קיצור דברי תורה בס”ג צו שבת הגדול תשפ”ו קהל חסידים ד’האוול
הפטרת פרשת צו מעיקרא היתה ‘עולותיכם ספו על זבחיכם וגו’, אך מפני שלא ניחא לקהילות לקרוא דברי תוכחה קשים כאלה, בפרט שהם סותרים את עיקר הפרשה, כתבו בצידו את ההפטרה כמנהג בני רומניא והוא ‘וערבה ליי מנחת יהודה וגו’, על שם המנחה הנזכר בפרשה. ושוב הציע רבי מנחם ממגנצא שהפטרת ‘וערבה’ שייכת לפרשת צו החלה בערב פסח או בשבת הגדול, לפי שאינו מתאים לזמן שבו מקריבים את קרבן פסח, והוא דברי קינה שאינם מתאימים ליום חג. ובפרט שהרי כתוב בו ‘כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח’, והרי עכשיו ממש עושים את הזבח שציווה אותם לכאורה בו ביום הוצאתם ממצרים. (כמו שסיכם ‘תורת הקורא’, ועי מ”ש בשנים עברו)
וכאשר אנחנו מעיינים בהפטרת וערבה אנחנו מבינים שאין זה החלפת הפטרה יפה בתוכחה בלבד, אלא הפסוקים האלה ‘וערבה’ בהם נמצא ממש התשובה והתיקון אל אותו הדבר שדיברו נביאים ראשונים וגם מלאכי בעצמו שאין חפץ להשם בעולות כי בשמוע, וככה אמר מלאכי עצמו למעלה ‘מי גם בכם ויסגר דלתים ולא תאירו מזבחי חינם אין לי חפץ בכם אמר יי צבאות ומנחה לא ארצה מידכם’. ושוב אמר בתיקון ‘הנני שולח מלאך לפניך וכו’, וערבה ליי מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות’. הרי כי זה ממש נגד ‘מנחה לא ארצה מידכם’, שירצה את המנחה מיד הכהנים שיטוהרו, ‘והיו ליי מגישי מנחה בצדקה’. ובוודאי למרות שהננו בגולה ובאמת התקיימה בנו נבואת ירמיהו אין אנו צריכים לחשוב על זה בימי מועד ודי לנו במועדי הקינה, אבל לקראת הפסח הננו מצפים שיתקיים הצד הטוב ושוב יערב לה’ מנחת יהודה.
ובאמת שדברים אלה של מלאכים מונח התירוץ לעיקר הסתירה כיצד אומרים הנביאים שאין חפץ לה’ בעולות והכתובים אומרים בפרשיותינו צו את אהרן וגו’ זאת תורת העולה, אשר צוה ה’ וכו’. אלא כל כוונת הנביאים הראשונים היתה שאין הקרבנות תחליף אל עיקר עבודת השם שהוא השגתו ושלילת עבודה זרה והנהגת המידות הטובות, אבל מי שנוהג כן בוודאי יש חפץ לה’ בקרבנותיו. ולא שללו אלא את מי שחושב שיביא גזל בעולה וירצה על הגזל באותו עולה עצמו או שיביא קרבנות לה’ אבל לא יטהר עצמו מעבודה זרה והרי עיקר הקרבן הוא להיות עבודת השם ולא שישותפו עמו אלהים אחרים. וזה גם לפני פירוש הר”מ גם באופן פשוט. ובוודאי אין המדובר במי שהבאת הקרבן הוא בעצמו חלק מן התשובה והריצוי שלו אלא הכוונה באופן שזה סותר.
וכך הם דברי הר”מ הלכות תשובה פרק ז’, כמה מעולה מעלת התשובה אמש היה זה מובדל מה’ אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו’ ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי מי גם בכם ויסגר דלתים וגו’ והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה’ אלהיכם צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות.
וראה איך הזכיר את ענין דחיית קרבנות החוטא שהוא דבר ה’אמש’, והביא כל פסוקים הללו של הפטרת צו ושל הפטרת צו השניה, ושוב בתיקון הביא את פסוק וערבה לומר שלא זו בלבד שמקבלים את קרבן השב ברצון שהוא הכתוב כי כבר רצה אלהים את מעשיך הנדרש על מוצאי יום הכיפורים דהיינו שלכן מטהרים עצמו ביוה”כ שיקבל זבח מידינו בחג ברצון ועל כך הוא השמחה, וכך הוא הפסוק של הפטרת שבת הגדול שלא זו בלבד אלא שגם ‘יתאווה’ כביכול למנחה שלנו כלומר שמצפה לה בטרם בואו כי הוא לרצונו. וזה הוא אמתת השמחה שרצה אלהים במעשינו ונזבח לו.
ועלה בדעתי כי רואים במלאכי דוגמאות של סוגי החטאים המעכבים את ריצוי הקרבנות ואחד מהם הוא הזלזול בקרבנות עצמם, על ידי שמביאים בעלי מומים (ופירוש ר’ מאטל כבר הבאתי, והעומק אין כאן מקומו), ולפיכך בשבת הגדול שהוא יום מקח פסח מצרים מבעשור בכדי שיבקרו אותו ממומים ד’ ימים קודם, הרי כאן עיקר התיקון שעבורו לא יקח מנחה מידינו, ועל כן ביום הזה וערבה ליי מנחת יהודה וירושלים.
אך אמתת הפירוש נראה כך. שהרי צריך להבין מהו הריצוי שיאהב ה’ את קרבנות הצדיק ובאמת היערוך ליי בבני אלים. והתשובה הוא שהקרבן הנכון מבטא את עצם התקרבות האדם לדעה הנכונה ולהשגתו, כמו שהמשיל הר”מ שהקרבן הוא שלילת ע”ז, על ידי שעושה את אותו המעשה לה’, והסברנו בכמה אופנים טובים בשיעורים אחרונים אחרים. ועכ”פ בוודאי זהו עומק הריצוי שירמיהו אומר שלא ציוה על דבר עולה וזבח כמטרה בפני עצמו אלא בכדי שעל ידי זה ידע את השם, ואם עושה כן אז באמת הקרבן שלו ‘ערבה לה’, וכמו שנאמר למעלה ‘כי אני הויה לא שניתי’, שהוא עיקר הכתוב המלמדנו שהשם אינו מקבל שינוי, אבל אנחנו מקבלים את בריתו כאשר אנו איתו בחיים ושלום. ואי קבלת מנחת החוטא הוא בדיוק לפי שאיננו דבוק בשכינה על ידיה אלא אדרבה לעתים הוא מרחיק אותו ועל כך נאמר זבח רשעים תועבה. ואלה הם דברי הר”מ עצמו בח”ג פל”ב בפירוש מאמר ירמיהו.
ושם אמר שיש לכאורה קושיא מפסח מצרים שנאמר ממש ‘בהוציאו אותם מארץ מצרים’, ואיך יאמר ירמיהו שלא ציוה אז גם אם נפרש שכוונתו לדברי ברית במרה וכו’. ואמר התשובה לכך הוא בפמ”ו שפסח מצרים ענין אחר לו. והענין האחר הוא שעיקר פסח מצרים הוא ביטול עבודה זרה כי תועבת מצרים כל רועה צאן הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקולני. וכאשר משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן למצוה אז היה באמת לא ‘דברי עולה וזבח’, אלא המטרה עצמו שלו שהוא ביטול עבודה זרה. וייתכן כי באמת פסח לא נחשב בכלל עולה וזבח ועכ”פ פסח מצרים לא נחשב כאשר העירו המפרשים האחרונים שלכאורה לא היה בפסח מצרים זבח אם כן איננו קרבן כלל אלא סעודה והעיר רי”נ שגם בפסח דורות נאמר שכל עיקרו לא בא אלא לאכילה אם כן הוא כמו גדר שלישי לא קרבן וזבח, והיינו לכאורה שאינו עבור השם אלא עבור אכילתנו. אבל בעומק הוא להיפך שדווקא פסח מצרים הוא שמראה לנו את ה’וערבה להשם מנחת יהודה’, כי הוא הנקודה עצמה אשר עבורו נאמר בקרבנות שהם כראוי שמתקבלים ברצון ‘ולא עוד אלא שמתאווים להם’, כי זהו התאווה כלומר המבוקש עצמו.
וכך אמר רש”י שזו הנס שעל שמו נקרא שבת הגדול שנתבטל הע”ז של מצרים גם מצדם ובאמת גם מצד ישראל שמסרו נפשם לעשות את המצוה ולעזוב אמונתם או אמונת חלקם בתועבת מצרים, וזה וודאי שבת הגדול שבו ‘וערבה לה’. ועל כן סיום הסדר הוא ‘נרצה’, שהוא סימן מיותר לגמרי, אך כל כולו לומר ‘שכבר רצה אלהים את מעשיך’.