמיד: בסדר.

מרצה: אבל ביחס לשאלת הגורל, מה שאלה יאמרו זה משהו כמו הפילוסופים, אנשי המידה ההתבוננותית הם מעבר לגורל איכשהו, או רק הנשמות שלהם, אבל לא אכפת להם מהגוף שלהם.

איך אנשים התבוננותיים מתעלים על הגורל: פרשנות מחדש של נרטיבים גורליים

נגיע למובן שבו הם מעבר לגורל. העובדה שהם – שהגורל אינו גוף אחד דוחף אחר, זה לא דבר מכני, אלא זה דבר פורמלי שכולל את האפשרות שאנחנו אולי יכולים לפרש מחדש את הנרטיבים האלה, נכון?

ולכן, למשל, זה עשוי להיות גורלי עבורי שתהיה שריפה ענקית בבית שלי, וזה יכול להיות באמת אש חומרית, אבל זה יכול גם להיות – אה, אני לא יודע – אני נותן את הספרים שלי, נכון? ודברים כאלה. אז האדם שהוא התבוננותי, הוא יכול אולי לעקוב אחרי הנרטיב שלו בצורה אחרת. הוא לא גורלי פשוט לעקוב אחרי הביטוי הכי מילולי של הנרטיב הזה.

תלמיד: בסדר. אז כמו כל הבריחה מהעולם מה- ה*הומויוזיס* [ὁμοίωσις: דמיון/התדמות לאלוהים] עם כמו – זה בריחה מהגורל בדרך הזו?

מרצה: כן, כן.

תלמיד: בסדר.

סיום

מרצה: השעה 10. כן. אז זה היה טוב. אנחנו הולכים להישאר עם הזמן הזה, אני חושב. אז אני מקווה שאוכל להגיע, אבל כן.

תלמיד: בסדר, נכון. אז עד ה-14 אז?

מרצה: בסדר, כן. נתראה בשבוע הבא, אני מניח.

תלמיד: בסדר. כן. כן.

מרצה: בסדר. בסדר. תודה רבה. ביי-ביי.