סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעונים – שיעור הלכות ברכת כהנים (רמב״ם, הלכות תפלה פרק י״ד–ט״ו)
—
א. פתיחה: מבנה הלכות תפלה אצל הרמב״ם
להלכות תפלה של הרמב״ם יש מבנה ברור:
– עד פרק י׳ – הלכות תפלה גופא
– פרק י״א – הלכות בית הכנסת
– פרקים י״ב–י״ג – הלכות קריאת התורה
– פרקים י״ד–ט״ו – הלכות ברכת כהנים
החוט המקשר בין כל החלקים הוא הציבור: ברכת כהנים, קריאת התורה, ובית הכנסת הם כולם דברים שבאים רק כאשר יהודים מתפללים בציבור, לא ביחידות.
[הערת אגב: מה מביא אנשים לבית הכנסת]
אצל אשכנזים, שם דוכנים רק ביום טוב, אנשים באים אולי במיוחד לקבל את הברכה – מביאים אפילו את הילדים.
—
ב. שאלה מבנית: מדוע הרמב״ם אינו פותח ביסוד המצווה?
בהלכות אחרות (כמו הלכות תפלה) הרמב״ם פותח ביסוד המצווה – “מצות עשה להתפלל” וכו׳. אך כאן, בברכת כהנים, הוא קופץ ישר לפרטי הלכות (מתי אומרים ברכת כהנים, בשחרית וכו׳), מבלי להסביר את היסוד שיש מצות עשה לברך את ישראל.
תירוץ האברבנאל:
כאשר דבר ידוע לכולם, הרמב״ם אינו פותח ביסוד, אלא ישר בחידושי הלכות. הרמב״ם מניח שהקורא יודע כבר שיש מצווה.
התירוץ אינו לגמרי מספק – הרמב״ם היה גם הוא “בשר ודם”, ולא כל החלטה מבנית היא דווקא בעלת משמעות פילוסופית.
—
ג. סוגיא מרכזית: האם ברכת כהנים היא חיוב יומי (חובה יומיומית)?
יסוד השאלה
בתורה כתובה מצווה לכהנים לברך את ישראל, ללא זמן ספציפי. במצוות אחרות ללא הגבלת זמן (כמו ציצית, תפילין) נוהגים לעשותן כל יום. האם ברכת כהנים גם כן?
ראיה שאינה חיוב יומי מוחלט
המנהג האשכנזי – דוכנים רק ביום טוב במוסף – הוא ראיה חזקה שלא ראו לא בברכת כהנים כחובה יומיומית מחמירה (כמו קריאת שמע). כולי עלמא סברו שאינה חיוב יומי – היא חיוב כשאפשר.
הטעם האשכנזי
“אנחנו בגלות, אין לנו כוח מהעבודה” – אין לנו את המצב הרוחני לדכן בגלות.
שאלה נגדית
“אין לנו כוח לתת ברכה ליהודים?” – זה נשמע קשה להבנה.
—
ד. שאלת משנה: האם כהן יכול לקיים ברכת כהנים מחוץ לתפילה?
אם כהן פוגש יהודים ברחוב ואומר “יברכך ה'” – האם הוא מקיים מצות עשה? לכאורה כן, אך הפסוק אומר “כה תברכו” – זה חייב להיות באופן מסוים (בלשון הקודש, בתנאים מסוימים), לא סתם ברכה.
—
[דיגרסיה: הרב מסאטמר ודוכנים]
נקודה היסטורית
הרב מסאטמר (ר׳ יואל) כותב שהוצע להתחיל לדכן בגלות כל יום/שבת, אך מהרי״ש אשפארט (קנאי גדול) חשד שהתקנה מקורה בשבתאים, והדבר בוטל.
מנהג סאטמר – שבת חול המועד
סאטמר דוכנים רק בשבת חול המועד – מנהג שהרב מסאטמר קיבל כשהיה רב ירושלים, מבוסס על מנהגי ירושלים/של״ה. זה אירוני כי הוא “רבי הקנאים” אך הוא קיבל פרקטיקה רחבה יותר של דוכנים.
[תת-דיגרסיה: מקווה ושבת]
דיון על הטעם מדוע אין דוכנים בשבת – כי אי אפשר ללכת למקווה בשבת, וצריך מקווה לדוכנים. אך כיום חסידים ממילא לא הולכים למקווה לפני שבת, אז הטעם חלש.
—
ה. מתי דוכנים – שחרית, מוסף, מנחה, נעילה?
כלל
דוכנים בשחרית, מוסף, ונעילה – אך לא במנחה.
טעם לאי-מנחה
במנחה זה כבר אחרי הסעודה, ויש חשש שהכהן שתה (שכרות). אפילו בתעניות שבהן לא שותים, גזרו מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום.
חילוק בתעניות
תעניות ללא נעילה (כמו תשעה באב, שבעה עשר בתמוז): מנחה היא סמוך לשקיעה, היא התפילה האחרונה של היום. ממילא נראית כמו נעילה (כעין נעילה) – מאריכים בתחנונים, אומרים עננו – ולא תתבלבל עם מנחה רגילה של יום חול. שם דוכנים כן.
תעניות עם נעילה (כמו יום כיפור): מנחה היא מוקדם יותר, כי אחר כך באה נעילה. המנחה היא סתם מנחה – כל אווירת התענית (דרשה, תחנונים) באה בנעילה. ממילא אפשר לחשוב שאפשר לדכן בכל מנחה – לכן דוכנים שם לא במנחה, אלא בנעילה.
[הערת אגב: מנהג טלית ותפילין במנחה תשעה באב]
שיטת הרמב״ם (מנחה סמוך לשקיעה) לא מתאימה למנהגנו להניח טלית ותפילין במנחה תשעה באב, שם מתפללים קצת מוקדם יותר מסמוך לשקיעה.
יום כיפור – דוכנים במנחה
מאחר וכל הגזירה היא רק אטו מנחה של כל יום, וביום כיפור כולם יודעים שלא שיכורים (זו תענית), כהן דוכן כן במנחה של יום כיפור. אין להורידו – להיפך, זו מעלה לא להורידו, כדי שלא יחשבו שהוא פסול (חלל או לא כהן).
—
ו. סדר נשיאת כפיים בגבולין (בבית הכנסת)
1. טרמינולוגיה
[דיגרסיה:]
הרמב״ם קורא לזה “נשיאת כפיים” (הרמת הידיים), לא “ברכת כהנים”. אנו קוראים לזה “דוכנים” (מהמקום שעומדים). ההגדרה הטובה ביותר היא “ברכת כהנים” – הברכה שהכהנים מברכים (יברכך וגו׳), לא ברכת המצווה.
2. בגבולין לפני בית המקדש
מעניין: הרמב״ם פותח בסדר בגבולין (בבית הכנסת), ורק אחר כך מביא את הסדר בבית המקדש – כאילו העיקר הוא הסדר המעשי.
3. הסדר שלב אחר שלב:
1. ב״רצה” (ברכת עבודה): כל הכהנים עוזבים את מקומם ועולים לדוכן.
2. הם עומדים פנים להיכל, עם הגב לקהל.
3. אצבעות מקופלות (כפופות לתוך כפיהם) – הם עדיין לא עושים נשיאת כפיים.
4. עד שמסיים ברכת מודים (הודאה).
5. אז מסתובבים לקהל, פותחים את האצבעות, מרימים את הידיים עד גובה הכתפיים, ומתחילים “יברכך”.
[הערה: אחיזת אצבעות]
בתפילה הרמב״ם גם לא פירט איך מחזיקים את האצבעות. בברכת כהנים זה מודגש יותר, כנראה בגלל אימה ויראה. כהנים כיום יש להם מנהגים ספציפיים איך פותחים את האצבעות.
—
ז. מהו “דוכן”? – שאלה לא פתורה
[דיגרסיה מפורטת:]
מהו בעצם “דוכן”? – במה? בימה? מקום מיוחד?
– הרמב״ם אומר “עולים לדוכן” – אך הוא לא מביא בהלכות בית הכנסת שצריך לבנות דוכן.
– “לוים בדוכנם” – אצל לויים בבית המקדש היה מקום ידוע.
– הערוך ופירוש המשניות אומרים: “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים.”
– אחרים מפרשים זאת כבימה, אך זה לא מתאים.
– מסקנה: לא ברור. בבית המקדש היה מקום כזה, אך לא נראה שיש חיוב להיות מקום כזה בבתי כנסת. זה בוודאי לא מעכב – כי אם היה מעכב, הרמב״ם היה אומר זאת במפורש. אפשר לעשות זאת כהידור (כמו כסא של אליהו או עמוד לרב), אך זה לא מעכב לקיום המצווה.
—
ח. סדר אמירת ברכת כהנים – השליח ציבור מקריא מילה במילה
איך אומרים ברכת כהנים?
השליח ציבור מקריא לכהנים מילה במילה – הוא אומר “יברכך”, והם חוזרים “יברכך”, וכן הלאה.
מקור הדרשה
“אמור להם” – חכמים דורשים שבכל פעם צריך לומר לכהנים כל מילה.
דיון: פשט הפסוק לעומת דרשה
– פשט הפסוק: “כה תברכו את בני ישראל אמור להם” – משה אומר לאהרן את הנוסח, “אמור להם” פירושו “אמור לישראל”, כמו “לאמר” – הוראה חד-פעמית על הנוסח.
– דרשה: לומדים שבכל פעם צריך מישהו להקריא לכהנים – השליח ציבורממלא כביכול את תפקיד משה רבינו.
[הערת אגב: מהו תפקיד שליח ציבור?]
מהו תפקיד שליח ציבור כאן? הכהנים אינם המברכים האמיתיים – הקב״ה הוא נותן הברכה, והכהנים הם רק “צינור”. אם כך, מה עושה השליח ציבור? תשובה אפשרית: הכהנים אומרים את הברכה בשם ה׳ – הם מדברים “משמו” של הקב״ה, ולכן הם אומרים את שם ה׳ בברכה.
—
ט. סדר הפסוקים, אמן, ומעברים
– מסיימים פסוק ראשון → הציבור עונה אמן
– שליח ציבור מקריא פסוק שני מילה במילה → אמן
– כך גם בפסוק השלישי
אחרי כל שלושת הפסוקים: השליח ציבור מתחיל ברכת “שים שלום” – הברכה האחרונה של שמונה עשרה.
קשר “שים שלום” לברכת כהנים
– ברכת כהנים מסתיימת ב״וישם לך שלום”
– “שים שלום” היא בקשה שהשלום יתקיים בפועל
– לשונות דומים: “כי באור פניך נתת לנו” מקביל ל״יאר ה׳ פניו”
—
י. הכהנים אחרי סיום ברכת כהנים
– הכהנים מסתובבים פנים לקודש (אחוריהם כלפי העם)
– כופפים אצבעותיהם (סוגרים את הידיים)
– עומדים במקומם עד שהשליח ציבור מסיים “שים שלום”
[הערת אגב: דמיון לפסיעות אחרי שמונה עשרה]
כשם שאחרי תפילת שמונה עשרה לא רצים משם אלא נפרדים בכבוד – “לא כתינוק הבורח מבית הספר” – כך הכהנים נשארים עומדים. הטעם: “שים שלום” היא חלק מכלל ברכת כהנים, ולכן נשארים עד הסוף.
—
יא. כללי סדר ותזמון – “לא להיכנס זה לזה”
הרמב״ם מנסח שורה של הלכות תזמון:
1. אין הקורא קורא לכהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור – ממתינים עד שהציבור מסיים אמן לפני שקוראים “כהנים”
2. אין הכהנים רשאין להסב פניהם עד שיכלה אמן מפי המקרא – הכהנים ממתינים
3. אין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים – הכל בסדר, לא חופפים
4. אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור – ואם מישהו מאריך באמן, אין צריך להמתין לו
הערה חשובה – על מי עונים אמן?
הציבור עונה אמן על ברכת הכהנים, לא על השליח ציבור. השליח ציבור הוא רק ה״מקריא” – זה שמזכיר לכהנים. זו ברכה אחת, לא שתיים.
עיקרון כללי: כל ההלכות הללו באות להבטיח שיהיה סדר, שלא “יחטפו” זה את זה.
[הערה הומוריסטית]
אולי צריך להנהיג הלכה כזו גם בחברותא – שלא יענו עד שהשני מסיים. “אני לא יודע אם זה יעבוד.”
—
יב. השליח ציבור אינו עונה אמן
הלכה: השליח ציבור אינו עונה אמן אחרי הכהנים.
טעם: “שמא תטרף דעתו” – הוא עלול להתבלבל ולא לדעת באיזה פסוק הוא מחזיק (שני או שלישי), ולא לדעת מה להקריא.
[הערת אגב]
אמרנו שכהנים אסורים להיות שיכורים – מה עם השליח ציבור? האם גם הוא צריך להיות צלול?
—
יג. כהן אחד לעומת שניים או יותר
כהן אחד:
– מתחיל לברך מעצמו – אומר את ברכת המצווה “לברך את עמו ישראל באהבה” לבד
– השליח ציבור לא קורא “כהנים”
– השליח ציבור כן מקריא לו מילה במילה את הפסוקים
שניים או יותר:
– הם לא מתחילים עד שהשליח ציבור קורא “כהנים”
– “והן עונים ואומרים יברכך”
קושיה בלשון הרמב״ם
אמרנו שהשליח ציבור מקריא מילה במילה – אם כך, מה פירוש “והן עונים ואומרים יברכך”? אולי המילה הראשונה “יברכך” נאמרת על ידי הכהנים עצמם, ורק מ״ה'” והלאה מקריא השליח ציבור? מסקנה: לא לגמרי ברור מהרמב״ם.
—
יד. סדר ברכת כהנים בבית המקדש (לעומת גבולין)
א. זמן והגבהת ידיים
– במקדש: כהנים עולים לדוכן מיד אחרי תמיד של שחר (לא אחרי הודאה בשמונה עשרה כמו בגבולין).
– במקדש: מרימים את הידיים גבוה מהראש (לא רק כנגד כתפיים כמו בגבולין).
– חריג: כהן גדול לא מרים גבוה מהציץ, כי הידיים לא יהיו גבוהות מהכלי הקדוש.
ב. ה״מקריא” במקדש
במקדש יש “מקריא” שאומר מילים מראש – אך זה לא השליח ציבור, אלא “אחד” – סתם מישהו. לא ברור מי זה. הוא אותו אדם שמערבב את הדם ביום כיפור שלא יקרש.
ג. עניית אמן
– בגבולין: עונים אמן אחרי כל פסוק.
– במקדש: עונים אמן אחרי כל ברכה, ואחרי הסיום אומרים “ברוך ה׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם” – נוסח ארוך יותר.
—
טו. שם המפורש במקדש
א. שיטת הרמב״ם
במקדש אומרים את השם ככתבו – כלומר אומרים את ארבע האותיות (י-ה-ו-ה). הרמב״ם סובר ש״השם המפורש” פירושו זה ממש – לא שם בן מ״ב או שמות אחרים (נגד רש״י ואחרים).
ב. בגבולין – בכינוי
בגבולין (מחוץ למקדש) אומרים את השם בכינוי (א-ד-נ-י).
ג. אחרי שמעון הצדיק
אחרי שמעון הצדיק (משיירי כנסת הגדולה) כהנים הפסיקו לברך בשם המפורש אפילו במקדש – “כדי שלא ילמדוהו מי שאינו הגון”.
ד. למה? – שיטת הרמב״ם
[דיגרסיה חשובה: מורה נבוכים חלק א׳, פרק ס״א]
הרמב״ם במורה נבוכים אומר בפירוש שזה לא נכון ששם יש כוחות קסומים – אי אפשר “לעשות דברים” על ידי אמירת שם. הפשט הפשוט (שאפשר לעשות כישופים בשמות) אינו שיטת הרמב״ם. הרמב״ם מתכוון ששמירת השם היא ענין של כבוד – “גדולה לשם הגדול והנורא”. לומדים אותו רק פעם אחת בשבע שנים אפילו לתלמידים ראויים, כי העיקר אינו המילה עצמה אלא ההבנה – להבין מה זה אומר. הוא משווה זאת לאיסור שם ה׳ לבטלה – שאדם פשוט שילמד את השם יסתובב ויאמר אותו לבטלה.
—
טז. דרשות מ״כה” – הלכות יסוד של ברכת כהנים
הרמב״ם לומד מהמילה “כה תברכו” שורה שלמה של הלכות:
– בלשון הקודש – “כה” = כמו ששמע משה
– בעמידה – עומדים
– בנשיאת כפיים – בידיים מורמות (תמיכה מפסוק “וישא אהרן את ידיו”)
– פנים כנגד פנים – פנים אל פנים
– בקול רם – בקול (לא צעקה, אבל לא בלחש)
[דיגרסיה קצרה: לשון הקודש לעומת שפות אחרות]
בקריאת שמע הרמב״ם אומר שיוצאים בכל לשון, בתפילה גם בכל לשון – אך ברכת כהנים חייבת להיות דווקא בלשון הקודש. זה בא מהמשנה סוטה שמונה “אלו דברים הנאמרים בלשון הקודש”.
—
יז. איסור להוסיף על ברכת כהנים – “לא תוסיף”
א. פסק הרמב״ם
כהנים אסורים להוסיף ברכות לשלושת הפסוקים – לא בקול רם, לא בלחש. הרמב״ם מביא דוגמה: לא להוסיף את הפסוק “ה׳ אלקיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים” (שמשה אמר).
ב. ניתוח “לא תוסיפו”
זה דומה לכלל ה״לא תוסיף” – כמו שמוסיפים ברכה חמישית או מין שלישי. בדרך כלל הרמב״ם סובר ש״לא תוסיף” חל רק כשאומרים שהדבר החדש הוא מצווה – אך כאן פוסק הרמב״ם שאסור להוסיף בכלל.
[דיגרסיה קצרה: השוואה לר׳ משה פיינשטיין]
תשובה של ר׳ משה פיינשטיין על אנשים שמוסיפים “נחם” בניחום אבלים – שם הולכים נגד “ברכה שטבעו חכמים”. זה דומה אך לא זהה.
—
יח. תפילות סביב ברכת כהנים – שלושה קטעים שהכהן אומר
הרמב״ם מביא הלכה חדשה על תפילות שהכהן אומר סביב ברכת כהנים (לא כחלק מברכת כהנים עצמה):
1. תפילה בתחילת ההליכה לדוכן – “יהי רצון”
כשהכהן “עוקר רגליו” ללכ
ת לעלות, הוא אומר: “יהי רצון מלפניך… שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם” – תפילה שברכתו תהיה שלמה ללא פגמים.
זו אינה תוספת על ברכת כהנים עצמה – זו תפילה (כמו “עננו אנו ומאז”), בקשה אישית של הכהן מהקב״ה, לא ברכה לקהל. בכך מתורצת השאלה מדוע זה לא “לא תוסיף”. זה מושווה לשליח ציבור שאומר “עננו אבינו עננו” – תפילה על הצלחה.
2. ברכת המצווה – “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”
לפני ההסתובבות לקהל, הכהן אומר: “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה.”
כלומר: כל כהן יש לו את קדושת אהרן הכהן – “קדושתו של אהרן” היא קניין של קדושת כהונה. המילה “באהבה” מתאימה לתפילה הראשונה של “ברכה שלימה ואל יהי בה מכשול” – שתיהן מבטאות שזה צריך להיות באהבה ובשלמות.
[הערת אגב: צדיקים המוזכרים בברכות]
יש רק שתי ברכות שבהן מזכירים צדיק בשמו: ברית מילה – “בבריתו של אברהם אבינו”, וברכת כהנים – “בקדושתו של אהרן.” אך בברכת התורה לא מזכירים לא את משה רבינו. אצל אהרן הנקודה היא: היה כמו אהרן – אוהב שלום – ולך ברך את היהודים.
הערה על הברכה אצל הרמב״ם
הרמב״ם לא מזכיר לא במפורש את ברכת המצווה בסדר העיקרי של פרק י״ד – הוא מביא אותה רק מאוחר יותר. אולי אפשר שהרמב״ם סבר שאין אין ברכה פורמלית על כך, אך זה לא בטוח.
3. תפילה אחרי הברכה – “עשינו מה שגזרת עלינו”
אחרי שמסתובב לקהל (מחזיר פניו לציבור), הוא אומר: “עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו” – אנחנו מילאנו את ציוויך, עכשיו מלא אתה את הבטחתך. כלומר: ה״יברכך” יתקיים. הוא מסיים בפסוק “השקיפה ממעון קדשך” – בקשה שהקב״ה יביט למטה ויברך באמת.
קושיה ממפרשים (בעל תוספות)
כשהוא מסתובב מהקהל לדבר אל הקב״ה – איך זה מתאים? שתי התפילות הראשונות נאמרות לפני ההסתובבות לקהל, כי מדברים אל הקב״ה, וכדי שלא תהיה בעיה של “לא תוסיף” (לא להוסיף ברכה כשכבר עומדים פנים לקהל).
—
יט. ברכת כהנים כברכת התורה
[ניתוח צדדי: מקבילה לברכת התורה / ברכות קריאת שמע]
לברכת כהנים יש מבנה דומה לברכת התורה וברכות קריאת שמע: ברכה לפניה (אשר קדשנו), דבר תורה (הפסוקים “יברכך” וכו׳), וברכה לאחריה. כשם שישראל קורא “שמע ישראל” אחרי ברכות התורה, כך הכהן קורא “יברכך” אחרי ברכתו. ה״יהי רצון” אינה ממש ברכת חובה – כתוב בגמרא שמישהו נהג לאומרה – אך ברכת המצוות היא תקנת חכמים.
—
כ. תקנת ר׳ יוחנן – ללא נעליים
הלכה: ר׳ יוחנן תיקן שכהנים לא לא יעלו לדוכן בסנדלים, אלא יחפים (בלי נעליים).
טעמים:
1. כבוד הציבור (הנעליים עלולות להיות מלוכלכות)
2. שמא יצטרך לקשור נעלו ויתעכב, ויחשבו שהוא פסול – שלא יחשבו שהוא פסול
[הערה: טעם שהרמב״ם לא מביא]
אפשר היה לומר שזה כמו בבית המקדש שכהנים הלכו יחפים, אך הרמב״ם לא מביא לא את הטעם הזה. הגמרא נותנת את הטעם של “כבוד הציבור”.
—
כא. איסור הסתכלות – כהנים וציבור
הכהנים:
– לא לא יסתכלו על הקהל
– לא לא יסיחו דעת
– עיניים למטה – כמו מי שעומד בתפילה
הציבור:
– אסור להסתכל על פני הכהנים בשעת הברכה
– טעם לפי הרמב״ם: “כדי שלא יסיחו דעתם” – שלא יתפזרו מהברכה
דיון חשוב: טעם הרמב״ם לעומת טעמים אחרים
– במקומות אחרים כתוב שאסור להסתכל כי “השכינה שורה על אצבעות הכהנים”
– הרמב״ם לא מביא את הטעם הזה – הוא מביא רק את הטעם הפשוט: שלא להסיח דעת
משמעות: לפי הרמב״ם, הנקודה היא שהברכה באה מהקב״ה, לא מ״משה יאנקל כהן”. אין ענין להסתכל על הכהן כאילו הוא נותן את הברכה – הקב״ה נותן. ההסתכלות מסיחה דעת מהמהות.
[הערה: המנהג בפועל]
הכהנים מכסים את ראשם בטלית, והציבור גם מכסה – המנהג עוזר לשני הטעמים (שכינה על אצבעות, ולא להסיח דעת), אך לפי הרמב״ם הטעם הוא רק שלא להסיח דעת.
—
כב. דרך ימין – הסתובבות לימין
הלכה
כשהכהנים מסתובבים לקהל (מחזירין פניהם) או מהקהל, צריך להסתובב לימין (דרך ימין). “ימין” הוא סמל של חוזק, טוב, וחשיבות – “ימין ה׳ רוממה.” רוב האנשים ימניים, וזה הופך לסמל.
[דיון צדדי: מה פירוש “דרך ימין”?]
יש מחלוקת גדולה מה “דרך ימין” אומר בדיוק – האם מסתובבים לימין שלו, או הולכים דרך ימין. המקור בא מהגמרא על הכבש (רמפה) במזבח, שכהנים הסתובבו לימין. זה חל על “דברים שבקדושה” – כשהולכים למזבח, לא כשנוסעים במכונית. זה גם מיושם בליווי ילד לחופה.
—
כג. ברכת כהנים במקדש לעומת במדינה – חידוש
יותר במדינה מאשר במקדש!
– במקדש: ברכת כהנים נאמרת רק פעם אחת ביום – אחרי תמיד של שחר.
– במדינה (מחוץ למקדש): ברכת כהנים נאמרת בכל תפילה – שחרית, מוסף, נעילה – חוץ ממנחה (כי אפשר להשתכר).
זה אחד הדברים הנדירים שעושים יותר במדינה מאשר במקדש.
—
כד. מי הוא המקריא בבית המקדש?
פסק הרמב״ם
“בכל מקום משתדלין שיהא המקרא אותם ישראל” – משתדלים שהמקריא (זה שאומר את המילים לכהנים) יהיה ישראל, כי כתוב “אמור להם” – מישהו צריך לומר להם. כהן עצמו אינו ה״אומר להם.”
—
כה. סיום
“עד כאן הן עיקר הלכות ברכת כהנים.” – בכך מסתיים השיעור על הלכות ברכת כהנים.
—
התזה המרכזית שמתגבשת לאורך כל השיעור:
ברכת כהנים היא מצות עשה המקושרת לתפילה ציבורית, אך מעמדה כחובה יומיומית אינו פשוט – המנהג האשכנזי לדכן רק ביום טוב משקף שיטה שזו חובה “כשאפשר” ולא חיוב יומי מחמיר. הסבר הרמב״ם מדגיש שהקב״ה הוא המברך – הכהנים הם רק צינור, השליח ציבור הוא המקריא, והציבור צריך להתרכז בברכה, לא בכהן. כל הסדר – מהתפילות סביב ברכת כהנים, דרך איסור ההסתכלות, ועד ה״שים שלום” – בנוי סביב היסוד שברכת כהנים היא ברכה אלוקית שמועברת דרך שליחים אנושיים.
תמלול מלא 📝
הלכות ברכת כהנים – פרק י״ד מהלכות תפילה
פתיחה ומבנה הלכות תפילה ברמב״ם
מגיד שיעור:
הלא רבותי, נניח את הטיק-טוק, נשב ללמוד, וללמוד הלכות ברכת כהנים, הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י״ד. סוף סוף הגענו לברכת כהנים.
וניתן יישר כוח לנדבן שלנו, הרב ר׳ יואל ורצברגר. הנדבנים הם השיעור שלנו, בשיעור הזה ובכל השיעורים האחרים, כל אחד ילך בעקבותיו. זו סגולה, כל מי שעושה כמו ר׳ אשר הופך לעשיר, כך זה הולך. וגם מי שעושה כמו הלמדנים הופך ללמדן. כל אחד יעשה כמו שהוא רוצה.
כן, אז מה דיברנו? כן, הלכות ברכת כהנים. אז אנחנו לומדים את הפרק הארבעה עשר מהלכות תפילה, זה שני הפרקים האחרונים של הלכות תפילה. מה זה תפילה וברכת כהנים? ולמדנו יפה, תשעת או עשרת הפרקים הראשונים שם היו על תפילה, ואחר כך היו כמה על קריאת התורה, ועכשיו נלמד על ברכת כהנים.
אני חושב שזה שלושה פרקים על קריאת התורה, בואו נראה. מ… מח׳, בואו נראה. רגע, בואו נקפוץ לכאן. אה, סליחה. ראיתי את זה. אה, ראיתי את זה ברשימה, לא? ראיתי את זה ברשימה. ברמב״ם היה תרשים, מה זה? ראינו ברמב״ם היה תרשים, מה זה?
פחות או יותר, מי״א, סליחה. אה, אז היה עוד בית הכנסת. אז התבלבלתי. עד פרק י׳ היו הלכות תפילה. אחר כך י״א הוא בית הכנסת. מי״ב עד י״ג, אז רק שני פרקים, הם הלכות קריאת התורה. י״ד וט״ו הם הלכות ברכת כהנים.
הקשר בין החלקים: הציבור
אז הקשר באמת, הקשר הוא הציבור. זה שהציבור מתפלל ביחד בבית הכנסת. כי כל עוד מתפללים ביחידות לא מגיעים לא לקריאת התורה, לא להלכות בית הכנסת, לא לברכת כהנים. הכהנים צריכים לברך את העם שם שהם נמצאים, והקריאת התורה צריכה להיות שם שהעם נמצא. העם בא לבית הכנסת להתפלל, ואז מכניסים את זה. או באים אולי, אולי באים ללמוד ומתפללים אז, אני לא יודע. אולי באים לברכת כהנים. אבל אצלנו שדוכנים ביום טוב בא העם כשדוכנים, לא? זה יותר כך, באים לקבל את הברכה. אני לא יכול לומר שבאים לשמוע שיעור, אבל כן, מביאים את הילדים.
קושיה על שיטת הרמב״ם: מדוע אינו מתחיל ביסוד?
אז כן, זה מאוד מעניין, כשהמפרשים לא שואלים, אנחנו גם שואלים, אנחנו גם מהמפרשים, אנחנו לא צריכים לחכות שהמפרשים ישאלו, שהרמב״ם לא מתחיל כאן כמו שהיה מתחיל בהתחלה מצות עשה לברך את ישראל. כתוב כך בספר המצוות, ברשימת המצוות, מצוה לברך את ישראל. כאן במנין המצוות בפתח ההלכה כתוב גם לברך את ישראל בכל יום. במקומות אחרים לא כתוב בכל יום, במקומות מסוימים כתוב כן, במקומות מסוימים לא כתוב. זה דומה להלכות תפילה, לכאורה היה יכול להתחיל בדומה להלכות תפילה, שיש מצוה לברך את ישראל, יש מצוה לברך את ישראל בכל יום, והכניסו את זה לתפילה. אבל זה לא נראה כך, לא רואים מבפנים, הוא מתחיל מיד, כשאומרים את ברכת כהנים, בשחרית, זה מוסר ליום כזה וכזה. נראה משהו שהוא לא מסביר את הקשר, את הקשר של ברכת כהנים עם תפילה בכלל. מה קורה כאן?
דיון על תירוץ האברבנאל
תלמיד:
ואתה לא יודע, אתה יודע, נכון? אתה יודע כן? או שכבר אמרת לי את זה, כי העם נמצא שם.
מגיד שיעור:
אוקיי, העם נמצא שם, אבל זה מעניין שהוא לא מתחיל עם הפסוק כמו שאתה אומר, כמו שהוא מתחיל הרבה מצוות. הוא מתחיל כאילו אתה יודע שכבר היית בבית הכנסת, כן, אני מדבר למתפללים, כבר היית בבית הכנסת וראית את הכהן קורא, גם אותך אני מתכוון, והוא אומר לך כך וכך וכך זו ההלכה, עמוד דוכן משחרית… כך אומר האברבנאל, לגמרי לא מתאים לדרך הרמב״ם, אני לא מסכים. האברבנאל טוען שכך התחילו מהמצוות, זה גבוה לקריאת שקריאת, התחילה קריאת שמים, בבוקר ובערב, לפני שהתחיל…
והאברבנאל יש לו תשובה, על מה שאמר צ׳רלס, יש לו פירוש ברמב״ם קטע מתשובותיו, והוא אומר שלפעמים כשהרמב״ם זה דבר שכולם יודעים, הוא מתחיל רק עם פרטי ההלכות, אבל זה ידוע, אבל המשנה יכולה לומר לך, כי המשנה אומרת חידוש, אבל הרמב״ם יאמר לך כל מצווה, אז אני יודע, אבל העובדה היא, הוא רואה שהוא מניח שאתה כבר יודע שיש פתורה למשה מעולם לא אמר שיש פתורה, הוא רק אמר פרט בתוכה, לא בטוח שהוא הסביר את זה, יכול להיות שהיה פשוט מאוד, הוא לא החזיק הכל, אז הרמב״ם גם היה בשר ודם, הרמב״ם אומר כך פשט? צריך לחשוב, צריך לחשוב. לא יכול להיות שהרמב״ם גם היה בן אנוש.
תלמיד:
אין הבדל. או שיש הבדל, זה אותו רעיון. אין הבדל. אוקיי, זה כבר תורות עמוקות.
תלמיד:
לא, הוא מראה לעולם את הפגיעות שלו, להראות ש…
מגיד שיעור:
למה הוא מראה? שיראה באמת?
תלמיד:
אוקיי, לא, זה משהו אחר לגמרי. אוקיי, בואו נלמד אבל, במעט. אוקיי, כן, ללמוד לפני כן. או שאני אלמד אותך?
האם ברכת כהנים חיוב יומי?
יסוד השאלה
מגיד שיעור:
אוקיי, אז, בתורה כתוב שהכהן מצווה לברך יהודים. והרבה פעמים כשכתוב בתורה שיש מצווה שצריך לעשות, ולא כתוב זמן מתי לעשות אותה, עושים כל יום. כמו ציצית, תפילין.
תלמיד:
אוקיי.
מגיד שיעור:
קריאת שמע כתוב כן ברור, כי כתוב “בשכבך ובקומך”.
תלמיד:
נכון, זה כן יומי.
מגיד שיעור:
אבל גם תפילין וכל שאר הדברים האלה זה כל יום, כי כל יום האדם עושה הכל כל יום, כמו שהוא לובש בגדים, הוא יוצא מהבית.
תלמיד:
נכון.
מגיד שיעור:
אבל בכל זאת, יכול להיות באמת, יכול להיות כמו שלמדנו בתפילה, לא פשוט שיש חיוב יומי.
תלמיד:
נכון, אה, אה, יכול להיות שהסיבה למה צריך לעשות את זה כל יום יכולה אפילו להיות שזה מדרבנן.
מגיד שיעור:
כן, פשוט לא מדרבנן.
המנהג האשכנזי כראיה
לא פשוט שאדם שפיספס ברכת כהנים, פשוט שהוא ביטל מצווה באותו אופן כמו מי שביטל מצות אכילת מצה בפסח. זו מצווה, והמקסימום שאפשר לעשות אותה זה כל יום כשיהודים באים לבית הכנסת. והיהודים באים באמת לבית הכנסת. יכול להיות שפעם לא היו בתי כנסיות ובתי מדרשות, והיה רק בית המקדש, ורק בבית המקדש דיכנו, ובמקומות האחרים היתה באמת קהילה, וזה לא יצא.
או… הגדול, בואו נאמר ברור, הראיה הגדולה לסברה על ברכת כהנים שזה לא ממש חיוב כמו מצות עשה כל יום היא מאיתנו האשכנזים, שאנחנו נוהגים כבר זמן רב לא לדכן אלא ביום טוב, רק במוסף יום טוב.
תלמיד:
אבל הם מאוד מוטרדים מביטול המצווה, איך זה נראה לכאורה.
מגיד שיעור:
כולי עלמא סברו שזה לא חיוב יומי. זה חיוב כשאפשר, והאשכנזים אמרו, “אנחנו לא יכולים, אנחנו בגלות, אין לנו כוח מעבודה.”
תלמיד:
אין לנו כוח לתת ברכה ליהודים? אתה יכול לתת ברכה ליהודי אחר.
האם כהן יכול לקיים ברכת כהנים מחוץ לתפילה?
מגיד שיעור:
אז זה כבר קשור לשאלה האחרת, שאם כהן מאחל ליהודי לא כשזה יום טוב כשהוא אומר ברכת התורה, הוא פוגש כמה יהודים והוא אומר להם “יברכך”, האם הוא מקיים בזה מצות עשה? לכאורה היינו אומרים שכן.
תלמיד:
לכאורה.
מגיד שיעור:
אני לא יודע, כי יכול להיות שזה נתקן בזמן מסוים. שזה לא כך, הפסוק כתוב ‘כה תברכו׳, לא יכול להיות מעכב לשון הקודש, מעכב שזה יהיה באופן מסוים, בסגנון מסוים, לא יכול להיות שזה סתם כך יהיה מבורך, זו גם מצווה לברך יהודי, אני לא יודע, אני זוכר בהלכה נדמה לי שאפשר לעשות ברכה כשרוצים לברך יהודים, אבל זו לא ברכה שאינה צריכה או משהו. איזו ברכה? אתה מתכוון ‘לברך את עמו ישראל׳, מה עושים? יש לנו ברכה בעולם, אני לא יודע. אבל יכול להיות שזה הסדר, אבל להיפך, למעשה יכול להיות שזה כשאפשר. זה לא ממש חובה כל יום.
השיטה הספרדית והסאטמרער רב
האחרים, אלה שהכניסו את זה מאוחר יותר בארץ ישראל, נוהגים במקומות שקוראים, שאומרים ברכת כהנים כל יום, הם רואים את זה כן ממש כמצווה יומית. זה מעניין, הרבי זכרונו לברכה, הסאטמרער רב, על שמו אני נקרא יואל, כותב שהיו כאלה שרצו לתקן שיתחילו בגלות לומר כל שבת, כל יום. כל יום או כל שבת. רק מהרי״ש אשפרט, שהיה גדול בדורו, הסאטמרער רב הזכיר אותו כמה פעמים, שהקנאי הגדול חשד שהתקנה החדשה באה משבתאים, או שאני לא זוכר את הפרטים, וזה בוטל.
כן, והוא מביא את זה שאנחנו מקילים במצווה דאורייתא, אני לא יודע, אנחנו לא עושים כל כך הרבה פעמים את המצווה של ברכת כהנים, כי אנחנו רוצים לעשות הצהרה שאנחנו לא הולכים אחרי רשעים. זה מעניין, בסאטמר יש זמן אחד שרק סאטמר דוכנת, וזה שבת חול המועד. הסאטמרער רב היה בארץ ישראל, ושם הוא בא, הוא ראה את הדוכן, והוא היה רב ירושלים, היו כמה דברים שהוא סבר שכרב ירושלים ממילא הוא מנסה להנהיג את מנהגי ירושלים, מנהגי השל״ה. הוא התחיל לדכן. זה מעניין כי פעם הוא הקנאי הגדול, הוא הרבי של הקנאים, אפשר כן לפעמים לדכן. יש סברה לשבת חול המועד, אני לא זוכר בדיוק, משהו עם המקווה, משהו דאורייתא.
דיון על מקווה ושבת
תלמיד:
מקווה? כך שמעתי, שזה משהו… אני לא זוכר, משהו קטע תורה. אוקיי, תן לזה ללכת. משהו כי יום טוב חל בשבת לא דוכנים. כך המנהג. לא מתפללים?
מגיד שיעור:
כן, רק לא אומרים את… לא מתפללים! לא, לא מתפללים. הספרדים לא מתפללים בדרך כלל. מתפללים שבת יום טוב שחרית בשבת. בטוח?
תלמיד:
אני זוכר שבסאטמר לא מתפללים.
מגיד שיעור:
זה גמור במסכת תענית. לא, מתפללים כן. לא מבקשים לחולים, אבל מתפללים. אולי בסאטמר, אולי לא בכל מקום.
אני אגיד לך. אם אני זוכר, יש את מנהג רוב אשכנז שלא מתפללים כשזה שבת. והתירוץ הוא, שאי אפשר ללכת למקווה לפני התפילה, ובשבת אסור ללכת למקווה, אז לא מתפללים כשחל בשבת. כן, יכול להיות שבסאטמר אחרת, כן, אבל כך המנהג על פי רוב. ומה יש לזה עם שבת חול המועד?
תלמיד:
אני לא בטוח. אה, הוא אומר כאן שהיום החסידים ממילא לא הולכים למקווה לפני שבת, אז אפשר כבר לדכן אפילו בשבת.
מגיד שיעור:
למה ביום טוב מתפללים כן?
תלמיד:
כי זה יותר רגוע, זו סגולה כזו. שבת חול המועד גם רגוע, זו סגולה כזו. זה הגיוני.
מגיד שיעור:
אוקיי, אנחנו לומדים עכשיו את החסידים בצפת. החסידים צריכים לדכן רק בשבתות וימים טובים. אנחנו אולי גם נעשה את זה… אבל כבר, זו ההלכה. אוקיי, אבל לעניננו, העיקר הוא, אני חושב שהרמב״ם מסכים שצריך כן להנהיג לדכן כל יום, כמו ההלכה, המנהג האשכנזי.
מתי דוכנים – שחרית, מוסף, מנחה, נעילה
תלמיד:
כן. שחרית, מוסף, ומנחה, ונעילה.
מגיד שיעור:
אני לא יכול להסכים. שחרית, מוסף, ונעילה מתפללים. אבל… זה עד כמה שאפשר, חוץ מכשיש סיכוי שכבר השתכרו. אבל במנחה “אין נושאין כפים”, אפילו במנחה כבר עבר היום. מנחה זה בדרך כלל אחרי הסעודה של שבת צהריים או של יום טוב צהריים.
תלמיד:
בשם משפחתך, הוא מדבר על כל השבוע.
מגיד שיעור:
אה, כל יום? אה, רק בשחרית, לא במנחה? אה, אפילו בימי תענית שאסור לשתות, “אין נושאין כפים במנחה”, גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום. כן, במנחה לא מתפללים. בימי תענית מחזיקים יותר אנשים בסדר מנחה בבית המדרש, ושיחשבו ש… כן, כמו שאתה אומר, עשו כבר תקנה שבמנחה לא מתפללים בתעניות. באיזו תענית נדמה לי לא במנחה, דווקא… כמו במנחה נעילה, כגון יום כיפור ותענית ציבור. אבל תענית שאין בו נעילה, כגון תשעה באב שחל להיות בתענית.
נשיאת כפים במנחה וסדר הדוכן
נשיאת כפים במנחה – הכלל והחריגים
הכלל היסודי: במנחה לא דוכנים
מגיד שיעור:
שחרית, מוסף, נעילה, דוכנים. אבל זה חשוב כשאפשר, חוץ מכשיש סיכוי שכבר השתכרו. אבל במנחה אין נשיאת כפים, לפי שבמנחה כבר סעדו כל העם. מנחה זה בדרך כלל אחרי הסעודה של שבת צהריים או של יום טוב צהריים. הוא מדבר על כל השבוע, כל יום.
תלמיד:
אה, רק בשחרית, למה לא במנחה?
מגיד שיעור:
ואפילו ביום התענית שאין בו שתייה אין נושאין כפים במנחה, גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום.
כן, במנחה לא דוכנים. כי ביום התענית מחזיקים יותר אנשים בסדר מנחה בבית המדרש, ושיחשבו ש… כן, שאפשר כן לדכן במנחה. עשו כבר תקנה שבמנחה לא דוכנים, אפילו בתענית.
חילוק בין תעניות עם נעילה ובלי נעילה
באיזו תענית כן, ובאיזו תענית לא דוכנים במנחה דווקא? במה דברים אמורים? בתענית שאין בה נעילה, כגון תשעה באב ושבעה עשר בתמוז, הואיל ותפלת מנחה שלהם סמוכה לשקיעת החמה. תשעה באב ושבעה עשר בתמוז מתפללים מנחה מאוחר.
הנקודה היא כך, נעילה היא תפילה שמוסיפים בין מנחה לשקיעה. הפשט, בדרך כלל מתפללים מנחה לפני פלג המנחה, כי הרמב״ם אמר שלכתחילה צריך להתפלל מנחה לפני פלג המנחה. אבל יכול להיות שהוא מתכוון לומר, הנקודה היא שזו התפילה האחרונה. אין תפילה בין מנחה ללילה. ממילא יוצא הרי זו נראית כנעילה. זה לא נראה כמו מנחה רגילה. ממילא לא יתבלבל עם מנחה של חול יום. זה נראה כמו נעילה של תענית.
אז מנחה של תשעה באב ושבעה עשר בתמוז היה כך, ועדיין יש במקומות שעושים את זה. זה מעניין, כי נראה שהרמב״ם לא חשב שאנחנו נוהגים שלובשים טלית ותפילין במנחה תשעה באב. ממילא נוטים להתפלל קצת מוקדם, לא סמוך לשקיעת החמה. הוא אומר שצריך לעשות את זה סמוך לשקיעת החמה. המילה היא שאין תפילה בין זה לשקיעה.
וגם רואים במנחה תענית, המנהג שלנו הוא לומר “עננו” במנחה. זו מנחה של תענית, אז תופסים. כשיש מנחה ונעילה, זו לא מנחה, יודע כל אחד ברור שזו לא תפילת התענית.
תלמיד:
תרגום השיעור
רציתי לומר שזה קצת שונה, שכאשר יש הרבה תפילות, נעילה, יושבים בבית המדרש הרבה. אבל בתענית אחרת באים לבית המדרש למנחה ומעריב, כי לא רוצים לבוא בצום. איך התעייפנו. אפילו אם באים בדרך כלל למנחה מוקדם יותר, כמו שהרמ״א [רבי משה איסרליש] אמר שצריך לעשות לכתחילה מנחה מוקדם יותר, אבל בתענית באים לבית המדרש בסוף היום להתפלל מנחה ומעריב, ואחר כך באים הביתה.
מגיד שיעור:
לא, החילוק הוא, בכל מקרה לגבי תפילת נעילה, מה? קורה המנחה… מנחה היא מוקדם יותר, כי צריך אחר כך לעשות נעילה. כן, אין מעט אנשים, להיפך, האנשים החשובים.
הנקודה היא שזה כעין, הוא מביא את לשונות הגאונים [גאונים: גדולי התורה מהתקופה שאחרי התלמוד], מאריכים במנחה בתחנונים [מאריכים במנחה עם תחנונים]. מנחה של תענית עושים קצת מצב, כי זה תענית. זה נראה קצת כמו נעילה, שלא יתערבב עם מנחה של כל השנה. כשיש נעילה, אז זו סתם מנחה, כי בנעילה עושים את דרשת הנעילה, ואם לא עושים במנחה. זה העיקר החילוק.
יום כיפור – דוכנים במנחה
עכשיו, אבל מכיוון שכל העניין של הדוכן במנחה ביום כיפור הוא רק כמו תקנה, זו רק אותה מנחה של כל השנה [זה רק בגלל מנחה של כל השנה], אז ממילא ההלכה היא שכהן עולה לדוכן במנחה של יום הכיפורים [כהן עולה לדוכן במנחה של יום כיפור]. כל הגאונים לא ידעו שהוא עובר. הוא עולה לדוכן. לדוכן פירושו לכאורה… אני מתכוון שלדוכן פירושו ה… דוכן זו במה, המדרגות של הבמה. פשוט הלכו לדוכן.
תלמיד:
אה, מה שאתה רוצה זה מישהו שחייב…
מגיד שיעור:
זה במה. דוכן הוא סוג של במה. נו, מה הפשט בדוכן? מה פירוש בדוכנא [על הדוכן]? אני לא יודע. מקום מיוחד [מקום מיוחד]? אני לא יודע. אבל לא למדנו בהלכות… רבינו יונה [רבינו יונה גירונדי] יש לו דוכן, כמו כשאדם יש לו במה. אבל לא למדנו בהלכות בית הכנסת שיש דוכן. אני לא יודע. זה צריך לעמוד בבניין בפרק א׳. שצריך לבנות אולי דוכן? אני לא יודע.
אם מכיוון שביום כיפור יודעים שהוא לא משתכר, יש סיבה שישא את כפיו [יש סיבה שידוכן], ואם ירצו נושאים פניך שאת [ואם ירצו לדוכן ידוכנו], לא אמרינן פסולי הואיל ופיקח הוא היום [לא אומרים שהוא פסול כי הוא פיקח היום]. מכיוון שאם היה ממש יום רגיל הולך כהן שיכור ומורידים אותו, לא מורידים, אפילו סתם, כי הסיבה היא שמורידים משיכור, אז מתחילים. ביום כיפור יודעים שהוא לא שיכור, אז ממילא שגם ירידה תהיה, אולי, שלא יצטרכו לעשות הלכה נוספת. אבל יש בעיה עם ירידה, כי אפשר לחשוב שפסול הוא [הוא פסול], ושירידו אותו, אחר כך כמו שראינו ביחיד הקורא בתורה [אחד שקורא בתורה], כהן, טוב מאוד, הכהנים הם הכהנים. כן, יש מעלה של לא להוריד, מעלה שלא תוריד אותו הפעם, כי אתה יודע שהוא לא שיכור.
תלמיד:
גם אין חשש, אתה אומר לא, יש חשש, יש ממש חשש עם לחשוב בדוכן במנחה כל יום, אבל גם יש חשש עם לחשוב שהוא לא כהן, והכהנים, כמו שראינו, הם כהנים, הם לא יהודי, לא חלק, לא כהן, צריך, יכול להיות שהוא פסול, הוא חלל [חלל: מי שפסול להיות כהן], אם באמת היה שהוא לא כהן.
מגיד שיעור:
אז ממילא, דוכן ביום כיפור כבר.
הסדר של נשיאת כפים בגבולין
טרמינולוגיה: ברכת כהנים, נשיאת כפים, ודוכן
עכשיו רוצה הסדר, מתי דוכנים, ואיך זה עובד, איך נשיאת כפים, כתר. אגב, הרמב״ם קורא לזה לא ברכת כהנים, הוא קורא לזה נשיאת כפים, מרימים את הידיים, כי אז מרימים את הידיים, מעניין. אז כיצד נשיאת כפים בגבולין [איך נשיאת כפים בגבולין]? זה אומר שנלמד שיש, יש…
אני מבין שהדבר האמיתי הוא ברכת כהנים, הברכה שהכהנים נותנים ליהודים. נשיאת כפים זה איך מחזיקים את הידיים, ודוכן זה המקום איפה עומדים. אנחנו קוראים לזה דוכן, הרמב״ם קורא לזה נשיאת כפים. אבל לכאורה ההגדרה הנכונה הטובה ביותר היא ברכת כהנים, הברכה שהכהנים מברכים, שזו לא הברכה, ברכת המצווה שהוא אומר, אלא יברכך וגו׳ [יברכך ה׳ וישמרך – הברכה של הכהנים], זה איך כהנים מברכים. אבל אני לא יודע, זה הכל לשונות איך קוראים לדבר, אין נפקא מינה [אין הבדל מעשי].
בגבולין לעומת בית המקדש
הדבר הוא כך, ונלמד מיד שיש סדר ברכת כהנים בבית המקדש איך זה הולך. אבל מעניין שלכאורה העיקר הוא בבית המקדש, ואחר כך נעשה, או חוץ מזה יש גם בגבולין. אבל הרמב״ם מתחיל עם סדר ברכת כהנים בגבולין, כלומר איך דוכנים בזמן התפילה. בכלל בכל העולם. אחר כך הוא אומר איך הסדר בבית המקדש.
הסדר שלב אחר שלב
אומר הוא כך, מה הסדר? כיצד נשיאת כפים [איך נשיאת כפים], איך זה? זה הולך כך, בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה [כששליח הציבור מגיע לעבודה], שליח הציבור מגיע לברכה של עבודה, כשהוא אומר “רצה”. מעניין, לעבודה כשאומר רצה [לעבודה כשאומר רצה], זה אומר אותו דבר, נכון? ברכת רצה היא ברכת עבודה. אולי הוא מתכוון לומר מיד בתחילת הברכה, אולי זה הדבר, כשאומר רצה, המילה הראשונה.
אז אז הוא עושה כך, כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם [כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת הולכים ממקומם], כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת הולכים ממקומם, והולכים ועולים לדוכן [והם הולכים ועולים לדוכן]. הם עולים ל, אגב, הדוכן. מה זה הדוכן? לא יודעים. הרמב״ם אומר שיש דוכן. משהו הוא מקום שעומדים שם ומברכים את היהודים.
תלמיד:
אתה רוצה לבדוק את המילה דוכן?
מגיד שיעור:
לא, אין לי זמן. אני אומר שכל אחד יודע מה זה אומר.
תלמיד:
לא, כל אחד יודע מה זה אומר, אבל בטח…
מגיד שיעור:
מיד נראה איך כתוב “כנגד ההיכל” [מול ההיכל], נראה איך זה, כן? ועומדים שם פניהם כנגד ההיכל [והם עומדים שם עם פניהם מול ההיכל], רואים שהדוכן הוא שם בהיכל, מול ההיכל, ואחוריהם כלפי העם [וגבם כלפי העם], הם עומדים מול ההיכל. יכול להיות שדוכן פירושו פשוט איפה שמדוכנים, אני לא יודע, איפה שמברכים. זו לא הלכה שצריך להיות במה או משהו כזה. דוכן פירושו איזה סוג של ריהוט, אני לא יודע. זו לא לשון של… הכל יכול להיות, אבל זה לא מעכב, בטח לא מעכב, כי אחרת היה מעכב שהרמב״ם היה צריך דוכן. יש מקום לזה [יש מקום לזה]. יש מקום לזה, כן. יש מקום לזה, כן. זה נקרא כך אולי כי בבית המקדש היה דוכן, ויודעים כבר שבבית כנסת רגיל יש דוכן. צריך לבדוק, אין לי זמן, אנחנו צריכים להתקדם היום. זה סוף היום, זה ייקח לנצח.
ועומדים שם פניהם כנגד ההיכל, הם עומדים שם, כן, ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם [ואצבעותיהם מקופלות לתוך כפיהם], אצבעותיהם מקופלות. זה הדבר. הוא עדיין לא עושה נשיאת כפים, זה מה שהוא מתכוון לומר, נכון? הם מעוררים את העם שמגיעים. הוא אומר ברור, הוא לא אמר שהוא עושה נשיאת כפים, הוא אמר שהוא לא עושה נשיאת כפים. נשיאת כפים עושים עם אצבעות פתוחות, וגם עם ידיים גבוהות, אבל הוא אפילו לא פותח את האצבעות לפני העם לפני שמגיעים.
עד שישלים שליח ציבור הודאה [עד ששליח הציבור מסיים הודאה], עד שהוא מסיים ברכת הודאה, שזו ברכת מודים. ואז “מחזירין פניהם כלפי העם” [הם מסובבים את פניהם אל העם], הם מסתובבים אל העם, ו״פושטים את ידיהם” [הם פותחים את ידיהם], הם פותחים את אצבעותיהם, ו״מגביהין ידיהם כנגד כתפיהם” [הם מרימים את ידיהם כנגד כתפיהם], הם מרימים את ידיהם מול כתפיהם כל כך גבוה, “ומתחילין לברך” [והם מתחילים לברך], והם מתחילים לומר “יברכך”.
הערה: אחיזת האצבעות
בתפילה גם היו הלכות שהרמב״ם לא אמר איך להחזיק את האצבעות. אנחנו שמים לב כל כך לברכת כהנים כי בעצם… אבל זה לא מעכב. זה כנראה בגלל האימה ויראה [פחד ויראה], זה יותר נושא של אימה ויראה. אבל כאן מאוד לא ברור מה הסיבה. על כל פנים, פותחים את האצבעות. אוקיי. עכשיו, בכהנים של היום יש מנהגים איך בדיוק פותחים את האצבעות.
מה זה “דוכן”? – שאלה לא פתורה
דיון על המושג “דוכן”
תלמיד:
אולי אפשר לומר שסומכים ממש על המילה “יברכך”. אבל אולי כשרוצים לעשות תקנה של בית מדרש, שיעשו במה מיוחדת כמו שאתה רוצה, כמו “לווים בדוכנם” [לויים על דוכנם]. יש מקום מיוחד שיש כיסא של אליהו [כיסא של אליהו הנביא], יש עמוד לרב. יש שולחן יפה. זה מיוחד לכהנים. זה בטח לא עבירה לעשות, אבל לקיים את המצווה היה צריך לעמוד בהלכה.
מגיד שיעור:
אבל זה נקרא “לדוכן”, ואיפה הדוכן? אין כזה פשט. דוכן הוא מקום מסוים.
תלמיד:
לא, היה רק בבית המקדש היה דוכן.
מגיד שיעור:
אבל אתה אומר “לווים בדוכנם”. לכן אומרים, הלא, לכן יודעים “לווים בדוכנם”. הדוכן הוא שדה הספסלים, זו אחת העבודות שהורידו את הספסלים מהספסלים. על זה אומרים “לווים בדוכנם”. מה עם הכהנים? אני לא יודע. אוקיי.
תלמיד:
לא מצאת במפרשים שדוכן הוא איזה מקום? דוכן?
מגיד שיעור:
לא מצאתי במפרשים. אוקיי.
תלמיד:
לא, הם עמדו במקום מיוחד. לא ראיתי ש… אף אחד לא אומר שיש מקום כזה.
מגיד שיעור:
אתה חוקר טוב יותר, אבל…
תלמיד:
לא, אבל תעשה חיפוש “דוכן” בבית המקדש. לא כתוב.
מגיד שיעור:
לא, אני לא רוצה, אין לי זמן. אוקיי. לא אמרתי, רק אמרתי אולי הערוך [ערוך: לקסיקון קלאסי] מביא את הדוכן. כן, הערוך מביא שהם שם אמרו אותו דבר כמו ה… לא, לא, זה לא נושא. זה לוקח מהר, אתה אומר צריך לעקוב.
אז הוא אומר, כך הוא מחזיק.
תלמיד:
אתה פונה לחברותא השנייה, אתה לא יורד מהר. אוקיי, אתה לא יורד. זה חלק מהמשחק.
מגיד שיעור:
כאן הוא אומר… אני לא יכול לירות בך, אני לא רוצה לירות בך. הוא לא אומר. הוא היה צריך להביא. הוא אומר, “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים” [דוכן הוא המקום שהכהנים עומדים]. כך הוא מביא מפירוש המשניות [פירוש הרמב״ם על המשנה]. הם לא מביאים. הם מביאים תמיד פירוש המשניות. אבל אחרים מפרשים שהדוכן הוא הבימה, אבל זה לא מסתדר. אז לא ברור. אה, טוב, העולם יודע. בקיצור. ר׳ דוד, אתה יודע ר׳ דוד? יש ר׳ דוד? הרמ״א אתה יודע ר׳ דוד? אה פוסק עם עין? לא ידע. אוקיי, בקיצור, לא ברור. צריך לעשות מחקר טוב יותר. נראה שכשבית המקדש היה היה מקום כזה, ולא נראה שיש מקום כזה בבתי מדרשים שלנו. אה, מאוד משנה.
ברכת כהנים: סדר האמירה, הלכות תזמון, והסתכלות
הוא אומר, “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים” [דוכן הוא המקום שהכהנים עומדים]. כך הוא מביא מפירוש המשניות. אה, הם לא מביאים, הם מביאים תמיד פירוש המשניות. אה, אבל אחרים מפרשים שהדוכן הוא הבימה, אבל זה לא מסתדר. אז, לא ברור.
טוב, אז העולם יודע. בקיצור, הרד״א [ר׳ דוד אלטשולר], ר׳ דוד, ר׳ דוד, מישהו עם ע׳, לא ידע. אוקיי, בקיצור, לא ברור, צריך לעשות מחקר טוב יותר. נראה שבבית המקדש היה מקום כזה, ולא נראה שהיה מקום כזה בבית המדרש.
ובבית המקדש, מיד נראה אחר כך, הוא אומר ברצינות, בבית המקדש זה לא רגיל, יש דוכן. אבל מה דוכן אומר אף אחד לא יודע. זה דבש וחלב [ביטוי שאומר לא ברור/מבלבל]. אוקיי.
סדר אמירת ברכת כהנים – השליח ציבור מקריא מילה במילה
בקיצור, עכשיו, איך הולך היברכך? הם לא אומרים לבד. שליח הציבור מקריא אותם מלה במלה. הוא אומר להם מילה אחר מילה.
למה הוא צריך מישהו? שנאמר “אמור להם”. זה מאוד מעניין. פשוטו “אמור להם” אומר שמשה צריך לומר לאהרן איך לברך. לומדים החכמים מזה שכל פעם צריך לומר לכהנים כל מילה. הם אומרים “יברכך”, “יברכך”.
הבנתי שהשליח ציבור עושה את עצמו כמו משה רבינו. כן, להסביר. בדיוק כמו שכתוב “כה תברכו את בני ישראל אמור להם”, הכהנים יאמרו להם, לא הם יאמרו לכהנים. “אמור להם” לישראל, אני מתכוון שכך הוא מפרש.
“כה תברכו את בני ישראל”, הם יברכו. “אמור להם”, זה מדבר משה לאהרן. הוא אומר, “אמור את זה, עם הנוסח”. “אמור להם” זה כמו “לאמר”.
בכל מקרה, הדרשה אומרת שזה שצריך לומר לכהנים, שיאמרו להם אחריהם. מיד נראה פשט חב״ד על זה. זה משהו שפחדו לטעות. היה עניין של לטעות.
רצו, כמו שנראה מיד בפרק הבא, הכהנים הם לא המברכים. רק הקדוש ברוך הוא נותן את הברכה. הוא נותן רק את, הוא נותן רק את המילים. הוא אומר, הוא מעביר את המילים. הכהן, הוא אומר לו את המילים. הם לא יחשבו כלום, הם לא עושים כלום.
אוקיי, אני לא יודע. יכול להיות שיש משהו עם השליח ציבור, איזו עבודה צריך החזן, הכניסו אותך לשמונה עשרה, אז מה קורה? החזן יהיה איזה שייכות? משהו כל כך מנותק מהשליח ציבור.
בכל מקרה… לגבי שהם אומרים את זה בשם השם, כי הרמב״ם אומר אחר כך שאומרים את זה עם שם השם, כאילו רואים שיברכך וכו׳ כך אומר הקדוש ברוך הוא, ולכן הם אומרים את שמו, כי הם מדברים משמו.
סדר הפסוקים, אמן, והמעברים
עד שמשלימים פסוק ראשון, ומסיימים ואומרים אמן אחרי הפסוק הראשון. וחוזר שליח ציבור ומקרא אותם פסוק שני, ממילא ממילא פסוק שני, כל מילה אחר מילה ועונים, עד שמשלימים פסוק שני וכל העם עונים אמן, וכן פסוק שלישי זה המהלך הזה.
קישור “שים שלום” לברכת כהנים
תרגום לעברית
כשמסיימים את כל שלושת הפסוקים, מתחיל שליח ציבור ברכה אחרונה של תפילה, שהיא שים שלום. הברכה האחרונה היא שים שלום, אני מניח שאומרים על פי פשט שים שלום, נראה שיש לזה קשר לברכת כהנים, אומרים שזה וישם לך שלום, זה מסתיים בוישם לך שלום, מבקשים ברכה שאכן יתקיים השלום וברכה, שמובנים באותם לשונות, אור פניך, הרי אלו לשונות דומים מהשים שלום עם, עם כי באור פניך נתת לנו, אלו אותם לשונות.
הכהנים לאחר סיום הברכה
והכהנים מחזירים פניהם כלפי הקודש, הכהנים מסובבים את פניהם כלפי הקודש ואחוריהם כלפי העם, ואחר כך כופפים אצבעותיהם, כלומר הם מסתובבים עדיין עם האצבעות פתוחות, והם מכופפות אותן מלפנים. ועומדים שם בדיבורם עד שיגמור הברכה, איזו ברכה? שים שלום, כן, עד סוף ברכת שמונה עשרה, בכל תפילה ובכל מקום, והם חוזרים למקומם.
דמיון לדין פסיעות אחר שמונה עשרה
זה מאוד דומה להלכה של כשפוסעים לאחור אחרי שמונה עשרה בלחש. צריך להיפרד מעצמו ממקום התפילה. לא לברוח, לא כמו תינוק הבורח מבית הספר.
אבל יכול להיות כמו שאמרתי ששים שלום היא בעצם ברכה על ברכת כהנים, זה מחובר. אבל שניהם מחוברים, כך שבגלל זה נשארים עדיין שם עד סוף ה… עד כל העניין. כל פעם קוראים לזה, לא שאחד עומד פתאום ולא יעבור בבכי, ואחד עומד כמו כשיוצאים מלפני מלך, אבל העניין הוא… אוקיי.
כללי סדר ותזמון – “לא להיכנס זה לזה”
אחר כך הלכה דומה נוספת למדנו בקריאת התורה, הקורא קורא לכהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור. כן, ואצלנו זה בא עם אמירת “כהנים” על הציבור. כן, וקוראים שכולם ישמעו את… כן. צריך לחכות שהאמן יסתיים מהציבור. מתי צועקים את זה? זה אחרי עבודת הכהנים, כשהכהנים באים, שהם כבר יהיו שם מוכנים.
כן, כמו שאומרים יאמרו, הקורא, בעל תפילה.
לא, אותו דבר, קוראים לכהנים, והם כבר ידעו שהם באים מעצמם, אפילו הם שם.
ואין הכהנים רשאין להסב פניהם עד שיכלה אמן מפי המקרא. הוא צריך לומר יברכך, והם צריכים לחכות עד שזה מסתיים, לא שהוא יאמר יברכך והם כבר מתחילים אמן.
ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. לכל דבר נותנים זמן.
על מי עונים אמן?
לא, אבל זה גם מאוד חשוב, אולי זה כדי להראות שאנחנו אומרים אמן על ברכת הכהנים, ושליח הציבור הוא רק זה שאומר לפני הכהנים, ואנחנו אומרים אמן גם על בעל התפילה. אנחנו לא שתי פעמים ברכה, אנחנו פעם אחת ברכה.
אוקיי, טוב. אבל שיהיה שם סדר, שלא יכנסו אחד לתוך השני. מאוד חשוב. אולי נעשה הלכה לחברותא, שאנחנו, אני לא יודע אם זה יעבוד.
למה? שגם אנחנו לא נענה לדבר עד שהשני יסיים את הברכה. אני לא יודע, זה לא הוכנס.
ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. כן, גם, הוא לא אומר יברכך, הקהל אומר אמן, הוא מחכה עד שהם מסיימים לומר אמן. ואם יש שם אחד שמאריך באמן, אין צריכין להמתין לו.
השליח ציבור אינו עונה אמן
ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים. אה, כאן יש הלכה. שליח הציבור לא אומר אמן. למה? שמא תטרף דעתו, ולא ידע איזו ברכה מקרין להן, אם פסוק שני או שלישי. אמן אחר כל ברכה וברכה. אז הוא ילך לומר אמן, והברכה היא בשבילו, מתאים לו לומר אמן. אבל הוא ילך לומר אמן, הוא ישכח איפה הוא מחזיק ביברכך או ביאר, ולכן הוא לא יאמר אמן.
מאוד טוב, כי אנחנו אומרים שהוא עומד שם שהכהנים לא יכולים, אני מניח ששליח הציבור הוא ערב ערב ציבור. מה קורה שהכהנים אסור להם להיות שיכורים, מה קורה ששליח הציבור אכן לא שתה? אוקיי.
תקנת ר׳ יוחנן – ללא נעליים
אה, עוד הלכה, עוד הלכות. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיחזור שליח ציבור לשים שלום. כלומר, הם לא מסתובבים עד שהוא מתחיל שים שלום. גם לכאורה, כאילו שהציבור לא יברח, כי כל חלק מה… סך הכל של כל ההלכות הללו הן, שיהיו רגועים, לא רצים, מסיימים, שלב הבא, שלב הבא. ואל יסיח דעתו לעקל רגליו ממקומו עד שיגמור שליח ציבור שים שלום, שלא יזוז.
איך הם כבר למדו את זה פעם אחת, אפילו הנעליים הלכו? אולי כאן חוזר ואומר מצות עשה, עכשיו הוא עושה את זה מ… אומר שום… אומר שום, כופף אצבעות רגליו מסביב, לא אני פנימה שלהם. הוא גם לקח את זה. הוא לא פותח, לא סוגר את אצבעותיו ומסתובב. נשאלת השאלה מה עושים כן, נראה מה לא עושים.
מאוד מעניין. התקין ר׳ יוחנן שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם, שלא יעלו עם נעליהם. אלא עומדים יחפים, שיעלו יחפים. הסיבה לכך היא, כי זה גם כבוד הציבור, קודם כל אולי הנעליים מלוכלכות. וגם יכול להיות שהוא קשר את נעליו, והוא התעכב.
האם אין מי שאומר שכי בבית המקדש הכהנים הלכו יחפים? לא כתוב כאן כך. כאן כתוב שכך עומד בגמרא, משום כבוד הציבור. כשרבינו אשר אמר פירוש אחר שהוא יקשור, ובינתיים יחשבו שהוא פסול. לא כתוב, לא נראה, אני לא יודע. בכל מקרה, כך המנהג שעולים בלי נעליים, אני חושב שזו תקנה של ר׳ יוחנן.
איסור הסתכלות – הכהנים והציבור
מאוד טוב, עכשיו, כשהכהנים מברכין את העם ככה, לא יביטו בעם… מאוד מעניין, שלא יסתכל על הקהל. ולא יסיחו דעתם, אומר הוא אומר פניהם כנגד הציבור, אבל שלא יסתכל לכיוון ההוא, אבל הוא לא מסתכל ישירות. לא טוב, הוא לא מסתכל ישירות. ולא יסיחו דעתם, אלא עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפילה. שיסתכל על הארץ.
טעם הרמב״ם – שלא יסיחו דעתם
לא, זה אחד מהרמב״ם שזה כדי שלא יסיחו דעתם, כך אומרים בהבא בפירוש. שלא יסתכל על הקהל, הוא מתחיל לחשוב על הקהל יותר מדי. הוא מברך אותם, אבל הוא לא מסתכל. הוא כמו מתפלל, הוא מסתכל למטה.
וכל העם אין רשאין להסתכל בפני הכהנים בשעה שמברכין, כדי שלא יסיחו דעתם. כך כתוב, כדי שלא יהיה מסיח דעת, שלא יסתכל על הכהנים, אה, לכהן יש כאן פנים יפות. מובן מאליו.
אלא כל העם יתכוונו לשמוע הברכה, ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים, לכיוונם מבקשים מהם, אבל הם לא מסתכלים בפניהם.
דיון – הרמב״ם לעומת טעמים אחרים
במקומות אחרים כתוב מה שכולם יודעים שאסור להסתכל כי השכינה שורה על האצבעות, שלא להסתכל. אבל כאן כתוב זה מתאים מאוד למה שאתה אומר, שהקב״ה מברך, זה בא דרך הכהנים, אבל it’s not about הכהן, אין שום עניין להסתכל עליו. לא שמשה יאנקל כהן נותן לך ברכה והוא מעביר לך דברים טובים. הקב״ה נותן.
אני שומע מה שאתה אומר, אתה בעל מקריא. אבל הרמב״ם לא הביא את הדבר שהשכינה נמצאת כאן. הרמב״ם מביא את הטעם פשוט שזה “לבלתי הסיח דעת”. יכול להיות שזה מחובר, כי השכינה שורה על הכהנים.
אה, יכול להיות שהשכינה… מוסח דעת אני מתכוון, מהמילים ומלהסתכל על הכהן. כן. המנהג הוא שהכהנים שמים את הטלית על הראש וכן הלאה. האנשים עושים כך, אבל זה כבר כדי שלא להסתכל. אבל לפי הרמב״ם זה דבר אחר. לפי הרמב״ם זה כדי שלא להיות מוסח דעת, שלא להיות מוסח דעת. אוקיי, יכול גם להיות לעזור לכך.
כהן אחד לעומת שניים או יותר
עכשיו, בואו נמשיך. “אם היה הכהן המברך אחד”, אם יש רק כהן אחד, “מתחיל לברך מעצמו”, הוא מתחיל בעצמו.
מה זה אומר “מתחיל לברך”? הברכה עצמה? או שהוא מתחיל לומר “יברכך”? “לברך”, הוא עושה ברכה. הוא עושה את ברכת “לברך את עמו ישראל באהבה”. לא, כן, לא הבנתי, זה מצחיק.
“שליח צבור מקריא אותו מילה במילה כשנים”. אה, “ואם היו שנים או יותר”, אם יש יותר משני כהנים, “אין מתחילין לברך”, הם לא אומרים את הברכה בבת אחת, הם ממתינים עד ששליח הציבור קורא “כהנים”, “והן עונים ואומרים יברכך”.
קושי בלשון הרמב״ם
אני לא מבין. הרי אמרנו שהם ממתינים לו שיקריא. שליח הציבור צריך להקריא להם את הברכה. מה זה אומר “והן עונים ואומרים יברכך”? הם אומרים “יברכך”? אולי הם אומרים פשוט שהמילה הראשונה הם אומרים כן בעצמם?
כשיש כהן אחד, לא קורא בעל התפילה “כהנים”, והוא מתחיל לומר את הברכה. הוא מתחיל בעצמו, כי הוא נושא בעצמו את העול. הייתי חושב, כשיש קבוצה, צריך מישהו לשלוט כך, ואז שליח הציבור צריך לומר. כן, אבל אני לא מבין את הלשון “והן עונים ואומרים יברכך”. נראה מהרמב״ם שהמילה הראשונה “יברכך” לא מקריאים. הוא יאמר “יברכך” רק מ״ה'”, מתחיל שליח הציבור להקריא. זה אומר “והן עונים ואומרים”, הם אומרים בעצמם.
הוא לא אומר שהם אומרים את הברכה “ברוך אתה ה'”. הכהנים זה… לא, אבל גם נראה כך, בעל התפילה אומר רק “כהנים”, והכהן אומר בעצמו “יברכך”. הוא לא אומר רק המשך מ״ה'”. זה נראה מהרמב״ם, זה לא ברור. “ומקריא אותן מלה מלה על הסדר שהודענו”. אהא. אני לא יודע מה הפירוש, מה הנוסח. אני לא יודע.
סיכום
אוקיי, עד כאן למדנו איך עובדת ברכת כהנים בבית, בבית המדרש. לגבי הברכה של “לברך את עמו ישראל באהבה” הוא לא אמר.
מה? הוא לא אמר.
ברכת כהנים: הלכות ומנהגים – חלק ד׳
שאלת הברכה על ברכת כהנים אצל הרמב״ם
כך זה נשמע. מיד נראה מה כתוב בחלק השני. הוא לא אמר כלום עוד על אותה ברכה. הם מביאים, יש מי שלומדים שזה מתכוון לברכה, אבל זה לא ברור. יכול להיות, יש מי שאומרים שאין… מה יש צריך להזכיר?
הרמב״ם בכלל לא מזכיר את הברכה. הוא אומר “לברך”, מתכוון שיאמר “יברכך”. זה אולי לא, אולי הרמב״ם סבר שאין ברכה על זה, אני לא יודע. הוא בכלל מביא ברכה על זה? לא כתוב. עד כמה שאני יודע לא. הרמב״ם אמר ללמוד רק את ספריו. עד כמה שאני יודע אין בכלל ברכה כזו על זה.
אוקיי.
סדר ברכת כהנים בבית המקדש
זמן והגבהת ידיים
עכשיו ככה, “כיצד ברכת כהנים במקדש?” איך הולכת ברכת כהנים במקדש? במקדש הולך סדר אחר. לא אצלנו, בגבולין הולך סדר שלם, אחרי הודאה אומרים ברכת כהנים. בבית המקדש הולך אחרת.
“כהנים עולים לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר”. אחרי תמיד של שחר, מיד בא דוכן. “ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם”. כלומר, בגבולין מרימים רק כנגד כתפיהם, אבל בבית המקדש מרימים מעל הראש. זה הפשט איך שלמדנו.
“חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ”. כהן גדול עושה כן רק כנגד כתפיו, כי הוא לא רוצה שהידיים יהיו גבוה יותר מהציץ. כך כתוב בשולחן ערוך, כן.
המקריא
“ואחד מקריא אותם מלה מלה”. אה, כן יש מקריא. “אחד”, לא שליח ציבור, אלא סתם אחד מהכהנים או אחד מ… אני לא יודע מי ה״אחד”. “אחד”, מישהו. מישהו הוא המקריא. כן. גם לא ברור מי זה. זה אותו אחד שמערבב את הדם ביום כיפור בשעה שלא יקרש.
אוקיי.
ענייה באמן במקדש
הלכות ברכת כהנים: הסדר, תפילות והלכות
שלושה דברים שהכהן אומר בשעת ברכת כהנים
יש שלושה דברים שהוא עושה כך.
ראשית: תפילה כשמתחיל ללכת – “יהי רצון”
כשעוקר רגליו לעלות [כשמתחיל ללכת], אומר תפילה: יהי רצון מלפניך וכו׳. זו ברכה כזו: שתהיה ברכה זו שאני מברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ואל יהי בה מכשול ועון מעתה ועד עולם.
כלומר, שלא אקלקל אותה. שתצליח. הקב״ה שולח את הברכה, ואני אצליח בברכתי. שתהיה תפילה טובה. שתהיה קצת תפילה, כמו ששליח הציבור אומר הרבה פעמים עננו אבינו עננו, זו תפילה.
שנית: ברכת המצווה – “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”
מעניין כך. ועוד ברכה הרי, קודם הוא פונה הרי לכאורה אחורנית בשעת הברכה, אבל הברכה היא כבר כשפונה אל… לא, לא, קודם הרי הברכה, קודם הרי זה שהוא אומר, קודם הרי אשר קדשנו בקדושתו של אהרן.
ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם, הוא מברך את הקב״ה, הוא מודה לקב״ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן. כלומר, כל כהן יש לו את הקדושה של אהרן כדי לברך. וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. קדושתו של אהרן היא קנין לקדושת כהן.
כן, אבל וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. האהבה מתאימה לברכה שלימה, ואל יהי בה מכשול.
הערת אגב: צדיקים הנזכרים בברכות
מעניין, יש עוד שתי ברכות שמזכירים צדיק בברכות. כאן יש ברית מילה, בבריתו של אברהם אבינו, וכאן יש קדושתו של אהרן. ורק בתורת משה, בכל ברכת התורה לא אומרים משה. לא מזכירים. כאן יש אהרן, שתהיה כמו אהרן, שתהיה אוהב שלום, ותלך לברך את היהודים. בכל אופן, באהבה.
שלישית: תפילה אחרי הברכה – “עשינו מה שגזרת עלינו”
ואחר כך, כן, יכול להיות ששני הדברים אומרים עדיין לא פונה אל הציבור, כי מדברים כאן אל הקב״ה. כמו שאתה אומר, כי שלא יהיה טעות של לא תוסיף, שלא תעמוד ברכה לא.
והדבר האחרון גם, הרמב״ם אומר, אחר כך מחזיר פניו לציבור, ואחר כך נותן עמידה, כל הדברים האלה קודם, והוא מחזיר פניו לציבור, ואז אומר עוד קצת. עשינו מה שגזרת עלינו, קיימנו. כלומר, עשה אתה מה שהבטחתנו, אתה קיים את חלקך. עמנו את הבטחתך, שזה ש״יברכך” יתקיים.
והוא מסיים עם הפסוק “השקיפה ממעון קדשך”, שאומר גם דבר כזה, שמבקש מהקב״ה להשקיף ולברך באמת. מעניין. אבל הסיבה “עשה עמנו” היא ה״יברכך”.
קושיא של מפרשים
הוא שואל הרי, המפרשים שואלים כבר את הקושיא, שלכאורה בעל התוספות, אני לא יודע בדיוק מי התירוץ, שהוא פונה מהציבור, הוא מדבר עכשיו אל הקב״ה. אחור, אני לא יודע איך לומר. בסדר, הרי הגענו למעשה.
ברכת כהנים כברכת התורה
עוד הלכה מעניינת, הערה קטנה. יש מי שמסתכלים שזו ברכת התורה של הכהנים. איך זו ברכת התורה? יהודים יש להם קריאת שמע. אבל מה זו ברכת התורה? הוא מתחיל עם תפילה שיתפלל יפה, ואחר כך אומר “אשר קדשנו במצוותיו וצונו”, ואחר כך יש לו ברכה.
אומר אתה דומה מאוד לברכות קריאת שמע וברכות התורה. לכולם יש את הדבר שברכה לפניה ולאחריה, ואומרים דבר תורה. אצל הרבנים הרי יש גמרא, ה״יהי רצון” יש “יהי רצון”, עומד בגמרא שאחד היה אומר אותו. זה לא ממש ברכה, ברכה היא לכאורה חיוב, החכמים תיקנו ברכת המצוות.
בסדר. “יברכך” הוא גם פסוק תורה שאתה קורא לפני, כמו שישראל קורא לפני שמע ישראל, ועוד פסוק, ואומרים אותו באמת אחרי ברכות התורה. רואה הרי שיש לזה קשר. אחור. בסדר.
הלכה של דרך ימין – להסתובב ימינה
עכשיו, עוד הלכה מעניינת, כשמחזירין, כן, כשמחזירין הכהנים פניהם אל הציבור לברכם, מסתובבים אל העולם, או כשמסתובבים מהעולם, ימין חשוב. יש דבר הלכות שהפוסקים הביאו פנימה, מעניין. ולא לתת את הצד השמאלי, נכון?
תלמיד: לא, אבל ימין פשוט פירושו חשוב, זה הפירוש. ימין ה׳ רוממה. ימין הוא רוב האנשים ימניים, אז זה נעשה סמל. זו לא בעיה כזו. ימין הוא סמל של חוזק, של טוב.
בסדר, נראה כאן שזה יותר כשזה דבר סמלי. כשהכהנים עושים את זה, זו הסיבה. ובכן כל פנויות פירושו סתם גם. כשמלווים את הילד לחופה, צריך לעשות ראשון… לא מתכוונים לשלם… כשמסתובבים. כשמסתובבים. זה בא מהגמרא של הכבש, של הכהנים. כשמסתובבים, יש מצווה להסתובב ימינה.
דיון: מה פירוש “דרך ימין”?
תלמיד: אבל הולכים סביב העולה, זבח עלה ושלמים [עולה-קרבן, שלמים-קרבן]. כן, לדברים שבקדושה [דברים בקדושה]. כשהולכים למזבח [מזבח], לא כשנוסעים. לא כשנוסעים. הניחו אותו, הם לא יודעים את הדרך, הם הולכים ימינה עד שמגיעים. כן, זה נושא אחר [נושא]. כן. כן, יש בדיוק מחלוקת גדולה [מחלוקת] מה זה בכלל דרך ימין [הדרך של ימין]. בכל מקרה, בואו לא ניכנס לזה.
תלמיד: מה זה אומר? הצד הימני. מה יכול להיות? הוא פונה ימינה, זה דרך ימין.
שהוא יפנה לימין. לימין. זה נקרא דרך ימין או לימין. הרי לא כתוב “על דרך ימין” [על הדרך של ימין]. בכל מקרה, או שצריך כל פעם ללכת שם דרך ימין. קיצור [בקיצור], אפשר לפרש בדרכים שונות. העיקר [העיקר] הוא, אנחנו רוצים לדבר על הימין.
ברכת כהנים במקדש לעומת במדינה
עכשיו נלמד דבר מעניין. הם למדו, לא, הם למדו שב… דבר מעניין. במקדש [במקדש] מברכין ברכת כהנים בשחרית ובמוסף ובנעילה [אומרים ברכת כהנים בשחרית, במוסף ובנעילה]. בשחרית ובמוסף, אלה כל התפילות [תפילות] של היום. אבל במנחה [במנחה] לא, כשאפשר להשתכר. אבל במקדש… כל התפילות של היום זה הרי מנחה ומעריב [מעריב] בעצם. שחרית היא ביחד עם מוסף.
אבל במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת [פעם אחת], יש להם רק פעם אחת. אני, אחר תמיד של שחר [אחרי תמיד של שחר] באים ועומדים גם. לא נאמר “בכל יום” [בכל יום]. טוב מאוד. “פעם אחת ביום” [פעם אחת ביום]. מברכין ברכת כהנים. אבל במדינה [אבל במדינה] מברכין אותה בכל תפילה חוץ ממנחה [אומרים אותה בכל תפילה חוץ ממנחה]. רואה, כאן יש אחד הדברים שעושים יותר במדינה מאשר במקדש. לך תבין למה. יודע למה?
תלמיד: הכהנים… זה שונה.
אה, קודם שאלתי, מסתמא [כנראה] נזכרתי מכאן, שאלתי מי הוא המקריא [המקריא] בבית המקדש.
מי הוא המקריא בבית המקדש?
אומר הרמב״ם, “בכל מקום משתדלין שיהא המקרא אותם ישראל [בכל מקום משתדלים שהמקריא אותם יהיה ישראל], שנאמר ‘ואמור להם׳ [כמו שנאמר ‘ואמור להם׳]”. בכלל אין אחד מקריא אותם. והוא אומר להם. אחד הכהנים, הוא אומר, הוא לא אומר בעצמו [אומר בעצמו], הוא לא אומר להם [אומר להם]. יש גמרא בבית המקדש שאולי יש שם מישהו שהוא ישראל, או שמטריחים [מטריחים] שישראל יהיה בעל המקריא [המקריא].
סיום
עד כאן עיקר הלכות ברכת כהנים [עד כאן עיקר הלכות ברכת כהנים].