היה עבד כבול בכבלי עבודות העבדות, אמנם רוח פעמה בו שהיתה חזקה ממנו, מדי פעם היה עוזב את עבודת אדוני בורח לו לשדה ושר שירי תקווה, שירי אהבה, שירי געגועים. כפעם בפעם אף היה מניח את עדרי אדוניו ונעלם לו ביערות, שם היה מצייר, משורר, ובעיקר, חולם.
עברו אנשים מחברי אדוניו, והתחילו לטעון עליו על שהוא מזניח את שדות בעליו, האינך רואה, החיטה הזאת, אם לא משקים אותו, עלול הוא למות, והגפןהזה, אם לא יעדרו תחתיו, יפיק פרי מקולקל. האין בך טיפת אחריות לעבודות שאתה מופקד עליהם? האין בך בגרות לשלוט בעדרים שמפקידים בידך לרעות? הלא עודך משורר בשדות והנה ברחו שלשה כבשים מן העדר. וכי זוהי דרך, לברוח לדמיונות רומנטיים, להשתעשעות בחלומות רוח, והעבודה רבה לפניך?
חשב העבד לעצמו על דבריהם וכה אמר: כובד הצדקנות המוסרית שלכם הכבידה עלי מכל שלשלאות ברזל ששמו עלי. כי אין כובד בעולם ככובד תביעה הבאה בשם מוסריות. מעיקה הוא מכל כבל וכואבת מכל מכה. ואמנם, הצודקים הם, המוסרי הוא להזניח את המוטל עליך בעד חלומות דרור?
ענתה בו הנשמה: התאמין לרכילות שסיפרו עליך בזדון הרשעים האלה? התחשוב לרגע כי הנוחות הזמנית הוא שגוברת בך על האחריות הגדולה? האם לא גופך הוא הסובל כל ערב את מכות השוטרים, האם לא נפשך הוא הסובל כאשר הנך חוזר מן השדה ובידך שיר אשר הם קורעים תחת תבואה? ולמה זה תחזור מחר לחלום חלומות, לשורר שירים שלא יכבדוך, ולסבול כאב גופני ונפשי, אשמה וייסורים, אם לא הנשמה שבך הכריחך?
ובכן, מיהו שאינו מוסרי? העבד המבקש חירות בעד נפשו או המשעבד אשר ניכס לו את החובה?