מוצאי שבת זכור תשפ”ג
מחיית עמלק נעשה אצלי דוגמה ראשית ליסוד שנהיה אצלי ברור בזמנים האחרונים, לא כהתחכמות דחוקה אלא כלימוד פשוט וישיר של המקורות, בעוד שהוא מנוגד למקובל על כל הראשונים והאחרונים וכמעט כל הדנים בענין. עד שכמעט אני מצטער כמה הפשוט בעיני רחוק כל כך ממה שלמדתי כל השנים וממה שמורגל אצל כל עולם הלומדים והחכמים, אשר טורחים ליישב ולפרש מה שאיננו זקוק לישוב כלל, ועד כמה כל רעיון שמירת המצוות שלנו לכל האידיאולוגיות כולם מבוסס על מה שבעיני פשוט טעות שנשרש על ידי חידושים תלויים על בלימה של ראשונים, שגם הם מן הסתם לא התכוונו למה שנעשה מהם.
הנחה מוסכמת שיש כזו מצוה למחות זכר עמלק, ולזכור אותה. מצוה אחת או שתי מצוות. חכמי הלכה דנים מה גדר מצוה זו, האם הוא מצוה על הציבור או על היחיד, והאם צריך לה נביא או לא, והאם הוא מצוה בזמן הזה או לימות המשיח בלבד, וכדומה. וכל אחד מביא לו ראיות וסברות לדבריו. (עיינו במפתח של פרנקל בהלכות מלכים פ”ה לקיצור הדיונים). חכמי קבלה וחסידות דנים מה פשר מצוה זו או מה הוא מסמל, לשם מה נצטווינו על מחיה מוחלטת של עמלק מה שלא נצטווינו על אומות אחרות, ומסתמכים על מדרשים שונים שאין השם שלם וכו’ וטורחים לפרש עומק הרע של עמלק וייחודו לפי דרכיהם. חכמים מודרניים שוברים את ראשם ליישב מצוה לא מוסרית כזו, ולנסות לסייג אותו או לפרש אותו בדרך פנימי על דרך החסידות הנזכרת או דרכים אחרות או לתת לו אחת התירוצים המאולצים הידועים על סוגיות כאלה.
ואני יצחק למדתי את החומש, ולמדתי את הנביאים ואת הכתובים בכל מקום שמדברים על נושאי עמלק (וקיבצתים בסדר הראוי במקומו), ולמדתי אף את כל מדרשי החכמים על אותם הפרשיות, במדרשי תנאים מכילתא על פרשת עמלק, וספרי על פרשת זכור, ומדרשי האמוראים על זכור בפסיקתא ועל סיפור שמואל בגמרא בכמה מקומות, ומדרשי חכמים על ענין המן האגגי במסכת מגילה ומה שדרשו מזכר עמלק שם. ולא מצאתי באחד מהם שום זכר למצווה כזאת כלל.
כוונתי במצווה, מה שהוגדר אצל מוני המצוות מצוה, או הלכה נוהגת לדורות. היינו הדבר הזה שהורגלנו ללמוד אותו שהוא עיקר חוקת התורה המצורפת מתרי”ג מצוות ושהם חוקת עולם, כל מצוה בתנאיה וגדריה ומצבי חלותיה. ולא מצאתי בשום אחד מהמקורות ענין כזה. אינני מכחיש כמובן שנצטוה משה לשים באזני יהושע ושהבטיחה או חייבה תורה למחות בהניח בספר דברים. ושנצטווה שמואל על ידי שאול להחרים את עמלק. אך כל אלה הם סיפורים ולא מצוות. שכבר פשוט הוא והושרש בפירוש בשרשי ספר המצוות שאין מונים מצוות שנהגו לזמנם כקיום דברי הנביא הפרטיים וכפי שאין מצוה ללכת אל פרעה ולבקש ממנו להוציא את ישראל ממצרים או ללכת להילחם במדין כך אין מצוה למחות את עמלק.
ואל תשיבני שפירשה התורה לזכור וכנגד זה אמר שמואל פקדתי (וכפי שטען הר”מ בספר המצוות כמקור למצוה זו). שפשוטם של דברים שכל זה הוא סיפור אחד ארוך, ציוה משה ליהושע להלחם בעמלק, אבל כנראה שאותה מלחמה לא הסתיימה ועמלק נחלש בלבד ולא הסתיימה המלחמה שכן גבר עמלק בהניח ידו של משה, ונשאר עמלק לאיום ומטרד על ישראל בכל אורך הזמן הזה, וכפי שמפורש בספרי שופטים ושמואל כמה פעמים. וכנגד מלחמה זו שלא נגמרה הובטח למשה שתהיה מלחמה לה’ בעמלק מדור דור, ועל הבטחה זו חזר משה בספר דברים. וכוונת זכור פשוטה, שלא תעלה בדעתך חולשת האמונה שהנה השונא הראשון שלנו לא התגברנו עליו, וכאילו הוא חילול ה’ שלא גבר על אויבו. אלא תחכה בסבלנות עד שיניח ה’ לך מכל אויביך ואז תוכל למחות אותו. ואכן שאול סיים סיפור זה כאשר אמר לו שמואל, אלא שלא סיימה בשלימות הראוי אם כי פשוטם של דברים שמאז ימי שאול או ימי דוד כלה זכר עמלק מן העולם. (וציינו המפרשים לדברי הר”מ עצמו בהקדמת פיה”מ שמנה את מלחמת שאול כקיום דברי נביא פרטי מדין שמיעה לנביא ולא מדין מחיית עמלק הכללי.) וכן הוא פשוט בכל הסיפור בספר שמואל שדבר ה’ אשר עליו צועק שמואל איננו מצוה מן התורה כדין ‘מצוה’ אשר פשוט הגיע זמן קיומו כאשר מינו להם מלך, אלא שדבר ה’ הוא דבר ה’ בפי שמואל דהיינו דברי הנביא.
ואף מה שבגמרא ספרו זאת לאחד משלשת המצוות שנצטוו ישראל בכניסה לארץ, וזהו מקורו העיקרי של הר”מ שעשה מן הדבר ‘מצוה’. הרי אין פשט כוונת הגמרא אלא לסידור כלשהו של הסיפורים ולא לקביעת מצוה לדורות. והראיה הברורה לכך שלא מצינו בשום מקום בגמרא דיון בגדרי מצוות אלה כפי שהיה מצופה. (אלא שזה בכלל ביקורת כללית על מנין המצוות שאין בגמרא גדר של ‘מצוה’ כפי שסבר הר”מ ורובי דיוקיו באופן זה בלתי נכונים כלל כאשר כבר העיר הרמב”ן). והר”מ כמעט רמאות עושה לנו כשהוא מציין בספר המצוות שמלחמת עמלק בכלל מלחמות מצוה ודיניה מבוארים בפ”ח דסוטה. וכדרך שנוהג לציין בכל מצוה לפרק העוסק בדיני אותה מצוה. אמנם עוסק מסכת סוטה בדיני מלחמת מצוה אך לא נזכר שם עמלק אפילו במילה אחת.
ואמנם הסיפור עצמו קשה לפי הבעיה המוסרית, אך אינו דומה קושיא על היסטוריה שנעשה אז, ואפשר להגיד עליו מה שרוצים, או להאמין שמסתמא לפי המצב היה זה הדבר הראוי. לקושי על מצוה נוהגת לדורות שממש כך מניחים כל הפוסקים שזהו מין מצוה נוהגת גם בזמן הזה לפחות תיאורטית וכפי שמשמע מפשט הרמב”ם. וזה כמו קושי מלחמת שבעה עממים, שכבר הצדיקה תורה בכמה דרכים, ואין זה מקומו. וכן במדרשים שדיברו על חומר מעשה עמלק בהקשר זה ואפשר לראות בעוד דרכים.
וכן מה שהוזכר אצל הדנים בכך מלשונות המדרש שלא תהיה מלחמת עמלק אלא לעתיד לבוא, הנה זה פשוט חוסר הבנת הנקרא של המדרש. ובכלל של כל מה שעשו חכמים מענין זכר עמלק ומחייתו. כי כוונת המדרש ברורה, (ואין זה המצאה שלי אלא כך מפרשים מפרשי המדרשים הרווחים, במקומות המצוינים למעלה) שהוא מזהה את עמלק עם מלכות רומי שהוא אדום, ואין מדרשים אלה נכנסים להבחנה כלל בין עמלק לכלל זרע עשיו או אדום, וברור מדבריהם שהם מתכוונים לאותו החלק שהם מזהים עם מלכות רומי ולא יותר, ועל מלכות רומי הוא שנאמר אין השם שלם וכו’ ושאר אריכות המדרשים הידועים על עמלק, והטעם לזה ברור בהיסטוריה ואין צריך לפירוש. וכל הבטחות מלחמות עמלק וניצחוננו עליו בעתיד, ולא על שום סרך זרע עמלק, וכל זה כדרך המדרשים לזהות את הרוע העומד עלינו לכלותנו בכל דור ודור עם רשעי המקרא כידוע.
וכן זהו ענין קריאת פרשת זכור, כפי שברור מתוך המשנה והגמרא והמדרשים שנדרשו לכבודו והמובאים בגמרא מגילה ובמכילתא. שחכמים ביקשו לדרוש מקור לענין אסתר מן התורה, ומצאו רמז במלחמת עמלק ודרשו בייתור המילים שנרמז בזה גם ניצחון היהודים על המן. ולא חיפשו לבקש גניאולוגיה של המן כמו שאין אנחנו צריכים להניח שהאמינו שבני רומי הם נכדי אדום אלא מאותו ענין הוא, בדיוק כפי שהגדה של פסח טוען שההבטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים חלה נגד כל העומדים עלינו לכלותנו בכל דור, כך טוען המדרש הזה שההבטחה שניתנה למשה על מלחמה שלא גמר ועוד נשאר מאיים על ישראל שבסוף ינצח חל על כל גוי המבקש את רעתנו באופן דומה, וראו חכמים לדרוש שעמלק הוא מהסוג המבקש כליון גמור כפי שביקש המן וכאשר גברו ישראל עליהם הרי זה רמוז באותו הבטחה.
ולפיכך הנהיגו, כמו שהנהיגו בכלל ד’ פרשיות, לקרוא בתורה מענין המצוה הנוהגת באותו שבוע, וכפי שהיה מנהגם לדרוש אחר קריאת התורה בהלכה ובאגדה לפירוש אותו פרשה שידעו את המעשה אשר יעשון, כך תיקנו לקרוא בשקלים ולפרש דיני שקלים, וכך תיקנו לקרוא בזכור ולפרש דיני פורים. שכך פשוט הוא מהגמרא שזהו הקדמת זכירה לעשיה דהיינו הגדת דיני פורים בשבת שלפניה. וכך ברור שכל ד’ פרשיות עניינם אחד. וכל הרעיון שיש בזה איזה מצוה נפרדת של זכירת עמלק הוא השערה פורחת באוויר של התוספות לפרש את לשון התנאים כל התורה כולה בכל לשון נאמרה ולמותר לפרש שכל זה פלפול יפה ורחוק מן הפשט באותו סוגיה כל שכן שנלמד מזה פלפול שלם כיצד לקיים מצוות זכירת עמלק כדרך האחרונים. ואף הר”מ שלמד מהספרי שיש זכירה בפה במעשה עמלק (וייתכן שאמנם כוונת הספרי לדרוש על קריאת זכור, אלא שאותו ספרי מפרש את הקריאה בדרך המדרשית שביארנו ולא כדרך הר”מ שביקש לתת לזה טעם פשטיי שהוא התעוררות השנאה במאמרים לקראת המלחמה כפי שעשה שמואל לדעתו, וגם פירושו לשמואל איננו פשט) לא תלה בזה את קריאת זכור וצ”ע אם כיוון לקשר הדברים כלל. וכן מה שפסק את דין מלחמת עמלק בהלכות מלכים נראה חלק מהחידוש הגדול שלו לפרש הלכות מלכים ומלחמותיהם שלא הוגדרו למעשה מעולם ולצורך כך קיבץ מכל מקום מה שאפשר לשייך ולכן כתב שמלחמת עמלק הוא פרט במלחמות מצוה כי הוצרך לדחוק לעצמו מכל מקום מצוות המלחמה, וכל זה איננו כלל כי כל מלחמות המקרא על פי נביא היו ועל פי עצות הסנהדרין ולא על פי מצוה שאין דבר כזה אפשרי כלל לא בזמן הנבואה ולא בזמן הזה, ודברי הרמ תאוריה בעלמא.
ומה שידוע לכל שיש כזו מצווה איננו כי אם מין שילוב מוזר של פלפול התוספות עם דחוקי הרמב”ם למטרותיו. ובאמת מוני המצוות הקדמונים לא העלו בדעתם שיש מצוות מחיית עמלק או זכר עמלק. ופשוט שגם הר”מ והתוספות לא התכוונו שנעשה מזה הלכה עד שמישהו יגיד שיעור אם בכל פעם שמכאיב לעמלקי מקיים המצוה יותר כי חבלה הוא מעין הריגה או שרק כשהורגו ממש. כפי שראיתי אתמול בבית הכנסת מישהו מפרש שלכן שיסף שמואל את אגג כי בזה מרבה בשיעורים של מצוות מחיית עמלק. (ואותו שיעור גם כדרך ליטאים לא מעלה בדעתו שמדבר על בני אדם והכל פלפול יפה, אלא שאז יש מישהו אחר שמצרף למעשה).
וב”ה בעיוני במדרשים מצאתי בפירוש רבי יהושע דורש ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, שבכוונה הרגו לפי חרב שלא עינו אותו אלא בררו לו מיתה יפה וקלה. וכן המדרש בפסיקתא עסוק עם הכתוב לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, שהוא אותו גברא של עמלק. וזה נאמר אחרי מלחמת עמלק. ואומר שישראל אינם כמו רשעים שעברתם שמורה נצח אלא אפילו על עמלק סלחנו. אלא שמה שאחר כך נאמר זכור ה’ לבני אדום כו’ הוא לפי רשעותם הממשית באותו הזמן של חורבן בית המקדש, ולא על העבר. כך מפורש בפסיקתא. וכך הוא פשט פקדתי אשר עשה עמלק, כלומר שאחזו אז מעשה אבותיהם בידיהם. וכפי שמפורש והחרמת את החטאים את עמלק, שהיו עוד חוטאים אז. ומעשה שמואל לפי זמנו ואין למדים מן המדרש על וישסף שאין פירושו ברור ועכ”פ הוא סיפור לזמנו והמדרש דווקא רוצה ללמד שלא שומרים עברה לנצח שזהו מידת עמלק ולא להיפך כפי שנעשה מורגל משום מה מקריאה שטחית של פסוקים ללא שימת לב.