לפרשת תרומה
מעתיק דברים מקבוצת הלימוד שלנו קצת מפוזר והכל סובב על שאלת השיעמום לכאורה. קצת קטעים מתוך שיחה ולא העתקתי השאלות עלי..
—
אמרתי שיעור על זה בפרשת תרומה בוידאו שלי ועיקר הדברים שהבעיה הגדולה של הפרשיות הללו הוא שלמשה רבינו לא היה מצלמה. הוא בעצם רוצה לספר לנו כיצד היה המשכן נראה ואיזה יופי היה שם ונקבל ציור על השראת השכינה שהיה בישראל. אבל הוא לא צייר ואין לו מצלמה אז הוא מצייר את זה במילים. וכשהוא רואה שלא מספיק הובן כל קשרי העניינים הוא מצייר את זה במילים שוב פעם. ואין הכוונה שזה יישאר מילים אבל המילים הם כמו המכחול שהוא מצייר בו את התמונה, ואם רוצים לקרוא פרשיות אלו על כוונת אומרם צריך לצרף מהמילים תמונה בראש של המשכן וכליו.
ואנו רואים אותו דבר כל פעם שהמקרא בא לתת ציור של בנין, הן בית ראשון במלכים הן בית העתיד ביחזקאל, והן בכלל כשהוא רוצה לתת ציור גדול כמו מפקד העם והמחנות, שפתאום זה נהיה רשימות ארוכות ומפורטות של מידות ומספרים שנראים לנו משעממים, כי אנו קוראים אותו בכוונה לטקסט, או כהוראות אדריכליות לבנין שאין אנו בונים כלל, אבל אם היינו שמים לב שזה בעצם בא לענות על קוצר המילים לתת תמונה ומנסים לקרוא את זה כבנין תמונה במוח שלנו זה נהיה מובן. כי רוב המקרא הוא סיפורים וזה לפי מילותיו מתאים לתת ציור בראש, אבל תמונה של בנין קשה לצייר אלא אם כן מפרטים כפירוט הזה.
ואפשר שזה הסיבה שכתוב כאן כלים ואחר כך משכן וכבר הקשה בצלאל אם אדם יוצר כלים לפני שיש לו בית איפה לשים אותם, אבל זה כי אם היה נותן תמונה של הבית לא היינו רואים כלום כי הכלים נסתרים.. הפסוק כמו נותן לנו סיור ומתחיל עם הפרטים הקטנים שאפשר לצייר אותם בנקל ככה היה המנורה וככה השולחן וככה הארון, ושוב הוא מקשר את זה לתמונה כללית בתוך קרשים ויריעות וכו’. שאם אין לאדם מקודם תמונה במוחו של הכלים לא יוכל להכניסם שוב לתמונה של הבנין שבראשו, אע”פ שבוודאי כאשר בונים את זה למעשה צריך לבנות קודם את הבנין.
—
ודיברנו שם שזה הענין הוא מהותי לתורה שהוא תורה של מילים ולא של תמונות, כמו שכתוב ותמונה אינכם רואים, שיש משהו ביהדות שהיא טקסטואלית מאד. ויש בה רתיעה מנתינת תמונות אפילו בתורה ואפילו לעזרה בציור האלהות. וכאן אפשר להאריך וליכנס לדרושים שונים אבל מה שחשוב לי לומר פה הוא מבוסס על הדרש של האחרונים ושכנתי בתוכם ולא בתוך המשכן. ואומר כפי שנתבהר לי בשבת הזאת.
שבוודאי בסופו של דבר אין עבודה בלא תמונה, כי זה כמעט הכרח. כתוב כל עצמותי תאמרנה הויה מי כמוך. ולמדנו מכן שיש לעבוד השם בכל כוחות הלב והגוף. ובוודאי כח עקרוני בנפש הוא כוח הציור. ואפשר לומר שכל דבר שאדם עושה אם הוא שם לבו לרבדים העדינים יותר יש שם ציור של מה שהוא עושה ובפני מי הוא עושה אותו. דהיינו כשאני מתפלל יש פה בהכרח כל קומות הנפש שהם מעשה מחשבה רגש כוונה מחשבה דיבור ציור. ואין כל אלה אותו דבר כי ייתכן שאני עומד בתפלה בגופי ומחשבתי במקום אחר. אבל תמיד יש שם איזשהו מחשבה. ובאופן כללי יותר תמיד יש לי איזשהו מחשבה כללית או אמונה על מהו התפלה ומהו האלהים וכו’. וכמו כן יש לי תמיד איזה תמונה שאם הייתי מבחין בחלק הציור שבנפשי הייתי יודע שדע לפני מי אתה עומד יוצר איזשהו תמונה. ואפשר להתעלם מחלק הנפש הזה ולומר יש לעבוד בשכל טהור בלבד אבל זה לא כל עצמותי תאמרנה. אלא שמפני זה מסיים הכתוב השם מי כמוך. שאע”פ שאני עובד להשם בכל עצמותי דהיינו עושה לו מרכבה ותמונה בכל אברי, אעפ”כ אין זה דמיון באמת להויה ומי כמוך. ודווקא מתוך נסיון ההשוואה הוא שעולה המי כמוך שאם אין נסיון דימוי מה זה לומר מי כמוך בכלל.
ונקודת האיסור של לא תעשו לכם פסל וכל תמונה היינו שהקב”ה לא רוצה לשרות על שום דבר שאינו האדם. כי רק דמות אדם צריך לדמות צורה ליוצרה ולומר מה אני רחום אף אתה רחום וכו’, והיינו במילים אחרות שהציור חייב להישאר בתוך המוח של האדם העובד. אבל ברגע שהוא עושה איזה משהו חיצוני ורוצה שהשכינה תשרה על זה אומר השם שזה לא תמונה שלו זה סתם פסל של משהו נברא, כי הדבר היחיד שיכול להיות דמות של מה שלא נברא הוא בהשערת לב ומוח האדם. ולכן חייבים לדייק מאד כשכתוב ועשו לי מקדש לא לירא מן המקדש דהיינו מן חפץ המקדש שלא בו המרכבה אלא ממי שצוה על המקדש היינו שהשם שורה בתוך היראה של האדם כאשר ייאמר היום בהר השם ייראה.
וזה הסוד שביום שהוקם בית המקדש אמר שלמה שיר השירים, כי שיר השירים הוא שיעור קומה של השכינה כמראה אדם. ואמר שלמה שלא תעלה על דעתך שהשראה העיקרית הוא במקדש אינו אלא במי שצווה על המקדש בשיר השירים. ושכנתי בתוכם ולא בתוכו.
—
הציור הזה בדיוק כפי שהוא מתואר ככה נראה השכינה במשכן.. זה שלי זה לא נראה כמו השכינה זה דעה שלי, כיצד בכלל היית רוצה שיהיה נראה הבית של השם.. ככה זה נראה לפי משה רבינו
יש הגיון באיך נסדר כל המשכן אבל זה עוד עניין
בגדול זה מתואר כמו בית רגיל, כמו מה אדם צריך בביתו מטה כסא שולחן מנורה, ככה זה המשכן
אני חושב שזה מאד יפה המשכן
אבל זה ענין של טעם..
המשכן היה אפילו יותר יפה מבית המקדש
היה שם ביתיות כזה
: התמונות שנמצאים בחומשים עושים את זה טכני מדי
וחלק מהיופי זה איך הכתוב מספר את זה
,חוברות אשה אל אחותה
המקראות עושים תמונה יפה יותר מכל הציורים והמודלס, הוא מתאר איך יש הגיון בכל פרט איך יש סימטריות איך זה משתלב אחד עם השני הקרש והבריח והעמוד והיריעה
: יחדיו יהיו תמים על ראשו
אני סתם נוקט כתובים אקראיים, כולם כתובים במין מליצה יפה
לא סתם יש כל כך שמות של ספרים ודברים מהפסוקים של המשכן.. זה פשוט כתוב עם איזה הפשטה, זה לא יבש בכלל
—
:שיר השירים זה גם תיאורים של כיצד האף שלה והיד שלה והרגל שלה..
רק שמה אתה מבין את הרקע שזה יפה, אז גם כאן..
יש גם כאלה שחושבים שתיאורי שיר השירים הם גופניים וטכניים מדי
בכלל שיר השירים לגבי משה רבינו זה כמו צבי מאיר לפי ערך..
משה לא היה צריך לכתוב כמו שלמה הוא היה הרבה יותר מזה
—
אני טוען שפה זה לא פרטים זה ציור של הכלל ולהיפך אם זה היה מלא פרטים זה לא היה נכתב, למי זה מעניין, זה בכזה אריכות דווקא מפני האהבה, זה מראה כיצד הוא מפרט לך את הציור עד הסוף
: הכרתי אלטע בעלזער חסיד שהיה לו כזה תענוג לספר כיצד היה נראה דער רב’ס שטוב בבעלז אינדערהיים ומאיזה צד היו נכנסים וכיצד היה נראה הדלת ואיך היה עוד חדר ואיפה ישב הגבאי ואיפה בישלו וזה.
אז קל וחומר וכו’
אפשר שיבוא תלמיד חכם ולומר אבל העיקר התורה שהרב אמר, נו אבל תורה כל אחד יכול לומר, האהבה שלו זה שהוא מצייר לך את זה.
באמת שיש אהבה בפרטי עבודת המשכן ובפרטי עבודת הקרבנות יותר מאשר בכל שיר השירים אבל אולי זה סודות התורה… מי שהבין את הענין קורא בפרשיות אלה ואריכות פרטיהם כזה דבקות ואהבה שאין דרך יותר טובה להגיד את זה. שיר השירים זה מין ניסיון של שלמה לתפוס מה שמסופר בספר מלכים ובפרשת תרומה ולגלות לאנשים שלא מבינים, אבל זה אף פעם לא לגמרי מצליח.
—
יכול להיות לפעמים סוג של הארה כמו התאהבות, שמישהו פתאום מקבל עיניים חדשות והוא רואה פרשיות כאלה הכי חיות שבעולם
ומה זה התאהבות אם לא סוג של שגעון
פתאום מביט אדם בבחורה והוא מוקסם מכל הדברים הכי בנאליים שבה, היא מסתובבת וזה נראה לו הכי יפה שבעולם. ולפעמים זה ממש לא עושה סנס ושואלים אותו אז מה מצאת בה, והוא עונה נו אתה לא רואה את האף שלה, אבל זה אף רגיל, והוא אין לו דרך להסביר מה שהוא רואה כי יש לו עיניים אחרות של מאוהב.
כך לפעמים מישהו זוכה להתאהבות בתורה או בפרשה בתוכה והוא פשוט רואה בה כזה חן ואהבה שאף אחד אחר לא מוצא בזה ושואלים אותו נו אבל מה כזה מיוחד בזה והוא לא יכול לענות,אתה לא רורה שכתוב חמישים לולאות.. נו מה.. אבל לזה קוראים באמת אהבת התורה וראה בזוהר.
—–
אני באופן כללי חושב שכל המציירים ציורי המשכן משוגעים
הפסוק אף פעם לא התכוון שהכל מרובע בדיוק כזה
כשכתוב שתי אומות אורך ושלש אמות רוחב אין הכוונה שזה נראה כמו תיבה משעממת
זה יכול להיות שיש לזה איזה אסתטיקה או דיזיין וזה עדיין בתוך המידות הללו
זה צריך
לעשות סנס
לדעתי הצייר שאמר שהלוחות היו מעוגלים למעלה קרוב יותר אל האמת מהלובאביטשער רבי שמתעקש שיהיו מרובעים כי כך כתוב. לא צריך להיות אוטיסט. הלוחות היו יפים והמשכן וכליו היו יפים, המידות זה רק תנאי ההלכות שמעכבים שיהיה בגודל כזה אין הכוונה שלא היה לזה שום צורה
לפעמים יש ציורים נוצרים עם דמיון יותר טוב שלא אכפת להם תורה שבעל פה שאתה מסתכל ואומר כן זה מתאים שיהיה המקדש נראה כך
הציורים היהודיים ההלכתיים נראים כמו איזה לגו. אני לא מתנגד להלכה רק אי אפשר ככה לעשות ציור. ההלכה זה המינימום של המידות מה צריך להיות לא כל התמונה..
: והאמת יכול להיות שבבית שני כבר היו יהודים שחשבו ככה אבל זה לא נכון. מסכת מידות גם מתאר את ההלכות אבל יוסיפון ואגדות חזל מתארים את היופי של הבניין שהיה הרבה מעבר לזה ואני די בטוח שלא היה נראה כלל כמו הציורים המודפסים במשניות שהם לפי כל פרטי ההלכות בלי לזכור כלל שהיה בנין יפה.
הלובאביטשר זה כמו שאספר לך שהבית שלי הוא מאתיים מטר מרובע והוא ישחזר את הבית שלי העיקר שיהיה בדיוק מאתיים מטר מרובע וישכח לשים שם מיטה וארון וחדר וכיור כי אמרתי רק מאתיים מטר
צריך להתחשב גם עם המגבלות של הטקסט להעביר את האסתטיקה. הפסוק יכול לכתוב רק את המידות הבסיסיים כי כיצד בדיוק מתארים איך היה מעוגל ואיזה קישוטים עשו וכו’. או הרמבם גם אין לו שפת ציור הכי עשירה ואומר המנורה עולה באלכסון והוא לא נכנס לדון אם זה בעיגול באלכסון או ישר כמו איזה דבר מכוער, בטח זה יפה, אבל זה לא העסק שלו לתאר היופי כיצד לבנות את זה רק ההלכה להגיד המידות הבסיסיות של זה.
—–
אוסיף עוד כעת שיש שני דרכים להראות יופי וסימטריה. יש יופי בנראות של הדבר שאתה רואה ומבין אינטואיטיבית שזה יפה. ויש יופי שהוא בהגיון של הדברים. בחריזה של הוראות הבנין. כשאני אומר שהפסוק הוא הלכות ולא תיאור היופי האסתטי אני מתכוון שהפסוק מתאר את היופי הפנימי שהוא ההגיון שבראש המצווה על הוראות הבנין, הוא מתאר את ההתאמה של המילים של המשכן דהיינו ההלכות, זה לא עובד עם אותם חוקים של האסתטיקה של הנראות.
וזה כלל לכל ההלכות שיש בהם הגיון רב בסדר המילולי שלהם זה לא אמור להיתרגם ככה לעולם הנראות כי אז זה מכוער.
מאחורי כל אסתטיקה יש מתמטיקה אבל המתמטיקה יפה לכשעצמו והאסתטיקה יפה לכשעצמה. אי אפשר ללכת באופן נאיבי ולנסות לצייר ציורים מתוך המתמטיקה. הרבה הלכות יש בהם כזה הגיון לירי והגיוני ומתמטי אבל רק אם קוראים אותם המחפשים את הסדר הזה ולא המחפשים אותו במקום אחר.
טוב עדיין לא מוסבר דבר זה עד הסוף.