שני פסוקים שתפסו אותי בעוצם האנושיות שלהם בפרשה זו:
1.
וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.
כל הסיפור הפשוט והכנה הזה שבה מקנאה רחל באחותה, וכל השיח שלה עם יעקב, אבל מילים אלה, ואם אין מתה אנכי. האם איימה פה בהתאבדות? האם אמרה אם אין לי בנים חיי שווים כמוות? אין לדעת. אבל אין יותר יפה משימת המילים האלה בפי רחל. גם חמותה רבקה אמרה “אם כן למה זה אנכי”. לפעמים יש דבר שנוגע אל נקודת הנפש, אצל רחל היא בנים מיעקב, שמבעלדיה מתה אנכי. זה דבר לגיטימי, קיים, ופשוט.
רז”ל עשו רשימות של אלה החשובים כמתים. אין רשימה אובייקטיבית של דברים הנצרכים לאיכות חיים שיהיה שווה לחיות אותם. אבל הרשימה הזו גורמת לנו לקבל כי אכן לפעמים החיים שווים למוות. לפעמים אין לאדם כסף די מחסורו והוא רוצה למות. “עני חשוב כמת”. לפעמים אדם מבודד מחברה ותמיכה והוא אומר אני מת. “מצורע חשוב כמת”. ולפעמים יש לאדם לדרוש משהו ולומר אם אין מתה אנכי.
2.
וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם
כמה פעמים יש לנו משהו עם שותף, עם חבר, עם ידיד, ואין אנו יודעים לבטא אותה. אמנם הכל לכאורה מתנהל כשורה, אין איזה מריבה גלויה ואין גם דבר שקרה עכשיו שצריך לגרום מריבה. לא אני אמרתי לך מילים חריפות ולא אתה אמרת לי. לא אני גנבתי לך ולא אתה גנבת לי. אבל פתאום אני יודע שזה לא מה שזה היה. הידידות שבינינו אינו מה שהיא היתה מקודם, משהו חסר ואין לי מילים לבטא אותה. אני יכול לשאול אותך מה יש לך נגדי ותענה מה פתאום אין שום דבר. ועדיין.
החומש מצא את המילים עבור המצב הזה. “אין פניו איתו כתמול שלשום”. זה המילה. מאחורי ה”אין פניו איתו כתמול שלשום” הזה מסתתר שנים של איבה, של תחושת לבן שיעקב גונב אותו, של תחושת יעקב שלבן רימה אותו, של מאבקי כח וכבוד על בנים ונכדים וכסף ונכסים. ולאיזה זמן הכל עבד. אבל פתאום זה כבר לא עובד. לא קרה שום דבר פתאום עכשיו. אבל אין פניו איתו. יעקב הבין את המצב הזה והבין כי זה הסימן שעליו להתקדם משם, ואמר לנשותיו שאמר לו כן מלאך האלהים, ולא מצינו איפה דיבר אליו המלאך הזה. אבל היה בפני לבן. אשר העלמת הפנים שלו אליו בישר לו את זה.