על ויטגנשטיין- קבל את האומר ממי שאמרו

תוכן עניינים

קיימים בעולם מסורות עצומות של חכמה, שכל השיח שלהם בנוי על קודים פנימיים ועל הנחות משותפות, שלמי שנמצא מבחוץ נדמה או כחכמה עצומה שמי שיפענח אותה, או כקשקושים סכולסטיים. הרבה ילדים שיודעים לצעוק הילד הוא ערום אבל לא נשמעים. כי צריך לדעת לצעוק את זה בשפה מספיק קרובה בשביל שיבינו את טענת העירום, ומספיק רחוקה בשביל לעמוד ולעקור את הכל.

אני לא יכול שלא להעריך חייל צעיר במלחמת עולם, שיושב בין ההפגזות ומשרבט לו בפנקסו משפטים שפותרים את כל בעיות הפילוסופיה לדעתו. שפשוט מראים איך הכל בנוי על רצף של טעויות. שלא מתחיל בציטוטים איך רב זה אמר ככה והסכים לו השני קצת אחרת עם הערות שוליים טרחניות כמקובל באקדמיה הקדושה. אלא כותב לו משפטים פשוטים, כמעט מוכחים מאליהם, מדבר על הדברים עצמם מהתחלה ועד הסוף. אכן בהמשך הוא חזר בו מעט מהיומרנות הזאת, ואולי ויטגנשטיין המאוחר יותר בוגר מבחינה פילוסופית, אבל אי אפשר שלא להתאהב באותה עוצמה קלות נקיות ודף לבן של ויטגנשטיין הצעיר. והוא כותב ספר בן שבע משפטים בלבד, עם משפטים נלווים, ממוספרים. שפשוט מדבר על הכל. והוא באמת האמין שזה סגר את הכל, עד שפרש מפילוסופיה והלך לחפש לו פרנסה אחרת.

כדרך רוב הגדולים באמת, הוא היה אדם לא פשוט בכלל ברמה האישית. לא הבינו אותו לא מוריו ולא תלמידיו. החל בראסל שפעל להדפיס את ספרו, והקדים לה הקדמה ארוכה, שלדעתו של לודוויג פספס את הנקודה בכלל, וכלה בהנהגות אישיות שונות שנחשבו או נחשבים כסטיות חמורות. כמו שהיה גדול כך היה מוזר, ומודע למוזרתו, ששוב הפך אותו לעוד יותר מוזר.

אז כשאני רוצה לכתוב פה על העומד מאחורי זה, על הדחף האנושי, כסופר, ולא כל כך כחשבונות לוגיים ופילוסופיים, אני לא יכול להשתמש בתירוץ של קבל את האמת ממי שאמרו (משפט לא מודע לעצמו, שהרי המילה ‘קבל’ ‘את’ ‘ממי’ כבר אינם אותה אוביקטיביות מנותקת שהמשפט מנסה להגיד. נכון לוגית שהאמת היא אמת ללא קשר למי שאמרו. אבל שאני היינו הסובייקט, יקבל, שזה פעולה, את משהו שנאמר או מגיע אלי, כבר דורש הרבה יותר מהיות אמת בעולם לוגי) . כי אני לא מדבר על האמת אלא יותר על האומר, או על היומרה לומר אמת שעוד לא נאמרה ולא הושגה. ואם כן שוב אני מדבר עליו, ולא על האמת, אם כן שוב צריך להתחשב באישיותו.

ולכן צריך להבין, שכשאנחנו אומרים שיש לקבל את האמת ממי שאמרו, אנחנו לא מתכוונים למשפט בלבד, אלא לנפש האומר. כי לקבל משהו מנפש היינו לקבל את הנפש, קבלה במובן הכי עמוק שלה. רוב האנשים מתנהגים בקבלה שלהם בצורה חד גוונית, או שאתה כן או שאתה לא, אבל יחידי סגולה שיודעים מה זה תוכו אכול וכו, קבל את האמת, היינו שמודעים למורכבות של החיים ויכולים לקבל את נפשו של זה בנקודת האמת שלו, ללא קשר לחלקים יותר מקריים בנפש שלו כמו כל מיני סטיות ועוולות.

ובכן, הפתרון הסופי לכל בעיית הפילוסופיה, אינה משהו היסטורי אלא משהו מתמשך. הוא לא משהו שמתקיים בספר אלא משהו שנולד בנפש. כאשר אנחנו מסוגלים להעריך באופן ברור מה שאנחנו יודעים ומה שאנחנו לא יודעים, ומה שאנחנו יכולים להראות עליו ולא לדעת אותו, שזה המציאות עצמה. ולזה קורא רבינו להראות באצבע.