סיכום השיעור 📋
הסוד של ליל פסח: ניסים, טבע, והדרך האמיתית לגאולה
א. הקדמה: הסדר מול עבודה פנימית
ערב פסח אחר חצות — כל אחד צריך לעשות את הסדר עם משפחתו, אבל לפני כן יש זמן לסודות התורה, כמו החכמים בבני ברק שדיברו כל הלילה עד שהתלמידים באו ואמרו “הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.” כשהתלמידים באים — חוזרים לסדר היום הרגיל. זה מראה שקיימות שתי מדרגות: מדרגה פנימית עמוקה יותר שהרבי עושה לעצמו, ואחר כך מה שעושים לילדים, למשפחה, לעולם.
ב. היסוד של רש”ש: פנימיות וחיצוניות העולמות
היסוד העיקרי (מבוסס על האריז”ל) הוא שעל כל דבר יש פנימיות וחיצוניות:
– פנימיות = נשמות / מוחין — אלו הן מצוות שבמחשבה ושבדיבור (תורה, תפילה, כוונות). זו דרך הרמב”ם — להכיר את הקב”ה בדרך שכל.
– חיצוניות = מלאכים — אלו הן מצוות מעשיות (מצה, מרור, קיטל, סיפור יציאת מצרים). זו דרך הרמב”ן — מלאכים שמתלבשים ב”כבוד נברא”, מעין גוף.
אליהו הנביא כדוגמה
אליהו הנביא שבא בליל פסח הוא דוגמה לעיקרון זה: נשמה שיכולה להתלבש בגוף (כמו “ויבא מכתב מאליהו” — כבר אחרי העלייה, לפי הרד”ק ואבן עזרא). מי שרוצה התגלות של חיצוניות כזו — צריך לעשות את המצוות המעשיות: לאכול מצה, מרור, ללבוש קיטל, “להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים.”
הסדר = חיצוניות; תפילה = פנימיות
הסדר עם כל המצוות — הגדה, מצה, מרור, ד’ כוסות — הוא בעיקר העבודה החיצונית, מדרגת המלאכים. “אני ולא מלאך” הוא דווקא הפנימיות שבו. אבל תפילה (מעריב, קריאת שמע, שמונה עשרה) בליל פסח היא העבודה הפנימית — “בינו לבין קונו.” הרש”ש מפרט שמכוונים את אותם השמות במעריב/שמונה עשרה כמו בסדר — המשכת מוחין דגדלות ודקטנות — אלא שזה מה שיהודי עושה לעצמו, לא לילדים.
מסקנה: צריך לעשות את שניהם — את הסדר (חיצוניות/מלאכים) ואת העבודה הפנימית (תפילה/מוחין). אין כאן סתירה — כמו בקבלה: אותה מבנה קיים בכל הרמות, רק עם שמות שונים.
—
ג. הסוד הגדול של ניסן ופסח: זמן, ניסים וגאולה
למעלה מן הזמן
עניינים פנימיים אמיתיים הם למעלה מן הזמן — זמן קיים רק בעולם החיצוניות ועולם המלכים, לא בעולם הנשמות. לכן, סוד ניסן עוזר להבין את ניסי יציאת מצרים, את ענין המשיח, ותקוות הגאולה — אחד המסרים הגדולים ביותר של ליל פסח.
המעשה החסידית של ר’ מנדלי רימנובר — והבעיה שבה
מעשה ידועה: ר’ מנדלי רימנובר יצא אחרי הסדר לטייל ברחוב, ראה גוי, ותמה: *”בזמנינו עדיין יש גויים?”* — כי הוא נכנס למדרגות כה גבוהות (מוחין דגדלות שני), עד שכבר הרגיש כאילו הוא בימות המשיח.
אבל זה בעייתי מאוד:
1. מנותק מהמציאות — המצב ה”מרומם” פירושו שהרבי התנתק לחלוטין מהמציאות. במציאות עדיין יושבים גויים בעולם, עם כל הגזירות, האנטישמיות, הרדיפות והצרות.
2. מה פירוש “אין גויים”? — אם זמן המשיח פירושו שינוי פנימי (יותר דעת, מידות טובות יותר), אז זה לא בא מכך שרבי עושה סדר — זה בא מלימוד, מהנהגה נכונה.
3. דמיון במקום אמת — הצדיק הגדול חי עם פנטזיה שאין לה שום קשר למה שקורה באמת. הגוי ברחוב ברימנוב לא אשם בכלום, אבל הצרות האמיתיות של גזירות הגויים נשארות בתוקפן המלא.
4. חינוך בעייתי — זה מוצג כמעלה שהרבי כל כך “שקוע” בפסח עד שאיבד קשר עם המציאות, כשבאמת זה חיסרון.
—
ד. השאלה המרכזית: איך חיים עם ניסים בעולם של טבע?
לא רק להאמין — אלא לחיות עם זה
חסיד לא רוצה רק לעשות מה שצריך, הוא רוצה באמת להזדהות עם זה. אבל זה לא אומר לשכנע את עצמו במשהו שלא מתאים למציאות — כי המדרגה האמיתית של ליל פסח (עולם ללא שונאים, עולם של גילוי פנים) כבר אינה קיימת מזמן.
מה באמת מתכוונים ב”ניסים”?
כשאומרים “היו ניסים במצרים,” הכוונה לא רק שקרה מעשה (מים הפכו לדם). הכוונה שהיה דרך חיים אחרת לגמרי — עולם שבו אנשים תכננו את חייהם על בסיס ניסים. היהודי במצרים קנה קרבן פסח כי הוא באמת חשב שהקב”ה יבוא להרוג בכורים — זה “עולם” אחר לגמרי של תכנון שכלי.
להאמין שניסים יכולים לקרות זה קל — לא היית שם, הכל יכול להיות. הבעיה האמיתית היא: איך אפשר לבנות את החיים על ניסים? “מאין באת ולאן אתה הולך” — אני בא מנס והולך לנס — אבל אנחנו לא חיים כך! אפילו לפי ההלכה חיים בעולם הטבע.
ה”שאלה היהודית” והתשובה של משיח
כששואלים “מה יהיה עם כלל ישראל?” — עם כל הצרות, השונאים, בגשמיות וברוחניות — התשובה היא: משיח יבוא. אבל זו תשובה שלא בדרך הטבע על שאלה בדרך הטבע! בונים פילוסופיית חיים שלמה על משהו שלא מסונכרן עם המציאות הנוכחית.
שיטת הרמב”ן: הסתר פנים פירושו לחיות עם טבע
לפי הרמב”ן: בתקופה של הסתר פנים אסור לחיות כמו בתקופה של ניסים. אפילו צדיק צריך ללכת לרופא, כי עכשיו לא זמן של גילוי פנים. אם אצלו אישית יש גילוי פנים — הוא לא צדיק בגלל זה, הוא פשוט נורמלי במצבו. אבל באופן כללי אי אפשר לבנות על ניסים.
השאלה מתחזקת: כל האמונה שלנו בגאולה — הן העבר והן העתיד — בנויה על ניסים. איך אפשר לומר שחיים במדרגה שאינה המציאות הנוכחית?
—
ה. תחילת התשובה: “הכל בדרך הטבע”
אנשים מבלבלים בין הרגל לטבע
החידוש הגדול: מה שאנשים קוראים “טבעי” ו”ריאליסטי” כלל אינו המציאות האמיתית. אנשים מבלבלים בין הרגל (הרגלים) לבין טבע (חוקי הטבע).
משל: אדם בברית המועצות, נולד שם, אביו נולד שם, הוא בן ארבעים — הוא חושב שהמשטר נצחי. מי שאומר שמחר בבוקר זה יכול להיעלם, נקרא “בעל דמיון.” אבל אנחנו כבר יודעים שברית המועצות אכן נעלמה! זה כלל לא נגד חוקי הטבע שממלכה תיפול.
החילוק החד
– באמת נגד הטבע: שאנשים יעופו לבד, שדברים ייפלו למעלה — זה לא קורה לעולם.
– לא נגד הטבע, אלא נגד ההרגל: שממלכה תיפול, שיהודים יקבלו בחזרה מדינה — זה בדרך הטבע לגמרי, רק שאנשים לא רגילים לזה.
אמונה במשיח אינה אמונה במשהו על-טבעי
הרמב”ם אומר שלא צריך לדעת מתי ואיך בדיוק — אלו פרטים. האמונה היא לדעת שזה יכול לקרות וכנראה יקרה — שיהודים שהם עבדים יהיו מחר בני חורין. זה לא דמיון, זו פשוט מציאות.
—
ו. הפרדוקס: למה מספרים דווקא ניסים?
הפסיכולוגיה האנושית עובדת הפוך מהלוגיקה
אם הכל אכן אפשרי בדרך הטבע — למה מספרים לנו על ניסים ומופתים? התשובה טמונה במציאות פסיכולוגית מוזרה: אנשים מאמינים יותר בקלות בדברים בלתי אפשריים מאשר בדברים אפשריים.
ספר לאדם שהבעל שם טוב עף לשמיים — הוא מאמין. אמור לו שמחר כל האימפריה יכולה להתהפך — הוא אומר, “אתה נורמלי?” פרדוקסלי: אנשים מאמינים יותר בקלות ב”ניסים” קטנים (לכופף כפית במחשבה) מאשר בשינויים היסטוריים גדולים שהם לגמרי טבעיים.
“המציאות מוזרה יותר מהבדיה”
לפי עיקרון של אריסטו: בדיה חייבת להיות הגיונית — כל דבר צריך לנבוע מהקודם. אבל המציאות לא חייבת להיות הגיונית ברמה שאנחנו מבינים. במציאות יכולים לקרות דברים שלא מתאימים לשום נרטיב — אדם מקבל החלטה לא הגיונית, אירוע טבעי בא באופן בלתי צפוי.
איך זה עובד ביציאת מצרים
נקודה מהפכנית: הגרסה ה”טבעית” של יציאת מצרים קשה להבנה אפילו יותר מגרסת הניסים. כשאומרים עשר מכות עם ניסים — הסיפור מתאים, מבינים איך מצרים נפלה. אבל כשאומרים (כמו הבעל שם טוב בפרשת בשלח) שהכל קרה בדרך הטבע — זה נס גדול עוד יותר, כי איך משה רבינו ידע בדיוק מתי ים סוף יתפצל באופן טבעי? זה דורש דעת עמוקה יותר שלרוב האנשים אין.
הסוד: למה מספרים ניסים
המסקנה פרדוקסלית:
– מספרים ניסים לא כי המציאות פשוטה, אלא כי המציאות עוד יותר מוזרה.
– אנשים לא יכולים להבין איך המציאות עצמה עובדת, לכן נותנים להם נרטיב של ניסים שלפחות הגיוני בראשם.
– זה סוד “בדרך מדרש” — לא מספרים היסטוריה (שהיא עצמה סוג של בדיה), אלא מדרש שמעביר את האמת דרך צורה מובנת.
אותו דבר עם משיח: התיאור הטבעי של הרמב”ם (מלך מבית דוד שמקים מדינה על פי תורה) ישפיע על אחד מאלף. המדרש של משיח עף על ענן — את זה כולם מבינים. וזה בדיוק הסוד — המדרש הוא החיצוניות, אבל הוא הכלי שדרכו אנשים יכולים לגשת לאמת.
—
מסקנה
כל השיחה בנויה בקשת לוגית: מהחילוק בין פנימיות וחיצוניות בעבודת ליל פסח — דרך השאלה הקשה איך חיים עם ניסים בעולם של טבע — עד התשובה העמוקה שמה שאנו קוראים “טבעי” הוא רק הרגל, ומה שאנו קוראים “ניסים” הוא נרטיב מובן למציאות שהיא עמוקה ומוזרה יותר מכל נס. שניהם — הסדר (חיצוניות) והתפילה (פנימיות), המדרש (ניסים) והשכל (טבע) — הם כלים נחוצים להגיע לאמת. חג פסח כשר ושמח.
תמלול מלא 📝
פנימיות וחיצוניות בליל הסדר: עבודת המוחין והמעשה
הקדמה: הסדר והעבודה הפנימית
אחים יקרים, ערב פסח אחר חצות, אין לעשות את הסדר ביחד. הסדר צריך כל אחד לעשות עם משפחתו. והיה אפשר קצת לפני כן לשוחח יחד בסודות התורה [סודות התורה: הסודות הפנימיים של התורה], מה שהחכמים היו משוחחים כשהיו כל הלילה בבני ברק [בני ברק: המקום שבו רבי עקיבא וחכמים אחרים דיברו כל ליל פסח, כמסופר בהגדה] עד שבאו התלמידים.
כלומר, התלמידים לא מבינים את כל מה שהרבנים מדברים. ברגע שהתלמידים באו חזרו לסדר הרגיל. אוקיי, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית [זמן קריאת שמע של שחרית: הזמן לאמירת קריאת שמע של תפילת שחרית], נו בעיה, הולכים לבית המדרש [בית המדרש: בית הלימוד], הולכים להתפלל שחרית [שחרית: תפילת הבוקר]. מה עשה הרבי כל הלילה?
שתי המדרגות: מה שהרבי עושה ומה שהתלמידים רואים
אילו התלמיד היה שם היה אומר: הגיע זמן מצה [הגיע זמן מצה: הגיע הזמן למצה], הגיע זמן מרור [מרור: מרור], הגיע זמן שלחן עורך [שלחן עורך: החלק בסדר שבו אוכלים את הסעודה]. אז היו הילדים הקטנים אומרים “קדש” כשהאבא בא הביתה, “ורחץ” [קדש ורחץ: שני החלקים הראשונים של הסדר — קידוש ונטילת ידיים], החמי היה אומר, החמות הייתה אומרת, מה שהם יכולים, את מה שעשו.
כלומר ישבו כל הלילה והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה [והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה: והם סיפרו על יציאת מצרים כל אותו הלילה]. בבוקר נכנסו התלמידים והם עשו אוקיי, נו בעיה, כך כתוב בלשון, “עד שבאו תלמידיהם” [עד שבאו תלמידיהם: עד שבאו תלמידיהם], הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, אוקיי הרימו את השולחן, כבר סיימו, נו סגרו את הספרים, כמעט כמו המעשה שהילדים מספרים בחנוכה [חנוכה: חג החנוכה], שכשהיוונים באים אומרים “אה משחקים בסביבון” [סביבון: הסביבון שמשחקים בו בחנוכה], נו בעיה, הולכים לסדר היום [סדר היום: סדר היום הרגיל], הגיע זמן קריאת שמע של שחרית בבית המדרש, כביכול הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, נו בעיה, אבל מה שהרבי עושה זה משהו אחר.
הבחינה של “הגיע זמן קריאת שמע של שחרית” בכל אחד
אז, בכל אחד, כל אחד מחברינו, יש את הבחינה [בחינה: היבט, מדרגה] של הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, מה שהרבי אומר, מה שהילדים אומרים, מה שהאישה אומרת, מה שהחמי אומר, מה שהאבא אומר, מה שהוא אומר לעצמו כי הוא אבא לילדיו. וחוץ מזה, יש מה שנקרא ברש”ש [רש”ש: רבי שלום שרעבי, מקובל ספרדי] “פנימיות העולמות” [פנימיות העולמות: ההיבטים הפנימיים, הסודיים של העולמות], יסוד גדול מאוד, חידוש הלכתי ולמעשי [למעשה: מעשי] גדול מאוד [חידוש: רעיון תורה חדש] שהרש”ש חידש לגבי כוונות [כוונות: מדיטציות וכוונות מיסטיות] של ליל פסח [ליל פסח: ליל הפסח].
היסוד של הרש”ש: פנימיות וחיצוניות העולמות
מצוות העיקר של ליל הסדר
אז, בוודאי כל אחד יודע שמצוות העיקר דאורייתא [מצוה דאורייתא: מצווה מהתורה עצמה] של ליל הסדר הן כל המצוות:
– של ההגדה [הגדה: הטקסט שקורים בסדר]
– של המצה [מצה: מצה]
– של המרור
– של הכוסות [כוסות: ארבעת הכוסות]
– של סיפור יציאת מצרים [סיפור יציאת מצרים: סיפור יציאת מצרים]
חלק דאורייתא, חלק דרבנן [דרבנן: מדברי חכמים, תקנות רבניות], זו המצווה, מצוות היום, קרבן פסח [קרבן פסח: קרבן הפסח] כשהיה, כשיהיה. ואחר כך יש תפילה [תפילה: תפילה]. תפילה היא לכאורה [לכאורה: לכאורה] רק מדרבנן. אומרים הלל [הלל: פרקי ההלל מתהילים] אפילו בתפילה כבר, מה שמתנהל, זה רק ענין דרבנן, זה רק מנהג [מנהג: מנהג, נוהג], זה לא מצוות העיקר, העיקר, הדבר העיקרי שהילדים מחכים לו.
אף אחד לא מחכה למעריב [מעריב: תפילת ערבית] של פסח בלילה. לא שמעתי שאחד אומר שהוא לא יכול לחכות למעריב של פסח בלילה. כל אחד אומר שהוא לא יכול לחכות לסדר. לא הולכים לישון ערב פסח כדי שיהיו כוחות למעריב. הולכים לישון כדי שיהיו כוחות להגדה, למה נשתנה [מה נשתנה: ארבע הקושיות], לעבדים היינו [עבדים היינו: תחילת ההגדה], להלל, לנשמת [נשמת: נשמת כל חי], להלל השני, ההלל שאומרים ליד השולחן, שהוא בסדר.
החידוש של הרש”ש: פנימיות וחיצוניות
אבל, אומר הרש”ש הקדוש דבר פלא [דבר פלא: דבר מופלא], מבוסס על לשונות האריז”ל [אריז”ל: רבי יצחק לוריא, המקובל הגדול] בוודאי, זה נכון, זה סמוך [סמוך: נתמך], זה לא חידוש שהוא דרש בעלמא [דרש בעלמא: סתם דרשה], זה סמוך כמו שעומד סדר הדברים [סדר הדברים: סדר הדברים]. אומר הוא שצריך להבין שיש כלל גדול בתורה [כלל גדול בתורה: עיקרון גדול בתורה]:
על כל דבר יש פנימיות וחיצוניות [חיצוניות: חיצוניות].
כלומר פנימיות העולמות וחיצוניות העולמות [חיצוניות העולמות: ההיבטים החיצוניים של העולמות]. הרבה פעמים קוראים לפנימיות נשמות [נשמות: נשמות], לחיצוניות קוראים מלאכים [מלאכים: מלאכים]. במקום לומר פנימיות וחיצוניות, אומרים נשמות ומלאכים. זה מונח, אני אסביר את המונח.
מצוות שבמחשבה ושבדיבור = פנימיות העולמות (נשמות)
הוא אומר כך: המדרגה [מדרגה: מדרגה, רמה] של נשמות, המדרגה של פנימיות, הכלל הוא שמצוות שבמחשבה [מצוות שבמחשבה: מצוות שעושים במחשבה], מצוות שבדיבור [מצוות שבדיבור: מצוות שעושים בדיבור], הן עוסקות [עוסק: עוסק] בפנימיות העולמות. זו המדרגה של נשמות, או של מוחין [מוחין: שכל, אינטלקט], זה השכל של הנשמות.
מצוות שבמעשה = חיצוניות העולמות (מלאכים)
המצוות שבמעשה [מצוות שבמעשה: מצוות שעושים במעשים], כל המצוות המעשיות, קשורות לחיצוניות העולמות, למלאכים.
דרך הרמב”ם של השכל מול דרך הרמב”ן של המלאכים
זה פשוט במילים אחרות, כמו שאומרים בדרכים אחרות:
אם מישהו רוצה לראות את הקב”ה בדרך שכל [בדרך שכל: בדרך של אינטלקט], כמו שהרמב”ם [רמב”ם: רבי משה בן מימון, הרמב”ם] רצה שיראו רק בדרך שכל, בדרך פנימי [בדרך פנימי: בדרך פנימית], אז שיתפלל, אז שילמד. תורה, תפילה, אלו מצוות של פנימיות העולמות, עולם האצילות [עולם האצילות: עולם האצילות, הגבוה מארבעת העולמות בקבלה], כלומר באופן כללי [באופן כללי: באופן כללי] הפנימיות של כל העולמות, או המדרגה של נשמות, המדרגה של מוחין. זו המדרגה של תורה ותפילה.
מי שרוצה לראות מלאכים כמו השיטה [שיטה: שיטה, גישה] של הרמב”ן [רמב”ן: רבי משה בן נחמן, הרמב”ן], הוא אומר שמלאכים ממש, כן, “וישלח יעקב מלאכים” [וישלח יעקב מלאכים: וישלח יעקב מלאכים — בראשית לב:ד] — יעקב, אפשר לראות מלאכים ממש. או כשמלאך עולה ויורד [עולה ויורד: עולה ויורד] זה לא רק משל [משל: משל] על עליות השכל [עליות השכל: עליות השכל] כמו שהרמב”ם אמר שזה רק מראה הנבואה [מראה הנבואה: מראה נבואי], זה רק משל.
אלא מי שרוצה באמת לראות את המלאכים איך מלאכים יכולים להתלבש [מתלבש: מתלבש, מתלבש] בגוף, בסוג מסוים של גוף — הרמב”ן קורא לזה “כבוד נברא” [כבוד נברא: כבוד נברא, סוג של גוף רוחני נברא], “גוף נברא” [גוף נברא: גוף נברא], סוג עדין של גוף שמלאך יכול להתלבש בו, או אפילו נשמה יכולה להיות בעלת גוף כזה מצד הנשמה [מצד הנשמה: מצד הנשמה] — אז צריך לעשות מצוות מעשיות.
אליהו הנביא והמדרגה של פסח בלילה
אליהו הנביא: נשמה שהיא גם מלאך
מי שרוצה לראות לפני פסח בלילה, אומרים שאליהו הנביא [אליהו הנביא: אליהו הנביא] בא. אנו רואים ברד”ק [רד”ק: רבי דוד קמחי] על הפסוק [פסוק: פסוק] שאמרנו בהפטרה [הפטרה: ההפטרה] של שבת הגדול [שבת הגדול: השבת לפני פסח], “הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא” [הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא — מלאכי ג:כג], נראה שממש הרד”ק ואבן עזרא [אבן עזרא: רבי אברהם אבן עזרא] הבינו שזה פשוטו של מקרא [פשוטו של מקרא: הפירוש הפשוט של הפסוק], שאליהו הנביא באמת “עלה בסערה השמימה” [עלה בסערה השמימה: הוא עלה בסערה השמימה — מלכים ב ב:יא], באמת עלה לשמים, אבל זה אומר שבגוף, בגוף [בגוף: בגוף], הוא חי הוא כבר לא בעולם הזה [עולם הזה: העולם הזה].
אבל מוצאים כבר בתנ”ך [תנ”ך: תנ”ך — התורה נביאים וכתובים] בפירוש [בפירוש: בפירוש] “ויבא מכתב מאליהו” [ויבא מכתב מאליהו: ויבוא מכתב מאליהו — דברי הימים ב כא:יב], אליהו הנביא כתב מכתב. המכתב בא כבר אחרי שאליהו הנביא לא היה בעולם הזה. נראה שהייתה לו דרך לאליהו הנביא לחזור בהתלבשות [התלבשות: התלבשות, התלבשות] של גוף, באופן [אופן: אופן, צורה] של גוף, כמו הגוף, ה”כבוד נברא שבנשמות ומלאכים” [כבוד נברא שבנשמות ומלאכים: הכבוד הנברא של נשמות ומלאכים] נקרא, והוא יכול לחזור.
הוא כבר פעם חזר, והאבן עזרא אומר שכבר היה “מוצא את חכמי התלמוד” [מוצא את חכמי התלמוד: מוצאים אותו אצל חכמי התלמוד], והם דיברו עם אליהו הנביא. זה לא “לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא” [לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא: לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא — דברים ל:יא], זה דבר פשוט לגמרי, זו מדרגה קטנה, זה יכול לבוא.
פסח בלילה: הבחינה של אליהו הנביא שבגוף
על כן אומרים כל הילדים שפסח בלילה בא אליהו הנביא. הפירוש הוא שהעבודה הגדולה [עבודה: עבודה, עבודה] של פסח בלילה היא הבחינה של אליהו הנביא שבגוף [שבגוף: בגוף]. כלומר, אליהו הנביא שהוא באמת נשמה לבדה, אבל הוא גם מלאך. מה זה אומר שנשמתו היא גם מלאך? כי אליהו הנביא יכול לבוא לפעמים להתלבש בגוף.
דוגמה: איך אפשר להרגיש או לראות את אליהו הנביא
ומי שרוצה הבנה [הבנה: הבנה], יש סוג של דימיון [דימיון: משל, השוואה]. כלומר, כמו שאפשר לומר, אם מישהו רוצה הסבר [הסבר: הסבר] על זה, יאמרו שלפעמים יש אדם שהוא מרגיש נוכחות מסוימת, הוא מרגיש שמשהו נמצא, מישהו נמצא. או אם יש אדם שהוא יותר ויזואלי, הוא רואה ממש בכוח הדמיון [כח הדמיון: כוח הדמיון], בשכל הדמיון [שכל הדמיון: שכל הדמיון], הוא רואה ממש איך משהו נמצא, הוא רואה ממש איך אליהו הנביא בא.
זה הפירוש שאליהו הנביא התלבש בלבוש [לבוש: לבוש] של גוף, במילים אחרות, הנשמה התלבשה בלבוש של מלאך ובאה.
הסוד של אליהו הנביא והדרך של עבודה
זה הסוד [סוד: סוד] שאליהו הנביא בא פסח בלילה, כי מי שרוצה התגלות [התגלות: התגלות] כזו, יש התגלות כזו, יש דרך [דרך: דרך] כזו בעבודה. יש דרכים אחרות, יש יותר עמוקות, אפשר לומר שהפנימיות היא בוודאי יותר גבוהה, אבל יש גם את הדרך.
מי שרוצה לעשות את הדרך, צריך הוא:
– לאכול מצה ומרור
– להתלבש בקיטל [קיטל: קיטל — בגד לבן שלובשים בסדר]
– לעשות את כל הלבושים
– את כל המעשים החיצוניים שעושים
– לספר את המעשיות
– לעשות מעשים [מעשים: מעשים, פעולות]
– כאילו הוא יוצא ממצרים [כאילו הוא יוצא ממצרים: כאילו הוא יוצא ממצרים]
– להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים [להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים: להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים]
ובכך מוציאים את הבחינה של אליהו הנביא, “הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה’” [לפני בוא יום ה’: לפני בוא יום ה’]. יום ה’ [יום ה’: יום ה’] פירושו הפנימיות, מדרגת העצם [עצם מדרגה: מדרגת העצם], מדרגת הנשמה [מדרגת הנשמה: מדרגת הנשמה]. אבל מדרגת המלאכים [מדרגת המלאכים: מדרגת המלאכים], זה אליהו הנביא שבא פסח בלילה.
השאלה: מה לגבי תפילות פסח בלילה?
עכשיו אבל, אומר הרש”ש הקדוש, אם כך, צריכים אנו להבין שהרי יש פסח בלילה גם תפילות. למשל [למשל: למשל], בהגדה עצמה יש בעיה, כי יש מצווה שבדיבור. איך נישב [מיישב זיין: ליישב] כמו שהרש”ש הוא מלאכים אז? אפשר לקרוא לזה הפנימיות שבחיצוניות [פנימיות שבחיצוניות: הפנימיות שבחיצוניות], אבל לא עכשיו, בואו לא ניכנס לחקירה [חקירה: חקירה], אולי נדבר על זה בעוד רגע.
הנקודה העיקרית: צריך לעשות את שניהם — חיצוניות ופנימיות
אבל קודם בואו נדבר על מה שהתחלנו לדבר. כלומר, יוצא שאף על פי [הגם: אף על פי] שיש את העבודה העיקרית, נניח, של פסח בלילה היא העבודה של מלאכים. על זה עומד אותו דבר, דיברנו על אליהו הנביא, דיברנו גם על “והמשחית לא יתן לבא אל בתיכם לנגוף” [והמשחית לא יתן לבא אל בתיכם לנגוף: והמשחית לא יתן לבוא אל בתיכם לנגוף — שמות יב:כג], איך המשחית [משחית: המשחית] הוא משהו מלאך, מה שזה לא יהיה. פשט פשוט כתוב בפסוק מפורש שבא משהו…
“אני ולא מלאך” — הפנימיות שבו
ואומרים הרי באמת בהגדה “אני ולא מלאך” [אני ולא מלאך: אני ולא מלאך]. זה עולם הפנימיות [עולם הפנימיות: עולם הפנימיות], זו הפנימיות שבו. אבל בחיצוניות [בחיצוניות: בחיצוניות], בוודאי כל המעשה של פסח היו כל מיני דברים, כל מיני מעשים שאפשר לראות, ענינים [ענינים: ענינים, עניינים] של מלאכים באים.
יש מדרש [מדרש: מדרש] שכתוב, שאומרים נוסחאות [נוסחאות: נוסחאות] מסוימות בהגדה, רבונו של עולם [רבונו של עולם: הקב”ה] לקח במצרים, הוא הלך עם עשרות אלפי מלאכים, והוא מתאר [מתאר: מתאר] איזה סוג מלאכים הם היו, וכדומה [וכדומה: וכדומה]. זו העיקר היא המדרגה של פסח בלילה.
התפילות של פסח בלילה — העבודה הפנימית
אמנם [אמנם: אמנם], זה מה שאנו אומרים, זה מה שצריך לעשות. רבונו של עולם אמר, “אני ולא מלאך”, “אני ולא שרף” [אני ולא שרף: אני ולא שרף], “אני ולא השליח” [אני ולא השליח: אני ולא שליח]. הילדים שאומרים “מה נשתנה”, זה מה שצריך לעשות בפסח בלילה.
אבל, מי שהוא עשיר [עושר: עשיר] יש לו גם את הפנימיות, וכל אחד מאיתנו יש לו משהו פנימיות.
במילים אחרות בעברית:
– יש לו מה שהוא חושב לעצמו
– ויש לו מה שהוא אומר לילדיו
– יש לו מה שהוא חושב בינו לבין קונו [בינו לבין קונו: בינו לבין בוראו] כשהוא מתפלל
– כשהוא עומד בשמונה עשרה [שמונה עשרה: שמונה עשרה ברכות, התפילה העיקרית]
– כשאין מפסיקים [מפסיק: מפסיק], אפילו לא עם ילדים קטנים
כתוב פשט בשולחן ערוך [שולחן ערוך: קודקס ההלכה העיקרי] שלא להחזיק ילד על הידיים כשמתפללים שמונה עשרה. כלומר, כאן יש מדרגות המוחין [מדרגות המוחין: מדרגות השכל], ומדרגה היא גדלות [גדלות: גדלות], וזה חינוך [חינוך: חינוך].
בוודאי צריך הוא לחנך [מחנך זיין: לחנך] את ילדיו, ובאופן כללי צריך הוא, “כשיסב אדם על מטתו יונק” [כשיסב אדם על מטתו יונק: כשישב אדם על מיטתו יניק את ילדו — פסוק שמדבר על חינוך], הוא צריך להחזיק את ילדיו. אבל כשהוא עומד בשמונה עשרה, הוא לא מחזיק את ילדיו. אז הוא לעצמו, אז הוא בינו לבין קונו.
הכוונות של הרש”ש לתפילה פסח בלילה
אז יש גם פסח. יש סוג שלם של פסח, יש מדרגה שלמה. והרש”ש מפרט [מפרט: מפרט] בכוונותיו איך אפשר לפרט את מוחין דגדלות [מוחין דגדלות: שכל של גדלות], מוחין דקטנות [מוחין דקטנות: שכל של קטנות], לפי הסדר, איך ממשיכים [ממשיך: ממשיך] את המוחין באופן כללי בתפילה. מכוונים [כוונת: מכוון, יש כוונה] את אותם שמות [שמות: שמות קדושים]. אותם שמות שמכוונים בסדר, מכוונים כבר במעריב, בקריאת שמע [קריאת שמע: קריאת שמע], בשמונה עשרה, זמני [זמנים: זמנים] העיקר של יחוד [יחוד: יחוד], של המשכת מוחין [המשכת מוחין: המשכת שכל].
כי זה מה שיהודי צריך לעשות לעצמו.
מסקנה: שתי המדרגות ואיך הן משתלבות יחד
זו ההקדמה שלנו. כל אחד, צריך להבין שצריך לעשות את הסדר, ובוודאי צריך גם לעשות את מה שעושים לעצמו. זו פנימיות העולם, זה מה שהוא מבין בעצמו. אחר כך צריך מזה להמשיך מלאכים. בוודאי, זה אומר בוודאי, החיצוניות שממשיכים, החיצוניות שמוציאים, קשור לזה.
אין זו סתירה
לא רק זאת, אסור שיהיה סתירה. צריך לדבר, אם מישהו מרגיש שיש סתירה בין שני הדברים, צריך קודם לעשות גשר, צריך קודם לדבר. האמת היא שאין זו סתירה.
אותה מבנה בכל הרמות
מי שיודע, אני מתכוון, בקבלה זה כך, מי שלומד קבלה רואה שכל הזמן המקובלים מדברים על זה, שיש פנימיות העולמות וחיצוניות העולמות, ובדיוק אותן רמות, אולי שמות אחרים. לפעמים אומרים שזו רמה אחרת, כלומר, עולם האצילות קוראים לזה כך, ועולם הבריאה קוראים לזה כך, אבל בעצם אותה מסגרת, אותו סדר, אותה מבנה יש בכל הרמות.
אז אם מישהו—
—
[סוף חלק 1 מתוך 5]
פנימיות וחיצוניות בעבודת ה’: מבט ביקורתי על מעשיות חסידיות
פרק ב’: הסוד הגדול של ניסן ותקוות הגאולה
הקדמה לסוד
צריך לפרש את זה, אבל זה חוב גדול שאני כותב כאן, שצריך לשלם אותו. אין זו חכמה סתם לומר. אבל הדבר החשוב הוא שבוודאי שבעצם, אני מתכוון מהניסיון שלי אני יודע שזה נכון כך, בעצם זה אותו סדר, ולהיפך: ככל שאדם יותר ברור בפנימיות, הוא מכניע את עצמו, במעריב הוא עושה מה שהוא צריך לעשות בעצמו, וכשהוא לומד לפני ההגדה הוא לומד לעצמו על דעתא דיליה איך הוא מבין – אחר כך זה נמשך מאליו בחיצוניות אותו דבר, וזה נעשה אור גדול. באים מלאכים, וזה נעשה מאוד חי. כשעושים מאותן נשמות ומאותם מוחות עושים מלכים.
אז זו ההקדמה שלנו.
הענין של זמן בפנימיות העולמות
עכשיו יהיה פרק ב’. בפרק ב’, אני רוצה להוציא סוד גדול, ליישב, לדעתי, לערכי. אז פרק ב’ אני רוצה להסביר סוד אמיתי שאני מבין, לערכי, לפי הבנתי, יסוד של ניסן, של זמן ימי פסח. אבל אין זה… על האמת, כל הדברים שהם בפנימיות העולמות הם פחות תלויים בזמן. באמת, כל המציאות של זמן היא רק בעולם המלכים ובעולם החיצוניות. מצד הנשמות, מצד המציאות האמיתית שהיא למעלה מן הזמן, אני מבין את זה.
אבל יש לזה בוודאי קשר – ההבנה שאני רוצה לומר כאן תעזור בוודאי להבין גם את מה שמדברים הכל על פסח, על הנסים של יציאת מצרים. מדברים על משיח, על התקווה, תקוות הגאולה, שהיא אחת המסרים הגדולים של יציאת מצרים, שדיברנו עליה באחד השיעורים בבארא פארק: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” – “למען שמו באהבה”, שהוא אחד המסרים הגדולים ביותר של ליל פסח, “כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו”.
אז אני צריך להסביר כאן סוד גדול, סוד גדול.
המעשה החסידית של ר’ מנדלי רימנובר
והסוד הוא כך: אני רוצה להתחיל עם מעשה חסידית, כמו שכל הדברים האלה מתחילים עם מעשה חסידית. מעשה חסידית, ואני אבקר קצת את המעשה, או כמו שכל אחד מבין, כשאני מבקר אדם גדול או צדיק או דבר חסידי, זה אומר הבנה מסוימת שיש לי, בקטנותי, שיש לי מהמעשה. זה לא אומר את הדבר עצמו, זה לא אומר את הרבי עצמו. זה אומר כך מכל דבר, כמו שדיברנו על “להוציא ממצרים מעבדות לחירות” – זה אומר את ההשלכה, את הדרך איך זה מגיע אלי, ממילא זה גם תלוי בפה.
המעשה היא כך: המעשה היא, אני ראיתי, זו אחת המעשיות שיש לי, כל יום טוב יש את הדברי שבקדושה, אבל יש לי מעשיות מסוימות שמוציאות לי את הפנימיות, כמו את התוכן, איך, איך חוגגים, איך עושים את הדבר, את היום טוב, או את המצווה, או את הפעולה, את המעשה, איך עושים את זה. יש לי תמיד מעשיות מסוימות שמוציאות את זה. דיברנו ערב יום כיפור כמה פעמים על זה באופן כזה, וגם ערב פסח, ובשנים אחרות על מעשיות אחרות דיברנו על הסדר.
אז אחת המעשיות היא כך, ואת המעשה הזו ראיתי השנה בספר המעשיות של ר’ מוטעלע שהוציאו כאן לפסח.
תוכן המעשה
המעשה היא שר’ מנדלי רימנובר יצא פעם בליל פסח אחרי הסדר, הוא יצא לטייל ברחוב. נראה שהוא היה עייף, או, אתה יודע, גמור, המום מהפסח, אז הוא הלך לטייל ברחוב. אז הוא הלך, ובאמצע הרחוב הוא רואה – אולי זה כבר היה לפנות בוקר, אני לא יודע – הוא רואה גוי הולך ברחוב. אז הוא הסתובב אל הגבאים שלו, אל החסידים שלו שם, ואמר: “מה, בזמנינו יש עדיין גויים?”
המסביר של המעשה
ואלה שמביאים את המעשה מסבירים: הפשט של המעשה הוא, כאילו ר’ מנדלי נכנס בליל פסח, הוא נכנס למוחין דגדלות, מוחין שני, גדלות שני, כמו שיש אבא ואמא עילאין. הוא נכנס למדרגות כאלה של מוחין דגדלות, הוא לא יכול היה לדמיין – הוא כבר דמיין, הוא הרגיש כמו בחינות ימות המשיח. הוא הרגיש כל כך ממש שהכל כבר טוב. כאילו גוי – הוא יכול היה, זה היה לו חידוש.
כן, צריך להבין, בוודאי, אפילו איך שמספרים את המעשה, זה לא פשט שהוא לא ידע שיש עדיין גויים, אבל הוא היה במצב נפשי כזה שזה היה לו חידוש שיש עדיין גויים. הוא כבר חשב שזה כבר “לילה כיום יאיר”. זה כבר הכל פסחדיק.
וזה הדבר, זו המעשה שיוצאת מהמעשה, שיוצא מה שזה סוג של אקסטזה, סוג של תחושה מרוממת, סוג של רמה. יהודי מגיע בליל פסח, כשהוא יוצא, וזה חוויה אמיתית שאנשים חווים כשיש לו איזה מצב, ממש מצב מרומם, כשהוא יוצא ומשהו כזה זה חידוש שכל העולם לא יודע מזה. העולם, הגוי עדיין נשאר גוי.
ניתוח ביקורתי של המעשה
אה, היה באמת שיעור פעם. וזו התשובה שלי שדיברנו על בעיה דומה.
איך עכשיו אני רוצה לבקר את המעשה הזו מאוד חזק. זה נראה לי מאוד מוזר. אמת, יש מצב כזה שאולי ראיתי. אבל זה עדיין מאוד מוזר לי המעשה הזו.
הבעיה העיקרית: מנותק מהמציאות
מה מוזר לי במעשה? כלומר אם מישהו אומר, אוקיי, שזה… העיקר הוא… שזה איזו תחושה, זו איזו מדרגה, איזו מדיטציה, שנכנס למילא, הם היו מטורפים בכל העולם. דבר אחד. זה איזה חינוך חסידי – כשחינוך ליטאי הוא עוד יותר גרוע בדרך אחרת, אבל זה לא ממש בסגנון הזה, אי אפשר לומר שהתירוץ הראשון נאמר.
אבל הרבה פעמים נראה, שכאילו יוצא, מה שמספרים על רבי, רוצים לספר את המדרגה של צדיק, שהוא הגיע באמת, מראה לנו ליל פסח. אה, הרבה פעמים, זה כך, תקועים בזה כבר בבוקר. לא מרגישים ממש כל כך אחרת, לא מרגישים לגמרי מחוץ לכלים, לגמרי אחרת ממה שהיה לפני כן. הכל כרגיל, פחות או יותר אותו דבר. אוקיי?
אבל מספרים שהרבי היה כל כך אחרת, הוא כל כך נכנס למצב, זה כל כך נכון הורגש, זה כל כך מופנם היה, זה כל כך נעשה אצלו אמיתי ליל פסח – מספרים עליו איזה דבר של פנטזיה גמורה, איזה דבר שאין לו שום שייכות למציאות.
כלומר, הוא כל כך נכנס למדרגה של מה שהוא כל כך מכוון היה בליל פסח, ככלותה זה שהוא כבר היה “מחוץ לסינכרון” עם המציאות.
השאלה של זמן המשיח
במציאות יושבים עדיין גויים על העולם, וכשהוא אומר שהוא כבר חשב שמשיח בא ואין כבר גויים, צריך גם לדעת מה זה אומר משיח בא ולא יהיו גויים, ויהודים כן יהיו. הסוג הזה של משיח בא אומר שתהיה מדרגה טובה יותר? אוקיי, אני אומר טוב.
אבל מה זה אומר, אה, משיח בא ולא יהיו גויים? יהיה משהו אחר. אם יהיה משהו אחר, אם ההבדל הוא איזה הבדל פנימי, שיהיה יותר דעת, גם בזה זה לא מהאוויר – זה לא קורה מזה שהרבי עושה פסח. זה קורה שלומדים, שהעולם מתחיל להתנהג עם דעת נכונה, עם מידות נכונות – זה דבר אחר.
אבל סתם ש, אה, נו, סתם שפתאום הרבי עשה סדר והגוי התחיל להאמין באלוקים – מה הוא התכוון? מה קורה כאן? זה משהו מאוד מטורף, זה משהו מאוד לא ברור.
ההנחה המוטעית
נראה משהו שההנחה היא שזה שאין לנו את הפסח הנכון כמו ר’ מנדלי, או את המדרגה הגבוהה יותר הנכונה – כל אחד שמח, הוא יוצא, אפילו בשמחה ובחיות, אבל לא ממש כך. אנחנו יכולים לדמיין שאחרי הסדר יש עדיין גויים, זה איזה חסרון.
אבל הרבי הגדול, ר’ מנדלי, הוא אפילו, הוא כל כך נכנס לפסח, שהוא לגמרי לא היה מחובר למציאות.
המציאות של גויים וגזירות
במציאות זה מלא בגויים. כל הגזירות שיש זה לא גוי? כן, הגוי שנתקל שם ברחוב ברימנוב, אני יודע איך, הוא בכלל לא אשם. אבל מדברים על הגויים, כל הגזירות הרעות שהגויים גוזרים על היהודים, כל מלכי אומות העולם שעוסקים בלעשות צרות ואנטישמיות ומבקשים להכעיס ולהכעיס ולגזול, מבקשים כל מיני צרות, כל מיני דרכים איך אפשר לרדוף את היהודים.
זה הכל מעשיות חלשות. הצדיק הגדול, הרבי הגדול, הוא באמת בדמיון, הוא באמת מדובר.
סיכום הביקורת
אולי אני לא יכול להוציא מספיק את הבעיה, ואני צריך לכאורה להיכנס יותר לזה, אבל אני מקווה שמשהו מובן מספיק כדי להבין שמשהו מאוד מטורף כאן, משהו מאוד לא ברור, משהו מאוד…
[*הדובר עוצר כאן באמצע המשפט, ומשמע שהוא ימשיך בענין זה*]
לחיות עם ניסים בעולם של טבע: הבעיה הבסיסית של עבודת השם החסידית
פרק 3: השאלה האמיתית של ניסים — לא להאמין, אלא לחיות עם זה
היהודי החסידי והבעיה של הזדהות
אבל יהודי חסידי הוא סוג של אדם שלא מספיק לו סתם לעשות. הוא צריך להיות לו טעם בזה, הוא צריך באמת להזדהות עם זה, הוא צריך באמת להיכנס לזה. ולהיכנס באמת אומר לדבר לעצמו באמת משהו שלא כל כך עם המציאות.
המדרגה של ליל פסח היא שכבר מזמן אין גוי כזה על העולם, המדרגה האמיתית. אנחנו לא על המדרגה האמיתית. לא רק אנחנו לא על המדרגה האמיתית — העולם לא על המדרגה האמיתית, כי יש כן גויים על העולם.
אבל אדם לא חי על המדרגה האמיתית, ולא שום גדולה זה לא חידוש שיש גויים. אני מקווה שאתם מבינים את הבעיה. אני מקווה שאתם מבינים את הבעיה. זו בעיה מאוד בסיסית.
ממעשיות חסידיות לבעיה הגדולה יותר
ועכשיו, הבעיה — זה מה ששאלתי על מעשיות חסידיות, שזה משהו שמוציא מאוד ברור את הדבר. אבל באמת הבעיה עוד הרבה יותר גדולה.
כלומר, זו לא רק בעיה על מעשיות חסידיות — יהודים חסידים שרוצים להבין, רוצים להזדהות, רוצים להיות באמת בזה, ממילא הם תופסים, מוציאים את המעשיות שלהם את הבעיה. אבל זו בעיה בכלל.
הבעיה של פסח: לחיות על בסיס של ניסים
בואו נציג במילים אחרות. בואו נגיד שיהודי אומר שבליל פסח מוציאים שהקב”ה הוציא את היהודים ממצרים. צעקנו שהקב”ה הוציא אותנו באותות ובמופתים, בעשר מכות, בקריעת ים סוף, בכל מיני חידושים נפלאים, נגד הטבע. הכל היה ניסים, הכל היה ניסים ונפלאות.
וכן כמו שהוצאתנו ממצרים כן תוציאנו — מאמינים אנחנו, מקווים אנחנו שיכול להיות היום, יכול להיות מחר בבוקר, שיבוא איזה משה ויעשה עשר מכות נגד מי שהפרעה היום, ועם כל מיני ניסים ונפלאות וכו’ וכו’.
הקדמה ראשונה: מה באמת מתכוונים ב”ניסים”?
עכשיו, בוודאי, בואו נוציא בבירור את הקושיא. בוודאי, כשאנחנו מדברים על העתיד או על העבר — כן? אנחנו מדברים שהיו פעם ניסים גדולים ביציאת מצרים. זה לא אומר רק ניסים גדולים, אלא איזה סוג שלם של הנהגה שאפשר היה לתכנן, אפשר היה לחיות על בסיס של מה שלא נורמלי.
בואו — אני רואה שאני צריך להביא עוד דבר אחד, כן? בואו נוציא שתי הקדמות כדי להסביר את הקושיא טוב יותר.
קודם כל, דבר אחד הוא כך:
כשאומרים שהיו ניסים, לא מתכוונים סתם לספר מעשה, כן? כל אחד מבין — בליל פסח כשאומרים שהיו פעם עשרה ניסים במצרים, זה עדיין לא המילה, נכון?
ואפילו מה שהיה אז — בואו אפילו נדבר היסטורית מה היה — או מה שאומרים שיהיה לעתיד לבוא כשמשיח יבוא, זה לא אומר להוציא, זה לא אומר סתם מעשה. היה מעשה — הדם נהפך למים, או המים נהפכו לדם, סליחה. זה לא מה שמתכוונים, כן? זו לא המילה, זה לא דבר ששייך בכלל אפילו היום, שנכנסים לאיזה סוג של רמה של חיים.
מה שמתכוונים זה דבר, דבר טוב יותר:
מתכוונים שהסוג, הסדר, הדרך איך אדם הסתכל על חייו, הדרך איך אדם תכנן את חייו, שונה במה שקוראים תקופה של ניסים — בזמן יציאת מצרים — מהיום, כן?
המשל של היהודי במצרים: לתכנן על בסיס ניסים
שאם באים ליהודי בערב פסח שנת ב’תמ”ח, כשהיה זמן יציאת מצרים, ושואלים אותו: “מה אתה עושה?”
“אני הולך לקנות קרבן פסח.”
“למה אתה הולך לקנות קרבן פסח?”
“כי בלילה בא הקב”ה להרוג את כל בכורי מצרים, והוא צריך לראות את קרבן הפסח כדי לא להרוג אותנו שם.”
אומרים לו: “אתה אדם נורמלי? אתה מתכנן על בסיס ניסים, על אותות ומופתים? זו לא הדרך שאדם נורמלי מתכנן משהו!”
אפילו אנחנו שמאמינים במשיח — האם אנחנו חיים כך?
אפילו אנחנו שאנחנו אומרים שאנחנו מאמינים בביאת המשיח — אף אחד לא בונה את חייו על זה, נכון? הוא לא מתכנן בנוי על זה.
הוא חי, ויש לנו דרך מסוימת איך אנחנו מבינים את העולם, ובאיזה — אתה יכול לקרוא — באיזה עולם אנחנו חיים, באיזה סוג שכלי, באיזה סוג של סיבה ותוצאה אנחנו לוקחים ברצינות איך אנחנו מתכננים את חיינו. וזה הכל מה שאנחנו קוראים דרך הטבע, שזו הדרך הנורמלית.
מה אומר “נס” — הבנה עמוקה יותר
ואומרים שהיה נס — לא אומר רק שזה קרה. שזה קרה, אתה יכול לומר הקב”ה יכול לעשות הכל, זה קרה. זה עוד יותר עמוק מזה, נכון?
באמת, זה היסוד של נבואה. מזה צריך לומר שמשה רבינו בא ואמר את זה, כן? כי זה לא סתם שהיה נס.
המעשה של יציאת מצרים היא לא סתם שהיה פעם נס שהוציא את היהודים ממצרים. המעשה היא שזה עשה סנס, נכון? יש פשוט דרך שזה נקרא דרך החיים.
להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, נכון? יש פשוט דרך של חיים, יש פשוט מוח — כלומר, מה זה אומר, מה זה אומר נס?
אומר שהיהודים במצרים חיו:
המעשה שלהם והחידוש
המעשה שלהם היא — באמת היהודים חיו במצרים — המעשה שלהם היא שהם יצאו ממצרים לא כי זה התאים בדרך הטבע, אלא כי זה היה בדרך נס. זה היה פשוט חידוש. זה מה שאנחנו אומרים, נכון?
הקושי: האם אפשר באמת להאמין בנסים?
עכשיו, זה הרבה יותר קשה. מישהו יאמר: “כן, בוודאי, אני יכול — מישהו יודע, אני אומר — אני רוצה לומר את זה. אני אומר חלילה — לא חלילה, אני אומר את זה אפילו לא רק חלילה, לא רק מבחינת אמונה, מבחינת שכל גם. אתה אומר שאתה יודע שלא יכול לקרות שום נס? זה לא היה?”
מה שאני יכול לומר:
שעכשיו לא קורה שום נס — את זה אני יכול לומר. כלומר, כמה שאני רואה, בעיני, בחיי אני לא רואה דבר כזה כמו נס. אני רואה מה הדרך הרגילה איך אדם חי. יש לי את השיקולים שאני עושה, והכל מדרך הטבע. את זה אני מבין, זה מה שאני רואה.
אבל מה שהיה פעם אתה לא רואה:
אוקיי, אולי היו פעם הרבה נסים, אולי יהיו פעם הרבה נסים. אי אפשר לשלול, אי אפשר אפילו למעלה מן הדעת. זה לא נודע [לא נודע: לא ידוע], אתה לא יודע.
אנחנו מדמים לעצמנו שתמיד זה נורמלי. אוקיי, אולי פעם זה לא נורמלי. אולי פעם זה היה לא נורמלי, אולי פעם זה לא יהיה נורמלי. הכל יכול להיות, נכון?
החידוש הגדול יותר: לחיות דבר כזה באמת
אבל החידוש הגדול יותר הוא משהו אחר. החידוש הגדול יותר הוא דבר אחר לגמרי. החידוש הגדול יותר לומר כאן הוא — הוא לומר שאפשר לחיות דבר כזה באמת.
ההבדל בין להאמין ולחיות:
שאדם אומר אפילו היום, שאדם אומר שהוא מאמין שמשיח יבוא — זה דבר אחד.
שאדם אומר שברמה מסוימת, כי את החיים היומיומיים עדיין אי אפשר לתכנן — אפילו לפי השיטה, לפי ההשגה, אי אפשר לתכנן חיים יומיומיים מבוססים על זה שמשיח יבוא.
ה”שאלה היהודית”
אבל הוא אומר באופן כללי, הוא שואל: “מה יהיה עם היהודים?” כן, זו השאלה, השאלה היהודית. מה יהיה עם היהודים? מה יהיה? יש קושיות, יש כל מיני שונאים, יש כל מיני צרות בגשמיות וברוחניות — מה יהיה כאן?
התשובה היא משיח:
אומרים לו דבר אחר, אומרים לו: כן, זה בא לגבי זה, התשובה היא — התשובה היא כן הנושא של משיח יבוא. זו התשובה. התשובה על השאלה היהודית היא שמשיח יבוא.
כלומר, שאלת שאלה רגילה בדרך הטבע, והתשובה היא שלא בדרך הטבע, נכון? התשובה היא שמשיח יבוא. זה החידוש שהם אומרים כאן, נכון? זה הדבר החדש שהם אומרים.
החידוש האמיתי: לבנות חיים על נסים
עכשיו, זה דבר אחר לגמרי. זה הפשט, שלא רק אומרים שזה היה פעם וזה יהיה פעם. הם אומרים שיש סוג של חשבון — אני לא יודע מה המילה המדויקת הטובה, אני אנסה להשתמש במילה אחת — זה שאדם חי, כן? אדם מתכנן מבוסס על זה, הוא מדבר על העבר מבוסס על זה, הוא עונה על קושיות, יש לו רעיונות, התקוות והפחדים שלו מבוססים על זה.
לגבי כלל ישראל באופן כללי:
זה — התשובה היא לגבי באופן כללי לפחות, לגבי היהודים באופן כללי. לגבי כל אדם בעצמו אולי אין סומכים על הנס [סומך על הנס: מסתמך על נס], שדווקא משיח יבוא — מי אומר שדווקא כשתמות יהיה מלחמת גוג ומגוג? אני לא יודע, אני אענה לך דווקא על הבעיה שלך.
אבל הבעיה של כלל ישראל באופן כללי הם אומרים, התשובה היא משיח. זה לא דבר רגיל. איך אפשר לבנות כך?
המעשה התחיל ביציאת מצרים
אפילו מתחילים את המעשה — המעשה התחיל ביציאת מצרים. הבעיה היא לא להאמין שיכול לקרות דבר כזה — זה קל, זה אפילו לא קושיה. אתה לא היית שם, אתה לא היית בעבר, אתה לא תהיה בעתיד — הכל יכול להיות.
הבעיה האמיתית:
הבעיה היא משהו אחר לגמרי. הבעיה היא לומר שאפשר לחיות, שלתכנן את התכניות, התשובה על השאלה “מאין באת ולאן אתה הולך” היא: “אני בא מנס ואני הולך לנס.”
השאלה שנשאלת: אנחנו לא חיים כך! אנחנו חיים — ואפילו ההלכה היא כך — אף אחד לא חולק שהעובדה היא שאנחנו לא חיים בעולם הנסים, אנחנו חיים בעולם הטבע.
אז מה הפשט של זה? זו קושיה גדולה. זו הקושיה שיש לי, זה צריך להיות קשה.
הבעיה העמוקה יותר: אי אפשר לחיות על נסים
ונראה מסוג המעשה החסידי שאמרתי — עכשיו אנחנו מבינים שהבעיה היא הרבה יותר עמוקה — שהרבה אנשים חושבים שכן, אמת, בוודאי, אין לנו את המדרגה הנכונה של אמונה, המדרגה של בטחון, המדרגה של בהירות. אנחנו לא מבינים כראוי שמה? שבאמת הכל נסים, שאפשר לחיות על נסים, אפשר לתכנן לנסים, וכו’.
הטעות בגישה הזו:
אנחנו חושבים, נו, שהעולם הוא ערך טבע. אם היינו צדיקים גדולים, היינו עושים מעשה נכון, היינו מתאמצים, עובדים כביכול על המידות שלנו, על הבטחון שלנו — היינו כן רואים שהכל נסים. כך? היינו — במילים אחרות — היינו יכולים לשכנע את עצמנו.
כן, זו הבעיה!
חזרה לנושא: לא בסנכרון עם המציאות
נחזור לנושא, שתכלית עבודת ה’ היא להיות לא בסנכרון עם המציאות.
המציאות היא, לכל הדעות, שאין נסים. אבל הצדיק — הוא זה שחי, נאמר, היום זה תקופה של הסתר פנים, שיהיו פעם נסים, היו פעם נסים — טוב מאוד.
אבל במילים אחרות:
האמונה שלו, התודעה שלו, נכון? התודעה שלו, הדרך איך הוא חושב על החיים, לא בנויה על המציאות שיש עכשיו. זה בנוי על המציאות שהייתה אז. במילים אחרות, לא על המציאות, כי לא על הדרך איך העולם עובד עכשיו. הוא צריך לחיות…
קושיה למדנית: הסתר פנים ואמונה
אני יכול לשאול אותך קושיה. אם אומרים — אפשר לשאול את הקושיה בדרך למדנית אחרת:
אם אתה אומר שהסתר פנים הוא עכשיו זמן של הסתר פנים, זה לא זמן של נסים — נו, אז מה זה אומר שצדיק חי בזמן של… הוא חי עם אמונה?
הוא חי עם אמונה — אז הוא לא נכון:
אדם צריך לחיות תמיד עם ההנהגה שיש עכשיו. אם עכשיו המדרגה היא הסתר פנים, צריך לחיות עם הסתר פנים, לא עם אמונה!
ואומרים שיכול אפילו להיות ממש ספר כזה, שאפילו אם צדיק מדבר כן אמונה, אסור לחיות עם זה, כי זה לא המציאות.
דרך לומר את זה למדנית
אבל אני אוהב — זו דרך איך אפשר לומר את זה למדנית, אם מישהו לא רוצה להישמע שהוא שואל קושיה קשה:
לומר, מה המקור שמישהו יאמר כן? אומרים למשל, הרמב”ן אומר שיש מדרגה של אם יש לו גילוי פנים, אז הוא לא צריך רופא, צריך רק את הקב”ה, וצדיקים חיים כך.
שיטת הרמב”ן: אפילו צדיק אסור
לא, לפי הרמב”ן אפילו צדיק אסור לחיות כך היום, כי עכשיו לא זמן של הסתר פנים [כוונתו: עכשיו זה זמן של הסתר פנים].
אולי לומר באופן פרטי, אצלך כן?
אוקיי, צריך להיות מדויק שזה באמת כך. אם זה באמת כך, הוא לא צריך להיות צדיק — הוא עדיין נורמלי. אולי כי הוא צדיק יש לו גילוי פנים, יש לו הרבה נסים. אבל באופן כללי לא — זה העיקר.
ולפי הרמב”ן הפשט שהוא לא צריך.
אמונה בגאולה: טבע, נסים, והמציאות האמיתית
פרק ד: התשובה – מה שאנשים קוראים “מציאות” אינה המציאות האמיתית
סיכום הקושיה
לא, לפי הרמב”ן אפילו צדיק אסור לחיות כך היום, כי עכשיו לא זמן של הסתר פנים. אולי לומר באופן פרטי אצלך כן, אוקיי, צריך להיות מדויק. האם זה באמת כך? אם זה באמת כך, אז לא צריך להיות צדיק, זה עדיין נורמלי. אולי כי הוא צדיק יש לו גילוי פנים, יש לו השגחה, יש לו נסים, אבל באופן כללי זה לא העניין. ולפי הרמב”ן בפשטות בגלות אסור לסמוך על נס, כי אין מציאות של נסים.
אז בקיצור, קיצור המעשה, ולמעשה, לכל זה לא עזר, כי כל העניין שאנחנו אומרים, שאנחנו מאמינים בגאולה שהייתה ושתהיה, הכל בנוי על רעיון של נסים. ואנחנו אומרים שזה בחינה אחת של נסים, אבל דווקא עכשיו אין נסים. זו אולי תשובה דחוקה, זה יותר מתשובה דחוקה שעכשיו הסתר פנים. ולא רק זה, תקוות הגאולה, זה לקוות למשיח ולקוות לגאולה, זה דבר של עכשיו, לא דבר של העתיד שיהיה משהו סוג אחר של עולם. אנחנו טוענים שיהיה סוג אחר של עולם, ויצטרכו אז להסתגל לסוג האחר של עולם. עכשיו זה לא אותו עולם, אז מה אתה רוצה מאיתנו? משהו יש כאן בעיה, משהו יש כאן בעיה בסיסית.
הקדמה לתשובה
אז אני רוצה לומר חידוש. אני מקווה שהציבור מבין מספיק את הקושיה שלי, ואם לא שיבואו ונדבר על זה יותר. אבל עד כאן זו הקושיה, עד כאן הסברנו את הקושיה. ובנוי על המעשה של ר’ מנדלי הוצאנו שלא יכול להיות שהיסוד, המדרגה של צדקות, היא להיות עם דמיון. וכשאני מתכוון דמיון אני לא מתכוון רק לומר שהוא עם דמיון והוא חושב שאין גויים, אלא אני מתכוון עמוק יותר, שמדרגת האמונה שלו אינה מדרגת האמונה שמנהלת את העולם.
נאמר, אם רוצים אפשר לומר כך: המדרגה היא שכינה, המדרגה היא השגחה שיש היום היא מדרגה של הסתר פנים, לא מדרגה של טבע, של מקרה, לא של נסים. אז אם צדיק פוסק לעצמו שהוא חי עם נסים, אבל היהודי באופן כללי מאמין שיבואו לו נסים, זה נס שלם. וזו לא המציאות של עכשיו. אז מה זה אומר בכלל לומר שאני חי במדרגה שאינה המציאות? אז העניין הוא להיכנס למקום שאינו מציאות, זה מאוד מצחיק. והעתיד יהיה המציאות. משהו חסר כאן הסבר חזק מאוד.
תחילת התשובה – הכל בדרך הטבע
אז אני רוצה לומר את התשובה שהבנתי לאחרונה. אחר כך מבינים הכל, אבל אני מקווה שגם עם התשובה. אולי זו הפעם הראשונה שאני מדבר את היסוד, אז יהיה קשה להבין. בואו ננסה לומר את התשובה.
התשובה היא כך, ומה התשובה על זה? מה התשובה? התשובה על זה היא כך, בואו ננסה לומר את התשובה. התשובה, אני מדבר עכשיו באופן כללי לגבי מה שקורה עם עם ישראל, כלל ישראל, מה העיקר של פסח. האמת שזה גם באופן פרטי, אבל באופן פרטי אולי יותר מסובך לראות או לדבר על זה, אבל בוודאי באופן כללי זה כך.
התשובה היא כך: מה שאנחנו חושבים שזו המציאות, הנורמליות, ואני מדבר על הכל בדרך הטבע. אם מישהו רוצה, הוא יכול לומר שמה שאני הולך עכשיו לומר הוא שהגאולה יכולה להיות בדרך הטבע. אבל צריך להבין מה מתכוונים לומר בדרך הטבע, ואני רואה שזה יגיע לדברים עמוקים מאוד, וצריך להיזהר לומר בדרך הנכונה, כלומר צריך להבין בבירור, לא להתבלבל. אבל נאמר כך, מה שאני הולך לכאורה כאן לומר הוא שהכל טבעי, הכל יכול להיות בדרך הטבע. מה שאני רוצה לומר הוא בכלל שזה לא בדרך הטבע, זה כל המעשה של נסים.
היסוד: הרגל אינו טבע
מה שאני רוצה לומר הוא כך: מה שאנחנו מדמים לעצמנו שיכול להיות, אדם, על מה מבוסס על מה אתה עושה את התכניות שלך? מבוסס על מה אתה עושה את התכניות שלך? בואו נדבר על התכניות באופן כללי. שואלים את הקושיה, מה קורה עם עם ישראל? הם דווקא במצב קשה, אולי היום, ובקיצור, נכנסים בדיוק לאיזה שלב הם נמצאים בכל מצב, זו אולי בעיה.
מה עושים עם זה? אומר יהודי, יש לי לומר את התשובה, משיח יבוא. אומרים לו, זו המציאות? אומר הוא כן. מה אתה מתכוון לומר שזה כן?
היהודי אומר כך, הוא אומר קודם כל, אני מתכוון שאתה, גוי, אתה, אפיקורס, אתה שאינך מי שמאמין בביאתו, כן, מי שמאמין בביאת המשיח, אתה לא מבין את המציאות. מה שאתה קורא מציאות הוא רק הרגל.
עכשיו אני מדבר מאה אחוז לפי כל מדען, לפי האתאיסט הגדול ביותר, אני לא אומר שום הכנסה של שום רמה של דברים שאי אפשר לראות. מה אני מתכוון לומר?
משל מברית המועצות
כך רוב האנשים, אנחנו רגילים, ומדברים על היסטוריה, אדם שלמשל עומד, הוא גר ב, אני יודע, בברית המועצות, ברית המועצות, הוא כבר נולד שם, אביו כבר נולד שם אולי, הוא כבר ארבעים שנה הילד הזה, הוא אומר בוא הנה, זו המציאות, זו המלכות, מלכות הרשע שלו, כך זה מתנהל.
הוא אומר לא, אני חושב שמחר בבוקר יכול לקום שזה לא יהיה. אומרים לא, אתה לא חי במציאות, חי בדמיונות ובאמת ובאמת תכנן את החיים, מבוסס על זה, תעשה כל דבר, תתפלל למרידה, עדיף שמחר זה לא יכול להיות, אולי הדברים שצריך באמת לא לעשות. זה מדבר למעשה.
אבל אם אני שואל מחשבה, המחשבה להבין, האם זה אמת שמחר בבוקר חייב להיות שיהיה ברית המועצות? צריך לומר, מי שמבין נכון את המציאות, את הטבע — אני לא מדבר עכשיו על שום דבר למעלה מהטבע — אומרים לא, יכול להיות שמחר בבוקר יקום ולא יהיה ברית המועצות. עכשיו אנחנו יודעים שברית המועצות יכול לקרות, שמישהו בבוקר יקום ואין ברית המועצות.
ההבדל בין הטבע האמיתי וההרגל האנושי
במילים אחרות, מה שנקרא טבע — שהים יתפצל — אני לא יודע. זה דבר טבעי אולי אולי. אפילו הים לא פשוט. אבל אני יודע שהדברים, שאנשים יפלו למעלה, ולא למטה. זה נגד הטבע, זה לעולם לא יקרה.
אז בא הוא ואומר המדען הבא, מי שמבין את הטבע, הוא אומר עוד, אתה מדבר על טבע? בוודאי, אתה רוצה לומר שאנשים יכולים לעוף, אנשים לעולם לא יכולים לעוף. לא עם מסוק, אבל אנשים עצמם לעולם לא יכולים לעוף. אבל שמלכות אחת נפלה ובאה מלכות שנייה, אין שום דבר בטבע נגד זה. זה לגמרי בדרך הטבע.
הפרדוקס של ההבנה האנושית
אה, אנשים בדרך כלל הם בדיוק הפוך. אנשים חושבים שקל יותר לדמיין שיש כוח על-טבעי שיכול לגרום לכפית להתכופף עם המוח שלו שזה שבירת דרך הטבע, קל יותר להאמין מאשר שמשיח, אדם, יבוא והיהודים ישתלטו על ארץ ישראל בחזרה. זה יותר קשה להאמין לאנשים.
למה? כי מה שאנשים קוראים טבע ומה שהעובדה היא טבע, זה רחוק מאוד. ובמיוחד למרות איך, אפילו אחרי מה שיש היסטוריה ומה שיש מדע והכל, עדיין לא עוזר. זה אנשים, מנהגו של עולם, מנהגם של אנשים, כן, לא מנהגו של עולם במובן של טבע.
המבט הטבעי של אנשים אינו טבעי, זה לא מה שהמציאות היא, זה רחוק מאוד מהמציאות. מה שקוראים בעלי בתים, מה שקוראים כן, מה שהוא בדרך הטבע, אינו המציאות, זה בכלל לא המציאות.
מה באמת בדרך הטבע ומה לא
הרבה דברים שאנחנו חושבים שהם המציאות ובטוחים מאוד בהם, הם הדברים הכי פחות חשובים על פי הטבע, אפילו מי שמבין נכון מהם חוקי הטבע. ולהיפך, יש דברים שהם כן חוקי הטבע, ובאותם דברים בני אדם מזלזלים בהם, כן?
אם מישהו יעשה, אני יודע, דבר כאן שמסוכן לבריאותו וישאר בריא, זה קשה יותר לאנשים להאמין באיזה אופן. כן, כל אחד יכול להאמין, רוב האנשים מאמינים שיכול להיות, אני יודע, שהוא עישן כל חייו ואין לו סיכון גדול יותר לסרטן, נניח, זה באיזה אופן דבר מאוד שאנשים מאמינים. אבל שמחר תהיה בכלל מדינה אחרת תשלוט, מי שאומר את זה, צריך להיות בעל דמיון.
ההבדל בין כלל ופרט
עכשיו, כשהוא אומר באופן ספציפי דבר מסוים, או כשהוא אומר שהוא עושה תוכנית מסוימת, יכול להיות שהוא בעל דמיון, זה בכלל לא כל כך פשוט. אלה דברים ש, זה יותר פרטים ומדויק, כמו שהרמב”ם אומר, לדעת מתי זה יקרה, איך זה יקרה, זה כבר לא האמונה בביאת המשיח בכלל. זה כבר, אפילו אחד אומר שהוא מאמין במדויק איך יקרו מכות מצרים, אני לא יודע אם זו האמונה, זה כבר פרטים, זה כבר דברים שצריך לדעת באופן פרטי.
עיקר האמונה: מצפה לביאתו
אבל לומר שזה יכול לקרות, מצפה לביאתו, ואפילו דבר טוב, לקוות שזה יקרה, לקוות שזה יקרה מה? שמשיח יבוא? במילים אחרות, שהיהודים עכשיו עבדים לפרעה או עבדים לעבדי אחשוורוש, וזה יכול מחר בבוקר להיות שלא יהיה, או אחרי תהליך, מה ההבדל, זה בטוח יכול להיות, לא רק שזה יכול להיות, סתם כך זה יהיה.
משל מהציונות
ודרך אגב, זה כבר במובן מסוים קרה, כן? הבה נוציא את זה, אני לא רוצה להיכנס לנושא של ציונות, שיש בו הרבה פרטים, אבל אפילו זה, כן, הבה נבין. הם אמרו ליהודים שזה לא, אתם לא צריכים לוותר על שום דבר. אמרו ליהודים, היהודים עצמם חשבו, והם חושבים אולי עוד היום, לא יכול להיות שיהיה להם בחזרה מלכות בארץ ישראל ליהודים. זה היה לא ריאליסטי, כלומר אדם ריאליסטי אמר שזה משוגע, צריך לעשות מה שיעקב אבינו עשה, להשתחוות לעשו, זה לא ריאליסטי, זה מסוכן.
עכשיו, עדיין יכול להיות שזה מסוכן, עדיין יכול להיות ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב”ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם שמתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב”ה את מידות החסד, אומרים כן שזה נסים, אומרים כן ש
נסים ומציאות: למה אנשים צריכים דרשות
פרק ה: הפרדוקס של נסים – למה מספרים מה שלא מתאים
השאלה: למה אנחנו אומרים נסים?
אפילו אני יודע מה זה אומר שלא כדרך הטבע. שלא כדרך הטבע זו מילה מוזרה שאנשים אומרים כשהם אומרים דברים שלא אפשריים. זה יכול לבוא בכל מיני דרכים, אפשר לעשות סגולה עם השם. אם מישהו אומר שאפשר לעשות את זה עם השם, תעשה את זה עם השם. מישהו רוצה לשלוח מטוס, הוא יעשה אש, בית המקדש של אש, אי אפשר? אפשר הכל. מה זה אומר פשט בכלל? מה הפשט של בית המקדש של אש? צריך גם את זה לדעת. אבל אלה כבר פרטים. אבל כל הדברים האלה אפשריים.
אבל מה? אה, עכשיו הבה אחזור. אם כך, למה אנחנו אומרים נסים? אנחנו כן אומרים שזה נסים, אנחנו כן אומרים נפלאות, ואנחנו כן מדגישים את הדבר שזה לא כדרך הטבע. למה אנחנו אומרים את זה? למה אנחנו אומרים את זה? ואפילו אנחנו אומרים את זה לפעמים, אנחנו אומרים את זה בדרשות, אנחנו אומרים את זה על פנים שזה לא ממש, זה לא ממש טבעי. אנחנו כן אומרים למשל מעשיות איך בא משיח עם סוס, עם חמור, ומן השמים, ורוח מן השמים.
התירוץ: אנשים הם מוזרים
התירוץ הוא דווקא על זה, כי אנשים הם מוזרים. אנשים הם מוזרים. אנשים, מה שכן לא טבעי קל יותר להם להאמין מאשר דברים שלא לא טבעיים, שלא אפשריים. כך היא הטבע המוזר של אנשים. זה התירוץ על לשון בני אדם, כמו שאומרים מדברים החיצונים. המלאכים הם אלה שמדברים לשון בני אדם. אנשים הם כך, אנשים הם מוזרים.
אנשים, זה שיכול לבוא משיח עם טיסה מהשמים, שזה, נניח, אני לא יודע אם זה נכון, נניח, טבעית זה בלתי אפשרי, אדם לא יכול לעוף, אולי זה אומר שהוא יטוס עם מטוס, אבל נניח מה שאנשים חשבו, הוא יטוס עם הידיים שלו, זה אנשים חושבים שזה כן אפשרי. אבל לומר את מה שכן אפשרי טבעית, שזה יכול פשוט לבוא כמו שהרמב”ם אומר, מלך מבית דוד ולהקים מדינה ושיהיה על פי תורה ושיהיה הכל לכבוד שמים והכל, זה אנשים חושבים שזה לא אפשרי.
דוגמאות למוזרות של אנשים
אנשים הם מוזרים. מי שחי עם אנשים, הוא ראה כל היום את ההתנהגות המוזרה. דברים ש… אם אני אספר לאדם שהוא יכול לעוף לשמים, “מה, אני לא שומע אותך, אחר מדבר, הבעל שם טוב כן עף לשמים.” וכן הלאה. אם אני אספר אבל לאדם שיכול להיות שמחר תהיה האימפריה אימפריה אחרת לגמרי, הוא אומר, אתה אדם נורמלי. זו העובדה. זו ממש עובדה מוזרה, אבל זו העובדה.
היישום המעשי ביציאת מצרים
וממילא, כשהתורה אומרת, כשמספרים לילד את המעשה של יציאת מצרים, מה רוצים להוציא לו מזה? שאתה רואה את פרעה, אתה רואה שיש לו אימפריה, היא ענקית, נראה שהיא קיימת כבר אלפי שנים, אתה חושב שהיא לעולם לא יכולה להתבטל, לעולם לא יכולה ליפול. זה קשה יותר לאנשים להאמין. ממילא מה אומרים להם? מרכיבים, מחברים את שני הדברים. אומרים לו, יכול היה לקרות לך שאדם יעוף? אה, יבוא עף, פרעה בוודאי נתפעל, הוא בוודאי שחרר את היהודים. אה, אין בעיה.
פרק ו: “המציאות מוזרה יותר מהבדיה” – ההסבר העמוק יותר
המוזרות של הדרך שבה אומרים דברים
אז הדרך, זה מאוד מוזר, הדרך שבה אומרים דברים, שצריך להוציא את הדבר איך לומר אותו. סלח לי, המוזר ביותר הוא הדברים שנראים לכאורה הכי רחוקים מאיתנו, כמו ביאת המשיח, כמו הגאולה, כמו כל הנסים, הם דווקא דברים שמי שמבין נכון את המציאות, נכון את הטבע, יודע שהם הדברים הכי קלים. הם קורים כל הזמן. רק הטבע של בני אדם הוא אחרת. הטבע של רוב האנשים הוא דווקא לא אותו דבר כמו הטבע של הבריאה, המציאות.
רוב האנשים, דברים שלא ריאליסטיים, הם חושבים שהם ריאליסטיים, או לפחות, אומרים לו בדרך נס, הקב”ה יכול, קל לו לדמיין, קל לו להיות מדמה, את כל אלה מבינים. הדמיון של אדם לא עובד באותה דרך שהמציאות עובדת תמיד. אוי, אני צריך להוסיף הסבר על זה. אוקיי, הבה אסיים את זה בדקה, ויש לי הסבר לזה.
המסקנה המעשית
וממילא מה? אז, אומרים לו, כדי שיאמין במציאות, אומרים לו דבר שלא מציאות על פי דמיון, אבל בראש שלו זה הגיוני. אני יכול להסביר את זה קצת, רגע אחד, להסביר מה זה אומר, למה דווקא זה כך. למה דווקא זה כך? זה מאוד מוזר. אני אומר שהמציאות של אנשים… לכאורה אני חוזר לומר שאנשים לא מסונכרנים עם המציאות, אבל עכשיו הסברתי את זה קצת יותר טוב. אבל למה זה כך?
היסוד: המציאות מוזרה יותר מהבדיה
היסוד הוא כך: ידוע שאומרים ש”המציאות מוזרה יותר מהבדיה”. מה בדרך כלל מתכוונים לומר? כלומר, הידיעה שלנו גם, בדיוק את זה אריסטו אמר שכשכותבים בדיה זה צריך להיות הגיוני. בדיה צריכה להיות יותר אמת, זה צריך להיות דבר כללי, זה צריך להיות בעל היגיון מסוים למה קורה דבר אחד אחרי השני. המציאות לא חייבת ללכת כך. כלומר, במובן מסוים היא חייבת ללכת כך, אבל לא בדרך שאנחנו מבינים, לא ברמה שאנחנו מבינים.
זה נכון שבמציאות לכל דבר יש סיבה, איפשהו יש לו סיבה, אבל לא תמיד יצא לנו, קל לנו לעשות מעשה. לכן כשמסופרת המציאות, הרבה פעמים אומרים שהמעשה שקרה הוא יותר מוזר, יותר מוזר מבדיה. זה דבר אמיתי, זה לא בדיחה. כי בדיה, לפי הפשט, אתה מוציא דבר שהיה צריך לקרות, איך זה היה צריך לקרות, איך סדר הדברים. מה שאין כן במציאות יכולים לקרות דברים שונים, לפי מה שאפשרי יכול לקרות. יכול להיות שיבוא אדם ויקבל החלטה שלא הגיונית ויעשה אותה, וכדומה. או יבוא איזה דבר טבעי או לא טבעי ויקרו דברים.
היישום ביציאת מצרים
אז עכשיו, אם כך מבינים למה, הבה נבין כך, נאמר את הסיפור של יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים, במובן מסוים אנחנו חייבים לעשות אותו כך שיהיה הגיוני. הבעיה היא שהדרך שבה זה קרה עשתה עוד פחות היגיון מהמעשיות של מופתים שאנחנו מספרים לילדים כביכול, כלומר שיש פשט מסוים הוא עשה את המעשיות.
במילים אחרות, מעשה שאני מספר. כן, בדיה, ברור, בדיה גם לא צריכה ללכת עם הכללים של המציאות במובן הזה, בדיה יכולה להיות בה מופתים, יכול להיות בה קסם, נכון? אתם יודעים, אפילו היום, שזה עולם קר ואפיקורסי, בבדיה יכול להיות קסם, ולא רק שיכול, זה אפילו עוזר לפעמים. למה? כי זה עוזר שההיגיון של המעשה יתאים.
כלומר, איך יכול להיות שמצרים הייתה המדינה הגדולה ביותר, איך יכול להיות שהיהודים יצאו? התירוץ פשוט, באו עשר מכות עם נסים, וכל המעשה הוא שחרר. זה עונה על הקושיה, ובמעשה זה מתאים. האם זה מתאים במציאות? לא כל כך טוב, כי במציאות אולי לא קורים נסים כאלה בדרך זו.
האמת המוזרה יותר
אבל במציאות קרה משהו יותר מוזר, זו האמת. שיצאו היהודים ממצרים בלי נסים, נניח מישהו, לגמרי בדרך הטבע, כמו שמישהו בא לעשות שכל מכה הייתה בדרך הטבע, כמו שהבעל שם טוב סיפר את המעשה בפרשת בשלח, זה עוד יותר מוזר.
עכשיו, האמת היא שהדבר היותר מוזר קרה וקורה כל הזמן. כלומר, אפשר לקרוא לזה נס גדול יותר, איך הקב”ה אמר, ואיך משה רבינו ידע שבדיוק אז ים סוף יהיה כך, וכן הלאה. זה נס גדול יותר, אמת. אבל את זה אנשים לא יכולים להבין. על זה צריך לא רק אמונה, צריך דעת עמוקה הרבה יותר. רוב האנשים אין להם את הדעת העמוקה, ואפילו אנחנו אין לנו אותה, כי אנחנו רגילים מדי לחשוב בדרך של בדיה. אנחנו רוצים שדברים יהיו הגיוניים. המציאות לא חייבת להיות הגיונית. אז מה?
פרק ז: הסוד של המדרש – למה מספרים בדרך נס
היסטוריה היא גם סוג של בדיה
אז ממילא, כשמספרים את המעשים, צריך לספר אותם בדרך מדרש, לא בדרך עובדות, היסטוריה, מעשה שהיה. היסטוריה היא גם בדיה מסוימת, כי כשם שכל מי שכותב היסטוריה הוא עושה שזה יתאים, אף על פי שבמציאות יכול להיות שזה לא התאים בדיוק באותה דרך.
אז ממילא, זה הסוד למה צריך לעשות נסים כדי להוציא את הדבר. נכון? כלומר, צריך לספר – יוצא דבר מאוד מוזר, ממש פלא מה שאני אומר, אבל זה הדבר הבסיסי. הפעם הראשונה שאני אומר את זה, אני מקווה שאני אחזור על זה פעם אחרת כדי להיות יותר ברור.
הנקודה העיקרית: המציאות היא עוד יותר מוזרה
הדבר הוא כך: העובדה, אם מישהו שואל קושיה, אנחנו מספרים מעשה שלא עם המציאות, אומרים אמת. אבל הסיבה למה אנחנו אומרים את זה היא כי המציאות היא עוד יותר מוזרה. את המציאות אתה לא יכול להבין בכלל איך המציאות עצמה עובדת. ממילא מספרים לך נסים, כי נסים אתה מבין לפחות. לפחות אתה יכול להבין, המעשה התורני מתאים למעשה של נסים.
היישום אצל המשיח
אבל האמת, ואפשר לומר אפילו כך, נניח רוצים שיהודים יקוו למשיח, יאמינו במשיח, כן? אפשר לומר להם איך הרמב”ם ניסה לומר בדרך הטבע איך יכול להיות שמשיח יבוא, וזה יעבוד אולי לאחד מאלף אנשים. אפשר לומר להם את המדרש, בא משיח עף על חוט, והכל קרה בשנייה. והדבר הפלא הוא שקל יותר להבין את המדרש. זה הסוד.
סיכום וסיום
אני מקווה שזה מספיק מוסבר איך אנחנו מבינים, ואחר כך להסביר לילדים את המדרש, שזו החיצוניות של זה.
ישר כוח גדול, פסח כשר ושמח.