סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — ערב שבת פרשת בהעלותך
הקדמה: חזרה ליסוד החבורה
השיעור הוא ערב שבת פרשת בהעלותך (בחוץ לארץ; בארץ ישראל כבר שלח). לאחר שעסקנו בעניני ספירת העומר, פסח ושבועות, חוזרים אנו עתה לנושא המרכזי: אותה סוגיא שנלמדת ביום חמישי בלילה בשמונה פרקים לרמב״ם — אך הפעם מנסים להבין את אותו ענין על פי זוהר, על פי קבלה.
—
היסוד: מדוע לומדים בכלל זוהר וקבלה בחבורה?
המכתב של ר׳ הירש זידיטשוב לאוהב ישראל
ר׳ הירש זידיטשוב רצה מאוד להדפיס עץ חיים של האריז״ל, זוהר וספרי קבלה אחרים, כדי שאנשים יוכלו ללמוד. הפרויקט שלו: להקים חבורות שבהן אנשים לומדים יחד סודות התורה.
האוהב ישראל לא היה מרוצה מכך. הוא סבר שאין לקבוע ללמוד קבלה ברבים. בוודאי הוא עצמו למד קבלה — תורותיו כולן על פי קבלה — אך הוא לא סבר שיש לפתוח זאת לציבור הרחב.
ר׳ הירש כותב מכתב ארוך ויפה לשכנע את האוהב ישראל שלפחות לא יתנגד, או אפילו יתמוך בהדפסה. הוא גם כתב ספר “סור מרע ועשה טוב” — כמעט כמו פרסומת מדוע צריך ללמוד זוהר, עץ חיים, קבלה. הנקודה הראשונה שם: צריך ללמוד זאת יחד עם יהודים אחרים, אי אפשר ללמוד לבד.
—
פוליטיקה חסידית: המחלוקת על כמה גלוי מדברים סודות
האוהב ישראל ייצג דרך “ישנה” מסוימת. אבל באמת, הבעל שם טוב והמגיד בוודאי היו קרובים יותר לדרך הגלויה. אצלם דיברו בגלוי דברי קבלה, עניינים עמוקים של אלוקות — אך זה היה ליחידי סגולה, ליהודים מרוממים שבאו אל הבעש״ט ואל המגיד.
כשהחסידות הפכה לתנועת המונים גדולה — ההמון עם בא — רבנים מסוימים (האוהב ישראל, אולי ר׳ זושא מאניפולי, ר׳ אלימלך) לא סברו שאפשר לדבר כך בגלוי לכל אחד. עומק החסידות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה — נעשו פרטיים מאוד, רק ביניהם.
שיטת האוהב ישראל: “האזינו השמים”
האוהב ישראל אומר: כשהרבי אומר תורה, הוא אומר אותה בשמים — “האזינו השמים” — הוא מדבר אל הנשמות. “ותשמע הארץ” — הגופים, היהודים הפשוטים, הם לא מבינים, אבל הם מקבלים התרוממות הנפש, התעלות, אף על פי שבעצם אינם מבינים. זה כתוב בפירוש בספרו “אוהב ישראל”.
זה הוביל למציאות שבה: הרבי מדבר גבוה לתוך השמים, החסידים מתרגשים מזה, אבל לא מבינים מילה. העיקר הוא התלהבות מסוימת, חשק, מתפללים, נותנים קוויטלך, הרבי נותן ישועות.
—
הטענה המרכזית: **”המעמד הבינוני” של החסידות**
הבעיה
יש רמה נוספת של אנשים — לא יחידי סגולה, לא גאוני הדור, לא מתמידים של 24 שעות ביממה, אבל גם לא המון עם. למדנים פשוטים — אנשים שיכולים לפתוח ספר, ללמוד סוגיא מתחילה ועד סוף, להבין שיטת הרמב״ם, שיטת הראב״ד, שיטת התוספות, להכריע ביניהם. היום יש אלפים כאלה — בחורים, אברכים, אברכים מבוגרים, זקנים — שיכולים היטב לפתוח גמרא לבד, זוהר לבד.
לרמה זו של אנשים לא יכול להיות שהאדמו״ר ימשיך לדבר אליהם כמו לבעל בית שלא יודע כלום, רק על קצת סוכריות וקוויטלך. בחסידות חסר מאוד “המעמד הבינוני” — ברוב החסידויות, אפילו בחסידויות אדמו״ר. המעמד הבינוני בלמדנות, בהשגת ה׳, בעבודת ה׳.
ליהודי הפשוט דרך האוהב ישראל לא רלוונטית
היהודי הפשוט שבקושי יכול לקרוא עברית מסידור — עבורו יש שאלה אחרת איך הרבי צריך להתנהג איתו, אבל דרך האוהב ישראל לא רלוונטית עבורו: יש לו רבי קדוש, הוא מנשק את יד הרבי, הכל בסדר. דברי הבעל שם טוב שצריך להעריך כל יהודי — הוא מדבר על איכרים, על אנשים פשוטים שאינם בעלי דעת גדולים, שיכולים להגשים קבלה ולעוות. לא על אברך בכולל.
הכלל: מי שראוי לדבר גדול יותר ואין לו — גרוע יותר
כל כלי שראוי לדבר גדול יותר, כשאין לו אותו — הוא גרוע יותר. אין דבר כזה “תפוס לפחות את המינימום.” אתה לא יכול להיות יהודי כשר כמו היהודי הפשוט עם השגותיו התמימות — כי אתה לא יכול. יש לך כלים להיות מהמשיגים, מהמקובלים, מהמשכילים — “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.” אם אתה לא רוצה לקחת את הכלים ואומר “אני הולך בפשטות” — לא תהיה יהודי פשוט, לא תם, אלא לא זה ולא זה, טיפש גדול. אותו יהודי פשוט הוא תם, ישר — אבל אתה לא תהיה כזה.
—
העבודה המעשית של ר׳ הירש
ר׳ הירש עסק בשני חזיתות:
1. בעיות חומריות: אין ספרים — צריך להדפיס. יש בעיות עם גרסאות בזוהר, הרבה נוסחאות — צריך לעבוד על גרסאות נכונות, לכתוב פירושים. ה״מתוק מדבש” ואחרים עבדו על לכתוב פשט פשוט של הזוהר כדי שאפשר יהיה להבין.
2. בעיות רבניות: לאוהב ישראל יש הרבה כוח וכבוד — ר׳ הירש התעסק בזה, הוא כתב מכתב לאוהב ישראל להסביר מה הוא מתכוון.
המכתב לאוהב ישראל — הטענה העיקרית
ר׳ הירש כותב: האוהב ישראל, כשהוא אומר תורה, הוא מחבר דקדוקי דקות בצינורות העליונים — הוא מחבר שתי נקודות עדינות שעומדות בעץ חיים בשתי שורות, הוא מסביר איך הן עובדות יחד, הוא מוציא איך אפשר לעשות זאת הלכה למעשה בעבודת ה׳, הוא מוציא התעוררות, הוא מתקן חסרונות של עולמות עליונים ותחתונים בתורותיו.
אבל — הבעל שם טוב אומר בתשובתו: מי שלא לומד זוהר, לא עץ חיים, לא מבין מילה אחת מאף צדיק אחד — הוא לא מבין מה קורה כאן. הוא חושב שהרבי “חוקק בראש”. הוא מאמין, הוא יהודי פשוט — טוב מאוד, אבל הוא לא מבין.
שבועת הבעל שם טוב
הבעל שם טוב נשבע — חי ראשי — שכל ספר מוסר וכל ספר חסידי, כולם עומדים בזוהר. מי שלומד זוהר, רואה שזה כתוב שם. בוודאי, הספרים החסידיים מוציאים את זה יותר — כל אחד לפי אילו חלקים תפסו אותו, לפי אופן ההתעוררות והחשק שלו. אבל הכל באמת כתוב בזוהר.
מדוע ללמוד במקור?
מדוע מי שיכול ללמוד במקור, יסתפק בליקוטי בתר ליקוטי? יש הבדל עצום בין ללמוד במקור המקורי לבין רק ללמוד ליקוטים. זה לא אומר שצריך ללמוד זוהר בלי פירושים — בוודאי צריך פירושים, בדיוק כמו שאי אפשר ללמוד חומש בלי רש״י. אבל צריך גם את המקור עצמו.
(הערת צד): משה רבינו עצמו אמר פירושים על התורה — הוא לא רק אמר מה החידוש תורה בפרשה, אלא הוא אמר בדיוק שיעור תורה שאפשר יהיה ללכת הביתה איתו. יש הרבה ראיות על כך, אבל זה לא הנושא עכשיו.
—
נקודה תלויית זמן: היום הכל אחרת
בזמנו של ר׳ הירש ממש לא היו ספרים לקנות. הוא היה צריך ללכת למדפיסים, לשכנע אותם שזה יהיה עסק טוב, כדי שידפיסו עץ חיים. היום לא קיימים כל התירוצים האלה. כל ספר קבלה וחסידות קיים עם תרשימים, עם תמונות, עם ביאורים. אפשר לקנות בחנות ספרים, להדפיס מהאינטרנט. כמו שר׳ פנחס מקוריץ אומר שהוא שמח שנולד אחרי שהזוהר נדפס — כך אנחנו צריכים להיות שמחים שאנו חיים עם הרחבה כה נפלאה של ספרים.
—
ספר הזוהר כספר מרכזי של הסוד
ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של הסוד. הוא מקבץ את כל הדברים שיש בסוד — הוא הספר הקנוני, העיקרי ביותר. כשצריך באמת ללמוד סודות התורה — לא רק ספרי קבלה, אלא גם ספרי חסידות, ספרי מוסר, כמו ראשית חכמה, יסודי התורה — ספרים שבנויים על להוציא את המבט היהודי, את החיות היהודית — כולם למדו זוהר, כולם בקיאים בספר זה.
הזוהר פותח — הוא לא סוגר
הזוהר אינו כמו ספרים אחרים ש״סוגרים” — שאומרים “כך זה, עד כאן, יותר אי אפשר.” הזוהר תמיד פותח. אפילו כל מה שהוא אומר הוא רק שער להיכנס הלאה.
זה מסביר מדוע פירוש האריז״ל על הזוהר, או פירושים טובים אחרים, אומרים לפעמים דברים שלכאורה שונים ממה שהזוהר עצמו אומר. אנשים מתלוננים: “הוא לא רק אומר את התרגום, הוא אומר דבר אחר!” אבל הזוהר נעשה להדליק בנו אש.
משל הגפרור
גפרור טוב אינו כזה שבוער רק בעצמו. גפרור טוב מדליק דברים אחרים — הוא מדליק את כל האש הגדולה. זה הרמז של ל״ג בעומר — מדליקים גפרור כדי להדליק אש גדולה. אמנם, העצים צריכים להיות מוכנים כראוי — “עץ בן אורה”, אדם צריך להיות בעל נשמה שנתפסת היטב, צריכה להיות עבודת הכנות. אבל הזוהר עצמו הוא הגפרור — ספר שפותח, הרבה יותר מספר שסוגר.
זו גם המעלה של ספר מרכזי כמו החומש. החומש הוא ספר שפותח — לא ספר שסוגר. לכן, כשעוסקים בסוגיא, תמיד חשוב למצוא איך הזוהר ממסגר את הסוגיא, איך הזוהר מדבר על הנושא, מה הזוהר עושה עם הדבר.
—
הנושא: הדלקת הנרות — פרשת בהעלותך
הזוהר מתעסק בפרשת בהעלותך בענין הדלקת הנרות: “בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.”
המנורה חוזרת על עצמה בתורה
פרשת הדלקת הנרות כתובה מספר פעמים בתורה — שבע, שמונה פעמים. הרמב״ן עצמו מתקשה על פי פשט: כמעט אותם פסוקים כתובים שלוש פעמים — בפרשת תצוה, בפרשת אמור, ובפרשת בהעלותך. כל פעם עם חידוש, אבל פחות או יותר אותו דבר.
יסוד: כשהתורה חוזרת, יש סוד
דבר שכתוב הרבה פעמים — בוודאי אפשר לשאול על פשט: מדוע במקום הזה צריך להוסיף את זה, מה ההקשר, מה החידוש, מה ההלכה. אבל בזה יש גם סוד.
למה? התורה ידעה איך לכתוב. היא יכולה להכניס הכל בסדרה אחת, לכתוב הכל בבת אחת. מדוע היא מדברת על זה כל כך הרבה? כשהיא מדברת על משהו כל כך הרבה, זה לא נושא של מידע — מידע אפשר לומר בבת אחת בקצרה. זה אומר: התורה אוהבת לדבר על זה.
ניגוד: דברים שהתורה מדברת עליהם מעט
חלקים שלמים של תורה שבעל פה — כל בבא קמא, כל קידושין, כל גיטין, כל כתובות — בנויים על בערך פסוק אחד בפרשת כי תצא, עם עוד כמה פסוקים. סדרי נשים ונזיקין שלמים שאנשים לומדים חיים שלמים — כמה פסוקים בכל התורה, עשרים, שלושים, כמעט אין, ואף פרשה לא חוזרת על עצמה. כל דבר כתוב פעם אחת.
דברים שהתורה אוהבת לדבר עליהם
כמו שמיטה ויובל — “וספרת לך שבע שבתות שנים” — אריכות שלמה. כך גם המנורה. במיוחד בתוך המשכן, המנורה התורה אוהבת לדבר עליה מאוד. שני כלים התורה מדברת עליהם מאוד: הארון והמנורה.
(הערת צד): הארון — מאוחר יותר בבהעלותך מדברים על שני הארונות, פרשה חשובה מאוד עם הנונין הפוכין, שרבי אהרן מקרלין אומר שהן רומזות לשער הנון — אבל זה לא מורחב עכשיו.
מה פירוש “סוד” בלשון הקבלה?
זה שהתורה אוהבת לדבר על זה — זה נקרא בלשון הקבלה שבזה יש סוד. הזוהר, שנותן לשון ומילים לסודות, הוא דרך להוציא, להיות בעל מילים לזה — לא להיות צריך לומר “אה, זה דברים גבוהים, זה רגש, זה לא דבר שאפשר לתת במילים.” לא — התורה עשתה לזה מילים. היא דיברה על זה, לא רק אמרה שצריך להיות שם שקט. וכשיש מילים, אפשר גם לעשות — אדם הוא “רוח ממללא”, כשיש לו מילים הוא יכול לעשות זאת טוב יותר, וגם להתנגד למניעות טוב יותר.
—
מדוע יהודי צריך ללמוד זוהר/קבלה? — הענין הגדול
המנורה כדוגמה לחן היהודי
כל יהודי יודע שהמנורה היא דבר טעים. הוא לומד חומש, רואה שהתורה מדברת עליה שש פעמים, מרגיש טעם בזה. כל היהודים, כל הדורות — אחת הקדושות שיש בכלל ישראל הייתה המנורה. תמיד עשו תמונות של המנורה, דיברו על המנורה. היא הכלי היחיד בבית המקדש שעושים לו זכר — חנוכה, מדליקים מנורה. כל הראשונים הבינו: זה דבר שמתאים ליהודים, שיהודים אוהבים.
השטן והמסית: “מה המצוה הזאת?”
בא השטן, אומות העולם, ואומר: “מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?” המנורה אינה דבר כל כך קשה להבין. “נתקשה משה במעשה המנורה” — כן, קשה לעשות, אבל לא קשה להבין. אבל האהבה, ההתרגשות, “שתשלהבת עולה מאליה” — זה הענין.
הפסוק “אשרי העם יודעי תרועה”
הזוהר מביא את הפסוק הזה. המדרש אומר: “כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם” — לנו יש דברים יפים, להם גם יש דברים יפים. למה אני צריך דווקא את היופי שלך, את המתכון שלך? יש הרבה מתכונים בעולם.
מה קרה לליטאים — האובדן הטרגי
זה מה שקרה למרבה הצער להרבה אנשים שאיבדו את החיות ביהדות. הגוי בא ואומר: “יש לך מנורה, לנו גם יש דברים יפים.” מה עונה היהודי? הוא עונה: “כן, זה מאוד יפה, אבל הקב״ה נתן לי תורה במעמד הר סיני, והוא ציווה אותי לשמור שבת. אני לא יכול לשמור יום ראשון. אני רואה שהשירות שלך בכנסייה ביום ראשון יפה — זה לא שקר, לא כתוב שאני צריך לומר שהכל שקר. אבל ההלכה מחייבת אותי שבת, לא יום ראשון. יום טוב.”
הגוף בלי נשמה
בגלל זה נשאר היהודי כמו גוף בלי נשמה. הוא שומר שבת — כי זו הלכה ברורה, צריך לעשות זאת, הוא עושה זאת. אבל את החן הוא איבד. הוא עושה שבת כי הוא צריך.
התירוץ שלו ליצר הרע הוא: “כך נצטווינו, כך אמר הקב״ה, אנחנו חייבים לעשות זאת, זו חובתנו.” אבל אין חובה להרגיש טעם בזה. אין חובה להחזיק שזה באמת יותר יפה מהכנסייה של הגוי, או לעשות שזה יהיה יותר יפה.
“ועשו לי מקדש” — אבל בלי חיות
אמנם, הוא צריך לעשות “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, “כולו אומר כבוד” — אפילו בית המדרש כמקדש מעט צריך להיראות כמו בית של הקב״ה אצל המלאכים. אבל אם זו לא הלכה ברורה, לא כתוב בשולחן ערוך כראוי — הוא לא עושה זאת. אפשר להתפלל בחור במרתף איפשהו, לא כתוב בשולחן ערוך.
החיסרון העיקרי
יוצא: עולמו הפנימי, עולם הדמיון שלו, עולם הרגש שלו, הוא בעצם גויי. הוא בעצם הודה לאלה שאומרים “מה מצוה זו ומה טעם יש בה” — רק לנו יש כתרים טובים יותר, אנחנו לא צריכים להיות אשמים.
“אשרי העם יודעי תרועה” מול “רחמנא פקיד”
על השופר שלו — אומרים “אשרי העם יודעי תרועה, ה׳ באור פניך יהלכון”? או אומרים “אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד”?
“רחמנא פקיד” שונה מאוד מ״אשרי העם יודעי תרועה.” אחרי התקיעות אומרים את הפסוק “אשרי העם יודעי תרועה” — לא אומרים “רחמנא פקיד.” זו האמת. “יודעי תרועה” פירושו שמבינים, מרגישים, יודעים מה השופר עושה — הוא ממלא את כל העולם בקולו. זה כתוב בסידור, לא רק בספרי הלכה.
היהודי שלא מבין את הפנימיות, שלא רואה מה כתוב בסידור, עבורו הכל רק הלכה — ולכן הוא נראה כאילו אולפני הקולנוע החילוניים עושים דברים טובים יותר. למה? כי אנחנו לא יודעים שיש כאן “חי”, פנימיות חיה — אנחנו חושבים שיש כאן רק הלכה
הטעם של הזקן — העולם הפנימי
הזקן החזיק שהמנורה היא באמת הדבר היפה ביותר בעולם — לא כי הוא היה פרימיטיבי, אלא כי הוא הרגיש כך. הוא דימיין לעצמו בגלות, בזבלנות, איך הכהן גדול מדליק את המנורה בבית המקדש, והוא ידע: אף כנסייה אין לה דבר כל כך יפה. כשהוא ראה את הגויים עם הטקסים היפים שלהם, הוא אמר: “אני יודע מה יש לי” — “נהי דלא חזי, מזליה חזי”. אם הוא זוכה לביאת משיח, לרבי אמיתי, ללמוד מאלה שעוסקים בזה — הוא רואה את זה.
אקדמות — החיצוניות עצמה הייתה טובה יותר
היו צריכים ללמד יהודים אקדמות שבועות — אומרים לנו: אנחנו הולכים להיות בעלי לוויתן עם שור הבר, אש, שלג, רכיבה לכולם. לא רק הפנימיות (“מתהלל אין ביתך עוד יהללוך סלה”) — אפילו החיצוניות הייתה טובה יותר, יותר טעימה, הילדים אהבו את זה יותר. אבל כל זה לא הלכות — אפשר להיות יהודי אורתודוקסי לגמרי בלי אף פעם לדמיין שור הבר ולוויתן, בלי לומר אקדמות. אפשר בקושי להיות יהודי, אבל יהודי אורתודוקסי אפשר להיות.
—
למה היהודי האורתודוקסי הוא “סתם ככה” — כי אין לו מילים
היהודי האורתודוקסי הוא כך כי אין לו כתובה, אין לו מילים. “נאלמתי כרחל לפני גוזזיה” — רחל, שמרמזת על השכינה, על כנסת ישראל, נגזזת ולא יכולה אפילו להוציא קול, פיה סתום, היא לא יכולה לבכות. בני אדם הם יצורים כאלה שחיים דרך מילים. אם אין מילים לפנימיות, נשארות המילים היחידות שיש — נגלה, הלכה. ברוך השם, זה יש. אבל על הפנימיות אין מילים.
בית המקדש — לא רק הלכות, אלא טעם
כמעט אף יהודי לא יצא מבית המקדש ואמר: “ברוך השם, היום קיימתי בדיוק את כל ההלכות, כל ההידורים.” כשבית המקדש היה קיים, היה איזה טעם, איזה רומנטיקה, איזו חגיגה שלא אפשר היה להוציא במילים. כשלא היה את הטעם הזה — אז בית המקדש באמת היה חרב, אפילו כשהוא עוד עמד.
הלווים — תפקידם היה לתת מילים
עבודת הלווים הייתה להוציא דעות במילים — תהילה וניגון. אבל אנחנו אפילו אין לנו תהילה, אנחנו לא יודעים איזה ניגון צריך לשיר. אומרים תהילים, אבל אולי זה לא כל הפתרון. הספרים החסידיים אומרים שגם זה יכול להיות כשר, אבל צריך לשמוע מה הפתרון של הזוהר הקדוש — כי כל החדר החסידי, חסידות הזוהר עם קבלה ואחרונים, הכל מסתובב סביב זה.
—
הזוהר בא לתת מילים
הזוהר בא ואומר: “קום, אחי, אני רוצה לתת לך מילים, שתוכל לענות לחיצוני.” בלי זה, מה עונה יהודי פשוט? “מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי” — זו גזירה, אני לא רשאי. הוא באמת לא יכול להתחתן עם בחורה גויה, אבל הוא עדיין יכול להיות בעל חתונה גויית, חיים גויים. השבת שלו יכולה להיראות עם כל ההלכות — אבל גויית.
היסוד — גוף יהודי הוא מרכבה לשכינה
הזוהר נותן מילים: גוף יהודי הוא מרכבה לשכינה. זכר יהודי הוא מרכבה למדרגה שנקראת יסוד, צדיק — “צדיק יסוד עולם.” בחורה יהודית היא מרכבה למלכות, לשכינה. כשהם נפגשים יחד נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
בועל בת אל נכר — הנמשל, לא המשל
כשבחור יהודי נכנס לבחורה גויה, הוא “בועל בת אל נכר” — לא סתם הוא מתחתן עם בחורה גויה, הוא מתחתן עם בת של אל זר. הוא מכניס את יסוד דקדושה לתוך עבודה זרה — כמו שלוקחים את ארון הקודש ומכניסים אותו לבית של עבודה זרה. “בנים אתם לה׳ אלקיכם” — בחורה יהודית היא בת של האלוקים היהודי, בחינה של שכינה.
והמילה המכרעת: זה לא המשל — זה הנמשל! בית המקדש עצמו היה רק משל לכל המעשה, לכל הקבלה. זה לא שאנחנו לוקחים את בית המקדש ועושים ממנו משל — בית המקדש הוא המשל, ומה שיהודי עושה עם גופו, עם חייו, זה הנמשל.
“יראה כל זכורך את פני האדון ה'”
התרגום המפורסם בזוהר: הזכר, שהוא סימן ומרכבה ליסוד העליון — המעיין הנובע שמוריד את כל השפע על העולם — צריך להיכנס לבחינת נוקבא דקדושה, לשכינה. זה נקרא המקדש, המשכן. כשיהודים נושאים את המשכן — כמו שלומדים השבוע — הם נושאים את השכינה ממש.
—
הזוהר נותן אלף משלים
הזוהר לא נותן רק את המשל של אהבת איש ואשה. הוא נותן אלף משלים: הים — “כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא” — השפע העליון יורד כמו נחלים, מהטל דנחית מעתיקא קדישא, עד שהוא נכנס לים שמקבל, ומשם העולם מתרענן — “ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם” (מברכי נפשי, שהזוהר מאוד אוהב). יהודי עושה מצוה, יהודי עושה תשובה — עד אז היה “שרויה בדוה”, והעובד לוקח את המים העליונים ושולח פנימה, ונעשה מים.
תפקיד הזוהר: “אני אתן לך עוד מילים, עוד משלים.” כל הקבלה עוסקת בהבהרה והוצאה של המשלים. צריך לדעת לדבר על זה, להבין בבירור.
“אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”
הטעם שיש ליהודי במנורה אינו סתם רגש, לא סתם רמז — “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”: שבעת הנרות, שבע הספירות, שבע המדרגות, צריכים להאיר כלפי “פני המנורה” — שהיא בינה למעלה או מלכות למטה (עיין בזוהר בדיוק). הנר המערבי — שכינה במערב — לשם מסתובב הכל.
שאלת הגוי — “מה דודך מדוד”
עכשיו בא הגוי ושואל: “מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?” — מה האהוב שלך יותר מהאהובים שלנו? יש לנו בניינים יפים יותר! התשובה: “ניחא לך דאימא לך חד מילתא?” — אתה לא יכול להבין שיש לנו כאן קודשא בריך הוא ושכינתיה? ש״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”? יש לי בשבילך מילים!
—
רבי המנונא סבא — שלוש הסעודות של שבת
רבי המנונא סבא נכנס ליל שבת ואומר: “הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין” — הסעודה היא סעודה של הפרדס הקדוש של תפוחים טעימים. לשכינה יש קניינים שונים, התלבשויות שונות בעולם — אחת מהן היא ממש כשנכנסים לפרדס עם פירות טעימים, זה יפה, זה מריח טוב — זה ליל שבת.
שבת בבוקר: סעודתא דעתיקא קדישא.
שבת אחר הצהריים: סעודתא דזעיר אנפין.
שלוש סעודות — שלוש מדרגות. לא סתם אוכלים שלוש פעמים.
טעם השבת — לא סתם סעודה
הפשט הפשוט ביותר של “פרדס” הוא ממש גן עם פירות יפים — תפוח, תאנה — משהו יפה וטעים. זה מה ששבת היא — מציאות של יופי ותענוג. אפשר לומר על פשט שיש חיוב לאכול שלוש סעודות, נו טוב, חיוב. אבל מה התוכן של הסעודה? חושבים שסעודה היא כמו שאוכלים במסעדה ביום רביעי — רק בשבת יש חיוב. לא! שבת היא סוג אחר לגמרי של סעודה.
—
מילים לרגש — מעלה גדולה
הרבה יהודים אומרים את הזוהר, “תאנא דהילולא”, הם מזכירים “מטרוניתא”, “ויבאו בני אלקים” — אבל מה זה אומר? אומרים “הרבי יודע מה זה אומר.” לא — צריך להבין בבירור, בגלוי, בפירוש מה מדברים. צריך להיות בעל שפה, מילים, לפנימיות התורה.
זו אחת המעלות הגדולות של לימוד קבלה: כשיש מילים לרגש, לא הולכים לאיבוד. אפשר להיות בעל שופר יפה, בעל תוקע טוב יותר — אבל בלי “יודע תרועה” אתה לא. אתה לא יודע איך השופר מעורר את המוחין של ז״א, איך זה עולה לאמא, איך נעשים מוחין חדשים עם גבורות וחסדים חדשים. כשיודעים את זה, מבינים את זה, מקבלים השגה — זו לשון השופר האמיתית. אפשר להסביר את זה, אפשר לומר את זה במילים. אפשר לבוא ללמוד שער הכוונות — צריך לדעת את המילים, זה לא סתם.
ראיה שזה אמת
על השאלה “מה הראיה שזה אמת?” — לא צריך ראיה! זה הפשט בשער הכוונות. אבל אם רוצים ראיה: כוונות התפלה באות מהפשט של המנורה. היהודים עשו מנורה לא כי זו הלכה — הם אהבו את המנורה. ההלכה באה כי זו האמת.
ההבדל בין שלוש סעודות לברביקיו
מה ההבדל של הטעם של שלוש סעודות מהטעם של ברביקיו? בשלוש סעודות יש גילוי של מצוה, הזדמנות להיות שם יחד איתה — “אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה.” הטעם אינו חתיכת עוף או סטייק — הטעם הוא גילוי הקדושה עצמה.
זו מעלה גדולה של יהודים שמקושרים, שיש להם יראת שמים ואהבה — אלה שיש להם מילים לזה, מבינים כבר ברמה הבאה.
—
קדושה — מה זה באמת אומר?
הקשר לשיעור רמב״ם
בשיעור רמב״ם לומדים את הנושא של זהירות, פרישות — המושג של “נבל ברשות התורה” וקדושה. “קדושים תהיו” — הרמב״ן מתרגם בשם חז״ל: “פרושים תהיו.” אתה צריך להיות קדוש, זה אומר פרושים — להתנהג נכון עם תאוות, אילו דברים כן ואילו לא. זו רמת הפשט.
אבל מה היא קדושה עצמה?
זו הבעיה העיקרית. קדושה לא אומרת רק “אל תסתכל על סרטונים רעים.” כן, “והתקדשתם והייתם קדושים” — אם לא תסתכל על דברים רעים, לא תקרא דברים רעים, לא תחשוב מחשבות רעות — זה יביא קדושה. אבל זו פעולה שמביאה קדושה. מה היא קדושה עצמה? זה אף אחד לא יודע!
מדברים על מידות, פנימיות, הרגשה בלב — קדושה היא משהו חיובי, לא רק מה שלא עושים. וזו הבעיה — לא יודעים בכלל על מה מדברים.
ראשית חכמה — המקור
הרמ״ק (ר׳ משה קורדובירו) כתב את הספר “ראשית חכמה.” בצמח לקוטים כתוב שצריך ללמוד ראשית חכמה שער הקדושה פרק י״ז לפני הזיווג — שם מדובר על קדושת הזיווג מאוד יפה. אבל ראשית חכמה אינו רק שער הקדושה — זה ספר שלם שמוציא מוסר על פי זוהר. זו ה״עבודה” של ראשית חכמה.
ראשית חכמה וחסידות
חסידות היא במובן מסוים פירוש על ראשית חכמה. כל הספרים החסידיים הראשונים ציטטו אותו, כולם למדו אותו. חב״דניקים אמרו: מי שלא יודע ראשית חכמה לא צריך ללמוד תניא — כי תניא בנויה על זה.
שבת חסידית — המפתח לקדושה
לא מספיק לומר ש״כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” — שבדיוק כמו שאצל אדם יש מידות, כך גם אצל הקב״ה, או שכשאדם מתנהג בחסד הוא מעורר למעלה חסד. זה עדיין לא מספיק.
כשהיה רבי חסידי גדול שניהל שבת רבנית — מזה אפשר היה להבין מה היא קדושה. הוא התנהג שנה שלמה שהרגיש ש״נפשי לא נכנסה לביתם” (כמו שהרמב״ן אומר). הוא אמר: “אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל אני מחקה עוד אחד שידע.” אף אחד לא היה לו תמונה ברורה מה קדושה באמת היא — אבל דרך השבת החסידית ראו את זה.
נפקא מינה מעשית
כשמבינים מה היא קדושה, אפשר להבין שמעשים מסוימים פוגמים בקדושה. אפשר להסביר את ההלכות, את הגדרים, את “דרך המצוה.” אבל בלי היסוד הזה — בלי לדעת על מה מדברים — לא יודעים בכלל מה שומרים.
—
סיום — הקדמה לסדרה
כל זה הקדמה לענין הקדושה — לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר״י הקדוש, שמלוקט מהזוהר. כל שבוע נלמד זוהר על זה, וזה יצא בבירור בפרשת תרומה, תצוה והפרשה. בעזרת השם נמשיך בזה — עם שבת שמח ושבת קדוש.
תמלול מלא 📝
לימוד קבלה בחבורה: המעמד הבינוני של החסידות
הקדמה: חזרה ליסוד החבורה
רבותי, היום הוא ערב שבת פרשת בהעלותך, ובארץ ישראל כבר פרשת שלח. וכפי שדיברנו על כך בשבוע שעבר באריכות, אבל השיעור שלנו לא יהיה קשור הרבה לפרשה. בכל מקרה, בארץ ישראל כבר שבת, אז אין בזה נפקא מינה גדולה.
אנחנו רוצים לדבר כך, אנחנו רוצים לדבר בשבת הזאת לפני השיעור, כפי שעשינו רוב השנה, חוץ מספירת העומר סביב פסח ושבועות שעסקנו בעניני החג. עכשיו כבר אין יום טוב, אנחנו מתכננים לחזור ללמוד. ואנחנו רוצים ללמוד יותר חזרה לנושא שהוא הנושא ביום חמישי בלילה, יום רביעי בלילה, בשיעור של שמונה פרקים לרמב״ם. אנחנו רוצים ללמוד דברים דומים, הנושא, אותה סוגיא, לנסות לראות איך אנחנו מבינים אותה על פי זוהר, על פי קבלה, איך אנחנו מבינים את אותה סוגיא.
חזרה לראש: ההקדמה של החבורה
ואני רוצה לחזור, קודם כל כהקדמה, אני צריך כל הזמן לחזור להתחלה, לחזור תמיד, חוזר לראש, כן? כך היא ההלכה בתפילה, שאם אחד מתבלבל, אחד לא יודע איפה הוא החזיק, הוא התבלבל, הוא חוזר לראש. צריך תמיד לחזור לשורש הענין, שורש הדבר, למה אנחנו לומדים בכלל.
אנחנו אומרים כך, אנחנו לומדים, אנחנו מנסים ללמוד בספר הזוהר. והסיבה היא, הסיבה היא, ראיתי, ראיתי שוב בשבוע שעבר, יש מכתב שר׳ הירשעלע זידיטשובער כתב לאפטער רב, מודפס בכל המקומות שהדפיסו את מכתביו, מכתב יפה יפה.
המכתב של ר׳ הירשעלע זידיטשובער: המחלוקת על לימוד הקבלה ברבים
הפרויקט של ר׳ הירשעלע: הדפסת ספרי קבלה ויצירת חבורות
ור׳ הירשעלע זידיטשובער רצה מאוד מאוד להדפיס את עץ חיים של האריז״ל [ר׳ יצחק לוריא זכרונו לברכה], זוהר, ספרי קבלה אחרים, כדי שילמדו. הפרויקט שלו היה לעשות חבורות, שאנשים יוכלו ללמוד ביחד סודות התורה.
והאפטער רב לא היה מרוצה מזה אז. האפטער רב סבר שזה יותר מדי, שלא צריך לקבוע ללמוד קבלה ברבים. אולי, בוודאי לבדו הוא למד קבלה, תורותיו הן הכל על פי קבלה, אבל האפטער רב לא סבר כך.
טענות ר׳ הירשעלע והשתדלותו
ור׳ הירשעלע זידיטשובער כותב מכתב יפה באריכות לאפטער רב לשכנע אותו שלא יתנגד לפחות, או אפילו שיתמוך בכך שמדפיסים את ספרי הקבלה, בעצם באופן כללי שדרכו של ר׳ הירשעלע שלומדים ברבים ובחבורה ביחד, לומדים קבלה, דבר חשוב מאוד הנושא של לימוד בחבורה.
הוא גם כתב ספר על כך, “סור מרע ועשה טוב” שמו, כתב ספר שהוא כולו כמו פרסומת למה צריך ללמוד זוהר, למה צריך ללמוד עץ חיים, למה צריך ללמוד קבלה. והדבר הראשון שהוא אומר שם הוא שצריך ללמוד את זה ביחד עם יהודים אחרים, אי אפשר ללמוד לבד.
פוליטיקה חסידית: המחלוקת בין דרכים שונות
האפטער רב וה״דרך הישנה”
וזה נוציא לאור. יש כאן כמו פוליטיקה, תמיד אני אוהב לדבר על פוליטיקה חסידית. האפטער רב, כפי שכל אחד יודע, הוא היה מתנגד לפשיסחא, מתנגד לז׳יקוב. האפטער רב ייצג כאן כמו דרך מסוימת, קוראים לזה דרך ישנה, דרך מסוימת.
זה לא באמת הדרך הישנה, הבעל שם טוב והמגיד בוודאי היו יותר קרובים לאותה דרך, אבל הרבנים המאוחרים יותר, חלק מהם סברו שזה היה ליחידי סגולה [יחידים יוצאי דופן], ליהודים מאוד מרוממים שבאו לבעל שם, שבאו למגיד, ודיברו בגלוי על דברי קבלה, דברי חסידות, ענינים עמוקים של אלוקות.
תנועת ההמונים והפרטת סודות התורה
אבל כשאחר כך זה הפך לתנועת המונים גדולה לבוא המון עם, היה חלק מהרבנים, כמו האפטער רב, אולי הרבי ר׳ זושא מאניפולי, הרבי ר׳ אלימלך, אחרים שלא אהבו, לא סברו שאפשר לדבר לכל אחד כל כך בגלוי מה שדיברו. וממילא זה נעשה שעומק החסידות, עומק הסודות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה, נעשה מאוד פרטי. דיברו אולי ביניהם.
שיטת האפטער רב: “האזינו השמים ותשמע הארץ”
ואפילו הרבי, האפטער רב אומר שהרבי אומר תורה, הוא אומר אותה בשמים, “האזינו השמים” הרבי אומר תורה בשמים, הוא אומר תורה לנשמה, אבל “ותשמע הארץ” הם הגופים, היהודים הפשוטים שהם לא מבינים, הם שומעים, אבל הרבי מרומם את התורה, והם מקבלים התרוממות הנפש מזה, הם מקבלים איזו התעלות הנפש, אף על פי שהם בעצם לא מבינים.
זה מה שהאפטער רב כתב בפירוש בספרו, וכך הוא עשה, אפשר לראות בספרו “אוהב ישראל” דברי קבלה, דברי חסידות, בפועל, איך הוא אמר בחסידותו, ומה הוא וחסידים וצדיקים ורבנים אחרים בדרך הזאת הנהיגו, שהם לא רצו לפתוח את הלימוד שהם למדו לעולם.
התוצאה: ניתוק בין רבי לחסידים
וכשמדברים, צריך בכלל לדעת על מי מדברים. אני אזכיר על מי מתכוונים בדיוק. יש כל כך הרבה רמות. אפשר לדבר על אברכי כוללים, אנשים שמבורכים בכישרון באמת לפתוח ספר וללמוד, והם יתחילו להבין את זה. זו רמה אחת.
אפשר לדבר על מה שקוראים בעלי בתים, או לאו דווקא, זה לא כל כך בגלל שעובדים או לא, זה בגלל יותר ברמה של אנשים, רמת הכישרון, אם היה חינוך טוב, אם הלך בישיבה, אם יכול ללמוד קצת זוהר בעיון, וכדומה.
אבל נעשה דבר מעניין, שהרבנים שהיו יותר בסגנון של האפטער רב, לא רק שהם דיברו עם המוני העם שהם דיברו. בסדר, אני לא יכול להתלונן, אף על פי שאפשר להתלונן להיפך, אם כך, למה אתה בכלל אומר תורות חסידיות? למה אתה לא אומר לו דברים פשוטים של מוסר, של יהדות? למה אתה קורא תורות כל כך גבוהות?
ועל זה עונה האפטער רב עם התורה שלו של “האזינו השמים ותשמע הארץ”, ותורות אחרות, כאילו הרבי נעשה מאוד רחוק מהעולם, נעשה ניתוק גדול. הרבי מדבר גבוה לתוך השמים, והחסידים מתרגשים מזה, אבל הם לא מבינים אף מילה ממה שהוא אומר. העיקר שתופסים איזו התלהבות, תופסים איזה חשק, והרבי מתפלל, ונותנים קוויטלך לרבי, והרבי נותן ישועות ונסתרות וכל מיני דברים כאלה.
המעמד הבינוני של החסידות: החידוש של ר׳ הירשעלע זידיטשובער
הרמה השלישית: למדנים שאינם יחידי סגולה
אבל אחר כך יש עוד רמה של אנשים, ואני חושב שהחבורה שלנו היא בעיקר לאותה רמה של אנשים, וצריך להבהיר את הנקודה. אחר כך יש עוד רמה של אנשים, שאי אפשר לומר שהם יחידי סגולה. ממש, כל אברך כולל הוא גאון הדור, גדול הדור? אה, שכח מזה. כן?
כל בחור ישיבה, לומדים מבחורי ישיבה כמה עמוק אפשר בתורה. כל אחד מהם, חלק גדול מהם. ולא היה מוסד הישיבה, לא היתה המציאות הזאת.
המציאות של היום: הרחבה של הלימוד
היום יש הרבה הרחבה, אפילו מי שצריך כן לעבוד יש לו הרבה זמן, יש ספרים שמסבירים כל דבר טוב, ברוך השם, ואין שום תירוץ אמיתי שאחד לא יכול ללמוד שום מציאות בתורה. על כל תחום יש ספרי מבוא טובים וספרי הקדמה ושיעורים, ואפשר ללכת באינטרנט ומחוץ לאינטרנט ולמצוא מה שרוצים אפשר למצוא. אין, אנחנו חיים בעולם אחר.
הבעיה ההיסטורית: בזמן ר׳ הירשעלע
כן, האפטער רב, כי אני מדבר כאן על מאמר של רבי הירשעלע זידיטשובער, רבי הירשעלע זידיטשובער רצה ללמוד קבלה, לא היו ספרים, ממש לא יכול היה לקנות עץ חיים ללמוד. הוא היה צריך ללכת למדפיס, היו צריכים לשכנע אותו. הוא אומר שם את שמות המדפיסים, היו צריכים לשכנע אותו, הוא אומר שזה יהיה עסק טוב, הוא משכנע שילמדו את זה, והמדפיס ידפיס את הספר, הוא ימכור אותו לחסידיו, וזה יהיה עסק טוב לך.
באים דברים אחרים שהיו צריכים להדפיס את הספרים שבכלל יהיה, הוא אמר שבכלל לא היה נפוץ. המבינים יודעים, אפשר לעקוב איך למדו ספרים מסוימים שם כמה פעמים הדפיסו את זה, ואת ספרי הקבלה הדפיסו כמה פעמים.
היה בחסידות הונגריה הדפסה אחר כך מאוחר יותר, ובמקומות אחרים כמו ליובאוויטש שעבדו על הדפסת ספרי חסידות, ספרי קבלה, כדי שיוכלו ללמוד, כדי שיוכלו להיות. אבל בעצם היתה בעיה, לא היה. אפילו מה שהיה, היו שני ספרים, לא היה הרבה מוגה, היו טעויות שונות ומעורבב, היה קשה ללמוד.
היום: אין תירוצים
היום אין את כל התירוצים האלה, יש כל ספר קבלה וחסידות עם תרשימים, עם תמונות, עם מה שרוצים רק יש. ואנחנו חיים בעולם נפלא, אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים, אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים.
כפי שרבי פנחס מקוריץ אומר, הוא שמח שהוא נולד אחרי שהזוהר הודפס, אחרי שהזוהר התפרסם. אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים שאנחנו חיים אחרי התחלתא דגאולה [התחלת הגאולה], אחרי שיש חנות ספרים בכל אזור יהודי, אפשר לקנות איזה ספר ואיזו מהדורות שרוצים רק, אפשר לקנות, אפשר להדפיס מהאינטרנט, אפילו לא צריך לקנות, אפשר אפילו להדפיס שם מה שצריך. זו הרחבה נפלאה.
הנקודה העיקרית: המעמד הבינוני חסר בחסידות
אבל, אז מה שאני רוצה לדבר הוא, זה ברמה הזאת. עכשיו, אנחנו אנשים כמונו, אנשים כמונו, בעלי כישרון, ובואו כבר נגיד, לא מדברים על המון עם. יש כל בחירה ללמוד, ללמוד כל ספר, זוהר, עץ חיים, האריז״ל, ספרי קבלה של ראשונים, ספרי חסידות, ספרי חסידות עמוקים, ספרי חב״ד, וספרי ברסלב, וספרים פולניים.
לא רק כמו ללמוד שפת אמת, שלומדים כמו חיזוק, שכל אחד יכול ללמוד. זה קצת, זה לא מתאים. אנחנו אנשים שלומדים, כמו שלומדים גמרא לא לומדים רק שלושה דברים קטנים, היוצא [מה שיוצא], זו בושה, כן?
מה זה אומר “מעמד בינוני” בלימוד?
אברך שמחזיק את עצמו כרב מובהק, מקור, הוא הולך לכולל, כשהוא לומד בכולל הוא לא לומד רק, או שהוא לא רק הלכה למעשה פרקטית כמה ימים צריך לספור לנדה, שלומדים לחתנים באיזה שיעורי תורה, או שהוא לא רק דברים קטנים, בואו נגיד למדות, בואו נגיד הולכים בישיבה קטנה, אומרים לבחורים תורות מסוימות של למדות, ורק כמעט טעם בתורה, או שיעור דף היומי שהמגיד שיעור הוא לומד קצת בעיון, הוא אומר יש דברים כאלה שהם טעימים.
אני לא מדבר רק על זה, אני מדבר על אנשים שיש להם כוח לפתוח את הספר, ללמוד את הסוגיא מהתחלה עד הסוף, לדעת בבירור מה שיטת הרמב״ם, מה שיטת הראב״ד, מה שיטת התוספות, לצאת בבירור עם שיטה משלהם, לדעת להכריע בין הרמב״ם ותוספות, מי מתאים יותר בגמרא, איך כל אחד יגיע לגמרא.
אלה דברים בסיסיים ש, לא בסיסיים, זה מאוד מתקדם, אבל אלה דברים בסיסיים שהיום יש אלפי אברכים שהם ברמה הזאת שהם יכולים ללמוד את זה.
הטענה: אי אפשר לדבר ללמדנים כמו להמון עם
ולרמה הזאת של אנשים תמיד היתה רמה כזאת, נכון? רמת הלמדנים אפשר לקרוא לזה. אבל לא דווקא למדנים, לא צדיקי הדור, לא גאוני הדור, לא מתמידים שלומדים עשרים וארבע שעות ביום. אני מדבר על רמה פשוטה של למדנים.
לא יכול להיות שהאדמו״ר או הרבי החסידי ידבר אליהם כאילו הם בעל בית שהוא לא יודע כלום חוץ מכמה סוכריות שהרבי נותן לו, ואיזה קוויטלך שהוא נותן לו בחזרה. זה לא יכול להיות.
ר׳ הירשעלע בא לפתור את הבעיה
אז יש דבר מאוד קשה כזה, אני יכול לקרוא לזה המעמד הבינוני של החסידות. בחסידות חסר מאוד המעמד הבינוני, ברוב החסידויות, ואפילו בחסידות האפטער רב.
זה בעצם ר׳ הירשעלע זידיטשובער, הוא היה מזיג, אני יכול לחזור על הביקורת שלו. הוא לא אומר ביקורת, הוא כותב בפשטות בדרך כבוד לאפטער רב, ואני חושב שהוא היה גם דיפלומטי, אבל בעצם הטענה שלו, אני רואה את זה, שר׳ הירשעלע זידיטשובער בא לפתור את המעמד הבינוני של החסידות.
מהו המעמד הבינוני?
המעמד הבינוני בלמדות, המעמד הבינוני בהשגת השם, המעמד הבינוני בעבודת השם. הוא אומר, בוודאי האפטער רב ברמת ההשגה שלו שהוא חושב בין המלאכים והשרפים, ואנחנו לא מחזיקים שם. הוא אומר בבירור, הרבי הוא למעלה מזה.
ובוודאי, הוא לא אומר את הצד השני, אבל אני חושב שזה פשוט וברור, בוודאי מי שהוא לא יכול אפילו בקושי לקרוא עברית מסידור קטן, זה יכול להמשיך אולי לחקירה אחרת, מה הדרך הנכונה שהרבי יתנהג איתו, אבל זה לא בכלל מה שהאפטער רב שואל.
המעמד הבינוני בחסידות: מאבקו של ר׳ הירשעלע טשרטקוב על לימוד הזוהר
פרק ב: המעמד הבינוני החסר בחסידות
הבעיה המרכזית
זה לא יכול להיות.
אז יש דבר מאוד קשה, הייתי קורא לזה “המעמד הבינוני” בחסידות. בחסידות חסר מאוד המעמד הבינוני, ברוב החסידויות, ואפילו בחסידות האפטער רב. זה בעצם ר׳ הירשעלע זידיטשובער היה מזיג, אני יכול לחזור על הביקורת שלו, הוא לא אומר ביקורת, הוא כותב בפשטות בדרך כבוד לאפטער רב, אני חושב שהוא היה גם דיפלומטי, אבל בעצם הטענה שלו, אני רואה את זה שר׳ הירשעלע זידיטשובער בא לפתור את המעמד הבינוני של החסידות.
המעמד הבינוני בלמדנות, המעמד הבינוני בהשגת ה׳, המעמד הבינוני בעבודת ה׳.
שני הקצוות: הרבי והיהודי הפשוט
הוא אומר, בוודאי האפטער רב, ברמת ההשגה שלו שהוא חושב בין המלאכים והשרפים, אנחנו לא מחזיקים שם, הוא אומר בבירור, הרבי הוא למעלה מזה. ובוודאי, הוא לא אומר את הצד השני, אבל אני חושב שזה פשוט וברור, בוודאי מי שהוא לא יכול לפתוח, הוא בקושי יכול לקרוא עברית מסידור, הוא יכול להמשיך, יש חקירה אחרת מה הדרך הנכונה שהרבי יתנהג איתו, אבל זה לא מה שהאפטער רב שואל, יש לו רבי קדוש, והרבי מאחל לו, הוא מנשק את יד הרבי, והכל יפה ותקין.
למי חסר המעמד הבינוני?
אבל מה עם כל הבחורים, האברכים, והאברכים המבוגרים, והסבים, שהם יכולים, הם יכולים מאוד טוב לפתוח גמרא לבד, הם יכולים מאוד טוב לפתוח זוהר לבד. זה לא, אני לא אעצור אותך, למה אתה כבר יכול לפתוח זוהר לבד? אה, מה לא הדפסת? אני אדפיס את זה. אבל כאן נכנס, וכאן חסר לרבנים, לרבני קוסוב, אפילו לאפטער רב, והיום מי שהולך בדרכם חסר, אני מתכוון, חסרה הרמה הזאת, זה חסר לגמרי.
החסידויות היום שברובן אומרות שהן הולכות בדרך הזאת, אני יודע, ר׳ אהרן קרלינר כתב, ואחרים, הם לא מחזיקים מ, לא חב״ד, אנחנו לא חב״ד, אנחנו לא התולדות, אנחנו לא לומדים קבלה בחסידות בפרטות, אנחנו מחזיקים שיש מדרגות עמוקות יותר, זה לא כל אחד ראוי. יפה מאוד, אבל לא ראיתי רבי שדיבר על זה מפירות פורים, מפשוט, ממש פשוט, תקין ומאוד קדוש, והבעל שם טוב אמר שצריך להעריך כל יהודי, אף אחד לא יזלזל באף יהודי, אבל… הוא מדבר על איכרים למעשה, בואו נגיד.
דברי הבעל שם טוב לא נאמרו על אברכי כוללים
תרגום השיעור לעברית
הוא מדבר על אברכי כולל? הוא מדבר על אנשים שמבינים את ר׳ חיים בריסקר? האם הוא אמר להם שלא להתעמק בחסידות ובקבלה? האיך זה יכול להיות? הוא בוודאי לא דיבר עליהם. להיפך, הוא דיבר על אנשים פשוטים, לא רק אנשים שאין להם השגות שכליות, אלא אנשים שאינם בעלי דעת גדולים, והם ילמדו קבלה והם יממשו זאת ויסלפו זאת. לא יסלפו כמו איזה אברך כולל, בחור ליטאי שלומד את זה, נניח שהוא מסלף את זה קצת, אבל לא עליו דיבר הרבי. הוא דיבר על משהו אחר לגמרי.
כל השכבה שחסרה
ועכשיו באה כאן שכבה שלמה, רמה שלמה, מעמד שלם, מעמד ביניים שלם של אנשים שבעניינים אחרים, אם הם הלכו בישיבה ליטאית או שהוא תפס קצת איך ללמוד נגלה, הוא מאוד מתקדם, הוא מבין היטב איך לקחת דבר. אבל כשזה מגיע לעניינים אמיתיים שאנו קוראים להם חסידות, כן? בעולם החסידי זה נקרא חסידות, בעולם הרמב״ם זה נקרא דעות ופילוסופיה, ואצל המקובלים זה נקרא קבלה.
זה כולו אותו נושא, אולי שיטות שונות איך לקחת את הנושא, אבל זה כולו אותו נושא, נושא השגת השם, מי הוא האלוקים, כן? “דעת ה׳ ידוע וודאי”, דברים מאוד פשוטים, דברים פשוטים.
מי הוא האלוקים שאנו עובדים? מה זה אומר שאנו עובדים אלוקים? מהי עבודת השם? מה ההבדל בין אהבה ליראה, לשמחה, לענוה, לחסידות, לקדושה? מה הם כל הדברים האלה?
ואנשים מתבשלים, “הכלים זה גן ילדים, הכלים זה לילד בן שלוש, או הכלים זה האיכר שסך הכל הוא יכול ללכת לרבי לתפוס התעוררות מאיך הרבי שר ליד העמוד”. זו בושה, וזה לא רק בושה, זה לא נעשה.
פרק ג: הכלל של “בר הכי” — מי שיכול ואין לו, זה יותר גרוע
הכלל היסודי
הכלל הוא הרי, כמו שהכלל הוא שיהודי הוא תמיד, הוא יותר מאשר לא גוי. כי מי שזכאי לרמה גדולה יותר של קדושה ואין לו אותה, הוא לא פחות.
אתה לא יכול להיות יהודי כה ישר כמו האיכר שאתה יכול להיות עם ההשגות התינוקיות שלו, כי אתה לא יכול.
יש לך כן את הכלים להיות יותר ממנו, יש לך את הכלים להיות מהמשיגים, מהמקובלים, מהמשכילים, “יזהירו כזוהר הרקיע”. ואתה לא רוצה לקחת את הכלים ולומר, “לא, אני הולך בפשטות”?
אתה לא תהיה תם
אתה לא תהיה יהודי פשוט, אתה תהיה עם הארץ, אתה תהיה משהו יותר גרוע. אתה תהיה טיפש גדול. לא הוא לא טיפש, הוא ישר, הוא תם. אתה לא תהיה תם, אתה תהיה משהו לא זה ולא זה. אתה תהיה יותר גרוע מזה, כי זה הכלל: כל מי שהוא בר הכי, כל כלי שראוי לדבר גדול יותר, כשאין לו את זה הוא יותר גרוע.
אין דבר כזה מינימום, תפוס לפחות את המינימום. לא כך העולם עובד.
פרק ד: העבודה המעשית של ר׳ הערשעלע טשארטקובר
שני החזיתות של העבודה
אז, ר׳ הערשעלע טשארטקובר, אני חוזר למעשה שלי, אני אספר לך רק מעשה מסבי. ר׳ הערשעלע טשארטקובר עבד מאוד על הדבר, והוא התחזק שהרבי לא הרשה.
א. הבעיות הגשמיות
אם יש בעיה גשמית, כן, אין ספרים, צריך למצוא עצה, צריך לראות להדפיס, לדבר עם המדפיסים איך להדפיס ספרים, כותבים פירושים, מדברים על זה. אבל יש בעיה גדולה עם הגרסאות, ובזוהר יש הרבה נוסחאות גרסאות, והרבה פעמים לא יודעים את הגרסה הנכונה, צריך לעבוד על זה, לחפש את הגרסה הנכונה, לכתוב אולי פירוש, לראות את המתוק מדבש ונכדים, הוא כתב פירוש על הזוהר על פשט, יפה שעה, מתוק מדבש כבר עבד שם, על לכתוב פשוטים… באופן שאפשר לכתוב פשט פשוט מהזוהר, שיוכלו להבין את כל הדברים. הוא עבד על זה.
ב. בעיות הרבי
ואם יש בעיה אחרת, בעיית רבי, יש רבי גדול, הרב הקדוש מאפטא, שיש לו הרבה כוח והרבה כבוד, ומכבדים אותו, שומעים למה שהוא אומר, הוא טיפל בזה. הוא כתב מכתב לרב מאפטא להסביר למה… מה הוא מתכוון כאן, מה הוא אומר כאן.
פרק ה: המכתב לרב מאפטא — הטענה העיקרית
מה הרב מאפטא עושה כשהוא אומר תורה
ומה שהוא אומר לרב מאפטא הוא כך, אני מסתכל על זה שהוא לא כותב, אני מסתכל מה סבי מסביר, אבל אני חושב שהוא מסביר יפה מאוד. מה הוא מסתכל כאן, וזו הסיבה למה אנו לומדים זוהר, וזו הסיבה למה אנו לומדים בכלל בדרכנו.
זה לא נעשה לכל אחד, זה לא נעשה לבחורים בני שלוש עשרה, שאפשר לומר, ולא לאנשים שבכלל אינם בר הכי לפתוח ספר יהודי ופשוט להבין לבד. אבל האנשים שהם כן בר הכי ומחויבים, נו אם כך, אומרים הרבה אנשים, שילמדו ספרים יהודיים, שילמדו שפת אמת עם שם משמואל, עם פרי צדיק, ספרים יפים מאוד, ספרים עמוקים מאוד, והכל יפה מאוד.
תשובת הבעל שם טוב — הכל עומד בזוהר
וכאן אומר הר׳ הערשעלע טשארטקובר הקדוש כך, הוא אומר שהרב מאפטא, הרבי הקדוש, כל יהודי שהוא אומר לו תורה, כל דבר תורה שהוא אומר הוא מחבר בדקי דקות בצינורות העליונים. כשהרב מאפטא אומר תורה, הוא סך הכל מחבר שתי נקודות עדינות שעומדות בעץ חיים בשתי שורות, והוא מסביר איך הן עובדות ביחד, הוא מוציא איך אפשר לעשות זאת הלכה למעשה בעבודת ה׳, הוא מביא את ההתעוררות, הוא מתפיס על התיקון לתקן את החסרונות של העולמות העליונים והעולמות התחתונים בתורותיו.
אבל, אומר הבעל שם טוב בתשובה, שמי שלא לומד זוהר, הוא לא לומד עץ חיים, הוא לא מבין אף מילה אחת מאף צדיק אחד, שהלשון כאן, אתה לא מבין אף מילה אחת מאף רבי אחד, מאף יהודי חסידי אחד, אתה לא מבין מה קורה כאן, אתה חושב שהרבי מכה בראש. אוקיי, אה, אתה מאמין, אתה יהודי פשוט, אתה מאמין, טוב מאוד, אבל אתה לא מבין.
חי ראשי — הכל עומד בזוהר
והוא אומר שהוא נשבע שם, חי ראשי, שכל ספר מוסר וכל ספר חסידי, כולם עומדים בזוהר. מי שלומד זוהר, הוא רואה שזה עומד שם. בוודאי, הספרים החסידיים מוציאים את זה קצת יותר, כל אחד לפי אילו חלקים תפסו אותו, לפי איזה אופן הוא מסביר, לפי איזה אופן הוא מוציא את ההתעוררות מזה, את החשק מזה, ויש לו מעלה גדולה יותר. בוודאי זה טוב וחסר פעם ללמוד את המפרשים, וחסר פעם ללמוד את הספרים החסידיים. אבל, הוא אומר, הכל עומד באמת בזוהר.
פרק ו: למה ללמוד במקור?
ההבדל בין מקור וליקוטים
אז למה, למה יהיה, וכאן אני חוזר, למה יהיה מי שהוא כן יכול ללמוד במקור? והרי יש הבדל עצום בין ללמוד “אשר אדליל ירקרב בשרי”, כן? הרי יש הבדל עצום בין ללמוד דברים במקור המקורי, לבין ללמוד רק ליקוטי בתר ליקוטי.
צריכים פירושים — אבל גם את המקור
בוודאי, אני לא אומר, אני לא מהאנשים שאומרים, למדו את הזוהר בלי הפירוש של, אני לא יודע, של כלום, של האריז״ל עצמו. בוודאי, הפירושים הם הרי עצמם האנשים שלמדו היטב את הזוהר. כמו שאי אפשר ללמוד חומש בלי הפירוש של רש״י. אני מתכוון, אפשר, אבל אחר כך מתחילים רק לפרש את רש״י.
רש״י והמדרש כתקדים
כי רש״י הרי גם למד חומש, והמדרש גם למד חומש, והוא הוציא איך אפשר להבין את החומש, לפי מה שהוא הבין, להלכה ולמעשה ובעיון, וכל מיני דרכים שהמדרשים ושכל מפרשי התורה עושים, מהרגע הראשון, משבעים זקנים, ממשה רבינו עצמו שאמר פירושים על התורה.
שיעורי משה רבינו
משה רבינו עצמו לא אמר מה החידוש תורה בפרשה שקוראים, שקוראים בה קריאת התורה. הוא אמר בדיוק שיעור תורה איך ללכת הביתה, ואתה יודע יש לי הרבה ראיות על זה. זה לא הנושא עכשיו. לקחו את זה דיונים אחרים.
צריכים את שניהם — פירושים ומקור
אבל אני רוצה להוציא לנו, בוודאי אנו צריכים פירושים. אבל מצד שני, פירושים זה מרצה. פירושים זה כמו מי שלומד רק הלכה למעשה, הוא לומד רק ליקוטים, בוסל ליקוטים, הוא יודע מה לעשות. גם בקושי, כי הרי זה בעל משנה שמבלבל את העולם, ומורי מלכים לא נוגעים בשטויות. וגם לו יש קשר מאוד תינוקי מאוד חלש עם זה, מעט מאוד בעלות.
אז, אנו צריכים מאוד ללמוד את הספרים המקוריים, ואת הזוהר ספר הזוהר.
פרק ז: ספר הזוהר כספר מרכזי
המעלה של ספר הזוהר
היו לי שיחות עם אחרים לפני שבועות על זה, מהי המעלה של ספר הזוהר? אפשר יש חקירות מי כתב אותו ומתי, ואיך, ומי עושה את הספר ובארמית, האם הראשון על התורה קשה הרבה פעמים לתפוס, אבל התירוץ הוא הסיבה היא, כי יש מדרש כזה, יש school כזה, יש בית מדרש כזה שהוא יוצא ומסביר את התורה בדרך החיון, ובדרך החשק, בדרך האהבה, שרואים בדרך החסידות בשפה החסידית.
הזוהר כספר קנוני
ויש רוצים הרבה אנשים. רבינו מחאיות אומר תורה על סוד, והראשונים ואחרונים, כל מיני אנשים אומרים על סוד, וספר הזוהר הוא כמו הספר המרכזי. הוא לוקח ביחד את כל הדברים האלה שיש בסוד, וזה כמו הקנוני. הספר העיקרי ביותר שצריך באמת להיות בקי, שאם צריך מאיפה לומדים סודות התורה ספר, אז יודעים לומדים איזה מקובל, או לא רק איזה מקובל?
לא רק קבלה — גם חסידות ומוסר
אני מתכוון איזה מקובל אבל איזה ספר חסידות ואיזה ספר מוסר, כמו ראשית חכמה ויסוד התורה עבודה. אני מתכוון ספרים אחרים שבנויים על להוציא את המבט היהודי, את החיות היהודית. כן, אומרים המחנכים אומרים צריך חיות, זו החיות, החיות, החיון, ממה שמתכוון יהודי, מה מתכוון שבת, מה הוא מתכוון יום טוב. כולם למדו זוהר, כולם בקיאים בספר, כולם מלוקטים.
לא מספיק במשלים ונמשלים
ואנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד
הזוהר כגפרור שמדליק את הנשמה: למה יהודים צריכים ללמוד קבלה
הזוהר פותח, הוא לא סוגר
הוא תמיד פותח. פתח רבי שמעון, כן. יש ספרים שסוגרים – הם אומרים כך זה, עד כאן, ומתי, עכשיו, אי אפשר יותר, זה מה שיש לי לומר. לא, הזוהר הרי פותח. אפילו כל מה שהוא אומר הוא רק שער להיכנס הלאה.
בדיוק כמו, אמרתי את המשל, אני רוצה לחזור עליו: כמו שהאריז״ל אומר בפירוש על הזוהר, או פירושים טובים אחרים שיש על הזוהר, רואים שהם אומרים דבר שלכאורה משתנה בזוהר. אנשים אומרים, “אה, אני לא מבין אף מילה. הוא לא רק אומר את התרגום, הוא אומר דבר אחר.”
אבל הזוהר לא נעשה רק לומר מה עומד שם. הזוהר נעשה להדליק בנו אש.
המשל של הגפרור ושל אש ל״ג בעומר
כמו אש טובה, גפרור טוב, זה לא גפרור ששורף רק את עצמו. אם יש גפרור ששורף רק את עצמו, האם אני גם אקרא להדליק את כל אש ל״ג בעומר? לא, בשביל זה מדליקים אש ל״ג בעומר. זה הרמז.
גפרור טוב הוא דבר שמדליק אחרים. הוא מדליק את כל האש הגדולה. אמת, כל האש צריכה להיות מוכנה נכון, צריך להיות עץ בן אורה, אדם צריך להיות לו נשמה שהיא כמו עץ בן אורה שנתפס היטב. אוקיי, יש הכנות, עבודת הכנות, להיות מוכן על זה. אבל הזוהר נעשה ספר שפותח, זה הרבה יותר מספר שסוגר.
אמת, הגמרא היא גם כך, וכל הספרים הטובים האמיתיים. אבל זו גם המעלה של ספר מרכזי, של ספר מרכזי.
המעלה של חומש – ספר שפותח
כמו שאפשר לומר חומש. מהי המעלה של חומש? הרי יש נביאים, והרבה אנשים יש להם תורות טובות. אבל החומש הוא ספר שפותח, זה לא ספר שסוגר. מה זה אומר שזה סגור? שאתה לא מבין אף מילה. זה ספר שפותח.
אז בגלל זה צריך לפתוח את הזוהר ושם לחפש. כשאנו עוסקים בסוגיא, תמיד חשוב למצוא איך הזוהר ממסגר את הסוגיא, איך הזוהר מדבר על הנושא, מה הזוהר עושה עם הדבר.
הקדמה ללימוד הזוהר: ללמוד קטע זוהר בפרשת בהעלותך
אז עכשיו, עד כאן הקדמה חשובה מאוד, אבל עכשיו יותר דברים בטלים לפי ערך דברי תורה. עכשיו בואו נאמר קצת דברי תורה. אז אני רוצה לנסות לעשות דבר פשוט מאוד. אני רוצה לעשות… ללמוד קטע זוהר, פשוט ללמוד, כי אי אפשר הרי להיות בחוץ, ואחר כך לנסות להרחיב לפי דרכי, לפי… לפי… לפי איך אנו מחזיקים, לראות מה אפשר לעשות כאן. זה לא ממש הנושא של הקטע, זה קטע אמיתי, אבל זה לפעמים מאוד מסובך. ולא באתי להסביר סתם דרושים או זוהר, אלא להוציא דבר.
הפסוק: בהעלותך את הנרות
כמו הפסוק, הזוהר מתבשל בפרשת בהעלותך על הפרשה של הדלקת הנרות, פרשת “בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” [בהעלותך ח:ב – “כשאתה מדליק את הנרות, יאירו שבעת הנרות כנגד פני המנורה”].
מה שהזוהר מתבשל, ובוודאי כאן יש גם זנות על פשט, זה אומר מי שלומד בתורה רואה שהפרשה של הדלקת הנרות, בהעלותך את הנרות, הדלקת הנרות קוראים אנחנו.
המנורה עומדת כמה פעמים בתורה
זה עומד כמה פעמים בתורה המנורה, אני לא זוכר כמה, עשיתי רשימה פעם לכבוד חנוכה, שבע שמונה פעמים. אפילו עצם הפסוקים בהעלותך את הנרות, הרמב״ן מתלבט על פי פשט, זה עומד שלוש פעמים כמעט אותם פסוקים:
– בפרשת תצוה
– בפרשת אמור
– וכאן בפרשת בהעלותך
זה עומד פחות או יותר אותו דבר, כל פעם עם חידוש, מובן, שנשתנה משנה ראשונה מן השנייה, אבל זה עומד הרבה מאוד פעמים.
כשדבר עומד הרבה פעמים – יש סוד
וכמו שלמדנו שבוע שעבר אני חושב, שדבר שעומד הרבה פעמים, בוודאי אפשר על פשט, למה במקום הזה צריך להוסיף את זה, ומה הנושא, מה ההקשר, מה החידוש, מה ההלכה, וכו׳.
אבל בזה יש גם סוד. סוד מתכוון לומר יפה מאוד ונאה, אבל למה, למה, הוא יכול להכניס את כל הדברים בסדרה אחת, הוא יכול הכל, התורה ידעה איך לכתוב, הוא יכול לכתוב הכל בבת אחת. למה הוא מדבר על זה כל כך הרבה?
כשהוא מדבר על זה כל כך הרבה זה לא נושא של אינפורמציה, כי חסר לו אינפורמציה. אינפורמציה אפשר לומר בבת אחת בקיצור. זה אומר הוא אוהב לדבר על זה, הוא אוהב לדבר על זה.
לתורה יש דברים שהיא אוהבת לדבר עליהם
לחומש יש דברים שהוא לא אוהב לדבר עליהם, ויש דברים שהוא כן אוהב לדבר עליהם. לפעמים יש דבר שלכאורה הוא לא היה צריך לאהוב לדבר עליו, כמו אני יודע העלילות על, ואז מתלבטים למה מדברים על זה כל כך הרבה.
דוגמה: נשים ונזיקין – מעט פסוקים, הרבה הלכות
אבל באופן כללי יש דברים שאפשר לראות אפילו במצוות, כן, כמו שאנחנו לומדים, יש חלקים שלמים מהתורה, חלקים שלמים, כן:
כל בבא קמא, כל קידושין, כל גיטין, כל מסכת גיטין וקידושין וכתובות אולי בנויים על בערך פסוק אחד בפרשת כי תצא. אמת, ועוד כמה פסוקים כשרוצים לכלול את שאר מסכת כתובות, וכך כל נשים נזיקין שהעולם בישיבות מתבשל בהם והם לומדים חיים שלמים, יש כמה פסוקים בכל התורה, נאמר עשרים, שלושים, אני לא יודע כמה, אולי אפשר לומר עוד כמה פסוקים, אבל כמעט אין פסוקים בכל הפרשה שמדברים על זה, וגם אין שום פרשה שחוזרת על עצמה. כתוב כל דבר פעם אחת, לפעמים כתוב קצת במשפטים, נו, זה הכל.
דוגמה: מצוות שהתורה חוזרת עליהן הרבה פעמים
אחר כך יש מצוות, בואו כבר לא נדבר על מעשיות, בוודאי יש יותר מעשיות מדבר אחד, אבל אחר כך יש מצוות שהתורה חוזרת עליהן הרבה פעמים. התורה ממשיכה לדבר, כמו שדיברנו ערב שבועות על הענינים של שמיטה ויובל, התורה כותבת באריכות “וספרת לך שבע שבתות שנים” [ויקרא כה:ח], אריכות שלמה, התורה אוהבת לדבר על זה. אם היא אוהבת, הרי יש בזה דבר עמוק יותר.
המנורה – התורה אוהבת לדבר עליה
כך גם יש את המצווה של המנורה, בפרט המצווה של מעשה המשכן, אבל המנורה ספציפית בתוך המשכן, את המנורה התורה אוהבת לדבר עליה מאוד. כלומר, יש שני כלים שהתורה מדברת עליהם מאוד: הארון והמנורה.
הארון
הארון מדבר החומש מאוחר יותר בבהעלותך גם על שני הארונות, פרשה חשובה מאוד, ושם יש את הנונין הפוכין [הנונ׳ים ההפוכים בבהעלותך י:לה-לו], שרומזים על שער הנון, אומר רבי אהרן מקרלין, לא אכנס לזה עכשיו.
המנורה
ועוד דבר שהתורה אוהבת מאוד לדבר עליו זו המנורה. אוהבת מאוד לדבר על זה. החומש אוהב לדבר על המנורה.
מה פירוש “סוד” בלשון הקבלה
מה שהחומש אוהב לדבר עליו, זה נקרא בלשון הקבלה שיש בזה סוד. כלומר סוד.
הסוד, הנושא של הזוהר שנותן לשון ומילים לסודות, הוא דרך להוציא לפועל, להיות מילים לזה, לא להצטרך לומר “אה, זה דברים גבוהים, זה הרגשה, זה לא דבר שאפשר לתת במילים.”
לא, והתורה עשתה לזה מילים. היא דיברה על זה, היא לא רק אמרה ששם צריך להיות שקט. זה נעשה להוציא במילים על מה מדברים כאן.
ובוודאי כשיש מילים, אפשר גם לעשות. בני אדם הם בני אדם שחיים והם רוח ממללא [רוח מדברת], אדם הוא דבר על דבר. כשיש לו מילים, הוא יכול לעשות זאת טוב יותר, וגם הוא יכול להתנגד טוב יותר למניעות.
למה יהודי צריך ללמוד זוהר? למה יהודי צריך ללמוד קבלה?
מה אני מתכוון לומר? אני מתכוון לומר כך:
כל יהודי יודע שהמנורה היא דבר טעים
למה יהודי צריך ללמוד זוהר? למה יהודי צריך ללמוד קבלה? התשובה היא כך: כי כל יהודי יודע, כל יהודי יודע שהמנורה היא דבר טעים. הוא לומד חומש, והחומש מדבר עליה שש פעמים, הוא כבר מרגיש טעם בזה. והמנורה היא כל כך יפה, וכל היהודים, כל הדורות אחת הקדושות שיש בכלל ישראל היתה המנורה.
כן, אנחנו יודעים, תמיד עשו תמונות של המנורה, ודיברו על המנורה, והם אפילו עשו את הכלי היחיד בבית המקדש שעושים לכאורה זכר לכך. איכשהו, עם מנורה, עם נר, עם כלי, בלי כלי, זו המנורה.
עושים חנוכה מדליקים מנורה, שכמו שכל הראשונים כבר הבינו, והרמב״ם, שזה פשוט, זה כתוב בדבר עצמו, שזה דבר שאנחנו רוצים לקבל. המנורה היא דבר שמתאים ליהודים, והם אוהבים אותה.
הבעיה: השטן ומסית העולם
עכשיו יש בעיה. מה הבעיה? אפשר לומר זאת כך, יש דרכים אחרות לומר זאת. אני רוצה לומר כך:
בא פעם שטן ומסית העולם, באים השטן ומסית העולם, אומות העולם, ואומרים, “מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?”
בסדר, המנורה היא לא דבר שצריך כל כך להסביר. נראה, מעשה המנורה מקשה זהב [מעשה המנורה מחתיכת זהב אחת], “נתקשה משה במעשה המנורה” [משה התקשה במעשה המנורה]. זה משהו כל כך קשה. כן, זה קשה אולי לעשות, בסדר, אני שומע, זה מקצוע, טוב מאוד. אבל זה לא בדיוק דבר כל כך קשה להבין. אבל האהבה שאתה מדבר כאן, הכוח, כן, ה״שתשלהבת עולה מאליה” [שהלהבה תעלה מעצמה], אני שומע את זה.
מה קרה לליטאים – האובדן הטרגי של החיות
ומה קורה? אפשר לומר לך, וזה נבך מה שקרה לליטאים, אני רוצה לספר את המעשה.
מה קרה שהרבה אנשים, אנשים מודרניים, איבדו את החיות ביהדות? למה קרה?
הדיאלוג עם הגוי
בא הגוי והוא אומר, “בסדר, יש לך מנורה.”
כמו שכתוב, כמו שהמדרש אומר, “אשרי העם יודעי תרועה” [תהלים פט:טז], הזוהר מביא את הפסוק הזה. “אשרי העם יודעי תרועה” – מה?
למה מתחילים כבר להתכונן לראש השנה? הוא כבר מדבר על ראש השנה, זה עוד שבועות, והוא כבר מדבר על ראש השנה. הבעל שם טוב דיבר על שבועות. בסדר.
אבל “אשרי העם יודעי תרועה”, “על כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם”. יש לנו דברים יפים, יש להם גם דברים יפים.
נו, למה אני צריך לקבל דווקא את היופי, את הטעם, בדיוק את המתכון שהסבתא שלך עשתה אני צריך לקבל? יש הרבה מתכונים בעולם. לך אליהם, בוא אלינו.
תשובת היהודי: “כך נצטווינו”
ענו היהודים, ענו היהודים, “כן, רגע, יפה מאוד, יפה מאוד, אבל יש לי בעיה. הקב״ה נתן לי תורה במעמד הר סיני, ואני מאמין בזה, והוא ציווה אותי שאני חייב לשמור שבת. אני לא יכול לשמור יום ראשון כמו שאתה עושה.
אני מאמין שזה מאוד יפה יום ראשון, יפה מאוד השירות של יום ראשון בכנסייה, יפה מאוד. אני לא רואה, זה לא שקר. זה באמת בתורה, אני לא יכול לומר ‘לא תחנם׳ [דברים ז:ב], אני לא יכול לתת חן, אבל לא כתוב שאני צריך לומר שהכל שקר, אמת? נו, זה יפה.
מה אעשה שהתורה הקדושה חייבה אותי, נתנה לי הלכה שאני חייב לשמור שבת, היום השביעי, לא היום הראשון. יום טוב, אני לא יכול ללכת איתך חלק.”
החסרון: גוף בלי נשמה
טוב מאוד. בגלל זה נשארו היהודים כמו גוף בלי נשמה, כן? כמו טוב מאוד, הוא שומר שבת, והדבר הראשון שאומרים לו שזה כתוב, זו הלכה ברורה וצריך לעשות זאת, הוא עושה זאת. בסדר, הוא מאוד מקפיד על זה. אבל למעשה, את החן הוא איבד, אמת? את החן, אין לו חן. הוא עושה שבת כי הוא צריך.
התשובה שהוא אומר לעצמו
וכשהגוי אומר לו, זו התשובה שלו, זו התשובה שלו, זו לא תשובה שהגוי מבין אותה, אבל זו תשובה לעצמו, לפחות. זו התשובה שלו, הוא אומר ליצר הרע, “כך נצטווינו, כך נצטווינו, כך אמר הקב״ה, אנחנו חייבים לעשות זאת, זו החובה שלנו, זה החוב שלנו, וכך אנחנו חייבים לעשות.”
אבל אין חובה להרגיש טעם בזה, אמת? אין חובה להחזיק שזה באמת יותר יפה מהכנסייה הגויית, או לעשות שזה יהיה יותר יפה.
“ועשו לי מקדש” – אבל בלי חיות
הוא באמת צריך לעשות, איפה המקדש, “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” [שמות כה:ח], צריך לעשות זאת “כולו אומר כבוד”, כמו שכתוב בפסוקים, שאפילו בן השגות אלוקות, ושבית מדרש הוא מקדש מעט, צריך לדמיין איך נראה בית הקב״ה אצל המלאכים, ולעשות שכאן ייראה כך, אמת? הלכה, פסוק פשוט.
אבל אם זה לא הלכה, זו לא מצווה, זה לא חיוב, זה לא כתוב בשולחן ערוך כראוי, כן, כמה דברים לא כתובים בשולחן ערוך, אפשר לעשות דין בחור במרתף איפשהו, זה לא כתוב בשולחן ערוך, הוא לא עושה זאת.
העיקר חסרון: עולמו הפנימי הוא גויי
יוצא שעולמו הפנימי, עולם הדמיון שלו, עולם ההרגשה שלו, הוא בעצם גויי, הוא בעצם, הוא בעצם הודה לאלה שאומרים “מה מצוה זו ומה טעם יש בה”, רק שבאמת יש לנו כתרים טובים יותר, אנחנו לא צריכים להיות אשמים. שופר.
“אשרי העם יודעי תרועה” – לא “רחמנא פקיד”
אבל על השופר שלו נאמר “אשרי העם יודעי תרועה ה׳ באור פניך יהלכון” [תהלים פט:טז]? נאמר “אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד” [ברוך הרחמן שציווה]? טוב מאוד.
“רחמנא פקיד” שונה מאוד מ״אשרי העם יודעי תרועה”.
לא אומרים, אחרי התקיעות מתנהגים שאומרים את הפסוק “אשרי העם יודעי תרועה”. לא אומרים “רחמנא פקיד”. אה, באמת יש רבי, אני לא יודע איזו מעשה הוא אמר את זה. לא זה אומרים.
זו האמת. זו האמת.
ההבדל בין “יודעי תרועה” לבין רק לקיים מצוות: הצורך במילים לפנימיות
פרק א: שופר — “יודעי תרועה” מול “מקיים המצוות”
הפסוק בשופר ומשמעותו
באמת יש לנו כתרים טובים יותר, אנחנו לא צריכים ליפול צריכים אנחנו חציצה לתקוע שופר. אבל על השופר שלו נאמר “אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה׳ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן” [אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה — אשרי העם שיודע את התרועה]. נאמר “אַשְׁרֵי הָעָם מְקַיֵּים הַמִּצְוֹת, רַחֲמָנָא פָּקִיד” [רַחֲמָנָא פָּקִיד — הרחמן ציווה]? לא! טוב מאוד. רַחֲמָנָא פָּקִיד שונה מאוד מאַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה.
אנחנו לא אומרים, אצלנו אחרי התקיעות מתנהגים שאומרים את הפסוק “אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה”, אנחנו לא אומרים “רַחֲמָנָא פָּקִיד”. כן, יש רבי, אני לא יודע אם זו מעשה, הוא אמר את זה. לא זה אומרים בסידור.
קול השופר ממלא את כל העולם
אמת, הסידור מדבר על ה— השופר מדבר על אנטנה כמו שהשופר ממלא את כל העולם בקולו, ועל זה מחכים שוב לשמוע, מה שכתוב בסידור. לא כתוב בסידור, זו הלכה צריך לתקוע שופר.
היהודי בלי מילים
אבל נבך, היהודי שאין לו תשובה אחרת, הוא לא מבין את זה, הוא לא רואה מה כתוב בסידור. אולפני הקולנוע עושים לכאורה דברים טובים יותר, כי אין לנו אולפני קולנוע יהודיים. למה לא? כי אנחנו לא יודעים שיש חי [דבר חי], כי אנחנו חושבים שיש רק הלכה.
העולם הפנימי הוא גויי
נגד זה צריך לדעת, אוקיי, הוא העולם הפנימי שלו, עולם ההרגש שלו, ההרגשה שלו, הלב שלו, הנשמה שלו, הכל גויי, הכל עולמי, שנאמר כבר, הוא רק מקיים את המצוות.
פרק ב: הטעם של הסבא במנורה
הבנת הסבא של יופי
אה, תשאל אותו, הסבא שלך בוודאי היה לו טעם, הוא החזיק שהמנורה היא באמת הדבר הכי יפה בעולם. הוא לא סתם אמר, הוא לא סתם אמר שהוא היה פרימיטיבי, הוא כך החזיק.
הדמיון של בית המקדש בגלות
הוא מאוד חשב שאנחנו בגלות ובזבל [לכלוך], אבל הוא קיווה, הוא דימיין איך תיראה המנורה בבית המקדש, איך הכהן גדול מדליק אותה, וזה יפה, אין כזה, אף כנסייה אחת אין לה דבר כל כך יפה.
“נהי דלא חזי מזליה חזי”
כך הוא מאוד ראה, הוא הלך, הלך לקראת מלכי אומות העולם, ואם הוא פגש והוא ראה כמה יפה זה, אולי אסור, אני לא יודע, אם הוא ראה כמה יפה זה שהגויים בטקסים שלהם מסתובבים ועושים טקסים יפים ודברים, הוא אמר, “אה, אני יודע מה אני הולך, אמר יזכר יבחין”.
אם הוא זוכה לביאת משיח, אם הוא זוכה ללכת לרבי אמיתי, לצדיקים שהיו עוסקים בזה, שנאמר הוא דיבר פעם שיעור, אם הוא זוכה לזה הוא ראה, “נְהִי דְּלָא חֲזֵי מַזְלֵיהּ חֲזֵי” [אם לא ראה, ראה ממזלו].
פרק ג: אקדמות — החיצוניות גם היתה טובה יותר
הלימוד של אקדמות שבועות
ועל מה מדברים משם? כן, היו צריכים איתם למדו אקדמות שבועות, כי אומרים אנחנו הולכים לקבל לויתן עם שור הבר, אתם יש לכם משהו אש, שלג, רכבת לכולם לא.
הפנימיות והחיצוניות
מדברים כבר לא על ה״מִתְהַלֵּל בְּבֵיתְךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָה”, זה כבר בוודאי, זה כבר בורא פנימים [הדברים הפנימיים], אפילו החיצוניות היתה טובה יותר, זה היה יותר טעים, הילדים אהבו את זה יותר, אנחנו נאהב את זה יותר, אולי היום אנחנו בגלות, מקווים אנחנו, מצטיירים דברים אנחנו בדמיון איך זה נראה.
אפשר להיות יהודי אורתודוקסי בלי זה
אבל כל הדברים האלה הם לא הלכות, אפשר להיות יהודי אורתודוקסי לגמרי בלי אף פעם לדמיין על השור הבר והלויתן, אפשר לא לומר אקדמות, אפשר בקושי להיות יהודי, אבל אפשר להיות יהודי אורתודוקסי אפשר להיות.
פרק ד: למה היהודי האורתודוקסי הוא “רק ככה” — כי אין לו מילים
“נאלמתי כרחל לפני גוזזיה”
ולמה היהודי האורתודוקסי רק ככה? כי אין לו כתובה [מילים כתובות], כי אין לו מילים. כי הוא “נֶאֱלַמְתִּי כְּרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה” [נאלמתי כרחל לפני גוזזיה], כמו רחל — רחל רומזת על השכינה, כנסת ישראל — שגוזזים אותה, והיא לא יכולה אפילו להוציא קול, שסותמים את פיה, היא לא יכולה לבכות, היא, אין לי מילים.
בני אדם חיים דרך מילים
ואם אין לי מילים, מכיוון שבני אדם הם סוג כזה של יצורים שלמעשה חיים הם מילים. חוץ מכמה משוגעים שהם יכולים לומר, אני לא יכול, אין לי מילים, ואנחנו מאמינים בזה אנחנו רוקדים הלאה ככה.
המילים שיש לנו הן רק נגלה
רוב האנשים, ובוודאי הציבור, העולם, אם אין תשובה, זה שהמילים שיש לנו הן רק עם נגלה [התורה הגלויה], אלו המילים שיש לרוב האנשים, המילים שיש זה נגלה, אלו המילים, ההלכה אוקיי, ברוך השם, יש להם את זה, טוב מאוד. אבל על הפנימיות אין מילים, כי הפנימיות היתה דבר שהרגישו, זה לא ממש דבר כזה.
פרק ה: בית המקדש — לא רק הלכות, אלא טעם
כמעט אף יהודי לא נכנס לבית המקדש
כמעט אף יהודי לא נכנס לבית המקדש, כמעט אף יהודי, מה זאת אומרת כשבית המקדש היה קיים, לא יצא לומר, ברוך השם היום קיימתי בדיוק את כל ההלכות, כל ההידורים. היה קרבן עולה היום, קרבן תמיד, המוסף של שבת ושני כבשים עם כל ההידורים. זה היה שאף יהודי אחד לא היה בבית המקדש.
כשבית המקדש באמת חרב
תרגום לעברית
יכול היה להיות שהיתה תקופה שבית המקדש היה כך, אבל אז הוא היה בית חרוב וחרפה [חורבן ובושה], אז לא היה שום טעם בבית המקדש, אבל כשכן היה, היה בזה איזשהו טעם, איזה רומנטיקה, איזו חגיגה שלא יכלו להוציא, לא היו להם מילים.
פרק ו: הלווים — תפקידם היה לתת מילים
התפקידים של הלווים
הלווים, יש להם את התפקידים אצל הלווים. לומדים השבוע על הלווים, מה התפקידים בתפקידים, והתפקידים לא עומדים בתורה בפירוש, שהם שרים. עומד רק מאוחר יותר בדברי הימים.
להוציא רעיונות במילים
אבל תפקיד הלוי היה להוציא רעיונות במילים, על זה יש תהילה ועל זה ניגון, אבל אנחנו אפילו אין לנו תהילה, אנחנו לא יודעים איזה ניגון צריך לשיר, ושיאמר חלק מוצא ניגון, ואומרים תהילה ואומרים תהילה ואומרים תהילה ואומרים תהילה ואומרים תהילה.
הפתרון של הזוהר הקדוש
אולי זה לא כל הפתרון, כי הספרים החסידיים באים ואומרים שזה יכול גם להיות נכון. אבל חשוב מאוד לשמוע מה הפתרון של הזוהר הקדוש, ובכלל כל החסידות, שהזוהר והחסידות והמקובלים והאחרונים, כולם כך, כל מה שהם עושים.
פרק ז: הזוהר בא לתת מילים
“קום אחי, אני רוצה לתת לך מילים”
כי מתעורר הזוהר בא והוא אומר קום רבי לעבן, קום אחי, אני רוצה לתת לך מילים, שתוכל לענות החוצה.
“מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי”
אנחנו צריכים לומר, כן, יש לנו חיוב, אנחנו יהודים יש לנו גזירות, כתוב, מה אעשה [מה אעשה]. נערה גויה יפה מאוד, מה אעשה אוודאי? מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי [ואהבת התורה נגזרה עלי]? לא את לשחוט [לא לך לשחוט], אצלי אסור! יש פחד שנצא מהיהדות. מה אעשה, כך אומר יהודי פשוט, וזה דבר.
חתונה גויה וחיים גויים
אבל למעשה, הוא אכן לא יכול להתחתן עם נערה גויה, אבל בכל זאת יש חתונה גויה. בחתונה גויה לחיות, בחיים גויים, והשבת שלו איך נראית? כן, עם כל ההלכות, אבל גויית.
הזוהר נותן מילים
אז מישהו אומר משפט? לא, לא, בוא נשמע ילדי. אני רוצה לומר לך, שיהודי, גוף יהודי, הוא סוג של דבר שנקרא מרכבה לשכינה [מרכבה לשכינה].
פרק ח: היסוד — גוף יהודי הוא מרכבה לשכינה
אני נותן לך קצת מילים
אני נותן לך קצת מילים. נער יהודי, זכר יהודי, הוא מרכבה למדרגה שנקראת יסוד. הפרט ביסוד ממש, אבל באופן כללי. הזכר הוא מדרגה לדבר שנקרא יסוד, שנקרא צדיק. יש הרבה פסוקים על זה. “צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” [הצדיק הוא יסוד העולם].
בועל בת אל נכר — הנמשל, לא המשל
וכשנער יהודי מכניס את הצדיק שלו לנערה גויה, זה כמו צלם בהיכל [פסל בהיכל]. כל העולם מסתובב סביב הדבר הזה, והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה” [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה], בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה.
הדברים העמוקים שהמקובלים אומרים
או הדברים העמוקים שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד “יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'” [כל זכורך יראה את פני האדון ה׳].
הפירוש המפורסם בזוהר
זה הפירוש המפורסם בזוהר, שהזכר, שהוא סימן וזכר ומרכבה למדרגה שנקראת זכר שלמעלה, היסוד העליון [היסוד העליון], שהוא המעיין הנובע [המעיין הנובע] שמביא את כל השפע [שפע] על העולם, צריך להיכנס לבחינת נוקבא דקדושה [בחינת הנקבה הקדושה], לבחינת השכינה.
שם זה נקרא המקדש
שם זה נקרא המקדש, כן? הוא נכנס למקדש, הוא נכנס למשכן. וכשהיהודים נושאים את זה, כמו שלמדנו השבוע, כמה יפה זה איך היהודים נושאים את המשכן, הם נושאים את השכינה, ממש. זה הפירוש.
בעל — חתונה עם בת אל נכר
ואתה מבין שבוודאי זה נקרא בעל, שיהודי עוזב, כמו יהודי שעוזב והוא בועל בת אל נכר [זונה עם בת אל נכר], לא שהוא מתחתן עם נערה גויה, הוא מתחתן עם בת של אל נכר. אתה תופס? נערה יהודיה היא בת של האל היהודי, כן? “בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹקֵיכֶם” [בנים אתם לה׳ אלקיכם]. לא רק בת, זו בחינה, הוא אוהב אותנו מאוד.
בוא אתן לך מילים מסוימות
בוא אתן לך מילים מסוימות, אולי המילים הן משל, אולי הן מדי גשמיות [גסות] כשאנחנו חושבים עליהן, אני אתן לך יותר מילים של קבלה, זה נקרא זו״ן [זעיר אנפין ונוקבא].
כל נער ונערה יהודיים הם מרכבה
והמילים מראות שכל נער יהודי הוא מרכבה לזעיר אנפין, למידת התפארת [מידת התפארת]. כל נערה יהודיה היא מרכבה למידת המלכות [מידת המלכות], לשכינה. וכשהם נפגשים יחד נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה [יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו], וזה מה שיהודים עושים כשהם מתחתנים.
כשיהודי מתערב עם גוי
לגויים יש את המדרגות שלהם, אני יודע, שבעים שרים וכן הלאה. אבל כשיהודי מתערב עם גוי, הוא בועל בת אל נכר, כביכול [כביכול], תחשוב על זה, הוא מביא את המדרגה של היסוד דקדושה, נכנס לעבודה זרה. כמו אדם שלוקח את בית המקדש, את המקדש, את הקודש של הקודש, והוא מכניס אותו לבית אלילים, הוא לוקח את ארון הקודש ומכניס אותו לעבודה זרה.
זה הנמשל — בית המקדש הוא המשל
ולא שזה משל, זה הנמשל. אתה חושב על בית המקדש? בית המקדש עצמו היה רק משל לכל המעשה, לכל הקבלה שאני מוציא לך. וזו החיות.
פרק ט: עוד אלף משלים — הים, הנחלים, והשפע העליון
זה רק משל אחד
זה רק משל אחד, כן? דיברנו על המשל עכשיו של כמעשי נעורותיך [כמעשי נעוריך], על משל של אהבת איש ואשתו [אהבת איש ואשתו].
“כל הנחלים הולכים אל הים”
אני יכול לתת לך עוד אלף משלים של ים שנעשה “כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא” [כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא], כל הנחלים, השפע העליון הולך כמו נחלים שיורדים מלמעלה, הגשם, כן, מלמעלה למעלה [מלמעלה למעלה], מהטל דנחית מעתיקא קדישא [הטל שיורד מעתיקא קדישא], וזה נכנס עד שזה נכנס לים שמקבל [מקבל], שבזה העולם חוזר ומתרענן.
“ישקו כל חיתו שדי”
“יִשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם” [ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם], שהם פסוקים יפים מאוד מברכי נפשי [ברכי נפשי — פרק תהלים] שהזוהר אוהב מאוד.
זה הפירוש
וכך, זה הפירוש, יהודי עושה מצוה, זה הפירוש, יהודי עושה תשובה, עד אז היתה שרויה בדוה [יושבת בעצב], והעובד לוקח את המים [מים], המים העליונים [המים העליונים], והוא שולח אותם לתוך הסוד שלה [סודה], ונעשה מהסוד הזה מים, אמת? זה מה שעושים.
פרק י: תפקיד הזוהר — להבהיר מילים ומשלים
“אני אתן לך עוד מילים”
אה, עכשיו מה עושה הזוהר? הוא אומר “אני אתן לך עוד מילים, עוד משלים”. והקבלה, כל הקבלה עוסקת בהבהרה ובביאור המשלים. צריך לדעת לדבר על זה, להבין בבירור.
זה לא סתם הרגשה
זה לא לומר שיש הרגשה, ליהודי יש טעם במנורה, זו לא סתם הרגשה, זה אפילו לא סתם רמז.
“אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”
יש במנורה “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” [אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות]. כל שבעת הנרות, כל שבע הספירות, כל שבע המדרגות, צריכות להתחבר, צריכות להאיר אל פני המנורה, שזו הבינה למעלה או המלכות למטה. תסתכל בזוהר, תראה בדיוק מה זה אומר.
הנר המערבי
והנר המערבי [הנר המערבי], שהוא המערב [מערב], פירושו שכינה במערב [שכינה במערב]. לשם הכל מסתובב.
פרק יא: שאלת הגוי — “מה דודך מדוד”
אלו המילים
אלו המילים. עכשיו אתה שואל, בא הגוי לכאן, עכשיו בא הגוי והוא שואל אותך, “רבי ישמעאל בן אלישע, מה נשתנה רחימו דאבא… מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?” [מה נשתנה אהובך מכל האהובים?] כן, מה יש לך כל כך יפה? מה האהוב שלך יותר מהאהובים שלנו? לנו יש בניינים יותר יפים בינתיים.
“ניחא לך דאימא לך חד מילתא?”
אומרים להם, “ניחא לך דאימא לך חד מילתא?” [רוצה שאומר לך דבר אחד?] אתה יכול להסביר לי? אתה לא מבין שיש לנו כאן את הקודשא בריך הוא ושכינתיה [הקדוש ברוך הוא ושכינתו]? אתה לא יכול להבין שכאן יש “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת”? יש לי בשבילך מילים.
הוא מלמד את ילדיו
והמילים הוא מלמד לילדיו, והוא עושה אותו מובן ומבואר [מובן ומבואר].
פרק יב: רבי המנונא סבא — שלוש הסעודות של שבת
זה לא סתם שאנחנו רעבים
הוא אומר לילדיו סעודת שבת, זה לא סתם שאנחנו רעבים ועשינו מסיבה.
“הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין”
יש מדרגה כזו שאומרת שבא יהודי, בא רבי המנונא סבא לליל שבת שלו, והוא אומר “הָא סְעוּדְתָא דָא הִיא סְעוּדְתָא דְחַקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין” [הנה הסעודה הזו היא סעודת שדה התפוחים הקדושים]. הסעודה היא סעודה של הגן הקדוש, הפרדס הקדוש [גן] של תפוחים טעימים.
מה זה אומר?
והוא שואל את הילדים, מה זה אומר? ואף אחד לא יכול להבין את זה, אבל זה אומר שלשכינה יש קניינים שונים [רכוש], התלבשויות שונות [לבושים] בעולם. אחת מהן היא ממש כשהולכים לפרדס עם תפוחים טעימים או פירות בריאים אחרים [פירות בריאים], ומה שטעם טעים, זה יפה, זה הדבר שהוא ליל שבת.
שלוש המדרגות
ובשבת בבוקר הוא אומר, כאן היא סעודתא דעתיקא קדישא [סעודת עתיקא קדישא], ואחר הצהריים הוא אומר, כאן היא סעודתא דזעיר אנפין [סעודת זעיר אנפין]. אלו שלוש המדרגות, לא סתם אוכלים שלוש סעודות.
קדושה על פי הזוהר: הקדמה לביאור ענין הקדושה
פרד״ס: ארבע דרגות של הבנה
הפרד״ס הפשוט – גן עם פירות
יש שפות שונות בעולם. אחת מהן היא ממש: כשהולכים לפרד״ס [פַּרְדֵּס: גן], יש תפוחים טעימים, או פירות אחרים, רימונים חמים – זה טעים, זה יפה. זה הדבר שיש בשבת.
שלוש הסעודות – שלוש מדרגות
וסעודת השבת, הוא אומר, כאן יש את עתיקא קדישא [עַתִּיקָא קַדִּישָׁא: העתיק הקדוש, הדרגה העליונה באלוקות]. ובשישי הוא אומר, כאן יש את זעיר אנפין [זְעֵיר אַנְפִּין: הפנים הקטנים, דרגה אמצעית באלוקות]. אלו שלוש המדרגות.
זה לא סתם אוכלים שלוש סעודות. כן, אפשר לומר על פשט פשוט, אבל אחר כך הוא אומר על הלכה, חיוב צריך לאכול שלוש סעודות – נו נו, חיוב. אבל מה היא הסעודה? מה הדבר שאוכלים? מה החיוב? מה הפנימיות? מה זה אומר סעודה?
חושבים שסעודה היא אוכלים במסעדה ביום רביעי, ושבת זה חיוב שצריך לאכול סעודה – אז תאכל רבי שלמה׳לע ספק. לא! שבת היא סוג אחר של סעודה.
הצורך בשפה לפנימיות התורה
מילים להרגשה
יש לו מילים לזה, ואפשר לומר את זה. הוא אומר את זה, או שהוא אומר את זה ולא מבינים את זה – לא נכנסים לעומק המילים שהוא אומר.
הוא אומר: “בסדר, זה טוב מאוד ליהודים פשוטים שהם מתלהבים והם אומרים את הזוהר, תאנא דהילולא [תָּאנָא דְהִילּוּלָא: התנא של השמחה, רבי שמעון בר יוחאי], ראיתי את המטרוניתא [מַטְרוֹנִיתָא: המלכה, כנסת ישראל], הבא, ויבואו בני אלקים [וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים: ובני האלקים באו] – כן, טוב מאוד. אבל מה זה אומר המטרוניתא?”
הוא אומר: “לא, זו איזושהי בחינה [בְּחִינָה: היבט], אני לא יודע, הרבי יודע מה זה אומר.”
לא, לא! בוא נבין בבירור מה הוא אומר. זה אומר – מה יש? יש מכתבי פילוסופיה של סנט לורנס [Saint Lawrence: הקדוש לורנס], אחד הפירושים, בסדר, שמבינים מה הוא אומר. זה לא סתם מילים – מבינים בבירור ובגלוי ובפירוש מה מדברים כאן.
יש שפה למשמעות [meaning: משמעות], כן, לפנימיות התורה, לחיוב, לתחושה [have: יש], לדברים שלא אוהבים לדבר עליהם.
הטעות של “אני לא יודע”
שיאמרו: “בסדר, אני יודע את זה, אני לא אוהב לדבר על זה, אני לא יודע. ליהודים החסידים יש איזה טעם בזה, איזו הרגשה.”
זו לא הרגשה! בוודאי זו הרגשה – זו הרגשה. אבל למה זה כל כך חזק, למה טמון הסוד של כל העולם, למה יש לזה הרגשה. אבל ההרגשה היא לא הרגשה לבד – היא מלובשת [מְלֻבָּשׁ: לבושה] במילים טובות מאוד להרגשה.
המעלה של יש מילים – לא הולכים לאיבוד
המשל של יודע תרועה
עכשיו, כשיש מילים להרגשה – כשיש לו, זו אחת המעלות, רק אחת מהן – אחת המעלות שיש מילים להרגשה, לא הולכים לאיבוד. לא הולכים לאיבוד.
זה אחד: יש לך יפה יותר, יש לך אולי תרועה טובה יותר [תְּרוּעָה: קול שופר], יש לך אולי חצוצרן טוב יותר. אבל אתה לא יודע תרועה [יוֹדֵעַ תְּרוּעָה: מי שמבין את התרועה]. אתה לא יודע את הכוונות [כַּוָּנוֹת: מחשבות, כוונות] של השופר. אתה לא יודע איך מוציאים, איך מעוררים [מְעוֹרֵר: מעיר] בחזרה את המוחין [מוֹחִין: כוחות השכל] של הז״א [זְעֵיר אַנְפִּין], וזה עולה לאמא [אִמָּא: האם, בינה], ונעשים מוחין חדשים לגמרי עם גבורות חדשות [גְּבוּרוֹת: חומרות] עם חסדים חדשים [חֲסָדִים: חסדים].
האפשרות של לימוד
ויודעים את זה, ומבינים את זה, ומקבלים השגה [הַשָּׂגָה: הבנה], זה לשון שופר, ולדעת את זה. אפשר להסביר את זה, אפשר לומר את זה במילים, אפשר לומר את זה. אתה מבין עכשיו את ההבדל [חִלּוּק: הבדל]?
תיאורטית אתה יכול גם לבוא ללמוד. בא מישהו [someone: מישהו] לומדים, לומדים, לומדים שער הכוונות [שַׁעַר הַכַּוָּנוֹת: שער הכוונות, ספר של האר״י הקדוש]. אני צריך לדעת את המילים – זה לא סתם.
הראיה שזה אמת
השאלה והתשובה
תלמיד: מישהו אומר: מה הראיה שזה אמת?
מגיד שיעור: הראיה שזה אמת היא… לא צריך שום ראיה! שזה אמת – זה הפשט בשער הכוונות.
כאן הוא אומר: יש לי כוונה אחרת – אין בעיה [no problem: אין בעיה], אולי דרך אחרת, לא שיש רק דרך אחת.
הראיה מהמנורה
הראיה שזה אמת – אני מדבר על כוונות התפלה מהפשט של המנורה [מְנוֹרָה: מנורה בבית המקדש] – הראיה שזה אמת היא שהיהודים עשו מנורה. הם לא עשו מנורה כי זו הלכה – ההלכה היא על זה.
הם עשו מנורה לא כי זו הלכה. היהודים אהבו את המנורה. היהודים אוהבים – אתה אוהב לאכול את הברביקיו של יום ראשון [Sunday barbecue: ברביקיו של יום ראשון], אפילו הברביקיו שלך טעים [tastes: טועם] יותר. למה אתה אוהב את זה? כי לכל אחד אוהב משהו אחר. אז, הם אהבו את זה.
ההבדל בין שלוש סעודות לברביקיו
השאלה
תלמיד: מה ההבדל של הטעם של שלוש סעודות מהטעם של ברביקיו? זה סוג אחר של טעם. מה ההבדל?
התשובה – גילוי המצווה
מגיד שיעור: אה… שלוש סעודות יש שם גילוי של מצווה שם, עיקר, וזו הזדמנות להיות…
…ולהיות שם ביחד איתה: “אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ, מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ: אברהם ישמח, יצחק ישיר, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה של אהבה ונדבה, מנוחה של אמת ואמונה, מנוחה של שלום ושלווה ושקט ובטחון, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה.”
אה, הטעם שלו הוא קצת עוף, הטעם שלו הוא קצת בשר? לא זה! האם זה מה שחיכית לעצמך? לא סתם אמרת, לא סתם להיות. שם יש מצווה – מה חסר לי חוץ מזה?
המעלה של היות לך מילים
זו מעלה גדולה אחת מדוע היהודים שהם קצת מקושרים, יש להם קצת יראת שמים, אהבה – מה היא התורה, אהבה, מה הן המצוות – הם, אלו שיש להם מילים לזה, הם מבינים את זה כבר עכשיו. זו כבר הרמה הבאה.
עכשיו, צריך להבין את זה, צריך לדעת לדבר על זה. במיוחד כשיש כבר שלוש ארבעים דקות, צריך כבר לעצור כאן. יש כבר מספיק לשבת – זו קדושה אבל. זה עוד על אחד, על אחד כמו שדיברנו.
ענין הקדושה – הנושא העיקרי
הקשר לשיעור רמב״ם
ובשיעור רמב״ם עוסקים בנושא של… מה זה? פרישות, בסדר, כן. זהירות, פרישות – יש נושא.
המילה, לפי מסוימים, המילה של זה “נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה” היא קדושה. נאמר “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.”
רמת הפשט
עכשיו, מי שלומד על פי פשט, ויותר ויותר שיעורים שהולכים ללמוד ודרך הפשט, הוא יבין על מה מדברים כאן: להתנהג נכון עם תאוות, אילו דברים תאווה ואילו דברים לא. זה על פי פשט… רמה פשוטה.
הבעיה – משהו חסר
והסיבה הגדולה למה אני מביא את זה לרמה מעשית, רמת הסוד, היא כי למסוימים חסרה אותה רמה. חסר משהו – אני לא אומר מה חסר, אבל כל אחד יכול לראות. חסר משהו, ויש הרבה… זו עוולה.
המילה על פי קבלה
המילה, על פי קבלה מבינה את זה פשוט. הרמב״ן אומר הרי: קדושה – הדבר נקרא קדושה.
עכשיו, מי שילמד על פי פשט, ויותר מי יותר שיעורים שלמדו בדרך הפשט, הוא יבין למה כאן יש דבר של להתנהג נכון עם הנאות, ואילו דברים הם עונג ואילו דברים לא. זו על פי פשט, הרמה הפשוטה.
למה מביאים את רמת הסוד
והסיבה הגדולה למה מביאים את רמת הפרד״ס, רמת הסוד, היא כי במובן מסוים חסרה אותה רמה. חסר משהו – אני אומר מאוחר יותר מה חסר, אני לא אוכל לומר. חסר משהו, ויש רמה הרבה יותר טובה.
עכשיו, אני אנסה לומר כך – זו המילה שאני הולך לסיים איתה.
מהי קדושה עצמה?
פירוש הרמב״ן
מי שילמד את הפשט של הזוהר על קדושה – קדושה, כמו שהרמב״ן מתרגם בשם חז״ל: “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ” – “פְּרוּשִׁים תִּהְיוּ.” אתה צריך להיות קדוש, זה פרושים. פרושים פירושו בדיוק המידה שדיברנו עליה, שזה נקרא זהירות. זה מה שאתה צריך להיות.
הבעיה – אף אחד לא יודע
עכשיו, מהי הקדושה הזו? מישהו יודע מהי הקדושה הזו? אף אחד לא יודע. אתה יכול להסביר מהי קדושה? כן, לא. אני יודע מה לא לעשות. אבל קדושה היא לא משהו שאתה לא עושה.
מדברים הרי על מידות, מדברים הרי על פנימיות, מדברים הרי על הרגשה בלב, מדברים הרי על מה שעושים.
הטעות של הגדרה שלילית
קדושה לא פירושה “אל תסתכל על סרטונים של כיוצא בזה.” זו לא קדושה.
עכשיו, אתה אומר: עושים פעולה היוצאת מקדושה, זה דבר שמביא קדושה – “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים.” אם לא תסתכל על דברים רעים, לא תקרא דברים רעים, לא תחשוב – זה יביא קדושה.
אבל מהי הקדושה עצמה? אה, זו הבעיה.
רשית חכמה – המקור לקדושה
הספר ותפקידו
הרמ״ק אומר כך: יש ספר קדוש שנקרא רשית חכמה. עצוב שהעולם, כמו שכל אחד יודע, בצמח לקוטים כתוב שצריך ללמוד ברשית חכמה שער הקדושה פרק י״ז לפני הזיווג. מדברים שם בענין של קדושת הזיווג טוב מאוד.
לא רק שער הקדושה
אבל רשית חכמה היא לא רק כל שער הקדושה, והאמת היא שרשית חכמה היא – אני אקצר, אדבר על זה בחזרה בשיעור הבא – אבל זה ספר שלם שיצא להוציא את המוסר איך נראה מוסר על פי זוהר. זו העבודה של רשית חכמה, ועם זה הוא נעשה חסידות.
רשית חכמה וחסידות
אני יכול לומר לך שחסידות היא פירוש על רשית חכמה, וכל אחד יודע שהספרים החסידיים הראשונים – כולם ציטטו אותו, וכולם למדו אותו.
כמו חב״דניקים אמרנו פעם: שמי שלא יודע רשית חכמה לא ילמד תניא, כי תניא באה ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים: שאדם שמתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
שבת חסידי – המפתח לקדושה
המשל של רבי גדול
ומזה אני אומר: כשהיה רבי חסידי גדול, ממנו אפשר היה להבין מהו שבת חסידי. הוא ניהל שבת רבי.
הוא ניהל שנה אחת שהוא הרגיש ש״נַפְשִׁי לֹא נִכְנְסָה לְבֵיתָם,” כמו שהרמב״ן אמר. הוא אמר: “אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל אני עושה אחרי מישהו שידע, אני עושה אחרי מישהו שידע, אני עושה אחרי מישהו שידע.”
הבעיה – אין תמונה ברורה
לאף אחד לא הייתה תמונה מסוימת מהי באמת קדושה. זו העבודה של שבת חסידי, של רבי שמנהל שבת. עכשיו אתה רואה מהי באמת קדושה.
הנפקא מינה
עכשיו הרי יש את ההערה הבאה: אתה מבין שמעשים מסוימים שעושים פוגמים בקדושה. אה, אני יכול להבין שזה לא כל כך קשה להבין.
יודע מה? אפשר להסביר בדיוק את ההלכות, הגדרים, דרך המצווה, וכולי וכולי. מה יש כל כך קשה להבין? אתה יכול להסביר את זה טוב יותר.
אבל מתחילים ממה שמדברים – אנחנו לא יודעים בכלל על מה מדברים.
סיום – הקדמה לסדרה
אז זו ההקדמה שלנו בענין הקדושה, לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר״י הקדוש, שמלוקט מזוהר.
ובכל שבוע נלמד זוהר על זה, וזה יצא לגמרי ברור פרשת תרומה, תצווה, והפרשה.
ובעזרת השם, נמשיך הלאה בזה. ויהיה לנו שבת שמח ושבת קדוש.